[צב]

[הערה: איך יוכיח מן וי״ו של ״ונפש״ כהן משיח? ולמה דריש וי״ו זו יותר מכל ווין שבאו בכל פרשה?]

ונפש – דרך הכתובים שבכל פרשיות שהם ענין אחד לא יכפול שם הנושא; דהא לא אמר ״ונפש כי תביא עולת העוף״ או ״ונפש כי תביא שלמים״ וכדומה, כי סמך על הנושא שהזכיר בראש הענין – ״אדם כי יקריב״. רק בפרשה וענין חדש שהתחיל ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ יזכיר את הנושא – ״נפש כי תחטא״ ״אדם כי יהיה בעור בשרו״. ואם כן ממה שהתחיל פרשת מנחה במלת ״ונפש״ מורה שהיא ענין חדש כי הפרשה מדברת בקרבן בהמה כמו שכתב ״כי יקריב מן הבהמה״ וכוללת עולה ושלמים. ופרשת מנחה היא כמאמר מוסגר שלכן מתחלת במלת ״כי״, לא במלת ״אם״ כמו שבארתי זה היטב (למעלה סימן יב). אך שלפי זה היה לו לומר ״נפש״ בלא וי״ו, שכבר בארתי (בסימן נט) שכל מקום שהפרשה מתחלת בוי״ו החיבור יש לה קישור לפרשה הקודמת לה כמו שאמרו וי״ו מוסיף על ענין ראשון. ואמרו רבותינו שבא הוי״ו לחבר הנושאים של שני הפרשיות: ״אדם (כי יקריב)...ונפש (כי תקריב)״, להורות שהנושא עצמו שמביא עולה - הוא מביא גם כן מנחה; ובא לרבות כהן משיח (דאף שהמשיח יש לו מעלה לענין מנחה – שמביא מנחת חביתין בכל יום – יש לו חסרון שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו, והוה אמינא שכן לא יביא גם מנחת נדבה, תלמוד לומר ״ונפש״). ועיין באילת השחר (כלל תקפה). והנה בהוריות (דף ח ודף ט) שלש מחלוקת בדבר: דלר׳ יוסי הגלילי ציבור ונשיא ומשיח אין חייבים בקרבן עולה ויורד כלל. ולר׳ עקיבא: נשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול; ומשיח וציבור פטורין מכולן מקרבן עולה ויורד. ולר׳ שמעון הנשיא והמשיח חייבים, רק המשיח אין חייב על טומאת מקדש וקדשיו. ולכאורה ממה שכתוב פה שאינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו, ולא אמר שפטור לגמרי מקרבן עולה ויורד, משמע דאתיא כר׳ שמעון. אך זה אינו, דהא במה שכתב (במשנה ב׳) תאמר בציבור שאינו מביא על טומאת מקדש וקדשיו! הוא לאו דוקא, רק רצונו לומר שאינם מביאים קרבן עולה ויורד כלל. ולפי זה מוכרח דאתיא כר׳ עקיבא דאי לאו כן איך אומר משיח יוכיח שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו! – הלא יש להשיב מה לציבור שכן אינו מביא קרבן עולה ויורד כלל, מה שאין כן משיח שמביא על שמיעת הקול וביטוי שפתים! וע״כ דאתיא כר׳ עקיבא וטעמיה דר׳ עקיבא דכתיב ״זה קרבן אהרן ובניו״- – זה באה חובה לו ואין אחרת באה חובה לו.

[צג]

ונפש כי תקריב – כבר בארנו (בסימן הקודם) שפרשה זו מקושרת עם הפרשה שלפניה שעל זה מורה סימן הוי״ו שבא לחבר המאמרים בכל מקום. ולפי זה לא היה לו להתחיל במלת ״נפש״ רק היה לו לומר ״וכי תקריב״ [שמלת ״וכי״ כבר יציין שהוא תנאי חדש כמו שבארנו (בסימן יב)] ואמרו חז״ל שבא למעט את הציבור שכן בכל מקום שתפס שם האישי מדבר באישים מיוחדים, לא בכלל האומה, כמו שאמרו איש נדחה לפסח שני ולא ציבור (פסחים סו:), ״איש כל הישר בעיניו״ ולא ציבור (זבחים דף קיז), ובכמה מקומות. וכן אמר בספרא (בתשעה מקומות, ציינתים בפר׳ צו סימן קלב) – ״ונכרתה הנפש״ ״ונכרתה האיש״ – ולא ציבור. [ובארו שצריך המיעוט הזה כי בלאו הכי הייתי אומר דהציבור מביאין מנחת נדבה דהא יפה כחם לענין מנחה שמביאים בכל יום מנחת נסכים עם התמיד, ואף שגרע כוחם לענין שאין מביאין מנחה על טומאת מקדש וקדשיו (כי אין מביאין קרבן עולה ויורש כמ״ש בהוריות דף ח ע״ב) – זה אין מגרע לענין מנחת נדבה דהא גם המשיח אף שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו (כנ״ל בסימן הקודם) בכל זה מביא מנחת נדבה, וכל שכן ציבור. לכן כתב ״נפש״ למעט.] ומ״ש (במשנה ג׳) נפש...תקריב יכול גזירה?.. – כבר בארנו למעלה (סימן יב).

[צד]

קרבן מנחה – לא מצאנו שיסמך שם קרבן אל שם אחד מן הקרבנות שיאמר ״קרבן שלמים״ ״קרבן עולה״. וגם שם ״מנחה״ בא תמיד לבדו. ומדוע אמר פה ״קרבן מנחה״? ובזה יש דרוש תמיד כמו שכתבנו באה״ש (כלל צה). וכבר בארתי (למעלה סימן יג) כי כל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש; כי השם מורה על דבר שנמצא במציאות וכבר שמו עליו, והפעל מורה על דבר המתהוה עתה ועדן לא יצא אל המציאות; ולפי זה בעת הפעולה אי אפשר שיקרא בשם. וכמ״ש בברכות (דף יח) ״יומת המת״, חי הוא! אלא המת מעיקרא. ולכן דריש בספרא מה שכתב ״אדם כי יקריב... קרבן״ שיקדים הקדשו להקרבתו, שבהכרח שהיה קרבן קודם הפעל, כמו שכתבנו שם באורך. וכן פה שאמר ״כי תקריב קרבן מנחה״ בא להודיע הטעם שיכול להתנדב מנחה, יען שהיא קרבן במקום אחר, כי היא באה תמיד עם הבהמה לנסכים לעולה ולשלמים ולכן קרבה גם בפני עצמה. אמנם מה רצה להורות בזה? מפרש שבא ללמד שהוא הדין כל דבר הבא טפל אל המזבח יכול הוא להביאו נדבה בפני עצמו; ונלמד מזה שהוא הדין לבונה ויין ועצים שבאים טפלים אל הזבח יכול להביאם נדבה. ובאר (במשנה ד׳ ה׳ ו׳) שלולא הריבוי אי אפשר ללמד מן הסברה במה מצינו ממנחה שיש להשיב דשאני מנחה שכבר מצינו שבאה חובה בפני עצמה כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ומנחת חביתין. ואמר דלבונה לא יפחות מקומץ כמ״ש בספרא (ויקרא נדבה פרק י מ״ט) דשיעור לבונה שעם המנחה קומץ. ויין יהיה ג׳ לוגין כפחות שבנסכים. ומשניות אלו הובאו בש״ס מנחות (דף קד קו קז). ובשמן חולק ר׳ טרפון ור׳ עקיבא: שדעת ר׳ טרפון ששמן מובא בנדבה כמו יין. ודעת ר׳ עקיבא ששמן אינו מובא מפני שבא בלול עם המנחה ולא בא בפני עצמו. ופלוגתתן מוזכר בזבחים (דף צא) ומנחות (דף קד). ומה שהקשה התוס׳ שם – למה לי מה מצינו? הלא נלמד מקרא דכתיב ״קרבן״ – לא קשיא מידי דבקרא אין מפורש רק שכל דבר הדומה למנחה שבא עם הזבח מובא גם בפני עצמו, ובשמן לא ידענו אם דומה למנחה דהא בא מעורב. וסבירא ליה לרבי טרפון שיש לו דימוי ליין שלמד אותו ממנחה, ור׳ עקיבא חולק שאין לו דימוי אליו. ומ״ש ומנין שהיחיד מתנדב עצים.. נזכר במנחות (דף כ ודף קו) ושם אמר דכן הוא אומר (נחמיה י, לה) ״והגורלות הפלנו על קרבן העצים״. ומ״ש דלא יפחות משני גיזרין מפני שכן מביאים למערכה של בין העברים. ובירושלמי דשקלים (פרק ו הלכה ז) מפרש שדוקא אם אמר ״עצים״, אבל אם אמר ״עץ״ – מיבא גזר אחד. ומה שאמר (במשנה ח׳) ר׳ יוסי אומר וכולי מובא במנחות (דף נ) ושם גריס יכול יהיה יחיד מתנדב קטורת וקורא אני ״מוצא שפתיך תשמור״? ת״ל ״לא תעלו עליו קטורת זרה״. יכול לא יהיה יחיד מביא שאין מביא חובתו כיוצא בו, אבל ציבור יהיה מביא שמביא חובה כיוצא בה? ת״ל ״לא תעלו״. יכול לא יעלו על מזבח הפנימי אבל יעלו על מזבח החיצון? ת״ל ״את שמן המשחה ואת קטורת הסמים לקדש ככל אשר צויתיך יעשו״ – אין לך אלא מה שאמור בענין. ופירושו: שממה שכתב ״לא תעלו״ בלשון רבים מוכח שאף הצבור לא יעלו. ויש לישב גם גירסא דפה על פי מה מש״ש אפילו יחיד על מזבח החיצון. ועיין בתוס׳ שם ד״ה תלמוד לומר. ואין להאריך.

[צה]

קרבן מנחה סולת – מה שלא אמר ״קרבן מנחת סולת״ או ״אם סולת קרבנו״ כמו שכתב בכל המנחות ״מנחת מחבת״ ״מנחת מרחשת״ – כתב רש״י ז״ל שבא לאמר שהנודר מנחה סתם יביא מנחת סולת. וזה כר׳ יהודה במנחות (ריש פרק יג). אבל הרמב״ם (פ״יז מהל׳ מעה״ק ה״ה) פסק כתנא קמא דהאומר הרי עלי מנחה יביא מאחד מחמשת מיני מנחות שירצה. והנה מה שלא אמר ״אם סולת קרבנו״ יש לומר דבא להשמיענו שלא תדמה ליתר מנחות שנאפות קודם יציקה ולא היתה עוד סולת, רק פתיתין; אבל מנחה זו נקראת ״מנחת סולת״ שלא נאפת קודם [לא מבעיא למה שמבואר מדברי הרמב״ם (פ״י מהל׳ מעה״ק ה״טו) שמנחת סולת היתה מתחלקת לכהנים קודם לישה; (וכן כתב הסמ״ג (מ״ע סי׳ קפד). וכן מבואר מדבר הרמב״ם (פ״יג מהל׳ מעה״ק ה״י) שלא היתה נאפת עשרה חלות. ועי׳ במשנה למלך שם. וכן נראה מדברי רש״י בפסוק ד׳ כל המנחות האפויות לפני קמיצתן באות עשר חלות, שבא למעט מנחת סולת כמ״ש הרא״ם.) אלא אף לדעת הרא״מ והלחם משנה שגם מנחת סולת היתה נאפת עשרה חלות, על כל פנים היה זאת אחר הקמיצה.] ועל זה אמר ״סולת יהיה״, רוצה לומר, שלא תאפה. ובעודה סולת ״ויצק עליה שמן... וקמץ״. אמנם בכל זאת, היה לו לומר ״כי תקריב מנחת סולת סולת יהיה קרבנו״. פירשו חז״ל בספרא ״מנחה״ – ליתן את האמור כאן בכל המנחות וכולי – רוצה לומר מה שקראה בשם ״מנחה״ סתם בא להורות שכל הדינים שנאמרו בה לא נאמרו בה מצד שהיא ״מנחת סולת״, רק מצד שהיא ״מנחה״ סתם, כי דינים אלה נוהגים בכל המנחות והם דיני הקמיצה והלבונה (כי היציקה ובלולה נלמד מן מחבת כמו שיבואר בסימן קכו). וכן שמצד זה נוהג בה כל הנוהג בסתם מנחות בכללן כי לכן נקראה בשם הכולל – ״מנחה״; לא בשם המיוחד ״מנחת סולת״.

[צו]

סלת יהיה קרבנו – הסולת היא של חטין כמו שמפורש במלואים (שמות כ״ט:ב׳) ״סולת חטים תעשה אותם״. וז״ש בספרא [פה, ו⁠(ויקרא נדבה פרשה י מ״ד), ומכלתא דחובה (ויקרא חובה פרק יט מ״ה), (צו פרשה ג מ״ה), ובספרי נשא] מה סלת האמורה להלן וכולי. והדבר מבואר בקבלה (מלכים ב ז, א-יח) ״סאה סולת וסאה שעורים״. והנה היה לו לומר ״סולת יביא קרבנו״ כמו שכתב בכל מקום, ולמה תפס לשון ״יהיה״ שמורה על קיום הדבר, וכמו שבארנו תמיד דמלת ״יהיה״ מורה עכובא (וכמ״ש באילת השחר כלל תר). פירשו חז״ל שבא ללמד שלא יתנדב ויביא אלא מן החטין. ובאר דיש מקום לטעות שכמו שהצבור שמביא מנחת חובה מן החטים (שהיא מנחת תמיד בכל יום) מביא גם מנחת חובה מן השעורים (שהיא מנחת העומר), כן היחיד שמביא נדבה מן החטים יביא גם נדבה מן השעורים. קמ״ל. ואמר (במשנה ב) שאם התנדב מנחה מן השעורים (והוא הדין ביתר דברים כגון שאמר הרי עלי מנחה מן הקמח או שלא בשמן ולבונה או חצי עשרון): דעת התנא קמא (שהוא ר׳ יהודה סתמא דספרא, ובתוספתא דמנחות פרק יב סיים בה בהדיא ״דברי ר׳ יהודה״) שיביא מנחה כדינו; וכדמפרש לה במנחות (דף קג) באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין מן השעורים הייתי נודר מן החטים. וכיון דלמנחה מעליא מכוון, מיד כשאמר ״הרי עלי מנחה..⁠״ – איחייב ליה במנחה מן החטין, ומה שאמר ״..מן השעורים״ – היה בטעות. וסבירא ליה דתפוס לשון ראשון (וכגון דאמר ״הרי עלי מנחה מן השעורים״, לא באומר ״מנחת שעורים״ דאז לא תופס הנדר כלל. וכן במה שאמר ״עשרון ומחצה״ מיירי דאמר ״הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון״ שכיון שאמר ״מנחה..⁠״ אחייב בעשרון; כן פירשו בגמ׳ שם. [ועיין ברמב״ם (פ״יז מהל׳ מעה״ק ה״ט ובראב״ד שם)]. ובפרט דר׳ יהודה לשיטתו דסבירא ליה בזבחים (דף ל) דתפוס לשון ראשון.) ור׳ שמעון דפוטר סבירא ליה כר׳ יוסי דאמר בתמורה (דף כה:) דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואם כן לא התנדב כדרך המתנדבים דהא סיים בשעורים ובקמח וחצי עשרון. והנה לקמן (ויקרא נדבה פרק יג מ״ה) למד ר׳ יהודה שיחיד לא יתנדב מנחה מן השעורים ממה שכתוב ״אשר יעשה מאלה״. וצריך לומר דצריך תרי קראי לשיטתו ללמד דאף אם התנדב שעורים יביא חטים. ור׳ שמעון לשיטתו דסבירא ליה (שם משנה ו) דמה שכתוב ״אשר יעשה מאלה״ צריך לדרשה אחריתי, עיי״ש.

[צז]

סולת יהיה קרבנו – מלת ״קרבנו״ מיותר. שהיה לו לומר ״סולת יהיה״ או ״סולת יקריב״ בפעל. וכבר בארנו פרט זה היטב (למעלה סימן סא) שכל מקום דכתיב ״קרבנו״ יש בו דרוש, עיי״ש. ודרשו חז״ל שבא למעט שותפים. (ואף שבמנחות (דף קד:) למד זאת מן ״נפש״, העיקר כמ״ש התוס׳ בזבחים (דף ב: ד״ה נפש) שסמך על מלת ״קרבנו״). ובארו שלולא המיעוט הייתי מדמהו לעולת בהמה שבאה נדבת שנים, ואין לומר דשאני עולת בהמה שבאה גם נדבת ציבור דעולת העוף יוכיח שאף שאין באה נדבת צבור באה נדבת שנים. והוא הדין דהוה מצי למימר שלמים יוכיחו, רק חדא מתרתי נקיט. ומה שכתב כשם שאין מתנדבים...יין... – נראה שזה רק להספרא דגמר הכל מ״מנחה״ (כנ״ל (ויקרא נדבה פרשה ח משנה ג׳ ח׳), אבל להש״ס דגמר מ״אזרח״ כמ״ש בזבחים (דף עג ודף קד) ולפי זה יש ללמוד לבונה ועצים במה מצינו מן יין, יש לומר דהשותפין מביאין כל הני; וכ״מ לדברי רבי שלמד (בספרא פרק ח משנה ב ובמנחות דף קד) מן ״כל נדריהם וכל נדבותם אשר יקריבו״ – הכל באים בשותפות, ושם בספרא (אמור פרשה ז מ״ב) למד מזה יין ועצים ולבונה ואם כן באים בשותפות. ובזה תבין מה שהרמב״ם לא הביא דבר זה בהלכותיו.

[צח]

[הערה: באיזה אופן יפרש מלת ״עליה״ הראשון על כולה ומלת ״עליה״ השני על מקצתה? ומה הוא הדבר אחר שאמר?]

ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה – יש הבדל בין לשון ״יציקה״ ובין לשון ״נתינה״ כשבא אחריהם מלת ״על״. ש״יציקה״ שאחריו ״על״ מורה שיוצק בשפע על דבר הניצק כמו ״אשר יצק מים על ידי אליהו״, ״כי אצק מים על צמא״ (ישעיה מד, ג). ולכן אמרו (כריתות ה, הוריות יא) שמושחים את המלכים כמין נזר ואת הכהן גדול כמין כ׳ יוונית, שלשון ״יציקה״ מורה שיוצק סביב ראשו. לא כן לשון ״נתינה״ שישמש גם אם נותנו על חלק מן הדבר כמו ״ונתת על המערכה לבונה זכה״ ״ונתן אהרן על שני השעירים גורלות״. לכן אמרו ש״יצק עליה שמן״ הוא על כולה ו״נתן עליה לבונה״ על מקצתה, שגם אם נותן על מקצתה יצדק לשון ״נתינה״. אולם הלא יצדק לשון ״נתינה על״ גם אם נותנו על כולה כמו ״ויתן את המצנפת על ראשו״ ודומיהם רבים, רק שאם היה הכתוב מקפיד שיתן דוקא על כולה היה לו לכתוב ״ויצק עליה שמן ונתן לבונה״ שבזה היה מלת ״עליה״ נמשך לשני הפעלים, כמו שהוא למרבה במליצת הכתובים, ובזה היה הנתינה דוגמת היציקה – על פני כולה. ועל ידי שכתב מלת ״עליה״ גבי נתינה בפני עצמו מבואר שהוא נבדל מן ״עליה״ שגבי יציקה, כי די אף על מקצתה. וז״ש שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט; כי מבואר אצלינו בכלל הזה דאין ריבוי אחר ריבוי.. שהוא מיוסד בחכמת ההגיון, שכל דבר הנשנה בא להגביל את השם או המלה הראשונה ולתת בה גדר מיוחד, וכמ״ש באילת השחר (כלל רלז). ופה שנה מלת ״עליה״, ולא סמכוֹ אל המלה שבמשפט הקודם; כי ״עליה״ שגבי יציקה הוא על כולה, ו״עליה״ שגבי נתינה די על מקצתה. ועוד באר (במשנה ח) שיש לזה טעם גם על פי הסברה שיוצק שמן על כולה מפני שנבלל עמה ולכן צריך שיתערב בכולה, לא כן הלבונה שעומד בפני עצמו – די אם מניחה עליה מן הצד.

[צט]

[הערה: (א) למה ציין פסוק ״ויצק עליה שמן״ שאינו נדרש פה? (ב) מ״ש טעונה קמיצה וטעונה לבונה, והוא הדרוש הנזכר במנחות דף קו ממ״ש (ויקרא ו, ח) ״והרים...מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה״, לא יצדק לר״י ור״ש שלמדו מפסוק זה דדי לבסוף בשני קרטין ואם כן נהפוך הוא שמדבר בנשאר קורט אחד או שני קרטין. (ג) לקמן (פרשה ט מי״ב) למד ר״ש דלבונה קומץ מ״סלת...אזכרתה״. (ד) הפלוגתא של ר״מ ור״י ור״ש במנחות דף יא אם קומץ בסוף אם קורט או שני קרטין ממ״ש ״ואת כל הלבונה״ צריך להבין במה פליגי ואיך הכריח כל אחד את דעתו מהכתוב.]

ונתן עליה לבונה – מלשון ״ונתן״ משמע דצריך שיעור כמו שאמר במנחות (דף נט:) נתן משהו שמן פסול. מאי טעמא? שימה כתיב ושימה כל דהו משמע. כזית לבונה פסול. מאי טעמא? לא יתן עליה לבונה – עד דאיכא כזית. ולפי זה ממה שלא אמר ״וישם עליה לבונה״ משמע שיש בו שיעור ואיני יודע כמה. ואמר בספרא הרי אני דן טעונה קמיצה... – ודבר זה מבואר יותר במנחות (דף קו:) לבונה לא יפחות מקומץ. מנלן? דכתיב ״והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ואת כל הלבונה״ – מקיש לבונה להרמה דמנחה, מה הרמה דמנחה קומץ, אף לבונה נמי קומץ. אולם, נראה שטעם זה אתיא אליבא דר׳ מאיר דסתם משנה כוותיה דחִסֵר לבונתה פסולה (והוא בא לפרש המשנה), ולא לר׳ יהודה ור׳ שמעון. דבמנחות (דף יא) אמר דר׳ מאיר סבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף; ור׳ יהודה סבר קומץ בתחלה וב׳ קרטין בסוף; ור׳ שמעון סבר קומץ בתחלה וקורט אחד בסוף. ושלשתם מקרא אחד דרשו: ״ואת כל הלבונה אשר על המנחה״ (ויקרא ו, ח) – ר׳ מאיר סבר עד דאיתא ללבונה דאקבעה בהדי מנחה מעיקרא; ור׳ יהודה סבר ״כל״ ואפילו חד קורט, ״את״ לרבות קורט אחד; ור׳ שמעון ״את״ לא דריש. [פירוש: דמה שכתוב ״ואת כל הלבונה״ על כרחך אינו מוסב אל פעל ״והרים״ – שירים בקומצו את הלבונה – דהא הלבונה אינה נקמצת עם הקומץ, דאם עלה בידו קורט של לבונה פסול. רק מוסב אל פעל ״והקטיר..⁠״ ופירושו ואת הלבונה יקטיר. ויש יסוד מוסד במלת ״כל״ שלפעמים היא מחייב כללי ולפעמים הוא שולל כללי; והיינו שאם בא במשפט מחייב – יחייב את הכל, ואם בא במשפט שולל הוא שולל את הכל. אמנם גם במשפט מחייב, אם נלוה אליו איזה מיעוט אז גם מלת ״כל״ בא על החלקיית, ובזה פליגי ר׳ מאיר עם ר׳ יהודה ור׳ שמעון. שלדעת ר׳ מאיר מה שכתוב ״אשר על המנחה״ לא בא למעט רק לרבות, שרוצה לומר הלבונה כולה, דאקבעה בהדי מנחה מעיקרא שהוא קומץ. ולכן לדידיה גם מלת ״כל״ הוא מחייב כללי ופירושו כל הלבונה שהיה על המנחה בלי חסרון. ור׳ יהודה ור׳ שמעון סברי שמה שכתוב ״אשר על המנחה״ בא למעט, שדי בלבונה שנמצאת כעת על המנחה (דאי לאו כן הוא מיותר). ולפי זה גם מלת ״כל״ בא על המעטה שאף כל שהוא, כי כן דינו שבמשפט ממעט מורה הקצתית בכל מקום. לזה סבירא להו שהגם שבשעת קמיצה צריך שיהיה לבונה קומץ, בעת הקטרה יקטיר כל הלבונה הנמצאת על המנחה בעת ההוא, אף כל שהוא. רק ר׳ יהודה דייק עוד מה שכתב ״ואת״ שמלת ״את״ מורה גם כן שמוסב בצד אחד אל פעל ״והרים״ – שירים את הלבונה והקטיר; שאי לאו כן היה לו לומר ״וכל הלבונה והקטיר״. וזה נכון על פי מ״ש בספרא (סוף פרק יג) ״והרים״ – יכול בכלי? ת״ל להלן ״בקומצו״. מה הרמה האמורה להלן בקומצו, אף כאן בקומצו. ופרשתי שם שרצה לומר שאף הלבונה ילקט ביד, לא בכלי, עיי״ש. ובצד זה אמר ״והרים בקומצו מסולת... ואת הלבונה״ – שירים את הלבונה ביד, לא בכלי (ור׳ יהודה סתמא דספרא לשיטתו). ומזה מבואר שצריך שישאר שני קרטין דעל קורט אחד לא שייך ״והרים״ שמשמע שילקט הלבונה הנמצאת מפוזרת על המנחה. וז״ש לר׳ יהודה ״כל״ ואפילו קורט אחד, ״את״ לרבות עוד קורט - ר״ל שאם היה אומר ״וכל הלבונה והקטיר״ שהיה מוסב רק על פעל ״והקטיר״ היה משמע חד קורט, כי מלת ״כל״ פה מורה הקצתית כנ״ל, אבל במה שכתב ״ואת כל הלבונה״ שמוסב גם אל פעל ״והרים״ שירים הלבונה בידו, מבואר שצריך על כל פנים שני קרטין שיהיה שייך בו הרמה גם כן. ור׳ שמעון לא דייק זה.] והשתא לר׳ יהודה ור׳ שמעון לא מוכח מפסוק זה ששיעור הלבונה קומץ דהא לדידהו מדבר פה שלא נשאר בעת הקטרה רק קורט או שני קרטין. ולפי זה מ״ש בספרא ומפורש במנחות (דף קו:) ללמוד דלבונה קומץ ממה שכתוב ״והרים בקומצו...ואת כל הלבונה״ מה קמיצה מלא הקומץ אף לבונה מלא הקומץ, אתיא לר׳ מאיר דלדידיה אף בשעת הקטרה צריך קומץ. ועל זה אמר בספרא ר׳ יהודה אומר אם מיעט לבונתה כשרה - ר״ל ואם כן לא מוכח דרוש זה לשיטתו, דשם מדבר בשעת הקטרה שכשר בשני קרטין. אמנם ר׳ יהודה יסבור כר׳ שמעון שלמד דלבונה מלא הקומץ ממנחת חוטא כמ״ש בספרא (ויקרא נדבה פרשה ט מי״ב) וכמו שיתבאר (בסימן קט). ובזה תבין מה שציין הספרא ״ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה״ שהוא דברי מותר, שעיקר דבריו רק על ״ונתן עליה לבונה״. אבל כוונתו לישב השינוי; שבמנחת סולת אמר ׳ויצק שמן ונתן לבונה׳ ובמנחת בכורים (ויקרא ב, טו) אמר ״ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה״. וזה נכון על פי דעת ר׳ יהודה שהדין הוא לשיטתו שאם חסר שמנה פסולה ואם חסר לבונתה כשרה וכמו שפסק הרמב״ם (פ״יא מהל׳ פסולי המוקדשין ה״יח). וכבר כתבנו ד״נתינה״ צריכה שיעור ו״שימה״ היא בכל שהוא. ולכן במנחת סולת (שמדבר בעת הקמיצה שאז גם הלבונה צריכה שיעור) אמר ״ונתת עליה לבונה״ שתהיה הלבונה כשיעור, אבל במנחת בכורים שלא נזכרה קמיצה כלל רק ״ושמת עליה לבונה והקטיר״ שמדבר בעת ההקטרה אמר ״ושמת עליה לבונה״ כי אז אין צריך שיעור ללבונה, שדי בשני קרטין. וקמ״ל שמכל מקום השמן צריך שיעור גם לבסוף, ועל זה אמר ״ונתת עליה שמן״.

[ק]

[הערה: הלא גם הגשה ותנופה שקודמים אל הקמיצה צריכים כהן]

והביאה אל בני אהרן הכהן – מבואר שלצורך הקמיצה יביאוה אל הכהנים, והמעשים שנעשו תחלה כשרים בזר; וכן אמר בפסחים (דף לו:) ובמנחות (דף ט ודף יח:) מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשרים בזר. והנה באמת גם הגשה ותנופה צריכים כהונה, וכבר עמדו בזה התוס׳ מנחות (דף ט ד״ה מקמיצה) והרמב״ן בפירוש התורה. (ומ״ש התוספות במגילה דף כ: ד״ה לקמיצה צ״ע). אמנם החכמה השכילה בדבריה ולא כתבה במנחה הראשונה לא מתן שמן ולא בלולה ולא הגשה, ולפי הסדר הלא ראוי שיסודרו תכף במנחה הראשונה. אולם לא כתבה רק יציקה וקמיצה דמעכבין, אבל בלולה ומתן שמן דאינם מעכבין (כמבואר במנחות דף יח וברמב״ם (פ״יג מהל׳ מעה״ק ה״יא)) לא הזכיר פה. והנה מקמיצה ואילך מצות כהונה – שמעכב בדיעבד, אם עשאה זר פסולה; וקודם קמיצה יש הבדל: שיציקה ובלולה ופתיתה כשרות בזר לכתחלה כמ״ש בסוטה (דף יד:) וברמב״ם (פ״יג מהל׳ מעה״ק ה״יב) (פ״יא מהל׳ פסולי המוקדשין ה״ז) (ודברי הרמב״ם (פ״ט מהל׳ ביאת המקדש) שכתב אבל היוצק והבולל...אע״פ שנפסלו - צע״ג). אבל המגיש והמניף צריכים כהן ומכל מקום אם עשאם זר כשרות. ופה אין מדבר רק מדברים המעכבים בדיעבד, שמקמיצה ואילך היינו הד׳ עבודות פסולות בזר בדיעבד. ומזה דהגשה צריכה כהן – לא דבר פה, כי זה מבואר בכתוב ״והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח״ ובפר׳ צו ״הקרב אותה בני אהרן לפני ה׳ ״.

[קא]

[הערה: מה עול מצא בכינוי ״והביאה״ עד שהוציאה לדרשה?]

והביאה – כבר בארנו (למעלה סימן פה) שדרך הלשון שאם יבואו שני פעלים זה אחרי זה (שהשני משלים וגומר פעולת הראשון) יבוא הפעל השני בלא כינוי; כמו ״ולקח מלא המחתה גחלי אש והביא מבית לפרוכת״ (ויקרא טז, יב), ״לצוד ציד להביא... ועשה לי מטעמים והביאה לי..⁠״ (בראשית כ״ז:ז׳), ״וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם״ (שם לז). וכל מקום שבא הכינוי או הפעול – יש בו דרוש. וכמ״ש באילת השחר (כלל קנא). ולמה אמר פה ״והביאָהּ״ בכינוי? אמרו חז״ל שבא ללמד שלא יחלק מנחה של שני עשרונות בשני כלים, וזה אומרו ״והביאהּ״ בכינוי היחיד, שלא יהיו שנים רק אחת.

[קב]

אל בני אהרן – הנה בעולת הבקר והצאן והשלמים תפס לשון רבים, ״וזרקו בני אהרן״, כי בבן הבקר והצאן דרך שיתעסקו כהנים רבים בעבודתם כמו שכתבנו למעלה (סימן נא וסימן נב) בשם המפרשים. ובעולת העוף וכן במנחה תפס עבודתה בלשון יחיד – ״והקריבוֹ הכהן״, ״והקטיר הכהן״, ״והרים הכהן״ – כי דרך שיתעסק בזה כהן אחד. ולמה תפס פה ״בני אהרן״ בלשון רבים? אמרו שבא להורות שהדרת מלך שיתעסקו כהנים רבים בעבודתו אף במנחה הקטנה: בהגשה, בקמיצה, בליקוט לבונה, במתן כלי, במליחה, בהולכה והקטרה – משום חבובי מצוה. (ועיין באילת השחר כלל קסג).

[קג]

[הערה: למה בקשו פה דין וחשבון שהייתי טועה שקמיצה אינו צריך כהן? הלא גם בלא מקום טעות מדוע נאמר דצריך כהן? והלא בכל מקום שגלה קרא שצריך כהן כמו ״והקריבו הכהנים״ לא דרש בספרא מקום לטעות שאינו צריך כהן, ומה נשתנה כאן?]

הכהנים וקמץ – הנה מה שהזכיר במנחת סולת ונשנה במנחת מרחשת שתהיה הקמיצה על ידי כהן הוא לכאורה למותר שהלא באר זאת בפ׳ צו ששם נאמרו דיני המנחות בכללם – ״וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן... והרים ממנו וכולי..⁠״. ונדע שקמיצת המנחות כולנה צריכות כהן. ופירשו חז״ל מפני שהיינו טועים ללמוד מדין קל וחומר שהקמיצה אינו צריך כהן ועל ידי זה נדחק לפרש שמה שכתב בפ׳ צו ״והרים ממנו״ אינו מוסב על הנושא שהזכיר מקודם (״הקרב אותה בני אהרן״), רק נפרש ״והרים״ כל מי שירצה; לכן הוצרך לפרש ביחוד שהקמיצה צריכה כהן. וכן הוצרך לשנות זה שנית במנחה מרחשת להורות שהדבר מעכב גם בדיעבד. [ובאר שהיינו טועין מדין קל וחומר משחיטה; שהגם שחמורה שטעונה צפון – אינו צריך כהן. ושאין לדחות שמליקה תוכיח שגם כן צריכה כהן הגם שאין טעונה צפון – כי מליקה יש לה חומרא אחרת שטעונה מזבח (כמ״ש בספרא (ויקרא נדבה פרשה ח מ״ד)), לא כן קמיצה שאין צריך צפון ולא מזבח (כמו שיתבאר לקמן משנה ה׳), נטעה שאין צריך כהן. תלמוד לומר ״הכהנים וקמץ״.]

[קד]

[הערה: איך מוכח מן ״וקמץ״ דקומץ אחד לששים עשרון? ומנא לן דלבונה קומץ אחד לששים עשרון? וכבר נתקשו בזה הראב״ד והקרבן אהרן ולא מצאו מענה.]

אל בני אהרן הכהנים וקמץ: הנה בא השם בלשון רבים והפעל ״וקמץ״ בלשון יחיד, והוא זרות בלשון כמו שחשבם הרד״ק במכלול (דף ח). והיה לו לומר ״וקמצו״ כמו ״וזרקו״ ודומיהם. ואמרו חז״ל מפני שהקמיצה אינה דומה ליתר עבודות שאפשר שיעשו על ידי שנים – זורקים ומוליכים ומקטירים – אבל הקמיצה שצריכה להיות בימין הכהן ואין במנחה רק קומץ אחד, אי אפשר שיקמצו שני כהנים. ומזה מבואר דגם המנחה של ששים עשרון (דיותר מזה אי אפשר להביא בכלי אחד כמ״ש רש״י במנחות (דף יח:), ולא כקרבן אהרן שפירש על פי דברי רש״י במנחות (דף קג:)) אינו קומץ ממנה רק קומץ אחד, דאי לאו כן היה יכול לאמר ״וקמצו״ בלשון רבים שמשכחת שיקמצו כהנים רבים ממנחה אחת שיש בו כמה עשרונות. ובאר (במשנה ג׳ ד׳ ה׳) שאם נרצה לדעת זאת מן הסברה יש פנים לכאן ולכאן: כי הלבונה שבאה עם המנחה – די בקומץ אחד לששים עשרון; והשמן שבא עמה צריך לוג לכל עשרון. והקומץ דומה בצד אחד ללבונה שכולו עולה לאשים, מה שאין כן השמן נאכל לכהנים; ובצד אחד דומה לשמן דשניהם מעוטו מעכב את רובו (כדתנן במנחות (דף כז)), מה שאין כן הלבונה אם חסרה אחר קמיצה כשרה (לר׳ יהודה סתמא דספרא כנ״ל פרק י משנה ח). ולכן צריך קרא. והנה מה שהביא דלבונה די בקומץ לששים עשרון נדחקו הראב״ד והקרבן אהרן מנלן זאת. ונראה שידענו זאת מלחם הפנים שלמד בספרא (אמור פרק יח מ״ז) ממה שכתוב ׳אזכרה׳ שהוא מלא הקומץ לכל סדר, ושם כל חלה מחזקת שני עשרונים, ואם צריך קומץ לכל עשרון היה צריך י״ב קמצים לכל סדר. ומה שהביא דשמן צריך לוג לכל עשרון הוא כדברי חכמים בספרא מצורע (מצורע מצורע פרשה ד מ״ה) ובמנחות (דף פח), דפסק כן הרמב״ם (פי״ג מהל׳ מעה״ק הלכה ז).

וקמץ משם – מלת ״שם״ הונח על המקום ויבא לרוב על המקום הכללי – ״ויעתק משם ההרה״, ״שם שם לו חק ומשפט״. ולפעמים יבא גם על כלי שהוא מקום להחזיק איזה דבר כמו ״ונתת שמה מים״ – שהיה יכול לאמר ״ונתת בתוכו״ או ״ונתת בו מים״; ותפס מלת ״שם״ בבחינת שיהיה הכיור מקום להמים שבתוכו. ולא יצדק זה רק על הכלי שהוא מקום לאיזה דבר, אבל פה שיכוין שיקמוץ מן המנחה, לא יצדק מלת ״משם״, רק היה צריך לומר ״וקמץ ממנה״. ואמרו חז״ל בספרא (והובא במנחות (דף ו:) ו⁠(דף ח:) ובזבחים (דף סג)) שרומז במלת ״משם״ על המקום הכללי, שהזר המביא המנחה אל בני אהרן (כמו שכתב ״והביאה אל בני אהרן הכהנים״) עומד שם, ומשם יקמוץ הכהן. וקמ״ל דאף על גב דהגשה שלפני הקמיצה הוא אל המזבח, אין הקמיצה צריכה מזבח. ובן בתירא סבירא ליה דמלת ״משם״ מציין הכלי שהמנחה בה, ורוצה לומר ממקום שקמץ כבר יוכל לקמוץ שנית; וזה אם קמץ תחלה בשמאל (והוא הדין לשאר כל הפסולים שקמצו) – אית ליה תקנתא בחזרה.

[קה]

[הערה: מה שאמר חופה את פס ידו משמע כל היד, וזה סותר למה שאמרו ביומא דרק חופה ג׳ אצבעותיו. והקרבן אהרן כתב שמכאן יש סייעתא להרמב״ם שכתב שקומץ בכל היד. ואם כן יקשה על הגמ׳ מברייתא דפה. ומה זה שסיים במחבת ובמרחשת דוקא? ומה זה שאמר מוחק בגודלו? וזה הפך ממה שאמר חופה פס ידו? ודברי הגמ׳ ביומא שסיים רב פפא ״מלא קמצו״ כדקמצי אינשי, הפך רב וברייתא דשם תמוה.]

וקמץ... מלא קומצו – הנה במנחת סולת וכן במנחת חוטא (ויקרא ה, יב) אמר ״וקמץ מלא קמצו״. ובתורת המנחה (בפר׳ צו) אמר ״והרים ממנו בקמצו״. והנה רש״י כתב חופה שלשה אצבעותיו על פס ידו וקומץ. והרמב״ם (פ״ג מהל׳ מעשה הקרבנות ה״יג) (פרק יג מהל׳ מע״הק הי״ג) כתב פושט אצבעותיו על פס ידו. וכפי המבואר מפשטות דברי הספרא, שרק במחבת ובמרחשת חופה את פס ידו ומוחק בגודלו ובאצבעו – לא במנחת סולת; כי באמת הקמיצה הוא כדקמצי אינשי, בכל פס ידו, רק שבמחבת ומרחשת שהם מנחות האפויות, שקומץ אחר האפיה, הפתיתין יוצאין מן פס היד ובזה הקומץ פסול בהם, מוכרח להשוות ולמחוק בגודלו ובאצבעו. וזהו שאמר במחבת ומרחשת מוחק בגודלו – דוקא במחבת ומרחשת, לא במנחת סולת. וכן כתב הרע״ב (פרק א דמנחות מ״ב) שרק במנחות האפויות היה מוחק, לא במנחת סולת. והרדב״ז בתשובה (ח״ב ס׳ תשי״ב) פירש כן גם לדעת הרמב״ם. ולכן, במנחת סולת וכן במנחת חוטא כתב ״מלא קמצו״ כי בהם היה קומץ מלא היד, ובפר׳ צו ששם מדבר מכל המנחות שרובם אפויות אמר ״והרים... בקמצו״ – כי במנחות האפויות לא יכול לקמוץ מלא הקומץ שאז יהיה מבורץ, וצריך למחוק בגודל ובאצבע והיה רק ״בקומצו״. ובזה תבין דברי הגמ׳ במנחות (דף יא.) א״ל אביי לרבא כיצד קומצין. א״ל כדקמצי אינשי. איתיביה זה זרת וזה קמיצה אלא להשוות. היכי עביד? אמר רב חופה ג׳ אצבעותיו וקומץ. תניא נמי הכי ״מלא קמצו״ – יכול מבורץ? ת״ל ״בקמצו״. אי ״בקמצו״ יכול בראשי אצבעותיו? ת״ל ״מלא קמצו״. הא כיצד חופה ג׳ אצבעותיו על פס ידו וקומץ במחבת ומרחשת מוחק בגודלו מלמלעלה ובאצבעו קטנה למטה וזו הוא עבודה קשה שבמקדש. א״ר פפא פשיטא לי ״מלא קמצו״ כדקמצי אינשי. וכבר תמה הכסף משנה דאיך פליג רב פפא על רב ועל ברייתא? ולמה שכתבתי הנה הקומץ הוא אמת כדקמצי אינשי שהוא מלא היד, וביאר רבא שמה שתני זה זרת וזה קמיצה הוא להשוות, ר״ל במנחות האפויות, שהפתיתין בורצין חוץ מהיד וצריך להשוות – אז ימחוק בגודל ובקומץ. ועל זה פירש רב חופה ג׳ אצבעותיו וקומץ - ר״ל במקום שצריך להשוות. והביא הברייתא דספרא שבמחבת ומרחשת מוחק בגודלו ובאצבעו. ועתה בא רב פפא לבאר הדבר, שזה רק במחבת וברחשת שלכן כתיב בהם ״והרים ממנו בקמצו״, כי בם צריך להשוות ואי אפשר לקמוץ מלא קומצו; אבל ״מלא קמצו״ – כדקמצי אינשי, ר״ל מנחת סולת שכתוב ״וקמץ מלא קמצו״ צריך לקמוץ מלא היד כדקמצי אינשי, כי אין צריך להשוות. [ויותר נראה שיש לגרוס בברייתא המובא בגמ׳ (מנחות (דף יא), (יומא דף מז:)) ״חופה אצבעותיו על פס ידו״, כמו שהיא בספרא ולמחוק מלת ״שלש״. ופירושו שבמנחת סולת חופה אצבעותיו על פס ידו ובמחבת ובמרחשת בהם מוחק בגודלו. ובזה נבין השינוי במנחת סולת ובמנחת חוטא, וכן במנחת סוטה (במדבר ה, כו) כתיב ״וקמץ״; ובמנחת מרחשת ובפר׳ צו כתיב ״והרים״. כי מנחת סולת וחוטא וסוטה שהיו של קמח נהי׳ קומץ מלא היד, יצדק ״וקמץ״ שהונח בעצם על שממלא ידו. לא במנחות האפויות שנזכרו בפר׳ צו. וכן מנחת מרחשת לא יכול לכתוב ״וקמץ״ כי היה רק בג׳ אצבעותיו – לכן כתוב ״והרים״. ובזה נבין מה שדריש בספרא הובא ביומא (דף מז) ובמנחות (דף יט:) ממה שכתוב ״והרים ממנו בקמצו״ שלא יעשה כלי למדת קומצו, והלא זה צריך לדרשה שלא יהיה מבורץ? אך אחר שבמנחות האפויות אינו לוקח מלא קומצו משום דאז יהיה מבורץ ולכן מוחק באצבעו. ולמה לא ימחוק בכלי או בידו האחרת? ועל כרחך שצריך לעשות הכל בקומצו, בלי אמצעי, וכל שכן שלא יעשה כלי למדת קומצו. וז״ש התוס׳ שם דתרתי שמעית מינה.

[קו]

[הערה: איך הוציא ממלות אלה דרושים הרבים שחשב פה? והמפרשים העלו פילא בקופא דמחטא. (ב) למה דריש הדרוש שבמשנה ט׳ שנית בספרא פר׳ צו פ״ב משנה ה, הלא כבר נלמד פה? ומדוע לא דריש שם יתר הדרושים? ולה כפל הכתובים, הלא כבר נלמד פה? וגם עוד בא במנחת בכורים ״מגרשה ומשמנה״, ומה ידרוש בו?]

מלא קומצו מסלתה ומשמנה – זה כפול במנחת בכורים ״והקטיר את אזכרתה מגרשה ומשמנה״, ומשולש בפר׳ צו ״והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה״. ונדרש פה לשלש דרשות: מ״ש פה במנחת סולת ״מסלתה ומשמנה״ בכינוי הה״א מוכרח בלשון, שאם יאמר ״וקמץ סולת ושמן״ נאמר שדי אם קומץ סולת הגם שהשאר קמח. וכן אם יאמר ״וקמץ מסולת ומשמן״ לא נדע עדיין שכל העשרון צריך להיות סולת, ולא יהיה משמע רק שמקום הקמיצה והצדדים יהיה סולת והשאר יכול להיות קמח. מה שאין כן כשאומר ״מסלתה ומשמנה״ מבואר שכל העשרון של המנחה צריך להיות סולת ושמן. וכן ממה שכתב ״מסלתה ומשמנה״ בוי״ו החיבור, מבואר שיהיה הסולת והשמן בלולים זה בזה ויקמוץ משניהם. (ב) אומר (במשנה ח) שמה שכתב במנחת בכורים שנית ״מגרשה ומשמנה״ (מה שתפס ״מסלתה״ שגרת לישן הוא להורות שהדבר כפול כי מה שכתוב ״מגרשה״ הוא כמו ״מסלתה״) בא להורות בכינויי הה״א שיהיה סולת המנחה והשמן שלמים, שאם חסר כל שהוא – פסולים. (וזה מובא במנחות (דף ט) (ודף כז). ושם אומר שממה שכפל הוי״ו ומשמנה במנחת סולת ובכורים מורה עכובא לסולת ושמן דמעכבים זה את זה) (ג) אמר (במשנה ט) שמה ששלש לכתוב בפר׳ צו ״מסולת המנחה ומשמנה״ ולא אמר ״מסלתה״ – כפל שם ״מנחה״ מורה מסולת של אותו מנחה ולא ממנחה אחרת. ומכאן אמרו שתי מנחות שלא נקמצו וכולי, כמו שמובא במנחות פ״ג מ״ג). ותראה שדרשה זו הוכפלה בספרא (צו פרק ב מ״ה), וזה לאות כי למד אותה מפסוק דשם. והוא עפ״י היסוד שהתבאר (סימן למד) שאין דרך להחזיר את השם בכל פעם, רק יזכירהו על ידי כינוי. ואם חזר את השם מורה רק המנחה הזאת. ואמרו (במשנה י) שממה שכתוב ״מלא קמצו מסלתה״ מבואר מפשטות הלשון שצריך שיהיה קומצו מלא מן הסולת והשמן, לא מדבר אחר. (ולפי הדקדוק היה צריך לומר ״וקמץ מלא קמצו משם מסלתה...⁠״, כי השמות הבאים ביחוס שממנו להורות המקום צריכים להיות סמוכים זה לזה, ועל כרחך בא לדרוש מלא קומצו מסלתה, עד שמלת ״משם״ מבאר פעל ״וקמץ״ ומלת ״מסלתה״ מבאר ״מלא קמצו״.) ומזה הוציאו דאם קמץ ועלה ביוד צרור... – פסול, כמ״ש במשנה מנחות (דף ו). ושם בגמ׳ (דף יא) מפרש כל הני למה לי. צריכא דאי תנא צרור וכולי...

[קז]

[הערה: איך יוכיח שני דרשות מן ״על כל לבונתה״? והלא זה נשנה במנחת בכורים (ויקרא ב, טז) ומשולש בפ׳ צו (ויקרא ו, ח). ומה ידרוש שם? ולמה הוכפל מאמר זה בפר׳ צו?]

מסלתה ומשמנה על כל לבונתה – זה כפול במנחת בכורים (ויקרא ב, טז) ״מגרשה ומשמנה על כל לבנתה״. ופירשוהו במנחות (דף כז.) שהוא כפול ללמד שהקומץ והלבונה מעכבין זה את זה. (ועיי״ש בדף יט (דף יט.) ובתוס׳). ועוד הוא משולש בפר׳ צו – ״והרים...מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר״. ושם בספרא (צו פרשה ב מ״ה) חזר שני הדרושים המוזכרים פה; ומבואר שדריש ממה שכתוב פה ״על כל לבונתה והקטיר״ שילקט הלבונה ויעלה לאשים. וממה שכתוב בפר׳ צו ״ואת כל הלבונה אשר על המנחה״ דריש שתהיה הלבונה בשעת קמיצה על המנחה.

[קח]

[הערה: איך מוכיח מן ״והקטיר״ אף שאין שירים? ומה שאמר בקרבן אהרן מדלא כתוב ״והקטירו״, הלא כן הלשון תמיד לומר ״והקטיר״ בלא כינוי?]

והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה – מה שכתב ״את אזכרתה״ מיותר משני טעמים: (א) שכבר בארנו שאין דרך הלשון להחזיר השם בכל פעם, רק יסמנהו על ידי כינוי, והיה די לאמר ״והקטירו״ או ״והקטיר אותו״ - שהוא הקומץ, או ״והקטירם״ על הקומץ ולבונה שהזכיר כבר, ולמה כפל שם הפעול? (ב) כבר בארנו (בסימן פה) שדרך הלשון שכאשר יבואו שני פעלים על פעול אחד באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון, יזכיר את הפעל השני סתם בלא כינוי, כמו שאמר תמיד: ״והקטיר המזבחה״ בלא כינוי. וכל מקום שבא הכינוי, יש בו דרוש. וכן פה שפעל ״והקטיר״ משלים את פעל ״וקמץ״ היה לו לאמר ״והקטיר המזבחה״ אף בלא כינוי, וכל שכן שאין ראוי שיכפל שם הפעול. ומבואר אצלנו שבכל מקום שבא השם שלא לצורך יש בו דרוש. ובארנו באילת השחר (כלל קמ) שאחד מדרכי הדרוש בזה שבא לדייק שדי בגוף הפעול שמזכיר עתה, רוצה לומר – שאם יכתב ״והקטיר המזבחה״ יהיה מוסב על מה שאמר תחלה ״וקמץ... והקטיר״, שמדבר שנוטל הקומץ ומשאיר השירים. ובא לדייק שבכל אופן יקטיר אזכרתה, אף שאין שירים רק האזכרה לבדה, כי במה שחזר שם הפעול הוא משפט בפני עצמו בלתי תלוי בהקודם ואמר דע שתמיד יקטיר אזכרתה לבדה מבלי יביט אם יש שירים או לא. ואתיא כר׳ אליעזר כמ״ש במנחות (דף כו.). ואזיל הספרא לשיטתו שכן גם לענין דם אף על פי שאין בשר, סָתַם למעלה (ויקרא נדבה פרשה ד מי״ב) כר׳ אליעזר, דר׳ יהודה סתמא דספרא היה שונה תמיד משנתו כר׳ אליעזר כמ״ש במנחות (דף יח.). ואמר שבהפך, אם נטמא הקומץ – השירים אסורים, שעל זה אמר ״והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו מאשי השם״, שאין להם היתר בשירים רק מאשי ה׳; רוצה לומר אם קרבה האזכרה על האישים. ובאר כי היה מקום לטעות על פי דין קל וחומר משתי הלחם ולחם הפנים שאין בהם קומץ והכהנים אוכלים אף על פי שלא הפריש מגופן לגבוה כלום. וכל שכן במנחה שהופרש חלק גבוה, אע״ג שנטמא ולא קרב, הוה אמינא שיאכלו השירים. רק שאין הדין כן דאז לא נוכל לקיים ״מאשי ה׳ ״.

[קט]

[הערה: איך מוציא מן ״אזכרתה״ ג׳ דברים אלה? והקרבן אהרן אמר שמה שכתוב ״מסלתה ומשמנה״ מיותר, וזה אינו שכבר נדרש (בסימן קו). ומה שאמר ר׳ שמעון נאמר כאן אזכרה ונאמר להלן אזכרה, פירש הראב״ד שהוא מה שכתוב בלחם הפנים ׳אזכרה׳ – ואינו מספיק שהלא גם בפר׳ אמור נשנית ברייתא זו. וכבר נשפכו כמה דיו לפרש מאמר זה והכל דחוק, עיין ברא״ם ובקרבן אהרן.]

את אזכרתה – כבר בארנו (בסימן הקודם) ששם ״אזכרתה״ פה מיותר, ודריש לה שיקטיר האזכרה אף שאין שירים. אמנם דבר זה נמצא עוד ארבעה פעמים בתורה (חוץ מ״אזכרתה״ דגבי סוטה שהיא מזכרת עון), והוא: (א) במנחת מרחשת (ויקרא ב, ט) ״והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה..⁠״ (ב) במנחת בכורים (ויקרא ב, טז) ״והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה על כל לבנתה״. (ג) במנחת חוטא (ויקרא ה, יב) ״וקמץ הכהן ממנה מלוא קמצו את אזכרתה״. (ד) בפר׳ צו (ויקרא ו, ח) ״והרים ממנו בקמצו מסולת... והקטיר המזבח ריח נחוח אזכרתה לה׳ והנותרת ...⁠״ ואמרו רבותינו שבא ללמד שכל אחד מחלקי המנחה עולה לזכרון לה׳, כי תמצא עם העיון שיש הבדל בין שם זֶכֶר על משקל פֶעֶל ובין שם ״אזכרה״ או ״זכרון״. ששם זה יבוא על כל דבר סימני, הבא לאות ולהזכיר דבר שירצו לזכרו תמיד, אם טוב אם רע, כמו: ״אבני זכרון״ ״ספר זכרון״. וכן ״אזכרה״ שאצל מנחה פירושו שיהיה לזכרון לה׳. והנה במנחת מרחשת שאמר ״והרים את אזכרתה״ כולל גם הלבונה כי שם לא הזכיר הלבונה ביחוד. ובמנחת העומר מדבר מן הקומץ כמ״ש ״אזכרתה מגרשה ומשמנה״ דהא הזכיר הלבונה ביחוד. ועל זה אמר נזכרים בקומצה, נזכרים בלבונתה. ובפר׳ צו שהזכיר זה לבסוף אצל ״והנותרת״ פירש ״ריח נחוח אזכרתה לה׳⁠ ⁠⁠״ – שגוף המנחה בכללה, בכל חלקיה, היא אזכרה לטובה. ועל זה אמר נזכרים בה. ועל מ״ש במנחת חוטא ״וקמץ הכהן ממנה מלוא קמצו את אזכרתה״ דריש ר׳ שמעון שהשם ״אזכרתה״ שמיותר שם בא לגזירה שוה; שכמו שהאזכרה דשם הוא מלא קומצו (כמו שכתוב ״מלא קמצו את אזכרתה״ כי במנחת חוטא לא היה לבונה והיה הקומץ לבדו האזכרה), כן האזכרה שנזכר בדיני המנחה שכולל גם הלבונה (כמ״ש במנחת מרחשת ״והרים את אזכרתה״ שכולל הלבונה גם כן) היא מלא הקומץ. ומאמר זה הוכפל בספרא פר׳ אמור (אמור פרק יח מ״ז) על מה שכתוב ״והיו ללחם לאזכרה״ שלמד שם שאזכרה שגבי לחם הפנים הוא מלא הקומץ לכל סדר. ולמד לה גם כן ממה שכתוב גבי מנחת חוטא ״מלא קמצו את אזכרתה״. והמפרשים הלכו נבוכים בפירוש המאמר הזה ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם, עיין בקרבן אהרן. וכבר בארנו (בסימן צט) שגם ר׳ יהודה סתמא דספרא סובר בהכרח כר׳ שמעון בדרוש הזה והולכים לשיטתם דאי אפשר לילף דלבונה קומץ ממה שכתוב בפר׳ צו ״ואת הלבונה אשר על המנחה״ דהם סבירא להו במנחות (דף יא) דאם חסרה הלבונה בשעת הקטרה – כשרה, עיי״ש. ועיין באילת השחר (כלל רמב).

[קי]

[הערה: מן משנה א׳ עד משנה וא״ו דריש על כל מלה ג׳ דרשות ואיך ידרשו דרשות האלה כולם מן מלה אחת? ועוד, שבפסוק י׳ אמר זה שנית. ובפרשת צו (ויקרא ו, ט) אמר שלישית ״והנותרת...⁠״ ומה ידרוש שם? ואיך מוציא דרושים כאלה מן המלות על פי חוקי הלשון?]

והנותרת מן המנחה וכולי – פסוק זה נמצא שלשה פעמים: (א) במנחת סולת, (ב) במנחת מרחשת (ויקרא ב, י), (ג) בפר׳ צו (ויקרא ו, ט). הפסוק הראשון צריך לגופיה והשני והשלישי המיותרים באו לדרשה, וכמ״ש באילת השחר (כלל רמב, כלל רמד). ודריש בספרא שמה שכתוב במנחת מרחשת ״והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו״ בא להורות אף על פי שלא הומלחה ולא הוגשה; ומה ששלש בפר׳ צו ״והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו״ בא להורות אף על פי שלא הקטיר את כל לבונתה. וביאור הדבר, שמבואר אצלינו באילת השחר (כלל קנו) שכל דבר הבא כפול מורה שיעשה הדבר בכל אופן. והנה במנחת מרחשת הוסיף הגשה ומליחה (פסוקים ח, יג), ובארתי (בסימן ק) שלכן לא נזכר הגשה במנחת סולת (שהיא ראשונה) מפני שאינה מעכבת – דאם לא הגיש כשרה – וכן לדעת הספרא אם לא מלח כשרה. (ולא כן פסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ איסורי מזבח ה״יב) (פ״יא מהל׳ פסו״מ ה״טז)). והוה אמינא שהגם שהמנחה כשרה, מכל מקום לא יאכלו הכהנים השירים כיון שלא נעשה כמצותו. לכן אמר במרחשת שמכל מקום – הנותרת ממנה לאהרן ולבניו. ובפר׳ צו הוסיף ללמד שאף על פי שלא הקטיר כל לבונתה – כשרה, כמו שאמר ״ואת כל הלבונה״ שלמד מזה ר׳ יהודה ור׳ שמעון שמלת ״כל״ משמע כל שהוא, והוה אמינא שמכל מקום לא יאכלו בשיריים; לזה כתב שם עוד ״והנותרת... יאכלו אהרן ובניו״ – מכל מקום, אף שלא נעשית כמצותו.

[קיא]

והנותרת מן המנחה – כבר בארנו (סימן ל ובאילת השחר פרק טו) שאין דרך הלשון לחזור את השם בכל פעם, רק יזכירהו תמיד על ידי כינוי. והיה לו לאמר ״והנותרת ממנה״, כמו שכתב בפר׳ צו; ולמה אמר במנחת סולת ובמנחת מרחשת (ויקרא ב, י) ״והנותרת מן המנחה״? דרשו חז״ל שמה שכתב במנחת סולת ״והנותרת מן המנחה״ בא ללמד שתהיה המנחה שלימה, שאם יאמר ״הנותרת ממנה״ יהיה משמע כל שנותר, אף שחסרו שירים אחר קמיצה; לזה אמר שצריך שיהיה הנותרת מן המנחה עצמה, ולא הנותר מן הנותר. וגם ה׳ הידיעה מורה הנותר מן המנחה – כפי שהיתה בתחלה. [כן אומר במנחות (דף ט:) אמר זעירא ״הנותרת״ (פירוש: ״מן המנחה״) – ולא הנותרת מן הנותרת. ור׳ ינאי אמר ״מן המנחה״ – מנחה שהיתה כבר. ואף על גב שכבר דרוש (ויקרא נדבה פרשה ט מ״ח) ״מסלתה״ שאם חסר סלתה פסולה – שם דרש לשחסר קודם קמיצה ופה דריש לשחסר בין קמיצה להקטרה שלא יקטיר הקומץ לר״ל או לא יאכל השירים לר״י, כן פירשו במנחות שם.] ומה שכתב שנית במנחת מרחשת ״והנותרת מן המנחה״ בא לדייק שתהיה מן המנחה שנעשית כדינה [כי מבואר אצלינו באילת השחר (כלל קי״ג) שהשם הנשנה יבא לדייק יותר; שתחלה אמר שתהיה המנחה שלמה בשיעורה ובשנית דייק יותר – המנחה הנעשית כהלכתה], לאפוקי אם חסר קומצה ולא הקטיר מן הלבונה כלום.

[קיב]

לאהרן ולבניו – היה לו לומר ״והנותרת מן המנחה לבני אהרן״ כמו שכתב בכל מקום. ודרשו חז״ל שמה שכתוב במנחת סולת ״והנותרת לאהרן ולבניו״ מורה שאהרן יקח את חלקו תחלה ואחר כך יקחו בניו את חלקם; שכלל בלשון שאם פרט שני שמות והיה יכול לכללם בדבור אחד, מורה הסדר והקדימה כמו שבארתי זה (בכמה מקומות. חשבתים באילת השחר כלל קכא). וכן פה ״לאהרן״ תחלה ואחר כך ״לבניו״. (ב) מה שאמר שנית במנחת מרחשת ״והנותרת לאהרן ולבניו״ מוסיף להודיע שהגם שבניו נוטלים על ידי חלוקה (שכל כהני בית אב חולקים בשוה כמ״ש בפר׳ צו), אהרן לוקח כל מה שירצה שלא במחלוקת. (ג) מה שאמר שלישית בפר׳ צו ״והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו״ בא ללמד שדבר זה יהיה גם לדורות. כי מבואר אצלינו (צו סימן לט) שלרוב כשאומר ״אהרן ובניו״ יכוין על הכהן גדול והכהנים הדיוטים שעומדים במקום אהרן ובניו כמו שהוא ברוב המצות שיזכיר בם שם ״אהרן״; כי הלא אהרן לא יחיה לעולם, ועל כרחנו יכוין על הכהן הגדול מבניו שהם במקומו. ובכל זה בדבר שהוא לשעתו יכוין על אהרן לבדו כמו בדיני המלואים שכיון רק על אהרן. והנה גם פה יש לטעות שקדימה זו (שיקח אהרן חלק בראש שלא על ידי חלוקה) הוא לאהרן לבדו בעודו חי, לא לכהן גדול אחריו, כי הוא רק מעלה לאהרן שבניו זכו מכחו ומזכותו, לא ליתר כהנים גדולים. לכן שנה הדבר בפר׳ צו ״יאכלו אהרן ובניו״ ללמד שהוא מצוה לדורות כי לא ישנה ולא יצוה על האכילה על דור ההוא לבדו, וידעינן שזה נוהג גם בכהנים גדולים לדורות.

[קיג]

לאהרן ולבניו קדש קדשים – הנה מה שכתב ״קדש קדשים״ מיותר שכבר אמר בפר׳ קרח (במדבר יח, ט) ״זה יהיה לך מקדש הקדשים כל קרבנם לכל מנחתם.. קדש קדשים הוא״ ופירשו בספרי (פסקא קיז) ״לכל מנחתם״ – זה מנחת חוטא ומנחת נדבה – הרי פירש ששירי מנחת חוטא ונדבה הם ״קדש קדשים״. וזה נכפל שלש פעמים: (א) במנחת סולת (ויקרא ב, ג), (ב) במנחת מרחשת (ויקרא ב, י), (ג) בפר׳ צו ״חלקם נתתי אותה מאשי קדש קדשים הוא״ (ויקרא ו, י). (א) ופירשו חז״ל שמה שכתוב במנחת סולת ״קדש קדשים הוא״ בא לגופיה להתיר מנחת ישראל שיהיו הכהנים אוכלים את השירים; כי בפר׳ נסכים כתב ״כל האזרח יעשה ככה להקריב אשה״ ופירושו שהאזרח מוכרח לעשות ככה, להביא מנחת נסכים שקרבה על גבי האש, וקמ״ל שלא ירבה ולא ימעט משיעור המפורש שם בנסכים. כן דריש בספרי שם: ר׳ יונתן אומר ״יעשה ככה״ – שלא ירבה ולא ימעט (כך גרסתו בקרבן אהרן אם רצה להרבות לא ירבה). ויש לטעות שהפירוש הוא שכל האזרח יוכל לעשות ככה להביא מנחת נדבה שכולה יהיה כליל כמנחת נסכים שכולה כליל, שעל זה אמר ״להקריב אשה״ רוצה לומר שתהיה מנחת נדבה קריבה גם כן על גבי האשים, כי כן מורה יותר פשט הכתוב שמלמד שהאזרח יוכל לעשות ככה להקריב בנדבה, ונלמד משם דמנחת נדבה כולה כליל. וכאשר יקשה לנו דהלא פה אמר ״והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו״ שמבואר ששיריה נאכלים, נאמר שפה מדבר במנחת נשים וגרים ועבדים שאינם בכלל אזרח (ועיין מה שכתבנו בפר׳ אחרי סימן עד) ושירי מנחתם נאכלת, אבל האזרח – שירי מנחתו נשרפת. לכן באר שהנותרת לאהרן ולבניו מצד שהוא ״קדש קדשים״ – שבזה מורה שמה שכתוב בפר׳ קרח ״וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש... לכל מנחתם״ אין הבדל בין מנחת אזרח ובין מנחת נשים וגרים שכולם נאכלים יען שהם קדש קדשים כמו שכתוב שם ״קדש קדשים היא״. וזה פירוש משנה ב׳. (ב) היה מקום לטעות שעל כל פנים מלוקת חטאת העוף אינה נאכלת דהא הוא נבלה (דאף שאמר בספרי פר׳ קרח ״לכל חטאתם״ – זו חטאת יחיד וחטאת צבור וחטאת העוף וחטאת בהמה – זה אחר שידעינן מפה שנאכל, ואם כן הייתי אומר שבא רק על חטאת בהמה. ועיין בזבחים (דף מד:) ומנחות (דף עג.) וצע״ק). לכן אמר שנית במנחת מרחשת ״לאהרן ולבניו קדש קדשים״ להורות שמצד שהוא קדש קדשים מצד זה שייך לאהרן ובניו ובא לכלול שכל דבר שהיא קדש קדשים יאכלו אהרן ובניו. וזה פירוש משנה ג׳. (ג) היה מקום לטעות שעל כל פנים לא יאכלו מלוקות של חטאת העוף שהביא הכהן (ובאר מקום הטעות מפני שגם שירי מנחת כהן אסורה באכילה אף שסולת רשות מותר, כל שכן שירי מליקת כהן שמליקת רשות אסור. ואין לדחות שהרי מליקת מצוה מותר בחטאת ישראל אף שברשות אסורה - שיש לומר שזה מפני שגם שירי מנחת ישראל נאכלים, אבל בכהן ששירי מנחת סולת של כהן אין נאכלים, כל שכן שירי מליקת חטאת). לכן אמר פעם ג׳ ״חלקם נתתי אותה מאשי קדש קדשים הוא״ להרבות שכל השירים הנותרים אחר מתנת האישים נאכלים כמו שירי מנחה (וזה פירוש משנ׳ ד׳ וה׳). ובאר שרק ״מאשי ה׳⁠ ⁠⁠״, רק אחר מתנת האישים. ובספרא צו (ג׳:ב׳) למד ממה שכתוב ״חלקם נתתי אותה מאשי קדש קדשים״ לרבות כל הקדשים שאינם רשאים ליטול אלא מותר האישים. והוא אחד עם דרשה דפה דאחר שממה שכתוב ״קדש קדשים״ בא לרבות שיאכלו שירים אחרים עד שריבה שיאכלו אף מליקת חטאת העוף של כהן וכן גם תנאי מאישי מוסב לכל הקדשים שלא יזכו בו עד לאחר האישים.

[קיד]

[הערה: הלא כבר למד זאת (פרשה ח מ״ג) מן ״כי תקריב״ שבמנחת סולת, ולמה צריך לימוד שנית? ומדוע שם תפס הלשון יכול גזירה? תלמוד לומר ״כי תקריב״ (וכן הלשון בכ״מ) ולמה שינה הלשון פה?]

וכי תקריב – כבר בארנו למעלה (סימן יב) שדרך העברי שבמאמר תנאי שיש בו כמה חלוקות, אז התנאי הראשון יתחיל במלת ״כי״ והחלוקות הפרטיות יתחילו במלת ״אם״. שמלת ״אם״ מורה על החלוקה. למשל, ״איש כי יפליא נדר... (היא התנאי הכולל) ואם נקבה היא... ואם מבן חמש... ואם מבן חדש...ואם בהמה ואם גאל יגאלנה...⁠״ – וכן כל הפרשה תדבר מלת ״אם״. ולפי זה היה לו לומר פה ״ואם מנחת מאפה תנור תקריב״. והספרא מתרץ זה: ״וכי תקריב״ – כשתקריב, ר״ל דסתמא דספרא ר׳ יהודה הוא דסבירא ליה דהנודר מנחה סתם מביא מנחת סולת, לכן אמר מלת ״כי״ ללמד שמנחת מאפה אינה נכללת בתנאי הראשון; שאם יאמר ״ואם״ נפרש כחכמים שהנודר מנחה מביא מאחת מחמשה מיני מנחות ומדבר בחלקי התנאי הקודם שפתח ״וכי תקריב מנחה...⁠״ ומדבר בנודר מנחה סתם שרשות בידו להביא מא׳ מחמשה מנחות, ואמר שאם מנחת מאפה תנור מביא דינו כך וכך. ולפי זה מדבר שכבר נדר והוא חובה עליו. לכן אמר ״וכי״ להורות שהוא מאמר חדש ואינו מדבר מנדר הקודם, רק כשתקריב עתה לעשות הדבר רשות שמדבר בשלא נדר עדיין. ומאמר כזה מובא כבר למעלה (ויקרא נדבה פרשה ח מ״ג) ושם כתיב יכול גזירה? ויש לו פירוש אחר כמו שבארנו (סימן יב), אבל פה אין לפרש כמו שם דאם כן למה כפל זאת למותר? וכן למה לא אמר הלשון שאמר בזה תמיד יכול גזירה?.., ולכן פרשתי בדרך אחר.

[קטו]

[הערה: פה משמע שר׳ יהודה מוכיח מן מלת ״קרבן״ ובמנחות אמר שהוכחת ר׳ יהודה ממה דכתיב ב׳ פעמים ״בשמן״. ואם כן למה אמר תלמוד לומר קרבן ועל מה הוסד הוכחת ר׳ יהודה מן ״קרבן״ או מן ״בשמן... בשמן״? והוכחת ר׳ שמעון ממה דכתיב ״קרבן״ פעם אחד ולא ב׳ פעמים? ואיך ירו אבן פנת פלוגתתם על יסודי הלשון?]

קרבן מנחה מאפה תנור – הנה הוי״ו יורה לפעמים על החיבור כמו ״על מצות ומרורים יאכלוהו״, ״ולקחתם לכם כפות תמרים... וערבי נחל״ שפירושו שניהם כאחד. ולפעמים יורה על החילוק כמלת או כמו: ״מכה אביו ואמו״, ״לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב״ שפירושו או אמו. ולפי זה מה שכתוב פה ׳חלות מצות ורקיקי מצות׳ יש להסתפק אם פירושו שיביא שניהם או פירושו שיביא חלות או רקיקין. אמנם כבר הארכנו בפרט זה על פלוגתת ר׳ יאשיה ור׳ יונתן בפר׳ קדושים (סימן קא) ושם בררנו שבציווי פשוטה ליכא פלוגתא כלל וכולי עלמא מודים שהוי״ו בא לחבר בכל מקום, אם לא שיש איזה הכרח מן הלשון שהוי״ו בא לחלק (כמ״ש בב״ק (דף נג.) לר״י לחלק מן ״ונפל״ נפקא, ובחולין (דף פז.) לר״י לחלק מן ״דמו״ נפקא, עיי״ש באורך.) ועל זה סמך ר׳ שמעון שפירש מה שכתוב כאן ״חלות מצות ורקיקי מצות״ שהוא וי״ו החיבור ויכול להביא משניהם חלות ורקיקין. אמנם ר׳ יהודה סבירא ליה שיש פה הוכחה שהוי״ו הוא וי״ו החילוק ממה שכתוב ״קרבן מנחה״, שכבר כתבנו (שם סימן צד?) שמה שקורא אותה פה בשם ״קרבן מנחה״ הוא למותר, שתמיד יאמר ״עולה״ ״שלמים״ ״מנחה״ סתם בלא מלת ״קרבן״, ובזה יש דרוש תמיד כמ״ש באילת השחר (כלל צה). ופירש ר׳ יהודה שבא ללמד שאין במנחת מאפה רק קרבן אחד, או חלות או רקיקין, לא שני קרבנות (חלות ורקיקין) ולכן הוסיף שם היחיד ״קרבן מנחה״. אולם ראיה זו אינה שלימה עדיין כי גם אם נאמר כר׳ שמעון שמביא מחצה חלות ומחצה רקיקין הוא גם כן רק קרבן אחד ואינו מביא עמו רק לוג אחד שמן, שהחלות והרקיקין הם מנחת אחת. רק בגמ׳ מנחות (דף סג:) בארו דברי ר׳ יהודה וזה לשונו: ור׳ יהודה, שפיר קאמר ר׳ שמעון!? אמר לך כיון דכתיב ״בשמן בשמן״ כמאן דכתיב ״קרבן קרבן״ דמי. ור׳ שמעון, אי לא כתיב ״בשמן בשמן״ הוה אמינא דוקא מחצה חלות ומחצה רקיקין אבל חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו לא, קמ״ל. רוצה לומר שר׳ יהודה מכריח דבריו ממה דכתיב ״חלות בלולות בשמן ורקיקין משוחים בשמן״, וסתם שמן הנאמר אצל מנחה הוא לוג, ואם כן אם נאמר כר׳ שמעון דהוי״ו מחברת ובהכרח מביא שני לוגין – לוג לחלות ולוג לרקיקין, (דהא אמר על כל אחד ״בשמן״ שהוא לוג שמן) ואם כן הם שני מנחות אחר שטעונים שני לוגין (ור׳ יהודה הלא סתם בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה ט מ״ד) שדי בלוג שמן למנחה של ששים עשרון). ולהוציא מזה אמר הכתוב ״קרבן מנחה״ שהוא קרבן אחד ועל כרחך שהוי״ו בא לחלק שיביא או חלות ולוג שמן או רקיקין ולוג שמן. [במה שכתבתי מיושב מה שהקשו שהספרא למד מן ״קרבן״ והגמ׳ מסיק שהלימוד ממה שכתוב ב׳ פעמים ״בשמן״. ולפי מה שכתבתי שניהם לימוד אחד.] ור׳ שמעון השיב לו (במשנה ב) וכי נאמר קרבן קרבן שני פעמים?!, ודבריו מבוצרים על יסוד מוסד כי מצאנו לפעמים ששם הנסמך לסומכים רבים יבא עם כל סומך כמו ״בפרי בטנך ופרי אדמתך״, ״שרי אלפים ושרי מאות״; ולפעמים לא יבא בכל פעם: ״מעשר דגנך תירושך ויצהרך״, ״ונדר אלמנה וגרושה״. ולחז״ל בזה יסוד מוסד (כמ״ש באילת השחר כלל רו, רז, רח) שכל מקום שהענינים מחולקים יבא שם הסומך בכל פעם כמ״ש בבכורות (דף ה:) אמר רב יהודה ״אך בכור שור בכור כשב ובכור עז״ שיהיה הוא שור ובכורו שור, הוא כשב ובכורו כשב. ושם: וריה״ג לכתוב קרא ״אך בכור שור כשב ועז״, ״בכור... בכור״ למה לי?. וכן אמר שם (דף נג.) אין תורמין ממין על שאינו מינו מנא לן. דאמר קרא ״כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן״ – תן חלב לזה וחלב לזה. ושם (דף נד.) אלא מעתה גבי מעשר בהמה דלא כתוב ״וכל מעשר בקר ומעשר צאן״ – יתעשרו מזה על זה?!. ובחולין (דף קלה) ורבנן, ״ראשית הגז״ הפסיק הענין. ושם: ור׳ אלעי, איידי דהא קדושת דמים והא קדושת הגוף פסיק להו. וכן דריש זה (בדף קלו) לחלקו מתרומה שאין ראשית הגז טובל, עיי״ש. מבואר דכל מקום שירצה לרמז שהענינים מחולקים יחזור את השם פעם שנית. וזה שהשיב ר׳ שמעון; שאם כדעת ר׳ יהודה שהוי״ו בא לחלק, היה לו לומר ״קרבן חלות מצות וקרבן רקיקי מצות״ שעל ידי שישנה שם ״קרבן״ נדע שהם מחולקים, או זה או זה. (וכבר באר במנחות שם שעל מה שהוכיח ר׳ יהודה שהוי״ו הוא וי״ו החילוק ממה שכתוב שני פעמים ״בשמן״ השיב ר׳ שמעון דלכן כתוב ב׳ פעמים ״בשמן״ משום דיש ברירה בידו להביא גם חלות לבד ורקיקין לבד אם ירצה ואז כל אחד יש לו שמן ביחוד). ואמר שאם הביא משניהם בולל את הפתיתין בענין שיקמוץ משניהם. ואם קמץ מאחד דיו אחר ששניהם קרבן אחד. (ועיין עוד מזה בפר׳ צו סימן צ).

[קטז]

מאפה תנור – פעל אפה ושם מאפה כולל כל מיני אפיה דהא מה שכתוב בפר׳ צו ״לא תאפה חמץ״ וביחזקאל (סימן מו) ״אשר יאפו את המנחה״ כולל גם הנאפה במחבת ובמרחשת. לכן הוסיף שם ״תנור״ לדייק רק אם נדר מאפה תנור, לא יתר מיני אפיות. והנה שם ״תנור״ במובנו המדויק הונח על כלי חרס העשוי בצורה ידוע שהאור מסיקו ואופין בו את הפת (כמ״ש רש״י רפ״ב דבבא בתרא ובשבת דף קפו, והרע״ב פרק ב דעדיות מ״ח ופרק ה דכלים מ״א). ובמובנו הרחב יכלול גם כל העשוי בדוגמתו להסיק בו את האור והוא הכופח כמ״ש בשבת (דף לח:) דזוטר הבליה מדתנור. ואמר בכלים (פרק ה מ״ב) דכופח העשוי לבישול שיעורו ככירה העשוי לאפיה שיעורו כתנור. וכשידבר בדרך השלוח נכלל בשם ״תנור״. אמנם מבואר אצלינו שהגם שלפעמים יבא השם בדרך השלוח, בכל זה כשבא השם לבאר שם אחר על כרחך בא בדוקא כמו פה ששם ״מאפה״ כולל הנאפה בתנור ובכופח, ואחר שבאר ״מאפה תנור״ לשלול יתר מיני אפיות כבר דבר בדרך הדיוק ולכן אמר בספרא ״מאפה תנור״ ולא מאפה כופח ולא מאפה רעבים וכולי כי שולל הכל. אמנם ר׳ יהודה למד ממה שנשנה זה בפר׳ צו ״וכל מנחה אשר תאפה בתנור״ (ויקרא ז, ט) שגם שם ״תנור״ מיותר דכבר הודיע פה שהנאפה יהיה בתנור. ומזה הוציא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. (והוא על פי המבואר אצלינו באילת השחר (כלל רלז) שכלל זה יש לו יסוד בחכמת ההגיון ששם הנשנה לבאר שם אחר אז שם השני מגביל את השם הראשון. ואם בא אחריו שם שלישי אז השם השלישי מגביל את השני. ואם שם השני בא למעט, בא השם השלישי להגביל את המיעוט שלא ימעט כל דבר וממילא בא לרבות. וכן בהפך, אם שם השני בא לרבות, בא השם השלישי להגביל את הריבוי שלא ירבה כל דבר.) ומטעם זה אמר ר׳ יהודה (ויקרא נדבה פרק ו מ״א) ״הכהנים״ – לרבות את הקרחנים כמו שכתבנו למעלה (סימן נב). וכן פה שם ״תנור״ בא לפרש שם ״מאפה״ ובא למעט שלא כל מאפה כשר, רק מאפה תנור לבד. וממילא שם השלישי שהוא שם ״תנור״ שבא בפר׳ צו בא להגביל שם ״תנור״ הראשון בל תאמר שבא בדרך הדיוק הגמור ורק תנור ולא כופח; שלזה הוסיף שכל אשר תאפה בתנור ורוצה לומר כל שהוא תנור אף בדרך השלוח, והוא הכופח שבהרחבה יקרא בשם ״תנור״ גם כן, כשר. (ורש״י שפירש במנחות (דף סג.) אין ריבוי אחר ריבוי צריך לומר אין מיעוט אחר מיעוט). ור׳ שמעון סבירא ליה שבא השם כפול להורות שצריך שתאפה בתנור ויקדשה על מנת שתאפה בתנור, כן פירשו במנחות (דף סג.).

[קיז]

חלות מצות בלולות ורקיקי מצות משוחים – הנה בהאי גוונא שנזכר שני שמות ולכל שם ציווי ופעל מיוחד, לפעמים הוא דוקא ולפעמים הוא שלא בדוקא. כמו שדעת ר׳ מאיר בפסחים (דף כא:) ובעכו״ם (דף כ.) ובחולין (דף קיד) שמה שכתוב ״לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי״ אינו בדוקא, דהוא הדין לגר במכירה ולנכרי בנתינה. וגם ר׳ יהודה היה מודה לו אם היה כתוב ״ומכור״, בוי״ו. וכן אמר רבינא בב״מ (דף סא) שמה דכתיב ״את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך״ פירושו דהוא הדין כסף במרבית ואוכל בנשך. והוא הדין שיש לומר גם פה שהגם שתפס חלות בלולות ורקיקים משוחים הוא לאו דוקא; שהוא הדין חלות משוחים ורקיקים בלולים, כי תפס רק לדוגמא. [והגם שבארנו במקום אחר ששם הכריחו זאת ממה שהקדים במשפט השני את הפעל אל השם וכתב ״מכור לנכרי״ והיה לו לומר ״לנכרי תמכר״ כמו שאמר במשפט הראשון ״לגר... תתננה״; וכן היה לו לומר ״ואכלך במרבית..⁠״ כמו במשפט הראשון ״כספך... בנשך״ כמו שבארתי זאת על פי חוקי ההגיון – בכל זה מצאנו בבכורות (דף כה) ובחולין (דף קלז) ״לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך״ – אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה; מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? ת״ל ״לא תעבוד... ולא תגוז״ – הרי אף ששם נאמרו שני המשפטים בסדר אחד, שבשניהם הקדים את הפעל, למדינן שתפס רק לדוגמא כי דרך לעבוד בשור ולגוז את הצאן, והוא הדין שאסור בהפך, דאי לאו כן היה לו לדייק לכתוב ״לא תגוז״ בלא וי״ו שנדע שהענינים מפורדים. ובתענית (דף טו) מלכים בקימה ושרים בהשתחויה שנאמר ״מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו״. מתקיף לה ר״ז אי הוה כתיב ״ושרים ישתחוו״ כדקאמרת, השתא דכתיב ״שרים וישתחוו״ הא הא עביד. – הרי שוי״ו של ״וישתחוו״ מחבר הקודם ורצונו לומר שרים יקומו וישתחוו. וכן וי״ו ״ולא תגוז״ מחבר הענינים ששניהם אסורים בגיזה ועבודה.] והוא הדין שיש לומר פה שמה שכתוב ״חלות בלולות ורקיקין משוחים״ הוא לדוגמא והוא הדין בהפך, כי יש לדון זאת ממדת הקל וחומר שבכל אחד יש לדון קל וחומר כמו שבאר – תלמוד לומר ״חלות בלולות״. ובמנחות (דף עה.) אמר על זה מאי תלמודא? אמר רבא לא לשתמיט ולכתוב ״חלות משוחות ורקיקים בלולים״?!, רצה לומר הגם שאינו מוכרע ממקומו הוא מוכרע ממה שראינו שדבר זה נאמר במלואים ובפר׳ צו גבי תודה ובפר׳ נשא גבי נזיר, ובכולם תפס ״חלות בלולות ורקיקים משוחים״, ואם היה רק לדוגמא היה לו לתפוס במקום אחד להפך כדי שנדע שהוא לאו דוקא, ומזה מבואר שהוא בדוקא. ועיין באילת השחר (כלל רכב).

[קיח]

[הערה: הנה במאמר זה תלו עליו כל שלטי הגבורים. הלא מ״ש ״בשמן בשמן״ נדרש כבר (בסימן קטו) לר׳ יהודה כדאית ליה ולר׳ שמעון כדאית ליה, וכבר הביא בקרבן אהרן מ״ש בו הרא״ם והג״א ודחה דבריהם. וגם מ״ש הוא בזה אין בו ממש כאשר יראה הרואה. ועוד הלא נמצא עוד ״בשמן״ כפול גבי תודה וגבי לחמי נזיר, ומדוע לא דריש שם מאומה ונבבו⁠(?) כל הדרשות על ב׳ פעמים ״בשמן״ דפה לבד.]

בלולות בשמן. משוחים בשמן – כבר בארנו (בסימן קטו) למה כפל מלת ״בשמן״, לר׳ יהודה כדאית ליה ולר׳ שמעון כדאית ליה. אמנם זה נמצא עוד שני פעמים: (א) בתודה (ויקרא ז, יב) ״חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן״; (ב) גבי נזיר (במדבר ו, טו) ״סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן״. וזהו שכתב בספרא מה תלמוד לומר ״בשמן בשמן״ שני פעמים?⁠״, רוצה לומר שעוד יש שני פעמים בתורה שאומר ״בשמן... בשמן״ כפול (כי מה שכתוב פה ״בשמן... בשמן״ כבר נדרש). והשיב שמה שכתוב בתודה ״בשמן... בשמן״ בא להכשיר בשמן השני ולהכשיר בשמן השלישי, כי שם נכתב ג׳ פעמים ״בשמן״ – אחד צריך לגופיה והשני בא להורות שגם השמן השני היוצא מבית הבד על ידי טעינה כשר, ו״שמן״ השלישי בא להורות שאף שמן השלישי היוצא מבית הבד על ידי טחינה וטעינה כשר למנחות (כמ״ש במשנה דמנחות (דף פו) שלשה זיתים הם ובהן שלשה שמנים. הראשון מגרגרו בראש הזית... הראשון למנורה והשאר למנחות. וכמו דאיתא בספרא אמור (אמור פרשה יג) ונתבאר שם (בסימן רי)). ומה שכתב עוד גבי נזיר שני פעמים ״בשמן״ דריש ר׳ אליעזר בן יעקב שבא ללמד דמושח את הרקיקים כמין כ״י (ותמצא בספרא זוטא הובא בילקוט נשא שדריש זאת מן ״בשמן... בשמן״ שגבי נזיר). וזה נבנה על השורש שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. וכבר בארנו (באילת השחר כלל רלז) ששורש זה מיוסד על הנודע בחכמת ההגיון ששם הבא לבאר שם או פעל הוא מגביל את השם או הפעל, ואם בא אחריו שם שלישי אז אם השם המגביל בא לרבות, בא השם השלישי להגביל ולמעט; כי אם יאמר ״בלולות״ נאמר שדי בבולל במעט שמן ולכן אמר ״בלולות בשמן״ שסתם שמן הנאמר במנחות הוא לוג, ומרבה שצריך לוג. וכשהוסיף שנית ״בשמן״ גבי רקיקין בא למעט שדי אם מושח במקצת מן השמן והשאר נאכל לכהנים. והנה למאן דאמר בברייתא דמנחות (דף עה.) דמושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, ופסק כן הרמב״ם (פ״יג מהל׳ מעה״ק) ידרוש ״בשמן... בשמן״ שגבי תודה כר׳ עקיבא בספרא צו (צו פרק יא מ״ד) ומנחות (דף פט). ו״בשמן... בשמן״ שגבי איל נזיר ידרוש לשמן השני והשלישי.

[קיט]

חלות מצות ורקיקי מצות – כבר בארנו (סימן קיז) שאין הכרעה מן הכתוב אם דבר בדוקא שיהיו החלות בלולות והרקיקין משוחים או תפס לדוגמא והוא הדין שיכול למשוח החלות ולבלול הרקיקין. ויש קל וחומר שיכול לעשות כן. ואמר ר׳ יהודה שלכן הוכפל שם ״מצות״ אצל חלות ורקיקין ללמד שכל הנכתב שם הוא בדוקא ואין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה שאז לא היה צריך לכפול ״מצות״ אצל רקיקין. וזה היה לר׳ יהודה כלל בלשון שכל מקום שחזר תנאי אחד בשני המשפטים מבואר שכל מה שכתוב בהם הוא דוקא ואין ליתן את האמור של זה בזה; שכן אמר גבי כיור שפעל ״לרחצה״ מוסב רק על הכיור (שהוא העיקר במאמר), לא גם להכן, מדהוצרך לשנות בו שיהיה נחושת (והובא בזבחים (דף כב.)). וכן אמר שאף שכתוב ״ועשית חושן משפט כמעשה אפוד״ אינו דומה אליו בכל פרטיו שיהיה כפול כמוהו דהא פירש ואמר ״זהב תכלת וארגמן״ – מבואר שרק לענין זה המפורש ידמה לו, לא לדבר אחר. והמעיין יראה שכל אחת מן השלשה דוגמאות שהביא בנוי על שורש אחד שאם נכפל דבר אחד בביאור, לא נאמר ליתן האמור של זה בזה, ובכל זה מסתעף לשלשה בדים בפרטיהם, וממנו נקיש לכל מקום.

[קכ]

ואם מנחה על המחבת – כיון דעשייתן בפנים וצותה התורה שתעשה בכלי, ודאי כלי שרת בעינן. וכן דריש בצו (צו פרק ד מ״א) על ״מחבת בשמן״ שגבי חביתי כהן גדול שטעונה כלי. והוא הדין במאפה תנור דכתיב ״תנור״, בעי כלי. וזה כר״י דסבירא ליה במנחות (דף צה.) דה״ה שתי לחם ולחם הפנים נעשים בפנים. ולר׳ שמעון דאמר דכשרות אבית פגי לא דייק זה. וילמד כלי גבי מנחות כמו שלמד רבי במנחות (דף צו) – כן היה נראה לכאורה. ובזה הי׳ מיושבים המון הקושיות שהעירו התוס׳ בענינים אלה במנחות (דף סג.) ד״ה וכשרות ובכמה מקומות. לולא שהקדמונים לא כתבו כן, ויש להאריך בזה, ואין כאן מקומו.

[קכא]

על המחבת קרבנך – כבר בארנו (למעלה סימן סא) שכפי חוקי הלשון היה צריך לומר ״ואם מנחה על המחבת תקריב״ בפעל, לא ״קרבנך״ בשם, כמו שבארתי שם טעמו כפי משפטי המליצה. וכל מקום שבא השם תחת הפעל נדרש בכל מקום. וכן מה שכתוב אחר כך ״ואם מנחת מרחשת קרבנך״ הוא זר בלשון שראוי לכתוב ״ואם מנחת מרחשת תקריב״. ואמרו חז״ל בקלבתם שקבלו בזה שבאו שני מלות אלה דרך זרות למען נקיש מנחת מרחשת ומחבת זה לזה, כי במנחת מחבת כתיב ״סולת בלולה בשמן... ויצקת עליה שמן״ ובמנחת מרחשת כתיב ״סולת בשמן תעשה״; שמה שכתב ״סולת בשמן תעשה״ היא תחלת העשייה שיתן שמן בכלי תחלה ונותן עליה המנחה, ומה שכתוב ״ויצקת עליה שמן״ היא שיוצק שמן לבסוף, וכמ״ש במשנה דמנחות (דף עד:) כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג׳ מתנות שמן – יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. ולמדינן משיווי שני מלות הזרות האלה ליתן של האמור במחבת במרחשת ואת של האמור במרחשת במחבת. אמנם מדוע התחכמה התורה ללמד הלכות האלה בדרך זה ולא בדרכים אחרים יותר מבוארים יתבאר לקמן (סימן קכו).

[קכב]

[הערה: על מה שאמרו חכמים דלחמי תודה אי אפשר לבוללם כשהם חלות מפרש בגמ׳ משום דרביעית שמן הוא, האיך מתחלקת לכמה חלות, פרש״י ותוס׳ משום דאי אפשר לבלול הכל ברביעית שמן שהוא מעט. ועל זה קשה: (א) מה שהקשה הקרבן אהרן למה לי האי טעמא, תיפוק ליה דלחמי תודה לא היו בהם פתיתה? ותירוצו דחוק. (ב) ועוד קשה הלא לר׳ אליעזר בן יעקב במנחות (דף פח.) מנחה של ששים עשרונים אין לה רק לוג שמן ובכל זאת נבללים. (ג) ועוד למה אמר איך הוא מתחלקת? ולא אמר איך יספיק לחמשה קבים?]

סולת בלולה בשמן – משמע שבוללה בעודה סולת. ובמנחת מאפה אמר ״חלות מצות בלולות״ שמשמע שבוללן אחר היותן חלות. וסבירא ליה לתנא קמא שעיקר הוא מה שכתב פה ״סולת בלולה״ ומה שכתב במנחת מאפה ״חלות בלולות בשמן״ היינו חלות אשר כבר נבללו בעודן סולת. ורבי סבירא ליה דעיקר הוא מה שכתוב ״חלות בלולות״, שבוללן בעת שהם חלות; ומה שכתוב ״סולת בלולה בשמן״ משום דסבירא ליה שאחר שפותתן מחזירן לסלתן כמו שסבירא ליה לתנא דבי ר׳ ישמעאל בברכות (דף לט:) ובמנחות (דף עה:) ואז נקרא ״סולת״ כי חזר לסלתו על ידי שטוחן אותה כקמח. אמנם חכמים השיבו לו מלחמי תודה ששם נאמר ״חלות בלולות״ ואי אפשר לבוללן כשהם חלות. ובמנחות (דף עה.) אומר על זה האי ״אי אפשר״ דקאמרי ליה רבנן לרבי מאי הוא? אמר ר״ש בר יצחק רביעית שמן היא, האיך הוא מתחלקת לכמה חלות?! – נראה פירושו כי לדעת רבי מה שכתוב בלחמי תודה ״חלות בלולות״ אי אפשר לפרש שבוללן אחר אפיה דהא לחמי תודה לא היה פותתן ואי אפשר לבלול לחמים שלמים שזה קרוי ״משיחה״, לא ״בלולה״. ועל כרחנו יפרש שיבלול בעודם עיסה, כי גם קודם אפיה, כל שנעשה בו הצורה העגוליית (שעל פיה יקרא בשם ״חלה״ על שם החלוליית והעיגול) יקרא ״חלה״ כמו שכתוב ״מראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה״ (כי בלחמי תודה אין צורך לקיים גם ״סולת בלולה״ להחזיר לסלתן). ועל זה השיבו שאי אפשר לבלול כל חלה בפני עצמה בשמן (אחר שנעשה בו הצורה העגוליית שאז תקרא חלה) אחר שהיו ארבעים חלות ולא היה שם רק רביעית שמן ואי אפשר לחלקו אל ארבעים חלקים. וזהו שאמר רביעית שמן היא האיך הוא מתחלקת לכמה חלות, היינו שקשה לחלק רביעית לארבעים חלקים.

[קכג]

מצה תהיה – מלת ״תהיה״ מיותר שהיה לו לומר ״בלולה בשמן מצה״ כמו שאמר במנחה מאפה ״מצות בלולות בשמן״ או יאמר ״בלולה בשמן מצה תקריב״ או ״מצה תביא״ כמו שכתוב ביתר הקרבנות. וכלל בלשון שמלת יהיה מורה הקיום שלא ישונה בשום אופן, וכן פירשוהו בכמה מקומות כמו שבארנו באילת השחר (כלל ת״ר). ועל זה אמר מפני שבכל מקום דכתיב במנחות ״מצה״ יש לומר שהוא למצוה, לכן אמר ״מצה תהיה״ לעיכוב. ובמנחות (דף נג.) פלפלו בזה והביאו ברייתא זאת. ועיין בתוס׳ שם ואין כאן מקום להאריך.