קח את אהרן [פרשה זו] כו׳. שהיה תחלת הקמת המשכן בכ״ג באדר, וכל יום ויום היה מפרקו עד ראש חודש ניסן, שהוא היה יום ח׳ למלואים (רש״י להלן ט, א), ובו ביום הקימו ולא פרקו (רש״י במדבר ז, א). והא דכתיב (ראו פסוק לה) ״ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים ולילה״, אף על גב דהיה מפורק (קושית הראב״ע שמות מ, ב), כיון דהיה עומד יום ולילה, נקרא זה ״ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים״, דלא בעי שבעת ימים בלי הפסק כלל, כמו שכתוב (שמות כט, לז) ״שבעת ימים תכפר על המזבח״ בפרשת תצוה, וכי שבעת ימים רצופים היה מכפר על המזבח, אלא כל יום ויום היה מכפר על המזבח, הכי נמי מה שכתוב ״ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים״, כלומר כל יום וכל לילה מז׳ ימים ומז׳ לילות היה יושב פתח אהל מועד, כי לא היה משה מפרק המשכן אלא בבקר, דהרי ביום היה מקריב הקרבנות, ובלילה היה מדליק הנרות, נמצא כי לא היה מפרקו אלא למחרת. נמצא כי ז׳ ימים היו יושבים פתח אהל מועד יומם ולילה:
ויש מבעלי הפשט מקשים על דברי חכמים (שבת פז ע״ב), שאם יום שמיני למלואים היה בראש חודש, למה לא הזכיר ׳מלבד עולת החודש׳ כמו שמזכיר ״מלבד עולת הבקר״ (להלן ט, יז). ותואנה הם מבקשים, כי לא יתכן להזכיר ׳מלבד עולת החודש׳, דגם ״מלבד עולת הבקר״ לא היה מזכיר רק משום דהנך קרבנות הם שייכים לקרבנות שמיני, מזכיר הכתוב לומר ״מלבד עולת הבקר״ אשר הקריב כבר קודם – והקריב אחר כך קרבנות היום (רש״י שם), דקרבנות עולת הבקר הוא הכשר לקרבנות היום, דעולת תמיד קודמת להם. אבל קרבן מוסף של ראש חודש לא היה קודם, ואינם שייכים כלל לקרבן היום. לכך לא נזכר בו ׳מלבד עולת החדש׳, דפירוש ״מלבד עולת הבקר״ כאילו אמר כי קרבנות אלו עשה מלבד עולת הבקר שעשה גם כן לצורך קרבנות היום, דאחר שקרבנות האלו צריכין לעולת הבקר – מזכיר אותו הכתוב, אבל עולת החודש אינם שייכים לקרבנות היום. ובכל מקום שכתב בפרשת פנחס ״מלבד עולת התמיד״ פירושו כך, שהוא שייך גם כן לקרבנות היום. ובמוסף ראש השנה דכתיב (ראו במדבר כט, ו) ״מלבד עולת חודש ומלבד עולת התמיד״, מפני כי מוספי ראש השנה קרבים אחר מוספי ראש חודש ועולת התמיד:
ועוד, דאין דרך הכתוב להזכיר ״מלבד״ רק כשהענין מדבר ממנו, כגון בפרשת פנחס נאמר בראש השנה (במדבר כט, א) ״באחד לחודש״, הרי הכתוב הזכיר ראש חודש, דהוא באחד לחודש, כיון דהזכיר ראש חודש נאמר (ראו שם שם ו) ״מלבד עולת החודש ומלבד עולת התמיד״. וכן במוסף יום הכפורים, מפני שהזכיר יום הכפורים (שם שם ז), אמר (שם שם יא) ״מלבד חטאת הכפורים״. וכן בפרשת שמיני נאמר (להלן ט, יז) ״מלבד עולת הבקר״, דכיון דהזכיר (שם שם א) ״יום השמיני״, ואין יום בלא עולת הבקר, אמר ״מלבד עולת הבקר״, דהווה אמינא שקרבנות אלו הם עולים גם כן במקום שאר קרבנות, והווה אמינא [מ]⁠דכתיב (במדבר כט, א) ״באחד לחדש״, קרבן מוסף ראש השנה עולה במקום מוספי ראש חודש ועולת התמיד, דהוי כאילו כתיב באחד לחודש שיש בו קרבן מוסף ראש חודש יש להביא קרבן זה במקומו, לכך הוצרך למכתב (שם שם ו) ״מלבד עולת החודש ועולת התמיד״, וכן ביום הכפורים, וכן ביום השמיני, דהווה אמינא דקרבנות עולים במקום קרבן היום, שהוא עולת התמיד. אבל כאן, איך יאמר ׳מלבד עולת החודש׳, וכל הענין לא הזכיר ראש חודש כלל, ואיך יעלה על הדעת שקרבן זה עולה במקום ראש חודש, אין צריך הכתוב לומר ״מלבד עולת החודש״, כיון דלא הוזכר בענין, וזה פשוט ונכון. והשתא, אפילו אם נאמר שמוסף ראש חודש קרב קודם מפני שהוא קרבן דורות, לא הזכיר של ראש חודש:
ומה שכתב רש״י שפרשה זו נאמרה קודם שבעת ימי המלואים, לפי שאין מוקדם ומאוחר, ומשמע מדבריו כי פרשת ויקרא ופרשת צו נאמרו אחר שהוקם המשכן. וכתב הרמב״ן עליו, ולמה נהפוך דברי אלקים חיים. ולפי פירוש הרמב״ן, נצטווה בהקמת המשכן בכ״ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד בעמדו, מיד קרא לו השם יתברך וצוה על מעשה קרבנות – כל הפרשיות האלו עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה הקרבנות קודם שיקריב, ואחר כך אמר לו ״קח את אהרן וגו׳⁠ ⁠⁠״, כל אלו דברי הרמב״ן. ודברים אלו אינם לפי תורת כהנים, כי שנינו (תו״כ להלן ט, א) ״ויהי ביום [השמיני]״, יום שמיני לקדושת אהרן ובניו, או יכול שמיני בחודש, כשהוא אומר ״ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן״ (שמות מ, יז) מלמד כי בראש חודש הוקם המשכן. יכול הוקם המשכן ושרתה שכינה בשמיני [בחודש], תלמוד לומר ״וביום הקים המשכן כיסה הענן״ (במדבר ט, טו), מלמד שביום שהוקם המשכן בו ביום שרתה שכינה על ידי מעשה אהרן, שכל מעשה שבעת ימי המלואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה, עד שבא אהרן ושימש בבגדי כהונה גדולה ושרתה השכינה על ידו, שנאמר (ראו להלן ט, ד) ״כי היום נראה ה׳ אליכם״. הרי לך בהדיא כי סבירא לרז״ל כי בראש חודש כיסה הענן למשכן, לא בכ״ג [אדר] כמו שרוצה הרמב״ן. ואם כן, פרשת ויקרא נאמר בראש חודש, כי לא כיסה הענן המשכן עד ראש חודש ניסן, וכתיב (שמות מ, לד) ״ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, ״ויקרא וגו׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל א, א)br>:>ומה שהקשה למה נהפוך דברי אלקים חיים, אומר אני שאין דבר מהופך, והוא כסדר, מפני שהתורה רוצה לסמוך פרשת שבעת ימי המלואים ופרשת ״ויהי ביום השמיני״ (להלן ט, א) יחד, שהרי פרשת שבעת ימי המלואים היה הכשר ותקון של יום השמיני, לכך נכתבה פרשה זאת ״קח את אהרן״ כאן, לפני פרשת ״ויהי ביום השמיני״. ואין להקדים פרשת שבעת ימי המלואים ופרשת ״ויהי ביום השמיני״ הכל קודם, שלא יהיה כסדר, כי פרשת ויקרא נאמרה קודם מיתת שני בני אהרן, כי מיד ששרתה השכינה בו, כדכתיב (שמות מ, לד) ״וכבוד ה׳ מלא את המשכן״, והוא ביום הקמתו, ושרתה השכינה בו, אז מיד קרא למשה ונאמר לו פרשת ויקרא. ואין רוצה להפסיק בין ״וירא כבוד ה׳ אל כל העם״ (להלן ט, כג) לכתוב פרשת ויקרא, ואחר כך ״ויקחו שני בני אהרן״ (ראו להלן י, א), לפי שגם מיתת בני אהרן – קדושת המשכן [היא], כדכתיב (להלן י, ג) ״בקרובי אקדש״, וכמו שפירש רש״י (שם) ׳יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו כו״, ואם כן כל הפרשיות הם כסדר:

קחנו בדברים. דלא שייך לקיחה באדם, לפי שאינו נכנס לרשות הלוקח, כי הוא הולך ברצון שלו, ומאחר שהוא הולך ברצון שלו לא שייך בו לקיחה, ולכך פירשו (תו״כ כאן) ׳קחנו בדברים׳, דהשתא הוא לוקח את דעתו ורצונו, וכאילו היה דעתו ברשותו:

דברים שתראו כו׳. דאם לא כן, למה היה אומר ״זה הדבר״:

לא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו. ותירץ הרמב״ן, מפני שנאמר במזבח (שמות מ, י) ״והיה המזבח קדש קדשים״, מזה למדנו שצריך קידוש והזאה יתירה משאר כלים. ונראה לי, מפני שלא היה המזבח כשאר כלים דמשכן, לפי שהיה ממלא את חללו עפר (רש״י שמות כ, כא), והמשיחה לא היתה רק לנחושת לבד, אבל מה שהיה ממלאים חללו עפר – לא היה לזה משיחה, לכך היה מזה על המזבח במקום שהיו שם מקריבים, אחר שהיה מלא מן העפר. ומשיחה היה צריך, לפי שלא היה גרע משאר כלים, נמצא כי הזאה היתה על גביו במקום שהיה מלא אדמה, ולא שייך שם משיחה, כי המשיחה לא היה רק לכלי בעצמו. ומה שהיה מזה שבע פעמים (ו)⁠עליו – הוא משיחתו:
אי נמי, מדכתיב (שמות כט, לו) ״וחיטאת על המזבח״, וחטוי זה הוא על ידי הזאה, כמו שנקרא ״מי חטאת״ (במדבר ח, ז) שמזין על טמאי מתים (רש״י שם), והכי נמי היה מזה עליו משמן המשחה. וכן מוכח, דאי כפירוש רש״י (שמות כט, לו) שפירש ״וחיטאת״ הוא מתנת דמים, וכי יתן דמים ואחר כך ימשח אותו בשמן המשחה, אלא פירוש ״וחיטאת״ הוא זריקת שמן המשחה, ואחר כך משחו, כדכתיב כאן ״ויז על המזבח וימשח אותו״, וזה נראה לי פשוט: