×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃
This is the law of the trespass offering. It is most holy.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימה
[א]
ראה לעיל פ״ו אות יז.
וזאת תורת האשם, זאת תורת העולה (ויקרא ו׳:ב׳) וזאת תורת המנחה (ויקרא ו׳:ז׳) זאת תורת החטאת (ויקרא ו׳:י״ח) וזאת תורת האשם וזאת תורת זבח השלמים (ויקרא ז׳:י״א), ומה בין אילו לאילו שאילו יתרות אות אחת ואילו חסרות אות אחת וכו׳, וזאת תורת האשם, כך אמר להם הקב״ה לישראל, בניי אני הוא שאמרתי לכם, אין חפצי אלא ברכה ומי שאין בו עבירה, חזרתי בי בדבריי אפילו יעשה אדם מאה עבירות זו למעלה מזו, ויחזור ויעשה תשובה, וישפיל את עצמו לארץ ויראה את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, ויראה את עצמו כאילו חייב באשם תלוי בכל יום, הריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה וכו׳. (תנא דבי אליהו רבה עמ׳ 38)
[ב]
בתענית כז: ומגילה לא: אמר אברהם רבש״ע שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה וכו׳ בזמן שאין ביהמ״ק קיים מה תהא עליהם, אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם. (מובא בתו״ש לך-לך פט״ו אות קא). ובטור או״ח סי׳ מח: כל זמן שעוסקין בהן מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני. וע׳ רא״ש ד״ה פ״ד סי׳ י״ד: מקראות של מוסף שהן במקום הקרבנות כדכתיב ונשלמה פרים שפתינו שהראה הקב״ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כשיתבטלו הקרבנות שיהיו ישראל יוצאין בהזכרתן, ע״כ ובטור שם סי׳ א׳: וטוב לומר וכו׳ ופרשת הקרבנות וכו׳ טוב יותר לאומרה ביום שהם במקום הקרבת הקרבן שזמנו ביום, ובב״י שם ציין לדרש שלפנינו כמקור לדברי הטור.
– רש״י מנחות שם בד״ה מאי דכתיב, מבאר דילפינן לה מדכתיב תורה ולא כתיב חוקה, ובפרישה שם ס״ק ט״ז מביא בשם פירש״י מדכתיב וזאת והול״ל ותורת האשם ואיננו ברש״י שלפנינו. וכן מפרש הלבוש שם, וע׳ באליהו רבה ס״ק ט, ובברכ״י ס״ק יא. וברבינו גרשום: מאי דכתיב זאת תורת החטאת, הרי כבר נאמר זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם וגו׳ (לקמן פס׳ לז). בתורת החטאת. בסדר עבודת החטאת. וראה בפהמ״ש כאן דראוי להתעסק בדברי הקרבנות ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזמן הזה כמו שאומרים רוב בני האדם. וכ״כ רבינו בחיי דלא די באמירת הקרבנות בלבד, אלא צריך להתבונן בדיני הקרבנות ולהשתדל על ידי זה יותר בקיום המצוות. מובא במג״א ס״א סק״ז וע׳ בהקדמת המחברים לאסיפת זקנים קדשים שהאריכו בענין זה.
וזאת תורת האשם, אמר ר׳ יצחק מאי דכתיב (ויקרא ו׳:י״ח) זאת תורת החטאת. וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. (מנחות קי.)
[ג]
זבחים מח. וראה לעיל פ״ה אות קמו וקסט. וצרף לכאן. ובבעל-הטורים: ה׳ פעמים כתוב אשם בפרשה כנגד ה׳ אשמות ודאים.
וזאת תורת האשם, ת״ר ואם נפש (ויקרא ה׳:י״ז). (באשם תלוי כתיב ולעיל מיניה באשם מעילות קמיירי בויקרא) לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, דברי ר׳ עקיבא, וחכמים פוטרים. לימא בהא קמיפליגי דר׳ עקיבא סבר למדין עליון (מעילות) מתחתון (אשם תלוי) ורבנן סברי אין למדין עליון מתחתון, אמר רב פפא דכולי עלמא למדין עליון מתחתון וכו׳ ורבנן סברי תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים (בעליון כתיב כסף שקלים (ויקרא ה׳:ט״ו) והקישא לתחתון מעליון הוא דאתי) וכו׳. ור׳ עקיבא אשם בכסף שקלים מנא ליה. נפקא ליה מזאת תורת האשם, תורה אחת לכל האשמות לאשם דבכסף שקלים. ורבנן אע״ג דכתיב זאת תורת האשם איצטריך למכתב ואם נפש וי״ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון, ואי מזאת תורת האשם הוי אמינא כי אמינא תורה אחת לכל אשמות, הני מילי בשאר אשמות ודאין, אבל אשם תלוי כיון דעל ספק חלב קאתי, אימא לא יהא ספיקו חמור מודאו, מה ודאו חטאת בת דנקא, אף ספיקו אשם בר דנקא, אהכי כתב רחמנא ואם נפש, וי״ו מוסיף על ענין ראשון. הניחא למאן דדריש זאת תורת האשם (בשמעתא קמייתא דמנחות וזאת תורת המנחה (ויקרא ו׳:ז׳) תורה אחת לכל המנחות) אלא למאן דלא דריש זאת תורת האשם מאי איכא למימר, יליף בערכך בערכך (ויקרא ה׳:י״ח) מאשם מעילה (אשם תלוי מאשם מעילות) וכו׳. (כריתות כב:)
(א-ב) [ד]
ילקו״ש ולק״ט כאן. וראה לעיל פ״ו אות קסג שלמדו דין זה מפסוק אחר, ומש״כ בביאור שם.
– ברש״י לעיל פ״א פס׳ ה׳ דזריקה היינו למטה, דעומד למטה וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא. ועי׳ תוספות העזרה כאן שמבאר דזריקה למטה וזריקת שתים שהן ארבע הם שני ענינים, שהרי בחטאת ג״כ כתוב סביב, ודמה ניתן למעלה, ומדכתיב זריקה ילפינן הכא דניתן למטה. וראה להלן אות ה*.
– הרמב״ם בסהמ״צ עשה סה מונה מצות עשה שיהיה מעשה קרבן אשם על התאר הנזכר באומרו וזאת תורת האשם וביאר הכתוב היאך יקרב ומה ישרף ממנו ומה יאכל ממנו. וכ״כ בהל׳ מעה״ק פ״ט ה״א: מצות עשה לעשות כל האשמות כמצותן האמורה בתורה, ובסמ״ג עשין סה והחינוך מצוה קמו מנו ג״כ עשה זו. והרמב״ן בהשגות לשורש יב אינו מונה מצוה זו וס״ל שנכללת במצות חיוב הבאת אשם.
תורת האשם... ואת דמו יזרק, תורת האשם תורה אחת לכל אשמות שיהא דמם ניתן למטה, וכי מאין באת (מאיזו סברא היה משמע שדמה טעון על קרנות המזבח – ר״ש) מכלל שנאמר, כי כחטאת האשם הוא לכהן (ויקרא י״ד:י״ג) (גבי מצורע) מה חטאת דמה ניתן למעלה אף אשם יהיה דמו ניתן למעלה ת״ל (קדש קדשים הוא) ואת דמו יזרק לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמם ניתן למטה. (תו״כ)
[דִּבּוּרָא דְצַו פָּרָשָׁה ד]
[א]
״זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם״ – לְבֵית הָעוֹלָמִין.
״זֹאת״ – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בַּבָּמָה.
״תּוֹרַת הָאָשָׁם״ – תּוֹרָה אַחַת לְכָל הָאֲשָׁמוֹת, שֶׁיְּהֵא דָּמָן נִתַּן לְמַטָּן.
[ב]
וְכִי מְנַיִן בָּא?
מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״ (ויקרא י״ד:י״ג), מַה חַטָּאת דָּמָהּ נִתַּן לְמַעְלָן, אַף אָשָׁם יְהֵא דָמוֹ נִתַּן לְמַעְלָן!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים... וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק״, (ויקרא ז׳:ב׳)
לְרַבּוֹת כָּל הָאֲשָׁמוֹת וַאֲשַׁם מְצֹרָע, שֶׁיְּהֵא דָּמָן נִתַּן לְמַטָּן.
וּמְנַיִן לְדַם הָאָשָׁם שֶׁנִּתְעָרַב בְּדַם שְׁלָמִים, יִזְרֹק?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים... וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק״, (ויקרא ז׳:ב׳)
יָכֹל אֲפִלּוּ נִתְעָרְבוּ חַיִּים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הֵם״.
מַה יַּעֲשֶׂה לָהֶם?
יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא כִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְכִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרַב בִּשְׁלָמִים, שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַּצָּפוֹן.
זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מַשֶּׁהוּא וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מַשֶּׁהוּא.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא שְׁלָמִים טְעוּנִים תְּנוּפָה, וְאֵין הָאָשָׁם טָעוּן תְּנוּפָה!
אָמַר לָהֶם: מַה בְּכָךְ? יֵנֹף אָשָׁם!
אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִים קֳדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.
״הוּא״ – הוּא קָרֵב, אֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵבָה.
וְדָא אוֹרָיְתָא דַּאֲשָׁמָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא.
And this is the law of the Trespass Offering; it is most holy.
ודא גזירת אורית׳ דאשמה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאשמה״) גם נוסח חילופי: ״אחווית אש׳⁠ ⁠⁠״.
קדש קדשין הוא.
ודא אורייתא דאשמא קודש קודשין הוא.
And this is the law of the Trespass Offering; it is most holy.
וזאת תורת האשם קודש קדשים הוא.
(א-ה) וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם – לְבֵית עוֹלָמִים. זֹאת, אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בַּבָּמָה. תּוֹרַת הָאָשָׁם, תּוֹרָה אַחַת לְכָל אֲשָׁמוֹת שֶׁיְּהֵא דָּמָם נִתַּן לְמַטָּה. וְכִי מֵאַיִן יָצְאוּ מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״, מַה חַטָּאת דָּמָהּ נִתַּן לְמַעְלָה אַף אָשָׁם יִהְיֶה דָּמוֹ נִתַּן לְמַעְלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק, לְרַבּוֹת כָּל אֲשָׁמוֹת וַאֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁיְּהֵא דָּמָם נִתַּן לְמַטָּה. מִנַּיִן לְדַם הָאָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדַם שְׁלָמִים שֶׁיִּזְרֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק״, יָכוֹל אֲפִלּוּ נִתְעָרְבוּ חַיִּים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״. מַה יַּעֲשֶׂה לָהֶם, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה [וְהַיָּפֶה מִמִּין זֶה] וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בְּצָפוֹן, זֶה יַקְרִיב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא וְזֶה יַקְרִיב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא. אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא שְׁלָמִים טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין אָשָׁם טָעוּן תְּנוּפָה. אֲמַר לָהֶם מַה בְּכָךְ וְיָנִיף אָשָׁם. אָמְרוּ לוֹ אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵּית הַפְּסוּל.
הוּא – הוּא קָרֵב וְאֵין [תְּמוּרָתוֹ] קְרֵבָה.
יִשְׁחֲטוּ – רִבָּה כָּאן שׁוֹחֲטִין הַרְבֵּה, אַף הַגֵּרִים, אַף הַנָּשִׁים, אַף הָעֲבָדִים. אֵין לְשׁוֹן שְׁחִיטָה אֶלָּא לְשׁוֹן מְשִׁיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א י׳:ט״ז) ״זָהָב שָׁחוּט״. רַבִּי אֶלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִכָּאן לְעוֹלַת צִבּוּר שֶׁלֹּא תְּהֵא שְׁחִיטָתָהּ אֶלָּא בְּצָפוֹן. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, לְרַבּוֹת זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר שֶׁלֹּא תְּהֵא שְׁחִיטָתָן אֶלָּא בְּצָפוֹן. הוּא, פְּרָט לְתוֹדָה וְאֵיל נָזִיר.
וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה׳ אָשָׁם הוּא – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סָמַךְ. יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שְׁחָטוֹ בְּצָפוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: (אָשָׁם) [אִשֶׁה] לְשֵׁם אִשִּׁים. אָשָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סָמַךְ עָלָיו. יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, חַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא וְאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא. מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף אָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. אָמְרוּ לוֹ לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת שֶׁדָּמָהּ נִתַּן לְמַעְלָה, תֹּאמַר בְּאָשָׁם שֶׁדָמוֹ נִתַּן לְמַטָּה. אֲמַר לָהֶם פֶּסַח יוֹכִיחַ שֶׁדָּמוֹ נִתַּן לְמַטָּה, אִם שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּסוּל. אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא נֶאֱמַר (שמות י״ב:כ״ז) ״פֶּסַח הוּא״, אָמַר לָהֶם אַף נֶאֱמַר ״אָשָׁם הוּא״.
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין, [אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה], חוּץ מִן הַחַטָּאת, וּפֶסַח.
כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא, [וּמִנְחַת קְנָאוֹת]. תַּנְיָא אָשָׁם לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״הוּא״ אֶלָּא לְאַחַר הַקְטָרַת אֵמוּרִין הוּא עַצְמוֹ שֶׁלֹּא הֻקְטְרוּ אֵמוּרָיו כָּשֵׁר. אֶלָּא הוּא לָמָּה לִי, לְכִדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, אָשָׁם שֶׁנִּתַּק לִרְעִיָּה וּשְׁחָטוֹ לְשֵׁם עוֹלָה כָּשֵׁר, נִתַּק אִין לֹא נִתַּק לֹא, אֲמַר קְרָא הוּא בַּהֲוָיָתוֹ יְהֵא.

רמז תצב

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם – תּוֹרָה אַחַת לְכָל אֲשָׁמוֹת, לְאָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. וְרַבָּנָן אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״תּוֹרַת הָאָשָׁם״ אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״וְאִם נֶפֶשׁ״ וָיו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן וְיִלְמַד תַּחְתּוֹן מֵעֶלְיוֹן. דְּאִי מִזֹּאת תּוֹרַת הָאָשָׁם הֲוָה אֲמִינָא כִּי אַמְרִינָן תּוֹרָה אַחַת לְכָל הָאֲשָׁמוֹת, הַנֵּי מִלֵּי בִּשְׁאָר אֲשָׁמוֹת וַדָּאִין, אֲבָל אָשָׁם תָּלוּי כֵּיוָן דְּעַל סָפֵק חֵלֶב קָאָתִי, אֵימָא לֹא יְהֵא סְפֵקוֹ חָמוּר מִוַּדָּאוֹ, מַה וַדָּאוֹ חַטָּאת בַּת דַּנְקָא סְפֵקוֹ נַמִּי אָשָׁם בַּת דַּנְקָא, לְהָכִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְאִם נֶפֶשׁ״ וָי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר דְּדָרִישׁ זֹאת תּוֹרַת, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר דְּלֵית לֵיהּ זֹאת תּוֹרַת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר, יָלִיף אַיִל אַיִל.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לְמֵדִין לָמֵד מִלָּמֵד, חוּץ מִקָּדָשִׁים שֶׁאֵין לְמֵדִין לָמֵד מִלָּמֵד, דְּאִם כֵּן לֹא יֹאמַר צָפוֹנָה בְּאָשָׁם וְלֵיתִי בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מֵחַטָּאת, לְמַאי הִילְכְתָא כָּתַב בֵּיהּ רַחֲמָנָא, לָאו לְמֵימַר דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶקֵּשׁ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בִּגְזֵרָה שָׁוָה. וְדִלְמָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ מַה לְּחַטָּאת שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּבֵי כְּרִיתוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים יְתֵירֵי כְּתִיבֵי.
וַהִידִ׳י שַׁרִיעַתֻ קֻרבַּאןִ אלּאִת׳ם הֻוַ אַיְצַ׳א מִן כַ׳וַאצִ אלּאַקדַאסִ
והנה הן ההלכות של קרבן האשם, הוא גם כן מן המשבח שבקדשים.⁠
[דהינו קדוש בקדשה יתרה (רס״ג).]
קדש קדשים הוא – הוא קרב, ואין תמורתו קריבה.
קדש קדשים הוא [THIS THE LAW OF THE GUILT OFFERING] IT IS MOST HOLY – "It is most holy"; it may be offered, but an animal that is exchanged for it (cf. Vayikra 27:34) may not be offered (Sifra, Tzav, Section 5 2).
פס׳: וזאת תורת האשם – לבית עולמים. תורת האשם תורה אחת לכל האשמות שיהא דמן ניתן למטה שנאמר ואת דמו יזרוק על המזבח סביב שאע״פ שנא׳ כי כחטאת האשם הוא לכהן יכול ינתן דמו למעלה כדין חטאת ת״ל ואת דמו יזרוק על המזבח:
וזאת תורת האשם – כבר הודעתיך ההפרש בין חטאת ואשם (ראב״ע ויקרא ה׳:י״ז), אע״פ שהכתוב אומר בחטאת: אשם (ויקרא ה׳:ו׳), ובאשם: חטאת (ויקרא ה׳:ט״ז).
וטעם להזכיר זאת הפרשה, להזכיר החלבים שאין להן זכר בתורת החטאת (ויקרא ו׳:י״ז-כ״ג).
AND THIS IS THE LAW OF THE GUILT-OFFERING. I have previously
See Ibn Ezra on Lev. 5:17.
explained to you the difference between a sin offering
Hebrew, chattat.
and a guilt offering.⁠
Asham.
[There is a difference between the two] even though Scripture employs the term guilt when referring to a sin offering
See Lev. 5:6, And he shall bring his forfeit (ashamo)…for his sin. Also Lev. 4:13, 14, And are guilty (ve-ashemu)…then the assembly shall offer…a sin-offering.
and the word sin when referring to a guilt offering.⁠
See Lev. 5:17,18, And if any one sin…And he shall bring a ram…for a guilt-offering.
Scripture records this section
The section dealing with the law of the guilt offering (verses 1-7).
because it wants to make mention of the fat,⁠
Of the guilt offering.
to which no reference is made when Scripture earlier records the law of the sin offering.⁠
In the previous Torah portion, Va-Yikra. There the Torah deals with sin and guilt offerings.
וזאת תורת האשם – ה׳ פעמים כתיב אשם בפרשה כנגד ה׳ אשמות ודאים.
(א-ב) וזאת תורת האשם... במקום אשר ישחטו את העֹלה ישחטו את האשם – רוצה לומר לצפון העזרה.
ואת דמו יזרֹק על המזבח סביב – כמו הענין בעולה. וזה נוהג בכל אשם, שנאמר: ׳וזאת תורת האשם׳.
(א-ז) התועלת העשירי הוא במצוות, והוא מה שציוה לעשות האשם על האופן הנזכר בתורה, שנאמר: ׳וזאת תורת האשם׳ (ז, א). והנה שחיטתו היא בצפון, ושם קיבול דמו בכלי שרת, והזאתו כהזאת העולה, ואכילתו כאכילת בשר החטאת. וזה מבואר בנפשו מלשון התורה. כבר נזכר זה בחמישי מזבחים. וכבר נתבאר התועלת בזאת המצוה במה שקדם מדברינו.
קדש קדשים היא היא קרבה ואין תרומתה קרבה. בת״כ ומייתי לה במסכת תמורה פרק אלו קדשים פי׳ אינה קריבה היא בעצמה אבל מכל מקום קדושה חלה עליה ולא נפקא לחולי׳ אלא תרעה עד שתסתאב פי׳ עד שיפול בה מום ואז תמכר ויפלו דמיה לנדבה וא״ת למה לי קרא הא גמרא היא דכל שבחטאות מתה באשם רועה וכיון דתמורת חטאת מתה דגמירי חמש חטאות מתות וחד מנייהו תמורת חטאת אם כן תמורת אשם היא רועה ואינה קרבה כבר הקשו זה בפרק אלו קדשים ותרצו אין הכי נמי וקרא כדאמר רב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב אשם שנתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מ״ט דאמר קרא הוא בהוייתו יהא פי׳ אם ניתק לרעייה שכשיסתאב יפלו דמיו לנדבת צבור דהיינו עולה וקדם ושחטו סתם עד שלא נסתאב כשר לעולה דהא סתמי׳ לשם עולה קיימא לדמיה לא ניתק לא שאע״פ שכופרו בעליו עם השני הואיל ועדיין לא ניתק דינו של ראשון לרעייה וקדם ושחטו סתם פסול לגמרי אף לעולה מ״ט אמר קרא אשם היא בהוייתו יהא שעדיין אשם הוא ולא חזי לאקרובי לאשם הילכך פסול וקרא דקדש קדשים הוא דממעט תרומתו מהקרבה מיירי בתרומתו של ראשון שכיון שהראשון פסול לגמרי להקרבה אפילו לעולם תרומתו נמי פסול להקרבה אפילו דמה לעולם ומה שפי׳ שני המיעוטין הראשונים שבאשם של קדשי קדשים הוא ושל אשם הוא כדלקמיה ולא פי׳ המיעוטים שבחטאת ולא המיעוט האחרון שבאשם הכתוב גבי כל זכר בכהנים אף על פי שכלן נדרשו בת״כ נ״ל שהטעם הוא מפני שאותן המיעוטין הכתובים בחטאת והמיעוט האחרון שבאשם כלן הן צריכין לעצמן לפי פשוטו של מקרא מפני שקצתן כתובים אחר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וצריך לתת טעם בזה ואומר מפני שהחטאת קדש קדשים היא כמו העולה ולכן שחיטת שתיהן אחת וקצתה כתובין אחר כל זכר בכהנים יאכל אותה שצריך לתת טעם בזה ואמר מפני שהוא קדש קדשים וראוי להאכל לזכרים בלבד ובטהרת קדש קדשים שהוא חצר אוהל מועד אבל שני המיעוטים הראשונים שבאשם שהאחד מהם כתוב קודם במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם והאחר כתוב קודם כל זכר בכהנים יאכלנו ואין להם צורך לפי פשוטו של מקרא הוכרח להביא בהן המדרשות שדרשו רז״ל בהם:
(א-ה) וזאת תורת האשם וגו׳ עד וזאת תורת זבח השלמים אחרי שזכר תורת החטאת זכר תורת האשם המצרן אליו ונמשך אחריו והנה זכר כאן באשם דרכים מחודשים שלא נזכרו עד הנה. אם להודיע שהאשם קדש קדשים הוא רוצה לומר שאינו מהקדשים הקלים. אלא מקדשי הקדשים ואם לבאר מקום שחיטת האשם שהוא במקום אשר שחט את העולה. ומלבד זה כתב רש״י שעד כאן לא נתחדשו אמורין באשם לכך נתפרשו כאן. אבל בחטאת כבר נתפרשו בסדר ויקרא. אבל נשאר לשאול למה נתפרשו אימורי חטאת ואימורי שלמים בסדר ויקרא ולא נתפרשו שם אימורי האשם עד שהוצרך מפני זה לזכרם כאן. והתשובה בזה היא שבחטאת ובשלמים באו קרבנות מתחלפים מכל מיני בהמה שור שה כשבים ושה עזים. ואם מצד רצון המקריב כמו שהענין בשלמים ואם מצד מדרגות המקריב כמו שהוא בחטאת. ולפי שהיו מהם מי שהיה באמוריו אליה ומי שאין אליה באמוריו לכן הוצרך לפרט בכל קרבן מהם האמורים שלו. אמנם האשמות שבסדר ויקרא הם שלש באות על שלשה מיני העונות מתחלפים והאשמות שלהם אין בהם חלוף כלל. ואם בא לפרש אמורי האשם בסדר ויקרא. הנה בהכרח יפרשהו אם בכל שלשת מיני האשם. ואם בשני׳ מהם או באחד מהם ולא היה נכון לעשות שום צד מהצדדים האלה כי אם כדי לפרש האמורים בשלשתם יכפול דבר שלשה פעמים בלא תועלת. ואם יפרש האמורים בשנים מהאשמות ההם או באחד מהם אין קצתם יותר ראוים לשיפורש זה בהם יותר מקצתם ולזה אין לפרש האמורים בזה יותר מבזה. ואחרי היות שלשת הצדדים הנזכרים בלתי נכונים היה יותר ראוי לעזבם כלם ולפרש דין אמורי האשם בפרשה בפני עצמה שאינה נוגעת לזה יותר מלזה ולפרשה פעם אחת ולא עוד ויספיק לכל האשמות בין שיהיו של איל כמו שנזכרים בסדר ויקרא ואשם שפחה חרופה בין שיהיו של כבש כמו אשם נזיר ומצורע כי אין חלוף בהם. והנה קרא את האשם קדש קדשים וכן קרא את החטאת בהיות שניהם באים על חטא והשלמי׳ שאינם באים על חטא היו קדשים קלים לפי שרמז בזה מעלת בעלי התשובה שלא ידמה בעצמו שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות אשר עשו. אין הדבר כן כי הוא אהוב ונחמד לפני בוראו כאלו לא חטא בעולם. ולא עוד אלא ששבח גדול יש לו שטעם טעם חטא ופי׳ ממנו וכבש את יצרו וכאמרם ז״ל (ברכות ל״ד) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שם. והנה השלמים אינם באים על חטא. ולרמוז מעלת בעלי התשובה קרא השם קרבנותיהם חטאות ואשמות קדשי הקדשים להודיע שקרבנותיהם נערכים אצל השם ערך גדול. ונשארו השלמים שהם קרבנות הצדיקים גמורים שאין מביאים חטאות ואשמות כי לא נתחייבו בהם ונקראו בשם קדשים קלים. ומזה הטעם נקראת ג״כ המנחה קדש הקדשים לרמוז על מעלת העניים והאביונים המבקשים את השם וכן כתב רש״י נפש כי תקריב מנחה לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב״ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו ומזה הצד נקראו החטאת והאשם קדש קדשים. והותרה בזה השאלה הט״ו.
(א-ז) וזאת תורת האשם – ושהאשם, אף על פי שאינו על חטא חייבי כריתות כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש ״תורה אחת להם״ (פסוק ז׳).
(1-7) there is a common denominator between the chatat and the asham sacrifice. While the former atones for inadvertently committed sins for which the karet penalty would be in place if the sin had been committed deliberately, the asham, although not atoning for this kind of sin, does have a similar place in the pyramid of offerings, seeing the sin it atones for involves careless behaviour vis a vis matters that are holy, something that one needs to be more than usually careful about. Symbolically speaking, i.e. as to their “Torah,” they have much in common, תורה אחת.
(א-ב) [המשך ׳תורת החטאת והאשם׳ – החוטא ובעל תשובה]:
ואחר שסידר תורת החטאת הבאה על שגגת דבר שזדונו כרת, מסדר תורת האשם המורה על החוטא עצמו אבל חוטא בחטא יותר נקל, שאין על זדונו כרת, כמו שאמרנו לעיל בויקרא. ואמר וזאת תורת האשם קודש קדשים הוא, במקום אשר ישחטו את העולה וגו׳, להורות על מה שאמרנו לעיל בחטאת.
אך יש להתבונן, כי בחטאת נאמר קודם ׳במקום אשר ישחטו׳ וגו׳ ואחר כך נאמר ׳קודש קדשים היא׳, ופה באשם תחילה נאמר ׳קודש קדשים היא׳. להורות, שהאשם בלי כל כך מכשירים כמו בחטאת, להיותו חטא יותר קל, תיכף הוא ׳קודש קדשים׳, אבל החטאת, קודם שתהיה ׳קודש קדשים׳ צריך מכשירין יותר, כמו שישחטנה במקום העולה וכו׳:
[א] וזאת תורת האשם [2] מנחות פרק שלושה עשר דף קי ע״א (מנחות קי.) [3] כריתות פרק חמישי דף כב ע״א (כריתות כב.) וע״ב ב
[ב] קדש קדשים הוא
[1] זבחים פרק חמישי דף (נ)⁠
עיין לעיל ו,יח בהערה שסימון זה נ ע״ב הוא לפי דפוס וינציאה שנת רפב, לפי דפוס ימינו דף מט ע״ב. כוונת רבנו לנאמר שם: ׳קדש קדשים׳ יתירי כתיבי. עכ״ל, וכתב רש״י שם ד״ה ׳קדש קדשים׳: ובאשם כתיב ׳זאת תורת האשם קדש קדשים הוא׳.
[מט] ע״ב
הוא קרב וכו׳. פירוש, דלא הוי למכתב ״קדש קדשים הוא״, דהא כתיב בסמוך (פסוק ו) ״כל זכר בכהנים יאכלנו וגו׳ קדש קדשים הוא״, אלא בא ללמד דאין תמורתו קריבה קדש. ובמסכת תמורה פרק קדשים (יח.) פריך למה לי קרא, דהא גמרא כל שבחטאת מיתה – באשם רועה, וכיון דהלכה למשה מסיני דחמש חטאות מתות (הוריות ו ע״ב), וחד מהם תמורת חטאת, ואם כן ממילא באשם רועה, ומתרץ, דקרא צריך להא דאם נתכפרו בעליו באחר, ואף על גב דסתמא לשם עולה קיימא, דהא אשם שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לעולה (תמורה סוף כג ע״ב), כיון דעדיין לא ניתק לרעייה, אם שחטו סתם – פסול. דכך ילפינן בסמוך (פסוק ה) ״אשם הוא״ עד שינתק לרעיה (רש״י שם), אם נשחט – פסול, ולהא מילתא אתיא קרא דתמורה שלו אינה קריבה, דהווה אמינא דתמורה שלו קריבה:
ואין תמורתו. פירוש, אינה קריבה היא עצמה, ומכל מקום קדושה חלה עליה ולא נפקא לחולין ותרעה עד שיפול בה מום, ואז תמכר ויפלו דמיה לנדבה:
But its exchange is not. Meaning: The exchanged animal itself is not sacrificed, nevertheless, it becomes holy and does not go out to become non-sacred. It is left to graze until it develops a blemish. Then, it is sold and its value is used to buy a voluntary offering.
וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא – זאת תורת. הואי׳ ונאמר במצורע כי כחטאת האשם. יכול דמו למעלה ת״ל תורת האשם תורה אחת לכל האשמות שיהא למטה. מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים שיזרק ת״ל ק״ק. ואת דמו יזרוק. יכול אפילו חיים ת״ל הוא. מה יעשה ירעה.
וזאת תורת האשם – לא נתפרשו בפרשת ויקרא מתן דמו ואימוריו.
קדש קדשים הוא – רבותינו דרשו בתורת כהנים.
וזאת תורת האשם – לא נתפרשו בפרשת ויקרא מתן דמו ואימוריו:
(א-ז) וזאת תורת האשם וגו׳ – פסוקים אלה משלימים את הלכות האשם. הם מתארים את עבודות קרבן האשם שלא פורטו לעיל (ה, יד–כו).
לעניין שחיטה וזריקה, מקבילים דיני האשם לדיני העולה; ולעניין הקטרת האימורים ואכילת בשר לכהנים, מקבילים דיניו לדיני החטאת. ומאחר שהאשם בא רק מהצאן, הרי שהקטרתו (פסוקים ג–ד) דומה להקטרת חטאת כבש (לעיל ד, לה). ליתר העמקה בהלכות אלה, עיין לעיל (ה, כו).
עוד הזכרנו לעיל (ד, כד) – בביאור ההלכה ש״כל שבחטאת מתה באשם ירעה״ – שאשם הוא ממוצע בין חטאת לבין שאר הקרבנות. שכן אשם שאינו קשור לחטא מסוים (כגון תמורת אשם, או שמתו בעליו, או שנתכפרו באחר), אינו קרב בעצמו (כדרך שקרבה תמורת עולה או עולה שמתו בעליה או כיפרו באחר); אלא קרב רק בעקיפין – ורק לאחר שהפך לעולה: מוציאים אותו לרעות בחוץ עד שייפול בו מום (ניתק לרעייה), ואז יימכר ובדמיו קונים עולה. הגמרא בזבחים (ה:) אומרת עוד, שאם שוחטים אותו לאחר שניתק לרעייה אך לפני שנפל בו מום (״שחטו סתם״), הוא כשר וקרב עולה, משום שסופו להגיע לידי כך. אולם לפני שניתק לרעייה, עדיין שם אשם עליו; ומכיוון שאינו קשור לחטא מסוים, אם שוחטים אותו הרי הוא פסול. דבר זה נלמד מפסוק ה: ״אשם הוא – בהווייתו יהא״. כלומר, כל עוד אינו ניתק לרעייה הוא נחשב לאשם.
כל הקרבנות – חוץ מחטאת – מסוגלים לשנות צורתם ולהפוך לעולות; וכבר ניסינו להסביר לעיל (ד, כד) עניין זה. הזכרנו שם גם את דעת רבינו תם. לדעתו, כל סדר הרעייה האמור באשם אינו אלא מדרבנן, ואילו לפי ההלכה שנהגה בתחילה, אשם שמתו בעליו וכו׳ – הוא עצמו קרב עולה. לפי שיטה זו, ״בהווייתו יהא״ פירושו: מכיוון שסופו להיות לעולה, תן לו הוויה זו גם עכשיו; אין צורך בניתוק לרעייה כדי להפוך אותו לעולה (עיין גם לחם משנה להלכות פסולי המוקדשין ד, טו).
[עח]
זאת תורת האשם – כבר בארנו למעלה (סימן כד) שכל מקום שאומר ״זאת תורת״ מכניס דברים רבים תחת תורה אחת וכלל אחד. וכן פה בא לרבות שכל האשמות יש להם דין המבואר פה ובא לרבות אשם מצורע דכתיב ביה (מצורע כח) ״כי כחטאת האשם הוא״ לרבות שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח לפי שיצא לידון בדבר החדש הוצרך הכתוב להחזירו לכללו (כמ״ת ביבמות דף ז ובזבחים דף מט). ויש לטעות שפירושו שהאשם הזה כחטאת לענין שינתן דמו למעלה. לכן אמר שבזה תורה אחת לכל האשמות שאת דמו יזרק על המזבח סביב, וכבר בארתי (ויקרא סימן מב) שכל מקום שנזכר ׳זריקה סביב׳ הוא למטה, עיי״ש. ודרוש זה הוכפל בספרא מצורע (פרק ג מ״א). ומה שאמר ״זאת תורת האשם״ לבית עולמים וכולי – נתבאר למעלה (סימן כג).
[עט]
זאת תורת האשם קדש קדשים הוא – זה יסוד מוסד שכל מקום שאומר דרך נתינת טעם – ״קדש קדשים הוא״, ״מנחה הוא״, ״חטאת הוא״, ״נגע צרעת הוא״, וכדומה – יקדים את הדין ואחר כך יסיים הטעם ״קדש קדשים הוא״ וכדומה. כמו שכתב במנחה ״חלקם נתתי אותה מאישי קדש קדשים הוא״ (ויקרא ו, י) ״במקום קדוש יאכל קדש קדשים הוא״ (ויקרא ז, ו). וכל מקום שיקדים הטעם קודם הדבר הוא דרך זרות. וכמו שבארתי זאת באילת השחר (כלל רב). ולפי זה מה שאמר פה ״קדש קדשים הוא״ בתחלת דבורו - מוקשה מאד, שהיה לו לומר זאת אחר שאמר ״במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם״, והיה זה טעם על השחיטה בצפון. לא בתחלת הדבור. וכן מה שכתב מלת ״הוא״ נדרש בכל מקום [כמ״ש באילת השחר (כלל קלה)] ופירשוהו רבותינו מפני שכבר למדנו בספר ויקרא דבורא דנדבה (פרשה ג מ״יג ומי״ד) שאם נתערבו קדשים בקדשים חיים, מין בשאינם מינם, אינם קרבים. כמו שלמד שם מששה פעמים דכתיב ״יקריבנו״ בכינוי, דששה מיני תערובות אינם קרבים. ועוד למדנו שם (פרשה ד מ״ז) דאם נתערבו אחר שחיטה יש שלשה מיני תערובות מין בשאינם מינם שקרבים והם: עולה באשם, עולה בשלמים ותודה, עולה בבכור ומעשר ופסח. כמו שלמד מג׳ פעמים דכתיב ״הדם״ בלא כינוי (כמו שבארנו שם סימן כה וסימן לט). וגלתה התורה פה שורש ההבדל הזה במה שהקדים לכתוב ״קדש קדשים הוא״ קודם שכתב דין שחיטת האשם. רוצה לומר, קודם שנשחט האשם יש לו גדר מיוחד מצד שהוא קדש קדשים ונבדלים מן קדשים קלים, ואם נתערב עמהם קודם שחיטה - לא יזרק. אבל אם נתערב הדם אחר שחיטה - אין לו ההבדל הזה. ושני הדינים האלה מוצאים ממה שכתוב ״קדש קדשים הוא... ואת דמו יזרק״ – רוצה לומר ממה שהקדים טעם ״קדש קדשים״ לפני זריקת הדם, ואמר מלת ״הוא״ שמיותר, רצונו לומר: הוא, לא תערובתו. ומה שאמר מה יעשה להם? ירעו עד שיסתאבו – מבואר (משנה זבחים ח׳:ב׳), ועיין בתוי״ט שם. ומה שאמר ר׳ שמעון אומר – מבואר בזבחים (שם משנה ג) דסבירא ליה מביאים קדשים לבית הפסול. ועל כרחך מיירי בקרבן נשים דלא בעי סמיכה (כמ״ש בגמרא דף עד) או שנתערב אחר סמיכה. ומה שאמר ״קדש קדשים הוא״ - הוא קרב ואין תמורתו קרבה – נראה שצריך לגרוס ״אשם הוא״ שכן מובא בנזיר (דף כה.) ובבכורות (דף טו.) ובתמורה (דף יח:) שכן דריש רבי עקיבא. כי מה שכתוב ״קדש קדשים הוא״ כבר נדרש הוא ולא תערובתו. ומקום זה הדרוש [במשנה ד׳] כמו שנבאר (בסימן פג). ובגמרא שם מסיק דדרוש הזה אין צריך דהא הלכתא גמירי לה אלא קרא מבעיא ליה לכדרב הונא אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לשם עולה ניתק אין לא ניתק לא. והתוספות [במקומות הנ״ל ובפסחים דף עג ד״ה אשם, שבועות יב, זבחים ה, מנחות ד] האריכו בפירושה. וכדי שלא נצא מכוונת החבור קצרנו בזה.
קדש קדשים הוא – שמועלין בו מחיים כמו בעולה.
(א-ה)
האשם
באשם צוינו כאן כל המצוות לכהנים, סדר ההקרבה וחוקי האוכל, כי קרבן זה לא נזכר בשמות פרק כט. פרטים על בעלי-חיים שראוים לקרבן אשם, אין מקומם כאן בין החוקים שנועדו לכהנים, אלא בין החוקים שנועדו לעם כולו. כל החוקים שבפסוקים א-ה כבר נתבארו. יש עוד להעיר, כי במעשה השחיטה שגם זר כשר לעשותו, נאמר ישחטו, לשון רבים, ואילו בשאר העבודות משתמש הכתוב בלשון יחיד (יזרק, יקריב, והקטיר), משום שהנושא, היינו הכהן, שבפסוק ה מוסב אל כל הפעולות. הזריקה באשם דומה לזו של שלמים ועולה, ההקטרה דומה לזו של שלמים וחטאת, ואכילת כהנים – לזו של חטאת. האשם מצטיין, איפוא, רק בזה, שאצל אחדים נקבע ערכו ושיוכל להיות כבש או איל.
וזאת תורת האשם – א״ר יצחק, מאי דכתיב וזאת תורת האשם, לומר לך, כל העוסק בתורת אשם הרי הוא כאלו הקריב אשם.⁠
עיין מש״כ בפרשה הקודמת פ׳ י״ח בדרשה זאת תורת החטאת דרשה כזו וצרף לכאן.
(מנחות ק״י.)
תורת האשם – תורה אחת לכל האשמות שיהיה דמן ניתן למטה⁠[סביב על המזבח]. (תו״כ)
 
(ב) בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת⁠־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת⁠־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת⁠־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
In the place where they kill the burnt offering, he shall kill the trespass offering; and its blood he shall sprinkle around on the altar.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ד*]
ראה לעיל פ״א אות קפח וצרף לכאן. ועי׳ זבחים שם מט: נ. מבואר דליכא למילף דאשם בצפון בבנין אב או בהיקש מחטאת ועולה, דמה לחטאת שמכפרת על חייבי כריתות, ומה לעולה שהיא כליל, ובש״מ אות ה בשם רבינו פרץ דילפינן מדכתיב ואת דמו וי״ו מוסיף על ענין ראשון דבמקום שחיטתו תהא קבלת דמו. ומבאר שם באות ו׳ דאצטריך קרא לעכב, משום דלשון ישחטו משמע למצוה ולא לעכב, ומשום כך א״א ללמוד אשם מעולה לעכב. ובתוד״ה לעכב, העירו דלמקבל בצפון מנלן לעכב, ובתוס׳ שם מח: בד״ה קבלה ביארו לגבי חטאת כיון דאשכחן למצוה מקבל כקבלה ה״ה לעכב. ועי׳ צאן קדשים שם.
– רמב״ם מעה״ק פ״ה ה״ג. ומנין שאין שוחטין קדשי קדשים אלא בצפון וכו׳ ובאשם הוא אומר במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם וכו׳ ומקום שחיטה הוא מקום הקבלה. ובהל׳ פסוהמ״ק פ״א ה״ט: היה עומד בדרום והושיט ידו וקבל הדם בצפון קבלתו פסולה. ובכס״מ הל׳ מעה״ק שם מבאר דקבלה בצפון ילפינן אשם מחטאת, ובהר המוריה שם העיר דבזבחים מט. ילפינן קבלה בצפון מדכתיב באשם ואת דמו. ובקרי״ס הל׳ פסוהמ״ק שם דקבלה ומקבל בצפון לעכובא ילפינן משחיטה. וראה להלן אות ח.
– ברש״י עה״ת: לפי שמצינו אשם בצבור נאמר ישחטו לשון רבים. והדברים תמוהים, כי מבואר בתמורה יד. אשם ביחיד איתיה בצבור ליתיה. וראה מש״כ במלואים כאן לבאר הדברים.
במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ואת דמו יזרק, אשם מנלן דבעי צפון, דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. אשכחן שחיטה קבלה מנא לן [ת״ל – ש״מ] ואת דמו יזרוק, קבול דמו נמי בצפון (ישחטו את האשם ואת דמו, במקום שחיטתו תהא קבלת דמו), מקבל עצמו מנא לן, דמו, ואת דמו (מדמצי למיכתב ישחטו את האשם ודמו יזרק, וכתיב ואת דמו, את לרבות את המקבל), אשכחן למצוה לעכב מנלן, קרא אחרינא כתיב ושחט את הכבש (ויקרא י״ד:י״ג) (באשם מצורע כתיב, שנה הכתוב עליו לעכב). (זבחים מט.)
[ה]
ילקו״ש כאן, ובזבחים לא: – כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, ואפי׳ בקדשי קדשים. ובזית-רענן: וצ״ע למה דריש זה דוקא כאן, הא כתיב כמה פעמים לשון שחיטה, ובגמ׳ (זבחים לב.) מייתי לה על ושחט בן הבקר, וי״ל משום דמרבה כאן אפי׳ טמאים שאסורים לכנוס לשם, וצ״ל דעומד בעליה ומכניס סכין ארוכה למטה, וכששוחט מלמעלה למטה קרוב להיות לעשות דריסה, לכן אמר אין לשון שחיטה וכו׳, ועי׳ מ״ש בצפנת פענח עה״ת כאן. ומש״כ בתו״ת דצריך לומר במקום גרים-זרים לא נכון הוא ראה במלואים כאן. וע׳ לעיל פ״א אות קכ וקכד. רבינו הלל וק״א כ׳ דהדרש מדכתיב ישחטו בלשון רבים ולא ישחט, ובעזר״כ כ׳ דיש ריבוי לכל א׳, וישב בזה הערת התוי״ט בזבחים שם דלמאי תנן לכל אלו. ובהתו״מ כ׳ דדריש כן הואיל ואין אשם בצבור ואפ״ה כתיב בלשון רבים. והמשך התו״כ: אין לשון שחיטה כו׳ מפ׳ בעזר״כ כמ״ד שנים שוחטין זבח א׳ וקמ״ל דיזהרו לשחוט במשיכה ולא בדריסה. וע׳ במשך חכמה כאן.
ישחטו את האשם, ישחטו, ריבה כאן שוחטים הרבה, אף הגרים, ואף הנשים ואף העבדים, אין לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר (מלכים א י׳:ט״ז) זהב שחוט (בהולכה והבאה ולא שיתיז את הראש בבת אחת – ר״ש). (תו״כ)
[ה*]
ראה רש״י שם נג: בד״ה וזרקו: בעולה כתיב, וכן כתיב בשלמים ואשם, ע״כ. וגם כאן כונתו לסוף הפסוק. ובמה״ג: ואת דמו יזרוק מלמד שטעון שתים שהן ארבע כדם העולה. רמב״ם מעה״ק פ״ה ה״ו: העולה והאשם וכו׳ כשלוקח הכהן הדם במזרק וזורק ממנו במזרק שתי זריקות על שתי זויות המזבח וכו׳ כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבעה כתלי המזבח, לפי שנאמר בעולה ובשלמים סביב והוא הדין לאשם, ובכס״מ: כלומר שגם הוא נאמר בו סביב בפרשת צו, וכ״כ בקרי״ס. ובסמ״ג עשין קפ״ב: נכתב בו זריקה וסביב שהן שתי מתנות שהן ארבע. וכ״ה ברע״ב מ״ה.
– במאור האפלה להלן פסוק ז׳: כחטאת כאשם, נאמר באשם ואת דמו יזרוק ולא הזכיר בחטאת זריקה ולפי שאמר כחטאת כאשם נעשה דינם שוה במתן שתים שהן ארבע, ע״כ אין כוונתו שגם בחטאת יש זריקת דם כמו באשם, כי הרי מפורש בקרא ד,ה. ולקח הכהן מדמה באצבעו ונתן על קרנות. ומבואר שבחטאת לא היתה זריקת דם כמו בשאר קרבנות אלא הי׳ לה דין הזייה כמבואר ברמב״ם מעה״ק פ״ה ה״ט. ראה תו״ש ויקרא כרך כד דף קסה בביאור אות מט. וזה שכוון לומר שכמו שיש באשם דין זריקה לב׳ שהן ארבע כן יש בחטאת דין הזיית הדם לשתים שהן ארבע. וראה בתו״ש שם דף רמג. בהערות.
ואת דמו יזרק על המזבח סביב, מתני׳: זבחי שלמי צבור ואשמות וכו׳ ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע (דבאשם נמי בעינן זריקת סביב דכתיב במקום אשר ישחטו וגו׳ [ואת דמו יזרק על המזבח סביב] – רש״י). (זבחים נד:)
[ג]
״יִשְׁחֲטוּ״ – רִבָּה כָּן שׁוֹחֲטִין הַרְבֵּה: אַף הַגֵּרִים, אַף הַנָּשִׁים, אַף הָעֲבָדִים.
וְאֵין לְשׁוֹן שְׁחִיטָה אֶלָּא מְשִׁיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״זָהָב שָׁחוּט״ (מלכים א י׳:ט״ז).
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִכָּן לְעוֹלַת צִבּוּר, שֶׁלֹּא תְהֵא שְׁחִיטָתָהּ אֶלָּא בַצָּפוֹן.
״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים״ (ויקרא ז׳:א׳), לְרַבּוֹת זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, שֶׁלֹּא תְהֵא שְׁחִיטַתָן אֶלָּא בַצָּפוֹן.
״הוּא״ (ויקרא ז׳:א׳), פְּרָט לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר.
בְּאַתְרָא דְּיִכְּסוּן יָת עֲלָתָא יִכְּסוּן יָת אֲשָׁמָא וְיָת דְּמֵיהּ יִזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר.
In the place where they kill the burnt offering, there shall they kill the trespass offering and sprinkle its blood round about;
באתרא דתכסון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דתכסון״) גם נוסח חילופי: ״די יכסון״.
ית עלתא תכסון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תכסון״) גם נוסח חילופי: ״יכסון״.
ית אשמה וית אדמיה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמיה״) גם נוסח חילופי: ״דמיה״.
יזרוק על גבי מדבחה מן חזור חזור.
באתרא דיכסון ית עלתא יכסון ית אשמא וית אדמיה ידרוק על מדבחא חזור חזור.
In the place where they kill the burnt sacrifice they shall kill the trespass offering, and the blood thereof shall he sprinkle upon the altar round about.
במקום שישחטו את העולה ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק על המזבח סביב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פִי מַוְצִ׳עִ יַד׳בַּחֻוןַ פִיהִ אלצַּעִידַתַּ יַד׳בַּחֻוןַ קֻרבַּאןַ אלאִת׳ם וַדַמֻהֻ יֻרַשֻּׁ עַלַי׳ אלּמַד׳בַּחִ מֻסתַּדִירַא
באזור שזובחים בו את העולה, זובחים את קרבן האשם, ודמו יטפטף על-המזבח לכל-ההקף סביב.
הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י ליידן 1, והוא מסומן כתוספת בכ״י אוקספורד אופ׳ 34. הוא חסר בכ״י פירנצה III.3, אוקספורד 165, מינכן 5, ששון 369, המבורג 37, המבורג 13, לונדון 26917, וגם בדפוסים הראשונים, והוא מתחיל להיות נפוץ בדפוסים במאה הי״ח. ועיינו בהערה להלן לגבי הקושי בביאור זה שלא מצאנו אשם בציבור, ולגבי עדות בעל שו״ת אור המאיר על כתבי היד שבדק.
[[ישחטו – ריבה שוחטין הרבה. לפי שמצינו אשם בציבור,⁠
לשון תוספת זו קשה שהרי בבבלי תמורה י״ד. נאמר: ״אשם ביחיד איתיה, בצבור ליתיה״. ועיינו ביריעות שלמה למהרש״ל שהקשה שהרי לא מצינו אשם ציבור. ועיינו שם שהציע לגרוס ״ואף שלא מצינו אשם בציבור״. ועיינו בשו״ת אור המאיר א׳:ס״ד לרי״מ שפירא שהביא בשם סבו שתירץ על פי הפסוק בעזרא י׳:י״ט ודברי הפירוש המיוחס לרש״י שם: ״על אשמתם – הוראת שעה היתה״, שהייתה הוראת שעה להביא אשם ציבור על חטא ובעילת שפחות חרופות (השוו בבלי כריתות י״א. בהבנת חטא נשיאת הנשים הנוכריות). שם גם הוסיף: ״בהיותי בארץ אשכנז ראיתי בבית עקד הספרים של המלוכה יותר ממאה כתבי יד עתיקים {של} רש״י עה״ת ובדקתי וראיתי כי לא נמצא בהם כלל... הדברים האלה המועתקים ברש״י שלפנינו... וכמדומני שאיזה תלמיד אחרון הוסיף... ולאו גושפנקא דרש״י ז״ל חתם עליהם״.
נאמר ישחטו – רבים. ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון.]]
שחטו THEY SHALL SLAUGHTER – By using the plural ישחטו Scripture speaks of "several slaughterers" in connection with the עולה (ישחטו את עולה) in order to include also the communal burnt-offering under the law that an עולה must be slaughtered on the north side of the altar. – Since we do not find a guilt-offering in the case of the whole community, the term ישחטו in the plural is used here (ישחטו את האשם) because Scripture brings it in connection with the עולה (i.e. since the plural is used of the עולה it balances it by the same expression in the next phrase) (cf. Sifra, Tzav, Section 5 3).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם
[1] שם דף מט ע״א
[ב] ואת דמו יזרוק
ציטוט זה הוא הגרסא הכתובה בגמרא. עיין שיטה מקובצת שהייתה לו גרסא אחרת.
[1] שם דף (נ)⁠
דף נ מתאים לדפוס וינציאה שנת רפב. בדפוס ימינו צ״ל דף מט ע״א
[מט] ע״א
ואת שתי הכליות
מדוע רבנו לא ציין ציטוט זה ולא הפנה לבכורות לט ע״א, כפי שעשו מדפיסי תו״א כיום?
וז״ל הברייתא שם: ת״ש ׳ואת שתי הכליות׳, ולא בעל כליה אחת ולא בעל שלש כוליות. עכ״ל.
אלא רבנו לשיטתו להקדים את הדרשה מהמקום המוקדם בתורה שאפשר לדרוש את הדרשה. לכן לראשונה נזכר הציטוט ׳ואת שתי הכליות׳ בקרבן שלמים ויקרא ג, ד, עיין שם ותמצא שקדם רבנו להפנות שם את הציטוט לבכורות לט ע״א.
ה׳תורה אור׳ בבכורות לט ע״א הפנה לפסוק בפרק ז ובעקבותיו הלכו המדפיסים כיום. (וצ״ע על התורה אור שלא ציין לויקרא ג,ד).
ואת דמו יזרק – שהמקבל צריך להיות בצפון (אין זה בת״כ אולם בזבחים דף מ״ח ע״א נדרש זה שהמקבל צריך להיות בצפון מן ולקח הכהן. לו יקח וע״ש) אשם הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה.
במקום אשר ישחטו – בצפון המפורש בעולה.⁠
ויקרא א, יא.
ואת דמו יזרק – מקבל הדם במזרק על המזבח מן הכלי כמו שמקבל בעולה, אבל חטאת מתן דמה באצבע.
סביב – כשם שנאמר בעולה,⁠
שם א, ה.
שתי מתנות שהן ארבע למטה מחוט הסיקרא, ושם פרשנו.
במקום אשר ישחטו – בצפון:
ואת דמו יזרק – מקבל הדם במזרק וזורק על המזבח מן הכלי כמו שמקבל בעולה, אבל חטאת מתן דמה באצבע:
סביב – שתי מתנות שהן ארבע למטה מחוט הסיקרה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פ]
ישחטו את האשם – כל הפרשה דבר בלשון יחיד ומדוע בשחיטה תפס לשון רבים? דרשו לרבות נשים ועבדים לשחיטה (נראה שגרים כדי נסבא). שכבר הזכרתי בויקרא (סימן ח) קושיית התוספות בחגיגה מדוע מעט נשים מסמיכה ולא משחיטה - לזה ריבה פה דנשים שוחטות. דאין לפרש דהלשון רבים בא להורות דשנים שוחטים זבח אחד דהא למאן דאמר דשוחטין למד לה (חולין כט, א) מן ״תזבחוהו״ (ויקרא יט, ה). ועל כרחך בא לרבות כל מיני זובחים. ולא הקדים לכתב ריבוי זה בעולה וחטאת דשם נפרש ישחטו בקרבן צבור - מה שאין כן אשם לא מביאין בצבור. ועוד יש לפרש דבא להוציא ממה שמקשה במנחות (דף יט.); שנאמר מה סמיכה בבעלים וכולי. והוא הדין שיש לומר וסמך ושחט – כל שאינו בסמיכה אינו בשחיטה. ועיין מה שכתבנו בפר׳ ויקרא (סימן לה בהגהה). ולכן בעולה וחטאת שתיכף וסמך ושחט – אי אפשר לדרוש זה. רק באשם שלא כתוב סמיכה רק שחיטה וכתב ״ישחטו״ בלשון רבים, הגם שהסומך הוא יחיד – הרי דאין שחיטה תלוי בסמיכה.
[פא]
ישחטו – יש הבדל בין שחט טבח זבח. טבח וזבח יציינו מעמד הבעל חי אחר השחיטה. ונבדלים זה מזה במה ש׳זבח׳ מציין שנזבח לצורך מיוחד (והוא לצורך שמחה וקרואיה או לזבח לשם הקדש), ו׳טבח׳ לא יציין רק שהוכן לאכילה. (וכבר רמזתי זה בפירוש ישעיהו סימן לד פסוק ו). ונבדל בזה מן יתר שמות או פעלים שבאו על ההמתה – כמו ׳הריגה׳ ׳מיתה׳ ו׳הכאה׳ וכדומה – במה שהטביחה היא לצורך (ומה שבא על טביחת בני אדם הוא דרך שאלה). רק הטביחה לצורך כללי והזביחה היא לצורך פרטי. אבל פעל ׳שחט׳ יציין איכות הטביחה באופן ידוע שהיה אז מקובל בידם להכשיר החי לאכילה. ואמר בספרא (מובא בחולין דף ל: בשם תנא דבי ר׳ ישמעאל) שמשתתף עם ״חץ שחוט לשונם״, מענין משיכה, על שמושך הסכין ועושה עמו הולכה והובאה. [ור׳ ישמעאל לשטתו דסבירא ליה בחולין (דף יז.) דבשר נחירה לא אשתרי כלל. אבל לרבי עקיבא שם מפרש ״הצאן והבקר ישחט להם״ - נחירתן זו היא שחיטתן – לא סבירא ליה פירוש זה] והגם שלא נזכר בחולין שיצטרכו שחיטה – לא מצאנו בשום מקום לשון אחר על הכשר החי לאכילה כמו ׳הריגה׳ ו׳הכאה׳. כמו שיאמר בתוכחה ״הרוג בקר״ (ישעיה כב, יג), ״צאן ההרגה״ (זכריה יא, ד). [ובמ״ש ״טבח טבח והכן״ (חולין צא, א) – אינו מציין פעולת ההמתה, רק הגילוי שיפרע בית השחיטה. וכמ״ש (ויקרא סימן יד).] לעומת זה נמצא תמיד לשון שחיטה גם בחולין – ״אותו ואת בנו לא תשחטו״ (ויקרא כ״ב:כ״ח), ובקבלה: ״וישחטו ארצה״ (שמואל א, יד) ״ושחטתם בזה״ (שם,) ודרשו בסכין הכשר שהכין. וגם דייק הכתוב ברוב מקומות שהזכיר שחיטת קדשים תפס שם החי הנשחט, לא שם הקרבן. כמו ״ושחט את בן הבקר״ (ויקרא א, ה), ״ושחט את הפר״ (שם ד״ד ושם טו), ״ושחט את הכבש״ (ויקרא יד, יג) ולא תפס ״ושחט את העולה או החטאת״ כמו שאמר בסמיכה ודומי׳ ללמד שהשחיטה מחויב מצד שהוא בן בקר או פר. חוץ ממה שדרשו על מתעסק (בחולין יג, זבחים מז, מנחות קי). ויתר הלכותיו נמסרו בתורת הפה למשה מסיני.
[פב]
במקום אשר ישחטו את העולה וכולי – ר״א מוכיח מכאן לעולת צבור שתשחט בצפון. וזה מוכיח ממה שכתב ״במקום אשר ישחטו״ בלשון רבים. (וכבר בארנו (סימן פ) מה שאמר ״ישחטו את האשם״ בלשון רבים, ולמה תפס גם בעולה לשון רבים). להורות שגם רבים – שהוא הצבור המביאין עולה – ישחטו בצפון. וכבר ריבה ר״א למעלה (פרשה ד מ״ב) עולת חובה ופה מרבה עולת צבור. ובזבחים (דף נה.) למדוה מלמודים אחרים משום דלימוד הספרא רק לר״א ותנא קמא מצריך ליה לדרשה אחריתי. ומ״ש ״קדש קדשים״ לרבות – מוסב על מה שכתוב גבי חטאת ״קדש קדשים הוא״ ששם דריש זאת והוכפל פה אגב גררא. כי ״קדש קדשים״ דפה צריך לדרוש הנ״ל (סימן עט).
אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם – כאן כתיב הפעולה על הכהנים ולא על הקרבן אשר תשחט העולה ישחט האשם כמו דכתיב בחטאת. היינו משום דמסיים המקרא ואת דמו יזרוק וגו׳. הרי מיירי בכהנים. אכן כתיב בשחיטה בלשון רבים משא״כ בזריקה. משום דהשוחטים מרובים מן הזורקים כידוע. וכ״ה בת״כ.
ואת דמו וגו׳ – שלא נתבאר בפ׳ ויקרא מעשה האשם כלל כמו בחטאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם – בתו״כ ר״א אומר מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. יתכן דהוא ר׳ אליעזר בר׳ שמעון דאמר בפ״ב דחולין דף כ״ט ע״ב דאין שנים שוחטים זבח אחד, הא לחכמים קאי הך דישחטו דשנים שוחטין זבח אחד. ואפשר דמשו״ה בעי ר״א רבויא לעולת חובה ולעולת צבור, משום דק״ל מדוע לא אמר קרא שישחט בן בקר בצפון דכן הוא טעון מילמד עליון מתחתון בוי״ו מוסיף על ענין ראשון, כדיליף בריש איזהו מקומן והו״א, משום דתמן כתיבא וערכו בני אהרן את הנתחים למד לטלה של תמיד שטעון ששה כדאמר ביומא דף כ״ז עיי״ש דר״ז אומר בשם ר׳ אלעזר, והו״א דלכן לא כתב דטעון צפון, משום דבכל מילי שוה טלה של תמיד לבן הבקר רק בצפון הו״א דלא בעי או משום דחובה הוא או משום דצבור הוא ולא בעי צפון, לכן בעי קרא לרבותם לצפון ודו״ק. ואע״ג דר׳ אלעזר דיומא הוא אמורא כנראה גם מן הירושלמי, בכ״ז מצינין לומר בטעמו דר״א התנא כן דאזיל בשיטת רע״ק רבו דאיהו יליף דטלה של צבור טעון ששה מהך קרא והו״א דלא בעי צפון, או דחובה, או דצבור הוי ולכן לא כתביה קרא דצפון טעון בבן בקר משום, דשם נזכר טלה של תמיד, לכן בעי קרא לרבותם וצפון לא כתיב בבן בקר לא בעולה ולא בחטאת עדה וכהן משיח, לכן צריך הגמ׳ למילף מואם מוסיף על ענין ראשון. ועיין תוספות שם ודו״ק בכ״ז.
והא דבכל שחיטות לא כתיב בלשון רבים לבד מאשם, נ״ל, דשחיטת קדשים מצוה בבעלים כמו שפרש״י בפ״ק דפסחים דכתיב וסמך ושחט, אולם באשם שבא על זדון כשגגה, ואמרו בפרק כלל גדול דף ע״ב אלא מעתה הפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה״נ דא״ח אלא אחת, הרי בלא שב ג״כ מייתי קרבן ואין בזה משום זבח רשעים תועבה, א״כ משכחת דהוא מומר לעבירה אחת דדעת רבינו משה דבודקין סכין ונותנין לו, א״כ צריכין להתעסק בשחיטה זו הרבה בני אדם, ויותר נח דישחטו אחרים ולא הבעלים עצמן ודו״ק.
אשר ישחטו את העולה – מכאן לאשם שנשחט בצפון
דבעולה מפורש כתיב (ר״פ ויקרא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה.
ואין לי אלא למצוה, לעכב מנלן, ת״ל (פ׳ מצורע) ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה.⁠
ושם איירי באשם מצורע, וקי״ל בקדשים כל מקום ששינה עליו הכתוב לעכב.
(זבחים מ״ט.)
ישחטו – ריבה כאן שוחטים הרבה, אף הגרים והנשים והעבדים
הנה כל הפרשה כתיב בלשון יחיד, ורק מלה זו כתובה בלשון רבים, ולכן דריש שבא לרבות דגם נשים ועבדים וגרים מותרים לשחוט, ובס׳ התוה״מ כתב דגרים כדי נסבא, דפשיטא הוא, ול״נ דצ״ל במקום גרים – זרים, וכלשון המשנה בזבחים ל״א ב׳ שהשחיטה כשרה בזר, ומה שלא הקדים הכתוב לאשמעינן זאת בפ׳ ויקרא, י״ל משום דאיירי שם בעולה וחטאת, ואם היה כתוב שם ישחטו, הו״א דנקט כן משום עולות וחטאות של צבור, ולכן נקט לשון זה באשם שאינו בא בצבור, וע״ע בזבחים ל״ב א׳ בא עוד דרשות לענין היתר זר בשחיטה.
ומה שפירש״י בפסוק זה ריבה לנו שחיטות הרבה לפי שמצינו אשם בצבור שנאמר ישחטו רבים, עכ״ל, הוא דבר פלא, כי דבר ברור הוא שאין אשם צבור כלל, כי מיני האשמות בפרט הם אשם נזיר, אשם מצורע, אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה ואשם תלוי, וכל אלה הם רק של יחידים. וברור בעיני שט״ס בדברי רש״י, וצ״ל ריבה שוחטים הרבה לפי שלא מצינו אשם בצבור וכו׳, ומכיון לדרשת התו״כ שלפנינו, ומפרש עוד דל״ל ריבה שוחטים הרבה דהיינו בעלים הרבה – יען דלא מצינו אשם בצבור, ודו״ק.
. (תו״כ)
ואת דמו יזרק – [סמך זריקה לשחיטה, מה שחיטה בצפון אף קבלה בצפון]. מקבל עצמו מנלן דבעי צפון, ת״ל ואת דמו.⁠
ר״ל מנלן שגם הכהן הזורק יעמוד בצפון ולא שיעמוד בדרום ויושיט ידו לצפון, ת״ל ואת דמו, והיה יכול לכתוב ודמו, ואת רבויא הוא, וכתבו התוס׳ וז״ל, למקבל לא ידעינן עכובא, עכ״ל, ר״ל כמו לשחיטה בדרשה הקודמת. ותמה אני למה לא העירו שלקבלה עצמה לא ידעינן עכובא, וזה רבותא יתירא, אבל באמת נראה דכיון דמדמינן קבלה לשחיטה, א״כ ממילא הוא כיון דמצינו עכובא בשחיטה למדין גם לקבלה, ואפשר לומר דזו היא באמת כונת התוס׳ במה שלא כתבו שלא ידעינן עכובא לקבלה, יען דמדמינן לשחיטה, ולכן העירו רק למקבל.
(זבחים מ״ט.)
 
(ג) וְאֵ֥ת כׇּל⁠־חֶלְבּ֖וֹוְאֵ֥ת כׇּל⁠־חֶלְבּ֖וֹ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (״ואת״ בטעם מרכא)
• דפוסים וקורן=וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֶלְבּ֖וֹ (״ואת״ מוקפת בלי טעם)
• ב?!=וְאֵֽת⁠־כׇּל⁠־חֶלְבּ֖וֹ (״ואת״ בצירה וגעיה ומוקפת)
יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת⁠־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת⁠־הַקֶּֽרֶב׃
He shall offer all of its fat, the fat tail, and the fat that covers the innards,
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמן
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ו]
בירושלמי פסחים פ״ה ה״י: והקטירו אותו (ויקרא ג, ה) הכשר ולא הפסול, ובתו״כ ויקרא דבורא דנדבה פרשתא יד; י׳. ובלק״ט מובא לעיל פ״ג אות ל דמקטיר קדשים פסולים עובר בעשה מלבד הלאו ע״ש בביאור וצרף לכאן. וראה רש״י: עד כאן לא נתפרשו אימורין באשם לכך הוצרך לפרשם כאן אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא. ומשום כך הביא כאן הלק״ט דין זה לומר דאיתא גם באשם. וכ״כ הראב״ע וראה באברבנאל הטעם שלא נתפרשו עד כאן.
ואת כל חלבו יקריב ממנו, הכשר. (לקח טוב)
(ג-ד) [ז]
תו״כ ויקרא פרשתא יד פ״י ד, ה, ילקו״ש שם תס״א. זבחים צח. מנחות פג. ובזבחים שם מפרש רש״י שאין חלב ושתי כליות של שליל קריבין על המזבח. עיי״ש בקרן אורה דהוא מחלוקת תנאים מאשם תלוי אם דנין אפשר משאי אפשר ובתוס׳ שם פירשו דתנא דתו״כ ס״ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים, ולכך אצטריך קרא למעוטי חלב ושתי כליות מהקרבה. וכ״ה ברמב״ם מעה״ק פ״א הי״ט: היתה הבהמה מעוברת אעפ״י שכלו חדשיו של עובר, ואפי׳ נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו וכו׳ משמע דהעובר קדוש. וראה בהל׳ תמורה פ״ד ה״ג: שולדי הקדשים במעי אמן הם קדושים וע׳ בהר-המוריה שם.
– ובתו״כ צו פרק יב טו גבי נותר: זבח פרט לעובר ולשיליא. ופי׳ הראב״ד: וכן עובר ושליא אין בהם משום נותר, שליא פרשא בעלמא, עובר קסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים. ובאור הישר זבחים שם העיר דא״כ לא צריך קרא. וראה מענין זה בשו״ת זרע אברהם סי׳ ה, ח.
– ר׳ יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה – ראה ברש״י ותוס׳ דלאחר שחיטה אף ר׳ יוחנן מודה דניתר חלבו בשחיטת אמו, ובחי׳ הרשב״א לקמן צב: הקשה מאי פריך ר״ל לר״י מדמעטיה קרא חלב ושתי כליות מהקרבה משמע דלאו חלב הוא, הרי הך קרא באשם איירי לאחר שחיטה, ותירץ דלר׳ יוחנן הוי חלב, אלא שילפינן מכל בבהמה תאכלו שגם החלב ניתר בשחיטת האם, וא״כ לגבי הקרבה הו״ל לר׳ יוחנן כחלב האם. משא״כ לר״ל דלא הוי חלב, אין בו הקרבה. ועי׳ מהרש״א.
– רש״י לעיל עד. בד״ה ומוציא, מבאר דמהך דרשא דתו״כ ילפינן דחלב השליל מותר באכילה וכן הוא ברשב״א שם צב: ובתוס׳ ד״ה מה, כתבו דילפינן לה מכל בבהמה תאכלו, והתו״כ אתי למעוטי מהקרבה, ובזית-רענן כתב דמלשון התו״כ משמע כרש״י. וברמב״ם מאכ״א פ״ז ה״ג: השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפי׳ מצאו חי מפני שהוא כאבר ממנה, ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אעפ״י שלא הפריס על הקרקע, ואינו צריך שחיטה, חלבו אסור וחייבין עליו כרת. וע׳ רא״ש חולין שם מה שתמה עליו. ובקרי״ס כתב דהרמב״ם ס״ל דלענין שחיטה בלבד הוא דמרבינן מכל בבהמה תאכלו, וע׳ לב-אריה שם.
ואת החלב... ואת שתי הכליות, הטילה נפל (בהמה המפלת) רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה (בכרת) ורבי שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה (ואין בו אלא איסור נבלה שאין שחיטתו מטהרתו אבל חלבו כבשרו) וכו׳. איתיביה ר׳ יוחנן לרשב״ל מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל (בתו״כ שנויה בשלמים את כל החלב אשר על הקרב (ויקרא ג׳:ג׳) ולא את השליל יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב, כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין ת״ל, ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה, הרי הן טעונין חלב ושתי הכליות, אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעון חלב ושתי כליות, ומה ת״ל, אלא לומר לך מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, חלב זה מוצא מכלל חלב שליל, (שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה, אף כל אפילו בקרבנות הבאין נקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל) בשלמא לדידי היינו דאצטריך קרא למעוטי (כיון דבהמה הוא) אלא לדידך אמאי אצטריך, (הא לאו חלב מיקרי ופשיטא דאינו בעמוד והקרב ולמה לי למעוטיה) אמר ליה טעמא דידי (דאמינא לאו חלב הוא) נמי מהכא (ילפינן ליה דהכא אפקיה רחמנא מכלל חלב דמעטיה מהקרבה ואי לאו דמעטיה הו״א דחלב הוא), ואיכא דאמרי איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל, בשלמא לדידי משום הכי מיעטיה רחמנא (לאשמועינן דלאו חלב הוא) אלא לדידך ליקרב, א״ל מידי דהוה אמחוסר זמן (דיצא לאויר וכלו לו חדשיו ודכ״ע בהמה הוא ופסליה רחמנא בהקרבה כל שבעה). (חולין עה.)
(ג-ה) [ד]
״וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה, אִשֶּׁה לַיי, אָשָׁם הוּא.⁠״״אִשֶּׁה״ – אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.
״אָשָׁם״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סָמַךְ עָלָיו.
אוֹ יָכֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שְׁחָטוֹ בַצָּפוֹן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוּא״.
[ד]
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״אִשֶּׁה״, לְשֵׁם אִשִּׁים.
״אָשָׁם״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סָמַךְ עָלָיו.
אוֹ יָכֹל אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוּא״.
[ו]
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: חַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא וְאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא;
מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף אָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.
[ז]
אָמְרוּ לוֹ: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַּחַטָּאת, שֶׁדָּמָהּ נִתָּן לְמַעְלָן, תֹּאמַר בָּאָשָׁם, שֶׁדָּמוֹ נִתָּן לְמַטָּן!
אָמַר לָהֶם: פֶּסַח יוֹכִיחַ, שֶׁדָּמוֹ נִתָּן לְמַטָּן, וְאִם שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, פָּסוּל.
[ח]
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא נֶאֱמַר ״פֶּסַח הוּא״ (שמות י״ב:י״א)?
אָמַר לָהֶן: וַהֲלֹא נֶאֱמַר ״אָשָׁם הוּא״?
וְיָת כָּל תַּרְבֵּיהּ יְקָרֵיב מִנֵּיהּ יָת אַלְיְתָא וְיָת תַּרְבָּא דְּחָפֵי יָת גַּוָּא.
and all the fat of it shall be offered, with the tail and the fat which covers the inwards.
וית כל תרבה יקרב מנה ית אליתה [וית תרבה דחפי ית כרסה.]
המלים בסוגריים המרובעים הושמטו ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
וית כל תרביה יקרב מינה ית אליתא וית תרבי דחפי ית בני גווא.
And he shall offer all the fat thereof, and the tail, and the fat which covereth the inwards; and the two kidneys,
ואת כל חלבו יקריב ממנו את האליה ואת החלב המכסה את הקרב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַגַמִיעֻ שַׁחמִהִ יֻרפַעֻ מִנהֻ אַלּאִליַתֻ וַאלתֻּ׳רבֻּ אַלּמֻגַ׳טִי אַלגַוְפִ
וכל חלבו יוסר ממנו, האליה ואת-קרום החלב המכסה את הכרס.
ואת כל חלבו וגו׳ – עד כאן לא נתפרשו אמורים באשם, לכך הוצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא (ויקרא ד׳).
את האליה – לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה.
ואת 'כל חלבו וגו [HE SHALL OFFER OF IT] ALL THE FAT etc. – So far the fat portions of the guilt offering that have to be offered have not yet been mentioned as having to be burnt (though the אשם itself has already been dealt with in Vayikra 5:15), Scripture therefore was compelled expressly to specify them here. So far, however, as the sin-offering is concerned, it (the burning of their fat) has already been mentioned in the Sedrah ויקרא (Vayikra 4), therefore it was unnecessary to mention it in 6:18–23.
את האליה THE FAT TAIL – Because only a ram or a lamb can be offered as a guilt-offering and the altar's share in the case of a ram and lamb has been augmented by the fat tail (cf. Vayikra 3:9), therefore it is here naturally mentioned as having to be burnt.
פס׳: ואת כל חלבו יקטיר – הכשר.
והקטיר את הכל המזבחה אשה לה׳ אשם – לשם אישים. אשם – אע״פ שלא סמך.
הוא – מלמד שאם שחטו שלא לשמו כשר דברי ר׳ אליעזר וכן היה ר׳ אליעזר מוסיף האשם כדין חטאת וכו׳. בתחלת מסכת זבחים חטאת דמו למעלה. אשם דמו למטה. חטאת אפילו גדייא בר זוזא. אשם בכסף שקלים זה וזה טעונין צפון.
כל זכר – לרבות בעלי מומין.
יאכלנו – הכשר ולא הפסול.
קדש קדשים – לרבות שלמי צבור לזכרי כהונה לאכילה.
הוא
פרט לתודה ואיל נזיר. שנאכלין לכל אדם:
פרט לתודה ולאיל נזיר:
(ג-ו) ואת כל חלבו יקריב וגו׳ – כבר התבאר זה כולו במה שקדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לפי שהאשם אינו בא אלא איל או כבש. כלומר אבל אלו היה בא גם עז היה ראוי לחלק דינו לשתי פרשיו׳ כמו שחלק דין השלמים בויקרא לשתי פרשיות כדפרש״י שם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

איל או כבש. דק״ל למה לא כתיב ואם כבש הוא מקריב וכו׳ ואם עז הוא מקריב וכו׳:
Ram or lamb. Rashi is answering the question: Why is it not written: "If he is bringing a lamb...⁠" or "If he is bringing a goat...⁠" [as it does regarding peace-offerings (3:7-12)]?
ואת כל חלבו – מה שהוא חלב באשם, ופירש ״את האליה״. ואינו חלב בקר ועז, וכמו שפרשנו (ויקרא ג, ט), ולפי שלא נתפרשו אימורין באשם עד כאן, לכך הוצרך לפרשם כאן.
יקריב ממנו – להוליכו אל המזבח ולתת עליהן מלח.
האליה – אשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה.
יקריב ממנו – להוליכו אל המזבח ולתת עליהן מלח:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

 
(ד) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת⁠־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת⁠־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל⁠־הַכָּבֵ֔ד עַל⁠־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃
and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, he shall remove.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנומנחת שירש״ר הירשרד״צ הופמן
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ז*]
ראה בתו״ש ויקרא פ״ג אות כד וצרף לכאן. ולקמן אות קצ*. בגמ׳ בכורות שם בע״ב מביאה ראי׳ דמחוסר כוליא אחר קבלה כשר, מדתניא ר׳ יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר בהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם, ומשום כך מחוסר כוליא אחר קבלה כשר. ובמנחות כו. ילפינן שאף אם אין חלב ונשארו יותרת ושתי כליות, מדכתיב לריח ניחוח כל שאתה מעלה לריח ניחוח (לקמן יז, ו.). וברמב״ם הל׳ פסוהמ״ק פ״א הכ״ט: בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא אחר שחיטה קודם קבלת הדם נפסלה. וכו׳ אבל אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפי׳ אבד הבשר קודם זריקת הדם או נשרף אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורין זורק את הדם ואם לאו אינו זורק. ועי׳ בלקוטי הלכות מנחות שם.
– במנ״ח מצוה רפ״ח כתב דהא דנולד מום לאחר שחיטה הוי רק פסול הקרבה מחמת מום, אבל לחייבו מלקות משום בעל מום אם עבר וזרק, היינו דוקא אם היה בו מום לפני שחיטה. ועי׳ מקד״ד סי׳ לד אות ב.
ואת שתי הכליות... יסירנה. ת״ש ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת, ולא בעל שלש כוליות. ותניא אידך יסירנה (משמע כוליא אחת יסירנה ויקטירנה) לרבות בעל כוליא אחת. סברוה דכו״ע אין בריה נבראת באחת (בכוליא אחת) והא מחסר חסר, לימא בהא קמיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון, ומר סבר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון. וכו׳ ור׳ יוחנן אומר וכו׳ כאן שחסרה קודם קבלה (פסלה) כאן שחסרה לאחר קבלה וכו׳. (בכורות לט.)
[ח]
וכ״ה בבה״ג ד״ב דף 535. ומובא לשונו סתמא ברי״ף ורא״ש חולין דף נד. על המשנה ניטלו הכליות כשרה ועי׳ יו״ד סי׳ מד. ויש לה״ר מהמבואר בחולין קטו. מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, וכן שם קטו. מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי.
ואת שתי הכליות, והיכא דאיכא בהמה דמשתכחא בעלת כוליה אחת או בעלת שלש כוליות כשירה, דתניא ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת, ולא בעלת שלש כוליות, מדלגבי גבוה פסלה רחמנא מכלל דלגבי הדיוט שרי. (הלכות גדולות הל׳ טרפות קכט:)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וְיָת תַּרְתֵּין כּוֹלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דַּעֲלֵיהוֹן דְּעַל גִּסְסַיָּא וְיָת חַצְרָא דְּעַל כַּבְדָּא עַל כּוֹלְיָתָא יַעְדֵּינַהּ.
And the two kidneys and the fat which is upon them, upon the inwards, and the caul that is upon the liver, with the kidneys, he shall take away.
[וית תרתין כלייתה]
המלים בסוגריים המרובעים הושמטו ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
וית תרבה די
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
עליהון די
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
על כסליה וית מה דמשתייר על חצר כבדה על
בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״תרתין״.
כליתה יעבד יתה.
וית תרתין כוליין וית תרבא דעליהון דעל כפלי וית חצרא דעל כבדא דעל כולייתא יעדינה.
and the fat which is upon them, and upon the inwards. And the caul that is upon the liver and upon the kidneys shall he take away;
ואת שתי הכליות ואת החלב שעליהן שעל הכסלים ואת היותרת שעל הכבד שעל הכליות יסירנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאלּכִּליַתַּאןִ וַאלשַּׁחם אַלַּדִ׳י עַלַיְהִמַא אַלַּדִ׳י עַלַי׳ אלּאַחשַׁאאִ וַזִיַאדַתֻ אַלּכַּבִּדִ מַעַ אַלּכִּליַתַּיְןִ יַנזַעֻהַא
ושתי הכליות והחלב אשר עליהן אשר על-המעים, ואת-יותרת הכבד עם השתי הכליות יסיר אותן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואת שתי הַכְּלָיֹת: בס״א כ״י מל׳ וא״ו, וכן בהעתק הללי הכליות, ירוש׳ הכלית, ואומ׳ המסרה ב׳ מלאי׳ בתורה, עכ״ל. וברוב הספרי׳ חס׳ וכן במסורת פ׳ ויקרא, הַכְלָיֹת כולהו׳ חס׳ במ״ב וכו׳, ואין זה מהם <וכ"כ הרמ"ה ז"ל>. עוד כתב זל״ש, ואית חדא נוסחא דמוספא ואת שתי הכלית דוזאת תורת האשם, ומסי׳ עליה תלתא מלאי׳, ומסו׳ קדמיתא דיקא, דרובא דנוסחי דיקי ורובא דמסרה כותי׳ סלקי, דכל אורית׳ הכלית חס׳ בר מן ב׳ מלאים, על הכליות דשלמים, על הכליות דפר כהן משיח, כדאמרן. [הכלית].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

 
(ה) וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהֹוָ֑הי״י֑ אָשָׁ֖ם הֽוּא׃
And the priest shall burn them on the altar for an offering made by fire to Hashem; it is a trespass offering.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקוניקיצור פענח רזאמנחת יהודהמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמן
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ח*]
במשנה ריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו׳ חוץ מן החטאת והפסח, ר׳ אליעזר אומר אף האשם. ובלק״ט כאן: אשם, לשם אישים, אשם, אע״פ שלא סמך, הוא, מלמד שאם שחטו שלא לשמו כשר [צ״ל פסול] ר׳ אליעזר וכן היה ר״א מוסיף האשם כדין החטאת כו׳. ובקרבן אהרן מפ׳ בר״א דלשם אישים לעיכובא. ובתוסה״ע הק׳ דמפורש בתוס׳ ריש זבחים דמחשבה זו אינו לעיכובא.
– בפי׳ הראב״ד מבאר דסמיכה באשם למצוה, וצפון לעכובא, לפי שהוקשו כל האשמות לעולה לענין צפון, ומשו״ה סמיכה למצוה. וראה בשט״מ זבחים ה: אות יג שהביא דרש שאשם טעון שחיטה בצפון מקרא כחטאת כאשם הוא. ועי׳ באור-החיים כאן. ובזבחים מט. דילפינן לה מאשם מצורע, מובא לעיל אות ד׳.
אשה לה׳ אשם הוא, והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה׳, יכול אעפ״י שלא שחטו בצפון ת״ל הוא. אשה, ר׳ אליעזר אומר אשה לשם אישים, אשה אעפ״י שלא סמך עליו, יכול אעפ״י ששחטו שלא לשמו ת״ל הוא. (תו״כ)
[ט]
תוספתא זבחים פ״א ה״א. זבחים ה; ז; יב; מנחות ד. ובתו״כ כאן נמצא רק ראשית הברייתא. ובפי׳ הראב״ד כתב: דהמדרש הזה סרס הדברים שכבר הוא מפורש במקום אחר. בשפ״א העיר דאיכא נ״מ גם בהקטרת אימורים שאם הוליכום שלא לשמה נפסלו מהקטרה, וכ׳ דלישנא, הוא, משמע לפוסלו לגמרי.
– רש״י ה: בד״ה ההוא מבאר דאע״ג דכתיב באשם קדש קדשים הוא (פס׳ א׳), קודם שחיטה לא ילפינן מיניה דלא משמע לשמו אלא כשכתוב הוא, עם שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא, והיכא דכתיב גבי אחת מעבודת הדם. ובתוס׳ מנחות שם ד״ה לאחר הביאו פרש״י, והוסיפו שבתו״כ ילפינן מהוא, שהוא קרב ואין תמורתו קריבה, ולמעט תודה ואיל נזיר דאינו נשחט בצפון. וכן אין ללמוד מאשם הוא, (לעיל ה, יט.) דבתו״כ ממעטינן מיניה אשם מצורע ואשם נזיר מכסף שקלים, ואף דבתו״כ מצורע ג, ב, דרשו כי כחטאת האשם הוא פרט לששחטו שלא לשמו, אסמכתא בעלמא הוא. ובש״מ זבחים שם אות יג כתב דלא הוי מעוט כיון דכתיב האשם הוא ולא כתיב אשם הוא. וע׳ שפ״א מנחות שם.
– ראה רש״י מנחות פ״ג. דבאשם פשיטא דאין נותר בעצמות משום דכתיב ביה הוא לאחר הקטרת אימורין, דמשמע הוא אשם ואין עצמותיו אשם, ועי׳ תוס׳ זבחים צח:.
אשם הוא, מתני׳: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת וכו׳ ר׳ אליעזר אומר אף האשם וכו׳. גמ׳: תניא אמר ר׳ אליעזר חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא. מה חטאת שלא לשמה פסולה אף אשם שלא לשמו פסול וכו׳ חזר ר׳ אליעזר ודנו דין אחר חטאת נאמר בה היא (ויקרא ד׳:כ״ד) בשחיטה, היא לשמה כשרה שלא לשמה פסולה. ופסח נאמר בו הוא (שמות י״ב:כ״ז) בזביחה, הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול, אף אשם נאמר בו הוא, הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול. אמר לו ר׳ יהושע חטאת נאמר בה היא בשחיטה, היא לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, פסח נאמר בו הוא בזביחה. הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול, אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר. (זבחים ב. י:)
[י]
תמורה פ״ג מ״ג: תמורת אשם וכו׳ ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה. ובתמורה יז: מצינו גירסא אחרת ר״ע אומר אינו צריך, הרי הוא אומר אשם הוא, הוא קרב, ואין תמורתו קריבה. וכ״ה בתוס׳ בע״ב בד״ה רבי עקיבא. ובתוס׳ רי״ד כתב שכן מצא במקצת ספרים והיא מדוקדקת. וכ״ה בתו״כ לעיל פסוק א וברש״י עה״ת שם, ראה להלן. וברש״י ד״ה ר״ע גורס כפי שנמצא לפנינו ועי׳ באורח-מישור. והמשך המאמר באות יא.
– התוס׳ מנחות ד׳. בד״ה אלא כתבו דהדרש הוא על הפסוק שלפנינו, ולא כספרים שגרסו בתמורה שם אשם הוא אשם אשם לה׳, לעיל ה, יט. וכ״כ בשט״מ תמורה שם אות יט. וראה בתוס׳ זבחים צח: סוד״ה מה דקאי על מה דכתיב בפרשת ויקרא. ובתו״כ כאן יליף לה מדכתיב קדש קדשים הוא בפס׳ א׳ והביא כן רש״י שם. ובהתורה והמצוה כתב שצריך לגרוס אשם הוא, כדאיתא בנזיר ובתמורה שם. וכן מוכח מהא דדרשינן קדש קדשים הוא ולא תערובתו. וראה רש״י לעיל פסוק א׳ הביא הך דרשא שם, ובעז״כ תמה דלא קיימי הך דרשה כדלהלן אות הבא. וברא״מ כ׳ דאתי לתמורת אשם בתמורתו של ראשון דכיון דהוא עצמו פסול לגמרי אף לעולה תמורתו כמותו, ופי׳ בתוסה״ע כוונתו לאשם שמתו בעליו ועדיין לא ניתק וכ״כ בק״א, ושוב דחה פי׳ זה.
אשם הוא, תנא דבי ר׳ ישמעאל רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך (דברים י״ב:כ״ו) בולדי קדשים ובתמורתם הכתוב מדבר וכו׳ כדרך שאתה נוהג בעולה נהוג בתמורתה, כדרך שאתה נוהג בשלמים נהוג בולדיהם, יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן, ת״ל רק, דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר אינו צריך (למעט אשם) הרי הוא אומר אשם הוא בהוייתו יהא. (נזיר כה.)
[יא]
(ראה לעיל אות י. תחלת המאמר) זבחים ה: מנחות ד. תמורה יח. ילקו״ש כאן. וע׳ זבחים קיב. קטו: פסחים עג. שבועות יב.
– בתוס׳ רי״ד כאן גורס: אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר וכ״ה בכל המקורות הנ״ל, ובפסחים עג: מצינו לישנא בדברי ר״ה ושחטו לשם עולה כשר, וראה לעיל דלא דרשינן הוא, הואיל וכתיב גבי הקטרת אימורין דלא מעכבי, ובשפ״א זבחים ה: תמה מ״ש דהאי דרשה דרשינן אע״ג דכתיב גבי אימורין ע״ש.
– בדין אשם שניתק לרעיה מצינו ג׳ שיטות בראשונים. א) רש״י כאן סובר דנתוק לרעיה הוא מהתורה וכדילפינן לה הכא מקרא, וכן דייק הרא״מ מפרש״י עה״ת כאן, ובמשכיל לדוד כ׳ בדעת רש״י דאף אם שחטו בפירוש לעולה לפני ניתוק אינו כשר. ובפענח רזא הק׳ על רש״י דמשבועות שם מוכח שהניתוק מדרבנן וכ״כ הרמב״ן והרשב״א שם בדעתו דהא דאמרינן שם דבעינן באשם נתוק משום דגזרינן אחר כפרה אטו לפני כפרה, דצ״ל דהוי סוגיות מתחלפות. ב) ר״ת בספר הישר סי׳ תקי״ד ותשע״ז סובר דנתוק לרעיה הוא מדרבנן משום הך גזירה. והלכה למשה מסיני נאמרה דכל שבחטאת מתה באשם עולה, ומקרא דהוא ילפינן דלא בעינן עקירה מפורשת לשם עולה. ומבאר שם: דאמר קרא הוא בהוייתו יהא, בהוייתו שיש לו להיות מתוך הלכה למשה מסיני דהיינו עולה, יהא בלא עקירה. ובתוס׳ זבחים ה: ומנחות שם בד״ה אשם מבארים בדעתו שהויות אשם עתה הוא כמו שיהיה לכשיסתאב דהיינו עולה, או ע״י עקירה מפורשת לשם עולה. (תלוי בב׳ הלשונות בפסחים שם), ובחי׳ הרמב״ן והר״ן שבועות שם מבארים דאשם הוא כשהבעלים צריכים לכפרת אשם, אבל כשנתכפרו באחר, אין עליו הוית אשם אלא עולה. וע׳ בספר הישר שם ובתוס׳ נזיר בד״ה שניתק ובזבחים ומנחות ופסחים שם שבארו אמאי צריכים להלכה למשה מסיני ולפסוק אשם הוא. ג) רמב״ם פסוהמ״ק פ״ד הט״ו: כל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר, ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה, גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה. ובכס״מ ולח״מ דאף לאחר נתוק כשר, רק אם עקרו מתורת אשם, והקריבו לשם עולה וכגי׳ הגמ׳ כאן ושחטו לשם עולה. ובקרי״ס כתב בדעת הרמב״ם דע״י שניתק לרעייה הוי סתמא לעולה, ובמאירי פסחים שם כתב דלא ברורה דעת הרמב״ם בשחטו סתם. וראה א״ת ערך אשם. ובמרכה״מ כ׳ בדעת הרמב״ם דאשם ודאי בעי עקירה מה״ת ואשם תלוי מדרבנן. וראה בערוה״ש סי׳ קלב ביאור השיטות בדין רעיה.
אשם הוא, ר״ע אומר אינו צריך (למעט אשם) הרי הוא אומר אשם הוא, בהוייתו יהא, למה לי קרא, גמרא גמירין לה כל שבחטאת מתה באשם רועה, הכי נמי, וכי אתא קרא לדרב, דאמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעייה (כגון תמורת אשם וכו׳) ושחטו לשם עולה כשר, (הואיל וסופו לכשיפול בו מום הוא נמכר ומביאין בדמיו עולת נדבה). טעמא דניתק, הא לא ניתק לא (שלא שחטו לשם עולה אלא ששחטו סתם אינו כשר), דאמר קרא הוא בהוייתו יהא. (נזיר כה:)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וְיַסֵּיק יָתְהוֹן כָּהֲנָא לְמַדְבְּחָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ אֲשָׁמָא הוּא.
And the priest shall burn them at the altar, an oblation before the Lord; it is a trespass offering.
ויסדר יתהון כהנא על גבי מדבחה קרבן קדם י״י
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״מתקבל לשמה די״י״.
אשמה הוא.
ויסיק יתהון כהנא למדבחא קרבנא קדם י״י אשמא הוא.
and the priest shall burn them at the altar, an oblation before the Lord: it is a trespass offering.
והקטיר אותם הכהן המזבחה קרבן לפני י״י אשם הוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַיֻקַתִּרֻהַא אַלּאִמַאם עַלַי׳ אלּמַד׳בַּחִ קֻרבַּאנַא לִלָּהִ כַּדַ׳אךַּ מַא יַצִירֻ קֻרבַּאןֻ אַלּאִת׳םִ
וישרף הכהן זאת, באש על-המזבח, קרבן אל ה׳ ככה יהיה קרבן האשם.
אשם הוא – עד שינתק שמו ממנו. למד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו, אף על פי שעומד
כן בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י פירנצה III.3 נוסף כאן: ״דמין״.
להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם, אינו כשר לעולה קודם שניתק לרעייה.⁠
כן בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י פירנצה III.3: ״שנתק לרעיה״.
ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו: אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין. והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו
כן בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י פירנצה III.3 הושמט ע״י הדומות: ״והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו״.
כשר.
אשם הוא IT IS A GUILT OFFERING – it remains (הוא) a guilt offering until its appelation is removed from it. This teaches regarding a guilt-offering the owner of which has died, or the owner of which has been atoned for by another sacrifice, (e.g. if that originally destined for that purpose was lost and afterwards found), – that although its value (i.e. the animal bought from the proceeds of its sale) is destined to become a burnt-offering for the unemployed altar (lit., for the altar's summer time when there were not sufficient obligatory sacrifices for the altar), yet if one slaughtered it without a special designation) before it was condemned to pasture) it is not fit to become a burnt offering. – Scripture does not, by these words, intend to intimate concerning a guilt-offering that it becomes invalid if slaughtered not as such (but as some sacrifice other than a guilt offering – שלא לשמו) i.e., in the same sense as they (the Rabbis) explained the word הוא that is stated of a חטאת (Vayikra 4:24; cf. Rashi thereon), because in the case of אשם the limiting words אשם הוא are used only after mention of the burning of the fat pieces (not as in the case of חטאת, where חטאת הוא is stated after the command of slaughtering) and could therefore at most be taken as limitating the act of הקטרה in the sense that if this has been done שלא לשמה the sacrifice is invalid; this, however, is not a fact because הקטרה is not essential, and it itself (the אשם), even though the fat pieces have not been burnt at all, is nevertheless valid (Zevachim 5b; Menachot 4a).
אשם הוא – פר״ש: למד על אשם שמתו בעליו וכו׳ כלומר לא הספיק להקריבו עד שמתו הבעלים או שנתכפרו בעליו. כלומר אשם זה אבד בעודו חי ובעליו הקריב אחר ואחר כך נמצא אף על פי שזה עומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה עד שנתק לרעייה. פי׳ מסרו לרועה ושחטו סתם כשר לעולה ולשון קיץ כאדם האוכל תאנים בקנוח סעודה כך פר״ש בפר׳ החליל.
אשם הוא, "it is an guilt offering.⁠" according to Rashi, these two, at first glance superfluous words, seeing that the subject in this paragraph is the guilt offering, teach something about the guilt offering about a person who died before he had a chance to present this offering; alternately, it speaks of a guilt offering whose owner had attained atonement for his guilt before it was offered up through another means. For instance: normally, if the original animal had been sanctified and been lost before the priest appointed by its owner could slaughter it, so that he had substituted another animal for the lost one and performed all the ritual with it, the Torah teaches what is to be done with such an animal when it was found. Normally, the rules for disposition of such an animal are that it is to be offered as sacrifice on the altar when the altar "has summer vacation,⁠" i.e. is not very busy with offerings that are mandatory for people to present. If such an animal had been entrusted to a shepherd to graze, in order to keep it alive until needed, and it was slaughtered without any specific designation, it is fit to be offered as a burnt offering. According to Rashi (in the Talmud Sukkah folio 56a the expression "summer vacation,⁠" is to be understood as something similar to "dessert;⁠" it is consumed in order to tickle one's palate, not to still one's hunger.
אשה לה׳ אשם הוא – פירש״י עד שינתק שמו ממנו לימד על אשם שמתו בעלי׳ וכו׳ שאינו כשר לעולה עד שניתק לרעייה, משמע דרעייה עד שיסתאב היא מה״ת, ואלו בפ״ק דשבועות מוכח דגזירה דרבנן הוא לפני כפרה אטו לאחר כפרה.
אשם הוא – פרש״י עד שינתק שמו ממנו למד על אשם שמת בעליו או שנתכפרו בעליו אעפ״י שעומד להיות דמיו עולה לקיץ מזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה וכו׳ וה״ק למד על אשם שמתו בעליו כלומ׳ שלא הספיק להקריבו עד שמתו או שנתכפרו בעליו כלומ׳ שאבד זה האשם בעודו חי ובעליו הקריב אחר תחתיו ונתכפר בו ונמצא אחר כך. אע״פ שהוא עומד להיות דמיו עולה לקיץ למזבח כלומ׳ שעומד לרעות עד שיסתאב וימכר לקנות מדמיו עולות לצורך קיץ המזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה כלו׳ קודם שמסרו לרועה לרעות עד שיסתאב שהרי שם אשם עליו אבל אם לאחר שנתק לרעיה שחטו סתם כשר לעולה שמכיון שנתק לרעיה אין עוד שם אשם עליו. כפ״ח ופתרון קיץ המזבח מפורש בסוף מסכת סוטה שפרש״י שם וז״ל קיץ המזבח כשהוא בטל שכלתה קטרת התמיד ואין מביא נדר ונדבה היו שם שופרות שבם היו נותנים מעות כל המותרות השנויין בכל התלמוד ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה ומהן לוקחין עולות לקיץ המזבח ולשון קיץ כאדם האוכל תאנים בקנוח סעודה עכ״ל.
אשם הוא – פר״ש עד שינתק אשמו ממנו לימד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו, אע״פ שעומד להיות כמו עולה לקיץ, כלומר הואיל ונתכפרו בעליו לא יקרב עוד לשם אותו קרבן, אלא ימכר ומדמיו יקנו בהמה להביא עולה לקיץ המזבח. אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שניתק לרעייה, פי׳ קודם שנמסר לרועה לרעותן לאחר שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו. ומהו שנתכפרו בעליו, כלומר לאחר שהפרישוהו בעליו לכפרתו נאבד, והביאו הבעלים אחר במקומו ונתכפרו בו, ולאחר שנתכפרו בעליו נמצא זה שנאבד, ומסרוהו לרועה לרעותו לדעת מה יעשה בו, זהו הפי׳ לאחר שנתכפרו בעליו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אשם הוא עד שינתק שמו ממנו. דהיינו אחר שנתק לרעייה שכל עוד שלא נתק לרעייה לא נתק שם האשם ממנו ולמדנו מכאן שהאשם שמתו בעליו קודם הקרבתו או שאבד ונתכפרו בעליו באחר ואחר כך נמצא אע״פ שעומד להיות דינו שירעה עד שיסתאב ואח״כ ימכר ויפלו דמיו לקיץ המזבח דהיינו לעולת נדבת צבור אם קדם ושחטו סתם קודם שינתק לרעייה אינו כשר לעולה מפני שכשנתק לרעייה כבר ניתק שם האשם ממנו ועומד שאם יסתאב להמכר ויהיו דמיו לדמי עולה וכיון שדמיו דמי עולה אם קדם ושחטו סתם קודם שיסתאב כשר לעולה אבל כל עוד שלא ניתק דינו לרעייה שעדיין שם האשם עליו כדכתיב אשם הוא בהויתו יהא אע״פ שעומד להיות דינו לרעייה וכשיסתאב להיות דמיו דמי עולה כיון שעדיין שם האשם עליו והוא אינו ראוי להיות אשם מכיון שמתו בעליו או נתכפרו בעליו אינו ראוי להיות אפילו לעולה אע״פ שקדם ושחטו סתם קודם שיסתאב:
ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו כו׳. פי׳ מה שדרשו אשם הוא בהויתו יהא שיהא שם האשם עליו כל עוד שלא ניתק לרעייה ולא דרשו בו אשם הוא בהויתו יהא שלשמו כשר שלא לשמו פסול כדדרשו גבי חטאת כדלעיל הוא מפני שאשם הוא כתוב אחר הקטרת האימורים ומכיון שהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר תו לא שייך לומר לשמו כשר שלא לשמו פסול מפני שאם באת לומר כן יהא האשם צריך שתהא הקטרת אימוריו לשמו ואם לא פסול כיון דאשם הוא כתוב אחר הקטרת אימורין ואכולהו קאי ואין הדבר כן שהרי הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר משום דאין כפרה אלא בדם וכך תרצו אותו בפ״ק דזבחים וא״ת הרי אשם נמי אשכחן ביה דכתיב קדש קדשים הוא בראש הפרשה קודם הקטרת אימורין כבר תירץ שם רש״י בזה דאפילו הכי לא ילפינן מיניה משום דלא משמע מיניה לשמו אלא כשכתוב הוא עם שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא או היכא דכתיב גבי אחת מעבודות הדם אבל גבי קדש קדשים הוא דאותו הוא לא כתיבא לא עם שם קרבן ולא עם אחת מעבודת הדם לא דרשינן מיניה לשמו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

[א] אשם הוא
[1] נזיר פרק רביעי דף כה ע״א (נזיר כה.) וע״ב ב [2] זבחים פרק ראשון דפים ה ע״א, י ע״ב, יב ע״ב ב
אשם הוא כו׳. פירוש, דלא צריך למכתב ״אשם הוא״, דבהדיא כתיב קרא (פסוקים א, ב) דהוא אשם. קרא ״כי קדש קדשים הוא״ דלעיל (פסוק א), ו״אשם הוא״ דכאן, שהמדרש קרוב לפשוטו, הביא רש״י המדרש, אבל יתורא ד״הוא״ דגבי ״כל זכר בבני אהרן יאכל אותה קדש קדשים הוא״ (ראו פסוק ו), דאינו קרוב המדרש לפשוטו, פירש רש״י (שם) ׳בתורת כהנים נדרש׳. וכך יש בתורת כהנים; ״כי קדש קדשים״ לרבות זבחי שלמי צבור שאינם נאכלים רק לזכרי כהונה, ״הוא״ למעט תודה ואיל נזיר, עד כאן. וכל זה אינו קרוב לפשוטו לאוקמי קרא למילתא אחריתי, ומכל מקום הפסוק מיותר, וקאמר (רש״י) ׳בתורת כהנים הוא נדרש׳:
שמתו בעליו. דהיינו עד שלא הקריב את האשם, דשוב אינו צריך להקריב, לפי שהמיתה מכפר:
שנתכפרו. כגון שהפריש אשם ונאבד ממנו והקריב אשם אחר ואח״כ נמצא אשם ראשון, א״כ כבר נתכפרו בעליו, וצריך לרעות אשם זה עד שיסתאב, ואח״כ מוכרים אותו וקונים בדמיו עולה: ופירש״י דוקא בא להודיעני אע״פ שעומד להיות דמיו עולה לקיץ מזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שניתק לרעייה, אבל משנתק לרעייה אם שחטו סתם כשר. מדכתיב אשם הוא, משמע אבל לא עולה, ופשיטא שהוא אשם ולא עולה, אלא משמע שפעמים יכול הוא להיות עולה כגון שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה:
שלא הוקטרו. כלומר, ומכיון שלא הוקטרו אימוריו כשר תו לא שייך לומר לשמו כשר שלא לשמו פסול, שאם תאמר כן יהא אשם צריך הקטרת אימוריו לשמו, מאחר שאשם הוא כתיב אחריו, והרי אם לא הוקטרו אימוריו כשר דאין כפרה אלא בדם:
Whose owners have died. That is, [the owners died] before they brought the guilt-offering, so it no longer needs to be offered since death atones.
Have been atoned for. For instance, he separated a guilt-offering and it was lost, and he brought another guilt-offering. Afterwards, the first guilt-offering was found. If so, the owners have already received atonement. This guiltoffering needs to graze until it becomes blemished; they then sell it and buy a burnt-offering with its value. Rashi is explaining specifically that even though its value is destined to be used for the קיץ מזבח (when there were not enough sacrifices donated to keep the altar fully in use, the deficit was made up by Temple-funded sacrifices. This money is used to buy sacrifices for the "summertime altar"), if they slaughtered it without any designation it is not valid for a burnt offering before it is removed for pasture. Once it was removed for pasture, however, if it was slaughtered without any designation, it is valid. This is because it is written, "it is a guilt-offering,⁠" implying: But not a burnt-offering. However, it is obvious that it is a guilt-offering and not a burnt-offering! Rather, this implies that sometimes it can be a burnt-offering. For instance: if it was removed for pasture and they slaughtered it without designation, it will be valid as a burnt-offering.
Even though [its fats] have not been burnt. I.e., since the guilt-offering is valid even if the fats were not burnt, it is no longer applicable to say that a guilt-offering brought for its own sake is valid but if not for its own sake is invalid. Because if you were to say this, the guilt-offering would have to have the fats burnt for its own sake, since "it is a guilt-offering" is written after the burning of the fats. [But this is not so,] for if the fats were not burnt it would still be valid, since atonement is only accomplished by the blood.
אשם הוא – נחלקו רבנן ורבי אליעזר (ת״כ כאן), רבנן אמרו הוא למעט אם לא שחטו בצפון לעיכובא, ר׳ אליעזר אומר למעט אם שחטו שלא לשמו והנה לסברת ר׳ אליעזר ידוייק אשם הוא שחוזר הוא לאשם שצריך שיהיה לשם אשם. והגם שבזבחים (י) מצינו שהקשה ר׳ יהושע לר׳ אליעזר וחזר ר׳ אליעזר ולמד דין זה דשלא לשמו מפסוק (ז) כחטאת כאשם שהשוה אותם הכתוב, אם כן תיבת הוא למה צריכה, ואולי כי זולת הוא הייתי אומר שההקש בא לענין שצריך סמיכה כמו שדרשו חכמים (שם יא) לזה אמר הוא סמך לאשם לומר שצריך לשם אשם, ולצד שנקשה מה שהקשה שם אמר כחטאת כאשם. ולרבנן הוא למעט שחיטה שלא בצפון שהוזכרה בפרשה (פסוק ב) ובא לעכב, והגם שיש להקשות מעין קושיות שהקשה ר׳ יהושע לר׳ אליעזר גם לדברי חכמים, כיון שלא חדשו דין זר מהשכל בדרשתם אלא דבר שישנה בכל הקרבנות, וגם הוזכר בפירוש, אלא שמפסוק א׳ הייתי אומר שאינו מעכב, יכולין לדרוש הוא שבא לעכובא מה שאין כן ר׳ אליעזר שהוליד דין חדש שאין לו דמיון, לזה הוקשה כל הקשיות הרשומות שם.
אשם הוא, it is a guilt-offering. Rabbi Eliezer and the other rabbis disagree in Torat Kohanim whether the extraneous word הוא is intended to teach that if this offering was not slaughtered on the northern side of the altar that it is invalidated. Rabbi Eliezer holds that the word הוא means that if the guilt-offering was slaughtered while the priest entertained the wrong thoughts i.e. assumed that the animal in question was a different kind of offering, it is invalid. According to his reasoning, the words אשם הוא emphasize the need for the guilt-offering mentioned in verse 1 of our chapter to have been slaughtered for that purpose in order to be acceptable. We find in Zevachim 10 that Rabbi Yehoshua challenged Rabbi Eliezer's exegesis and that thereupon Rabbi Eliezer retracted and derived his ruling that the אשם must be slaughtered as such in order to be valid from the words כחטאת כאשם in verse 7 of our chapter. Considering this, we must ask what Rabbi Eliezer learns from the extraneous word הוא? Perhaps if the word הוא had not been written here I would have made the comparison made in Zevachim 11 between the guilt-offering and the sin-offering described in verse 7 as not applying to the need to perform סמיכה on the guilt-offering just as on the sin-offering, but I would have applied it to the need to slaughter either offering with the right intent in order for it to be acceptable. In order to prevent us from making such an error, the Torah wrote the word הוא next to the word אשם to inform us that this word tells us something about the אשם itself. The Torah wrote the words כחטאת כאשם in verse 7 in order to tell us that both these offerings require סמיכה as something mandatory. The other rabbis, the ones who disagreed with Rabbi Eliezer who used the word הוא to invalidate the guilt-offering unless it had been slaughtered on the northern side of the altar, understand that word to refer back to verse 2 where the principle of slaughtering the guilt-offering in the same place as the burnt-offering has first been mentioned. Repeating this by means of the word הוא indicates that the requirement is mandatory. Although one could challenge these rabbis with similar queries as the ones used by Rabbi Yehoshua to get Rabbi Eliezer to retract, the fact that they did not arrive at a new הלכה by dint of a סברה, a process of reasoning, but applied a rule applicable to other sacrifices also to the guilt-offering by their methodology, it is absolutely acceptable that the word הוא was intended by the Torah to make the site of the slaughtering mandatory. This is all the more so since in the case of the burnt-offering the Torah had spelled this law out in so many words. The contribution of those rabbis is that if we had only had verse 1 in our chapter, I would have reasoned that while it is a desired requirement, failure to slaughter the guilt-offering on the northern side of the altar would not have invalidated it.
אשה לה׳ – כמו שנאמר בעולה ובשאר הקרבנות ״עולה הוא אשה ריח ניחח לה׳ ״,⁠
שם א, יג.
וכן ״עולה הוא״,⁠
שם א, יז.
ובמנחה אמר ״מנחה היא״.⁠
שם ב, ו.
וכן בחטאת נשיא ובדלות ודלי דלות פעמים ״חטאת היא״,⁠
שם ד, כד; וכן ה, יא-יב.
וכן נאמר כאן באשם ״אשם הוא״,⁠
שם ה, יט.
וכלן נדרשים במדרש רבותינו. ולפי פשוטו כל אלה באים לכפר על הנפש, ועל שם עון הנפש הם נקראים. לכן במתן דמן ואימוריהן אמר ״עולה הוא״ או ״מנחה הוא״, כלומר שמכפר על העולה על רוח, ועל החטאת ועל האשם. אבל שלמים ותודה שהן לשמחה ולהודיה לא נאמר ״זבח שלמים הוא״ או ״תודה הוא״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פג]
אשה להשם אשם הוא – כבר בארנו באילת השחר (כלל קלה) שכל מקום שנאמר ״עולה הוא״ ״מנחה הוא״ ״חטאת הוא״ - מיותר, ובא לדרשה. כי למה יספר זאת והלא כל הפרשה מדברת באשם. וגם מה שכתב מלת ״הוא״ מיותר כי פעמים רבות ישמוט מלה זאת. וכבר דריש [בסוף משנה ב׳] מן ״אשם הוא״ דאין תמורתו קרבה (כמו שבארנו בסימן עט) והוא אליבא דרבי עקיבא (כמ״ש בנזיר דף כה ובכמה מקומות). אמנם ר׳ ישמעאל דריש שם דאין תמורת אשם קרבה מן ״רק קדשיך אשר יהיו לך״, עיי״ש. ולדידיה אמר [במשנה ד׳] שמה שכתוב ״אשם הוא״ מרבה שרק הוא נקרא אשם, רוצה לומר רק אם נעשה כמבואר פה ששחטו בצפון במקום העולה – אז הוא אשם. לא אם שינו מקום שחיטתו. ודוגמת זה הדרוש תמצא בספרא (ויקרא דבורא דנדבה פרק ז מ״ו) עולה אף על פי שלא סמך. יכול אף על פי שלא נשחט בצפון? תלמוד לומר ״הוא״ (ועיין פירושינו שם סימן סט). וכן הוא כאן. ור׳ אליעזר דריש מלת ״הוא״ רק אם נשחט לשמו. ועכ״ז⁠(?) תחלה [סוף משנה ב׳] הזכיר דרוש רבי עקיבא ו⁠[במשנה ג׳] הזכיר דברי ישמעאל אין שחיטה אלא משיכה ודברי ר״א על ״ישחטו את האשם״ מכאן לעולת צבור, ו⁠[במשנה ד׳] חזר לדברי ר׳ ישמעאל על ״אשם הוא״, ו⁠[במשנה ה׳] חזר לדברי ר׳ אליעזר. ובזה יש סדר למשנה. ומה שאמר [במשנה ו״ז״ח] אמר ר׳ אליעזר חטאת בא על חטא וכולי – הוא בתוספתא (פרק קמא דזבחים) ובגמרא שם (דף י.), ופה לא נכתב רק ראשית הברייתא ושם נכתב הברייתא כולה וסיים שר׳ אליעזר למד ״כחטאת כאשם״ שהאשם כחטאת לכל דבר. (כמ״ש עוד בזבחים קטו ומנחות דף כה:). וכן בספרא למעלה (פרק ח מ״א) וזבחים (דף פא.) לענין אשם שנכנס דמו לפנים. ועיין בגמרא זבחים (דף י.) פלפול גדול בדברי ר׳ אליעזר ומחלקותו - ואין כאן מקום להאריך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

 
(ו) כׇּל⁠־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃
Every male among the priests may eat of it. It shall be eaten in a holy place. It is most holy.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמן
[יב]
ראה מנחות פב: אי חטאת ואשם בהדיא כתיב, ופרש״י כת״י בדף פג: בצו את אהרן, וברש״י שם כ׳ וזה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש לכל חטאתם ולכל אשמם וגו׳ כל זכר יאכל אותו, במדבר יח ט י. ובזבחים נד: הביא רש״י האי קרא על אכילתם בעזרה. ובצ״ק מנחות שם כ׳ דס״ד דאשם גזילות ומעילות אינו נאכל ומשו״ה הביא רש״י הך קרא דכולל כל אשמות. וראה זבחים מד: לכל אשמם לרבות אשם נזיר כו׳ סד״א להכשיר קאתי קמ״ל, וברש״י: ולרבות שיהיה נאכל דאי לא כתיב לכל לא מרבינן להו כו׳. ובפיה״מ להרמב״ם סוטה פ״ג מ״ה הביא הפסוק שלפנינו, ובמעילה פ״ב מט״ז: ק״ק אין אוכלין אותם אלא זכרי כהונה כמו שבאר הכתוב כל זכר בכהנים יאכל אותה. והוא הפסוק האמור בחטאת לעיל ו, כב. וראה שם אות קסח. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״י ה״ג: ואין חטאת ואשם ושירי מנחות נאכלין אלא לזכרי כהונה בעזרה ואם נאכלו בהיכל נאכלו שנאמר לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו. ובתוס׳ ד״ה מה הביאו מרש״י דהא דלא ילפינן זכרי כהונה מחטאת ואשם כדילפינן ממנחה משום דכתיב בתרווייהו גבי אכילת זכרים הוא, קדש קדשים הוא, דמשמע מיעוט הוא ולא אחר, ובתוס׳ פירשו משום דהיקישא דחטאת ואשם איכא לאוקמי למילתא אחריתי, אבל מנחה לא משכחת לה למילתא אחריתי.
כל זכר בכהנים יאכלנו, זאת התורה לעולה ולמנחה וכו׳ (ויקרא ז׳:ל״ז) מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף כל אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה. מאי היא, אי חטאת ואשם בהדיא כתיב בהו כל זכר בכהנים יאכלנו אי שלמי צבור מריבוייא דקרא אתי בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו (במדבר י״ח:י׳) לימד על שלמי צבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה, תנאי היא, איכא דנפקי ליה מהכא ואיכא דנפקא ליה מהכא. (זבחים צז:)
[יג]
ראה לעיל פ״ו אות קח. בתו״כ כאן כרב ששת.
– הכא דריש ד׳ קראי. ובתו״כ דריש ה׳ קראי, דמצריך קרא מיוחד למום עובר. ובפי׳ הר״ש כתב דאיכא עוד קרא בקדשים שמרבה בעל-מום, וביפה-עינים כתב דבקרבנות צבור כתוב כל זכר, במדבר יח, י, ובק״א ובעז״כ כתבו דלא גרסינן בתו״כ ואם בעלי מומין עוברין כבר אמורים, משום שגם מקראי דלאכילה וחלוקה, נשמע חד מינייהו, וביפ״ע שם מבאר דהתו״כ סובר דאצטריך תרי קראי במום מעיקרו לחלוקה ולאכילה, כקושית התוס׳ כאן בד״ה בעל מום. וראה בתו״כ אמור ג, ב׳ דמרבינן מאשר יהיה בו מום (לקמן כא יז) בעל מום מעיקרו, וברמב״ם מעה״ק פ״י הי״ז: אבל בעל מום בין קבוע בין עובר, בין שנולד במומו, בין שהיה תמים ונפסל חולק ואוכל שנאמר לחם אלקיו מקדשי הקדשים וגו׳. ובקרי״ס שם כתב דמרבינן בעל מום לחלוקה מכל זכר בכהנים יאכלנו. כי מקרא שהביא הרמב״ם משמע רק אכילה. ובפנים מאירות מבאר דעיקר הילפותא דאוכל, ואם אוכל ממילא חולק. ובתוס׳ כתבו דכיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה, ה״ה בעל מום מעיקרו.
כל זכר בכהנים יאכלנו, מתני׳: בעלי מומין, בין בעלי מומין עוברין בין בעלי מומין קבועין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין וכו׳, גמ׳: מנא הני מילי, דת״ר כל זכר (ויקרא ו׳:י״א) (קמא במנחה כתיב בצו את אהרן) לרבות בעלי מומין, למאי אי לאכילה (להתירו לאכול מחלק חבריו אם יזמנוהו עמהם) כבר נאמר (ויקרא כ״א:כ״ב) לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל. אלא לחלוקה (ליטול חלק כאחד הכשרים). תניא אידך כל זכר (ויקרא ו׳:כ״ב) (תנינא בחטאת כתיב והשלישי באשם וברייתות הללו בת״כ במדרשי המקראות) לרבות בעלי מומין, למאי אי לאכילה הרי כבר אמור, אי לחלוקה הרי כבר אמור, שיכול אין לי אלא תם ונעשה בעל מום, בעל מום מעיקרו מנין ת״ל כל זכר. תניא אידך כל זכר לרבות בעל מום. למאי אי לאכילה הרי כבר אמור ואי לחלוקה הרי כבר אמור ואי לבעל מום מעיקרו הרי כבר אמור, שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת״ל כל זכר. כלפי לייא (בעל מום עובר משמע להתירו טפי מבעל מום קבוע) אמר רב ששת איפוך. רב אשי אמר לעולם לא תיפוך, ואצטריך (קרא למדרשיה הכי מהו דתימא קרא קמא קבוע הוא דאכשר דרחמנא חס עליה משום דלית ליה התירא למחר וליומא אחרינא, אבל עובר דאית ליה התירא למחרת) סלקא דעתך אמינא כי טמא, מה טמא כמה דלא טהור לא אכיל אף האי נמי כמה דלא מתקן לא אכיל, קא משמע לן. (זבחים צח: קב.)
[יד]
תוספתא חלה פ״ב מ״ז: עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו וכו׳ עשר במקדש חטאת ואשם וכו׳ ועי׳ ב״ק קי: וחולין קלג: ירושלמי חלה פ״ד ה״ד. וברמב״ם בכורים פ״א ה״א. ובספרי במדבר פ״י קיז יליף לה מכל אשמם. וכ״ה ברש״י חולין שם, ובזבחים מד: כתב דאשמם כתיב לסדר בפרשה כל כ״ד מתנות כהונה. וראה ביראים השלם סי׳ קמד וסמ״ג עשין קמו שהביאו גם כן מהספרי, וכ״ה בלק״ט במדבר קיז: ושם בדף פד. הביא דברי בה״ג הנ״ל. ובערוך ערך עשר כתב דאשם הוא ממתנות כהונה מדכתיב כחטאת כאשם תורה אחת להם לכהן אשר יכפר בו לו יהיה לקמן פס׳ ז׳ וכ״ה ברש״י זבחים קג. בד״ה אשם ובחי׳ הרשב״א והמאירי ב״ק שם. וברמב״ם שם ה״ט: השמונה מתנות שאינן נאכלים אלא במקדש, כולן קדשי קדשים ואינן נאכלים אלא לזכרי כהונה, כמו שיתבאר במקומו ובהן נאמר כל זכר בכהנים יאכל אותו, וכ״כ התוס׳ מעילה ז: דבשר קדשי קדשים הוא ממון כהנים משום דכתיב בקרא דכהנים אכלי להו.
כל זכר בכהנים יאכלנו, עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט ובברית מלח וכו׳, ואלו הן עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין, עשר במקדש חטאת וחטאת העוף אשם ודאי ואשם תלוי וכו׳, כולהו הני אשם ודאי נינהו מייתי לקמיה כהן מקריב מינייהו דם ואמורין ושארא אכלין ליה כהנים דכתיב וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא (ויקרא ז׳:א׳), וכתיב כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש יאכל. (הלכות גדולות הל׳ בכורות)
[ט]
״כָּל זָכָר״ – לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין.
וְלָמָּה? אִם לַאֲכִילָה, כְּבַר אֲמוּרִין, אִם לְמַחְלֹקֶת, כְּבַר אֲמוּרִין.
אִם לְבַעֲלֵי מוּמִים קְבוּעִים, כְּבַר אֲמוּרִים, אִם לְבַעֲלֵי מוּמִים עוֹבְרִים, כְּבַר אֲמוּרִים.
וְאִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״כָּל זָכָר״?
שֶׁיָּכֹל אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנּוֹלַד תָּמִים וְנֶעֱשָׂה בַעַל מוּם;
נוֹלַד בַּעַל מוּם מִמְּעֵי אִמּוֹ, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כָּל זָכָר״.
[י]
״יֹאכְלֶנּוּ״ – הַכָּשֵׁר, לֹא הַפָּסוּל.
״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים״ – לְרַבּוֹת זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, שֶׁלֹּא יֵאָכְלוּ אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהֻנָּה.
״הוּא״ – פְּרָט לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר.
כָּל דְּכוּרָא בְּכָהֲנַיָּא יֵיכְלִנֵּיהּ בַּאֲתַר קַדִּישׁ יִתְאֲכִיל קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא.
Every man of the priests may eat thereof in the holy place; it is most sacred.
כל דכורה בכהניא ייכול
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ייכול״) גם נוסח חילופי: ״יאכל״.
ייתה באתר קדיש יתאכל קודש קדשין הוא.
כל דכורא בכהניא ייכלונה באתר קדיש יתאכל קודש קודשין היא.
Every man of the priests may eat of it, in the holy place shall it be eaten: it is most sacred.
כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש יאכל קדש קדשים הוא.
כָּל זָכָר – לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. לְמָּה, אִם לַאֲכִילָה כְּבָר אָמוּר, אִם לְמַחֲלֹקֶת, כְּבָר אָמוּר, וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, כְּבָר אָמוּר, וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, כְּבָר אָמוּר, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״כָּל זָכָר״, שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנּוֹלַד תָּם וְנַעֲשָׂה בַּעַל מוּם, נוֹלַד בַּעַל מוּם מִמְּעֵי אִמּוֹ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל זָכָר״. ״יֹאכֲלֶנּוּ״, כָּשֵׁר וְלֹא פָּסוּל. קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְרַבּוֹת זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר שֶׁלֹּא יִהְיוּ נֶאֱכָלִים אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהֻנָּה. הוּא פְּרָט לְתוֹדָה וְאֵיל נָזִיר.
כֻּלֻּ דַ׳כַּרֵ מִןַ אלאַאִמַתִ יַאכֻּלֻהֻ פִי מַוְצִ׳עֵ מֻקַדַּסֵ יֻאְכַּלֻ לִאַנַּהֻ מִן כַ׳וַאצִ אלּאַקדַאסִ
כל זכר מן הכהנים, יאכל אותו, במקום מקדש יאכל, כי הוא מן המשבח שבקדשים.⁠
[דהינו קדוש בקדשה יתרה (רס״ג).]
קדש קדשים הוא – בתורת כהנים הוא נדרש (ספרא ויקרא ז׳:ו׳).
קדש קדשים הוא IT IS MOST HOLY – In Torath Cohanim these words which appear to be a mere repetition of those in v. 1, are expounded (Sifra, Tzav, Chapter 9 10).
כל זכר – לרבות בעלי מומים.⁠
שאוב מהספרא.
קדש קדשים – לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהו נאכלין אלא לזכרי כהונה.
הוא – פרט לתודה ואיל נזיר.
כל זכר, "every male (priest).⁠" This is meant to include priests, who because of a physical blemish, are not allowed to perform service in the Temple.
קדש קדשים הוא, "is it;⁠" (the offering) this excludes such offerings as the ram brought by the Nazarene at the end of his term of abstentions, and the mandatory thanksgiving offerings, known as תודה, whose status is not "the most holy.⁠"
הוא, "it is most holy.⁠" This expression is meant to include communal offerings that may not be eaten except by male members of the priesthood.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו-ח) ובאשם יצוה בהקטרת האמורין ואמר כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש. כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה והכהן המקריב את עולת איש וגו׳. חזר למעלה כמו שאמרנו.
(ו-י) ופירש הכתוב כאן החלק שיאכלו הכהני׳ מהאישים ושהכהן המקריב עולת איש והוא הדין לחטאת ולאשם הנזכרים למעלה שעור הבהמה אשר הקריב לו יהיה. האמנם זכר עולה להגיד שעם היות שכלה כליל לגבוה העור שלה לא ישרף אבל יהיה לכהן שהקריבה. ומזה למדנו על שאר הקרבנות שיש להם חלק לכהנים שכן יהיה וכאשר נתן המשפטים האלה כוללים בזבחים זכר אחריהם איך יחלוקו הכהנים המנחה כי אם תהיה מאפה תנור ומחבת ומרחשת יהיו כלם לכהן המקריב ושאר המנחות כלם היו מתחלקות לכל בני אהרן. וכתב הרמב״ן שהיה זה מפני שטרח הכהן באפייתן. ולרבותינו בזה דרך אחר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

[א] כל זכר בכהנים יאכלנו
[1] שם פרק אחד עשר דף צז ע״ב (שם צז:), ופרק שנים עשר דף קב ע״א
עיין לעיל ו, יא, בהערה כאן נמצאת דרשה שלישית: תניא אידך: ׳כל זכר׳ - לרבות בעל מום; למאי? אי לאכילה - הרי כבר אמור, ואי לחלוקה - הרי כבר אמור, ואי לבעל מום מעיקרו - הרי כבר אמור, שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין? ת״ל: כל זכר.
[ב] קדש קדשים הוא
[1] שם פרק ראשון דף יא (ע״ב)⁠
רבנו ציין ע״ב לפי דפוס וינציאה שנת רפב, לפי דפוס ימינו צ״ל ע״א.
[ע״א], ופרק שני דף כה ע״א
קָדוֹש דכל זכר בכהנים: בס״א כ״י מצאתיו חס׳, ובהעתק הללי קדש, ירוש׳ קדוש. וכן ראיתי מחלוקת זה בין מקצת החכמי׳ ולא הכריעו. אמנם <בעל> שמן ששון כתב בפירוש שהוא מל׳, וכן הוא בס״ס המדוייקים. גם כפי המסרו׳ שראיתי בדפוס וכתובי יד ראוי להיות מל׳, יען לא נמנה בכלל י״ג חסרי׳, וסימנם עיין במ״ג פ׳ תצוה ופ׳ נשא, ואינון עשרה באורית׳. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, כל קדוש באורית׳ מל׳ בר מן עשרה חסרי׳ וכו׳, כמו שהם במסורת שלנו. [קדוש].
יֵאָכֵל קדש קָדָשִים: אין בקו״ף מאריך בס״ס. ועיין מ״ש בפ׳ תצוה סי׳ כ״ט. [קָדָשִׁ֖ים].
כל זכר כו׳ יאכלנו כו׳ – קדש קדשים. לרבות זבחי שלמי צבור לצפון. הוא. פרט לתודה ואיל נזיר.
במקום קדוש – בעזרה כמו החטאת.
קדש קדשים הוא – בתורת כהנים הוא נדרש.
במקום קדוש – בעזרה כמו החטאת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פד]
כל זכר בכהנים – כבר בארנו למעלה (סימן לו) כי פסוק זה נאמר במנחה והוכפל בחטאת ומשולש באשם. ומה שכתב ״כל זכר״ מרבה בעל מום; ולאכילה לא צריך רק לחלוקה. וריבה: (א) שבעל מום חולק, (ב) אף בעל מום קבוע, (ג) אף בעל מום מתולדה כמ״ש בזבחים (דף קב:). וכן מה שאמר [במשנה י׳] ״יאכלנו״ כשר ולא פסול – כן נדרש גם במנחה ובחטאת. ובארתי (בסימן לז), עיי״ש. ומה שאמר ״קדש קדשים״ - לרבות זבחי שלמי צבור – כבר התבאר שכל מקום שאמר ״קדש קדשים הוא״ מיותר, דמאי קא משמע לן? ובפרט שכבר הזכיר בראש הענין שהאשם קדש קדשים. ודרשו שבא לרבות שְמַה שנאכל לזכרי כהונה הוא מצד שהוא קדש קדשים (בכלל, לא מצד שהוא אשם בפרט), ונידון מזה שהוא הדין לכל קדש קדשים כמוהו כמו זבחי שלמי צבור שיהיה נאכל לזכרי כהונה. ועיין בזבחים (דף נה.) למד לה מלמוד אחר. ושם (בדף צז: ומנחות דף פג) למד לה ממה שכתוב (במדבר יח, י) ״בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו״. ולולא יראתי הייתי מגיה ״כל זכר יאכל אותו קדש קדשים הוא״ שהוא הלימוד של הספרא פה, דהא פסוק ״בקדש הקדשים״ שבפרשת קרח נדרש (בספרי ובזבחים דף סג ומנחות ?) לדרשא אחרינא שיאכלו בהיכל; חוץ ממה שהקשו על זה התוספות ונדחקו. ועל זה אמר תנאי הוא וכולי. ומבואר אצלינו תמיד שמלת ״הוא״ הנלוה אל התואר מיותר ונדרש. ובא למעט תודה ואיל נזיר, שהוא בצד אחד דומה לקדשי קדשים שאינו נאכל רק ליום ולילה, והוה טעינן שהוא הדין שידמה להם שלא יאכל רק לזכרי כהונה. ומטעם זה מעטם גם בפרק ה מ״ב וב⁠(פרק ז) ולמעלה מ״ג – שלא ישוו לדיני קדשי קדשים.
(ו-י) כאן, בסוף המצוות על דבר קודש-קדשים, ניתן חוק חלקי הכהנים בכל קדשי⁠־קדשים. חלק גדול מהם נמצאים בפרקים דלעיל. רק חלק הכהנים מן העולה לא נכתב לעיל. עד כאן לא התכוון הכתוב לדבר על חלקי הכהנים כי⁠־אם רק לציין את דרגת קדושתם של הקרבנות. במנחה ובחטאת נאמר, כי הן ״קדשי קדשים״ ונאכלין רק לזכרי כהונה. כך המצוה גם באשם בפסוק ו. חוק חלקי הכהנים מתחיל רק בפסוק ז. בכל אותם הפסוקים, שלא מדובר בהם במישרים על חלקי הכהנים, כי-אם על קדושת הקרבן, נאמר רק מי רשאי לאכול את הקרבן, אבל לא פורש למי הוא שייך (השוה ו׳:ט׳-י״א,י״ט,כ״ב). עם זה מלמדת גם התורה (ו׳:י״ט), כי אכילת קדשים היא מצוה. והנה אנחנו מבינים, מדוע לא הוזכר חלקם של הכהנים בעולה לעיל בתורת העולה. הרי העור של העולה אינו קודש⁠־קדשים, ולכן רק כאן, בחוק חלקי הכהנים המפורט, המקום לדבר על אודותיו.
ולכן נלמד במיוחד על חוק חלקי הכהנים בקדשי⁠־קדשים בפסוקים ז-י. ראשית, נקבע בפסוק ז, שחטאת ואשם שייכים ל״כהן אשר יכפר בו״. מובן מאליו, שהקרבן כולו לכהן, עם העור, כפי שפוסק רבי בתו״כ: ״בכל מקום העור נגרר אחר הבשר״ (פרט לעולה). עור העולה היה שייך ל״כהן המקריב״. חלות התודה היו שייכות ל״כהן הזורק את דם השלמים״ (פסוק יד). מתוך הפסוקים האלה עלולים היו להסיק את הדין, כי חלקי הקרבנות היו שייכים רק לכהנים ששרתו במעשה אותו הקרבן או לכהן שזרק את דמו. אולם בשלמים נאמר בנוגע לחזה (פסוק לא): ״והיה החזה לאהרן ולבניו״, אך בנוגע לשוק צווה (בפסוק לג): ״המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה״. אילו היו מבינים את זאת כך, שהשוק שייכת רק לכהן שעשה את מעשה הקרבן, ואילו החזה נתחלק בין כל הכהנים, היו טועים, כי הרי גם החזה וגם השוק שבמילואים נאכלו לאהרן יחד עם בניו, הגם שאהרן זרק את הדם והקטיר את החלב (ראה פרק י, יד-טו); גם נתחלקו החזה והשוק באופן שוה בין אהרן ובין בניו (שמות כ״ט:כ״ח; ויקרא ז׳:ל״ד; י, יד-טו). אגב: אילו היו תופסים את החוק על דבר השוק ככתבו ממש, היתה צריכה השוק, במקרה שהזריקה וההקטרה נעשות על⁠־ידי שני כהנים, להתחלק לשני הכהנים יחד. על דבר מקרה כזה היה צריך הכתוב להעיר. אך מה שמתנגד לתפיסה זו, שהיא לפי הפסוק ככתבו, בענין הדינים הנזכרים, היא העובדה, כי לפי הביאור הזה עוד לא הוברר, למי שייכים חלקי הקרבן. התורה אומרת: הקרבן לכהן של שירות. אבל בדבר השאלה מי הוא אותו הכהן שעליו לעשות את העבודה, היינו אותה העבודה שמזכה אותו לקחת את הקרבן לעצמו, אין אנחנו יודעים בבירור שום דבר. הלא זה היה יכול לגרום למריבות בין הכהנים, כי כל אחד ואחד היה משתדל להיות בין זורקי הדם והמקטירים. ואילו היו מקנים למקריבים את הזכות להכריע בריב זה, כך שכל מקריב היה רשאי לבחור לו את הכהן שיקריב את קרבנו, כמו בפדיון הבן או בתרומה, איך יכריעו בקרבנות ציבור לאיזה כהן יש הזכות לקבל את חלקי קרבנות אלה? לכן הכרח הוא להניח, שהתורה ידעה את הסדר, אשר קבע בדייקנות מי יהיה הכהן המשמש בכל מקרה ומקרה. על הסדר כזה אנחנו קוראים בספרי המקרא שמזמן מאוחר. בדברי הימים א פרק כד מסופר, כי בזמנו של דוד המלך נתחלקו הכהנים לעשרים וארבעה משמרות ששרתו חליפות. לפי התלמוד שימש בכל שבוע משמר אחר, וכל משמר נחלק לבתי-אבות (ששה או שבעה), כך, שבכל יום שימש בית-אב לפי הסדר, ולפי התלמוד תיקן כבר משה רבנו שמונה או שש עשר משמרות (ראה תענית כ״ו.). ואפילו אם לא נקבל את ההנחה האחרונה כמסורת מוסמכת, משום שיש בה מחלוקת, אלא היינו מניחים, כי בראשונה, כל עוד שמספר הכהנים היה קטן, נעשתה העבודה יום-יום (או לכל⁠־הפחות נעשו העבודות העיקריות) בסירוגין על⁠־פי הסדר שקבע הכהן הגדול והיינו מבארים את ״הכהן המקריב״ כך, שפירושו, אותו הכהן ששרת לפי התור באותו יום – הרי צריכים היינו להודות, כי – לפי מצות התורה – בזמן מאוחר, שבית-אב שלם נכנס בכל יום לשירות, בית אב זה היה צריך להחשב כ״כהן המקריב״, ושחלקי הקרבנות צריכים היו להתחלק בין כל חברי בית-אב. ברם, הכהן הגדול לא היה נכלל בסדר חלוקה זה; הוא לקח את חלקו בראש, כי כתוב בכל פעם: ״לאהרן ולבניו״, כלומר, אהרן היה שקול כנגד כל בניו. ושיטה זו של חכמינו מוצאת את אישורה בשמואל א ב׳:י״ג-ט״ז.
כחטאת כאשם – כדי להשוות שני ענינים שונים זה לזה, משתמשת השפה העברית בשתיהם בכ״ף הדמיון (השוה איוולד 360a). ואם התורה משווה שני דברים זה לזה ומציינת במיוחד את הצד השוה שבהם, מעירים חכמינו תמיד שההשואה באה לרבות גם בחינות אחרות שבהן הדברים שווים, שאם לא כן מה חידוש היה בכלל. גם כאן הושוו חטאת ואשם כדי ללמדנו, כי אף אשם טעון סמיכה (ראה לעיל עמוד פז).
המשפט הכהן אשר יכפר בו – ניתק ממקומו והועמד בראש; וכן הפסוק הבא ״והכהן המקריב את עולת איש״.
לכהן לו יהיה – כלומר: לכהן יהיה (השוה איוולד 314a). כמובן גם כאן, כמו לעיל, הכוונה לכל בית⁠־אב ששרת באותו יום.
בקשיים רבים מאלה אנחנו נתקלים בחוק חלקי הקרבנות שבמנחה. כאן מחלק פסוק ט את מנחת מאפה-תנור, מרחשת ומחבת לכהן המקריב, ובפסוק י נאמר: ״וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה״ שייכת לכל בני אהרן בשוה. מה פירוש ״מנחה בלולה בשמן״? רוב המפרשים, כראשונים כאחרונים מניחים, כפי המוכח לכאורה, שזוהי מנחת סולת ומנחת ביכורים (ב׳:א׳,י״ד), היינו אותן המנחות שנזכרו בפרק ב אך לא הובאו כאן בפסוק הקודם. ואף-על⁠־פי שלפי הפירוש הנ״ל שינתה התורה בהדיא את דיני חלוקת מנחת סולת מדיני החלוקה של מאפה-התנור, מחבת ומרחשת, מתאמצים אחדים בעקבות הרמב״ם (הל׳ מע״ק י׳:ט״ו) לתאם את הדעה הזאת עם המסורה, שלפיה לא הבדילו בין סוגי המנחות השונים בענין החלוקה לכהנים. הרמב״ם מחליט, כי פסוק י מביע את הדין, שיש לחלק את כל המנחות במנות זעירות לכל הכהנים, ולא ״מנחה נגד מנחה״.⁠
{״מנחה כנגד מנחה״. הכוונה שחלק מן הכהנים יקחו חלקם ממנחה זו והכהנים האחרים יקחו חלקם ממנחה אחרת (הערת המתרגם).}
החוק הזה חל על כל הקרבנות, אולם פורש במיוחד במנחת סולת, משום שעל⁠־פי חלוקה זו מגיע לכל אחד מן הכהנים רק מעט מזעיר סולת, שאי אפשר ללוש או לאפות אותה, ואפשר היה להניח כי צריך להעדיף חלוקת ״מנחה נגד מנחה״. את הסברה הזאת קיבל הירש. ויזל נוטה לדעה, שפסוק י הוא ביאור לפסוק ט, היינו שהמכוון ב״כהן המקריב״ בפסוק ט הוא כל בני אהרן שעוסקים באותו יום בעבודה. המלות ״מנחה בלולה בשמן וחרבה״ באות גם ללמד, ששיירי מנחת עומר, מנחת חוטא ומנחת סוטה (לעיל עמוד נח) שייכים לכהנים, הטעם, מדוע נזכרו בפסוק ט דווקא אותן שלוש המנחות שנאפו, אין אנו מוצאים אצל המחברים הנ״ל. ועתה נבדוק את ביאורי אותם המפרשים שסוטים מן המסורת. קנובל סובר, כי מנחה בלולה היא היא מנחת נסכים. אך אסור להניח שמנחות נסכים מתחלקת בין הכהנים. זה סותר לא רק את מסורת התלמוד (מנחות ע״ד:), אלא הוא בניגוד גם לדברי יוסיפוס, קדמוניות ג׳:ט׳:ד׳. חוץ מזה אין להעלות על הדעת שתוספת העולה שייכת לכהנים. אדרבה, בנוגע ליין כתוב בהדיא (במדבר ט״ו:י׳), שהוא ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠⁠״; ולענין המנחה לא היה צורך להזכיר את זאת שם בפירוש, כי רק ״מנחות הנקמצות״ חולקו בין הכהנים, ואילו הסוגים האחרים עומדים בתכונתם של ״אשי ה׳⁠ ⁠⁠״ (עיין לעיל עמוד קד. אגב: בויקרא כ״ג:י״ג נקראת גם המנחה ״אשה״). חוץ מזה לא היה מסתבר, כי הכתוב התכוון בביטוי ״מנחה בלולה בשמן״ אל ״מנחת נסכים״, שלא נזכרה עדיין ולא אל אחת המנחות שעליהן כבר דובר. רוב המבארים האחרים מזהים את ״מנחה בלולה בשמן״ עם ״מנחת עומר״ ו״מנחת סלת״. והנה אותם המפרשים שמוצאים כאן בכתוב בענין החלוקה הפרש בין המנחות שנאפות ושאר סוגי המנחות, נמצאים במבוכה גדולה בחפשם נימוק להבדלה זו. הרמב״ם סובר, שאפשר היה לשער, כי המנחות שנאפות ניתנו לכהן שעשה את העבודה, כדי לפצות אותו על הטרחה שבאפיה. בכל זאת עדיפה לגביו תפיסת חז״ל, שאינם מודים בהבדל בין שני סוגי המנחות. ובצדק, כי איפה נמצא אף רמז קל לדין שהכהן שבשירות מחויב גם לאפות את המנחה? אדרבה, מתוך פרק ב דלעיל יוצא, שלכהן לא היה שום עסק באפית המנחה. קנובל סובר בענין טעמו של ההבדל כך: את הסולת אפשר היה לאסוף, ואילו את המאפה היה צריך לאכול מיד. אך, אילו היה כך, היו צריכים לחלק קודם את מנחות⁠־מאפה, כדי שיאכלו אותן מהר. כך ממש היו צריכים לנהוג בבשר החטאות והאשמות. ועור העולה – האם לא היתה אפשרות לשמור אותו? ולבסוף: קייל (שלדעתו, אגב, מנחת עומר היינו מנחה חרבה) לא יכול למצוא מוצא מתוך המבוכה על⁠־ידי ההנחה שמנחות⁠־מאפה היו באות רק במקרים בודדים מיוחדים וגם הן בכמויות קטנות, ואילו הסוגים האחרים היו הרגילים והיו מספקים יותר ממה שהכהנים שבשירות יכלו לאכול או להשתמש בהם. אולם הכהנים שבשירות וודאי שהתחלפו בעבודתם. ומהו, איפוא, ההבדל, בין אם כל המנחות נחלקו בין כל הכהנים ובין אם ניתנה לכהן שעושה את העבודה? ועוד: האם יכול היה הכהן שעשה את העבודה לגמור באופן קל יותר את עבודתו בחטאת או באשם מאשר את עבודתו במנחה?⁠
דילמאן אומר להצדיק את השקפתו של קנובל בזה, שמניח ששמרו על מלאי של סולת שבמקדש לטובת ציבור הכהנים, מה שלא היה אפשר במאפה, אבל בכל מקרה יחיד היה המאפה מעט יותר מכדי לספק את החלוקה לכל הכהנים. ברם, חוץ מזה, שלפי המסורת, אשר יש לה סמוכין בפרק ח׳:ל״ב, כל מנחה הפכה ביום המחרת לנותר ונאסרה, לא הובהר מתוך השערתו, מדוע נתחלק גם עור העולה בין כל הכהנים.
– הנה כי כן אנחנו רואים, כי לשוא היתה כל הטרחה למצוא טעם להבדל בחלוקת המנחות השונות. זה מחזק כבר מראש את ההנחה, שחכמינו צדקו, באמרם שהכתוב לא התכוון כלל להבדלה כזאת. אולם במלוא הוודאות ניווכח, כי הדעה המקובלת על⁠־פי המסורה היא הנכונה, בשימנו אל לב כי הזיהוי של ״מנחה בלולה בשמן״ עם מנחת סולת ומנחת עומר אינו הולם את הביטוי אלא הוכנס לתוכו באופן דחוק. גם מנחה על המחבת (לעיל ב׳:ה׳) נקראת ״סלת בלולה בשמן״ וכמו כן ״מנחת מאפה תנור״ ו״מנחת מרחשת״ (פסוקים ד וז). ואם המנחות הנאפות גם הן נקראות בשם ״מנחות בלולות בשמן״, הרי ברור שיש לקבל כאן בהחלט את הביאור, כי הכינוי ״מנחה בלולה בשמן״ שבפסוק י כולל את כל המנחות שבפרשה ב וש״חרבה״ מציינת את המנחות שבאו בלי שמן, היינו מנחת חוטא ומנחת סוטה. ולפי זה נאמר בפסוק י גם בענין אותן המנחות ששייכות על⁠־פי פסוק ט לכהן המקריב, שמתחלקות בין כל בני אהרן. ועוד, כבר העיר ויזל, שלעיל בפרק ב כתוב במנחת סולת וכן במנחת-מאפה: ״והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוקים ג וי), בלי להבדיל בענין זה ביניהם. הרי ברור, שהדין ״לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״ חל על כל סוגי המנחות. זהו רק ביטוי שונה במקום ״לכהן המקריב״. כי אם הכתוב מניח, כפי שהעירונו לעיל, שהעבודות במקדש נעשו חליפות ע״י הכהנים, הרי יוצא, כי המנחות חולקו באופן שוה בין כל בני אהרן, אם יתנו אותן בכל פעם לכהן שבשירות. אבל אנחנו למדים מתוך מה שנקבע כאן, כי אם הכהנים המקריבים היו רבים, מתחלקת המנחה בין כולם, ופסוק ט הוא רק השלמה לתורת המנחה (ו׳:ז׳-י׳). לעיל מדובר על מנחת סולת, וכאן נאמר כי גם המנחות שנאפות שייכות לכהנים, ואפשר היה לחשוב שאלו, בדומה ללחמי תודה, שייכות למקריב, ובא הכתוב בפסוק י ומבאר ביתר דיוק את חוק חלקי הכהנים במנחה. והביאור המדויק הזה היה חשוב כאן במנחה, כי אילולי כן היינו יכולים ללמוד, כי קרבנות צמחים כולם יכולים הבעלים לחלק לפי רצונם כדוגמת תרומה ומעשר.
איש כאחיו – כמו ״לאיש כאחיו״.
עור העולה – הכהנים קיבלו את העורות רק אחרי חינוכם, ולא קודם לכן. ומטעם זה לא נזכר הפשט בהקרבת עולת המילואים. השוה לעיל עמוד צז ולהלן בפרק ח׳:כ׳.
 
(ז) כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר⁠־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃
As is the sin offering, so is the trespass offering; there is one law for them. The priest who makes atonement with them shall have it.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[טו]
ראה תחלת המאמר לעיל אות ט׳ ובבאור שם וצרף לכאן. וראה רש״י מנחות כח. היקש דחטאת ואשם דכתיב כחטאת כאשם תורה אחת להם וקא יליף ר״א מה חטאת שלא לשמה כו׳. ובשי״ק שבועות פ״ב ה״א כ׳ דגם רבנן מודים להיקש זה לכל דבר חוץ משלא לשמה דגלי קרא דכתיב הוא באשם לאחר הקטרת אימורין להורות דשלא לשמה כשר.
– רש״י בד״ה הרי מבאר דאשם הוקש לחטאת, ובתוס׳ כתבו דהוקש בפרשת מצורע כחטאת כאשם לקמן יד, יג. ובצ״ק מוחק תיבת מצורע, ומבאר דכונתם לפסוק שלפנינו דהתם כתיב כחטאת האשם. ובחק-נתן כתב דא״א ללמוד מהפסוק שלפנינו שמדבר בענין אכילת הקרבן. ובתוס׳ שם מבארים דליכא למילף בגז״ש עון עון מחטאת כדאשכחן במנחות ד׳. משום דאיכא מעוט דכתיב ושחט אותה לחטאת לעיל ד, לג.
– בחס״ד זבחים פ״א ה״א מחדש דבאשם תלוי מודה אף ר׳ אלעזר דשלא לשמו כשר, כיון שאינו דומה לחטאת שבא על חטא ודאי, ואשם תלוי בא על ספק.
– ובתוספות העזרה כתב דר״א איצטריך לסברא דאשם דמי לחטאת שבא על חטא כחטאת, כדי שלא נלמד אשם תלוי מחטאת, דר״א ס״ל בכריתות כה. דאשם תלוי בא בנדבה, וא״כ אינו בא רק על חטא כחטאת. ועי׳ שפ״א כאן.
כחטאת כאשם תניא אמר ר׳ אליעזר חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא מה חטאת שלא לשמה פסולה אף אשם שלא לשמו פסול א״ל ר׳ יהושע לא אם אמרת בחטאת שכן דמה למעלה וכו׳ אמר לו ר׳ אליעזר הרי הוא אומר כחטאת כאשם, מה חטאת שלא לשמו פסול אף אשם שלא לשמו פסול. (זבחים ב. י.:)
[טז]
בתו״כ: כחטאת כאשם מה חטאת מן החולין ובידו הימנית אף אשם מן החולין ובידו הימנית תורה אחת להם לסמיכה, ובק״א כתב שגם כונת הגמ׳ להמשך הפסוק תורה אחת להם, שאין ללמוד מרישא דקרא רק דברים שהם מעצם הקרבן ומעכבים בו דהיינו שבא מן החולין ובידו הימנית, משא״כ סמיכה דבעינן לכתחילה ולא מעכבא ילפינן לה מתורה אחת. וע׳ בעז״כ. אך בתוס׳ לג. ד״ה איפוך, הביאו דרשא שלפנינו והק׳ דא״כ גם אשם מצורע יתחייב בסמיכה דהא הוקש לחטאת כדכתיב כחטאת האשם, ונראה מדבריהם דההיקש הוא כאן כחטאת כאשם, ועי׳ בק״א מה שיש ליישב קושיתם. וראה רש״י כאן: תורה אחת, בדבר הזה. ומשמע דקאי על המשך הפסוק.
ביומא לו.: ותוספתא מנחות פ״ו ה״ג, כיצד סומך הזבח וכו׳ ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ובמנחות צב. שנינו כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. ובזבחים לג. איכא חד מ״ד דאשם מצורע אין טעון סמיכה מהתורה. וברש״י שם מבאר דאינו בכלל ההיקש דשאר אשמות כיון שאינו בא אלא להכשיר, וע׳ תוס׳ שם בד״ה איפוך.
– רמב״ם מעה״ק פ״ג ה״ו: כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיין חוץ מן הבכור והמעשר והפסח, שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו מפי השמועה למדו שכל קרבן במשמע חוץ מפסח ובכור ומעשר (ראה לעיל פ״א אות קב). ושם הי״ד וכיצד סומך וכו׳ ומתודה וכו׳ ועל אשם עון אשם. וכ״כ רש״י זבחים ה. דאשם טעון סמיכה וברש״י נדה ע: בד״ה שחיטתו כתב דאין סמיכה באשם, ובתוס׳ שם הקשו עליו דמפורש במנחות שם דאשם טעון סמיכה. ובתוס׳ קדושין נה: בד״ה ודילמא כתבו כרש״י שאין אשם טעון סמיכה. ובפנ״י והמקנה שם נדחקו לישב דאיירי באשם שאין לו בעלים. וע׳ בערוך לנר נדה שם ושירי קרבן נזיר פ״ח ה״ב. ובמקדש דוד סי״ח אות ג׳.
– ברש״י פסחים צו: בד״ה לאליה וז״ל: דבכל קרבנות כבש אליה כתיבא עם האימורין כו׳ ובאשם כתיב את כל חלבו ירים ממנו את האליה וגו׳ וחטאת כאשם ע״כ. וברש״ש שם כ׳ דמשמע דמהיקשא יליף והק׳ הא בחטאת בהדיא כתיב (לעיל פ״ד לה) ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר, וברש״י שם לרבות האליה, והוא מתו״כ שם.
כחטאת כאשם, ולרבנן (דפליגי עליה דר״א במתני׳. לעיל אות ט׳) למאי הלכתא איתקש אשם לחטאת, לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה (חטאת כתיב בה (ויקרא ד׳:כ״ט) וסמך ידו על ראש החטאת) אף אשם טעון סמיכה. (זבחים יא.)
[יז]
ילקו״ש כאן, וראה לעיל אות טו ולקמן אות יח.
בזבחים י: קאמרי רבנן דילפי אשם מעולה בק״ו. ואף דס״ל דאשם הוקש לחטאת לגבי סמיכה (לעיל אות טז) כתבו התוס׳ ב״מ קיד. ובכורות לג. דמהכא מוכח דאתי ק״ו ומבטל ההיקש ומסיק שם יא. דילפינן מדכתיב בחטאת דמה, דמה של זו ולא דמה של אחרת והפמ״ג בגינת ורדים כלל מו נטה מדבריהם וכ׳ שבזה עצמו נחלקו התנאים. וברמב״ם הל׳ פסוהמ״ק פ״ב הי״ג: נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ ישפוך הכל לאמה. ואם לא שאל ולקח דם התערובת ונתן ממנו בפנים ובחוץ, כיון שנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ וכו׳ הכל כשר. במה דברים אמורים בשאר דמים, אבל דם חטאת הנעשית בחוץ שנתערב בדם חטאת הנעשית בפנים אם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ פסולה, שדם חטאת שנכנס להיכל אפי׳ חטאת יחיד הנאכלת אסורה שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו׳.
כחטאת כאשם, מתני׳: הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ, ישפכו לאמה. נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר. בפנים וחזר ונתן בחוץ, ר׳ עקיבא פוסל (בחיצון) וחכמים מכשירים (בכל קרבנות חוץ מחטאת החיצונה דמיפסלא משום וכל חטאת אשר יובא וגו׳ (ויקרא ו׳:כ״ג)), שר׳ עקיבא אומר כל דמים שנכנסו לכפר בהיכל פסולין וחכמים אומרים חטאת בלבד, ר׳ אליעזר אומר אף האשם שנאמר כחטאת כאשם. (זבחים פא:)
[יח]
כ״ה בשבועות יב, וברש״י שם. ובתמורה יח: ברש״י ד״ה ימותו. ובמשנה תמורה כ: סובר ר׳ אליעזר דתמורת אשם ואשם שכפרו בעליו או שמתו בעליו במיתה, ובגמ׳ שם מבואר דטעמו משום דגזר לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ולכן הוצרכו לשנות דבריו אף בתמורת אשם. וכ״כ בראש המזבח זבחים י: לדעת הרמב״ם שאין מחלוקת בהלכה למשה מסיני, דר׳ אליעזר סובר דמדרבנן דינה במיתה. וראה פסחים עג. דהוכיחו דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה מדברי ר׳ יהושע החולק על ר״א בתמורה שם, ולא מר״א, משמע דדינו דר״א הוא מה״ת, וכן בירוש׳ יומא פ״ו ה״א: ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה. א״ר אבין ולא אשכחן כן על דר״א דר״א אמר ימותו. ע״כ. משמע ג״כ דהוא מה״ת ובפיה״מ להרמב״ם בתמורה שם שר״א אומר ימותו ואפי׳ בתמורת אשם שהיא במעלת הקדושה פחותה מהאשם. ובקרן-אורה זבחים יא. מבאר בדעת חכמים דאף דס״ל היקש אשם לחטאת (לעיל אות טז) אתי קרא אשם הוא, או הלכתא ומפיק מהך היקש, שאין דין האשם כחטאת. והקשה לר״א: הא אין למידים מהלכה אפי׳ בכל י״ג מדות, וראה מכות יא, ורש״י שם בד״ה להלכותיהן.
כחטאת כאשם. תנן אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו, ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, ר׳ אליעזר אומר ימות. (כל צדדיו של ר׳ אליעזר היה עושה אשם כחטאת לכל דבר, שנאמר כחטאת כאשם וכן גבי שלא לשמו וכן גבי חטאת שנכנס דמה לפנים במס׳ זבחים). (פסחים עג., רש״י)
[יט]
ירושלמי הוריות פ״ג ה״ב.
– בנועם ירושלמי כאן מוכיח דהבבלי חולק על הירושלמי בזה, דבכריתות יח: ושבועות יט: פריך לר״ל מטומאת מקדש וקדשיו וממעילה, ובשניהם ליכא אשם תלוי ואין ידיעת ספק זו מחלקת לחטאת. ובחי׳ לירושלמי ברכות פ״א ה״א כתב דלפי הירושלמי אין ספק ידיעה בחצי שיעור מחלקת לחטאות, כיון שאינו מביא אשם תלוי על חצי שיעור.
כחטאת כאשם, אכל חמשה זיתים (של חלב בהעלם אחד) ונודע לו בספק כל אחד ואחד (כלומר בין כל אחד ואחד נודע לו הספק שנסתפק אם אכל חלב או לא ולא נודע לו בודאי עד אח״כ שנודע לו על כולן) ריש לקיש אמר ידיעת ספק קובעתו לחטאת (מה שהיה לו ספק ידיעה בין כל אחד ואחד מיחשב ידיעה ומחלקן לחטאת שמיד שנודע לו בספק על כל אחד קבעתו בפני עצמו וכשנודע לו אח״כ שאכל חלב בודאי מתחייב חמשה חטאות דהוו כחמשה העלמות) ר׳ יוחנן אמר אין ידיעת ספק קובעתו לחטאת. ר׳ יוסי בי ר׳ בון בשם ר׳ שמואל מודה ר״ל בכהן משיח שאין ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת. שנאמר כחטאת כאשם, את שמביא אשם תלוי (ומחייב על כל ספק וספק אשם תלוי כל זמן שלא נודע לו שאכל ודאי כך הוא מתחייב חטאת על כל א׳ וא׳ כשנודע לו אח״כ) ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת, את שאינו מביא אשם תלוי (כדתנן בפ״ב דהוריות אשם תלוי היחיד והנשיא חייבין ומשיח וב״ד פטורין) אין ידיעת ספיקו מחלקת לחטאת. (ירושלמי שבועות פ״ב ה״א)
[כ]
זבחים קג: ילקו״ש. וברש״י שם דמצי למכתב עור העולה אשר הקריב לכהן ולשתוק, ועי׳ רש״י ר״ה כ״ח. בד״ה של עולה. ותלשו מחיים או אחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם. וע׳ מאירי שם. ובתוס׳ כאן ומנחות פ״ג. מפרשים דהילפותא היא בגז״ש עולה מאשם, ולא מיתורא דקרא.
בזבחים צח. ומנחות פג. ילפינן מהיקש זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם וגו׳ (לקמן פס׳ לז) מה אשם עצמותיו מותרין, אף כל עצמותיו מותרין, וברש״י שם בד״ה אף כל דאפי׳ עולה במשמע. ובתוס׳ מנחות שם מקשים למה לי תרי קראי בעצמות היקש דזאת התורה, וגז״ש דלו יהיה. ובזבחים צח. כתבו דאצטריך היקישא לגבי שפיר ושליא. או דההיקש בא לרבות עצמות שאר הקדשים, ומגז״ש ילפינן אף עולה שאין בשרה נאכל עצמותיה מותרין.
– רש״י כאן ומנחות שם מבאר בשם רבותיו דמסברא ידעינן שאשם עצמותיו מותרין, דבשרו מותר, ואין נותר בעצמות, ולקמן צח. דוחה פי׳ זה, ומבאר דילפינן לה מלו יהיה, יתירא דכתיב באשם לכהן אשר יכפר בו לו יהיה. ובמנחות פג. מפרש משום דכתיב באשם הוא לאחר הקטרת אימורין, דמשמע הוא אשם ואין עצמותיו אשם, ובתוס׳ שם ד״ה מה מבארים דליכא למילף מבשר, דהתירו הכתוב משום שראוי לאכילה. ובזבחים צח: כתבו דליכא למילף מלו יהיה דכתיב בעולה גופיה משום דקאי על העור. וע׳ צ״ק ושפ״א שם.
– רמב״ם מעה״ק פ״י ה״י: ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל וכו׳ והעצמות הנשארות מותרות ועושה אדם מהם כל כלים שירצה. ובכס״מ בשם מהר״י קורקוס דהנשארות היינו שאין בהם שום דבר הראוי לאכילה. ובתוס׳ כאן ד״ה ופליגא הביאו משנה תרומות פי״א מ״ה: וכן עצמות קדשים בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין, ופירשו ביש עליהם עדיין בשר, ואם מכניסן ומצניען א״כ הוא מחשיבן, ושם קדשים עליהם ואסורין משום נותר. אבל אם משליכן בטל שם אוכל מינייהו ומותרין. וע׳ בפי׳ הר״ש שם ובמלאכת שלמה. ובהר-המוריה שם מעיר שהרמב״ם לא הביא דין זה, וכתב דהנשארות אולי כונתו שלא הכניסן, והוי כהשליכן דמותרות, וברמב״ם פסוה״מ פי״ט ה״ט: כל עצמות הקדשים שאין בהן מוח אינן טעונים שריפה חוץ מעצמות הפסח כו׳. וראה בקרן אורה זבחים פו. שתמה בזה מה החידוש שאין טעונין שריפה שהרי מותרים הם לגמרי.
אשר יכפר בו לו יהיה... לכהן לו יהיה, אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ ישמעאל נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין (שהרי אף בשרו מותר ואי משום נותר דבשריפה, לא שייך נותר אלא במידי דבר אכילה וכו׳) אף עולה עצמות מותרין. מופני דאי לא מופני איכא למיפרך מה לאשם שכן בשרו מותר. לו יהיה יתירא כתיב (דמצי למכתב עור העולה אשר הקריב לכהן, לו יהיה, למה לי). (זבחים פו.)
[דִּבּוּרָא דְצַו פֶּרֶק ט]
[א]
״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם״ – מַה חַטָּאת מִן הַחֻלִּין, בַּיּוֹם, וּבְיָד יְמָנִית, אַף אָשָׁם מִן הַחֻלִּין בַּיּוֹם, וּבְיָד יְמָנִית.
״תּוֹרָה אַחַת לָהֶם״ – לִסְמִיכָה.
״הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ, לוֹ יִהְיֶה״ – פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וְלִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין וְלָאוֹנֵן.
כְּחַטָּתָא כֵּן אֲשָׁמָא אוֹרָיְתָא חֲדָא לְהוֹן כָּהֲנָא דִּיכַפַּר בֵּיהּ דִּילֵיהּ יְהֵי.
As the sin offering, so the trespass offering; they have one law; to the priest who makes atonement therewith shall it be.
כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה
כְּחַטָּתָא כַּאֲשָׁמָא (ח״נ: כְּחַטָּתָא כֵּן אֲשָׁמָא) אוֹרָיְתָא חֲדָא לְהוֹן כָּהֲנָא דִיכַפַּר (ח״נ: דִּמְכַפַּר) בֵּיהּ דִּילֵיהּ יְהֵי
תרגום כ״ף הדמיון
א. ברוב הנוסחים תרגמו ״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם״ – ״כְּחַטָּתָא כַּאֲשָׁמָא״. אבל בכמה נוסחים ובתאג׳ הוסיפו ״כְּחַטָּתָא כֵּן אֲשָׁמָא״ ובעל ״תוספת מלואים״ תמך בנוסח זה, כי לדעתו כשהכתוב כופל את כ״ף הדמיון כוונתו להשוות את הראשון לשני כגון, ״כַּגֵּר כָּאֶזְרָח״ (ויקרא כד טז) – דין הגר כדין האזרח [ולכן מתורגם שם ״גִּיּוֹרָא כְּיַצִּיבָא״ ולא: כְּגִיּוֹרָא כְּיַצִּיבָא]. ומכיוון שכאן נאמר ״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם״ אבל חז״ל דרשו שגם האשם טעון סמיכה וכאילו כתוב ״כָּאָשָׁם כַּחַטָּאת״, לכן הוסיפו ״כְּחַטָּתָא כֵּן אֲשָׁמָא״ כדי ללמד שאצלנו השני שווה לראשון.⁠
זבחים יא ע״א: ״למאי הלכתא איתקש אשם לחטאת? לומר לך: מה חטאת טעונה סמיכה, אף אשם טעון סמיכה״. ואולם מכיוון שרבי אליעזר דרש ״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם – מה חטאת פסולה שלא לשמה אף האשם פסול שלא לשמו״ (משנה זבחים א א), מסתבר שת״א ״כְּחַטָּתָא כַּאֲשָׁמָא״ לא הכריע בין רבנן לר׳ אליעזר כי תרגומו סובל את שתי הדרשות.
ולדעתו גם ״כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה״ (בראשית מד יח) ״אֲרֵי כְּפַרְעֹה כֵּין אַתְּ״ בא ללמד שהשוו השני לראשון ולא להפך, אבל דבריו אינם מוכרחים.⁠
כי את הנחתו שכ״ף הדמיון באה להשוות הראשון לשני הוכיח מהפסוק ״וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ״ (ישעיהו כד ב) ״שכולם הראשון שוה לשני שהוא למעלה ממנו ורק כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה הוא ההפך״. אבל רש״י (לקהלת יא ה) חולק על כך כי לדעתו כפל כ״ף הדמיון ״פעמים שהוא משוה מוקדם למאוחר ופעמים שהוא משוה מאוחר למוקדם״ כמובא להלן בפסוק להלן ״כַּגֵּר כָּאֶזְרָח״ (ויקרא כד טז). גם ״כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה״ – ״אֲרֵי כְּפַרְעֹה כֵּין אַתְּ״ בהיפוך סדר המלים הוא מטעם אחר כמבואר שם. ועיין גם ״כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (בראשית יג י), ״כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה״ (במדבר טו טו).
ו״אהבת יהונתן״ פירש ״כְּחַטָּתָא כֵּן אֲשָׁמָא״, כבמיוחס ליונתן ״כְּהִלְכַת חַטָאתָא הֵיכְדֵין הִלְכַת אֲשָׁמָא״ (כהִלכת חטאת כמו כן הִלכת אשם), שכוונתם: לא בכל שווים אשם וחטאת אלא רק לעניין ״הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה״, כרש״י: ״תורה אחת להם – בדבר זה״. אך בשאר הדברים כל אחד נעשה כדינו.
אֲשֶׁר יְכַפֶּר – דִּמְכַפַּר, בהווה
ב. ״באורי אונקלוס״ טען שנכון לתרגם ״הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר״ – ״דִּמְכַפַּר״ בבינוני וכמקצת נוסחים. כי נוסחי ״כָּהֲנָא דִיכַפַּר״ בעתיד, משמעם שהחטאת תהיה לכהן המזה הדם לבדו, ואינו כן אלא כל בית שעובדים באותו יום חולקים בה. כנגד זאת ״דִּמְכַפַּר״ לשון הווה מורה על תמידות: ״הראוי לכפרה חולק בו, פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן״ (תו״כ ורש״י).
לוֹ יִהְיֶה – שלו יהיה
ג. ״לוֹ יִהְיֶה״ – ״דִּילֵיהּ יְהֵי״. בכל הנוסחים מתורגם דִּילֵיהּ במלה אחת (וכן בפסוקים ח-ט, יד). אבל ״נפש הגר״ טען שצריך לתרגם דִּי לֵיהּ בשתי מלים כי מלת דִּי מבארת את יַחֲסַת הקניין (שלו יהיה). ולא צדק: אונקלוס אינו נוהג לנתק מלת דִּי מכינוי הגוף, השווה: ״לָנוּ הַמָּיִם״ (בראשית כו כ) ״דִּילַנָא מַיָּא״, שלנו המים.⁠
אבל ״רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי״ (בראשית לט יד) ״חֲזוֹ אַיְתִי לַנָא״, לצרכנו.
וכן ״שְׁנֵי בָנֶיךָ... לִי הֵם״ (בראשית מח ה) במשמע שֶׁלִּי – ״דִּילִי אִינּוּן״. וכמוהו ״וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא״ (בראשית לא מג) ״דִּילִי הוּא״. גם לָנוּ בהוראת שֶׁלָּנוּ מתורגם בתוספת דִּי ובמלה אחת: ״כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא״ (בראשית לא טז) ״דִּילַנָא הוּא״.
כחטא[תה] כאשמא גזירת אורייתה
בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״אורייה״.
חדה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזירת אורייתה חדה״) גם נוסח חילופי: ״חוויי(ת){ה} חדא״.
להון כהנא די יכפר דידיה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דידיה״) גם נוסח חילופי: ״ביה״.
ליה יהוויין
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוויין״) גם נוסח חילופי: ״יהווי״.
.
כהילכת חטאתא היכדין הילכת אשמא אורייתא חדא להון כהנא די יכפר ביה דיליה יהי.
As the rite of the sin offering, so is the rite of the trespass; there is one law for them: the priest who maketh atonement with its blood shall have it.
כהלכת חטאת כן הלכת אשם תורה אחת להם כהן אשר יכפר בו שלו יהיה.
חוויא חדא.
One rule.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּסוּל, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם, מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף אָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. (לעיל ו׳:י״ט) ״הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ״, אֹתָהּ לְמַעְלָה וְאֵין אַחֵר לְמַעְלָה. אִי הָכִי חַטָּאת נַמִּי ״אֹתָהּ״ לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה, הָא שְׁאָר קָדָשִׁים בֵּין לִשְׁמָן בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין. הַהוּא אֹתָהּ לָאו דַּוְקָא, דְּהָא שִׁיֵיר פֶּסַח. הָכָא נַמִּי לָאו דַּוְקָא דְּהָא שִׁיֵיר עוֹלַת הָעוֹף, בִּזְבִיחָה מִיהָא לֹא שִׁיֵיר.
תְּנָן הָתָם, שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל הַדָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל פְּסוּלִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים חַטָּאת בִּלְבַד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם״. וְרַבָּנָן, אֲמַר קְרָא ״דָּמָהּ״ דָּמָהּ שֶׁל זוֹ וְלֹא דָּמָהּ שֶׁל אַחֶרֶת, וְאִידָךְ, ״דָּמָהּ״ וְלֹא בְּשָׂרָהּ. וְאִידָךְ דַּם דָּמָּה. וְאִידָךְ, דַּם דָּמָהּ לָא דָּרִישׁ. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנָן דְּאָמְרֵי אָשָׁם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר, הַיְנוּ דְּאִיתְקַשׁ מִנְחָה לְחַטָּאת [וּמִנְחָה לְאָשָׁם], מִנְחַת חוֹטֵא הֲרֵי הִיא כְּחַטָּאת לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה. מִנְחַת נְדָבָה הַרֵי הִיא כְּאָשָׁם לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה. אֶלָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמַאי הִלְכְתָא אִיתְקַשׁ מִנְחָה לְאָשָׁם. כְּאִידָךְ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת פְּסוּלָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. וְאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲמַר קְרָא (לעיל ו׳:י׳) ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא כַּחַטָּאת [וּ]⁠כָּאָשָׁם״, בָּא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה בַּיָּד, עוֹבְדָהּ בְּיָמִין כְּחַטָּאת, בִּכְלִי, עוֹבְדָהּ בִּשְׂמֹאל כְּאָשָׁם. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי קְרָא מַפִּיק לֵיהּ לְהָכִי וּמַפִּיק לֵיהּ לְהָכִי, עִקָּר קְרָא לִדְרַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא אֲתָא. וּמִנְחַת חוֹטֵא דִּפְסוּלָה שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ, חַטָּאת מַאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב בָּהּ (הִיא) [הוּא] מִנְחַת חוֹטֵא נַמִּי הָא כְּתִיב הִיא. וְרַבָּנָן לְמַאי הִלְכְתָא אִיתְקַשׁ אָשָׁם לְחַטָּאת, לוֹמַר לְךָ מַה חַטָּאת טְעוּנָה סְמִיכָה אַף אָשָׁם טָעוּן סְמִיכָה.
כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם – מַה חַטָּאת מִן הַחֻלִּין, וּבַיּוֹם, וּבְיָדוֹ הַיְמָנִית, אַף אָשָׁם מִן הַחֻלִּין, וּבַיּוֹם, וּבְיָדוֹ הַיְמָנִית, תּוֹרָה אַחַת לָהֶם לִסְמִיכָה. הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ וְגוֹ׳, פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וְלִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּלְאוֹנֵן.
קֻרבַּאןֻ אַלּאִת׳םִ כַּאלזַכּוַתִ שַׁרִיעַתֹ וַאחִדַתֹ לַהֻמַא אַלּאִמַאם אַלַּדִ׳י יֻגַ׳פִרֻ בִּהִ לַהֻ יַכֻּוןֻ
קרבן האשם כמו החטאת, הלכה אחידה להם, הכהן אשר תבקש הכפרה על-ידו בו, יהיה שלו.
תורה אחת להם – בדבר זה.
לכהן אשר יכפר בו – הראוי לכפרה חולק בה, פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן.
תורה אחת להם [AS THE SIN OFFERING IS SO IS THE GUILT OFFERING:] THERE IS ONE LAW FOR THEM – in this (the following) respect:
that הכהן אשר יכפר בו THE PRIEST WHO MAKES EXPIATION THEREWITH – i.e., who is fitted to effect expiation, shall have a share in it, thus excluding an unclean person who has bathed on a particular day but is awaiting sunset to be perfectly clean, one who lacks atonement (an unclean person who has bathed but has to await the next day to bring the sacrifice requisite for his complete restoration to cleanness), and one who is in the state of mourning during the period between the death and the burial of a near relative (Sifra, Tzav, Chapter 9 1).
פס׳: כחטאת כאשם – מה חטאת מן החולין וביום וביד ימנית אף אשם כן.
תורה אחת להם – לסמיכה.
הכהן אשר יכפר בו לו יהיה – פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן שאינו ראוי לכפר בו:
הכהן אשר יכפר בו לו יהיה – רוצה לומר הכהן הראוי לכפר בו, והם אנשי בית אב של אותו היום; ואמר ׳אשר יכפר בו׳ - להוציא את הטמא, אך הבעל⁠־מום חולק עמהם, כמו שביארנו בפרשה הקודמת. ולמדנו מזה שלא זכה בו הכהן עד שנתכפרו בו הבעלים. וראוי שתדע שכן הענין בחטאת שנאמר: ׳הכהן המחטא אֹתה יאכלנה׳ (ו, יט), רוצה לומר כשחִטֵּא אותה לפי משפטי התורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

תורה אחת להם בדבר זה לכהן אשר יכפר בו הראוי לכפרה חולק בו פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן. פי׳ תורה אחת להם דבק עם הכהן אשר יכפר הבא אחריו שאם תאמר תורה אחת להם לחטאת ולאשם להשוות תורת האשם לתורת החטאת מכחטאת כאשם נפקא שהשוה זה לזה לכל דבר אלא עכ״ל דהכי קאמר תורה אחת להם בדבר זה שכתוב אחריו שהכהן אשר יכפר בו לו יהיה אבל בת״כ שנו תורה אחת להם לסמיכה דבחטאת כתוב בה סמיכה ובאשם לא כתיבא וגבי כחטאת כאשם שנו מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף אשם כן משמע שהם סוברים שפירוש להם לחטאת ולאשם אבל רש״י ז״ל הלך גם בזה כמנהגו אחר פשוטו של מקרא ופי׳ כחטאת כאשם שהחטאת כאשם והאשם כחטאת לכל דבר ונשאר תורה אחת להם לדבר זה שכתוב אחריו והוא אמרו הכהן אשר יכפר בו לו יהיה ומה שפירש אשר יכפר הראוי לכפר ולא מכפר ממש כך שנו בת״כ הכהן אשר יכפר בו פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן וכך דרשו ג״כ גבי הכהן המחטא אותה יאכלנה והביאו גם רש״י ז״ל הראוי לחטוי לא מחטא ממש ושם פי׳ הטעם מפני שא״א לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק שהרי כתוב אחר זה כל זכר בכהנים יאכל אותה והוא הטעם עצמו במה שפירש כאן אשר יכפר הראוי לכפר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

(ז-ח) ומה שאמר כחטאת כאשם תורה אחת להם, אינו לכל עניין, רק ׳תורה אחת להם׳ בעניין שהכהן אשר יכפר בו לו יהיה, שהרי יש הבדל בין חטאת ואשם, שכל החטאות דמם ניזה באצבע (לעיל ד ו, יד, כה, ל, לד) ושאר הזבחים בכלי, והחטאות באין מחמישה מינין וכו׳ (רמב״ם הל׳ מעה״ק פ״א ה״ט), והרבה כיוצא:
[א] כחטאת וכאשם
[1] שם פרק ראשון דפים י ע״ב, יא ע״א ו ב, ופרק שני דף כה ע״א
[2] שם פרק שמיני דף פא ע״ב (שם פא:)
[ב] לו יהיה
[1] שם פרק תשיעי דף פו ע״א (שם פו.), ופרק שנים עשר דף קג ע״ב
הראוי לכפרה. פירוש, תורה אחת להם דבוק עם הכהן אשר יכפר וגו׳ הבא אחריו, שאם להשוות חטאת ואשם הא כבר כתיב כחטאת כאשם שהשוו זה כזה:
פרט לטבול יום. פירוש, ואין לו הערב שמש:
The one who is fit to [accomplish] atonement. Meaning: The phrase "One law applies to them both" is connected to the phrase following, "the kohein who will bring about atonement ...⁠" for if it meant to equate the sinoffering and guilt-offering [this cannot be,] since it is already written: "As the sin-offering is, so is the guilt-offering,⁠" in which they are equated.
Excluding a טבול יום (one who has entered a mikveh, but who has to wait for sunset to become ritually pure). Meaning: the sunset has not yet come.
כחטאת כאשם – תורה אחת לסמיכה. עלת איש. פרט לעולת הקדש דר״י (והוא כדעת ר׳ יהושע בשקלים דף וי״ו ע״א) עלת איש. אין לי אלא עולת איש עולת גרים נשים עבדים מנין ת״ל עור העלה ריבה א״כ למה נאמר עלת איש עולה שעלתה לאיש פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה. יכול אפי׳ נשחט׳ שלא לשמה הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובה לא יהיו הכהנים זוכין בעורה ת״ל עור העולה ריבה. אין לי אלא עור העולה. עורות ק״ק מניין ת״ל אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף ק״קל ת״ל עולה מה עולה מיוחדת ק״ק יצאו קק״ל (וזה סדרן עולת פרט לקק״ל. איש פרט לחוץ לזמנה. ולר״י עולת הקדש. עולה ריבה של נשים. העולה ריבה שלא לשמה).
כחטאת כאשם תורה אחת להם – אי אפשר לומר שהחטאת והאשם שוין זה לזה בכל דבר, שהרי מתן חטאת אינו כמתן דם אשם, זה למעלה וזה למטה, זה באצבע וארבע מתנות. ואשם זורק בכלי שתים שהן ארבע, דם חטאת שניתז על הבגד טעון כבוס, ואין כן דם אשם. אלא שב על מקרא שלפניו לענין אכילת הבשר, שתאכל לזכרי כהונה בחצר אהל מועד. וכמו שהחטאת היא לכהן המחטא אותה, שהוא הזורק דמה, כן אשם, הכהן אשר יכפר בו על הנפש, והוא זריקת הדם שנאמר ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ (ויקרא יז, יא), לו יהיה. ולבד חטאת ואשם שוין בענין זה, כי העולה כלה לאשים, והשלמים בשרן לבעלים, וזהו ״כחטאת כאשם תורה אחת להם״. ויפה פירש רש״י ז״ל ״תורה אחת להם בדבר זה״. כלומר אעפ״י שחלוקין במתנותיהן, בדבר זה תורה אחת להם.
לו יהיה – דומה למה שנאמר בחטאת ומבואר מדברינו שם.
תורה אחת להם – א״א לומר שהחטאת והאשם שוין זה לזה בכל דבר, שהרי חלוקין הן במתן דמן, אלא שב על מקרא שלפניו, לענין אכילת הבשר, שתאכל לזכרי כהונה בחצר אהל מועד, ולבד חטאת ואשם שוין בענין זה, כי העולה כלה לאשים, והשלמים בשרן לבעלים, וזהו כחטאת כאשם תורה אחת להם:
לו יהיה – כמו שביארנו בחטאת:
הכהן אשר יכפר – ה״א המחלטת כלעיל י״ט, וכל כהן הראוי לכפרה יש בו חלק, וכן הכהן המקריב כל כהן מבית אב העובדים באותו יום יש לו חלק בעורות, וכן לכהן הזורק (דלקמן י״ד) כל כהן הראוי לזריקה מאנשי בית אב של יום, וכן המקריב את דם השלמים (לקמן ל״ג) כל כהן הראוי להקריב מאנשי בית אב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פה]
כחטאת כאשם תורה אחת להם – כפי פשוטו מוסב על הנאמר אחריו: ״הכהן אשר יכפר בו לו יהיה״; שבזה יהיה לאשם ׳תורה אחת׳ עם החטאת. וכן פרש״י תורה אחת להם בדבר הזה. ואין כן דעת רבותינו. שאם כן מדוע תפס הדוגמא חטאת ואשם? הלא זה נוהג בכל הקרבנות כמו שכתב אחרי זה. ועוד שאם כן הם דברי מותר. וכל מקום שמדמה דבר לדבר אחר - לא באר דין דבר הנדמה כמו ״ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון״ (ויקרא ד, כא), ״כאלה תעשו ליום שבעת ימים״ (במדבר כח, כד). אבל במקום שבאר דין הדבר ההוא בפירוש יהיה זה שפת יתר אם יזכיר ״שעשה בו כמו לדבר אחר״. והעירו בו תמיד כמו שאמרו בספרא ויקרא דבורא דחובה (פרק ט מ״ד) ו⁠(פרק י מ״ז) ו⁠(פרק יא מ״ד) על מה שכתוב בחטאת נשיא ויחיד ״כחלב זבח השלמים״ – ומה פירש בזבח השלמים. וכן (צו פרק ג מ״ג) על ״קדש קדשים היא כחטאת וכאשם״ תזריע (פרשה א מ״יב) על ״כימי נדת דותה תטמא״ פרשת נגעים (פרק יא מ״ו) על ״כמראה צרעת עור בשר״ אחרי (פרשה ג מ״ב ז) על ״ועשה את דמו כאשר עשה״ בכל אלה בקשו חשבונות רבים למה ידמה דין מפורש בגופו לדבר אחר. וכן במה שכתב פה ״כחטאת כאשם״ על כרחך ידמה אותם לענין אחר הבלתי מפורש באשם עצמו. והנה אין לפרש שיודיע שהאשם דומה בכל דיניו לחטאת כמו שכן דעת ר׳ אליעזר (כנ״ל סימן פג) – דלחכמים אין שוים בדיניהם; שזה למעלה וזה למטה, זה בזריקה שתי מתנות וזה מתן ד׳ בנתינה, זה טעון כיבוס וזה אין טעון כיבוס, זה פסול שלא לשמו וזה כשר שלא לשמו, וכדומה. ועל כרחך שרק בענין אחד ידמה אותם. ופירשוהו חז״ל שהוא, שכמו שחטאת מן החולין וביום ובידו הימנית - כך אשם. ולימוד זה כבר נזכר בספרא ויקרא דבורא דחובה (פרשה י מ״י) לענין עולה ולמעלה (צו פרק ג מ״ג) לענין מנחה ומצורע (פרק ג מ״א) לענין אשם מצורע וכבר הזכרתי (ויקרא סימן שלז) שבחולין (דף כב.) וזבחים (דף צח.) אמר ד״ביום״ כדי נסבא. ובמנחות (דף פג.) אמר דגם ״ידו ימנית״ כדי נסבא. והנה היה די שיאמר ״כחטאת כאשם״ ותו לא. למה הוסיף ״תורה אחת להם״? וכבר הזכרתי למעלה (סימן כג) שבמלת ״תורה״ ידמה שני דברים לענין תורה כללית וחק כולל. ועל זה אמר שידמה גם לענין סמיכה שנוהג בכל החטאת וכל קרבנות יחיד. ואף שאינו מעכב ואם לא סמך כשר – יאמר כי השוו בכל תורתם ומשפט הנהגתם ומצותם. וזהו שאמר תורה אחת להם לסמיכה. ובזבחים (דף יא.) אמר כחטאת כאשם לענין סמיכה – שם קצר בדבר.
[פו]
הכהן אשר יכפר בו – זה כתוב ג׳ פעמים: (א) בחטאת (ויקרא ו, יט) ״הכהן המחטא אותה יאכלנה״, (ב) באשם פה, (ג) בפסוק שאחרי זה ״עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה״ (כי מה שכתב זאת בפסוק ט׳ גבי מנחה צריך לדרוש שיתבאר בסימן צב). ואי אפשר לפרש שיהיה לכהן המחטא והמכפר והמקריב – דהא בחטאת ובאשם באר שכל זכר בבני אהרן יאכלנה. רק שכבר גלה זאת במנחה שמה שכתוב שם ״לכהן המקריב אותה לו תהיה״ היינו כל הבית אב העובדים באותו יום, שכולם נקראים ׳כהן המכפר והמקריב׳, כי כולם עוסקים בעבודה שנעשית על ידי כהנים רבים כמו שכתוב ״וזרקו... וערכו... והקריבו..⁠״ בלשון רבים [כמ״ש בפר׳ ויקרא (סימן נא)]. אולם למה יאמר זאת? הלא כבר גלה זאת במנחה ומשם נלמד בקל וחומר ליתר קרבנות? רק שרצונו לומר רק לכהן הראוי להקריב ולכפר, לא הבלתי ראוי. ולכן כפל הכינוי עם השם – ״לכהן... לו יהיה״ – שזה זר ונדרש תמיד כמו שבארנו באילת השחר (סימן רי). ובא ללמד רק לכהן המכפר, לא הבלתי ראוי. וכמו שתראה בזבחים (דף קג:) שעיקר הדרוש מכפילת הכינוי ״לו יהיה״, עיי״ש. וע״כ שלש בספרא למעלה (צו פרשה ד מ״ג) בחטאת ופה באשם ובסוף הפרק בעולה – למעט טבול יום ומחוסר כפורים ואונן. ונראה שלכן כתב ג׳ פעמים. חד לטבול יום, וחד למחוסר כפורים דקיל יותר שאין צריך הערב שמש וכמ״ש התוספות בזבחים (דף ?) ובכמה מקומות, וחד לאונן דקיל יותר דנוגע ואינו מקריב. אולם מדברי הספרא סוף הפרק משמע שצריך פסוק מיוחד לעור העולה דאינה לאכילה. ונראה לפרש דטבול יום ומחוסר כפורים מחד קרא גמיר.
אשר יכפר בו – דעת חז״ל ידוע מי שראוי לכפר כמבואר בפ׳ חטאת. אמנם יש להוסיף עוד כונה במה שלא כתיב אשר יכפר חטאת איש. כמו דכתיב בסמוך המקריב את עולת איש. אלא נכלל בזה עוד כונה דהכהן המכפר לעצמו אינו שייך כלל לבית אב אלא אכילת הקרבן לעצמו ולו יהיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

כחטאת כאשם – מה חטאת טעונה סמיכה כדכתיב (ויקרא ד׳) וסמך ידו על ראש החטאת אף אשם טעון סמיכה. (זבחים י״א.)
לו יהיה – מלמד שגם עצמותיו מותרין.⁠
לעשות מהם כלים, ומיתור לשון דריש. ורש״י כתב דידעינן זה מצד הסברא, דהא אפי׳ בשרו מותר, ועיין מש״כ בפ׳ הבא בדרשה כזו בעולה.
(זבחים פ״ו א׳ בתוס׳)
לו יהיה – פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן. (תו״כ)
 
(ח) וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת⁠־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃
The priest who offers any man's burnt offering, the priest shall have for himself the skin of the burnt offering which he has offered.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[כא]
תו״כ, ילקו״ש, מה״ג, לק״ט. ובתוספתא זבחים פי״א ה״ד סוברים רבנן דעולת הקדש עורה לכהנים. עי״ש בחס״ד, ובמנחת בכורים מפ׳ דהיינו עולה הבאה מן המותרות, וכן הוא מסקנת הגמ׳ כאן, ובשקלים פ״ו מ״ו.
– וברמב״ם מעה״ק פ״ה הכ״א: המתפיס עולתו לבדק הבית, וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות אין עורותיהן לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש. וראה לקמן כב, וצרף לכאן.
– במקדיש נכסיו – בק״א מבאר: לפי שהזכרים לא יצאו מכלל נכסים מהיותם לבדק-הבית, ונעתקו למזבח אלא להיותם ראויים למזבח. וא״כ אין המזבח זוכה אלא במה שיהיה אליו, אבל לא יזכה לתת לכהנים, ולזה העור שאין המזבח זוכה בו, אלא הכהנים נוטלים אותו ישאר בקדושתו הראשונה שהוא לבדק הבית. וזהו שאמר עולת איש למעט הקדש.
– בתו״כ ויקרא חובה כא, ו: המקדיש נכסיו ויש בהם דברים ראויים למזבח יינות שמנים וסלתות ועופות, מנין שימכרו לצרכי אותו המין, ויביא בדמיהן עולות, הבשר לה׳ והעורות לכהנים ת״ל אשם אשם. ובפי׳ הראב״ד שם הקשה דהכא אמרינן דהעורות לבדק הבית. ומתרץ שבהמה אין עורה למזבח, ולכן העור נתפס לבדק הבית. אבל יינות שמנים ועופות ראויים למזבח, הלכך כשהוא קונה בדמיהן עולות אין הקדש בדק-הבית חל על העורות.
עולת איש עור העולה, ת״ר עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר׳ יהודה, וכו׳ מאי פרט לעולת הקדש, אמר ר׳ חייא בר יוסף פרט לעולה הבאה מן המותרות (דמי אשמות של רעיה כגון תמורת אשם ואשם שמתו בעליו ושכיפרו בעליו באחר, דקיי״ל ירעו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה והוא עולת קיץ המזבח, דלאו עולת איש הוא אלא נדבת צבור היא ונסכיה משל צבור ואין בעליו סומך עליה ואינו שוחטה). הניחא למ״ד מותרות לנדבת צבור (לקיץ המזבח) אזלי. אלא למ״ד מותרות לנדבת יחיד אזלי (בעליו של אשם שניתותר הוא עצמו מביא עולה בדמיו והוא סומך עליה ושוחטה ונסכיה קרבין משלו) מאי איכא למימר. כדאמר רבא העולה עולה ראשונה (גבי וערך עליה העולה וכו׳ (ויקרא ו׳:ה׳)) ה״נ העולה עולה ראשונה (עור העולה כתיב, העולה שהופרשה מתחילה לשם עולה ולא הבאה ממותר אשם וממותר חטאת), ר׳ אייבו א״ר ינאי פרט למתפיס עולה לבדק הבית (שאין עורה לכהנים) וכו׳ וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פרט לעולה הבאה מן המותרות, א״ל רב המנונא לרב נחמן כמאן כר׳ יהודה הא הדר ביה וכו׳ א״ל אלא מר במאי מוקים ליה. א״ל מוקימנא ליה במקדיש נכסיו וכדר׳ יהושע וכו׳ (דאמר זכרים עצמן יקרבו עולות והך עולת הקדש היא וכדמסיים ואזיל דכי א״ר יהושע דחייל שם מזבח עלייהו מעיקרא אמאי דחזי למזבח קאמר אבל בעור מודה דחייל עלה קדושת בדק הבית). (זבחים קג.)
[כב]
תו״כ, ילקו״ש, מה״ג, תוספתא זבחים פי״א ה״ז. ובספרי זוטא קרח יח, יט: זה יהיה לך, יש לך מתנה אחרת חוץ ממה שזכרתי לך שנכרת לך ברית עליה, אלו העורות יכול אף עורות הפסולים ת״ל זה יהיה לך. ובמדרש החפץ כת״י: עולת איש שעלת לאיש פרט לפסולה.
– רש״י לא גריס גרים, ובפי׳ הר״ש כתב משום קושית הגמ׳ שם אטו גר לאו איש הוא ובתוס׳ גורסים גרים. ובפי׳ הראב״ד לתו״כ מבאר דאיירי בגר שמת ואין לו יורשים ואע״ג דלית ליה השתא בעלים, מעיקרא הוי עולת איש, ומרבינן לה מעור העולה, וע׳ ברכת-הזבח ובצ״ק. וברמב״ם מעה״ק פ״ה הכ״א אחד עולת איש או אשה או עכו״ם או עבד עורותיהן לכהנים. ובפנים-מאירות הקשה דעכו״מ נודרים נדרים ונדבות כישראל, ואמאי צריך פסוק לרבות דהעור לכהנים, ובהר-המוריה שם מתרץ דאמרינן במנחות עג: דעכו״מ לבו לשמים, והוה אמינא שגם העור לשמים, קמ״ל דהעור לכהנים. וכעין זה פרש״י במנחות שם דהיינו טעמא דמנחתן כליל. וע׳ זרע אברהם סי׳ ב׳ אות יט.
– ראה לעיל אות כא דממעטינן מעולת איש עולת הקדש, והכא ממעטינן מיניה עולה שלא עלתה לאיש, וברמב״ם במעה״ק פ״ה הי״ט: וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה, שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש. ובהכ״א שם: לא נאמר איש אלא להוציא ההקדש. ומבאר בחס״ד על התוספתא שם דמאיש ממעטינן הקדש, ומעולת איש ממעטינן עולה שלא עלתה לאיש, ובהר המוריה אות נד כתב דהוי מצי לכתוב וכהן המקריב לאיש. ובתוי״ט העיר מה ראית לרבות נשים ולהוציא הקדש, ותי׳ שבכל התורה שוין אשה לאיש, ובתוסה״ע כ׳ דלחומרא מקשינן ואם לא הוי עורה לכהנים היה לבעלים, משא״כ בהקדש. ובקרבן אהרן כ׳ דשלא לשמה דעורה לכהנים לאו מיתורא דריש שזה הוצרך לנשים ועבדים אלא מדלא כתיב עור עולתו, ובתוסה״ע כ׳ ששקולים הם.
– בפיהמ״ש להרמב״ם כאן: ואמרו עולה שעלת לאיש, אין כוונתו בכך עלת משום חובה אלא כוונתו בכך עלת לגבי המזבח, ובשינויי נוסחאות על המשניות הביא גי׳ במשנה: עולה שעלת לאשים. וראה במלאכת שלמה כאן שכתב דמלשון המשנה משמע דדריש איש לשון אשה ריח אמנם בגמ׳ בברייתא משמע דגרסינן שעלתה לאיש דהיינו בעלים, וכ״ה בתו״כ וכן מצא בכל הספרים. ומלשון הרמב״ם משמע דאע״פ שגורס במתני׳ לאיש, הפי׳ הוא מלשון אשה ריח ניחוח. וברש״ש כתב על הרמב״ם שהוא דוחק, דהא קרא קאמר עולת איש ומבאר דעלתה לאיש היינו לשם נדבה כדאמרינן בזבחים ב. דשחטו שלא לשמו כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לא נדבה יהא. ולפי המבואר לעיל ל״ק כלל. וברמב״ם פסוהמ״ק ה״ט: וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום, הואיל ולא נרצה הזבח, ישרף העור בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, אבל אם נעשה במחשבת שנוי השם, אעפ״י שלא עלה לבעלים הואיל ונרצה הרי העור לכהנים או לבעליו. וע׳ ק״א, וחס״ד על התוספתא שם.
עולת איש עור העולה, מתני׳: כל שלא זכה המזבח בבשרה (כגון שאירע בה פסול קודם זריקה דלא היתה לה שעת היתר למזבח) לא זכו כהנים בעורה, שנאמר עולת איש, עולה שעלתה לאיש. עולה שנשחטה שלא לשמה. אע״פ שלא עלתה לבעלים עורה לכהנים (מקראי אתרבאי בברייתא בגמ׳). אחד עולת האיש ואחד עולת האשה עורותיהן לכהנים (דאיתרבאי נמי מקרא). גמ׳: ת״ר עולת איש, אין לי אלא עולת איש, עולת גרים נשים ועבדים מנין, ת״ל עור העולה ריבה (קרא יתירא הוא דלא אצטריך למכתב אלא העור לכהן אלא לרבות בא), א״כ מה ת״ל עולת איש, עולה שעלתה לאיש, פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שלא יהיו הכהנים זכאין בעורה, יכול שאני מרבה (גירסת הצ״ק ממעט) שנשחטה שלא לשמה, הואיל ולא עלתה לבעלים (ואע״פ שהיא כשרה) לא יהיו כהנים זכאין בעורה, ת״ל עור העולה מכל מקום. (זבחים קג.:)
[כג]
תו״כ ילקו״ש, כאן. תוספתא זבחים פי״א ה״ה: עולת הקדש אין עורה לכהנים כו׳ רבי יוסי בן יהודה מוסיף אף של גרים ושל נשים ושל עבדים שנאמר עולת איש פרט לאלו, אמרו לו והרי כבר נאמר עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה כו׳ ע״כ. ראה לעיל אות כב. ובק״א: דתרווייהו ממעט ר׳ יוסי ממלת איש וכו׳. דעולת איש דריש ליה עולת בעל מיוחד, ובזה יצאו של הקדש ושל גר שמת ששניהם אינם של איש מיוחד, ובשפ״א כתב דמש״ה ישראל שמת הוי בכלל עולת איש, כיון שהיורשים מתכפרים מקצת כפרה. ועי׳ מראה כהן, וזבחי אפרים.
– בפי׳ הראב״ד בתו״כ כאן כתב דהעור הולך לצרכי העולה דהיינו מנחת נסכים. ורבינו הלל מבאר דאזיל לבדק הבית. ובפי׳ המיוחס לרבינו חננאל כתב דהוא לאנשי משמר, ובשפ״א כתב דההקדש זכה מדין חצר, ותמה על הראב״ד בהפריש הגר נסכים מה דין העור, ומנין לו דהוי למנחת נסכים, ומבאר דהוי הפקר, וכ״פ בעז״כ, וע׳ בקובץ הערות. ובחסדי דוד מבאר הא דלא הזכיר הרמב״ם דין גר שמת, משום דלאו מילתא דפסיקתא היא, דודאי אם נתכוון לזכות בה מן ההפקר ולהקריבה לעצמו פשיטא דהעור לכהנים ואי נתכוין שלא לזכות בה, אע״פ שנטלה והקריבה פשיטא דאין לה בעלים כלל, וריב״י דממעט לי׳ משום דסבר טובת הנאה אינה ממון ואפי׳ נתכוון לזכות בה לעצמו אין לו בזה אלא טובת הנאה ולא קרינן בי׳ עולת איש אבל לדידן דטובת הנאה ממון שפיר קרינן בי׳ עולת איש. ובשפ״א כתב דהרמב״ם סובר דמאן דממעט עולת הקדש לא ממעט עולת גר. אך באמת יכולים למעט שניהם דמ״מ לאו עולת איש הוא, וכך הגירסא בתו״כ ריב״י אומר אף עולת גר, ופי׳ בק״א דתרתי ש״מ, מיהו הלשון משמע דר״י פליג על זה, עיי״ש.
עולת איש, ת״ר עולת איש וכו׳ ר׳ יוסי ב״ר יהודה אומר פרט לעולת גרים, א״ל ר׳ סימאי בר חילקאי לרבינא אטו גר לאו איש הוא, א״ל פרט לגר שמת ואין לו יורשים (דאין לה בעלים). (זבחים קג.)
[כד]
תו״כ, ילקו״ש, מה״ג, לק״ט, וראה לעיל פ״א אות קל״ט. ובמכילתא דמלואים כו: עולה כולה כליל אמר הכתוב יהא עורה מתנה לכהנים. וראה לקמן אות כה ובספרי זוטא מצינו בענין זה ב׳ דרשות בפרשת נשא ה, ט: וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל, ריבה קדשים סתומין שאין מפורשין בענין הזה. ואת מה אני מרבה, החלה והחרמים והעורות וכו׳ ובמדרש רבה שם פ״ח, ו: מבואר שהם לכהנים. ובפרשת קרח יח; ט.: זה יהיה לך יש לך מתנה אחרת חוץ ממה שנכרת לך ברית עליה, אלו העורות וכו׳. מקדש לרבות עור העולה, קדש לרבות עור חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור. וע׳ בילקו״ש שם רמז תשנ״ה. ובזית-רענן פרשת נשא שם מבאר דקאי על עורות שאר קדשים שאינם מפורשים בתורה, ולא על עור העולה דמפורש הכא בקרא ובה״ג הל׳ בכורות: עורות קדשים, דכתיב והכהן המקריב את עולת איש וכו׳ לכהן לו יהי׳, וכן כולהי עורות דקדשי קדשים לכהן מתיהבין לבר ממאי דכתיב בהו שריפה.
– ובלק״ט כאן: עור העולה אשר הקריב לרבות שאר קדשים, ולא הביא מעוט לקדשים קלים. ובפרשת במדבר דף פד.: עורות קדשים, עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, וכן עורות תודה ושלמים ומעשר ופסח. ובסהמ״צ לרס״ג עשין קטז הקשה דזהו נגד המשנה שלפנינו דעורות קדשים קלים לבעלים. ובלק״ט ויקרא עמ׳ 14: החזה והשוק לכהנים העור והבשר לבעלים. ובתו״כ ויקרא נדבה טז; ב׳: דבר אחר שלמים שהכל שלום בהן הדם והאמורין למזבח, חזה ושוק לכהנים העור והבשר לבעלים. (במאור האפילה העתיק: חזה ושוק ועור לכהנים, וזה ט״ס כי העור לבעלים). ובסהמ״צ להרמב״ם שורש יב: העולה וכו׳ ושיהיה עורה לכהן שיקריבנה. ובפימ״ש להרמב״ם חלה פ״ד מ״ט: עורות הקדשים אינן ניתנין לכל כהן אלא לוקח אותם הכהן המקריב את הזבח, עורות הקדשים נאמר בהן והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. ובאמבוהא דספרי אות י״ז שם הקשה דבב״ק קי. מבואר דהעור לאנשי משמר, וכן פסק הרמב״ם בהל׳ מעה״ק פ״ה ה״כ: וכל העורות מחלקין אותן אנשי משמר ביניהן מערב שבת לערב שבת. ובהל׳ בכורים פ״א ה״ח: והמתנה שזוכין בה מן המקדש הוא עורות העולות, וה״ה לשאר עורות קדשי קדשים כולן לכהנים, ברמב״ן: עולה וה״ה לחטאת ואשם הנזכרים למעלה ואין זבחי השלמים כך ולכך הזכיר הכתוב משפט הכהנים באמצע הקרבנות קודם שידבר בשלמים כו׳ וע״ד הפשט לא הוצרך לומר כן בחטאת ואשם שהם מתנות הכהונה והכהנים זוכים בבשר וזוכים בעורה אבל בעולה הוצרך לומר שיזכו בעור וזהו מדרשו של רבי וכו׳.
– רש״י בד״ה אלא, מבאר דמקדיש עולה לבדק-הבית אף דבשר לא הוי לבדק-הבית, כיון שאינו שלו, אבל העור לבדק-הבית שעדיין לא זכו בו הכהנים מחיים. ובפי׳ רס״ג: עור העולה, הרי עורה אחר הקרבתה יהיה לו, והמהרש״א פסחים נז. כתב דמחיים יכולים בעלים להקדיש העור ומבאר משום דכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, היינו דזכו רק לאחר הקרבה. וברלב״ג: למדנו שעור העולה לאנשי בית אב, ולא יזכו בו אלא לאחר הקרבה שנאמר עור העולה אשר הקריב. ועוד שגדר העולה לא ידבק כי אם בנעשית כמצותה, ובמקדש דוד סי׳ יז אות ז׳ כתב דבחטאת ואשם העור הולך אחר הבשר, ואינו טעון הפשט כלל, ורצו הכהנים אוכלים הבשר אגב עורן. ליכא לבעלים זכות בעור קודם הקרבה. משא״כ בעולה דהעור טעון הפשט והבשר למזבח, והעור מתחלק לכהנים. בזה אמרינן דקודם הקרבה יש להבעלים זכות בהעור ויכולים להקדישו. וראה במילואים כאן.
עור העולה אשר הקריב, מתני׳: עורות קדשים קלים לבעלים. עורות קדשי קדשים (חטאות ואשמות) לכהנים, קל וחומר ומה אם עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה, קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה, אין מזבח יוכיח שאין לו עור בכל מקום (כלומר ואין לך לומר מזבח יוכיח שזכה בבשר העולה ולא זכה בעורה ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאע״פ שזכו כהנים בבשרן לא יזכו בעורן. אין זו הוכחה, שאין למזבח עור בכל מקום. אבל לכהנים מצינו שזכו בעור העולה וק״ו שיזכו בעורות קדשי קדשים). גמ׳: ת״ר וכו׳ עור העולה, אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי קדשים מנין ת״ל עור העולה אשר הקריב, יכול שאני מרבה אף קדשים קלים, ת״ל עולה, מה עולה קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים. ר׳ ישמעאל אומר עור העולה אין לי אלא העולה, עורות קדשי קדשים מנין ודין הוא ומה עולה שלא זכו בבשרה זכו בעורה. קדשי קדשים שזכו בבשרן אינו דין שזכו בעורן, מזבח יוכיח שזכה בבשר ולא זכה בעור, מה למזבח שכן לא זכה במקצת (עורות שלא מצינו עור למזבח) תאמר בכהנים שזכו במקצת (בעור העולה) הואיל וזכו במקצת זכו בכוליה. רבי אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד (אין לנו להביא לשאר עולות מעולה שפרט בה הכתוב לבדה, לפי שלא הוצרכו ללמוד על שאר עורות מה תהא עליהן אלא על של עולה בלבד), שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר, פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין הן נשרפין ועורותיהן עמהן, (כדכתיב (ויקרא ח׳:י״ז) ואת הפר ואת עורו) חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו מפשיטין אותן לא רצו אוכלין אותן ע״ג עורן. (שהרי לא הצריכו להפשיט ונתנו לכהן כמו שהן כדכתיב (ויקרא ז׳:ז׳) כחטאת כאשם תורה אחת להם וגו׳), אבל עולה נאמר בה (ויקרא א׳:ו׳) והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה, יכול לא יהו הכהנים זכאין בעורה ת״ל עור העולה וכו׳. ות״ק נמי תיפוק ליה מדינא (כי היכא דנפקא ליה לר׳ ישמעאל ולמה לי קרא לעורות קדשי קדשים), מילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב ליה קרא. (זבחים קג.:)
[כה]
תו״כ, ילקו״ש, מה״ג, לק״ט, זבחים פי״ב מ״א.
– רש״י בד״ה לו יהיה מבאר דהילפותא היא מרישיה דקרא, המקריב את עולת איש הראוי להקרבה לו יהיה חלק בעור. ומלשון המשנה שם: כל שאין לו בבשר אין לו בעורות, משמע, שחלוקת עורות תלויה באכילת בשר, וראה להלן דנחלקו בזה ראשונים.
– בבבא-קמא קי. אמר רב ששת אם היה כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, ומבאר רבא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר. ובתוס׳ שם הקשו אמאי העור לבעלי מומין, ולא לאנשי המשמר הטמאים. ובתורת-חיים שם כתב שמפורש במשנה דכל שאין לו בבשר אין לו בעורות. ובפנ״י שם מבאר דכונת התוס׳ דחלוקת עורות תליא בראוי להקרבה, וא״כ בקרבן צבור דטמא ראוי להקרבה אמאי אינו נוטל חלק בעור, וכוונת המשנה בראוי להקרבה נוטלים עור אלה שחולקים בבשר. ודחה בזה דברי התורת-חיים. אכן בחי׳ הרשב״א שם כתוב: ואוקימנא עבודתה ועורה לאנשי משמר בעלי מומין הטהורים שראויין לאכול בקדשים, ובשטמ״ק שם בשם הרמ״ה: מהא שמעינן דכל היכא דלא מצי אכיל לית ליה למפלג במתנות כגון עורות קדשים, ולכן כהן גדול אונן שאינו חולק בבשר אף שהוא עובד, אין לו חלק בעור. וכ״ה במאירי שם. ובשפ״א כאן כתב דחולק בעור, וראה רמב״ם הל׳ כלי מקדש פ״ד ה״ט: שעורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים (ולא לבעלי מומין), והראב״ד השיג עליו שגם העור לבעלי מומין, ואזיל לשיטתו בחי׳ לב״ק קי: עורות קדשים בירושלים הם, מפני שהם תלויים באכילת בשר, שכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר, וכל שאין לו בבשר, אין לו בעורות. וע׳ בהר-המוריה שם, ובאבן-האזל מעה״ק פ״י ה״כ שהאריכו בזה, ומבאר שם דבעל מום אינו חולק בעור העולה, כיון שאין לו בעולה חלק בבשר, ונוטלים הכהנים עורות מחמת הקרבה כדכתיב המקריב, ובעל מום אינו מקריב.
אשר הקריב לכהן לו יהיה, ת״ר וכו׳ רבי אומר וכו׳ אשר הקריב לו יהיה, פרט לטבול יום (ומחוסר כפורים) ואונן, שיכול לא יזכו בבשר שהוא לאכילה, יזכו בעור שאינו לאכילה, ת״ל לו יהיה פרט למחוסר כפורים וטבול יום ואונן וכו׳. ור׳ ישמעאל האי אשר הקריב (דיליף ת״ק מיניה עורות קדשי קדשים, לעיל אות כד) מאי עביד ליה פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן, ותיפוק ליה מלו יהיה (כדנפקא ליה לרבי) ר׳ ישמעאל לטעמיה (דדריש לו יהיה לדרשא אחריתי) דאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ ישמעאל נאמר בעולה לו יהיה וכו׳ (לעיל אות כ). (זבחים קג:)
[כו]
וכן פירשו רבינו גרשום והרמב״ם בפיהמ״ש: כבר ידעת שדבר תורה עור העולה לכהן, ולפיכך אין מועלים בעורות. ובהל׳ מעילה פ״ב ה״ב: כל קדשי קדשים מועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם, נזרק הדם מועלין בהן בדבר שכולו לאישים עד שישרף ויצא לבית הדשן ואין מועלין בדבר הנאכל. ובתוס׳ שם ח. בד״ה אין מועלין מבארים שרק לאחר זריקה אין מעילה בעורות משום שזכו הכהנים בהם, אבל לפני זריקה הוי העור קדשי ה׳ ויש בו מעילה, וכן דעת רש״י ר״ה כח. בד״ה של עולה, דמחיים מועלים בעור מהתורה. ובפי׳ הקדמונים למסכת מעילה: אבל לפני זריקה מועלין דהכי אמרינן בזבחים (קג:) דמשזכה מזבח בבשרה זכו כהנים בעורה, משמע דמעיקרא מועלין, ובתוס׳ חולין קיז. ויומא נט: ד״ה והוא סוברים שבעור אף לפני זריקה ליכא מעילה מהתורה, אלא מדרבנן, ועי׳ תקנת-עזרא הל׳ מעילה שם ובנחל יצחק סי׳ כה קונ׳ דררא דממונא סי׳ א.
עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, מתני׳: העולה מועלין בה משהוקדשה וכו׳ ואין מועלין בעורה (דשל כהנים הוא דכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, רש״י). (מעילה ט.)
״וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ״ – פְּרָט לְעוֹלַת הֶקְדֵּשׁ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וְרַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עוֹלַת הַגֵּר.
״עֹלַת אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹלַת אִישׁ;
עוֹלַת נָשִׁים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״עוֹר הָעֹלָה״, רִבָּה.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״עֹלַת אִישׁ״?
עוֹלָה שֶׁעָלַת לְאִישׁ, פְּרָט לְשֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ.
[ב]
יָכֹל אַף שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ?
הוֹאִיל וְלֹא עָלַת לַבְּעָלִים, לֹא יְהוּ הַכֹּהֲנִים זַכָּיִין בְּעוֹרָהּ!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״עוֹר הָעֹלָה״, רִבָּה.
״עוֹר הָעֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹר הָעוֹלָה, עוֹרוֹת קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר הִקְרִיב״.
אוֹ יָכֹל שָׁנִי
שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
מְרַבֶּה אַף עוֹרוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״עֹלָה״, מָה עוֹלָה מְיֻחֶדֶת קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, יָצְאוּ קֳדָשִׁים קַלִּים.
[ג]
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״עוֹר הָעֹלָה״, אֵין לִי אֶלָּא עוֹר הָעוֹלָה, עוֹרוֹת קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים מְנַיִן?
וְדִין הוּא: מָה, אִם עוֹלָה, שֶׁלֹּא זָכוּ בִּבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ, קָדְשֵׁי קֳדָשִׁין, שֶׁזָּכוּ בִּבְשָׂרָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בָּעוֹרָן?
הַמִּזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁזָּכָה בַּבָּשָׂר וְלֹא זָכָה בָּעוֹרוֹת.
[ד]
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַּמִּזְבֵּחַ שֶׁלֹּא זָכָה בְמִקְצָתָן, תֹּאמַר בַּכֹּהֲנִים שֶׁזָּכוּ בְמִקְצָתָן, הוֹאִיל וְזָכוּ בְמִקְצָתָן, יִזְכּוּ בְּכֻלָּן!
רַבִּי אוֹמֵר: כָּל עַצְמֵנוּ לֹא צָרַכְנוּ אֶלָּא לְעוֹר הָעוֹלָה בִּלְבַד, שֶׁבְּכָל מָקוֹם, הָעוֹר מְהַלֵּךְ אַחַר הַבָּשָׂר: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין, עוֹרוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפִין עִמָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם.⁠״ (ויקרא ט״ז:כ״ז)
[ה]
חַטָּאת וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר נִתָּנִים מַתָּנָה לַכֹּהֲנִים לְעוֹלָם.
צָרְכוּ לְהַפְשִׁיט, מַפְשִׁיטִים, צָרְכוּ לֶאֱכֹל, אוֹכְלִים אוֹתָם וְאֶת עוֹרוֹתֵיהֶם.
אֲבָל עוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: ״וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ״ (ויקרא א׳:ו׳), צָרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: ״עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב, לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״.
״לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״ – פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וְלִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין וְלָאוֹנֵן.
יָכֹל לֹא יַחְלְקוּ בַבָּשָׂר, שֶׁהוּא לַאֲכִילָה, אֲבָל יַחְלְקוּ בָעוֹרוֹת, שֶׁאֵינָן לַאֲכִילָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב, לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״.
״לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״ – פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וְלִמְחֻסַּר כִּפּוּרִין וְלָאוֹנֵן.
וְכָהֲנָא דִּמְקָרֵיב יָת עֲלַת גְּבַר מְשַׁךְ עֲלָתָא דִּיקָרֵיב לְכָהֲנָא דִּילֵיהּ יְהֵי.
And when the priest offers a man's burnt sacrifice, the skin of the sacrifice that the priest offers shall be his.
וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה
וְכָהֲנָא דִּמְקָרֵיב יָת עֲלַת גְּבַר מְשַׁךְ עֲלָתָא דִּיקָרֵיב לְכָהֲנָא דִּילֵיהּ יְהֵי
עֹלַת אִישׁ – עֲלַת גְּבַר, ולא אֱנָשׁ
א. שיעור הכתוב ״וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ״ וגו׳ הוא: אף על פי שהעולה היא עולת איש פרטי, מכל מקום הכהן המקריב את העולה הוא הזוכה בעור (ומזכה אותו לשאר כהני בית האב) אבל אין העור שייך לבעל הקרבן.⁠
כרמב״ם, מעשה הקרבנות י יד: ״נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה, ונאמר באשם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה, ונאמר בשלמים לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה, ונאמר במנחה הכהן המקריב אותה לו יהיה, אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי, שהכהן הראוי לעבודה זהו שיש לו חלק לאכול, ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן כגון שהיה טמא אין לו חלק לאכול אפילו כשיטהר לערב, אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום, וכולם חולקים בכל קדשי המקדש איש כאחיו, בין זה שהקריב בין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב״. רש״י לפסוק ט: ״לכהן המקריב אתה וגו׳ – יכול לו לבדו? תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה. יכול לכולן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה״. ואע״פ שכתב כן על המנחה, דבריו מוסבים גם לעור העולה כמבואר בשפתי חכמים.
והנה כבר התבאר בפסוק ״לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו״ (שמות י כג) ״לָא חֲזוֹ גְּבַר יָת אֲחוֹהִי וְלָא קָמוּ אֲנָשׁ מִתְּחוֹתוֹהִי״, שאִישׁ המתורגם גְּבַר מיוחד לזכרים אבל המתורגם אֱנָשׁ כולל זכרים ונקבות, עיין שם. לכן הקשה ״נתינה לגר״, מדוע תרגם כאן ״וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ״ – ״יָת עֲלַת גְּבַר״ [ולא: עֲלַת אֱנָשׁ], והרי בתו״כ מרבה גם עולת אשה
ספרא צו פרשה ד: ״עולת איש – אין לי אלא עולת איש, עולת גרים נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר עור העולה ריבה. אם כן למה נאמר עולת איש? עולה שעלתה לאיש, פרט לשנשחטה חוץ למקומה״.
? ונדחק להשיב שבתרגומו ״עֲלַת גְּבַר״ בא למעט עולת קטן.
אבל ״מרפא לשון״ דחה שאלתו: ״אדרבה צריך לרבות עולת איש, דקס״ד דהואיל והוא איש ויכול להקריב לעצמו לא יזכה הכהן בעור – קמ״ל״. כלומר, אפשר היה לחשוב שאם בעל הקרבן מישראל שחט בעצמו שהרי ״שחיטה כשרה בזר״, יזכה הוא בעור – לכן תרגם ״דִּמְקָרֵיב יָת עֲלַת גְּבַר״, גם של איש זה. ואולי לכן הטעים המיוחס ליונתן ״וְכַהֲנָא דִמְקַרִיב יָת עוֹלַת גְבַר אוֹחֲרָן״ (והכהן המקריב את עולת איש אחר), אחר שאינו כהן.⁠
אבל כשהמקריב הוא כהן, הוא זוכה בעור גם כשאינו מאותו משמר כמפורש בבבא קמא קט ע״ב: ״מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה (רש״י: אף במשמר שאינו שלו)? תלמוד לומר: ובא בכל אות נפשו... ושרת. ומניין שעבודתה ועורה שלו? תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו״. זולת נזיר כהן שאינו יכול להקריב כי הוא פרוע ראש כדברי ״משך חכמה״ לפסוק ״והקריב הכהן לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר ו טז): ״לא מצאנו בשום מקום כזה, שיחזיר אותו לשון אצל כהן. ונראה דמשמיענו דאם הנזיר הוא עצמו כהן, בכל זה אינו יכול להקריב עולתו וחטאתו, דאין נזירות פחות משלושים יום (נזיר ה ע״א), והוי פרוע ראש, ומחלל עבודה, ומוכרח להיות בהקרבה בכהן אחר״.
הַמַּקְרִיב – בהווה, אֲשֶׁר הִקְרִיב – בעבר
ב. ב״חליפות שמלות״ העיר שת״א ״וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב״ – ״וְכָהֲנָא דִּמְקָרֵיב״ בהווה הוא כמשפט. אבל ״עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב״ ראוי לתרגם ״דִּי קָרֵיב״ בעבר. ואף על פי שבכל הנוסחים ״אֲשֶׁר הִקְרִיב״ מתורגם ״דִּיקָרֵיב״ (שיקריב, בעתיד) זהו בוודאי עתיד תמורת עבר, כי דרכו לדייק בזמנים הדקדוקיים. וכן בפסוק הבא: ״וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת״ – ״וְכָל מִנְחָתָא דְּתִתְאֲפֵי בְּתַנּוּרָא וְכָל דְּתִתְעֲבֵיד בְּרָדְתָּא״, תרגם שניהם בעתיד.
וכהנא דיתקר׳
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיתקר׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״דקרב״.
ית עלתה דגבר משכה דעלתה די יקרב
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יקרב״) גם נוסח חילופי: ״דק׳⁠ ⁠⁠״.
לכהנא דידיה יהווי.
וכהנא דימקרב ית עלת גבר אוחרן משך עלתא דיקרב לכהנא דיליה יהי.
And when the priest offereth another man's burnt sacrifice, the skin of the burnt sacrifice which he offereth shall be the priest's.
והכהן המקריב את עולת איש אחר עור העולה שיקריב לכהן שלו יהיה.
וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ – פְּרָט לְעוֹלַת הֶקְּדֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף פְּרָט לְעוֹלַת הַגֵּר. עוֹלַת אִישׁ אֵין לִי אֶלָּא עוֹלַת אִישׁ, עוֹלַת גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עוֹר הָעֹלָה״ רִבָּה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״עֹלַת אִישׁ״, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ פְּרָט לְשֶׁנִּשְׁחַטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ. יָכוֹל אַף נִשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הוֹאִיל וְלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה לֹא יִהְיוּ הַכֹּהֲנִים זַכָּאִים בְּעוֹרָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עוֹר הָעֹלָה״ רִבָּהּ, אֵין לִי אֶלָּא עוֹר הָעֹלָהּ, עוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר הִקְרִיב״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָעֹלָה״, מָה עוֹלָה מְיֻחֶדֶת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים יָצְאוּ קָדָשִׁים קַלִּים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עוֹר הָעֹלָה, אֵין לִי אֶלָּא עוֹר הָעוֹלָה, עוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים מִנַּיִן, וְדִין הוּא וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָכוּ כֹּהֲנִים בַּבָּשָּׂר זָכוּ בָּעוֹרוֹת, כָּאן שֶׁזָּכוּ בַּבָּשָׂר אֵינוֹ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בָּעוֹרוֹת. מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ שֶׁזָּכָה בַּבָּשָׂר וְלֹא זָכָה בָּעוֹרוֹת. לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּמִזְבֵּחַ שֶׁלֹּא זָכָה בְּמִקְצָתָן, תֹּאמַר בְּכֹּהֲנִים שֶׁזָּכוּ בְּמִקְצָתָן, הוֹאִיל וְזָכוּ בְּמִקְצָתָן יִזְכּוּ בְּכֻלָּן. רַבִּי אוֹמֵר: כָּל עַצְמֵנוּ לֹא נִצְרַכְנוּ אֶלָּא לְעוֹר הָעוֹלָה בִּלְבַד, שֶׁבְּכָל מָקוֹם הָעוֹר מְהַלֵּךְ אַחַר הַבָּשָׂר. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְּׂרָפִים עוֹרוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפִין עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן ט״ז:כ״ז) ״וְשָׂרְפוּ בָּאֵשׁ אֶת עוֹרוֹתָם וְאֶת בְשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם״, חַטָּאת וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר נִתָּנִין מַתָּנָה לְכֹּהֵן לְעוֹלָם, רָצוּ לְהַפְשִׁיט מַפְשִׁיטִים, רָצוּ לְאָכְלָן אוֹכְלִים אוֹתָם וְאֶת עוֹרוֹתֵיהֶן. אֲבָל הָעוֹלָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ ״וְהִפְשִׁיט אֶת הָעוֹלָה״ צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.
(וְנָתַן) לַכֹּהֵן – פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וְלִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּלְאוֹנֵן. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ בַּבָּשָׂר שֶׁהוּא לַאֲכִילָה, אֲבָל יַחְלְקוּ בָּעוֹרוֹת שֶׁאֵינָן לַאֲכִילָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״, פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וְלִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּלְאוֹנֵן.
עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נֶאֱמַר ״לוֹ יִהְיֶה״ בְּעוֹלָה וְנֶאֱמַר (לעיל פסוק ז) ״לוֹ יִהְיֶה״ בְּאָשָׁם, הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה, מָה אָשָׁם עַצְמוֹתָיו מֻתָּרִים אַף עוֹלָה עַצְמוֹתֶיהָ מֻתָּרִין. מֻפְנֶה, דְּאִי לֹא מֻפְנֶה אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מַה לְּאָשָׁם שֶׁכֵּן בְּשָׂרוֹ מֻתָּר, לוֹ יִהְיֶה יְתֵירָא כְּתִיב. פָּרְשׁוּ לִפְנֵי זְרִיקָה, מוֹעֲלִין בָּהֶן עַד זְרִיקָה. לְאַחַר זְרִיקָה, מוֹעֲלִין בָּהֶן לְעוֹלָם. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דַּאֲמַר רַבִי אֱלִיעֶזֶר פָּרְשׁוּ לִפְנֵי זְרִיקָה, מוֹעֲלִין בָּהֶן לְעוֹלָם, לְאַחַר זְרִיקָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.
כָּל שֶׁלֹּא זָכָה מִזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בָּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״עֹלַת אִישׁ״, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת אִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת אִשָּׁה עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים, עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים, עוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לַכֹּהֲנִים, מִקַּל וָחֹמֶר כְּדְלְעֵיל. עֹלַת אִישׁ, פְּרָט לְעוֹלַת הֶקְדֵּשׁ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: פְּרָט לְעוֹלַת גֵּרִים. מַאי פְּרָט לְעוֹלַת הֶקְדֵּשׁ, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסִי פְּרָט לְעוֹלָה הַבָּאָה מִן הַמּוֹתָרוֹת. הָנִיחָא לְמָאן דַּאֲמַר מוֹתָרָה לְנִדְבַת צִבּוּר אָזְלֵי, אֶלָּא לְמָאן דַּאֲמַר לְנִדְבַת יָחִיד אָזְלֵי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. כְּדַאֲמַר רָבָא ״הָעוֹלָה״ עוֹלָה רִאשׁוֹנָה, הָכֵי נַמֵי הָעוֹלָה, עוֹלָה רִאשׁוֹנָה. רַבִּי אַיְּבוֹ אֲמַר רַבִּי יַנַּאי, פְּרָט לְמַתְפִּיס עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת. לֹא מִבָּעְיָא לְמָאן דַּאֲמַר קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת תָּפְסֵי מִדְּאוֹרַיְתָא, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְמָאן דַּאֲמַר לָא תָפְסֵי הַנֵּי מִלֵּי בָּשָׂר אֲבָל עוֹר תַּפִיס. אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא לְרַב נַחְמָן, כְּמָאן כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָא הֲדַר בֵּיהּ וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ אֶלָּא מַר בְּמַאי מוֹקִים לָהּ. אֲמַר לֵיהּ מוּקְמֶת לֵיהּ בְּמַקְדִּישׁ נְכָסָיו וְאַלִּיבָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן בְּהֵמוֹת הָרְאוּיוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זְכָרִים עַצְמָן יִקְרְבוּ, וּנְקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי זִבְחֵי שְׁלָמִים וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת, וּשְׁאָר נְכָסִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת, וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דַּאֲמַר אָדָם חוֹלֵק הֶקְדֵּשׁוֹ, הַנֵּי מִלֵּי בָּשָׂר, אֲבָל עוֹר תַּפִיס. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: פְּרָט לְעוֹלַת גֵּרִים, אֲמַר לֵיהּ רַב חָמָא בַּר חִלְקִיָּה לְרָבִינָא אַטוּ גֵּרִים לָאו אִישׁ נִינְהוּ, אֲמַר לֵיהּ פְּרָט לְגֵר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים. [תָּנוּ רַבָּנָן ״עֹלַת אִישׁ״], אֵין לִי אֶלָּא עוֹלַת אִישׁ עוֹלַת גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים מִנַּיִן וְכוּ׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר וְכוּ׳ רַבִּי אוֹמֵר כָּל עַצְמֵנוּ וְכוּ׳. תָּנָא קָמָא נַמִּי תִּיפּוק מִדִינָא, מִלְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחֹמֶר טָרַח וְכָּתַב לָהּ קְרָא. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַאי אֲשֶׁר הִקְרִיב מַאי עָבִיד לֵיהּ, מִבָּעֵי לֵיהּ פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וְאוֹנֵן. וְתֵיפּוּק לֵיהּ מִלּוֹ יִהְיֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְטַעְמֵיהּ דַּאֲמַר נֶאֱמַר בְּעוֹלָה ״לוֹ יִהְיֶה״ וְנֶאֱמַר בְּאָשָׁם וְכוּ׳.
וַאלּאִמַאם אַלּמֻקַרִּבֻּ צַאעִדַתַּ עַןִ אמרִי׳אֵ פַגִלדֻהַא בַּעדַ תַּקרִיבִּהַא יַכֻּוןֻ לַהֻ
והכהן המקריב את עולה עבור איש, אזי עורה אחר הקרבתה, יהיה לו.
אשר הקריב לכהן לו יהיה – פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאין חולקין בעורות.
עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה [AND THE PRIEST THAT OFFERS ANY MAN'S BURNT OFFERING] EVEN THE PRIEST SHALL HAVE TO HIMSELF THE SKIN OF THE BURNT OFFERING WHICH HE HAS OFFERED – thus excluding the טבול יום, the מחוסר כפורים and the אונן (cf. Rashi on v. 7) – that these have no share in the skins of burnt offerings (Sifra, Tzav, Chapter 9 5; Zevachim 103b).
פס׳: והכהן המקריב את עולת איש
פרט לעולת הקדש. עיין (זבחים ק״ג.) מאי ממעט:
פרט לעולת הקדש.
ד״א: עולת איש – שעלת לאיש שנשחטה בזמנה פרט לשנשחטה שלא בזמנה וחוץ למקומה.
עור העולה אשר הקריב – לרבות שאר קדשים.
לכהן לו יהיה
פרט לטבול יום וכו׳. שאינו חולק לא בבשר ולא בעורות:
פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן:
עלת איש – מלעיל, בעבור היות הטעם בראש המלה האחרונה כמשפט.
וטעם לו אחר שאמר לכהן – תוספת באר, שלא ינתן העור לכהן אחר.
ANY MAN'S BURNT-OFFERING. The word olat (burnt offering) is penultimately accented
It is usually ultimately accented. Hence Ibn Ezra's comment.
in accordance with the rules of Hebrew grammar.⁠
When a word that is ultimately accented is connected to a word that is penultimately accented, it too is penultimately accented.
It is so accented because the word that follows
Ish (man).
has the accent on the first part of the word.
Scripture reads to himself even though it earlier stated even the priest
Our verse reads, even the priest shall have to himself. To himself appears redundant. Hence Ibn Ezra's comment.
because it wants to further explain that the skin not be given to another kohen.
בכ״י מינכן 52, סדר הביאורים לפסוקים בפרק ז׳ הוא: י״ח, ח׳, כ״ג-כ״ד, ט׳-י׳, כ׳-כ״א, י״ט, ל״ז.
עור העולה אשר הקריב – וכן עור חטאת ואשם לכהן, כדאמר בשחיטת קדשים (בבלי זבחים ק״ג. ע״פ משנה שקלים ו׳:ו׳) זו מדרש דרש יהוידע הכהן מדכתב כסף אשם וכסף חטא⁠{ו}⁠ת (מלכים ב י״ב:י״ז). [עד כאן.]⁠
כנראה סימון שעכשיו עובר הפירוש לביאורים על פסוקים כ״ג-כ״ד שמופיעים כאן בכ״י. והשוו לסימונים בסוף ההגהות על ז׳:ט׳-י׳, ז׳:י״ט.
עור העולה אשר הקריב – THE SKIN OF THE BURNT OFFERING WHICH HE HAS OFFERED – And likewise the skin of the sin offering and the guilt offering is for the priest, as it says regarding the slaughtering of sanctified offerings (Bavli Zevachim 103a:3 according to the word of Mishna Shekalim 6:6) This exposition was derived by Yehoyadah the Priest from that it is written “The money for the guilt offerings and the money for the sin offering[s]” (Melakhim II 12:17). [Until here.]
והכהן המקריב – לכל בני המשמר קורהו כהן.
והכהן המקריב, "and the priest who offers, etc.⁠" The singular mode used here for "the priest,⁠" is misleading, as it includes all the priests belonging to this particular watch, i.e.doing service on that day. All of them are described by the Torah as כהן. (Karney Or)
והכהן המקריב את עולת איש – הדין הזה נוהג בכל הקדשים, ואמר הכתוב עולה, והוא הדין לחטאת ואשם הנזכרים למעלה, ואין זבחי השלמים כן, ולכך הזכיר משפט הכהנים באמצע הקרבנות קודם שידבר בשלמים. ומדרשו בתורת כהנים (ספרא ויקרא ז׳:ח׳): אין לי אלא עולה, עורות קדשי הקדשים מנין, תלמוד לומר: אשר יקריב.⁠
כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בפסוק: ״הקריב״.
או יכול שאני מרבה עורות קדשים קלים, תלמוד לומר: עולה, מה עולה מיוחדת קדשי הקדשים, יצאו קדשים קלים.
ועל דרך הפשט: לא הוצרך לומר כן בחטאת ואשם שהם מתנות הכהונה, והכהנים זוכים בבשר וזוכים בעור, אבל בעולה הוצרך לומר שיזכו בעור. וזהו מדרשו של רבי שאמר כל עצמנו לא צרכנו אלא לעור העולה, שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר וכו׳ בתורת כהנים (ספרא ויקרא ז׳:ח׳) [ובזבחים (בבלי זבחים ק״ג:)].⁠
הביאור בסוגריים המרובעים הוא אולי מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND THE PRIEST THAT OFFERETH ANY MAN'S BURNT-OFFERING, EVEN THE PRIEST SHALL HAVE TO HIMSELF THE SKIN OF THE BURNT-OFFERING. This law applies to all offerings, and although Scripture mentions only the burnt-offering, it holds good of the sin-offering and guilt-offering mentioned above.⁠
Above, (1) (the guilt-offering) and 6:18 (the sin-offering).
Such is not the case, however, in reference to the peace-offerings [the skin of which belongs to the owner]; therefore Scripture mentioned the law of the priests' due in the middle of the offerings, before it speaks of the peace-offerings [further on in Verses 11-21].
The interpretation of the Rabbis as found in the Torath Kohanim is as follows:⁠
Torath Kohanim, Tzav 9:2.
"[From the verse here] I know only that the skin of the burnt-offering [belongs to the priest]. Whence do I know that the same law applies to the skins of [the other] most holy offerings? Scripture therefore says, that offereth. Or perhaps I might think that I am to include [also] the skins of the offerings which are holy to a lesser degree [such as the peace-offering etc.]; Scripture therefore says, burnt-offering, thus teaching that just as the burnt-offering is distinguished by being of the most holy degree of offerings, [so also this law holds good of all most holy offerings], thus excluding those which are holy in a minor degree.⁠"
By way of the plain meaning of Scripture, it was not necessary to state this law [that the skin of the animal belongs to the priest] in connection with the sin-offering and guilt-offering, since they are part of the gifts given to the priests,⁠
Numbers 18:9.
and the priests thus are entitled to the meat and also the skin, but in the case of the burnt-offering [where the priests do not receive any of the meat, since it is wholly burnt on the altar], it was necessary for Scripture to say that they do acquire the skin. This is the interpretation of Rabbi [Yehuda Hanasi] who says,⁠
Zebachim 103b.
"Essentially we need this verse only for the skin of the burnt-offering [to teach that it belongs to the priest], since the skin always follows the meat"
"The bullocks which are burnt and the he-goats which are burnt [outside the camp], their skins are burnt with them, as it is said, and they shall burn in fire their skins, and their flesh (further, 16:27) (Torath Kohanim, Tzav 9:5). Hence the Torah had to explain that the burnt-offering is different; but in the case of the sin-offering and the guilt-offering, it was not necessary to mention that the skin belongs to the priest, for since he acquired the right to the meat, the skin naturally came with it.
[and here Scripture tells us that it is not to be burnt with the meat]. So also is it explained in the Torath Kohanim.⁠
"The bullocks which are burnt and the he-goats which are burnt [outside the camp], their skins are burnt with them, as it is said, and they shall burn in fire their skins, and their flesh (further, 16:27) (Torath Kohanim, Tzav 9:5). Hence the Torah had to explain that the burnt-offering is different; but in the case of the sin-offering and the guilt-offering, it was not necessary to mention that the skin belongs to the priest, for since he acquired the right to the meat, the skin naturally came with it.
והכהן המקריב את עולת איש – אין לפרש דוקא הכהן המקריב ולהוציא שאר הכהנים שלא יהיה להם בה חלק, כי הלשון הזה הוא כלשון הכתוב למעלה הכהן המחטא אותה יאכלנה, אין הכונה להוציא שאר הכהנים, אבל אמר הכהן המקריב לומר כי כל הראוי להקריב יש לו חלק בעור, להוציא את הטמא שאינו ראוי להקריב שאין לו בה חלק. ומה שהוסיף הכתוב לומר אשר הקריב פירוש שכבר הקריב אותה, ובא לבאר כי כשהכתוב מזכה לכהן עור העולה זהו לאחר שנתקרב על גבי המזבח ובעליה יצאו ידי חובתן בהקרבה, אבל אם נשחטה ונמצאת טרפה או נשפך דמה ולא נזרק כראוי אין הכתוב מזכה לו העור. ורז״ל דרשו כי כל הקרבנות היו בודקין אותן קודם הקרבתן כדי שלא יקריבו טרפה על גבי המזבח, שהיו הכהנים בודקין את הטרפה בדוקים שבעין ובשאר סימנין קודם שחיטתן, ולזה הוסיף אשר הקריב כלומר שכבר עלתה לו בחשבון קרבן.
והכהן המקריב את עולת איש, "and the Priest who offers a person's burnt-offering, etc.⁠" the word: "the Priest" does not apply exclusively to one individual Priest, suggesting that his colleagues on duty on that day do not have a share in that hide. The word has to be understood in the same vein as the word המחטא in 6,19 where we already explained that the Priest in question is not the only one eating of that sacrifice. The words הכהן המקריב apply to any Priest who is in a fit state to perform the service at that time, i.e. the Priests of that roster. [There were a total of 24 rosters of Priests who performed the Temple Service in rotation. Ed.] Anyone of that roster who was ritually impure at the time was excluded from participating even in receiving part of the hide. The reason that the Torah adds the words אשר הקריב, "which he had offered,⁠" words which appear superfluous, is that the entitlement to the hide does not begin until after the procedures of offering the animal have been completed, not at the time when the hide was removed from the carcass. If, for argument's sake, it was discovered after the animal in question was slaughtered that it was diseased and not fit for burning up on the altar, the Priest has no claim to the hide. The same holds true if other errors occurred in the procedure such as the blood being spilled, etc. (compare Zevachim 103).
Our sages say that all the animals underwent a physical examination prior to being slaughtered in order to minimize the chance of blemishes being found later. Even minor blemishes in the eye of animal were minutely examined at that time [to determine if this was a temporary or permanent blemish. Ed.] This is alluded to in the words "which he had offered,⁠" meaning that after the examination the Priest had thought himself as entitled to that hide (Compare Maimonides' comments on Erchin 2,5).
עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהי׳ – וה״ה בחטאת ואשם אבל בזבחי שלמים אין העור לכהן אלא לבעלים לכך כתב זה קודם שהתחיל לבאר זבח השלמים.
וי״מ: שלא הוצרך לפרש בחטאת ואשם שהעור שלהם שכיון שהבשר שלהם העור נגרר אחר הבשר אבל בעולה שאין הבשר שלהם הוצרך לומר שאפילו הכי העור שלהם:
עור העולה אשר הקריב, לכהן לו יהיה, "the skin of the burnt offering which he presented shall belong to the priest who performed this procedure.⁠" Although this legislation is spelled out only in connection with the burnt offering, the same rule applies to the skins of sin-offerings or guilt-offerings. However, the skin of peace-offerings, זבחי שלמים, belong to the respective owners of the sacrificial animals, not to the priest.
Some sages claim that there had been no need for the Torah to spell out that the skins of sin and guilt offerings also belong to the officiating priest, seeing that even a substantial part of the meat of these offerings belongs to the priests. It is natural that the skin, something secondary, always belongs to the party to whom the flesh belongs. Seeing that no meat of the burnt offering belongs to the priest, the Torah had to specifically state that at least the skin does belong to the officiating priest.
עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה – וה״ה בחטאת ואשם, אבל בזבחי שלמים אין העור לכהן אלא לבעלים. לכך כתיב זה קודם שהתחיל לבאר זבחי השלמים, וי״מ שלא הוצרך לפרש בחטאת ואשם שהעור שלהם, שכיון שהבשר שלהם, העור נגרר אחר הבשר, אבל בעולה שאין הבשר שלהם הוצרך לומר אפילו הכי העור שלהם, הרא״ש.
והכהן המקריב את עֹלת איש, עור העֹלה אשר הקריב לכהן לו יהיה – למדנו שעור העולה הוא לאנשי בית אב. ולא יזכו בו אלא לאחר הקרבה, שנאמר: ׳עור העֹלה אשר הקריב׳; ועוד, שגדר העולה לא ידבק כי אם בנעשית כמצותה; ולזה גם כן אמר ׳עֹלת איש׳, כי לא תהיה עולת איש אם לא עלתה לו, והיא הנעשית כמצוותה. והנה לא יתכן שיובן מאומרו ׳עֹלת איש׳ שלא ינהג זה הדין בעולת הקדש, כי לא יתכן שיהיה זה ההבדל בין עולה לעולה, כי הקָרֵב מכל אחת מהן הוא הבשר והדם, שנאמר: ׳ועשית עֹלֹתיך הבשר והדם׳ (דברים יב, כז). ובכלל, הנה ראוי שינהג זה הדין בכל עולה. ואולם אמר ׳עֹלת איש׳, לפי שהיה אפשר שיֵחָשֵׁב שיהיה עורה לבעלים, כי הקָרֵב ממנה הוא הבשר והדם לבד. ובזה גם כן הוציא עולה הנעשית מקודשי בדק הבית שהיו בהם זכרים, כי דינם שיִקרבו בעצמם עולות, כיון שראויין למזבח, ואולם עורותיהם הם בכלל קודשי הבית, כי אינם ראויים למזבח, והוא מקודשי ה׳. והנה ביארה התורה בעור העולה שהוא לכהנים, וממנו יתבאר מקל וחומר שעור החטאת והאשם הוא לכהנים, לפי שכבר זכו הכהנים בבשרם. ולזה ביארה זה התורה בעולה, לפי שהיא כולה כליל, והיה עולה על הדעת שלא יהיה לכהנים חלק בה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

אשר הקריב לכהן לו יהיה פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאין חולקין בעורות. ואף על פי שמיעטן הכתוב מחלוק הבשר כדלעיל מחלוק העורות לא מיעטן והיה עולה על הדעת לומר שלא מיעטן הכתוב אלא מהבשר שהוא לאכילה דכיון דלא חזו השתא לאכילה אינן חולקין נמי לאכול בערב כדתנן בפר׳ טבול יום טבול יום ומחוסר כפורים אינם חולקין בקדשים לאכול בערב אבל מהעורות שאינן לאכילה לא קמ״ל כיון דלא חזו להקרבה ולאכילה אפילו בעורות נמי לא שקלי וכן שנינו בת״כ עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה פרט לטבול יום כו׳ וזהו ששנינו בפרק טבול יום כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר ומי שאינו חולק בבשר אינו חולק בעורות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[א] עולת איש
[1] שם פרק שנים עשר דף קג ע״א (שם קג.) ג
[ב] עור העולה
[1] שם ע״א וע״ב
[ג] אשר הקריב
[1] שם ע״ב
[ד] לכהן לו יהיה
[1] שם פרק תשיעי דף פו ע״א (שם פו.), ופרק שנים עשר דף קג ע״ב
שאינו חולק בעורות. פירוש, אף על גב דכבר מיעט הכתוב שמי שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר, הווה אמינא היינו טעמא כיון דלא חזי לאכילה אינו חולק בבשר, אבל עורות כיון דלא תליא באכילה, אף על גב דלא חזיא לעבודה – חולק בעורות, קא משמע לן כיון דאינו חולק בבשר אינו חולק בעורות, וכך איתא בפרק טבול יום (זבחים צח ע״ב) :
עֹ֣לת איש: מלעיל, שהטעם בעי״ן. וכ״כ אבן עזרא. [אֶת⁠־עֹ֣לַת].
ומחוסר כפורים. פירוש, פעמים יש טמא שצריך להקריב קרבן למחר:
שאין חולקין. פרט לטבול יום, ואע״פ שמיעטן הכתוב מחלקן בבשר כדלעיל, ה״א דוקא בשר דקאי לאכילה והם אינן ראוין לאכילה עכשיו, לכך מיעטן הכתוב, אבל עורות כיון דלא קאי לאכילה ה״א אע״ג דלא חזיין לעבודה חולקין בעורות, קמ״ל וכו׳ למעטן מעורות:
A מחוסר כפורים. Meaning: Sometimes there is an impure person [that has entered the mikveh] who needs to bring a sacrifice the next day.
Who do not share. Excluding a טבול יום. Even though Scripture excluded them from a share in the meat, as stated above (v. 7), I might think that specifically with regard to the meat, which is eaten, and these kohanim are not fit to eat now — therefore, Scripture excludes them. Regarding the skins, however, since they are not fit to be eaten, I might think that although these kohanim are not fit for performing service, nonetheless they share in the skins. Therefore, it lets us know ... [that since they are not fit for performing service or eating,] they are excluded from sharing in the skins.
והכהן המקריב את עלת איש – אמרו רבותינו
זבחים קג, א-ב.
שתהא ראויה לאיש, פרט לנשחטה שלא במקומה. אבל נשחטה שלא לשמה, אעפ״י שלא עלתה לבעלים לשם חובה, עורה לכהן.
עור העולה – הוא הדין לכל עורות קדשי קדשים שהן לכהנים, ולא היה צריך לכתוב, לפי שהעור הולך אחר הבשר. שהרי בפרים ושעירים שבשרן נשרף גם העור בשרפה, ואם כן חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור שהבשר לכהנים גם העורות לכהן, לבד עולה שהיא כליל למזבח. הוצרך לומר שהעור שאינה בכלל הקטרה ״לכהן יהיה״, וכן הוא בתורת כהנים. וכן מה עולה קדש קדשים ועורה לכהן, אף כל קדש קדשים עורה לכהן, אבל עורות קדשים קלים אין הכהנים זוכין בהן.
אשר הקריב – אחר שהקריב הדם, אבל קודם שהקריב אינו זוכה בו.
לכהן לו יהיה – אילו אמר ״לו יהיה״ לבד תפרש על איש שבראש הכתוב, על כן הוסיף ״לכהן״. ואילו אמר ״לכהן יהיה״, היינו אומרים שינהג בעור צד קדושה, כמו כל מתנות הקדשים שהן לכהן. על כן הוסיף ״לו יהיה״, שיהיה כקנין כספו ממש למכרו למי שירצה, כך נ״ל לפי הפשט. ולא שתהיה לכהן המקריב לבדו, אלא לבית אב העובדים באותו יום שחולקין לערב בעורות,⁠
כן נאמר בתורת כהנים.
וכמו שפרשנו בחטאת ואשם. ואשר הקריב הראוי להקרבה פרט לאונן וטבול יום ומחוסר כפורים שאינן חולקין.⁠
זבחים קג, ב.
עור העלה – הוא הדין לכל עורות קדשי קדשים שהן להכהנים:
לכהן לו יהיה – אילו אמר יהיה לבד, תפרש על איש שבראש הכתוב, על כן הוסיף לכהן, ואילו אמר לכהן יהיה, היינו אומרים שינהג בעור צד קדושה, כמו כל מתנות הקדשים שהן לכהן, על כן הוסיף לו יהיה, שיהיה כקנין כספו ממש:
עלת איש – ביטוי זה – הבא במקום הביטוי הרגיל ״עולה״ – ממעט שני דברים: ״פרט לעולה שלא עלתה לאיש״, ו״פרט לעולת הקדש״ (עיין זבחים קג.–:). הווי אומר, שהכהנים אינם זוכים בעור העולה – או בעורות שאר קודשי קודשים – אלא אם כן הבעלים יוצאים ידי חובתם, היינו כשלא אירע כל פסול בקרבן עד לאחר זריקה. כמו כן, אין הכהנים זוכים בעור אם דמי מכירתו הולכים לבדק הבית – כגון ״התפיס עולה לבדק הבית״.
לשון ״המקריב״ – כמו לשון ״המחטא״ לעיל (ו, יט) – כוללת כל כהן הראוי להקרבה. יש צורך לחזור במפורש על הלכה זו בהקשר לעור העולה; שהרי בשאר קרבנות, הזוכים בבשר הם גם הזוכים בעור: בקודשי קודשים – הכהנים זוכים בו, ובקודשים קלים – הבעלים זוכים בו; אולם בעולה אין הכהנים זוכים בבשר.
[פז]
והכהן המקריב את עולת איש – כבר בארתי בסדר ויקרא (סימן י) שיש שמונה הבדלים בין שם אדם ובין שם איש. ומהם, ששם ״איש״ בא לפעמים לסימן המין אל שם אשה ולפעמים בא ליחס הקנין אל הקונה כמו ״עבד איש״ ״אשת איש״ וכדומה. ובשניהם לא יתכן שם ״אדם״. אמנם במקום שיש להסתפק אם בא שם ׳איש׳ על בעל הדבר וסמיכת הקונה או שבא על שם המין (איש ולא אשה) – הנה אז צריך לברר שבא על יחס הקנין והקונה, ובסתמא יש לפרש שבא על שם המין וממעט אשה. שכן תראה (ביבמות מח, קידושין עב, גיטין לח, נזיר סב) אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות שנאמר ״וכל עבד איש מקנת כסף״ – עבד איש ולא עבד אשה?! אלא עבד שיש רשות לרבו עליו קרוי עבד ושאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד. בארו שמה שכתוב ״עבד איש״ היא סמיכת הקנין אל הקונה בשיש לו בעלים וממילא אינו שם המין וגם אשה בכלל. כי שָם לא יתכן לפרשו שהוא שֵם המין כמו שאמרו במכלתא (בא פרק טו) ״וכל עבד איש״ - אשה וקטן מנין? תלמוד לומר ״מקנת כסף״ מכל מקום. רוצה לומר שהלא באר הטעם מצד שהוא מקנת כסף באין הבדל מי הקונה, כי שם ״איש״ בא על הקונה, לא על הזכר. על פי זה תבין ברייתא דספרא (המובאת בזבחים דף קג) שתחלה החליט שמה שכתוב ״עולת איש״ בא על סמיכות הקנין אל הקונה, רוצה לומר עולה שיש לה בעלים. ופירש ר׳ יהודה שממעט עולת הקדש. ומפרש בגמרא במקדיש נכסיו שסבירא ליה לר׳ יהודה דזכרים יקרבו עולות דכל הראוי למזבח בודאי הקדיש למזבח ומכל מקום העור דחזי לבדק הבית נתפס לבדק הבית כשאר נכסיו שהם לבדק הבית דאדם חולק הקדשו. ור׳ יוסי בר׳ יהודה מצייר זה אף בעולת גרים דהיינו גר שמת ואין לו יורשים שאינו עולת איש שאין לו בעלים. ועל זה שואל מנא לן שמה שכתוב ״עולת איש״ היא סמיכת הקנין על הקונה? נאמר ששם ׳איש׳ בא לסימן המין וממעט אשה? וזהו שאמר אין לי אלא עולת איש, עולת נשים ועבדים מנין (כן גרס רש״י שם). ומשיב תלמוד לומר ׳עור העולה׳ - ריבה. וזה יתבאר על פי היסוד אשר הנחנו באילת השחר (פרק טו) שמדרכי הלשון שלא להחזיר את השם שהזכיר כבר, רק ירמזוהו על ידי כינוי. וכן היה לו לומר ״עורה אשר הקריב״ בכינוי, ולמה אמר ״עור העולה״? ואחד מדרכי חז״ל בזה שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון. שאם יאמר בכינוי מוסב רק על הנזכר כבר, אבל אם אומר ״עור העולה״ היא אף עולה שאינה ׳עולת איש׳ כתנאי הראשון [כמו שבארנו שם כלל קלח קלט]. ולפי זה מוכח שמה שכתוב ״עולת איש״ היא סמיכת הקנין – עולה שיש לו בעלים – ובזה יצויר הדרוש הזה. כי בכלל עולה שאין לו בעלים היא עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שאינה עולת איש כי אחר שפסולה אינה לבעליה. ובזה היה עולה על הדעת שגם עולה שנשחטה שלא לשמה, שהגם שכשרה, כיון שלא עלתה לבעלים לשם חובה גם כן אינה ׳עולת איש׳. לזה אמר עור העולה ריבה – אף עולה אחרת שאינה לגמרי עולת איש בענין שיצא בה ידי חובתו, כיון שמכל מקום יש לו בעלים קצת, שכשרה. (כי בארנו שם שכיון שחזר השם בה׳ הידיעה צריך שידמה קצת על כל פנים לשם הראשון, כמו שאמרו שם הדם שנתקבל בכלי, עיי״ש היטב). ודרוש הזה צודק אם פירוש ״עולת איש״ - בעלים. אבל אם נדרש עולת איש ולא אשה - מה ירבה במה שכתוב ״עור העולה״? וזהו שאמר תלמוד לומר ״עור העולה״ ריבה, ומזה מוכח אם כן למה נאמר ״עולת איש״ וכולי יכול שאני מרבה וכולי תלמוד לומר ״עור העולה״. שזה היא הריבוי. והבן היטב.
[פח]
עור העולה אשר הקריב – מלת ״אשר הקריב״ מיותר, שכבר אמר ״והכהן המקריב״ [וידוע שמלת ״אשר״ הנקרא ׳כינוי המיחד׳ בא לציין את השם שהיא מצרף עמו בהודעה חדשה, שעל ידו יהיה השם נודע לנו. כמו ״איש אשר ישחט שור או כשב״, ״וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה״. לא לתאר את השם בדבר שכבר נזכר ונודע]. ועל כן פירשוהו חז״ל שמלת ״אשר״ פה היא מלת הטעם; שבאר הטעם; שעל ידי שהקריב – על ידי זה עור העולה לכהן. ומלמד שהוא הדין כל דבר שמקריב – העור לכהן. ובכל זאת אחר שאמר ״העולה אשר הקריב״ ולא תפס בסתם – שכל שיקריב העור אל המקריב – מורה שצריך שיהיה דומה לעולה שהיא קדשי קדשים, לא קדשים קלים שהעור לבעלים כמו הבשר. וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף קג כל הפסקא) עורות קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר ״אשר הקריב״, יכול וכולי תלמוד לומר ״העולה״. ור׳ ישמעאל אומר שזה נדע מדין קל וחומר. שאם בעולה שלא זכו בבשר - זכו בעור, כל שכן ביתר קדשי קדשים שזכו בבשר שיזכו בעור. ואין להשיב ממזבח – שהגם שזכה בבשר לא זכה בעור – דשאני מזבח שלא מצאנו שום קרבן שיזכה בעורו. [ובאר בגמרא דתנא קמא סובר מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. ולר״י צריך ״אשר הקריב״ לדרשא אחריתי, עיי״ש] ורבי אומר שתפס עור העולה לרבותא. כי בכמה מקומות ידעינן שהעור מהלך אחר הבשר – בחטאת הפנימית שניהם נשרפין, ובקדשים קלים שניהם לבעלים. והוא הדין בקדשי קדשים שניהם לכהן. רק בעולה שהבשר כליל והעור בהשפט צריך ללמד למי יתן העור. (וגירסת הגמרא ״חטאת ואשם וכולי רצו לאוכלן אוכלים אותם ואת עורותיהם קדשים קלים לבעלים רצו מפשיטין אותם רצו אוכלים אותם ואת עורותיהם אבל עולה וכולי״) ולפי זה לרבי מה שכתוב בחטאת ״הכהן אשר יכפר בו לו יהיה״ – היינו העור והבשר, ומוסיף שגם בעולה שאין הבשר לכהן, העור ׳לו יהיה׳.
[פט]
לכהן לו יהיה – כבר בארנו שמה שכפל הכינוי עם הפעול בא לדייק רק לו יהיה, דהיינו לכהן הראוי להקריב, לא לטבול יום וכולי. אולם כבר למד זה במנחה ובחטאת, ולמה שלש זאת בעולה? משיב מפני שיש לומר שאחר שהעור אינו לאכילה - יחלקו בה. לכן הודיע זה גם בעור העולה. ומבואר בגמרא (זבחים קג, ב). ושם לר׳ ישמעאל דרוש אחר. ואין כאן מקום להאריך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

והכהן המקריב את עולת איש – פירוש לא מבעי עולת צבור שכן אף שלמי צבור שייכים לכהן הבשר והעור כן הכא העור לכהן, אלא אף עולת יחיד, שבשלמי יחיד העור עם הבשר לבעלים גם כן בעולה העור שייך לכהן ופשוט.
את עולת איש – פרט לעולת הקדש שאין העור לכהנים.⁠
כגון המתפיס עולתו לבדק הבית, וכן המקדיש נכסיו והיו בהם זכרים שדינם שיקרבו עולות, אין עורותיהם לכהנים אלא ימכרו ויפלו דמיהן לבדק הבית.
(זבחים ק״ג.)
את עולת איש – עולה שעלתה לשם איש, פרט לנשחטה במחשבת חוץ לזמנה וחוץ למקומה.⁠
שאין לה בעלים מפני שפסולה ואינה נקראת עולת איש, ולכן אין הכהנים זכאין בעורתה.
(זבחים ק״ג.)
עור העולה – מה עולה קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים, לאפוקי קדשים קלים שאין העור לכהנים.⁠
נראה הטעם בזה משום דבקדשים קלים יש להם זכיה אחרת שזוכים בחזה ושוק לכן העור לבעלים. ואע״פ דגם בקדשי קדשים זוכים בבשר כמו חטאת ואשם ובכ״ז זוכים גם בעור כבדרשה הסמוכה, מ״מ מכיון דמצינו חדוש דין זה דזכית העור בעולה אמרי׳ אין בו אלא חדושו, דהיינו רק קדשי קדשים ולא קדשים קלים.
(זבחים ק״ג.)
עור העולה – העולה – לרבות עולת גרים נשים ועבדים ולרבות עולה שנשחטה שלא לשמה.⁠
וטעם הדבר נראה משום דאע״פ שלא עלתה לו לחובתו מ״מ כיון דכשרה היא נקראת שבאת מחמתו ושפיר נקראת עולת איש.
(זבחים ק״ג.)
אשר הקריב – לרבות עורות כל קדשי קדשים.⁠
דלשון אשר הקריב מיותר הוא, דהא כבר כתיב והכהן המקריב, דדריש שבא לרבות עורות כל קדשי קדשים, דמה עולה קדשי קדשים ועורה לכהן אף כל קדשי קדשים [כמו חטאות ואשמות] עורותיהן לכהנים. אמנם אלה הקרבנות שכולן נשרפות גם עורותיהן נשרפות, כמו פר יוהכ״פ ופר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעיר יוהכ״פ ושעיר הבא על חטא עבודת כוכבים.
(זבחים ק״ג:)
לו יהיה – תניא, א״ר יוחנן משום ר׳ ישמעאל, נאמר בעולה לו יהיה ונאמר באשם (פ׳ ז׳) לו יהיה, מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין.⁠
ר״ל מותרין לעשות מהם כלים, ובאשם גופיה פירש״י דידעינן שמותרין מצד הסברא דהא אפילו בשרו מותר, ולדעת התוס׳ דידעינן באשם מלשון לו יהיה דכתיב גביה (ע״ל פ׳ ז׳), לכאורה צ״ע ל״ל למילף לעולה מאשם תיפק ליה דבעולה כתיב ג״כ לו יהיה, וכבר הרגישו בזה התוס׳ וכתבו דשמא הוי מוקמינן זה לדרשה אחרת, ותמיהני שלא העירו דצריך הלשון לו יהיה בעולה למעט טבו״י ומחוסר כפורים ואונן שאינן זוכין בעור, כפי שיבא לפנינו. אמנם אע״פ דצריך זה הלשון לדרשה הבאה בכ״ז מכיון שהדין אמת דעצמות עולה מותרות לכן לא נמנעו להעתיק גם דרשה זו, ועיין מש״כ לקמן בפסוק ל״א בדרשה זאת התורה.
(זבחים פ״ו.)
לו יהיה – פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאין זוכים בעור.⁠
סמך ארישא דקרא אשר הקריב לו יהיה, כל שמקריב לו יהיה חלק בעור, ואלו שחשיב כאן פסולים להקריב.
(זבחים ק״ג:)
 
(ט) וְכׇל⁠־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכׇל⁠־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל⁠־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃
Every meal offering that is baked in the oven, and all that is dressed in the pan, and on the griddle, shall be the priest's who offers it.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימה
[כז]
תו״כ, ילקו״ש רמז תפ״ז.
– בתו״כ: על שום כליין נקראו ולא על שום מעשיהן מה תנור כלי אף מחבת ומרחשת כלי. ובפי׳ הראב״ד לתו״כ ויקרא דבורא דנדבה פי״ב: ומפקינן מהכא טעמא לבית הלל מדכתיב ואם מנחה על המחבת (לעיל ב, ה.) משמע כי הוא כלי ידוע, ובמנחת מרחשת כתיב ואם מנחת מרחשת קרבנך (שם ז.) והוא לא הוה בריר לן אם כלי הוא או על שם מעשיה הוא, אלא דנפקא להו לבית הלל מקרא אחרינא דכתיב בפרשת צו וכל נעשה במרחשת, ומה תנור כלי אף מחבת ומרחשת כלים, ומחבת לא הוה צריך למילפא מתנור דהא הכא מגופיה נפקא לן. אלא אגב מרחשת נקטיה, ועי׳ בק״א ותוספות העזרה שם. התוס׳ הקשו אמאי יהא מונח, יביא מרחשת ומנחת מרחשת מספק כדאשכחן לקמן קד.: פרשתי ואיני יודע מה פרשתי, שיש לו להביא כל הספיקות לפטור עצמו מנדרו, ותי׳ דאיירי כגון שהפריש מעות והקדישן למרחשת כמו שידרשו חכמת הלשון. ובקרן אורה מתרץ דהתם הנדר יצא מפיו בבירור וחלה עליו חובת נדרו, ולכן מחויב לצאת מידי ספק היכא ששכח כמה נדר, אבל הכא הוציא מפיו לשון מסופק, לא חל עליו החיוב בבירור, ולכן אמרינן יהא מונח. וע׳ בתוספות העזרה.
וכל נעשה במרחשת ועל מחבת. מתני׳: האומר הרי עלי במחבת לא יביא במרחשת, במרחשת לא יביא במחבת וכו׳. גמ׳: ת״ר ב״ש אומרים האומר הרי עלי מרחשת (דלא אמר במרחשת) יהא מונח (הנדר) עד שיבא אליהו. מספקא להו אי על שם כליין נקראו (מחבת ומרחשת, שיש כלי ששמו מחבת ויש כלי ששמו מרחשת) או על שום מעשיהן (נקראו שזו מעשיה רוחשין וזו מעשיה קשין, הלכך איכא למימר מנחה נדר ואיכא למימר לא התנדב מנחה אלא כלי שרת עצמו וכו׳, ואינו מביא מנחה אלא א״כ אמר הרי עלי מנחת מרחשת או הרי עלי במרחשת) וב״ה אומרים כלי היה במקדש ומרחשת שמה ודומה כמין כלבוס עמוק (שם כלי עשוי כעין מחבת שלנו והדופן באמצעית כלפי פנים ומצויר בתוכו גומות גומות) וכשבצק מונח בתוכו (הבצק בגומות) דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים, ואומר וכל נעשה במרחשת ועל מחבת, אלמא על שום הכלים נקראו ולא על שום מעשיהם (מדהכא כתיב במרחשת והכא כתוב על מחבת ש״מ על שם כליין נקראו דזו צפה וזו עמוקה). (מנחות סג.)
[כח]
ילקו״ש וראה לעיל פ״ב אות נב וצרף לכאן, ובמה״ג כאן: מה בין מחבת למרחשת מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין מחבת צפה ומעשיה קשין, מאי טעמא אילימא מרחשת משום דאתיא ארחשושי הלב וכו׳ אלא אמר קרא וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת, מה תנור עמוק אף מרחשת עמוקה ואומר ועל מחבת דעילאי איתא תוך לא איתא.
– בשט״מ אות א׳ כתב דתיבת רכין נמחק. ובילקו״ש כאן: מרחשת עמוקה ומעשה רכין, ולעיל רמז תנא: מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, וברש״י קדושין נג. בד״ה מחבת ומרחשת: ומחבת צפה ואינה עמוקה ומתוך שהיא רחבה וצפה הסולת מתפשט בכולו והאור שורף את שמנה, לפיכך מעשיהן קשים, ומרחשת עמוקה ואין האור שורף את השמן לפי שנבלע בעובי החלות לפיכך מעשיהן רכין. ועי׳ ברש״י כאן בד״ה או. ובפהמ״ש להרמב״ם כאן. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פי״ג ה״ז: מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך שהרי יש לה שפה ואינו יוצא, ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן, ע״כ וזה לא כפירש״י.
וכל נעשה במרחשת ועל מחבת, מתני׳: מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לה כסוי מחבת אין לה כסוי, דברי ר׳ יוסי הגלילי, ר׳ חנינא בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, (שהכלי עמוק והיה כל השמן במקום אחד וכשמניח אדם אצבעו על המנחה נד השמן בתוכה) (רכין) מחבת צפה ומעשיה קשין, (שאינה עמוקה אלא על שוליה צפין אצל אוגניה ומתפזר השמן באוגני הכלי ולהכי קשה). גמ׳: מאי טעמא דר׳ יוסי, אילימא מרחשת דאתיא ארחושי הלב (הרהורי עבירה) כדכתיב (תהלים מ״ה:ב׳) רחש לבי דבר טוב (ממשמעותא מדנקראת מרחשת דמשמע דאתיא ארחושי הלב שהוא דבר מכוסה לפיכך מעשיה מכוסין) ומחבת דאתיא אמחבואי הפה (נבוחי הפה כגון שהרכיל) כדאמרי אינשי מנבח נבוחי, אימא איפכא, מחבת דאתיא אמחבואי הלב, דכתיב (בראשית ל״א:כ״ז). למה נחבאת לברוח. (טמונה ולב חבוי וטמון הוא) מרחשת דאתיא ארחושי. כדאמרי אינשי הוה מרחשן שיפתותיה, אלא גמרא גמירי לה. ר׳ חנינא בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה, דכתיב וכל נעשה במרחשת (משמע בתוכה אלמא יש לה תוך), מחבת צפה דכתיב ועל מחבת (משמע עליה ולא בתוכה דאין לה תוך). (מנחות סג.)
[כט]
בגמ׳ נה: – מנין שכל המשמרות שוות באמורי הרגלים (כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה, ועורות של עולות ראייה, ומוספי צבור ושעירי חטאות – רש״י), ת״ל ובא בכל אות נפשו ושרת, וברש״י שם: שאין המשמר מעכב עליו, וכיון דזוכה בעבודתו זוכה באכילתו דכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה, ובפי׳ התורה דברים יח, ח כתב: חלק כחלק יאכלו, מלמד שחולקין בעורות ובבשר שעירי חטאות. וצ״ב. ועי׳ רמב״ם כלי מקדש פ״ד ה״ה-ו׳ ותמידין ומוספין פ״ד הי״ב, ומש״כ בערל״נ ובעז״כ כאן.
לכהן המקריב אותה לו תהיה. ת״ר מנין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים (ברגל) תלמוד לומר (דברים י״ח:ח׳) חלק כחלק יאכלו, כחלק עבודה כך חלק אכילה (שוה בכולן כחילוק עבודה דאתרבי לעיל) ומאי אכילה (אצטריך לאשמעינן) אילימא קרבנות (דשעירי חטאות וחזה ושוק) מהתם נפקא לכהן המקריב אותה לו תהיה (מי שעובדה אוכלה, וכיון דאתרבי לעבודה פשיטא דמיכל נמי אכלי) אלא לחם הפנים וכו׳. (סוכה נה: נו.)
[ל]
ילקו״ש רמז תפט. וראה לקמן קג: דטבול יום אינו חולק בעורות, וברש״י ד״ה לו תהיה מבאר דילפינן מדכתיב המקריב את עולת איש, הראוי להקרבה לו יהיה חלק בעור הקרבן. ועי׳ רמב״ם מעה״ק פ״י הי״ד: ונאמר במנחה הכהן המקריב אותה לו תהיה אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי, שהכהן הראוי לעבודה זהו שיש לו חלק לאכול, ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן כגון שהיה טמא אין לו חלק לאכול אפילו כשיטהר לערב, ועי׳ לח״מ שם הט״ו.
לכהן המקריב אותה לו תהיה, אמר רבא האי דינא מר׳ אלעזר ב״ר שמעון גמירנא וכו׳ דנתה (יכול אתה לדון) בא טבול יום ואמר (לחבירו טהור של בית אב שלו) תן לי ממנחה (חלק מן המנחה של ישראל) ואוכל (לערב) אמר לו (טהור לטבול יום כלומר כן יש לו להשיבו) ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך (דכהן המחויב חטאת מביאו ומקריב אפילו במשמר שאינו שלו ועבודתה ועורה שלו) דחיתיך מחטאת ישראל (דטבול יום אינו חולק בה דכתיב (ויקרא ו׳:י״ט) הכהן המחטא אותה יאכלנה ואוקימנא לעיל יחלקנה). מקום שהורע כחך במנחתך (שאם התנדבת מנחה והקרבת אפילו אתה טהור אי אתה אוכלה כדכתיב (ויקרא ו׳:ט״ז) כל מנחת כהן כליל וגו׳) אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל (כל זמן שאתה טבול יום ואינך ראוי להקריב) [אמר לו] ומה אם דחיתני מחטאת ישראל שכשם שיפה כחי כך יפה כחך (בחטאתך) תדיחני ממנחה שכשם שהורע כחי כך הורע כחך, הרי הוא אומר לכהן המקריב אותה לו תהיה, בא הקרב ואכול. (זבחים קב:)
(ט-י) [לא]
תו״כ מה״ג כאן ילקו״ש ויקרא רמז תמ״ט, וראה לעיל פ״ב אות מה וצרף לכאן. באור החיים מבאר שר׳ יוסי ב״ר יהודה למד מהא דכתיב ב׳ פעמים ״וכל״ אחרי כן וכולל ב׳ מיני מנחות, ה״ה וכל מנחה אשר תאפה בתנור כולל ב׳ מיני מנחות. הרמב״ם מעה״ק פי״ז ה״ה לא ביאר דין בדיעבד, ובמל״מ שם תמה אמאי לא פסק הרמב״ם בזה הלכה, ובמנ״ח קמ״ד מוכיח מהרמב״ם פסוהמ״ק פי״ז הי״ב דפוסק כר׳ יהודה דבדיעבד כשר, ועי׳ קרן-אורה שם.
וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת... וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, אמר ר׳ יוסי ב״ר יהודה מנין לאומר הרי עלי מנחת מאפה שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין. תלמוד לומר (ויקרא ב׳:א׳) קרבן מנחה, קרבן אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשה קרבנות וכו׳. ר׳ יוסי ב״ר יהודה אומר מנין לאומר הרי עלי מנחת מאפה תנור שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ת״ל וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה, מה וכל האמור למטה שני מינין חלוקין (דכל נעשה במרחשת ומחבת שתי מינין קרבן הוא ואם הביא מחצה מזה ומחצה מזה לא יצא, וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה שני מינין הן) אף וכל האמור למעלה שני מינין חלוקין (כלומר הלות ורקיקין האמורין בויקרא שני מינין ואין מצטרפין). וכו׳. ר׳ יוסי ב״ר יהודה היינו אבוה, איכא בינייהו דאי עבד (לר׳ יהודה דיליף טעמא מקרבן אחד, דיעבד כשרות. לר׳ יוסי דיליף מבלולה וחרבה. כי היכי דבלולה דהיא מנחת נדבה וחריבה דהיא מנחת חוטא, אפילו דיעבד אם עירבן פסולות וכו׳ הכי נמי חלות ורקיקין דיעבד לא). (מנחות סג:)
[לב]
מנחות דף עב: – עג. תו״כ, ילקו״ש, מה״ג, לק״ט, ובתוספתא זבחים פי״א ה״ד: אין הכהנים חולקים בשר כנגד בשר ועופות כנגד עופות, בשר כנגד עופות, ועופות כנגד מנחות, מנחות כנגד מנחות שנאמר וכל בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, ועי׳ בחס״ד שם.
– רמב״ם הל׳ מעה״ק פ״י הט״ו למה חלק הכתוב במנחות בין מנחות האפויות ומנחת סולת שהרי באפויות הוא אומר וכל מנחה אשר תאפה בתנור לכהן המקריב אותה לו תהיה. ובמנחת הסלת הוא אומר וכל מנחה וכו׳ לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, שהאפויה כשחולקין אותה אנשי בית אב כל שיגיע לו חלקו אפילו כזית פת הרי היא ראוי לו שהרי אוכלו מיד. אבל הסולת אם יחלקוה ביניהן נמצא מגיע לזה מלוא כפו סלת או פחות שאינו לא ללוש אותו ולא לאפותו. לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה וכו׳ הוצרך הכתוב לומר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו שיחלקוה בפני עצמה, ובלח״מ שם הקשה דבקדושין נג. אמרינן דקרא לכל בני אהרן וכו׳ קאי אכולהו מנחות. ובק״א ומלבי״ם כתבו שכונת הרמב״ם לבאר אמאי הכתוב חלקן בב׳ פסוקים ולא כללן יחד מאחר והם שווים בדין, ועי׳ בגור-אריה ובאור-החיים כאן. בתוס׳ כאן ובמיוחס להר״ש לתו״כ מבארים דאף שאין מחלקין מנחה כנגד מנחה ואין אוכלין כולם מתמחוי אחד, אבל כל מנחה ומנחה בפני עצמה מתחלקת לכהני בית אב. ועל זה מבואר במשנה שבת קמח: שהיו מטילין גורלות על הקדשים, וכ״ה ברמב״ם מעה״ק שם הט״ז: אלא כל חלק וחלק חולקין אותו ביניהן בשוה, ועי׳ תוס׳ מנחות שם ד״ה איש, ובר״ש בכורים פ״ג מי״ב. ובתוס׳ שבת קמט: בד״ה מטילין כתבו שאף במנחה אחת מיניה וביה אין דין חלוקה, ומטילין גורלות מפני דרכי שלום שלא יריבו הכהנים. ועי׳ שיטה לא נודע למי ומהרש״א כאן, ובשפ״א מנחות שם כתב דאין חולקין היינו דרך חליפין אבל במתנה שרי. במאירי כתב: ומכל מקום יש דברים שאין חולקים דבר אחר נגדם ואעפי״כ מה שבא לחלקו ממנו הוא כממון שלו לעשות בו כל דבר, ומהם גזל הגר שאין כהנים שבאותו משמר חולקים אותו כנגד דבר אחר (ב״ק קי:) ואעפי״כ כשבא חלקו לידו עושה ממנו את חפציו, וכ״ה בתוס׳ הרא״ש כאן, ובתוס׳ מנחות עג: ובשיטה לא נודע למי: כי אמרינן דהוי ממונו (גזל הגר) לקדש בו את האשה, מיירי בתר דפלגוה כהנים דהוי ממונם לכל דבר, אבל מקמי חלוקה קרייה רחמנא אשם, ולהכי אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, מיהו בקדשים בתר חלוקה נמי לא הוי ממון כהן, שעדיין לא נגמרה מצותן ובאכילת (הכהנים) הכפרה נגמרת כדאמרינן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אבל גזל הגר כיון דפלגוה כהנים נגמרה כפרת הגזלן, ובשטמ״ק מנחות שם אות ה׳ מבאר דגזל הגר לא דמי לבשר קדשים, דגזל הגר כשבא ליד כהן חולין נינהו ובשר קדשים איכא בזיון קודש אף לאחר שהגיע ליד הכהן, ועי׳ בעולת שלמה שם.
– רמב״ם מעה״ק פ״י הט״ז: וכן אין חולקין וכו׳ חזה ושוק כנגד חזה ושוק, ובשיטה לא נודע למי קדושין שם: נראה דכיון דקדשים קלים מהיקישא דמנחות אתו, אין חולקין אפי׳ שלמים כנגד שלמים או תודה כנגד תודה, כי היכי דאין חולקין מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת וכו׳, וברש״י מנחות שם ד״ה שלא מצינו שפירש שאין חולקין קדשים קלים כנגד תודה, משמע ששלמים כנגד שלמים חולקים, וברש״י כת״י שם דאף שלמים כנגד שלמים אין חולקים. ועי׳ שפ״א שם, ובקרן-אורה כתב דלאו דוקא פי׳ כן דה״ה שלמים כנגד שלמים אלא דקרא דיליף מינה קדשים קלים היינו ואם על תודה לפיכך כתב שלמים כנגד תודה. ועי׳ בחי׳ המקנה. ובפנים יפות כתב דאף בתודה עצמה לא יחלקו בשר כנגד הלחם.
– בגמ׳ דקדושין שם הביאו מברייתא הנ״ל ראי׳ לדברי ר׳ יוחנן וז״ל: מתני׳: המקדש בחלקו (שחלק עם אחיו הכהנים) בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת וכו׳. גמ׳: תניא ר׳ יהודה אומר מקודשת, ר׳ יוסי אומר אינה מקודשת וכו׳. אמר ר׳ יוחנן נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש (עמדו למנין ורבו האומרים אינה מקודשת ובטלו המועטים וחזרו בהם וגמרו לומר אינה מקודשת) ורב אמר עדיין היא מחלוקת (לא עמדו למנין ולא חזר בו ר״י) אמר אביי כותיה דר׳ יוחנן מסתברא דתניא וכו׳.
וכל מנחה... לכהן המקריב אותה לו תהיה... וכל מנחה... לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, אם על תודה, תניא מנין שאין חולקים מנחות כנגד זבחים (כפי דמים לומר טול אתה מנחה ואני חזה ושוק או בשר חטאת ואשם) ת״ל וכל מנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה (משמע שבמנחה עצמה יחלקו כל בני אהרן), יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים, שלא קמו תחתיהם בדלות (דבקרבן עולה ויורד מביא עני עופות תחת בהמה) אבל יחלקו מנחות כנגד עופות שהרי קמו תחתיהם בדלות, ת״ל וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה (דכולהו קראי יתירי נינהו דמצי למכתב כל מנחה לכל בני אהרן תהיה, למה לי לפרושי כל מיני מנחות). יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות. שהללו מיני דמים והללו מיני קמחים. אבל יחלקו עופות כנגד זבחים. שהללו והללו מיני דמים, ת״ל ועל מחבת (אם אינו ענין למנחות כנגד זבחים שאינן מינן, תניהו ענין לזבחים ועופות) יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים, שהללו מעשיהם ביד (מליקה בצפורן) והללו מעשיהם בכלי (בסכין) אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות, שהללו והללו מעשיהם ביד. ת״ל וכל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן. יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת, שזו מעשיהם רכים וזו מעשיהם קשים (ראה לעיל אות כח) אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת (טול אתה חלקי במנחת ראובן ואני אטול חלקך במנחת שמעון) שהללו והללו מעשיהם קשים, אי נמי מעשיהם רכים, ת״ל וחרבה לכל בני אהרן תהיה. יכול לא יחלקו בקדש הקדשים (כמו מנחה), אבל יחלקו בקדשים קלים, (דאית להו זכייה בגוייהו ויכול למכור חלקו בקרבן זה בשביל זה), ת״ל איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה, כשם שאין חולקין בקדשי קדשים כך אין חולקים בקדשים קלים וכו׳. סתם ספרא (תו״כ, והא בתו״כ איתא) מני ר׳ יהודה, והוא קאמר דלית ביה דין חלוקה כלל, ש״מ (אלמא לית בה דין שאר חלוקות בעילוי דמים ושמעינן מינה דלאו ממונו הוא אלא משלחן גבוה הוא דזכו). (קדושין נג.)
[דִּבּוּרָא דְצַו פֶּרֶק י]
[א]
״וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר״ – אָמַר רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה: וּמְנַיִן לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֶה״, לֹא יָבִיא מַחְצָה חַלּוֹת וּמַחְצָה רְקִיקִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר, וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת״.
מַה ״כָּל״ ״לְכָל״ אֲמוּרִין לְמַטָּן, שְׁנֵי מִינִין, אַף ״כָּל״ ״לְכָל״ אֲמוּרִין כָּן שְׁנֵי מִינִין, לְשֵׁם כִּלְיָה נִקְרְאוּ, לֹא נִקְרְאוּ לְשֵׁם מַעֲשֶׂה.
״בַּתַּנּוּר״ – מַה תַּנּוּר כֶּלִי, אַף מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת כֶּלִי.
[ב]
״לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה״ – יָכֹל לוֹ לְבַדּוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״ (ויקרא ז׳:י׳).
אוֹ ״לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״, יָכֹל לְכֻלָּם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה״.
הָא כֵיצַד? לְזֶה בֵית אָב הַמַּקְרִיבִין אוֹתָהּ.
[ג]
וּמְנַיִן שֶׁאֵין חוֹלְקִין מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר... לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״ (ויקרא ז׳:י׳).
[ד]
יָכֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִין, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת... לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו״ (ויקרא ז׳:י׳).
[ה]
יָכֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, אֲבָל יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְעַל מַחֲבַת... לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״ (ויקרא ז׳:י׳).
וְכָל מִנְחָתָא דְּתִתְאֲפֵי בְּתַנּוּרָא וְכָל דְּתִתְעֲבֵיד בְּרָדְתָא וְעַל מַסְרֵיתָא לְכָהֲנָא דִּמְקָרֵיב יָתַהּ דִּילֵיהּ תְּהֵי.
And every mincha that is baken in the oven, or made in the pan, or upon the baking pan, to the priest who offers it shall it belong.
וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה
וְכָל מִנְחָתָא דְּתִתְאֲפֵי בְּתַנּוּרָא וְכָל דְּתִתְעֲבֵיד בְּרָדְתָּא וְעַל מַסְרֵיתָא לְכָהֲנָא דִּמְקָרֵיב יָתַהּ דִּילֵיהּ תְּהֵי
לתרגומי ״מַרְחֶשֶׁת״ – ״רָדְתָּא״ [ולא: דָרְתָּא], ״מַחֲבַת״ – ״מַסְרֵיתָא״, עיין לעיל ״וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת״ (ויקרא ב ז) ״וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת״ (ויקרא ב ה).
וכל מנחתה דמתאפית
בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״דמתאפית״) גם נוסח חילופי: ״דמתאפייה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמתאפית״) גם נוסח חילופי: ״תתאפה״.
בתנורא וכל נעבד
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נעבד״) גם נוסח חילופי: ״דעבד״.
במרתחה ועל מסרייתה לכהנה דמקרב יתה לה יהווי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהווי״) גם נוסח חילופי: ״תיהווי״.
.
וכל מנחתא דתיתאפי בתנורא וכל דתיתעבד במרתחא ועל מסריתא לכהנא דמקרב יתה דיליה יהי.
And every mincha which is baked in the oven, and every one that is made in a pot, or in a frying pan, or upon a dish, the priest who offereth it shall have it for his own.
וכל מנחה שתאפה בתנור וכל שנעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה שלו יהיה.
(ט-י) וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאֶפָה בַּתַּנּוּר – (כָּתוּב לְמַעֲלָה מִרֶמֶז ת״נ).
וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת – הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת לֹא יָבִיא בְּמַרְחֶשֶׁת. בְּמַרְחֶשֶׁת, לֹא יָבִיא בְּמַחֲבַת. מַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת, מַרְחֶשֶׁת יֵשׁ לָהּ כִּסּוּי, מַחֲבַת אֵין לָהּ כִּסּוּי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיה רַכִּין. מַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁין. מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה, דִּכְתִיב ״וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת״. מַחֲבַת צָפָה, דִּכְתִיב ״וְעַל מַחֲבַת״. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מַרְחֶשֶׁת יְהֵא מֻנַּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ, מְסַּפְקָא לְהוֹ אִי עַל שֵׁם כֶּלְיָן נִקְרְאוּ אוֹ עַל שֵׁם מַעֲשֵׂיהֶן נִקְרְאוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כְּלִי הָיָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמַרְחֶשֶׁת שְׁמוֹ וַעֲשׂוּיָה כְּמִין כַּלְבּוֹס וּכְשֶׁבָּצֵק מֻנַּח בְּתוֹכוֹ דּוֹמֶה כְּמִין תַּפּוּחֵי כַּרְתִּים וּכְמִין בְּלִיטֵי הַיְּוָנִים. וְאוֹמֵר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת אַלְמָא עַל שֵׁם כֶּלְיָּן נִקְרְאוּ וְלֹא עַל שֵׁם מַעֲשֵׂיהֶם.
לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה – יָכוֹל לוֹ לְבַדּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. יָכוֹל לְכֻלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ״, הָא כֵּיצַד, לְבֵית אָב הַמַּקְרִיבִין אוֹתָהּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, וְקֹמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וְהַשְּׁיָרִים קְרֵבִין לְעַצְמָן, מְנָלַן. אֲמַר חִזְקִיָּה אֲמַר קְרָא וְכָל מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִבְלוּלָה שֶׁל חִטִּין תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְלוּלָה שֶׁל שְׂעוֹרִין. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַחֲרֵבָה שֶׁל חִטִּין תְּנֵהוּ עִנְיָן לַחֲרֵבָה שֶׁל שְׂעוֹרִין. וְהַאי לְהָכִי הוּא דְּאָתָא, הַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיאָ, מִנַּיִן שֶׁאֵין חוֹלְקִין מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ זְבָחִים כְּנֶגֶד מְנָחוֹת, שֶׁלֹּא קָמוּ תַּחְתֵּיהֶן בְּדַלּוּת, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהֲרֵי קָמוּ תַּחְתֵּיהֶן בְּדַלּוּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״, יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד עוֹפוֹת, שֶׁהַלָּלוּ מִנֵי דָּמִים וְהַלָּלוּ מִינֵי קְמָחִים, אֲבָל יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ מִינֵי דָּמִים הֵן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעַל מַחֲבַת (וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן) לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, שֶׁהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בַּיָּד וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בִּכְלִי, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד מְנָחוֹת שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ עֲשִׂיָּתָן בַּיָּד, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת [וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַחֲבַת] שֶׁזּוֹ.
מַעֲשֶׂיהָ קָשִׁין וְזוֹ מַעֲשֶׂיהָ רַכִּין, אֲבָל יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת, שֶׁזּוֹ וָזוֹ מַעֲשֶׂיהָ קָשִׁין וְזוֹ וָזוֹ מַעֲשֶׂיהָ רַכִּין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. יָכוֹל לֹא יַחְלְקוּ בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים אֲבָל יַחְלְקוּ בְּקָדָשִׁים קַלִּים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ כְּאָחִיו״ (להלן פסוק יב) אִם עַל תּוֹדָה, כְּשֵׁם שֶׁאֵין חוֹלְקִין בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, כָּךְ אֵין חוֹלְקִין בְּקָדָשִׁים קַלִּים. אִישׁ כְּאָחִיו, אִישׁ חוֹלֵק וַאֲפִלּוּ בַּעַל מוּם וְאֵין קָטָן חוֹלֵק וַאֲפִלּוּ הוּא תָּם, הַהוּא מִכָּל נָפְקָא. וְהָא אַפִּיקְתֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא הַהוּא מִוְּכָל.
רָבִינָא אֲמַר, אָתְיָא מִדְּתָנֵי לֵוִי, דְּתָנֵי לֵוִי (במדבר י״ח:ט׳) ״כָּל קָרְבָּנָם לְרַבּוֹת לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא ״מִן הָאֵשׁ״ אֲמַר רַחֲמָנָא וְהַאי לָאו מוֹתָר מִן הָאֵשׁ, קָא מַשְׁמַע לָן. ״לְכָל מִנְחָתָם״ לְרַבּוֹת מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת. סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא ״וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״, וּמִנְחַת הָעֹמֶר לְהַתִּיר קָא אָתְיָא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת לְבָרֵר עָווֹן הוּא דְּקָא אָתְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן. (במדבר שם) ״לְכָל חַטָּאתָם״, לְרַבּוֹת חַטַּאת הָעוֹף, סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא נְבֵלָה הִיא, קָא מַשְׁמַע לָן. (שם) ״וּלְכָל אֲשָׁמָם״, לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע. אֲשַׁם מְצֹרָע בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ, אֶלָּא לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר כַּאֲשַׁם מְצֹרָע. סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמִינָא לְהַכְשִׁיר קָאֲתֵי, קָא מַשְׁמַע לָן. (שם) ״אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ״, זֶה גֶּזֶל הַגֵּר. ״לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ״, שֶׁלְּךָ וְשֶׁל בָּנֶיךָ יְהֵא וַאֲפִלּוּ לְקַדֵּשׁ בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה.
וַכֻּלֻּ הַדִיתֵ מִמַּא תֻכ׳בַּזֻ פִי אלּתַּנֻורִ אַוְ תֻעמַלֻ פִי אַלטַנגַרַתִ אַוְ עַלַי׳ טַבַּקֵ לִלאִמַאםִ אלּמֻקַרִּבֻּהַא תַּכֻּוןֻ לַהֻ
וכל מתנה, ממה שתאפה בתנור או תעשה בקדרה או על-מחבת, הכהן המקריב אותה, תהיה לו.
(ט-י) לכהן המקריב אותה – יכול לו לבדו? תלמוד לומר: לכל בני אהרן תהיה. יכול לכולן? תלמוד לומר: לכהן המקריב. הא כיצד? לבית אב של יום שמקריבין אותו.
(9-10) לכהן המקריב אתה וגו' [AND EVERY MEAL OFFERING …] SHALL BE THE PRIEST'S THAT OFFERS IT etc. – One might think it shall be his exclusively! Scripture, however, states (v. 10) לכל בני אהרן תהיה IT SHALL BELONG TO ALL THE SONS OF AHARON; – one might think then, that it shall belong to all of them, which is, however, impossible, for Scripture states "[it shall be] the priest's (that offers it"! How then can these apparently contradictory passages be reconciled? By referring the text to the "family") officiating on that day on which it (the מנחה) is offered (Sifra, Tzav, Chapter 10 2).
פס׳: וכל מנחה אשר תאפה בתנור
יבול לו לבדו. כדכתיב בסוף הקרא לכהן המקריב לו יהיה:
יכול לו לבדו
ת״ל וכל וכו׳ והריבה לבל בני אהרן תהיה איש באחיו. הרי שכל הכהנים חולקים נשוה:
ת״ל וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה. אם כן מהו לכהן המקריב אותה לו תהיה נותנין אות׳ לאותו בית אב שעובד באותו שבת. אבל לא יחלקו זבחים כנגד עולות ולא כנגד מנחות שנאמר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. האיש חולק אפילו בעל מום ואין קטן חולק אפילו תמים:
וכל נעשה – שם התואר לשון נקבה, כמו: אין אבן נראה (מלכים א ו׳:י״ח), [והמשפט – נָעֲשְיַה, נִרְאֱיָה.
או כמשמעו,]⁠
ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
כי לשון זכר: ואשר היה נעשה ליום אחד (נחמיה ה׳:י״ח).
AND ALL THAT IS DRESSED. The word na'asah (dressed) is an adjective
Ibn Ezra refers to participles as adjectives.
in the feminine. It is like the word nirah (seen) in there was no stone seen (I Kings 6:18). The masculine form of the word is found in Now that which was prepared (na'aseh) (Neh. 5:18).
(ט-י)
בכ״י מינכן 52, סדר הביאורים לפסוקים בפרק ז׳ הוא: י״ח, ח׳, כ״ג-כ״ד, ט׳-י׳, כ׳-כ״א, י״ט, ל״ז.
וכל מנחה אשר תאפה בתנור {וגו׳} לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרון – ודאי כמו שפירשו רבותינו (ספרא ויקרא ז׳:ט׳) הוא, דלכל אנשי בית אב הוא זו כזו. מכל מקום נראה
בכ״י מינכן 52: נראות.
המנחות הנאפות, לאותן עומדים שם בשעת הקרבה מתחלקות, דכולם קרי המקריב, וזה מגיש, וזה קומץ, וזה מקטיר, וזה מצית האש. ואינם ממתינין {ל}⁠אותם שאינם שם, לפי שלא תצטנן ויתקלקל, ולכך אומר לכהן המקריב אותה. אבל בלולה בשמן וחריבה, שאינה נאפת, צריך להמתין {ל}⁠כל אנשי בית אב, שאינה מתקלקלת, ולכך כתיב בה: לכל בני אהרון, וזהו פשוטו לפי הדרשה.
ולפי הסברה ולפי פשוטו של מקרא נראה דנאפת בתנור לכהן המקריב אותה, אבל הבלולה וחריבה לכל אנשי המשמר. וסברא, לפי שטרח בה לאפות אותה בתנור, הרי היא שלו. [אילו שני הפסוקים מפרשה דלעיל.]⁠
כלומר: בכ״י מינכן 52, הביאורים לפסוקים ט׳-י׳ מופיעים לאחר הביאור לפסוקים כ״ג-כ״ד. והשוו לסימונים בסוף ההגהות על ז׳:ח׳, ז׳:י״ט.
(9-10) וכל מנחה אשר תאפה בתנור {וגו׳} לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרון – EVERY MEAL OFFERING THAT IS BAKED IN THE OVEN {etc.} SHALL BE THE PRIEST’S WHO OFFERS IT. AND EVERY MEAL OFFERING MIXED – Surely, this is as our Rabbis explained (Sifra Vayikra 7:9), that for all of the men of a [particular] patrilineal [priestly] clan, one is like the other. In any case, it appears that the baked meal offerings are divided among those standing there at the time of the offering, that all of them are called “the one who offers,” and this one brings it close, and this one takes the handful, and this one burns, and this one starts the fire. And they do not wait for those who are not there, so that it will not get cold and spoil, and therefore it says: FOR THE PRIEST THAT OFFERS IT. But MIXED WITH OIL AND DRY, which are not baked, he has to wait {for} all the men of the patrilineal [priestly] clan, for it does not spoil, and therefore it is written about it: FOR ALL THE CHILDREN OF AHARON, and this is its plain meaning according to the exposition.
And according to logic and according to the plain meaning of the text it appears that what is baked in the oven is for the priest who offers it, but what is mixed with oil or dry is for all the men of the watch. And the logic is, since he toiled with it to bake it in the oven, it is his. [These two verses are from the section above.]
(ט-י) וכל מנחה אשר תאפה בתנור – דרך הפשט בזה ידועה, יצוה בנודר אחת משלש מנחות מאפה התנור והמרחשת והמחבת, שיהיו לכהן המקריב אותן לבדו, ויאמר בכל שאר המנחות כגון הנודר מנחה סתם, שהוא מביא סולת, ובמנחת הבכורים שהן בלולות, ובמנחת חוטא וסוטה שהן חרבות, שיהיו מתחלקות לכל בני אהרן, כלומר לכל בית אב שלהן. ופירוש וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה – מנחה שאין בה אלא סולת בלולה או חרבה, לא מאלה הנזכרות. ויהיה טעם ההפרש ביניהן מפני שטרח הכהן באפייתן וראוי להרבות שכרו.
אבל רבותינו (ספרא ויקרא ז׳:ט׳) לא רצו בכך מפני שאמר: וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה – שכל המנחות שבעולם יכלול זה, שהן כולן בלולות או חרבות, ולכך ראו שפירוש לכהן המקריב אותה – לכהנים הטהורים הנמצאים שם. וכן מה שאמר: והכהן המקריב את עולת איש (ויקרא ז׳:ח׳) והכהן אשר יכפר בו לו יהיה (ויקרא ז׳:ז׳) – כולם לא באו אלא לומר שלא יהיו לבעלים, אבל יהיו בשכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם, שכולם הם המקריבים ביד או בצווי, כי היחיד מהם או השנים ושלשה המקריבים ברשות כולם הם עושים ובשליחותם, וכולם עומדין על הקרבן, כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו.⁠
השוו ללשון הפסוק בשמואל א ל׳:כ״ד.
ואחר שאמר שיהיו לכהנים בשכר עבודתם, חזר וביאר: וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה – שהוא כלל המנחות, לכל בני אהרן – המקריבים הנזכרים, תהיה איש כאחיו – כלומר לבית אב לטהורים מהם, שכולם הם המקריבים. והזכיר הכתוב כל המנחות בשמותם, מאפה ומרחשת ומחבת, ואחר כן חזר וכלל לומר: איש כאחיו שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו. ואמר הכתוב הדין הזה במנחות וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין, והקבלה תכריע, ותקנת הכהנים היא ושלום הבית.
ויתכן שיהיה שיעור הכתוב כפי הדעת הזו: וכל מנחה אשר תאפה וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כן, ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיו.
(9-10) AND EVERY MEAL-OFFERING THAT IS BAKED IN THE OVEN, [AND EVERYTHING MADE IN THE BOILING POT, AND IN THE PAN, SHALL BE THE PRIESTS THAT OFFERETH IT]. The simple explanation of this verse is apparent, namely that He is commanding here that if one vows to bring one of the three kinds of meal-offering — the one baked in the oven, or made in the boiling pot, or in the pan — that they should all be given exclusively to the priest who offered them. Then He states concerning all the other meal-offerings, — such as if a person vowed to bring a meal-offering without specification of which kind, in which case he brings it of fine flour, and the meal-offering of first-fruits,⁠
Above, 2:14-16.
which are both mixed with oil; and the meal-offering of the sinner
Ibid., 5:11-14.
and of the suspected adulteress
Numbers 5:15.
which are dry [without oil and without frankincense] — that they should be divided among all the sons of Aaron,⁠
(10).
that is to say, among all priests of their Father's House.⁠
The priests were divided into twenty-four groups. Each group came by turn to the Sanctuary for one week's service. These groups were in turn subdivided into Fathers' Houses, each House ministering for one day out of the seven. On the festivals all the groups shared equally in the Service. See "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 46-47.
The meaning of the expression, and every meal-offering, mingled with oil, or dry — is that a meal-offering which is of fine flour only, whether it be mixed with oil or dry, which is not one of these [three] mentioned above [the one baked in the oven, or made in the boiling pot, or in the pan — belongs to all priests who were ministering on that day, and not exclusively to the priests who offered them]. The reason for the difference between them is because [in the case of the three meal-offerings mentioned above] the priest took pains in baking them, and therefore he deserves to be given a greater reward. [All this is in accordance with the plain meaning of Scripture].
Our Rabbis, however, did not want to explain the verses in this way because Scripture said, and every meal-offering, mingled with oil or dry, which includes all possible meal-offerings, since they are all either mingled with oil or dry. Therefore the Rabbis understood the expression it shall be the priest's that offereth it [mentioned here in (9) in connection with the three meal-offerings: the one baked in the oven, etc.] as meaning that it shall belong to all pure priests who are present there. Similarly, when He said, And the priest that offereth any man's burnt-offering,⁠
(8) — stating that the skin of the burnt-offering belongs to the priest who offered it.
and the priest that maketh atonement therewith, he shall have it,⁠
(7) — stating that the meat of the sin-offering and guilt-offering belong to the priest that made the atonement.
these verses are only intended to say that they do not belong to the owners who brought them, but that in reward for offering them they belong to the pure priests who are present there, for all of them are engaged in offering them, whether physically or by command, since any individual priest or two or three of them who offered up [the particular offering], did so with the permission of all of them and acting as their deputy, and all of them would stand by the offering. As is the share of him that goeth down to the battle, so shall be the share of him that tarrieth by the baggage; they shall share alike.⁠
I Samuel 30:24.
After He had said [in general terms] that they shall belong to the priests as a reward for their service, He explained it again in detail: and every meal-offering, mingled with oil, or dry,⁠
(10).
which includes all meal-offerings, shall all the sons of Aaron have, meaning all the officiating priests mentioned [in the preceding verses], one as well as another, that is to say, all clean priests of the Father's House,⁠
The priests were divided into twenty-four groups. Each group came by turn to the Sanctuary for one week's service. These groups were in turn subdivided into Fathers' Houses, each House ministering for one day out of the seven. On the festivals all the groups shared equally in the Service. See "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 46-47.
as they are all the officiating priests mentioned previously. Thus Scripture [first] mentioned the meal-offerings by their individual names — the one baked in the oven, or made in the boiling pot, or in the pan — and then mentioned them all again in a general rule, saying [that they belong to all the priests], one as well as another, meaning that one priest should only have [of the kind of meal-offering] that the other priest has, [and they cannot give one priest his share of one kind of meal-offering, and the others a share of another kind]. Even if the meal-offering was of fine flour, each is to be given his share from that offering.⁠
The point here is as follows. In the case of the three meal-offerings which are baked [i.e., the one baked in the oven, made in the boiling pot, and in the pan], even if the priest receives only a small part thereof, he can eat it readily. But in the case of the meal-offering of fine flour, if the share is small he will not be benefitted much by it. One might therefore think that he can receive his share from another kind of meal-offering, hence the law states that the apportionment must be only in that one kind.
Scripture thus states that this law applies to meal-offerings, and all the more so to the other offerings, which are of greater monetary value. It is tradition which decides [in favor of the Rabbis' interpretation mentioned above],⁠
In other words, even though the literal interpretation of the verses indicates that the three baked meal-offerings should all belong exclusively to the priest who was actively engaged in offering them, yet it is tradition which is the deciding factor that the Rabbis' analysis of the verses, as explained above, is correct.
and it is furthermore for the benefit of [all] the priests and conducive to peace in the Sanctuary.
It is possible that the interpretation of the verses according to this opinion of the Rabbis is as follows: "And every meal-offering that is baked in the oven, and everything made in the boiling pot, and in the pan, shall be the priest's that offereth it; and every meal-offering, mingled with oil, or dry shall [also] be so, and all the sons of Aaron shall have it, one as well as another.⁠"
This interpretation indicates clearly that all meal-offerings are mentioned alike in Scripture with respect to the share of all ministering priests on that day.
לכהן המקריב אותה – יכול לו לבדו, ת״ל לכל בני אהרן תהיה, יכול לכלן, ת״ל לכהן המקריב אותה, הא כיצד, לבית אב של יום המקריבין אותה, כלומר אנשי משמר, שהרי הכהנים היו נחלקין לעשרים וארבעה משמרות והיו מתחלפין בכל שבת ושבת, וכמאמר יהוידע (דברי הימים ב כ״ג:ח׳) באי השבת עם יוצאי השבת, וכל מה שיזדמן להם מן הקרבנות בכל שבת ושבת היו חולקים אותו ביניהם בשוה, הוא שאמר הכתוב (דברים י״ח:ח׳) חלק כחלק יאכלו. והזכיר הכתוב כל המנחות בשמותם מאפה תנור ומרחשת ומחבת, ואח״כ חזר וכלל לומר איש כאחיו, שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו, ואמר הכתוב הדין הזה במנחות וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין שראוי להם לחלוק בשוה, כי שכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם, שכלם הם מקריבים ביד או בצווי כי היחיד מהם או השנים והשלשה המקריבים בשליחות כולן הם עושים ובשליחות כולן עומדים על הקרבן, (שמואל א ל׳:כ״ד) כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו, לשון הרמב״ן ז״ל.
לכהן המקריב אותה, "to the Priest who offers it.⁠" Seeing that I might have thought that this meal-offering is exclusively that of the Priest who has offered it, the Torah adds in verse 10 "it shall belong to all the sons of Aaron, every man alike.⁠" What precisely is meant by these words? The words mean that the members of the roster for that day are all equally entitled to participate in the edible parts of that meal-offering. The arrangement of these rosters is already referred to in Kings II 11,9 "The chiefs did as Yehoyadah (High Priest) ordered, each took his men-those who were on duty that week and those who were off duty that week- etc.⁠" Whatever accrued to the roster of the priests during the week they would share equally. This is what the Torah wrote in Deut. 18,8 חלק כחלק יאכלו, "portion for portion they shall eat it.⁠"
The Torah here mentions each category of meal-offering separately by name first and afterwards added the words איש כאחיו, "each man alike,⁠" to make sure that each Priest receives equal shares of each category of meal-offering, not that one Priest gets a share of the meal-offering baked in the oven whereas his colleague is compensated by getting his share from a meal-offering made in a deep pan. Even if the meal-offering consists of a mixture of fine flour and oil, מנחת הסולת, something not ready for immediate consumption as it is raw, the Priests also share in this alike. The reason the Torah teaches us this rule in connection with the most inexpensive type of offering, the meal-offering, is to make it clear that a similar rule applies to the sharing of the more expensive offerings, i.e. animal offerings. The compensation for performing the various duties in the Temple is the entitlement to the parts of the offering designated for the Priests. All Priests in a state of ritual purity belonging to the roster of the week (day) are entitled to share equally. [The week's roster was divided into the six week days, each "roster" or משמר, being further divided into what are called בתי אבות, family groups, of which each performed the service on one of the weekdays, all participating on the Sabbath. Ed.] Although some Priests performed their part of the service individually whereas others did so in groups of two or three, each one qualified equally for the parts to be shared out. Even Priests whose duties did not require them to perform manual tasks were entitled (Taanit 26). The procedure followed was similar to the sharing of the spoils of war where the people of the "home-front" also shared equally with the soldiers who had gone into battle. (Based on Nachmanides interpreting Samuel I 30,24).
וכל מנחה אשר תאפה בתנור – כתב הרמב״ן ע״ד הפשט הי׳ נראה לפרש שמצוה הפסוק בנודר אחת מג׳ מנחות שהם מאפה תנור ומחבת ומרחשת שיהיו כלם לכהן המקריב אותם לבדו וחזר ואמר וכל שאר המנחות כגון הנודר מנחה סתם שהי׳ מנחת סולת ובמנחת הבכורים שהן בלולות ומנחת החוטא וסוטה שהן חריבות שיהו מתחלקות לכל בני אהרן פי׳ לכל בית אב. ופי׳:
וכל מנחה אשר תאפה בתנור, "and any meal-offering that is baked in the oven, etc.⁠" Nachmanides writes that according to the plain meaning of the text it appears that our verse speaks of someone who had made a vow to bring one of three types of meal offerings, anyone of which is baked in an oven, תנור, a deep pan, מרחשת, or in a shallow pan, מחבת. Either of these meal offerings would belong totally and exclusively to the priest who performs the procedure. In order to avoid errors, the Torah continues with other types of meal-offerings saying that these are shared out equally among the roster, בית אב, of priests performing their duties on that day or during that week.
וכל מנחה אשר תאפה – כתב הרמב״ן על דרך הפשט היה נראה לפרש, שמצוה הכתוב בנודר אחת מג׳ מנחות שהם מאפה תנור ומחבת ומרחשת שיהו כולם לכהן (המחדש) [המקריב] אותם לבדו, וחזר ואמר וכל שאר המנחות כגון הנודר מנחה סתם שהוא מנחת סולת ומנחת בכורים שהן בלולות, ומנחת החוטא והסוטה שהן חריבות, שיהו מתחלקות לכל בני אהרן, פי׳ לכל בית אב.
ופי׳ וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה – מנחה שאין בה אלא סולת בלולה או חריבה שאינה מג׳ מנחות הנזכרות בפסוק הראשון. והטעם בהם כי מפני שטורח באפייתן ראוי להרבות שכרו. אבל אין דעת רבותי׳ כן שפירשו וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כולל כל המנחות שכולם בלולות או חריבות. ופי׳ לכהן המקריב אותה לכהן שראוי להקריבה שהוא טהור כולם קרויין מקריבים, כי המקריבין הם שלוחים של אחרים שאינם מקריבין, וה״ה לכל הקרבנות שכל כהני בית אב יחלקו בכל הקרבנות.
וכל מנחה אשר תֵּאָפֶה בתנור וגו׳ לכהן המקריב אֹתה לו תהיה – רוצה לומר לאנשי בית אב הטהורים, כמו שקדם. והיא גם כן נאכלת לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים, כי היא קודש קודשים. וביאר שאין חולקין מנחה כנגד מנחה; ולזה הפריד המנחה האחת מן האחרת, להורות שכל אחת מהם חולקים ביניהם; ולזה אמר: ׳וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת וגו׳⁠ ⁠׳, ולא אמר: ״וכל מנחת תנור ומרחשת ומחבת״.
(ט-י) וכל מנחה אשר תאפה בתנור וגו׳ וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו.
(ט-י) לכהן המקריב אותה וגו׳ יכול לו לבדו ת״ל לכל בני אהרן תהיה יכול לכולן ת״ל לכהן המקריב הא כיצד לבית אב של יום שמקריבין אותה. בת״כ והכי פירושא דלכל בני אהרן אכולהו קאי אמאפה תנור ואנעשה במרחשת ועל מחבת ואמנחה בלולה בשמן ואחרבה וכן המקריב אותה אכולהו קאי על כל מנחה אשר תאפה בתנור ועל נעשה במרחשת ועל מחבת ועל מנחה בלולה בשמן ועל חרבה ופי׳ וכל מנחה בלולה וכן כל מנחה בלולה בשמן וחרבה ולפיכך אמרו בת״כ א״א לומר לכהן המקריב אותה לו לבדו שהרי כתוב לכל בני אהרן וא״א לומר לכל בני אהרן שהרי כתוב לכהן המקריב הא כיצד לבית אב של יום שמקריבין אותה שהכהנים היו נחלקים לכ״ד משמרות כל משמרה בשבתה וכל משמרה ומשמרה היתה נחלקת לששה בתי אבות וכל בית אב מקריב ביומו ובשב׳ היו מקריבין כולן יחד ואלמלא קושית המקראות היינו מפרשים קרא דהכהן המקריב אותה לו תהיה למקריב לבדו השתא דקשו קראי אהדדי על כרחין לפרושי קרא דלכהן המקריב אותה לבית אב המקריב אותה ביומו שכל אנשי בית אב היו מחלקין אותה בשוה איש כאחיו אחד המקריב אותה ואחד שאינו מקריב אותה ויש לתמוה מנא לן לפרושי קרא דמקריב אותה וקרא דלכל בני אהרן לכל חד מנייהו דקאי אכולהו עד דלקשו קראי אהדדי דילמא קרא דהמקריב אותה לא קאי אלא אמנחת מאפה ומנחת מרחשת ומנחת מחבת לחודיה וקרא דלכל בני אהרן לא קאי אלא אמנחת בלולה בשמן וחרבה לחודייהו ועוד מאי שנא הכא גבי המקריב אותה דמפרשי הראוי להקריב והוא בית אב ולא כל אנשי המשמרה ומ״ט התם גבי המחטא אותה ואשר יכפר בו והכהן המקריב את עולת איש והמקריב את דם השלמים דמפרשי להו הראוי לחטוי והראוי לכפרה והראוי להקרבה והם כל אנשי המשמרה כדאמרי׳ בריש פרק טבול יום במתני׳ דטבול יום ומחוסר כפורים אין חולקין בקדשים לאכול לערב מנה״מ אמר רבי שמעון בן לקיש דאמר קרא הכהן המחטא אותה אוכל שאינו מחטא אינו אוכל ופריך כללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין ומשני ראוי לחטוי קאמינא אלמא הראוי לחטוי לכולה משמרה הוא הכא נמי נימא הראוי להקרבה לכולה משמרה ולא לבית אב בלבד ועוד מ״ש קראי דהמחטא ואשר יכפר ואשר הקריב לכהן דדרשי להו בראוי לחטוי וראוי לכפרה וראוי להקרבה וממעטי טבול יום ומחוסר כפורים ואונן ולא אקשו קראי אהדדי כתיב המחטא דמשמע הוא לבדו וכתיב כל זכר בכהנים דמשמע כולן הא כיצד כו׳ ואלו בהמקריב אותה דמנחה לא דרשי ליה הראוי להקרבה למעט טבול יום ומחוסר כפורים ואונן אלא אמרו קשו קראי אהדדי כתיב המקריב אותה לו תהיה דמשמע לו לבדו וכתיב לכל בני אהרן דמשמע לכולן הא כיצד זה בית אב המקריבין באותו יום וצ״ע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[א] וכל מנחה אשר תאפה בתנור
[1] קידושין פרק שני דף נג ע״א (קידושין נג.) [2] מנחות פרק חמישי דף סג ע״ב (מנחות סג:), ופרק שביעי דף עג ע״א
[ב] וכל נעשה במרחשת
[1] קידושין פרק שני דף נג ע״א (קידושין נג.) [2] מנחות פרק חמישי דף (סב)⁠
ככל הנראה דף סב הוא טעות המעתיק. כל יתר הפרטים בהפניה זו מתאימים לדף סג.
[סג] ע״א ב וע״ב, ופרק שביעי דף עג ע״א
[ג] לכהן המקריב אותה לו תהיה
[1] זבחים פרק שנים עשר דף קב ע״ב (זבחים קב:) [2] מנחות פרק חמישי דף סג ע״ב (מנחות סג:)
יכול לו לבדו. כך דרשו בתורת כהנים. ודברי תימה הן בתחלת הדעת, שאם כן למה כתב אצל מנחת מאפה תנור ומרחשת ״לכהן המקריב״ וכתב אצל מנחה בלולה וחריבה ״לכל בני אהרן וכו׳⁠ ⁠⁠״, והוי ליה לכלול כל המנחות ביחד לומר ׳כל מנחה מאפה תנור ועל מחבת ומרחשת וחריבה׳, כיון דדיניהם שוה ואין חילוק ביניהם. ועוד קשה, מנא להו לרז״ל (תו״כ כאן) למדרש קרא הכי, ולמה לא נפרש שיהיה ״מנחה בלולה״ (פסוק י) פירושו מנחת סולת (לעיל ב, א), ״וחריבה״ לכל הכהנים, ומנחת מאפה תנור ומרחשת ומחבת לכהן המקריב, ומי מכריח לעקור המקרא מפשטיה דקרא, ויש לומר, דדעת רז״ל דאין סברא לחלוק בין מנחת מאפה תנור ומרחשת למנחת סולת, לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת לכל הכהנים, ולפיכך אין לפרש המקרא כפשוטו כלל. כי מה שפירש הרמב״ן טעם לדבר, מפני כי מנחת מאפה תנור ומרחשת מנחת כהנים באפיה, ולכך אפייתן זכה לו, ואילו מנחת סולת וחריבה לא מנחת הכהן באפיה, ולפיכך מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת לכל הכהנים, טעם זה אין נראה לרז״ל לומר, מפני שלא מצאנו חיוב שיאפה הכהן המנחה, דאמרינן (מנחות ט.) מקמיצה ואילך מצות כהונה, ולא קודם לכן. ועוד, דלא הוי למימר קרא ״לכהן המקריב״ רק ׳לכהן העושה׳, ד״המקריב״ משמע המקטיר את הקומץ, לכך לא סבירא לרז״ל שיש חילוק בין מנחה למנחה:
ומה שכתב בקרא אצל מנחת מאפה תנור ״לכהן המקריב״, ואצל מנחת סולת ״לכל בני אהרן״, היינו מפני שיש לעלות על הדעת דמנחת סולת יהיה לכהן המקריב, מפני דמנחת סולת נקמצת קודם אפיה, ומיד רשאי לחלוק אותה כיון שכבר הקטיר הקומץ, ובודאי מיד חולקים אותה, אם הדין שחולקין בה – (ו)⁠איך יאפה הכהן דבר מועט שהגיע לחלקו, ולפיכך עולה על הדעת שאין חולקין בה, והכל למקריב. [אך] מנחת מאפה תנור, מסתבר שיהיה לכל הכהנים, כיון דנקמצת אחר האפיה (רש״י לעיל ב, א), וכבר נאפה, ויש לחלוק אותה לכל הכהנים בשוה, כיון ששוב אין צורך אפיה, לכך כתב אצל מנחת סולת רבותא, דאפילו הכי הוא לכל הכהנים, אף על גב דנאפה אחר הקמיצה. ואצל מנחת מאפה תנור גם כן רבותא, דאפילו הכי ״לכהן המקריב״ אף על גב דנאפה (אחר) [לפני] הקמיצה. והשתא קשיא קראי אהדדי שפיר, ומשני שפיר (וכו׳) ׳הא כיצד, לבית אב של אותו יום׳, כך מטים דברי הרמב״ם בפרק י׳ מהלכות [מעשה] קרבנות (הט״ו):
ולי יראה לומר, דודאי יש סברא שפיר דמנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת וחריבה לכל הכהנים, שהרי העיקר הוא מנחת סולת מפני שהיא מנחה ראשונה, והאומר ׳הרי עלי מנחה׳ סתם – מביא מנחת סולת (מנחות קד ע״ב), כמו שפירש רש״י בפרשת ויקרא (ב, א), ולפיכך סתם מנחה היא מנחת סולת. וכן מנחת חריבה שהיא מנחת חוטא, שבא חובה, היא עיקר גם כן, כיון שבאה חובה. וכל דבר שהוא עיקר אמרה תורה שיהיה לכל הכהנים בשוה, לפי שעיקר העבודה היא לכל הכהנים, לכך מה שהוא עיקר הקרבנות הוא לכל הכהנים. ומנחת מאפה תנור, מרחשת, ומחבת, שאינו סתם מנחה, אלא בא באקראי, אמרה התורה אצלו ״לכהן המקריב״ מאחר שהיא מנחה שאינה באה רק באקראי, שייך בו יותר ״לכהן המקריב״. ובשביל טעם זה כתב אצל מנחת סולת ״לכל בני אהרן״, ואצל מנחת מאפה תנור ״לכהן המקריב״:
ומפני כן לא היה לנו לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכל בני אהרן, ומנחת סולת לכהן המקריב, אלא כל אחד מה שכתב בו הכתוב, לכך למדו רז״ל יכול לכהן המקריב יהיה מנחת מאפה תנור, תלמוד לומר במנחת סולת ״לכל בני אהרן״, דכיון דכתב ״לכל בני אהרן״ בשביל שמנחת סולת סתם מנחה, אין סברא לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכהן המקריב דווקא, דסוף סוף דאף על גב דאינו סתם מנחה, כיון שהיא גם כן מנחה, אין לנו לומר שיהיה דווקא לכהן המקריב. וכן אין סברא לומר שיהיה מנחת סולת לכל בני אהרן, כיון דכתב אצל מנחת מאפה תנור ״לכהן המקריב״, אף על גב דשם מפני שאינו סתם מנחה לכך נתן הכתוב לכהן המקריב, סוף סוף כיון דחזינן דקודם הכהן המקריב מפני שהוא מקריב הקרבן, אין להשוותו שיהיה בשוה לכל הכהנים, ולפיכך צריך לומר דהוא לבית אב של אותו יום, דהשתא יתורץ הכל, דאותו בית אב הוא לגמרי כמו כהן המקריב, כיון שעליו מוטל העבודה באותו יום, ושאר הכהנים שאינם באותו בית אב, כאילו אינם לגמרי, שהרי הם מסולקים מן הכל. והכל ניחא, שכיון שהכל יתוקן שפיר כאשר יהיה לבית אב של אותו יום, למה לא יהיה כך:
ומכל מקום כתב לך הכתוב אצל מנחת מאפה תנור ״לכהן המקריב״, ואצל מנחת סולת ״לכל בני אהרן״, אף על גב דכולם שוים, שדרך הכתוב לכתוב בפירוש בקרא דבר שהוא יותר פשוט, ומרבה ברבוי הדרשא מלתא דלא הוי פשוט כל כך, כמו שאנו אומרים בכל מקום ׳יכול דבר פלוני בלבד וכו״, ומרבה ׳כל דבר כו״, והכי נמי כתב לך בפירוש מילתא דהוא פשוט טפי אצל מנחת מאפה תנור – ״לכהן המקריב״, ואצל מנחת סולת ״לכל בני אהרן״, ומדרשא מרבינן דכולם שוים, ואין חילוק ביניהם:
אמנם אשר נראה לי, דכי כתיב קרא ״לכהן המקריב״ אצל מנחת מאפה תנור, [וכתיב] ״לכל בני אהרן״ אצל מנחת סולת, היינו בלא קביעות משמרות שהיו בימי דוד (תענית כז.), שלא נקבעו המשמרות, לכך כל מידי דהוא שכיח, כמו מנחת סולת או שהוא מנחת חובה, הוא לכל הכהנים, ודבר שהוא באקראי, כמו מנחת מאפה תנור, לכהן המקריב דווקא. אבל כשנקבעו המשמרות, עד שמוטל העבודה על בית אב של אותו יום שמחוייבים להקריב, ליכא למימר כך. וכך פירושו; שאין לומר שראוי לגמרי שתהיה המנחה למקריב אותו בלבד, דהא כתיב ״כל מנחה בלולה וחריבה תהיה לכל בני אהרן״, ואף על גב דטעמא הוי שם משום שהיא שכיח וקבוע, וכל דבר שהוא קבוע ראוי שיהא לכל הכהנים, שהכל סומכין על זה, מכל מקום אין שיעור לדבר, ואינו דבר מוגבל, רק שהיא יותר בלתי שכיח, מכל מקום מנחה מאפה תנור שכיח קצת גם כן, ויש זכות בה לכל הכהנים. וכן אין לומר גבי מנחה בלולה וחריבה שראוי לגמרי שתהיה לכל הכהנים, דהא מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, אף על גב דשם טעמא משום שהוא בלתי שכיח הוא ראוי לכהן המקריב, מכל מקום אין שיעור מוגבל לזה גם כן שנאמר שהיא שכיח לגמרי, רק שהיא יותר שכיח. ובודאי קודם שהוקבעו המשמרות אי אפשר לתקן, לכך מנחת מאפה תנור והדומים לה – ראוים יותר לכהן המקריב, ולא חיישינן לשאר כהנים, אף על גב שיש להם קצת זכיה בהם. ומנחת בלולה וחריבה לכל הכהנים, אף על גב דיש בה זכות יותר לכהן העובד, דאי אפשר בענין אחר. מכל מקום כיון שאין לדבר זה שעור מוגבל, רק שנאמר כי מנחה מאפה תנור אינה כל כך תמידית ושכיח, ראוי לתקן. הא כיצד לתקן שיהיה מתוקן לגמרי, כשהוקבעו המשמרות – שיהיה לכהנים של בית של אותו היום. והשתא מנחת מאפה תנור, אף על גב שראויה שתהיה לכהן המקריב, יש לחלקה לכל בית אב, מפני שהכהנים של בית כיון שהעבודה מוטלת עליהם, כאילו הם ״המקריב״ נחשבים, ומנחה בלולה וחריבה לא תנתן לכהנים שאינם של בית אב, כיון דמסולקין מן העבודה, כאילו אינם לגמרי, ולא שייכי לחלק. והשתא הפירוש הוא כפשוטו:
והא דלא דרשינן לעיל גבי חטאת גם כן דכתיב (לעיל ו, יט) ״הכהן המחטא״, יכול כהן המחטא דוקא, תלמוד לומר ״כל זכר בבני אהרן וגו׳⁠ ⁠⁠״, הא כיצד, הראוי לעבוד, דהיינו לבית אב של אותה משמר, דזה אינו, כיון דכתיב (שם) ״כל זכר בכהנים יאכלנה״, ולא כתיב ׳יחלקנה׳, פירושו הראוי לאכילה יאכלנה, לאפוקי טמא בשעת זריקת דמים כדלעיל. והכא ליכא למידרש ״לכהן המקריב״ הראוי להקרבה שאינו טמא, והא דכתיב ״לכל בני אהרן״ אותם שאינם טמאים, דאם כן קשה למה כתב גבי מנחת סולת וחריבה ״לכל בני אהרן״, ואצל מאפה תנור ומחבת ״לכהן המקריב״, ולא כתב שניהם במנחת סולת וחריבה, או שניהם במנחת מאפה תנור ומחבת. אבל אם נפרש דהא דכתיב ״לכהן המקריב״ דהיינו בית אב המקריבים, ולא לשאר המשמר, ו״לכל בני אהרן״ בית אב שמקריבים, אתא שפיר כדלעיל. ועוד, דלהא לא צריך, דיש למילף מחטאת (רש״י לעיל ו, יט) דאין חולק היכי שהיה טמא בשעת זריקה. ואם תאמר, אם כן לא לכתוב קרא רק ׳כל מנחה לכהן המקריב תהיה׳, וממילא נלמד ד״לכהן המקריב״ הוא לבית אב כמו גבי חטאת, ולמה הוצרך לחלק בין מנחה למנחה, ויש לומר, דודאי בעי קרא ״לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״, לומר שאין חולקים מנחה כנגד מנחה, לכך קאמר ״לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״ כדאיתא בתורת כהנים (כאן) ובפרק שני דקדושין (נג.), והשתא הייתי אומר דהדין הוא לגמרי איש כאחיו, ואין חולקים בית אב, לכך הוצרך למכתב ״לכהן המקריב״ לומר דהוא למקריב:
תֵאָפֶה בתנור: עיין מ״ש לעיל על לא תאפה חמץ. [תֵּאָפֶה].
בַֿמַרְחֶשֶת: הבי״ת רפה. [בַמַּרְחֶשֶׁת].
(ט-י) לבית אב. פירוש, הכהנים היו נחלקים לכ״ד משמרות, כל משמר לשבת, וכל משמר נחלקת לששה בתי אבות לששת הימים, לכל יום בית אב אחד, וביום שבת שמשו כל הששה בתי אבות ביחד: [דברי דוד] רבים מקשים הא האי לכל בני אהרן כתיב אח״כ אצל מנחה בלולה בשמן וחריבה, וכן מ״ש רש״י אחר כך ת״ל לכהן המקריב דכתיב אצל מאפה תנור, ואמאי לא נימא שיש חילוק לענין המנחות דזו להמקריב וזו לכל בני אהרן: ולי נראה בדרך זה דהאי לכהן המקריב א״א לומר לו ממש ואין שום זכות למשמר, דהא ע״כ צריך להזכיר משמר דהא האי המקריב הוא כל הראוי להקריב כמו אשר יכפר דסמיך ליה פירש״י שם כל הראוי לכפרה חולקין בו, וא״כ א״א לומר לו לבדו ממש, אלא ע״כ כל הראוי באותו משמר קאמר, ואח״כ גבי מנחה בלולה אמר לכל בני אהרן נמי ע״כ לאותו משמר קאמר, דודאי א״א לכל הכהנים שבעולם קאמר, דא״א לחלק בזה לכל אחד. וא״כ קשיא קראי אהדדי בלשון הכתוב, דתחלה קורא למשמר בלשון יחיד ואח״כ קורא אותו דרך כלל לכל בני אהרן, אלא צ״ל דיש שייכות ללשון כלל וללשון פרט, והיינו שבכל משמר היו בתי אבות, כי כ״ד משמרות היו, וכל משמר נתחלק לששה בתי אבות, וכל בית אב ביומו, נמצא שפיר לשון יחיד שנזכר תחלה, דהיינו למעוטי כל שאר בתי אבות, וקרא דלכל אהרן לרבות כל אותן שהיו באותו יום ולא לו לבדו ממש:
To the priestly family. Meaning: The kohanim were divided into twenty-four watches, and each watch had one week. Each watch was divided into six priestly families for the six weekdays, each day had one priestly family [assigned to it], and on the Shabbos day all six priestly families served together. Many raise the difficulty: It is written later (v. 10), "[It shall belong] to all the sons of Aharon,⁠" with regard to the meal-offering mixed with oil or dry, and Rashi writes later: The verse which says: "to the kohein who offers,⁠" is written concerning the meal-offering baked in an oven — why do we not say that there exists a difference between different types of mealofferings, that this one goes to the one who offers and this one is for all the sons of Aharon? It seems to me [that we can answer] in this way: When it says, "the kohein who offers,⁠" it cannot mean strictly him, and that the members of the watch have no rights in it. This is because perforce the watch must be included, since "the one who offers" refers to anyone who was fit to offer, just as nearby (v. 7), "the kohein who will bring about atonement,⁠" Rashi explains that "anyone who is fit to [accomplish] atonement has a share in it.⁠" If so, it cannot be that only the kohein who offers shall have a share. Rather, perforce it means anyone who was fit [to offer] in that watch [has a share]. Then afterwards, concerning the meal-offering mixed with oil, when it says, "to all the sons of Aharon,⁠" perforce it means to all the members of that watch as well, for certainly, it cannot be referring to all the kohanim in the world, since it would be impossible to share it with everyone. If so, Scripture poses a contradiction in the usage of language: First it uses a singular term to refer a watch ["the kohein who offers"], and afterwards a plural term, "to all the sons of Aharon.⁠" Rather, we must say there is relevancy for the singular and plural terms. And that is that each watch had priestly families, for there were twenty-four watches, and each watch was divided into six priestly families; each priestly family had its day. Therefore, the singular term usage mentioned first is fine, because it excludes all the other [i.e., twenty-three] priestly families. And the verse, "to all the sons of Aharon" includes all those kohanim who were serving on that day, and not just the kohein who offers it (Divrei Dovid).
וכל מנחה וגו׳ – אמר הכתוב זכרון ה׳ מנחות למעט ה׳ דברים א׳ שלא יחלקו בני אהרן פירוש בית אב זבחים כנגד מנחות אלא כל אחד יטול חלקו במנחה. ב׳ שלא יחלקו עופות כנגד מנחות הגם שישנם בהשוואה בענין אחד שמצינו שהעוף בא בדלות והמנחה קמה תחתיהם בדלי דלות. ג׳ שלא יחלקו עופות כנגד זבחים הגם ששניהם מיני דמים. ד׳ שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות הגם שהם מיני קמחים. ה׳ שלא יחלקו אפילו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת הגם שמעשיהם שוים.
והגם שהמעוטים הם מנחות, דרשום באם אינו ענין. אלא שראיתי לרמב״ם (הל׳ מעשה קרבנות פ״י טו) שכתב באופן אחר, כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות ומנחת הסולת שהרי באפויות הוא אומר כל המנחה לכהן המקריב וגו׳ ובמנחת סולת הוא אומר וכל מנחה לכל בני אהרן וגו׳, לומר לך שאפילו מנחת סולת שהיה עולה על הדעת שיחלקוה מנחה כנגד מנחה לצד שאם יחלקוה ביניהם מגיע לזה מלא כפו וכו׳ שאינו ראוי לא ללוש ולא לאפות אף על פי כן לכל בני אהרן יחלקוה בפני עצמה, מכאן אמרו חכמים אין חולקין מנחה כנגד מנחה ע״כ. נמצאת אומר לדבריו שהלימוד הוא מאומרו לכל בני אהרן במנחת סולת מזה אנו לומדים לכל המנחות, ומן הברייתא אינו נשמע כן.
ועוד דקדק הרב בלשונו שהלימוד הוא ממה שחלקם הכתוב, משמע שאם לא חלקם לא היינו שומעים זה, ודלא כהברייתא. ואולי כי סובר רמב״ם כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות וכו׳ בזה גילה לנו הכתוב כוונתו שבא לומר שלא יחלקו ביניהם אחת כנגד אחת אפילו במנחת סולת, ומזה למדו לכל המנחות, כי במרחשת ומחבת לא הוזכר בה חילוק לכל אלא שלא יטלוה זולת בית אב של אותו יום, ומנין אתה אומר שלא יטלו מחבת כנגד מרחשת אם לא הוזכר בה סדר חלוקתה אם לכולם יחד אם לאחד מהם. ומה שלמדו כל הה׳ פרטים מה׳ מיעוטים אסמכתא היא, ולעולם עיקר לימודם הוא ממה שחלק הכתוב.
ומעתה צריך לדעת למה פרט הכתוב כל המנחות כיון שלימודנו הוא ממה שחלק לא היה לו לומר אלא כל מנחה לכהן המקריב וגו׳ וכל מנחה חרבה לכל בני וגו׳. ואולי שאחר שירד הכתוב לפרט מאפה וחרבה חש שיטעה אדם לחלק ביניהם לבין שאר מנחות, גם מצינו שדרשו ז״ל (תו״כ מנחות סג) וכל נעשה במרחשת ועל מחבת שעל שם כליין נקראו ונפקה מינה האומר הרי עלי מרחשת כלי שרת נדר, והוא דבר שנחלקו בו (שם) בית שמאי ובית הלל לזה אמר הכתוב וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לגלות לך שעל שם כליין נקראו, ואומרו אשר תאפה בתנור דרש גם כן רבי יוסי ב״ר יהודה שבאה ללמוד על עצמו מהסמיכות של כל נעשה במרחשת ועל מחבת מה מרחשת ומחבת הם ב׳ גם מאפה תנור הם ב׳, ולא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, וגם ללמד על מרחשת ומחבת בא לומר מה תנור כלי גם מחבת ומרחשת כלי כאמור שם בתורת כהנים. ונשאר אומר כל מנחה בלולה בשמן וחרבה למה הוצרך לומר ב׳.
ונראה כי כוונת רבי יוסי ב״ר יהודה שלמד כל מנחת מאפה שהוא ב׳ מיני מנחות לא למדה אלא ממה שאמר הכתוב ב׳ פעמים כל אחרי כן והם ב׳ ב׳, ולזה דייק בלשונו תלמוד לומר וכל מנחה וכל נעשה וגו׳ וכל מנחה בלולה וגו׳ מה כל וכל האמורים למטה ב׳ מינים וכו׳, ולזה אם היה אומר הכתוב וכל מנחה בלולה לבד או כל מנחה חרבה לבד אין מקום ללמוד ויש לבעל הדין לחלוק ולומר כל מנחה חרבה תוכיח שאמר כל ואין בה אלא מין אחד אף כל מאפה תנור מין אחד לזה הוצרך לומר כל האמור בכתוב.
וכל מנחה אשר תאפה בתנור, and every meal-offering which is baked in the oven, etc. The Torah mentions five separate categories of meal-offerings to exclude five matters. 1) The sons of Aaron do not divide the meal-offering according to the formula employed when animal offerings are shared out, i.e. that portions of one offering may be traded off against portions of another offering; rather every priest of the group performing service on that day receives his share of each of the meal-offerings presented on that day. 2) Bird-offerings are not shared out in the same way as the meal-offerings. One could have argued that the bird-offerings and the meal-offerings were both offerings presented by the poor and the very poor respectively. This factor does not have a bearing on the method employed in sharing out the meat of the bird-offerings, however. 3) The distribution of the meat of bird-offerings did not parallel that of the offerings consisting of four-legged animals, even though in both cases their blood is sprinkled on the altar. 4) The criteria applicable to the distribution of the parts of one kind of meal-offering are not identical to those of the sharing out of another kind of meal-offering, even though they all consist of flour of some kind. 5) Meal-offerings consisting of baked goods baked in one kind of pan or another kind are not shared out according to the same criteria as other meal-offerings prepared in a similar manner when these meal-offerings served different purposes.
Although these five exclusions all concern different kinds of meal-offerings, the exegesis from which we derived these halachic differences is based on what is called אם אינו ענין, i.e. that if the Torah records certain information which is superfluous in its context, such information may be applied to supplement information lacking in a different context. I have seen that Maimonides in chapter 10, ruling 15 of his Ma-asseh Hakorbanot explains the exclusions in our two verses along different lines (other than Torat Kohanim which is similar to our author). He bases his exegesis on the fact that the Torah did not include the five kinds of meal-offerings mentioned here in the section dealing with מנחת סלת in 6,7-11 but records it in a different context. This is remarkable seeing that in the case of the meal-offerings which are baked as well as in the meal-offering consisting of fine flour mixed with oil and frankincense the Torah speaks of the offering belonging to the officiating priest. Maimonides reasons that we could have made a case for sharing out the meal-offering consisting of fine flour according to the same criteria as those applicable to some other meal-offering but we do not do so. It is clear from Maimonides' reasoning that he employs the words לכל בני אהרון "to all the priests" in 7,10 as the basis for his exegesis. This is not what we learned in the Baraitha (Torat Kohanim).
Maimonides also stresses the fact that the laws of the meal-offering do not all appear in a single paragraph. This teaches that unless the Torah had separated the laws of one kind of meal-offering (the מנחת סלת) which was not baked from the five categories mentioned in our chapter all of which are baked, we could not have used these verses exegetically and we would not have arrived at the conclusions derived by Torat Kohanim. Perhaps Maimonides thought that the fact that the Torah artificially separated the legislation pertaining to the offering of the meal-offerings is proof that it did not want us to assume that the formula of trading off by the priest of parts of one meal-offering against parts of another type of meal-offering is acceptable. Having arrived at this principle, it is applied to all the meal-offerings. You may find proof in the fact that in the case of מנחת מרחשת and מנחת מחבת the Torah does not mention a word about all the priests sharing in it equally. All that is mentioned is that priests not officiating on that day are not entitled to share in it. [the Torah phrases it positively, saying: "it belongs to the priest who offers it which means to the group of priests officiating on that day. Ed.] Whence does Maimonides know then that a meal-offering offered in a pan may not be traded off against a meal-offering offered in a stewing-pan seeing not a word is said about how these meal-offerings are to be shared out? Actually, the five exclusions we cited earlier as the basis of our exegesis are only of the type known as אסמכתא, a "lean-to.⁠" This type of exegesis is not binding but serves as a reminder of halachot with which we are already familiar. The principal exegetical tool is the fact that the Torah saw fit not to record all six examples of meal-offerings in the same paragraph.
We are now left with the problem of why the Torah gave many details repeatedly when all it had to write was that "every meal-offering belongs to the officiating priest, and is to be shared by all the priests officiating on that day.⁠" Perhaps -in view of the fact that the Torah already entered into details of different kinds of baked meal-offerings- the Torah was afraid that we would apply totally different criteria to the מנחת סלת and others which were not baked. We find, for instance, in Menachot 63 that the Talmud explains the words וכל נעשה במרחשת ועל מחבת in 7,9 to mean that these meal-offerings and the rules pertaining to them are governed by the type of container they are offered up in and not so much by their composition. The practical significance of this becomes evident when a person vows to bring a meal-offering and he merely identifies the kind of meal-offering he undertakes to bring by naming the vessel it is to be brought in. For instance, he said: "I am obligated to a certain kind of baking pan" [one of the ones which existed in the Temple. Ed]. According to the school of Hillel such a vow is valid seeing the kind of pan he mentioned is a sacred vessel and can be used for the meal-offering and the Torah wrote: "anything prepared in either of these kinds of pans, etc.⁠" According to the school of Shammai it is doubtful what this person had in mind. His "offering" would need to remain untouched until the coming of Elijah the prpohet who would resolve our doubts about its validity. Rabbi Yossi the son of Rabbi Yehudah holds that all these meal-offerings are separate categories. Therefore, one may not bring less than a minimal quantity of a meal-offering על המחבת and add to it less than a minimal quantity of a meal-offering במרחשת in order to combine these quantities into a single meal-offering of minimal acceptable quantity. The words אשר תאפה תנור, teach that one cannot combine part of a meal-offering baked on a griddle with part of a meal-offering baked in an oven. The only extraneous words which have not yet been explained exegetically are the ones in verse 10 seeing what is written there is also a duplication.
Perhaps Rabbi Yossi son of Rabbi Yehudah who holds that the words מאפה תנור mean two types of meal-offerings derived his ruling from the fact that the Torah employed the word כל both in verse 9 and in verse 10. As a result we have a double duplication. First of all there was no need for the extra verse; secondly, if you already had the extra verse, the word כל did not need to appear in both verses. This is why Rabbi Yossi is careful to mention the source of his ruling, i.e. וכל מנחה,…וכל נעשה במרחשת, ובל מנחה בלולה. He adds: "Just as the word וכל in verse 10 clearly refers to two separate meal-offerings, i.e. one containing a great deal of oil and one a dry one, so the word וכל in the previous verse also refers to two different categories of meal-offering. It follows from the above that if the Torah had only written the words מנחה בלולה, or כל מנחה חרבה, I would not have had an exegetical tool with which to derive the various halachot we have derived from the repeated use by the Torah of the word וכל. In fact, one could have argued that if the Torah had written כל מנחה חרבה this would furnish proof that the word כל applied to a single kind of meal-offering, [in spite of the Torah using the word כל meaning each or every. Ed.] and that when the Torah spoke about this kind of meal-offering without using the word כל such as in Leviticus 2,4: מנחה מאפה תנור (Leviticus 2,4), it also referred to only a single category of offering. The Torah had to write all the verses which appear to contain some duplication in order to teach us the various halachot we just described.
וכל נעשה במרחשת – על שם כליה׳ נקראו ולא על שם מעשיה׳ מה תנור כלי אף מחבת ומרחש׳ כלי. לכהן. יכול לו לבדו ת״ל לכל בני אהרן כו׳. יכול לכולן ת״ל לכהן הא כיצד לבית אב עיין רש״י ז״ל. מניין שאין חולקין זבחי׳ נגד מנחו׳ ת״ל וכל מנחה אשר כו׳. מנין שאין חולקין מנחו׳ נגד עופו׳ ת״ל וכל נעש׳ במרחשת מניין שאין חולקין מנחות נגד מנחו׳ ת״ל וכל מנחה בלול׳ בשמן. ומנין שאין חולקין מחבת נגד מחבת. ומרחשת כו׳ ת״ל וחרבה אין לי אלא ק״ק קק״ל מניין ת״ל איש כאחיו. אם על תוד׳ כו׳. איש חולק ואפי׳ בעל מום ואין קטן חולק אפי׳ תם.
וכל מנחה – זכר בכתוב זה שלשה מנחות האמורות בפרשת ויקרא, מאפה תנור, מחבת ומרחשת, יהיו לכהן המקריב אותה. ובפסוק הסמוך אמר שכל מנחה בלולה בשמן, שהיא מנחת סלת, וחרבה שהיא מנחת חוטא ומנחת קנאות, תהיה לכל בני אהרן איש כאחיו. ואמר רמב״ן ז״ל שטעם ההפרש ביניהן מפני שטרח הכהן באפייתן ראוי להרבות שכרו; ואין טעם זה נכון. כי לישת המנחה ואפייתה בבעלים, ומהגשה ואילך מצות כהונה, כמו שבארנו בפרשת ויקרא. אלא הטעם [הוא] שמפורש ״והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו״ (ויקרא ב, ז), ואם כן איננה לכהן המקריב לבדה, וכמו שהוכחנו שם, ולפי מה שאמרנו (ויקרא ו, יט), שזוכה בה לחלק אותה כרצונו לאחיו הכהנים, יפה יתקיימו שני הכתובים. אך רבותינו ז״ל אמרו
קידושין נג, א.
״לכהן המקריב״ לבית אב של יום שמקריבין אותה. ואמר רמב״ן ז״ל שלא רצו לפרשה כפשוטו לפי שאמר ״וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה״, והרי זה כולל לכל המנחות שבכולם שכולן בלולות או חרבות [עכ״ד]. וגם זה אינו נראה לי, כי על הקומץ ידבר, שאלו נקמצות אחר שנאפו בתנור או במרחשת או במחבת, ואותן שבכתוב השני נקמצות סלת. אבל רבותינו ראו מפורש גם על האפויות שיהיו לאהרן ולבניו, לא למקריב אותה לבדה וכמו שבארנו. ועוד שככה נאמר בחטאת ואשם, ושם אי אפשר לומר שיהיה לו לבדו, כי מפורש ״כל זכר בכהנים יאכל אותה״, וכן באשם. וכמו שבחטאת ואשם פירושו בית אב הראוים להקריב, כן ״לכהן המקריב״ הנאמר במנחה ראוי להתפרש כן. ואולם הנאמר אחריו, ״וכל מנחה בלולה בשמן״ וגו׳, ענינו שגם אלה דינן כן, וזכרן בפירוש ללמדנו שגם שירי המנחות האלה נאכלים לכהנים. ״מנחה בלולה בשמן״ בעבור מנחת העומר שלא נתפרשו שיריה בפרשת ויקרא, ״ומנחה חרבה״ שהן מנחת חוטא ומנחת קנאות גם לא נתפרשו דיני השירים, ופרשן כאן. וחתם ״לכל בני אהרן תהיה, איש כאחיו״, ללמדנו כי ״לכהן המקריב״ שנאמר בחטאת ואשם ובעור העולה וגם במנחה, ענינו על כלל המקריבים באותו היום בעזרה. וכן לפרש מה שנאמר במנחת סלת ובמנחות האפויות ״והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו״ (ויקרא ב, ג), שאינו לכל כהן שירצה, אלא לכהן המקריב, כמו ״לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״, שענינו לכהן המקריב, כלומר לכל בני אהרן המקריבים באותו משמר. וזו היא באמת שיטת רבותינו ז״ל, והדעת מסכמת עליה. אבל רמב״ם ז״ל אמר
הל׳ מעשה הקרבנות י, יז.
שעל כן חזר להזכיר מנחת סלת, לפי שהיא מתחלקת סלת לזה מעט ולזה מעט, הייתי אומר שתתחלק מנחה כנגד מנחה, הוצרך לומר שכל מנחה מתחלקת ביניהן. וכבר פרשנו (ויקרא ו, ט), שגם מנחת סלת נאפית אחר הקמיצה, ונאמר ״מצות תאכל״, לא שיאכלנה סלת חלוט ברותחין.
נֶעֲשָׂה – ״שם התואר לשון נקבה כמו ״אין אבן נִרְאָה״ (מל״א ו, יח), ״ואשר היה נַעֲשֶׂה ליום אחד״ (נחמיה ח, יח) בסגול הוא לשון זכר״. מדברי ראב״ע ז״ל.
במרחשת – ראיה שהיא שם כלי שיש לה כסוי, וזהו הוראת ה⁠[האות] בי״ת, ומחבת אין לה כסוי, על כן ״על מחבת״, ופרשנוהו בפרשת ויקרא.⁠
ב, ז.
וסמך כאן תנור למרחשת לפי ששניהן הנתון בהן מכוסה, וזהו בתנור במרחשת. ובפרשת ויקרא זכר מחבת בין תנור למרחשת בעבור משפטיהן, ושם מפורש.
וכל מנחה – זכר בכתוב זה שלשה מנחות האמורות בפרשת ויקרא, מאפה תנור מחבת ומרחשת, ואמר שיהיו לבית אב של יום שמקריבין אותה, כמו שכתבנו על החטאת והאשם, ובפסוק הסמוך אמר שכל מנחה בלולה בשמן, שהיא מנחת סולת, וחרבה שהיא מנחת חוטא ומנחת קנאות, תהיה לכל בני אהרן איש כאחיו:
לכהן המקריב – לרבותינו המכוון לבית אב של יום שמקריבין אותה, כמ״ש רש״י. כי הכהנים היו נחלקים לכ״ד משמרות וכל משמרה נחלקה לששה בתי אבות, וכל בית אב מקריב ביום א׳ בשבוע, ולזה אף שהמקריב אינו אלא אחד מהם, כיון שכולם מוכנים ומזומנים להקריב באותו יום כולם יקראו מקריבים, ועליהם אמר לכהן המקריב. לפי״ז לכהן אינו מיחד הפרטי המקריב דוקא, כ״א כל אחד מכהני בית אב, וכדלעיל ו׳ י״ט. וכן המקריב אינו מתפרש ע״ד הפועל כ״א ע״ד התאר, וכענין מבכור פרעה היושב על כסאו (בא י״ב כ״ט) דהיושב פירושו ע״כ הראוי לישב שמוכן ומזומן לכך (כמ״ש ראב״ע שם) כן המקריב פירושו הראוי להקריב שמוכן ועומד לכך. אמנם הדבר ברור אף דלרבותינו כל כהני בית אב של היום זוכים בו, מכל מקום אין לומר בהם כל אחד הרוצה ליטול חלקו ילך ויטול לעצמו, דהא הקפידה תורה בנסוע המחנה להפקיד ממונה מיוחד אשר רק ברשותו יטול כל אחד מכלי המשכן לשאת, כמ״ש (במדבר ד׳ י״ט) אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו, ואין אחד מהם רשאי להקדים את חברו ליטול לשאת כרצונו רק כפי אשר יצוה מן הממונה, וכמו שספרו ביומא פ״ב בתרומות הדשן שדחפו זה אל זה, ואם בכלי המשכן הקפידה תורה שיהיה הכל על הסדר הראוי׳ כש״כ בקדשים עצמם. אבל הכהן המקריב באמת הוא זוכה לבדו במה שהקריב, ויש לו בו טובת הנאה לחלקו לכל אנשי בית אב, והכהן המקריב דומה בזה לישראל במתנות כהונה ולוי׳ שזכתה תורה לישראל טובת הנאה שאין שום כהן רשאי ליטול המתנות בלא רשות בעליו, כמו שאמר הכתוב (נשא ה׳ י׳) ואיש את קדשיו לו יהיה (ע״ש רש״י) ככה לכהן המקריב לו תהיה האמור כאן טעמו הכהן המקריב את המנחה הוא זוכה בה, ומהכרע המקראות למדונו רבותינו שאין הכהן המקריב זוכה לעצמו לבדו, אלא עשאתו תורה כבעלים עליו להיות לו בו טובת הנאה שהוא יחלקו לכהני בית אב, ואין אחד מהם רשאי ליטול ממנו בלא רשותו. ולכן אמר קרא בלשון יחיד לכהן המקריב לו תהיה, דעיקר קרא מן הכהן המקריב באמת קמשתעי וכאמור, ובדרך זה יבוארו כל המקומות שבפרשה זו שאמרו בהם רבותינו לכל אנשי משמר ולבית אב, המכוון בו המחטא והמקריב זוכה בו לבדו והוא בעליו שיש לו בו טובת הנאה שהוא יחלקו להם, ואין לאחרים ליטול ממנו בלא רשותו. ובזה אין רבותינו מוציאים המקראות מפשטן.
(ט-י) וכל מנחה וגו׳ – הלכה דומה אמורה בפסוק ט לגבי מנחות: יש לחלקן בין כל הראויים להקרבה. מכאן נתמעטו אונן וטבול יום, אף על פי שהם מותרים לאכול מהמנחה משחשכה. פסוק י מוסיף את ההלכה, ש״כל מנחה״, היינו כל מנחה בפני עצמה, יש לחלקה בין כל הזוכים בה, ״איש כאחיו״: כל הכהנים מבית האב של אותו יום מקבלים חלק בכל אחת מהמנחות. אסור לחלק מנחה כנגד מנחה, אפילו אם המנחות שוות – כגון מנחת מרחשת כנגד מנחת מרחשת. אילו הותר לעשות כן, היה כהן אחד לוקח את כל המנחה הזאת, וכהן אחר נוטל את כל המנחה האחרת. אך חלוקה כזו אסורה; ויש לחלק כל מנחה בין כל בני בית האב, גם אם פירוש הדבר הוא שכל חלק יהיה מעט מזעיר. הלכה זו נוהגת בכל המנחות ובכל הקרבנות, אך היא נזכרת בכתוב בהקשר ל״מנחה בלולה וחרבה״, כדי להדגיש שהיא נוהגת אפילו במקרים קיצוניים; שכן ב״מנחה בלולה וחרבה״ מצוי שחלקו של כל כהן וכהן יהיה רק משהו בצק, או כמה גרגירי סולת (עיין מנחות עג., רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות י, טו–טז).
הלכה זו מדגימה באופן ברור את מהותה הסמלית של אכילת הכהנים מהקרבנות. ואכן, ראינו כבר פעמים מספר שאכילת כהנים בעצמה מהווה חלק בלתי נפרד מעבודת הקרבנות. אילו נועדה אכילה זו רק לשלם גמול על עבודה שנעשתה, ההלכה הייתה צריכה להיות בדיוק להיפך: הכהנים יהיו רשאים – ואף מחויבים – לדאוג לכך, שכל מנה תהיה ראויה בפני עצמה, ולא תאבד את כל ערכה בגלל החלוקה; ובוודאי שיהיה מותר לחלק מנחה כנגד מנחה, וקרבן כנגד קרבן. אך אכילת כהנים היא יותר מאשר תשלום גרידא עבור עבודה שנעשתה: היא מצווה ועבודה, החוזרת על עצמה בכל קרבן. לפיכך, כל אחד ואחד מאלה שנקראו לעבוד חייב ליטול חלק בקיום המצווה. רק חלוקת עורות קודשים אינה קשורה לסמליות העבודה; ונראה שהיא אך ורק תשלום עבור עבודה שנעשתה. לכן מותר לחלק עורות קודשים כפי ראות עיניהם של הזוכים ליטול חלק בהם (פסחים נז., בבא קמא קי.).
[צ]
וכל מנחה אשר תאפה בתנור – כבר נזכר בספרא ויקרא דבורא דנדבה (פרשה י משנה א׳ ב׳) פלוגתת ר׳ יהודה ור׳ שמעון. ודעת ר׳ יהודה שהאומר ״הרי עלי מנחת מאפה תנור״ לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין. ובארנו הכרעת דעתו שם (סימן קטו). וכן דעת בנו ר׳ יוסי. והוא מכריע זאת מהכתוב דפה, אחר שהכתוב פה תפס החלוקה הנקרא בהגיון חלוקה בעלת שתי איברים וכל חלוקה מצויינת מחברתה על ידי מלת ״כל״ [שכבר בארנו בויקרא (סימן קלה) שדרך הלשון ששמות המחולקים זה מזה יבא מלת ״כל״ בכל שם ושם, ושמות הדומים וטפלים זה לזה לא יבא מלת ״כל״ רק בשם הראשון] והם: (א) כל נעשה (ותחתיו) מחבת ומרחשת (ב) וכל מנחה (ותחתיו) בלולה וחריבה שהם שתי איברים. וידוע בהגיון שמתפארת המליצה שבחלוקה כזאת יבואו כל החלוקות בשיוי משני איברים, ובהכרח שגם חלוקת מאפה תנור שמצוינת בפני עצמה במלת ״כל״ – היא גם כן בעלת שתי איברים - חלות ורקיקים - וזה ראי שהם שתי מינים. וברייתא זא מובאה במנחות (דף סב:) ומפרש שר׳ יוסי בר׳ יהודה מוסיף על ר׳ יהודה לפסול גם בדיעבד.
[צא]
וכל נעשה במרחשת – כבר בארנו (ויקרא סימן קכז) שנקראו כן על שם הכלי וכבית הלל במנחות (דף סג.) ולא כבית שמאי דמספקא לה אם על שם כליין נקראו אם על שם מעשיהם. שכן במה שכתוב ״במרחשת״ שהב׳ ב׳ הכלי. וכן דייק ממה שכתוב ״אשר תאפה בתנור״ שהוא הכלי שבו אופין, והוא הדין מה שכתב ״וכל נעשה במרחשת״. ולמה שכתבנו (ויקרא סימן קכ) אתיא סתמא זו כר׳ יהודה. עיי״ש.
[צב]
וכל מנחה אשר תאפה בתנור – בכתוב זה הזכיר ג׳ מיני מנחות הנאפות – מאפה תנור, מחבת, ומרחשת – ואמר שהם לכהן המקריב; ובכתוב שאחריו אמר שמנחה בלולה בשמן ומנחה חרבה (שהיא מנחת חוטא וסוטה) הם לכל בני אהרן. ואמר הרמב״ן שהנאפות לבד הם לכהן המקריב שטרח באפייתן. ואין זה נכון. שמלבד שיציקה ובלילה ופתיתה ואפיה כשרות בזר לכתחלה כמ״ש בפ׳ ויקרא (סימן ק) - הנה מבואר בכתוב שכולם שוים; שעל מנחת סולת ועל מנחת מרחשת אמר בלשון אחד (ויקרא ג) ״והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו״, וכן אמר בפר׳ צו על כלל המנחות בלשון זה. ולכן פירשו רבותינו שמה שכתוב ״לכהן המקריב״ ומה שכתב ״לכל בני אהרן״ הוא ענין אחד. שכל בית אב המקריבים באותו יום נקראים בשם ׳הכהן המקריב׳ כי כולם מוכנים להקרבה, ופירושו הכהן המוכן להקריב. כמו שבמה שכתוב בחטאת ואשם ״הכהן המחטא אותה יאכלנה״ פירושו הראוי מן הבית אב של אותו יום. ויצדק על זה עצמו הלשון ״לכל בני אהרן״, רוצה לומר המקריבים באותו יום כולם יחלקו בשוה. ויען שתחלה לא היה חילוק המשמרות רק אהרן ובניו והם היו מוכנים תמיד להקריב - אמר ״לכל בני אהרן״. וללמד שבעת שיתרבו בני אהרן עד שיתחלקו למשמרות ולבתי אבות לא יחלקו רק הבית אב המקריבים באותו יום - אמר ״לכהן המקריב״. וכבר באר זה הרמב״ם (פ״י מהל׳ מעה״ק) שמפני שמן הסברה הייתי אומר שהאפויה שכשיחלקו ביניהם יהיה חלק כל אחד ראוי לאכילה תתחלק בין כולם – לכן אמר שרק לכהן המקריב תהיה, ר״ל להעומדים במקדש להקריב באותו יום. ובמנחת הסולת היינו חושבים שלא תתחלק כי אז יגיע לכל אחד מעט סולת שאין ראוי לאפות – לזה אמר דלכל בני אהרן תהיה. ובקרבן אהרן האריך בזה. עיי״ש.
[צג]
וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה וכולי – הנה יקשה (א) למה הוצרך לפרש כל זה? דאם ללמד שלא נטעה שהמנחה שייך רק לכהן המקריב הלא כבר אמר ״והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו״ ודריש בספרא (ויקרא מכלתא דנדבה פרק יא) לבניו במחלוקת. ואם שלא נטעה שתתחלק בין כל בני אהרן וכמו שלמד זה במשנה ב׳ – הלא זה נדע מכל שכן מחטאת ואשם דכתיב בהו ״הכהן המחטא אותה יאכלנה״ (שפירושו יחלקנה), ואם הזבח הגדול אינו מתחלק בין כולם כל שכן המנחה הקטנה. (ב) למה חשב כל המנחות בפרטות? היה לו לומר ״וכל המנחות לכהן המקריב לכל בני אהרן תהיה״ ונדע שכולם יתחלקו בין הבית אב (ג) למה חלקם לשני ענינים? היה לו לומר ״וכל מנחה אשר תאפה...וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכהן המקריב לכל בני אהרן תהיה״. וכבר עמד בזה בקרבן אהרן במשנה הקודמת ונדחק. והשיבו חז״ל בספרא (מובא בקידושין דף נג ובמנחות דף עג) שבא ללמד שלא יחלקו מנחה כנגד זבח ולא זבח נגד זבח ולא מנחה כנגד מנחה (כמ״ש בתוספתא דזבחים פרק יא). וזה נלמד בהדרגה ממה שפרטה התורה כל הפרטים: (א) שאם לא יכתב כלל במנחות ונלמדה מזבחים כמו שהזכרנו בקושיא הראשונה – נאמר שעל כל פנים המנחות והזבחים נכנסים בסוג אחד ויוכל לחלק מנחה כנגד זבח. לכן כתב ״וכל מנחה אשר תאפה״ - ר״ל דין המנחות בפרטות שהם יחולקו בפני עצמם. [וזה כוונת משנה ג׳] (ב) שאם יכתב רק דרך כלל ״וכל המנחות לבני אהרן״ – מדחשבם בפני עצמם ולא למדם מחטאת ואשם, בכל זאת זה רק מחטאת בהמה, לא מחטאת העוף [שהכתובים שם אין מדברים מחטאת העוף כנ״ל (סימן ?)] ונוכל לחלק מנחה כנגד עוף כמו שמפרש בגמרא שם שכן קמו אחריהם בדלות. אבל על ידי שכתוב במנחה שני דברים – ״כל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת״ – מבואר שאם נאמר שהעופות יחלקו כנגד מנחה יותר היה לומר ״וכל מנחה וכל קרבן עוף״ - שהיה רבותא שאף העופות הם מתחלקים עם המנחות, מה שאין כן במה שהוסיף מרחשת אין שום רבותא. ועל כרחך דלכן הוסיף זאת למען נראה שדייק דוקא מיני מנחות, לא עופות. וזהו שאמר [במשנה ד’] (כפי מה שגריס בגמרא) יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים אבל יחלקו מנחות כנגד עופות? תלמוד לומר ״וכל נעשה במרחשת״. (ג) שאם יכתב רק שני אלה נדע שאין חולקין מנחות נגד עופות ועדיין נאמר שחולקין עופות נגד זבחים ששניהם מיני דמים. לכן הוסיף ״ועל מחבת״. והנה בהוה אמינא זו עדיין לא ידעינן שאין חולקים מנחות כנגד מנחות. ואדרבה ממה שכתב ״במרחשת ועל מחבת״ מורה שיכול לחלק מחבת כנגד מרחשת דהא כללן כאחד. אך למה ישמיענו זאת? הלא כל שאין לימוד בהפך ממילא נדע שחולקים מנחה נגד מנחה? ועל כרחך שבא למעט – רק מרחשת ומחבת נכללים בכלל אחד כי הם דומים זה לזה ברוב מעשיהם, לא עופות וזבחים שמחולקים. הגם ששניהם מיני דמים. וזהו שאמר [במשנה ה׳] (לפי גירסת הגמרא) יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות אבל יחלקו עופות כנגד זבחים? תלמוד לומר ״וכל מחבת לכל בני אהרן תהיה״. (ד) ואם לא יכתב רק שלשה אלה ולא יחלקם לשני ענינים כמ״ש בקושיא השלישי – עדיין נאמר שחולקים מנחות כנגד מנחות שכולם מין אחד. לכן הוסיף ״וכל מנחה בלולה בשמן״. וחִלק כתוב זה מן הכתוב הקודם במ״ש בראשון ״לכהן המקריב... תהיה״ ובשני ״לכל בני אהרן״ – מזה ידעינן שיש הבדל גם בין המנחות עצמם שלא יחלקו בלולה נגד אפויה; דהא פרט כל אחד בפני עצמו. שתחלה תהינה האפיות לכהן המקריב (ר״ל לבית אב), ואחר כך תהיה המנחה הבלולה לכל בני אהרן המקריבים ולא יתחלקו בפ״א. והוא הדין שכל המנחות לא יתחלקו כנגד מנחות. (וזה כוונת [משנה ו׳]). (ה) עדיין יש לומר שחולקין מנחה כנגד מנחה מאותו המין כגון מחבת כנגד מחבת. לכן הוסיף ״וחרבה״ שבחרבה יש שני מינים: מנחת חוטא שהיא של חטין ומנחת סוטה שהיא של שעורים. ובודאי אין חולקין זו כנגד זו שהם משונים זו מזו יותר ממנחת מחבת ומרחשת. וידעינן כמו שבמ״ש ״וחרבה״ אין חולקין חרבה כנגד חרבה כן במ״ש ״וכל מנחת מרחשת ועל מחבת וכולי״ אין חולקים מרחשת כנגד מרחשת. (וזה כוונת [משנה ז׳]) (ו) עוד אומר [במשנה ח׳] יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים? תלמוד לומר ״איש כאחיו״ – כן גרס הקרבן אהרן. ובגמרא גרס ״תלמוד לומר ״איש כאחיו״ וסמיך ליה ״אם על תודה״. וכבר כתבו התוספות שם שלא מן הסמוכים דריש, דר׳ יהודה לא דריש סמוכים, ונדחקו. ופירושו פשוט. שרצונו לומר בל תטעה שרק בקדשי קדשים שאין לו זכיה בגויה אין חולקים אבל בקדשים קלים דאית ליה זכיה בגויה חולקים – אבל הלא אמר ״אם על תודה וכולי״, רצונו לומר דשם נזכר שני מיני מנחות, חלות ורקיקים שהם מאפה תנור וסולת מורבכת שהם על מחבת; וכו על חלות לחם חמץ. ואמר ״לכהן הזורק לו יהיה״ דהיינו לבית אב הזורקים – מבואר שגם בקדשים קלים משכחת מנחת מאפה תנור ומחבת הם בכלל מה שכתב ״וכל מנחת מאפה תנור וכל נעשה במרחשת״. שכולל כולם. לכן תפס ״וסמוך ליה אם על תודה״ לציין שכבר תמצא ציור זה תכף בתודה ומזה שדין אחד לכולם. ולגירסת הקרבן אהרן ״תלמוד לומר איש כאחיו״ יש לפרשו על פי הכלל שבארתי באילת השחר (כלל רנז) שכל מקום ששם ׳איש׳ בא על הכללות כמו אם אומר ׳איש את אחיו׳ ׳איש לרעהו׳ וכדומה - גם אשה בכלל. עיי״ש הטעם. ולפי זה מה שאמר שהייתי טועה שרק קדשי קדשים הוא מה שכתוב ׳בני אהרן׳ – שהוא רק בקדשי קדשים שנאכלים לבני אהרן ולא לבנות אהרן. אבל ממה שכתב ״איש כאחיו״ (שכולל גם נשים) – כולל גם קדשים קלים הנאכלים גם לנשי הכהנים. [אמנם ברמב״ם (פ״י מהל׳ מעה״ק ה״יז) כתב וכן אשה ואנדרוגנוס אין חולקים בקדשי המקדש שנאמר ״איש כאחיו״. והכסף משנה כתב אפשר דיליף לה מדכתיב ״לכל בני אהרן״ ולא לבנות אהרן.]
לכהן המקריב אתה – שראוי להקריב. אע״ג דלפי הפשט נראה חלוק בין שלש מנחות הללו למנחת סלת. אבל דעת חז״ל מוכרח לעיל בפ׳ וזאת תורת המנחה. דכתיב בכולהו יאכלו אהרן ובניו. והכלל בזה הלשון מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אלמא דלא תליא בטורח העובד. וא״כ יש לפרש שנוי לשון בין ג׳ מנחות הללו למנחת סלת. דאכילת קדק״ד לכהנים יש בזה שני טעמים. א׳ אינו חלף עבודתם אלא זכות הוא לכהנים כמש״כ בפ׳ קרח. ולזה הטעם כל כהני בית אב שוין. ב׳ ראוי ליתן שכר הטורח ג״כ כמו שאמר מלאכי הנביא מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם. וא״כ במקום שיש טורח ראוי להיות לכהן המקריב. מעתה מתפרש המקרא כמש״כ לעיל ב׳ ח׳ לענין הגשה וקמיצה דכתיב הדין במקום המיוחד לו. ואע״ג דה״ה במקום שאינו מיוחד לו. וה״נ כתיב טעם הטורח בהני שלשה. וטעם הזכות בחנם במנחה בלולה וחרבה. ומכ״מ בדינן המה שוין כמבואר במק״א כמש״כ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

במרחשת ועל מחבת – תני, רבי חנינא בן גמליאל אומר, במרחשת ועל מחבת, מלמד שמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשין.⁠
דרשה זו כפולה לעיל בפ׳ ויקרא ב׳ ה׳, ו׳ ז׳, ושם נתבארה.
(מנחות ס״ג.)
לכהן המקריב – ולהלן הוא אומר (פ׳ י״א) לכל בני אהרן תהיה, הא כיצד, נחלקת לבית אב המקריבים אותה. (תו״כ)
 
(י) וְכׇל⁠־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה⁠־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכׇל⁠־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃
Every meal offering, mixed with oil or dry, belongs to all the sons of Aaron, one as well as another.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[לג]
בתוספתא מנחות פי״ב מ״ט: אמרתי להם ת״ל סולת בלולה בשמן (במדבר כח, יג) מנחה ששולט בה לבוללה, ובמ״ב שם: הרי עלי מאה עשרונות להביא בכלי אחד כופין אותו ומביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד, ואם הביא מחצה בכלי אחד, ומחצה בכלי אחד לא יצא. וליתא ברמב״ם.
– ראה תוס׳ לעיל יח: בד״ה ואמר שבארו דמדלא כתיב ובללת בלשון צווי ידעינן שאין הבילה מעכבת, ומהא דכתבה התורה בלולה שמעינן דבעינן ראוי לבילה, וברשב״ם ב״ב פא: כתב דכיון דכתיב ויצק עליה שמן לעיל ב, א. וצוה לבלול דכתיב בלולה, ש״מ שצוה הקב״ה להביא מנחה שיכול לקיים בה מצות בלילה. ובחס״ד שם מבאר דבקרא כתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, הול״ל או חריבה, אלא ודאי הכי קאמר אפי׳ היא חריבה שאינה בלולה אינו מעכב, ועי׳ שפ״א. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פי״ז ה״ו: אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מששים עשרון.
וכל מנחה בלולה בשמן, שאיל שאילה למעלה מרבי יהודה בר אילעאי, מנין לאומר הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד, פתח רבי יהודה בר אילעאי, ראש המדברים בכל מקום ואמר, שכן מצינו ציבור מביאין ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד, דיו ליחיד שיפחות מן הציבור אחד, א״ל ר״ש והלא אלו פרים ואילים ואלו כבשים, אלו בלילתן עבה ואלו בלילתן רכה, אלו בלילתן שחרית ואלו בלילתן בין הערבים ואין נבללין מזה על זה, אמרו לו אמור אתה, אמר להם הרי הוא אומר וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, כבר אמרה תורה הבא מנחה שיכולה להיבלל, א״ל בששים נבללין בששים ואחד אין נבללין, אמר לו כל מדת חכמים כן הוא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול, כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אין מטמא טומאת אוכלין, שלושה על שלשה מטמא מדרס שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס, וכי אין נבללין מאי הוי, והא תנן אם לא בלל כשר, אמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. (מנחות קג:)
[לג*]
תחלת המאמר לקמן אות קצט וצרף לכאן. בשפ״א: דאי הוי כתיב בלולה סתם הו״א דהיא שם של המנחה. אבל עכשיו דכתיב בלולה בשמן הפי׳ שיהיה נבללת בשמן, ואינו מענין שם המנחה כלל ולהכי אפי׳ יאמר לשם בלולה בשמן לא מיפסל. וה״ה בבלולה לשם חריבה, דאע״ג דכתיב בתורה וחריבה סתם, היינו וחריבה בלי שמן שזה מעשה המנחה ולא שמה. ולכן אם יאמר לשם חריבה בשמן כשר.
וכל מנחה בלולה בשמן, א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי חרבה משום בלולה, (דקתני עלו) אמאי אמר ר״ש (כלומר מ״ט עלו, הא ודאי מחשב במנחה דהא ליכא הכא מנא), א״ל לשום בילה (בלולה) בעלמא (כיון דלא אידכר בהדיא מנחה חריבה לשם מנחה בלולה דברי רוח בעלמא נינהו), אי הכי לשום שלמים נמי לשום שלמים בעלמא. הכי השתא התם זבח גופה אקרי שלמים, דכתיב (ויקרא ז׳:ל״ג) המקריב את דם השלמים, הזורק את דם השלמים (ויקרא ז׳:י״ד), הכא מנחה גופה מי איקרי בלולה, וכל מנחה בלולה בשמן כתיב בלולה בשמן אקרי, בלולה, סתמא לא אקרי. (מנחות ג:)
[לד]
עי׳ רש״י וראב״ע כאן, וברמב״ם פסוהמ״ק פי״א הי״ד: גבלה במים וקמץ כשרה לא נאמר חריבה אלא משמן. ועי׳ ברכת הזבח. ובתוס׳ מנחות שם הביאו מגמ׳ מנחות יא. משמע כוותיה דר׳ אילא והקשו על הא דר׳ אילא. ועי׳ תוס׳ יומא מט: ד״ה והאיכא תירצו זה. בהר המוריה ובמנ״ח מצוה קכה. העירו דמלשון הרמב״ם גבלה במים משמע דבדיעבד כשירה, ומדברי ר׳ יצחק מגבלה במים משמע דשרי לכתחילה.
וחרבה, א״ר אילא אין לך הקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא (חרבה היא וקשה לקמוץ שלא יהא קומץ חסר, כי כשהוא מוחק בגודל מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה, נושר מן הקמח יותר מדי). רב יצחק בר אבדימי אמר מנחת חוטא מגבלה במים וכשרה (ותהא נוחה לקמוץ דרחמנא לא אסר אלא שמן) לימא בהא קמיפליגי וכו׳ ובהא קמיפליגי דמר סבר מאי חריבה חריבה משמן, ומר סבר חריבה מכל דבר (משמע, ומנחת חוטא איקרי חריבה דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה). (מנחות נד.)
[לה]
ילקו״ש כאן. וכעי״ז בירושלמי סוטה פ״ג ה״א: וכל מנחה בלולה בשמן מה אנן קיימין אם בבלול של חטין כבר הוא אמור, אלא אם אינו ענין לבלול של חטין תניהו ענין לבלול של שעורין, וחרנה אמר, מה אנן קיימין, אם בחרב של חטים כבר הוא אמור אלא אם אינו ענין לחרב של חטים תנהו ענין לחרב של שעורין, דא״ר יוסי בבלול של חטין ובחרב של שעורין אנן קיימין ולצורך איתאמרת. בפרש״י במאמר הנ״ל חרבה של חטין, כגון מנחת מאפה, וברש״ש כ׳ דהוא ט״ס וצ״ל: מנחת חוטא, ויש להוסיף שכן מפורש ברש״י עה״ת כאן. וראה בנתינה לגר, אך בשפ״א כ׳ דהיה קשה לרש״י מנחת חוטא עצמו מנ״ל ומה שפרש״י לעיל פ״ה פי״ג והיתה לכהן כמנחה – מנחת חוטא, היינו לפי פשוטו אך נדרש במנחות עג: לענין אחר, אך לפי מש״כ התוס׳ דקרא וזאת תורת המנחה מרבה כל מנחות חטים, הרי כבר ידענו מנחת חוטא.
וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה, מתני׳: ואלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין מנחת עובדי כוכבים ומנחת נשים ומנחת העומר ומנחת חוטא ומנחת קנאות, ר״ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת וקומץ קרב לעצמו ושירים קרבים לעצמן. גמ׳: ושיריהם לכהנים מנלן, דכתיבא כתיבא, ודלא כתיבא כתיב בה (ויקרא ו׳:ז׳) וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו׳ והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, באה חיטין לא קמיבעיא לן (דסתם מנחה באה חיטין), כי קא מיבעיא לן באה שעורין, באה שעורין נמי מדנקמצת שיריה לכהנים (דאי לא אמאי קמצי ליה) אליבא דרבנן לא קמיבעיא לן, כי קא מיבעיא לן אליבא דר״ש דאמר איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא דתנן ר״ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבין בעצמן (ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע״ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין) מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה, אם אינו ענין לבלולה של חטין תנהו ענין לבלולה של שעורין (מנחת העומר) ואם אינו ענין לחרבה של חטין (כגון מנחת מאפה) תנהו ענין לחרבה של שעורין (מנחת קנאות), והאי להכי הוא דאתי הא מיבעיא ליה לכדתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים וכו׳ (לעיל אות לב) ההוא מכל נפקא (וכל מנחה בלולה בשמן) והא אפיקתיה לכדר׳ יוסי ב״ר יהודה (לעיל אות לא) אלא ההוא מוכל (מריבוי דוי״ו). (מנחות עב: עג.)
[לו]
ילקו״ש, מה״ג ורש״י כאן. ובלק״ט: נותנין אותה לאותו בית אב שעובד באותו (שבת) [יום] ובמאור האפילה: אמר בעולה המקריב את עולת איש עור העולה, ואמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה, ואמר באשם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה, ואמר בשלמים לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה, ואמר במנחה לכהן המקריב אותה, למדנו שכל מה שנמצא ממתנות כהונה, הרי הוא לכל אנשי המשמר מתחלקים אותו. ואפי׳ מעט מעט, והוא אמרו במנחה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, ואין מניחים מתנות מועטות עד שמתאסף עליהם מתנות אחרות כדי שיתחלקו דבר מרובה. הראב״ד גורס: יכול לכל המשמר כולו וכו׳ וכן נראה מפי׳ רבינו הלל, היתה מתחלקת לכוליה בית אב ולאו לכל משמרה. וברמב״ם מעה״ק פ״י הי״ד: אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום, ובתוס׳ יבמות מ. בד״ה רצה כתבו: והא דדרשינן בפ״ב דקדושין נג. לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו היינו של אותו משמר או של אותו בית אב, ועי׳ ישרש יעקב שם.
– הרמב״ן מבאר שלפי הפשט אין סתירה בין המקראות, דמנחת מאפה תנור מחבת ומרחשת לכהן המקריב משום שטרח באפייתן, ומנחת סלת בכורים וסוטה שאין טרחה בהקרבתן מתחלקות לכהני בית אב. אבל חז״ל לא פירשו כן מפני שכתוב וכל מנחה בלולה וכו׳ כולל כל המנחות כולן. והרלב״ג מפרש דמנחת חוטא שהיא חריבה נאמר בה והיתה לכהן כמנחה לעיל ה, יג. דהיינו לכהן המקריב, הרי דלכהן המקריב הנאמר כאן כולל גם מנחה חריבה, ובקרבן אהרן ומלבי״ם פירשו שבמנחת מחבת ומרחשת נאמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו לעיל ב, י. ובעז״כ כתב דפי׳ הרמב״ן עיקר, וראה מ״ש לעיל פ״ב אות עז.
– הרא״ם מקשה דבחטאת כתוב הכהן המחטא אותה יאכלנה (ו, יט). ולהלן כתוב כל זכר בכהנים יאכל אותה (שם כב) וכן באשם כתיב הכהן אשר יכפר בו לו יהיה (לעיל ז.) וכל זכר בכהנים יאכלנו (לעיל ו.) ובזבחים צט. קג: ממעטינן מיניה מי שלא ראוי לעבודה, ולא מקשינן קראי אהדדי, ועי׳ מ״ש בגור-אריה וקרבן-אהרן, ובלח״מ שם הט״ו כתב דבחטאת ואשם אין סתירה דאיכא למימר הא בחלוקה והא באכילה, אבל במנחה דכתיב תהיה, משמע חלוקה ולא אכילה, ועי׳ בעז״כ שם. עוד הקשה המזרחי דבזבחים צט. מבואר דאנשי משמר חולקין והכא דרשינן שהבית אב חולק, ובק״א מבאר דלפי מאי דמסיק בזבחים שם דיאכלנה היינו יחלקנה אין המשמר חולק אלא רק הבית אב, ולפי גירסת הגמ׳ זבחים שם: אמר ר״ל דאמר קרא הכהן המחטא אותה יאכלנה, כהן המחטא אוכל, ושאינו מחטא אינו אוכל, וכללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין, ראוי לחיטוי קאמרינן וכו׳ אלא מאי יאכלנה יחלקנה ראוי לחיטוי חולק שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק. ע״כ. [ובילקו״ש הביא מסקנת הגמ׳ בתוך דברי ר״ל] הרי שגם למסקנה דגמ׳ מרבינן אנשי משמר לחלוקה, ובעז״כ כתב דביבמות קא. מפורש דאין חלוקה לאנשי משמר אלא לאנשי בית אב, והביא מן הרמב״ם אסורי ביאה פ״כ הי״ח. ומ״ש בזבחים משמרה כולה לאו דוקא אלא בית אב מאותו משמר, ועי׳ ערוה״ש העתיד קדשים ח״ב סי׳ ס״ב, ובחזו״א ב״ק סי׳ כ׳ ס״ק י״ד.
– בפי׳ הרמב״ן: אבל יהיו בשכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם שכולם הם מקריבים ביד או בצווי, כי היחיד מהם או השנים ושלשה המקריבים ברשות כולם היו עושים ובשליחותם וכו׳ ובפי׳ הר״ש לתו״כ מבאר דבית אב חולקים משום שעליהם מוטלת חובת העבודה ובמלבי״ם כתב שבתחלה לא היה חלוק משמרות רק לאהרן ובניו, והם היו תמיד מוכנים להקריב, אמר לכל בני אהרן, וללמד שכמה שיתרבו בני אהרן עד שיתחלקו למשמרות של בתי אבות, לא יחלקו רק הבית אב המקריבים באותו יום, אמר לכהן המקריב, ובהכתב והקבלה מבאר דהכהן המקריב זוכה לבדו במה שהקריב, ויש לו בו טובת הנאה לחלקו לכל אנשי בית אב ואין אחד מהם רשאי ליטול ממנו ובלא רשותו, ולכן אמר הכתוב בלשון יחיד לכהן המקריב לו תהיה, ועי׳ מ״ש בדברי דוד. במושב זקנים:... שכל כהני בית אב יחלקו בכל הקרבנות. ובחזקוני: והכהן המקריב לכל בני המשמר קרהו כהן המקריב. וברבינו בחיי: לכהן המקריב אותה לבית אב של יום המקריבים אותה כלומר אנשי משמר שהרי הכהנים היו נחלקין לכ״ד משמרות והיו מתחלפין בכל שבת כו׳ והיו חולקין אותו ביניהם.
לכהן המקריב אותה לו תהיה, יכול לו לבדו ת״ל לכל בני אהרן תהיה, יכול לכולן ת״ל המקריב אותה, הא כיצד, זה בית אב המקריבים אותה. (תו״כ)
[לז]
לשון הרמב״ם מובא במדרש הגדול, ולבסוף מוסיף על דבריו וז״ל: וכל כך למה מפני שאכילתן של קדשים כפרת בעלים, ואיני יודע איזה הוא הזכאי באכילתו שתבוא כפרה על ידו, לפיכך אמר הכתוב שיהא כל דבר ודבר מתחלק לכל אנשי בית אב, כדי שיזכה ונמצאת הכפרה באה מכל מקום. ע״כ. ראה מ״ש בתו״ש שמות פכ״ט אות צג-צח. ביאור ענין זה של כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וטעמו של בעל מדרש הגדול לא מובא במקורות שלפנינו, ושם הבאתי מגמ׳ יבמות מ. רצה הוא אוכלה (כהן שעבד עבודתה) רצה כהן אחר אוכלה ת״ל מצות תאכל במקום קדוש, מצוה, ובתוס׳ ד״ה רצה, דכהן המקריב צריך שיאכל ממנה ולא כולה, ע״ש, ועי׳ ברלב״ג כאן שמזכיר בדבריו טעמו של הרמב״ם וכן באור החיים כאן עיי״ש. וראה מ״ש בתו״ש ויקרא כרך כה במילואים דף רעט ועפמ״ש שם יש להסביר טעמו של המדרה״ג ואולי מצא הדברים במקור שלפניו.
לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, ולמה חלק הכתוב במנחות בין מנחות האפויות ומנחת הסלת, שהרי באפויות הוא אומר וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, שהאפויה כשחולקין אותה אנשי בית אב, כל שיגיע לו חלקו אפילו כזית פת הרי הוא ראוי לו, שהרי אוכלו מיד, אבל הסלת אם יחלקוה ביניהן, נמצא מגיע לזה מלא כפו סלת או פחות שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו, לפיכך היה עולה על הדעת שיחלק מנחה כנגד מנחה ולא יחלקו מנחה זו בפני עצמה על כל אנשי בית אב, הוצרך הכתוב לומר בה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לומר שיחלקוה בפני עצמה. (רמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פ״י הט״ו)
[לח]
בכס״מ: אפשר דיליף לה מדכתיב לכל בני אהרן תהיה, ולא בנות אהרן, ואנדרוגינוס, דספק אשה הוא, אינו חולק מספק. ומפורש הדבר בתו״כ שמיני פרק י״א אתה ובניך ובנותיך, אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות. ובתוספתא בכורים פ״ב מ״ה אנדרוגינוס שוה לנשים וכו׳ ואין חולק בקדשי מקדש כנשים, ובזבחים פי״ב מ״א: כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר וראה לעיל אות כה, וא״כ אשה ואנדרוגינוס שאינם ראויים לעבודה אינם חולקים בקרבנות. והרמב״ם שם בה״ט: אבל האנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים. וכ״כ רש״י ביבמות עב. ובתוספתא זבחים פ״ו זה הכלל כל שהוא אוכל בתרומה אוכל באלו (בקדשים קלים) וכל שאינו אוכל בתרומה אינו אוכל באלו. וכן מבואר בברייתא, דאנדרוגינוס שוה לנשים ואינו אוכל בקדשי המקדש כנשים.
איש כאחיו, אשה ואנדרוגינוס אין חולקין להם בקדשי המקדש כלל שנאמר איש כאחיו. (רמב״ם מעה״ק פ״י הי״ז)
[ו]
יָכֹל לֹא יַחְלְקוּ עוֹפוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים, אֲבָל יַחְלְקוּ מְנָחוֹת כְּנֶגֶד מְנָחוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה, לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה, אִישׁ כְּאָחִיו״.
[ז]
יָכֹל לֹא יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת, וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַחֲבַת, אֲבָל יַחְלְקוּ מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַחֲבַת, וּמַרְחֶשֶׁת כְּנֶגֶד מַרְחֶשֶׁת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַחֲרֵבָה, לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו״.
[ח]
יָכֹל לֹא יַחְלְקוּ בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, אֲבָל יַחְלְקוּ בָּקֳדָשִׁים קַלִּים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אִישׁ כְּאָחִיו... תּוֹדָה״, (ויקרא ז׳:י״ב)
כַּשֵּׁם שֶׁאֵין חוֹלְקִים בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, כָּךְ לֹא יַחְלְקוּ בָּקֳדָשִׁים קַלִּים.
[ט]
״אִישׁ כְּאָחִיו״ – הָאִישׁ חוֹלֵק, אַף עַל פִּי בַּעַל מוּם, וְאֵין הַקָּטָן חוֹלֵק אַף עַל פִּי תָּמִים.
וְכָל מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח וּדְלָא פִילָא
הטעם שלא תרגם נגיבה/מנגבה כשאר התרגומים, ביאר בביאורי אונקלוס שעפטעל שלא ישמע שיש לשים שמן ואח״כ לנגבה.
לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תְּהֵי גְּבַר כַּאֲחוּהִי.
And every mincha sprinkled with oil, and that which is not sprinkled, shall belong to all the sons of Aharon, to the one man as to his brother.
וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו
וְכָל מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח וּדְלָא פִילָא לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תְּהֵי גְּבַר כַּאֲחוּהִי
למה לא תרגם וַחֲרֵבָה – וּמְנַגְבָא?
א. הפסוק מדבר בשני סוגי מנחות: ״בלולה בשמן – זו מנחת נדבה. וחרבה – זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן״ (רש״י). מובן אפוא ת״א ״מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן״ – ״מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח״.⁠
כי בל״ל=פל״ל כמבואר לעיל ״בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן״ (ויקרא ב ד).
אבל מדוע תרגם ״וַחֲרֵבָה״ – ״וּדְלָא פִילָא״ (שאינה בלולה) תחת שיתרגם ״וּמְנַגְבָא״ כמיוחס ליונתן וכמו ״חָרְבוּ הַמַּיִם״ (בראשית ח יג) ״נְגוּבוּ מַיָּא״?
יש שנדחקו לבאר על פי ההלכה: לדעת ״לחם ושמלה״ לא תרגם ״וּמְנַגְבָא״ כי אונקלוס אינו מפרש ״וַחֲרֵבָה״ כיובש אלא מלשון הֶרֶס כמו ״וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה״ (ויקרא כו לא), היינו מכיוון שאין בה שמן היא כביכול מנחה הרוסה. ואף על פי שיכול היה לתרגם ״וַחֲרֵבָה״ – ״דְּלָא מְשַׁח״, תרגם ״וּדְלָא פִילָא״ כדי לכלול ב״מִנְחָה חֲרֵבָה״ גם מנחת מאפה תנור שהיה בה שמן אך לא נבללה בשמן כמפורש בגמרא.⁠
מנחות עב ע״ב: ״וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה. אם אינו ענין לבלולה של חיטין – תנהו ענין לבלולה של שעורין, ואם אינו ענין לחרבה של חיטין [רש״י: כגון מנחת מאפה] תנהו ענין לחרבה של שעורין״.
אבל ״נתינה לגר״ דחה [״הפירוש דחוק מאד״] וגם הקשה: לדבריו, למה לא תרגם ״מִנְחָה חֲרֵבָה״ – ״חַרְבָא״ כמו שתיוב״ע ״וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ״ (ישעיהו יט ה) ״יִחְרוּב וְיִיבַש״? לכן פירש שהתרגום רמז לברייתא ״יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת שזו מעשיה רכים (מרחשת היתה עמוקה ונבלע השמן בעובי החלות) וזו מעשיה קשים (כי האוּר שורף את השמן)? ת״ל וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״ (קידושין נג ע״א). כלומר עיקר המיעוט נאמר על מנחת מחבת שאמנם היתה בלולה בשמן אבל לעומת מנחת מרחשת, מנחת מחבת היא חֲרֵבָה וזהו ״דְלָא פִילָא״, שאינה בלולה כמנחת מרחשת. אבל גם ביאורו דחוק.⁠
כלשון ״באורי אונקלוס״: ״בעל ספר נתינה לגר פירשו בדרך רחוק ודחוק״.
בדרך שונה כתב ״נפש הגר״: להלכה מותר לבלול מנחת חוטא במים כמו שפסק הרמב״ם ״גבלה במים וקמץ כשירה, לא נאמר חריבה אלא משמן״ (הלכות פסולי המוקדשין יא יד) לכן תרגם ״וּדְלָא פִילָא״, שאינה בלולה בשמן דווקא ולא תרגם ״וּמְנַגְבָא״ המשתמע שמנחת חוטא יבשה אפילו ממים.
ויותר מסתבר טעמו הלשוני של ״מרפא לשון״: ניגוב שייך רק בדבר שקודם היה לח דוגמת ״חָרְבוּ הַמַּיִם״ (בראשית ח יג) ״נְגוּבוּ מַיָּא״. אילו תרגם ״וּמְנַגְבָא״ היה נשמע שלאחר שהמנחה נמשחה – נתנגבה משַׁמנה, וזה אינו. לכן תרגם ״וּדְלָא פִילָא״, שכלל לא נבללה. ובדומה לו כתב גם ״באורי אונקלוס״.⁠
וזה לשונו: ״לענ״ד הטעם פשוט מאד: אונקלוס לא תרגם ״דְּפִילָא בִמְשַׁח וּמְנַגְבָא״, כי זה יכול להיות משמעותו שהיתה בלולה בתחילה ונעשית חרבה כמו ״חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (בראשית ח יג) ״נְגוּבוּ אַפֵּי אַרְעָא״. ואפשר היה לטעות שכוונת הכתוב שרק מנחות העשויות בשמן – אף אלה שנחרבו ע״י אפיה – הן לכהנים, אך לא מנחת חטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן כלל. ובחר בלשון ברור שאי אפשר לטעות ״דְּפִילָא בִמְשַׁח וּדְלָא פִילָא״ שמשמעותו: הטעונה שמן ושאינה טעונה שמן״.
ת״א אינו מוסיף אוֹ
ב. אף על פי ש״מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה״ פירושו ״מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן או חֲרֵבָה״ אונקלוס אינו נוהג להוסיף תיבת אוֹ שאינה בכתוב, לכן תרגם ״דְּפִילָא בִמְשַׁח וּדְלָא פִילָא״. ודוגמתו להלן ״תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ״ (ויקרא יא לה) עיין שם.⁠
דוגמאות נוספות לדרכו זו ראה בפסוק ״וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ״ (דברים יז ג).
וכל מנחתה פילה במשח ונגיבה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מנחתה פילה במשח ונגיבה״) גם נוסח חילופי: ״מנחתה מערבה במשח ומנגבה״.
לכל בנוי דאהרן תהוי גבר כאחוי.
וכל מנחתא פתיכא במשח ומנגבה לכל בני אהרן תהי גבר כאחוי.
And every mincha mixed with oil, or which is dry, shall be for any of the sons of Aharon, a man as his brother.
וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וַכֻּלֻּ הַדִיתֵ מַלתֻותַּתֵ בִּדֻהןֵ אַוְ גַּאפַתֵ לִגַמִיעִ בַּנִי אהַרֻוןַ תַּכֻּוןֻ אַלוַאחִדֻ כַּאלאַכַ׳רֻ
וכל מתנה מערבת בשמן או יבשה, לכל בני אהרן תהיה, את היחיד בשוה לאחר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

בלולה בשמן – זו מנחת נדבה.
וחריבה – זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן
כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י פירנצה III.3: ״בה״.
שמן.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

בלולה בשמן [AND EVERY MEAL OFFERING] MINGLED WITH OIL – This is the free-will meal-offering (Vayikra 2:1, 4, 5, 7);
וחרבה OR DRY – this is the meal-offering of the sinner (Vayikra 5:11) and the "meal-offering of jealousy" (Bemidbar 5:15) in which there was no oil.
וחרבה – מנחת חוטא (ויקרא ה׳:י״א) ומנחת שוטה
כן בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין).
(במדבר ה׳:ט״ו).
וחרבה A DRY [MEAL OFFERING]: The meal offering of the sinner and the meal offering of the suspected adulteress.⁠
So also Rashi. The explanation is based on the simple meaning of the texts in Lev. 5:11 and in Num. 5:15. Moderns explain the phrase the same way. See e.g. Milgrom.
וחרבה – כמנחת היורד (ויקרא ה׳:י״א) ומנחת הקנאות (במדבר ה׳:ט״ו).
OR DRY. As in the case of the "descending" meal offering
A meal offering substituted for an animal offering by someone of lesser means. See Lev. 5:11.
and a meal offering brought about because of jealousy.⁠
A meal offering brought by a woman suspected of adultery. See Num. 5:11-31.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

איש כאחיו – חולק בו ואפי׳ בעל מום ואין קטן חולק בו ואפי׳ תם.
איש כאחיו – וסמיך לי׳ אם על תודה יקריבנו דריש מינה בפ׳ בתרא דקדושין ובאלו מנחות דאין חולקין זבחים כנגד זבחים וקאמר בה התם סתם ספרי ר׳ יודא, משמע דר״י דריש סמוכין אף בעלמא שלא במשנה תורה, ותימה דבפרק מי שמתו א״ר יודא דלא דרשינן סמוכין אלא במשנה תורה, וי״ל דהכא שאני דמופנה ומוכח א״ו דלא מידרש מכח סמוכין רק כיון דכתיב בנתיים וזאת תורת זבח וגו׳ הוי כאלו כתיב ואם על תודה בוי״ו והוי מוסיף על ענין ראשון, הר״י.
איש כאחיו – וסמיך לי׳ וזאת תורת וגו׳, לומר שכל הנלחמים בתורה לסוף חוזרין ונעשין איש כאחיו, ע״ד את והב בסופה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה – מנחה שאין בה אלא סולת בלולה או חריבה שאינה מג׳ מנחות הנזכרות בפסוק הראשון והטעם בהן כי מפני שטרח באפייתן ראוי להרבות שכרו. אבל אין דעת רבותינו כן שפירשו וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה כולל כל המנחות שכולם בלולות או חריבות ופי׳ לכהן המקריב אותה לכהן שראוי להקריב שהוא טהור וכולם קרויים מקריבים כי המקריבים הם שלוחים של האחרים שאינם מקריבים וה״ה לכל הקרבנות שכל כהני בית אב יחלקו בכל הקרבנות:
וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, "and any meal-offering that is mixed with oil, or that is dry, etc.⁠" this refers to a meal offering consisting only of fine flour mixed with oil, or even a totally dry meal offering, one that does not fit into any of the three categories mentioned in the earlier verse. The reason why the three categories of meal offering mentioned in verse nine belong exclusively to the officiating priest is that the preparation of such baked goods requires a great deal more work on the part of the priest, and the Torah rewards him for that work.
However, our sages do not accept this kind of reasoning, as they interpret the statement וכל מנחה בלולה בשמן, וחריבה as including every possible category of meal offering baked or not, seeing that every meal offering is either mixed with oil or is dry, and the Torah writes that all the male priests may share in it equally. They therefore understand the words לכהן המקריב אותה לו יהיה to mean that any priests who are qualified to present such an offering, i.e. they are not in a state of ritual impurity are called מקריבים, as they always act as the appointees of the owners, the ones who themselves, personally, are prevented from performing this service due to their not being priests. What is written here concerning who participates in the consuming of the meal offerings, applies equally to the priests who may partake of the meat offerings, i.e. the members of the roster of priests on duty on that day.
לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו – וסמיך ליה וזאת תורת לומר ששנים שעוסקים בתורה נעשו כאחים ואף אם מקנטרין זה את זה כדדרשי׳ את והב בסופה.
איש כאחיו – איש חולק אפילו בעל מום, קטן אינו חולק אפילו תמים. תנייא בת״כ (צו פ״ח) בעניין נותר זבח פרט לשליל, והא פשיטא שהשליל אינו זבח, ותנייא המעלה שליל בחוץ פטור כדדרשינן פרה בהמה המקשה (ע״ה א׳) (מהיותרת הכבד והכליות) [מה חלב ושתי הכליות] האמורים באשם מוצא מכלל שליל וכו׳. ומ״מ יש נותר בשליל אבל אין חייבין עליו כתמורה, מצא בה בן ד׳ חי כו׳ ונאכל ליום ולילה. ותנייא בזבחים (ל״ה א׳) אין חייבין בשליל משום פגול ונותר וטמא, אבל איסור נותר יש בו, וגם משריפה ממעטו, ולעניין פיגול תנייא בזבחים (ל״ה א׳) שליל מתפגל במחשבת זבח, אבל אינו מפגל זבח במחשבת עצמו, והוא עצמו אינו מתפגל במחשבת עצמו, ב״ש.
ד״א איש כאחיו – וסמיך ליה וזאת תורת השלמים, לומר לך ששנים שיושבים ועוסקים בתורה נעשים כאחים, ואפילו אם מקנטרים זה את זה כדדרשינן (ברכות נ״ד א׳) את והב בסופה.
וכל מנחה בלולה בשמן וחֲרֵבָה – רוצה לומר מנחת הסולת. ו׳חרבה׳ תקרא הסולת שאין עמה שמן, כי היא יבשה, כמו הענין במנחת חוטא ובמנחת סוטה.
לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו – ראוי שתדע כי אין ראוי שיהיה הבדל בחלוקת המנחה לכהנים בין מנחת הסולת ובין שאר המנחות; וזה מבואר מצד עצם הענין. ועוד, שכבר אמר במנחת חוטא: ׳והיתה לכהן כַּמנחה׳ (ה, יג) - למדנו מזה שאין הבדל בענין היות המנחה לכהן בין מנחה למנחה; ועוד, שכבר יורה זה שהיא תהיה לכהן המקריב אותה. ועוד, שלא יתכן שיֵחָלֵק עשרון סולת לכל הכהנים בכללם, כי לא יגיע לאחד מהם בזה האופן חלק מוחש. ולזה יחוייב שתהיה הכוונה באומרו: ׳לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו׳ - לכל אנשי בית אב של אותו היום.
והנה לא אמרה התורה בזה המקום ׳לכהן המקריב אֹתה לו תהיה׳, לשתי סיבות: האחת - ללמד אותנו כי מה שאמרה: ׳לכהן המקריב אֹתה לו תהיה׳, אין הרצון בו שהקריב בפועל, אבל הכוונה בו הראוי להקריב אז, והם אנשי בית אב. והשנית - שאם אמרה התורה בזה המקום: ׳לכהן המקריב אֹתה לו תהיה׳, היינו חושבים שלא תֵחָלֵק זאת המנחה כלל לאנשי בית אב, אבל יקח אותה האחד מהם, והוא המקריב אותה, לפי שאינה ראויה ליחלק באופן הֵחָלק מנחת מאפה תנור או מנחת מחבת או מנחת מרחשת; כי המנחות ההם הם אפויות ואי⁠־זה חלק שיגיע מהם לכהן הוא ראוי לו לאוכלו; אבל מנחת הסולת תחסר לישה ואפייה, ולזה לא יהיה החלק המגיע לאחד מאנשי בית אב ראוי בפני עצמו. ולזה ביארה לנו התורה שזאת המנחה גם כן תחלק לאנשי בית אב.
והנה משתי אלו הלשונות שאמרה התורה בזה המקום, בזכיית הכהנים בקודשי הקודשים, למדנו שכוונת התורה היא שיהיו נחלקים לאנשי בית אב, כי הם הראויים אז להקריב, מפני שאז הוא יומם. ולא יצא מכלל החלוקה הבעל⁠־מום, ואם אינו ראוי להקריב, כי הוא ראוי לאכול, וכבר ביארה התורה שכהן בעל מום חולק עם אנשי בית אב כמו שזכרנו. ולמדנו מאומרו ׳איש כאחיו׳ שאין הקטן חולק בקודשי הקודשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

בלולה בשמן זו מנחת נדבה. פי׳ מנחת סולת של נדבה האמורה בויקרא שהרי ה׳ מיני מנחות הן המנחות של נדבה מנחת סלת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור והיא שני מינין או חלות או רקיקין וכבר נכלל כל הד׳ בפסוק וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת ונשאר וכל מנחה בלולה בעד מנחת הסלת בהכרח:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[א] וכל מנחה בלולה בשמן
[1] קידושין שם [2] מנחות פרק ראשון דף ג ע״ב (מנחות ג:), ופרק שביעי דף עב ע״ב, ודף עג ע״א, ופרק שנים עשר דף קג ע״ב
[ב] וחרבה
[1] שם פרק חמישי דף נ ע״ב (שם נ:), ופרק שביעי דף עג ע״א
[ג] וחרבה לכל בני אהרן תהיה
[1] מנחות פרק שביעי דף עג ע״א (מנחות עג.) ד
[ד] איש כאחיו
[1] קידושין שם [2] מנחות שם
וַחֲרֵבָה: בספרי׳ כ״י מדוייקי׳ ובדפוס קדמון הבי״ת בקמץ. גם במסר׳ לא נמנה עם מלין דפתחין באתנח.⁠
נורצי העתיק הערה זו מא״ת. די לונזאנו ונורצי באו להוציא מנוסח מקראות גדולות ונציה רפ״ד-רפ״ו (או העתקו, דפוס ונציה ש״ז) והמסורה הקטנה שלו, שהעלו את האפשרות של ניקוד הבי״ת של ׳וחרבה׳ בפתח. הערת המסורה של דפוס ונציה התכוונה, כנראה, לבי״ת של ׳מחבת׳ (שבפסוק הקודם, ויש לשים לב ששני הפסוקים הנדונים פותחים ב״וכל מנחה׳). וראה ברויאר, כתר, עמ׳ 43-42.
[וַחֲרֵבָה].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

מנחת נדבה. פירוש, זו מנחת סלת של נדבה האמורה בפ׳ ויקרא, דהא שאר מינים כבר חשב, מדכתיב וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת וגו׳, וא״כ נשאר וכל מנחה בלולה בשמן בהכרח על מנחת סלת:
A voluntary mealoffering. Meaning: This is the voluntary fine flour meal-offering mentioned in Parshas Vayikro (2:1), for the other types have already been listed, as it is written: "Every meal-offering that shall be baked in an oven and every one made in a deep pot or frying pan...⁠" If so, "Every meal-offering mixed with oil" must be identified as the fine flour meal-offering.
לכל בני אהרן תהיה – לכלם ממש כל זמן שיהיו מתי מספר כגון בימי משה, או כל הנמצאים בבית המקדש ביום ההוא כשיפרו ויתרבו; וצ״ע מה נשתנו אלו מאותן שבפסוק הקודם; ורמב״ן אמר כי באותן שלמעלה טרח הכהן באפייתן; ורנ״ה וייזל דחה דבריו, והוא מפרש לכל בני אהרן תהיה על פי דרכו (למעלה ו׳:כ״ב) {ביאור ויקרא ו׳:כ״ב} שהמקריב רשאי לתת מחלקו לכל שאר הכהנים, ונ״ל שאין זה משמעות לכל בני אהרן תהיה, והיל״ל כל בני אהרן יאכלוה כמו למעלה, אך לכל בני אהרן תהיה היא מליצה שוה למליצת לכהן המקריב אותה לו תהיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[צד]
איש כאחיו – כבר בארתי בפר׳ ויקרא (סימן י) הגדרים שיש לשם איש. ואחד מהם שמורה על השנים, והקטן אינו נכלל בשם ׳איש׳. [וזה אף במקום שבא שם ׳איש׳ על הכללות שאז אינו שולל אשה (כנ״ל בסימן הקודם) – בכל זה הוא רק על כללות האנשים הגדולים כמו שבארנו שם]. וזהו שאמר בספרא (מובא בגמרא קידושין נג, מנחות עג): האיש חולק ולא הקטן. ומה שאמר האיש חולק אף על פי שהוא בעל מום – כבר למד לה בספרא למעלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מנחה בלולה בשמן – תניא, מניין לאומר הרי עלי ששים ואחד עשרון שמביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד, שנאמר מנחה בלולה בשמן, אמרה תורה, הבא מנחה שיכולה להבלל.⁠
באור הענין, כי כפי שידוע הוי שיעור מנחה עשרון סולת ולוג שמן, וקי״ל מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא כולן בכלי אחד בשיעור לוג שמן לכל עשרון, אבל המתנדב ס״א עשרון סולת מביאן בשני כלים, אע״פ שמביא לכל עשרון לוג עכ״פ כל שהסולת רב מששים עשרון אינו יכול לבלול הסולת כולו עם השמן בכלי אחד יפה, וכדמפרש, וטעם זה הוא מדברי ר׳ שמעון, ולחכמים טעם אחר בדבר.
(מנחות ק״ג:)
איש כאחיו – איש ואפילו בעל מום, איש ולא קטן.⁠
אלא אוכל בחלק אביו. וע״ע מש״כ לענין בעל מום לעיל בפרשה הקודמת בפסוק כ״ב.
(מנחות ע״ג:)
איש כאחיו – תניא, מניין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים, כנגד מנחות, כנגד עופות, ת״ל לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו
ר״ל שלא יאמרו הכהנים של בית אב אחד לחבירו טול אתה חלקי במנחה ואני אטול חלקך בזבח, וכן בחיליפי מנחות שונות ובקרבנות העוף, ת״ל לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, ומבואר מאריכות הלשון שהקפיד הכתוב על מנחה זו ממש שתתחלק בין כולם, וממילא הוא הדין בכל הקדשים.
יכול יחלקו בקדשים קלים ת״ל איש כאחיו וסמיך לי׳ אם על תודה יקריבנו.⁠
וס״ל מקרא נדרש לפניו, ר״ל שגם בתודה שהיא קדשים קלים יחלקו איש כאחיו.
(מנחות ע״ג.)

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×