×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת שמיני} וַֽיְהִי֙א בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
It happened on the eighth day, that Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel;
א. וַֽיְהִי֙ =ל-מ,ב,ו ושיטת-א (געיה) וכך הכריעו ברויאר ומג"ה
• ל,ל1,ש,ש1,ק3=וַיְהִי֙ (אין געיה)
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויהי ביום השמיני. זה היה ראוי להיות תחלת הספר, ולמה נכתב כאן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. (קה״ר א יב)
[ב] 2ויהי ביום השמיני, תניא אותו היום היתה שמחה לפני הקב״ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. (מגילה י:)
[ג] 3ויהי ביום השמיני. אמר ר׳ לוי ואיתימא ר׳ יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וכו׳. והכתיב ויהי ביום השמיני, ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקב״ה וכו׳ (לעיל אות ב) הא שכיב נדב ואביהוא. (מגילה י:)
[ד] 4ויהי ביום השמיני, תנא אותו יום נטל עשר עטרות (ראשון לעשרה דברים), ראשון למעשה בראשית (שאחד בשבת היה), ראשון לנשיאים (להקרבת נשיאים לחנוכת הבית), ראשון לכהונה (אותו היום שמיני למילואים ועבודה באהרן ובניו ועד עכשיו היה בבכורות), ראשון לעבודה (לסדר עבודת ציבור תמידין ושאר קרבנות של תרומת הלשכה), ראשון לירידת האש (ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח (ויקרא ט׳:כ״ד) וגו׳), ראשון לאכילת קדשים (במחיצה ועד עכשיו היו נאכלים בכל מקום), ראשון לשכון בישראל (שכינה שרתה שם כדכתיב (שמות כ״ה:ח׳) ושכנתי בתוכם מכלל דעד השתא לא שכן), ראשון לברך את ישראל (ברכת כהנים כדכתיב (ויקרא ט׳:כ״ב) וישא אהרן את ידיו וגו׳), ראשון לאיסור הבמות (מעכשיו נאסרו שהוא ראוי לפתח אהל מועד כדכתיב (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פחח אהל מועד לא הביאו), ראשון לחדשים. (שבת פז:)
[ה] 5ויהי ביום השמיני קרא, זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש, נאמר כאן ויהי ביום השמיני, אין אנו יודעין אם שמיני למנין, אם שמיני לחודש, כשהוא אומר (ויקרא ח׳:ל״ג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם הוה אומר שמיני למנין ולא שמיני לחדש. (תו״כ)
[ו] 6ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן, א״ר שמואל בר נחמן כל ז׳ ימי הסנה היה הקב״ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים הה״ד (שמות ד׳:י׳) גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך הרי ששה ובשביעי א״ל (שמות ד׳:י״ג) שלח נא ביד תשלח, א״ל הקב״ה משה, אתה אומר שלח נא ביד תשלח, חייך שאני צוררה לך בכנפיך, אימתי פרע לו וכו׳ ר׳ חלבו אמר כל ז׳ ימי המילואים היה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא. בז׳ א״ל לא שלך היא, אלא של אהרן אחיך היא. הה״ד ויהי ביום השמיני. (ויק״ר יא-ו)
[ז] 7קרא משה לאהרן ולבניו. יש קריאה לגדולה, שנאמר קרא משה. א״ל משה כך אמר לי הקב״ה למנות אותך כהן גדול, א״ל אהרן, אתה יגעת במשכן ואני נעשה כהן גדול, א״ל חייך אע״פ שאתה נעשה כהן גדול כמו שאני נעשה, שכשם ששמחת לי בגדולתי, כך אני שמח לך בגדולתך, ואימתי שמה לו וכו׳ לפיכך כל אותן שבעת הימים שהיה משה עוסק במשכן הוא היה זורק את הדם ומקטיר את החלבים, א״ל הקב״ה מה אתה סבור שתהיה כהן גדול, קרא לאחיך שישמש כהן גדול, לכך ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. (תנחומא ישן סימן ה)
[ח] 8קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, להראותם גדולתו של הקב״ה ועבודת נוהו ששם בתוך בני ישראל, וכן הוא אומר (ישעיהו נ״ז:ט״ו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון, אע״פ שמרום וקדוש אשכון, אף אני שוכן את דכא ושפל רוח. (לקח טוב)
[ט] 9לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, לפי שכיבדו המקום ב״ה לאהרן תחלה אף משה כבדו בסוף, ומנין שכבדו המקום תחלה שנאמר (שמות י״ט:כ״ד) ועלית אתה ואהרן עמך, אף משה כבדו בסוף שנאמר, קרא משה לאהרן ולבניו ואחר כך ולזקני ישראל, לפי שכבד הקב״ה לזקנים תחלה שנאמר (שמות ג׳:ט״ז) לך ואספת את זקני ישראל ואומר (שמות כ״ד:א׳) עלה אל ה׳ אתה ואהרן וגו׳ ושבעים מזקני ישראל, לפיכך משה נוהג בהן כבוד בכל מקום. (מדרש הגדול)
[י] 10לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ולמה אל זקני ישראל, בשביל לגדלו בפני הזקנים, א״ל הקב״ה קרא לזקנים ומנה אותו בפניהם, שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה כהן גדול, לפיכך ולזקני ישראל. (תנחומא ישן סימן ה)
[יא] 11ולזקני ישראל, א״ר עקיבא נמשלו ישראל לעוף מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר חוץ מזקניהם, אר״י בר חלפתא גדולה זקנה אם זקנים הם חביבין הם, אם נערים הם נטפלה להן ילדות דתני רשב״י לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב״ה כבוד לזקנים אלא בכמה מקומות בסנה לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג׳:ט״ז), במצרים ובאת אתה וזקני ישראל (שמות ג׳:י״ח), בסיני עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שמות כ״ד:א׳), במדבר אספה לי שבעים איש (במדבר י״א:ט״ז), באהל מועד ולזקני ישראל, אף לע״ל הקב״ה חולק כבוד לזקנים, הה״ד (ישעיהו כ״ד:כ״ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה, וכתיב ונגד זקניו כבוד (ישעיהו כ״ד:כ״ג). (ויק״ר פי״א)
1. מכילתא דשירה פ״ז ובמדה״ג שמות עמ׳ ש והובא ברמב״ן שמות מ, ב. וכתב דלפ״ז יהי׳ ויקרא אל משה מאהל מועד אחר וירא כבוד ה׳ אל כל העם ותצא אש ותאכל על המזבח, ויהי׳ הדבור לאהרן יין ושכר אל תשת ממחרת, כי לא יתכן שנדבר לאהרן מאהל מועד קודם למשה, ואיני יודע אם זה דברי הכל או הם דברי יחיד, כי על דברי ר׳ ישמעאל נאמרו שם, ע״כ. אמנם הרמב״ן עצמו סובר דביום ראשון של מלואים בכ״ג אדר דבר ה׳ אל משה כל הפרשיות מתחלת ויקרא עד ויהי ביום השמיני ולפ״ז דבור דלעיל קח את אהרן (לעיל ה ב) אינו מאוחר כמו לדעת רש״י כי ג״כ בו ביום נאמר ומעתה גם ויהי ביום השמיני אינו מאוחר וכל הפרשיות כסדר נאמרו. ובשם עולם כתב דדעת המדרש הוא כדעת הברייתא דר׳ ישמעאל בריש תו״כ ויקרא דס״ל שכל זמן ששכן הענן לא הי׳ משה נכנס לשם לגמרי ולא הי׳ קריאה כלל אלא אחר שנסתלק הענן א״כ בע״כ ויהי ביום השמיני מאוחר משא״כ לדעת המדרש רבה והתנחומא שם דזמן ויקרא הי׳ כששכן הענן ומשה לא נכנס מאליו וויקרא הוא כעין נתינת רשות א״כ ויהי ביום השמיני אינו מאוחר עיי״ש.
2. ראה תו״כ ולק״ט כאן. ובמה״ג: ביום חתונתו (שה״ש ג, יא) ביום ששרתה שכינה בישראל וביום שמחת לבו ביום שירדה אש חדשה מן המרום וליחכה על גבי המזבח את העולה ואת החלבים, ואיזה זה זה יום שמיני, יום ששימש אהרן בכהונה גדולה, מנלן ממה שקרינו בענין ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו. וראה תו״ת כאן. ובהתוה״מ אות טו באר שייכות בנין בית המקדש לבריאת שמים וארץ עי״ש ובתו״ש בראשית פ״א אות תיג.
3. בויק״ר פי״א: שמעון בר אבא בשם ר׳ יוחנן אמר כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ושמחה אם צרה אין צרה כיוצא בה. אם שמחה אין שמחה כיוצא בה. אתא ר׳ ישמעאל עבדה פלגא כל מקום שנא׳ ויהי אין שמחה והיה אין צרה וכו׳ איתיבון ויהי ביום השמיני אמר להן אף היא אינה שמחה שבאותו היום מתו נדב ואביהוא. וכ״ה בב״ר פמ״ב ובמדב״ר פי״ג, ובפתיחתא דאסת״ר סי׳ יא ופתיחתא דרות רבה בסופו, בשם ר׳ שמואל בר נחמן. וכ״ה בפסיקתא רבתי פ״ה. ובתו״ש שצוין באות ב.
4. תו״כ כאן. ובתוס׳ כאן ד״ה עשר: הא דלא חשיב להקמת המשכן משום דאמרינן במדרש שכל ז׳ ימי המלואים הי׳ משה מעמיד המשכן ומפרקו. א״נ משום דעליה דהקמת המשכן קאי, דה״ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות, ובפי׳ הראב״ד לתו״כ: ראשון למעשה בראשית פי׳ אחד בשבת הי׳, ואיני יודע מהיכן לו זה אלא מדכתיב בחנוכת המזבח ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו, משמע הראשון הידוע שהיה לבריאת עולם מדלא כתיב בראשונה, ונשיאים ודאי בשמיני למילואים התחילו להקריב דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, דהיינו באחד בניסן שכלו כל הקמותיו מה דכתיב תמן ויקריבו נשיאי ישראל וכו׳ וזהו ראשון לנשיאים. וברב״ח כאן: עשרה עטרות, כלומר עשר מיני כבוד ומעלה נתקבצו באותו יום, עי״ש שמונה ראשון לשעיר ראש חודש וכן ראשון לשלוח טמאים ממחנה ישראל, ובקרבן אהרן מפרש דיליף לה מדכתיב השמיני בהא הידיעה, והיינו שיום זה ידוע לנו מצד הדברים הנוראים שהיו בו.
5. ראה תו״כ שם ברייתא יד: הוא יום השמיני לקדושת אהרן ובניו וכו׳ ובלק״ט כאן: ביום השמיני, שמיני למילואים, שבעת ימים הי׳ משה מתוכן בעבודה וכו׳ דע שאע״פ שנחלקו חכמים ביום השמיני, יש מהם שאמרו שהוא שמיני למלואים שחל באחד בניסן. ויש מהם שאמרו כי חל יום שמיני בשמיני בניסן. ר׳ עקיבא אומר בפרק הישן במסכת סוכה, נראין הדברים שהוא אחד בניסן, שהרי הנשיאים הקריבו מאחד בניסן שנא׳ (במדבר ז) זאת חנוכת המזבח וכבר כל שבעת ימי המלואים לא הקריב אהרן כי אם משה שנא׳ וישחט ויזרוק משה את הדם. והיאך היה משה מקריב קרבנן של נשיאים ולא מצינו שזרק משה כי אם דם המלואים ולא עוד אלא שכתוב (ויקרא ט) כי היום ה׳ נראה אליכם. ואפשר עד עתה היו הנשיאים מחנכים ולא נראה עד יום שמיני אלא נראין דברי האומר אותו היום נטל עשר עטרות ראשון לכהונה, ראשון לחדשים וכן את מוצא (שם י) ואת שעיר החטאת דרש דרש משה. זה על מה נשרף ואלו למה לא נאכלו שנא׳ (שם) אכול תאכלו אותה כל אחת ואחת שעיר נחשון ושעיר העדה אבל שעיר החדש נשרף שלא כתורה שנא׳ (שם) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. וכתיב (שם ט) [שעיר] עזים (אחד) לחטאת: עכ״ל ומש״כ ר׳ עקיבא אומר בפרק הישן. שם איתא (כה:) ר״ע אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקים בנדב ואביהוא. וכ״ה בספרי נשא ומד״ר שם והיינו דס״ל דיום השמיני הי׳ בח׳ ניסן. וראה תוס׳ שם ד״ה שחל. ובמדרש מקטעי הגניזה נדפס במדרש חדש ע״י מאן במדבר עמ׳ עג: נקרא יום שמיני שהוא יום ח׳ לשבעת הנשיאים היך דכתיב ויהי ביום השמיני וכו׳, ע״כ. וזה כשיטת חז״ל בתו״כ. ובא״ע: היה נראה לנו כי ביום השמיני שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחדש, רק המעתיקים אמרו שהי׳ ר״ח ניסן. ובא״ע שמות מ, ב. האריך להוכיח כשיטתו, וברא״ם האריך להוכיח דלא כדבריו. ובהתוה״מ אות א כתב דבאמת מן הפשט אין להכריע וחז״ל שדעתם שיום השמיני למלואים הי׳ בר״ח לא הכריעו כן מן הפשט רק ע״י דרוש שדרשו ויהי ביום כלות משה שכלו הקמותיו. וכ״כ בתו״כ כאן ויהי ביום השמיני זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש. ובהכוה״ק כתב בשם הרוו״ה להוכיח מדקדוק לשון הקרא, דמשמע דכבר קרא קודם יום השמיני כדברי חז״ל עי״ש. ובשם עולם כאן האריך להוכיח מן הספרי כדברי הראב״ע עי״ש. וראה תו״ש צו פ״ח אות ב ותו״ש פקודי פ״מ אות ב וכא וצרף לכאן.
6. תנחומא כאן סי׳ ג ותנ״י סי׳ ה, שהש״ר פ״א ז, מדרש תהלים מזמור יח. בקה״ר פי״א ב: תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת יא ב) ר׳ יהודה פתר קריא במלואים. תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי המלואים, שנאמר כי שבעת ימים ימלא את ידכם. וגם לשמונה דכתיב ויהי ביום השמיני. וכ״ה במה״ג ריש תזריע.
7. כ״ה בנדפס סי׳ ג׳.
– בויק״ר פי״א: שלחה נערותיה תקרא (משלי ח) זה משה הה״ד ויהי ביום השמיני וכו׳. ובגנזי שכטר ח״א עמ׳ 82: זה משה, ששלחו הקב״ה לקראת אהרן ובניו ולצוום על הכהונה שנא׳ ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וכו׳. ובפי׳ הר״י מווינא: לא מצינו היכן נצטוה כל זה ביום השמיני. ועי״ש בהערה.
8. עי׳ תו״ש שמות פכ״ה פסוק ח, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
9. ראה תו״כ כאן. ומ״ש לפי שכבד הקב״ה לזקנים וכו׳, ליתא בתו״כ. וראה בתו״ש שמות פ״ג אות רח משה חלק כבוד לזקנים וכו׳ ושם מגנזי שכטר ח״א פ״ג מדרש מכת״י: מנהג העולם כשיהי׳ דבר מצוה או דבר שיש בו תשועה או עצה אין מקדים תחלה אלא לזקנים. ובתו״ש בראשית פמ״ח אות קל ומשפטים פכ״ד אות ו וצרף לכאן.
10. כ״ה בנדפס סי׳ ג׳ וסי׳ י ובפירש״י כאן. וברמב״ן: והנכון שטעמו ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים, כי לכך קראם שידברו לישראל כדרך ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו, או אמר לכל אחד מן הזקנים ואל בני ישראל תדבר, ושיעור הפרשה ויאמר אל אהרן קח לך, ואל הזקנים אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר, כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצותו. ובפי׳ רבינו אפרים: לזקני ישראל אך לא לכל ישראל כי רצה לגלות מעשה העגל, לכך לא רצה לפרסם אלא לצנועים ולזקנים, ומה שלא אמר לו בינו לבין עצמו, שרצה שיתבייש בפניהם כדי שיתכפר לו. וכ״כ במושב זקנים בשם ר״א מגרמייזא. ובפי׳ הר״י בכור שור: ולזקני ישראל שיהיו בחנוך גם הם ויעמדו על קרבנותיהם. וכ״כ בכלי יקר: דלא מצינו שדבר אל הזקנים כלום ואם כדברי המפרשים שלא יאמרו אהרן מעצמו נכנס לעבודה הלא כבר נאמר בפ׳ צו ואת כל העדה הקהילו וגו׳ ושם הכניסו לעבודה בפני כל העדה ומה הי׳ צריך לזה כאן שנית ומש״ה פירש דקרא לזקנים שיסמכו זקני העדה ידיהם על ראש הפר ואע״פ שלא נזכר כאן מ״מ מסתמא עשו הסמיכה, ואע״פ שכל חטאת הקהל קרבנו פר, שאני הכא שחטאו בשעיר ועגל ועל כן רצה הקב״ה שיביאו שעיר ועגל. וראה באור החיים ורא״ם וגו״א כאן.
11. תנחומא סי׳ יא. לק״ט במדבר קא: מדרש חדש עה״ת מאן עמ׳ רנ׳ מדה״ג שמות עמ׳ נז וראה תו״ש שמות פ״ג אות רח ומשפטים פכ״ד אות ו.
[שְׁמִינִי פָּרָשָׁה א]
[א]
״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא״ – זֶה אֶחָד מִן הַכְּתוּבִים הַצְּרִיכִים לִדְרֹשׁ.
כָּן אָמַר ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, וּלְהַלָּן נֶאֱמַר ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״.
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם שְׁלִישִׁי לַמִּנְיָן, אִם שְׁלִישִׁי לַשַּׁבָּת, אִם שְׁלִישִׁי לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יי לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי״ (שמות י״ט:י״א), ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר״ (שמות י״ט:ט״ז), הֱוֵי שְׁלִישִׁי לָרְבִיעִי, לְשֵׁם שִׁשָּׁה בַּחֹדֶשׁ.
כָּן נֶאֱמַר ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם שְׁמִינִי לַמִּנְיָן, אִם לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם״ (ויקרא ח׳:ל״ג), ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, הֱוֵי אוֹמֵר שְׁמִינִי לַמִּנְיָן, וְלֹא שְׁמִינִי לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ.
אוֹתוֹ הַיּוֹם נָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת: רִאשׁוֹן למַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאִים, רִאשׁוֹן לַכְּהֻנָּה, רִאשׁוֹן לָעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, רִאשׁוֹן לְאִסּוּר הַבָּמוֹת, רִאשׁוֹן לִשְׁכֹּן שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, רִאשׁוֹן לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, רִאשׁוֹן לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים.
[ב]
״קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״ – לְפִי שֶׁכִּבְּדוֹ הַמָּקוֹם לְאַהֲרֹן תְּחִלָּה, וְאַף מֹשֶׁה כִּבְּדוֹ בַּסּוֹף.
וּמְנַיִן שֶׁכִּבְּדוֹ הַמָּקוֹם לְאַהֲרֹן תְּחִלָּה?
שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ״ (שמות י״ט:כ״ד).
וְאַף מֹשֶׁה כִּבְּדוֹ בַּסּוֹף, שֶׁקָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וְאַחַר כָּךְ לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
[נוסח שני]
א
[יד]
״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״ (ויקרא ט׳:א׳), הוּא יוֹם שְׁמִינִי מִקְּדֻשַּׁת אַהֲרֹן וְהַבָּנִים, אוֹ יָכֹל בַּשְּׁמִינִי בַחֹדֶשׁ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״ (שמות מ׳:י״ז).
מְלַמֵּד שֶׁבְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, יָכֹל הוּקַם הַמִּשְׁכָּן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְשָׁרַת שְׁכִינָה בַּשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת״ (במדבר ט׳:ט״ו), מְלַמֵּד שֶׁבְּיוֹם הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, בּוֹ בַיּוֹם שָׁרַת שְׁכִינָה, וּבְיוֹם שָׁרַת שְׁכִינָה, בּוֹ בַיּוֹם הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, שָׁרַת שְׁכִינָה עַל מַעֲשֵׂה יְדֵי אַהֲרֹן.
שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְשַׁמֵּשׁ וְלֹא שָׁרַת שְׁכִינָה עַל יָדָיו, עַד שֶׁבָּא אַהֲרֹן וְשִׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה, וְשָׁרַת שְׁכִינָה עַל יָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַיּוֹם יי נִרְאָה אֲלֵיכֶם״ (ויקרא ט׳:ד׳).
[טו]
מַה תַּלְמוּד ״וַיְהִי״ (לוֹמַר)?
מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָה לְפָנָיו בַּמָּרוֹם, כַּיּוֹם שֶׁנִּבְרָאּ הָעוֹלָם.
בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הוּא אוֹמֵר: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר״ (בראשית א׳:ה׳), וְכָן הוּא אוֹמֵר ״וַיְהִי״.
כֵּיוָן שֶׁכִּלּוּ יִשְׂרָאֵל אֶת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, בָּא מֹשֶׁה וּבֵרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יי, כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה.⁠״ (שמות ל״ט:מ״ג)
מַה הִיא בְרָכָה שֶׁבֵּרְכָן?
אָמַר לָהֶן: ״תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם!⁠״
וְהֵן אוֹמְרִין: ״וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ,
וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.⁠״ (תהלים צ׳:י״ז)
עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: ״צְאֶנָה וּרְאֶינָה, בְּנוֹת צִיּוֹן״ (שיר השירים ג׳:י״א), בָּנִים הַמְּצֻיָּנִים לִי בְּמִילָה וּבְתִגְלַחַת;
״בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה״, הַמֶּלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ;
״בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ״, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁהוּא מְצֻיָּר בִּתְכֶלֶת וְאַרְגָּמָן וּבְשֵׁשׁ;
״אִמּוֹ״, אֵין אִמּוֹ אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ״ (ישעיה נ״א:ד׳).
[טז]
״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״, בְּיוֹם שֶׁשָּׁרַת שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל;
״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״, בְּיוֹם שֶׁיָּרְדָה אֵשׁ חֲדָשָׁה מִן הַשָּׁמַיִם, וְלִחֲכָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְאֶת חַחֲלָבִים.
א. בפירוש ראב״ד: ״פירוש זה הענין כולו בפנים אחרים למדרש פסוק זה״. נוסח שני זה ([יד-טז]) (מ״ויהי ביום השמיני... את העולה ואת החלבים״) מובא בכ״י וטיקן 66 לאחר הפירוש לויקרא ט׳:כ״א המסתיים ב״יציקה וכפרה״.
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה קְרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וּלְסָבֵי יִשְׂרָאֵל.
And on the eighth day Moshe called Aharon and his sons and the elders of Israel.
פרשת שמיני

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וּלְסָבֵי יִשְׂרָאֵל
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – בר״ח ניסן או בח׳ בניסן?
א. אונקלוס תרגם ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״ – ״וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה״ מבלי לנקוב בתאריך. ולעיל (ויקרא ח א) הובאה מחלוקת חז״ל בתאריך השמיני למילואים: רובם סוברים שהיה זה בראש חודש ניסן, וכשיטתם תרגם המיוחס ליונתן ״וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה... הוּא יוֹמָא קַדְמָאָה לְיַרְחָא דְנִיסָן״ (ויהי ביום השמיני... הוא היום הראשון לחודש ניסן). ומסתבר שזו גם דעת אונקלוס וכן פירש גם רש״י: ״ויהי ביום השמיני – שמיני למלואים, הוא ראש חודש ניסן״. ואולם לדעת רבי עקיבא שהובאה שם, השמיני למילואים היה בח׳ בניסן וזו גם דרכו של ראב״ע שכתב: ״היה נראה לנו כי ביום השמיני – שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחדש רק המעתיקים אמרו שהיה ר״ח ניסן״. ויש שתלו במחלוקת זו גם את התאריך של ״קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״.⁠1
וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל – מי הם?
ב. ״וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״וּלְסָבֵי יִשְׂרָאֵל״. אבל המיוחס ליונתן שתרגם ״וּלְסָבֵי סַנְהֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל״ (ולזקני הסנהדרין של ישׂראל) דרש ״זקני״ בשתי הוראות: זקנים בשנים וגם זקנים שקנו חכמה.⁠2 אמנם מה שפירש ״אהבת יהונתן״ ״הם השבעים זקנים ומשה על גביהם שהם היו הסנהדרין״ תמוה לכאורה, כי הסנהדרין טרם הוקמה.⁠3 אכן אין דרכו של ״יונתן״ לדקדק בכך כמוכח גם מתרגומיו בשאר מקומות.⁠4
1. ״הכתב והקבלה״: ״ויהי ביום השמיני. שמיני למלואים והוא ר״ח ניסן (רש״י מרבותינו) ודעת הראב״ע כי ביום השמיני – שמיני לניסן כי המשכן הוקם באחד לחדש. ויאמר רוו״ה לדעת כל המפרשים הקריאה לאהרן ולבניו היתה ביום השמיני. ואין כן משמעות לשון הכתוב לעיקר מדקדק לשון עברי, שאילו כדבריהם היה לו לכתוב ויהי ביום השמיני ויקרא משה וגו׳ בהוספת וי״ו יו״ד בראש פעל הקריאה, כי כן הלוך המליצה העברית בספורי העניינים אשר נפלו על הסדר כמו שהיו סדורים במחשבת הגוזר האומר והעושה. עיין מ״ש בבראשית ״והאדם ידע״ (בראשית ד א). ולזאת היה לו לכתוב ויקרא משה וגו׳. אבל קרא משה וגו׳ משמע קרא כבר קודם יום השמיני, לכן נאמנו דברי רבותינו שהיה שמיני למלואים, והכתוב מחובר עם ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים האמור מקודם, ושיעור הכתוב ויהי ביום השמיני הוא היום אשר כבר קרא וייעד משה לאהרן ולבניו להיות נועדים ליום הזה במה שאמר להם ופתח אה״מ תשבו שבעת ימים ויהיו נכונים ליום הזה, ולכן כתיב לאהרן ולבניו בלמ״ד השימוש שהרצון בלשון קריאה עם למ״ד אחריו ההזמנה; ולמדנו עוד מזה הכתוב שגם לזקני ישראל כבר קרא להיות עתידים ליום השמיני הזה, אלא שקריאת אהרן ובניו לא היתה ממין קריאת הזקנים, כי לאהרן ולבניו היתה באמצעות הצווי ופתח אה״מ תשבו, ולזקנים היתה בהזמנה, לכן הועמד אתנח במלת ולבניו להפרידו מן ולזקני ישראל, ולהורות ששתי מיני הקריאות נבדלות באיכותיהם״.
2. המפרש ליונתן ו״תרגומנא״.
3. אלא רק בפרשת בהעלותך, כרש״י לפסוק ״ויכו שטרי בני ישראל״ (שמות ה יד) ״השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת (במדבר יא טז), מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו״.
4. כגון בחטא העגל ״עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה״ (שמות לב כז) ״עִיבְרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע סַנְהֶדְרִין לִתְרַע בֵּי דִינָא בְּמַשְׁרִיתָא״. ורד״צ הופמן כתב שיש להבדיל בין זקנים לבין עדה. הזקנים הם נכבדי העם אבל ״עדה״ מציינת כנראה רק את הנבחרים, מעין בעלי משרה, כראב״ע לעיל ״ואת כל העדה (ויקרא ח ג) – ראשי השבטים והזקנים״. אך עיין עוד שם.
והוה ביומא תמיניה⁠(ון) (לסוף) לסוף שבעתי יומי אשלמותה קרא משה לאהרן ולבנוי ולחכימי ישראלא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולחכימי ישראל״) גם נוסח חילופי: ״{ולחכי}⁠מיה דיש׳⁠ ⁠⁠״.
והוה ביומא תמינאה לרבות אהרן ובנוי ויום תמינאה לאשלמוותא הוא יומא קדמאה לירחא דניסן אקים משה ית משכנא ולא פרקיה ולא שמיש תוב על גבי מדבחא בכן קרא משה לאהרן ולבנוי ולסבי סנהדרי ישראל.
On the eighth day of the anointing of Aharon and his sons, and the eighth day of that consecration, being the first day of the month of Nisan, when Mosheh had erected the tabernacle, he took it not down, neither ministered any longer at the altar; but Mosheh called Aharon and his sons, and the elders of the sanhedrin of Israel.
ויהי ביום השמיני למשיחת אהרן ובניו ויום השמיני למלואים הוא היום הראשון לחדש ניסן, הקים משה את המשכן ולא פרקו ולא שרת עוד על גבי המזבח אז קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני סנהדרי ישראל.

פרשה יא

סדר שמיני

[א] וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – רַב אַהֲבָה בַּר כַּהֲנָא פָּתַח: חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, טָבְחָה טִבְחָהּ וגו׳ שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ וגו׳ מִי פֶתִי וגו׳ (משלי ט׳:א׳-ד׳), רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אִלְעָאי פָּתַר קְרָא בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ: ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג׳:י״ט). חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט׳:א׳), אֵלּוּ שִׁבְעָה יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים וגו׳ (שמות כ׳:י׳), וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי (בראשית ב׳:ג׳). טָבְחָה טִבְחָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ (בראשית א׳:כ״ד). מָסְכָה יֵינָהּ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א׳:ט׳). אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְּשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע (בראשית א׳:י״א). שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא, זֶה אָדָם וְחַוָּה. עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת (משלי ט׳:ג׳), שֶׁהֱסִיטָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקָרָא אוֹתָן אֱלָהוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים (בראשית ג׳:ה׳), אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִי פֶּתִי יָסֻר הֵנָּה, הֵן הִנִּיחוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָלְכוּ אַחַר דַּעְתּוֹ שֶׁל נָחָשׁ, בִּשְׁבִיל כָּךְ: חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ (משלי ט׳:ד׳), כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג׳:י״ט).
[ב] רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר יִרְמְיָה פָּתַר קְרָיָא בְּגוֹג לֶעָתִיד לָבוֹא, חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת (משלי כ״ד:ג׳). חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, אֵלּוּ שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁל גּוֹג, דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כָּל אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים מַסִּיקִין יְדוֹתֵיהֶן שֶׁל חֲרָבוֹת וִידוֹתֵיהֶן שֶׁל רְמָחִים וִידוֹתֵיהֶן שֶׁל סַכִּינִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיָצְאוּ ישְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים (יחזקאל ל״ט:ט׳), וְאוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים הֵן הֵן פְּרָטָגַמְיָא שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, וְסִימָנָךְ דַּעֲבֵיד פְּרָטָגַמְיָא אָכֵיל מַשְׁתּוֹתָא. טָבְחָה טִבְחָה, בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ (יחזקאל ל״ט:י״ח). מָסְכָה יֵינָהּ: וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ (יחזקאל ל״ט:י״ח). אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ: וּשְׂבַעְתֶּם עַל שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב (יחזקאל ל״ט:כ׳). שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא, זֶה יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים אֱמֹר לְצִפֹּר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה (יחזקאל ל״ט:י״ז).
[ג] בַּר קַפָּרָא פָּתַר קְרָיָא בַּתּוֹרָה, חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, זוֹ תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי ה׳ יִתֵּן חָכְמָה (משלי ב׳:ו׳), ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ (משלי ח׳:כ״ב). חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, אֵלּוּ שִׁבְעָה סִפְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא חֲמִשָּׁה הֵן, בַּר קַפָּרָא עָבֵיד מֵרֵישֵׁיהּ דְּוַיְדַבֵּר (במדבר א׳:א׳) עַד: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י׳:ל״ה) חַד. מִן וַיְהִי עַד וּבְנֻחֹה (במדבר י׳:ל״ו) חַד. וְעַד סֵיפֵיהּ, חַד, הֲרֵי שִׁבְעָה. טָבְחָה טִבְחָהּ, אֵלּוּ הָעֳנָשִׁים. מָסְכָה יֵינָהּ, אֵלּוּ קַלִּין וַחֲמוּרִין וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת. אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ, אֵלּוּ הָעֲרָכִין. שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת, שֶׁהֱסִיטָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקָרָא אוֹתָן אֱלָהוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וגו׳ (תהלים פ״ב:ו׳), אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה: מִי פֶּתִי יָסֻר הֵנָּה (משלי ט׳:ד׳), הֵן הִנִּיחוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ לָעֵגֶל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳), בִּשְׁבִיל כֵּן חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן (תהלים פ״ב:ז׳).
[ד] רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַר קְרָיָא בְּאֹהֶל מוֹעֵד, חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, זֶה בְּצַלְאֵל: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים וגו׳ (שמות ל״א:ג׳). חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם (ויקרא ח׳:ל״ג). טָבְחָה טִבְחָהּ, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. מָסְכָה יֵינָהּ, אֵלּוּ הַנְּסָכִים. אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ, זֶה סִדּוּר לֶחֶם הַפָּנִים. שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא, זֶה משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וגו׳.
[ה] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְבַר תָּמִים תִּתַּמָּם, עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל (תהלים י״ח:כ״ו-כ״ז), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַר קְרָא בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, כֵּיוָן שֶׁבָּא בַּחֲסִידוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בַּחֲסִידוּת. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בִּתְמִימוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בִּתְמִימוּת. וּבְשָׁעָה שֶׁבָּא בְּעַקְמָנוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בְּעַקְמָנוּת. בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר לוֹ עֲסָקָיו. אֵימָתַי בָּא בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית י״ח:ג׳), מַה כְּתִיב תַּמָּן: וְאַבְרָהָם עוֹדֶנוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה׳ (בראשית י״ח:כ״ב), אָמַר רַבִּי סִימוֹן תַּקָּנַת סוֹפְרִים, שְׁכִינָה הָיְתָה מַמְתֶּנֶת לוֹ. אֵימָתַי בָּא בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁם הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה (בראשית י״ח:כ״ח), מַה כְּתִיב: וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה (בראשית י״ח:כ״ח). אֵימָתַי בָּא בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (בראשית ט״ו:ב׳), מַה כְּתִיב תַּמָּן: לֹא יִירָשְׁךָ זֶה (בראשית ט״ו:ד׳). אֵימָתַי נִתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (בראשית ט״ו:ח׳), מַה כְּתִיב תַּמָּן: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית ט״ו:י״ג). רַבִּי נְחֶמְיָה פָּתַר קְרָא בְּמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בַּחֲסִידוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בִּתְמִימוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בְּעַקְמָנוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמּוֹ בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר עֲסָקָיו. אֵימָתַי בָּא בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ (שמות ל״ג:י״ח), מַה כְּתִיב תַּמָּן: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי וגו׳ (שמות ל״ג:י״ט). אֵימָתַי בָּא בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג׳:ג׳), אֲמַר לֵיהּ מִן דִּיקָרִי קָאֵים בְּגַוֵּיהּ. אֵימָתַי בָּא בְּעַקְמָנוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר: וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם (שמות ג׳:י״ג), מָה אָמַר לוֹ, זֶה שְׁמִי לְפִי שָׁעָה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה (שמות ג׳:י״ד). אֵימָתַי נִתְבָּרֵר עַל עֲסָקָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה (שמות ג׳:י׳), אָמַר לוֹ: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד׳:י״ג), וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה (שמות ה׳:כ״ג), מַה כְּתִיב תַּמָּן: עַתָּה תִרְאֶה (שמות ו׳:א׳).
[ו] רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא נִמְנַע משֶׁה מִלְּשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו (תהלים צ״ט:ו׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן מַיְיתֵי לָהּ מִן הָדֵין קְרָא: בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה׳ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם (דברי הימים א כ״ג:י״ג) [לעמד ולשרת בשם ה׳]. וּמשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי (דברי הימים א כ״ג:י״ד).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי פָּשׁוּט הוּא לָן שֶׁבְּחָלוּק לָבָן שִׁמֵּשׁ משֶׁה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים. רַבִּי תַּנְחוּם בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן תָּנֵי כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה משֶׁה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה וְלֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יָדוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט׳:כ״ד), אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּנֶה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַתֶּה אֶת משֶׁה שֶׁיֵּלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ לְמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ (שמות ד׳:י׳), הֲרֵי שִׁשָּׁה, וּבַשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד׳:י״ג), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אַתְּ אוֹמֵר שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי צוֹרְרָה לְךָ בִּכְנָפֶיךָ, אֵימָתַי פָּרַע לוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי חֶלְבּוֹ, רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל שִׁבְעַת יְמֵי אֲדָר הָיָה משֶׁה מְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים שֶׁיִּכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבַשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים ג׳:כ״ז). רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה וְכַסָּבוּר שֶׁלּוֹ הִיא, בַּשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ, לֹא שֶׁלְךָ הִיא אֶלָּא שֶׁל אַהֲרֹן אָחִיךָ הִיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.
[ז] רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי חִיָּא אָמְרִין וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה עָלָה בְּיָדֵינוּ מִן הַגּוֹלָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי אֵינוֹ אֶלָּא צָרָה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וַחֲמִשָּׁה הֵן: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל (בראשית י״ד:א׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, עָשׂוּ מִלְחָמָה וגו׳ (בראשית י״ד:ב׳), מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְדִינָה בִּשְׁבִילוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ נִזְקָק בַּמְּדִינָה, בָּאוּ בַּרְבָּרִיִּים נִזְדַּוְּוגוּ לוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ וְנִזְדַּוְּוגוּ אָמְרוּ הַכֹּל וַוי שֶׁאֵין הַמֶּלֶךְ נִזְקָק לַמְּדִינָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה, כָּךְ אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה, וּכְתִיב בּוֹ: וְנִבְרְכוּ בְךָ (בראשית י״ב:ג׳), וּבִשְׁבִילוֹ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָק לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, בָּאוּ כַּשְׂדִּיִים וְנִזְדַּוְּוגוּ לוֹ, אָמְרוּ וַוי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָק בְּעוֹלָמוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ (בראשית י״ד:ז׳).
אָמַר רַבִּי חִיָּא לֹא בִּקְּשׁוּ לְהִזְדַּוֵּג אֶלָּא לְתוֹךְ גַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַיִן שֶׁעָשְׂתָה מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם בִּקְשׁוּ לְסוֹתְמָהּ [לסמותה]. הִוא קָדֵשׁ.
אָמַר רַבִּי אַחָא הוּא כְּתִיב, הוּא שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָרַד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ הַמְלָכִים וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ, הִתְחִילוֹ צוֹוְחִין וַוי וַוי, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם (ישעיהו ז׳:א׳), מַה צָּרָה הָיְתָה, אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וגו׳ (ישעיהו ט׳:י״א), מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לְפַדְגוֹג וְהָיָה הַפַּדְגוֹג שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, אָמַר אִם אֲנִי הוֹרֵג אוֹתוֹ עַכְשָׁיו נִמְצֵאתִי מְחַיֵּיב רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ אֶת יוֹנַקְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְהוּא מֵת מֵאֵלָיו, כָּךְ אָמַר אָחָז אִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָשִׁים, אִם אֵין תְּיָשִׁים אֵין צֹאן, אִם אֵין צֹאן אֵין רוֹעֶה, אִם אֵין רוֹעֶה אֵין עוֹלָם. כָּךְ אָמַר אָחָז, אִם אֵין קְטַנִּים אֵין תַּלְמִידִים, אִם אֵין תַּלְמִידִים אֵין חֲכָמִים, אִם אֵין חֲכָמִים אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אִם אֵין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בָּעוֹלָם. מֶה עָשָׂה עָמַד וְנָעַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הֲדָא דִכְתִיב: צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיהו ח׳:ט״ז).
רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָחָז, שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.
רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר, שְׁמַעְתְּ לָהּ מִן הֲדָא: וְחִכִּיתִי לַה׳ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו וגו׳ (ישעיהו ח׳:י״ז), אֵין לְךָ שָׁעָה קָשָׁה כְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָהּ: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא (דברים ל״א:י״ח), מֵאוֹתָהּ שָׁעָה: וְקִוֵּיתִי לוֹ (ישעיהו ח׳:י״ז), כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ (דברים ל״א:כ״א), וּמַה הוֹעִיל לוֹ: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה׳ (ישעיהו ח׳:י״ח), וְכִי יְלָדָיו הָיוּ וַהֲלוֹא תַּלְמִידָיו הָיוּ, אֶלָּא מִכָּאן לְתַלְמִידוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁנִּקְרָא בְּנוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַוי וַוי, וַיְהִי בִּימֵי אָחָז.
:וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ (ירמיהו א׳:ג׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ (ירמיהו ד׳:כ״ג), מָשָׁל לִכְתָבִין שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁנִּכְנְסוּ לַמְּדִינָה וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה שֶׁהָיוּ כְּתָבִין מַגִּיעִין הָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן וּפָרְעִין אֶת רָאשֵׁיהֶן וְקוֹרְאִין אוֹתָם בְּאֵימָה בְּיִרְאָה בִּרְתֵת בְּזִיעַ, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לִמְדִינָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, עָמְדוּ וְקָרְעוּ אוֹתָן וְשָׂרְפוּ אוֹתָן, אָמְרוּ אוֹי לָנוּ כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ הַמֶּלֶךְ בְּכָךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה וגו׳ (ירמיהו ל״ו:כ״ג), וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק הַחֲמִשִּׁי: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ (איכה א׳:ה׳), יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְּׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח (ירמיהו ל״ו:כ״ג), כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כֵּן הִתְחִילוּ צוֹוְחִין וַוי וַוי, וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים.
:וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א׳:א׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, שֶׁגָּזַר: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד (אסתר ג׳:י״ג), מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ שְׁלשָׁה שׂוֹנְאִים, הִתְחִיל אֶחָד מְקַטֵּף בָּעוֹלֵלוֹת, וְאֶחָד הִתְחִיל לְזַנֵּב בָּאֶשְׁכֹּלוֹת, וְאֶחָד מְעַקֵּר בַּגְּפָנִים. פַּרְעֹה הִתְחִיל מְקַטֵּף בָּעוֹלֵלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד (שמות א׳:כ״ב). נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְחִיל מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכֹּלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף (מלכים ב כ״ד:ט״ז).
רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר חָרָשׁ אֶלֶף וּמַסְגֵּר אֶלֶף. וְרַבָּנָן אָמְרִין זֶה וָזֶה אָלֶף. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר אֵלּוּ הַבּוֹלְיוּתוּס. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֵלּוּ הַיּוֹעֲצִים. הָמָן הָרָשָׁע הִתְחִיל לְעַקֵּר בַּגְּפָנִים וּבִקֵּשׁ לְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בָּעָא לְמִזְבַּן בְּכָל בֵּיעָתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד (אסתר ג׳:י״ג), וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מוֹכֵר וְהָמָן לוֹקֵחַ, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַוי וַוי, וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
:וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (רות א׳:א׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (רות א׳:א׳), מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת לִיפָס לַמֶּלֶךְ, וְשָׁלַח הַמֶּלֶךְ גַּבָּאי טַמְיוֹן לִגְבּוֹת, מֶה עָשׂוּ בְּנֵי הַמְדִינָה עָמְדוּ וְתָלוּ אוֹתוֹ וְגָבוּ אוֹתוֹ, אָמְרוּ וַוי כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ הַמֶּלֶךְ בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ מַה שֶּׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עָשִׂינוּ לוֹ. כָּךְ כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַדַּיָּן, מַה שֶּׁהַדַּיָּן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לַנִּשְׁפָּט הָיָה הַנִּשְׁפָּט עוֹשֶׂה לַדַּיָּן, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם מְבַזִּין אֶת שׁוֹפְטֵיכֶם, הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם דָּבָר שֶׁאִי אַתֶּם יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ, וְאֵיזֶה זֶה, רָעָב, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, שִׁמְעוֹן בַּר רַב אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי מְשַׁמֵּשׁ צָרָה וְשִׂמְחָה, אִם צָרָה אֵין צָרָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אִם שִׂמְחָה אֵין שִׂמְחָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אָתָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עָבְדָהּ פַּלְגָא, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי אֵין שִׂמְחָה, וְהָיָה אֵין צָרָה, אֵיתִיבוּן: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (בראשית א׳:ג׳), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה לְפִי שֶׁלֹּא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הָאוֹר, דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה דוֹר אֱנוֹשׁ וּמַעֲשֵׂה דוֹר הַמַּבּוּל שֶׁהֵן מְקֻלְקָלִין, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם (איוב ל״ח:ט״ו), וְהֵיכָן גְּנָזוֹ, בַּגַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צ״ז:י״א), אֵיתִיבוּן: וַיְהִי עֶרֶב וגו׳ (בראשית א׳:ה׳), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן עָתִיד לִכְלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ וגו׳ (ישעיהו נ״א:ו׳). אֵיתִיבוּן: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, חֲמִישִׁי, הַשִּׁשִּׁי (בראשית א׳:ח׳-ל״א), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִין עֲשִׂיָּה, הַחִטִּין צְרִיכִין לִטְחֹן, הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמַתְקָהּ, וְתוּרְמוּסִין צְרִיכִין לְהַמְתִּיק. אֵיתִיבוּן: וַיְהִי ה׳ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ (בראשית ל״ט:ב׳), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִזְדַּמְּנָה לוֹ אוֹתָהּ רְשָׁעָה. אֵיתִיבוּן: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (ויקרא ט׳:א׳), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא. אֵיתִיבוּן: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה (במדבר ז׳:א׳), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּבְנָה בִּנְיָנוֹ שֶׁל בַּיִת נִגְנָז. אֵיתִיבוּן: וַיְהִי ה׳ אֶת יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ו׳:כ״ז), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁנֶּהֱרַג יָאִיר שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ (יהושע ז׳:ה׳), שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ, אָמַר רַבִּי יוּדָן זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְּרִין. אֵיתִיבוּן: וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה׳ עִמּוֹ (שמואל א י״ח:י״ד), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד (שמואל א י״ח:ט׳). אֵיתִיבוּן: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה׳ הֵנִיחַ לוֹ (שמואל ב ז׳:א׳), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּא נָתָן הַנָּבִיא וְאָמַר לוֹ: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת (מלכים א ח׳:י״ט). אֲמַרִין לֵיהּ אַמְרִינַן דִּילָן אֱמֹר דִּילָךְ, אָמַר לָהֶם: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס (יואל ד׳:י״ח). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וגו׳ (ישעיהו ז׳:כ״א). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים וגו׳ (זכריה י״ד:ח׳). וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם (תהלים א׳:ג׳). וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם (מיכה ה׳:ו׳). מְתִיבִין לֵיהּ וְהָא כְתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלַיִם (ירמיהו ל״ח:כ״ח), אָמַר לָהֶן אַף הִיא אֵינָהּ צָרָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אִיפּוֹפָסִין עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, דְּאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי נַחְמָן אִיפּוֹפָסִין שְׁלֵמָה נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ (איכה ד׳:כ״ב).
[ח] וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל – אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְעוֹף, מַה הָעוֹף הַזֶּה אֵינוֹ פּוֹרֵחַ בְּלֹא כְנָפַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִזְּקֵנֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא גְּדוֹלָה זִקְנָה, אִם זְקֵנִים הֵם חֲבִיבִין הֵם, אִם נְעָרִים הֵם נִטְפְּלָה לָהֶן יַלְדוּת, דְּתָנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לֹא בְּמָקוֹם אֶחָד וְלֹא בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת מָצִינוּ שֶׁחָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד לַזְּקֵנִים, אֶלָּא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, בַּסְּנֶה: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:ט״ז). בְּמִצְרַיִם: וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:י״ח). בְּסִינַי: עֲלֵה אֶל ה׳ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ד:א׳). בַּמִּדְבָּר: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ (במדבר י״א:ט״ז). בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַף לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה (ישעיהו כ״ד:כ״ג), וּכְתִיב: וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיהו כ״ד:כ״ג). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר בֵּיבַי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי רְאוּבֵן בְּשֵׁם חֲנִינָא אָמַר, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַנּוֹת לוֹ יְשִׁיבָה שֶׁל זְקֵנִים מִשֶּׁלּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי מָלַךְ ה׳ צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיהו כ״ד:כ״ג), נֶגֶד זְקֵנִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵישֵׁב כְּגֹרֶן וְצַדִּיקִים יוֹשְׁבִין לְפָנָיו, כְּהַהוּא: וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה ישְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן (מלכים א כ״ב:י׳), וְכִי בְּגֹרֶן הָיוּ יוֹשְׁבִים, אֶלָּא כְּהָא דְּתָנִינַן סַנְהֶדְרִין כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ זֶה אֶת זֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה אֲנִי חֲמִיתֵּיהּ מְצֻמְצָם בֵּינֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעֲלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ (משלי ל״א:כ״ג).
[ט] רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְעוּלָא בִּירָאָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת רֹאשׁ חוֹלָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה (תהלים מ״ח:י״ד), לְחוֹלָה כְּתִיב, וְהֵן עוֹלִין עָלָיו בְּעַלְמוּת, וּמַרְאִין עָלָיו כְּאִלּוּ בְּאֶצְבַּע, וְאוֹמֵר: כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד וגו׳ (תהלים מ״ח:ט״ו), בְּעַלְמוּת, בִּזְרִיזוּת. עַלְמוּת כְּאִלֵּין עוּלֵמְתָּא, כְּדִכְתִיב: בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת (תהלים ס״ח:כ״ו), תִּרְגֵּם עֲקִילַס, אַתְנִיסָאָה, עוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ מוּת, עַלְמוּת, בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, יְנַהֲגֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וִינַהֲגֵנוּ בָּעוֹלָם הַבָּא.
[פרשת שמיני]
[א] וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהלת ח׳:ה׳). מִי הָיָה. זֶה אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵּצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים, וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, שִׁמְרוּ אֲבֵלוּת שִׁבְעַת יָמִים עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ בָּכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת י״י, שֶׁכָּךְ שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל, כִּבְיָכוֹל. וּמִנַּיִן שֶׁנִּתְאַבֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָחֵם י״י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו׳:ו׳). וְאֵין עֲצִיבָה אֶלָּא אֵבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּהִי הַתְּשׁוּעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל עַל יִשְׂרָאֵל כִּי אָמַר הָעָם כִּי נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שמואל ב י״ט:ג׳). וְכֵן עֶזְרָא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ בּוֹכִין אִישׁ אֶל אָחִיו וְאִישׁ אֶל בְּנוֹ, לְכוּ אִכְלוּ מִשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ וְגוֹ׳ וְאַל תֵּעָצְבוּ כִּי חֶדְוַת י״י הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח׳:י׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ (בראשית ז׳:י׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, כְּשֵׁם שֶׁנִּתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל, אַף אַתֶּם שִׁמְרוּ אֶת יְמֵי הָאֵבֶל עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ בָּכֶם. הָיוּ מְשַׁמְּרִים וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מָה מְשַׁמְּרִים. כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע. וְעֵת וּמִשְׁפָּט יוֹדֵעַ לֵב חָכָם (קהלת ח׳:ה׳), זֶה מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבוֹדִי (שמות כ״ט:מ״ג), מִתְקַדֵּשׁ אֲנִי שָׁם בִּמְכֻבָּדַי. וְהָיָה מֹשֶׁה מְשַׁמֵּשׁ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים. וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר שֶׁמָּא מִדַּת הַדִּין פּוֹגַעַת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִקְדָּשׁ בִּכְבוֹדִי. וְלֹא עָשָׂה, אֶלָּא אָמַר לְאַהֲרֹן, שִׁמְרוּ אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים. אָמַר לוֹ: לָמָּה. אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כֵן צִוִּיתִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הָאֵבֶל וּבָא יוֹם הַשְּׁמִינִי, נִכְנְסוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא לְהַקְרִיב, פָּגְעָה בָּהֶן מִדַּת הַדִּין וְנִשְׂרְפוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמוּתוּ לִפְנֵי י״י. בָּא מֹשֶׁה וְאָמַר לְאַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֵּר י״י לֵאמֹר בִּקְרוֹבַי אֶקָּדֵשׁ. וְהֵיכָן דִּבֵּר. בְּמִדְבַּר סִינַי, וְנוֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבוֹדִי. וְכֵן אָמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, הָעֵת שֶׁאָמַר לִי בִּקְרוֹבַי אֶקָּדֵשׁ, חָשַׁבְתִּי כִּי בִּי אוֹ בְּךָ יִפְגַּע, וְעַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן, הָיָה לוֹ הַדָּבָר לְנֶחָמָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע.
[ב] וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ, וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן (תהלים ע״ה:ה׳). מַהוּ אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ. לָמָּה, לְפִי שֶׁהוּא מַזְכִּיר כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם (שיר השירים ז׳:א׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת (שופטים כ״א:כ״א). לְפִי שֶׁאֵין הַשִּׂמְחָה מַמְתֶּנֶת לָאָדָם. לֹא כָּל מִי שֶׁשָּׂמֵחַ הַיּוֹם שָׂמֵחַ לְמָחָר, וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּצֵר הַיּוֹם מֵיצֵר לְמָחָר, לְפִי שֶׁאֵין הַשִּׂמְחָה מַמְתֶּנֶת לָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (קהלת ב׳:ב׳). רְצוֹנְךָ לֵידַע, שֶׁהֲרֵי שִׂמְחָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הִמְתִּינָה. אֵימָתַי, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, הָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי כְבוֹד י״י לְעוֹלָם, יִשְׂמַח י״י בְּמַעֲשָׂיו (תהלים ק״ד:ל״א). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א׳:ל״א). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה וּמִשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲשָׂיו מְאֹד, וְצִוָּה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן מִצְוָה קַלָּה וְלֹא קִיְּמָהּ. מִיָּד נָתַן לוֹ אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (שם ג׳:י״ט). וְכִבְיָכוֹל לֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, וְאָמַר, לֹא בָּרָאתִי אֶת הַכֹּל אֶלָּא בִּשְׁבִיל אָדָם, וְעַכְשָׁו הוּא מֵת, מַה הֲנָאָה יֵשׁ לִי. וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, בְּנֵי אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ. אַבְרָהָם כַּמָּה שָׂמֵחַ. נִתְבָּרֵךְ בָּעוֹלָם וְנִתְגַּדֵּל, הָרַג כַּמָּה מְלָכִים, וְהִקְנָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְנָתַן לוֹ בֵּן בְּזִקְנָתוֹ וּמָל אוֹתוֹ וְגִדְּלוֹ, וְלַסּוֹף נֶאֱמַר לוֹ: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ וְהַעֲלֵהוּ (בראשית כ״ב:ב׳). וְעָשָׂה מַהֲלַךְ שְׁלֹשָה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (בראשית כ״ב:ד׳). חָזַר בְּיוֹם אַחֵר מֵהַר הַמּוֹרִיָּה, וְקָבַר לְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ, וּבִקֵּשׁ מָקוֹם לִקְבָרוֹת וְלֹא מָצָא, עַד שֶׁקָּנָה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, וְאַחַר כָּךְ קָפְצָה עָלָיו זִקְנָה. וּמָה אַבְרָהָם הַצַּדִּיק כָּךְ, הָרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. יִצְחָק לֹא הִמְתִּינָה שִׂמְחָתוֹ, נִמְלַט מִן הַחֶרֶב וּמִן אַנְשֵׁי גְּרָר, וְהוֹדִיעַ לָהֶם מִי הָיָה, וּבָאוּ הֵם אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וְגוֹ׳ (בראשית כ״ו:כ״ו), וְאָמְרוּ לוֹ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה י״י עִמָּךְ (בראשית כ״ו:כ״ח). וְלֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, אֶלָּא וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וְתִכְהֶינָה עֵינָיו (בראשית כ״ז:א׳). וּמַה יִּצְחָק שֶׁהָיָה עוֹלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ. הָרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. יַעֲקֹב בְּכוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד׳:כ״ב), כַּמָּה שָׂמַח. רָאָה סֻלָּם וּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה י״י נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמֶר אֲנִי י״י וְגוֹ׳ (בראשית כ״ח:י״ב-י״ג). הָלַךְ אֵצֶל לָבָן, בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו, וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמַר (הושע י״ב:י״ג). וְעָבַד בְּלָבָן עֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ׳ (בראשית ל״א:מ״א). וּלְבַסּוֹף הֶעֱשִׁיר וְהוֹלִיד בָּנִים, וְחָזַר וּפָגַע בְּעֵשָׂו וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְשִׁלֵּם אֶת נִדְרוֹ. וְלֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, אֶלָּא וַתֵּצֵא דִּינָהּ בַּת לֵאָה, וַיַּרְא אוֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר (שם ל״ד:א׳-ב׳). וּבָאת לוֹ צָרַת יוֹסֵף וְנִמְכַּר לְעֶבֶד. וּמַה יַּעֲקֹב הַצַּדִּיק כָּךְ, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיהו מ״ט:ג׳), וְלֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, הָרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ כְּתִיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ. וּכְתִיב: לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (קהלת ב׳:ב׳). יְהוֹשֻׁעַ כַּמָּה שָׂמַח הָרַג שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְהִנְחִיל לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ וְחִלֵּק, וְנָתְנוּ לוֹ כָּתֵף כָּל יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו, וְאָמְרוּ לוֹ: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכָל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת (יהושע א׳:י״ח), מַה שֶּׁלֹּא זָכָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהִזְקִין וָמֵת בְּלֹא בָּנִים. לְכָךְ נֶאֱמַר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אֶל תָּהֹלּוּ. וְעֵלִי הַכֹּהֵן כַּמָּה שִׂמְחָה שָׂמַח. הָיָה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל וְאַב בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֵלִי הַכֹּהֵן יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל י״י (שמואל א א׳:ט׳). וְעֵלִי הַכֹּהֵן, שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל. יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא, שֶׁהָיָה מֶלֶךְ. עַל מְזוּזַת הֵיכַל י״י, שֶׁהָיָה אַב בֵּית דִּין. וְלֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, אֶלָּא, וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחוֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת (שם ד׳:י״ח). וּמֵתוּ שְׁנֵי בָּנָיו חָפְנִי וּפִנְחָס. וּמָה עֵלִי הַצַּדִּיק כָּךְ, הָרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאֵין אָנוּ מוֹצְאִין אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה שְׂמָחוֹת לָרֹב כֶּאֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב (שמות ו׳:כ״ג). שֶׁרָאֲתָה בַּעֲלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה וְנָבִיא, וּמֹשֶׁה אֲחִי בַּעֲלָהּ מֶלֶךְ וְנָבִיא, וּבָנֶיהָ סְגָנֵי כְּהֻנָּה, וְאָחִיהָ נַחְשׁוֹן רֹאשׁ לְכָל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא הִמְתִּינָה בְּשִׂמְחָתָהּ, אֶלָּא נִכְנְסוּ שְׁנֵי בָנֶיהָ לְהַקְרִיב קָרְבָּן, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י וְתֹאכַל אוֹתָם. לְכָךְ נֶאֱמַר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (קהלת ב׳:ב׳). מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי בָּבֶל, שֶׁהָיָה מַשִּׂיא בְּנוֹ בָּרְבִיעִי שֶׁלּוֹ, וְעָשָׂה סְעוּדָה וּמִשְׁתֶּה לַחֲכָמִים. אָמַר לִבְנוֹ, עֲלֵה וַהֲבֵא לָנוּ חָבִית יַיִן פְּלוֹנִי מִן הָעֲלִיָּה. עָלָה לָעֲלִיָּה וְהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ בֵּין הֶחָבִיּוֹת וָמֵת. הִמְתִּין אָבִיו עִם הַמְּסֻבִּין וְשָׁהָה וְלֹא בָא. אָמַר אָבִיו, אֶעֱלֶה וְאֶרְאֶה מַה בְּנִי עוֹשֶׂה. עָלָה אָבִיו וּמְצָאוֹ מֻשְׁלָךְ בֵּין הֶחָבִיּוֹת מֵת. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ חָסִיד, הִמְתִּין בְּעַצְמוֹ עַד שֶׁאָכְלוּ הָאוֹרְחִין וְשָׁתוּ כָּל צָרְכֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁגָּמְרוּ, אָמַר לָהֶם: לֹא לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בָּאתֶם עַל בְּנִי, בֹּאוּ וּבָרְכוּ עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים. לֹא לְהַכְנִיס בְּנִי לַחֻפָּה בָּאתֶם, בֹּאוּ וְהַכְנִיסוּ אוֹתוֹ לִקְבוּרָה. אָמְרוּ, עַל רַבִּי זַכַּאי דְּכָבוּל, וּפָתְחוּ עָלָיו, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, וּלְשִׂמְחָה מַה זּוֹ עוֹשָׂה (קהלת ב׳:ב׳).
[ג] וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרַח, שְׁתוּלִים בְּבֵית י״י (תהלים צ״ב:י״ג-י״ד). צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרַח, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי (במדבר י״ז:כ״ג). כָּל הָאִילָנוֹת נוֹטְעִים אוֹתָם וְהֵם עוֹלִים לְעַצְמָם. אֲבָל הַתְּמָרָה הַזֹּאת, נוֹטְעִים אוֹתָהּ וּמַעֲלָה שָׁרָשִׁים מִכָּל צְדָדֶיהָ. כָּךְ הָיָה אַהֲרֹן, נָטַע וְעָשָׂה שָׁרָשִׁין, אֵלּוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶלְעָזָר בְּנוֹ פִּנְחָס בְּנוֹ אֲבִישׁוּעַ בְּנוֹ (דברי הימים א ו׳:ל״ה), צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרַח (תהלים צ״ב:י״ג). הֵיכָן נָטַע אוֹתָם, שְׁתוּלִים בְּבֵית י״י (תהלים צ״ב:י״ד), וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵּצְאוּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁהָיָה מֹשֶׁה בַּסְּנֶה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ בִּשְׁלִיחוּתִי. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד׳:י״ג). כָּךְ יוֹם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ לֵךְ, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. חַיֶּיךָ, לְמָחָר אֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ, כְּשֶׁיֵּעָשֶׂה הַמִּשְׁכָּן, תְּהֵא סָבוּר בְּעַצְמְךָ שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה, וַאֲנִי אוֹמֵר לְךָ, קְרָא לְאַהֲרֹן שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ. לְכָךְ נֶאֱמַר: קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. אָמַר, יֵשׁ קְרִיאָה לְשׂבַע, וְיֵשׁ קְרִיאָה לְרָעָב. לְשׂבַע מִנַּיִן, וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אוֹתוֹ (יחזקאל ל״ו:כ״ט). לְרָעָב מִנַּיִן, כִּי קָרָא י״י לָרָעָב (מלכים ב ח׳:א׳). יֵשׁ קְרִיאָה לִגְדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְמַנּוֹתְךָ כֹּהֵן גָּדוֹל. אָמַר לוֹ אַהֲרֹן, אַתָּה יָגַעְתָּ בַּמִּשְׁכָּן וַאֲנִי נַעֲשֶׂה כֹּהֵן גָּדוֹל. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה נַעֲשֶׂה כֹּהֵן גָּדוֹל, כְּאִלּוּ אֲנִי נַעֲשֶׂה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשָּׂמַחְתָּ לִי בַּגְּדֻלָּה, כָּךְ אֲנִי שָׂמֵחַ בִּגְדֻלָּתְךָ. וְאֵימָתַי שָׂמַח לוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַתָּה לֵךְ וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה (שמות ג׳:י׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיָה הַדָּבָר שָׁמוּר לְךָ. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, בִּי אֲדוֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד׳:י״ג), אַתָּה מַעֲבִיר עָלַי שֶׁאָחִי גָּדוֹל מִמֶּנִּי וַאֲנִי הוֹלֵךְ לְפַרְעֹה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ שֶׁאָמַרְתָּ כָּרָאוּי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמְּךָ, אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן, וְרָאָךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ (שמות ד׳:י״ד). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אוֹתוֹ הַלֵּב הַשָּׂמֵחַ בִּגְדֻלַּת אָחִיו, יִנָּתְנוּ אֲבָנִים טוֹבוֹת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ (שמות כ״ח:כ״ט). לְפִיכָךְ כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עָסוּק בַּמִּשְׁכָּן, הוּא הָיָה זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַחֲלָבִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁאַתָּה נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל, קְרָא לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ. לְפִיכָךְ, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹ׳. וְלָמָּה לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְגַדְּלוֹ בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קְרָא לַזְּקֵנִים וּמְשַׁח אוֹתוֹ, וְהַגְּדֻלָּה אֶתֵּן לוֹ בִּפְנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים: מֵעַצְמוֹ נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל.
[ט] אוַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן צָרָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן אָמַר, הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה עָלָה בְּיָדֵינוּ מִן הַגּוֹלָה, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי, לְשׁוֹן צָרָה. וַחֲמִשָּׁה הֵם. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל (בראשית י״ד:א׳). מַה צַּעַר הָיָה שָׁם. עָשׂוּ מִלְחָמָה לַהֲרֹג לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשׂוּ מִלְחָמָה (בראשית י״ד:ב׳). מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, וּבִשְׁבִילוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ נִזְקָק לְכָל אוֹתָהּ מְדִינָה. בָּאוּ וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ בִּדְבָרִים. וּכְשֶׁרָצָה לָלֶכֶת, אָמְרוּ לוֹ הַכֹּל, וַי שֶׁאֵין הַמֶּלֶךְ נִזְקָק לַמְּדִינָה עוֹד כְּשֶׁהָיָה. כָּךְ אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב בּוֹ, זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי (ישעיהו מ״א:ח׳). וּכְתִיב: וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה (בראשית י״ב:ג׳). וּכְשֶׁבָּאוּ הַמְּלָכִים וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ, אָמְרוּ הַכֹּל, וַי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָק לָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁהָיָה, שֶׁבַּעֲבוּרוֹ הָיָה נִזְקָק לָעוֹלָם. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט (שם י״ד:ז׳). אָמַר רַבִּי אֶחָא, לֹא בִּקְּשׁוּ לְהִזְדַּוֵּג אֶלָּא לְגַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמְרוּ, עַיִן שֶׁעָשְׂתָה מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם, בִּקְּשׁוּ לְסַמּוֹתָהּ. הִוא קָדֵשׁ (שם), הוּא כְּתִיב. כְּלוֹמַר, הוּא שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָרַד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. כְּשֶׁרָאוּ הַדְּבָרִים כָּךְ, צָוְחוּ, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה (ישעיהו ז׳:א׳), מַה צָּרָה הָיָה שָׁם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וְגוֹ׳ (שם ט׳:י״א). מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לַפֶּדָגוֹג, וְהָיָה הַפֶּדָגוֹג שׂוֹנֵא אוֹתוֹ. אָמַר, אִם אֲנִי הוֹרֵג אוֹתוֹ וּמִתְחַיֵּב הֲרִיגָה, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ מִחְיָתוֹ מִמֶּנּוּ, וְהוּא מֵת מֵאֵלָיו. כָּךְ אָמַר אָחָז הָרָשָׁע, אִם אֵין גְּדָיִים, אֵין תְּיָשִׁים. אִם אֵין צֹאן, אֵין רוֹעֶה הֵיכָן הָעוֹלָם. כָּךְ אָמַר, אִם אֵין קְטַנִּים, אֵין גְּדוֹלִים. אִם אֵין גְּדוֹלִים, אֵין תַּלְמִידִים. וְאִם אֵין תַּלְמִידִים, אֵין חֲכָמִים. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְאִם אֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בָּעוֹלָם. מֶה עָשָׂה, עָבַר עַל כָּל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְסָגַר אוֹתָם. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיהו ח׳:ט״ז). וּכְשֶׁרָאוּ כָּךְ, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַי שֶׁיִּתְחָרֵב הָעוֹלָם כְּשֶׁבִּטְּלוּ הַתּוֹרָה, זוֹ הָיָה בִּימֵי אָחָז. וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָהוּ (ירמיהו א׳:ג׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם. רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהוּ אֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם (שם ד׳:כ״ג). מָשָׁל לִכְתָבִים שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהוּבְאוּ לִמְדִינוֹת הַמַּלְכוּת. בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה שֶׁהוּבְאוּ לְיָדָם, הָיוּ הַכֹּל עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶם וּפוֹרְעִין אֶת רָאשֵׁיהֶם וְקוֹרְאִין אוֹתָם בָּאֵימָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ. וּכְשֶׁהוּבְאוּ לִמְדִינָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, קָרְעוּ אוֹתָם וּשְׂרָפוּם. כָּךְ עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁשּׁוֹלֵחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלוּחוֹ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, הֵם עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וּמִתְכַּסִּים בַּשַּׂק וְצָמִים, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו וְגוֹ׳ (יונה ג׳:ז׳). אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מִי שֶׁהָיְתָה בְּבֵיתוֹ קוֹרָה אַחַת אוֹ אֶבֶן אַחַת מִגֶּזֶל, הוֹרֵס הַבַּיִת וּמוֹצִיאוֹ וּמֵשִׁיב הַגֶּזֶל. וּבִשְׁבִיל זֶה הָיָה מִתְיָרֵא יוֹנָה לְהִנָּבֵא, דַּאֲמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מְמֻנֶּה הָיָה הַדָּג וְכוּ׳. וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְיָרְאִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּקְרוֹבִים לִתְשׁוּבָה, וְיִשְׂרָאֵל קְשֵׁי עֹרֶף. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה (ירמיהו ל״ו:כ״ג). כְּלוֹמַר, קָרָא אַרְבָּעָה פְּסוּקִים, וּבַפָּסוּק הַחֲמִישִׁי קָרָא הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ וְגוֹ׳ (איכה א׳:ה׳). וּכְתִיב: יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּוֹפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה (ירמיהו ל״ו:כ״ג). כְּשֶׁרָאוּ כָּךְ, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַי עַל הַגְּזֵרָה הַתְּלוּיָה עָלֵינוּ. הָאַחֶרֶת, וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א׳:א׳). מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים (שם ג׳:י״ג). מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהָיוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה שׂוֹנְאִים. מֶה עָשׂוּ. הָאֶחָד מְקַטֵּף בָּעוֹלְלוֹת, וְהַשֵּׁנִי מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכֹּלוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי מְעַקֵּר בַּגְּפָנִים. הַמֶּלֶךְ, הוּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַכֶּרֶם שֶׁלּוֹ, הוּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֶּרֶם י״י צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל (ישעיהו ה׳:ז׳). הַשְּׁלֹשָה שׂוֹנְאִים שֶׁלָּהֶם, הֵם פַּרְעֹה, נְבוּכַדְנֶצַּר, וְהָמָן. פַּרְעֹה הִתְחִיל מְקַטֵּף בָּעוֹלְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ (שמות א׳:כ״ב). נְבוּכַדְנֶצַּר מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכֹּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר (ירמיהו כ״ט:ב׳). הֶחָרָשׁ מַהוּ, אֵלּוּ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת חֶרֶשׂ בְּלַחַשׁ וְנוֹצְחִין בִּתְפִלָּתָן לְכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. הַמַּסְגֵּר, שֶׁכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין בְּמַסְגֵּר מִלִּפְנֵיהֶם וּבוֹרְחִין, שֶׁהֵן מַסְגִּירִין לְכָל הָאֻמּוֹת. וּבָא נְבוּכַדְנֶצַּר לְכַלּוֹתָם, וְכִלָּה הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר וְהֶגְלָם. בָּא הָמָן הָרָשָׁע עוֹקֵר בַּגְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד (אסתר ג׳:י״ג). הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין וַי וְהִתְאַבְּלוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים (רות א׳:א׳), הָיָה שָׁם רָעָב. וְאֵיזוֹ צָרָה גְּדוֹלָה מִן הָרָעָב. וּמִנַּיִן שֶׁהָיָה רָעָב. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (רות א׳:א׳). וְלָמָּה הָיָה רָעָב. לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְהַדַּיָּנִים לֹא הָיוּ דָּנִין דִּין אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים. אָנוּ מוֹצְאִים, הוּא, שֶׁמּוֹרֶה הָרְשָׁעִים, כְּמוֹ הוּא דָּתָן וַאֲבִירָם, הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הוּא אָחָז, כֵּן הַשּׁוֹפְטִים. וּלְפִי שֶׁהָיוּ הַשּׁוֹפְטִים רְשָׁעִים וְאֵין דָּנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, הָיָה רָעָב בָּאָרֶץ. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת מַס לַמֶּלֶךְ, שָׁלַח גַּבָּאִים לִגְבּוֹתָהּ. עָמְדוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה הִכּוּ אֶת הַגַּבָּאִים וּתְלָאוּם. הַדִּין שֶׁהָיוּ הֵם חַיָּבִין שֶׁמִּנּוּ בָּהֶם דַּיָּנִים אֲחֵרִים, עָשׂוּ הֵם בַּגַּבָּאִין. כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂין בְּאוֹתוֹ זְמָן, שֶׁאֱלִימֶלֶךְ שׁוֹפֵט הָיָה בַּשּׁוֹפְטִים, וְהוּא אִישׁ זְרוֹעַ, וַאֲנָשִׁים רַבִּים תַּחַת יָדוֹ, וְהָיָה רוֹאֶה הַצָּרָה וְהָרָעָב וְלֹא הָיָה מַזְהִיר לַחֲטָאִים לָשׁוּב מֵרִשְׁעָם. וְשָׁב לָלֶכֶת בְּנַפְשׁוֹ מִבֵּית לֶחֶם לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, לְהַחְיוֹת נַפְשׁוֹ בָּרָעָב וְנֶפֶשׁ אִשְׁתּוֹ בָּרָעָב וְנֶפֶשׁ בָּנָיו, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ כִּי הַתּוֹרָה תְּחַיֶּה נֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ וְלֹא הַבְלֵי הָעוֹלָם. וְהוּא, שֶׁהָיָה חָשׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֵךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה (רות א׳:א׳), וְאֵין אוֹמְרִים אִישׁ אֶלָּא לְאָדָם חָשׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד (במדבר י״ב:ג׳), שֶׁאֱלִימֶלֶךְ הָיָה אִישׁ חָשׁוּב, שֶׁמְּחַשְּׁבִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְהָלַךְ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְנֶפֶשׁ בֵּיתוֹ, וְלֹא טָרַח עַצְמוֹ בְּעִסְקֵי הַצִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁהוּא אָדָם חָשׁוּב וְיַאֲמִינוּ לִדְבָרוֹ לַהֲשִׁיבָם מֵרָעָתָם וּלְהַזְהִירָם שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה. וּלְפִיכָךְ אֵרַע לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי (רות א׳:ג׳). וְכֵן מֵתוּ בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמוּתוּ שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ (רות א׳:ה׳), שֶׁכֵּן הָיוּ דָּנִין אֶת הַדַּיָּנִין כְּמוֹ בִּסְדוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה וּמְשַׁמֵּשׁ שִׂמְחָה. וְאִם צָרָה, אֵין צָרָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ. וְאִם שִׂמְחָה, אֵין שִׂמְחָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ. אֲבָל כָּל וְהָיָה, שִׂמְחָה. הֵשִׁיבוּ חֲכָמִים, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (בראשית א׳:ג׳), הֲרֵי שִׂמְחָה. אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, לְפִי שֶׁלֹּא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הָאוֹר. שֶׁכָּךְ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הָיָה אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם (איוב ל״ח:ט״ו). וְהֵיכָן גְּנָזוֹ. בְּגַן עֵדֶן לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צ״ז:י״א). הֱשִׁיבוּהוּ עוֹד, אוֹמֵר, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א׳:ה׳). אָמַר לָהֶם: אַף הוּא בְּאוֹתוֹ יוֹם אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה. שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה יוֹם רִאשׁוֹן עֲתִידִין לִבְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיהו נ״א:ו׳). הֱשִׁיבוּהוּ, וַהֲרֵי יוֹם שֵׁנִי וְיוֹם שְׁלִישִׁי וְיוֹם רְבִיעִי וְיוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם הַשִּׁשִּׁי. אָמַר לָהֶם: אַף הֵם אֵינָם שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, צְרִיכִים עֲשִׂיָּה אַחֶרֶת, כְּגוֹן חִטִּים צְרִיכִין לִטְחֹן, הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְהַמְתִּיק, הַתּוּרְמוּס צָרִיךְ לְהַמְתִּיק. הֱשִׁיבוּהוּ, וַיְהִי י״י אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ (בראשית ל״ט:ב׳). אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִזְדַּמְּנָה לוֹ אוֹתוֹ הַדֹּב, שֶׁנֶּאֱמַר בַּפָּסוּק, אַחַר, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו וְגוֹ׳ (בראשית ל״ט:ז׳). הֱשִׁיבוּהוּ, וַיְהִי י״י עִם יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שִׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ (יהושע ז׳:א׳). אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק נָפַל יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד רֻבָּן שֶׁל סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ (יהושע ז׳:ה׳), וְאָמַר מַר, זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּן שֶׁל סַנְהֶדְרִין. הֱשִׁיבוּהוּ, וַהֲרֵי כְּתִיב: וַיְהִי דָּוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַי״י עִמּוֹ (שמואל א י״ח:י״ד). אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נָפְלָה אֵיבָה בְּלֵב שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד (שמואל א י״ח:ט׳). הֱשִׁיבוּהוּ, וַהֲרֵי כְּתִיב: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַי״י הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אוֹיְבָיו (שמואל ב ז׳:א׳). אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל שִׂמְחָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּא נָתָן הַנָּבִיא אֶל דָּוִד וְאָמַר לֵיהּ: רַק אַתָּה לֹא תִּבְנֶה הַבַּיִת. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָמַרְנוּ אֶת שֶׁלָּנוּ, אֱמֹר אַתָּה אֶת שֶׁלְּךָ כִּי וְהָיָה שִׂמְחָה. אָמַר לָהֶם: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס (יואל ד׳:י״ח), שֶׁיְּהֵא בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ וִיהֵא שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן (ישעיהו ז׳:כ״א). וְכֵן, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְּרוּשָׁלַיִם (זכריה י״ד:ח׳). וְכֵן, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם (תהלים א׳:ג׳). וְכֵן, וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (מיכה ה׳:ו׳). אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי כְּתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלַיִם (ירמיהו ל״ח:כ״ח). אָמַר לָהֶם: אַף הִיא אֵינָהּ שֶׁל צָרָה, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אַפּוֹפְּסִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתְךָ (איכה ד׳:כ״ב).
[י] כָּל אוֹתָם שִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁמּשֶׁה עָסוּק בַּמִּשְׁכָּן, הוּא הָיָה זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר הַחֲלָבִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אַתָּה סָבוּר, קְרָא לְאָחִיךָ. לְכָךְ כְּתִיב: קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְגַדְּלוֹ בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קְרָא לַזְּקֵנִים וּמַנֵּה אוֹתוֹ לִפְנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מֵעַצְמוֹ נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל.
[יא] וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל – אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְעוֹף. מָה עוֹף זֶה אֵינוֹ יָכֹל לִפְרֹחַ בְּלֹא כְּנָפַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת דָּבָר בְּלֹא זְקֵנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא, גְּדוֹלָה זִקְנָה. שֶׁאִם זְקֵנִים הֵם, חֲבִיבִים הֵם. וְאִם נְעָרִים הֵם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּץ לָהֶם אֶת הַזִּקְנָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, לֹא בְּמָקוֹם אֶחָד וְלֹא בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת מָצִינוּ שֶׁהַמָּקוֹם חוֹלֵק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים. בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמְעוּ לְקוֹלְךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:י״ח). בַּסְּנֶה, לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:ט״ז). בְּסִינַי, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שם כ״ד:א׳). בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַף לֶעָתִיד לָבֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹלֵק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחָפְרָה הַלְבָּנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ י״י צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיהו כ״ד:כ״ג). וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לוֹ יְשִׁיבָה שֶׁל זְקֵנִים שֶׁלּוֹ. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר, כִּי מָלַךְ י״י צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַבֵּד לַצַּדִּיקִים וְלַחֲסִידִים. אֲבָל בְּכָל עֵת שֶׁנּוֹפֵל שְׁגָגָה מֵהֶם, הוּא מְיַסְּרָן. רְאוּ מַה כְּתִיב בִּבְנֵי אַהֲרֹן, שֶׁהָיוּ סְגָנֵי כְּהֻנָּה וְשָׁגוּ בַּיַּיִן, כִּי כֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי שְׁתוּיֵי יַיִן הָיוּ, וּלְפִיכָךְ צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר מִיתָתָן לְהַזְהִיר עַל הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִזָּהֲרוּ עַל הַיַּיִן. רָאוּ מֶה עָשָׂה נֹחַ. שֶׁהוּא הִתְחִיל לִשְׁגּוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּחֵל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כֶּרֶם (בראשית ט׳:כ׳). וּכְתִיב: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכַּר וַיִּתְגַּל (בראשית ט׳:כ״א). מִי גָּרַם לוֹ לְהִתְבַּזּוֹת הַיַּיִן. וְגָרַם לוֹ לְהָבִיא קְלָלָה עַל זַרְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן (בראשית ט׳:כ״ה). וּלְכָךְ הֻזְהֲרוּ מִן הַיַּיִן, כִּי הַיַּיִן מֵבִיא אֶת הָאָדָם לְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לִזְנוּת, וְלִשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלִגְנֵבָה, וּלְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. וַהֲלֹא מְשַׂמֵּחַ לֵב הָאָדָם, וּמְשַׁבְּחוֹ הַכָּתוּב כְּמוֹ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים ק״ד:ט״ו). וְאוֹמֵר: פִּקּוּדֵי י״י יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (שם י״ט:ט׳). וְעוֹד, כִּי לָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְפִקּוּדָיו יַנְחִיל גַּן עֵדֶן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל׳:כ׳). וְהַשִּׁכּוֹר בְּעוֹד שֶׁהַיַּיִן בּוֹ, הוּא יוֹשֵׁב בְּשִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בְּגַן עֵדֶן. כְּמוֹ הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוַה חָסִיד, וַהֲוַה לֵיהּ אַבָּא וְשָׁתִי חַמְרָא טוּבָא. וּבְכָל עִדָּן דַּהֲוַה נָפִיל בְּשׁוּקָא, אַתּוּ עוּלְמַיָּא וּמַכִּין יָתֵיהּ בְּאַבְנֵי וּבִצְרוֹרִין, וְצוֹוְחִין וְקוֹרִין בַּתְרוֹי חֲזוּ שִׁיכְּרָא. וּכְשֶׁרוֹאֶה בְּנוֹ הֶחָסִיד, הוּא מַכְלִים וְשׁוֹאֵל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת. וּבְכָל יוֹם אוֹמֵר לוֹ: אַבָּא, אֲנִי אֲשַׁגֵּר וְיָבִיאוּ לְךָ לְבֵיתְךָ מִכָּל הַיַּיִן שֶׁמּוֹכְרִין בַּמְּדִינָה, וְלֹא תֵּלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן, שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֶרְפָּה מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ כֵן פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם בְּכָל יוֹם, עַד שֶׁאָמַר אָבִיו, שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן. וְכֵן עָשָׂה הֶחָסִיד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל לַיְלָה מַאֲכַל וּמִשְׁתֶּה, וּמְיַשְּׁנוֹ בְּמִטָּתוֹ וְאַחַר הוֹלֵךְ לוֹ. פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹרֵד מָטָר, וְיָצָא הֶחָסִיד לַשּׁוּק וְהָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לַתְּפִלָּה, וְרָאָה שִׁכּוֹר אֶחָד שֶׁהוּא שׁוֹכֵב בַּשּׁוּק וַאֲמַת הַמַּיִם יוֹרֵד עָלָיו, וְהַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים מַכִּין אוֹתוֹ בָּאֲבָנִים וּבִצְרוֹרִין וּמַשְׁלִיכִין חֹמֶר בְּפָנָיו וּבְתוֹךְ פִּיו. כְּשֶׁרָאָה זֶה הֶחָסִיד, אָמַר בְּלִבּוֹ אֵלֵךְ לְאַבָּא וַאֲבִיאֶנּוּ לְכָאן וְאַרְאֶה לוֹ זֶה הַשִּׁכּוֹר וְהַחֶרְפָּה שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ הַבַּחוּרִים וְהַנְּעָרִים, אוּלַי יִמְנַע פִּיו מִלִּשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן וּלְהִשְׁתַּכֵּר. וְכֵן עָשָׂה, הֱבִיאוֹ לְשָׁם וְהֶרְאָהוּ לוֹ. מֶה עָשָׂה אָבִיו הַזָּקֵן. הָלַךְ אֵצֶל הַשִּׁכּוֹר וְשָׁאַל לוֹ, בְּאֵיזֶה בַּיִת שָׁתָה אוֹתוֹ יַיִן שֶׁהָיָה מִשְׁתַּכֵּר בּוֹ. אָמַר לוֹ בְּנוֹ הֶחָסִיד, אַבָּא, בִּשְׁבִיל זֶה קְרָאתִיךָ, אֶלָּא שֶׁתִּרְאֶה הַחֶרְפָּה שֶׁעוֹשִׂים לָזֶה, כִּי כֵן עוֹשִׂים לְךָ בְּעֵת שֶׁאַתָּה שׁוֹתֶה, אוּלַי שֶׁתִּמְנַע פִּיךָ מִלִּשְׁתּוֹת בְּבֵית הַיַּיִן. אָמַר לוֹ: בְּנִי, בְּחַיַּי אֵין לִי תַּעֲנוּג וְגַן עֵדֶן אֶלָּא זֶה. כְּשֶׁשָּׁמַע הֶחָסִיד, הָלַךְ לוֹ בְּמַפַּח נֶפֶשׁ. אֲבָל לֹא שִׂמְחַת הַיַּיִן, הַפִּקּוּדִים וְהַתּוֹרָה, כִּי הַיַּיִן כְּשֶׁיָּצָא מְגוּפוֹ, וְהַיָּגוֹן בָּא בְּלִבּוֹ, זֶה יוֹצֵא וְזֶה בָּא. וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה הוּא הָעֹנֶג וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל׳:כ׳), בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְעוֹד תִּמְצָא בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁאוֹמֵר בַּכְּבָשִׂים, שְׁנֵי כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִים (במדבר כ״ח:ט׳), וּבַלֶּחֶם שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, וּבַיַּיִן רְבִיעִית הַהִין. כָּךְ מְעַט הָיוּ מַקְרִיבִים, לְהוֹדִיעַ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כִּי יַיִן הַרְבֵּה מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי חֵטְא וּלְצָרָה גְּדוֹלָה וּלְחֶסְרוֹן כִּיס, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדֵּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים (משלי כ״ג:ל״א) בְּבֵיתוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּבֵיתוֹ בְּמַה לְּבַשֵּׁל, כִּי הַכֹּל מוֹכֵר וְנוֹתֵן בִּשְׁבִיל יַיִן. דָּבָר אַחֵר, כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ. אֶל תִּקְרֵי בַּכּוֹס אֶלָּא בַּכִּיס, כִּי נוֹתֵן בַּכִּיס עַיִן רָעָה. וְכֵן תִּמְצָא בִּבְנֵי אֶפְרַיִם, שֶׁאוֹמֵר, וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פּוֹתָה אֵין לֵב (הושע ז׳:י״א). לָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁשּׁוֹתִין יַיִן הַרְבֵּה. וְאוֹמֵר: הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרַיִם (ישעיהו כ״ח:א׳). וְעוֹד מָצָאנוּ, כִּי לָאִישׁ וְלָאִשָּׁה אָמַר הַכָּתוּב לְהוֹצִיא אֶת בְּנָם לִרְגֹּם בָּאֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (דברים כ״א:י״ח). וְאוֹמֵר: וְתָפְשׂוּ בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ (דברים כ״א:י״ט). וְכָל זֶה לָמָּה. בִּשְׁבִיל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, שֶׁיִּהְיֶה מוֹצִיא מָמוֹנוֹ וְיִגְנֹב וְיַעֲשֶׂה עֲבֵרוֹת וְיִתְחַיֵּב לְמִיתָה. וְקֹדֶם שֶׁיִּתְחַיֵּב בְּמִיתָה, וְתָפְשׂוּ בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹ׳, וּרְגָמוּהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ וְגוֹ׳ (דברים כ״א:כ״א). וּדְעוּ כִּי רָעָה גְּדוֹלָה יֵשׁ לִשְׁתּוֹת יַיִן הַרְבֵּה. וְכַמָּה בָּשָׂר יֹאכַל יוֹתֵר מֵאָדָם אַחֵר בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה, לִיטְרָא אַחַת. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, אַל תְּהִי בְּסוֹבְאֵי יַיִן בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר לָמוֹ (משלי כ״ג:כ׳). מַהוּ לָמוֹ. כְּלוֹמַר, לָמוֹ עוֹשִׂין הָרַע, שֶׁמּוֹצִיאִין מָמוֹנָם וְהוֹלְכִים לַחֶרְפָּה, וְסוֹף דָּבָר יִתְחַיְּבוּ מִיתָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
א. פיסקאות ט׳-י״ב מופיעות בתנחומא בסוף פרשת שמיני, והן מובאות כאן לפי סדר הפסוקים.
[Parashat Shemini]
[Siman 1]
(Lev. 9:1) “And it came to pass on the eighth day….” This text is related to [the verse] (in Eccl. 8:5), “Whoever observes a commandment shall not know anything evil.” Who is this?⁠1 Aaron, of whom it is said (in Lev. 8:33, 35), “And you (i.e., you and your sons) shall not go out from the door of the tent of meeting for seven days […]. And you shall remain at the door of the tent of meeting day and night for seven days.” Moses said to them, “Observe mourning for seven days, before it comes to you.” (Lev. 8:35, cont.) “And you shall observe the charge of the Lord.” Moses said to them, “Observe the charge of the Lord, for so did the Holy One, blessed be He, observe seven days of mourning before He brought the flood.” Where is it shown that He mourned [before the flood]? Where it is stated (in Gen. 6:6), “Then the Lord regretted that He had made humanity on the earth, and He was grieving in his heart.” [The expression] “He was grieving” can only mean, He mourned. For so it says concerning David (in II Sam. 19:3), “And the victory [on that day] was turned into mourning for all the people because [on that day they heard it being said,] ‘The king was grieving over his son.’”2 So also Ezra said to Israel when they were weeping, each one for his brother and each one for his child (in Neh. 8:10), “Go, eat choice foods and drink sweet drinks…. Do not be grieving, for the joy of the Lord is your strength.” It is therefore stated (in Gen. 6:6), “and He was grieving in his heart.” At that time the Holy One, blessed be He, observed the seven days of mourning, before He brought the flood. Thus it is stated (in Gen. 7:10), “And it came to pass after seven days [that the waters of the flood came upon the earth].” And so Moses was saying to Aaron the priest and to his sons, “Just as the Holy One, blessed be He, mourned over His world before He brought the flood, so [you are to] observe the [required] mourning before it touches (i.e., harms) you.” So they observed [the mourning], but they did not know for what reason they were observing it. Why? (Eccl. 8:5:) “Whoever observes a commandment shall not know anything evil.” (Eccl. 8:5, cont.:) “And a wise heart shall know [there is] a time of judgment.” This is Moses, to whom the Holy One, blessed be He, had already said (in Exod. 29:43), “And there I will meet with the Children of Israel, and there shall be sanctification3 through My glory.” [In other words,] I (the Holy One, blessed be He,) will be sanctified there through My glory. Now Moses ministered during the seven days of priestly ordination, but he was afraid, saying, “Perhaps divine judgment will strike him (i.e., Aaron).” Thus it is stated (ibid.), “and there shall be sanctification through My glory.” Still he did not act, but said to Aaron, “Observe seven days of mourning.” [Aaron] said to him, “Why?” [Moses] said to him, “For so the Holy One, blessed be He, has told me – (in Lev. 8:35) “for so I have been commanded.” When they had observed the seven days of mourning and [when] the eighth day had come, Nadab and Abihu went in to make an offering (rt.: qrb). Divine judgment struck them, and they were destroyed by fire. It is so stated (in Lev. 10:2), “So fire came forth from before the Lord and consumed them, so that they died before the Lord.” Moses came and said to Aaron (in Lev. 10:3), “This is what the Lord spoke, ‘Through those who are near (rt.: qrb) to Me, I will be sanctified.” Where did he speak? In the Sinai Desert. (Exod. 29:43), “And there I will meet with the Children of Israel, and there shall be sanctification through My glory.” And so did Moses say to Aaron, “The time that He said to me, ‘Through those who are near to Me, I will be sanctified,’ I thought that He would strike me or you. But now I know that they are greater than I and than you.” (Lev 9:3:) “And Aaron was silent” – the thing was consolation for him. Ergo (Eccl. 8:5), “Whoever observes a commandment shall not know anything evil.”
[Siman 2]
(Lev. 9:1) “And it came to pass on the eighth day….” This text is related (to Ps. 75:5), “I say to the merrymakers, ‘Do not make merry….’” What is the meaning of [the words], “I say to the merrymakers (rt.: hll), ‘do not make merry (rt.: hll)?’”4 [The verse refers] to whoever sings in a mahanaim dance (mahol),⁠5 and so it says (in Jud. 21:21), “to dance (lehol) in the dances.” [Because no happiness endures for a mortal] (Ps. 75:5), “I say to the merrymakers, ‘Do not make merry (rt.: hll).’” Why? The one who is happy today shall not be happy tomorrow; and the one who is depressed today shall not be depressed tomorrow. And so it says (in Eccl. 2:2), “Of laughter I said, ‘It is mad (rt.: hll)….’”6 Are you willing to understand? As behold, even the happiness of the Holy One, blessed be He, did not endure. When? When the Holy One, blessed be He, created His world. He was very happy, as stated (in Ps. 104:31), “the Lord shall be happy in His works.” It also says (in Gen. 1:31), “Then God saw everything which He had made; and behold, it was very good.” [These verses are] to teach you that the Holy One, blessed be He, found pleasure in and took pride in His works. Then He gave the first Adam an easy commandment, but he did not fulfill it. Immediately He rendered him a verdict7 [of death], as stated (in Gen. 3:19), “for dust you are, and unto dust you shall return.” So He, as it were, did not remain in His happiness but said, “I created everything only for the human, and now he dies. What pleasure is there for Me? [Now surely if the Holy One, blessed be He,] did not remain [happy], how much the less shall people [remain happy! It is therefore stated (in Ps. 75:5), “I say to the merrymakers, ‘do not make merry.’”] How happy Abraham was! He was blessed in the world, magnified, slew some kings and handed over heaven and earth to the Holy One, blessed be He. Also when the Holy One, blessed be He, gave him a son at age one hundred, he circumcised him and reared him. Then finally he was told (in Gen. 22:2), “Please take your son, your only son…, [and go unto the land of Moriah,] and offer him there as a burnt offering.” So he made a three-day journey, as stated (in Gen. 22:4), “On the third day….” When he returned from Mount Moriah, he buried Sarah. He did not find a place to bury her until he bought one for four hundred silver shekels. Then after that, old age came upon him. Now surely if such was the case with Abraham the righteous, how much the more is it the case with the wicked! Isaac did not remain in his happiness: He escaped from the sword and from the men of Gerar. And [God] informed them about who he was, so that they came to him. Thus it is stated (in Gen. 26:26, 28), “Then Abimelech came unto him from Gerar […. And they said, ‘We have clearly seen that the Lord is with you.’]” But he did not remain in his happiness. Rather (according to Gen. 27:1), “Now it came to pass, that when Isaac was old and his eyes were too weak to see.” So just as [this loss of happiness] happened in the case of Isaac the burnt offering of the Holy One, blessed be He, (according to Gen. 22:2), how much the more does it happen in the case of the wicked! Jacob was the first-born of the Holy One, blessed be He, as stated (in Exod. 4:22), “Israel is My first-born son.” How happy he was! He saw a ladder, and (according to Gen. 28:12-13) “the angels of god were ascending and descending [….] And behold, the Lord stood upon it and said, I am the Lord….” Then he went to Laban, fled from Esau, became Laban's servant for twenty years and in the end became wealthy, sired children and returned in peace. He also met Esau and was saved from him, and paid his vow. But in the end he did not remain in his happiness. Instead (according to Gen. 34:1), “Now Dinah [the daughter whom Leah had borne to Jacob] went out…,” and was raped]. There also came upon him the trouble over Joseph. Now surely if Jacob the righteous – one to whom the Holy One, blessed be He, had said, “In whom I will be glorified,” as stated (in Is. 49:3), “Israel, in whom I will be glorified” – did not remain in his happiness, how much the less will the wicked [so remain! It is therefore stated (in Ps. 75:5), “I say to the merrymakers, ‘Do not make merry.’”] How happy Joshua was! He slew thirty-one kings, gave Israel the land to possess, and distributed it. In addition all Israel gave him a [helping] hand and said (in Josh. 1:18), “Anyone who disobeys your command… [shall be put to death.” Such an honor was] something of which [even] Moses our master did not merit. Still he (i.e., Joshua) did not remain in his happiness, but rather died childless. It is therefore stated (in Ps. 75:5), “I say to the merrymakers, ‘Do not make merry.’” How happy Eli was, when he was king, chief justice, and high priest! It is so stated (in I Sam. 1:9), “now Eli [the priest] was sitting on the throne by the doorpost of the Temple of the Lord.” “Now Eli the priest was sitting on the throne,” because he was king. [He was] “by the doorpost of the Temple of the Lord,” because he was chief justice. Still he did not remain in his happiness. Instead (according to I Sam. 4:18), “And it came to pass that when he (i.e., a messenger) mentioned the ark of God, he (i.e., Eli) fell backward from off the throne….” Moreover, his two sons, Hophni and Phinehas died. So just as this [shift in fortune] happened with Eli the righteous, how much the more [does it happen with] the wicked! You find neither man nor woman who saw joys like Elisheba bat Amminadab, [the wife of Aaron, as stated (in Exod. 6:23), “And Aaron took for a wife Elisheba bat Amminadab”].⁠8 She saw her husband become high priest serving in the high priesthood and [as a] prophet. In addition, Moses, her husband's brother, was king and prophet. Moreover, her sons were deputies [to the high priest] in the priesthood, and her brother Nahshon was head of all of the princes of Israel.⁠9 Still she did not remain in her happiness. Rather, when two of her sons went in to offer a sacrifice, (according to Lev. 10:2,) “Fire came forth from before the Lord and consumed them, so that they died before the Lord.” It is therefore stated (in Ps. 75:5), “I say to the merrymakers, ‘Do not make merry.’” And so Solomon said (in Eccl. 2:2), “Of laughter I said, ‘It is mad.’” There is a story about one of the great Babylonian [scholars], who married off his son,⁠10 and made a great banquet for the sages. He said to his son, “Go up and bring us a jar of such and such a wine from the attic.” He went up to the attic. [There] a snake [from] among the jars bit him, and he died. His father remained with those who were reclining [at his table]. So he delayed and did not come. [Finally,] his father said, “Let me go up and see what my son is doing.” His father went up [and] found him cast down dead among the jars. What did that saint do? He waited by himself until the guests had eaten and drunk sufficiently. When they had finished, he said, “You came to say a bridegrooms' blessing over my son. [But instead] say a mourners' blessing over him. You came to bring my son to the wedding canopy. [Instead] bring him to [his] grave.” They said about R. Zakkay of Kabul and they opened about him (in the words of Eccl. 2:2), “Of laughter I said, ‘It is mad; and what does joy do?’”
[Siman 3]
(Lev. 9:1:) “And it came to pass on the eighth day.” This text is related (to Ps. 92:13), “The righteous one shall flourish (rt.: prh) like the palm….” This is Aaron, of whom it is stated (in Numb. 17:23), “[and there] the staff of Aaron of the House of Levi had sprouted (rt.: prh).” In the case of all the [other] trees, one plants them and they grow up by themselves (as single trees); but in the case of the palm, one plants it and it sends up sprouts on all sides. So it was in the case of Aaron. He planted and sprouts came up. These were Aaron's sons (i.e., according to I Chron. 6:35-36), “his son Eleazar, his son Phinehas, his son Abishua, [his son Bukki…].” (Ps. 92:13), “The righteous one shall flourish (rt.: prh) like the palm.” Where did he plant [them]? (Ps. 92:14), “[They are] planted in the house of the Lord.” (Lev. 8:33), “And you shall not go out from the door of the tent of meeting [for seven days].” It is therefore stated (in Lev. 9:1), “And it came to pass on the eighth day.” (Lev. 9:1), “And it came to pass on the eighth day Moses called [Aaron and his sons]….” Our masters have said: All seven days when Moses was at the thornbush, the Holy One, blessed be He, said to him, “Go on My mission”; but he was saying (in Exod. 4:13), “Please make someone else Your agent.” So was it the first and second day. The Holy One, blessed be He, said to him, “I say to you, ‘Go,’ and you say to Me, ‘Please make someone else Your agent?’ By your life, I am paying you back. Someday soon when that tabernacle is being made, you will be thinking privately that you should serve in the high priesthood; but I am telling you, ‘Call Aaron to serve.’” It is therefore stated (in Lev. 9:1), “Moses called Aaron and his sons.” There is a calling which is for abundance [and there is] a calling for famine. Where is it shown [that there is a calling] for abundance? Where it is stated (in Ezek. 36:29), “I will call for the grain and increase it.” And where is it shown [that there is a calling] for famine? [Where it is stated (in II Kings 8:1),] “for the Lord has called for a famine… [for seven years].” There is a calling for greatness, as stated (in Lev. 9:1), “Moses called [Aaron].” Moses said to him, “The Holy One, blessed be He, has told me to ordain you as high priest.” Aaron said to him, “You have labored on the tabernacle; so shall I be made high priest?” He said to him, “By your life, even though you are being made high priest, it is as if I were being made [high priest];⁠11 for just as you were glad for me in my greatness, so I am glad for you in your greatness.” Now when was he glad for him? When the Holy One, blessed be He, said to him (in Exod. 3:10), “So come now, I will send you unto Pharaoh.” The Holy One, blessed be He, said to him, “Go, keep this commandment.” Moses said to Him (in Exod. 4:10, 13), “Pray (bi) – Lord, You are doing me wrong. My brother is older than I; yet I am going ahead of him.” The Holy One, blessed be He, said to him, “[By your life], you have spoken rightly; nevertheless (according to Exod. 4:14), when he sees you, he will be glad in his heart.” R. Simeon ben Yohay said, “The Holy One, blessed be He, said to him, ‘That heart which is glad for his brother's greatness shall have those precious stones (of Exod. 28:17-21) laid upon it.’” Therefore, all those seven days that Moses was busy in the tabernacle, he was sprinkling the blood and performing the sacrificial burning of the choice pieces. The Holy One, blessed be He, said to them, “What do you think? That you are high priest? Call your brother so that he may serve as high priest.” Ergo (in Lev. 9:1), “And it came to pass on the eighth day Moses called [Aaron and his sons, and the elders of Israel].” Why the elders of Israel? In order to promote him in the presence of the elders. The Holy One, blessed be He, said to him, “Call the elders and ordain him in their presence, lest they say that he became high priest on his own.
[Siman 9]
And it was on the eighth day: Rabbi Tanchuma, Rabbi Chiya, Rabbah and Rabbi Berakhiya in the name of Rabbi Elazar [all] said, "Any place that it is stated, 'and it was (vayehi),' it is nothing but a term of grief [hinting to the sound, (vay), meaning woe].⁠" Rabbi Shmuel bar Nachmani said in the name of Rabbi Natan, "This midrash came up to our hands from the exile - 'Any place that it is stated, "and it was in the days of,⁠" it is nothing but a term of grief.'" And there are five: (1) "And it was in the days of Amrafel" (Genesis 14:1). What grief was there over there? They made a war to kill Avraham, our father, as it is stated (Genesis 14:2), "made war.⁠" [It is comparable] to a dear friend of a king who entered a province, and on his account was the king [concerned] about that whole province. [Then people] came and grappled with him with words. And when he wanted to leave, they all said to him, "Woe that the king will no longer be concerned about the province as he was.⁠" So [too,] was Avraham a dear friend of the Holy One, blessed be He - as it is written about him (Isaiah 41:8), "the seed of Avraham, My dear one"; and it is written (Genesis 12:3), "and through you shall all the families of the world be blessed.⁠" And when the kings came and grappled with him, they all said, "Woe that the Holy One, blessed be He, will not be concerned with the world as He was; since He was concerned with the world for his sake.⁠" This is [the meaning of] that which the verse stated (Genesis 14:7), "And they came to Ein Mishpat (which can be understand as the eye of justice)" - Rabbi Acha said, "They sought to grapple with no less than the eyeball of the world.⁠" They said, "They sought to blind the eye that [suppressed] the trait of [strict] judgment in the world.⁠" [The verse continues -] "It (hee) is Kadesh,⁠" [but] it is written, "he (hu) is Kadesh"; meaning to say, he sanctified (hu kidesh) the name of the Holy One, blessed be He and went down to the fiery furnace. When they saw that the things were like this, they cried out. (2) "And it was in the days of Achaz the son of Yoshiah, King of Yehudah" (Isaiah 7:1). What grief was there over there? "It is what is stated by the verse (Isaiah 9:11), "Aram is in front and the Philistines are behind, etc.⁠" [It is comparable] to a king that gave his son over to a mentor, and the mentor hated him. He said, "If I kill him, I will become liable for death. Rather, I will take away his nourishment from him and he will die on his own.⁠" So did the evil Achaz say, "If there are no goats, there will be no rams; if there is no flock, there will be no shepherd, [and] where will the world be?⁠" So did he say, "If there are no masters, there will be no students; if there are no students, there will be no sages; if there is no Torah, there will be no synagogues and study halls.⁠" What did he do? He passed all the synagogues and study halls and sealed them. And this [is the meaning of] that which the verse states (Isaiah 8:16), "Bind up the message; seal the instruction with My disciples.⁠" And when they saw that the things were like this, they all started to cry out, "Woe that the world is being destroyed" - when [study of] the Torah was negated, that was in the days of Achaz. (3) "And it was in the days of Yehoyakim the son of Yoshiyahu" (Jeremiah 1:3). What grief was there over there? "I looked at the earth, and behold it was empty and void; at the heavens and their light was not" (Jeremiah 4:23), [It is comparable] to edicts of the kings that were brought to the provinces of the kingdom. In each and every province, when it came to their hands, everyone would stand on their feet, uncover their heads and read them with fear, trembling and perspiration. But when they were brought to the province of the king, they tore them up and burned them: When the Holy One, blessed be He, sends His messenger to the nations of the world, they repent, cover themselves in sackcloth and fast - as did the people of Nineveh, as it is stated (Jonah 3:7), "from the order of the king and his principals, etc.⁠" They, may their memory be blessed, said, "One who had a beam or a stone that was stolen in his house would destroy the house and remove it and return the theft.⁠" And because of this did Yonah fear to prophesy to Nineveh. As Rabbi Tarfon said, "The fish was designated, etc.⁠" And the nations of the world are afraid in front of the Holy One, blessed be He, and [so, they are] close to repentance, whereas Israel is stiff-necked. This is what the verse stated (Jeremiah 36:23), "And it was when Yehudi would read three columns or four" - meaning to say, he read four verses - and in the fifth verse, he read, "And her tormentors became the head" (Lamentations 1:5) - and it is is written (Jeremiah 36:23), "he would tear it with a scribe's blade and throw it into the fire until the end of all of the scroll.⁠" And when they saw this, everyone began to cry out, "Woe for the decree that is hanging over us.⁠" And the other (4) - "And it was in the days of Achashverosh" (Esther 1:1). What grief was there over there? [It is comparable] to a king that had a vineyard, and he had three enemies. What did they do? One cut the small berries, the second ripped the clusters and the third uprooted the vines: The king is King of the kings of kings, the Holy One, blessed be He; His vineyard is Israel, as it is stated (Isaiah 5:7), "For a vineyard of the Lord of Hosts is the House of Israel"; [And] their three enemies are Pharaoh, Nevukhadnetsar and Haman. Pharaoh began with the small berries, as it is stated (Exodus 1:22), "Any son that is born, throw him into the river.⁠" Nevukhadnetsar ripped the clusters, as it is stated (Jeremiah 29:2), "the craftsmen and the smiths.⁠" Who are the craftsmen (charash)? These are the ones that pray the mute prayer silently, and are victorious with their prayer over all the nations of the world. The smiths? That all the nations of the world come in a vice in front of them but [then] flee, as they put a vice on all the nations - and Nevukhadnetsar come to destroy them; and he destroyed the craftsmen and the smiths, and exiled them. The evil Haman [then] came [to] uproot the vines, as it is stated (Esther 3:13), "to annihilate, to kill and to destroy.⁠" Everyone began to cry out, "Woe,⁠" and they mourned in front of the Omnipresent. (5) "And it was in the days when the judges ruled" (Ruth 1:1) - there was famine there; and what grief is greater than famine? And from where [do we know] that there was famine? As it is stated (Ruth 1:1), "and there was a famine in the land.⁠" And why was there a famine? Because Israel and the judges were not judging true judgement; as it is is stated, "And it was in the days when the judges ruled" - [and] we find [following it], "he", which indicates evildoers. [As] so do we find, "he was Datan and Aviram" (Numbers 26:9); "he was Achashverosh" (Esther 1:1); "he was [...] Achaz" (II Chronicles 28:22). So too were the judges. And to what is the matter comparable? To a province that was liable a tax to the king. [So] he sent collectors to collect it. The people of the province rose and smote the collectors and hung them. The judgment that they were liable - as they appointed other judges for themselves - they did to the collectors. So did they do at that time, as Elimelekh would judge the judges; [since] he was a strongman and there were many men below him. He saw the distress and the famine, but he did not warn the sinners to repent from their evil. And he stopped living in Beit Lechem for himself to live in the field of Moav - to sustain his soul during the famine, and the soul of his wife during the famine, and the soul of his sons; and he did not know that [it is] the Torah that sustains its masters and not the vanities of the world. And he was one who was important, as it is stated (Ruth 1:1), "and a man went from Beit Lechem, Yehudah.⁠" And we only say, "man,⁠" about an important man, as it is stated (Numbers 12:3), "And the man, Moshe, was very humble.⁠" As Elimelekh was an important man, as they would consider him [so] in his place - and [yet] he went to save his soul and the soul of his household, and did not trouble himself about the matters of the community; even as he was an important man and they would have believed his words, [such as] to make them repent from their evil and bring them to repentance. And therefore, it occurred to him as it is written in the verse (Ruth 1:3), "And Elimelekh, the husband of Naomi died.⁠" And so [too,] his sons died, as it is stated (Ruth 1:5), "And [...his] two [sons,] Machlon and Khilyon died, and the woman survived her two children and her husband.⁠" As so were they judging their judges, like Sodom. Rabbi Shimon ben Abba said in the name of Rabbi Yochanan, "Any place that it is stated, 'and it was (vayehi),' it is used for grief and it is used for joy. And when for grief, there is no grief like it, and when for joy, there is no joy like it.⁠" (The text is missing the following integral part of the midrash, found in Bereishit Rabbah 42:3 and other places: Rabbi Shmuel bar Nachman came and divided it, "Any place that it is stated 'it will be,' it is used for joy; [but] 'and it was' [is for] grief.⁠") The Sages responded, "Behold 'And God said, "Vayehi (here used as a command form, and not past tense) light"' [is] joy!⁠" He said to them, "It too is not of joy, as the world did not merit to use that light. As so did Rabbi Yehudah bar Simon say, '[Regarding] the light that the Holy One, blessed be He, created on the first day, Adam [could] look and observe from [one] end of the world to the [other] end. [But] since the Holy One, blessed be He, saw the deeds of the generation of Enosh and the generation of the flood, He arose and hid it from them. That is [the meaning of] what the verse states (Job 38:15), "From the wicked is their light withheld.⁠" And to where is it hidden? [It is] in the Garden of Eden, for the righteous ones, as it is stated (Psalms 97:11), "Light is sown for the righteous, and joy for the straight-hearted.⁠"'" They responded to him further, "It states, 'And it was evening and it was morning, one day.'" He said to them, "On that day too, it is not of joy, as all the acts of the first day are destined to wither, as it is stated (Isaiah 51:6), 'when the heavens melt away like smoke and the earth wither like a garment.'" They responded to him, "Behold, the [acts of] the second day, the third day, the fourth day, the fifth day, the sixth day.⁠" He said to them, "They too are not of joy, as all the acts of the six days of creation require further action - for example, wheat needs to be ground; mustard needs to be mellowed; lupine need to be mellowed.⁠" They responded to him, "[And what about,] 'And it was that the Lord was with Yosef and he was a successful man' (Genesis 39:7)?⁠" He said to them, "It too is not of joy, as that 'bear' chanced upon him from this, as it is stated in the verse, 'after' - 'And it was after these things, and the wife of his master raised, etc.' (Genesis 39:7).⁠" They responded to him, "[And what about,] 'And it was that the Lord was with Yehoshua, and his reputation was in all the land' (Joshua 6:27)?⁠" He said to them, "It too is not of joy, as Yair the son of Menashe, whose weight corresponded to the majority of the Sanhedrin, fell at that time; as it is stated (Joshua 7:5), 'And the men of Ai smote of them, like thirty-six men' - and the master said, 'That is Yair the son of Menashe, whose weight corresponded to the majority of the Sanhedrin.'" They responded to him, "And is it not written (I Samuel 18:14), 'And it was that David was successful in all of his ways and the Lord was with him'?⁠" He said to them, "It too is not of joy, as enmity descended into the heart of Shaul from this, as it is stated (I Samuel 18:9), 'And it was that Shaul eyed David.'" They responded to him, "And is it not written (II Samuel 7:1), 'And it was when the king sat in his house and the Lord allowed him rest from all of his enemies'?⁠" He said to them, "It too is not of joy, as on that same day, Natan the prophet came to David and said to him, 'However you will not build the House' (I Kings 8:19).⁠" They said to him, "Behold, we have said what is ours; [now] say what is yours - that 'and it will be' is joy.⁠" He said to them, "'And it will be on that day that the mountains will drip with nectar' (Joel 4:18), that will be in the days of the messiah, and there will be great joy for Israel. And so [too,] 'And it will be on that day that a man shall save alive a heifer of the herd and two sheep' (Isaiah 7:21). And so [too,] 'And it will be on that day that living waters will come out from Jerusalem' (Zechariah 14:8). And so [too,] 'And he will be like a tree planted over streams of water' (Psalms 1:3). And so [too,] 'And the remnant of Yaakov will be among many nations' (Micah 5:6).⁠" They said to him, "But behold, it is written (Jeremiah 38:28), 'vahaya (here used in the past tense, and not like the other examples) when Jerusalem was captured'!⁠" He said to them, "It too is not of grief, as on that day was the verdict of Israel for their sins taken; as so is it written (Lamentations 4:22), 'Your sin has been completed, Daughter of Zion, He will not again exile you.'"
[Siman 10]
All of those seven days that Moshe was occupied with the tabernacle, he was sprinkling the blood and incinerating the fats. The Holy One, blessed be He, said to him, "What do you think, call to your brother [so that he will do it from now on].⁠" Hence it is written, Moshe called to Aharon and to his sons and to the elders of Israel” – so as to aggrandize him in front of the elders. The Holy One, blessed be He, said to him, "Call the elders and appoint him in front of them, that they not say, 'He became high priest on his own.'"
[Siman 11]
And to the elders of Israel: Rabbi Akiva said, "Israel is compared to a bird - just like a bird cannot fly without wings, so [too,] Israel cannot do anything without elders. Rabbi Yose bar Chalafta said, "Great is old age - as if they are elders, they are beloved; and if they are youths, the Holy One, blessed be He, makes old age spring upon them [early].⁠" Rabbi Shimon ben Yochai said, "Not [only] in one place, nor in two or three places do we find that the Omnipresent dispenses honor to the elders: In Egypt, as it is stated (Exodus 3:18), 'And they will listen to your voice and you will come, you and the elders of Israel'; at the [burning] bush, 'Go and collect the elders of Israel' (Exodus 3:16); at Sinai, 'you and Aharon, Nadav and Avihu and seventy of the elders of Isreal' (Exodus 24:10); at the tent of meeting, 'to Aharon and to his sons and to the elders of Israel. So [too,] in the future to come, the Holy One, blessed be He, dispenses honor to the elders, as it is stated (Isaiah 24:23), 'And the moon will be embarrassed and the sun ashamed, since the King, the Lord of hosts [will be] on Mount Zion and in Jerusalem and across from His elders will be honor.'" The Sages, may their memory be blessed, said, "The Holy One, blessed be He, will in the future make an assembly of His elders. And that is what the verse states, 'since the King, the Lord of hosts [will be] on Mount Zion and in Jerusalem and across from His elders will be honor.'" And the Holy One, blessed be He, honors the righteous ones and the pious ones, but any time that a mistake comes from them, He chastises them. See that which is written about the sons of Aharon, as they were assistant priests and erred with wine, as so did they, may their memory be blessed, say - that they were inebriated with wine; and hence the Holy One, blessed be He, commanded after their death, to warn about wine, as it is stated, "Wine and strong drink shall you not drink, you and your sons with you.⁠" The Holy One, blessed be He, said, "Be careful with wine. See that which Noach did, as he began to err with it, as it is stated (Genesis 9:20), 'And Noah, the man of the earth, began to plant a vineyard,' and it is written (Genesis 9:21), 'And he drank from the wine and he became drunk and he revealed himself.' What caused him to become disgraced? The wine. And it caused him to bring a curse upon his seed, as it is stated (Genesis 9:25), 'And he said, "Cursed is Canaan.⁠"' And hence, be warned about wine, since wine brings a person to all the sins in the world - to licentiousness, to the spilling of blood, to theft and to all the [other] sins in the world.⁠" And does it not gladden the heart of man; and the verse praise it like one reading in the Torah? As it is stated, (Psalms 104:15), "And wine gladdens the heart of a man,⁠" and it states (Pslams 19:9), "The precepts of the Lord, gladdening the heart.⁠" And further, He bequeaths the Garden of Eden to those occupied with Torah and its precepts, as it is stated (Deuteronomy 30:20), "as it is your life and the length of your days"; and a drunk - when the wine is still with him - sits happily, as if he was sitting in the Garden of Eden. [The resolution is] like [the story of] that student who was a pious man, and he had a father that drank heavily. And each time he would fall in the marketplace [from drinking], people would come and hit him with stones and pebbles. And they would yell and call out behind him, "Look at the drunkard.⁠" And when his son the pious man saw, he was embarrassed and wished for his soul to die. And every day, he would say to [his father,] "I will order [it] and they will bring you from every wine that they sell in the province to your house, and [just] don't go to drink in the tavern, such that you make a disgrace of yourself and of me.⁠" And he [would] say this to him once or twice every day, until his father said that he would do this, as he said, not to go to drink in the tavern. And so did the pious man do, that he would make food and drink for him every day and every night and put him to sleep in his bed, and then leave. One time, rain was falling and that pious man went out to the marketplace and was walking to the synagogue for prayer. And he saw a drunkard laying in the marketplace and a puddle of water was falling on him. And the young men and the youths were hitting him with stones and pebbles and throwing clay in his face and into his mouth. When this pious man saw, he said in his heart, "I will go to father and bring him to here, and I will show him this drunkard and the disgrace that the young men and youths make out of him; maybe he will prevent his mouth from drinking in the tavern and from getting drunk.⁠" And so did he do, he brought him to there and showed [the drunkard] to him. What did his old father do? He walked over to the drunkard and asked him in which [tavern] he drank that wine from which he became drunk. His pious son said to him, "Father, for this did I call you? Rather to see the disgrace they make out of him, as so do they do to you at the time that you drink - maybe you will prevent your mouth from drinking in the tavern?⁠" He said to him, "My son, I have no enjoyment and Garden of Eden in my life besides this.⁠" When the pious man heard, he left with a bitter spirit. But the precepts and the Torah are not [just like] the joy of wine - since when the wine leaves his body, sorrow comes into his heart, 'this one leaves and that one comes'; but the Torah and the commandments are a delight and joy in this world and in the world to come, as it is stated, "as it is your life and the length of your days" - in this world and in the world to come, which is completely long. And you will find further with the sacrifices that it states about the lambs, "two one-year old unblemished lambs" (Numbers 28:9); about the bread, two issaron; but about the wine, [only] a quarter of a hin. So little would they offer [of the wine] to make known proper action (derekh erets). As much wine brings a person to sin, to great grief and to loss of the purse, as it is stated (Proverbs 23:31), "Do not ogle that red wine, as it lends its color to the cup, as it flows on smoothly" - in his home, such that there not be with what to cook, since he sells and gives everything for the sake of wine. Another [understanding]: Do not read it [as] "to the cup (kos),⁠" but rather "to the purse (kis),⁠" as he puts an evil eye into his purse. And so do you find with the Children of Ephraim, as it states (Hosea 7:11), "But Ephraim was like a silly dove, with no heart.⁠" Why? Because they drink much wine; and it states (Isaiah 28:1), "Woe, the crown of pride of the drunkards of Ephraim.⁠" And we have also found with a man and a woman that the verse states to take out their son to pelt him with stones, as it is stated (Deuteronomy 21:18), "And if a man has a son that is wild and rebellious,⁠" and it states (Deuteronomy 21:19), "And his father and his mother shall grab him.⁠" And why all of this? Because he went out to bad culture, such that he will spend his money, steal and do sins, and become liable for the death penalty. And before he becomes liable for death, "And his father and his mother shall grab him, etc. And all of the people of his city shall pelt him, etc.⁠" (Deuteronomy 21:19-21). And know [from this], that there is great evil in drinking much wine. And how much meat does he eat more than another man, for which he is liable for death? One litra. And another verse states, "Do not be of those who guzzle wine, or glut themselves on meat to them" (Proverbs 23:20). What is [the meaning of] "to them?⁠" Meaning to say, to them do they do the evil - as they spend [all] their money and come to disgrace; and in the end, they become liable for death in this world and in the world to come.
1. Cf. Tanh. (Buber), Gen. 2:4.
2. Tanh. (Buber), Gen. 2:4; Gen. R. 27:4.
3. This translation leaves in doubt who or what is sanctified. A more traditional translation would read, “It (i.e., the door of the Tabernacle) shall be sanctified.”
4. This root can also mean “act with abandon” and is to be taken in that sense here. For another interpretation of the word, see Lev. R. 20:2.
5. As in Cant. 7:1 [6:13]. In comparing these two words, the midrash assumes that both words come from the root HLL and ignores the fact that in the first case the H is a he while in the second case the H is a het.
6. Cf. PRK 26:2–3.
7. Gk.: apophasis.
8. PRK 26:2; Zev. 102a; Tanh. (Buber), Lev. 6:2.
9. According to Numb. 10:13, Nahshon was in command of the troops of Judah, and the troops of Judah headed those of the other tribes. See also Numb. 2:3; I Chron. 2:10.
10. PRK 26:2; Lev. R. 20:2.
11. See above, Exod. 1:24.

פרשת שמיני

[א] ויהי ביום השמיני וגו׳ (ויקרא ט׳:א׳). זש״ה שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ה׳), מי היה זה אהרן, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים (ויקרא ח׳:ל״ג), ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים (שם שם:ל״ה), אמר להם משה שמרו אבילות ימים שבעה, ושמרתם את משמרת ה׳ (שם), א״ל משה שמרו את משמרת ה׳, שכך שימר הקב״ה שבעת ימי אבילות, עד שלא הביא את המבול, ומנין שנתאבל, שנאמר וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ [ויתעצב אל לבו] (בראשית ו׳:ו׳), אין ויתעצב אלא אבל, שכן בדוד הוא אומר, (ותהי התשועה לאבל בכל העם כי) [ותהי התשועה ביום ההוא לאבל לכל העם כי שמע ביום ההוא לאמר] נעצב המלך על בנו (שמואל ב י״ט:ג׳), וכן עזרא אמר לישראל בשעה שהיו בוכים איש אל אחיו ואיש אל בנו, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו׳ ואל תעצבו כי חדות ה׳ הוא מעוזכם (נחמיה ח׳:י׳), לכך נאמר ויתעצב אל לבו, באותה שעה שימר הקב״ה שבעת ימי האבל, עד שלא הביא את המבול, שנאמר ויהי לשבעת הימים [ומי המבול היו על הארץ] (בראשית ז׳:י׳), וכן משה אומר לאהרן הכהן ולבניו כשם שנתאבל הקב״ה על עולמו עד שלא הביא את המבול, כך שמרו את אבל עד שלא יגע בכם, והיו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים, למה שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם (קהלת ח׳:א׳).
[ב] [ושומר מצוה לא ידע דבר רע וגו׳]. זה משה שכבר א״ל הקב״ה ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג), מתקדש אני שם בכבודי, והיה משה משמש בשבעת ימי המילואים, ומתיירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בו, שנאמר ונקדש בכבודי, ולא עשה אלא אמר לאהרן שמרו אבילות שבעת ימים, שכך אמר לי הקב״ה כי כן צויתי, כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב, פגעה בהם מדת הדין ונשרפו, שנאמר ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם וימותו לפני ה׳ (ויקרא י׳:ב׳), בא משה ואמר לאהרן הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרובי אקדש (שם שם:ג׳), והיכן דיבר במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג), לכך נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו׳.
[ג] ויהי ביום השמיני וגו׳. זש״ה אמרתי להוללים אל תהולו וגו׳ (תהלים ע״ה:ה׳), מהו אמרתי להוללים אל תהולו, למי שהוא מזמר במחולת מחנים, וכן הוא אומר לחול במחולות (שופטים כ״א:כ״א).
(שאין השמחה ממתנת לאדם) אמרתי להוללים אל תהולו, למה לא מי ששמח היום שמח למחר, ולא מי שמיצר היום מיצר למחר, שאין שמחה ממתנת לאדם, וכן הוא אומר לשחוק אמרתי מהולל וגו׳ (קהלת ב׳:ב׳), רצונך לידע שהרי שמחתו של הקב״ה לא המתינה, אימתי כשברא קב״ה את עולמו היתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר ישמח ה׳ במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א), ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א), ללמדך שהיה הקב״ה את עולמו היתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר ישמח ה׳ במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א), ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א), ללמדך שהיה הקב״ה מתנאה ומשתבח במעשיו, וצוה לאדם הראשון מצוה קלה ולא קיימה, מיד נתן לו אפופסין, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (שם ג׳:י״ט), וכביכול לא המתין בשמחתו ואמר לא בראתי את הכל אלא בשביל האדם, ועכשיו הוא מת, מה הנאה יש לי, [ומה אם הקב״ה] לא המתין, בני אדם על אחת כמה וכמה, [לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו].
אברהם כמה שמח, נתברך בעולם, ונתגדל והרג כמה מלכים, והקנה להקב״ה שמים וארץ, ונתן לו הקב״ה בן למאה שנה, ומל אותו וגידלו ולסוף נאמר לו קח נא את בנך את יחידך וגו׳ והעלהו שם לעולה (שם כ״ב:ב׳), ועשה מהלך שלשה ימים, שנאמר ביום השלישי וגו׳ (שם שם:ד׳), חזר מהר המוריה וקבר את שרה, לא מצא מקום לקוברה עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ואחר כך קפצה עליו זקנה, ומה אם אברם הצדיק כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.
יצחק (לא המתין בשמחתו) [אף הוא כמה שמח], מילטו הקב״ה מן החרב ומן (השרפה) [האש] (ומאנשי גרר) [והצילו מאנשי גרר], והודיע להם [מי היה ובאו הן אצלו] שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר [וגו׳ ויאמרו ראה ראינו כי היה ה׳ עמך] (בראשית כ״ו:כ״ח), ולא המתין בשמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (שם כ״ז:א׳), ומה יצחק עולתו של הקב״ה כך, והרשעים על אחת כמה וכמה, [לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו].
יעקב בכורו של הקב״ה, שנאמר בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב), כמה שמח, ראה סולם, ומלאכי אלהים עולים ויורדים (בראשית כ״ח:י״ב) ומביטים בו, והקב״ה עומד למעלה ממנו, שנאמר והנה ה׳ נצב עליו וגו׳ (שם יג). והלך אצל לבן וברח מפני עשו, ונעשה עבד ללבן עשרים שנה, ולסוף העשיר, והוליד בנים, וחזר בשלום, ופגע בעשו וניצול הימנו, ושילם את נדרו, ובסוף לא המתין בשמחתו, אלא ותצא דינה וגו׳ (שם ל״ד:א׳), ובאתה לו צרת יוסף, ומה אם יעקב הצדיק, אדם שאמר לו הקב״ה אשר בך אתפאר, שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳), לא המתין בשמחתו, הרשעים על אחת כמה וכמה, [לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו].
יהושע כמה שמח, הרג שלשים ואחד מלכים, והנחיל לישראל את הארץ וחילקה, ונתנו לו כל ישראל כתף, ואמרו כל איש אשר ימרה את פיך וגו׳ (יהושע א׳:י״ח), מה שלא זכה משה רבינו, ולא המתין בשמחתו, אלא מת בלא בנים, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.
עלי כמה שמחה שמח, שהיה מלך, ואב בית דין, וכהן גדול, שנאמר ועלי [הכהן] יושב על הכסא על מזוזת היכל ה׳ (שמואל א א׳:ט׳), [ועלי הכהן שהיה כהן גדול יושב על הכסא שהיה מלך, על מזוזת היכל ה׳ שהיה אב בית דין], ולא המתין בשמחתו, אלא ויהי (בהזכירו) [כהזכירו] את ארון (ה׳) [האלהים] ויפל מעל הכסא אחורנית וגו׳ (שם ד׳:י״ח), ומתו שני בניו חפני ופנחס, ומה (הצדיקים) [עלי הצדיק] כך, הרשעים על אחת כמה וכמה, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.
אין אתה מוצא איש ואשה שראתה שמחות כאלישבע בת עמינדב [אשתו של אהרן, שנאמר ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב] (שמות ו׳:כ״ג) ראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל שבטי ישראל, ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם וימותו לפני ה׳ (ויקרא י׳:ב׳), לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.
וכן שלמה אמר לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב׳:ב׳), מעשה באחד מגדולי בבל, שהיה משיא את בנו, ועשה סעודה גדולה לחכמים, אמר לבנו עלה והבא לנו חבית יין פלונית מן העלייה, עלה לעלייה הכישו נחש בין החביות ומת, המתין אביו עם המסובין ושהה ולא בא, אמר אבי ואעלה ואראה מה עשה בני, עלה אביו מצאו מושלך בין החביות מת, מה עשה אותו חסיד, המתין בעצמו עד שאכלו האורחין ושתו כל צרכן, כיון שגמרו אמר לברך ברכת חתנים באתם על בני, ברכו עליו ברכת אבלים, להכניסו לחופה באתם, הכניסוהו לקבורה, עלה ר׳ זכאי דכבול, ואמר לשחוק אמרתי מהולל.
[ד] ויהי ביום השמיני. זש״ה צדיק כתמר יפרח וגו׳ (תהלים צ״ב:י״ג), זה אהרן, שנאמר (ופרח) [והנה פרח] מטה אהרן (במדבר י״ז:כ״ג), כל האילנות נוטעין אותן והן עולין לעצמן, אבל התמרה הזו נוטעין אותה ומעלה שרשין מכל צדדיה, כך היה אהרן נטע ועלו שרשים, אלו בניו של אהרן, אלעזר בנו, פנחס בנו, אבישוע בנו (דברי הימים א ו׳:ל״ה), צדיק כתמר יפרח, היכן נטע, שתולים בבית ה׳ (תהלים שם:י״ד), ומפתח אהל מועד לא תצאו (ויקרא ח׳:ל״ג), לכך נאמר ויהי ביום השמיני.
[ה] [ויהי ביום השמיני קרא משה וגו׳]. אמרו רבותינו כל אותן הימים שהיה משה בסנה, אמר לו הקב״ה לך בשליחותי, והוא אומר שלח נא ביד תשלח (שמות ד׳:י״ג), כך היום הראשון והשני, אמר לו הקב״ה אני מפתה אותך, ואתה אומר שלח, חייך אני פורעה לך, למחר כשיעשה את המשכן תהא סבור בעצמך שתשמש בכהונה גדולה, ואני אומר לך קרא לאהרן שישמש, לכך נאמר קרא משה לאהרן ולבניו. יש קריאה שהיא לשובע, [ויש קריאה לרעב, מנין לשובע] שנאמר וקראתי אל הדגן והרביתי אותו (יחזקאל ל״ו:כ״ט), לרעב מנין, [שנאמר] קרא ה׳ לרעב וגו׳ (מלכים ב ח׳:א׳), יש קריאה לגדולה, שנאמר קרא משה, א״ל משה כך אמר לי הקב״ה למנות אותך כהן גדול, אמר לו אהרן אתה יגעת במשכן, ואני נעשה כהן גדול, א״ל חייך אעפ״י שאתה נעשה כהן גדול כמו שאני נעשה, שכשם ששמחת לי בגדולתי, כך אני שמח לך בגדולתך, ואימתי שמח לו, בשעה שאמר לו הקב״ה, ועתה (לך) [לכה] ואשלחך אל פרעה (שמות ג׳:י׳), א״ל הקב״ה לך הדבר שמור, א״ל משה בי אדוני (שם ד׳:י׳), בייא אתה מעביר עלי, אחי גדול ממני, ואני הולך לפניו, א״ל הקב״ה [חייך] שאמרת כראוי, ואעפ״י כן וראך ושמח בלבו (שם יד). אמר ר׳ שמעון בן יוחי א״ל הקב״ה אותו הלב ששמח לגדולתו של אחיו, ונתנו אותם אבנים טובים עליו, לפיכך כל אותן שבעת הימים שחיה משה עוסק במשכן, הוא היה זורק את דם ומקטיר את החלבים, א״ל הקב״ה מה אתה סבור שתהיה כהן גדול, קרא לאחיך שישמש כהן גדול, לכך ויהי ביום השמיני קרא משה [לאהרן ולבניו ולזקני ישראל], ולמה אל זקני ישראל, בשביל לגדלו בפני הזקנים, א״ל הקב״ה קרא לזקנים ומנה אותו בפניהם, שלא יהו ישראל אומרים מעצמו נעשה כהן גדול, לפיכך ולזקני ישראל.
[Parashat Shemini]
[1] (Lev. 9:1:) AND IT CAME TO PASS ON THE EIGHTH DAY…. This text is related (to Eccl. 8:5): WHOEVER OBSERVES A COMMANDMENT SHALL NOT KNOW ANYTHING EVIL. Who is this?⁠1 Aaron, of whom it is said (in Lev. 8:33, 35): AND YOU (i.e., you and your sons) SHALL NOT GO OUT FROM THE DOOR OF THE TENT OF MEETING FOR SEVEN DAYS < …. > AND YOU SHALL REMAIN AT THE DOOR OF THE TENT OF MEETING DAY AND NIGHT FOR SEVEN DAYS. Moses said to them: Observe mourning for seven days. (Ibid., cont.:) AND YOU SHALL OBSERVE THE CHARGE OF THE LORD. Moses said to them: Observe THE CHARGE OF THE LORD, for so did the Holy One observe seven days of mourning before he brought the flood. Where is it shown that he mourned? Where it is stated (in Gen. 6:6): THEN THE LORD REGRETTED THAT HE HAD MADE HUMANITY ON THE EARTH, [AND HE WAS GRIEVING IN HIS HEART]. HE WAS GRIEVING can only mean "he mourned,⁠" for so it says concerning David (in II Sam. 19:3): AND THE VICTORY [ON THAT DAY] WAS TURNED INTO MOURNING FOR ALL THE PEOPLE BECAUSE [ON THAT DAY THEY HEARD IT BEING SAID:] THE KING WAS GRIEVING OVER HIS SON.⁠2 So also Ezra said to Israel, when they were weeping, each one for his brother and each one for his child (in Neh. 8:10): GO, EAT CHOICE FOODS AND DRINK SWEET DRINKS…. DO NOT BE GRIEVING, FOR THE JOY OF THE LORD IS YOUR STRENGTH. It is therefore stated (in Gen. 6:6): AND HE WAS GRIEVING IN HIS HEART. At that time the Holy One observed the seven days of mourning, before he brought the flood. Thus it is stated (in Gen. 7:10): AND IT CAME TO PASS AFTER SEVEN DAYS [THAT THE WATERS OF THE FLOOD CAME UPON THE EARTH]. And so Moses was saying to Aaron the Priest and to his sons: Just as the Holy One mourned over his world before he brought the flood, so < you are to > observe the < required > mourning before he touches (i.e., harms) you. So they observed < the mourning >, but they did not know for what reason they were observing it. Why? (Eccl. 8:5:) WHOEVER OBSERVES A COMMANDMENT SHALL NOT KNOW ANYTHING EVIL; AND A WISE HEART SHALL KNOW < THERE IS > A TIME OF JUDGMENT.
[2] [(Eccl. 8:5:) WHOEVER OBSERVES A COMMANDMENT SHALL NOT KNOW ANYTHING EVIL.] This is Moses, to whom the Holy One had already said (in Exod. 29:43): AND THERE I WILL MEET WITH THE CHILDREN OF ISRAEL, AND THERE SHALL BE SANCTIFICATION3 THROUGH MY GLORY. < In other words, > I (the Holy One) will be sanctified there THROUGH MY GLORY. Now Moses ministered during the seven days of priestly ordination but was afraid, saying: Perhaps divine judgment will strike him (i.e., Aaron). Thus it is stated (ibid.): AND THERE SHALL BE SANCTIFICATION THROUGH MY GLORY. Still he did not act but said to Aaron: Observe seven days of mourning, for so the Holy One has told me (in Lev. 8:35): FOR SO I HAVE BEEN COMMANDED. When they had observed the seven days of mourning and < when > the eighth day had come, Nadab and Abihu went in to make an offering (rt.: QRB). Divine judgment struck them, and they were destroyed by fire. It is so stated (in Lev. 10:2): SO FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD AND CONSUMED THEM, SO THAT THEY DIED BEFORE THE LORD. Moses came and said to Aaron (in Lev. 10:3): THIS IS WHAT THE LORD SPOKE: THROUGH THOSE WHO ARE NEAR (rt.: QRB) TO ME I WILL BE SANCTIFIED. Where did he speak? In the Sinai desert. (Exod. 29:43): AND THERE I WILL MEET WITH THE CHILDREN OFISRAEL, AND THERE SHALL BE SANCTIFICATION THROUGH MY GLORY. Ergo (in Eccl. 8:5:) WHOEVER OBSERVES A COMMANDMENT SHALL NOT KNOW ANYTHING EVIL….
[3] (Lev. 9:1:) AND IT CAME TO PASS ON THE EIGHTH DAY…. This text is related (to Ps. 75:5 [4]): I SAY TO THE MERRYMAKERS: DO NOT MAKE MERRY….⁠4 What is the meaning of < the words >, I SAY TO THE MERRYMAKERS (rt.: HLL): DO NOT MAKE MERRY (THWLW, rt.: HLL)?⁠5 < The verse refers > to whoever sings in a Mahanaim dance (MHWLH),⁠6 And so it says (in Jud. 21:21): TO DANCE (LHWL) IN THE DANCES.
{Because no happiness endures for a mortal,} (Ps. 75:5 [4]): I SAY TO THE MERRYMAKERS: DO NOT MAKE MERRY (rt.: HLL). Why? The one who is happy today shall not be happy tomorrow; and the one who is depressed today shall not be depressed tomorrow. And so it says (in Eccl. 2:2): OF LAUGHTER I SAID: IT IS MAD (rt.: HLL)….⁠7 Are you willing to understand that even the happiness of the Holy One did not endure? When? When the Holy One created his world. He was very happy, as stated (in Ps. 104:31): MAY THE LORD BE HAPPY IN HIS WORKS. It also says (in Gen. 1:31): THEN GOD SAW EVERYTHING WHICH HE HAD MADE; AND BEHOLD, IT WAS VERY GOOD. < These verses are > to teach you that the Holy One found pleasure in and took pride in his works. Then he gave the first Adam an easy commandment, but he did not fulfill it. Immediately he rendered him a verdict8 < of death >, as stated (in Gen. 3:19): FOR DUST YOU ARE, AND UNTO DUST YOU SHALL RETURN. So he, as it were, did not remain in his happiness but said: I created everything only for the human, and now he dies. What pleasure is there for me? [Now surely if the Holy One] did not remain < happy >, how much the less shall the children of Adam < remain happy >! [It is therefore stated (in Ps. 75:5 [4]): I SAY TO THE MERRYMAKERS: DO NOT MAKE MERRY.]
How happy Abraham was! He was blessed in the world, magnified, slew some kings, and handed over heaven and earth to the Holy One. Also when the Holy One gave him a son at age one hundred, he circumcised him and reared him. Then finally he was told (in Gen. 22:2): PLEASE TAKE YOUR SON, YOUR ONLY CHILD…., < AND GO UNTO THE LAND OF MORIAH, > AND OFFER HIM THERE AS A BURNT OFFERING. So he made a three-day journey, as stated (in Gen. 22:4): ON THE THIRD DAY…. When he returned from Mount Moriah, he buried Sarah. He did not find a place to bury her until he bought one for four hundred silver shekels. Then after that, old age came upon him. Now surely if such was the case with Abraham the Righteous, how much the more is it the case with the rest of the children of Adam!
{Isaac did not remain in his happiness.} [In the case of Isaac also, how happy he was!] The Holy One saved him from the sword and from {burning} [the fire] {and from the men of Gerar}. He also delivered him from the men of Gerar and informed them [about who he was, so that they came to him]. Thus it is stated (in Gen. 26:26, 28): THEN ABIMELECH CAME UNTO HIM FROM GERAR […. AND THEY SAID: WE HAVE CLEARLY SEEN THAT THE LORD IS WITH YOU.] But he did not remain in his happiness. Rather (according to Gen. 27:1): NOW IT CAME TO PASS, THAT WHEN ISAAC WAS OLD AND HIS EYES WERE TOO WEAK TO SEE. So just as < this loss of happiness > happened in the case of Isaac, (according to Gen. 22:2) the burnt offering of the Holy One, how much the more does it happen in the case of the wicked! [It is therefore stated (in Ps. 75:5 [4]): I SAY TO THE MERRYMAKERS: DO NOT MAKE MERRY.]
Jacob was the first-born of the Holy One, as stated (in Exod. 4:22): ISRAEL IS MY FIRST-BORN SON. How happy he was! He saw a ladder, and (according to Gen. 28:12) THE ANGELS OF GOD WERE ASCENDING AND DESCENDING, as they looked at him with the Holy One standing above it. It is so stated (in Gen. 28:13): AND BEHOLD, THE LORD STOOD UPON IT…. Then he went to Laban, fled from Esau, became Laban's servant for twenty years, and in the end became wealthy, sired children, and returned in peace. He also met Esau, was saved from him, and paid his vow. But in the end he did not remain in his happiness. Instead (according to Gen. 34:1): NOW DINAH < THE DAUGHTER WHOM LEAH HAD BORNE TO JACOB > WENT OUT…, < and was raped >. There also came upon him the trouble over Joseph. Now surely if Jacob the Righteous, one to whom the Holy One had said: In whom I will be glorified, as stated (in Is. 49:3): ISRAEL, IN WHOM I WILL BE GLORIFIED, did not remain in his happiness, how much the less will the wicked < so remain >! [It is therefore stated (in Ps. 75:5 [4]): I SAY TO THE MERRYMAKERS: DO NOT MAKE MERRY.]
How happy Joshua was! He slew thirty-one kings, gave Israel the land to possess, and distributed it. In addition all Israel gave him a < helping > hand and said (in Josh. 1:18): ANYONE WHO DISOBEYS YOUR COMMAND< SHALL BE PUT TO DEATH >. < Such an honor was > something of which Moses our master was not worthy. Still he (i.e., Joshua) did not remain in his happiness but died childless. It is therefore stated (in Ps. 75:5 [4]): I SAY TO THE MERRYMAKERS: DO NOT MAKE MERRY.
How happy Eli was, when he was king, chief justice, and high priest! It is so stated (in I Sam. 1:9): NOW ELI [THE PRIEST] WAS SITTING ON THE THRONE BY THE DOORPOST OF THE TEMPLE OF THE LORD. [NOW ELI THE PRIEST WAS SITTING ON THE THRONE, because he was king. < He was > BY THE DOORPOST OF THE TEMPLE OF THE LORD, because he was chief justice]. Still he did not remain in his happiness. Instead (according to I Sam. 4:18): AND IT CAME TO PASS THAT WHEN HE (i.e., a messenger) MENTIONED THE ARK OF {THE LORD} [OF GOD], HE (i.e., Eli) FELL BACKWARD FROM OFF THE THRONE…. Moreover, his two sons, Hophni and Phinehas died. So just as this < shift in fortune > {happens with the righteous ones} [happened with Eli the Righteous], how much the more < does it happen with > the wicked! It is therefore stated (in Ps. 75:5 [4]): I SAY TO THE MERRYMAKERS: DO NOT MAKE MERRY.
You find neither man nor woman who saw joys like Elisheba bat Amminadab, [the wife of Aaron, as stated (in Exod. 6:23): AND AARON TOOK FOR A WIFE ELISHEBA BAT AMMINADAB.]⁠9 She saw her husband become high priest serving in the high priesthood and prophet. In addition, Moses, her husband's brother, was king and prophet. Moreover, her sons were deputies < to the high priest > in the priesthood, and her brother Nahshon was head of all of the tribes of Israel.⁠10 Still she did not remain in her happiness. Rather, when two of her sons went in to offer sacrifice, (according to Lev. 10:2) FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD AND CONSUMED THEM, SO THAT THEY DIED BEFORE THE LORD. It is therefore stated (in Ps. 75:5 [4]): I SAY TO THE MERRYMAKERS: DO NOT MAKE MERRY.
And so Solomon said (in Eccl. 2:2): OF LAUGHTER I SAID: IT IS MAD. There is a story about one of the great Babylonian < scholars >, who married off his son,⁠11 and made a great banquet for the sages. He said to his son: Go up and bring us a jar of such and such a wine from the attic. He went up to the attic. < There > a snake < from > among the jars bit him, and he died. His father remained with those who were reclining < at his table >. So he delayed and did not come. < Finally, > his father said: Let me go up and see what my son is doing. His father went up < and > found him cast down dead among the jars. What did that saint do? He waited by himself until the guests had eaten and drunk sufficiently. When they had finished, he said: You came to say a bridegrooms' blessing over my son. Say a mourners' blessing over him. You came to bring my son to the wedding canopy. Bring him to < his > grave. R. Zakkay of Kabul said (in the words of Eccl. 2:2): OF LAUGHTER I SAID: IT IS MAD.
[4] (Lev. 9:1:) AND IT CAME TO PASS ON THE EIGHTH DAY. This text is related (to Ps. 92:13 [12]): THE RIGHTEOUS ONE SHALL FLOURISH (rt.: PRH) LIKE THE PALM…. This is Aaron, of whom it is stated (in Numb. 17:23 [8]): [AND THERE] THE STAFF OF AARON OF THE HOUSE OF LEVI HAD SPROUTED (rt.: PRH). In the case of all the < other > trees, one plants them and they grow up by themselves (as single trees); but in the case of the palm, one plants it and it sends up sprouts on all sides. So it was in the case of Aaron. He planted and sprouts came up. These were Aaron's sons (i.e., according to I Chron. 6:35–36 [50–51]): HIS SON ELEAZAR, HIS SON PHINEHAS, HIS SON ABISHUA, < HIS SON BUKKI,…. > (Ps. 92:13 [12]): THE RIGHTEOUS ONE SHALL FLOURISH (rt.: PRH) LIKE THE PALM. Where did he plant < them >? (Ps. 92:14 [13]): < THEY ARE > PLANTED IN THE HOUSE OF THE LORD. (Lev. 8:33): AND YOU SHALL NOT GO OUT FROM THE DOOR OF THE TENT OF MEETING < FOR SEVEN DAYS >. It is therefore stated (in Lev. 9:1): AND IT CAME TO PASS ON THE EIGHTH DAY.
[5] (Lev. 9:1): AND IT CAME TO PASS ON THE EIGHTH DAY MOSES CALLED < AARON AND HIS SONS >…. Our masters have said: All those days when Moses was in the thorn bush, the Holy One said to him: Go on my mission; but he was saying (in Exod. 4:13): PLEASE MAKE SOMEONE ELSE YOUR AGENT. By your life I am paying you back. Some day soon, when that Tabernacle is being made, you will be thinking privately that you should serve in the high priesthood; but I am telling you: Call Aaron to serve. It is therefore stated (in Lev. 9:1): MOSES CALLED AARON AND HIS SONS. There is a calling which is for abundance [and there is a calling for famine. Where is it shown < that there is a calling > for abundance?] Where it is stated (in Ezek. 36:29): I WILL CALL FOR THE GRAIN AND INCREASE IT. And where is it shown < that there is a calling > for famine? [Where it is stated] (in II Kings 8:1): FOR THE LORD HAS CALLED FOR A FAMINE< FOR SEVEN YEARS >. There is a calling for greatness, as stated (in Lev. 9:1): MOSES CALLED < AARON >. Moses said to him: the Holy One has told me to ordain you as high priest. Aaron said to him: You have labored on the Tabernacle; so shall I be made high priest? He said to him: By your life, even though you are being made high priest, it is as if I were being made < high priest >;⁠12 for just as you were glad for me in my greatness, so I am glad for you in your greatness. Now when was he glad for him? When the Holy One said to him (in Exod. 3:10): SO COME NOW, I WILL SEND YOU UNTO PHARAOH. The Holy One said to him: Go, keep this commandment. Moses said to him (in Exod. 4:10 & 13): PRAY (bi) LORD, you are doing me wrong (biya)⁠13 My brother is older than I; yet I am going ahead of him. The Holy One said to him: [By your life], you have spoken rightly; nevertheless (according to Exod. 4:14), WHEN HE SEES YOU HE WILL BE GLAD IN HIS HEART. R. Simeon ben Johay said: The Holy One said to him: That heart which is glad for his brother's greatness shall have those precious stones (of Exod. 28:17–21) laid upon it. Therefore, all those seven days that Moses was busy in the Tabernacle, he was sprinkling the blood and performing the sacrificial burning of the choice pieces. The Holy One said to them: What do you think? That you are high priest? Call your brother so that he may serve as high priest. Ergo (in Lev. 9:1): AND IT CAME TO PASS ON THE EIGHTH DAY MOSES CALLED [AARON AND HIS SONS, AND THE ELDERS OF ISRAEL]. Why THE ELDERS OF ISRAEL? In order to promote him in the presence of the elders. The Holy One said to him: Call the elders and ordain him in their presence, lest Israel say that he became high priest on his own. Therefore (in Lev. 9:1): AND THE ELDERS OF ISRAEL.
[6] (Lev. 9:2:) THEN HE SAID UNTO AARON; TAKE A BULLOCK < OF THE HERD FOR A SIN OFFERING >. Why was it not told him < to take > a bull instead of a bullock?⁠14 He said to him: Because through the bullock (of Exod. 32) the priesthood was shaken in your hand, through a bullock it is being established in your hand. And not only that, but lest Israel say there are sins < clinging > to them from the deed of the bullock, for that reason he said they should offer a bullock < for a sin offering >. Thus it is stated (in Lev. 9:3): AND YOU SHALL SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, SAYING: TAKE A MALE GOAT FOR A SIN OFFERING AND A BULLOCK…. < These things were said > so that they would know that they had been forgiven for the deed of the calf. The Holy One said to them: In this world they have been forgiven through offerings, but in the world to come I will wipe away their sins without an offering. It is so stated (in Is. 43:25): I, EVEN I, WILL PARDON15 YOUR TRANSGRESSIONS FOR MY OWN SAKE AND WILL NOT REMEMBER YOUR SINS.
1. Tanh., Lev. 3:1; cf. above, Tanh. (Buber), Gen. 2:4.
2. Above, Tanh. (Buber), Gen. 2:4; Gen. R. 27:4.
3. This translation leaves in doubt who or what is sanctified. A more traditional translation would read: IT (i.e., the door of the Tabernacle) SHALL BE SANCTIFIED.
4. On this translation, See Jastrow, p. 373, s.v., WYNY’.
5. This root can also mean “act with abandon” and is to be taken in that sense here. So also in the parallel, Tanh., Lev. 3:2. For another interpretation of the word, see Lev. R. 20:2.
6. As in Cant. 7:1 [6:13]. In comparing THWLW and MHWLH, the midrash assumes that both words come from the root HLL and ignores the fact that in the first case the H is a he while in the second case the H is a het.
7. Cf. PRK 26:2–3.
8. Gk.: apophasis.
9. PRK 26:2; Zev. 102a; below, Tanh. (Buber), Lev. 6:2.
10. According to Numb. 10:13, Nahshon was in command of the troops of Judah, and the troops of Judah headed those of the other tribes. See also Numb. 2:3; I Chron. 2:10.
11. PRK 26:2; Lev. R. 20:2.
12. See above, Exod. 1:24.
13. Gk.: bia. On this interpretation of the verse, see above, Tanh. (Buber), Exod. 1:18.
14. Tanh., Lev. 3:4.
15. mohel; cf. the Masoretic Text which reads moheh (“wipe away.”
ויהי ביום השמיני1זה שאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ה׳), זה היה אהרן, שנאמר ומפתח אהל מועד [לא תצאו שבעת ימים] (ויקרא ח׳:ל״ג), אמר להם משה שמרו את משמרת ה׳, כשם ששמר הקב״ה שבעת ימי האבל עד שלא הביא המבול, ומנין שנתאבל הקב״ה. שנאמר ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳), ואין עיצוב אלא אבל, 2שנאמר כי נעצב המלך (אל) [על] בנו (שמואל ב י״ט:ג׳), וכן עזרא אומר לישראל בשעה שהיו בוכים איש אל אחיו, אל תעצבו כי חדות ה׳ וגו׳ (נחמיה ח׳:י׳), וקודם שיבוא המבול שימר הקב״ה שבעת ימי האבל, שנאמר ויהי לשבעת הימים וגו׳ (בראשית ז׳:י׳). וכן אמר משה לאהרן ולבניו כשם שנתאבל הקב״ה על עולמו קודם שבא המבול. כך אתם שמרו אבל שבעת ימים עד שלא יגע בכם. והיו משמרין ולא היו יודעין על מה משמרים.
3ועת ומשפט ידע לב חכם (קהלת שם) זה משה, שנאמר ונודעתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג), והיה משה משמש שבעת ימי המלואים, והיה מתיירא שמא מידת הדין פוגעת בו, וכיון ששמר אהרן ובניו שבעת ימי האבל, ובא יום שמיני, נכנסו נדב ואביהוא להקריב, ופגעה בהם מידת הדין ונשרפו, שנאמר ותצא אש מלפני ה׳ וגו׳ (ויקרא י׳:ב׳) בא משה ואמר לאהרן הוא אשר דבר ה׳ בקרבי אקדש (ויקרא י׳:ג׳) והיכן דיבר במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג).
דבר אחר: ויהי ביום השמיני, 4זה שאמר הכתוב אמרתי להוללים אל תהולו וגו׳ (תהלים ע״ה:ה׳), ומהו זה הפסוק, אלא בא ללמדך כי אין שמחה בעולם ממתנת לאדם, הקב״ה יתרומם ויתנשא כשברא את העולם, וברא גן עדן, ושם שם את האדם שמח שמחה גדולה, שנאמר ישמח ה׳ במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א), וכשצוה את האדם, ולא שמר מצותו, גירשו ושלחו וגזר עליו מיתה, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט), ודאג הקב״ה יתרומם ויתנשא, שנאמר ויתעצב אל לבו (שם ו׳:ו׳), ואם שמחתו לא התמידה, שמחתך לא כל שכן. אברהם אבינו כמה שמח, ונתברך בעולם, ורדף אחר המלכים והרג אותם, והקנה להקב״ה שמים וארץ, ולא המתינה שמחתו, אלא אחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, ומיד קפצה עליו זקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים (בראשית כ״ד:א׳), ומה אברהם הצדיק שמחתו לא התמידה, הרשעים על אחת כמה וכמה, לפיכך אמרתי להוללים אל תהולו. יצחק אף הוא שמח, והצילו הקב״ה מן החרב ומאנשי גרר, והלכו לקראתו המלך ושריו מגרר, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו׳ (בראשית כ״ו:כ״ו), ואמרו לו ראה ראינו כי היה ה׳ עמך (שם), ולא המתינה שמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (שם כ״ז:א׳), ומה יצחק שהוא עולתו של הקב״ה לא המתינה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.
יעקב כמה שמח, ראה המלאכים עולים ויורדים ומביטים בו, והקב״ה עומד למעלה הימנו, שנאמר והנה ה׳ נצב עליו (שם כ״ח:י״ג), והלך אצל לבן והוליד בנים והעשיר, ובא בשלום, ובסוף לא המתינה שמחתו, אלא ותצא דינה (שם ל״ד:א׳), וכל אותו הענין, וכן לעבד נמכר יוסף (תהלים ק״ה:י״ז), ומה אם יעקב הצדיק שאמר לו הקב״ה אני מתפאר בך, שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳), לא המתינה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. יהושע הרג אחד ושלשים מלכים, וחלק את הארץ לישראל, ועמדה לו השמש והלבנה, ולא התמידה שמחתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. עלי הכהן כמה שמחה היתה לו שהיה יושב על מזוזת היכל ה׳, והיה אב בית דין וכהן, ולא המתינה שמחתו, אלא נהרגו חפני ופנחס ונשבה ארון ה׳ בימיו, וכלתו היתה על המשבר ללדת ומתה, והוא נפל מעל הכסא ונשברה מפרקתו, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. אלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן, שנאמר ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב (שמות ו׳:כ״ג), ראה שמחה שהיה בידה, בעלה כהן גדול, ומשה אחי בעלה נביא ומלך, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון נשיא השבט, והוא המקריב ביום הראשון, ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו בניה להקריב ויצאה האש ושרפה אותם, לפיכך אמר החכם אמרתי להוללים אל תהולו.
5דבר אחר: ויהי ביום השמיני – זש״ה תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע וגו׳ (קהלת י״א:ב׳), ר׳ אלעזר אומר תן חלק לשבעה זו שבת, 6שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי וגו׳ (בראשית ב׳:ג׳), וגם לשמונה זו מילה, 7דכתיב ובן שמונת ימים ימול וגו׳ (בראשית י״ז:י״ב), וישם (אליהו) פניו בין ברכיו (מלכים א י״ח:מ״ב), כשהיה עצירת גשמים, ומפני מה שם פניו בין ברכיו, אלא כך אמר אליהו רבונו של עולם מפני מה אין אתה מוריד גשמים לישראל, אם לא נשתייר להם אלא [זכות שתי מצות], זו מצות [שבת] ומילה, כדאי להם שתעת להם, ולפיכך שם פניו בין ברכיו. ר׳ יהושע אומר תן חלק לשבעה, אלו שבעה ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג. וכשהוא אומר וגם, לרבות את העצרת וראש השנה ויום הכיפורים. 8רבי סימון אומר תן חלק לשבעה. בנשיאים הוא מדבר, ביום השביעי נשיא לבני אפרים (במדבר ז׳:מ״ח), [וגם לשמונה] ביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם), 9רבי יהודה ברבי סימון פתר קרייה בנדה. תן חלק לשבעה אלו ימי נדה, אמר הקב״ה אם אתה משמר את ימי הנדה כהוגן, אני נותן לך בן זכר שנימול לשמונה. 10ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה פתר קרייה במלואים תן חלק לשבעה, [אלו שבעת ימי המלואים], 11ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה [שבעת ימים] (ויקרא ח׳:ל״ה), וגם לשמונה ויהי ביום השמיני.
12דבר אחר: ויהי ביום השמיני – זה שאמר הכתוב צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב:י״ג). [זה אהרן, שנאמר] והנה פרח מטה אהרן (במדבר י״ז:כ״ג), שתולים בבית ה׳ (תהלים שם יד), 13ומפתח אהל מועד לא תצאו] (ויקרא ח׳:ל״ג), 14אמר ר׳ שמואל בר נחמן כל שבעת ימים שהיה משה בסנה היה הקב״ה אומר לו לך בשליחותי, והוא אומר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד׳:י״ג), אמר לו הקב״ה משה חייך סוף אתה הולך בשליחותי, ולמחר אני פורע לך, כשתעשה את המשכן, שלא תהא סבור כי אתה משמש כהן גדול, אני אומר לך קרא את אהרן ויהא משמש לפני, מיד קרא משה לאהרן, ואמר לו הקב״ה צוה לך שתשמש, אמר לו אהרן אתה אחי ויגעת במשכן, ואני נעשה כהן גדול, אמר לו חייך אף על פי כן שאתה נעשה כהן גדול כאילו אני נעשיתי, ועוד אמר משה כשם ששמחת בגדולתי, כך אני שמח בגדולתך, ואימתי שמח אהרן בגדולת משה, כשבא למצרים, אמר לו הקב״ה אותו הלב ששמח לגדולתו של אחיו, יתן על לבו האבנים ולזקני ישראל, ולמה להראות גדולתו של אהרן, ושבחר בו שלא נעשה מעצמו כהן גדול.
1. זש״ה שומר מצוה. תנחומא שמיני אות א׳, ומובא בילקוט שמיני רמ״ז תק״כ, ובילקוט קהלת רמז אלף ע״ח בשם התנחומ׳, ובתנחומא הנדפס מכבר ריש שמיני, ועיין בתנחומא הערה א׳.
2. שנאמר כי נעצב המלך על בנו. וגם בילקו׳ מובא כן, מלת כי יש למחוק, ובמקום אל צ״ל על, עיין בתנחומא הערה ב׳.
3. ועת ומשפט ידע לב חכם, זה משה תנחומא שמיני אות ב׳, ותנחו׳ הנדפס מכבר בהוספה אות א׳.
4. זש״ה אמרתי להוללים. תנחו׳ שם אות ג׳, ובתנחו׳ הנדפס מכבר אות ב׳ בהוספה שהוסיף המדפיס ממנטובה, ולפנינו נעתק המאמר בקצת שינויים, עיין בתנחומ׳ ובהערות שלי.
5. דבר אחר: ויהי ביום השמיני זש״ה תן חלק. פסיקתא דר״כ פיסקא ביום השמיני עצרת (קצ״ב ע״א), קה״ר פי״א פסוק תן חלק לשבעה, ומובא בילקוט קהלת רמז תת קפ״ט בשם המדרש, אולם הציון פסיקתא בראש המאמר מקומו פה, וכן מובא בילקוט תזריע רמז תקמ״ז בשם הפסיקתא, וכן בילקו׳ פנחס רמז תשפ״ב ד״ה ביום השמיני עצרת זש״ה תן חלק לשבעה.
6. שנאמר ויברך אלהים. בפסיקת׳ מובא הכתוב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט (שמות ט״ז:כ״ז) וע״ש בהערה מ״ה.
7. דכתיב ובן שמונה ימים. זה ליתא בקה״ר ופסיקתא, ומובא רק הכתוב וישם פניו בין ברכיו, וגם בפסיקת׳ טובא וישם אליהו. והסגרתי המלה אליהו כי איננה במקרא.
8. ר׳ סימון. כ״ה בפסיקת׳, ובמדרש קהלת הוא בשם ר׳ נחמי׳, ועיין בפסיקתא שם מובא בשם ר׳ נחמי׳ תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לשבעה כו׳, עיין שם הערה מ״ח.
9. ר׳ יהודה בר סימון פתר קרייה בנדה. בקה״ר בשם רב הונא, ונשנה בויק״ר פי״ד אות ז׳, ועיין בפסיקת׳ הערה נ״ב.
10. ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה פתר קרייה במלואים. נשנה בפסיקתא, ובקה״ר שם, ובפסיקת׳ הגירס׳ בשם ר׳ יהודה בר סימא [צ״ל סימן], ובקה״ר הנוסחא ר׳ יהודא פתר קרייה.
11. ופתח אהל מועד. בפסיקתא ובקה״ר מובא הכתוב כי שבעת ימים ימלא את ידכם (ויקרא ח׳:ל״ג).
12. דבר אחר: זש״ה צדיק כתמר יפרח. תנחומ׳ שמינ׳ אות ד׳, ובתנחומא הנדפס מכבר שמיני אות ג׳ בהוספה מן המדפיס ממנטובה, ומובא בילקו׳ תהלים רמז תתמ״ה בשם התנחומ׳, ושם בתנחומא הוא קצת ברחבה, והמחבר לא העתיק כולו.
13. ומפתח אהל מועד לא תצאו. עיין בתנחומא הערה כ״ה.
14. א״ר שמואל בר נחמן. עין שם הערה כ״ו, ועיין וי״ר פי״א אות ו׳.

פָּרָשַׁת שְׁמִינִי

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(משלי ט׳:י״א) ״חָכְמוֹת (נָשִׁים) בָּנְתָה בֵּיתָהּ״, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פְּתַר קְרָיָא בְּאֹהֶל מוֹעֵד. ״חָכְמוֹת (נָשִׁים) בָּנְתָה בֵּיתָהּ״ זֶה בְּצַלְאֵל, ״וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה״. (משלי שם) ״חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה״, אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִלּוּאִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (לעיל ח׳:ל״ג) ״כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם״, (משלי שם) ״טָבְחָה טִבְחָה״, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. ״מָסְכָה יֵינָהּ״, אֵלּוּ הַנְּסָכִים. ״אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ״, סִדּוּר לֶחֶם הַפָּנִים. ״שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִּקְרָא״, זֶה מֹשֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה״.
״עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד״ (תהלים י״ח:כ״ו), רַבִּי נֶחֶמְיָה פְּתַר קְרָיָא בְּמֹשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בַּחֲסִידוּת בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ בַּחֲסִידוּת, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא בְּעַקְמוּמִיּוּת בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ בְּעַקְמוּמִיּוּת. וְאֵימָתַי בָּא בְּעַקְמוּמִיּוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר ״וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה שְׁמִי לְפִי שָׁעָה (שם יד) ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״. אֵימָתַי בָּא בִּתְמִימוּת, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ (שם ל״ז:י״ח) ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ״ מַה כְּתִיב תָּמָן ״אֲנִי אַעֲבִיר אֶת כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ״. אֵימָתַי נִתְבַּרֵר עַל עֲסָקָיו בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ (שם ג׳:י׳) ״לְכָה וְאֶשְׁלָּחֲךָ אֶל פַּרְעֹה״ אָמַר לוֹ (שם ד׳:י״ג) ״שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלַח״.

רמז תקכ

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַסְּנֵה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַתֶּה אֶת מֹשֶׁה שֶׁיֵּלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ לְמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד׳:י׳) ״גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ״ הֲרֵי שִׁשָּׁה, בַּשְׁבִיעִי אָמַר לוֹ ״שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלַח״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי צוֹרְרָהּ לְךָ בִּכְנָפֶיךָ. אֵימָתַי פָּרַע לוֹ, רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל שִׁבְעַת יְמֵי אֲדָר הָיָה מֹשֶׁה מְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים שֶׁיִּכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבַשְּׁבִיעִי אָמַר לוֹ (דברים ג׳:כ״ז) ״כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה״. רַבִּי חֶלְבוֹ אָמַר: כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מֹשֶׁה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה כְּסָבוּר שֶׁלּוֹ הִיא, בַּשְּׁבִיעִי אָמַר לֹא שֶׁלְּךָ הִיא אֶלָּא שֶׁל אַהֲרֹן הִיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״.
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי״ אֵינוֹ שִׂמְחָה. שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא.
וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל – אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כָּעוֹף, מָה הָעוֹף הַזֶּה אֵינוֹ פּוֹרֵחַ בְּלֹא כְנָפַיִם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִזִּקְנֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בֶּן חֲלַפְתָּא, גְּדוֹלָה זִקְנָה, אִם זְקֵנִים הֵם חֲבִיבִים הֵן, אִם נְעָרִים הֵן טְפֵלָה לָהֶן יַלְדוּת, דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: לֹא בְּמָקוֹם אֶחָד וְלֹא בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת מָצִינוּ שֶׁחָלַק הקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד לִזְקֵנִים (כָּתוּב בֶּרֶמֶז (ק״פ) וּבְרֶמֶז (מ״ט)).
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״שֹׁמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע״, וְגוֹ׳ מִי הָיָה זֶה, זֶה אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ״ וְגוֹ׳. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה שִׁמְרוּ אֲבֵלוּת שִׁבְעַת יָמִים עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ בָּכֶם. (שמות מ׳:ל״ה) ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳, שֶׁכָּךְ שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמֵי אֲבֵלוּת עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו׳:ו׳) ״וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״ וְאֵין עֲצִיבָה אֶלָּא אֵבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר ״(כִּי) נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ״, וְכֵן עֶזְרָא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל (נחמיה ח׳:י׳) ״וְאַל תֵּעָצְבוּ כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״. וּכְתִיב (בראשית ז׳:י׳) ״וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל״, וְהָיוּ מְשַׁמְּרִים אַהֲרֹן וּבָנָיו וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים עַל מִי מְשַׁמְּרִים לְכָךְ נֶאֱמַר (קהלת שם) ״שֹׁמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע״ וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע (לַכֹּהֲנִים) [לֵב חָכָם]״ זֶה מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״וְנוֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבוֹדִי״, מִתְקַדֵּשׁ אֲנִי שָׁם בִּכְבוֹדִי. וְהָיָה מֹשֶׁה מְשַׁמֵּשׁ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים וּמִתְיָרֵא לוֹמַר שֶׁמָּא מִדַּת הַדִּין פּוֹגַעַת בִּי, לֹא עָשָׂה אֶלָּא אָמַר לְאַהֲרֹן שִׁמְרוּ אֲבֵלוּת שִׁבְעַת יָמִים. בָּא יוֹם הַשְּׁמִינִי נִכְנְסוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא לְהַקְרִיב פָּגְעָה בָּהֶם מִדַּת הַדִּין וְנִשְׂרְפוּ, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה (להלן י׳:ג׳) ״הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ לֵאמֹר בִּקְרוֹבַי אֶקָּדֵשׁ״, וְהֵיכָן דִּבֵּר בְּמִדְבַּר סִינַי ״וְנוֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבוֹדִי״.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – זֶה אֶחָד מִן הַכְּתוּבִים שֶׁצְּרִיכִין לְהִדָּרֵשׁ, נֶאֱמַר כָּאן ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״ אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם שְׁלִישִׁי לְמִנְיָן, אִם שְׁלִישִׁי לְשַׁבָּת אִם שְׁלִישִׁי לַחֹדֶשׁ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (שמות י״ט:י״א) ״כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד ה׳ לְעֵינֵי כָּל הָעָם עַל הַר סִינַי״, ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְׁלִישִׁי הֶוֵי שְׁלִישִׁי לְמִנְיָן שֶׁהוּא שִׁשָׁה בָּחֹדֶשׁ. וְכַּאן נֶאֱמַר ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם שְׁמִינִי לְמִנְיָן אִם שְׁמִינִי לַחֹדֶשׁ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל ח׳:ל״ג) ״כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם״, הֶוֵי שְׁמִינִי לְמִנְיָן וְלֹא שְׁמִינִי לַחֹדֶשׁ.
אוֹתוֹ הַיּוֹם נָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת {א} רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, {ב} רִאשׁוֹן לִנְשִׂיאִים, {ג} רִאשׁוֹן לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, {ד} רִאשׁוֹן לִשְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, {ה} רִאשׁוֹן לִכְהֻנָּה, {ו} רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה, {ז} רִאשׁוֹן לִירִידַת אֵשׁ, {ח} רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קָדָשִׁים, {ט} רִאשׁוֹן לְאִסּוּר הַבָּמוֹת, {י} רִאשׁוֹן לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – הוּא יוֹם שְׁמִינִי לִקְדֻשַׁת אַהֲרֹן וּבָנָיו, אוֹ יָכוֹל שְׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״, מְלַמֵּד שֶׁבְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, יָכוֹל הוּקַם הַמִּשְׁכָּן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְשָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בַּשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ט׳:ט״ו) ״וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן״, מְלַמֵּד שֶׁבַּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן בּוֹ בַּיּוֹם שָׁרְתָה שְׁכִינָה בּוֹ. וּבוֹ בַּיּוֹם שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל מַעֲשֵׂה יְדֵי אַהֲרֹן, שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מֹשֶׁה מְשַׁמֵּשׁ וְלֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יָדוֹ עַד שֶׁבָּא אַהֲרֹן וְשִׁמֵּשׁ בְּבִגְדֵי כְהֻנָּה גְּדוֹלָה וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק ד) ״כִּי הַיּוֹם ה׳ נִרְאָה אֲלֵיכֶם״.
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַיְהִי״ מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָה לְפָנָיו בַּמָּרוֹם כְּיוֹם שֶׁנִּבְרָא בּוֹ הָעוֹלָם, בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית הוּא אוֹמֵר (בראשית א׳:ה׳) ״וַיְהִי עֵרֶב וַיְהִי בֹקֶר״, וְכָאן הוּא אוֹמֵר וַיְהִי. וְכֵיוָן שֶׁכִּלּוּ יִשְׂרָאֵל אֶת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן בָּא מֹשֶׁה וּבֵרְכָן שֶׁנֶאֱמַר ״וַיַרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אוֹתָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וַיְבָרֵךָ אֹתָם מֹשֶׁה״. מַהוּ הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָן, אָמַר לָהֶם יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּךְ בֵּרְכָם (דברים א׳:י״א) ״ה׳ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם״ וְגוֹ׳, וְהֵם אוֹמְרִים ״וִיהִי נֹעַם ה׳ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ״ וְגוֹ׳, עַל אוֹתָה שָׁעָה הוּא אוֹמֵר (שיר השירים ג׳:י״א) ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן״ בָּנִים הַמְצֻיָּנִים, ״בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה״ בְּמֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, (שם) ״בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ״, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁמְּצֻיָּר בִּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת שָׁנִי וָשֵׁשׁ. ״אִמּוֹ״ אֵין אִמּוֹ אֶלָּא יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ״ (שם) ״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ בְּיוֹם שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בַּבַּיִת, ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״, בְּיוֹם שֶׁיָּרְדָה אֵשׁ חֲדָשָׁה מִן הַשָּׁמַיִם וְלִחֲכָה עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים.
קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו – לְפִי שִׁכִּבְּדוֹ הַמָּקוֹם לְאַהֲרֹן תְּחִלָּה אַף מֹשֶׁה כִּבְּדוֹ בַּסּוֹף, מִנַּיִן שֶׁכִּבְּדוֹ הַמָּקוֹם לְאַהֲרֹן תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ט:כ״ד) ״וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמְּךָ״. קַח לְךָ (כָּתוּב בֶּרֶמֶז שע״ח).
פלמא כאן פי אליום אלת֗אמן דעי מוסי בהרון ובניה ואשיאך בני אסראיל.
ויהי ביום השמיני, קרא משה לאהרן ולבניו וזקני בני ישראל.
אויהי ביום השמיני – למילואים, הוא ראש חדש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום, ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם (סדר עולם רבה ז׳).
ולזקני ישראל – להשמיעם שעל פי הדיבר אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאיליו נכנס לה.
א. מכאן ואילך שרד בכ״י לייפציג 1.
ויהי ביום השמיני AND IT CAME TO PASS ON THE EIGHTH DAY – of the installation of the priests into their sacred office (cf. Sifra); this was the New Moon of Nisan on which the Tabernacle was finally erected (cf. Rashi on Shemot 40:29) and it (that day) received ten crowns (it was distinguished in ten different ways) which are enumerated in Seder Olam 7 (Sifra, Shemini, Mekhilta deMiluim 2 1; Shabbat 87b).
ולזקני ישראל AND TO THE ELDERS OF ISRAEL – to inform them that it was by the express command of God that Aharon was entering the Sanctuary and ministering in the high-priesthood, so that they might not say: "He is entering on his own authority, unbidden.⁠"
כתוב ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלהים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה (קהלת ז׳:י״ד)
כנגד מה אמר קהלת מקרא זה כנגד כל באי העולם שטובתו ורעתו של אדם אינה ברשותו ואינו יודע עד כמה טובתו ועד כמה רעתו ועתים לו לכל דבר ואין מי יתהלל ויאמר בחכמתי ניצלתי מכל רע או בצדקתי באה לי טובה אלא הכל ביד יוצרו אשר אין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. אדם הראשון בראו הקב״ה דמות נכבד בתחלה ויניחהו בגן עדן לסוף ויגרש את האדם קמו שני בניו קם איש על אחיו ויהרגהו. נח איש צדיק ברכו אלהים הצילו משטף ממות לאחר שש מאות שנה קלל גזעו. אברהם אבינו לעת זקנתו קבר את אשתו לא ראתה שרה אמנו בחופת יצחק בנה. יצחק אבינו שטם עשו בנו את יעקב בחייו והבריחו יצחק לחוצה לארץ, יעקב אבינו מכרו בניו יוסף אחיהם ויתאבל על בנו ימים רבים. אהרן ראה את אחיו מלך ואת עצמו כהן גדול ואת ארבעת בניו משוחים בשמן המשחה סיגני כהונה ואת נחשון אחי אשתו נשיא שבט מקריב קרבנו בראשון לכל השבטים ובו ביום מתו שני בניו לכך נאמר ביום טובה היה בטוב לתת שבח לבורא הכל. שנא׳ (תהלים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא. ולהודות שכן ראינו ומצינו ההודאה נקראת טוב שנא׳ (תהלים קיח) הודו לה׳ כי טוב. וביום רעה ראה. כי לא על חנם הגיעה. ד״א וביום רעה ראה שלא תתרעם אלא צריך אדם להודות ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר (תהלים קטז) צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא. דאע״פ ביום טובה אתה ותהיה שמח בטוב זכור יום רעה שנאמר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר. גם את זה לעמת זה. כל מה שברא הקב״ה בעולמו ברא זה כנגד זה. תחתונים כנגד עליונים. דלים כנגד עשירים. אנחה כנגד שמחה. רעה כנגד טובה. ברא גן עדן לצדיקים ברא גיהנם לרשעים. על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה. שלא יוכל אדם להרהר אחריו של בוראו מאומה לאמר אם כך נוצרתי היה טוב לי אם היה זה בעולם היה טוב אלא לא חסר הקב״ה בעולמו כלום שנאמר (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ויהי ביום השמיני1אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר ויהי אם צרה אין צרה כיוצא בה ואם שמחה אין שמחה כיוצא בה. וכל מקום שנאמר והיה שמחה (מכל) [בכל] מקום שנא׳ (זכריה י״ד:ז׳-ח׳) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם. (מיכה ה׳:ו׳) והיה שארית יעקב וכן כיוצא בהן. 2ואם תאמר (ירמיהו ל״ח:כ״ח) והיה (ביום ההוא אשר) [כאשר נלכדה ירושלים] וגו׳ אינה צרה. שבאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עונותיהם שנאמר (איכה ד׳:כ״ב) תם עונך בת ציון. ויהי חמשה במקרא. והם לשון ווי שנא׳ (בראשית י״ד:א׳) ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה. (ישעיהו ז׳:א׳) ויהי בימי אחז מפני שאחז ביטל בתי כנסיות ובתי מדרשות וצעקו ווי. (ירמיהו א׳:ג׳) ויהי בימי יהויקים צעקו ווי ששרף את המגלה. (רות א׳:א׳) ויהי בימי שפוט השופטים צעקו ווי על שאוי לו לדור ששופט את שופטיו. (אסתר א׳:א׳) ויהי בימי אחשורוש צעקו ווי על גזירותיו של המן. 3וכן אמר ר׳ יהושע בן לוי בשם נתן המדרש הזה עלה בידינו מסורת מן הגולה מפורש במסכת מגלה. מצאנו ויהי שהוא לשון צרה ויש מקום לשון שמחה. אמנם בא ויהי ביום השמיני לשון שמחה גדולה ביום שנבראו בו שמים וארץ. במעשה בראשית כתיב (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר. וכאן נאמר ויהי שכיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה ובירכן שנא׳ (שמות ל״ט:מ״ג) וירא משה את כל המלאכה. ומה היא ברכת משה שבירכן אמר להן יהי רצון שתשרה שכינה על מעשה ידיכם. על אותה השעה הוא אומר (שיר השירים ג׳:י״א) צאינה וראינה בנות ציון בנות המצויינות לי. במלך שלמה במלך שהשלום שלו. בעטרה שעטרה לו אמו אומו כמו (ישעיהו נ״א:ד׳) ולאומי אלי האזינו. 4שהיה המשכן מצוייר בתכלת וארגמן ותולעת שני ושש ביום ששרתה שכינה על ישראל. וביום שמחת לבו ביום שירדה אש חדשה מן המרום וליחכה את העולה ואת החלבים.
ביום השמיני – שמיני למלואים שבעת ימים היה משה מחנכן בעבודה. קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. להראותם גדולתו של הקב״ה ועבודת נוהו ששם בתוך בני ישראל. וכן הוא אומר (שם נז) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון אע״פ שמרום וקדוש אשכון אף אני שוכן את דכא ושפל רוח:
1. אמר רשב״א א״ר יוחנן. אסתר רבה פ״א ושם הגי׳ בשם ר׳ יונתן. וע״ש בקצת שינוי. ועיין בבלי (מגילה י״א).
2. ואם תאמר. והיה ביום אשר נלכדה ירושלים כצ״ל וכ״ה במגילה:
3. וכן אמר ר׳ יהושע ב: לוי. במגילה הגי׳ ר׳ שמואל בר נחמני בשם ר׳ יוחנן:
4. שהיה המשכן מצוייר. וזה בעטרה שעטרה לו אמו. וכ״ה בהדיא בה״כ:
(הקדמה)
ביום השמיני
(א) ויהי ביום השמיני – למילואים, שהוקם המשכן ונתחנכו כבר אהרן ובניו לעבודה.
(Introduction)
שמיני (Leviticus 9–11)
(1) ויהי ביום השמיני ON THE EIGHTH DAY: of the ordination ceremony (milu’im), when the Tabernacle was erected and when Aaron and his sons had already been dedicated to perform the [sacrificial] service.⁠1
1. Both here and in his commentary to Exodus 29:35, Rashbam views the events of this chapter as occurring on the day immediately following the seven day milu’im ceremony which had ordained Aaron and his sons as priests. This follows standard rabbinic exegesis. See e.g. Git. 60a-b, and Rashi there, 60a, s.v. ופרשת אחרי מות. Cf. Ibn Ezra who suggests here that he would prefer (were it not for the rabbinic tradition) to say that “the eighth day” really means the eighth day of Nisan, i.e. one week after the date of the erecting of the Tabernacle. See also Ibn Ezra’s longer commentary to Ex. 40:2 where he attempts to show that his explanation makes more sense and may also have some grounding in rabbinic literature. Like Ibn Ezra, see Luzzatto and Milgrom (p. 571). See also the discussions in the Be’ur by Mendelssohn (to Ex. 40:2) and by Wessely here.
Rashi here offers generally the same explanation, but Rashbam’s language seems to be a more peshaṭ-like reworking of Rashi’s. Rashi’s commentary makes three points: that this day was the eighth day “(1) of the ordination ceremony ... (2) the very day when the Tabernacle was erected and (3) it [this day] took ten crowns of distinction, which are enumerated in Seder Olam.” Rashbam tells us the first two points that Rashi made, using virtually the same language. For Rashi’s third, midrashic point he substitutes his own, more contextually relevant, explanation, i.e. that Moses is calling to Aaron and his sons in our verse because this is the day of the completion of their dedication as priests. Similarly to Rashbam, see R. Joseph Bekhor Shor and Hizq.
(הקדמה) פרשת ויהי ביום השמיני
(א) היה נראה לנו כי ביום השמיני – שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחדש. רק המעתיקים אמרו: שהיה ראש חדש ניסן, ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותר, כדי להרגיל וללמד (סדר עולם רבה ז׳).
קרא משה לאהרן ולבניו – ויצאו מפתח אהל מועד, או העדה נכנסה לחצר אהל מועד.
(Introduction) Parashat Vayehi BaYom HaShemini
(1) AND IT CAME TO PASS ON THE EIGHTH DAY. It would have appeared to us that the eighth day is the eighth day of Nisan, for the tabernacle was erected on the first day of the month.⁠1 However, the transmitters of tradition2 said that the reference is to the first of Nisan.⁠3 Moses erected and took apart the tabernacle on each one of the seven days of consecration4 to train and teach.⁠5
THAT MOSES CALLED AARON AND HIS SONS. And they went out from the opening of the tent of meeting.⁠6 On the other hand, the congregation entered the courtyard.⁠7
1. See Ex. 40:2.
2. The Rabbinic sages.
3. See Seder Olam 7:1.
4. See Ibn Ezra on Ex. 40:2 (Vol. 2, p. 754).
5. The kohanim how to do it.
6. The kohanim left the opening of the tent of meeting where they had to stay during the seven days of consecration (Lev. 8:35) and went into the camp of Israel to meet the elders (Filwarg).
7. On the other hand, the elders may have entered the temple courtyard to meet the kohanim. During the seven days of consecration the kohanim and the elders were separated. On the eighth day Moses spoke to them as a group. Hence the two possibilities offered by Ibn Ezra as to how they met.
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו – לחנכם בכהנה ולהקריב קרבנם.
ולזקני ישראל – שיהיו בחינוך גם הם, יעמדו על קרבנם.
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו – IT HAPPENED ON THE EIGHTH DAY THAT MOSHE CALLED AHARON AND HIS SONS – To inaugurate them into the priesthood and to offer their offerings.
ולזקני ישראל – AND THE ELDERS OF ISRAEL – So that they should be part of the inauguration as well, they will stand next to their offerings.
ויהי ביום השמיני, לאהרן ולבניו – לחנכם בכהונה.⁠1
ולזקני ישראל – שיעמדו הם על קרבנותיהם.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו, "It came to pass on the eighth day that Moses called upon Aaron and his sons;⁠" he intended to consecrate them as priests;
ולזקני ישראל, "and the elders of Israel;⁠" so that they could stand and watch them present their sacrificial offerings.⁠" (B'chor shor)
ביום השמיני וגו׳ – הוא שמיני למלואים פירש״י הוא ר״ח ניסן. ונטל עשר עטרות וכו׳, וקשה למה לי א״כ גזרה שוה דמועדו דילפינן מינה דפסח דוחה שבת תיפוק לי׳ מהכא שהרי זה הי׳ ר״ח ניסן והי׳ ביום א׳ וא״כ בא לו י״ד בניסן יום שחיטת הפסח בשבת וכתיב ויעשו ב״י את הפסח וגו׳, וי״ל דזה גופא מה שהי׳ ר״ח ביום א׳ לא ידענו כ״א מגזרה שוה דבמועדו.
סדר ויהי ביום השמיני
Seder Vayehi Bayom HaShemini
חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה, שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת (משלי ט, א)
שלמה בפסוקי פרשה זו (משלי ט׳:ד׳) בא לדבר על אמונתנו ועל אמונת עובדי אלילים, והמשיל אמונתנו לאשה חכמה, והמשיל אמונת עובדי אלילים לאשת כסילות הומיה. המשיל אמונתנו לאשה חכמה, הוא שאמר חכמות בנתה ביתה, יכנה חכמת תורתנו במלת חכמות על שם שכוללת כל החכמות, ואמר כי חכמת התורה כאשה שבנתה ביתה על עמודים רבים כדי שיהיה חזק לא ימוט לעולם, וחשבון שבעה לאו דוקא, אבל הוא כעין (שם כ״ד) כי שבע יפול צדיק וקם. והנה היא משתדלת לטבוח טבח והכן ולמסוך היין והיא בעצמה עורכת השלחן לא בצווי, וזה טעם אף ערכה. ועוד תקרא לקרואיה והם הנשים אשר כגילה, גם לפתי ולחסר לב. והנה זה משל על חכמת תורתנו שהיא שלמה בכל מיני שלמיות, שנאמר (דברים ח׳:ט׳) לא תחסר כל בה, והיא המורה דרך היחוד, וכשיתבונן בה האדם היטב שם ימצא תשובה לכל החולקין עליה עד שהתורה היא ערוכה ומסודרת לפני כל מבין כשלחן ערוך המזומן לפני הרעב שיאכל, והתורה הזאת היא הנותנת חכמה בפתאים כענין שכתוב (תהלים י״ט:ח׳) עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי. ותזהיר את הבריות שיתעסקו בה ושיעזבו פתיותם, והוא שכתוב (משלי ט) מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו, ומה היא אומרת לפתי ולחסר לב (שם) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה, כי בי ירבו ימיך וגו׳. והמשיל אמונת העו״א לאשת כסילות הומיה הנותנת עצה להכשיל הרבים והמחזקת ידי עוברי עבירה והמשבחת פתיות והמעשים הרעים, הוא שכתוב (שם) אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת. באר הכתוב כי האשה הזאת הפך הראשונה, כי הראשונה חכמה וזו אשת כסילות, הראשונה בנתה וטבחה ומסכה וערכה והיא שותקת, וזו אינו יודעת לעשות אחת מאלה והיא הומיה, זהו ובל ידעה מה, וכשם שהאשה הראשונה שלמה בכל מיני שלימות וזריזות, כן זאת חסרה מכולן שאינו יודעת לעשות דבר רק שהיא יושבת לפתח הבית, זהו וישבה לפתח, כי זהו במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים, ואיך תכנס ואין שם דבר מתוקן, כן העו״א אינן רוצים להתכסות בצלו של הקב״ה אבל הם יוצאין מתחת רשותו ולא זכו להכנס בפנים, זהו וישבה לפתח ביתה במקום מגולה שאינה נכנסת לפנים. וכן השיב ר׳ יהושע בן חנניה לאנדרינוס, אלוהות שאתם עובדין אם תרצו לעובדם עבדו אותם חוץ מן העולם שברא הקב״ה, בעולם שתעשו לכם, כי אין ראוי שתעבדום ברשות שלו. והודיענו הכתוב כי העו״א עם היותם חסרים מכל השלמיות הם מתגאים במעשיהם הרעים, וזהו שאמר על כסא מרומי קרת, כי למעלה הזכיר על גפי וכאן על כסא, וכתיב לקרוא לעוברי דרך המישרים אורחותם, מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו, ומה היא אומרת מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, כי כשם שהראשונה החכמה תוכיח הפתאים לעזוב פתיותם, כן זו שהיא אשת כסילות מלמדת אותם להחזיק בפתיותם, וכשם שהראשונה מלמדת דרך החיים ואומרת (שם) כי בי ירבו ימיך, כן זו מלמדת דרך המות, זהו שכתוב (שם) ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה, הפך מקרואי הראשונה.
ובמדרש חכמות בנתה ביתה, זאת התורה שבנתה כל העולמות. חצבה עמודיה שבעה, שנחצבה משבעה רקיעים, זכה אדם והתעסק בה נוחל שבעה ארצות, ואם לאו מסתלק משבעה ארצות. באור שבעה ארצות העולם הזה שהוא נחלק לשבע אקלימים, וכאלו אמרו נוחל העולם הזה ומסתלק מן העולם הבא.
והמדרש הזה עשה חשבון שבעה דוקא לפי שהוא החשבון המכוון הכולל העליונים והשפלים והוא החשבון הנמצא בהרבה מצות שבתורה שהן סובבות על חשבון שבעה כמצות השבת והשמטה והיובל, כי השביעי מקודש בימים שהוא השבת, ובשנים והיא השמיטה, ובשמטות והוא היובל, גם ימי הפסח שבעה וימי הסכות שבעה, וארבעה מינין שבלולב חוזרין לשבעה, גם ימי האבלות שבעה כימי השמחה, והכל ענין אחד, ירמוז לשבעת ימי בראשית. גם בלעם הקריב בשבעה מזבחות ואמר (במדבר כ״ג:ד׳) את שבעת המזבחות ערכתי, גם ימי המלואים שבעה, כי כן נתפרש בכתוב (ויקרא ח׳:ל״ג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם, וכל הדברים האלה הסובבים על שבעה עקרן ושרשן ממקום אחד ומוצאן ממעין אחד. ומה שלא נתחנך אהרן בכהונה גדולה ביום שביעי עצמו כי אם למחרתו ביום שמיני, לפי שהכהן הגדול מיוחד בבית המקדש לעבודת אל אחד, וחשבון שמונה אחר השבעה הנה הוא במעלת האחד, על כן צוה הכתוב להיות תחלת כהונתו של אהרן הכהן וחנוך עבודתו ביום השמיני, וזהו שכתוב.
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל – חנוך כהונה גדולה ביום שמיני כולל עוד טעם אחר, והוא שמצינו שרוב עניני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, שהרי בגדי כהן גדול היו שמונה, ואלו הן, ציץ וחשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט ומכנסי בד. בושמי שמן המשחה והקטרת היו ג״כ שמונה, בשמן המשחה ארבעה מור וקנמון וקנה וקדה, ובקטורת ארבעה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה. גם הבדים היו שמונה, שני בדי הארון, ושנים לשלחן, ושנים למזבח הזהב, ושנים למזבח העולה. גם הקרבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו ליקרב כי אם אחר שמונה ימים, הוא שכתוב (ויקרא כ״ב:כ״ז) ומיום השמיני והלאה ירצה, גם השיר שהיו הלוים אומרים על הקרבנות היו שמונה לחנין (ר״ל שמונה מיני כלי זמר) למנצח על נגינות, על מחלת, על עלמות, על הנחילות, על השושנים, על הגתית, על השמינית. היום השמיני הזה ר״ח ניסן היה שבו הוקם המשכן ונטל עשרה עטרות, כלומר עשר מיני כבוד ומעלה נתקבצו באותו יום, היה ראשון לשנת צאתם ממצרים, ראשון לכהונת אהרן שבו נתחנך ובו היה תחלת כהונתו, ראשון לקרבנות, ראשון שנתברכו ישראל ברכת כהנים, ראשון לירידת אש מן השמים על המזבח הנחשת, ראשון לשעיר ראש חדש, ראשון לשחוטי חוץ שבו נאסרו הקרבנות להקריב אלא אם כן הביאום תחלה אל פתח אהל מועד, ראשון להשראת שכינה, ראשון לקרבנות הנשיאים שבו הקריב נחשון בן עמינדב את קרבנו, ראשון לשלוח טמאים ממחנה ישראל. וכן לשון תורת כהנים אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לראשי חדשים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל.
ובמדרש ויהי ביום השמיני זהו שאמר הכתוב (תהלים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהולו, לחוללים אל תחולו, ענין מחולות (שיר השירים ז׳:א׳) כמחולת המחנים (שופטים כ״א:כ״א) לחול במחולות, לפי שהשמחה אינה ממתנת לאדם בעוה״ז, לא כל מי ששמח היום שמח למחר ולא כל מי שמצר היום מצר למחר, זהו שאמר שלמה ע״ה (קהלת ב׳:ב׳) לשחוק אמרתי מהולל. תדע לך שהוא כן שהרי בבריאת העולם היתה שמחה גדולה לפני הקב״ה, שנאמר (תהלים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו, וכתיב (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מה כתיב בסוף (שם ו) וינחם ה׳ וגו׳ ויתעצב אל לבו, לכך נאמר (תהלים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהלו, אמרתי לחוללים. ומה אם הקב״ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה, אברהם שמח שמחה גדולה, נתגדל והרג כמה מלכים, ונתן לו הקב״ה בן לזקנתו, ולבסוף אמר לו (בראשית כ״ב:ב׳) קח נא את בנך את יחידך וגו׳, חזר מהר המוריה לקבור את שרה ובקש מקום לקבורה ולא מצא עד שקנאהו בארבע מאות שקל כסף. יצחק שמח שמחה גדולה, אמרו לו (שם כ״ו) ראה ראינו כי היה ה׳ עמך, נצל מן החרב ומאנשי גרר, ולבסוף (שם כ״ז) ותכהין עיניו. ומה יצחק שהוא עולתו של הקב״ה לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ״ו. יעקב שמח שמחה גדולה, ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ה׳ נצב עליו, ולבסוף אירעוהו כמה צרות, צרת לבן צרת עשו צרת יוסף צרת דינה, ומה יעקב הצדיק שאמר לו הקב״ה (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר, לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ״ו. יהושע שמח שמחה גדולה, הנחיל לישראל את הארץ הרג שלשים ואחד מלכים ונתנו לו כל ישראל כבוד ואמרו לו (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, ולבסוף (לא) הזקין [ולא זכה] ומת בלא בנים ומה יהושע שלא זכה (ל)⁠הזקין ומת בלא בנים, הצדיקים כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. עלי הכהן שמח שמחה גדולה שהיה מלך וכהן ואב ב״ד, שנאמר (שמואל א א׳:ט׳) ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה׳, ראה מה כתיב (שם ד) ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית ותשבר מפרקתו וימות, וכתיב ושני בני עלי מתו חפני ופנחס, ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. אלישבע בת עמינדב אין לך איש ואשה בעולם שראתה שמחות גדולות כמותה, שראתה בעלה כהן גדול ומשה אחי בעלה מלך ונביא ושני בניה סגני כהונה ואחיה נחשון בן עמינדב ראש כל נשיאי ישראל, ולא המתינה בשמחתה אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן ויצאו שרופים, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.
קרא משה לאהרן ולבניו – דרשו רז״ל קריאה זו לגדולה, שכך אמר לו משה לאהרן, אחי הקב״ה רוצה למנותך כהן גדול א״ל אתה יגעת במשכן ואני נעשה כהן גדול אמר לו אע״פ שאתה נעשה כהן גדול שמח אני כאלו נעשיתי אני, שכשם ששמחת בגדולתי כך אני שמח בגדולתך. ואימתי בשעה שאמר לו הקב״ה (שמות ג׳:י׳) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמרתי לו שלח נא ביד תשלח, תעביר מעלי השליחות שאחי גדול ממני, אמר לו אעפ״כ, וראך ושמח בלבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי הלב ששמח בגדולתו של אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר (שמות כ״ח:ל׳) ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו, לפיכך כל שבעת הימים שהיה משה מתעסק במשכן היה זורק את הדם ומקטיר קטרת, אמר הקב״ה משה מה אתה סבור שאתה נעשה כהן גדול, קרא לאהרן שישמש בכהונה גדולה, וזהו שכתוב קרא משה לאהרן ולבניו וגו׳. למה קרא לזקני ישראל, לגדלו בפניהם. אמר לו הקב״ה קום קרא לזקנים ומנה אותו בפניהם כדי שלא יאמרו מעצמו נעשה כהן גדול.
חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. שלחה נערותיה תקרא, על גפי מרמי קרת., "Wisdom has built her house, when she has hewn seven pillars. She has slaughtered the meat, mixed her wine; she has also set her table. She has sent out her maids, she cries out from the highest places in the town.⁠" (Proverbs 9,1-3).
In these verses Solomon draws a comparison between our faith and that of the idolaters. He compares our faith to a wise woman, whereas he compares the idolaters to a foolish woman (verse 4 and onward). The words חכמות בנתה ביתה, are a reference to the wisdom contained in the Torah. The reason that the word appears in the plural is to remind us that all manner of wisdom extant are contained in the Torah. This is why he describes the house built by such a woman (faith) as based on seven different pillars. The number seven is a simile for "many pillars.⁠" Any structure built on numerous pillars, foundations, is bound to endure.
The number "seven" is not to be considered as literally seven, just as in Proverbs 24,16 the word "seven" in the line: "for the righteous will rise even if he falls seven times,⁠" is not to be taken literally. The wise woman endeavours to prepare the food herself, mix the wine herself, and set the table herself instead of relying on others to do all this for her. This is implied in the words אף ערכה, i.e. she also does this herself. The wise woman, i.e. the Torah, also calls out to the women of her age, the foolish ones, trying to convince them that our faith is the only one which has substance. [This is the meaning of "she sends out her maids" Ed.] The paragraph is a parable describing the perfection of Torah in all its aspects, the Torah of which it is written לא תחסר כל בו, "it does not lack anything at all" (Deut. 8,9). Torah is a guide for the individual leading him to His Creator. Anyone who immerses himself in Torah thoroughly will find answers to all its detractors, i.e. to people who believe in the Trinity (the Catholics) or those who believe in other power-sharing by God and other deities. When he has studied Torah thoroughly he will feel that the table is set for him and all the food and drink has been served ready to eat. Torah can fill the needs of the mind of the foolish just as food and drink can serve the needs of our stomachs. This is what David had in mind when he wrote in Psalms 19,8 "The teaching of the Lord is perfect, renewing life; the decrees of the Lord are enduring, making the simple wise.⁠"
Solomon warns all people to preoccupy themselves with Torah and to abandon their previous foolish pursuits. This is the meaning of Proverbs 9,4: "Who is a fool let him enter here; to the person who is devoid of sense she says.⁠" What does Torah (the wise woman) have to say to such people devoid of sense? "Come and eat my bread, drink the wine which I have mixed, Forsake foolishness and live!, Walk in the way of understanding.⁠" As a result (verse 11) "your days will be multiplied; you will experience added years of life.⁠"
Solomon compares the belief in idolatry to a foolish woman who offers the kind of advice which makes the multitude stumble and fall; she strengthens those who indulge in a sinful life style; she praises the foolish practices perpetrated by the sinners, the wicked deeds performed by them. This is the meaning of Proverbs 9,13-14: "a foolish woman makes a lot of noise, she is full of foolishness, knows nothing. For she sits at the entrance of her house or on a chair in the highest place in town.⁠" The meaning of this verse is that the woman described here is the reverse of the one described in verses 3-4 of the same chapter.
The meaning of the verse is that the woman mentioned made herself the foremost, the highest in rank. Normally, the highest ranking position is accorded to wisdom; in this instance the woman occupying pride of place is a foolish woman. The truly foremost woman, the one mentioned in verses 3-4 built her house with wisdom, while preparing everything in her household she kept silent. The foolish woman, who is unable to do what the wise woman has done, substitutes for her failure with noise. This is the meaning of the words: "she does not know anything.⁠" To the degree that the woman in verses 3-4 is accomplished with all degrees of perfections, the one mentioned in verses 13-14 is without any of these accomplishments. All she knows how to do is "sit in the entrance of her house.⁠" This expression is a simile for the way such a woman, i.e. philosophy, is unproductive and a waste of time. The "woman" sitting perennially at the entrance to her house indicates by her conduct that there is nothing worthwhile inside her house. The idolaters are in a similar position. Although totally devoid of accomplishments they can point to, they are unwilling to enter the shadow of God's House, or the protection of his wings, preferring to remain on the "outside.⁠"
Rabbi Joshua ben Chananyah answered the Roman Emperor in a similar vein when he said to him that whereas he and his colleagues were at liberty to worship any philosophy they desired, they would forever remain outside the fold, (Judaism) even if they wanted to. Our verse points out the audacity of idolaters who, though not able to boast of any true accomplishments, boast of the efficacy of their faith, extolling their evil deeds. This is what Solomon meant here with the words על כסא מרומי קרת, as opposed to על גפי מרומי קרת in verse 3. The difference is that the maids of the wise woman call to people warning them not to enter the house of the foolish woman, the foolish woman by way of contrast praises "the sweetness of stolen waters, and the tastiness of bread eaten in secret" (verse 17 there). This is an example of how the foolish woman (philosophy) entices her followers to become enmeshed in further sin. The former woman gives advice which results in added years of life, whereas the foolish woman's advice hastens the onset of decay and death. (compare verse 18 at the end of that chapter).
A Midrashic approach to the verses in question: The words "she built her house with multiple wisdom" refer to the Torah which was the blueprint with which all the various worlds were built. The words חצבה עמודיה שבעה, mean that the world is hewn out of seven heavens, רקיעים. If man accumulates merits by busying himself with Torah he will inherit seven different "earths.⁠" If not, he will be expelled from seven earths, i.e. worlds. The expression שבעה ארצות, "seven earths,⁠" refers to our terrestrial world which consists of seven regions each with a different climate. Promising us "seven earths" is equivalent to promising us that we will inherit this earth, whereas the people ignoring Torah are told that they will lose their life in the hereafter, the region of seven heavens.
This Midrash (Midrash Mishley chapter 9) interpreted the word שבעה, "seven,⁠" which Solomon mentioned in verse one literally. The reason is that the number seven has equal significance in the celestial regions and the terrestrial regions. There are many commandments in the Torah where the number "seven" plays a significant role. The Sabbath is the seventh day; the Jubilee year is the conclusion of seven cycles of seven years, שמטה. Both the festival of Passover and Tabernacles consist of seven days. The components of the four species of plants used on the festival of Sukkot total seven, (1 lulav, 1 etrog, 2 willow-branches, and 3 branches of the myrtle). We observe a period of seven days of mourning for close relatives who have died; we observe seven days of celebration when a couple get married. The common denominator of all these commandments or practices involving the number seven is that they somehow symbolise the seven days in which God created and completed the universe. Even a Gentile prophet such as Bileam built seven altars for God before embarking on his nefarious scheme of cursing the Jewish people (which was thwarted by God). He told God specifically that he had erected seven altars (Numbers 23,4). It is not surprising therefore that there were seven days of inauguration for the Tabernacle. God Himself referred to them as such (Leviticus 8,33). The spiritual origin of these rites involving the number seven is one and the same.
If Aaron did not get consecrated on the seventh day itself but only on the morrow, the eighth day, this was because of the special nature of performing service in the Sanctuary of the Lord. Seeing God is essentially "One,⁠" this is symbolized by the fact that Aaron did not commence his duties until the "first" day after the seven days of his consecration, i.e. the day of the "One.⁠"
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, "It was on the eighth day; Moses called upon Aaron, his sons, and the elders of Israel.⁠" The reason that the office of the High Priest began functioning on the eighth day was due to yet another cause in addition to what we have mentioned. We observe that in connection with the Tabernacle and the Temple the number eight plays a very significant role. The High Priest wore eight garments. The number of fragrances consisting of anointing oil, and incense was eight. The anointing oil contained four such fragrances, i.e. מר, קנמון, קנה, קדה, (Exodus 30,23-24) whereas there were four additional fragrances which made up the incense. They were נטף, שחלת, חלבנה, לבונה (30,34). The number of staves used to carry the furnishings of the Tabernacle also amounted to eight; 2 each for the Holy Ark, 2 for the golden Altar, 2 for the table, and two for transporting the copper Altar. Animals which were basically fit as sacrifices on the Altar had to be at least eight days old (Leviticus 22,27). The musical instruments used when the Levites sang the daily hymn during the service numbered eight as we know from Psalms 4,1 and others.
In this instance the eighth day was the first day of Nissan, a day when the Tabernacle was not only erected but remained standing. The day was distinguished with "ten crowns" in the language of our sages (Rashi). In other words, it was distinguished, honored in ten different ways. 1) It was the beginning of the second year since the Exodus. 2) It was the first day on which Aaron functioned as High Priest. 3) It was the first day on which sacrifices were offered in the Tabernacle. 4) It was the first time the people of Israel received the priestly blessings. 5) It was the first day on which heavenly fire descended onto the copper altar. 6) It was the first time the male goat of the New Moon offering was ever offered. 7) It was the first time that animals which had been slaughtered without previously having been designated as a sacrifice were no longer permitted to be eaten. 8) It was the first day when the Shechinah took up residence on earth. 9) It was the first of the twelve days on which the princes offered their respective offerings. Nachshon ben Aminadav, prince of the tribe of Yehudah, was the first to offer same. 10) It was the first day on which people who had contracted certain types of ritual impurity had to leave the camp, i.e. a testimony to the sanctity of the encampment of the whole people.
We find a similar description in Torat Kohanim describing the day as "taking" ten crowns, i.e. it was first in order of the creation. [There are two views as to whether the world was created (completed) on the first of Tishrey or the first of Nissan; this is the latter view. Ed.]. It was the first day of the offerings by the princes; the first day when the institution of the Priesthood began to function; the first day that service on the Altar in the Tabernacle was performed; the first day on which heavenly fire descended; the first day when sacrificial meat could be eaten; [incompatible with the view that Yitro arrived before then. Ed.] the first of the first of the months. It was the first day on which the Shechinah rested over the Jewish people on a permanent basis. It was the first day on which the Israelites received the priestly blessings.
A Midrashic approach to the words: "it was on the eighth day" (based on Tanchuma Shemini 2) David says in Psalms 75,5: אמרתי להוללים אל תהולו, "I said to the frivolous men: 'do not be frivolous!'" Instead of reading אל תהולו, read אל תחולו, "do not break out in dance.⁠" The reason is that true joy does not linger with man in this world but only in the world to come. Many people who rejoice and are happy today may find that on the morrow they have no such cause for happiness and exuberance. This is why Solomon, [using the same expression as David, מהולל, Ed.] said: (Kohelet 2,2) לשחוק אמרתי מהולל, "of revelry I said: 'it is mad!'" If you require proof of the truth of both statements take a look at what happened at the creation. When God completed His handiwork at the end of 6 days and He reviewed it (Genesis 1,31) He was very pleased as we know from Psalms 104,31: "may the glory of the Lord endure forever, may the Lord rejoice in His works!⁠" In the verse from Genesis we are told that "God looked at His entire handiwork and behold, it was very good!⁠" Only a few chapters later (Genesis 6,6) the Torah reports וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, "Hashem had to comfort Himself that He had made man on earth, and it caused Him sadness in His heart.⁠" Keeping this verse in mind, Assaph said in Psalms 75,5 not to indulge in frivolous merriment. If even God's joy did not endure, how much less is the chance that man's joy on earth will endure!
Avraham progressed in his life and became exceedingly great and wealthy killing the most powerful kings on earth in the process. In his old age God gave him a son from Sarah. His joy was unbounded. A few years later God commanded him to take his son and to offer him up as a sacrifice. Even after having mastered that trial and being commended by God (Genesis 22,16-17), he went back from Moriah and had to bury his beloved wife Sarah. His joy had been short-lived. He even had trouble being given a suitable plot where to bury Sarah. In the end, he was literally fleeced, having to pay an astronomical sum of 400 shekel for a hole in the ground.
Yitzchak who enjoyed phenomenal success in Gerar, seeing his investment returned one hundred-fold, (Genesis 26,12) faced expulsion shortly thereafter as the Philistines became jealous of his wealth. His joy had been very short-lived. After Avimelech realized that he had wronged him and apologized and made a treaty with him (Genesis 26,28) and he surely thought that "he had it made,⁠" we read that his eyesight failed him and that he almost made a fatal error bestowing the blessing on a son whom he had considered worthy but who in the event had been unworthy all along. His joy had proven to be short-lived. If a Yitzchak who had been a living example of what it means to be a "total-offering, i.e. burnt-offering,⁠" was not allowed permanent joy on earth, i.e. the fruits of his total dedication to God's command, how much less may we ordinary mortals expect joy on earth to be enduring.
Yaakov experienced great joy when he had the dream with the ladder, seeing angels ascending and descending, a promise from God that He would be with him, etc. (Genesis 28, 12-13). Not long afterwards he experienced a whole string of misfortunes, beginning with being tricked out of his chosen wife Rachel, the rape of Dinah, and concluding with the disappearance of Joseph. If Yaakov the righteous, of whom God had said that He would boast of such a man (Isaiah 49,3), could not hold on to his joy in this life, what can we lesser individuals expect in the way of enduring joy on earth?
Joshua experienced great joy in his time, he settled the Jewish people on their land, killed 31 Kings, was promised by God that no one would rise against him successfully, and enjoyed unchallenged authority by his people (compare Joshua 1,18) but died without leaving behind any children. Surely, this must have dimmed his joy on earth. If this was his lot, how much less joy can the righteous in our time expect to enjoy while on earth!
The High Priest Eli who did have sons had to experience the loss of the Holy Ark, the curse on his children who had disgraced him. When he died at a ripe old age the immediate cause of his death was the news that both his sons had been killed in battle (compare Samuel I 1,9; 1,10). If this happened to a righteous person such as the High Priest Eli, what sort of joy can there be in store in this world for the wicked?
Consider the fact that on this day, Elisheva, daughter of Aminadav experienced greater joy than any man or woman before her. She saw her husband begin his career as High Priest; Her brother-in-law, Moses, became king of Israel. Two of her sons became deputy High Priests. Her brother Nachshon became the first of the princes to be honoured with bringing the sacrifices by laymen. Even she did not long remain in such a blissful state of joy seeing that two of her sons, Nadav and Avihu, died on the very same day at the hands of God. Considering all these examples we need not be surprised at Solomon's warning not to be frivolous, not to dance with joy, as such joy is apt to be all too brief.
קרא משה לאהרן ולבניו, "Moses called out to Aaron and his sons.⁠" Our sages (Tanchuma Shemini 3) comment that the word קרא ל.. means that Moses called upon Aaron to wear the mantle of the position of High Priest. When told that he was to be the High Priest, Aaron said to his brother: "seeing you have worked tirelessly to make the Tabernacle a reality, it does not seem fair that I should be the High Priest.⁠" Moses answered him that although Aaron had been appointed to this position by God, He, Moses, was as happy for him as if he himself had been appointed to that position. He added that just as Aaron had rejoiced at the time when Moses was appointed the leader of the people, although he was the older of the two, now it was his turn to rejoice in Aaron's promotion. The occasion when Aaron had rejoiced at Moses' appointment is recorded in Exodus 4,14 where God told Moses that his brother Aaron would rejoice in his appointment. One of the reasons Moses had not wanted to accept the position was that he was afraid that Aaron who had been the people's spokesman up until then would be offended. This is what Moses had meant when he said to God: "appoint (send) the one whom You are in the habit of sending on such missions" (Exodus 4,13).
Rabbi Shimon ben Yochai said that the heart which had been able to sincerely rejoice at the promotion of his younger brother was the most suitable one to wear the urim vetumim, as is written "he shall carry the judgment of the Children of Israel on his heart" (Exodus 25,30). This is why during the seven days that Moses performed the sprinkling of the blood on the Altar, offering incense, etc., God said to him: "Moses in case you think that you are going to be the High Priest, call in Aaron and appoint him to the position.⁠" Why did Moses also have to call in the elders of the people? God told him to appoint Aaron in their presence in order that later on no one could claim that Aaron had appointed himself to this position.
ויהי ביום השמיני ועגל – פירש״י כל מקום שנאמר עגל ר״ל בן שנה. וקשי׳ דאמרי׳ כל מקום שנא׳ עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד הכא נמי נימא הכא כל מקום שנא׳ עגל בן ב׳ שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כי הכא. וי״ל דהכא ליכא למימר דהא עגל לא משמע יותר מב׳ שנים מן שנה אבל עד משמע שנים בכל מקום עד שיפרוט לך הכתוב אחד לפי שאין עדות פחות משנים.
ויהי ביום השמיני – מצינו קריאה לשובע שנא׳ וקראתי אל הדגן והרביתי אותו קריאה לרעב שנא׳ כי קרא ה׳ לרעב. קריאה לגדולה שנאמר קרא משה לאהרן ולבניו ואמר לו משה כך אמר לי הקב״ה למנות אותך כהן גדול ואני שמח עמך בגדולתך כמו ששמחת בגדולתי שנא׳ וראך ושמח בלבו.
ולזקני ישראל – כדי לגדלו בפניהם.
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ובניו, "it was on the eighth day when Moses called Aaron and his sons, etc.⁠"; we find the expression קרא being used for inviting someone to eat in order to satiate himself, as in Ezekiel 36,29: וקראתי אל הדגן והרביתי אותו, "I will summon (call) the grain and make it abundant;⁠" we find the same expression used in connection with famine, as in Kings II 8,1: כי קרא ה' לרעב, "for the Lord has decreed a seven year famine on the land.⁠" We find that expression when someone is chosen for greatness, as when G–d chose Moses and Aaron for such positions, G–d having told Moses to call his brother Aaron in Exodus 4,14 and his telling him that he rejoices over his appointment. We now find it here where Moses is called upon to make the appointment of Aaron and his sons as priests public knowledge.
We also find this expression being used when the elders were being appointed to their respective positions, in order that this would become public knowledge.
ויהי ביום השמיני – מצי׳ קריאה לשובע ולרעב ולגדולה לשובע שנאמר וקראתי אל הדגן והרביתי אותו. לרעב שנא׳ קרא ה׳ לרעב וגם בא אל הארץ לגדולה שנא׳ קרא משה לאהרן ולבניו א״ל משה כך אמר לי הקב״ה למנות אותך כ״ג א״ל אתה יגעת במשכן ואני נעשה כ״ג א״ל אני שמח ממך כאלו אני נעשה וכמו ששמחת בגדולתי כדכתיב וראך ושמח בלבו כך אשמח בגדולתיך.
ולזקני ישראל – כדי לגדלו בפניהם.
ויהי ביום השמיני ויאמר וגו׳ קח לך עגל בן בקר לחטאת – אע״פ שלא נתפרש הצוואה למשה באלו הקרבנות נצטווה בהן תחלה כדכתי׳ זה הדבר אשר צוה י״י תעשו ואלו הקרבנות לא נזכרו בפרשת זה הדבר אשר תעשה להם לקדש לי כי שם לא צוה אלא על המלואי׳ של ז׳ הימים ועתה ביום השמיני הקריבו הם בעצמם אלו הקרבנו׳ והיו אלו הקרבנו׳ כחנוכ׳ להם כענין מנחת חביתין לדורו׳ ביו׳ המשח אותו. ובמדרש יש שהעגל לאהרן היה לכפר על מעשה העגל. וכתב הרמב״ן הנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים לחטאת ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים אע״פ שהיתה חטאת חיצונה כי לא פי׳ לו משה שיעשה כן. ואולי נצטווה בכך והכתוב לא חשש להאריך כי לא יעשה דבר בלתי שיאמר לו משה. ויש עוד במדרש שהשור היה לישראל כפרה על מעשה העגל והוסיף להם הכתוב שעיר עזים לכפר על וישחטו שעיר עזים ויטבלו הכתונת בדם:
ויהי ביום השמיני ...ויאמר אל אהרן וגו', "It was on the eighth day…he said to Aaron, etc.⁠" Up until now the Torah did not spell out which of the sacrifices mentioned had been commanded to Moses in which order, and the Torah contented itself with writing: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, "this is the matter which the Lord has commanded you are to do,⁠" and the sacrifices mentioned here in our portion had not been recorded as being specifically commanded to Moses to command to Aaron and the Children of Israel respectively. Now- as opposed to the seven days previously when Moses had been offering the מילואים inaugural sacrifices,- Aaron and his sons, and subsequently he and his sons on behalf of the people at large, will perform these procedures. The sacrifices mentioned here served as consecration sacrifices for the people.
The מנחה gift offering that Aaron was to bring with the sin offering and the burnt offering was the חביטים offering he was required to offer every single day of the year.
The Midrash suggests that the calf that Aaron was instructed to offer here served as a sin offering for his share in the sin of the golden calf.
Nachmanides writes that Aaron's sacrifice here was no different in nature from his personal sin offering on the Day of Atonement, and the sin offering on behalf of the people also corresponded to the sin offering he brought on behalf of the people on the Day of Atonement, when he offered a he-goat as their sin offering. It would appear therefore that seeing that the reason for Aaron's sin-offering corresponded to his sin offering on the Day of Atonement, he burned it, just as he burned the one on the Day of Atonement. This was so, in spite of the fact, that this sin offering was offered on the large altar in the courtyard of the Tabernacle, and part of such sin-offerings are usually consumed by the male priests within the holy precincts. (Zevachim, chapter 5) Though we do not hear that Moses had instructed him to burn this sin offering, it is possible that he had received such instructions and the Torah did not bother to inform us of this. There was no need for the Torah to mention the directive, as clearly, Aaron would not proceed on his own initiative to offer an offering he had not been told to offer.
There is a further statement in the Midrash to the effect that the שור, bull, was intended as atonement for the Israelites' share in the sin of the golden calf, and that the reason that here a male goat was added was to atone for the brothers having dipped Joseph's coloured tunic in the blood of a male goat at the time, a sin which had not yet been atoned for. [According to an ancient version of the Tanchuma, this was to reassure the Israelites that the sin of the golden calf had been forgiven. Ed.]
ויהי ביום השמיני קרא משה – בגימטריא היה ביום ראש חדש ניסן. אמר משה לפי שסרבתי ז׳ ימים בסנה לכך לא זכיתי לשמש אלא ז׳.
(הקדמה)
שמיני
(א) ויהי ביום השמיני – ויהי אותיות יהיו י׳ היו, נטל אותו היום עשר עטרות ראשון לכהונה ראשון לעבודה כדאיתא במסכת שבת (פ״ז ב׳).
ד״א ויהי כל מקום שנאמר ויהי וויי היה שבו ביום מתו בני אהרן.
ד״א ויהי ביום השמיני – ר׳ תנחום בשם ר׳ יודן אומר כל ז׳ ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה ולא שרתה עליו השכינה עד יום השמיני, הה״ד כי היום י״י נראה עליכם. וא״ת ולמה נתעכב כ״כ שלא שרתה עליו שכינה. וי״ל לפי שהב״ה פיתהו למשה ללכת למצרים כדכתיב (שמות ד׳ י׳) גם מתמול גם משלשום גם מאז, ג׳ וביום הז׳ אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הב״ה חייך שאפרע לך וכאן פרע לו שכל ז׳ ימי המלואים היה סבור שהכהונה שלו וביום השמיני אמר לו שיקרא לאהרן ולבניו.
ד״א ויהי ביום השמיני – פרש״י שמיני למלואים הוא [ראש] חדש ניסן שבו הוקם המשכן בו ביום, והכי קתני התם [אין אנו יודעין] אם שמיני לחדש אם שמיני למניין, כשהוא אומר שבעת ימים ימלא את ידכם וסמיך ליה ויהי ביום השמיני הוי אומר שמיני למניין ולא שמיני לחדש, ומצינו למדים שבכ״ג באדר קרבו המלואים ונשלמו בא בניסן, וכן בר״ת תמצא שהיה בניסן, קרא משה לאהרן גימט׳ ניסן.
ולזקני ישראל – הקשה הר״א מגרמייזא למה לא קרא ג״כ לכל ישראל, ותירץ לפי שרצה לגלות לו מעשה העגל, לכך לא רצה לפרסם אלא לצנועים ולזקנים, וא״ת א״כ למה לא אמר לו בינו לבין עצמו, וי״ל כי עשאו כדי שיתבייש בפניהם כדי שיתכפר.

פרשת ויהי ביום השמיני

(א-ד) ויהי ביום השמיני – רוצה לומר אחר עבוֹר שבעת ימי המלואים, כי אז נשלם ענין משחת אהרן ומשחת בניו באופן שיהיו ראויים לכפר עליהם בעצמם ועל זולתם. והיה חטאת אהרן - עגל, לכפר על מעשה העגל, ואף על פי שהיתה כוונתו טובה, כמו שביארנו; והנה הוא צריך כפרה, כי כבר חטאו בזה הענין קצת ישראל, וכאילו היה אהרן בזה סיבה⁠־מה. ואולם בני ישראל, מפני שעשו קצתם ממנו עבודה זרה, היה קרבנם דומה באופן⁠־מה לקרבן הבא על שגגת עבודה זרה, שהוא שעיר לחטאת ופר לעולה, ובזה המקום היה שעיר לחטאת ועגל לעולה תמורת הפר, להעיר על מעשה העגל. והנה היה עמו כבש לעולה, לסיבה בעינה אשר בא פסח מצרים, והוא להוציאם מאמונת המצרים שהיו עובדים מזל טלה. והיה שם שור ואיל לשלמים, שהם המינים הנבחרים. והיה שם חטאת ועולה ושלמים להשלים הריצוי לישראל עם ה׳ יתעלה בשלם שבפנים, כמו שביארנו מענין אלו הקרבנות. והיתה שם מנחה בלולה בשמן, להוסיף שלמות בזה הריצוי. וכבר התבאר במה שקדם סדר הקרבת המנחה, ושהיא עם קומץ לבונה, ולזה לא נִשנה הביאור בזה המקום.
כי היום ה׳ נראה אליכם – רוצה לומר שיֵרָאֶה לכם כבודו, ויגיע בזה רושם מוחש על צד המופת בשתצא האש מלפני ה׳ ממקום קודש הקודשים, שהוא מעיר על אופן הגעת הנבואה, לישב בלב ישראל זה הדעת האמיתי, שהוא פינת התורה והעיון. והנה היה הענין כן, כמו שנזכר אחר זה (פסוקים כג-כד).

ואולם התועלות המגיעים מזאת הפרשה הם עשרים וששה:

(א-ו) התועלת הראשון הוא בדעות, והוא שה׳ יתעלה יעשה המופתים על צד ההשגחה, כשהיה המקבל ראוי לזה. ולזה תמצא שכאשר רצה ה׳ יתעלה להראות כבודו לבני ישראל, על צד המופת, למושכם לעבודתו ולהרחיקם ממה שטעו בו קצתם בענין העגל, ציוה שיקריבו תחילה קרבנות לכפר עליהם, ובזה האופן יתכן להם, בהתקרבם לעבודתו, שישגיח בהם בזה האופן הנפלא, ליַשב בלבם האמונה האמיתית. ולזה אמר: ׳זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳ (ט, ו).
התועלת השני הוא בדעות, והוא להעמידנו על כוונת הקרבנות. ולזה האריך בזכירת אופן עשיית אהרן אלו הקרבנות, כדי שיתבאר לנו שכבר עשה אותם באופן שציותה התורה, לא הפיל דבר; וזה ממה שיעיר אותנו על שהכל מכוון; ולולא זה לא הקפידה התורה בסדר המעשה בהם כמו זאת ההקפדה, עד שכבר מתו נדב ואביהוא מפני שַׁנּוֹתָם הסידור שבא בתורה בזה. ולפי שהם השתבשו בזה מפני שלא עמדו על הכוונה אשר כוונה בענין הקרבנות, אם מצד קיצורם אם מצד בלתי התישבם בזה, הנה באה בזה המקום לכהנים האזהרה משתיית יין ושכר בבואם לשרת בקודש; וזה כולו ממה שיורה שמעשה הקרבנות הנזכרים בתורה מכוונים, יצטרך - לעמוד על הכוונה ההיא - השמירה ממה שיבלבל השכל והמחשבה. ולזאת הסיבה אמר משה על מיתת נדב ואביהוא: ׳בקרֹבי אקדש ועל פני כל העם אכבד׳ (י, ג), לפי מה שפירשנו. ומזה המקום נלמד שמעניני הקרבנות נתישר להשיג קדושת ה׳ יתעלה והיותו נבדל מחומר, כשנעמוד בשלמות על כוונתם. ולזאת הסיבה זכר בזה המקום שעם זאת העבודה ברך אהרן את העם בהרמת ידיו, כאילו יעיר שעניני הפעולות אשר יעשו בזאת העבודה הם מכוונות להשיג הנמצאות העליונות במעלה ובכבוד, והם הצורות הנכבדות, ובאמצעות זה הרוממות תגיע הברכה לישראל. וכבר ביארנו אמיתת זה ברביעי מספר מלחמות ה׳. והנה נתבאר ענין זאת הברכה בפרשת נשא, כי שם נזכרה. והנה לזאת הסיבה שזכרנו היתה זאת הברכה בנשיאות ידים אצל הראש, כאילו יורה עם זה שאלו העבודות כולם הם מחשביות ומכוונות, ולזה הושמו הידים אצל המוח שבו המחשבה והדמיון.
ולזאת הסיבה היתה המחשבה פוסלת בהם, כשהיתה בזולת מה שראוי, כי הכוונה באלו העבודות הוא מה שיֵחָשֵׁב בהם ממה שיעירו עליו, לא אלו הפעולות בעצמם, כמו שהתבאר מדברינו.
ביום השמיני שמיני למלואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום. פי׳ בכ״ג באדר היתה תחלת המלואים וזהו שפי׳ בפסוק קח את אהרן פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן וזהו אליבא דת״כ שפירשו ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף שעיר זה שעיר של נחשון החטא׳ זה חטאת יום שמיני דרוש דרש משה זה שעיר של ר״ח דכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה אי זה שעיר הוא נושא את עון העדה זה שעיר של ר״ח שנאמר ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם וכיון דשמיני זה הוא שמיני למלואים דעלה קאי א״כ שמיני למלואים הוא ר״ח ניסן ולא כמו שאמרו בספרי משם ר׳ עקיבא גבי ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהו ושם כתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ודרשו בו ביום ההוא לא היו יכולים לעשות אבל יכולין היו ביום של אחריו אלמא שביעי שלהן היה בערב הפסח ונמצא שיום ראשון שלהן שבו מתו נדב ואביהו׳ היה בשמיני לניסן וכיון דיום מיתתם היה בשמיני לניסן נמצא שהשמיני למלואים היה שמיני לניסן וא״כ צ״ל דפירש ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים פתח זה הוא במקום פתח אהל מועד לא בפתח אהל מועד ממש שהרי עכ״ל שכל אותן הימים של מלואים לא היה שם פתח קבוע שהרי כל אותן הימים היה מקימו וסותרו שכך אמרו בויקרא רבה שהיה משה מעמידו ומפרקו שני פעמים בכל יום ר׳ חנינא הגדול אומר ג׳ פעמים בכל יום שנאמר תקים הוקם ויקם אחת לתמיד של שחר ואחת למלואים ואחת לתמיד של ערב דאל״כ מאי באחד לחדש הוקם המשכן דקאמר וכך כתב גם רש״י ז״ל גבי ויצאו ויברכו את העם אמרו ויהי נועם י״י אלהינו עלינו יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה כו׳ ומה שטען החכם רבי אברהם בן עזרא ז״ל שאם הדבר כן היה ראוי להזכיר השעיר של ר״ח ולא הזכיר רק קחו שעיר עזים לחטאת וזהו שדרש משה ועוד אם היה שעיר ר״ח למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר היה ראוי שיאמר ומלבד עולת החדש כבר השיבותי למעלה בפסוק קח את אהרן ע״ש:
ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם. ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לאסור הבמות ראשון לשכון שכינה על ישראל ראשון לברך את ישראל ראשון לחדשים כו׳ בסדר עולם ומייתי לה בשבת פרק ר׳ עקיבא ופרש״י ז״ל ראשון לבריאת עולם שא׳ בשבת היה לנשיאים לחנוכת הבית לכהונה שעד שמיני למלואים היתה העבודה בבכורות לעבודה לסדר עבודת צבור תמידין ושאר קרבנות של תרומת הלשכה לאכילת קדשים במחיצה שעד עכשיו היו נאכלים בכל מקום לשכון שכינה בישראל שכינה שרתה שם כדכתיב ושכנתי בתוכם מכלל דעד השתא לא שכן לברך ברכת כהנים כדכתיב וישא אהרן את ידיו וגו׳ לאסור הבמות מעכשיו נאסרו שהוא ראוי לפתח אהל מועד כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וא״ת אם היה ר״ח ניסן שבו הוקם המשכן באחד בשבת א״כ היה ר״ח ניסן שבו יצאו ממצרים רביעי בשבת דתניא אין בין ר״ה לר״ה אלא ארבע ימים בלבד ואם כן קשיא הא דתניא פסח שבו יצאו ישראל ממצרים יום ה׳ היה ותניא נמי גבי ויסעו מאלים ויבאו כל העדה בט״ו יום לחדש השני אותו יום שבת היה ומדט״ו בו היה בשבת ריש ירחא דניסן היה בה׳ בשבת כבר תרצו בגמרא דההיא שתא שבעה חסרים עבוד ולא היו בין פסח לפסח אלא שלשה ימים:
לזקני ישראל להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמר מאליו נכנס. אבל לא כדי שיאמר להם לומר לישראל להביא הקרבנות הצריכים להביא באותו יום שזה לאהרן נאמר כדכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר ואף על פי שלא אמר משה לאהרן לפני הזקנים והקרב לפני י״י כאשר צוה י״י אף על פי כן הזקנים דנו מעצמם שכל דבריו דברי השם ואין צריך לומר כאשר צוה י״י ומה שהוצרך לומר בפרשה הקודמת בפרשת המלואים ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה י״י לעשות ויקריבו כו׳ ופרש״י שלא תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה אלמא אפי׳ במשה עצמו היו מסופקים שמא מעצמו היה עושה זה ולא מפי השם כל עוד שלא יאמר שהשם צוה אותו י״ל שמאותו הפועל שחנך אותן בעת המלואים להרגילן בעבודה שגלה שהוא על פי הדבור ידעו והבינו שכל מה שמצוה משה לאחיו לענין הכהונה כולו על פי הדבור ומה שאמר להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה אף על פי שלא נזכר פה כהונה גדולה וכן אמרו במדרש תנחומא כדי שלא יאמרו מעצמו הוא נעשה כ״ג ומשמש בכהונה גדולה וכן כתב גם רבינו ישעיה בפ׳ ת״כ קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל להראותם שעל פי הדבור הם מתחנכים בכהונה גדולה שמא י״ל שמפני שלא היה צריך להשמיעם פה שעל פי הדבור הוא נכנס ומשמש בכהונה מכיון שכבר השמיעם זה במלואים בהקהל את העדה שמסתמא מאחר שהלבישם לפניהם עם בגדי כהונה ומשחם עם שמן המשחה אין זה אלא שיכניסם לעבוד׳ כהונה לפיכך אמר שבא להשמיעם פה שעל פי הדבור הוא נכנס ומשמש אף בכהונה גדולה שהיא מין אחר מעבוד׳ כהן הדיוט דאל״כ תרתי למה לי או שמא מפני שהקרבנות הללו הם עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה כמו הקרבנות שמביא כ״ג ביום הכפורים דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ופר כמו עגל בלא זכר שנה וכמו שאמר ביום הכפורים את פר החטאת אשר לו שיהיה משלו ולא משל צבור אף כאן את עגל החטאת אשר לו שיהיה משלו ולא משל צבור הנה רמז בזה שאהרן יהיה מקריב תמיד כמו הקרבנו׳ הללו ביום הכפורי׳ שהיא עבודת כ״ג ואע״פ שעגל החטאת הזה הוא חטאת חיצונה ופר חטאת של יום הכפורים הוא חטאת פנימית מ״מ הרי הוא נדון כמו פר יום הכפורים בשרפה אע״פ שהיא חטאת חיצונה ולא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים מפני שטעם כולן לכפר על מעשה העגל ויש כדמות ראיה על זה שהרי לא אמר משה לאהרן ולבניו קרבו אל המזבח ועשו את חטאתכם ואת עולתכם וכפרו בעדכם ובעד העם ועשו את קרבן העם או מקצתן לאהרן ומקצתן לבניו אלא לאהרן לבדו צוה לעשותן ולא בעבור כבודו של אהרן אמר כך שהרי במעשה הקרבנות כתיב ויקרב אהרן אל המזבח וישחט ויטבול אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח ואת הדם יצק ואת החלב וגו׳ הקטיר ואת הבשר ואת העור שרף וישחט את העולה ויזרקהו ויקטר וירחץ ויקרב את קרבן העם וגו׳ עד סוף הענין שכלן נעשו על ידו ובניו לא עשו כלום רק שנתנו בידו הדם והנתחים להיות מוכנים לפניו לעשותן בלתי טורח שנראה מזה שהעבודה הזאת היא מיוחדת לאהרן לבדו בשאר העבודות המיוחדות לכ״ג והיינו כהונתו של כ״ג אבל ממה שכתוב אחר זה זה הדבר אשר צוה י״י תעשו וירא אליכם כבוד י״י אין ראיה שאמר להם שזהו על פי הדבור מפני שזה הדבור על הבאת הקרבנות נאמר כמו שכתב לעיל אל בני ישראל וגו׳ כי היום י״י נראה אליכם וזהו בעצמו מה שכתב אחר זה זה הדבר אשר צוה י״י תעשו וירא אליכם כבוד י״י רק שהראשון הוא מאמר אהרן או הזקנים לישראל והשני הוא מאמר משה לישראל אחר ששמעו הדבר מפי אהרן והזקנים והביאום אל פני אהל מועד ולכן פרש״י גבי כי היום י״י נראה אליכם להשרות שכינתו במעשה ידיכם ואלו גבי וירא אליכם כבוד י״י לא פירש כלום מפני שזה וזה אחד הוא אלא שהאחד הוא דברי אהרן והזקנים לישראל והאחר דברי משה לישראל וכן כתב החכם בן עזרא זה הדבר עשו שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל אז יראה לכם כבוד השם וכן כתב גם הרמב״ן ז״ל נצטווה משה בקרבנות הללו כמו שאמר בסוף זה הדבר אשר צוה י״י:
(הקדמה) ויהי ביום השמיני עד זאת החיה אשר תאכלו. ראוי לשאול שאלות בכאן.
השאלה הא׳: באמרו קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה כי מאחר שבכל ז׳ ימי המלואים היה קרבן אהרן ובניו פר לחטאת ואיל אחד לעולה ואיל אחד לשלמים למה זה ביום חנוכת המזבח גרע מהשלמים שזכר פר החטאת ואיל העולה והשמיט השלמים שלא צוה להקריבם ביום ההוא:
השאלה הב׳: באמרו ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגומר כי כיון שהקריב משה את אהרן ואת בניו ואת זקני ישראל וצוה אהרן על קרבנו למה לא צוה גם כן לבני ישראל על קרבנם. וצוה את אהרן שידבר אליהם ושיצום עליו והכתוב אמר ויקחו את אשר צוה משה מורה שהוא צוה אותם על קרבנם לא אהרן לבד:
השאלה הג׳: למה צוה שישראל יקחו שעיר עזים לחטאת והנה חטאת הקהל כמו שנזכר בסדר ויקרא היה פר בן בקר לא שעיר עזים כי הוא היה קרבן הנשיא שיחטא ומדוע צוה אותם שיקריבו חטאת ושיהיה שעיר עזים:
השאלה הד׳: באמרו ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה. כי למה צוה שיעשו שתי עולות כאחד העגל שהיא עולת הבקר והכבש הוא עולת הכבשים. וכן צוה לשלמים שיקריבו שור ואיל לשלמים שהם שני קרבנו׳ שונים שלמים מהבקר ושלמים מהכבשים. ולמה בעולות אמר שיהיו תמימי׳ ובשלמים לא אמר שיהיו תמימים וידוע שכל הנקרב על המזבח היה תמים בלי מום:
השאלה הה׳: באמרו כי היום ה׳ נראה אליכם כי הנה לא נראה להם ה׳ אלא האש היורד מן השמים על המזבח לא באש ה׳ גם משה לא אמר כן אלא וירא אליכם כבוד ה׳ וכמו שכתב הרב המורה כבוד ה׳ אינו ה׳:
השאלה הו׳: למה ספר הכתוב ברכת העם שתי פעמים כי בראשונ׳ אמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וחזר לומר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם והברכה אחת היתה לא שתים:
השאלה הז׳: כי הנה מצאנו שקדוש המקדש והמזבח היה ברדת האש מן השמים על המזבח ותאכל את הקרבנות וירא העם וירונו ויפלו על פניהם וכזה נאמר בימי שלמה כשבנה הבית כמו שכתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ז׳) וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים וגומר. וכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית ויכרעו אפים ארצה וישתחוו להודות לה׳ כי טוב וגומר. וכן בימי אליהו נעשה קדוש השם ע״י האש שנאמר (מלכים א י״ח) והנה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים. ולכן ראוי לשאול למה היה הקדוש האלהי על ידי האש ולא ע״י המים או דבר אחר:
השאלה הח׳: למה מתו האנשים האלה שלמים הם אתנו נדב ואביהוא בני אהרן במקום ההוא ובזמן ההוא. וידוע שלא מתו מיתה טבעית כיון שמתו שניהם יחד בחורי עם ומבלי חולי טבעי. ומצינו לחז״ל בזה חמש דעות. הא׳ שמתו לפי שהביאו האש מדירתם אש זרה אשר לא צוה אותם. הב׳ שהורו הוראה בפני משה רבם כי הם דרשו ונתנו בני אהרן אש על המזבח אבל לפי שעשוהו מעצמם מתו. הג׳ לפי שנכנסו שתויי יין למקדש וסמכו זה למה שצוה מיד לאהרן יין ושכר אל תשת. הד׳ לפי שהיו בני שחץ ולא נשאו נשים בגאותם ועליהם נאמר (תהלים ע״ח) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. הה׳ שמתו בעון אביהם ממעשה העגל ודרשו על זה אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו זה אהרן ששלם שני בניו. ואחרי שחכמי ישראל וקדושיו היו חלוקי׳ בדעותיהם אינו מהגנות אם נעיר עליהם ספקות. אם לדעת הראשון שמתו בעבור שהביאו אש הדיוט למקדש כבר באה בקבלה אמתית שאע״פ שיורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וא״כ לא חטאו בזה ולא נתחייבו על זה מיתה. ואם אל הדעת הב׳ שהורו הוראה בפני רבם הוא בלתי נכון לפי שהם לא דרשו כראוי מפסוק ונתנו בני אהרן הכהן אש. לפי שאותו פסוק מדבר במזבח העולה ולא נוכל ללמוד ממנו לענין הקטורת וא״כ לא היה החטא בהוראת הלכה לפני רבם אלא בטעותם בה.
ואמנם הדעת הג׳ הוא ג״כ בלתי נכון לפי שלא ענש הכתוב אלא א״כ הזהיר ואם עדין לא הזהיר על היין ועל השכר למה ימותו בני אהרן עליו.
ואמנם הדעת הד׳ הוא גם כן בלתי מתישב לפי שאם חטאו בגסות הרוח לא היה ראוי שימותו באותו יום מקודש בחנוכת המזבח ובאותו מקום קדוש ונורא כיון שלא היה חטאם מתיחס לזמן ולמקום ההוא ולעבודה ההיא. והדעת הה׳ הוא בלתי ישר אצלי שאם היתה מיתתם על עון העגל שעשה אהרן השופט כל הארץ לא יעשה משפט שאהרן שעשה העון לא מת ומתו על חטאו בניו שלא חטאו והכתוב אומר לא יומתו אבות על בנים. גם מרע״ה אמר הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרובי אקדש מורה שלא היתה מיתתם על עון כי אם יסורים של אהבה:
השאלה הט׳: בפרשת יין ושכר אל תשת למה נכנסה הפרשה הזאת בתוך ספור בני אהרן כי למעלה מזה ספר ספור מיתתם ואחר הפרש׳ הזאת ספר מה שקרא על מיתתם משעיר החטאת שנשרף ויקצוף משה ולמה נכנסה א״כ שם הפרשה ההיא:
השאלה הי׳: באמרו באזהרת היין ושכר בבואם אל אהל מועד ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החקים וגומר כי בידוע שההבדלה בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את החקים אינם דברים תלוים בבא הכהן אל אהל מועד כי גם בהיותו בכל מקום יבדיל ויורה את בני ישראל את החקים ויצטרך אם כן לאסור היין לכהן ולא לבד בבואו אל אהל מועד:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלה כלם:
(א) ויהי ביום השמיני וגו׳ עד ויקחו בני אהרן איש מחתתו. כתב הראב״ע שביום השמיני הוא שמיני לניסן כי הנה המשכן הוקם באחד בניסן ומשם התחילו ימי המלואים אבל קבלת חז״ל אינה כן אלא שימי המלואים התחילו והיו קודם ניסן ובאחד בניסן היה יום שמיני למלואים. כי אחר שעשו ומלאו אהרן ובניו את ידיהם בשבעת ימי המלואים ביום השמיני מהם שהיה ר״ח ניסן שהוקם בו המשכן רצה ית׳ שיכנסו אהרן ובניו בעבודת המקדש ולכן קרא אותם משה וקרא גם כן לזקני ישראל לתת לאהרן ולבניו חוקת עבודת המזבח בפני זקני ישראל ושוטריו ואז התנדבו הנשיאים בחנוכת המזבח בקרבנותיהם והקריב נחשון ביום ההוא.
ויהי ביום השמיני – לפי שלמעלה אמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם. אמר בכאן שאחר שנשלמו אלו השבעה ימים קראם לסוד נרמז ביום השמיני. אשר עליו רמז עד יום ימי מלואיכם. וזהו ביום השמיני הנזכר למעלה. ויפה אמרו קדמוננו ז״ל שהוא יום הידוע. הוא ר״ח ניסן שבו הוקם המשכן ונטל י׳ עטרות השנויות בסדר עולם. וזה רמז על מה שאמרו כי אחר שעברו שבעה ימי המילואים שבו נתבסם העולם ונתמלאה חסרונו. שמיני למילואים הוא יום ראשון וראש חדש ראשון. וזה היום תחלת כל המעשים. ובו ביום חזרו העטרות למשכן. שבו נתקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות. שהם כנגד עשרת הדברות. שהם עשרה עטרות. שהם סדרו של עולם וקיומו. כאומרו אם לא בריתי יומם ולילה כו׳. ולכן כמו שבבריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה. כן אמר בכאן כי היום השם נראה אליכם כמו שהיה בראשונה. ולכן זה היום היה ראשון לכהונה וראשון לעבודה. שבו הקריבו קרבנות צבור גם כן. וראשון לירידת האש. וראשון לשכון שכינה בישראל בסבת הקרבנות. כאומרם עורי צפון וכו׳ זו עולה שנשחטה בצפון. ובואי תימן שלמים שנשחטו בדרום. הפיחי גני זה אהל מועד. יזלו בשמיו זו קטורת הסמים. יבא דודי לגנו זו שכינה שירדה באהל מועד. ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות. ולהודיעם זה קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל לחלוק להם כבוד. כי בכל מקום שהשכינה שורה חולק להם כבוד. בסנה לך ואספת את זקני ישראל. במצרים ובאת אתה וזקני ישראל. ובסיני עלה אל השם אתה ואהרן ושבעים מזקני ישראל:
(א-ו) ויהי ביום השמיני וגו׳. אמר הגאון, דמיסתבר כדעת האומר שאותו היום ראש חודש ניסן היה1. וכן אומרו (במדבר ז א) ׳ביום כלות משה׳ וגו׳, ר״ל שזה היום של ראש חודש – כלה משה מהקים המשכן לגמרי, שכל שבעת ימי המילואים משה היה מקימו ומפרקו וכו׳2.
ורצה שאהרן יכפר תחילה על עצמו בעולה וחטאת כדי שיהיה ראוי ליכנס לעבוד עבודת ה׳, וכן שבני ישראל יהיו ראויים לזה אחר היכפרם בעולה וחטאת ושלמים.
ואחר העולה והחטאת המרצים עוונותם, ציוום משה שיביאו שלמים כדורון אל המלך. ונתן הסיבה באומרו כי היום ה׳ נראה אליכם, כלומר, אחרי שבא המלך – עֲשׂוּ לו דורון, כי השלמים באים נדבה ודורון3.
ומה שאמר ה׳ נראה אליכם, ר״ל שכבר נראה, כי לא אמר ׳נִרְאֶה׳, אלא ׳נִרְאָה׳, שכבר נִרְאָה, וזה היה באומרו לעיל (שמות מ לד) ׳ולא יכול משה וגו׳ וכבוד ה׳ מלא את המשכן׳.
ויקחו את אשר ציוה משה וגו׳, ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳. אחרי שהקהל עשו מה שציוום משה לעשות, אמר להם משה, אלה השלמים – הבאתם אותם לדורון לה׳ הואיל וכבר נראה אליכם, ועתה ׳זה הדבר אשר ציוה ה׳ תעשו׳, כי לא נשאר להם לעשות דבר אחר רק הסמיכה, ואמר, אם תעשו זאת הסמיכה בכוונה שה׳ יראה אליכם, ׳ירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳. וזהו אמרו ׳זה הדבר׳, ר״ל על הכוונה, כמו שביארנו ב׳זאת תורת העולה׳ והחטאת וכיוצא4.
[שתי מדרגות בגילוי השכינה]:
ויש לידע כי יש שתי מדרגות ראיית השכינה, כשיאמר ׳ה׳ נראה אליכם׳ – היא מדרגה אחת, וכשאמר ׳וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳ – היא ראייה ומדריגה אחרת למטה הימנה. וכן, כשאמר (שמות כט ג) ׳ונועדתי שמה לבני ישראל׳ – היא זאת המדרגה של ׳ה׳ נראה׳, וכשאמר (שם) ׳ונקדש בכבודי׳ – היא מדריגת ׳ירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳.
ולפי שמדריגת גילוי השכינה ממש היא גדולה, לכך הוצרך שיכסנו הענן, ולא היו מרגישים ישראל רק בענן. וזהו שאמר (שמות מ לה) ׳כי שכן עליו הענן׳, ועל זאת המדריגה אמר (פסוק ד) ׳כי היום ה׳ נראה אליכם׳, אבל הענן כיסהו שלא הייתם מרגישים רק בראיית הענן, אבל בעשותכם זאת הסמיכה בזאת הכוונה, ׳ירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳ בלי מכסה ענן.
נמצא, שאף על פי שמדריגת ׳ה׳ נראָה׳ הראשונה היא יותר גדולה, מכל מקום לא הרגישו בה בשביל כיסוי הענן, ויותר טובה המדריגה שלמטה ממנה שהיא ׳כבוד ה׳⁠ ⁠׳ בלי ענן, ממנה בענן5. ועל הראייה הזאת השנית נאמרה בפרשה זאת (פסוק כג) ׳וירא כבוד ה׳ אל העם׳:
1. רש״י ע״פ סדר עולם (פ״ז). וראה אבע״ז כאן ובשמות (מ ב), ורמב״ן שם.
2. כ״כ רש״י שם.
3. ראה מש״כ לעיל (ז יא).
4. במפתח לפרשת מטות כתב רבינו: ׳זה הדבר אשר ציוה ה׳, הנה זה נאמר על מצוות שקדם חיובם מיד, כמו המן והמשכן והמילואים ושמיני למילואים ושחוטי חוץ וזולתם׳, ועד״ז פירש בויקרא (יז ב) ובבמדבר (יט ב), ע״ש.
5. ראה מש״כ בשה״ש (ג ד) ובביאור שם.
פרשת שמיני
(א) [א] ויהי ביום השמיני
[1] מגילה פרק ראשון דף י ע״ב (מגילה י:) [2] [גיטין]⁠1 פרק חמישי דף ס ע״א
1. בדפוס ראשון לא כתובה שם המסכת - גיטין, והיא ככל הנראה טעות המעתיק , כמובן שכוונת רבנו למסכת גיטין דף ס ע״א.
יום שמיני למלואים. בתורת כהנים. פירוש, אף על גב דקרא סתמא כתיב ״ויהי ביום השמיני״, ואין מפורש באיזה יום שמיני איירי, ואפשר שרוצה לומר ביום שמיני לחודש, על כרחך ביום שמיני למלואים, שכתוב בפרשה שלפניה (ח, לג) ״כי שבעת ימים ימלא את ידכם״, ועליו קאי ״ויהי ביום השמיני״. ומפני שהוקשה אחר דלא היו המלואים רק שבעה ימים, הוי ליה למכתב ׳ויהי אחר שבעת ימים ויקרא לאהרן ולבניו׳, שהרי יום השמיני אינו בכלל שבעת [ימי] המלואים, ולמה כתב ״ביום השמיני״, ותירץ כי ראש חודש ניסן היה, ונטל עשרה עטרות, ויום השמיני הזה הוא עיקר, ואי כתב ׳אחר השבעת ימים׳, לא היה משמע שיום השמיני עיקר יותר מן ימי מלואים, לכך כתיב ״ויהי ביום השמיני״ לומר שזה יום השמיני הוא עיקר, והקדים לפני יום השמיני שבעת ימי המלואים, כדי שיהיו מתחנכים ביום השמיני, שהוא ראש חודש, ובו הוקם המשכן, ונטל עשרה עטרות, ולפיכך יש לו שם בפני עצמו שנקרא ״יום השמיני״, ואי כתב ׳אחר השבעת [הימים]׳ לא היה שם בפני עצמו כלל ליום השמיני:
השנויות בסדר עולם. ומייתי לה בפרק רבי עקיבא (שבת פז ע״ב); ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת אש מן השמים (פסוק כד), ראשון לאכילת קדשים, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחודשים:
שעל פי הדיבור נכנס. דאין לומר שקרא זקני ישראל כדי שיביאו הקרבנות ששייכין לישראל, דזה לאהרן ציוה שיאמר לישראל, דכתיב (ראו פסוק ג) ״ואל בני ישראל תאמר״. וקשה, דכאן לא נזכר כלל דעל פי הדבור היה, ואין לומר דהיו ישראל מאמינים כל מה שאמר משה שהיה פי ה׳, ואין משה עושה דבר מעצמו (רש״י במדבר יז, יג), הרי לעיל בפרשת צו (ח, ה) פירש רש״י שאמר ״זה הדבר אשר ציוה ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ ש׳לא יאמרו כי לכבוד אחיו הוא עושה׳, שמע מינה דהוצרך לומר ״אשר ציוה ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכאן לא נזכר שהיה זה מפי ה׳ (קושית הרא״ם), ויש לומר דלא קשיא, דהכי פירושו, שלא יאמרו לאהרן שהיה נכנס שלא על פי הדיבור רק מעצמו, ואהרן רודף אחר הכבוד, כך יאמרו, ועכשיו שהיה משה מצוה לו, אם כן לא עשה זה מעצמו. ואם תאמר, סוף סוף יחשבו כי משה עשה לכבוד אחיו, זה אינו, דכיון שאמר בפרשת צו (לעיל ח, ה) ״זה הדבר אשר ציוה ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, כלומר לא לכבוד אחיו הוא עושה דבר זה, אם כן גם כן המעשה הזה נמי לאו משום כבוד אחיו הוא מצוה, רק בשביל שציוה הקב״ה אליו:
ואם תאמר, אחר שאמר לישראל תחלה שאלו הבגדים אשר לובש אהרן הוא בצוואת הקב״ה לחנכו בעבודה, איך יאמרו שמאליו הוא נכנס ומשמש, אין זה קשיא, דלבישת הבגדים לא הוי רק מלוי ידם, ולא היה התחלת עבודה, והיו אומרים אף על גב שעל ידי הדיבור נתמלאו לעבודה כשירצה הקב״ה – נכנס הוא לעבוד מעצמו לנהוג השררה, שאף על גב שנתחנך לעבודה צריך שיהיה מצוה אותו לעבוד, דזהו שעת המעשה, וחנוך בלבד – ועבודה בלבד:
ומשמש בכהונה גדולה. אף על גב דלא נזכר כהונה גדולה, מכל מקום כיון דכתיב (פסוק ב) ״קח לך וגו׳⁠ ⁠⁠״ משלך (יומא ג ע״ב), אם כן למעוטי שלא יהא מן ישראל ומן בניו, ולפיכך על כרחך קרבן זה שייך לכהן גדול, ולפיכך היה אהרן עיקר שיקח הקרבן משלו ולא משל בניו, אלא בניו הם טפלים אצל אהרן:
ויהי ביום השמיני – זה יום שמיני למילואים נראה מזה שגם יום זה הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו וזה אינו, שהרי הכתוב אומר (ויקרא ח׳:ל״ג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם. ואע״פ שיום זה מלואים לחנוכת המזבח מ״מ מה ענין חינוך אהרן ובניו לחנוכת המזבח. ואולי לפי שר״ל כי בעצם היום ההוא נראה ה׳ אליהם ולא בימים הקודמים ע״כ הוצרך ליתן טעם מה יום מימים לפי שהיה יום זה שמיני דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז׳ חול ומספר שמיני קודש כדעת המדרש (יל״ש שמות רמ״א:ט״ו) האומר שכל קלוסו של משה היה באז, ומאז באתי לדבר בשמך, אז ישיר משה כו׳, כי אז היינו אחד רוכב על ז׳ והוא להשליט את השי״ת על כל ז׳ כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בז׳ ימי בראשית, וע״כ נראה להם ה׳ ביום זה דווקא מצד היותו שמיני כי מספר זה מיוחד אליו ית׳. וזה טעם הקרבן שאינו מרוצה כ״א מן יום הח׳ והלאה, וזה טעם שהמילה שבח׳ דוחה השבת שבז׳ כי הרוחני דוחה הגשמי.
ומה שיום ח׳ זה נטל עשר עטרות, רמז למה שארז״ל (ערכין יג:) כינור של ימות המשיח יהיה ח׳ נימין ושל העוה״ב י׳ נימין לפי שלימות המשיח ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כי ה׳ אחד רוכב על ז׳ כוכבי לכת מנהיגי העה״ז, אבל לעה״ב שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי יתוסף בהם השגה שיכירו כח מלכותו ית׳ על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט׳ בסוד ארון ט׳ וכפורת טפח ואז השמיני יעלה למספר י׳, ע״כ בא הרמז ביום שמיני זה שנטל י׳ עטרות לומר כי יש בו מעין של העה״ב כי שם יראו את כבוד ה׳ עין בעין וכן ביום זה נאמר כי היום ה׳ נראה אליכם.
ולזקני ישראל – לא מצינו שדבר אל הזקנים כלום, ואם כדברי המפרשים שדבר לאהרן בפני זקני ישראל שלא יאמרו אהרן מעצמו נכנס לעבודה הלא כבר נאמר בפרשת צו (ח׳:ג׳) ואת כל העדה הקהל וגו׳, ושם הכניסו לעבודה בפני כל העדה ומה היה צריך לזה כאן שנית. ונ״ל לפי שנאמר (ויקרא ד׳:י״ג-ט״ו) ואם כל עדת ישראל ישגו, וסמכו זקני העדה ידיהם על ראש הפר. וכמו כן בקרבנות צבור אלו שבאו לכפרה על וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א) ועל מעשה העגל מסתמא עשו בו ככל התורה המפורשת בפר׳ ויקרא בחטאת הקהל ע״כ קרא לזקנים, ואע״פ שלא נזכר כאן שסמכו ידיהם מ״מ מסתמא עשו הסמיכה ואע״פ שכל חטאת הקהל קרבנו פר, שאני הכא שחטאו בשעיר ועגל על כן רצה ה׳ שיביאו שעיר ועגל.
שמיני
שמיני למלואים. מדכתיב בסוף פרשת צו ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים וגו׳ ויעש אהרן ובניו וגו׳, ואחר כך כתיב ויהי ביום השמיני, ודאי קאי אמה שלפניו, אאותן שבעת ימים דדרשינן סמיכות: ועי״ל דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ולמה לא פירש איזה יום הוה, אלא ודאי ח׳ למילואים הוא, ולא צריך לפרש כיון דסמיך ליה.
בו ביום. דקשה ליה כיון שהפסוק בא להגיד לנו באיזה זמן היה ענין זה באמרו ויהי ביום השמיני עדיין אין אנו יודעים באיזה חודש היה שמיני למלואים או בכמה לחודש. על זה פירש הוא ר״ח ניסן, ור״ל דהפסוק לא צריך להגיד דודאי הוא ר״ח ניסן, דהא הוקם המשכן בו ביום כמו שמפורש באלה פקודי, וכמו שמצינו דהיה קדושה בר״ח ניסן ודאי זה היה גם כן בר״ח ניסן, דתלינן קדושה ביום קדוש, ועל זה סמך הפסוק, לכך סתם זמנו, ותו קשה לרש״י מנ״ל דסברא הא דתלינן קדושה ביום קדוש דהפסוק סמוך על זו הסברא, ועל זה פירש ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם, רצה לומר דהא אמרינן בסדר עולם דאותו היום נטל עשר עטרות, ולמה הניח הקב״ה לו כל המעלות יותר משאר חדשים, אלא לאו ש״מ מדזה היום היה מקודש כבר להקמות המשכן, תלינן קדושה ביום קדוש:
ונטל עשר. ומ״ה קאמר בה״א הידיעה השמיני המיוחד משום הי׳ עטרות שנטל, ואלו הן, ראשון למעשה בראשית, ראשון לחדשים, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, לעבודה, לירידת האש, לאכילת קדשים, לאיסור הבמות, לשכון שכינה בישראל, לברך את ישראל:
נכנס ומשמש. דקשה לרש״י למה קרא זקני ישראל, אין לומר שרצה לדבר להן שיאמרו לישראל להקריב קרבנם, דהא כתיב אחריו ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו׳, אבל להם לא היה משה מדבר כלום, ועל זה פירש להשמיעם וכו׳, ואע״פ דלעיל בפרשה הקודמת כתיב ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה׳, ופרש״י שלא תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה, א״כ למה צריך להשמיעם שנית שעל פי הדיבור נכנס לשמש. וי״ל, דהכא בא לאשמועינן שעל פי הדיבור נכנס לשמש אף כהונה גדולה, שהיא עבודה אחרת מעבודת כהן הדיוט: [נחלת יעקב] יש לומר דהתם מיירי במה שעשה תוך ז׳ ימי מלואים, והכא מיירי בעד מה שעשה בשמיני, וזהו דנקט לעיל לכבודי, וכאן מדבר בעד אהרן לבדו:
Eighth [day] of the installation. Since it is written at the end of Parshas Tzav: "At the entrance of the Tent of Meeting you shall sit day and night... Aharon and his sons fulfilled...⁠" after which it is written: "And it was on the eighth day,⁠" it surely refers to what came precedes it, those seven days, for we expound the juxtaposition [of the verses]. Furthermore, we can say that Scripture comes to elucidate and not to be unclear. Why, then, does it not specify which day it was? Rather, it must have been the eighth day (Rosh Chodesh Nison) of the installation, and it does not need to specify since it was juxtaposed to that verse.
That very day. Rashi is answering the question: The verse comes to tell us when this happened, when it says: "And it was on the eighth day,⁠" but we still do not know in which month the eighth day of installation was, or the date of the month. Because of this Rashi explains that it was Rosh Chodesh Nison. And Rashi means to say: The verse does not need to tell us that, for surely it was Rosh Chodesh Nison, because the Mishkon was erected on that very day, as it clearly says in Parshas Pekudei (Shemos 40:2). Since we have found that there was holiness on Rosh Chodesh Nison, then this [the eighth day of installation] was surely on Rosh Chodesh Nison as well, for we should assume that holiness occurs on a holy day. The verse relied on [this rationale], and it therefore did not specify the date. Additionally, Rashi is answering the question: How do we know the rationale to assume holiness occurs on a holy day — that [we should say] the verse relies on this logic? Therefore Rashi explains: And it took ten crowns which are taught in Seder Olom, i.e., we say in Seder Olam that this day took ten crowns. Why, though, did Hashem let it have all these virtues more than the other months? Perforce, it must be: This day was sanctified beforehand for the sake of the erection of the Mishkon, and we assume holiness occurs on a holy day.
Took ten. For this reason it uses the indicative ה, the special eighth day, because of the ten crowns that it took. And they are: 1) The first day of the act of Creation, 2) first of the [Roshei] Chodashim, 3) first day of the princes' [sacrifices], 4) first day of kehunah, 5) first day of Temple service, 6) of the fire descending, 7) of eating the sacrifices, 8) for the prohibition of individual altars, 9) for the presence of the Shechinoh in Yisroel, 10) for blessing the people of Yisroel.
Entered and served. Rashi is answering the question: Why did he call the elders of Israel? We cannot say he wanted to speak to them so that they would tell the people of Israel to bring their offerings, because it is written afterwards (v. 3): "To Bnei Yisroel you [Aharon] shall speak, saying...⁠" To the elders, however, Moshe said nothing! Therefore, Rashi explains: "To announce to them...⁠" [You might ask:] Above, in the previous parshah, it is written (8:5): "Moshe said to the congregation, 'This is the edict that Adonoy commanded,'" upon which Rashi explains: "You should not say that [it is] for my honor and for my brother's honor [that] I do this.⁠" If so, why does he need to announce to them a second time that it was by Divine command that Aharon entered to serve? The answer is: Here, Moshe came to let them know that it is by Divine command that Aharon entered to serve even as a kohein godol, which is a different service than the service of an ordinary kohein (Re'm). [Alternatively,] the answer is: There, it refers to what they did during the seven days of installation, but here it refers to what he did on the eighth day. This is why Moshe mentioned above: "[You should not say that it is] for my honor" and here he speaks on Aharon's behalf alone (Nachalas Yaakov).
ויהי ביום השמיני – צריך לדעת מה טעם אמר ויהי ובמסכת מגילה (דף י) אמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, ומקשה והכתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקב״ה כיום בריאת שמים וארץ כתיב הכא ויהי וגו׳ וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר וגו׳, ומתרץ הא מתו נדב ואביהוא, ומקשה עוד ויהי בשמונים שנה (מלכים א ו) ויהי כאשר ראה יעקב (ויצא כט י) וגו׳ ויהי ערב ויהי בקר וגו׳, ומתרץ רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי אינו אלא לשון צער ע״כ.
החי יתן אל לבו למקשה מפסוק ויהי ביום השמיני והעלים עין ממה שלפניו ויהי ערב ויהי בוקר שממנו למד ויהי ביום השמיני, ולזה יכולני לומר שמקשה משניהם יחד ולהגדיל קושייתו הוסיף גם פסוק ויהי ביום השמיני לומר כי רבים ויהי שהם לשון שמחה, או אפשר שנתכוין לומר לו שאדרבא להפך כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון שמחה כדרך שלמד התנא מויהי ביום השמיני מויהי ערב אם כן כל ויהי לא יגרע עינה מזה. גם בזה לא יוכל לדחות כי דבריו הם במן הסתם ולא במקומות שגילה הכתוב בפירוש, כי הרי התנא למד מויהי ערב וגו׳. אלא תגדל התמיה על המתרץ, כי מה מתרץ הרי מתו נדב ואביהוא, תירוץ זה מועיל לויהי ביום השמיני ולא לויהי ערב ויהי בוקר שממנו למד ויהי ביום השמיני, ואין לומר שהיה לו איזה ענין לומר שגם בו ביום היה איזה צער, שהרי מצינו כשחזר המקשה והקשה ממנו חזר לאחוריו והודה חצי הודאה. ועוד מעיקרא למה לא נתן לב רבי לוי מעצמו לכתובים שמוכיחים שיש ויהי שהוא שמחה, והיה לו לחלק מעצמו.
אכן נראה כי כוונת ר׳ לוי גם כן לא היתה אלא כדברי רב אשי, ולזה לא אמר אלא אמר רב אשי שיהיה נשמע שסותר דברים הראשונים, שגם יוסבלו דברי רב אשי בדברי ר׳ לוי, שהרי מקראות ויהי רבים ונכבדים, אלא שהמקשה סבר כי לכל ויהי הוא אומר, ונתחכם להקשות מויהי ביום השמיני כי אין הפרש בין ויהי בימי לויהי ביום, ורצה לסתור הכלל אפילו במקום שיאמר ויהי בימי, והמתרץ תירץ כי שם מתו נדב ואביהוא, כי לא רצה לחלק בין ויהי בימי לויהי ביום, כי אין הפרש, ואין הוכחה מתשובה זו שסובר אפילו ויהי לבד הוא לשון צער, כי לא הוכרח לתרץ זה אלא לצד שהקשה מויהי ביום.
ואחר כך חזר להקשות אפילו מויהי לבד, ונתחכם המקשה להקדים פסוק ויהי בשמונים שנה לגלות על ויהי ערב שמלבד שלא היה שם צער היה בו שמחה. והגם שמדברי הברייתא שהביא למעלה מוכח שהיה שמחה לפניו, אינו אלא דברי התנא, אבל אין הוכחה מהכתוב אלא שלא היה צער אבל שמחה מנין, לזה הקדים פסוק ויהי בשמונים שנה שזה ודאי שמחה יגיד בבנין בית המקדש (תענית כו) דכתיב (שיר השירים ג׳) ביום שמחת לבו, וזה יגיד על ויהי כאשר ראה יעקב ויהי ערב וגו׳ שאינם אלא שמחה, ואמר רב אשי ויהי איכא ואיכא כו׳, וכן היתה דעת המתרץ ראשון אלא שקדם רב אשי ותירץ. ואולי גם מתרץ ראשון רב אשי הוא והזכיר שמו במסקנא, או ב׳ סתמי דתלמוד הם, וג׳ דרכים אלו הם שאנו הולכים בהם בשבילי התלמוד. נמצאת אומר כי אפילו לרב אשי ויהי ביום הוא כויהי בימי, והצער הוא שמתו נדב ואביהוא שאין כמותם בכל ישראל, וזולת זה לא היה אומר הכתוב ויהי, וגם אומרו (יתרו י״ט ט״ז) ויהי ביום השלישי, גם שם הרי פרחה נשמתם של כל ישראל כאומרם ז״ל (שבת פח:) וזולת זה לא היה אומר ויהי ביום.
ואולי נראה עוד כי הצער שיגיד הכתוב הוא של משה המוזכר בכתוב כי ראה גדולתו וגדולת זרעו ביד אהרן ובניו, וצא ולמד צער הקנאה מדבר טוב מה עושה ממעשה בניו של שמעון הצדיק (מנחות קט:), וישתנה מה שלפנינו שהיתה לו ולזרעו אחריו, ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקידה נצטער על אשר פרח ממנו עוז תפארת כהונת עולם, והגם כי עצם מאוד בצדקות ובענוה, הלא כל לב חי מרגיש ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומופלאה כזאת. ואולי כי צער זה רמזו הכתוב בפסוק (ז׳ א׳) ויהי ביום כלות משה שהוא עצמו יום זה, ומיתת נדב ואביהוא רמז כאן בפסוק ויהי ביום השמיני.
ביום וגו׳ קרא משה לאהרן וגו׳ – דע כי העושה דבר כזה שיתן גדולה הנודעת לו לזולתו, לו יהיה אחיו, כאשר יתחייב לעשותה, לא ישלוט בנפשו עשותה בג׳ שלמיות, הא׳ שיעשנה במהירות, והב׳ בצירוף בחינת ההדרגות שישנה בדבר. הג׳ עשיית הדבר בפרסום לפני רבים, והודיע הכתוב כי שלשתם יחד שלט משה בנפשו ועשאם. כנגד המהירות אמר ביום השמיני, פירוש בהיות הבקר טהור לב לא עכב אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו הכהונה ולא נתעצל. ב׳ עשה הדבר בצירוף בחינת ההדרגות שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד, הגם כי בזה יגדל העצבון בלבו שיראה גדולה מושכת לאהרן ובניו ואשר יעצב אל לבו יעשה הדבר בהדרגות, בתחלה יקרא לאהרן ואחר כך לבניו, כי לא היה הכרח בקריאת הבנים אז עם אהרן. הג׳ במצב כל הזקנים דכתיב ולזקני ישראל לעשות הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים, וזה יורה על שלימות הרצון לעשות רצונו ית׳, וכפה הרגשותיו.
ויהי ביום השמיני, it was on the eighth day; We need to analyse why the Torah had to introduce this chapter with the word ויהי. We are told in Megillah 10 that Rabbi Levi claimed there was an ancient tradition that every time the word ויהי appears it has a connotation of something painful having occurred. This view was challenged by the questioner pointing to the word ויהי in our portion which introduces the joyous event of Aaron performing the rites in the Tabernacle; furthermore, we have a Baraitha according to which this day was as joyous an occasion as the day on which God created Heaven and Earth, a day which is also introduced in the Torah by the words ויהי ערב ויהי בקר, "it was evening it was morning, etc.⁠" The Talmud answers that the saddening event in our portion was the death of Nadav and Avihu. The questioner in the Talmud continues, wanting to know why the word ויהי is used in Kings I 6,1 when the building of Solomon's Temple is reported. He also points to Genesis 29,10 where Jacob's encounter with his bride-to-be Rachel is introduced by the word ויהי. The questioner mentions a further occurrence of that word every time God completed part of the creation of the universe and the Torah describes the completion of that portion with the words ויהי ערב ויהי בקר. What were the negative elements on those occasions which prompted the Bible to draw our attention to them by means of the word ויהי? Rav Ashi answers that the word ויהי by itself may have either positive or negative connotations. When the word ויהי is followed by the word בימי, "during the lifetime of, etc.⁠" it invariably has a negative connotation. The Talmud added that there are five occasions when the expression ויהי בימי occurs in the Bible. Thus far the discussion in Megillah 10.
Why did the questioner address his question to what is written in our verse, when the real question is what is written in Genesis over and over again, i.e. ויהי ערב ויהי בקר, which enabled the query about our verse not having a negative connotation? I must assume that the questioner obviously had all these verses in mind when he challenged Rabbi Levi's tradition. The only reason he introduced our verse was to make his question even more powerful by suggesting there are many such verses which clearly point to a joyous event. Alternatively, the questioner wanted to draw the opposite conclusion of the one Rabbi Levi reported as originating with the men of the great assembly. He wanted to argue that the word ויהי always introduces something joyous. He reasoned that just as the Tanna had compared our verse to the verse in Genesis in which the expression occurs for the first time and which certainly spoke about a positive event, so every time that expression occurs it denotes something positive, a joyous occasion. Using the verse ויהי ערב ויהי בקר in Genesis makes it much harder to refute the questioner's argument seeing no specific event is mentioned in that verse the nature of which could be disputed. Rabbi Levi's answer that our verse describes a day on which Nadav and Avihu died is somewhat astounding. This answer is applicable to our verse, but certainly not to the verses commencing with ויהי ערב in Genesis? It would not do to say that Rabbi Levi felt that the words ויהי ערב in Genesis also referred to something negative [after all they were preceded by God saying that He approved of how His instructions had been carried out, וירא אלוהים כי טוב, Ed.]. More to the point, why did not Rabbi Levi himself address those verses which begin with the word ויהי and which clearly speak of joyful events? He himself should have known the answer given by Rav Ashi!
I believe that Rabbi Levi did not mean to teach us anything other than Rav Ashi. The Talmud alludes to this by not introducing Rav Ashi's words with the introductory: אלא אמר רב אשי, "however, Rav Ashi said, etc.⁠" Had the Talmud used that formula we would have been justified in understanding him as refuting Rabbi Levi. What Rav Ashi said is compatible with what Rabbi Levi said, i.e. that the word ויהי contains a negative connotation. There are indeed many verses when that word alludes to something saddening. He only answered the person who had challenged Rabbi Levi believing that Rabbi Levi had meant that the word ויהי without the addition בימי is employed by the Bible exclusively in a negative context. This is why the questioner chose our verse out of the many other verses he could have chosen. He wanted to show that the events described in our verse were exceptionally joyous. After all, what conceptual difference is there between ויהי ביום, and ויהי בימי? The answer given was that the reason the Torah wrote ויהי ביום instead of a formula which would have reflected the purely joyous nature of the occasion was that the two sons of Aaron died on that very day. [With all due respect to the author, if he had introduced the subject as it is introduced in the Talmud namely: ויהי בימי אחשורוש, followed by Rabbi Levi's statement that every place where the expression ויהי occurs it carries a negative connotation, his remarks would have been easier to follow. No doubt the author had his reasons and that is why I did not see fit to amend his quotation above. Ed.]
Subsequently the question about the meaning of the word ויהי when it is not followed by either the word בימי or ביום is dealt with. In that context Rav Ashi said that the word itself is neutral and that its meaning is modified by what follows, such as the word בימי, for instance. The questioner who quoted a number of verses in which the word ויהי is not modified by either the word ביום or בימי, refers to very joyous events and gave Rav Ashi cause to say that this need not lead us to the assumption that only the words בימי or ביום modify the meaning of the word ויהי to signal that something sad is being reported. There are other occasions when the word by itself may also introduce something sad. When we have the words בימי, however, what follows invariably contains a negative element. Incidentally, the negative element in Exodus 19,16 where the Torah states ויהי ביום השלישי and introduces the happy event of מתן תורה, was that all the Israelites died for a brief space of time when they found themselves unable to absorb God's revelation. According to Shabbat 88, God brought them back to life immediately.
Perhaps another element of pain asscociated with the words ויהי ביום השמיני is that Moses realised on that day that it had become Aaron and his sons who were the "heirs" of his own spiritual stature and not his own sons. The Talmud (Menachot 109) tells about the High Priest Shimon Ha-tzaddik who had appointed one of his sons Chonov to be his successor, something which aroused the jealousy of Chonov's brother Shimi. The results were terrible. At any rate, we see from there that aspiring to something noble may cause the finest person anguish if one's desire goes unfulfilled. At the time God had repeatedly urged Moses to accept the role of leader of the Jewish people and Moses had repeatedly declined, God had become angry, deciding to deny Moses the position of High Priest [a hereditary position provided the son was suitable. Ed.] Up until now Moses had not felt saddened by not having been accorded the rank of High Priest. Now when he saw that Aaron had been given this honour, he was saddened by having forfeited the chance to be the High Priest. Although we know that Moses was the most humble and fair person his heart was not made of stone, and he suffered some emotional distress about this, especially as the position denied him involved being the instrument of atonement for his people, etc. Perhaps the Torah alluded to Moses' feelings in the matter in Numbers 7,1 where we read ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, "it was on the day Moses completed erecting the Tabernacle;⁠" this was the same date as the day which is described in our portion as "the eighth day,⁠" i. e. the first of Nissan. Our suggestion would account for the fact that the Torah introduced both paragraphs with the words ויהי ביום, seeing that in our verse the sad event was the death of Nadav and Avihu whereas in Numbers the sadness the Torah alluded to was Moses' distress at having forfeited the chance to be the High Priest.
ביום …קרא משה לאהרון, on that day Moses called Aaron, etc. Any psychologist realises that a person who is forced to give up a position of honour originally intended for himself to someone else, even if that someone is his own brother, may be expected to display his distress in three ways. 1) He is unlikely to carry out the command with dispatch; 2) he is unlikely to perform the command in the most effective manner; 3) he will try to avoid fulfilling this command publicly. The Torah here describes that Moses mastered all the inhibitions an ordinary individual would have displayed in carrying out this command. 1) He carried out the command on the first day it was possible, i.e. the eighth day. 2) He carried out the command with all its attendant subsidiary commands, i.e. he appointed Aaron's sons at the same time although there was no immediate need for Aaron's sons to substitute for their father and this was perhaps the hardest part for him to fulfill. 3) He called in the elders of the people and performed the command in public. Moses displayed an example of suppressing his personal feelings in order to fulfill God's command.
ויהי – [מגילה י׳ ע״ב] מלמד שהיתה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב כאן ויהי וכתיב להלן ויהי ערב ויהי בקר.
ביום השמיני – איני יודע אם שמיני לחדש אם שמיני למנין כשה״א ז׳ ימים ימלא את ידכם הוי אומר שמיני למנין ואותו יום נטל י׳ עטרות כו׳ ראשון למעש׳ בראשית כו׳.
קרא משה – לפי שכבד המקום לאהרן תחלה שנא׳ ועלית אתה ואהרן עמך אף משה כבד לאהרן וקרא תחלה לאהרן כו׳.
פרשת שמיני
(א) ויהי ביום השמיני – למלואים. ולפי הפשט הוקם המשכן בראש חודש ניסן, כאמרו ״ביום אחד לחדש הראשון תקים את המשכן״ (שמות מ, ב), ובו ביום כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן כנזכר בסוף פקודי (שם שם, לד). וכשסר הענן בא משה אל אהל מועד ודבר עמו הפרשיות האמורות מן ויקרא עד כאן, ואז התחילו שבעת ימי מלואים. ובשמיני לחדש כהנו אהרן ובניו בכהונה, ואז נעשה כל האמור בענין זה. אבל רבותינו ז״ל ורש״י ז״ל בשיטתם אמרו ששמיני למלואים היה ראש חדש ניסן, ואותו היום נטל עשר עטרות, כמו שאמרו בברייתא דתורת כהנים. ואם כן שבעת ימי המלואים היו מכ״ג באדר עד ראש חודש ניסן, ומה שכתוב ״ביום אחד לחדש תקים את המשכן״, ענינו שיעמוד כן מעתה ואילך, שכל שבעת ימי המלואים היה מעמידו ומפרקו בכל יום פעמים. ולדבריהם אמר רמב״ן ז״ל שהמעשה הנאמר בסוף פקודי הוא הנאמר כאן ״כי היום ה׳ נראה אליכם״.⁠1 כי בשמיני כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן. אבל לדעתי אינו הכרחי, אלא בכ״ג באדר כשהוקם בתחלה, ענן ה׳ שהלך לפניהם הוא אשר כסה את אהל מועד שהוא ההיכל וקדש קדשים שנקרא ״אהל מועד״, לא העזרה שנקראת ״פתח אהל מועד״ או ״חצר אהל מועד״. וכבוד ה׳ מלא את המשכן מבפנים ולא נראה לכל ישראל, כי אסורין ליכנס שם. ומשה ידע ולא נכנס עד שנסתלק הענן, והסתתר הכבוד על הכפרת. אבל ״כי היום ה׳ נראה אליכם״ ענין אחר הוא. וכן ״וירא כבוד ה׳ אל כל העם״, וכמו שאפרש בעז״ה. ואם יום השמיני ראש חודש ניסן, אם כן מה שאמר ״ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן״ (שם שם, טז), ואמר בענין ״ויערוך עליו ערך לחם לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם כג), ״ויעל הנרות לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ (שם כה) ״ויקטר עליו קטרת סמים״ (שם כז), ״ויעל עליו את העולה ואת המנחה״ (שם כט), אעפ״י שכבר נתכהן אהרן, והיו העבודות בו ובבניו, כבר פירש רש״י ז״ל שם, אף ביום השמיני למלואים שהוא יום הקמת המשכן שמש משה והקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוו בו ביום. ולדעת מקצת המפרשים ז״ל, גם בתלמוד, יש דעות חלוקות אם יום השמיני היה ראש חודש ניסן או בשמיני בו. גם ראב״ע ז״ל האריך בענין זה סוף פרשת פקודי. ואין בו הכרח כל כך לענין פשט המקרא.
קרא משה לאהרן ולבניו – הכתוב אמר ״ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה״, והיו שם אהרן ובניו, ואם כן אין לומר קרא שיכנסו מחוץ לפתח אהל מועד, אלא כמו ״ויקרא אל משה״, שהיא קריאה של חבוב ושל זרוז. אבל לפי הכלל שיסדנו (ויקרא א, א) שכל קריאה שאחריה [אות] למ״ד הקרוא רחוק ממנו, ושולח אחריו שיבוא אליו, גם כאן ככלות שבעת ימי המלואים בבקר יום השמיני הלכו אהרן ובניו מפתח אהל מועד, כי לא נודע להם עדיין שביום הזה יעבדו עבודה, וְשֶׁיִגָּלֶה כבוד ה׳ לעיני ישראל עד שקרא אותם משה ואמר להם כי היום ה׳ נראה אליכם. ועוד יותר נראה פירש ראב״ע ז״ל שאמר ״קרא משה לאהרן ולבניו, ויצאו מפתח אהל מועד״. פירוש משה היה בחוץ, ושלח אחריהם לקרוא אותם שיבואו אליו, ואז יצאו מפתח אהל מועד, וצוה אותם על דבר הקרבנות, והוצרך שיצאו לקחת הקרבנות.
ולזקני ישראל – קראם באותו היום, שישמעו מפי אהרן הקרבנות שיביאו על כל ישראל, כי זקני ישראל הם הבית דין והסנהדרין והם יעשו בעד העדה כלה.
פרשת שמיני
ויהי ביום השמיני – למלואים, והוא יום ר״ח ניסן, וגם בו ביום שמש משה והקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוו בו ביום:
קרא משה לאהרן ולבניו – שיצאו מפתח אהל מועד, כי משה היה בחוץ, ושלח אחריהן לקרוא אותם שיבואו אליו, ואז יצאו מפתח אהל מועד, וצוה אותם על דבר הקרבנות, והוצרך שיצאו לקחת הקרבנות:
ולזקני ישראל – קראם באותו היום שישמעו מפי אהרן הקרבנות שיביאו על כל ישראל:
ויהי ביום השמיני – שמיני למלואים והוא ר״ח ניסן (רש״י מרבותינו) ודעת הראב״ע כי ביום השמיני שמיני לניסן כי המשכן הוקם באחד לחדש, ויאמר רוו״ה לדעת כל המפרשים הקריאה לאהרן ולבניו היתה ביום השמיני ואין כן משמעות לשון הכתוב לעיקר מדקדק לשון עברי, שאילו כדבריהם היה לו לכתוב ויהי ביום השמיני ויקרא משה וגו׳ בהוספת וי״ו יו״ד בראש פעל הקריאה, כי כן הלוך המליצה העברית בספורי העניינים אשר נפלו על הסדר כמו שהיו סדורים במחשבת הגוזר האומר והעושה (עמ״ש בבראשית בוהאדם ידע), ולזאת היה לו לכתוב ויקרא משה וגו׳ אבל קרא משה וגו׳ משמע קרא כבר קודם יום השמיני, לכן נאמנו דברי רבותינו שהיה שמיני למלואים, והכתוב מחובר עם ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים האמור מקודם, ושיעור הכתוב ויהי ביום השמיני הוא היום אשר כבר קרא וייעד משה לאהרן ולבניו להיות נועדים ליום הזה במה שאמר להם ופתח אה״מ תשבו שבעת ימים ויהיו נכונים ליום הזה, ולכן כתיב לאהרן ולבניו בלמ״ד השימוש שהרצון בלשון קריאה עם למ״ד אחריו ההזמנה; ולמדנו עוד מזה הכתוב שגם לזקני ישראל כבר קרא להיות עתידים ליום השמיני הזה. אלא שקריאת אהרן ובניו לא היתה ממין קריאת הזקנים, כי לאהרן ולבניו היתה באמצעות הצווי ופתח אה״מ תשבו, ולזקנים היתה בהזמנה, לכן הועמד אתנח במלת ולבניו להפרידו מן ולזקני ישראל, ולהורות ששתי מיני הקריאות נבדלות באיכותיהם.
ויהי ביום השמיני – למלואים ולניסן, כראב״ע; ועיין נתיבות השלום שמות מ׳:ב׳ שמביא לשון ר׳ אליה מזרחי שמביא מל׳ הספרי שכן דעת ר׳ עקיבא, אלא שלפי נוסח הדפוס אינו כן.
שמיני
(א) ויהי ביום השמיני – במאמרנו על המילה (אוסף כתבים כרך ג׳) ביארנו את משמעותו הסמלית של היום השמיני, אשר קדמו לו שבעה ימים רצופים. טענתנו הייתה שהשלמת מנין של שבעה ימים מסמלת את סיומו והשלמתו של המצב ששרר עד כה; היום השמיני מורה על התחלה חדשה בדרגה גבוהה יותר – התחלת ״אוקטבה״ חדשה, כביכול.
והוא הדין גם כאן. שבעה ימים ישבו הכהנים פתח אוהל מועד. הדבר הביא אל סיומו את המצב שבו חיו הכהנים חיים פרטיים אישיים. ביום השמיני הם נכנסו לשלב חדש ונעלה יותר של חיים, המוקדשים לה׳ ולעמו.
שמיני
[א]
ויהי ביום השמיני – דעת הראב״ע (סוף פקודי) שהוקם המשכן בראש חדש ניסן כמו שכתוב ״ויהי בחדש הראשון באחד לחדש הוקם המשכן״ (שמות מ, יז), ואז התחילו ימי המלואים ושלמו בשמיני בחדש, ואז נעשה כל הנאמר פה. ודעת חז״ל שהמשכן הוקם בכ״ג באדר, ואז התחילו ימי המלואים, ובכל יום היה מפרק את המשכן עד יום השמיני שהעמידו ולא פרקו (כמו שנזכר בספרא למעלה צו סימן קצא). והיה אם כן יום השמיני באחד לחדש. ובאמת מן הפשט אין להכריע, וכבר כתב הרא״מ (בפר׳ צו) שרבי עקיבא שאמר בספרי (בהעלתוך פסקא סח) דהטמאים לנפש אדם מישאל ואלצפן היו, סבירא ליה דיום השמיני היה בח׳ ניסן ואז מתו נדב ואביהו, ויום השביעי היה בערב פסח ולכן לא יכלו לטהר. [ובזה יש לקיים הגירסא שדחו תוספות בסוכה (דף כה.) שגריס בפסחים (דף צ:) לרב שסבירא ליה אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דסבירא ליה כרבי עקיבא דמישאל ואלצפן היו, והקשו התוספות דאם כן היו יכולים לטהר. ולפי זה לרבי עקיבא חל השמיני בח׳ ניסן כדעת הראב״ע]. וחז״ל – שדעתם שיום שמיני למלואים היה בראש חדש – לא הכריעו כן מן הפשט. רק על ידי דרוש. שדרשו ״ויהי ביום כלות משה״ – שכלו הקמותיו, ועל ידי הדרוש שיתבאר בספרא להלן (סימן טו). לא מן הפשט. וזהו שאמר פה שזה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש. ועוד נמצא כיוצא בו בתורה שבא מספר זמני ואי אפשר לדעת מן הכרעת הפשט אם מוסב על זמן החדש או על זמן המנין. והוא מה שכתוב במתן תורה (שמות י״ט:ט״ז) ״ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים״. שלפי הפשט יש לפרש שהיה בשלישי בחדש. שהפרשה מתחלת ״בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני...ומשה עלה אל האלהים...ויבא משה ויקרא לזקני העם... וישב משה את דברי העם אל ה׳ ויאמר ה׳ לך אל העם וקדשתם היום ומחר״, ויש לפרש שכל זה היה ביום שבאו למדבר סיני (שהוא בראש חדש) ויום השלישי (שבו נתנה תורה) היה לפי זה בשלישי בחדש. [וכבר תראה שהראב״ע כתב שם שמ״ש שציוי על הפרישה היה בשלישי לחדש הוא רק על דרך הסברה ועל הקבלה נסמוך. וגם הרלב״ג בקש לזה סברות מדעתו כי אין הכרע מפשט הכתובים, רק מן הדרוש שדרשו בשבת (דף פז.) שכל עליותיו בהשכמה היו ולא עלה בו ביום]. וזהו שאמר בספרא נאמר כאן ויהי ביום השמיני ונאמר להלן ויהי ביום השלישי – רוצה לומר שני פסוקים אלו דומים שצריך בהם לדרוש, כי בשניהם אין אנו יודעים מן הפשט אם (השלישי דשם והשמיני דפה) הוא לחדש (כי שם נזכר החדש בריש הפ׳ ופה נזכר החדש בהקמת המשכן (פר׳ פקודי)) או למנין. אולם כאשר דקדקנו בתנ״ך, כל מקום שיציין ימי החדש יפרש תמיד ״באחד לחדש״ ״בשני לחדש״. וכן אמר בראש השנה (דף ג.) ואימא בשני בחדש? אם כן שני בחדש בהדיא הוה כתוב ביה. ובכל מקום שיאמר מספר קצוב ואחריו המספר הסדורי – יהיה תמיד למנין. ״שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי״, ״וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול״. וכן תמיד. ואם כן, אחר דשם וכן פה הזכיר מנין קצוב [שם הזכיר ״היו נכונים לשלשת ימים כי ביום השלישי ירד״, ופה הזכיר ״שבעת ימים ימלא את ידכם ויהי ביום השמיני״] – ממילא פירושו למנין, לא לחדש. שאז היה לו לכתוב ״ביום השמיני בחדש״ – בפירוש, וכן שם היה לו לכתוב ״ביום השלישי בחדש״, אחר שהפסיק במנין בינתים. והגם יש לומר שהמנין שם ופה התחיל באחד בחדש ואם כן השלישי דשם והשמיני דפה למנין היו גם כן שלישי ושמיני לחדש – על זה הקדים ששני כתובים האלה צריכים לדרוש והדרוש יכריע שבין שם לא היה בשלישי לחדש (כי לא עלה ביום בואו למדבר סיני) וגם פה לא היה בשמיני בחדש (מטעם הדרוש שיתבאר לקמן [משנה יד]). כי פה יזכיר סתם שכתובים האלה צריכים לדרוש ושהפשט אינו מכריע לא לצד זה ולא לצד זה. ועל פי זה אמר שאותו היום נטל עשרה עטרות, ומובא בשבת (דף פז.). ומה שתפס הלשון ״איני יודע אם שלישי לשבת״ – הוא כר׳ יוסי בשבת (דף פו:) שבשבעה בסיון נתנה תורה והיה שלישי בחדש שלישי לשבת גם כן. כי רבי עקיבא סבירא ליה כר׳ יוסי כמש״ש, וכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא. ובילקוט גרס ״אם שלישי למנין או שלישי לשבת או שלישי בחדש״.
[ב]
קרא משה לאהרן ולבניו – כבר התבאר (ויקרא סימן א) שכל ׳קריאה׳ שאחריו למ״ד היא שקראו מביתו. והלא אהרן ישב כל הזמן ההוא בפתח אהל מועד? ועל כן פירש ראב״ע שמשה עמד בחוץ וקראו לחוץ. ולמה עשה זה ומדוע לא נכנס פנימה? פירשוהו חז״ל שהיה זה כדי לכבדו לפני הזקנים להראות שהוא ובניו קודמים להם, כמו שכן כבדו המקום ב״ה שאמר ״ועלית אתה ואהרן עמך״.
ולזקני ישראל – אע״ג שבאמת נקהלו כל ישראל לאהל מועד, כדכתיב ״ויקרבו כל העדה״ (פסוק ה׳), מ״מ קרא משה ביחוד ״לזקני ישראל״. והנה בפרשת משכו (שמות יב,כא) כתיב גם כן ״ויקרא משה לכל זקני ישראל״, אלא דשם כתיב ״לכל״ וכאן כתיב ״ולזקני ישראל״. והטעם בזה, משום דשם היתה הקריאה לא בשביל כבוד אלא לצורך הענין, לדעת המכילתא שם (פרשה י״א) ׳שעשאן בית דין׳, פירוש, שסמך אותם לדיינים, ואם כן היה הצורך לקרוא את כולם כדי לסומכם. או לפי הפשט שביארנו שם שהזהיר לטרוח בעצמם במעשה הפסח ולא לסמוך על הפחותים שבמשפחתם. וגם לפירוש זה נצרך לקרוא לכולם. אבל כאן לא היתה הקריאה בשביל איזה ענין אלא לחלוק כבוד, וכדתניא בתורת כהנים שכיבד בזה משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל.⁠1 והכי איתא בספרי פרשת בהעלותך (פיסקא צ״ב):⁠2 לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב״ה כבוד לזקנים,⁠3 (בסנה) – ״לך ואספת את זקני ישראל״ (שמות ג,טז), (במצרים) – ״ובאת... וזקני ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שם שם,יח),⁠4 (באהל מועד) – ״ויהי ביום השמיני... ולזקני ישראל״ (עכ״ל), ולא חשיב הא דפרשת ׳משכו׳ (שמות יב, כא), והיינו כדברינו דשם לא היה בשביל כבוד, אלא בשביל דבר מיוחד לזקנים, מה שאין כן כאן5 היה לכבוד. ומשום הכי לא קרא אלא הגדולים שבהם ולא התלמידים שלהם, וכדאיתא במסכת ב״ב (קיט,ב) דקיימא לן שאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב.
והא דקראם היום לכבוד, באשר אז היתה שמחה גדולה לישראל של הורדת גילוי שכינה, וכדתנן שלהי תענית (כו,ב) ״ביום חתונתו״ (שה״ש ג,יא) – זה מתן תורה, ״וביום שמחת לבו״ – זה בנין בית המקדש. ובתורת כהנים (מכילתא דמילואים סעיף ט״ז) תני כמו כן על הורדת האש באוהל מועד, והמשילו התקשרות השכינה לישראל כמו התקשרות חתן וכלה וכמו שכתבתי בספר שמות (יט,ד). וכמו החתן ביום חופתו, אע״ג דשמחת לבו בשלמות, מ״מ מפני טרדת הנשואין ופרטי אופנים שחל בזה, אינו יכול לגלות שמחתו. וכן ממילא הכלה, מהולה שמחתה בעצבון וטרדה רבה, עד שנגמר הכל ושמחים זה בזה בשלימות אז השמחה בגלוי. כך ביום מתן תורה היה עסק רב של קבלת התורה ולא היתה השמחה בגלוי, עד בואם לאוהל מועד והופיעה השכינה באור השמחה, וכמו כן עדת ישראל שנמשלו לכלה היו מלאים גיל וחדוה. על כן היה הדבר בעתו לחלוק כבוד ביום טובה את המכובדים שבישראל. ועוד עיין ספר במדבר (י,י).⁠6
1. זה לשון התו״כ: לפי שכיבדו המקום תחילה לאהרן (בתחילת ההתגלות – מעמד הר סיני), אף משה כיבדו בסוף (בסוף ההתגלות – חנוכת המשכן). [חפץ חיים: דמלשון הכתוב משמע שקרא תחילה לאהרן ואחר כך לזקני ישראל, דאי לאו הכי היה לו לומר ״וזקני ישראל״, ומדקאמר ״ולזקני ישראל״ משמע שקראם אחר כך, וקאמר הטעם דלאו משום קורבה הוא, אלא שלמד כן מהקב״ה]. ומנין שכיבדו תחילה לאהרן, שנאמר (שמות יט,כד) ״ועלית אתה ואהרן עמך״, אף משה כיבדו בסוף שנאמר ״קרא משה לאהרן ולבניו״ ואחר כך ״ולזקני ישראל״.
2. בסוגית (במדבר יא,טז) ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. ד״ה מזקני ישראל.
3. המשך: ובכל מקום שאתה מוצא זקנים, המקום חולק כבוד לזקנים. כיוצא בו אתה אומר ״לך ואספת...⁠״.
4. לפנינו בספרי לא מופיע פסוק זה, אלא הפסוק (שמות כד, א) ״ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל״. וכן מוזכר שם עוד (שם שם,יד) ״ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם״.
5. ובשני המקומות הנוספים שהוזכרו בספרי.
6. בביאור הכתוב ״וביום שמחתכם״.
(הקדמה) בפרק ט מסופר איך התחילו אהרן ובניו בעבודתם ביום השמיני אחרי גמר המילואים ואיך נגלה כבוד ה׳ במקדש במראה אש מלפני ה׳. עבודתו החגיגית שבה מתחיל אהרן את שירותו, דומה במקצת לעבודה ביום הכפורים שעליה כתוב בפרק טז, באשר כאן כמו שם מקריב אהרן קודם את הקרבן בעדו ואחר כך את הקרבן בעד העם.
(א) לאחר שאהרן ובניו הוקדשו על⁠־ידי המילואים של שבעת הימים (ח׳:ל״ג) לשירותם בכהונה, היה עליהם להתחיל את עבודתם בחגיגיות בנוכחותם של זקני ישראל והעדה.
זקני – הזקנים בתורת באי-כוח העם נזכרו גם במקומות רבים אחרים בתורה; השוה ד׳:ט״ו; שמות י״ב:כ״א; אך יש להבדיל בין זקנים ובין עדה (ח׳:ג׳), באשר ״עדה״ מציינת, כנראה, רק את הנבחרים (מעין בעלי-משרה), ואילו הזקנים היו הנכבדים שבעם, כלומר באי-כוחו הטבעיים. לכן פנה גם משה במצרים תחילה אל הזקנים (שמות ג׳:ט״ז; ד׳:כ״ט).
שמיני
(א) ירושלמי יומא הלכה א׳. בשמיני אית תנא תני נמשח ואית תנא תני לא נמשח כו׳. מ״ד נמשח נתפרק ומ״ד לא נמשח לא נתפרק כו׳. מ״ד נתפרק ניחא דכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח [כצ״ל]. וזה ט״ס. וצ״ל מ״ד לא נתפרק ניחא דכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח [פירוש שבעה ולא שמונה] מ״ד נתפרק מה מקיים שבעת ימים תכפר על המזבח, פירוש, הלא גם ביום שמיני כפר עליו בשמן המשחה, כפרה שהיא בדם. פירוש. דהמשיחה אינה קרויה כפרה, רק קידוש, וכפרה בדם לא היה רק שבעה ימים. וע״ז מסיק כהדא דתני ע״ז וע״ז היו מזין עליו כו׳, כדי שיכנסו המים תחת דם דר״י רי״א תחת דם ושמן המשחה. פירוש, דעיקר דרשה מן צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם, וא״כ אם הכפרה היא רק על דם, לכן אמר נכנסו מים תחת דם, ואם נכלל בכלל כפרה שמן המשחה הלא א״כ נכנסו המים תחת דם ושמן המשחה, וזה פלוגתת הנך תנאי, דאם נמשח בשמיני הלא כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח, ועל כרחין דהכפרה אינו רק בדם, לא בשמן המשחה. וזה ברור בפירוש הירושלמי.
בתו״כ: אתם יש לכם תחילה וסוף תחילה שנאמר וישחטו שעיר עזים. פירוש דעל מכירת יוסף יש קצת אמתלא משום, דיוסף לא הי׳ לו להביא דבתם רעה ליעקב רק הי׳ לו להוכיחן בעצמו, אבל עכשיו שחור שהוכיח אותם הרגו שוב נתעורר עליהם חטא מכירת יוסף שאינם מקבלים תוכחה ודו״ק.
ויהי ביום השמיני – תניא, אותו היום היה שמחה להקב״ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם (פ׳ בראשית) ויהי ערב ויהי בקר.⁠1 (מגילה י׳:)
ביום השמיני – אין אנו יודעין אם שמיני למנין אם שמיני לחודש, כשהוא אומר (ס״פ צו) כי שבעת ימים ימלא את ידכם, הוי אומר שמיני למנין.⁠2 (תו״כ)
1. נראה באור הדרשה ע״פ מ״ש בב״ר פ״ג שבעת הקמת המשכן אמר הקב״ה נדמה בעיני כאלו באותו יום בראתי את עולמי, ומבואר שם הטעם מפני שמתחלת בריית העולם נתאוה הקב״ה ליחד שמו וקדושתו בעולם ע״י המשכן, וזה גופא יתבאר ע״פ מ״ש במגילה ל״א ב׳ אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, ומעמדות היינו בקיום ביהמ״ק וקרבנות, כנודע [ע׳ לפנינו בפ׳ פינחס בר״פ קרבנות], ולאשר שביום השמיני למלואים היה גמר הקמת המשכן, לכן דריש שגדלה כביכול שמחתו של הקב״ה כיום בריאת שמים וארץ, יען דבבריאת שמו״א היתה רצונו ומחשבתו כביכול לברוא את העולם לתכלית המעמדות, ובהקמת המשכן נתקיים רצונו בזה, ולסמך וסימן לדבר נתן שווי המלות ויהי דכתיבי בשניהם.
2. הענין יתבאר ע״פ הפלוגתא בירושלמי פ״ק דיומא ומ״ר פ׳ נשא מתי התחילו ימי המלואים, דלדעת חכמים הותחלו בכ״ג באדר מפני שאז התחיל משה להקים את המשכן, ונמשכה הקמתו שבעה ימים וגמרו באחד בניסן, כמבואר בפ׳ פקודי ובפ׳ נשא, ודעת ר״ע דבאחד בניסן התחיל להקים ונמשכה הקמתו עד ח׳ בו, וממילא הותחלו המלואים מן ר״ח ניסן עד ח׳ בו, ולפי״ז לדעת חכמים הוי הפי׳ כאן ויהי ביום השמיני שמיני למלואים ולא שמיני לניסן, ולדעת ר״ע אפשר לפרש שמיני לניסן, וזהו שאמר אין אנו יודעים להכריע מלשון ביום השמיני אם כחכמים או כר״ע.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן קַח⁠־לְ֠ךָ֠ עֵ֣גֶל בֶּן⁠־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
and he said to Aaron, "Take a calf from the herd for a sin offering, and a ram for a burnt offering, without blemish, and offer them before Hashem.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[יא*] קח לך עגל בן בקר לחטאת. אמר ר׳ יהושע וכו׳ קחו מוסר ואל כסף (משלי ח׳:י׳) שכל לקיחה שנאמרה להן לישראל שכרה בצדה. וכו׳ נאמר (ויקחו) [קח לך] עגל בן בקר לחטאת, לא הפסיד הקב״ה שכרן אלא כי היום ה׳ נראה אליכם (ויקרא ט׳:ד׳). (מדרש הגדול שמות עמ׳ תקסג)
[יב] 1עגל. למה לא נאמר לו פר אלא עגל, אמר לו שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך ועל ידי העגל היא מתבוססת בידך. (תנחומא ישן סי׳ ו)
[יג] 2קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה... קחו שעיר עזים לחטאת, אמר ר׳ אבהו דנין פר ואיל שלו (דמלואים משלו הוא, דכתיב קח לך עגל, וביוהכ״פ נמי איכא פר ואיל משלו, בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו׳) מפר ואיל שלו וכו׳, הניחא למ״ד קח לך, משלך, ועשה לך, משלך, אלא למ״ד משל צבור, מאי איכא למימר, דתניא קח לך, משלך, ועשה לך, משלך, ויקחו אליך, משל צבור דברי ר׳ יאשיה, ר׳ יונתן אומר בין קח לך בין ויקחו אליך משל צבור, ומה תלמוד לומר קח לך, כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם, וכו׳, עד כאן לא פליגי (תירוצא הוא) אלא בקיחות דעלמא ועשיות דעלמא, קיחות דעלמא קח לך סמים (שמות ל׳:ל״ד), עשיות דעלמא עשה לך שתי חצוצרות כסף (במדבר י׳:ב׳), אבל הנך פרושי קא מפרש דמשלך הוא, במלואים מכדי כתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת למה לי (דשני קרא בדיבוריה ממה שהתחיל לדבר), שמע מינה קח לך משלך הוא וכו׳. (יומא ג.:)
[יד] 3עגל בן בקר, דמר ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן וכו׳ איל לא כלום (אם אמר שור שיצא ראשון הרי הוא הקדש ויצא איל, ודאי לא כלום הוא) עגל אין (יצא עגל הוי הקדש דמצינו עגל קרוי שור) דכתיב ועגל בן בקר לחטאת. (ירושלמי נזיר פ״ה ה״א)
[טו] 4קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים. ר׳ שמעון אומר כל מקום שנאמר בתורה עגל סתם בן שנה, ועגל וכבש בני שנה (ויקרא ט׳:ג׳), בן בקר בן שתי שנים שנ׳ קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה, תמימים, תמימים לשנים ותמימים מכל מום. (תוספתא פרה פ״א ה)
1. כ״ה בנדפס סי׳ ד׳ וסי׳ י׳: וראה תו״כ ומה״ג ובפירש״י כאן ולקמן אות יז. ובזוהר ח״ג לז: מ״ש בכהנא דכתיב בי׳ עגל לחטאת ולא כתיב בישראל שור לחטאת, אלא ישראל הא קבילו עונשא בקדמיתא ובגין דקבילו עונשא בכמה אתר, על דא קב״ה לא בעא לאדכרא לון חובייהו כדקמייתא וע״ד לא כתיב הכא לחטאת אלא לשלמים בגין לאחזאה שלמא, דהא קב״ה בשלמא בהו בישראל על דא, אבל אהרן דהא לא קביל עונשא בצלותא דמשה דכתיב ובאהרן התאנף ה׳ וגו׳ וכתיב ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ועד כאן חובא הוה תלי, כתיב ועגל בן בקר לחטאת, לחטאת ודאי, בגין דיכפר חוביה ויתדכי וישתלים בכלא. ושם לח.: קח לך עגל, הא אוקמיה עגל ודאי לכפרה על ההוא עגל דכתיב ויעשהו עגל מסכה. ובא״ע שמות לא יח: ואיך יעשה אהרן פסל שהמעשה קשה מהשתחוי׳ והלא אהרן קדוש ה׳ הי׳ ונביא על ישראל ומצות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו וכו׳ ואל תשים אל לבך אל דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת כי אינו על דבר העגל, כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת, ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב כי כל הכהנים היו בני אלעזר ואיתמר וכבר נולד פנחס. ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת והם לא עשו דמות שעיר ופו׳ עי״ש. וברבינו בחיי כאן כתב דמאחר שבחטאת העגל לא חטא אהרן במחשבה ועיקר חטאו הי׳ במעשה ע״כ קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה. אבל ישראל שחטאו גם במחשבה ע״כ קרבנם עגל לעולה הבא על חטא ההרהור. וכ״כ בכלי יקר עי״ש ובפי׳ הר״י מווינא וכ״ה בפענח רזא: פי׳ רש״י לכפר על עון העגל וקשה דא״כ הו״ל לאתויי נמי שעיר כדין יחיד לע״ז כדאיתא בהוריות, וי״ל דהכא לא עבדה אלא הודה בה לכן הביא עגל שהוא במקום פר. המלים ״הודה בה״ יש לתקן וצ״ל אלא עשאה כנ״ל. וברא״ם כאן הקשה איך יכפר העגל על מעשה העגל והא אין קטיגור נעשה סניגור ותי׳ דזהו דוקא באותן שעבודתן בפנים אבל אותם שעבודתם בחוץ לא קאמרינן וכן איתא בגמ׳ ובשפ״ח כתב דדוקא היכא שאהרן מכפר על ישראל אבל כשהוא מכפר על עצמו לא שייך טעם זה. ובאור החיים דמש״ה אמר הכתוב קח לך מפני שלא הוא עשה העגל ובא על ידו בלא כוונה ובלא מחשבה רעה משא״כ ישראל אין העגל יכול לכפר עליהם מפגי שהוא קטיגור עי״ש. ובגור ארי׳ כתב דדוקא בגדי כהונה שלא באו לכפר על מעשה העגל רק על שאר חטאים אז אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור אבל כשהוא בעצמו בא לכפר על אותו חטא יותר טוב אם ישוב בתשובה באותו דבר בעצמו. ובקרבן אהרן תי׳ דכשאנו באים לבטל את הקטיגור אין אומרים אין קטיגור נעשה סניגור ומש״ה בעגל המלואים ששחטו אותו נתבטל כח הקטיגור. וכ״כ בקהלת יעקב תוספות דרבנן אות א׳ סי׳ יט בשם השמע שלמה. ובעז״כ כתב עפ״י הגמ׳ ר״ה כו. דמסקינן חוטא בל יתנאה והיינו דלא אמרינן הך סברא אלא בבגדי כהונה שהם לכבוד ולתפארת לכהן העובד וחוטא בל יתנאה בדבר שחטא בו אבל בקרבן לא שייך זה. וראה בערוך לנר שם.
2. יומא נא: שבועית יד., ע״ז מד., תו״כ אחרי פ״ב יל״ש ח״א שעח, תקעב וראה יומא שם: דנין פר אחד ואיל אחד מפר אחד ואיל אחד וכו׳ ורש״י שם: ועבודת שמיני למלואים פר אחד ואיל אחד דכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו׳. ובגמ׳ יומא ובשבועות שם: ״אשר לו״ משלו הוא מביא ולא משל צבור, יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים שהרי אחיו הכהנים מתכפרין בו ת״ל ״אשר לו״. יכול לא יביא ואם הביא כשר ת״ל ״אשר לו״ שנה הכתוב עליו לעכב. וברש״י שם: תלתא ״אשר לו״ כתיבי. ועיין במהרי״ד לתו״כ שם שכתב שכן צריך לגרום בתוכב: שאם הביא משל צבור פסול. ובירושלמי כאן פ״א ה״א: ״לעשות״ זה שעיר של יוה״כ, או אינו אלא שעיר של ר״ה אמר רבי בא ״לכפר עליכם״ כפרה שהיא כזו מה זו כפרת אהרן עצמו כפרת בנים עצמן אף זו. ובתו״כ כאן כתבו דאהרן התכפר בחטאת ועולה שהביא. ובתוס׳ כאן ד״ה אלא למ״ד משל צבור. הקשו: נהי דמשל צבור מ״מ הוא קרבן שלו ומתכפר בו מעון העגל כדאיתא בתו״כ. ועיין בשירי קרבן לירושלמי כאן שכתב דהירושלמי סובר כמ״ד ״קח לך״ משל צבור ולכן הביא הטעם דכפרה כקושית התוס׳. וביפה עינים כאן תמה עליו שהוא נגד מסקנת הבבלי. ובריטב״א כאן: מה שפירש רש״י דנין יוה״כ דאית ביה נמי פר ואיל שלו רצה לומר דמפר ואיל דמלואים דיינינן אלא דאתיא לומר דהא עדיפא שיש עוד עמו פר ואיל שלו משא״כ בר״ה. וכן פרש״י לעיל דמיירי במוסף דיוה״כ. ור״ת הקשה עליו ופירש דמיירי בפר ואיל של אהרן. וע״ע בזה בתוס׳ הרא״ש כאן ובפי׳ הרשב״ם שהביא שמפרש שלעיל יליף משור ואיל דמלואים דהיינו של צבור והשתא הדר ביה כי קאמר דנין פר ואיל שלו. ובתוס׳ ישנים ובתוס׳ הרא״ש כאן כתבו: ״קח לך״ עגל בן בקר לחטאת ל״ל שלא כתב קחו לכם משל ישראל שהרי כתוב אח״כ ״ואל בנ״י וגו׳⁠ ⁠⁠״ וגם לא בא לומר ״קח לך״ לכפרתך שהרבה מוכיח באותה פרשה שלצורך כפרתן היה. ועיין בשיח יצחק כאן מש״כ על דבריהם. וברמב״ם פ״א מהל׳ עבודת יוה״כ הל״א כתב: ״ועוד מקריבין יתר על מוסף צבור זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף ואיל לעולה ושניהם משל כה״ג. ובמל״מ שם הקשה למה השמיט הרמב״ם דאם הביא משל צבור פסול. ועיין בהר המוריה כאן שכתב: מדלא כתב בשום מקום שכשר משל זולתו ממילא מובן דאינו כשר רק משל כה״ג.
3. בק״ע: דכתיב ועגל בן בקר לחטאת והיינו בן שתי שנים כדתניא בתו״כ. ש״מ אפי׳ עגל גדול מיקרי עגל וה״ה שור. וראה ב״ק סה: גנב עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל ותשלומי ד׳ וה׳ כעין שגנב וכו׳ וניקנינהו בשינוי השם אמר רבא שור בן יומו קרוי שור וכו׳ דכתיב שור או כשב או עז כי יולד. ובמנחות צא: לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל ת״ל לשור האחד. ובתוס׳ שם ד״ה ת״ל: ושור בן יומו קרוי שור. ובר״ה כו. ותיטב לה׳ משור פר וכו׳ מאי שור פר שהוא גדול כפר, ופירש״י ביום שנקרא שור הי׳ כפר זהו שור של מעשה בראשית שביום שנברא נברא בקומתו ושור בן יומו קרוי שור. ובע״ז ח. רש״י ד״ה ותיטב, אמר דוד ותיטב לה׳ תפלתי משור. שביום שהי׳ שור דהיינו אותו יום שנולד כדכתיב שור או כשב וגו׳, ובחולין ס. רש״י ד״ה קרניו עי״ש. וראה עוד בספרי שלח פי׳ קז ולק״ט שמות לב ד ופירש״י שם ובתו״ש שם אות כז כח ומה שתמה בתו״ת כאן ונשאר בקושיא ראה במילואים כאן ביאור הדברים.
4. ראה רש״י כאן פסוק ז ובתו״כ דבורא דחובה פ״ג ו. ובפי׳ הראב״ד שם: הא דקאמר בל מקום משום פר לחודיה קא נסיב ליה, דאי משום עגל סתם ומשום עגל בן בקר ללא אשכחן בכל התורה בר מהנך דקא מייתי הכא וקא מפרש בהו קרא. ואפשר דמשום עגלה ערופה נמי קא נסיב לה דכתיב עגלת בקר וקאמר נמי דבעינן שתהא בת שתי שנים כדאיתא בריש פרה וכו׳ עי״ש. ובקרבן אהרן כתב דמ״מ עדיין לא יתיישב הא דאמר כל מקום שנאמר עגל סתם בן שנה, ולפיכך פי׳ דכל כוונתו הוא לפרש דפר הוא בן ג׳ שנים ולא מצא קרא לזה, לכן אמר דמעגל ילפינן לה, וזה דמאחר דבמקום שנאמר עגל הכוונה בן שנה, ובמקום שנאמר עגל בן בקר הכוונה לבן שתים, א״כ פר שלא פי׳ בו שום דבר ע״כ דהוא למעלה מעגל בן בקר והיינו בן שלש שנים. וברמב״ם בהקדמתו לפי׳ המשניות קדשים: וכשהוא אומר עגל הוא בן שנה. וכ״כ בהל׳ מעה״ק פ״א הי״ד. וכ״פ בריש פרה: כאשר אמר הש״י בעגלה ערופה עגלה, אמר רבי אליעזר שהיא בת שנתה כפי העיקר המחובר עליו בעת שאמר הש״י ועגל וכבש בני שנה וחכמים אומרים אם אמר עגלת בקר יחסה אל הבקר ותהיה בת שנתים. ובפי׳ הר״ש: וקצת תימה היכי אמרי רבנן עגלה בת שתים הא כתיב גבי מלואים ועגל וכבש בני שנה משמע דבן שנה איקרי עגל אבל בן שתים פר איקרי. ועוד תניא בפ״ק דראש השנה שהי׳ ר׳ מאיר אומר כל מקום שנא׳ עגל בתורה סתם בן שנה, בן בקר בן שתים פר בן שלש ולא אשכחן התם תנא דפליג עלי׳ בהכי וכו׳ ושמא שאני עגלה ערופה דכתיב בה עגלת בקר ולא כתיב בה עגלה סתם. וכ״כ שם בפי׳ הרא״ש. ובתו׳ ר״ה י. ד״ה עגל: על כרחך בן בקר בן שתים דקאמרינן היינו עגל בן בקר ולא פר בן בקר וכו׳ והכא משמע מדעגל בן בקר לר״מ בן שנים פר בן בקר בן ג׳ אבל פחות מבן ג׳ לא עי״ש. ובספר השרשים להר״י אבן גנא״ח שרש פר: ומה שספר הנה על פר שהוא בן בקר (ויקרא ד ג) מורה שלא הי׳ גדול בשנים והראי׳ על זה אמרו ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה (ש״א יד לב) והבדיל בין בקר ובין בני בקר אבל כשאומרין פר סתם אינו חייב שיהי׳ קטן. ובספר השרשים להרד״ק שרש פר: פר יקרא אפי׳ הזקן ובאומרו בן בקר ידמה שאינו גדול בשנים והקטן יקרא עגל. ושם שרש עגל: עגלה משלשת (בראשית טו ט) פי׳ שלש עגלות ואין לומר בת שלש שנים כי בת שלש שנים תקרא פרה. וראה בארוכה בפי׳ התוה״מ ויקרא ד סי׳ רח ומה שהקשה על הרמב״ם שאינו סובר כאחד מן התנאים. ובא״ע: ולא הזכיר עם עגל בן בקר אם הוא בן שנה, והקרוב אלי שפר כמו עגל בלא זכר שנה. ובשם עולם תמה דהוא נגד ההלכה עיי״ש. וראה רש״י סוטה מו. ד״ה עגלה: בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה, דכל מקום שנאמר בתורה עגל סתם בן שנה הוא דיליף מעגל וכבש בני שנה. ובתו״ש ויקרא פ״א אות קכג. ובפי׳ הריב״א הקשה דהא אמרינן כל מקום שנא׳ עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לד הכתוב אחד וה״נ נימא הכי כל מקום שנא׳ עגל בן ב׳ שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כי הכא ותי׳ דהכא ליכא למימר הכי דהא עגל לא משמע יותר מב׳ שנים מן שנה. וכ״כ בפענח רזא בשם ר׳ יעקב דמשמעות עגל בעצמו אינו כי אם רק בן שנה לאפוקי עד משמע שפיר שנים כיון שאין עדות פחות משנים וראה באות הקודם.
– ותמימים, בפי׳ הראב״ד: תמימים אף בשנים משמע שוים לגמרם ואיל בז שתי שנים הוא מדכתיב בעלמא כבש בן שנתו. ובק״א וד״ת מפרשים כמו שכבש הוא בן שנה כך איל הוא בן שתי שנים והן שוין בתמימות כל אחד כפי מה שהוא. ובמהרי״ד מפרש שיהי׳ השנה תמים ששעות פוסלות בקדשים כדאיתא בזבחים כה: בכורות לט וכ״ה ברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״א הי״ג והגם דבגמ׳ דריש לה משנתו שלו עכ״ז מהתם לא מוכח רק דלא ימנה מתשרי והכא יליף שיהא השנה תמים בשלימות.
– תמימים – ביונתן: תריהון יהון שלמין. וכ״כ בא״ע: תמימים על העגל ועל האיל. ובזוח״ג דף לח. תמימים, תמים מיבעי לי׳, אי תימא דעל איל ועגל קאמר, לאו הכי דהא תרווייהון לא סלקין לעולה דהא כתיב לעולה תמימים ועגל לחטאת סלקא וכו׳ עי״ש. ובהגהות הב״ח ר״ה י. אות ב: פי׳ מדלא כתיב תמים בכל אחד ואחד וכתיב תמימים משמע שהשוה אותם לגמרי, דכשם שהשוה אותם בתמים השוה אותם אף בשנים עי״ש.
– ואיל, ראה תו״ש ויקרא פ״ה אות קמה.
[ג]
״וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם, וְהַקְרֵב לִפְנֵי יי.⁠״ – מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: ״אַהֲרֹן אָחִי! אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרָצָה הַמָּקוֹם לְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֶיךָ, צָרִיךְ אַתָּה לִתֵּן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁלַּשָּׂטָן, לְשַׁלַּח דּוֹרוֹן לְפָנֶיךָ עַד שֶׁלֹּא תִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁמָּא יִשְׂטְנָךְ בְּבִיאָתָךְ לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁמָּא תֹאמַר אֵינוֹ צָרִיךְ כַּפָּרָה אֶלָּא אֲנִי, וַהֲלֹא אַף יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין כַּפָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ט׳:ג׳) ״וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת, וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה.⁠״
וְכִי מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לְהָבִיא יָתֵר מֵאַהֲרֹן?
אֶלָּא אָמַר לָהֶן: יֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּתְּחִלָּה, יֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּסּוֹף, יֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּתְּחִלָּה1 ״וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.⁠״ (בראשית ל״ז:ל״א)
וְיֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּסּוֹף ״עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה״ (שמות ל״ב:ח׳), יָבֹא שָׂעִיר וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה שָׂעִיר, יָבֹא עֵגֶל וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה עֵגֶל.
1. בַּתְּחִלָּה. במכירת יוסף.
וַאֲמַר לְאַהֲרֹן סַב לָךְ עֵיגַל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא שַׁלְמִין וְקָרֵיב קֳדָם יְיָ.
And he said to Aharon, Take to you a calf, a young bull from the herd, for a sin offering, and a ram for a burnt offering unblemished, and offer before the Lord.

וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה׳
וַאֲמַר לְאַהֲרֹן סַב לָךְ עֵיגַל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא שַׁלְמִין וְקָרֵיב (ח״נ: וְאַקְרֵיב) קֳדָם ה׳
לקיחת בעלי חיים – דְּבַר, לקיחתם לשחיטה – נְסֵיב
א. ״קַח לְךָ עֵגֶל״ – ״סַב לָךְ״. פועל ״לקח״ מתורגם נְסֵיב או דְּבַר, על פי הכלל שנתבאר ברש״י (בראשית מג טו): ״בדבר הנִקח ביד מתרגמינן וּנְסֵיב ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר״. הואיל ולקיחת בעלי חיים אינה נעשית בידיים היא מתורגמת דְּבַר כגון, ״וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר״ (בראשית כ יד) ״וּדְבַר אֲבִימֶלֶךְ״, ״וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים״ (בראשית כד י) ״וּדְבַר עַבְדָּא״. ואם כן מדוע תרגם ״קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר״ – ״סַב לָךְ״? וכן בפסוק הבא ״קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת״ – ״סַבוּ צְפִיר בַּר עִזִּין לְחַטָּתָא״? כי בשני הפסוקים מדובר ב״לקיחה״ לשחיטה המצריכה לתרגם סַב /סַבוּ כי הובלה לשחיטה מחייבת לאחוז בבהמה בידיים.⁠1 והטעם שלהלן תרגם ״וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה״ (פסוק ה) ״וְקָרִיבוּ״ [ולא: וּנְסִיבוּ], יתבאר שם.
עֵגֶל וְאַיִל – אונקלוס ו״יונתן״
ב. אונקלוס העתיק שמות הקרבנות כצורתם מבלי לפרש טעמם: בפסוקנו תרגם ״עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה״ – ״עֵיגַל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא״. ובפסוק הבא ״קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה״ – ״סַבוּ צְפִיר בַּר עִזִּין לְחַטָּתָא וְעֵיגַל וְאִימַר בְּנֵי שְׁנָא״. אבל רש״י פירש ״קח לך עגל – להודיע שמכפר לו הקב״ה ע״י עגל זה על מעשה העגל שעשה״, וכן בזוהר.⁠2 והמיוחס ליונתן דרש גם את שאר הקרבנות: עגל – כנגד חטא העגל. איל – להזכיר זכות יצחק.⁠3 וכן בפסוק הבא: שעיר – לכפר על מכירת יוסף. עגל – כנגד חטא העגל. כבש – להזכיר זכות יצחק.⁠4 ומקורו בספרא (שמיני פרשה א) ״יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל״.
הבחנה בין ״קרב״ כפועל עומד או יוצא
ג. ״וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא פועל יוצא ותרגומו: ״וְקָרֵיב קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ [ולא: וְאַקְרֵיב]. וכמוהו: ״וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן״ (ויקרא ח כד) ״וְקָרֵיב יָת בְּנֵי אַהֲרֹן״ (שניהם בקו״ף קמוצה), כי אצל ״קרב״ כפועל יוצא העבר והציווי שווים. אבל כשהוא פועל עומד, כגון ״קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ״ (פסוק ז) – תרגם ״קְרַב לְמַדְבְּחָא״ (בקו״ף שוואית). וכן להלן: ״וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה׳ אֵשׁ זָרָה״ (ויקרא י א) ״וְקָרִיבוּ״, פועל יוצא. אבל ״וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם״ (ויקרא י ה) ״וּקְרִיבוּ״, פועל עומד.⁠5
1. החרדה מפני סכין השחיטה גורמת שינוי התנהגותי אצל בעלי החיים: הם ״נתקעים״ בקרקע, נאחזים בה ומסרבים להישמע לאדוניהם, והובלתם לשחיטה מחייבת אפוא לאחוז בהם כמוכח גם במדרשים שהובאו בפסוק ״וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת״ (שמות יב ג) ״וְיִסְּבוּן לְהוֹן״. ואמנם כל הפסוקים המדברים על לקיחת בעל חיים לשחיטה מתורגמים בפועלי נס״ב כמבואר שם.
2. זוהר ויקהל ריט ע״ב: ״קח לך עגל בן בקר דאתמר לאהרן לכפרא על חוביה על ההוא עגל דאיהו גרים לון לישראל״.
3. ״יונתן״ לפסוקנו: ״סַב לָךְ עֵיגַל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָאתָא מְטוֹל דְלָא יִשְׁתְּעֵי עֲלָךְ שִׂטְנָא לִישָׁן תְּלִיתָאֵי עַל עֵיסַק עֵיגְלָא דְעָבַדְתָּ בְּחוֹרֵב וּבְרַם דְכַר לַעֲלָתָא תִּיסַב מִן בִּגְלַל דִי יִדְכַּר לָךְ זְכוּתָא דְיִצְחָק דְכַפְתֵיהּ אָבוֹי כְּדִיכְרָא בְּטַוָור פּוּלְחָנָא״ (קח לך עגל בן בקר לחטאת בשביל שלא יספר עליך השׂטן לשון שלישית [לשון הרע] על עִנין העגל שׁעשׂית בחורב וגם איל לעולה תִקח בגלל שיזכור לך זכות יצחק שעקדו אביו כאיל בהר העבודה).
4. ״יונתן״ לפסוק הבא: ״סָבוּ בְּרַם אַתּוּן צְפִיר בַּר עִיזֵי מְטוֹל דְסַטָנָא מִימְתִיל בֵּיהּ מְטוֹל דְלָא יִשְׁתְּעֵי עֲלֵיכוֹן לִישָׁן תְּלִיתָאֵי עַל עֵיסַק צְפִיר בַּר עִיזֵי דִנְכִיסוּ שִׁבְטוֹי דְיַעֲקֹב וּרְמִיוּ יָתֵיהּ וְעִיבַד יָתֵיהּ לְחַטָאתָא וְעֵיגְלָא מְטוֹל דְאִשְׁתַּעְבַּדְתּוּן לְעֵיגְלָא וְאִימַר בַּר שַׁתֵּיהּ מְטוֹל דְיִדְכַּר לְכוֹן זְכוּתָא דְיִצְחָק דְכַפְתֵיהּ אָבוֹי הֵי כְאִמְרָא״ (קחו רק אתם שׂעיר בן עִזים בשביל שׁשׂטן נִמשׁל בו בשביל שלא יספר עליכם לשון שלישית [לשון הרע] על אודות שׂעיר בן עִזים ששחטו שבטיו של יעקב ורימו אותו. ועגל בשביל שׁהִשׁתעבדתם לעגל, וכבשׂ בן שנתו בשביל שיזכור לכם זכותו של יצחק שעקדו אביו כמו כבשׂ).
5. ״לחם ושמלה״.
ואמר לאהרן סב לך עגל בר תורין לחטתה ודכר לעלתה שלמים מן מום וקרבא קדם י״י.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יתהון״.
ואמר לאהרן סב לך עיגל בר תורי לחטאתא מטול דלא ישתעי עלך סטנא לישן תליתאי על עיסק עיגלא דעבדת בחורב וברם דכר לעלתא תיסב מן בגלל די ידכר לך זכותא דיצחק דכפתיה אבוי כדיכרא בטוור פולחנא תריהון יהון שלמין וקריב קדם י״י.
And he said to Aharon, Take you a calf, the young of a bullock, for a sin offering, that Satan may not accuse thee concerning the calf that you madest at Horeb; and take a ram for the burnt sacrifice, that there may be a memorial for thee of the righteousness of Izhak whom his father bound as a ram on the mountain of worship, both of them shall be perfect, and bring them before the Lord.
ויאמר לאהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת בשביל שלא יספר עליך השטן לשון הרע על דבר העגל שעשית בחורב וגם איל לעולה תקח בשביל אשר יזכור לך הזכות של יצחק שעקדו אביו כאיל בהר העבודה שניהם יהיו תמימים והקרב לפני י״י.
[ד] וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר – וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ פַּר אֶלָּא עֵגֶל. לְפִי שֶׁעַל יְדֵי הָעֵגֶל נִתְפַּקְפְּקָה הַכְּהֻנָּה בְּיָדְךָ, וּבָעֵגֶל הִיא מִתְבַּסֶּסֶת בְּיָדְךָ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: יֵשׁ לָהֶם עֲוֹנוֹת מִמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף הֵם יַקְרִיבוּ עֵגֶל. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל, שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתְכַּפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי קָרְבָּן. וְלָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מוֹחֶה עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁלֹּא בְּקָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי (ישעיהו מ״ג:כ״ו).
(ב-ג) קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר – וְלָמָּה לֹא אָמַר פַּר. אֶלָּא עַל יְדֵי עֵגֶל, נִתְפַּקְפֵּק הַכְּהֻנָּה בְּיָדְךָ, וּבָעֵגֶל מִתְבַּסֶּסֶת בְּיָדְךָ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: שֶׁלָּנוּ עֲוֹנוֹת מִמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אַף הֵם יַקְרִיבוּ עֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה, שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתְכַּפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי קָרְבָּן, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מוֹחֵל פְּשָׁעֶיךָ בְּלֹא קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי (ישעיהו מ״ג:כ״ו).
[Siman 4]
(Lev. 9:2:) “Then he said unto Aaron, ‘Take a calf [of the herd for a sin offering].’” Why was it not told him [to take] a bull instead of a calf? He said to him, “Because through the calf (of Exod. 32) the priesthood was shaken in your hand, through a calf it is being established in your hand.” And not only that, but lest Israel say there are sins [clinging] to them from the deed of the calf, for that reason He said they should offer a calf [for a sin offering]. Thus it is stated (in Lev. 9:3), “And you shall speak unto the Children of Israel, saying, ‘Take a male goat for a sin offering and a calf….’” [These things were said] so that they would know that they had been forgiven for the deed of the calf. The Holy One, blessed be He, said to them, “In this world, they have been forgiven through offerings, but in the world to come I will wipe away their sins without an offering.” It is so stated (in Is. 43:25), “I, even I, will pardon1 your transgressions for My own sake and will not remember your sins.”
(2-3) "Take for yourself a young calf" – and why did He not say, "A bull?⁠" But rather, the priesthood was made doubtful in your hand with a calf, [so too,] is it established in your hand with a calf. And not only that, but [so] that Israel not say, "The sins from the event of the golden calf are [still] ours.⁠" Hence they should also offer a calf, as it is stated, "And to the Children of Israel speak, saying, 'Take a male goat for a sin-offering and a calf and a lamb that are a year old'" - so that they would know that they underwent atonement for the event of the calf. The Holy One, blessed be He, said, "In this world, they underwent atonement with a sacrifice; and in the world to come, I pardon your transgressions without a sacrifice, as it is stated (Isaiah 43:25), 'I, I am the One that wipes away your transgressions for My sake.'"
1. Mohel; cf. the Masoretic Text which reads moheh (“wipe away”).
[ו] ויאמר אל אהרן קח לך עגל (ויקרא ט׳:ב׳), למה לא נאמר לו פר אלא עגל, א״ל שעל ידי העגל (נתפקפקה הכהונה בידך, ועל ידי העגל היא מתבוססת בידך, ולא עוד אלא שלא יהו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל, לפיכך אמר הם יקריבו עגל, שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וגו׳ (שם שם:ג׳), כדי שידעו שנתכפר להם על מעשה העגל, אמר להם הקב״ה בעולם זה נתכפר להם על ידי קרבנות, ולעולם הבא אני מוחל עונותיהם שלא בקרבן, שנאמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור (ישעיהו מ״ג:כ״ה).
ויאמר אל אהרן קח לך עגל1יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל.
1. יבוא עגל. תנחומא אות ו׳, ותנחומא הנדפס מכבר אות ד׳ בהוספה וספרא ריש שמיני, ורש״י על התורה.
(ב-ג)

רמז תקכא

בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת – תָּנָא פַּר הָאָמוּר בַתּוֹרָה סְתָם, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ׳עֵגֶל׳ בַּתּוֹרָה סְתָם, בֶּן שָׁנָה, בֶּן בָּקָר שְׁתַּיִם, פַּר בֶּן שָׁלֹשׁ.
רַבִּי אֱלְעָזָר אוֹמֵר: בֶּן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ וּשְׁלֹשִׁים יוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ (בראשית ח׳:י״ג) ״וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״. רַבִּי מֵאִיר סְבַר מִדְּאַכָּתֵי יוֹם אֶחָד הוּא דְּעַיֵיל בַּשָׁנָה וְקָא קָרִי לֵיהּ שָׁנָה, שְׁמַע מִינָהּ יוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה. וְאִידָךְ, אִי הֲוָה כְּתִיב שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַת כְּדְקָאַמַרְתָּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת״ אַשֵּׁשׁ מֵאוֹת קָאֵי, וּמַאי אַחַת אַתְחַלְּתָא דְּאַחַת קָאמַר. וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַאי טַעְמָא, כָּתוּב ״בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״ מִדְּאַכָּתֵי יוֹם אֶחָד הוּא דְּעַיֵיל בַּחֹדֶשׁ וּקָרִי לֵיהּ חֹדֶשׁ שְׁמַע מִינַהּ יוֹם אֶחָד בַּחֹדֶשׁ חָשׁוּב חֹדֶשׁ, וּמִדְּיוֹם אֶחָד בַּחֹדֶשׁ חָשׁוּב חֹדֶשׁ שְׁמַע מִינַהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם בַּשָׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה, מַה חֹדֶשׁ לִמְנוּיָיו אַף שָׁנָה לִמְנוּיֶיהָ.
וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל – מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַצָּה הַמָּקוֹם לְכַפֵּר עַל עֲווֹנוֹתֶיךָ צָרִיךְ אַתָּה לִתֵּן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל שָׂטָן, שְׁלַח דּוֹרוֹן לְפָנֶיךָ עַד שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ שֶׁמָּא יִשְׁכַּחֲךָ בְּבוֹאֲךָ לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵין צָרִיךְ כַּפָּרָה אֶלָּא אֲנִי וַהֲלֹא אַף יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין כַּפָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת״, וְכִי מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לְהָבִיא יוֹתֵר מֵאַהֲרֹן, אֶלָּא אָמַר לָהֶם אַתֶּם יֵשׁ בְּיֶדְכֶם בִּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּסּוֹף. יֵשׁ בְּיֶדְכֶם בִּתְּחִלָּה ״וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים״, וְיֵשׁ בְּיֶדְכֶם בַּסּוֹף (שמות ל״ב:ח׳) ״עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה״ יָבוֹא שָׂעִיר וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה שָׂעִיר, יָבוֹא עֵגֶל וְיִכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
פקאל להרון כ֗ד עגלא מן אלבקר ללד֗כוה וכבשא ללצעידה צחיחין וקרבהמא בין ידי אללה.
ואמר לאהרן: קח עגל מן הבקר לחטאת ואיל לעולה, שניהם תמימים, והקרב אותם לפני ה׳.
קח לך עגל – להודיע שמכפר לו הקב״ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה.
קח לך עגל TAKE YOU A CALF – This animal was selected as a sin offering to announce to him that the Holy One, blessed be He, granted him atonement by means of this calf for the incident of the golden calf which he had made (Tanchuma Shmini 4)
ויאמר אל אהרן קח לך עגל – משלך. עגל בן שנה בכל מקום. זה היה חוץ משבעת ימי המלואים שהקריב משה שנאמר וישחט ויקח משה וכאן וישחט את עגל החטאת אשר לו ולא כדרך יום הכפורים שביוה״כ האמור בפרשת אחרי מות צריך וידוי וכאן לא היה מתודה:
עגל בן בקר – בשבעת ימי המלואים היה פר חטאת גם איל לעלה. ולא הזכיר עםא עגל בן בקר אם הוא בן שנה. והקרוב אלי: שפר כמו עגל בלא זכר שנה.
תמימים – על העגל ועל האיל. ופרי המלואים לחטא המזבח, וזה העגל לכפר על אהרן, וכבר פירשתי זאת המלה (ראב״ע ויקרא א׳:א׳).
א. כן בכ״י פריס 176, פריס 182, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: ״גם״.
A BULL-CALF.⁠1 During the seven days of consecration a bullock and also a ram were offered for a burnt offering.⁠2 Scripture does not mention whether the bull-calf was "of the year.⁠"3 It appears to me that a bullock4 and a bull-calf5 are one and the same when the term "year"6 is unmentioned.⁠7
WITHOUT BLEMISH. This refers to the bull-calf and the ram.⁠8 The bullocks of consecration9 were to purify the altar. This bull-calf was to atone (le-khapper) for Aaron.⁠10 I have already explained this word.⁠11
1. Hebrew, egel ben bakar.
2. See Lev. 8:2,14,18.
3. Hebrew, ben shanah, which means less than a year old. Scripture reads, egel ben bakar. It does not read, egel ben shanah (a calf of the year).
4. Hebrew, par.
5. Hebrew, egel.
6. That is, "of the year.⁠"
7. In other words, the terms egel and par refer to a bull over the age of one. Thus the bull offered during the seven days of consecration and the one offered on the eighth day were similar. They were both over a year old.
8. Hence Scripture employs the plural temimim (without blemish).
9. See Ex. 29:36.
10. For any sin or sins that Aaron may possibly have committed. Some interpret for making the golden calf (Weiser). See Sifra, "Let this calf come and atone for the making of the calf.⁠" However, Ibn Ezra explicitly rejects this interpretation in Ex. 31:18 (Vol. 2, p. 656).
11. The meaning of le-khapper. See Ibn Ezra on Lev. 1:4, "Le-khapper alav: To serve as a ransom for the punishment due to him.⁠"
עגל בן בקר לחטאת – דרך כהן גדול להביא פר חטאת אף על המצות, וביום הכפורים, כמו שהוא גדול, מביא מין גדול. וכאן צוה הקב״ה שיביא אהרן חטאת כדי שיכנס זכאי לכהונה, וישראל חטאת שיהיו זכאין כשישלחו לעבוד במקומם בפני הקב״ה.
ואיל לעולה – ריצה פרקליט, נכנס דורון.⁠1
עגל בן בקר לחטאת – A CALF FROM THE HERD FOR A SIN OFFERING – It is customary for the High Priest to bring a bull for a sin offering even for [a violation of] the commandments and on Yom HaKippurim; just as he is important, he brings from an important species. And here the Blessed Holy One commanded that Aharon should bring a sin offering in order to enter blameless into the priesthood, and Israel [should bring] a sin offering so that they shall be blameless when they shall send him to serve in their stead before the Blessed Holy One.
ואיל לעולה – AND A RAM FOR A BURNT OFFERING – Once the advocate has appeased [the ruler], the gift is brought in.
קח לך עגל – דרך כהן להקריב פר חטאת דכתיב אם הכהן וגו׳ (ויקרא ד׳:ג׳)1 יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מהספרא.
קח לך עגל, "take for yourself a calf;⁠" it was customary for the priest to take a bull as a sin offering as is written in Leviticus 4,3: ,'אם הכהן המשיח יחטא וגו, "if the High Priest will sin, etc.; in other words, the calf will atone for the sin of the golden calf. [According to Sifra we must understand that verse as referring specifically to this High Priest. Ed.]
קח לך עגל – פירש״י לכפר על עון העגל וקשה דא״כ הו״ל לאתויי נמי שעיר כדין יחיד לע״ז כדאיתא בהוריות וי״ל דהכא לא עבד אלא הודה לכן הביא עגל שהוא במקום פר.
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר – נצטווה משה רבינו בקרבנות הללו, כמו שאמר בסוף: זה הדבר אשר צוה י״י תעשוא (ויקרא ט׳:ו׳), ואם לא נזכר זה. וכן: ויאמר משה זה הדבר אשר צוה י״י מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם (שמות ט״ז:ל״ב), וכן: אנכי האל בית אל (בראשית ל״א:י״ג) – סיפר יעקב זה ואם לא נזכרה האמירה לו. וכבר הראיתיך בפרשיות של מצות הפסח (רמב״ן שמות י״א:א׳) כאלה רבות.
א. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, פריס 222: ״תעשה״.
AND HE [Moses] SAID TO AARON: TAKE THEE A BULL-CALF FOR A SIN-OFFERING. Moses, our teacher, had been commanded about these offerings, as he said at the end [of the section], This is the thing which the Eternal commanded that ye should do,⁠1 although this [command for these specific offerings] is not expressly mentioned. Similarly, And Moses said: This is the thing which the Eternal hath commanded: Let an omerful of it be kept throughout your generations,⁠2 [where the verse indicates that Moses received a Divine command although it is not specifically mentioned]. Also, I am the G-d of Beth-el,⁠3 when Jacob related [to his wives all that G-d's angel had told him in the dream], even though it is not mentioned in Scripture that he was so told. I have already shown to you4 many such examples in the sections on the commandments regarding the Passover.
1. (6).
2. Exodus 16:32.
3. Genesis 31:13.
4. Exodus 11:1. Also ibid., 12:21.
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת – לכפר על מעשה העגל שכתוב בו (שם ל״ב) אשר עשה אהרן.
ובמדרש קח לך עגל, למה לא אמר קח לך פר אלא קח לך עגל, לפי שעל ידי עגל נתפקפקה הכהונה בידך ובעגל היא מתקיימת בידך.
ויאמר אל אהרן: קח לך עגל בן בקר לחטאת, "He said to Aaron: "take yourself a young bull for a sin-offering, etc.⁠" This was intended to atone for the affair of the golden calf, of which the Torah had written that Aaron had made it (Exodus 32,35).
A Midrashic approach to these words (Tanchuma Shemini 4): "the reason Moses diod not simply say: "take a bull,⁠" but "take yourself a calf, etc.⁠" is to remind him that whereas on account of the golden calf he had almost lost his claim to the position of the High Priesthood, he now would re-establish his claim to it by offering a calf as sin-offering.
קח לך עגל – ולא אמר פר לפי שע״י העגל נתזלזלה הכהונה וע״י העגל החזירה לו.
קח לך עגל, "take a calf for yourself, etc.⁠" the Torah here tells Aaron to take a calf instead of a bullock (fully matured animal) as seeing that the status of the priesthood had been had been undermined by the golden calf in which he had been involved, it required a calf to restore its status to its former eminence.
קח לך עגל בן בקר – ולמה נאמר עגל ולא פר לפי שע״י העגל ניטלה הכהונה ממנו וע״י העגל הוחזרה לו.
עגל בן בקר – בגימטריא לכפר חטא העגל.
קח לך עגל בן בקר – פי׳ הרא״ש אע״פ שלא נתפרש הצואה למשה באלו הקרבנות נצטוה בהן תחלה כדכתיב [זה] הדבר אשר צוה י״י תעשו. ואלו הקרבנות לא נזכרו בפרשת (שמות כ״ט) זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי, כי שם לא צוה אלא על המלואים של ז׳ הימים, ועתה ביום השמיני הקריבו הם בעצמם אלו הקרבנות, והיו אלו הקרבנות כחנוכה להם כעניין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו.
ד״א עגל – גימט׳ אק״ב וזהו שמאר בלעם מה אקב ולא קבה אל וגו׳, וד״ר אפילו בשעה שעשו העגל והיו ראויים לקללה לא קיללם הב״ה עכשיו לכ״ש.
עגל – אותיות לע״ג ואותיות געל רמז מיד שעשו העגל שגרם להם שגעל בהם הב״ה ונתנם ללעג בגוים שנ׳ (שם ל״ב כ״ה) לשמצה בקמיהם, ולכך הקריב עגל לכפר, וזהו שנ׳ בו לחטאת, כי בעבור חטאו הוא מקריב, וא״ת והלא היה מזיד, וי״ל כיון שאנוס היה כאלו שוגג היה, ועל זה המדרש שכתב העגל לאהרן היה לכפר על מעשה העגל, וכתב הרמב״ן הנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים לחטאת. ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים, שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים אע״פ שהיתה חטאת חיצונה כי לא פירש לו משה שיעשה כן, ואולי נצטוה בכך והכתוב לא חשב להאריך כי לא יעשה דבר בלתי שיאמר לו משה.
ד״א עגל בן בקר – כנגד אברהם שנ׳ (בראשית י״ח ז׳) ויקח בן בקר רך וטוב, ואיל כנגד יצחק לכך לעולה היה, ואיל לעולה בגימ׳ יעקב וזהו תמימים כנגד יעקב שנ׳ בו איש תם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קח לך עגל להודיע שמכפר לו הקב״ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה. בתוספתא דפרשת מלואים בת״כ ובתנחומא וזה הטעם עצמו אמרו על העגל שהביאו הצבור ששם אמרו וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם הקב״ה לישראל יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף יש בידכם בתחלה וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר יבא עגל ויכפר על מעשה העגל ומפני שעון השעיר קדם מעון העגל הקדים הכתוב שעיר לחטאת כנגד עון השעיר ואחר כך העגל לעולה כנגד מעשה העגל ואם תאמר איך יכפר העגל על מעשה העגל והא אין קטיגור נעשה סניגור כדתנן בפרק ראוהו בית דין כל השופרות כשרין חוץ משל פרה ואמר עולא היינו טעמא כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור הכא נמי אין קטיגור נעשה סניגור ופרש״י זהב העגל ושופר של פרה קטיגור דעגל הוא י״ל דלא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור אלא באותן שעבודתן בפנים אבל באותן שעבודתן בחוץ הכהן הלובש בגדי זהב בעבודת חוץ וכגון פר החטאת ועגל החטאת וכל הפרים של מוספי המועדים ושל ראשי חדשים שאין עבודתן בפנים אבל במזבח החיצון לא קאמרינן דהא בגמרא פריך והא איכא בגדי זהב מבחוץ ומשני מבפנים קאמרינן מבחוץ לא קאמרינן והדר פריך אי הכי שופר נמי מבחוץ הוא ומשני כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמו ואם תאמר תינח בפרים של חטאת חצוניות שאין עבודתן בפנים אלא בחוץ בפרים של חטאת פנימיות כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ופר יום הכפורים שעבודתן בפנים מאי איכא למימר י״ל כיון דחטאות פנימיות אינן נכנסין מהן בפנים אלא דמן בלבד אין בכך כלום מפני שכבר נשתנה מראיתן ואינו ניכר בדם שכבר הקשו על זה בגמרא והא איכא דם הפר ותרצו הואיל ואישתני אישתני ופירש״י הואיל ואישתני להיות דם ואין מראית הפר ניכר בו אישתני מלהיות קטיגור אבל מה שאמר להודיע שמכפר לו הב״ה על ידי עגל זה על מעשה העגל לא ידעתי היאך הודיע זה אם בעבור שנראה להם כבוד י״י על ידי הקרבנות הללו שמורה שנתכפר לו דאל״כ לא היה השם נראה בקרבנות שנעשו על ידו אי הכי אפילו בלא עגל נמי ידענו זה שמכיון שנראה להם כבוד י״י על ידי הקרבתו שהקריב ידענו שכבר נתכפר עונו דאל״כ לא היה נראה כבוד השם על ידי הקרבנות שנעשו על ידו ויש מפרשים מפני שהחוטאים בדבר אחד ונזופים בו אין מדרכם שישתמשו באותו דבר ואפילו שיזכירוהו בפיהם כל עוד שלא נתכפר להם עון ההוא מפני שעל ידי שהוא משתמש בו או מזכירו בפיו נזכר עונו ולכן בהכרח כשהם רואים את אהרן עכשיו שהוא מקריב העגל שחטא בו ואינו ירא פן יזכר עונו נודע להם שבודאי נתכפר לו עון העגל ואין זה נכון דאם כן היה ראוי לומר להודיע שכבר נתכפר לו לא שמכפר לו ועוד היה לו לומר להודיע על ידי עגל זה שכפר לו לא שמכפר לו על ידי עגל זה כי לפי דעתם ההודעה היא על ידי העגל לא הכפרה ועוד היכן מצא זה רש״י והלא לא מצינו לרז״ל בשום מקום שיאמרו אלא שהעגל בא לכפר על מעשה העגל וכן כתב רש״י עצמו בפרשת תצוה לקח פר אחד לכפר על מעשה העגל שהוא פר לא להודיע שמכפר לו או שנתכפר לו מעשה העגל כמו שכתוב פה:
ולהיות יום בשורה היום ההוא ויום ה׳ הגדול והנורא שנטל אותו יום עשר עטרות השנויות בסדר עולם צוה משה שעבודת היום ההוא יעשה אהרן בעצמו כי עם היות בניו ג״כ כשרי׳ והגונים להקריב על מזבח השם חטאת ועולה ושלמים הנה לכבוד השם. ולכבוד חנוכת המזבח צוה שאהרן בעצמו יעבוד בעצמו כל העבוד׳ הקדושה ההיא ולכך צוה אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה׳ כי הנה צוהו שיקח עגל כדי שיכפר על עצמו ממה שנכשל בעון העגל ואיל לעולה לפי שאחר שנתכפר עונו נקרב אל האלהים ונדבק בו באמצעות עולתו ואולי שהיה האיל לזכרון העקידה ואילו של יצחק.
והנה אמר שיהיו שניהם תמימים להגיד שמה שנכשל אהרן בעון העגל לא היה לכוונה רעה חלילה כי בתום לבבו ונקיון כפיו פתוהי ויפת. ולכן היה ג״כ מקריב עגל לפי שהיה בו אהרן כעגל לא לומד האומר השיבני ואשובה כי אתה השם אלהי. וכן יהיה איל העולה תמים לפי שאחרי כפרתו תמים יהיה עם ה׳ אלהיו. והנה לא צוה אותו כאן על איל השלמים שלו לפי שהשלמים היו מהם לאכול ולשבוע הכהנים והבעלים אחר הקטרת האמורים על המזבח ואהרן בהיותו משמש כהונתו לא יאכל מהשלמים שהיה הוא מקריב משלו במה שהוא בעל ולא במה שהוא כהן כי כל קרבן כהן כליל יהיה לא יאכל. ומפני זה לא הצריך הקב״ה לאהרן שביום השמיני בהיותו משמש כהונתו יקריב שלמים כיון שלא יוכל לאכול מהם. והיה בעבור זה מוטב שיקריב החטאת שתהיה נשרפת כלה כחטאת כהן והעולה שתהיה כלה לגבוה גם שהיה עתיד לצוות שישראל יקריבו שור ואיל לשלמים ומהם לקח אהרן ובניו מתנותיהם בשר סגיא על כן לא הוצרך לאהרן הכהן להביא שלמים והותרה בזה השאלה הא׳.
קח לך עגל בן בקר לחטאת – להורות כי הקרבנות הראשונים של שבעה ימי המילואים. לא היו עליו אלא על אדם הראשון ובניו. ואלו הקרבנות היו שלו. וזהו קח לך עגל בן בקר לחטאת. לטהר אותך מהחטאת הידוע. וכן בעם שעיר עזים לחטאת העגל. ולחטאת שעיר עזים של יוסף. וכולכם צריכין ליטהר. לפי שהיום השם נראה אליהם. באמצעות אהרן המשרת. ולכן אמר קרב אל המזבח ועשה את חטאתך. אחר שכבר נתקרבת אל השי״ת בלבישת הבגדים. כדכתיב ויקרב את אהרן ואת בניו. כמו שנאמר לו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ולכן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתיך. קרב כי אתה נבחרת מכל ישראל. קרב בלב שמח ובנפש חפצה. את חטאתך לכפר ממך כל חטא בראשונה. וזהו אומרו וכפר בעדך. כדי שתהי׳ עולתך מקובלת. ותהיה זכאי לכפר בעד העם. ולכן החטאת קודמת לעולה. לפי שהחטאת היא חובה והעולה נדבה. ובכל מקום החובה קודמת לנדבה. ועוד שהחטא צריך כפרה וקודם שיקריב קרבן נדבה. ראוי שיהיה מכופר קודם שיבא לכפר על העם. ורבותינו ז״ל אמרו וכפר בעדך ובעד העם. קרבן אהרן מכפר על הכהנים ועל העם. וקרבן ישראל אינו מכפר אלא עליהם לבד. ואחר שגמר כל הקרבנות. ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. אחר כך וירד מעשות החטאת הוא מוקדם. ואם הוא כסדרו יאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. לרמוז כי אחר שעשה הקרבנות רצה להסתייע מזכות ישראל שהוא זכות הרבים לעוזרו בהן. וזהו ויברכם. שברכם ונתכוון בהם. ואז וירד מעשות קרבנותיו. וזהו וישא אהרן את ידיו אל העם. כמי שאומר שנשא ידיו ועיניו אל העם ולקחם לפניו. כמו המברך שמשים המתברך לפניו. ולכן חזר לומר ויצאו ויברכו את העם. לפי שעדיין לא ברכו אותם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] קח לך
[1] יומא פרק ראשון דף ג ע״א (יומא ג.) וע״ב
להודיע שנתכפר וכו׳. בתורת כהנים. דאם לא כן, למה אהרן עגל וישראל שעיר עזים (פסוק ג), אלא אהרן הקריב עגל לפי שחטא בעגל (שמות לב, ד), וישראל שעיר עזים – ששחטו שעיר עזים וטבלו הכתונת בדם. ואם תאמר, אם כן גבי עולה נמי קשה, למה היה עולת ישראל עגל ועולת אהרן איל, ויש לומר, לפי שאהרן חטא במעשה שעשה העגל (שמות לב, ד), לכך הקריב חטאת שבא על המעשה, אבל ישראל שחטאו בהרהור, שטעו אחריו, הביאו עגל לעולה, שעולה באה על הרהור הלב (ירושלמי יומא פ״ח ה״ז), דכתיב (יחזקאל כ, לב) ״העולה על רוחכם״, כי אותם שחטאו במעשה דנם משה בדין שלהם, אבל החוטאים במחשבה הביאו עגל לעולה:
ואהרן הביא איל לעולה, אף על גב דחטא אהרן במעשה, יש לומר, דאהרן גם כן במחשבה חטא, שהרי הסכימה מחשבתו לעשות עגל, ותמיד כשהוא מביא חטאת מביא גם כן עולה, כי החוטא במעשה אין ספק שהוא חוטא במחשבה גם כן, שהרי מסכים מחשבתו למה שעושה, ומכיון דהסכימה מחשבתו לעשות עגל, צריך להביא על המחשבה. והא דלא הביא עגל על המחשבה, מפני שלא שייך להביא עגל לעולה כי אם ישראל, מפני שהעולה על המחשבה, וכל מחשבותם ודעתם היה לעשות עגל מפני שהוא אחד מחיות המרכבה, כמו שהתבאר למעלה, בזה שייך עגל לעולה, אבל אהרן אף על גב שחטא במחשבה – זהו שחשב לעשות להם עבודה זרה – אבל לא היה מכוון דוקא על עגל, ולא שייך שיביא עגל לעולה כי אם לחטאת, דסוף סוף עגל עשה בפועל, ומפני שהיה במעשה עגל לכך צריך להביא עגל:
ואם תאמר, למה היה קרבן אהרן עגל בן שתי שנים, וכן איל לעולה, שהוא בן שתי שנים, ויש לומר, בדין ראוי שיהיה קרבן אהרן עגל בן בקר ואיל לפי חשיבתו שהיה גדול וחשוב, ולפיכך היה קרבנו עגל בן בקר ואיל, שאלו שני מינים הם גדולים וקשים, וכך אהרן גדול וחשוב. אבל קרבן ישראל עגל סתם וכבש סתם, וכל אחד מביא קרבן לפי ענין שלו:
ואם תאמר, למה הקריבו ישראל שתי עולות, ויש לומר, דעולה אחת על חטא העגל כמו שנתבאר למעלה, וכבש לעולה על מחשבת המכירה, שהסכימו דעתם על זה. אך קשיא, למה הביאו כפרה על מכירת יוסף, שהרי אבותם חטאו ואינם, ולמה יסבלו הם, ועוד, שבנימין למה יביא, ובתורת כהנים [אמרו] וכי מה ראו ישראל להביא יותר קרבן מאהרן, אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף; יש בידכם בתחלה – ״וישחטו שעיר עזים״ (בראשית לז, לא), ויש בידכם בסוף – ״עשו להם עגל מסכה״ (שמות לב, ח), יבוא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל, עד כאן. ולפי דעתי שפירוש ענין זה, כי כל דבר יש לו בחינה מצד התחלתו ומצד שלימתו, וישראל שהם אומה בכלל, יש להם התחלה ויש להם שלימות, והתחלתן היה בני יעקב, שאז נקראו ״בני ישראל״, וזהו התחלתן, ושלימותן היו כשיצאו, שאז היה אומה שלימה. ויש חטא בהם מצד התחלתן, ומצד שלימותן גם כן יש בהם חטא, ולכך היה להם שני קרבנות. ועוד יש בזה דברים מופלגים מאוד בחכמה, ואין להאריך בזה, כי הם דברים צריכים ביאור, ואין כאן מקום זה:
להודיע שמכפר לו על מעשה עגל. והא דלא קאמר ׳לכפר על מעשה עגל׳, ולמה הוצרך לומר ׳להודיע שמכפר על מעשה עגל׳, נראה מפני שהוקשה לרש״י, [ד]⁠לעיל בפרשת תצוה (שמות כט, א) נאמר ״לקח פר בן בקר״, ופירש רש״י ׳לכפר על מעשה עגל׳, אם כן פר הקריבו לכפר על מעשה עגל, ותירץ מפני שכאן מודיע לישראל שמכפר על מעשה העגל, ומפני שבא להודיע שמכפרת על עגל ציוה ליקח עגל, שהעגל הוא יותר ידוע מן הפר, כי עגל עשו, ואם היה פר לא היה נודע לכל שמכפר על מעשה עגל, לכך ציוה להביא עגל. ואם תאמר, לעיל (שם) נמי [למה] לא הביאו עגל, דכיון דעשו עגל היה להם להביא עגל ולא פר, ויש לומר, דעיקר כוונתם היה על פר ולא על עגל, מפני שכוונו על פני השור מהשמאל שבמרכבה (יחזקאל א, י), ולפיכך היה בא על החטא פר. וכן כתיב (תהלים קו, כ) ״וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב״, אבל כאן לא הביאו פר, כמו שפירש רש״י כדי ׳להודיע שמכפר על מעשה עגל שעשה׳, כך נראה דעת רש״י. אבל לעיל (שמות פכ״ט אות ב) פירשנו טעם כי ראוי למשה להביא פר ולאהרן עגל, כמו שנתבאר למעלה:
ואם תאמר, ולעיל בפרשת תצוה (שמות כט, א) למה לא הודיע שמכפר להם על מעשה העגל, והיה להביא עגל, ואין זה קשיא, דאין זה גמר כפרה רק עד עתה ביום השמיני, ולא שייך ׳להודיע שמכפר׳ כיון שלא היה גמר כפרה, אבל עכשיו ביום השמיני היה גמר כפרה, הודיע הקב״ה שמכפר על מעשה העגל, לכך היה עגל:
להודיע שמכפר לו כו׳. יש מקשים, והלא אין קטיגור נעשה סניגור (ר״ה כו.), ואיך היה עגל מכפר על מעשה העגל שעשאו, ואין זה קשיא, דלא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור אלא בכהאי גוונא [כמו] כהן ביום הכפורים אל יכנס בבגדי זהב, דאין קטיגור נעשה סניגור (שם), דביום הכפורים אינו רוצה לכפר על מעשה עגל רק על שאר חטאים, ואם יכנס בבגדי זהב לכפר על שאר חטאים יהיה קטיגור, ויקטרג – המה עשו העגל זהב ועכשו רוצה לכפר בו שאר עבירות, אבל במקום שהוא בעצמו בא לכפר על אותו חטא, יותר טוב אם ישוב בתשובה באותו דבר בעצמו. משל למי שגנב מבית המלך כלי נאה אשר בו ישתה המלך, ופעם אחד בא לפייסו שיתן לו במתנה מדינה אחת, ועשה כלי אחת כצורת אותו כלי שגנב, ובא לפייסו באותו כלי שיתן לו המתנה, והנה יהיה קטיגור עליו, מפני שהמלך יזכור לו שהוא גנב שגנב כלי נאה שלו כדמות זה, ובזה שייך ׳אין קטיגור נעשה סניגור׳. אבל אם היה בא לפייס החטא שגנב, והיה עושה כלי זה כדמות זה שגנב, והחזירו למלך, בזה אדרבא, מכפר לו מה שעשה, כי בדבר שחטא בו יפוייס המלך. ולפיכך כאן שהעגל בא לכפר על מעשה העגל שעשה, שייך שפיר בזה להביא קרבן עגל לכפר:
ועוד יש לומר, בחוץ שאני, לא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור, ועיין בפרשת אחרי מות. אך קשיא, דפרה אדומה לא ניתנה לאהרן משום דאין קטיגור נעשה סניגור (רש״י במדבר יט, כב), אף על גב דפרה אדומה נעשית בחוץ ולא מבפנים. ולתירוץ קמא גם כן קשה, דהא פרה אדומה באה לכפר על מעשה עגל (רש״י שם), ואמרינן אין קטיגור נעשה סניגור, ויש לומר, דהא אמרינן הכא דעדיף כשבא לכפר על אותו חטא – היינו כשיש לו כפרה גם כן, כגון שהיה עגל לאהרן, אבל הפרה – על ישראל היתה מכפרת, ולא על אהרן, איך יהיה הקטיגור מכפר ואפילו בחוץ, אין קטיגור כמו זה נעשה סניגור. ועיין בפרשת תצוה:
קח לך עגל בן בקר לחטאת – יש מקשים למה עגל של אהרן בא לחטאת ועגל של ישראל בא לעולה, ואמרו בזה לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה שהרי ודאי לא נתכוין לשם ע״ז כלל ועיקר חטאו היתה במעשה שעשה העגל בפועל כמ״ש (שמות ל״ב:ל״ה) ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. מה ת״ל אשר עשה אהרן אלא להורות בא שאהרן לא חטא כ״א בעשיית העגל, ולא במחשבה, ע״כ קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה כי ודאי לשם ע״ז נתכוונו ע״כ קרבנם עגל לעולה הבא על חטא ההרהור. ומה שקשה על פירוש זה הלא ישראל חטאו גם במעשה שהרי השתחוו לו ויזבחו לו ולמה לא הביאו לכפרה עגל לחטאת. נ״ל שעל חטא הזביחה הביאו לכפרה השעיר לפי שנאמר (ויקרא י״ז:ז׳) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים והיכן מצינו שזבחו ישראל לשעירים שאמר לשון עוד אלא ודאי שעל מה שנאמר בעגל ויזבחו לו קאי כי זביחה זו ודאי היתה לשעירים לשדים לא אלוה כי כל המעשה ההוא היה מעשה שטן ושעירים ירקדו שם (ישעיהו י״ג:כ״א) ע״כ נאמר קחו שעיר עזים לחטאת אבל אהרן שלא זבח לו כלל הביא עגל לחטאת לכפר על מה שעשה העגל.
ומ״ש בקרבן של אהרן והקרב לפני ה׳. ובקרבן העם נאמר לזבוח לפני ה׳ – י״א לפי שהזביחה כשרה בזרים אבל לא ההקרבה, ול״נ לפי שזבחי אלהים תכליתם להביא לידי רוח נשברה וישראל חטאו גם ברוח ההרהור ע״כ נאמר בהם לזבוח לפני ה׳ שאחר הזביחה יהיו לפני ה׳, אבל אהרן שלא חטא במחשבה ע״כ מיד אחר קיחת העגל לחטאת נאמר והקרב לפני ה׳ כי מיד ותיכף נעשה קרוב אל ה׳ אחר מעשה הקיחה.
אַהֲרֹן:⁠א ברביע. [אֶל⁠־אַהֲרֹ֗ן].
א. בכ״י א נוקד כאן בטעות אֲהַרֹן.
על מעשה עגל. ואם תאמר הא אין קטיגור נעשה סניגור, כדפירש רש״י בפרשת חקת. וי״ל דדוקא בעבודת פנים כמו בבגדי כהונה כשהיה כהן גדול נכנס לפני ולפנים לא נכנס בבגדים שהיה בהן זהב משום אין קטיגור וכו׳, ובעבודת חוץ לא היה הקפדה על זה. ואין להקשות כיון שאהרן היה חוטא בעגל איכא למיחש לאין קטיגור נעשה סניגור כדפירש רש״י בפ׳ חקת, דשאני התם דפרה הי׳ מכפר על כל ישראל, ואי הי׳ אהרן המכפר איכא למיחש לאין קטגור נעשה סניגור, אבל הכא לא היה מכפר אלא על עצמו, אין שייך טעם זה. כתב הרא״ם, אבל מה שאמר להודיע שמכפר לו הקב״ה על ידי עגל זה על מעשה העגל לא ידעתי היאך הודיע זה, אם בעבור שנראה להם כבוד ה׳ על ידי קרבנות אלו שמורים שמכפר להם הקב״ה על ידי עגל זה על מעשה עגל, אי הכי אפילו בלא עגל נמי ידענו, שמכיון שנראה להם כבוד ה׳ על ידי הקרבתו שהקריב, ידענו שכבר נתכפר עונו וכו׳, ול״נ דדיוקא דרש״י הוא מדכתיב קח לך עגל וכו׳, לך ל״ל, לא הוה ליה למימר אלא קח עגל, כמו גבי העם דכתיב קחו שעיר עזים וגו׳, אלא ע״כ מדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת, פירוש הקיחה היא לך, כלומר לטובתך היא, להודיע וכו׳. אי נמי דהוכחתו הוא מה שצוה לו עגל לחטאת, והלא חטאת של כהן משוח הוא פר כמ״ש בפרשת ויקרא, ולמה צוה כאן עגל לחטאת, אלא להודיע שמכפר לו הקב״ה על ידי עגל זה על מעשה העגל אשר עשה: [גור אריה] בת״כ דאם לא כן למה לקח אהרן עגל וישראל שעיר עזים, אלא אהרן הקריב עגל לפי שחטא בעגל, וישראל שעיר עזים ששחטו שעיר עזים וטבלו הכתונת בדם, וא״ת אם כן גבי עולה נמי קשה, למה היה עולת ישראל עגל ועולת אהרן איל. ויש לומר לפי שאהרן חטא במעשה שעשה העגל לכך הקריב חטאת שבא על המעשה, אבל ישראל שחטאו בהרהור שטעו אחריו הביאו עגל לעולה, שהעולה מכפרת על הרהור, כדכתיב העולה על רוחכם, כי אותם שחטאו במעשה דנם משה בדין שלהם, ואהרן שהביא עולה אע״ג דחטא במעשה, יש לומר דאהרן גם כן חטא במחשבה, שהרי הסכימה דעתו ומחשבתו לעשות עגל:
For the deed of the [Golden] Calf. You might ask: [There is a rule that] the prosecution cannot serve as the defense, as Rashi explains in Parshas Chukas (Bamidbar 19:22)! The answer is: That [rule] applies specifically regarding to the service performed inside [the Holy of Holies], such as the garments of kehunah û when the kohein godol entered the most innermost, he would not wear any garments that had gold, because "the prosecution, etc.⁠" There was no concern about this [rule], though, regarding the service performed outside. [Alternatively:] We need not ask: Since Aharon sinned with regard to the [Golden] Calf, this raises the concern that the prosecution cannot serve as the defense, as Rashi explains in Parshas Chukas. [The answer is:] It is different there, because the Red Heifer was to atone for all of Israel. If Aharon was making the atonement [instead of Elozor his son, see Rashi (ibid.)], there would be reason to be concerned that the prosecution cannot serve as the defense, but here, where he was atoning only for himself, this rule is not applicable. Re'm writes: However, that which Rashi says: "to let know that Hashem forgave him by means of this calf for the deed of the [Golden] Calf,⁠" I do not know how it lets us know this. If it was because the honor of Hashem appeared to them by means of these offerings, which demonstrates that Hashem atoned by means of this calf for the deed of the [Golden] Calf — then even without this calf we would also know that since the honor of Hashem appeared to them by means of Aharon's bringing the offerings he has already achieved atonement for his sin... It appears to me that Rashi derives this from what it is written: "Take, for yourself, a young calf...⁠" Why does it say, "for yourself"? It should only say, "Take a young calf...⁠" as it is written regarding the people (v. 3): "Take a he-goat...⁠" Rather, perforce, since it is written, "Take, for yourself, a young calf for a sin-offering,⁠" it means that the taking should be 'for you,' i.e., for your good: "To let us know [that Hashem forgave]...⁠" Alternatively: Rashi's proof is from that which Aharon was commanded about this calf for a sin-offering. Normally, the sin-offering of an anointed kohein is a bullock, as it says in Parshas Vayikro (4:3). Why, then, did He command a calf for the sin-offering here? Rather, [it must be:] "To let know that Hashem forgave him by means of this calf for the deed of the [Golden] Calf which he made.⁠" [This is from] Toras Kohanim. [The Sages made this drashah] because otherwise, why did Aharon take a calf whereas Israel [took] a he-goat? Rather, Aharon brought a calf because he sinned with a calf, and Israel [brought] a he-goat because they sinned with a he-goat — in that they dipped the tunic in blood [after selling Yosef]. You might ask: If so, this poses a difficulty with regard to the burnt-offering as well: Why was Israel's burnt-offering a calf, and Aharon's burnt-offering a ram? The answer is: Since Aharon sinned with an action, in that he made the Golden Calf, therefore he brought a sin-offering that is appropriate for a sinful deed. Israel, on the other hand, sinned in thought, for they erred by following after the Golden Calf, brought a calf as a burnt-offering, since a burnt-offering atones for [sinful] thought, as it is written (Yechezkel 20:32): "העולה על רוחכם" [the עולה is for what enters your mind]. This is because those who sinned [with the Golden Calf] by deed were [already] judged by Moshe with their appropriate judgment. Aharon, however, brought a burnt-offering, although he sinned with deed, because Aharon also sinned in thought, for in his mind he consented to make the Golden Calf (Gur Aryeh).
קח לך עגלביומא דף ג׳ דקדקו אחר שאמר ואל בני ישראל וגו׳ קח לך למה לי מובן הוא שהעגל לו. ודרשו שבא לומר שיקח משלו ולא משל ציבור.
עוד נראה לומר כי אומרו לך כי זה יהיה לו לאות עולם כי לא עשה הוא העגל בכוונה ח״ו ולא טעה אחריו אלא שבא על ידו בלא כוונה ובלא מחשבה רעה, ולצד זה יועיל לכפר בעגל, מה שאין כן ישראל לצד שמעשיהם בעגל הוא בחינת המזיד ולא יבא העגל לחטאת להם והוא אדרבה קטיגור. ותמצא (ויק״ר כא) שהקפיד ה׳ על אהרן לבל יכנס לבית ה׳ פנימה ביום הכיפורים בבגדי זהב לצד שעשה זהב העגל.
ויש להעיר בזה למה צוה ה׳ שיביא עגל בן בקר לחטאת והלא החטאת באה לכפרה ואין לך סניגור בעולם כזה. ונראה כי האדון ב״ה שפט בצדק הדבר, לצד כי אהרן לא עשה שום פעולה בבחינת מעשה העגל כי לא ציירו ולא הכינו ואין צריך לומר שלא האמין בו ולא טעה אחריו חס ושלום כמאמרו למשה (תשא לב כד) ויצא העגל פירוש מעצמו יצא על ידי מעשה אשר עשו ב׳ מכשפי ערב רב יינוס ויומברוס כמאמרם ז״ל (תנחומא תשא יט), ומעתה המעשה שעשה הוא בבחינת הזהב שאמר להם (שם) למי זהב התפרקו ולקח מידם ויצר אותו בחרט ומעשה זה עשהו בידיעה שלימה והגם שטעמו היה לצד יראה מישראל לבל יהרגוהו כחור, גם היה מאבד להן הזמן עד שיבא משה, אף על פי כן הרי עשה מעשה בלתי הגון, אשר על כן אמר ה׳ שיביא העגל לכפר על הדבר שיצא על ידו שלא בכוונה אבל הזהב שמעשה שעשה בו היה בכוונת המכוון אמר ה׳ לא יראה בו לפני ולפנים שלא יעשה קטיגור סניגור, מה שאין כן ישראל שחטאו בעגל אינם יכולין להביא עגל לכפרה לזה צוה ה׳ שיביאו שעיר עזים.
עוד נראה לומר בהעיר איך אנו אומרים (ר״ה כו.) אין קטיגור נעשה סניגור בענין הזהב והלא אמרו (ערכין טז.) ארבעה בגדי זהב של כהן גדול מכפרים על ארבעה מיני עבירות וכו׳ אם כן קטיגור נעשה סניגור, ובהכרח ליישב כי ישתנה כפרת חוץ מכפרת פנים שכפרת פנים מלבנת החטאים כשלג, וזה לך האות לשון של זהורית (יומא סז.), ודבר זה הוא מופלא וצריך שלא ימצא בו רושם העון כלל, ואשר על כן הבגדים להיותם בחוץ מכפרים הגם היותם מין זהב מה שאין כן כפרת פנים, וגם לפי חילוק זה ישתנה חטא של אהרן בזהב מחטאם של ישראל בעגל, כי אהרן מכפר בחוץ בבגדי זהב וישראל אינם מתכפרים בעגל כי חטא אהרן בזהב שוגג גמור היה בלקיחתו ובנתינתו בחרט מה שאין כן ישראל, ולזה לא יתכפרו בעגל אפילו בחוץ והבן.
קח לך עגל, "take for yourself a bull-calf, etc.⁠" Yoma 4 questions the need for the words "for yourself,⁠" seeing that the Torah goes on to say that the he-goat in verse 3 was for the people; obviously then the bull-calf was for Aaron personally. The Talmud answers that the words קח לך meant that Aaron was to pay for that bull-calf out of his personal funds.
Perhaps we may add that the word לך was intended as a sign for all times that Aaron had not made the golden calf with sinful intent nor had he been involved in its worship. This is why a bull-calf could serve as atonement for Aaron. The same could not be said of the people at large seeing their involvement in the sin of the golden calf had been במזיד, i.e. they had been aware of what they had been doing. Not only could a bull-calf not serve as atonement for their sin, on the contrary, it would remind God of their sin and be an accuser. You will find in Vayikra Rabbah 21,10 that the reason God did not want Aaron to enter the Holy of Holies on the Day of Atonement dressed in his golden garments was because he had been the one who made the golden calf and we have a principle of אין קטיגור נעשה סניגר, "something which served once as an accuser cannot reverse its role and serve as advocate for the defence.⁠" This was a consideration which did not apply to the Israelites who had sinned knowingly in the way they related to the golden calf so that a bull-calf could not serve as a sin-offering for them.
In this connection we must explain why God commanded Aaron to take a bull-calf as a sin-offering altogther. Is not a sin-offering intended as atonement and there is therefore no more powerful advocate for the defence than such an offering? Apparently God judged matters very fairly. On the one hand, Aaron's involvement in the construction of the golden calf was peripheral; he had neither made its shape, nor believed in it when it emerged from the crucible, and, as he explained to Moses: "the calf emerged by itself" (Exodus 32,24), i.e. as a result of an action by the sorcerers Yeynuss and Yombrus amongst the mixed multitude as reported by Tanchuma 19 on Parshat Ki Tissa. It follows therefore that there were steps in the procedure which resulted in the golden calf materialising which Aaron did take knowingly. He told the people to bring the gold; he accepted it from them; he etched the gold with an etching tool. All of these details he performed in full awareness of what he was doing. Even though the reason he did these things was fear of the Israelites killing him just as they had killed his nephew Chur, and even though all he did was stall for time until Moses would return, he did something improper. This is why God told him to bring a sin-offering to atone for a sin which he had been instrumental in making possible. Concerning the gold which was the crucial element in that sin, God told Aaron not to appear before Him in the Holy of Holies dressed in gold seeing the accuser could not become an advocate for the defence. The same consideration did not apply to the Israelites as they had been involved in that sin knowingly and a bull-calf could not therefore be used as a sin-offering on their behalf. God therefore commanded the Israelites to prepare a he-goat as their sin-offering.
We have to question how it is possible that in view of the principle (Rosh Hashana 26) that the accuser cannot serve as an advocate for the defence that the Talmud Erchin 16 tells us that the purpose of the four golden garments of the High Priest was to atone for four different categories of sin. In view of this the accuser certainly did turn advocate for the defence! We must answer therefore that one cannot compare the process of atonement which occurs as a result of offerings presented on the copper altar outside the Tabernacle with the process of atonement initiated by offerings presented on the golden altar inside the Sanctuary. The function of the golden altar inside the Sanctuary is to cleanse the people from sin absolutely so that not a trace of their former sins remain. The well-known symbol for this was the red cord hung at the cliff from where the scapegoat was thrown off, which turned white as a result of the atonement procedures performed by the High Priest inside the Sanctuary being accepted by God (compare Yoma 67). The golden garments worn by the High Priest when he performed duties outside the Sanctuary did not interfere with the atonement process because that atonement process did not result in a complete removal of all vestiges of guilt. In order to achieve such total atonement, the High Priest could not wear anything in the Sanctuary which would remind God of his ever having been associated with the sin of the golden calf. The very fact that Aaron was commanded to wear the golden garments when performing his duties on the copper altar was proof that his involvement with the golden calf had only been peripheral. The Israelites, whose sin had been far greater, could not obtain their forgiveness through any process performed only on the copper altar outside the Sanctuary.
קח לך עגל – אמר לו אע״פ שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלא ישנאך בביאתך למקדש ויבא עגל ויכפר על מעשה עגל. ובישראל שיש להן עוד אחת וישחטו שעיר עזים לכך הוצרפו לשעיר ועגל. ולפי שנדמה עבירה ג״כ לשור שנא׳ וימירו את כבודם כו׳ בתבנית כו׳ לכך הוזקק ג״כ לשור.
לפני ה׳ – א״ל עבירה שאתה מתירא ממנה כבר נשחטה לפני המקום.
ויאמר אל אהרן – שהוא הראש ועליו מוטל הנהגת המשכן כלו, נגיד ומצוה מה יעשה.
קח לך – משלך ולצורכך.
עגל בן בקר – בן שתי שנים.
ואיל – גם הוא בן שתי שנים, אבל עגל סתם וכבש בני שנה הם.
והקרב לפני ה׳ – הקדישם לקרבן.
ויאמר אל אהרן – שהוא הראש ועליו מוטל הנהגת המשכן כלו:
קח לך – משלך ולצורכך:
עגל בן בקר – בן שתי שנים:
ואיל – גם הוא בן שתי שנים, אבל עגל סתם וכבש בני שנה הם:
עגל בן בקר – לפי הגמרא בראש השנה (י.) – הוא עגל בן שנתיים, הווי אומר בשנתו השנייה. הוא מפותח יותר מעגל סתם (המכונה בשם הפשוט ״עגל״), שאינו אלא בשנתו הראשונה; אך עדיין לא הגיע עדיין לבגרות של ״פר בן בקר״, המתחילה רק בשנה השלישית. לפי הגמרא בבכורות (יט:), הבקר מגיע ליכולת הולדה רק בשנתו השלישית. לפי זה השם ״בן בקר״ – כציון לגיל הבהמה – יכול להורות על אותן שנים בהן הבהמה עדיין נחשבת בן ובת אך לא כאב ואם. ייתכן אפוא, ש״פר״ ו״פרה״ נגזרים משורש ״פרה״, לפרות ולרבות. נמצא ש״פר בן בקר״ מציין את השנה שבה קיימות בבהמה שתי הבחינות: כאשר היא בתהליך המעבר מ״בן״ ל״פר״; ולאור הדברים הנזכרים, תהיה זו השנה השלישית (לדעת הרמב״ם בהלכות מעשה הקרבנות [א, יד], קרויה הבהמה ״פר״ בשנתה השנייה; עיין כסף משנה שם, ומשנה למלך הלכות פרה אדומה [א, א בסוף]).
זהו הקרבן היחיד שבו החובה היא להביא עגל; וכפי שאמרנו, עליו להיות עגל הקרוב לפר. ראוי הדבר שהכהן העומד לשרת במקדש ייצג את עצמו בקרבן כזה. אולם מאוחר יותר, כאשר כבר נכנס למשׂרת ״כהן המשיח״ הוא מייצג את עצמו כ״פר״ (לעיל ד, ג). וכן גם בימי המילואים, בשוותו לנגד עיניו את ״שדה״ עמלו לעתיד, הוא ראה את עצמו כ״פר״ בעבודתו (עיין פירוש, שמות כט, ו).
כך התקרב אהרן אל ה׳ – בעגל לחטאת ואיל לעולה. הוא קיבל על עצמו שבתפקידים המוטלים עליו במשׂרתו, תמיד ידבק בגבהים הנשגבים של ייעודו (״חטאת״); ובכבוד משׂרתו, יהווה תמיד דוגמא עבור הציבור; יצעד לפניהם ויוליכם אל מרומי השלמות היהודית (״עולה״).
לדעת חז״ל בתורת כהנים, קרבן זה בא לכפר גם על חטא העגל, על אף שחטא זה כבר נתכפר. ונבאר את דברינו:
לעיל בפירושנו לשמות (ח, כב), הדגשנו את הניגוד החד בין היהדות לבין כל האלילויות העתיקות והמודרניות. תמציתו של הניגוד היא, שאת הדבר שעובד האלילים מעריץ ומשתחווה אליו, ומקריב אליו את עצמו ואת כל אשר לו, הרי היהודי שולט עליו ומקריבו לאל האחד והיחיד.
וכן הדבר גם כאן. אהרן עשה את העגל כסמל של אחד הכוחות המשועבדים לאל האחד והיחיד. אך האמונה האלילית, העובדת את כוחות הטבע, הפכה את העגל לכוח אלהי, השולט בשיתוף עם ה׳. בפסוקנו, מקריב אהרן לה׳ עגל המייצג את עצמו. על ידי השחיטה הוא משתלט עליו, על העגל שלו; ועל ידי הזריקה הוא מוסר אותו לאל האחד, כדי לעבוד לפניו בחירות. בכך הוא מבטא דבר זה: אותו כוח פיזי שהעולם האלילי כורע ברך אליו, מושל גם בתוך האדם. אך האדם הקרוב לה׳ מושל עליו בחירותו המוסרית; ומשהוכנע הטבע על ידי רצונו החופשי של האדם, הרי שגם הוא מתקדש ומצטרף לעבודת ה׳. כאשר האדם עומד על אמת זו, הוא מכפר על חטא האלהת הטבע. שכן אליל השקר של הטבע משתעבד אז לא רק לה׳, אלא גם לאדם אשר חירותו המוסרית קירבה אותו לה׳.
יש קשר עמוק בין חטא העגל להקמת המשכן. חטא זה אירע בין הציווי על הקמת המשכן לבין קיום ציווי זה בפועל; והוא מהווה הוכחה היסטורית לדורות עולם, על עצם הצורך בכפרה על העם ועל הכהנים; והן זו כל תכליתו של המקדש: לשמש כמקום כפרה לישראל. הערנו זאת קודם לכן בפירושנו על חטא העגל.
אם נזכור חטא זה של אהרן נוכל לבאר את קרבנותיו כאן – העגל לחטאת והאיל לעולה – באופן זה: ברגע של חולשה הוא נפל, ולא דבק בגבהים הנשגבים של ייעודו. במקום להנהיג את העם, הוא ויתר להם ונכנע לרצונם. מכאן ואילך הוא מקבל על עצמו לדבוק תמיד בגבהי המזבח הנשגבים של ייעודו (״חטאת״); וללכת תמיד לפני העם, להראותם הדרך המוליכה אל ה׳ (״עולה״).
[ג]
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת – הנה יפלו בציוי זה כמה שאלות: (א) אחר שבכל ז׳ ימי המלואים היה קרבן אהרן ובניו פר לחטאת ואיל לעולה ואיל לשלמים – למה ביום זה בא עגל תמורת פר החטאת והשלמים לא הביא כלל? (ב) מה שכתוב ״ואל בני ישראל תדבר לאמר״ - למה לא צוה בעצמו את ישראל כמו שצוה את אהרן? והלא זקני ישראל עמדו שם במעמד הזה? (ג) למה נצטוו ישראל בשעיר לחטאת ולא עגל כאהרן? ולמה בעגל וכבש לעולה? ולמה הוסיפו הם להביא שלמים ושור דוקא, שלא הוקרב שלמים בכל ימי המלואים? (ד) למה אמר ״לזבח לפני השם״, ולא הזביחה הוא המצוה רק זריקת הדם וההקרבה? והיה לו לכתוב ״להקריב לפני השם״? (ה) למה אמר הטעם ״כי היום ה׳ נראה אליכם״? וכי היה זה עיקר טעם שהביאו חטאתם ועולתם? ולישב השאלות האלה ערכו חז״ל הדרושים במאמר הספרא הנוכחי. (א׳) אמרו בטעם קרבנו של אהרן שהקריב עגל לחטאת לשלוח דורון אל השטן. והוא על פי הנודע כי יגדל החטא לפי ערך האיש שעשה אותו. שגם חטא קטן יגדל מאד אם עשה אותו אדם גדול. וכן תקטן התשובה והזכות לפי ערך האדם, ר״ל שהתשובה והזכות אשר תספיק לאדם הפחות לא יספיק לאיש המעלה. ולכן יצויר שהתשובה שעשה האדם על חטאו שנתקבל ברצון בהיותו במדרגה קטנה – לא תספיק אחר שעלה אל מדרגה למעלה ממנו; שאז יתעורר החטא ויגדל לפי מדרגתו עתה ותתמעט הזכות לפי מדרגה זאת. ועל פי הנחה זו אמר משה לאהרן שהגם שכבר קבל הקב״ה תשובתו ונתרצה לו – הנה עתה שיבא למקדשֵי אֵל לשרת בכהונה גדולה – יתעורר המקטרג להשטינו לפי גודל קורבתו אל האלהים עתה שלפיהו קטנה תשובתו וגדל חטאו למעלה ראש. ולכן צוהו להקריב עגל לחטאת על מעשה העגל. ויען שזה רק לסתום פי המקטרג לבד, כי ה׳ כבר קבל תשובתו והעביר חטאו ולא ינחם – לכן לא היה צריך לשלמים שענינם לשום שלום בינו לבין אביו שבשמים, כי כבר שם לו ה׳ שלום. ולא היה צריך רק לשלוח דורון לשטן והיה די בחטאת ועולה; רצה הפרקליט ונכנס דורון אחריו כמ״ש בזבחים (דף ז.). ובזה הותרה השאלה הראשונה. (ב׳) והנה במעשה העגל עיקר החוטאים היו ישראל, שאנסוהו לעשות להם את העגל ורצו להרגו, והוא היה כוונתו רק לעכבם כנזכר במדרש. ולכן אמר לו שהוא יאמר להם שיקחו שעיר לכפרה. שחלף שאז פקדו הם לו והכריחו אותו לעשות פקודתם – יצוה הוא להם על תיקון החטא והם ישמעו, ובזה יתוקן הקודם. וזהו שאמר ושמא תאמר וכולי הלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר ״ואל בני ישראל תאמר״. והותרה השאלה השניה. (ג׳) ובמה שצוה לישראל להביא שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף, שיפלא מאד, מדוע לא עכב העון הזה – לא יציאת מצרים וקריעת יום סוף ומתן תורה? ואיך התעורר עתה דוקא עם חטא העגל? אתן בו שלשה טעמים דרושיים: (טעם א׳) הנה חז״ל אמרו שמשה רבינו ע״ה שבר הלוחות לדונם כפנויה ולא כאשת איש. והענין כי כל מצוה ה׳ צוה למשה והוא אמרן לישראל ותיכף נתחייבו במצוה. לא כן עשרת הדברות (שאמרן גם כן למשה, כי עמו התיחד הדבור, וכתבם על שתי לוחות אבנים), לא הגיע זמן חיובם עד יביא להם הכתב והמכתב; כי דברים שבכתב אין לאומרן על פה. וכל זמן שלא מסר להם הלוחות – נשארו לענין מצות אלה כדין בן נח שאינו מוזהר על השיתוף. וזהו שאמר במדרש שמשה טען ש״אנכי ה׳ אלהיך״ לו אמר ולא לישראל, פירוש: שעדיין לא נתחייבו בם ישראל, כי לא עשה שליחותו למסור להם הלוחות. וכל זה יצדק אם קודם מתן תורה היה להם דין בני נח. וכבר כתבו הרא״ם והפרשת דרכים שמה שאמר יוסף על אחיו שאוכלים אבר מן החי היינו מצד שראה שאכלו בשר מפרכסת; שהם היו סבורים להם דיצאו לגמרי מכלל בני נח אף להקל, ויוסף היה סבירא ליה דיש להם דין בני נח ולבן נח אסור מפרכסת דבמיתה תליא מלתא. [וכבר בארתי במקום אחר שהוא הדין מה שאמר שתולים עיניהם בבנות הארץ ושקורים בני השפחות עבדים – תליא בזה. שהם החזיקו את עצמם בדין ישראל – לא היו יכולין לישא תאומתיהן. ולשיטת יוסף שהיו בכלל בני נח - אחותו מן האב מותר לבני נח, ולכן התרעם על שתולים עיניהם בבנות הארץ. וכן בני השפחות – שהיו פלגשי יעקב ופלגש הוא בלא קדושין, והיו גרועים מהם. אבל לדעת יוסף שהם בכלל בני נח – לבן נח בביאה תליא מלתא, ואין במציאות שתהיה פלגש, כי כשבא עליה היא אשתו] וכבר אמרו חז״ל שיוסף לקה במה שאמר שאוכלים אבן מן החי - ״וישחטו שעיר עזים״. ואם כן במה ששחטו שעיר עזים התברר שהיה דינם קודם מתן תורה כישראל. ואם כן לא הועיל בשבירת הלוחות כי כבר היו כאשת איש מקודם. [וגם למ״ש דעל העגל היה להם טענת מודעה שכפה עליהם הר כגיגית – וכבר התבאר שאין מועיל טענת אונס רק אם רוצה לקחת מידו דבר שאינו מחויב, אבל אם האנס כופהו שיתן דבר הראוי ושמחויב בו מצד הדין - אין מועיל טענת אונס כמבואר בפוסקים. וכיון שהם החזיקו עצמם קודם מתן תורה כדין ישראל – התחייבו השבטים לקיים מצות התורה כדין ישראל. ומבואר ביורה דעה (סימן רלו) דכל מצוה שקבלו האבות על עצמם חל החיוב על זרעם אחריהם. ואם כן היו חייבים במצות על ידי קבלת השבטים ושוב אין מועיל טענת אונס.] וזהו שאמר אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף – ר״ל שממה נפשך אין לכם תירוץ. ולכן יבא שעיר וכו׳ יבא עגל - לתקן שניהם. (ענין ב׳). מכירת יוסף – הפועל היה טוב באמת, כי היה סבה מאת ה׳. וכמו שכתוב ״ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה וכולי״. והיה לטובתו באמת, רק מחשבתם היה רע כי הם חשבו לעשות לו רעה, הגם שנתגלגל שהיה לטובה. ובעגל היה בהפך – שמחשבתם היה לטובה (שהיו טועים שה׳ ישרה שכינתו על הדמות הזה והיו מתאוים להשראת השכינה וכמ״ש בכוזרי וכמו שכתבנו בפירוש התורה באורך) רק הפועל היה רע ועבודת נכר. ואם כן על העגל היה יכול ה׳ להעביר חטאם בשילך אחר המחשבה, לא אחר הפועל. אבל אז הלא יש בידם בתחלה חטא מכירת יוסף ואם עד הנה לא הענישם על מכירת יוסף (כי הלך אחר המעשה) – אם כן יש בידכם בסוף ממה נפשך. ולכן יבא שעיר וכו׳ יבא עגל וכולי למען תצאו נקיים בכל אופן, בין אם נלך אחר המחשבה או אחר המעשה. (ענין ג׳). כי יוסף היה מושל מצד שור שבקדושה כמו שכתוב ״בכור שורו הדר לו״, והם ברצונם ״עקרו שור״ – כי ידעו שעתיד ירבעם לעמוד מצד זה ולעשות עגלי זהב (כמו שאמרו המקובלים), ועתה איך עשו הם עצמם את העגל, ובזה היו צריכים כפרה ממה נפשך. ובאר עוד [במשנה ד׳] שמה שהוסיפו להביא שור לשלמים כי בחטא העגל היה שני ענינים. העגל אשר נסכו למטה, והכוונה אשר התכוונו אליה למעלה שבאר במדרש שכאשר ראו דמות המרכבה רצו לכוון אל פני שור שבמרכבה ולהמשיך שפע החיה הזאת על ידי דמות העגל. וזה היה עיקר הקצף עליהם, כי פגמו למעלה, ושעל זה אמר ״יעשו עגל בחורב וימירו את כבודם בתבנית שור״ - שרצו להמיר פני אדם בפני שור. ולכן צוה להביא שור גם כן – יבא שור וכולי יבא עגל וכולי. והותרה השאלה השלישית. (ד׳) ובאר להם המופת שהשלמים ישימו שלום ביניהם ובין אלהים במה שיביאו את הקטיגור לסנגור. הפך הכלל שאין קטיגור נעשה סניגור. יען כי הבאת הקטיגור הוא לזבחו ולהעבירו מן המציאות. כי מן החטא יברא מקטרג שיתלבש כדמות החטא והאדם מתירא ממנו כי הוא המוכן להענישו. שהחטא הוא המשטין והוא הממית, ואי אפשר שיהיה הוא סניגור. אמנם אם יעבירוהו מן המציאות לגמרי – אז שלום ואין פחד. וזהו שאמר עבירה שאתם מתייראים ממנה כבר נזבחה, וז״ש ״לזבח לפני השם״ - והותרה השאלה הד׳. (ה׳) והודיע להם כי על ידי שזבחו החטא ובטלוהו למטה – כן יעובר למעלה. וכמו שאמרו חז״ל שהעביר ה׳ צורת שור ממרכבתו ונתן תחתיו צורת כרוב. והנה הם אמרו הלא אי אפשר עוד שיראו פני המלך כי שם חקוק צורת שור אשר בו מרו את כבודם, והבטיח להם כי היום ה׳ נראה אליכם – שישיגו הזקנים את הכבוד העליון ופני כרוב מהשמאל שבו שכן בין כתפיהם על כנפי הכרובים. והותרה השאלה החמישית. והנה הטנו המאמר הזה מן המסלה אשר אנחנו עולים בה אל מעגלי הדרוש כי הוא מאמר דרושי בעצם.
בעוד שביום הכפורים הקריב הכהן הגדול בעדו ובעד ביתו פר לחטאת ואיל לעולה, היה עליו עתה בתורת מועמד לכהונה גדולה להביא עגל בן בקר במקום פר בן בקר. עגל סתם הוא בן שנה, ״עגל בן בקר״ הוא בן שנתיים ו״פר בן בקר״ הוא בקר בן שלוש שנים (ראש השנה י׳., השוה גם פרה א, ולעיל עמוד קכו).
תמימים – נוסף כאן כדוגמת שמות כ״ט:א׳. לפי חז״ל במכילתא דמילואים בא עגל זה לכפר על חטא אהרן בעגל.
קח לך עגל – מכדי כתיב (פ׳ ד׳) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל, קח לך עגל למה לי, שמע מינה קח לך – משלך.⁠1 (יומא ג׳:)
עגל בן בקר – [מכאן דעגל בכלל שור הוא].⁠2 (ירושלמי נדר פ״ה ה״א)
1. נראה טעם הדיוק מדשני לכתוב בלקיחת ישראל בלשון קחו שעיר עזים ולא כתיב קחו לכם, א״כ למה לא כתיב גם באהרן קח עגל ולא קח לך. ורש״י כתב קח לך למה לי דשני קרא בדבוריה ממה שהתחיל לדבר, עכ״ל, ולפי מש״כ אפשר ט״ס ברש״י וצ״ל ממה שסיים לדבר. וטעם הדבר דצריך ליקח משלו נראה ע״פ המבואר בירושלמי ריש יומא דקרבן המלואים הוא קרבן יחיד, וא״כ אין שייכות שהצבור יתנו לו ע״ז עגל, ודברי הק״ע בזה צ״ע.
2. נ״מ בזה לענין הקדש דקיי״ל הקדש בטעות אינו הקדש, כגון אם אמר שור שיצא מביתי יהא הקדש ויצא איל אינו כלום, אבל אם יצא עגל הוי הקדש כדכתיב עגל בן בקר, הרי הוי עגל בכלל שור. ותמיהני שלא הביאו ראיה יותר מכרחת מלשון הכתוב בתהלים ק״ו וימירו את כבודם בתבנית שור, וקאי על מעשה העגל. ועיין בב״ק ס״ה ב׳ ובש״ך לחו״מ ריש סי׳ שנ״ג, וצ״ע.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) וְאֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר⁠־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי⁠־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃
You shall speak to the Children of Israel, saying, 'Take a male goat for a sin offering and a calf and a lamb, both a year old, without blemish, for a burnt offering,
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקראור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[טז] 1ואל בני ישראל תדבר לאמר. שהיה הדבור בזרוז. (לקח טוב)
[יז] 2ועגל, שלא יהיו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל, לפיכך אף הם יקריבו עגל, שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וגו׳, כדי שידעו שנתכפר להם על מעשה העגל. (תנחומא ישן סי׳ ו)
1. ברמב״ן: ואל בני ישראל תדבר לאמר. שיאמר להם אהרן כן, כי רצה שיהיה אהרן המצווה בשם ה׳ והוא המקריב הקרבנות לגדלו בעיני העם. ובאור החיים: צריך לדעת מה טעם ידבר כאן אהרן לישראל ולא משה הרגיל, ואולי כי לצד שאמר להם למי זהב התפרקו וגו׳ לזה יצו ה׳ אליו כי ידבר להם להביא כפרה שעיר עזים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, עי״ש. ומש״כ בשם עולם כאן.
– קחו שעיר עזים לחטאת. ברש״י זבחים קא. ד״ה מפני: ושלשה שעירים קרבו בו ביום, שעיר נחשון ושעיר ראש חודש ושעיר שבא לשעה כדכתיב קחו שעיר עזים לחטאת. וכ״ה ברש״י שבועות ט: ד״ה ואותה. וברש״י פסחים פב: ד״ה לכך: שמא לא שמעת אלא במנחה זו שהיא קדשי שעה ליום שמיני של מלואים נצטוית אותה מנחה. ואף אני מודה לך בשעיר נחשון ושעיר של יום כדכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת שהם קדשי שעה חובה ליום ואכילתן מותר לאונן.
– שעיר עזים. ראה תו״ש ויקרא פ״ד אות קפ״א.
2. כ״ה בנדפס סי׳ ד וסי׳ י. וראה לעיל אות יב ובתו״כ כאן. ובזהר ח״ג דף לח: עגל לחטאת מיבעי ליה כגוונא דכהנא, אלא ישראל הא קבילו עוגשא, ועל דא לא כתיב בהו עגל לחטאת אלא עגל לעולה, מ״ט דכל אינון דחבו ביה קבילו עונשא וכו׳. וברמב״ן: ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו. כי כאשר צוה וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם עדיין לא נעשה העגל לכך לא הזכירם שם וכו׳ והעגל הזה ביום השמיני לכפר מעשה העגל, והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים אחד לחטאת וכו׳ עיי״ש. ובמנחה בלולה: קרבן העם דומה לקרבן הבא על שגגת ע״ז כי כן קצתם חטאו בזה ולכן הי׳ עגל לעולה לכפר על מעשה העגל. ובפענח רזא: שהם השתחוו ועבדו והוצרכו להביא גם שעיר לחטאת ופר לעולה כדכתיב בפרשת שלח וכו׳ ולכן גם הם הביאו עגל שהוא במקום פר, רק שהם עדיין היו צריכים גם פרה אדומה לכך מטעם תבא אמו ותקנח וכו׳.
– וכבש בני שנה. ראה תו״ש ויקרא פ״ה אות צז.
וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵּיל לְמֵימַר סַבוּ צְפִיר בַּר עִזִּין לְחַטָּתָא וְעֵיגַל וְאִמַּר בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין לַעֲלָתָא.
And with the sons of Israel he spoke, saying, Take a kid of the goats for a sin offering, and a calf, and a lamb of the year, unblemished, for a burnt offering; and a bull and a ram for a hallowed offering,
ועם בניא ישראל תמליל למימר סבוב צפיר בר עיזין לחטאתה ועגל ואמר בני שת⁠(י)⁠הוןג שלמים מן מו׳ לעלהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועם בני״) גם נוסח חילופי: ״ולבני״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סבו״) גם נוסח חילופי: ״סיבו״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שת⁠(י)⁠הון״) גם נוסח חילופי: ״שתא״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעלה״) גם נוסח חילופי: ״לעולה״.
ועם בני ישראל תמליל למימר סבו ברם אתון צפיר בר עיזי מטול דסטנא מימתיל ביה מטול דלא ישתעי עליכון לישן תליתאיי על עיסק צפיר בר עיזי דנכיסו שבטוי דיעקב ורמייו יתיה ועיבד יתיה לחטאתא ועיגלא מטול דאשתעבדתון לעיגלא ואימר בר שתיה מטול דידכר לכון זכותא דיצחק דכפתיה אבוי הי כאימרא תריהון שלמין לעלתא.
And to the children of Israel spoke he, saying: Take for yourselves a kid of the goats, because Satana resembles him, lest he recount against you the accusation concerning the kid of the goats, which the sons (tribes) of Jacob killed a), and offer him for a sin offering; and a calf, because ye worshipped the calf b), and a lamb of the year, that there may be for you a memorial of the righteousness of Izhak, whom his father did bind as a lamb, both of them perfect, for a burnt offering;
a. (Gen 37:31 PAL Gen 37:31 But they took the garment of Joseph, and killed a kid of the goats, because his blood is like the blood of a man, and they dabbled the garment in the blood.
b. (Exo 32:4 PAL Exo 32:4 And he took them from their hands, and bound them in a wrapper, and wrought it with a tool, having made a molten calf; and he said, These, Israel, are thy gods, which brought thee forth from the land of Mizraim.
ועם בני ישראל תדבר לאמר קחו גם אתם שעיר בן עזים משום ששטן נמשל בו בשביל שלא יספר עליכם לשון הרע על ענין שעיר בן עזים ששחטו שבטיו של יעקב ורימו אותו ועשה אותו לחטאת, ועגל משום שנשתעבדתם לעגל וכבש בן שנתו בשביל שיזכור לכם זכותו של יצחק שעקדו אביו הרי כמו כבש שניהם תמימים לעולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ואל בני ישראל וגו׳ – שיקריבו את קרבנם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ומר בני אסראיל קאילא כ֗דו עתודא מן אלמעז ללד֗כוה ועגלא וכ֗רופא אבני סנה צחאחא לצעידה.
וצו את בני ישראל לאמר: קחו שעיר מן העזים לחטאת, ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה.
פס׳: ואל בני ישראל תדבר לאמר – שהיה הדבור בזירוז:
שעיר עזים לחטאת – על הקהל.
ועגל – שאין לו שנה תמימה, וכן כבש לעלה.
A HE-GOAT FOR A SIN-OFFERING. For the congregation. Also [for the congregation] a calf that has not reached the age of a complete year,⁠1 and a lamb for a burnt offering.
1. For Scripture reads, bene shanah.
(ג-ד) קחו שעיר עזים לחטאת – כי דרך ציבור להביא שעיר על חטאת שאינה ידועה, ברגלים ובראשי חדשים. וצוה שיביאו עולה ושלמים ומנחה, והם כל מיני דורון, שאין קרבתא נדבה רק אלו ג׳.
ונותן טעם לדבר: כי היום המקום נראה אליכם – וראוי להדרין בכל מיני דורון.
(3-4) קחו שעיר עזים לחטאת – TAKE A MALE GOAT FOR A SIN OFFERING – Because it is customary for the congregation to bring a goat for a sin that is not known on holidays and on the New Moon. And He commanded that they shall bring a burnt offering and a peace offering and a meal offering, and these are all of the types of gifts, for only these three are offered as voluntary offerings.
And it gives a reason for this: כי היום המקום נראה אליכם – FOR TODAY the Omnipresent APPEARS TO YOU – And it is appropriate to gift Him with all sorts of gifts.
קחו שעיר עזים – יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה שעיר עזים דיוסף.⁠1
דבר אחר: קחו שעיר עזים – לכפר על עבודה זרה שעבדו שכן מצינו שעירים נשרפים הם שעירי עבודה זרה הנשרפים חוץ למחנה כדאיתא בת״כ וזה נשרף.
1. שאוב מהספרא ויקרא ט׳:ב׳.
קחו שעיר עזים, "take a hegoat as a sin offering to atone for your sins, etc;⁠" they had to pray for atonement for what their forefathers had done to Joseph, when they had sent his tunic soaked in the blood they had taken from the hegoat they slaughtered for that purpose. (Genesis 37, 3132) (Sifra) An alternate explanation: They needed to offer a sin offering for idolatry they had been guilty by burning he goats for idols. (in Egypt) (Tanchuma, section 4 on this portion) We find that also on other occasions such animals were burned in idolatrous rites outside the camp. (Torat Kohanim, chovah chapter 6,5.) This is why this hegoat was burned outside the camp, as we are told in verse 11.
קחו שעיר עיזים לחטאת – ועגל שהם השתחוו ועבדו והוצרכו להביא גם שעיר לחטאת ופר לעולה כדכתיב בפ׳ שלח לך והי׳ אם מעיני העדה וגו׳ לכן גם הם הביאו עגל שהוא במקום פר רק שהם עדיין היו צריכים גם פרה אדומה לכך מטעם תבא אמו ותקנח וכו׳.
שעיר עזים – על שם וישחטו שעיר עזים, לחטאת על שחטאו בשפתותיהם לומר אלה אלהיך, שלזה יתכן חטאת כענין לא חטא איוב בשפתיו, ועולה על שהרהרו וחשבו בלבם כדכתיב העולה על רוחכם, מהר״ר יעקב.
ועגל וכבש בני שנה – פרש״י כל מקום שנאמר עגל הוא בן שנה, וקשה דנימא ליהוי בן שתי שנים עד שיפרט לך הכתוב שנה כמו שפרט לך כאן כדאמרינן לענין עדות שכ״מ שנאמר עד משמע שנים עד שיפרוט הכתוב אחד, וי״ל דמשמעות עגל בעצמו אינו כ״א רך בן שנה לאפוקי עד משמע שפיר שנים כיון שאין עדות פחות משנים, מהר״ר יעקב.
וטעם ואל בני ישראל תדבר לאמר – שיאמר להם אהרן כן, כי רצה שיהיה אהרן המצוה בשם י״י והוא המקריב הקרבנות, לגדלו לעיניא העם.
והנכון שטעמו: ואל בני ישראל תדבר – אתה והזקנים הנזכרים, כי לכך קראם שידברו לישראל, כדרך: ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו (שמות י״ב:כ״א). או אמר לכל אחד מן הזקנים: ואל בני ישראל תדבר. ושיעור הפרשה: ויאמר אל אהרן קח לך (ויקרא ט׳:ב׳), ואל הזקנים אמר: ואל בני ישראל תדברוב לאמר. כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצותו, כדרך: ואצו אתכם בעת ההיא לאמר, חלוצים תעברו (דברים ג׳:י״ח). וכן רבים במשנה תורה.
ור׳ אברהם אמר (אבן עזרא ויקרא ט׳:ו׳) כי טעם: ויאמר משה זה הדבר אשר צוה י״י תעשו (ויקרא ט׳:ו׳) – שכבר אמרג להם משה זה הדבר. ואם כן, יתכן שיהיה שיעור הפסוקים האלה כך: קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ויקרא ט׳:א׳), ויאמר משה זה הדבר אשר צוה אותי י״י תעשו וירא אליכם כבוד י״י (ויקרא ט׳:ו׳): ויאמרד אל אהרן קח לך עגל וגו׳ (ויקרא ט׳:ב׳), ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים. והנה קצר בתחלה ופירש בסוף. ואינו נכון.
אבל אחר שהזכיר להם הקרבנות, ויקחו את אשר צוה משה (ויקרא ט׳:ה׳), חזר ואמר להם: זה הדבר אשר צוה י״י תעשו (ויקרא ט׳:ו׳) – שיקריבו הקרבנות על הסדר שיצום, ואחרי כן יראה להם הכבוד. ובעבור שאמר: כי היום י״י נראה אליכם (ויקרא ט׳:ד׳), חזר ואמר שיראה להם בכבודו.
והנה הקרבנות האלו לא הוזכרו בפרשת: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי (שמות כ״ט:א׳), כי שם לא צוה רק על המלואים ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי המלואים,⁠ה כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות. והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם, כענין מנחת חבתים לדורות ביום המשח אותו (ויקרא ו׳:י״ג-י״ד).
ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו, כי כאשר צוה: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם (שמות כ״ט:א׳), עדיין לא נעשה העגל כאשר פרשתי (רמב״ן ויקרא ח׳:ב׳), ולכך לא הזכירם שם. ולא כדברי רבינו שלמה שאומר שם (רש״י שמות כ״ט:א׳) שהפר לכפר על מעשה העגל, אבל היו הפרים ההם לחטא על המזבח ועל אהרן ובניו ולקדש אותם. והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל. והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים לחטאת. וכך אמרו בתוספתא של פרשת המלואים בתורת כהנים (ספרא ויקרא ט׳:ב׳) שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל, ודרשו: וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחלה שנאמר: וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א), ויש בידכם בסוף שנאמר: עשו להם עגל מסכה (שמות ל״ב:ח׳) יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה העגל.
ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים, שרף אותו כאשר ישרוף של יום הכפורים, אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה, כי לא פירש משה שיעשה כן. ואולי נצטוה בכך, והכתוב לא חששו להאריך כי לא יעשה רק מה שיאמר משה ולא יאמר משה רק מה שצוה השם.
א. כן בכ״י פרמא 3258, פרמא 3255. בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״בעיני״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״תדבר״.
ג. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן באבן עזרא. בכ״י פרמא 3255: ״דבר״.
ד. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2 חסר: ״ויאמר״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2: ״מלואיהם״.
ו. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט: ״לא חשש״.
And unto the children of Israel thou shalt speak. This means that Aaron is to speak to them thus, as it was His wish that Aaron should be the one who commands in the name of G-d, and that he should be the one who would bring the offerings, in order to elevate him in the eyes of the people. The correct interpretation is that the expression and unto the children of Israel thou shalt speak, means you [Aaron] and the elders mentioned [in (1)], since it was for that purpose that he called them,⁠1 so that they should speak to the children of Israel, as in the verse, And Moses called for all the elders of Israel, and said unto them: Draw out [and take you lambs].⁠2 Or it may be that [Moses] said to each of the elders, and unto the children of Israel thou shalt speak [the singular word thou thus referring to each one of the elders]. Accordingly, the meaning of the section is as follows: and he [Moses] said to Aaron: Take thee etc., and to [each of] the elders he said, and unto the children of Israel thou shalt speak. For one who speaks to many people usually addresses his command to each person individually, something like that which it is said, And I commanded you at that time, saying etc.: Ye shall pass over armed before your brethren.⁠3 There are many such cases in the Book of Deuteronomy [where Moses speaks to the whole congregation, when his message is actually addressed to each person individually].
Now Rabbi Abraham ibn Ezra wrote that the verse, And Moses said: This is the thing which the Eternal commanded that ye should do,⁠4 means that "Moses had already told them, this is the thing.⁠" If so, it is possible that the meaning of the verses be as follows: Moses called Aaron and his sons and the elders of Israel, and Moses said: This thing which the Eternal has commanded me ye should do, that the Glory of the Eternal may appear unto you;5 and he said unto Aaron: Take thee a bull-calf etc.; and unto the children of Israel thou shalt speak, saying: Take ye a he-goat for a sin-offering etc.⁠6 Thus [Moses] spoke briefly at first [as in (6)] and then explained himself at the end [in Verses 2-4].
But this is not correct. Rather, after Moses had mentioned to them the offerings [which they were required to bring on that day], and they brought that which Moses commanded,⁠7 he said to them again, This is the thing which the Eternal commanded that ye should do,⁠8 meaning that they should bring the offerings in the order that he would command them, and afterwards the Glory of the Eternal would appear to them. Now since he had said, for today the Eternal appeareth unto you,⁠9 he went back and said that He would appear to them through His Glory.
Now these offerings [which were brought on the eighth day after the completion of the seven-day consecration of the priests], were not mentioned in the section of And this is the thing that thou shalt do unto them to hallow them, to minister unto Me,⁠10 for there He only gave the command about the consecration, and their days of consecration were completed with the seven days and their offerings, but now on the eighth day, they themselves brought the offerings [whereas on the seven days of the consecration, the offerings were brought by Moses]. Thus these offerings [brought on the eighth day] were a kind of initiation for the priests, as was the meal-offering of the baken cakes11 command for future generations [which were brought] on the day when he is anointed.⁠12
It is possible that it was in order to atone for the incident of the golden calf that He now gave them these added offerings, for at the time when He commanded the section of And this is the thing that thou shalt do unto them to hallow them, to minister unto Me,⁠13 the golden calf had not yet been made, as I have explained,⁠14 and therefore He did not mention them [these offerings] there. It is thus not as Rashi wrote there,⁠15 that the bullock [offered on each of the seven days of consecration] was to atone for the incident of the golden calf, but these bullocks were to purify the altar,⁠16 and for Aaron and his sons in order to hallow them,⁠17 and it was this calf [brought] on the eighth day that was to atone for the incident of the golden calf. Thus Aaron's offerings [on this eight day] were the same as his offerings on the Day of Atonement,⁠18 [namely, the bull-calf for a sin-offering, and a ram for a burnt-offering, as mentioned in the verse before us], and the people's sin-offering [on this eighth day] was the same as their sin-offering on the Day of Atonement, namely, one he-goat for a sin-offering.⁠19 So also have the Rabbis said in the Tosephta of the section of consecration, in the Torath Kohanim,⁠20 that this calf [brought on the eighth day] was to atone for the incident of the golden calf. Thus they interpreted: "For what reason did Israel bring more offerings [on this day] than Aaron?⁠21 It was on account of what He said to them: 'You [the people] have in your hands [sin] at the beginning, and you have in your hands [sin] at the end.' You have sinned at the beginning, as it is written [when the brothers sold Joseph], and they killed a he-goat,⁠22 and you have sinned at the end, as it is said, they have made them a molten calf.⁠23 Therefore let them bring the he-goat [for a sin-offering] to atone for the incident connected with that of the he-goat, and let them bring a calf [as a burnt-offering] to atone for the incident of the golden calf.⁠"
It would appear that because the reason for Aaron's sin-offering [on this eighth day] was the same as that of his sin-offering on the Day of Atonement, therefore he burnt it [outside the camp]⁠24 as the one of the Day of Atonement is burnt,⁠25 even though this sin-offering [of the eighth day] was "an outer sin-offering"26 [while that of the Day of Atonement was "an inner sin-offering"], for Moses did not explain that he should do so. But perhaps Aaron was indeed so commanded, and [it is not mentioned because] Scripture did not want to prolong the matter, it being known that Aaron would only do what Moses said, and that Moses would only say what G-d had commanded.
1. As (1) states: And it came to pass on the eighth day, that Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel.
2. Exodus 12:21.
3. Deuteronomy 3:18.
4. (6).
5. (6).
6. (3). — Ibn Ezra thus transposes the contents of (6), and explains that it was said immediately in (1), as an introduction to the specific commands following.
7. (5).
8. (6).
9. (4).
10. Exodus 29:1.
11. Above, 6:13-15.
12. Ibid., (13). I.e., on the day that the ordinary priests are installed into the priestly service. The High Priest, however, brought this meal-offering every day. Ramban thus suggests that the offerings brought on the eighth day [as explained in this section] were a sort of initiation, comparable to the meal-offering brought in future generations by the ordinary priest once in his lifetime, and by the High Priest every day.
13. Exodus 29:1.
14. See Ramban above, 8:1: "By way of the proper interpretation of Scripture etc.⁠"
15. Exodus 29:1.
16. See Ramban above, 8:15.
17. Exodus 29:1.
18. Further, 16:3: Herewith shall Aaron come into the holy place: with a young bullock for a sin-offering, and a ram for a burnt-offering.
19. (3) here, and further, 16:5. — On the Day of Atonement there were actually two he-goats for a sin-offering, but only one was brought as an offering in the Sanctuary (see further, 16:8-22).
20. Torath Kohanim, at the beginning of Shemini 4.
21. Israel's sin-offering on that day was a he-goat, while Aaron's was a calf. As a burnt-offering Israel brought a calf and a ram, while Aaron's was only a ram. The Torath Kohanim suggests a reason why the people's offerings had to be more than those of Aaron, and also why their sin-offering was a he-goat, unlike that of Aaron which was a calf.
22. Genesis 37:31.
23. Exodus 32:8.
24. Further, (11). Rashi wrote that this was done at the express command of G-d. But Ramban at this point suggests that this procedure was adopted on the basis of a similar law on the Day of Atonement, since the reason for both offerings was identical.
25. Further, 16:27.
26. See in Seder Tzav, Note 52. Ramban's concluding thought here — "for Moses did not explain that he should do so" — is thus to be understood as follows: Since Scripture does not relate that Moses commanded Aaron to burn his sin-offering outside the camp although it was not "an inner sin-offering,⁠" the question arises why did Aaron do so [as stated in (11)]? It must be, Ramban suggests, because the reason for Aaron's sin-offering on this eighth day of the initiation was the same as that of his sin-offering on the Day of Atonement, which being "an inner sin-offering" is rightfully burnt outside the camp, and hence Aaron on this eighth day did similarly. In the text following, Ramban will suggest that Aaron actually received this command from Moses, and the reason why Scripture did not mention it is explained in the text of Ramban.
קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה – אמרו במדרש מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף, בתחלה (בראשית ל״ז:ל״א) וישחטו שעיר עזים, בסוף (שמות ל״ב:ח׳) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.
ויראה לי כי מה שצוה לאהרן להיות העגל שלו חטאת וצוה בשל ישראל להיותו עולה, כדי שיתבאר מזה זכות לבו של אהרן, שאע״פ שעשה העגל בידו לא חטא בו במחשבתו כלל אבל כוונתו היתה לשמים, וכן יראה לי ממה שהוסיף הכתוב לומר (שם) אשר עשה אהרן, כי בודאי כבר נתפרש זה באמרו (שם) ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה, ולמה הוצרך אשר עשה אהרן, אבל בא לומר שאין הכתוב תופש עליו אלא המעשה לבד ולא על המחשבה, והוא כאלו אמר בפירוש כי חטא במעשה ולא במחשבה ומפני זה הביאו חטאת לפי שהחטאת באה על החטא במעשה, ובאותו של ישראל צוה להיותו עולה לפי שהעולה באה על הרהור הלב, וידוע כי ישראל חשבו בו מחשבה רעה והנה חטאם בו במחשבה מעשה.
קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימה לעולה, "take a he-goat for a sin-offering and a calf as well as an unblemished sheep in its first year for a burnt-offering.⁠" In Sifra Shemini 3 the question is posed why the Israelites had to offer more sacrifices than Aaron, i.e. both a he-goat, a calf and a sheep. The answer given is that the Israelites had sinned with a he-goat when they had drenched Joseph's coat in its blood at the time; now they had been guilty of committing a sin using a calf. It was appropriate therefore that they receive expiation for both of these sins. Each of these two sin-offerings was to atone for the sin committed with its counterpart.
I believe that the fact that the calf offered by the people was a burnt-offering whereas Aaron's calf was a sin-offering was to demonstrate that although Aaron had committed the sin of the golden calf with his hands, his heart had not had any part in the sin at all. This is why the calf could be his sin-offering. [I believe the author tries to explain why the principle of אין קטגור נעשה סנגור, "that the prosecutor cannot change his garments and suddenly appear in the guise of the counsel for defense,⁠" has not been violated here, as the sin-offering was of a technical nature only. Ed.]
Furthermore, the author believes that the very words: "which Aaron had made,⁠" referring to the golden calf Aaron had made, are superfluous, and are to be read as limiting Aaron's guilt, i.e. though he had "made" it, he had had no emotional or intellectual part in that whole episode. The Torah had described how Aaron had made the calf in Exodus 32,4, so there was certainly no need to tell us in 32,35 that he had made it. Aaron had to bring the calf as a sin-offering precisely because the sin-offering atones for a deed not for a thought. The Israelites, on the other hand, whose sin had consisted of their sinful thoughts connected to the golden calf had to offer it as a burnt-offering, to atone for their thoughts. [The Israelites who had sinned in deed on that occasion had long since been executed or died at the hand of God. Ed.] Those who had been guilty of auxiliary deeds required the sin-offering to atone for that part of their sin.
קחו שעיר עזים. ועגל – כדי שידעו שנתכפר להם מעשה העגל מאחר שמצוה להם להקריב עגל.
קחו שעיר עזים לחטאת... ועגל, "you (plural) are to take a he-goat as sin offering plus a calf, etc;⁠" this was to let them know that the sin of the golden calf had been atoned for, otherwise they would not have been commanded to use a calf as an offering.
קחו שעיר עזים ועגל וכבש בני שנה – כדי שידעו שנתכפר להם מעשה העגל כשאני מצוה לו להקריב עגל.
ואל בני ישראל תדבר לאמר – שאמר לאהרן שיאמר לבני ישראל כי רצה שיהי׳ אהרן מצוה בשם י״י והוא המקריב הקרבנות לגדלו בעיני העם. והנכון שפי׳ ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים כי לכך קראם שידברו לבני ישראל כדרך ויקרא משה אל זקני ישראל משכו:
ואל בני ישראל תדבר לאמר, "and to the Children of Israel say as follows:" Moses told Aaron to speak to the Israelites directly and command them in the name of the Lord. This was meant to enhance Aaron's status among the people seeing that it was he who performed all these rites on behalf of the people.
If not for this reason it would have been appropriate for Moses to also include the elders in his address to Aaron, seeing that the elders had been mentioned in verse one as having been called to Moses' presence also. But Moses was anxious for the people to be addressed by Aaron separately, independently of the elders. When the people had been instructed that each Israelite householder was to secure a lamb for the Passover, (Exodus 12,21) Moses had allowed all the elders to convey that directive. [The latter paragraph is phrased in a manner that could suggest that it is a retreat from the author's first interpretation. Ed.]
ועגל וכבש – כבש לכבוש מעשה עגל ואיל שהיה מרקד לפניהם כאיל והיינו דכתיב וירקידם כמו עגל.
ואל בני ישראל תדבר לאמר – פי׳ הרא״ש שאמר לאהרן שיאמר לבני ישראל כי רצה שיהיה אהרן מצוה בשם י״י, והוא המקריב הקרבנות כדי לגדלו בעיני העם, והנכון בעיני שפי׳ ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים כי לכך קראם שידברו לבני ישראל כדרך (שמות י״ב כ״א) ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו.
קחו שעיר עזים לחטאת – צאו וראו כמה גדול כח צבור, שלא רצה הב״ה להלבין פניהם ולומר להם שיהיו מביאין עגל חטאת כמו שצוה לאהרן, אלא שעיר עזים כשאר חייב חטאות, ולמה שעיר עזים, הם העיזו פניהם ואמרו אלה אלהיך ישראל, יבא שעיר עזים וי⁠(ת)⁠כפר עליהם, ואעפ״כ צוה להביא עגל וכבש לעולה, צאו וראו כמה חפץ הב״ה בתשובתן של רשעים שצוה להביא עגל עם כבש שהוא קרבן התמיד.
ד״א קחו שעיר עזים לחטאת זהו החטאת החוטא בע״ז ומביא שעיר, וסמך אצל לחטאת ועגל, על חטא העגל, וכבש כנגד יעקב ושבטים כי למעלה לא הביא כנגד יעקב, ושור לכפר על (תהלים ק״ו כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור, ולעולה האיל של עקידה עומד כנגד השור, אם זה מקטרג זה מליץ יושר.
ד״א ושור כנגד אברהם ואל הבקר רץ, ואיל כנגד יצחק, ומנחה בלולה בשמן כנגד האמהות.
ועגל וכבש בני שנה – פרש״י מכאן אתה למד כל מקום שנ׳ עגל וכבש בני שנה, והקשה הר״י א״כ אמאי אצטריך קרא למימר בכל דוכתא וכבש בן שנתו ה״ל למילף מהכא דסתם כבש בן שנה הוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה צוה את אהרן שידבר אל בני ישראל על קרבנותיהם ולא צוה אותם משה מעצמו בהיות כלם לפניו כדי לכבד את אהרן ושיראו בני ישראל שהוא היה נגיד ומצוה ומודיעו אותם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. האמנם כדי שידעו שכל מה שהיה אהרן מצוה בזה שמע מפי משה שקבל מפי הגבורה. אמר ויקחו את אשר צוה משה כי הוא אשר צוה לאהרן מה שצוה אותם והותרה בזה השאלה הב׳.
והנה צוה שעדת בני ישראל יקריבו שעיר עזים לחטאת לפי שהיה זה לכפר עליהם עון העגל וכתוב בפרשת שלח לך אם מעיני העדה נעשתה בשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת כי היא שגגת עבודת אלילים שמפני גריעות׳ היה החטאת שעיר עזים בעבור שהיו זובחים לשעירים באמונותיהם הנפסדות. וצוה שיעשו עולה הדורה שהיא כבש ועגל תמימים להגיד שאחר כפרת האומה יהיה העגל לא לומד ללמדה ולישרה לשמור מצות וכן הכבש הנכבש לפניו יתברך ולכך אמר בהם תמימי׳ לרמוז על תמימותם ונקיותם. והיו שם אם כן קרבן מן הבקר שהוא העגל ומן הכבשים שהוא הכבש ומן השעיר שהוא העזים שהם כלל מיני העולות היותר נבחרים ונרצים כמו שנזכר בסדר ויקרא. וחכמים זכרונם לברכה דרשו בתוספתא שהקריבו ישראל במדבר שעיר עזים לכפר על וישחטו שעיר עזים שנאמ׳ במכירת יוסף והקריבו עגל לכפר על עון העגל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים
[1] שם ע״ב
ואל בני ישראל תדבר לאמר – מה שצוה משה לאהרן שידבר אל ישראל ולא צוה הוא בעצמו להם, לפי שרצה משה להראות לכל ישראל שאהרן נקי מן חטא העגל דאל״כ איך יצוה הוא להם קחו לכם עגל לכפרה והרי יאמרו לו טול קורה כו׳ או יהיה פירושו ע״ד קשוט עצמך תחילה כו׳ (ב״ב ס) לפיכך מתחילה קח לך עגל בן בקר לקשט את עצמך תחילה ואח״כ ואל בני ישראל תדבר לאמר שיתקשטו גם המה ואז גם המה יכולין לקשט אחרים וזהו לשון לאמר.
קחו שעיר עזים לחטאת – לכפרה על מה שזבחו זבחיהם לשעירים לכך נאמר לזבוח לפני ה׳ ולא לשעירים כדרך שעשו בזביחה לעגל כאמור. ובתורת כהנים (ויקרא ט׳:ג׳) דרשו מה ראו ישראל להביא יותר מן אהרן אלא אמר להם משה אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף. בתחילה שנאמר (בראשית ל״ז:ל״א) וישחטו שעיר עזים, בסוף שנאמר (שמות ל״ב:ח׳) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כ״א בעגל ע״כ. ויש לדקדק למה הוציא את אהרן מכלל מעשה דשעיר עזים והלא גם לוי היה במעשה ההוא ואדרבא שהיה לו חלק גדול במעשה ההוא יותר על אחיו כמו שפירש״י על פסוק שמעון ולוי אחים, (בראשית מ״ט:ה׳) ועוד למה הזכיר לשון קודם וסוף הל״ל אתם יש בידכם ב׳ עבירות ולמה תלה העון במוקדם ומאוחר, ועוד מה ענין כפרת שעיר עזים לכפרת עון העגל, גם פסוק ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳. צריך ביאור כי לא פורש בו להיכן קרבו, ומהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו מה יעשו עוד נוסף על מה שכבר עשו.
והקרוב אלי לומר בהיתר ספיקות אלו – שבעל מדרש זה סובר שהא בהא תליא שאותו מעשה של וישחטו שעיר עזים היה סבה גם למעשה עגל, יען כי מהידוע שמדת הקנאה שהיתה באחי יוסף גרמה להם אותו מעשה של וישחטו שעיר עזים ומאז נשתרשה בתוכם מדת הקנאה לדורות כמ״ש (תהלים ס״ט:י׳) כי קנאת ביתך אכלתני. היא קנאת בית ישראל המצויה בין ישראל בכל הדורות יותר מבכל האומות עד שיצא העגל הזה מתוך שרבים קנאו במשה במחנה כקרח ועדתו, וכן באותו זמן רבים קנאים פגעו בו וזאת תורת הקנאות לחשוב עליו עלילות דברים לאמר כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. כדי לפרוק עולו מעליהם ולמנות עליהם העגל הזה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז כי הקנאה המסבבת פירוד הלבבות היא שעמדה להם שנפרדו איש מעל אחיו כי בטלו מצות ואהבת לרעך כמוך. וזהו החטא הקודם המסבב גם המאוחר שלסוף פנו עורף גם אל ה׳ ובטלו מצות ואהבת את ה׳ אלהיך. ומטעם זה ארז״ל (ב״ר ל״ח:ו׳) שכל זמן ששלום בין ישראל אפילו עובדים ע״ז הנח לו שנאמר (הושע ד׳:י״ז) חבור עצבים אפרים הנח לו אבל חלק לבם עתה יאשמו. וביאור דבר זה תמצא יפה ומתוקן בחבורי עוללות אפרים חלק א׳ מאמר כ״ג ומשם תוכל להבין מה שתלה בעל מדרש זה ב׳ מיני עון אלו בקודם ובמאוחר כי אחת גוררת חבירתה, וכן מצינו (מלכים א י״ב:כ״ח) בירבעם שעשה העגלים מקנאתו במלכות שלמה.
ובהצעה זו מיושב מה שלא היה אהרן צריך להיות לו חלק בכפרה שהוא על הקודם וישחטו שעיר עזים, דהיינו פירוד הלבבות שהיו בין האבות כי כבר תיקן אהרן זה במה שאחז במדת השלום כי שמוע מזבח טוב וכן ישראל ראו לתקן שניהם ביום זה ז״ש ויקרבו כל העדה וגו׳ כי כשראו כל העדה שהם צריכין לכפרה על וישחטו שעיר עזים שגרמה להם הקנאה ופירוד הלבבות, ועל המאוחר והוא מעשה העגל שעל ידו נתרחקו מעל ה׳ ופנו אליו עורף ולא פנים, הנה זולת הקרבן ראו לתקן כל זה במעשה ממש שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, וז״ש ויקחו את כל אשר צוה משה היינו הקרבנות ויקרבו כל העדה שקרבו זה אל זה בקירוב הלבבות וקימו וקבלו עליהם להיות באחוה וריעות לתקן חטא הקודם מעשה שעיר עזים הבא מתוך פירוד הלבבות, ואח״כ תקנו גם חטא המאוחר ויעמדו לפני ה׳ כי פנו אל הש״י פנים ולא עורף, וכאשר ראה משה כושר לבבם זה עם זה, וכי היו שלמים עם ה׳, היה הדבר ישר מאד בעיניו כי טוב הוא יותר מן הבאת קרבן כמ״ש (שמואל א ט״ו:כ״ב) הנה שמוע מזבח טוב. ועל זה אמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו כי כלום צוה ה׳ על דברי עולה וזבח כ״א לשמוע בקול ה׳ כי בזה הדבר, מיעט מעשה הקרבנות לומר כזה תעשו גם לדורות ומי יתן והיה זה לבבכם כל הימים כי בזכותו וירא אליכם כבוד ה׳, כמו שאתם פונים פניכם מול השכינה כך יאר ה׳ פניו אליכם כדרך שבא ליראות כך בא להראות.
תדבר לאמר – צריך לדעת מה טעם ידבר כאן אהרן לישראל ולא משה הרגיל ואולי כי לצד שאמר להם למי זהב התפרקו וגו׳ לזה יצו ה׳ אליו כי ידבר להם להביא כפרה שעיר עזים הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכבר כתבנו בכמה מקומות דברי רז״ל כי החטא יפעיל הגנאי במקומו והתיקון צריך להיות מכוון כנגדו והוא אומרו תדבר לאמר פי׳ תדבר דיבור שיש בו מעלה וזכות כנגד דיבור שהיה בו השפלה אשר פרע בו את העם.
עוד נראה כי לצד שעלה אהרן במעלה הנפלאה הלז מתוך כל ישראל בו בחר ה׳ לז״א אליו משה שידבר לישראל אמירות רכות והוא אומרו לאמר וכן תמצא שאמר כי היום ה׳ נראה אליכם פי׳ כל המושג וכל הרצון אינו אלא לצד ישראל כאומרו אליכם ולא לי וכדרך שמצינו שאמר משה לישראל הלא כ״ז שהיו ישראל נזופים לא דבר ה׳ עם משה כי כל המושג אינו אלא לצד מעלת ישראל.
תדבר לאמור, "you shall speak saying;⁠" We need to explore the reason why Moses commanded Aaron to speak in this instance instead of instructing the Israelites himself as was his custom. Perhaps it was because at the time of the golden calf it had been Aaron who invited the people to bring him their gold, Moses now wanted to give him an opportunity to speak to the people and tell them to bring a male goat to be the sin-offering as atonement. This would be in line with the principle הפה שאסר הוא הפה שהתיר, "that the mouth which uttered the prohibition must be the mouth which utters the permission.⁠" We have repeatedly quoted our sages as saying that the sin which causes someone's reputation to become sullied can best be repaired when the method of rehabilitation is as closely linked to the circumstances of the sin it rehabilitates as is possible. This is why God ordered Aaron to inform the people of this procedure. The words תדבר לאמור mean that inasmuch as on the previous occasion Aaron had uttered words which resulted in the people becoming unrestrained, demeaning themselves, he was now to utter words which would eventually elevate the people and result in atonement for that sin.
Furthermore, seeing that Moses had observed how Aaron had been elevated by God to such a high position, Moses told him to communicate soothing messages to the Jewish people. The word לאמור implies a message couched in a very friendly manner. Aaron told the people that God would appear to them (verse 4) to indicate that the whole procedure he was instructing them about was for their good, not for his own. This recalls what we wrote in the name of Torat Kohanim at the beginning of פרשת ויקרא, that the fact God did not communicate with Moses in the Tabernacle for 38 years was on account of the sin of the spies; when God is reported as communicating with Moses out of the Tabernacle this was a compliment to Israel.
ואל בני ישראל – הוא יצוה לזקני ישראל שיקדישו הקרבנות האמורים בעד כל ישראל.
תמימים – שב על העגל ועל הכבש, לא על החטאת, וכן נראה מן הנגינה. ולא זכר ״תמימים״ בחטאת העם ובשלמים. יראה בעיני לפי שחטאת אהרן ועולתו ממין פחות, כי חטאת משיח וחטאת יום הכפורים של כהן גדול פר בן בקר, גם עולתו מן הצאן, הזכיר שבכל זאת יהיו תמימים. אבל חטאת הבאה על חטא נקבה תמימה, וכאן זכר, אין צורך לומר שיהיה תמים. והעולה שההדיוט אם רוצה מביא פר ואיל, וכאן עגל וכבש, הוצרך לומר ״תמימים״, ובשלמים שהן מן המובחרין בבקר ובצאן וזכרים ידענו שצריכין להיות תמימים.
ואל בני ישראל – הוא יצוה לזקני ישראל שיקדישו הקרבנות האמורות בעד כל ישראל:
(ג-ד) ואל בני ישראל תדבר וגו׳ – תחילה מביא הכהן את קרבנו (פסוק ב); שכן עם כניסתו לתפקידו החדש עליו להכיר באחריות החדשה שהוטלה עליו על ידי מעמדו הרם – כלפי ה׳ וכלפי האומה. ולאחריו צריכה האומה אף היא להביא את קרבנה אל ה׳. גם היא צריכה להכיר באחריותה כלפי ה׳, ובמעמדה כאומה בקרב האומות. שכן לא אל הכהן תתגלה כאן שכינת ה׳; אלא ה׳ יתגלה אל האומה המקבלת על עצמה תפקיד היסטורי בין האומות; והוא מניח לשכינתו לשרות במקום שתורתו מוצאת מקדש ועם.
קרבן האומה מורכב משתי קבוצות: א. ״שעיר לחטאת ועגל וכבש לעולה״. ב. ״שור ואיל לשלמים ומנחה בלולה בשמן״. הקבוצה הראשונה מבטאת את מעמד האומה כלפי ה׳, בעוד שהקבוצה השנייה מבטאת את מעמד האומה כאומה בקרב שאר האומות.
וזאת מקבלת האומה על עצמה בעומדה לפני ה׳:
על ידי ״שעיר עזים לחטאת״ היא מציינת, שתעמוד בקשי עורף בפני כל פיתוי של זרים; ותדבק במסירות ובנאמנות במעמדה, שהרועה האחד העמידה בו.
על ידי ״עגל וכבש בני שנה לעולה״ מציינת האומה, שברעננות נעורים ובכוח גברי תלך אחר הנהגת ה׳, תמיד כלפי מעלה. ובמעשיה ובגורלה תתמסר אל ה׳, המדריך את מעשיה ותומך אותה בגורלה, כדי שתשיג את המטרה שה׳ הציב לה בתורתו.
על ידי ״שור ואיל לשלמים לזבח לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ נותנת האומה ביטוי בשמחה למעמד המיוחד שזכתה לו בין האומות, הודות לעמידתה האיתנה ולמסירותה הנאמנה. העגל הצעיר העומד לפני ה׳ נעשה לשור גברי בעומדו אל מול האומות – בזכות מעשיו הנמרצים. והכבש ההולך אחרי הרועה האחד והיחיד שלו נעשה לאיל המנהיג את עדר האומות. ישראל יכיר בשמחה בחינה זו של תפקידו בין האומות; והדבר בא לידי ביטוי בזבח השלמים הלאומי, קרבן ״סעודת השלום לפני ה׳⁠ ⁠⁠״.
״מנחה בלולה בשמן״, היינו סולת ספוגה בשמן, מסמלת את האמצעים המאפשרים לאומה קיום של רווחה חומרית. גם הם צריכים להיות מוגשים אל המזבח כאות הכנעה.
אולם על אף שהמנחה כאן מצורפת לשלמים, הרי שבפסוק יז היא קשורה לעולה ומובאת בין עולה לשלמים. נמצא שהמנחה משלימה את העולה ובה בעת היא הבסיס של השלמים. שכן ההתמסרות המוחלטת של האישיות, כפי שבאה לידי ביטוי בעולה, נשלמת על ידי ההכרה שכל הקניינים המאפשרים קיום של הצלחה חומרית, שייכים אל ה׳ ונתונים בידו (הדבר בא לידי ביטוי גם במנחת נסכים); ושמחת האדם בחיים לפני ה׳ – כפי שבאה לידי ביטוי בשלמים – מושרשת בעצם ההכרה שכל מחיה ורווחה חומרית הן מתנה מה׳ (עיין פירוש להלן פסוק יז).
הלא דבר הוא, שקרבן הציבור היחיד המייצג את חדוות העשייה לפני ה׳, מכונה כאן ״שור״ שהוא שם כללי, ולא ״פר״ (אין עוד שלמי ציבור מלבד כבשי עצרת, אשר ככבשים הינם מייצגים לא את רעיון העבודה אלא את גורלנו הנתמך על ידי ה׳). השם הכללי ״שור״ מציין, שחובת עבודת ה׳ נוהגת בכל גיל וגיל מנער ועד זקן. שכן הציבור כולל כל יחיד ויחיד, בכל גיל ובכל דרגה של כוח.
אם קרבן ציבור זה קשור אף הוא לחטא העגל, הרי שמשמעותו היא זו: האומה מקבלת על עצמה, על ידי קרבן שעיר העזים לחטאת, שלעולם לא תתפתה עוד על ידי ערב רב לסור מאחרי ה׳ ותורתו. באמצעות עגל העולה ושור השלמים, מכפרת האומה באופן ישיר על חטא העגל (עיין פירוש לעיל פסוק ב, על קרבנו של אהרן); כפי שאמרו בתורת כהנים כאן, שאהרן התכוון לעשותו ״עגל״, אך העם העלוהו לדרגת ״שור״ עצמאי. באמצעות כבש העולה ואיל השלמים, מפקידה האומה את גורלה ביד ה׳, הרועה האחד והיחיד. כך, בהתמסרות נטולת אנוכיות, תנהיג האומה את צאן האנושות אל ה׳ – בכוח גברי ובגבורה מתוך שמחה. על ה״קמח ושמן״ של קיומה ורווחתה, מודה האומה לה׳ לבדו, האל האחד והיחיד, ולו לבדו תיתן הכנעה ושבח.
תדבר לאמר – ולא דיבר משה בעצמו, באשר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים ע״י עבודה נעשתה באמת על ידי אהרן ובניו, לכן הרגיל משה לאהרן שיהא הוא המצוה.⁠1
בני שנה תמימים לעולה – הקדים כאן ״תמימים״, ולא כמקרא הקודם (פסוק ב׳), כדי ללמדנו דקאי2 גם על השנה3 ולא של מנין עולם.⁠4 ועיין ערכין (לא,א) במשמעות ״שנה תמימה״.⁠5 ועיין מה שכתבתי להלן (יב,ו)6 וספר שמות (יב,ה).⁠7
1. ועיין ברמב״ן באריכות האם ״תדבר״ – אהרן, או הכוונה לכל אחד מהזקנים.
2. ״תמימים״.
3. שנה תמימה.
4. אלא לפי יום הולדתה של הבהמה.
5. מחלוקת במשנה בדין מכירת בית בבתי ערי חומה (״עד מלאות לו שנה תמימה״ – ויקרא כה, לו), אם הכוונה ׳להביא את חודש העיבור׳ או ׳ליתן לו שנה ועיבורה׳ (כלומר, שנת לבנה ועוד אחד עשר יום). [ויצויין שיטת החתם סופר, שבשנה מעוברת אדם זוכר טוב יותר מאשר בשנה רגילה, ואכמ״ל בזה].
6. עה״פ ״תביא כבש בן שנתו לעולה״.
7. עה״פ ״שה תמים זכר בן שנה״.
(ג-ד) במקום ״בני״ גורס השומרני ״זקני״ וגם השבעים מתרגמים γερουσία, והמלה נתגלגלה לכאן בטעות מתוך פסוק א. לדעת הרמב״ן נאמרו הדברים לכל אחד מן הזקנים כדי שימסרו אותם לבני ישראל, כדוגמת הדברים בדברים ג׳:י״ח, הנאמרים במיוחד לראובן וגד לאחר שנאמרו לכל ישראל. אולם לדעת המכילתא דמילואים מכוּון הדיבור אל אהרן שעליו היה למסרו לעם. לפי זה היו הזקנים נוכחים רק כדי לחלוק להם כבוד. קרבנות העם מזכירים בתחילה את הקרבנות שבאו לכפר עוון עבודת אלילים בספר במדבר ט״ו:כ״ד. ל״פר לעולה ושעיר לחטאת״ שבפסוק הנ״ל מקביל כאן ״עגל לעולה ושעיר לחטאת״. בראשונה על העם לכפר את חטא עבודה זרה. במקום פר מביא הוא כאן עגל, כדוגמת קרבן הכהן הגדול. ה״כבש לעולה״ שהוסיף העם, היה, כנראה, מוסף לקרבן תמיד, שהקריבו בתורת הוספה לכבוד היום, כדוגמת קרבן מוסף בשבת (במדבר כ״ח:ט׳). מלבד זה הביא העם לכבוד ה׳ שנראה אליו זבחי שלמים, כדי ליהנות משולחן גבוה. שלמים כגון אלה הביאו רק בחג השבועות (ויקרא כ״ג:י״ט). אבל בשעה שבחג השבועות הובאו רק שני אילים, היה צריך להקריב בחג עבודת החינוך בן-בקר ואיל. המנחה, כפי שאפשר להבין מתוך פסוק יז, היא הוספה לעולת הכבש.
בלולה בשמן – עיין לעיל ז׳:י׳.
נראָה – מתרגמים (גם אונקלוס ויונתן) כאילו היה כתוב ״נראֶה״ (בינוני); צורת העבר היא כדוגמת בראשית כ״ג:י״ג, ל׳:י״ג (השוה גזניוס סעיף 3, 106).
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקראור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ד) וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם׃
and a bull and a ram for peace offerings, to sacrifice before Hashem, and a meal offering mixed with oil, for today Hashem appears to you.⁠"
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[יח] 1ושור ואיל לשלמים, מזבחי שלמי בני ישראל (ויקרא י׳:י״ד), לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו היום, שנאמר ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה׳. (תו״כ שמיני פרק א)
[יט] 2לזבוח לפני ה׳... כי היום ה׳ נראה אליכם, א״ר יצחק נאמר במילה עבודה ונאמר בקרבנות עבודה וכו׳ לפיכך נגלה הקב״ה על אברהם כשמל כשם שנגלה בקרבנות שנאמר ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה׳ וגו׳ כי היום ה׳ נראה אליכם. (תנחומא וירא סי׳ ו)
[כ] 3כי היום ה׳ נראה אליכם, א״ר תנחום בר יודן ותני לה כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על ידו, וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש, שרתה שכינה על ידו, מה טעמא כי היום ה׳ נראה אליכם. (ולא אמר סתם כי ה׳ נראה אליכם, אלא מחמת עבודת אהרן ה׳ נראה ולא מחמת עבודתו. קה״ע). (ירושלמי יומא פ״א ה״א)
[כא] 4כי היום ה׳ נראה אליכם, כבוד ה׳, שירדה אש מן השמים לעיניכם לאכול את העולה ואת השלמים. (לקח טוב)
1. בעז״כ מפרש לפי שלא מציגו לדורות זבחי שלמים לצפור אלא שני כבשי עצרת והם קדשי קדשים ואינן נאכלין אלא לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים דכתיב בהו קודש יהיו לה׳ לכהן, הלכך הו״א דחזה התנופה ושוק התרומה נאכלין בכל העיר קמ״ל דשור ואיל דשמיני היו שלמי צבור וכולן לכהנים. ובהגהות מהרי״ד בשם ז״ר דמאותן שלמי צבור שהיו שם באותו היום נלמוד לדורות לשני כבשי עצרת שהן שלמי צבור שיהא חזה ושוק לכהנים. וצ״ל דמקרא יתירא מרבינן להו, דבלא זה דורות משעה לא ילפינן. ובמשך חכמה כתב דהי׳ הוראת שעה, שלמים היינו קדשים קלים בצבור, והכהנים היו האוכלים במקום בעלים שהם במקום ישראל קיימו, רק שהיו נאכלין לשני ימים. לכן אכלום הכהנים למחרת משום אנינות, דלא הותר להם רק חזה ושוק שאכלו מצד כהונה, שבכל שלמים הוי לכהן המקריב הותר בהם אנינות ושאר הבשר אכלו למחרת, וזה כוונת הפסוק והמלך וכל ישראל עמו זובחים זבח לפני ה׳, דשלמים קק״ל לא מצינו בצבור רק בשמיני למלואים, וכן שם היו מלואים וזבחו שלמים בצבור. ובזבח אחד היו משותפים כל ישראל והמלך, שהי׳ קרבן צבור.
2. הובא בתו״ש וירא פי״ח אות ח וראה בב״ר פמ״ח, הובא בתו״ש וירא פי״ח אות ג: ר׳ לוי פתח ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה׳, אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לפני הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי עאכו״כ, וירא אליו ה׳ באלוני ממרא. ושם פפ״ב, הובא בתו״ש וישלח פל״ה אות מו בבאור: וירא אלק׳ אל יעקב ר׳ לוי פתח ושור ואיל לשלמים וגו׳ והרי דברים קו״ח ומה זה שהקריב איל לשמי הרי אני נגלה עליו ומברכו, יעקב שאיקונין שלו קבוע בכסאי עאכו״כ.
3. תו״כ כאן. פסיקתא רבתי פי״ד, תנ״י חקת נח: מדה״ג שמות ע׳ תשע״ח וראה לקמן אות סד בביאור מויק״ר שנלמד מפסוק כד. ובפי׳ הראב״ד: שנאמר כי היום ה׳ נראה אליכם מכלל דעד השתא לא נראה אליו.
– בילקוט מכת״י הגניזה אצל מן, ח״ב עמ׳ קז: באהל מועד כשהקריבו את קרבנם נכנסו משה ואהרן לאהל מועד ויצאו ויברכו את העם, באותו היום נגלה עליהם השכינה, שנ׳ כי היום ה׳ נראה אליכם.
4. ברשב״ם כאן: כי היום ה׳ נראה ויוציא אש מן השמים להקטיר קרבנות. וברשב״ם שמות כט לז: כל הנוגע וקרב אל המזבח נקדש בכבודי, שהאש נראה לישראל כשאקים המשכן ותבא אש מלמעלה׳ ותאכל את הקרבנות כדכתיב ביום השמיני כי היום ה׳ נראה אליכם. ובספורנו: כי היום ה׳ נראה אליכם, כבר נראה במעשה ידיכם כאמרו וכבוד ה׳ מלא את המשכן. וראה ברב״ח כאן.
[ד]
״וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים״ – לְפִי שֶׁנִּדְמֵית עֲבֵרָה לִשְׁנֵי מִינִין, לְפִיכָךְ הֵבִיאוּ לִשְׁנֵי מִינִין, וּמְנַיִן שֶׁנִּדְמֵית עֲבֵרָה לִשְׁנֵי מִינִין?
שֶׁנֶּאֱמַר ״עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה״ (שמות ל״ב:ח׳), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב.⁠״ (תהלים ק״ו:כ׳)
יָבֹא הַשּׁוֹר וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הַשּׁוֹר, יָבֹא וִיכַפֵּר הָעֵגֶל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
תֵּדְעוּ שֶׁנִּתְרָצָה הַמָּקוֹם לְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֵיכֶם.
עֲבֵרָה שֶׁאַתֶּם מִתְיָרְאִין הֵימֶנָּה, כְּבַר נִזְבַּחַה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יי״, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה: וְכִי הֵיאָךְ מְקַלֶּסֶת מְדִינָה אֶת הַמֶּלֶךְ, וְאֵינָהּ רוֹאָה אֶת הַמֶּלֶךְ?
אָמַר לָהֶן: עַל מְנַת כֵּן! ״כִּי הַיּוֹם יי נִרְאָה אֲלֵיכֶם״.
וְתוֹר וּדְכַר לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתָא דְּפִילָא בִּמְשַׁח אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַּייָ1 מִתְגְּלֵי לְכוֹן.
1. השוו להלן פס׳ ו.
to sacrifice before the Lord; and a mincha of flour sprinkled with oil: for this day will the glory of the Lord be revealed to you.

וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה׳ וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה׳ נִרְאָה אֲלֵיכֶם
וְתוֹר וּדְכַר לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְדַבָּחָא קֳדָם ה׳ וּמִנְחָתָא דְּפִילָא בִּמְשַׁח אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַּה׳ מִתְגְּלֵי לְכוֹן
לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה׳ – אונקלוס ו״יונתן״
א. אונקלוס תרגם ״וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ בתרגום מילולי. אבל המיוחס ליונתן תרגם בתוספת: ״וְתוֹר וְאִימְרָא לְנִכְסַת קוּדְשָׁא לְדַבָּחָא קֳדָם ה׳ מִן בִּגְלַל דְיִתְרְעֵי בְּכוֹן״ (ושור וכבשׂ לזבח קדשים לִזבוח לפני ה׳ בשביל שיתרצה בכם). לדעת ״אהבת יהונתן״ תרגם כך כדי ליישב מדוע רק ביום השמיני הקריבו שלמים ולא בשבעת ימי המילואים? ומה טעם נצטוו בני ישראל ולא אהרן על השלמים? ולמה דווקא שור לשלמים ולא בהמה אחרת? והתשובה היא שהקרבת השור בידי ישראל מרמזת שהקב״ה סלח גם לבני ישראל על מעשה העגל ולא לאהרן בלבד, וכן הוא בתו״כ.⁠1
וּמִנְחָה – איזו מנחה?
ב. התרגומים לא פירשו לאיזו מנחה מוסב הציווי ״וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן״ וגם המפרשים לא דנו בכך, זולת רד״צ הופמן שכתב ״המנחה – כפי שאפשר להבין מפסוק יז – היא הוספה לעולת הכבש״, עיין שם.
תוספת יְקָרָא
ג. תרגם ״כִּי הַיּוֹם ה׳ נִרְאָה אֲלֵיכֶם״ – ״אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַּה׳ מִתְגְּלֵי לְכוֹן״ על פי המפורש בהמשך ״וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ו) ״יְקָרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. אבל בשאר מקומות כגון ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית יח א) מתורגם ״וְאִתְגְּלִי לֵיהּ ה׳⁠ ⁠⁠״ [ולא: וְאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּה׳] הואיל ו״ראיית״ ה׳ היא ראיית כבודו ואין צורך לפרש זאת.⁠2
נִרְאָה בעבר – מִתְגְּלֵי בהווה
ד. צורת העבר ״הַיּוֹם ה׳ נִרְאָה אֲלֵיכֶם״ [ולא: נִרְאֶה] קשה, שהרי ה׳ עוד לא נראה כדברי רבנו בחיי.⁠3 ספורנו פירש ״כי היום ה׳ נראה אליכם – כבר נראה במעשה ידיכם, כאמרו וכבוד ה׳ מלא את המשכן (שמות מ לד)״, אבל אונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו ״יְקָרָא דַּה׳ מִתְגְּלֵי לְכוֹן״ בהווה על פי העניין.⁠4
1. ספרא שמיני פרשה א: ״ושור ואיל לשלמים. לפי שנדמית עבירה לשני מינים שנאמר עשו להם עגל מסכה ולהלן הוא אומר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. יבוא שור ויכפר על מעשה שור, יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל, תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם עבירה שאתם מיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום שנאמר לזבוח לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ הרי שגם ישראל התכפרו. אבל רש״י לפסוק ב כתב: ״קח לך עגל – להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא ע״י עגל זה על מעשה העגל שעשה״.
2. על ״יקרא״ עיין בנספח ״תרגומי ההגשמה״, עמ׳ 958. ומאותו הטעם, כדי לפרש מהי ה״ראייה״ פירש ראב״ע ״והטעם, על האש שיצא״.
3. ״היה לו לומר נראֶה בסגו״ל וכך הלשון נראֶה לזכר, ולנקבה נראָה בקמ״ץ. ומזה יתכן לומר לפי דרך הקבלה כי היא כפועל עומד לנקבה, והוא רמז למדת הדין שנראתה באותו יום״.
4. ״מרפא לשון״. והרה״ג אביגדר נבנצל כתב ״ולכן לענ״ד אפשר לברך שהכל נהיָה בדברו בקמץ, דאם הוא בסגול צ״ל נֶהֱוֶה בדברו״. אך עיין ״מגן אברהם״ סימן קסז ס״ק ח בנוסח ברכת שהכל, שכתב: ״ומה״ט יברך נהיָה בדברו בקמ״ץ תחת היו״ד. ובח״מ [חכמת מנוח] כ׳ לברך נהיֶה בסגו״ל משום דכל הברכות הם לשון בינוני כמו בורא״. וכעין זה על ברכת המוציא לחם מן הארץ ראה בפסוק ״הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם״ (שמות ו ז).
ותור ודכר לנכסתא קדשיה למקרבה קדם י״י ומנחה פילה במשח ארום יומא הדין ממריהב די״י מתגלי עליכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ודכר לנכסת״) גם נוסח חילופי: ״ואמר לניכסת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ממריה״) גם נוסח חילופי: ״{ממ}⁠רא״.
ותור ואימר לניכסת קודשיא לדבחא קדם י״י מן בגלל דיתרעי בכון ומנחתא פתיכא במשח זיתא ארום יומא דין איקר שכינתא די״י מתגלי לכון.
with a bullock and a lamb, for a hallowed oblation to sacrifice before the Lord, that He may be gracious to you; and a mincha mingled with oil of the olive. For this day will the glory of the Lord's Shekinah be revealed unto you.
ושור ואיל לזבח שלמים לזבח לפני י״י בשביל שיתרצה בכם ומנחה בלולה בשמן זית כי היום כבוד שכינת י״י מתגלה לכם.
ושור ואיל – שור על שהמירו את כבודו בתבנית שור (תהלים ק״ו:כ׳), ואיל על שם וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א).
וְשׁוֹר וְאַיִל לִשְׁלָמִים – לְפִי שֶׁנִּדְמֵית עֲבֵרָה לִשְׁנֵי מִינִין שֶׁנֶּאֱמַר (וַיַּ״)⁠עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל״ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (תהלים ק״ו:כ׳) ״וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב״, יָבוֹא שׁוֹר וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה שׁוֹר יָבוֹא עֵגֶל וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. תֵּדְעוּ שֶׁנִּתְרַצָּה הַמָּקוֹם לְכַפֵּר עַל עֲווֹנוֹתֵיכֶם, עֲבֵרָה שֶׁאַתֶּם מִתְיָרְאִים מִמֶּנָּה כְּבָר נִזְבְּחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מֹשֶׁה וְכִי הֵיאַךְ מְדִינָה מְקַלֶּסֶת הַמֶּלֶךְ וְאֵינָהּ רוֹאָה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהֶם עַל מְנָת כֵּן כִּי הַיּוֹם ה׳ נִרְאֶה אֲלֵיכֶם. (כָּתוּב בִּתְחִלַת וַיֵרָא אֵלָיו).
ות֗ורא וכבשא ללסלאמה ידבחאן בין ידי אללה והדיה מלתות֗ה באלדהן לאן הד֗א אליום אללה יתגלא לכם.
ושור ואיל לשלמים, שיישחטו לפני ה׳, ומנחה מלוחלחת בשמן, כי היום הזה ה׳ יתגלה אליכם.
כי היום י״י נראה אליכם – להשרות שכינתו במעשה ידיכם, לכך קרבנות הללו באין חובה ליום זה.
כי היום י"י נראה אליכם FOR TODAY HASHEM WILL APPEAR UNTO YOU – to make His Shechinah rest upon your handiwork; on this account these sacrifices come (are to be brought) as an obligation for this day (cf. Sifra, Shemini, Mekhilta deMiluim 2 4).
פס׳: ושור ואיל לשלמים כי היום ה׳ נראה אליכם – כבוד ה׳ שירדה אש מן השמים לעיניכם לאכול את העולה ואת השלמים:
כי היום י״יא נראה – ויוציא אש מן השמים להקטיר קרבנות.
א. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: הזה.
כי היום ה' נראה FOR TODAY THE LORD WILL APPEAR: and will bring forth fire from the heavens to consume the sacrifices.⁠1
1. Rashi (following Sifra) says that God’s “appearance” means that He will “cause His divine Presence to dwell in the works of your hands.” Rashbam however sees the appearance as something much more concrete – the divine fire of vs. 24. In his commentary to vss. 23–4 below he emphasizes the point. See note 9 there. See also commentary to Ex. 16:7 (and note 15 there) and to Ex. 29:43 (and note 25 there). Like Rashbam, see Ibn Ezra (ad vs. 6) and Luzzatto.
ושור ואיל לשלמים – גדולים.
ומנחה – היא סלת לכל אחד ואחד.
AND AN OX AND A RAM. Fully grown.⁠1
AND A MEAL-OFFERING. Of fine flour for each and every one.⁠2
1. For Scripture reads, shor and ayil, not par and keves.
2. For each sacrifice. Scripture employs the singular minchah. Hence Ibn Ezra's comment.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

ומנחה בלולה – וה״ה דטעונה לבונה כדאמרינן בפרשת ויקרא וכן שנינו בפרק כל המנחות באות מצה לרבות מנחת שמיני ללבונה.
כי היום י״י נראה אליכם – וראוי להקריב ולהתראות בו לפני הקב״ה בכמה מיני קרבנות האמורין בעניין, חטאת עולה ומנחת שלמים.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור ויקרא ט׳:ג׳.
ומנחה בלולה בשמן, "and a gift with oil mixed in;⁠" the same applied to frankincense, as we had already learned in Parshat Vayikra, chapter 2, a standard procedure with all such gift offerings. We have also learned this in the Talmud tractate Menachot folio 59. All of these gift offerings consisted of unleavened dough, including this one.
כי היום ה' נראה אליכם, "for today the Lord will appear to you.⁠" This is why it is appropriate to appear before him with a variety of offerings, including samples of all the categories of offerings. (B'chor shor).
ושור ואיל לשלמים – דרשו רבותינו ז״ל בתורת כהנים, למה הקריבו ישראל שנים עגל ושור לפי שנדמה עבודה לשני מינין, שנאמר עשו להם עגל מסכה, ולהלן הוא אומר (תהלים ק״ו:כ׳) וימירו את כבודם בתבנית שור, יבא שור ויכפר על מעשה שור, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם, עברה שאתם מתיראין ממנה כבר נזבחה לפני המקום, שנאמר לזבוח לפני ה׳.
כי היום ה׳ נראה אליכם – היה לו לומר נראה בסגו״ל וכך הלשון נראה לזכר ולנקבה נראה בקמ״ץ. ומזה יתכן לומר לפי דרך הקבלה כי היא כפועל עומד לנקבה, והוא רמז למדת הדין שנראתה באותו יום, הוא שכתוב (ויקרא ט) וירא כבוד ה׳ אל כל העם, ומפני זה אמר לשון נראה, והוא כלשון (תהלים ק״ל:ג׳) אם עונות תשמר יה, שאינו לנכח כי אם לשון נקבה ונסתר. וכבר ידעת ענין הכתוב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת, וזהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳, היה מספיק שיאמר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם, ומלת וירא חוזרת אל ה׳, אבל הוסיף לומר כבוד ה׳ כדי לבאר על המצוה יתברך ועל הכבוד הנראה.
ושור ואיל לשלמים, "and an ox and a ram as peace-offering.⁠" Our sages in Torat Kohanim Sifra Shemini 4 comment on this: "why did the Israelites have to bring two animals, i.e. a calf as well as a fully grown bull?⁠" The answer is that the Torah had described what came out of the crucible into which Aaron threw the gold both as "calf" and as "bull,⁠" on separate occasions. In Exodus 32,8 it was described as a calf, whereas in Psalms 106,20 it was described as a bull when David said: "they exchanged their glory for the image of a bull that feeds on grass.⁠" It was appropriate then that the bull would atone for a deed that was as animal-like as that of a bull, whereas the calf was to expiate for a deed comparable to that of a calf. The proof that God was willing to relate to the people again with His goodwill is found in the words לזבוח לפני ה' "to slaughter in the presence of the Lord,⁠" meaning that the (symbol of) sin the people were afraid of had already been slaughtered in the presence of the Lord. We would have expected the Torah to write that these animals be slaughtered as "peace-offerings,⁠" rather than as "in the presence of the Lord.⁠" Moreover, atonement is accomplished through the sprinkling of blood not through slaughtering, a merely preparatory act. According to Torat Kohanim then these words indicated that the very act of slaughtering these animals already resulted in atonement for the people on that occasion.
כי היום ה' נראה אליכם, "for this day the Lord has appeared to you.⁠" Actually Moses should have said "nireh" with the vowel segol under the letter aleph instead of the vowel kametz that we find here. [Seeing that the word refers to Hashem, who is certainly masculine]. The variation in the regular use of the vowel may be an allusion to the feminine attribute of Justice which would also manifest itself on that day killing Nadav and Avihu. We find something parallel to this in Psalms 130,3 אם עונות תשמר י-ה אדוני, מי יעמוד?, "if You God were to keep account of sins, O God, who will survive?⁠" The name used for God is the attribute of Justice. In our chapter we encounter a verse (23) describing the manifestation of God which is described as כבוד ה', an attribute below that of the tetragram without moderating adjective.
כי היום ה׳ נראה אליכם – תמצא באלו שתי תיבות נר״אה אל״יכם אהרן מיכאל מלמד שלכבוד אהרן ולהראות לכל באי עולם שנתכפר להם אותו עון נראה השכינה בפומבי פי׳ בגלוי ועוד לכבודו הוקם על ישראל מיכאל השר הגדול העומד ללמד סניגורייא עלינו בשמים זש״ה כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן למה נאמר שני פעמים זקן זקן אלא הב׳ המשוחים שנמשחו באותו שמן מיכאל למעלה ואהרן למטה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכן צוה שיקריבו השלמים שור ואיל שהם הנכבדים במיניהם ולא אמר שיהיו תמימים לפי שהתמימות לא נאמר בעולות אלא בבחינת הרמז שבהם כמו שביארתי. ומנחה בלולה בשמן שהיא היותר הדורה על כל קרבן ואמר בסוף הצווי כי היום ה׳ נראה אליכם להגיד שהיום ההוא יהיה ה׳ נראה בעבורם כי מלת אליכם ענינה בעבורכם. וכבר ביארתי בסוף אלה פקודי שהשם יתברך הוא האור הצח שלא ישלוט בו עין ולכן יתואר שאש אוכלה הוא ומפני זה אמר כי היום ה׳ נראה אליכם רוצה לומר שהאש האלהי שהוא שלוחו של מקום ומלאכו יהיה נראה אליכם וכינה השליח בשם שולחו.
כי היום ה׳ נראה אליכם – כבר נראה במעשי ידיכם, כאמרו ״וכבוד ה׳ מלא את המשכן״ (שמות מ׳:ל״ד), וראוי שתכבדוהו בקרבן זה על גלוי שכינתו.
כי היום ה' נראה אליכם, it had already become manifest as an appreciation of their handiwork when we read that the Presence (glory) of the Lord filled the Tabernacle (Exodus 40,34). It is therefore no more than appropriate that you express your appreciation of this by this sacrifice.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

להשרות שכינה. דאין לומר כמשמעו בשביל שהיה נראה אליהם הכבוד (פסוק כג) היו הקרבנות האלו, דהא פעמים הרבה היה נראה להם כבוד ה׳, ולא הביאו קרבנות, אלא הקרבנות שהביאו בשביל שנראה אליהם כבוד ה׳ להשרות שכינה במעשה ידיהם:
לִזְבֹחַ֙: בפשט האחרון לבד, וכן הַמִזְבֵחַ֙ ובלא מאריך בחי״ת של המזבח.⁠א כן הוא בס״ס. [לִזְבֹּחַ֙].
א. [ההערה באה להוציא מדפוס ונציה ש״ד, שבאה בו געיה באות ח בתיבת הַמִּזְבֵּחַ (בפס׳ ז).]
להשרות שכינתו וכו׳. [נחלת יעקב] כדכתיב ותצא אש ותאכל וגו׳ זהו במעשה ידיכם, לפי שזה הוא חיבה יתירה שנתקבלו הקרבנות, אבל לא במה דכתיב וירא כבוד ה׳ אל כל העם, דהא כ״פ נראה כבוד ה׳ ולא נצטוו על הבאות קרבנות, ואפילו לרעה נראה לפעמים כבוד ה׳:
To rest His Shechinoh... As it is written (v. 24): "A fire came forth ... and consumed...⁠" This is "on the work of your hands,⁠" because this was [a demonstration of] extra affection in that the offerings were accepted. However, [the resting of His Shechinoh was] not [revealed] in that which it is written (v. 23): "and the glory of Adonoy appeared to the entire people.⁠" This is because a number of times the glory of Hashem appeared when they were not commanded to bring offerings. Furthermore, sometimes the glory of Hashem appeared to them even for disaster (Nachalas Yaakov).
כי היום ה׳ נראה אליכם – אמרו לו וכי האיך מקלסים את המלך ואין רואין פני המלך אמר ע״מ כן כי היום כו׳.
ושור ואיל לשלמים – לא כאילי המלואים, אלא שלמים ממש, שנהגו בהן כדין שלמים האמורין בפרשת ויקרא ובפרשת צו.
לזבוח לפני ה׳ – לעשות זבח שמחה לפני ה׳, לשמוח על כל הטובה שעושה עם ישראל, שמשרה שכינתו בתוכם, כמו שזבח המלך שלמה ביום חנוך המקדש שלמי שמחה. ועל כן נכתב לזבוח להורות שהן קדשים קלים שלמי שמחה. וזהו ״ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור״,⁠1 ואינה צריכה מקום קדוש. ושלמי עצרת שהן גם כן שלמי צבור הן קדשי קדשים, ואלו אעפ״י שהן לצבור הן לזבוח לפני ה׳. ולא נזכר בענין מי אכלו את הבשר, ויראה שהיה בשרם נאכל לכל אדם, ואכלוהו זקני ישראל בשמחה, לספר בקהל עם חסדי ה׳ אשר עשה לישראל.
ומנחה בלולה בשמן – לא מנחה חרבה הבאה על חטא שקרויה חטאת, אלא בלולה בשמן כמנחת נדבה האמורה בפרשת המנחות. ורק כאן מצינו מנחת נדבה בצבור בפני עצמה. וכן פירש רש״י ז״ל (ויקרא י, יב), ״ואכלוה מצות, מה תלמוד לומר? לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות, הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות״ [עכ״ל]. לא כראב״ע ז״ל שאמר ״ומנחה, היא סלת לכל אחד ואחד״. דמה שהיא מנחת נסכים הבאה עם קרבן צבור, ואינו כן. כי מנחת שמיני נקמצה ונאכלו שיריה, ומנחת נסכים אין ממנה קומץ אלא כלה למזבח, וכמו שכתב רמב״ם ז״ל (מעשה הקרבנות ב, א).
כי היום ה׳ נראה אליכם – פירש רש״י ז״ל ״להשרות שכינתו במעשה ידיכם, לכך קרבנות הללו באין חובה ליום זה״. והשראת שכינה שאמר אפשר כדעת רמב״ן ז״ל שכבוד ה׳ ימלא את המשכן, והוא הנאמר בסוף פקודי, או שהוא על האש שיצאה ואכלה את הקרבנות, וזה דעת ראב״ע ורשב״ם ז״ל, ועוד אפרש (פסוק ו׳).
1. ויקרא י, יד.
ושור ואיל לשלמים – לא כאילי המלואים, אלא שלמים ממש, שינהגו בהן כדין שאר השלמים:
לזבח לפני ה׳ – לעשות זבח שמחה לפני ה׳, לשמוח על כל הטובה שעושה עם ישראל שמשרה שכינתו בתוכם, כמו שזבח המלך שלמה ביום חנוך המקדש שלמי שמחה ולא נזכר בענין מי אכלו את הבשר, ויראה שהיה בשרן נאכל לכל אדם, ואכלוהו זקני ישראל בשמחה לספר בקהל עם חסדי ה׳ אשר עשה לישראל:
ומנחה בלולה בשמן – כמנחת נדבה האמורה בפרשת המנחות, ורק כאן מצינו מנחת נדבה בצבור בפני עצמה, ולכן הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות, ואמר (לקמן י׳ י״ב) ואכלוה מצות לפי שהיא מנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות:
כי היום ה׳ נראה אליכם – להשרות שכינתו במעשה ידיכם, לכך הקרבנות הללו באין חובה ליום זה:
הקמץ במלת נראָה קשה, כי הוא בינוני זכר, והיה משפטו בסגול, וטעם כי היום ה׳ נראה אליכם על ירידת האש מן השמים לאכול הקרבנות (רשב״ם וראב״ע), כי אמנם כל נס ניכר וגלוי הוא מראה כבוד ה׳, כמו ובקר וראיתם את כבוד ה׳ {שמות ט״ז:ז׳}, שאין המכוון בו אלא ירידת המן, ואולי בכוונה נקדו נראה לשון נקבה כדי שיובן אש ה׳ לא האל עצמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

לזבוח לפני ה׳ – הוא מיותר. וכבר דרשו בתורת כהנים דקאי על עון העגל שנזבח לפני ה׳, היינו שנתרצו ישראל באותה שעה ממנו.⁠1 ולפי הפשט הוא כענין שפירשנו לעיל (ז,יא) שבמדבר היו מקריבים שלמים גם לא לתכלית העולה על גבי המזבח, אלא לתכלית אכילת בשר השלמים. והיינו סבורים באשר היה יו״ט ושמחה לישראל ולאהרן ובניו, ואין שמחה אלא בבשר, בא התכלית של השלמים כדי לשמוח בבשר. משום הכי פירש שיהא בא לתכלית שלמים לדורות דעיקרו רק ״לזבוח לפני ה׳⁠ ⁠⁠״.
{ואולי דרשת התורת כהנים הוא מדלא כתיב ׳להקריב לה׳⁠ ⁠׳ כמו לעיל (ז,יא).⁠2}
1. זה לשון התו״כ: לפי שנדמית עבירה לשני מינים, שנאמר (שמות לב,ח) ״עשו להם עגל מסכה״, ולהלן הוא אומר (תהלים קו,כ) ״וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב״. יבא שור ויכפר על מעשה שור, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל. תדעו שנתרצה המקום לכפר על עוונותיכם, עבירה שאתם מיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום, שנאמר ״לזבוח לפני ה׳⁠ ⁠⁠״. אמרו ישראל לפני משה: וכי היאך מקלסת מדינה את המלך ואינה רואה פני המלך?! אמר להם: על מנת כן ״כי היום ה׳ נראה אליכם״.
2. ״וזאת תורת זבח שלמים אשר יקריב לה׳⁠ ⁠⁠״, כלומר, הדרשה בנויה לא על יתור לשון כי אם על לשון חריגה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה׳ – פירוש שישחט אותם ואחר ששחט האיל זרק דם השור. וכן כתוב לקמן וישחט את השור ואת האיל, וימציאו בני אהרן כו׳, הרי דזרק הדם אחר שחיטת שניהם, לכן כתוב וישחט את השור ואת האיל, ואת פסקיה קרא להורות דלא היה שוחט בסכין אחד שני הראשין כאחד, דזה אסור (חולין כ״ט) ודו״ק.
ושור ואיל לשלמים – ונראה דהיה הוראת שעה שלמים היינו קדשים קלים בצבור, והכהנים היו האוכלים במקום בעלים שהם במקום ישראל קיימו, רק שהיו נאכלין לשני ימים, לכן אכלום הכהנים למחרת משום אנינות דלא הותר אצלם רק חזה ושוק שאכלו מצד כהונה שבכל שלמים הוי לכהן המקריב הותר בהם אנינות ושאר הבשר אכלו למחרתו ודו״ק.
וזה כוונת הפסוק והמלך וכל ישראל עמו זובחים זבח לפני ה׳, דשלמים קדשים קלים לא מצאנו בצבור רק בשמיני למלואים, וכן שם היו מלואים וזבחו שלמים בצבור. ובזבח אחד היו משותפים כל ישראל והמלך, שהיה קרבן צבור ודו״ק. ומשמע לן דאף ע״ג דכל בעלי חוברין סומכין וסמך המלך לא מתסר לסמוך משום משתמש בשרביטו של מלך כיון דסמך למצוה ודו״ק. אולם קרבן צבור אינו טעון סמיכה ודו״ק. ועיין דברי הימים ב׳ ק׳ כ״ט ודו״ק. וכיון שקרבן שלמה היה קרבנות צבור לחינוך א״ש דמייתי דפר היה קרב בכ״ד ומסולק מה שנתקשה בגבורת ארי על יומא דף כ״ו יעו״ש.
כי היום ה׳ נראה – תניא, כל שבעת ימי המלואים היה משמש משה בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על ידו, וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש, שרתה שכינה על ידו, מנלן, דכתיב כי היום ה׳ נראה אליכם.⁠1 (ירושלמי יומא פ״א ה״א)
1. ולא אמר כי ה׳ נראה, אלא היום, והיינו מחמת עבודת אהרן ולא מחמת עבודה שלו.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ה) וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל⁠־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
They brought what Moses commanded before the Tent of Meeting; and the entire congregation drew near and stood before Hashem.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[כב] 1ויקחו את אשר צוה משה, לא איחרו ולא עיכבו. (לקח טוב)
[כג] 2ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳, מזבח העולה היה נתון באמצע העזרה כבש לדרומו, כיור למערבו, בית המטבחיים לצפונו, וכל ישראל למזרחו, שנאמר ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳. (ברייתא דמלאכת המשכן פי״א)
[כד] 3ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳. וכי חצר אהל מועד שהיא מאה על חמשים מחזקת את כל ישראל, והלא מחנה ישראל שנים עשר מיל. אלא מיכן שהחזיק המועט את המרובה. (מדרש הגדול)
1. כתו״כ כאן: בזריזות. וזהו פירושו של לק״ט. ובקרבן אהרן מפרש דהוקשה להם הרי משה לא צוה להם דבר אלא צוה לאהרן שידבר אליהם וא״כ היל״ל את אשר צוה אהרן, ולכך פי׳ הכוונה שעשו הדבר בזריזות ולא המתינו עד שיאמר אליהם אהרן, אלא מיד ששמעו ממשה שאמר לאהרן לקחו בזריזות. וכ״פ בהתוה״מ, ובעז״כ כתב דדייק מדלא כתיב ויקחו ויביאו אלא שעשו בזריזות כאילו לא היו מחוסר הבאה. וראה באור החיים כאן.
2. במכילתא יתרו פ״ג: השמיעיני את קולך (שה״ש ב יד) אלו עשרת הדברות. כי קולך ערב אלו לאחר הדברות. ומראך נאוה ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳. וכעי״ז במכדרשב״י שמות יט יז וראה תו״ש שם אות רכא.
3. ראה לעיל פ״ח אות יד ובביאור וצרף לכאן.
[ה]
״יִקְחוּ אֶת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה״ – בִּזְרִיזוּת, ״וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יי.⁠״
מְלַמֵּד שֶׁקָּרְבוּ כֻּלָּם לִפְנֵי יי בְּשִׂמְחָה וְעָמְדוּ לְפָנָיו. מָשָׁל מִי שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ וְהוֹצִיאָהּ, לְאַחַר זְמַן נִתְרָצָה לָהּ.
מִיָּד חָגְרָה אֶת מָתְנֶיהָ וְקִשְּׁרָה אֶת כְּתֵפֶיהָ, וְהָיְתָה מְשַׁמְּשַׁתּוּ יָתֵר מִדַּי.
אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁיָּדְעוּ שֶׁנִּתְרָצָה הַמָּקוֹם לְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם, קָרְבוּ כֻלָּם בְּשִׂמְחָה וְעָמְדוּ לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יי״.
וְקָרִיבוּ1 יָת דְּפַקֵּיד מֹשֶׁה לִקְדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וּקְרִיבוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא וְקָמוּ קֳדָם יְיָ.
1. עי׳ ביאורי אונקלוס שעפטעל בר׳ ב:טו.
And what Moshe had commanded they brought before the tabernacle of meeting, and all the congregation approached and stood before the Lord.

וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה׳
וְקָרִיבוּ (ח״נ: וּנְסִיבוּ) יָת דְּפַקֵּיד מֹשֶׁה לִקְדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וּקְרִיבוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא וְקָמוּ קֳדָם ה׳
לקיחה לקדושה – בלשון קריבה
לעיל תרגם ״קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר״ (פסוק ב) ״סַב לָךְ״. ואף על פי שראוי היה לתרגם ״דְבַר לָךְ״ על פי הכלל שברש״י ״בדבר הנִקח ביד מתרגמינן וּנְסֵיב ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן וּדְבַר״ (בראשית מג טו), הואיל ו״לקיחת״ העגל היתה לצורך שחיטה המחייבת לאחוז בבהמה בידיים, תרגם ״סַב לָךְ״ בידיים כמבואר שם. על פי זה ראוי היה לתרגם גם כאן ״וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה״ – ״וּנְסִיבוּ״ וכן הוא במקצת נוסחים. ואולם ברוב הנוסחים תרגמו בפסוקנו ״וְקָרִיבוּ״ [ולא: וּנְסִיבוּ], כי לקיחת הבהמות שבפסוקנו היתה לצורך הבאתן לאהל מועד ולא לשחיטתן ככתוב ״וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד״. אבל אם כך ראוי היה לו לתרגם ״וַיִּקְחוּ״ – ״וּדְבַרוּ״, ומדוע תרגם ״וְקָרִיבוּ״? כי לעיל ״קַח אֶת אַהֲרֹן״ (ויקרא ח ב) ״קָרֵיב יָת אַהֲרֹן״ התבאר שלקיחת בני אדם או בעלי חיים למעלה יתרה בקדושה לעבודת ה׳ מתורגמת בלשון קריבה, כבששה עשר פסוקים שנרשמו שם ובהם גם פסוקנו.
ונסבו ית מה דפקדא משה לתרעב משכן זימנה וקריבוג עם כל כנשתה וקמוד קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דפקד״) גם נוסח חילופי: ״דיפקד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לתרע״) גם נוסח חילופי: ״קודם״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקריבו״) גם נוסח חילופי: ״{וק}⁠רבו״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״להון״.
ואזדרזון אהרן ובנוי וכל בני ישראל ונסיבו ית מה דפקיד משה והייתיו לקדם משכן זימנא וקריבו כל כנישתא וקמון בלב שלים קדם י״י.
And Aharon and his sons, and all the sons of Israel, hastened and took what Mosheh commanded, and presented them in front of the tabernacle of ordinance; and the whole congregation drew near, and lifted up their heart fully before the Lord.
ונזדרזו אהרן ובניו וכל בני ישראל ויקחו את מה שצוה משה והביאו אל פני אוהל מועד והקריבו כל העדה ויעמדו בלב שלם לפני י״י.
ויקחו את אשר צוה משה – [לא לאחרו] ולא עיכבו אלא מיד עשו כאשר צוה אותם.
וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה – בִּזְרִיזוּת, וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעֲמְדוּ לִפְנֵי ה׳, קָרְבוּ בְּשִׂמְחָה וְעָמְדוּ לְפָנָיו. מָשָׁל לְמִי שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ וְהוֹצִיאָהּ, לְאַחַר יָמִים נִתְרַצָּה לָהּ, מִיָּד חוֹגֶרֶת מָתְנֶיהָ וְקוֹשֶׁרֶת כְּתֵפוֹתֶיהָ וְהָיְתָה מַשַׁמַּשְׁתּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁנִּתְרַצָּה הַמָּקוֹם לְכַפֵּר עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם קָרְבוּ כֻּלָּן בְּשִׂמְחָה וְעָמְדוּ לְפָנָיו, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״.
פקדמו מא אמר בה מוסי אלי באב כ֗בא אלמחצ֗ר ותקדם גמיע אלגמע ווקפו בין ידי אללה.
והגישו את מה שציווה עליו משה אל פתח אוהל ההיוועדות, וניגשו כל העדה ועמדו לפני ה׳.
פס׳: ויקחו את אשר צוה משה – לא איחרו ולא עיכבו.
קרב אל המזבח – מוטב שיבוא זכאי ויכפר על החייב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזכר הכתוב שעשו בני ישראל כאשר צוה משה לאהרן לדבר אתם והקריבו קרבנותיהם ויעמדו כל העדה לפני ה׳ בעזרה ופניהם בקדש הקדשים. ומשה רבינו קיים מה שאמר להם אהרן והוא אמרו זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ רוצה לומר אל תחשבו שהדברים שדבר אליכם אהרן היו מעצמו כי לא היו ממנו ולא ממני אלא מאת האלהים. וכבר כתב הרב רבי משה בר נחמן שנצטוה משה בקרבנות האלה ואם לא נזכר בכתוב ורבים כן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויקחו וגו׳ אשר צוה משה – אמר אשר צוה משה, יכוין אל אהרן גם כן שלקח את אשר צוהו, ואינו יוצא ממשמעות מעשה ישראל שהגם שמפי אהרן נאמרו להם הדברים אהרן עצמו מפי משה אמרם, ואילו אמר הכתוב אשר צוה אהרן אין במשמע אלא לקיחת ישראל ולא לקיחת אהרן. עוד אולי שנתכוין באומרו אשר צוה משה כי לצד מצות משה לבד עשו הדבר הגם שלא היתה ההבטחה הרשומה במאמר.
ויקתו את אשר צוה משה, They took what Moses had commanded, etc. When the Torah writes "which Moses had commanded,⁠" the Torah means what Moses had commanded to Aaron, i.e. that Aaron took the animals Moses had commanded him to take and sacrifice on behalf of the people. Had the Torah only written that the people took the animals Aaron had commanded them to take, I would not have known of Aaron's involvement, i.e. that Aaron carried out Moses' instructions. Furthermore, perhaps the Torah wrote "which Moses commanded" as a contrast to the usual "as God had commanded,⁠" that Moses' command sufficed for the people to carry out these orders although they had not been assured that the command which they were bidden to carry out had emanated from God.
ויקחו כו׳ אשר צוה כו׳ בזריזות כו׳ – ויקרבו כל העדה. קרבו כולן בשמחה משל למלך שכעס על אשתו לאחר ימים נתרצה כו׳ מיד חגרה מתניה כו׳ והית׳ משמשת לפניו יותר מדאי.
ויקחו – שהביאו מן המחנה קרבנותיהם, אותן שהן לאהרן, ואותן שהן על ישראל.
אל פני אהל מועד – הביאום אל העזרה, שהוא לפני אהל מועד.
ויקרבו כל העדה – כמו שעשו בימי מלואים, שנאמר ״ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד״, ואמר ״ותקהל העדה אל פתח אהל מועד״ (ויקרא ח, ג-ד).
ויקחו – שהביאו מן המחנה קרבנותיהם, אותן שהן לאהרן ואותן שהן על ישראל:
אל פְנֵי – מקרא קצר, ויקחו את אשר צוה משה ויביאו אל פני וגו׳, על דרך קחם נא אלי {בראשית מ״ח:ט׳}.
[ד]
ויקחו את אשר צוה משה – למדנו במאמר זה המיותר שלא המתינו עד שצוה להם אהרן (כמו שכתב ״ואל בני ישראל תדבר לאמר״), רק תיכף ששמעו הציוי מפי משה לקחו הכל מרוב זריזתם לכלא פשע ולהתם חטאת.
[ה]
ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם – מבואר אצלינו שיש הבדל בין ׳קרב׳ ובין ׳נגש׳. שהקריבה הוא בשנים שוים וההגשה בקטן לפני גדול, ובכל מקום שיש בו טורח או מורא. ובבראשית רבה (בר״ר, צג) מצינו הגשה למלחמה, הגשה לפיוס, הגשה לתפלה. ולפי זה היה ראוי פה לומר לשון ׳הגשה׳ כמו ״והקרבתיו ונגש אלי״ (ירמיהו ל׳:כ״א), ״בגשתם את קדש הקדשים״ (במדבר ד׳:י״ט). גם מבואר אצלינו שיש הבדל בין ׳עמד׳ ובין ׳ניצב׳. שהעמידה הוא רק הפך הישיבה, וההתיצבות מורה שמתחזק לעמוד במקום ההוא. עד שהעמידה וההעכבה במקום הקדש יפול עליה יותר פעל ׳ניצב׳ כמו ״והתיצבו באהל מועד״. בפרט במקום שהיו מצפים חול הכבוד העליון כמ״ש ״כי היום ה׳ נראה אליכם״. וגם למה קרבו כל העדה והוא לא קרא רק לזקני ישראל? ולישב כל זה אמר בספרא שמה שכתוב לשון ׳קריבה׳ זה מורה על השמחה; שמרוב שמחתם קרבו שמה בקל. ומה שכתוב ״ויעמדו״ הוא שעמדו לשרת לפניו; שעל השירות והתפלה בא תמיד לשון ׳עמידה׳ כמו שכתוב ״לעמוד לשרת״. ומטעם זה קרבו כל העדה הגם שלא נקראו; כמשל המלך וכולי.
ויקרבו כל העדה – כל מקום דכתיב ׳קריבה׳ משמעו – יותר קרב מכפי הרגיל להיות, וכמו שפירשו חז״ל (בראשית רבה צו,ד) על הפסוק (דברים לא,יד) ״הן קרבו ימיך למות״ – ׳כל מקום שנאמר ״קריבה״ לא הגיע לימי אבותיו׳. וכן קריבה בהילוך לאיזה דבר משמעו בזריזות יתירה וריצה עד שהגיע לשם יותר מכדי הילוך בינוני.
וכן הוא בתורת כהנים (פסוקנו) ׳קרבו כולם בשמחה1 ועמדו לפניו׳. וכן להלן (פסוק ח׳) ״ויקרב אהרן אל המזבח״ תניא בתורת כהנים ׳בזריזות׳.⁠2 וקרוב לומר שהשמיענו המקרא ללמדנו הא דאיתא בברכות (ו,ב) דלמיעל לבית הכנסת מצוה למירהט, שנאמר ״נרדפה לדעת את ה׳⁠ ⁠⁠״ (הושע ו,ג), ומרומז באורייתא גם כן.⁠3
{ומשום הכי כתיב כאן ״העדה״,⁠4 היינו אנשים שיש בהם דעת לעות דבר בעתו, כמו שכתבתי לעיל (ח,ג).⁠5} ועיין בספר דברים (ד,יא).⁠6
1. הבדל לא במהירות אלא באיכות הפעולה.
2. כל זה במשמעות הפעל קר״ב לעומת ״ויגש״. ועיין רש״י דברים (א,כב) ״ותקרבון אלי כולכם״ – ׳בערבוביא׳, אם כי נראה שדיוק רש״י הוא מהמשך הלשון ״כולכם״, כמשתמע אף מן הדיבור המתחיל.
3. בלשון ״ויקרבו״ בפסוקנו. כך שהרמז בעוצמה של תורה שבכתב שוה למפורש בלשון נביאים.
4. כשהציווי היה ״ואל בני ישראל תדבר לאמר״.
5. בפירוש המושג ״עדה״, עה״פ שם ״ואת כל העדה הקהל״...
6. עה״פ ״ותקרבון ותעמדון תחת ההר״.
ויקחו – פירש שד״ל כמו קחם נא אלי (פרשת ויחי).
ואני הואלתי לפרש בהרבה מקומות שרש לקח להוראת נהג כפי מה שהעירני אוהבי מעלת החכם יצ״ק על הפסוק ואחר כבוד תקחני (תהלים ע״ג:כ״ד), וכן פירשתי ויקחהו שדה צופים, ורבים עוד.
(ה-ו) ויקחו – מוסב אל אהרן ובני ישראל; הם הביאו את הקרבנות.
אל פני – יש להשלים כאן: ויביאו.
כל העדה – כמו לעיל ח׳:ג׳.
ויאמר משה – לפי הראב״ע הוא עבר מוקדם, כלומר: משה אמר את זאת כבר מקודם אל כל העם ואחר⁠־כך מסר את הפקודות המפורטות לאהרן ולזקנים. אך בצדק נדחה פירוש זה מצד הרמב״ן. מסתבר יותר, שרק עתה העיר משה לעם, שכל מה שהם עושים עתה על⁠־ידי הכהנים (״תעשו״, באמצעות באי-כוחכם), נעשה על⁠־פי מצות ה׳.
אשר צוה ה׳ – הצו לא פורש קודם לכן, כמו שנמצא בהרבה מקומות (השוה שמות ט״ז:ל״ב). ״אשר צוה... תעשו״, כלומר הוא צוה שתעשו. השוה שמואל ב כ״א:ד׳ (איוולד 336 b).
וירא – ראה להלן פסוק כג.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
Moses said, "This is the thing which Hashem commanded that you should do; and the glory of Hashem shall appear to you.⁠"
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כה] 1זה הדבר, צפה הקב״ה שבהמ״ק עתיד ליחרב, ואמר הקב״ה לישראל כל זמן שבה״מ קיים ואתם מקריבין קרבנות לתוכו מתכפר עליכם, ובזמן שאין בה״מ קיים במה מתכפר עליכם, התעסקו בדברי תורה שהן משולין כקרבנות והן מכפרין עליכם שנאמר זה הדבר, וכן הנביא אומר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. (תנחומא אחרי סי׳ י)
[כו] 2זה הדבר אשר צוה ה׳, ומה דבר ה׳, ויאמר משה אל אהרן קרב וגו׳. (תנחומא ישן וירא סי׳ ד)
[כו*] 3זה הדבר, מהו זה הדבר, על המילה אמר להם כמה דתימא (יהושע ה׳:ד׳) וזה הדבר אשר מל יהושע, אשר צוה ה׳, לעשות לאברהם, משל לחנוני אחד שהי׳ לו אוהב והי׳ כהן והי׳ לו טומאה בתוך ביתו של אוהבו והיה מבקש להביאו בתוך ביתו, אמר לו הכהן אם אתה מבקש כדי שאבוא לתוך ביתך שמע לי והסר הטומאה מתוך ביתך וכשידע החנוני שאין שם טומאה הלך והביא הכהן אל ביתו. כך הקב״ה כיון שבקש להראות לאברהם אוהבו היתה ערלה תלוי׳ בו כיון שמל עצמו מיד נגלה שנאמר (בראשית י״ז:כ״ו) בעצם היום הזה נמול אברהם ואח״כ וירא אליו ה׳, לפיכך אמר להם משה, המילה צוה האלקים לעשות לאברהם אביכם בעת שביקש להראות לו, אף אתם מי שיש בכם ערל יצא וימול עצמו וירא אליכם כבוד ה׳. (במדב״ר פי״ב ח)
[כז] 4זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו, ברכת העם, דכתיב (ויקרא ט׳:כ״ג) ויצאו ויברכו את העם. (לקח טוב)
1. ראה מנחות קי: כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה מנחה חטאת אשם, ובר״ה יח. אמר רבא אם יתכפר כו׳ בזבח ומנחה, בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה. ובתענית כז: רבש״ע תינח בזמן שביהמ״ק קיים בזמן שאין ביהמ״ק קיים מה תהא עליהם, א״ל כבר תקנוני להם סדר קרבנות, בזמן שקורין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם. וראה בארוכה בתורה שלמה ויקרא כרך כה במילואים עמ׳ ער ורעג.
2. ביונתן כאן: דין פתגמא דתעבדון, אעברו ית יצרא בישא מן לבכון. וכ״ה בתו״כ כאן. אותו יצר הרע העבירו מלבכם וכו׳ ובק״א מפרש דחז״ל דייקו כאן משום שלא ביאר מהו הדבר הזה עיי״ש. ובא״ע: וטעמו כבר אמר להם משה זה הדבר עשו שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל. וברמב״ן: נצטווה משה בקרבנות הללו כמו שאמר זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו ואם לא נזכר זה וכו׳ ור״א אמר כי טעם ויאמר משה וכו׳ שכבר אמר להם משה זה הדבר וא״כ יתכן שיהי׳ שיעור הפסוקים האלה כך, קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו׳ ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים. והנה קצר בתחלה ופירש בסוף ואיננו נכון, אבל אחר שהזכיר להם הקרבנות ויקחו את אשר צוה משה, חזר ואמר להם זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו שיקרבו הקרבנות על הסדר שיצום ואח״כ יראה להם הכבוד. ודברי התנחומא כאן הוא כדברי הרמב״ן דהכוונה על הקרבת הקרבנות ולא על הבאתם. וראה רש״י לקמן פסוק כג. ובספורנו כאן: זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו לסמוך ידיכם על החטאת ועל העולה של צבור. ובפנים יפות כתב לפי מה שדרשו חז״ל ביומא הובא לעיל בתו״ש פ״ח אות טז. זה הדבר אפי׳ דיבור מעכב, דהיינו אפילו מקרא פרשה, גם כאן הכוונה כן שקרא לאהרן ולבניו ולהזקנים היינו שלמד עמהם בתחלה כל סדר העבודה האמורה בפרשה עי״ש. וראה באות דלקמן.
3. באור החיים כאן מפרשו דהכוונה על ערלת לבם שהוא דבר המבדיל בין ישראל ובין אביהם שבשמים והוא מעין הדרש בתו״כ וביונתן: אותו יצה״ר תעבירו מלבכם, וע״כ צריך לומר כן דלא מצינן שימולו ישראל במדבר ובאותו יום, וראה פרקי דר״א פכ״ט. ובפי׳ מהרז״ו במד״ר שם. ולעיל אות יט ואות כו ובתו״ש לך פי״ז אות קסח.
4. ראה באות הקודם וצרף לכאן.
[ו]
״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי תַּעֲשׂוּ״ – אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע הֶעֱבִירוֹ מִלְּבַבְכֶם, תְּהוּ כֻּלְּכֶם יִרְאָה אַחַת וְעֵצָה אַחַת לְשָׁרֵת לִפְנֵי הַמָּקוֹם.
כַּשֵּׁם שֶׁהוּא יְחִידִי בָּעוֹלָם, כָּךְ תְּהֵא עֲבוֹדַתְכֶם מְיֻחֶדֶת לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם, וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.⁠״ (דברים י׳:ט״ז)
מִפְּנֵי מָה? ״כִּי יי אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל, הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא״ (דברים י׳:י״ז).
אִם עֲשִׂיתֶם כֵּן, ״וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יי״.
וַאֲמַר מֹשֶׁה דֵּין פִּתְגָמָא דְּפַקֵּיד יְיָ תַּעְבְּדוּן וְיִתְגְּלֵי לְכוֹן יְקָרָא דַּייָ.
And Moshe said, This is the thing that the Lord has commanded to be done, and the glory of the Lord shall be revealed to you.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳
וַאֲמַר מֹשֶׁה דֵּין פִּתְגָּמָא דְּפַקֵּיד ה׳ תַּעְבְּדוּן וְיִתְגְּלֵי לְכוֹן יְקָרָא דַּה׳
זֶה הַדָּבָר... תַּעֲשׂוּ – איזה דבר? ״יונתן״
א. מכיוון שבפסוק הקודם כבר קיימו בני ישראל את שנצטוו כנאמר ״וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה... וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״, התקשו המפרשים בדברי משה ״זֶה הַדָּבָר... תַּעֲשׂוּ״ – איזה דבר1? וראה תשובותיהם של ראב״ע, רמב״ן וספורנו.⁠2 אבל חז״ל הציעו ביאור מחודש (ספרא שמיני פרשה א):
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו. אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ״ומלתם את ערלת לבבכם״. מפני מה? ״כי אני ה׳ אלהיכם״, ״הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים״, עשיתם כן – וירא אליכם כבוד ה׳.
ובעקבותיו תרגם גם המיוחס ליונתן ״וַאֲמַר משֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דְתַעַבְדוּן אַעַבְּרוּ יַת יִצְרָא בִּישָׁא מִן לִבְּכוֹן וּמִן יַד יִתְגְלֵי לְכוֹן אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַה׳⁠ ⁠⁠״ (ויאמר משה זה הדבר שׁתעשו: העבירו את יצר הרע מלבכם ומיד תגלה לכם כבוד השכינה של ה׳).⁠3
ראיית כבוד ה׳ – אִתְגְּלִי, חֲזָא
ב. ״וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וְיִתְגְּלֵי לְכוֹן יְקָרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, אבל ״וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות טז ז) ״וּבְצַפְרָא וְתֶחְזוּן יָת יְקָרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, בטעם ההבדל עיין שם בשם ר׳ אברהם בן הרמב״ם.
1. כלשון ״אור החיים״: ״זה הדבר וגו׳. צריך לדעת מה הוא הדבר״.
2. ראב״ע: ״וטעם ויאמר משה – וכבר אמר להם משה זה הדבר עשו, שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל, אז יראה להם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״, כלומר פסוקנו קדם לפסוק ו. אבל רמב״ן (בפסוק ג) דחה דבריו: ״ור׳ אברהם אמר כי טעם ״ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו״, שכבר אמר להם משה זה הדבר... ואיננו נכון. אבל אחר שהזכיר להם הקרבנות, ויקחו את אשר צוה משה, חזר ואמר להם זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו, שיקריבו הקרבנות על הסדר שיצום, ואחר כך יראה להם הכבוד״. ספורנו: ״זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו. לסמוך ידיכם על החטאת ועל העולה של הצבור״.
3. בכוונת ״אותו יצר הרע״ נאמרו ביאורים שונים. ראה ״אור החיים״, ״פנים יפות״, ״העמק דבר״ ורש״ר הירש.
ואמ׳ משה דן פתגמה אדי פקד י״י תעבדון ותתגליב עליכו׳ איקרג שכינתיה די״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״די פקד... שכינתיה די״י״) נוסח אחר: ״דפקיד י״י תעבדון אע⁠(ר){ד}⁠ו יצרה בישא מן ליבכון ומן יד יתגלי לכון איקר שכינתה די״י״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותתגלי״) גם נוסח חילופי: ״ויתגלי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקר״) גם נוסח חילופי: ״יקר״.
ואמר משה דין פיתגמא דתעבדון אעברו ית יצרא בישא מן ליבכון ומן יד איתגלי לכון איקר שכינתא די״י.
And Mosheh said, This is the thing which you must do. Put away the imagination of evil from your hearts, and there will speedily (at once) be revealed to you the glory of the Shekinah of the Lord.
ויאמר משה זה הדבר אשר תעשו העבירו את יצר הרע מלבכם ותיכף יתגלה לכם כבוד שכינת י״י.
(ו-ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ תַּעֲשׂוּ – אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע הַעֲבִירוּ מִלְּבַבְכֶם וְתִהְיוּ כֻּלְּכֶם בְּיִרְאָה אַחַת וּבְעֵצָה אַחַת לְשָׁרֵת לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּשֵׁם שֶׁהוּא יְחִידִי בָּעוֹלָם כָּךְ תְּהֵא עֲבוֹדַתְכֶם מְיֻחֶדֶת לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י׳:ט״ז-י״ז) ״וּמַלְתֶּם אֶת עָרְלַת לְבַבְכֶם״ וְגוֹ׳ מִפְּנֵי מָה ״כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים״ וְגוֹ׳, עֲשִׂיתֶם כֵּן ״וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳⁠ ⁠⁠״.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״ וְגוֹ׳ מְלַמֵּד שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ, מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהָיְתָה מִתְבַּיֶּשֶׁת מִלְפָנָיו נִכְנְסָה אֲחוֹתָהּ אֶצְלָהּ אָמַר לָהּ הַגִיסִּי דַּעְתֵּךְ בּוֹאִי וְשַׁמְּשִׁי אֶת הַמֶּלֶךְ. כָּךְ אָמַר לֵיהּ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי לָמָּה נִבְחַרְתָּ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹא שֶׁתְּשָׁרֵת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, הָגֵס דַּעְתְּךָ בּוֹא וַעֲבֹד עֲבוֹדַתְךָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהָיָה אַהֲרֹן רוֹאֶה אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּתַבְנִית שׁוֹר וְהָיָה מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ, נִכְנַס מֹשֶׁה אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ אַהֲרֹן אָחִי מִמֶּנּוּ אַתָּה מִתְיָרֵא, הָגֵס דַּעְתְּךָ בּוֹא וּקְרַב אֵלָיו, לְכָךְ נֶאֱמַר ״קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ״.
וקאל להם מוסי הד֗א אלאמר אלד֗י אמרכם אללה בה אעמלוה יתגלי לכם כרם אללה.
ואמר להם משה: הציווי הזה אשר ציווה ה׳ אתכם לעשותו, תעשוהו, ויתגלה לכם כבוד ה׳.
פס׳: ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ לעשות – ברכת העם דכתיב ויצאו ויברכו את העם וגו׳.
וטעם ויאמר משה – כאשר הראיתיך (ראב״ע בראשית פירוש ראשון כ״ד:י״ד),⁠1 ואשאל אותה (בראשית כ״ד:מ״ז). והטעם: כבר אמר להם זה הדבר עשו – שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל.
אז יראה להם כבוד השם – והטעם: על האש שיצא.
1. עיינו ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳ ובמקורות בהערה שם.
AND MOSES SAID. Va-yomer mosheh is to be understood in a manner similar to that of va-eshal otah (and I asked her) (Gen. 24:47). I have pointed out to you how the latter is to be interpreted.⁠1 The meaning of our clause is that Moses had already said to them, This is the thing which the Lord commanded that ye should do, namely, that you offer a he-goat (v. 3), a calf (v. 3), a lamb (v. 3), and an ox and a ram (v. 4);⁠2 then the glory of God will then appear to them. The latter refers to the fire that came forth from the Lord.⁠3
1. According to Ibn Ezra the meaning of va-eshal otah (and I asked her) is, I had already asked. See Ibn Ezra on Gen. 24:14 (Vol. 1, p. 236).
2. What is recorded in verse 6 occurred before that which is recorded in verse 5. In other words, Moses told the Israelites, This is the thing that the Lord commanded… before Israel brought that which Moses commanded before the tent of meeting.
3. See verses 23 and 24.
וירא אליכם כבוד י״י – ובזה תבינו כי בחר הקב״ה בעבודות אהרון ובניו. שאני שמשתי שבעה ימי המילואים, אמר לו: מעתה קרב אתה ועבוד.
וירא אליכם כבוד י"י – AND THE GLORY OF HASHEM SHALL APPEAR TO YOU – And with this you shall understand that the Blessed Holy One chose the services of Aharon and his sons. For I served [during the] seven days of consecration. He [Moshe] said to him [Aharon]: From now on you come close and serve.
זה הדבר – הקרבנות שאמרנו.
זה הדבר, "this is the thing;⁠" the sacrifices of which we spoke.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמר וירא אליכם כבוד ה׳ כלומר ובטחו בו שירא אליכם כבוד ה׳ שהוא האש העליון האלהי וכמו שאמר ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ועל זה עצמו אמר אהרן כי היום ה׳ נראה אליכם והותרו בזה ג׳ שאלות הג׳ והד׳ והה׳.
זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו – לסמוך ידיכם על החטאת ועל העולה של הצבור.
וירא אליכם כבוד ה׳ – מלבד גלוי השכינה שהיה במשכן, כאמרו ״וירא כבוד ה׳ אל כל העם״ (ויקרא ט׳:כ״ג).
זה הדבר אשר צוה ה' חעשו, to place the weight of your body with your hands on the sin offering as well as on the burnt offering intended on behalf of the congregation.
'וירא אליכם כבוד ה, in addition to the manifestation of God’s presence already experienced by the Presence of God filling the Tabernacle. (compare verse 23)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פרשת שמיני
זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ – מדת ב״ו אם יכירו איש לגבר תם וישר ידונו כל מעשיו לכף זכות באמרם ודאי לשם שמים נתכוין ומחשבתו לטובה. ואם ידעוהו לרשע גוזל וחומס בידוע שאף כל פעולותיו יחשבום רעה גם אם לא ידעו מה טיבם. והטעם {א} שהכל הולך אחר השם והוא הנותן כח לעשות חיל אל מעשה האדם על כל נעלם אם טוב ואם רע. אבל אל מול האלהים אינו כן הואיל ומפאת עצמו אין להכירו לולי מצד פעולותיו. וכאשר המה טובות בתכלית השלמות ומצותיו וגזרותיו ישרות יתבאר לנו במופת היותו טוב בהכרח. על כן אמר משה זה הדבר וגו׳ שאם תשמרו את חקיו ואת משפטיו יתחדש לכם בידיעתם הכרת גדולת כבוד ה׳ וצדקתו עומדת לעד וירא אליכם כבודו הודו ויקרו:
זה הדבר וגו׳ – צריך לדעת מה הוא הדבר. ורש״י פירש על הקרבת אהרן. ואין זה פשט מאמר הכתוב שאמר תעשו ונראה שיכוין לומר על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך דכתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳, דקדק הכתוב לומר לפני ה׳ ולא אמר לפני אהל מועד גם לא היה צריך לומר שהרי אמר בסמוך ויקחו וגו׳ אל פני אהל מועד, אלא ירצה לומר שהכינו עצמם בערך השלימות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה׳, ובחינה זו היא השגת תכלית השלימות, כמאמר דוד (תהלים טז) שויתי ה׳ לנגדי תמיד כי בזה לא ימוט מימינו שהיא התורה, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו׳ כישיבתו וכו׳ לפני מלך ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים, וכשהשכיל משה במעשה זה אמר להם זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו פירוש צוה ה׳ שתעשו אותו, שתהיו תמיד מעריכים בדעתיכם כי אתם עומדים לפני ה׳, וירא אליכם כבוד ה׳ עוד יכוין בכלל אומרו לפני ה׳ שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה׳ כדכתיב (ישעיהו נט) עונותיכם היו מבדילים וגו׳, וזה יגיד שהיו שלימים עם ה׳ וכפי זה ידוייק על נכון אומרו זה על מעשה האמור בסמוך.
אחר שכתבתי זה בא לידי מדרש חז״ל (במד״ר נשא פי״ב ח׳) וזה לשונם זה הדבר מה הוא זה הדבר על המילה כמה דתימא זה הדבר אשר מל יהושע עד כאן. ודברי המדרש סתומים וחתומים, וכי באותו יום מל אותם משה, או באותו יום צוה על המילה.
אכן הכוונה היא על ערלת לבם שהוא דבר המבדיל בין ישראל ובין אביהם שבשמים, גם מרחיק אימתו מלבם, וצוה למול ערלת לבבם ובזה יראה להם כבוד ה׳, והם דברינו עצמם.
שוב באה לידי מדרש אחר (כן הוא בתו״כ הכא) בילקוט וזה לשונם זה הדבר אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום וכו׳ ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם וגו׳ ואם עשיתם זה וירא אליכם כבוד ה׳ עד כאן, והם דברינו עצמם.
זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, "This is the thing God commanded you should do.⁠" What precisely does the Torah refer to by the word הדבר? Rashi explains that the reference is to Aaron's offering. [our editions of Rashi on the Torah do not have a commentary by Rashi on this verse. Ed.] This is not the plain meaning of the verse seeing that it addresses the Israelites, i.e. תעשו, (pl) and not Aaron. Perhaps Rashi referred to words in the previous verse: ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם, that "the whole congregation drew near and stood in the presence of God.⁠" The Torah was careful there to write in the "presence of God,⁠" instead of "in front of the Tent of Meeting.⁠" The words were altogether superfluous seeing the Torah mentions that all this occured in front of the Tent of Meeting. We may therefore assume that in verse 5 the Torah describes the spiritual preparations made by the people to appear in the presence of the Lord. They achieved a spiritual niveau which made them fit to be in the presence of God. When Moses observed this, he added of his own accord in verse 6: "this is the thing which God commanded you should do;⁠" Moses told the people that they should always remain on such a spiritual plane that they would be fit to be in God's presence. David spoke about this in Psalms 16,8: שויתי ה' לנגדי תמיד, "I am ever mindful of the Lord's presence.⁠" When doing this he could be assured of what is written in the second half of that verse: כי מימיני בל⁠־אמוט, "so that He (i.e. Torah) is at my right hand and I (David) will never be shaken.⁠" The reward for such a spiritual preparation is "the glory of the Lord may appear to you.⁠" Another general meaning of the term לפני השם is that there should not be a curtain or barrier between Israel and God; Isaiah perceives of the sins of the Jewish people as constituting such a barrier (compare Isaiah 59,2). Accordingly, our verse reports that the Israelites were at peace with their God at that time enabling them to appear in the presence of the Lord.
After I had written this I found a comment in Bamidbar Rabbah 12,8 on this verse which goes as follows: "What is the meaning of זה הדבר? It refers to circumcision. The same expression occurs in Joshua 5,4 when it describes the fact that Joshua circumcised all the Jewish males who had been born in the desert immediately after the people crossed the river Jordan.⁠" Thus far the Midrash. Actually, what do the two events have in common? After all Moses did not circumcise anyone on the day Aaron assumed the office of High Priest!
I believe we must distinguish between circumcising the foreskin of the body and removing the "foreskin" of the heart, the קליפה, the peel, which makes us unreceptive to God's commands. Moses commanded the people to rid themselves of that foreskin in order to qualify for being in the presence of the Lord. If they were to do this the glory of God would appear to them.
I have seen yet another Midrash quoted in Torat Kohanim on our verse which goes as follows: The words זה הדבר refer to Moses urging the Jewish people to remove the evil urge from their hearts so that all of them would be of a single purpose and share the same sense of reverence for God as a result of which they would merit to serve in the presence of the Lord. Moses promised the people that their service of the Lord would be something unique as it is written "and you shall circumcise the foreskin of your hearts (Deut. 10,16), etc.⁠" Moses added: "when you do this, the verse 'the glory of God will appear to you' will be fulfilled.⁠"
ויאמר משה זה הדבר – אמר להם העבירו יצה״ר מלבכם ותהיו כלכם בירא׳ אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעול׳ כך תהא עבודתכ׳ מיוחדת לפניו שנא׳ ומלתם את ערלת לבבכם כי ה׳ אלהיכם כו׳ ואם עשיתם כן וירא אליכ׳ כבוד ה׳.
ויאמר משה – פירש ראב״ע ז״ל ״כבר אמר להם משה ׳זה הדבר עשו׳, שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל, אז יראה להם כבוד ה׳, והטעם על האש שיצא״. ולא ישר פירושו לרמב״ן ז״ל, והדין עמו. כי המצוה היה לאהרן, ואהרן יצוה לזקני ישראל. ורמב״ן ז״ל פירש שחזר ואמר להם ״זה הדבר״ וגו׳. שיקרבו הקרבנות על הסדר שיצום, ואח״כ יראה להם הכבוד. ובעבור שאמר ״כי היום ה׳ נראה אליכם״, חזר ואמר שיראה להם בכבודו. [עכ״ד]. ולדעתי תחלה דבר לאהרן לבדו בעבור קרבנותיו, ובעבור שיצוה לזקני ישראל על קרבנות העם. ואמר לו ״כי היום ה׳ נראה אליכם״. ולשון זה כולל אור הנבואה ורוח אלהים בכל מקום, כמו שיתבאר (פסוק כג). ולא יתכן לומר כן רק לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, שהם כלם שרי אלהים, ורואים במראות אלהים; כמו שמצינו בהר סיני ״ויראו את אלהי ישראל״ וגו׳ (שמות כד, י), וכן הבטיחם ביום חנוך המשכן שיראה אליהם ה׳. וכשהובאו הקרבנות קָרְבוּ כל העדה ועמדו לפני ה׳, ואמר להם משה ״זה הדבר שאתם רואים מהבאת קרבנות הללו לכפר בעדכם, צוה לי ה׳ שתעשו כן, וְשֶׁיֵרָא אליכם כבוד ה׳ ״, וזהו ראיית הכבוד לעיני כל ישראל, שנראה כבודו בעמוד ענן, וכנזכר בענין. וזהו כבוד ה׳, לא ראיית נבואה. ועוד אפרש בעז״ה (פסוק כב).
ויאמר משה – תחלה דבר לאהרן לבדו בעבור קרבנותיו, ובעבור שיצוה לזקני ישראל על קרבנות העם, ואמר לו כי היום ה׳ נראה אליכם, ולשון זה כולל אור הנבואה ורוח אלהים בכל מקום כמו שיתבאר (פסוק כ״ג), ולא יתכן לומר כן רק לאהרן ולבניו ולזקני ישראל שהם כלם שרי אלהים, ורואים במראות אלהים, וכשהובאו הקרבנות קרבו כל העדה ואמר להם משה זה הדבר שאתם רואים מהבאת קרבנות הללו לכפר בעדכם צוה לי ה׳ שתעשו כן, למען יראה אליכם כבוד ה׳, וזהו ראיית הכבוד לעיני כל ישראל, שנראה כבודו בעמוד ענן וזהו כבוד ה׳, לא ראיית נבואה:
זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וגו׳ – כפי שהעיר הקרבן אהרן על התורת כהנים (על פסוקנו), לא ייתכן שתיבות אלה – המופנות אל האומה – מוסבות על מעשה הקרבן בפועל; שכן האומה כבר עשתה את כל הנדרש ממנה בכל הנוגע לקרבן הזה. אשר על כן אמרו בתורת כהנים כך: ״⁠ ⁠׳ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו׳. אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר ׳ומלתם את ערלת לבבכם׳. מפני מה? כי ה׳ האלקים הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, עשיתם כן – ׳וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳״.
נראה שביאור זה של התורת כהנים, תופס את כל מעשי הקרבן שצוו כאן כמעשה אחד. כולם כלולים ב״זה הדבר״. כולם מביאים לידי ביטוי ״דבר״ אחד של ה׳, אשר הוצאתו לפועל מוטלת עלינו. הכלל העולה מכל המצוות בהן נצטווינו במעשי הקרבנות הוא זה: עלינו להעביר מלבנו אותו יצר הרע, אותו כוח-חושים בהמי בלתי-נשלט המסומל בבהמה שאותה אנו מגישים כקרבן. אל לנו להותיר לו מקום בלבנו. אלא עלינו לשעבד את דחפי החושים שלנו לכוחו של רצוננו המוסרי, כמסומל בשחיטה, בנתינה או בזריקה, ובהקטרה. כך תצילנו ״יראה״ מה׳ מכל עוון (חטאת), ולבותינו יהיו ב״עצה אחת״ למלא את חובותינו לה׳ (עולה).
וכדרך שכאן קרבן אחד מייצג את הציבור לפני האל האחד והיחיד, כך עלינו להגיע לשלום פנימי וחיצוני על ידי עצם דבקותנו בה׳. כל יחיד על כל בחינותיו, והציבור על כל חבריו, עומדים בקשר עם האל האחד והיחיד. ועל ידי עצם קשר זה, יגיע כל יחיד ויחיד לשלום ולאחדות פנימיים בתוככי מהותה החצויה והמפולגת של הווייתו, וכלל הציבור יגיע לאחדות ושוויון. כפי שנאמר על האחדות בחיי הפרט: ״ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד, כי ה׳ אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדנים״ וגו׳ (דברים י, טז–יז).
״ומלתם את ערלת לבבכם״ – התנגדו בכל גבורתכם להימשכות אחרי החושים: ״תהיו כולכם ביראה אחת״ (חטאת). ״וערפכם לא תקשו עוד״ – עשו את הטוב ברצון ובשמחה: ״בעצה אחת לשרת לפני המקום״ (עולה). שכן ״ה׳ אלקיכם הוא אלקי האלקים״ – חייכם מופקדים בידיו בלבד; ״ואדוני האדונים״ – ביודעין או שלא ביודעין, ברצונכם או בעל כרחכם.
ברור שהרעיון הבא לידי ביטוי בפסוקים אלה הוא, שאחדות עבודת החיים של האדם באה כתוצאה ישירה מאחדות ה׳; ואין אדם זוכה לאחדות בעבודת חייו אלא אם כן הוא עושה את רצון ה׳ בעשה טוב ובסור מרע. כפי שמסיימים בתורת כהנים: ״עשיתם כן״, אם תתמסרו כולכם לה׳, הן הפרט והן הכלל, ותתרגמו למציאות את החזון המסומל בקרבנות, הרי שאז ״וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״: הציבור המאוחד, המתמסר לה׳, יזכה לחזות בשכינת ה׳. וכאשר ה׳ ישכון בקרבכם לנגד עיניכם ממש, תושג המטרה של הקמת המשכן: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח).
לדעתנו, מאמר זה מתורת כהנים מבטא את רעיון היסוד של כל הקרבנות ואת משמעותם הסמלית של מעשי הקרבנות.
במסכת יומא (ה:) דורשים מפסוקנו ש״מקרא פרשה מעכב״: הם היו קוראים בקול את פרשת המילואים (שמות כט) בשעת מעשה הקרבנות, והקריאה הזאת הייתה חלק מעכב בסדר המילואים. שכן קריאת פרשה זו שיוותה לעשיית מעשים אלה אופי של קיום מצווה: אף אחד מהם אינו בדוי מלב האדם על פי רגשותיו הסובייקטיביים; הם שימשו אך ורק לקיום מצוות ה׳. וכן הכהן הגדול ביום הכיפורים – בין עבודת היום לעבודות חוץ – היה קורא בקול את פרשת אחרי מות. ובעשותו זאת הורה שהמעשים אשר עשה היו אך ורק קיומו של ציווי ה׳ (יומא סח:, רש״י).
[ו]
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו – לא ידענו מה צוה שיעשו הם? והלא הם לא עשו דבר רק אהרן עבד עבודתו? ופירשוהו בספרא בדרך הדרוש. שצוה שהם יעשו מעשה הכהן גדול. שמה שיעשה הכהן גדול בבית מקדש הגדול יעשו הם בבית משכן כבוד ה׳ כמו שכתוב ״ושכנתי בתוכם״. וכמו שזבחו כחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול – כן יזבח כל איש כחות נפש המתאוה והמתעורר מסטרא דבעירא שהוא היצר הרע על מזבח הקטן, להעבירו על ידי אש אהבת ה׳ שלהבת י׳, עד שייחד כל כחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד. וכבר בארנו הדבר בארוכה בארצות השלום (דרוש ג׳) איך יתיחס האדם למשכן ה׳ ושם יעלה זבחי צדק עולה וכליל. ואם עשיתן כן – ״וירא אליכם כבוד השם״ לשכן כבוד בתוככם.
[ז]
ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח – מה שכתוב ״קרב אל המזבח״ הוא מיותר. ואין לומר שהוצרך משה לסמכו על זה וליתן לו רשות רב לתלמיד ושיכינהו אל הקדושה – על זה הקדים שמשה ואהרן היו שוים לענין הכהונה. וזה מוכח גם כן מפה שאמר לו ״קרב אל המזבח ועשה את חטאתך״, כי עבודת היום עשה משה גם ביום השמיני אף שביום ההוא לא היה לו עוד דין במה כמו עד עתה. ושמואל שוה עמהם לענין מה שקבל ה׳ תפלתם, ובעמוד ענן ידבר אליהם. ומפרש [במשנה ח׳] לפי שהיה אהרן נסוג אחור. ופירשו שהיה נסוג אחור מאחד משתי פנים. הפן האחד מאשר בוש מגדולת המלך הכבוד אשר יעבד עבודתו, ושעל זה אמר לו משה ״קרב״ בל יבוש. והפן הב׳ שהיה נסוג אחור מצד זכרו בחטאו, ועל ידי כן היה חטאתו צורת השור שחטא בו לנגדו תמיד. ודבר משה על לבו בל יתירא, כי אם יקרב אליו – יזבח השור לשלמים ויוסר החטא (כנ״ל ס׳ ג).
זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳ – זה הפסוק אומר דרשוני, שהרי כבר עשו מה שעליהם והביאו הכל אל פני אוהל מועד, ומה להם לעשות עוד.
ודרשו חז״ל בתו״כ: אמר להם משה לישראל, אותו יצר הרע (של עבודה זרה) העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו,⁠1 שנאמר ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (דברים י,טז), מפני מה ״כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים״ (שם י״ז), עשיתם כן – ״וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ (עכ״ל). זה הדרוש צריך עוד יותר ביאור מגוף המקרא, וגם מה שייך לכאן המקרא ״כי ה׳ אלהיכם וגו׳⁠ ⁠⁠״.
והענין,⁠2 דכבר היו בימי משה כיתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה׳, אבל לא על ידי גבולות שהגבילה תורה, וכאשר יבואר באורך בפרשת קרח3 שזה היה עיקר החטא של ר״ן אנשים, שהיו צדיקים גמורים, וחטאו בנפשותם4 במה שמסרו עצמם למיתה על ידי תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה׳ ע״י הקטורת, אע״ג שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה שרק אהרן ובניו יקטירו. {וזה גרם לשלמה, שבעת חנוכת המקדש לא התענה5 ביום הכפורים, משום שאכילת קדשים משולחן גבוה מביא לאהבת השם.⁠6 וכן השהה בנין בית המקדש ד׳ שנים, משום שנוח להקריב בבמות שהוא בכל מקום וכמו שכתבתי בדברים (ד,כא).}
והנה כבר ידע משה רבינו שכיתות כאלה מתנוצצות, אלא שלא הגיעה עדיין השעה להתפרץ, על כן בבוא יום התראות גילוי שכינה שלזה היתה תכלית תשוקתם [וכדאיתא בשיר השירים רבה על הפסוק (שיר השירים א,ד) ״משכני אחריך נרוצה״, אמר רבי יהושע בן לוי, להוטים היו ישראל אחרי שכינה, עיי״ש באורך7] הבין משה דמ״מ יש בלב כמה אנשים על מה שהגיע הענין על ידי פרטי אופנים אלו מה שאי אפשר להגיע אליו אלא בעת שנצטוו על זה.⁠8 בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע העבירו מלבכם, שגם זו התשוקה אע״ג שהיא להשיג אהבת ה׳ בקדושה, מ״מ אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות דעת גדולי ישראל בזו התשוקה. ואמר להם משה טעם לדבר ׳ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום׳ (תו״כ לעיל), פירוש, אם תשימו דעתכם לדרך התורה תלכו הכל בדרך אחד ובעצה אחת, מה שאין כן אם נבקש אהבת ה׳ שלא בדרך התורה ותהיה תורת כל אחד בידו ויהיו אגודות אגודות בעבודתם, הוא נגד רצון ה׳ וכבודו יתברך. וזה שמסיים (התו״כ) ׳כשם שהוא יחידי בעולם כך (רצונו וכבודו ש)⁠תהא עבודתכם מיוחדת לפניו׳.
והביא התו״כ יסוד לזה הדרוש מהא דכתיב ״כי ה׳ אלהיכם וגו׳⁠ ⁠⁠״, וסיפיה דקרא ״אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד״. ואי אפשר לפרש9 שוחד ממון או דברים לפני הקב״ה, או אפילו הרבה מעשים טובים, שזה אינו בכלל ״שוחד״, דכל מה שביד האדם לעשות לטוב הרי זה מחוייב, ואם כן אינו שוחד.⁠10 אלא על כרחך מסירת נפש ודבקות נעלה, באופן שנאמר (תהילים קטז,טו) ״יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו״, כמו שאמרו בחגיגה פ״ב (יד,ב) על בן עזאי,⁠11 ומ״מ אם הוא שלא על פי התורה אינו עולה לרצון כל כך ויהיה נענש על זה,⁠12 כמו שביארנו בפרשת קרח בענין הר״ן איש, שהיו חשובים לפני ה׳ גם אחר שנשרפו ומ״מ הרי לא נוקו מעונש. ובזה13 שייך לומר ש״לא יקח שוחד״, היינו, שנותן נפשו על אהבת ה׳ ועל כבודו יתברך באופן שאינו מחויב בזה, ואין לך שוחד גדול מזה. ובא משה רבינו בשעה המוכשרת לכך להגיד לאדם ישרו, אשר רק ״זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ ולא על ידי דרכים אחרים איש כפי רעיון לבבו. כל זה ביארנו מאמר חז״ל בתו״כ על המקרא הנפלא הלז.⁠14
[הרחב דבר: והנה בגמרא יומא (ה,ב) איתא: מנין שאף מקרא פרשה15 מעכב, ת״ל ״זה הדבר״ (לעיל ח,ו),⁠16 הרי פירשו חז״ל ״זה הדבר״ = הדיבור והפרשה כאשר היא, ואם כן17 לא נתבאר המשך המקרא לפי זה ״אשר צוה ה׳ תעשו״, איזו עשיה יש בזה, והמשך הסיום ״וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠18
ונראה עוד על פי שפירשנו בספר דברים כמה פעמים19 משמעות ׳עשיה׳ גבי ׳דברים׳ – הוא תיקון הבנת המקרא והפרשה בדקדוק כל קוץ וקוץ לדרוש ולבאר, זה מיקרי ׳עשיה׳. כמו ״ויעש אלהים את הרקיע״ (בראשית א,ז) דפירושו – שתקנו והעמידו על מתכונתו, כמו שכתבתי שם. וכן בספר שמות (לב,לה) בביאור המקרא ״על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן״, יע״ש. והכי שייך תיקון הפרשה במה שמדקדקים ומעמידים על ביאורה, וכלשון הגמרא לענין הלכות20 בריש פסחים (ג,ב) ׳שוינן האי שמעתא כגדי מסנקן׳,⁠21 שפירושו במה שביאר השמעתא שהיתה עמומה בידם, כך ׳עשיית דברים׳ משמעו להעמיד דקדוק דבר ה׳ על ביאורם. וכך הזהיר משה בספר דברים (לב,מו) ״לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת״, וכמו שביארנו שם ולהלן (יח,ה).⁠22
ובשעה שראה משה רבינו שישראל להוטים לקיים עבודת הקרבנות שצוה אותם, ועומדים צפופים ומקוים לראות זה הענין הנפלא של התגלות השכינה, אמר לישראל – אם ״זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו״, היינו שתדקדקו הרבה בדבר ה׳ עד שתעמידו דבר ה׳ על מתכונתו כמו שניתנה מסיני, אז ״וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״23 גם בלי הכנה זו של הקרבנות.⁠24 וכדאיתא בברכות סוף פ״ב (יז,ב): בני מתא מחסיא25 אבירי לב נינהו, דחזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא26 ולא קמגייר גיורא מינייהו. וכתבו התוספות בשם גאון,⁠27 שהיה עמוד של אש יורד מן השמים ביומי דכלה.⁠28 ובירושלמי חגיגה (א,ג) והובא בתוספות חגיגה (טו,א) שבהיות ר״א ור״י יושבים וחורזים בדברי תורה ממקרא לנביאים וכו׳ היתה האש מלהטת סביבם, באשר שהיו שמחים כנתינתן מסיני. והיינו דבר משה בשעתו –
{וירא אליכם כבוד ה׳29 – להלן פסוק כ״ג כתיב ״וירא כבוד ה׳ אל כל העם״. ועיין מה שכתבתי שם.}]
1. חפץ חיים: שכל הפעולות שתעשו בעולם הזה לא תהיה לשם הנאת עצמכם, כי אם הכל מיוחד לשמו, כמו שאמרו ״בכל דרכיך דעהו״.
2. קטע יסודי מחשבתי במשנת רבינו, המופיע בכמה סוגיות הסטוריות מרכזיות בתורה.
3. וכך מבאר רבינו גם בסוגיית המעפילים ועוד.
4. על פי הכתוב בפרשת קרח (במדבר יז,ח) ״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״.
5. לא הוא ולא עם ישראל.
6. והשוה ספורנו לבמדבר (ט,ב) ד״ה ויעשו בני ישראל את הפסח, ובביאורנו שם בהרחבה.
7. ומפרש בעל עץ יוסף: שהרי מכל המשפטים שנעשו במה שהרגו מהם בני לוי כשלשת אלפים איש [במעשה העגל], וכמאמר חז״ל [הובא ברש״י על התורה] שבדקן כסוטות, ואחר כך ״ויגוף ה׳ את העם״, על כל זה לא נאמר ״ויתאבלו״, רק אחר שאמר ״הורד עדיך״, דהיינו שאין השכינה הולכת עמהם, מיד כתיב ״ויתאבלו״ (עכ״ל). הרי שבעומק נפשם היו להוטין אחרי השכינה למרות כל מה שעשו בחטא העגל.
8. כלומר, חשבו שאפשר להשיג מדרגה של דביקות בה׳ והורדת שכינה על ידי דרכים שהתורה לא ציותה עליהם.
9. ע״ד הפשט, כי חז״ל בדרשתם כן פירשו על שוחד של מצוות.
10. כי ׳מגיע׳ כביכול להקב״ה שנעבדנו על פי מה שצונו בתורתו, ולכן אין בזה כל הטבה (שוחד).
11. בסוגית ׳ארבעה נכנסו לפרדס... בן עזאי הציץ ומת, ועליו הכתוב אומר ״יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו״.
12. וזהו ״ולא יקח שוחד״, הקב״ה אינו מעוניין בעבודה כזאת.
13. בהתמסרות מעל ומעבר עד כדי סיכון נפשם.
14. וקשה להשתחרר מן ההרגשה בלימוד קטע זה והדומים לו, כי ברקע עומדת התנועה החסידית, שהגר״א הגיב עליה כה בחריפות.
15. שמשה רבינו קרא לפניהם את ציווי פרשת המילואים ב–כ״ג אדר, ראשית ימי המילואים.
16. ״ויאמר משה אל העדה, זה הדבר אשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ – אפילו דיבור (של קריאת הפרשה) מעכב.
17. בפסוקנו שגם כתיב ״זה הדבר״ (כמו לעיל ח,ו).
18. כיצד ה״תעשו״ מביאה לידי ״וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״.
19. ׳קדמת העמק׳ אות ח׳. בראשית (א,כה). וכן להלן (יח,ה) דברים (לב,כו).
20. ביאור הלכות.
21. המשמעות הפשוטה של משפט זה, היא – שמועה זאת עשתה אותנו כגדי עייף (לעומת הראשון אשר דיבר על ׳דבר אחר׳ עייף). אך רבינו הבין שהכוונה ׳עשינו את השמועה הזאת כגדי עייף׳.
22. עה״פ ״ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״.
23. תזכו להתגלות השכינה.
24. מקורו, בין היתר, בשיטת הספורנו (להלן יא,ב ד״ה זאת החיה) שלולא חטא העגל לא היה צריך ל׳משכן, כליו, משרתיו וזבחיו׳).
25. גויים הגרים שם.
26. כאשר נאסף עם ישראל ללמוד הלכות חג באדר ובאלול.
27. בתוס׳ לפנינו מביא זאת בשם ספר העיתים שחיבר הרב רבי יהודה בר ברזילי.
28. חזינן אפשרות של גילוי שכינה גם ללא קרבנות.
29. ולא אמר ׳וירא כבוד ה׳ אליכם׳, ואילו להלן...
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל⁠־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת⁠־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת⁠־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת⁠־קׇרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
Moses said to Aaron, "Draw near to the altar, and offer your sin offering, and your burnt offering, and make atonement for yourself, and for the people; and offer the offering of the people, and make atonement for them, as Hashem commanded.'
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[כח] 1ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח, תניא וכו׳ בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא ט״ז:ג׳) במה שאמור בענין, מאי היא, בענין דמלואים, ומה אמור בענין דמלואים אהרן פירש שבעה וישמש יום אחד (עבודת שמיני הוטלה עליו שנאמר קרב אל המזבח) ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה, ואף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד, ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה, לאפוקי צדוקין, מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. (יומא ד.)
[כט] 2קרב אל המזבח, מוטב שיבוא זכאי ויכפר על החייב. (לקח טוב)
[ל] 3ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם, לכך נאמר קרב אל המזבח ועשה את חטאתך, חטאתך קודמת לחטאת העם, ועולתך קודמת לעולת העם, כפרתך קודמת לכפרת העם. (מדרש הגדול)
1. מסקנת הסוגיא היא דאע״פ דאיכא קרא אחרינא מ״מ הו״א דדוקא יוהכ״פ קמא הוא דבעי פרישה כדאשכחן במלואים, או דכה״ג קמא הוא דבעי פרישה שלא נאמר אלא אהרן עיי״ש. ובירושלמי כאן ה״א, דתני ר׳ ישמעאל בזאת יבא אהרן אל הקודש כאמור בענין וכו׳ וכי אמור הוא בענין (וכי מלואים כתובים בפרשת אחרי מות) אלא מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בענין ולא מתו אלא במילואים כמו שהוא אמור בעניין. ובקה״ע מדייק מלשון הירושלמי דכתב על אהרן במילואים: מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ומחנכין אותו כל שבעה דס״ל דכל שבעת ימי המלואים שימש אהרן ולא משה, ודברי הירושלמי הובאו בראשונים יומא כאן. וראה רש״י זבחים קא, ד״ה משה הן הקריבו: והלא עלי הטלת כל העבודה כדכתיב קרב אל המזבח וכו׳.
2. ברבותינו בעה״ת צ״ע שהרי קרבן זה לא בא אלא בשביל אהרן, וקרבן העם נאמר בסמוך כדכתיב ועשה את קרבן העם וכפר בעדם. וא״כ למה נאמר כאן ובעד העם, וי״ל שבא ליתן טעם מפני מה יקריב תחלה קרבנו קודם הצבור אלא כדי שיבא זכאי ויכפר על החטא וה״ק לו משה, וכפר בעדך ואז משתהיה זכאי תוכל לכפר קרבן העם. וכ״כ בא״ע: כי לא יוכל אדם לכפר על אחד עד היותו טהור מכל חטא, וכן כתב הרמב״ן: וכפר בעדך תחלה בקרבנותיך, ובעד העם אחרי כן, לימד אותו שיבא זכאי ויכפר על החייב. עוד כתב: וטעם קרב אל המזבח ויקרב אהרן אל המזבח וישחט, ועל דעתי בדרך הפשט יאמר, קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה כי הם שחיטתן בצפון ואמר משה כן בדרך קצרה שכבר ידע אהרן זה, ובארבנאל ואור החיים פי׳ דלהכי חזר ואמר אח״כ וכפר בעדם להגיד שכפרת הכהן המשיח היא תועלת העם בכפרתם כמו שהי׳ חטאו מכשול גדול לעם. והקשה על הרמב״ן דלפי דבריו לא ימלט הכתוב מהכפל. עי״ש. וכוונו להמבואר בתו״כ כאן: תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם, שקרבן העם אינו מכפר על הכהנים וקרבנו מכפר על ידו ועל יד העם שנאמר ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם וכו׳, ע״כ. ובמשך חכמה כאן ביאר הטעם מפני שישראל היו סיבה שיעשה אהרן העגל והי׳ להם חלק בחטא של אהרן ולכך בעגל של אהרן נתכפרו שניהם אהרן וישראל. וראה רש״י שמות מ כט.
– ברבעה״ת שמות ג ד: ויאמר הנני, אמר יתברך אתה ענית כמו אברהם זקנך וכתיב במקום גדולים אל תעמוד, אמר לו יתברך אל תקרב הלום לא לכהונה דכתיב ביה קרב אל המזבח ולא למלכים דכתיב ביה הלום גבי דוד. וראה תו״ש וירא פכ״ב אות יז מב״ר שם א״ל הקב״ה אל תקרב הלום, אין קרב אלא כהונה הד״א והזר הקרב יומת. ובתו״ש שמות פ״ג אות פה. וראה באות דלקמן.
3. ראה באות הקודם וצרף לכאן.
[ז]
״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן״ – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: (תהלים צ״ט:ו׳) ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ,
קֹרִאים אֶל יי וְהוּא יַעֲנֵם.
בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ.⁠״
מְלַמֵּד שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שְׁקוּלִין זֶה כָזֶה.
[ח]
״קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ״ – מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה.
הָיְתָה מִתְבַּיֶּשֶׁת מִלְּפָנָיו.
וְנִכְנְסָה אֶצְלָהּ אֲחוֹתָהּ, אָמְרָה לָהּ: ״אֲחוֹתִי! עַל מָה נִכְנַסְתְּ לַדָּבָר הַזֶּה?
לֹא שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת הַמֶּלֶךְ?
גֹּסִי דַעְתִּיךְ בְּנוֹי, בֹּאִי וְשַׁמְּשִׁי אֶת הַמֶּלֶךְ!⁠״
כָּךְ אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: ״אַהֲרֹן אָחִי!
לָמָּה נִבְחַרְתָּ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל?
לֹא שֶׁתְּשָׁרֵת לִפְנֵי הַמָּקוֹם?
הַגַּס דַּעְתָּךְ וּבֹא עֲבֹד עֲבוֹדָתָךְ!⁠״
וְיֵשׁ אוֹמְרִין: הָיָה אַהֲרֹן רוֹאֶה אַתְּ הַמִּזְבֵּחַ כְּתַבְנִית שׁוֹר, הָיָה מִתְיָרֵא הֵימֶנּוּ.
נִכְנַס מֹשֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: ״אַהֲרֹן אָחִי! לֹא מִמִּזְבֵּחַ שֶׁאַתָּה מִתְיָרֵא, הַגַּס דַּעְתָּךְ וּבֹא קְרַב אֵלָיו!
לְכָךְ נֶאֱמַר ״קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ״.
וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן קְרַב לְמַדְבְּחָא וַעֲבֵיד יָת חַטָּתָךְ וְיָת עֲלָתָךְ וְכַפַּר עֲלָךְ וְעַל עַמָּא וַעֲבֵיד יָת קוּרְבַּן עַמָּא וְכַפַּר עֲלֵיהוֹן כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ.
And Moshe said to Aharon, Approach the altar, and make your sin offering and your burnt sacrifice, and make atonement for yourself and for the people, and perform the oblation of the people, and make atonement for them, as the Lord commanded.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳
וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן קְרַב לְמַדְבְּחָא וַעֲבֵיד יָת חַטָּתָךְ וְיָת עֲלָתָךְ וְכַפַּר עֲלָךְ וְעַל עַמָּא וִעִיבֵיד (ח״נ: וַעֲבֵיד) יָת קוּרְבַּן עַמָּא וְכַפַּר עֲלֵיהוֹן כְּמָא דְּפַקֵּיד ה׳
קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ – ״יונתן״
א. אונקלוס תרגם ״קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ״ בתרגום מילולי. ואולם המיוחס ליונתן רמז לדרשת חז״ל על פחדו של אהרן מקרנות המזבח שנדמו לו כקרני העגל, לכן תרגם ״כֵּיוָן דְחָמָא אַהֲרֹן מַדְבְּחָא בְּקַרְנוֹי מִדַמֵי לְעִיגְלָא אִיסְתְּפֵי לְמִיקְרַב לְגַבֵּיהּ בְּכֵן אָמַר לֵיהּ משֶׁה אָנִיס מִנְדְעָךְ וּקְרֵיב לְמַדְבְּחָא וְלָא תִסְתְּפֵי״ (כיוון שראה אהרן מִזבח בקרנותיו דומה לעגל פחד להתקרב אצלו. אז אמר לו משה אנוס דעתך וקרב למזבח ולא תירא), ומקורו בתו״כ.⁠1
כַּפֵּר בְּעַד – כַּפֵּר עַל, אונקלוס ו״יונתן״
ב. לכאורה ״וְכַפֵּר בַּעַדְךָ״ – בַּעֲבוּרְךָ, ואם כן היה לו לתרגם ״בְּדִילָךְ״. אבל אונקלוס תרגם ״וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם״ – ״וְכַפַּר עֲלָךְ וְעַל עַמָּא״, וכן תרגם ״וְכַפֵּר בַּעֲדָם״ – ״וְכַפַּר עֲלֵיהוֹן״. בטעם השינוי עיין להלן ״וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ״ (ויקרא טז ו) ״וִיכַפַּר עֲלוֹהִי וְעַל אֲנַשׁ בֵּיתֵיהּ״. ואולם המיוחס ליונתן תרגם לכאורה בחוסר עקיבות, כי בפר החטאת ובעולה שהם קרבנות אהרן תרגם ״וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם״ – ״וְכַפֵּר אַמְטוּלָתָךְ וְאַמְטוּל עַמָא״. אבל בקרבן העם תרגם ״וְכַפֵּר בַּעֲדָם״ – ״וְכַפַּר עֲלֵיהוֹן״, מה טעם השינוי?
ב״בית אהרן״ השיב שתרגומו כאן בא בהמשך לתרגומו המדרשי על שעיר העם שבא לכפר על מכירת יוסף (ראה לעיל בפסוק ב) שהוא כדרשת ספרא ״יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים״. ועל פי זה כתב:
נראה כוונתו שבפר היה צריך לחשוב במחשבה מיוחדת בשביל העם. אבל בקרבן העם לא היה צריך לחשוב במחשבה מיוחדת בעדם, שהיה ידוע לו שהוא קרבן העם. רק הדין כמו בכל קרבנות שצריך לחשוב לשם חטא ולשם בעלים. רק בקרבנות הראשונים (של אהרן) הדגיש זה משום שלא היה קרבנם, בכ״ז היה צריך לחשוב לשם שתי כפרות.
והטעם נראה פשוט, דשעיר העם לא בא לכפר על מעשה העגל רק על מעשה שעיר עזים כדאיתא בתו״כ ובת״י. ולכן היה צריך העגל של אהרן לכפר על מעשה העגל והעגל של העם היה עולה לכפרת דורון על חטא העגל.
כלומר, שעיר העם הוא ככל קרבן ולכן תרגם בו במטבע הקבוע ״וְכַפֵּר בַּעֲדָם״ – ״וְכַפַּר עֲלֵיהוֹן״. אבל מכיוון שבקרבן אהרן התחדשה כפרה נוספת ככתוב ״וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם״, רמז לכך באמצעות השינוי התרגומי ״אַמְטוּלָתָךְ וְאַמְטוּל עַמָא״ (בשׁבילך ובִשׁביל העם).⁠2
1. ספרא שמיני פרשה א: ״ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו. ואמר לו משה: אחי לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו לכך נאמר קרב אל המזבח״. והעיר ״תרגומנא״ שלשון ״יונתן״ ״אָנִיס מִנְדְעָךְ״ מיוסד על ״הגיס דעתך״ שבתו״כ. ופירש רבנו בחיי בשם רמב״ן: ״אין הכוונה במדרש הזה שהיה רואה על המזבח תבנית שור, אבל הענין כי אהרן לא היה בידו עון אחר זולתי עון העגל, והיה העון ההוא קבוע במחשבתו, כענין שכתוב ״וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נא ה). והיה רואה את המזבח כאלו היה שם צורת עגל שיעכב על קרבנותיו שיקריב מכאן ואילך, ועל כן אמר לו משה: אין לך להתירא מזה שכבר נמחל לך העון״.
2. ובדומה כתב גם ב״אילת השחר״ לגראי״ל שטיינמן.
ואמר משה לאהרן קרבא על גבי מדבחה וקרב חטאתך וית עלתך וכפר על ידך ועל ידיהון דעמאב ג וקרב ית קרבניהון דעמא וכפר על ידיהוןד היך מה דפקד י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרב״) גם נוסח חילופי: ״קרוב״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״דעמא״) גם נוסח חילופי: ״{דעמ}⁠ה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על ידך ועל ידיהון דעמא״) גם נוסח חילופי: ״עליך ועל עמא״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכפר על ידיהון״) גם נוסח חילופי: ״ותתכפר עליהון״.
והוה כיוון דחמא אהרן מדבחא בקרנוי מידמי לעיגלא איסתפי למיקרב לגביה בכין אמר ליה משה אגיס מנדעך וקריב למדבחא ולא תיסתפי ועיבד ית חטאתך וית עלתך וכפר אמטולתך ואמטול עמא ועיבד ית קרבן עמא וכפר עליהון היכמא דפקיד י״י.
But when Aharon saw at the corner of the altar the form of the calf, he was afraid to approach to its side. Mosheh, therefore, said to him, Take courage, and go near to the altar, fearing not, and offer thy sin offering, and make atonement for thyself and for the people, and perform the oblation of the people, and make atonement for them, as the Lord hath commanded.
והיה כיון שראה אהרן מזבח בקרניו דומה לעגל ירא לקרב אליו ואז אמר לו משה אנס דעתך וקרב אל המזבח ולא תירא ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר עליהם כאשר שצוה י״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וקאל מוסי להרון תקדם אלי אלמד֗בח ואעמל ד֗כותך וצעידתך ואסתג֗פר ענך וען קומך ואעמל קרבאן אלקום ואסתג֗פר ענהם כמא קאל אללה.
ואמר משה לאהרן: גש אל המזבח ועשה את החטאת שלך ואת עולתך, וכפר על עצמך ועל עמך, ועשה את קרבן העם וכפר עליהם, כמו שאמר ה׳.
קרב אל המזבח – שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: מה אתה בוש? לכך נבחרת.
את חטאתך – עגל בן בקר (ויקרא ט׳:ב׳).
ואת עלתך – האיל (ויקרא ט׳:ב׳).
קרבן העם – שעיר עזים ועגל וכבש (ויקרא ט׳:ג׳), כל מקום שנאמר: עגל סתם, בן שנה הוא, ומכאן אתה למד.
קרב אל המזבח [AND MOSHE SAID TO AHARON] GO TO THE ALTAR – for Aharon was diffident and feared to go there. Moshe therefore said to him "Why are you diffident? For this purpose have you been selected!⁠" (cf. Sifra, Shemini, Mekhilta deMiluim 2 8).
את חטאתך YOUR SIN OFFERING – the young calf (v. 2).
ואת עלתך AND YOUR BURNT OFFERING – the ram (v. 2).
קרבן העם THE OFFERING OF THE PEOPLE – the kid of the goats and the calf and the lamb (v. 3). Wherever the term עגל, "calf" is mentioned without further definition it denotes one in its first year, and it is from this passage that you may derive this rule (cf. Sifra on 4:2; Rosh Hashanah 10a).
וכפר בעדך ובעד העם – שהיא מצוה לכפר בעד נפשך ועל כל הקהל, ובפר החטאת תכפר בעדך. ואחר כך תעשה קרבן העם ותכפר בעדם – כי לא יוכל אדם לכפר אחר, עד היותו הוא מכל חטא טהור.
AND MAKE ATONEMENT FOR THYSELF, AND FOR THE PEOPLE. There is a divine command that you make atonement for yourself and for all of the people. You will atone for yourself with a sin offering bullock. Afterwards you will atone for the congregation by offering the people's sacrifice, for a person cannot atone for another unless he has been purified from all sin.
וכפר בעדך – ואחר כך, ובעד העם – שיבא זכאי ויכפר על החייב.
וכפר בעדך – AND MAKE ATONEMENT FOR YOURSELF – And afterwards, ובעד העם – AND FOR THE PEOPLE – That the one who is blameless shall come and atone for the one who is liable.
קרב אל המזבח – לפי שכל שבעת ימי המלואים היה משה עובד, ובשמיני אמר משה לאהרן מעתה קרב אתה ועבוד.
וכפר בעדך – ואחר כך בעד העם כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב שהוא והם חטאו בעגל.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור ובדומה באבן עזרא.
קרב אל המזבח, "come close to the altar;⁠" seeing that during all of the seven days of the consecration Moses was performing all the duties in the Tabernacle and around it, he had to tell Aaron on the eighth day that the time had come for him and his sons to take over.
וכפר בעדך, "and (commence) by obtaining atonement for yourself,⁠" and subsequently,⁠"for the people,⁠" so that someone free from guilt performs these rites. After all, both Aaron as well as the people had born a share of the guilt associated with the sin of the golden calf.
קרב אל המזבח – באו תגין על הקו״ף של קרב מפני שנדמו לו קרני מזבח כקרני שור ונתיירא לגשת.
(ז-ח) וטעם: קרב אל המזבח, ויקרב אהרן אל המזבח וישחט – על דעתי בדרך הפשט יאמר: קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה כיא שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון, ואמר משה כן בדרך קצרה שכבר ידע אהרן זה. אבל בתורת כהנים (ספרא ויקרא ט׳:ז׳) נתעוררו רבותינו בזה ואמרו: משלו משל: למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו, נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה: אחותי למה נכנסת לדבר זה, לא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך. כך אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, למה נבחרת להיות כהן גדול, לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך. ויש אומרים: היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור, והיה מתיירא ממנו. נכנס משה אצלו, אמר לו: אהרן אחי, לאב ממה שאתה מתירא, הגס דעתך ובוא קרב אליו. לכך נאמר: קרב אל המזבח, ויקרב אהרן אל המזבח – בזריזות. וטעם זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש י״י ואין בנפשו חטא זולתי ענין העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר: וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נ״א:ה׳), והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו. ולכך אמר לו הגס דעתך שלא יהיה שפל רוח כל כך, שכבר רצה האלהים את מעשיו.⁠1
ואחרים מפרשים שהיה השטן מראה לו כן, כמו שאמרו שם (ספרא ויקרא ט׳:ב׳): אהרן אחי, אף על פי שנתרצה הקב״ה לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוךג פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו׳ בתורת כהנים.
וטעם: וכפר בעדך ובעד העם – יאמר: קרב אל המזבח לעשות כל הקרבנות, ועשה תחלה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך בראשונה בקרבנותיך, ובעד העם אחרי כן, שתעשה קרבן העם וכפר בעדם בקרבנם. לימד אותו שיבא זכאי ויכפר על החייב (בבלי יומא מ״ג:).
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ט׳:ז׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״הם״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״תירא״.
ג. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בספרא. בכ״י פרמא 3255 חסר ״לתוך״, נמחק ״ליתן״, ובמקומו נוסף בגיליון: ״לסתום״.
(7-8) DRAW NEAR UNTO THE ALTAR. 8. AND AARON DREW NEAR UNTO THE ALTAR AND SLEW THE CALF. It seems to me in accordance with the plain meaning of Scripture that Moses said to Aaron: "Draw near to the north side of the altar and offer there the sin-offering and the burnt-offering, for they are to be slaughtered on the north side of the altar.⁠"1 Moses, however, said it briefly since Aaron already knew [that these offerings were to be slaughtered on the north side of the altar].
Our Rabbis in the Torath Kohanim were, however, prompted by [the use of] these expressions to draw a parable [and to say]:⁠2 "To what can this be compared? To a human king who married a woman, who in her shyness [did not dare to enter] before him. Her sister then approached her, saying, 'My sister, why did you enter this matter? Was it not in order that you serve the king? Embolden yourself and go in to serve the king!' Similarly did Moses say to Aaron: 'My brother! Why were you chosen to be the High Priest? Was it not so that you minister before G-d? Embolden yourself and come and do your priestly activities.' Some Rabbis say that Aaron saw the [horned] altar in the form of the bull [which — as stated in Psalms 106:20 — Israel had worshipped], and he was frightened by it. Then Moses came near and said to him, 'My brother, Aaron, do not be afraid of that which you fear. Embolden yourself and come near it.' This is why he said, draw near unto the altar, and [Aaron] drew near unto the altar — with zeal.⁠" The reason for this [apparition which Aaron saw in the altar] was that since Aaron was the holy one of the Eternal,⁠3 having no sin on his soul except for the incident of the golden calf, therefore that sin was firmly fixed in his mind, something like that which is said, and my sin is ever before me.⁠4 It thus appeared to him as if the form of the calf was there [in the altar] preventing his [attaining] atonement [through the offerings he was to bring]. That is why Moses said to him, "Embolden yourself so that you should not be of such humble spirit,⁠" for G-d has already accepted his works.⁠5 Other scholars explain that it was Satan who showed him this apparition, just as they have said there in the Torath Kohanim:⁠6 "My brother Aaron, although G-d has agreed to grant atonement for your sin, you must nonetheless close the mouth of Satan [through your offerings], lest he accuse you when you enter the Sanctuary etc.⁠" And the expression, and make atonement for thyself, and for the people means as follows: "draw near unto the altar to bring all the offerings, and offer first thy sin-offering, and thy burnt-offering, and make atonement for thyself first with thy offerings, and for the people afterwards, through bringing their offering and atoning for them by means thereof.⁠" Thus Moses taught Aaron that the guiltless should come and effect atonement for those who are guilty.⁠7
1. Above, 1:11; 6:18.
2. Torath Kohanim, beginning of Shemini 8. The Rabbis were prompted by the use of the phrase "draw near,⁠" which Ramban explained to mean "draw near to the north side of the altar.⁠"
3. Psalms 106:16.
4. Ibid., 51:5.
5. See Ecclesiastes 9:7.
6. Torath Kohanim, beginning of Shemini 3.
7. Yoma 43b.
קרב אל המזבח – על דרך הפשט אל צפון המזבח, כי החטאת והעולה שחיטתן היתה בצפון.
ועל דרך המדרש היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא אלא הגס דעתך ובא קרב אליו לכך נאמר קרב אל המזבח.
וכתב הרמב״ן ז״ל אין הכוונה במדרש הזה שהיה רואה על המזבח תבנית שור, אבל הענין כי אהרן לא היה בידו עון אחר זולתי עון העגל, והיה העון ההוא קבוע במחשבתו כענין שכתוב (תהלים נ״א) וחטאתי נגדי תמיד, והיה רואה את המזבח כאלו היה שם צורת עגל שיעכב על קרבנותיו שיקריב מכאן ואילך, ועל כן אמר לו משה אין לך להתירא מזה שכבר נמחל לך העון.
וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם – אמר תחלה וכפר בעדך ואח״כ בעד העם שתעשה קרבן העם.
או יש לפרש ובעד העם הכוונה על משפחתו כלומר בית הלוי אח״כ קרבן העם אלו ישראל.
קרב אל המזבח, "approach the Altar!⁠" According to the plain meaning of the text these words mean that Aaron is to approach the northern side of the Altar, the area where the slaughtering of the animals took place.
According to a view in the Midrash Sifra Shemini Miluim 8, the Altar appeared to Aaron as looking similar to the shape of a bull and he was afraid of approaching it. Moses approached him saying to him that he should not be afraid but should approach it without worry. This is why we find these instructions here which we do not find anywhere else.
According to Nachmanides we must not misunderstand this Midrash as meaning that Aaron saw (a non-existent) figure of a bull on the Altar. The Midrash means that the only sin which Aaron had been guilty of was the making of the golden calf (bull). This is why the sin was constantly in his thoughts. It was just like when David said in Psalms 51,5 concerning his own sin: "my sin is constantly present in my mind.⁠" Aaron looked at the Altar as if it were the personification of his sin, reminding him of it even more visibly. He was afraid that such thoughts would interfere with his ability to offer sacrifices from here on in. This is why Moses had to put his mind at rest telling him that he did not have anything to worry about as his part in that sin had already been forgiven.
וכפר בעדך ובעד העם, ועשה את קרבנך ואת קרבן העם, "and make atonement for yourself and for the people, and prepare your offering and that on behalf of the people.⁠" The sequence of the words may mean that Aaron was first to initiate atonement for his own sin before bringing about atonement for the people, or it might mean that the words "and for the people,⁠" are a reference to his immediate family, i.e. the members of the house of Levi. In that event the words קרבן העם, "the offering for the people,⁠" would refer to the people at large.
קרב אל המזבח – יש במדרש שהיתה דמותו של עגל מתראה לפניו והיה אהרן מתיירא וחוזר לאחוריו לכך נאמר אל אהרן קרב אל המזבח בזריזות ולא תירא.
קרב אל המזבח – שהי׳ השטן מרא׳ לפניו דמות עגל והי׳ ירא שלא יהא ראוי לעבודה אמר לו משה קרב אל המזבח ואל תירא כי בך בחר ה׳.
וכפר בעדך ובעד העם – צ״ע שהרי קרבן זה לא בא אלא בשביל אהרן וקרבן העם נאמר בסמוך כדכתיב ועשה את קרבן העם וכפר בעדם וא״כ למה נ״כ ובעד העם וי״ל שבא ליתן טעם מפני מה יקריב תחל׳ קרבנו קודם הצבור אלא כדי שיבא זכאי ויכפר על החטא וה״ק לו משה וכפר בעדך ואז משתהי׳ זכאי תוכל לכפר קרבן העם.
קרב אל המזבח, "approach the altar;⁠" why did Moses have to command Aaron to do this? Satan at the time had appeared to Aaron in the guise of a calf, and he had become afraid that he no longer was qualified to serve as priest, or certainly as High Priest. Moses reassured him that he had nothing to fear.
וכפר בעדך ובעד העם, "and make atonement for yourself as well as for the people.⁠" This verse requires further study, as this offering was only on behalf of Aaron, not the people. We read further on in verse 15 and 16 of this chapter about the offering presented on behalf of the people. Seeing that this was so, why did the Torah in our verse include "the people?⁠" We may answer that the Torah mentioned this in order to explain why Aaron first had to offer his personal sin offering, before being able to act as the agent of the people. As long as he had not obtained atonement for his part in the golden calf, he could not function as the people's agent in this respect.
קרב אל המזבח – מדרש שהיה השטן מראה לו דמות העגל והיה אהרן מתירא שלא היה כדאי לאותה עבודה א״ל קרב אל המזבח ואל תירא כי בך בחר ה׳.
וכפר בעדך ובעד העם – צ״ע שהרי קרבן זה לא בא אלא בשביל אהרן וקרבן העם נאמר בסמוך כדכתי׳ ועשה את קרבן העם וכפר בעדם וא״כ למה נאמר כאן ובעד העם. ונ״ל שהי״ל ליתן טעם מפני מה היה מצוה להקריב קרבנו בתחלה קודם קורבן העם דרבים אלא כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב וה״ק לו משה וכפר בעדך ואז משתהיה זכאי תוכל לכפר על העם.
קרב אל המזבח – ב׳ תגין על רי״ש שהיה אהרן מתבייש וא״ל משה אשריך שתבחר ותקרב קרב כי בך בחר ה׳. ועוד שנראה לו המזבח כקרני השור בשביל חטא העגל.
וכפר – ג׳. הכא ואידך וכפר על העם גבי קטרת. וכפר על חטאתינו. לומר כמו שקרבן מכפר על חטא כן הקטורת מכפר על חטא.
קרב אל המזבח – פרש״י שהיה אהרן ירא ובוש לגשת. ואמר לו משה מפני מה [אתה] בוש לכך נבחרת. והקשה ב״ש למה היה אהרן ירא ליקרב אל המזבח. וי״ל לפי שהיה דמותו של עגל מתרעם לפניו והיה אהרן מתיירא וחזר לאחוריו בעבור שהיה בא על מעשה העגל, לכך נאמר קרב אל המזבח בזריזות ולא תפחד. וגם אמר לו מפני [מה אתה] בוש לכך נבחרת, בעבור שחטאת על עון העגל היתה סבה שנבחרת להיות כ״ג. דאם לא עשית עון העגל דעתך עליך, דקתני התם במסכת יומא אין ממנין פרנס על [הציבור אלא] א״כ קופה של שרצים תלויין לו מאחוריו שם תזוח דעתו עליו [אומרים לו] חזור לאחוריך. ועל זה המדרש פי׳ הרא״ש בשביל שהיה אהרן קדוש השם ולא היה בו חטא זולתי העגל, והיה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו כעניין שנ׳ (תהלים נ״א ה׳) וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאלו צורת העגל מעכבת שם בקרבנותיו ולכך אמר לו הגיס דעתך שלא תהיה שפל רוח כ״כ שכבר רצה האלהים את מעשיך. וי״מ שהשטן היה מראה לו כן, ואמר לו משה, אחי אע״פ שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן בתוך פיו של שטן שהוא משטינך בביאתך למקום וכו׳ כדאיתא בת״כ.
ד״א קרב אל המזבח – פי׳ הרמב״ן על דעתי, דרך הפשט קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה, כי שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ואמר משה דרך קצרה כי כבר ידע אהרן זה.
קרב אל המזבח שהיה בוש ואמר לו למה אתה בוש לכך נבחרת. בתוספתא דמלואים שבת״כ אמרו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו נכנסה אצלה אחותה אמרה לה אחותי למה נכנסת לדבר זה לא שתשמשי את המלך הגיסי לבך ובואי שמשי את המלך כך אמר לו משה לאהרן אהרן אחי למה נבחרת להיות כ״ג לא שתשרת לפני המקום הגס דעתך ובא ועבוד עבודתך וזהו שכתב רש״י כאן לכך נבחרת כלומר כדי שתשרת לפני המקום נבחרת ולכך הגם דעתך וקרב אל המזבח ומה שנתעוררו לדרוש זה הוא מפני שלא היה לו לומר קרב אל המזבח אלא ויאמר משה אל אהרן עשה את חטאתך ואת עולתך וגו׳ ומזה מובן שיקרב אל המזבח לזרוק דמן ולהקטיר האמורים של החטאת והנתחים של עולה על המזבח כפי מה שהורגל בשבעת ימי המלואים:
את חטאתך עגל בן בקר ואת עולתך האיל קרבן העם שעיר עזים ועגל וכבש. הוצרך לפרש זה מפני שבתחלה אמר ועשה את חטאתך ואת עולתך ואחר כך שנה ואמר ועשה את קרבן העם במקום ועשה את חטאת העם ואת עולתם ועוד שבעשה את חטאתך ואת עולתך כתוב וכפר בעדך ובעד העם ואיך אפשר שיכפר בעד העם עם חטאתו ועולתו והיינו מוכרחים מפני זה לפרש קרא דועשה את חטאתך ואת עולתך בחטאתו וחטאת העם ועולתו ועולת העם יחד וקרא כולם חטאתו ועולתו להיות הוא המתעסק בהקרבתן שאז יהיה פי׳ בעדך עם חטאתך ועולתך ובעד העם עם חטאתם ועולתם וקרא דועשה את קרבן העם בשור ואיל של שלמים בלבד שכל האחרים נכללו בקרא דאת חטאתך ואת עולתך לפיכך הוצרך הרב לומר אעפ״כ אין לפרש חטאתך ועולתך רק בחטאתו ועולתו כמשמעו ולא קרבן העם רק בחטאת העם ועולתם כי כתוב אחרי וכפר בעדם ואין הכפרה באה אלא מן החטאת והעולה ולא מן השלמים ואל יקשה עליך ממה שכתוב וכפר בעדך ובעד העם עם חטאתו ועולתו כי פירושו שע״י שכפר בעדו עם חטאתו ועולתו יוכל לכפר גם בעדם עם חטאתם ועולתם על דרך קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים אבל היותר נכון בעיני הוא לומר שרש״י ז״ל כיון בזה לאפוקי מוספי ר״ח שהם פרים בני בקר שנים ואיל אחד וכבשים בני שנה שבעה תמימים ושעיר עזים אחד לחטאת שגם הם קרבן העם שלא תאמר שקרבן העם כולל שעיר עזים ועגל וכבש של חובת היום וגם מוספי ר״ח עמהם מפני שמוספי ר״ח אחר תמיד של שחר מיד הן קרבין כדכתיב בהו על עולת התמיד דמשמע אחר התמיד מיד שלא יפסק ביניהם ובין תמיד של שחר שום קרבן אחר וחובת היום שלו ושל צבור לאחר מוספי ר״ח הן נעשין ולא עמהן לפיכך פי׳ קרא דועשה את קרבן העם בשעיר עזים ועגל וכבש של חובת היום בלבד ולא עם מוספי ר״ח ואגב קרבן העם פירש גם קרא דועשה את חטאתך ואת עולתיך בעגל בך בקר והאיל שלו עיין בפרשת אחרי מות בפסוק ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם:
כל מקום שנאמר עגל בן שנה ומכאן אתה למד. כדתניא בתורת כהנים בפר כהן משיח ר׳ שמעון אומר כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה היא שנאמר ועגל וכבש בני שנה בן בקר בן שתי שנים שנאמר קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים אף בשנים תמים כל מקום שנאמר עגל סתם דלא כתיב ביה בן בקר אלא עגל לבד כמו בעגל שהביאו ישראל בן שנה היא אבל היכא דכתיב ביה בן בקר כמו העגל שהביא אהרן בן שתי שנים הוא תמימים אף בשנים כמו שהם שוים בתמות כך הם שוים אף בשנים דכי היכי דאיל בן שתי שנים הוא אף העגל בן שתי שנים הוא ואיל גופיה נפקא לן מדכבש בן שנה איל בן שתי שנים וא״ת אימא כאן בן שנה הא כל מקום שנאמר עגל סתם אפילו בן שתי שנים דכי האי גונא בחולין כאן גדי עזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל יש לומר דלא דרשינן ליה בדוקיא למידק מיניה כאן הא כל מקום הוא כך אלא היכא דלא מצינן למילף מיניה במה מצינו כגון גבי גדי עזים דהוי להו שני כתובים הבאים כאחת ואין מלמדין וכגון גבי עד אחד דבלאו קרא דאחד נמי שמעינן שפיר שהוא אחד שסתם עד אחד משמע ולפיכך על כרחיך למדרשיה אלא דוקיא למידק מנייהו כאן הוא כך הא בכל מקום אפילו כך וכך אבל הכא דמצינן למדרשיה שפיר בבנין אב למילף מיניה במה מצינו וכל שכן דלא מצינן למדרשיה לדוקיא משום דבלאו דוקיא נמי סתם עגל אפילו בן שתי שנים משמע דרשינן במה מצינו ויש לתמוה למה אמר כל מקום שנאמר עגל סתם בן שנה הוא ולא אמר גם כן וכל מקום שנאמר בן בקר בן שתי שנים הוא והלא שניהם דברי רבי שמעון ושניהם אמורים פה האחד הוא העגל שהביא אהרן והאחר הוא העגל שהביאו ישראל ולמה הזכיר קצת דבריו של רבי שמעון והניח קצתם ועוד למה לא כתב אותו במקומו בפסוק ועגל וכבש בני שנה אבל המתין הענין בפסוק ועשה את קרבן העם שפירש בו שעיר עזים ועגל וכבש שאינו אלא אגב גררא:
ואחרי שהקדים מרע״ה לדבר זה אמר אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך כי ראשונה ראוי שתקשט עצמך בקרבנותיך ואחר כך תקשט אחרים רוצה לומר העם בקרבנותיהם.
והנה אמר וכפר בעדך ובעד העם וחזר ואמר וכפר בעדם להגיד שכפרת הכהן המשיח היא תועלת העם בכפרתם כמו שהיה חטאו מכשול גדול לעם כמו שאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם לכך אמר לאהרן וכפר בעדך ובעד העם כי בהיותו מכפר על עצמו היה מכפר עליהם ג״כ וחז״ל אמרו ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה השם להגיד שעם קרבן העם יתוסף כפרתם וישארו בהחלט נקיים מעון. והרב רבי משה בר נחמן כתב שאמר וכפר בעדך על ידי קרבנותיו ובעד העם באמצעות קרבנותיהם ושזה הוא עצמו מה שאמר אחר כך וכפר בעדם ואינו נכון כי לא ימלט הכתוב אם כן מהכפל.
ויאמר משה וגו׳ קרב וגו׳ וכפר בעדך ובעד העם. שקרבנותיך יהיו כפרה לך, וקצת כפרה גם כן לעם בזכותך, ואחר כך עשה את קרבן העם וכפר בעדם לגמרי:
שהיה אהרן בוש. דאם לא כן, ״קרב אל המזבח״ למה לי, הוי למכתב ״עשה חטאתך״:
חטאתך עגל בן בקר וכו׳. הוצרך לפרש זה, שלא תאמר כיון דכתיב ״ועשה חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם״, אם כן ״חטאתך״ דקאמר גם כן חטאת העם, ומה שקרא ״חטאתך״ היינו מפני שעליו להקריב חטאת ועולת ישראל, וכאילו כתוב ׳עשה חטאתך ועולתך המוטל עליך׳, דהיינו חטאת ועולת אהרן, וחטאת ועולת ישראל, ומה שאמר אחר כך ״ועשה קרבן העם״, היינו כדי להוסיף עוד ״כאשר ציוה ה׳ את משה״, לומר שכל העבודה שלו יהיה כאשר ציוה ה׳ את משה, ולעולם ״חטאתך ועולתך״ נכלל בו קרבן ישראל, כדכתיב ״ועשה חטאתך ועולתך וכפר בעדך ובעד העם״, ולפיכך פירש שאין זה כך, רק ״חטאתך״ היינו חטאת אהרן עגל בן בקר, ו״עולתך״ האיל, ו״קרבן העם״ שעיר ועגל וכבש:
ומפני שפירש רש״י ״חטאתך״ ׳עגל בן בקר׳, הוסיף ׳בן בקר׳, דמשמע דעגל בן בקר אינו סתם עגל, והוא יותר משנה, שלכך קראו ״בן בקר״, וסתם עגל הוא בן שנה (ר״ה י.). ולפיכך אצל עגל וכבש לא הוצרך רש״י לפרש ״ועגל וכבש בני שנה״ (פסוק ג). וקשיא, דמן הכתוב משמע להפך, דהא הכתוב אמר ״ועגל וכבש בני שנה״, דמשמע דסתם עגל הוא יותר מבן שנה – עד שהוצרך לכתוב ״ועגל וכבש בני שנה״ (קושית הרא״ם), ולפיכך פירש רש״י ׳כל מקום שנאמר עגל וכבש סתם בני שנה הם׳, ומה שכתב כאן ״עגל וכבש בני שנה״, אין הפירוש שיש סתם עגל וכבש שהוא יותר מבן שנה, רק כך פירושו; עגל וכבש – שהם לעולם בני שנה, ומה שכתב ״בני שנה״ אינו רק ביאור לעגל וכבש, שכל עגל וכבש הם בני שנה. ולפיכך אמר ׳ומכאן אתה למד שסתם עגל וכבש בני שנה׳, דהא הכא לא צריך לפרש ולומר שיהיה בני שנה, שהרי יש לי ללמוד שהוא בן שנה מדכתיב (פסוק ב) ״בן בקר״ אצל עגל של אהרן, וזה בודאי יותר משנה, וממילא גבי ישראל שכתיב סתם ״עגל״ – הוא בן שנה, כיון דלא כתיב ״בן בקר״, אלא שהוא ביאור, כלומר שכל עגל וכבש בני שנה הם, ואם כן למדנו מזה בכל מקום שכתב סתם עגל וכבש – שהם בני שנה, וזה פשוט. והשתא יתורץ הקושיא, דמה ענין זה לכאן שפירש ׳כל מקום שנאמר עגל וכבש בני שנה הם׳, דאין כאן מקומו כלל. ועוד, מנא לן שכל מקום שכתב עגל וכבש הם בני שנה, דלמא דווקא כאן דגלי, ולא בכל מקום, אלא כמו שאמרנו למעלה, ופשוט הוא:
וכפר בעדך ובעד העם – כפרתו של אהרן כפולה, אחת כנגד מה שחטא הוא, שנית מה שהחטיא גם את העם כמ״ש (שמות ל״ב:כ״א) כי הבאת עליו חטאה גדולה. אבל בכפרת העם לא נאמר כ״א וכפר בעדם כי המה תלוין בו והוא לא תלוי בהם. ועוד, שכפרת אהרן הוא בעצם כפרת העם, כי בזמן שמנהיגי ישראל מתוקנים אז כל העם מתוקנים וקלקולם הוא אשמת העם כמ״ש (ויקרא ד׳:ג׳) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כי שגגת תלמוד עולה זדון ובזמן שהוא חוטא גם בשגגה אז שגגתו סבה לאשמת העם שיאשמו גם במזיד ע״כ כפרתו הוא כפרת כל העם.
ד״א ובעד העם. קאי על קרבן העם, ומה שזכרו כאן אצל כפרתו, לומר לך שכפרת אהרן תלויה בכפרת העם שאם יתכפר העם אז גם לך יש כפרה, אמנם אם לא יתכפר העם אז גם לך אין כפרה ותקנה, כי כל המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו ואין מספיקים בידו לעשות תשובה כדי שלא יהיה הרב בג״ע ותלמידו בגיהנם, לפיכך אין לו כפרה כ״א בתנאי זה שיכפר גם בעד העם אשר החטיא.
וי״א שאהרן לא היה צריך כפרה, כ״א על חטא המעשה ולא על חטא ההרהור כמבואר למעלה בפסוק קח לך עגל, והעם היו צריכין ג״כ כפרה על חטא המעשה לפיכך נאמר בכפרת אהרן וכפר בעדך ובעד העם לומר לך שגם העם צריך אל כפרתך על חטא המעשה אבל בכפרת העם שהביאו עגל לעולה לכפר גם על חטא המחשבה נאמר וכפר בעדם לבד, כי אהרן לא היה צריך לכפרה על ההרהור כי לא חטא במחשבה כלל כ״א במעשה ובלי ספק שלא נתכוין לשם אלהות.
עֹ֣לָתֶךָ: גלגל בעי״ן. [וְאֶת⁠־עֹ֣לָתֶ֔ךָ].
שהיה אהרן בוש. מדלא כתיב ויאמר משה אל אהרן עשה חטאתך וגו׳, ולמה צריך משה לאמר לו קרב אל המזבח, ועוד הרי כבר נאמר והקרב לפני ה׳ אלא וכו׳:
שעיר. כתב הרא״ם הוצרך לפרש קרבן העם שעיר עזים עגל וכבש לאפוקי מוספי ר״ח שגם הם קרויין קרבן העם, ואגבן פירש חטאתך ועולתך וכו׳ ע״ש. ואם תאמר מה צריך רש״י לפרש זה דמלתא דפשיטא הוא, דודאי קאי אשלמעלה, ועוד קשה מה שפירש כל מקום וכו׳ למה לא פירש לעיל בפסוק שכתוב בו עגל, וכמו שהקשה הרא״ם. ועוד קשה דכבש נמי נלמד מכאן, ולמה לא נקט כל מקום שנאמר עגל או כבש. ויש לומר דהייתי אומר מדמשנה הפסוק בלשונו וכתב גבי אהרן חטאתך ועולתך דרך פרט, וגבי העם כתיב קרבן העם דרך כלל, ולא כתיב חטאתם ועולתם, אלא ודאי לא מיירי בקרבנות דלעיל, לכך הוצרך רש״י לפרש דאפ״ה מיירי בקרבנות דלעיל, ומה שמשנה הפסוק בלשונו סבר רש״י דלא קשה מידי, דגבי אהרן אינו יכול לכתוב קרבניך דרך כלל, דהייתי אומר דמיירי בסתם חטאת שמביא כהן גדול שהוא פר כגון פר כהן משיח או פר יום הכיפורים, לכך צריך לפרש חטאתך עגל בן בקר וכו׳, אבל בעם ליכא טעות דחטאתם היה שעיר עזים, וגם חטאת צבור סתם הוא שעיר עזים:
כל מקום שנאמר עגל בן שנה. הוצרך לפרש, שלא תאמר כיון דכתיב גבי אהרן עגל בן בקר ולא סתם עגל, היינו עגל בן בקר היינו פר דעגל בן בקר הוא נמי בן ג׳ שנה, משום דסתם עגל בתורה הוא בן ב׳ שנים לבד היכא דמפורש בהדיא בן שנה, וממילא הכא דכתיב עגל בן בקר הוא בן ג׳ שנה, אם כן הקושיא דלעיל במקומה עומדת, למה שינה גבי אהרן ולא כתב סתם קרבניך. ועל זה פירש כ״מ שנאמר עגל סתם הוא בן שנה, וממילא אתה למד דהיכא דכתיב בן בקר הוא בן שתי שנים, ומשום הכי לא היה יכול לכתוב גבי אהרן קרבניך סתם, שלא לבא לידי טעות לומר היינו עגל בן בקר היינו פר, אלא כל מקום שנאמר פר הוא בן ג׳ שנים, ועגל בן בקר הוא בן שתי שנים, ועגל סתם הוא בן שנה אף אם אינו מפורש בהדיא בן שנה, ומכאן אתה למד וכו׳, כלומר, כיון דשני הכתוב גבי אהרן וכו׳ כדפרישית ודוק, ובזה יתורצו כל קושיות הרא״ם שהקשה למה לא כתב אותו בפסוק ועגל וכבש בני שנה, למה המתין עד לכאן. וכן למה לא אמר כל מקום שנאמר עגל בן בקר הוא בן שתי שנים, דהא תרוייהו דברי ר״ש הם, וגם מה שק׳ מנ״ל דבניין אב הוא דלמא כל מקום שנאמר סתם הוא בן ב׳ שנים לבד היכא שמפרש קרא בהדיא ודוק. נ״ל:
Aharon was ashamed. [Rashi knows this] because it is not written: "Moshe said to Aharon: 'Perform [the services of] your sin-offering...'" Why did Moshe need to say: "Approach the altar"? Furthermore, it already said (v. 2): "And bring them before Adonoy.⁠" Rather, "[It was because Aharon was ashamed], etc.⁠"
Kid. Re'm writes: Rashi needs to explain that the people's offering is the kid of goats, young calf, and lamb, to exclude the additional offerings of Rosh Chodesh that are also called "the people's offering.⁠" Because of these, he explains "your sin-offering and your burnt-offering...⁠" as well. You might ask: Why does Rashi need to explain this? Obviously, it definitely refers to the previously mentioned matter. Furthermore, Rashi explains, "wherever it states [עגל (a calf), it refers to a yearling] ...⁠" raises a difficulty: Why did he not explain this previously in verse (3) where it mentions "calf"? Re'm, too, points this out. There is another difficulty: We should also derive כבש (lamb) from here; why did Rashi not say: "wherever it states עגל או כבש (a calf or a lamb)"? The answer is: I might have an erroneous assumption from the fact the verse uses a different expression, for with regard to Aharon it is written, "your sin-offering and your burnt-offering,⁠" in a specific fashion, whereas regarding the people it is written, "the people's offering,⁠" in a general fashion, without specifying "their sin-offerings and their burntofferings.⁠" Thus, it certainly [appears as though it] does not refer to the offerings mentioned previously. For this reason Rashi needs to explain that despite this, it does refer to the offerings mentioned previously. Rashi held the view that different expressions in the verse do not pose a difficulty at all. This is because regarding Aharon Scripture could not write the general term "your offerings,⁠" since I would say it refers to the regular sin-offering brought by the kohein godol, which is a bullock, for instance, the bullock of the anointed kohein or the bullock of Yom Kippur. Therefore, it needs to specify "your sin-offering" — a young calf, etc. However, regarding the people there is no room for error, for their sin-offering was a kid goat, and also the regular communal sin-offering is a kid goat.
Wherever it states עגל (a calf) it refers to a yearling. Rashi needs to explain, so that you will not say since it is written regarding Aharon, "עגל בן בקר" and not just עגל, that it means to say an עגל בן בקר is the same as a bullock (פר), i.e., an עגל בן בקר is also three years old. [You might assume this] because the undesignated term עגל in the Torah refers to a two year old, except where it explicitly says "one year old.⁠" Thus, as a matter of course, here, where it is written עגל בן בקר, it is three years old [(עגל = 2 years) + (בן בקר = 1) = 3]. If so, the aforementioned difficulty remains: Why does Scripture change the expression regarding Aharon, and does not write "your offerings" in an unspecified fashion? Because of this, Rashi explains: "Wherever it states עגל it refers to a yearling...⁠" You can learn, as a matter of course, that where it written בן בקר it is two years old. For this reason, Scripture could not write without being specific regarding Aharon, "your offerings,⁠" for one would err and say that עגל בן בקר is the same as a פר [three years old]. Rather, wherever it says פר it is three years old, עגל בן בקר is two years old, and עגל undesignated is one year old, even if it does not specify clearly that it is one year old. "And from here you learn [this rule].⁠" I.e., since Scripture uses a different term regarding Aharon, etc. as I explained. With this, Re'm's difficulties are resolved, for he posed the difficulty: Why did Rashi not write this on the verse (v. 3): "and a calf and a lamb, both one year old"? Why did he wait until now? Similarly, why did he not say: "Wherever it states עגל בן בקר it refers to a two year old,⁠" for both are true in Rashi's view? Also, [this answers] that which Re'm asks: How does he know there is a בניין אב (comparison)? Perhaps, wherever it does not specify, it is two years old, except where Scripture clearly states otherwise.
וכפר בעדך ובעד העם – משמע כי כפרת אהרן נוגעת גם לעם. והטעם הוא לצד כי חטא אהרן ישראל היו לו סיבה לחטוא שאמרו לו (תשא לב א) קום עשה לנו וגו׳, וכל עוד שלא נתכפר אהרן ישנו החטא לעושהו ולמסבב עושהו, ואחר שנתכפר נתכפרו שניהם, לזה אמר לו וכפר בעדך ובעד העם.
וכפר בעדך ובעד העם. "and make atonement for yourself and for the people.⁠" We learn from this that Aaron's own atonement effected the atonement of the people. This is because Aaron's sin was brought about through the Israelites. Had they not demanded from Aaron that he make a deity for them, none of all this would have happened. As long as Aaron had not obtained atonement for his part in that sin, both the sinner and the one who had been the prime cause of that sin still remained guilty. As soon as Aaron obtained atonement, so did the people. We derive all this from the linkage of the two atonements in this verse i.e. "on your behalf and on behalf of the people.⁠"
קרב אל המזבח – הגיס דעתך ובוא עבוד עבדתך כי לכך נבחרת לשרת להקב״ה משל למלך ב״ו שנשא אשה והיתה מתביישת לפניו אמרה לה אחותה על מה נכנסת כו׳ ד״א לפי שראה את המזבח בתבנית שור ונתירא ממנו לכך נאמר קרב כו׳.
ויאמר – אחר שדבר לכל ישראל, חזר לצוות את אהרן שיעבוד עבודתו.
קרב אל המזבח – פירש רש״י ז״ל ״שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה ׳למה אתה בוש? לכך נבחרת׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל]. ובתורת כהנים יש בזה דברים. ולפי פשוטו אמר רמב״ן ז״ל ״⁠ ⁠׳קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה ששחיטתן בצפון׳. ואמר משה כן בקצרה שכבר ידע אהרן זה״ [עכ״ל]. אך אם כבר הגיד לו דיני הקרבנות, אפילו בקצרה אין צורך להזכירו, כמו שלא זכר דבר מההזאות וההקטרות. ולדעתי לפי שהמזבח קדש קדשים, ועליו ישרתו הכהנים לבדם להקריב חלב ודם, ונאמר ״ואל המזבח לא יגש, כי מום בו״ (ויקרא כא, כג), שלא יגש אליו כלל, גם אם לא יעבוד, כמו שנבאר שם, וכן ״אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו״ (במדבר יח, ג), הנאמר בלוים וזרים. גם כתוב ״כל הנוגע במזבח יקדש״ (שמות כט, לז), שלפי פשוטו הַקָּרֵב אל המזבח ונוגע בו, צריך שיהיה קדוש מן הקדושים שנאמר עליהם ״קדושים יהיו לאלהיהם״,⁠1 על כן בשעה שצוהו להתחיל בעבודה, ושהוא הקדוש אשר הקריב ה׳ אליו, אמר לו ״קרב אל המזבח״, כלומר מעתה נתקדשת לגשת אל המזבח. ופירוש ״ועשה את חטאתך ואת עולתך״, שיתקן קרבנותיו, לכפר על המזבח בהזאה ובהקטרה. ודברינו קרובים לדברי רש״י ז״ל, ועוד יתבאר (פסוק ט) כוונת הפסוק הזה.
ועשה – תקן את חטאתך ואת עולתך, כמו שחיטה בצפון, וקבלה בכלי שרת.
וְכַפֵּר – בדמו.
בעדך ובעד העם – בפר החטאת תכפר בעדך, ואח״כ תעשה קרבן העם ותכפר בעדם״, פירוש הראב״ע. וכן דעת הרמב״ן ז״ל. ואין סדר הכתוב ואל הנגינה מסכמת. ולמה לא נפרש כמו שכתוב? צוהו שעל קרבנותיו יִתְוַדֶה בעדו ובעד העם התלויין בו ויכפר עליו ועליהם, כמו פר משיח כשיחטא לאשמת העם, ועוד יעשה את קרבן העם לכפר בעדם, כי משיח לא יתכפר בשעיר עזים.
ויאמר – אחר שדבר לכל ישראל, חזר לצוות את אהרן שיעבוד עבודותיו:
קרב אל המזבח – לפי שהמזבח קדש קדשים וכל הנוגע בו יקדש, אמר לו משה מעתה נתקדשת ביציקה ומשיחה וראוי אתה לגשת אל המזבח:
וכפר – בדמו:
בעדך ובעד העם – צוהו שעל קרבנותיו יתודה בעדו ובעד העם התלויים בו ויכפר עליו ועליהם, כמו פר משיח כשיחטא לאשמת העם, ועוד יעשה את קרבן העם לכפר בעדם, כי המשיח לא יתכפר בשעיר עזים:
וכפר בעדך ובעד העם – קרבנות אהרן כיפרו גם על העם; ויש בכך ראיה לקשר המיוחד בין קרבנות אלה לבין חטא העגל. שכן בני העם היו שותפים לחטא אהרן, מאחר שכפו את רצונם עליו: ״עשו את העגל אשר עשה אהרן״ (שמות לב, לה; עיין פירוש שם לב, א). לפיכך חטא העם עצמו התכפר בקרבן העם, ואילו חלקו בחטא אהרן התכפר בקרבן אהרן.
[ח]
ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו – מה שאמרו חז״ל בזריזות הוא על פי ההבדל (הנ״ל סימן ה) בין קרב ובין נגש. כי היה לו לכתוב ״ויגש״; בפרט שהיה נסוג אחור תחלה, ובזה ישמש בלשון ׳הגשה׳. רק שאחר שאמר לו משה – קרב בזריזות ולא נתמהמה רגע. ומה שאמר בקרבנו התחיל תחלה – באו לפרש מה שכתוב ״ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם״. שפירש הראב״ע והרמב״ן שמה שכתוב ״וכפר בעדך ובעד העם״ פירושו שאחר כך תכפר בעד העם בקרבנותיהם. ולפי זה מה שכתוב ״ועשה את קרבן העם״ אין לו משמעות. והיה מקום לפרש מפני שהדין הוא שחטאת קודם לעולה ואם כן היה ראוי שתחלה יקריב חטאתו וחטאת העם ואחר כך עולתו ועולת העם (וכמו שהיה כן ביום הכפורים), ולפי זה יש לפרש דזהו שכתב ״ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם״ (כי בעת שעשה עולתו כבר הקריב חטאת העם, ואמר שנית) ״ועשה את קרבן העם וכפר בעדם״ – הוא עולת העם. ולהוציא מפירוש זה אמר בספרא ״בקרבנו התחיל תחלה, ומשנפנה מקרבנותיו בא לו לקרבן העם״. ודייק זה ממה שכתוב ״ויקרב את קרבן העם״ שנדחקו בו המפרשים שהוא מיותר. ופירשו חז״ל שרצונו לומר שקרבן העם היה מונח בצד אחר כל זמן שעסק בקרבנותיו (משום שאם יהיה שם הדין הוא דחטאת קודם לעולה), ומשנפנה מקרבנותיו הקריבו אליו והתחיל בקרבנות העם. ומה שכתוב ״וכפר בעדך ובעד העם״ פירושו שקרבן אהרן כפר גם על הכהנים שהם ׳עם אהרן׳. וזהו שאמר תדע שקרבנו מכפר יותר וכולי.
קרב אל המזבח – פירש בתורת כהנים ׳הגס דעתך וקרב׳.⁠1 דכאן אי אפשר לפרש ׳בזריזות׳,⁠2 שזה אי אפשר לצוות, באשר תלוי בתכונת הנפש אם משיג כח הזריזות בשעה זו. אלא באשר היה אהרן ירא לגשת אל המזבח3 אמר לו משה ׳הגס דעתך וקרב׳.
ובירושלמי ברכות פ״ד (הלכה ד׳) וכן הוא בב״ר (מט,ח)⁠4 ׳זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומרים לו בא ועשה אלא בא וקרב׳,⁠5 ופירושו6 מלשון מלחמה נגד המסטינים. ומזה נקרא בכלל שם ״קרבן״ מלשון ׳קרב ומלחמה׳, וכמו שאמרו חז״ל (ב״ב קכג,א) על עבודת התפלה ״בחרבי ובקשתי״ (בראשית מח,כב) – ״בצלותי ובעותי״,⁠7 עיי״ש בהרחב דבר. וכן פירש כאן ״קרב אל המזבח״,⁠8 ואין הציווי מיוחד לאהרן לבדו אלא גם לדורות.
וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וגו׳ – אע״ג דכלל גדול הוא דחטאת קודמת לעולה, אפילו משני ענינים, כדמוכח בהוריות (יג,א) דפר העלם דבר של שארי עבירות שהוא חטאת, קודם לפר עבודה זרה שהוא עולה, ואם כן היה ראוי להקדים חטאת הצבור לעולת אהרן. מ״מ אמר שיקדים עולה שלו לחטאת הצבור, משום שהיא כפרה בעדו גם כן, וכפרת המכפר קודמת לשל המתכפר בכל מקום. ומה שאמר ״ובעד העם״ עיין להלן פסוק ט״ז.
{בעדך ובעד העם – ולא כתב ׳עליך ועל׳, כתרגום אונקלוס ״עליך ועל עמא״.⁠9 והיינו משום דלא היו הקרבנות בלבד המכפרים וכמו שכתבתי בפרשת אחרי (להלן טז,ו) גבי יום הכפורים, משום דיום הכפורים מסייע לכפרה ואין כפרת הקרבן בשלימות.⁠10 והכא נמי יום של חנוכת המשכן היה חביב הרבה עד שאמרו בירושלמי יומא (א,א) שאע״ג שהיה הציווי שימשחו את המשכן וכליו יחד עם אהרן ובניו, מ״מ לא נמשחו,⁠11 והא דכתיב בפרשת נשא (במדבר ז,א) ״וימשחם״, היינו – מעלה אני עליכם כאילו נמשחו, משום חביבות היום, וכמו שפירשנו בספר שמות (מ,יא) בהרחב דבר. משום הכי כתיב ״וכפר בעדך ובעד העם״.}
כאשר צוה ה׳ – בעל פה12, להקדים עולתו לחטאת הצבור.⁠13
1. זה לשונו: כך אמר משה לאהרן, אהרן אחי, על מה נתבחרת להיות כהן גדול אלא כדי שתשרת לפני הקב״ה, הגיס דעתך ובוא עבוד עבודתך...
2. כפי הביאור בפסוק הבא ולעיל פסוק ה׳.
3. עקב מדת הענוה שלו (לפי המשל המובא בתו״כ שם על האשה החדשה אשר אמורה לשרת את המלך), זאת לעומת הפירוש השני של התורת כהנים, שאהרן התבייש בגלל חלקו בחטא העגל – עיין שם.
4. עה״פ (בראשית יח,כג) ״ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע״.
5. עיי״ש במדרש רבה גירסאות נוספות.
6. לשון ״קרב״ הוא מלשון...
7. תרגום אונקלוס. ובלשון הגמרא: ״בחרבי״ – זו תפלה, ״ובקשתי״ – זו בקשה.
8. כלומר תכין עצמך לקרב – למלחמה.
9. גם כאן וגם בפרשת סדר העבודה של יום הכיפורים (טז,ו ועוד) כתוב ״וכפר בעדו ובעד״, וגם שם תרגם אונקלוס כמו כאן, זאת לעומת ׳לכפר על׳ השכיח בתנ״ך.
10. ולכן יש מעין מרכיב של ׳בעד׳ (ענין חיובי) בקרבנות היום, ולא רק כפרה על העבר.
11. בשמיני. ׳אית תנויי תנא – נמשח, אית תנויי תני – לא נמשח׳.
12. כשיטת רבינו בכל מקום במשמעות המלה ״ציווי״, שבאה ללמד על תורה שבע״פ שנאמרה למשה.
13. כפי שביאר רבינו בפסוקנו ד״ה וכפר בעדך.
קרב אל המזבח – משום שלזר אסור היה לקרב אל המזבח (במדבר י״ח:ג׳), לכן צריך היה משה להרשות לאהרן, שאך עתה חונך ככהן, להתקרב אל המזבח (ויזל).
ועשה – השוה במדבר ט״ו:כ״ד.
בעדך ובעד העם – הכפרה בעד הכהן הגדול עולה גם כפרה בעד העם. השוה ד׳:ג׳. לפי פסוק א׳:ד׳ משמשת גם העולה לכפרה.
ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם – הענין, דאהרן היה צריך כפרה על אשר היה סבה לעשיית העגל וכמו שאמרו קח לך עגל בן בקר יבא עגל ויכפר על מעשה עגל. ונמצא דישראל, שהיו סבה שיעשה אהרן העגל היה להם חלק בחטא של אהרן, ולכך בעגל של אהרן נתכפרו שניהם אהרן וישראל מה שהיה להם חלק בחטאו. ובפרט כי אמרו בשבת כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה, וגם כאן אהרן נענש על ידם במיתת נדב ואביהוא וכמו שאמרו תפלה עושה מחצה, ולכן היו צריכים כפרה גם בחטא אהרן שחטא על ידם. ולכן העגל של אהרן כיפר להם ג״כ מה שחטאו בסבת שהחטיאו את אהרן ודו״ק.
ועשה את חטאתך ואת עולתך כו׳ קרבן העם – פירוש דהחטאת הקריב את החלבים ע״ג מזבח קודם ששחט את העולה משום דנשרף והי׳ לו דין אחר. ובקרבן העם שחט וזרק החטאת קודם והקריב ע״ג המזבח איברי העולה קודם לחלבי החטאת כדין שבמשנה, שאיברי עולה קודמין לחטאת להקטרה, לכן אמר ויקרב העולה כו׳ כמשפט ולא אמר כראשון, שהקריבה ע״ג מזבח קודם חלבי חטאת ודו״ק.
ועשה את קרבן העם וכפר בעדם – קרבן העם שעיר עזים ועגל וכבש ב״ש. רש״י. לא פרט שור ואיל משום דבשלמים לא מצאנו כפרה רק חטאת ועולה דכתוב בויקרא ונרצה לו לכפר עליו וכמו דאמרו ביומא דף ל״ו, דמתודה עליו, אבל בשלמים כתב ר״מ פ״ג שאינו מתודה וזה וכפר בעדם ודו״ק.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ח) וַיִּקְרַ֥ב אַהֲרֹ֖ן אֶל⁠־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת⁠־עֵ֥גֶל הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר⁠־לֽוֹ׃
So Aaron drew near to the altar, and killed the calf of the sin offering, which was for himself.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[לא] 1וישחט את עגל החטאת אשר לו, זה היה חוץ משבעת ימי המלואים שהקריב משה, שנאמר (ויקרא ח׳:כ״ג) וישחט ויקח משה, וכאן וישחט את עגל החטאת אשר לו, ולא כדרך יום הכפורים, שביוהכ״פ האמור בפרשת אחרי מות צריך וידוי וכאן לא היה מתודה. (לקח טוב)
1. בארבנאל: וזכר הכתוב שעשה אהרן עבודת היום כולה כי גם שחיטת החטאת והעולה שהיא כשרה בזרים לא עשאה אלא אהרן בעצמו, ובשם עולם מפרש עפ״י גמ׳ יומא כל עבודות יוהכ״פ אינן כשירות אלא בו, עבודה דוקא, והיינו לענין לעכב בדיעבד אבל לכתחילה אפי׳ שחיטה דלאו עבודה צריכה כה״ג דוקא, והרי רז״ל למדו עבודת יוהכ״פ מיום שמיני למלואים ראה לעיל אות יד א״כ גם בזה הי׳ דוגמת יוהכ״פ שהשחיטה היתה דוקא ע״י אהרן. וראה רש״י שמות מ, כט דגם ביום השמיני״ למלואים שמש משה והקריב קרבנות צבור חוץ מאותן שנצטוו בו ביום שנא׳ קרב אל המזבח וגו׳.
[ט]
״וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ״ – בִּזְרִיזוּת.
״וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ״ – בְּקָרְבָּנוֹ יַתְחִיל תְּחִלָּה.
וּקְרֵיב אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא וּנְכַס יָת עִגְלָא דְּחַטָּתָא דִּילֵיהּ.
And Aharon drew near to the altar, and slew the calf for the sin offering for himself.

וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ
וּקְרֵיב אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא וּנְכַס יָת עִגְלָא דְּחַטָּתָא דִילֵיהּ
וַיִּשְׁחַט – מי?
״וַיִּשְׁחַט״ – אהרן שחט. אמנם ה״ביאור״ כתב שאהרן לא שחט בעצמו כי שחיטה כשרה בזר, אלא חיכה על יד המזבח עד שיקריבו לו את הדם. אבל רד״צ הופמן דחה דבריו כי ביום הזה, כמו ביום הכיפורים, גם השחיטה היא עבודת הכהן. והוכיח מהכתוב להלן ״וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן״ (טו). לכן פירש ״וַיִּשְׁחַט״ – אהרן קרב לצפון המזבח ושם שחט (כלעיל א יא) ורק את קבלת הדם והולכתו למזבח ציוה לבניו לעשות כמפורש בפסוק הבא, כי קשה למי ששוחט גם לקבל את הדם.⁠1
כדבריו עולה גם מן התרגומים, כי אילו היה השוחט זר היה המיוחס ליונתן רומז לכך. אבל הוא תרגם כמו אונקלוס ״וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט״ – ״וּקְרֵיב אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא וּנְכַס״, שני הפעלים מוסבים לאהרן.
1. אבל בעבודת יום כיפור גם קבלת הדם היא בידי כה״ג דווקא כבמשנה יומא ג ד: ״הביאו לו את התמיד קרצו ומרק אחר שחיטה על ידו קבל את הדם וזרקו״ ופירש רע״ב: ״קרצו – שחטו ברוב שני סימנין, הכשר שחיטה בלבד. ומירק אחר – וגמר כהן אחר בשחיטה. לפי שאין קבלת הדם כשרה אלא בכ״ג וצריך למהר ולקבל״, וכאן לא היה כך.
וקרב אהרן על גבי מדבחה ו⁠(כ)⁠נ⁠{כ}⁠ס ית עגלה דחטאתה דמןא דידיהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמן״) גם נוסח חילופי: ״דאייתי מן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דידיה״) גם נוסח חילופי: ״דדליה״.
וקריב אהרן למדבחא בזריזותא ונכיס ית עיגלא דחטאתא דידיה.
And Aharon approached to the altar with resolution,⁠a and slew the calf for his own sin offering.
a. Or, "promptitude.⁠"
ויקרב אהרן אל המזבח בזריזות וישחט את עגל החטאת אשר שלו.
(ח-ט) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ – בִּזְרִיזוּת. וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ, בְּקָרְבָּנוֹ הִתְחִיל. וַיַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן הָעָם, מִשֶּׁנִּפְנָה מִקָּרְבְּנוֹתָיו בָּא לוֹ לְקָרְבַּן הָעָם, תֵּדַע שֶׁקָרְבָּנוֹ מְכַפֵּר יוֹתֵר מִקָּרְבַּן הָעָם שֶׁקָּרְבַּן הָעָם אֵין מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים וְקָרְבָּנוֹ מְכַפֵּר עַל יָדוֹ וְעַל יַד הָעָם, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק ז) וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם. וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן. מָה הָרִאשׁוֹן טָעוּן חִטּוּי אַף זֶה טָעוּן חִטּוּי. וּמָה הָרִאשׁוֹן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, אַף זֶה טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע.
פתקדם הרון אלי אלמד֗בח פד֗בח עג֗ל אלד֗כוה אלד֗י לה.
וניגש אהרן אל המזבח ושחט את עגל החטאת אשר לו.
אשר לו – משלו היה, וכן פר יום הכפורים (ויקרא ט״ז:ג׳).
WHICH WAS FOR HIMSELF. It came from his own property. So too the bullock of the Day of Atonement.⁠1
1. Offered by the kohen gadol. See Lev. 16:3.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 7]

ויקרב וגו׳ אל המזבח – פי׳ הרמב״ן על דעתי דרך הפשט קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה כי שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואמר משה דרך קצרה כי כבר ידע אהרן זה. ובמדרש יש שראה במזבח כתבנית שור והי׳ מתירא ממנו אמר לו משה אין לך על מה לירא קרב על המזבח. ופי׳ המדרש בשביל שהי׳ אהרן קדוש השם לא הי׳ בו חטא זולתי העגל והי׳ החטא ההוא קבוע לו במחשבתו כענין שנ׳ וחטאתי נגדי תמיד והי׳ נדמה לו כאלו צורת העגל מעכבת שם בקרבנותיו ולכך אמר לו הגיס דעתך שלא תהי׳ שפל רוח כל כך שכבר רצה האלהים את מעשיך.
וי״מ: שהשטן מראה לו כן ואמר לו משה אחי אע״פ שנתרצה המקום לכפר על עוונותיך צריך אתה ליתן בתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו׳ כדאיתא בתורת כהנים:
ויקרב אהרן אל המזבח וישחט, "Aaron approached the altar and slaughtered;⁠" Nachmanides writes that in his personal view, the plain meaning of the words קרב אל המזבח is that Aaron is to approach the north side of the altar where he is to perform the procedures involving the sin offering and the burnt offering, seeing these two types of offerings need to be slaughtered on the north side of the altar. (Zevachim chapter 5) The catching of the blood of these offerings must also be carried out on the north side of the altar in the appropriate vessels. Moses recorded this in abbreviated form as Aaron was already familiar with the procedure. According to a Midrash, seeing that Aaron was a קדוש ה', someone sanctified by Hashem, his life having been stained only by one marginal sin, his involvement in the sin of the golden calf, this sin was something which preyed on his mind constantly, similar to David's remark וחטאתי נגדי תמיד, "and I am constantly conscious of my sin against You.⁠" (Psalms 51, 5) He felt that the image of the golden calf constantly intruded upon his imagination and interfered with the proper concentration required when presenting sacrifices on behalf of others. This is why Moses tried to restore his mental equilibrium by telling him not to be depressed, that God had already forgiven his involvement in that sin. Some commentators think that it had been Satan that had shown Aaron these images of the golden calf, and that Moses told Aaron that in spite of he fact that as far as God was concerned, his sin had been forgiven, he also had to do something to shut up Satan so that the latter would not be able to upset him at the crucial time when he would perform sacrificial duties. This is the approach taken to our verse by Torat Kohanim.
וכבר נתבאר במה שקדם אופן עשיית הקרבנות האלו, ולזה לא הוצרכנו לבאר זה בזה המקום.
וזכר הכתוב שעשה אהרן עבודת היום כלה כי גם שחיטת החטאת והעולה שהיא כשירה בזרים לא עשאה אלא אהרן בעצמו.
(ח-כא) ויקרב אהרן וגו׳. צריך להתבונן, כי בחטאת אהרן – הוא עשה בעצמו כל העבודות, ואפילו בשחיטה שהיא כשרה בזרים, ורצה שבניו יעשו עבודת הולכת דם חטאתו ועולתו למזבח וגם הולכת אימורי עולתו כמה שאמרו הכתובים וימציאו בני אהרן אליו את הדם, וכן ויקריבו בני אהרן את הדם אליו, וכן ואת העולה המציאו אליו לנתחיה, ושאר העבודות כולן עשאן הוא בעצמו.
וזה עשה אהרן, לפי שיינקו בניו גם כן קצתם מעון העגל, אשר עליו הוצרך כפרה לאהרן כדי שיהיה ראוי לעבודת ה׳, וזיכם בהולכה זו שהיא אחת מארבע עבודות, כדי לזכותם ולנקותם גם כן.
וימציאו – הוא מבניין הפעיל, כמו שאמרו ז״ל (חגיגה ה.) ׳הממציא מעות לעני בשעת דוחקו׳. ׳וימציאו את הדם׳, ׳ויקריבו את הדם׳, כולא חדא מילתא היא.
ואת הבשר ואת העור שרף באש. גם זו החטאת החיצונה נשרפת.
ואחר כך בקרבנות העם תמצא שבחטאתם נאמר שהוא אהרן בעצמו לא עשה בה רק השחיטה וההזייה, כאמרו וישחטהו ויחטאהו כראשון1, והשאר העבודות – עשאום בניו כשאר החטאות, בלי קפידה.
ובעולת העם לא עשה אהרן דבר, רק כמשפט שאר עולות נדבה, שההדיוטות כשרים וראויים בה2.
ומה שאמר ויעשה, ר״ל שהוא עשאה כמשפט שאר העולות, היינו שהיה מכשירה בכהנים הדיוטים.
ועוד אפשר שמילת ויעשה כמשפט תהיה מההפעיל, כמשפט ההפעיל שב⁠[אחה״ע], אחת מאותיות הגרון.
אבל בשלמי העם שכבר היו מכופרים וכדי לזכותם שיהיו ראויים להדרין3 למלך, הוא בעצמו שחט האיל, ובניו עשו ההולכה, והוא זרק והקטיר והניף.
ומה שאמר לעיל (פסוק יז) ׳ויקרב את המנחה וגו׳ מלבד עולת הבוקר׳, אמרוֹ לפי שבעולת הבוקר היה נכנסת גם כן המנחה, ומהו דתימא תיתי האי מנחתא תמורת התמידית גם כן, לכך אמר ׳מלבד עולת הבוקר׳, כמנחתה וכנסכה:
1. ׳כראשון׳ שאהרן עצמו עשה, ולא כבנדפס שנשרף.
2. ובזה מתבררת כוונתו בנדפס: ׳כמשפט – שבני אהרן זרקו וערכו והקטירו׳.
3. להביא דורון.
ויקרב אהרן אל המזבח – ירמוז לדבריהם ז״ל שאמרו (ירושלמי מכות פ״ב ה״ו) שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות, ולצד רחמי ה׳ אמר יביא קרבן, שעיקר מעשה הקרבן היא מחשבת המקריב כי הוא החייב בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא ליזבח ולהשרף על האישים והיתה לו מחשבה זו לכפרה, והוא אומרו ויקרב אהרן אל המזבח פירוש הוא עצמו הכין לשום אשם נפשו, וקרב למזבח פירוש לזביחה לאישים, ועשה השחיטה במקומו לעגל לצד רחמי ה׳ שנתרצה להביא חליפתו.
וראיתי לתת לב בענין לפי מה שקדם לנו (תנחומא שפטים) כי נשבע ה׳ להעמיד העולם וברואיו במשפט, וכל האומר הקב״ה וותרן יוותרו בני מעיו (ירושלמי שקלים פ״ה ה״א), אם כן אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות כמאמר הנביא (יחזקאל יח ד) איך יביא קרבן ויפטר, ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, על דרך אומרם ז״ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ונעשה בהמה וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש ועלה ממדריגת בהמה למדריגת אדם, האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה, לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים לו) אדם ובהמה תושיע ה׳ כי חלק הבהמי שבאדם בהצטרפותו עם האדם שהיא בחינת ההשכל נושע בו פירוש לצדו כדי שלא יענש והוא אינו ראוי לעונש, ובזה אפילו בדין הקרבת הקרבן בעד החטא הוא על קו המשפט, כאומרו (שם) משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה׳.
ויקרב אהרון אל המזבח, Aaron approached the altar, etc. This verse alludes to a conversation in the celestial spheres which is reported in the Jerusalem Talmud Makkot 2,6: "They enquired from 'prophecy': what shall be the punishment of a person who has sinned? Answer: והנפש החוטאת היא תמות. 'The person (soul) who sins, she (the soul) will die (Ezekiel 18,4)'. When they asked 'mercy' the same question the answer given by 'mercy' was: 'he shall bring a sacrifice.'" The major factor determining the value of the animal sacrifice is the thoughts it evokes in the person offering it. If that person will realise that everything which is being done to the sacrificial animal is something that should really be done to him, the offering may effect atonement for its owner. When the Torah writes that Aaron approached the altar this is another way of saying that he readied himself to place his own soul on the altar as a guilt-offering. He was aware that when he performed the act of slaughtering the animal instead, this was an act of mercy by God who spared his life and allowed him to present the animal's life as a substitute for his own.
In order to understand the system of crime and punishment and the apparent ease with which atonement can be obtained by the offering of an animal, we must consider various statements by our sages. Tanchuma Shoftim posits that God has sworn to hold the universe and the creatures therein responsible for their deeds. If anyone were to declare that God is a וותרון, an indulgent and lenient God, he will experience that his bowels יוותרו, will become loose. (Jerusalem Talmud Shekalim 5,1). If, as the prophet said in Ezekiel 18,4, the sinner ought to die for his sin, how is it that he only has to offer a sacrifice in order to escape death? I believe we can find a reason for this which is acceptable even in legal terms. At the time a person commits a sin he does not do so as a human being in full command of his faculties. Rather, he has temporarily taken leave of his senses or he would never have committed the sin in the first place. Compare Sotah 3. We are told there that prior to committing a sin man's mind is afflicted by some mental disturbance. Had the person committing the sin not descended to a spiritual level such as that of a beast he would not have committed the sin. On the day such a person becomes a penitent, his רוח, spiritual level, has reasserted itself and he again assumes the spiritual level of a human being. Would it be fair to kill such a human being because of what he did while he was on the spiritual level of a beast? When such a person has to offer a beast in expiation of his sin he will realise the anguish the beast suffers when it has to die and he will appreciate that he himself had been in a situation similar to that of the beast which now has to die. Man's sensitivity to the animal's anguish then is what really saves him from the fate of the animal. This is what the Psalmist has in mind when he speaks of "man and beast You deliver, O Lord" (Psalms 36,7). God has delivered the part of man which is similar to the beast because man chose to allow his spiritual part to dominate him. His spiritual part had not deserved to be punished as it had no part in his sin. When looked at from this point of view the requirement to bring this sacrifice is part of justice as opposed to being in lieu of justice. This is why the Psalmist introduced the verse we quoted by saying: משפטיך תהום רבה, "Your justice is like the great deep;⁠"
ויקרב – בזריזו׳. וישח׳ את עגל החטאת אשר לו. התחיל בקרבנותיו תחילה ואחר שנפנ׳ מקרבנותיו התחיל בקרבנותיהם לפי שקרבנו מכפר יותר מקרבנם שנא׳ ועשה את חטאתך כו׳.
ויקרב אהרן אל המזבח – שקבל עליו מצות כהונה לעמוד לשרת לפני ה׳ להקטיר חלב ודם. ואולי טרם החל בעבודותיו, נגש תחלה אל המזבח למקום שאסור לילך שם איש זר, להראות לכל העדה כי בו בחר ה׳ והוא הקדוש שמותר לו לנגוע במזבח, והשתחוה שם לה׳, ואח״כ הלך לעשות עבודה, והחל בשחיטת עגל החטאת אשר לו.
ויקרב אהרן אל המזבח – לעבוד העבודות הנעשות על המזבח ושם עמד עד שהביאו אליו את הדם לזרוק, ואת האמורין והנתחים להקטיר, ומלת וישחט על השוחט ושאר העבודות כמו שחיטה וקבלה והולכה נעשו בבניו וזהו ויקריבו בני אהרן וכו׳ כי לולי כן אין צורך לכהנים רבים להולכת הדם, אלא למהר הדבר, וכדי שיזכו בניו כלם בחנוך העבודה עמדו בשורה, וקבלו המזרק מיד המקבל, והביאו אליו האמורין והנתחים, ועל כן כתוב בסוף וירד מעשות וכו׳, כי עד הנה לא זז מהמזבח:
ויקרב אהרן – בזריזות, כמו שכתבתי לעיל פסוק ה׳.⁠1
אל המזבח וישחט – משום דבעי צפון המזבח, משום הכי שחטו סמוך למזבח.⁠2
ומזה גם כן מבואר3 דכל חטאת ועולה בעי צפון אפילו של בקר, שהרי כאן היה עגל לחטאת.⁠4
1. בקרבן חטאת.
2. כדי לקצר את הדרך (אחרי השחיטה) אל הכבש שהוא בדרום המזבח, עליו הוא צריך לעלות כדי להקריב את האימורים.
3. כקבלת חז״ל.
4. רבינו הוצרך להוכחה זו משום שדין שחיטה בצפון כתיב (לעיל א, י–יא) בסוגית עולת הצאן. ועיין פירוש רבינו שם וגם אצל ה׳משך חכמה׳ מדוע דין שחיטה בצפון נאמר אצל עולת הצאן ולא אצל עולת הבקר הקודמת לה.
(ח-יא) ויקרב – בקריבתו אל המזבח, אל המקום שלזר אסור היה להתקרב, התחיל אהרן בעבודת כהונתו. אחר-כך התחילה העבודה, היינו השחיטה (אשר וודאי קדמה לה הסמיכה), שאמנם, כשרה גם על⁠־ידי זר, אך ביום הזה, כמו ביום הכפורים, היא נחשבת לעבודת הכהן. לדעת ויזל יש לתרגם ״וישחט״: מי שהוא שחט, כי הרי אהרן לא שחט בעצמו אלא חיכה על-יד המזבח, עד שיקריבו לו את הדם כדי לעשות בו את העבודה על המזבח. אולם הפירוש הראשון הוא הנכון.
אשר לו – השוה פרק ט״ז:ו׳,י״א.
ויקריבו – פירושו קבלה והולכה; ראה לעיל עמוד צא. את זאת ציוה לבניו לעשות, כי קשה למי ששוחט גם לקבל את הדם; מלבד זה רצה אהרן תיכף אחר השחיטה לקרב אל המזבח כדי לעשות את הזריקה.
על קרנות – כמו ד׳:כ״ה.
ואת החלב – כולל את כל החלב שנזכר בפרק ג פסוק ג-ד.
מן החטאת – מתמיה כאן. נראה שזה מכוּון אל נתחי הקרבן ומרמז שיעשה לו כאשר עשה לכל חטאות (לפי ד׳:ח׳-ט׳). בנוסח אחד של קניקוט כתוב ״הכליות״ במקום ״החטאת״, אך כל שאר הנוסחאות גורסות ״החטאת״.
הקטיר – מסתבר, שאש היתה כבר על המזבח, כמו בשבעת ימי המילואים. לדעת הרשב״ם שיעור הכתוב ״הקטיר״: שם על המזבח והאש שיצאה מלפני ה׳ (י׳:ב׳) אכלה אותם; השוה להלן בפסוק כד.
ואת הבשר וגו׳ – כיוצא מן הכלל נשרפה כאן חטאת חיצונה, מפני שלא היו לה אוכלים, שהרי אהרן ובניו, שהחטאת נועדה לכפר בעדם, לא היו רשאים לאכלה, השוה ד׳:י״א-י״ב.
שרף – ציוה לשרוף; ראה פרק ט״ז:כ״ז.
וישחט את עגל החטאת ויקריבו בני אהרן כו׳ ויטבול אצבעו בדם – הנה בשארי קרבנות כתיב וימציאו אליו את הדם וכאן כתוב ויקריבו. והנ״ל פשוט, דזה היום היה יום ראשון לעבודה באהרן ונתחנך אהרן בעבודה, ורצה להתחנך בכל ד׳ עבודות שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה, ולכן וישחט כו׳. והנה בכל מקום בחטאות החיצונות כתיב ולקח הכהן באצבעו לבר בחטאת הפנימי דכתיב וטבל, ואמר הגמרא בפ״ק דזבחים דמש״ה כתיב וטבל להורות דעבודה חשובה מפגלין בה, וכאן כתוב ויטבול את אצבעו בדם להורות דטבילת אצבע היה עבודה חשובה כמו בחטאות הפנימיות. וטעמא דהא היא היתה נשרפת בחוץ לעזרה. ולכן אמר בתו״כ, דהוא דורן לפיו של שטן שנשרף כדין חטאת הפנימי, וכיון דטבילת אצבעו היה עבודה חשובה הרי קיים הולכה בהולכת אצבעו, וא״כ עשה כל ארבעה עבודות שחיטה, קבלה, דשוחט מקבל כדאמר פרק ב׳ דיומא, והולכה באצבעו, לכן כתוב ויקריבו ב״א את הדם, שהם הקריבו הדם ועשו ההולכה ברגל משא״כ בהנך כתיב וימציאו שהוא עשה ההולכה ברגל להמזבח ופשוט.
או לפי שחטאת נעשה למעלה, לכן כתוב ויקריבו שהוליכו הדם אליו, אבל עולה ושלמים הן למטה מחוט הסקרא ובמשכן הרשת, לכן כתוב וימציאו ופשוט.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ט) וַ֠יַּקְרִ֠בוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֣ן אֶת⁠־הַדָּם֮ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל⁠־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת⁠־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל⁠־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃
The sons of Aaron presented the blood to him; and he dipped his finger in the blood, and put it on the horns of the altar, and poured out the blood at the base of the altar.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר׳ בחייאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[לב] 1ויקריבו בני אהרן, זו היתה תחלת עבודה לאהרן ולבניו. (מדרש הגדול)
[לב*] 2ויקריבו בני אהרן את הדם. אשר יהי׳ בו מום לא יגש להקריב לחם אלקיו (ויקרא כ״א:י״ז), אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם וכו׳ מנין לרבות את הדם, ת״ל להקריב, ואומר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו. (תו״כ אמור פרשתא ג ג)
[לג] ויטבל אצבעו, כסדר האמור להלן כך עשה כאן, מלמד שכל מה שעשה משה בשבעת ימי המלואים, עשו אהרן ובניו כמותו ביום השמיני. והשלים החטאת והקריב איל העולה שהחטאת קודמת לעולה בכל מקום. (מדרש הגדול)
[לג*] 3ואת הדם יצק אל יסוד המזבח. וית שאר אדמא אריק ליסודא דמדבחא וקדשיה למכפרא עלוי. (יונתן)
1. ראה מו״ק כח: ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת דכתיב ויקריבו בני אהרן את הדם אליו וכו׳, הובא להלן פ״י ו. וראה בפנים יפות ומשך חכמה כאן.
2. בסמ״ג לאוין שח: ומלשון הקרבה מרבה שם את הדם שנאמר ויקריבו בני אהרן את הדם. וראה זבחים יג. דיליף מקרא אחריני הא דבעינן שתהא קבלת הדם בכהן כשר. ובהתוה״מ שם אות מג תמה מה שהביאו קרא ויקריבו ששם מדבר בהולכה או קבלה, דההזי׳ הי׳ ע״י אהרן עצמו ובתו״כ מדבר מן הזריקה שהיא עבודה תמה ולא מקבלה והולכה שאינם עבודה תמה. וברמב״ן ויקרא א ה: אבל מדרש רבותינו והקריבו זו קבלת הדם, שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה, אבל הוא לשון קרבן, שיעשו מן הדם קרבן והוא לקבלו ולזרקו על גבי המזבח. ובהעמק דבר תמה עליו דמקרא מלא כתיב ויקריבו בני אהרן את הדם אליו וא״א לפרשו אלא בהולכה למזבח, וראה רש״י חולין קלב: ד״ה והמליקות ותוס׳ שם קלג. ד״ה קבלות אם לשון המקריב את דם השלמים הכוונה הולכה ולא קבלה, וברש״י ויקרא ז לג מפרשו לענין זריקה וכן איתא בזבחים צח: עי״ש ותוס׳ צט. ד״ה אינו, ובמנחות יח: תוס׳ ד״ה מנין ובחק נתן שם. ובזבחים ד. מפרשי דהוא קבלה. וראה תו״ש ויקרא פ״ז אות קצח.
3. ״וקדשי׳ למכפרא עלוי״ היא הוספת היונתן שיגרא דלישנא מלעיל ח טו, ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו, ואמנם לא מצינו לשון זה של יצק אל יסוד המזבח רק כאן בפרשת המילואים, ובכל מקום כתוב שפיכה או נתינה, ובמשך חכמה כאן מפרש דבמקום שכוונת התורה הוא על הקרבן, שלצורך הקרבן יתן הדם אל היסוד כתיב ישפך, אבל במקום שהוא לצורך קדושת המזבח כתיב ויצק כמו ויצוק על ראש אהרן לקדשו, עוד כתב דיצק הוא מלשון מוצק ובמקום שהדם יוצא לחוץ כתב לשון ישפך והיכא שהדם נשאר על היסוד כתיב לשון יציקה, עי״ש. וראה באהבת יונתן לעיל ח טו. מפרש שמתן דמים על הקרנות הי׳ לכפר על המזבח עצמו והדם ששפך ליסוד המזבח הי׳ לקדשו להביא עליו כפרות בני ישראל על עצמם.
וְקָרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְּמָא לֵיהּ וּטְבַל אֶצְבְּעֵיהּ בִּדְמָא וִיהַב עַל קַרְנָת מַדְבְּחָא וְיָת דְּמָא אֲרֵיק לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא.
And the sons of Aharon brought the blood to him, and he dipped his finger in the blood, and put it upon the horns of the altar, and poured out the blood at the base of the altar.

וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ
וְקָרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְּמָא לֵיהּ וּטְבַל אֶצְבְּעֵיהּ בִּדְמָא וִיהַב עַל קַרְנָת מַדְבְּחָא וְיָת דְּמָא אֲרֵיק לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא
וְאֶת הַדָּם יָצַק – אונקלוס ו״יונתן״
אונקלוס תרגם ״וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ״ בתרגום מילולי: ״וְיָת דְּמָא אֲרֵיק לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא״. אבל המיוחס ליונתן תרגם בתוספת: ״וְיָת שְׁאָר אַדְמָא אֲרֵיק לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא וְקַדְּשֵׁיהּ לְמִכַפְּרָא עַלוֹי״ (ואת שאר הדם יצק ליסוד המִזבח וקדשו לכפר עליו). מניין למד לפרש שהשִׁירַיִים באו לקדש את המזבח? ב״משך חכמה״ פירש יפה על פי הבחנתו בין דם לצורך הקרבן לדם שהוא צורך המזבח:
הנה במקום שכוונת התורה הוא על הקרבן, שלצורך הקרבן יתן הדם על היסוד, כתיב יִשְׁפֹּךְ. אבל במקום שמדבר שהוא לצורך קדושת המזבח כתיב וַיִּצֹק. וכמו וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן... לְקַדְּשׁוֹ (ויקרא ח יב). ולכן בכל מקום בפרשה זו שכתיב יָצַק מתרגם [המיוחס ליונתן] לְקַדָּשָׁא לֵיהּ.⁠1
כלומר, אצל שיירי הדם נזכרת בדרך כלל לשון שְׁפִיכָה כגון ״וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ״ (שמות כט יב), ״וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה״ (ויקרא ד יח). כי זהו ״לצורך הקרבן. ולכן במקום שהדם יוצא לחוץ כתיב יִשְׁפֹּךְ וכמו שאמרו ויוצאין לנחל קדרון (משנה יומא ה ו)״. אבל כאן נאמר ״וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ״ בלשון יְצִיקָה המוכיח שהוא לצורך המזבח: ״ויתכן כי יצק הוא מלשון מוצק... וכאן הדם שעל היסוד היה קיים והאש שיצאה מאת ה׳ ואכלה החלב, היא אכלה גם הדם״, לכן תרגם בתוספת ״וְקַדְּשֵׁיהּ לְמִכַפְּרָא עַלוֹי״. ויש להביא ראיה לדבריו מהכתוב לעיל ״וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו״ (ויקרא ח טו) הרי שיציקת דם באה לקדש את המזבח. אך עיין שם ביאורו השונה של ״הכתב והקבלה״.
1. ועיין על כך במילואים ל״תורה שלמה״ כז, עמ׳ 193.
וקרבוא בנוי דאהרן ית אדמהב לוותה וצבע אצבעיה באדמהג ויהב על קרנתה דמדבחה וית כל דמהד אריק על יסודוי דמדבחה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקרבו״) גם נוסח חילופי: ״ואקריבו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמה״) גם נוסח חילופי: ״דמא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמה״) גם נוסח חילופי: ״אדמה״.
וקריבו בני אהרן ית אדמא לוותיה וטבל אדבעיה באדם תורא ויהב על קרנת מדבחא וית שאר אדמא אריק ליסודא דמדבחא וקדשיה למכפרא עלוי.
And the sons of Aharon brought the blood to him, and he dipped his finger in the blood of the young bullock, and put it upon the horns of the altar, and the rest of the blood he poured out at the foundation of the altar, and sanctified it for the making of atonement upon it.
ויקריבו בני אהרן את הדם אליו וטבל אצבעו בדם הפר ונתן על קרנות המזבח ואת שירי הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

פקדם בנו הרון אלדם אליה פגמס אצבעה פיה וגעל עלי ארכאן אלמד֗בח ובאקי אלדם צב ענד אסאסה.
והגישו בני אהרן את הדם אליו, וטבל אצבעו בו ונתן על פינות המזבח, ואת שארית הדם שפך אצל יסודו.
ואת הדם – הנשאר יצק.
THE BLOOD. He poured out the blood which remained.
ואת הדם יצק אל יסוד המזבח – לכפר על נפש האדם שקיומה בדם, כי כן כתיב (ויקרא י״ז) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, וכתיב (שם) כי הדם הוא בנפש יכפר, ועל כן היה מקטיר שלשה דברים הללו, החלב והכליות ויותרת הכבד, לפי ששלשתן מסכימים בחטא ומטים העם מדרך טובה לדרך רעה, וזהו שאמר ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה, החלב הוא השומן המביא את האדם לידי גסות הרוח, והוא הסבה שטבע של אדם גס ומתגאה, כאמרו (דברים ל״ב) וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש וגו׳, וכתיב (איוב ט״ו) כי כסה פניו בחלבו. הכליות הן מקור העצה, הוא שאמרו כליות יועצות, (תהלים כ״ו:ב׳) צרפה כליותי ולבי, (שם ט״ז) אף לילות יסרוני כליותי. הכבד משם הנפש המתאוה המתפשטת באדם והיא המולידה החמה והכעס והמבקשת השררה ותענוגי הגוף, וכל זה היה מקטיר לצפון כי משם תפתח הרעה, והכל בא לכפר על חטא האדם היוצא משומן הלב ומחשבת הלב ומתאות הכבד.
ואת הדם יצק אל יסוד המזבח, "and he poured the blood upon the foundation of the Altar.⁠" He did this in order to achieve atonement for man whose existence is dependent on blood. This is the meaning of Leviticus 17,14: "for the life-force of all flesh resides within its blood.⁠" It is also written (Leviticus 17,11) "for he atones for the blood which resides in the נפש, 'life-force.'" This then was the reason that the High Priest was burning up the following three items, "the fat parts, the kidneys, and the tissue attached to the liver.⁠" All of these parts of man had to partake in order for the sin to be carried out (golden calf) and they were instrumental in turning the people away from the path of goodness to the path of evil. This is the deeper meaning of "and the fat-parts, the kidneys and the tissue adjoining the liver of the animal which was the sin-offering he made go up in smoke on the Altar" (verse 10). The part called חלב is the fat which causes man to become gross, arrogant; it is responsible for man's inherent pride and arrogance. Moses alluded to this when he said (Deuteronomy 32,15) "Yeshurun grew fat and kicked, you became fat and gross and coarse;⁠" we also have a verse in Job 15,27 depicting something similar: "his face is covered with fat and his loins with blubber.⁠" [The speaker refers to a king rebelling against the Lord. Ed.]
The kidneys are the source of what is called עצה, "counsel,⁠" in the language of our sages (Berachot 61); they base this on Psalms 26,2 "ונסני צרופה כליותי ולבי, "and try me, test my heart and kidneys (mind).⁠" Another verse (Psalms 16,7) carries a similar message, i.e. אף לילות יסרוני כליותי, "my kidneys (conscience) admonish me at night.⁠"
The reason the tissue adjoining the liver had to be burned up is that desire, carnal and other kinds of greed which permeate man, have their origin in that region of the body. It is also the region which is the (physical) cause of anger and rage. All the negative virtues in man are connected to the liver. All of these parts the Priest burned up in the northern part of the Altar as the north is the region from where all evil originates, (compare Jeremiah 1,14). In other words, evil is consigned back to where it originated (symbolically speaking). All these procedures have one purpose, to achieve atonement for man's sins which originate in the fatness of his heart and the planning of his ego which originates in the liver.
(ט-טז) אמנם בניו היו מקריבים הדם לפניו והוא היה מזה אותו על קרנות המזבח ופרש״י על קרנות המזבח החיצון. ואפשר לפרשו על קרנות מזבח הקטורת כדין חטאת הכפורים, ולזה נשרף מחוץ למחנה כמשפט. וכן אהרן בעצמו היה מקטיר האמורים ואת הבשר ואת העור של העגל שרף מחוץ למחנה וכן שרף העולה. וקצר הכתוב במעשה החטאת והעולה והמנחה לפי שנסמך על מה שכבר ביאר בדיניהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] ויקרבו בני אהרן את הדם אליו
[1] מועד קטן פרק שלישי דף כח ע״ב (מועד קטן כח:)
וַיַקְרִיבוּ בני אהרן את הדם אליו – לא ידעתי מה צורך לכהנים רבים להולכת הדם? והכל במזרק אחד. ואם אהרן שחט וקבל, היה מוליך גם כן. ואחשוב שאהרן לבד הזורק והמקטיר, שעיקר כפרה בדם ובהקטרת אימורין, שהן העבודות שעל המזבח. אבל שחיטה וקבלה והולכה נעשו בבניו. וזהו ״קְרַב אל המזבח״ שצוהו שהוא יעלה על המזבח לעשות העבודות הנעשות בו, ושם יעשה החטאת והעולה לכפר בעדו ובעד העם. וכן אומר ״ויקרב אהרן אל המזבח״, שעשה כאשר צוהו לעבוד עבודות המזבח, ושם עמד עד שהביאו אליו את הדם לזרוק, ואת האמורין והנתחים להקטיר. ומלת ״וישחט״ על השוחט, ששחיטה כשרה אפילו בזר, וקבלה בכהן, וכן הולכה אל המזבח בכהן, ולמהר הדבר. ושיזכו בניו כלם בחנוך העבודה עמדו בשורה, וקבל המזרק מיד המקבל, כמו ששנינו אצל שחיטת הפסח,⁠1 וכן הביאו אליו אימורי החטאת והשלמים, וכן הנתחים כמו שמתבאר בענין. ועם זה נכון הכל, ועל כן כתוב בסוף ״וירד מעשות החטאת״ וגו׳ כי עד הנה לא זז ממזבח.
ואת הדם – הנשאר במזרק.
וַיַּקְרִבוּ – בפסוק יב, המדבר על העולה, נאמר ״וַיַּמְצִאוּ״ – הם המציאו את הדם אליו; שכן היה עליו לקחת את הכלי שיש בו הדם כדי לזרוק את הדם ״על המזבח סביב״. אולם כאן על החטאת נאמר רק ״וַיַּקְרִבוּ״: הם הביאו את הדם קרוב אל אהרן, כדי שיוכל לטבול בו את אצבעו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ויקריבו כו׳ את הדם אליו – הענין דבני אהרן היו ארבעה ולכן רצו להשתתף בעבודה להתחנך, לכן קבלו דם החטאת בארבעה כוסות כל אחד כוס לבדו, ומכל כוס היה נותן מתנה אחת ובזה השירים ישפכו ליסוד (זבחים ל״ד), ולכל קרן הושיט לו אחד מבניו הכוס לכן כתוב ויקריבו בני אהרן את הדם אליו, היינו שבאו אליו כל אחד בקרן אחר ולא באו אליו תיכף עם הדם. וכן בשור ואיל, שזריקת דמם היה כאחד וכל אחד טעון שתי מתנות שהן ארבע, קבלו דם השור והאיל בארבעה כוסות, כל אחד כוס והושיטו לאהרן, לכן גם שם כתוב הדם אליו, אבל בעולה שאין כאן רק שתי מתנות הלא קבלו הדם וכולן הושיטו לו הדם, שהוליכו הדם כולן כאחד. ולכן כתוב אליו את הדם, שכולן קרבו אליו עם הדם ודו״ק.
ואת הדם יצק אל יסוד המזבח – ביונתן לקדשה ליה כו׳. הנה במקום שכוונת התורה הוא על הקרבן שלצורך הקרבן יתן הדם על היסוד כתיב ישפך, אבל במקום שמדבר שהוא לצורך קדושת המזבח כתיב ויצק וכמו ויצוק על ראש אהרן לקדשו, ולכן בכל מקום בפרשה זו שכתיב יצק מתרגם לקדשא ליה ודו״ק. ויתכן כי יצק הוא מלשון מוצק ולכן במקום שהדם יוצא לחוץ כתיב ואת הדם ישפוך וכמו שאמרו יוצאין לנחל קדרון כו׳, אבל כאן הי׳ הדם נשאר על היסוד וכמו שהשמן שנתן על ראש אהרן היה מוצק וקיים, כמו שאמרו כעין שתי טיפות מרגליות כו׳, לכן לא כתב יציקה בבני אהרן רק משיחה, וכאן הדם שעל היסוד הי׳ קיים והאש שיצאה מאת ה׳ ואכלה החלב היא אכלה גם הדם, וכמו שאמרו אש של מעלה אוכלת ושותה ולכן כתוב אשר יצק מים על ידי אליהו, שהמים שיצק בהר הכרמל נשרף באש של מעלה ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר׳ בחייאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(י) וְאֶת⁠־הַחֵ֨לֶב וְאֶת⁠־הַכְּלָיֹ֜ת וְאֶת⁠־הַיֹּתֶ֤רֶת מִן⁠־הַכָּבֵד֙ מִן⁠־הַ֣חַטָּ֔את הִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃
But the fat, and the kidneys, and the cover from the liver of the sin offering, he burned upon the altar, as Hashem commanded Moses.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לד] 1ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד, ללמדך שכליות ויותרת הכבד לא נקרא חלבים שנאמר ואת הכליות. (לקח טוב)
1. ברש״י ויקרא ג ד: על הכבד. שיטול מן הכבד עמה מעט ובמקום אחר הוא אומר ואת היותרת מן הכבד, על הכבד על הכליות. לבד מן הכבד ולבד מן הכליות יסירנה לזו. וברמב״ן שם פסוק ט: אמר כי כל בהמה אשר תקרב על המזבח, יאסר כל חלב שבה ולא יתכן שנאמר שאסר מה שנקריב מן הבהמה שא״כ יהיו הכליות והיותרת על הכבד אסורים אבל כל הנקרא חלב נאסר אעפ״י שאינו קרב למזבח כגון החלב שעל הטחול ושאינו נקרא חלב מותר אע״פ שהוא קרב כגון הכליות ויותרת מן הכבד וכו׳ והזכיר כל מה שיקריב ממנו ואין כל הנפרטים חלב כי שתי הכליות והיותרת על הכבד אינן בכלל חלב כלל וכך אמרו בפרשה ביום השמיני ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד, הזכיר החלב לבדו ושאר הקרבים לבדו וכו׳ עי״ש. ובא״ע כאן: ואת החלב המכסה ואשר על הקרב ועל הכליות, ולעיל שם ח כו: וישם על החלבים. ולא הזכיר יותרת הכבד והכליות. כי היותרת היא קטנה וכו׳ והכליות הם עם חלביהן כי לא יתכן שיקראו הכליות חלב. וכ״פ ברא״ם שם. ובשם עולם כתב בשם המפרשים דחלב סתם הוא לעולם חלב ממש, אבל במקום שאמר חלבים בלשון רבים הכוונה מיטב ומובחר. וכמ״ש ברמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פ״ז ה״ה: אבל האליה מותרת באכילה לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד כמו שנקראו חלבים כליות ויותרת הכבד לענין קרבן וכו׳ ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לה׳ נקראו חלב. וראה תו״ש לעיל פ״ג אות לט וברבינו בחיי כאן. ולקמן אות מד.
– שרף באש. ברש״י: לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים. ראה תו״ש תצוה פכ״ט אות נח בביאור וצרף לכאן.
וְיָת תַּרְבָּא וְיָת כּוֹלְיָתָא וְיָת חַצְרָא מִן כַּבְדָּא מִן חַטָּתָא אַסֵּיק לְמַדְבְּחָא כְּמָא דְּפַקֵּיד יְיָ יָת מֹשֶׁה.
But the fat, and the kidneys, and the caul of the liver of the sin offering he burned at the altar, as the Lord commanded Moshe.

וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה
וְיָת תַּרְבָּא מִן כּוֹלְיָתָא (ח״נ: וְיָת כּוֹלְיָתָא) וְיָת חַצְרָא מִן כַּבְדָּא מִן חַטָּתָא אַסֵּיק לְמַדְבְּחָא כְּמָה דְּפַקֵּיד ה׳ יָת מֹשֶׁה
הִקְטִיר – והרי טרם ירדה האש?
רד״צ הופמן העיר שמלשון ״הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״ משתמע שכבר היתה אש על המזבח כמו בשבעת ימי המילואים. אבל הוסיף שלדעת רשב״ם שיעור הכתוב ״הקטיר״: שם על המזבח והאש שיצאה מלפני ה׳ (ויקרא י ב) אכלה אותם.⁠1 ולכאורה ת״א ״הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״ – ״אַסֵּיק לְמַדְבְּחָא״ (העלה למזבח) מסייע לרשב״ם.⁠2
1. רשב״ם לפסוק יג: ״ויקטר על המזבח – שם אותם על המזבח ובבא אש [של] מעלה נקטר״.
2. אונקלוס מתרגם הַקְטָרַת קרבנות כהַעֲלָאָה (בשורש נס״ק), אבל לקטורת הסמים נתייחד פועל ״קטר״. לטעם הדבר עיין בפסוק ״וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת״ (שמות ל א).
וית תרבה וית כלייתה וית מה דמשתייר מן חצר כבדה מן חטא⁠[תה] סדר על גבי מדבחה היך מה דפקד י״י ית משה.
וית תריב וית כוליין וית חצרא מן כבדא מן חטאתא אסיק למדבחא היכמא דפקיד י״י ית משה.
And the fat, and the kidneys, with the caul of the liver of the sin offering, he burned at the altar, as the Lord had commanded Mosheh.
ואת החלב ואת הכליות ואת החצר מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה כאשר צוה י״י את משה.
ואלת֗רב ואלכלי וזיאדה אלכבד מן אלד֗כוה קתר ד֗לך עלי אלמד֗בח כמא אמר אללה מוסי.
ואת החלב והכליות ותוספת הכבד מן החטאת הקטירם על המזבח כמו שציווה ה׳ את משה.
פס׳: ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד – ללמדך שכליות ויותרת הכבד לא נקראו חלבים שנאמר ואת הכליות:
ואת החלב – המכסה, ואשר על הקרב ועל הכליות.
BUT THE FAT. Which covered the innards, which was upon the innards, and which was on the kidneys.⁠1
1. See Ibn Ezra on Lev. 8:16.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואת הַכְלָיֹת: בהעתק הללי הכליות, ירוש׳ הכלית, ואומ׳ המסרה ב׳ מלאים בתורה, עכ״ל. ושניהם הנם בפ׳ ויקרא כמו שנזכר שם במסורת, וזהו חס׳ בכל הספרי׳. [ואת⁠־הכלית].
הַחַטָאת: החי״ת בפתח. [הַחַטָּאת].
ואת החלב – החלבים המפורשים בפרשת ויקרא,⁠1 המכסה ואשר על הקרב ועל הכליות.
מן החטאת – לא ידעתי למה נאמר. אפשר ללמדנו שהסירם כדרך שיסירו מחטאת דורות לא פחות ולא יותר, וזהו ״כאשר צוה ה׳ את משה״, שצוהו כן בפרשת החטאת.
הקטיר המזבחה – מלת הקטיר פירשנו בפרשת ויקרא.⁠2 ואם אין אש על המזבח לא יתכן לומר הקטיר, ולכן רשב״ם ז״ל שאמר בפירושו ״ויקטר על המזבח, שם אותו על המזבח, ובבוא אש מעלה נקטר״, אין פירושו נראה לי, שהיה לו לומר ״וישם על המזבח״. ופירש כן לשיטתו בפירוש ״ויקחו בני אהרן״,⁠3 וגם פירושו שם לא נתברר לי, כמו שאפרש.
1. ג, ג.
2. א, ט.
הקטיר המזבחה – שם אותם על המזבח ובבא האש של מעלה נקטרו (רשב״ם).
ואת החלב וגו׳ מן החטאת וגו׳ כאשר צוה ה׳ את משה – באשר היה כאן חידוש, דבכל מקום כשמביאים חטאת ועולה שוחטים וזורקים החטאת ואחר כך העולה, ואחר כך מקטירים1 תחילה העולה ואח״כ אימורי החטאת, וכדתנן בזבחים פרק כל התדיר (זבחים פט,א), ועיין להלן (טז,כה), אבל כאן היה על פי קבלה2 להקדים מעשה החטאת בשלימות (פסוקנו) ואחר כך להביא העולה (פסוק י״ב). והיינו ״כאשר צוה וגו׳⁠ ⁠⁠״.⁠3 ועוד עיין בפסוק י״ג בטעמו של דבר. משום הכי פירש הכתוב דבזה קדמה החטאת4 לעולה, שלא כדין לדורות.
1. את אימורי הקרבן על המזבח.
2. בתורה שבע״פ, למשה.
3. כמשמעותו בכל מקום ע״פ רבינו – ציווי בתורה שבע״פ.
4. בשלימותה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יא) וְאֶת⁠־הַבָּשָׂ֖ר וְאֶת⁠־הָע֑וֹר שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
The flesh and the skin he burned with fire outside the camp.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאמנחת יהודהמושב זקניםמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
וְיָת בִּשְׂרָא וְיָת מַשְׁכָּא אוֹקֵיד בְּנוּרָא מִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא.
And the flesh and the skin he burned in the fire without the camp.
וית בשרה וית משכה אוקד בנורא לבר מן משריתה.
וית בשרא וית מושכיה אוקיד בנורא מברא למשריתא.
But the flesh and the skin burned he with fire without the camp.
ואת הבשר ואת העור שרף באש מחוץ למחנה.
ולחמה וגלדה אחרקהא באלנאר כ֗ארג אלעסכר.
ובשרו ועורו שרפם באש מחוץ למחנה.
ואת הבשר ואת העור וגומ׳ – לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת חוץ מזו ושל מלואים, וכולן על פי הדיבר.
ואת הבשר ואת העור וגו'‏ AND THE FLESH AND THE HIDE [HE BURNT .. OUTSIDE THE CAMP] – We do not find that any "external" sin-offering (one the blood of which was sprinkled on the outer altar) was burnt except this and that of the installation ceremony – and all these, only at the express command of God (cf. Rashi on Shemot 29:14).
ואת הבשר ואת העור שרף – אף על פי שלא נכנס דמן כמו של מילואים, וגזירת הכתוב היא.
ואת הבשר ואת העור שרף – THE FLESH AND THE SKIN HE BURNED – Even though their blood did not enter [into the sanctum], like that of the offering of consecration [whose blood is also not brought inside], and it is a divine decree.
ואת הבשר ואת העור – פר״ש: לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים, ואם תאמר: הרי מצינו פר שני של לוים בפרשת בהעלותך ובעזרא צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה לי״י (עזרא ח׳:ל״ה) וביחזקאל פר חטאת לעתיד שכולם חטאות חיצונות ונשרפות.
אלא יש לומר: פר שני שבפרשת בהעלותך מלואים היה שכן מלאו ידי הלוים ליכנס בעבודה וגם אותן שבימי עזרא ופר חטאת של עתיד מלואים הם דאמר מר כשם שהקריבו בימי משה כן הקריבו בימי עזרא, וכן עתידין להקריב לעתיד לבא. ומה שפר״ש כאן ושל מלואים, לכולהו קאי לפר החטאת הנזכר בפרשת תצוה ולפר שני של לוים הכתוב בפרשת בהעלותך, ולשנים עשר צפירי חטאת דעבודה זרה שבימי עזרא ולפר חטאת של עתיד הכתוב ביחזקאל שכולן מלואים הן ובפרק קמא דהוריות מתרץ דהנהו דעזרא הוראת שעה הייתה.
שרף באש – כבר פי׳ הטעם בפרשת תצוה ובפר׳ צו.
ואת הבשר ואת העור, "and both the meat and the skin, etc;⁠" Rashi explains here that there is no other occasion when the blood of the sin offering is sprinkled on the altar outside the Tabernacle, except in this instance and on the preceding seven days. (when Moses officiated.) If you were to question that we find that the blood of the second bull offered by the Levites in Numbers 8,815 was also offered before the Levites entered the Tabernacle, and that in the Book of Ezra chapter 8,35, we encounter something similar, a) these were consecration offerings prior to the second Temple beginning to function, and b) Ezekiel had already predicted in Ezekiel 45,1820, that in the new Temple the ritual involving all these sin offerings would take place outside the doorposts of Temple itself. What Rashi meant when he commented on our verse refers to every place when the consecration rites of the Tabernacle in the desert had been discussed, as well as when the consecration rites in the days of Ezra were discussed and when the prophet prophesied about the consecration rites of the third Temple, hopefully in our own days. The answer given to the question raised above in the first chapter of the Talmud, tractate Horiyot, is that what was done in the days of Ezra was an emergency measure, one from which no conclusions may be drawn for normal times.
שרף באש, "he burned in fire;⁠" the reason for this has already been explained in both Exodus 29,14, and in the last Parshah.
ואת הבשר ואת העור שרף באש – פירש״י אין לך חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים וקשה הרי פר כהן משוח שהוא חטאת חיצונה ונשרפת, וי״ל דשאני כהן משוח מטעם שכתבנו לעיל אצל מנחת כהן כליל תהי׳, וכשם שמטעם ההוא אין מנחתו נאכלת כך ראוי בחטאתו ומשם אין ראי׳ ואותה לא בא רש״י לשלול, מהר״ר משה, אבל קשה שהקב״ה צוה לו מתחלה לשחוט שור ואיל לשלמים ואח״כ צוה לו את המנחה כדכתיב לעיל בזאת הפרשה בדברי משה אל אהרן וכאן במעשה אהרן נמצא בהפך שהקריב תחלה את המנחה ואח״כ שור ואיל של זבח השלמים, וי״ל ודאי הי׳ הציווי כאשר עשה אהרן דהיינו המנחה תחלה קודם השלמים רק שמשה הזכיר קיחת הבהמות יחד זו אח״ז שעיר עגל וכבש שור ואיל ואח״כ המנחה, לוי.
שרף באש – פירש״י לא מצינו חטאת חצונה נשרפת חוץ מזו ושל מילואים עכ״ל. ר״ל חוץ מזו שהיא של מלואים וכל היוצא בה. כבר פרשתי הענין בפ׳ תצוה.
ואת הבשר ואת העור – פרש״י לא מצינו חטאת חיצונה בשריפה חוץ מזו ושל מלואים. וא״ת הרי מצינו פר שני של לוים בפרשת בהעלותך (במדבר ז׳ ח׳) ובעזרא (ח׳ ל״ה) צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה לי״י וביחזקאל (כ״ט ל״ו) פר חטאת של איל עתיד שכולם חטאות חיצונות ונשרפות. אלא י״ל פר שני של לוים שבפרשת בהעלותך מילואים הוא שבו מלא ידי הלוים ליכנס בעבודה, וגם אותם שבימי עזרא ופר חטאת של עתיד מלואים היו, דאמר מר כשם שהקריבו מלואים בימי משה כך הקריבו בימי עזרא, וכך עתידין להקריב לעתיד, ומה שפרש״י כאן ושל מלואים לכולהו קאי, לפר חטאת הנזכר באתה תצוה ולפר שני של לוים בפרשת בהעלותך ולי״ב צפירי חטאת שבימי עזרא ולפר שני [של] חטאת של עתיד הכתוב ביחזקאל שכולם מלואים היו.
לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו של מלואים. אבל בפרשת מלואים כתב לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ולכן צריך לומר לאו דוקא זו אלא זו וכל הדומה לה דהיינו כל חטאות המלואים שעם זה נכלל בו גם החטאת של יום שמיני שגם היא של מלואים אלא שאותה של שבעת ימי המלואים היתה לחנוך הכהונה שמאז חל עליהם שם כהונה אף על פי שלא התחלו בעבודה עד שמיני למלואים ושל שמיני למלואים היתה לחנוך העבודה וגם החטאת של פר השני של לוים שבפרש׳ בהעלותך שכתב שם רש״י ופר שני מה תלמוד לומר שני לומר לך מה עולה לא נאכלת אף חטאת אינה נאכלת כדתניא בת״כ רבי שמעון אומר מת״ל ופר שני אם ללמד שהה שנים והלא כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה אלא יכול נאכלת חטאת הלוים ת״ל ופר שני שני לעולה מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת שגם היא של מלואים היא שבה נתחנכו הלוים לעבודת לויה וגם החטאת של לעתיד לבא ביחזקאל דאמר כשם שהקריבו מלואים בימי משה כך עתידים להקריב מלואים לעתיד לבא שגם הוא בכלל מאמר אלא זו של מלואים הוא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

לא מצינו חטאת כו׳. ובפרשת תצוה כתב (רש״י שמות כט, יד) ׳לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו בלבד׳, ולא כתב ׳ושל יום השמיני׳, ועיין בפרשת תצוה:
וכולן על פי הדיבור. דקשה לרש״י הא חטאת נאכלת. א״נ דקשה לרש״י כיון דהכל הוא עבודת עגל חטאת עד וישחט את העולה, היה לו לכתוב כאשר צוה ה׳ את משה אחר קרא דואת הבשר וגו׳, דאז הוא קאי אכל הפרשה. ומתרץ דשריפה זו לא נצטווה למשה קודם לכן אלא עכשיו, דלא מצינו וכו׳ אלא זו ושל מילואים, מש״ה לא כתיב לבסוף וק״ל. והא דפירש רש״י לעיל בפרשת תצוה לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו, צ״ל לאו דוקא זו אלא זו וכל כיוצא בו, דהאי נמי של מילואים נק׳, אלא שאותו של שבעת ימי המילואים היתה לחינוך הכהונה שמאז חל עליהם שם כהונה אע״פ שלא התחילו בעבודה עד יום שמיני למילואים, ושל שמיני למילואים היתה לחינוך העבודה, וגם פר שני של לוים שבפרשת בהעלותך שפירש״י שני, שני לעולה, מה עולה אינה נאכלת אף חטאת אינה נאכלת וכו׳, שגם היא של מילואים היא שבה נתחנכו הלוים לעבודת לויה. הרא״ם:
And all of them by Divine command. Rashi is answering the question: Usually, the sin-offering is eaten! Alternatively: Rashi is answering the question: Since this entire section is about the avodah of the sin-offering, until (v. 12): "He slaughtered the burnt-offering,⁠" Scripture should have written (v. 10): "Just as Adonoy commanded Moshe" after verse (11): "And the flesh...⁠" so that then it would refer to the entire section. Rashi answers: The burning of this sin-offering was not commanded to Moshe beforehand, only now, "for we do not find, etc. except this one and that of the installation.⁠" For this reason, it was not written at the end [of the section] (Minchas Yehudah). [You might ask:] Above, in [the parallel verse in] Parshas Tetzaveh (Shemos 29:14): Rashi explains: "We find no other outside sin-offering burnt besides this one" [and he does not mention the one of installation]! The answer is: He does not mean only this one; rather, this one and all that resemble it. For that one is also termed "one of installation.⁠" It was only that the one [outside sin-offering] of the seven days of installation was for the inauguration of the kehunah, for from that point the designation of kehunah took effect upon them, although they did not yet begin avodah until the eighth day of installation. The one of the eighth day of installation was for the inauguration of the avodah. Similarly, the second young bull of the Levites in Parshas Behaloscha (Bamidbar 8:8), where Rashi explains: "What does it mean by 'a second'? It teaches that just as a burnt-offering is not eaten, so is [this] sin-offering not eaten...⁠" This was also a sin-offering of installation, for the Levites were inaugurated with it for the avodah of the Levites (Re'm).
ואת הבשר ואת העור – לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים, וכולן ע״פ הדבור״. מפירוש רש״י ז״ל.
שרף באש – השורף. כי אהרן לא זז ממקום המזבח עד שכלה הכל, ואפשר שנשרף אחר גמר העבודה ע״י אהרן עצמו.
ואת הבשר ואת העור – לא מצינו חטאת חצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים, וכולן עפ״י הדבור:
ואת הבשר את העור וגו׳ – על אף שהייתה זו חטאת חיצונית, נהגו בה כבפר כהן המשיח: בשרה לא נאכל אלא נשרף מחוץ למחנה. שכן עוד לא היה קיים כהן הראוי לאכול את החטאת; רק כתוצאה מחטאת זו יקום כהן שיהיה ראוי לזה. גם בחטאת של ימי המילואים נהגו באופן זה – מאותו טעם ממש (עיין פירוש לעיל ד, יא–יב, שמות כט, יד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאמנחת יהודהמושב זקניםמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
 
(יב) וַיִּשְׁחַ֖ט אֶת⁠־הָעֹלָ֑ה וַ֠יַּמְצִ֠אוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֵלָיו֙ אֶת⁠־הַדָּ֔ם וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
He killed the burnt offering; and Aaron's sons delivered the blood to him, and he sprinkled it around on the altar.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לה] 1וימציאו בני אהרן, אהרן ובניו עסוקין בעבודה (בימי המילואים) והקב״ה מלמדן סדר העבודה שנאמר וימציאו בני אהרן. (ברייתא דמ״ט מצות)
1. מובאת בילק״ש פ׳ פקודי, הזית רענן מפרש זה היה בשמיני למלואים ש״מ שאף בניו עסוקין בעבודה, והרי עדיין לא ראו העבודה אלא הקב״ה למדן פי׳ נתן בלבם לעבוד כהלכה, ע״כ.
וּנְכַס יָת עֲלָתָא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לֵיהּ יָת דְּמָא וְזַרְקֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר.
And he killed the whole burnt offering; and the sons of Aharon brought the blood to him, and he sprinkled it upon the altar round about.

וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב
וּנְכַס יָת עֲלָתָא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לֵיהּ יָת דְּמָא וְזַרְקֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר
דקדוק הנצי״ב על פי העברית בלבד
מדוע בדם החטאת נאמר ״וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת.. וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו״ (פסוק ח) וכאן בעולה נאמר ״וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם״? פירש ״העמק דבר״: רק בחטאת הטעונה הזאה באצבע נאמר ״וַיַּקְרִבוּ... אֶת הַדָּם אֵלָיו״ כדי שיטבול אצבעו בדם שבמזרק. אבל כאן ״וַיַּמְצִאוּ, הושיטו המזרק של הדם לידו כדי לזרוק בגוף המזרק״. ומכיוון שלשון וַיַּמְצִאוּ משמעו שאחז במזרק עצמו, הוסיף: ״והיינו דאיתא בריש בבא מציעא וּמְצָאתָהּ דאתאי לידיה משמע, ולמדו מזה המקרא״.⁠1 פירוש: מבואר בגמרא שאם שנים אוחזין בטלית ואחד טוען ״אני מצאתיה״, זהו דווקא כשאחז בה ולא די שראה אותה תחילה כי באבידה נאמר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ״ (דברים כב ג) ״דאתאי לידיה משמע״ – דווקא כשאחזה בידו.⁠2 אך מניין זאת לגמרא? השיב הנצי״ב שלמדו מפסוקנו שבו ״וַיַּמְצִאוּ״ משמעו אחיזה ביד וזה נאמר רק בעולה, כי את מזרק החטאת ״הקריבו״ אליו ולא אחזו בידו.⁠3
ואולם דקדוקו נכון בלשון המקרא בלבד שבו פועל ״מצא״ משותף לשני הפסוקים (וַיַּמְצִאוּ, וּמְצָאתָהּ). אבל לפי ת״א אין ההשוואה קיימת: ״וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן״ (בהִפעיל) – ״וְאַמְטִיאוּ״ [הגיעו המזרק לידו, כמו ״וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה״ (בראשית כח יב) ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״], אבל ״וּמְצָאתָהּ״ (בבניין קל) – ״וְתַשְׁכְּחִנַּהּ״. זוהי דוגמה לדרשת פסוק על פי העברית בלבד, כרוב דרשות חז״ל. אבל ישנן דוגמאות הפוכות: דרשות חז״ל המיוסדות על הארמית דווקא.⁠4
1. וקדמו בזה ״הכתב והקבלה״ בשם רנ״ו (ר׳ נפתלי וייזל) ו״חליפות שמלות״.
2. בבא מציעא ב ע״א: ״אי תנא אני מצאתיה, הוה אמינא: מאי מצאתיה – ראיתיה, אף על גב דלא אתאי לידיה – בראיה בעלמא קני, תנא כולה שלי – דבראיה לא קני. ומי מצית אמרת מאי מצאתיה – ראיתיה? והא אמר רבנאי: ומצאתה דאתאי לידיה משמע!⁠״.
3. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל תמה על דבריו, כי משתמע מהם שלמתן דמים של קרבן חטאת נדרשים שני כהנים, אחד האוחז במזרק ואחד הטובל אצבעו בדם ונותן על המזבח, וזו לא שמענו מעולם. אדרבה, מעבודת יום כיפור מוכח הפך דבריו שהרי כהן גדול בהיכל נתן דם חטאת על ארבע קרנות מזבח הזהב, ושם בוודאי לא היה כהן נוסף לסייעו כמפורש להלן ״וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ״ (ויקרא טז יז).
4. כגון ״למה נקרא שמו אחז? שאחז [=סגר] בתי כניסיות״ על פי ״וְהַדֶּלֶת סָגַר״ (בראשית יט ו) ״וְדַשָּׁא אֲחַד״; ״וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה – למלחמה״ (בראשית מד יח); ״ואת לַחֲצֵנוּ – זו הדחק״ (דברים כו ז); ״וּבְמוֹרָא גָּדוֹל – זו גילוי שכינה״ (דברים כו ח), כמבואר במקומם.
ונכס ית עלתה וזמינוא בנוי דאהרן לוותיה ית אדמהב וזרק יתיה על גבי מדבחה מן חזור חזור.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וזמינו״) גם נוסח חילופי: ״ואקריבו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמה״) גם נוסח חילופי: ״דמה״.
ונכס ית עלתא ואקריבו בני אהרן ליה ית אדמא ודרקיה על מדבחא חזור חזור.
And he killed the burnt offering, and the sons of Aharon brought the blood to him, and he sprinkled it upon the altar round about.
ושחט את העולה ויקריבו בני אהרן אליו את הדם ויזרקהו על המזבח סביב.
ת֗ם ד֗בח אלצעידה ובלג֗ בני הרון אליה אלדם ורשה עלי אלמד֗בח מסתדירא.
אחר כך שחט את העולה, וקירבו בני אהרן אליו את הדם, וזילף אותו על המזבח סביב.
וימציאו – לשון הושטה והזמנה.
וימציאו – This signifies handing over and presenting.
וימצאו – מגזרת: מצא [אשה מצא טוב (משלי י״ח:כ״ב),]⁠א שמצאו בשעת הצורך.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND…DELIVERED UNTO HIM The word va-yamtzi'u (and…delivered unto him) is related to the word matza (found). Aaron found the blood when it was needed.⁠1
1. In other words, va-yamtzi'u is a hifil, meaning, and they caused it to be found.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וימציאו – כדי שיתחנכו בהתעסקם בקרבן אביהם.
וימציאו, they used this opportunity to become trained in the priestly functions by assisting in their father’s personal sacrifice.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וישחט העולה – השוחט.
וַיֲמְצִאוּ – פרשנו טעמו (פסוק ט). ומלת ״וימציאו״ פירש רש״י ז״ל ״לשון הושטה והזמנה״. ויש הבדל בין ״ויקריבו״ ובין ״וימציאו״. ״הקרבה״ נופל על המקריב דבר אל חברו, אעפ״י שאינו נותן אותו אל ידו, כמו ״בספל אדירים הקריבה חמאה״ (שופטים ה, כה), אבל ״המצאה״ אינו אלא שנותנו לידו, כי מצא בקל על דבר שבא לידו, כמו שאמרו (בבא מציעא ב ע״א), ״ומצאתה, דאתי לידיה משמע״. ובהפעיל כשממציאו מיד ליד עד ידי חברו. ולכן בחטאת לבד אמר ״ויקריבו״, כי דם חטאת לבד נותן באצבע, ואם כן המזרק ביד המקריב, ואהרן טובל בו אצבעו. וכן אמר ״ויטבול אצבעו בדם״ (ויקרא ט, ט) וזהו ״והקריבו״. אבל עולה ושלמים שזורק מן המזרק, היו צריכין לתת המזרק בידו, וזהו ״וימציאו״, שהם המציאו אותו לידו.
סביב – מפורש בפרשת ויקרא.⁠1
1. א, ה.
וימצאו – עירש״י ז״ל לשון הושטה והזמנה, ויש הבדל בין והקריבו ובין והמציאו, הקרבה נופל על המקריב דבר אל חברו אע״פ שאינו נותן אותו אל ידו, כמו בספל אדירים הקריבה חמאה (שופטים ה׳ כ״ה), אבל המצאה אינו אלא שנותנו לידו, כי מצא בקל על דבר שבא לידו כמו שאמרו (ב״מ ב׳.) ומצאתה דאתא לידי׳ משמע, ובהפעיל כשממציאו מיד ליד עד יד חברו, ולכן בחטאת לבד אמר ויקריבו, כי דם חטאת לבד נותן באצבע, ואם כן המזרק ביד המקריב ואהרן טובל בו אצבעו, וכן אמר ויטבול אצבעו בדם וזהו והקריבו, אבל עולה ושלמים שזורק מן המזרק היו צריכין לתת המזרק בידו וזהו וימציאו שהם המציאו אותו לידו (רנ״ו).
וימציאו – הושיטו המזרק של הדם לידו כדי לזרוק בגוף המזרק. ולא כמו בחטאת1 שהיה המזרק ביד בני אהרן, ואהרן טבל אצבעו (פסוק ט׳). והיינו דאיתא בריש בבא מציעא (ב,א): ״ומצאתה״ (דברים כב,ג) – ׳דאתא לידיה משמע׳, ולמדו מזה המקרא.⁠2
1. פסוק ט׳ שכתוב ״ויקריבו״ ולא ׳וימציאו׳. ועיין במשך חכמה פסוק ח׳ שעמד על כך וביאר לפי דרכו.
2. חידוש רבינו קא חזינא הכא. ואמנם מפרשי הגמרא החרישו בזה, אך רבינו גם בפירוש הש״ס ׳מרומי שדה׳ פירש כך.
(יב-יד) וישחט – כלומר הכהן הגדול, כמו בפסוק ח.
וימציאו – ולעיל בפסוק ט: ״ויקריבו״, כי היה צריך להקריב לו עד כדי שיוכל לטבול את אצבעו בדם; אבל כאן, שצריך היה לזרוק את הדם מתוך המזרק, הגישו לו את הדם לידו, לכן: ״וימציאו״ (ויזל); ובכן, לא רק כדי לגוון את הסגנון (כפי שסובר דילמאן) כתוב כאן ״וימציאו״, אמרת ה׳ צרופה!
לנתחיה – כמו שנאמר בפרק א פסוק ו.
וירחץ – עיין א׳:ט׳.
על העולה – כלומר עם הנתחים העיקריים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) וְאֶת⁠־הָעֹלָ֗ה הִמְצִ֧יאוּ אֵלָ֛יו לִנְתָחֶ֖יהָ וְאֶת⁠־הָרֹ֑אשׁ וַיַּקְטֵ֖ר עַל⁠־הַמִּזְבֵּֽחַ׃
They delivered the burnt offering to him, piece by piece, and the head; and he burned them upon the altar.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[לו] 1ואת העולה המציאו אליו, לשון הקרבה. (לקח טוב)
[לז] 2לנתחיה ואת הראש, כדרך ששנינו בתמיד לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו, היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה. הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו למי שזוכה בו. חתך את הכרעים ונתנן למי שזכה בהן. מרק את ההפשט וכו׳ הראשון בראש וברגל הראש בימינו (חרטומו) [חוטמו] כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטתו מלמעלן והפדר נתון עליה. הרגל שבימין בשמאלו ובית עורה לחוץ וכו׳. (לקח טוב)
1. כ״ה ביונתן כאן: אקריבו יתה. ובאונקלוס: אמטיאו. וברש״י כאן: וימציאו לשון הושטה והזמנה. ובא״ע: מגזרת מצא. שמצאו בשעת הצורך. ובספר השרשים לר״י אבן גנאח שרש מצא: ומן הענין הזה עוד ואת העולה המציאו אליו, זמנוה לפניו ומסרוה לפניו וכמוהו וימציאו בני אהרן הכהנים את הדם. וכ״כ הרד״ק בספר השרשים שרש הנ״ל: ואת העלה המציאו אליו לנתחיה, כולם ענין המציאה והוא כענין הזמנה. ובפנים יפות: ומ״ש גבי חטאת ויקריבו וגבי עולה ושלמים וימציאו שמעתי לפרש מפני שבחטאת שהי׳ מתן דם בטבילת אצבע היו בני אהרן אוחזים את הכלי ואהרן טבל אצבעו, אבל בעולה ושלמים שהי׳ ע״י זריקה ע״כ שנתנו הכלי ליד אהרן ולכך כתיב וימציאו כדאמרינן בריש ב״מ (ב.) מצאתי׳ דאתא לידי׳ משמע. ולענ״ד א״צ לזה כי גבי חטאת שהיה שחיטתו בצפון והתחיל בקרן דרומית מערבית א״כ היו צריכין להוליך את הכלי מצפון לדרום לכך כתיב ויקריבו לשון הולכה ברגל, אבל בעולה ושלמים שהי׳ מתנתו בקרן מזרחית צפונית בתחלה, לא הי׳ צריך הולכה ברגל אלא הושטה בלבד ולכך כתיב וימציאו כמו שתרגם אונקלוס ואמטיאו. וראה בהכוה״ק שהביא פי׳ ראשון. ובמשך חכמה כתב כפי׳ שני ועוד פי׳ עיי״ש. ועי׳ שם עולם כאן.
2. ראה תמיד ריש פרק ד׳. ובמשך חכמה כאן כתב דהכתוב לא הזכיר כאן פדר כמו בויקרא גבי עולת בקר וצאן וכמו בפר׳ צו והטעם דצריך לכסות בפדר את הראש משום דנותנו ע״ג האש והדם זב מהראש ומכבה האש כמבואר בחולין צג. אבל כאן שלא ניתן האש ע״ג המזבח רק אש של מעלה ירד ושרף הכל, לכן כדי להראות גודל הנס, הי׳ המצוה שלא לכסות הראש וזב הדם ואעפ״כ אש של מעלה אוכלת ושותה וכמו באליהו שגם המים לחכה.
וְיָת עֲלָתָא אַמְטִיאוּ לֵיהּ לְאֶבְרַהָא וְיָת רֵישָׁא וְאַסֵּיק עַל מַדְבְּחָא.
And they brought to him the whole burnt offering by its members with the head, and he burned upon the altar.
וית עלתה זמינוא לוותה לפיסגה וית רישיהב וסדר על גבי מדבח׳.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זמינו״) גם נוסח חילופי: ״מ⁠(צ){ט}⁠ין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רישיה״) גם נוסח חילופי: ״ראשה״.
וית עלתא אקריבו יתה לפסגהא וית רישא ואסיק על מדבחא.
And they brought the burnt offering to him by its divisions, and the head, and he burned (them) upon the altar.
ואת העולה הקריבו אותה לנתחיה ואת הראש ויקטר על המזבח.
ת֗ם בלג֗ו אליה אעצ֗א אלצעידה מע אלראס וקתר ד֗לך עלי אלמד֗בח.
אחר כך מסרו אליו את איברי העולה עם הראש, והקטיר אותם על המזבח.
פס׳: ואת העולה המציאו אליו – לשון הקרבה.
לנתחיה ואת הראש1כדרך ששנינו בתמיד לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו למי שזוכה בו חתך את הכרעים ונתנן למי שזכה בהן מרק את ההפשט וכו׳ הראשון בראש וברגל הראש בימינו 2(חרטומו) [חוטמו] כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטתו מלמעלן והפדר נתון עליה הרגל שבימין בשמאלו ובית עורה לחוץ וכו׳ ואת החלבים מן השור ומן האיל הזכורים בו.
ומן האיל האליה – הפסיק הענין בא להוסיף האליה:
פס׳: וישימו [את] החלבים על החזות – חזר וקרא הכל חלבים לענין הקטרה אבל לענין אכילה שם חלב לבד ושם אליה וכליות ויותרת הכבד לבד ואינם בכלל חלב כענין שאמר למעלה ואת החלב ואת הכליות:
1. כדרך ששנינו. בתמיד פרק ר׳:
2. חוטמו. כלפי זרועו:
ויקטר על המזבח – שם אותם על המזבח, ובבא אש {של} מעלה נקטר.
ויקטר על המזבח HE TURNED IT INTO SMOKE ON THE ALTAR: He placed them [the parts of the sacrifice that were to be burned] on the altar, so that when the divine fire would come, they would be turned into smoke.⁠1
1. Rashbam’s problem is the apparent contradiction between vs. 24, which says that a divine fire consumed the burnt offering, and our verse, which says that Aaron “turned the burnt offering into smoke.” His solution is that Aaron’s action here was simply to place the appropriate pieces on the altar, to be consumed later by the fire of vs. 24. See Wessely (ad vs. 10) who argues against Rashbam, saying that Rashbam has illegitimately stretched the meaning of the word ויקטר, and that there must have been a fire burning on the altar, even before the divine fire appeared. So also Hoffmann, here and ad vs. 24. Still Hoffmann notes that the LXX to our verse interprets as Rashbam does. Milgrom (p. 582) notes further the strange coincidence that both the LXX and Rashbam choose to comment only on ויקטר in our verse, not on הקטיר of vs. 10, which ought to present the same problem. Milgrom (ibid.) notes that Targum Neofiti more consistently interprets all these forms of the verb q-ṭ-r as meaning “to arrange,” not to turn into smoke.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואת העולה – גוף העולה כלה.
המציאו – בעבור שנתנו הנתחים לידו ממש להקטירן.
לנתחיה – כמו שמנתחין עולה, ונתח אחר נתח נתנו לו.
ואת הראש – שאינו בכלל נתח שכבר הותז בשחיטה.
לנתחיה ואת הראש – הראש קודם לנתחים1 כדאיתא בחולין (כז,א),⁠2 אלא בשביל שהנתחים רבים כתיבי קודם. וי״ל עוד,⁠3 דכאן נשתנה גם בזה, משום דבאמת לא היתה הקטרה בשעת הנחה על המזבח, שהרי לא היה עוד אש עד בסוף,⁠4 משום הכי לא היה נפקא מינה במה שהיה מניח את הראש קודם לענין הקטרה, על כן הניח תחילה האיברים. ולמד5 זה ממה שצוה ה׳ להעלות אברי החטאת קודם לעולה כמו שכתבתי לעיל (פסוק י׳), היינו גם כן מזה הטעם באשר לא היתה מ״מ ההקטרה של החטאת קודמת לעולה עד שבאה האש והוקטר הכל, ולהיפך,⁠6 מתחילה כשנפלה האש מן השמים נשרפו העליונים תחילה, משום הכי היה הראש מלמעלה.
1. וא״כ מדוע נכתב הראש לאחר הנתחים.
2. זה לשון הגמרא: מנין לראש ולפדר שקודמין לכל הנתחים, תלמוד לומר (ויקרא א,יב) ״ואת ראשו ואת פדרו – וערך (הכהן אותם״).
3. כאן מפרש רבינו בדרכו הייחודית בחומשים ויקרא–במדבר שפשוטו של מקרא מלמד את ההלכה שהיתה נהוגה לשעה (יהא הטעם אשר יהא), בעוד חז״ל דרשו את הכתוב לדורות.
4. פסוק כ״ד ״ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח...⁠״
5. משה.
6. את אשר שם תחילה נשרף אחרונה, ואשר שם בסוף נשרף ראשון, כך שהפיכת הסדר בסידור על המזבח היא אשר שמרה על הסדר הרגיל שאמור היה להיות בהקטרת האימורים והראש!
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ואת העולה המציאו אליו הנתחים ואת הראש – לא זכר כאן הפדר כמו בויקרא גבי עולת בקר וצאן, וכמו בפ׳ צו. נראה דטעם דצריך לכסות בהפדר את הראש משום דנותנו ע״ג האש ואמרו פרק גה״נ צ״ג רישא דכבשא כו׳ מידב דאיב יעו״ש, וא״כ יזוב הדם מהראש ויכבה האש. ויעוין זבחים דף צ״ג מזלפו ע״ג האשים והא קא מכבה וכתיב לא תכבה, לכן מכסהו להראש בהפדר. ובתו״כ אמר טעם אחר מפני שזה דרך כבוד של מעלה (ואולי תלי׳ אם אינו מכוון מותר. יעוין בזבחים), אבל כאן שלא ניתן האש ע״ג המזבח, רק אש של מעלה ירד ושרף הכל (יעוין רשב״ם), לכן להראות גודל הנס אז הי׳ המצוה שלא לכסות הראש ומידב דאיב מבית השחיטה ונתמלא דם ובכ״ז אש של מעלה אוכלת ושותה כמו באליהו שגם המים לכחה. יעוין סוף פ״ק דיומא ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יד) וַיִּרְחַ֥ץ אֶת⁠־הַקֶּ֖רֶב וְאֶת⁠־הַכְּרָעָ֑יִם וַיַּקְטֵ֥ר עַל⁠־הָעֹלָ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃
He washed the innards and the legs, and burned them on the burnt offering on the altar.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְחַלֵּיל יָת גַּוָּא וְיָת כְּרָעַיָּא וְאַסֵּיק עַל עֲלָתָא לְמַדְבְּחָא.
And he washed the inwards and the legs, and burned with the offering at the altar.

וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעָיִם וַיַּקְטֵר עַל הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה
וְחַלֵּיל יָת גַּוָּא וְיָת כְּרָעַיָּא וְאַסֵּיק עַל עֲלָתָא לְמַדְבְּחָא
לתרגום ״וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב״ – ״וְחַלֵּיל יָת גַּוָּא״ עיין לעיל ״וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם״ (ויקרא א ט) ״וְגַוֵּיהּ וּכְרָעוֹהִי יְחַלֵּיל בְּמַיָּא״.
ושזג ית בני גווה וית רגליה וסדר על עלתה על גבי מדבחה.
וחליל ית בני גווא וית ריגלייא ואסיק על עלתא למדבחא.
And he washed the inwards and the fat, and burned the burnt offering, at the altar.
וירחץ את הקרב ואת הרגלים ויקטר על העולה המזבחה.
וג֗סל אלגוף ואלאכארע וקתר ד֗לך מע אלצעידה עלי אלמד֗בח.
ורחץ את הקרב ואת הכרעיים והקטיר אותם עם העולה על המזבח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וירחץ – הרוחץ. שאפילו בזר כשרה, ובעוד שהמציאו אליו הנתחים, רחץ הרוחץ את הקרב ואת הכרעים, והמציאו אותן אליו באחרונה, והקטירן על האש על המזבח. וזה ראיה לפירושנו (ויקרא א, ט).
וירחץ – הרוחץ שאפילו בזר כשרה, ובעוד שהמציאו אליו הנתחים, רחץ הרוחץ את הקרב ואת הכרעים והמציאו אותן אליו באחרונה, והקטירן על האש על המזבח:
וירחץ וגו׳ ויקטר וגו׳ – נתבאר לעיל (ח,כ).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייונצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(טו) וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קׇרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת⁠־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּרִאשֽׁוֹן׃
He presented the people's offering, and took the goat of the sin offering which was for the people, and killed it, and offered it for sin, like the first.
ספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
״וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם״ – מֵאַחַר שֶׁנִּפְנוּ קָרְבְּנוֹתָיו, בָּא לוֹ לְקָרְבַּן הָעָם.
תֵּדַע שֶׁקָּרְבָּנוֹ מְכַפֵּר יָתֵר מִקָּרְבַּן הָעָם, שֶׁקָּרְבַּן הָעָם אֵינוֹ מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים, קָרְבָּנוֹ מְכַפֵּר עַל יָדוֹ וְעַל יַד הָעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם, וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יי.⁠״ (ויקרא ט׳:ז׳)
״וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן״ – מַה הָרִאשׁוֹן טָעוּן חִטּוּי,⁠א
אַף זֶה טָעוּן חִטּוּי,⁠ב
מָה הָרִאשׁוֹן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁלְּאַרְבַּע, אַף זֶה טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁלְּאַרְבַּע.
א. כן בדפוס ונציה. בכ״י וטיקן 66: ״חטאיו״.
ב. כן בדפוס ונציה. בכ״י וטיקן 66: ״חטאיו״.
וְקָרֵיב יָת קוּרְבַּן עַמָּא וּנְסֵיב יָת צְפִירָא דְּחַטָּתָא דִּלְעַמָּא וְנַכְסֵיהּ וְכַפַּר בִּדְמֵיהּ כְּקַדְמָאָה.
And he brought the oblation of the people, and took the kid for the sin offering of the people, and killed it, and made atonement with its blood, as before.

וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן
וְקָרֵיב יָת קוּרְבַּן עַמָּא וּנְסֵיב יָת צְפִירָא דְּחַטָּתָא דִּלְעַמָּא וְנַכְסֵיהּ וְכַפַּר בִּדְמֵיהּ כְּקַדְמָאָה
חִטֵּא – דַּכִּי או כַּפַּר?
א. ״וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן״ – ״וְכַפַּר בִּדְמֵיהּ כְּקַדְמָאָה״ כשפועל חִטֵּא (מבניין פִּעֵל) מוסב למושא שלאחריו הוא מתורגם בלשון טהרה, כגון ״וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ״ (ויקרא ח טו) ״וְדַכִּי יָת מַדְבְּחָא״, ״וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת״ (ויקרא יד מט) ״לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא״. אבל כאן אי אפשר לתרגם ״וַיְחַטְּאֵהוּ״ שטיהר אותו כי הקרבן עצמו הוא טהור, ובהכרח לפרש ״וַיְחַטְּאֵהוּ״ על הכהן המקריב את החטאת על כן תרגם ״וְכַפַּר בִּדְמֵיהּ״.⁠1 ומאותו הטעם תרגם לעיל ״הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה״ (ויקרא ו יט) ״כָּהֲנָא דִּמְכַפַּר בִּדְמַהּ יֵיכְלִנַּהּ״, כמבואר שם. והם היחידים בתורה בהם תרגם חיטוי ככפרת דמים. ומכל מקום אין זה כרש״י שכתב ״וַיְחַטְּאֵהוּ – עשהו כמשפט חטאת״, כי רש״י פירש חִטֵּא בהוראת הקריב קרבן חטאת. אבל לשון ת״א ״וְכַפַּר בִּדְמֵיהּ״ רומז למושא החסר, מתן הדמים.⁠2
כָּרִאשׁוֹן ולא כַּרִאשׁוֹנָה
ב. ״וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן״. לכאורה היה לו לומר כַּרִאשׁוֹנָה, היינו כחטאת הראשונה, לכן פירש רש״י: ״כראשון – כעגל שלו״ כי עגל הוא לשון זכר.⁠3 וכן ת״א ״וְכַפַּר בִּדְמֵיהּ כְּקַדְמָאָה״ [ולא: כְּקַדְמֵיתָא]. והמיוחס ליונתן תרגם ״וְכַפֵּר בְּאַדְמֵיהּ דִצְפִירָא הֵי כְמָא דִכְפַּר בַּאֲדַם עֵיגְלָא דְחַטָאתָא דִילֵיהּ דְקָרֵיב בְּשֵׁירוּיָא״ (וכפר בדמו של השׂעיר כמו שׁכפר בדם העגל של חטאת שלו שהקריב בתחילה).
1. גם המיוחס ליונתן תרגם ״וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן״ – ״וְכַפֵּר בְּאַדְמֵיהּ דִצְפִירָא״, אבל בת״נ: ״וְדַכִּי יָתַהּ״. ובמילואים ל״תורה שלמה״ כז, עמ׳ 193 ציין שהוא על פי חולין כז ע״א: ״מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? שנאמר: ושחט את בן הבקר, ממקום שֶׁשַׁח חַטֵּהוּ. ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא? דכתיב: וחטא את הבית. ואיבעית אימא, מהכא: תחטאני באזוב ואטהר״. וברש״י: ״מן הצואר – מן הגרון. ששח – שכופף. חטהו – הכשירהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא חטהו הוציא את דמו ונקהו ולהאי לישנא גרסינן חטהו לישנא דדכויי הוא״.
2. כראב״ע: ״וטעם ויחטאהו – כפר בו החטאת״, מוסב למתן הדמים. וקדם לו ריב״ג שכתב ״וַיְחַטְּאֵהוּ, כלומר וַיְחַטֵּא בו״ (״רקמה״, א, עמ׳ רפט).
3. אבל רא״ם פירש שכוונת רש״י ״כראשון כעגל שלו. לא האיל שלו הסמוך לו, מפני שפירוש ״ויחטאהו – עשאו כמשפט חטאת״, כדפרש״י, והאיל שלו עולה היה, ואי אפשר לומר שעשהו חטאת כמו העולה שלו״.
וקרבא ית קרבניהוןב דעמה ונסב ית צפירה דחטאתה דמן עמהג ונכס יתה ודכי יתה כקדמיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקרב״) גם נוסח חילופי: ״ואקרב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבניהון״) גם נוסח חילופי: ״{קר}⁠בן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמן עמה״) גם נוסח חילופי: ״דאית לעמא״.
וקריב ית קרבן עמא ונסב ית צפירא דחטאתא די לעמא ונכסיה וכפר באדמיה דצפירא היכמא דכפר באדם עיגלא דחטאתא דיליה דקריב בשירויא.
And they brought the oblation of the people. And he took the goat for the people's sin offering and killed it, and made atonement with the blood of the goat, as he had made atonement with the blood of the calf of the sin offering for himself, which he had offered before.
ויקריב את קרבן העם ויקח את שעיר החטאת אשר לעם וישחטהו ויכפר בדמו של השעיר כאשר כפר בדם עגל החטאת שלו שהקריב בראשונה.
ת֗ם קדם קרבאן אלקום פאכ֗ד֗ עתוד אלד֗כוה אלד֗י להם פד֗בחה וד֗כאה כאלאול.
אחר כך הגיש את קרבן העם. לקח את שעיר החטאת אשר להם, ושחט אותו וחיטא אותו כראשון.
ויחטאהו – עשאו כמשפט חטאת.
כראשון – כעגל שלו.
ויחטאהו – means: he treated it according to the regulation regarding the חטאת, "sin-offering".
כראשון AS THE FIRST – as his own calf [as is described in v. 8].
ויקרב את קרבן העם – אל המזבח.
וישחטהו ויחטאהו כראשון – הוא עגל החטאת.
וטעם ויחטאהוא – כפר בו החטא.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, בכ״י פריס 177: ויחטא.
AND THE PEOPLE'S OFFERING WAS PRESENTED.⁠1 On the altar.⁠2
AND OFFERED IT FOR SIN, AS THE FIRST. This refers to the sin offering bull-calf.⁠3
The meaning of va-yechattehu (and offered it for sin) is, to atone with it for the sin.⁠4
1. Hebrew, va-yakrev (literally, and he brought). Thus our clause literally reads, And he brought the people's offering.
2. In other words, our clause tells us in general terms that Aaron brought the people's offering on the altar. It then backtracks and describes the aforementioned in detail. Meijler suggests emending al to el. In this case Ibn Ezra reads, "to the altar.⁠" In other words, Scripture first tells us that the people's offering was brought to the altar and then goes on to tell us how Aaron and his sons dealt with it
3. In other words, as the first means as the first sin offering.
4. See Ibn Ezra on Lev. 6:19.
וישחטהו ויחטאהו כראשון – רוצה לומר, שאהרן בעצמו שחטוֹ והיזה ממנו על קרנות המזבח, כמו הענין בראשון; אבל לא השוהו לראשון לשאר דיניו, כי זה החטאת לא הובא דמו אל הקודש פנימה כמו הענין בחטאת אהרן, כמו שנזכר אחר זה; ולזה היה דינו שיהיה נאכל לזכרי כהונה כמו שקדם.
כראשון כעגל שלו. לא האיל שלו הסמוך לו מפני שפירוש ויחטאהו עשאו כמשפט חטאת כדפרש״י והאיל שלו עולה היה ואי אפשר לומר שעשהו חטאת כמו העולה שלו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

כראשון – שנשרף אף על פי שהיתה חטאת חיצונה.
כראשון, which had been burned although it had been a sin offering whose blood was destined for the altar in the courtyard.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

כראשון עגל בן בקר. לא כמו האיל שנזכר לפני זה (פסוקים יב-טו), דהא ״ויחטאיהו״ כתיב, והאיל לא היה חטאת אלא עולה (כ״ה ברא״ם):
כעגל שלו. דקשה לרש״י, כיון שקאי על חטאת שהיא ל׳ נקבה הי׳ לו לכתוב כראשונה. ומתרץ דראשון קאי על עגל שהוא נמי לשון זכר לכך לא נקט רש״י כחטאת שלו. א״נ י״ל דהכי ק״ל דלשון של ראשון משמע שקאי אמה שכתוב לפניו, ולפניו כתיב עולה, ואיך אמר שיעשה דין חטאת כעולה. ל״פ כעגל שלו, ר״ל לא קאי אשלפניו אלא אשלפני פניו דהוא חטאת, דהיינו עגל שלו. הרא״ם:
As his calf. Rashi is answering the question: Since it refers to the sin-offering (חטאת), which is a feminine noun, it should use [the feminine adjective form] כראשונה (as the first one)! He answers: The expression ראשון refers to the עגל (calf) which is also masculine. Therefore, Rashi did not use the expression כחטאת שלו (as his sin-offering). Alternatively, we can say that Rashi is answering this question: The expression of ראשון (the first one) implies that it refers to what is written previously. However, previously it mentioned a burnt-offering. How then could it say he should treat the law of a sin-offering like a burnt-offering? Therefore he explains: As his calf, i.e., it does not refer to what was mentioned previously; rather, [it refers to] what was mentioned 'preceding what was mentioned previously,' which is a sin-offering, that is: his calf (Re'm).
ויקרב את קרבן העם – זו הקרבת בחינת האורות הנטועות בישראל ממקור האור אשר נשתנו באמצעות החטא ולא יהיו בבחינת הנשתוון להתקרב, כי השינוי בנפש יחייב ההרחקה, כי יעשה שאינו מינו, ובאמצעות העבודה שעשה אהרן יגיד הכתוב כי הקריב קרבן העם פירוש שהקריב כל הרחקותם. והנה מהראוי היה שיכתוב פסוק זה בסוף מעשה הקרבן, וטעם שהתחיל בו, לומר שהפעולה נעשה במה שכוון במעשה קודם עשוהו, כי לא המעשה הוא העיקר אלא הכוונה הצריכה בו והוא אשר עשה אהרן בתחילת מעשיו והבן.
וארמוז לך פרט אחד קטן שרמז הכתוב באו׳ ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, כבר רמזתי לך כי זכרון העולה ירמוז על כנסת ישראל ובאמצעות הרחקת ישראל מהיושר הם מורידים העולה למטה ח״ו ובאמצעות התקרבותם לא מלבד שלא תשולח בפשעם אלא יוסיפו להעלות עליה אחר עליה עד שתעמוד בגדר המשפט כידוע למשכיל, והוא ויעשה כמשפט. שמעתי.
ויקרב את קרבן העם. He presented the people's offering. This refers to the presentation of the "lights" [a term denoting enlightenment in kabbalistic jargon. Ed.] which were planted in the Israelites from the source of the original "light" which had been diffused due to Adam's sin and which had prevented man from achieving the close relationship with God he should have maintained. The change which took place in man's soul dictated that he keep a certain distance from God as ever since the sin God and man are perceived of as two different species, [a halachic term used when two categories of food, a forbidden one and a permissible one become mixed and the question arises if one of them loses its former identity. Ed.] The Torah tells us here that by means of the service performed by Aaron two species which had previously been incompatible had again become compatible. The words "he brought close the offering of the people" mean that he re-united what had become estranged. Actually, by rights, this verse should have been written at the end of the whole procedure in verse 23. Why did the Torah write this verse prior to describing the details of the procedure? The Torah wanted to teach us the lesson that it is not the actual procedure which is crucial in achieving the objective of the sacrifice. It is the intent with which such a procedure is initiated which determines if the execution of the ritual will achieve its objective.
We have a mystical element in this verse also. I have mentioned on a previous occasion that the burnt-offering, עולה, represents the concept of כנסת ישראל, [a concept known in kabbalistic language as the שכינה תחתונה, the lower manifestation of the שכינה in the emanation מלכות. Ed.] the ideological concept of the people of Israel. If the Israelites fail to behave as they should they "lower" the concept of כנסת ישראל. On the other hand, if they draw near to God as expressed in the words ויקרב את העולה, they will experience one spiritual ascent after another. Not only will they not be tainted by sins but they will be able to face the most rigorous standards of justice. This is what is implied in the words ויעשיה כמשפט.
ויחטאהו כראשון – מה ראשון טעון חיטוי וד׳ מתנות אף כו׳.
ויקרב את קרבן העם – החטאת והעולה והשלמים והמנחה, שהיו עד הנה נתונין לצד אחר בעוד שנעשו קרבנותיו, הקריב עתה לעשות עבודתן. וראב״ע ז״ל פירש ״על המזבח״. ואיך יתכן זה? ואחריו נזכרה השחיטה והחטוי.
שעיר החטאת אשר לעם – כבר אמר ״את קרבן העם״, גם לא נאמר כן בעולה, וחזר ואמר ״אשר לעם״ בשלמים, וצריך טעם. ונראה כפורט המינים אומר ״אשר לעם״, ובעולה ומנחה שאינו פורט, אלא עולה ומנחה, אינו אומר ״אשר לעם״.
ויקח – אחד מן הבנים, וכן וישחטהו.
ויחטאהו – מתן דמו, והוא נקרא ״חטוי״ שמכפר ומעביר החסרון, וכמו שפירשנו (ויקרא ו, יט), וכן תרגם אונקלוס ז״ל ״וכפר בדמיה״. גם ראב״ע ז״ל אמר ״ויחטאהו, כפר בו החטאת״. ורש״י אמר ״עשהו כמשפט חטאת״, כלומר שֶׁחִטֵּא בדמו כדין חטאת באצבע על ארבע קרנות.
כראשון – אעפ״י שחטאת נקבה, לא אמר ״כראשונה״, כי על העגל ידבר. וזהו שפירש רש״י ז״ל ״כראשון, כעגל שלו״, ולא אמר ״כחטאת שלו״. גם ראב״ע ז״ל אמר ״כראשון, הוא עגל החטאת״. ואין דברי רא״מ ז״ל נראין לי.
ויקרב את קרבן העם – הוא דרך כלל ואחריו מעשה, שאינו אלא פרטו של ראשון, יאמר עתה הקריב את קרבן העם, כיצד, לקח שעיר החטאת וכו׳, ולכן בתחילת הפרט נאמר שנית אשר לעם, להורות שאינו אלא פרטו של האמור למעלה:
ויחטאהו – מתן דמו, והוא נקרא חטוי:
כראשון – אעפ״י שחטאת נקבה, לא אמר כראשונה, כי על העגל ידבר, ועוד שאילו אמר כראשונה משמע כפעם הראשונה כפי משפט הלשון, ואין כן כוונת הכתוב:
[ט]
ויחטאהו כראשון – כבר בארנו בפרשת צו (סימן נט) שפעל ׳חִטא׳ בכבד מורה על הזיית הדם. וכל מקום שנמצא בכינוי – תשוב הכינוי תמיד אל הדבר המקבל ההזיה והטהרה כמו ״ויחטא את המזבח״. ולא נמצא שישוב החיטוי אל הדבר עצמו רק כאן, ולמעלה (שם) ״הכהן המחטא אותה״, ובדברי הימים (דברי הימים ב, כט). ופירשוהו חז״ל שעשו בהדם כמשפט חטאת. וכן פירשו בספרא שם ״הכהן המחטא אותה״ שנתן דמה למעלה ולא למטה. וכן פרש״י פה שעשו בדמו כמשפט חטאת. [ובגירסת הספרים כתוב ״מה הראשון טעון שתי מתנות שהן ארבע״, והוא טעות סופר]. והנה בעגל החטאת אמר ״ויקריבו בני אהרן את הדם אליו״, ובעולה ובשלמים אמר ״וימציאו בני אהרן אליו את הדם״. כי בעת שחיטת החטאת היה למטה ובני אהרן קבלו הדם בכלי, שעל זה אמר ״ויקריבו״ שהוא הקבלה (כמ״ש (בפר׳ ויקרא סימן לז) שמה שכתוב ״והקריבו בני אהרן את הדם״ הוא שמקבלו בקרב כלי), ואהרן הוליכו אל המזבח בעצמו. מה שאין כן אחר כך שלא ירד מן המזבח, ושחיטת העולה והשלמים נעשה על ידי אחר, ובני אהרן הוליכו הדם למזבח – אמר ״וימציאו״ שהוא ההולכה. ואם כן חטאת הצבור לא דמי לחטאת הראשון רק בשחיטה ובחיטוי הדם. לא בהולכה (שהשני הוליכו בני אהרן), וכן לא בהקטרה (שהראשון נשרף ולא השני). ועל כן באר כי רק וישחטהו ויחטאהו כראשון.
כראשון – שלא נימא הואיל והיה שעיר הצבור של עבודה זרה1 לכפר על מעשה העגל,⁠2 ואם כן היה ראוי להכניס הדם לפנים,⁠3 והרי היה עמו גם עגל לעולה (פסוק ג׳) כמו קרבן עבודה זרה של צבור (במדבר טו,כד),⁠4 משום הכי קמ״ל שהיה ״כראשון״5 – בא דמו על מזבח החיצון.⁠6 והטעם הוא, משום שכבר נתכפרו קצתו בקרבן אהרן, וכדכתיב לעיל (פסוק ד׳) ״וכפר בעדך ובעד העם״, ואחרי שנתכפרו מחצה נעשתה חטאת חיצונה7 לענין זריקת הדם. ועיין עוד בסמוך.
1. ״קרבן העם״... ״שעיר החטאת אשר לעם״.
2. במסגרת כל הפעולות של היום השמיני למילואים (שהוא גם יום ראשון לחנוכה) אשר נועדו להשכין שכינה בישראל אחרי שנסתלקה מהם עקב חטא העגל, והשוה פירוש ה׳משך חכמה׳ שאצל אהרן היה ״עגל״ לחטאת, באשר באמת עשה את העגל, אע״פ שלא התכוון (מחשבה) לעבודה זרה. ואילו אצל בני ישראל היה העגל לעולה, באשר חטאו במחשבת עבודה. העולה מכפרת על המחשבה, כאשר החטאת מכפרת על המעשה.
3. כדין שגגת עבודה זרה של צבור (במדבר טו,כד).
4. שמביאים פר לעולה ושעיר עזים לחטאת.
5. רש״י: כעגל שלו.
6. כקרבן חטאת רגילה, כשם שדם הקרבן הראשון (העולה) נזרק על המזבח החיצון.
7. לא בחומרה המלאה של שגגת צבור.
ויקרב... העם – הוא כלל שכולל את כל קרבנות העם, ואחריו בא הפרט המפרט את ההקרבות כל אחת בפני עצמה: ״ויקח וגו׳⁠ ⁠⁠״ (מנדלזון).
אשר לעם – ויזל תמה שכאן ובפסוק י״ח בשלמים כתוב ״אשר לעם״, ואילו בעולה ובמנחה לא כתוב. ביאורו אינו מניח את הדעת. אפשר לבאר באופן פשוט, כי בעולה ובמנחה לא נאמר ״אשר לעם״, משום שהעולה הובאה גם קרבן תמיד (ע׳ לעיל בביאור לפסוק ג), שיש בו חלק לא רק לעם אלא גם לכהנים; והוא הדין במנחה. ע׳ גם בביאור לפסוק יז.
וישחטהו – מכאן ראיה ברורה שבאותו יום נעשתה גם השחיטה בידי אהרן.
ויחטאהו – לפי התרגומים מתכוון הכתוב בזה לזריקות (השוה לעיל עמוד קסז). אולם לדעת רש״י הכוונה לכל העבודות.
כראשון – ולא ״כמשפט״, כמו בפסוק טז, משום שבזה לא נהגו כמו בחטאות הרגילות, שהרי לא אכלו את הבשר. הטעם, מפני מה לא נאכל גם בשר חטאת זו ניתן, אמנם, רק להלן בפרק י׳ פסוק י״ט, אך כבר נרמז עליו: ״כראשון״. דילמאן טועה בסברו, שלפי ״מחברה של פרשה זו״ אסור היה לכהנים לאכול את⁠־החטאת הזאת, משום שהם היו נמנים עם העם והיו חלק מן המקריבים. לעיל ו׳:כ״ג נאמר רק, כי החטאות אשר דמן יובא אל האוהל, אסורות באכילה. ואלו הן: מלבד החטאות שנזכרו בויקרא ד׳:ג׳-כ״א, חטאות יום הכפורים שבויקרא ט״ז:ג׳ ואילך (השוה פסוק כז) ולפי המסורה גם זו שבמדבר ט״ו:כ״ד. ואולם שאר כל החטאות של העם, היינו של המועדים ושל ראשי חדשים, נאכלים לכהנים, אם כי נמנו עם המקריבים. רק עגל החטאת, שהיה שייך לכהנים לבדם, נשרף בהיותו ״חטאת חיצונה״. לפיכך לא היה טעם אחר לשריפת חטאת העם אלא אותו שנזכר בפרק י פסוק יט; השוה עוד במדבר י״ח:ט׳ ויחזקאל מ״ד:כ״ט.
ויחטאהו כראשון – מה הראשון טעון חטוי ועל ד׳ קרנות אף זה טעון חטוי ועל ד׳ קרנות.⁠1 (תו״כ)
1. דלשון ויחטאהו משמע שהחטאת גופיה חיטא, וכמו המובן ויחטא את המזבח, אבל באמת הו״ל לכתוב כאן ויחטא דמו, ולכן כתיב כראשון, שר״ל שחיטא את דם החטאת כחטאת הראשון של אהרן בכל פרטיו.
ספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טז) וַיַּקְרֵ֖ב אֶת⁠־הָעֹלָ֑ה וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט׃
He presented the burnt offering, and he offered it according to the ordinance.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירי״דקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[לח] 1ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. תני תנא קמיה דר׳ יצחק בר אבא ויקרב את העולה (עולת יום שמיני של מלואים שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים (ויקרא ט׳:ב׳) ויעשה כמשפט, כמשפט עולת נדבה (מה משפט האמור בעולת חובה על כרחיך כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר, שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו ובשל נדבה דבר הכתוב דכתיב (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם, משמע לכשירצה יקריב, וכתיב התם (ויקרא א׳:ד׳) וסמך ידו, ואתא האי כמשפט דכתיב בעולת חובת ללמד עליה שתטען סמיכה כשאר משפטי נדבה) למד על עולת חובה שטעונה סמיכה. (ביצה כ.)
1. במנחות צג: עולת ראי׳ היא גופא מעולת נדבה גמרה דתני תנא קמי׳ דר׳ יצחק בר אבא וכו׳ לימד על עולת חובה (כגון האי דמילואים) שטעונה סמיכה. (ועולת ראי׳ כמו עולת חובה היא.) ובתוס׳ ביצה כ. ד״ה ויקרב: פירש״י דקאי על עולת אהרן שנאמר בפ׳ שמיני ולא נהירא דהא קאי אעולת צבור דהכתיב שעיר העם ומיד אח״כ כתיב ויקרב את העולה, ועולה של אהרן מפורשת בפסוק אחר בפרשה. לכך נראה דאה״נ דקאי אעולה של צבור. ובתוס׳ שם ד״ה למד: ועוד אמר הר״מ דיש ליישב פירש״י ולעולם פשטי׳ דקרא דויקרב את העולה מיירי בקרבן צבור ואי קשיא הא אינה טעונה סמיכה כדקאמר ב׳ סמיכות בצבור, י״ל דאה״נ אלא אם אינו ענין לקרבנות צבור, דהא קיי״ל דאין טעונין סמיכה אלא בשתי קרבנות צבור וזו אינה מן המנין, תנהו ענין לקרבנות אהרן שהוא קרבן יחיד. ובשטמ״ק מנחות צג: אות א: ואומר הר״מ דע״כ פ״ה עיקר דאעולת אהרן קאי דאי אעולת העם מאי ויקרב ויעשה דמשמע אהרן יעשה עצמו הסמיכה, והלא אין סמיכה רק בבעלים אלא ע״כ קאי אעולת אהרן. ואע״ג דלא נכתב במקומו סיים הכתוב כל העולות והדר כתיב וסמך וקאי אעולה הכתובה מקודם. וביונתן כאן: ועבדה כהלכת עלתא דקריב אמטולתי׳. והמפרש כתב דלא ס״ל כהאי תנא שמביא רש״י מתרי טעמא חדא דס״ל כבית הלל דילפינן שלמי חובה משלמי נדבה א״כ ילפינן ג״כ עולת חובה מנדבה ולא איצטריך קרא עלי׳ וא״כ כמשפט ל״ל וע״כ כמשפט עולתו דקרב בשבילו, ועוד דאילו בא כמשפט ללמד על עולת חובה שטעונה סמיכה והפשט כעולת נדבה, הא ילפינן מקרא דוסמך ידו על ראש דבפ׳ ויקרא כדפרש״י שם, א״כ כמשפט ל״ל, אלא לדרשה כדמתרגם. ובתוס׳ ביצה כ. ד״ה למד: ותימה דאמר התם דאין טעונין סמיכה בקרבנות צבור אלא בשתי קרבנות וזו אינה מן המנין אלא שעיר של ע״ז ופר של העלם דבר ולפירש״י וכו׳ ניחא. וי״ל דהא דקאמר דאין צריכין סמיכה אלא בב׳ קרבנות היינו דוקא בקרבנות שהן לדורות אבל הכא מיירי בקרבן המלואים שהי׳ לפי שעה, ומ״מ קשה דהיכי ילפינן יחיד מצבור דהא פי׳ דקרא דויעשה כמשפט מיירי בקרבן צבור ולפירש״י ניחא, ועוד י״ל וכו׳ הואיל וגילה לנו קרא דויקרב את העלה וגו׳ דילפינן שעה מדורות וקרבן צבור מקרבן יחיד דכתיב אדם כי יקריב לדורות וה״ה דילפי דורות משעה ויחיד מצבור, ובמושב זקנים: וי״ל אע״ג דישראל הביאוה, לא הביאוה אלא בשביל אהרן והויא כקרבן יחיד דנזיר וכיוצא בו דטעון סמיכה. וכ״ה באמרי נועם. עוד שם: ותימה דבפר׳ ויקרא גבי וסמך ידו על ראש העולה ופרש״י וכן בתו״כ להביא עולת חובה ועולת צאן לסמיכה ותרי קראי למ״ל בעולת חובה וכו׳ וי״ל דה״א דקרא דמשפט לא קאי אלא על עולת עגל. דמצינו סמיכה בכיוצא בו בעולת נדבה דכתיב בויקרא לא עולת צאן. אבל תימה אמאי לא ילפינן שעולת חובה טעונה סמיכה מדכתיב ויקרב את איל העולה ויסמכו אהרן ובניו (לקמן פסוק יח) וכו׳ וי״ל הואיל וכתיב כמשפט משמע שכך הדין והמשפט. א״נ קרבן אהרן שאני ולא ילפינן שאר עולה מינה. ובריב״א: תימה אמאי לא קאמר כמשפט העולה האמורה למעלה בפר׳ וישחט את העולה, ותי׳ ר״ת מאורי׳ שעולה זו לא היתה אלא קדשי שעה, אבל עולה האמורה בויקרא לדורות. וכ״כ בפענח רזא. עי״ש. וכעי״ז באמרי נועם בשם מהר״א דהכא הוראת שעה היתה, ואע״ג דיליף מכאן, משום דמייתר להו כמשפט. וראה ברא״ם גור ארי׳ ושאר מפרשי רש״י שפי׳ אופן הלמוד מכאן. ובהתוה״מ אות י׳ כתב דהדיוק הוא מדכתי׳ כמשפט ולא אמר כראשונה משום דראשונה היתה טעונה סמיכה אע״ג שהיתה עולת חובה ומבואר דעולת חובה טעונה סמיכה.
– בחי׳ הרא״ה: כמשפט עולת נדבה. פי׳ לאו דהוי בהיקישא דהא לקמן הדר גמרינן מהאי שלמי חובה ודבר הלמד אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים כדאיתא בזבחים, אלא דמלישנא דכמשפט הוי כמאן דכתיב הכא סמיכה בהדיא. וכ״כ בשטמ״ק בשם הריטב״א. וראה בחי׳ המאירי כאן. ובתוס׳ מנחות צג: ד״ה יליף, משמע דהלמוד הוא מהיקישא, וראה עוד תוס׳ זבחים נ. ד״ה אם ותוס׳ יומא ג. ד״ה אלא ובצל״ח ופנ״י כאן. וברמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פ״ג ה״ו: כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהן וכו׳ שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו מפי השמועה למדו שכל קרבן במשמע. וראה בשעה״מ כאן הי״ג וברמב״ם הל׳ חגיגה פ״א ה״ט ובתו״ש ויקרא פ״א אות צז.
[י]
״וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט.⁠״
מָה עוֹלָה טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ, אַף זוֹ טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ.
מָה עוֹלָה כֻּלָּהּ כָּלִיל לָאִשִּׁים, אַף זוֹ כֻּלָּהּ כָּלִיל לָאִשִּׁים.
מָה עוֹלָה, עוֹמֵד בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק, אַף זוֹ, עוֹמֵד בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק.
מָה עוֹלָה, אִם פָּקְעוּ אֵבָרִין לַמִּזְבֵּחַ, מַחְזִירָן לַמַּעֲרָכָה, אַף זוֹ, אִם פָּקְעוּ אֵבָרִין לַמִּזְבֵּחַ, מַחְזִירָן לַמַּעֲרָכָה.
לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט.⁠״
וְקָרֵיב יָת עֲלָתָא וְעַבְדַהּ כְּדַחְזֵי.
And he brought the whole burnt offering, and performed in the manner proper.

וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט
וְקָרֵיב יָת עֲלָתָא וְעַבְדַהּ כְּדַחְזֵי
וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה – איזו עוֹלָה?
א. ״וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה״. לא ברור אם הכוונה לעולת אהרן או לעולת העם, ושתיהן נזכרו לעיל: ״וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם... וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה״ (ב-ג).
ונראים דברי רד״צ הופמן שפירש ״וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה״ – עולת העם, כי הכתוב בא כהמשך לפסוק הקודם ״וַיַּקְרֵב אֵת קָרְבַּן הָעָם וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם״. מה עוד שעולת אהרן כבר נזכרה קודם לכן בפסוק ״וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה״ (יג). ואולם רש״י בביאור הש״ס פירש ״וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה״ – עולת אהרן. ולכן תמה רא״ם, שאם כדבריו נמצא שהקרבת עולת העם לא נזכרה בכתוב.⁠1 אמנם אונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו ״וְקָרֵיב יָת עֲלָתָא״ מבלי לפרש באיזו עולה מדובר.
כַּמִּשְׁפָּט – כראוי
ב. ״כַּמִּשְׁפָּט״ – ״כְּדַחְזֵי״, ולא כדרכו לתרגם מִשְׁפָּט – דִּינָא או הִלְכְתָא. והטעם התבאר לעיל בפסוק ״וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט״ (ויקרא ה י) ״יַעֲבֵיד עֲלָתָא כְּדַחְזֵי״. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״כַּמִּשְׁפָּט״ – ״כְּהִלְכַת עֲלָתָא״, ובת״נ: ״כִּסְדַר דִּינָה״ ושניהם שלא כאונקלוס.
1. רא״ם: ״בביצה בפרק יום טוב (כ ע״א) תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: ״ויקרב את העולה ויעשה כמשפט – כמשפט עולת נדבה. לִמֵד על עולת חובה שטעונה סמיכה״. ופרש״י ״ויקרב את העולה – עולת יום שמיני של מלואים, שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה״.
וקשה, דאי קרא ד״ויקרב את העולה״ בעולה שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום, שהוא האיל לעולה קמיירי, ואף על פי שאמר למעלה (פסוק יב) ״וישחט את העולה״ וכו׳ חזר ושנה בו, כדי להודיע שעשה אותה כמשפט האמור בעולת נדבה, לסמיכה ולשאר משפטי נדבה, כדפירש רש״י, אם כן עולת העם לא נזכרה במעשה כלל. ולמה נזכרו כולם, והעולה לא נזכרה? ועוד, מנא ליה לרש״י לפרושי קרא ד״ויקרב את העולה״ בעולת אהרן דלעיל, ולא בעולת ציבור כפי סדר הקרבנות, שכתוב תחילה חטאתו ועולתו ואחר כך אמר (פסוק טו): ״ויקרב את קרבן העם״, והתחיל בשעיר החטאת של העם ואחר כך אמר: ״ויקרב את העולה״, שהיא עולת העם?⁠״. ונדחק ליישב.
וקרבא ית עלתה וקרב יתיה כסדר דינהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקרב״) גם נוסח חילופי: ״ואקרב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דינה״) גם נוסח חילופי: ״{דינ}⁠א״.
וקריב ית עלתא ועבד⁠(א){ה} כהילכת עלתא דקריב אמטולתיה.
And they brought the burnt offering, and he performed it, after the rite of the burnt offering which he had offered for himself.
ויקריב את העולה ויעשה כמשפט העולה שהקריב בשבילו.
וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט – מָה עוֹלָה טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ אַף זוֹ טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ. מָה עוֹלָה כָּלִיל לָאִשִּׁים אַף זוֹ כֻּלָּהּ כָּלִיל לָאִשִּׁים. מָה עוֹלָה עוֹמֵד בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק אַף זוֹ עוֹמֵד בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. מָה עוֹלָה פָּקְעוּ אֵיבָרִים מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מַחֲזִירָן לַמַּעֲרָכָה, אַף זוֹ פָּקְעוּ אֵיבָרִים מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מַחֲזִירָן לַמַּעֲרָכָה.
תָּנֵי תָּנָא קָמֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא, וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט כְּמִשְׁפַּט עוֹלַת נְדָבָה, לִמֵּד עַל עוֹלַת חוֹבָה שֶׁטְּעוּנָה סְמִיכָה, אָמַר לֵיהּ דְּאָמַר לְךָ מַנִּי בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּלָא גָּמְרֵי שַׁלְמֵי חוֹבָה מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה. דְּאִי בֵּית הִלֵּל כֵּיוָן דְּגָמְרֵי שַׁלְמֵי חוֹבָה מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה. עוֹלַת חוֹבָה נַמִּי לֹא תִבָּעֵי קְרָא, דְּתִגְמַר מֵעוֹלַת נְדָבָה. וּמִמַּאי דְּבֵית הִלֵּל שַׁלְמֵי חוֹבָה מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה גָּמְרֵי, דִּילְמָא מֵעוֹלַת חוֹבָה גָּמְרֵי וְעוֹלַת חוֹבָה גּוּפָהּ בָּעֵי קְרָא. וּבֵית הִלֵּל מַאי שְׁנָא מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה דְּלֹא גָּמְרֵי שֶׁכֵּן מְצוּיָה, מֵעוֹלַת חוֹבָה נַמִּי לֹא גָּמְרֵי שֶׁכֵּן כָּלִיל, אֶלָּא אָתְיָא מִבֵּינַייָא.
ת֗ם קדם אלצעידה ועמלהא כאלסירה.
אחר כך הגיש את העולה ועשה אותה כמשפט.
ויעשה כמשפט – המפורש בעולה בויקרא (ויקרא א׳).
ויעשה כמשפט AND HE DID IT ACCORDING TO THE MANNER – that is set forth in the section ויקרא (ch. 1) in respect to the burnt offering brought as a free-will gift (Beitzah 20a).
ויקרב את העולה ויעשה כמשפט – אמרו במנחות ופ״ב דביצה בהלכה בית שמאי ויעשה כמשפט עולת נדבה לימד על עול׳ חובה שטעונה סמיכה ותימה דהתנן כל קרבנות צבור אין טעונים סמיכה חוץ מפר יה״כ ופר הבא על כל המצות ובעולת שמיני אמאי סמכו. וי״ל אע״ג דישראל הביאוה לא הביאו אלא בשביל אהרן והויא כקרבן יחיד דנזיר וכיוצא בו שהוא טעון סמיכה.
ויעשה כמשפט – פירש״י כמשפט עולת נדבה בויקרא, ותימה אימור כמשפט עולתו הנזכר בסמוך שהוא חובה, וי״ל דכיון דאותה המיוחדת לו אינה מסויימת וידועה לסמוך על הידיעה ולומר סתם כמשפט ולאפוקי עולת נדבה היא לכל הדורות לכן שפיר מסויימת וידועה היא, אבל קשה היאך מצינו לאוקמה כמשפט עולת נדבה ולמימר דטעון סמיכה כמוה הא האי קרא איירי בקרבן העם וקי״ל דאין סומכין בקרבן צבור, ונוכל לומר דהוראת שעה היתה.
ויעשה כמשפט – פירש״י המשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא. תימא אמאי לא קאמר כמשפט העולה האמורה למעלה בפרש׳ וישחט את העולה ותירץ ר״ת מאורי׳ שעולה זו לא היתה אלא קדשי שעה. אבל עולה האמורה בויקרא לדורות.
ויעשה – ב׳. הכא ואידך ויעשה לאיש הבא אליו גבי דוד בענין ולרש אין כל כי אם כבשה. פירוש ויעשה כמשפט שהוא בעצמו חרץ משפטו ואת הכבשה ישלם ארבעתים.
ויעשה כמשפט – פרש״י כמשפט עולת נדבה האמורה בויקרא. ובמסכת ביצה פ״ב (כ׳ א׳) יליף מינה לימד על עולת חובה דטעונה סמיכה. ותימה דבפרשת ויקרא (א׳ ד׳) גבי וסמך ידו על ראש העולה, ופרש״י וכן בת״כ להביא עולת חובה ועולת צאן לסמיכה, ותרי קראי למה לי בעולת חובה. ואין לומר דאי לאו קרא ויעשה כמשפט לא הוה ידעינן עולת חובה, מקרא דעל ראש העולה מה צריך, אי לסמיכת צאן נמי מכמשפט נפקא, והא קרא מיירי בעגל וכבש דעולת העם היינו נמי צאן, וכתיב (מ)⁠כמשפט [ב]⁠עניין סמיכה, אלמא צאן בעייא סמיכה, אע״ג דההיא קרא לא מיירי בעולת נדבה צאן אלא בחובה הוי, וילפינן נדבה מחובה דדווקא חובה מנדבה לא יליף, דאיכא למיפרך שכן כליל כדמסיק בפ״ב דמסכת ביצה (שם), אבל חובה ילפינן מנדבה (כ״ש), וי״ל דה״א דקרא (דוקא) כמשפט לא קאי אלא על עולת עגל, דמצינו סמיכה בכיוצא בו בעולת נדבה [ד]⁠כתיב [ב]⁠ויקרא, לא עולת צאן. אבל תימה אמאי לא ילפינן שעולת חובה טעונה סמיכה מדכתיב (לעיל ח׳ י״ח) ויקרב את איל העולה ויסמכו אהרן ובניו. וא״ת דהוראת שעה היתה, א״כ הכא נמי ויעשה כמשפט שמא הוראת שעה היתה, וי״ל הואיל וכתיב כמשפט משמע שכך הדין והמשפט. א״נ קרבן אהרן שאני לא ילפינן שאר עולה ממנה.
ד״א ויעשה כמשפט – אמרינן במנחות (צ״ג ב׳) ובפ״ב דביצה (כ׳ א׳) כמשפט עולה נדבה לימד על וכו׳ והקשה ה״ר ישעייה דהתנן כל קרבנות צבור אין טעונין סמיכה חוץ מפר יום הכפורים ופר הבא על המצוות, ובעולת שמיני אמאי יסמכו. וי״ל אע״ג דישראל הביאוה, לא הביאוה אלא בשביל אהרן, והוייא כקרבן יחיד דנזיר וכיוצא בו דטעון סמיכה.
ויעשה כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא. במנחות בפרק שתי מדות ובביצה בפרק יום טוב תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה למד על עולת חובה שטעונה סמיכה ופרש״י ויקרב את העולה עולת יום שמיני של מלואים שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה ויעשה כמשפט מה משפט אמור בעולת חובה על כרחך כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו ובשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה שיקריב וכתיב התם וסמך ידו ואתא האי כמשפט דכתיב בעולת חובה ללמד עליה שתטען סמיכה ושאר משפטי נדבה וקשה דאי קרא דויקרב את העולה בעולה שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום שהוא האיל לעולה קמיירי ואף על פי שאמר למעלה וישחט את העולה כו׳ חזר ושנה בו כדי להודיע שעשה אותה כמשפט האמור בעולת נדבה לסמיכה ולשאר משפטי נדבה כדפירש רש״י אם כן עולת העם לא נזכרה במעשה כלל ולמה נזכרו כולם והעולה לא נזכרה ועוד מנ״ל לרש״י לפרושי קרא דויקרב את העולה בעולת אהרן דלעיל ולא בעולת צבור כפי סדר הקרבנות שכתוב תחלה חטאתו ועולתו ואחר כך אמר ויקרב את קרבן העם והתחיל בשעיר החטאת של העם ואחר כך אמר ויקרב את העולה שהיא עולת העם ואחר כך ויקרב את המנחה ואחר כך וישחטו את השור ואת האיל של שלמי העם.
ושמא יש לומר דרש״י ז״ל שפירש קרא דויקרב את העולה בעולתו של אהרן לא בעולת העם כפי סדר הקרבנות היא משום דקשיא ליה דאי בעולת העם קמיירי תקשה הא דתנן במנחות בפרק שתי מדות כל קרבנות הצבור אין בהם סמיכה חוץ מן הפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח רבי שמעון אומר אף שעיר עבודת כוכבים ואלו עולת צבור דיום שמיני אינה מן המניין אבל מקושיית היכי מצי יליף עולת יחיד של דורות מעולת העם של שמיני שהוא של צבור עד שאמרו למד על עולת חובה שטעונה סמיכ׳ אין להוכיח דקרא דויעשה כמשפט מיירי בקרבן אהרן שהיא קרבן יחיד דהשתא יליף יחיד מיחיד דאיכא למימר כי היכי דיליף עולת דורות מעולת שעה שלמד עולה של דורות שטעונה סמיכה מעולת שעה מפני שגלה הכתוב בקרא דויעשה כמשפט למילף עולת שעה מעולת נדבה והה״נ מצי למילף עולת דורות מעולת שעה כן נוכל לומר שכיון שגלה הכתוב בקרא דכמשפט למילף עולת צבור שהוא עולת העם מעולת יחיד של נדבה הה״נ מצי למילף עולת יחיד של דורות מעולת העם שהיא עולת צבור כמו שכתבו התוספות ואם תאמר למה לי קרא דויעשה כמשפט אם ללמד שטעונה סמיכה כעולת נדבה שבפרשת ויקרא תיתי במה מצינו מה מצינו עולת נדבה שהיא קרבן יחיד וכליל וטעונה סמיכה אף כל עולת חובה שהיא קרבן יחיד וכליל טעונה סמיכה יש לומר משום דאיכא למפרך מה לעולת נדבה שכן מצויה שבכל שעה שירצה יתנדב ויביא תאמר בעולת חובה שאין בידו להביא אלא לכשיתחייב וכל שכן עולה זו שהיא חובת שעה על פי הדבור ואם תאמר מנ״ל לרז״ל למימר כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא אימא כמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה לעניין זריקת דמים על המזבח סביב ולעניין נתוח אבריו ורחיצת קרבו וכרעיו הכתובים בו יש לומר דרז״ל ממלת כמשפט הוא דקא דייקי דאי כמשפט העולה דלעיל מיניה הוא דקאמר הוה ליה למימר ויקרב את העולה ויעשה כראשונה כמו שאמר ויקח את שעיר החטאת וישחטהו ויחטאהו כראשון אבל כמשפט משמע כמשפט הנהוג וזה אינו אלא בעולת נדבה שבפרשת ויקרא ששם נתפרש משפט העולה הנהוג תמיד אבל עולתו של אהרן לא היתה רק ביום הח׳ לבדו וזהו שכתב רש״י בפרק יום טוב מה משפט אמור בעולת חובה כלומר מה משפט נוהג תמיד אמור בעולתו והלא לא נאמר שם אלא מה שהיה באותה שעה ע״פ הדבור אלא על כרחך כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

כמשפט – שבני אהרן זרקו וערכו והקטירו.
כמשפט, that Aaron’s sons did the sprinkling of the blood, arranged the pieces of flesh and burned them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] ויקרב את העלה ויעשה כמשפט1
[1] ביצה פרק שני דף כ ע״א (ביצה כ.) [2] מנחות פרק עשירי דף צג ע״ב (מנחות צג:)
1. בשתי ההפניות ביצה, ומנחות, על ציטוט זה יש דרשה בבריתא וז״ל:
׳ויקרב את העולה ויעשה כמשפט׳ – ׳כמשפט׳ עולת נדבה, לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה. עכ״ל. פירש רש״י שעולת חובה החייבת בסמיכה כמו עולת נדבה, הכוונה לעולת חובה של אהרן הכתובה כאן ביום השמיני (׳קח לך... איל לעולה ... והקרב׳). אפילו שלפי סדר הפסוקים משמע הכוונה לעולת העם שגם התחייבו בקרבן עולה (פסוק ז). עיין שיטה מקובצת במנחות שהוכיח כשיטת רש״י שמדובר בעולת אהרן (פסוק ב) ואע״ג דלא נכתב במקומו חיוב הסמיכה מ״מ לאחר שסיים הכתוב כל העולות חזר להזכיר את דין הסמיכה על אותה עולה שנזכרה כבר. ולזה רמז רבנו בדחותו את דין הסמיכה (פסוק יז) הנלמד מציטוט זה לסוף קרבנות העולה לפני קרבן שלמים פסוק יח.
כמשפט עולת נדבה. ״כמשפט״ משמע משפט קבועה, ואין משפט רק בעולת נדבה (לעיל א, ג-יג), ובא הכתוב לומר שיהא דינו כמו משפט עולת נדבה, דטעונה סמיכה. ואף על גב דאין סמיכה בציבור רק בשתי קרבנות, דתנן במנחות בפרק שתי מדות (מנחות צב.) כל קרבנות ציבור אין בהם סמיכה, חוץ מן פר הבא על כל המצוות ושעיר המשתלח, לפיכך הוצרך לומר בקרבן ציבור זה – שהוא לשעה – דיש בו סמיכה:
ובפרק ב׳ דביצה (כ.) יליף מהאי קרא דכתיב ״ויקרב את העולה ויעשה כמשפט״ דעולת חובה טעונה סמיכה. וקשה, דהא הכא עולת ציבור, ואיך יליף עולת יחיד מעולת ציבור, ועוד, דהא על כרחך הוראת שעה היתה, דהא אין סמיכה בציבור, ואם כן הוראת שעה היתה, ואיך יליף עולת חובה מכאן:
ויראה דהכי פירושו, מדכתיב ״ויעש כמשפט״ שמע מינה שיש לעולת חובה משפט עולת נדבה, וכיון דיש לעולת חובה משפט עולת נדבה, מהיכי תיתי לן למעט עולת חובה מסמיכה, דאין לומר דגלי לן קרא דוקא בעולת נדבה (לעיל א, ד) ולא בחובה, [ד] הרי לעולת חובה משפט נדבה. אף על גב דאין סמיכה בציבור, מכל מקום כיון דכתיב ״ויעשה כמשפט״ שמע מינה שיש לעולת נדבה משפט חובה. ולפי דעתי, עולת חובה זאת גופיה לא היה בה סמיכה, כמשפט קרבן ציבור שאין בו סמיכה, ומכל מקום ילפינן שפיר דיש סמיכה בעולת חובה, כיון דהכתוב אומר על עולת חובה שיש לה משפט עולת נדבה, ואם כן אפילו אין סמיכה להך עולה משום דאין סמיכה בקרבן ציבור – מכל מקום היכי שיש סמיכה, כגון בקרבן יחיד חובה, יש לנו לומר שיש בו סמיכה. והכתוב לא בא רק ללמוד שיש לעולת חובה משפט נדבה, וזה כשראוי להיות לעולת חובה סמיכה – דהיינו עולת יחיד – דיש בה סמיכה. והתוספות בפרק ב׳ דביצה (כ. ד״ה למד) נדחקו מאד בקושיא זאת:
ורש״י פירש בפרק יום טוב (ביצה כ.) ״ויעשה כמשפט״ איירי בעולת אהרן שהוא עולת חובה, שעשה אותה כמשפט עולת נדבה. והשתא לא קשיא, דהא קרא בעולת (ישראל) [אהרן] כתיב. ותימה, דהא קרא לא איירי רק בקרבן ישראל, והתוספות (שם) רצו ליישב פירוש רש״י, ומפני שנראה דחוק לגמרי, אין להאריך בזה. ועיקר הפירוש, והוא נכון, נתבאר למעלה, דקרא בא ללמד על דין סמיכה עצמה, דאפשר שלא היה סמיכה לקרבן עולה זו, אבל עיקר קרא בא ללמוד שיש לעולת חובה דין עולת נדבה [לגבי] (ו)⁠משפט שהוא שייך לעולה, ולא איירי בסמיכה, שהרי אין סמיכה לקרבן צבור, ומכל מקום כיון דיש לעולת חובה דין עולת נדבה [לגבי] מה שהוא דין ומשפט, מזה נלמוד דעולת חובה טעונה סמיכה גם כן, וילפינן חובה מנדבה, וזה נכון:
וַיַעֲשֶהָ: העי״ן בחטף פתח. [וַיַּעֲשֶׂהָ].
בעולת נדבה. כתב הרא״ם במנחות ובפרק שתי המדות ובביצה דף כ׳ תני תנא קמי׳ דרבי יצחק בר אבא ויקרב וגו׳ ויעשה כמשפט, כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכו׳, ואין להקשות דהא בפרשת ויקרא פירש״י גבי על ראש העולה לרבות עולת חובה לסמיכה, וא״כ ל״ל כמשפט, ללמד על עולת חובה לסמיכה. וי״ל דעולת חובה דהכא הוא עולת אהרן שהקריב ביום השמיני, שהטיל הכתוב עליו חובת יום, ולעיל בויקרא בא הכתוב ללמד על עולת חובה של יחיד לדורות שטעונים סמיכה. והכא מיירי בעולת חובה לשעה, ואין לילף קדשי שעה מקדשי דורות. וא״ת מנ״ל לרש״י, דילמא קאי נמי אעולה שכתוב כאן לעניין זריקת דמים על גבי המזבח סביב ולעניין נתוח איברים ורחיצת קרבו וכרעיו כמו חטאת שקאי אחטאת דכאן. וי״ל מדשני הכתוב בלשונו וכתב בחטאת כראשון וכאן כמשפט, ע״כ צריך לומר ויעשה כמשפט, כמשפט הנהוג בעולה, וזה אינו, אלא בעולה דפרשת ויקרא ששם נתפרש משפט העולה:
In a freewill burnt-offering. Re'm writes: In Menachos (93b) and in Beitzah (20a): "The Tanna taught in front of Rabbi Yitzchok bar Abba: 'He brought ... and he did it according to the rule' — as the rule of the freewill burnt-offering. This teaches that the obligatory burnt-offering requires laying [of hands]...⁠" We should not raise the difficulty: In Parshas Vayikro (1:4), Rashi explains on the verse: "the head of the burnt-offering" — [the word "burnt-offering" comes] to include an obligatory burnt-offering for laying [of hands]... If so, why do we need "according to the rule" to teach that the obligatory burnt-offering requires laying [of hands]? The answer is: The obligatory burnt-offering here is Aharon's burnt offering that he brought on the eighth day, in which Scripture placed an obligation of the day on him. Above in Vayikro, Scripture comes to teach that an individual's obligatory burnt-offering of generations requires laying [of hands]. Here, however, it speaks of the obligatory burnt-offering of [a specific] time, and one cannot derive the sacrifices of a specific time from sacrifices of generations. You might ask: How does Rashi know this [that it refers to the rule of freewill burnt-offering]? Perhaps it refers to the burnt-offering mentioned here, with regard to sprinkling the blood around the altar, with regard to cutting the limbs and washing the innards and the feet, as [we find concerning] the sin-offering (v. 15) which refers to the sin-offering mentioned here. The answer is: [Rashi knows this] from the fact that Scripture changes its language and writes regarding the sin-offering "as the first" but here [it writes] "according to the rule.⁠" Perforce, we must say that "he did it according to the rule" means: as the customary rule of a burnt-offering. This must refer to the burnt-offering of Parshas Vayikro, where the customary rule of the burnt offering is detailed.
ויעשה כמשפט – הפשט ונתוח וכו׳ וכל מעשה עולה כו׳ ד״א (ביצה כ׳ ע״ב) כמשפט מה עולת נדבה טעונה סמיכה אף עולת חובה טעונה סמיכה.
וַיֲעַשֶׂהָ כמשפט – כמשפט כל עולה המפורשת בפרשת ויקרא, ולא אמר כראשון שהוא האיל, כמו שאמר בחטאת. אומר אני שבחטאת לא אמר ״כמשפט״ לפי שיש חטאת פנימית וחטאת חיצונה, ואיני יודע כמשפט מי? הוצרך לומר ״כראשון״ שהיה נעשה כחטאת חיצונה. מה שאין כן העולה שאין בה חלוקי עבודות, סָתַם ואמר ״ויעשה כמשפט״, כלומר כמשפט העולה.
ויעשה כמשפט – כמשפט כל עולה, ולא אמר כראשון שהוא האיל, כמו שאמר בחטאת, כי בחטאת לא היה יכול לומר כמשפט, לפי שיש חטאת פנימית וחטאת חיצונה ואיני יודע כמשפט מי, הוצרך לומר כראשון שהיה נעשה כחטאת חיצונה, מה שאין כן העולה שאין בה חלוקי עבודות, סתם ואמר כמשפט, כלו׳ כמשפט העולה:
כמשפט – כדין עולת נדבה שנתבאר לעיל (פרק א).
[י]
ויעשה כמשפט – לא אמר פה ״ויעשה כראשון״, כי לא עשה כראשון. כי הראשונה היתה עולת יחיד וטעונה סמיכה וזו היתה עולת צבור ואין סמיכה בצבור. וזהו שאמר מה עולה טעונה הפשט ונתוח וכולי – רצה לומר שרק לענין דברים אלה דמתה לעולת צבור ולא דמתה לעולה הקודמת שהיה בה סמיכה. ובזה נבין מה שאמרו בגמרא (ביצה כ, א) – ״ויעשה כמשפט״ – כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה – שנתקשו בזה התוספות שם והלא היתה קרבן צבור ואין טעון סמיכה. ולמה שכתבנו מדייק זה ממה שכתוב ״כמשפט״ ולא אמר ״כראשונה״ משום דראשונה היתה טעונה סמיכה אף על גב שהיתה עולת חובה – מבואר דעולת חובה טעונה סמיכה. ומה שאמר מה עולה עומד בצד המזבח וזורק – פירושו את האיברים, כמבואר ויקרא (סימן מב), דלא כמפרשים על הדם.
ויעשה כמשפט – כדין חטאת שקודמת לעולה,⁠1 ולא כדין חטאת עבודה זרה שעולה קודמת לחטאת2 כדאיתא שלהי הוריות (יג,א) וזבחים (צ,א), אבל כאן שכבר היתה להם כפרה מחצה בחטאת אהרן, משום הכי היה כאן כמו שארי חטאות צבור.⁠3
עוד נכלל בזה העשיה4 תיקון הקטרתו, שלא נהג בעולה זו כמו בעולתו שהוא בעצמו ניתח והוא בעצמו רחץ הקרב והכרעים, ועל כן היו שתי הקטרות כמו שכתבתי לעיל (ח,כ). אבל זה לא היה אלא בעולת עצמו שהוא היה בעלים, ורצה לעשות בעצמו. אבל כאן בעולת העם נתעסקו הרבה בניתוח ורחיצה והקטירו הכל ביחד, וזהו ״כמשפט״ שאין צריך דוקא מעשה כהן בו.⁠5
1. כאשר אחרי שנתכפר על המעשה (חטאת) עוד יש מקום לכפר על המחשבה (עולה) אשר הביאה לידי המעשה.
2. כי בעבודה זרה אף המחשבה נחשבת כמעשה (״למען תפוס את בני ישראל בלבם״ – יחזקאל יד,ה).
3. שהחטאת קודמת לעולה, באשר פחת המרכיב של עבודה זרה והרי היא כשאר שגגת צבור, וכנ״ל ברבינו בפסוק הקודם. ועיין דברי רבינו לפסוק י׳.
4. ״ויעשה כמשפט״.
5. באשר זהו קרבן העם.
(טז-יז) את העולה – שתי העולות האמורות בפסוק ג.
כמשפט – היינו כמשפט האמור בויקרא א׳:ג׳ ואילך.
ויקרב את המנחה – כנראה, הכוונה להגשה, ראה לעיל עמוד קס.
וימלא כפו – לדעת המכילתא דמילואים (השוה גם מנחות ט׳:ב׳, י״ט:ב׳) היינו הקמיצה. לפי זה היתה המנחת הזאת שוה בענין זה לכל מנחה אחרת שבאה בפני עצמה, שהרי לא נשרפה כליל כדוגמת מנחת נסכים; אולם שונה היתה מהמנחה הרגילה שהיתה טעונה שלוש מתנות של שמן (עיין לעיל עמוד קח) ולבונה, מה שאין כן כאן. ולכן לא נאמר במנחה ״כמשפט״ (מלבי״ם).
מלבד עולת הבקר – לפי מכילתא דמילואים הובאו אותן מנחות-נסכים שבספר במדבר ט״ו:א׳ ואילך לא רק כתוספת לעולת הבוקר של התמיד אלא גם לעולה שנזכרה בפסוק טז. לדעת הראב״ד היו גם השלמים (פסוק יח) טעונים מנחות-נסכים בתורת מוספין, והמלבי״ם חולק עליו. אמנם, בשמות מ׳:כ״ט נאמר, שמשה הקריב בראשון לניסן עולה ומנחה (היינו מנחת⁠־נסכים), ורש״י מפרש שם, כי גם ביום החינוך (שלדעת רש״י היה ראש חודש ניסן) היה משה המקריב את קרבנות הציבור הרגילים ורק הקרבנות המיוחדים הוקרבו בידי אהרן. זה אפשר לו להתישב גם על דעת ר׳ עקיבא (לעיל עמוד קצא), שלפיו התחילו שבעת ימי החינוך רק ביום ראשון לניסן. אולם אין להוכיח בוודאות מתוך הכתוב, שגם לעולת העם (פסוק טז) הוסיפו נסכים, שכן מלת ״כמשפט״ בפסוק טז הרי אפשר לה להיות מכוּונת לשאר הדינים השייכים לעולה (השוה ביצה כ׳.). ייתכן, כי, אמנם, היה מוסף של מנחת-נסכים גם לעגל, אשר אולי היה בא יחד עם השעיר (ראה פסוק ג) בתורת קרבן ציבור שנזכר בספר במדבר ט״ו:כ״ד; ולעומת זאת באה עם הכבש מנחה בלולה בשמן במקום מנחת-נסכים. ולפיכך, משום שהמנחה שנזכרה בפסוק יז היתה באה כמוסף לעולה, נזכרה סמוך אחרי העולה, ורק אחרי הקרבת המנחה נאמר: ״מלבד עולת הבקר״, שמשמעו לדעת הרמב״ן: מלבד עולת הבוקר ומנחתה. את ההנחה הזאת אפשר לישב עם דברי המכילתא דמילואים.
ויעשה כמשפט – כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה.⁠1 (ביצה כ׳.)
1. נראה הכונה ע״פ מ״ש בתו״כ ויעשה כמשפט, מה עולה טעונה הפשט ונתוח וכליל לאישים ועומד בצד המזבח וזורק את האברים, אף זו כן, ומה עולה אם פקעו אברים מעל המערכה מחזירם למערכה אף זו כן. ואמנם לפי״ז הו״ל למכתב ויעשה כראשונה, וכמו דכתיב בפ׳ הקודם ויחטאהו כראשון, ולשון זה היה כולל כל הפרטים והדינים שהיו בעולה ראשונה שיהיא עולת אהרן היה גם בעולה זו שהיא עולת הצבור, אך אם היה אומר כן היה במשמע שגם לענין סמיכה היה שוה בעולה זו כמו בעולה ראשונה, ובאמת לא היו בזה שוים, כי זו דאיירי בה היא עולת הצבור, ועולת צבור אין טעונה סמיכה כמבואר במנחות צ״ב א׳, משא״כ עולה ראשונה היתה טעונה סמיכה, ואע״פ שעולת חובה היא, ועל זה אמר כאן כמשפט עולת נדבה למד וכו׳, ור״ל דלכן לא כתיב ויעשה כראשונה להורות שלא ממש כראשונה היתה בכל הפרטים, כי לענין סמיכה לא היתה שוה לראשונה שהיתה טעונה סמיכה אע״פ שחובה היא, אלא לענין שארי דברים החשובים בתו״כ כמש״כ, ולפי״ז ממילא מבואר שעולת חובה טעונה סמיכה, שהרי עולה ראשונה של חובה היתה, דאל״ה הול״ל ויעשה כראשונה, ועיין בתוס׳ בסוגיא כאן, ודו״ק.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירי״דקיצור פענח רזאמנחת יהודהטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יז) {שני} וַיַּקְרֵב֮ אֶת⁠־הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר׃
He presented the meal offering, and filled his hand from there, and burned it upon the altar, besides the burnt offering of the morning.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[לט] 1וימלא כפו ממנה. מתני׳: אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות וכו׳ קמץ בשמאל פסול, בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין וכו׳. גמ׳: מנא הני מילי, אמר ר׳ זירא דאמר קרא ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה, כף זה איני יודע מהו, כשהוא אומר (ויקרא י״ד:ט״ו) ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית, כאן שמאלית, הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין וכו׳. אמר רבא מאחר דכתיב על דם האשם (ויקרא י״ד:י״ז) ועל מקום דם האשם (ויקרא י״ד:כ״ח), וכתיבי ימנית בדם, על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית (ויקרא י״ד:י״ז) (וכתיבי) [הימנית דכתיבי] בשמן דמצורע עשיר ועני למה לי, אלא אמר רבא יד יד לקמיצה (כתיב במצורע עשיר ידו הימנית דלא אצטריך, וכתיב בקמיצה יד, וימלא כפו, מה יד מצורע ימנית אף דקמיצה ימנית). (המשנה במנחות ו. מנחות ט: י.)
[מ] 2וימלא כפו ממנה, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין וכו׳ אלא הא דאמר רבא יד יד לקמיצה (בפרשת מצורע עשיר כתיב על תנוך אזנו הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית וקרא יתירה הוא כדמפרש התם וקאמר רבא יד דמצורע אתי לגז״ש למיגמר יד דקמיצה מינה, שתהא בימין והיכא כתיב יד בקמיצה וימלא כפו ממנה) למ״ל מדרבה בר בר חנה נפקא (דהא כהונה כתיב) חד לקומץ וחד לקידוש קומץ (בכלי שרת שיהא בימין שיאחז הכלי שהוא מקדש בו בידו הימנית) ולר״ש דלא בעי קידוש קומץ ולמאן דאמר לר״ש נמי דבעי קדוש קומץ, בשמאל אכשורי מכשר, יד יד דרבא למ״ל וכו׳, לא נצרכה אלא לקומץ מנחת חוטא (שתהא קמיצתו בימין) סד״א הואיל ואמר ר״ש שלא יהא קרבנו מהודר (אינה טעונה שמן ולבונה) כי קמץ לה בשמאל נמי תיתכשר קמ״ל. (זבחים כד: כה.)
[מא] 3וימלא כפו ממנה. אמר רב כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה מנחה (בצו את אהרן מה שכבר אמור בויקרא) אינו אלא לעכב. ושמואל אמר גרש ושמן מעכבין ואין דבר אחר מעכב. ולשמואל אע״ג דתנא ביה קרא לא מעכבא (בתמיה) אלא כל היכא דתנא ביה קרא ודאי מעכבא והכא במלא קומצו בקומצו קא מיפלגי, דתניא מלא קומצו בקומצו (תרי קראי כתיבי מלא קומצו (ויקרא ב׳:ב׳) כתיב בחד דוכתא הדר שני בדבוריה וכתיב (ויקרא ו׳:ח׳) בקומצו, למידרש מיניה בידו יקמוץ) שלא יעשה מדה לקומץ (לא יעשה כלי למדת קומצו). רב סבר הא נמי תנא ביה קרא דכתיב ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה (כפו ולא כלי הלכך אם קמץ בכלי פסל) ושמואל דורות משעה לא ילפינן (ה״ק חזרה דגרש ושמן הוא דאתאי לעיכובא וכן דוגמתה שהוחזרו בתורה מנחת דורות, אבל וימלא כפו לא חזרה היא). (מנחות יט:)
1. יל״ש תקכ״ג עי״ש. ובתוס׳ מנחות יט: ד״ה ושמואל: הא דבעי ר׳ זירא למילף בפ״ק מוימלא כפו ממנה דכל מקום שנא׳ כפו אינו אלא ימין לא מתוקמא מילתיה במסקנא, והא דמסיק רבא יד יד לקמיצה דיליף וימלא כפו מיד דמצורע לענין קמיצה ולדורות, שמא כיון דשאר גזירות שוות דאזן ורגל לדורות, עבדינן נמי הך. ובתוס׳ שם לו: ד״ה ידך: וא״ת לעיל בספ״ק דאייתר ליה יד דמצורע לאגמורי איד דקמיצה דוימלא כפו היינו נמי בימין, אדרבה הוה לן לאגמורי איד דתפילין דהוי בימין ודמי לי׳ דילפינן יד מיד והתם ילפינן כפו מיד. וי״ל דניחא לי׳ לאגמורי התם עבודה מעבודה, מיהו קשה דאתרווייהו נילף ושמא משום דלא דמי לההוא דהתם יד ממש והכא קיבורת בזרוע. ובשו״ת רעק״א סי׳ קכב בתשו׳ החתם סופר ז״ל הקשה על דברי תוס׳ איך ילפינן שעה מדורות דלמא קמיצה דלדורות ילפינן מיד ולא מכפו דלשעה עיי״ש שסיים שכן הוא האמת, אמנם גם רש״י זבחים כד: ד״ה ואלא וכן הר״ש בפי׳ לתו״כ דיבורא דנדבה פרשתא ט סוף ברייתא ה. ס״ל דלפי האמת דרשינן מכפו ולא מיד עי״ש. ובמשך חכמה כאן מה דתלי בענין אי ילפינן דורות משעה. וברמב״ם פי״א מהל׳ פסולי המוקדשין ה״ב: קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואח״כ נתנו לכלי וכו׳ פסל, וראה בכס״מ שם ובצ״ק ובה״ז מנחות ו. במתני׳ מה שגרסו בדברי בן בתירא ובתו״כ דיבורא דנדבה הנ״ל. ולקמן בתו״ש מצורע פי״ד אות עו.
2. מנחות י. זבחים צח. מנחות פג. חולין כד. עי״ש. רש״י פי׳ כאן דיליף מיד יתירא דכתיב במצורע עשיר. וכפירש״י במנחות י. ד״ה יד וכן משמע מפירש״י יבמות ע: ד״ה ושמעינן. אמנם בשבת קלא. ד״ה מצד ובקדושין טו. ד״ה ונאמר וביבמות קד. ד״ה אוזן מפורש שהלימוד הוא ממצורע עני. ובדק״ס גורס ג״כ במצורע עני. ובחי׳ הרשב״א מביא ג״כ גי׳ הספרים במצורע עני ומפרש דממצורע עשיר לא קשה כלל דלאו יתירא הוא עי״ש. ובמנחה טהורה פריך דהא אמרינן בגמ׳ דיד ורגל דמצורע עני אתא לכדתנא דר״י, בשביל דבר שנתחדש בה. אולם בשטמ״ק כאן אות ז לא גרים לה עי״ש.
– לקידוש קומץ, פירש״י שיאחז הכלי שהוא מקדש בו בידו הימנית. ובמנחות י: ד״ה לקידוש קומץ, דכי מקדש לקומץ בכלי יתנהו בימינו לתוך הכלי, ובשטמ״ק אות ג הקשה דא״כ לרש״י דמכשיר היינו אחר שקמצו בימינו נותנו לשמאל ומניחו בכלי שרת הרי מפורש בהקומץ רבה קבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו דברי ר״א ור״ש וכו׳ ומוכח משם דלמאן דבעי קידוש כלי מיד שנתנו בשמאל פסול ולכך פי׳ דלא מיירי הכא אלא באחיזת הכלי ולא בנתינת הקומץ. ובחק נתן כאן הקשה דאיך אפשר שיאחז הכלי ג״כ בימינו ונותן בו הקומץ בימינו וכן הקשה הקרן אורה ונשאר בצ״ע. ובח״נ שם מתרץ דאפשר שכהן אחר יאחז הכלי בימינו ומ״מ הסכים דפירש״י במנחות הוא הנכון. וברש״ש כאן ציין למנחות ז. וכי מקדשין בכלי שעל גבי קרקע א״ל דמגבה לי׳ כהן א״ל א״כ הוצרכתה לג׳ כהנים. ופירש״י: שנים להגביה שני כלים אחד שיקמוץ הימנו ואחד שנותן לתוכו ושלישי קומץ, וכהן אחד אינו יכול להגביה שני הכלים דאין עבודה בשמאל. ומפורש דכן הוא האמת דתרווייהו בעינן.
– לקומץ דמנחת חוטא. בתוס׳ מנחות י: ד״ה לקומץ: אע״ג דוימלא כפו ממנה לא כתיב במנחת חוטא ומיניה הוא דילפינן לעיל יד יד לקמיצה. וברמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ה הי״ח: ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסולה ואינו לוקה.
– בזבחי אפרים כאן הקשה איך אפשר לפרש וימלא כפו לקדוש קומץ הא בקרא כתיב ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ופירושו הוא שהגיש את המנחה וקמצה וקדוש קומץ לא נזכר בקרא כלל. וראה תו״ש תצוה פכ״ט אות מז ותו״ש ויקרא פ״ד אות קנב וצרף לכאן.
3. ראה תו״ש ויקרא פ״ב אות כו ופ״ו אות צא וצרף לכאן.
[יא]
״וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה״ – נֶאֱמַר כָּן מִלּוּי, נֶאֱמַר לְהַלָּן מִלּוּי;
מַה מִּלּוּי הָאָמוּר לְהַלָּן, מְלֹא קֻמְצוֹ, אַף מִלּוּי הָאָמוּר כָּן מְלֹא קֻמְצוֹ.
מַה מִּלּוּי הָאָמוּר לְהַלָּן, קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר, גַּרְגֵּר מֶלַח אוֹ קֹרֶט לְבוֹנָה, פָּסוּל, אַף מִלּוּי הָאָמוּר כָּן, קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר, גַּרְגֵּר מֶלַח אוֹ קֹרֶט שֶׁלִּלְבוֹנָה, פָּסוּל.
[יב]
״וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר״ – מַה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ?
אִם לְלַמֵּד שֶׁאִם לֹא מָצָא מִנְחָה, יָבִיא בְּהֵמָה, וַהֲלֹא כְבַר נֶאֱמַר ״וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט״?
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר״?
מְלַמֵּד שַׂשְׂתִּי מְנָחוֹת הָיוּ שָׁם, אַחַת עִם הָעוֹלָה וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
וְקָרֵיב יָת מִנְחָתָא וּמְלָא יְדֵיהּ מִנַּהּ וְאַסֵּיק עַל מַדְבְּחָא בָּר מֵעֲלַת צַפְרָא.
And he took the mincha, and filled his hand with it, and burned it upon the altar beside the morning sacrifice.

וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר
וְקָרֵיב יָת מִנְחָתָא וּמְלָא יְדֵיהּ (ח״נ: יָת יְדֵיהּ) מִנַּהּ וְאַסֵּיק עַל מַדְבְּחָא (ח״נ: לְמַדְבְּחָא) בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא
וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה – איזו מנחה?
א. ״וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה״. באיזו מנחה מדובר, והרי באותו יום קרבו כמה מנחות? מן הכתוב ״וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה״ וברש״י: ״וימלא כפו – היא קמיצה״, ברור שאין זו מנחת נסכים שכולה נשרפת.⁠1 על כרחנו שמדובר במנחת נדבה הנקמצת, שכמותה קרבו רק שתיים ביום השמיני: האחת שנזכרה לעיל ״וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן״ והיא הנקראת מנחת שמיני, וכן מנחת נחשון ככתוב ״וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה״ (במדבר ז יג), וברש״י: ״שניהם מלאים סלת – למנחת נדבה״.⁠2 ואם כן על איזו מהשתיים נאמר ״וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה״?
המפרשים וגם ת״א לא פירשו, אבל להלן ״קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא י יב) פירשו חז״ל ״הנותרת – זו מנחת יום השמיני״ ומבואר אפוא שהמנחה שהוזכרה כאן היא מנחת שמיני ולא מנחת נחשון.⁠3 וכדמות הוכחה לכך ניתן להביא גם מת״א להלן ״סַבוּ יָת מִנְחָתָא דְּאִשְׁתְּאָרַת מִקּוּרְבָּנַיָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, כמבואר שם.
וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה – אונקלוס ו״יונתן״
ב. אונקלוס תרגם ״וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ״ בתרגום מילולי: ״וּמְלָא יְדֵיהּ (ח״נ: יָת יְדֵיהּ) מִנַּהּ וְאַסֵּיק עַל מַדְבְּחָא״. אבל המיוחס ליונתן תרגם בתוספת: ״וּמְלָא יְדֵיהּ מִינַהּ וּנְסֵיב מִינַהּ צְרִיד אַדְכַּרְתָּהּ וְאַסֵיק עַל מַדְבְּחָא״, היינו: ומִלא ידיו מִמנה, ולקח ממנה יובש (=לא בלולה בשמן) אזכרתה, והעלה על המזבח.⁠4
פירוש: ״וימלא כפו – היא קמיצה״ (רש״י). ובקמיצה שנינו ״קומץ ממקום שנתרבה שמנה (רש״י: ממקום שהיא נבללת יפה בשמן), מנלן? דכתיב: מסלתה ומשמנה. מגרשה ומשמנה״ (סוטה יד ע״ב) – על פי זה תרגם לעיל ״וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ... וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ״ (ויקרא ב ב) ״יָת שְׁפַר אַדְכַּרְתָּא״ (את טוב אזכרתה), לרמוז לדרשת חז״ל: ממקום שהיא נבללת יפה. כנגד זאת במנחת סוטה שבה נאמר ״וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה״ (במדבר ה ט) תרגם ״וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ״ (במדבר ה כו) ״וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת צְרִיד אַדְכַּרְתָּא״ [ולא: יָת שְׁפַר אַדְכַּרְתָּא], כי אין שם שמן. ומכיוון שכאן נאמר ״וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה״ [ולא: מסלתה ומשמנה], היה גם זה מן היובש שבסולת, לכן תרגם גם כאן ״צְרִיד אַדְכַּרְתָּהּ״.⁠5
כַּפּוֹ – ידו
ג. ״וַיְמַלֵּא כַפּוֹ״ – ״וּמְלָא יְדֵיהּ״, התבאר לעיל ״עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן״ (ויקרא ח כז) ״עַל יְדֵי אַהֲרֹן״.
האם קרבנות המילואים היו משל יחיד או משל ציבור?
ד. אונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו ״מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר״ – ״בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא״ בתרגום מילולי. והדבר ברור שעולת הבוקר, היינו עולת התמיד, היא קרבן ציבור. לכן כתב רמב״ן: ״מלבד עולת הבקר – הוצרך הכתוב להזכיר זה בכאן, ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה. ולא הוצרך להזכיר כן בימי המלואים, לפי שהם קרבנות יחיד למלא יד הכהנים, ובידוע שלא פטרו את התמיד ולא קדמו אליו״.
והנה התרגומים לא פירשו האם קרבנות המילואים היו משל יחיד או משל ציבור. ואולם בירושלמי (יומא א א [לח ע״ב]) נשאלה שאלה: ״מילואים מה היו קרבן יחיד או קרבן ציבור? מן מה דכתיב ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל הדא אמרה קרבן יחיד (כי קרבן ציבור אינו טעון סמיכה). והתני קרבן ציבור? אמר רבי אידי: נתנדבו ציבור ומסרום להם מילואים״. כלומר, לפי הירושלמי הציבור הקדישום ומסרום לאהרן ולבניו, נמצא שמילואים היו קרבן ציבור. וכן כתב רש״י בביאור הש״ס: ״מה מלואים מותריהן בשריפה – ולא היו בעלי חיים במותריהן דמלואים, שהרי קרבן צבור היו ולא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון״ (זבחים צח ע״א). ודברי רמב״ן כאן ״שהם קרבנות יחיד״, צריכים ביאור.⁠6
הַקְטָרַת קרבנות – הַעֲלָאָה, הַקְטָרַת קטורת – הַקְטָרָה
ה. הגראי״ל שטיינמן הסתמך על ת״א ״וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ – ״וְאַסֵּיק עַל מַדְבְּחָא״ לסייע לרשב״ם שפירש: ״ויקטר על המזבח – שם אותם על המזבח ובבוא אש [של] מעלה נקטר״. כלומר הוא העלה, ורק אחר כך אחזה בו האש.⁠7 אך לפי מה שהתבאר בפסוק ״וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת (שמות ל א) ״וְתַעֲבֵיד מַדְבְּחָא לְאַקְטָרָא עֲלוֹהִי קְטוֹרֶת״ אין ראיה מהתרגום; אף שהמקרא מכנה הַקְטָרָה את מתן הקטורת על מזבח הזהב וגם את הקרבת הבשר והחֵלֶב על מזבח הנחושת, כדי להבחין ביניהם אונקלוס מתרגם הַקְטָרַת קרבנות כהַעֲלָאָה (בשורש נס״ק), ואילו לקטורת הסמים נתייחד פועל ״קטר״.
1. נאמר בתורה (במדבר טו) שעם כל קרבן עולה או שלמים מביאים גם מנחה הנקראת מנחת נסכים כמפורש ברמב״ם, מעשה הקרבנות פרק ב א-ב: ״היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים. ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה, אבל טעונה מלח, וכולה נשרפת על מזבח החיצון... אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן צבור או קרבן יחיד״. ואם כן קרבו ביום השמיני 36 מנחות נסכים: 16 של קרבנות הציבור – שתיים לעולת התמיד של שחר ושל בין הערבים, עשר לעולות ראש חודש, וארבע נוספות לקרבן העם שכלל עגל וכבש לעולה ושור ואיל לשלמים (ויקרא ט׳:ג׳-ד׳) – ובנוסף 20 מנחות נסכים לקרבן נחשון – שלוש לעולות ו-17 לשלמים – כמפורש בכתוב: ״פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה... וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה״ (במדבר ז טו-יז).
2. מניין לרש״י שהיתה זו מנחת נדבה ואולי היא מנחת נסכים? ברא״ם שם נתן שתי תשובות: ״שניהם מלאים סלת למנחת נדבה, שהיא הראשונה שבמנחות האמורה בויקרא. ולא למנחת נסכים, שהרי הוא דבר הלמד מעניינו, מה ״מלאה קטרת״ – נדבה, אף ״מלאים סולת״ – נדבה. ועוד, שמנחת הנסכים של פר אחד ואיל אחד וכבש אחד של עולה, ומנחת הנסכים של בקר שנים ואילים חמשה ועתודים חמשה וכבשים בני שנה חמשה של שלמים, אין הקערה והמזרק מכילים אותה״. אבל רש״י למנחות ח ע״ב ד״ה שניהם מלאים סלת כתב: ״ובמנחת נסכים קמשתעי דטעונה שמן וקאמר דמזרק וקערה קדשו סלת״. ובישוב הסתירה יש לומר שבחומש פירש כמ״ד לא קרבו נסכים במדבר ולכן קרבה סולת בלבד, אבל בש״ס פירש כמ״ד קרבו נסכים במדבר [וראה כעין זה בחידושי הגרי״ז על התורה (ירושלים, תשכ״א) מה טעם לא נאמר ״ומנחתם״ בשלמים של קרבנות הנשיאים אלא בעולות בלבד). אמנם הרש״ש הגיה: נ״ל דהוא ט״ס ברש״י ובמקום ״ובמנחת נסכים״ צ״ל ״ובמנחת נשיאים״.
3. וכן פירש המלבי״ם: ״ויקרב את המנחה, מנחה זו היתה משונה מדין מנחת סולת שטעונה ג׳ מתנות שמן ופה לא כתיב אלא בלולה. וכן לא נתבאר אם הי׳ בה לבונה כי הי׳ הוראת שעה דהא אין מנחה בצבור״. אבל חז״ל דרשו כאילו היו שם שתי מנחות: ״ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר – מה זה בא ללמדנו אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה כבר נאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, אם כן למה נאמר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר, מלמד ששתי מנחות היו שם אחת עם העולה ואחת בפני עצמה״ (ספרא שמיני פרשה א). אמנם הדרשה קשה, עיין במלבי״ם ובביאורו של החפץ חיים לספרא (פיעטרקוב תרע״א, ״הרבה עמלו המפרשים על זו הברייתא״).
4. כך צ״ל: צְרִיד אַדְכַּרְתָּהּ ולא כנדפס צְרִיד אַרְכַּבְתָּהּ (״ינחנו״). צריד הוא דבר יבש בלשון רומי (הערת ״מוסף הערוך״ לר׳ בנימין מוספיא ל״ערוך״, ערך צרד). וכן ברש״י חולין לו ע״א: ״צריד של מנחות – קורטי קמח הצבור במנחה ואין שמן נכנס לתוכו, צריד לשון יבש ודוגמתו בראש השנה (כז ע״ב) היה קולו דק או עב או צרוד״.
5. המפרש ליונתן ו״אהבת יהונתן״.
6. והרב מ״מ שולזינגר, ״משמר הלוי״ זבחים סימן קלח, פירש כוונת רמב״ן על פי רש״י לפסוק ״וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״ (שמות כט לג): ״ואכלו אתם – אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם״. ועל פי ״פנים יפות״ לבעל ההפלאה שכתב שם: ״כיוון שהם מתכפרים בו נקראים בעלים״, ואולי מטעם זה כתב רמב״ן שהיו אלה קרבנות יחיד, עיין שם.
7. ולכן תמה מדוע העלאה על גבי המזבח נקראת הקטרה ופלפל בדברים (״אילת השחר״, בני ברק תשס״ה).
וקרבא ית מנחתה ומלא כף ידיה מנה וסדר על גבי מדבחה בר מן עלתה דצפרה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וקרב״) גם נוסח חילופי: ״ואקרב״.
וקריב ית מנחתא ומלא ידיה מינה ונסיב מיניה צרי⁠(ד){ר} אדכרתא ואסיק על מדבחא בר מן עלת צפרא.
And they brought the mincha, and he filled his hands therefrom, and took of it a portion for its memorial, and burned upon the altar, beside the morning sacrifice.
ויקריב את המנחה ומלא ידיו ממנה ולקח ממנה יובש אזכרתה ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר.
וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה – נֶאֱמַר כָּאן מִלּוּי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן מִלּוּי, מַה מִּלּוּי הָאָמוּר לְהַלָּן מְלֹא קֻמְצוֹ, אַף מִלּוּי הָאָמוּר כָּאן מְלֹא קֻמְצוֹ. מַה מִּלּוּי הָאָמוּר (כָּאן) [לְהַלָּן] קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קוּרְט שֶׁל לְבוֹנָה פָּסוּל, אַף מִלּוּי הָאָמוּר (לְהַלָּן) [כָּאן] קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַּרְגִּיר מָלַח אוֹ קוּרְט שֶׁל לְבוֹנָה פָּסוּל.

רמז תקכב

אָמַר רַב, כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחֱזִיר הַכָּתוּב בְּתוֹרַת הַמִּנְחָה אֵינוֹ אֶלָּא לְעַכֵּב. וּשְׁמוּאֵל אָמַר גֶרֶשׂ וְשֶׁמֶן מְעַכְּבִין, וְאֵין דָּבָר אַחֵר מְעַכֵּב וְכוּ׳. וְהָכָא, בִּמְלֹא קֻמְצוֹ בְּקֻמְצוֹ קָמִיפְלָגֵי. דְּתַנְיָא ״מְלֹא קֻמְצוֹ״ ״בְּקוּמְצוֹ״ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מִדָּה לַקֹּמֶץ, רַב סָבַר הָא נַמִּי תָּנָא בֵּיהּ קְרָא וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר דּוֹרוֹת מִשָּׁעָה לֹא יָלְפִינָן. וְלֹא יָלִיף וְהָתְנַן כְּלֵי הַלָּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלָּח וְכוּ׳ וְאָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִדּוֹת אֲבָל מַזְרֵקוֹת מְקַדְּשִׁין, דִּכְתִיב (במדבר ז׳:י״ג) ״שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת״, שָׁאנִי הָתָם דְּתָנָא בֵּיהּ קְרָא תְּרֵיסָר זִמְנֵי, אַמְרֵי לֵיהּ רַב כַּהֲנָא וְרַב אָשֵׁי לְרַב הֲרֵי הַגָּשָּׁה דְּתָנָא בֵּיהּ קְרָא וְלֹא מְעַכֶּבֶת, דִּכְתִיב (לעיל ו׳:ז׳) ״זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה״, הַהוּא לִקְבֹּעַ לוֹ מָקוֹם הוּא דְּאֲתָא, דְּתַנְיָא ״לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ יָכוֹל בְּמַעֲרָב וְכוּ׳.

רמז תקכג

קָמַץ בִּשְׂמֹאל פָּסוּל, מְנָא הַנֵּי מִלֵּי אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר קְרָא וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה כַּף זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (להלן י״ד:כ״ו) ״וּמִן הַשֶּׁמֶן יָצַק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית״ כָּאן כָּף שְׂמֹאל הָא כָּל מָקוֹם שֶׁבְּכַף אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין, וְהַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, שְּׂמָאלִית אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאֵימָא אֵין מִעוּט אַחַר מִעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת. שְׂמָאלִית אַחֲרִינָא כְּתִיב, כָּאן שְׂמָאלִית וְאֵין אַחֵר שְׂמָאלִית, אַדְּרַבָּה מַה כָּאן שְׂמָאלִית אַף בְּעָלְמָא שְׂמָאלִית. אַרְבָּעָה שְׂמָאלִית כְּתִיבֵי תְּרֵי בְּעָנִי וּתְרֵי בְּעָשִׁיר. אַמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמִיָּה לְרַבִּי זֵירָא ״עַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית״ דִּכְתִיבֵי בְּשֶׁמֶן מְצֹרָע עָשִׁיר לָמָּה לִי. חָד לְהַכְשִׁיר צְדָדִין וְחָד לִפְסֹל צִדֵּי צְדָדִין. (שם) ״עַל דַּם הָאָשָׁם״ (שם) ״וְעַל מְקּוֹם דַּם הָאָשָׁם״ לְמַאי אַתְיָא. הַנֵּי צְרִיכֵי, דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״עַל דַּם הָאָשָׁם״ הֲוָה אֲמִינָא וְכוּ׳ דַּוְקָא נִתְקַנַּח אֲבָל אִיתֵיהּ הָוֵי לֵיהּ חֲצִיצָה קָא מַשְׁמַע לָן. אָמַר רָבָא, מֵאַחַר דִּכְתִיב ״עַל דַם הָאָשָׁם״, ״וְעַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם״ וּכְתִיב יְמָנִית בְּדַם ״עַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית״ דִּכְתִיב בְּשֶׁמֶן דִּמְצֹרָע לָמָּה לִי, אֶלָּא אָמַר רָבָא, יָד יָד לִקְמִיצָה, רֶגֶל רֶגֶל לְחַלִיצָה, אֹזֶן אֹזֶן לִרְצִיעָה. שְׂמָאלִית לְמַאי אֲתָא, אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, לִפְסֹל יָמִין דְּכֹהֵן בִּמְצֹרָע שֶׁלֹּא תֹּאמַר וּמַה אִם בְּמָקּוֹם שֶׁלֹּא נִתְרַבָּה שְׂמֹאל נִתְרַבָּה יָמִין בְּמָקוֹם שֶׁנִּתְרַבָּה שְׂמֹאל אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּתְרַבָּה יָמִין. וְאִידָךְ ״שְׂמָאלִית״ לְמַאי אֲתָא לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעאֵל כָּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִשְׁנֵית לֹא נִשְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִתְחַדֵּשׁ בָּהּ.
וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר – מַה זֶּה בָּא לְלַמְּדֵנוּ, אִם לְלַמֵּד שֶׁאִם לֹא מָצָא מִנְחָה יָבִיא בְּהֵמָה, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט״, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר מְלַמֵּד שֶׁשְּׁתֵּי מְנָחוֹת הָיוּ שָׁם אַחַת עִם הָעוֹלָה וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
ת֗ם קדם אלהדיה ומלא כפה מנהא וקתרה עלי אלמד֗בח מא כ֗לא צעידה אלג֗דאה.
אחר כך הגיש את המנחה ומילא את כפו ממנה והקטירה על המזבח מלבד עולת הבוקר.
וימלא כפו – היא קמיצה.
מלבד עלת הבקר – כל אלה עשה אחר עולת התמיד.
וימלא כפו AND HE FILLED HIS HAND [THEREWITH] – this is what is elsewhere termed קמיצה (i.e. this is elsewhere expressed by the phrase … וקמץ מלא קמצו "he shall take a fistful") (Sifra, Shemini, Mekhilta deMiluim 2 10; cf. Menachot 9b).
מלבד עלת הבקר BESIDE THE BURNT OFFERING OF THE MORNING – all these rites he carried out after the continual burnt offering.
מלבד עלת הבקר – מלמד ששתי מנחות היו שם, אחת עם העולה ואחת בפני עצמה.⁠1
1. שאוב מהספרא.
מלבד עולת הבקר, "except for the burnt offering in the morning.⁠" This teaches that on this occasion two gift offerings were presented, one which was part of the daily burnt offering in the mornings, the other on its own. (Compare verse 4 in our chapter, and chapter 28 in the Book of Numbers).)
מלבד עולת הבקר – הוצרך הכתוב להזכירא זה בכאן ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה. ולא הוצרך להזכיר כן בימי המלואים לפיב שהן קרבנות יחיד למלא יד הכהנים, ובידוע שלא פטרו את התמיד ולא קדמו אליו.
ובתורת כהנים (ספרא ויקרא ט׳:י״ז) שנו: ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר – מה בא זה ללמדנו, אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה, והלא כבר נאמר: ויקרב את העולה ויעשה כמשפט (ויקרא ט׳:ט״ז). אם כן, למה נאמר: ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר – מלמד ששתי מנחות היו שם, אחת על העולה, ואחת בפני עצמה. ופירושו, שאלו אמר: ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מלבד עולת הבקר, היה ללמד שהתמיד קודם, כמו שאומר בפרשת המוספין: על עולת התמיד יעשה ונסכו (במדבר כ״ח:ט״ו), מלבד עולת התמיד (במדבר כ״ח:ל״א). אבל כשהזכיר המנחה: ויקרב את המנחהג וימלא כפו ממנה ויקטר על המזבח ועליו אמר: מלבד עולת הבקר – נראה שעל המנחה הוא אומר, ולפיכך דקדקו שאםד לומר שהקריב זו המנחה לבדה, ולא הקריב מנחת נסכים לתמיד ולא לעולת העם, שלא מצא אלא לנדבה זו, והלא כבר נאמר: ויקרב את העולה ויעשה כמשפט (ויקרא ט׳:ט״ז) – שקרבה כמשפטה בנסכים, אם כן, למה נאמר: ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר – לומר שהקריב המנחה הזו מלבד עולת הבקר ומנחתה, שאין המנחה הזו מנחת נסכים, אלא מנחת נדבה של ישראל.
א. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״להאריך״.
ב. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כפי״.
ג. כן בכ״י פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ויקרב את המנחה״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222 נוסף כאן: ״בא״.
BESIDES THE BURNT-OFFERING OF THE MORNING. Scripture had to mention this here, in order to teach us that the burnt-offering of the people [which was a special offering for that day] did not exempt [them from bringing] the Daily burnt-offering, nor did it precede it [as nothing may ever be offered before the Daily burnt-offering of the morning]. But Scripture did not have to mention this about the seven days of consecration [namely that the offerings of those days were to be offered besides the burnt-offering of the morning], because those were offerings of individuals [i.e., Aaron and his sons] to consecrate them as priests, and it is self-understood that such offerings did not exempt [them from bringing] the Daily burnt-offering, nor did they precede it.
In the Torath Kohanim the Rabbis have taught:⁠1 "And the meal-offering was presented; and he filled his hand therefrom and burnt it on the altar, besides the burnt-offering of the morning. What does this come to teach us? Shall we say it teaches us that if he could not obtain the meal-offering [which was offered with every burnt-offering] that he should nevertheless bring the animal [as a burnt-offering]? [That could not be the case], for it has already been stated, And the burnt-offering was presented, and he offered it according to the ordinances.⁠2 If so, why does it say, and he burnt it [i.e., the meal-offering] upon the altar, besides the burnt-offering of the morning? It is to teach us that there were two meal-offerings there, one for the [Daily] burnt-offering and one [brought] by itself" [for the burnt-offering of the people, which was a special offering of that eighth day].
The meaning of this text [of the Torath Kohanim] is as follows: Had Scripture stated, "And the burnt-offering was presented, and he offered it according to the ordinance, besides the burnt-offering of the morning,⁠" the sense thereof would have been to teach that the Daily burnt-offering precedes [the other offerings], as He says in the section of the Additional Offerings, it shall be offered beside the continual burnt-offering, and the drink-offering thereof;3 beside the continual burnt-offering.⁠4 But since He mentioned the meal-offering — stating, And the meal-offering was presented; and he filled his hand therefrom, and burnt it on the altar, besides the burnt-offering of the morning — it appears that [the phrase, besides the burnt-offering of the morning] is said with reference to the meal-offering. Therefore the Rabbis commented that if it comes to say that he offered this meal-offering alone, but did not offer the drink-offering of the Daily burnt-offering nor that of the people's burnt-offering [of the eighth day], because he only found [ingredients] for this freewill meal-offering — [that could not be the case]. For [in the preceding verse] it has already been stated, And the burnt-offering was presented, and he offered it according to the ordinance,⁠5 which means that it was offered according to its ordinance, with the drink-offering. [Thus we cannot derive from here a principle that the lack of the drink-offering does not prevent the bringing of the offering itself, if the meal-offering and the wine for the drink-offering are not obtainable.] If so, why does it say, And the meal-offering was presented etc. and he burnt it on the altar, besides the burnt-offering of the morning? It is to teach that he offered this meal-offering [of the people's burnt-offering brought on the eighth day] "besides the burnt-offering of the morning and its meal-offering,⁠" for this meal-offering was not the drink-offering [which is an obligatory part of the Daily burnt-offering], but was the freewill meal-offering of Israel [namely part of the burnt-offering of the people which they brought on that day].⁠6
1. Torath Kohanim, beginning of Shemini 12. The meaning of this quote will be explained by Ramban further on in the text.
2. (16).
3. Numbers 28:15.
4. Ibid., (31).
5. (16). This shows that the drink-offering was brought together with the people's burnt-offering of the eighth day, for otherwise it would not have been according to the ordinance. The question then re-appears: why is the phrase besides the burnt-offering of the morning mentioned in connection with the meal-offering?
6. For one might have thought that since the burnt-offering of the people brought especially on this eighth day was also a public one, it should be exempted from the duty of bringing a meal-offering, as the meal-offering of the Daily Whole-offering had already been brought; hence Scripture stated that this meal-offering which came with the people's burnt-offering, was offered "besides the burnt-offering of the morning and its meal-offering.⁠" It should be pointed out that Ramban refers to this meal-offering as minchath-nedavah ("freewill — meal-offering") not because of its voluntary nature, namely that it be optional for Israel to bring it or not. The name minchath-nedavah is only to distinguish it from the meal-offering which constantly accompanied the Daily Whole-offering of the people, while this one represented the willing spirit of the people on this day. See further my Hebrew commentary p. 45.
ויקרב את המנחה – ואחר כך וישחט את השור ואת האיל לשלמים. וצ״ע כי אין זה כסדר הצוויין בתחלה נא׳ ושור ואיל לשלמים והדר ומנחה בלולה בשמן.
ויקרב את המנחה, "he then brought forward the meal offering;⁠" after that he slaughtered the ox and the ram as peace offerings. This sequence also deserves further study as the order is unusual. We would have expected the meal offering to be the least in that sequence. (Compare verse 4)
ויקרב את המנחה – אע״ג דבצוואה כתיב ושור ואיל לשלמים תחלה ואחר כך ומנחה בלולה בשמן והוא הקריב המנחה תחלה משום שמשה אמר להם כל הזבחים ביחד ואחר כך המנחה ואהרן קירב המנחה כסדר עם הזבח:
מלבד עולת הבוקר – כתב הרמב״ן הוצרך להזכיר זה כאן ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה ולא הוצרך להזכיר כן בימי המלואים לפי שהם קרבנות יחיד למלא יד הכהנים ובידוע שלא פטרו את התמיד ולא קדמו לו. אבל בתורת כהנים דורש אותו על המנחה לבד ופי׳ ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר ומנחתה שהיא מנחת נסכים שהקריבה עם התמיד הקריב זו מנחת נדבה שהקריבו ישראל:
ויקרב את המנחה, "he presented the minchah offering.⁠" Although in the directives, he had first been told about offering a bull and a ram, followed by the gift offering mixed with oil, he offered the gift offering first, because Moses had told them all the meat offerings in one directive followed by the instruction about the gift offering. Aaron actually offered the gift offering in the proper order simultaneously with the meat offering.
מלבד עולת הבוקר, "in addition to the daily burnt offering which was presented each morning.⁠" Nachmanides writes that the Torah had to record this additional detail (about the daily burnt offering in the morning) in order to teach us that an offering brought on behalf of the whole people, such as here- cannot replace the daily mandatory communal offering known as tamid. (Called here עולת הבוקר). Not only this, but the daily tamid is offered before any other offering, communal or private. Actually, if not for teaching us this aspect of the daily communal tamid, there was no need to make special mention of this during the days of the inaugural offerings, seeing those were not communal offerings but private offerings, which had been designed to serve as the introduction of the priests to their position as the people's intermediary between themselves and God. Therefore, there had not been the slightest reason to assume that their offerings could replace the daily tamid.
This may be the reason why in the Torat Kohanim the reference is understood as pertaining only to the libation offering, מנחת נסכים, which accompanied the daily tamid, and which was considered a private offering, the wording here teaches that both these libation offerings were presented.
ויקרב את המנחה – אע״ג דבצואה (פ׳ ד׳) כתיב ושור ואיל לשלמים תחלה, ואח״כ ומנחה בלולה בשמן, והוא הקריב המנחה תחלה, משום שמשה אמר להם כל הזבחים ביחד ואח״כ המנחה, ואהרן יקרב המנחה כסדר עם הזבח.
מלבד עולת הבקר – כתב הרמב״ן הוצרך להזכיר זה כאן ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד. ולא קודמת לה. ולא הוצרך להזכיר כן בימי המלואים ולפי שהם קרבנות יחיד למלא יד הכהנים, ובידוע שלא פטרו התמיד, ולא קדמו לו. אבל בתורת כהנים דורש אותו על המנחה לבד, ופי׳ ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר ומנחתה שהיא מנחת נסכים הקריבה עם התמיד, הקריב זו מנחת נדבה שהקריבו ישראל.
מלבד עֹלת הבֹּקר – רוצה לומר, כי כל אלו הקרבנות הנזכרים, שהם קודשי הקודשים, הקריב אהרן בזה האופן, מלבד עולת הבקר שהקריבהּ קודם אלו הקרבנות כולם, כמשפט; רוצה לומר, שכבר הקריבהּ קודם שיקריב חטאתו. כי כבר נשלמה לו הכפרה בשבעת ימי המלואים בצד מספיק לו להכשירו להקריב העולה. אבל לכפר על ישראל חוייב שיביא קודם זה החטאת, לכפר בו יחד בעדו ובעד העם, ואחר הביא חטאת העם.
וימלא כפו היא הקמיצה. כדתנן בפרק קמא דמנחות קמץ בשמאל פסול ואמרינן בגמרא מנה״מ ומסיק רבא יד יד לקמיצה ופירש רש״י כתיב כמצורע ידו הימנית דלא אצטריך וכתיב בקמיצה יד וימלא כפו ממנה מה יד דמצורע ימנית אף יד דקמיצה ימנית אלמא קרא דוימלא כפו בקמיצה קמיירי:
מלבד עולת הבקר כל אלה עשה אחר עולת התמיד. לא חוץ מעולת התמיד דאם כן היה ראוי להכתב אחר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מיד ששניהם ממין אחד לא אחר ויקרב את המנחה ועוד אם פירש מלבד עולת הבקר הוא חוץ מעולת הבקר היה לו לומר גם כן ומלבד עולת החדש כמו שאמר במוסף ר״ה מלבד עולת החדש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ובמוסף יום הכפורים מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד ומנחתה אבל אם יהיה פירוש מלבד עולת הבקר כל אלה עשה אחר עולת הבקר כאילו אמר מלבד העולה שנעשה כבר מהבקר אין טענה למה לא נכתב זה אחר ויקרב את העולה מיד כי הראוי לומר זה אחר כל המעשים שהן הקרבנות והמנחה ולמה לא אמר ומלבד עולת החדש מאחר שפירוש מלבד עולת הבקר אחר עולת הבקר שפירושו ולא קודם ממנו אבל בעבור עולת החדש לא הגיד אם היה הוא הקודם מאלה או אלה ממנו כי אולי אין בהם סדר אבל במוספי המועדים ור״ח והשבתות שיש בכולם סדר שבזה צריך להקדים עולת התמיד ראשונה ואחר כך עולת החדש ואחר כך מוספי ר״ה וביום הכפורים צריך להקדים עולת התמיד תחלה ואחר כך חטאת הכפורים ואחר כך מוספי יום הכפורים הוצרך הכתוב לכתוב מלבד ומלבד להודיע הסדר ובז׳ ימי המלואים שלא היה אז עולת התמיד שעדיין לא הוקם המשכן לא נכתב בו מלבד ואף לדברי האומר שז׳ ימי המילואים היו אחר הקמת המשכן י״ל שלא נכתב שם מלבד עולת הבקר מפני שהדבר ידוע שעולת התמיד שהוא חובה קודמת לקרבן המלואים שאינו אלא להרגילם בלבד בשבעת ימי המלואים מה שכתוב בקרבנות יום השמיני ובמוספי השבתות והחדשים והמועדים שכולם חובה כמו עולת התמיד והוצרך הכתוב להודיע מי קודם ממי אבל לדברי החכם ן׳ עזרא שאמר ששבעת ימי המלואים היו אחר הקמת המשכן ושפי׳ מלבד עולת הבקר הוא חוץ מעולת הבקר לא ידעתי מה תהיה תשובתו על מה שלא נכתב בהם מלבד עולת הבקר כמו שכתוב בשמיני ובמוספי השבתות והחדשים והמועדים:
והנה אמרו במנחה מלבד עולת הבקר הוא להגיד שכל אלה הקרבנות שהקריב אהרן משל עצמו ומן העדה הקריבם אחרי עולת הבקר והוא תמיד של שחר כי הוא היה במקדש קודם לכל הקרבנות כמו שהיה תמיד של בין הערבים אחרון לכלם ובא אם כן הכתוב ללמד שאין עולת העם עם היותה עולת צבור פוטרת את התמיד ולא קודמת אליו. והנה לא נזכר כן בקרבנות המלואים להיותם קרבנות יחיד למלא יד הכהנים כי בידוע שלא פטרו את התמיד. אבל בתורת כהנים אמרו שבא הכתוב הזה ללמד ששתי מנחות היו שם ושעל המנחה נאמר כן וכמו שכתב הרב רבי משה בר נחמן.
מלבד עלת הבקר – מלבד מנחת עולת הבוקר.
מלבד עולת הבקר, apart from the gift offering which accompanied the morning burnt offering.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

1[א] ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה
[1] מנחות פרק ראשון דף ט ע״ב (מנחות ט:), ופרק שלישי דף יט ע״ב
1. הקדמת ציטוט פסוק יז לפסוק טז אינה בטעות, וכך, זה מופיע במקור. כבר הוסבר בהקדמה שמתחילה לא היו הפסוקים מסומנים כלל אך היתה חלוקה לפרקים, וזיהוי הפסוק נעשה ע״י הציטוט. עיין בהערה הבאה הסבר להקדמה זו.
וימלא כפו היא קמיצה. דאם לא כן, למה לי מלוי כף. דאין לומר דהיא מצוה בפני עצמה – הוראת שעה, שהרי לא נצטוה בזה דבר, ועל כרחך היינו קמיצה, שהיא גם כן בשאר מנחות (לעיל ב, ב):
אחר עולת התמיד. דאין לומר כמשמעו, דפשיטא, מהיכא תיסק אדעתין לומר שבזה יפטר עולת (נדבה) [הבוקר], ואין לקרבנות אלו, שהם לשעה, שום ענין לפטור בהם חובת היום, שהיא לדורות, לכך צריך לומר ד״מלבד עולת הבקר״ – שעולת הבקר קודם. ולישנא דקרא כך פירושו; שעשה קרבנות אלו ״מלבד עולת הבקר״, אם כן עולת הבקר קודם, שהרי קרא בשעת עשיית הקרבנות קאמר שמלבד עולת הבקר, שכבר עשה אותה, עשה את אלה. והא דלא כתב ׳ומלבד עולת החדש׳ גם כן, נתבאר בפרשת צו (לעיל פ״ח אות א), עיין שם:
קמיצה. דאל״כ למה נשתנה מנחה זו ממנחת דורות שבפרשת ויקרא יותר מעולה דעולת שעה היא שוה לעולת נדבה שהוא לדורות ומנחת שעה אינה שוה למנחת דורות:
אחר עולת. פירושו מלבד עולת הבקר, דאי הוה פירושו כל אלה עשה בלא עולת הבקר הי׳ לו לכתוב בסוף הפרשה אחר שהקריב שלמים, שגם שלמים הקריב בלא עולת הבקר, או הי׳ לו לכתוב בתחילת הקרבה ואז הי׳ משמע אכל הפרשה. ומ״ש כאן. בשלמא אי פירוש כל אלה עשה אחר עולת הבקר, אתי שפיר דכתיב דוקא כאן, דבא ללמד דקרבנות הללו נקרבים אחר עולת הבקר. ואי הוה כתיב בסוף הי׳ משמע שגם שלמים דוקא אחר עולת הבקר, וזה אינו, דיש לומר דאין להם סדר לשלמים איזה מהן קודם. והרא״ם פירש דא״כ ומלבד עולת החדש מבעי ליה, כמו במוספי שבתות וחדשים ומועדות:
Fistful. Otherwise, why would this meal-offering be different from the meal-offering of generations in Parshas Vayikro, more so than the burnt-offering? Could it be that the burnt-offering of [the specific] time was the same as the voluntary burnt-offering of generations, and yet the meal-offering of [the specific] time would not be the same as the mealoffering of generations?
After the [daily] burnt-offering. Meaning: In addition to the burnt-offering of the morning, for if it meant: all these he did without the burnt-offering of the morning, Scripture should write this at the end of the section after he brought the peace-offerings, because he offered the peace-offerings without the burnt-offering of the morning as well. Or, Scripture should write this at the beginning of the offering, and then it would reflect on the entire section. Why was it written specifically here? It is all right if we explain that all these he did after the morning burntoffering [as Rashi explains], then it is understandable why it is written specifically here: It comes to teach that these offerings were brought after the morning burnt-offering. But, if it was written at the end, it would imply that the peace-offerings as well were specifically after the morning burntoffering. This, however, is not so, because we can say there was no order for the peace-offerings in terms of which of them came first. Re'm explains: If so, it should say, "aside from the burnt-offering of the month,⁠" as it says regarding the additional offerings of Shabbos, Rosh Chodesh, and Holidays.
וימלא כפו ממנה – נאמר כאן מילוי ונאמר להלן מילוי מה להלן מלא קומצו אף כאן מלא קומצו ומה להלן עלה בידו צרור כו׳ אף כו׳.
מלבד עלת הבקר – מלמד ששתי מנחות היו שם א׳ עם העולה וא׳ בפני עצמה.
ויקרב את המנחה – המקריב אותה ליד אהרן.
וימלא כפו ממנה – זו היא הקמיצה, ומלת ״קמץ״ פרשנוה,⁠1 ותבין שהיא מלא כפו.
מלבד עולת הבקר – פירש רש״י ז״ל ״כל אלה עשה אחר עולת התמיד״. ולפירושו היה לו להזכירו בסוף אחר השלמים? אבל לפי שבכל יום מקריבין עולת תמיד ומנחתו, והיום נצטוו להקריב עולה ומנחה חובת היום, הודיע שלא נפטרו בהן מקרבן תמיד, אלא עולה ומנחה זו הקריבו מלבד עולת הבקר. אבל שלמים אינן נקרבין חובה בשאר הימים. ובפרשת מלואים שבסדר צו ״לא אמר מלבד עולת הבקר״, לפי שבימי המלואים לא היה מנחה, ועולת התמיד צריכה מנחה. וזאת תשובה לקושית רא״מ ז״ל.
מלבד עלת הבקר – לפי שבכל יום מקריבין עולת תמיד ומנחתו, והיום נצטוו להקריב עולה ומנחה חובת היום, הודיע שלא נפטרו בהן מקרבן תמיד, אלא עולה ומנחה זו הקריבו מלבד עולת הבוקר:
וימלא כפו ממנה – מהנאמר במסכת מנחות (ט:, יט:) רואים שהכוונה לקמיצה. הערנו קודם לכן (פסוקים ג–ד), שרעיון המנחה משלים בדרך כלל את רעיון העולה והשלמים, על ידי מנחת נסכים; אולם כאן בא רעיון זה לידי ביטוי על ידי מנחה העומדת בפני עצמה. לפיכך, בעוד שמנחת נסכים מוקטרת כליל על המזבח, הרי שהמנחה הנזכרת כאן טעונה קמיצה – כדין מנחת נדבה – ושייריה נאכלין. מנחה זו ומנחת העומר, הדומה לה במשמעותה, הן מנחות הציבור היחידות אשר רק הקומץ מהן קרב על המזבח. וכן גם שלמי הציבור הנזכרים כאן אין להם אח ורע מלבד כבשי עצרת. לפי התורת כהנים כאן, כל העולות (ולדעת הראב״ד שם, גם השלמים) באו עם מנחות נסכים הראויות להן, והדבר נרמז (ביחס לעולות) בתיבת ״כמשפט״ (פסוק טז).
מלבד עלת הבקר – העולות והנסכים והמנחה העומדת בפני עצמה באו בנוסף על תמיד של שחר ונסכיו (עיין תורת כהנים). בשבתות ובימים טובים, מבטאים המוספים את מחשבות המסירוּת המיוחדות המתעוררות על ידי קדושת היום. אך הן אינן דוחות מפניהן את מחשבות המסירות המתעוררות בנו בכל בוקר על ידי המתנה הפשוטה של היום החדש, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בעולת התמיד. המוספים רק מוסיפים על ביטוי המסירות היומי הקשור לתמיד של שחר: ״מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד״ (במדבר כח, כג). וכן גם כאן, קרבנות היום השמיני למילואים היו כדוגמת המוספים לאותו יום; הם באו ״מלבד עלת הבקר״.
[יא]
ויקרב את המנחה – מנחה זו היתה משונה מדין מנחת סולת שטעונה ג׳ מתנות שמן. ופה לא כתיב אלא ״בלולה״. וכן לא נתבאר אם היה בה לבונה כי היה הוראת שעה דהא אין מנחה בצבור. ולכן לא כתיב ״ויעשה כמשפט״ כי לא היתה כמשפט רק הוראת שעה. ולכן הוצרך לבאר שמלא כפו ממנה – רוצה לומר שקמץ – דהוה אמינא שהיתה כמנחת נסכים (שמקריבים הצבור) שכולה כליל. ומ״ש שמלא כפו – כי לא היה צריך למחוק בגודלו, שזה רק במנחות האפויות, והיה דינה כמנחת סולת שכתוב בה ״מלא קומצו״ כמ״ש (ויקרא ס׳ קה, עיי״ש). וכן ממה שכתוב ״ממנה״ ידעינן שלא נתערב בהקומץ דבר אחר.
[יב]
מלבד עולת הבקר – זה היה לו לכתוב אחר השלמים כמו שכתב תמיד בפר׳ פנחס בסוף קרבנות היום ״מלבד עולת התמיד״. ופירשו המפרשים לפי שבכל יום מקריבים עולת תמיד ומנחתו והיום נצטוו להקריב עולה ומנחה חובת היום – הודיע שלא נפטרו בהן מקרבן תמיד; אלא עולה ומנחה זו הקריבו מלבד עולת הבקר ומנחתה. אבל שלמים אין נקרבים חובה בשאר הימים. אמנם עדיין קשה שזה היה לו לומר אחר העולה כיון שעם העולה הקריבו מנחת נסכים, וע״ז יאמר שעולה ומנחת-נסכים-שעמה היו מלבד עולת הבקר ומנחתו. ומזה נראה לכאורה שלא הקריבו מנחת נסכים עם עולה זאת רק מנחת בלולה לבד. ולכן אמר זה אחר מנחה בלולה. וזה יצויר על פי מ״ש בתוספתא דמנחות (פרק ו) ר׳ יהודה אומר יחיד שהיה חייב פרים ואלים וכבשים ואין לו נסכים – יביא פרים בנסכיהם ואל יביא פרים אלים וכבשים בלא נסכים. ומשמע שרק ביחיד הדין כן כיון שיכול להקריב הקרבנות גם לאחר זמן, אבל בצבור (שאם עבר יומו בטל קרבנו) סבירא ליה דיקריב פרים ואלים בלא נסכים ויביא הנסכים אחר כך כיון דקיימא לן דאדם מקריב זבחו היום ונסכיו לאחר כמה ימים אפילו בקרבן צבור כמו שמביא הרמב״ם. וחולק על ר׳ שמעון דאמר במשנה דמנחות (דף מד:) דאפילו בצבור הדין כן שיקריב פר אחד ונסכים ולא יקריב כולם בלא נסכים. וכמו שכתב הרמב״ם בפירוש המשנה והרע״ב שם דאין הלכה כר׳ שמעון. ולפי זה לר׳ יהודה (סתמא דספרא) יכול להיות שלא היה להם אז נסכים אל העולה ולא הקריבו רק מנחה בלולה. ולכן אמר ״מלבד עולת הבקר״ אחר מנחה בלולה בשמן. ומזה נלמד לכל מקום שאם לא מצא מנחה יביא בהמה. אך דאם כן למה אמר ״ויקרב את העולה ויעשה כמשפט״ שמשמע שהוקרבה כמשפט העולה עם נסכיה ומנחתה; שאי לאו כן איך אמר ״כמשפט״? בפרט שמלת ״כמשפט״ באה תמיד על הנסכים שיש בהם משפטים שונים לפר איל ולכבש, שעל זה יצדק מלת ״כמשפט״ כמו שכתבנו במקום אחר. ואם כן נשאר הקושיא למה נאמר ״ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר״? ומשיב מלמד ששני מנחות היו וכולי - ר״ל כי הנה בציוי נאמר ״ומנחה בלולה בשמן״ לבסוף, וכן בדין, דשלמים קודמים לעופות ועופות למנחות מפני שהם מיני דמים. ולמה הקריב את המנחה קודם השלמים? אך שעם העולה הקריב מנחת נסכים ולא עם השלמים, כי השלמים האלה היו הוראת שעה (שאין הצבור מקריבים שלמים רק בעצרת), ולכן לא הקריב עמהם נסכים כי לא נתפרשו נסכים רק בקרבנות של דורות, לא באותן שהיו הוראת שעה. בפרט למאן דאמר דלא קרבו נסכים במדבר רק בקרבנות צבור [כמ״ש התוספות זבחים (דף קיא.)] וממילא, בעולה שבאה נדבת צבור לקיץ המזבח וגם חובה – הקריב מנחת נסכים; לא בשלמים. ולכן סמך מנחה בלולה אחר מנחת נסכים של העולה לסמוך מנחה למנחה. ולכן אמר בזה ״מלבד עולת הבקר״, ר״ל שלכן הקריב מנחה זו עתה כי היתה עולה זו מלבד עולת הבקר ומנחתה ובא במנחת נסכים כמוה. וסמך מנחה הבלולה אל מנחת העולה. וזהו שאמר מלמד ששני מנחות היו שם, פירוש: רק שנים, לא יותר, כי אחר שלמי צבור לא הקריב מנחה.
וימלא כפו ממנה – היא קמיצה (רש״י). מ״מ צריך טעם למה כתב כאן לשון משונה.⁠1 אלא נכלל כאן עוד כוונה שניה. דבאמת עשה כאן אהרן שלא כדין לדורות, דשלמים קודמין למנחה, כדתנן בזבחים פרק כל התדיר (פט,א), ומקרא מלא כתיב גם כאן (פסוק ד׳) ״ושור ואיל לשלמים וגו׳ ומנחה בלולה בשמן״. אלא משום שבכל הקרבנות שעשה אהרן באותו יום נתמלאו ידיו בזה לעבודת המזבח, ועדיין לא נתמלאו אלא אצבעותיו שהם כלי המעשה, ולא הכף, והשלמים טעונין תנופה על הכף,⁠2 ועדיין לא נתמלאה הכף בעבודה, דתנופה עצמה3 אינה עבודה שמעכבת,⁠4 על כן הקדים אהרן את המנחה ובקמיצה מילא גם כפו ממנה.
ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר – לפי הפשט לא קאי5 במנחת הבוקר,⁠6 שהרי לא נשתוו מעשה מנחה זו שנקמצה7 למנחת התמיד שכולה כליל כדין מנחת נסכים.⁠8 אלא לא מיירי כי אם בעולה עצמה,⁠9 וכמו שכתב הרמב״ן שבא ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד.⁠10 אבל לא ביאר יפה אמאי כתיב כאן11 גבי הקטרה ולא כתיב גבי עשיית העולה לעיל (פסוק ט״ז).
ונראה, משום דזה כלל גדול דחובה עולה זה בזה, אם לא שיש איזה שינוי והוכחה שאיננה כראשונה, וכמו שכתבו התוספות ב״ק (סה,ב) לענין חומשו עולה בכפילו, וביארנו בספר שמות ריש פרשת תשא (שמות ל,יב).⁠12 על כן היה עולה על הדעת דעולת הצבור, שהיה כבש בן שנה כמו עולת התמיד, עולה בו לענין מצות הקטרה.⁠13 ובשלמא שחיטה וזריקה לא נשתוו בזמן, שהרי עולת התמיד קדמה לחטאת ועולת העם היתה אחר החטאת, מה שאין כן בהקטרה דשניהם היו קודמים לחטאת, הייתי אומר דעולה זה בזה ואין צריך להקטיר רק כזית שמעכב את הדם.⁠14 משום הכי כתיב גבי הקטרה ״מלבד עולת הבוקר״.⁠15 ולפי דברינו שהוא כמו שכתב הרמב״ן דקאי ״ויקטר על המזבח״ על העולה,⁠16 אם כן מה שכתב תחילה (פסוק ט״ז) ״ויעשה כמשפט״ לא מיירי בהקטרה,⁠17 וכמו שכתבתי שם (ד״ה ויעשה כמשפט) דמיירי בשחיטה וזריקה וגם בניתוח ורחיצה.
1. לעומת (לעיל ב,ב) ״וקמץ משם מלוא קומצו״.
2. לעיל (ז,ל) ״ידיו תביאנה... להניף אותו תנופה״.
3. האמורה להיעשות בזבח השלמים (פסוק כ״א).
4. כך שעשייתה אין בה כדי למלא את ידיו לעבודה זאת.
5. ״מלבד עולת הבוקר״.
6. המנחה המובאת כל בוקר עם קרבן התמיד (במדבר כח,ה). ואילו היינו מפרשים כך, משמעות הפסוק היא שאהרן הקטיר את המנחה הזאת שלו על המזבח, מלבד המנחה המגיעה עם עולת הבוקר.
7. כפי שלמדנו מ״וימלא כפו״ – היא קמיצה (רש״י).
8. וכאשר שתי המנחות שונות לחלוטין זו מזו, לא ניתן לומר עליהן ״מלבד״.
9. עליה מסופר בפסוק ט״ז ״ויקרב את העולה״, היא עולת העם של המילואים.
10. זה לשונו ד״ה מלבד עולת הבוקר: הוצרך הכתוב להזכיר זה בכאן ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה. ולא הוצרך להזכיר כן ב⁠[שבעת] ימי המילואים [כי שם לא היתה הוא אמינא] לפי שהם [קרבנות המילואים] קרבנות יחיד, למלא יד הכהנים [לעומת הקרבן אצלנו שהוא קרבן העם], ובידוע שלא פטרו את התמיד ולא קדמו אליו. [ועיין להלן ברמב״ן המביא את התורת כהנים המפרשת שמוסב על שתי המנחות. כאמור, רבינו (בעקבות הרמב״ן) מפרש ׳לפי הפשט׳.]
11. את ההדגשה שעולת העם אינה פוטרת את עולת התמיד.
12. ד״ה ונתנו איש כופר נפשו: ... ומזה למדנו דשני חובות שהאדם חייב עולות זו בזו... אם לא במקום שפירש הכתוב שאין עולה זה בזה. וכן דעת הט״ז סימן רפ״ח... (עיין שם בביאורנו).
13. ׳הקטרה׳ דייקא, וכפי שממשיך רבינו.
14. כי ללא הקטרה כל שהיא, אין דם הקרבן מרצה.
15. שיש לעשות הקטרה מלאה של כל אחת מן העולות, ואין אומרים ד׳חובה עולה זה בזה׳.
16. בפסוק ט״ז, ולא על המנחה שברישא של פסוקנו.
17. שעליה ידובר רק בפסוקנו.
מלבד עולת הבקר – מוהר״ר נפתלי הירץ וויזל בביאורו היקר פירש שבזה הודיענו שבעולה ובמנחה הזאת לא נפטרו מעולת ומנחת התמיד, ולא הזכיר עולת התמיד אחר השלמים לפי שלא בכל יום מקריבים שלמים חובה, ובפרשת מלואים (צו) לא הזכיר עולת התמיד לפי שבעולת שבעת ימי המלואים לא היתה מנחה. ונראה לי שלא הוצרך להזכיר שם עולת התמיד כמו שהוצרך כאן לפי שבפרשת תצוה אחר צווי קרבנות המלואים בא הצווי גם כן על עולת התמיד; וממילא משמע שעשו כאן גם תמיד של בין הערבים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כו׳ – מה דהקדים המנחה לקרבן שלמים, אף דבפרק כל התדיר אמר דמיני דמים קודמין למנחות, נראה לי משום דמנחות הנקמצין איכא גם בצבור דעומר ושתי הלחם של צבור, אבל שלמים ליתנהו בצבור משום דשלמי עצרת הם קדשי קדשים והנך שלמים הוי קדשי קלים כמוש״כ תאכלו במקום טהור, לא במקום קדוש וקדשי קלים ליתנהו בצבור והוי המנחה כתדיר נגד השלמים, לכן המנחה קודמת. ועיין פרק כל התדיר דף צ׳, אדרבא מנחות קודמין שכן ישנו בצבור כביחיד כו׳. וא״כ כאן מנחה התדירה קודמת, ואין זה ענין להך דבעי בגמ׳ שם בתדיר ומקודש מי קודם, דכאן המעלה משום דמיני דמים קודמין אין זה כמקודש. ועוד אפשר דתלי׳ אם ילפינן דורות משעה. עיין מנחות דף י״ט, דלכן אמר שמואל דלא ילפינן לענין יד ששם חשובה ממיני דמים ולכן הקמיצה היה בכפו ודו״ק.
וימלא כפו ממנה – לא אמר וימלא קומצו משום דכף מצאנו גם כף אחת, כף תומר, שאין פרוד בינתים, כן היד בזמן שאצבעותיו סמוכים והבשר ממלא, שאין הפסק ביניהם כלל נקרא כף. ולכן אמרו יומא ריש פרק הוציאו לו, דבין הבינים של קומצו הוי ספק ואם לא קמץ איש שמן ונכנס בין אצבעותיו מקטיר הך דבינים לשם עצים יעו״ש, וכיון שהניח אש ועצים על המזבח משום שאש מן ה׳ אכלה אותם כמו שפירש רשב״ם, לכן לא הי׳ יכול להקטיר אותם לשם עצים, ולכך הקפיד שלא יכנס בין האצבעות מאומה ודו״ק.
וימלא כפו – נאמר כאן מלוי ונאמר להלן (פ׳ ויקרא) מלא קמצו, מה להלן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול אף כאן כן1(תו״כ).
וימלא כפו – א״י אם כף ימין או כף שמאל, כשהוא אומר (פ׳ מצורע) ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית, כאן שמאלית, הא כ״מ שנא׳ כף אינו אלא ימין.⁠2 (מנחות ט׳:)
מלבד עולת הבקר – מה ת״ל, אלא מלמד ששתי מנחות היו שם, אחת עם העולה ואחת בפני עצמה.⁠3 (תו״כ)
1. פסול משום חסר. ומפרש וימלא כפו דהיינו קמיצה, דאל״ה מה נשתנית מנחה זו משארי מנחות, והלא חטאת ועולה שבפרשה זו דומין בעשייתן לשארי חטאות ועולות, וא״כ גם מנחה זו צריכה להיות כשארי מנחות.
2. ובטעם הדבר נראה ע״פ מ״ש בברכות מ״ג ב׳ כל דבר מצוה צריך שיעשה בימין, ולכן התם בפ׳ מצורע שהמעשה היא בימין ממילא צריכה היציקה להיות על יד שמאל, משא״כ הכא שהמלוי גופא היא המצוה לכן היא בימין.
3. כונת הקושיא מה ת״ל, הוא משום דבכ״מ כתיב מלבד עולת הבקר לאחר גמר הקרבת קרבנות חובות היום כמו בפ׳ פינחס, וא״כ גם כאן הו״ל לכתוב זה אחר פ׳ שלמים ולא אחר ענין מנחה, וז״ש מה ת״ל זה שלא במקומו, ומפרש דלכן כתיב בסגנון כזה להורות ששתי מנחות היו.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יחזקונירמב״ןדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יח) וַיִּשְׁחַ֤ט אֶת⁠־הַשּׁוֹר֙ וְאֶת⁠־הָאַ֔יִל זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לָעָ֑ם וַ֠יַּמְצִ֠אוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֶת⁠־הַדָּם֙ אֵלָ֔יו וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
He also killed the bull and the ram, the sacrifice of peace offerings which was for the people. And Aaron's sons delivered to him the blood, which he sprinkled around on the altar,
ספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״ע ספורנושיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלמלבי״םרד״צ הופמןעודהכל
[יג]
״וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם״ – מִכָּן לָמְדוּ שְׁלָמִים לַצִּבּוּר.
וּנְכַס יָת תּוֹרָא וְיָת דִּכְרָא נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא דִּלְעַמָּא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְּמָא לֵיהּ וְזַרְקֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר.
And he slew the bull and the ram for the hallowed oblations of the people; and the sons of Aharon brought the blood to him, and he sprinkled the blood round about.

וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב
וּנְכַס יָת תּוֹרָא וְיָת דִּכְרָא לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא (ח״נ: נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא) דִּלְעַמָּא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְּמָא לֵיהּ וְזַרְקֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר
זֶבַח הַשְּׁלָמִים – שני נוסחים בת״א
במקצת נוסחים ובתאג׳ תרגמו ״וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – ״נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״ וכן גרסו בדפוסים מצויים. ואולם ברוב הנוסחים תרגמו ״זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – ״לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״ וכן גרסו יא״ר והמסורה.⁠1 וכתב ״באורי אונקלוס״ שנוסח ״לְנִכְסַת״ הוא הנכון ללמד ששחטם לשם שלמי ציבור כמבואר בתו״כ: ״וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם – מכאן למדו שלמים לצבור״ (ספרא שמיני פרשה א). והנה לא מצינו שלמים לציבור זולת שלמי עצרת שהם קדשי קדשים ונאכלים לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה עד חצות (משנה זבחים ה ה). אבל השור והאיל אף שהיו שלמי ציבור, נהג בהם דין קדשים קלים.⁠2 לכן תרגם ״זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – ״וּנְכַס יָת תּוֹרָא וְיָת דִּכְרָא לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״, שנשחטו על מנת שינהג בהם דין קדשים קלים כשאר שלמים.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 152: ״זבח השלמים דוישחט – לְנִכְסַת. אית דמתרגמי דְנִכְסַת״.
2. כמבואר להלן ״וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר... כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא י יד) וברש״י: ״ואת חזה התנופה – של שלמי צבור. תאכלו במקום טהור – וכי את הראשונים אכלו במקום טמא? אלא הראשונים שהם קדשי קדשים הוזקקה אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים, אבל צריכים הם להאכל תוך מחנה ישראל שהוא טהור מליכנס שם מצורעים. מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר״.
ונכס ית תורה וית דכרה נכסתא קדשיה דמן עמהב וזמינוג בנוי דאהרן ית אדמהד לוותה וזרק יתיה על גבי מדב⁠[חה] מן חזור חזור.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נכסת״) גם נוסח חילופי: ״נכיס׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמן עמה״) גם נוסח חילופי: ״דאית לעמה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וזמינו״) גם נוסח חילופי: ״ואקריבו״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמה״) גם נוסח חילופי: ״דמה״.
ונכיס ית תורא וית דיכרא ניכסת קודשיא די לעמא ואקריבו בני אהרן ית אדמא ליה ודרקיה על מדבחא חזור חזור.
And he killed the bullock and the ram of the hallowed oblations (peace offering) of the people, and the sons of Aharon brought the blood to him, and he sprinkled it upon the altar round about:
וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם ויקריבו בני אהרן את הדם אליו ויזרקהו על המזבח סביב.
וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם – מִכָּאן לָמְדוּ שַׁלְמֵי צִבּוּר.
וד֗בח אלת֗ור ואלכבש ד֗באיח אלסלאמה אלתי ללקום ובלג֗ בני הרון אליה אלדם ורשה עלי אלמד֗בח מסתדירא.
ושחט את השור ואת האיל, זבחי השלמים אשר לעם, ומסרו בני אהרן אליו את הדם וזילף אותו על המזבח סביב.
וימציאו – התחנכו גם בשלמי צבור.
וימציאו, they also trained in performing the rites of the peace offerings offered on behalf of the congregation.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

זבח השלמים אשר לעם – מכאן למדו שלמים לציבור ובשעה קלה למדו כל העבודות.
וישחט – השוחט. כמו שפרשנו.
[יג]
זבח השלמים אשר לעם – זה מיותר שהלא לא היו שם שלמים אחרים? ופירשו חז״ל שמפני ששלמים אלה היו הוראת שעה – כי אין שלמים בצבור רק שלמי עצרת, והם קדשי קדשים – נשחטים בצפון ונאכלים לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים ליום ולילה. והיה עולה על הדעת שגם אלה כן דינם [ובאמת היו קדשים קלים כמ״ש לקמן (ויקרא י, י) ״ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור (ר״ל בעזרת ישראל) אתה ובניך ובנותיך״]. ועל זה אמר שהם ״זבח שלמים״ – ששם ׳זבח׳ מציין סעודה של שמחה, שמאסף בו אוהבים ומיודעים [כמו ״כי זבח היום לעם בבמה״ (שמואל א ט, יב), ״כי זבח משפחה לנו בעיר״ (שמואל א כ, כט)]. ואמר שהיו זבח העם – שכל העם אכלו את בשרם. וזהו שאמר שבזה למדו שהוא שלמים לצבור, שכולם יאכלו מסעודתו כמו שהבעלים אוכלים בשר שלמיהם.
(יח-כא) וישחט – השלמים בתורת קדשים קלים באים לבסוף.
וימציאו – מוסב גם על הנתחים שנזכרו בפסוק י (רמב״ן).
ואת החלבים מן השור – מכיון שתחת מלת השור נמצא אתנח הרי מציינת מלת החלבים כל האימורים של הפר, שלא פורטו כאן מפני שהם ידועים, ואילו חלקי האיל נזכרים כל אחד בפני עצמו, משום שהם שונים מחלקי הפר בזה שניתוספה עליהם האליה.
והמכסה – כולל לדעת הרמב״ן כל החלבים הראויים למזבח ואשר רק מכסים את האברים אבל אינם מעורים בהם.
וישימו – מוסב אל בני אהרן, שקיבלו, כנראה, את החלבים ואת חלקי החזה מן הזקנים, אשר בידם נמצאו בשעת התנופה, והגישו אותם לאהרן במצב כזה שהחלבים היו מונחים על גבי החזות. עיין רש״י כאן וב ז׳:ל׳.
החזות – חלקי החזות של השור ושל האיל.
ויקטר החלבים – גם כאן החלבים האימורים במשמע.
הניף אהרן – קודם לכן; זה עבר מוקדם, שהרי התנופה קדמה להקטרה וגם החלבים הונפו לפני ההקטרה (עיין ויקרא ז׳:ל׳, ח׳:ו׳-כ״ז, י׳:ט״ו). והנה מתמיה, שהתנופה נזכרה כאן כעין הוספה, ושרק חזה ושוק נזכרים, ולא החלבים. מכאן יש ללמוד שתנופת חזה ושוק, שהיא הסמל למסירת החלקים האלה לה׳ ולכהנים, מקבילה אל הקטרת החלבים, ועל⁠־ידי התנופה היו גם החזה והשוק לאשי ה׳ אשר הכהנים מקבלים כמתנת ה׳. לכן נזכרת בראשונה, בפסוק כ, הקטרת החלבים; שהתנופה כבר קדמה לה, יש להסיק מתוך הפסוק ״וישימו את החלבים על החזות״, ואחר זה בא: ״הניף אהרן״.
ואת החזות – להדגיש, כי גם החלקים האלה הוקדשו על⁠־ידי תנופה לה׳ ולכהני ה׳, שונה מזה דעתו של הרמב״ן לעיל ז׳:ל׳; השוה לעומת זה ויזל ואת ביאורנו, שם.
ספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״ע ספורנושיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלמלבי״םרד״צ הופמןהכל
 
(יט) וְאֶת⁠־הַחֲלָבִ֖ים מִן⁠־הַשּׁ֑וֹר וּמִ֨ן⁠־הָאַ֔יִלא הָֽאַלְיָ֤ה וְהַֽמְכַסֶּה֙ וְהַכְּלָיֹ֔ת וְיֹתֶ֖רֶת הַכָּבֵֽד׃
and the fat of the bull and of the ram, the fat tail, and that which covers the innards, and the kidneys, and the cover of the liver,
א. וּמִ֨ן⁠־הָאַ֔יִל =ל1,ב,ש?,ש1,ו ושיטת-א ובדפוסים
• ל,ק3=וּמִן⁠־הָאַ֔יִל (אין מתיגה)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחישיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[מב] 1ואת החלבים מן השור ומן האיל האליה והמכסה, ואת החלבים מן השור ומן האיל הזכורים בו. ומן האיל האליה. הפסיק הענין בא להוסיף האליה. (לקח טוב)
1. ראה פירש״י כאן: והמכסה. חלב המכסה את הקרב, וברמב״ן: ואיננו נכון בעיני כי למה יזכיר החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים. אבל על דעתי המכסה שם לכולם, כי כל חלב שיקרב לגבי מזבח הוא מכסה, כי האחד חלב המכסה את הקרב והשני כל החלב אשר על הקרב וגם הוא מכסה, והחלב אשר על הכליות יכסה עליהן וכן אשר על הכסלים וכו׳ והנה הכתוב הזה נמשך למעלה וימציאו בני אהרן אליו את הדם של שור ואיל הנזכרים ואת החלבים מן השור, אבל מן האיל המציאו אליו האלי׳ והחלב וכו׳ עי״ש וברא״ם כאן. ובאונקלוס: והמכסה – וחפי גוא והוא כרש״י. ובגור ארי׳: והא דכתיב החלבים מן השור והאיל האלי׳ והמכסה כאלו חסר וא״ו ור״ל והאלי׳ והמכסה. שאין ר״ל כי החלבים לא הוי רק האלי׳ והמכסה, דזה אינו רק הוי כאלו חסר וא״ו והאלי׳. וראה בלבוש האורה כאן. ובתוס׳ חולין צג. ד״ה אמר דהאלי׳ קריבה למזבח משום אלי׳ ולא משום חלב דאינה נקראת חלב אלא שומן. ובהעמק דבר שמות כט כב ובהתוה״מ ויקרא ג אות פג. ובתו״ש לעיל פ״ג אות לט וצרף לכאן.
וְיָת תַּרְבַּיָּא מִן תּוֹרָא וּמִן דִּכְרָא אַלְיְתָא וְחָפֵי גַּוָּא1 וְכוֹלְיָתָא וַחֲצַר כַּבְדָּא.
1. עי׳ פרשגן.
Also the fats of the bull and of the ram, the tail, and the covering of the inwards, with the kidneys, and the caul of the liver;

וְאֶת הַחֲלָבִים מִן הַשּׁוֹר וּמִן הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד
וְיָת תַּרְבַּיָּא מִן תּוֹרָא וּמִן דִּכְרָא אַלְיָתָא וְחָפֵי גַּוָּא וְכוֹלְיָתָא וַחֲצַר כַּבְדָא
הַמְכַסֶּה – את מה?
מדוע תרגם ״הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה״ – ״אַלְיָתָא וְחָפֵי גַּוָּא״, ובעקבותיו פירש גם רש״י: ״והמכסה – חלב המכסה את הקרב״? פירש רא״ם: ״תקן בזה, שהמכסה הזה, אף על פי שהוא סתם, אינו רק (אינו אלא) ה״חלב המכסה את הקרב״, מפני שלא מצאנו שיקרא בשם ״מכסה״ רק החלב המכסה את הקרב (ג ג; ד ח; ז ג ועוד), לא זולתו״. אבל רמב״ן טען כנגד רש״י: ״ואינו נכון בעיני, כי למה יזכיר החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים?⁠״, לכן פירש הוא ״וְהַמְכַסֶּה״ את כל האברים הפנימים ולא את הקרב בלבד.⁠1
מכאן נחלקו מפרשי התרגום: ״נתינה לגר״ כתב שת״א מסייע לרש״י, אבל ״אור התרגום״ דחה: ״מת״א וְהַמְכַסֶּה – וְחָפֵי גַּוָּא אין הכרע שדעתו כפ׳ רש״י כמ״ש נתל״ג, כי מה שכתב גַּוָּא, יתכן שכולל כל האברים הפנימיים כדברי רמב״ן. כי הוראת גַּוָּא, כל מה שבפנימיות הבהמה״.
1. ועיין ברא״ם שהשיב על דבריו.
וית תרביה מן תורה ומן דכרה אלייתה וחפיי כרסה וכלייתהא ומה דמשתייר מן חצר כבדה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחפיי כרסה וכלייתה״) גם נוסח חילופי: ״וחפיי וכולייתה״.
וית תרביא מן תורא ומן דיכרא אליתא ודחפי בני גווא וכולייתא וחצר כבדא.
and the fat of the bullock, and of the ram, the tail, and that which covereth the inwards, and the two kidneys, and the caul of the liver;
ואת החלבים מן השור ומן האיל האליה והמכסה את הקרב והכליות וחצר הכבד.
ואלשחום מן אלת֗ור ואלכבש אלאליה ואלמג֗טי ואלכלי וזיאדה אלכבד.
ואת החלבים מן השור ומן האיל: האליה והמכסה והכליות ותוספת הכבד.
והמכסה – חלב המכסה את הקרב.
והמכסה AND THAT WHICH COVERETH – This is elsewhere (e.g., Vayikra 3:3) termed "the fat which covers the inward parts".
והמכסה – חלב המכסה את הקרב. לשון רבינו שלמה.
ואינו נכון בעיני, כי למה יזכיר החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים.
אבל על דעתי: המכסה – שם לכולם, כי כל חלב שיקרבא לגבי מזבחב הוא מכסה, כי האחד חלב המכסה את הקרב, והשני כל החלב אשר על הקרב, וגם הוא מכסה, והחלב אשר על הכליות יכסה עליהן, וכן אשר על הכסלים. וכמו שאמרו (בבלי חולין צ״ג.): חלב שהבשר חופה אותו מותר, שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים. והנה הכתוב הזה נמשך למעלה: וימציאו בני אהרן אליו את הדם (ויקרא ט׳:י״ח) – של שור ואיל הנזכרים, ואת החלבים מן השור, אבל מן האיל המציאו אליו האליה והחלב, ומשניהם הכליות ויותרת הכבד.
א. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שיקריב״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״המזבח״.
V'HAMECHASEH' AND THAT WHICH COVERETH THE INWARDS. "That is, the fat which covers the inwards.⁠" Thus the language of Rashi. But it does not appear to me to be correct, for why should He mention [only] this particular fat and not the other fats [which were burnt on the altar]?⁠1 Rather, the word hamechaseh in my opinion is a term for all the fats, since all fats which are burnt on the altar are "covering" [fats]. One is the fat which covereth the inwards,⁠2 and the second is all the fat that is upon the inwards,⁠3 and that too "covers" [the inwards]; the fat which is upon the kidneys covers them, as does also the fat which is upon the loins.⁠4 This is similar to that which the Rabbis have said:⁠5 "Fat which the meat covers is permissible to be eaten, for the Merciful One said, the fat which is upon the loins [is called 'fat'], and not that which is within the loins.⁠" This verse is thus a continuation of the above: and Aaron's sons delivered unto him the blood6 of the ox and the ram mentioned [in the first part of that verse], and the fat of the ox,⁠7 but of the ram they presented to him the fat tail and "the fat" [as the word mechaseh indicates], and of the two [the ox and the ram, they presented to him] the kidneys, and the lobe of the liver. Scripture states, And they put the fat upon the breasts,⁠8 for they placed the fat tail, the kidneys, and the lobe of the liver at the bottom, and the [other] fats on the top of them, and everything upon the breasts. Thus the fats alone were visible above, this being the respectful way to burn them [on the altar].
1. See above, 3:3-4.
2. Ibid., 3:3, etc.
3. Ibid., 3:3, etc.
4. Ibid., (4).
5. Chullin 93a.
6. (18).
7. In (19) before us.
8. (20).
והמכסה. פירש״י חלב המכסה את הקרב. והקשה הרמב״ן א״כ למה יזכיר זה החלב יותר מן האחרים ופי׳ הוא המכסה הוא שם לכל החלבים כי כל חלב הקרב לגבי מזבח הוא מכסה האחד החלב המכסה את הקרב והשני כל החלב אשר על הקרב גם הוא מכסה והחלב אשר על הכליות יכסה עליהן וכן אשר על הכסלים והכתוב הזה נמשך למעלה וימציאו אליו בני אהרן הדם של שור ואיל הנזכרים ואת החלבים מן השור אבל מן האיל המציאו אליו האליה והחלב ומשניהם הכליות ויותרת הכבד:
והמכסה, "and the covering fats;⁠" Rashi claims that this abbreviated reference refers to the fat membranes covering various innards.⁠"
Nachmanides queries this interpretation, asking why this fat part should be singled out for special mention? He therefore explains that the word המכסה sums up all the fat parts which cover the innards, be it kidneys, parts of the liver, etc, Any fat part offered on the altar and burned up there is included in the term המכסה. Whereas a distinction is made between חלב על and חלב המכסה, when it comes to its function on the altar, there is no such distinction. Basically, our verse refers to what has been written before beginning with the words וימציאו in the middle of verse 18. From the word ומן האיל (המציאו) in verse 19 what is written belongs to what follows in the text. In other words, the parts mentioned after ומן האיל were all burned up on the altar.
והמכסה – פר״ש חלב המכסה את הקרב. והקשה הרמב״ן א״כ למה יזכיר זה החלב יותר מהאחרים. ופי׳ הוא המכסה, הוא שם לכל החלבים כי כל חלב המכסה הקרב לגבי מזבח הוא מכסה, האחד החלב המכסה את הקרב, והשני כל החלב אשר על הקרב גם הוא מכסה והחלב אשר על הכליות יכסה עליהן, וכן אשר על הכסלים. והכתוב הזה נמשך למעלה וימציאו אליו בני אהרן הדם של שור ואיל הנזכרים ואת החלבים מן השור אבל מן האיל המציאו אליו האליה והחלב ומשניהם הכליות ויותרת הכבד.
האליה והמכסה והכליֹת ויֹתרת הכבד.
המכסה – הוא החלב אשר על הקרב. ולפי שזכר באחרונה ׳הכליֹת ויֹתרת הכבד׳, למדנו שהם הושמו עליונים בתנופה, להעיר הבעלים שיחקרו בענינם: למה בחר בהם ה׳ יתעלה שיוקטרו עם החלבים, והנה אינם מן המובחר והשָׁמֵן כמו הענין בשאר מה שיוקטר מזה לה׳ יתעלה, ויהיה זה סיבה אל שיגיע להם התועלת המכוון מזה הענין.
והמכסה חלב המכסה את הקרב. תקן בזה שהמכסה הזה אף על פי שהוא סתם אינו רק החלב המכסה את הקרב מפני שלא מצאנו שיקרא בשם מכסה רק החלב המכסה את הקרב לא זולתו ומה שטען הרמב״ן ז״ל ואמר ואינו נכון בעינו כי למה יזכור החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים אינה טענה שהכתוב פעם יכתוב החלב המכסה את הקרב ולא החלב אשר על הקרב ופעם יכתוב החלב אשר על הקרב ולא החלב המכסה את הקרב כי בפרשת תצוה כתוב במלואים ולקחת את כל החלב המכסה את הקרב ואת היותרת על הכבד ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן ולא נזכר שם החלב אשר על הקרב ובפרשת צו במלואים כתוב ויקח את כל החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת חלביהן ולא נזכר שם החלב המכסה את הקרב ופעם שניהם את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואחר שדרך הכתוב לכתוב פעם שניהם ופעם האחד מהם ופעם האחר אין טענה במה שנכתב פה החלב המכסה את הקרב ולא החלב אשר על הקרב ואם יטעון בעד החלב אשר על הכליות שלא נזכר פה ולא מצינו שקצר בו הכתוב בשום מקום הנה בפרשת המלואים שבפרשת צו כתוב וישם את החלבים ועל שוק הימין ופה כתוב וישימו את החלבים על החזות ולא הזכיר בשום אחד מהם יותרת הכבד והכליות ועל כרחך לומר מפני שהיותרת היא קטנה והכליות מחוברין עם חלבהן כשיזכיר החלבים הנה גם הכליות בכלל כמו שפירש החכם רבינו אברהם ן׳ עזרא ואם כן כמו שקצר שם הכליות ולא הזכיר׳ להיותם מחוברין עם חלבהן ככה קיצר פה שהזכיר הכליות ולא את חלביהן להיות שחלביהן מחובר עם הכליות וכשהזכיר הכליות הנה גם חלביהן בכלל ורש״י ז״ל סמך על המבין ולא פירש כלום לא שם ולא פה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והמכסה חלב המכסה את הקרב. דלא מצינו שיקרא בשם ״מכסה״ רק חלב המכסה את הקרב. ומה שנזכר חלב זה ולא נזכר חלב אחר (קושית הרמב״ן), מפני שכל החלבים נזכרים, דכתיב ״את החלבים״, והוצרך לפרט חלב המכסה בפני עצמו מפני שיש לו שם בפני עצמו, שנקרא ״המכסה״. והא דכתיב ״החלבים מן השור והאיל האליה והמכסה״, כאילו חסר וי״ו, ורוצה לומר ׳והאליה והמכסה׳, שאין רוצה לומר כי החלבים לא הוי רק האליה והמכסה, דזה אינו, רק הוי כאילו חסר וי״ו ׳והאליה׳:
המכסה את הקרב. תקן בזה שהמכסה הזה אע״פ שהוא סתם אינו רק החלב המכסה את הקרב, מפני שלא מצינו שיקרא בשם מכסה רק החלב המכסה את הקרב לא זולתו:
Covering the innards. Rashi rectifies [the verse's language] in that "the covering,⁠" although it is unspecified, is none other than the fat covering the innards. This is because we do not find anything else called "the covering" besides for the fat covering the innards.
ואת החלבים מן השור – המפורשים בפרשת ויקרא,⁠1 על כן הפסיק בנגינה.
ומן האיל – גם האליה.
והמכסה – פירש רש״י ז״ל ״חלב המכסה את הקרב״. ורמב״ן ז״ל הקשה לפרושו, למה זכר לבד חלב זה, ולא החלבים האחרים? ופירש הוא המכסה של כל החלבים, כי כל חלב הקרב למזבח הוא מכסה. האחד חלב המכסה את הקרב, והשני כל החלב אשר על הקרב, וגם הוא מכסה. והחלב אשר על הכליות מכסה עליהן; וכן אשר על הכסלים. וכמו שאמרו2 ״חלב שהבשר חופה אותו מותר. ׳שעל הכסלים׳ אמר רחמנא, ולא בתוך הכסלים״. ויפה פירש.
והכליות – פירש רמב״ן ז״ל ״מן האיל המציאו אליו האליה וחלב, ומשניהם הכליות ויותרת הכבד״. ואין לשון הכתוב משמע כן. ולדעתי ״ואת החלבים מן השור״ כולל כל הקרב ממנו למזבח, החלב והכליות והיותרת שנקראים ״חלבים״ בלשון רבים, שכולל החלב ממש, והקרבים עמו שהן מיטב הקרבן וכמו שפירשנו. ואילו אמר ״ואת החלבים מן השור והאיל״ היינו אומרים שחלבים ״חֵלֶב״ ממש,⁠3 ונכתב לשון רבים בעבור השור והאיל. ועוד, לפי שבאיל המלואים היה גם השוק בכלל החלבים, הוצרך לפרש באיל זה שמיטב שלו, לבד האליה ושתי כליות ויותרת. אבל החלב ממש שאין לטעות בו אמר סתם המכסה.
1. שם ג, ג.
3. רבינו הרחיב ביאור לשון ״חלב״ סתם (ויקרא ג, ג).
ואת החלבים מן השור – המפורשים בפרשת ויקרא, על כן הפסיק בנגינה:
והמכסה – של כל החלבים, כי כל חלב הקרב למזבח הוא מכסה, האחד חלב המכסה את הקרב, והשני כל חלב אשר על הקרב וגם הוא מכסה, והחלב אשר על הכליות מכסה עליהן וכן אשר על הכסלים:
והמכסה – לדעת הרמב״ן, אין זה קיצור לשון של ״חלב המכסה את הקרב״, אלא שם לכל החלב הקרב על המזבח. שכן תכונתו המובהקת של חלב היא שאינו מעורב עם הבשר, אלא שוכב על האיברים ומכסה אותם. עיין פירוש לעיל (ג, ג–ה).
והמכסה1 – היינו קרום שנקרא טיל״א. והרמב״ן כתב שכל החלב נכלל ב״מכסה״.⁠2 ולא ידעתי אמאי בשור (ברישא) כלל הכתוב ״ואת החלבים״,⁠3 ובאיל פירש איזה חלבים.⁠4
אלא נראה, ד״ומן האיל״ קאי למעלה ולמטה, כמו דכתיב5 ״ואת החלבים מן השור ומן האיל,⁠6 ומן האיל האליה״, ״והמכסה וגו׳⁠ ⁠⁠״ קאי גם כן על שניהם.⁠7
ואם כן הכי פירושו: ״ואת החלבים״ היינו חלב הדקין ושעל הקרב בשניהם,⁠8 ״ומן האיל״ לבד9 – האליה, ״והמכסה וגו׳⁠ ⁠⁠״ חוזר לשניהם. {או הכי פירושו, ״ואת החלבים מן השור ומן האיל״,⁠10 ואח״כ מפרש מהו החלב,⁠11 היינו האליה מן האיל, והמכסה והכליות ויותרת הכבד,⁠12 וא״כ נקראו גם ״הכליות והיותרת״ – ׳חלבים׳. ולזה כיוון הרמב״ם הלכות מאכלות אסורות (ז,ה) במה שכתב ׳כמו שיקראו ״חלבים״ – כליות ויותרת הכבד לענין קרבן׳.⁠13 ולזה הפירוש לא פירש הכתוב כאן ״חלב שעל הקרב״14 כמו בשמות (כט,יג), עיי״ש.}
1. רש״י: חלב המכסה את הקרב.
2. אחרי שדוחה את דברי רש״י, וכותב: ואיננו נכון בעיני, כי למה יזכור החלב הזה ולא יזכור החלבים האחרים׳? אבל על דעתי ״המכסה״ שם לכולם, כי כל חלב שיקרב לגבי המזבח הוא ׳מכסה׳, כי האחד ״חלב המכסה את הקרב״, והשני ״כל החלב אשר על הקרב״, וגם הוא מכסה. ו״החלב אשר על הכליות״ יכסה עליהן, וכן ״אשר על הכסלים״, וכמו שאמרו (חולין צג,ב) ׳חלב שהבשר חופה אותו – מותר׳, ש״על הכסלים״ אמר רחמנא, ולא שבתוך הכסלים.
3. ללא פירוט נוסף.
4. שאם ״המכסה״ כולל בתוכו את כל החלבים (כדעת הרמב״ן) הרי ש״המכסה״ = ״החלבים״, ולמה שונה הכתיבה על האיל בסיפא מעל השור שברישא. עד כאן הבין רבינו את הפסוק על פי האתנחתא במלה ״השור״, כלומר, עד כאן דיני השור, ומכאן ואילך דיני האיל.
5. = כאילו כתוב. (ועיין בזה ב׳קדמת העמק׳ אות ו׳).
6. נגד טעמי המקרא.
7. לא רק על האיל הסמוך לו, אלא גם על השור שברישא, אחרי שהתורה ציינה את הדין המיוחד של ״אליה״ אצל ״האיל״.
8. ״מן השור ומן האיל״.
9. למעט ״השור״.
10. נגד טעמי המקרא.
11. דהיינו ״החלבים״ שברישא.
12. הן מן האיל והן מן השור.
13. זה לשונו: שלושה חלבים הן שחייבין עליהם כרת: חלב שעל הקרב, ושעל שתי הכליות, ושעל הכסלים. אבל האליה מותרת באכילה, לא נקראת ״חלב״ אלא לענין קרבן בלבד, כמו שנקראו ״חלבים״ – כליות ויותרת הכבד לענין קרבן. כמו שאתה אומר ״חלב הארץ״ (בראשית מה,יח) ו״חלב כליות חטה״ (דברים לב,יד) שהוא טובם. ולפי שמרימין דברים אלה מן הקרבן לשריפה לשם, נקראו ״חלב״, שאין שם דבר טוב אלא המורם לשם, ולכך נאמר בתרומת מעשר (במדבר יח,ל) ״בהרימכם את חלבו ממנו״.
14. כי הוא כלול ב״המכסה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גמזרחישיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כ) וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת⁠־הַחֲלָבִ֖ים עַל⁠־הֶחָז֑וֹת וַיַּקְטֵ֥ר הַחֲלָבִ֖ים הַמִּזְבֵּֽחָה׃
and they put the fat upon the breasts, and he burned the fat on the altar.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחישיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[מג] 1וישימו את החלבים על החזות. כיצד עושה (בתנופה) מניח אימורין על פיסת היד וחזה ושוק עליהן וכו׳, מאי טעמא, אילימא משום דכתיב (ויקרא י׳:ט״ו) שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף והכתיב (ויקרא ז׳:ל׳) את החלב על החזה יביאנו. אמר אביי ההוא דמייתי ליה כהן מבית המטבחיים ורמי ליה (החלב על החזה וכי הדר רמי ליה ביד המניף אישתכח מה שהיה למעלה היה עכשיו למטה) והכתיב וישימו את החלבים על החזות, ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא (כהן המניף לכהן המקטיר ואישתכח דאימורין שהיו למטה הוו עכשיו למעלה) ואזיל ומקטר ליה, והא קמ״ל (הנך ג׳ קראי) דבעינן שלשה. כהנים (דבלאו שלשה לא משכחת דליתהפכי כולי האי). משום דכתיב (משלי י״ד:כ״ח) ברוב עם הדרת מלך. (מנחות סב.)
[מד] 2וישימו את החלבים על החזות, אמר אמימר משמיה דרב פפא לא ליסחוף איניש כפליה עילוי בישרא דדאיב תרבא ובלע בישרא (היינו לאחר ניתוח מיד קודם שנצטנן הבשר אבל לאחר שנצטנן אין לחוש כדכתיב וישימו את החלבים על החזות, תוס׳). (חולין ח:)
[מה] 3וישימו את החלבים, חזר וקרא הכל חלבים לענין הקטרה, אבל לענין אכילה שם חלב לבד ושם אליה וכליות ויותרת הכבד לבד ואינם בכלל חלב כענין שאמר למעלה (ויקרא ט׳:י׳) ואת החלב ואת הכליות. (לקח טוב)
1. יל״ש תקח. לק״ט ומדה״ג כאן. בתו״כ צו פר׳ ט״ז ג: כיצד הוא עושה יביא את החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה מהם. שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהן. ובפי׳ הראב״ד: הא דאמרינן הכא ויותרת הכבד ושתי הכליות למעלה מהם לא ידענא מהיכא. ואפשר משום דחזינן דהשוק והחזה נותן על החלבים ולא הזכיר שם יותרת הכבד והכליות ש״מ שלא היו ביחד אלא למעלה מהם. ובלא יותרת הכבד וכליות אי אפשר, שהרי מצינו אותם במילואים בפירוש וכו׳, וגירסא דמנחות בהא עניינא הכי גרסינן לה, כיצד הוא עושה מניח את האימורין על פסת היד וכו׳ ולפי גירסה זו דומה כי כל האימורין היו ביחד וחזה ושוק עליהם. וכן בדין שלא להפסיק בין הנאכלין ולגי׳ זו הכל נפסק. ובהגהות הגר״א מגיה בתו״כ יביא את החלבים ע״י הבעלים ואת שתי הכליות ואת יותרת הכבד למעלה מהן וחזה ושוק למעלה מהם. והוא כשי׳ הגמ׳ מנחות. וברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ט ה״ח: וכיצד מניחן על ידי הבעלים נותן את החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהן. ובכס״מ כתב דמשמע להרמב״ם דאימורים דקתני לא כל האימורים אלא החלבים בלבד דהא מקרא דעל אשי החלבים יליף לה. ובהר המורי׳ כתב דמדברי הכס״מ משמע שהבין שהרמב״ם הוציא זה מדעתו, ונעלם ממנו שמקורו בתו״כ הנ״ל. וכך הקשה בעז״כ וכתב דמ״מ למדנו מדברי הכס״מ טעמא דמלתא דנפק״ל מיתורא דחלב דה״מ למיכתב על האשים וכן בקרא דבית המטבחיים כיון דכתיב את אשי ה׳, את החלב למ״ל והלא חלב בכלל אשים אלא ללמדנו חלב על החזה כדי שיהי׳ בשעת תנופה שוק וחזה על החלבים הקרבים לאשים, אבל אשים דלאו חלב בבית המטבחיים למטה מן החזה ובשעת תנופה למעלה ומאי ניהו שתי כליות ויותרת עי״ש עוד מה שכ׳. ובהתוה״מ תמה גם על הכס״מ וכן על מה שהגיה הראב״ד בדברי הספרא והרי גם הרמב״ם גריס כן ולדעתו הספרא פליג עם הגמ׳ שהספרא מיישב סתירת הפסוקים בדרך אחר, שמ״ש את החלב על החזה דבר מצד האלי׳ והיותרת והכליות. כי האלי׳ תקרא לפעמים בשר חלב ועל הכליות יש חלב. ומ״ש במלואים וישימו את החלבים על החזות, כאן אמר ואת החלבים מן השור, ומן האיל האלי׳ והמכסה וכו׳ ועל זה אמר וישימו את החלבים, והחלבים מן השור כולל גם שתי הכליות והיותרת ובאיל חשב האליה, ואלה היו על החזות. ומ״ש שוק התרומה על אישי החלבים היינו החלב עצמו יהי׳ למטה. ולפ״ז אין צריך שלשה כהנים ומיושב דברי הרמב״ם שהשמיט דין זה מאחר וסובר כהתו״כ. ובזבח תודה כתב דמש״ה השמיטו הרמב״ם משום דהוא רק הידור מצוה ואינו שייך לעיקר תנופה. ובהתוה״מ שם כתב דטעמא דגמ׳ דילן דבעת ההבאה יהי׳ החלב שהוא החשוב יותר למעלה, ובעת התנופה יהי׳ החשוב יותר סמוך ליד המניף, ובעת ההקטרה יהי׳ חלב למעלה שיהי׳ מוכן לקחתו להקטיר. וברמב״ן: ואמר וישימו את החלבים על החזות, כי האלי׳ והכליות ויותרת הכבד יתנו למטה והחלבים עליהן והכל על החזות, והנה החלבים לבד יראו למעלה והוא דרך כבוד בהקטרה. ובפנים יפות הקשה שהרי אינו כפי סדר התנופה שאמרו חז״ל דבשעת תנופה היו החלבים על ידיהם למטה והחזה למעלה. ותי׳ דבכל התנופות אחר שהניפו הבעלים נתנו הכל ע״י הכהן המקטיר וממילא נתהפכו, משא״כ הכא שאהרן הוא עצמו הניף והוא עצמו הקטיר, ומוכרח שיהי׳ גם בשעת התנופה החלבים למעלה כדי שיהי׳ כן בשעת הקטרה שזהו דרך כבוד כמ״ש רמב״ן. ובשם עולם כאן הקשה דא״כ היכי ילפינן מהכא דבעינן ג׳ כהנים והלא כאן לא הי׳ כי אם אהרן לבדו עיי״ש.
2. ברמב״ם הל׳ מאכלות אסורות פ״ז הי״ט: ואסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותו וכו׳ וכל הדברים האלו אסור לעשותן ואם נעשו לא נאסר הבשר. ובמ״מ שם דדעת הרמב״ם כדעת תוס׳ וכ״כ הרשב״א וברביד הזהב כתב דאינו מוכרח עי״ש. וראה לעיל תו״ש פ״ז אות קפח.
3. ראה תו״ש לעיל פ״ג אות לט ובמילואים שם עמ׳ שלד ולעיל אות לד וצרף לכאן.
וְשַׁוִּיאוּ יָת תַּרְבַּיָּא עַל חֲדָוָתָא וְאַסֵּיק תַּרְבַּיָּא לְמַדְבְּחָא.
and they placed the fats upon the breast, and burned the fats at the altar.

וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה
וְשַׁוִּיאוּ יָת תַּרְבַּיָּא עַל חַדְוָתָא (ח״נ: חֲדָוָתָא) וְאַסֵּיק תַּרְבַּיָּא לְמַדְבְּחָא
ברוב הנוסחים ״הֶחָזוֹת״ מתורגם ״חַדְוָתָא״, אבל הרב צובירי ב״פרשה מפורשה״ תמך בנוסח ״חֲדָוָתָא״. וכן בפסוק הבא ״וְאֵת הֶחָזוֹת״ – ״וְיָת חֲדָוָתָא״.
ושוון ית תרבי׳ על ניעיהא וסדר תרביה על גבי מדבחה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ניעיה״) גם נוסח חילופי: ״ניעה״.
ושוייו ית תרביא על חדוותא ואסיק תרביא למדבחא.
and he laid the fat upon the breast, and burned the fat upon the altar.
וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה.
פג֗עלו אלשחום מע אלקצוץ וקתר אלשחום עלי אלמד֗בח.
הרי ששמו את החלבים עם החזות והקטיר את החלבים על המזבח.
וישימו את החלבים על החזות – לאחר התנופה, נתנן כהן המניף לכהן אחר להקטירם, נמצאו העליונים למטה.
וישימו את החלבים על החזות AND THEY PUT THE FAT UPON THE BREAST – After the waving the priest who waved them gave them to another priest to burn them; consequently what was previously above was now beneath (cf. Rashi on Vayikra 7:30; Menachot 62a).
וישימו את החלבים – ויותרת הכבד, כאשר הוריתיך (ראב״ע ויקרא ח׳:כ״ו).
AND THEY PUT THE FAT. With the kidneys and the lobe of the liver, as I have shown you.⁠1
1. That Scripture is elliptical. See Ibn Ezra on verse 10 and on Lev. 8:26.
ואמר וישימו אתא החלבים על החזות – כי האליה והכליות ויותרת הכבד יתנו למטה, והחלבים עליהן, והכל על החזות, והנה החלבים לבדם יראו למעלה והוא דרך כבוד בהקטרה.
ויקטר החלבים המזבחה – עם שאר הנזכרים, אבל בעבור היות ההקטרה גדולה בחלבים יזכירם, וכן: ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים (ויקרא ט׳:כ״ד).
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פולדה 2 חסר: ״את״.
AND HE BURNT THE FAT UPON THE ALTAR — together with the others mentioned [namely, the fat tail, and that which covereth the inwards, and the lobe of the liver, and the breasts]. But because the burning of the fats is greater, He mentions [only] them. Similarly, it consumed upon the altar the burnt-offering and the fats.⁠1
1. (24). Here too, Scripture singles out "the fats,⁠" although the fire also consumed the tail, etc., because the burning of the fats was greater.
וישימו את החלבים על החזות – כי האליה והכליות ויותרת הכבד יתנו למטה והחלבים עליהם והכל על החזות והחלבים לבדם יראו למעלה והוא דרך כבוד בהקטרה:
ויקטר החלבים המזבחה – עם שאר הנקטרים ובשביל שההקטרה גדולה בחלבים הזכירם:
וישימו את החלבים על החזות, "they positioned the fat parts on top of the breasts;⁠" The fat tail, the kidneys and the attachment to the liver would be placed below; above that would be placed the various parts of fatty substance; both of these would be placed above the breasts of the animals From the outside only the fatty membranes would be visible; this was out of consideration for the "dignity" of the remnants of the animals.
וישימו את החלבים – פי׳ הרא״ש כי האליה והכליות ויותרת הכבד יתנו למטה והחלבים עליהם והכל על החזות והחלבים לבדם יראו למעלה והוא דרך כבוד בהקטרה, ויקטר החלבים על המזבח עם שאר הנקטרים ובשביל שההקטרה גדולה בחלבים הזכירם.
וישימו את החלבים על החזות. כבר פרשתי זה בפרשת צו ושם הרחבתי מאד ע״ש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] וישימו את החלבים על החזות
[1] מנחות פרק חמישי דף סב ע״א (מנחות סב.)
נמצאו העליונים למטה. עיין בפרשת (תצוה) [צו] (לעיל פ״ז אות כח) :
לכהן אחר להקטירם. דק״ל הא במקום אחר כתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים, משמע שהחזה למעלה והחלב למטה, ובפרשת צו בפירש״י מפורש היטב בפסוק המתחיל ידיו תביאנה:
To another kohein to burn them. Rashi is answering the question: In another place it is written (10:15): "The thigh that is the separated portion and the breast that is the wave-offering, on top of the fats of the fire offering,⁠" implying that the thigh is on top and the fat below! In Parshas Tzav (7:30), Rashi explains this well.
וישימו את החלבים – של השור והאיל, וכוללים גם אליה ויותרת וכליות, שהכל בכלל חלבים, כמו ״ואת החלבים מן השור״.⁠1 אבל רמב״ן ז״ל אמר שהאליה והיותרת והכליות יתנו למטה, והחלבים עליהן, והכל על החזות, והחלבים לבדם נראין למעלה. והוא דרך כבוד בהקטרה, ופירש ״ויקטר החלבים המזבחה״, עם שאר הנזכרים [עכ״ד]. ואינו נראה שישמיט הכתוב הקטרת היותרת והכליות, אלא כמו שאמרנו שמלת ״החלבים״ כולל הכל. והטעם שאמר רמב״ן ז״ל בעבור היות ההקטרה גדולה בחלבים יזכירנה, וכן ״ותאכל וגו׳ את העולה ואת החלבים״ (פסוק כד), טעם חלוש הוא, ובמקרא שהביא לראיה גם בו מלת ״חלבים״ כולל הכל.
1. ויקרא ט, יט.
וישימו את החלבים – של השור והאיל, וכוללים גם אליה ויותרת וכליות, שהכל בכלל חלבים:
וישמו את החלבים על החזות – ואחר כך (ויקרא י׳:ט״ו) הוא אומר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו, אם כן המקראות מתנגדים זה לזה, ועיין ברש״י מה שפירש לענין הלכה. ונראה שמלת על זו הוראתה עם ואצל, כמו ויבאו האנשים על הנשים (פרשת ויקהל). ובשני המקומות פירושו החלבים עם החזות והשוק (גם כי בפסוק כ׳ השוק לא הוזכר, גם הוא במשמע), והביאום למזבח, החלבים להקטירם, והחזות והשוק להניפם לפני ה׳ טרם יאכלום הכהנים (ועיין מה שכתבתי למעלה ז׳:ל׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וישימו וגו׳ – [כתיב וישימו וכתיב ויקטר],⁠1 דיהיב ליה לכהן אחר ומקטיר ליה, והא קמ״ל דבעינן שלשה כהנים משום דכתיב (משלי י״ד) ברב עם הדרת מלך.⁠2 (מנחות ס״ב.)
את החלבים על החזות – אמר אמימר משמיה דרב פפא, לא לסחוף אינש כפלי עלוי בשרא3 [והני מילי מיד לאחר נתוח קודם שנצטנן הבשר, אבל לאחר שנצטנן שרי, כדכתיב וישימו את החלבים על החזות]. (חולין ח׳ ב׳ בתוס׳)
1. בלשון רבים ובלשון יחיד.
2. עיין מש״כ לעיל בפ׳ צו בפסוק על החזה יביאנו (ז׳ ל׳) וצרף לכאן.
3. כל הכסלים שחלב הכליות דבוק שם לא יהא כופה אותם על גבי בשר אחר, מפני שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר, עכ״ל רש״י, ומשמע בפוסקים דבדיעבד מועיל לשפשף היטב הבשר.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזרארמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחישיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כא) וְאֵ֣ת הֶחָז֗וֹת וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין הֵנִ֧יף אַהֲרֹ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה מֹשֶֽׁה׃
And the breasts and the right thigh Aaron waved for a wave offering before Hashem, as Moses commanded.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[מו] 1ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן, להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו. שבשעה קלה למדו שבע עבודות שחיטה קבלה וזריקה הזייה וחטוי יציקה ותנופה. (מדרש הגדול)
1. בתו״כ כאן גורס כפרה במקום תנופה כ״ה בכת״י רומי ובפי׳ הראב״ד: כל אלה מצאנו אותם בפר החטאת של מלואים וכבר למדנו אותם למעלה בעגל החטאת של אהרן חוץ מן הכפרה וכו׳ אלא שקשה למה הביא הענין הזה על מקרא זה שהרי לא הזכיר בו אלא תנופה והתנופה אינה ממנין שבע עבודות שהוא מונה כאן. ועוד אני תמה למה הניח תנופה והקטרה שהכל למדו ועשו, וא״ת התנופה אינה עבודה גם השחיטה אינה עבודה ומ״מ ההקטרה עבודה היא וכו׳ ועל מה שהקשינו למה הביא ענין זה על מקרא זה וכו׳ אפשר לומר מסיפי׳ דקרא קאמר כאשר צוה משה והוא עשה כל העבודות, וכיון שנשלמו כל העבודות הזכיר שבחן של אהרן ובניו וכו׳. ובהגהות הגר״א מגיה תנופה במקום כפרה. וכוון להגירסא במדרש הגדול ושפיר שייך להכא מענין תנופה שנתחדש בפסוק זה. ובעז״כ כתב דכפרה היינו הגשה במנחה ותנופה וקרי להנך כפרה, לפי שהן תשלום הכפרה כדאמרינן ביומא ה, א. לתנופה לכפר עי״ש ובתוסה״ע מש״כ על הגהת הגר״א. ובהתוה״מ מגיה הקטרה במקום כפרה וקמיצה במקום יציקה עי״ש וראה בביאור תו״כ להחפץ חיים ז״ל כאן.
״וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה״ – לְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁבְּשָׁעָה קַלָּה לָמְדוּ שֶׁבַע עֲבוֹדוֹת: שְׁחִיטָה, קַבָּלָה וּזְרִיקָה, הַזָּאָה וְחִטּוּי, יְצִיקָה וְכַפָּרָה.⁠א
א. בכ״י וטיקן 66 מופיע כאן נוסח שני בפירוש ויקרא ט׳:א׳. במהדורה זו, הנוסח השני מובא לעיל על הפסוק של ויקרא ט׳:א׳.
וְיָת חֲדָוָתָא וְיָת שָׁקָא דְּיַמִּינָא אֲרֵים אַהֲרֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דְּפַקֵּיד מֹשֶׁה.
And the breast with the right shoulder Aharon uplifted, an elevation before the Lord, as the Lord commanded Moshe.
וית ניעיהא וית שקה דימינה אניף אהרן אנפו קדם י״י היך מה דפקדב משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ניעיה״) גם נוסח חילופי: ״ניעה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״י״י ית״.
וית חדוותא וית שקא דימינא ארים אהרן ארמא קדם י״י היכמא דפקיד י״י ית משה.
But the breast and the right shoulder Aharon uplifted, an elevation before the Lord, as the Lord commanded Mosheh.
ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני י״י כאשר צוה משה.
וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה׳ – לְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְשֶׁל בָּנָיו שֶׁבְּשָׁעָה קַלָּה לָמְדוּ שֶׁבַע עֲבוֹדוֹת, שְׁחִיטָה, וְקַבָּלָה, זְרִיקָה, וְהַזָּאָה, וְחִטּוּי, יְצִיקָה וְכַפָּרָה.
ואלקצוץ ואלסאק אלאימאן חרכהא הרון תחריכא בין ידי אללה כמא אמר מוסי.
ואת החזות ואת השוק הימני הניפם אהרן תנופה לפני ה׳ כאשר ציווה משה.
פס׳: ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה׳ – באותה שעה זכה אהרן במתנות כהונה שהרי המלואים למשה היה למנה:
ואת החזות – חזה השור וחזה האיל.
ואת שוק – מזה ומזה.
ושוק – סמוך אל הפאה או הצד.
AND THE BREASTS. The breast of the ox and the breast of the ram.
AND THE RIGHT THIGH.⁠1 From this one and that one.⁠2 The word shok (thigh) is connected to the word ha-pe'ah (corner), or ha-tazad (side).⁠3
1. Hebrew, shok ha-yamin.
2. From the ox and the ram.
3. Our verse should be interpreted as if it read, shok ha-tzad ha-yamin or shok ha-pe'ah ha-yamin. In other words, shok ha-yamin is not to be rendered the right thigh, for ha-yamin (the right) is not an adjective describing shok (thigh). If ha-yamin (the right) were an adjective describing shok (thigh), our phrase would have read, ha-shok ha-yamin, rather than shok ha-yamin.
הניף אהרן תנופה – וסמיך לי׳ וישא אהרן וגו׳ לומר על נשיאת כפים שתהא בנענוע לכל ו׳ קצוות כתנופה.
תנופה – וסמיך ליה וישא ידיו שהנושא כפיו צריך להניף בידיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואת החזות כו׳ – כאן זכו למתנות.
ואת החזות – מן השור והאיל.
ואת שוק הימין – של כל אחד מהם.
הניף אהרן תנופה – זהו קודם ״וישימו את החלבים״. וזכר תחלה זריקה והקטרה שהן עיקר. ולפי שאמר ״ויקטר החלבים המזבחה״, חזר והודיע לאיזו צורך שָׂם אותם על החזות, ואמר שהיה זאת בעבור התנופה, שהחזה גם היא צריכה תנופה על החלבים. ולפי שזכר תנופת החזה, הוצרך להזכיר שגם שוק הימין הונף עם החזות, לפי שבאיל המלואים הונף השוק עם החלבים, לפי שנקטר עמהם, ואח״כ הניף החזה לבדה, הוצרך לומר כאן שביום זה הונפו שתיהן עם החלבים, לפי שהיו שתיהן מתנה לכהנים כנזכר בענין. וכן המצוה לדורות, כמו שפרשנו (ויקרא ז, ל), לא כמו שחשב רמב״ן ז״ל שהניף אותן פעם שנית לבדנה, אחר שהניף החזה עם החלבים, וכבר השבנו על דבריו (שם).
כאשר צוה משה – בפרשת הקרבנות, וכמו שאמרנו.
ואת החזות – מן השור והאיל:
ואת שוק הימין – של כל אחד מהם:
הניף אהרן תנופה – זהו קודם וישימו את החלבים, וזכר תחלה זריקה והקטרה שהן עיקר:
(כא-כב) הניף אהרן תנופה. תנופת חזה ושוק של שלמים נעשתה יחד עם תנופת האימורים – לפני הקטרתם. אולם כאן (בפסוקים כ–כא) הכתוב מסיים בתנופה, ומקדים לה את ההקטרה. (נמצא שפירוש פסוק כא הוא כך: ״ואת החזות ואת שוק הימין, הניף״ כבר ״אהרן״ – לפני ההקטרה שנזכרה בפסוק כ.) רק טעם אחד יכול להיות לסדר הזה: לקשר את המעשה הזה (תנופת חזה ושוק) לברכה שבאה מיד לאחריה (בפסוק כב). לדברי התורת כהנים כאן, ברכה זו לא הייתה אלא ברכת כהנים שנצטוותה לכל הדורות (במדבר ו, כב והלאה). ברור אפוא שיש קשר בין חזה ושוק לבין ברכה זו. מהו אם כן קשר זה?
לעיל (ז, ל והלאה) ביארנו את משמעות מתנת חזה ושוק של שלמים הניתנת לכהנים, ואת משמעותה של תנופת חזה ושוק: האדם השמח באושרו לפני ה׳, מקדיש לו את כל מחשבותיו ושאיפותיו (חזה), ואת כל כוחו וחשיבותו החומריים (שוק). את כל אלה מקדיש הוא לה׳ ולמטרות הציבור שה׳ קבע (תרומה ותנופה). וכאשר הוא נותן את החזה והשוק אל הכהן, הרי הוא מכיר ומודה שכל קנייניו החומריים והרוחניים – שהם המקור לשלמותו ולשמחת שלמיו – באו לו רק בזכות תורת ה׳, היוצאת מפי הכהן. בכך הוא מקדיש את הכל לתורה זו.
לזה מצטרפת עתה ברכת כהנים, ללמדנו, שרק בזכות הכרה זו, ימשיך האדם להתברך בביטחון חומרי (״יברכך וישמרך״), במתנות רוחניות (״יאר ויחנך״), ובשלמות הנובעת מצירוף שני אלה (״ישא וישם לך שלום״). לפיכך רואה הגמרא (סוטה לח:) את ברכת כהנים כסיומה של העבודה, כמו שנאמר ״וישא אהרן וגו׳ וירד מעשות״ וגו׳; עיין רש״י שם (בניגוד לתורת כהנים כאן, המפרשת פסוק זה כמקרא מסורס). מכאן למדנו את ההלכה, ש״כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה״ (סוטה שם). אם כהן אינו עוקר רגליו ללכת לדוכן ב״רצה״, אסור לו לישא כפיו בברכת כהנים. ברכת כהנים אינה מעשה העומד בפני עצמו; שכן את הברכות האמורות בה ניתן להשיג רק כתוצאה מהעבודה שקדמה לה, ורק בסמיכות קרובה לעבודה ניתן לומר ברכת כהנים.
וישא אהרן את ידו – בנשיאות כפיים (שם לח.). בידי הכהן אין כל כוח משלהן להעניק ברכות. ושמא מטעם זה, באה ״ידו״ בכתיב חסר. יד הכהן אינה אלא מורה באצבעה על ה׳ אשר הבטיח את הברכה. ליתר אריכות על ברכת כהנים, עיין פירוש לבמדבר (ו, כב והלאה).
[יד]
ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה – זה היה קודם ההקטרה ואם כן היה לו לכתוב ״וישימו את החלבים על החזות ועל שוק הימין ויניף אותם תנופה ויקטר את החלבים המזבחה״. ושעל כן יאמר הרמב״ן שהניף אותם שנית בפני עצמם אחר שהניף החזה עם החלבים. וזה אינו. כי גם בתחלה הניף השוק גם כן כמו שהוא לדורות. ופירשו בספרא שרצה להודיע בפרשה זאת שלמד אהרן כל סדר העבודות ועשאום במעמד משה, ולכן הזכיר העבודות ביחד עד ההקטרה. ואת התנופה – שלא הוצרך ללמוד כי זה יעשה כל בעל קרבן – הציגו לבדנה. וזהו שאמר להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו. ואמר ״של בניו״ – כי הקבלה עשו בניו כמו שכתוב ״ויקריבו בני אהרן אליו הדם (וכמו שכתבנו בסימן ט). ומה שאמר ״יציקה וכפרה״ – נראה לי לגרוס במקומו ״קמיצה והקטרה״.
[טו]
כבר נזכר (בסימן א) כי מן פשטי המקראות אי אפשר להכריע מתי היה כל הנאמר בפרשה הזאת - אם באחד לחדש אם בשמיני בו. רק מן הדרוש נכריע שזה היה באחד לחדש. ובאר פה דרך הדרוש הזה דהא כתוב בפר׳ פקודי שבאחד לחדש הוקם המשכן ויכס הענן, וכן אמר בפר׳ בהעלותך ״וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן״ – הרי כסהו הענן באחד לחדש, ואיך יאמר ביום השמיני בחדש ״כי היום ה׳ נראה אליכם״, הרי כבר נראה ביום הראשון ולא נסתלק הענן מאז כמו שכתוב שם (במדבר ט, טז) ״כן יהיה תמיד הענן יכסנו״? ועל כרחך שביום השמיני דפה היה באחד בניסן, שאז הוקם בקביעות. כי מכ״ג באדר היה מפרקו בכל יום ולא שרתה שכינה; כי לא שמש אהרן ולא שמשו בבגדי כהן גדול (כי משה שמש בחלוק לבן). וזה פירוש [משנה יד]. ואחרי העיון במליצת הכתובים כל מקום שיחבר המאמר באמצעו במלת ״ויהי״ – מורה שנעשה דבר מפליא, הויה חדשה רשומה; בפרט במספר הסדורי אין דרך שיבא מלת ״ויהי״ רק אם נתהוה דבר חדש ורשום. ופה היה לו לכתוב ״ביום השמיני קרא״. ואמר ״ויהי״ לאמר שבו ביום היה ענין חדש ורשום כמו שיאמר במעשה בראשית ״ויהי ערב״ על שכל יום נעשה בו הויה חדשה – כן ביום השמיני. וזהו שאמר מלמד שהיתה שמחה לפניו וכולי, ומובא במגילה (דף י:). והענין כי בימי בראשית ברא ה׳ הטבע וההנהגה הראשונה הסדורה בסדר קבוע, חק ולא יעבר; הנהגה יורדת מלמעלה למטה. ובמלאכת המשכן נשתכללה הנהגה שנייה ההשגחיית העולה מלמטה למעלה – לפי מעשה עם ה׳ וכשרון לבם. הנהגה הראשונה מוסדת בשמים ובארץ, והנהגה השניה מוסדת במשכן ומקדש אל, שהיא ציור העולם הגדול, וכל הנמצא בכלל העולם הצטייר במשכן לכל מחלקותו כמו שדברנו על זה במקום אחר. והנה ישראל הכינו החמריים למלאכה זו ואז ברך אותם משה שתשרה שכינה במעשה ידיהם, הפך מהנהגה הקבועה בהטבע שאינו תלוי במעשה ידי אדם; אבל הנהגה ההשגחיית תלויה לפי מעשה המונהגים. וכן אמר להם ״שיוסף ה׳ עליכם אלף פעמים״ לפי ענין ההשגחיי שעמו תוספות ברכה לאין קץ. והם אמרו ״ויהי נועם ה׳ עלינו״ - שהוא נועם שכינתו והשגחתו. ״ומעשה ידנו כוננה עלינו״ - כי בכל מקום אין מעשה ידי אדם מכוננת עליו רק בענין הנפשי, מעשה ידיו מכוננת על נפש הפועל ומקושרת עם כוונתו ועם טוהר לבו (כמו שכתבנו במקום אחר). ועל אותה שעה הוא אומר בשיר המקודש ״צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה״ – כי אז עשו בנות ציון לו עטרה, כי כל מה שעשה בעולמו הגדול עשו הם ציור ותבנית לזה במשכן, כדוגמת בני המדינה שעושים עטרה למלך ומציירים עליה כל מדינות מלכותו וכל כבודו. וזה שאמר זה אוהל מועד שהוא מצויר, רוצה לומר שהוא צורת העולם הגדול ובו יתאחדו העליונים והתחתונים בענין שתעלה ההנהגה מלמטה למעלה לפי עבודת המקדש שזה השלום הרמוז (כמו שאמרו (שבת פט, א) משה אין שלום בעירך, כמ״ש בדרושים). וכבר בארנו בחבורינו ״שירי הנפש״ (פירוש על שיר השירים) כי השיר המקודש הוסד על זווג הכלה הכלולה העליונה עם תפארת ישראל דודה, שזה נעשה על ידי המקדש (ששכן שם בין שני הכרובים), ואז לבש המלך שלמה עטרת אשת חיל עטרת בעלה והוא יום חתונתו ויום שמחת לבו, ואז נתחבר אש של מעלה באש של מטה – אש שחורה ולבנה – ותאכל על המזבח.
ואת החזות ואת שוק הימין הניף וגו׳ כאשר צוה משה – בשביל שעד כה לא נזכרה תנופה בשוק כלל, זולת באיל המלואים של שבעת ימי המלואים,⁠1 שהיה משונה2 משארי שלמים במה שהוא היה עם החלבים, ולא החזה,⁠3 אבל בשלמים לא נזכר בפרשות ויקרא–צו רק תנופת החזה,⁠4 משום הכי פירש הכתוב ״כאשר צוה משה״ – משה אמר לאהרן שכך הדין.⁠5 ולהלן (י,טו) היה הדבור מפורש ״שוק התרומה וגו׳ להניף תנופה״, אבל זה היה הדיבור אחר מיתת נדב ואביהוא.⁠6
והנה מן הדין תנופה לפני הקטרה,⁠7 החזה והשוק יחד עם החלבים.⁠8 וכאן כתיב תחילה (פסוק כ׳) ״ויקטר החלבים״, ואחר כך ״ואת החזות (ואת שוק הימין) הניף אהרן וגו׳⁠ ⁠⁠״.⁠9 נראה שלא הניף אהרן כאן השוק עם החלבים,⁠10 משום שלא אמר משה בשם ה׳11 דשוק טעון גם כן תנופה, וכסבור אהרן שמשה מפי עצמו צוה כך [וכיוצא בזה פירש בבמדבר רבה (ו,ט),⁠12] על כן הניף אהרן השוק עם החזות אחר הקטרת החלבים. ומשום הכי כתיב ״ואת שוק הימין״ ולא כתיב ׳שוקי הימין׳ כמו ״ואת החזות״,⁠13 ללמדנו כי לא עשה כדין תנופת החלבים עם החזה,⁠14 אשר כל קרבן בפני עצמו, חלבו עם חזהו, וכך הוא הדין שיהא עם שוק של אותו הקרבן, אבל כאן הניף אהרן השוק עם שני החזות, והוא משום שסבור היה שאין בשוק דין תנופה.
ובזה יבואר הא דתניא בתורת כהנים על זה המקרא ׳להגיד גדולת אהרן וגדולת בניו שבשעה קלה למדו שבע עבודות – שחיטה וקבלה׳15 וכו׳. ולכאורה תמוה האיך למדו מזה המקרא כך.⁠16 אלא כמו שכתבתי, דלהכי פירש הכתוב דאהרן עשה שלא כדין בתנופת השוק,⁠17 משום שהיה אצלו חידוש וכסבור שמשה מפי עצמו אמר כך, עד שהגיע למאמר משה בפירוש להלן (י,טו), עיין שם. מזה למדנו דשארי עבודות עשו הכל כדין.⁠18
1. שמות (כט,כב) ״ולקחת מן האיל... (פסוק כ״ג)... ואת שוק הימין, כי איל מילואים הוא״. וכבר ראינו שליום השמיני למילואים יש דינים מיוחדים שלו.
2. = שונה.
3. לעומת הדין הרגיל בקדשים קלים של ׳חזה ושוק׳ הניתנים לכהנים.
4. לעיל (ח, כה–כז) ״ויקח את החלב... וינף אותם תנופה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״.
5. כשיטת רבינו ש״צוה״ מציין חידוש שלא מצינו בתורה שבכתב. לדעת רבינו ה״צוה״ מוסב רק על ״ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה׳⁠ ⁠⁠״.
6. ולכן אי אפשר היה ללמוד מן הכתוב הזה על דין הקרבן שלפני האסון, לכן ״כאשר צוה משה״ – את אהרן – בעל פה ללא מקור בכתוב.
7. ככתוב בפרשת צו (לעיל ז,ל).
8. כלומר, והתנופה צריכה להיות של החזה והשוק עם החלבים.
9. ועיין בספר ׳שם עולם׳ (על חומש ויקרא) שמציע לפרש את ״הניף״ במשמעות של עבר מוקדם – ׳כבר הניף׳.
10. פסוק כ׳ ״וישימו את החלבים על החזות [ולא כתוב שהניף אותם] ויקטר החלבים המזבחה״. משמע אפוא, שלא היתה תנופה של השוק עם החלבים כמקובל, למרות ״כאשר צוה משה״, אלא החלבים לחוד (פסוק כ׳) והשוק לחוד (פסוק כ״א). אך יש לעיין, א״כ מה היתה תכלית שימת החלבים על החזות בפסוק כ׳.
11. לכן ״כאשר צוה משה״ ולא ״כאשר צוה ה׳ את משה״ (פסוק י׳), או ״כאשר צוה ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ז׳).
12. לפרק ד׳ פסוק מ״ה למה נאמר בבני מררי (״אשר פקד משה ואהרן על פי ה׳) ביד משה״? שבשעה שראה הקב״ה שלא אמר לו משה לאהרן בשם הקב״ה שימנה בני גרשון, לפיכך כשבא למנות בני מררי אמר לו הקב״ה למשה: לך אמור לו לאהרן בשמי שימנה בני מררי עמו. לכך נאמר ״ביד משה״.
13. שהכוונה לחזה של השור ושל האיל. ועיין בראב״ע שכתב ״ואת שוק הימין״ – מזה ומזה.
14. כמו בכל קרבן שלמים.
15. המשך: זריקה, הזאה, חיטוי, יציקה וכפרה (הגהות הגר״א – תנופה).
16. וכן בחפץ חיים: קשה, מה ענין זה למקרא זה?! וכן בראב״ד: אלא קשה לי, למה הביא הענין הזה על מקרא זה, שהרי לא הזכיר בו אלא תנופה, והתנופה אינה ממנין שבע העבודות שמנה כאן (עכ״ל). ועיין בדברי החפץ חיים והראב״ד כיצד פתרו את השאלה המשותפת.
17. שלא הניף עם החלבים לפני ההקטרה.
18. באשר מדברי היוצא מן הכלל נמצאנו למדים על הכלל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

תורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרשיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כב) וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת⁠־יָדָ֛ו אֶל⁠־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃
Aaron lifted up his hands toward the people, and blessed them; and he came down from offering the sin offering, and the burnt offering, and the peace offerings.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[מז] 1וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים. (תו״כ)
[מח] 2וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ברכת כהנים כיצד וכו׳, במדינה כהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהן, ובמקדש על גבי ראשיהן (מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם) חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ (מפני שהשם כתוב עליו) ר׳ יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. (משמע שנשאום למעלה מראשם. הרא״ש). (משנה סוטה לח.)
[מט] 3וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, תאנא אמר רבי יצחק כהן בעי לשקפא ימינא על שמאלא כו׳ ידו כתיב ולא ידיו משום דשבחא דימינא על שמאלא. (זהר ח״ג קמו.)
[מט*] 4וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, תניא אידך כה תברכו (במדבר ו׳:כ״ג) בנשיאות כפים (שיגביהו את ידיהם) אתה אומר בנשיאות כפים או אינו שלא בנשיאות כפים, נאמר כאן כה תברכו, ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, מה להלן בנשיאות כפים, אף כאן בנשיאות כפים, קשיא ליה לר׳ יונתן (אהך גז״ש) אי מה להלן כהן גדול וראש חודש ועבודת ציבור (כדכתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וכולן של ציבור כדכתיב (ויקרא ט׳:ג׳) קחו שעיר עזים וגו׳) אף כאן כהן גדול ור״ח ועבודת ציבור, ר׳ נתן אומר אינו צריך (משום דפרכא ליה גז״ש מייתי ליה בהקישא) הרי הוא אומר (דברים י״ח:ה׳) הוא ובניו כל הימים וכו׳. (סוטה לח.)
[נ] 5ויברכם, ברכה סתומה, אבל לא שמענו אי זו היא, עד שבא הכתוב ופירשה יברכך ה׳ וישמרך, יאר יי פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו׳:כ״ד-כ״ו). (ירושלמי תענית פ״ד ה״א)
[נא] 6ויברכם, בעמידה, יכול שלא בעמידה, תלמוד לומר (דברים כ״א:ה׳) כי בם בחר ה׳ אלהיך לשרתו ולברך בשמו, מקיש ברכה לשירות, מה שירות בעמידה, אף ברכה בעמידה, וכן הוא אומר (דברי הימים ב ל׳:כ״ז) ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם וגו׳, בדורו של חזקיה שהיו יגיעים בתורה הכתוב מדבר, אבל בדורות אחרים שהיו עובדים ע״ז מהו אומר (ישעיהו א׳:ט״ו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. (ירושלמי תענית פ״ד ה״א)
[נב] 7וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת, מנין לנשיאות כפים, כה תברכו את בני ישראל, כאן בשחרית, במוסף (מנין שנושאין כפיהם אע״פ שנשאו בשחרית) וישא אהרן את ידיו אל העם, המקרא הזה מסורס הוא, והלא לא צריך לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ואחר כך וישא אהרן את ידיו וגו׳ אלא מלמד שבירידתו למזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם: (שלא נשא כפיו עכשיו אלא בשביל שירד מעשות החטאת, וכו׳ והן קרבנות מוסף, וקמ״ל אע״פ שנשא כפיו שחרית, נושא שנית בשביל מוסף, קה״ע). (ירושלמי תענית פ״ד ה״א)
[נב*] 8[ויברכם וירד]. ואית דאמרי אלא מלמד שעל המזבח הי׳ נושא את כפיו ומברך את העם. (ירושלמי תענית פ״ד ה״א)
[נג] 9ויברכם וירד מעשות החטאת, ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה, דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, אימא קודם עבודה, לא ס״ד דכתיב וירד מעשות החטאת וגו׳ מי כתיב לעשות מעשות כתיב, ולימרה אחר העבודה, לא ס״ד דכתיב (תהלים נ׳:כ״ג) זובח תודה (אחר זביחה תן הודאה) מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי, מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא (אף הודאה עבודה של מקום הוא). (מגילה יח.)
[נד] 10ויברכם וירד מעשות החטאת, ואמר ר׳ יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה בעבודה (קודם שיסיים שליח ציבור רצה צריך לעלות על הדוכן) שוב אינו עולה, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, (אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח״כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר) מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. (סוטה לח.)
1. כ״ה בלק״ט, ובמדרה״ג, במדבר רבה יג-ו.
– בקרבן אהרן מפרש דמ״ש הכתוב וישא אהרן את ידיו ויברכם היינו שברכם מחמת שנתחייב לברכם מאחר שקבל מתנות כהונה וברכת כהנים הוא חלף מתנות כהונה. ובעז״כ פי׳ דאהרן עדיין לא נצטוה במצות נשיאת כפים אלא שמאהבתו לישראל התנדב לברכן ובשכר זה קבע לו הקב״ה שכרו לזכות במתנות כהונה ובנשיאת כפים לו ולדורותיו, וע״פ הנ״ל יש לפרש מה שתמהו המפרשים, על נוסח של הברכה לברך את עמו ישראל באהבה, מניין המקור שהוסיפו המלה ״באהבה״, הרי בתורה כתוב סתם כה תברכו את בני ישראל, ובתו״ש כרך כד דף ערב, כתבתי לפרש ע״פ לשון הקרא בדברים ז, יג ואהבך וברכך, וכן אנו אומרים בברכות לפני ק״ש הבוחר בעמו ישראל באהבה, אוהב עמו ישראל, ולפ״ז י״ל הפי׳ באהבה קאי על הקב״ה, שצוה לאהרן לדורות לברך את עם ישראל, משום אהבת הקב״ה לישראל כמ״ש ואהבך וברכך, ולהנ״ל יש להוסיף הפי׳ ״באהבה״ ע״י אהבת אהרן לעם ישראל, שכתוב בתורה שברכם קודם שנצטוה וכדברי ב״ה באבות פ״א הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ולכן ברכם מעצמו, ומטעם זה זכה שנצטוה אח״כ שהוא וזרעו לדורות עולם יברכו את עם ישראל, והבטיח לו השי״ת ואני אברכם.
2. תמיד פ״ז מ״ב ובפי׳ הראב״ד שם: אבל במדינה כנגד כתפיהן היו עושים וכ״ש אם יגביהן למעלה מראשיהם דשפיר דמי. אבל ביראים סי׳ טו כתב: אבל במדינה אין שריית שכינה ע״י כהנים הלכך כנגד כתפיהן, שמאחר שצריך נשיאת כפים כענין זה נקרא דבר חשוב נשיאות דבר המקובל ונראה, דאילו למעלה מכתפיו נראה כשוטה בעמידתו וכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות נאות. וכ״כ באו״ז הל׳ נ״כ דבמדינה אסור להגביה יותר. ובהגהות הרד״ל כאן תמה היכא רמיזא טעמא לחלק בין מדינה למקדש דעיקר נ״כ מאהרן ילפינן, ואפילו לרבנן בכה״ג אין מגביה למעלה מן הציץ מ״מ למעלה מכתפיו הוא, ובשלמא אי נימא דוישא אהרן את ידיו אל העם סתמי׳ פירושו נגד כתפיהם, י״ל דבמקדש החמירו חכמים משום כבוד ה׳. ולא ראה דברי היראים הנ״ל. ובסביב ליראיו כתב דהראב״ד והיראים פליגי בכוונת הדברים של נשיאות כפים אם זהו לשון הגבהה, או שהוא לשון חשיבות ולדעתו זהו מחלוקת ר׳ יהודה ורבנן. ובתויו״ט כאן כתב דסיום המשנה שנאמר וישא וכו׳ לאו ר׳ יהודה אמרה דא״ה לדידי׳ בגבולין נמי ליבעי נשיאות כפים למעלה מראשיהן ולא אשכחן דפליג אלא ארישא מהדר, נשיאת כפים מנלן שנאמר וישא. ובמדרש הגדול כאן: וישא אהרן את ידיו נושא את ידיו למעלה מן העם לא למעלה מן הציץ. ובמשך חכמה כאן דר׳ יהודה לטעמי׳ דס״ל טומאה הותרה בצבור ואינו צריך ציץ לרצויי, חזינן דגדול כח הצבור שקרבנותיהם אינו צריך רצוי ציץ, לכן מפני כבוד הצבור מגביה ידיו למעלה מן הציץ שכבודם גדול מכבוד הציץ.
– בב״ר פכ״ב: הלא אם תיטיב שאת (בראשית ד, ז) ברכה. כד״א וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ובתנחומא ויחי סי׳ ט: יתר שאת (שם מט, ג) שאת זו כהונה שנאמר וישא אהרן את ידיו. ובתנ״י שם: אין שאת אלא כהונה גדולה וכו׳ וראה תו״ש בראשית שם.
3. וכ״ה בזהר אמור צב: ובזהר שמות סז. וישא אהרן את ידו, כתיב ידו חד בגין לארמא ימינא על שמאלא. ועיי״ש נז. וכן נפסק בש״ע או״ח סי׳ קכח סי״ב מגביהים ידיהם כנגד כתפיהם ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית ובב״י מביא שכן מבואר בהגהות מיימוני פי״ד, ובזהר פ׳ נשא. ובמג״א ס״ק י״ט וכתב במהרי״ל אע״פ שמגביה קצת הימנית מ״מ צריך ליזהר שיניח אצבע הימין על השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעי ה׳ כוים כמבואר שו״ע שם, ובס׳ אה״י ויקרא א, ד. נתערבו לו הענינים ומעתיק לשון המהרי״ל שיניח אצבעות הימין על השמאל ומוסיף ומקורם מזוה״ק, וזה טעות כי במהרי״ל כתיב שיניח אצבע הימין על השמאל ומפרש הלבושי שרד היינו האגודל כדי שע״י זה יהי׳ רוח כמו חלון בין אגודל לאגודל. אבל לא הניח אצבעות הימין על השמאל. ובזוהר מבואר לגמרי ענין אחר שצריך להרים קצת למעלה הימין מהשמאל, וכן נפסק בשו״ע אבל אין להם להניח יד ימין על שמאל רק שני האגודלים נגעו זה בזה או זה על זה. ואין לזה שום דמיון להא דמבואר בתרגום יונתן ויקרא טז, כא. בסידרא חדא יד ימיניה על שמאליה וראה מ״ש בתו״ש יתרו כרך כה דף רצ. ובמילואים כאן.
4. במדב״ר פי״א ד. ספרי נשא פס׳ לט. לק״ט במדבר צא: צב. בשו״ע הרב סי׳ קכח סעיף יז: ולד״ה מברכין קודם שישאו ויפרסו כפיהם, שנשיאות כפים היא עיקר מצות התורה וכל המצות מברך עליהם עובר להתחלת עשייתן. ובפענח רזא פר׳ נשא: שבתחלה ישאו ידיהם קודם שמברכין הברכה שלפניה זהו ג״כ שאו ידיכם קודש תחלה והדר וברכו את ה׳, ואע״ג דבכל המצות צריך להיות הברכה עובר לעשייתן היא היא, דנשיאות הידים לאו היא המצוה אלא לברך את בני ישראל היא היא המצוה, וא״כ שפיר עובר לעשייתן הוא וכו׳ עי״ש. וראה בשו״ת שבות יעקב ח״ב סי׳ א שס״ל דנשיאות כפים בברכת כהנים אינה מעכבת והדרש אינו אלא אסמכתא בעלמא. ובשו״ת נוב״י קמא או״ח סי׳ ה כתב דהשבו״י סבור שהיקש דאיתקש ברכת כהנים לעבודה הוא רק אסמכתא גם לענין עמידה ולא כן הוא דלענין עמידה היקש גמור הוא ולפ״ז נשיאות כפים מעכב אפי׳ בדיעבד והטעם משום דהלכה כת״ק דיליף בגז״ש, ואף דקשיא לי׳ לר׳ יונתן לא שבקינן דברי הת״ק דלא השגיח בקושיא זו. ומעתה זקן שאינו יכול לישא כפיו רק ע״י סמיכה [בראשו] פסול לנשיאות כפים כיון דילפינן מוישא אהרן את ידיו משמע הוא נושא ידיו וכאן אין הוא נושא הידים רק הסמוכים שבראשו. ובאבני נזר או״ח סי׳ לא, פסק בכהן שנקטע כף ידו שפסול לברכת כהנים מדקרי לה בלשון כפים אין הקנה והזרוע חשיב כף, ואפילו אם נקטעה רק כף יד אחת ונשיאת כפים מעכב את הברכה עי״ש. וברביד הזהב כתב דכאן מלמדנו דלא די שיהפכו פניהם לצדדים אלא גם ידיהם יטו לצדדים.
5. תו״כ כאן, ופי׳ בק״א דמדכתיב יברכך וגו׳ וסמיך לי׳ ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ללמדך שביום כלות משה שהוא ח׳ למילואים היתה ברכה זו. ובפרש״י כאן: ויברכם, ברכת כהנים. יברכך, יאר, ישא. וברמב״ן: וא״כ יהי׳ פר׳ דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל שבחומש הפקודים מוקדמת לזה וכו׳ ויתכן לומר כי אהרן פרש כפיו השמימה וברך את העם כאשר עשה שלמה וכו׳. ובברייתא של פר׳ מלואים בת״כ ראיתי: ויברכם זו ברכה סתומה וכו׳ ועדיין יש לי לומר שכך אמרו, ברכה זו שברך אהרן את העם מעצמו, סתומה היא ולא פירש לנו הכתוב מה הוא, אבל ברכה שנצטוו הכהנים לדורות נתפרשה והיא שוה בכל הכהנים לעולם, או שהם סבורים, שכאן צוה אותו בנשיאות כפים ליום זה ולהלן נתנה ברכה זו לו ולבניו לדורות. וברא״ם הקשה דא״כ מהו הלשון חזר הכתוב ופירש דמשמע שחזר לפרש מה שסתם תחלה, ועוד דבסוטה ילפינן מהכא לכהן שצריך לעלות בעבודה ובמגילה יליף דברכת כהנים לאחר הודאה וע״כ דברכה דהכא ברכת כהנים היא. ובמל״מ הל׳ נשיאות כפים פי״ד ה״ט תי׳ דהלמוד הוא מגז״ש וכן מוכח מהא דילפינן כה תברכו בנשיאות כפים מגז״ש וישא אהרן את ידו אל העם ואי איירי בברכת כהנים היל״ל ת״ל ולא נאמר כאן עי״ש שהוכיח דפשטא דסוגיא הוא כהרמב״ן. ובנמוקי שמואל תי׳ דהדיוק הוא מדאמר ברכה זו סתומה משמע דזו ברכה בפני עצמה היא אבל יש אחרת שנתפרשה ומה דיליף בגמ׳ סוטה מהכא אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא אפשר שאפי׳ אם ברכה אחרת היא ג״כ נקראת ברכת כהנים. וראה בפמ״ג או״ח סי׳ קכח משבצות סק״ט ולעיל אות מז ובבאור. ובבעה״ט: ג׳ ברכות ברכם כנגד ג׳ מיני קרבנות, ברכה אחת כנגד חטאת, וישמרך מן החטא וכו׳, יאר, כנגד עולה שנאמר בעלותך לראות, שלום כנגד שלמים.
6. סוטה לח. תענית כז. ספרי נשא פס׳ לט, תוספתא תענית רפ״ג. תו״כ ומדה״ג כאן. וראה בק״א ועז״כ כאן ובגה״ש וקרן אורה ומרומי שדה לסוטה שם באופן הלימוד מהפסוקים, ובתוס׳ סוטה שם ד״ה הרי: ונראה לר״י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקוש ברכה לשירות, וגבי שירות אמר בפ״ב בזבחים דיושב מחלל עבודה הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד. וברמב״ם הל׳ נשיאת כפים פי״ד הי״א: כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע״ה כה תברכו בעמידה. ובנו״כ דמש״ב מפי השמועה משום דיליף כל הני דרשות בג״ש מכה תברכו לקראי אחריני, ובשו״ת שבו״י ח״ב סי׳ א פסק דבגבולין עמידה אינה מעכבת היכא דאי אפשר. ובקרן אורה סוטה כתב דגם בגבולין מעכב דנ״כ דלאו עבודה היא אין לחלק בין מקדש לגבולין. ובפמ״ג או״ח סי׳ קכח סעי׳ יד ג״כ כתב דעמידה מעכב ואפי׳ בסמיכה אסור ובשו״ת נובי״ק או״ח ס״ה דוחה בתוקף דברי השבו״י ובעמק הנציב ספרי פסק׳ לט תולה ענין סמיכה בשינוי הדרשות עיי״ש. וראה במאירי סוטה שם ובמגילה כד: ומכאן נוהגין בספרד להיות כל הצבור עומדין בשעה שש״צ אומר ברכת כהנים אפילו במקום שאין נושאין כפיהם שהרי במקום נשיאת כפים היא. ולפ״ז כ״ש בשעה שיש כהנים. ובמג״א סי׳ קכ״ח ס״ק כב כתב דהצבור רשאין לישב.
7. תו״כ שמיני במכילתא דמלואים פסקא כט, מדה״ג כאן. ובמגילה יח. הובא באות דלקמן למדו דנשא כפיו אחר העבודה. עי״ש. ובמדרש בראשית זוטא עמ׳ רכח ולמדו דנשא כפיו לאחר שירד מע״ג המזבח, וירד מעשות החטאת, שענינו לאחר שירד מעשות. ובראב״ד לתו״כ כאן: מדכתיב ״אל העם״ משמע סמוך לעם ואם על המזבח ברכן היו רחוקים ממנו. וכן פירש האבע״ז כאן: ״וירד״ וכבר ירד. ובסמ״ג קל״ב ״וירד מעשות״ שתחילה ירד. ובק״א לתו״כ כאן: אילו ברך אותם קודם שירד היה לו לומר ומלברך את ישראל. ועי׳ בתוספות העזרה כאן ובפנ״מ לירושלמי כאן. ובהתוה״מ כאן שכתב: דעת הספרא שברכם קודם שירד מן המזבח, בשעת תנופה חזה ושוק, ופליג אברייתא דמלואים שהיא נוספת על הספרא.
– וברמב״ם פי״ד מהל׳ נשיאות כפים הל״ד כתב: במקדש מברכין כהנים פעם אחת ביום אחר תמיד של שחר, וכו׳ אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפילה חוץ ממנחה. ועי׳ בכס״מ ובקר״ס שם. ובתוס׳ סוטה לח. כתבו נשיאות כפים היותה בבל יום בעבודת התמיד של שחר וה״ה במוספין ובתמיד של בין הערבים. ועיין בקרן אורה סוטה לח. שדן במחלוקתם. ובכתר כהונה לספרי נשא פסקא לט הקשה על הרמב״ם מהירושלמי דהכא דנשאו כמה פעמים ביום ועיי״ש מה שתירץ בטו״ט. וראה מש״ב באור החיים כאן.
8. בירושלמי לפנינו ליתא, אבל כן הובא בילקוט ת״ת כת״י בשם הירושלמי. ומכאן ראי׳ למש״כ בהתוה״מ אות טז. דדעת התו״כ שם הוא דברכת כהנים הי׳ קודם ירידה מן המזבח, ומבואר במשנה תמיד (פ״ז מ״ב) דברכת כהנים הי׳ קודם הקטרת איברים. וכ״כ בתוס׳ ברכות יא: עי״ש.
– בספר הבהיר אות קכג והלאה: אמר ר׳ אמורא מאי דכתיב וישא אהרן את ידו על העם ויברכם. וירד, והרי כבר ירד, אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ואח״כ וישא אהרן את ידיו אל העם, נשיאות זו למה, לפי שהקריב קרבן ונתקרב לפני אביהם שבשמים כדאמרינן צריך אותו שמקרבן לעליונים ומייחדן לייחד בכללן אלו, ומאי העם דכתיב אל העם, בעבור העם. ומאי טעמא בנשיאות כפים וליברוך להון בברכה אלא משום דאית בידים עשר אצבעות וכו׳ והובא דבריו בילקוט ת״ת כת״י כאן בשינוים: כדאמרינן – כדכתיב בריח ניחח לה׳. שמקרבן לעליונים – שמקרבן ומברכן לעליונים. בברכה – בכוונה. עו״ש בספר הבהיר אות קלט: שאלו לו תלמידיו למי נושאין כפים. אמר להם לרום השמים מנא לן דכתיב נתן תהום קולו רום ידהו נשא, הא למדת שאין נשיאת כפים אלא לרום שמים. וכשיש בישראל משכילים ויודעים את סוד השם הנכבד ונושאים כפיהם מיד נענים שנאמר תקרא וה׳ יענה, אם תקרא ה׳ יענה מיד. עו״ש בספר הבהיר אות קט: ואין ניחוח אלא ירידה דכתיב וירד ומתרגמינן ונחית, ועיי״ש במפרשים.
9. ראה לעיל אות נב. ובספר הרקמה ח״א עמ׳ 10: אמרו וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. ענינו אחר שירד כמו שאמרו רז״ל באמרם ומה ראו וכו׳.
10. יל״ש ח״א רמז תקכג. בסדר״ע בשם רס״ג: כל תפלה שיש בה נשיאות כפים מתחיל רצה, ואם אין בה נ״כ מתחיל ״ואשי ישראל״. וכ״כ האשכול שאין אומרים ״רצה״ במנחה חוץ מן המנחה של תענית. ומי שאמרו תמיד לא יפה עושה. כי זה הסימן הושם לכהנים לנשיאות כפים. וכשאמר רצה כהנים עוקרים רגליהם ומשאמר אישי ישראל אין עולין. ועיין בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תשצ״ג שמנהגם לומר רצה במנחה. ובטוש״ע או״ח סי׳ קכח ח: כשמתחיל ש״ץ רצה כל כהן שבבה״כ נעקר ממקומו וכו׳ ובפר״ח ואליהו רבא דייקו מלשון זה דמשמע דאם לא עקר בתחלת רצה שוב אינו עולה, והקשו דמש״ס דילן משמע דכל שלא סיים הש״ץ רצה יכול לעקור וכן הוא בפרש״י. וכן מפורש בסידור הרס״ג צד צ״ד כתב ואם אמר החזן ״מודים אנחנו לך״ והכהן אודנו במקומו לא יוכל עוד לברך באותו הזמן. וכ״כ בשאילתות סי׳ כה: אבל אם עקר רגליו בעבודה ולא הספיק לעלות עד שאמר שליח צבור מודים עולה, וכן הלכתא. ובמאירי סוטה כאן. כל כהן שאינו עולה לדוכן בשעה שש״ץ אומר ברכת העבודה ר״ל קודם שיגמרנה שוב אינו עולה. ועיין ברד״ל לסוטה כאן שכתב שכל שלא סיים הש״ץ לגמרי שפיר דמי. וכתב עוד דקודם עבודה א״צ לעקור דאין מקום לברכת כהנים קודם עקירה. אבל כבר כתבו האחרונים דגם דעת הטושו״ע כן אלא כונתם דלכתחלה יזהרו לעלות בתחלת רצה שמא יתעכבו ושוב לא יוכלו לעלות, וכן מפורש בר״ן דמתחלת רצה צריך לעלות. וראה בשו״ת מהר״ם מינץ סי׳ יב נסתפק דאם לא עקר שוב אינו עולה אפשר דרק מעצמו אבל אם אמרו לו לעלות צריך לעלות, אמנם מלשון הרס״ג הנ״ל משמע דבשום פנים אינו יכול לעלות עוד. ובלבוש שם: אבל אם לא עקר רגליו לרצה שוב לא יעלה, שנ׳ וישא אהרן את ידיו ויברכם וירד מעשות החטאת, מה להלן היתה ירידה תיכף לעבודה, דה״פ דקרא מיד אחר שעשה החטאת ירד ויברכם, אף כאן צריך לעקור רגליו וללכת מיד בעבודה שהיא תחלת ברכה רצה, ובא״ר ס״ק יז הקשה דא״כ כשעוקר מיד אחר שסיים ברכת רצה נמי כמו התם דבירך אחר שירד ועשה חטאת, ורש״י פי׳ בסוטה בעוד עבודה בידו בירך ואח״ב ירד מעשות החטאת. ובספר בני ציון מיישב עפ״י דברי הגמ׳ מגילה יז עיי״ש. ובקרן אורה סוטה הוכיח מהכא דבר״כ בתפלה מדרבנן ותקנו דומיא דמקדש שבר״כ היתה בעבודה ובשוא״ת מצו לעוקרה. דאי דאורייתא וכי משום דלא עלה יפטר מעשה דאורייתא דחיובא. וברמב״ם פי״ד מהל׳ נ״כ הל״ג: כשיגיע ש״ץ לעבודה כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן.
א
נוסח א׳ (כ״י וטיקן 66)נוסח ב׳ (כ״י אוקספורד 24, לונדון 16406)
[כט]
״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.⁠״ – זֶה מִקְרָא מְסֹרָס, אֶלָּא רָאוּי לוֹמַר: ׳וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם׳. שֶׁבִּירִידָתוֹ נָשָׂא כַפָּיו וַיְבָרֵךְ אֶת הָעָם.
״וַיְבָרְכֵם״ – בַּעֲמִידָה.
יָכֹל בַּעֲמִידָה וְשֶׁלֹּא בַעֲמִידָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן״ (דברים כ״ז:י״ב).
נֶאֶמְרָה כָן בְּרָכָה, נֶאֶמְרָה לְהַלָּן בְּרָכָה.
מַה בְּרָכָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לְהַלָּן, בַּעֲמִידָה, אַף בְּרָכָה שֶׁנֶּאֶמְרָה כָן בַּעֲמִידָה.
וְאוֹמֵר ״וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם, וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם, וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם.⁠״ (דברי הימים ב ל׳:כ״ז)
בְּדוֹרוֹ שֶׁלְּחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהֵן עֲסוּקִין בַּתּוֹרָה, מַה הוּא אוֹמֵר?
״וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם.⁠״ (דברי הימים ב ל׳:כ״ז)
אֲבָל בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים, שֶׁהֵן עֲסוּקִין בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מַה הוּא אוֹמֵר?
״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.⁠״ (ישעיה א׳:ט״ו)
[ל]
״וַיְבָרְכֵם״ – זוֹ בְרָכָה סְתוּמָה, שֶׁאֵי אַתָּה יוֹדְעָהּ.
חוֹזֵר הַכָּתוּב מְפָרֵשׁ לְהַלָּן: ״יְבָרֶכְךָ יי וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יי פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יי פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.⁠״ (במדבר ו׳:כ״ד-כ״ז)
[יז]
״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם״ – באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאות כפים, לו ולדורותיו עד שיחיו המתים.
[יח]
״וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים״ – מִשֶּׁנִּפְנָה מִקָּרְבְּנוֹתָיו, יָרַד לוֹ מִן הַמִּזְבֵּחַ בְּשִׂמְחָה.
א. על ויקרא ט׳:כ״ב – י׳:ו׳ יש שתי נוסחאות בספרי, ושתיהן מופיעות בכ״י אוקספורד 24, לונדון 16406, ודפוס ונציה. בכ״י וטיקן 66 מופיע רק נוסח א׳. הפרשה חסרה בכ״י וטיקן 31, פרמא 3259, ברסלאו.
וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדוֹהִי לְעַמָּא וּבָרֵיכִנּוּן וּנְחַת מִלְּמֶעֱבַד חַטָּתָא וַעֲלָתָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא.
And Aharon lifted up his hands over (to) the people and blessed them, and came down from performing the sin offering, and the burnt sacrifice, and the hallowed oblations.

וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [קרי: יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים
וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדוֹהִי לְעַמָּא (ח״נ: בְּעַמָּא) וּבָרֵיכִינּוּן וּנְחַת מִלְּמַעְבַד חַטָּתָא וַעֲלָתָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא
נשיאת יד – הֲרָמָה, נשיאת עין – זְקִיפָה
א. בפסוקנו ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו״ תרגם ״וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדוֹהִי״. כנגד זאת ״וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ״ (בראשית כד סד) תרגם ״וּזְקַפַת רִבְקָה יָת עֵינַהָא״. מדוע אצל ״נשיאת עין״ תרגם זְקִיפָה לעומת ״נשיאת יד״ המתורגמת הֲרָמָה? שכן הֲרָמָה היא הגבהה מסוימת בניגוד לזקיפה שהיא תנועה אֲנָכִית מתוחה וישרה כלפי מעלה. והנה פסוקנו עוסק במצוות נשיאת כפיים, שעליה נאמר במשנה (סוטה לח ע״א):
כהנים נושאים את ידיהם כנגד כתפיהן, ובמקדש – על גבי ראשיהן. חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ.
ומאחר שהפסוק מדבר באהרן הכהן הגדול, הריהו ״מרים״ את ידיו בלבד ואינו זוקפן. כנגד זאת בעיניים תרגם בלשון זקיפה מן הטעם שנתבאר בפסוק ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים״ (בראשית כד סג) ״וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא״.⁠1
האם אונקלוס מתרגם כקרי או ככתיב?
ב. ת״א ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [קרי: יָדָיו]״ – ״וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדוֹהִי״ מוכיח כדעת יא״ר שאונקלוס מתרגם לעולם כקרי. אבל רבנו תם אינו מסכים עמו ולדעתו אונקלוס מתאמץ לתרגם גם ככתיב, כמבואר בארוכה בפסוק ״אֲשֶׁר לא [קרי: לוֹ] יְעָדָהּ״ (שמות כא ח). גם להלן ת״א ״וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [קרי: יָדָיו(ויקרא טז כא) ״וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן יָת תַּרְתֵּין יְדוֹהִי״ כקרי. אבל המיוחס ליונתן תרגם שם ״וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן יָת תַּרְתֵּין יְדוֹי בְּסִידְרָא חֲדָא יָת יְמִינֵיהּ עַל שְׂמָאלֵיהּ״ (ויסמוך אהרן את שתי ידיו בסדר אחד את ימינו על שׂמאלו) והעיר בעל ״תורה תמימה״ שבתרגומו רמז גם לכתיב, כמבואר שם.
אֶל הָעָם – שני נוסחי תרגום.
ג. המפרשים נחלקו בביאור ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם״. רס״ג פירש ״אל העם – נכחם״ אבל רבנו בחיי פירש ״בשביל העם״. וכתב ״מרפא לשון״ שמחלוקתם משתקפת בחילופי הנוסחים: נוסח ״לְעַמָּא״ הוא כרס״ג וכמוהו ״לָקֳבֵיל עַמָא״ שבמיוחס ליונתן. אבל נוסח ״בְּעַמָּא״ הוא כרבנו בחיי.⁠2
וַיְבָרְכֵם – איזו ברכה?
ד. חז״ל פירשו ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו ״וַיְבָרְכֵם״ – ברכת כהנים, וכן ברש״י.⁠3 אבל רמב״ן פקפק בכך כי ברכת כהנים נאמרה רק בחומש במדבר, על כן כתב ש״וַיְבָרְכֵם״ היא ברכה סתומה שלא נתפרשה.⁠4 מת״א ״וַיְבָרְכֵם״ – ״וּבָרֵיכִינּוּן״ אין להוכיח דעתו. גם מן המיוחס ליונתן ״וּפְרַס אַהֲרֹן יַת יְדוֹי לָקֳבֵיל עַמָא וּבָרֵיכִינוּן״ אין לדעת אם כוונתו לנשיאת כפיים, כי אולי כוונתו לתפילה כבשלמה כמו שכתב רמב״ן.⁠5
1. ועיין במילואים ל״תורה שלמה״ כז, עמ׳ 194 על המיוחס ליונתן שתרגם ״וּפְרַס אַהֲרֹן יַת יְדוֹי״, ות״נ:״וּזְקַף אַהֲרֹן יַת יְדוֹהי״.
2. ומכיוון שלבעל ״בית אהרן״ הזדמן נוסח שגוי ״אֶל הָעָם״ – ״עַל עַמָא״, כתב: ״ייתכן דענין נשיאת כפים הוא כמו שימת ידיו על ראש העם בברכתם״. אך הוסיף: ״שוב ראיתי דבנוסחאות אחרות כתיב לְעַמָּא״.
3. מגילה יח ע״א: ״ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה? דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים״. רש״י: ״ויברכם – ברכת כהנים יברכך, יאר, ישא״.
4. רמב״ן: ״וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא. לשון רש״י. ואם כן תהיה פרשת דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל שבחומש הפקודים (במדבר ו כג) מוקדמת לזה. ואולי כן הוא, כי סמוכה למה שנאמר שם (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן... ובברייתא של פרשת מלואים בת״כ (ריש פרשת שמיני ל) ראיתי: ויברכם, זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה, חזר הכתוב ופירש להלן, יברכך ה׳ וישמרך, יאר ה׳ פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וגו׳. ועדיין יש לי לומר שכך אמרו: ברכה זו שברך אהרן את העם מעצמו סתומה היא ולא פירש לנו הכתוב מה היא, אבל ברכה שנצטוו הכהנים לדורות נתפרשה, והיא שוה בכל הכהנים לעולם. או שהם סבורים, שכאן צוה אותו בנשיאות כפים ליום זה, ולהלן נתנה ברכה זו לו ולבניו לדורות״.
5. רמב״ן: ״ויתכן לומר, כי אהרן פרש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה, שנאמר ויעמד שלמה לפני מזבח ה׳ ויפרוש כפיו השמים (מלכים א ח כב), ושם נאמר ויעמד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר (פסוק נה), ולפיכך לא הזכיר הכתוב שצוה אותו משה לעשות כן״.
אוזקף אהרן ית ידוהי בצלו על עמה וברך יתהון ונחת מן דקרב חטאתהב ועלתה ונכסתג קודשיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וזקף... מן דקרב״) נוסח אחר: ״וקם אהרן על דוכנה וזקף ידוי קבל עמה ובריכינון ופסק מלמעבד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקרב חטאתה״) גם נוסח חילופי: ״למקרבה חט׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונכסת״) גם נוסח חילופי: ״ונכי׳⁠ ⁠⁠״.
ופרס אהרן ית ידוי לקבל עמא ובריכינון ונחת מן מדבחא בחדוא מן דפסק למעבד חטאתא ועלתא ונכסת קודשיא.
And Aharon stretched out his hands towards the people and blessed them, and came down from the altar with joy, after he had finished to perform the sin offering and the burnt offering and the hallowed oblation. But when, after the oblations had been performed, the Shekinah did not reveal itself, Aharon was ashamed, and said to Mosheh, It may be that the Word of the Lord hath no pleasure in the work of my hands.
ויפרוש אהרן את ידיו כנגד העם ויברכם וירד מן המזבח בשמחה כאשר כילה לעשות החטאת והעולה וזבח השלמים.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם1מאותו העת זכה אהרן הוא ובניו לנשיאות כפים, עד סוף כל הדורות.
1. מאותו העת זכה אהרן. כן מובא גם בלק״ט.
(כב-כד) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָכָה בְּמַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָכָה בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים.
מָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אַחַר הוֹדָאָה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת״. מָה רָאוּ לוֹמַר שִׂים שָׁלוֹם אַחַר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים דִּכְתִיב (במדבר ו׳:כ״ז) ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אַבָרֲכֵם״. וּבִרְכַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ״ט:י״א) ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״.
בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כֵּיצַד, בַּמְּדִינָה אוֹמֵר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת, בַּמִּקְדָּשׁ הוּא אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְּכִנּוּי. בַמְּדִינָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם כְּנֶגֶד כְּתֵפוֹתֵיהֶם, וּבַמִּקְדָּשׁ לְמַעְלָה מֵרָאשֵׁיהֶם, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם״.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה בַּעֲבוֹדָה שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת״ מַה לְהַלָּן בַּעֲבוֹדָה אַף כָּאן בַּעֲבוֹדָה. אֵינִי וְהָא רַבִּי אָמִי וְרַבִּי אַסֵּי סָלְקֵי, רַב אָמִי וְרַבִּי אַסֵּי מִיעַקַּר הֲווֹ עָקְּרִי, מִימְטֵי הוּא דְּלָא מָטֵי.
וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים – מִשֶּׁנִּפְנָה מִקָּרְבְּנוֹתָיו יָרַד לוֹ מִן הַמִּזְבֵּחַ בְּשִׂמְחָה. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה עוֹמֵד וּמִצְטַעֵר אָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס עָלַי הַמָּקוֹם וּבִשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, כָּךְ עָשָׂה לִי מֹשֶׁה אָחִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיָצָא מֹשֶׁה, אָמַר לוֹ, מֹשֶׁה אָחִי, כַּךְ עָשִׂיתָ לִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל מִיָּד נִכְנַס מֹשֶׁה וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה [וְאַהֲרֹן] אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֵשׁ חֲדָשָׁה שֶׁיָּרְדָה מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְלִחֲכָה עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים פָּתְחוּ פִּיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר (תהלים ל״ג:א׳) ״רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה׳ לַיְשָׁרִים נָאוָה תְּהִלָּה״.

רמז תקכד

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּתִיב ״וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה״ שָׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִלְשִׁינוּ עַל כְּבוֹדוֹ, וּמִכְּבוֹדוֹ שֶׁהוּא אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ, שִׁלַּח בָּהֶם אֵשׁ, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ שָׁקְעָה בָּאָרֶץ וְלֹא חָזְרָה עוֹד לִמְקוֹמָהּ אֶלָּא נִכְנְסָה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְכָל הָקָּרְבָּנוֹת שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בַּמִּדְבָּר אוֹתָהּ אֵשׁ יוֹצְאָה וְאוֹכֶלֶת אוֹתָם, וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ יָצְאָה וְאָכְלָה עֲדַת קֹרַח, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט״ז:ל״ה) ״וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה׳⁠ ⁠⁠״, וְאוֹתָהּ הָאֵשׁ יָצְאָה וְאָכְלָה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״, אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁתַּעֲבֹר עָלָיו מֵאוֹתָהּ הָאֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שם י״א:ב׳) ״וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ״.
וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ – וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברי הימים ב ז׳:ג׳) ״וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ״ וְגוֹ׳ לְכָךְ נֶאֱמַר ״רַנְנוּ צַדִּיקִים בַּה׳⁠ ⁠⁠״ רַנְּנוּ צַדִּיקִים לַה׳ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״בַּה׳⁠ ⁠⁠״ בִּזְמַן שֶׁהֵם רוֹאִין אוֹתוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא (שמות י״ד:ל״א) ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה״ הִתְחִילוּ מְרַנְּנִים (שם ט״ו:א׳) ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה״ וְגוֹ׳, וְהָרְשָׁעִים אֵינָם מְרַנְּנִים עַד שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט׳:ז׳) ״ה׳ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים״.
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם – זֶה מִקְרָא מְסֹרָס וְאֵין רָאוּי לוֹמֵר אֶלָּא וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם שֶׁבִּירִידָתוֹ נָשָׂא אֶת כַּפָּיו וּבֵרֵךְ אֶת הָעָם. וַיְבָרֲכֵם, בַּעֲמִידָה. אַתָּה אוֹמֵר בַּעֲמִידָה, אוֹ בַּעֲמִידָה וְשֶׁלֹּא בַּעֲמִידָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״, מַקִּישׁ בְּרָכָה לְשֵׁרוּת מַה שֵּׁרוּת בַּעֲמִידָה אַף בְּרָכָה בַּעֲמִידָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברי הימים ב ל׳:כ״ז) ״וַיָּקוּמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבֹא תְּפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ (הַשָּׁמַיְמָה) [לַשָּׁמָיִם]״. בְּדוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן ״וַתָּבֹא תְּפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם״, אֲבָל בְּדוֹרוֹת אַחֲרֵיהֶם שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה מַה נֶּאֱמַר בָּהֶן ״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְּפִלָּה אֵינֶּנִי שֹׁמֵעַ״.
וַיְבָרֲכֵם – זוֹ בְּרָכָה סְתוּמָה שֶׁאִי אַתָּה יוֹדְעָהּ וְחָזַר וּפֵרֵשׁ לְהַלָּן (במדבר ו׳:כ״ד-כ״ו) ״יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה׳ פָּנָיו אֵלֶּיךָ וִיחֻנֶּךְָ, יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, לָמָּה נִכְנַס מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן, לְלַמְּדוֹ עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת. אוֹ לֹא נִכְנַס אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר, הֲרֵינִי דָּן יְרִידָה טְעוּנָה בְּרָכָה, וּבִיאָה טְעוּנָה בְּרָכָה, מַה יְּרִידָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה אַף בִּיאָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה. וּמִנַּיִן לְבִיאָה שֶׁטְּעוּנָה בְּרָכָה, וְדִין הוּא וּמָה אִם יְצִיאָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה רְחִיצָה טְעוּנָה בְּרָכָה, בִּיאָה שֶׁטְּעוּנָה רְחִיצָה אֵינוֹ דִין שֶׁתִּטְעֹן בְּרָכָה. אוֹ חִלּוּף, וּמָה אִם בִּיאָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בְּרָכָה טְעוּנָה רְחִיצָה, יְצִיאָה שֶׁטְּעוּנָה בְּרָכָה אֵינוֹ דִין שֶׁתִּטְעוֹן רְחִיצָה. לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּבִיאָה שֶׁכֵּן נִכְנַס מֵחֹל לְקֹדֶשׁ תֹּאמַר בִּיצִיאָה שֶׁיּוֹצֵא מִקֹּדֶשׁ לְחֹל. בָּטֵל הַחִלּוּף וְחָזַרְנוּ לָדוּן יְרִידָה טְעוּנָה בְּרָכָה וּבִיאָה טְעוּנָה בְּרָכָה מַה יְּרִידָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה אַף בִּיאָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה, הָא לָמָּה נִכְנַס מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן לְלַמְּדוֹ עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֵשׁ חֲדָשָׁה שֶׁיָּרְדָה מִשְּׁמֵי מָרוֹם וְלִחֲכָה עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְשִׁבְּחוּ לַשָּׁמַיִם. כָּךְ נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם בִּימֵי שְׁלֹמֹה שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ז׳:ג׳) ״וְכֹל יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה׳ עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם [אַרְצָה] עַל הָרִצְפָּה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה׳ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״, עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר ״וְעָרְבָה לַה׳ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם כִּימֵי עוֹלָם״, כִּימֵי מֹשֶׁה, ״וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיוֹת״ כִּימֵי שְׁלֹמֹה. רַבִּי אוֹמֵר ״כִּימֵי עוֹלָם״ (ישעיהו נ״ד:ט׳) ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי״, ״וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת״ כִּשְׁנוֹת הֶבֶל שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲבוֹדַת אֱלִילִים בָּעוֹלָם.
ת֗ם שאל הרון ידיה אלי אלקום ובארך עליהם בעד אן נזל מן עמל אלד֗כוה ואלצעידה וד֗בח אלסלאמה.
אחר כך הרים אהרן את ידיו אל העם וברך אותם, אחרי שירד מעשיית החטאת והעולה וזבח השלומים.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשֹת החטאת – עניינו: אחר שירד (אז נשא ידיו וברכם), כמו שאמרו רבותינו ז״ל (בבלי מגילה י״ח.). (ספר הרקמה ו׳:ו׳)
ויברכם – ברכת כהנים: יברכך, יאר, ישא (במדבר ו׳:כ״ד-כ״ו).
וירד – מעל המזבח.
ויברכם AND HE BLESSED THEM – with the priestly benediction: "May Hashem bless you … May Hashem cause his face to shine … May Hashem lift up …" (Bemidbar 6:24–26) (cf. Sifra, Shemini, Mekhilta deMiluim 2 17; Sotah 38a)
וירד AND HE CAME DOWN from off the altar.
פס׳: וישא אהרן את ידיו אל העם – באותה שעה זכה לנשיאות כפים לו ולבניו עד סוף כל הדורות. וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. משנפנה מקרבנו ירד לו מעל גבי המזבח בשמחה:
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – אל נכחם. וקדמונינו העתיקו צורת נשיאות כפים (בבלי סוטה ל״ח:).
וירד – כאשר הראיתיך רבים (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳): וכבר ירד.
מעשת החטאת – חטאת העם, ועולתם ושלמים.
וטעם וירד – בעבור המזבח, ששלש אמות קומתו.
AND AARON LIFTED UP HIS HANDS TOWARD1 THE PEOPLE. Toward them.⁠2 From here our ancients transmitted to us the form taken by the "raising of the hands.⁠"3
AND HE CAME DOWN. Va-yered (and he came down) is to be understood in accordance with what I have previously pointed out to you many times.⁠4 It means that Aaron had already come down5 from offering the people's sin offering, burnt offering, and peace offering. Scripture reads came down because the altar was three cubits in height.⁠6
1. Hebrew, el (literally, to).
2. In other words, el ha-am means towards the people. We have followed the reading in Vat. Ebr. 38. The Mikra'ot Gedolot editions of Ibn Ezra read, ra'a nikhecham. The word ra'a has not been explained. It appears to be a copyist's error. See Filwarg and Weiser.
3. According to the sages we learn here that the kohanim lift their hands when bestowing the priestly benediction. See Sotah 38a.
4. That the vav often introduces the pluperfect. See Ibn Ezra on verse 6.
5. Before blessing the people.
6. See Ex. 27:1.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – שנתחנך אף בברכת כהנים.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – AHARON LIFTED HIS HANDS TOWARDS THE PEOPLE AND BLESSED THEM – For he was inaugurated even in the Priestly Blessing.
וישא אהרן וגו׳ – מקרא זה מסורס: וירד אהרן מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא את ידו אל העם ויברכם.⁠1
וירד מעשת החטאת – מהקטיר אמורי חטאת.
1. השוו אבן עזרא.
וישא אהרן את ידיו, "Aaron raised his hands, etc.;⁠" this verse has been truncated somewhat; it should have commenced with: "from having completed the rites of the sin offering and the burnt offering and he then raised his hand in order to bless the people.⁠"
וירד מעשות החטאת, "he descended from the altar from performing the rites of the sin offering,⁠" i.e. burning up the parts not to be eaten.
וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות וגו׳ – דעל אלו ג׳ קרבנות שייכה ברכת כהנים, יברכך ה׳ וישמרך, נגד החטאת שישמרם מחטוא לו כדכתיב ואת רגלי חסידיו ישמור, יאר ה׳ פניו אליך, נגד העולה, שיאיר לו לעשות לפני ה׳, וישם לך שלום, על השלמים.
את ידיו – ידו כתיב להורות על ידו של הקב״ה שנשיאתו גם הוא עמם, שמסכים לברכה על ידם.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – ברכת כהנים: יברכך, יאר, ישא. לשון רבינו שלמה.
ואם כן, תהיה פרשת: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו׳:כ״ג-כ״ז) שבחומש הפקודים מוקדמת לזה. ואולי כן הוא, כי יסמך למה שנאמר שם: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במדבר ז׳:א׳).
ויתכן שנאמר כי אהרן פרש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה, שנאמר: ויעמוד שלמה לפני מזבח י״י ויפרוש כפיו השמים (מלכים א ח׳:כ״ב), ושם נאמר: ויעמוד ויברך את כלא קהל ישראל קול גדול לאמר (מלכים א ח׳:נ״ה). ולפיכך לא הזכיר הכתוב שצוה אותו משה לעשות כן.
ובבריתא של פרשת מלואים בתורת כהנים (ספרא ויקרא ט׳:כ״ב) ראיתי: ויברכם – זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה. חזר הכתוב ופירש להלן: יברכך י״י וישמרך יאר י״י פניו אליך ויחנך ישא י״י פניו אליך וגו׳ (במדבר ו׳:כ״ד-כ״ו). ועדין יש לי לומר שכך אמרו: ברכה זו שבירך אהרן את העם מעצמו סתומה היא, ולא פירש לנו הכתוב מה היא, אבל ברכה שנצטוו הכהנים לדורות נתפרשה, והיא שוה בכל הכהנים לעולם. או, שהם סבורין שכאן צוה אותו בנשיאות כפים ליום זה, ולהלן נתנה ברכה זו לו ולבניו לדורות.⁠ב
א. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כל״.
ב. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לדרות״.
AND AARON LIFTED UP HIS HANDS TOWARD THE PEOPLE, AND BLESSED THEM — "with the priestly benediction: The Eternal bless thee …. The Eternal make His face shine upon thee … The Eternal lift up His countenance upon thee …"1 Thus the language of Rashi. But if so, the section of Speak unto Aaron and unto his sons, saying: Thus ye shall bless the children of Israel, in the Book of Numbers,⁠2 takes chronological precedence over this section! Perhaps it is [indeed] so since it is placed near to that which it says there, And it came to pass on the day that Moses had made an end of setting up the Tabernacle3 [which was on the first of Nisan — "the eighth day" herein discussed].
It is possible to say that Aaron spread forth his hands towards heaven and blessed the people, just as Solomon did, as it is said, And Solomon stood before the altar of the Eternal in the presence of all the congregation of Israel, and spread forth his hands, toward heaven,⁠4 and there it is said, And he stood, and blessed all the congregation of Israel with a loud voice, saying, etc.⁠5 Therefore Scripture does not mention that Moses commanded him to do so [i.e., to say the priestly blessing, since it had in fact not yet been given].
In the Beraitha6 of the section of consecration in the Torath Kohanim I have seen it said:⁠7 "And he blessed them. This is an unspecified blessing [the nature of which] you do not know. Scripture [therefore] went back and explained it further on: The Eternal bless thee, and keep thee. The Eternal make His face to shine upon thee, and be gracious unto thee. The Eternal lift up His countenance upon thee, and give thee peace.⁠"8 Nonetheless, I could still say that the Rabbis of this Beraitha were saying as follows: "This blessing with which Aaron blessed the people of his own accord, is unspecified, and Scripture did not explain to us what it was. But the blessing that the priests have been commanded to say in all future generations, has been expressly set forth, it applying to all priests alike forever. Or it may be that [the Rabbis of this Beraitha] are of the opinion that here He commanded him [to say] the priestly blessing for that day, and later on [as stated in the Book of Numbers] this blessing was given to Aaron and his sons for the succeeding generations.
1. Numbers 6:24-26.
2. Ibid., (23).
3. Ibid., 7:1.
4. I Kings 8:22.
5. Ibid., (55).
6. See Seder Vayikra Note 65.
7. Torath Kohanim, beginning of Shemini 30.
8. Numbers 6:24-26.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – שעור אל העם, לצורך העם ולתועלתם. וי״א בכאן כי אהרן היה נושא את ידו ומרמז בהן את העם לכאן ולכאן כשם שהם נוהגים על אומתם בתנועת יד ימינם, והביאו ראיה ממאמר רז״ל, ידיו, ידו כתיב, ותשובתנו להם לסכור פיהם הדובר עתק, כי ידיו קרי, ושתי הידים היה מרים, והנה טענתם בטלה בתנועת יד אחת הוא הימין. ומה שאמרו רז״ל ידו כתיב, לפי שהיה הימין יותר נכבד מן השמאל לענין נסתר, נגלה אצל היחידים, וע״כ אמרו מקבלי האמת ידו כתיב, ואז תתקיים המקרא והמסורה ידיו ידו. וכן תמצא בנשיאת כפים שעשה משה שהזכיר שם הכתוב ידיו וידו, (שמות י״ז:י״א) והיה כאשר ירים משה ידו, ויהי ידיו אמונה, ולא הזכיר השמים, כי אין צריך, שהרי בידוע כי ההרמה לשמים היתה, והוא הדין בלשון וישא. ואם היה כדברי בעלי הדין כי אהרן היה פורש את ידיו כלפי העם והיה מברכם, היה ראוי לומר וישלח אהרן את ידיו אל העם, כי כן דרך האב כשרוצה לברך את בנו לשום ידו על ראשו, כדרך שעשה יעקב אל יוסף שכתוב (בראשית מ״ח:י״ד) וישלח ישראל את ימינו, אבל אמר וישא להורות כי היו ידיו זקופות למעלה, כלשון הכתוב הנאמר בשלמה (מלכים א ח׳:נ״ד) ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה׳ את כל התפלה והתחנה הזאת וכפיו פרושות השמים, ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל, באר הכתוב כי היו ידיו זקופות למעלה וברך את ישראל.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, "Aaron raised his hands in the direction of the people and he blessed them.⁠" The meaning of the words אל העם, normally translated as "in the direction of the people,⁠" should here be translated as: "for the sake of the people, i.e. to meet their needs.⁠" The commentators who disagree with us and dress themselves up in fancy garments to lend weight to their words, are wrong when they said that the meaning of these words is that Aaron lifted his hand in order to indicate to the people that they should raise their right hand as affirmation. These commentators [Christian theologians, compare St. James version of the Bible, Ed.] quote a Midrash (see gloss of Maimoniot on Maimonides Hilchot Tefillah 14,3) that the word ידו with the vowels of the plural, is spelled without the letter י indicating that it is really a singular, i.e. "his hand.⁠" Our answer to them is simply that traditionally we read the word as if it had been spelled with the letter י, i.e. that Aaron raised both his hands. Their argument that Aaron only raised his right hand is null and void. The reason that we encounter this unusual spelling is to indicate that the right hand is more important than the left hand concerning mystical matters which are revealed only to select individuals. This is why the Kabbalists have said that the word is spelled ידו in the singular to allude to the select individuals who are recipients of deeper insights from the "right" side of God. In this way justice is done both to the spelling and the traditional reading. When you compare the prayer Moses uttered when he prayed for the victory of the Israelites against the attack by Amalek in Exodus 17,11 you will also find this dual spelling of the word ידו, i.e. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. "Whenever Moses raised his hand (s) Israel would prevail.⁠" In the following two verses the word is spelled as ידיו in the normal way. Had Moses used only one hand at a time, it is hard to understand why he needed two men to support his hands as is evident from verses 12 and 13 in that chapter.
If the people who understood our verse as Aaron raising his hands towards the people (instead of towards God) would be correct, the Torah should have written instead of וישא אהרן את ידיו אל העם, the formula וישלח אהרן את ידיו אל העם. It is the custom for a father who prepares to bless his son to put his hand on his head, just as Yaakov did when he prepared to bless the two sons of Joseph. In that instance the Torah wrote וישלח ישראל את ימינו, "Israel extended his right hand.⁠" In our verse the Torah employs the verb וישא to show that Aaron's hands were stretched upwards (towards heaven). We have a parallel example in Kings I 8, 54-55 ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת וכפיו פרושות השמים ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל, "it was when Solomon had completed this entire prayer and entreaty with his palms outstretched heavenwards, he stood and blessed the entire congregation of Israel.⁠" It is clear that the meaning of the verse is that Solomon's hands were in an upright position aimed towards heaven.
וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים – תימ׳ אמאי לא קאמר המנחה שעשה עמהם. וי״ל דלא חשיב אלא אותם שבאים לכפרה והמנחה לא באה אלא להכשיר.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – פירש״י ברכם ברכת כהנים. וכתב הרמב״ן ואם כן תהי׳ פרשת כה תברכו את בני ישראל אמור להם מוקדמת לזה ואולי כן הוא כי הוא סמוך לויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. ויתכן כי אהרן פירש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה שנאמר ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר לפיכך לא הזכיר הכתוב לומר שצוהו משה לעשות כן:
וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים – ולא הזכיר מנחה י״מ לפי שאינה אלא להכשיר שאר הקרבן. אבל למאי דכתיבנא לעיל שהיתה מנחת נדבה אינה באה להכשיר וצ״ל דלא חשש להזכיר אלא הזבחים:
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, "Aaron raised his hands toward the people and blessed them.⁠" Rashi says that he blessed them with the standard blessing of the priests, the verses 24-26 in Numbers chapter 6.
Nachmanides comments that if this were so then the paragraph in Numbers must have been inserted in the Torah out of turn. It is quite possible that this is indeed so, seeing that the paragraph following the blessing there dealt with events which occurred on the day the erecting of the Tabernacle was completed, i.e. the 1st day of Nissan of the second year, the day when the inaugural offerings were completed also. It is quite possible that Aaron raised his hands heavenwards, as did King Solomon when he blessed the people when the Temple was inaugurated (Kings I 8,22) If Aaron used the standard blessing used by the priests, this would account for the fact that we did not hear Moses instruct him to bless the people.
וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, "he descended from having performed the sin-offering, the burnt offering, and the peace-offering.⁠" The Torah does not mention Aaron having also performed the minchah, gift offering. Some commentators claim that seeing that the gift offering is only an offering preparatory to ensuring that the major part of offering is acceptable to Hashem, there was no need to mention this. We must assume that the Torah only bothered to mention the animal sacrifices.
וישא אהרן את ידיו – זכה במתנות כהונה.
ויברכם – ג׳ ברכות כנגד ג׳ מיני קרבנות ברכה א׳ כנגד חטאת וישמרך מן החטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור. יאר כנגד עולה שנאמר בעלותך לראות. שלום כנגד שלמים.
ויברכם – פרש״י ברכת כהנים, ואח״כ וירד מעשות החטאת, הרי אתה רואה שברכת כהנים קודמת למצות עבודה, ואנו אין אנו עושין כן, בתחלה אנו אומרים רצה דהיינו עבודה, ולאחר כן ברכת כהנים, ור״י מצא כתוב מקרא זה מסורס הוא, אבל במסכת תמיד (פ״ה מ״א) משמע דברכת כהנים קודמת, וקשה לת״כ. ותירץ ר״י דההיא דת״כ דאמר דעבודה קודמת היינו העלאת איברים, לכן מוכח במסכת תמיד דהעלאת איברים קודמין לברכת כהנים, ומה שאנו מתפללין רצה היינו זריקת דם. למה אחר החטאת והעולה והשלמים מיד ברכן. לפי שהחטאת נגד פסוק וישמרך שלא תכשל בחטא רגלי חסידיו ישמור, ועולה נגד העקידה והוא כנגד יאר בעולתה, שלמים נגד וישם לך שלום.
ד״א ויברכם – פרש״י ברכת כהנים, וכן כתב הרמב״ן ואם כן תהיה פרש׳ כה תברכו את בני ישראל מוקדמת לזה, ואולי כן הוא כי הוא סמוך ליהי ביום כלות משה להקים את המשכן, ויתכן כי אהרן פירש כפיו השמים ובירך את העם כאשר עשה שלמה שנ׳ (מלכים א ח׳ י״ד) ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר, לפיכך לא הזכיר הכתוב לומר שצוהו משה לעשות כן.
וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים – הקשה הרא״ש ולמה לא הזכיר מנחה. י״מ לפי שאינה אלא להכשיר שאר הקרבן, אבל למאי דכתיבנא לעיל שהיתה מנחת נדבה אינה באה להכשר, וצ״ל דלא חשש להזכיר אלא הזבחים.
וישא אהרן את יָדָו אל העם ויברכם – הנה זאת הברכה היתה ברכת כהנים, שיתבאר ענינה בפרשת נשא, והיתה עם נשיאות כפים, כמו שנבאר הסיבה שם בגזרת ה׳.
ויברכם ברכת כהנים יברכך יאר ישא. לא כברכת שלמה שנאמר בו ויפרוש כפיו השמים ושם נאמר ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל דהכא בברייתא דפרשת מלואים בת״כ שנינו ויברכם זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה חזר הכתוב ופירש להנן יברכך ה׳ וגו׳ ואינו רוצה לומר שהברכה הזאת שברך אהרן את העם מעצמו היא סתומה שלא פירש אותו הכתוב אבל הברכה שנצטוו הכהנים לדורות לברך את העם היא מפורשת כמו שפירש הרמב״ן ז״ל ופירש שהברכה הזאת אינה הברכה של ברכת כהנים רק היא כברכת שלמה שנאמר בו ויפרוש כפיו השמים ושם נאמר ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל קהל גדול שאם כן מאי חזר הכתוב ופירש דקאמר דמשמע שחזר לפרש מה שסתם תחלה ועוד שבסוטה פרק ואלו נאמרים אמרו אמר רבי יהושע ב״ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה ובפרק שני דמגלה אמרו מה ראו לומר ברכת כהנים לאחר הודאה שנאמר וישא אהרן את ידיו וגו׳ ואימא קודם עבודה מי כתיב לעשות החטאת והעולה מעשות כתיב ואימא קודם הודאה מסתברא עבודה והודאה חדא מלתא היא אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא דאי סלקא דעתך ברכה אחרת היא היכי ילפי מניה לברכת כהנים:
(כב-כד) והנה אמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. וכתב הראב״ע שוא״ו וירד היא כמו וכבר כאלו אמר וכבר ירד. ורבי יונה המדקדק אמר שהוא״ו הזאת היא במקום אחר רוצה לומר שברכם אחרי שירד מעשות החטאת וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה י״ח) ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר ההודאה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ולימר׳ מקמיה עבודה מי כתיב לעשות מעשות כתיב. ולימרה בתר עבודה לא ס״ד דכתיב זובח תודה יכבדנני. והנכון ע״ד הפשט כי במקום שהקריב אהרן קרבנותיו ונתרצה בעבודתו בהיותו על המזבח ברך את העם ואחר ברכתו ירד כי זהו ויברכם ואחר כך וירד מעשות החטאת והעולה כי בא הכתוב לספר מה שקרה אחר כך והוא שירד אהרן מעשות החטאת והעולה והשלמים. ויבא הוא ומשה אחיו עמו אל אהל מועד ושם התפללו תפלה קצרה על ירידת האש מן השמים. ומיד ויצאו ויברכו את העם שניהם יחד. ומיד אחר ברכתם נראה כבוד ה׳ אל כל העם. וביאר מה היה הכבוד ההוא באמרו ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים שהאש ההוא לא שרפה ולא אכלה דבר כי אם מעל המזבח את הזבחים שהיו שם ומשם ואילך נשאר הכבוד על המשכן תמיד ולכך וירא כל העם את האש האלהי ההוא ולא פחדו ולא ברחו פן תאכלם האש הגדולה אבל נשאו קולם ברנה ותחנה ויפלו על פניהם כורעים ומשתחוים לאל העונה אותם ומקבל קרבנותיהם. הנה התבאר ששתי ברכות נתברכו ישראל ביום ההוא אחת מפי אהרן בלבד בהיותו על המזבח מקריב קרבנותיו והשנית מפי משה ואהרן שניהם יחד אחר שירד אהרן מעל המזבח ונכנסו שניהם להתפלל באהל מועד ויצאו ויברכו את העם והותרה בזה השאל׳ הו׳. וחז״ל אמרו שנכנסו שניהם להיכל כדי ללמד משה לאהרן מעשה הקטורת.
וממה שאמר הכתוב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם למדו ברכת כהנים בנשיאות כפים. והברכה היתה יברכך יאר ישא כמו שכתב רש״י והיו משה ואהרן מברכים שניהם ככהנים בעת נשיאות כפיהם.
והנה רצה הקדוש ב״ה לקדש את מזבחו ואת משכנו בירידת האש האלהי שמה לארבעה טעמים. האחד שהמחנה האלהי וקבוץ מלאכיו נמשל תמיד לאש וכמו שאמר ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת ויחזקאל ראה נבואתו באש כמו שאמר ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל מתוך האש. ודניאל אמר כורסיה שביבין דנור גלגלוהי נור דליק וגו׳ נהר דנור הנה מפני זה שהיה המחנה האלהי מכונה באש בדברי הנביאים לכן באה האש במשכן ובבית עולמים להורות ששמה היתה השכינה וכבוד ה׳ עם רבבות קדש. על כן נפלו על פניהם כי השתחוו לאותו האש המורה על שכינת השם ומלאכיו. והטעם השני הוא שהשכל האנושי כפי מחשבותיו יסופק אצלו ההשגחה האלהית בפרטים למעלת המשגיח ולשפלות האישים הנפסדים ולהיותו יתברך בלתי גשמי ולא בעל חושים להשיג הדברים הפרטיים ומפני זה כדי להשריש הקדוש ב״ה אמתת השגחתו בלב עבדיו עם כל רוממות מעלתו הוריד האש מן השמים על המזבח לשיראו בעיניהם כי עם היות האש קל בטבעו הוא יורד למטה על דרך הפלא וככה היא ההשגחה האלהית שעם היותה מתיחסת אל העליונים הנה ע״ד הפלא והרצון האלהי היתה יורדת למטה להשגיח בהם. והטעם הג׳ שהתורה האלהית נמשלה לאש כמו שאמר אש דת למו. והנביא אמר (ירמיהו כ״ג) הלא כה דברי כאש. ומפני זה בהיות המשכן בשלמותו וישראל בקרבנותיהם ירד האש מן השמים לומר שהשלמות האמיתי הוא בשמירת התורה הנמשלת לאש שניתנה מן השמים. והטעם הרביעי הוא שהיו בישראל מסופקי׳ מאד בענין הקרבנות איך יהיו ריח ניחוח לפני השם בהיותו מסולק מכל גשמות ולכן הוצרך יתברך להוריד אש מן השמים שתאכל את העולה ואת החלבים כדי שכל העם יראו בעיניהם שרצה האלהים את מעשיהם ושהיו קרבנותיהם לרצון לפניו כיון שהוא שלח מלאכו ואש מפיו תאכל את זבחיהם ולכן היו העם מרננים ונותנים הודאות לפניו יתברך על אשר קבל ברצון את עבודתם ברדת האש האלהי עליה. הנה נתתי בזה ד׳ טעמים נכוחים והותרה בזה השאלה הז׳:
[א] וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם
[1] מגילה פרק שני דף יח ע״א (מגילה יח.) [2] סוטה פרק שביעי דף לח ע״א (סוטה לח.) ב וע״ב [3] תמיד פרק שביעי דף לג ע״ב (תמיד לג:)
[ב] וירד מעשות החטאת
[1] סוטה פרק שביעי דף לח ע״ב (סוטה לח:)
ברכת כהנים. שהרי ברכה זו סתומה, לא ידענו מה היא, ונתפרש במקום אחר (במדבר ו, כד-כו) ״יברכך וישמרך וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומדה זו היא בתורה, דילפינן סתום מן המפורש (יומא נט.), ולפיכך ברכת כהנים בירך אותם:
יָדָו: ידיו ק׳, והוא חד מן ג׳ חסרי׳ יו״ד באורית׳, כמו שמסר הרמ״ה ז״ל, והנם כתובים במ״ג פ׳ כי תשא. ובזוהר פ׳ בשלח דף נ״ז, ידו כתי׳ חס׳ דהא בימינא תליא כלא. ובריש פ׳ יתרו כתי׳ ידו חד בגין דבעי לארמא ימינא על שמאלא. וכן בפ׳ אמור דף צ״ב ע״ב, ופ׳ נשא דף קמ״ו. ועיין מה שכתבתי בסוף פ׳ בשלח אצל ויהי ידיו אמונה. [ידו כ׳, יָדָיו ק׳].
וַיְבָרְכֵם.א [וַיְבָרְכֵם].
א. לא הוער דבר על ׳ויברכם׳, אף לא על ׳ויברכו׳ שבפסוק הבא. נורצי הביא את שתי המילים הללו רק כדי להראות שהרי״ש שבהן שוואה.
יברכך. וא״ת מה צריך רש״י לנקוט יברכך יאר ישא, כיון שנקט ברכת כהנים ודאי הוא יברכך יאר ישא. וי״ל שאל תקשי מנ״ל דברכת כהנים כלל, דלמא בברכה אחרת כמו ברכת שלמה שנאמר בו ויפרוש כפיו וגו׳, לכך נקט יברכך יאר ישא, ר״ל משום מה ברכם, משום שהקריבו חטאת ועולה ושלמים שאלו נרמזים בו. עי׳ בבה״ט:
מעל המזבח. [נחלת יעקב] לא שירד ממקום נשיאת כפים, ולפ״ז יהי׳ הכתוב מהופך. ואפשר לפרש וירד שכבר ירד. ועיין במה שכתבתי בפרשת שמות בפסוק וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלהים, וכן אמרו בת״כ וז״ל הרי זה מקרא מסורס, ואין ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו ויברכם וגו׳ ע״ש, וכן אמרו במגילה דף י״ח:
May [He] bless you. You might ask: Why does Rashi need to mention, "May [He] bless you, May [He] cause [His Face] to shine, May [He] lift up"? Since he mentioned Birkas Kohanim, surely it was, "May [He] bless you, May [He] cause [His Face] to shine, May [He] lift up"! The answer is: So that you will not raise the difficulty: How does Rashi know at all that he blessed them with Birkas Kohanim? Perhaps it was another blessing, such as the blessing of Shlomo, as it says (Melachim I, 8:22): "And he spread forth his hand...⁠" Therefore, Rashi mentioned, "May [He] bless you, May [He] cause [His Face] to shine, May [He] lift up,⁠" i.e., why did Aharon bless them? Because they offered a sin-offering, burnt-offering, and peace-offerings, which are alluded to in these blessings. See Baal HaTurim [who explains the hints].
From the altar. And not that Aharon descended from the place of lifting his hands. According to this, the verse is reversed. Possibly, "he descended" can be explained: He had already descended. Examine what I wrote in Parshas Shemos on the verse (4:20): "And he returned to the land of Egypt and Moshe took the rod of Hashem in his hand.⁠" Similarly, the Sages said in Toras Kohanim: "This verse's text is distorted, and it should say: He descended after offering the sin-offering, the burnt-offering and the peace-offering, and Aharon raised his hands toward the people and he blessed them... [after he descended he raised his hands and blessed them].⁠" The Sages in Megillah (18a) said the same (Nachalas Yaakov).
וישא אהרן וגו׳ – בתורת כהנים פרשה כ״ט אמרו מקרא מסורס ראוי לומר וירד מעשות וגו׳ וישא אהרן וגו׳ שבירידתו נשא כפיו וכו׳. וצריך לדעת למה ידבר הכתוב בדרך זה ולא בדרך הישר. ואולי כי בראותו אהרן שלא ירדה שכינה חשב אולי כי עדיין חסר כפרתו על מעשה העגל שבאמצעותו הביא קללה על שונאי ישראל, ולזה וישא וגו׳ ויברך וגו׳, ובזה ירד מעשות תשלומי החטאת וכו׳ ואולי כי גם ברכת ישראל לצד שהיא כפרת חטאו של אהרן תוכלל בכלל החטאת, כי גם לה יתיחס שם חטאת, ואומרו וירד, אולי כי הוא לשון ירידה כי הוכר לו פחיתותו, לצד שראה שגמר מעשות הכל ולא ירדה שכינה, ותמצא שאמרו ז״ל בתורת כהנים פרשה י״ט שצעק אהרן לפני משה שאמר לו ליקרב למזבח ובא לידי בושה וכו׳ ונכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה.
וישא אהרון אח ידיו, Aaron raised his hands, etc. Torat Kohanim claims that this verse is truncated and the words: "he descended from offering the sin-offering, etc.⁠" should have been written before the words "he raised his hands and blessed them.⁠" We therefore have to explore why the Torah chose this unusual sequence. Perhaps when Aaron realised that the Presence of God had not manifested itself (by consuming the fat and meat on the altar by means of heavenly fire) he may have felt that both he and the people had not yet been completely exonerated from their respective share in the sin of the golden calf. He therefore considered himself as having brought a curse on the people. By raising his hands already at this time and blessing the people, Aaron hoped to counteract that curse. Only after he had blessed the people did he feel that he had really completed the ritual of the sin-offering. He was then able to descend from the altar secure in the knowledge that he had done all he could. Perhaps the Torah wanted the blessing of the Israelites to be included in the procedure of offering the sin-offering because it also exonerated Aaron from his share in the guilt. The word וירד may also refer to a spiritual descent; when Aaron saw that the שכינה had not yet descended, he felt reduced in stature, i.e. וירד. Torat Kohanim on our verse reports Aaron as having cried out to Moses that the latter had commanded him to present these offerings on the altar only to now shame him when God had not indicated that He had accepted these offerings. Moses then entered the Tabernacle together with Aaron and after they asked God to show mercy the fire from heaven materialised.
וישא אהרן את ידו – זכו לנשיאת כפים כו׳.
ויברכם – ה״ז ברכ׳ סתומה ופי׳ להלן יברכך ה׳ וכו׳.
וישא אהרן – זו היא מצות נשיאות כפים.
אל העם – כנגד העם, כדרך המברכים שמניחין ידיהם על ראש המתברך, כמו ״וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים״ (בראשית מח, יד), וכן הכהנים פיסת ידיהם פתוחות כנגד העם.
ויברכם – ברכת כהנים המפורשת להלן יברכך, יאר, ישא (במדבר ו, כד-כו), וכן פירש רש״י ז״ל. ואם המצוה כתובה בחומש הפקודים,⁠1 כבר נאמרה בהקמת המשכן. גם שם סמוכה אל ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן״ (שם ז, א). ורמב״ן ז״ל אמר כי אהרן פרש כפיו השמימה וברך את העם כמו שעשה שלמה שנאמר ״ויעמוד שלמה לפני מזבח ה׳ וגו׳ ויפרוש כפיו השמים״ (מל״א ח, כב), ושם נאמר ״ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר״ (שם שם, כה). ולפיכך לא זכר הכתוב שצוה אותו משה לעשות כן [עכ״ד]. ואומר אני שאין הדברים דומים, שם היו כפיו פרושות השמים, פניו אל הקדש ואחוריו אל העם, כדרך המתפללים. וכאן נשא ידיו אל העם, ופניו כנגד העם כדרך המברכין. ועוד כשברך שלמה את העם לא נשא כפיו, אלא אח״כ כשהתפלל כנזכר בספר מלכים, שתחלה אמר כנגד השם, ״ה׳ אמר לשכון בערפל, בנה בניתי בית זבול לך״ וגו׳, והיה פניו כנגד הקדש. ואחריו אמר ״ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל״ וגו׳ (שם שם, יג-טו), שֶׁשָׂם פניו כנגד העם לברכם, ולא היו כפיו פרושות השמים, עד שגמר ברכתו. ואז אמר הכתוב ״ויעמוד שלמה לפני מזבח ה׳ וגו׳ ויפרוש כפיו השמים, ויאמר ה׳ אלהי ישראל״ וגו׳ שהיא התפלה. וכשגמר תפלתו שנאמר ״קם מלפני מזבח ה׳ מכרוע על ברכיו וכפיו פרושות השמים, ויעמוד ויברך״ וגו׳ ענינו מכרוע על ברכיו ומהיות עוד כפיו פרושות השמים שכבר גמר תפלתו, וברך את העם. וכן מפורש בדברי הימים.⁠2 ועוד בבית עולמים בצאת הכהנים מן הקדש ירדה שכינה, כאמרו ״וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית״, והיה ראוי שיברכם. אבל כאן עדיין לא נראה כבוד השם, ואין מקום לברכה זו, אלא שברכם ברכת כהנים שהיא מצוה מפורשת. ומה טעם שיזכיר ״כאשר צוה אותו משה״, והיא מצוה מפורשת בתורה?⁠3 ובכל הפרשה לא נאמר כן רק בהקטרת החלבים ובתנופה, והוצרך להאמר מטעם שפירשנו. וכן דעת חכמים ז״ל בברייתא4 שאמרו ״ויברכם זו ברכה סתומה שאי אתה יודע, חזר הכתוב ופירש להלן ׳יברכך ה׳ וישמרך׳ וכו׳ ופירושה כפשוטה. ורמב״ן ז״ל רצה להשוותה לדעתו, ודבריו דחוקים.
וירד – מן המזבח שהיה שלש אמות קומתו, וכשגמר הקטרת חלבי השלמים, ברך את העם.
וירד מעל המזבח – לפי שגמר מעשות החטאת והעולה והשלמים, שכל זמן העבודה היה הוא על המזבח, ובניו עושים העבודות שבעזרה וכמו שפירשנו. ולא אבין טעם ראב״ע ז״ל שאמר ״וירד, שכבר ירד מעשות חטאת העם״ וכו׳ [עכ״ל], ולמה לא כסדר המקרא שבעודו על המזבח נשא ידיו ויברכם?
1. ספר במדבר.
2. דהי״ב ו, יב-יג.
3. לברך ברכת כהנים.
4. תורת כהנים, תחילת פרשת שמיני, ל׳.
וישא אהרן – זוהי מצות נשיאות כפים:
אל העם – כנגד העם, כדרך המברכים שמניחין ידיהם על ראש המתברך, כן הכהנים פיסת ידיהם פתוחות כנגד העם:
ויברכם – ברכת כהנים המפורשת להלן יברכך יאר ישא, ואם המצוה כתובה בחומש הפקודים כבר נאמרה בהקמת המשכן, גם שם סמוכה אל ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן:
וירד – מן המזבח, לפי שגמר מעשות החטאת והעולה והשלמים, שכל זמן העבודה היה הוא על המזבח ובניו עושים העבודות שבעזרה:
ויברכם – רש״י פי׳ ברכת כהנים יברכך יאר ישא, והרמב״ן פי׳ שהיא כעין ברכת שלמה שנאמר בו ויפרש כפיו השמים ויברך את כל קהל ישראל. וטענות הרא״ם על פי׳ רמב״ן מן התלמוד כבר סילקם הרב משנה למלך (פי״ד מתפלה ה״י) בטוב טעם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[טז]
וישא אהרן את ידו ויברכם וירד – הנה יפלא, שבודאי ברכם אחר שירד מן המזבח, וראוי לומר בהפך – ״וירד וישא ידו״? וגם הא נזכר אחר כך שנית שברכו את העם. ולכן יאמר הרמב״ן שזה לא היה ברכת כהנים רק שפרש כפיו השמימה לתפלה כמו שכתוב בשלמה (מלכים א ח׳:כ״ב). ומלבד מה שהקשו עליו המפרשים שאין זה דומה לתפלת שלמה, יש אצלי הבדל בין ׳פרש כפיו׳ ובין ׳נשא ידיו׳. שלתפלה בא לשון ״פרישת כפים״ ולדוכן בא תמיד בלשון ״נשיאת כפים״ (כמו שהעירותי בפירושי (ישעיהו א טו)). והראב״ע מסרס המקרא – וכבר ירד – ולדעתו הוא כלל שאחריו פרט שמפרש כיצד; ״וירד ויבא אל אהל מועד ויצא״ ואז ״ויברכו את העם״. ועיין מ״ש לקמן (סימן כא) שכן דעת התוספתא. אבל חז״ל פירשו פה שזה היה קודם שירד מן המזבח. והנה במשנה דסדר התמיד (משנה תמיד ז׳:ב׳) מבואר דברכת כהנים היה קודם הקטרת איברים. וכ״מ וכן משמע, וכן מובא בתוספות ברכות (דף יא:). אמנם הרמב״ם (פ״ז מהל׳ תו״מ ה״ח) כתב שהיה אחר הקטרת איברים. וכן כתב הסמ״ג (סימן קלב) ממה שכתוב ״וירד מעשות החטאת״ – סבירא ליה שתחלה ירד כפירוש הראב״ע. וכ״מ במגילה (דף יח.), עיי״ש. אולם לדעת הספרא פה ברך ברכת כהנים בשעת תנופת החזה והשוק בעודו על המזבח קודם הקטרת החלבים (או על כל פנים קודם שירד) משום דברכת העם היה על ידי שזכו לו במתנותיהם (כמ״ש במקום אחר), ובעת הניף החזה ושוק זכה במתנת כהונה (כמו שכתבנו בפר׳ צו (סימן קס) שישראל היו מפרישין מתנות כהונה מסיני ואז זכה בכולם). ותיכף ברכם. וזהו שאמר באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים וכולי. ואחר כך הקטיר החלבים כסתמא דמשנה דתמיד ואז ירד מעשות החטאת וכולי. ועל זה אמר משנפנה מקרבנותיו וכולי – כי נשיאות כפים היה קודם, ולא תאמר שבעת נשיאת כפים ירד למטה – לזה אמר שלא ירד מן המזבח עד סוף כל הקרבנות (וכמו שכתבנו למעלה (סימן ט)). ובזה מיושב גם כן מה שלא זכר בזה ״כאשר צוה משה״. כי זה מוסב על מ״ש ״ואת החזות...הניף תנופה״, ר״ל שהניף ואז נשא ידיו כאשר צוה משה. ומבואר אצלינו תמיד שאם מקדים את השם אל הפעל לא היה בסדר הזמן כמו שפרש״י ״והאדם ידע״ – קודם לכן; ״ואל משה אמר״ – זה היה קודם. וכן בכמה מקומות (וכמ״ש באילת השחר סימן קיז). וכן ״ואת החזות הניף״ – קודם לכן, ואז ״וישא ידיו וכולי״. ולכן הוכרח לכתוב ״וירד מעשות החטאת וכולי״ ללמד שלא ירד עד שגמר הקטרת חלבי השלמים. ובמה שכתב ״ויבא משה ואהרן אל אהל מועד״, שאי אפשר לפרש שאהרן נכנס להשתחוות כפי שהדין שיכנס בגמר עבודה (כמו שנזכר במשנה פ״ז דתמיד ובכסף משנה פ״ב מהל׳ ביאת המקדש הלכה ג׳ בשם הסמ״ג, עיי״ש), שאם כן היה הוא העיקר, ולמה אמר ״ויבא משה״ שמשמע שמשה הוא העיקר בזה [כפי הכלל שיסדנו בסדר ויקרא (סימן ר)]. על כן פירשו שנכנסו להתפלל על השראת השכינה שבזה היה משה העיקר כמו שאמרו [במשנה יט] אמר לו משה אחי כך עשית לי וכולי. ועל זה אמר ״ויצאו ויברכו את העם״ – שאחר שהובטח להם שיתגלה כבוד ה׳ אל כל העם ברכו אותם שנית להכינם אל הדבוק האלהי על ידי ברכתם. ואז ״ותצא אש״ – הגם שכבר היה אש על המזבח [כמו שכתב ״ויקטר על המזבח״ ואין ׳הקטרה׳ בלא אש. כי מה שכתב הרשב״ם שפירושו ששם אותו על המזבח והוקטר אחר כך בבוא האש מלמעלה - אינו נכון. רק שהיה אש, רק עתה בא אש חדשה נוסף על הקודם, ועל זה אמר ״ותצא אש״]. (ב) שירדה משמי מרום כי ראוה יורדת מלמעלה ועל זה אמר ״מלפני השם״. (ג) ולחכה שהוא שברגע אוכל הכל ולא נשאר ממנו כלום. ועל זה אמר ״ותאכל״. ואז ״וירונו״ – כתרגומו ושבחו, שאמרו שירה, שכן מורה לשון ׳רינה׳ שבא לה׳ כמו ״רננו צדיקים בהשם״.
[כא]
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – כבר כתבנו (בסימן טז) שדעת הספרא שמה שכתוב ״וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם״ היה קודם שירד מן המזבח, עיי״ש הטעם. אולם ברייתא דפה (שהוא נוספת על הספרא) סבירא ליה כדעת הראב״ע שהמקרא מסורס, ופירוש ״וירד״ הוא עבר, שכבר נשלם, רצה לומר וכבר ירד מן המזבח. וכן פירש הסמ״ג (ס׳ קלב). עיי״ש מ״ש בזה.
[כב]
ויברכם – מפרש [במשנה ל] שהוא ברכת כהנים – סתם כאן ופירש בפרשת נשא, ושם נאמר אחרי זה ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן״ ואז נאמר לו פרשה של ברכת כהנים. ופירשו שברכת כהנים בעמידה, מקיש ברכה לשירות. ומובא בסוטה (דף לח.). וכבר בארנו במקום אחר הטעם שלמדו בכל מקום שנאמר ׳ועמד ויקם׳ שהוא בעמידה. וכן מ״ש בד״ה (דברי הימים ב ל, כז) ״ויקומו...ויברכו את העם״ – מפני שצריכה עמידה קמו עמדו. ומה שאמר שבדורות הראשונים נאמר בהם ״ותבא תפלתם למעון קדשו השמימה״ – הוא הוצעה למה שכתב למה נכנס משה ואהרן ללמדו על מעשה הקטורת. כי בספרא [משנה יח] אמר טעם אחר שנכנסו להתפלל על ירידת האש. והתוספתא הוכיחה שעל זה לא הוצרכו להתפלל כי בדורות שהיו עובדים את השם כשברכו ברכת כהנים בא תפלתם לשמים, וכל שכן שנתקבל תפלת אהרן, רק שנכנס ללמדו מעשה הקטורת. והוא על פי מה שפרש״י בפר׳ פקודי (שמות מ, כז) שכל עבודת היום נעשו על ידי משה. והנה עד עתה שהעמידו ופרקו היה לו דין במה, וגם שחר של יום השמיני שהעמידו ופרקו. ובשחר הקריב משה והקטיר קטורת ופרקו את המשכן ואחר כך התחיל אהרן לעבוד. ורצה להקטיר קטורת של בין הערבים שאין מחנכין מזבח חדש אלא בקטורת של בין הערבים. וזה היה דינו כמזבח חדש אחר שעד עתה היה כבמה. ולכן אחר שגמר עבודותיו רצה להקטיר, ונכנס משה עמו ללמדו. כי עבודה זו לא למדה עד עתה שלא היה יכול לכנס עם משה בעת הקטרה דכתיב ״כל אדם לא יהיה באהל מועד״, ויען היו בטוחים שירד אש נכנס בקטורת בלא אש. ואז חטאו נדב ואביהו (כמו שכתבנו בס׳ כד). ולכן היה יכול משה לכנס עמו כי לא הוקטר עד צאתם. ולמדו עוד בדרכי המדות שמה שכתוב ״ויברכו את העם״ מוסב גם על הביאה – ״ויבואו... ויצאו... ויברכו״ – פירוש, בבואם וביציאתם ברכו. כי הביאה כל שכן מהיציאה; דביאה חמורה יותר שטעונה קידוש, כי יוצא מחול אל הקדש. וכיון שברכו בבואם בודאי עשו שם עבודת הקטורת, שלדעת הרמב״ם היה ברכת כהנים אחר קטורת (כנ״ל סי׳ טז). ומזה ראיה שנכנס ללמדו על מעשה הקטורת.
{וישא אהרן את ידו – כתיב ״ידו״ (חסר יו״ד), וגם לשון ״אל העם״ אינו מדויק, ויותר נכון היה לכתוב ׳על העם׳. אלא תחילה הרים אהרן ידו אחת, שידעו כי יברכם,⁠1 למען יכונו דעתם לכך. וכדאיתא בירושלמי מגילה (ד,ח) והובא ברמב״ם (נשיאת כפיים יד,ז) ושו״ע או״ח סימן קכ״ח סעיף כ״ג,⁠2 ואח״כ הרים שתי ידיו ויברכם.}
וירד מעשות וגו׳ – ידוע הברייתא בתורת כהנים (מכילתא דמילואים, פיסקא כ״ט) הרי זה מקרא מסורס, דעבודה קודמת לברכת כהנים, וכן הוא בגמרא סוטה (לח,א).⁠3 אבל מ״מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו,⁠4 דלפי הדרש5 ד״וירד מעשות וגו׳⁠ ⁠⁠״ היינו הקטרה, קשה, שהוא לגמרי מיותר, שהרי כבר כתיב ״ויקטר״ בכל הקרבנות. ותו, אמאי לא כתיב גם כן ׳מעשות המנחה׳.⁠6
אלא כך הענין,⁠7 שאהרן העלה הכל על המזבח (פסוק כ׳), ועדיין לא באה האש, והיו מונחים צבורים זה על זה. ופירוש ״ויקטר״ (פסוק כ׳) הוא8 כמו שכתב רשב״ם ׳ששם אותם על המזבח, ובבוא אש של מעלה אח״כ נקטר׳, וכשירד מן ההקטרה9 חזר ועלה בשביל ברכת כהנים.⁠10 ולפי הפשט עוד לא נצטוה כלל על זה,⁠11 שהרי לא כתיב שבניו גם כן עלו לדוכן כפי הציווי, אלא אהרן מעצמו נתעורר לעלות במקום גבוה מן העם כולו ולברך אותם, ומשום הכי עלה על המזבח.
{ומכאן נהגו לעלות על מקום גבוה לדוכן.⁠12} ובשביל שאין כבוד המזבח לעלות בחנם לגמרי שלא לצורך עבודה,⁠13 על כן תיקן14 האימורים ואיברי עולה שהיו צבורים זה על זה, והיינו כדאיתא מעין זה ביומא (יב,א) ׳לובש שמונה ומהפך בצינורא׳, וזה נקרא עבודה, וכן כאן תיקן קצת הנחת הנתחים – שהחטאת מונחת למטה, היינו חטאת אהרן, כמו שכתבתי לעיל פסוק י׳, ואח״כ העולה למעלה והשלמים למעלה. מה שאין כן המנחה לא היה צריך תיקון.⁠15 זהו פשוטו של מקרא. אלא שדרך הגמרא לפרש16 המקרא גם לדורות, משום הכי היפך הסדר. וכיוצא בזה פירש הגר״א ז״ל בפרשת אחרי בסדר הפרשה שע״פ הגמרא כתיב שלא כסדר.⁠17
1. וזה לשון ״אל העם״, כלומר, לקראת העם כסימן שעומד לברכם.
2. זה לשונו: בשעה שהכהנים מברכים את העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה, כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם...
3. ושם מביאה הגמרא דוגמה נוספת למקרא מסורס: (שמות כ,כא) ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך״, שיש לקרוא: ׳בכל המקום אשר אבוא אליך וברכתיך, אזכיר את שמי׳.
4. אליבא דרבינו ׳מקרא מסורס׳ אינו פשוטו של מקרא. והשוה שיטת ׳הכתב והקבלה׳ שמאמר מוסגר הוא כן פשוטו של מקרא.
5. שקודם ״וירד מעשות״ ורק אחר כך ״וישא... ויברכם...⁠״
6. עליה נצטוו לעיל פסוק ד׳, ועל ביצועה בפסוק י״ז.
7. ע״פ פשוטו.
8. לא שהקטיר ממש (כי עדיין אין אש).
9. דהיינו הכנת החלבים החזות והשוק לקראת ירידת האש (שהוזכרה בפסוק כ׳).
10. כאשר ההקטרה ממש אינה תלויה בו, כי מן השמים היא באה.
11. במצוה זאת של ברכת כהנים (אשר, כידוע, כתובה לראשונה בחומש במדבר מיד אחרי פרשת הנזיר).
12. כדרכם של מפרשים לציין מקור בכתוב אף לדין דרבנן, ואפילו ׳נהגו׳. ועיין בזה בספרנו ׳לפשוטו של מקרא׳ מדור א׳ פרק 9.
13. והרי על ברכת כהנים לא נצטוה, והרי זה ׳בחנם׳.
14. וזהו ״מעשות״.
15. לכן לא הוזכרה המנחה.
16. במקרה דנן ׳לדרוש׳.
17. עיין שם. ועיין בהרחבה בספרנו ׳לפשוטו של מקרא׳ מדור א׳ פרקים 8,7, וכן בספרנו ׳קדושת פשוטו של מקרא׳ פרשת אחרי מות, בשאלת הערך הנצחי של הלכה לשעה.
וירד מעשות החטאת וגו׳ – אם כן כבר נתנו אש על המזבח קודם שירד אש מן השמים, וכן הוא אומר למעלה (י׳) הקטיר המזבחה, (י״ז) ויקטר על המזבח, (כ׳) ויקטר החלבים המזבחה. ומשה מבלי שיגיד האל לו דבר בטח שיעשה להם נס להודיע כי פעל ידם נרצה, אבל לא ידע שכבוד ה׳ יראה להם באש, שאם כן היה מצוה כמו שצוה אליהו שלא ישימו אש על המזבח. ואחר גמר כל קרבנות היום ברך אהרן את העם, ועדין לא נעשה להם נס, אז בא משה עם אהרן אל אהל מועד להתפלל שיראה כבוד ה׳ אל העם, ואחר כך ברכו שניהם את העם שנית, ואז נפלה אש מן השמים ואכלה בפעם אחת כל העולה והחלבים שקודם לכן היו מתאכלים לאט לאט על אש זרה שנתנו תחלה על המזבח. ובני אהרן חרה להם כי נגרע מכבוד אביהם כאלו אינו אינו ראוי הוא שתתקבל עבודתו ויעשה נס על ידו מבלי שיבוא משה לעזרתו, ולהראות שגם אביהם והם נרצים כמשה לעבודת ה׳, חטאו כקרח, והביאו שנית אש זרה ונתנו עליו קטרת, וכקרח נענשו בשריפה.
לדעת הרמב״ן אין זאת אותה הברכה של אהרן שעליה נצטווה בספר במדבר ו כב ואילך, כי אם ברכה מתוך רגשות לבו, כמו ברכתו של שלמה המלך (מלכים א ה׳:כ״ב); אך נכון יותר לפרש לפי דברי חכמינו במכילתא דמילואים, כי זו היתה ברכת הכהנים המצוּוה (עיין משנה למלך בהל׳ תפלה י״ד:א׳).
וירד – הוא לדעת הראב״ע עבר מוקדם, כן גם דעת תוספתא דמילואים, שהרי הברכה ניתנה אחרי רדת אהרן. אמנם, לפי משנה תמיד ז׳:ב׳ קדמה הברכה להקטרה, ואילו לפי הרמב״ם, הל׳ תמידין ומוספין ז׳:ח׳ קדמה ההקטרה לברכה. לדעת מכילתא דמילואים נאמרה הברכה בשעת התנופה, היינו לפני ההקטרה. מכל מקום קדמה לפי דעות אלו הברכה לירידה. הרי כך שנינו בסוטה ל״ח: ״כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה״.
החטאת – היינו הקרבנות בעד העם.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – במשנה ר״י אומר אף כה״ג מגביה ידיו מן הציץ שנאמר וישא אהרן כו׳. נראה דאמר לעולם תהא אימת צבור כו׳, פניהם כלפי העם כו׳, ולכן ר׳ יהודא לטעמיה דטומאה הותרה בציבור ואינו צריך ציץ לרצויי, חזינן דגדול כח הצבור שקרבנותיהם אינו צריך רצוי ציץ, לכן מפני כבוד הצבור אז מגביה ידיו מן הציץ שכבודם גדול מכבוד הציץ.
וישא אהרן את ידו – מכאן לברכת כהנים שהיא בנשיאת כפים.⁠1 (סוטה ל״ח.)
את ידו – ידו כתיב, מכאן שצריך הכהן להגביה ידו הימנית קצת למעלה מן השמאלית2 (הגהות מיימוני פי״ד ה״ג מתפילה).
ויברכם – ברכה זו סתומה היא עד שבא הכתוב ופירשה, יברכך ה׳ וישמרך וגו׳ (פ׳ נשא).⁠3 (ירושלמי תענית פ״ד ה״א)
ויברכם – בעמידה, או אינו אלא בישיבה, ת״ל (פ׳ עקב) לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו, מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה.⁠4 (תו״כ)
וירד מעשות – כתיב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת, לפיכך תקנו לומר ברכת כהנים אחר ברכת הודאה.⁠5 (מגילה י״ח.)
וירד מעשות – אמר ר׳ יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה לדוכן בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת, מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה.⁠6 (סוטה ל״ח:)
וירד מעשות – תניא, מניין לנשיאת כפים במוסף, שנאמר ויברכם וירד מעשות החטאת, והלא היה צריך לומר וירד מעשות החטאת ויברכם, אלא מלמד שבירידתו למזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם.⁠7 (ירושלמי תענית פ״ד ה״א)
1. עוד יתבאר מענין זה לפנינו אי״ה בפ׳ נשא בפרשת ברכת כהנים.
2. ר״ל דצריך לקיים המקרא והמסורה, ועיין באו״ח סי׳ קכ״ח סי״ב. ואמנם אם לרמז י״ל דהמקרא והמסורה באים לרמז מה דקיי״ל בנשיאות כפים שתהיינה הידים דבוקות זל״ז, ועל זה בא לרמז הכתיב ידו שיהיו נראים הידים כאחת, וכעין סמך לרמז כזה ראיתי בת״י פ׳ אחרי וסמך אהרן את שתי ידו [הקרי ידיו והכתיב ידו] תרגם וסמיך ית תרתין ידיו בסיטרא חדא ימינא לשמאליה, והיינו שיהיו סמוכים. זה לזה.

וע׳ בשו״ת נו״ב קמא ח׳ או״ח סי׳ ה׳ בכהן שידיו מרתתות ואינו יכול לישא כפיו אם לא שיעשה סמוכים בלולאות בכובעו ויכניס בהם ידיו והורה שאסור לעשות כן, ודייק מדכתיב וישא אהרן את ידיו, דמשמע שהוא בעצמו ישא אותם מכחו ולא ע״י דבר אחר, עיי״ש. ונבאר זה עוד אי״ה בפ׳ נשא.
3. עיין בפירש״י בפסוק זה שכתב ויברכם ברכת כהנים יברכך, יאר, ישא, והרמב״ן בנימוקיו העיר על פירושו זה, והנה כן הדבר מפורש בירושלמי שלפנינו.
4. וכה״א (דברי הימים ב ל׳) ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם. ועי׳ מש״כ בענין זה במקומו בפ׳ נשא בפסוק כה תברכו.
5. והודאה היא כמו עבודה. ובגמ׳ מפרש אימא קודם עבודה, ומשני מי כתיב לעשות – מעשות כתיב, ר״ל דלשון מעשות משמע דמיד אחר הברכה נגמרה כל פעולתו וירד, דאם אחר הברכה היה מתחיל בעבודה היה צריך לומר וירד לעשות.
6. ר״ל מה להלן בגמר עבודה, וכמבואר בדרשה הקודמת, כך בתפלה בשעת ברכת עבודה דהיינו בתפלת רצה, דכתיב שם והשב את העבודה, ועיין באו״ח סי׳ קכ״ח ס״ח.
7. ר״ל ללמד שלא נשא כפיו עכשיו אלא בשביל שירד מעשות החטאת והן קרבנות מוסף, ופרשו המפרשים דקמ״ל שאע״פ שנשא כפיו שחרית נושא שנית בשביל מוסף, ועיין באו״ח סי׳ קכ״ח סמ״ד בטעם מנהגנו שנו״כ רק במוסף.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּא אֶת⁠־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־כׇּל⁠־הָעָֽם׃
Moses and Aaron went into the Tent of Meeting, and came out, and blessed the people; and the glory of Hashem appeared to all the people.
א. וַֽיְבָרְכ֖וּ =ש,ש1,ק3,ו ומ"ש
• ל,ל1,ב=וַֽיְבָרֲכ֖וּ (חטף)
• ברויאר, סימנים, מכון ממרא
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
ברכת כהנים – במדבר ו׳:כ״ג-כ״ז
[נה] 1ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. ר׳ יוסי בר חנינא בעי עשירית האיפה (של יום השמיני) היאך קריבה (משום דכתיב בה (ויקרא ו׳:י״ג) מחציתה בבקר ומחציתה בערב) חצייה קריבה (חציה בשחרית, ואע״פ שעדיין לא הוקרבו קרבנות היום, וחציה בין הערבים כדין עשירית האיפה שבכל יום) או שלימה קריבה (עשרון שלם מביא והיא קריבה שלימה) מן מה דכתיב ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, מלמד שלא בא עמו אלא ללמדו על מעשה הקטורת, הדא אמרה חציים קריבה (וכבר הקריב אהרן חצי של בקר) אין תימר שלימה קריבה (ומטעמא משום דאכתי לא קרבה כלל בשחרית) ניתני (שבא ללמדו) על מעשה קטורת ועל עשירית האיפה (שעדיין לא קרבה כלל היום, אלא ש״מ דחצייה קרבה כבר מקודם אחר מנחת הבקר). א״ר תנחום בר יודן (מהא ליכא למשמע מידי) ולא בעבודת שבפנים אינן קיימין (דהרי אל אהל מועד כתיב ושם מעשה הקטורת) כבר לימדו עבודות שבחוץ (בכל שבעת ימי המלואים וכן היום בשאר עבודות שבחוץ והלכך לא תני הכא עשירית האיפה ואיכא למימר דשלימה היתה קריבה). (ירושלמי יומא פ״א ה״א ופנ״מ)
[נו] 2ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. מלמד שאחר שברכם אהרן לא נראתה שכינה והיה משה מצטער נכנסו שניהם והתפללו שנא׳ ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וגו׳ עליהם הכתוב אומר (קהלת ד׳:ט׳) טובים השנים מן האחד. ואומר (תהלים קל״ג:א׳) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, הוא שנאמר למעלה (ויקרא ט׳:ו׳) זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳. (לקח טוב)
[נז] 3ויצאו ויברכו את העם, טוב עין הוא יבורך (משלי כ״ב:ט׳) אל תקרי יבורך אלא יברך, זה משה רבינו שעיניו יפה בברכתו של ישראל וברכן ד׳ ברכות, הראשונה וירא משה את כל המלאכה וגו׳ ויברך אותם משה (שמות ל״ט:מ״ג) השניה ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם השלישית ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם וגו׳ ויברך אתכם (דברים א׳:י״א) הרביעית וזאת הברכה (דברים ל״ג:א׳). (תנ״י ברכה כז-ב)
[נז*] 4ויצאו ויברכו את העם. ונפקו ובריכו ית עמא ואמר יקביל מימרא דיי ברעוא ית קורבנכון וישרי וישבוק על חוביכון. (יונתן)
[נח] 5ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳. מה ברכה בירכם, רבי מאיר אומר, כלשון הזה ברכם אמר להן ה׳ אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א׳:י״א), כשם שזכיתם ועסקתם במלאכת המשכן ושרתה שכינה על מעשיכם כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה במעשה ידיכם, והם אמרו לו ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (תהלים צ׳:י״ז), ועל אותה שעה הוא אומר (שיר השירים ג׳:י״א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, הדא היא וירא כבוד ה׳ על כל העם. (מדרש הגדול)
[נט] 6ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳, טובים השנים׳ (קהלת ד׳:ט׳) זה משה ואהרן. מן האחד זה לעצמו וזה לעצמו, אתה מוצא כשבא משה וברך את ישראל לא שרתה שכינה על ישראל וכשבאו שניהם וברכו את ישראל, מיד שרתה שכינה על ידיהם, הה״ד ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם, בירכו את ישראל ואח״כ וירא כבוד ה׳ שרתה שכינה על ידיהם. (קה״ר פ״ד ט)
1. תו״כ כאן. יל״ש ח״א תקכ״ד וראה רש״י כאן. ובשי״ק כתב דקאי על של שחרית ומספקא לי׳ אי הוה כאלו כבר נתקבל אהרן לכה״ג ומקריבין חביתין או דלמא הוה כאלו אין כאן כלל כה״ג ולא הקריבו אלא בין הערבים או אפשר שהבעיא היא על עשירית האיפה שהקריב אהרן בו ביום לחינוכו אם הקריבו לחצאין או שלם. עי״ש. ובנועם ירושלמי דחה דבריהם ממה שכתבו תוס׳ ע״ז לב. ד״ה במה שכל ז׳ ימי המלואים נחשב המשכן כמו במה ולפ״ז אין חביתין בבמה. אלא שהבעיא היא אם ביום השמיני הוי כמו מזבח או שגמר החינוך הי׳ בין הערבים ובשחרית לא הי׳ קרב ובין הערבים היתה קריבה שלימה. וע״ז פשיט לי׳ מהא דמשה לימדו על מעשה הקטורת ובכל ז׳ ימי המלואים לא הקטירו מחמת שאין חובה קריבה בבמה עי״ש. ובספר ניר מפרש דהבעי׳ היתה על כל ז׳ ימי המלואים אי הקריבו עשירית האיפה לחצאין או כולה כאחת ופשיט מדלא לימדו מעשה חביתין ש״מ שידע מלאכתו ממלואים וע״כ דמחצה היתה קריבה עי״ש.
– בפי׳ הראב״ד לתו״כ: ולימד כי על מעשה הקטורת באו שם שלא מצינו באהל מועד באותו היום עבודה אלא היא. וברב״ח: לפי שאהרן כל שבעת ימי המלואים לא הי׳ רשאי ליכנס לפנים מפתח אוה״מ וכו׳ ועכשיו ביום השמיני הורשה ליכנס שם וכו׳. וברא״ש הקשה היאך נתאחר כאן הקטרת אחר כל הקרבנות והרי קטרת של שחר קריבה בין דם לאברים: ועוד הרי בכל ז׳ ימי המלואים הקטיר משה וכבר למדו, והרא״מ הביא בשם רבינו ישעי׳ שעד שלא הוקם המשכן לא הי׳ משה מקטיר קטרת, רק הקרבנות הכתובים בז׳ ימי המלואים וביום השמיני התחיל אהרן להקטיר ולא הקטירו בין דם לאברים מפני שלא היתה אש על המזבח, והרא״ם הקשה עליו ותי׳ כהרב״ח, אלא שביום שמיני לא חשש להקטירו בזמנה כיון שעדיין לא חנכו את המזבח ולא הקטירו אלא כדי ללמד את אהרן. וראה בק״א מה שכתב בזה. ובגור ארי׳ כתב דרק קרבנות שעה הקריב בז׳ ימי המילואים ולא הקטרת שהיא קבועה לדורות עי״ש. ובלבושי האורה הוכיח דקטרת של שחר הקריב משה, ואהרן הקריב של בין הערבים וכן כתב רש״י סוף פקודי. עי״ש.
2. ראה תו״כ ולהלן אות נט מקה״ר. בא״ע כאן: ויתכן שבאו להתפלל על האש שתצא, ובצאתם ברכו את העם. ובפי׳ הר״י בכור שור: ויבא משה לאהל מועד להתפלל שיראה הכבוד וירד אש מן השמים. וכ״פ הרשב״ם: ויבא משה ואהרן אל אהל מועד להתפלל שתרד האש, וירא כבוד ה׳ אל כל העם כיצד, ותצא אש מלפני ה׳ מבית קדש הקדשים. וכן הוא בפי׳ הרס״ג והר״י בכור שור והאברבנאל. וכן מש״כ הרשב״ם שהאש יצא מבית קודש הקדשים, מביא בשם עולם מהתו״כ ותוספתא שהאש ירדה משמי מרום דהיינו מן השמים ולא מבית קודש הקדשים. וכן נראה מהרמב״ן בראשית יח א: ואעפ״כ באה אליו המראה הזאת באלוני ממרא להודיע המקום אשר בו נימול וזהו גילוי השכינה אליו מלמעלה וכבוד לו, כענין שנאמר במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם, כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראות השכינה וכו׳. ובאור החיים כאן: אולי כן נצטוו בנבואה או שברכה זו במקום תפלה היתה כדי שתשרה שכינה וכו׳ עי״ש. ובצרור המור: ואמר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, ליטול רשות מהש״י שיסכים על ידן, וזהו ויצאו שיצאו ברשות. ובהכוה״ק מפרש דואו דויברכו מורה על הזמן שכבר עבר, והיינו שברכו את העם קודם שיצאו ור״ל שבהיותם באהל מועד בקשו רחמים להוריד שכינה בישראל.
3. כ״ה בנדפס סי׳ א. ובפסיקתא דר״כ עמ׳ 440 ועמ׳ 448.
4. ראה תו״כ כאן. ולקמן אות נח נוסח ברכה אחרת עי״ש ובביאור. וכן כתב גם בפי׳ הר״י בכור שור. וראה לעיל אות נו.
5. ראה תו״כ ולק״ט פסוק א ולא נדרש שם על הפסוק שלפנינו. וראה תו״ש פקודי פל״ט אות לד.
– ברש״י יומא נג. ד״ה ועדיין לא נראה, ואי לאחר מיתתן כבר נראה בו ביום שנאמר ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם.
6. ראה לעיל אות נו.
נוסח א׳ (כ״י וטיקן 66)נוסח ב׳ (כ״י אוקספורד 24, לונדון 16406)
״וְיָבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ – לָמָּה נִכְנַס מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן?
לְלַמְּדוֹ עַל מַעֲשֵה הַקְּטֹרֶת.
אוֹ לֹא נִכְנַס אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר.
הֲרֵי אֲנִי דָן: יְרִידָה טְעוּנָה בְרָכָה, וּבִיאָה טְעוּנָה בְרָכָה;
מַה יְּרִידָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה, אַף בִּיאָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה.
מְנַיִן לְבִיאָה שֶׁתִּתָּעַן בְּרָכָה?
מַה יְּצִיאָה, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה רְחִיצָה, טְעוּנָה בְרָכָה,
בִּיאָה, שֶׁהִיא טְעוּנָה רְחִיצָה, אֵינוֹ דִין שֶׁתִּתָּעַן בְּרָכָה?
אוֹ חִלּוּף: מָה, אִם בִּיאָה, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה, טְעוּנָה רְחִיצָה,
יְצִיאָה, שֶׁהִיא טְעוּנָה בְרָכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁתִּתָּעַן רְחִיצָה?
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּבִיאָה, שֶׁהוּא נִכְנָס מֵחוֹל לַקֹּדֶשׁ, תֹּאמַר בִּיצִיאָה, שֶׁהוּא יוֹצֵא מִקֹּדֶשׁ לְחוֹל!
בָּטֵל הַחִלּוּף, חָזַר לַדִּין:
יְרִידָה טְעוּנָה בְרָכָה, וּבִיאָה טְעוּנָה בְרָכָה;
מַה יְּרִידָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה, אַף בִּיאָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה.
הָא לָמָּה נִכְנַס מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן?
לְלַמְּדוֹ עַל מַעֲשֵה הַקְּטֹרֶת.
[יט]
״וְיָבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וְנֶעֱשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה עוֹמֵד אַהֲרֹן וּמִצְטַעֵר. אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס עָלַי הַמָּקוֹם; בִּשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל.
כָּךְ עָשָׂה לִי מֹשֶׁה אָחִי, שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי, וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל.
מִיָּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ וּבִקְשׁוּ רַחֲמִים, וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל.
לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְיָבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״.
וְעָאל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפַקוּ וּבָרִיכוּ יָת עַמָּא וְאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּייָ לְכָל עַמָּא.
And Moshe and Aharon entered the tabernacle of meeting, and came forth and blessed the people; and the glory of the Lord was revealed to all the people:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כָּל הָעָם
וְעָל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפַקוּ וּבָרִיכוּ יָת עַמָּא וְאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּה׳ לְכָל עַמָּא
וַיָּבֹא – וְעָל ולא וְעָלוּ
א. תרגם ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״ – ״וְעָל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״ [ולא: וְעָלוּ] להטעמת חשיבות משה, כמבואר בפסוק ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״ (שמות ד כט) ״וַאֲזַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״בְּכֵן עָלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן״.
התגלות ה׳ לכבוד ישראל
ב. ״וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כָּל הָעָם״. מכיוון שלא נתפרש הטעם להתגלות ה׳, כתב רמב״ן שישנן התגלויות שהן לכבוד העם.⁠1 על פי זה ת״א ״וְאִתְגְּלִי יְקָרָא דַּה׳ לְכָל עַמָּא״. אבל המיוחס ליונתן תרגם-פירש שההתגלות באה כדי לפייס את משה ואהרן.⁠2
1. כדבריו על ״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא״ (בראשית יח א): ״וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שבא במשכן ״ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם״, כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם״
2. ״יונתן״ ״וְכֵיוָן דְאִתְעֲבִידוּ קוּרְבָּנַיָא וְלָא אִתְגְלֵית שְׁכִינְתָּא הֲוָה אַהֲרֹן מַבְהִית וַאֲמַר לְמשֶׁה דִילְמָא לָא אִתְרְעֵי מֵימְרָא דַה׳ בְּעוֹבְדֵי יְדָי בְּכֵן עָלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִימְנָא וּצְלוּ עַל עַמָא בֵּית יִשְׂרָאֵל וּנְפָקוּ וּבְרִיכוּ יַת עַמָא וַאֲמַר יְקַבֵּיל מֵימְרָא דַה׳ בְּרַעֲוָא יַת קוּרְבַּנְכוֹן וְיִשְׁרֵי וְיִשְׁבּוֹק עַל חוֹבֵיכוֹן וּמִן יַד אִיתְגְלֵי אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַה׳ לְכָל עַמָא״ (וכיון שׁנעשׂו הקרבנות ולא נִתגלתה שכינה היה אהרן נִבהל ויאמר למשה שמא לא נִתרצה מאמרו של ה׳ במעשׂי ידי. אז נכנסו משה ואהרן לאוהל מועד והתפללו על עם בית ישׂראל ויצאו וברכו את העם. ואמר: יקבל מאמרו של ה׳ ברצון את קרבנכם וימחול ויעזוב על חטאיכם. ומִיד הִתגלה כבוד שכינת ה׳ לכל העם).
[ואעלא משה] ואהרן למשכן זימנא ונפקו ובריכו ית עמה ואתגלית איקרב שכינתה די״י על כל עמא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״[ואעל]״) גם נוסח חילופי: ״ואתא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקר״) גם נוסח חילופי: ״יקר״.
וכיוון דאיתעבידו קורבניא ולא איתגליית שכינתא הוה אהרן מיבהית ואמר למשה דילמא לא איתרעי מימרא די״י בעובדי ידיי בכן עלו משה ואהרן למשכנא זימנא וצלו עמא בית ישראל ונפקו ובריכו ית עמא ואמר יקבל מימר די״י ברעוא ית קורבניכון וישרי וישבוק על חוביכון ומן יד איתגלי איקר שכינתא די״י לכל עמא.
Then went Mosheh and Aharon into the tabernacle of ordinance, and prayed for the people of the house of Israel, and came forth and blessed the people, and said, May the Word of the Lord receive your oblations with favor, and remit and forgive your sins.
וכיון שנעשו הקרבנות ולא נתגלתה שכינה היה אהרן מבוהל ויאמר למשה שמא לא נתרצה מאמר י״י במעשי ידי, אז באו משה ואהרן לאהל מועד והתפללו על עם בית ישראל ויצאו ויברכו את העם ויאמרו יקבל מאמר י״י ברצון את קרבנכם וימחול ויסלח על חטאיכם ומיד נתגלה כבוד שכינת י״י לכל העם.
ויבא משה ואהרן1ולמה נכנס עמו משה, ללמדו על מעשה הקטורת, 2ועליהם הכתוב אומר טובים השנים מן האחד (קהלת ד׳:ט׳), ואומר מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קל״ג:א׳).
1. ולמה נכנס עמו. ספרא ריש שמיני.
2. ועליהם הוא אומר. מובא בלק״ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ת֗ם דכ֗ל מוסי והרון אלי כ֗בא אלמחצ֗ר וכ֗רגא ובארכא אלקום ותגלי ללקום כרם אללה.
אחר כך נכנסו משה ואהרן אל אוהל ההיוועדות, ויצאו וברכו את העם, והתגלה לעם כבוד ה׳,
[ויבא משה ואהרן וגו׳ – למה נכנסו? מצאתי בפרשת מלואים בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו (ספרא ויקרא ט׳:כ״ג): למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטרת. או לא נכנס אלא לדבר אחר? הריני דן: ירידה וביאה טעונה ברכה, מה ירידה מעין עבודה, אף ביאה מעין עבודה. הא למדת למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטרת.
דבר אחר: כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה עומד ומצטער בו. אמר: יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה. אמר לו למשה: משה, כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה ובקש רחמים, וירדה שכינה לישראל.]⁠א
ויצאו ויברכו את העם – אמרו: ויהי נועם י״י אלהינו עלינו (תהלים צ׳:י״ז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן שימש בו ופירקו בכל יום, ולא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה רבנו: כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו מעשה העגל. לפיכך אמר להם: זה הדבר אשר צוה י״י תעשו וירא כבוד י״י אליכם (ויקרא ט׳:ו׳), אחי אהרן כדיי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו.
א. הקטע בסוגריים המרובעים חסר בכ״י לייפציג 1, אך מופיע בהרבה כת״י (מינכן 5, ויימר 651, פריס 155, פריס 157, פריס 159, פריס 158, ירושלים 2009, ירושלים 228). הקטע חסר גם בכת״י פריס 156, ברלין 1221, ברלין 1222. הקטע מופיע באופן חלקי בכת״י וינה 24.
ויבא משה ואהרן AND MOSHE AND AHARON CAME, etc. – Why did they now enter the Tabernacle? I have found the following in the "Mekhilta deMiluim,⁠" in the Baraita that is appended to our Torat Kohanim (Sifra): Why did Moshe enter with Aharon? To instruct him regarding the incense ceremony. Or it may be that he entered for some other reason?! See, I draw a conclusion: the descent from the altar and the entry into the tent of meeting both required to be accompanied by a benediction, as stated in verses 22-23 (and consequently both were, in a measure, of similar character). Now what was the descent from the altar? It was of the nature (it look place in connection with) a sacrificial act! So, also, the entry into the tent took place in connection with a sacrificial act! Thus you may learn: Why did Moshe enter with Aharon? To instruct him regarding the incense ceremony which was the only rite performed on that day within the tent! (Cf. Talmud Yerushalmi Taanit 4).
Another explanation is: When Aharon perceived that all the sacrifices had been offered and all the rites performed, and yet the Shechinah had not descended for Israel, since the heavenly fire had not fallen to consume the sacrifice, he was uneasy in mind and said: I feel certain that the Holy One, blessed be He, is angry with me and that it is on my account that the Shechinah has not descended for Israel. He therefore said to Moshe: "My brother Moshe! Do you act thus with me: you know that I have entered into this matter at your bidding and yet I have been put to shame! Moshe at once entered the tent with him and they offered prayer and the Shechinah descended for Israel (Sifra, Shemini, Mekhilta deMiluim 2 18).
ויצאו ויברכו את העם AND THEY CAME OUT AND BLESSED THE PEOPLE – They said the words that conclude "The Prayer of Moshe": "May the beauty of Hashem our God be upon us" (Tehillim 90:17) – i.e. May it be God's will that the Shechinah may rest upon the work of your hands (see Rashi on Shemot 39:43). They invoked just this blessing and not another formula because during the whole seven days of the installation when Moshe was setting up the Tabernacle and officiating therein and dismantling it daily the Shechinah had not rested upon it and the Israelites felt ashamed, saying to Moshe: "O, our Teacher Moshe! All the trouble which we have taken was only that the Shechinah may dwell among us, so that we may know that the sin of the golden calf has been atoned for on our behalf!⁠" He therefore had said to them: "This is the thing which Hashem commanded that you should do so that the glory of Hashem may appear unto you" (v. 6) (i.e. only after these offerings will have been brought by Aharon (cf. v. 7) will God's glory appear unto you). My brother Aharon is more worthy and excellent than I am, so that through his sacrifices and ministration the Shechinah will rest upon you, and you will thereby know that the Omnipresent God has chosen him to bring His Shechinah upon you.
פס׳: ויבא משה ואהרן אל פני אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וגו׳ – מלמד שאחר שברכם אהרן לא נראתה שכינה והיה משה מצטער נכנסו שניהם ונתפללו שנא׳ ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וגו׳ עליהם הכתוב אומר (קהלת ד׳:ט׳) טובים השנים מן האחד. ואומר (תהלים קל״ג:א׳) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד הוא שאמר למעלה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳. ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולהבה על גבי המזבח נפלו על פניהם ואמרו שירה על אותה השעה הוא אומר (שם לג) רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה. אש שירדה בימי משה לא פסקה עד שירדה בימי שלמה שנא׳ (דברי הימים ב ז׳:ג׳) וכל [בני] ישראל רואים ברדת האש:
(כג-כד) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד – להתפלל שתרד האש.
וירא כבוד י״י אל כל העם – כיצד? ותצא אש מלפני י״י (ויקרא ט׳:כ״ד) – מבית קודשי הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטרת, שהוא קודם להקטרת תמיד, כדאמרינן במסכת יומא (בבלי יומא ל״ג:). ושם מצא בני אהרן אצל {מזבח} הזהב ושרפן, ואחר כך יצא ובא לו על המזבח, ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים.
(23-24) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד MOSES AND AARON ENTERED THE TENT OF MEETING: to pray that the [divine] fire should descend.⁠1
THE PRESENCE OF THE LORD APPEARED TO ALL THE PEOPLE: In what way? FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD: from the Holy of Holies2 [first] to the golden altar,⁠3 in order to burn the incense offering there. For, as it is written in tractate Yoma’ (33a-b), the incense is to be offered [regularly in the Temple service] before the daily offering is turned to smoke. The fire found Aaron’s two sons there, near the golden altar, and it burned them [to death]. Then the fire went out [of the Tabernacle] to the [copper] altar4 where it CONSUMED THE BURNT OFFERING AND THE FAT PARTS5 ON THE ALTAR.⁠6
1. As Milgrom notes (p. 588), a conjectural explanation is required since no reason is given for Moses’ and Aaron’s entry into the Tent. Rashi offers two explanations (both found in Sifra): (1) Moses went into the Tent to teach Aaron how to offer incense; and (2) Aaron was embarrassed that he had not succeeded in getting the Presence of God to appear. He complained to Moses. Moses went into the Tent together with Aaron, and, when they prayed together, God’s Presence descended.
Rashbam’s interpretation may be seen as a more peshaṭ-like reworking of that second explanation. Like Rashbam, see Ibn Ezra, Hizq. and Wessely. Milgrom also considers this the most attractive conjectural explanation.
2. Here Rashbam writes that the fire “came forth” from the Holy of Holies. Above ad vs. 4 and below ad 10:1–3 he writes that the fire came from the heavens. Both explanations may be found in rabbinic literature. For the Holy of Holies, see e.g. Sanh. 52a (יצאו מבית קדשי הקדשים). For the heavens, see Sifre Zuta ad Num. 11:2 (אותה אש שירדה מן השמים). Apparently Rashbam does not see these two ideas as mutually exclusive. (Perhaps the fire from heaven entered the Holy of Holies and from there came forth to the altars.) See Hoffmann who opposes Rashbam and says that the fire came from heaven, and not from the Holy of Holies. Like Rashbam, Milgrom writes (p. 590) that “there can be no doubt” that the fire emerged from the adytum” [= the Holy of Holies].
3. Or the “incense altar,” the altar in the Tabernacle, just outside of the Holy of Holies. This is the normal place for the incense offering, and Rashbam writes here and in his commentary to 10:1 that it really was taking place there. Perhaps he emphasizes this because there are opposing opinions that the incense offering on that day was taking place somewhere else, either inside the Holy of Holies or on the outer altar. See e.g. Tos. Eruv. 63a, s.v. מאי דריש. See also Ibn Ezra ad 10:4.
4. Or the “burnt offering altar,” the altar in the enclosure, outside of the Tabernacle itself. Rashbam emphasizes that despite the order of the verses, the fire consumed Nadab and Abihu before it consumed the offerings, i.e. the events described in 10:2 took place before the events described in 9:24. To that end, he emphasizes that the fire followed standard halakhic procedure, burning the incense before burning the animal parts from the sacrifices. Josephus (Antiquities 3:117) has the actions taking place in the order described in the text. See also the discussion of Rabad in his commentary to Sifra Milu’im.
5. Both here and in his commentary to 10:1–3, Rashbam misquotes (or the ms. miswrites) השלמים, instead of MT’s החלבים, probably because of the similar phrase at the end of vs. 22.
6. Rashbam makes two interesting and arguable points about the fire described in vs. 24. First he says that the description of the fire here (in vs. 24) is an elaboration of the statement (at the end of verse 23) that God’s Presence appeared. According to Rashbam, the verses say that God’s Presence appeared in the form of a fire. Secondly, Rashbam says that the fire, which miraculously consumed the sacrifices (in vs. 24), is the same fire that killed Nadab and Abihu (in 10:2). As NJPSC puts it, this same fire “was a blessing to those who pleased God but destructive to those who angered Him.”
Concerning the first point – that the verse about the fire gives the details of how it was that God’s Presence appeared – this is not the first time that Rashbam has offered such an explanation. In Genesis 18:1, God “appears” to Abraham, but no explanation is given of that “appearance.” Vs. 2 says that Abraham saw three men. Rashbam writes that the way that God appeared to Abraham was through the visit of the three men. That explanation opposes a number of midrashic attempts to delineate what the unexplained “appearance” of God there really was. See note 1 on pp. 58–59 there.
Here also it is possible to see the phrase (vs. 23) “the Presence of the LORD appeared” as referring to some (perhaps mystical) theophany, something other than the physical fire that appears in the next verse. See e.g. Nahmanides ad Gen. 18:1, (s.v. באלוני ממרא) who argues that both there and here the “appearance” described is “seeing the Shekhinah,” a special favor done for Abraham there, and here for Moses and Aaron (and through them for the entire people) as a reward for miṣvot that they had performed. See also Rashi ad 9:23, s.v. ויבא (“ירדה שכינה לישראל – the Shekhinah descended upon the Jewish people”), or Qohelet Rabba 4 which argues that when Moses and Aaron blessed the people, God appeared through the Shekhinah that hovered over their hands (שרתה שכינה על ידיהם). Rashbam’s explanation – that the Presence manifested itself as fire – achieved much popularity. It is found in Hizq., Abarbanel, Shapira in Ha-rekhasim leviq‘ah (despite the fact that Shapira generally has a negative attitude to Rashbam), Luzzatto (ad 9:4), NJPSC, and Milgrom (p. 599). See also N. Leibowitz’s ‘Iyyunim, p. 96. See Hoffmann who argues against Rashbam, claiming that II Chron. 7:1 (“fire descended from heaven ... and the Presence of the LORD filled the house”) proves that the fire and the Presence are two separate things. Wessely also prefers Nahmanides’ understanding to Rashbam’s.
The second point that Rashbam makes – that the fire of our verse and the fire of 10:2 are one and the same – is also innovative. A more midrashic formulation of this idea may be found in Sifre Zuta ad Numbers 11:2. There it is argued that the same fire consumed the sacrifices and also incinerated Nadab and Abihu. But it is further argued there that this same fire also miraculously lasted throughout the Israelites’ sojourn in the desert and consumed all the sacrifices that they brought during the forty years. (וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר היתה האש יוצאה ואוכלת אותן ... ותרד אש מן השמים ותאכל אין כת' אלא ותצא ואותה האש היא שאכלה נדב ואביהו שנאמר ותצא אש מלפני י"י ותאכל אותם). Rashbam makes the point in a more peshaṭ-oriented manner and provides literary arguments for his reading. See Rashbam’s continuation of this explanation in his next comment.
ואחר כן: בא משה ואהרן אל אהל מועד – ויתכן שבאו להתפלל על האש שתצא.
ובצאתם ברכו שניהם את העם.
After this,⁠1 Moses and Aaron came to the tent of meeting. It is likely that they came to pray that a fire would come forth. When they came out2 both of them blessed the people.
1. After the offering of the sacrifices and the blessing.
2. Out of the tent of meeting.
ויבא משה ואהרון אל אהל מועד – להתפלל שיראה הכבוד וירד אש מן השמים, שיודע שנתקבלה העבודה.⁠1
ויברכו את העם – שירצו בקרבנם.
1. כן בספרא ויקרא ט׳:כ״ג.
ויבא משה ואהרון אל אהל מועד – MOSHE AND AHARON WENT INTO THE TENT OF MEETING – To pray that the Glory would be seen and a fire would descend from heaven, so that it would be known that the service was accepted.
ויברכו את העם – AND BLESSED THE PEOPLE – that they should be accepted with their offering.
ויבא משה ואהרן – למה נכנסו ללמדו על מעש׳ הקטרת כן פירש המורה. ותימה דכל ז׳ ימי המילואים למה לא למדה עם שאר עבודות ועוד קטורת היתה קריבה בין זריקת דמים להקטרת אברים ועוד כל ז׳ ימים אי אפשר שלא הקטיר קטרת. וי״ל כל ז׳ ימי המלואים לא הקריבו אלא קרבנות יחיד ולא עולת תמיד וגם לא קטורת כי דוקא בעול׳ הצבור היה נקטר הקטרת והיו עושין אותה במזבח הפנימי ונוטלין האש ממזבח החיצון וכאן לא היה אש במזבח החיצון כי היו ממתינים לאש של מקום וסידרו העצים והבשר לראות הנס ומפני זה לא היה נקטר הקטרת בעתו.
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד – להתפלל, שיראה הכבוד ותרד אש מן השמים להראות שנתקבלה העבודה.⁠1
וירא כבוד י״י – כיצד.⁠2
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מרשב״ם.
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, "Moses and Aaron entered the Tent of Meeting.⁠" They did so in order to see the glory when heavenly fire would descend as proof that their sacrificial service had been accepted in heaven.
'וירא כבוד ה, "the glory of the Lord appeared.⁠" How so?
ויבא משה ואהרן וגו׳ – פירש״י ללמד על מעשה הקטורת, וקשה וכי כל ז׳ הימים ששימש משה לא הי׳ מקטיר קטורת של שחרית עד שלא יכול אהרן ללמוד עד עתה כשאר עבודות, ועוד קשה הא תנן בפ׳ הממונה הקטורת של שחרית קריבה בין זריקת דם לאברים ולמה איחרו עתה כ״כ לא לבד אחר כל עבודת התמיד אלא אף אחר כל הקרבנות כולם כדכתיב וירד מעשות וגו׳ והדר ויבא משה וגו׳, וי״ל דודאי כל ז׳ הימים לא הקטיר משה קטרת שהרי גם השכינה לא שרתה בהם כדכתיב כאן וירא כבוד ה׳ וגו׳ שהוא הוא מה שאמר להם משה מתחלה כי היום ה׳ נראה אליכם, פירוש היום ישרה שכינתו ביניכם מה שלא נעשה עד כה. ומה שאחרו הקטרת הזה כ״כ מפני שהיו מצפים לאש מן השמים, מצאתי.
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם – נכנסו שניהם שם כדי שילמדנו משה מעשה הקטורת, לפי שאהרן כל שבעת ימי המלואים לא היה רשאי ליכנס לפנים מפתח אהל מועד, הוא שכתוב ופתח אהל מועד תשבו וגו׳, ועכשיו ביום השמיני הורשה ליכנס שם, ונכנס משה עמו ללמדו מעשה הקטרת, כי משה היה מקריב הקרבנות מתחלה ומקטיר הקטרת, הוא שתמצא בכל העבודות ויקח משה ויזרוק משה ויתן משה ויקטר עליו קטורת סמים, כי עד היום השמיני הזה שנתחנך אהרן בכהונה והתחיל בעבודה משה היה מתעסק בכל העבודות כולן, והוא היה הכהן הראשון, והרי הכתוב קוראו כהן שנאמר (תהלים צ״ט:ו׳) משה ואהרן בכהניו. ואמר ויצאו ויברכו את העם, כלומר סמוך להקטרת הקטרת מיד, שבאותה שעה התפלה מקובלת יותר, וכך מנהגו של כהן גדול ביוה״כ היה נכנס לפני ולפנים להקטיר הקטרת ומניח המחתה בפנים ויוצא ומתפלל על צרכי העם בספוק מחיותן ומזונותיהם ובירידת המטר ובשאר הצרכים. ומזה אמר דוד ע״ה (שם קמא) תכון תפלתי קטרת לפניך, הזכיר הקטרת יותר משאר הקרבנות לפי שהוא קרבן הנבחר והנרצה יותר גם התפלה באותה שעה יותר מקובלת.
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם, "Moses and Aaron entered the Tent of Meeting, and when they came out they blessed the people.⁠" They both had to enter to enable Moses to teach Aaron the details of the incense offering. Aaron had not been allowed to enter beyond the entrance of the Tabernacle during the seven days of inauguration as we have read in 8,38 that Aaron and his sons were to remain at the entrance of the Tent of Meeting during this entire period. Now, on the eighth day, permission had been given for him to enter. Moses accompanied him in order to teach him the procedure. Moses had already acquired expertise in this procedure having performed it for the last seven days. You know that Moses had performed all the various procedures connected with the service in the Tabernacle from 8,19-21 "Moses sprinkled the blood, Moses slaughtered. Moses cut up the animal into pieces, he burned up the ram, etc. etc.⁠" Up until the eighth day Moses had performed all these procedures. This is why Psalms 99,6 describes both Moses and Aaron as "His Priests.⁠"
When the Torah describes both Moses and Aaron as emerging from the Tabernacle and blessing the people, this means that they did so immediately after having offered up the incense. The reason is that at that moment prayer is accepted by God with a minimum of delay. It became the custom for the High Priest on the Day of Atonement to offer the incense and even to leave his pan inside the Temple in order to immediately leave the Sanctuary and offer his (famous) prayer for the economic welfare of the Jewish people in the coming year; at the same time he requested from God that all the various needs of the Jewish people be met (Yoma 53). This is also what prompted David to say in Psalms 141,2: "Take my prayer as an offering of incense, my upraised hands as an evening sacrifice.⁠" David singled out the incense offering by name from amongst all the others, because it is the most beloved. Hence prayer offered at the time of day when the incense would be offered is most effective.
ויבא משה ואהרן – פירש״י דמשה נכנס ללמדו מעשה הקטרת. ומקשים היאך איחר כל כך מלהקטיר קטורת והלא קטורת בין דם לאיברי התמיד ומתרצים שלפיכך איחר מלהקטירו לפי שלא ירד עדיין אש מן השמים והמתינו עד שתרד האש:
ויבא משה ואהרן, "Moses and Aaron came (to the tent of Meeting);⁠" According to Rashi, the reason Moses entered was to teach Aaron the details of the presentation of the incense. All the commentators wonder why Moses delayed this part of Aaron's instructions until this late stage, seeing that the offering of the incense is slated to take place between the sprinkling of the blood and the burning up of the portions of the daily tamid sacrifice that needs to be burned up on the altar? The answer given is that up until his point the heavenly fire that was to consume this offering had not yet materialized. Moses wanted to await that happening.
ויבא משה ואהרן – פרש״י דמשה נכנס ללמדו מעשה הקטרת. והקשה הרא״ש היאך איחר כ״כ מלהקטיר קטורת, והלא קטרת בין דם לאיברי התמיד. ותירץ שלפיכך איחרו מלהקטירו לפי שלא ירד עדיין אש מן השמים, והמתינו עד שתרד האש.
ד״א ויבא משה ואהרן – פרש״י דמשה נכנס ללמדו מעשה הקטרת. והקשה הר׳ ר׳ ישעייה כל ז׳ ימי המלואים לא הקריבו אלא קרבנות יחיד ולא עולת התמיד וגם לא קטורת, כי דוקא בעולת צבור היה נקטר הקטרת והיו עושין אותה במזבח הפנימי ונוטלין מן האש מעל המזבח החיצון, וכאן לא היה אש במזבח החיצון כי היו ממתינים לאש של מקום וסדרו העצים והבשר לראות הנס, ומפני זה לא נקטר הקטרת בעתו כמו שפירש.
ד״א ויבא משה ואהרן – פרש״י מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה. וא״ת והיכי קרי לירידה מעין עבודה והא עבודה ממש היתה דהיינו קרבן חטאת וצ״ע.
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד למה נכנסו כו׳ ללמדו על מעשה הקטרת. ואם תאמר היאך נתעכבה הקטרת אחר כל הקרבנות הללו והתנן בפרק אמר להם הממונה קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים פירוש בין זריקת דם התמיד להקטרת האיברים שלו שהיא קודמת מכל שאר הקרבנות ועוד מה צורך עכשיו ללמדו וכי אפשר שבכל ז׳ ימי המלואים לא הקטיר משה קטרת כדי ללמדו כמו שהקריב הקרבנות כדי ללמדו כבר תירץ רבינו ישעיה על זה שעד שלא הוקם המשכן באחד בניסן לא היה משה מקטיר קטרת כי אם הקרבנות הכתובים בז׳ ימי המלואים וביום השמיני שהוא ר״ח ניסן שגמרו הקמותיו התחיל אהרן להקטיר קטרת ולא הקטירה בין הדם לאברים מפני שלא היתה אש על המזבח שהיו מצפים לאש מן השמים והילכך סדר האברים והחלבים על גבי המזבח ואחר כך הקטיר הקטרת. ואני שמעתי ולא אבין כי לא נתן טעם לדבריו למה נשתנה הקטרת מכל הקרבנות שכל הקרבנות היה מקריב אותן משה בכל ז׳ ימי המלואים כדי ללמד את אהרן והקטרת לא הקריב אותו כדי ללמדו ולמה לא הקטיר אותה בעת הקבוע לה שהיא בין זריקת דם התמיד של שחר להקטרת אבריו אבל עכב אותה אחר כל הקרבנות שלא כמשפט ומה שאמר מפני שלא היתה אש על המזבח שהיו מצפים לאש מן השמים לפיכך סדר האיברים והחלבים על גבי המזבח ואח״כ הקטיר הקטורת אין טעם לו כי גם כשהקטיר הקטרת כדי ללמדו עדיין האש לא ירדה מן השמים וכמו שהקטיר אותה אחר זמנה אף על פי שעדיין לא ירדה האש מן השמים ככה היה לו להקטיר אותה בזמנה וחתר כך יסדר שאר כל הקרבנות על גבי המזבח שיהיו מונחים שם עד שתרד אש מן השמים. אבל מה שנראה בעיני לעניות דעתי הוא שבכל ז׳ ימי המלואים לא התיר להם הכתוב להכנס לפנים מהפתח כלל כי כן כתוב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה ז׳ ימים ושמרתם את משמרת ה׳ ולא תמותו ולכן לא צוה להרגילו רק בעבודת החיצונות שהן החטאת החיצונה והעולה והשלמים אבל לא בשום עבודה מהעבודות הפנימיות ולהיות שהקטרת הוא מהעבודות הפנימיות ולא היה יכול ללמדו בה בז׳ ימי המלואים הוצרך ללמדו עתה ביום הח׳ למלואים שכבר הוקם המשכן והותרו כל העבודות החיצוניות והפנימיו׳ ומפני שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת של בין הערבים כדתנן בפ׳ התכלת אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת התמיד של בין הערבים וא״כ הקטורת שהקטירו ביום הח׳ בבקר שעדיין לא חנכו את מזבח הזהב לא הקטיר אותו אלא כדי ללמד את אהרן בלבד שידע להקטירה בין הערבים שאז הוא תחלת חנוכו ומפני זה לא חשש להקטיר אותה בזמנה והקטיר אותה אחר כל המעשים שנעשו כל הקרבנות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ואמר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד – ליטול רשות מהשם יתברך שיסכים על ידן. וזהו ויצאו שיצאו ברשות ויברכו את העם. ורבותינו אמרו למה נכנס. ללמדו הברכה כשיברך אל העם. כה תברכו את בני ישראל. וזהו אומרו ויצאו ויברכו את העם. ומיד וירא כבוד ה׳ אל כל העם וזהו רמז על מה שכתבתי למעלה שבקש זכות הרבים. שבשבילם ירדה השכינה. וזהו וירא כבוד ה׳ אל כל העם. בשביל כל העם. ומיד ותצא אש מלפני ה׳ וירא כל העם כבוד ה׳ וירונו. ונתנו הודאה להש״י ויפלו על פניהם. כי יראו מהביט אל האלהים:
ללמדו על מעשה הקטרת וכו׳. וקשה, וכי בכל שבעת ימי המלואים לא היה מלמדו להקטיר קטרת. ועוד, הרי דין הקטורת בין זריקת התמיד לאברים (יומא לא ע״ב), וכאן אחר כל המעשים הקטיר הקטורת (קושית הרא״ם). ואין זה קשיא כלל במה שלא למד הקטרת קטורת כל שבעת ימי המלואים, שודאי לא הקריב בימי המלואים אלא קרבנות השייכים למלואים, ולא הקטורת שהיא קבועה לדורות, כמו שלא הקריב התמידין, שלא כתיב במלואים ׳מלבד עולת הבקר׳, ומזה אנחנו יודעים שלא הקריב תמידים, מפני שהם לדורות, כן לא הקריב קטורת. וכן מוכח מדברי רש״י בסוף פרשת פקודי (שמות מ, כט), שפירש שם רש״י כי אף ביום השמיני היה משה משמש בכל העבודות חוץ מן העבודות שנצטווה באותו היום, ופירושו, כי לא תמצא שציוה להקטיר קטרת בשבעת ימי המלואים, ולכך הוצרך לומר כי ביום ח׳ היה משה מקטיר קטורת, והנה קטורת לא היה בשבעת ימי המלואים, רק קרבנות של מלואים בלבד:
והא דמקשה ׳למה נכנס משה׳, אף על גב דלפי זה היה משה ראוי לכנוס ולא אהרן, שהרי משה מקטיר, כך פירושו; למה נכנס משה עם אהרן, ואם נכנס לצורך עבודתו של אותו יום, שהרי כל הפרשה מדברת מעבודת אהרן, אם כן למה נכנס משה, ומתרץ שהיה נכנס משה עם אהרן ללמדו, פירוש, כי משה היה מקטיר קטורת, ואהרן נכנס עמו כדי שילמד ממנו להקטיר כשיהיה אהרן מקטיר. אף על גב שהלשון קצת מגומגם, מכל מקום רש״י פירש כן בפירוש בסוף (ויקהל) [פקודי] (שם). ומפני כי על ידי הקטרת הקטורת שהוא בפנים, היה השכינה שורה במקדש, ולפיכך הוצרך להקריב את העולה ואחר כך הקטיר הקטורת, ואחר הקטרת הקטורת מיד היה מברך אותם ׳יהי רצון וכו״, ואז ירד האש (פסוק כד), כך יראה. וכן משמע ״ויצאו ויברכו״, משמע דמיד אחר הקטרת הקטורת היה מברכם שתשרה שכינה במעשה ידיהם, ולפיכך קודם זה הקריב העולה. וכן הם דברי רבנו ישעיה בפירוש שלו לתורת כהנים:
וַיְבָרְכו. [וַיְבָרְכוּ].
ללמדו. וא״ת האיך נתעכבה הקטורת אחר כל הקרבנות הללו, הא תנן בפרק אמר להם הממונה קטרת של שחר היתה קריבה בין זריקת דם להקטרת איברים, ועוד מה צריך ללמדו, וכי בכל שבעת ימי המילואים לא הקטיר משה קטרת כדי ללמדו. וי״ל בכל שבעת ימי המילואים לא התיר להם הכתוב ליכנס לפנים מן הפתח כלל, כדכתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, ולהיות שהקטרת היא מעבודת הפנימיות לכן לא הי׳ יכול ללמדו בשבעת ימי המילואים, והוצרך ללמדו ביום שמיני למילואים שכבר הוקם המשכן והותרו כל העבודות הפנימיות והחיצוניות, ומפני שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים כדתנן בפרק התכלת, אם כן הקטרת שהקטירו בבקר שעדין לא חנכו את מזבח הזהב לא הקטיר אותו אלא כדי ללמוד את אהרן כדי שידע להקטירו בין הערבים, ומפני זה לא חשש להקטירו בזמנו, והקטיר אותם אחר כל מעשה הקרבנות. הרא״ם:
י״ר שתשרה. וא״ל ברכת כהנים דהא כבר בירך אותם אהרן. ועוד, והא משה לוי הי׳ והיאך בירך ברכת כהנים:
To teach him. You might ask: How could they postpone bringing the incense until after all these offerings? [The Rabbis] taught [in a Mishnah] (Yoma 31b): The incense of the morning was brought between the sprinkling of the blood and the burning of the limbs. Furthermore, what did Moshe have to teach Aharon? Could it be that during the entire seven days of installation Moshe did not burn the incense in order to teach him [just as he brought the offerings to teach him]? The answer is: Scripture did not allow them to enter inside the entrance [of the Tent of Meeting] at all during the entire seven days of installation, as it is written (8:35): "At the entrance of the Tent of Meeting you shall sit day and night.⁠" Since the incense is a service performed inside [the Tent of Meeting], Moshe could not teach Aharon during the seven days of installation, and he needed to teach him on the eighth day of the installation, after the Mishkon has already been erected and all the inner and outer services were permitted. Now, since the golden altar can be inaugurated only with the afternoon incense, as [the Rabbis] taught [in a Mishnah] (Menachos 49a), if so, the only purpose of the incense they burnt in the morning, before inaugurating the golden altar, was to teach Aharon so that he would know how to burn it in the afternoon. Because of this he was not concerned to burn it at the proper time, and he burnt it after bringing all the offerings (Re'm).
May it be [His] Will that [the Shechinoh] should rest. We should not say this was Birkas Kohanim, because Aharon had already blessed them. Furthermore, Moshe was a Levi; so how could he bless with the Birkas Kohanim?
ויצאו ויברכו וגו׳ – אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפלה היתה כדי שתשרה שכינה. והגם שכבר בירכם אהרן, טובים השנים לצד הסכמת ב׳ מדרגות הרמוזים בב׳ בחינות האחים כהונה ולויה שהם חסד וגבורה.
ויצאו ויברכו את העם, They emerged from the Tabernacle and blessed the people. Perhaps they had been commanded to do so by a prophetic vision. It is also possible that the Torah substitutes the word "blessing" here for the word "prayer.⁠" The prayer may have been that God's Presence should continue to manifest itself in the camp. Even though the people had already been blessed by Aaron, it was good to be blessed by both brothers each of whom represented a different nuance of spirituality, one that is unique to the Levite and the other the spirituality unique to the priesthood. In kabbalistic terms the two brothers Aaron and Moses represented the emanations חסד וגבורה respectively.
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד כו׳ – עיין רש״י ז״ל.
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד – אהל מועד הוא ההיכל והדביר, ולא נזכר בכתוב למה נכנסו, ולמד מן הענין, אחר שעשו כל אשר צוה ה׳ לעשות ביום ההוא, באו אל ההיכל, ואולי אל קדש הקדשים, להתפלל ולהתחנן שירצה השם מעשיהם, וְיַשְׁרֶה שכינתו בישראל, וקרוב לזה יש בברייתא דתורת כהנים, והביאה רש״י ז״ל בפירושו. ואין ספק שנכנסו על פי הדבור, או שנכנס אהרן להשתחוות, כמו ששנינו (תמיד פ״ז) ״בזמן שהכהן גדול נכנס להשתחוות״ וכו׳. שאפילו למי שסובר שאינו מותר ליכנס להשתחוות אלא בגמר עבודה, גם כאן כבר גמר אהרן העבודה. ושם הובטח להם שֶׁיֵרָאֶה כבודו אל העם, ושירצה את קרבנותיהם. אז יצאו ויברכו את העם, בלי נשיאת כפים, אלא כדרך שברך שלמה את כל קהל עדת ישראל ביום חנוכת המקדש, אחר שירדה שכינה וראו אש מן השמים. אף כאן כשברכו את העם ״וירא כבוד ה׳ אל כל העם״, שבשעת הברכה ראו כבוד ה׳ נגלה לעיניהם, וברכו אותם שזכו לכך ושירצה אלהים אותן מכאן ואילך וכיוצא, בברכות הראויות ליום זה, וקרוב לזה דעת רש״י ז״ל, וגם הוא שנוי בברייתא.
וירא כבוד ה׳ אל כל העם – ״כבוד נברא״1 נראה לעיני העם, וידעו כי ה׳ שוכן בקרבם. ואיננו כמו ״וירא אליו ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית יח, א), ״ואראה את אדני יושב על כסא״ (ישעיה ו, א), שהוא במראה הנבואה. אבל ראיית כבוד ה׳ הוא הענן והכבוד נראה בו, כדמות אור יקר נשגב מן האור הידוע לנו. וזה פירוש ״וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ו), וכן ראו בחינוך המקדש כאמרו ״וכל בני ישראל רואים ברדת האש, וכבוד ה׳ על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו״ (דהי״ב ז, ג). וככה ירד כבוד ה׳ על המשכן לעיניהם, ״ותצא אש ותאכל על המזבח״, והודו לה׳ על חסדו. וכן ״והנה כבוד ה׳ נראה בענן״ (שמות טז, י) וכיוצא, תמיד על כבוד מושג לעין. ובלי ספק שביום זה היה תוספת אורה וכבוד, והוא מן הדברים המפליאים שמדרך התורה לקצר בהם ולהעלים עניניהם. ובשאר מקומות שנזכר גלוי שכינה בענן, היה [למען] דבור ומצוה. אבל כאן אינו אלא לכבוד ישראל, להודיעם כי רצה אלהים את מעשיהם. ודומה לזה פירש רמב״ן ז״ל בפרשת וירא (יח, א), אמר ״שנגלה לאברהם השכינה למעלה וכבוד לו, כענין שנאמר במשכן ׳ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם׳, כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה, לא לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, להודיע כי רצה אלהים את מעשיהם״ [עכ״ל רמב״ן], והאריך שם. וזהו כדברינו, אלא שאצל אברהם היה מראה נבואה. אבל רשב״ם ז״ל פירש ״וירא כבוד ה׳, כיצד? ותצא אש מלפני ה׳... ותאכל״ וגו׳. הנה לדעתו אש מן שמים הוא ראיית הכבוד, ואין פירושו נראה לי.
1. ניב לשון של הרמב״ם, מורה נבוכים, ח״א פרק יט.
וירא כבוד ה׳ – ומפרש האיך, שיצאה אש מלפניו ותאכל וגו׳. הפלא הזה נקרא כבוד ה׳, וכן ובאו וראו את כבודי (ישעיהו ס״ו:י״ח) – את נפלאותי, ואכבדה בפרעה (שמות י״ד:ד׳,י״ז) – אעשה בו נפלאות, כמו שנתבאר בפרשת המן.
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד – הוא ההיכל והדביר, ולא נזכר בכתוב למה נכנסו, והטעם נראה לי כך, בתחלה הבטיח השם למשה שישרה שכינתו על המשכן שיעשו, ואמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה ח׳), ועדיין לא פירש באיזה מקום מן המשכן יהיה גילוי שכינה, אח״כ בצווי על עשיית הארון אמר בפירוש שדוקא מעל הכפרת יראה כבוד ה׳, ומשם יבוא הדיבור למשה כאמרו ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים (שם שם כ״ב), אבל כאשר כלה משה להקים את המשכן לא ירד כבוד ה׳ על הכפורת לבד, כי אז לא היו כל העם יודעים ששרתה שכינה בבית ההוא, לפי שאין שום אדם רשאי ליכנס לבית קדש הקדשים, אלא נאמר וכבוד ה׳ מלא את המשכן (שם מ׳ ל״ה), שגם באהל מועד נתגלה כבוד ה׳, וגם מחוץ למשכן היה הענן לעיני כל ישראל באופן שכולם ידעו ששרתה שם שכינה, ולפי שהיה כבוד ה׳ מלא כל המשכן אמר שם ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן (שם שם ל״ה) כמו שפירשנו שם, ואז נתעסקו משה ואהרן בעשיית הקרבנות שהם חובת היום ככל האמור בענין, וכאשר כלו כל העבודות, ואהרן בירך את העם, אז סר כבוד ה׳ מאהל מועד ונתצמצם בין בדי הארן, ושם שרתה השכינה כמו שהבטיח, ומיד הורשו משה ואהרן ליכנס אל אהל מועד, ואין ספק שבאו שם להשתחוות ולהודות לה׳ על אשר אוה למושב לו בית קדש הקדשים, והקים דברו הטוב אשר דבר להשרות שכינתו בין שני הכרובים:
ויצאו ויברכו את העם – בלי נשיאת כפים. ואין זו הברכה שאמר למעלה וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, אלא כדרך שברך שלמה את כל קהל ישראל ביום חנוכת המקדש, כשירדה שכינה וראו אש מן השמים, אף כאן ברכו אותם שזכו לכך, ולפיכך זכר כאן משה ואהרן ששניהם ברכו את העם, אבל למעלה שהיתה ברכת כהנים ונשיאות כפים נזכר אהרן לבדו, כי הכהנים לבדם נצטוו בה:
וירא כבוד ה׳ אל כל העם – כבוד נברא נראה לעיני העם, וידעו כי ה׳ שוכן בקרבם, והוא כדמות אור יקר נשגב מן האור הידוע לנו, וכן ראו בחנוך המקדש כאמרו וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית (ד״ה ב׳ ז׳ ג׳), וכן והנה כבוד ה׳ נראה בענן (שמות ט״ז י׳), וכיוצא תמיד על כבוד מושג לעין, והוא מן הדברים המפליאים שמדרך התורה לקצר בהם ולהעלים עניניהם:
ויצאו ויברכו – הברכה היתה שישרה ה׳ שכינתו בישראל וירצה מעשיהם כמ״ש רש״י, ויראה כי אות וי״ו ממלת ויברכו הוא על הזמן שכבר עבר קודם הפעל אשר לפניו (פלוסקוואמפערפעקעום), כמו הן אתה קצפת ונחטא שר״ל כבר חטאנו, וכן גבר ימות ויחלש וכבר חלש, וכן וירם תולעים ויבאש שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע כמ״ש רש״י שם, וכן כאן ויברכו את העם קודם שיצאו, כי בהיות משה ואהרן באהל מועד שם השתדלו בברכת העם ר״ל שם בקשו רחמים להוריד השכינה בישראל כמ״ש רש״י בשם ברייתא דת״כ, לפי״ז מבואר במקרא למה נכנסו משה ואהרן אל אהל מועד, ודלא כרנ״ו שחשב שחסר במקרא סבת ביאתם אל אה״מ. ולכן מלת ויצאו מוטעמת בז״ק.
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם – אחר שעבד אהרן עבודתו נכנס משה עמו, כביכול להעמידו לפני המלך ולבקש מלפניו שירצהו, או לשמוע אם הוא רצוי לפניו, ואז נתבשר היותו רצוי לפניו, והורשה לברך את העם, ואז יצאו וברכו את העם, מיד נראה כבוד ה׳.
ויבא משה וגו׳ – מטרת בואם אל אוהל מועד לא נתבארה בכתוב. אם נתבונן רק במה שנזכר במפורש בפסוק, נראה שהביאה והיציאה היו הכנה ל״ויברכו״; והברכה הייתה הכנה ל״וירא כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״. ואם כן אולי יש מן האמת בפירוש הבא:
המשכן נחנך, והכהנים והעם הביאו את קרבנותיהם. הובטח לעם שכתוצאה מכך תתגלה אליהם שכינת ה׳, כחותם הברית על השראת השכינה בקרבם, בזכות המקום שהוכן לתורה.
אולם שכינת ה׳ לא נתגלתה מיד בגמר הקרבנות. אילו אירע כך, הדבר היה עלול לחזק את אמונת ההבל האלילית, כאילו יש במעשי הקרבנות סגולה מסתורית כלשהי, שיש לה השפעת קסם על ה׳, והגורמת שה׳ יתגלה אל האדם בכמין סוג של סיבה ומסובב פיזיים. אך לא כן הדבר. שכן האל האחד האישי והעצמאי הבטיח ברצונו להתגלות אל העם; והוא הבטיח כן לא בזכות הקרבן אלא בזכות ההתמסרות שבאה לידי ביטוי בקרבן.
כך היה, שהקרבנות כבר הוקרבו; ואהרן בירך כבר את העם, שנכסיהם ויכולותיהם החומריים והרוחניים יפרחו, ושיושם להם שלום מאת ה׳ על ידי ברכתו ושמירתו, חסדו והשגחתו – כל זה כתוצאה מהבטחת ״ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח). אך שכינת ה׳ עדיין לא נתגלתה; אלא תחילה נכנסו משה ואהרן אל המקום שזה עתה הושלם להיות ״אהל מועד״, אשר בו יוועד ה׳ עם עמו כפי שהבטיח. הבטחה זו סומלה, כפי שציווה ה׳, על ידי הארון, השולחן, המנורה, ומזבח הקטורת במשכן הכרובים. הרעיון שהם מסמלים הוא, שבכל מקום שהתורה מוצאת לה בית, בעמידה איתנה ובחיים רעננים; בכל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה, כך שכל החיים מתעלים ב״ריח ניחוח לה׳⁠ ⁠⁠״ – שם יורדים הכרובים מאת ה׳, ושכינת ה׳ מתגלית באופן של ברכה ושמירה. וכשלבם מלא ברעיון של אוהל מועד, יצאו משה ואהרן אל העם, וברוח זו בירכו אותם. הווי אומר שהם הביעו את המשאלה אל העם שהרעיון של אוהל מועד ימומש בהם ועל ידיהם. ואכן הוא התממש: ״וירא כבוד ה׳ אל כל העם״ וגו׳!
כשם שהברכה שהושמעה על ידי אהרן נודעה כ״ברכת כהנים״ על ידי החזה ושוק שקדמו לה, כך הברכה שהושמעה על ידי משה ואהרן הפכה ל״ברכת אוהל מועד״ על ידי הביאה אל אוהל מועד שקדמה לה. ברכה זו התממשה לאחר מכן על ידי התגלות כבוד ה׳, וכך הושלם המשכן ונעשה ל״אהל מועד״, פשוטו כמשמעו.
בתורת כהנים מצאנו כדברים האלו: ״⁠ ⁠׳ויבא משה ואהרן אל אהל מועד׳, למה נכנס משה ואהרן ביחד? ללמדו על מעשה הקטורת, או לא נכנס אלא לדבר אחר? הריני דן ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה, מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה וכו׳, הא למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת״. לפי התורת כהנים, קשורה ברכת משה ואהרן (פסוק כג) לביאה אל אוהל מועד, כדרך שברכת אהרן (פסוק כב) קשורה לירידה ״מעשות החטאת״ וגו׳. לפיכך, כשם שירידה זו (אשר לפי התורת כהנים קדמה לברכה, כפי שהזכרנו קודם לכן) קשורה לעבודה, כך ביאה זו – שממנה נבעה ברכת משה ואהרן – קשורה לעבודה; ולפי התורת כהנים, קשר זה בא לידי ביטוי בלימוד מעשה הקטורת.
והנה, אם נזכור שכל רעיון ההיכל מגיע לתפיסתו הנעלה ביותר במעשה הקטורת על גבי מזבח הזהב; ועוד, ש״ללמדו על מעשה הקטורת״ מתייחס כנראה למשמעותו המושגית של המעשה, ולא לעשייתו הממשית, שהרי לא הייתה זו השעה הראויה להקטרת קטורת, נגיע למסקנה שמאמר זה בתורת כהנים אינו רחוק מהפירוש שהצענו על מטרת כניסת משה ואהרן לאוהל מועד.
ויבא משה ואהרן – פירש רש״י בשם תורת כהנים ׳ללמדו על מעשה הקטורת׳. והוא משום שלא ראה אהרן מעשה עבודה זו בימי ז׳ ימי המלואים, כמו שכתבתי בספר שמות (מ,ט),⁠1 שלא כהרמב״ן שם. וסבירא ליה להאי תנא שנתחנך המזבח בשמיני בקטורת של שחרית.
ובירושלמי יומא (א,א) מקשה אמאי לא תני שלמדו מעשה חביתין, שגם זה לא היה עד היום, ומשני דזה למדו בחוץ.⁠2
ויצאו ויברכו את העם3 – מכאן למדנו שתי פעמים ברכת כהנים, כמו שכתבו התוספות ברכות (יא,ב) ד״ה וברכת כהנים4 – דברכת כהנים בנשיאות כפים היתה אחר עבודה,⁠5 אבל היתה עוד (ברכת כהנים) בתפילה לפני עבודה כמו שאנו מזכירים בתפילה, והיינו כמו באותו יום6 שהיו שתי פעמים ברכת כהנים. אלא דבאותו יום היתה ברכת כהנים שבתפילה (פסוקנו) מאוחרת7 משום להסמיך לראיית הכבוד (סוף הפסוק).
וירא כבוד ה׳ וגו׳ – בענן,⁠8 כנהוג כל פעם דכתיב ראיית כבוד ה׳.⁠9
{אל כל העם – אפילו הדיוטים.⁠10 וגם יש כאן שינוי לשון מלעיל פסוק ו׳ שאמר משה אל העדה ״וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״,⁠11 וכאן כתיב ״כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ תחילה ואחר כך ״אל כל העם״.⁠12 והיינו משום דמשמעות ״העדה״ המה החשובים דוקא, כמו שכתבתי לעיל (ח,ג), ולעיל אמר משה להחשובים13 ״זה הדבר וגו׳ וירא אליכם״ בדיוק, דוקא ״אליכם״, משום הכי הקדימו.⁠14 ולפי ביאורנו שם בהעמק דבר ובהרחב דבר דוקא לחשובים שנכספים לכך. אבל כאן במעשה היום ירד כבוד ה׳ אל כל העם, משום הכי הקדים המקרא כבוד ה׳.⁠15}
1. ד״ה ולקחת, וז״ל: בכל ז׳ ימי המילואים לא הקטיר קטורת ולא נרות. ולא כהרמב״ן להלן פסוק כ״ז (עיין שם בהערות).
2. קרבן העדה: הוה ליה לתנא למיתני שנכנס (משה) עמו (אהרן) ללמד על עשירית האיפה. (התשובה) דלא נכנס עמו לפנים אלא ללמדו על עבודות שאינן נוהגות בחוץ, והיינו קטורת, אבל הקרבת המנחה שנוהג בחוץ (להיכל) כבר לימדו בהיותו בחוץ.
3. רש״י: אמרו ״ויהי נועם ה׳ אלוהינו עלינו״. משמע מדבריו שכאן אין מדובר על ברכת כהנים. אך רבינו נוקט אחרת.
4. על הגמרא שם: אמר להם הממונה (לכהני המשמר, בבוקר)... וברכו את (עם) העם ג׳ ברכות – אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. על כך כותבים התוספות: ואין זה דוכן, שהרי לא היו עומדים לדוכן עד לאחר הקטרת אמורים... אלא בלא נשיאת כפיים אמרו ברכת כהנים כמו שאנו אומרים (עכ״ל). כלומר, שונה ״ויברכו״ (משה ואהרן) שבפסוקנו מ״ויברכם״ (רק אהרן) שבפסוק כ״ב, שם ורק שם היתה נשיאות כפיים (״וישא אהרן את ידיו״) כנאה וכיאה לאהרן באשר הוא כהן.
5. עבודת קרבן תמיד של שחר.
6. המוזכר בפסוקנו.
7. אחרי הקרבת כל קרבנות היום.
8. אך החזקוני פירש שה״ותצא אש״ הוא היראות כבוד ה׳.
9. כמבואר בפסוקים האחרונים של ספר שמות (מ, לד–לח) ״ויכס הענן... וכבוד ה׳ מלא את המשכן... שכן עליו הענן וכבוד ה׳... ענן ה׳... לעיני כל בית ישראל״... ועיין ספורנו שמות (לט,כד) ד״ה כל הזהב וכן (מ,לג–לו) אודות הדרגות השונות של היראות כבוד ה׳ בבתי המקדש השונים. וכן בספורנו להלן (כד,ג) ד״ה יערוך אותו אהרן, שם כותב ׳כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כעניינו לדורות ביום הכיפורים׳.
10. ואמנם לאו מילתא זוטרתא היא!
11. ולא ׳וירא כבוד ה׳ אליכם׳.
12. והובא דיוק זה לעיל בפסוק ו׳ בדברי רבינו מכת״י.
13. פסוק ה׳ ״ויקרבו כל העדה״, ולהם אמר (פסוק ו׳)...
14. כאילו לומר דוקא בגלל ״אליכם״ = ״העדה״ = החשובים, נראה כבוד ה׳ (בענן).
15. אותו ״כבוד ה׳⁠ ⁠⁠״ שהיה תוצאה מסדר העבודה של היום השמיני ומברכת משה ואהרן ומברכת כהונה של אהרן. כל אלה חברו יחד להשרות את כבוד ה׳ על העם כולו. זאת לעומת ״העדה״, אשר בזכותם הם לבדם יכלו להגיע לידי כבוד ה׳ עליהם באשר הם.
(כג-כד) ויבא – עתה הובא אהרן בפעם הראשונה על⁠־ידי משה אל אוהל מועד, לכן ״ויבא״, לשון יחיד. ומכיון שהעבודה העיקרית באוהל מועד היתה העלאת הקטורת, לכן מסיקה התוספתא דמילואים (מובאת בירושלמי, תענית ד), שמשה לימד את אהרן מעשה הקטורת (ראה מלבי״ם). לפי מכילתא דמילואים נכנסו כדי להתפלל שכבוד ה׳ ייראה; לדעת אחרים כדי להשתחוות לפני ה׳, כפי שנהגו תמיד אחרי גמר העבודה (משנה תמיד ז׳; השוה כסף משנה בהל׳ ביאת המקדש ב׳:ג׳).
ויברכו – כנראה, שראב״ע סובר כי זוהי הברכה שמדובר עליה בפסוק הקודם (״ויברכם״), ושפסוק כג מפרט מה שמספר הפסוק הקודם בכלליות (השוה מנדלזון). אך מכיון שהברכה הקודמת ניתנה ע״י אהרן לבדו ובברכה הזאת השתתף גם משה, מסתבר שזאת האחרונה היתה שונה מן הראשונה. סגנון מתאים לברכות אלו יש למצוא ברש״י כאן ובשמות ל״ט:מ״ג, לפי ספרי במדבר קמג ותוס׳ מנחות ז.
וירא כבוד ה׳ – כלומר בענן הכבוד, כפי שכתוב מפורש במקומות רבים (שמות ט״ז:י׳).
ותצא אש – לדעת רשב״ם זהו הביאור ל״וירא כבוד״. אולם את ההנחה סותר הפסוק בדברי הימים ב ז׳:א׳, שלפיו אש וכבוד ה׳ הם שני ענינים.
מלפני ה׳ – לדעת הרשב״ם: מקודש⁠־קדשים, אבל חז״ל במכילתא דמילואים ובתוס׳ סבורים, שהיתה אש מן השמים; השוה דברי הימים ב ז׳:א׳.
ותאכל – לדעת הרשב״ם לא היתה עדיין אש על המזבח, ומשמעות הקטיר בפסוק י׳ היא: וישם על המזבח כדי להקטיר; כך מתרגמים גם השבעים: ἐπέθηκεν, אולם, מכיון שבשבעת ימי המילואים עלו הקרבנות ב״אש של הדיוט״, מסתבר כי גם ביום השמיני הונחה בתחילה אש של הדיוט על המזבח – כפי שמניחים הרבה מבארים – והאש מן השמים באה רק כדי לאכול את הקרבנות, ששריפתם נמשכה כרגיל כמה שעות, ברגע אחד.
ואת החלבים – היינו האימורים; על הקומץ לא מדובר כאן, משום שהוא אוּכל כבר על⁠־ידי ״האש של הדיוט״.
וירנו – השוה דברי הימים ב ז׳:ג׳.
ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד – עיין רש״י שהביא מתו״כ שאהרן היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב״ה עלי. ואפשר שמשה ג״כ היה מצטער, דאחר העגל לא יכלו להביט באור פני משה כי קרן פניו, וכמה גדול כחה של עבירה, שמתחלה ראו כבוד ה׳ כאש כו׳ ולסוף בפני משה לא יכלו הבט כו׳ רז״ל, ובאהמ״ע הסיר משה המסוה מפניו ונאמר ובא אהרן ומשה אל אהמ״ע, הרי היה יכול להביט דנתכפר להם חטא העגל, וכאשר לא ירדה שכינה הרי לא נתכפר להם החטא, ומה שיכולים להביט ע״כ הוקטן מעלתו ודו״ק.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שוררי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםמזרחיאברבנאלצרור המורגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כד) {שלישי} וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת⁠־הָעֹלָ֖ה וְאֶת⁠־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל⁠־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל⁠־פְּנֵיהֶֽם׃
There came forth fire from before Hashem, and consumed the burnt offering and the fat upon the altar; and when all the people saw it, they shouted and fell on their faces.
מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ס] 1ותצא אש מלפני ה׳, ר׳ יהודה אומר אותה אש שירדה מן השמים שקעה בארץ, ולא הזרה עוד למקומה לשמים, אלא נכנסה לה אל אהל מועד וכל הקרבנות שהיו מקריבין במדבר אותה אש היתה יוצאת ואוכלת אותם (שנאמר) ותרד אש אין כתיב כאן, אלא ותצא אש מלפני ה׳, ואותה האש יצאת ואכלה בני אהרן שנאמר (ויקרא י׳:ב׳) ותצא אש וכו׳. (ספרי זוטא בהעלותך לא)
[סא] 2ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח. תנא אותו יום נטל עשר עטרות, וכו׳, ראשון לירידת האש (ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח וגו׳ רש״י). (שבת פז:)
[סב] 3ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח... וירא כל העם וירנו, ראה נסים שעשה להם הקב״ה, שכל אותן האוכלוסין עומדין בתוך נ׳ אמה שאם תבוא לחשבון צריך יותר מד׳ מיל, וכל אותן אלפים ורבבות עומדין בחצר המשכן ורואין את האש יורדת מן השמים כעמוד, ונכנסת באהל מועד ויוצאת ורובצת ע״ג המזבח ואוכלת את החלבים ועומדת במקומה, שנאמר ותצא אש מלפני ה׳ וגו׳ וכולן ראו את הנס הגדול ומשתטחים על פניהם. והי׳ לכל אחד ואחד ריוח כדי ד׳ אמות ושרתה עליהן רוה״ק ואמרו שירה ורננה כו׳. (ברייתא דמסכת מידות)
[סג] 4ותצא אש מלפני ה׳, במשה מהו אומר ותצא אש מלפני ה׳, בשלמה מהו אומר (דברי הימים ב ז׳:ג׳) וכל בני ישראל רואים ברדת האש, באליהו מהו אומר (מלכים א י״ח:ל״ח) ותפול אש ה׳, יציאה במשה ירידה בשלמה ונפילה באליהו ללמדך שטובה צפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. (פרקי רבינו הקדוש פ״ו אות כ״ב)
[סד] 5וירא כל העם וירונו, משה הוריד את האש ואליהו הוריד את האש, משה כשהוריד את האש היו כל ישראל עומדים ורואין (אותם) אותה, וירא כל העם וירונו, ואליהו וירא כל העם ויפלו על פניהם (מלכים א י״ח:ל״ט). (פסיקתא רבתי פ״ד)
[סה] 6וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, ר׳ אלעזר אומר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג) עתיד אני להיות ועד להם ולהתקדש בהם, אימתי היה זה, יום ח׳ למילואים שנאמר וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. (תו״כ דיבורא דנדבה פ״ב)
[סו] 7וירא כל העם וירונו, ומה שירה ורננה אמרו, רננו צדיקים בה׳ (תהלים ל״ג:א׳), ועל אותו היום נאמר (שיר השירים ג׳:י״א) צאינה וראינה בנות ציון. (ברייתא דמסכת מידות)
1. פרק אחרון מפרקי דר״א נדפס בבתי מדרשות ח״א עמ׳ רלט.
2. ראה לעיל אות ד. במדב״ר יג-ו.
3. מובאת בילק״ש פ׳ פקודי, וראה להלן אות סו סוף המאמר, ובזית רענן שם מפרש החשבון איך עמדו בתוך נ׳ אמה. ובפי׳ טעם ודעת על ברייתא דמלאכת המשכן בסופו דף פד (בני ברק תשכא) העיר על פירושו וכ׳ לפרש באופן אחר.
4. וכ״ה בחופת אליהו הובא בס׳ כבוד חופה. ובמנורת המאור אלנקאוה ח״ד עמ׳ 408. וראה תו״ש ויצא פכ״ט אות לב. ובחופת אליהו שם מובא סיום הפסוק ותצא אש וגו׳ ותאכל אותם. והוא הקרא להלן י, ב. וכן העתיק באו״מ עמ׳ 175, והוא טעות. כיון שהפסוק להלן מיירי במיתת בני אהרן. והמאמר שלפנינו מדבר על קרבנות. ובסדר אליהו רבה פי״ח: צא ולמד מה בין סיעתו של משה לסיעתו של שלמה, בסיעתו של משה מהו אומר (ויצא) ותצא אש מלפני וגו׳ בסיעתו של שלמה מהו אומר וכל בני ישראל רואים ברדת האש וגו׳.
5. ראה לעיל אות ד מהירושלמי.
6. והזהיר יט. וראה תו״ש שמות פכ״ט אות קנא, וקנב וצרף לכאן.
– בבמדב״ר פי״ב: ביום כלות הה״ד (שה״ש ג, יא). צאינה וראינה, כמה דתימא וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, ובשהש״ר פ״ב לא. השמיעיני את קולך, (שה״ש ב, יד.) וירא כל העם וירונו.
– וראה לעיל אות כ ובביאור שם, בויק״ר כאן דריש לה מקרא דילן וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, והכוונה גם מפסוק דשם דמפורש שהי׳ גילוי שכינה. בספר ״חשיפת גנוזים מתימן״ מביא מכת״י מדרש על פרשת שמיני (ראה להלן על התוכן של מדרש זה) ובו דרש על הפסוק שלפנינו. וז״ל ויפלו על פניהם, מלמד שהיו ערלי לב באותה שעה לפיכך נפלו על פניהם, ע״כ. ובהערות רצ״מ רבינוביץ כותב: מקורו נעלם ואולי ר״ל שהעם לא יכלו לראות באש השכינה בגלל ערלת לבם משום זה נפלו על פניהם ודבריו צ״ע שהרי במקורות המקבילים מדובר על מדרגתם הגבוהה וכו׳ [ראה לעיל אות סב.], ע״כ. יש להעיר שמקור הדבר שערל דרכו ליפול על פניו כששכינה מדברת מצינו בתנחומא לך כ: (הובא בתו״ש לך לך פי״ז אות ל): ויפל אברם על פניו, עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת היה נופל, משמל היה מסיח עמו והיה עומד וכו׳. וכ״ה בפרדר״א פכ״ט, וכאן שהיו נימולים דרשו שנפלו על פניהם מפני שהיו ערלי לב, וזהו המקום היחידי בתורה שנאמר הביטוי ״ויפלו על פניהם״ על כלל ישראל, ומה שנאמר בבמדבר יז, יד ויפלו על פניהם על משה ואהרן, עיי״ש במפרשים וברב״ח שמאריך לבאר ענין זה.
7. מובאת בילק״ש פ׳ פקודי. ראה לעיל אות סב. התחלת המאמר. מה שהביא מקרא צאינה וראינה וגו׳ בתו״כ ברייתא דמילואים מבואר הדרש על פסוק זה וסוף הדרש ביום חתונתו, ביום ששרתה שכינה וביום שמחת לבו, ביום שירדה אש חדשה ממרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים. בספר ״חשיפת גנוזים מתימן״ יש דרש על הפסוק שלפנינו וז״ל: וירא כל העם וירנו מלמד שאמרו שירה, ומה שירה אמרו באותה שעה, מה גדלו מעשיך ה׳ (תהלים צב, ו), ובהערות שם: דורש וירנו – ארנן: במעשה ידך ארנן, מה גדלו מעשיך ה׳.
נוסח א׳ (כ״י וטיקן 66)נוסח ב׳ (כ״י אוקספורד 24, לונדון 16406)
[לא]
״וְתֵצֵא אֵשׁ לִפְנֵי יי, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים״ – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל אֵשׁ חֲדָשָׁה שֶׁיָּרְדָה מִן הַמָּרוֹם, וְלִחֲכָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעוֹלָה וְאֶת חַחֲלָבִים, נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְשִׁבְּחוּ לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.⁠״
וְכֵן נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם בִימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים ב ז׳:ג׳) ״וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ, וּכְבוֹד יי עַל הַבָּיִת, וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וְהֹדוֹת לַיי כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.⁠״
עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: ״וְעָרְבָה לַיי מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת.⁠״ (מלאכי ג׳:ד׳)
״כִּימֵי עוֹלָם״, כִּימֵי מֹשֶׁה; ״וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת״, כִּימֵי שְׁלֹמֹה.
רַבִּי אוֹמֵר: ״כִּימֵי עוֹלָם״, כִּימֵי נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ.⁠״ (ישעיה נ״ד:ט׳), ״וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת״, כְּמִנְחַת הֶבֶל, שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם.
[כ]
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י״ – כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים פתחו פיהם ואמרו שירה. על אותה שעה הוא אומר: רננו צדיקים בי״י לישרים נאוה תהלה (תהלים ל״ג:א׳).
וּנְפַקַת אִישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכַלַת עַל מַדְבְּחָא יָת עֲלָתָא וְיָת תַּרְבַּיָּא וַחֲזָא כָּל עַמָּא וְשַׁבַּחוּ וּנְפַלוּ עַל אַפֵּיהוֹן.
and fire came forth from before the Lord, and consumed upon the altar the burnt sacrifice and the fats: and all the people saw, and gave praise, and fell upon their faces.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם
וּנְפַקַת אִישָתָא מִן קֳדָם ה׳ וַאֲכַלַת עַל מַדְבְּחָא יָת עֲלָתָא וְיָת תַּרְבַּיָּא וַחֲזָא כָל עַמָּא וְשַׁבַּחוּ וּנְפַלוּ עַל אַפֵּיהוֹן
אֵשׁ – אִישָׁתָא, נוּרָא
א. כאן ולהלן תרגם ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה״, ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ״ (ויקרא י ב) ״וּנְפַקַת אִישָתָא מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״. אבל ״כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים״ (שמות כב ה) תרגם ״אֲרֵי יִתַּפַּק נוּר״. בטעם ההבדל עיין לעיל ״אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״ (ויקרא א ז) ״אִישָׁתָא עַל מַדְבְּחָא״.
וַיַּרְא, וַיָּרֹנּוּ – אונקלוס ו״יונתן״
ב. אונקלוס תרגם ״וַיַּרְא כָּל הָעָם״ – ״וַחֲזָא כָל עַמָּא״ בלשון יחיד. אבל המיוחס ליונתן ״וְחָמוּן כָּל עַמָא״ להתאימו עם המשך הכתוב ״וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ״ ברבים. והעיר ב״אהבת יהונתן״ שבתרגומו הפסיד כוונת הכתוב ״וַיַּרְא כָּל הָעָם״ ביחיד, ״שהיתה לכולם ראייה אחת והשגה אחת באלוקות וזהו לשבחם ולמעלתם״.⁠1 ואלמלא כן היה גם אונקלוס מתרגם ברבים כדרכו ״להשוות הלשון״ כגון, ״וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״.
וַיָּרֹנּוּ – לשון שירה או צעקה?
ג. ״וַיָּרֹנּוּ״ – ״וְשַׁבַּחוּ״ הוא לשון שירה, כמוכח מתרגומו ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה״ (שמות טו א) ״בְּכֵין שַׁבַּח מֹשֶׁה״, ו״מרפא לשון״ ציין שמקורו בתו״כ ובמקרא עצמו.⁠2 וזהו שכתב רש״י: ״וַיָּרֹנּוּ – כתרגומו״. ואולם ראב״ע מפרש ״רנן״ כעניין צעקה, כדבריו: ״וַיָּרֹנּוּ – הרמת קול, וכן: וַתַּעֲבֹר [צ״ל: וַיַּעֲבֹר] הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה (מלכים א כב לו)״. פירוש: כמו ש״וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה״ אינו לשון שיר ושבח שהרי הפסוק נאמר לאחר מות מלך ישראל, גם ״וַיָּרֹנּוּ״ הוא ״הרמת קול״. וכתב ״נתינה לגר״ שהתרגום הוא כרש״י ולא כראב״ע. אכן מדברי רד״ק (״שרשים״, רנן) מתברר שאין ביניהם מחלוקת, כי את הדוגמאות שונות שהביא לפועל ״רנן״ סיכם: ״ענינם ענין הצעקה בכח; יש מהם לשירה ולשמחה ויש מהם להכרזה ויש לתפילה ויש לבכי ולנאקה״. כלומר, המשמעות היסודית של ״רנן״ היא ״צעקה בכח״, ״הרמת קול״ בלשון ראב״ע. אבל כאן הוא ״לשירה ולשמחה״ כת״א ורש״י.⁠3 וראה גם להלן ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״ (ויקרא י ג) שבנוסח הרמב״ם מתורגם ״וְשַׁבַּח אַהֲרֹן״.
״יונתן״: וַיָּרֹנּוּ – שירה, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם – תפילה
ג. בכתוב לא נתבאר נוסח השבח שבפי העם. לדעת ר׳ חיים פלטיאל אמרו ״ה׳ הוא האלהים״ כבאליהו.⁠4 אבל ״העמק דבר״ כתב: ״וַיָּרֹנּוּ – אמרו שירה על העבר. וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם – התפללו על להבא שיהי׳ השכינה שורה ביניהם, והכי איתא בת״י״. וכוונתו למיוחס ליונתן שתרגם ״וְחָמוּן כָּל עַמָא וְאוֹדוּן וְאִיתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַנְפֵּיהוֹן״ (ויראו כל העם ויודו ויכרעו בתפילה על פניהם), ״ובירושלמי תענית הביא ראיה מדכתיב וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים (דברי הימים ב כט כח) זה המעמד, שהיו מתפללים, הרי דהשתחויה זו תפילה״.⁠5
1. אבל ״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל״ (שמות יט ב) תרגם ״וּשְׁרָא תַמָּן יִשְׂרָאֵל בְּלֵב מְיַיחֵד״ כדרשת חז״ל ״השוו כולם לב אחד״, ועיין עוד שם.
2. ספרא שמיני פרשה א: ״ותצא אש לפני ה׳. כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים פתחו פיהם ואמרו שירה ועל אותה שעה הוא אומר רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה״. וכן מצינו בימי שלמה שאמרו שירה ככתוב: ״וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה׳ עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה׳ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״.
3. וכן ת״א ״הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ״ (דברים לב מג) ״שַׁבַּחוּ עַמְמַיָּא עַמֵּיהּ״, אבל ״וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה״ תרגם יוב״ע ״וְאַעְבַרוּ כָרוֹז בְּמַשְׁרִיתָא״.
4. ר׳ חיים פלטיאל: ״וירנו – תרגם ושבחו, ולא פי׳ מה שבחות אמרו. וי״ל למוד סתום מן המפורש דגבי אליהו כתיב וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלהים ה׳ הוא האלהים״. אמנם אצל אליהו לא נאמר ״וירונו״, ולשון הכתוב הוא ״וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״ (מלכים א יח לט).
5. ירושלמי, תענית ד ב (סז ע״ד): ״תני רבי שמעון: הכהנים והלוים וישראל ושיר מעכבין את הקרבן. רבי אבון בשם רבי לעזר טעמא דרבי שמעון כל הקהל משתחוים אלו ישראל״.
ונפקת אשא מן קדם י״י ואכלתא על גבי מדבחה ית עלתה וית תרביה וחמון כל עמא וחדון ואשתטחו עלב אפיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואכלת״) גם נוסח חילופי: ״ותכלת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחדון ואשתטחו על״) גם נוסח חילופי: ״וש⁠(כ){ב}⁠חו ואתרכינו בצלו על״.
ונפקת אישתא מן קדם י״י ואכלת על גבי מדבחא ית עליא וית תרביא וחמון כל עמא ואודון ואתרכינו בצלו עלאנפיהון.
Then, instantly the Glory of the Lord's Shekinah revealed itself to all the people: and the Fire came forth from the Presence of the Lord, and consumed upon the altar the sacrifice and the fat. And all the people saw, and gave praise, and bowed in prayer upon their faces.
ותצא אש מלפני י״י ותאכל על המזבח את העולה את החלבים ויראו כל העם והודו ונפלו בתפילה על פניהם.
ואתרכינו בצלו על אפיהון.
And bowed in prayer upon their faces.
ותצא אש מלפני ה׳1כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח, נפלו על פניהם ואמרו שירה, על אותה השעה הוא אומר רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה (תהלים ל״ג:א׳), ואש שירדה בימי משה היתה רבוצה כארי על גבי המזבח, ולא פסקה עד שירדה בימי שלמה, שנאמר וכל [בני] ישראל רואים (כרדת) [ברדת] האש (דברי הימים ב ז׳:ג׳).
1. כיון שראו אש חדשה. התחלת המאמר הוא בספרא ריש שמיני וכלשון המחבר מובא גם בלק״ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

באן כ֗רגת נאר מן ענד אללה פאכלת עלי אלמד֗בח אלצעידה ואלשחום פנט֗ר ד֗לך אלקום ורנו ווקעו עלי וגוההם.
בכך שיצאה אש מלפני ה׳ ואכלה על המזבח את העולה ואת החלבים. וראה זאת העם והשמיעו קול רינה ונפלו על פניהם.
וירונו – כתרגומו.
וירנו – Understand this as the Targum does: and they praised God.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 23]

את העולה – עולת אהרן, ועולת העם, ועולת תמיד, כי כן כתוב: מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמידא (במדבר כ״ח:כ״ג).
ואת החלבים – מהעגל, ואיל אהרן, והשעיר, והשור והאיל.
וירנו – הרמת קול. וכן: ותעברב הרנה (מלכים א כ״ב:ל״ו), [בחוץ תרנה (משלי א׳:כ׳)].⁠ג
א. המלים ״אשר לעולת התמיד״ מופיעות בכ״י פריס 176, אך חסרות בכ״י פריס 177, ברסלאו 53.
ב. כן בכ״י פריס 176, פריס 177, פריס 182, וכן באבן עזרא בהרבה מקומות אחרים, וכן במפרשים נוספים. בנוסח המקרא שלנו: ״ויעבר״.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THE BURNT-OFFERING. The burnt offering of Aaron, the burnt offering of the people, and the continual burnt offering,⁠1 for Scripture states, beside the burnt-offering of the morning (Num. 28:23).⁠2
AND THE FAT. From the bull-calf and the ram of Aaron, and the he-goat, the ox, and the ram
THEY SHOUTED. Va-yaronnu (they shouted) means they raised their voices. Compare, rinnah (cry) in And there went a cry throughout the host (I Kings 22:36).
1. Hebrew, olat tamid.
2. The full verse reads, Ye shall offer these (the festival offerings) beside the burnt-offering of the morning, which is for a continual burnt-offering. Hence the burnt offering is to be offered every day. Thus the burnt offering in our verse also includes the continual burnt offering.
ותצא אש וגו׳ – אש שיצאה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבא לבית עולמים ואותה שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.⁠1
1. שאוב מהספרא ויקרא א׳:ז׳.
'ותצא אש וגו, "Heavenly fire descended,⁠" etc.; the heavenly fire that was visible in the time of Moses did not depart from the copper altar until the days of the Temple of Solomon. It disappeared only in the days of King Menashe, who had incurred God's wrath more than any King of the kingdom of Yehudah before him.
ותצא אש מלפני י״י ותאכל על המזבח – טעם מלפני י״י כמו: מאת פניא י״י, והמשכיל יתבונן שכבר פרשתי זו.
א. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״פני״.
AND THERE CAME FORTH FIRE 'MILIPHNEI' (FROM BEFORE) THE ETERNAL. The meaning of "miliphnei the Eternal" is like: "from before the pnei (presence of) the Eternal.⁠" The student learned [in the mystic lore of the Cabala] will understand, for I have already explained this.⁠1
1. Exodus 30:1.
ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח – הנה עתה ביום השמיני שנתחנך המשכן בקרבנות הנזכרים המובאים לכפר על מעשה העגל, ירדה אש מן השמים לקבל אותם, והאש הזאת היא שעמדה עד דורו של שלמה שבנה הבית, כל ימי הבית היתה האש קיימת לא כבתה עד שחרב, ועל זה רמז הכתוב (ויקרא ו׳:ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכן מצינו י״ב אשות שנפלו מן השמים בדורות ובזמנים חלוקים, שש מהן היו לקבלת הקרבנות ודרך רצוי ורחמנות, והשש הנותרים דרך כעס ונקמה. האחת היא האש הזאת שירדה לקבל הקרבנות הללו שנתחנך בהם המשכן שכתוב בה ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, השנית היא שירדה בימי גדעון כאשר שאל אות מן המלאך, דכתיב (שופטים ו׳:י״ז-י״ח) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי, אל נא תמוש מזה עד באי אליך, וכתיב וגדעון בא ויעש גדי עזים, וכתיב ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור, ומפני שצוהו לעשות חמשה ענינים שאל ממנו אות כדי שיתאמת הדבר בלבו, תחלה אמר לו קח את פר השור אשר לאביך, כלומר קח אותו לעצמך והכוונה שיעקור אותו מן העולם שלא יהיה נעבד, ופר השני שבע שנים, פירוש שני לבטן, והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרות, ובנית מזבח לה׳ אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה, ולשון המעוז הוא הר צוק וקשה מלשון עזאזל, ועל זה הוצרך לאות כדי שיעשה ענינים אלו. והשלישית האש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו, וכתיב (שם י״ג) אם תעצרני לא אוכל בלחמך וגו׳, וכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה׳, וכתיב ויהי כעלות הלהב מעל המזבח השמימה, פירש רבינו סעדיה ז״ל כי תחלה קרא את ההר צור ויעל על הצור, ואחר שנתקבל הקרבן קרא מזבח, והיה האות בזה למנוח ולאשתו כדי שיתאמתו דברי המלאך בלבם שבשרם בבן. והרביעית בימי דוד כשבא הדבר על העם וקנה דוד המקום בגורן ארונה היבוסי, וכתיב (דברי הימים א כ״א:כ״ו) ויבן שם דויד מזבח לה׳ ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה׳ ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. והחמישית בימי שלמה כשנשלם בנין בהמ״ק, דכתיב (דברי הימים ב ז׳:א׳) וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה׳ מלא את הבית. ואם ישאל השואל למה הוצרך האש הזאת וכבר היתה שם האש שירדה בימי משה. ותשובת הדברים כי מזבח הנחשת לא היה מכיל הקרבנות שבימי שלמה לרבוין, ורובם היו מקריבים בחצר, הוא שכתוב (מלכים א ח׳:ס״ד) ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר, ובאר הסבה למה ואמר, כי מזבח הנחשת אשר לפני ה׳ קטן מהכיל את העולה ואת המנחה, ולא היו רשאין להביא אל תוך החצר אש מן החוץ כי תהיה אש זרה, גם לא היו רשאין לקחת מן האש שעל מזבח הנחשת ושיוציאו אותו אל תוך החצר כי יחללוה ומעלין בקדש ולא מורידין, ועל כן הוצרך בהמ״ק לאות זה שתרד אש מן השמים אל תוך החצר. והששית בימי אליהו, הוא שכתוב (שם י״ח) ענני ה׳ ענני, הראשון בירידת האש השני בירידת המטר, לפי שהוא נשבע (שם י״ז) אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו׳. או בא לומר ענני הראשון שתרד אש ותקבל הקרבנות, ענני השני בתוספת ורבוי האש כדי שלא יוכלו המים לכבותה אבל היא תלחוך המים, כענין שכתוב (שם י״ח) ואת המים אשר בתעלה לחכה.
ובברכות פרק קמא, ענני ה׳ א״ר אמי ענני שתרד אש מן השמים ותאכלם, ענני שתסיח דעתם שלא יאמרו מעשה תהו הם מעשה כשפים הם, והששה שירדו דרך כעס ונקמה, האחד היא האש הזאת בנדב ואביהוא, הוא שכתוב (ויקרא י) ותצא אש מלפני ה׳ וגו׳, השני כשנתרעמו העם על משה (במדבר י״א) ויהי העם כמתאוננים רע וכתיב ותבער בם אש ה׳, השלישי במחלקותו של קרח דכתיב (שם ט״ז) ואש יצאה מאת ה׳ ותאכל את החמשים ומאתים איש, הרביעי בענין איוב שנאמר (איוב א) אש האלהים נפלה מן השמים, החמישי והששי שניהם ע״י אליהו שירדה אש מן השמים ושרפה לשר חמשים וחמשיו, ובפעם שנית ירדה אש ושרפה לשר חמשים השני וחמשיו, הוא שכתוב (מלכים ב א) ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו, ונענשו שניהם על שדברו לאליהו בגאוה ובגודל לבב, הראשון אמר (שם) המלך דבר רדה, והשני אמר (שם) כה אמר המלך מהרה רדה.
ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה, "Fire emanated from heaven and consumed the burnt-offering on the Altar, etc.⁠" Now, on the eighth day of the Tabernacle being inaugurated with various animal sacrifices all of which had been offered in order to atone for the sin of the golden calf, heavenly fire descended to accept these offerings. This fire remained a constant phenomenon until the generation of Solomon when he built the Holy Temple. (Zevachim 61). In fact it did not cease until that Temple was destroyed. According to our tradition King Menashe had extinguished it personally (about 100 years prior to the destruction of the Temple). We find an allusion to this in Leviticus 6,6: "the fire on the Altar will remain constant, it shall not be extinguished.⁠"
We find that during various times in our history there have been twelve recorded occasions when fire descended from heaven (to accomplish a specific task). Six of these occasions were for the sake of accepting sacrificial offerings; the other six occasions were demonstrations of Divine displeasure and anger.
The first of these twelve occasions was the instance recorded here, where the fire which descended indicated God's pleasure and acceptance of the sacrifices offered.
The second such occasion occurred in the days of Gideon who had asked for a sign from the angel that he had not fantasized but that God really wanted him to become the leader of the nation in order deliver the people from the yoke of Midian. The wording there (Judges 6,17-18) is: "If I have gained your favour, give me a sign that it is You who are speaking to me; do not leave this place until I come back to You and bring out my offering and place it before You.⁠" He answered: "I will stay until you return.⁠" In verse 21 of that chapter we read that Gideon's offering was consumed by supernatural fire. Seeing that the angel had requested that Gideon perform five tasks, Gideon in turn requested a sign to be certain in his heart that the matter would come true. The angel had requested (Judges 6,25) that Gideon take the ox belonging to his father (and destroy it) as well as "a second" seven-year old bull and offer it as a sacrifice to God after he had first torn down the altar of the Baal which belonged to Gideon's father. He asked him to cut down a sacred post, to build an altar for the Lord, on level ground on top of this stronghold. He was to take the other bull and offer it as a burnt-offering on that newly erected altar. The meaning of the word "second" when the prophet spoke about a second seven year old bull was the "second of the womb of its mother.⁠" The angel went on to say to Gideon: "destroy the altar of the Baal belonging to your father as well as the sacred post which is upon it you shall cut down.⁠" He then instructed him to build an altar for the Lord on a fortified place on a specified site on that fortress and to offer a burnt-offering consisting of this second bull, using the wood from the sacred post as firewood. The expression מעוז which we translated as "a fortified place,⁠" refers to a protruding rock and was supposed to symbolise the Azzazel. Seeing that these instructions sounded very strange, Gideon requested a sign from God that this was indeed what God wanted. The fire which consumed his offering on that altar was that sign.
The third time we find heavenly fire as demonstrating God's approval, was when Manoach had offered a thanksgiving offering after his wife and he had been told that they would have a son who was to be raised as a Nazir and who would begin to redeem the Israelites fom the stranglehold exerted on them by the Philistines. [Israel only defeated the Philistines finally in the days of Chizkiyahu, Kings II 18,8, some 400 years after Shimshon. Ed.] We are told in Judges 13,16 that the angel told Manoach that there was no point in delaying him as he would not eat from the gift Manoach had in mind to prepare. He told him to prepare an offering to the Lord instead. When Manoach did so and the smoke from the flame and fat rose heavenward, the angel rose to heaven within that flame. According to Rabbeinu Saadyah gaon, Manoach had first (verse 19) referred to the slab of stone where he prepared the offering as צור, "a rock.⁠" When he observed what happened he suddenly called this rock "altar,⁠" (verse 20). Once there was evidence that their offering had been accepted by God, Manoach knew that the prophecy would be fulfilled.
The fourth time heavenly fire represented God's pleasure occurred in the time of David after pestilence had struck the people (as a punishment for the head count) and David purchased the threshing-ground of Arona the Jebusite as the site for the Temple to be. We are told in Chronicles I 21,26 that "David built there an altar to the Lord and he sacrificed burnt-offerings and peace-offerings. He invoked the Lord who answered him with fire from heaven on the altar of burnt offerings. Thereupon the Lord ordered the angel to "return his sword to his sheath" (the pestilence would cease).
The fifth occurrence of heavenly fire signaling God's approval occurred in the days of King Solomon when the Temple had been completed. When Solomon had completed the inaugural prayer and had blessed the people, heavenly fire descended on the altar and consumed the offering, and the attribute of כבוד filled the Sanctuary (Chronicles II 7,1). If you were to ask why there was a need for this demonstration and renewal of heavenly fire seeing that we said previously that it continued unceasingly ever since the inauguration of the Tabernacle in our chapter, the answer is simply that Moses' copper altar was far too small to accommodate all the offerings presented by Solomon on that occasion (compare Zevachim 59). As a result, the Priests were forced to utilize the entire courtyard and convert it into a temporary altar (compare Kings I 8,64). It was forbidden to introduce alien fire into the courtyard as it would be classified as "alien fire.⁠" It was also forbidden to take from the fire on the altar and use it to burn the meat and fat of the offerings in the courtyard. Transferring such fire from a site of intense sanctity to one of lesser sanctity runs counter to the general principle מעלין בקודש ואין מורידין, "one may add to levels of sanctity but not diminish it.⁠" As a result of these problems there was a need for heavenly fire to become manifest in that courtyard for Solomon and the people to know that what they had done had met with God's approval.
The sixth time heavenly fire descended to demonstrate God's approval was on Mount Carmel when Elijah had his famous confrontation with the prophets and priests of the Baal (Kings I 18,38) Elijah pleaded with God to respond to what he had undertaken without consulting God. This is why he had to plead twice, saying ענני ה' ענני, "answer me O Lord, answer me!⁠" God responded positively in stages. The first response was when heavenly fire consumed Elijah's offerings as well as the moat of water surrounding it. The second response by God was the rain which materialized seemingly out of nowhere, just as Elijah had predicted (verse 44-46).
Rabbi Ami (Berachot 9), commenting on the repeated words ענני, claims that Elijah asked for two responses. He wanted a demonstration of heavenly fire which should consume the prophets of the Baal together with the offerings. His second request was that the people watching should not consider what was going to happen as a form of witchcraft.
Now to the six occasions when heavenly fire represented signs of God's anger or displeasure: The first such instance occurred here when Nadav and Avihu were killed by heavenly fire as we read in 10,2. The second incident occurred in Numbers 11,1 when the Israelites complained for no apparent reason. The destructive fire on that occasion stopped only in response to Moses' prayer. The third instance occurred during the uprising of Korach and Datan and Aviram. We are told in Numbers 16,35 that "fire came forth from the Lord and consumed the 250 men who had offered incense" which had been rejected. The fourth such incident is reported in Job 1,16 where heavenly fire falling down and killing boys and sheep is mentioned. Both the fifth and sixth incidents occurred in connection with Elijah who called down such fire to burn the detachment of a captain and 50 soldiers whose task it was to capture him (Kings II 1,10 and 10,12). The reason that these people were punished was the arrogance they displayed vis-a-vis the accredited prophet of God. [The third detachment was spared as the captain related to Elijah with deference. Ed.]
ותצא אש מלפני ה׳ וגו׳ – למ״ד שמתו על שנכנסו שתויי יין אע״פ שעדיין לא נזהרו על זה ולא ענש אלא א״כ הזהיר י״ל שעיקר דינן נגמר למיתה ממעשה העגל שנתחייב אהרן כלייה אלא שנתארך להם עד עתה שגילגלו עליהם חובה על ידי חייב. ובהכי ניחא נמי שנידונו בשריפה דאלו משום שתויי יין לא היו חייבין שרפה. והרמב״ן פי׳ לא מפני היין נענשו אלא מפני יינם טעו באש זרה ועל זה נענשו:
ותצא אש מלפני ה' וגו', "fire came forth from Hashem, and consumed the burnt offering on the altar.⁠" According to the sages who accuse the sons of Aaron Nadav and Avihu of having entered the holy precincts while in a state of inebriation, although no decree had yet been issued to forbid this, and we have a rule that no death penalty is applied unless the guilty party had first been warned that what he was about to do would carry such a penalty, one must assume that they were punished for something for which punishment had been withheld thus far, and now that the opportunity of further indictment presented itself, the penalty for prior misconduct was enacted. This answer would also explain why the method of their death was by burning, seeing that the death penalty for entering the holy precincts in a state of intoxication would be punishable by a different death penalty. Nachmanides argues that they were not punished because they were intoxicated, but hat it was their intoxication which led them to commit an error that carried the death penalty.
וירא כל העם וירונו – [הקשה] החסיד למה [נפלו ו]⁠מה אמרו, ופי׳ נלמוד סתום מן המפורש, גבי אליהו כתיב (מלכים א י״ח ל״ט) ויפלו על פניהם ויאמרו [וגו׳] מה לשם כך אמרו ה׳ הוא האלהים, אף כאן אמרו ה׳ הוא האלהים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

ותצא אש מלפני ה׳ כו׳ – כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרומים וליחכה על המזבח מיד וירנו אמרו שירה ועל אותה שעה הוא אומר רננו צדיקים בה׳ וערבה לה׳ מנחת כו׳.
ותצא אש מלפני ה׳ – כלומר ממקום שנראה שם כבוד ה׳, יצאה אש אלהים בדרך פלא.
ותאכל – כל הֶשְׁחֵת וכלוי נקרא ״אכילה״, כמו ״וַיֶרֶב היער לאכול בעם מאשר אכלה החרב״ (שמו״ב יח, ח), וכן ״ויאכלו״ (בראשית יח ח), כי המלאכים בכחם שָׂמוּ הנתון לפניהם לאין. וכן ״ותאכל על המזבח״. והושאל למזון הבעלי-חיים, לפי שהאוכל לועס בשיניו ומכלה מה שנותן אל פיו.
את העולה – עולת התמיד ועולת אהרן ועולת העם.
החלבים – מן העגל של אהרן ומשעיר עזים אשר לעם, ומן השור והאיל לשלמים, וכולל המכסה והאליות והיותרת והכליות. ולא זכר המנחה, כי מלא כף סולת מעט הוא, וכבר היה נאכל מאש הדיוט שעל המזבח, וכמו שיתבאר.
וירא כל העם – כבוד ה׳, והאש שיצאה מלפניו.
וירונו – מרוב שמחה היו מרננים בקול רנה להודות לה׳ חסדו, ועל רב טובו לבית ישראל, כמו שהיה בימי שלמה שאמר ״והודות לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ (דהי״ב ז, ג). וכן כל לשון ״רנה״, שבמקרא שבחות מתוך שמחת לב. כמו ״ותרון לשון אלם״ (ישעיה לה, ו), ״רננו צדיקים בה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים לג, א), וכן תרגם אנקלוס ז״ל ״ושבחו״. ומה שנאמר ״ויעבור הרנה במחנה״ (מל״א כב, לו), לדעתי שב על מלך ארם, שכשנפל אחאב אויבו שמח והעביר כרוז במחנה שישוב איש לביתו ולארצו, כי לא היה חפץ להלחם רק עם מלך ישראל. ורבותינו1 ז״ל דרשו ״ובאבוד רשעים רנה״.⁠2
ויפלו על פניהם – כמו שאמר להלן בענין כזה ״ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, וישתחוו״ (דהי״ב ז, ג), אך לדעתי כל מקום שנזכר נפילה על פנים רומז עוד להסתר המחשבות, אם יש ענין נשגב ממחשבת החושב. ויש לי בזה דברים רבים, אבל לא אאריך כאן. והודיע כי מאד התפלאו על רוב הכבוד, כי לא עלה על דעתם שיעשה ה׳ כן להם.
ותצא אש – אין זו ראיית הכבוד, אלא האש והכבוד הם שני ענינים, כמו שכתוב גם בחינוך המקדש ברדת האש וכבוד ה׳, משמע שהם שני דברים, והכבוד היה למעלת ישראל, כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה, והאש היה לאכול העולה והחלבים:
מלפני ה׳ – מבית קדש הקדשים, וזה ראייה לפירושנו על פסוק ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, כי עתה שנתצמצם הכבוד בין בדי הארן, נכון לומר שמלפני ה׳ יצאה האש, אבל כשהיה המשכן מלא כבוד ה׳, אינו מדוקדק לומר ותצא ותאכל, לא בעבור שלא היה אש כלל על המזבח, כי על כרחך היתה אש יוקדת שם, שהרי בשבעת ימי המלואים היה אש והקטירו בכל יום קרבנות המלואים, וכיון שבערה פעם אחת איך כבתה, והכתוב אומר אש תמיד תוקד על המזבח, אלא העולה והחלבים הנקטרים על אש הדיוט צריכין כמה שעות עד שיתעכלו, ובאותו היום אחר שערך הכל על האש, ראו ישראל כי אש יצאה מלפני ה׳ וכרגע אכלה את העולה ואת החלבים, לא השאירה עצם, פתאום היה הכל לדשן, וזה הפלא ופלא בכח האש הנפלאה הזאת, אז ידעו כלם כי מאת ה׳ היתה זאת:
וירא כל העם – כבוד ה׳, והאש שיצא מלפניו:
וירנו – מרב שמחה היו מרננים בקול רנה להודות לה׳ חסדו, ועל רב טובו לבית ישראל:
ותאכל על המזבח – לשון אכילה ענינו השחתה וכלוי כמו וירב היער לאכל בעם מאשר אכלה החרב (שמואל ב י״ח) וכן ויאכלו (בראשית י״ח), כי המלאכים בכחם שמו הניתן לפניהם לאין, וכן כאן ותאכל את העולה (פערצעהרטע, הרנ״ו), ויש בלשון אכילה גם כן ענין קבלת הדבר בששון ושמחה כמו (ירמיהו ט״ו) נמצאו דבריך ואכלם ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי וכן (יחזקאל ג׳) אכל את המגלה הזאת ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק, אשר ענינם לרש״י והתרגום קבלת הדברים בשמחה ובתאוה, וכן ענין אכילת האש את הקרבנות כאן.
[כג]
וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם – הרינה והנפילה על אפים הם ענינים סותרים. כי נפילת אפים יהיה על ידי חרדה ופחד ממראות אלהים הנורא, והרינה תהיה על ידי שמחה. ולא מצאנוהו ביחד בשום פעם. ופירשו חז״ל מפני שראו שני ענינים: (א) אש חדשה שירדה מן השמים ועל זה נפלו על פניהם מפחד ה׳ וגאונו, (ב) שלחכה את העולה שזה אות שנתקבל קרבנם ברצון ועל זה שמחו וירונו ושבחו לשמים. וכן בימי שלמה כרעו על אפים מפני האש וישתחוו להודות על הרצון והטוב והחסד; שלחיכת האש את הקרבן הוא אות שערבה לה׳ מנחתם. ועל זה אומר ״וערבה לה׳ מנחת יהודה כימי עולם״, שלעתיד יתראה גם כן כבוד ה׳ כמו שכתוב (מלאכי ג׳:ב׳), ופתאום יבא אל היכלו וכולי, ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכו׳ וערבה לה׳ מנחת יהודה. וכבר בארנו בפירוש ישעיהו (ס׳ מג יח) שהקודם הוא בערך המתאחר, אף שאינו ראשון. ומצד זה הוא לפעמים בלתי החלטי. וכמ״ש בבראשית רבה (בר״ר, טו) ״ויטע ה׳ גן בעדן מקדם״ רשב״ג אומר אתה סבור קודם שנברא העולם ואינו אלא קודם לאדם הראשון. אדם נברא בששי וגן עדן בשלישי. הדא הוא דכתיב ״אלהים מלכי מקדם פועל ישועות״. ראו פעלא טבא שהתקין שכרי עד שלא עמדתי לפעול. רצה לומר שאינו קדם החלטי רק קודם לאדם שנברא אחר גן העדן. ובזה פרשתי שם ״אל תזכרו ראשונות״ הוא גאולת מצרים ״וקדמוניות אל תתבוננו״ הוא גאולת בבל – שהיה קודם לזמנם. (וכן גרס בתוספתא וירושלמי (סוף פ״א דברכות). ובגירסת הבבלי הוא להפך). וכן מפרש ״כימי עולם״ – ימי משה, ״וכשנים קדמוניות״ – ימי שלמה שהיה קודם לבנין העתיד. ורבי מפרש שהקודם הזה הוא החלטי (כמו ״עורי כימי קדם דורות עולמים״ (ישעיהו נ״א:ט׳), ״חשבתי ימים מקדם שנות עולמים״ (תהלות, עז) – שהוא קדם החלטי), ופירושו שתערב המנחה כמו בימי נח שכתוב ״וירח ה׳ את ריח הנחוח״ וימי הבל דכתיב ״וישע ה׳ אל הבל״. ומה שאמר שלא היו עכו״ם בעולם – פירש הרמ״א תורת העולה לפי מה שכתב הרמב״ם שהיה מצות הקרבנות נגד עובדי עכו״ם, וזה לא שייך בימי הבל שאז היה הקרבן סגוליי בעצמו להתקרב לפני ה׳, וכן יהיה בעתיד.
את העולה ואת החלבים – היה בדרך נס, שהרי מתחילה היה לשרוף את החלבים שלמעלה לפני בשר עולה,⁠1 אבל היה בדרך השגחה שיוקטר תחילה העולה ואחר כך חלבי שאר קרבנות כדין תורה שהעולה קודמת.⁠2
וירונו3 – אמרו שירה על העבר.⁠4
ויפלו על פניהם – התפללו על להבא שתהיה השכינה שורה ביניהם. והכי איתא בתרגום יונתן.⁠5 ובירושלמי תענית (ד,ב) הביא ראיה6 מדכתיב (דהי״ב כט,כח) ״וכל הקהל משתחוים״ – ׳זה מעמד׳, שהיו מתפללים ד׳ תפלות, כידוע. הרי דהשתחויה זו תפלה. ועיין ספר בראשית (כד,כו בהרחב דבר).
1. שהרי הקרבת העולה (פסוק ט״ז) קדמה להקרבת השלמים (פסוק י״ח), ובמילא החלבים של השלמים הונחו מעל לבשר העולה.
2. אף שכאן שונה הסדר, עיין בדברי רבינו לעיל בפרקנו.
3. רש״י: כתרגומו (״ושבחו״).
4. אינו מדייק ממשמעות הלשון, אלא כהנגדה ל״ויפלו על פניהם״ אשר שם המשמעות היא תפילה ובמילא לעתיד.
5. ״ואיתרכינו בצלו על אנפיהון״ (וכן במכונה ׳תרגום ירושלמי׳).
6. שהמעמדות היו על גבי תמידין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

מקבילות במקראתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144