על האדמה – מכאן ילפינן שהמצות נוהגות אף בחוץ לארץ, כי אם על הארץ לבדו שהזכיר מקודם ידבר על האדמה מיותר, דהוי ליה למימר אשר אתם חיים עלי׳, אלא על כרחך להוסיף בא לחייב בשמירת המצות בכל מקום אשר הם חיים, אף שאינו בארץ ירושתם, אמנם חיוב זה אינו רק במצות שהם חובת הגוף, וזהו דבר הלמד מענינו, ממה שאמר בענין אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו׳, מה ע״א מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בח״ל, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח״ל. (הכי איתא בספרי, ובקדושין ל״ז) ונראה דלאו מאבד תאבדון וגו׳ ילפי׳ הכי, דהא אשר אתם יורשים אותם אמר קרא, והוא א״י, אלא ממה שנאמר אחריו ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, שאמרו עליו בספרי, בא״י אתה מצווה לרדוף אחרי׳, וכ״פ הרמב״ם (פ״ד מעכו״ם) בא״י מצווה לרדוף אחרי׳ עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בח״ל אין אנו מצווים לרדוף אחרי׳ אלא כ״מ שנכבוש אותו נאבד כל אליל שבו, שנ׳ ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, עיי׳ בחינוך סי׳ תל״ו וכ״ה בסמ״ג, ועיי׳ הגר״א בביאורו ליו״ד סי׳ קמ״ו סק״כ. וכאן בפי׳ עה״ת כ׳ הגר״א ונתצתם וגו׳ תגדעון הוא קודם כיבוש, ואבדתם את שמם הוא לאחר כיבוש כאמור מן המקום ההוא, פי׳ המקום ההוא שגדע ונתץ כבר צריך לשרש אחריה היום במקום ההוא, נמצא מחוייב גם קודם כיבוש, וזהו החילוק בין א״י לח״ל, שח״ל אינו חייב אלא לאחר כיבוש, וא״י חייב נמי קודם כיבוש, וזהו מה שאמר בירושלמי, שביטול ע״ז אינו נוהג אלא בארץ, פי׳ קודם כיבוש אינו נוהג אלא בארץ, עכ״ד. מבואר מזה שהתלמוד שמביא רישא דקרא אבד תאבדון, וסיים וגו׳, להורות דעל מה שנאמר אחריו ואבדתם וכו׳ קא סמיך, ומזה הוא דילפי׳ דע״ז היא חובת הגוף ומוזהרים עלי׳ אף בח״ל. (וראיתי להריטב״א בחי׳ שם בקדושין שהקשה בשם הרמב״ן, אהא דאמרי׳ מה ע״ז שהיא חובת הגוף, והא ע״ז שהיא חובת הגוף דהיינו שלא לעבוד ע״ז לא כתיב בהאי עניינא כלל, ואין הכתוב מדבר אלא לעקור ע״ז שאנו חייבים לעקרה ולשרש אחרי׳, וההוא ודאי אינו אלא בארץ כדכתב קרא בהדי׳ אשר אתם יורשים אותם. יעו״ש תירוצים שונים. ואני העני בדעת לא הבינותי, שאם היה כתוב בהך עניינא ע״ז גופא, לא הוי ילפינן מני׳ רק מצות שחייבין על זדונה כרת דומי׳ דע״ז, כבמכות י״ג ב׳, ורק מדכתיב בענין איבוד לחוד הוא דנוכל למילף לכל מצות שהן חובת הגוף שנוהגות אף בח״ל). הנה הניחו על א״י בפרט שם ארץ, ועל ח״ל שם אדמה, וכן מסדרי הברכות תיקנו על שבעת המינים הגדלים בא״י ברכת על הארץ, ועל פירות שאר ארצות ברכת פרי האדמה, (עיי׳ מה שכתבתי בראשית ב׳ ה׳) ואפשר להטעים קצת הנחת שם אדמה על ח״ל. כי אדמה שרשו דם לרבי שלמה פאפענהיים מענין דומי׳ ושקיטה והעדר תנועה, לפי שהיא גשם דומם אין בה תנועת הצמיחה כמו שיש לכל שאר הגשמיים, בע״ח צמחים ומתכיות כולם יש בהם כח הצמיחה, ואפילו האבנים שבארץ צמחים וגדילים ומתרבים כשאר מתכיות רק צמיחתם נמשכת זמן רב ואינו ניכר כצמיחת דברים הרכים, והאדמה עצמה ר״ל החלק העפריי שבארץ המורכב מחול ועפר אין בו כח צמוחה כל עיקר, שהיא רק מעלה צמחים והיא עצמה אינה צומחת, הנה ע״ש איכותה שהיא דוממה ושוקטת בהעדר תנועת מעשה הצמיחה נקרא אדמה, כענין ידמו כאבן, עיני נגרה ולא תדמה, יקם סערה לדממה, אבן דומם, ע״כ, לכן מקבלי התורה האלהית כשהם יושבים בשאר הארצות הם נמנעים מלקיים מצות התלויות בארץ, נקראת אצלם אדמה, כי הם עלי׳ יושבי דומה (שטילל, אונטהאֶטיג) נעדרי התנועה במעשי המצות, ושובתים מפעולת חיובי הדברים המוטלות עליהם לפי המקום הראוי להם. ודע דלרבי שלמה פאפענהיים שם ארץ שרשו רץ, לשון רציצה (צערשמעטטערט) כמו ותרץ את גלגלתו, וגשם הארץ כשאנו מסלקים ממנו חלק המים שבו כגון הימים והנהרות המשלימים כדוריות הארץ, אז ישאר צורת החלק העפריי שבו כגשם מרוצץ מלא בקעים וחללים, כי בלבד ע״י הצירוף עם חלק המים הממלא הבקעים ההם נתהוה לו צורת כדור, וע״ש כך נקרא ארץ בתוספת א׳ כשם אצבע אגרוף אזרוע, מלשון רציצה, שצורתו בזולת הימים והנחלים בצורת גשם רצוץ, וזה שאמר הכתוב ויקרא ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים, והיינו לחלק המקשיי והעפריי שבכדור שהוא היבשה קרא ארץ, ע״ש צורתו שהוא כגשם מרוצץ, ולחלק המים שבו הממלא את בקיעי הרציצה קרא ימים, ע״כ. ול״נ שהונח על כדור הארץ שם ארץ ע״ש ריצתה ותנועתה לסבב את השמש תמיד, כאשר הסכימו כל החוקרים האחרונים אל דעת קדמוני הקדמונים מהם כמו פיטאגאראס, והיא דעת רבותינו ג״כ במכדרשב״י (זהר ויקרא יו״ד) דאיתא התם כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור אילין לתתא ואילין לעילא ועל דא אית אתר בישובא כד נהיר לאילין חשיך לאילין, לאילין יממא ולאילין ליליא, הנה ע״ש ריצתה התמידית להתנועע בסבוב הונח עלי׳ שם ארץ, וגם רבותינו הבינו ענין הריצה בשם ארץ, שאמרו (ב״ר פי״ג) ד׳ שמות נקרא לארץ וכו׳ ארץ שהיא מריצה את פירותי׳, ואמרו עוד שם (פרשה ה׳) למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה, ומלשון זה האחרון יראה שהבינו בשם ארץ גם ענין הרצון, וזה מסתבר יותר. כי משרש בנה יאמר אֶבֶן, (ותחלת הנחת שם אבן על האבנים הפשוטים המצויים ביותר אשר רוב תשמישן לבנין), ככה משרש רצה יאמר ארץ, והונח על כדור הארץ בכלל שם ארץ ע״ש שיושביה הם בעלי בחירה ורצון. כי האדם להיותו התכלית העיקרי בבריאה והמובחר שבכל העולמות בין בעליונים בין בתחתונים, כי כל הברואים שתחתיו כבהמות וחיות אין פעולתם בבחירה ורצון. כי כל מעשיהם אינם רק כפי כח הטבעי שבהם, וכן העליונים כמלאכי מרום אינם בעלי בחירה ורצון, כי כל מעשיהם אינם רק כפי כח הרוחנית שבהם, ואין בכחם הבחירה והרצון להנשא למעלה מן המדרגה אשר יוצרו עלי׳ ולא לרדת מטה, כאמור ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שנקראו עומדים בל יוכלו הגבה מעלה וכן ההשפלה נמנעה מהם, ורק האדם הוא אשר נאמר עליו הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, וכמו שפירש בו הרמב״ם (רפ״ה מתשובה) מין אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. כי הרשות נתונה בידו להנוות עצמו בכל פעולותיו לפי רצונו ודעתו, לכן הונח על מקום מושב מין האדם שם ארץ (וועלט דער וואהלפאֶהיגען וועזען) ע״ש הבחירה והרצון הניתן ברשותו בכל פעולותיו, והשתא דאתינן להכי יש מקום להבין מעט טעם הנחת שם ארץ על א״י בפרט, כי רק היא למעלת קדושתה מכשרת את יושביה לעשות רצון נותן התורה בקיום כל מצותיו, ולזה לא נמנעו רבותינו לומר (איכה רבתי ד׳ נ״א) ארץ זו א״י, ארץ זו דברי תורה, ארץ זה ביה״מק, כי כל אלה ביחס קדושה אחת עומדים להיותם אמצעיים לעשות רצונו ית׳ בשמירת מצותיו, ולזה על ישראל המצווים ביחוד לקיים רצון נותן תורתו אליהם אמרו (קהלת רבה ע״פ והארץ לעולם עומדת) ישראל נקראו ארץ שנא׳ כי תהיו אתם ארץ חפץ (מלאכי ג׳), חפץ הוא התחזקות הרצון לעמת איזה דבר וההתאמצות בו שיהיה הדבר על האופן שהוא רוצה, זאת ההשתדלות נקרא חפץ (פערלאנגען), ונאמר לשון חפץ הרצון על תכלית הרצון (דאס פערלאנגען דער בעפריעדיגונג), ונאמר רצון החפץ על מלאת הרצון (בעפריעדיגונג דעס פערלאנגען), והאדם שהגיע אל תכלית רצונו כי נתמלאו לו כל חפציו, מתואר ״ארץ חפץ״ (בעפריעדיגט אין זיינעם פערלאנגען), וטעם המקרא כל באי עולם יאשרו אתכם בראותם כי כל אחד מכם השיג כל מאוי׳ ונתמלאו לו כל מה שלב האדם חפץ בו (וא״צ לדוחק המפרשים שיוסיפו מלת יושבי, כאילו כתיב יושבי ארץ חפץ) ובזה ירווח לנו גם מה שמתואר רחם האשה בשם ארץ, ככתוב (תהלים קל״ה) רקמתי בתחתיות ארץ. כי מקום ריקום הולד ויצירתו ברחם האשה הוא בעצמו המקום אשר אליו יגיע האבר בשעת גמר ביאה (עיי׳ רמב״ם פ״ה מאיסורי ביאה ג׳ ד׳) וע״ש שהוא מקום מלאת חפץ ורצון הטבעי בזיוג נקרא ארץ, ובמכדרשב״י (זהר בראשית י״ב א׳) ויקרא אלהים ליבשה ארץ ארעא רעוא שלים. ובתענית (יו״ד ע״א) א״י נבראת תחלה שנא׳ עד לא עשה ארץ, א״י משקה אותה הקב״ה בעצמו שנאמ׳ הנותן מטר ע״פ ארץ, וכתב רשב״א שם א״י נקרא ארץ סתם כי רצונו יתברך בה, וע״ש במהרש״א, ובמדהנ״ע ר״פ תולדות מצאתי אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים, וכי למעלה יש ארצות אר״י לא ארצות ממש אלא לשון רצוי הוא כד״א ארצה אמריך, כלומר אמר דוד אתהלך לפני ה׳ במקום אשר ירצו תמיד הצדיקים, אשר רצונם וחפצם ללכת שמה, מבואר כדברי.

אבד תאבדון – בתשמישי ע״ז הכתוב מדבר, אם העמיד את האליל על דבר תלוש הוא נאסר ג״כ.

אשר אתם יורשים אתם את אלהיהם – הנה אשר יורשים אותה הוא מיותר, ועוד דנכתב שלא במקומו, שהפסיק בין אשר עבדו, ובין אלהיהם, ונראה דמה שצותה התורה לאבד ולא מהני בטול, היינו משום דע״ז ותשמישי׳ של ישראל לא מהני בטול, ומקומות לאלהיהם הם תשמישי אליל, ואמר המקומות צריכין אבוד, משום שאתם יורשים את אלהיהם והוי ע״א של ישראל, דאם לא ירשו אותם ואת אלהיהם היה יכול לבטל תשמישי׳. (הגר״א).

ואבדתם את שמם – יש הבדל בין לשון אבד בכבד ובין ההפעיל לרשד״ל, המאבד מאבד בידים, אבד תאבדון את כל המקומות, המאביד גורם ע״י אחרים, לתת אותנו ביד האמרי להאבידנו, או גורם שיאבד מאליו, ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים, תגרום להם שיאבד שמם ע״י שתכריתם, לא שתתעסק בידך לאבד את שמם רק הוא דבר הנמשך מאליו, לא כן ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, כי מצוה להחליף שם המקום בשם אחר כקבלת רז״ל; ומכאן יצא להם ג״כ מ״ש (שבת ק״כ) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה״א, עשיי׳ הוא דאסור גרמא שרי, והטעם מדלא כתיב והאבדתם.

ותרומת ידכם – אלו הבכורים (רש״י מרבותינו בספרי ובתלמוד), וכן פי׳ תרומת ידכם (לעיל פ״ו ופי״א), ואמרו שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך ע״ש וכ׳ הרמב״ם (במצוה קמ״ט) שלא הניח בזה הפסוק דבר שהוא טעון הבאת מקום, ואולם התרומה היא ידוע שאינה טעונה הבאת מקום, ואיך יזהיר מלאכול אותה בשעריך אלא ודאי בכורים הוא. והרמב״ן ע״ד הפשט אמר כל שאדם מרים מנכסיו להקדישו לגבוה נקרא תרומה, ואמר תרומת ידכם מה שתרימו מרצונכם מן הבא בידכם, שלא נטעה בתרומת כהנים. ולדעתי הנכון כדעת רז״ל דבבכורים קרא משתעי, והיא נקרא תרומת יד, ואין מלת יד הנאמר כאן על יד האדם שעושים בו מלאכה (האנד), אבל הוא שם דבר על הודי׳, לשון תודה והלל, כמו (ישעיהו מ״ד) וזה יכתוב ידו לה׳, שפי׳ זה יכתוב תודתו לה׳, וכן גמול ידה הדה (שם י״א) טעמו ירים קולו בשיר תודה, ומזה נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג׳) ירצה במלת ידיהו, תודתו והלולו, והתכוון בו ששני נושאים מתחלפים יפעלו אחת בעינה, כי רום נגד תהום ומלת ידיהו לעומת קולו, מלת נשא מול נתן (וכבר מצאנו לשון נשא נופל על השיר כדכתיב ישאו בתוף וכנור (איוב כ״א), וידענו שמשקלי השמות רבים אין קץ להם, גם יד גם ידיהו שרשם ידה ושניהם מלשון הודי׳ (כמ״ש הרוו״ה שם בחבקוק, ע״ש). וכן ובני ישראל יוצאים ביד רמה (בבשלח), וכן ידכם ידיך האמור כאן הוא ענין תודה והלול, ונקראו הבכורים. תרומת יד, כלומר תרומה הצריכה בהבאתה התודה וההלול (דאנקהעבע), וכמבואר בקרא בפ׳ בכורים וענית ואמרת וגו׳ שכולה שבח והודי׳, (וכן כאשר ירים משה ידו כמש״ש), ועש״ז יקראו בפי חכמי המשנה ודוי בכורים ר״ל התודה והלול הנאמרה מפי המביא בכורים, (עי׳ מסכת׳ בכורים פ״ב מ״ב), הנה דעת רז״ל בלישנא דקרא מבוארת באר היטב; והרע״ס בכי תבא כתב שהודוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות, והעתיק דבריו אלה בתוי״ט פ״ה ממע״ש מ״י, ע״ש. והם דברים רחוקים לדעתי, ועוד דבמשנה ד׳ פ״ב דבכורים אמרי׳ דבכורים בעי שיר, וזה הפך הודוי, ומלשון העביר הודיית המעשר דמתני׳ שם ט״ו ובסוטה מ״ט, ובגמ׳ שם הודאת מעשר, מסתייען דברי, ושם בסוטה (ל״ב ב׳) אומר אדם שבחו בקול נמוך ודוי מעשר לא עברתי ממצותיך שהוא שבח עצמו (ולשון ודוי המוזכר אצל חטאים ענינו כמ״ש ר״פ צו במלת תודה).

משלח ידכם – רגילים לפרש. משלח ידכם. על קנין הדבר שמשלח בו יד כפי חפצו (אייגענטהום, געווערבע) כמו באסמיך ובכל משלח ידכם (בכי תבא כ״ח), אמנם למ״ש בספרי ושמחתם, נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (גבי הר עיבל) וזבחת שם שלמים ואכלת שמה ושמחת, מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים, ע״כ. א״כ אין הדעת מתיישבת לומר שתצוה שבאכילת הקדשים תהיה תכלית שמחתו היותו משופע בקנינים חומריים; ולזה אדמה כוונה אחרת בלשון משלח ידכם האמור כאן, וכן (לקמן פ׳ י״ח), המדברים מן השמחה אשר לפני ה׳ באכילת הקדשים, והוא. כשתתפעל הנפש הרבה מאיזה דבר של שמחה, היא מכנסת איזה רושם מן ההתפעליותי׳ אל האדם להוציא התפעליות הפנימי לחוץ, אם ע״י קול כגון השחוק הצהלה והתרועה, או ע״י רקוד וקפיצה ומחולות וכיוצא מהתנועות הגופניות המרמזות על השמחה הפנימית, והן הן תנועות טבעיות הבאות מעצמן, ואין הבעלים צריכים מחשבה אליהם, כי מיד שתתפעל הנפש מאיזה שמחה מיד יתפעל ג״כ הגוף ויכנוס באותן התנועות הנזכרות, בזולת כוונה ומחשבה יתרה, וכמעט הן באות על האדם בע״כ בלי שום הכנה קודמת אליהן, והבאות בכמו אלה אינן רק כשהאדם יחידי, כי פרסומם ברבים הוא כמעט דבר מכוער, כי ממה שהם אמנם תנועות טבעיות הבאות בעל כרחן, ראוי להצניע אותן מפני אחרים, כמו שמצניעין הכיחה והניעה העיטוש והנפיחה וכיוצא בהן, והפרסום בהם היא דרך נשים ותינוקת ובעלי המון מבני אדם. - אמנם אופן שני יש להוצאת השמחה שבלב לחוץ, והוא השתמשות הדבור על צד האומניות, כי האדם שדעתו יפה מוציא את שמחת לבו לחוץ, אם ע״י דבור אומני, והוא דבור נאה ומיושר ומקושר המאמרים ופסקי טעמים וחרוזים נשגבים ומהודרים במליצת ומשלים נפלאים, או ע״י קול אומני, והוא המשכת הקולות בנעימה וביושר בלי פגימה ושיהיו משולבות זו בזו ונערכות בשעור וקצוב מצומצם במסלה העולה בית השמע, וכדומה מן התנאים הנאותים הידועים במלאכת הנגינה, אשר מכללם הוא יופי הצלצול ובסום הקולות והתגלגלות היבבות וחלקלקותם. והנה פרסום התפעלות שמחה הפנימית לחוץ על דרך אופן השני הלזה, הוא לפרסם את השמחה ברבים ולעורר השומעים אל התפעלות והשתכלות יתירה אל נושאי השמחה, כי על כרחך צריכים שיהיו מהודרים בעניניהם כעין כל דבר הנעשה ברבים, ולזה ייחסו את השיר וההלל אל השמחה, כאמרם (ערכין י״ד) מנין לעיקר שירה מן התורה? מהכא תחת אשר לא עבדת את ה״א בשמחה ובטוב לבב, איזוהי עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה, וכן קריאת ההלל בימי החג קראוהו שיר, כאמרם שם (בערכין ד׳ יו״ד) ימים שגומרים בהם את ההלל ילפי׳ מדכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, הנה מענין השמחה המעליתית הזאת שיש בהם תהלות ושבחות לאל ית׳ הוא מה שאמרה התורה כאן וכדומה מן המקומות ושמחת לפני ה״א בכל משלח ידכם. כי בלשון משלח ידכם, יש לכלול הוראת השיר וההלול התודה והשבח לאל ית׳. מלת יד מבואר הוא שהוראתו התודה וההלול (כמבואר במה שקדם לזה בענין ותרומת ידך). והדבור בהלל ותודה לאל ית׳ יכונה בלשון משלוח, כי שרש שלח הוראתו התפשטות דבר הראוי להיות מצומצם בענינו, כי על מי שאינו משמר בהמתו להעמידה בדיר שלה אבל מתירה להתפשט לרעות בשדות אחרים יאמר. משלחי רגל השור והחמור (לאָז לאססען), וכן על מי שאינו משמר לשונו כראוי לצמצם בדבוריו אבל יפתח פיו לדבר רע, יאמר פיך שלחת ברעה (תהלים נ׳), לכן בהלל ותודה לאל ית׳, אחרי שאין קץ לשבחיו, והמרבה לדבר בם אינו אלא גורע, וכמ״ש המשורר לך דומיה תהלה, והקצור בם יותר משובח מהמאריך, כאמרם סיימתינהו לכלהו שבחא דמרך כשהתירה התורה בימי שמחה של מצוה לדבר בשבחים והודיות, קראתו ג״כ משלח ידכם. ירצה הרחבת פה ולשון בתהלותיו, לפי״ז יש לתרגם ושמחתם בכל משלח ידכם (איהר זאָללעט אייך פרייענד גאנץ אין לאבגעזאנגען אויסלאססען). - והנה האכילה והשמחה הם ענינים הנצרכים לאדם מצד טבע חומריותו וגופו, כמו שהוא צריך אל המנוחה והשינה, וציונו בזה לאכול השלמים ולשמוח בהם כדי לכלכל החומר באכילה ובשמחה הצורך אליו מטבעו, ולא תהיה תכלית המכוון בזה החומר לבדו, אבל להיותינו בהם שובע שמחות לשמו ולזכרו, ומחשבה זאת תהיה לנו גדר גדול ותרופה כללית, בל נצא בכל ענינים חומריים מדרך הראוי לאדם המעלה, ובזה נרגיל עצמינו לשום כל פעולותינו תנועותינו ומנוחתינו לתכלית נשגב, ולא תהיה הכוונה באכילה ושתי׳ וכדומה מן ההנאות להיותם ערבים אל החומר, כי אין זה פועל אדם מאשר הוא בעל נפש משכלת, כי אמנם הוא פועל אדם אשר הוא חי נמשל כבהמה נדמה, אבל שישים תכלית אמתי בכל אלה לבריאות גופו להמשיך מציאותו אל השלימות, כדי שישארו כלי כחות נפשו אשר הם אבירי הגוף שלמים ותוכל נפשו להתעסק מבלי מונע במעלות המדות והשכליות, עד שהוא עובד את בוראו תמיד גם בעסקו בעניני עוה״ז הנצרכים אל חומר גופו, כמאמרם ז״ל כל מעשיך יהיו לש״ש, שאפי׳ דברים של רשות כגון האכילה והשתי׳ וכל צרכי הגוף יהיה כולם לעבודת הבורא ית׳ או לדבר הגורמים לעבודתו, ועז״א ואהבת את ה״א בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצ״הר, כי אם לא היו כחות הי״הר באדם לא הי׳ מתעסק בענינים חומריים כלל, וכמעט שהיה מונע א״ע מן האכילה אמנם עי״ז לא היה יכולת בידו לעבוד ה׳, וצונו להראות אהבת ה׳ גם בדברים שהם מצד יצ״הר, וגם בהם תהיה הכוונה לה׳ לבדו, ועל המדרגה הנפלאה הזאת אמר הרמב״ם (בה׳ משמנה פרקיו) שהוא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזעיר ואחר הרגל גדול, וכשיזדמן מציאת האדם שזה ענינו הוא למטה מן הנביאים. יעו״ש נועם דבריו. ועז״א כאן ואכלתם שם לפני ה״א, וכן לקמן (פ׳ י״ח) ושמחת לפני ה״א, טעמו שהאכילה והשמחה לא תהיינה אלא לתכלית הנרצה אל ה׳, כי זהו המכוון במלת לפני ה׳ (גאֶטטליכען אבזיכטען) כמ״ש ביתרו בלאכל לחם לפני האלהים. ע״ש; והנה להיות רצוי האל ית׳ לזכות האדם שיוכל להתרצות לפניו ולעבוד אותו גם בעניני חומריות גופו והתאותיו ולהתאהב לפניו גם באלה, היא באמת ברכה וחבה יתרה ממנו ליציר כפיו, ע״ז סיים אשר ברכך ה״א וטעמו עיקר ענין התודה וההלול אשר תתן לאל ית׳ בעת שמחתך יהיה, כי ברכה מאת ה׳ היא והשפעת טובה גדולה ממנו, אשר זיכה אותך להתרצות ולהתאהב לפניו גם בזה. וראיתי בס׳ היראים לר״א ממיץ בסי׳ קכ״ה שההלל בימי החג הוא מצות עשה דאוריי׳, וכן הרמב״ן בשרש ראשון לס׳ המצות כ׳ למה דאמרי׳ (בערבי פסחים) הלל זה משה וישראל אמרוהו ונביאים שביניהם תקנוהו ר״ל משה ואהרן ומרים א״כ הוא בכלל השמחה שנצטוינו בה במ״ש התורה ושמחתם בחגכם יעו״ש באורך, ולדברינו הוא מבואר יותר במקרא שלפנינו.

כל הישר בעיניו – כי לא היה להם במדבר בכל ענין הקרבנות חובה, כי נצטוו ישראל במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן, ובאיזה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם, ואם לא ירצה לאכול שור ושה לא יתחייב להביא קרבן כלל, וגם לא היו חייבים להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומע״ש, ואפילו ברגלים לא נתחייבו לבוא לשם, וכן אחר זריקת הדם והקטר החלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה אבל אוכלים אותה במחנה וחוץ למחנה. הנה לא היה להם במדבר שום ענין חובה בקרבנות רק כל איש הישר בעיניו יעשה בזה, לכן צוה בכאן כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשה כן, אבל יבואו בחובה למקום ידוע ומייחד נבחר מהשם ויביאו שם הזבחים המעשרות והבכורות ויאכלוהו שם במחיצה לפני השם, ומ״ש רבותינו בדבר הנידר והנידב שהוא קרב בבמה, מדרש הוא מיתור המקרא כמפורש בפ׳ בתרא דזבחים (רמב״ן) ורש״י העתיק דברי רבותינו לענין הנידר והנידב בבמה, ולשון המקרא קשה מאד ליישבו עד״ז, גם צריכים להוסיף מלת רק קודם מלת איש, והמתרגמים אונקלס ויב״ע לא תרגמו רק לשון המקרא. ומ״מ מה שכתב רמב״ן לא נתן בהם הכתוב מחיצה ואוכלים אותם גם חוץ למחנה, לא הבינותי ממה דאמרי׳ (שבת פ״ז ב׳) ראשון לאכילת קדשים במחיצה אלמא דבמדבר היה מחיצה לקדשים, הן אמת שבתוס׳ שם כ׳ דבת״כ לא גרס לאכילת קדשים אלא לשחיטה בצפון, אמנם לפנינו ליתנהו בת״כ רק בבראשית רבה סוף פ׳ ג׳ איתא הכי, וכבר כתב שם רש״י מילתא בטעמי׳ למחקו, וכן במדבר רבה פי״ג גרס לאכילת קדשים. ומצאתי להטור בפירושו שטען על רמב״ן מפרק בתרא דזבחים קדשים קלים בכל מחנה ישראל ומפרשים לה בכל מקום שחנו אבל לעולם חוץ למחנה לא. ועוד מדתני׳ התם כשם שמחיצות במדבר כך מחיצות בירושלם. ואפשר שכוונת רמב״ן לומר באיזה מקום שירצה שהרי בכל מקום שהיתה המחנה היו אוכלים, עכ״ד. ולא ידעתי מה הועיל בתירוצו, הא הרמב״ן כ׳ בפירוש אוכלים אותו חוץ למחנה.