[ב] 2ואלה תלדות עשו, למה חסר? ללמדך שאין זכות אבות נזכרת להם. (מדרש חסר ויתר)
[ג] 3ואלה תלדות עשו, נתעסק בייחוס בני עשו, ואלה תולדות עשו להודיע נוולן, שאת מוצא שהן בני זמה. (תנחומא וישב א.)
1. לעיל פכ״ה אות מה. ובשכ״ט לא פסל את הראשונים שהן כשרין מהן אלא להוסיף עליהן, ולמה יחסן כדי לגלות פגם פסולתן. ועי׳ חזקוני. ובכת״י רמזי ר״י ואלה תולדות עשו הוא אדום, סימן לשפיכות דמים, וזהו אדום. ובלק״ט הוא אדום וארצו אדומה וגבוריו אדומים. וראה לעיל פכ״ה אות קצב. ולקמן אות כא.
2. נדפס בפליטת סופרים דף לו. וראה לעיל פכ״ה אות מח. ופ״ה יא. ובאדר״נ נו״ב פל״ז. ובזח״א קעז.
3. לעיל אות א. ולקמן אות ח. ובכת״י ילקוט מעין גנים ואלה תולדות עשו הוא אדום, (ללמדך) ייחוסן שהן בני זמה, (וללמדך) שעמלק שהם זרע בני עשו מצוה עלינו למחות זכרם, שנאמר תמחה את זכר עמלק. וראה לקמן אות לה. בבאור.
וְאִלֵּין תּוֹלְדָת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.
These are the descendants of Eisav, he is Edom.
ואלי[ן] יחוס תולדוותיה(ון) דעשו הוא אדום.
ואילין ייחוסין דעשו הוא דאתקריא אדום.
א. כן בכ״י לונדון. בדפוסים: ״דמתקרי״.
These are the genealogies of Esau, who is called Edom.
[ו]אלה תולדות עשו – הה״ד ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם (דניאל י״ב ב׳), אלו בני יעקב שכתוב בהם אלה תולדות [יעקב (בראשית ל״ז ב׳), ואלה לחרפות (דניאל שם) אלו בני עשו שכתוב בהם ואלה תלדות] עשו. לדראון עולם (שם) שהם יורשים גיהנם. אין הב״ה חפץ בקלוסן של רשעים שנאמר הבו לה׳ משפחות עמים ואח״כ הבו לה׳ כבוד ועז (תחלים צ״ו ז׳). וכדי שלא יהא פתחון פה לאומות לאמר מיוחסין אנו לכך גלה הב״ה בתורה (משנאותם) [מוצאותם] היאך הם בני זמה. את מוצא בתחלת ברייתו של עולם המקום מתעסק ביחוסי הגוים שלא יהא להם פתחון פה להודיע לבריות עקריהן ונוזליהן. כשבא ליחס את הגוים מה כתיב כוש ומצרים וגו׳ וכוש ילד את נמרוד (הוא) וגו׳ (בראשית י׳ ו׳-ח׳) ועמד להכעיס להב״ה שנאמר הוא החל להיות וגו׳ על כן יאמר כנמרוד גבור ציד וגו׳ (שם ח׳ - ט׳), שהיה יודע רבונו ומתכוון למרוד בו. ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים (שם י״ד), אשר הולידו אינו אומר אלא אשר יצאו, וכפתורים בני זמה הם שלא נודע מי אביהם. וכן נתעסק ביחוסי (בניו) [בני עשו] להודיע ניוולן הה״ד ואלה תולדות עשו הוא אדום.
והד֗א שרח תאליד עשו הו אדום.
וזה סיפור תולדות עשו הוא אדום.
ואלה תולדות – 1לא פסל את הראשונים.
עשו הוא אדום – 2הוא אדום. וארצו אדומה. וגבוריו אדומים.
1. לא פסל את הראשונים. כי בכל מקום שכתוב ואלה מוסיף על הראשונים. עיין ב״ר פי״ב.
2. הוא אדום. ב״ר פס״ג ופע״ה על הכתוב ארצה שעיר שדה אדום.
ואלה תולדות עשו – לא פסל את הראשונים שהן כשרין מהן, אלא להוסיף עליהן, ולמה יחסן כדי לגלות פגם פסולתן:
הוא אדום – ותבשילו אדום, כדדרשנו כבר:
הוא אדום – הוא אבי אדום.
THE SAME IS EDOM. He is the father of Edom.1
1. The Hebrew literally reads, he is Edom, which Ibn Ezra, based on verse 9, interprets as, he is the father of Edom (Krinsky). Filwarg interprets it as, both Esau and his descendants are called Edom. Our verse teaches that Esau is Edom and verse 9 (which reads, Esau the father of the Edomites) that Esau's descendants are called Edom.
ואלה תולדות עשו – שני פעמים הוא אומר: {ו}אלה תולדות עשו (בראשית ל״ו:ט׳), לפי שהיו לו תולדות משני מקומות:א בני עדה בת אלון ובני בשמת בת ישמעאל היו עיקרים בארץ כנען, ובני אהליבמה היו עיקר דירתם בארץ שעיר. ועל ידי אהליבמה ירש עשו את הר שעיר, כמו שאומר: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר (דברים ב׳:ה׳), שעל ידי ירושה בא לו הר שעיר, וכן הוא אומר: ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וגו׳ (דברים ב׳:י״ב). ואגב בני עדה ובשמת מנה בזאת הפרשה בני אהליבמה. ולכך שעיקר המניין של פרשה זו היו בני עדה ובשמת, אמר בסוף פרשה: אלה בני עשו אשר יולדו לו בארץ כנען (בראשית ל״ו:ה׳). ובפרשה אחרת (בראשית ל״ו:ט׳-י״ד), לפי שהיה רוצה למנות בני אהליבמה שהם מהר שעיר, מנה אף בני עדה ובשמת. ואף בני עדה ובשמת יולדו להם בנים בהר שעיר לאחר שנסתלק עשו לגמרי לשם, ולכך אמר בתחילת הפרשה: {ו}אלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר (בראשית ל״ו:ט׳).
ועשו היתה דירתו, פעמים אצל אהליבמה בהר שעיר ואצל ירושתו הבאה לו ממנה, ופעמים אצל אביו ואצל עדה ובשמת בארץ כנען. עדה ובשמת היו להן שתי שמות: עדה שמה בשמת (בראשית כ״ו:ל״ד), ובשמת {שמה} מחלת (בראשית כ״ח:ט׳) באלה תולדות,ב ויהודית לא ילדה. וכשבא יעקב מפדן ארם, שמע וידע כי אז היה עשו אצל אהליבמה בהר שעיר, ושלח אליו מלאכים אל הר שעיר. ומשם בא לקראתו בארבע מאות מקרובי אשתו, ושם חזר, כדכתיב: וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה (בראשית ל״ג:ט״ז), אבל עדיין היתה מקצת דירתו בארץ כנען אצל אביו ואצל עדה ובשמת.
א. בספר הג״ן מופיע כאן: ״בני עדה בת אלון, בני בשמת בת ישמעאל שתי שמות היו להם: עדה שמה בשמת, בשמת שמה מחלת באלה תולדות, ויהודית לא ילדה״. משפט זה מופיע בכ״י מינכן 52 רק להלן, וצ״ע איפה היה ממוקם בפירוש ר״י בכור שור המקורי.
ב. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן בטעות מלת ״וכשבא״, כנראה מהמשפט הבא.
ואלה תולדות עשו – THESE ARE THE DESCENDANTS OF ESAV – Two times it says: “These are the descendants of Esav” (Bereshit 36:9), since he had descendants from two places: the sons of Adah the daughter of Eilon and the sons of Basemat the daughter of Yishmael were mainly in the land of Canaan, and the sons of Oholivamah their main dwelling was in the land of Seir. And through Oholivamah Esav inherited Mount Seir, like it says: “because I have given Mount Seir to Esau for a possession” (Devarim 2:5), that through inheritance Mount Seir came to him, and thus it says: “The Horites also lived in Seir before, but the children of Esau dispossessed them etc.” (Devarim 2:12).
And incidental to [the mention of] the sons of Adah and Basemat, the sons of Oholivamah are [also] enumerated in this parsha. And since the main counting in this parsha were the sons of Adah and Basemat, it says at the end of the parsha: “These are the sons of Esav who were born to him in the land of Canaan” (Bereshit 36:5), and in a different parsha (Bereshit 36:9-14), since it wanted to enumerate Oholivamah’s sons who were from Mount Seir, it also enumerated the sons of Adah and Basemat. And even [regarding] the sons of Adah and Basemat, sons were born to them in Mount Seir after Esav had already completely departed to there, and therefore it says at the beginning of the parashah: “These are the descendants of Esav father of Edom in Mount Seir” (Bereshit 36:9).
And Esav had his dwelling, sometimes with Oholivamah in Mount Seir and with his inheritance that came to him from her, and sometimes with his father and with Adah and Basemat in the land of Canaan. Adah and Basemat had two names: Adah's name is [also] Basemat (Bereshit 26:34), and Basemat's name is [also] Machalat (Bereshit 28:9) in Eleh Toledot, while Yehudit (Bereshit 26:34) did not give birth. And when Yaakov came from Paddan Aram, he heard and knew that Esav was then with Oholivamah in Mount Seir, and he sent messengers to Mount Seir. And from there he came to greet him with four hundred of his wife’s relatives, and there he returned, as it is written: “Esav returned that day on his way to Se'ir” (Bereshit 33:16), but still some of his dwelling was in the land of Canaan with his father and with Adah and Basemat.
ואלה – הוא אדום – כמו שאמר: על כן קרא שמו אדום (בראשית כ״ה:ל׳).
ואמר עוד: הוא אדום – לפי שנקרא הגוי שיצא ממנו אדום על שמו, אמר: הוא הגוי שנקרא שמו היום אדום כי הם תולדותיו, וזכר התולדות שנולדו לו בארץ כנען והתולדות שנולדו לו בהר שעיר שנתן לו האל לירושה.
ואלה...הוא אדום. Similar to על כן קרא שמו אדום, “this is why he called his name Edom in 25,30. This reference to Esau as Edom also occurs again in verse 8 of this chapter, i.e. עשו הוא אדום, “Esau is identical with Edom,” because the nation called after its founding father Esau is known as מלכות אדום, Kingdom of Edom. What the Torah means here is to alert us that the nation known today (whenever this portion is read) as Edom, was in reality descended from Esau. The Torah lists separately Esau’s descendants that were born to him while he still made his home in the land of Canaan, and those that were born after he had migrated to the land of Seir. The latter is the land God assigned to Esau as his inheritance.
ואלה תולדות עשו – הזכירו המפרשים הראשונים ז״ל שהקדים {המקרא} תולדות עשו לתולדות יעקב1 לפי שהוא הוא הבן הגדול2, כמו שהקדים תולדות ישמעאל לתולדות יצחק (בראשית כה:יב).
1. קפז. הכוונה לתולדות יעקב המפורטות בתחילת פר׳ וישב במאמרו ׳אלה תולדות יעקב יוסף וגו׳ ׳. ואמנם השוה חזקוני שחשב התולדות המפורטות שבפר׳ ויצא לעיקר ולכן כתב: ׳ואלה תלדות עשו – וי״ו מוסיף, למעלה כבר כתב לך תולדות יעקב עכשיו בא לכתוב לך תולדות עשו׳. ולדבריו קושיא מעיקרא ליתא, שאכן הקדים הכתוב תולדות יעקב לתולדות עשו.
2. קפח. לא ברור למי מן ׳המפרשים הראשונים׳ התכוון רבנו, אבל כפירוש זה נמצא כתוב בס׳ ׳מדרש בראשית רבתי׳ להלן תחילת פר׳ וישב (מהד׳ אלבק, ירושלים תשכ״ז, עמ׳ 186): ׳אלה תולדות יעקב – מה ראה הכתוב להקדים תולדות עשו לתולדות יעקב, ללמדך שחלק לו הקדוש ב״ה כבוד לפי שהיה בכור, וכן אתה מוצא בבני נח, אעפ״י שנטל שֵם את הגדולה כשבא למנות מנה מן הגדול, וכן בכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור׳ (הפנה לכך פרופ׳ נ׳ אילן במאמרו ׳הדים ליחסו של ראב״ם לנוצרים׳ בתוך ׳תעודה׳ כרך כט, עמ׳ 125 הערה 21. ואמנם לטעמי אין צורך בנסיונו שם להוכיח שיתכן שרבנו היה מודע דוקא לחיבור זה שנתחבר סמוך לתקופתו, שכן יותר סביר להניח ששני המחברים שאבו פירוש זה ממקורות משותפים).
מאידך, השוה פירוש רש״י (ריש פרשת וישב) שביאר הענין באופן אחר במשל ע״פ מדרשם ז״ל: ׳משל למרגליות שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית׳. כעין זה פירש גם ר״ש בן חפני כאן (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ עד) ע״ש.
ואלה תלדות עשו – וי״ו מוסיף,1 למעלה כבר כתב לך תולדות יעקב (בראשית ל״ה:כ״ב-כ״ו), עכשיו בא לכתוב לך תולדות עשו.
1. השוו לקח טוב ושכל טוב.
ואלה תולדות עשו, "and these are the descendants of Esau;" the prefix ו in the word: ואלה is to remind the reader that since the Torah had already listed the 12 sons of Yaakov, the time had come to list the descendants of Esau.
ואלה תולדות עשו – אגדה לא נתעסק הכתוב ביחוס האומות אלא להודיע סדר עולם. וכן ובני חם כוש ומצרים וכתיב אשר יצאו משם פלשתים יצאו נאמר ולא נאמר הולידו. אבל בישראל נאמר ואנכי נטעתיך שורק.
והנה מנה תולדות עשו, לכבוד יצחק ויעקב; ולהודיע גודל מעלת האבות אצל אנשי הארץ ההיא עד שהיו בני עשו נשיאים וגדולים בארץ אשר גרו בה, ונתחתן גם כן עשו עם נשיאי הארץ; עם שבזה תועלת להודיע יחס בני עשו, כי כבר נצטוו בני ישראל על בני עשו.
ועם זה ועם מה שאמרנו בקצרה בתולדות עשו ואלופיו נשלם מה שרצינו אליו בזה החלק מהספור.
ואלה תולדות עשו וגו׳. עד סוף הסדר. לפי שהשלים הכתוב ספור יצחק נעתק לבאר ספורי בניו ותולדותיהם וזכר ראשונה עניני עשו ותולדותיו בבנים ובקורות אותם מן המעלה והכבוד.
אח״כ כתב ואלה תולדות עשו. להורות שברכת יצחק לעשו עשתה פירות. ונתן לו הש״י בנים ובני בנים ואלופים ומלכים ויכולת וגבורה להוריש החורי מפניו. וכן זכה לזאת המעלה לפי שהכיר מעלת יעקב וקדושתו ולו היתה ראויה הארץ הקדושה. ולכן לקח כל אשר לו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו והלך לו אל ארץ שעיר טמאה אשר שעירים ירקדו שם. וזהו וישב עשו בהר שעיר. והטעם לפי שעשו הוא אדום אחוז במדת הדין. והזכיר באלופי עשו הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר. וכתבו בזוהר כי אלו הימים הם השדים והמזיקים שנמצאים במדברות כדכתיב שם הרגיעה לילית. ונקראו השדים ימים לפי שנשארו חסרים מששת ימי בראשית כמאמרם זכרונם לברכה שהם מהדברים שנבראו בע״ש בין השמשות. כאומרם במסכת אבות אף המזיקים ואמרו שקדש היום ולא נגמרה מלאכתם ונשארו חסרים. ולכן נכתב הימם חסר יו״ד לפי שנשארו חסרים מששת ימי בראשית. ועליהם אמר אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה הם השדים שנשארו חסרים בבריאתם. וענה היה ממזר והביא שדים לעולם ולכן כתב ימם חסר:
עשו הוא אדום – לעולם נבהל להון תאוותיו הנפסדות, כמו שעשה ביום שנקרא ״אדום״, שבהיותו עיף בעסקיו הרעים לא הכיר העדשים להזכירם בשמם.
ואלה תולדות, a reference to developments in the clan started by Esau, both in people, possessions and political influence. The word תולדות in this context is analogous to “מה ילד היום,” “what the day brings.” (Proverbs 27,1)
עשו הוא אדום, someone always addicted to realise all his material desires, satiate his lust.a The overpowering desire of Esau for what attracted his eye was demonstrated when he could not remember the name “lentils” when he was tired, demanding to be given from “this red, red stuff.”
a. the author interprets this as the justification for the Torah repeating this information which we had been given in already 25,30.
(א-ט) וסמך לזה תולדות עשו, להגיד כי בתחילה היה גביר ארץ שעיר לבד, שהיה קצה אדום כמו שאמרנו בתחילת הפרשה (לעיל לב ב), ובזמן מעט בתחבולותיו ורשעתו נתגלגלו הדברים ונעשה מלך לגמרי על כל אדום1.
ואמר אלה תולדות עשו הוא אדום, כלומר ׳הוא אדום׳ המורה על רשעו מתחילתו ועד סופו2, והוא היה אבי אדום, ר״ל ממנו התחילה האדום, והוא היה היותר רע, וזה שם של אדום הוא לאויב לה׳, וכל [נבואות] נקמות גדולות עליו נבאו, ונקרא מה׳ ׳עם חרמי׳ כדכתיב (ישעיה לד ה) ׳וריותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט׳, וזה שם של אדום הוא שנאוי, וכן בישעיה (סג ב) כתיב ׳מדוע אדום ללבושך׳, וכתיב (שם פסוק ג) ׳פורה דרכתי לבדי׳ וגו׳:
1. ראה נדפס (פסוק ב).
2. כ״כ בשכל טוב ולקח טוב.
הוא אדום – אמר כן ג׳ פעמים בפרשה זו, להיות שנשבע ה׳ לאבד אדום לזה הזכיר עשו כי הוא אדום, והזכיר העיר דכתיב (ח׳) בהר שעיר הוא אדום אם אינו ענין לעשו תנהו ענין לעיר עצמה. והזכיר בני עשו כי הם אדום דכתיב (י״ט) ואלה אלופיהם הוא אדום לומר כי כלם ידלקו באש של בית יעקב לצד שכלם נקראים אדום אשר נתן ה׳ לישראל, וגם עשו עצמו, והוא רמוז בדברי רז״ל (תנחומא צו) שאמרו עתיד עשו להתעטף בציצית ויבא וישב בין הצדיקים והקב״ה מושכו משם וכו׳ דכתיב (עובדי׳ א׳) ואם בין כוכבים וגו׳ משם וגו׳ ע״כ. ועיין מה שכתבתי בפסוק (ל״א) ואלה המלכים.
הוא אדום, who is identical with Edom, etc. This statement is repeated three times in this paragraph. Seeing that God has sworn to destroy Edom the Torah had to tell us that Esau is identical with Edom. The Torah also mentioned the town where Esau lived in verse 8; according to Talmudic practice when a statement is not needed in the context in which it is written it may be applied to another context; in this instance the Torah means the town Esau lived in. In verse 19 the Torah also mentions the sons of Esau once more, identifying them with Edom to tell us that all of Esau's descendants will go up in flames at the time when the prophet's assurance (Ovadiah 18) that "Israel will become a flame and Esau the straw to be consumed" will materialise. The reason they are all included is that the Torah has described them all as Edom. All of this is hinted at in Jerusalem Talmud Nedarim 3,5 which describes that in the future Esau will wrap himself in a Talit and occupy a seat amongst the righteous. God, however, will remove him from there. Please read what I have written in this connection on verse 31.
ואלה תולדות עשו – אינה דומה פרשה זו לפרשת ״אלה תולדות ישמעאל בן אברהם״.1 אף אם שניהם אינן בכלל הברית שכרת השם עם אברהם, שזרעו אחריו נבדלו זה מזה מאד. כי ישמעאל היה איש צדיק, לא מצינו בו רעה זולתי מה שצחק ביום הגמל את יצחק, שעשה בהסתת הגר ובמצותה, כמו שפירשנו שם. וכן זרעו אחריו לא מצינו שכתבו הנביאים עליהם רעה. אבל עשו היה חורש רעה, ולולי שגנן השם על בחירו יעקב היה מתנחם להרגו.2 גם נשואיו עם בנות חת והתערב זרעו עם זרע שעיר החורי, הכל מורה על גנותו. וזרעו אחריו היו אנשי דמים, ועליו ועל זרעו נאמר ״הלא אח עשו ליעקב, נאום י״י, ואוהב את יעקב ואת עֵשָׂו שנאתי״.3 ונגזר עליהם בנבואה ״ולא יהיה שריד לבית עשו״.4 ולכן בספור תולדות ישמעאל קראו ״בן אברהם״. ובספור תולדות עשו לא קראו הכתוב ״בן יצחק״. אצל ישמעאל הזכיר כמה היו ימי חייו ואמר ״ויגוע וימת ויאסף אל עמיו״5 הכל דרך כבוד בלשון שנאמר על מיתת צדיקים כמו שפירשנו שם. ובסיפור תולדות עשו לא הזכיר ימי חייו, ולא שגוע ונאסף אל עמיו, כי אין לו חלק וזכרון כזה בתורה. ישמעאל וזרעו נתברכו מפי השם לאברהם כאמרו ״ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו״.6 ואין כן עשו וזרעו. ועל כן גם כוונת שני הספורים נבדלים. סיפור תולדות ישמעאל נזכר להודיע שנתקיימה בו ובזרעו ברכת ה׳ ומה שהבטיח לו, וסיפור תולדות עשו נזכר להודיע חתוניו הרעים, ושנתרחק מעל אחיו וביתו, ונפרד מהן מבלי שנדחק לכך, הכל כאשר לכל לגנותו.
תולדות – אינה כתוב לבד על בניו ובני בניו הנזכרים בענין, כי כולל גם שאר מאורעותיו שיספר שהלך עם ביתו לארץ שעיר, והאלופים שיצאו מזרעו, והמלכים שמלכו בארצו. וכל אלה תולדותיו שארעו לו. ועוד אפרש בעז״ה בראש פרשת וישב.
הוא אדום – אומר אני לפי שאמר שבעבור ששאל עֵשָׂו מתבשיל האדום קרא שמו אדום7 הייתי אומר שקראו כן פעם או פעמים באותו היום, ואח״כ חלף הלך לו השם הזה. על כן אמר כאן ״הוא אדום״ שנתוסף שם זה על שמו ונעשה לו שם עצם, כמו שנתוסף לאחיו שם על שמו ונקרא גם ״ישראל״ המורה על קדושת יעקב ובניו, כן שם ״אדום״ לעשו מורה שהוא אוהב דם, ומלאכתו ציד, איש גבור בשדה. וכן זרעו כולם אנשי מלחמה, ממהרים לשפך דם. ולכן אעפ״י שגם כל משפחות הארץ כשיש בהם רודפי דם יתוארו בלשון הקדש בשם ״אדומים״, הנה כשנזכר ״אדום״ סתם אינו אלא עשו משפחתו וארצו. וגם בפורעניות כשנזכר ״אדום״ סובב על זרע עשו וארצו, לפי שעתיד השם לעשות נקמה גדולה בהר עשו ואדום, ועם זה יפרע גם מכל הממלכות ששפכו דם נקי, שראויין להקרא בשם ״אדום״. וממה שבארנו שם תבין דברנו אלה.
1. שם כה, יב.
2. שם כז, מב.
3. מלאכי א, ב-ג.
4. עובדיה א, יח.
5. בראשית כה, יז.
6. שם יז, כ.
7. שם כה, ל.
הוא אדום – הוא הנקרא אדום:
ואלה תלדות עשו וגו׳ – ברשימה זו של צאצאי עשו, פעמים שהשמות סותרים לאלה המובאים במקום אחר, וסתירות כאלה בשמות נמצאות גם במקומות אחרים בכתובים. אולם עלינו לזכור את השמות הכפולים הרבים שמצאנו בבני משפחת אברהם המעטים: אברם, אברהם; שרי, שרה; עשו, אדום; יעקב, ישראל; בנימין, בן־אוני. על כן אין לנו לתמוה, אם, לדוגמא בתו של אילון נקראה עדה ובשמת, או אם אהליבמה ויהודית הן אותה אשה (עיין לעיל כו, לד).
ואלה תלדות וגו׳ פרשה זו פרשתי בפירוש דברי הימים (סימן א׳) עיין שם.
THESE ARE THE DESCENDANTS OF. This chapter, I have fully explained in Chronicles.
(הקדמה) עשו ובני אדום
דרכו של ספר בראשית הוא לסקור בקצרה את שושלת היוחסין הצדדית לפני שיעבור לספר בפרוטרוט תולדותיה של המשפחה הנבחרת. כך גם מספר לנו הכתוב בקיצור כל הנראה חשוב לגבי שושלתו של עשו, לפני שיספר תולדותיו של יעקב. תחילה מסופר איפוא ששלוש נשיו יולדות לו לעשו חמישה בנים בעודו בארץ כנען, וכי הוא עובר אחרי כן עם ביתו וכל אשר לו לארץ אחרת, מפני יעקב אחיו (פסוקים א׳-ח׳). לאחר מכן באה רשימת הבנים והנכדים בשעיר והשבטים היוצאים מהם (פסוקים ט׳-י״ט). עוד באה סקירה על תושבי שעיר המקוריים, שבטי החורי (פסוקים כ׳-ל׳), ולבסוף — רשימת מלכי אדום הראשונים (פסוקים ל״א-ל״ט) ומקומותיהם – העיקריים של שבטי אדום (פסוקים מ׳-מ״ג).1
(א)הוא אדום – קביעה זו שחוזרת גם בפסוקים ח׳ וי״ט, באה להדגיש חזור והדגש את הזהות שבין עשו ואדום, שכן בימי משה השתמשו לציון העם רק בשם אדום, בעוד שכאן, בסיפור תולדות אבות האומה, במקום הוא להשתמש בשם המקורי — עשו.
1. לשאלות הביקורת יוער הנחוץ במקום ובסוף הפרשה כולה.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניהדר זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןהכל
Esav had taken1 his wives from the women of Canaan:2 Adah the daughter of Eilon the Hittite, and Oholivamah the daughter of Anah, the daughter3 of Tzivon the Chivite,
1. had taken | עֵשָׂו לָקַח – See R. D"Z Hoffmann that the verse employs the past perfect tense ("עֵשָׂו לָקַח" rather than "ויקח עשו") as it is a parenthetical statement retelling what already took place in Bereshit 26:34 and 29:9. Regarding the differences between the names of Esav's wives there and here, see Rashi, Ramban or R. D"Z Hoffmann.
2. the women of Canaan | מִבְּנוֹת כְּנָעַן – Literally: "the daughters of Canaan".
3. daughter | בַּת – As Anah is later mentioned as being the son of Tzivon (see verse 24), some have suggested emending the text to read "son" here as well (see both the Septuagint and Samaritan texts). However, the word "daughter" might simply refer back to Oholivamah rather than Anah and mean "granddaughter" (see Ibn Ezra on v. 14 and R"Y Bekhor Shor on v. 39). Ibn Ezra also raises the possibility that both Anah and Tzivon had relations with Oholivamah's mother and it was unclear who the father was, so both are mentioned. Alternatively, the Anah of this verse is not identical with that of verse 24 and is a female.
א. הַֽחִוִּֽי ל=הַֽחִוִּֽי בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןמנחת יהודההדר זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ד] 1עשו לקח את נשיו מבנות כנען, הלך אצל מינו שכולן שטופין בזמה. את עדה, דיעדי מינה. אהליבמה, שנעשית כבמה, כל הרוצה לעלות עליה עולה. (מדרש החפץ כת״י)
[ה] 2אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי, אם בת ענה לאו בת צבעון, אלא מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה והוליד אהליבמה. (בראשית רבה פב)
1. לעיל אות ג. דיעדי מינה, ראה לעיל פ״ד אות קלב. מב״ר וברש״י שם דפי׳ מוסרת מאצלו דהיתה רק לפריה ורביה, ויש מפרשים עדה לצורך עדוי הריון ותהר מתרגמינן ואדיעת. ובכת״י רמזי ר״י עדה בת אילון החתי, היא בשמת בת אילון הנזכרת בפרשת ואלה תולדות יצחק, כי היתה כעין זונה מתקשטת בעדי עדיים ומתבשמת בבשמים, וזהו עדה וזהו בשמת לשון עדי ובשמים. עו״ש עדה, תרגום ויסר ואעדי כלומר הסירה עצמה מעשו לזנות עם אחרים לכך לא נאמר בה (בפסוק טז) אשת עשו. אהליבמה, בשכ״ט שהיתה עושה אוהלה במה טלואה ומזנה שמה. ובכת״י רמזי ר״י אהליבמה מקטרת בבמה. ובלק״ט כי עדה בת אילון היא בשמת בת אלון, ואהליבמה בת ענה היא אהליבמה בת בארי כי עין ובאר אחד היא.
2. בב״ר דורש כן על הפסוק יד. ואלה היו בני אהליבמה וגו׳. וכ״ה בתנחומא וישב א. ובשכ״ט כשם שבא צבעון על אמו כך בא על כלתו ולא נתברר לפני הדור אם היא בת הבעל או בת הבועל ומה שרוב מקומות כתב בת ענה לפי שרוב בעולות אחרי הבעל. ובתרגום הפשיטא ושמרוני ברת ענה בר צבעון. ועי׳ בראב״ע. ובכת״י אור האפלה בת ענה בת צבעון שעשת מעשה ענה וצבעון.
Eisav took his wives from the daughters of Canaan: Adah, the daughter of Eilon, the Chittite, and Oholivamah, the daughter of Anah, daughter of Tzivon, the Chivite,
לעיל נקראו נשי עשו בשמות אחרים ככתוב ״וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי״ (בראשית כו לד). לכן תמה ב״לחם ושמלה״ על ת״א שהעתיק כאן שמות נשי עשו כצורתם והיה לו לפרש את הסתירה שבכתוב, כרש״י.1 מטעם זה החליט שלדעת אונקלוס שתי הנשים הראשונות מתו: כשמתה בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן נשא עשו את אחותה עָדָה בַּת אֵילוֹן, וכשמתה יהודית נשא תחתיה את אהליבמה, ות״א הזכיר כאן הנשים החדשות. אבל אין ממש בטענתו: ייתכן שלדעת ת״א לכל אחת היו שני שמות כמו שפירש ראב״ע.2
1. רש״י: ״עדה בת אילון – היא בשמת בת אילון (בראשית כו לד) ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה. אהליבמה – היא יהודית (בראשית כו לד) והוא כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו״.
2. ראב״ע: ״ואל תתמה על עדה ובשמת שיש לה ב׳ שמות, כי כן שם אם אֲבִיָּה. גם שם אֲבִיָּה בד״ה איננו כמו בס׳ מלכים, כי שני שמות היו לה גם לאֲבִיָּה״. כוונתו לבן רחבעם הנקרא במלכים ״אֲבִיָּם... וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת אֲבִישָׁלוֹם״ (מלכים א טו ב), אבל בדברי הימים ״וְאַחֲרֶיהָ לָקַח אֶת מַעֲכָה בַּת אַבְשָׁלוֹם וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אֲבִיָּה״ (דברי הימים ב יא כ).
עשו נסב ית נשוי מן בנתהון דכנענאי ית עדה ברת אלון חיתייא וית אהליבמה ברת ענה ברת צבעון חיוייהא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חיוייה״) גם נוסח חילופי: ״חיתאה״.
עשו נסיב ית נשוי מבנת כנען ית עדה ברת אלון חיתאה וית אהליבמה ברת ענה ברת צבעון חיואה.
Esau took wives of the daughters of Kenaan, Adah the daughter of Elon the Hittah, and Ahalibama the daughter of Ana, the daughter of Sibeon the Hiva,
(ב-ג)עדה בת אילון החתי – עדה שהיתה מקשטת עצמה לזנות כד״א ותעד נזמה (הושע ב׳ ט״ו). ואת בשמת, שהיתה מבשמת עצמה לזנות. ד״א למה נקרא שמה עדה, א״ר עזריה למדך הכתוב תפש עשו דרכן של אנשי דור המבול שכל אחד מהם היה לוקח שתי נשים אחת לפריה ורביה וא׳ לתשמיש, זו שהיתה לפריה ורביה היתה כאלמנה בזויה, וזו שהיתה לתשמיש היה משקה אותה כוס של עקרין שלא תלד והיתה אצלו מקושטת כזונה, הה״ד רועה עקרה לא תלד (איוב כ״ד כ״א). תדע לך שכן הוא, שהרי נאמר בלמך ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה (בראשית ד׳ י״ט) שהיתה מועדת מביתו, ושם השנית צלה (שם), שהיתה יושבת בצלו. וכן עשו הרשע ולכך קראה עדה שנעדה מביתו. ויהודית בת בארי לקח לתשמיש לכך קראה הכתוב אהליבמה שהיתה יושבת באהלו, ולפי שהיתה כאלמנה היתה מקושטת ומתבשמת ועושה צרכיה ממקום אחר. ולמה קראה יהודית שהי(ת)ה מודה בה שהיתה אשתו. בת בארי שהיתה ממזרת בת זנונים וכתוב ובאר צרה נכריה (משלי כ״ג כ״ז). החתי, שהיתה מניאוף של איש שנאמר היחתה איש אש בחיקו (שם ו׳ כ״ז). ד״א אהליבמה שהיתה בונה במה לע״ז.
וכאן עשו תזוג֗ בנסא מן בנאת כנעאן עדה אבנה אלון אלחתי ואהליבמה אבנה ענה אבנה צבעון אלחוי.
ועשו נשא נשים מבנות כנען: עדה בת אילון החתי ואהליבמה בת ענה בת צבעון החוי.
עדה בת אלון – היא בשמת בת אלון (בראשית כ״ו:ל״ד), ונקראת בשמת על שם בשמים שהיתה מקטרת לעבודה זרה.
אהליבמה – היא יהודית, אותו רשעא כינה שמה יהודית, לומר: שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו.
ב[בת ענה בת צבעון – אם בת ענה לא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנ׳ ואלה בני צבעון ואיה וענה, אלא בא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכת׳ שכלם בני ממזרות היו.]
ב. הביאור בסוגריים המרובעים חסר רק בכ״י לייפציג 1, אך הוא מופיע במגוון מקומות בעדי הנוסח השונים. הוא מופיע כאן בסוף פסוק ב׳ בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34. הוא מופיע באמצע פסוק ג׳ (לאחר ״שנמחלו עוונותיו״) בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, המבורג 37. הוא מופיע בסוף פסוק י״ד בכ״י וינה 220. הוא מופיע לאחר פסוק ט״ו בכ״י וינה 3. והוא מופיע בתחילת פסוק כ״ד בכ״י ליידן 1, ס״פ 118.
עדה בת אילון ADAH THE DAUGHTER OF ELON – She is identical with Basemath daughter of Elon (cf. 26:34) and she was called Basemath because she offered spices (בשמים) as incense to idols.
אהליבמה OHOLIBAMAH – is identical with Judith. He (Esau) changed her name to Judith (Jewess), suggesting that she had abandoned idol-worship, so that he might deceive his father.
בת ענה בת צבעון THE DAUGHTER OF ANAH THE DAUGHTER OF ZIBEON – If she was the daughter of Anah she could not have been the daughter of Zibeon, for Anah was the son of Zibeon as it is said "And these are the sons of Zibeon: Aiah and Anah" (v. 24)! Scripture thus tells us that Zibeon took his daughter-in-law, Anah's wife, and of them twain Oholibamah was born (so that being a daughter of Anah's wife she is called also his daughter). This text informs you that these were all of illegitimate birth (Tanchuma Vayeshev 1).
עשו לקח את נשיו וגו׳ ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי – מלמד שנטפל לממזרים. שהרי ענה היה ממזר. 1שצבעון בא על אמו והוליד ממנה ענה. שנאמר ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית ל״ו:כ״ד). הוא שאמר הכתוב איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו (עבדיה א׳:ו׳). גילה הקב״ה פיסולו בתורה. 2כי עדה בת אלון היא בשמת בת אלון. ואהליבמה בת ענה היא אהליבמהא בת בארי. כי עין ובאר אחד היא. בשמת בת ישמעאל. היא מחלת בת ישמעאל. עדה ילדה את אליפז. ובשמת ילדה את רעואל. ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח כולם חמשה. ואלה בני בניו. אליפז בכור עשו ילד את תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק. אלה בני עדה בני בניה ובני רעואל נחת וזרח שמה ומזה בני בניה של בשמת. ובני אהליבמה בת ענה. זה ענה הכתוב למטה אשר מצא הימים במדבר. ויולד את יעוש ואת יעלם ואת קרח.
1. שצבעון בא על אמו. ב״ר פפ״ב. ועיין תנחומא וישב. ורש״י עה״ת.
2. כי עדה בת אלון היא בשמת בת אלון. וכ״כ רש״י בפי׳ עה״ת. ועיין בנה״ש.
א. כן בכ״י פירנצה. אך כנראה צ״ל: ״יהודית״.
עשו לקח את נשיו מבנות כנען – המרוחק, שנאמר ויאמר ארור כנען (בראשית ט כה):
את עדה בת אלון החתי – עדה על שם עדה אשת למך, וכבר דרשנו שמה:
ואת אהליבמה – שהיתה עושה אוהלה במה טלואה ומזנה שמה:
בת ענה בת צבעון [החוי] – למה דקדק כל כך, מלמד שניטפל עם הממזרים, שהרי צבעון בא על אמו והוליד את ענה, שנאמר ואלה בני צבעון איה וענה (בראשית לו כד), זש״ה כי אני חשפתי את עשו (ירמיה מט י), ר׳ סימון אומר קלפתי בצליו, כל כך למה, גליתי את מסתריו (שם שם), בשביל לגלות ממזרין שבו, ונחבה לא יוכל אע״פ שהוא נזכר בין בני יעקב לא יוכל להחביא פסלותו, שודד זרעו ואחיו ושכניו משלשלת היוחסין, ואיננו מתיחס עם בני יעקב, וכמה ממזרים העמיד, רב אמר שלשה, ר׳ לוי אמר ארבעה, א״ר בנימין הדין קרח דהכא ממזר הוא:
עדה בת אלון – היא בשמת בת אלון, שמתעדן כבושם:
אהליבמה – היא יהודית שמתייחדת במה טלואה:
ענה – הוא בארי, פי׳ ר׳ טוביה כי עין ובאר דבר אחד הוא:
עשו לקח את נשיו מבנות כנען – המדקדקא יתן לב כי בפרשה ראשונה של תולדות יצחק נאמר יהודית בת בארי החתי, בשמת בת אלון החתי (בראשית כ״ו:ל״ד), מחלת בת ישמעאל (בראשית כ״ח:ט׳), ובפרשה זו לא הוזכר בת בארי כלל, לא שמה ולא שם אביה, אבל {אלון}ב וישמעאל אביהן של שתי נשיו הראשונות הוזכרו, שהוחלפו שמות הבנות כאשר מצינו בכמה מקומות. בשמת בת אלון נקראת כאן עדה בת אלון, ומחלת בת ישמעאל נקראת כאן בשמת.ג לכן יש לומר יהודית בת בארי מתה בלא בנים, אבל בת אלון ובת ישמעאל היו להם בנים המפורשים כאן. ואהליבמה בת ענה בת צבעון החוי לקח אחרי כן,ד אחר שהלך לו לשבת בהר שעיר ונתחתן בבני שעיר החו{ר}י, ככתוב לפנינו: כי אהליבמה היתה בת ענה בן צבעון בן שעיר החורי, וגם תמנע פילגש אליפז כתובה שם בבני שעיר. ולפי שאהליבמה אשתו אחרונה היתה, לפיכך מזכיר אותה ואת בניה בכל הפרשיות האילו לבסוף.
א. בליקוט אוקספורד-מינכן: ועתה ישכיל המשכיל.
ב. כך בליקוט אוקספורד-מינכן ובכ״י המבורג 52.
ג. בליקוט אוקספורד-מינכן נוסף כאן: וזהו תימה למה לא הוזכרה יהודית בת בארי.
ד. בליקוט אוקספורד-מינכן: ואחר כן שמות יהודית בת בארי. [כנראה כוונתו, שעשו הלך לשבת בהר שעיר לאחר מות יהודית בת בארי.]
'Esav ESAU TOOK HIS WIVES FROM AMONG THE CANAANITE WOMEN: The careful reader will notice that in a previous portion, Toledot yishaq, the names of Esau's wives are (Gen. 26.34), "Judith daughter of Beeri the Hittite and Basemath daughter of Elon the Hittite" and (Gen. 28.9) "Mahalath daughter of Ishmael." However, in this portion, "the daughter of Beeri" is not mentioned at all, neither her name nor her father's name. Elon and Ishmael, the fathers of two of the wives mentioned in the first portion, are mentioned here, but the names of their daughters have changed here, as one finds in numerous places [in the Bible]. "Basemath daughter of Elon" is here called "Adah daughter of Elon," while "Mahalath daughter of Ishmael" is here called "Basemath."
Accordingly, it should be understood that Judith daughter of Beeri [mentioned in chapter 26 but not here] must have died childless, while the "daughter of Elon" and the "daughter of Ishmael" must have had those children listed here. Esau must have married "Oholibamah daughter of Anah daughter of Zibeon the Hivite" later on, only after he went to live on Mount Seir (36.8). For he then intermarried with the sons of Seir the Horite, as it is written below that Oholibamah was the daughter of Anah (vs. 25), who was the son of Zibeon (vs. 24), who was the son of Seir the Horite (vs. 20). Similarly, [one can see that Esau’s son Eliphaz also intermarried with the Horites as] Timna, Eliphaz's concubine (vs. 12), is listed among the children of Seir (vs. 22).
Since Esau married Oholibamah last, accordingly she and her children are always listed last.
(2-3) Do not be surprised that Scripture here calls the daughter of Elon the Hittite whom Esau married Adah, while earlier it refers to her by the name of Basemath (Gen. 26:34), for she had two names.1 We find the same with the mother of Abijah.2 Indeed, Abijah himself (II Chron. 11:20) is called Abijam in the Book of Kings (I Kings 15:1) and Abijah in Chronicles (II Chron. 11:20).3 The Bible refers to them by two different names because both Abijah and his mother had two names each.
1. See Ibn Ezra's comments on Gen. 26:34.
2. I Kings 15:2 and II Chron. 11:20 gives her name as Maacah; II Chron. 13:2 gives her name as Micaiah.
3. According to Krinsky. For an alternate interpretation see Weiser and Cherez.
(ב-ג)עשו – לא זכרן בשמות שזכרן מתחלה, כי שני שמות היו לכל אחת מהן, והרבה נמצאים במקרא כזה.
וכן צבעון – זכרו למעלה בשם בארי. וכן בשמת – ולמעלה זכרה: מחלת.
(2-3) עשו, these wives are not now described as having the names which had introduced them to the reader in 26,34 where they were called Yehudit and Bosmat. Each of these women was known by two names. This is a common occurrence throughout Scripture. Similarly, Tzivon had been introduced earlier as Beeri (26,34) and Bosmat in verse 3 of our chapter had previously been introduces as Machalat. (28,9)
עשו לקח וג׳ – כנען שם כולל לז׳ עממים, לפי שהיו בני חם1 שנקרא כנען במאמר נח (בראשית ט:כה)ארור כנען2, ו{הוא גם שם} פרטי לאחד מהם. וכפי טעמו הכולל {שהוא שם לז׳ עממים} נאמר והכנעני אז בארץ (שם יב:ו), {וכן} והיה כי יביאך יוי אל ארץ הכנעני(שמות יג:ה). וחתי גם כן נאמר לפעמים במובן כללי שנכלל בו החוי3, כמו שהאמורי נאמר [במובן כללי] שנכללו בו שאר ז׳ עממים4. וטעם היות האמורי נאמר במובן כללי על שבעה עממים, לפי שהוא היה הגבור והחזק שבהם כמו שנאמר (עמוס ב:ט)כגבה ארזים גבהו5. ו{לכן} אמרה התורה (דברים א:כ)באתם עד הר האמרי על ארץ ישראל כולה בגבולותיה.
ולפי זה אפשר שיהיה מאמרו (בראשית כו:לד) ויהי עשו בן ארבעים שנה {וג׳}6 על נשים אלו עצמן שנזכרו כאן7, ותהיה עדה שנזכרה כאן היא בשמת שנזכרה שם, ולה ב׳ שמות אלה, ולאביה שם אחד – אילון. ו{כן} אהליבמה היא יהודית, וענה החוי הוא בארי החתי8, ושני שמות לה ושני שמות לאביה. וחתי וחוי שוים כמו שהקדמנו9.10 ואפשר [גם כן] שנשים אלה אינן אותן {הנשים}, ואלה השאירו בנים אחריהן, ואותן מתו בלא בנים. והפירוש הראשון קרוב יותר11.
ופתח לנו הכתוב בעשו לקח את נשיו מבנות כנען כדי לבאר לנו את שיעור הפקרות של מצב זרעו, לפי שהוא מבנות כנען מן עובדי עבודה זרה12.
1. קפט. אבי כנען.
2. קצ. כעין זה מצאתי לרס״ג בפי׳ הארוך לפר׳ חיי שרה (מהד׳ צוקר עמ׳ 413) שכתב: ׳כל שבעת הגוים בכלל, כי השם כנעני נופל עליהם כשם האב, כאמור והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני׳, אבל לא ביאר למה נקראו כולם על שמו. ולכאורה באמרו ׳שם האב׳ כוונתו לכנען עצמו, אלא שהפריזי אינו נמנה בין צאצאי כנען האמורים לעיל פרשת נח (י:טו-יח), ובשל כך יתכן שכוונתו על חם אבי כנען, כדברי רבנו. אמנם דעת הרמב״ן שכל ז׳ עממין מצאצאי כנען עצמו, שכתב בפירושו לפר׳ בא (שמות יג:ה): ׳ובאמת שהם בכלל כנעני שהם בניו כלם׳, וכ״ה דעת ראב״ע בפר׳ לך לעיל (טו:כ): ׳דע כי השבעה גוים כנעניים הם כלם ועשתי עשר בנים היו לכנען, ואחר שהזכיר הששה יאמר הכנעני על הנשארים׳, וכעי״ז בפי׳ הרד״ק ליהושע (יז:טו). ויתכן שרס״ג סבר כמותם.
אך כפי שהזכרנו, משפחות הפריזי לא נמנו בפרשת נח בין משפחות כנען עצמו, ואולי משום כן נצרך רבנו לפרש שכולם נקראו על שם חם [וראיתי שתמה המהדיר על דברי רבנו למה הוצרך לייחס אומות אלו לחָם הקרוי כנען, הלא בלא״ה הם צאצאי כנען עצמו. אכן גם הוא הרגיש שלא כולם מיוחסים לכנען (אלא שבטעות כתב פריזי ויבוסי, ורק הפריזי לא נמנה בתולדות כנען) ואמנם לא הרגיש שבזה יש ליישב תמיהתו. וראה שנביא עוד להלן בהערה מדברי הרנצי״ב].
ואמנם אפילו אם כוונת רס״ג כדברי רבנו שנקראו כנען על שם חם אבי כנען, יתכן שמה שלא נסתייע רס״ג מהכתוב אצל נח כדברי רבנו, משום שרס״ג פירש אחרת בפירושו לפרשת נח (מהד׳ צוקר עמ׳ 352–353), ולדעתו ׳ארור כנען׳ האמור שם הוא כמו ׳ארור אבי כנען׳, אלא שמנהג לשון אנשי המקרא להשמיט סמיכות האב והבן ע״ש [וכבר הביא ראב״ע כדברים האלה משם רס״ג בפירושו לפר׳ נח (ט:כו), ועי׳ לר״י קאפח בפירושי רס״ג שבמהדורתו עמ׳ לא הערה 9]. וממה שכתבתי לעיל פר׳ ויצא (כט:יב) אולי ניתן להסיק שרבנו לא קיבל דעת רס״ג בזה ע״ש.
3. קצא. אולי יסוד דברי רבנו במקראות שלא נזכר בהם החוי בצד החתי, כמו לעיל (טו:כ) ובבמדבר (יג:כט). [הערות נהור שרגא] ועי׳ בפי׳ הרמב״ן לדברים (ב:י) כעין זה. [הג״ר שלום שפיץ נר״ו] ואמנם בפירושו לבראשית (י:טו) ביאר הרמב״ן, שמה שלא נזכר החוי בצד החתי אצל מתנת אברהם בפר׳ לך (טו:כ) אין זה אלא מפני שבימיו לא נקראו משפחות החוי בשם זה.
4. קצב. כבפסוק שמביא רבנו להדגמה בסמוך (ובדפו״ר גרעו המהדיר משם והוסיפו ודרשו כאן).
5. קצג. גם רס״ג ביאר בפירושו הארוך (מהד׳ צוקר עמ׳ 413) שאמורי נאמר במובן כללי על יתר ז׳ עממים, ונסתייע ממקרא בעמוס (ב:י, ובטעות ציין המהדיר שם לדברים כט:ד), אלא שהוא ביאר מטעם אחר וכתב: ׳וכן נופל עליהם שם אמורי מפני שהיה הראשון לכבוש, ככתוב ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמורי׳. [ויש להעיר שבדרך כלל ׳ארץ האמורי׳ נאמר על ארץ סיחון ועוג בעבר הירדן, ככתוב ביהושע (כד:ח): ׳ואביא אתכם אל ארץ האמרי היושב בעבר הירדן וג׳ ׳, וכן בשופטים (יא:כא): ׳ויתן ה׳ אלהי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמרי יושב הארץ ההיא׳].
6. קצד. ׳ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילֹן החתי׳.
8. קצו. ודאי שגם ענה וגם צבעון אביו היו מבני החוי, ורבנו ייחס תואר החוי לענה ולא לצבעון כמו שהוא בפסוק, משום שרצונו להקביל את פסוקנו לפסוק לעיל, ולכן הקביל דווקא את האב שנזכר גם לעיל.
ונראה מכאן שדעת רבנו היא שענה הוא אביה וצבעון הוא סבה, וכעין שפי׳ הראב״ע שנקראה בת ענה בת צבעון להבחין בינה לבין בת ענה אחיו של צבעון, ולא כמדרשם ז״ל שהביא רש״י וראב״ע שנתייחסה אהליבמה ע״ש ענה וצבעון כיון שבא צבעון על כלתו והולידה את אהליבמה ולא נודע מי הוא אביה באמת. ואין לשאול לפירוש ראב״ע למה נקראה בת ענה בת צבעון, שהיה נראה יותר מן הנכון לקרוא לה בת ענה בן צבעון, שהרי יש והבדלי המקום והזמן גורמים לכך, והשוה פירוש ראב״ע להלן (פסוק לט), ושם פירש ר״י בכור שור שהמובן בנוהג זה הוא מצד שבני בנים הרי הן כבנים, וכ״כ חזקוני כאן ע״ש. וראה בפי׳ הרמב״ן להלן (פסוק כה) שהביא הפירושים השונים וכתב על מדרש חז״ל: ׳וזה מדרשם של דורשי חומרות, כמו שמוזכר במסכת פסחים, ואיננו דברי הכל בגמרא, ולא משמעו של מקרא כלל׳.
9. קצז. כמו שביאר רבנו למעלה: ׳וחתי גם כן נאמר לפעמים במובן כללי שנכלל בו החוי׳, ורצונו בזה ש׳חתי׳ הוא שם פרטי לצאצאי אחד מבני כנען, וגם שם כולל לאומות אחרות כמו החוי. ואמנם לא ביאר מוצאו של החוי, וצ״ב אם סבר שהם מזרע החתי או שהם מזרע בן אחר של כנען, והלשון משמע שהם משפחה אחרת אלא שנכללו יחד. ואולי כתב כן במפורש בפירושו האבוד לפר׳ נח (י:טו-טז) כשנמנה שם זרעו של כנען. והשוה פירוש הנצי״ב בהעמק דבר שם שכתב: ׳ואת היבוסי – אם היו כולם בנים ממש היה ראוי לכתוב ואת יבוס וכן כולם, אלא מאיזה בנים יצאו משפחות אלו, ומשום הכי כתיב להלן נפוצו משפחות הכנעני ולא כתיב בני הכנעני׳.
והנה סתם רבנו ולא פירש מה יסבור לגבי הסתירה ביחוסו של צבעון, שכאן יוחס לחוי ולהלן (פסוק כ) נקרא מבני שעיר החורי. וקרוב שיפרש כמו שנראה מדברי הרשב״ם כאן, ש׳חורי׳ הוא שם אחר ל׳חוי׳, וכן פירש הרמב״ן לדברים (ב:י) וע״ש בטעם הדבר (ולדעת ר״ת בספר הישר מהד׳ שלזינגר עמ׳ רסה-רסו ובתוס׳ שבת פה. ד״ה חוי כבר התייחסו בתלמוד לסתירה זו ע״ש). רק שלדעת רבנו ש׳חתי וחוי אחד הם׳ מוזר הדבר שנקרא בשלש שמות – החתי החוי והחורי.
10. קצח. בדפו״ר שתל המהדיר כאן לדברי רבנו מתוך פירושי רש״י ורשב״ם כלשון הזה: ׳[ובשמת בת ישמעאל שנזכרה כאן היא מחלת בת ישמעאל שנזכרה שם]׳.
11. קצט. נראה שלדעת רבנו או ששני המקראות מדברים באותן נשים או שמדברים בנשים אחרות, ולא העלה אפשרות לחלק בין שתי הנשים. ואמנם הראב״ע חילק בזה שפי׳ לעיל (כו:לד): ׳יהודית – שם ולא הוליד ממנה, ובשמת – היא עדה ויש לה ב׳ שמות, ובמקרא נמצאין למאות כן׳. כנראה אף שמוכן היה ראב״ע לפרש שהיו לאשה ב׳ שמות, לא רצה לומר שגם לאביה היו ב׳ שמות. ולכן בשמת בת אלון זהה עם עדה בת אלון, אבל יהודית בת בארי לא זהה עם אהליבמה בת ענה בת צבעון, אלא נקט אצלה באפשרות השנייה שהציע רבנו שמתה בלי בנים. בדרך זו פירש גם הרשב״ם באריכות ע״ש, והשוה פי׳ הרמב״ן.
12. ר. ועי׳ להלן (לו:כ-כא) שהזכיר רבנו סיבה נוספת למצב ההפקרות אצל זרעו ושלילת אמונת האחדות מהם, שנטמעו בעובדי עבודה זרה בהר שעיר.
עשו לקח את נשיו מבנות כנען וגו׳ – כאן לא נזכרה בת בארי כלל, ומצינו בפרשת תולדות שלקחה עשו לאשה (בראשית כ״ו:ל״ד). אלא יש לומר: שמתה בלא בנים והאחרות המנויות כאן ילדו.1
עדה בת אילון – היא בשמת בת אלון (בראשית כ״ו:ל״ד) שבפרשת תולדות שנשתנה שמה, וכן בת ישמעאל שנקראה כאן בשמת ובפרשת תולדות מחלת (בראשית כ״ח:ט׳).2
אהליבמה בת ענה – פר״ש: היא יהודית. ואם תאמר: הרי יהודית בת בארי הייתה כדכתיב בפרשת תולדות (בראשית כ״ו:ל״ד) וכאן הוא אומר בת ענה. ואם יש בה ממזרות, אמאי לא פר״ש מבין שניהם יצאה, מבארי ומענה, כמו שפי׳ גבי ענה בת צבעון (רש״י בראשית ל״ו:כ״ד). אלא יש לומר: דבארי וענה אחד הם.
בת ענה בת צבעון – בפרשה זו תמצא ענה אחיו של צבעון, כדכתיב: ושובל וצבעון וענה (בראשית ל״ו:כ׳), וכתיב: ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית ל״ו:כ״ד), הוא שפר״ש שצבעון בא על אמו והוליד ממנה ענה (רש״י בראשית ל״ו:כ״ד). אם כן הוא היה בנו ואחיו, ולכך מונהו עם בני שעיר ועם בני צבעון, והיינו דכתיב: הוא ענה (בראשית ל״ו:כ״ד) – פי׳ הוא ענה דמעיקרא.
ויתכן לומר: בת ענה בן צבעון, ומה שכתוב בת צבעון אינו מוסב אענה, שהרי זכר היה, אלא מוסב לאהליבמה. כלומר אהליבמה שהייתה בת ענה ובת צבעון,3 שבני בנים הרי הם כבנים, דוגמא: בת מטרד בת מי זהב (בראשית ל״ו:ל״ט).4
יש מפרשים בפרק יש נוחלין (תוספות ב״ב קט״ו: בשם ר״ת): ענה נקבה הייתה מדכתיב בת ענה בת צבעון. והא דכתיב לקמן: הוא ענה אשר מצא את הימים (בראשית ל״ו:כ״ד) דמשמע זכר היה, היינו על ידי שירשה במקום איה, שהרי איה אחיו של ענה היה ולא מצינו שנמנה באלופים. אלא שמע מינה: איה מת וענה נשארה יחידה לאביה, ולהכי מנו לה בבני שעיר החורי יושבי הארץ (בראשית ל״ו:כ׳), וירשה במקום זכר ונמנית באלופיהם.
'עשו לקח את נשיו מבנות כנען וגו, "Esau had taken his wives from the daughters of the Canaanites, etc.;" here the Torah fails to mention the daughter of Beeri, although in Genesis 26,34 we have been told that Esau took Yehudit who was a daughter of Beeri, a Hittite as a wife. We must therefore assume that the reason she is not mentioned here is that she died without having provided Esau with any sons. All the sons mentioned in this chapter therefore must have been born by עדה בת אלון, who is identical with the wife called בשמת בת אלון, in Genesis 6,34 She had changed her name, just as had the daughter of Yishmael, which has now been called בשמת, whereas when she had first been introduced she had been called מחלת. (Compare 28,9.)
אהליבמה בת ענה, who according to Rashi is identical with יהודית. If you were to ask: is this not the יהודית בת בארי as we have been told in 26,34? How could she now have been the daughter of ענה? Moreover, if we deal here with a woman who was a bastard, why did Rashi not say that she was the combined product from these two fathers as he explained concerning ענה בת צבעון? We are forced to answer that בארי and ענה were one and the same person.
בת ענה בת צבעון. In this paragraph you find that ענה was a brother of צבעון, as is written: ושובל וצבעון וענה (and Shoval and Tzivon and Anah." (verse 20.) You also find written in verse 24 that "these were the sons of Tzivon and Ayah and Anah;" this is what Rashi referred to that Tzivon must have slept with his own mother and from this carnal union Anah was born. In other words, he was both his son and his (half) brother. This is why the Torah wrote the unusual phrase: הוא ענה, "this is the Anah," i.e. the one we have read about earlier. (Mentioned in verse 20) It is also possible to say that the meaning of the words בת ענה בת צבעון, really is that he was the grandson, that Tzivon was the grandfather. It is not unusual in the Torah for grandchildren being described as the children of their grandfather. Examples cited are: בת מטרד בת מי זהב, in verse 39 of our chapter. There is an opinion voiced in the Talmud Baba Batra folio 115, that ענה is not the name of a male but of a female because the Torah wrote successively: בת ענת בת צבעון, "daughter of Anat, daughter of Tzivon." If you were to counter that earlier we have read about הוא ענה אשר מצא את הימים, "he was the Anah who discovered the species yemim," so how could that have been a female? We would have to answer that she inherited in lieu of Ayah who was a male, and whose brother was a brother of Anah. The fact that "he" is not listed among the sons who founded or became leaders of thousands, i.e. alufim, would lend support to the opinion that we are dealing with a female who could not qualify for such a rank
(ב-ג)עדה בת אילון – היא בשמת בת אילון (בראשית כ״ו:ל״ד), ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה. ואהליבמה – היא יהודית. אותו רשע כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו. בשמת בת ישמעאל – ולהלןא קורא לה: מחלת (בראשית כ״ח:ט׳). מצאתי בהגדת מדרש ספרב שמואל (מדרש שמואל י״ז): שלשה מוחלין להןג עונותיהן: גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה. ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת: מחלת, שנמחלו לו עונותיו. כל זה לשון רבינו שלמה.
והנה לא נתן טעם באבי אהליבמה שנקרא שם: בארי, וכאן: ענה, ובשמת בת ישמעאל יהיה שם העצם, והוא שם תאר לקיטור הבשמים. ובבראשית רבה (בראשית רבה ס״ז:י״ג) אמרו: נתן עשו דעתו להתגייר, מחלת – שמחל לו הקב״ה על עונותיו, בשמת – שנתבשמה דעתו עליו. והנה שניהם תאר, אין שם העצם נודע בה.ד ולכך אמר ר׳ אברהם כי היו לה שני שמות, וגם לאביה.
ויתכן לומר כי השתים נשים ההם מתו בלא בנים, אולי נענשו בעבור שהיו מרת רוח ליצחק ולרבקה (בראשית כ״ו:ל״ה), ונשא אחות אשתו בת אילון ואחרת אהליבמה בת ענה, אבל בת ישמעאל אחות נביות בעבור שהיה לה שם כעור בלשון הקדש, מחולי,ה קרא את שמה בשם הנכבד אשר היה לאשתו הראשונה מלשון בשמים, כי היתה חביבה עליו בעבור שהיתה ממשפחתו ואיננה רעה בעיני יצחק אביו.
א. כן בכ״י פרמא 3255, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״הוא״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ספר״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״על כל״.
(2-3) ADAH THE DAUGHTER OF ELON. She is identical with Basmath the daughter of Elon,1 and she was called Basmath because she burned incense (besamim) to the idols. And Oholibamah, (mentioned here), is identical with Judith.2 In order to deceive his father, the wicked Esau changed her name to Judith (Jewess) to suggest that she had abandoned idol-worship. BASMATH ISHMAEL's DAUGHTER. But elsewhere Scripture calls her Mahalath!3 I have found in the Agadic Midrash on the Book of Samuel:4 There are three persons all of whose sins are pardoned: a proselyte on conversion, one who is exalted to a high position, and a man on his marriage. It derives the proof for the latter case from here. The reason she was called Mahalath, [from the word mechilah (pardon)], is that Esau's sins were pardoned when he married her. All this, [including the comment on (2) above], is the language of Rashi.
But Rashi has not explained the reason why the father of Oholibamah, who, according to Rashi, is identical with Judith, is there5 called Be'eri and here called Anah. And Basmath Ishmael's daughter is here a proper name while there,6 according to Rashi, is an adjectival noun on account of her burning the incense! And in Bereshith Rabbah, the Sages have said:7 "Esau set his mind to repent. Mahalath means that the Holy One, blessed be He, did pardon him for his sins. Basmath means that he was content [with his well-born wives and his decision to repent]." Thus according to the Midrash, both names (Mahalath and Basmath) are descriptive, and their proper names are unknown. For this reason Rabbi Abraham ibn Ezra has said that she had two names, Adah and Basmath. Also in the case of Abijah, [king of Judah, we find that his mother had two names, Micaiah — II Chronicles 13:2 – and Maacah – ibid., 11:20]. It is possible to say that those two women [mentioned above, 26:34, i.e., Judith and Basmath], died childless perhaps as a punishment because they were a bitterness of spirit unto Isaac and to Rebekah.8 Esau then married his wife's sister Adah, the daughter of Elon, and another woman by the name of Oholibamah, the daughter of Anah. But as regards Ishmael's daughter, sister of Nebaioth, [who was originally called Mahalath],9 because of the repugnance of her name, [which suggests choli, (sickness)] in the Sacred Language, Esau called her by the honorable name of his first wife Basmath, derived from the word besamim (spices). This was because she was beloved by him since she was of his family and was not evil in the eyes of Isaac his father.10
1. Above, 26:34.
2. Above, 26:34.
3. Ibid., 28:9.
4. Chapter 17.
5. Above, 26:34.
6. Above, 26:34.
7. 67:10.
8. Above, 26:35.
9. Ibid., 28:9.
10. Ibid., 28:8.
אהליבמה בת ענה – פ״ה דצבעון בא על כלתו אשת ענה ויצא אהליבמה מהם. תימ׳ לפי שטת התוספות דלקמן גבי הוא ענה אמאי קרי בת והלא לא היתה בת כללית דהיא בת אשתו מאביו וגם מטעם זה פ״ה דלא מנה תמנע עם בני שעיר וא״ת דענה בא על אמו אשת צבעון ויצא מהם אהליבמה ואז הוא ניחא דהוי ליה בת ענה מן הדין ובת צבעון משום דבני בנים הרי הם כבנים.
אהליבמה – פרש״י היא יהודית. וק׳ לחזקו׳ שהרי בפר׳ תולדות ויהי עשו וגו׳ ויקח אשה יהודית ואם היה שם ממזרות היה לו לר״ש לפרשו כמו שפי׳ גבי ענה וצ״ל דבארי וענה אחד הם. ור״ת תירץ דענה נקבה היתה כדכתיב אהליבמה בת ענה ואע״ג שכתוב בלשון זכר הוא ענה אשר מצא את הימים מ״מ יכול להיות שהיתה נקבה דהכי נמי כתי׳ אלוף אהליבמה ולא מצינו אהליבמה זכר כ״כ התוספות בפר׳ יש נוחלין. אמנם תרוץ הזה אינו לפי פרש״י גבי אהליבמה שענה בנו של צבעון ושמא לדבריו יתישבו דברי חזקו׳.
עדה בת אלון – פ״ה שהיא בשמת בת אלון החתי, ואהליבמה היא יהודית. וקשה דהתם כתיב בת יהודית בת בארי, והכא כתיב בת ענה. ואומר רבינו תם כי ענה פילגש לאליפז.
תימה דבדברי הימים מונה תמנע בבני אליפז. ואומר רשב״ם דתמנע היתה פילגש, קאי לכאן ולכאן, והפסק שיש בין תמנע להיתה פלגש מוכיח.
אהליבמה בת ענה בת צבעון – מכאן שבני בנים הרי הם כבנים.
ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי – ופר״ש היא יהודית בת בארי החתי. והקשה הר׳ ר׳ יצחק דלעיל (כ״ו ל״ד) קרי ליה (חוי) [חתי] ושני אומות הם, ועוד קשה דלקמן קרי ליה חורי דכתיב (פ׳ כ׳) אלא בני שעיר החורי, והם אומה אחרת דכתיב (דברים ב׳ י״ב) ובשעיר ישבו החורים לפנים, ונ״ל דחתי גמור היה, והאי דקרי ליה חוי וחורי אתא לדרשא כדדרשי׳ בפרק ר׳ עקיבה (שבת פ״ה א׳) חורי שמריחין את הארץ, וחוי שטועמין את הארץ כחויא, וכן פי׳ ר״י במסכ׳ שבת (שם) דלכך דחיק תלמודא לפרש שמותן משמות שאר האומות, והאי דקרי ליה לעיל בארי והכא ענה שמא שתי שמות היה לו.
עדה בת אילון — היא בשמת בת אילון הכתובה בפרשת תולדות יצחק (כו, לד), אבל היו לה שני שמות. אהליבמה בת ענה — היא יהודית בת בארי הכתובה בפרשת תולדות יצחק (שם), אבל היו לה שני שמות, וגם לאביה. והנה מצאנו (פסוק כד) שהיה לצבעון בן, היה שמו ענה, והוא אבי אהליבמה לפי מה שיראה ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל; ואין זה נכון, שאילו היה כן היה אומר: ״אהליבמה בת ענה בן צבעון״, והוא אמר: ׳בת ענה בת צבעון׳. ועוד, כי כבר זכר (פסוק כ ואילך) בני שעיר החורי, וזכר אחר כן בסדר ההוא הבנים שהוליד כל אחד מהם, ולזה תהיה אהליבמה בת ענה אחי צבעון. והנכון בעיני שהיא היתה בת ענה אחי צבעון, ואמנם גידלהּ ענה בן צבעון, ונקראת בעבור זה בת צבעון, כמו שנקראו בני מיכל בת שאול הבנים אשר גידלה אותם. ולזה תמצא שזכר בבני ענה (פסוק כה) ׳דִּשֹׁן ואהליבמה בת ענה׳; ואילו היתה אהליבמה בתו לא היה צריך לומר ׳בת ענה׳. ואולם אמר ׳בת ענה׳ להורות שהיא באמת בת ענה הנזכר ראשון, וזה מבואר מאד.
אהליבמה היא יהודית. אעפ״י שאהליבמה היא בת ענה וממשפחת החוי ויהודית היא בת בארי וממשפחת החתי אע״פ כן מכיון שלא מצינו לעשו שנשא נשי׳ מבנות כנען רק את בשמ׳ ואת יהודית וכאן כתיב עשו לקח נשיו ולא אמר עשו לקח נשים למדנו שהן הן הנשים האמורו׳ למעלה וענ׳ הוא בארי ונתיחס לחתי וחוי כמו שנתיחסה היא לענה ולצבעון שבאו חתי וחוי על אשה אחת ונולד ממנה צבעון כמו שבא צבעון וענה על אשה אחת ונולדה ממנה אהליבמה והאומר כי עדה היא אחות בשמת ומתה ונשא את אחותה ואהליבמה אינה יהודית בת בארי לא ידעתי מה יעש׳ בפסו׳ עשו לקח את נשיו שפירושו האמורות למעלה:
ענה בנו של צבעון שנאמר אלה בני צבעון ואיה וענה. פי׳ ויחוייב מזה שצבעון בא על כלתו כו׳ ופירוש אלה בני שעיר וצבעון וענה נקרא ענה בנו של שעי׳ לפי שבא צבעון על אמו אשת שעיר והוליד ממנה ענה וחשבו העולם שהוא בנו של שעיר אבל לא שענה הוא בנו של שעיר עד שיחוייב מזה שצבעון בא על אשת אחיו כו׳ ונקרא בנו של צבעון לפי שבא שעיר על כלתו אשת צבעון והוליד ממנ׳ ענה וחשבו שהוא בנו של צבעון לפי שלא מצינו את שעיר שנתקלקל בשום עביר׳ אלא את צבעון שבא על כלתו או על אשת אחיו והוליד ממנה אהליבמ׳ ותלינן קלקול במקולקל ואנו דנין שצבעון בא על אמו והוליד ממנה ענה ולא ששעיר בא על כלתו והוליד ממנה ענה דניחא להו לרז״ל לומ׳ שענה הוא בנו של צבעון שאז יהיו שתי עבירות על ידו שבא על אמו ושב׳ על כלתו ועל שעיר אין בו שום עבירה מלומר שענה הוא בנו של שעיר שאז יהיו שעיר וצבעון כל א׳ מהם מקולקל בעביר׳ שבא שעיר על כלתו אשת צבעון והוליד ממנה ענה וצבעון על אשת ענה אחיו והוליד ממנה אהליבמה. אך קשה מאן לימא לן שצבעון בא על כלתו או על אשת אחיו והוליד ממנה אהליבמה עד שנא׳ כיון שהוא מקולקל בעבירה ממה נפשך ראוי שנ׳ שהוא קלקל גם עבירה אחר׳ שבא על אמו דילמ׳ ענה הוא שבא על אשת צבעון אחיו והוליד ממנ׳ אהליבמ׳ ושעיר בא על כלתו והוליד ממנה ענה וצבעון לא קלקל כלום. י״ל א״ה ניחא להו לרז״ל לומר שעל צבעון היו שתי העבירו׳ ויהיו האחרים נקיים ממה שיאמרו שענה ושעיר קלקלו או שצבעון ושעיר קלקלו וליכא למימ׳ שפי׳ בת ענה בת צבעון היא בת ענה בת בנו של צבעון וקראה בת צבעון על דרך ותבאנה אל רעואל אביהן שהתינוקו׳ קורין לאבי אביהן אבא דלמ׳ הוצרך להאריך בזה והלא אין לנו ענה אחר נזכר בכתו׳ עד שיצטרך להבדיל בין ענה לענה שאעפ״י שכתוב לוטן ושובל וצבעון וענה ובמק״א ואלה בני צבעון ואיה וענה דמשמ׳ תרי ענה הוו האח׳ אחיו של צבעון והאחר בנו של צבעון כבר תרצו בפר׳ יש נוחלין ובפר׳ מקו׳ שנהגו אמ׳ קרא הוא ענה הוא ענה דמעיק׳ ולפיכך לא נסתפקו רבותינו לומר שמא צבעון בא על אשת אחיו כמו שנסתפק החכם רבי אברהם ן׳ עזרא ואמר הנה מצאנו כי יש ענה אחי צבעו׳ גם שם בנו ענה ע״כ יאמרו כי האב והבן או שני האחים שכבו אשה אחת והנולדים לא ידעו של מי הם אלא שפסקו ואמרו שצבעו׳ בא על כלתו והוליד ממנה אהליבמה. וא״ת מ״ל לרש״י לומ׳ שענ׳ זכר הוא עד שהוקשה לו אם בת ענה אינה בת צבעון דילמ׳ נקבה היתה ואהליבמ׳ היתה בתה של ענה ובתו של צבעון שבא צבעו׳ על ענה בתו או על ענה אחותו והולי׳ ממנה אהליבמה שכך כתבו התוספו׳ משם ר״ח דענה אשה היתה והביא ראיה מבת ענה בת צבעון אלמא אשה היתה פי׳ דאל״כ אם בת ענה אינה בת צבעון וצ״ע. ואם תאמר נימא אע״ג דהוא ענה דמעיקרה קרי ליה בן שעיר לאשמועינן דענה בנו של צבעון היה דבני בני׳ הרי הן כבנים ומנא להו לרז״ל לומר בפ׳ יש נוחלין כ׳ אלה בני שעיר לוטן ושובל וצבעון וענה וכתיב אלה בני צבעון ואיה וענה אלא מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. י״ל א״כ לא הו״ל למכתביה גבי צבעון אלא מדכתבי׳ גבי צבעון ש״מ אחין הוו כך פי׳ רשב״ם בפ׳ י״נ. וא״ת אכתי מ״ל לרז״ל לומ׳ שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה דילמ׳ שעיר בא על כלתו והוליד ממנה ענה. יש מתרצים שאלו בא שעיר על כלתו והוליד ממנה ענה לא היה ענה בנו של צבעון אלא אחיו והכתוב קורא אותו אחיו ובנו וא״כ עכ״ל שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה דהשתא הוי ענה בנו ממש ואחיו ממש. ולית׳ דא״כ השתא נמי היכי קרי לי׳ קרא לענה בנו של שעי׳ והלא אינו אלא בנו של צבעון אלא הא דלא אמרו שעי׳ בא על כלתו הוא משום דתלינן קלקול במקולקל וכיון שמצינו צבעון מקולקל ובא על כלתו או על אשת אחיו ונולד ממנה אהליבמה דבשעיר לא מצינו שקלקל תלינן הקלקול הזה בצבעון המקולקל ולא בשעיר. אך לבי מגמגם בזה דמ״ל דצבעון בא על כלתו או על אשת ענה בנו והוליד ממנה אהליבמה דלמא ענה בא על אמו אשת צבעון והוליד ממנה אהליבמה ואין צבעון מקולקל.
ושמא יש לומר דניחא להו לרז״ל לומר שקלקל צבעון לבדו שבא פעם על כלתו ופעם על אמו מלומר שקלקל ענה שבא על אמו והוליד ממנה אהליבמה וקלקל שעיר שבא על כלתו והוליד ממנה ענה כדפרישי׳ וא״ת לרש״י ז״ל דפי׳ גבי אהליבמה שבא צבעון על כלתו והוליד ממנה אהליבמה וכן לרז״ל שאמרו גבי ענה שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה אם כן אין אהליבמה אלא בת צבעון ואין ענה אלא בן צבעון והכתוב קורא לאהליבמה שהי׳ בת ענה ולענה שהוא בן שעיר י״ל כיון דלא מצינן לאוקומי שאהליבמה בתן של שניהם ושענה בנן של שניהם על כרחנו לומר דלחד מינייהו בנו ממש או בתו ממש ולאחד לפי המפורסם:
(ב-ג) ולכן הודיע ראשונה שלקח שלשה נשים את עדה בת אלון והיא בשמת בת אלון שנזכרת למעלה ושנית אהליבמה בת ענה והיא יהודית שנזכרה ג״כ למעלה והשלישית בשמת בת ישמעאל והיא נזכרת שם מחלת כי היה להם שני שמות כדברי הראב״ע. ורש״י נתן סבה בשני שמותיהן כדברי המדרש.
ואת אהליבמה בת ענה – היא היתה מבני שעיר החורי, ועל ידה הלך עשו לארץ שעיר, כאמרו ״וישב עשו בהר שעיר״ (פסוק ח׳), ובניו אחריו השמידו את החורי, כאמרו ״כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר, אשר השמיד את החרי מפניהם״ (דברים ב׳:כ״ב), ולזה חזר ואמר,
ואת אהליבמה בת ענה. She was a member of the tribe of the Chori. She became Esau’s entry card to the whole region of Mount Seir. This is why the Torah reports already in verse 8 that Esau now settled in Mount Seir. His own children and grandchildren subsequently wiped out all the other members of that tribe that had not intermarried with his descendants. This is the reason why the Torah repeats in verse 9
היא יהודית. ואף על גב דלעיל כתיב (כו, לד) ״יהודית בת בארי״ הכי נמי היה עשו משנה שם אביה, כי ״ענה״ היה ידוע שהוא ממזר, ולפיכך אמר עשו שהיתה ״בת בארי״ (שם), וכן אמר שהיא מזרע חת, כי החוי הוא יותר גרוע מן הכל, שהם ארורים כחויי שהוא נחש, כי זרע חם הם ארורים (לעיל ט, כה), והחויים יותר, והרשע אמר שהיא מזרע החתי:
שבא צבעון וכו׳. והשתא יהיה ״בת ענה״ – שכן היו סבורים העולם שהיא בת ענה, והאמת שהיא בת צבעון. ואין לומר דענה היא אשה נקראה ׳ענה׳ ואביה צבעון, דלא מצאנו דמייחס הבת לאמה רק בשביל טעם, כדלעיל (לד, א) ״ותצא דינה בת לאה״, ואמרינן (רש״י שם) וכי בת לאה היתה ולא בת יעקב, ודרשינן כדלעיל, אבל לייחס אחר האם בלא טעם – ואף לא ידענו מי היא האם – לא נמצא בשום מקום, דהרי לא נזכר בכל המקרא ׳ענה׳ שהיא אשה לומר ״בת ענה״ – שאמה כך שמה: ואין לומר דאדרבה ענה בא על אשת צבעון והיתה בת ענה באמת וסבורים היו שהוא בת צבעון, דכיון דמצינו לקמן דצבעון נתקלקל שבא על אמו, לפי שמצאנו דענה הוא אחיו של צבעון, דכתיב (ראו פסוק כ) ״ואלה בני שעיר צבעון וענה״, ומצאנו שענה בנו של צבעון דכתיב בקרא (ראו פסוק כד) ״ואלה בני צבעון איה וענה״, אלא שבא צבעון על אמו והיו סבורים דענה הוא אחיו בן שעיר והיה בנו (ב״ב קטו ע״ב), ואם כן צבעון נתקלקל, הכי נמי צבעון נתקלקל דבא על אשת ענה דהיא כלתו, וילדה אהליבמה. ואין לומר עדיין דלעולם לא נתקלקל רק ענה שבא על אשת צבעון אחיו, וצבעון לא נתקלקל, ולקמן נאמר דאדרבא שעיר נתקלקל, שבא על אשת בנו צבעון וילדה את ענה, והיו סבורים שהוא בן צבעון ולפי האמת הוא בן שעיר, והשתא צבעון לא נתקלקל כלל, מכל מקום יש לומר דיותר סברא לתלות כל הקלקולים בצבעון, ויהיו שעיר וענה בלא קלקול וכל הקלקולים הם בצבעון, דהוי קלקול אחד – משנאמר דשעיר וגם ענה נתקלקלו, כך פירש הרא״ם: ואין פירושו נכון, דלא קשיא מידי, דודאי אין לומר דבא ענה על אשת צבעון, דאחר שהכתוב מייחס (אותו) [אותה] אל ענה שהיא אביה באמת – איך יהיה מייחס אותה אל צבעון דלאו אביה כלל – בשביל שכך היו סוברים העולם, בשלמא איפכא הוי שפיר, דמתחלה היה מייחס אותה שהיא ״בת ענה״ דכך היה מפורסם, ואחר כך מייחס אותה ייחוס האמתי. וכן לקמן יש לומר צבעון בא על אמו, ולא נאמר דשעיר בא על כלתו והוליד את ענה, משום דיותר מסתבר לומר דמתחלה הוא מייחס את ענה כמו שהיו הבריות סבורים, דהוא בן שעיר (פסוק כ), ואחר כך אמר דהוא בן צבעון לפי האמת (פסוק כד): ואם תאמר ושמא פירוש ״בת ענה בת צבעון״ כי אהליבמה נקראת בת צבעון שהוא אבי אביה, וכדכתיב (שמות ב, יח) ״ותבאנה אל רעואל אביהן״, ואין זה קשיא, דלכתוב ׳בת ענה בן צבעון׳, דהשתא ידעינן נמי שאהליבמה היא בת בנו, ולמה מיחס אותו אל אבי אביה שלא לצורך. והקשה הרשב״ם בפרק יש נוחלין (ב״ב קטו ע״ב) דמנא לן לומר דצבעון בא על אמו, שמא הא דכתיב (פסוק כ) ״אלה בני שעיר צבעון וענה״ כי ענה זהו בן בנו, ונקרא בן שעיר דבני בנים הם כבנים (יבמות סב ע״ב), ותירץ הרשב״ם דלא הוי ליה למחשביה אצל צבעון. ולי נראה במקום שבא ליחס התולדות אל מולידיהן לא שייך לומר ׳בני בנים הם כבנים׳, דאין זה יחוס האמתי, כי יותר ראוי ליחס אל אביהן:
אָהֳלִיבָמָה: חדא מלה כתי׳, וכל אורית׳ דכות׳. [אהליבמה].
בַּת עֲנָה: הבי״ת דגושה. [בַּת־עֲנָה].
כדי להטעות את אביו. וקשה ולבשמת למה לא כינה לה שם טוב כדי לרמאות את אביו והיה לו לעיל בפרשת תולדות (בראשית כ״ו:ל״ד) להזכיר אותו שם כינוי אם היה לה וי״ל שעשו קרא לה שם אחר שאינה של עבודת אלילים אלא הכתוב קראה כך בשם עבודת אלילים לפי שכתוב לעיל אחר כך ותכהן עיניו מראות ופירש רש״י מעשנן של אלו ואם היה משנה שמה היה קשה היכן מצינו שהיו מקטרות לכך קראה לעיל בשם זה כדי להראות את זה שלכך נקראת בשמת ע״ש וכו׳. [מהרש״ל]״ ואע״פ שיהודית היא בת בארי החתי ואהליבמה היא בת ענה החוי הוא ענה הוא בארי דשני שמות היו לו. והא דמייחס אותו פעם למשפחות החוי ופעם למשפחות החתי אפשר דאביו היה משפחת החתי ואמו היתה משפחת החוי לכן מיחסו פעם אחד למשפחות החתי ופעם לחוי. ואת״ל מנ״ל לרש״י דיהודית היא אהליבמה דלמא יהודית היא מתה ואהליבמה אשה אחרת היה תירץ הרא״ם מדכתיב את נשיו ולא כתיב נשים ש״מ הן הן נשיו האמורים למעלה:
In order to mislead his father. Question: Why did Eisov not call Bosmas, [too,] by a good name in order to trick his father? In Parshas Toldos (26:34), it should have mentioned that name, if she had it. The answer is: Eisov indeed called her by another, non-idolatry name. But [in Parshas Toldos], Scripture itself calls her Bosmas, denoting idolatry. This is because Scripture goes on to say (27:1), "Yitzchok's eyesight faded and he could not see." Rashi there explains that this was due to the smoke of these wives [who burned incense to idols]. And if Scripture would have called her by a different name there, we would ask: Where do we find [any hint] that they burned incense [to idols]? Thus Scripture calls her by the name of Bosmas (incense), to indicate this. See there. (Maharshal) [You might ask]: Yehudis was the daughter of Be'eri the Chittite (26:34), while Oholivomoh was the daughter of Anoh the Chivite, [as it says here. How then could Rashi say that Yehudis and Oholivomoh are the same? The answer is:] Anoh and Be'eri is the same person with two names. Although Scripture connects him here to the Chivites and there to the Chittites, it is possible that his father was a Chittite, and his mother, a Chivite. You might ask: How does Rashi know that Yehudis is Oholivomoh? Perhaps Yehudis died, and Oholivomoh is another wife? Re'm answers: Because it is written, "Eisov took his wives," rather than, "Eisov took wives." This implies they were the same wives who were mentioned before.
עשו לקח את נשיו – לגנאי לו נכתב פסוק זה, שלא חשש לכבוד אבותיו והתחתן עם בני כנען. ואם תאמר שלא הזהירו אביו על כך? הנה שתי הנשים שלקח, הנזכרות בפסוק זה, היה לו למנוע מדעת עצמו מהתחתן בם שהרי הראשונה שנשא מבנות כנען שלא נזכרה בענין וכמו שאפרש בעז״ה היתה רעה להמרות רוח אבותיו, ואיך התחתן בם עוד פעמים? ואותה שלקח ראשונה נזכרה למעלה1 ״ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי״, ולא זכרה כאן. ושם הפסיק בנגינה2 בין זאת ובין זאת, בשמת בת אילון החתי. והוכחנו מזה שלא נשא אותן כאחת, אלא יהודית לקח בהיותו בן ארבעים, ולאחר זמן נשא את בשמת, וזאת האחרונה נזכרת כאן. ובהיות שתיהן רעות כאמרו ״ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה״3 איך נשא עוד את השניה? והרי זה לו גנאי גדול. ואותו הגנאי זְכָרוֹ הכתוב פה, והוסיף גנאי אחר שמלבד בשמת בת אילן החתי הוסיף לקחת גם את אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי.
מבנות כנען – לִמְדָנוּ הכתוב עוד שגם ענה וצבען וכל משפחת זרע שעיר החורי [הם] מבני כנען שאררם אביהם הראשון,4 ושגזר עליהם השם השמד וכליון, החל לשלוח עליהם מלכי עילם ואשור להכניעם. ״ובארבע עשרה שנה וגו׳ ויכו את רפאים וגו׳ ואת החורי בהררם שעיר״5 וכמו שפירשנו שם. ואח״כ הגביר עליהם יד בני עשו ולקחו את ארצם מידם, כנזכר במשנה תורה.6 והתחלת גדולתם נזכרה בפרשה זו, שבהיות כל ארצות כנען מורשה לאברהם ולזרעו, גם הארץ הזאת בכללה. אלא שבעצת י״י נתנה לעשו ולזרעו, שהן מזרע אברהם עד שתתמלא סאתם באחרית הימים. ואז לא יהיה שריד לבית עשו ותשוב גם הארץ הזאת לבני ישראל, וכנזכר בנבואת יואל7 ועובדיה.8
את עדה בת אילון החתי – לדעתי זאת היא בשמת בת אילון החתי הנזכרת להלן, אבל יהודית בת בארי החתי שנזכרה שם לא זכר כאן, לפי שלא הוליד ממנה בנים והכתוב אינו מזכיר אלא נשיו שהוליד מהן תולדותיו שֶׁמוֹנֶה לפנינו בפרשה. ואם תאמר יזכור גם יהודית בעבור הגנאי שהיתה מבנות כנען? כבר אמרנו שעל נשואי הראשונה יש לו כסות עינים שחשב כי טובה היא. וא״כ ״ויקח עשו את נשיו״,9 ענינו נשים שהוליד מהן הבנים שיזכור בענין.
ואת אהליבמה – לדעתי אין זה סדר נשואיו, אלא תחלה לקח עדה ואחריה בשמת בת ישמעאל, ואחריהן אהליבמה בת ענה. והוצרך הכתוב להקדים אהליבמה לפי שאמר ״ויקח את נשיו״ מבנות כנען והן עדה ואהליבמה הנזכר בפסוק ראשון, ואילו זכרם על הסדר איך יאמר ״נשיו״? ובשמת אינה מבנות כנען. ועכשיו חוזר על שתי נשיו הראשונות ולכן בענין התולדות חזר וזכר על הסדר, שבכל הפרשה הקדים בני עדה ובשמת לפני אהליבמה, לפי שהיא האחרונה בנשואין ובלידה, והרי זה גנאי גדול לעשו שאפילו לקח גם אהליבמה קודם בשמת בת ישמעאל היינו אומרים תחלה הלך אחר עיניו, עד שראה כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו והתחתן בישמעאל בן אברהם. ומאז ואלך לא נדבק עוד בזרע כנען הארור. אבל הוא התחתן עם אהליבמה אחרי שנשא בת ישמעאל, ידענו כי לבבו למרע10 ולא שב מדרכו.
בת ענה בת צבעון החוי – [כתב רש״י] ״אם בת ענה אינה בת צבעון? אלא ענה בנו של צבעון שנאמר ׳ואלה בני צבעון, ואיה וענה׳11 מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאת אהליבמה מבין שניהם. והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו״. לשון רש״י ז״ל. ולפי הפשט אמר בת צבעון החוי ללמדנו שאיננה בת ענה בן שעיר החוי הנזכר לפנינו12 אלא בת ענה בן צבעון הנזכר לפנינו.13 ואין זרות לאמר ״בת צבעון״, כי כמו שבני בנים נקראים ״בנים״ פעמים רבות, כן בת הבן נקראת ״בתו״. והכתוב קראו צבעון החוי, וחוי אחד משמות בני כנען כאמרו ״ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני״14 וכמו שאמרנו שהחורים מבני כנען הם.
בת ענה – לפי פשוטו היתה זאת ממשפחות כנען בת צבעון החוי, וצבעון בפרשה שלמטה (בראשית ל״ו:כ״ד) הוא מבני שעיר החורי1.
1. רשב״ם: ״ואהליבמה בת ענה בת צבעון החוי לקח אחרי כן, אחר שהלך לו לשבת בהר שעיר ונתחתן בבני שעיר החורי, ככתוב לפנינו, כי אהליבמה היתה בת ענה בן צבעון בן שעיר החורי״.
לקח את נשיו מבנות כנען – כלומר לא השתדל לקחת לו אשה ממשפחת אברהם, אלא בחר לו מבנות כנען לנשים, ורק אחר ששמע מה שצוה אביו ליעקב ללכת פדנה ארם וכו׳, הלך גם הוא אל ישמעאל ולקח את בשמת, אולם עיקר נשיו היו מבנות כנען:
את עדה בת אילון – למעלה נזכרו לו ג׳ נשים, יהודית בת בארי, בשמת בת אילון, ומחלת בת ישמעאל, וכאן לא נזכרה יהודית בת בארי כלל, לפי שמתה בלא בנים, ובשמת בת אילון נקראת כאן עדה, כי עשו קרא אותה כך לאמור כי עדה ממנו הברכה בעת ההיא, ומחלת בת ישמעאל נקראת כאן בשמת, כי אולי נתחלף שמה כך כמו שמצינו בכמה מקומות, אבל אהליבמה בת ענה לא נזכרה לעיל, כי עשו לקחה אחרי כן, אחר שהלך לו לשבת בהר שעיר ונתחתן בבני שעיר החרי ככתוב לפנינו, כי אהליבמה היתה בת ענה בן צבעון בן שעיר החרי, וגם תמנע פילגש אליפז כתובה שם בבני שעיר. ולפי שאהליבמה אשתו אחרונה היתה לפיכך מזכיר אותה ואת בניה בכל הפרשיות האלו לבסוף:
בת ענה בת צבעון – לפי שנמצאו בפרשה שני ענה, אחד בן שעיר, ואחד בן צבעון בן שעיר, לכן יודיע הכתוב שהיא היתה בת ענה בן צבעון והיתה נכדת צבעון, וקורא אותה בת צבעון כי בני בנים הרי הם כבנים, ולא נמנע הכתוב לקרוא את בן בנו, בנו, ואת בת בתו, בתו:
צבעון החוי – ובסמוך הוא מונה אותו בין בני שעיר החורי, מכאן ראיה שהוא חוי הוא חורי, כי עיקר שמם הוא חוים על שם חוי בן כנען, ונקראו גם כן חורי אם מלשון גדולה ושררה כמו ואת כל חורי יהודה (ירמיה כ״ז כ׳), אם על שם בן חוי שנקרא כן כדעת בעל ספר הישר שכתב שעיר בן חור בן חוי בן כנען, או לפי שהיו יושבים בחורים ובנקיקי הסלעים כמנהג הפראים שבימים ההם השוכנים במערות ונקראו (Trogloditi):
את עדה בת אילון החתי – היא הנזכרת למעלה (כ״ו:ל״ד) בשם בשמת בת אילון החתי (ראב״ע). אמנם יהודית בת בארי החתי לא נזכרה כאן כי לא נתקיים לה זרע ואחריה לקח את אהליבמה זאת (רשב״ם).
אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי – יש שחשבו להגיה בן צבעון, וכן הגיהו השמרונים; והנכון כי צבעון מת והיו לו נשים הרבה, ואחת מהן נשארה בלא בנים, ובא ענה בנו ולקחה לו לאשה ויבמה והוליד ממנה בת, ויקרא שמה אהל יבמה, וקמה על שם אביו המת, ונקראת בת צבעון, אך היא באמת בת ענה (אאז״ל, ועיין בכורי העתים תקפ״ט עמוד 115,1 ועיין למטה פסוק כ״ד). ויעקב חי פארדו מקשה כי היבום הוא להקים שם לאיש שמת בלא בנים, לא לאשה שאין לה בנים, כי יכולה היא להנשא לכל מי שתרצה. ואני אומר שהיתה אצלם עגמת נפש אם תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, והיה חביב להם שתנשא לאחד מבני המשפחה; ומליצת הכתוב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר (דברים כ״ה:ה׳) סיוע לזה. ודעת הרמב״ן עיין למטה פסוק כ׳. ולדעת רבנו תם {תוס׳ בבא בתרא קט״ו ע״ב ד״ה מלמד} ענה אשה היתה.
1. הנה דברי שד״ל בבכורי העתים: ״אין אדם אשר לא יראה כמה מן הקושי נמצא במליצה הזאת בת ענה בת צבעון, וידוע גם כן כי רש״י ז״ל פירשו לגנאי, שבא הכתוב להגיד על בת ענה שאיננה בתו אלא אחותו, כי צבעון אביו בא אל כלתו אשת ענה; אך לפירושו יקשה, איך א״כ חזר הכתוב והעיד ההפך, באמרו ואהליבמה בת ענה, והלא לא היתה אלא בת צבעון? והנני נותן לפניך היום סברה חדשה אשר המציא בענין זה אדוני אבי זצ״ל, כי היא ישרה ונכונה בעיני. אמר כי צבעון מת, והיו לו נשים הרבה, ואחת מהן נשארה בלא בנים, ובא ענה בנו ולקחה לו לאשה ויבמה, והוליד ממנה בת, ויקרא שמה אהליבמה, וקמה על שם אביו המת, ונקראת בת צבעון, אך היא באמת בת ענה; לפיכך הקדים ואמר בת ענה, ואחר כן הוסיף בת צבעון, כי בת ענה היתה, ובת צבעון היתה נקראת. והנה אין ספק שמעשה כזה תועבה היא לנו לפי התורה, אך לא יפלא בעינינו אם קודם מתן תורה לא היה דבר זה נחשב לתועבה, ואולי גם כן לצדקה תחשב: הלא תראה יהודה שאמר צדקה ממני על תמר שחשבה בתחבולתה להכריחו ליבמה.
ועתה נבין ג״כ טעם הו״ו הנראית כמיותרת בפסוק ואלה בני צבעון ואיה וענה, והיה טעמה לרבות את אהליבמה, שגם היא נקראת בת צבעון, ואם לא היתה בתו באמת, אשר ע״כ לא הזכירה. ודע כי אותו ענה האמור בין בני שעיר, באמרו אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה, הוא ענה זה בן צבעון, ואיננו אחיו בשום פנים, כי שם הכוונה להזכיר האלופים ולא היחס, כאמור שם אלה אלופי החורי בני שעיר ולא היו כלם בני שעיר רק בני בנים הרי הם כבנים וכן דישון האמור שם הוא בנו של ענה זה, והזכירו אצל אביו מפני שהיה אלוף; ואחר כן כותב יחסם, ויהיו בני לוטן וגו׳. כן דעת אדוני אבי זצ״ל.״
ואת אהליבמה1: היא אשה מאוחרת לבשמת בת ישמעאל2, ולא כפירוש רש״י3 שהיא יהודית החתית כמבואר לעיל4 שנשא בת ישמעאל אחר יהודית ובת אילון. והכי5 מוכח בפרשה זו, שהרי מונה המקרא תחילה בני עדה ובני בשמת6 ואח״כ בני אהליבמה7. ועוד רואים אנו שבבואם להר שעיר כבר היו לבני עדה ובשמת בנים8, משא״כ לבני אהליבמה9, והיינו משום שהיו צעירים. והא שהביא הכתוב כאן את אהליבמה קודם לבשמת10, הוא משום שהקדים דעשו נשא נשיו מבנות כנען, ובשמת בת ישמעאל אינה מבנות כנען. והא שלא הביא הכתוב11 את יהודית החתית, הוא מפני שלא ילדה זכרים12 וכאן מדבר הכתוב בתולדות עשו.
1. יש לשים לב לכמה נקודות: (א) כאן – עדה בת אילון החתי, ולעיל (כו,לד) – בשמת בת אילון החתי. (ב) כאן – אהליבמה בת ענה... החוי, ולעיל – יהודית בת בארי החתי. (ג) כאן – בשמת בת ישמעאל, ולעיל (כח,ט) – מחלת בת ישמעאל. לפי דעת רש״י (א) עדה היא בשמת. (ב) אהליבמה היא יהודית. (ג) בשמת היא מחלת.
2. ע״פ רבינו, אהליבמה אינה יהודית והיא אשה רביעית של עשו, שנשאה אחרי שנשא את בשמת בת ישמעאל המוזכרת כאן בפסוק ג׳. וכך מפורש בספר הישר, וז״ל (בפרשת תולדות אחר מעשה יצחק ואבימלך): וירא שם עשו בארץ שעיר בת איש כנעני ושמה יהודית בת בארי בן עמר ממשפחות חת בן כנען... ובפרשת ויצא כתב: ובשנה החמישית מתה יהודית בת בארי... ובנים לא היו לה כי אם בנות... ובשנה השישית לקח עשו את אהליבמה בת ענה... ועיין גם ברמב״ן בפסוקנו שדוחה את כל דברי רש״י וטוען שיתכן ששתי הנשים שהוזכרו בפרשת תולדות ׳בשמת ויהודית׳ מתו בלא בנים, עיי״ש.
3. יש לציין שלא מצאנו מקור בחז״ל לדברי רש״י.
4. כלומר, זו היתה הוכחתו של רש״י לשיטתו.
5. כשיטת רבינו, וכנגד הוכחת רש״י.
6. פסוק ד׳.
7. פסוק ה׳.
8. נכדים לעשו, פסוקים י״א,י״ג.
9. לא מצאנו נכדים לעשו מאהליבמה, רק בנים, עיין פסוק י״ד.
10. זו (לכאורה) היתה הראיה לשיטת רש״י.
11. ע״פ שיטת רבינו.
12. עיין הערה 2.
בת צבעון – עיין מה שאכתוב בפרשת וארא על יחוס בני ישראל ששם חויתי דעתי שהוראת תיבת בן במקומות אלה היא כמו יוצא ירך, לא בנו ממש, רק גם מבני בניו אפילו הרבה דורות אחריו, ואין ענינו דרך משל: קרח שהיה ממש בנו של יצהר ויצהר בנו של קהת, רק קרח היה בן ליצהר ולקהת ללוי, כלומר ממשפחת יצהר, מבית אב של קהת, ומשבטו של לוי, ותיבת בן חוזרת תמיד לקרח הנזכר בראש הפסוק; וכן כאן שבא להגיד יחס אהליבמה ולמטה (בראשית ל״ו:ל״ט) שמזכיר יחס מהיטבאל, אומר שהיא בת ענה וצבעון, בת מטרד ומי זהב, כלומר ממשפחת האחד ומבית אב הנקרא בשם השני, ובכן סרה הקושיא מדוע כתב בת צבעון ולא כתב ענה בן צבעון.
(ב-ג)עשו לקח וגו׳ – הפסוקים ב׳-ג׳ אינם אלא מאמר מוסגר. בסקירת תולדות ישמעאל1 מנומקת הפרדת בני ישמעאל מן השושלת הנבחרת במלים ״אשר ילדה... שפחת שרה״, ואין עוד צורך למנות את שמות אמהותיהם. כאן, לעומת זאת, מן הדין הוא ליתן טעם מדוע מנושלים בני עשו מנחלתם הרוחנית של אברהם ויצחק, והרי יחוס אחד להם לעשו וליעקב, גם מצד האב וגם מצד האם. טעם זה ניתן במאמר המוסגר — עשו לקח את נשותיו מכנען הארור. ורק אחרי הערה מסבירה זו מתחילה מניית בניו.
עשו לקח – חוזר אל האמור למעלה כ״ו:ל״ד וכ״ח:ט׳, ומכאן לשון העבר הרחוק, ולא: ויקח.
מבנות כנען – מוסב על ״בת צבעון החוי״ ועל ״בת אילון החתי״. ברם, קשה מן הפסוק כ׳ דלהלן, שבו מצויין צבעון כאחד מבני החור.2 ואף כי מן הגמרא3 משמע שהחורים נקראים גם חוים, וזאת על שום ״שהיו טועמין את הארץ כחויא״ (כנחש), כדי לדעת לאיזה גידול היא ראויה, הרי כבר העיר רבנו תם,4 שאין הגמרא מתכוונת בזה לחוי שמעממי כנען, וראיתו מן ״בת צבעון החוי״ שבפסוקנו.
ונראה לנו נכון להניח שבמקורו היה צבעון מבני החוי, אלא שהיגר לשעיר, ושם היה לנשיא החורים. לעומת בני עשו, שהגיעו להר שעיר מאוחר ממנו, הוא נמנה אל נכון אל ״ישבי הארץ״ שבשעיר. לפי ספר הישר הרי החורים הם מצאצאי החוים, כשחור הוא אחד מבני חוי.
את־עדה בת־אילון וגו׳. תמוהות ביותר הן הסתירות שבין שמותיהן של נשות עשו, כפי שהם מובאים כאן, ובין האמור לעיל כ״ו:ל״ד וכ״ח:ט׳.5
אחד הנסיונות ליישב אותן6 שנתקבל על דעת רבים, הולך בדרך זו: בארי, אביה של יהודית, המוזכר למעלה כ״ו:ל״ד, זהה עם ענה שבפסוקנו. ענה זה מצא את המעיינות החמים, כמסופר להלן פסוק כד,7 ועל פי מאורע זה קבל את השם בארי — מגלה הבארות, ואילו כאן, בשושלת היוחסין, מובא שמו המקורי. העובדה ששם הוא מצויין כחתי וכאן כחוי, אין בה משום סתירה, שהרי ביהושע א׳:ד׳ בא כשם כולל לכנען השם חתים, ובדומה לכך נקראות נשותיו של עשו בשם הכולל בנות כנען גם כאן וגם למעלה כ״ח:ח׳. ובאשר לחוי במקום חורי — ראה למעלה.8
אך לנו נראה פירושו של הרשב״ם נהיר הרבה יותר. לדעתו אין הכתוב מזכיר כאן כלל את יהודית בת בארי, וזאת משום שלא היו לה בנים, שהרי כאן אין מוזכרות הנשים אלא על שום בניהן. את אהליבמה נשא עשו לאשה רק מאוחר יותר, אחר שכבר היגר לארץ שעיר, כלומר אחרי שכבר נשא את בת ישמעאל. בזה גם מתבאר שלהלן בפסוקים ד׳-ה׳ וי-יד קודמת בת ישמעאל לאהליבמה. וזה שבפסוק ב׳ מוזכרת אהליבמה לפני בת ישמעאל, אינו אלא משום שצריך להזכיר את שתי הכנעניות ביחד.
הסתירה שעדיין טעונה יישוב היא זו של השוני של שמות נשי עשו בשתי הפרשיות. לפי דעת הרשב״ם הנ״ל נותרו כאן שני ענינים: בתו של אילון החתי נקראת למעלה בשם בשמת, ואילו כאן היא נקראת עדה; בת ישמעאל נקראת למעלה מחלת, ואילו כאן — בשמת. והנה כבר הוכיחו בהוכחות משכנעות9 שאנשי המזרח התיכון נושאים לעתים שמות אחדים, ובעיקר שהם מקבלים שמות חדשים לרגל מאורעות שונים בחייהם. במקרה דנן, אפשר שכאן בשושלת היוחסין באים השמות המקוריים. שמה של עדה הוסב עם נשואיה אל עשו לבשמת, אולי משום משמעותו מבשרת הרעות (עדה = הלך, עבר). וכאשר עשו הוסיף לקחת אשה, את בת ישמעאל שגם שמה היה בשמת, הרי שהיה צריך לשנות גם את שמה, והיא נקראה מחלת (אולי מן חלי =עדי, תכשיט).
1. לעיל כ״ה:י״ב ואילך.
2. ומחמת קושי זה משנים החוקרים וגורסים כאן: בת צבעון החורי (במקום ״החוי״), וכפי שעושים השבעים, שגורסים: החורי במקום ״החוי״ ביהושע ט׳:ז׳. כמובן שלפי שינוי זה יקשה להם להסביר ״מבנות כנען״ האמור כאן. שכן החורי לאו מבני כנען הוא.
5. וולהאוזן כותב על נושא זה (52 .Compos, des Hexat. pge):
אין אני מהסס לומר את שתי האפשרויות — או שלכל ביקורת המקרא אין כל שחר והיא בטלה לחלוטין, או שהאמור בבראשית כ״ו:כ״ד ואילך וכ״ח:ה׳ ואילך בא ממקור אחר מאשר בראשית לו, א׳-ח׳ וט־{י}ט. אל נכון מעיר לכך ארדמן (26 .Altt. Studien, I. p), שהיה על וולהאוזן לומר: בראשית לו, א׳-י״ט, שכן אי אפשר להפריד הפסוקים ו׳-ח׳ מן א׳-ה׳. ובכך, הוא ממשיך בצדק, מחסלים את תיאורית ה־P לגמרי.
מצדנו נוסיף עוד על זה באומרנו, שדוקא הפסוקים, שלכאורה סותרים זה את זה כל כך, דוקא הם מוכיחים בראיה מהימנה, כי הנחת המבקרים שבעיבוד התורה היה פעיל ״עורך״ כל שהוא, אשר נסה ליישב את הסתירות השונות, היא הנחה שאין בה כל ממש. כי הנה כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר, קל היה ביותר לטשטש את הסתירה על ידי שינוי השמות באחד משני המקומות והתאמתם בזה למקום האחר.
עוד יש להעיר שאי אפשר לייחס שני המקומות שסותרים זה את זה לשני מקורות שונים, מפני שהפסוק ״עשו לקח... מבנות כנען״ מצביע בבירור על הפסוקים כ״ו:ל״ד ועל כ״ח:ח׳ ואילך. מכיוון שכך, אין כל אפשרות אחרת מאשר ליישב את הסתירה הזאת בדרך שהצענו.
6. הנגסטנברג.
7. והשווה ביאורנו שם.
8. גרין רוצה ליישב את הסתירה על ידי ההנחה שבארי היה בנו של ענה. לפי זה יהיה פירושו של ״בת ענה״ שבפסוקנו — נכדת ענה, ואהליבמה תהיה איפוא נינתו של צבעון.
9. הנגסטנברג, גרין ועוד.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןמנחת יהודההדר זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
בשמת בת ישמעאל – ולהלן קורא לה: מחלת (בראשית כ״ח:ט׳). מצאתי בהגדה מדרש ספר שמואל (מדרש שמואל פרק י״ז): שלשה מוחלין על כל עוונותיהם: גר משמתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה. ולמד הטעם מיכן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו עוונתיו.
אחות נביות – על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל.
בשמת בת ישמעאל BASE-MATH ISHMAEL'S DAUGHTER – But elsewhere (Bereshit 28:9) she is called Mahalath! We find in the Aggadic Midrash on the Book of Shemuel (Ch. 17) that there are three classes whose sins are pardoned: a proselyte, one who is exalted to a high position and a man on his marriage. It derives the proof for the latter case from here; viz., the reason why she was also calls Mahalath (pardon) was because his (Esau's) sins were pardoned on his marriage to her (Megillah 17a; cf. Bereshit Rabbah 63).
אחות נביות SISTER OF NEBAIOTH – because he gave her in marriage after Ishmael's death she is called after his name (Nebaioth's sister).
ויקח עשו את נשיו – ביעקב כתיב 1ויקח את בניו ואת נשיו (בראשית ל״א:י״ז). ובעשו כתיב את נשיו ואת בניו. זש״ה לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳).
1. ויקח את בניו. וכן הוא בכ״י פלארענץ. ובקרא וישא את בניו.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]
ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות – באר בכאן כי שם העצם אשר לבת ישמעאל הוא בשמת ואם כן מה שנקראת מחלת במקום אחר (בראשית כ״ח:ט׳) ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות, הוא מחזק מדרש רז״ל שאמרו עשו נתן דעתו להתגייר, ושלשה מוחלין להן על כל עונותיהם, גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה, ומוכיח מן הכתוב הזה שנקראת מחלת שנמחלו לו על כל עונותיו.
ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות, "and Bosmat daughter of Ishmael, sister of Nevayot." The Torah makes clear on this occasion that the basic name of Ishmael's daughter was Bosmat, even though she was referred to as Machalat in Genesis 28,9. This lends support to the words of our sages in Bereshit Rabbah 67,13 that Esau intended to convert Machalat, and that God forgave him all his sins. (this מחילה, pardon, was alluded to in the name מחלת). Three kinds of people qualify for total forgiveness for their past sins: A convert to Judaism; a person who is promoted to high public office; a person who marries a woman. The source for this statement is the verse describing Esau as marrying Machalat.
בשמת בת ישמעאל — היא מחלת בת ישמעאל, אבל היו לה שני שמות.
ג׳ הקב״ה מוחל להן וכו׳. והטעם דכל אלו בריה חדשה הם, ומכיון דאינם בריה ראשונה – הקדוש ברוך הוא מוחל להם. ואלו שלשה דברים הם מחולקים; הנושא אשה – קודם זה היה פלג גופא, וכשנשא – הוא גוף שלם. ונשיא העולה לגדולה – קודם היה אדם אחד ועתה נחשב כמו הכלל, והוא יותר מאדם פרטי. וגר שנתגייר אדם אחר לגמרי. הנה השנוי שימצא באלו שלשה דברים. ולפיכך נמחלו עונותיו כי נעשה יותר שלם; וזה כי איש הנושא אשה כל אחד נקרא מתחילה חצי אדם, כי זכר בלא נקיבה פלג גופא מיקרי, ועתה גוף שלם בריה חדשה. גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב.), והוא בריה חדשה. ועולה לגדולה בריה אחרת, דמתחלה לא היה נחשב רק יחיד, ואחר שהוא עולה לגדולה נחשב כמו הכלל. ואם תאמר למה לא כתב לך ׳מחלת׳ בשאר נשואים, ולמה כתב כאן, ויש לומר דודאי היה לבת ישמעאל ב׳ שמות, והכתוב קורא אותה אצל נשואיה ״מחלת״ (לעיל כח, ט) לומר כי מוחל עונותיה על ידי נשואים, ומדלא קראה בשם אחר דרשו כך:
ואת בשמת בת ישמעאל – לעיל קורא אותה ״מחלת בת ישמעאל״,1 מכאן נראה ששנה עשו שמות נשיו. וכשלקח את בת ישמעאל שהיא היתה חביבה בעיניו בעבור שראה שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, החליף את שם ״מחלת״ שהוא לשון חולי, בשם אשתו הראשונה ששמה ״בשמת״, לשון בושם וריח טוב. והוצרך לקרוא גם לראשונה בשם אחר שלא תהיינה שתיהן בעלות שם אחת ויתחלפו זו בזו. ונתן גם לה שם אחר של כבוד וקראה ״עדה״ לשון עדי ויופי, כשם האשה הראשונה של למך שהיה הראשון שנשא שתי נשים, ושם הראשונה היה עדה.2
אחות נביות – פירשנוהו.3
1. שם כח, ט.
2. שם ד, יט.
3. שם כז, ט.
ואת בשמת בת ישמעאל – למעלה (כ״ח:ט׳) נקראת מחלת, ונ״ל כי שני השמות ענינם אחד, כי מחלת לשון מתוק בלשון ארמית, תרגום של מתוק חלי {שופטים י״ד:י״ח} וכן בשם בארמית ענין מתיקות. ברש״י כ״י שבידי כתוב עונותיה (לא עונותיו).
ואת בשמת בת ישמעאל וגו׳. עיין רש״י שלהלן קורא אותה מחלת, וגם זו מהראיות להקרא הקדמונים בשמות רבות כמו שכתבתי בפ׳ ויקח וגו׳ ושמה קטורה. ועתה רואה אני לקדמון אחד צרפתי שהטיח דברים קשים נגד שלימות כתבי הקדש מכח הסתירות בשמות וכיוצא, ובכל זאת לא יכול להתאפק מלהודות בדברים האלה המסכימים הסכמה נפלאה לדרושי קדמונינו Je ne m' arrete pas a la diversite dcs noms.... le noms n' etaient que des EPITHETES chez les Orientaux; les memes personnes en avaient plusieurs (שבע שמות נקראו לו וכיוצא) ou elles EN CHANGEAIENT selon les. occasions (בתחלה נקרא כך ולבסוף נקרא כך) et c' est ce qu' on pent confirmer un grand nombre d' exemples. Astruc — Conjectures sur le Pent. p. 313.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר׳ אברהם בן הרמב״םטור הפירוש הקצראברבנאלשיעורי ספורנועודהכל
[ז] 1אליפז, שניבא בימי איוב ריעו. (שכל טוב)
1. ראה בתיב״ע ורש״י איוב ד. ובכת״י הרוקח עה״ת אליפז נקרא שמו כן לפי שהיה אומר לע״ז העשויה מזהב אלי פז.
And Adah bare to Esau Eliphaz, and Basemath bare Reuel.
את אליפז – נביא היה, בתחלה היה רשע ולבסוף היה צדיק וזכה לרוח הקדש.
פולדת עדה לעשו אליפז ובשמת ולדת רעואל.
וילדה עדה לעשו את אליפז, ובשמת ילדה את רעואל.
ותלד עדה לעשו את אליפז – שניבא בימי איוב ריעו:
ובשמת ילדה את רעואל – לא זו בשמת בת אלון, אלא בשמת בת ישמעאל:
ומה שהקדים להזכיר את רעואל בן בשמת לפני [בני] אהליבמה, אע״פ שבהזכרת הנשים הקדים אהליבמה לבשמת, טעמו לפי הנראה כי בתחילה הזכיר אותן לפי סדר נישואיהן כי נישואי בשמת בת ישמעאל היו מאוחרים1, ובבנים הקדים להזכיר את רעואל לפי שנולד לפני שילדה אהליבמה2.
1. רא. כשיטתו בדיבור שלפני זה, שהחליט כי עדה ואהליבמה כאן הן בשמת ויהודית לעיל (כז:לד) שקדמו נישואיהן לנשואי בת ישמעאל. [הערות נהור שרגא]
2. רב. בניגוד לכך פי׳ הרשב״ם: ׳ולפי שאהליבמה אשתו אחרונה היתה לפיכך מזכיר אותה ואת בניה בכל הפרשיות האלו לבסוף׳. אבל לא ביאר למה הקדים אותה הכתוב כשמנה נשי עשו לראשונה.
ותלד עדה – בבני יעקב כשמייחסם אומר בני לאה בני רחל וכן בכולן לפי שהם בניינו של עולם ולכך נקראו בנים אבל בני עשו אינם נקראים בנים אלא ולדות כמו ולד בהמה.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר׳ אברהם בן הרמב״םטור הפירוש הקצראברבנאלשיעורי ספורנוהכל
[ח] 1ואהליבמה ילדה וגו׳ ואת קרח, הה״ד כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו (ירמיהו מ״ט:י׳), ר׳ סימון אמר קלפיות בצליה, כל כך למה גיליתי מסתריו בשביל לגלות את הממזרים שבו וכמה ממזרים העמיד רב אמר שלשה, ר׳ לוי אמר ארבעה, ר׳ לוי אמר הדין קרח דהכא ממזר הוא. (בראשית רבה פב)
[ט] 2את יעיש, יעוש קרי יעיש כתיב. (מסורה)
1. שלשה, אהליבמה מצבעון ומענה כלעיל אות ה. תמנע משעיר ומאליפז כלקמן אות יח. ענה משעיר ומצבעון כלקמן אות לט. ולר׳ לוי ארבעה היינו קרח שהיה מעשו ומאליפז כלקמן אות כג. וראה לקמן אות יח. וי״ג בב״ר קרח דהכא ממזר הוא הכא עביד לקרח בריה דעשו והכא עביד בריה דאליפז מלמד שבא אליפז על אהליבמה אשת אביו וילדה קרח. ועי׳ רש״י סוטה יג. מובא בפי׳ הריב״א כאן דמפרש בגמ׳ שם דתרי קרח הוי. ובפי׳ הראב״ע ורשב״ם.
2. במדרש הבאור כת״י כתיב יעיש וקרינן יעוש שבמקום קוראין לו יעיש ובמקום קוראין לו יעוש. ובכת״י רמזי ר״י יעוש קרי יעיש כתיב ביחד רמז על עשר עשיות שבפרשת אחרי מות גבי עריות ואלו הן כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען לא תעשו, ולא תעשו, עשו אנשי הארץ, אשר יעשה, העושות, לבלי עשות, אשר נעשו לפניכם, הרי יו״ד עשיות וזהו יעיש, היה חשוד בכל אלה. ד״א יעיש עושה מעשה אחרים לעבירות. ועי׳ בבעה״ט. ובשכ״ט יעוש יבנה כעש ביתו, ואת יעלם שהעלים עינו מדרכי יוצרו, ואת קרח שהקריח והפריע עצמו מעול יוצרו.
ואהליבמה ולדת יעוש ויעלם וקרח האולא בנו עשו אלד֗ין ולדו לה פי בלד כנעאן.
ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח, אלה בני עשו אשר נולדו לו בארץ כנען.
ואהליבמה ילדה וגו׳ – קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה שבא על אשת אביו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז (בראשית ל״ו:ט״ז) בסוף הענין.
ואהליבמה ילדה וגו' AND OHOLIBAMAH BARE etc. – This Korah was an illegitimate child for he was the son of Eliphaz (cf. verses 15, 16, 18) who had taken his father's wife – Oholibamah, the wife of Esau – for he is enumerated also among the chiefs of Eliphaz at the end of this section (Bereshit Rabbah 82:12).
ואהליבמה – זו בשמת בת אלון:
ילדה את יעוש – יבנה כעש ביתו:
ואת יעלם – שהעלים עינו מדרכי יוצרו:
ואת קרח – שהקריח והפריע עצמו מעול יוצרו, ולא זה קרח בן אליפז ששמו תמנע כשנדרוש לפנינו באלופים:
אלה בני עשו – חמשה:
אשר ילדו לו בארץ כנען – קודם שחזר יעקב אחיו מפדן ארם:
ואהליבמה ילדה את יעיש כתיב, יעוש קרי.
ואהליבמה ילדה את יעיש, and Oholibama bore Yayish. This name is spelled יעיש but is read as if it had been spelled יעוש.
ואהליבמה וגו׳ – פרש״י קרח זה ממזר היה ובן אליפז היה שבא על אשת אביו שהרי הוא מנוי עם אלופי עשו בסוף הענין עכ״ל. תימ׳ ואימ׳ תרי קרח הוו כדפירש התלמוד פר׳ מקום שנהגו גבי ענה. וכאן לא שייך לתרץ כמו שתירץ התם בתוספות ותדע דתרי קרח הוו שהרי הוא בב׳ מקומות עם אלופי אליפז ועם אלופי אהליבמה. וגם רש״י עצמו פיר׳ בסוטה דתרי קרח הוו דקאמר התם ל״ו כתרים נתלו בארונו של יעקב ופרש״י וז״ל ואלו הן ל״ו כתרים י״ב דישמעאל וכ״ג אלופים נמנו בעשו. וא״ת דכ״ה הם תימן וקנז נמנו ב׳ פעמים וקרח נמנה ב׳ פעמים ב׳ קרחים היו אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה מ״מ ל״ה הם וכתרו של יוסף הם ל״ו עכ״ל.
את עדה בת אילון החתי – פירש״י הוא בשמת בת אלון ונקראת בשמת על שם שהית׳ מקטרת בשמים לע״ז ואהליבמה הוא יהודית וכנה שמה יהודית לומר שכופרת בע״ז. וכתב הרמב״ן הנה לא נתן טעם לבארי אבי אהליבמה שנקרא שם בארי וכאן ענה ועוד בשמת בת ישמעאל הי׳ שם העצם ובשמת בת אלון יהי׳ שם התואר לקיטור הבשמים ור׳ אברהם אמר כי היו לה ב׳ שמות וגם לאביה. ויתכן לומר כי השתי נשים הראשונים שהוזכרו למעלה מתו בלא בנים אולי בעבור שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה ונשא אחות אשתו בת אלון ושמה עדה ונשא אחרת ושמה אהליבמה בת ענה אבל בת ישמעאל אחות נביות בעבור שהי׳ לה שם כעור בלשון הקודש מחלת קרא שמה בשם הנכבד אשר הי׳ לאשתו הראשונה מלשון בשמים כי היתה חביבה עליו בעבור שהיתה ממשפחתו ואיננה רעה בעיני יצחק:
את עדה בת אילון החתי, "Ada, daughter of the Hittite Eylon;" Rashi claims that Ada was identical with Bosmas, seeing the latter had acquired that nickname as she was in the habit of burning up a lot of fragrant incense to please the idol she worshipped.
Nachmanides notes that Rashi failed to explain why Be-eri, the father of Oholiav who is called here Anah, is called Be-eri elsewhere. Furthermore, seeing that Bosmas was a daughter of Ishmael, this clearly was a proper name and not a nickname as we know from verse 3. On the other hand, the Bosmas who is described as the daughter of Eylon was nicknamed because of her burning incense frequently.
Ibn Ezra claims that she simply was known by two names, as was her father. It is possible that the two first named women died without having had children, perhaps because they were reported of being so disrespectful to Yitzchok and Rivkah, as reported in Genesis Esau subsequently married a sister of his deceased wife whose name was Oholivamah, daughter of Anah. But the daughter of Ishmael, a sister of Nevayot, was renamed Bosmas the name of her predecessor, as her original name has a negative connotation in Hebrew [מחלת= the sickly one, or 'the sickness." Ed.] Esau was very fond of her as she stemmed from his own family, (1st cousin) and was not displeasing in the eyes of his father Yitzchok.
קרח — מצאנוהו (פסוקים ה, יד) בבני עשו, ומצאנוהו באלופים מתיחס במקום אחד (פסוק טז) לאלופי בני אליפז, ומצאנוהו במקום אחר (פסוק יח) מיוחס לאלופי בני אהליבמה. ויתכן שקרח היה בן אהליבמה, וגידל אותו אליפז, ולזה נמנה עם אלופי בני אליפז. ובלי ספק אם היה ממזר, לא היה מסופק אצל התורה בן מי היה באמת, כי ה׳ יודע כל הנסתרות ; ואמנם רבותינו ז״ל אמרו זה (בראשית רבה פב, יב) על צד הדרש, לגלגל חיוב על ידי חייב כמנהגם. ואולם אמרנו שקרח היה בן אהליבמה, לפי שהוא נזכר עם בניה בתורה ובדברי הימים, לא נזכר כלל עם בני אליפז.
וכן אליפז הי׳ שבא על אשת אביו. דהשתא הוי קרח בנו של אליפז ממש ובנה של אהליבמה ממש וכך אמרו בב״ר אמר ר׳ בנימין בשם ר׳ לוי קרח דהכא ממזר הוה וא״ת ומנ״ל לרז״ל לומר זה אימא תרי קרח הוו דהא ליכא לתרוצי הכא הא דמתרץ בגמרא גבי ואימא תרי ענה הוו אמר קרא הוא ענה הוא ענה דמעיקרא. יש לומר דהכא נמי איכא לתרוצי׳ כיון דלא נמנה קרח עם בני אליפז למדנו שלא הי׳ מבניו הנודעים בעולם ואין זה רק מפני שלא נולד מאשתו אלא מאשה אחרת ואחר שמצאנו קרח בבני אהליבמה וקרח באלופי אליפז בן עשו למדנו שקרח של אלופי אליפז הוא קרח של אהליבמה מלמד שבא אלפז על אהליבמה אשת אביו והוליד ממנה קרח. אך קשה מההיא דפ״ק דסוטה דאמרי׳ ל״ו כתרים תלו לו בארונו של יעקב בגורן האטד ופי׳ רש״י ז״ל י״ב נשיאים של ישמעאל וכ״ג אלופים שנמנו בבני עשו כשתוציא מכלל האלופים שנמנו לעשו תימן וקנז שנזכרו שני פעמים וכתרו של יוסף הרי ל״ו והקש׳ רש״י מקרח שנזכר שני פעמים והשיב שני קרחים היו אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה ויש לומר דרש״י ז״ל שפי׳ שם שני קרחים אינו אלא לפי אותה האגדה דסוטה דאם לא כן לא משכחת ל״ו כתרים אלא ל״ה והא דפי׳ הכא הוא על פי האגדה של ב״ר דא״ר בנימין ב״ר לוי הדין קרח דהכא ממזר הוה שהוא סובר ששתי האגדות הללו חלוקות הן:
קרח זה ממזר. ואין לומר שני קורחים היו, דהא גבי ענה אי לאו ״הוא ענה״ לומר דהוא ענה דמעיקרא הייתי אומר שהוא אחר, והכא לא כתיב ׳הוא קרח׳, דגבי ענה אי לאו ״הוא ענה״ מסתמא איכא למימר דאינו הראשון דהרי קאמר (פסוק כ) ״אלה בני שעיר״ וחשיב ״וענה״, וקאמר אחר כך (פסוק כד) ״אלה בני צבעון״ וחשיב ״ענה״, אם כן ״ענה״ אחר היה מכח סברא – אי לא כתב ״הוא ענה״ למילף ׳הוא ענה דמעיקרא׳, אבל גבי אלוף קרח דלא מצאנו אותו בבני אליפז (פסוקים יא, יב) וחשיב אותו באלופי אליפז (פסוק טז) – בודאי ממזר הוא:
יעיש: יעוש ק׳. [יעיש כ׳, יְעוּשׁ ק׳].
קרח זה ממזר היה ובן אליפז היה כו׳. כתב הרא״ם וא״ת מנ״ל דלמא תרי קרח היו וי״ל כיון דלא חשיב אותו בבניו אלא בבניו של אהליבמה ואחר כך חשיב אותו באלופים של אליפז שמע מינה ממזר היה:
This Korach was of illegitimate birth and was fathered by Eliphaz...Re'm asks: How does Rashi know this? Perhaps there were two Korachs. He answers: Korach is not mentioned among Eliphaz's sons but among Oholivomoh's sons, [implying he was not publicly known as Eliphaz's son]. Yet later, he is mentioned among the chiefs of Eliphaz. This implies he was of illegitimate birth.
ואת קרח – אפירשנו בעז״ה.1
ואהליבמה – פה נזכרת באחרונה, לפי שנשואי עדה ובשמת קדמו לזו, והולידו ראשונה וכמו שפירשנו.2
אשר יולדו לו בארץ כנען – לא נולדו לו בנים יותר על חמשה הללו, אבל יאמר שבני בניו הנזכרים בפרשה זו לא נולדו לו בארץ כנען, אלא אחר שבחר לו שבת בהר שעיר. שאעפ״י שקודם לכן היה הולך לשדה אדום ונודע לאנשי הארץ ההיא לאיש גבור חיל, והיה נכבד בעיניהם מאד, שהרי התחתנו עמו אלופי שעיר החורי ונתנו לו אהליבמה בת ענה בת צבעון אלוף שעיר כנזכר,3 והיה שר גדול הולך עם ארבע מאות איש כנזכר4 מכל מקום ביתו מקנהו וקנינו היו בארץ כנען, מקום מגורי אביו. ואח״כ התישב בהר שעיר עם ביתו כנזכר5 ובזמן זה גדלו בניו ונשאו נשים בהר שעיר ונולדו שם בני בניו.
1. על בראשית לו, טז.
2. בפסוק ב.
3. פסוק כט.
4. בראשית לב, ז.
5. שם לו, ו.
אשר ילדו־לו בארץ כנען – רומז שלאחר מכן (פסוק ט׳ ואילך) יימנו הבנים שנולדו בארץ שעיר; והשווה לעיל ל״ה:כ״ו.
Esav took his wives, his sons and his daughters, and all the members of his household, his livestock and all his animals, and all his possessions that he had acquired in the land of Canaan, and he went to another land1 because of his brother Yaakov.
1. to another land | אֶל אֶרֶץ – Literally: "to a land". The word "another" is assumed by the text (Onkelos). Cf. Ramban who suggests: "the land" (referring to the known land of Se'ir), noting other places where the article is similarly omitted.
[י] 1נפשות ביתו, בעשו כ׳ שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה, שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו וביעקב בשבעים נפש וכ׳ בו נפש אחת, ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש (שמות א׳:ה׳) [בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י׳:כ״ב)], אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה כ׳ בו נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד כתיב בו נפש אחת. (ויק״ר פ״ד)
[יא] 2וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, אמר ר׳ אלעזר מפני שטר חוב כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו:י״ג), ריב״ל אמר מפני הבושה. (בראשית רבה פב)
[יב] 3וילך אל ארץ, לקח עשו כל מה שהניח אביו, וארץ ישראל ומערת המכפלה ונתן ליעקב וכתבו כתב עולם ביניהם. אמר יעקב לעשו לך מארץ אחוזתי מארץ כנען ולקח עשו את נשיו ואת כל אשר לו שנאמר וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. (פדר״א פל״ח)
[יג] 4וילך אל ארץ, בשעה שאתה רואה שעה חצופה אל תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום כו׳ שכל מי שעמד נגד השעה נפל בידה וכל מי שנתן מקום לשעה נפלה בידו כו׳ יעקב נתן מקום לשעה וברח מפני עשו שנאמר ויברח יעקב וגו׳ (הושע י״ב:י״ג) וחזרה ונפלה השעה בידו שנאמר ויקח עשו את נשיו וגו׳. (אגדת בראשית פמ״ו)
[יד] 5וילך אל ארץ, ד״א אמר ר׳ אלעזר וכי מפני מה הלך, לא הלך אלא להטמין את עצמו בשעיר עד שישתעבדו ישראל במצרים אחר כך בא עליהן שנאמר ויבוא עמלק (שמות י״ז:ח׳) שהוא בן בנו של עשו שנאמר ותלד לאליפז את עמלק. (מדרש הגדול)
[טו] 6כתוב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. מפני שטר חוב ויש אומרים מפני הבושה. אמרו רבותינו סבוראי לפי שפנה עשיו כליו מפני יעקב והלך לא שהסיר השנאה מלבו אלא ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח. אף על פי שהלך לו באותו זמן לאחר זמן בא עליו למלחמה והיא השנה שמתה לאה והיו יעקב ובניו יושבין באבילות וקצת בניו היו מנחמין אותו על לאה שמתה. בא עליהם בחיל גדול עורכי מלחמה לבושי שריונות ברזל ונחשת והיו מזויינים כולם במלחמה במגינים וקשתות וכידונים והיו ארבע אלף גבורים והקיפו לבירה אחת שהיו חונים שם יעקב ובניו הם ועבדיהם ובניהם וכל אשר להם כי נתקבצו כולם לשם לנחם את יעקב על אבלות לאה והם היו יושבים בשלוה ולא עלה על לבם שיבא עליהם שום אדם להלחם עמם. ולא ידעו מזה עד שדבקו כל החיל לאותה הבירה. (לבד) ויעקב ובניו היו שם ומאתים עבדים שלהם. כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבוא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים. באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ריעות ואחוה ולא קבל ממנו עשו. מיד ענה יהודה ליעקב אביו עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה והוא בא עלינו כאויב לבושי שריונים להרגנו. כיון ששמע יעקב כן משך בקשתו והרג לאדורם האדומי ועוד משך קשת והכה לעשו בכסא ימנית ואז נחלה מן החץ. נשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר והלך ומת שם בארודין. ויש אומרים לא מת שם. ואז יצא יהודה ראשון ונפתלי וגד עמו לדרום הבירה וחמשים עבדים עמהם מעבדי יעקב אביהם. ולוי ודן ואשר יצאו למזרח הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו ראובן ויששכר וזבולון לצפון הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן למערב הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויוסף לא היה שם כי כבר נמכר. באותה שעה החזיק יהודה למלחמה. ונכנס תוך החיל הוא ונפתלי וגד ולכדוהו לאותו מגדל של ברזל וקבלו במגינם חלוקי אבנים שהיו זורקים וקולעים עליהם והשמש חשך עליהם מפני קליעת האבנים ויריית חצים ובלסטריאות שהיו משליכים עליהם. ויהודה נכנס ראשון לתוך החיל והרג מהם ששה גבורים ונפתלי וגד הלכו עמו אחד מימין ואחד משמאל והם היו משמרים אותו שלא יהרגוהו החיל וגם הם הרגו בחיל ארבעה גבורים כל אחד הרג שנים וגם חמשים העבדים שהיו עמהם עזרום וקרבו עמהם להלחם בם והרגו איש את אישו חמשים גבורים. ובכל זאת לא יכלו יהודה ונפתלי וגד לטרוד החיל מדרום הבירה ולא הסיעום ממקומם. ואז נתחזקו למלחמה ויאספו כולם וילחמו בם ויהרגו מהם איש אישו. ובכל זאת לא הבריחום ממקומם אלא עמדו החיל לקראתם ערוכים למלחמה בדגליהם. ואז נתחזקו יהודה ואחיו ועבדיהם ונאספו יחדיו ונלחמו בם והרג מהם כל איש שנים מן החיל. וכיון שראה יהודה שהיו עומדים החיל על עמדם ולא יכלו להסיעם ואז לבשו רוח חיל ועצת גבורים יהודה נפתלי וגד ונתחברו כולם יחד ונכנסו תוך אנשי המלחמה והרגו בהם עשרים גבורים ונפתלי וגד הרגו בהם שמונה גבורים. וכיון שראו עבדיהם שנתחזקו יהודה ואחיו ונכנסו לתוך עומק המלחמה נתחזקו גם הם לעמוד עמהם להלחם בם והיה יהודה מכה בחיל מן ימינו ומן שמאלו מאה גבורים ונפתלי וגד היו הורגין אותם אחריו עד שטורדו כל החיל מדרום הבירה והפכו את ערפם לנוס. וכיון שראו כל החיל שאותם שהיו לקראת יהודה שנשתברו לפניהם אז חרדו ונאספו כולם למלחמה וערכו מלחמה עם יהודה ואחיו ועמדו כולם על עמדם להלחם בם בכח וחיל. וכן לוי ואותם שהיו עמו וכן ראובן ואותם שהיו עמו ושמעון ואותם שהיו עמו. וכן עמדו שכנגדם למלחמה ומסרו את נפשם להלחם בם בחזקה. כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על עמדם לערוך עמהם מלחמה. תלה את עיניו להקב״ה לעזור לו ולאחיו לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם עוד בם. באותה שעה קבל הב״ה את תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרו ונשבה נגד פניהם ומלאו עיניהם חשך ואפילה ולא ראו להלחם. ועיני יהודה ואחיו היו מנהירות כי הרוח באתה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם ויפילו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו ועושה אותם גדישים עד שהרגו כל החיל שבא עליהם לדרום הבירה. וראובן ושמעון ולוי עמהם עמדו למלחמה לקראת החיל שהיו לפניהם. ואחר שהרגו יהודה ואחיו כל אנשי החיל שהיו לקראתם הלכו אצל אחיהם לעזור להם ורוח סערה ממלאה עיני שונאיהם עפר בחושך ואפילה. וראובן ושמעון ולוי וכל שעמהם נפלו בהם והרגו בהם והפילום ארצה גדישים גדישים עד שהרגו כל החיילות שהיו לקראת יהודה וראובן ולוי. ואותם שהיו נגד שמעון נפלו ארבע מאות גבורים עושים מלחמה וברחו שש מאות הנותרים. ואלו הן בני עשו יעוש ויעלם וקרח ורעואל. ואליפז לא רצה לילך עמהם כי היה יעקב אבינו רבו. ורדפו בני יעקב אחריהם עד ארודין העיר והניחו לאביהם עשו מת מוטל בארודין והם ברחו להר שעיר למעלה עקרבים. ובני יעקב נכנסו ונחו שם בלילה ההוא ומצאו לעשו מת מוטל וקברוהו מפני כבוד אביהם. ויש אומרים לא מת שם אלא יצא מארודין חולה וברח עם בניו להר שעיר. למחר חלצו עצמם בני יעקב ורדפו אחריהם והלכו וצרו אותם בהר שעיר במעלה עקרבים. יצאו בני עשו וכל אותם אנשים שברחו ונפלו בפני בני יעקב ונשתטחו לפניהם ויתחננו להם עד שעשו עמם שלום ונתנום למס עובד: (מדרש ויסעו.)
1. בלק״ט שמות א, ו. ויהי כל נפש, נפשות לא נאמר אלא נפש לפי שהצדיקים נקראו נפש אחת שדעתן דעה אחת, אבל בעשו כתיב ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת כל נפשות ביתו. ובפי׳ מהרז״ו מתקן דצ״ל י׳ נפשות דכן היו ביחד עם נשיו. ועי׳ לעיל פל״א אות לח.
2. שטר ח ו ב, של גלות שלא רצא להיות בכלל גר יהיה זרעך. ובשכל טוב מפרש מפני שטר חוב שהרי מכר בכורתו וחלקו בארץ. מפני הבושה, בפי׳ ב״ר שהיו בניו ממזרים. ובשכל טוב מפרש שראה את יעקב אבינו מעוטר בבנים הגונים ובנות הגונות וכל טוב. ועי׳ ברש״י. ולעיל פט״ו אות קלט. בבאור באריכות. ולעיל פל״ג אות נג. בבאור מקה״ר פ״ט. [ובאונקלוס לארע ״אוחרי״. עי׳ רמב״ן דפי׳ אל ארץ שעיר וכ״ה בתרגום הסורי. ובשכל טוב כותב תרגם יונתן בן עוזיאל איטלטלי לארעא. ולפנינו וטייל לארע. וראה שם במבוא צד כו. כי זה הוא המקום היחידי בספרו שמזכיר תרגום יוב״ע עה״ת, ובכ״מ מזכיר רק בשם התרגום ירושלמי עה״ת גם בשם תרגום עיר הקודש, ובהערות מהרש״ב שם כותב דאין ספק שכיוון לתרגום נביאים ונעלם ממנו מקומו].
3. התחלת המאמר אמר עשו ליעקב נחלוק כל מה שהניח לנו אבינו לשני חלקים ואני בורר שאני בכור, אמר יעקב הרשע הזה לא מלא עינו מן העושר שנאמר גם עינו לא תשבע עושר, מה עשה יעקב חלק לשני חלקים כל מה שהניח אביו חלק אחד ואת ארץ ישראל לחלק אחד מה עשה עשו הלך אצל ישמעאל [בפי׳ הרד״ל כ׳ נראה ודאי דט״ס וצ״ל אל בני ישמעאל משום שישמעאל מת הרבה קודם יצחק. ובספר הישר כתב דשאל מנביות בן ישמעאל. וכן בכת״י אור האפלה שמעתיק לשון הפדר״א כתב הלך אצל נביות]. למדבר להימלך בו שנאמר וילך עשו אל ישמעאל, אמר ישמעאל לעשו האמורי והכנעני אז בארץ ויעקב בוטח לרשת את הארץ? אלא טול מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה. ובהנדפס עם פי׳ הרד״ל חסרות שורות אחדות ע״י הבקורת. וכדברי פדר״א מבואר בזהר ח״א קעז. ותנ״י וישלח יא.
4. לעיל פכ״ו אות פב. מתנ״י ויצא ה. ופס״ר פל״ג. ובשמו״ר פל״ח ויכחשו אויביך לך כנגד יעקב שנאמר וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו.
5. המשך המאמר במדרש הגדול א״ר אחא מפני מה צוה עשו את עמלק בן בנו ולא צוה אליפז בנו מפני שהיה אליפז גדל בחיקו של יצחק ולא שמע להרוג את ישראל ולעשות עמהן מלחמה, לפיכך צוה את עמלק, מה עשה עמלק כיון שיצאו ישראל ממצרים מיד בא עליהן שנאמר ויבוא עמלק.
6. ראה לעיל פל״ה אות כד. בבאור וצרף לכאן. גם בספר היובלים פל״ד מביא כאן סיפור של מלחמה עם שבעת מלכי האמורי.
Eisav took his wives, his sons, his daughters, all the people of his household, his livestock, all his animals, and all his possessions that he had acquired in the land of Canaan, and he went to another land away from his brother, Yaakov.
א. ״וְאֶת מִקְנֵהוּ״ – ״וְיָת גֵּיתוֹהִי״, ולא תרגם ״בְּעִירֵיהּ״ כתרגום ״ואברם כבד מאד במקנה״ (בראשית יג ב) ״בִּבְעִירָא״. בטעם השינוי ייתכנו שני ביאורים: הראשון, מאחר שהוצרך לתרגם ״כָּל בְּהֶמְתּוֹ״ – ״כָּל בְּעִירֵיהּ״, לכן שלא לכפול התיבות תרגם ״מִקְנֵהוּ״ – ״גֵּיתוֹהִי״. ויותר נראה שתרגם ״וְיָת גֵּיתוֹהִי״ לציון עושרו המופלג של עֵשו בעדריו, שכן גֵּיתָא מביע עשירות מופלגת של בעלי חיים [כמו שנתבאר בפסוק ״מקנה צאן ומקנה בקר״ (בראשית כו יד) ״גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרֵי״]. אבל אם כך מה צורך לכפול ״את מקנהו ואת כל בהמתו״? והרי די ב״מקנהו״ [״גֵּיתוֹהִי״] להבעת הריבוי? שכן גֵּיתָא מציין עֲדָרִים בלבד ולא בהמות אחרות כסוסים וחמורים.1 לכן תרגם ״מקנהו״ – ״גֵּיתוֹהִי״ שהם עדרי צאן ובקר ו״בהמתו״ – ״בְּעִירֵיהּ״, בהמות עבודה אחרות כסוסים וחמורים. וכן בפסוק הבא ״מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם״ – ״מִן קֳדָם גֵּיתֵיהוֹן״, המציין את כובד המקנה.
ב. ״וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ״ – ״וַאֲזַל לַאֲרַע אוֹחְרִי״. מכיוון שלא נתבאר לאיזו ארץ הלך, מסכימים המפרשים שזהו ״מקרא קצר״ המחייב השלמה, אבל נחלקו בפירושו: אונקלוס משלים ״אל ארץ אחרת״ וקרוב לו רש״י המפרש ״לגור באשר ימצא״, כלומר לנדוד, ולדעת שניהם אין מדובר בארץ מסויימת. אבל רמב״ן מפרש שהכוונה לשעיר, והכתוב לא פירש זאת כי הדבר מובן מן ההמשך.2
1. כהוכחת ״מרפא לשון״ מהפסוק ״ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר וּבַחֲמֹרִים״ (בראשית לו ז).
2. רמב״ן: ״וילך אל ארץ – אמר אונקלוס אל ארץ אחרת. ורש״י פירש לגור באשר ימצא, כי הלך אל ארץ אשר ימצא לו מקום לחנותו, עד שבא אל הר שעיר וישב שם. והנכון בעיני שיאמר וילך אל ארץ שעיר, וחסרו הכינוי, בעבור היותו מובן, שכבר הזכיר שהיה עומד בארץ שעיר״. לדרכו של ת״א בתרגומי מקרא קצר ראה ״וַיַּגֵּד ליעקב״ (בראשית מח ב).
ונסב עשו ית נשוי וית בנוי וית בנתיה וית כל נפשתא דביתי׳ וית ממונהא וית כל בעיריה וית כל קניינויב די קנהג בארעא דכנען ואזל לארעאד חוריה מן קדם יעקב אחוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממונה״) גם נוסח חילופי: ״נכסוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קניינוי״) גם נוסח חילופי: ״סגולה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קנה״) גם נוסח חילופי: ״סגל״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לארעא״) גם נוסח חילופי: ״לארע״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חורי״) גם נוסח חילופי: ״אחורי״.
ודבר עשו ית נשוי וית בנוי וית בנתוי וית כל נפשת ביתיה וית גיתוי וית בעירויי וית כל ניכסוי דיקנה בארעא דכנען וטייל לארעא אוחרי דהות רמיא עלוי אימתיה דיעקב אחוי.
And Esau had taken his wives and his sons and his daughters, and all the souls of his house, and his flocks and his cattle, and all the substance which he bad gotten in the land of Kenaan, and had gone into another land; for there fell upon him a fear of Jacob his brother:
[ו]את כל נפשות ביתו – א״ר אליסא שאל גוי אחד את ר׳ יהושע בן קרחא כתוב בתורתכם אחרי רבים להטות (שמות כ״ג ב׳), ואנו רבים מכם מפני מה אין אתם עשויים עמנו לע״ז. א״ל יש לך בנים רבים, א״ל הזכרתני צערי. א״ל למה, א״ל בשעה שהם יושבים על שלחני, זה מברך לאלוה פלוני [וזה מברך לאלוה פלוני] ואין עומדין עד שפצעו את מוחיהם, א״ל ומשוה אתה עמהם, א״ל לאו, א״ל עד שאתה אומר לי להשוות עמך, לך והשוה עם בניך. נדחף והלך לו. א״ל תלמידיו רבי לזה דחית בקש, לנו מה אתה משיב, א״ל בעשו כתוב שבע נפשות וכתוב נפשות ביתו, שנאמר ויקח עשו [את נשיו] ואת בניו [ואת בנתיו] ואת כל נפשות ביתו, ה׳ בנים וב׳ בנות, וכתוב בהם ואת כל נפשות. יעקב ע׳ בנים היו לו וכתב בהם נפש, אחת, שנאמר יוצאי ירך יעקב שבעים נפש (שמות א׳ ה׳), אלא עשו ע״י שעבד לאלוהות הרבה כתוב בו נפשות, יעקב שלא היה לו אלא אלוה אחד כתוב בו נפש אחת.
תניא ר׳ לוי אמר בשעת אסיפתו של יצחק הניח כל אשר לו לב׳ בניו, לפיכך גמלו לו חסד שניהם שנאמר ויקברו אותו עשו ויעקב בניו (בראשית ל״ה כ״ט). אמר עשו ליעקב חלק כל מה שהניח אבינו לב׳ חלקים ואני בוחר שאני הגדול, אמר יעקב זה הרשע אינו משביע עיניו מן העושר שנאמר (ו)גם עינו לא תשבע עשר (קהלת ד׳ ח׳), מה עשה [יעקב, חלק לשני חלקים, כל מה שהניח אביו חלק אחד ואת ארץ ישראל לחלק אחד, מה עשה עשו] הלך אצל נביות בן ישמעאל למדבר ונמלך עמו, א״ל החתי והאמורי בארץ ויעקב בטוח ליה הארץ, אלא טול כל מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה. לקח עשו כל מה שהניח אביו, וארץ ישראל ומערת המכפלה נתן ליעקב וכתבו כתב עולם ביניהם. אמר יעקב לעשו לך מארץ אחוזתי מארץ כנען אין אנו יכולין לעמוד ביחד. מיד לקח עשו נשיו וכל אשר לו והלך להר שעיר מפני יעקב אחיו, הה״ד וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו.
וילך אל ארץ וגו׳ – מפני שטר חוב. כיצד בשעה שלוה אברהם את השטר ידע תדע כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו י״ג), היה עשו מתירא מן השטר והוא עומד ומכנס לכל בניו, א״ל מסורת א׳ אני נותן לכם מפני שנגזר על הזקן שטר שישתעבדו בניו, ואנו אחים ליעקב ומן הדין אנו צריכים להשתעבד, אלא נלך ונברח מכאן עד שלא נתפס, ונטל בניו וכל ממונו והלך לארץ אחרת, שנאמר וילך אל ארץ גו׳. וזש״ה וישלח משה מלאכים וגו׳ אתה ידעת את כל התלאה (במדבר כ׳ י״ד), מהו אתה ידעת, כשאמר הב״ה לאברהם כי גר יהיה זרעך, אנו נשתעבדנו ואתה בן חורין שנאמר וירדו אבותינו מצרימה גו׳ (שם ט״ו). מהו כה אמר אחיך ישראל (שם י״ד), לב׳ אחים שיצא עליהם שטר חוב על זקנם ופרעו הא׳ מהם, לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו, א״ל אתה יודע שאותו חוב על שנינו היה ואני פרעתיו אל (תחזיקני) [תחזירני] מן החפץ שאני שואל, הוי וילך אל ארץ מפני שטר החוב. ור׳ יהושע אומר מפני הבושה, שיאמרו שאיני יכול לו, ולזה מוטב לי שאלך לי ולא אתבייש. אמרו רבותינו סבור אתה לפי שעשו פנה את כליו והלך לו שהסיר הקנאה מלבו, לא אלה לו, ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח (עמוס א׳ י״א), אעפ״י שהלך באותו זמן אח״כ בא עליו למלחמה, היא השנה שמתה לאה, והיו יעקב ובניו יושבים באבילות וקצות בניו היו מנחמין, ובא עליהם עשו בחיל גדול ערוכי מלחמה לבושי שרייני ברזל ונחשת במגנים וקשתות, ד׳ אלף גבורים, והקיפו בירה אחת שהיו חונים שם יעקב ובניו הם ובניהם ועבדיהם והיו יושבים בשלוה ולא עלתה על לבם שיבא עליהם אדם להלחם ולא ידעו עד שדבקו כל החיל, ולא היה שם באותה הבירה כי אם יעקב ובניו ומאתים עבדים שלהם. כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו ובא עליהם והיה מורה בחצים להרגם, אותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה ודבר עם עשו אחיו דברי שלום ואהבה ורעות ולא קבל ממנו עשו. ענה יהודה ואמר לאביו, אבי עד מתי אתה מאריך הדברים הלא אתה רואה כי להרגנו בא. מה עשה יעקב מתח בקשתו והכה לאדונם הארמי והרגו. ועוד משך בקשתו והכה לעשו בצד ימין וחלה מן החץ ונשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר לבן ומת. וי״א לא מת. ואז יצא יהודה ונפתלי וגד עמו לדרום הבירה וחמשים עבדים עמהם מעבדי אביהם, ולוי ודן ואשר יצאו למזרח ועשרים עבדים עמהם. שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן למערב ועשרים עבדים עמהם, לפי שיוסף לא היה שם כי כבר היה נמכר. שם היה לראות מלחמה ולידע כח וגבורה, משום שהיה שם לדרום הבירה לקראת יהודה ונפתלי וגד מגדל של ברזל שלא היה מקום שיעקרוהו. באותה שעה נתחזק יהודה למלחמה ונכנס בתוך החיל הוא ונפתלי וגד ותפשו המגדל וקבלו על מגיניהם (חשקי) [חלקי] אבנים שהיו משליכים עליהם. השמש חשך מן האבנים ומן החצים שהיו עליהם, ונכנס יהודה ראשון לתוך החיל והרג מהם וי״ו גבורים, ונפתלי וגד היו מהלכין א׳ לימינו וא׳ לשמאלו של יהודה לשמרו שלא יהרגוהו, וגם הם הרגו בחיל ד׳ גבורים כל אחד הרג שנים וגם (הכ׳) [הנ׳] עבדים שהיו עמהם עזרום והרגו מהם בגבורים איש את אישו. ובכל זאת לא יכלו יהודה ואחיו לטרוד כל החיל מדרום הבירה ולא הסיעום משם. אז נתחזקו ונאספו כלם ונלחמו בם והרגו מהם איש אישו, ובכל זאת לא הבריחום אלא עומד החיל לקראתם ערוכי מלחמה, וחזר עליהם יהודה ואחיו ועבדיהם והרגו כל אחד מהם שנים. כיון שראה יהודה שלא היו יכולים להבריחם משם אז לבשו עצה וגבורה, ויהודה ונפתלי וגד נכנסו אל תוך החיל והרג מהם, יהודה י׳ גבורים ונפתלי וגד הרגו ח׳ גבורים, והעבדים כיון שראו לאדוניהם שנכנסו לתוך עומק המלחמה נכנסו גם הם אחריהם והיה יהודה הורג מימינו ומשמאלו ונפתלי וגד כמו כן עד שטרדו כל החיל מדרום הבירה מדת ריס א׳. באותה שעה בקעו קשריהם ולא נתנו להם יד לעמוד. כיון שראו האויבים שהיו נגפים לפני אחיו חזרו ונאספו כלם וערכו מלחמה ומסרו נפשם להלחם בם בחזקה. כיון שראה יהודה שנתקבצו כל החיל ועשו דרך (אחר) [אחד] להלחם תלה עיניו להב״ה, לפי שיגעים הם מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הב״ה תפלתו וראה בצרתם והצילם. הוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ונמלאו עיניהם (אבן) [אבק] ועפר וחשך ואפלה ולא ראו להלחם. ועיני יהודה ואחיו היו מאירות כי הרוח נשבה להם מאחוריהם. והתחילו יהודה ונפתלי וגד והרגו מהם ויפילו הרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר את קצירו ונושא אלומותיו ועושה אותם גדיש עד שהרגו כל החיל שהיה לפניהם לדרום הבירה. וראובן ושמעון ולוי וכל שעמהם נלחמו עם החיל שלפניהם, ובאו יהודה ונפתלי וגד לעזור לאחיהם והרוח רדפה אחרי שונאיהם, וראובן ושמעון ולוי וכל שעמהם נפלו בהם והתחילו להרגם ולהפילם ארצה גדישים גדישים עד שנהרגו כל העם שהיו נגד ראובן ולוי. ואותם שהיו נגד שמעון נפלו מהם ד׳ מאות גבורים אנשי מלחמה לא נותר מהם איש כי אם שש מאות. וד׳ בני עשו רעואל יעלם יעוש קרח ברחו להם, אבל אליפז לא רצה להלוך עמהם כי יעקב היה רבו. ובני יעקב רדפו אחריהם עד ארודין העיר והניחו לאביהם עשו מת מוטל בארודין וברחו להר שעיר למעלה עקרבים. ובני יעקב נכנסו בארודין וינוחו שם בלילה ההוא ומצאו את עשו מת מוטל בארץ, עמדו וקברוהו מפני כבוד אביהם. וי״א לא מת בפעם ההיא, אלא יצא מארודין חולה וברח עם בניו להר שעיר. ולמחר ויחלצו בני ישראל וירדפו אחריהם וצרו אותם בהר שעיר במעלה עקרבים, עד שיצאו בני עשו וכל שעמהם ונשתטחו לפני בני יעקב ואז עשו עמהם שלום ושמו אותם למס עובד.
ת֗ם אכ֗ד֗ עשו נסאה ובניה ובנאתה וכל נפס מן אלה ומאשיתה וסאיר בהאימה וסאיר מלכה אלד֗י מלכה פי בלד כנעאן פמצ֗י אלי בלד גירה מן קבל יעקוב אכ֗יה.
אחר כך לקח עשו את נשיו ובניו ובנותיו וכל נפש מביתו ומקנהו וכל בהמתו ושאר רכושו אשר רכשו בארץ כנען, והלך אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו.
וילך אל ארץ – לגור באשר ימצא.
i.e. no particular country, but into any country), to stay where-ever he could find room.
ויקח עשו את נשיו – לזימה, ואח״כ את בניו ואת בנותיו, לימד שהיו לו בנות ולא הוצרך להזכירן:
ואת כל נפשות ביתו – אלו בני בניו:
ואת מקנהו ואת כל בהמתו – כמשמעו:
ואת כל קנינו – אלו המטלטלין:
אשר רכש בארץ כנען – אלו עבדים ושפחות, וביעקב כתיב ויקם יעקב וישא את בניו (בראשית לא יז), תחלה, ואח״כ כתיב את נשיו, אבל בעשו כתיב להפך וזש״ה לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י ב):
וילך אל ארץ – תרגם יונתן בן עוזיאל איטלטלי לארעא, ולא פירש כאן שם הארץ. ר׳ אליעזר אומר מפני שטר חוב, שהרי מכר בכורתו וחלקו בארץ שבא עניין של מטה ופירוש הר שעיר:
מפני יעקב אחיו – ר׳ יהושע בן לוי אומר מפני הבושה, שראה את יעקב אחיו מעוטר בבנים הגונים ובנות הגונות וכל טוב. אבל דרך הפשט מדבר הדברים על אופניהם, כי פסוק הסמוך לו מודיע למה הלך:
מפני יעקב אחיו – כי יעקב קנה את הבכורה ודינו היה לירש את יצחק, לכך ישב בארץ מגורי אביו (בראשית ל״ז:א׳).
Mippene BECAUSE OF HIS BROTHER JACOB: Jacob lived in "the land where his father had settled" (Gun 37.1) because he had purchased the birthright, entitling him to inherit Isaac's land.
(ו-ח) ומשבא יעקב, וראה כי לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם, נסתלק לגמרי מארץ כנען, והלך הוא וכל נשיו וכל בניו ורכושו, וישב לו בארץ שעיר לגמרי.
וילך אל ארץ מפני יעקב – כי ידע כי ברכת אברהם נתנה ליעקב ולזרעו לירש את ארץ כנען, ונסתלק הימנה. וגם לא יכלה הארץ לשאת אותם, והלך וישב לו בשעיר.
וילך לו אל ארץ – ובסוף הפסוק פירש באיזוא ארץ.
א. בכ״י מינכן 52 נמחקה כאן המלה ״דרך״, והיא חסרה גם בספר הג״ן.
(6-8) And when Yaakov came, and he saw that לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם THE LAND OF THEIR SOJOURNING COULD NOT SUSTAIN THEM, he removed himself completely from the land of Canaan, and he went with all HIS WIVES and all HIS CHILDREN and his possessions, AND HE SETTLED for himself in the land of SEIR completely.
וילך אל ארץ מפני יעקב – AND HE WENT TO A LAND BECAUSE OF YAAKOV – Because he knew the blessing of Avraham was given to Yaakov and to his children to inherit the land of Canaan, and he removed himself from it. And also לא יכלה הארץ לשאת אותם THE LAND COULD NOT SUSTAIN THEM, and he went and settled himself in Seir.
וילך לו אל ארץ – AND HE WENT for himself TO A LAND – At the end of the verse it details which land.
ויקח – בהמתו – שם כלל.
וילך אל ארץ – אל ארץ שהיה יושב בה דרך עראי קודם שבא יעקב, ועתה אחר שבא הלך שם עם כל אשר לו מפני יעקב אחיו.
ואת כל בהמתו, a generic term including all of his livestock.
וילך אל ארץ, to a land where previously he had been living on an ad hoc basis before Yaakov had returned from Lavan. Now, after Yaakov’s return, he decided to move there permanently.
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו – זה היה קודם ביאתו לחרן שהרי כשחזר מחרן עשו היה יושב בשעיר והיכן מצינו שחזר עוד בארץ כנען וא״ת והכתי׳ כי היה רכוש׳ רב ואימתי הי״ל ליעקב רכוש רב כי אם בבואו מחרן. תשובה. בן ס״ג שנים היה כשקבל הברכות והלך לחרן ויתכן שהי״ל עושר גדול קודם שהלך ועי״ל דמצינו שחזר עשו בכנען לאחר שבא יעקב מחרן דכתיב ויקברו אותו עשו ויעקב בניו.
וילך אל ארץ – הלך וכבש ארץ שעיר מן החורים, פר״ש: אמר אלך לי מכאן. ואם תאמר: הרי בתחילת הפרשה כתוב ארצה שעיר שדה אדום (בראשית ל״ב:ד׳) אלמא שאפילו קודם ביאת יעקב הייתה דירת עשו בארץ שעיר.
אלא יש לומר: בתחילה היה דר כאן וכאן ומשבא יעקב הלך לו מכל וכל מארץ כנען לארץ שעיר.
מפני יעקב אחיו – שהרי הוא מכר לו את הבכורה ודינו של יעקב לירש את יצחק אביו לכך הלך לו בארץ נכריה.1
1. שאוב מרשב״ם.
לך אל ארץ, "he went (emigrated) to a land." Esau conquered the land of Seir from the people known as Chorim. Rashi explains what motivated Esau to leave the land of Canaan voluntarily. If you were to counter that at the beginning of this portion it is written: ארצה שעיר שדה אדום, "that Yaakov had dispatched his messengers to "the land of Seir otherwise known as the field of Edom, (which gives the reader the impression that Esau had already taken possession of that land at that time) and it entitles us to think that Esau already lived there, we have to assume that up until the period mentioned in our verse here he had lived alternately both in the land of Canaan and in the land of Seir. It was only after Yaakov had returned to the land of Canaan and the brothers had been reconciled, that Esau vacated the land of Canaan, thus acknowledging that this would become the land possessed as ancestral home by the descendants of Yaakov.
מפני יעקב אחיו, "on account of Yaakov, his brother." Seeing that he had sold the birthright to Yaakov, thus making Yaakov the legal heir of Yitzchok, he left for a foreign country to show that he did no longer dispute Yaakov's claim to that land.
וילך אל ארץ – ולקמן פי׳ לאיזה ארץ כדכתיב וישב עשו בהר שעיר.
ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיוא – זה המסע היה אחרי שוב אחיו מחרן והאחזו בארץ כנען כמו שאמור כאן, ואיפשר שהיה גם אחרי מות אביהם. והנה בעוד אחיו בחרן היה עשו בשעיר, ככתוב למעלה (בראשית ל״ב:ד׳), אבל הענין כי עשו הלך לשעיר בימי אלופי החורי יושבי הארץ, ויהי לשר הולך עם ארבע מאות איש, ובניו וביתו היו בארץ כנען.
ויתכן שהיתהב לו שם אחוזה במקום אחרג במישור, לא בהר שעיר, על כן ייחס לו ארצה שעיר שדה אדום (בראשית ל״ב:ד׳). ואחרי שחזר אחיו לארץ כנען, פנה לו מפניו כי ידע כי ארץ כנען נחלת אחיו אשר נתן לו אביו בברכתו, ולקח בניו וכל נפשות ביתו עם רב והלך לשעיר להתיישב שם. ואז נלחם בבני שעיר החורי יושבי הארץ, כי אולי פחדו ממנו ולא היו נותנים אותו לבא בגבולם בהר שעיר שהיו שם המבצרים, אלא שישב בשדה אדום במקומו הראשון, וישמידם י״י מפניהם ויירשום וישבו תחתם (דברים ב׳:כ״א) כאמור במשנה תורה, ולכך יאמר שם: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר (דברים ב׳:ה׳).
דוטעם: וילך אל ארץ – אמר אנקלוס אל ארץ אחרת. ורבינו שלמה פירש: לגור באשר ימצא. כי הלך אל ארץ שימצא לו מקום לחנותו, עד שבא אל הר שעיר וישב שם.
והנכון בעיני: שיאמר וילך אל ארץ שעיר, וחסרו הכנוי בעבור היותו מובן, שכבר הזכיר שהיה עומד בארץ שעיר (בראשית ל״ב:ד׳), והידוע כי לשם יוליך ביתו, ויזכיר בסמוך: וישב עשו בהר שעיר (בראשית ל״ו:ח׳). ונמצא כזה: ויבא אל ארמון בית המלך וישרוף עליו את בית מלך (מלכים א ט״ז:י״ח) – ושיעורו: בית המלך הזה שהיה בו. וכן: וישרףה את הבמה {הדק} לעפר ושרףו אשרה (מלכים ב כ״ג:ט״ו) – כלומר אשר לירבעם הנזכר במקום ההוא. וכן: ויאמר יואב לכושי לך הגד למלך וישתחו כושי ליואב (שמואל ב י״ח:כ״א), וחמור והאריה (מלכים א י״ג:כ״ח), וכן: כי נשברו אניות בעציון גבר (מלכים א כ״ב:מ״ט) – האניות,ז וכן רבים. אף כאן: וילך אל ארץ – כמו אל הארץ, ארץ שעיר הנזכרת.
AND ESAU TOOK HIS WIVES, AND HIS SONS, AND HIS DAUGHTERS. This journey took place after his brother had returned from Haran and established himself in the land of Canaan, as it says here, and he went into a land away from his brother Jacob. It is possible that this was also after the death of their father. Now when his brother Jacob was still in Haran, Esau was already in Se'ir, as is written above!1 But the explanation of the matter is that Esau went to Se'ir in the days of the chieftains of the Horites, the inhabitants of the land,2 and he became a lord with a following of four hundred men3 while his children and family remained in the land of Canaan. It is possible that Esau had some land there in another location, in the plain, not on mount Se'ir. Therefore Scripture speaks of him as living in the land of Se'ir, the field of Edom.4 And after his brother returned to the land of Canaan he vacated before his coming for he knew that the land of Canaan was the inheritance of his brother which his father had given him in his blessing. So he took his sons… and all the souls of his house — a multitude of people — and went to Se'ir to settle there. He then fought with the sons of Se'ir the Horite, the inhabitants of the land,5 for perhaps they feared him, and they did not permit him to enter their territory into mount Se'ir, where the fortifications were. However, he settled in the field of Edom, in his original location, and the Eternal destroyed them from before them, and they succeeded them, and dwelt in their stead, as it said in Mishneh Torah.6 It therefore says there, Because I have given mount Se'ir unto Esau for a possession.7
AND HE WENT INTO A LAND. According to Onkelos, the meaning of this expression is "into another land." But Rashi explained, "He went to stay wherever he could find room" for he went to no particular country but sought a country where he would find room to settle, until he came to mount Se'ir and settled there. In my opinion, the correct interpretation is that Scripture is saying: "And he went to the land of Se'ir," the name of the place being omitted from the verse as it is self-understood since it has already been mentioned that he dwelled in the land of Se'ir, and it is understood that he led his family there, and right nearby, it is mentioned, And Esau dwelled in mount Se'ir.8 A similar case is found in this verse: He went into the castle of the king's house, and burnt the king's house over him with fire,9 which means that house of the king in which he was. Similarly, And he burned the high place and stamped it small to powder, and burned the Asherah,10 which means the high place which belonged to Jeroboam, who was mentioned in the beginning of the verse. So also: And Joab said to the Cushite: Go tell the king… And Cushite bowed down to Joab,11 [which means "the Cushite" mentioned] ; And an ass and the lion,12 [which means "the ass" mentioned above in (24)]. So also: For ships were broken at Etzion-geber,13 which means "the ships" [mentioned in the beginning of that verse] ; and there are many similar verses. Here also the expression, And he went into a land, is as if it said, "into the land," i.e., the land of Se'ir which was mentioned.
1. 32:4.
2. (20) here.
3. Above, 32:7.
4. 32:4.
5. (20) here.
6. Deuteronomy 2:21.
7. Ibid., 2:5.
8. (8) here.
9. I Kings 16:18.
10. II Kings 23:15.
11. II Samuel 18:21.
12. I Kings 13:28.
13. Ibid., 22:49.
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו – שעורו, וילך אל ארץ שעיר כי שם היה מקומו כענין שכתוב למעלה וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, וכן כתיב (בראשית ל״ו) וישב עשו בהר שעיר. וכתב ר׳ אברהם ז״ל הר שעיר זה הוא קרוב לארץ כנען, שנאמר (דברים ב׳:ח׳) ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר. וכתיב (דברים א׳:ב׳) אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, ואינו הר שעיר הארץ ששוכנים בה עכשו בני אדום, ואין אותה הארץ אלא ארץ יון.
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, "he went to a (different) country on account of his brother Yaakov." The plain meaning of the verse is that Esau went to the land of Seir which was his real home at that time, just as the Torah had mentioned already in Genesis 33,16: "Esau returned on that day on his way to Seir." We have independent support for the fact that Esau resided in Seir in 36,8: "Esau resided in the mountain of Seir." Ibn Ezra comments on this that this mountain is adjacent to the land of Israel as the Torah reports in Deut. 2,8: "we by-passed our brothers the sons of Esau who reside in Seir." We also have Deut. 1,2 where Moses speaks of "eleven days march from Mount Chorev by way of Mount Seir." This mountain is not identical with the country in which the Edomites live in nowadays, i.e. the land of Greece.
ויקח עשו את נשיו ואת בניו – פירש״י עשו הקדים נשיו לבניו אע״ג דגבי יעקב נמי כתיב ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו וכן גבי משה ויקח את אשתו ובניו. וי״ל דיעקב עשה כן משום שהי׳ מתירא מעשו ומשה נמי בעבור שהיו קטנים ולא היו יכולין זולתי אשתו שתפוס בהם משא״כ בעשו.
כתב הרמב״ן כי זה המסע הי׳ אחרי בוא יעקב מחרן ואחרי מות יצחק ואע״ג דבעוד שהי׳ יעקב בחרן הי׳ הוא בשעיר כמו שמפורש למעלה כן הי׳ הענין כי הלך לשעיר בימי אלופי החורי יושבי הארץ והי׳ הולך שם עם ת׳ איש עמו ובניו ובני ביתו היו בארץ כנען ויתכן שהי׳ לו שום אחוזה במישור אבל לא בהר שעיר על כן ייוחס לו ארצה כנען שדה אדום ואחר שחזר יעקב לארץ כנען פנה לו מפניו כי ידע שהוא נחלת אבותיו אשר נתן לו אביו בברכתו ולקח כל נפשות ביתו והלך לשעיר להתיישב שם ואז נלחם בבני שעיר החרי יושבי הארץ:
וילך אל ארץ – תרגום אונקלוס אל ארץ אחרת ופי׳ רש״י שהלך לגור באשר ימצא עד אשר בא אל שעיר וישב שם. והרמב״ן כתב והנכון בעיני שאמר וילך אל ארץ שעיר והכתוב חסר הכינוי בעבור היותו ידוע שכבר הוזכר שהי׳ עומד בהר שעיר ובידוע כי שם יוליך ביתו וכמוהו רבים:
ויקח עשו את נשיו ואת בניו, "Esau took his wives and his children, etc." Rashi alerts us to the fact that Esau's wives took precedence over his children as opposed to his brother Yaakov, even though the Torah also mentions his wives first when his family was introduced to Esau as we know from The only reason Yaakov presented his wives before presenting his children, was on account of his fear at that time, also because they were of tender age and unable to be without their mothers. Such considerations did not apply in our context here.
Nachmanides writes that Esau's migration took place after Yaakov had returned from Charan, and after their father Yitzchok had died. While it is true that Esau had been in Seir also during the period that Yaakov was at Lavan, as has been explained previously, (32,4), the correct sequence of events is as follows: Esau had first gone to Seir during the days of the Alufey Chori who had then resided and ruled in that region. At that time Esau, accompanied by 400 men, had invaded that region leaving his wives and family behind in the land of Canaan. It is quite likely that he conquered part of the low lying areas in that region already at that time, and that this accounts for the reference to the "land of Seir", as opposed to the "mountain of Seir," which also appears as שדה אדום, "the field of Edom." (32,4) After Yaakov had returned to the land of Canaan, Esau decided to vacate that land which his father had allocated to Yaakov as his inheritance. At that time he conducted a war against the inhabitants of the mountain of Seir Hachori, the predomi- nating tribe of the region.
וילך אל ארץ, "he went to ארץ." According to Onkelos, the word ארץ is short for ארץ אחרת, "another country." Rashi explains that Esau simply went in search of any country other than the land of Canaan, finally settling on the land of Seir as his new residence.
Nachmanides writes that the Torah simply abbreviated, instead of writing וילך עשו אל ארץ שעיר, the Torah omitting details that it considered as obvious to the reader. This is especially so, since Esau's having gone to Seir had already been mentioned in chapter 32. There are numerous such abbreviations to be found in the Torah.
ויקח עשו את נשיו – פר״ש דעשו רשע היה לכך הקדים נשיו לבניו, וקשה והלא אף ביעקב כתיב (לעיל ל״ב כ״ג) ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת י״א ילדיו, ועוד במשה כתיב (שמות ד׳ כ׳) ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. וי״ל גבי משה היו בניו קטנים והוצרך להושיב אשתו מקודם כדי לתפוס הבנים. וגבי יעקב אבינו כמו כן הבנים היו קטנים והיה ירא שאם יעבירם מקודם ישארו יחידים. וקשה א״כ גבי בניו של עשו תאמר היו קטנים ולא היו יכולים לישב על החמור והוצרך לה[ו]שיב את אשתו מקודם כדי לתפוס את בניו, ומ״ל לר״ש לומר שהיה רשע, וצ״ע.
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו – זה היה קודם ביאתו לחרן, שהרי כשחזר מחרן עשו היה יושב בארץ שעיר, והיכן מצינו שחזר עוד בארץ כנען, וא״ת והא כתיב כי היה רכושם רב, ואימתי היה ליעקב רכוש רב כי אם בבואו מחרן. תשובה בן ס״ג שנה היה משקבל הברכות והלך לחרן, ויתכן שהיה לו עושר גדול קודם שהלך. ועי״ל שמצאנו שחזר עשו בארץ כנען לאחר שבא יעקב מחרן דכתיב ויקברו אותו עשו ויעקב בניו.
וילך אל ארץ – רוצה לומר שהלך לבקש ארץ נאותה לו ולמקנהו.
(ו-ח) והנה זכר אחר זה הסיבה אשר הוכרח בעבורה אל שיפרדו יעקב ועשו איש מעל אחיו עם היותם אחים, לישב יותר בלבנו אמונת החידוש.
וילך אל ארץ לגור באשר ימצא. דאם לא כן וילך אל ארץ כך או אל ארץ אחרת כמו שתרגם המתרגם מיבעי ליה:
ולא יכלה ארץ מגוריהם להספיק מרעה לבהמות שלהם. כי לא יתכן להיות לשאת אותם מפני כובדם כמשמעו וכן פי׳ בפסוק ולא נשא אותם הארץ שלא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם:
(ו-ח) ושמפני יעקב אחיו לפי שלא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם יצא מארץ כנען ושנתישב בהר שעיר וזה מור׳ שהלך עשו אל הר שעיר אחרי שבא יעקב אל אביו.
ואמנם מה שנזכר משליחות יעקב אליו לארצה שעיר שדה אדום ואמרו עד אשר אבא אל אדוני שעירה מורה שקודם בא יעקב אל אביו כבר היה עשו בשעיר ולכן ראוי שנאמר לישב שני הפסוקים שקודם בא יעקב היה עשו שגור ללכת בשעיר מבלי נשיו ומקנהו כי תמיד היה בארץ כנען ואולי היה שעיר ארץ ציד ולכן היה הוא ואנשיו בלבד יושב שמה להשתעשע בצידו וכאשר בא יעקב אצל אביו היו שניהם עם כל רכושם ומקניהם בארץ כנען עד שמת יצחק וקברוהו בניו.
ולפי שהיה מקניהם רב ולא יכלה הארץ לשאת אותם עשו באהבתו את יעקב הניחו בארץ כנען בדעתו שהיה יעקב חפץ בה ועתיד ליורשה והלך הוא ובניו ומקנהו לשבת דירת קבע בשעיר וזהו מה שזכר בכאן מהליכתו עם נשיו ובניו ומקנהו.
לגור באשר ימצא. דאם [לא] כן ׳לגור בארץ אחרת׳ הוי ליה למכתב (כ״ה ברא״ם):
ומדרש אגדה מפני שטר חוב וכו׳. דאם לא כן קשיא מאי טעמא ״וילך אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו״, וכי כל הארץ לא נשא אותם שיאמר הכתוב שהלך לו אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו, אלא פירוש הכתוב כך – כי הלך לו אל ארץ מפני יעקב, שלא היה רוצה להיות בפירעון השטר המוטל על זרע יצחק. וכך פירש הכתוב – ״ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם ביחד״ והיה עשו בדוחק – הלך לו אל ארץ מפני יעקב אחיו, שלא רצה לפרוע השטר. אבל בשביל ש״לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם״ לא הלך, כי אין הפירוש שכל ארץ כנען לא יכלה להם, דאם כן לכתוב ׳ולא יכלה ארץ כנען לשאת אותם׳, ומכל שכן דלא יתכן ארץ שהיא ד׳ מאות פרסה לא יכלה לשאת אותם, אלא מקום שגרו לא יכלה להם, אם כן למה הוצרך עשו ללכת אל ארץ אחרת לגמרי – ישאר בארץ כנען, אלא מה שהלך אל ארץ אחרת הוא מפני השטר המוטל עליו, כי אחר שהיה צריך להעתיק ממקום שהיו דרים שם, כי לא יכלה אותו מקום להספיק מרעה למקנה, הלך לגמרי אל ארץ אחרת. ומכל מקום אי לאו טעמא ש״לא יכלה ארץ מגוריהם״ לא היה הולך עתה כמו שלא הלך עד הנה, והיה יכול ללכת אחר זמן, אלא מפני כי עתה היה לו סבה אחרת גם כן ש״לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם״, ועל כרחך לבסוף ילך מפני השטר, לכך הלך עתה:
לגור באשר ימצא. דאם לא כן למה אינו מפרש לאיזה ארץ הלך:
To reside wherever he might find. Otherwise, why does it not mention to which land he went?
(ו-ח)ויקח עשו את נשיו וגו׳ עד וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום – יתכן שלקח עשו בניו ונשיו שהוליד בארץ כנען ויוליכם אל ארץ אחרת והוא חזר וישב בהר שעיר שגם היא מארץ כנען והוליד בנים אחרים. כי אי אפשר שמקדם ישב בארץ אחרת ואחר כך בא לשעיר. שהרי יעקב אמר לו עד אשר אבוא אל אדני שעירה. ואם זה ספור מה שעשה מקדם וארץ אחרת היינו שעיר למה האריך הכתוב ללא צורך והי׳ די לנו שיכתוב וילך אל הר שעיר? ועוד איך הלך שמה מפני יעקב אחיו ועדיין יעקב לא בא אל ארץ כנען ואם עתה הלך מהר שעיר אל ארץ אחרת למה חזר תיכף וכתב וישב עשו בהר שעיר? לכן נראה שמעולם ישב בהר שעיר ואף הוא ארץ כנען יחשב ובשביל שרכושם רב לקח ביתו ומקנהו וישליכם אל ארץ אחרת. ולא חשש הכתוב להזכיר שם הארץ. והוא חזר להר שעיר שחן מקום על יושביו. ולקיים זה עוד אמר ואלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר ומונה והולך תולדותיו שהוליד בארץ כנען והן הנה הכתובים למעלה בסמוך שהוליך אל ארץ אחרת אם כן כלם הוליד בשעיר ושעיר הנו ארץ כנען. וישבו שמה בארץ אחרת עד אשר תמו מלכי אדום ובניו נכנסו בשררה. כי אז אולי חזרו לארצם או כאשר הלך יעקב למצרים:
עוד יתכן לפרש שעיר שם מדינה ובגבולה הי׳ הר ולהיותו שכן אל ארץ שעיר ההוא יקרא הר שעיר כאלו אמר הר של ארץ שעיר והנה היתה ישיבת עשו מקדם במדינת שעיר. וכאשר בא יעקב לכנען אשר גם מדינת שעיר בתוכה ראה עשו שלא תוכל ארץ ומישור שעיר לישא שניהם מפני מקניהם כי אין מרעה לצאן אשר ברגליהם הוצרך לשים לדרך פעמיו אל מול ההר ההוא באופן שנשתקע בהר מהיום ההוא והלאה. ע״כ אמר יעקב לעשו עד אשר אבוא אל אדני שעירה ושלח אליו מלאכים ארצה שעיר שדה אדום ולא אמר אל הר שעיר כי לא ישב שמה אלא אחר ביאת יעקב כאשר אמרנו:
ויקח עשו – אמרנו שימים רבים קודם לכן גָר עשו בשדה אדום עם אנשי החורי, אבל נשיו וביתו ומקנהו וקנינו היו בארץ כנען בארץ מגורי אביו. וכפי הסברא כל הימים שהיה אביו חי היה בית עשו בארץ כנען, עד שמת יצחק וקברו עשו ויעקב כנזכר1 ואח״כ לקח את ביתו ואת כל אשר לו והתישב בהר שעיר.
ואת בנותיו – לא נזכר בכתוב שהוליד בנות, אבל ממקום זה אנו יודעין שהיו לו בנות, והתורה לא זכרה אותן. ובלי ספק נשאו גם הם אנשים מגדולי שעיר החורי שעל ידי כל זה התגבר יותר בארץ, והיה לו רֵעִים רבים ומשפחות גדולות העוזרים על ידו.
ואת כל נפשות ביתו – רועיו ועבדיו וילידו ביתו.
מקנהו – הצאן והבקר ואת כל בהמתו הסוסים והגמלים והחמורים וכיוצא.
ואת כל קנינו – כסף וזהב ושאר חפצים שוה כסף, שהן קניני האדם וחביב לו.
וילך אל ארץ – [כתב רמב״ן] ״אמר אונקלוס אל ארץ אחרת. ורש״י ז״ל פירש ״לגור באשר ימצא״. כי הלך אל ארץ אשר ימצא לו מקום לחנותו, עד שבא להר שעיר וישב שם. והנכון בעיני שיאמר ׳וילך אל ארץ שעיר״ ׳ וחסרו שם הכנוי בעבור היותו מובן, שכבר הזכיר שהיה עומד בארץ שעיר, וידוע כי לשם יוליך ביתו. וגם נזכר בסמוך ׳וישב עשו בהר שעיר׳ ״ ... ומלת ״ארץ״ כמו ׳אל הארץ׳, ארץ שעיר הנזכרת״ מדברי רמב״ן ז״ל. והאריך להביא דוגמאות כאלה מן הכתובים ודבריו נראים נכונים.
ואולי כשהרחיק מחברון היה בדעתו לשבת עוד בארץ מגורי אבותיו בעבור הברכות וההבטחות שנתן אלהים לאבותיו. ועל זה אמר ״וילך אל ארץ״ ואחרי הפרדו מאחיו והלך ממקום למקום, אז חלף רוחו ונתיאש מכל זה והתישב בהר שעיר עם אחוזת מרעיו וחותניו הגרים שם. והיה זה בעצת השם שחפץ להורישו את ארץ שעיר, וכמו שנאמר במשנה תורה.2 ואם כן קרהו מה שקרה ללוט אחרי הפרדו מעל אברהם, שהאהיל ממקום למקום עד שהתישב בסדום. כי כן חפץ השם להרחיק את עשו וזרעו מעל יעקב וזרעו, כי ראה השם שאין לב עשו ולב זרעו שלמים עם ה׳.
מפני יעקב אחיו – לא ממוראו של יעקב או משנאתם זה את זה, אלא כי היה רכושם רב וגו׳ ואילו היה לבב עשו ישר עם ה׳ לא היה נפרד מיעקב וזרעו בעבור סבת המרעה והקנינים, וכמו ופירשנו לעיל אצל פרישת לוט. אבל רוח אחרת היתה בעשו ולכן עשה מה שעשה, וכמו שפירשנו. וזהו ענין מדרש אגדה שהביא רש״י ז״ל ״מפני יעקב אחיו. מפני שטר חוב של גזירת ׳כי גר יהיה זרעך׳ המוטל על זרעו של יצחק. אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר״, והבן.
1. שם לה, כט.
2. דברים ב, ה.
ויקח עשו – משמעות הכתוב פה כי אחרי בוא יעקב מחרן לעיר חברון יצא עשו משם ונתיישב בארץ שעיר, כאמרו מפני יעקב אחיו, ויקשה כי מצאנו למעלה שכבר נתיישב שם לפני בוא יעקב לארץ כנען, כמ״ש וישלח יעקב מלאכים וכו׳ ארצה שעיר שדה אדום (לעיל ל״ב ד׳), וכתוב עד אשר אבא אל אדוני שעירה (שם ל״ג י״ד), אולם הענין כך, טרם מת יצחק אף שנתיישב עשו בהר שעיר מ״מ לא ישב שם בתמידות, אלא הלך כפעם בפעם לגור בחברון אצל אביו עם בניו ונשיו, כי כל חפצו היה להמצא שם בשעת מיתת אביו כדי שלא יקח יעקב מאומה מנכסי אביו, כמו שהתנו ביניהם שכל נכסי הבית ישארו לעשו, כדרך שכתבנו (לעיל כ״ה ל״ג), אך אחרי מות יצחק הניח ירושת הארץ ליעקב, ולקח לעצמו את כל העושר אשר הניח יצחק אחרי מותו וילך אל ארץ שעיר החורי ולא שב ארצה כנען מהיום ההוא והלאה, ומה שאמר כאן מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב וכו׳, דמשמע מסבה זו הלך לו לארץ שעיר, יתכן שזה וזה גרם, כי אילו יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם היו עשו ויעקב יושבים כשבת אחים גם יחד אף שהארץ ליעקב, כי היו אז באהבה ושנאתם כבר אבדה, שהרי לכוונה זו בקש ג״כ עשו מיעקב נסעה ונלכה וכו׳ והיה רוצה שיעקב ישב עמו בשעיר, אף שאין ליעקב חלק ונחלה בה:
וילך אל ארץ – תחסר ה״א הידיעה, ושיעורו וילך אל הארץ, והיא ארץ שעיר, שכבר נודע היותו שם, וכן יזכיר בסמוך וישב עשו בהר שעיר:
וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו – גם קודם שחזר יעקב מפדן ארם כבר היה עשו בארץ שעיר, אך נראה שלא קבע שם דירתו עם כל בני ביתו, אך הניח נשיו ובניו ומקצת מקנהו וקנינו אצל יצחק אביו בארץ כנען, והוא היה גר בארץ שעיר, ורועה שם שאר מקנהו, כדרך הרועים שהיו הולכים ממקום למקום. ואולי היתה עמו בשעיר אהליבמה שהיתה בת ענה החורי מיושבי הארץ. ומה שכתוב אלה בני עשו אשר יולדו לו בארץ כנען יתכן שהוא חוזר על רובם, ולא על בני אהליבמה. והנה קודם מיתת יצחק בא עשו אצל אביו והיה בקבורתו, ואז ראה כי אין הארץ רחבת ידים למקנהו ולמקנה יעקב, ולקח נשיו וקנינו וקבע דירתו בהר שעיר.
(ו-ז)מפני יעקב אחיו וגו׳ מפני מקניהם – שתי סיבות ניתנו להליכת עשו אל ארץ אחרת. האחת: להתרחק מיעקב – ״מפני יעקב אחיו״. ואף על פי כן, מוסיף הכתוב את תיבת ״אחיו״, ובכך מדגיש שלאחים היו יחסי אחווה. עשו לא התרחק מיעקב מחמת איבה, העבר כּוּפָּר כבר לגמרי; אך המרחק המוסרי והרוחני היה גדול מדי, ולכן ביקש עשו חירות וחופש פעולה על ידי התרחקות מיעקב.
ועדיין הוא לא היה עושה זאת, אילו התנאים החיצוניים היו מרשים לשבת יחדיו. אך זה היה בלתי אפשרי ״מפני מקניהם״. בארץ כנען הם לא יכלו להשאר ביחד. שניהם היו זקוקים לשטחים גדולים, אשר לא עמדו לרשותם בארץ בה נסבלו כגרים בלבד. ומכיון שמכל מקום היה עליהם להפרד – ״מפני מקניהם״, רצה עשו ללכת אל ארץ שונה לחלוטין ״מפני יעקב אחיו״ – כדי להשתחרר לגמרי מהשפעתו המוסרית והרוחנית של אחיו.
משום כך נאמר: ״אל ארץ״ בסתם. הוא לא הלך אל ארץ אדום, אלא ״אל ארץ״ – ארץ אחרת כל שהיא. העיקר היה להתרחק מיעקב.
ואת כל בהמתו1: היינו חיות בני תרבות, כמו שכתבתי לעיל (לד,כג)2.
וילך אל ארץ: עוד לא נתיישב בהר שעיר אלא נתרחק מחברון אל ״ארץ״ סתם בלי שם, רק במקום שהזדמן, קרוב להר שעיר, עד שלבסוף ״וישב עשו בהר שעיר״ (פסוק ח׳), כן פירש רש״י3. ומה שהלך ״מפני יעקב״4, ברור שעשו ידע ברכת יצחק ליעקב שנתן לו ברכת אברהם וירושת הארץ, ואע״ג שעדיין לא הגיעה השעה מכל מקום התבונן שבהצר לשניהם המקום עליו להפנות, וכך כתב הרמב״ן5.
1. כבר הוזכר ״מקנהו״.
2. ועיי״ש היטב בהערתנו.
3. ״וילך אל ארץ״, רש״י: לגור באשר ימצא. וקצ״ע מדברי רבינו לעיל לב,ד ד״ה שדה אדום, עיי״ש.
4. אמנם הפסוק כותב טעם ״כי היה רכושם רב וגו׳ ״, אך מדוע בגלל סיבה זו פינה עשו את מקומו ולא דרש זאת מיעקב. ועיין ברש״י בשם מדרש אגדה.
5. עיקרי הדברים מופיעים גם ברד״ק.
פסוק ו׳ דומה לפסוקים י״ב:ה׳ ול״א:י״ח, בעוד שפסוק ז׳ מזכיר י״ג:ו׳ למעלה.
וילך וגו׳ – ואין כאן משום סתירה למסופר למעלה ל״ב:ג׳ ול״ג:ט״ז, פסוקים שלפיהם עשו כבר היה מתגורר בארץ שעיר קודם לכן. ברור הוא שעשו היה בשעיר זמן רב לפני מות אביו, שהרי נשא את אהליבמה, בתו של אחד מנשיאי הארץ ההיא. והנה, בעת מותו של יצחק היה עשו כבר בן מאה ועשרים, ואין להניח שלקח אשה נוספת בגיל זה.
גם מסתבר שהשתהה זמן ממושך בשעיר, ושם הקים את צבאו בן ארבע מאות איש, כשהוא בברית עם ענה ולוטן. ואם הוא נמצא בארץ כנען בשעת קבורת אביו, הרי יש להניח שבא גם לקבורת אמו, או לפחות חזר זמן קצר אחרי כן אל אביו הזקן, שהיה עכשו לבדו, ובוודאי קבל — יחד עם יעקב — את רכושו של יצחק, רכוש אשר היה עם מות יצחק כה רב, עד שהחליט להתרחק סופית מארץ כנען ולהגר לשעיר, מקום שבו הבטיחו לו קשריו עם נשיאי הארץ עתיד מזהיר. ואכן דחקו צאצאיו לאט לאט את רגלי תושבי הארץ, החורי, והפכו לבעלי השעיר, כמסופר בדברים ב׳:ה׳,כ״ב.
וילך אל־ארץ – לפי תרגום אונקלוס יש להבין כאילו נאמר כאן: אחרת. הפשיטתא משלימה: שעיר. אך כבר העיר הרמב״ן ״...וחסרו הכינוי (שעיר) בעבור היותו מובן, שכבר הזכיר שהיה עומד בארץ שעיר, והידוע כי לשם יוליך ביתו״ והוא מוכיח את דבריו מכמה כתובים,1 כלומר יש להבין כאילו כתוב: הארץ, בה״א הידיעה, והיא הארץ הידועה — שעיר.2
2. לעומת זאת מבאר ארליך, שעל ידי העימות עם ארץ כנען מובלט ש״ארץ״ פירושה ארץ אחרת, ולא ארץ כנען, וראיותיו מרובות: בראשית ג׳:ב׳, שמואל א ב׳:ל״ג, שמואל ב ז׳:י״ד, ישעיהו מ״ד:י״א, נ״ט:י״ז.
אך ודאי לא נכונה סברתו שעדיין לא היה לו לעשו מקום מושב קבוע, שהרי הפסוק הבא מראה בבירור, שהארץ האחרת היא — שעיר. לפי י׳ הלוי היתה פרידה זו שבין יעקב ועשו עוד לפני צאתו של יעקב לחרן, כלומר אחר שיעקב קבל את ברכת אביו, חלקו הבנים ביניהם את עדרי יצחק. והללו היו כה מרובים, עד שלא היה די מרעה בארץ כנען; ומכיוון שעשו הרגיש עצמו מופלה לרעה מצד הוריו, נצל הזדמנות זו לעזוב את ארץ כנען והלך להר שעיר.
רק מאוחר יותר, כך מתאר הלוי, זמם עשו לרצוח את אחיו נפש, ועל כן ברח הלה לחרן. הנחה זו אמנם היתה יכולה להיות מסתברת, כי לפיה אין עוד צורך בשתי הגירות עשו לשעיר, אך הקושי שבה הוא, שלפיה היה יעקב עתיר נכסים עוד לפני בריחתו לחרן, בעוד שמן הכתובים נראה, שעושרו בא לו רק בשנות עבודתו אצל לבן.
ומן הראוי גם להזכיר את דעתו של מנדלשטם (Commentar zur Genesis). לפיו היגר עשו לשעיר זמן קצר לפני שיבת יעקב אל ארץ כנען. זעמו של עשו על יעקב כבר שכך, ומשנתבשר שאחיו חוזר עם עדרים רבים, הבין שלא יהא מקום מרעה לשני עשירים כאלה, ועל כן פינה את המקום ליעקב אחיו. זהו, לדעתו, פירוש ״מפני יעקב אחיו״. ואילו ״ולא יכלה... לשאת אתם״ יש לפרש לפי זה: הארץ לא תוכל לשאת אתם.
[טז] 1ולא יכלה ארץ מגוריהם, מגורת רשע היא תבואנו (משלי י׳:כ״ד) זה עשו שהיה מתירא מן הברכות שנטל יעקב שאמר עכשיו זה מתברך ומוליד בנים הרבה ואינו יכול לו עוד וכך נעשה שנאמר ולא יכלה ארץ מגוריהם וגו׳ ויקח עשו את נשיו, למה מגורת רשע היא תבואנו. (אגדת בראשית קפנ״א)
1. ראה לעיל פכ״ה אות קד. בבאור וצרף לכאן. ובפירוש הרמב״ן ארץ מגוריהם היא חברון ועשו בראותו כי לא יוכל לעמוד בעירו עזב את כל הארץ.
נָשָׂא מתורגם בדרך כלל באמצעות נְטַל כגון ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״ (שמות יט ד) ״וְנַטֵּילִית יָתְכוֹן כִּיד עַל גַּדְפֵי נִשְׁרִין״. אבל נָשָׂא כאן טעמו סיפוק פרנסה, לכן תרגם באמצעות ״סבר״ כמבואר בפסוק ״ולא נשא אֹתָם הארץ״ (בראשית יג ו) ״וְלָא סוֹבַרַת יָתְהוֹן אַרְעָא״.
ארום הוה ממוניהון סגיאא מן למישרי כחדא ולא יכליתב ארעאג תותבותהון למסחנאד יתהון מן קדם בעיריהוןה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממוניהון סגיא״) גם נוסח חילופי: ״סגולהון סגי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יכלית״) גם נוסח חילופי: ״יכלה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארעא״) גם נוסח חילופי: ״ארע״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למסחנא״) גם נוסח חילופי: ״למסבול״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעיריהון״) גם נוסח חילופי: ״נכסיהון״.
ארום הוה ניכסיהון סגי מלמיתב כחדא ולא כהילת ארעא תותבתהון לסוברא יתהום מן קדם גיתיהום.
for their possessions would be too great for them to dwell together, neither would the land of their sojourning maintain them, on account of their flocks.
לאן סרחהם כאן אכת֗ר מן אן יקימא ג֗מיעא ולם יטק בלד סכנאהמא אן יחמלהמא מן קבל מואשיהמא.
כי היה רכושם רב מכדי שישבו יחדיו, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם בגלל מקניהם.
ולא יכלה ארץ מגוריהם – להספיק מרעה לבהמות שלהם.
ומדרש אגדה: מפני יעקב אחיו(בראשית ל״ו:ו׳) – מפני שטר חוב של גזירת: כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו:י״ג) המוטל על זרעו של יצחק. אמר: אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שניתנה לו ארץ הזאת, ולא בפרעון השטר, ומפני הבושה שמכר בכורתו.
ולא יכלה ארץ מגוריהם AND THE LAND OF THEIR SOJOURNINGS COULD NOT – supply sufficient pasture for the cattle which they had. A Midrashic comment (Bereshit Rabbah 82:13) on מפני יעקב אחיו [HE WENT TO A COUNTRY] ON ACCOUNT OF HIS BROTHER YAAKOV is: on account of the bond of indebtedness involved in the decree, "your seed shall be a stranger etc… and they shall afflict them etc." (Bereshit 14:13) that was imposed upon Yitzchak's descendants. He said, "I shall go hence – I desire no part either in the gift of this land which has been made to him (to my father) nor in the payment of this bond". Another reason why he went away was on account of the shame he felt at having sold his birthright (cf. Bereshit Rabbah 82:13).
כי היה רכושם רב – עבדיו ומקנהו. משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם. שאי אפשר לכנעני יושב הארץ להדחות מפני אלו שהן גרים ולאלה צר המקום להם:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]
והטעם כי היה רכושם רב – ונדחה הוא מפניו כי ידע מברכות אביו שברך את יעקב כי ארץ כנען תהיה לזרע יעקב, והוא גם כן תהיה לו ארץ כמו שברך אותו אביו, ואמרא לו: הנה משמני הארץ יהיה מושבך (בראשית כ״ז:ל״ט) כלומר ארץ שמנה, אולי שמע מאביו כי יתן לו האל ולזרעו הר שעיר, אולי נאמר לו בנבואה. וכן כתוב: כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר (דברים ב׳:ה׳), ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו (יהושע כ״ד:ד׳).
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״ואמרו״.
כי היה רכושם רב, the reason that Esau moved now was 1) because the combined herds of Yaakov and Esau were extensive, and Esau feared he would ultimately be forced to leave the land of Canaan as God had promised it to Yaakov’s children as their inheritance. After all, his father Yitzchok had said to him in 27,39 that whereas his inheritance would be משמני הארץ, “of the fat places of the earth,” nothing had been said to him indicating that he would own part of the land of Canaan. Perhaps his father had even told him that Mount Seir would be his. The Torah refers to this land as being Esau’s by right in Deuteronomy 2,5 as well as in Joshua 24,4. His claim to this region was therefore not only that of a conqueror, but one which had Divine approval.
ולא יכלה ארץ מגוריהם – טעמו: עיר מגוריהם, היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז). כי ארץ כנען תשא כזה וכזה אלף פעמים, אבל עשו בראותו כי לא יוכל לעמוד בעירו ובמקומו עזב כל הארץ לאחיו והלך לו.
AND THE LAND OF THEIR SOJOURNINGS. The meaning thereof is "the city of their sojournings," which is Hebron, where Abraham and Isaac sojourned,1 for the land of Canaan could support a thousand times more than Jacob and Esau. But when Esau saw that he could not stay in his city and in his place, he left the entire country to his brother and went his way.
1. Above, 35:27.
ולא יכלה ארץ מגוריהם – פי׳ כמו עיר מגוריהם והוא חברון כי ארץ כנען כולה תשא כזה וכזה אלף פעמים אבל בראותו כי לא יכול לעמוד בעירו ובמקומו עזב כל הארץ לאחיו והלך לו:
ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם, "and the land of their sojourning could not support them (their combined wealth of livestock)." The word ארץ, "land," is used here very loosely, the reference being to the city of Chevron and its immediate surroundings. The Torah most certainly does not wish to imply that the whole land of Canaan was inadequate for these two families and their livestock. The point was that when Esau saw that he could not remain in his home town as it did not offer a good enough economic base for him, he decided to migrate.
ולא יכלה – ב׳ במסורה דין ואידך ולא יכלה עוד הצפינו. לפי שיעקב שרתה עליו שכינה ומצרים עובדי ע״א ולא היה יכול לסבול.
מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב של גזרת כי גר יהי׳ זרעך. בב״ר דאם לא כן מפני יעקב אחיו למה לי:
ומפני הבושה. אף על פי שנחלקו בזה בב״ר רבי אלעזר אמר מפני שטר חוב ור׳ יהושע בן לוי אמר מפני הבושה רש״י תפס את דברי שניהם מפני שדברי שניהם יחד קרובים לפשוטו של מקרא:
רְכוּשָם: מל׳ שלא כהגהת המדפיס, וכ״כ א״ת. וכבר כתבתי לשון מסורת הרמ״ה ז״ל בפ׳ לך לך סי׳ י״ד ע״ש. [רכושם].
מגוריהם: יש חילוף בספרי׳ ובמסרות אם חס׳ וא״ו או מל׳, וברוב הספרים מל׳. וכן במסורת כ״י קדמונים מטוליטולה כתו׳ עליו תרין מל׳, דוגם הקמתי את בריתי מגריהם כתיב. אך קשה כי בפ׳ ויגש על מְגוּרֵיהֶם כתו׳ עליו בכמה ספרי׳ ל׳ ומל׳. ובתר הכי אשכחנ׳ לישנ׳ מעליא דהרמ״ה ז״ל, ארץ מגוריהם דכי היה רכושם רב, מל׳ דמל׳ כתי׳, מל׳ וי״וא ויו״ד, ודכות׳ בימי מגוריהם דפ׳ ויגש, וחד חס׳, דוגם הקמתי את בריתי, מְגֻרֵיהֶם כתי׳ חס׳ וא״ו ומל׳ יו״ד, עכ״ל. וכן כתב בעל מנחת כהן בפ׳ וארא, ג׳ בתורה, ב׳ מל׳ דמל׳, וא׳ חס׳ וי״ו, דפ׳ וישלח ודפ׳ ויגש מל׳ דמל׳, דוארא חס׳ וי״ו, ע״כ. והלשון שנמס׳ במקרא גדולה משובש, ואין לחוש עליו. [מגוריהם].
א. בכ״י א נוספה פה בטעות המילה ׳כתו׳ ׳, שאינה נמצאת בלשון הרמ״ה ובכ״י ל.
ומפני הבושה שמכר בכורתו. כלומר ועוד טעם אחר:
Due to the shame that he sold his birthright. Rashi is saying: This is an additional reason [for his leaving].
כי היה רכושו רב – מלבד המקנה היה לכל אחד רכוש רב מכמה תבואות ומטלטלין, והיו צריכין לבנות אוצרות לרכושם, ובתים לעבדיהם ושפחותיהם. והיה צר להם המקום בו לשבת יחדו.
ולא יכלה – גם המקום שסביבות חברון לא הספיקה להיות ארץ מרעה למקניהם, כי רבו. על כן כתוב ״מגוריהם״ שהוא חברון שגרו שם הם ואבותיהם, ולא נאמר ״ולא יכלה ארץ כנען לשאת״ וגו׳. כי כנען תשא כזה וכזה אלף פעמים, וכמו שכתב רמב״ן ז״ל. על כן נפרד עשו מעל יעקב ללכת אל ארץ עד שהתישב בהר שעיר.
ולא יכלה ארץ מגוריהם – להספיק מרעה לבהמות שלהם:
ארץ מגוריהם – טעמו עיר מגוריהם היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק, כי ארץ כנען תשא כזה וכזה אלף פעמים, אבל עשו בראותו כי לא יוכל לעמוד בעירו ובמקומו עזב את כל הארץ לאחיו והלך לו:
Esav dwelled in the hill country of Se'ir – Esav, who is Edom.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלרש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
[יז] 1וישב עשו בהר שעיר, אמר רבי למה נקרא שמו שעיר על שם תוקף וחוזק העול הכבד שמונעין מהם התורה והעבודה, וזהו עול על נשמתם שנותנין על ישראל. (ז״ח בראשית ח.)
1. המשך המאמר שעיר הוא תקף בגימטריא וזהו הגלות שישראל יושבים בה הוא משא דומה כלומר בחשאי דבר שלא נגלה מהלב לפה שנא׳ כי יום נקם בלבי.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]
וישב עשו בהר שעיר [עשו] הוא אדום – אדום שם עשו עצמו {כמו} על כן קרא שמו אדום(בראשית כה:ל), ו{כן} כאן עשו הוא אדום. ואדום גם כן שם זרעו1 בחסרון הנסמך (=בני) בטעם בני אדום2, כמו שנקראו בני ישראל ישראל בחסרון סמיכות בני3.
1. רג. כבפסוק הבא: ׳עשו אבי אדום׳.
2. רד. כמו לדוגמא בפר׳ חקת (במדבר כ:יח,כ,כא). והשוה פירוש הרד״ק.
3. רה. כלשון הכתוב (שמות ד:כב) בני בכורי ישראל. והשוה מש״כ רבנו לעיל (לה:י) לפרש שמאמרו ׳לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל׳ מדבר על זרעו, שלא יקראו ׳בני יעקב׳ כי אם ׳בני ישראל׳. וזהו כדבריו כאן שנקראו לפעמים ישראל בחסרון הנסמך ׳בני׳.
א. בשבעה עשר מקומות בתורה מעיר נורצי שהשי״ן היא ימנית או שמאלית: וישב (בר׳ לו ח); בני בשמת (בר׳ לו יג); ולשֹמרי (שמ׳ כ ה); וקשותיו (שמ׳ כה כט); לפרֹש (וי׳ כד יב); וִישַלחו (במ׳ ה ב); תשתרר עלינו גם השתרר (במ׳ טז יג); ואשריאל, האשרִאלי (במ׳ כו לא); ושבם (במ׳ לב ג); והורשתם (במ׳ לג נב); שריֹן (דב׳ ג ט); שיאֹן (דב׳ ד מח); עשוק (דב׳ כח כט); ומשדמת (דב׳ לב לב); ושפֻני (דב׳ לג יט); שערום (דב׳ לב טז). נוסף על אלה מעיר נורצי במספר מקומות ׳בסי״ן׳, כגון וי׳ יג ג (׳ושער׳). כל ההערות האלה הן העתקות מא״ת. [בכל המקומות האלה (פרט לבמ׳ כו לא) יש שיבוש בדפוס ונציה ש״ד או בדפוס ש״ז, והנקודה המבחינה של השי״ן נשמטה או שסומנה במקום ההפוך].
וישב עשו בהר שעיר – ארץ שתפס לו שעיר החורי ובניו והיה מקום הרים ונקרא ״הר שעיר״ עם הגבולות שסביבותיה, וכאמרו ״ואת החורי בהררם שעיר״.1 ו״שעיר״ זה לדעתי היה שם איש מן הקדמונים מזרע כנען, קודם ימי אברהם אבינו, ונקרא הר הזה על שמו. ועשו התחתן עם זרע האיש ההוא יושב ההר הזה, על כן הלך גם הוא ובניו להתישב שמה. ועוד אפרש בעז״ה.2
עשו הוא אדום – זכר זאת פעם שניה,3 להודיע כי גם אחר שהתישב בהר שעיר לא נחלף השם הזה בשם ״החורי״ יושבי הארץ, אלא שבשבתו ביניהם נקרא הוא ובניו בשם ״אדום״, ולכבודו נקרא אח״כ הר שעיר וכל הארץ כלה בשם ״ארץ אדום״ וכמו שיתבאר בעז״ה.
1. בראשית יד, ו.
2. בראשית לו, פסוקים כ, לא.
3. פסוקים א, ח.
וישב פירושו כנראה: הוא התיישב שם בקביעות. מצאנו כבר את עשו בשעיר עוד לפני שובו של יעקב (לעיל לב, ד), אך נראה כי טרם כונן שם את ביתו הקבוע, ומשפחתו ורכושו היו עדיין בכנען. רק לאחר שובו של יעקב, התיישב עשו באופן קבוע בשעיר.
הדברים האמורים יפרשו אולי גם את תיבת ״לדרכו״ (לעיל לג, טז; עיין פירוש שם). בימים ההם, לא ישב עדיין עשו בשעיר; הוא היה בדרכו לשם, באחד ממסעיו, ויעקב הבטיח לבקר אצלו שם בקרוב (שם פסוק יד), עוד לפני שובו של עשו לכנען.
עשו הוא אדום – כמו בפסוק א; ופירושו שעשו שמר על השם אדום גם בהיותו בארץ שעיר, כך שאיסור עשיית מלחמה עם בני עשו1 חל על כל בני אדום.
1. דברים ב, ד׳-ה׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלרש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
בפסוק הקודם ״עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם״ אֱדוֹם הוא שם פרטי ותרגמו כצורתו. אבל כאן ״עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם״ שמשמעו אבי האומה הקרויה אֱדוֹם, תרגם ״אֲבוּהוֹן דֶּאֱדוֹמָאֵי״. וכעין זה להלן ״הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן״ (לה) ״יָת מִדְיַנָאֵי״.
And these are the kindreds of Esau the prince of the Edomites, the place of whose dwelling was in the mountain of Gabal.
ואלה תולדות עשו אבי אדום – כשם שגלה הכתוב תולדות עשו בארץ כנען להודיע נוולן והיאך היו בני זמה, כך גלה הכתוב התולדות שמעמיד מבניו בהר שעיר להודיע נוולם שאף הם היו בני זמה, ולכך נאמר כאן אבי אדום בהר שעיר, שלא בא הכתוב לגלות אלא תולדות בניו. שכן את מוצא כשמנה הכתוב תולדותיו שבכנען לא אמר הכתוב אלא [ואלה] תולדות עשו הוא אדום (בראשית ל״א א׳), שעדיין לא היו לו בנים, אבל כשישב בהר שעיר לכך כתוב אבי אדום.
והד֗א שרח תאליד עשו אבו אלאחמריין פי ג֗בל שעיר.
וזה סיפור תולדות עשו אבי האדומים בהר שעיר.
ואלה – התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר.
ואלה AND THESE – are the generations that his sons begat after he went to Seir.
ואלה תולדות – לא פסל אלה אלא להוסיף י״ב אלופים בני בניו של עשו:
אבי אדום – שכולם נקראים על שמו, ולא כבני יעקב שהן כהנים לוים וישראלים:
Toledot: means "his children's descendants," as I explained already concerning the phrase, "These are the toledot of Noah."
ואלה תלדות – זכר תלדות בניו שהיו להם בהר שעיר.
ואלה תולדות, now the Torah lists the descendants that were born to him while he lived in Mount Seir.
ואלה תלדות עשו – מאמרו אבי אדום ביאור ליחס בני אדום1 הידועים אצל ישראל בימי מתן תורה, שהוא חוזר אל עשו. {והצורך לבאר יחס זה} לפי שהוא עתיד לצוות אותם לא תתעב אדומי(דברים כג:ח). וזו היא התועלת היותר גלויה לפי הבנתינו בפירוש יחס בני עשו2.
וטעם מאמרו בהר שעיר כי הבנים אשר יזכיר בתולדות לא נולדו אלא בהר שעיר3.
(ט-י)ואלה4שמות בני עשו – חזר להזכיר את הבנים להקדמה לתולדות – שהם בני הבנים5 – {כלומר} הזכיר את השורש לפני הענף.
2. רז. בענין זה האריך הרמב״ם במו״נ (ג:נ) וראוי להביא דבריו בשלמותם: ׳אמנם סיפור משפחות בני שעיר ויחסם בפרט הוא מפני מצוה אחת. והוא – שהאלוה ית׳ ציוה למחות זרע עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא ציוה להרגם, וכבר נתחתן עשו עם בני שעיר, כמו שהתבאר בכתוב, והוליד מהם ומלך עליהם, ונתערב זרעו בזרעם, ושבו ארצות שעיר כולם והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה הגוברת, אשר הם בני עשו, וכל שכן זרע עמלק, כי הוא היה הגיבור שבהם. ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם, היו כולם נהרגים בפשיעה, לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר שאילו תראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כולם בני עמלק, אבל הם בני פלוני ובני פלוני, ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק. זה כולו יושר מאלוה, עד שלא תהרג משפחה בתוך משפחה אחרת כי הגזרה לא היתה רק על זרע עמלק׳. ועי׳ להרנ״א רבינוביץ בביאור ׳יד פשוטה׳ להל׳ מלכים (ה:ה, עמ׳ תפט) שציין שהדברים מופיעים כבר בהקדמה לספר הגלוי לרס״ג (תורגם והודפס מכ״י בספר זכרון לראשונים וגם לאחרונים מאת א״א הרכבי, מחברת חמישית, פטרבורג תרנ״ב, עמ׳ קסח ואילך).
והנה הבין המהדיר שמש״כ רבנו שהתועלת בייחוס בני עשו הוא לענין איסור חתנות עם דור ראשון ושני מגרים אדומיים, ולכן נתקשה בדברי רבנו בזה, וחשב שהם נוטים מדברי אביו הנזכרים שפירש תועלת הפסוקים לענין מלחמת עמלק. ואמנם איסור חתנות עם בני אדום אינו נרמז אלא בחלקו השני של הפסוק: ׳דור שלישי יבא להם בקהל ה׳ ׳, ולא בחלקו הראשון: ׳לא תתעב אדומי׳ שממנו למדו איסור להרחיק החיתון מזרע עשו אחר שלשה דורות (השוה לשון הרמב״ם בסה״מ ל״ת נד), ולכן רחוק לומר שלזה כיוון רבנו. ומלבד זאת אינו נראה שכוונתו לאזהרת הרחקת החיתון מגרים אדומיים אחר שלשה דורות, שכן לכאורה אין זה מילתא דשכיחא כ״כ.
נראה אפוא שכוונת רבנו לאיסור המשתמע מפשטיה דקרא והוא איסור התגרות בבני אדום אף בגיותם, וכדרך שכתב הרמב״ם במו״נ (ג:מב): ׳וכבר הודיעתנו התורה בזאת המדה הפלגה גדולה מאד, והיא שהאדם צריך לישא פנים לקרוביו ולקרב מאד כל מי שיש לו עמו אחוה, ואפילו חטא לו וחמסו, ואפילו היה הקרוב ההוא בתכלית ההפסד, אי אפשר לו מבלתי שישא פנים לקרובו – אמר יתעלה לא תתעב אדומי כי אחיך הוא׳. ובכן באמת קרובים דברי רבנו לדברי אביו, אלא שמדברי רבנו עולה שבהכרתת זרע עשו שאינם מזרע עמלק יש גם איסור ׳לא תתעב אדומי׳, ובכן כאשר פרטה התורה את תולדות עשו, לא רק שחסה שלא יהרגו זרע עשו זולתי עמלק, אלא גם יש צורך להציל ישראל מחטא אם יעברו על הציווי לא תתעב אדומי. ויצויין שגם הרמב״ן בפירושו משלב ב׳ העניינים יחד (והחזיק אחריו רבנו בחיי בפירושיו), וביותר הדגיש הענין בדרוש ׳תורת ה׳ תמימה׳ שלו (בתוך כתבי רמב״ן, מהד׳ ר״ח שעוועל, ח״א עמ׳ קע) וכתב: ׳וענין משפחות בני שעיר נכתב בעבור מצוה שנצטוינו למחות זכר עמלק ושאר בני עשו שלא נתעב אותם, ועשו התחתן עם בני שעיר החורי והוליד מהם ומלך עליהם וערב זרעו בזרעו, והכתוב פירשם שלא יהרגו כלם, וזה יושר וחמלה ומצוה׳. והשוה פי׳ הרד״ק להלן (פסוק יט): ׳ונכתבו תולדות עשו בתורה לכבוד יצחק כמו שנכתבו תולדות ישמעאל לכבוד אברהם, ועוד נזכרו שמותם כדי שידע אדם משפחות שיצאו מהם שנקראו על שמם כדי שלא יתגרו בם ישראל׳. [ובענין הריגת האוחזים במעשה העמלקים שאינם ממש מזרעם, ראה מה שהארכתי בהערות לפר׳ בשלח (יז:יג)].
3. רח. ר״ל שמתחילה לא ישב עשו בהר שעיר, כמו שכבר ביאר רבנו לעיל בתחילת הפרשה וכתב: ׳ארצה שעיר, לפי שהגיעה אליו השמועה כי שם היה בעת ההיא, שהרי לא נעתק לשם לגמרי להשתקע בקביעות אלא אחר חזרת יעקב מן שדה ארם כמו שיתבאר בסוף פרשה זו׳. ואמנם דברי רבנו צריכים ביאור, שהרי מלשון הכתוב בדברים (ב:יב) משמע שבני עשו הם שהורישו בתחילה את החורים מהר שעיר, ואז ישבו תחתם, וא״כ משמע שכבר נולדו לפני כן במקום אחר. ויתכן שבאמת נולדו בשעיר, אלא שאחרי שנתרבו נלחמו בבני החורי והעלום מן הארץ. וראה מה שביאר רבנו עוד בזה להלן (פסוק כ-כא).
4. רט. כ״ה בכת״י, ובנוסח המסורה ׳אלה׳. [הערות נהור שרגא]. ויתכן שכתב רבנו כלשון הזה בהשראת הפסוק הקודם ׳ואלה תולדות עשו׳, שבביאורו כאן מבאר גם פסוק זה כדלהלן (ולכן הובאו כאן שני הפסוקים כאחד).
5. רי. כוונת רבנו שמה שנאמר בפסוק ט: ׳אלה תולדות עשו׳, היינו ׳אלה בני בנים של עשו׳, וחזר להקדים פירוט שמות בני עשו בפסוק י, ׳אלה שמות בני עשו׳, כדי להזכיר השרש (שהם בני עשו) לפני הענף (שהם הנכדים שלו). והשוה פירוש הרשב״ם: ׳ואלה תולדות עשו – בני בניו, כאשר פירשתי באלה תולדות נח׳.
ואלה תולדות עשו – תימ׳ אמאי מנה ב׳ פעמי׳ (לו:א, לו:ט). י״ל לפי שהיו לו ב׳ תולדות בב׳ מקומות. בני עדה ובני בשמת כו׳.
ואלה תולדות עשו אבי וגו׳ – וקשה למה כתבו ב״פ שהרי גם לעיל בסמוך כתיב ואלה תולדות עשו אבי אדום, וי״ל דלעיל לא מנה רק את בניו בעצמם והוצרך להפסיק ולומר שאותן ילדו לו בארץ כנען ושמשם לקחן והלך לו אל ארץ ועתה חוזר לענינו לחשוב כל תולדותיו שיצאו ממנו, ואומר ואלה תולדות וגו׳ כלומר שאר תולדותיו שיצאו מבניו ושלא בארץ כנען וחוזר לראש לומר הלא אלה ואלה שמות בני עשו עצמן אשר זכרתי כבר אליפז בן עדה וגו׳, הנה אליפז זה ושאר בניו גם הם ילדו את אלה ואלה כל המנויים.
ואלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר – בא להזכיר התולדות אשר הולידו בניו אחרי שהלכו עמו לשעיר, כי הוא לא הוליד שם. והנה החל ממנו, לומר הוא הוליד את אליפז ורעואל, והם הולידו בארץ שעיר תולדות הללו. ויזכיר עמהם בני אהליבמה הנולדים בארץ כנען, אף על פי שלא הזכיר להם תולדות בארץ שעיר, כדי שימנו עם אחיהם בני עשו הנזכרים בתחלת הפרשה, ועוד בעבור היותם בשעיר אלופים כי כל אלופיהם יזכיר.
AND THESE ARE THE GENERATIONS OF ESAU THE FATHER OF EDOM. Scripture comes to mention the generations which his children begot after they went with him to Se'ir for Esau did not beget there. Thus Scripture begins from him by saying that he had already begotten Eliphaz and Re'uel,1 and they begot these children in the land of Se'ir. It also mentions together with them the children of Oholibamah,2 who were born in the land of Canaan,3 even though it does not mention any children that were born to them in the land of Se'ir,4 so that they be counted together with their brothers, the sons of Esau, mentioned in the beginning of the section. It is also mentioned because they became chieftains in Se'ir since Scripture mentions all their chieftains.
1. (10) here.
2. (14) here.
3. (5) here.
4. According to Ramban above, the justification for mentioning the birth of Eliphaz and Re'uel was in order to mention their offspring. Why then was the birth of Oholibamah's children mentioned? The answer is: "in order that they, etc."
ואלה תולדות עשו – מזכיר התולדות שהולידו בניו אחרי בואם לשעיר כי הוא לא הוליד שם והנה החל ממנו לומר הוא הוליד אליפז ורעואל והם הולידו בארץ שעיר תולדות הללו והזכיר עמהם בני אהליבמה הנולדים בארץ כנען אע״פ שלא הזכיר להם תולדות בארץ שעיר כדי שיומנו עם אחיהם:
ואלה תולדות עשו, and the following are Esau's developments." The Torah proceeds to list biological descendants of Esau born after his migration to Seir, for he himself is not reported to have sired any more children at that time. Still, the Torah relates the descendants by starting with Esau having sired Eliphaz, etc. The children of Oholivamah who had been born in the land of Canaan are also mentioned here once more. By doing so, the Torah made sure they were included in the count with their brothers.
ואלה תולדות עשו – תימה אמאי מונה ואלה תולדות ב׳ פעמים. י״ל לפי שהיו ב׳ תולדות בב׳ מקומות.
(ט-מג) והנה האריך בסיפור תולדות עשו, ובסיפור המלכים אשר מלכו בארץ אדום, לכבוד האבות, ולהודיע יחוסיהן להפרידם מבני שעיר, כי ישראל יצוו על בני עשו, כמו שזכרנו במה שקדם (ביאור הפרשה לו, א).
ואלה התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר. וכאלו אמר ואלה תולדות בני עשו אחרי לכתו בהר שעיר ומה שהכריחו לומ׳ שפירוש תולדות עשו הוא תולדות בני עשו הוא מפני שהתולדות הנזכרים אחר זה הם תולדות בני עשו לא תולדות עשו ומה שהכריחו לומר שפירוש בהר שעיר הוא משהלך לשעיר ולא בהיותו בהר שעיר הוא מפני שאם יפורש בהיותו בהר שעיר יחוייב שנולדו להם בנים אחרים במקום אחר ולא נמצא זה ולא כן אם יפורש משהלך לשעיר:
ולכן חזר הכתוב לומר ואלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר שנולדו לו שם והם בני בניו כי בניו כלם נולדו בארץ כנען.
ואלה תלדות עשו אבי אדום בהר שעיר – ומנה האלופים, כי בניו אחריו היו שכבשו, ונעשית תמנע פילגש, ונעשו תולדות עשו אלופים.
ואלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר, to inform us obliquely that in the interval Esau had conquered all these people and that Timna became his son’s concubine. Esau’s descendants now became אלופים, “great chiefs.”
התולדות שהולידו כו׳. דאין לומר תולדות שהוליד עשו, דהא לא זכר כאן תולדות שהוליד עשו עצמו – אלא תולדות בניו (כ״ה ברא״ם):
ואלה תלדת עשו אבי אדום: אין שם פיסקא.
(ט-מג)ואלה תולדות עשו הוא אדום וחזר וכתב אחר כך וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום. ועוד כתוב ואלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר. ואח״כ עוד אלה בני עשו ואלה אלופיהם הוא אדום ובסוף הפרשה ג״כ הוא עשו אבי אדום – יש להתעסק ביישובם למה פעם קראו אדום לבד ופעם אבי אדום ופעם אבי אדום בהר שעיר? מלבד הכפל הזה המכופל וכבר ידענו שהוא אדום? והנראה כי אמנם בשעיר ישב שעיר החורי מקדם ומלכו שמה מלכים. וכוונת הכתובים להודיע שלא נקרא שם המקום ארץ אדום והתושבי׳ לא היו אדומיים אלא אחר שנתיישב שמה עשו. אשר להיותו נקרא אדום הסב שם המקום ארץ אדום ויושביו בני אדום. והטעם שהוא הי׳ איש חשוב וגדול בעיניהם וראוי שהמקום יקרא בשמו. כאמרם חז״ל בדבר תמנע שהיתה פלגש לאליפז שבחרה להדבק בו מלהיות גבירה לבני חורי יושבי הארץ כי נחשבו בעיניהם בני ישראל לשם ולתהלה. לכן התחיל הכתוב ואלה תולדות עשו הוא אדום לומר לנו שהוא הנקרא אדום. ואח״כ ספר שנתיישב עשו בהר שעיר באמרו וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום להגיד כי אף אם בא אל הר שעיר אל ארץ נכריה מ״מ לחשיבותו לא היה נקרא מבני שעיר ולא היה נכלל בשם בני הארץ. אלא הובדל לשבח שגם בהיותו עמהם בהר שעיר מ״מ עשו הוא אדום זה שמו אשר יקראו אדום להפרש שאר העם. ולא היו ימים מועטים עד שהוחלף שמו ביניהם להיות אבי אדום בהר שעיר ירצה איש גדול על שאר בני שעיר ובחרו לשתף שמם לשמו לקרוא לו אבי אדום בהר שעיר ליחס ומעלה. ולא זז משם כי בהולידו בנים המקום בעצמו חזר להיות נקרא ארץ אדום והחליפו שם העיר בשם עשו. וגם שעיר החורי בעצמו בייחוס תולדותיו נתכבד בו וקרא שם מקומו בשם עשו הגדול בעיניו עד שאמר אלה אלופי החורי בני שעיר בארץ אדום עד כי גדל מאד ונעקר שם העיר לגמרי. באמרו ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וגו׳. ונתן טעם לדבר אלה אלופי אדום למושבותם בארץ אחוזתם הוא עשו אבי אדום פירוש הטעם שנקראו אלופי אדום בארץ אחוזתם ירצה אחוזתם של בני שעיר שהיה להם לקרוא שמם ולא בשם נכרי לפי שעשו הוא אבי אדום ובמשלו אשר משל העביר שם המקום ונקרא שמו עליו:
ואלה תולדות – למעלה ספר לדת בניו וקורותיו שנולדו ושקרו להם בארץ כנען, ועתה יגיד לדת בני בניו בהר שעיר, וקורותיו שמה וכמו שיתבאר.
אבי אדום – עתה יתארוֹ ״אבי אדום״ וענינו כי עשו אבי אומת אדום. עתה שמספר שהתישב בהר שעיר הוא ובניו הודיעו שהאדומים יקראו ״בני עשו״ כי הוא אביהם, לא יצחק ולא אברהם. התחלת היחס ואביהם הוא עשו, ולא הוצרך לאמר כן בישמעאל. כי בפירוש אמר השם ״כי ביצחק יקרא לך זרע״1 לא בישמעאל. ושם פירשנוהו. ואמר שם ״וגם את בן האמה לגוי אשימנו״2 שתצא ממנו אומה ותקרא על שמו, והן הישמעאלים הנקראים בכל מקום ״בני ישמעאל״ לא ״בני אברהם״. אבל בעשו עדיין לא נאמר כן. והייתי אומר3 אעפ״י שנראה השם אל יעקב לבדו והבטיחו על הברית, בכל זאת עשו בן יצחק ובן בנו של אברהם ויקרא בו ובזרעו שם אבותיו, לכך נאמר כאן ״עשו אבי אדום״. ודומה לו ״הוא אבי מואב עד היום״, ״הוא אבי בני עמון עד היום״,4 וכמו שתבין מביאורנו שם.
1. בראשית כא, יב.
2. שם כא, יג.
3. היינו יכולים לטעות ולומר...
4. בראשית יט, לז-לח.
ואלה תלדות עשו וכו׳ בהר שעיר – בא להזכיר התולדות אשר הולידו בניו אחרי שהלכו עמו לשעיר, כי הוא לא הוליד שם, והנה החל ממנו לומר הוא הוליד את אליפז ורעואל, והם הולידו בארץ שעיר תולדות הללו, ויזכיר עמהם בני אהליבמה הנולדים בארץ כנען, כדי שימנו עם אחיהם בני עשו הנזכרים בתחלת הפרשה, ועוד בעבור היותם בשעיר אלופים, כי כל אלופיהם יזכיר:
אבי אדום1בהר שעיר: כל זמן היותו בארץ ישראל לא זכה שיהיו בניו נקראים בשם עם בפני עצמם ׳עם אדום׳, כי אם הוא בעצמו נקרא ׳אדום׳, אבל בהר שעיר נקראו בניו ׳עם אדום׳ והוא ״אבי אדום״2.
1. ״אדום״ הוא עשו עצמו, מהו ״אבי אדום״.
2. כלומר, אבי אומת אדום, וכך משמע באונקלוס ״ואלין תולדת עשו אבוהון דאדומאי״. וכך רמזו גם הרד״ק, הרמב״ן ועוד.
קודם נמנו בני עשו בארץ כנען. עתה מנויים צאצאיו בהר שעיר, הם נכדיו. אך הכתוב חוזר גם על שמות בניו, וזאת משום שהללו הפכו, בהיותם בשעיר, להיות נשיאים לשבטים. כל השמות נמצאים גם בדברי הימים א א׳:ל״ה-ל״ז.
אבי אדום – כאן פירוש ״אדום״ — העם, ולא השם הפרטי כמו קודם.
These are the names of Eisav’s sons: Eliphaz, the son of Adah, the wife of Eisav, Reuel, the son of Basemat, the wife of Eisav.
אלן שמהת בנוי דעשו אליפז ברא דעדה אתתיה דעשוא (רא) רעואל בת בשמת אתתיה דעשו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתתיה דעשו״) גם נוסח חילופי: ״אתת עשו״.
אילין שמהת בני עשו אליפז בר עדה איתת עשו רעואל בר בשמת איתת עשו.
These are the names of the sons of Esau, Eliphaz bar Adah, wife of Esau; Reuel bar Basemath, wife of Esau.
הד֗ה אסמא בני עשו אליפז בן עדה זוג֗תה ורעואל בן בשמת זוג֗תה.
אלה שמות בני עשו: אליפז בן עדה אשתו, ורעואל בן בשמת אשתו.
אלה שמות בני עשו אליפז בן עדה אשת עשו – זה מחלת בת ישמעאל:
וטעם אלה שמות בני עשו – על בני בניו.
These are the names of Esau's sons (v. 10) refers to his grandchildren.1
1. Esau's children are listed in verses 4 and 5, his descendants in verses 10-18. Hence the introduction to this list, viz., These are the names of Esau's sons, must refer to his grandchildren. Krinsky suggests that there is a scribal error and that the reference is to And these are the generations of Esau in verse 9.
ואלה שמות – זכר שמות בניו ואחר כך שמות בני בניו, והנה לא זכר לאהליבמה בני בנים, כי לא זכר אלא האלופים, ובני אהליבמה היו אלופים ולא בני בניה. ולא שנה בזכר בני אהליבמה אלא להודיע שהיו אלופים.
אלה שמות, first the Torah lists the names of his sons, followed by the names of his grandsons. No grandchildren of Oholvamah are mentioned. This need not mean that she did not have grandchildren, but, since the Torah was concerned with listing the Alufim, men of positions of authority, it is likely that none of Oholivamah’s grandchildren rose to such positions whereas her sons did.
האמנם כשרצה לזכרם התחיל מן אליפז בנו בכורו ורעואל משנהו עם היות שלא נולדו בשעיר כדי לזכור אחריהם בניהם אשר הולידו שם אמנם בני אהליבמ׳ נזכרו כאן הם לבד׳ שנולדו בארץ כנען ונזכרו פה להגיד שעלו לגדול׳ להמנות באלופי כמו שיזכור. ולא נזכרו בניהם אולי שלא הולידו אז או שהולידו נקבות. והנה זכרה התורה התולדות ההם להודיע מי הם שנכללו במצוה אשר צוה השם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא.
אלה שמות בני עשו – כבר הבדלנו בין ״אלה תולדות״ לבין ״ואלה שמות״, בראש פרשת תולדות נח. וכן כאן ענינו כי אלה הם שמות בני עשו שהן לבד אותן שנזכרו למעלה. ולמדנו שנולדו כל בניו בארץ כנען, ומשבא להר שעיר לא הוליד עוד בן. אבל בניו לא הולידו בארץ כנען אלא כל בניהם הולידו בהר שעיר.
אלה שמות וגו׳ אליפז וגו׳ רעואל וגו׳: ולא מנה עמהם את יעוש ויעלם וקרח1, כי מנה הכתוב תחילה רק אלה שהיו כבר לאלופים הרבה. והנראה שלא זכו להיות אלופים אלא אלו שנולדו בארץ ישראל וזכותא דא״י גרם להם, משום הכי לא זכו בני יעוש ויעלם וקרח להיות אלופים2 כי לא נולדו בארץ ישראל3.
1. שהם בני עשו מאהליבמה, אלא רק להלן פסוק י״ד לאחר שסיים למנות את בני הבנים של עשו.
2. בפסוקים להלן לא מצאנו אלופים בבני אהליבמה ולא בבני בניה, כפי שמצאנו בני בניה של עדה ושל בשמת (בענין קרח שהוזכר להלן פסוק ט״ז, עיי״ש ברבינו).
3. נכדי עשו מאהליבמה, אלא רק בניו מאהליבמה. עובדה זו לא מוכחת מהפסוקים באופן נחרץ, אלא שרבינו הולך לשיטתו לעיל פסוק ב׳ שאהליבמה היא אשה רביעית ואחרונה של עשו שנשאה לאחר בשמת בת ישמעאל, וא״כ מסתבר שלא נולדו בא״י.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג תועלותאברבנאלמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלנצי״בהכל
The sons of Eliphaz were Teiman, Omar, Tzepho, Gatam, and Kenaz.
והוון בנוי דאליפז תימן ואומר צפו וגעתם וקנז.
והוו בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז.
And the sons of Eliphaz were Teman Omar, Zephu, and Gaatam, and Kenaz, and Timna.
וכאן בנו אליפז תמן ואומר צפו וגעתם וקנז.
והיו בני אליפז תימן ואומר צפו וגעתם וקנז.
ויהיו בני אליפז – שבעה, תימן ואומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק. וכה״א בדברי הימים (דברי הימים א א לו), ואע״פ שהפסיק בתורה בין קנז לבין תמנע, ונשמע כי תמנע היתה פילגש לאליפז, לא סבירא לן הכי בתמנע שאמורה כאן, שהרי בדברי הימים מפרש כי תמנע זה זכר היה, ובנו של אליפז היה, ולפיכך עשו לנו מלכי צדק ציון, כי טעם לגרמיה מפסיק לתת כח לדרשי התורה לדרוש כי תמנע וקנז אחיו בני אליפז היו:
ויהיו בני אליפז: תיבת ״ויהיו״ מיותר1, וכן להלן (פסוק י״ג) ״אלה היו בני בשמת״ תיבת ״היו״ מיותר, וכן להלן (פסוק י״ד) ״ואלה היו בני אהליבמה״. ועיין מה שכתבתי לעיל (ט,יח. כה,ג) שבכל מקום יש בזה כוונה2. והנה כבר דקדקו חז״ל דכתיב ״נפשות ביתו״ (פסוק ו׳) שלא נתאחדו בני עשו, עיין רש״י להלן (מו,כז)3. והודיע הכתוב בכל זה4 שהיו כל אלה לזרע בפני עצמם, ורק באיזה משך ישבו כולם בהר שעיר, ואח״כ נתפרדו הרבה, כמו, עמלק וזרע צפו הלכו לכתים5, ומהם היו גבורי רומי כידוע, ותימן הלך לארץ תימן וכתיב ״וחתו גבוריך תימן״ (עובדיה א,ט), וכן הרבה שלא ידענו, משום הכי כתיב ״היו״ שהיו בני אליפז בפני עצמם ובני בשמת בפני עצמם ובני אהליבמה בפני עצמם.
1. הול״ל ׳אלה בני אליפז׳, כמו בפסוק י״ג ״ואלה בני רעואל״.
2. המתארת הויה מיוחדת ונפרדת לכל אחד, ועיין בהמשך.
3. עה״פ ״כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים״, וז״ל רש״י שם: מצאתי בויקרא רבה (ד,ו) – עשו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן ״נפשות ביתו״ לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלוהות הרבה. יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן ״נפש״, לפי שהיו עובדים לאל אחד. [בויקרא רבה, הפסוק המובא על יעקב הוא (שמות א,ה) ״ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו׳ ״].
4. בהוסיפו אצל כולם את מלת ״ויהיו״ ״היו״.
5. עיין במדבר כד,כד ״וצים מיד כתים״ בדברי רבינו.
ויהיו בני אליפז – לפי פסוקנו היו לו לאליפז חמישה בנים, ועוד אחד — עמלק — מפילגשו. ואילו במקבילה שבדברי הימים נמנים שישה בנים, מלבד עמלק: ״תימן ואומר צפי וגעתם קנז ותמנע״, ונראה איפוא שתמנע אף הוא בן אליפז הוא. משום כך מבקש הרשב״ם לקרוא תמנע פעמיים, כשהוא מסתמך על מדרש שוחר טוב, כך שבפעם הראשונה יהיה זה שם זכר ובשניה שם נקבה. והנה מצינו שם זכר — ימנע, בדברי הימים א ז׳:ל״ה, ואילו להלן מצינו תמנע כשם נקבה, בפסוק כב, כאחותו של לוטן, מאלופי החורי, וכן הוא בדברי הימים א א׳:ל״ט, וכן מופיע שם זה להלן פסוק מ׳ בין אלופיות עשו, ושוב כך בדברי הימים א א׳:נ״א.
לפי הרד״ק לדברי הימים אין מזכיר הכתוב שם את תמנע לפני עמלק ״לפי שעמלק לא היה שוה לשאר הבנים, כי הם היו בני אשה, והוא — בן פלגש, לכך הפריד ביניהם וזכר אמו ואמר ותמנע, ודי לו, כי נזכר הוא בתורה״.
[יח] 1ותמנע היתה פילגש לאליפז, כתיב בני אליפז תימן ואומר צפו וגעתם קנז ותמנע ועמלק (דברי הימים א א׳:ל״ו) ותמנע היתה פלגש לאליפז מלמד שנשא את בתו, כיצד היה בא אל אשתו של שעיר ועברה וילדה ממנו תמנע ונשאה כנושא בתו של שעיר והרתה בתו, וכה״א אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן וגו׳ ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ׳) מן האם ולא מן האב שהיתה מן אליפז ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו. (תנחומא וישב א.)
[יט] 2עמלק, המן בן המדתא בן סירא כו׳ בן עמלק, בן סורייתא (לחינתא פלגש) דאליפז בוכריה דעשו שנאמר ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק. (אגדת אסתר פ״ג א.)
1. ראה ברש״י. וברבינו בחיי מביא דרש חז״ל בענין זה בסגנון אחר וא״י מקורו וז״ל ודרשו חז״ל כי עשו בא על אשתו של שעיר וילדה תמנע זאת וע״כ לא מנה הכתוב לתמנע בכלל בני שעיר כי היתה בת אשתו של שעיר לא בת שעיר כו׳ והנה היא פלגש לאליפז והיא אחותו בת אביו ואליפז הוליד ממנה בן ומתה כאשר ילדתו בהקשותה בלדתה וקראו את הבן תמנע בשם אמו כדי להזכיר את שמה וע״כ תמצא את השם הזה בבני עשו הוא שכתוב אלוף תמנע אלוף עלוה כי היה האלוף הזה בנו של אליפז בן תמנע פלגשו. ובלקח טוב כתב ויש מפרש ותמנע על פירוש לגרמיה, [פי׳ מלה נפרדת] כי הפרידו הכתוב וכתב ותמנע, כי תמנע זכר הוא, וכן מפורש בדה״א (א, לו.) ותמנע ועמלק. היתה פלגש, ולא זכר את שמה. וביתר ביאור בשכל טוב כי הקו המפסיק בא להורות כי ותמנע עולה לכאן ולכאן כי היה תמנע זכר בנו של אליפז ותמנע נקבה. והרשב״ם מביא פירוש זה בשם שוחר טוב. ומהרש״ב בהערות מתקן דצ״ל לקח טוב. ובהרשב״ם הוצאת ראזין בהערותיו דוחה זאת כי הרשב״ם מביא דמבואר שם דמצינו כעי״ז ביהושע יג, ז. והוא מוסיף דמצא כעי״ז בדה״א ח, לה. ולפנינו בלק״ט ליתא הראיה הראשונה, א״כ בוודאי לקח זאת ממקור קדום כלשון הלק״ט יש מפרש. ובס׳ הכתב והקבלה מביא דברי הרשב״ם וכותב, הרש״ב אמר ואני מצאתי פסוק רביעי דה״א ח, לא. לב. והגר״א מצא פסוק חמישי דה״א ח, לג. ואני הצעיר מצאתי דוגמתו פסוק ששי והוא בתורה ויצא לא, מח, מט. על כן קרא שמו גלעד והמצפה והמצפה אשר אמר. ע״כ. ותמה אני שהביא ממרחק לחמו ולא העיר מדברי הרמב״ן במקומו שמפרש ג״כ בדרך זאת ע״פ מדה י״א מל״ב מדות שהתורה נדרשת בהן לר״א בנו של ריה״ג ״מסידור שנחלק״ שיש שם ג׳ דוגמאות, ובפי׳ מדרש תנאים האריך בזה. ובשינוים במבוא למדרש הגדול בראשית. כן יש להעיר מהא דמבואר במכלתא מובא לעיל פ״ד אות נ. חמשה דברים שאין להם הכרע ועיי״ש בבאור. ומקום א׳ הוא בבראשית מט, ז. וברצונם עקרו שור ארור, אף דלפנינו הוא פסוק בפני עצמו, וכתבתי שם ראיה כהפירוש דאין להם הכרע היינו דנדרש לפניהם ולאחריהם. וע״פ מדה הנ״ל בסדור שנחלק מבואר שפיר. ויש להעיר מה שהרשא״פ במבוא לפי׳ הר״א מבלגנצי דף לד. מכת״י פי׳ בכור שור להפסוק ותמנע היתה פלגש כתב ג״כ כפירוש הרשב״ם ואחר זה יש הגהה ולי נראה כי מהאי קרא דאמרי בפסוקי דזמרה כי כל בשמים ובארץ לך ה׳ הממלכה עונה לכאן ולכאן.
2. במדרש שם סופר ומונה סדר היחוס. ובהערות מהרש״ב מביא השינוים מתרגום שני ומסכת סופרים פי״ג. ובשכל טוב עמלק שבא ללוק דם עם ה׳.
ותמנע הוות פילקתא לאליפז בר עשו וילידת לאליפז ית עמלק הוא אליפז חבריה דאיוב אילין בני עדה איתת עשו.
And Timna was the concubine of Eliphaz bar Esau, and she bare to Eliphaz Amalek. He is Eliphaz the companion of Job. These are the sons of Adah wife of Esau.
ותמנע היתה פילגש לאליפז – 1ולמה לי לדרוש ולומר ותמנע היתה פלגש, אלא שבאו חכמינו ז״ל להודיעך כמה כח שבח האבות, כי בת מלכים היתה רוצה להדבק בזרעו של אברהם אבינו.
1. ולמה לי לדרוש. ב״ר פפ״ב אות י״ד, ולק״ט ורש״י, ועיין סנהדרין צ״ט ע״ב.
וכאנת תמנע אמה לאליפז בן עשו פולדת לה עמלק האולא בנו עדה זוג֗ה עשו.
ותמנע הייתה פילגש לאליפז בן עשו וילדה לו את עמלק, אלה בני עדה אשת עשו.
ותמנע היתה פילגש – להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאיבים לידבק בזרעו. תימנע זו בת אלופים היתה, שנאמר: ואחות לוטן תימנע (בראשית ל״ו:כ״ב), ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החרים שישבו בו לפנים (בראשית ל״ו:כ׳-כ״ט). אמרה: איני זוכה לינשא לך, הלואי ואהיה פילגש.
ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז (דברי הימים א א׳:ל״ו). מלמד שבא על אשתו של שעיר, ויצתה תימנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו. וזהו: ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ״ב), ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב.
ותמנע היתה פילגש AND TIMNA WAS CONCUBINE – This is stated to tell you in what importance Avraham was held – how eager people were to attach themselves to his descendants. This Timna was a descendant of chieftains, as it is said "And Lotan's sister was Timna" (v. 22), and Lotan was one of the chieftains inhabiting Seir – he was one of the Horites who had dwelt there from ancient times. She said to Eliphaz, "If I am unworthy to become your wife would that I might become your concubine!" In Divrei HaYamim (Divrei HaYamim I 1:36) Scripture enumerates her among the children of Eliphaz, thus intimating that he took Seir's wife and from the two of them Timna was born. When she grew up she became his concubine. This is why it is stated, "and Lotan's sister was Timna", and why Scripture does not enumerate her among Seir's children, merely stating that she was sister to Lotan, Seir's son, (see 5:20) because she was his sister from one mother and not from one father (Tanchuma Vayeshev 1).
ותמנע היתה פילגש לאליפז – 1תני ר׳ שמעון בן יוחי להודיע שבחו של ביתו של אברהם אבינו. שהיו מלכים ושלטונים רצים להתדבק בו. מה היה לוטן. היה אחד מן השולטנות. שנאמר אלוף לוטן. וכתיב ואחות לוטן תמנע.
ותמנע היתה פילגש לאליפז – אמרה הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה אהיה לו לשפחה. והרי דברים קל וחומר ומה אם עשו שלא היה בידו אלא מצוה אחת על ידי שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטונות רוצות להדבק בו. על אחת כמה וכמה שיהו רוצות להדבק באבינו יעקב הצדיק. ויש מפרש ותמנע על פירוש לגרמיה 2כי הפרידו הכתוב וכתב ותמנע. כי תמנע זכר הוא. וכן מפורש בד״ה ותמנע ועמלק (דברי הימים א א׳:ל״ו).
2. כי הפרידו הכתוב. ר״ל בקו המפסיק וראיתי ברשב״ם עה״ת שכתב וז״ל ראיתי שוחר טוב ותמנע מחובר גם לפסוק העליון שכן בד״ה ותמנע ועמלק כו׳. אין ספק אצלי שצ״ל ראיתי בלקח טוב וכוון למאמר שלפנינו.
ותמנע היתה פילגש – כך הוא אומר תדע לך שהרי היתה פילגש אחות לאליפז בן עשו ולא שנאמר שמה כאן אלא היא היתה תמנע אחות לוטן. ומפני קרח בן אליפז ששמו תמנע שרינה לייחסו בקרב אחיו, לפיכך לא הזכיר שמה כאן, להודיע בין תמנע שהוא זכר לתמנע שהיא נקבה, וממדרש רבותינו אנו יודעין שתמנע אחות לוטן היא היתה פילגש לאליפז. דתני ר׳ שמעון בן יוחאי מה לי לדרוש ותמנע היתה פילגש לאליפז, אלא להודיע שבחו של אברהם, כמה מלכות ושלטונות היו רוצות להדבק בו, לוטן זה היה אחד מהשלטונים, דכתיב אלוף לוטן אלוף שובל (פסוק כט), וכתיב ואחות לוטן תמנע (פסוק כב), והיא היתה פילגש לאליפז אמרה הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה אהיה לו פילגש, והלא דברים קל וחומר, ומה אם עשו הרשע שלא היתה בידו מצוה אלא כיבוד אב, רוצין הכל להדבק בו, יעקב שקיים כל התורה כולה על אחת כמה וכמה:
ותלד לאליפז את עמלק – שבא ללוק דם עם ה׳:
אלה בני עדה אשת עשו – שמנה בנה ובני בנה:
תמנע הכת׳ כאן זכר, ועל כן נקרא בטעם לגרמי לומ׳ שהיא במספר הבנים. והיתה פילגש – פת׳ ועוד היתה פילגש. והוא כמו אותן דברים שפירשו חכמ׳ שאין להם הכרע, כלומ׳ שזו התיבה נדרשת לפניה ולאחריה. ובזה הפי׳ יתיישבו שתי המקרא׳ כאן ובד׳ הימ׳ ומדרש חכמים יתיישב במובן. (גיליון כ״י פרמא 2706 בכותרת: ״ור׳ יוסף קרא פי׳ בדברי הימ׳א כי״)1
א. אולי משתמע מכאן שר״י קרא כתב פירוש על דברי הימים, אך אפשר שהכוונה לפירוש ר״י בכור שור כאן לגבי הפסוק בדברי הימים.
ותמנע היתה פילגש – ראיתי בשוחר טובא ותמנע מחובר גם לפסוק העליון, שכן בדברי הימים צפי וגעתם קנזב ותמנע ועמלק (דברי הימים א א׳:ל״ו), ואחר כך הוא אומר בבני שעיר ואחות לוטן תמנע (דברי הימים א א׳:ל״ט) דוגמת: אחות נביות (בראשית כ״ח:ט׳), אחות אהרן (שמות ט״ו:כ׳), כמו שפרשתי (רשב״ם בראשית כ״ח:ט׳).ג {וכן כאן: ויהיו בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז (בראשית ל״ו:י״א) ותמנע,}ד ותמנע היתה פילגש, הראשון זכר מבני אליפז, והשני נקבה ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ״ב). וכמוהו {ב}יהושע ועתה חלק את הארץ {הזאת} בנחלהה לתשעת השבטים וחצי שבט המנשה. עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה (יהושע י״ג:ז׳-ח׳). על כרחיך פסוק שני חסר ממנו, כי היה לו לומר וחצי שבט המנשה השני כבר לקחו נחלתם. לפיכך יש לך לומר כי פסוק זה עונה על סוף הפסוק שכתוב בו: וחצי שבט המנשה, אף על פי שמדברים הפסוקים בשני חצאי שבט מנשה, לאחד מהם חילק משה ולשני חילק יהושע. ואני שמואל מצאתי פסוק שלישי בדברי הימים דוגמתן במשפחות בני יהונתן בן שאול: ובני מיכה פיתון ומלך ותארע ואחז. ואחז הוליד את יהועדה ויהועדה הוליד את עלמת וגו׳ (דברי הימים א ח׳:ל״ה-ל״ו). ואותה פרשה נשנית וכפולה בתוך דף אחד. תחלת הפרשה אשר נשנית ובגבעון ישב{ו} (דברי הימים א ט׳:ל״ה), וסוף הפרשה אלה בני אצל (דברי הימים א ט׳:מ״ד). וכת׳: ובני מיכה פיתון ומלך ותחרע, ואחז הוליד וגו׳ (דברי הימים א ט׳:מ״א-מ״ב). בעל כרחיך חסר ואחז מפסוק זה שהיה לו לכתוב ותחרע ואחז, ואחז הוליד, אלא שתיבת ואחז הוליד עונה על פסוק שלמעלה כאילו כתוב ובני מיכה פיתון ומלך ותחרע ואחז, ואחז הוליד וגו׳ שכך כתוב בפרשה ראשונה.
א. הביאור אינו מופיע בשוחר טוב שבידינו, ובליקוט אוקספורד-מינכן כתוב (במקום ״בשוחר טוב״): ״בספר לקח טוב״. כך הציע בובר מעצמו (מבלי להכיר את ליקוט אוקספורד-מינכן) שהכוונה ללקח טוב, ואכן רשב״ם הכיר את הלקח טוב כפי שיוצא מפירוש רשב״ם בראשית מ״א:י׳. אולם עיין בהערת רוזין שדחה את הצעת בובר, כנראה בצדק, שהרי הביאור המובא בשם ״יש מפרש״ בלקח טוב אינו זהה לביאור המופיע ברשב״ם (אלא לשיטת ה״יש לפרש״ בר״י בכור שור).
ב. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין, וכן גם בליקוט אוקספורד-מינכן (אולי בהשפעת בראשית ל״ו:י״א): וקנז.
ג. ביאור זה מופיע שוב להלן (פסוק כ״ב) ואפשר שהוא תוספת כאן.
ד. כך השלים רוזין ובדומה מופיע בחזקוני, אך המלים חסרות גם בליקוט אוקספורד-מינכן ובמקומם מופיע: ״וכשמנה תיבת ותימנע עם הזכרים בני עשו נלמד״.
ה. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: בנחלת.
Vetimna' AND TIMNA WAS A CONCUBINE: I saw in Shohar Tov the interpretation that the words "and Timna" should be read [twice – both as the opening words of vs. 12 and as the closing words] in the previous verse, too. For in Chronicles (I, 1.36), Eliphaz's sons are listed as "Zepho, Gatam, Kenaz, Timna and Amalek," and futher on there (I, 1.39) [another Timna,] "Timna the sister of Lotan" is listed among the descendants of Seir. [That phrase, "Timna the sister of Lotan," is to be understood] like "the sister of Nebaioth" (Gen. 28.9) and "the sister of Aaron" (Ex. 15.20), as I explained previously.
Accordingly, here [vss. 11 and 12 should be read as follows]:
The sons of Eliphaz were Teman, Omar, Zepho, Gatam, Kenaz and Timna.
And Timna was a concubine ....
The first "Timna" refers to a male, a son of Eliphaz; the second "Timna" refers to a female, "Lotan's sister, Timna" (vs. 22).
7. Therefore divide this territory into hereditary portions for the nine tribes and the half-tribe of Menasseh.
8. Along with it the Reubenites and the Gadites had already received the shares which Moses assigned to them on the east side of the Jordan.
It is clear that there is something missing in the second verse, for it should have stated that the other half-tribe of Menasseh had already received its share. Accordingly one must understand that the second verse is to be connected with the end of the first verse, in which the phrase, "the half-tribe of Menasseh" is written. [This is the correct interpretation] even though now the phrase "the half-tribe of Menasseh" will refer to two separate groups, one of which received its share from Moses and the other from Joshua.
I, Samuel, have found a third such verse in Chronicles (I, 8.35-36), in the genealogy of Jehonathan, the son of Saul:
35. The sons of Micah: Pithon, Melech, Tarea and Ahaz.
36. And Ahaz begot Jehoaddah and Jehoaddah begot Alemeth ....
The entire section in which these verses appear, beginning with "dwelt in Gibeon" (8.29) and ending with, "These are the sons of Azel" (8.38), is repeated on the very same page (9.35-44). In the repeated version (9.41-42), it says:
41. The sons of Micah: Pithon, Melech and Tarea.
42. And Ahaz begot ....
It is clear that "and Ahaz" is missing in this verse (9.41); it should have read: " ... Tarea and Ahaz.
42. And Ahaz begot...." Therefore the words "and Ahaz" (vs. 42) ought to be connected to the end of the previous verse, as if it were written:
41. The sons of Micah: Pithon, Melech, Tarea and Ahaz.
36. And Ahaz begot ....
[In other words, the verses in chapter 9 should be understood] the same way that the verses are written in the previous section (8.35-36).
ותמנע הייתה פלגש – בדברי הימים מונה תמנע עם בני עשו, ואומר: בני אליפז תימן אומר צפי וגעתם קנזא ותמנע ועמלק (דברי הימים א א׳:ל״ו), וכאן אומר כי תמנע פלגש. ואיכא למימר: כי תמנע היה שם בנו וכן שם פלגשו, ובכאן קיצר דבריו ואומר: תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע, ותמנע היתה פלגש. נמצא דתמנע דהכא עונה לכאן ולכאן.
[ורבינו שמואלב מצא חבירים לזה העניין ביהושע, דכתיב: ועתה חלק את הארץ {הזאת בנחלה} לתשעת השבטים וחצי השבט המנשהג עמו הראובני והגדי לקחו נחלתםד אשר נתן להם משה (יהושע י״ג:ז׳-ח׳), והיה לו לומר בפסוק השני: וחצי שבט המנשי והראובני {והגדי} לקחו נחלתן, אלא שחצי שבט המנשהה עונהו לכאן ולכאן. ובדברי הימים כתיב במשפחת יונתן בן שאול: ובני מיכה פיתוןז ומלך ותארעח ואחז, ואחז הוליד את יהועדה (דברי הימים א ח׳:ל״ה-ל״ו), ולאחריה דף אחד חזר ומנאן וכתב: ובני מיכה פיתון ומלך ותחרע, ואחז הוליד את יערהט(דברי הימים א ט׳:מ״א-מ״ב), נמצא ״ואחז״ עונה לכאן ולכאן.
ולי נראה:1 כי מהאי קרא דאמרינן בפסוקי זימרה דכתיב: לך ה׳ הגדולה והגבורה וגו׳ עד כי כל בשמים ובארץ לך ה׳ הממלכה וגו׳ (דברי הימים א כ״ט:י״א), האי קרא עונה לכאן ולכאן, והכי קאמר: כי כל בשמים ובארץ {לך},י לך ה׳ הממלכה. הגה״ה.]2
וגם יש לפרש: כייאתמנע דהכא אבנים לבד קאי, והיתה פלגש ראש המלה,3 כלומר: פילגש אחת הייתה לאליפז שילדה לו עמלק.
ורבותינו פירשו: כי תמנע הייתה בת אליפז ופילגשו, ובדברי הימים מונה אותה בבנים, וכאן בפלגשים.
1. פירוש זה מובא בספר הג״ן בשם ר״י בכור שור.
2. ועיין בספר הג״ן שהוסיף: ״ואני שמעתי הוכחה גמורה לפירוש רבינו שמואל מן הפסיק שבין ותמנע להיתה פילגש, מוכיח דקאי נמי אמלה דלעיל.״
3. כלומר: ראש הפסוק.
א. בכ״י מינכן 52: צפו וקנז.
ב. בכ״י מינכן 52: ״ורבי׳ שמו׳ ״, ומופיע ברשב״ם כאן. הפירוש מובא בשם ״רבינו שמואל״ גם בספר הג״ן.
ג. בכ״י מינכן 52: לתשע המטות וחצי שבט המנשי.
ד. בכ״י מינכן 52: נחלתן.
ה. בכ״י מינכן 52: המנשי.
ו. כן גם ברשב״ם. בספר הג״ן וכ״י המבורג 52: עולה.
ז. בכ״י מינכן 52: ופיתון.
ח. בכ״י מינכן 52: ותחרע.
ט. בכ״י במקום ״את יערה״: יהועדה.
י. ההוספה מתחייבת מן ההקשר ונוספה ע״פ ספר הגן, ואולי הושמטה ע״י הדומות בכ״י מינכן 52.
יא. בכ״י מינכן 52: כן.
ותמנע הייתה פלגש – TIMNA WAS THE CONCUBINE – In Divrei HaYamim it enumerates Timna with the children of Esav, and it says: “The sons of Elifaz: Teiman, and Omar, Zephi, and Gatam, Kenaz, and Timna, and Amalek” (Divrei HaYamim I 1:36), while here it says that Timna is a concubine. And one can say: that Timna was the name of his son and also the name of his concubine, and here it kept its words short and says: Teiman, Omar, Zephi, and Gatam, and Kenaz, and Timna, and Timna was a concubine. It thus results that [the word] "Timna" is to be read with both [the words which precede it and the words which follow it].
[And our Rabbi Shemuel found other instances of this [phenomenon] in Yehoshua, as it is written: “Now therefore divide this land for an inheritance to the nine tribes and the half-tribe of Manasseh; With him, the Reubenites and the Gadites received their inheritance, which Moshe gave them" (Yehoshua 13:7-8), and it should have said in the second verse: and the half-tribe of Manassites and the Reubenites and the {Gadites} received their inheritance, but the half-tribe of Manasseh answers to there and to there. And in Divrei HaYamim it is written by the family of Yonatan son of Shaul: “And the sons of Micah; Pithon, and Melech, and Taarea, and Ahaz, and Ahaz fathered Jehoaddah” (Divrei HaYamim I 8:35-36), and a page later it goes back and enumerates them and writes: “And the sons of Micah: Pithon, and Melech, and Taharea, and Ahaz fathered Jarah” (Divrei HaYamim I 9:41-42), it ends up that “and Ahaz” answers to there and to there.
And to me it appears: that from that verse that we say in Pesukei DeZimra (Songs of Praise): “Yours, O Lord, is the greatness, and the power, etc.” until “for all that is in the heaven and in the earth is Yours is the kingdom, O Lord” (Divrei HaYamim I 29:11), this verse answers to there and to there, and thus it says: for all that is in the heaven and in the earth is {Yours}; Yours is the kingdom, O Lord. {A glossed annotation.}]
And it is also possible to interpret: that TIMNA here refers back only to the male children [and it concludes the previous verse], and [the words] SHE WAS A CONCUBINE are the beginning of the verse, meaning to say: Eliphaz had one concubine who bore him Amalek.
And our Rabbis explained: that Timna was the daughter of Eliphaz and [also] his concubine, and in Divrei HaYamim it enumerates her with the children, and here with the concubines.
ותמנע – איפשר שתמנע זאת לא היתה אחות לוטן, ואיפשר שהיתה אותה תמנע, כדברי הדרשא שאמר (בראשית רבה פ״ב, סנהדרין צ״ח): שנכתב זה להודיע שבחו של אברהם אבינו באמותב כי זאת היתה אחות אלוף, ואמרה הואיל ולא זכיתי להנשא לזרעו של אברהם אהיה פלגש לו.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הדרש״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״באמת״.
ותמנע, it is possible that the Timna mentioned here was not a sister of Lotan as opined in the Midrash (Bereshit Rabbah 82,14) where we were told that this woman’s name and husband is mentioned in order to further illustrate the tremendous esteem in which Avraham had been held internationally at the time. This woman, who was the sister of an Aluf, i.e. a well known dignitary, a man of great prominence, said that seeing she did not have the good fortune to marry a direct descendant of Avraha, she was willing to settle for the lower rank of being a concubine to a son of Esau in order somehow to become a member of this outstanding family.
ותמנע היתה וג׳ – אמרו החכמים ז״ל (סנהדרין צט:, ספרי האזינו שלו, ב״ר מובא ברש״י כאן) כי התועלת לכתוב זה כדי להודיע לנו כי לוטן – אשר היה מנכבדי יושבי הארץ ואלופיהם כמו שאמר הכתוב (פסוק כט) אלוף לוטן, היה קל עליו שאחותו – {שהיא} תמנע כמו שיאמר המקרא עוד (פסוק כב) ואחות לוטן תמנע – תהיה פילגש לאליפז בן עשו במצב השפחות1, לא במדריגת האישות, כדי להתברך ביצחק ואברהם2, כמו שהבטיח [להם] יתעלה {במאמרו} והתברכו בזרעך (בראשית כב:יח, כו:ד)3.
1. ריא. העיר המהדיר שבמקורות שלנו נאמר דבר זה על תמנע עצמה ולא לוטן אחיה.
2. ריב. בכמה מקומות נקט רבנו בלשונו ׳יצחק ואברהם׳ היפך סדר תולדותם – כאן, ולהלן (פסוק טו), ובפר׳ ויגש (מו:ג), ובפר׳ ויחי (מז:ל), וכן בספר המספיק בפרק על הפרישות (הוצאת פלדהיים עמ׳ 372), והעיר על כך המהדיר להלן. ואולי אשיגרא דלישנא הוא במקומו וזמנו.
3. ריג. השוה לשון רש״י שפירש ע״פ דברי רז״ל: ׳להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו׳. וכעי״ז אמרו בסנהדרין שם ׳מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת׳ (והשוה פירוש רד״ק, ובפירוש רלב״ג כלל יצחק עם אברהם כדברי רבנו).
רבנו מוסיף ומחדש שההשתוקקות להדבק בזרעו של עשו הוא קיום הברכה שנאמר לאברהם ויצחק ׳והתברכו בזרעך׳, וכעי״ז כתב בפסוק שאחרי זה. נראה שפירש רבנו ׳והתברכו׳ בהקשר זה כמו ׳והשתבחו׳ (ואולי לדעתו כן הוא ביאור המקרא בדברים כט:יח ׳והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי׳, וראה בזה להרא״מ גלאנצר בס׳ ׳מעייני אגם׳, אנטוורפן תשס״ג, עמ׳ קמה-ו, ועמ׳ קנו-ז בהערה), והיינו שירגישו תחושת אושר בהתדבקם עם זרע אברהם ויצחק, והשוה נמי לשון הרמב״ם במו״נ (ג:כט, התרגום ע״פ מהד׳ שורץ) לענין ברכת ׳ונברכו בך׳ הנאמר אצל אברהם בפר׳ לך (יב:ג): ׳סופו היה מה שאנו רואים היום, שרוב תושבי הארץ מסכימים להעריצו ולהתברך בזכרו עד כדי שמתייחשׂים אליו מי שאינם מצאצאיו׳, וראה מש״כ לעיל פר׳ ויצא (כח:יד). ואמנם לכאורה יש להעיר בזה, דהא קי״ל בנדרים (לא.) ׳ביצחק, ולא כל יצחק׳ והיינו שדוקא זרע יעקב נקראו זרעו של אברהם ולא עשו, וכמה מחודש הוא לומר שיש בעשו קיום ברכת ׳והתברכו בזרעך׳ שנאמר לאברהם (לעיל כב:יח).
ותמנע היתה פילגש – ובדברי הימים משמע שתמנע היה זכר לפיכך צריך לומר דתרי תמנע הוו חד זכר וחד נקבה כמו שמצינו בדברי הימים ותמנע דהכא הייתה אחות לוטן, ותמנע דדברי הימים הוא זכר והוא בן אליפז. ומכל מקום תמנע דהכא קאי אתרוייהו ולפיכך יש טעם פסיק בין ותמנע – ובין היתה – והכי קאמר: בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז (בראשית ל״ו:י״א)ותמנע – הנקבה הייתה פילגש לאליפז. ודוגמא זו כתוב בספר יהושע: ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לתשעת השבטים וחצי שבט המנשה עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם וגו׳ (יהושע י״ג:ז׳-ח׳), וצריך לומר שהחצי שבט המנשה קאי אלפניו ולאחריו.1
ותמנע הייתה פילגש לאליפז – פר״ש: לא מנאה עם בני שעיר שהייתה אחותם מן האם ולא מן האב, משמע שאם הייתה אחותם מן האב היה מונה אותה. חז״ק: דאם כן יש אבות לגוי ובפרשת וירא גבי אחותי בת אבי (בראשית כ׳:י״ב) פר״ש: ובת אביו מותרת לבני נח וכו׳.
1. בדומה ברשב״ם ובר״י בכור שור והשוו ר״י קרא.
_
ותמנע היתה פלגש לאליפז – תימ׳ דהא בדברי הימים כת׳ ויהיו בני אליפז אומר צפו וגעתם ותמנע ועמלק (דברי הימים א א:לו). וצריך לומ׳ ששתים היו. האחד איש והאחד אשה. בנו ופילגשו. ושלא נזכר בן אליפז כאן לפי שסומך לו ותמנע היתה פלגש. ומשמש לכאן ולכאן. ועל כן יש הפסק בין תמנע להיתה. ודוגמתו מצינו בספר יהושע ועתה חלק את הארץ בנחלה לט׳ שבטי׳ וחצי שבט מנשה (יהושע יג:ז) וסמיך ליה עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם כו׳ (יהושע יג:ח). והיה לו לומ׳ פעם שניי׳ וחצי שבט המנשה. אלא מוסב לכאן ולכאן. אך אין לפ׳ שבא אליפז על אמו של תמנע ונעשת פילגשו שאין דרך המקרא למנות הבנות עם הבנים.א
ותמנע היתה פילגש לאליפז – פירש״י בזה מבואר, אבל לפי הפשט י״ל כדעת הרמב״ן דשנים היו נקראים כך זכר ונקבה דהיינו בנו של אליפז ופילגשו דלהכי כתיבי בדברי הימים שניהם.
ומה שלא זכר גם כאן תמנע בנו הזכר בין בניו, מפני שכאן אחרי שמנה הבנים כתיב תיכף ותמנע היתה פילגש וגו׳ ועולה זכרון א׳ לכאן ולכאן דמוסב מלת ותמנע גם אדלעיל, וקרי בי׳ הכי, ויהיו בני אליפז תימן אומר וצפו וגעתם וקנז ותמנע, ותמנע היתה וגו׳, ולכן בא ותמנע בטעם פסיק להפסיקו קצת ממלת היתה שלאחריו כדי להסיבו גם אדלעיל כנזכר.
ותמנע היתה פילגש – מפני שלא הקפיד בכל האחרים להודיע שם האם, דרשו רבותינו (בראשית רבה פ״ב:י״ד) כי זה להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים להדבק בזרעו, שהרי תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר: ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ״ב), אמרה: איני זוכה להנשא לך, הלואי ואהיה פילגש כמו שכתב רבינו שלמה.
ויתכן כי בני אליפז החמשה היו ידועים לו כי הולידם מנשיו, ועמלק בעבור היותו בן פילגש לא היה לו שם באחיו, והיה נכלל עם בני עשו בעבור היותו מזרעו, והוצרך הכתוב לומר כי אמו פלונית אשר הוא נודע לה ילדתו לאליפז, אבל איננו בכלל בני עשו, ולא יושב עמהם בהר שעיר, כי בבני הגבירות יקרא לו זרע ולא בבן הפילגש, כי לא יירש בן האמה1 עם בניו, כאשר עשה אביו. והנה אנחנו נצטוינו בבני עשו שלא נתעב אותם (דברים כ״ג:ח׳) ולא נקח את ארצם (דברים ב׳:ה׳), והם כל בניו הידועים לו היושבים בשעיר כי הם הנקראים אדום על שמו, אבל בן הפילגש איננו בכלל בני עשו ולא עמהם בארצם, ונצטוינו בו בהפך, לתעב אותו ולמחות את שמו.
וכתב רבינו שלמה עוד: ובדברי הימים (דברי הימים א א׳:ל״ו) מונה תמנע בבניו של אליפז, מלמד שבא על אשתו של שעיר החורי, ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה היתה פילגשו, וזהו: ואחות לוטן תמנע (בראשית ל״ו:כ״ב), ולא מנאה מבני שעיר שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב.
ואין דעתי סובלת זה כי היה ראוי לומר בדברי הימים: ותמנע בתו, ולמה ימנה האשה בבנים. אולי לא יקפיד הכתוב בכך בדבר הנודע, כי מצינו שם בדברי הימים: ובני עמרם אהרן ומשה ומרים, ובני אהרן נדב ואביהוא וגו׳א(דברי הימים א ה׳:כ״ט). ואם כן, ראוי שנאמר כי תמנע זאת היא בתו של אליפז אשר ילדה לו אשת שעיר החורי אחרי מות אישה, והיתה אחות לוטן מן האם, ונשאה אליפז לפילגש, שהגוי מותר בבתו. או נאמר על דעת רבותינו כי תמנע הנזכר בדברי הימים הוא תמנע האלוף הנזכר למטה (בראשית ל״ו:מ׳) שנמנה שם מבני אליפז, כאשר נמנה קרח, והוא בן אהליבמה, כי שניהם היו ממזרים, נולדו מן האחד, ונמנים עם בני האחר, כי רחוק שימנה האשה בין הבנים בתוכם.
ועל דרך הפשט: יש לחשוב בו כי תמנע פילגש אליפז, אחרי לדתה את עמלק, ילדה בן, ותקש בלדתה ותמת, ותקרא שמו תמנע בעבור הזכיר שמה. ואביו אליפז קרא לו קרח. ולא הזכיר הכתוב הבן הזה לתמנע אמו כדי שלא יאריך, כי הכונה היתה למנות עמלק בפני עצמו, אבל בני אליפז שבעה היו. ומנה הכתוב האלופים דרך מעלתם, על כן הקדים קנז וקרח לגעתם.
ואני עוד סובר בכתוב הזה מה שאמרו רבותינו בשלשים ושתים מדות שהאגדה נדרשת בהם, אמרו: סדור היה ראוי להיות אלא שנחלק, שנאמר: כי מרבית העם וכו׳ (דברי הימים ב ל׳:י״ח). וגם רודפי הפשט יאמרו כן בפסוקים אחרים. וכן זה יאמר: בני אליפז: תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע, וחזר ואמר: היתה פילגש לאליפז בן עשו, ותלד לאליפז את עמלק, ולא הזכיר שם הפילגש, והאמת שהיאב אחות לוטן תמנע, והיא הסבה שלא הזכיר שמה כי לא רצה לאמר שני פעמים: ותמנע, לזכר ולנקבה. והנה בני אליפז שבעה, והם האלופים הנזכרים לו, אבל החליפו שם זה הקטן בעבור היות שמו כשם הפילגש שלא יחשב בנה, וקראוהו קרח בעלותו למעלת אלוף.
ור׳ אברהם אמר: כי קרח בן אהליבמה אשת עשו הוא נמנה פעמים, כי הוא הקטן לאהליבמה וגדלתו עדה. וכן בני מיכל בת שאול (שמואל ב כ״א:ח׳) כדברי רבותינו (בבלי סנהדרין י״ט:). ועל דעת הזו יהיה פירוש הכתוב בדברי הימים כי תמנע ילדה עמלק, שיהיה שיעורו: ולתמנע עמלק, וחסרו הלמ״ד, כדרך: ושני שרי גדודים היו בן שאולג(שמואל ב ד׳:ב׳) – לבן שאול.
והנכון מה שחשבתי בו. וטעם אלה בני עדה – על הרוב, כי עמלק איננו בנה. וכן: אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (בראשית ל״ה:כ״ו) אינו על בנימין.
AND TIMNA WAS CONCUBINE TO ELIPHAZ ESAU's SON. Because Scripture was not particular to tell us the names of the mothers of all the others, our Rabbis have interpreted that this was to tell us of the esteem in which Abraham our father was held, i.e., how eager people were to attach themselves to his descendants. This Timna was a descendant of chieftains, as it is said, And Lotan's sister was Timna,1 [and Lotan was one of the chieftains of Se'ir]. She said to Eliphaz, "If I am unworthy to become your wife, would that I might become your concubine," as Rashi has written. It is possible that the five sons of Eliphaz, mentioned in the preceding verse, were generally known as his children since he had begotten them from his wives. But Amalek, [born of Timna, the concubine of Eliphaz], was not known among his brothers, [who were the recognized children of Eliphaz], and he might have been included among Esau's children because he was his descendant. Therefore, Scripture found it necessary to say that his mother so-and-so, to whom Amalek was known to have belonged, bore him to Eliphaz, but he is not listed among the descendants of Esau and did not dwell with them on mount Se'ir. Only the sons of the mistresses, and not the son of a concubine, are called Esau's seed, since the son of the handmaid will not be heir with his sons, in keeping with the practice of his father's father.2 Now concerning the descendants of Esau, we have been commanded not to abhor them3 or take their land.4 This refers to all his known sons who dwell in Se'ir, as they are called Edomites by his name, but the son of the concubine is not part of the descendants of Esau, and he did not inherit together with them in their land, and in fact with respect to him we have been commanded to the contrary, i.e., to abhor him and blot out his name.5 Now Rashi wrote further: "In the book of Chronicles6 Scripture enumerates Timna among the children of Eliphaz! This implies that he lived with Se'ir the Horite's wife and from this union Timna was born. When she grew up she became his concubine. And this is why Scripture says, And Lotan's sister was Timna,7 [since Lotan's father was Se'ir the Horite]. And the reason why Scripture does not enumerate her among Se'ir's children is that she was Lotan's sister maternally but not paternally." But I do not agree with this since in the book Chronicles, it should have said, "and Timna his daughter."8 Why should Scripture enumerate the woman among the sons? Perhaps Scripture is not particular about this when a matter is known for so we find there in Chronicles: And the sons of Amram: Aaron and Moses, and Miriam. And the sons of Aaron: Nadab and Abihu, etc.9 [Scripture thus enumerates a woman among the sons.] If so, it is fitting that we say that this Timna was the daughter of Eliphaz, who had been born to him of the wife of Se'ir the Horite after the death of her husband, and she was thus Lotan's sister from one mother. Eliphaz took her as a concubine, this being permissible to an idolater.10 Or we shall say, in accordance with the opinion of our Rabbis [that Timna was illegitimate, as explained above in the words of Rashi], that the Timna mentioned in Chronicles11 is identical with Timna the chieftain mentioned further on,12 for he is enumerated there in Chronicles13 among the sons of Eliphaz, just as Korah is enumerated there14 among the sons of Esau [while here in Verses 15-16 Korah is listed among the sons of Eliphaz. You must therefore conclude that he was illegitimate, as was Timna]. Furthermore, Korah is listed here in (5) as the son of Oholibamah [and Esau, and further in (16) he is enumerated among the sons of Eliphaz. You must therefore conclude] that both Korah and Timna were illegitimate, born of one father, and enumerated with the children of another, for it is far-fetched to say that the woman Timna was enumerated among the sons, as was suggested above. In line with the simple meaning of Scripture it is feasible to conjecture that Timna, the concubine of Eliphaz, after having given birth to Amalek [as stated in our present verse], gave birth to a son, and she had hard labor and died. As her soul was departing she called his name Timna so that her name be remembered, while his father Eliphaz called him Korah. Scripture, however, does not ascribe this son Timna to Timna his mother in order not to prolong the account for the intent is only to enumerate Amalek by himself. However, the sons of Eliphaz were seven, [as they are enumerated here in Verses 15-16, and Korah is among them]. Now Scripture enumerates there the chieftains who were the sons of Eliphaz in the order of their importance. Therefore, it gave Kenaz and Korah precedence over Gatam [although the order of their birth as stated in (11) was: Zepho, and Gatam, and Kenaz]. I have an additional opinion concerning this verse in connection with that which our Rabbis have said in the Midrash of "Thirty-two Rules by which Agadah15 is explained." There they mentioned this rule: "There should have been one arrangement for [two verses, meaning that there are verses which should really be combined] but the prophets divided them for some reason! An example is the verse which says, For a multitude of the people, etc."16 Those who pursue the plain meaning of Scripture apply this to other verses. And so too this verse says: (And) the sons of Eliphaz were Teman, Omar, Zepho, and Gatam and Kenaz,17and Timna. Then Scripture returns to say, there was a concubine to Eliphaz Esau's son, and she bore to Eliphaz Amalek, but Scripture does not mention the name of the concubine. But in truth she was Timna, as it is said, Lotan's sister was Timna,18 and this is the reason that Scripture did not mention her name here since it did not want to say "and Timna" twice, once in reference to the male chieftain and once in reference to the female concubine. Thus Eliphaz had seven sons, [who are enumerated in Verses 11-12: Teman, Omar, Zepho, Gatam, Kenaz, Timna, and Amalek], and they are the same chieftains ascribed to Eliphaz in Verses 15-16, but they changed the name of this youngest son of Eliphaz — namely Timna — to Korah because his name was like that of the concubine and so that he should not be thought of as her son. He was named Korah upon his ascending to the position of chieftain. Now Rabbi Abraham ibn Ezra said that Korah the son of Esau's wife Oholibamah is counted twice; [in (5) he is mentioned as Oholibamah's son while in (16) he is listed as Adah's son], because he was the youngest of Oholibamah's sons, [as indicated in (5) where he is mentioned last. Upon his mother's death] Adah raised him, [which explains why he is mentioned among Adah's children in (16)]. So also the verse, the five sons of Michal the daughter of Saul,19 as our Rabbis have said.20 According to this opinion [of Ibn Ezra, i.e., that because Adah raised Korah he is counted among her children], the explanation of Scripture in the book of Chronicles (I, 1:36), [where it mentions seven sons of Eliphaz, and among them, and Timna and Amalek, while here in Verses 11-12, it mentions only six sons of Eliphaz, is as follows: The expression in Chronicles, and Timna and Amalek, means] that Timna gave birth to Amalek, the sense of the verse thus being, "and to Timna, Amalek." The letter lamed meaning "to" is missing just as in the verse: And there were two men that were captains of bands Saul's son,21 which means "to Saul's son." [Thus it was Timna who was his mother, but because Adah raised him he is enumerated here in (12) among the sons of Adah]. The correct interpretation however is, as I have suggested, [that Timna, Lotan's sister, bore Amalek to Eliphaz], and the verse stating, And these are the sons of Adah — [namely, (16), which mentions Amalek among them], refers to the majority of the names mentioned there, for Amalek was not her son. Similarly the verse, These are the sons of Jacob, who were born to him in Padan-aram,22 does not apply to Benjamin, [who was born in the Land of Israel, although he is mentioned in the enumeration which follows].
1. (22) here.
2. Above, 21:10.
3. Deuteronomy 23:8.
4. Ibid., 2:5.
5. Ibid., 25:19.
6. I Chronicles 1:36.
7. (22) here.
8. See further, 46:15: "and Dinah his daughter."
9. I Chronicles 5:29.
10. Sanhedrin 55b.
11. I Chronicles 1:36.
12. (40) here.
13. I Chronicles 1:36.
14. I Chronicles 1:35.
15. The part of Rabbinic teaching which explains the Bible homiletically, as opposed to the Halachic (or legal) interpretation, which is governed by the famous thirteen principles of interpretation mentioned by Rabbi Ishmael. This Midrash of "Thirty-two Rules" for Agadah was collated by Rabbi Eliezer the son of Rabbi Yosei the Galilean.
16. For a multitude of the people… had not cleansed themselves, yet did they eat the passover otherwise that it is written. For Hezekiah had prayed for them, saying: The good Lord pardon, (II Chronicles 30:18). And then in (19) it continues: His whole heart he hath set to seek G-d, the Eternal, the G-d of his fathers, though not according to the purification that pertaineth to holy things. Now (18) does not explain whom G-d should pardon, while (19) does not explain "who set his heart, etc." Combining the two verses makes the sense clear. Hezekiah prayed that the good Lord pardon every one who, though he had not cleansed himself according, etc., had set his whole heart to seek G-d.
17. This concludes (11), while And Timna begins (12). Ramban combines the two verses into one, with the result that Timna is also enumerated among the sons of Eliphaz.
18. (22) here.
19. II Samuel 21:8.
20. Sanhedrin 19b: "But they were really Merab's children! [See I Samuel 18:19.] It is because Merab gave birth to them. However Michal raised them; therefore, they are called by her name."
21. II Samuel 4:2.
22. Above, 35:26.
ותמנע היתה פילגש – אחר שהזכיר הכתוב עקר זרעו של עשו שהם בני עדה ובני אהליבמה שהם בני הגבירות, הזכיר כי עמלק היה מבני עשו ולא מבני הגבירות רק מן הפלגש ששמה תמנע, ובא הכתוב ללמדנו כי אין עמלק זה בן השפחה נחשב בכלל זרעו של עשו שהם בני הגבירות, כענין שכתוב בישמעאל (בראשית כ״א:י׳) כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. והוצרך הכתוב להודיענו כי תמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו והיא אמו של עמלק, לפי שנתחתנו בני שעיר החורי עם בני עשו והיו המשפחות מעורבות, ובאה התורה והמצוה אחרי זאת להזהיר אותנו שנשמר מבני עשו שלא נקח את ארצם ולא נתעב אותם כי עשו הוא אדום וכתיב (דברים כ״ג:ח׳) לא תתעב אדומי. אבל בעמלק צוה אותנו להחרים ולמחות את שמם כענין שכתוב (דברים כ״ה:י״ט) תמחה את זכר עמלק, וכדי שנדע ונכיר המשפחות שנצטוינו בהם אי זו משפחה נתחייבנו להשמיד אותה ואי זו נתחייבנו להניח ושלא להרע לה, הוצרך הכתוב להודיענו כי עמלק הבא להלחם אתנו בצאת ישראל ממצרים הוא בן תמנע הפילגש, איננו נחשב מכלל זרעו של עשו ואינו בכלל בני הגבירות, כדי שנתנהג בכל אומה ואומה על פי התורה והמצוה. ודרשו רז״ל כי עשו בא על אשתו של שעיר וילדה תמנע זאת, וע״כ לא מנה הכתוב לתמנע בכלל בני שעיר כי היתה בת אשתו של שעיר לא בת שעיר, ומפני זה אמר (פסוק כ״ב) ואחות לוטן תמנע כי היתה אחות לוטן לא בת שעיר אביו, ולמדך הכתוב כי מתמנע השפחה הפחותה והפגומה הזאת יצא עמלק הרשע שהתחיל להיות לישראל קוץ מכאיב, והנה היא פילגש לאליפז והיא אחותו בת אביו, ואליפז זה הוליד ממנה בן ומתה כאשר ילדתו בהקשותה בלדתה, וקראו את הבן תמנע בשם אמו כדי להזכיר את שמה. ועל כן תמצא את השם הזה בבני עשו, הוא שכתוב אלוף תמנע אלוף עלוה, כי היה האלוף הזה בנו של אליפז בן תמנע פילגשו. והפרשה הסמוכה לזו שהיא אלה בני שעיר החורי, לא נכתבה כי אם על ידי שכתוב בה ואחות לוטן תמנע, ובא ללמדנו כי תמנע זו היתה אחות אלופים, ורצתה להדבק בזרעו של אברהם ולהיות לאחד מהם לפילגש, וזה להעיד על מעלת האבות.
ודע כי מפסוק ותמנע יוצא שם של שמונה תיבות מספר אותיותיו ארבעים, והיודעים אמרו כי כחו להנקם מזרעו של עשו ואומרים ארבעים יכנו.
ותמנע היתה פילגש, "and Timnah had been a concubine." After the Torah has provided a list of the principal descendants of Esau, i.e. the ones born by either Adah or Oholivamah, Esau's major wives, it goes on to mention that Amalek was also a descendant of Esau through his son Eliphaz and a concubine by the name of Timnah. The Torah uses this paragraph to tell us that Amalek, the son of a servant maid was not included in the list of Esau's true offspring from his proper wives. We know already from Ishmael and Sarah that the son of a servant-woman has no share in the father's inheritance seeing he is a slave and as such whatever he has belongs to his master. (compare Genesis 21,10). The reason that the Torah had to tell us these details is that the descendants of Seir HaChori intermarried with the descendants of Esau so that their respective families were completely integrated with one another. At a later time the Torah commanded the Jewish people not to harass the descendants of Esau nor to invade and conquer their land. In fact the Torah (Deut. 23,9) deliberately commands us לא תתעב אדומי, "do not despise or reject an Edomite (descendant of Esau)" while at the same time commanding us to wipe out Amalek completely (Deut. 25,19), something which appears contradictory in view of the fact that Amalek is a descendant of Esau/Edom. In order to know which people qualify for treatment according to the commandment in Deut. 23,9 and which are subject to the commandment to destroy Amalek and any memory of it, it was necessary to describe the makeup of the descendants of Esau and the respective mothers who bore his or his sons' children. When the Israelites left Egypt and Amalek attacked them in no man's land, these were the Amalekites who were descended from Timnah the concubine of Eliphaz. This Amalek was not considered as a direct descendant of Esau, neither was he the product of any major wife of Esau or his sons. Our sages (Tanchuma Vayeshev 1) claim that Esau slept with the wife of Seir HaChori and that as a result Timnah was born. This is why Timnah had not been included in the count of the sons of Seir, seeing that though she was the daughter of Seir's wife she was not Seir's daughter. The Torah teaches that Amalek was the product of an illegitimate union which his mother had indulged in. The Torah underlines this by describing her as a sister of Lotan instead of as a daughter of Seir, Lotan's father (compare verse 22). Timnah was not only Eliphaz's concubine but his sister from his father Esau. Eliphaz begat a son from Timnah who died at the birth of that son. They therefore called the son Timnah in order to keep her name alive. This is the reason that you find that name cropping up amongst the descendants of Esau. This is what is meant in verse 40 אלוף תמנע אלוף עלוה. The chieftain in question was a son of Eliphaz from his concubine Timnah. The following paragraph beginning with אלה בני שעיר החורי, was written only in order to avoid us misunderstanding the words "Timnah was a sister of Lotan." It teaches that this particular Timnah was the sister of chieftains and was interested in intermarrying with the family of Avraham even if it meant to become merely a concubine of one of Avraham's descendants. This shows in what high regard Avraham's family was held.
Consider the fact that the verse commencing with ותמנע contains eight words totaling forty letters. This is an allusion to the eight times Yaakov addressed Esau as "my lord," and to the words ארבעים יכנו, in Deut. 25,3 "that the guilty, evil party is to have forty strikes administered against him."
ותמנע היתה פלגש לאליפז – פרש״י ובדברי הימים מונה אותם בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאתה מהם תמנע וכשגדלה נעשת פלגשו. וא״ת פי׳ ששני תמנע היו אחד איש ואחד אשה. פרש״י כאן וזהו ואחות לוטן תמנע ולא מנאה עם בני שעיר לפי שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב וקשי׳ לחזקו׳ דמשמע אם היתה אחותם מן האב היה מונה אותם בבני שעיר אמאי הא אין אבות לעכו״ם. ותירץ הר״ר אליקים דמאי דאמ׳ אין לעכו״ם היינו לענין שמותר לעכו״ם לישא בתו או אחותו מן האב ולא מן האם. אבל הכא למנות תמנע בבנות שעיר אין למנותה עמהם כיון שלא היתה בתו של שעיר כמו שמנה שאר הבנים.
ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו – בשביל שבכל האחרים לא הזכיר שמות אמותם אלא בנו לבד דרשו בו רבותינו כדי להודיע גדולתו של אברהם אבינו כמו שפירש״י. וכתב הרמב״ן ויתכן לומר כי בני אליפז היו ידועים לו כי הולידם מנשיו ועמלק בעבור היותו בן פלגש בא הכתוב לומר בן אמו כלומר אשר הוא נודע לה ילדתו לאליפז אבל אינו בכלל בני עשו ולא ישב עמהם בהר שעיר והנה נצטוונו שלא נתעב בני עשו ולא נקח מארצם והם הידועים היושבים בהר שעיר ונקראים אדום על שמו אבל בן הפלגש אינו יושב בארצו ולא נקרא על שמו ונצטווינו עליו למחות את שמו. ופירש״י בדברי הימים מונה תמנע בבניו של אליפז מלמד שבא על אשת שעיר החרי ויצאה תמנע מביניהן וכשגדלה היתה פלגשו וזהו ואחות לוטן תמנע שלא מנאה מבנות שעיר שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב. וכתב הרמב״ן ואין דעתי סובלת זה כי הי׳ ראוי לומר בדברי הימים ותמנע היתה בתו למה ימנה האשה בבנים ואולי אין הפסוק מקפיד על כך בדבר הידוע כי מצינו שם בדברי הימים ובני עמרם אהרן ומשה ומרים ומ״מ רחוק שימנה האשה בין הבנים ואולי נאמר על דעת רבותינו כי תמנע הנזכר בדברי הימים הוא תמנע האלוף הנזכר למטה ונמנה שם עם בני אליפז כאשר מונה שם קרח עם בני אליפז והוא מבני אהליבמה כי שניהם היו ממזרים נולדו מן האחד ונמנים עם בני האחר. ועל דרך הפשט יש לומר כי תמנע אשת אליפז אחרי לדתה את עמלק ילדה בן ותקש בלדתה ותמת ותקרא שמו תמנע כדי להזכיר שמה ואביו קרא לו קרח ולא הזכיר הכתוב הבן הזה לתמנע כדי שלא יאריך כי הכונה היתה למנות עמלק בפני עצמו אבל בני אליפז ז׳ היו אע״פ שמונה באלופים קרח קודם עמלק שהוא גדול ממנו מונה אותם דרך מעלתם ועל כן הקדים קנז לקרח וגעתם. ועוד אני אומר שכן פי׳ הפסוק ובני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע פי׳ גם הוא מבניו וחזר ואמר והיתה פלגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק ולא הזכיר הפלגש והאמת שהוא אחות לוטן תמנע ומפני זה לא הזכיר שמה כי לא רצה לומר ב׳ פעמים תמנע לזכר ולנקבה והני בני אליפז ז׳ הם האלופים הנזכרים לו. ומה שהחליפו באלופים שם זה של תמנע בשביל שהי׳ שמו כשם הפלגש שלא יחשב כבנה וקראוהו קרח בעלותו למעלת האלוף ורבותינו דרשו שבא אליפז אל אהליבמה אשת אביו ויצא קרח מבין שניהם.
ור׳ אברהם פירש: כי קרח בן אהליבמה אשת עשו היתה ונמנה פעמים כי הי׳ הקטן לאהליבמה ומתה אמו וגדלתו עדה ולכך נמנה עם בניה:
אלה בני עדה – פי׳ הרוב הי׳ מבניה כי עמלק לא הי׳ מבני׳.
ור׳ אברהם פירש: בעבור שהי׳ בן שפחתה קורא אותו בניה:
ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו. "Timna was a concubine of Eliphaz, son of Esau." Seeing that the Torah did not mention by name any of the mothers of Esau's children except this one, Rashi was prompted to explain that Timna was outstanding, as expressed by her urge to marry into Avraham's family, even to be married to Esau's son as a concubine, if that was the best she could do.
Nachmanides writes that it is possible that the sons of Eliphaz were already well known to him [i.e. he knew who their mothers were. Ed.] seeing their mothers were his real wives. On the other hand, Amalek, the son of a concubine, had to be identified clearly, else we could not have been certain who the father was. Amalek therefore was not included in Esau's sons (grandsons) as he also did not dwell with his brothers. The Torah has commanded us not to detest the sons of Esau, and not to grab any part of their ancestral lands. This law refers to the known ancestral lands of Esau, the region of Mount Seir. The inhabitants of that region were known as Edomites. The son of the concubine did not reside in that land and was not called Edomite, and this is why there is no contradiction in the Torah having commanded us to wipe out the memory and name of Amalek.
Rashi explains that in Chronicles I 1,39 Timna is included without hesitation as one of Eliphaz's children, something which reveals to us that Eliphaz must have committed incest (adulterous) with the wife of Seir. When she grew up she became the concubine of Eliphaz, and that is the meaning of the words אחות לוטן תמנע, that from the father's side she was a sister of Lotan. She is not enumerated with the descendants of Seir, as she was only a sister through the mother.
Nachmanides does not agree that we can accept an explanation which would result in our accepting that Ezra in Chronicles counted Timna with the male offspring of Eliphaz when she clearly was a daughter and not a son. She should have been identified as Eliphaz' daughter in Chronicles if Rashi is correct.
Perhaps the Bible is not so explicit when the subject is something so well known, [that Timna was a woman. Ed.] We also find Miriam paired with Aaron and Moses in the same line in Chronicles I, 5,29 which would give the impression to the uninitiated that all three were males. The three personages are so familiar to the readers of Chronicles, that Ezra did not see the need to add that Miriam was a woman. At any rate, it is quite unlikely that Timna, not a world famous lady, would be enumerated together with the males. Perhaps we should say, in agreement with our sages, that the Timna mentioned in Chronicles was identical with the Aluf Timna who appears in verse 40 of our chapter, and is enumerated there as one of the sons of Eliphaz, just as the name Korach is also enumerated with the sons of Eliphaz This Korach who was the son of Oholivamah, wife of Esau, was also a mamzer, bastard, born from a forbidden incestuous relationship. He too was not listed with the category he belonged to.
According to the plain meaning of the text we would have to say that Timna who was the wife of Eliphaz and bore him Amalek, became pregnant again and experienced a difficult birth as a result of which she died. The Torah did not mention the name of the baby whose birth caused her death. His father may have called that son Korach, a detail that the Torah omitted in order not to make the narrative unduly long. The major purpose of the Torah when narrating all these details was to isolate Amalek in such a way that the subsequent commandment that we are to wipe out the memory of Amalek should not be perceived as contradictory to the Torah's injunction not to discriminate politically against the family of Esau. The Torah was not concerned with telling us who Amalek's mother was. While it is true that when the Alufim are enumerated later on, the name Korach appears prior to the name Amalek although he was senior, these Alufim were mentioned in the order of their relative importance. This is also why Kenaz, though younger, was listed ahead of both Korach and Gaaton.
I have to add that the verse needs to be understood as follows: "the sons of Eliphaz are Teiman, Omer, Tzfo, Gaaton, Knaz and Timna; i.e. Timna was also one of the sons of Eliphaz." At that point, the Torah backtracks by saying that Eliphaz, the son of Esau, also had a concubine who bore Amalek for him. The name of the concubine is not mentioned. Actually, this concubine called Timna was a sister of Lotan. The reason why her name was not mentioned where you would have expected it, was that the Torah did not want to confuse the reader by listing two "Timnas" consecutively, one being male the other female. The seven sons of Eliphaz who were named here, appear later under the heading of "Alufey Esau," 'the "headmen" of Esau. As to the fact that this name of Timna has been exchanged when the Torah enumerates the "alufim," this is precisely because his name was the same as that of Eliphaz' concubine who was not considered a son of his in the regular manner. Hence he was renamed "Korach," who had been elevated to the status of "Aluf."
Our sages believe that Eliphaz had slept with Oholivamah, the wife of his father, and that the result of this union was Korach.
Ibn Ezra considers that Korach was the son of Oholivamah, wife of Esau, and that he is listed as one of her sons.
אלה בני עדה, "These are the sons of Adah". The meaning is that the majority of these listed were her sons, barring Amalek who was not hers.
ותמנע היתה פילגש – תימה דהא בדברי הימים מונה תמנע עם בני אליפז דכתיב (דברי הימים א א׳ ל״ו) ויהיו בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק, וכאן קורא אותה פילגשו. וצ״ל ששתים היו האחד איש והאחד אשה בנו ופלגשו. ומה שלא נזכר בן אליפז לפי שסופו לומר ותמנע היתה פלגש והא משמע לכאן ולכאן, ועל כן יש הפסק בין תמנע להיתה, ודוגמתו מצינו בספר יהושוע (י״ג ז׳) ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לט׳ שבטים וחצי השבט המנשה, וסמיך ליה עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם, מה הללו פעם שנייה וחצי שבט המנשה אלא מוסף לכאן ולכאן, ועוד נראה להביא ראייה מפ״ק דקדושין (ל״ב ב׳) דדרשינן התם מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, והאי תקום והדרת עולה לכאן ולכאן. אך אין לפרש שבא אליפז על (אמו) [אמה] של תמנע ונעשית פילגשו שאין דרך המקראות למנות הבנות עם הבנים.
תמנע — מצאנוה (פסוק יב) פילגש לאליפז, והיא גם כן אחות לוטן בן שעיר החורי (פסוק כב). ולזה הודיע ייחוסהּ — להודיע מעלת האבות, שזאת היתה בת נשיא הארץ, והסכימה להיות פילגש לאליפז בן עשו. ובדברי הימים (א, א, לו) מצאנוה נזכרת עם בני אליפז, ואולי בא אליפז על אֵם לוטן וילדה לו תמנע ואחר כן היתה פילגש, ולזה לא נתיחסה לשעיר החורי אבל נזכר שהיא אחות לוטן.
להודיע גדולתו של אברהם. בב״ר ובפר׳ חלק אמרו והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיהו שהיה יושב ודורש באגדות של דופי והיה אומר לא היה לו למשה לכתוב בתורה אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז ופירש רש״י לא היה לו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע בתמיהה דבר שאינו צריך הוא שהיה מלגלג ואומר שכתבו משה שלא לצורך יצאת בת קול ואמרה הוי מושכי העון בחבלי השוא שבלא שום הנאה הוא חוטא אחו׳ לוטן תמנע מאי היא תמנע בת אלופים היתה כו׳ כדכתב רש״י כאן. אבל הרמב״ן ז״ל כתב מפני שלא הקפיד בכל האחרים להודיע שם האם דרשו רז״ל כי זה להודיע גדולתו של אברה׳ אבינו כו׳ והוא תמוה מאד וכי לא ראה מה שאמרו בפרק חלק אבל רצה לתת טעם בפני עצמו ולא די זה אלא שאמ׳ שמפני הטע׳ שנתן הוא דרז״ל להודיע גדולתו של אברהם כו׳ ומה שאמרו בב״ר משם ר׳ שמעון בן יוחאי למה לי לדרוש ולומר ותמנע היתה פלגש לאליפז אלא להודיע שבחו של אברהם הוא מה שאמרו בפרק חלק והכי פירושא למה הוצרך הכתוב להודיענו שאחות לוטן היתה פלגש לאליפז אלא להודיע שבחו של אברהם:
ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז. אבל ממה שמנה אותה בפרשה הזאת מאלופי עשו אין ראיה מפני שתמנע שנמנה מכלל אלופי עשו אינו אותה שהיתה פלגש לאליפז כי אותה היא נקיבה ותמנע שנמנה בכלל אלופי עשו הוא זכר שהרי הכתוב קראו אלוף ואין דרך הנקבה להיות אלוף גם לא להקרא בתואר הזכר גם יתכן להיות אלוף נוסף ופירושו אלוף תמנע שהיתה פלגש לאליפז אלה הם אלופי עלוה גם יתת וכן פי׳ אלופי אהליבמה שהיתה אשת עשו אלה הם אלופי אלה ופינון וגו׳ כמו שפירש החכם ן׳ עזרא ואע״פ שזה הפי׳ חולק עם ההיא דפרק קמא דסוטה שמונה תמנע ואהליבמה מכלל הל״ו כתרי׳ שתלו בארונו של יעקב כבר מצינו האגדה של ב״ר שהיא חולקות עניה בענין קרח שמונה שני קרחים ונאמר שהיא חולקת גם בזה אבל בדברי הימים אע״ג דכתיב ביה אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק וקראם כלם בניו אין מזה ראיה שהוא זכר כי כמוהו בדברי הימים ובני עמרם אהרן ומשה ומרים. וא״ת נהי דאין ראיה מזה שהוא זכר מ״ל לרז״ל שהיא נקבה עד שאמרו מלמד שבא אליפז על אשתו של שעיר ויצאת תמנע דילמא זכר הוא או אפילו את״ל שהיא נקיבה דילמא תרי תמנע הוו כדפריך בגמרא גבי ענה וכההיא דסוטה שסוברת שני קרחים הם. כבר נתעורר רש״י ז״ל על זה ואמר דמדלא מנאה הכתוב עם בני שעיר החורי למדנו שהיתה אחות לוטן מן האם בלבד ולא מן האב ולמדנו מזה שבא אחר על אמו והוליד אותה ויש כאן ממזרות כמו שאמרו בב״ר כדלקמן. וליכא למימר אכתי מנא להו לרז״ל לומר שיש כאן ממזרות דילמ׳ בהתר נולדה מאליפז שאחר שמת שעיר החורי נשא אליפז את אשתו והוליד ממנה תמנע. משום דכל המשפחות הללו לא נכתבו כאן אלא להודיע קלונם ופסלותם כמו שאמרו בב״ר כי אני חשבתי את עשו קלפית בצליה כל כך למה גליתי מסתריו בשביל לגלות את הממזרי׳ וכמה ממזרי׳ העמיד רב אמר שלשה ר׳ לוי אמר ארבעה והן אהליבמה מצבעון קרח מאליפז תמנע מאליפז ענה מצבעון וכיון שלא נכתבו כל המשפחו׳ הללו אלא להודיע פסלותן כל היכא דאיכא למתלי בהו בקלקולא תלינן. ואם תאמר אי הכי לא היה לו לכתוב אלא מסתריו של עשו כדי לגלות את הממזרים שבו ולמה גלה מסתריו של שעיר החורי. יש לומר מפני שנתחתן עשו עמו שנשא את אהליבמה והוליד ממנה בנים נפסל זרעו ממנה בפסלות ממזרות כך מצאתי בתנחומא אבל רש״י לא הביא זה רק אמר לא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי אלא מפני תמנע להודיע גדולת אברהם מפני שעל כרחנו לומר זה דאם לא כן ואחו׳ לוטן תמנע למה לי וכיון שהכתוב מוכרח לכתוב זה בהכרח הוא שיוזקק לכתוב משפחות שעיר החורי ואין צורך לטעמו של תנחומא:
מלמד שבא על אשתו של שעיר. דהשתא הויא בתו של אליפז כמו שכתוב בדברי הימים ולא בתו של שעיר שהרי לא מנאה עם בניו:
אבל עמלק שהיה גם כן בן אליפז מפלגשו תמנע עם היותו בכלל לא תתעב אדומי להיותו בן אליפז מפני שבא להרע לישראל מבלי סבה צוה השם למחות שמו כמו שיתבאר.
ותמנע היתה פילגש – שהיה אליפז מהכובשים את הארץ, ולקח את תמנע אחות האלופים וכבש אותה לפילגש.
ותמנע היתה פלגש, Eliphaz was one of the conquerors of that land and Timna a sister of the אלופים of the original inhabitants of the region fell to him as a conquest and became his concubine.
להודיע גדולתו וכו׳. בפרק חלק (סנהדרין צט ע״ב). ואין הפירוש כי הקושיא דלא הוי למכתב שם האם כמו שלא הזכיר האם בכל האחרים, שזה אינו, דמאי קשיא, דילמא בא להודיע כי אליפז לא היה רק מפילגש ואפילו הכי היו לו כמה אלופים, אלא הקושיא למה כתב ״ותמנע היתה פלגש לאליפז״, דהוי למכתב ׳ופילגשו ושמה תמנע׳ כדכתיב (לעיל כב, כד) ״ופלגשו ושמה ראומה״:
מלמד שבא על אשתו של שעיר. דאין לומר דתמנע דדברי הימים (א, א, לו) היתה תמנע אחרת ולא תמנע הכתוב כאן (קושית הרא״ם), דאם כן קשיא למה לא מנה בכלל האלופים, דכיון דבדברי הימים מנה כל בני אליפז הכתוב כאן ומנה תמנע גם כן, למה לא מנה תמנע גם כן כאן בכלל האלופים. דאין לומר שלא היה תמנע אלוף, דכיון דכל בני אליפז הכתובים בדברי הימים היו אלופים (פסוקים טו, טז) – למה לא יהיה תמנע גם כן אלוף. וכן כל בני רעואל הכתובים בדברי הימים כולם חשובים אלופים כאן (פסוק יז), ואיך יהיה בקרא חסר תמנע שלא היה אלוף, אבל לפי דברי רז״ל (ב״ר פב, יב) ניחא, דהיתה נקיבה, ולא שייך בה אלוף. ומה שהקשה הרמב״ן דרחוק שימנה (בדה״י א, א, לו) תמנע בין הזכרים, שחשב שם ״בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק״, דאין זה קשיא, דלא יתכן למחשב תמנע באחרונה כי היתה אם עמלק, [ואין] לכתוב הבן ואחר כך האם, ומזה עצמו למדו רז״ל שהיתה פלגש אליפז וילדה עמלק, כי אם היתה נקיבה ולפיכך לא שייך בה אלוף – לחשבה אחרון. וגם אין לומר כי תמנע בהיתר נולדה, כי מת שעיר ונשא אליפז אשתו וילדה אשת שעיר תמנע, והיא אחות לוטן מן האם (קושית הרא״ם), זה אינו, דהכתוב בא למנות תולדות שעיר כדכתיב (פסוק כ) ״אלה בני שעיר״, ואיך יחשוב ״אחות לוטן תמנע״ (פסוק כב) שאינה כלל מבניו, בשלמא אם נאמר דהעולם היו סבורים שהיא בתו – שפיר חשבה בתוך תולדותיו כמו שאמר למעלה (פסוק ב) גם כן ״בת ענה בת צבעון״, אף על גב שלא היתה ״בת ענה״ רק שכך היו סבורים – אמר ״בת ענה״ (רש״י שם), הכי נמי גבי בני שעיר:
אמרה איני זוכה להנשא לך הלואי ואהיה פילגש כו׳. דאל״כ למה לי ותמנע היתה פלגש וגו׳ הל״ל גם עמלק בני אליפז בסתם למה מזכיר שם אמו טפי מבני אליפז האחרים גם מאי נ״מ שהיתה פלגש או אשתו ל״פ להודיע וכו׳ עד הלואי ואהיה פלגש וכו׳ לכן פרש״י בסמוך (בפסוק כד) דמש״ה הוזקק לכתוב משפחות החורי וק״ל. [ממ״ש]:
מלמד שבא על אשתו של שעיר כו׳. כתב הרא״ם וא״ת מנ״ל דיש שם ממזרת דלמא לאחר שמת שעיר החורי נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע: ומהרש״ל תירץ דא״כ היאך שייך לומר שהיתה בתו פלגשו בפרהסיא בשלמא כשבא אליפז אל אשת שעיר באיסור לא היו יודעין העולם שתמנע היתה בתו של אליפז. ולי נראה דאם היתה בתו של אליפז למה כתב הקרא ואחות לוטן תמנע התינח אי לאו בתו של אליפז היתה אלא מכח ממזרת שבא אליפז על אשת שעיר בעוד שהי׳ חי והיו העולם סבורין שהיתה בתו של שעיר ואחות לוטן מן האב ומן האם בא לאשמעינן גדולתו של אברהם אבל אי הוה תמנע בתו של אליפז בהיתר ואח״כ נשאה אליפז לפילגש כי בן נח מותר בבתו למנ״מ בא להודיע הכתוב שהיא אחות לוטן אי להודיע גדולתו של אברהם וכו׳ והא היא היתה מזרעו של אברהם בעיני כל שהרי בהיתר נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע ודו״ק. והרא״ם תירץ משום דכל המשפחות הללו לא נכתבו כאן אלא להודיע קלונם ופסולתם משום הכי כל היכא דאיכא למיתלא בהו קלקולא תלינן:
She said: "I may not merit being married to you, but, if only I could be your concubine." Otherwise, why does it say, "Timna became a concubine..."? It should just say that Amalek, too, was among Eliphaz's sons. Why was his mother's name mentioned, over and above that of Eliphaz's other sons? Also, what difference does it make if she was Eliphaz's concubine or his wife? Therefore Rashi explains, "This is to inform us... if only I could be your concubine..." And therefore Rashi explains [on v. 24] that this is why the Torah had to write the families of the Chorites in vs. 29—30. (R. Meir Stern)
Indicating that he came upon Seir's wife...Re'm asks: How does Rashi know that Timna was an illegitimate child? Perhaps Eliphaz took Seir's wife after Seir's demise, and begat Timna from her. Maharshal answers: If so, how could Eliphaz's own daughter publicly become his concubine? But it is understandable if Eliphaz illicitly came upon Seir's wife, as people would not know that Timna was Eliphaz's daughter. But it seems to me [that the answer is:] that if Timna was Eliphaz's [legitimate] daughter, why does it say, "Lotan's sister was Timna"? It is understandable if she was Eliphaz's illicit daughter, as people would assume she was Seir's daughter and thus Lotan's full sister. And Scripture would be informing us of the greatness of Avraham, [for the sister of Chief Lotan became a concubine to Eliphaz]. But if Eliphaz legitimately begat Timna, and then took her as a concubine because a ben Noach is [technically] permitted to his daughter, why does the verse tell us she was Lotan's sister? To inform us of Avraham's greatness? [This cannot be,] because she anyway was known to all as Avraham's descendant. For Eliphaz legitimately took Seir's [former] wife and begat Timna from her. Re'm answers: All these families were written here only to tell of their shame and illegitimacy. So wherever the opportunity arises, we attribute it to [their] illicitness.
ותמנע היתה פילגש – בדברי הימים מונה בין בני אליפז תמנע, ואיננו בתורה. ועוד יקשה שבתוך אלופי בני אליפז מונה ״אלוף קרח״1 שלא נזכר תחלה בין בני אליפז. והאמת כי לפי שהתורה זכרה שהיתה תמנע פילגש לאליפז, לא זכרה תמנע בן אליפז. שאילו היה מפורש בכתוב היינו טועים כי תמנע שם בתו שילד, וכשיאמר אח״כ ותמנע היתה פילגש לאליפז טעינו לומר שבא על בתו והולידה לו את עמלק. לכן השמיטה התורה שם ״תמנע״ מבין הבנים וסמכה על ״ותמנע״ הנזכרת בפסוק זה לענות על פסוק שלפניו, וכאילו כתוב ״וצפו וגעתם וקנז ותמנע, ותמנע היתה פילגש״ וגו׳ וכמו שפירש רשב״ם2 ז״ל בשם מדרש שוחר טוב.3 אבל בדברי הימים שלא נאמר ״ותמנע היתה פילגש״ וגו׳ יפה זכר גם הבן הזה, ואמר ״קנז ותמנע ועמלק״.4 ויראה לי עוד כי אחר שלקח אליפז את תמנע בת שעיר החורי לפילגשו, הסב שם בנו תמנע וקראו ״קרח״ והוא הנמנה לפנינו5 בין אלופי בני אליפז, שלא נזכר למעלה בין בניו, לפי שהוא עצמו תמנע שלא זְכָרוֹ בפירש בפסוק י״א, מטעם שאמרנו. אבל ב״דברי הימים״ שלא נזכר תמנע פלגש אליפז קרא שם הבן תמנע כאשר קרא לו אביו בהולדו. וזה גם דעת רשב״ם ז״ל לפירוש פסוק י״ב ״ואלוף קרח הנזכר בבני אליפז, נראה בעיני שהוא תמנע שבבני אליפז הנזכר בדברי הימים, שהרי בבני אהליבמה יש קרח אחר״.
את עמלק – זה השם נזכר כבר בספורי אברהם שנאמר ״ויכו את כל שדה העמלקי״,6 ופירשנו שם כי מימים ראשונים אחד מבני בניו של חם, שמו ״עמלק״, שכבש הארץ ההיא וקראו על שמו. וזרעו הם אנשים רעים וחטאים, וזאת האומה באה על ישראל למלחמה בצאתם ממצרים. ועשו קרא שם בנו מפלגשו תמנע על שמו ״עמלק״. ודוגמתו רבות בספר זה ואחד מבני שם היה ארם,7 ובבני נחור קמואל אבי ארם.8 וכן בין בני כוש שבא ודדן,9 ובין בני קטורה ג״כ ״את שבא ואת דדן״.10 שהרי אלופי עשו היו כולם הם ובניהם בהר שעיר בארץ אדום. וארץ עמלק נמצא מנגב ארץ ישראל סמוך למצרים, שכן מפורש במלחמת שאול עם עמלק ״ויך שאול את עמלק, מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים״.11 וחוילה ושור רחוקים מהר שעיר וארץ אדום. וכן מפורש להלן ״ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגזרי והעמלקי, כי הֵנָה יושבות הארץ אשר מעולם, בואך שורה ועד ארץ מצרים״.12 ו״יושבות הארץ אשר מעולם״ הן האומות הראשונות מבני נח שהתישבו בארצות האלה. אבל עשו ובניו כמה דורות אחריהם הלא החורים לקחו ארצם. גם לא מצינו בתורה שנכתב רעה על עשו וזרעו ולכן צוה השם ״אל תתגרו בם״.13 ועל עמלק אמר שימחה את שמו מתחת השמים.14 אבל עשו וזרעו התחברו אחרי כן עם שאר שכיניו הרעים, והיו לנו לאויבים, והוצרך שאול ודוד להלחם בם. ואח״כ שמחו במפלתנו ואמרו למחריבי ארצנו ״ערו ערו עד היסוד בה״.15 ולכן נגזר עליהם בנבואה ״ולא יהיה שריד לבית עשו״16 ושאר הנבואות הקשות שנאמרו על הר שעיר ועל ארץ אדום. ואולי היתה קבלה ביד רבותינו ז״ל שבני הפלגש הזה התחברו עם אומת עמלק והיו מהם מלכים ושרים לאומה ההיא, וכשבא עמלק באדום אפשר שהמלך הזה היה שמו ״עמלק״, נין ונכד לעמלק בן תמנע.
אלה בני עדה אשת עשו – לא היה צריך להאמר, שאמר כי אליפז היה בן עדה ואלה כולם בני אליפז וידענו שהן מבני עדה. אולי ירמוז שהיו כולם נוטים17 בטבעם ובמעשיהם מטבע בני ישראל, ואם יצאו מגזע אחד היו בני בניו של עשו דומים לאנשי כנען והחורים יושבי הארץ, עד שנראה לכל שהם בני עדה בת אילון החתי.
1. שם לו, טז.
2. אמר עורך הספר, דברי רבינו כאן מבוססים על דברי רשב״ם, ראו כל דברי רשב״ם באורך.
3. ציינו בספר ״פירוש רשב״ם״ שזה לא נמצא ב״שוחר טוב״ ואולי צ״ל ״לקח טוב״.
4. דהי״א א, לו.
5. בפסוק טז.
6. בראשית יד, ז.
7. שם י, כב.
8. שם כב, כא.
9. שם י, ז.
10. שם כה, ג.
11. שמו״א טו, ז.
12. שם כז, ח.
13. דברים ב, ה.
14. שמות יז, יד.
15. תהלים קלז, ז.
16. עובדיה א, יח.
17. שונים בטבעם מבני ישראל.
ותמנע היתה פילגש – מלת ותמנע מחוברת גם לפסוק העליון כאילו אמר צפו וגעתם וקנז ותמנע, ואח״כ ותמנע היתה פילגש, וכבר מצאנו פסוקים אחרים שמלה אחת משמשת לסוף פסוק ראשון ולראש פסוק שני, וראיה לפירוש זה כי בדברי הימים כתוב צפי וגעתם קנז ותמנע ועמלק (דברי הימים א א׳ ל״ו), ואח״כ הוא אומר בבני שעיר ואחות לוטן תמנע (שם ל״ט), נשמע מזה כי שני תמנע היו, הראשון זכר מבני אליפז כי נמנה עמהם, והשני נקבה מבני שעיר ואחות לוטן כמו שמזכירה להלן, וזאת השניה היתה פילגש לאליפז:
ותמנע היתה פילגש – אמרו בשוחר טוב, ותמנע מחובר גם לפסוק העליון, כי הי׳ גם מבני עשו, וכאילו כתיב ויהיו בני אליפז צפו וגעתם וקנז ותמנע, ותמנע היתה פילגש, הראשון זכר מבני אליפז והשני נקבה פילגש לאליפז. ודוגמתו (יהושע י״ג ז׳) לתשעת השבטים וחצי שבט המנשה, עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה. פסוק שני עונה על סוף הפסוק שכתוב בו וחצי שבט המנשה, וידבר בשני חצאי שבט מנשה, לאחד מהם חילק משה ולשני חילק יהושע ע״כ. ואמר הרשב״ם אני מצאתי פסוק שלישי דוגמתו, (דברי הימים א ט׳ מ״א מ״ב) ובני מיכה פיתן ומלך ותחרע, ואחז הוליד. ואחז קאי גם אלמעלה כמבואר (שם ה׳ ל״ה ל״ו), והרש״ד אמר ואני מצאתי פסוק רביעי (דברי הימים א ח׳ ל״א ל״ב) וגדור ואחיו וזכר ומקלות הוליד, ומקלות קאי גם אלמעלה כמבואר (שם ט׳ ל״ז ל״ח), והגר״א מצא פסוק חמישי (דברי הימים א ח׳ ל״ג) ונר הוליד, ונר קאי גם אלמעלה, כמבואר (שם ט׳ ל״ו). ואני הצעיר מצאתי דוגמתו פסוק ששי והוא בתורה, (ויצא ל״א מ״ח מ״ט) על כן קרא שמו גלעד והמצפה עומד במקום שנים, לסוף ולתחלת פסוק כאלו אמר קרא שמו גלעד והמצפה, והמצפה אשר אמר, כי בשני שמות נקרא גלעד והמצפה, ואמר אח״ז טעם קריאת שם והמצפה, אשר אמר.
ותמנַע – תמנע בפתח היא אשה ובקמץ הוא איש, חוץ מאחד, ואחות לוטן תמנָע (למטה כ״ב) שהוא בקמץ מפני ההפסק.
ותלד לאליפז את־עמלק – הוא עמלק אויב ישראל.1 כך מסתבר מן העובדה שבספר בראשית נמנים כל הגוים, שיהיה לו לישראל מגע כלשהו עמהם בתקופת משה. כאן כוונת הכתוב לציין שבתור בן פלגש אין לראות את עמלק כמי ששייך לבני אדום, שאסור לעשות בהם מלחמה.2 ואגב, גם בדברי הימים3 מצינו את עמלק יושב בהר שעיר.
1. ולא כפי שרוצים לומר החוקרים שעמלק זה הוא עם קמאי, שרק אחד מענפיו התערב מאוחר יותר עם אדום, כי הוכחותיהם אינן עומדות בביקורת: ״ראשית גוים עמלק״ (במדבר כ״ד:כ׳) אינו אומר אלא שעמלק היה הראשון מבין העמים, אשר התקיפו את ישראל מאז יציאתו ממצרים. ״שדה העמלקי״ (למעלה י״ד:ז׳) בא רק כדי לציין את האזור שבו ישב עמלק בתקופה מאוחרת יותר.
2. דברים ב, ד׳-ה׳.
3. א׳ ד׳:מ״ב.
ותמנע היתה פילגש לאליפז – למאי נ״מ תמנע בת מלכים היתה, דכתיב אלוף לוטן תמנע, וכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא,1 בעית להתגייר, באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה, מוטב להיות שפחה לאומה זו ולא גבירה לאומה אחרת, לסוף נפיק ממנה עמלק, מאי טעמא, דלא בעי להו לרחקה.2(סנהדרין צ״ט:)
1. בלא כתר, כלומר, וראי׳ שהיתה בת מלכים שהרי אחיה הי׳ מלך ואז היתה המלוכה מתנחלת מכח ירושה, א״כ הי׳ גם אביו מלך. ואולי צריך לגרוס דכתיב ואחות לוטן תמנע וכמו בפירש״י בפסוק זה, יעו״ש.
2. הנה מה שלא קבלוה האבות בודאי לא משום דקשים גרים לישראל, שהרי מצינו באברהם שהכניס כמה וכמה נפשות תחת כנפי השכינה (ר״פ לך) וקרא בשם ה׳ (פ׳ וירא), אלא נראה טעם הדבר שלא קבלוה – ע״פ מ״ש הרמב״ם בפי״ג הי״ד מאס״ב שאם בא להתגייר משום שררה אין מקבלין אותו, ומקורו מיבמות כ״ד ב׳, והיא היתה רוצה להתייחס בדבוק למשפחת אברהם, וחשבו שאין זו גירות אמתית, ובכ״ז נענשו שלא הי׳ להם לרחקה ביותר וכמ״ש ברות, ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל מדבר אליה, ומצינו בעובד כוכבים שבא לפני הלל ואמר לו גיירני על מנת שיעשוני לכהן גדול, וזה ג״כ מטעם כבוד וגדולה, ובכ״ז גיירי׳ ואח״כ נעשה גר אמת בלב שלם. (שבת ל״א א׳], והוא כענין שאמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. [כל דיני ועניני גירות איירי בזמנים ומקומות שהותר ע״פ המלכות]
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרד״צ הופמןתורה תמימההכל
[כ] 1רעואל, שמשתף ריע לאל. נחת וזרח שמה ומזה, נחת רוח לבוראו, וזריחת אורה לישראל, כשיעשה הקב״ה שמה בהם, ויז נצחם על בגדיו. (שכל טוב)
1. כפי הנראה היה לו לבעל שכל טוב מקור לדרשת השמות באיזה מדרש חז״ל. [ראה לקמן פסוק לט. – מ. כותב לא שמעתי עליו מדרש]. לכן הבאתי פה בפרשה זאת כל מדרשי השמות שיש בשכל טוב.
These are the sons of Reuel: Nachas, Zerach, Shamah, and Mizzah. These were the sons of Basemat, the wife of Eisav.
ואלין בניה דרעואל נחת וזרח שמה ומיזה {.....}.
ואילין בני רעואל נחת וזרח שמה ומזה אילין הוון בני בשמת איתת עשו.
And these are the sons of Reuel, Nachath and Zerach, Shammah and Mizzah. These are the sons of Basemath wife of Esau.
ואלה בני רעואל נחת וגו׳ – שהב״ה עושה נחת רוח לאדומים בעוה״ז בשכר שכבד עשו את יצחק אביו. וזרח, שיזריח הב״ה שמשן של ישראל כד״א וזרחה (להם) [לכם] וגו׳ (מלאכי ג׳ כ׳). שמה, שעושה הב״ה שממה לאדום כד״א ואדום למדבר שממה תהיה (יואל ד׳ י״ט), וכה״א תזרח השמש (תהלים ק״ד כ״ב) לישראל, יאספון (שם) אדומיים לגיהנם, וכה״א והיו כל זדים וכל עוש(י) [ה] רשעה קש ולהט אותם היום [הבא] (מלאכי ג׳ י״ט), אלו אדום שכתוב בהם גבול רשעה (שם א׳ ד׳) ואימתי ילהט אותם היום הבא, בזמן שתזרח שמשן של ישראל. ומי פורע מאדום הקב״ה בעצמו שנאמר ומזה, כד״א מי זה בא מאדום (ישעיה ס״ג א׳). ד״א ומזה, ויז נצחם על בגדי (שם ג׳), הוי נחת וזרח שמה ומזה. ולפיכך נקרא (אברהם) [אביהם] רעואל על שפרנס רעו של אל, זה יצחק, לכך נתן לאדום נחת רוח בעוה״ז.
והאולא בנו רעואל נחת וזרח ושמה ומזה האולא כאנו בנו בשמת זוג֗ה עשו.
ואלה בני רעואל: נחת וזרח ושמה ומזה, אלה היו בני בשמת אשת עשו.
ואלה בני רעואל – שמשתף ריע לאל:
נחת וזרח שמה ומזה – נחת לרוח בוראו, וזריחת אורה לישראל, כשיעשה הקב״ה שמה בהם, ויז נצחם על בגדיו:
בני בשמת – שנשא אחר נשואי עדה ופירשנוהו.1 וזכר גם בהם האֵם מטעם שאמרנו. אולי בני בשמת לפי שהיתה בת ישמעאל היו טובים מבני עדה, וכמו שרמזה תורה שמקצת בני עשו היו טובים ממקצתם, וכמו שיבואר עוד.2
ואילין הוו בני אהליבמה ברת ענה ברת צבעון איתת עשו וילידת לעשו ית יעוש וית יעלם וית קרח.
And these are the sons of Ahalibama the daughter of Anah the daughter of Sebeon wife of Esau; and she bare to Esau, Jehus, and Jaalam, and Korach.
והאולא כאנו בנו אהליבמהא אבנה ענה אבנה צבעון זוג֗ה עשו וולדת לה יעוש ויעלם וקרח.
א. בנו אהליבמה] בני אהלימה א
ואלה היו בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אשת עשו, וילדה לו את יעוש ואת יעלם ואת קרח.
ואלה היו בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אשת עשו ותלד לעשו את יעוש – כבר דרשתיו:
ואת יעלם ואת קרח – כבר דרשתים:
בת ענה בת צבעון – והנה מצאנו כי יש ענה אחי צבעון (בראשית ל״ו:כ׳) גם שם בנו ענה (בראשית ל״ו:כ״ד), על כן יאמר: כי האב והבן, או שני האחים, שכבו את אשה אחת, והנולדים לא נדע בני מי הם. ויתכן להיות זאת אהליבמה בת ענה שהוא בן צבעון ויחסה הכתוב לשם אביה ואבי אביה, להפריש בין ענה ובין ענה.
והקרוב אלי: שהוא בן אהליבמה, והוא אחד, והזכירו הכתוב שהוא עם אלופי אליפז (בראשית ל״ו:ט״ז) שהיה דר עמהם.
גם יתכן שמתה אמו, כי הוא הקטון מבני אהליבמה, וגדלה עדה את קרח עם בניה, ונכתב עליו שהוא מבניה, כמו: בני מיכל (שמואל ב כ״א:ח׳), ויהי לה לבן (שמות ב׳:י׳). וכן נכתב על עמלק שהוא מבני עדה (בראשית ל״ו:ט״ז), בעבור שהוא בן שפחת בעלה.
THE DAUGHTER OF ANAH, THE DAUGHTER OF ZIBEON. We find in our chapter a man called Anah who is the brother of Zibeon (v. 20). We further read that Zibeon had a son called Anah (v. 24). Our verse thus relates that Zibeon and his son Anah, or perhaps Zibeon and his brother Anah, slept with the same woman and the offspring did not know who their father was.1 However, it is also possible that Oholibamah was the daughter of Anah the son of Zibeon, and Scripture lists her as being the daughter of Anah and Zibeon in order to distinguish between Anah the son of Zibeon and Anah the brother of Zibeon.2 Some say that our chapter speaks of a Korah the son of Adah3 and Korah the son of Oholibamah.4 However, I believe that both are one and the same person. Korah was the son of Oholibamah. The reason he is listed among the chiefs of Eliphaz5 is that he lived among them. It is also possible, since he was Oholibamah's youngest son, that his mother died when he was still a child and that Adah raised him along with her own family and Scripture includes him with her children. Our case is similar to the five sons of Michal(II Sam. 21:8).6 Korah thus became Adah's son. Scripture similarly says that Amalek was a son of Adah7 because he was the son of the handmaid of her husband.8
[CHIEF.] The meaning of alluf is a prince or chief. However, this is not the meaning of alluf (docile)9 in ke-kheves alluf (like a docile lamb) (Jer. 11:19). In the latter verse the caf prefixed to keves (lamb) also pertains to alluf; i.e., the verse is to be read as if written ke-kheves ke-alluf (like a lamb, like an ox). The latter is normal Hebrew usage,10 as can be seen in I went about as though it had been my friend (ke-re'a) or my brother (ke-ach) (Ps. 35:14).
1. Hence the Bible lists two men, Anah and Zibeon, as being Oholibamah's father.
2. Had Scripture merely said, "Oholibamah daughter of Anah" we would not know which Anah the Bible is talking about. Cherez explains that Scripture could state that Oholibamah was Zibeon's daughter, when in fact she was his granddaughter because grandchildren are considered children.
3. Verses 15 and 16 list the chiefs of the sons of Esau from his wife Adah, among them the chief of Korah. Thus Korah must be Adah's son.
4. In verse 14 it is related that Oholibamah bore Korah. Thus our chapter speaks of two Korahs.
5. Adah's son. See note 8.
6. The five sons of Michal were really the children of Merab. Cf. San. 19b., "Michal bore these five children? Did not Merab give birth to them?" The Talmud answers, "Merab bore them but Michal raised them. Hence they are called her children."
7. (16) lists the chief of Amalek among the children of Adah. However, verse 12 states, And Timna was concubine to Eliphaz Esau's son and she bore to Eliphaz Amalek. Thus Amalek was the son of Timna, not the son of Adah.
8. This comment presents a problem. (12) state that Timna was Eliphaz's concubine, not Esau's concubine. Cherez posits a scribal error; i.e., in place of her husband, read her son. Weiser suggests that Ibn Ezra had a tradition that Timna was first Esau's concubine and then Eliphaz's concubine, hence Ibn Ezra's statement, "concubine of her husband." The Bible lists Amalek among Adah's children because Adah helped raise him (Weiser).
9. Ibn Ezra translates alluf as ox. Ke-kheves alluf does not mean like a great sheep, but rather like a lamb or like an ox.
10. It is normal Hebrew usage to place two cafs in succession, meaning like this or like that.
ותלד לעשו את יעיש כתיב, יעוש קרי.
ותלד לעשו את יעוש "she bore Ye-ush for Esau." The word is spelled as יעיש, but read as if it had been spelled יעוש.
יעוש – יעיש כתיב שקבץ י׳ אומות לבא על ישראל בחורבן הבית והם אהלי אדום וגו׳ וי׳ גליות גלו ישראל על ידו.
ואלה היו בני אהליבמה בת ענה בת צבעון – אם בת ענה היא, אינה בת צבעון, אלא ענה בנו של צבעון שנ׳ ואלה בני צבעון ואיה וענה, ובא (צבעון) [ענה] על אמו ויצא׳ אהליבמה מבין שניהם. לפי מה שאומר ר״ש מכאן שענה זכר היה בטוב פתר וצריך לומר שענה בא על אמו, אשת צבעון והוליד אהליבמה, אבל אין הדבר כך אלא ענה נקיבה היתה, ואהליבמה היתה בת ענה, וענה היתה בת צבעון שהולידה צבעון מאמו. והיינו דאמר פר׳ יש נוחלין (ב״ב קט״ו ב׳) שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה, וזהו שכתוב ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה. ועוד כתיב ואלה בני צבעון ואיה וענה איה שהיה זכר, וענה שהיתה נקבה, ולמה נמנה אותה ענה שהיתה נקבה עם הזכרים שהיו יושבי הארץ דה״ק אלה בני שעיר לוטן ושובל וצבעון וענה לפי שירשה ירוש׳ צבעון אביה בנכסי שעיר זקנה עם לוטן ושובל אחי אביה, שבת הבן חשובה כבן עצמו, וזהו שנ׳ יושבי הארץ יורשי הארץ. מכאן השיב רבן יוחנן בן זכאי ביש נוחלין (שם) שהיו אומרים צדוקים תירש הבת עם בת הבן, וכמו כן הוא אומר לא תירש בת הבן עם הבן, ולא היו חושבין בת הבן כזכר, והוכיח להם מכאן שחשובה כזכר לירש עם בנים זכרים, וכמו כן היא כזכר שתקדום לבת האב ומה שכתב הוא ענה בלשון זכר זהו מפני שירשה עם לוטן ושובל אחי אביה, ולפי׳ כת׳ בלשון זכר, ומפני שהיה אלוף דכתיב אלוף ענה. וא״ת מ״מ היאך ירשה עם אחי צבעון אביה, והלא איה אחיה היה דכתיב ובני צבעון איה וענה ולאיה היה לו מן הדין לירש עם אחיו קודם לענה, שהיה איה בן הבן ובהא כ״ע מודו. וי״ל דאיה בת בלא בנים, תדע שהרי אינו מונה בני איה לא עם הבנים ולא עם האלופים ותדע מה שכתוב הוא (איה) [ענה] אשר מצא נקבה היתה והיא ענה בת צבעון שהרי כתיב מיד אחריו ואלה בני ענה דישן ואהליבמה בת ענה, וי״ו דואלה מוסף על ענין ראשון, ומכאן נלמוד (לא) דלאו תרי ענה הוו, כך פר״ת.
פי׳ אחר מרבינו בכור שור, יש לפרש שענה זכר הוא והיה בן צבעון ואהליבמה בתו של ענה וירשה הר שעיר עם לוטן ושובל שהיו בני שעיר, ועל ידה נכנס עשו בעלה לרשת את הר שעיר, נמצא כח בת הבן גדול שהרי אהליבמה שהיתה בת ענה, וענה בת צבעון, וצבעון בן שעיר נמצאת אהליבמה בת בן בנו של שעיר ירשה להר שעיר עם לוטן ושובל בני שעיר, כ״ש שבת הבן תירש עם הבן, ומה שכתב אהליבמה בת ענה בת צבעון לפי שענה היה בן צבעון.
ותלד לעשו את יעוש ואת יעלם ואת קרח – משמע שקרח היה בן [עשו]. ותימה שהרי בפסוק של אחריו כתיב אלה אלופי בני עשו אליפז בכור עשו אלוף תימן אלוף אומר אלוף קנז אלוף געתם אלוף קרח, משמע שקרח בנו של אליפז, ונוכל לומר שאליפז בא על עדה והוליד ממנה קרח, והוו להו תרי קרח, חד קרח בן אהליבמה בת עשו, וקרח שני בן אליפז בן ענה אמו.
וכוונה התורה כוונה שנית בספור תולדות עשו להודיע שהיו בני יעקב י״ב כלם קדושים ובתוכם י״י אמנם בני עשו רובם היו ממזרים כי הנה אהליבמה בת ענה בת צבעון היתה ממזרת שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאת אהליבמה. וגם קרח ממזר היה ותמנע גם כן היתה ממזרת כמו שהוכיחו כל זה חז״ל מהפסוקים. עוד בא הספור הזה להודיענו כמה מהגדולה והכבוד קנו בני עשו להיותם מזרע יצחק ומגזע אברהם ועל זה ספר הכתוב האלופים שהיו מבני בניו בארץ אדום ושם אלוף הוא מלשון גדולה ומעלת אדנות ומפני שקודם בא עשו אל אדום היו שמה אנשים גדולים בני שעיר החורי שהיה אבי אומה קדמונית ומשל עליהם עשו לקיים מה שנאמר לו ועל חרבך תחיה לכן זכרם הכתוב גם כן כאן.
ואלה היו בני אהליבמה – בני האשה הזאת לא הולידו בנים עדיין כשנעשו הנזכרים למעלה אלופים בהר שעיר, או שהיו עדיין קטנים. והכתוב אינו מונה בני הבנים רק להודיע שהיו כולם אלופים. ולכן לא זכרה רק שמות בני האשה הזאת שהיא ילדה לעשו את יעוש ואת יעלם ואת קרח, ואם כבר זכרם למעלה (פסוק ה׳), נזכרו פעם שניה כאן להזכיר קורותיהם אחר שבאו להר שעיר, שנעשו אלופים.
ואלה היו בני אהליבמה – אין הכתוב מונה את בני בניה של אהליבמה משום שלא יצאו מהם אלופים.
These are the chiefs1 of the sons of Esav. The sons of Elifaz, Esav's firstborn: chief Teiman, chief Omar, chief Tzefo, chief Kenaz,
1. chiefs | אַלּוּפֵי – See Rashi and Rashbam, and see Yirmeyahu 13:21 where the word might be parallel to and synonymous with the word "רֹאשׁ" (head). Alternatively: "clans" (Shadal on verse 43, pointing to Shofetim 6:15 where "אַלְפִּי" means "my family"). The word likely stems from "אלף", meaning "one thousand", and might refer to one who ruled over a thousand others or a group which comprised about one thousand individuals.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םרלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותמזרחימנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורד״צ הופמןעודהכל
[כא] 1אלה אלופי בני עשו, פסל שאר משפחתו. (לקח טוב)
[כב] 2אלוף תימן, על שם מקומן בדרום, אלוף אומר מורה וסורר. אלוף קנז קנאזי זנאי. על שם הקניזי בני כנען. (שכל טוב)
״אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו״ – ״רַבְרְבֵי בְנֵי עֵשָׂו״ [ולא: רַבָּנֵי או רַבְרְבָנֵי כמקצת נוסחים]. אבל ״אַלּוּפֵיהֶם״ (יט) ״רַבְרְבָנֵיהוֹן״.1
1. הרב צובירי ״פרשה מפורשה״.
[אלין] רברבנוי דבנוי דעשו בנוי דאליפז בכוריהא דעשו רבה תימן רבה אומר רב(ו){ה} צפו רבה קנז.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכוריה״) גם נוסח חילופי: ״בוכריה״.
אילין רברבי בני עשו בני אליפז בוכרא דעשו רבא תימן רבא אומר רבא צפו רבא קנז.
These are the chieftains of the sons of Esau; the sons of Eliphaz, the first-born of Esau, Rabba Teman, Rabba Omar, Rabba Zephu, Rabba Kenaz,
והאולא צנאדיד בני עשו בנו אליפז בכרה תימן צנדיד ואומר צנדיד וצפו צנדיד וקנז צנדיד.
ואלה מנהיגי1 בני עשו: בני אליפז בכורו - תימן מנהיג, ואומר מנהיג, וצפו מנהיג, וקנז מנהיג.
1. רס״ג תרגם ״אלוף״ בכל הפרשה – צנדיד, המציינת מנהיג חזק, אדם נכבד, גיבור או ראש שבט. היא נושאת קונוטציה של כוח, סמכות ומעמד מכובד, ומתארת מנהיגי שבטים ואנשים רמי מעלה.
אלה אלופי עשו – ראשי משפחות.
אלה אלופי בני עשו THESE WERE CHIEFTAINS OF THE SONS OF ESAU – Heads of families.
אלופי בני עשו – פסל שאר משפחתו.
בני אליפז בכור עשו – שנאמר ותלד עדה לעשו את אליפז.
אלוף תימן – אלוף אומר. אלוף צפו. אלוף קנז. אלוף קרח. הוא תמנע הכתוב למעלה. הוא קרח הזכור כאן. כי דבר הנקרח מניע ממקומו. לכן קרח במקום תמנע. וזכרו באלופים בשם קרח. ותמנע נולד בארץ אדום. ולא היה קרח בן אהליבמה. כי זה הוא קרח בן אליפז בן עשו. אשר נקרא תמנע בדברי הימים. וגם הנה כתוב ותמנע שהוא בן אליפז. כי למעלה זכורים בני אליפז עם עשו עם עמלק בן פילגש אליפז. ופה אליפז עם קרח. אבל קרח בן עשו עצמו הוא הזכור למעלה ולמטה בן אהליבמה שילדה לעשו.
אלה אלופי בני עשו – פסל שאר בני משפחות אמותם:
בני אליפז בכור עשו – שבעה:
אלוף תימן – על שם מקומן בדרום:
אלוף אומר – מורה וסורר:
אלוף צפו אלוף קנז – קנאזי זנאי, על שם הקנזי בני כנען:
כל אלופים שבפרשה משריא עיירות ומשפחות.
א. רוזין הציע לתקן ל: שרי.
The word 'aluf in this portion always means a chieftain of a city or a family.
ופירוש אלוף – נשיא וגדול, [וכן: ואתה אנוש כערכי אלופי ומידעי (תהלים נ״ה:י״ד).]א ואין כן: ככבש אלוף (ירמיהו י״א:י״ט), רק הכ״ף ישרת עצמו ואחר עמו, וזה טעמו: ככבש וכאלוף, כי משפט לשון הקדש לדבר כן, כמו: כריע כאח לי (תהלים ל״ה:י״ד).
אלה אלופי בני עשו – לפי הנראה, יושבי הארץ החורי (להלן פסוק כ) שהיו בה לפני עשו, היה המנהג אצלם שלא לקרות אלוף אלא לכל מי שגדלה גבורתו ועלתה מדריגתו עד שיהיה במדריגת המלך1. די לך {בזה} שיבאר עוד בפיסקא2 שאחר זו (להלן פסוקים כ-כא) שלא נקראו בשם זה מן בני שעיר אלא שבעה אנשים בלבד, לוטן ושובל וג׳. ובני עשו ובני בניהם3 כל אחד מהם4 נקרא בשם זה מפני גדולתם ומפני רצון יושבי הארץ, לפי שהיו מזרע יצחק ואברהם. וזו התועלת לפי הנראה בהזכרת אלופי עשו ואלופי החורי, כדי שיבאר לנו יתעלה את קיום הבטחתו [לאברהם ו]ליצחק במאמרו (בראשית כב:יח, כו:ד) והתברכו בזרעך וג׳.
1. ריד. עי׳ לרד״ק בשרשיו (שרש אלף) שכתב: ׳ענין כל אלו שר וגדול, ואמרו רבותינו (סנהדרין צט:) כל אלוף מלכותא בלא תגא, כלומר אינו חסר מהיותו מלך אלא הכתר, כי מלך יקרא כשהוא מוכתר ואלוף שאינו מוכתר׳. והנה מבואר בדעת רבנו (מפירושו כאן וביותר מפירושו לפסוק הבא) שהתואר אלוף ניתן בהסכמת יושבי הארץ לאלו שבחרו בהם להיותם ראויים למדרגת שררה דומה למלך, ובכן זה מורה על רצון תושבי הארץ לבחור בזרע אברהם ויצחק. ואמנם מאידך גיסא, רש״י פירש שהם היו ראשי משפחות, ואף שלכאורה יש בזה ענין גדולה ושררה, אבל אי״ז מורה על הבחירה בהם דוקא. [ובדרך אגב, העירני רה״ש שימאנאוויטש שיש חילוק יפה של הגר״י הוטנר (שמקורו בספר הזכרון פחד יצחק עמ׳ נד והועתק לכמה ספרים) מדוע בעשו נאמר ׳אלופים׳ ואילו בישמעאל ׳נשיאים׳. ובתוך הדברים כתב שה׳תגא׳ שייכת ליעקב לבדו].
2. רטו. במקור: ׳פצל׳, ומובנו כאן פיסקא/יחידה ספרותית (ולא פרשה מפרשיות השבוע כמו שאפשר היה להבין בטעות מתרגומו של המהדיר ׳פרשה׳), כאשר העיר פרופ׳ נ׳ אילן במאמרו ׳הדים ליחסו של ראב״ם לנוצרים׳ (בתוך ׳תעודה׳ כח, עמ׳ 130 ושם הערה 53) ע״פ מילונו של פרופ׳ י׳ בלאו (עמ׳ 507).
3. רטז. נדצ״ל בני בניו, שהרי לא נזכרו בכתוב כ״א בניו ובני בניו של עשו, וכן תיקן המהדיר בנוסח שהדפיס (וגרר אחריו כל אלו שהעתיקו דברי רבנו על פי מהדורתו). ואמנם יתכן שבדוקא נקט רבנו לשון מליצית בהשראת לשון תפילת העמידה ׳ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה׳, היות וגם בזה יש קיום הבטחת השי״ת לאבות כמו שנתבאר בדבריו לעיל.
4. ריז. היינו חוץ מאליפז ורעואל שלא נקראו אלוף, כמו שביאר רבנו בפסוק שאחר זה (וגם בדברי רבנו להלן פסוק כה נאמר ׳כל׳ במובן ׳רוב׳ בענין זה).
אלה אלופי בני עשו ראשי משפחות. אינו ר״ל שמהם נולדו המשפחות אלא שהיו ראשים ונשיאים כל אחד מהם על משפחה אחת כמו נשיא בית אב שפירושו נשיא המשפחה שהרי בפרק חלק אמרו תמנע בת מלכים היתה דכתיב אלוף לוטן וכל אלוף מלכותא בלא תגא היא ופי׳ רש״י שר גדול אלא שאינו מוכתר:
בְּנֵי אליפז: הבי״ת דגושה. [בְּנֵי].
אלוף תֵימָן: בספרי הדפו׳ תומן כתי׳, וק׳ תימן, וכ״כ במנחת כהן, וכן מצאתי בס״א כ״י. ובספרי׳ אחרי׳ כ״י אין פה ק׳ וכתי׳ כי כתוב תימן ביו״ד, וכ״כ א״ת בפשיטות. וזאת להרמ״ה ז״ל, לפאת נגבה תימנה, מל׳ יו״ד כתי׳, וכל תימנה דכות׳, ומסי׳ תימנה, תֵימָן תֵימָנִי, מלאי׳ באורית׳ דכות׳, מארץ הַתֵימָנִי מל׳ יו״ד דכות׳, וכל התימני דכות׳, תֵימָן אומר מל׳ יו״ד כתי׳, וכל תימן באורית׳ דכות׳, לימין משפחת הַיָמִינִי כל לישנא מל׳ יו״ד כתיב. [תימן].
ראשי משפחות. כלומר היו נשיאים וראשים כל אחד מהם על משפחה אחת לא שמהם נוצרו המשפחות:
Heads of families. Rashi is saying they were leaders and heads, each over a different family, but not that the families were formed by them.
אלה אלופי בני עשו – לפי שהאלופים הללו כולם בני אליפז ובני רעואל ובני עשו מן אהליבמה הם, אבל עשו ואליפז ורעואל לא נזכרו בין האלופים, יראה בעיני כי האלופים הם חשובי המדינה וגדוליה, אבל עשו ואליפז ורעואל היו גדולי הר שעיר ומושלים בה. וכאמרו ״ואתן לעשו ולבניו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים״1 שבזמן שירדו יעקב ובניו מצרים היה הר שעיר לעשו ולבניו ירושה, וכמפורש במשנה תורה ״כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר״2 כי בזמן ההוא השמיד השם את החורים מפניהם, שכבר היו דלים והולכים מימי אברהם כשבאו עליהם אמרפל וחבריו. וכשבא עשו לארצם והתחברו עמו אנשים רבים והיה שר עליהם והתחתן עם יושבי הארץ, התגבר עליהם וירש את הר שעיר, ומשל עליו הוא ואליפז ורעואל בניו. ובני בניו, ובניו מן אהליבמה נעשו כולם אלופים ושרים בארץ אדום וכמו שיתבאר.3
1. יהושע כד, ד.
2. דברים ב, ה.
3. בפסוק טז.
אלוף – עיקר שם זה נתן לבעל נעורים על אשתו, ולהראות אהבתם למושל ארץ כנוהו גם הוא אלוף.
אלופי – ענין אלוף הוא שר וגדול:
אלופי בני־עשו – שרי עשו וחורי נקראים בתואר אלוף,1 ואצל הנביא זכריה2 מצויינים בתואר זה גם שרי יהודה. תואר זה נגזר מן אלף, השווה מיכה ה׳:א׳, ופירושו כמו שבט.3 מכל מקום מתכוון כאן הכתוב למנות לא רק את השרים־הנשיאים, כי אם גם את השבטים. כמו במניית נשיאי ישמעאל.4
תימן – מוזכר עוד כאזור באדום.5
קנז – למעלה ט״ו:י״ט מוזכר שבט ״הקנזי״ אשר יכול להיות זהה עם קנז המוזכר כאן, לפי אחת המובאות בבא בתרא נ״ו., וכן גם במדרש.6בבמדבר ל״ב:י״ב ועוד מצויין כלב בן יפונה בשם ״קנזי״, וזאת משום שהיה בנו חורגו של קנז, אבי אחיו עתניאל, כפי שכותב שם רש״י.7
כמובן שאין לצאצאי יהודה אלה דבר עם בני אדום, ודמיון השמות הוא מקרי, כמו דמיון שם קרח מבני לוי עם קרח האדומי המוזכר כאן.
אך מקומו של קרח כאן בפסוק טז, בין בני עדה, הוא תמוה, שהרי מבני אהליבמה היה. לדעת הראב״ע8 מזכירו הכתוב ״עם אלופי אליפז, שהיה דר עמהם; גם יתכן שמתה אמו, כי הוא הקטן מבני אהליבמה, וגדלה עדה את קרח עם בניה ונכתב עליו שהוא מבניה...״. פשוט יותר אפשר להניח, כי שבט קרח האדומי נתחלק לשנים, כמו שבטו של מנשה משבטי ישראל, וחלק אחד מהם התיישב עם בניו של אליפז.9
chief Korach,1 chief Gatam, chief Amalek. These are the chiefs of Elifaz in the land of Edom; these are the sons of Adah.
1. chief Korach | אַלּוּף קֹרַח – Above, Korach is listed among the sons of Oholivamah, not of Elifaz. See Rashbam that this is likely a different person, perhaps another name for the Timna who is mentioned in Divrei HaYamim I 1:26 as being one of Elifaz' children.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג תועלותמנחת שימלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״בעודהכל
[כג] 1אלוף קרח, הוא תמנע הכתוב למעלה הוא קרח הזכור כאן. (לקח טוב)
[כד] 2געתם, אלו שמות שאין נחלקין געתם כו׳. (מסכת סופרים פ״ה הי״א)
[כה] אלוף געתם, עת גע יום פקודת עונו מיד תם עונך בת ציון (איכה ד׳:כ״ב). (שכל טוב)
1. המשך המאמר בלקח טוב כי דבר הנקרח מניע ממקומו, לכן קרח במקום תמנע, וזכרו באלופים בשם קרח, ותמנע נולד בארץ אדום, ולא היה קרח בן אהליבמה, כי זה הוא קרח בן אליפז בן עשו, אשר נקרא תמנע בדברי הימים, וגם הנה כתוב ותמנע שהוא בן אליפז, כי למעלה זכורים בני אליפז עם עשו עם עמלק, בן פלגש אליפז ופה אליפז עם קרח אבל קרח בן עשו עצמו, הוא הזכור למעלה ולמטה בן אהליבמה שילדה לעשו.
Rabba Korach, Rabba Gaatam, Rabba Amalek: these are the chieftains of Eliphaz, whose habitation was in the land of Edom; they are the sons of Adah.
וקרח צנדיד וגעתם צנדיד ועמלק צנדיד האולא צנאדיד אליפז פי בלד אדום האולא בנו עדה.
וקרח מנהיג, וגעתם מנהיג, ועמלק מנהיג, אלה מנהיגי אליפז בארץ אדום, אלה בני עדה.
אלוף קרח – זה תמנע, שבתחלת הפסוק שלמעלה שמופסק בטעם לגרמיה, כשדרשינן כי דבר המקרא הרי היא מתמנע ממקומו, לכך הזכיר את קרח במקום תמנע:
אלוף געתם – עת גע יום פקודת עונו מיד תם עונך בת ציון:
אלוף עמלק – כבר דרשינן:
אלה אלופי אליפז בארץ אדום – אבל קרח האחר בנו של אהליבמה נולד בארץ כנען:
אלה בני עדה – שמונה:
ואלוף קרח הנזכר בבני אליפז, נראה בעיני שהוא תמנע שבבני אליפז הנזכר בדברי הימים (דברי הימים א א׳:ל״ו), שהרי בבני אהליבמה יש קרח אחר.
It seems to me that 'aluf qorah, mentioned among Eliphaz's sons (in vs. 16), refers to Eliphaz's son Timna, mentioned in Chronicles (I, 1.36), and does not refer to the Korah of our chapter (vss. 14 and 18), who was a son of Oholibamah.
אלוף קרח אלוף געתם – זה קרח אינו נמנה למעלה במניין הבנים. ושמא אחד מבני אליפז ילדו, ונעשו משפחה {לעצמה}א והעמידו אלוף, כמו מנשה ואפרים שהעמידו בניםב כל אחד לעצמו.
ורבותינו אמרו: כי אליפז בא על אהליבמה והולידו, ולפיכך מנהו באלופי אליפז ובאלופי אהליבמה ובבניה.
א. ההשלמה ע״פ ספר הג״ן.
ב. בספר הג״ן: נשיא.
אלוף קרח אלוף געתם – CHIEF KORACH CHIEF GATAM – This Korach is not enumerated above in the sons. And it is possible that one of the sons of Eliphaz bore him, and they were made a family for themselves and appointed a chief, like Menashe and Efraim who had [distinct] families, each one for himself.
And our Rabbis said: that Eliphaz came onto Oholivama and gave birth to him, and therefore he is enumerated in the chiefs of Eliphaz and in the chiefs of Oholivamah and her sons.
אלוף קרח – והנה קרח לא נזכר למעלה בבני אליפז אלא בבני אהליבמה, ואולי קרח זה היה בן לאחד מבני אליפז והיה אלוף וזכרו עם האלופים בני אליפז.
בארץ אדום – שנולדו שם והיו אלופים שם.
אלה בני עדה – בני בן עדה, והנה עמלק לא היה מבן עדה כי בן פלגש היה, אלא זכרו לפי שהיה אלוף, ואמר על הרוב אלה בני עדה.
אלוף קרח. Korach had not been mentioned earlier as a son of Eliphaz, but merely as a son of Oholovimah. Perhaps this Korach was another son of Eliphaz who had become an Aluf, and has now been mentioned with the other Aluphim who were sons of Eliphaz.
בארץ אדום, who had been born in the land of Edom and who had risen to the positions of Aluphim there.
אלה בני עדה, the sons of the son of Adah. Amalek was not a son of Adah, seeing he was the son of a concubine. The only reason why he is mentioned in this verse is because he too had risen to the position of an Aluph. The Torah, concentrating on the majority, simply lumps them all together as “sons of Adah.”
אלוף קרח אלוף געתם – זה מורה כי בכלל בני אליפז היה בן אשר שמו קרח, ולא נזכר במאמרו ויהיו ובני אליפז (פסוק יא)1.
והקדים {הכתוב} בין האלופים את קנז לגעתם, ובהזכרת הבנים (פסוק יא) {הקדים} [געתם לקנז], ולא יארע דוגמת זה בדיבורו יתעלה דרך מקרה – כי לא דבר רֵק וג׳(דברים לב:מז)2.
ואמרו כי קרח הנזכר כאן הוא תמנע הנזכר בדברי הימים (א א:לו) שהוא אלוף3, והם שני שמות לאיש אחד, והוא הנכון יותר4.
והנראה לי בפירוש ענין קנז וגעתם5 – כאשר הזכיר את הבנים הזכיר אותם לפי סדר תולדותם, וכאשר הזכיר את האלופים [הזכיר אותם] לפי סדר מעלתם6, והרי לא מתחילת לידתם היו נקראים אלופים, כמו אצל הפרנקים7 – אשר שורשם מן בני עשו8 – {יש} תנאים עד עכשיו למי שיהיה פרש אביר כדי שיהיה {נחשב} [מן] חיל פרשיהם האבירים9. ובכן התקדם קנז ונתמנה לאלוף אע״פ שהיה יותר צעיר בשנים לפני {שנתמנה} אחיו געתם שהיה גדול ממנו10.
ומאמרו אלה אלופי אליפז בארץ אדום – הראה בו את הסכמת יושבי הארץ על התמנותם לאלופים מבלי חולק ומתנגד ביניהם. והנראה כי אליפז בן עשו ורעואל בן עשו לא נתמנה אף אחד מהם לאלוף, אפשר מפני שלא היה מצבם מצב מי שמתמנה לאלוף11, אבל בני אהליבמה כולם נתמנו לאלופים לפי שהיה מצבם דורש שיתקדמו.
1. ריח. גם ראב״ע ורד״ק ורמב״ן עמדו על תמיהה זו, ודברי רבנו כ׳מדרש לקח טוב׳. [הערות נהור שרגא]
2. ריט. כוונת סיומת זו היא על פי מאמר חז״ל (ירושלמי שביעית א:ה ועוד): ׳כי לא דבר רק הוא, ואם דבר ריק – הוא מכם׳, וכמו שהביא הרמב״ם במו״נ (ג:נ) בהקשר זה גופא מאמר חז״ל זה. ולעיל מיניה שם (ג:כו) ביאר הרמב״ם כוונתם ז״ל: ׳רצונם לומר שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן החסרון הוא בהשגתם׳. והשוה לשון רבנו להלן פר׳ וארא (שמות ז:ח)׳ויאמר ה׳ וג׳ – לא ידעתי [מה החילוק] בין ויאמר לוידבר, ולמה אמר פעם ויאמר ופעם וידבר – ואם ריק הוא מכם ריק׳.
3. רכ. צ״ב ששם לא נאמר שהוא אלוף, ואפילו אם נגיה ׳לפי שהוא אלוף׳ כהשערת המהדיר, עדיין אין לו מובן. ואולי ניתן לשער שהמילים ׳שהוא אלוף׳ נשתרבבו כאן משורה שלמעלה, ושיעורו ׳וקרח שנזכר כאן שהוא אלוף, הוא תמנע הנזכר בדברי הימים׳, ובכן הכל על מקומו יבא בשלום. [והעירני רה״ש שימאנאוויטש שיש ליישב הקושיא, שהרי גם בסוף פרקין וגם בדה״י נאמר ׳אלוף תמנע׳, ויש לומר שהכוונה לתמנע מבני אליפז. או שמא כל השושלת אחריו קרויה תמנע על שם הראשון (וזהו ע״פ דרכו של רבנו להלן בביאור אלוף תמנע). וכוונת רבנו שמאחר וקרח האמור כאן היה אלוף, ותמנע האמור שם היה אלוף, מסתבר שאדם אחד הם].
4. רכא. קיצר רבנו בזה ונראה שרצונו כעין שכתב הרשב״ם (פסוק יב) בשם ׳שוחר טוב׳. והיינו שיש שתי שאלות בנוגע לבני אליפז: א׳ – למה לא מנה תמנע בין בני אליפז כאן כמו שמנאו בדברי הימים, וב׳ – למה לא נמנה קרח בין בני אליפז בסדר שמותיהם כיון שאח״כ מפרט אלופי אליפז ומנה קרח ביניהם. שתי השאלות יפות נדרשות במדרש רז״ל, וראה מה שפירש רש״י בזה. רבנו עונה רק על השאלה הראשונה, ואומר שתמנע הנמנה בדה״י הוא ניהו קרח הנזכר בין האלופים כאן, אבל לא ענה על דקדוקו למה לא נזכר קרח בפירוש כבן בין הבנים.
ישוב מעניין לפי דרך זה הוא מש״כ רשב״ם (והביאו הגר״א בביאורו לדה״י שם), וכעי״ז כתב רמב״ן כאן על דעת ׳רודפי הפשט׳, שהשם ׳תמנע׳ שבבפסוק יב נדרש לפניו ולאחריו כאחד. לפניו כאחד מבני אליפז והוא שם זכר, ולאחריו כפילגש לאליפז והוא שם נקבה. ועי׳ ברשב״ם שביאר הטעם שנקרא קרח/תמנע בשני שמות, מפני ששמו הראשון היה תמנע, וכשלקח אביו את תמנע אחות לוטן לפלגש שינה שם בנו לקרח. (ועי׳ עוד ברמב״ן כאן ובמלבי״ם לדה״י שם שפירשו באופנים אחרים).
5. רכב. היינו ענין הקדמת קנז לגעתם וגעתם לקנז שהעיר עליה רבנו בפיסקא שלפני פנינו. נראה שתחילה ביאר רבנו מה שאמרו בפסוק זה לפניו, ושוב חזר לבאר מה שנראה לו לחדש בענין זה, ואמנם בדפו״ר גרע המהדיר דברי רבנו משם והוסיפן ודרשן כאן במקומו הנכון לפי הענין, ולא השגיח שלשון רבנו ׳והנראה לי בפירוש ענין געתם וקנז׳ מורה שהוא חוזר למה שנזכר כבר מקודם, אבל אינו עדיין עומד באותו ענין, שא״כ היה אומר ׳והנראה לי בזה׳ וכדו׳.
6. רכג. במקור: ׳תקדמהם׳ (והמהדיר תירגם מילולית: ׳התקדמותם׳), והכוונה לסדר הקדימה שלהם במינוי שררה וכדו׳ (לדעת פרופ׳ נ׳ אילן במאמרו ׳הדים ליחסו של ראב״ם לנוצרים׳ בתוך ׳תעודה׳ כח, עמ׳ 126, עדיף לתרגם כאן: ׳לפי סדר דרגת השררה שלהם׳, ובהערה 30 שם ציין למילונם של פרופ׳ בלאו עמ׳ 533, ושל פרופ׳ מ״ע פרידמן עמ׳ 777 ע״ש). והשוה לשון הרמב״ן שכתב: ׳ומנה הכתוב האלופים דרך מעלתם, על כן הקדים קנז וקרח לגעתם׳, וכעי״ז פירש רבנו לעיל (פסוק ד).
7. רכד. במקור: ׳אלפראנג׳ ׳ (בתרגום המהדיר: ׳הנוצרים׳, ואמנם לא דק שבכל פעם קורא רבנו נוצרים ׳אלנצארי׳, ולא עוד אלא שבפר׳ תצוה כח:ד, וכח:לא תירגם המהדיר ׳הצרפתים׳, ׳אנשי צרפת׳), והכוונה בזה לארצות מערב אירופה הנוצרית (לכאורה ע״ש פרנקוניה שהוא חבל ארץ בגרמניה), בניגוד לארצות צפון אפריקה המוסלמית. [כמו שהוא אצל ר׳ תנחום הירושלמי בספרו ׳אלמרשד אלכאפי׳ (מהד׳ שי עמ׳ 122) ׳כמא אן אליום סרוג׳ אלפרנג׳ גיר שכל סרוג׳ אלאסלאם׳ (=כמו שהוא היום שאוכפי האירופאים אינם כמו אוכפי המוסלמים), וכך הוא שימוש המלה בלשון השואל בשו״ת הרמב״ם (מהד׳ בלאו ח״א סי׳ צא, והכוונה שם למדינת סיציליה כאשר הראה פרופ׳ בלאו שם ע״פ ההשוואה לסי׳ צה) ובלשון הרמב״ם עצמו במו״נ (ג:מח) בדברו על ארצות אוכלי בשר החזיר. ובספר המצוות (ל״ת מד, וראה הערת הר״י קאפח במהדורתו שם עמ׳ רג הערה 23) הזכיר ׳קיסיסי אלפראנג׳ ׳ (=נזירי הפרנקים; בתרגומים הישנים: ׳הגלחים׳, ושמרו הטעם ולא המילים)].
8. רכה. בענין זה שהנוצרים הם מזרע עשו [ע״פ רוב], ראה מה שביאר רבנו לעיל פרשת תולדות (כה:כג), ועמש״כ שם בהערות.
9. רכו. הכוונה למנהגים ידועים בימי הביניים בממלכות אירופה הנוצרית שכללו טכסיסי הענקת תוארי אבירות (Knighthood) לפרשים (לוחמים רוכבי סוס) מצטיינים עבור שירותיהם לממלכה. שרש קוד האבירות (Code of Chivalry) – שאליו רומז רבנו כאן – קדם לימי הביניים, אבל הוא התפתח באירופה של ימי הביניים מהאידיאליזציה הרחבה של הפרשים – המעורבת באומץ לב צבאי, בהכשרה אישית ובשירות לאחרים – בייחוד באימפריות אירופה הפרנקית.
יפה העיר פרופ׳ נ׳ אילן במאמרו ׳הדים ליחסו של ראב״ם לנוצרים׳ בתוך ׳תעודה׳ כח (עמ׳ 127 ושם הערה 35), שמכלל דברי רבנו אתה למד שבניגוד לנוהג האירופאי, לפי הנוהג המוסלמי הוכתר הבן בתוארי כבוד שהוענקו לאב, וזה מתאים למה שכתב רבנו בתשובתו (סי׳ ד, מהד׳ פריימאן-גויטיין עמ׳ 19) אודות הנוהג בקרב (היהודים) דוברי לשון ישמעאל: ׳כמו שיאמרו [היום] בלשון ישמעאלים למי שהוא בן שר או ממשפחת שררה אע״פ שלא נתמנה מימיו על [ישראל] שום מינוי [קורין לו ריי״ס כלומר בשם אביו]׳. [ואשר להיכרותו של רבנו במנהגי הפרנקים ראה מש״כ בזה פרופ׳ אילן במאמרו שם (עמ׳ 127–128), שניסה להבין את הדברים לאור ההקשר ההיסטורי של מסעי הצלבנים ונסיונם לכבוש את קהיר בחיי רבנו. ואמנם דומה שאין כל צורך בזה, שהרי רבנו כמו אביו לפניו (כמו שתועד במקורות שצויינו בהערה למעלה) בתור נגיד ומצוה לאומים, וכמי שעמד בראש קהלה גדולה במטרפולין גדול העומד על פרשת דרכי נתיבי המסחר, ודאי היתה מצודתו פרוסה למרחקים, ואין כל פלא אפוא אם היה ער למתרחש ולמנהגים ידועים באימפריה הפרנקית].
10. רכז. השוה פירוש הרמב״ן: ׳ומנה הכתוב האלופים דרך מעלתם, על כן הקדים קנז וקרח לגעתם׳.
11. רכח. ז״א מי שראוי להיות מתמנה לאלוף. וביאור זה מתאים עם שיטת רבנו לעיל (פסוק ד) כי אליפז ורעואל נולדו לפני בני אהליבמה, ויתכן שלא עלתה משפחת עשו לגדולה עד שנולדו בניה היא. [הערות נהור שרגא]
אלוף קרח – הנזכר בבני אליפז. יש מפרשים: שהוא תמנע שבבני אליפז הנזכר בדברי הימים (דברי הימים א א׳:ל״ו), שהרי בבני אהליבמה יש קרח אחר,1 ובמסכת סוטה פר״ש (רש״י בבלי סוטה י״ג.): יש קרח בן אליפז ויש קרח בן אהליבמה.
ויש אומרים: ששניהם אחד הם, ומה שהזכירו הכתוב עם אלופי אליפז, לפי שדר עמהם, ואהליבמה אמו מתה בעודו קטן, ולקחתו עדה וגדלתו עם בניה, וחיה והיה לה לבן. וכן מצינו שעמלק נכתב מבני עדה בשביל שהוא בן שפחת בנה.2
אלוף קרח, "a chieftain over a thousand, named Korach. This person has already been listed amongst the sons of Eliphaz that has been mentioned in Chronicles I 1,36, seeing that the Korach who was a son of Oholivamah is a different Korach. In the tractate Sotah 13, Rashi explains that there was a Korach who was the son of Eliphaz as well as a Korach who was the son of Oholivamah. Some commentators argue that both times the Torah refers to the same Korach; the reason why the Torah mentions the "second" Korach is only because he lived together with the alufey Eliphaz. His mother Oholivamah died while Korach was still very young and she adopted him and raised him with her own children. We find something parallel concerning Amalek, who is linked together with the sons of Adah because he was the son of Adah's servant maid.
אלוף קרח – זהו תמנע שמונה בדברי הימים וכמו שבארנו (בפסוק י״ב).
אלוף געתם – כשמנה שמות הבנים זכר געתם לפני קנז, אולי בענין הגדולה נמנים דרך מעלתם, וכן דעת רמב״ן ז״ל.
בארץ אדום – לדעתי הר שעיר וארץ אדום שני ענינים הם. הר שעיר נקרא ״ארץ שעיר״ והוא מחוז אחד במדינת אדום. ו״מדינת אדום״ ארץ גדולה ומלכו בה מלכים גדולים. והחורים ישבו במחוז הר שעיר לבד, ואותו נתן השם לעשו ולבניו לרשת אותו. ומדינת אדום ישבו בה עמים אחרים. וכאשר ירשו עשו ובניו את הר שעיר נעשו בניו הצעירים הנולדים מאהליבמה, ובני בניו מאליפז ורעואל, אלופים ונכבדים במדינת אדום כולה, שבהיותם נכבדים וגדולי היחס וגבורי מלחמה בחרו בהם יושבי ארץ אדום להיום אלופים. ולכן נאמר כאן ובפסוק הסמוך שהיו אלופים בארץ אדום, ולא אמר בארץ שעיר או בהר שעיר כמו שנאמר בראש הענין,1 לפי שבארץ שעיר משלו עשו ובניו, ובני בניו נעשו אלופים בארץ אדום ולכן נאמר ״ארצה שעיר שדה אדום״,2 הר שעיר שהוא בשדה אדום, ועוד אפרש.
1. פסוק ט.
2. בראשית לב, ד.
אלוף קרח – ולהלן נזכר אלוף קרח בין בני אהליבמה, מזה נראה כי שנים היו, וקרוב הדבר שזה היה תמנע בן אליפז הנזכר בדברי הימים, ושני שמות היו לו, שהרי למעלה בבני אליפז השמיט קרח, וכאן השמיט תמנע:
אלוף קרח: ידוע הקושי בזה1. והנראה, דזה מבואר בדברי הימים (א,לו) דלאליפז היה בן שנקרא תמנע, וכבר פירשו הראשונים2 ד״ותמנע היתה פילגש״ קאי תיבת ״ותמנע״ גם על מקרא הקודם ״וקנז ותמנע״3. אמנם לא נקרא אלוף שלו על שמו כדי שלא יתחלף על זרע תמנע4 אחות לוטן נשיא הארץ, על כן נקרא על שם בנו שהיה לו ושמו קרח5.
בארץ אדום: וכן כתיב באלופי רעואל, משא״כ בבני אהליבמה. היינו משום שאלופי אליפז ורעואל היו רק איזה משך בארץ אדום ואח״כ נתרחקו כמו שכתבתי לעיל (פסוק י״א), משא״כ בני אהליבמה לעולם המה עיקר אדום בהר שעיר, באשר המה בני שעיר החורי6.
1. מיהו קרח זה שמוזכר כאן ״אלוף קרח״, הרי מדובר על ״אלה אלופי אליפז״ (סיום הפסוק), ולא מצאנו לו בן בשם קרח. ועיין ברד״ק שכתב – ׳ואולי קרח זה היה בן אחד מבני אליפז והיה אלוף, וזכרו עם האלופים בני אליפז׳. וברשב״ם ובחזקוני כתבו שהוא תמנע שבבני אליפז, הנזכר בדברי הימים א׳ (א,לו).
2. כך מצאנו ברשב״ם בפסוק י״ב, הביאו רבינו בקדמת העמק (אות ו׳) בשם הגר״א.
3. שלאליפז היה גם בן שנקרא תמנע, מלבד פלגשו שנקראה תמנע.
4. שהיתה פלגש לאליפז.
5. כלומר, לתמנע בנו של אליפז היה בן שנקרא קרח, ועל שמו נקרא תמנע ״אלוף קרח״. אך כל אלה ממשפחת עדה ולא ממשפחת אהליבמה.
6. שהרי בני שעיר החורי היו צבעון וענה (פסוק כ׳), ואהליבמה היתה ״בת ענה בת צבעון החוי״ (פסוק ב׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירלב״ג תועלותמנחת שימלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״בהכל
And these are the sons of Re'uel, Esav's son: chief Nachat, chief Zerach, chief Shammah, chief Mizzah. These are the chiefs of Re'uel in the land of Edom; these are the sons of Basemat, Esav's wife.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמלאכת מחשבתעודהכל
These are the sons of Reuel, Eisav’s son: Chief Nachat, Chief Zerach, Chief Shamah, Chief Mizzah. These are the chiefs of Reuel in the land of Edom. These are sons of Basemat, the wife of Eisav.
ואלין בנוי דרעואל בר[ה] דעשו רבה נחת רבה זרח רבה שמה רבה מזה אליןא רברבנוי דרעואל בארעהון דאדומיי אליןב בנוי דבשמת אתתיה דעשו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ואילין בני רעואל בר עשו רבא נחת רבא זרח רבא שמה רבא מזה אילין רברבי רעואל דמדורהון בארעא דאדום אילין בני בשמת איתת עשו.
And these are the sons of Reuel bar Esau; Rabba Nachath, Rabba Zerach, Rabba Shammah, Rabba Mizzah; these are the chieftains of Reuel, whose habitation was in the land of Edom. These are the sons of Basemath wife of Esau.
והאולא צנאדיד רעואל בן עשו נחת צנדיד וזרח צנדיד ושמה צנדיד ומזה צנדיד האולא צנאדידה פי בלד אדום והם בנו בשמת זוג֗ה עשו.
ואלה מנהיגי רעואל בן עשו: נחת מנהיג, וזרח מנהיג, ושמה מנהיג ומזה מנהיג. אלה מנהיגיו בארץ אדום והם בני בשמת אשת עשו.
ואלה בני רעואל בן עשו אלוף נחת אלוף זרח [אלוף שמה אלוף מזה] אלה אלופי רעואל בארץ אדום אלה בני בשמת אשת עשו:
And these are the sons of Oholivamah, Esav's wife: chief Ye'ush, chief Yalam, chief Korach. These are the chiefs of Oholivamah the daughter of Anah, Esav's wife.
א. אׇהֳלִֽיבָמָ֛ה =ל1,ש,ק3 (געיה באות למ״ד כמו בתחילת הפסוק); ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, עמ׳ 247 והערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח. • ל!=אָֽהֳלִיבָמָ֛ה (געיה באות אל״ף), וכך אצל ברויאר. • מג״ה=אָהֳלִיבָמָ֛ה (אין געיה) • לטריס וקורן=אָֽהֳלִֽיבָמָ֛ה (שתי געיות כאן ובתחילת הפסוק) • סימנים=אָֽהֳלִֽיבָמָ֛ה (כנראה בעקבות כתי״ל, ובניגוד לתחילת הפסוק שם ניקדו אָהֳלִֽיבָמָה֙)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאמושב זקניםרלב״ג תועלותמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלעודהכל
These are the sons of Oholivamah, wife of Eisav: Chief Yeush, Chief Yaelam, Chief Korach. These are the chiefs of Oholivamah, daughter of Anah, wife of Eisav.
ואלןא בניה דאהליבמה אתתה דעשו רבה יעוש רבה יעלם רבה קרח אליןב רברבניה דאהליבמה ברת ענה אתתיה דעשו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואלן״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ואילין בני אהליבמה איתת עשו רבא יעוש רבא יעלם רבא קרח אילין רברבי אהליבמה ברת ענה איתת עשו.
And these are the sons of Ahalibama wife of Esau; Rabba Jeush, Rabba Jaalam, Rabba Korach; these are the chieftains of Ahalibama, daughter of Adah wife of Esau.
והאולא בנו אהליבמה זוג֗ה עשו יעוש צנדיד ויעלם צנדיד וקרח צנדיד האולא צנאדיד אהליבמה אבנה ענה זוג֗ה עשו.
ואלה בני אהליבמה אשת עשו: יעוש מנהיג, ויעלם מנהיג וקרח מנהיג, אלה מנהיגי אהליבמה בת ענה אשת עשו.
אלוף יעוש אלוף יעלם אלוף קרח – זה קרח אין לו שם אחר:
אלה אלופי אהליבמה בת ענה אשת עשו:
ולא נזכרו בנים להם – כלומר ליעוש ויעלם וקרח1 – וכל שכן שלא נזכר אם הם {היו} אלופים או לא. אפשר שלא הולידו2, או הולידו ולא היו {בניהם} ראוים להיות מתמנים לאלופים. כל האלופים האלה מספרם ארבעה עשר: בני אליפז שבעה, ובני רעואל ארבעה, ומבני עשו עצמו שלשה.
1. רכט. שהרי אלוף קרח הנזכר (בפסוק טז) היינו קרח בן אליפז כפי שפירש רבנו לעיל, וכ״כ הרשב״ם (פסוק טו): ׳ואלוף קרח הנזכר בבני אליפז. נראה בעיני שהוא תמנע שמבני אליפז הנזכר בדברי הימים שהרי בבני אהליבמה יש קרח אחר׳.
2. רל. לדרכו של רבנו שאלוף הינו שררה שנבחרו לה, יתכן לומר שלא הולידו יעוש יעלם וקרח אע״פ שנקראו אלופים, אבל לרש״י שהבאנו לעיל שפירש שאלוף הוא ראש משפחה לא יתכן לומר כן.
אלוף קרח – תימ׳ שזה קרח לא הוזכר למעלה בבני אליפז. ושמא אחד מבני אליפז ילדו ונעשה ראש משפחה לעצמו. ורבותי׳ אמרו (בראשית רבה פב:יב) שאליפז בא על אהליבמה וילדה קרח. ולכך מוניהו עם אלופי אליפז ואהליבמה (בראשית לו:יח).
אלוף קרח – תימה שזה קרח לא הוזכר למעלה בבני אליפז, ושמא י״ל שאחד מבני אליפז ילדו ונעשה ראש משפחה לעצמו. ור״ת אומר שאליפז בא על אהליבמה, וילדה קרח לכך מינהו עם אלופי עשו ואהליבמה.
אלוף יעוש – בבני אהליבמה לא נאמר בארץ אדום כי בני עשו הם, וצעירים לימים מאליפז ורעואל. ואביהם ואחיהם הגדולים היו שרים בהר שעיר, והצעירים היו אלופים בשעיר.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאמושב זקניםרלב״ג תועלותמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלהכל
These are the sons of Esav and these are their chiefs; he is Edom.1
1. he is Edom | הוּא אֱדוֹם – See Shadal that the connotation is that all these sons and chiefs mentioned constitute the nation of Edom. R. D"Z Hoffmann adds that the fact is repeated so as to differentiate the descendants of Esav just mentioned with those of Se'ir listed in the upcoming verses.
These are the sons of Eisav, and these are their chiefs. He is Edom.
אליןא בנוי דעשו ואליןב רברבניהון הוא אדום.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואלין״) גם נוסח חילופי: ״ואליין״.
אילין בני עשו ואילין רברבנהום הוא אבא דאדומאי.
These are the sons of Esau, and these their chieftains. He is the father of the Edomites.
אלה בני עשו ואלה אלופיהם – את מוצא י״ג אלופים כתובים כאן כנגד י״ג שבטי ישראל, שכן כתוב אפרים ומנשה וגו׳ (בראשית מ״ח ה׳). וכשם שאתה מוצא בבני יעקב שהם י״ד עם יוסף ואינן עולין למנין י״ג, שאלוף אליפז הוא אלוף קרח של בני עשו, ללמדך כמה שכר גדול הב״ה פורע לעשו על שכבד לאביו, ואלמלא לא יצא לתרבות רעה היה שוה ליעקב בכל.
האולא אלכ֗מסה בנו עשו והאולא אלאכ֗ר צנאדידהם והם אלאחמריוןא.
א. והם אלאחמריון] ליתאא
אלה החמישה בני עשו ואלה האחרים מנהיגיהם והם האדומים.
ואלה אלופיהם הוא אדום – הוא ברשעתו מתחלתו ועד סופו. ומה שכתוב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. לפי שמכר הבכורה והניח לו הארץ.
אלה בני עשו ואלה אלופיהם – בני אליפז ז׳ בני רעואל ד׳ הכל אחד עשר אלופים לעשו.
אלה בני עשו – לפסול שאר בני משפחות אחותם:
ואלה אלופיהם – הוסיף בני בנים:
הוא אדום – הוא ברשעו מתחלת ועד סופו, ומה שכתוב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (פסוק ו), לא לשום דבר, אלא לעניין שדרשנו בו בפסוק:
אלה בני עשו ואלה אלופיהם – בני עשו הם האבות הנזכרים ובכללם בניהם ובני בניהם, והנזכרים הם אלופים כל אחד אלוף למשפחה אחת מהם.
ואמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ״ב): כל אלוף מלכותא דלא תגא.
ונכתבו תולדות עשו בתורה לכבוד יצחק כמו שנכתבו תלדות ישמעאל לכבוד אברהם, ועוד נזכרו שמותם כדי שידע אדם שם המשפחות שיצאו מהם שנקראים על שמם כדי שלא יתגרו בם ישראל, כמו שאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו (דברים ב׳:ד׳).
אלה בני עשו ואלה אלופיהם, the sons of Esau are the “patriarchs” all of whom have been mentioned as being Aluphim, heads of families, clans. Our sages in Sanhedrin 99 have said that every person named here as אלוף was in fact a king, except that he had not formally been “crowned.” The reason why the Torah bothered to list all these descendants of Esau was as a sign of respect for Yitzchok, just as the descendants of Yishmael had been listed at the end of Parshat Toldot as a sign of respect for Avraham. An additional reason for mentioning all these names is to teach us that it is important for any human being to know his antecedents, and after whom he himself has been named. In the case of Israelites this will help ensure that their legitimacy will not be challenged, that no one can call them mamzer, bastard, and get away with it. The Torah considers this so important that when referring to the Israelites entering lands which once belonged to the sons of Esau, it writes: “you are now crossing into territory of your brothers the sons of Esau.” (Deut. 2,4.)
ואלה אלופיהם – אלו חמש עשרה הנזכרים, שמהן שלשה בניו אלופים בהר שעיר וי״ב בני בניו אלופים בארץ אדום.
הוא אדום – מלת ״הוא״ שב על עשו, כי שמו היה ״אדום״ וממנו נקראת הארץ כולה ״ארץ אדום״ לפי שיוצאי מעיו נעשו אלופים ושרים בארץ ההיא, והרבו בה בנים ובני בנים עד שמלאו הארץ כלה, והיתה באחרונה שלהם ותחת ממשלתם.
אלה בני עשו – הוצרך הכתוב לפרט כל תולדות עשו להודיע מי הם שנכללו במצוה אשר צוה ה׳ לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולזה חתם ואמר הוא אדום, אולם יצא מהם עמלק כי בעבור שבא נגד ישראל בצאתם ממצרים להרע להם חנם והיה מכחיש בנפלאות ה׳ שעשה למענם, צוה השם למחות שמו, כמו שיתבאר במקומו, ואינו נכלל בצווי לא תתעב אדומי:
הוא אדום – בני עשו ואלופיהם הנזכרים הם הם האומה הנקראת אדום, (אח״מ {=אברהם חי מיינסטער}).
אלה בני־עשו וגו׳ – אם לא נמנה את עמלק, משום שהיה בן הפלגש (ועל כן הוא נמנה עם בני עדה1), ואפשר שהיה דר בנפרד משאר בני אדום, הרי שיתקבל המספר שנים עשר,2 כמו אצל ישמעאל ואצל ישראל.
הוא אדום – בא כאן בפעם נוספת, ותכליתו להפריד פרשה זו מן הבאה אחריה, שדנה בבני שעיר.
1. פסוק יב.
2. האלופים 1) תימן 2) אומר 3) צפו 4) קנז 5) געתם, והם בני אליפז בן עדה, כלומר נכדי עשו; האלופים 6) נחת 7) זרח 8) שמה 9) מזה, והם בני רעואל בן בשמת, גם הם נכדי עשו; והאלופים 10) יעוש 11) יעלם 12) קרח, והם בני אהליבמה ועשו. והוא שלא נמנה את קרח אלא פעם אחת, כאמור, ולא את עמלק, וכדברי המחבר בד״ה ותלד לאליפז, לפסוק יב; והשווה למעלה פרק כב הערה 41 (המ׳).
These are the sons of Se'ir the Chorite, dwellers of the land:1 Lotan, Shoval, Tzivon, Anah,
1. dwellers of the land | יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ – See Rashi and Rashbam that this refers to the original inhabitants of the land, those who dwelled there before Esav arrived and before his descendants dispossessed them as described in Devarim 2:12.
[כח] 1ישבי הארץ, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאי דכתיב אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ, אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים. וחורי שמריחים את הארץ. וחוי א״ר פפא שהיו טועמין את הארץ כחיויא ר׳ אחא בר יעקב אמר חורי שנעשו בני חורין מנכסיהם. (שבת פה.)
[כט] 2ישבי הארץ, ד״א ואת העם צו לאמר אתם עוברים (דברים ב׳:ד׳), אבל עשו יושב אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ. (אלה הדברים זוטא)
[ל] 3לוטן, אחד מן השלטונים. (מדרש אגדה)
[לא] 4ושובל, שנחשף ממקומו גולה. וצבעון שדומה לעיט צבוע. וענה שענה עדות שקר במעשה בראשית שהביא כלאים לעולם. (שכ״ט)
1. ראה לעיל פ״י אות מט. ופי״ד אות כז. בבאור מ״ש בענין זה וצרף לכאן. ויש להוסיף כי בש״ס כת״י הגירסא שנעשו ״חורין״ מנכסיהם, ולא בני חורין. [ויש להעיר מה שמצאתי בילקוט שמעוני כאן שמעתיק לשון הגמרא שנעשו בני חורין מנכסיהן ״כדכתיב ובני עשו ירשום ולא הצריכו לעבוד את אדמתן״. וסוף דבריו הם לשון רש״י בשבת שם. ומזה יש הוכחה ברורה דהיה לפניו פרש״י ולא כהר״א בהגר״א בספרו רב פעלים שרצה להקדים זמנו של מחברו רבנו שמעון לתקופת הגאונים ע״פ לשונו בפ׳ בהעלותך. וצ״ל דלשונו שם מעתיק ג״כ מאיזה מקור קדום]. ובילקוט הגי׳ חורי ובילקוט כת״י בדק״ס החורי. ובלק״ט אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ, שבא עשו להתיישב בתוכם, ד״א יושבי הארץ מיושבי הארץ שהיו יודעים איזה קרקע טוב לחטים, ואיזה לכוסמים, ואיזה לגפנים ולדקלים, לוטן היה בכורו של שעיר, שבא עשו להתישב בארץ. ובמדרש אגדה יושבי הארץ וכי יושבי שמים היו אלא היו מריחין הארץ וידעו השדה הטובה, והיו זורעין אותה. ובכת״י מעין גנים אמרו למה נקרא החרי, שמריחין את הארץ ויודעין למה היא ראוייה. ובשכ״ט החרי, משוחררין שכן בדברי רבותינו קורין למשוחרר חיור והן נקראין תרפולי שהן בני חורין ולא חורי ממש. ראה לעיל פי״ד אות כז. החרי זו אליותרופוליס פירוש עיר החרות. ונראה דזה כונת השכ״ט והן נקראין תרפולי כי כן יש גרסאות בש״נ בב״ר שם טריפולי. ובכת״י חמאת החמדה אלה בני שעיר החורי, לשון גדולה כמו חורי הארץ וחורי יהודה. להודיעך שבא עשו ונטל ארצם מידם. ובתיב״ע גנוסיא והוא מלשון גדולה כו׳ ובפסיקתא פ׳ החדש בת טובים בת גינוסים.
2. מובא בילק״ש ח״א רמז תתז. וכן הוא במדרש אחר על דברים כ״י מינכן נדפס בליקוטים ע״י מהרש״ב (וין תרמ״ה) אות כב. אתון עברין אינון דיורין כו׳ לפיכך פחד ופחת עליך יושב הארץ. ובתנ״י הוספה לפ׳ דברים אות ה. דורש אתם עוברים סימן יפה להם שהם עוברין למה כשתבא את הפורעניות אינה באה אלא על היושבים שנאמר פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ. (ועי׳ אגדת בראשית פכ״ט) ונראה דהדרש שלפנינו אתם עוברים אבל עשו יושב לא נאמר לסימן יפה אלא להיפך שקראם בשם עוברים וגולים שאינם יושבים עוד בארצם ישיבת קבע.
3. בשכל טוב לוטן שלטון ודומה לו הלוט הלוט (ישעיה כה, ז.).
4. בשכל טוב שם מפרש ושובל כו׳ כענין חשפי שובל גלי שוק (ישעיה מז, ב.) שמדוברים הדברים על אופן גולה, וצבעון וכו׳, ועיקר שם צבעון הוא כעין בגד לבן שמתמלא צבעי כתמים כך נתפס עונו שבא על אמו והוליד את ענה.
אילו סבר אונקלוס כי ״הַחֹרִי״ הוא תואר לשעיר, היה לו לתרגם ״בְּנֵי שֵׂעִיר חוֹרָאָה״. מאחר שתרגם ״בְּנֵי שֵׂעִיר חוֹרָאֵי״, נמצא שלדעתו ״הַחֹרִי״ מוסב על ״בְּנֵי שֵׂעִיר״. וכן מורה פיסוק הטעמים אֵ֤לֶּה בְנֵֽי-שֵׂעִיר֙ הַחֹרִ֔י.1
1. ולכך הסכים גם הרה״ג אביגדר נבנצל. אבל לדעת פרופ׳ יוסף עופר אין בפיסוק הטעמים ראיה לתרגום אונקלוס וכך כתב אלי: לכאורה ת״א קשה, שהרי ״הַחֹרִי״ הוא לשון יחיד, ואיך יהווה תמורה ל״בני שעיר״? אולי אונקלוס פירש ״אלה בני שעיר: החורי יושבי הארץ״, כלומר המילה ״אלה״ רומזת אל ״החורי יושבי הארץ״ והשמות שבהמשך הם רק תמורה או פירוט [ולכן ת״א הַחֹרִי – חוֹרָאֵי, כדרכו בשם אומה כגון ״מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי״ (בראשית כד ג) ״מִבְּנָת כְּנַעֲנָאֵי״]. אבל פירוש כזה וודאי מנוגד לטעמי המקרא, שהרי הוא דורש זקף במילה ״שעיר״. לפי התפיסה הפשוטה של הפסוק ״אלה״ מתייחס אל ״לוטן ושובל וצבעון וענה״ ואילו ״החורי״ הוא תמורה ל״שעיר״ ולכך מתאים גם פיסוק הטעמים, שבדרך כלל אינם מחלקים בצירופים מעין אלה במילה ״בני״, אלא בין שם ובין תמורתו, כגון בפרקנו אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו (יב), וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י רְעוּאֵל֙ בֶּן-עֵשָׂ֔ו... אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו (יז) וכן כאן: אֵ֤לֶּה בְנֵֽי-שֵׂעִיר֙ הַחֹרִ֔י. (אמנם, פיסוק הטעמים בשלושה פסוקים מדברי הימים הולך בדרך אחרת, ומחלק אחרי ״בני״: כָּל-אֵ֕לֶּה בְּנֵ֖י מָכִ֥יר אֲבִֽי-גִלְעָֽד (דברי הימים א ב כג), וְאֵ֗לֶּה בְּנֵי֙ בִּתְיָ֣ה בַת-פַּרְעֹ֔ה אֲשֶׁ֥ר לָקַ֖ח מָֽרֶד (דברי הימים א ד יח), כָּל-אֵ֕לֶּה בְּנֵ֖י יְהוֹשָׁפָ֥ט מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵֽל (דברי הימים ב כא ב)). אבל גם לפי הפירוש ש״החורי״ הוא תואר ל״בני שעיר״ [כמו שנראה מת״א] נדרשים אותם הטעמים בדיוק.
אליןא בנוי דשעיר חוורניה דייריה דארעא לוטן ושובל וצבעון וענה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
These are the sons of Gebal, the generations who before that had dwelt in that land: Lotan, and Shobal, and Sebeon, and Anah,
אלה בני שעיר – א״ר לוי כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים. כאן שנאמר אלה פסל בני עשו (וע׳ איש). אלו ואלו היו רשעים ואלו ואלו העמידו ממזרים, אעפ״כ גרועים היו עשו ובניו משעיר ובניו, שאלו שעיר ובניו היו רשעים, לא דר בין צדיקים ולא היה להם ממי ללמוד מעשים טובים, אבל עשו ובניו שדרו בין צדיקים ולא למדו ממעשיהם והפקירו עצמם הם היו גרועים מהם.
לוטן – 1אחד מן השלטונים.
ענה – 2פסול היה והביא פסולים לעולם.
יושבי הארץ – 3וכי יושבי שמים היו, אלא היו מריחין את הארץ וידעו השדה הטובה, והיו זורעין אותה.
והאולא בנו שעיר אלחוריין סכאן אלבלד לוטן ושובל וצבעון וענה.
ואלה בני שעיר החוריים יושבי הארץ: לוטן ושובל וצבעון וענה.
ישבי הארץ – שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם.
ורבותינו דרשו: שהיו בקיאין בישובה של ארץ, מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין מן העפר, ויודעין איזו נטיעה ראויה לו.
ישבי הארץ THE INHABITANTS OF THE LAND – i.e. who had been its inhabitants before Esau came there. Our Rabbis explained (Shabbat 85b) that they are called יושבי הארץ because they were experts in making the land habitable (by skillful cultivation) saying: this entire rood of ground is suitable for planting olives, that entire rood for vines – because they tasted the soil and so discovered what was suitable for planting in it.
אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ – שבא עשו להתיישב בתוכם.
ד״א: יושבי הארץ – מיושבי הארץ 1שהיו יודעים איזה קרקע טוב לחטים. ואיזה לכוסמים. ואיזה לגפנים ולדקלים. לוטן היה בכורו של שעיר שבא עשו להתיישב בארץ.
1. שהיו יודעים איזה קרקע. שבת פ״ה ע״ב. ומובא ברש״י עה״ת. וילקוט רמז קל״ט.
אלה בני שעיר – פסל שאר בני כנען:
החרי – משוחררין, שכן בדברי רבותינו קורין למשוחרר חיור, והן נקראין תרפולי, שהן בני חורין ולא חורי ממש, אלא כשקילל נח את כנען ואמר לו, עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), אז היה משתעבד כנען הוא ובניו עד עת נפלגה הארץ, וכאשר בללה שפת כל הארץ ברחו להם אלה הכתוב בענין זה ותפשו להם את הר שעיר ויחזקוהו ובנוהו. וישב דוד במצודה (שמואל ב ה ט), מתרגמינן וישב דוד בחקרא, פקד מצודה עליזה לבעבור לא יכבישם אדם עוד לעבדים, בא עשו ובניו ויירשום וישבו תחתם אז נפוצו ונתפזרו בתוך אחיהם כנען:
יושבי הארץ – כלומר מיושבי הארץ, שהיו יודעים איזה קרקע טובה לחטים ואיזה לשעורים ואיזה לכוסמין ואיזה לדקלין ולגפנים:
לוטן – שלטון, ודומה לו הלוט הלוט (ישעיה כה ז), וכבר דרשתיו בלוט בן הרן (בראשית יא לא) מכח התרגום ונהפך להיות לוט מרור:
ושובל – שנחשף ממקומו גולה, כענין חשפי שובל גלי שוק (ישעיה מז ב), שמדוברים הדברים על אופן גולה:
וצבעון – שדומה לעיט צבוע, ועיקר שם צבעון היא כעין בגד לבן שמתמלא צבעי כתמין, כך נתפס עונו שבא על אמו והוליד את ענה:
וענה – שענה עדות שקר במעשה בראשית שהביא כלאים לעולם:
יושבי הארץ – מתחילה, ובני עשו יירשום ככתוב באלה הדברים: וישבו תחתם (דברים ב׳:י״ב).
Yosheve WHO WERE the original INHABITANTS OF THE LAND: "but the descendants of Esau dispossessed them," as it is written in [the portion] 'Elleh ha-devarim(Deut. 2.12), "settling in their place."
שעיר – לא ידענו מאין יחוסו, [ולא מאין הובא בתורה.]א והזכירם הכתוב להפריש יחוסי שעיר מן עשו, כי ישראל יצוו על בני עשו.
החרי – כמו: חרי יהודה (ירמיהו כ״ז:כ׳), וטעמו: גדולים. ויתכן להיות מגזרת: ואורגים חורי (ישעיהו י״ט:ט׳), שהוא לבן, וכן דעת התרגום, [אומר על לבן חיור].ב ונמשלו הסגנים בלובן, בעבור שאין בעינים כמוהו, והוא כאור, והפך זה: בלג יתיצב לפני חשוכים (משלי כ״ב:כ״ט).
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ג. בכ״י פריס 177: ובל.
SEIR. We do not know his pedigree. Scripture lists the children of Seir to inform us that they were of a different lineage from the children of Esau. The Bible notes this because Israel was prohibited from contending with the children of Esau.1
THE HORITE. Chori (Horite) means nobles. It is similar to chore (nobles) in the nobles (chore) of Judah(Jer. 27:20).2 It is possible that chori (Horites) comes from the same root as chorai in And they that weave cotton (chorai) (Is. 19:9), in which chorai means white stuff. Onkelos similarly renders white by chivvar.3 Nobles are called chorim (the white ones) because they are metaphorically speaking, like the color white,4 a color which resembles light.5 In contrast to chorim, mean men are called chashukkim (dark ones), as we read in He shall not stand before mean men (chashukkim) (Prov. 22:29).6
1. Cf. Deut. 2:4-5. This prohibition did not apply to the Seirites. Both nations inhabited the same country. However, the children of Esau displaced them (Deut. 2:22).
2. According to Ibn Ezra These are the sons of Seir the Horite (ha-chori) should be translated: These are the sons of Seir the noble (the chief).
3. So Cherez. Weiser renders Ibn Ezra as follows: the Targum (Jonathan) similarly translates chore to mean nobles.
4. It is the most beautiful color.
5. A symbol of good and purity.
6. In Prov. 22:29 chashukkim is the antithesis of kings. Chashukkim comes from the word choshekh (black or dark). We thus see that white is a symbol of nobility, and black of poverty (Cherez) or of non-nobility, of meanness (Weiser).
אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ – שהיו ישבי הארץ מתחלה קודם שבאו בארץא עשו ותולדותיו.
והיה הספור הזה להודיע כי לי״י הארץ ומלואה נוטלה מזה ונותנה לזה, ואלה היו יושבי הארץ מתחלה, והאל הורישם מפני עשו ובניו.ב
בראשית רבה: החרי שהיו מריחין הארץ יושבי הארץ שהיו בקיאין בארץ,ג מריחין ואומרים: מלא קנה מזו לזתים, מלא קנה מזו לגפנים.
א. כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״בני״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״והיה הספור... עשו ובניו״.
ג. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בארץ״.
אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ, who used to dwell in that land before the sons of Esau and their offspring came to live there. This story has as its objective that the whole earth and all that is in it belongs to the one and only God Who has created it, and Who therefore may allocate it to whoever He wishes. He may deprive one nation of its homeland and give it to another. In this situation God expelled the nation which had lived in the region known as Mont Seir and allowed Esau and his clan to displace them. According to Bereshit Rabbah, or to Shabbat 85 and quoted by Rashi, the word חרי is derived from ריח, smell, fragrance. The people described as having lived in that land were such expert farmers that they could determine merely by their sense of small which piece of land was best suited to grow different crops.
(כ-כא)אלה בני שעיר – ביארה לנו התורה1 כי יושבי שעיר בתחילה היו החורים {כמו שנאמר} ואת החרי בהררם שעיר(בראשית יד:ו), ובני עשו התגברו עליהם ועברה שעיר מהם (=מן החורי) אליהם (=אל בני עשו) כמו שאמר הכתוב (דברים ב:יב)ובשעיר ישבו החרים וג׳ כאשר עשה ישראל וג׳.
והקרוב, וגם נכון יותר, מה שהזכיר מי שקדם לנו2 שלא הורישו בני עשו את החורי פעם אחת – כמו שעשו ישראל בז׳ עממים – אלא לאט לאט התישבו עשו ובניו בשעיר והתערבו בהם והתגברו עליהם מעט מעט עד שהורישו אותם3. ואפשר כי זו היתה מן הסיבות היותר חזקות להעדר אמונת האחדות מן זרע עשו – לפי שנטמעו בדת ה׳צאבה׳4 ופולחן עבודה זרה כמו שהיו החורים יושבי הארץ. ולפיכך הזהיר יתעלה לישראל מלהתערב בז׳ עממים{במאמרו} לא ישבו בארצך וג׳(שמות כג:לג), לא תחיה כל נשמה {וג׳} למען אשר לא ילמדו אתכם (דברים כ:טז,יח).
ולא נתכוין בפרשה זו להודיע לנו את שמות יושבי הארץ כולם ולא כל בעל שררה בהם, אלא מי שנתמנה לאלוף או מי שקרב אל מדריגת אלוף ולא נתמנה לאלוף. ונראה לי כי החורים האלה שנתמנו לאלופים לא היו אחים ולא בני דור אחד5, אלא הזכיר כל {אחד} מהם שנתמנה לאלוף, ואע״פ שרחקו זה מזה ביחוסיהם והיו בני דורות שונים. ולכן אמר אלה בני שעיר וג׳ אלה אלופי החרי – כלומר אלה בלבד הם שנתמנו לאלופים מן בני שעיר החורי.
1. רלא. במאמרה ׳יושבי הארץ׳.
2. רלב. קשה לדעת למי מכוון רבנו, וראה מה שציין המהדיר לדברי רש״י בדברים (ב:יב) שפירש: ׳יירשום – לשון הווה כלומר נתתי בהם כח שיהיו מורישים אותם והולכים׳. וקצת רחוק לומר שאליו רומז רבנו שהרי מיעט להזכירו חוץ מפעמים בודדים (ראה מש״כ לעיל בהערות פר׳ בראשית א:לא בהערת רבנו בענין המלאכים), מה גם שכלל אין כוונת רש״י שם על אריכות תהליך ההורשה, אלא לפרש שלשון הווה נאמר על הכח להוריש מכאן ולהבא ולא על פעולת ההורשה. זאת ועוד, בודאי לא קיבל רבנו שמדובר שם בהורשה ממושכת, שא״כ היאך חילק בין הורשת עשו את מי שקדמוהו להורשת ישראל מי שקדמוהו, והכתוב שם אומר בפירוש שבני עשו הורישו את החורי ׳כאשר עשה ישראל וגו׳ ׳.
3. רלג. ראה מש״כ לעיל (פסוק ח) בהערה. והשוה לשון הרמב״ם במו״נ (ג:נ) שכתב: ׳וכבר נתחתן עשו עם בני שעיר, כמו שהתבאר בכתוב, והוליד מהם ומלך עליהם ונתערב זרעו בזרעם ושבו ארצות שעיר כולם, והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה הגוברת, אשר הם בני עשו׳.
4. רלד. הם עובדי כוכבים הקדמונים כמו שביאר הרמב״ם עניינם במו״נ (ג:כט) ע״ש באורך, ומובנו כאן באופן כללי כשם לאמונות אליליות שונות. ברור שכוונת רבנו לענות על השאלה שנשאלת מאליה, והיא: מכיון שברור שעשו עצמו היה מאמין גמור באחדות (והשוה מש״כ בשיטת רבנו על שלימותו של עשו בפר׳ תולדות כה:כח בהערה) א״כ מתי והיאך נאבדה אמונה זו מבניו אחריו. ואין כוונת רבנו כאן לנצרות, למרות שגם היא נחשבת עבודה זרה לדעת הרמב״ם ורבנו אחריו (ראה לדוגמא לשונו בספר המספיק מהד׳ דנה עמ׳ 150: ׳הנוצרים שהם עובדי עבודה זרה, ולא רק גוים׳) – אם כי אולי יש לטעון שלא נחשבה בעיניהם כאמונה אלילית גמורה – שכן לא מדובר בזרע עשו שבימי רבנו אלא בזרע עשו שבתקופת המקרא, עת שדגלו באמונות אליליות ואיבדו האמונה באחדות שהיתה נחלתם של זרע אברהם אביהם [ואחר מחילת הכבוד, לדעתי אין ממש בהשערת פרופ׳ נ׳ אילן במאמרו הנ״ל ב׳תעודה׳ כח (עמ׳ 133) לאמור: ׳נראה אפוא שדברי ראב״ם כאן אינם עוסקים בביאור לשון הפסוק אלא מתפלמסים עם הוויה דתית נוכחת, שרק רמז לה אך לא נקב בשמה, כמקובל בפולמוסים׳. ובהקשר זה אראה לנכון לציין שלדעתי אחד המאפיינים הייחודיים הבולטים בכתבי רבנו הוא הכנות שלו וסגנונו הישיר, וכמה זר אצלי הנסיון לזהות בהם רמזים סמויים ונימות פולמסניות כאלה, והדברים ארוכים ואכמ״ל].
5. רלה. דומה כי כוונתו בזה להוציא מן הדרשה בפסחים (נד.) על ענה שהיה בן צבעון שבא בזנות על אמו אשת אביו שעיר [והשוה גם רמב״ן כאן: ׳ואיננו דברי הכל בגמרא, ולא משמעו של מקרא כלל׳, וכן נוטים גם דברי רד״ק], כי מדרכו של רבנו להרחיק גנות אף מן הרשעים [בניגוד לדרך במדרש שכל טוב להלן פס׳ לט גבי הדר ׳נצטער המחבר שלא שמע על רשע זה מדרש של גנות׳]. השוה דבריו בעשו בכל מקום, ובפרט לעיל (כה:כט ד״ה והוא עיף) שהעביר ממנו גנות של שפיכת דמים וגילוי עריות ולעיל (כז:ל,לח) שהמציא לו זכות שיתברך בשבילה, והוסיף על כל אלה בספר המספיק (מהד׳ רוזנבלט ח״ב עמ׳ 288–290) כי עשו היתה לו שלימות גבוהה להבין עמקי הסודות בברכת יצחק אביו אלא שהיתה פחותה משלימות יעקב. והשוה גם דבריו לעיל (לד:ג) גבי שכם שדבק נפשו בדינה, ולהלן (לח:י) גבי ער בכור יהודה. וימלט בזה גם כן מן הקושיה שכבר נתלבט בה רמב״ן כי דישון נמנה בפס׳ כא ופס׳ ל בין אלופי החורי, ואילו בפס׳ כה נמנה בין בני ענה. [הערות נהור שרגא] וגם אני חזון הרביתי בענין זה בכ״מ, ראה אשר צויין בזה לעיל פר׳ תולדות (כה:כט).
אלה בני שעיר וגו׳ – לא נודע יחס שלו, והזכירו הכתוב להפריש בין יחס שלו ליחס עשו, לפי שישראל עתידין להצטוות על בני עשו אל תתגרו בם וגו׳ (דברים ב׳:ה׳).1
ישבי הארץ – מתחילה הייתה הארץ שלהם כדכתיב בפרשת דברים: ובני עשו יירשום וגו׳ וישבו תחתם (דברים ב׳:י״ב).2
וצבעון וענה – בזויא היה צבעון שבא על אמו והוליד ממנה ענה, ושוב בא על כלתו אשת ענה והוליד ממנה אהליבמה אשת עשו.3
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
2. שאוב מרשב״ם.
3. השוו שכל טוב.
א. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224.
'אלה בני שעיר וגו, "these were the sons of Seir, etc." We do not know Seir's ancestry. The Torah mentions his offspring merely in order to distinguish them from Esau's offspring, seeing that the Torah (Deuteronomy 2,12) discusses them in connection with the nations whom the Israelites under Moses and Joshua are not to attack or harass.
יושבי הארץ, "the inhabitants of the land;" originally that land had belonged to them as we know from Deuteronomy 2,12: ובני עשו יירשום וישבו תחתם, "an the descendants of Esau disinherited them and settled there in their place.
וצבעון וענה, "and Tzivon and Anah;" this was the same Tzivon who had slept with his mother as a result of which Anah had been born. Subsequently, he slept with his daughter-in-law, the wife of Anah, as a result of which he produced Oholivamah, Esau's wife.
אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ – בפ׳ א״ר עקיב׳ (שבת פה.) חורי. שהיו מריחין הארץ כו׳. חיוי. על שם חוייא. וצ״ע. ותימ׳ אמאי נקט רק אלו מז׳ אומות. ופר״ת (עי׳ תוספות שבת פה. ד״ה חוי) דאלו היו שמותן של שעיר. חורי. וכן חיוי שנ׳ בת צבעון החיוי (בראשית לו:ב). ולעיל אמ׳ שהיה משעיר (?כאן לו:כ?). לכך י״ל שבאים לדרשה כל אלו ג׳ שמותיו. מצא׳.
וצבעון וענה – קשה דהכא מייחס לצבעון אחר שעיר החורי, ולעיל אחר החוי.
אלה בני שעיר החורי – החורי שם איש היה, אבי אומה גדולה קדמונית תקרא על שמו, כמו האמורי והפרזי, כמו שנאמר: אשר השמיד את החורי מפניהם (דברים ב׳:כ״ב). ונקרא שעיר על שם הארץ שנקראת שעיר. והשם הזה היה לארץ מן עשו, שהוא איש שעיר, מיום שהלך שם. וכן שם אדום ממנו היה. אבל הכתוב יפריש ביניהם, כי אלה הם בני שעיר החורי שהיו יושבי הארץ למבראשונה, לא בני שעיר האדומי אשר בא שם. ועוד אפרש ייחוס החורי במשנה תורה (רמב״ן דברים ב׳:י׳) בעזרת השם.
וכתב ר׳ אברהם: הזכיר הכתוב זה להפריש יחוסי שעיר ועשו כי בני ישראל יצוו על בני עשו.
ורבינו שלמה כתב (רש״י בראשית ל״ו:כ״ד) לא הוזקק לכתוב משפחות החורי, אלא מפני תמנע להודיע גדולת אברהם.
THESE ARE THE SONS OF SE'IR 'HACHORI' (THE HORITE). Hachori was the name of a man who was the father of an ancient nation which was called by his name, just as the Amorite and the Perizzite, as it is said, When He destroyed the Horites from before them.1 And he was called Se'ir because of the name of the land which was Se'ir — a name derived from Esau who was a hairy man2 — from the day Esau came there. The name Edom likewise stemmed from Esau. However, Scripture seems to distinguish between "Se'ir" and "Edom" for it says, These are the sons of Se'ir the Horite who were the inhabitants of the land from the first, not the sons of Se'ir the Edomite who came there. With the help of G-d, I will yet explain the genealogy of the Horite in the book of Mishneh Torah.3 Rabbi Abraham ibn Ezra wrote: "Scripture mentions this in order to delineate the genealogy of Se'ir and Esau since Israel was to be commanded, concerning the sons of Esau, [not to abhor them or take their land]."4 And Rashi wrote: "It would have been unnecessary to write the genealogy of the Horites had it not been that Scripture wishes to mention Timna, thereby showing the esteem in which Abraham was held."
1. Deuteronomy 2:22.
2. Above, 27:11.
3. Deuteronomy 2:10.
4. Ibid., 23:8; 2:5.
אלה בני שעיר החרי – פירש״י לא כתב יחוסין של אלו אלא בשביל תמנע להודיע גדולת אברהם.
ור׳ אברהם פירש: שכתבו להפריש יחוס שעיר ועשו בשביל שישראל נצטוו על בני עשו. פי׳ הרמב״ן החרי הוא שם אב אומה קדמונית ונקראת על שמו ונקרא שעיר על שם הארץ והשם הזה הי׳ לארץ מעשו מיום שהלך לשם שהוא איש שעיר וכן שם אדום ממנו היה והכתוב הפריש ביניהם כי אלה הם בני שעיר החרי יושבי הארץ לא בני שעיר האדומי אשר בא שם ואינו נראה שנקראת שעיר על שם עשו כדכתיב ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום אלמה שנקראת שעיר קודם שהורישם עשו אם לא שנפרש ובשעיר שנקראת עתה שעיר ישבו החרים. ומיהו קשה לדבריו מהא דכתיב בפ׳ לך לך ואת החרי בהררם שעיר אלמא שנקראת שעיר בימי אברהם.
ור׳ אברהם פירש: החרי כמו חרי יהודה פי׳ הגדולים:
אלה בני שעיר החרי, "These are the sons of Seir, the Chori." Rashi writes that the genealogy of all the people following was recorded here only in order to demonstrate the outstanding reputation of Avraham, which had caused Timna to make every conceivable effort to become related to him by marriage to him or one of his family members.
Ibn Ezra writes that the reason for this chapter having been written is to separate the genealogy of Esau from that of the local inhabitants, the Chori. The Israelites received instructions from God concerning the descendants of Esau, but these were not applicable to the descendants of the Chori.
Nachmanides explains that the Chori was the name of a founder of a nation which had been named after their founder-father. The nation was also called Seir, on account of the region inhabited by that nation. This latter name became associated with Esau and his descendants. The land of the Chori, which had first been inhabited by members of that tribe, was taken over by Esau and his sons. Our verse shows that the name Seir for the region concerned predated the arrival of Esau in that region. It is related to the arrival there for the first time by Esau, whom we have known from birth as איש שעיר, "a hairy man." The name "Edom" also is traced back to Esau. The Torah makes a distinction between the inhabitants of the land Seir traced to Chori, and those traced to Esau. The difficulty with Nachmanides' explanation is that we do find already in Genesis 14,6 a reference to "Chori in their mountains of Seir." The chapter in question describes a situation prevailing at least 100 years before Esau was born.
יושבי הארץ שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. כאלו אמר אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ מתחלה דהיינו קודם שבא עשו בארץ ההיא לכבשה דאל״כ מאי יושבי הארץ דקאמר בני עשו נמי יושבי הארץ היו דכתיב אלה אלופי עשו למושבותם בארץ אחוזתם. ואיה וענה וי״ו יתירה והוא כמו איה וענה שהרי בד״ה כתוב איה בלא וי״ו:
אלה בני שעיר החרי – הזכיר בשם הגבורים שהיו אז אנשי השם, להודיע שאף על פי כן השמידום בני עשו ברצון האל יתעלה, כאמרו ״כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר״ וכו׳ (שם).
אלה בני שעיר החורי, the reason the Torah lists the outstanding people of that region is to show that Esau overpowered them in spite of their prowess. Obviously, this must have been God’s will, as the Torah testifies in Deuteronomy 2,22 כאשר עשה לבני עשו היושבים בשעיר, “as He did on behalf of the sons of Esau who are now living in Seir.”
אלה בני שעיר וגו׳ – טעם הודעת ענין זה, להודיע שיעור מה שנתן ה׳ בזכות האבות לעשו הגם היותו רשע. ורז״ל גם כן דרשו במסכת שבת פרק ר׳ עקיבא (פ״ה) וז״ל ר׳ אחא בר יעקב אמר חורי שנעשו בני חורין מנכסיהם ע״כ, הרי שיספר הכתוב בנתינתם לעשו. ואמרו עוד (סנהדרין צ״ט) כי להודיע תמנע היותה ברום המעלות אחות לוטן ונעשית פילגש לאליפז, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
אלה בני שעיר החודי, These are the sons of Se-ir the Chorite, etc. The reason the Torah writes this whole detailed chapter is only to tell us how generously God endowed the wicked Esau on account of the merit of his father and grandfather. Our sages in Shabbat 85 also explain this in the following words of Rabbi Acha bar Yaakov: "The word Chori means that 'freed' the Chorim [the former inhabitants of Se-ir] of their possessions. In other words, the Torah speaks of God handing over their lands to the sons of Esau. We have an interesting statement in Sanhedrin 99 saying that Timna who was prince Lotan's sister, the most highly placed woman in that land, became the concubine of Eliphaz, son of Esau because all her efforts to intermarry with either Abraham, Isaac or Jacob were to no avail. Rather than remain a princess in her own right she chose to become a slave in the house of Esau. When her attempt to belong to the Jewish people became frustrated she became the maternal grandmother of Amalek instead.
ואלה בני שעיר החורי – לפי שאמר למעלה ״ואת החורי בהררם שעיר״1 ולמעלה בענין אמר ״וישב עשו בהר שעיר״.2
{אמר העורך: בדף צילום זה, אחרי שרבינו כתב הדברים, נפל כתם דיו גדול על הכתב, ורוב המשפטים קשה לנו לפענח. ולכן אין לנו יכולת להביא כאן פירושו של רבינו לפסוקים כא-כג.}
1. שם יד, ו.
2. שם לו, ח.
אלה בני שעיר וגו׳ – לפי פשוטו בא הספור הזה להודיע שלצדקת אברהם נתן המקום ית׳ כח לתולדות עשו להוריש עם כבד ועצום כבני החורי האלה שאלופים רבים משלו עליהם, כמו שמזכיר במשנה תורה (דברים ב׳:י״ב), ואם לא הזכיר בני שעיר לא היה יכול להזכיר האלופים שהם היו נקראים על שם בני שעיר.
ועל פי דרכו יודיע שלא יאמרו לא הורישום בני עשו עד עבור שנים רבות מאוד וירבו ויעצמו מאוד בימים הרבים ההם עד כי רבו מיושבי הארץ, ואין להפליא כי גברו עליהם והשמידום, לכן סמך לו ואלה המלכים וגו׳ (בראשית ל״ו:ל״א), להגיד כי לפני מלוך משה1 לבני ישראל, כבר מלכו שמונה מלכים לאדום, ומימי יעקב עד משה לא היו כשלש מאות שנה, ולא היו עוד בני עשו בעת שהורישו החורים עם עצום, ומאת ה׳ היתה שגברה ידם לרשת הארץ.
1. רשב״ם: ״לפני מלך מלך – לפני משה שהושיע את ישראל. כל שרי עם ועם קורא מלך. ואין לומר לפני מלך שאול כי עד דוד מצאתי ביוסיפון אחרי אילו המלכים קרוב לארבעים מלכים נקובי שמות זה אחר זה, וראה אבן עזרא ורמב״ן.
אלה בני שעיר החרי – לא הוזקק הכתוב לכתוב לנו משפחת החורי אלא להודיע שקודם שבא עשו לשעיר היו שמה אנשים גבורים בני שעיר החורי שהיה ממשפחת כנען, וראויה א״כ ארץ אדום להיות ירושה לישראל, אלא שהנחילה הי״ת לבני עשו לכבוד אברהם, אמנם כמו שנאמר לרבקה ורב יעבד צעיר, כן לעתיד לבא יעלו מושיעים לשפוט את הר עשו ויהיה אדום משלוח ידם כמוזכר בנבואות:
שעיר החרי – אדם היה ששמו שעיר, והיה בן חור בן חוי בן כנען כמובא בספר הישר, ומצא בקעה נגד הר פארן ויבן שם עיר ויקרא לה שעיר על שמו:
ישבי הארץ – שהיו יושביה מתחלה קודם שבא עשו לשם, ובני עשו יירשום ככתוב באלה הדברים, וישבו תחתם:
בני שעיר החרי – לא הוזקק הכתוב לכתוב משפחות החורי אלא מפני תמנע להודיע גדולת אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו של אברהם, (רש״י) ולרמב״ן להודיע שקודם שבא עשו לשעיר היו שם אנשים גדולים בני שעיר החורי בני אומה קדמונית וכבשו אותם זרע עשו לקיים מה שנאמר לו ועל חרבך תחי׳, והגר״א אמר כל השמות האלה כולן שמות מקומות, וכולם השמידום בני עשו וישבו תחתם ואסור ליקח מארצו עד מדרך כף רגל ולכן הזכירם הכתוב.
החורי – שהיו שוכנים במערות, וכתב היירונימוס בעובדיה ד׳: Omnis australis regio Idumaeorum in Specubus habitatiunculas habet {בכל האזור הדרומי של האדומים יש מקומות מגורים קטנים במערות}.
(כ-כא)לוטן ושובל וצבעון וענה ודישון ואצר ודישן – לדעת הרמב״ן שבעתם אחים בני שעיר, ושני ענה היו, אחד אחי צבעון ואחד בנו, ושתי אהליבמה היו, אחת בת ענה בן צבעון, והיא נקראת בת צבעון, כי בני בנים נקראים בנים, ואחת הנזכרת בפסוק כ״ה היא בת ענה אחי צבעון, ולכך באשת עשו אומר בת ענה בת צבעון להודיע שאיננה בת ענה אחי צבעון. וכבר כתבתי כי לדעתי כל האלופים האלה ענינם משפחה ושבט.
בני שעיר החרי: הוא מזרע חוי בן כנען, כמו שכתבתי לעיל (פסוק ב׳) ״בת צבעון החוי״, וכבר בימי אברהם נצטיינה בזרע חוי משפחה אחת – החורי, וכדכתיב (לעיל יד,ו) ״ואת החורי בהררם שעיר״.
אלה בני שעיר החורי. בילקוט א׳ (מ״ב ע״ג) שהיו בקיאים בישובה של ארץ חורי שמריחין את הארץ — חוי שטועמים את הארץ, לאיזה דבר ראויה כנחש שמאכלו עפר. וראיתי בצרפתי Salverte — Des Sciences occultes XXV. 462. שכתב משם אדריזי הישמעאלי, שבאפריקא הצפונית היתה שיירה הולכת והיו מצטערים בצמא כי מים אין לשתות, ואחד מהשיירה שחור ברברי, לקח מלא חפניו אדמה והריח בה, והורה להם המקום שיחפרו בו למצוא להם מים מתוקים, וכן היה, ועיין מה שאכתוב בע״ה פ׳ יהי דן נחש עלי דרך על שם חוי הנגזר לדעתי מחויא נחש, ופירוש רבותינו שלפני מסייעני.
אלה – ולא ואלה, משום שהחורי בא כאן בניגוד לאדום.
החרי – רגילים לפרש שם זה מלשון חור = מערה, כלומר שוכני המערות.1 לאחרונה גזרו את השם הזה מן המלה חארו, שמופיעה במצבות מצריות עתיקות,2 ולפי זה יהיה החורי — זה מן הארץ חאר.
ישבי הארץ – הם תושבי הארץ הקדמאים שגורשו לאחר מכן על ידי בני עשו או הושמדו על ידיהם. עובדה זו המסופרת בדברים ב׳:י״ב, מתאשרת גם על ידי אי־הכללת החורי ברשימת העמים שבפרק דלעיל. כמקבילה לפסוקינו השווה דברי הימים א א׳:ל״ח-מ״ב.
וענה – בן שעיר, דומה שאין הוא זהה עם ענה בן צבעון המוזכר בפסוק כד. ברם, מאחר שבפסוק כ״ה ודאי הכוונה לאותו ענה שמוזכר בפסוק כ׳ (כי מנויים כאן לפי הסדר בניהם של בני שעיר המוזכרים בפסוקים כ׳-כ״א), תמוה הוא שלא רק שהיו שני ענה, אלא שלכל אחד מהם היתה בת בשם אהליבמה; השווה פסוקים ב׳ וכ״ה. על כן מוטב להניח3 שהשבעה המנויים בפסוקים כ-כא, אינם בנים ממש כי אם צאצאים של שעיר בדרגות שונות, והם מוזכרים משום שכולם היו לנשיאים עצמאיים.
לפיכך אפשר לומר שצבעון וענה שבפסוק כ׳ הם אב ובנו, וענה נמנה על בני שעיר בהיותו נכדו של זה. ראיה להנחה זו אפשר, לכאורה, למצוא בפסוק כ״ב — ״ואחות לוטן תמנע״, כי אילו היו כל שבעת המנויים קודם באמת אחים, הרי תהא תמנע אחותם של כולם ולא רק אחות לוטן בלבד,4 אלא שכבר הראה הרמב״ן ״כי המנהג ליחס הבת אל האחים״, כגון בשמת אחות נביות ומרים אחות אהרן, ברם, ראיה נוספת להנחה דלעיל היא, שאם נאמר כי אכן תמנע בתו של שעיר היתה, הרי נשא הבן אליפז את בת שעיר ואילו עשו אביו — את נינתו של הלה,5 ועל כן מוטב לקבל ההנחה הנ״ל.
1. ראה למשל אצל שד״ל (המ׳).
2. Max Muller, Asien und Europa nach altaegyptischen Denkmaelern, 156.
3. הנגסטנברג Anth. II.
4. הנגסטנברג Anth. II.
5. הנגסטנברג Anth. II.
יושבי הארץ – אטו כולי עלמא יושבי רקיע הם, אלא שהיו בקיאים בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים.1(שבת פ״ה.)
1. ר״ל קנה המדה זו שבקרקע ראוי לגדל בו זיתים וזה ראוי לגפנים וזה לתאנים וכדומה, ולכן ראוי לקרותם יושבי הארץ שהיו בקיאין בישובה, כלומר בטבעה ותכונתה ואיכותה. ומעין דרשא זו דרשינן לעיל בפ׳ נח בפ׳ ואת החוי (י׳ י״ז) ובפ׳ לך בפסוק ואת החרי (י״ד ו׳), יעו״ש. ונ״מ מדרשא זו והקודמים לדינא – הוא במה דכתיב בפ׳ שופטים לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים שהם אמוריים וחוים וחרים שהיו בקיאין בכך וקבעו שיעורים וגבולים וכמו דקיי״ל דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות מהדדי, משום דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע, הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי ג׳ טפחים, וכדומה מן הידיעות שבאו לבני אדם בקבלה ומסורה מראשוני האומות אלה, וילפינן מזה שלא לבטל בכלל מנהג ראשונים, ונבאר אי״ה ענין זה בפ׳ שופטים שם.
[לב] 1ודשון, מלא יו״ד נקרא ונכתב, שהיה מדשן בניו ובנותיו להעבירן למולך ולא עגלים לע״ז לתקרובת ע״ז. ואצר שהיה אוצר ממון גזל וחמס. ודישן חסר וי״ו נקרא ונכתב שאינו מדשן זרעו להעביר למולך אלא עגלים לע״ז. (שכל טוב)
[לג] 2חרי, על שם חרי אף. והימם ו׳ כתיב על שם מהומה. ואחות לוטן שנתייתמה וגדלה אצל לוטן אחיה. תמנע שמנעה עצמה מבני משפחתה. (שכל טוב)
1. מלא יו״ד לפנינו חסר יו״ד. עי׳ במסורה ומנחת שי (מהרש״ב) ואולי ט״ס וצ״ל מלא וי״ו. ויש להעיר מהמבואר בכת״י מדרש מעין גנים ודישון ואצר ודישן, אמרו משה רבינו תיקן להם לישראל שיהא קוראין בתורה בשבת בשני וחמשי כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה וסימנך ודישון ואצר ודישן פירוש הדברים שבע פעמים כתוב בפרשתנו דישון, ג׳ פעמים דישון (בחולם ו׳) וארבע פעמים דישן (בקמץ), וע״ז אומר סימן לזכור איזה צריך לקרות דישון בחולם הראשון השלישי והששי, כמו בימים שקוראים בתורה שבת יום שני ויום חמשי. וזה ראשון שלישי ששי אם מתחילים למנות משבת. ובפירוש הריב״א על התורה כתב כל ימי ספרא דאורייתא דישן ומתחילים מיום א׳ ויש מתחילים מיום ז׳ והחילוק בפסוק ואלה בני דישון חמדן שללשון ראשון הוא דישון וללשון שני הוא דישן. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים ס״ל כפירוש הראשון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חוורני׳ ״) גם נוסח חילופי: ״{חוור}נאי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בארעא דגבלא״) גם נוסח חילופי: ״דשעיר״.
ודישון ואצר ודישן אילין רברבי גנוסיא בנוי דגבל דמדורהון מן עלמין בארע אדומאי.
and Dishon, and Etser, and Dishan. These are the chieftains of the generations of the sons of Gebal, whose habitation was of old in the land of the Edomites.
ודישון ואצר ודישן האולא צנאדיד אלחואריין בני שעיר פי בלד אדום.
ודישון ואצר ודישן, אלה מנהיגי החורים בני שעיר בארץ אדום.
ודישון – מלא יו״ד נקרא ונכתב, שהיה מדשן בניו ובנותיו להעבירן למולך ולא עגלים לע״ז לתקרובת ע״ז:
ואצר – שהיה אוצר ממון גזל וחמס:
ודישן – חסר ו׳, נקרא ונכתב, שאינו מדשן זרעו להעביר למולך אלא עגלים לע״ז:
אלה אלופי החורי בני שעיר – כענין בני ציון הם בני שעיר:
בארץ אדום – כי הר שעיר ממוצע בתוך אדום:
{ו}דישון, ודישן – שני אחים מבני שעיר, אחד שהיה בן ענה דישון (בראשית ל״ו:כ״ה). ומיהו, דישון הראשון קורא אותו דישן (בראשית ל״ו:כ״ו), כשבא למנות בניו.
{ו}דישון, ודישן – DISHON AND DISHAN – two brothers from the sons of Seir, one who was the son of Anah Dishon (Bereshit 36:25). Nonetheless, the first Dishon is called Dishan (Bereshit 36:26), when it comes to enumerate his sons.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״דישון ביום ז׳... דישן ביום ו׳ ״.
ודישון ואצר ודשן, as well as Dishon, Atzar, and Dishan." According to the vocalisation by the authors of the tradition that we rely on, the sequence for reading these names is as follows: דישון, דישן, דישון, דישן, דישן דישון, דישן to help us memorize this sequence (these names appear a total of seven times) it pays to commence with the seventh day, i.e. Shabbat. On the seventh day the second day and the fifth day of the week (the three days of the week the Torah is read in public) this recalls the spelling with the letter ו. On the days of the week when we do not read from the Torah in public, i.e. first, third, fourth and sixth day, this recalls the times it is read as if spelled defectively. Do not be astounded concerning the phrasing of: ואלה בני דישן חמדן וגו', "and these were the sons of Dishon, Chemdon," in verse 27. This refers to the first time we read about דישון. (27) refers back to דישן in verse 26 which should have been vocalised as דישון. We must understand that whenever in the Holy Scriptures books written later, refer to names of persons or places which appear spelled differently from the first time they had appeared, they refer to the ones mentioned the first time in the Bible, unless otherwise stated. Examples of the names of the same people, or the same verbs, being spelled differently in different Books of the Bible, are: Samuel II 22 as opposed to Psalms chapter 18, where the word מגדל, in verse 51 of the former means the same as the word מגדיל in the verse 51 of Psalms. [You will note the similarity of the subject matter in both chapters, plus the fact that both of these words appear in verse 51 of the chapter mentioned. Compare also Genesis 32,32 and 31 respectively, where the name of the place פנואל is once spelled with the letter ו and the other time with the letter י in the middle. Compare the spelling of the ears of corn in Pharaoh's dream in Genesis 41,7 as דקות, and when Joseph interprets it in about it in Genesis 41,27, as רקות. Our author cites a few more examples which I have decided to skip as he has made his point. Ed.]
ודישון ואצר ודישן – הא לך סימן מדישון דישן שבפרשה כל ימי ספרא דאורייתא דישן ומתחילים ביום א׳ וזה יש לך טעם למה יש חלוק בין דישון לדישן. כתו׳ אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ וגו׳ ודישון ואצר ודישן אותם שנים ידענו מקבלה. וכשחזר הכתוב ומנה אותם כדי לפרש זרעם מסברא יש לו למנותם בסדר לידתם זה אחר זה הראשון תחלה והשני אחריו וכן כלם. וזהו שכתוב בני לוטן וגו׳. ואלה בני שובל וגו׳ ואלה בני צבעון וגו׳. ואלה בני דישון וגו׳ כי דישון נולד קודם דישן. וגם ושחזר הכתו׳ ומונה אותם עם האלופים כמו כן מסברא יש למנותם בסדר לידתם זה אחר זה וזהו שנא׳ אלוף לוטן אלוף שובל וגו׳ אלוף דישון וגו׳ אלוף דישן וגו׳. אבל ואלה בני דישון וגו׳ לא יתברר בטעם זה. אך יש בו טעם אחר שמסברא לא קרא ענה שם לבנו כשם אחיו הקטן מכלם ששמו דישון ולפי׳ צ״ל שהוא דישון כ״ש. ויש סימן קל ומבין לקורא כל דלבני ענה דישון ויש משנים סדר זה ומתנין סימן כל יומי דספרא דאורייתא דישון ומתחילים ביום ז׳ וישרו דבריהם. כי מצאתי כתו׳ במסורת חמש מדוייק בלשון אחרון. ואין חלוקין ב׳ הלשונות אלא מואלה בני דישון חמדן ואשבן שלשון ראשון הוא דישון. ולשון שני הוא דישן.
ודישון ואצר ודישן – סימן לידע איזה דישון ואיזה דישן כל ימי ספרא דישון ומתחיל בשבתא. פי׳ כל הימים שקורין בס״ת כגון שבת ושני וחמישי הם דישון ושארא דישן ומשבת מתחילין למנות. וי״א איפכא כל ימי דספרא דישן וליכא חלוק בהאי פרשתא אלא מן אלה בני דישן חמדן וכו׳ דלפי׳ קמא הוי דישן ולפי׳ בתרא הוי דישון. ונראה בפי׳ אחרון חדא דדוחק גדול הוא להתחיל השבוע בשבת. ועוד דאי אמרת דהוי אלה בני דישן היכי מני ליה קודם אצר שנולד לפניו כדכתיב ודישון ואצר ודישן. ועוד תרי זימני אלה בני דישן למה לי. אבל אם הוא דישון ניחא דחשיב ליה קודם אצל שנולד לפניו כדכתיב ודישון ואצר ודישן ואח״כ חשיב אלה בני אצר ואח״כ אלה בני דישן עוץ וארם.
בארץ אדום1: לפי הפשט משמעו מה שאח״כ תהיה ארץ אדום. אבל בב״ר ריש פרשה זו (עה,ד)2 איתא ׳הוא אדום ותבשילו אדום וארצו אדומה׳ וכו׳, והביא ראיה3 מ״שדה אדום״4, משמע שעפר הארץ היה אדום ונקראת גם לפני בוא עשו לארץ אדום, ורק אלה נתכנו אדום לענין שיהיו נקראים ״אחינו״ ושאר דברים5 כמו שכתבתי בספר דברים (ב,ד6. כג,ח7), והיינו שנקראו גם על שם הארץ שהיא אדומה.
1. רש״י כתב בפסוק הקודם בד״ה ״יושבי הארץ״ – ׳שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם׳, א״כ איך ארצם כבר נקראת ״אדום״, שהוא שמו של עשו או של אומתו.
2. עה״פ (לב,ד) ״ארצה שעיר שדה אדום״.
3. לכך ש׳ארצו אדומה׳.
4. מהפסוק שם ״ארצה שעיר שדה אדום״.
5. כגון לא לתעבם.
6. עה״פ ״אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר״.
7. עה״פ ״לא תתעב אדמי כי אחיך הוא״.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונימנחת יהודההדר זקניםרלב״ג תועלותמלאכת מחשבתשד״לנצי״בהכל
[לד] 1ואחות לוטן תמנע, כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל״ב:מ״ז), אין לך דבר ריקם בתורה שאם תדרשנו אין בו מתן שכר בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא, תדע שכן שהרי אמרו למה נכתב ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש, לפי שאמרה אין אני כדאי שאהיה לו לאשה אהיה לו לפלגש, וכל כך למה להודיעך שבחו של אברהם אבינו שהיו מלכים ושלטונים מתאוים לידבק בו והרי דברים ק״ו ומה עשו שאין בידו אלא מצוה אחת שכיבד את אביו היו מלכים ושלטונים מתאוים לידבק בו עאכ״ו שהיו רוצים לידבק ביעקב שקיים את כל התורה כולה שנאמר ויעקב איש תם (בראשית כ״ה:כ״ז). (ספרי דברים האזינו שלו.)
[לה] 2ואחות לוטן תמנע, והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר ט״ו:ל׳) זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי, אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פלגש לאליפז וכו׳, יצתה בת קול ואמרה לו תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי וגו׳ (תהלים נ׳:כ׳) כו׳ אחות לוטן תמנע מאי היא, תמנע בת מלכים הואי דכתיב אלוף לוטן אלוף תמנע וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא, בעיא לאיגיורא באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל, מ״ט דלא איבעי להו לרחקה. (סנהדרין צט:)
[לו] 3ואחות לוטן תמנע, ואף בני שעיר שקיבלו את בני עשו בסבר פנים יפות, נתנו להן שכרן, מיכן אמרו, אפילו אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא יושב וקורא כל היום אחות לוטן תמנע שכר תורה בידו. (סדר אליהו זוטא פ״ב)
1. ספרי שלח פי׳ קיב. ב״ר פפ״ב ולקמן אות לה.
2. אלא ואחות לוטן תמנע, המהרש״א כתב לפרש דעיקר השאלה על פסוק ואחות לוטן תמנע, דאקרא ותמנע היתה פילגש לא היה אומר שהוא דבר שאינו צריך דא״כ בכל ספורי נשי עשו ובניו אמאי לא אמר שהוא דבר שאינו צריך אלא על הכתוב ואחות לוטן תמנע שבא להודיענו שתמנע שהיתה פלגש לאליפז היתה אחות לוטן ושעל ידי זה הוכרח ליזקק ולכתוב כל משפחות החורי שלא היו מזרע אברהם ויצחק, היה מלגלג דדבר שאינו צריך היה בעיניו ליחס כל משפחות החורי בשביל תמנע שהיתה רק פלגש לעשו כו׳ מיהו בב״ר דריש לה אקרא קמא ע״כ. וי״ל דאין סתירה מב״ר דאותה הדרשא הוא בספרי לעיל אות לד. ומבואר דקאי ג״כ אקרא ואחות לוטן תמנע. ובלקח טוב שלח מביא רק מקרא ואחות לוטן תמנע. וראה לעיל פ״ד אות קמז. מירושלמי סנהדרין. ופ״ל אות מא. בבאור וצרף לכאן. מאי היא, למה נכתבה. אלוף לוטן אלוף תמנע, ברש״י כאן מבואר דגורס תמנע בת מלכים הואי דכתיב ואחות לוטן תמנע כו׳ ואחרי זה נראה דהיה גורס וכתיב אלוף לוטן ול״ג אלוף תמנע הכתוב בפסוק מ. וראה באע״ז שם. ולעיל אות יח. וביד הרמ״ה כ׳ תמנע בת מלך הואי דכתיב אלוף לוטן וכל אלוף מלכותא בלא תאגא כו׳ וכתיב ואחות לוטן |תמנע] ואיכא למימר דמהכא נפקא ליה דכתיב אלוף תמנע אלמא היא גופא מלכותא בלא תאגא הוא ע״כ. [וידידי הרה״ח ש. ח. קוק משער כי היה כתוב בראשי תיבות אל׳ תמנע והסופרים חשבו שזה אלוף וצ״ל אחות לוטן תמנע. וז״נ] ובלק״ט ואחות לוטן תמנע, זאת תמנע מאם אחרת היתה לו אחותו ללוטן כי בת שעיר היתה והיתה פלגש לאליפז בן עשו, ולפי שמצאנו בדה״י כי תמנע היה בן אליפז, הוצרך לפרש כי תמנע היתה פילגש לאליפז, שהיא אחות לוטן, וגם תמנע היה לו בן לאליפז. אצל אברהם, בדק״ס מביא די״ג באה אצל בני יעקב וז״נ כי עשו לקח את נשיו כשהיה בן ארבעים שנה והוא כ״ה שנים אחרי פטירתו של אברהם וא״כ היתה תמנע כבר זקנה כשנתגדל אליפז. ובעצם ענין זה למה נכתבה פרשה זו מבואר במו״נ ח״ג פ״נ ספור משפחות בני שעיר ויחסם בפרט הוא מפני מצוה אחת, והוא שהשי״ת צוה למחות זכר עמלק לבד ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צוה להרגן כו׳ ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם היו כולם נהרגים בפשיעה, לכן ביאר הכתוב משפחותיהם. ומקור הדבר מצאתי בס׳ האגרון לר׳ סעדיה גאון בתרגום העברי קע. כמו שאמרו הקדמונים מנשה בן חזקיהו היה אומר לא היה לו למשה רבנו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע וכו׳, האשים נפשו בהשפילו את התורה ועזב את הפסוקים המאירים האלהיים ואומר בתשובה עליו ר״ל מנשה כו׳ כי בני שעיר החורי ויחוס אנשיהם ונשותיהם והמלכים שמלכו בארץ אדום ומהיטבאל בת מטרד וכל מה שכתוב בסוף פרשת וישלח יעקב מן וישב עשו בהר שעיר עד סופה, ואף כי נראה לנו עתה שאין לנו צורך לדעת אותם ולעמוד עליהם אולם האבות היו צריכים לזה כי ה׳ יתעלה ויתרומם אסר להם להמית אחד מבני עשו ולקחת את ארצו ואת כספו כאמרו אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל וגו׳ והיו בני שעיר ובני עשו מעורבים במשכנותיהם ולולא נתפרש להאבות יחוס אלה השבטים מה שהיו צריכים לו מאנשיהם ונשיהם לא היו יכולים להבחין בין בני עשו האסורים להם ובין בני שעיר המותרים להם, אולם כשנודעו יחוסיהם להאבות שמרו בזה מה שאסור להם כי כשנפל אחד מהשבטים בידיהם היו שואלים אותו ממי אתה והוא לא ידע כוונתם ואם נתייחס אל לוטן ואל שובל וילדיהם ובעליהם התירו את ממונו וארצו וכמו כן תמנע האשה אחות לוטן ואם נתייחס אל תימן ואומר ותמנע האיש אלוף עלוה ואנשיהם אסרו את ממונו ואת ארצו וכו׳ ע״כ. וטעם זה כ׳ רב״ח מדעת עצמו. וכ״ה ברד״ק ומוסיף עוד טעם ונכתבו תולדות עשו בתורה לכבוד יצחק כמו שנכתבו תולדות ישמעאל לכבוד אברהם.
3. בפי׳ מאיר עין מבאר ונחשבו בני שעיר החרי שיכתב זכרונם כתורה לפי שקבלו את בני עשו בפנים יפות והתחתנו עמם שתמנע אחות לוטן היתה פלגש לאליפז בן עשו, ופסוק ואחות לוטן תמנע תורה הוא והקוראו שכר תורה בידו. והקשר של המאמר מיכן אמרו אינו מבואר ופירושו דחוק. ובלקוטי אליהו זוטא מכת״י בגנזי שכטר ח״א דף רמא. הגירסא מכאן אמרו כל ששונה הלכות מובטח שהוא בן העולם אפילו אדם יושב וקורא כל היום ואחות לוטן תמנע שכר תורה בידו. וכן מבואר מלשון הרמב״ם בפירוש המשניות סנהדרין פ״י שכ׳ יסוד שמיני ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים, ושם אשתו מהיטבאל, ותמנע היתה פלגש, ובין אנכי ה׳ אלהיך ושמע ישראל כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ה׳ תמימה טהורה וקדושה אמת. ומוכח מדבריו דהרבותא דאחות לוטן תמנע מקרי תורה כי הכל מפי הגבורה. וכן בילק״ש ח״א רמז תנה. מביא מאמר הנ״ל ומתחיל אפילו כו׳ ואולי לפנינו חסר. וראיתי להעיר כאן מה שיש בזכרוני מאמר מובא בספר אחד בשם מדרש וא״י כעת שם הספר. איתא בגמ׳ ב״ב קי. הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה ורמז לדבר ואחות לוטן תמנע כלומר אחות מקולל שהוא תרגום לוטן תמנע עצמך מליקחנה כי רוב בנים דומין לאחי האם.
The sons of Lotan were Chori and Heimam. Lotan’s sister was Timna.
והוו בני לוטן חרי והימם ואחתיה לוטן תמנע.
And the sons of Lotan were the Chori and Hemam; and the sister of Lotan was Timna.
וכאן בנו לוטן חורי והימן ואכ֗תה תמנע.
והיו בני לוטן חורי והימן, ואחותו תמנע.
ואחות לוטן תמנע – זאת תמנע מאם אחרת היתה לו אחותו ללוטן כי בת שעיר היתה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. ולפי שמצאנו בדברי הימים. כי תמנע היה בן אליפז. הוצרך לפרש כי תמנע היתה פילגש לאליפז. שהיא אחות לוטן. וגם תמנע היה לו בן לאליפז.
ויהיו בני לוטן חרי – על שם חרי אף:
והימם – ו׳ כתיב על שם מהומה:
ואחות לוטן – שנתייתמה וגדלה אצל לוטן אחיה:
תמנע – שמנעה עצמה מבני משפחתה:
ת״ר והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו ל), זו מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש אגדות של דופי אמר וכי לא היה לו למשה רבינו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש, וילך ראובן בימי קציר חטים (בראשית ל יד), יצתה בת קול ואמרה לו, רשע באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי וגו׳ (תהלים נ כ כא), ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי שוא וגו׳ (ישעיה ה יח), תמנע בת מלכים היתה בעית לאגיורי באתה אצל האבות ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב להיות שפחה לפסולין של אומה זו, מלהיות גברת לאומה אחרת, נפק מנה עמלק דצערינהו לישראל, דלא מבעיה להו לאברהם יצחק ויעקב לרחקונה:
ואחות לוטן תמנעא – לפי שהיה גדול שבאחיו קורא לה אחות לוטן, וכן: אחות נביות (בראשית כ״ח:ט׳), וכן: מרים הנביאה אחות אהרן (שמות ט״ו:כ׳).
א. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין וכן בליקוט אוקספורד-מינכן מופיע ד״ה זה לאחר פסוק כ״ד.
Va'ahot LOTAN'S SISTER WAS TIMNA: Since Lotan was her eldest brother, she is called "Lotan's sister." Similarly (Gen. 28.9), "Nebaioth's sister," and "Miriam the prophetess, Aaron’s sister" (Ex. 15.20).
ויהיו בני לוטן – לתועלת במאמרו ואחות לוטן תמנע מה שקדם זכרונו (פסוק יב) ותמנע היתה פילגש וג׳1.
1. רלו. ר״ל שנזכר כאן יחוסי של לוטן על מנת להודיע על חשיבותו, בכדי שנבין מכך הענין שנזכר למעלה (פסוק יב), וכמו שביאר שם רבנו.
ואחות לוטן תמנע, "Lotan's sister was called Timna." Seeing that Lotan was the senior of the brothers, Timna's name appears next to his. [Normally, we would have expected the sequence: ותמנע אחות לוטן, "Timna was the sister of Lotan." Ed.] We find a similar example of this construction in Genesis 28,9, as well as in Exodus 15,20 and in Exodus 6,23.
ואחות לוטן תמנע – כמו: ואחות תובל קין נעמה (בראשית ד׳:כ״ב), ואחיותיהם צרויה ואביגיל (דברי הימים א ב׳:ט״ז), ותמר אחותם (דברי הימים א ג׳:ט׳), וסרחא אחותם (בראשית מ״ו:י״ז) – כי המנהג ליחס הבת אל האחים, והיה ראוי שתמנה למעלה (בראשית ל״ו:כ״א) עם בני שעיר: ודישון ואצר ודישן ותמנע אחותם, אבל היתה אחות לוטן בת אביו ובת אמו, לא אחות שאר האחים, ולכן לאב רצה ליחס אותה אלאג אליו, או שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב, ואיננה בת שעיר החורי.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בנוסח המקרא שלנו: ״ושרח״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, ברלין 584, המבורג 51, המבורג 88, וטיקן 40, ירושלים 371, לונדון הרלי 5703, לונדון הרלי 5503, לונדון 18731, לונדון 212, לוצקי 869, לוצקי 870, לייפציג 20, מינכן 362, מנצשטר 8, ס״פ I.44, פריס 220, פריס 221, פריס 222, פריס 223, פריס 224, פרמא 3119, פרמא 3258, פרמא 3535, רומא A4, דפוס רומא. רק בכ״י לוצקי 206 הושמטה מלת ״לא״. ועיינו בהערה הבאה שבכ״י לונדון הרלי 7638, ודפוס ליסבון מופיע בהמשך: ״ולכן לא רצה ליחס אותה אלא אליו״.
ג. כן בכ״י לונדון הרלי 7638, ודפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, ברלין 584, המבורג 51, המבורג 88, וטיקן 40, ירושלים 371, לונדון הרלי 5703, לונדון הרלי 5503, לונדון 18731, לונדון 212, לוצקי 869, לוצקי 870, לייפציג 20, מינכן 362, מנצשטר 8, ס״פ I.44, פריס 220, פריס 221, פריס 222, פריס 223, פריס 224, פרמא 3119, פרמא 3258, פרמא 3535, רומא A4, דפוס רומא, חסרה מלת: ״אלא״.
AND LOTAN's SISTER WAS TIMNA. This is analogous to the verses: And the sister of Tubal-cain was Naamah;1And their sisters were Zeruiah and Abigail;2And Tamar was their sister;3and Serah their sister.4 It is the custom of Scripture to trace the genealogy of a daughter through the brothers. Now it would have been proper that Timna be enumerated above with the sons of Se'ir by saying, "And Dishon, and Ezer, and Dishan5 and their sister Timna." But since she was Lotan's sister both paternally and maternally, and not the maternal sister of the other brothers, Scripture therefore wanted to trace her genealogy through Lotan. It may be that she was Lotan's maternal but not paternal sister and she was not the daughter of Se'ir the Horite, [and therefore could not be listed among his children].
1. Above, 4:22.
2. I Chronicles 2:16.
3. Ibid., 3:9.
4. Genesis, 46:17.
5. (21) here.
ואחות לוטן תמנע – כן דרך הכתוב לייחס הבת אל האחים כמו ואחות תובל קין נעמה והיה ראוי שימנה אותה למעלה עם בני שעיר ודישון ואצר ודישן ותמנע אחותם ואפשר שהיתה אחות לוטן מן האב ומן האם ולא אחות שאר האחים ולא היתה בת שעיר:
ואחות לוטן תמנע. "Lotan's sister was Timna." It is customary for the Bible to trace the ancestry of the daughters by mentioning their brothers. Examples are: "the sister of Tuval Kayin was Naamah," (Genesis 4,22) Actually, she should have been listed already together with the sons of Seir and Dishan, etc. (36,30). It is possible, however, that she was a full sister to Lotan, both having the same father and mother, whereas she was not a sister to the sons of Seir mentioned in verses 26-30, as she was not a daughter of the tribe of Seir.
ויהיו בני לוטן: ״ויהיו״ מיותר1, וכן ״ואלה ואלה״ כל זה מיותר. ולהלן פסוק כ״ז כתיב ״אלה בני אצר״ ולא ״ואלה״. יבא לרמז לנו היאך נתיישבו בהשגחה עליונה בני עשו שמה. מתחילה היו מחולקים בני שעיר, והיו בני לוטן מסכימים להכניס זרע עשו לשם, שהרי התחתנו ונתן אחותו שהיתה מתגדלת אצלו, כדכתיב ״ואחות לוטן תמנע״, ״ואלה״ מוסיף על הראשונים2, ומהם היתה אהליבמה, אבל מבני אצר והלאה לא הסכימו לזה, ומזה נעשתה מחלוקת עד שהורישום זרע עשו. {ועיין מה שכתבתי בספר דברים (ב,כב) שבשני אופנים נתיישבו בני עשו בשעיר, וקרוב לומר שבסיבה זו הגיעו כך, ומשום הכי באה פרשה זו בתורה.}
1. כפי שהעיר רבינו לעיל פסוק י״א.
2. ע״פ לשון בראשית רבה יב,ב ושמות רבה א,ב.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותתולדות אהרןמלאכת מחשבתנצי״בהכל
[לז] 1עלון, מלשון עול בני עולה. ומנחת שהיתה מנחתו מנחת לפני ע״ז. ועיבל על שם עיבל שהיו עובדים אותו על ההרים הרמים והגבעות. שפו, מתחלף בדברי שפי שהיה חגר ברגלו. ואונם מלשון וישב עליהם את אונם (תהלים צ״ד:כ״ג). (שכל טוב)
1. שפי,סוטה י. ובלקח טוב בראשית ג, כ. חוה, חיה כמו שפו ואונם, שפי ואונם (דה״א א). וכ״ה בלק״ט בהעלותך כיוצא בו (תהלים ז) על דברי כוש זה קיש יו״ד במקום ו״ו כמו שפו ואונם. וכ״ה שם חקת יו״ד וא״ו משתמשין כמו שפו ואונם וכו׳.
And these are the sons of Tzivon: Ayah1 and Anah; he is the Anah who found the mules2 in the wilderness when he was tending the donkeys of Tzivon, his father.
1. Ayah | וְאַיָּה – See Rashi that the "ו" is superfluous, pointing to the parallel genealogy list in Divrei HaYamim I 1:40, where the name is written "איה". Cf. Rashbam who suggests that the son's name was actually "Ve'ayah", pointing to other names in Tanakh which similarly begin with a "ו", such as Vashti in the Scroll of Esther.
2. the mules | אֶת הַיֵּמִם – See Bavli Pesachim 54a and Chulin 7b. As the word appears only here, its meaning is uncertain. Alternatively: "water" (Peshitta) or "hot springs" (Vulgate). Onkelos reads the word as if written "אימים", meaning: "those who are feared" referring to giants (see Devarim 2:10, "הָאֵמִים... עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים").
[לח] 1ואלה בני צבעון, צבעון הוא צבוע ובנו איה עוף טמא, כדכתיב ואת הראה ואת האיה (ויקרא י״א:י״ד). (שכל טוב)
[לט] 2וענה, אלה בני שעיר החורי [וענה], וכתיב ואלה בני צבעון ואיה וענה, אלא מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה, ודלמא תרי ענה הוו אמר רבא כו׳ אמר קרא הוא ענה, הוא ענה דמעיקרא. (פסחים נד.)
[מ] 3הוא ענה אשר מצא את הימם, תנא האש והכלאים אע״פ שלא נבראו מששת ימי בראשית אבל עלו במחשבה מששת ימי בראשית, הכלאים [אימתי נבראו בימי ענה. ב״ר] ובני צבעון איה וענה הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר כו׳ מה עשה צבעון וענה זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר ויצא מהן פרדה, אמר הקב״ה להם אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן, אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו, מה עשה הקב״ה זימן חכינה והעלה עליה חרדון ויצא ממנה חברבר, מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר וחיה, נשכו כלב שוטה וחיה שבעטתו פרדה וחיה, ובלבד פרדה לבנה. (ירושלמי ברכות פ״ח ה״ה)
[מא] 4הימם, מהו ימים, ר׳ יהודה בן סימון אומר המיונס. ורבנן אמרין היימים חציו סוס וחציו חמור. ואילו הן הסימנין, א״ר יהודה כל שאזניו קטנות אמו סוס ואביו חמור, גדולות אמו חמורה ואביו סוס, ר׳ מנא מפקד לאילין דנשיאה, אין בעיתון מזבון מוליון, תהון זבנון אילין דאודניהו דקיקין שאמו סוסה ואביו חמור. (ירושלמי ברכות פ״ח וכלאים פ״ח)
[מב] 5הימם, א״ר יהושע בן לוי למה נקרא שמן ימים, שאימתם מוטלת על הבריות דאמר ר׳ חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה והא קחזינא דחיי, אימא וחיית, והא קא חזינא דמיתסי, דחיוורן ריש כרעייהו קא אמרינן. (חולין ז:)
1. בלקח טוב ואיה וענה, וי״ו של ואיה עיקר בשם, כמו ופסי (במדבר יג, יד) כי כל וי״ו בשם טפל חוץ מאילו שהוא עיקר, שהוא ראשון. וכ״כ הרשב״ם. ובשכ״ט דחה פירוש זה. ובדהי״א א, מ. כתיב איה בלא ו׳. ועי׳ רש״י כאן. ובתשובת דונש דף סה.—סו. והרד״ק כתב בשם אביו כי וי״ו ואיה וענה אינם נוספות אבל הם מורות על מלה חסרה כו׳ כי היו לו בנים אחדים קודם אלה ולא זכרם. ובכת״י רמזי ר״י כאלו הכתוב אומר ואלה בני צבעון וגם בני איה וגם בני ענה היו מזנים עם נשי אחרים ומולידים ממזרים, וזהו ואלה בני צבעון ואיה וענה, כלומר בניו של צבעון ושל איה ושל ענה.
2. מגלת תענית פ״ח. תנחומא וישב א. ובגמ׳ ב״ב קטו: מביאים ראיה מהדרש הנ״ל שאין הבת יורשת עם בת הבן, א״ר הוגא א״ר כל האומר תירש בת עם בת הבן, אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו, שאינן אלא מעשה צדוקין, דתניא בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא, שהיו צדוקין אומרין תירש הבת עם בת הבן, נטפל להן ר״י בן זכאי, אמר להם שוטים מנין זה לכם, ולא היה אדם שהחזירו דבר, חוץ מזקן אחד, שהיה מפטפט כנגדו ואומ׳, ומה בת בנו הבאה מכח בנו תירשנו, בתו הבאה מכחו לא כל שכן, קרא עליו את המקרא הזה אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה, וכתיב אלה בני צבעון ואיה וענה, אלא מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ענה, ודילמא תרי ענה הוו, אמר רבה כו׳ אמר קרא הוא ענה, הוא ענה דמעיקרא, א״ל רבי בכך אתה פוטרני, א״ל שוטה ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם, מה לבת בנו, שכן יפה כחה במקום האחים, תאמר בבתו שהורע כחה במקום אחין ונצחום, ואותו היום עשאוהו יו״ט. ובפי׳ רבנו גרשם קרא עליו המקרא הזה כלומר שהיה רוצה להחזיר להם תשובה אלא מתוך דבריהם רצה לנצחן שהן מודין שממזר אינו יורש את אביו אע״פ שבא מכחו כו׳ בת האב נמי אעפ״י שבאה מכחו אינה יורשת במקום בת הבן. ולא פירש איך דרשו הקרא שלפנינו. ומקור פירושו הוא מרב סעדיה גאון מובא בערוך ע׳ ענה ושם מפורש וז״ל והיו הצדוקין בשיטתן אומרים כי הממזר אינו יורש את אביו ובקש רבן יוחנן בן זכאי להשיבו מתוך דבריו ולא רצה להשתמש משל בראובן ושמעון, ונתמשל בצבעון וענה, וכך אמר לו מה אתה אומר בצבעון שמת והניח ענה שהוא בנו והוא ממזר והניח איה [בן] שהוא בן בנו והוא כשר הלא נמצא בן איה שהוא מכח כחו יורש אותו וענה עצמו שהוא בא מכחו אינו יורש אותו. ופירוש הרשב״ם שם מקורו בפירוש רבנו חננאל מובא בערוך שס. והתוספות דחו פירוש הרשב״ם וכ׳ ונראה לר״ת דענה אשה היתה כדמוכחי קראי דכתיב ואלה בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אלמא אשה היתה וליכא למימר דענה אחר היה דהא אמר הכא דצבעון הוליד ענה, ועוד דמיד אחר קרא דמייתי הכא הוא ענה אשר מצא וגו׳ כתיב אלה בני ענה דישן ואהליבה בת ענה והשתא אהדר להו שפיר רבן יוחנן בן זכאי דבת הבן חשובה כבן לירש עם שאר בנים שהן קודמין לבת מדקרי ליה יושבי הארץ וכך היא קודמת לבת, ומכאן סותר לבסוף ק״ו שלהן והא דכתיב הוא ענה בלשון זכר היינו משום שירשה עם אחי צבעון כזכר. [ובחידושי הרמב״ן ושטמ״ק מביאים לשון ר״ת שכ׳ מפני שהיתה היא מן האלופים קראה בלשון זכר וכן אהליבמה שהיתה מן האלופים נקבה היתה.] וא״ת והאיך ירשה ענה והלא היה לה אח וכתיב בני צבעון ואיה וענה, וי״ל דמת איה, תדע מדלא חשיב בני איה כדחשיב בני ענה. ורש״י פירש בפירו׳ החומש דאהליבמה היתה בת ענה ובת צבעון וכי היכי דאמר הכא שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה ולכך חשיב ליה בני שעיר הכי נמי בא ענה על אמו והוליד ממנה אהליבמה ולהכי קרי ליה אהליבמה בת ענה בת צבעון (כרש״י שלפנינו ליתה וראה במהרש״א שס). ובתוספות פסחים נד. אלה בני שעיר החורי וכו׳ מלמד שבא על צבעון על אמו, תימה דביש נוחלין מוכח מהאי קרא דבני בנים כבנים וא״כ מנלן שבא על אמו, ועוד לא מצינו בכל התורה שיקראו לבן אשתו בנו. (ראה בהגה״מ בתשובות השייכים לספר משפטים פ׳ מ״ח. ושו״ת שבות יעקב סי׳ קסט.). והכא אמר דלהכי קרי ליה בנו לפי שנולד מאשתו, וי״ל דקרי ליה בנו לפי שהיה בן בנו כדאמרינן ביש נוחלין, והכא דייק שבא על אמו מדלא כתיב איה שהיה כמו כן בן צבעון ולא כתיב אלא ענה לחודיה ש״מ לפי שהיה נמי בן אשתו של שעיר כתביה קרא הכא עם שאר בני שעיר. ועי׳ במהרש״א ומהרש״ל בב״ב שם ובהגהת הב״ח. וכוונו לדברי התוס׳ רי״ד פסחים שכ׳ מלמד שבא צבעון על אמו ואין לומר שבא שעיר על אשת צבעון כלתו וילדה את ענה והרואה סבור שהוא בן צבעון שלא היה קורא אותו הכתוב בן צבעון אם לא היה בנו אבל בן שעיר קורא אותו אעפ״י שלא היה בנו דבני בנים הרי הם כבנים. וכ״כ החיד״א בספר פתח עינים דראה תירוץ זה בתוס׳ פסחים כת״י משם רבינו פרץ. ולולא דמסתפינא להגיד פירוש חדש בגמרא שלא כפי׳ הראשונים הנ״ל הייתי אומר כעין פירוש הרס״ג שזה נאמר בדרך משל אלא בסגנון אחר עפ״מ דמבואר במסכת כלה פ״ב עז פנים ר׳ אליעזר אומר ממזר. ולפי זה הזקן הזה א׳ מהצדוקין שהעיז לפטפט נגד ריב״ז ו״ענה״ על דבריו, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי הדרש הנ״ל על ״ענה״ שהיה ממזר, ובזה רמז להזקן ש״ענה״ נגדו שעז פנים סימן לממזר. ולפ״ז מדויק שפיר הלשון קרא ״עליו״ את המקרא הזה על הזקן הצדוקי. כמו דמצינו בהרבה מקומות בחז״ל סגנון זה קרי עליה והכוונה שפסוק זה נדרש על אותו האיש שמדבר עליו. וראה בגיטין נו: קרי עלה ריב״ז הרכה בך כו׳. כן לא נצטרך לדחוק ולומר שהשיב לצדוקי ששאל לו בהלכה מדרש חז״ל באגדה. ועי׳ ברמב״ן בפי׳ שכתב על דרש זה שאינו דברי הכל בגמ׳ ולא משמעו של מקרא כלל א״כ מאי ס״ד בתשובתו להצדוקי ולפי הנ״ל נ״ש. ובירושלמי ב״ב שם ליתא דרש זה מהפסוק. ובב״ר כת״י תימני בש״נ במנח״י הגי׳ מה ראה הכתוב לכתוב ענה ענה תרי זמני תרי נינהו, לעולם חד הוא אלא שבא צבעון על אמו והולידה ענה ונעשה בן ענה ובן צבעון ובן שעיר מכל מקום חד הוא. וביפ״ת האריך לפרש לשון זה. ועי׳ לעיל פ״ב אות רטו. הוא פרת דמעיקרא. ולעיל אות כז. ולקמן עא.
3. ב״ר פפ״ב, וכ״ה ביב״ע. ובפסחים נד. דתניא ר׳ יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה ליבראות בע״ש ולא נבראו עד מוצ״ש, ובמוצ״ש נתן הקב״ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו, ויצא מהן אור והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו, ויצא מהם פרד, רשב״ג אמר פרד בימי ענה היה שנאמר הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר, דורשי חמורות היו אומרים, ענה פסול היה לפיכך הביא פסול לעולם. ומקודם לזה מאמר ר׳ נחמיה דפרד נברא בע״ש בין השמשות, ופירש״י אין כל חדש תחת השמש ופרד ראשון נברא מן הארץ ולא בא מן הכלאים. (וראה לעיל פכ״ו אות ע. מ״ש לתרץ קושית החזקוני כאן. ועי׳ בפירוש הרע״ב). ובשכל טוב הגי׳ הביא סוסיא וזיווג לה חמור. וכ״ה בלקח טוב מן הסוס הנקבה ומן החמור. חכינה. נחש בל״י. עי׳ בערוך ע׳ חכינה. י״ג חרדון ממין הצב. חברבר, י״ג חורור והוא מין נחש שיוצא משניהם, ונקרא חברבר ע״ש חברברותיו.
4. המיונס בב״ר במנח״י הגי׳ המיוניס פרדים. היימים. וי״ג בירושלמי כמו בב״ר ורבנן אמרי הימיסו. הימים בל״י הימיסו חצי משום שחצין סוס וחצין חמור. ר׳ מנא מפקד, היה מצוה לאנשי בית הנשיא כלומר לעבדיו אם אתם רוצים לקנות פרדות תקנו מאלה שאזניהם דקות שהן הסימן שזה הפרד אמו סוסה והוא יותר טוב מהפרד שאמו חמורה. ועי׳ חולין עט.
5. עי׳ ירושלמי יומא פה. ובבלי יומא מט. ולעיל אות מ. ובת״א גבריא. עי׳ בפירוש הרמב״ן. ובתרגום הסורי דאשכח לה מיא. ובתרגום הרומי מים חיים. ובלק״ט י״א מצא את הימים הכה את הימים, ויהיה מצא כמו תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כט, ט). ובזח״א קעח. ימם כתיב אלין הוו בריין משניין דכד הוה אתרך קין מעל אפי ארעא כו׳ מבני בנוי בסטרא דרוחין ועלעולין ומזיקין ואלין קיימו דהא כד בעא לאתקדשא יומא דשבתא אתברון מההוא סטרא רוחין כו׳ בלא גופא ואלין לאו אינון מיומא דשבתא ולא מיומא שתיתאה ואשתארו אלין תרין יומין בהובספקא ובג״כ לא אתקיימו לא מהאי ולא מהאי ואזלו ואתפשטו בההוא סטרא דקין ואגלימו בההוא סטרא ולא אגלימו לאתקיימא ואקרון ימ״ם חסר דלא אתקיימו לא ביומא דא ולא ביומא דא ואתחזון לבני נשא ואיהו אשכח לון ואולפי ליה לאייתאה ממזרין לעלמין ואינון אזלי ביני טוריא וקיימין בגופא זמנא חדא ביומא ולבתר מתפשטי מיניה. ובספר הישר הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר העמים ברעותו את החמורים לצבעון אביו ויהי בהיותו רועה את החמורים לאביו ויוליכם המדברה כפעם בפעם לרעותם ויהי היום ויוליכם אל מדבר אחד על שפת ים סוף נגד מדבר העמים, ויהי הוא רועה שם והנה רוח סערה חזקה מאד באה מעבר הים, ותנח על החמורים הרועים שם ויעמדו כולם, ואחרי כן יצאו מעבר הים מן המדבר כעשרים ומאה חיות גדולות ונוראות ויבואו כלם אל מקום החמורים ויתיצבו שם, והחיות ההמה מחצים ולמטה כתואר בני האדם ומחצים ולמעלה מהם כדמות דובים ומהם כדמות קופים, ולהן זנבות אחוריהן מבין כתפיהן ומטה לארץ כזנב הדוכיפת, ויבואו החיות האלה ויעלו וירכבו על החמורים ההם ויוליכום כולם וילכו להם עד היום הזה, ואחת מהחיות ההמה נגשה לפני ענה ותכהו בזנבה ותבריחהו מן המקום ההוא וירא את המעשה הזה ויירא מאד לנפשו ויברח וימלט וינס שעירה, ויספר לאביו ולאחיו את כל אשר קרהו וילכו אנשים רבים לבקש את החמורים ולא מצאום, ולא יסף עוד ענה ואחיו ללכת אל המקום ההוא מהיום ההוא והלאה כי יראו לנפשותם מאד. ועי׳ בזח״א קעח.
6. בכת״י רמזי ר״י, הימם כתיב חסר יו״ד ויו״ד של הי׳מים נרמזת ומשונה, כי ענקי הימים שהיו בדור כענין שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם וכתיב המה הגבורים אשר מעולם אותן היו ולפיכך היו״ד מצויצת הי׳מם, ברעתו את החמורים, ברעתו כתיב ברעתו הוא פסול והביא פסולים לעולם.
These are the sons of Tzivon: Ayah and Anah. He is the same Anah who found the mighty ones in the desert while tending the donkeys for his father, Tzivon.
א. כתב רש״י: ״וְאַיָה וַעֲנָה – וי״ו יתירה. והוא כמו אַיָה וַעֲנָה והרבה יש במקרא״. גם בת״א מופיע ״וְאִלֵּין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָה וַעֲנָה״ כדרכו להעתיק ווי״ן יתרות, כמבואר בפסוק ״וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ״ (ויקרא ז טז). ואין צורך לדברי ״לחם ושמלה״, שלדעת ת״א שמו היה וְאַיָּה כמו שפירש רשב״ם.1
ב. ״אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם״ – ״דְאַשְׁכַּח יַת גִּבָּרַיָּא״. התרגום שונה מדעת חז״ל שפירשוהו על הפרדים כמובא ברש״י: ״הימים – פרדים. הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד״.2 וכן פירשו הגאונים כמובא אצל ריב״ג3: ״פירש בו רב סעדיה: אשר הרכיב פרדים... ודעת התרגום אינו כן״. ייתכן שת״א התרחק מלתרגם ״פרדים״ כי לשון ״מצא את הימים״ מורה על מציאת דבר קיים ולא על המצאת דבר מחודש; הרבעת סוס בחמור. לכן פירש שענה הלך בדרך מדברית אשר היתה נודעת כארץ שוממה ומצא בה מן ה״אימים״ שהוכו בשוה קריתים הסמוכה לשעיר כמפורש בכתוב ״וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר״ (בראשית יד ה-ו). לפי זה התרגום מיוסד על הדמיון הצלילי שבין הַיֵּמִם לבין הָאֵימִים. קרוב לכך כתב רמב״ן:
ואונקלוס תרגם גבריא. והנראה מסברתו, כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים, לפנים עם גדול ורם כענקים (דברים ב י), ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו, והוא היה במדבר ואין עוזר לו, ותמצא ידו להם והציל מידם, והוא מלשון תִּמְצָא יָדְךָ לְכָל אֹיְבֶיךָ (תהלים כא ט), וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד (שמואל ב ג ח). או יאמר שמצא אותם ונצל, והיה נודע בגבורה הזאת. ונכון הוא.
ואולם ״נתינה לגר״ הקשה: לפי רמב״ן היה לו לתרגם ״הָאֵימִים״ – ״אֵימְתָנֵי״ כתרגומו בשאר מקומות (בראשית יד ה; דב׳ ב י) ומדוע תרגם ״הַיֵּמִם״ – ״גִּבָּרַיָּא״? ולמה לא תרגם ״אֲשֶׁר מָצָא״ – ״דְנָצַח״? לכן הציע ״נתינה לגר״ שלדעת ת״א ענה מצא קופי גורילה כמוכח מתרגומו ״הַיֵּמִם״ – ״גִּבָּרַיָּא״ שהוא כתרגום ״ילידי הענק״ (במדבר יג כב) ״בְּנֵי גִּבָּרָא״, בהתאמה לדרשת חז״ל ״למה נקרא שמן ימים? שאימתם מוטלת על הבריות״ (חולין ז ע״ב).4
1. רשב״ם: ״ואיה וענה – נראה בעיני כך שמן כוָפְסִי וַשְׁתִּי. ואעפ״י שבדברי הימים כת׳ איה וענה, אין לדקדק בכך כאשר כתו׳ בתורה עוץ וחול וגתר ומש, ובדברי הימים ומשך. והמפרש לו׳ יתירה יש לתמוה מה היה לו לכתוב ו׳ יתירה בזה יותר משאר בנים״.
2. פסחים נד ע״א: ״רבן שמעון בן גמליאל אומר: פרד בימי ענה היה שנאמר הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר״.
3. ״שרשים״, שורש ים. ראה לכך אצל שרגא אברמסון ״מפי בעלי לשונות״ , ירושלים תשמ״ח, עמ׳ 266 הערה 1.
4. אכן שם מבואר שהכוונה לפרדות: ״דאמר ר׳ חנינא: מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה״. וכעין זה ב״שדה ארם״ (עמ׳ 33) שפירש כוונת ת״א על נחשים ענקים כי מצאנו ״גִּבָּרַיָּא״ כתרגום נחשים (אך לא ציין מקור, ולא מצאתי כדבריו).
ואילין בני צבעון ואיה וענה הוא ענה דארבע ית ערדיא עם אתני ולזמן אשכח ית (ב){כ}ודנייתא דינפקו מנהון כד הוה רעי ית חמרייא לצבעון אבוי.
And these are the sons of Sebeon, Aja and Anah: he is Anah who coupled the onagers with the she-asses, and after a time found mules which had come forth from them, when he was tending the asses of Sebeon his father.
והאולא בנו צבעון איה וענה הו ענה אלד֗י רכב אלבגאל פי אלבר חין כאן ירעא חמיר צבעון אביה.
ואלה בני צבעון: איה וענה, הוא ענה אשר הכליא את הפרדים במדבר בעת שרעה את חמורי צבעון אביו.
מצא את הימִם – פירש בו רבנו סעדיה אשר הרכיב פרדים. וראיתי רב שרירא ז״ל שפירש כדניאתא1: יֵמִים (בבלי חולין ז׳:), ובלשון הערב: בנאל, ודעת התרגום בו זולת זה. (ספר השרשים ״ים״)
אשר מצא את הימים – נפרד המתרגם לגביו מדרך התרגום {הארמי} וכיוון אותו למשמעות אחרת, ואמר: אשר הרכיב את הפרדים,1 וכך תרגם לגביה רב שרירה גאון ז״ל,2 ומקומה מעיר על מה שאמרו לגביה, לאור אומרו: ברעותו את החמורים.3
ובדברי הראשונים,4 שענה בן צבעון [אינו] בן מנישואים חוקיים; אמרו: ׳צבעון בעל אמו׳, ולכן מנו אותו בין הבנים ובין האחים; ונאמר: ׳ודילמא תרי הוו?׳ (שם,שם), כלומר, שהם שנים, ואין זה היינו הך? וסיים באומרו, שהוא התכוון אליו באומרו הוא ענה5 – הוכחה לגביו ה׳פסלות׳ הנזכרת. אולם אפשר שהרמז אינו כי אם למי שהתכוון לספר עליו במלים הוא ענה אשר מצא את הימים6; וכגון זה, לדעתי, ׳הוא דתן ואבירם קריאי העדה׳ (במדבר כ״ו:ט׳), לאחר שהוא התכוון לספר עליהם ׳אשר הצו על משה ועל [אהרן]׳ (במדבר כ״ו:ט׳).
1. כך אכן מתרגם רס״ג על אתר, בשונה מתרגום אונקלוס אשר תרגם: ׳די אשכח ית גבריא׳ – תרגום המצביע על ראיית ׳ימים׳ כ׳אימים׳, וראה ראב״ע על אתר. אך ראה חולין ז׳:, דברי ר׳ יהושע בן לוי. גם ריב״ג באצול, ערך ׳ים׳, מביא את דעת רס״ג, את דברי ר׳ שרירא גאון, כבהמשך דברי אבן בלעם, ומציין שדרך התרגום הארמי שונה.
2. על פי דברי ריב״ג באצול, שם, דברי רב שרירא גאון מתייחסים למלה ׳כודנאיתא׳ (חולין ז׳:). המשמעות של ׳פרדים׳ ל׳ימים׳ מצוייה אצל חז״ל בבראשית רבה פ״ב:י״ז ופסחים נ״ד.
3. השוו ראב״ע על אתר.
4. ראה פסחים נ״ד., והשוו ב״ב קט״ו: ובראשית רבה פ״ב:ט״ז.
5. כלומר, לדעת החכם התלמודי, שם, המלים ׳הוא ענה׳ באות לומר שהמדובר באותו ענה, ואין מקום לומר שהיו שני אנשים בשם ענה, אלא שפעם מדברים עליו כאחי צבעון (בפסוק כ׳) ופעם כבנו של צבעון (בפסוק כ״ד).
6. לפי ההסבר הזה, נזכרים בפרק הזה שני אנשים בשם ענה: האחד, אחיו של צבעון, והשני, בנו של צבעון, ופסוקנו מדבר על בנו של צבעון. בדרך הזאת הלך גם ראב״ע בפירושו לבראשית ל״ו:ב׳, בד״ה ׳בת ענה בת צבעון׳.
הוא ענה – האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון (בראשית ל״ו:כ׳), וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על אמו, והוליד את ענה.
את הימים – פרדים. [הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם.]א ולמה נקרא שמם יימים, שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר ר׳ חנינא (בבלי חולין ז׳:): מימיי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה.ב
לא נזקק לכתוב לנו משפחות החרי אלא מפני תמנע, ולהודיע גדולת זרע אברהם, כמו שפירשתי למעלה (רש״י בראשית ל״ו:י״ב).
א. הביאור בסוגריים המרובעים חסר רק בכ״י לייפציג 1, והוא מופיע בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5 הוא מופיע רק באופן חלקי מפני השמטה ע״י הדומות.
ב. בדפוסים נוסף כאן: ״והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תרפא לעולם. ברש״י ישן.״
ואיה וענה literally, AND AJAH AND ANAH – The ו in ואיה is redundant, so that the words are equivalent to איה וענה Ajah and Anah. There are many examples of this in Biblical Hebrew: "to give (וקדש וצבא) both the Sanctuary and the host to be trampled underfoot" (Daniel 8:13); "they are cast into a deep sleep (ורכב וסוס) the riders also and the horses" (Tehillim 86:7).
הוא ענה THIS WAS THAT ANAH – mentioned above (Bereshit 36:20) as the brother of Zibeon. Here is called his son, thus telling us that Zibeon and his own mother were the parents of Anah (Pesachim 54a).
את הימים means THE MULES – He crossed an ass and a mare, the offspring being a mule. Being himself the offspring of an unnatural union he reared such in the animal world (Pesachim 54a). Why are they called ימים (which may signify "dreaded beings")? Because the fear of them lies upon people; for R. Hanina said, "No-one has ever consulted me about an injury caused by a white mule and has recovered (וחיה literally, lived)". ["But do we not see that such a person has recovered (lived)? But you should not read וחיה "and he lived", but וחיתה "and it (the wound) healed up" – for such a wound never heals up (Chulin 7b).] It would have been unnecessary to write the genealogy of the Horites had it not been that it wishes to mention Timna, thereby showing in what importance Avraham was held, as I have explained above (Bereshit 5:12).
ואלה בני צבעון ואיה וענה – זה צבעון בן שעיר החורי ושם בניו ואיה וענה. 1וי״ו של ואיה הוא עיקר בשם. כמו ופסי (במדבר י״ג:י״ד). כי כל ו׳ בשם טפל חוץ מאלו שהן עיקר שהוא ראשון.
וענה – הוא בן צבעון שהוליד את אהליבמה. שנאמר אהליבמה בת ענה בת צבעון. כי צבעון אבי אביה. וקראה הכתוב בת צבעון. 2ורבותינו אמרו כי ענה הוא בת צבעון מאמו. שנאמר הוא ענה הזכור למעלה לפי שהיה פסול.
הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר – 3והם הפרדים. בריה חדשה מן הכלאים. 4מן הסוס הנקבה ומן החמור. 5וי״א מצא את הימים הכה את הימים. ויהיה מצא כמו תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כ״א:ט׳).
1. וי״ו של וענה היא עיקר בשם כמו ופסי. דברי רבינו נובעים מדברי מנחם בן סרוק (עי׳ מחברת מנחם צד ע״ו) דונש חשב הווי״ן נוספת בתחלת המלים ללא ענין. ולדעת מנחם אינם נוספת אבל לכלם יש טעם בענין וחושב שם הפסוקים שחשב דונש שהם נוספת ללא ענין ולדעת מנחם הם כלם לענין והביא גם הכתוב ואיה וענה הוי״ו הוא מעיקר השם כמו ופסי וכו׳.
2. ורבותינו אמרו. עיין ב״ב קט״ו ע״ב. וב״ר פפ״ב.
3. והם הפרדים. ב״ר שם.
4. מן הסוס הנקבה ומן החמור. כן הביא גם רש״י עה״ת והרמב״ן. אולם בב״ר שם איתא מה עשה ענה. הביא חמורה וזיווג לה סוס זכר יצאת ממנו פרדה. וכן הוא בירושלמי ברכות פ״ח ה״ד דף י״ב ע״ב מה עשה ענה זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר ויצאה מהן פרדה. ובירושלמי גם בב״ר סיים. אמר הקדוש ברוך הוא להם אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקו. אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו. מה עשה הקדוש ברוך הוא זימן חכינה והעלה עליה חרדון ויצא ממנה חברבר ע״כ. ולזה המאמר כוון המתרגם יב״ע בתרגומו שם הוא ענה דארבע ית עדריא [צ״ל ערדיא] עם אתני ולזמן אשכח ית כודנייתא די נפקו מנהון ע״כ. והרכיב ב׳ המאמרים יחד ובמקום חברבר במאמר השני הביא הוא ערדיא שפי׳ ערוד כי תחת חברבר בירושלמי מובא בבבלי ערוד. עיין ברכות ל״ג ע״א. אוי לערוד שפגע בו ר׳ חנינא בן דוסא. ובירושלמי ברכות פ״ה דף ט׳ ע״א נאמר אוי לו לחברבר. וכן בירושלמי שם מה עסקי דהדין חברבר ורש״י הביא בגמרא בבלי שם בשם בה״ג ערוד במקום חברבר ופי׳ חברבר מין נחש צפעוני. ומזה תראה בגמ׳ חולין דף קכ״ז ע״א אמר רב הונא בר תורתא פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב. לימים יצא ערוד מביניהם. וכשבאתי לפני ר׳ שמעון החסיד אמר לי אמר הקדוש ברוך הוא הם הביאו בריה שלא בראתי בעולמי אף אני אביא בריה שלא בראתי בעולמי ע״כ. והוא הוא המאמר מירושלמי ומדרש שהבאתי זימן חכינה (פי׳ נחש) והעלה עליה חרדון (הוא צב עיין רד״ק שרש כח בשם ר׳ יונה בערבי נקרא חרדון והוא מין צב) ויצא ממנה חברבר (והוא שבא תמורתו ערוד בבבלי).
5. ויש אומרים. עיין ברמב״ן עה״ת שכתב וז״ל ואונקלוס תרגם גבריא. והנראה מסברתו כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים לפנים עם גדול ורב כענקים ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו והוא היה במדבר ואין עוזר לו ותמצא ידו להם והציל מידם והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך עכ״ל.
ואלה בני צבעון – צבעון הוא צבוע ובנו איה עוף טמא, כדכתיב הראה ואת האיה (דברים יד יג). ו׳ של ואיה יתירה היא, ואינה נדרשת להוסיף על הענין, כי לא הוזכר הכתוב בן לצבעון לפני איה, ובדברי הימים (דברי הימים א א מ) כתיב איה בלא ו׳ ויש מרבותינו אומרים כי ו׳ של איה מיסוד השם היא כמו ופסי, (במדבר יג יד), ואינה טפילה כשאר ווי״ן, שהן בראשית שמות, כמו ו׳ ודישן ואצר, וכל שמות שאחרי ריעיהן, אלא מעיקר השם היא, כי לא הזכיר לצבעון בן לפני זה. ואני אומר א״כ היא היתה ראויה הו׳ להיות נפתחת כוי״ו של ופסי והאל״ף רפויה, אבל השבא שתחתיה היא מטפלת. וענה הוא ענה הנזכר למעלה בפסוק אלה בני שעיר החורי (פסוק כ), הן בן אשתו של שעיר אמו של צבעון הוא בנו של צבעון ממש, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה את ענה, ואקשינין דילמא תרי ענה הוו, ומתרץ רב פפא אנא אימר מילתא דלא אמרה שבור מלכא ומנו רבה, אמר קרא הוא ענה, הוא ענה דמעיקרא, פי׳ הוא הנזכר בפסוק אלה בני שעיר החורי כדדרשנו, וזה ענה היה אביה של אהליבמה ואשת עשו היתה, שנאמר ואהליבמה בת ענה בת צבעון, וצבעון אבי אביה הוא, וקראה הכתוב בת צבעון, לפי שהיה שטוף בזימה, וכשם שבא על אמו, כך בא על כלתו ולא נתברר לפני הדור אם היא בת הבעל או בת הבועל, ומה שרוב מקומה כתיב בת ענה, לפי שרוב בעילות אחר הבעל:
אשר מצא את הימים – אלו בריות רעות של כלאים שאימתן מוטלת על הבריות, ומה עשה ענה, בשביל שהיה ממזר הביא ממזרות לעולם, והביא סוסיא וזיווג לה חמור ויצאה ממנה פרידה, אמר הקב״ה אני לא בראתי בריה של היזק ואתה הבאת לעולם, חייך אף אני בורא בריה של היזק, הביא בגזירתו חכינה ונזדווג לה חרדון, ויצא ממנה חברבר, מעולם לא אמר אדם שנשכו חברבר וחי, ושבעטתו פרדה לבנה וחי, לקץ ימים ברעותו את החמורים לצבעון אביו, מצא בריות רעות הללו ונכנסה אימתן בלבו וקראן יימים, לשון אימה, ודומה לו איום ונורא הוא (חבקוק א ז):
ויש מפרשים מצא הימים – כלומר הביא את האומים, מצא לשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט), יימים כמו ושני לאומים ממעיך וגו׳ (בראשית כה כג), ואין הדברים נראין כפתור ופרח. תני האש והכלאים לא נבראו בששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה להבראם, כלאים אימת נבראו, בימי ענה, כדדרשינן, א״ר יונתן כל שאזניה דקות וקטנות, אמה סוסה ואביה חמור. האש, ר׳ לוי אומר שלשים וששה שעות שמשה אורה בלי הפסק, י״ב של ערב שבת, וי״ב של לילי שבת, וי״ב של יום שבת, וכיון ששקעה החמה בלילי שבת בראשית, בקשה האורה להיגנז, וחלק הקב״ה כבוד לשבת, שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב ג), במה ברכו באורה. המתינה האורה והיתה משמשת והולכת, התחילו הכל מקלסין להקב״ה, זש״ה תחת כל השמים (ישרוהו) [ישרהו] ואורו על כנפות הארץ (איוב לז ג), וכיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החשך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון ואמר זהו שנאמר לי ואתה תשופנו עקב (בראשית ג טו), שבא להזדווג, שנאמר ואומר אך חשך ישופני (תהלים קלט יא), מה עשה לו הקב״ה זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור, פתח וברך, ברוך בורא מאורי האש, וזש״ה ולילה אור בעדני (שם שם), אתיא כדשמואל דאמר מברכין על האור במוצאי שבת שהיא תחלת ברייתא, רב הונא אמר [בשם ר׳ יוחנן] אף ביום הכיפורים מברכין עליו, ובאור ששבת כל אותו היום:
ואיה וענה – נראה בעיני כך שמן, כופסיא(במדבר י״ג:י״ד), ושתי (אסתר א׳:ט׳). ואף על פי שבדברי הימים כת׳: איה וענה (דברי הימים א א׳:מ׳), אין לדקדק בכך כאשר כתוב בתורה: עוץ וחול וגתר ומש (בראשית י׳:כ״ג), ובדברי הימים: ומשך (דברי הימים א א׳:י״ז). והמפרש לו׳ב יתירה יש לתמוה מה היה לו לכתוב ו׳ יתירה בזה יותר משאר בנים. והראיות שמביאים אינן, כי אותן ווי״ן שמביאין אינן יתירות. ותשב תמר ושומימה (שמואל ב י״ג:כ׳) פירושו כמו: שבי אלמנה בית אביך (בראשית ל״ח:י״א), כי השיבהג הוא כפל לשון של שוממה, והרי הוא כאילו כתוב ותשב בדודה ושוממה. מגערתך אלהי יעקב נרדם ורכב וסוס (תהלים ע״ו:ז׳) – כך פירושו: מגערת אלהי יעקב {נרדם} חיל שונאינו הנזכר למעלה, וגם רכבו וסוסיו, כדכתיב: סוס ורכבו רמה בים (שמות ט״ו:א׳).
הוא ענה – שנזכר בימי משה על שם גבורתו.
אשר מצא את היימים – הגיבורים או חיות רעות ונצחם. לפי פשוטו אין לדקדק יותר.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון בטעות: וכפסי.
ב. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) בלי סימן הגרש: לו.
ג. כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). רוזין תיקן ל: הישיבה.
Ve'ayyah va'anah: It appears to me that [the vav in the word ve’ayyah is part of the person's name and] that these really were their names: Veayyah and Anah; [people's names can begin with the letter vav,] like Vophsi (Num. 13.14) or Vashti (Esther 1.9). True, in Chronicles (I, 1.40), ’ayyah va'anah is written [not ve'ayyah]. Nevertheless, one should not pay too much attention to that, just like the distinction between the Pentateuch's version, "Uz, Hul, Geter and Mash" (Gen. 10.23), and Chronicles' version (I, 1.17), "and Meshech" [not Mash].
One should be astonished at the exgetes who claim that the vav [of ve’ayyah] is an [insignificant] extra vav. Why should the text add an extra vav specifically on this name of all the descendants mentioned in this chapter? Furthermore, the proofs that they cite [that the text regularly appends an extra, insignificant vav to a word] amount to nothing. In all the examples they cite the vav is not extra.
In the phrase, "vatteshev tamar veshomemah – Tamar remained and forlorn" (II Sam. 13.20), the word "vatteshev – remained," should be understood in the same way as in the verse (Gen. 38.11), "Remain alone (shevi) as a widow in your father's house." The verb from the root y-sh-b [in and of itself implies remaining alone and] is synonymous with "shomemah – forlorn." The verse is therefore to be understood thus: "Tamar remained alone and forlorn."
The verse (Ps. 76.7), "migga' aratekha 'elohe ya'aqov nirdam verekhev vasus – At Your blast, O God of Jacob, and horse and chariot lay stunned," should be understood thus: "At the blast of Jacob's God, the troops of our enemies – mentioned above (in vs. 6) – and their horses and chariots lay stunned," just like the phrase, "Horse and driver he has hurled into the sea" (Ex. 15.1).
Hu' THAT WAS ANAH: who was yet remembered in the days of Moses for his valor when he encountered ha-yemim, which means "the mighty ones" or "vicious animals" and vanquished them. According to the plain meaning of Scripture, one need not take any further note [of this phrase].
ואיה וענה – פירוש הו״ו כמו פ״ה רפה בלשון ישמעאל. ובדברי הימים (דברי הימים א א׳:מ׳) איננו כן.
הימים – אמר המתרגם (אונקלוס בראשית ל״ו:כ״ד): גבורים, כמו: האימים לפנים (דברים ב׳:י׳), כי ימצא האל״ף שיתחלף ביו״ד, כמו: יתימרו – [יתאמרו (תהלים צ״ד:ד׳). גם כן תרגם יונתן בן עוזיאל: האיש בית רשע (מיכה ו׳:י׳), וזאת המלה בלא יו״ד, ואמר בן עוזיאל כי טעמה כמו: היש בית אביך (בראשית כ״ד:כ״ג).]א
ויאמר הגאון: כי פירוש הימים – פרדים. ופירוש מצא – הרכיב.
ויתכן להיות פירוש מצא, שהוא מצא זאת החכמה בתחלה, כי מין עם מין אחר לא יוליד. ויחזיק זה הפירוש שאמר הכתוב: ברעתו את החמרים.
ואילו הימים היו צמחים כאשר פירשו רבים, מה טעם להזכיר החמורים, [שמא יחרוש בהם]?ב
ב. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AIAH AND ANAH. The vav prefixed to Aiah has the same meaning as the Arabic fa.1 We have a similar clause without a vav prefixed to Aiah2 in Chronicles (I Chron. 1:40).
THE HOT SPRINGS. Onkelos renders yemim (hot springs) mighty men as in The Emim dwelt therein aforetime, a people great, and many, and tall(Deut. 2:10).3 It is possible to compare the two because we find the yod and alef interchanging4 as with the word yityammeru (bear themselves loftily) (Ps. 94:4).5 However, Saadiah Gaon translates yemim as mules. He interprets who found to mean who crossbred.6 It is also possible that who found means who first discovered the technique of crossbreeding, since two different species cannot produce offspring.7 The latter interpretation is substantiated by Scripture's stating, as he fed the asses of Zibeon his father.8 If the meaning of yemim is plants, as is maintained by many commentators, why should Scripture mention as he fed the asses of Zibeon his father?9
1. The Hebrew has a vav before Aiah. If this vav is a connective vav we should translate: And these are the children of Zibeon and Aiah and Anah. Ibn Ezra points out that the vav before Aiah is not to be translated. It is superfluous and is placed for emphasis (Weiser).
2. I Chron. 1:40 reads, And the sons of Zibeon: Aiah and Anah.
3. The Emim were mighty men. Onkelos identifies the Yemin with them.
4. Hence yemim equals emim. Nachmanides explains that Onkelos held that Anah was attacked by Emem, who wanted to rob his father's asses, and overcame them. Thus he found the Emim in the wilderness as he fed the asses of Zibeon, his father.
5. There is no such word in Scripture. However, we do find tityammaru (shall ye revel) (Is. 61:6). Either we have a scribal error (Krinsky) and what Ibn Ezra is saying is that tityammaru could have been written titammeru since Ps. 94:4 employs the term yitammeru (bear themselves loftily), or Ibn Ezra is saying that Ps. 94:4 could have read yityammeru since Is. 61:6 reads tityammaru (Weiser). Spelled with a yod or an alef it means to exalt.
6. He crossbred a horse and an ass and "found" mules. This is also the opinion of the Talmud. Cf. Jerusalem Talmud, Berakhot 8:5.
7. Hence crossbreeding was a new discovery.
8. Since he was occupied with taking care of the asses, he experimented and discovered this technique.
9. If the Bible wants to tell us that Anah found a certain type of plant (yemim) in the desert, what need is there to tell us that he did this as he fed the asses of Zibeon his father?
ו{אלה} בני צבעון ואיה וענה – כך שמו והו״ו עיקר, ואפילו נקרא במקום אחר {איה (דברי הימים א א׳:מ׳), אין בכך כלום, שבהרבה מקומות מצינו שמשנה השמות מעט},א כמו דישון שקורא אותו דישן,1 ושפו שפי,2 ועלון עלין,3 בדברי הימים.
ואיה וענה – לפי הפשט: תרי ענה הוו, אחד אחיו של צבעון, ואחד בנו.
ורבותינו אמרו (בבלי פסחים נ״ד.): שבא צבעון על אמו, והיה ענה בנו שהולידו, ואחיו מאמו, ולכך מונהו עם בני שעיר ועם בני צבעון. ומפקו ליה מדכתיב: הוא ענה – דמשמע דמעיקרא.
אשר מצא את הימים – אמרו רבותינו (בבלי חולין ז׳:): פרדים, ולפי שאימתן מוטלת על הבריות קרי להו ימים, לפי שמכתן קשה. כרבי חנינא דאמר: [מ]עולםג לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחית. ולפי שהיה פסול, הביא פסולים לעולם, שהרביע מין על שאינו מינו. ואונקלוס תירגם גיברייא, כלומר: נלחם עם הענקים ונצחום, דמצא לשון נצוח, כדכתיב: תמצא ידך לכל אויביך וגו׳ד(תהלים כ״א:ט׳).
ד. בספר הג״ן מובא אף המשך הפסוק: ימינך תמצא שנאיך.
ו{אלה} בני צבעון ואיה וענה – THESE ARE THE SONS OF TZIVON VEAYAH AND ANAH – this is his name and the vav is essential, and even if he is called elsewhere Ayah (Divrei Hayamim I 1:40), this means nothing, for in many places we find small name changes, like Dishon who is called Dishan, and Shefo Shefi, and Alvan Alyan, in Divrei HaYamim.
And there are those who say: the vav is extra, and his name is Ayah, like “At Your rebuke, O God of Jacob, they are cast into a dead sleep, and the riders and the horses” (Tehillim 76:7), where the vav is extra in “and the riders.”
ואיה וענה – VEAYEH AND ANAH – According to the plain meaning: there were two Anahs, one the brother of Tzivon, and one his son.
And our Rabbis said (Bavli Pesachim 54a): That Tzivon came onto his mother, and Anah was the son he bore, who was his brother from his mother, and therefore he is enumerated with the sons of Seir and with the sons of Tzivon. And they derive it from that which is written: הוא ענה – HE IS THE ANAH – that it the [same as the] one mentioned earlier.
אשר מצא את הימים – WHO FOUND THE MULES – Our Rabbis said (Bavli Chulin 7b): mules, and since their terror is cast over all creatures they are called ימים since their blows are hard. Like Rabbi Chanina said: In all my days, no man has asked me about a wound caused him by a white mule and recovered. And since he was an illegitimate child, he brought illegitimacy into the world, for he cross-bred a species with what is not its species. And Onkelos translates it “giants,” meaning to say: he fought the giants and beat them, as “finding” is a term of victory, as it is written: “Your hand shall find (overtake) all your enemies etc.” (Tehillim 21:9).
ואלה בני צבעון ואיה וענה – ו״ו ואיה נוספת והיא הו״ו שנמצאת במקרא לתחלת הדברים, כמו ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (בראשית כ״ב:ד׳), נרדם ורכב וסוס (תהלים ע״ו:ז׳) ותשב תמר ושוממה (שמואל ב י״ג:כ׳), ורבים כהם.
ואדני אבי ז״ל כתב: כי אלה הווי״ן אינם נוספות אבל הם מורות על מלה חסרה, כענין ו״ו וישא אברהם (בראשית כ״ב:ד׳) – ר״ל השכים וישא עיניו.
ופירוש ואיה וענה – היו לו בנים אחרים קודם איה ולא זכרם, אולי לא היה להם תולדה. וזה ענה הוא ענה אחר לא הנזכר למעלה, כי אותו היה בן שעיר וזה בן צבעון, ודעת רבותינו (ב״ב קט״ו): כי הוא היהא אותו ענה הנזכר. והקשה המקשה: ודלמא תרי ענה הוו, והשיב המשיב: הוא ענה דמעקרא. ואמרו: שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה, ואמרו ענה פסול היה והביא פסולין לעולם.
ועל דרך הפשט: אמר הוא ענה – ר״ל הוא ענה הידוע.
אשר מצא את הימים – פרשו אותם: פרדים.
וזהו שאמר: ברעותו את החמורים – מצא ברעותו שירכיב החמור על הסוסיא לראות מה יצא מהם ויצא מהם פרד, או הרכיב הסוס על החמורה, כי משתי ההרכבות האלה יצא פרד ופרדה. ואמרו רבותינו ז״ל (בבלי חולין ע״ט): כל שאזניו קטנות אמוב סוסיה ואביו חמור, וכל שאזניו גדולות אמו חמורה ואביו סוס. וזה צבעוןג עשה כנגד רצון האל, כי האל יתברך ברא הנבראים החיים והצמחים כל אחד למינו לפיכך אסר הכלאים.
ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ב): תני האש והכלאים לאד נבראו בששת ימי בראשית, כלאים – אימתי נבראת, בימי ענה. האש – ר׳ לוי אמר ל״ו שעות שמשה אותה האורה, שתים עשרה של ערב שבת שנברא בו אדם, וכיון ששקעה חמה בערב שבת בקש הקב״ה לגנזה וחלק כבוד לשבת, כ״ד של שבת וי״ב של ערב שבת הרי ל״ו, כששקעה חמה במוצאי שבת אמר אדם הראשון עולם חשך בעדי, זמן לו הקב״ה שני רעפים, הקישן זה בזה ויצא מהן אש, וברך עליה. אמר אדם: ולילה אור בעדני (תהלים קל״ט:י״א). אתיא כר׳ שמואל דאמר מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת מפני שהוא תחלת בריתו. ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן אמר אף במוצאי יום הכפורים מברכין, מפני ששבת כל אותו היום. ומה שאמר ברעותו את החמורים גם סוסים היה רועה אלא שרוב מרעיתו היו החמורים לפיכך זכרם, ואנקלוס שתרגם הַיֵמים גבריא, לא ידענו דעתו. וזכר אלה אלופי שעיר להודיע כי לאהבת יצחק נתן לעשו בנו נחלת האלופים האלה בני שעיר.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״היה״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״אמה״.
ג. כן בכ״י מוסקבה 495, פריס 193. בגיליון כ״י פריס 193 תוקן ל: ״ענה״.
ד. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״לא״.
ואלה בני צבעון ואיה וענה, the letter ו in the word ואיה, is not part of the name of the person described. It is the kind of ו used in Scripture sometimes to introduce a new sequence, such as in 22,4 ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, “on the third day Avraham raised his eyes.” For the previous 2 days he had been proceeding in the direction of the land of Moriah; now, on the third day, he thought it was time to look for a definitive place in that region. A similar use of the letter ו occurs in Psalms 67,7 נרדם ורכב וסוס, where the letter ו at the beginning of ורכב, introduces a new subject (of sorts). Other examples of a similar nature are Samuel II 13,20, etc. My master, my father, of blessed memory wrote that none of these letters ו are additional, i.e. meant for considerations involving syntax, but they are an alert to the reader that a word prior to the word starting with the letter ו is missing in the sentence and has to be found in the text preceding it. Accordingly, the meaning of the words ואיה וענה is that Tzivon had other sons beside those listed here, senior to the ones listed here, but that the Torah had not considered it necessary to mention their names. Perhaps the reason is that those sons had not produced progeny. The ענה mentioned here is not the same as has been mentioned in verse 20. The one mentioned in verse 20 was a descendent of the בני שעיר and was not a son of Tzivon who was a brother of Tzivon. Our sages in Pesachim 54 believe that the two men called ענה are one and the same. To the possible question whether we are dealing with two men of the same name, the Torah answers: “this is the Anah who was well known previously for having located the Yeymim, etc.” Our sages concluded further that Tzivon had slept with his mother having begotten Anah from that intercourse. Not only had Anah himself been a bastard, but he had produced more bastards himself. According to the plain meaning of the text, the words הוא ענה, simply mean: “he is the well known Anah.”
אשר מצא את הימים, our sages explain the word as meaning “mules,” i.e. just as he had been a bastard he now bread bastards, i.e. animals which resulted from crossbreeding horses and donkeys. This is the meaning of the words that follow ברעותו את החמורים “while he was engaged in tending the donkeys.” It occurred to him that it might be a good idea to see what would happen if he allowed or persuaded a horse to mount an ass. He found to his astonishment that the ass gave birth to a mule as well as a female mule. Our sages have said in Bereshit Rabbah 82,14 that any mule, i.e. an animal resembling it traces its ancestry by means of the size of its ears. If the ears are short it has been sired by a donkey and born by a horse, whereas if it has long ears it has been sired by a horse having been born by an ass. Tzivon had violated God’s law according to which the species are not to be crossbred, whether humans or animals or plants. As a reminder of this legislation the Torah subsequently forbade products of crossbreeding, a prohibition which extends to our having any beneficial use of the result of such crossbreeding. According to Bereshit Rabbah in the section just quoted, neither fire nor kilayim, i.e. the product of crossbreeding different species of animals, were created during the 6 days of creation. Mules, i.e. the result of crossbreeding was not created until the days of Anah (whose father had made the experiment). There is a discussion as to when fire was created. According to Levi the original light created on the first day served man for 36 hours, i.e. during the 12 hours before the onset of the first Sabbath, i.e. the first 12 hours after his creation, and the 24 hours of the Sabbath. When the world sank into darkness as a result of God withdrawing the original light, as part of Adam’s punishment for having violated His commandment not to eat from the tree of knowledge, Adam was disconsolate and exclaimed (Psalms 139,11) “is darkness to conceal me permanently?” God responded to his cry of anguish by replacing the original light with fire, sparks, by teaching him how to produce fire by striking two flints against each other. Having been successful in this, Adam blessed the fire. This corresponds to the view of Shemuel who taught us that the reason we pronounce a benediction over fire on the evening following the Sabbath is that this was the time that fire was created. Rabbi Avuhu added in the name of Rabbi Yochanan that we also bless fire on the evening after Yom Kippur because the fire had to observe “Sabbath” during that whole day, i.e. handling it was out of bounds to us.1
Concerning the words in our verse here ברעותו את החמורים, he was also tending horses, but most of the animals he was looking after were donkeys. This is why the Torah mentioned only the donkeys. We do not know what Onkelos meant when he translated the word הימים as גבריא. The reason why the Torah mentioned all these Alufim of Seir is because of God’s love for Yitzchok. Had God not loved Yitzchok He would not have gone out of his way for Esau and his sons and have allowed his sons to become such “bigshots” in the land of Seir.
1. Of course, fire is also prohibited for use (handling) on the Sabbath, but Yom Kippur is also called Sabbath even when it does not occur on the day we would normally observe the Sabbath.
הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר – פירוש האי מצא הכה הוא וה״ק הוא ענה אשר הכה את הימים עם היה והכה אותם שהיו באים ליקח החמורים ודומה לו במקרא תמצא ידך לכל שנאיך.
אשר מצא את הימם – פר״ש: הביא פסולים לעולם, ואם תאמר: הרי לעיל בפרשת תולדות גבי: כי גדל מאד (בראשית כ״ו:י״ג), פר״ש: שהיו אומרים זבל פרדותיו וכו׳, אם כן משמע שהיו כבר. אלא הכי קאמר: מצא את הימם – הוא היה ראשון שהרכיב חמור על סוסיא, אבל קודם לא היו פרדות על ידי עצמן של בהמות ולא על ידי אחרים. ולשון מצא – מתחילה מצא חכמה זאת1 שמתערבות שני מינין יצא מין אחר, כגון פרדה מסוס וחמור שכל שאזניו דקות אמו סוסיא ואביו חמור, וכל שאזניו גסות אמו אתון ואביו סוס.2 ולפי שאין רוח הקב״ה נוחה ממנהג זה אין לך בריה יוצאת מב׳ מינין שתוליד.
דבר אחר: בריות הבאות משני מינין אלו לא היו בברכת פרו ורבו כשיצאו מן התיבה לפיכך לא יולדות ולא מולידות.
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
2. שאוב מבראשית רבה פ״ב:ט״ו.
אשר מצא את הימים, "who discovered the yemim. According to Rashi, these were animals that resulted from crossbreeding, and the Torah names him in order to chastise him for having successfully violated the principle of not crossbreeding. If you were to question that Anah could not have been the first person having done this as Rashi himself commenting on Genesis 26,13 on the words: ויגדל מאד, writes that people at that time already used to say that "the dung of the mules of Yitzchok are worth more than the god of their king," which proves that mules, which are the result of crossbreeding horses and donkeys already existed and people were familiar with them, we have to understand this verse as follows: Anah was the first person who deliberately mated donkeys with horses. Prior to this, mules existed but they resulted from the mother animal having mated with a horse of its own account. The word: מצא means that he developed a system of breeding such animals successfully. He noted that in order to tell which animal was the result of a male donkey mating with a female horse, and which was the product of a sheass having mated with a male horse, if the animal has thin ears it is the product of a female horse and a male donkey; when the ears are thick, it is proof that the mother animal was a sheass and it had mated with a male horse. Seeing that God is very displeased with such procedures being undertaken by man, he is blamed for such practices having been introduced. Another interpretation: the Torah wishes the reader to know that the animals resulting from crossbreeding are not included in the blessing given by the Creator to all the creatures He had created. Proof of this is the fact that such creatures cannot sire or give birth to another generation of their breed.
הוא ענה אשר מצא כו׳ – פר״ש (ד״ה הוא ענה) וגם במקום שנהגו (פסחים נד.) ופ׳ יש נוחלין (בבא בתרא קטו:) מלמד שצבעון בא על אמו והוליד ממנה ענה. ומייתי לה עלה דאהדר רבן יוחנן לצדוקי כו׳ (עי׳ מגילת תענית ה). ומקש׳ ר״ת אמאי מהדר ליה מענה. אימר דאמ׳ התם היינו טעמא דבני בנים הרי הם כבנים. מיהו בת בנו לא תהא כבנו אלא כבת. ונרא׳ לר״ת דענה אשה הייתה שהיתה בת צבעון כדמוכחי קראי דכתי׳ ואלה בני אהליבמה בת ענה בת צבעון (בראשית לו:ב). אלמא אשה היתה וכו׳. ביש נוחלין האריך הרבה ר׳ יצחק (עי׳ תוספות בבא בתרא קטו: ד״ה מלמד, פסחים נד. ד״ה אלה).
אשר מצא את הימי׳ – חיות רעות או בני אדם גבורי׳ ונצחום.
אשר מצא את הימים – חיות רעות הם או בני אדם גבורים המאיימים ומפחידים את הבריות אותן נצח הוא והתגבר עליהם זה ואשר מצא מלשון תמצא ידך לכל אויביך.
ואלה בני צבעון ואיה וענה – הו״ו יתירה. וכן: עבד אביך ואני מאז ועתה ואני עבדך (שמואל ב ט״ו:ל״ד) – דין שניהם: אני, ואלה ראשי בית אבותם ועפר וישעיא(דברי הימים א ה׳:כ״ד) וכמוהםב רבים. והנה צבעון זה הוא הבן השלישי לשעיר החורי, והוליד שני בנים אלו: איה וענה, וסיפר הכתוב כי ענה זה בן צבעון הוא אותו ענה שמצא את הימים ברעותו את החמורים של צבעון אביו, להבדיל בינו ובין ענה דודו, אחי צבעון אביו, וזה ענה בן צבעון הוא חמיו של עשו.
גאשר מצא את הימים – כדעת מקצת רבותינו בתלמוד (בבלי פסחים נ״ד.) הם הפרדים, וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו, ואין כן בשאר מיני הכלאים. ואמר: במדבר ברעותו החמורים כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות רבות,ד והרביעם עם הסוסיות והולידו. ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה, כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו, והיה נודע במעשה ההוא ועל כן יתארהו בו.
ואנקלוס תרגם: גיבריא. והנראה מסברתו כי ענה זה, באו עליו מן האומה הנקראת אימים: לפנים עם גדול ורב כענקים (דברים ב׳:י׳), ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו, והוא היה במדבר ואין עוזר לו, ותמצא ידו להם והציל מידם. והוא מלשון: תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כ״א:ט׳) ולא המציתיך ביד דודה(שמואל ב ג׳:ח׳). או יאמר שמצא אותם וניצל, והוא היה נודע בגבורה הזאת. ונכון הוא.
ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״וכמוהו הם״. בכ״י פרמא 3255: ״וכמוהו״.
ג. החלק השני של הביאור על פסוק כ״ד (״אשר מצא את הימים״) מופיע בכ״י ובדפוסים הראשונים לאחר הביאור על פסוק כ״ה.
ד. כן נוסף בגיליון בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון חסר: ״רבות״.
ה. כן בכ״י פריס 222, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, לונדון הרלי 7638, פריס 223, פריס 224, דפוס ליסבון, דפוס רומא: ״שאול״.
AND THESE ARE THE CHILDREN OF ZIBEON: AND AJAH, AND ANAH. The letter vav in the word v'ayah — (and Ajah) is redundant. Similarly: Thy father's servant 'va'ani' (and I) have been in time past, so 'va'ani' (and I) will now be thy servant.1 In both cases the vav is redundant, and the meaning of the word is ani (I). And there were the heads of their fathers' houses: 'va'epher' (and Epher), and Ishi2 — here too the vav is redundant. And there are many others like them. Now this Zibeon was the third son of Se'ir the Horite,3 and he begot these two children, Ajah and Anah, and Scripture relates that this Anah, Zibeon's son, was that same Anah who found the mules in the desert as he fed the asses of Zibeon his father, to differentiate between him and his uncle Anah,4 the brother of his father, Zibeon. This Anah, Zibeon's son, was Esau's father-in-law.5
WHO FOUND THE 'YEIMIM' IN THE DESERT. In the opinion of some of our Rabbis in the Talmud,6 the yeimim are mules, and this man discovered that an ass and a mare, even though they were unlike species, could breed together as opposed to other unlike species. Scripture says that he found them in the wilderness as he fed the asses, for he had there in the desert many asses seeking she-asses and he mated them with mares, and they begot offspring. It would appear that in his generation it was accounted to him as an act of wisdom in that he knew the various species which are nearly alike in nature and thus can produce offspring by cross-breeding. He was thus known by this deed, and therefore Scripture described him by it. And Onkelos translated yeimim as valiant men. It would appear from his opinion that this Anah was attacked by people from a nation called Emim, as it is said, The Emim… a people great, and many and tall as the Anakim,7 and they wished to rob him of the asses of Zibeon his father. He was in the desert with no one to help him, but he overtook them and saved the asses from their hand. The word matza in matza eth hayeimim is thus to be associated with these expressions: Thine hand 'timtza' (shall overtake) all thine enemies;8And I have not delivered thee into the hand of Saul.9 It may be that the word matza means that he found them and they were thus saved, and he came to be known for this prowess. This is correct.
1. II Samuel 15:34.
2. I Chronicles 5:24.
3. (20) here.
4. (20) here.
5. (2): Oholibamah the daughter of Anah.
6. Pesachim 54a.
7. Deuteronomy 2:10.
8. Psalms 21:9.
9. II Samuel 3:8. "Saul." In the verse: "David."
ואלה בני צבעון ואיה וענה – משפטו איה וענה כי הוי״ו יתרה, וכמוהו (שמואל ב ט״ו:ל״ד) עבד אביך ואני מאז, ששיעורו אני מאז. ויגיד הכתוב כי ענה בנו של צבעון. ולמעלה הזכיר כי צבעון וענה אחים בני שעיר, וכדי שלא תאמר כי ענה הנזכר הוא דודו של זה לכך הזכיר הכתוב הוא ענה אשר מצא את הימים, ודרשו רז״ל הוא ענה דמעיקרא, לפי שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. ומה שמנאו הכתוב בבני שעיר לפי שהכל חשבו עליו שהוא בן שעיר, אבל הכתוב יגיד לנו האמת כי הוא דמעיקרא ואינו בן שעיר כי אם בן צבעון והוא בנו והוא אחיו, ועל כן הכתוב צווח הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר, הוא הפסול שהביא הפסולים לעולם, כי הוא מצא במחשבתו מין הפרדים שהוא היוצא מן הנרכבים מין בשאינו מינו, כגון המרכיב סוס על אתון או חמור על סוסיא ויצא מביניהם פרד, ונחשב לו לחכמה באותו הדור. ולפי דעת אונקלוס שתרגם גבריא, יהיה הימים כמו אימים, ויהיה פשט הכתוב כי באו על ענה זה מן האומה הנקראת אימים, לפנים עם גדול ורם כענקים, ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו, והוא היה במדבר אין עוזר לו והצילם מידם. ועל כן יאמר הוא ענה המפורסם בגבורה הזאת, כך פי׳ הרמב״ן ז״ל.
ואלה בני צבעון ואיה וענה, "and these were the sons of Tzivon, Aiah and Anah." The letters ו in front of these names are merely prefixes and have nothing to do with the names of these two people. We find something parallel in Samuel Ii 15,34 עבד אביך ואני מאז which means "I have been a servant of your father from way before." In this verse we are told that Anah was a son of Tzivon, whereas from verse 20 it is clear that both Anah and Tzivon were brothers, sons of Seir HaChori. In order to ensure that we would not think that the Anah mentioned was the uncle of the other Anah, the Torah added that the Anah mentioned here was the one who discovered the mules in the desert. Our sages in Pesachim 54 explained that we are dealing with the same Anah who had been mentioned previously and that he had been sired through his father having slept with his mother. The reason the Torah lists him here as one of the sons of Seir HaChori is because all the people of his generation thought that he was the son of Seir HaChori. The Torah, however, was concerned with relating his true ancestry. The Torah mentions him as either himself crossbreeding a donkey with a mare or discovering the products of such crossbreeding, to illustrate how illegitimate sexual relations between human beings result eventually in bastardy or association with animals which were the product of such crossbreeding. At the time it was considered very astute of Anah to have discovered or crossbred two such species of animals. According to the opinion of Onkelos who translated the verse as Anah having found גבריה, "men in the desert," the word ימים must be understood as a variant of אימים, antediluvian giants. According to Onkelos the plain meaning of our verse is that Anah was met or attacked by members of that people who wanted to rob him of the donkeys belonging to Tzivon which he was minding. The Torah reports that although alone, Anah managed to save the donkeys from the hands of these אימים. Nachmanides interprets the verse in this fashion.
הוא ענה – פרש״י הוא ענה האמור למעלה וכו׳. בפר׳ מקום שנהגו פריך התלמוד על זה וכלל תרי ענה הוו ומשני אמ׳ קרא הוא ענה כלומ׳ הוא ענה דמעקרא. ובפ׳ יש נוחלין דריש מהאי קרא דבני בנים וכו׳. ובכך תירץ מה שהקשה לו הר״י מ״ל שבא צבעון על אמו אימ׳ שבא על כלתו והוליד ממנה ענה ולהכי חשיב ליה עם בני צבעון לפי שהיה בן אשתו אלא למאי דפי׳ ניחא משום הא לא חשיב ליה עם בני צבעון דלא היה בנו ממש.
ואלה בני צבעון ואיה וענה – ו״ו יתירה וכן רבים והיה צבעון בן שלישי לשעיר החרי והוליד בנים וסיפר הכתוב כי ענה בן צבעון מצא הימים להבדיל בינו ובין ענה דודו אחי צבעון וזה ענה בן צבעון הוא חמיו של עשו:
אשר מצא את הימים – הם פרדים והוא מצא בחכמה כי יולד מין משאינו מינו מה שאין כן בשאר כלאים ותחשב לו הדבר לחכמה כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו. ואונקלוס תרגם גבריא ורוצה לומר שבאו עליו מהאומה ששמה ימים ורצו לגזול ממנו החמורים והוא לבדו במדבר ואין עוזר לו ותמצא ידו והציל מהם והוא מלשון תמצא ידך לכל שונאיך אי נמי שמצא אותם וניצל מהם ונודע שמו בגבורה הזאת:
ואלה בני צבעון ואיה וענה, "and these are the sons of Tzivon, Veayah and Veanah, The prefixes ו in the names "Ayah," and "Anah," are nothing unusual. Tzivon was the third son of Seir the Chori, and he sired numerous children. The Torah narrates that Anah had discovered the mules while pasturing his father's flocks in the desert, because it wanted to distinguish between him and another Anah, his uncle, the brother of his father Tzivon. This Anah was the father-in- law of Esau.
אשר מצא את הימים, "who had discovered the mules." These animals are what we know as mules. Anah discovered this by using his intelligence, succeeding in producing offspring through pairing two different species, i.e. the horse and the donkey. This is the only known example of mating two different species resulting in offspring. His achievement was considered a feat of wisdom, as he matched two species which appeared to him to have much in common genetically, and the product was supposed to combine the advantages of a horse and a donkey.
Onkelos translates our verse as Anah "finding courage." He surmises that a nation known as "yemim" attacked him, wanting to steal his donkeys, while he was alone in the desert. He succeeded in saving the donkeys from the attack of these people. The word מצא would have to be understood as in תמצא ידך לכל אויביך, (Psalms 21,9) "your hand is equal to all your enemies." Alternately, what happened was that he found, i.e. encountered these "Yemim," and was saved (miraculously) from their attack. His fame as a warrior was established henceforth.
ואלה בני צבעון ואיה וענה – בכאן מונה ענה מבני צבעון, ולעיל אמר אלה בני שעיר החורי, וחשיב ענה, ומפרש בפר׳ יש נוחלין (ב״ב קט״ו ב׳) מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. והא דקרי ליה בני שעיר, שבני בנים הרי הם כבנים. והקשה ר׳ אימא שבא שעיר על כלתו והוליד ממנה ענה הרי ענה אח צבעון ובן אשתו של צבעון, ונראה כאלו הוא בנו דבהאי גוונא אמרינן באהליבמה דכתיב ואלה היו בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אשת עשו הרי קרי לה בת צבעון בת ענה, אלא מלמד שבא צבעון על אשת ענה (כלת) בנו, דהיינו כלתו, והוליד ממנה אהליבמה הרי היא בת צבעון ובת ענה ומשום הכי קרי לה בת ענה דנראה כאלו היא בתו כיון דהיא בת אשתו. ותי׳ ר׳ דתולין הקלקלה במקול[ק]ל דהיינו צבעון. מיהו אכתי יש להקשות אימא דצבעון לא היה מקולקל והאי דקרי (ליה) [לה] אהליבמה [בת ענה בת צבעון], משום דענה בא על אשת צבעון, ונראית כאילו היא בת צבעון, הואיל והיא בת אשתו ונמצא דצבעון לא היה מקולקל, וצ״ע.
הוא ענה אשר מצא את הימים – פי׳ האי מצא הכה הוא, וה״ק הוא הענה אשר הכה את הימים שם אומר שהכה אותם בעבור שהיו באים ליקח החמורים, ודומה לו במקרא דכתיב (תהלים כ״א ט׳) תמצא ידך לכל אויביך.
וא״ו ואיה – נוספת. וכמוהו: ׳נרדם ורכב וסוס׳ (תהלים עו, ז), שהרצון בו: נרדם רכב וסוס.
הַיֵּמִם – הם פרדים. וקראם כן, לפי שאימתם מוטלת על הבריות.
הוא ענה האמור למעלה. אלה בני שעיר וצבעון וענה שהוא אחיו וכאן מונה אותו מבניו ולא תרי ענה נינהו כדאיתא בפרק יש נוחלין כדלעיל ולפיכך אמרו שבא צבעון על אמו כו׳ אבל ליכא למימר שהוא ענה הוא דבק עם אשר מצא את הימים שאחריו דומיא דהוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש משום דלא אשכחן בשום דוכתא שענה בן צבעון עשה זה המעשה עד שיבדיל הכתוב את זה הענה מהענה האחר עם זה המעשה אבל גבי אחשורוש אף על פי שלא הוזכר בשו׳ מקום אחשורוש האחרון שמלך מהודו ועד כוש מכל מקום כיון שהוזכר שמלכות אחשורוש הראשון לא היתה רק במדי לבדה הנה באמרו הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש הודיענו שאין זה אחשורוש הראשון:
וכתב ג״כ הממזרות שהיה בהם כמו שכתב רש״י עד שמהם היו מרביעים הבהמות בזולת מינם והם ג״כ מצאו את הימים במדבר וברעותו את החמורים כי הכיר במיניהם שהיו קרובים בטבע החמורים לסוסיות והרביצם והולידו עם היות שבשאר בעלי חיים אין מין מוליד בזול׳ מינו והענין שהיו הממזרות כל כך מסתבך בהם כי גם בבהמות היו בוחרים בו.
הוא ענה האמור למעלה. דאם לא כן קשה מאי ״הוא ענה אשר מצא הימים״, ומשמע דזה הוא ענה אשר נזכר במקום אחר מצא הימים, ולא מצאנו בשום מקום שנזכר בקרא הוא ענה שמצא הימים, אלא הכי פירושו ״הוא ענה״ דכתיב למעלה (פסוק כ), אשר אותו ענה מצא הימים. וכן הא דכתיב (אסתר א, א) ״הוא אחשורוש״ אף על גב דלא נזכר בשום מקום שמלך ״מהודו ועד כוש״ (קושית הרא״ם), הכי פירושו – הוא אחשורוש שנזכר במקום אחר (עזרא ד, ו) ״המולך מהודו וגו׳ ״:
<את הַיֵמִם: חס׳ יו״ד בין תרין מ״מין, הרמ״ה ז״ל. ויש בו דרש בספר הזוהר.> [הַיֵּמִם].
מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה. וא״ת מנ״ל דצבעון בא על אמו דהי׳ אשתו של שעיר דלמא שעיר אביו של צבעון בא על אשתו של צבעון והוליד את ענה והעולם היו סבורין דבנו של צבעון היה אבל באמת בנו של שעיר היה אחיו של צבעון. וי״ל דסברא הוא דתלינן קלקלה במקולקל ולעיל (רש״י פסוק ב) נמי מצינו דצבעון היה המקולקל דבא על כלתו אשתו של ענה ואין סברה לומר דשני מקולקלין היו. וא״ת לעיל גופיה מנ״ל דצבעון היה המקולקל ובא על כלתו דלמא ענה היה המקולקל ובא על אמו אשתו של צבעון. וי״ל א״כ היו נמי שני מקולקלין ענה ושעיר וכיון שיכולין לתלות הכל בצבעון תלינן. [ר׳ אליהו מזרחי]: הקשה מהרש״ל למה נעשה שתי נשים מקולקלין אשת ענה כלתו של צבעון ואשת שעיר אמו של צבעון וי״ל שהנשים אינן נקראות מקולקלין שהן אינן עושין מעשה כלל אבל האיש שעושה מעשה נקרא מקולקל. א״נ הנשים יכולים לומר אנוסים היינו אבל האיש אינו יכול לפטור עצמו בטענה זו לפי שאין קשוי אלא לדעת:
מימי לא שאלני אדם מכת פרדה לבנה וחיה. ר״ל דרבי חנינה היה רופא ואמר מימי לא שאלני אדם על רפואת מכת פרדה ונתתי לו רפואה:
Indicating that Tzivon came upon his mother and bore Anoh. You might ask: How does Rashi know that Tzivon came upon his mother, Seir's wife? Perhaps Seir, Tzivon's father, came upon Tzivon's wife and begat Anoh from her. And people thought Anoh was Tzivon's son, but Anoh was in fact Seir's son and Tzivon's brother. The answer is: It is logical to attribute an act of corruption to one who is corrupt. And before we find that Tzivon was corrupt (Rashi, v. 2), as he came upon his daughterin-law, Anoh's wife. But there is no reason to say that both [Anoh and Seir] were corrupt. You might object: And before, how did Rashi know that Tzivon was corrupt and came upon his daughter-in-law? Perhaps Anoh was the corrupt one and came upon his mother, Tzivon's wife. The answer is: If so, there still would be two corrupt people—Anoh and Seir. And since we could rather attribute it all to Tzivon, we do so. (Re'm) Maharshal objects: Why should we consider two women corrupt—Anoh's wife who was Tzivon's daughter-in-law, and Seir's wife who was Tzivon's mother? [It is possible that Tzivon's wife was the corrupt one in both incidents.] The answer is: Women are not called corrupt, because they are passive. The man, who does the act, is called corrupt. An alternative answer: Women can say they were forced to have relations. But a man cannot thereby exempt himself, since he is capable of having relations only if he is willing.
"No person has ever consulted me about a wound caused by a white mule and lived." I.e., R. Chanina was a doctor, and said: "No one ever consulted me about a wound caused by a white mule and I gave him a cure."
ואיה וענה – פירש רש״י ז״ל ״ואיה וענה – [אות] וי״ו יתירה, והוא כמו ׳איה וענה׳. והרבה יש במקרא תת וקדש וצבא מרמס׳1 ׳נרדם ורכב וסוס׳ ״.2
רשב״ם ז״ל חולק עליו ונראה בעיניו שכך שמו ״איה וענה״ אין לדקדק בשמות בכך, ואין דבריו נראין. [עד כאן תוכן דבריו] ... ומה ששאל מה היה לו לכתוב בזה וי״ו יתירה יותר מבשאר הבנים? אפשר לי לומר כי ״איה״ [היתה] נקבה והיה ראוי שיזכירנה אחר הבן, אלא שנולדה ראשונה ועל כן הוסיף וי״ו כאילו כתוב באחרונה ותקרא ענה ואיה {ולפי דעת רבותינו שבא צבעון על אשת ענה והוליד גם הוא את אהליבמה וירמוז בוי״ו ואיה כאילו כתוב דבר לפניו שהיא אהליבמה שהסתיר הכתוב ברמז}.
הוא ענה – בן צבעון, לא ענה בן שעיר הנזכר למעלה. וכן פירש רמב״ן ז״ל.
מצא את הַיֵּמִים במדבר – אין בידנו לפרשו כי אם מאומד הדעת, לפי שאין לנו דברי הימים מדורות ההם. ויאמר רמב״ן ז״ל ״כדעת מקצת רבותינו בתלמוד3 הם הפרדים. וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו, ואין כן בשאר מיני הכלאים. ואמר ׳במדבר׳ ברעותו החמורים, כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות, והרביעם עם הסוסיות והולידו. ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה, כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו, והיה נודע במעשה ההוא, ועל כן יתארהו בו. ואונקלוס תרגם ׳גבריא׳ – והנראה מסברתו, כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים, לפנים עַם גדול ורם כענקים,4 ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו. והוא היה במדבר ואין עוזר לו, ותמצא ידו להם והציל מידם, והוא מלשון ׳תמצא ידך לכל אויביך׳,5 או יאמר שמצא אותם ונצל, והיה נודע בגבורה הזאת ונכון הוא״ [עכ״ל רמב״ן].
אבל לפירוש זה [שהביא רמב״ן מדברי התרגום] העיקר חסר מן הספר, שניצל בגבורתו שהוא עיקר הספור. גם אינו כדאי להכתב בתורה. וכאשר אחשוב לדעת אונקלוס, כי היֵמים הם גבורים ואנשי חיל שבאו פתאום על ארץ אדום ואלופי הארץ לא ידעו בואם. וענה זה שהיה במדבר לרעות חמורי אביו מצא אותם, והגיד הדבר לאנשי ארצו, וזה גרם שהבאישו יושבי הארץ במשפחת החורי, אולי פחדו מהם ובני עשו נלחמו עמהם וגברו עליהם. ומאז ואילך לא עצרו בני החורי כח למלחמה ולממשלה ואבדו נשיאותם, והמליכו בני אדום עליהם מלך שיצוה על כל יושבי הארץ ויֵצא ויבא לפניהם. ומזה נלמד טעם אבדן גדולת החורים ושמלכו מלכים באדום, ושהיו בני עשו אלופים בארץ, וכמו שנדבר עוד וראוי להכתב בתורה. וביותר שהיה אבי אהליבמה אשת עשו, אלא שאבותינו ידעו סיפורי הדורות ההם בקבלה פה אל פה, ואנחנו מגששים בחשך.
1. דניאל ח, יג.
2. תהלים עו, ז.
3. פסחים נד, א.
4. דברים ב, י.
5. תהלים כא, ט.
ואיה וענה – נראה שכך היה שמו ואיה בוא״ו, כמו ופסי ושתי, ואף שבד״ה כתוב איה בלי וא״ו כבר נודע כי השמות נשתנים לרוב בספרי הקודש, אולם וא״ו של וענה אין ספק שהיא נוספת כי אח״כ נזכר ענה בלי וא״ו:
הוא ענה – לפי שיש שני ענה כמו שכתבנו למעלה, סיפר הכתוב כי ענה זה בן צבעון הוא אותו ענה שמצא הימים במדבר, להבדיל בינו ובין ענה דודו אחי צבעון אביו, וזה ענה בן צבעון הוא חמיו של עשו:
אשר מצא את הימם – הם הפרדים, וזה האיש מצא בתחלה תחבולה זו להרביע החמורים עם הסוסיות והולידו, כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע, והנה נודע במעשה ההוא ועל כן יתארוהו בו:
ואיה – לדעת אאז״ל השמיט אהליבמה שהיתה נקראת בת צבעון ולא היתה אלא בת ענה ורמז עליה בוי״ו, ואח״כ פירש ואהליבמה (היא) בת ענה, ולדעת רשב״ם כך היה שמו ואיה כמו ושתי ויזתא ופסי, ולדעת אחרים הוי״ו יתרה.
את הימים – אמרו שענינו פרדים, והקשה בושארט כי פרדים שמם ולא ימים, ואני אומר כי ידוע כי שני מיני פרדים יש, אמו סוס ואביו חמור, או אמו חמור ואביו סוס, והנה רוב הפרדים שמשתמשים בהם לרכיבה אמם סוס ואביהם חמור, והם הנקראים פרדים בכל המקרא. ואמנם הימים יתכן שהם אותם שאמם חמור ואביהם סוס, והנה ענה היה רועה חמורים, וקרה מקרה שאחת או יותר מחמוריו נזדווגו לסוס שמצאו בדרך וילדו ימים, והם הנקראים בלשון רומי hinnus ובל׳ אשכנז maulesel, והפרד נקרא mulus ובל׳ אשכנז maulthier. והיירונימוס וראזנמילר פירשו חמין (thermae) {מים חמים} ואנקלוס ואחריו בושארט וקלעריקוס מפרשים מלשון אֵימים כלומר ענקים שבאו עליו וגבר עליהם ועשה לו שם בגבורתו, אך לפי זה אשר הכה היל״ל.
ואיה: הוא״ו נוספת כפירוש רש״י. והטעם על זה1 הוא סיבת ענה, דבלא ספק ענה אחד הוא. ואהליבמה יוכיח, ולא כרמב״ן (פסוק כ״ה) שכתב שכן דרך לכתוב כמו ״ואת דינה בתו״ (להלן מו,טו), דא״כ היה לו לכתוב ׳ואהליבמה בתו׳, אלא בא הכתוב להודיע שהיא אהליבמה בת ענה שנזכרה לעיל (פסוק ב׳) ״בת ענה בת צבעון״. ולפי הפשט לא היה לצבעון בן ולקח לו את ענה אחיו לבן, ואח״כ נולד לו איה, משום הכי כתיב ״איה״ קודם שהוא בנו העיקר, אבל ענה היה גדול וקודם לו. משום הכי כתיב ״ואיה״ ללמד שהוא שני לענה {וכן אהליבמה בת ענה נתגדלה בבית צבעון, משום הכי כתיב ״בת צבעון״.}
1. אמנם רש״י כתב ׳והרבה יש במקרא׳, אך עדיין זו תופעה של מיעוט שבמיעוט, ועל כן צצה לה שאלת ה׳מדוע׳ במלא חריפותה, מדוע דוקא בפסוקים ספורים הוסיפה התורה וי״ו יתירה.
ואיה – בדברי הימים — ״איה״.
הימם – רש״י מפרש — פרדים, וזאת על פי תרגום יונתן, מדרש רבה1 ותלמוד.2 מסתבר שפירוש זה מבוסס על האתימולוגיה שבמדרש ἡμίονος או ἥμισυ.3 פירוש ״מצא״ יהיה לפי זה גילה, המציא, בזה שזיווג סוסים וחמורים בשעתא הרעייה בשדה. לפי אונקלוס שמתרגם ״גבריא״, פירוש ימים כמו אֵימים = איומים, כלומר הענקים. הפשיטא מתרגמת ״מיא״ = מים. הוולגטה — aquas calidas = המעינות החמים, וחוקרים רבים הולכים בדרך זו כשהם גוזרים ״ימים״ מן הערבית ومه, אך אין פירוש זה יותר מוסמך מן השאר.
ואלה בני צבעון וגו׳ – כתיב ואלה בני צבעון ואיה וענה, וכתיב (פ׳ כ׳) אלה בני שעיר צבעון וענה, הא כיצד,1 מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ענה.2 ודילמא תרי ענה הוו, אמר קרא הוא ענה – הוא ענה דמעיקרא.3(ב״ב קט״ו:)
הוא ענה וגו׳ – תניא, רבי שמעון בן גמליאל אומר, פרד בימי ענה היה, שנאמר הוא ענה אשר מצא את הימים,4 דורשי חמורות היו אומרים ענה פסול היה5 לפיכך הביא פסול לעולם.6(פסחים נ״ד.)
את הימים – א״ר יהושע בן לוי, למה נקרא שמן של פרדות ימים, מפני שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר ר׳ חנינא, מימי לא שאלני אדם על מכת פרידה לבנה וחיה.7(חולין ז׳:)
את הימים – מהו ימים, רבי יהודה ב״ר סימון אומר – המיונס, ורבנן אמרי הימיסו, חציו סוס וחציו חמור.8(ירושלמי ברכות פ״ח ה״ה)
1. דכאן משמע דענה הוא בן צבעון ובפסוק הקודם מבואר דהוא אחיו בן שעיר.
2. וא״כ הי׳ אחיו ובנו ביחד.
3. כך משמע לי׳ לשון הוא הידוע מכבר, ועיין מש״כ בדרשא לקמן פ׳ מ״ג. – ובתוס׳ הקשו איך קרי לי׳ בן שעיר והא לא מצינו בכל התורה שיקראו לבן אשתו בנו, וא״כ מאחר שילדתו אשתו מצבעון איך קורא לו בן שעיר, עכ״ל, ויש להעיר בזה ממה שתרגם אונקלוס [לגירסת רמב״ן] הפסוק דפ׳ פינחס ושם בת אשר סרח – ושום בת אתת אשר – סרח, הרי דקורא הכתוב לבת אשתו בתו, וא״כ קורא נמי הכא לבן אשתו בנו, דמאי נ״מ בן אשתו או בת אשתו, ודו״ק.
4. וימים היינו פרדות, כבדרשא הסמוכה.
5. כמבואר בדרשא הקודמת.
6. פרד פסול הי׳, שבא מסוס וחמור שהם כלאים זב״ז. ומהרש״א בשם החזקוני הקשה כאן ממ״ש במ״ר פ׳ תולדות עה״פ ויגדל האיש, שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, יעו״ש ברש״י, הרי דעוד בימי יצחק הי׳ מין פרדות, והאריכו לתרץ בדחוקים, אבל הנה התוס׳ בב״מ פ״ה א׳ הביאו מדרש זה וגרסו זבל בהמותיו של יצחק, וא״כ מעיקרא דדינא ליתא פירכא.
7. ודריש ימים מלשון אמים, דמצינו אל״ף ויו״ד מתחלפים, כמו אלפא – ילפא, כאב – כייב, שאב – שייב, ועוד. ומ״ש פרדה לבנה, משום דארסה של לבנה עז ומר ביותר, וע׳ בירושלמי ברכות פ״ח ה״ה.
8. המיונס בלשון יוני הוא פרד, והימיסו פירושו חצי המורה על חציו סוס וחציו חמור כדמפרש שמהם בא פרד כמבואר לעיל.
And these are the sons of Anah:1 Dishon; and Oholivamah was the daughter of Anah.
1. Anah | עֲנָה – See Ramban that this Anah is likely the fourth son of Se'ir, (mentioned in verse 20), the brother of Tzivon, and not the son of Tzivon who is mentioned in verse 24.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לעודהכל
לעיל בפסוק ״וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין״ (בראשית לה יח) נתבאר שאין סומכים על ת״א לכתיב השמות בגיטין, כי מעתיקי אונקלוס לא תמיד הקפידו על הכתיב המקראי, ודוגמה לכך גם בפסוקנו: לפי המסורה מופיע הכתיב וְדִשׁוֹן (פסוק כא) או דִּשֹׁן כבפסוקנו. אבל בכל כתבי היד של ת״א לרבות דפוסים ישנים או מהדורות תאג׳ הוא נכתב דִּישׁוֹן שלא כנוסח המסורה.1
1. ומכיוון שבספר תורה אין ניקוד ואין לדעת אם שי״ן של ״דישן״ או ״דשן״ היא חלומה או קמוצה, נתנה המסורה סימן להגיית השם: ״כל יומא דספר תורה השי״ן בחולם, ושארא השי״ן בקמץ ומ״י [ומלא יו״ד] ומתחיל בשבת״. כלומר אם נמנה את השם המופיע שבע פעמים בפסוקים כא-ל, נמצא שהשם הראשון, השלישי, והששי [המקבילים לימים שבת ב וה שבהם קורין בתורה] הם בחולם, והשאר בקמץ, השווה: 1. וְדִשׁוֹן (כא) 2. וְדִישָׁן (כא) 3. דִּשֹׁן (כה) 4. דִישָׁן (כו) 5. דִישָׁן (כח) 6. דִּשֹׁן (ל) 7. דִּישָׁן (ל). ורוו״ה בפירושו ״שום שכל״ מביא סימן אחר בשם ר׳ יעקב נוימבורג בעהמ״ח ספר ״נחלת יעקב״: ״כל דכתיב דישן מלא יו״ד, קריאת השי״ן בקמץ. וסימנך: עשירים קמצנים״. פירוש, כשהמלה ״עשירה״ בחיריק מלא, הקריאה היא בקמץ (מ׳ פרלמן, חוג לטעמי המקרא, 111).
ואילין בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה.
And these are the children of Anah: Dishon; and Ahalibama was the daughter of Anah.
(כה-כח)ואלה בני (עדה) [ענה] דישון – שנידששו שנוששו. ואלה בני דישן חמדן, שחמדו בני עשו ארצם, ואשבן, שישבו במקומם, ויתרן (ודדן) [וכרן] שניתר עצורנן. ד״א ויתרן (ודדן) [וכרן] הנותרים מן החרב נקנו לעבדים. בלהן, שנתנו לבלהות. וזעון, שהיו לזעוה. ועקן, שבאה עליהם עוקה. (ו)עוץ (וארם) [וארן], עצה אחת שנמסרה ביד בני עשו יעץ הב״ה עליהם מאותו יום שארר נח את כנען.
ואבן ענה דישן ואהליבמה אבנתה.
ובן ענה דישן ואהליבמה בתו.
ואלה בני ענה דשן – חסר יו״ד, וחסר ו׳ כתיב, לפי שחסרה גדולתו:
ואהליבמה בת ענה – לפי שנזדווגה לעשו נתייחסה עם האלופים:
ואלה בני ענה דשן ואהליבמה בת ענה – אין זה ענה הנזכר בראש הפסוק, כי אילו היה הוא, מה טעם להזכירו פעם שנית. רק הוא ענה הנזכר בפסוק הראשון (בראשית ל״ו:ב׳).
AND THESE ARE THE CHILDREN OF ANAH: DISHON AND OHOLIBAMAH THE DAUGHTER OF ANAH. Anah the father of Oholibamah is not the same Anah mentioned in the first part of our verse,1 because if he is, there would be no need to mention him again. He is rather to be identified with the Anah mentioned in the preceding verse.2
1. If they are one and the same person Scripture should have read: And these are the children of Anah: Dishon and Oholibamah.
2. Anah the son of Zibeon mentioned in verse 24. The Anah mentioned in the first part of our verse is Anah the brother of Zibeon mentioned in verse 20. Thus Oholibamah was Zibeon's granddaughter (Krinsky). Cf. Ibn Ezra's comments on verse 2.
ותועלת גם כן בזכרון אהליבמה [שהיתה בת ענה], לפי שהיתה אשת עשו, כדי להודיע לנו שאע״פ שלקח נשיו מבנות כנען (לעיל פסוק יב), לא לקח שפחה ולא פחותה ביחוס ביניהם אלא את בת פלוני שנחשב מכובד אצלם1.2
ודומני כי אלה שנקבו בשמות בפרשה זו שהם בני אלופי החורי, כל {אחד} מהם היה לו שם מפורסם ורושם נזכר ושררה נשמעת שהיו נודעים אצל אלה שדיבר להם יתעלה בתורה שהורדה אליהם3.4 ובכן {יש} תועלת בהזכרתם כדי להודיע להם {לישראל} כי ׳פלוני ופלוני הנזכרים בשם המפורסמים בכבודם, כאשר אתם שמעתם וידעתם, לא היה אחד מהם ממונה לאלוף, אע״פ שהיה אביו אלוף, ולא הגיע אל אותה המדריגה ולא נתמנה כלל מן בני החורי לאלוף, חוץ משבעה אנשים. ואילו בני עשו, לפי שהיה הוא בן יצחק ואברהם, ובברכת שניהם נתפרסם כבוד זרעו במקום אשר נעתק לשם – אע״פ שהיו {הוא וזרעו} זרים ביניהם {=בין יושבי הארץ ההיא} – [עד] שנתמנו מהם אלופים כולם׳5. ולפיכך כפל בסוף הפרשה אלה אלופי החרי וג׳ אחר שהזכיר אלה שנתמנו {אלופים}, אע״פ שזה מובן מתחילת הפרשה6.
2. רלח. זה נמשך עם מש״כ לפני זה, והיינו שגם זה מראה על חשיבות זרע אברהם, שהחשובים בין יושבי הארץ רצו להידבק אתם.
3. רלט. במקור: ׳אלמכ׳אטבין באלשריעה אלמנזלה עליהם׳ [בתרגום המהדיר: ׳(בני ישראל) אשר דיבר (ה׳) אליהם בתורה שניתנה להם׳]. יש לציין שהגם שהמובן העיקר של ׳אלמנזלה׳ בשימושו כאן הוא הורדה/נתינה (ראה מילונו של פרופ׳ מ״ע פרידמן עמ׳ 509), הרי שהוא גם נהפך לכינוי לתורה וספרי הנבואה שהורדו ברוה״ק (וראה מילון הנ״ל עמ׳ 511, ואני מודה למחברו על ההבהרה), וכעי״ז יש בלשון רס״ג שקורא ספרי הנבואה ׳כתאב אלמנזלה׳.
[אציין שכשלעצמי הייתי מציע לתרגם ׳אלמנזלה׳ כאן במובן ׳מכובד/רם המעלה׳, ולומר שהוא תואר ונמשך עם ׳אלשריעה׳ (וכוונתו להבדילה מ׳אלשריעה׳ אחרת), באופן שיש לקרוא בדברי רבנו: ׳אלה שדיבר להן בתורה הקדושה׳ (והשוה כעין זה בתרגום הר״י קאפח לס׳ ׳גן השכלים׳ שבמהד׳, עמ׳ כז: ׳אלכתב אלנבוייה אלמנזלה׳, שתירגם: ׳ספרי הנבואה הקדושים׳), אבל לא הודו לי חבריי אלופיי ומיודעיי ובטלה דעתי לדעתם].
4. רמ. יש לציין שרבנו הולך בשיטתו שיש ופרטי המעשים הנזכרים בתורה נועדו להבנת השומעים בדור מקבלי התורה, והשוה דבריו להלן (פסוק לט). וראה מה שציינתי לעיל (לב:ד).
5. רמא. חוץ מאליפז ורעואל כמו שביאר רבנו לעיל (פסוק טז), ורב ככל (כמש״כ לעיל פסוק טו בהערה). גם הרד״ק שותף לרבנו בעיקר הרעיון שריבוי האלופים ניתנו לעשו בברכת יצחק אביו ע״ש.
6. רמב. רבנו חוזר כאן על מה שכתב בקיצור לעיל (לו:טו), במסגרת מגמתו לכתוב התועלת בכל הכתוב בפרשה זו. וראה מה שכתבתי להעיר לעיל (פסוק יב). והנראה בכוונת רבנו, שבפסוק כ׳ כבר נמנו בני שעיר החורי והפסוק מסיים ׳אלה אלופי החורי׳, ומדוע בפסוק כ״ט חוזר הכתוב ומזכיר ׳אלה אלופי החורי׳ ומונה אותם בפרוט ׳אלוף לוטן אלוף שובל׳ וגו׳. אלא, שנה הכתוב לומר ׳אלה אלופי החורי׳ – אלה ולא אחרים, להורות שלא היו אלופים אחרים מלבד המנויים כאן, וזה מורה על מעלת עשו בריבוי האלופים שבצאצאיו. [והטעם שבסוף פסוק ל׳ שילש הכתוב ואמר ׳אלה אלופי החורי לאלופיהם׳, ראה מדרש שכל טוב: ׳לאלופיהם. כלומר לממשלתן, כמו למלכותן לשולטנותם לאומתם׳].
ואלה בני ענה – שני ענה יש בפסוק זה ואינם אלא אחד.
ואלה בני ענה, "and these are the offspring of Anah:" even though the verse mentions both בניענה as well as בתענה they are the same person.
ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה – דרך הכתוב לאמר בבנות כן, כמו: ואת דינה בתו (בראשית מ״ו:ט״ו). וזה ענה הוא הבן הרביעי לשעיר החורי, אחי צבעון הנמנה אחריו למעלה (בראשית ל״ו:כ׳), כי הפרשהא תמנה שבעה בני שעיר החורי כתולדותם. והיה לזה ענה בן אחר יקרא גם כן דישון כשם דודו, ולו בת תקרא אהליבמה כשם קרובתה, בת ענה בתב צבעון, ולכך יאמר הכתוב באשת עשו: אהליבמה בת ענה בת צבעון (בראשית ל״ו:ב׳) להגיד כי היא בת ענה שמצא הימים, נכדת צבעון, לא אהליבמה בת ענה בן שעיר החורי אחי צבעון.
ועל דעת קצת רבותינו (בבלי פסחים נ״ד.) אין בפרשה רק איש אחד הנקרא ענה, והוא בן צבעון שבא בזנות על אמו אשת שעיר החורי, וימנה אותו הכתוב בבני שעיר החורי (בראשית ל״ו:כ׳) כי יחשבוהו האנשים כבנו, ויקראוהו ענה בן שעיר, וגדלו בין בניו בחשבו שהוא בנו. וימנה אותו פעם אחרת על פי האמת בן לצבעון (בראשית ל״ו:כ״ד). וזה מדרשם של דורשי חומרותג כמו שמוזכר במסכת פסחים (בבלי פסחים נ״ד.) ואיננו דברי הכל בגמרא, ולא משמעותוד של מקרא כלל.
AND THESE ARE THE CHILDREN OF ANAH: DISHON AND OHOLIBAMAH THE DAUGHTER OF ANAH. Such is the way of Scripture when referring to daughters, as in the expression, and his daughter Dinah.1 Now this Anah was the fourth son of Se'ir the Horite, enumerated above,2 after Zibeon his brother, for the section enumerates seven sons3 of Se'ir the Horite in the order of their birth. This Anah had another son also called by the name Dishon as was his uncle,4 and he had a daughter called Oholibamah, which was also the name of her relative, the daughter of Anah the daughter of Zibeon.5 This is why Scripture says concerning Esau's wife, Oholibamah the daughter of Anah, the daughter of Zibeon,6 in order to relate that she was the daughter of Anah who had found the mules, and granddaughter of Zibeon, not Oholibamah the daughter of Anah, the son of Se'ir the Horite, Zibeon's brother. However, in the opinion of some of our Rabbis7 there is in this entire section only one man called Anah, and he was Zibeon's son.8 Since Zibeon committed incest with his mother, the wife of Se'ir the Horite, Scripture thus enumerates Anah among Se'ir the Horite's sons9 because people considered him as Se'ir's son and called him "Anah the son of Se'ir," and he grew up among his sons because Se'ir thought he was his son. Scripture, however, enumerates him a second time as Zibeon's son10 in keeping with the true facts. This is the interpretation of the symbolizing interpreters as is mentioned in Tractate Pesachim,11 but it is not the consensus of opinion in the Gemara and is not at all the plain meaning of Scripture.
1. Further, 46:15.
2. (20) here.
3. Verses 20-21 here.
4. (21) here.
5. (2) here.
6. (2) here.
7. Pesachim 54a.
8. (24) here.
9. (20) here.
10. (24) here.
11. Pesachim 54a.
ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה – כן דרך הפסוק לומר בבנות כמו ואת דינה בתה וזה ענה הוא בן רביעי לשעיר והוא אחי צבעון ונמנה אחריו למעלה והיה לו בן אחר ששמו דישון כשם דודו ולו בת ששמה אהליבמה כשם קרובתה בת ענה בן צבעון ולכן אמר הכתוב באשת עשו אהליבמה בת ענה בת צבעון כי הוא בת ענה שמצא את הימים נכדת צבעון ולא אהליבמה בת ענה בן שעיר החרי אחי צבעון ורבינו אברהם כתב ואהליבמה בת ענה אין זה הנזכר בראש הפסוק שאם היה אותו עצמו מה צריך להזכירו אלא הוא ענה בן צבעון הנזכר בפסוק ראשון ולא היתה אלא אהליבמה אחת והיתה בת ענה בת צבעון ורבותינו דרשו שלא היה אלא ענה אחד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה ונתגדל בבית שעיר החורי עם בניו ולכן מונאו עם בניו של צבעון כי הוא בנו. ור״ת פירש כי ענה אשה היתה כדכתיב אהליבמה בת ענה בת צבעון והא דכתיב הוא ענה בלשון זכר משום שירשה בירושה עם אחי צבעון בני שעיר דודיה בנכסי שעיר כדמוכח ביש נוחלין. ופירש״י דלכך קורא אהליבמה בת ענה שבא ענה על אמו אשת צבעון והוליד ממנה אהליבמה ולכך קורא אותה בת ענה ובת צבעון:
ואלה בני ענה, דישון ואהלבימה בת ענה, "this is the offspring of Anah; Dishon and Oholivamah daughter of Anah." This is the way the Bible lists names of girls, as for instance in Genesis 46,15 ואת דינה בתו, "and his daughter Dinah." This Anah was the fourth son of Seir, being a brother of Tzivon; he is listed after Tzivon, as they are listed in order of their prominence, not their ages. He had another son, named Dishon, the same name as that of his uncle, and this son had a daughter whose name was Oholivamah, the same name as her relative the Oholivamah who was a daughter of Anah, son of Tzivon. In order to avoid confusion, the Torah writes in connection with Oholivamah the wife of Esau, that she was the daughter of Anah who was the son of Tzivon, seeing that she had been the daughter of the Anah who had discovered the mules. In other words, she was a granddaughter of Tzivon. She was not the Oholivamah who was the daughter of Anah, who was the son of Seir the Chivi, a brother of Tzivon.
Ibn Ezra writes that "Oholivamah the daughter of Anah," does not refer to the Anah mentioned at the end of the verse (24 as the father of Oholivamah), for if it had been, there would have been no reason to mention him once more. He must therefore be the one mentioned at the end of the first verse, and there was only one Oholivamah.
Our sages explain that there was only one man called Anah, the result of his father Tzivon having slept with his mother. This Anah was raised in the house of Seir the Chori together with his other sons. This is why he is enumerated together with the sons of Tzivon, seeing he was his son.
Rabbeinu Tam believes that Anah was a woman and proves it from the line "Oholivamah, daughter of Anah" (verse 13). Anah herself was a daughter of Tzivon. As to the apparent contradiction, seeing the Torah writes: "הוא ענה" which means "he is the Anah, etc.;" this means that she inherited part of Seir's estate together with Tzivon, her uncle's other sons. (compare Talmud Baba Batra 116)
Rashi claims that the reason why Oholivamah is described as the daughter of Anah was because Anah slept with his mother the wife of Tzivon and that he sired Oholivamah from that union. This is why she was referred to as "the daughter of Anah.and the daughter of Tzivon."
ענה – האמור למעלה1 שהוא בן שעיר, לא ענה בן צבעון הנזכר בפסוק שלפניו.2 שהרי הכתוב מונה שבעה בנים לשעיר החורי, ומזכיר בני כל אחד על הסדר, לא בני בניהם. ולמה יזכור בני ענה בן צבעון יותר מכולם? וכן דעת רמב״ן ז״ל וכן דעת ראב״ע ז״ל.
דישון – קרא שם בנו כשם אחיו הנולד לפניו. אולי תאומים היו על כן קרא לבנו יחידו כשם אחיו תאומו האהוב לו ביותר.
ואהליבמה בת ענה – בת ענה בן שעיר הנזכר בפסוק זה, אבל אהליבמה אשת עֵשָׂו היתה בת ענה בן צבעון הנזכר בפסוק שלפניו. וכן דעת רמב״ן ז״ל. ואמר שכן דרך הכתוב לומר כן בבנות3 כמו ״ואת דינה בתו״.4 ולא אמר ״ואהליבמה בתו״ לדעתי שכך היתה שמה בפי הבריות ״אהליבמה בת ענה״, לפי שיש אהליבמה אחרת שקראו אהליבמה בת ענה בת צבעון שהיא אשת עֵשָׂו {קראו לזו אהליבמה בת ענה}. ויוכל להיות שבפי הבריות היתה נקראת על שם אבי אביה סתם, אהליבמה בת צבעון, כי בני בנים הם כבנים וקראוה כן להבדילה מאהליבמה בת ענה. וגם ליחסה על שם האלוף כי צבעון אלוף היה, לא ענה בנו. ולכן הוצרכה התורה לומר ״בת ענה בת צבעון החוי״, שאילו אמרה בת ענה הייתי אומר שהיתה בת ענה בת שעיר. ואילו אמרה בת צבעון החוי, וכמו שנקראת בפי הבריות שבדורה, הייתי אומר בתו ממש. וראב״ע ז״ל פירש ״ואהליבמה בת ענה ואין זה ענה הנזכר בראש הפסוק, כי אילו היה הוא מה צורך להזכירו? רק הוא ענה הנזכר בפסוק הראשון״. ולא ישרו דבריו בעיני.
1. פסוק כ.
2. פסוק יח.
3. הקשה לו מדוע כתב ׳בת ענה׳, כי כבר הזכיר שמדבר בבני ענה.
4. בראשית מו, טו.
ואלה בני ענה דשן ואהליבמה בת ענה – זה ענה הוא הבן הרביעי לשעיר החורי אחי צבעון הנמנה אחריו למעלה, כי הפרשה תמנה שבעה בני שעיר החורי כתולדותם, והיה לזה ענה בן אחד יקרא ג״כ דשן כשם דודו, ולו בת תקרא אהליבמה כשם קרובתה בת ענה בן צבעון, ולכך יאמר הכתוב באשת עשו אהליבמה בת ענה בת צבעון להגיד כי היא בת ענה שמצא הימים נכדת צבעון, לא אהליבמה בת ענה בן שעיר החורי אחי צבעון:
ואהליבמה בת ענה – נראה כמיותר, אבל ענינו (לדעת אאז״ל) כי גם אהליבמה אעפ״י שנקראת בת צבעון היתה בת ענה.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״להכל
And these are the sons of Dishon:1 Chemdan, Eshban, Yitran and Kheran.
1. Dishon | דִישָׁן – The verse reads "Dishan" but see Ramban that it refers to Dishon, the fifth son of Se'ir mentioned in verse 21. (See also the parallel to our verse in Divrei HaYamim 1:41 which reads: "Dishon".) He suggests that the word is vocalized slightly differently here so as to differentiate this Dishon from Dishon the son of Anah mentioned in the previous verse. He notes that the phenomenon is not unique to here, and elsewhere in Tanakh, too, someone's name may be vocalized once with an "o" and once with an "a", pointing to Melakhim I 7:40 (חִירָם/חִירוֹם) as another example.
ואלה בני דישן חמדן – 1הוא דישון הזכור למעלה בן שעיר החורי וקראו הכתוב דישן. בשם אחיו הקטן. מלמד שמת אחיו וקראו על שמו. כי למטה כתב דישן שהוא אביו של עוץ וארן. הרי ז׳ אלופים לשעיר, וי״ו אלופים לעשו, וח׳ מלכים לאדום. הכל ל״א אשר מהם נפוצו בארץ כנען. וכנגדן הרג יהושע שלשים ואחד מלכים בארץ כנען.
1. הוא דישון הזכור למעלה. עיין בנה״ש.
ואלה בני דישן – פעם קוראו דישון במלאפום ופעמים קוראו דישן השי״ן נפתחת. ועוד יש דישן אחר שאינה משתנה שנאמר ודישון ואצר ודישן (פסוק כא), והכרת אותותם דישן שהוא משתנה כתיב ביה ואלה, ושאינו משתנה כתיב ביה אלה:
ואלה בני דישן חמדן ואשבן – שחמדתן נתנה לשבאין:
ויתרן וכרן – ויתר אחיו נזכרו ביד בני עשו:
ואלה בני דישן חמדן ואשבן – הוא דישוןא הבן החמישי לשעיר, כי אין קפידא שיקראנו דישן או דישון, רק כשהם בפסוק אחד להבדיל בין שניהם. וכן: ויעש חירום את הכיורות ויכל חירם (מלכים א ז׳:מ׳). והוצרך הכתוב בכאן לקראו דישן, שלא יחשוב שהוא דישון בן ענה הנזכר בסמוך ליחס לו תולדות, כי כן יהיה במשמע.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 (בחילוף סדר המלים): ״דישון הוא״.
AND THESE ARE THE CHILDREN OF DISHAN: HEMDAN AND ESHBAN. This Dishan is identical with Dishon, the fifth son of Se'ir,1 it being of no consequence whether he is called Dishan or Dishon, except when both names are mentioned in one verse2 in order to distinguish between them. Similarly, And Hirom made the pots…3So Hiram made an end of doing all the work.4 It was necessary for Scripture to call him Dishan here so that it should not be thought that he is identical with Dishon the son of Anah mentioned nearby [in (25)] for the purpose of ascribing his children to him, for so it would have appeared.
1. (21) here.
2. (21) here.
3. I Kings 7:40.
4. In the same verse. Since Hirom and Hiram refer to the same person, there is no objection even if both names are used in the same verse. The case is different with Dishon and Dishan, who are two persons.
ואלה בני דישן – הוא דישון הנזכר למעלה בראש הפרשה, והבן החמישי לשעיר, ויקראנו הכתוב פעם דישון, פעם דישן כי הכל אחד כמו חירום וחירם, דכתיב (מלכים א ז׳:מ׳) ויעש חירום את הכיורות, וכתיב (שם) ויכל חירם. אבל כשהם בפסוק אחד יזכיר האחד דישון והאחד דישן כי שני אלופים היו, ועל כן יזכירם בלשון שנוי כדי להפריד בין שניהם.
ואלה בני דישן, "these are the sons of Dishan, etc." This is the same Dishan mentioned earlier in verse 21, the fifth son of Seir HaChori. Sometimes the Torah spells his name דישון; other times it spells the name דישן. It is the same person each time. We find such differences in the spelling of the names of one and the same person elsewhere, such as in Kings where Chirom is sometimes spelled חירם other times חירום (compare Kings I 7,9). This principle applies only when these names appear in different verses. When both spellings appear in the same verse, however, it is clear that two different people of similar names are meant. The spelling is changed so that we become aware that the Torah refers two separate people.
ואלה בני דישן חמדן – והוא דישן בן החמישי לשעיר ואין קפידא שיקראנו דישון או דישן רק כשהם שניהם בפסוק אחד להבדיל בין שניהם וכן ויעש חירום ויכל חירם והוצרך הכתוב לקרותו כאן דישן שלא יהא נראה שהוא דישון בן ענה הנזכר שלפניו מיד כי כן היה משמע שבא ליחס לו תולדות אלמלא ששינה שמו:
ואלה בני דישון, חמדן וגו', "and these are the sons of Dishon, Chemdon, etc." This refers to Dishon the fifth son of Seir, and it does not matter that once he is referred to as דישון and another time as דישן. These two spellings would refer to different people only if they would appear in the same verse. In that instance, the difference in the spelling would alert us to the fact that the Torah refers to two different people whose names sound alike. We encounter a similar situation in Kings I 7,40 ויעש חירום, "Chirom constructed etc," and ויכל חירם, "Chiram completed." In this verse the Torah had to refer to Dishon once with a letter ו and once without it, in order to make sure that we understand that these are two different people and not the Dishon son of Anah who had been mentioned before, unless, of course, he had changed his name.
ואלה בני דישן – הוא דישון הבן החמישי לשעיר, כי אין להקפיד בין דישון ודישן רק כשהם פסוק אחד להבדיל בין שניהם. אבל כשזכר תחלה על סדר הבנים אין להקפיד כי ידענו ממי הוא מדבר. ולכן קראו בפסוק זה דישן בקמץ שלא יחשב שהוא דישון בן ענה הנזכר בפסוק שלפניו. [וכתב רמב״ן] ״והנה יקרא הבן הזה פעם דישון פעם דישן. כי אין קפידא שיקראנו דישן או דישון, רק כשהם בפסוק אחד להבדיל בין שניהם, וכן ׳ויעש חירום את הכיורות, ויכל חירם׳.1 והוצרך הכתוב בכאן לקראו דישן שלא יחשב שהוא דישון בן ענה הנזכר בסמוך ליחס לו תולדות, כי כן יהיה במשמע״ [עכ״ל רמב״ן]
1. מל״א ז, מ.
ואלה בני דישן חמדן ואשבן – הוא דישון הבן החמשי לשעיר כי אין קפידא שיקראנו דישן או דישון רק כשהם בפסוק אחד להבדיל בין שניהם, וכן ויעש חירום את הכירות וכו׳ ויכל חירם (מלכים א׳ ז׳ מ׳), והוצרך הכתוב בכאן לקראו דישן שלא יחשב שהוא דישון בן ענה הנזכר בסמוך ליחס לו תולדות כי כן יהיה במשמע:
דישן – הוא דישון, פסוק כ״א. עיין רמב״ן או נתיבות השלום.
בני דישן – במקום ״דשון״ שבפסוק כא, הוא לפי הרמב״ן ״כדי להבדיל בין שניהם״, כלומר בין דישון בן שעיר ודשן בן ענה שמוזכר בפסוק כה. ואפשר שהכתוב בוחר בצורה זו משום הדמיון לצורת השמות שבאים אחריו — ״חמדן ואשבן ויתרן וכדן״,1 כמו ״נשוי פשע כסוי חטאה״;2 ובדברי הימים3 — ״דישון״.
1. ראה לעיל פכ״ט פג. ובנחל קדומים מביא מפי׳ כת״י רבינו אפרים שיש שם טעם לכל השמות, בני אצר שהיו מסתכלין בג׳ פנים שאסורים לראות, פני א׳שה פני צ׳לם פני ר׳שע ובני אצר נקראו על שם המעשה.
אִלֵּין בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן.
These are the sons of Eitzer: Bilhan, Za’avan and Akan.
אילין בני אצר בלהן וזעון ועקן.
These are the sons of Etser, Bilhan, and Zaavan, and Akan.
אלה בני אצר וגו׳ – ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז״ל (ילקוט משלי ב׳) אמרה תורה מפני מה בני עניים אמר לה הקב״ה להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא פירוש כי באמצעות יסוריהן בעולם הזה ירבה אוצרם בעולם הבא, והוא אומרו אלה בני אצר פי׳ אותם שחפצים לאצור אוצר בטוב בנצחי צריכין בעולם הזה לסבול יסורין. בלהן וגו׳, ומודיע הכתוב כי היסורין הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם. וכיסורי ר׳ אלעזר ב״ר שמעון בר יוחאי (ב״מ פד:) שהיה קורא אותם בואו אחי וגו׳, ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים ולאצור אוצרות הטוב ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו ויקבל עליו בלהן וזעון ועקן תרגום צרה עקא לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו.
אלה בני אצר, These are the sons of Ezer, etc. This verse may be understood homiletically. Yalkut Shimoni on Proverbs 2, asks rhetorically why the Jewish people are frequently poor. God answered because He wanted to ensure that they would have enduring riches in the Hereafter (Proverbs 8,21). If someone wants to assure himself of such an enduring inheritance he must be willing to endure poverty or some other problems in this world. The word אצר in this verse is equivalent to אוצר, treasure. People desirous of accumulating treasures in the world to come must be prepared to suffer afflictions in this world, i.e. בלהן, זעון ועקן. Such afflictions will ultimately prove to be blessings.
These are the chieftains of the families: Rabba Lotan, Rabba Shobal, Rabba Sebeon, Rabba Anah,
(כט-ל)אלוף לוטן – את מוצא ז׳ אלופים כתובים כאן, למה כן, להודיע שכר גדול שפרע הב״ה את עשו על שכבד את אביו, שכשם שנתן הב״ה ליעקב ארץ ז׳ עממין כן נתן לעשו ארץ של ז׳ אלופים. לאלופיהם בארץ שנער, למדך הכתוב גדולה היתה, ארץ שנער, ע״ש בעלה הראשון נקראת שנער וע״ש בעלה האחרון נקראת שעיר שנאמר הן עשו אחי איש שעיר (בראשית כ״ז י״א).
ואלה מנהיגי החורים: לוטן מנהיג ושובל מנהיג וצבעון מנהיג וענה מנהיג.
אלה אלופי החרי – פסל את בנים מאלופיהם שהרי גלו:
אלוף לוטן אלוף שובל אלוף צבעון אלוף ענה – וזה עיקר המדרש למעלה כי בחיי אביו בא צבעון על אמו והוליד ממנה את ענה, ומקצת בני הדור אמרו כי ענה בן שעיר הבעל הוא וחכם אחד אומר כי ענה בן צבעון הבועל הוא, וכן יסוד ההלכה שפסקו רבותינו, וכן דרשנו באהליבמה בת ענה בת צבעון:
אלה אלופי החורי – ללמדנו שכשבא עֵשָׂו להר שעיר היו בני שעיר החורי אלופים בארץ, והם שבעה בני שעיר המפורשים בענין. אבל לא הורישו את ממשלתם לבניהם אחריהם שהרי הכתוב מזכיר את הבנים שהוליד כל אחד מן האלופים הללו סתם, לפי שלא היו עוד אלופים בארץ. ובאו במקומם בני עֵשָׂו, כי עֵשָׂו ובניו התחילו למשול בהר שעיר ובני בניהם נעשו אלופים בכל ארץ אדום. כי לכל אחד מהם קרא הכתוב בשם ״אלוף״ בארץ אדום. ומפני זה אמר במשנה תורה ״ובשעיר ישבו החורים לפנים, ובני עֵשָׂו יירשום וישמידום מפניהם, וישבו תחתם״.1 כי השם אמר ויהי, לפי שהיה החורי מן החוים בני [כנען] על כן הושיע השם את בני עֵשָׂו להשמידם מפניהם. וכבר עשו כן בני עֵשָׂו ובני בניו הנזכרים בפרשה, שאעפ״י שהיו מעטים גברו על בני שעיר החורי, על ידי העמים שישבו סמוכים להם בארץ אדום, כי עזרום על בני החורי ולקחו מידם את הר שעיר, לפי שהיו בני בניו של עֵשָׂו גבורי חיל ונלחמו בשונאיהם העמים ההם ועשו שֵׁם ונעשו אלופים בכל הארץ ושרי צבאות על העם. וע״י השמידו את החורים וכמו שרמזנו למעלה (פסוק כ״ד).
1. דברים ב, יב.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלהכל
chief Dishon, chief Etzer, chief Dishan. These are the chiefs of the Chorites, according to their chiefdoms in the land of Se'ir.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמנחת שימלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלשד״לנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[מח] 1אלוף דשן - אלוף דישן, למה קורא לדישון דישן, מלמד שמת אחיו הקטן לפניו והן קוראין אותו על שמו. (שכל טוב)
[מט] 2אלה אלופי החרי, הרי ז׳ אלופים לשעיר, ו׳ אלופים לעשו, וה׳ מלכים לאדום, הכל ל״א אשר מהם נפוצו בארץ כנען, וכנגדן הרג יהושע שלשים ואחד מלכים בארץ כנען. (לקח טוב)
1. התחלת המאמר אלוף דישן שקראו הכתוב דישן על שם אחיו הקטן דישן בן חמישי של שעיר דישן בן שביעי של שעיר. ובלק״ט כתב כן על הפסוק ואלה בני דישן וחמדן, הוא דישון הנזכר למעלה בן שעיר החורי וקראו הכתוב דישן, בשם אחיו הקטן, מלמד שמת אחיו וקראו על שמו כי למטה כתיב דישן שהוא אביו של עוץ וארן.
2. הכל ל״א לפ״ד עולה י״ח, ונראה שט״ס כאן וצריך תיקון ח׳ מלכים לאדום וי״א אלופי אדום וזה עולה כ״ו חסר עוד חמשה ויש להוסיף חמשה בני עשו אליפז יעוש יעלם קרח רעואל מלבד עמלק שהיה מפלגשו שכבר נחשב בין אלופי עשו. ובשכ״ט פסוק מ. כתב ואלה שמות אלופי עשו מוסיף על האלופים הראשונים שהיו ג׳ בני עשו, וי״א בני בנים בדור אחד הרי י״ד ואלו היה בזה אחר זה וצ״ע. ובשכ״ט לאלופיהם כלומר לממשלתן כמו למלכותן לשולטנותם לאומתם. בארץ שעיר שם היו אלופיהן לא במקומות אחרים לא בתחלה ולא בסוף. ובכת״י רמזי ר״י, אלה אלופי החורי לאלפיהם, לאלפיהם חסר ו״ו אבל גבי עשו כתיב אלופיהם מלא כי בני עשו גרשו בני שעיר.
Rabba Dishon, Rabba Etser, Rabba Dishan: these are the chieftains of the families, according to their principalities, whose habitation was of old in the land of Gabla.
ודישון מנהיג ואצר מנהיג ודישן מנהיג, אלה מנהיגי החורים בארץ שעיר.
אלוף דישן – שקראו הכתוב דישן על שם אחיו הקטן דישן בן חמישי של שעיר דישן בן שביעי של שעיר, ולמה קורא לדישון דישן, מלמד שמת אחיו הקטן לפניו והן קוראין אותו על שמו:
אלה אלופי החרי – שבעה:
לאלופיהם – כלומר לממשלתן, כמו למלכותן לשולטנותם לאומתם. בארץ שעיר. שם היו אלופיהן לא במקומות אחרים לא בתחלה ולא בסוף:
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת משוטי אלוני בשן וקרשי איי כתים. דא״ר יצחק למה נמשלו אומות העולם לספינה, מה ספינה זו עושין לה תורן ממקום אחר, והוגנים ממקום אחר, ונס ממקום אחר, כך אומות העולם שמלה ממשרקה שאול מרחובות הנהר וכן כולם, אבל בישראל כתיב ממנה פנה ממנה יתד (זכריה י ד), כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו מלכיו, ממנו שריו:
אלוף דִשֹן אלוף אצר: בהעתק הללי דִישֹן, ירושל׳ דִשֹן, עכ״ל. ובכל הספרי׳ חס׳ דחס׳, וכן הוא במסורת. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, וזה לשונו, בפ׳ בני שעיר הם שבעה, ודא מסורתא במל׳ וחס׳ לפום רובא דנסחי דיקי,
וְדִשוֹן קדמאה מל׳ וא״ו וחס׳ יו״ד כתי׳,
וְדִשוֹן וְאֵצֶר,
דִשֹן תליתא׳, חס׳ דחס׳ כתי׳,
ואלה בני ענה דִשֹן,
דִשֹן שתיתא׳, חס׳ דחס׳ כתי׳,
אלוף דִשֹן אלוף אצר,
וְדִישָן תנינ׳, מל׳ יו״ד כתי׳,
ואצר וְדִישָן אלה אלופי החרי,
דִישָן רביעא׳, מל׳ יו״ד כתי׳,
אלה בני דִישָן חמדן,
דִישָן חמישא׳, מל׳ יו״ד כתי׳,
אלה בני דִישָן עוץ וארן,
דִישָן שביעא׳, מל׳ יו״ד כתי׳,
אלוף דִישָן אלה אלופי החרי,
ואקו וְדִישֹן ותאו וזמר (פ׳ ראה) מל׳ יו״ד וחס׳ וא״ו כתיב, עכ״ל. וכן דעת חכמי הצרפתי׳ ובעלי המסורת כמו שכתב ר׳ אלייא הלוי בשער שברי לוחות, ע״ש.א
לְאַלֻפֵיהֶם: הדין לחוד חס׳ וי״ו בכל לישנ׳ באוריית׳. [לְאַלֻּפֵיהֶם].
א. איני מביא כאן את נוסח מ״ש בתיבה ׳דישן׳ לכתיביה השונים, אלא יש לראותו בגוף הערת מ״ש.
לאלופיהם בארץ שעיר – לא ראיתי בספרי בעלי הפשט טעם למלת ״לאלופיהם״, ולא אמר ״אלה אלופי החורי בארץ שעיר״. ויראה לפי שלא היה בשעיר שם מלוכה כמו בארץ אדום, רק אלופים היו מושלים, על כן אמר ״לאלופיהם בארץ שעיר״ שהוא הר שעיר שירש עֵשָׂו ובניו. וגם הם לא המליכו עליהם מלך אלא היתה הנהגת המדינה ע״י אלופים. וענין ״אלוף״ נופל על אדם מלומד בגבורה ובחכמה שבוחרים בו העם שימשול עליהם, וכמו מלפינו מבהמות ארץ״,1 ״החרש ואאלפך חכמה״,2 אלו בני בניו של עֵשָׂו היו אלופים בארץ אדום.
1. איוב לה, יא.
2. שם לג, לג.
לאלפיהם – חסר וי״ו, ונ״ל כי ראוי לקרוא לאַלְפיהם.
{לאלפיהם1בארץ שעיר: במקום שהיו אלופים דוקא, ולא כמו דכתיב בבני ישמעאל (לעיל כב,טז) ״שנים עשר נשיאים לאומותם״, שהיה כל אחד יכול להיות נשיא על כל האומה. אבל אלו האלופים לא היו יכולים להיות אלופים אלא לאלופיהם.}
1. מה משמעות מלה זו כשכבר כתב ״אלה אלופי״.
לאלפיהם – חסר ו״ו, ופירושו — על פי שבטיהם. הפתרונות שניסו לתת לשמות אלה הם שרירותיים.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברלב״ג תועלותמנחת שימלאכת מחשבתר' נ״ה וויזלשד״לנצי״ברד״צ הופמןהכל
[נ] 1ואלה המלכים - לפני מלך מלך לבני ישראל, אמר ר׳ איבו קודם שלא עמד מלך בישראל נצב מלך באדום ואלה המלכים וגו׳. (בראשית רבה פג)
[נא] 2לפני מלך מלך לבני ישראל, זה משה. (אור האפלה כת״י)
1. בפי׳ אב״א מובא במנח״י כ׳ ראוי לדקדק בדברי ר׳ איבו מה בא להשמיענו שזה בפירוש שאמרו הכתוב, ונראה דקאי על הפסוק בימים ההם ומלך אין באדום נצב מלך (מ״א כב. מח.) ונאמר ביהושפט והכוונה אין מלך באדום לפי שכבר קודם עד שלא עמד מלך בישראל נצב מלך באדום שמלכו שמנה מלכים ואח״כ נתבטל מלכותם עד שמלכו שמנה מלכים בישראל. ובמת״כ הגיה בב״ר שלא עמד מלך בישראל אבל משמלך מלך ישראל נצב כו׳ וצ״ע. ול״נ דיש לפרש דזה המשך עם המאמר המבואר בב״ר מקודם לזה נחלה מבוהלת בראשונה (משלי כ,כא) ואלה המלכים וגו׳ ואחריתה לא תבורך (שם) ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ובפי׳ ב״ר בדפ״ר מפרש נחלה מבוהלת בראשונה המלכים שקדמו בבהלה קודם מלכות ישראל אחריתם לא תבורך הר שעיר שירשו תחלה שם ידונו. ובמדרש הגדול נחלה מבוהלת וגו׳ הכתוב מדבר באלו המלכים ואחריתה לא תבורך שהקב״ה מקעקע ביצתן מן העולם שני׳ ועלו מושיעים בהר ציון ולמה עמדו קודם שיעמוד מלך על ישראל מכאן שהקב״ה מקדים לרשעים ומשהה לצדיקים וזה הוא דקאמר ר׳ איבו קודם שלא עמד כו׳. והציון של הקרא ואלה המלכים ליתא בב״ר הנדפס. שו״ר ברב״ח שמביא מתחלה המאמר של ר׳ איבו ואח״כ הקרא נחלה מבוהלת וכו׳ ומבואר דמפרש כמ״ש. עוי״ל עפ״מ שכ׳ הרד״ק אע״פ שקדמה מלכותם לא עמדו לפני ישראל כי שאול נלחם להם הראשון ולא יכלו לו ודוד המלך הכניעם עד שהיו לו לעבדים ולכל המלכים שהיו אחריו עד יהורם בן יהושפט. וברש״י כאן ובימי ״שאול״ כתיב ומלך אין באדום נצב מלך. וביפ״ת כ׳ דטעות סופר וצ״ל בימי יהושפט וכ״מ בסדר עולם (מכת״י אוקספורד) ומשנפלו האדומיים בימי יהושפט (י״ג אמציהו) לא העמידו מלך עד היום. וראה לקמן אות סב. ומענין הנ״ל בשמו״ר אמר הקב״ה עשיתי לעשו שיהא מעמיד מלכים שנאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום אם אני מניח לעשו שיהא מעמיד מלכים עוד היאך ישראל עומדין הריני מדלגן ועושה אותן אלופים וכו׳. ובמכלתא בשלח פ״ט ד״א שמעו עמים ירגזון, כדי שישמעו האומות שהקב״ה מגביה קרנן של ישראל ומכניסן לארץ התחילו מתרגזין לכך נאמר שמעו עמים ירגזון, אמר הקב״ה שוטין שבעולם, כמה מלכים מלכו לפני ולא כעסו ישראל שנאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, וכמה שלטונות שלטו מכם ולא כעסו ישראל, שנאמר אלוף לוטן אלוף שובל, ועכשיו אתם כועסים, אף אני אתן לכם כעס שאין בו רצון שנאמר ה׳ מלך ירגזו עמים. ועי׳ גנזי שכטר ח״א דף שסג. ולעיל פכ״ה קמד. ובמדרש אגדה בלק כד, ז. ובכת״י מדרש החפץ וילך אל ארץ מפני יעקב כו׳ ד״א מפני שטר חוב שביקש לפרוע ממנו אמר הקב״ה אינך חפץ בעבודתו ואתה הולך אחר תאותיך חייך שאני נותן תאותך ואחריב עולמיך דכתיב את עריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר, כלומר הא לך העולם הזה להתעדן בו, הה״ד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל ייחס אותם בתורה להודיענו שנטלו חלקם בעולם הזה. וכ״ה בזהר ח״ב קיא. ונטל עשו האי עלמא בקדמיתא ודא רזא ואלה המלכים וגו׳ ודא רזא דאמר שלמה מלכא נחלה מבוהלת בראשונה וכו׳. ובזהר ח״א קעז: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וגו׳. בארץ בסטרא דדרגא דיליה דאיהו דרגא דעשו כו׳ וכלהו קאתי מסטרא דרוח מסאבא, לפני מלך מלך לבני ישראל כו׳ דעד כאן לא מטא זמנא דמלכו שמיא לשלטאה ולאתאחרא בבני ישראל כו׳. ופרשה זו נדרשת גם בזהר ח״ג קכח. קלה. קמב. (עיי״ש קח: קיא. זח״ב קב. קיא. וזח״ג רצב.) ברמזים לרזי תורה בקבלה ובאריכות בילקוט ראובני סוף פ׳ וישלח בשם הרמב״ן בקבלה מהרב ר׳ יאשיה הבבלי ומפי רבינו החסיד ר׳ יצחק ז״ל ומהגאון רבינו שלמה מקובל גדול, ומספרי קבלה שמצא במסורת הזקן הגאון רבינו אלחנן ז״ל. וכותב שם כל אלה הדברים המבוארים מצאתי בספרי קדושה קבלה ביד חכמים. וא״י מקורו. ומקצת הדברים בספר ציוני. ורב״ח כ׳ ועל דרך הקבלה ואלה המלכים אשר מלכו וגו׳ ירמוז על העולמות שברא הקב״ה במדת הדין קודם שברא העוה״ז זהו לפני מלך מלך ומכאן שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ושתף בהם מדת הרחמים, ולא אוכל לפרש כי הדברים עמוקים נשגבים ונעלמים עומדים ברומו של עולם. וכ״כ בצרור המור, ובחמדת ימים. ובספר הציוני.
2. כ״ה בפי׳ אבן עזרא לפני מלך מלך על משה מלך ישראל נאמר וכ״כ ויהי בישרון מלך. וכן פי׳ הרלב״ג והרמב״ן. והרשב״ם כ׳ כי עד דוד מצאתי ביוסיפון אחרי אילו המלכים קרוב לארבעים מלכים נקובי שמות זה אחר זה.
״לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ״ הוא לשון עבר: לפני שמָלַךְ מלך. אבל מכיוון שהוקשה לאונקלוס, הלא בזמן מתן תורה עוד לא היה מלך לישראל, תרגם ״קֳדָם דְּיִמְלוֹךְ מַלְכָּא״ על שם העתיד. מטעם זה דחה ״נפש הגר״ נוסחי ״קֳדָם דִּמְלַךְ מַלְכָּא״, בעבר. והוסיף שאולי לנוסח זה ״לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ״ מוסב על משה, כדעת רשב״ם וראב״ע.1
1. רשב״ם: ״לפני מלך מלך – לפני משה שהושיע את ישראל״. ראב״ע: ״והאמת שפירוש לפני מלך מלך על משה מלך ישראל, וכן כתוב ויהי בישורון מלך (דברים לג ה)״.
ואלין מלכיא די מלכו בארעהון דאדומיי קדם עד לא ימלך מלך לבני ישראל.
ואילין מלכייא די מלכו בארעא דאדום קדם עדלא מלך מלכא לבני ישראל.
These are the kings who reigned in the land of Edom before any king reigned over the sons of Israel.
מנין שלא מלך מלך באדום בזמן הח׳ מלכים שכן את מוצא בתחלת מלכות שאול החרים שאול את עמלק והרג שאול לאגג, מכאן ואילך אי אתה מוצא מלך לאדום עד יהורם. דוד עשה עמהם ב׳ מלחמות, א׳ ע״י יואב, וא׳ ע״י אבישי, ולא זכר הכתוב שהיה להם מלך, ולא היו ממנים עליהם אלא נציבים שמנה דוד עליהם שנאמר וישם באדום נציבים (ש״ב ח׳ י״ד). ומנין אתה אומר שלא היה מלך באדום כל ימי יהושפט שנאמר ויתר דברי יהושפט וגו׳ ומלך אין באדום נצב מלך (מלכים א כ״ב מ״ו-מ״ח). איתיבון והא כתיב וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום (מלכים ב ג׳ י״ב). לא (תכ״ד) [תברא], שמאותה שעה שהלך יהושפט למלחמה עם אחאב ראוי היה ליהרג אלא שצעק וה׳ עזרו, ומאותו יום ואילך אעפ״י שחיה יהושפט כמה שנים אח״כ לא מנה לו הכתוב מלכותו אלא ליהורם בנו, ולכך כתוב אחרי אותה מלחמה וישכב יהושפט עם אבותיו (מלכים א כ״ב נ״א) לומר אעפ״י שחיה עוד לא נחשב כחי אלא כמת, ומאותה מלחמה ואילך עמד מלך באדום, אבל לא היתה מלכותו תקיפה, שהיה עבד ליהושפט ולא נחשב אלא אחר מות יהושפט, וכשמלך בנו פשע, שנאמר בימיו פשע אדום וגו׳ וימליכו עליהם מלך (מלכים ב ח׳ כ׳). הא למדת זה העמיד ח׳ מלכים שבימיהם לא מלך מלך באדום. בא נ״נ וכו׳ ברבה.
והאולא אלמלוך אלד֗ין מלכו פי בלד אדום קבל אן ימלך מלך לבני אסראיל.
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני שמלך מלך לבני ישראל.
ואלה המלכים וגו׳ – שמנה מלכים היו, וכנגדן העמיד יעקב ובטל מלכות מעשו בימיהם, ואילו הן: שאול, ואישבשת, דוד, ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם: בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהםא מלך (מלכים ב ח׳:כ׳), ובימי שאולב כתוב: אין מלךג באדום נצב מלך (מלכים א כ״ב:מ״ח).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1: ״עליה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ברלין 514, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, המבורג 37, וינה 3, ברלין 306, דפוס רומא, ריג׳יו, שונצינו, סביונטה. כך גם הגרסה שעמדה לפני ר״א מזרחי. בדפוס אלקבץ תוקן ל: ״יורם״.
'ואלה המלכים וגו AND THESE ARE THE KINGS etc. – There were eight and Yaakov raised an equal number in whose days the kingdom of Esau temporarily ceased to exist, viz., Saul, Ishbosheth, David, Solomon, Rehoboam, Asa, Abiah and Jehoshaphat. For of the days of Yoram his (Jehoshaphat's) son it is written, "In his days Edom revolted from under the hand of Judah and made a king over themselves" (Melakhim II 8:20), whereas in the days of Jehoshaphat it is written, "And there was no king in Edom: a deputy was king" (Melakhim I 22:48).
ואלה המלכים – הוסיף על האלופים כי אלו המלכים ממקומות רבות היו כמו שמלה ממשרקה שאול מרחובות הנהר. אבל בישראל כתיב 1ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י׳:ד׳). 2כרכא דכולא ביה. ממנו כהניו. ממנו נביאיו. ממנו מלכיו. ממנו שריו.
1. ממנו פנה ממנו יתד. בכ״י כתוב ממנה. ובכ״י פלארענץ מובא לנכון כמו שהוא בקרא.
ואלה המלכים – הוסיף על האלופים שהמלכים הם באים ממקומות הרבה ומולכין באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל משפרצו בני אדם עד שמלך שאול בן קיש בישראל, וכתבם הסדרן יחדו כדי לסיים ענין התבן והקש לסלקם מעל הבר, שנאמר מה לתבן את הבר נאום ה׳ (ירמיה כג כח). וכשמסלק את הקש הרי הרוח מפזרו ובאו הכל ומנשקין את הבר, שנאמר תזרם ורוח (תנשאם) [תשאם] (ישעיה מא טז), והבר מתנשק להיכשר ללחם הפנים, זה ישראל, שמתייחס אח״כ למלכי כהנים וגוי קדוש, שנאמר ואתה תגל בה׳ בקדוש ישראל תתהלל (שם שם), ואע״פ שהקש והתבן נזרין הרי הן עומדין ליגבב לשריפת האש, שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו׳ (עבדיה א יח):
לפני מלך מלך – לפני משה שהושיע את ישראל. כל שרי עם ועם1 קורא מלך. {ואין לומר לפני מלך שאול,}א כי עד דוד מצאתי ביוסיפון אחרי אילו המלכים קרוב לארבעים מלכים נקובי שמות זה אחר זה.
Lifne BEFORE ANY KING REIGNED OVER THE ISRAELITES: Before Moses who delivered Israel. Any chieftain of a people can be called melekh – "a king." [The text could not mean "until the Israelite monarchy was extablished,"] for I have found in Yossipon a list of yet another forty kings, who followed those listed here, and still reigned [in Edom] before the time of David.
ואלה המלכים – יש אומרים: כי בדרך הנבואה נכתבה זאת הפרשה.
והיצחקי אמר בספרו: כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה, ופרש הדורות כחפצו. הכי קרא שמו יצחק, כל השומע יצחק לו.1 כי אמר: כי הדד הוא הדד האדומי, ואמר כי מהיטבאל אחות תחפנחס, [בלא נבואה ובלא ראיה ובלא נס, והבלים קבץ ודברי תוהו כנס, על כן נשאר ספרו יחידי כתורן וכנס. ומי פייסו או מי הכריעוא באונס, עד שקם ושנס מותניו לפרש דברים כאשפי חנס.]ב וחלילה חלילה שהדבר כאשר דבר על ימי יהושפט, וספרו ראוי להשרף. ולמה תמה על שמונה מלכים שמלכו שהם רבים, והנה מלכי ישראל כפלים במספרם, ושני אלה המלכים קרובים לשני מלכי ישראל. גם מלכי יהודה רבים הם ממלכי אדום עד ימי משה.
והאמת שפירוש לפני מלך מלך – על משה, וכן כתוב: ויהי בישורון מלך (דברים ל״ג:ה׳).
ב. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND THESE ARE THE KINGS. Some say that this chapter records a prophecy.1 However, Yitzchaki2 claims in his book that this chapter was composed during the reign of King Jehoshaphat.3 He explained the generations as he saw fit. Was he not rightly named Yitzchak?4 Everyone that heareth his interpretation will laugh at him.5 For he identified Hadar (v. 39) with Hadad the Edomite (I Kings 11:14)6 and also said that Mehetabel (v. 39) is to be identified with the sister of Tahpenes the queen of Egypt.7 Far be it for one to believe that our chapter was written in the days of Jehoshaphat as Yitzchaki maintains. Indeed his book is fit to be burned. Why did Yitzchaki maintain that it is impossible for eight Edomite kings to have reigned before Moses8 when we find double the number of kings in Israel in about the same number of years?9 Furthermore, there were also proportionally many more kings of Judah in the same time period than the eight Edomite kings who reigned till the age of Moses.10 The truth is that king, in before there reigned any king over the children of Israel, refers to Moses who was king over Israel, and so it is written, And there was a king in Jeshurun(Deut. 33:5).
1. Our verse reads, before there reigned any king over the children of Israel. Saul was Israel's first king. Thus our chapter appears to deal with the post Mosaic period. These commentaries explain that Moses wrote our chapter as prophecy.
2. Some identify him with Isaac ben Solomon Israeli (c. 850-950). He was a philosopher, Biblical commentator and court physician to the caliphs in Egypt and Kairouan.
3. A ninth-century king of Judah. Jehoshaphat was the eighth Hebrew king to reign starting from Saul. In his days the Edomites no longer had kings for they were subject to Judah. This is the reason that once the eighth Hebrew king ascended the throne it was written that the Edomites, too, had eight kings.
4. A play on Gen. 27:36.
5. A play on Gen. 21:6.
6. A contemporary of King Solomon.
7. Pharaoh gave his wife Tahpenes' sister to Hadad in marriage.
8. Yitchaki claimed that there were too few years between the establishment of the Edomite kingdom and Moses for eight Edomite kings to reign, for from Esau's death, when the Edomite kingdom was established, until the Revelation at Sinai, when Moses reigned, only 193 years passed. The computation of the 193 years is as follows: The Israelites spent 210 years in Egypt, starting with Jacob's descent to Egypt. Jacob lived there 17 years before he died. Esau died on the very day that Jacob did (Sotah 13a). We thus subtract 17 from 210 and we get 193 (Cherez).
9. The kingdom of Israel lasted for 241 years during which time Israel had 19 kings (Krinsky). Ibn Ezra says that Israel had double the number of kings of the Edomites. Either he uses a round number or does not count Zimri (I Kings 16:15) who reigned seven days; Zechariah (II Kings 15:8) who reigned six months; and Shallum who reigned a month (Ibid., v. 13). Thus Israel had 16 kings in 241 years. Why, then, is it so hard to believe that eight Edomite kings reigned in 193 years (Krinsky)? Cherez explains that the first 16 kings of Israel reigned 210 years. Thus Israel had 16 kings in 210 years.
10. Judah had 21 kings in 500 years (Krinsky). Hence why couldn't the Edomites have eight kings in 193 years.
{ו}אלה המלכים – שמא משה יחסם עד לו, ואם קדם הבאים אחריו עד שאול מלך ישראל. ואיכא למימר משה כתבם בנבואה.
{ו}אלה המלכים – THESE ARE THE KINGS – Perhaps Moshe listed their lineage up to himself, even though [there were] those which followed him [who also] preceded Shaul, king of Israel. And it is also possible to say that Moshe wrote them with prophecy.
ואלה המלכים – זכר מלכי אדום לפני מלך מלך בבני ישראל. ומלכו באדום שמנה מלכים ואחד עשר אלופים, והמלכים לא היו מלך בן מלך, אלא שהיו מולכים עליהם מלכים ממקומות אחרים לפי התגברות אנשי המקומות ההם עליהם, ומלכות ישראל מלך בן מלך. ובכל מה שקדמה מלכותם לא עמדה לפני מלך ישראל הראשון, כי שאול נלחם בהם ולא יכלו לו, ודוד המלך הכניעם עד שהיו לו עבדים ולכל המלכים אשר היוא אחריו, עד יהורם בן יהושפט.ב
ואמרו בבראשית רבה: זהו שאמר הכתוב נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ׳:כ״א). ואמרו זה העמיד שמנה מלכים וזה העמיד שמנה מלכים. זה העמיד: בלע, יובב, חושם, הדד, שמלה, שאול, בעל חנן, הדד. וזה העמיד: שאול, איש בשת, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, ובימי יהורם פשע אדום בישראל.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״היו״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״שפט״.
ואלה המלכים, the kings of the nation Edom are mentioned at length in the Torah before any kings of the Jewish nation. According to what we read here eight kings and eleven Alufim ruled in Edom before the first Jewish king was crowned. The kings that ruled over Edom were not hereditary dynasties, i.e. father bequeathing his throne to his son, but the Edomites appointed outsiders as their kings. This was the basic difference between the power structure in Edom and that in the Jewish state afterwards. Even though the Edomites were politically organised, had experience in being ruled centrally by a king, this did not help them once the Jewish people began to be organised under the rule of kings. Already the very first of the Jewish kings, Shaul, fought a war against the Edomites, and the Edomites could not defeat him. King David, a few years later, totally subdued the Edomites, resulting in that nation being enslaved to Israel. This situation continued until the reign of Yehoram son of Yehoshaphat, (about 150 years later) According to Bereshit Rabbah 83,1 this is the meaning of Proverbs 20,21 נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, “an inheritance gained hastily at the outset, will not be blessed in the end.” The Midrash there also states that both the Edomites and the Israelites appointed eight Kings. The eight Edomite Kings were: Bela, Yovav, Chusham, Haddad, Simla, Shaul, Baal Chanan, and Hadar. The Jewish Kings were Shaul, Ish Boshet, David, Solomon, Rechavam, Aviah, Assa, Yehoshaphat, and during the reign of his son Yehoram the Edomites rebelled.
לפני מלך מלך – לפני משה שהיה מלך בישראל, כדכתיב: ויהי בישרון מלך (דברים ל״ג:ה׳),1 על שם שהושיע את ישראל. ואין לפרשו על שאול שהרי כתוב ביוסיפון כי המלכים האלו קרוב לארבעים מלכים נקובי שמות זה אחר זה2 מלכו קודם דוד, וכאן אינן אלא שמונה, ומאברהם עד שאול יש ארבע עשרה דורות לבני ישראל. אבל כשמלך דוד נטל הוא המלוכה מאדום, כדכתיב: וישם באדום נציבים ויהיו כל אדום עבדים לדוד (שמואל ב ח׳:י״ד),א וכן תמצא בדברי הימים (דברי הימים א י״ח:י״ג).
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון ובדומה ברשב״ם.
2. שאוב מרשב״ם.
א. הציטוט תואם יותר את הפסוק בדברי הימים, אך ברור מן ההמשך שכוונתו כאן לפסוק בשמואל.
לפני מלך מלך לבני ישראל, "before a king ruled over the Children of Israel;" the "king" referred to here is none other than Moses. We know that he was the equivalent of a crowned king from Deuteronomy 33,5: ויהי בישורון מלך, "he was King over Yeshurun" (pseudonym for Jewish people). The reason he was described by this "title" was that he had been the saviour of the Israelites when he took them out of Egypt." [The word מלך is derived from מוליך, leading. He who is the leader of others is described as their "king," i.e. מלך. Ed.] It would be incorrect to understand the comparison of historical developments between the descendants of Esau with those of the Jewish people who did not have a crowned head until Samuel crowned Shaul as their king about 400 years after Moses' death as recorded in Josephus, for after the kings mentioned here at least 40 kings whose names we know ruled over Edom before the ascent to the throne of the Jewish people by King David. Here only eight of these kings have been named. There were 14 generations between Avraham and King Shaul. When David ascended the throne of the Jewish people he deprived the Edomites of their King. We know this from Samuel II 8,14: וישם באדום נציבים ויהיו כל אדום עבדים לדוד, "he appointed governors in Edom, and all of Edom became a vassal state to David." You find confirmation of this in Chronicles I 18,13.
לפני (מלוך) [מלך] מלך לבני ישראל – פי׳ א״ע (עי׳ אבן עזרא כאן) על משה נאמ׳ כמו שנ׳ ויהי בישורון מלך כו׳ (דברים לג:ה).
לפני מלוך מלך (לפני) [ל]בני ישראל – איכא למימר דמשה כתבו בנבואה.
(לא-לט) מלכי אדום. לא תמצא מלך בן מלך. על זה אמ׳ רבות׳ (עבודה זרה י.) שאין מעמידין מלך בן מלך. גן.
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום – נכתב זה להגיד כי נתקיימה בו ברכת יצחק שאמר לו: ועל חרבך תחיה (בראשית כ״ז:מ׳), כי גברו על בני שעיר החורי ומלכו עליהם בארצם. ואלה הערים מדינות בארץ אדום, כי בצרה לאדום היא כמו שכתוב: כי זבח לי״י בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיהו ל״ד:ו׳), וכן ארץ התימני מארץ אדום כמו שנאמר: וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו (עבדיה א׳:ט׳), וכולם כך המה, אבל סיפר הכתוב כי לא היו מלך בן מלך כאשר היו בישראל.
ולפני מלך מלך – ימים רבים קודם. ואין טעם: לפני מלך מלך שנמשכה מלכות אלה עד מלכות ישראל, אבל לאמר כי אז לא תהיה להם מלכות לקיים: ואת אחיך תעבוד (בראשית כ״ז:מ׳).
ויתכן שאלו כולם בימי משה כבר עברו, כי היו זקנים בעת שימליכו אותם ולא יאריכו ימים.
AND THESE ARE THE KINGS THAT REIGNED IN THE LAND OF EDOM. This was written in order to relate that the blessing of Isaac was fulfilled in Esau. He had said to him, And by thy sword shalt thou live,1 and they prevailed over the sons of Se'ir the Horite and reigned over them in their land. These cities mentioned here were provinces in the land of Edom, for Bozrah2 belonged to Edom, as it is written, For the Eternal hath a sacrifice in Bozrah, and a great slaughter in the land of Edom.3 Similarly, the land of the Temanites,4 is also of Edom, as it is said concerning it, And thy mighty men, O Teman, shall be dismayed, to the end that every one may be cut off from the mount of Esau,5 as are all the cities mentioned here. Scripture, however, relates that these kings did not succeed their fathers, as was the case in Israel. The expression, Before there reigned any king, means "many years before." But before there reigned any king does not mean that these kingdoms of Edom continued to exist until the kingdom of Israel. Instead, it means to say that at that time the Edomites will not have sovereignty, in order to fulfill Isaac's words, and thou shalt serve thy brother.6 It is possible that all these kings had already passed away in the days of Moses7 as they were old when they crowned them, and their lives were not prolonged.
1. Above, 27:40.
2. (33) here.
3. Isaiah 34:6.
4. (34) here.
5. Obadiah 1:9.
6. Above, 27:40.
7. Ramban here implies that the expression before there reigned any king, refers to Moses. This coincides with the opinion of Ibn Ezra expressed in his commentary on (31).
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום – על דרך הפשט המלכים האלה יצאו מעשו, והיו שמונה ואלו הם. בלע בן בעור, יובב, חושם, הדד בן בדד, שמלה, שאול, בעל חנן בן עכבור, הדר. ודרשו רז״ל כנגד שמונה פעמים שאמר לו יעקב לעשו אדני בתחילת הפרשה. כה תאמרון לאדני לעשו, ואשלחה להגיד לאדני, מנחה היא שלוחה לאדני, למצא חן בעיני אדני, אדני יודע, יעבור נא אדני, עד אשר אבא אל אדני, למה זה אמצא חן בעיני אדני. וכנגדם נמסר לנו שם של שמונה תיבות בפסוק ותמנע לקטרגו בהם, וכבר הזכרתי למעלה, והמקומות האלה שהזכיר הפרשה לאדום הם בצרה ותימן, בצרה הוא שכתוב (ישעיהו ל״ד) כי זבח לה׳ בבצרה וטבח גדול בארץ אדום, ארץ התימני הוא שכתוב (עבדיה א׳:ט׳) וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל. וספר הכתוב שלא היו מלך בן מלך כמו בישראל. ובאה הפרשה להזכיר המלכים האלה לבאר כי נתקיימה ברכת עשו, כמו שכתוב (בראשית כ״ז) ועל חרבך תחיה. ועל כן יאריך הכתוב בספור המלכים והאלופים אשר יצאו ממנו.
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, "and these are the kings who reigned in the land of Edom, etc." According to the plain meaning of the text all of the kings listed here were descendants of Esau. There were a total of eight of them, namely: Bela ben Be-or, Yovav ben Zerach, Chusham, Haddad ben Bedad, Samlah, Saul of Rechovot, Baal Chanan ben Achbar, and Hadar. Our sages in Bereshit Rabbah 75,11 state that these eight kings corresponded to the eight times Yaakov called Esau אדוני, "my lord." According to this Midrash God immediately told Yaakov that as a consequence of his demeaning himself in front of Esau, Esau would produce eight kings before Yaakov's descendants would produce the first king. (compare the beginning of our portion to see the eight times Yaakov called Esau: "my lord"). An additional allusion to this is found in the eight words of the verse beginning with the word תמנע as I have already pointed out in my commentary on verse 12. The names of the places mentioned by our portion as belonging to Edom are: Bazra and Teyman; the former has been mentioned also in Isaiah 34, 6 "for the Lord holds a sacrifice in Bazrah, a great slaughter in the land of Edom." The name Teyman is mentioned in Ovadiah 9 "your warriors shall lose heart O Teyman and not a man of Esau's mount shall survive the slaughter." Interestingly, we find that not a single king mentioned in the list given by the Torah was the son of his predecessor. This is in sharp contrast to the kings who ruled over Israel, most of whom were succeeded by their sons. The reason the Torah reports all these seemingly irrelevant details is that it wanted to demonstrate that Yitzchak's blessing that Esau would live by the sword came true.
ואלה המלכים – מכאן שאין מעמידין מלך בן מלך.
לפני מלך מלך – רוצה לומ׳ לפני משה, וקראו מלך לפי שפרנס ישר׳. דאין לומ׳ לפני מלך שאול, שהרי קאחשיב ביהוסיפון אחרי אלו המלכים קרוב {למ׳} מלכים נקובי שמות זה אחר זה עד דוד מלך ישר׳. רשב״ם.
ואלה המלכים – נכתב זה להודיע כי נתקיים ברכת אביו על חרבך תחי׳ שנתגבר על בני החרי ומלכו עליהם בארצם שאלה הערי׳ כלם מדינות הם מארץ אדום וסיפר הכתוב כי לא היה להם מלך בן מלך כמו בישראל:
לפני מלוך מלך בישראל – ולא שנמשכה מלכותם עד מלכות ישראל אלא שבא לומר כי אז כאשר ימלוך מלך בישראל לא יהיה להם מלך לקיים ואת אחיך תעבוד ואפשר שכולם מתו כבר בימי משה וכן פי׳ רבינו אברהם לפני מלוך מלך זה משה כדכתיב ויהי בישורון מלך ופי׳ כן מפני שהקשה לו האיך כתב משה שמות אלה המלכים ועדיין לא מלכו.
וי״מ: כי בנבואה כתבה משה. וכתב הרמב״ן ואינו נכון כי הנבואה למה תזכיר את אלה ועד איזה זמן תמנה ותפסק בהם והנכון שכל אלה לפני התורה ומשלו כאחד ומה שאומר למקומותם פי׳ שהיה כ״א במקומו או שהיה ממשלתם זמן מועט כי שנות רשעים תקצרנה:
ואלה המלכים, "and these were the kings, etc." The Torah narrates all this in order to show that Yitzchok's blessing to Esau that he would survive by his sword was fulfilled, seeing that his descendants had overpowered the tribe of the Chori and they ruled over them and their lands for hundreds of years, as the cities mentioned are all part of the land of Edom. The Torah also informs us that the Kings of Edom were not automatically the sons of the former kings so that no dynasties had been founded.
לפני מלוך מלך בישראל, "before a king ruled over Israel." This does not mean that the kings mentioned here ruled during the entire period until King Shaul became king (some 800 years later than the time frame during which Yaakov and Esau lived). What the Torah did mean to show was that once the Israelites had a king, the Edomites did not, so that Yitzchok's blessing to Yaakov (when he thought that Esau stood before him) "your mother's sons will prostrate themselves before you," (27,29) was fulfilled. It is quite possible that the last of the kings mentioned in this chapter already died during the days of Moses, a view held by Ibn Ezra. Ibn Ezra feels that if we did not understand the history in that way, whence did Moses know the names of Edomite kings who lived long after he himself had died.
Some commentators hold that Moses' prophetic insights enabled him to record the names of as yet unborn Edomite Kings. Nachmanides disagrees with such an interpretation, saying that there would be no point in Moses' prophetic insight including such matters, moreover, if so, how many years of history beyond his death was Moses able to foresee in such detail, and when did such prophetic insight stop?
The proper explanation is that all these Edomite kings lived before the Torah was given to the Jewish people. Many ruled simultaneously over different parts of that kingdom. [The Midianites also had 5 kings, (Numbers 31) and the Canaanites in the time of Joshua had 31 kings simultaneously. Ed.] It is also possible that each of these kings ruled only for a short period.
ואלה המלכים – בשביל שאמר יעקב לעשו ח״פ אדוני מלכו ח׳ מלכים קודם ישראל, וכנגדם מלכו ח׳ מלכים עד יהורם ובימיו פשע אדום.
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום – תימה מה בא להשמיע. ור״ש פי׳ כנגד ח׳ מלכים העמיד יעקב מלכים ונטלו מהם מלוכה, ועוד נ״ל שבא להגיד כמו שארז״ל (ע״ז י׳ א׳) בזוי אתה מאד שאינם מעמידים מלך בן מלך שהרי בכל אלו המלכים לא תמצא שמלך הבן אחרי האב, אל[א] כל אחד מעיר אחרת, ולכך הזכיר העירות.
(לא-לט) והנה המלכים אשר זכר מלכו בארץ אדום קודם מלוך מלך לבני ישראל, ולזה מבואר שכל זה היה קודם מתן תורה, כי אז היה מלך לבני ישראל, והוא משה רבינו עליו השלום, כי הוא היה מלך, כמו שכתוב: ׳ויהי בישֻׁרון מלך׳ (דברים לג, ה).
וכנגדן העמיד יעקב ובטלה מלכות עשו בימיהם. לקיים מה שנאמר ולאם מלאם יאמץ כשזה קם זה נופל והראיה על בטול מלכות עשו בימי השמנה מלכים שמלכו על ישראל שבימי שאול כתיב אין מלך באדום נצב מלך ובימי יורם כתיב בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה משמע דמזמן שאול עד אותו זמן היה אדום משועבד תחת מלכי ישראל ומלכות עשו בטלה בימיהם של שמונה מלכי׳ שמשאול עד יורם:
(לא-לט) ואמנם אמרו ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום הוא להגיד שלא די שהיו מבני עשו אלופים בארץ אדום אבל גם מלכים מלכו מהם שמה אבל לא היתה מלכותם משתלשלת מאב לבן כמלכי יהודה וכמלכי האומות היום בארצותם לגוייהם כי הם היו ממליכים שמה אנשים מפוזרים מפה ומפה כפי מה שירצו וחז״ל אמרו שהמלכים המה הם שמונה וכנגדם בטלו בני יעקב מלכים מאדום כל ימי שמונת מלכים והם שאול ואיש בושת דוד שלמה רחבעם אביה אסא יהושפט ובימי יהורם פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך ובימי שאול גם כן כתיב אין מלך באדום נצב מלך. ודעת הרמב״ן שכל העירות שזכר הכתוב במלכי הארץ הם מארץ אדום דנהבא בצרה ארץ התימני והשאר. ואין כן דעת רש״י שהוא כתב שבצרה הוא מערי מואב שנאמר על קריות ועל בצרה ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם ומדברי המדרש הוא. ואני אחשוב שהם היו ממליכים אנשים טובים בעיניהם אם מארצם ואם נכרים מארץ אחרת ולכן נאמר במלך הראשון ושם עירו דנהבא לפי שהיה אדומיי אבל במלך השני לא נאמר בו ושם עירו אבל נאמר בו שהיה מבצרה לפי שהיה נכרי מבצרה וכן השלישי היה נכרי מארץ התימני ולזה לא נאמר בו ושם עירו וכן השאר מי שנאמר ושם עירו היה אדומי ומי שלא נאמר בו כן היה נכרי. האמנם נאמר במלך האחרון שם אשתו ולא נאמר כן בשאר המלכים לפי שהיה חמיו עשיר גדול עד שבעבור זה נקרא מי זהב שהיה הזהב בביתו כמים. ומפני שבטח בו המלך ההוא נפסק מלכותו ולא היה בהם עוד מלך.
וסיפר אח״כ המלכים שמלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. כמאמרם זכרונם לברכה שקדמו אלה המלכים למלכי ישראל בשביל שבעה פעמים שהשתחוה יעקב לעשו ואחרת בדיבורו שאמר עבדך יעקב. ואע״פ שלא היה מלבו אלא להחניפו. כמאמרם ז״ל כי על כן ראיתי פניך כראות פני. אלהים מכאן אמרו מותר להחניף את הרשעים. עם כל זה הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכל שכן כי הוא לא השתחוה לו כאומרם בזוהר ולא תשתחוה לאל נכר ועשו היה אל נכר ואיך השתחוה לו. ותירצו כי הכתוב אמר והוא עבר לפניהם שהוא רמז לשם השם דכתיב והוא עומד בין ההדסים ולו היה משתחוה ולא לעשו. והכתוב מסייענו שכתוב וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו ולא לאחיו. ולפי שעשו היה סבור שלו היה משתחוה. אמרו שנענש שקדמו מלכי עשו למלכי ישראל מדה כנגד מדה. אחר שלא היה לו לב כנגד עשו בהבטחת השם יתברך. ראוי שיוסר ממנו הלב שהוא המלך כדכתיב לב מלך ביד השם. וענין אלו המלכים הוא סוד נשגב בסוד בונה עולמות ומחריבן אין לנו עסק בנסתרות. לפי הפשט נ״ל שנוכל להוציא מענין תולדות עשו ענין גדול ונורא מאד מי יכיל ענייני התורה ועומקה. כי אפילו מן הדברים שנראים לנו מיותרים ובלתי צריכין יש להם רמזים גדולים. ולכן כל התורה כולה קשורה בסוד ל״ב נתיבות חכמה מבראשית עד לעיני כל ישראל:
ולכן התחילה התורה בבית וסיימה בלמד. בענין שיש לשים לב לכל התורה לפי שאין הפרש בין שמע ישראל ובין ותמנע היתה פלגש. ולכן שמתי לבי ועיני לראות מה זה. כי בזאת הפרשה בהתחלתה כתיב עשו הוא אדום. ובסופה כתיב גם כן עשו הוא אדום. וכן מה זה שמנה בתחלה אלופי עשו ואח״כ מלכי אדום ואלה המלכים. ואחר כך חזר לכתוב אלופי אדום וחתם הפרשה בעשו הוא אדום. ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתינו. ובהשפלת עשו שונאינו. ולכן תמצא כי גדולות עשו היתה בלי סבה. כי פתע פתאום עלה למעלת אלופים. כי בתחלה היה איש רגלי וזהו עשו הוא אדום. ומיד עלה לאלופים. וכתב אלה אלופי עשו. ומיד עלה למעלת מלכים כדכתיב ואלה המלכים וגומר. ואחר כך ירד ממעלתו וממלך ירד למדרגת אלוף. וחזר לומר אחר כך אלה אלופי עשו. ואחר כך ירד ממדרגת אלוף וחזר לאיש רגלי. וחתם המאמר ואמר הוא עשו הנזכר למעלה. שהיה אלוף ומלך ואלוף. ועכשיו חזר להיות איש רגלי. וזהו חסרון גדול ולעג וקלס לסביבותיו. ולכן אמר הנביא הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. וכל זה להורות על מפלתו. כי כמו שעלה בלי סבה ירד בלי סבה. כשיהיה במעלה עליונה ירד עד התחתונה. כמאמר הנביא אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה׳. פתע פתאום כמו שעלית בלי סבה. אבל גאולת ישראל אינה כן אלא יעלו ממעלה למעלה מקו לקו צו לצו. וכמו שאמרו במדרש שיר השירים על פסוק מי זאת הנשקפה כמו שחר כך היא גאולתן של ישראל מיד תהיה כמו שחר. שמתחלת להאיר ואחר כך יפה כלבנה. ואחר כך ברה כחמה. ואחר כך איומה כנדגלות שהם דגלי מעלה בסוד ד׳ מחנות שכינה המאירים לשמש. והיה זה לפי שישראל הם חלושים מכח הצרות והגליות ולא יוכלו לסבול האור החזק. ולכן צריך לחזקם מעט מעט בענין שיעלו ממעלה למעלה מאור השחר לאור הלבנה. ואחר כך לאור החמה. וכן אמרו על פסוק מגדול ישועות מלכו במדרש תהלים בתחלה מגדיל הולך וגדל ואחר כך מגדול זה מלך המשיח שנעשה גדול. כן תהיה גדולתן של ישראל גדולה והולכת ממעלה למעלה אבל מלכות אדום. כמו שעלו שלא כמנהג העולם מעשו הוא אדום לאלופים. ומאלופים למלכים. וממלכים חזרו לאחור לאלופים. וחזרו כמבראשונה לאיש רגלי עשו הוא אדום. כן תהיה מפלתם כאומרו משם אורידך מאותה מעלה. וזה נחמה גדולה לישראל שנראה שאף על פי שהמלכות הרשעה עומדת במעלות עד לשמים. אנו מובטחים שיפלו ולא יוכלו קום וירדו ראמים כמאמר ז״ל אל תיקרי ראמים אלא רומיים. וזה היה כתוב בספר ארוכה ודרשתי אותו בהיותי בקאשטילייה בקבוץ החכמים ושבחוהו. וחכם אחד מהמקובלים בזוהר היה מגמגם ואומר שנראה לו שהוא מהזוהר ואמרתי לו שאם ישלחהו אלי עבידנא יומא טבא לרבנן. ולא ראיתיו עד הנה ופשפשתי בספרי הזוהר ולא מצאתיו:
ואלה המלכים – הודיע שהוצרכו להמליך אנשים נכרים מבלי אין ביניהם ראוי למלך, ושאין מעמידים מלך בן מלך.
לפני מלך מלך – קודם שימלוך משה עליהם במצות האל יתברך, כאמרו ״ויצום אל בני ישראל״ (שמות ו׳:י״ג), על דרך ״וצוך לנגיד״ (שמואל א כ״ה:ל׳). אמנם כשמלך מלך חדלה מלכות עשו והיו לו אלופים, כענין ״ולאם מלאם יאמץ״ (בראשית כ״ה:כ״ג).
ואלה המלכים, the Torah informs us that the Edomites had to appoint outsiders, members of other tribes, as their kings, seeing that they did not find a suitable personage for such a task among their own. Not only that, but none of the kings whom they did appoint raised a son fit to take over the position of king from his father.
לפני מלך מלך, before Moses was appointed leader of the Jewish people. Moses, as distinct from kings elected by the people, was appointed as such by God, as we know from Exodus 6,23 ויצום אל בני ישראל, “He commanded him to be the leader of the Children of Israel.” This expression is repeated in Samuel I 25,30 where Avigail refers to the time when God appointed David as king (נגיד) over the Jewish people. However, when the kings ceased ruling over the kingdom of Esau/Edom, they were replaced by leaders known as Alufim. It is reminiscent of the prophecy revealed to Rivkah in Genesis 25,23 ולאום מלאום יאמץ.a
a. perhaps the author understood these words as distinguishing between the internal cohesion of the Kingdom of Edom at different times.
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך [לבני] (ב)ישראל. קודם משה רבינו ע״ה הנקרא מלך, דכתיב (דברים לג ה) ׳ויהי בישורון מלך׳ וגו׳:
וכנגדם העמיד יעקב. לקיים מה שנאמר (יחזקאל כו, ב) ״אמלאה החרבה״ כשזה קם זה נופל, ולפיכך כשקם (דוד) [שאול] המלך בטל את המלכות מהם. והא דאמר ׳העמיד ח׳ מלכים ובטל המלכות מהם׳, כדי לקיים ״שני גויים״ (לעיל כה, כג), רוצה לומר שוים, כמו שהעמיד זה – העמיד זה:
וכנגדן העמיד יעקב ובטל מלכות עשו בימיהם כו׳. רצונו לומר כיון דכתיב (לעיל כ״ה:כ״ג) ולאום מלאום יאמץ משמע דלא ישוו בגדולה ולכך כשהמליכו מלכי ישראל בטל המלכות של עשו כל אותו זמן שמלכו כדמפרש ואזיל:
ובימי יורם בנו כתיב בימיו פשע אדום כו׳. דהוא הי׳ אחרון מיד בימיו התחיל מלכות של עשו וכן בימי שאול שהי׳ המלך ראשון מיד בטלה מלכות של עשו:
Yaakov established a corresponding number in whose days Eisov's kingdom ceased... Rashi means: It is written [about Yaakov and Eisov], "One government will be mightier than the other" (25:23), implying they will not be simultaneously great [see Rashi there]. Thus, when the kings of Yisrael ruled, Eisov's kingdom ceased that entire period, as Rashi proceeds to explain.
About the days of Yoram his son, it is written: "In his days Edom revolted..." Since Yoram was at the end, the kingdom of Eisov began immediately in his time. And so too in the time of Shaul who was the first king, the kingdom of Eisov immediately ceased.
ואלה המלכים וגו׳ – יכוין בזה למנות כל אשר נתחתן לאדום או העמיד לה מלך וכדומה כי הכל עומד לאבדון בנפול אדום, וכאומרם ז״ל (בראשית רבה פ״ג) בצרה לפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם דכתיב (ישעיהו ל״ד) זבח לה׳ בבצרה ע״כ, גם שאר הערים הגם שביני ביני קודם שיבא גואל צבי ישראל יכנסו ברשות מלך אחר יבואו בני ישראל בטענה קדומה ויוציאוה ותשרף, ואין צל הזולת מצילתה.
גם לקחת סימן לגאולה העתידה כי יאריכו הימים, והראיה כי ה׳ מנה מלכי אדום שקדמו למלכי ישראל, וכמותם קדמו מלכי ישראל למלכותם אחר שפסקה אחר מלכים הרשומים בתורה, ומעתה כמו כן ימלכו ישראל כמנין אשר מלכו באדום (בגלות, הגה) והגם כי ששת אלפים עולם עומד, (סנהדרין צט,) יאריך ה׳ ימי טובה כמאמרם ז״ל.
חסלת פרשת וישלח
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, And these are the names of the kings who ruled in the land of Edom, etc. The Torah enumerated all who intermarried with Edom or supplied kings to Edom to tell us that ultimately they too would be destroyed when Edom would fall. Bereshit Rabbah 83 explains that because Bazrah provided a king for Edom (verse 33), it too would ultimately share the fate of Esau because it had helped Edom to its feet again when it had already been close to annihilation. Isaiah 34,6 refers to that time when God is described as killing many in Bazrah, linking it with the slaughter that would take place in Edom. The same applies to the other cities mentioned in our chapter.
This chapter also alludes to the ultimate redemption of the Jews which will be a long time arriving; this is why God listed the number of kings who would rule over Edom who in turn preceded the kings of Israel. The author expresses the hope that just as after the destruction of the Temple we experienced a series of kings who ruled over Edom, this in turn would be followed by a series of kings ruling Israel until such time as the final redemption (6000 years) would materialise (based on the assumption that the period of ימות המשיח is the seventh millenium; compare one view in Sanhedrin 99).
(לא-לט) ענין ג׳ ושם עירו – אצל שלשה מלכים משמונה מלכי׳ כי ה׳ בחי׳ נקרא ה׳ כמ״ש לקמן והן ג׳ בג׳ אבהן וד׳ רגל רביעי דוד וה׳ כלת משה וג׳ אבהן נכללין כא׳ כידוע וכלת משה הוא הראשונה אצל בלעם בן בעור סוד הדעת ושם תוקף גבורות חשך וזהו דנהבה – כמ״ש בא״ר דין הבה שכל הדינים מתקטרין שם ע״ש בא״ר וזהו אשה הכושית שלא רצה ליקח אותה שהיתה דינין מרובין כושית הוא גוון אוכם חשך והוא לקח תורה שבע״פ כלתו שהיא ממעיני הישועה ופי׳ מאשה ששמש ברוחא כמ״ש בזוה׳ כי זה הוא בחי׳ הדעת ולכן ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות הכשות אשר לקח והוא סוד הדעת ואמרו הרק אך במשה דבר וכו׳ והיתה תשובת הש״י פה אל פה אדבר בו כו׳ שהוא בחי׳ הדעת דגנוז בפומא קול ודבור כידוע והשני אצל הדד – בחי׳ ת״ת והשלישי אצל הדר – מלך השמיני והיא בחי׳ דוד וז״ש פעו – חושבן ציון עיר דוד ואח״כ נתקן בבחי׳ אשה וזהו ושם אשתו כו׳. וידוע שסוד אשה הוא בחי׳ נוקבא שבאצילות והם נשים של האבות ושם עיר הוא בבריאה בחי׳ נוק׳ שבדוד עיר דוד ושם כלול מג׳ בחי׳ הנ״ל והן תהו ובהו וחשך תהו שם שד״י בחי׳ האחרונה בהו בו יישובא בעלה עד״א בחי׳ האבות חשך בחי׳ הדעת כנ״ל והן ג׳ אמ״ש בדעת ז׳ כפולות בעד״א י״ב פשוטות ימא דקיימא על י״ב בקר ויצק עליהם שלג ונעשית עפר וזו בחי׳ אשתו שלקחו אבות וזהו ע״י מלך הדר ששם אדם זו״נ כמ״ש בא״ר ע״ש. וזהו מהיטב״אל – בחי׳ אברהם ומשם ניתוסף לו ה׳ בחי׳ העשרה בת מטרד – בחי׳ יצחק כמ״ש בא״ר דינין דטרדא לכלא בת מי זהב – יעקב כמ״ש ושם מי זהב דינא ורחמי והוא יעקב יושב אהלים שכלול מחו״ג כידוע וכן כולל כל ה׳ בחי׳ ומלך הדר – הוא בחי׳ החסדים אוירא דכיא שנכלל בעד״א ת״ת יעקב כמ״ש בז״ח פ׳ תשא דף ל״ו ע״ב ומנ״ל דאקרי יעקב הדר דכתיב וימלוך תחתיו הדר ואוקמוה באדרא קדישא ע״ש.
ואלה המלכים – כבר אמרנו1 כי הר שעיר איננו אדום כולה אלא מחוז אחד שהיו לפנים יושבים שעיר החורי ובניו. ומלבד ההר יש עוד מדינה גדולה ששמה ״ארץ אדום״ על שם עֵשָׂו ששמו אדום. וכן נראה מהכתובים שהבדילו בין הר שעיר לאדום, וכנראה מנבואת יחזקאל שאמר ״הנני אליך הר שעיר״,2 ״שממות עולם אתנך, ועריך לא תשובנה״.3 וחתם דבריו ״שממה תהיה הר שעיר וכל אדום כולה״.4 ראיה שאין הר שעיר אדום כולה, אלא שבני עֵשָׂו שנחלו וירשו את הר שעיר וכל עריה לגבולותיו מיד החורים, ועשו אלופים גם בארץ אדום והתישבו בו רבים מזרע עֵשָׂו. ועל המדינה ההיא נאמר כאן ״ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום״. ואין בכלל זה הר שעיר שמלכו בה עֵשָׂו ובניו ובני בנים. וכן נראה במשנה תורה. שבפרשת חקת נאמר ״וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום״,5 ובקש ממנו שיעברו בגבולו. ונאמר ״וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו״. ואיך נאמר במשנה תורה ״ואת העם צו לאמר, אתם עוברים בגבול אחיכם בני עֵשָׂו היושבים בשעיר, וייראו מכם ונשמרתם מאד״.6 והם לא עברו בו כעדות הכתוב ״ויט ישראל מעליו״.
גם בסוף הענין אמר ״ונעבור מאת אחינו בני עֵשָׂו היושבים בשעיר, מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר״.7 הרי שעברו דרך ארצו. ומפורש נאמר בשליחות משה אל סיחון שיתן את ישראל לעבור בגבולו ״כאשר עשו לי בני עֵשָׂו היושבים בשעיר, והמואבים היושבים בער״.8 ואין פשוטו אלא שיניחום לעבור בארצו כמו שהניחום בני עֵשָׂו היושבים בשעיר, והמואבים היושבים בער. וכל מה שכתבו על זה זולתנו אינו כפי הפשט. אך האמת כי בני עֵשָׂו היושבים בשעיר, שאינה תחת יד המלך באדום, מאנו לתת להם שאלתם. וכן המואבים בער הניחום לעבור. אבל מלך מואב והמדינה לא הניחום. ובפרשת חקת מדבר ממלך אדום וארצו, ובמשנה תורה מדבר מיושבי הר שעיר. וזהו ״כאשר עשו לי בני עֵשָׂו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער״. וכן הוא בדברי יפתח שאמר ״וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר, אעברה נא בארצך. ולא שמע מלך אדום, וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה״.9 והנה הר שעיר הוא מנגב ארץ יהודה וכשעברו הארץ ההיא ורצו לעבור דרך ארץ אדום לא שמע להם והוצרכו לסבב את ארצו. ונטו מעציון גבר שהיא בגבול אדום כמפורש ״וָאֳנִי עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אילות על שפת ים סוף בארץ אדום״.10 על פני נגב [יש] ארץ אדום לצד מזרח, וכן סבבו לצד מזרח ארץ מואב עד בואם אל עבר ארנון. וכמו שאמר יפתח ״וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב, ויבוא ממזרח שמש לארץ מואב, ויחנון בעבר ארנון״.11 והנה על דרך זה שחדשנו מפורשים הכתובים כולם. וגם בפרשיות שבעניננו באים על נכון. שבראש הענין נזכר ״וישב עֵשָׂו בהר שעיר״.12 ועל בני בניו אמר שהיו אלופים בארץ אדום. ועל אלופי שעיר החורי אמר ״לאלופיהם בארץ שעיר״. ועכשיו ספר שבארץ אדום מלכו מלכים, ולא זכרה תורה מתי התחילה מלכותם. וכפי הנראה אחר שהשמידו בני עֵשָׂו את החורי ומשלו בארץ שעיר, ובני בניהם היו אלופים בארץ אדום, ובאו עליהם מלחמות הסכימו להמליך עליהם מלך אשר יצא ואשר יבוא לפניהם. ובחרו באיש ידוע לאיש מלחמה, ולכן לא נתנו המלכות ירושה למשפחה אחת, אלא כשמת להם מלך בחרו באיש גבור אדיר שימלוך תחתיו.
לפני מְלָךְ מֶלֶךְ לבני ישראל – קודם שהיתה מלוכה בישראל. ואין זה המלך שאול שהומלך ראשונה על ישראל, שאם כן תהיה הפרשה הזאת כתובים בדרך נבואה. ומה יתרון להנבא על זה? וכמו שאמר רמב״ן13 ז״ל למה תזכיר הנבואה את אלה? ועד איזו זמן תמנה ותפסוק בהם? [עד כאן דבריו]. ועוד, בימי משה היה מלך באדום ומזמנו עד שאול יותר משלש מאות וחמשים שנה. ואין הדעת סובלת שבזמן רב כזה לא מלכו כי אם שמונה מלכים. אבל כולם היו לפני מתן תורה. ו״לפני מלך מלך בישראל״ הוא משה ע״ה שבצאת ישראל ממצרים היו ממלכה בפני עצמה ומשה מולך עליהם, כי הוא נגיד וּמְצַוֶה עליהם. וכן כתוב ״ויהי בישורון מלך״.14 ואם כן מעת שהשמידו בני עֵשָׂו את שעיר החורי עד יציאת מצרים הם לערך ב׳ מאות שנה, ובאותו הזמן מלכו שמונה מלכים הללו.
1. פסוקים ח, טז.
2. יחזקאל לה, ג.
3. שם לה, ט.
4. שם לה, טו.
5. במדבר כ, יד.
6. דברים ב, ד.
7. שם ב, ח.
8. שם ב, כט.
9. שופטים יא, יז.
10. מל״א ט, כו.
11. שופטים יא, יח.
12. בראשית לו, ח.
13. בפירושו בסוף פסוק מ׳.
14. דברים לג, ה. וכתב שם ראב״ע שהמלך הוא משה.
ואלה המלכים – נכתב זה להגיד כי נתקיימה באדום ברכת יצחק שאמר לו ועל חרבך תחיה, כי גברו על בני שעיר החורי ומלכו עליהם בארצם, ובספר הישר סופר בארוכה סבת מלחמתם עם בני שעיר החורי שהיו עיקר יושבי הארץ, ושלהם היתה, ומדוע השמידום אחר שנעשו קרוביהם ע״י שהתחתנו עמהם, ולמה בחרו להם מלך ולא התנהגו ע״פ האלופים כמקדם, ומדוע הסכימו להמליך עליהם איש נכרי דוקא, הכל בסדר נכון שבו יותרו כמה ספיקות שיפלו בענין זה, והרוצה לעמוד עליהם יעיין בו:
לפני מלך מלך לבני ישראל – מאחר שלא מצאנו בשום מקום שנקרא משה בשם מלך, יראה לפרש הכתוב כפשוטו על שאול המלך הראשון, ומרע״ה ידע שעתידין ישראל להמליך עליהם מלך, כמו שנרמז בדברים י״ז י״ד, ובפירוש כבר אמר הי״ת לאברהם ומלכים ממך יצאו (לעיל י״ז ו׳), וכן לשרה מלכי עמים ממנה יהיו (שם י״ז ט״ז), וליעקב נאמר ומלכים מחלציך יצאו (שם ל״ה י״א), לכן בבואו להזכיר המלכים שמלכו באדום, ואולי נחשוב שהיתה להם ממלכה גמורה נגד מה שאמר יצחק לעשו ואת אחיך תעבוד, הודיע הכתוב שאין מזה סתירה לנבואה ההיא, כי עדיין אין מלך בישראל שיוכל להכות באדום ולהכניעם, אבל כשימליכו ישראל עליהם מלך אז לא יצליח עוד אדום למלוכה, וכן היה כי בדוד כתוב ויהי כל אדום עבדים לדוד (ש״ב ח׳ י״ד):
ושם עירו – עיר מולדתו, וכן כלם:
מלך לבני ישראל – קלי הדעת ישאלו הלא המלך הראשון לבני ישראל אינו אלא שאול, וא״כ איך נכתבה הפרשה בזמן משה, והם דברי הבל, שהרי בדברי הימים כתיב וימת הדד ויהיו אלופי אדום, א״כ האלופים קמו אחרי בטול המלכים, וכשהיו אלופים באדום לא היו שם מלכים, והנה משה אמר אז נבהלו אלופי אדום, א״כ בזמן יציאת מצרים היו באדום אלופים ולא מלכים, וא״כ לפני מלך מלך לבני ישראל אינו אלא משה. ואם תאמר והלא האלופים עשרה הם ואיך אפשר שגם הם ספו תמו לפני מות משה, דע כי האלופים לא מלכו זא״ז, אלא אחרי מות אחרון ממלכי אדום בחרו האדומיים להשבית מלך מעליהם, וחלקו את הממלכה לעשרה חלקים והקימו עליהם עשרה אלופים השופטים כולם בזמן אחד איש במדינתו, כמו חמשת מלכי מדין וחמשת סרני פלשתים; תדע לך שהדבר כן הוא שהרי מרע״ה אמר אז נבהלו אלופי אדום בלשון רבים, אפס כי במשך ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נראה שחזרו האדומים להמליך עליהם מלך (כדרך שעשו גם בדורנו אומות אחרות), ע״כ מצאנו ששלח משה מלאכים אל מלך אדום (רשד״ל).
ואלה המלכים וגו׳ – הכוונה קודם זמנו של משה, ואעפ״י שבימיו עדיין לא מָלַך מלך לבני ישראל אין זה כלום, כי הוא כאומר כל המלכים האלה מלכו באדום ועדיין לא היה מלך לישראל. כן דעת C. B. Michaelis ואחרים. ויתכן ג״כ לפרש לפני מלוך מלך לבני ישראל קודם שיהיו ישראל לעם אחד בארץ וראויים להמליך עליהם מלך, ומיד אחרי משה היו יכולים להמליך עליהם מלך. ורשב״ם וראב״ע ואחרים פירשו כי משה עצמו נקרא מלך, ככתוב ויהי בישורון מלך {דברים ל״ג:ה׳} וזה עולה יפה לפי דעתי ששם מלך נגזר מן מוליך (dux), ומשה היה מוליך ומנהל את ישראל, אע״פ שפסוק ויהי בישורון מלך איננו לדעתי על משה. ויש שואלים והלא מיעקב ועשו עד משה לא היו אלא ד׳ דורות, ואיך מלכו בתוך כך שמונה מלכים אחרי מות עשו, ומי יודע כמה זמן אחרי מותו התחילו המלכים? לזאת אשיב ראשונה כי במקום אחר אבאר בלא פקפוק כי א״א שלא עברו יותר מד׳ דורות מיעקב עד משה, באופן כי בלא ספק ת׳ שנים שלמות ישבו אבותינו במצרים; והשנית כי המלכים האלה לא היו אב ובנו, אלא כלם בני משפחה אחרת, ומי יודע כמה מלחמות היו באדום וכמה מלכים מתו במלחמה ומלכו אחרים תחתיהם. והנה החכם מיכעליס הנ״ל הביא ראיה ברורה שאין המלכים האלה עד ימי דוד, כי המלכים האלה הם ממשפחות שונות, ולא אחד מהם מלך בן מלך, א״כ לא היתה המלוכה מורשה אצלם, אבל בימי דוד מצאנו שלא היה הדבר כן, כי הדד האדומי היה מזרע המלך (מלכים א י״א:י״ד), א״כ מלכות אדום לא היתה תכונתה בימי דוד כמו שהיתה בימי המלכים האלה הנזכרים בתורה, א״כ לפני מלוך מלך לבני ישראל אין הכוונה בו עד זמן דוד או שאול, וא״כ לא נכתבה הפרשה הזאת בימי מלכי ישראל ויהודה, כמו שחשבו קצת בעקבות היצחקי שהביא ראב״ע.
לפני מלך מלך – גורלו של עשו מתפתח לפי החוק הטבעי של סיבה ומסובב – חוק ה״חרב״. בעוד שצאצאי יעקב עדיין מתענים בעבדות במצרים, לפני עלייתו של מנהיגם הראשון, משה, כבר עשתה אדום חיל כמדינה, כשבראשה שושלות מלכות. יהושע גם הוא (כד, ד) התייחס לניגוד זה: ״וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת־הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם״!
לפני מלך מלך לבני ישראל: בא להודיע שמה שמבואר בפרשה שלא הוקם מלך מזרע עשו ממש, הוא גם בעוד שלא מלך מלך לבני ישראל, ולא היתה המניעה מחמת שהיו מלכי ישראל שמים נציבים שלהם באדום, ומכל מקום לא זכו זרע אדום להיות מלכים קודם שמלכו מבני ישראל עד אחר כן היה זרע המלך באדום. ואע״ג שמצינו מזרע עשו מלכים בעמלק, זה לא היה עיקר מדינת אדום שנקראת על שמו עשו הוא אדום.
כבר הראב״ע בפירושו לתחילת ספר דברים רומז לקושי שטמון בפסוק זה — כיצד אפשר לדבר על המלוכה בישראל מאות שנים לפני משיחתו של מלך ישראל הראשון.1 ברם, לנו נראה שאפשר ואפשר לומר לגבי מאורע שמצפים לו, כי אחר אירע לפניו. איש לא יוכל לטעון שהפסוק ״וזאת הברכה אשר ברך משה... לפני מותו״ נכתב דוקא אחרי מות משה, גם אילו הברכה נאמרה זמן רב לפני מות משה. אמנם, המלים ״לפני מותו״ מראות שיש משום קשר בין הברכה ומות משה, שזוהי הברכה האחרונה שמשה רבנו מתכוון לברך, ובמקביל לכך יש גם כאן להבהיר תחילה את התשובות לשתי שאלות: האם משה הניח מראש את הנהגת המלוכה בישראל? האם יש קשר בין קיום המלוכה באדום והכתרת מלך על ישראל?
לדעתנו הרי התשובות לשתי השאלות הן חיוביות בהחלט. בפסוק י״א שבפרק הקודם מצינו הבטחת ה׳ ליעקב — ״גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו״. הבטחה דומה הובטחה כבר לאברהם אבינו.2 בספר דברים3 מודיע משה לעם את חוקת המלוכה שנמסרה לו בסיני מפי הגבורה. מיד עם כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים היה צריך לשים מלך על ישראל, מלך שבחירתו היתה צריכה להיות בידי ה׳. אמנם, אין זו מצווה מוחלטת,4 אך לפחות מניח הכתוב כאפשרי את המקרה שהעם ירצה לשים על עצמו מלך עם חלוקת הארץ; והשווה גם ״יולך ה׳ אתך ואת־מלכך״ — דברים כ״ח:ל״ו.
לפי זה היטב יכול היה משה רבנו לכתוב, על פי ה׳ — ״ואלה המלכים״ וגו׳, ופירוש ״לפני מלך־מלך״ אינו לפני שמלך מלך אלא לפני שימלוך מלך וכו׳. ובאשר לשאלתנו השניה, יש לשים לב שפרקנו, אשר עוסק בפרוטרוט באדום, בקש להראות שעשו הגיע למושב של קבע ולמדינה מתוקנת לפני יעקב, אף כי נבאו עליו שיעבוד את יעקב. יעקב עוד יושב בארץ ״מגורי אביו״,5 כגר יושב שם, כאשר בני עשו כבר ישבו ״בארץ אחזתם״,6 כי עוד יספר הכתוב על כור ההיתוך של שיעבוד ועוני שעל ישראל לעבור אותו.
אם מוסיף איפוא הכתוב שמלכי עשו מלכו לפני מלך מלך בישראל, כדי לרמוז בזה לנבואתו של בלעם ״והיה אדום ירשה״ וגו׳,7 הרי ״אשר מלכו בארץ אדום״ כאילו מותנה במשפט הסיפא — ״לפני מלך־מלך לבני ישראל״, דבר שכבר המדרש8 מצביע עליו.
ועוד מעיד כתוב זה שההבטחה ״ומלכים ממך יצאו״ שניתנה להם לאברהם ולשרה, נתקיימה אצל עשו לפני שנתקיימה אצל יעקב. ובדומה לכך גם אומר יהושע ״ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו״ וגו׳.9 ומכיוון שבספר דברים מודגש שהר שעיר ניתן לו לעשו נחלה מאת ה׳,10 מדוע לא נראה גם בהנהגתה המוקדמת של המלוכה בעשו קיום הבטחה אלהית? ״ואלה המלכים״ וגו׳ מעיד איפוא שההבטחה שניתנה לאברהם, נתקיימה אצל עשו לפני שנתקיימה אצל יעקב.
עם זאת אי־אפשר להניח, כי רשימת המלכים שבכאן מגעת עד לתקופתו של שאול המלך או אפילו של שלמה המלך. מצינו מלך המולך באדום כבר בימי משה רבנו; השווה במדבר כ׳:י״ד, שופטים י״א:י״ז. ואפילו אם נאמר שזהו המלך הראשון מאלה המנויים כאן, היה צריך כל אחד משמונת המלכים שברשימתנו למלוך בממוצע כחמישים שנה, שהרי ממות משה ועד להמלכת שאול עברו לפחות שלוש מאות וחמישים שנה. תקופת מלוכה ארוכה כזאת איננה סבירה, משום שהמלכים הללו היו מלכים נבחרים, שעולים לכס המלוכה רק בגיל גבוה יותר (וראה להלן).
ועוד. במלכים א י״א:י״ד מסופר על הדד האדומי אשר היה ״מזרע המלך הוא באדום״, תיאור אשר מניח מקום להסיק, שבימי דוד המלך היתה המלוכה באדום עוברת בירושה. שלישית, שמות המלכים שמוזכרים כאן אינם מוזכרים פעם נוספת, ובוודאי לא היה זה כך, אילו מלכו בימים שבין משה רבנו ודוד המלך. רביעית, אילו היה המלך בלע בן בעור, ראשון המנויים כאן, אותו מלך אדום שאליו שלח משה רבנו שליחים, ודאי שהכתוב היה מזכיר את שמו, כדי להבדיל בינו לבין בלעם בן בעור.
ולבסוף, אילו חי מלכם הראשון בימי משה רבנו, יהיו ימי שלטונו של הדד בן בדד שהכה את המדינים, בערך בימי גדעון, שכן הדד בן בדד הוא באמצע מלכי אדום כמו שגדעון באמצעם של השופטים, ויהא זה תמוה ביותר שהמדינים יצאו למלחמה במואב אחרי שהוכו על ידי גדעון, או שיעלו על ישראל אחרי שהוכו על ידי הדד, ומה גם שמשופטים י׳:ג׳ נראה, שבימי גדעון היו המדינים בני בריתו של העמלקי שהוא משבטי אדום.
1. ב׳ שפינוזה (בספרו Traité Théologico-Politique, פרק ט׳ — המ׳) מרחיב את הדיבור בזה, ורוב המבקרים אחריו. הכל טוענים שקטע זה לא יכול היה להיות נכתב לפני תקופת שאול (ולפי אחרים — לפני דוד). גם אלה שדוחים בדרך כלל הנחות קריטיות, כגון פיליפסון והלוי, רואים בדעה זו הנחה שאינה ניתנת לערעור. סברתם היא, כי רק אחרי הנהגת המלוכה בישראל אפשר היה לומר ״לפני מלך־מלך לבני ישראל״.
[נב] 1וימלך באדום בלע בן בעור, בא וראה אומות הקדמונים כשמבקשים להעמיד להם מלך הם מביאים מכל מקום ומעמידים עליהם שכן הוא אומר וימלוך באדום מדנהבה מבצרה וכן כולן, אבל ישראל אינו כן אלא מהם גדוליהם מהם מלכיהם מהם כהניהם מהם נביאיהם מהם שריהם, שנאמר ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה (זכריה י׳:י״ד). (שמות רבה לז, א.)
[נג] 2בלע בן בעור, זה בלעם הקוסם שרצה לבלע נחלת ה׳ בניו ובנותיו שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כ״ו:ה׳). בן בעור, בן שנבער אביו מנביאות. ושם עירו דנהבה, כשירד למצרים להיות יועץ לפרעה הוא יעצהו לאמר לעמו הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א׳:י׳). (שכל טוב)
1. תוכן המאמר בספרי האזינו פי׳ שט. וחולין נו: ובב״ר פפ״ג ואלה המלכים ר׳ יצחק פתח אלונים מבשן עשו משוטיך (יחזקאל כז. ו.) אמר ר׳ יצחק נמשלו אומות העולם כספינה מה ספינה זו עושים לה תורן ממקום אחר והוגנים [ברזל שקורין אנקר וי״ג ומשוטות] ממקום אחר כך שמלה ממשרקה שאול מרחובות הנהר ואלה המלכים. ובמדרש הגדול מאמר זה באריכות. ובלק״ט ואלה המלכים, הוסיף על האלופים כי אלו המלכים ממקומות רבות היו כמו שמלה ממשרקה שאול מרחובות הנהר, אבל בישראל כתיב ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י, יד) כרכא דכולה ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו מלכיו, ממנו שריו. ובילקוט כת״י נר השכלים ואלה המלכים וגו׳ והיא לא תוכל לתת עליך איש נכרי, שום תשים עליך מלך, ואלו שמלכו באדום אין אחד מהם מאדום. וענין זה ביותר ביאור במו״נ ח״ג פ״כ וטעם ספרו המלכים אשר מלכו בארץ אדום, כי מכלל המצות לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ואלה המלכים אשר זכר אין אחד מהם מאדום כו׳ המלכים ההם אשר לאדום ושהם הכניעו בני עשו והשפילום, והזכירם השם בהם כאלו אמר בחנו באחיכם בני עשו שהיו מלכיהם פלוני פלוני ופלוני ומעשיהם היו מפורסמים כי לא המליכה אומה איש שאינו מיחסה שלא ציער אותה צער גדול או קטן. ועי׳ לעיל אות לה.
2. כ״ה בתיב״ע בלעם בר בעור. וכ״ה במדבר כב, ה. וראה מ״ש ע״ז הראב״ע כאן ושם. ובס׳ ציוני. ובכ״י רמזי ר״י ושם עירו דנהבה, דין-הבה שעתידין ליתן דין וחשבון על שהרעו והחריבו הבית והגלו ישראל, וזהו דנהבה.
Bela, son of Be’or reigned in Edom, and the name of his city was Dinhavah.
ומלך באדום בלע בר בעור ושמיה דקרתא דנהבה.
ומלך באדום בלעם בר בעור ושום קרתא דבית מלכותיה דנהבא.
In Edom reigned Bileam the son of Behor, and the name of the city of the house of his kingdom was Dinhaba.
וימלוך באדום – הה״ד ברבות צדיקים ישמח [ה]עם(משלי כ״ט ב׳), את מוצא כשעמד מלך לישראל תחלה שמחו הכל שנאמר וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל (ש״א י״א ט״ו). ובמשול רשע יאנח עם (משלי שם) כשהוא מלך מלך באדום הכל קראו ווי. וימלוך (מלך) באדום בלע ווי כשהמלך בלע, למה שהיה רשע, לכך נקרא בלע שהיה מבלע אותם. בן בעור, שבער הטוב. ושם עירו דנהבה, שהיה דן את האדם ואומר לו הבא ממון לכך נאמר וימלוך. אבל בשאול לא נאמר וימלוך.
וימלך באדום בלע – זה בלעם הקוסם שרצה לבלע נחלת ה׳ בני בנותיו, שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה (דברים כו ה):
בן בעור – בן שנבער אביו מנביאות:
ושם עירו דנהבה – כשירד למצרים להיות יועץ לפרעה הוא יועצהו לומר לעצמו הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י):
בלע בן בעור – איננו בלעם, גם בלעם בן בעור [איננו בעור, כדרש (בבלי סנהדרין ק״ה.) בנו בעור (במדבר כ״ד:ג׳) והטעם: בלעם אבי בעור. וזה הפך הכתוב. גם בלעם]א איננו לבן הארמי, ויתכן שדרך דרש (בבלי סנהדרין ק״ה.) בעבור שהיה מנחש כמוהו, כי לא יפול מדברי קדמונינו ארצה. גם בלעם ארמי היה, וזה בלע אדומי.
AND BELA THE SON OF BEOR. Bela is not to be identified with Balaam the son of Beor,1 and neither is Baalam the son of Laban the Aramean.2 The Midrash which states that Baalam is the son of Laban is probably based on the fact that both were sorcerers3 because "none of the words of our sages of blessed memory ever fall to the ground."4 We cannot identify Baalam with Bela because Bela was an Edomite and Baalam an Aramean.5
1. Cf. Num. 22:5. Adding a mem to Bela spells Baalam. Because of this and their father having the same name, some consider them to be the same. Cf. Targum Jonathan on this verse.
2. The rabbis identify Beor with Laban. Cf. Sanhedrin 105a.
3. So Cherez. The point is that since Baalam was a sorcerer and Laban was one, too, Balaam was a "son" (spiritual not actual) of Laban. For an alternate interpretation see Krinsky.
4. A paraphrase of I Sam. 3:19.
5. According to Cherez.
וימלך באדום – התועלת בהזכרת מלכים אלה והזכרת {שמות} ארצותיהם, כדי ללמד שהיו גיבורים באדום, ולהודיע לנו מיעוט ההשגחה באדום עד כדי שהמלכים אשר מלכו עליהם היו נכרים אשר כבשו אותם ומלכו עליהם ואין בהם מלך בן מלך, אלא אחר מות כל מלך מהם עוברת המלוכה ממנו אל איש אחר שאינו לא בנו ולא קרובו ולא מארצו, בניגוד להבטחה למלכי ישראל (דברים יז:כ)למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וג׳1.2
ו{הזכרת מלכים אלה יש בה גם כן תועלת} לחזק את אזהרתו יתעלה לעתיד (דברים יז:טו)לא תוכל לתת עליך איש נכרי וג׳ כמו שביאר אבא מרי ז״ל במורה (ג:נ)3.
1. רמג. כעי״ז ברד״ק: ׳זכר מלכי אדום לפני מְלֹךְ מלך בבני ישראל, ומלכו באדום שמונה מלכים ואחד עשר אלופים, והמלכים לא היו מלך בן מלך, אלא שהיו מולכים עליהם מלכים ממקומות אחרים לפי התגברות אנשי המקומות ההם, ומלכות ישראל מלך בן מלך׳. וכ״כ הרמב״ן בפסוק שלפני זה: ׳סיפר הכתוב כי לא היו מלך בן מלך, כאשר היו לבני ישראל׳, והוא ע״פ מאמרם ז״ל בע״ז (י.): ׳הנה קָטֹן נתתיך בגוים – שאין מושיבין מלך בן מלך׳. והרמב״ן הוסיף בפירושו כאן שזו גם הודעה על קיום ברכת יצחק ׳על חרבך תחיה׳.
2. רמד. ראה לעיל פר׳ תולדות (כה:כג) שביאר רבנו שמקרא זה הוא ראייה על הנבואה שנאמרה לרבקה ׳ולאום מלאום יאמץ׳ וכתב שם: ׳ובראשית הזמן גבר זרע עשו (ככתוב בהם) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני וג׳ {כלומר} בני ישראל בשעבוד מצרים ובני עשו בגבורתם וגדולתם׳.
3. רמה. ע״ש שביאר הרמב״ם שאף שלא נכתב בתורה מעשה תקפם וגבורתם של מלכים אלו, נראה שהם ציערו והכניעו יושבי הארץ מכיון שלא היו מבני משפחתם, ולכן בהזכרת שמותיהם בכאן יש לקח לבני ישראל שיזכרו ׳כי לא המליכה אומה איש שאינו מיחסה שלא ציער אותה צער גדול או קטן׳. ונמצינו למדים שלדעת הרמב״ם טעם מצות ׳מקרב אחיך תשים עליך מלך׳ הוא מפני שכל מלך שיקום שאינו מעם שהוא מולך עליהם, סופו לצער אותם צער גדול או קטן.
ואולם ראה ס׳ החינוך (תצח) שביאר באופן אחר קצת וכתב: ׳שורש המצוה ידוע, כי מהיות הממונה לראש נשמע לכל בכל אשר ידבר, צריך להיות על כל פנים מזרע ישראל שהם רחמנים בני רחמנים, כדי שירחם על העם שלא להכביד עולם בשום דבר מכל הדברים, ויאהב האמת והצדק והיושר, כידוע בכל שהוא ממשפחת אברהם אבינו ע״ה שיש בה כל טובות אלו, וכעין שאמרו חכמי הטבע שטבע האב צפון בבניו׳. כמובן שלדבריו של בעל ס׳ החינוך אין לראות תקדים מיוחד במלכים אשר מלכו בארץ אדום לציווי שנצטוו ישראל למנות מלך רק מזרע אברהם אבינו. ועי׳ עוד להרמב״ן בדרוש ׳תורת ה׳ תמימה׳ שלו (בתוך כתבי רמב״ן, מהד׳ ר״ח שעוועל, ח״א עמ׳ קע) שביאר באופן אחר קצת, שהוא שבח לישראל על השגחת השי״ת עליו לטובה, שלא יזדקקו להביא עליהם מלך משל אחרים כמו שנאלצו זרע עשו וז״ל: ׳והמלכים שכתב שמלכו בארץ אדום, כתבם להראות כי עשו הוצרך להביא מאומות אחרות למלוך עליהם, לא כישראל שהוא אהוב ונצטוה לא תוכל לתת עליך איש נכרי׳.
וימלך באדום בלע בן בעור – לא ידענו אם המלכים האלו מאנשי אדום או אנשים נכרים אנשי שם שהמליכו עליהם, או היו מבני בניהם של אלופי עֵשָׂו הנזכרים למעלה. ומדרך הסברא היו לבני אדום מלחמות גדולות עם העמים שסביבותיהם, ושר הצבא המצליח במלחמות, ושכל אנשי המלחמה נשמעים לו, הראשון התנשא למלוך עליהם כמו צעזאר1 ברעפונה של רומי. וכשמת המלך בחרו להם אנשי הצבא אותו השר שהיו נשמעים לו ונעשה הוא מלך. ולכן נאמר ״אשר מלכו בארץ אדום״. וכן ״וימלך באדום בלע בן בעור״ שנופל על המולך מעצמו כמו ״המלוך תמלוך עלינו?״2 ואילו בחרו בו אלופי המדינה היה נאמר ״וימליכו באדום את בלע בן בעור״. ולפי שהגבור והנכבד שבאנשי מלחמתם התנשא למלוך, לא היה מלך בן מלך ולא ממשפחה אחת או מעם אחד, אלא פעם אדומי פעם נכרי. וכפי הנראה המלך השמיני היה אדומי מזרע עֵשָׂו שהרי אמר לו משה ע״י מלאכיו ״כה אמר אחיך ישראל״.3
בלע בן בעור – לפי הפשט אי אפשר שיהיה בלעם בן בעור כדברי רבותינו,4 שהרי הרגוהו ישראל לפי חרב לסוף ארבעים שנה לצאתם מארץ מצרים, ובאותה שנה מת משה איש האלהים. וכאן נאמר ״וימת בלע״, ומתי מלכו אחריו עוד שבעה מלכים האמורים בפרשה זו. או נאמר שנכתב בדרך נבואה. וראב״ע ז״ל השיב שבלעם ארמי, ובלע אדומי.5 ואין זו טענה כי מי הגיד שהיה המלך הזה אדומי? ואפשר שגם יונתן בן עוזיאל לא כיון [לשונו]6 רק שתרגם בלע בן בעור, בלעם בר בעור, כי ידע שבלע יתורגם בלעם, לא שהוא אותו בלעם שבימי משה. וכמה אנשים שנקראים המה ואביהם בשם אחד.
ושם עירו דנהבה – תרגם יונתן בן עוזיאל ״שום קרתא דבית מלכותיה״, וזה נראה בעיני. שבכל מקום שאמר ״ושם עירו״, ענינו עיר מלכותו בארץ אדום שישב שם. שאם תפרש ושם עירו עיר שנולד בה, יאמר ״מדנהבה״, כמו ״יובב בן זרח מבצרה״, ״חושם מארץ התימני״, ״שמלה ממשרקה״. אבל בהיותו עיר המלכות בא ללמדנו שכמו שהיו מלכי אדום מולכים בחזקה, וחרבם הושיעה למו, ושלא זכו למשפחת מלכות להיות מלך בן מלך, כן לא זכו לקבוע עיר ממלכה בארצם. כי כשקם מלך חדש אִוָה עיר אחרת למושב לו. ולכן בשני המלכים שקמו אחר בלע ידענו שמלכו גם הם בדנהבה, והדד בן הדד שנה בית המלכות וישב בעיר עוית. ושלשה מלכים שקמו אחריו גם הם מלכו בעיר עוית. והשמיני חזר ושנה בית מלכותו ומלך בעיר פעו. והודיעה התורה שנתקיימה בעֵשָׂו ובזרעו ברכת יצחק שאמר לו ״ועל חרבך תחיה״7 שכל גדולתו על ידי שפיכת דם וחרב מלחמה, לא כמלכי ישראל שנבחרו על פי נביא בעבור צדקתם וישרת לבבם.
1. לועזית של: קיסר
2. בראשית לז, ח.
3. במדבר כ, יד.
4. תרגום יונתן, על פסוק זה. וגם ראב״ע חולק על זיהוי זה.
5. ולכן לא יתכן שהם מתארים אותו האדם.
6. המלה לא ברורה וכתבנו לפי האומדן.
7. כן כתב רמב״ן על פסוק ל״א.
ושם עירו – עיר מולדתו.
דנהבה – היירונימוס כתב שהיה בימיו כפר ששמו דנהבה שמונה מילין מהעיר ער (אשר בארץ מואב) לנחל ארנון.
בלע בן בעור – אין ספק שהוא קודם בזמן הרבה לבלעם בן בעור, וא״א שיהיה הוא, מלבד כי בלעם נקרא קוסם ולא מלך, ושם עירו פתור ולא דנהבה.
רשימת מלכים זו באה גם בדברי הימים א א׳:מ״ג-נ׳, אלא ששם מסופר גם על מותו של האחרון שבהם. מכיוון שאף אחד מן המוזכרים כאן הוא בנו של קודמו, ואצל אחדים גם מוזכרת עיר מלוכתו, הרי שהיו אלה מלכים נבחרים, כאמור.
בלע בן־בעור – מענין הוא לציין שכבר שם מלכו הראשון של אדום — בלע בן בעור — רומז לשם בלעם בן בעור, מי שניבא את אבדן מלכות אדום.
ושם עירו – פירוש שם עיר המלוכה שלו.
דנהבה – לפי הירונימוס הרי זו דנאיה שבמואב; ברם, מכיוון שהיתה זו עיר המלוכה, הרי שצריכה להיות באדום.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובאבן עזרא א׳ר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזארלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלשד״לרד״צ הופמןהכל
[נד] 1יובב בן זרח מבצרה, אמר ר׳ אבהו לבן מלכים שהיה לו דין עם אחד וכלו מזונותיו ובא אחד וסיפק לו מזונות, אמר המלך אין לי עסק אלא עם זה שסיפק לו מזונות, כך אמר הקב״ה כבר היתה מלכות עקורה מאדום ובאת בצרה וסיפקה לה מלכים אין לי עסק אלא עם בצרה הה״ד כי זבח לה׳ בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיהו ל״ד:ו׳) אמר ר׳ ברכיה אף על פי כן וטבח גדול בארץ אדום. (בראשית רבה פג)
[נה] 2יובב, אויבו של מקום. בן זרח שהזריח אורה של מלכות הרשעה. (שכל טוב)
1. ראה לעיל פכ״ז אות יג. בבאור. ובב״ר פכ״ז הגי׳ אר״ב טבח גדול בארץ אדום. וכ״ה כאן בכתי״ל, והפי׳ שם לקבל תורא טבחא לפום תורא שור גדול דכתיב עשו בנו הגדול אף הקב״ה גדול. בצרה, ברש״י כאן בצרה מערי מואב. ובמנח״י העיר כי פשוטו של מקרא ישעיה סג, א. עמוס א, יב. ירמיה מט, יג. כב. בצרה עיר באדום. וכ״ה במדב״ר פי״ד ס״י. ועי׳ מכות יב. וכ״כ ביפ״ת. ולקמן אות נו. שבצרה בתימן.
2. בשכ״ט שם המשך המאמר שהיתה מלכות עקורה מאדום ובא זה ומלך עליהם ופרנסו מבצרה שעתיד להבצר כו׳ והקב״ה בוצרן לגת ודורכן. וראה לעיל אות נד. ובכת״י רמזי ר״י יובב בן זרח מבצרה, כולם נקראו על שם העתיד יובב על שם יבבה שעתיד הקב״ה לתקוע בשערי תימן וכתיב וה׳ אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן.
וימת בלע [וגו׳] מבצרה – הה״ד מי זה בא מאדום (ישעיה ס״ג א׳), מהו מי זה, לעתיד לבא הולך הב״ה לעשות נקמה באדום הוא בעצמו ולא יודיע מהלכו למלאכי השרת ומבקשין לומר שירה לפני הב״ה ואין מוצאים אותו, הולכים אצל הים ואומרים לו נראה לך הב״ה שנאמר הנותן בים דרך (ישעיה מ״ג ט״ז), אמר להם מיום שיבש אותי להעביר בניו לתוכי שוב לא ראיתיו, והולכים אצל סיני ואומרים לא נראה אליך הב״ה, שנאמר ה׳ מסיני בא (דברים ל״ג ב׳), א״ל מיום שנגלה עלי ונתן תורה לבניו שוב לא ראיתיו. הולכים אצל ציון אומרים לה נראה לך הב״ה, שנאמר כי בחר ה׳ בציון (תהלים קל״ב י״ג), א״ל מיום שהלך ממני והחריב ביתו ושרף היכלו שוב לא ראיתיו. פגע בהם ישעיהו, א״ל מה אתם מבקשים, [א״ל את הקב״ה,] אמר להם עכשו יצא מאדום, הה״ד מי זה בא מאדום חמוץ בגדים וגו׳. הב״ה יפרע מהם על שגזלו ממונם של ישראל, ואין חמוץ אלא גזל שנאמר מכף מעול וחומץ (תהלים ע״א ד׳), מהו חמוץ כביכול כל הגוזל לישראל כאלו גוזל השכינה, שכן כתוב עמו אנכי בצרה (שם צ״א ט״ו). מכל עיירות אדום אלא בשעה שידין הב״ה את אדום יבא סמאל שרה של רומי בראש פמליא של רומי ואומרים לפני הב״ה רבש״ע יש לי שכר עם הצדיקים שטובות גדולות עשיתי עם ישראל, א״ל הב״ה ומה הן הטובות שעשית עם בני, [א״ל] הרבה דרכים עשיתי להם, שוקים מרחצאות וגשרים תקנתי להם. באותה שעה אומר הב״ה שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לא עשיתם אלא להכשילם. מרחצאות להעמיד בהם ע״ז, דרכים להעמיד להם לסטים, שוקים לשבת בהם זונות, גשרים הושבתם בהם מוכסים. ולא עוד אלא שגזלתם מהם כל מה שהיה בידם בכל יום ויום. אמר סמאל לפני הב״ה אם ממון גזלנו להם, עלינו לשלם שנאמר והשיב את הגזילה וגו׳ (ויקרא ה׳ כ״ג). א״ל הב״ה דמי ישראל (ששרפתם) [ששפכתם] מה אתם יכולים לשלם, הה״ד מצרים לשממה תהיה ואדום וגו׳ מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם (יואל ד׳ י״ט). מיד מתבייש סמאל ובורח בצרה גדולה לבצרה, ולמה יברח לבצרה שיהיה סבור שהיא עיר מקלט כד״א את בצר במדבר (דברים ד׳ מ״ג). מיד הולך אחריו הב״ה לבצרה ואומר לו רשע טעית בין בצר לבצרה. ועוד דכתיב כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה וגו׳ (שמות כ״א י״ד), מיד ימסרנו הב״ה למיכאל ומביאו בשלשלאות של ברזל וימסרנו ביד ישראל ויעשו בו כרצונם שנאמר ונתתי את נקמתי באדום (יחזקאל כ״ה י״ד). זה הדור בלבושו (ישעיה שם), זה לבוש נקם, כד״א וילבש בגדי נקם (שם נ״ט י״ז). צעה ברב כחו (שם ס״ג א׳) כד״א כי זבח לה׳ בבצרה (שם ל״ד ו׳). אני מדבר בצדקה (שם ס״ג א׳) הה״ד אני אגיד צדקתך וגו׳ (שם נ״ז י״ב).
יובב בן זרח מבצרה – בצרה מערי מואב היא, שנאמר: ועל קריות ועל בוצרה כו׳ (ירמיהו מ״ח:כ״ד). ולפי שהעמידה מלך לאדום, עתידה ללקות עמהם, שנאמר: כי זבח לי״י בבצרה (ישעיהו ל״ד:ו׳).
יובב בן זרח מבצרה YOVAV, THE SON OF ZERAH OF BOZRAH – Bozrah was one of the Moabite cities, as it is said (Yirmeyahu 48:24 which chapter is a prophecy against Moab), "[Judgment is come upon…] and upon Keriath and upon Bozrah etc." Because it produced a king for Edom it is to be smitten together with them (the Edomites), as it is said "For Hashem has a slaughtering in Bozrah, [and a great slaughter in the Land of Edom]" (Yeshayahu 34:6)(Bereshit Rabbah 83:3).
וימת בלע וימלוך תחתיו יובב – אויבו של מקום:
בן זרח – שהזריח אורה של מלכות הרשעה שכתבה שהיתה מלכות עקורה מאדום ובא זה ומלך עליהן ופרנסו מבצרה שעתיד להיבצר דכתיב אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות (עבדיה א ה), והקב״ה בוצרן לגת ודורכן, שנאמר פורה דרכתי לבדי (ישעיה סג ג), וכתיב ובגדיך כדורך בגת (שם שם ב), א״ר אבהו כך אמר הקב״ה כבר היתה מלכות עקורה מאדום ובאתה בצרה וסיפקה לה מלכים מעתה אין לי עסק אלא עם בצרה, שנאמר כי זבח לה׳ בבצרה (ישעיה לד ו), ואח״כ וטבח גדול בארץ אדום (שם):
גם יובב בן זרח – איננו איוב כאשר אמר היצחקי המהביל.
We are also not to identify Jobab the son of Zerah (v. 33) with Job, as Yitzchaki1 the windbag does.
1. This is the same Yitzchaki mentioned in Ibn Ezra's comments on verse 31 (Weiser).
מבצרה – ב׳ דין ואידך חמוץ בגדים מבצרה. לעתיד לבוא תלקה בצרה עם אדום לפי שהעמידה להם מלך שהמליכה להם וזהו חמוץ בגדים מבצרה תלקה בצרה שנאמר יובב בן זרח מבצרה.
ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם כו׳. דק״ל ל״ל לייחסו אחר אביו כיון שייחסו ע״ש מקומו כמו שמלה ממשרקה וכו׳ (להלן פסוק לו) ותירץ שלא היה ידוע וניכר ע״ש מקומו ולא ייחסו ע״ש מקומו אלא להודיע שעתידה ללקות וכו׳. [מ׳ הענדל]:
Because it provided a king for Edom it is destined to be smitten together with them... Rashi is answering the question: Why does the verse identify Yovav by his father, if it [also] identifies him by his place? [The place alone should suffice,] as with "Samlah of Masriekah" (v. 36), etc. Rashi answers: Yovav was not well known by his place. Scripture mentions his place only in order to teach, "It is destined to be smitten..." (R. Hendel)
מבצרה – כפי הנראה היה אדומי. אולי הוא אחד מבני בניו של עֵשָׂו, כי בצרה עיר גדולה בארץ אדום. וכן כתוב ״כי זבח לי״י בבצרה, וטבח גדול בארץ אדום״.1 ועוד מקרא מפורש יותר כשנבא ירמיה על חורבן אדום לעתיד אמר ״כי בי נשבעתי נאם י״י כי לְשַׁמָּה לחרפה, לחורב ולקללה, תהיה בצרה וכל עריה תהיינה לחרבות עולם״.2 וכן דעת רמב״ן ז״ל שכל אלה המקומות מדינות בארץ אדום הם {ויש בצרה גם בארץ מואב אלא שכפי הסברא על בצרה שבארץ אדום מדבר, ולמד מענינו}.
[נו] 1חשם, גם זה חש שם לכבוד מלכות הרשעה. (שכל טוב)
1. בשכ״ט המשך המאמר אחרי מות יובב בא מבצרה ממקומו של יובב שהרי אינו אומר מארץ תימן סתם אלא מארץ התימני מארץ של יובב שהיה מעיר תימן בצרה. ודומה לו אליפז התימני. ובכת״י רמזי ר״י חשם מארץ התימני חשם על שם וחש עתידות למו וזהו חשם.
וימת יובב וימלוך תחתיו (חשים) [חשם] – גם זה חש שם לכבוד מלכות הרשעה אחרי מות יובב בא מבצרה ממקומו של יובב שהרי אינו אומר מארץ תימן סתם, אלא מארץ התימני, מארץ של יובב שהיה מעיר תימן בצרה, ודומה לו אליפז התימני:
מארץ התימני – תרגומו ״מארע דרומא״, כמו ״ותימנה ומזרחה״.1 אבל כפי דעת ראב״ע ורמב״ן ז״ל היא מדינה בארץ אדום. אולי נקראת כן על שם ״תימן״, בנו בכורו של אליפז.2 ויראה לי עוד כי יובב בן זרח וחושם לא היו מבני אדום. ולפי שהיו ממשפחות אחרות זכר שם המקום שנולדו שם, שגרו בו הם או גם אבותיהם, וכן שמלה ממשרקה וכן שאול מרחובות הנהר. ואותן הנזכרים סתם היו אדומים ואולי מבני עֵשָׂו, והם בלע בן בעור והדד בן הדד ובעל חנן בן עכבור, והדר שהיה בימי משה.
1. דברים ג, כז.
2. בראשית לו, יא.
מארץ התימני – מדינה היתה ונקראת כן על שם תימן בנו בכורו של אליפז:
מארץ התימני – שם היחס הנאמר על האומה כמו הכנעני והפריזי, ואולי כן נקראו צאצאי תימן בן אליפז, או יושבי ארץ תימן (דרום), ומצאנו שם תימן לאחת ממדינות אדום בירמיה מ״ט:ז׳ וכ׳, ביחזקאל כ״ה:י״ג, ובעובדיה ט׳.
ארץ התימני היא ארצם של בני תימן, המוזכר לעיל פסוק יא.
[נז] 1הדד, שהשחית ערי מדין ואומר עליהם הידד. בן בדד שהושיב בני העיר בדד. עוית שהיו מעוותין שם את המשפט. (שכל טוב)
[נח] 2המכה את מדין בשדה מואב, מואב ומדין מימיהם לא עשו שלום זה עם זה שנאמר המכה את מדין בשדה מואב. וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל. (ספרי במדבר קנז.)
1. בכת״י רמזי ר״י הדד בן בדד על שם וקראו לו הידד לשון שממה כמו בדד על שם שעתידין ללקות בצרעת וכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, וזהו בן בדד. ובחמדת ימים התימני ולמה עוית שבו יצה״ר המעוות את הבריות בחטא. ובקרית ספר להמאירי כ׳ בקצת ספרים מדויקים מצאתי כתוב עיות וקרי עוית אך לא מצאתי כן בכל התיקונין.
2. וכ״ה ברבה ותנחומא בלק ג. והכונה כיון שבני אדום הרגו את מדין בשדה מואב ולא עזרו להם ש״מ ששונאים היו. וכ״מ במדרש הגדול, הדד בן בדד המכה את מדין בשדה מואב, שמע מינה דמדין ומואב לית שלם ביניהו לעלם, דכתיב המכה את מדין בשדה מואב היך דקטלינהו בארעיהו ולא שיזבינהו שמע מינה לית שלם ביניהון. וצ״ע לשון התנחומא שם אתה מוצא שהמדינים נלחמים עם המואבים שנאמר המכה וגו׳. ובספרי שם מביא ע״ז משל למה הדבר דומה לשני כלבים שהיו בעדר והיו צווחים זה עם זה בא זאב ליטול טלה מן העדר והיה אחד מהם מתגרה כנגדו אמר חבירו אם איני הולך ומסייעו עכשיו הרגו ותוקף עלי והרגני עשו שלום זע״ז ונלחמו עם הזאב. וראה במגן אבות להמאירי קמב.
א. הקשה ״נתינה לגר״: למה תרגם ״הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן״ – דְּקַטֵּיל יָת מִדְיַנָאֵי״ ולא ״ומחי״ כדרכו, כגון ״הַכֵּה תַכֶּה את יֹשְׁבֵי העיר הַהִוא לפי חרב״ (דברים יג טז) ״מִמְחָא תִמְחֵי יָת יָתְבֵי קַרְתָּא הַהִיא״, והניח בצ״ע. ונראה שהכריחו לכך לשון ״הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן״ המלמד על הכאה מתמדת, כדברי המאירי.1 שאם לא כן היה לו לכתוב ״אֲשֶׁר הִכָּה אֶת מִדְיָן״ כשגור בשאר מקומות ״סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי... אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה״ (דברים ד מו), ״וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ״ (יהושע יב ז).
ב. לפי הפשט ״המכה את מדין בשדה מואב – שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב״ (רש״י). לכן תרגם ״הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן״ – ״יָת מִדְיַנָאֵי״ ברבים, כשם אומה. אבל ״בִּשְׂדֵה מוֹאָב״ שהוא שם הארץ מתורגם ״בְּחַקְלֵי מוֹאָב״ ביחיד [לעומת ״אבי מואב״ (בראשית יט לז) ״אֲבוּהוֹן דְּמוֹאֲבָאֵי״, אבי האומה].
ג. לשון היחיד ״בִּשְׂדֵה מוֹאָב״ מתורגם ״בְּחַקְלֵי מוֹאָב״ ברבים. עיין הטעם לעיל ״שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי״ (בראשית יד ז) ״חַקְלֵי עֲמַלְקָאָה״.
1. ״מגן אבות״ למאירי, ענין כא: ״וכבר ידעת מה שדרשו רבותי׳ בבלק בן צפור במה שכתוב בו ״וישלח אל זקני מדין״ [צ״ל: וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן (במדבר כב ד)]. ושאלו בדרש: והלא מעולם היה שונאים זה את זה, דכתיב המכה את מדין בשדה מואב? אלא מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם. ויש בה מקום עיון מהיכן היו יודעים ששונאים היו זה את זה? ואם נתגרו זה בזה פעם אחת שמא לאיזו סיבה היה ובטלה הסיבה? אלא שהוא מדקדק מדלא כתיב אשר הכה את מדין אלא המכה. כלומ׳ שמתמיד היה בכך, אלמ׳ ששנאה נמשכת היתה״.
ומית חשם ומלך בתרה הדד בן בדד די קטל ית מדייני בתחומייהון דמואבאי ושמה דקרתיה עוית.
and Husham died, and in his stead reigned Hadad the son of Bedad, who slew the Midianites when he arrayed war with them in the fields of Moab, and the name of the city of the house of his kingdom was Avith.
ת֗ם מאת ומלך בעדה הדד בן בדד אלד֗י קתל אלמדינין פי צ֗יאע מאב ואסם קריתה עוית.
אחר כך מת ומלך אחריו הדד בן בדד אשר הכה את המדיינים בשדות מואב ושם עירו עוית.
המכה את מדין בשדה מואב – שבאו מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב. ומכאן אנו למידין שהיו מדין ומואב מדיינין זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל.
המכה את מדין בשדה מואב WHO SMOTE MIDIAN IN THE FIELD OF MOAB – for Midian came to war against Moab and the king of Edom went to assist Moab. From here we learn that although Midian and Moab were at strife one with the other yet in the time of Balaam they made peace in order to band themselves against Israel (Tanchuma Balak 3).
וימת חשם וימלוך תחתיו הדד – שהשחית ערי מדין ועונה עליהם הידד:
בן בדד – שהושיב בני העיר בדד:
המכה את מדין בשדה מואב – וכי מה ענין מדין אצל מואב, אלא בימי עמלק היתה מלחמה זו נזדווגו יחד מדין ומואב, שנא׳ ויאמר מואב אל זקני מדין וגו׳ (במדבר כב ד), גירה להם הקב״ה את הדד מלך אדום בא מדין לעזור את מואב והכם הדד בגבול מואב:
ושם עירו עוית – שהיו מעוותין שם את המשפט:
וימלך תחתיו הדד – השני הדד, והשלישי הדר ברי״ש.
וימלוך תחתיו הדד, "Haddad reigned in his stead." The second time the word Haddad appears, it is spelled with the letter ד, whereas the third time it is spelled with the letter ר, i.e. הדר.
וטעם המכה את מדין בשדה מואב – להגיד גבורתו, שבאו המדינים בשדה מואב להשגב עמם ונצח את כולם.
WHO SMOTE MIDIAN IN THE FIELD OF MOAB. The intent thereof is to tell of Hadad's prowess, for the Midianites had come into the field of Moab to overpower them, but he was victorious over them all.
המכה את מדין בשדה מואב – אדום בא על מואב להלחם עמם, וביקש מואב מאת מדין לבא לעזרם, וכבואם שם עזבו את מדין להלחם והמה נמלטו אחד אחד ממערכת המלחמה, ודבר זה סבב את השנאה ביניהם כל הימים:
המכה את מדין וגו׳ – מלחמה ידועה בימים ההם, והדד עשה לו שם בגבורתו.
הדד בן־בדד – יש שרוצים לקבוע תקופתו בימי גדעון1), ואכן שם מקומו, אילו היה ראשון המוזכרים כאן מבני זמנו של משה רבנו. אך כבר הראינו למעלה שאין זה יכול להיות.
המכה את־מדין – אל נכון מפרש רש״י על פי המדרש,2 ״שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב״. ואין זה יכול היה לקרות אחרי זמנו של גדעון, שהרי אחרי מלחמתו של גדעון במדין ירדו הללו מזירת ההסטוריה.3
[נט] 1שמלה ממשרקה, זה היה מארץ הצמרי מארץ כנען שהיו משרקין את הצמר ועושין שמלות. (שכל טוב)
1. המשך המאמר דאמר ר׳ יהודה למה נקרא שמלות צמרי, שעושין בצמר. ובהערות מהרש״ב כ׳ יש לתקן למה נקרא צמרי שהן עושין בצמר והוא ע״פ מאמרם ב״ר פל״ז את הצמרי זו חמץ ולמה הוא קורא אותה צמרי כו׳ שהן עושין בצמר, וחמץ שם עיר בסוריא. וכ״ה בירושלמי מגלה פ״א את הצמרי חמץ, ובכת״י רמזי ר״י שמלה ממשרקה, שמלה כמו ופרשו השמלה, על שם ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי (ישעיה סג, ג.)
מרחובות הנהר – תרגמו אונקלוס ״דעל נהר פרת״. וכן תרגם כל ״הנהר״ שבתורה בה״א הידיעה שהוא נהר הנזכר בתורה ״והנהר הרביעי הוא פרת״1 ״עד הנהר הגדול נהר פרת״,2 שהוא הנהר הידוע הגדול מכל הנהרות שסביבות ארץ ישראל, וארץ אדום ועמון ומואב.
מרחבות הנהר – זה נהר פרת, וכן כל נהר סתם שבמקרא ובפרט הבא בה״א הידיעה הוא פרת, כי יורה על הנהר הנזכר בתחלת התורה והנהר הרביעי הוא פרת (לעיל ב׳ י״ד), ועיר רחובות היא עיר פתור:
מרחבות הנהר – ואין הנהר הזה הפרת, אלא הוא נחל או ואדי באדום, והתוספת נהר נחוצה משום שהרבה מקומות בשם רחובות היו.
ובעל חנן בן עכבור – היה ממקום שאול, על כן לא הזכיר לו עיר אחרת. ויתכן שהיה חנן מקום, והוא בעל עליו ואחרי כן המלך.
Baal-hanan the son of Achbor was of the same place as Shaul of Rehoboth by the River,1 in whose stead he reigned, and therefore Scripture does not ascribe another city to him. It is possible that "Hanan" is the name of a place, and he was the master thereof, which accounts for his name Baal-hanan, and afterwards he became king.
1. (37) here.
בעל חנן בן עכבור – הוא היה ממקום שאול שמלך לפניו ועל כן לא הזכיר לו עיר אחרת ויתכן שהיה חנן שם מקום ונקרא בעל עליו ואחרי כן הומלך:
בעל חנן בן עכבור He was from the place in which Shaul had ruled before him. This is why no other city is mentioned in connection with him. It is also possible that the name of his city was Chanan, and that the word בעל חנן simply means that he was in authority over the city known as Chanan.
Ba'al Chanan the son of Akhbor died, and Hadar1 reigned in his stead; and the name of his city was Pa'u and the name of his wife was Meheitavel, the daughter of Matred, the daughter2 of Mei Zahav.
1. Hadar | הֲדַר – In the parallel list in Divrei HaYamim I 1:50, the name appears as "Hadad".
2. daughter | בַּת – The word might refer back to Meheitavel rather than Matred, and take the meaning "granddaughter" (see R"Y Bekhor Shor and the note on verse 2). Alternatively, Matred is a female, the mother of Meheitavel and daughter of Mei Zahav (Shadal). Cf. Ibn Ezra who suggests that Meheitavel was the daughter of both Matred and Mei Zahav, one being her mother and the other her father.
[סב] 1בלע - הדר, ריב״ח אמר משאן [ר״ת מלכים שופטים אלופים נשיאים] בשעה שזה מעמיד מלכים זה מעמיד שופטים, זה מעמיד אלופים וזה מעמיד נשיאים. אמר ריב״ל זה העמיד שמונה (עי׳ רש״י ובאע״ז דהיה ט״ז מלכים) זה העמיד בלע יובב חושם שמלה שאול הדד בעל חנן הדר, וזה העמיד שאול איש בשת דוד שלמה רחבעם אביה אסא יהושפט, בא נבוכדנאצר ביטל את של אילו ושל אילו שם תבל כמדבר ועריו הרס (ישעיהו י״ד:י״ז). בא אויל מרודך ונתן גדולה ליהויכין בא אחשורוש ונתן גדולה להמן. (בראשית רבה פג)
[סג] 2מהיטבאל בת מטרד, ר׳ לוי אמר מטיבי אלהות היו, מהיטבאל שהיו מטיבין עצמן לע״ז. בת מטרד שהיו מעמידין טיריות לע״ז, ר׳ סימון אמר מטיבי נשים היו, מהיטבאל בת מטרד משהיו מטיבין אותה לבעלה היו טורדין אותה מבעלה. (בראשית רבה פג)
[סד] 3בת מי זהב, סראדיון הוון מן דעתירין אמרין מהו דהכא מהו כספא. (בראשית רבה פג)
[סה] 4ושם אשתו מהיטבאל וגו׳, תא חזי דהא רבי יוחנן בן זכאי הוה אמר תלת מאה הלכות פסוקות ברזא דחכמתא עלאה בפסוק ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, ולא גלי לון אלא לרבי אלעזר דהוה עמיה בגין למנדע דכמה רזין עילאין אינון בכל עובדא ועובדא דאיהי באורייתא ובכל מלה ומלה חכמתא איהי. (זח״א קמה.)
[סו] מי זהב, י׳ דעקים ככ״ף, מי זהב. (ספר התגין)
1. בשעה שזה, כלומר אדום מעמיד מלכים שמלכו לפני מלך מלך בישראל. זה, כלומר ישראל מעמיד שופטים זה מעמיד אלופים וזה מעמיד נשיאים כלומר ראשי בתי אבות והשבטים נקראו באדום אלופים ובישראל נשיאים (מנח״י). וראה לעיל פל״ב אות כד. ובפי׳ בעה״ט מונה כאן שמונה מלכים וי״א אלופים וכנגדו נאמרו בישראל י״א שופטים מיהושע עד שמואל ושמנה מלכים. ובשכ״ט כ׳ הדר, נצטער המחבר שלא שמע על רשע זה מדרש של גנות שראוי להתלוצץ בעכו״ם ובעובדה אלא זה הדר הדור היה במקומו יותר משאר בני אדם ובנה לו עיר נאה ושמה פעו מלשון פועה הופיע. ומלשונו נראה ג״כ כמו שכתבתי לעיל אות כ. דהדרשות על השמות שאב מאיזה מקור שהי׳ לפניו. והרשב״ם בפסוק לט. כותב איני מדקדק לפי פשוטו בשמות כל כך. ועי׳ בזח״ג רצב. וז״ח מו. נב.
2. מטיבין, מקשטין עצמן לע״ז ומטרד נוטריקון מעמידין טיריות (פלטרין וי״מ מגדלים). מטיבין אותה לבעלה, מקשטין אשה לבעלה, היו טורדין אותה מבעלה בזנות. ראה לעיל פ״ו אות יז. כי טובות הנה, משהיו מטיבין אשה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחלה. ובילקוט דה״א ר׳ אלף עד. הגי׳ כשם שהיו מטיבין אותה לבעלה, כך היו מטיבין אותה לע״ז. ובשכ״ט בת מטרד בת שנטרדה מבעלה. כו׳ וי״א שנטרד מן העולם מהר. ובמדרש אגדה בת מטרד בת מטרתם, שהיו מעמידן טירות לע״ז.
3. כ״ה הגירסא גם בערוך ע׳ סרד ג. ועי׳ בתרגומים כאן וי״ג סרארין סדארין טרודין היו במזונותם. מן דעתרין, משהעשירו לא נחשב להם כסף וזהב למאומה. ומי זהב כלומר מה זהב. ובלק״ט מי זהב שהיה לו חשוב הזהב כמים. ובאונקלוס מי זהב מצרף דדהבא, ובנל״ג לפי שהמים מצרפים ומטהרים את הזהב. וכן בראב״ע בשם הגאון צורף זהב. ומעין זה במדרש הגדול מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב. מגיד הכתוב שהיה לה שם מפורסם בעולם בשעת מתן תורה לכך נכתבה וכן אביה לפי שהתחיל הוא בעולם לצרף את הזהב לכך נכתב. ובשכ״ט בת צורף היתה שמתיך את הזהב לתוך הכור במים זה דרך הפשט בשיטת התרגום. ובכת״י רמזי ר״י מי זהב, זהב נמצאו באותן הימים. ובפער״ז ור״י מוינה מי זהב לפי שבנהרות מוצאים זהב. וכ״ה בז״ח בראשית ח. ועי׳ זח״א רכג: זח״ג קלה:
4. ובס׳ אוצר הכבוד שחיבר ר׳ טודרוס הלוי ב״א של הרמ״ה מטולטילה בפ׳ תמיד נשחט כ׳ וז״ל ראיתי במדרש שהיה רבי יוחנן דורש בפסוק מהיטבאל בת מטרד ת׳ הלכות פסוקות. ובגמ׳ סנהדרין סח. ג׳ מאות הלכות בנטיעת קישואין. ובתוס׳ מנחות סה. בשם רב האי גאון דהיינו לענין הלכות כשפים. וכ״ה בשו״ת הגאונים שע״ת סי׳ יד. ובספר האמונות לרש״ט (שער ז, פ״ב) וז״ל ובמדרש של חז״ל נמצא כי שאל ר״א הגדול את ר׳ יוחנן ב״ז סוד פסוק וימלוך תחתיו הדר וגו׳ והוא משונה משאר מלכי אדום, ונמצא בתורה הדר ולא הוזכר שם מיתה ובדה״א (א. נ) הדד והוזכר שם מיתה. כמו בשאר וגם הוזכר שם אשתו ולא באחרים והשיב לו שהיו לו ת׳ הלכות פסוקות בסתרי תורה עכ״ל. עי״ש.
Ba’al-Chanan, son of Achbor died, and he was succeeded as king by Hadar. The name of his city was Pa’u. His wife’s name was Meheitaveil, the daughter of Matreid, daughter of a goldsmith.
סגנון ״מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב״ דומה לאמור אצל אשת עשו ״אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן״ (פסוק ב) שממנו למד רש״י ״והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו״. אבל אונקלוס סבר ששם אביה מַטְרֵד לכן תרגם ״בַּת מֵיזָהָב״ – ״בַּת מְצָרֵף דַּהְבָּא״ על שם מקצועו, כדברי מדרש ״שכל טוב״: ״בת מי זהב. בת צורף היתה שמתיך את הזהב לתוך הכור במים, זה דרך הפשט בשיטת התרגום״. נמצא שלת״א מַטְרֵד ומֵי זָהָב, הם שני כינויים לאותו אדם: הראשון – שמו והשני על שם מקצועו.1
1. וכדרך זו דרשו גם בב״ר ובתרגום המיוחס ליונתן. אבל בפשיטתא: ״מהטבאיל ברת מטריד בר מיזהב״ ובדומה גם בתרגום השבעים. למוצא תרגומם ראה הדיון אצל מאורי, פשיטתא, עמ׳ 89.
ומית בעל חנן בר עכבור ומלך בתרה הדד ושמה דקרתא פעו ושמה דאתתה מהיטבאל ברתיה דגברא סרד[א] דהווה לעי במטרדה כל ימוי חיוי ועתר וקנה נכסין וידע מה הוא כספא ומה הוא דהבא.
ומית בעל חנן בר עכבור ומלך תחותוי הדר ושום קרתא דבית מלכותיה פעו ושום אינתתיה מהיטבאל ברת מטרד הוא גברא דהוה לעי במטרדא ובסרדיתא ומן דעתר וקנה נכסין הדר למהוי מתגאי בלבביה למימר מאן הוא כספא ומאן הוא דהבא.
And Baal Hanan bar Akbor died, and instead of him reigned Hadar; and the name of the city of the house of his kingdom was Pahu; and the name of his wife was Mehetabel the daughter of Matred. He was the man who labored with perseverance and vigilance, and who, after he had become wealthy and had gotten riches, turned to become more lofty in his heart, saying, What is silver, and what is gold?
ומלך מן בתריה הדר ושמה דקרתיה פעו ושום דאתתיה מהיטבאל בת מטרד ברתא דמצרף דהבא גברא דהוה לעי במטרדה כל יומי חיוהי מן בתר דאכל ושבע חזר ואמר מה הוא דהבא ומה הוא כספא.
And after him reigned Hadar; and the name of his city was Pahu, and the name of his wife Mehitabel the daughter of Matred, the daughter of the changer of gold: the man who laboured with perseverance all the days of his life; but who, after he had eaten and was satisfied, converted, and said, What is gold, and what is silver?
אחר כך מת ומלך אחריו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב.
בת מי זהב – מהו זהב? עשיר היה, ואין זהב חשוב בעיניו.
בת מי זהב THE DAUGHTER OF ME-ZAHAB – meaning מהו זהב what value has gold? He was so rich that gold had no value in his eyes (Bereshit Rabbah 83:4).
מהיטבאל בת מטרד – 1שנטרד מן העולם.
בת מי זהב – 2מרוב עשרו היה אומר מה כסף מהו זהב. 3ד״א מי זהב שהיה לו חשוב הזהב כמים.
1. שנטרד מן העולם. ב״ר פפ״ג.
2. מרוב עשרו. ב״ר שם ורש״י עה״ת ובתרגום יב״ע וירושלמי.
3. ד״א מי זהב כו׳. עי׳ בהאברבנאל שכתב נאמר במלך האחרון אשתו לפי שהיה חמיו עשיר גדול עד שבעבור זה נקרא מי זהב שהיה הזהב בביתו כמים עכ״ל.
וימת בעל חנן בן עכבור וימלוך תחתיו הדר – נצטער המחבר שלא שמע על רשע זה מדרש של גנות שראוי להתלוצץ בע״כ ובעבודה, אלא זה הדר הדור היה במקומו יותר משאר בני אדם ובנה לו עיר נאה ושמה פעו. מלשון פועה הופיע:
ושם אשתו מטבאל – א״ר סימון שהיו מטיבין אותה אל בעלה:
בת מטרד – בת שנטרדה מבעלה:
בת מי זהב – בת צורף היתה שמתיך את הזהב לתוך הכור במים, זה דרך הפשט בשיטת התרגום, אבל רבותינו חלקו על מקרא זה, ר׳ לוי ור׳ סימון אמרו מטיבין אלהותן שהיו יושבי׳ מטיבין את עצמן לעבוד ע״ז. בת מטרד, שהיתה [מעמדת] טוריות לע״ז, וי״א שנטרד מן העולם מהר. ור׳ סימון אומר מהטבאל מטיבי נשים היו משהיו מטיבין אותה לבעלה טורדין אותה ממנו. בת מי זהב, סררין הוון מה דעתרן אמרון מהן דהבא מהן כספא:
בת מי זהב – איני מדקדק לפי פשוטו בשמות כל כך.
Bat DAUGHTER OF ME-ZAHAB: Following the plain meaning of Scripture, I do not seek special meaning in personal names.
ואחרים אמרו: רמז לעושים זהב מהנחשת, ואלה דברי רוח.
MEHETABEL THE DAUGHTER OF MATRED, THE DAUGHTER OF ME-ZAHAB. This is to be explained1 in the same manner as we interpret Oholibamah the daughter of Anah, the daughter of Zibeon (v. 2).2 On the other hand Scripture may be listing Mehetabel's mother and father.3
ME-ZAHAB. This was his name.4 However, Saadiah Gaon says that Me-Zahab means a goldsmith.5 Others say Me-zahab alludes to those who make gold out of copper.6 However, the latter is sheer nonsense.7
1. Scripture lists her as having two fathers, Metrad and Me-zahab.
2. See Ibn Ezra's comments on verse 2. Metrad was her father and Me-zahab her grandfather (Krinsky).
3. Ibn Ezra does not identify which one was the father and which one the mother (Krinsky).
4. That is, Me-zahab is a proper name.
5. Our verse should thus be rendered: Mehetabel the daughter of Matred, the daughter of a goldsmith. Cf. Onkelos.
6. That is, Me-zahab means an alchemist.
7. The interpretation is nonsense (Cherez) or the belief in alchemy is nonsense (Krinsky).
בת מטרד בת מי זהב – אשה גדולה הייתה, ושמא ממנה היה המלכות לבעלה, ולכך יחסה. וממה שהיא בת מטרד בת מי זהב, וכן אהליבמה בת ענה בת צבעון (בראשית ל״ו:ב׳), יש להוכיח כי במקום שיש פלוני בן פלוני, כגון קרח בן יצהר בן קהת בן לוי (במדבר ט״ז:א׳),א הכי קאמר: קרח היה בן יצהר ובן קהת ובן לוי, דבני בנים הרי הם כבנים. דאי אמר: בן יצהר ויצהר בן קהת וקהת בן לוי, היה לו לומר אהליבמה בת ענה בןב צבעון, כלומר: בת ענה שהוא בן צבעון, וכן בת מטרד בןג מי זהב. ומדלא קאמר הכי, שמע מינה בני בנים {הרי הן כבנים}.ד
א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן ייתור לשון: יכול לומר. המלים חסרות בספר הג״ן.
בת מטרד בת מי זהב – DAUGHTER OF Matred DAUGHTER OF MEI ZAHAV – She was an important woman, and perhaps the kingdom was from her to her husband, and therefore it mentions her in the lineage. And from that she is daughter of Matred daughter of Mei Zahav, and so too Oholivamah daughter of Anah daughter of Tzivon (Bereshit 36:2), it is possible to prove that in a place where it says so-and-so son of so-and-so, like Korach son of Yitzhar son of Kehat son of Levi (Bemidbar 16:2), this is what it means: Korach was the son of Yitzhar and the son of Kehat and the son of Levi, since the children of children are like children. For if you say: son of Yitzhar, and Yitzhar was the son of Kehat, and Kehat was the son of Levi, it should have said Oholivamah daughter of Anah son of Tzivon, meaning to say: the daughter of Anah who is the son of Tzivon, and likewise the daughter of Matred who was the son of Mei Zahav. And from that it does not say that, we learn from here children of children {are like children}.
וימלך תחתיו הדר – לא ידענו למה הזכיר שם אשתו ושם אביה.
וימלוך תחתיו הדר...ושם אשתו וגו', we do not know why both his wife’s name and that of her father have been mentioned.
ונסתר מאת הבנתנו מה התועלת בהזכרתו את שם אשתו של המלך האחרון שבהם ואת שם אביה1. ואפשר שהיתה מפורסמת במעשים, ולה שם נודע בין ישראל בזמן מתן תורה, ובפרט בהיות {המלך} הנזכר הדר הוא האחרון שבהם, והוא {היה} בימי מתן תורה או קרוב לו2.
1. רמו. השוה פירוש הרד״ק: ׳ושם אשתו – לא ידענו למה הזכיר שם אשתו ושם אביה׳, וכן השוה פי׳ רבנו בחיי: ׳ויש לתמוה מה טעם להזכיר שם האשה במלך הזה יותר מבשאר המלכים הנזכרים בפרשה, ומי יתן וידענו האשה הזאת מי היתה שלא מצאנוה בכל התורה זולתי במקום הזה, ומה התועלת המגעת אלינו כשהזכיר הכתוב את שמה׳, וע״ש שלא מצא מנוח לזה אלא ע״פ דרך הקבלה.
2. רמז. נראה שפי׳ רבנו מה שנאמר (בפסוק לא) ׳ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מְלֹךְ מלך לבני ישראל׳ כמו שהסיק ראב״ע שם: ׳והאמת, שפירוש ׳לפני מלך מלך׳ – על משה מלך ישראל, וכן כתוב ויהי בישורון מלך׳ (וכעי״ז פירש רשב״ם), כלומר, פרק זה נכתב בעת נתינת התורה בהר סיני, ובאותה שעה מנתה התורה את המלכים שקדמו למלכותו של משה. ומחמת כן נקט רבנו בפשיטות שמלך הדר סמוך לתקופת מתן תורה. שאם כדברי יש אומרים שהביא ראב״ע שם האומרים: ׳כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה׳ (וכן נראה דעת רש״י), א״כ מנין לרבנו שמלך הדר בסמוך לתקופת מתן תורה.
והרמב״ן כתב: ׳ולפני מלך מלך – ימים רבים קודם, ואין טעם ׳לפני מלך מלך׳ שנמשכה מלכות אלה עד מלכות ישראל׳, ונוטה לומר שכוונתו על מלכות שאול, שמלכים אלו קדמו לשאול ימים רבים. אך גם לדבריו עדיין אין הכרח שמלך הדר בתקופת מתן תורה כדברי רבנו, וכמו שסיים הרמב״ן עצמו ׳ויתכן שאלו כולם בימי משה כבר עברו, כי היו זקנים בעת שהמליכו אותם ולא האריכו ימים׳.
ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב – כלומר בת עשיר שהיה כל ימיו טרוד לצרף זהב והיה הזהב הולך בביתו כמים.
וע״ד המדרש ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, היו האלופים האלה תולדות עשו כפשט הכתוב, והוא דעת רז״ל שאמרו כולן ביוצאי ירכו של עשו הכתוב מדבר, והיו עובדי אלילים ובעלי זנות ועושר גדול, גם המלכים גם האלופים. וזהו שאמרו בב״ר ושם אשתו מהיטבאל, מטיבי אלוהות היו, והיו מטיבין עצמן לאלילים. בת מטרד, משהיו מטיבין אותה לבעלה אחר כך היו טורדין אותה מבעלה. בת מי זהב, מן דעתרין אמרין מהו דהבא מהו כספא ע״כ. ומלמד שהיו תולדותיו של עשו רשעים. עוד יש בהם רמיזות לזרעו של עשו לדורות, שכן אמרו במדרש אלוף מגדיאל זה רומי. ובפרקי ר׳ אליעזר פרק ל״ח בשכר שפנה את כליו מפני יעקב אחיו נתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל, ומגדיאל זה רומי שנאמר אלוף מגדיאל אלוף עירם ע״כ. והוא שהתנבא עליו דניאל (דניאל י״א) ויתרומם ויתגדל על כל אל. ועל כן הזכירו בשם מגדיאל מלשון גדולה וממשלה רבה, והוא העשירי באלופים האלה, שכן הזכיר דניאל (דניאל ז) וקרניא עשר מנה מלכותה עשרה מלכין יקומון וגו׳. והענין שעתידין למלוך על אדום עשרה מלכים והעשירי מהם ימלוך על רומי ומרומי תתפשט מלכותו על כל העולם. והאומה הזאת סתם הכתוב ענינה ולא פירש לנו את שמה, וכן מצינו שהנביאים יזכירו גודל ממשלתה תמיד אבל לא יזכירוה בשמה. וכן מצינו בדניאל (ז׳:ד׳-ו׳) שהמשיל המלכיות האחד באריה והשני בדוב והשלישי בנמר, ולא הזכיר שמה של חיה רביעית רק שהזכיר בה דחילא ואמתני ותקיפא יתרא ושנין די פרזל לה אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה. וכן ישעיה ע״ה הזכיר (ישעיהו י״ג) משא בבל, משא מצרים, משא מואב, וכשבא להזכיר זאת אמר משא דומה אלי קורא משעיר שמר מה מלילה וגו׳. ובמקום אחר הזכירו פריץ חיות הוא שאמר (ישעיהו ל״ה) לא יהיה שם אריה ופריץ חיות בל יעלנה לא תמצא שם והלכו גאולים. וכן מצינו ירמיה הנביא שהזכיר המלכיות כולן חוץ המלכות הרביעית הזאת, הוא שאמר (ירמיהו ה) על כן הכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם נמר שקד על עריהם כל היוצא מהנה יטרף. ולא תמצא בכל התורה כלה שיזכיר החיה הזאת בשמה כי אם משה רבינו ע״ה ואסף המשורר שהזכירה יותר מפורש שפי׳ שם האומה ושם עירה שהיא רומי, הוא שאמר (תהלים פ) יכרסמנה חזיר מיער, ותמצא העין תלויה וישאר לך רמי. ומפני זה כשהזכיר כאן האלוף העשירי אלוף מגדיאל, שהוא רומז על רומי כפי מדרש רז״ל, הוסיף באור ואמר אלוף עירם, שאותיותיו מיער, כלומר אלוף מגדיאל זהו חזיר מיער. ואותיותיו מעיר על שם הכתוב (במדבר כ״ד) והאביד שריד מעיר, שהוא עיר רומי. וכן הזכיר ישעיה ע״ה (ישעיהו כ״ה) כי שמת מעיר לגל קריה בצורה למפלה, וזהו אמור על רומי, ואותיותיו גם כן ירעם, ועליו אמר דוד ע״ה (תהלים י״ח) וירעם בשמים ה׳ ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש, שעתיד הקב״ה להאבידה. וכן התנבא עליה דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא. וכן מצינו עובדיה שהתנבא על חרבן אדום בהסכמת ב״ד של מעלה, והוא שאמר במדרש למה נכתב חזון בשני נביאים בלבד, ישעיה ועובדיה, אלא חזון עולה ע״א, ישעיה קלל את אדום בב״ד של מעלה, ועובדיה דן לאדום בבית דין של מעלה. וכן דרשו בפרקי היכלות, עד שיאמר אדם לחברו הא לך רומי בפרוטה ויאמר לו אינה מתבקשת לי ע״כ. ועוד תמצא מכלל עשרה אלופים הללו אלוף עלוה, ובדברי הימים כתיב אלוף עליה, כדי להזכיר השם בשניהם שלם, ובא לרמוז על הדוברים סרה על ה׳ כי שקר בימינם, ויחפאו על ה׳ דברים אשר לא כן. וכענין שכתוב (תהלים ב) ורוזנים נוסדו יחד על ה׳ ועל משיחו. ואמרו בב״ר עד שלא מלך מלך בישראל נצב מלך באדום, שנאמר ואלה המלכים וגו׳, הדא הוא דכתיב נחלה מבוהלת בראשונה, זו מלכות עשו שקדמה בבהלה קודם מלכות ישראל, ואחריתה לא תבורך, (עבדיה א׳:כ״א) ועלו מושיעים בהר ציון וגו׳.
ועל דרך הקבלה. ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. ירמוז על העולמות שברא הקב״ה במדת הדין קודם שברא העולם הזה, וקודם שיתגלה מלכותו בעולם הזה, זהו לפני מלך מלך לבני ישראל, ומכאן שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ושתף בהם מדת הרחמים, ולא אוכל לפרש כי הדברים עמוקים נשגבים ונעלמים עומדים ברומו של עולם.
ומדרך הקבלה הנאמנה אתה צריך לדעת כי אין הפרש בין פסוק היחוד והוא פסוק שמע לפסוק ותמנע, ואין הפרש בין פרשת ואלה המלכים ופסוק ושם אשתו מהיטבאל, לפסוק (שמות י״ד) ויסע מלאך האלהים ועשרת הדברות, כי הכל ענין אחד וקשור אחד.
ויש לך להסתכל כי המלכים האלה הם ח׳, ועם האשה מהיטבאל הם ט׳. ויש לתמוה מה טעם להזכיר שם האשה במלך הזה יותר מבשאר המלכים הנזכרים בפרשה, ומי יתן וידענו האשה הזאת מי היתה שלא מצאנוה בכל התורה זולתי במקום הזה, ומה התועלת המגעת אלינו כשהזכיר הכתוב את שמה.
ועתה אשכילך ואורך הענין, ואומר תחלה כי קרא שם המלך האחד הדד ושם השני הדר, ושניהם מלשון הוד והדר שהם מדות, ופירוש הדד בן בדד י״ג מדות הנכונות והנמשכות מי׳ ספירות והמשכיל ימצא. ודבר ידוע כי י״ג מדות הן מנהיגות העולם השפל הזה שהוא עולם הבחינה ועל כן קראו עוית לפי שבו יצר הרע המעוות דרכו של אדם, ושם יצא משפט מעוקל לפי מחשבת הרואים. ואמר וימלוך תחתיו הדר ושם עירו פעו, כי משם פורחות הנשמות, ועירו מלשון עיר וקדיש. ושם אשתו מהיטבאל, המקבלת ממנו נקראת מהיטבאל לפי שהיא מדת טובו של אל שעליה נאמר למשה (שמות ל״ג) אני אעביר כל טובי על פניך, ונקראת גם כן אל, ונאמר למשה (במדבר י״ב) בכל ביתי נאמן הוא, כי טוב האדם ביתו. וכשאמר בת מטרד הוסיף לפרש כי אשתו שהזכיר לא תבין בה אשה ממש, כי אם מלשון מדה (מלכים א) אלפים בת יכיל. ופירש עוד ואמר כי היא מטרדת המחשבה, כי ממנה היה טעותו של אחר שאמרו עליו חכמי האמת קצץ בנטיעות. וחזר ופירש עוד כי היא מדה כלולה מרחמים ודין, וזהו שאמר בת מי זהב, כלומר מדה של רחמים ודין, כי השכינה הנקראת בת כלולה משש קצוות שבהם רחמים ודין. עוד ידוע מחכמת לשוננו הקדושה כי אות דל״ת מתחלפת באות תי״ו באותיות דטלנ״ת, ואם כן מלת מטרד כמו מטרת, והוא תרגום של משמרת. ובמזמור (תהלים קכא) אשא עיני ששה פעמים שמירה כנגד ששה קצוות. ועד כאן דבר בעליונים מכאן ואילך מדבר בתחתונים שהם אלופי עשו, הוא שכתוב אחריו ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם. והמקום יראנו נפלאות מתורתו ויאיר עיני שכלנו באור השגתו ויזכה אותנו לנבואת הושע, להיות הלב בידיעתו כשחר נכון מוצאו, וכמעין נובע, שכן נמשלה התורה למעין, הוא שאמר שלמה ע״ה (שיר השירים ד) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. וכן כתוב לעתיד (ישעיהו י״ב) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.
ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, "the name of his wife was Mehetabel, daughter of Matred, daughter of Me-zahav." The Torah provides these details to teach that the wife of Hadad was the daughter of a wealthy man whose entire pursuit in life was the amassing of material wealth. The gold was as plentiful in his house as water.
A Midrashic approach to the verse commencing with the words "these are the kings who reigned in the land of Edom." These kings were direct descendants of Esau as appears from the reading of the text. According to Shemot Rabbah 15,4 [not exactly, Ed.] these were all descendants of Esau, idol worshippers, indulging in promiscuous sex, and possessing great material wealth. Bereshit Rabbah 83,4 states that the name Mehetabel is an allusion to the fact that they tried to please many deities. The name "daughter of Matred" is interpreted as an allusion that she who had first been prepared and beautified for her husband was subsequently a source of trouble for her husband as the people of his generation indulged in illicit sex with her. The word "daughter of golden waters," is an allusion to the material wealth of these people. They said of gold and silver: "so what?" (they had so much of it they did not treasure it). The whole paragraph teaches that the descendants of Esau were all wicked people. These verses contain further allusions to the characteristics of Esau's descendants throughout the ages. We are told, in the same Midrash for instance, that the name אלוף מגדיאל "chieftain of Magdiel," is an allusion to Rome and its Empire. In Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 38 we are told that Esau received 100 provinces or countries during the period between then and the ascendancy of the Roman Empire as a reward for clearing out all of his belongings from the land of Israel at that time and leaving Yaakov free to live there unimpeded by his presence or the presence of any of his belongings. This is derived from the wording אלוף מגדיאל אלוף עירם, suggesting that the former name is that of a city, the latter that of a person. Daniel prophesied concerning the Roman Empire (Daniel 11,36) "The king will do as he pleases and he will exalt himself greater than any god, and about the God of the gods he will speak fantastic things." This is why the term מגדיאל is applied to this king in the Torah, a reference to גדול, "great". Actually, he was the tenth of these Alufim, "chiefs." This is what Daniel said (7,24) "And the ten horns- from that kingdom ten horns will arise, and another will arise after them who will be different from the former." What Daniel had in mind was that ten kings would arise of whom the tenth would rule over Rome, and that his Empire would spread from Rome outwards. encompassing most of the civilised part of the globe. Concerning that nation, the Torah did not provide us with its name. All our prophets also constantly mention the greatness of that Empire without revealing its name. Daniel, who compared various Empires to "the lion," "the bear," and to "the leopard," did not reveal the name of the fourth beast to which the fourth Empire could be compared. All he said concerning this unnamed beast (7,7) was that "it is excessively terrifying, awesome and strong; with immense iron teeth, it was eating and crumbling and trampling the rest with its feet." Isaiah (13,1) also speaks of messages to or concerning the Empire of Egypt, (19,1) the Empire of Babylon (15,1) and the Empire of Moav. When it comes to specifying to whom the fourth message is addressed, all he said was (21,11) "a call comes to me from Seir:" משא דומה אלי קורא משעיר, שמר מה מלילה, שמר מה מליל, "watchman, what of the night? Watchman what of the night?" Elsewhere (Isaiah 35,9) the prophet speaks of "no lion shall be there, no ferocious beast shall set foot on it, these shall not be found there but the redeemed shall walk it." We also find that the prophet Jeremiah mentions all these various Empires without naming the last one. Compare Jeremiah 5,6: "therefore the lion of the forest strikes them down, the wolf of the desert ravages them; a leopard lies in wait by their towns whoever leaves them will be torn to pieces." In the whole Torah only Moses, and in Psalms only Assaph, mentions the name of the fourth beast. The name עירם is a reference to Rome and it is the subject of Psalms 80,14 in Assaph's psalm where he wrote יכרסמנה חזיר מיער, "wild boars gnaw at it (Israel)." You will note that the letter ע in the word מיער has been suspended above the line. leaving the letters that remain as an allusion to Rome, i.e. רמי, this is why here when the tenth chief is mentioned, the Torah amplifies by adding the word עירם in addition to the name אלוף מגדיאל, the letters in the word עירם being the same as those in Assaph's psalm where he speaks of מיער. In other words: "who is this אלוף מגדיאל? Answer: none other than the חזיר מיער, the wild boar mentioned in Psalms 80,14. The letters in the word עירם may be read as מעיר, an allusion to Numbers 24,19 והאביד שריד מעיר, "he (the redeemer of Israel) will destroy the remnant of the city (Rome)." Isaiah 25,2 may also be understood in the same vein כימת מעיר לגל קריה בצורה למפלה, "forYou have turned a city into a stone heap never to be rebuilt." The letters in the word מעיר can also be rearranged to read ירעם. Concerning this word, David said in Psalms 18,14 וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש, that in "the future the Lord will thunder from heaven, the Most High will give forth with His voice- hail and fiery coals." He will destroy Rome. Daniel prophesied similarly concerning the end of the Roman Empire when he wrote in Daniel 7,11 "I was watching. Then because of the sound of the haughty words which the horn spoke, I watched till the beast was slain and its body destroyed and consigned to the fire's burning" The prophet Ovadiah also prophesied concerning the destruction of Edom when he wrote (Ovadiah 1) that the Celestial Court had ordained the destruction of Edom and his entire prophecy concerns only this subject and the justification for the destruction of Edom. The Midrash (Yalkut Shimoni near the end of Isaiah) remarks that only two prophets described their prophesies as חזון, "a vision," i.e. Isaiah and Ovadiah. The numerical value of the combined letters in that word totals 71. Isaiah cursed Edom in the Celestial Court, whereas Ovadiah judged Edom in that same Court. There is a book called פרקי היכלות, from which our author quotes on occasion in which the various afflictions that Rome will experience in the future are discussed, i.e. that the decline of that Empire will be so drastic that a person will offer it for sale for a small copper coin and he will not find anyone willing to buy it even at that price. Included in these ten אלופים you also find one who is described here as אלוף עלוה, whereas in Chronicles I 1,51, he is described as אלוף עליה. In order to maintain the uniformity of the Torah and to counter accusations of inaccuracy, the name in Chronicles is read as אלוף עלוה just as in the Torah. The reason the spelling is different is that it is an illusion to the negative characteristic of the descendants of Esau who speak untruths and do not even write their names truthfully. Psalms 144,8 alludes to such practices and refers to people who speak lies in order to make God's words appear not to be true. Bereshit Rabbah 83,1 describes the fact that in the early stages, before Israel had kings of its own, the Edomite nation was in a state of some turmoil, as evident from the fact that their leaders are referred to as merely אלופים, whereas subsequently, after the Israelites had elected a king, the Edomites were presided over by kings who possessed the authority which the word implies. Eventually they would suffer the fate predicted in Ovadiah 21 when "the liberators would march up on Mount Zion to wreak judgment on Mount Esau; and dominion shall be the Lord's."
A kabbalistic approach to the above chapter: The words: "and these are the kings who reigned over the land of Edom," are an allusion to the numerous worlds God had created (prior to our universe) and before He had manifested Himself as God in this universe. This is meant by the words לפני מלך מלך לבני ישראל, "before a king reigned for the Israelites." During this period God "experimented" by creating worlds and then destroying them until eventually, He co-opted the attribute of Mercy and created the present universe. I am unable to explain all these things in detail as they are beyond me.
It is a cardinal principle of the kabbalistic approach that there is no qualitative difference between the various matters described in the written Torah, and that statements such as: "Hear O Israel the Lord your God is one," and statements such as "the name of the wife of Hadar was Mehetabel." Seeing that the entire written Torah is understood as an elongated name of God as we have learned from Nachmanides, how could there be one part of the written Torah which is more important than any other part?
We are entitled to wonder why the wife of King Hadar rated mention more than the wives of any of the other Kings of Edom. We would dearly love to know who this woman was who has not been mentioned elsewhere in the Torah. How do we profit by knowing the name of a woman when we have not been told anything about her virtues or otherwise?
I will now proceed to enlighten you about this subject. The Torah first mentions that one of the kings was called Hadad (verse 35) whereas in verse 39 we are told that a King by the name of Hadar followed the King Baal Chanan. Both these names are derived from the expression הוד והדר both of which expressions describe attributes, character traits. The meaning of the name (הדד (בן בדד whose letters comprise a numerical value of 13 is that that King possessed 13 character traits. These traits derive from the ten emanations (the numerical value of the word בדד, whereas בן means "derived from"). The 13 characteristics are the ones required to guide this terrestrial universe along the lines God desires. This world is also perceived as the world of בחינה, "perceptions", i.e. in which we have to decide what is right and what is wrong and act accordingly. [I believe the term is borrowed from the writings of the author of Chovot Halevovot and means that by means of observing both the evidence of our eyes that there was a Creator, etc., as well as the evidence of history and how God revealed His attribute of Mercy as well as that of Justice, we can form a more or less accurate picture of both the wisdom and the Justice which are the foundations of this universe. Ed.] Hadad called the name of the city which was his capital עוית, "something corrupt," to symbolise the presence of the evil urge which is bent on corrupting man. It was a place from which onlookers perceived perverted justice as emanating. In verse 39 the Torah goes on to write וימלך הדר תחתיו, "Hadar ascended the throne in his place, and the name of his capital was פעו, (a reference to flying creatures)" as the souls would fly from there. The word "his city (capital)" i.e. עירו, is derived from the expression עיר וקדיש, in Daniel 4,10, i.e. "a wakeful flying angel." The wife of this Hadar was called מהיטבאל, Mehetabel, a reference to the attribute of "goodness" which God promised Moses to let parade in front of him (compare Exodus 33,19). This attribute is also known as אל seeing that God had said of Moses [to Miriam and Aaron in Numbers 12,8, Ed.] that the latter was thoroughly at home and trusted in God's entire "house," i.e. in His universe. The house is the place where a human being feels "good," at ease. When the Torah continued to describe Mehetabel as "the daughter of Matred," this is a euphemism and does not refer to Matred being an actual mother of Mehetabel and her as being a biological daughter of someone called Matred. The expression בת מטרד means that Mehetabel in turn was a derivative of the major attribute Matred. We find the term בת as meaning a measure (attribute) in Kings I 7,26 where the size of the basin in which the priests washed their hands before proceeding to perform Temple service is described as containing 2000 such measures of water. This attribute was capable of misleading man's thoughts as our sages said when they sought to explain how Rabbi Elisha ben Avuyah (known as אחר, "the other one, the heretic," as he took the wrong theological-philosophical turn). The Talmud Chagigah 14 described this Elisha as becoming guilty of קצץ בנטיעות, becoming a heretic in his thinking. The Torah here explains further that this attribute (Matred) was one which was composed of a combination of Mercy and Justice; the Torah alludes to this by calling it בת מי זהב, "a derivative of water and gold." The Shechinah, which is also known as בת, is perceived as radiating in 6 directions all combining elements of the attribute of Mercy as well as elements of the attribute of Justice. We also know that the letter ד in the Holy Tongue is sometimes substituted for by the letter ת, so that the word מטרד could be understood as מטרת, the Aramaic translation of משמרת, "protective supervision." In Psalm 121 we encounter this word (שמר) no fewer than 6 times when the psalmist describes God as watching over him in every direction. Up until now, the Torah spoke about what goes on in the celestial regions of the universe. From here on it addresses itself to what goes on in our terrestrial regions. These "lower" regions are presided over by "mere" אלופים, mortal chiefs, rather than מלכים, "kings, celestial attributes, forces." May the Lord grant us the wonderful insights which the prophet Hoseah prayed for (Hoseah 6,3) when he described the heart as gaining knowledge of God comparing this new-found knowledge to a fountain of water gushing forth. After all, the Torah has been compared to a fountain of water as we know from Solomon who is on record in Song of Songs 4,15 מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, "purified in a garden spring, a well of living waters flowing clean from the Lebanon." We also have an assurance from the prophet Isaiah 12,3 concerning the future insights we shall be accorded when he wrote ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, "and you will draw waters joyfully from the fountains of salvation."
בכולן מזכיר שמות מקומותיהם חוץ מבעל חנן בן עכבור לפי שלא היה לו מקום ידוע שהיו לו אויבים רבים והיה מתחבא היום כאן ולמחר כאן ולא היה יושב במקום ידוע.
ושם אשתו – מזכיר שם אשתו מלמד שמלך על ידה שהיתה בת גדולים ועשירים. מונה כאן ח׳ מלכים וי״א אלופים וכנגדן נאמרו בישראל י״א שופטים מיהושע עד שמואל וח׳ מלכים עד יורם וזהו ואלכה לנגדך.
ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב – ותימא לי מאי נפקא מינה משם אשתו, ונ״ל שמגיד לנו שכולם היו ממזרים, שהרי כתיב בת מטרד בת מי זהב, והיאך היה זה אם בת מטרד, למה בת מי זהב, אלא מלמד שאחד מהם בא על אשת חברו ונולדה מהם כמו בת ענה בת צבעון.
(סיום)
נשלם פרשת וישלח
בת מטרד בת מי זהב — נראה שהיא היתה בת איש ששמו מטרד, וגידל אותה איש היה שמו מי זהב. או היה שֵׁם אמהּ מטרד, ושֵׁם אֵם־מטרד מי זהב. או נתיחסה לאביה ולאמה, ויהיה מטרד שם אביה, ושם אמהּ מי זהב.
וימלך תחתיו הדר – כבר אמרנו שלפי שזכרו סתם היה אדומי והיה עדיין חי בימי משה. והוא מלך אדום ששלח אליו משה מלאכים ובקש ממנו שיניח ישראל לעבור בארצו. ולכן לא נאמר אצלו ״וימת הדד״. אבל הסופר שכתב דברי הימים כתב גם אצלו ״וימת הדד״1 שמת זמן רב קודם זמנו. ואם כן אם היתה תחלת מלכות המלכים האלו כמו חמשים שנה אחר התישבו עֵשָׂו ובניו בהר שעיר ובארץ אדום {וכנראה מפשטי הכתובים שהיה בימי האלופים תימן ואומר וצפו וחביריהן וכמו שפירשנו, ונמשכה מלכותם כמו ב׳ מאות שנה}.
ושם אשתו מהיטבאל – אולי מטרד אביה לא היה מפורסם בשם גדולה, ואבי אביה ששמו ״מי זהב״ היה איש גדול ואלוף הארץ בימים ההם. ולכן זכרה התורה שני השמות לפרסמה כמו ״בת ענה בת צבעון החוי״2 וכמו שפירשנו. ולמה זכרה תורה שם אשת המלך הזה, אין בידינו לפרש וכדרך שאמרנו. ומה שפירשו המפרשים ז״ל על זה הם דברים מדומים וחלושים. ואין ספק שאירע מאורע גדול בימי המלך הזה שהיתה האשה הזאת הסבה לטוב או לרע. ומי יודע אם לא היא הסתה את בעלה המלך שלא יניח את ישראל לעבור בארצו בצאתם ממצרים. אבל ״מטרד״ ו״מי זהב״ שמות העצם הן, ואין לנו לחפש טעם לשמות העצם.
1. דהי״א א, מז.
2. בראשית לו, ב.
ושם אשתו – נאמר במלך האחרון שם אשתו ולא נאמר כן בשאר המלכים לפי שהיה חמיו עשיר גדול עד שבעבור זה נקרא מי זהב שהיה הזהב בביתו כמים, ומפני שבטח בו המלך ההוא נפסקה מלכותו, ולא היה בהם עוד מלך:
בת מטרד בת מי זהב – ענינו כמו שפירשנו למעלה על בת ענה בת צבעון, או יהיה מטרד שם אביה ומי זהב שם אמה, או להפך. והנה לא נזכר פה מיתת הדר כי בימי משה עדיין לא מת, כמו שכתוב בספר הישר, כי אחר חמש שנים שעברו ישראל את הירדן נלחם עמו אביאנוס מלך בני כתים ויהרגהו, אבל בדברי הימים שנכתב כמה שנים אחרי משה נאמר וימת הדר:
הדר – ובדברי הימים {א א׳:נ׳} הדד בדל״ת, וכן בס׳ הכותים, ונראה שהגיהו או טעו לכתוב בדל״ת מפני הדד הנזכר למעלה פסוק ל״ה, ומפני הדד הנזכר במלכים א׳ י״א:י״ד, שהיה באדום מזרע המלוכה, גם טעו בבן הדד שהיה מלך בארם {מלכים א ט״ו:י״ח}.
ושם אשתו מהיטבאל – הדר זה היה מלך בימי משה ואשתו גם היא היתה בימי משה, ואולי היתה אשה מפורסמת בעבור מעלותיה או בעבור ייחוסה והאחרון קרוב יותר, מפני שהאריך ביחוסה.
בת מטרד בת מי זהב – אולי מטרד שם אשה והיא היתה בת מי זהב, או כי מהיטבאל ע״י שהיתה בת מטרד היתה מזרע מי זהב, שהיה מפורסם בימים ההם, אך לומר שהיה מטרד שם אביה ומי זהב שם אמה, או להפך כמו שכתב ראב״ע, נ״ל שאיננו על דרך לשון הקודש, כי אז היל״ל ושם אביה מטרד ושם אמה מי זהב. והנה כל שמות המלכים הקודמים הם באתנח, וזה לבדו בסגולתא, והיה ראוי שיהיה גם הוא באתנח, ומלת פעו בזקף, אבל מפני שנשתנה המלך הזה שהוסיף בו הכתוב שם אשתו ושם ייחוסה, רצו להפריד התוספת מן העיקר, ונתנו את האתנח במקום שהיה שם סוף הפסוק אלמלא התוספת, ושם המלך שהיה בשאר פסוקים באתנח, לא הורידוהו שתי מדרגות, מאתנח לזקף, אך נתנו עליו הוד מלכות על ידי הסגולתא שהוא המפסיק הגדול אחר האתנח.
מהיטבאל בת מטרד – נשאלתי מה תועלת לנו מכל הפרטים האלה. ולא פרט כן ביתר המלכים הנזכרים כאן? והשיבותי שהתורה לא כתבה כל המאורעות בימים הקדמונים שבודאי רבו על המסופר לנו, וכתבה רק אותם שיש ללמד מהם איזה דבר לישראל; ואולי שמות אלה מהיטבאל מטרד ומי זהב היו ידועים לדור המדבר מחמת איזה שיר או מאורע שלא הגיע עדינו, וכן פירשתי גם כן פסוק עדה שמען קולי (בראשית ד׳:כ״ג). ומטרד שם אשה, או נפרשהו כמו בת צבעון (בראשית ל״ו:כ׳).
הדר ושם עירו וגו׳. פרשה זו נתנה מקום למינים לרדות, ולא אמרו בלבם כי אחר היות רוח ה׳ נוססת במרע״ה, יתכן שהשמיענו למרחוק מה יהיה באחרית הימים גם אחר מותו, ובזה נוכל לפרש שהדד או הדר היה המלך האחרון לאדום עד שהלך יואב וכבש אותם והרג הזכרים, ואולי הוא אדר או הדר הנזכר בס׳ מלכים שברח מפני דוד בעלות יואב שר הצבא, הוא הדר שלפנינו והוא מלך אחר כל מלכי אדום עד שמלך מלך לבני ישראל, ואין הכוונה בזה עד מלוך שאול או דוד, רק רצונו עד שמלך באדום מלך מופקד בישראל כששלח מלך יהודה פקיד או נציב לכלכל את אדום, שהיתה כבושה תחתיו, וכן בסוף מלכים א׳ אין מלך באדום נצב מלך, ופי׳ רד״ק שלא היה להם מלך מאומתם אלא הנצב שהיה שולח מלך יהודה הוא היה מולך עליהם, וכן (מלכים ב׳ ג׳) כתוב שיהורם ויהושפט הלכו עם מלך אדום, והוא היה ישראלי שלוח מאת מלכי יהודה ובזה מתבאר ביאור נכון, אומרו לפני מלך מלך לבני ישראל שהיה לו לומר על בני ישראל או בבני ישראל כמ״ש וימלוך באדום, אלא רצונו לפני לפני מלוך באדום, מלך בפקודת או בשליחות בני ישראל, וכן הוא אומר, כי ראיתי בבניו לי מלך, כלומר מלך שימלוך בשליחותי ותחת ידי, וכנראה שמשה אדוננו גלה מה שעתיד להיות, ואל תתמה על עוצם דקדוק השמות, כי גם ישעיה כמה מאות שנים לפני כרש, קראו בשם זה, ולחסרון האמונה בנבואה, מי שהכחיש היות פסוקים אלה למרע״ה, כיחש ג״כ שתהיה נבואת כרש מיוחסת לישעיה.
הדר – בדברי הימים — ״הדד״. כאן לא מסופר על מותו של זה, ומסתבר איפוא שהיה חי בימיו של משה רבנו.
These are the names of the chiefs of Eisav, each with their families, according to their places, by their names: Chief Timna, Chief Alvah, Chief Yetet,
ואלין שמהת רברבנוי דעשו לזרעיתהון לאתריהון בשמתיהון רבה תמנע רבה עלוה רבה יתת.
ואילין שמהת רברבי עשו לייחוסיהון לאתר מדוריהון בשמה(ו)תהן רבא תמנע רבא עלוה רבא יתת.
And these are the names of the chieftains of Esau, after their kindreds, after the place of their habitations, with their names: Rabba Timna, Rabba Alva, Rabba Jetheth,
ובעד ד֗לך האולא אסמא צנאדיד עשו לעשאירהם פי מואצ֗עהם באסמאיהם תמנע צנדיד ועלוה צנדיד ויתת צנדיד.
ואחר כך אלה שמות מנהיגי עשו למשפחותיהם במקומותיהם בשמותם: תמנע מנהיג ועלוה מנהיג ויתת מנהיג.
ואלה שמות אלופי עשו – שנקראו על שם מדינותיהם, לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכות. והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם. וכן מפורש בדברי הימים: וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו׳ (דברי הימים א א׳:נ״א).
ואלה שמות אלופי עשו AND THESE ARE THE NAMES OF THE CHIEFS OF ESAU – [… AFTER THEIR PLACES ACCORDING TO THEIR NAMES] they were called by the names of their districts after Hadad died and the royal dignity had ceased so far as they were concerned. The former names mentioned above (v. 15ff.), are the names given them at their birth. This, too, (the first statement made here) is expressly set forth in Divrei HaYamim "And Hadad (Hadar) died, and the chiefs of Edom were: the chief of Timna etc." (Divrei HaYamim I 2:51). (We must therefore translate here: "the chieftain of Timna etc.")
ואלה שמות אלופי עשו – אלו י״א אלופים 1לבד מן הזכורים למעלה כי אותם היו בני עשו ובני בניו. אבל אלו שישבו במקומותם של ראשונים תחת המלכים שהיו באדום הרי אלו י״א אלופים שלטונין.
ואלה שמות אלופי עשו – מוסיף על האלופים הראשונים שהיו ג׳ בני עשו, וי״א בני בנים בדור אחד הרי י״ד, ואלו היה בזה אחר זה:
למשפחותם – שנפוצו למשפחותם:
למקומותם – לאחר שחלקו להם הארץ וישבו איש במקומו:
בשמותם – שמקצתן קרויין בשם אלופים. הראשונים ורובם בשמות אחרים:
אלוף תמנע – זה מוכיח על תמנע בן אליפז כשנדרש וזה נקרא בשמו:
אלוף עלוה – מלשון מלחמה על בני עלוה:
אלוף יתת – לא שמעתי עליו מדרש:
ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם למקומותם – באלופים הללו מזכיר מקצתם של אלופים הנאמרים למעלה בבניא עשו. ויש לומר שלבסוף נעשו אילו האחרונים עיקר להיות אלופי עיר ועיר, דכתיב כאן: למקומותם... בארץ אחוזתםב (בראשית ל״ו:מ׳,מ״ג). וראיה לדברי שכלג פרשיות בני עשו ובני שעיר והמלכים אשר מלכו עד סוף הפרשה כולה הנם כתובים בדברי הימים, ופרשת אלופי בני עשו הראשונה אינה נזכרת שם כלל כי אם אלופי פרשה שנייה לבד.ד
א. כן בליקוט אוקספורד-מינכן. בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין: בני.
ב. כך גם בליקוט אוקספורד-מינכן, והוא צירוף של בראשית ל״ו:מ׳,מ״ג. בחזקוני: למושבותם בארץ אחוזתם.
ג. כן בליקוט אוקספורד-מינכן, אך בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: שבכל.
ד. בליקוט אוקספורד-מינכן נוסף כאן: לכך למדנו שהם היו עקר.
Ve'elleh THESE ARE THE NAMES OF THE CHIEFTAINS OF ESAU, WITH THEIR FAMILIES AND THEIR LOCALITIES: This list of chieftains includes some already mentioned above among the chieftains from Esau's children (vss. 15-19). It should be understood that, after a while, these latter chieftains [mentioned in vss. 40-43] became the important ones, each of whom ruled over an individual city, as it says, "WITH THEIR LOCALITIES," and, below, "in their settlements in the land which they hold" (vs. 43).
Proof of my interpretation can be adduced from the fact that all the sections concerning Esau's children, Seir's children and the kings who ruled, right through to the end of the portion, are repeated in Chronicles (I, 1.35-54). However, the first section concerning "the chieftains from the sons of Esau" (vss. 15-19) is not repeated in Chronicles; only the second section about chieftains (vss. 40-43) is.
וטעם ואלה שמות אלופי עשו {וגו׳} למקומתם – שיש להם היום מקומות ידועים, ואלה דברי משה. ואלה הנזכרים הם בני האלופים הכתובים למעלה, ולא הזכיר כי אם מי שיש לו מקום.
או יהיה הפירוש: להיות אלוף נוסף, ויהיה כן: אלוף תמנע – שהיתה פילגש אליפז, אלה הם אלופיה – עלוה גם יתת, והנה אלה נשיאי עמלק.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסר: במקום הזה.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
[AND THESE ARE THE NAMES OF THE CHIEFS THAT CAME OF ESAU…AFTER THEIR PLACES] This means that their territories are well-known today (in the days of Moses). These are the words of Moses.1 Those now mentioned are the offspring of the chiefs mentioned above.2 Only those that had their own territories are mentioned.3
TIMNA. Here it refers to a male.4 For we have many names which are used both for male and females. The same holds true for Oholibamah.5 It is also possible that the word chief is superfluous,6 the interpretation of the chief of Timna, the chief of Alvah, the chief Jetheth being, the following are the chiefs of Timna, Eliphaz's concubine, Alvah and Jetheth. Alvah and Jetheth were chiefs of Amelek.7
1. That is, verses 40-43. Until now Moses reported what had been Divinely revealed to him concerning Edom's past. In verses 40-43 he turns to his own generation and in his own words adds that the 11 chiefs of Edom (enumerated in verses 40-43) are now ruling each in his own territory.
2. Verses 15-18 (Cherez).
3. In verses 15-18, 14 chiefs are mentioned. In verses 40-43, 11 chiefs are mentioned. The names in verses 40-43 are not the same as those in 15-18. Hence Ibn Ezra points out that they were their sons. To explain why only 11 are mentioned in 40-43, Ibn Ezra posits that only those with a territory of their own are mentioned. After the death of the 14 mentioned in 15-18 their sons, mentioned in 40-43, became chiefs. Another possibility is that after the 14 mentioned above died, eight kings reigned and then the 11 mentioned in 40-43 became chiefs (Cherez). If the latter is correct, then when Ibn Ezra says that those in 40-43 are the offspring of those in 15-18 he means their descendants.
4. Timna was the name of Eliphaz's concubine (v. 12); hence it is a female name. However, the chief of Timna was a male. Hence Timna can be either a male or female name.
5. Oholibamah was the name of one of Esau's wives (v. 2). Hence it is a female name. However, the chief of Oholibamah was a male.
6. That is, Timna is a female name and refers to Timna, Eliphaz's concubine. The superfluous chief refers to the word chief prefixed to Alvah and Jetheth. The verse should thus be read: the chief of Timna, Alvah and Jetheth. The same applies to Oholibamah (Krinsky) or the word chief prefixed to Timna is superfluous. The verse should be read: Timna, the chief of Alva, the chief of Jetheth. The same applies to Oholibamah (Weiser).
7. Timna bore to Eliphaz Amalek (v. 12). Hence the chiefs of Timna, Alvah and Jetheth were chiefs of Amalek.
ואלה {שמות} אלופי עשו {למשפחתם} למקומותם – למעלה חישב אלופי המשפחות, ועכשיו מונה אלופי העיירות, ולכך אמר: למקומותם. וכל אלו שמות ערים הם. ופעמים ששם האדם ושם העיר אחד, כגון אלוף קנז אלוף תימן (בראשית ל״ו:מ״ב) שתמצא כאן ולמעלה. ובכל מלכי אדום לא תמצא מלך בן מלך, ועל כן אמרו רבותינו (בבלי ע״ז י׳.): בזוי אתה מאד (עבדיה א׳:ב׳) – שאין מעמידין מלך בן מלך.
ואלה {שמות} אלופי עשו {למשפחתם} למקומותם – THESE {ARE THE NAMES} OF THE CHIEFS OF ESAV ACCORDING TO {THEIR FAMILIES,} THEIR PLACES – Above it tallied the chiefs of the families, and here it enumerates the chiefs of the cities, and therefore it says: according to their places. And all of these are names of cities. And sometimes the name of a person and the name of a city is the same, like chief Kenaz and chief Teiman (Bereshit 36:42) that you will find here and above. And in all of the kings of Edom you will not find a king son of a king, and about this our Rabbis said (Bavli Avodah Zarah 10a): “You are greatly despised” (Ovadiah 1:2) – that they do not establish a king who is the son of a king.
(Conclusion)
May Hashem's desire be successful through my hand,
And may peace be with me as a covenant of salt,
And may my conversation be sweet like a salted kosher animal,
And may He return His nation from Chabor and Chalach.
And a despised and polluted offshoot,
from before You, my king, banish,
And his life will perish by the sword,
And an arrow will crush and slice his kidneys,
With my conclusion of Seder Vayishlach.
ואלה – הזכיר עתה שמות אלופי עשו – שהיו אלופים אחר שפסקה המלכות הנזכרת מאדום, והיו אחד עשר אלופים.
ואלה, now the Torah mentions eight Alufim who were in positions of leadership after the kingdom of Edom had ceased to exist as such. There were eleven such Alufim.
[ו]אלה שמות אלופי עשו – אלוף תמנע – לראשונים ז״ל ב{טעם} הזכרת האלופים האלה האחרונים עם הזכרת המלכים מה שכתוב בדבריהם1. ודומני כפי הבנתי שהוא משמיע לנו שאע״פ שהיו מלכי אדום נכרים – ובזה מיעוט השגחה מאת מֵקים מלכים2 שנאמר בו בלשון נביאו3די שליט עלאה במלכות אנשא ולמן דיצבא יתננה (בהם)4 (דניאל ה:כא בשינוי הכתיב) – אע״פ כן לפי שהם מזרע יצחק לא נפסקה ההשגחה מהם5 עד כדי שיתבטלו מהם האלופים, וימְנעו מהם המלכים המושלים בהם מלהתמנות לשרות זה מפני שזה נזק או כעין נזק במלכות, אלא היו בהם האלופים בימי המלכים הנזכרים, {והיו האלופים} מתיחסים אל עיקריהם (=בית אב שלהם), קבועים בשררה6 במקומותיהם, מפורסמים בקריאת שם אלוף במשפחותיהם, כמו שאמר ואלה שמות אלופי עשו למשפחתם למקמתם בשמתם אלוף תמנע וג׳7.
ואפשר כי בהזכרת זה וזולתו מכל מה שהזכיר יהיה מה שהבנתו רחוקה משכלנו הקצר, ואין {לנו} אלא להתחנן אליו ישתבח ויתעלה על העזרה להבין את סודות תורתו ונפלאותיה, כמו שהתפלל נביאו8(תהלים קיט:יח)גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך9.
1. רמח. השוה רש״י וראב״ע ומדרש לקח טוב ומדרש שכל טוב ורשב״ם ורד״ק ורמב״ן. [הערות נהור שרגא]
2. רמט. כינוי מליצי להשי״ת ע״פ הצורה הארמית בספר דניאל (ב:כא) ׳ומהקים מלכין׳. גם הצורה העברית נשתמרה בדברי הפרשנים כמו אצל הרד״ק בפתיחתו לפירוש ספר מלכים ע״ש. כנראה שהשימוש במליצה זו מכוונת להזכיר מה שנאמר בספר דניאל שם על השי״ת שהוא מסיר מלכים ומקים מלכים, וכוונה זו משתלבת יפה עם מה שמביא עוד מפסוק אחר בספר דניאל.
3. רנ. כבר העיר המהדיר בהערות נהור שרגא, שלדעת חכמי התלמוד במגילה (ג.) וסנהדרין (צד.) דניאל לא היה נביא [ואמנם עי׳ שם ברש״י שמשמע שרק לא נשלח כנביא להנבא לכלל ישראל, אך שרתה עליו רוח נבואה]. וכמו״כ יש לציין בזה לדברי רבנו בפר׳ מקץ (מא:לח) שהבחין בכך ש׳רוח יתִּירא בֵּהּ׳ האמור אצל דניאל אינו נבואה גמורה אלא כח נבואה. ועי׳ להרמב״ן (ר״פ וירא) שגם הוא השיג על שיטת הרמב״ם שכתב במו״נ (ב:מב) שראיית המלאך אינה כי אם במראה הנבואה, ממה שדניאל לא היה נביא ע״ש.
ובאמת כבר ביאר הרמב״ם באורך במו״נ (ב:מא-מה) שעם כי מראותיו של דניאל היו כעין מראות נבואה, בכל זאת לא הגיע למדרגת הנביא, אלא למדרגה מעט למטה הימנה, וע״ש שסיים: ׳וכן בסדר כתבי הקודש לא שמו הפרש בין משלי וקהלת ודניאל ותילים ובין מגילת רות או מגילת אסתר ׳הכל ברוח הקודש נכתבו׳ ואלו גם כן כולם יקראו נביאים בכלל׳. כלומר, אמנם דניאל לא היה נביא גמור, אך למרות זאת קרוי נביא בדרך הכללה והרחבה, משום שדבריו היו ברוח הקודש הקרובה לנבואה. ובאמת במו״נ (ב:מב) אכן כתב הרמב״ם להדיא שמה שראה דניאל את המלאך היה זה במראה הנבואה ע״ש, וכן עולה מדבריו בענין מראהו של דניאל המתואר בספר דניאל (ז:ט) בהל׳ יסודי התורה (א:ט): ׳נביא אחד אומר שראה הקב״ה לבושיה כתלג חיור׳. ונראה שמשום הכי גם רבנו קורא לדניאל נביא דרך השאלה והכללה כמו שהזכיר אביו (וכן תמצא לרבנו בעוד מקומות, כמו בס׳ המספיק מהד׳ דנה עמ׳ 100 ע״ש). הלא תראה שעם שביאר הרמב״ם שמדרגת דוד ושלמה היא כמדרגת דניאל בנבואה, בכל זאת קורא להם נביאים בפ״ז משמונה פרקיו ובעוד מקומות, והכל מאותו הטעם, שגם הקרובים לנבואה נקראו נביאים בדרך הרחבה. וראה המצויין בפיה״מ אבות שם במהד׳ מכון ׳המאור׳, ובחנם נתלבטו בזה שם בהערותיהם. [ומן הענין לציין לד׳ הראב״ע בפירושו לדניאל (א:יז) שכתב: ׳טעם ארבעתם שהיו שוים בכל חכמה רק דניאל הוסיף עליהם שהיה מבין בכל חזון ופתרון חלומות, כי הוא לבדו היה נביא ולא השלשה׳, והשוה נמי פירושו לשם (ט:ב) בשם רבי יהודה הלוי, וע״ע לו עוד בפירושו לקהלת (א:ה)]. ועי׳ בדברי רבנו בפר׳ יתרו (יט:טז) ומש״כ שם בהערות באורך. ועי׳ עוד מש״כ לעיל פר׳ תולדות (כה:כג) בענין נביאותו של דוד.
4. רנא. ׳אלהי עליון מושל במלכות אנשים ולמי אשר יחפוץ יעמיד על המלוכה׳ (מצודת דוד שם).
6. רנג. הוספתי ע״פ המקור: ׳אלריאסה׳, ונשמט בתרגום בדפו״ר.
7. רנד. ביאור דברי רבנו הוא, כי הזכיר אלו האלופים להראות שהיתה תקופת שררותם גם בימי מלוכת אלה המלכים הנזכרים, וזה מראה שאם כי לא השפיע השי״ת השגחתו לזרע עשו עד כדי שיהיו הם המלכים לבני אדום, בכל זאת השגיח בהם שלא תפסק מהם השררה לגמרי ונשארו האלופים בשררותם. מאידך גיסא, שיטת רש״י, כפי שסיכמה הרמב״ן, היא שבתחילה ׳מנה בני בניו שהיו אלופים בדור ההוא, ואחר כן הצליחו מזרעו למלוכה, ואחרי כן פסקה מלכותם וחזרו ונתנו את אלו אלופים לראש׳.
8. רנה. ר״ל דוד, וכן קראו נביא לעיל פר׳ תולדות (כה:כג) ועמ״ש שם בהערות, והשוה מש״כ בהערה לעיל בסמוך בענין דניאל.
9. רנו. כעין מטבע לשון זו כתב רבנו בפר׳ בראשית (ב:ט), ושם כתבתי בהערה שהוא נאצל מדברי הרמב״ם בשני מקומות ע״ש. וכאן יצויין שהדגשתו של רבנו על עניינו הסודי של פרק זה, והקושי הכרוך בגילוי הלוט שבו, הוא בהתאם לדברי הרמב״ם במו״נ (ג:נ) בקשר לפרק זה: ׳יש כאן דברים שהם סתרי תורה גם כן {ו}כבר נכשלו בהם רבים וצריך לבארם, והם אלו הסיפורים אשר סופרו בתורה אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם, כספרו הסתעף המשפחות מן נח ושמותם ומקומותם, וכן ׳בני שעיר החורי׳, וסיפור ׳המלכים אשר מלכו בארץ אדום׳ וכיוצא בהם׳.
ואלה שמות אלופי עשו למשפחתם למקמתם – אלו האחרונים נעשו עיקר להימנות אלופי עיר ועיר כדכתיב למשפחותם בארץ אחוזתם וראיה לדבר שהרי בדברי הימים אינו מזכיר כלל אלופי פרשה ראשונה רק אלופי פרשה שניה.1
שלימא סדרא פרשת וישלח
1. שאוב מרשב״ם.
ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם למקומותם, "the following are the names alufim (clans) of Esau, according to their names and locations." These latter ones were the principal descendants to be counted separately in each city that they dwelled; this is why here the Torah adds the word: למקומותם, "according to the localities they lived in." The Torah also adds the word: אחוזתם, "their ancestral homes," in verse 43. Proof of the importance of the ones listed here is the fact that the previous ones have not been listed in Chronicles I 1,51 54 at all.
אלה אלופי עשו למקומותם – מתחילה אמ׳ אלופי משפחות. ועכשיו אלופי עיירות.
עשו – בגימ׳ יעקוב יעקוב. לומ׳ לולי שחטא היה לו ליקח כפלים.
(סיום)
נשלם פרשת וישלח.
ואלה שמות אלופי עשו – מתחלה מנה בני בניו שהיו אלופים בדור ההוא, ואחרי כן הצליחו מזרעו למלוכה, ואחרי כן פסקה מלכותם וחזרו ונתנו את אלו אלופים לראש. וכך נאמר בדברי הימים: וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע (דברי הימים א א׳:נ״א). כך פירש רבינו שלמה.
ומה שאמר למשפחותם למקומותם בשמותם, למושבותם בארץ אחוזתם (בראשית ל״ו:מ״ג) – כי הראשונים היו כל האחיםא אלופים יושבים כולם בעיר אחת מושלים בעם כאחד, או כענין נשיאי שבט וראשי בתי אבות. אבל אלו אחרונים היו אלופים למשפחותם, כי כל אחד היה אלוף לכל משפחות בני עשו, ולכל מקומות מושבותם, והוא לבדו נקרא בדור אלוף, אין אחר נקרא כן בכל ארץ אחוזתם, כי היו כמלכים לארצם, אבל לא ישבו לכסא להם ולא נתנו עליהם הדר מלכות.
ונכתבה הפרשה בדרך נבואה כדעת רבים (רש״י, ראב״ע, רד״ק). ואיננו נכון, כי הנבואה למהב תזכיר את אלה, ועד איזה זמן תמנה ותפסיק בהם. אבל הנכון שכל אלה לפני התורה, ונאמר שמשלו כאחד, ויהיה פירוש למקומותם שמשל כל אחד במקומו. או שהיה ממשלתם זמןג מועט, ושנות רשעים תקצורנה (משלי י׳:כ״ז).
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כל האחים היו״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לא״.
ג. בכ״י פרמא 3255 נכפל כאן: ״ממשלתם זמן״.
AND THESE ARE THE NAMES OF THE CHIEFS THAT CAME TO ESAU. At first1 Scripture enumerated Esau's grandsons who were chieftains in that generation, and afterwards some of his descendants succeeded in attaining sovereignty. After that their kingdom ceased, and the Edomites once again appointed these chieftains as their head. And so it is said in the book of Chronicles:2And Hadad died. And the chiefs of Edom were: the chief of Timna. So did Rashi explain it here in his commentary on this verse. And that which Scripture says here, according to their families, after their places, by their names, [and in (43)], after their habitations in the land of their possessions means that among the previous chiefs, [mentioned above in Verses 15-19], all the brothers who were the chiefs dwelled in one city, ruling one people, or their position was analogous to the princes of the tribes and the heads of families [in Israel]. But these latter ones were chiefs according to their families, meaning that each one was chief of all the families of Esau's descendants, and in all of their dwelling places, for in that generation he alone was called "chief," no other person being so called in all the land they possessed. Thus they were as kings in their countries, but they were not enthroned, and the glory of royalty was not bestowed upon them. In the opinion of many commentators3 this section was written as a prophecy. But this is not correct. Why should prophecy mention these kings, and until what point in time was Scripture to enumerate them and stop? Rather the correct interpretation is that all these ruled before the Torah was given in the days of Moses. Now we may say that they all ruled in one time, and then the explanation of after their places would be that each one ruled in his place, or else their rule lasted but a short time, as Scripture says, But the years of the wicked shall be shortened.4
1. Verses 15-19 here.
2. I, 1:51.
3. See Rashi on (31). In his opinion, before there reigned any king ((31)) refers to Saul, king of Israel. Moses who wrote the Torah could therefore know it only by prophecy.
4. Proverbs 10:27.
ואלה שמות אלופי עשו – מתחלה מנה בני עשו שהיו אלופים בדור ההוא ואחרי כן הצליחו ועלו למלוכה ואחר כן פסק מלכותם ונתנו אלופיהם לראש וכן כתוב בדברי הימים וימת הדד ויהיו אלופי אדום וגו׳:
למשפחות׳ למקומותם בשמותם וגו׳ בארץ אחוזתם – כי הראשונים היו כל האחים אלופים יושבים כלם בעיר אחת ומושלים בעם אחד או שהיו נשיאי שבט או ראשי בית אב אבל אלו האחרונים אלופים למשפחותם שהיה כ״א אלוף לכל משפחות בני עשו ולכל מקומות מושבותם ואין אלוף אחר בדור אלא הוא כי היו כמלכים בארצם אלא שלא עלו לכסא לקרות בשם מלך:
אלוף תמנע – כתב רבינו אברהם תמנע זה הוא שם איש ושמות רבים לזכר ולנקבה שוין וכן אהליבמה.
אי נמי: אלוף זה הוא יתר והכי פירושו אלוף תמנע שהיתה פלגש אליפז אלה אלופיהם עלוה ויתת וכן אלוף אהליבמה שהיתה אשת עשו אלה אלופיהם וגו׳:
ואלה שמות אלופי עשב, "and these are the names of he headmen of Esau." First the alufim among the sons of Esau who were such in that generation are mentioned. From positions as headmen, the success of these people in war led to them or their sons becoming Kings, and in due course their pre-eminence ebbed again so that they were simply ראשים. Compare Chronicles I 1,43 -54) 36,43 בארץ אחוזתם, "in the land of their ancestral inheritance."
The heads mentioned earlier were all brothers, the alufim all residing in the same town, and ruling over a single nation, or they were heads of a tribe each. The ones mentioned here were heads of the combined families of Esau, their authority extending over all the towns inhabited by Esau's offspring. They were comparable to kings in their authority.
אלוף תמנע. Ibn Ezra believes that the "Timna" mentioned here was a man. It is not unusual to find men or women having the same names. Oholivamah was one such example. It is also possible that seeing the word aluf at this point is superfluous, we must understand the verse as follows: the headman of the family of Timna who had been a concubine of Eliphaz produced several alufim, their names being Alvah, and Yetet. Similarly, the family of Oholivama, wife of Esau, produced alufim known as Eylah, and Pinon.
והנה האלופים שזכר בסוף הפרשה שהיו אלופי עשו למשפחותם למקומותם למושבותם בארץ אחוזתם, היו כן אחר שמת הדר שהיה המלך השמיני, ולזה כתוב בדברי הימים (א, א, נא): ׳וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע אלוף עלוה׳, והם היו מפורסמים בעת נתינת התורה, והיו יושבים במקומות חלוקים, וכל אחד מאלו היה נשיא במקומו על המשפחה שהיה ממנה.
שנקראו על שם מדינותיהם. כדכתיב למשפחותם למקומותם דאל״כ הרי היו לו אלופים אחרים זולת אלה והם האמורים למעלה:
לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכות. דאל״כ הרי היו להם מלכי׳ בעלי תגא ואי אפשר שיהיו להם אז אלופי׳ שאינם בעלי תגא:
וכן מפורש בדברי הימים. כמו שפירש שאלה האלופים היו אחר שמת הדד ופסקה מהם המלכות ששם כתי׳ בפי׳ אחר שמנה השמונה מלכים הללו וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע אלוף עלוה אלוף יתת וגו׳ שהם האלופים האמורים פה:
ואמנם מה שכתוב אחר זה ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם כבר פירשו ענינו שלאחר שמת הדר נפסקה המלכות מבני אדום ושבו להיות אלופים. וכן מפורש בדברי הימים וימת הדד ויהיו אלופי אדום. וכתב הרמב״ן שלכן כתב למעלה אלה אלופי עשו וגו׳ כאן אמר אלופי בני עשו למשפחותם למקומותם לפי שהראשונים כלם היו אלופים אחים יושבים בעיר אחת וכלם היו מושלים יחד עליה כנשיאים או ראשי בתי אבות אבל אלה האחרונים היו אלופים למשפחותם במקומותיהם שהיה אלוף אחד בכל המשפחות ובכל המקומות כל ימי חייו ואחרי מותו היה קם אלוף אחר כולל גם כן כדרך המלכים אם לא שלא ישבו על כסא מלכות. ויותר נראה לי לפרש שהיה האלופים האחרונים האלה למשפחותם במקומותיהם רוצה לומר אלוף אחד על משפחה אחת ועיר אחת ואלוף אחד על עיר ומשפחה אחרת וכל אלו היה לפני התורה קודם מרע״ה. והכלל העולה מזה הספור הוא שעשו מפני ברכות אביו זכה לגדולה ולהיות מבניו אלופים ומלכים בכחם וגבורתם לקיים מה שנאמר לו ועל חרבך תחיה ושהיו בבניו ממזרים רבים וכמו שארז״ל ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח הה״ד כי אני חשבתי את עשו ר׳ סימון אמר קלפית בצליה וכל כך למה גליתי מסתריו לגלות את הממזרים שבו וכו׳ אמנם בבני יעקב מה כתיב בהם ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת. ונשלם עם זה פירוש זה הסדר. והתהלה לאל אמן אשר על כל יכול. אוי״ר.
ואלה שמות אלופי עשו... למקמתם בשמתם – שלא היו חשובים להקרא בשמם רק על שם מקומם.
ואלה שמות אלופי עשו, the significance of the additional words למקומותם בשמותם may be that they were not distinguished enough to be recorded by their individual names, but only in association with the location where they practiced their authority.
(מ-מג)ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם למקומותם בשמותם אלוף תמנע. שהיו כל כך פחותים ונבזים שלא היו ראויים להיקרא בשמות הפרטיים להם, כי אם במה שהיה אלוף תמנע ואלוף עלוה וכו׳, וכן כתיב (ירמיה מט טו, עובדיה א ב) ׳הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד׳, ולכן אמר ואלה שמות אלופי עשו, ששמותיו היו ׳אלוף תמנע אלוף עלוה׳ וכו׳.
אלוף מגדיאל וגו׳ הוא עשו אבי אדום. חזר ואמר פה נמי שהוא ׳אבי אדום׳ – שממנו נתפשטה האומה המכונה בשם ׳אדום׳1, ומה שאמר ׳אבי׳, כמו ׳אבי תופש כינור ועוגב׳ (לעיל ד כא), שהוא המקור והמחצב, ועליו יתנחם ה׳ בימינו תיוושע יהודה, וישראל ישכון לבטח:
1. אלוף מגדיאל, ראה רש״י.
שנקראו על שם מדינותיהם כו׳. ר״ל זה שאמר הכתוב למקומותם בשמותם פי׳ שנקראו שמותן ע״ש מקומותם וז״ש אח״כ והראשונים וכו׳ הם השמות תולדותם שלא תקשי הא כבר מנה לעיל אלופי בני עשו גם שם מנה אחרים. והא ראיי׳ שאלו נקראים ע״ש מדינותיהם דהא מגדיאל היא רומי כדאיתא במד״ר שנראה לר׳ אמי בחלום היום מלך מגדיאל אבל באחרים כגון אלוף קנז וכו׳ אפשר שהן נקראים ע״ש תולדותם מאחר שנזכרים למעלה בשמות אלו ג״כ וכן אלוף אהליבמה אלוף תמנה י״ל שמות תולדותם טפי מאחר דמצינו לעיל שהם שמות אדם ואינך ג״כ אין הכרח שהם שמות מדינה לכך מביא ראייה ממגדיאל שהוא שם מקום ולכן י״ל שכולם נקראו ע״ש מדינותיהם שבא זה וגילה על זה. [ממ״ש]:
Called by the names of their states... I.e., when the verse says, "According to their places, by their names," it means they are named after their places. And lest we object that the chiefs of Eisov were listed before, and furthermore, other [chiefs] are also listed there, Rashi goes on to say: "The previous chiefs... are their family names." The proof that the ones listed here are named after their provinces is that Magdiel is Rome [as Rashi says on v. 43]. For it says in Midrash Rabbah: "[The day that Lotianos became Caesar in Rome,] R. Ami was shown in a dream that today, Magdiel became king." But from the other ones, such as Chief Kenaz, etc., [there is no proof.] It could be family names, since they were called by these same names even before. And Chief Oholivomoh and Chief Timna seem more likely to be family names, since we saw before that these are names of people. And nothing forces us to say that the others are names of provinces, either. Therefore Rashi brings a proof from Magdiel, which is the name of a place—and so they all are named after their provinces, because Magdiel serves as an example for the others. (R. Meir Stern)
ואלה שמות אלופי עֵשָׂו – בראש הענין זכר בניו ובני בניו של עֵשָׂו ואמר שהיו כולם אלופים ושרים {וכן זכר בני שעיר החורי שהיו אלופים בהר שעיר כבוא עֵשָׂו ובניו לשם, ומהם לקחו בני עֵשָׂו הממשלה. ועל כן זכר גם שמות בני בניו של שעיר החורי בלי שם אלוף, כי לא היו הם עוד אלופים} להודיענו שנתקיימה בו ברכת יצחק, כי ירש את הר שעיר, ונעשו בני בניו גם אלופים בארץ אדום תחת יד המלכים שמלכו אז בארץ ההיא, ופרו ורבו בארץ. ועכשיו ילמדנו המחוזות שהיו תחת יד בני בניו של עֵשָׂו בארץ אדום, שעל שם המחוזות הללו נקראו לדורות בשם אלוף מחוז פלוני, ואלוף מחוז פלוני. ואנו למדין שלא לבד בני בניו של עֵשָׂו הנזכרים בראש הענין היו אלופים לכבוד אבותם, אבל בניהם אשר הולידו לא היה להם עוד שם שררה אלא שכל אחד מהם נעשה אלוף במחוז אחד לדורות. וכן היתה הממשלה הזאת עדיין בימי משה, שנכתבה הפרשה הזאת בימיו. כי השמות הנזכרים עכשיו אינן שמות העצם כאותם שבראש הענין, אלא שמות מדינות כמספר בניו ובני בניו של עֵשָׂו שחלקו ביניהן ארץ אדום ונעשו שרים בארץ. כל משפחה מהן היתה לה שררה אחת במחוז ידוע. ועל זה אמר ״ואלה שמות אלופי עֵשָׂו למשפחותיהם״, כלומר כל ״אלוף״ הנזכר לפנינו הוא שם אלוף המשפחה. וכל מי שנעשה אלוף מן המשפחה היו קורין לו בשם מן השמות הללו. על דרך משל ״אלוף עלוה, אלוף יתת״. לפי שמשל על המחוז ולא היו קורין אותו בשם העצם שלו, כמו שקראו לאלופים הנזכרים בראש הענין, אלא ״למקומותם בשמותם״, שהיו נקראים בשמות על שם המקומות שהיו אלופים עליהם.
ואולי המלכים שמלכו בארץ אדום פסקו עם הדר, שהיה קודם יציאת מצרים. וכשנגאלו ישראל ממצרים התגברו אלופי עֵשָׂו יותר עם אחיהם יוצאי חלצי עֵשָׂו שפרו ורבו בארץ מימים רבים, והקימו מלך על הארץ מזרע עשו. וכשבחרו הם המלך היתה המלכות ירושה להם לו ולזרעו אחריו. ואם כן מלך אדום שהיה בסוף ארבעים שנה ששלח אליו משה מלאכים היו ממלכי זרע עֵשָׂו, ועל כן אמר לו ״כה אמר אחיך ישראל״1 כי המלך ועמו כולם בני עֵשָׂו הם. {ועל זה אמר ואלה המלכים אשר וגו׳ לפני מלך מלך לבני ישראל לפי שהיו מעמים נכרים או מיושבי ארץ אדום אבל לא מבני עֵשָׂו, והיו אלופי הארץ מבני עֵשָׂו נכנעים תחת יד המלך. וכצאת ישראל ממצרים פסקה מלכותם ובאה ליד זרע עֵשָׂו}. וטעם שלא אמר ״וימת הדר״ לפי שאינו מזכיר ״וימת״ רק כשמזכיר ביאת מלך חדש נכרי במקומו. אבל בימי הדר פסקה מלכותם אין צורך להזכיר מותו. ואולי הוּרַד גאונו2 בחייו ולא מת המלך כמו האחרים. ולפי שהאלופים שזכר בראש הענין אינו אלא להודיע מה שקרה לפי שעה, כבוד וגדולה לזרעו של עֵשָׂו כשבאו להר שעיר, ואינו ענין לדורות לא זכר כותב ספר ״דברי הימים״ שהיו אלופים. אבל האלופים עתה הם שמות אלופיהם לדורות, לכן זכרם להלן כמו שהם כתובים בתורה. כן נראה לדעתי בפירוש הספורים החתומים הללו. ולחכמי הפשט ז״ל דעות אחרות בענין זה.
אלוף תמנע – לכבוד תמנע אחות לוטן האלוף,3 בת המושל שעיר החורי,4 שהולידה לבני עֵשָׂו את עמלק האלוף, קראו מחוז אחד בארץ אדום בשם ארץ תמנע שהיתה בת בתו של שעיר שהיה אלוף החורי, והולידה את אלוף עמלק. ולדורות המושל במחוז זה היה נקרא ״אלוף תמנע״ וכן כולם.
אלוף עלוה, אלוף יתת – עלוה ויתת שמות המחוזות הן, ואין אנו יודעים על שם מה נקראו כן.
1. במדבר כ, יד.
2. מליצה על פי ישעיה יד, יא.
3. בראשית לו, כב.
4. שם לו, כ.
ואלה שמות אלופי עשו – אחר שהזכיר המלכים שמלכו בארץ אדום, הזכיר ג״כ האלופים שנתמנו למשול על איזה מקומות מיוחדות תחת ממשלת המלכים ההמה, ואין כן האלופים הנזכרים למעלה כי הם היו כלם כאחד שרים על כל הארץ, כמנהג במדינות החפשיות (ריפובליקי) ואין מלך אחר זולתם, והאלופים ההם מתו במלחמה ולזה לא נזכרו בדברי הימים כלל, ואחריהם מלכו המלכים, והאלופים שזכר הכתוב עתה היו בזמן המלכים כמו פקידים במצות המלך על איזה ערים ולכן נאמר בהם למקומותם:
ואלה שמות אלופי עשו וגו׳ – דעת C. B. Michaelis (והסכים עמו ראזנמילר) כי האלופים האלה אינם אלא תולדות יעוש ויעלם וקרח בני אהליבמה שלא נזכרו להם תולדות למעלה, כי לא היו רבים באָכְלוסים, וברוב הימים נתרבו עד כי בימי הדר התפרדו לאלופים. וזה רחוק, כי כאן נזכר אלוף אהליבמה שנראה שכולל כל צאצאי האשה ההיא, ועוד נזכרו כאן אלוף קנז אלוף תימן, ואלה נראה שאינם אלא בני אליפז. ואני אומר כי אלה הנזכרים כאן הם שמות המשפחות שלא היו תחת עול מלך אדום, אלא מרדו בו ועשו עצמן רעפובליק; והנה בימי משה היה מלך באדום על קצת האומה, וקצת מן האומה לא היו תחת המלך כי אם תחת יד נשיאיהם, וזה עלה בדעתי אחרי ראותי דברי רשב״ם בדברים ב׳:ד׳ – אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר – ״לא אלה הם אותם אדום שיצאו בחרב לקראת ישראל (במדבר כ׳:כ׳) שהרי באלה כתוב כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר, אבל אדום לא מכרו כלום דכתיב בהם ויט ישראל מעליו״, ונראין דבריו מוכרחים לבאר סתירת הכתובים, כי מלך אדום יצא לקראתם בעם כבד וביד חזקה ובבני עשו אמר וייראו מכם, ואמר כאשר עשו לי בני עשו (דברים ב׳:כ״ט) שנתנו להם אכל בכסף, ובהפך במלך אדום כתוב ויט ישראל מעליו {במדבר כ׳:כ״א} והנה האלופים הנזכרים כאן שמותם שונים מאותם הנזכרים למעלה (ט״ו) ורק שנים, תימן וקנז, הם שוים בשתי הפרשות ונראה כי המשפחות המורדות במלך אדום היו רובם משפחות חדשות שמתחלה לא היו מרובות באכלוסין, ולא היו נקראות אלופים, ונספחו אליהן בקשר גם שתים מן המשפחות העתיקות תימן וקנז. ומה שלא נזכר כאן עמלק, אעפ״י שגם הוא מבני עשו ולא היה משועבד למלך אדום; נראה שהוא מפני שלא היה באגודת אלופי עשו, אבל היה לעם בפני עצמו, ונראה שגם בימי משה היה לעמלק מלך מיוחד הנקרא אגג, שכן בלעם אמר {במדבר כ״ד:ז׳} וירם מאגג מלכו.
למקמתם בשמותם: לפי הפשט, ארץ אדום נתחלקה לכמה מחוזות וכל מחוז לאלוף בפני עצמו, והיה מחוז אחד נקראת ׳תמנע׳, וכן כולם.
אלופי עשו למשפחתם למקמתם – אדום היה מחולק לי״ב שבטים כמו ישראל וישמעאל, וכל אחד נטל חלק שלו בארץ ונקרא המחוז על שמו, והם הי״ב הנזכרים כאן; ושמותם, מהם מיוצאי ירך עשו, מהם מנשיו (אהליבמה), ומהם ממקום מושבם (מבצר, מגדיאל, עירם), ולמעלה מגיד שם האלופים הקדמונים שעל פיהם היו בני עשו מתיחסים.
לרשימה זו של אלופי אדום משותפים עם הרשימה שבפסוקים טו-יט רק השמות קנז ותימן. תמנע מצויינת שם כפלגשו של אליפז וכאחותו של לוטן, ואהליבמה — כאשת עשו. עלוה — דומה לעלון בן שובל, החורי. כל שאר השמות הם חדשים לגמרי. השבעים גרסו כאן עוד אלוף צפי, כנראה כדי להשלים את המספר שנים עשר. הרשימה המקבילה בדברי הימים1 מתחילה במלים ״וימת הדד ויהיו אלופי אדום״ וגו׳. לפי זה נראה שעם מותו של האחרון מבין שמונת המלכים האלה פסקה המלוכה באדום, וחוקת השבטים העתיקה החזרה למקומה, כשאלופים בראש השבטים; וכן הוא ברש״י וברמב״ן. הרשימה שלמעלה מכילה את האלופים המקוריים, ואלה המנויים כאן קמו מאוחר יותר, ובדברי הימים רק הם מוזכרים.
[סז] אלוף אלה, אלה יהיה כאלה נובלת עליה. אלוף פינן על שם פונין הוא צלמונה מקום ציה וצלמות, וכן אתה דורש ומתרגם ויסע מפונין. (שכל טוב)
רַבָּא אָהֳלִיבָמָה רַבָּא אֵלָה רַבָּא פִּינֹן.
Chief Oholivamah, Chief Eilah, Chief Pinon,
{.....}.
רבא אהליבמה רבא אלה רבא פינון.
Rabba Aholibama, Rabba Elah, Rabba Phinon,
ואהליבמה צנדיד ואלה צנדיד ופינן צנדיד.
ואהליבמה מנהיג ואלה מנהיג ופינן מנהיג.
אלוף אהליבמה – על שם ממזר בת ענה:
אלוף אלה – אלה יהיה כאלה נובלת עליה:
אלוף פינן – על שם פונין הוא צלמונה מקום ציה וצלמות, וכן אתה דורש ומתרגם ויסעו מפונין:
(מא-מג) ואלופי אהליבמה היו שבעה בימי משה, אנשי מקומות, על כן הוסיף לבאר: למושבותם.
(41-43) There were seven chiefs of Oholibamah in the day of Moses. Each of these chiefs had his own territory. Hence Moses was explicit and added, according to their habitations.1
1. Each of these chiefs had territories which bore their names and this was noted by Moses.
אלֻף אהליבמה – אדם היה, ואף על פי שהיה שמו בה״א כדרך שמות הנקבה ברוב. וגם אהליבמה שם לנקבה בזו הפרשה.א הנה שמלהב ממשרקה בה״א, ואחרים זולתו. והנה תמנע היתה פילגש אליפז, ושם אחד מאלופי עשו תמנע.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הפרשה״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״שלמה״.
אלוף אהליבמה. This Oholivamah was a male. This is so in spite of the fact that his name ends with the letter ה suggesting that the person mentioned was a female. The same name occurs elsewhere for females in this very chapter (verse 5). Other males whose names conclude with the letter ה are שמלה, מסרקה in verse 36. Timna was a concubine of Eliphaz, although the name of one of the Alufim of Esau was also Timna. (verse 40)
אלוף אהליבמה – אף זה לכבוד אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי {שהיתה בת בתו לאלוף החורי} שהולידה לעֵשָׂו שלשה אלופים שהיו ראשים בהר שעיר, קראו שם מחוז אחד אהליבמה על שמה. ולא קראו מחוז על שם ״עדה״ שהולידה לבית עֵשָׂו כמה אלופים, וכן לא קראו למחוז אחד בשם ״בשמת״ שילדה גם היא ארבעה אלופים, שלא נתנו הכבוד הזה מתחלה רק לגבירות שהיו מבנות שרי הארץ, לא לעדה שהיתה בת אילון החתי בארץ כנען, ולא לבשמת שהיתה בת ישמעאל. כך נראה לי. ולראב״ע ז״ל שתי דרכים אחרים על תמנע ואהליבמה. ותשובות1 על דבריו, שאין טעם לומר לשניהן זכרים. וכן זר לומר ששתי מלות אלוף נוספו. אלא תמנע שם פילגש אליפז. והפירוש, מבני תמנע אלוף עלוה אלוף יתת, ומבני אהליבמה אשת עֵשָׂו היו שבעה. ומה שפירשנו עיקר.
chief Magdiel, and chief Iram. These are the chiefs of Edom according to their dwellings in the lands that they possessed. This is Esav, the father of Edom.
[סח] 1אלוף מגדיאל אלוף עירם, יום שמלך ליטינס נראה לר׳ אמי בחלום היום מלך מגדיאל, אמר עור מלך אחד נתבקש לאדום. (בראשית רבה פג)
[סט] 2אלוף עירם, אמר ר׳ חנינא ציפוראה למה נקרא שמו עירם שעתיד לערם תיסווריות למלך המשיח. (בראשית רבה פג)
[ע] 3אלוף מגדיאל אלוף עירם, בשכר שפנה את כל כליו בשביל יעקב אחיו נתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל שנאמר אלוף מגדיאל, אלוף עירם זה רומי. (פדר״א פל״ח)
[עא] 4הוא עשו, הוא עשו הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו. (מגילה יא.)
1. לאדום פי׳ לרומי כמו שנמנה כאן אחר אלוף מגדיאל עוד אלוף אחד אלוף עירם. (פי׳ ב״ר).
2. לערם תיסווריות, לצבור אוצרות למלך המשיח. וכ״ה הגי׳ בערוך ע׳ תסוור וברמב״ן וערם מלשון ערמת חטים וי״מ לגלות אוצרות. ובשכ״ט להערים תשבחות למלך המשיח. ובכת״י רמזי הר״י אלוף עירם, זה אלוף האחרון שעתיד לעשות אוצרותיו ערומים ורקנים ולשלחם למלך המשיח וזהו עירם, לשון עירום ועריה, אלוף עירם, העין חוזרת למעלה לאחוריה, רמז שאח״כ תחזור המלוכה לקדמותה.
3. וכ״ה בתדב״א מובא בילק״ש ח״א רמז ע׳ בשכר שנטל את כליו והלך לו מפני יעקב נתנו לו מאה מדינות. ובפי׳ מ״ע שם לא העיר מדברי הפדר״א. ובכת״י אור האפלה ומדרש אגדה מגדיאל זו רומי רבתא. ועי׳ בתרגומים ובפי׳ הרמב״ן ורב״ח כאן מ״ש לפרש דברי הפדר״א.
4. מדרש תהלים מזמור קה. אגדת אסתר פ״א. וראה בתורה שלמה לעיל פ״י אות כב. ולעיל אות כז. לט. בבאור ובכ״י אור האפלה הוא עשו אבי אדום הוא שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם. ובכת״י חמאת החמדה הוא עשו אבי אדום, הוא רשע מתחלתו ועד סופו, ותדע לך שייחסם הכתוב להפריש זרע עמלק מהם, שגלוי וידוע לפניו שסופן להתגרות בישראל וימחה את שמם, שהם מזרע עשו לזאת ייחסם להיותם ידועים.
Chief Magdiel, Chief Iram. These are the chiefs of Edom according to their places of residence, in the land of their possession. Thus was Eisav the ancestor of the Edomites.
רבה מגדיאל רבה עירם אלין רברבניא אדומיי למדוריהון לארעא תותבותיהון הוא עשו אבוהון דאדומיי.
א. בכ״י ניאופיטי 1: ״רברבניי״ עם סימני מחיקה על האות י׳.
רבא מגדיאל הוא הוה מתקרי מגדיאל על שום קרתיה מגדל תקיף היא רומי חייבתא רבא עירם אילין רברבי אדום למותבניהון בארע אחסנתהון הוא עשו אבוהון דאדומאי.
Rabba Magdiel, – he was called Magdiel from the name of his city whose (migdol) tower was strong, – Rabba Hiram. These are the chieftains of Edom, according to their habitations in the land of their possessions. He is Esau the father of the Edomites.
למושבותם בארץ אחוזתם הוא עשו – הוא רשע מתחלתו ועד סופו.
אבי אדום – 1הוא אדום ומאכלו אדום. וגבוריו אדומים. וארצו אדומה. ועתיד הקב״ה 2שנקרא צח ואדום. ליפרע ממנו 3בלבוש אדום. על ידי משיח בן דוד. 4שנקרא אדמוני עם יפה עינים.
3. בלבוש אדום. דכתיב מדוע אדום ללבושך (ישעיה ס״ג ב׳).
4. שנקרא אדמוני עם יפה עינים. דכתיב והוא אדמוני עם יפה עינים (שמואל א ט״ז י״ב).
אלוף מגדיאל – יום שמלך ליטצום נראה לר׳ אמי בחלום היום מלך מגדיאל ועוד מלך אחר מתבקש לאדום:
אלוף עירם – שעתיד להערים תשבחות למלך המשיח:
אלה אלופי אדום – מלכים בלי כתר, כדכתיב ומלך אין באדום נציב מלך (מלכים א כב מח), נציב מתרגמינן אילהון איסטרטגי מלכא:
למושבותם בארץ אחוזתם – אחר שהיה להם ישוב ואחוזה מלמד שהאלופים הללו עמדו אחר שמנה מלכים הנזכרים למעלה:
הוא עשו – הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו:
אבי אדום – תבשילו אדום, מלכו אדום, ארצו אדומה, גבוריו אדומים, מגן גבוריו אדום, ובגדיהם אדומים, והקב״ה הנקרא צח ואדום, יפרע ממנו בלבוש אדום, ויז דם על בגד אדום, ע״י אדום, ויקוים בימי, אני עבדו, מה שכתוב, והקימותי לדוד צמח צדיק (ומלוך) [ומלך] מלך והשכיל (ירמיה כג ה):
שלמה פרשת וישלח – וסמוך לה פרשת ישיבת יעקב בארץ והיתה ראויה לכתוב תיכף לפרשת ויקח עשו את נשיו וגו׳ (פסוק ו׳), במקרא הנדרש עליהם, שנא׳ נסו ואין רודף [רשע] (משלי כח א), רשע זה עשו, שנא׳ ביה וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו), (וצדיק) [וצדיקים] ככפיר יבטח (משלי שם), זה יעקב, דכתיב ביה וישב יעקב בארץ מגורי אביו (פסוק א׳) אלא סילק הכתוב את הקש ואת התבן תחלה, ואח״כ סיגל את הבר, שנאמר כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה ד):
שבתי (וראיתי) [וראה] תחת השמש כי לא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), זה יעקב שברח בקלות מפני לבן, ואעפ״כ לא נהנה ממרוצתו שהרי דלקו לבן וגרם לו לקלל את רחל ומתה עליו, ולא לגבורים המלחמה (שם שם), אע״פ שנאבק עם המלאך כגבור נמצא כדקר צולע. וגם לא לחכמים לחם (שם שם), אע״פ שיעקב חכם ונביא שנודע לו על הרעב בחלום, חסר לחמו והוריד בניו לשבור בר במצרים, (ולא) [וגם לא] לנבונים עושר (שם שם). אלו בני יעקב שהיו נבונים ועשירים, שנא׳ כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו (בראשית לא טז), ואעפ״כ ירדו מנכסיהון על שמכרו את יוסף שכן אתה מוצא ביהודה, שנא׳ וירד יהודה (שם לח א), מלמד שירד מנכסיו. וגם לא ליודעים חן (קהלת ט יא), זה יוסף שהיה יודע לכוון ברוח הקודש, ולא היה לו חן אצל אחיו. כי עת ופגע (אחד) יקרה את כולם (שם), שהשטן מצוי לקטרג את הצדיקים, שנ׳ אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג (איוב ט כג), אמר רב אחא בשעה שהצדיקים מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה, השטן מקטרג ואומר לא די מה שמתוקן להן לעתיד, אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה שכן יעקב שבקש לישב בשלוה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 41]
מגדיאל – זו רומיא לשון רבינו שלמה.
ולא הבינותי זה כי אםב נאמר שהיתה הנבואה לימים רבים ולעתים רחוקות,1ג הנה מלכים רבים מלכו לאדום על מלכות רומי,ד ואין רומיה אלוף אבל היא מלכות גדולה תקיפא ואימתני יתירא, לא היה כמוה בממלכות. אבל מה שאמרו בפירקי רבי אליעזר (פרקי דרבי אליעזר ל״ח): בשכר שפינה את כליו מפני יעקב אחיו, נתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל, ומגדיאל זו רומי,ו שנאמר: אלוף מגדיאל אלוף עירם. כונתם בזה מה שהודעתיך כמה פעמים כי היו המקרים בראשונים רמז לזרעם, והנה אלה האלופים האחרונים עשרה עם מגדיאל רמז שיהיו מלכי אדום בממשלתם במלכות הרביעית, עשרה ימלכו על ארץ אדום והעשירי מהם ימלוך על רומי,ז ומשם תתפשט אחרי כן מלכותם על כל העולם. ולזה ירמוז שם מגדיאל – שיתגדל על כל אל, כמו שאמור בו: ועשה כרצונו המלך ויתרומם ויתגדל על כל אל (דניאל י״א:ל״ו), וזהו שנאמר: וקרניא עשר מינה מלכותא עשרה מלכין יקומון מן ארעאח ואחרן יקום אחריהון והוא ישנא מן קדמאיט(דניאל ז׳:כ״ד). ואמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ו:ו׳): כלם ביוצאי יריכו של עשו הכתוב מדבר. ודרשו (בראשית רבה פ״ג:ד׳): אלוף עירם – שהוא עתיד לערום תיסוריות למלך המשיח.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק לא מופיעות המלים: ״מן ארעא״.
ט. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״קדמאה״. בנוסח המקרא שלנו: ״קדמיא״.
MAGDIEL. This is Rome. Thus the words of Rashi. But I have not understood this. If we say that this is a prophecy for many days to come, and of times that are far off,1 then many Roman kings have ruled over the Roman kingdom, and Rome is not a chieftaincy, but rather it is a great empire, terrible, and strong exceedingly,2 there never having been her like among kingdoms. However, the Rabbis have said in Pirkei d'Rabbi Eliezer,3 "In reward for having cleared out his utensils in the face of our father Jacob,4 G-d granted him one hundred provinces, from Se'ir to Magdiel, and Magdiel is Rome, as it is said, The chief of Magdiel, the chief of Iram." By this the Rabbis intended to say that of which I have already informed you several times, i.e., that that which occurred with the first ones contains allusion to their descendants. Now these last ten chiefs, together with Magdiel who is the tenth, allude that there will be ten Edomite kings5 in their sovereignty during the Fourth Kingdom6 who will rule over Edom, and the tenth of these will rule over Rome, and from there their kingdom will spread over the whole world. It is to this that the name Magdiel — [from the words gadol and el] — hints that he will magnify himself above every power, as it is said concerning him, And the king shall do according to his will, and he shall exalt himself, and magnify himself above every power.7 And it is this which is written, And as for the ten horns, [which were on the head of the fourth beast], out of this kingdom shall ten kings arise; and another shall arise after them, and he shall be diverse from the former.8 And the Rabbis have said in Bereshith Rabbah,9 "All of the chiefs mentioned by Scripture are descendants of Esau." And the Rabbis have further interpreted:10 "The chief of Iram — that he is destined to heap up [l'arom] treasures for the king Messiah." May he speedily reveal himself.
1. Ezekiel 12:27.
2. Daniel 7:7.
3. Chapter 38.
4. Above, (6).
5. Daniel 7:23-24. See also Note 8 in Seder Vayeitzei.
6. Daniel 7:23-24. See also Note 8 in Seder Vayeitzei.
מגדיאל היא רומי. ופי׳ מגדיאל אלוף עיר מגדיאל ואיננו שם אדם כאלוף תמנע אלוף עלוה אלוף יתת ושאר כל האלופים שבצדו ובפרקי דר׳ אליעזר אמרו מגדיאל זו רומי והוא דבר נבואה לעתיד ואעפ״י שהי׳ מלכים רבים שמלכו ברומי הזכיר זה מפני שהיו מהאלופי׳ כי השאר שמלכו ברומי היו מלכים בעלי תגא וזה היה אלוף בלא תגא. ומה שכתב הרמב״ן ז״ל ולא הבינותי זה כי אם נאמר שהיא נבואה לעתיד הנה מלכים רבים מלכו שם ואין רומי אלוף אבל היא מלכות גדולה ותקיפה לא היתה כמוה בכל המלכיות אינה טענה כי אפשר שהיה בה זה דרך עראי:
מגדיאל זו רומי. פירוש מדכתיב ״אלוף מגדיאל״ למה נקרא ״מגדיאל״, שאין לומר כי כך שמה ולא ניתן למדרש, דזה אינו, דודאי כל שם דלא נזכר דבר בשם כמו שאר שמות העצם לא דרשינן, דהוי שם העצם, ואין בו טעם, אבל כאן דנקרא שם המקום ״מגדיאל״ למה יקרא אותו ״מגדיאל״, מורה על שמגדיל אותה בגדולה, ואם היה בא לקרא לה שם העצם ראוי לקרא לה שם עצם שאין דבר נזכר בשם, אבל בשם ״מגדיאל״ שנזכר בו הגדולה – למה נקרא בשם הזה, אלא זו רומי שהשם יתברך מגדיל אותה, ולכך נקרא ״מגדיאל״. גם ׳רומי׳ מלשון התרוממות כמו מגדיאל שהוא לשון גדולה, כי זאת העיר הוא יתברך מגדיל אותה: והקשה הרמב״ן על זה – למה קרא אותו ״אלוף מגדיאל״, והלא מלכות גדול הוא רומי, למה יקרא אותו ״אלוף״, ועוד כי אם היה זו נבואה לעתיד – הנה מלכים רבים מלכו על רומי, כך הם דברי הרמב״ן. וכל דבריו אינו קושיא, דכבר פירש רש״י (פסוק מ) דכל אלו המלכים על שם המדינות נקראים, ואם היו מלכים רבים – מה בכך, כולם על רומי מלכו, וכאן אומר ׳אלוף המושל על רומי׳, וכל המושלים על רומי – ״אלוף מגדיאל״ נקראים. ומה שהקשה כי אין רומי ״אלוף״ רק מלכות גדול, גם כן אין זה קשיא, דודאי עתה היא מלכות גדול, כי נתפשט המלכות בכל הארץ, והא דקראו אותו ״אלוף״ – כי ״אלוף״ הוא לעולם, אבל במה שהיתה מלכות רומי כל כך גדול ומושל – זה לא היה מעולם, והכתוב מספר לך הגדולה שהוא לעולם: ומלכות רומי רמז הכתוב ב״מגדיאל״, כי השם יתברך מגדיל אותו, וזהו המלכות. ולפיכך נזכר ״אלוף מגדיאל״ באחרונה, והוא אלוף העשירי, שהעשירי יותר חשוב. וגם ״אלוף עירם״ הוא רומי, כי יש להם עיר ומגדל העיר בארץ, ומגדל ראשו בשמים, כי עד שם מגיעים בהתרוממות. וכך אמרו בפרקי ר״א (פל״ח) ׳אלוף עירם זה רומי׳. והנה יש להם עיר ומגדל, עד כי ירד ה׳ ראות את עיר ומגדל אשר בנו בני אדם (עפ״י לעיל יא, ה), וימלא החרבה לבנות עיר קדשו ומגדל דוד עד עולם במהרה בימינו אמן:
אלה אלופי אדום – למעלה ממנה י״ד אלופים. הוצא מהן שלשה בני עֵשָׂו מן אהליבמה שהיו שרים בהר שעיר עם אביהם עֵשָׂו, ואחיהם אליפז ורעואל, נשארו י״א שהיו אלופים בארץ אדום. ואלו הן י״א אלופים שמונה כאן הנקראים על שם מקומותיהן.
למושבותם – על שם המחוזות שישבו בהן בארץ אחוזתם שאחזו להן, אחד אחד מבני בניו של עֵשָׂו.
הוא עֵשָׂו אבי אדום – מעֵשָׂו אחי יעקב יצאו כל האלופים הללו שמשלו בארץ, שמזמנו ואילך. ונקראת ארץ אדום ויושביהן ״אדומיים״ על שם עֵשָׂו שנקרא שמו אדום, ואינן מיוחסים על שמות אבותיו אברהם ויצחק, כי עֵשָׂו אבי אדום.
הוא עשו אבי אדום – זה ספור מה ששייך לעשו אבי אדום ותולדותיו, וכיוצא בזה הוא אהרן ומשה (שמות ו׳:כ״ו) ועיין למטה ל״ז:ב׳.
אלה אלופי – המתרגמים והמפרשים כלם פירשו שרים ומושלים, וכן תרגמתי ופירשתי גם אני עד היום הזה, ועתה בתשרי תרי״ט, בהיותי עוסק בהגהת תרגומי לשלוח אותו אל המדפיס המוציאו לאור בעיר מולדתי, ראיתי כי יותר נכון ויותר קרוב אל הדעת הוא שלא תהיה הכוונה במלת אלוף על השר והמושל אלא על המשפחה והשבט. כי הנה אחר שהזכיר בישראל (למעלה ל״ה:כ״ב) ויהיו בני יעקב שנים עשר בני לאה וגו׳ בני רחל וגו׳ ובני בלהה וג׳ ובני זלפה וגו׳, ואלה השנים עשר היו אח״כ למשפחות גדולות שנקראו בשם מטות ושבטים, יזכיר גם באדום שמות נשי עשו ושמות בני כל אחת ואחת; אבל מפני שקצת מבני עשו נפרדו לכמה משפחות ושבטים, יזכיר ג״כ (פסוק ט״ו עד י״ח) שמות אלופי בני עשו, כלומר שמות המשפחות שהיו באדום כמו השבטים בישראל – אלא שבאדום נקראו בשם אלוף, והמלה נגזרת מן אֶלֶף (כדעת בושארט וגיזניוס, אלא שלדעתם האלוף הוא שר האלף ונשיא המשפחה), ובלשון הקדש מצאנו (שופטים ו׳:ט״ו) הנה אלפי הדל במנשה, והכוונה משפחתי ובית אבי. והנה מליצת אלופי בני עשו ענינה כמליצת מטות בני ישראל (במדבר ל״ו:ט׳), וכמו שמטה יוסף נחלק למטה אפרים ומטה מנשה, ככה זרע אליפז נחלק לשבעה אלופים, ומשפחת רעואל נפרדה לארבעה אלופים, ורק שלשת בני אהליבמה נשארו שמותם על צאצאיהם אלוף יעוש, אלוף יעלם, אלוף קרח, כמו שנשארו שמות בני יעקב על מטותם, וחתם ואמר (פסוק י״ט) אלה בני עשו ואלה אלופיהם הוא אדום, כלומר אלה הם תולדות עשו, ואלה הם שמות השבטים והאלופים שעמדו מהם, קצתם נקראו על שם בני עשו עצמם, כי צאצאי כל אחד מהם נשארו דבקים ואגודים יחדיו, וקצתם נקראו על שם בני בניו, כי נפלגו למשפחות שונות, וקבוץ כל המשפחות האלה הוא הנקרא אדום, כלומר אומת אדום כוללת כל השבטים האלה. ואח״כ הזכיר שמות בני שעיר החורי ובני בניו והודיע כי הבנים לבדם נקראו אלופים, ולא בני הבנים, גם נ״ל כי כמו שבלשון הקודש קראו אֶלֶף לחֵלק מן השבט, כן גם בלשון בני שעיר היה האלוף נחלק לאלפים, וזה טעם (פסוק ל׳) אלה אלופי החורי לאלֻפיהם, חסר וי״ו, והכוונה לומר לְאַלְפֵיהֶם, והנה משפחות אדום ואלופיו (בזמן מן הזמנים) הסכימו כלם או רובם להעמיד עליהם מלך, ומשה הזכיר שמות המלכים ההם עד אותו שהיה בימיו, ואח״כ חוזר ומזכיר (פסוק מ׳) שמות אלופי עשו, ואינם הנזכרים למעלה, שהיו כלולים במלכות אדום, אבל הם שמות משפחות חדשות (חוץ מקנז ותימן), שנפרדו מממלכת אדום, ונקראו אלופי אדום. ובימי משה היו אלופי אדום (שמות ט״ו:ט״ו) והם אלה, והיה ג״כ מלך אדום, ובעל ד״ה טעה וחשב כי האלופים האלה קמו אחרי המלכים (וימת הדד, ויהיו אלופי אדום {דברי הימים א א׳:נ״א}). וכאן ראוי להתבונן במליצת למקומותם בשמותם {פסוק מ׳}, שהיא מליצה קשה מאד (ואלה שמות בשמותם) ולא ראיתי מי שהתעורר על זה אלא בעל בוצר עוללות הי״ו, והוא פירש שהיו מושלים בשם עצמם ולא בשם מלך אדום; אך נ״ל שאיננו מדרך לשון הקדש לומר על ההוראה הזאת מושלים בשמותם, מלבד כי כאן לא נזכר לשון ממשלה, ופירושו מיוסד על דעת האומרים כי אלוף ענינו משל, ואין כן דעתי. ולדעתי למקומותם בשמותם הכוונה בו שהמקומות נקראו על שם האלופים, כמו שמצאנו (פסוק ל״ד) מארץ התימני, על שם אלוף תימן, וכיוצא בזה בישראל אומרים ארץ יהודה, ארץ אפרים, הארצות על שם השבטים. ומלת למשפחותם ענינה (כמו בשאר מקומות) שהאלופים נחלקו למשפחות שונות, וכמה משפחות קטנות היו נכללות במשפחה גדולה הנקראת אלוף, והנה מלת אלוף בלשון שעיר החורי (ומן החורי קבלו אותה בני עשו) היא נגזרת מן אֶלֶף, וענינה משפחה ושבט, אבל בלשון הקודש היא שם התאר נגזר מן הפעַל אָלַף וענינו מכיר, מְיֻדָע ואוהב ואמרו אלופי ומֻידעי (תהלים נ״ה:י״ד) כמו שאמרו ולנעמי מודע לאישה (רות ב׳:א׳), איש מאת מַכָּרו (מלכים ב י״ב, ו׳ וח׳). וכן אל תאמינו ברֵעַ אל תבטחו באלוף (מיכה ז׳:ה׳) ענינו אוהב ומכיר, וכן העוזבת אלוף נעוריה (משלי ב׳:ט״ז), וכן ונרגן מפריד אלוף (שם ט״ז:כ״ח), וכן ושונה בדבר מפריד אלוף (שם י״ז:ט׳), ואח״כ אמרו כבש אלוף (ירמיהו י״א:י״ט), והוא (כדעת בושארט) תאר לכבש בייתי היודע קונהו ואוהב אותו ומלומד ללחוך בגדו, וכן הוא בלשון ערבי. אבל אלופי יהודה שבזכריה י״ב:ה׳,ו׳ אין לברר פירושם, כי המקראות ההם סתומים מלבד שהם כתובים בלא וי״ו; וכן והיה כאלוף ביהודה (שם ט׳:ז׳) הוא סתום וחתום, וגם הוא חסר וי״ו. לא נשאר רק פסוק א׳ בירמיה {י״ג:כ״א}, ואת לִמַדְתְּ אותם עליך אלופים לראש, שנראה כמסייע למה שחשבו עד היום במלת אלוף, וגם אני לא היה עולה בדעתי לפרש מה שפירשתי כאן בענין אלופי אדום, לולא שכבר זה כ״ו שנים בפירושי לירמיה נטיתי בפירוש הכתוב ההוא מפירוש המפרשים. עיין מה שכתבתי בירמיה י״ג:כ׳ וכ״א. אחרי כָתְבִי כל זה מצאתי כי רש״י ז״ל כתב כאן – אלה אלופי בני עשו ראשי משפחות. נראה שהיתה דעתו כדעתי, אלא שלא הוסיף לבאר כי המשפחות אח״כ {נקראו} על שם אבותם, כמו שמטות ישראל נקראו על שם ראובן ושמעון ושאר בני יעקב. אבל הרא״ם לא רצה להבין דברי רש״י כמשמעם, כי ראה שהם מתנגדים לדברי רז״ל {סנהדרין צ״ט:} שאמרו כל אלוף מלכותא בלא תגא, ופירש ראשי משפחות, שרים ונשיאים כל אחת על משפחה אחת, ונ״ל שאם היתה כוונת רש״י לפרש כן, היה מביא סיוע מן התרגום ומן התלמוד, אבל אם היתה כוונתו כפרושי, ונגד התרגום והתלמוד, בחכמה קיצר לשונו, וגלה דעתו ברמז קל. ולמטה פסוק מ׳ פירש וכתב – והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם. אח״כ מצאתי כי גם ק׳ ב׳ מיכעליס אמר כי האלופים הם המשפחות. ובענין מליצת ואלה שמות... בשמותם, מצאתי כי עוד במקום אחד היא כתובה בתורה (ולא בשום מקום אחר בתנ״ך), והוא בבני ישמעאל (כ״ה:י״ג) ואלה שמות בני ישמעאל בשמותם לתולדותם, וכאן פירשו רש״י ואחרים שהשמות מסודרים כסדר שנולדו הבנים, ויהיה דקדוק המלות כאלו כתוב ואלה שמות בני ישמעאל בהזכרת שמותם על סדר תולדותם; אלא שלפי זה יותר היה ראוי שיאמר כתולדותם בכ״ף, כמו (שמות כ״ח:י׳) ששה משמותם על האבן האחת... כתולדותם, והנכון שהכוונה לומר שהשמות האלה הם השמות שנשארו לתולדותם, שהמשפחות שיצאו מהם נקראו על שם אבותם משפחת נביות, משפחת קדר, משפחת דומה וזולתן (ט׳ מרחשון תרי״ט).
אלוף מגדיאל אלוף עירם. בפי׳ רש״י מגדיאל זה רומי, וכן נמשך המנהג אצל הפייטנים לכנות רומי בשם מגדיאל, וכל ימי הייתי מצטער מנין זה להם ועלה בלבי ספק שמא התחלף להם עירם במגדיאל, ויותר נכון לפרש עירם על רומי כי כן היתה נקראת עירUrbs ועליה פירשו רבותיני ה׳ בעיר צלמם תבזה, מידיעתם הברורה וזוהי ששנינו בד׳ י״ז דמעילה, אני ראיתיה בעיר, כלומר ברומי, וכן היתה נקראת בכל העולם עיר סתם (כשם שירושלם נקראת עיר סתם, כמ״ש ולא אבוא בעיר, ודרשו רבותינו לא אבוא בירושלם של מעלה וכו׳) זה כנגד זה, וכן מדינה, העיר הקדושה לישמעאלים ענינה בלשונם עיר או מדינה סתם (עיין שבילי עולם אזיא -.2.33) עד שמצאתי הון יקר בפרקי רבי אליעזר הקדמון בלי ספק שאמרו שם אלוף עירם, זו רומי ומגדיאל לא נזכר ולא עלה על לב.1
אלה אלופי אדום – זוהי חתימת רשימת השבטים, בעוד אשר
הוא עשו אבי אדום – מהווה את החתימה לסיפור תולדות עשו.
(סיום)
יעקב ועשו התפייסו, כאחים. ביחד הם קברו את אביהם, ובזה נסתיימו תולדות יצחק. הגיע איפוא תורן של תולדות יעקב ועשו, וגם תולדותיו של עשו, מן הדין שיבואו באופן מפורט יותר מאשר תולדות ישמעאל שבפרק כה, שהרי בן רבקה הגבירה הוא, ולא בן אמה כמו הלה, וזהו תוכנו של פרקנו. בפסוקים א׳-ה׳ מסופר על משפחתו הקרובה של עשו, ואילו בפסוקים ו׳-ח׳ — על יציאתו של עשו מארץ כנען להר שעיר.
לזה מתקשרת באופן הגיוני מסירת הנתונים על צאצאי עשו בתור אומה, כפי שהתפתחו בארץ שעיר — הפסוקים ט-יט. ומכיוון שבתור שכזאת הורישו את החורי, יושב הארץ המקורי (דבר שאמנם אינו מסופר כאן, אבל הוא מונח כידוע), הרי שהכתוב מונה בפסוקים כ׳-ל׳ את בניו של שבט זה, שבחלקו התמזג עם בני אדום, כדי לקשור לתיאור זה את הסיפור על התפתחותו של אדום לאומה מסודרת בעלת שלטון תקין, שמומחש במיוחד על ידי הזכרת שמותיהם של שמונה מלכים. והפרק מסיים במנייתם של השבטים שהיו בימי מלך אדום האחרון, אשר בוודאי חי בזמן כתיבתו של פרק זה, ״למשבתם בארץ אחזתם״.1
1. באשר לניתוח הביקורתי של פרק זה, הרי דעות המבקרים מתפלגות במדה רבה מאד. ראשון המבקרים בעלי השם שכופר באחידות הפרק הוא הופפלד. ברם, הקיצוני ביותר כאן הוא וולהאוזן, אשר לפיו רק הפסוקים ו׳-ח׳ ומ׳-מ״ג הם חלקים מקוריים של P, בעוד שאת רובו המכריע של הפרק לקח ״העורך״ ממקורות אחרים, אלא שסגנן אותו מחדש תוך חיקוי סגנון P, ואין הוא מוציא מכלל אפשרות שאכן נקלטו בו גם אי אלה חלקים מקוריים של P.
עוד הוא טוען שרק הפסוקים ל״א-ל״ט נשמרו ללא שינוי ממקורם — JE, ואין שני מקורות אלה תואמים, לא במגמתם ולא באופים. לכן מעיר קינן (65 .Einl. in Hexat. p) שאין התוצאה של ניתוחיו משביעה רצון ביותר, כי היה מקום לצפות לתיאורים מפורטים יותר על אודות אדום מן המצוי בפסוקים מ׳-מ״ג.
ואולי נדחתה שושלת עשו המקורית, כפי שהיתה ב־P, על ידי הפסוקים א׳-ה׳ וט־יט. אך קינן עצמו מעיר בע׳ 313, ש״מוזר הוא, במידה מסויימת, שה״עורך״ מתרחק מ־P בפרק זה, אחר שהיה קרוב ביותר למקור זה בפרק הקודם, ולא רק שמשלים דבריו על האדומים אלא גם מביא, באופן חלקי, אחרים במקומם. יש להניח שהיו לו ל״עורך״ נימוקים משלו לכך, אך אנו אין לנו אלא לנחש אותם״.
אך אנו נטיב לעשות, אם נבטל את נימוקיהם של המבקרים לפיצול הפרק למקורות שונים, מאשר לטרוח לדרוש את הנימוקים המדומים, שהביאו את ה״עורך״ להוצאתם של חלקים מן המקור והחלפתם באחרים. וכבר כתב דילמן לגבי זה: המבנה והסדר היפה של פרק זה מדברים בעד אחידותו. ועוד מצדנו, שאלה אשר מיחסים את הפסוק ח׳ ל־P ואת ט׳ למקור אחר, כלל לא שמו לב להקבלתם של שני פסוקים אלה לשני הפסוקים בראשית הפרק הבא. בפרק ל״ז:א׳ — ״וישב יעקב״ וגו׳, ובפסוק שאחריו — ״אלה תולדות יעקב״ וכן בפרקנו — ״וישב עשו״ וגו׳ (פסוק ח׳), ובפסוק שאחריו — ״ואלה תולדות עשו״.
זה וכגון זה כשלעצמו תובע להכיר בקשר שבין ל׳:ח׳ עם ט. הטענות העניניות, ובעיקר הסתירות המדומות, שנתנו למבקרים עילה ליחס חלקים שונים של הפרק למקורות שונים, כבר הוסרו עם ביאורנו בפנים, ובחלקם אין הן אלא הנחות שרירותיות, שאפילו מבקרים אומרים עליהן שאין הן מוכחות ומוכיחות מאומה. והרי הנחות כאלה היה צריך להוכיח תחילה, לפני שאפשר יהא להפריך אותן.
הוא עשו – הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו.1(מגילה י״א.)
1. לכאורה פשוט דדריש הלשון הוא – הוא הידוע ברשעו, וי״ל עוד ע״פ המבואר בב״ב ט״ו ב׳ שישמעאל עשה תשובה משום דכתיב בקבורת אברהם ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו, ומזה שחלק כבוד ליצחק לילך מקודם ש״מ שעשה תשובה, וא״כ בקבורת יצחק דכתיב לעיל (ל״ה כ״ט) ויקברו אותו עשו ויעקב, מבואר שגם אחר זמן רב נשאר ברשעתו, ושוב לא עשה עוד תשובה כל ימיו, וזהו הוא עשו הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו.
בראשית לו – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה, מקבילות במקרא בראשית לו, עולם המקרא בראשית לו, תורה שלמה בראשית לו – באדיבות משפחת המחבר, הרב מנחם מענדל כשר זצ"ל. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
This digital edition is dedicated in memory of our beloved parents: Samuel and Anna Ehrman z"l David and Ruth Weinman z"l by Suzan and Fred Ehrman
This targum, based on a single known manuscript (Neofiti 1) in the Vatican Library copied in 1504, is the only known complete text of the "Targum Yerushalmi" on the Torah. Previously known brief extracts related to this targum had long been known in manuscripts of what is referred to by scholars as the "fragment targums", which are cited in Jastrow's Dictionary under the rubric "YII" and appear in various editions of Miqraot Gedolot interspersed with Targum Pseudo Jonathan under the rubric "Targum Yerushalmi". Extensive manuscript pages of related material were also discovered in the Cairo Geniza in the 20th Century. This electronic text has been provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion. It was originally entered under the guidance of Prof. M. Sokoloff for the preparation of his A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic based on the multi-volume editio-princeps of Prof. A. Diez-Macho (1968ff.) and a photographic edition of the manuscript by Makor Press. Additional marginal or interlinear variants have been added by CAL staff based on the photographs.
This edition utilizes the text provided by the Comprehensive Aramaic Lexicon (CAL) project of the Hebrew Union College - Jewish Institute of Religion, which is based on E. Clarke et al., Pseudo-Jonathan to the Pentateuch: Text and Concordance (Ktav, 1984), with variants from the editio princeps as given in the Madrid Polyglot. The Clarke text is not a completely accurate transcription of the British Library manuscript, and it is being gradually corrected by the CAL project. Readers are urged to email corrections when errors are discovered.
