הוא קרב וכו׳. פירוש, דלא הוי למכתב ״קדש קדשים הוא״, דהא כתיב בסמוך (פסוק ו) ״כל זכר בכהנים יאכלנו וגו׳ קדש קדשים הוא״, אלא בא ללמד דאין תמורתו קריבה קדש. ובמסכת תמורה פרק קדשים (יח.) פריך למה לי קרא, דהא גמרא כל שבחטאת מיתה – באשם רועה, וכיון דהלכה למשה מסיני דחמש חטאות מתות (הוריות ו ע״ב), וחד מהם תמורת חטאת, ואם כן ממילא באשם רועה, ומתרץ, דקרא צריך להא דאם נתכפרו בעליו באחר, ואף על גב דסתמא לשם עולה קיימא, דהא אשם שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לעולה (תמורה סוף כג ע״ב), כיון דעדיין לא ניתק לרעייה, אם שחטו סתם – פסול. דכך ילפינן בסמוך (פסוק ה) ״אשם הוא״ עד שינתק לרעיה (רש״י שם), אם נשחט – פסול, ולהא מילתא אתיא קרא דתמורה שלו אינה קריבה, דהווה אמינא דתמורה שלו קריבה:

אשם הוא כו׳. פירוש, דלא צריך למכתב ״אשם הוא״, דבהדיא כתיב קרא (פסוקים א, ב) דהוא אשם. קרא ״כי קדש קדשים הוא״ דלעיל (פסוק א), ו״אשם הוא״ דכאן, שהמדרש קרוב לפשוטו, הביא רש״י המדרש, אבל יתורא ד״הוא״ דגבי ״כל זכר בבני אהרן יאכל אותה קדש קדשים הוא״ (ראו פסוק ו), דאינו קרוב המדרש לפשוטו, פירש רש״י (שם) ׳בתורת כהנים נדרש׳. וכך יש בתורת כהנים; ״כי קדש קדשים״ לרבות זבחי שלמי צבור שאינם נאכלים רק לזכרי כהונה, ״הוא״ למעט תודה ואיל נזיר, עד כאן. וכל זה אינו קרוב לפשוטו לאוקמי קרא למילתא אחריתי, ומכל מקום הפסוק מיותר, וקאמר (רש״י) ׳בתורת כהנים הוא נדרש׳:

שאינו חולק בעורות. פירוש, אף על גב דכבר מיעט הכתוב שמי שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר, הווה אמינא היינו טעמא כיון דלא חזי לאכילה אינו חולק בבשר, אבל עורות כיון דלא תליא באכילה, אף על גב דלא חזיא לעבודה – חולק בעורות, קא משמע לן כיון דאינו חולק בבשר אינו חולק בעורות, וכך איתא בפרק טבול יום (זבחים צח ע״ב) :

יכול לו לבדו. כך דרשו בתורת כהנים. ודברי תימה הן בתחלת הדעת, שאם כן למה כתב אצל מנחת מאפה תנור ומרחשת ״לכהן המקריב״ וכתב אצל מנחה בלולה וחריבה ״לכל בני אהרן וכו׳⁠ ⁠⁠״, והוי ליה לכלול כל המנחות ביחד לומר ׳כל מנחה מאפה תנור ועל מחבת ומרחשת וחריבה׳, כיון דדיניהם שוה ואין חילוק ביניהם. ועוד קשה, מנא להו לרז״ל (תו״כ כאן) למדרש קרא הכי, ולמה לא נפרש שיהיה ״מנחה בלולה״ (פסוק י) פירושו מנחת סולת (לעיל ב, א), ״וחריבה״ לכל הכהנים, ומנחת מאפה תנור ומרחשת ומחבת לכהן המקריב, ומי מכריח לעקור המקרא מפשטיה דקרא, ויש לומר, דדעת רז״ל דאין סברא לחלוק בין מנחת מאפה תנור ומרחשת למנחת סולת, לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת לכל הכהנים, ולפיכך אין לפרש המקרא כפשוטו כלל. כי מה שפירש הרמב״ן טעם לדבר, מפני כי מנחת מאפה תנור ומרחשת מנחת כהנים באפיה, ולכך אפייתן זכה לו, ואילו מנחת סולת וחריבה לא מנחת הכהן באפיה, ולפיכך מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת לכל הכהנים, טעם זה אין נראה לרז״ל לומר, מפני שלא מצאנו חיוב שיאפה הכהן המנחה, דאמרינן (מנחות ט.) מקמיצה ואילך מצות כהונה, ולא קודם לכן. ועוד, דלא הוי למימר קרא ״לכהן המקריב״ רק ׳לכהן העושה׳, ד״המקריב״ משמע המקטיר את הקומץ, לכך לא סבירא לרז״ל שיש חילוק בין מנחה למנחה:
ומה שכתב בקרא אצל מנחת מאפה תנור ״לכהן המקריב״, ואצל מנחת סולת ״לכל בני אהרן״, היינו מפני שיש לעלות על הדעת דמנחת סולת יהיה לכהן המקריב, מפני דמנחת סולת נקמצת קודם אפיה, ומיד רשאי לחלוק אותה כיון שכבר הקטיר הקומץ, ובודאי מיד חולקים אותה, אם הדין שחולקין בה – (ו)⁠איך יאפה הכהן דבר מועט שהגיע לחלקו, ולפיכך עולה על הדעת שאין חולקין בה, והכל למקריב. [אך] מנחת מאפה תנור, מסתבר שיהיה לכל הכהנים, כיון דנקמצת אחר האפיה (רש״י לעיל ב, א), וכבר נאפה, ויש לחלוק אותה לכל הכהנים בשוה, כיון ששוב אין צורך אפיה, לכך כתב אצל מנחת סולת רבותא, דאפילו הכי הוא לכל הכהנים, אף על גב דנאפה אחר הקמיצה. ואצל מנחת מאפה תנור גם כן רבותא, דאפילו הכי ״לכהן המקריב״ אף על גב דנאפה (אחר) [לפני] הקמיצה. והשתא קשיא קראי אהדדי שפיר, ומשני שפיר (וכו׳) ׳הא כיצד, לבית אב של אותו יום׳, כך מטים דברי הרמב״ם בפרק י׳ מהלכות [מעשה] קרבנות (הט״ו):
ולי יראה לומר, דודאי יש סברא שפיר דמנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת וחריבה לכל הכהנים, שהרי העיקר הוא מנחת סולת מפני שהיא מנחה ראשונה, והאומר ׳הרי עלי מנחה׳ סתם – מביא מנחת סולת (מנחות קד ע״ב), כמו שפירש רש״י בפרשת ויקרא (ב, א), ולפיכך סתם מנחה היא מנחת סולת. וכן מנחת חריבה שהיא מנחת חוטא, שבא חובה, היא עיקר גם כן, כיון שבאה חובה. וכל דבר שהוא עיקר אמרה תורה שיהיה לכל הכהנים בשוה, לפי שעיקר העבודה היא לכל הכהנים, לכך מה שהוא עיקר הקרבנות הוא לכל הכהנים. ומנחת מאפה תנור, מרחשת, ומחבת, שאינו סתם מנחה, אלא בא באקראי, אמרה התורה אצלו ״לכהן המקריב״ מאחר שהיא מנחה שאינה באה רק באקראי, שייך בו יותר ״לכהן המקריב״. ובשביל טעם זה כתב אצל מנחת סולת ״לכל בני אהרן״, ואצל מנחת מאפה תנור ״לכהן המקריב״:
ומפני כן לא היה לנו לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכל בני אהרן, ומנחת סולת לכהן המקריב, אלא כל אחד מה שכתב בו הכתוב, לכך למדו רז״ל יכול לכהן המקריב יהיה מנחת מאפה תנור, תלמוד לומר במנחת סולת ״לכל בני אהרן״, דכיון דכתב ״לכל בני אהרן״ בשביל שמנחת סולת סתם מנחה, אין סברא לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכהן המקריב דווקא, דסוף סוף דאף על גב דאינו סתם מנחה, כיון שהיא גם כן מנחה, אין לנו לומר שיהיה דווקא לכהן המקריב. וכן אין סברא לומר שיהיה מנחת סולת לכל בני אהרן, כיון דכתב אצל מנחת מאפה תנור ״לכהן המקריב״, אף על גב דשם מפני שאינו סתם מנחה לכך נתן הכתוב לכהן המקריב, סוף סוף כיון דחזינן דקודם הכהן המקריב מפני שהוא מקריב הקרבן, אין להשוותו שיהיה בשוה לכל הכהנים, ולפיכך צריך לומר דהוא לבית אב של אותו יום, דהשתא יתורץ הכל, דאותו בית אב הוא לגמרי כמו כהן המקריב, כיון שעליו מוטל העבודה באותו יום, ושאר הכהנים שאינם באותו בית אב, כאילו אינם לגמרי, שהרי הם מסולקים מן הכל. והכל ניחא, שכיון שהכל יתוקן שפיר כאשר יהיה לבית אב של אותו יום, למה לא יהיה כך:
ומכל מקום כתב לך הכתוב אצל מנחת מאפה תנור ״לכהן המקריב״, ואצל מנחת סולת ״לכל בני אהרן״, אף על גב דכולם שוים, שדרך הכתוב לכתוב בפירוש בקרא דבר שהוא יותר פשוט, ומרבה ברבוי הדרשא מלתא דלא הוי פשוט כל כך, כמו שאנו אומרים בכל מקום ׳יכול דבר פלוני בלבד וכו״, ומרבה ׳כל דבר כו״, והכי נמי כתב לך בפירוש מילתא דהוא פשוט טפי אצל מנחת מאפה תנור – ״לכהן המקריב״, ואצל מנחת סולת ״לכל בני אהרן״, ומדרשא מרבינן דכולם שוים, ואין חילוק ביניהם:
אמנם אשר נראה לי, דכי כתיב קרא ״לכהן המקריב״ אצל מנחת מאפה תנור, [וכתיב] ״לכל בני אהרן״ אצל מנחת סולת, היינו בלא קביעות משמרות שהיו בימי דוד (תענית כז.), שלא נקבעו המשמרות, לכך כל מידי דהוא שכיח, כמו מנחת סולת או שהוא מנחת חובה, הוא לכל הכהנים, ודבר שהוא באקראי, כמו מנחת מאפה תנור, לכהן המקריב דווקא. אבל כשנקבעו המשמרות, עד שמוטל העבודה על בית אב של אותו יום שמחוייבים להקריב, ליכא למימר כך. וכך פירושו; שאין לומר שראוי לגמרי שתהיה המנחה למקריב אותו בלבד, דהא כתיב ״כל מנחה בלולה וחריבה תהיה לכל בני אהרן״, ואף על גב דטעמא הוי שם משום שהיא שכיח וקבוע, וכל דבר שהוא קבוע ראוי שיהא לכל הכהנים, שהכל סומכין על זה, מכל מקום אין שיעור לדבר, ואינו דבר מוגבל, רק שהיא יותר בלתי שכיח, מכל מקום מנחה מאפה תנור שכיח קצת גם כן, ויש זכות בה לכל הכהנים. וכן אין לומר גבי מנחה בלולה וחריבה שראוי לגמרי שתהיה לכל הכהנים, דהא מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, אף על גב דשם טעמא משום שהוא בלתי שכיח הוא ראוי לכהן המקריב, מכל מקום אין שיעור מוגבל לזה גם כן שנאמר שהיא שכיח לגמרי, רק שהיא יותר שכיח. ובודאי קודם שהוקבעו המשמרות אי אפשר לתקן, לכך מנחת מאפה תנור והדומים לה – ראוים יותר לכהן המקריב, ולא חיישינן לשאר כהנים, אף על גב שיש להם קצת זכיה בהם. ומנחת בלולה וחריבה לכל הכהנים, אף על גב דיש בה זכות יותר לכהן העובד, דאי אפשר בענין אחר. מכל מקום כיון שאין לדבר זה שעור מוגבל, רק שנאמר כי מנחה מאפה תנור אינה כל כך תמידית ושכיח, ראוי לתקן. הא כיצד לתקן שיהיה מתוקן לגמרי, כשהוקבעו המשמרות – שיהיה לכהנים של בית של אותו היום. והשתא מנחת מאפה תנור, אף על גב שראויה שתהיה לכהן המקריב, יש לחלקה לכל בית אב, מפני שהכהנים של בית כיון שהעבודה מוטלת עליהם, כאילו הם ״המקריב״ נחשבים, ומנחה בלולה וחריבה לא תנתן לכהנים שאינם של בית אב, כיון דמסולקין מן העבודה, כאילו אינם לגמרי, ולא שייכי לחלק. והשתא הפירוש הוא כפשוטו:
והא דלא דרשינן לעיל גבי חטאת גם כן דכתיב (לעיל ו, יט) ״הכהן המחטא״, יכול כהן המחטא דוקא, תלמוד לומר ״כל זכר בבני אהרן וגו׳⁠ ⁠⁠״, הא כיצד, הראוי לעבוד, דהיינו לבית אב של אותה משמר, דזה אינו, כיון דכתיב (שם) ״כל זכר בכהנים יאכלנה״, ולא כתיב ׳יחלקנה׳, פירושו הראוי לאכילה יאכלנה, לאפוקי טמא בשעת זריקת דמים כדלעיל. והכא ליכא למידרש ״לכהן המקריב״ הראוי להקרבה שאינו טמא, והא דכתיב ״לכל בני אהרן״ אותם שאינם טמאים, דאם כן קשה למה כתב גבי מנחת סולת וחריבה ״לכל בני אהרן״, ואצל מאפה תנור ומחבת ״לכהן המקריב״, ולא כתב שניהם במנחת סולת וחריבה, או שניהם במנחת מאפה תנור ומחבת. אבל אם נפרש דהא דכתיב ״לכהן המקריב״ דהיינו בית אב המקריבים, ולא לשאר המשמר, ו״לכל בני אהרן״ בית אב שמקריבים, אתא שפיר כדלעיל. ועוד, דלהא לא צריך, דיש למילף מחטאת (רש״י לעיל ו, יט) דאין חולק היכי שהיה טמא בשעת זריקה. ואם תאמר, אם כן לא לכתוב קרא רק ׳כל מנחה לכהן המקריב תהיה׳, וממילא נלמד ד״לכהן המקריב״ הוא לבית אב כמו גבי חטאת, ולמה הוצרך לחלק בין מנחה למנחה, ויש לומר, דודאי בעי קרא ״לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״, לומר שאין חולקים מנחה כנגד מנחה, לכך קאמר ״לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״ כדאיתא בתורת כהנים (כאן) ובפרק שני דקדושין (נג.), והשתא הייתי אומר דהדין הוא לגמרי איש כאחיו, ואין חולקים בית אב, לכך הוצרך למכתב ״לכהן המקריב״ לומר דהוא למקריב: