×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת מצרע} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
מוני המצוותספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םאבן עזרארמב״ןמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיהרכסים לבקעהרד״צ הופמןעודהכל
(א-ב) [מגילה מצורע]
[דִּבּוּרָא דְמְצֹרָע פָּרָשָׁה א]
[א]
״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – לְבֵית הָעוֹלָמִים.
״זֹאת״ – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בַּבָּמָה.
״תִּהְיֶה״ – בִּזְמַן זֶה.
״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַמְּצֹרָעִין, שֶׁיְּהוּ מְבִיאִין קָרְבָּן זֶה.
[ב]
וְכִי מְנַיִן יָצְאוּ?
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחָלַק הַכָּתוּב בְּטֻמְאוֹתֵיהֶן וּבִשְׁבוּעוֹתֵיהֶן, יָכֹל אַף כָּן נַחְלֹק בְּקָרְבָּנָן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״, תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַמְּצֹרָעִין, שֶׁיְּהוּ מְבִיאִין קָרְבָּן זֶה.
[ג]
״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְטַהֲרָתוֹ בַּיּוֹם.
אֵין לִי אֶלָּא טֻמְאָתוֹ וְטַהֲרָתוֹ בַיּוֹם, מְנַיִן שְׁחִיטַת צִפֳּרָיו וְהַזָּיַת דַּם צִפֳּרָיו וְתִגְלַחְתּוֹ בַּיּוֹם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם״.
יָכֹל אַף לְקִיחַת צִפֳּרָיו וְשִׁלּוּחַ צִפֳּרָיו, וְכִבּוּס בְּגָדָיו וּרְחִיצָתוֹ בַּיּוֹם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״, מְלַמֵּד שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְטַהֲרָתוֹ בְּכֹהֵן.
אֵין לִי אֶלָּא טֻמְאָתוֹ וְטַהֲרָתוֹ בְּכֹהֵן, מְנַיִן שְׁחִיטַת צִפֳּרָיו וְהַזָּיַת דַּם צִפֳּרָיו וְתִגְלַחְתּוֹ בְּכֹהֵן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – בְּכֹהֵן, יָכֹל אַף לְקִיחַת צִפֳּרָיו וְשִׁלּוּחַ צִפֳּרָיו, וְכִבּוּס בְּגָדָיו וּרְחִיצָתוֹ בְּכֹהֵן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זֹאת״.
״בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״ – שֶׁלֹּא יִשְׁהֵא.
[ד]
כְּשֶׁהָיָה מֻנְבָּז דָּן לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָה: אִם מִשֶּׁפְּטַרְתִּיו בַּעֲמִידָתוֹ, אֲחַזְתִּיו בַּהֲלִיכָתוֹ שִׁבְעָה, מִשֶּׁאֲחַזְתִּיו בַּעֲמִידָתוֹ שִׁבְעָה, אֵינוֹ דִין שֶׁאֹחַזֶנּוּ בַּהֲלִיכָתוֹ שִׁבְעָה?
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָה: מוֹסִיף אֲנִי עַל דְּבָרֶיךָ: וְכִי בַמָּה הֶחְמִירָה הַתּוֹרָה, בִּימֵי גְמָר אוֹ בִימֵי סְפָר? חֲמוּרִין יְמֵי גְמָר מִיְּמֵי סְפָר, שֶׁבִּימֵי סָפְרוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבִיאָה, וּבִימֵי גָּמְרוֹ, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וּמְטַמֵּא בְּבִיאָה.
אִם לִימֵי סְפָר הַקַּלִּים, נָתַתָּ לוֹ שִׁבְעָה, לִימֵי גְמָר הַחֲמוּרִין, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתֵּן לוֹ שִׁבְעָה?
אָמַר לוֹ: רַבִּי! כָּל שֶׁכֵּן הוֹסַפְתָּ.
[אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:]⁠א כְּשֶׁנָּתַתָּ לִימֵי גְמָר שִׁבְעָה, נֶעֱשׂוּ אַף הֵן יְמֵי סְפָר, וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ אַרְבָּעָה עָשָׂר.
אִם לִימֵי סְפָר הַקַּלִּים נָתַתָּ לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר, לִימֵי גְמָר הַחֲמוּרִין, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתֵּן לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר?
נִמְצֵאתָ מְרַבֶּה וְהוֹלֵךְ עַד לְעוֹלָם!
הָא מִפְּנֵי הַדִּין הַזֶּה, צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: ״בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״, שֶׁלֹּא יִשְׁהֵא.
א. כן במקצת דפוסים מאוחרים. בכ״י וטיקן 66, פרמא 3259, לונדון 16406 חסר: ״אמר לו רבי עקיבא״.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
וידבר י״י עם משה לאמר.
ת֗ם כלם אללה מוסי תכלימא.
אחר כך דיבר ה׳ אל משה דיבור.
זאת תהיה תורת המצורע
מצורע (Leviticus 14–15)
(הקדמה) פרשת זאת תהיה תורת
(א) אמר: וידבר י״יא – כי יחל תורת המטהר.⁠1
1. כלומר: לכן יש פתיחה חדשה.
א. כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: השם.
(Introduction) Parashat Zot Tihyeh Torat
(1) [AND THE LORD SPOKE.] Scripture states and the Lord spoke1 because it begins the laws of the one who is cleansed.
1. Our chapter continues the theme of the preceding chapter. Thus the statement And the Lord spoke unto Moses in Lev. 13:1 would appear to apply to our chapter as well. Therefore the clause And the Lord spoke unto Moses in Lev. 14:1 seems unnecessary. Hence Ibn Ezra points out that our portion begins with And the Lord spoke because it contains a new commandment, viz., the laws of the cleansing of the leper. In other words, our chapter is not a mere continuation of what came before it.
סדר זאת תהיה תורת המצורע
Seder Zot Tihyeh Torat HaMetzora
זאת תהיה תורת המצורע
(א-כ)

{ביאור סיבת עשיית הקרבנות בזה האופן}

ואולם למה היו אלו הקרבנות בזה האופן, אחר התגלחת והציפורים, הנה ראוי שנאמר בזה לפי מנהגנו והשגתנו.
ונאמר, כי מפני שהיה חטאת המצורע הנעשה חוץ לשלוש מחנות בתכלית מההוראה על החומר החסר, ולזה לא היה ממנו דבר לה׳ יתעלה ולא לכהנים, וגם לא היה מִטהר בו המצורע, לחסרונו, כמו שזכרנו, הנה לא היה ראוי שתבוא אחריו עולה שהיא כולה לה׳ יתעלה, כי אין האיש הזה במדרגה שתקובל ממנו עולה, כי היא תבוא אחר שלמות הטהרה. ולזה בא אחריו אשם, שמוֹרֶה על הצורה הוראה⁠־מה, ולזה היה נזרק דמו למטה וסביב. והיתה הוראת האשם בזה המקום, לפי הנראה לנו, כי מהצורה באה הרפואה למִטהר, כמו שבא ההפסד מצד החומר. ולזה היתה נתינת הדם והשמן מן הכף השמאלית על אלו האיברים הימניים, כאילו יאמר כי מהצורה היתה זאת הדריכה מהשמאל אל הימין; כי השמאל מורה על הנטייה וההפסד, והחולי הוא נטייה מהמנהג הטבעי. והיתה נתינת הדם והשמן על אלו האיברים, שהם קצוות הגוף, והם מפני זה חלושים ויִדָּחו להם המותרות לזאת הסיבה. ועם זה הנה כאשר תעשה הצורה פעולתה בשלם שבפנים יִדָּחה העיפוש וההפסד גם מאלו המקומות החלושים. והנה יזה מהשמן שבע פעמים לפני ה׳, להעיר כי הכוחות השופעות מן הגרמים השמימיים, לפי מה שנתן להם ה׳ יתעלה מהכח ביום היבראם, הם שומרים האדם בעצמוּת מכמו אלו ההפסדים, וזהו המכוון מהם, ואם היה שיהיו במקרה סיבה באופן⁠־מה לכמו אלו ההפסדים, כמו שזכרנו.
ולזאת הסיבה היתה התנופה לזה האשם, להורות כי התנועות הסיבוביות הם התחלה לתנועות היסודות ולתנועות המורכב מהם, לפי מה שסידר ה׳ יתעלה ביום בוראו ארץ ושמים. וזה, כי ההולכה וההבאה מעירות על התנועות הסיבוביות, המזרחית והמערבית; וההעלאה וההורדה מעירות על התנועות מהמרכז ואל המרכז. והנה אלו התנועות הנזכרות סיבות שאר התנועות הקודמות להם, כמו שהתבאר בטבעיות.
והנה היתה זאת הפעולה, המורה על הצורה - בשמן, שנשאר רישומו זמן ארוך; והיתה הפעולה המורה על החומר החסר - במים, שלא ישאר רישומם כי אם מעט; כי החולי שהוא מפאת החומר הוא מעטי, ואולם הבריאות שהוא מצד הצורה הוא מְאֹדִיִּי. ולזאת הסיבה היתה ההקדשה במשיחה בשמן. והנה היה השמן ההוא רוקח, למעלת הנמשח בו, מה שאין כן בשמן אשר ימשח בו המִטהר מהצרעת.
ואמנם יתן הנשאר⁠־מהשמן⁠־על⁠־כפו⁠־השמאלית על ראש המִטהר באצבעו הימנית; לפי שהראש, לקרירותו, יתפעל בקלות מחסרון החום היסודי, ובהיותו שלם יִשָּׁמר מהריעועים. וכאילו יעיר בזה כי הצורה, בהיות פעולתה שלמה, תשמור הראש מההפסדים, עם הֵאוֹתוּתוֹ לקבל הריעועים מצד החומר. וזה כולו, לפי מה שהשרשנו, נוהג מנהג שאר הענינים - להעיר על מציאות הצורה, ושממנה יהיו הטובות, וההפסדים יהיו בסיבת החומר.
ולפי שדם האשם מורה על הבריאות, שהוא מצד הצורה, לא יִכשר היותו כי אם כבש, וגם אם היה המצורע עני. וזה, שהדם שהורה על ההפסד הוא דם העוף, להיותו בעל חיים חסר, כמו שביארנו; ולזה חוייב שיהיה זה הדם השני, המורה על הבריאות, דם בעל חיים שלם, והוא ההולך אשר יוליד בעל חיים בגופו; ולזה לא יתכן שיהיה תור או בן יונה. ולזאת הסיבה תמצא במצורע עני שיביא חטאתו ועולתו מן העוף, אבל אשמו יהיה כבש על כל פנים.
(א-ט) התועלת השמיני והתשיעי הוא במצוות, והוא מה שצוה לטהר המצורע המוחלט בתגלחת ובציפורים; וכל אחד מאלו הדברים הוא מצות עשה, לפי מה שזכר הרב המורה; ובזה עיון. וכבר התבאר התועלת בזאת המצוה במה שקדם.
ואולם שורשי אלו המצוות הם אחד עשר:
השורש הראשון הוא שיהיו הציפורים לקוחים לשם מִטהר מטומאת צרעת, שנאמר: ׳וצוה הכהן ולקח למִטהר וגו׳⁠ ⁠׳ (יד, ד). לפיכך אם היו לקוחין לשם מִטהר אחד, מותר לטהר בהן מִטהר אחר. והמשל, שאם היו לקוחין לשם איש - מטהר בהן את האשה או בית המנוגע, או הפך. כבר נתבאר זה בספרא.
השורש השני הוא שיהיו ציפורי דרור; וזה נלמד ממה שאמר: ׳ושִלַּח את הצפֹּר החיה על פני השדה׳ (יד, ז) - ואם לא היה ציפור דרור הרי הוא משולח מעצמו כשיעזבו אותו, ואינו צריך שישלחוהו. ושלא תהיינה טרפות, שנאמר: ׳שתי צפרים חיות טהֹרות׳ (יד, ד). לפיכך אם נמצאת אחת שאינה דרור, או שהיא טרפה, יקח זוג לשני; כי מפני שאמר ׳שתי צפרים׳, והאחדים הנמנים בזה האופן הם מסכימים, הנה יחוייב שיהיו שני אלו הציפורים ממין אחד, ושיהיה כל אחד מהם חי. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים. וצריך גם כן שתהיינה טהורות, לא טמאות. כבר נתבאר זה בספרא.
השורש השלישי הוא שישחט הציפור האחת בתוך כלי חרשׂ אשר נתן בתוכו מים חיים, כמו הענין במי חטאת, כדי שיהיה דם הציפור השחוטה על המים החיים, שנאמר: ׳בדם הצִפֹּר השחֻטה על המים החיים׳ (יד, ו). וראוי שיהיה שיעור המים באופן שיתכן בו מה שהוגבל לטבול בהם בזאת הטהרה. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים. ולזה הוא ראוי שיהיה ממצה דם השחוטה במים, עד שיהיה דמה ניכר במים. כבר נתבאר זה בשני מסוטה.
השורש הרביעי הוא שיקח עץ ארז שיהיה בשיעור יוכר בו שהוא עץ ארז; ואזוב שאין לו שם לווי, ויהיה בתואר שיוכר בו שהוא אזוב; ושני תולעת שיהיה גם כן בשיעור ראוי לקשור משייריו הציפור החיה עם עץ הארז והאזוב ושני התולעת; ויקיף לציפור החיה ראשי אגפים וראשי הזנב, כדי שלא תפרכס ותזה מעצמה — כי המכוון הוא שיהיה הכהן הוא המזה על המִטהר, לא שיזה הציפור מעצמו; ויטבלם אחר כן בדם הציפור השחוטה אשר על המים החיים, ויזה מאלו הארבעה הטבולין שבע פעמים על אחורי ידו של המִטהר מן הצרעת. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים.
השורש החמישי הוא שאם נשפך הדם קודם הטבילה וההזאה שזכרנו, תמות המשתלחת, ויקח שנים אחרות, כי לא באה לכלל שילוח. ואם מתה המשתלחת קודם הטבילה וההזאה, יקח שנים אחרות. וזה מבואר בנפשו. כבר נזכר זה בארבעה עשר מנגעים.
השורש הששי הוא ששילוח הציפור החיה יחוייב שיהיה מתוך העיר אל פני השדה, לא כנגד ים או מדבר, שנאמר: ׳אל מחוץ לעיר אל פני השדה׳ (יד, נג). כבר נתבאר זה בשני מקידושין ובארבעה עשר מנגעים. והוא מבואר מזה שאם שילחהּ וחזרה - צריך לשלחהּ, אפילו כמה פעמים, בדרך שתהיה משולחת בעת התגלחת; שנאמר: ׳ושִׁלַּח את הצִפֹּר החיה וגו׳ וגִלַּח את כל שערו׳ (יד, ז-ח).
השורש השביעי הוא שהציווי לקחת הציפורים הוא בכהן, והלקיחה בכל אדם. וכן שחיטת הציפור, והטבילה בדם הציפור, וההזאה, והתגלחת, הוא בכהן, כמו שביארנו; ואולם השילוח לציפור החיה הוא בכל אדם. והוא מבואר מהשורשים הכוללים שאלו הענינים שיחוייב היותם בכהן, יהיו נעשים ביום ולא בלילה. כבר נתבאר זה בספרא.
השורש השמיני הוא שתגלחת המצורע היא שהכהן מביא תער על כל בשרו הנראה, ואפילו בית השחי ובית הערוה; ולא נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו, אלא למעט השער שבתוך החוטם, לפי שאינו נראה. כבר נזכר זה בשני מסוטה.
השורש התשיעי הוא שאחר שגילח וכיבס בגדיו וטבל - טהור מלטמא בביאה, ויכנס לפנים מהחומה; ואולם לשאר הענינים הרי הוא בטומאתו הראשונה; כי התורה ביארה שהטהרה אשר תהיה לו בזאת הטבילה היא שיבוא אל המחנה; ולזה הוא מבואר שהוא טהור מלטמא משכב ומושב. ואולם מה שאמר שישב שבעת ימים מחוץ לאהלו, הוא לאסור לו תשמיש המטה, כי הוא מזיק לבעלי זה החולי. ולפי שזה ההיזק אינו במצורעת באופן שהוא במצורע, לא נלמד מזה שתהיה המצורעת אסורה בתשמיש המטה. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים. וכבר יתבאר שבאלו השבעה ימים הוא מטמא כלים במגע, שנאמר: ׳וכבס את בגדיו׳ (יד, ט), ולזה הוא מבואר שהוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע. כבר נתבאר זה בראשון מכלים. והנה התגלחת השניה היא כמו התגלחת הראשונה. ובכולן אם שייר שתי שערות - לא עשה כלום, שנאמר: ׳כל שערו׳ (יד, ח-ט). כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים.
השורש העשירי הוא שטהרת המצורע אינה אלא בכהן, והוא מטהרו ואף על פי שהוא זב או טמא מת, כיון שאינו מצורע. שנאמר: ׳והעמיד הכהן המְטהר את האיש המִטהר׳ (יד, יא), ואם היה הכהן מצורע הרי אני קורא בו מִטהר, לא מְטהר. כבר נתבאר זה בשמיני מתוספת נגעים.
השורש האחד עשר הוא שהציפור השחוטה היא אסורה בהנאה, כי התורה לא הגבילה שתֵּאָכל. ובכלל, הנה יֵראה שהיא הפך המשולחת; ואולם המשולחת מותרת בהנאה, כי התורה לא אמרה שישלח לתקלה; ולזה תהיה השחוטה אסורה. ולפי שהמשולחת משולחת על פני השדה, הנה אם כן השחוטה נקברת שם, לפני המצורע. כבר נתבאר זה בשני מקידושין ובארבעה עשר מנגעים.
זאת תהיה תורת המצורע וגומר עד סוף הסדר ויש בו שאלות:
השאלה הא׳: למה צותה התורה שיקריב המצורע ביום טהרתו שתי צפרים חיות טהורות והרי לא היה קרבן העוף אלא תורים ובני יונה אבל צפרים הוא שם כולל לכל עוף כקטון כגדול וכמו שאמר צפור שמים ודגי הים כל צפור טהורה תאכלו כל צפור כל כנף ולכך הוצרך הכתוב מפני זה לבאר שתי צפרים חיות טהורות פרט לעוף הטמא וכל שכן ששתי צפרים האלה ולא אחת מהן היה נקרב על גבי המזבח לא בתורת עולה ולא בתורת חטאת ולא בתורת אשם ולא נמלק ראשה. ומה היה אם כן ענין שתי הצפרים האלה אם לא היה לקרבן ומה תכלית השחיטה אם לא היה לזבח ומה תכלית הצפור החיה שישלח אותה על פני השדה:
השאלה הב׳: במה שצוה שיביאו עם שתי הצפרים עץ ארז ושני תולעת ואזוב כי הדברים האלה אינם מחומר הקרבנות. והרלב״ג כתב שהיה האזוב לענין הזאת הדם ולכן היה צריך שיצוה להביא אזוב. והנה ביום השמיני למלואים שהוא עקר הטהרה צוה בהזאת הדם והשמן ולא זכר שם אזוב. וגם ענין שני תולעת לקשור האגודה יראה שאין בו צורך שבכל חוט שיהיה היה די ואף שנקבל כל זה בשני תולעת ואזוב מה יאמר בעץ ארז ומה לו עם הדם ולדם עמו עם המים שזכר:
השאלה הג׳: למה זה נזכרו במצורע שתי טהרות בראשונה אמר והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו וגומר וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר. ואחר עבור ז׳ ימים אחרים נאמר והיה ביום הז׳ יגלח את כל שערו וכבס את בגדיו ורחץ בשרו במים וטהר. הרי שזכר כאן שתי פעמים טהרתו ושתי פעמים שיגלח את כל שערו ושתי פעמים שיכבס את בגדיו. ושתי פעמים שירחץ את בשרו במים. ועל כל אחת מהפעמים אמר וטהר האם אין זה כפל ומותר:
השאלה הד׳: במה שצוה שיתן הכהן מדם האשם על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. וכן צוה שיעשה כזה מן השמן הנקרב שמה. וראוי לעיין למה היו הנתינות האלה מהדם והשמן על האברים האלה על המטהר והנה בפרשת תצוה צוה לעשות כן לענין קדושת הכהנים ומשיחתם ושם ביארתי סבתו. אבל כאן בטהרת המצורע איני רואה טעם לזה. ועוד יש לעיין למה היתה הזאה מהדם הזה נעשית על אברי המטהר מדם האשם ולא מדם החטאת ולא מדם העולה בהיות קרבנו כבש אחד לאשם וכבש אחד לעולה וכבשה לחטאת ולא צוה בהזאה אלא מדם האשם בלבד:
השאלה הה׳: למה בקרבן המצורע צוה שיזה הכהן מן השמן אשר על כפו השמאלית שבע פעמים לפני ה׳. אמנם מדם האשם לא צוה שיזה שום פעם לפני השם והנה לענין המטהר היה נותן על תנוך אזנו הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית מדם האשם ראשונה ואח״כ מלוג השמן. והיה ראוי שכן יהיה זה לפני השם מן הדם ראשונה ואחר כן מן השמן לא שיזה כנגד הקדש מן השמן לבד ולא מהדם:
השאלה הו׳: במה שצוה שאם דל הוא רוצה לומר המצורע ואין ידו משגת יביא כבש אחד לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה ויצא מזה בין שיהיה עשיר או דל אין מקבלים ממנו חליפים באשם כי כבש אחד יהיה לאשם תמיד לא יחליפנו ולא ימיר אותו בתור או בבן יונה כאשר עשה בחטאת ובעול׳ שאם לא תשיג ידו במקום כבש אחד לעולה וכבשה לחטאת צוה שיקריב שתי תורים או שני בני יונה ולמה זה לא יחליף כבש האשם בתור ובן יונה כחטאת כעולה:
השאלה הז׳: בפרשת כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית. כי איך יתכן שיקרה נגע צרת בבתי׳ כי הנה עם היות שכבר ימצא בבגד מצד חבורו וקורבתו במצורע ורפיון הבגד מעצמו כמו שביארתי שם. איך יתכן שבאבנים ובעפר ובקירות הבית יחול הנגע בהיות הצרעת עפוש בדם וביתר הליחות ויציאה ממזג האדם ואין האבנים והעפר והעצים נושא לדבר מזה:
השאלה הח׳: למה זה בנגע הבית נאמר והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב והשוכב בבית יכבס בגדיו והאוכל בבית יכבס בגדיו ולא אמר דבר מזה בצרעת הבגדים וא״א לומר שבהיות נגע צרעת בבגד וטמאו הכהן לא יטמא כל הנוגע בו והשוכב עליו או הלובש אותו הבגד:
השאלה הט׳: במה שצוה ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וצוה לעשות כמעשה טהרת המצורע עצמו ולא תמצא שצוה דבר מזה בטהרת הבגד והעור אשר בו נגע צרעת והיה ראוי שיהיה הדין לשניה׳ שוה ומה היחס וההדמות אשר לאדם המצורע עם הבית שנראה בו הנגע ששניהם ישתוו בטהרה אחת ובאופן אחד שאין כמוהו בענין הבגד והעור לשיהיו נכללים באותו דין:
השאלה הי׳: אם היו הטומאות האלה שזכרה התורה בכאן מזב וזבה ונדה חלאים ודחיות מהטבע למה לא נזכרו כאן ג״כ חלאים אחרים ודחיות אחרות אשר יעשה הטבע אם מלמעלה מדרך הפה והנחירים ואם מלמטה מדרך המעים כשתן והיציאה. ולמה לא יהיו הדברים ההם שידחם הטבע מלמטה מטמאות והדם באשה ושכבת זרע באיש מטמא והיה ראוי שיהיו כלם ממין אחד בהיות כלם דברים שידחה הטבע. ולמה היה הדם היוצא מהאיש והאשה מהנחירים והפה וכל שכן בשלשול הדם בלתי מטמא ודם נדה ויולדת מטמא כי ראוי לבקש סבה לכל זה:
השאלה הי״א: למה חייבה התורה את הזב שיביא קרבן שתי תורים או שני בני יונה ואת האשה הזבה דם בנידתה לא חייבה שתביא קרבן כלל בהיות הדם בשתיהם מטמא במגע ובמושב ובשאר הדברים בשוה. ולמה לא השתוו ג״כ בקרבן:
השאלה הי״ב: למה הבדיל באשה עצמה שהנדה אינה מביאה קרבן על היותה זבה כימי נדת דוותה. והאשה הזבה דם בלא עת נדתה חייבה תורה שתביא שתי תורים או שני בני יונה ולמה לא היו שניהם שוות בקרבן כמו שהם שוות בענין הטומאה והרחיצה ושאר הדברים בכל דיניהם:
השאלה הי״ג: למה זה האיש היוצא ממנו שכבת זרע בזובו היה מטמא ובטהרתו ז׳ ימים יספרו לו ויביא קרבנו אבל האיש שיצא ממנו שכבת זרע לא חייבתו תורה קרבן ולא ימי טהרה אלא שיכבס במים וטמא עד הערב ולמה הבדיל ביניהם בהיות הטומאה אחת:
השאלה הי״ד: איכה ואיככה נמנה בהיות בכלל הטומאות האיש אשר ישכב את אשתו שכבת זרע כי הנה מה שהוא מצוה ממצות התורה אין ראוי שימנה בכלל הטומאו׳ ושכבת האיש עם אשתו ממצות התורה לישא אשה ושארה וכסותה ועונתה לא יגרע ואיך יחשב זה אם כן לטומאה:
השאלה הט״ו אם כוונה התור׳ האלהית להזהיר כאן על הטומאות כלם ולכן בסדר ביום השמיני ביאר הטומאות מנבלות הב״ח והעופות ובסדר אשה כי תזריע זכרה טומאת האדם מהצרעת והנגעים למה לא זכר אם כן שם היותר חמורה מכל הטומאות שהיא טומאת מת אדם אשר היא אבי אבות הטומאה ונזכרה אח״ז בסדר זאת חקת התורה והיא שמה בזולת מקומו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם בג״ה:
(א-כ) זאת תהיה תורת המצורע וגו׳. אמר הגאון, לפי הסדר שסידרנו לעיל (יג מז-מט) בנגעים האלה, שהן הבגדים והבתים והאדם, שהאחד יותר חמור מחבירו, יש לחשוב וכן תמצא, כי בבגדים, להיות הדבר קל, אין להם תורת הטהרה – היינו השני ציפרים וכו׳ – כמו בבתים ובאדם. מכל מקום, מתוך קולא שהֵקַלְתָּ בהם בסופן – החמרת עליהן בתחילתן, שהרי הפשיון בהם מוציאן לשריפה. ובנגעי הבתים יש להם הטהרה, ואין להם כפרה כמו שיש בנגעי האדם. אבל אם בכל זאת לא יווסרו והוצרכו לנגעים על עצמן, ודאי צריכין טהרה וכפרה, עולה ואשם:
[טעם אשם מצורע]:
וזְכור שאמרנו (לעיל פרק א) שהחטאת באה על דבר שעל זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, והאשם על לאו גרידא ועל מעילה בקודש. הנה שהמצורע מעל בקודש, כמו שאמרו ז״ל (ויקר״ר טז א) ׳זאת תורת המצורע – המוציא שם רע׳, שאינו חושב גודל קונו, כאילו לא יכול לו, ואם על גאוותו1, וכן אמרו (רש״י ע״פ תנחומא ג) ׳ישפיל עצמו כאזוב׳, וכבר אמרו ז״ל (ברכות מג:) ׳כאילו דוחק רגלי שכינה׳ ההולך בקומה זקופה2, וכן אמרו ׳הוא לבש מלבושי, דכתיב ה׳ מלך גאות לבש, אין אני והוא יכולין לדור כאחד׳3, וכן על שתי אלה הרעות אמר המשורר (תהלים קא ה) ׳מלשני בסתר רעהו אותו אצמית׳ וגומר ׳גבה עיניים אותו לא אוכל׳, הרי שהמצורע מעל בקודש וצריך לכפרתו אשם4:
1. ראה ערכין (טו:) ׳כל המספר לשון הרע – כאילו כפר בעיקר וכו׳, נגעים באים עליו וכו׳, מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע וכו׳, כל המספר לשון הרע, אמר הקב״ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם וכו׳, ואיכא דמתני לה על גסי הרוח׳. ושם (טז.): ׳על שבעה דברים נגעים באין׳, ע״ש.
2. בנדפס הביא מאמרם בחגיגה (טז.) ׳העובר עברה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה׳, וראה מש״כ בזה הריטב״א בקידושין (לא.).
3. השווה נדפס, וראה המובא לעיל בסמוך מערכין (טו:). ובמשנת רבי אליעזר (פ״י) ׳כל גס רוח כאילו עושה עצמו אלוה, שלבושו של הקב״ה גאות, שנאמר ה׳ מלך גאות לבש׳, וראה בסמ״ק (מצוה כב).
4. ראה רמב״ן (פסוק יח).
(הקדמה)
מצרע
(א) המצרע: פרשה פתוחה.
לֵּאמֹר: הלמ״ד דגושה. [לֵּאמֹר].
פרשת מצורע
(א-ב)
טהרת המצורע
המצורע שהיה מוחלט זקוק עוד אחרי הרפאו רפואה גמורה: א) לטהרה על ידי טכסים שונים, המובאים בפרק יד, פסוקים א-ט; ב) להבאת קרבנות הטהרה, שהם שונים לעשירים (י״ד:י׳-כ׳) מאלה שלעניים (י״ד:כ״א-ל״א). בבגד לא מצוּוה שום טכס; אם הוא מוחלט, יישרף, ואם היה רק מוסגר, דיו בטבילה גרידא. אולם האדם והבית זקוקים לטכסי⁠־טהרה מיוחדים: האדם – רק אם היה מוחלט, והבית – רק אחרי הסגר שני, ואילו אם הוחלט – יותץ. הטעם שהוצרך להקדים את חוקי הטהרה לדיני נגעי הבתים, מבואר לעיל עמוד רנג ועוד הוסבר לעיל עמוד רכב, שטהרת המצורע כוללת שתי פעולות: הראשונה מרשה לו ביאתו בקהל, והשניה ביאת המקדש.
(א-ז)
מעשה הטהרה הראשון: טכסים שונים
אל משה – ולא גם אל אהרן, משום שאהרן לא היה דרוש כאן בתור מורה.
זאת תהיה וגו׳ – מאחר שכבר בפרשה הקודמת דוּבר על המצוֺרע, יש גם בפתיחת הפרק הזה ״זאת תורת״, כמו בפרקים ו׳-ז׳: ״זאת תורת העולה״ ״וזאת תורת האשם״, שכבר דובר עליהם קודם-לכן. לפי דעתי מתבארת הפתיחה על⁠־ידי חכמינו באופן מעולה בלשון זו: ״תורה אחת לכל המצורעים שיהיו מביאים קרבן זה״. כל שבא כאן חל בדרך שווה על כל סוגי המצורעים, ואילו בדינים שבפרקים הקודמים יש הבדלים בין הסוגים השונים של הצרעת. אמנם, יש גם בדינים הקודמים כאלה ששווים לכל המצורעים, כגון אלה שבפסוקים מה-מו. אולם דינים אלה לא היו עשויים להיכלל בפרשה שלפנינו, מכיון שאין מן הראוי לערבב את החוקים בדבר הליכות הטמא עם החוקים על דבר טהרתו. זאת היא גם כוונתם של פסוקי הפתיחה בפרקים ו׳-ז׳, שמתחילים במלות ״זאת תורת״, אשר גם הם כוללים דינים המשותפים לכל הקרבנות שעליהם מדובר שם. ובזה מתבאר גם הטעם, מפני-מה מציינים שם את דרך העלאת הקרבן דווקא בתורת האשם (ז׳:א׳ ואילך), ואילו בשאר הקרבנות מפוזרים הדינים מסוג זה בפרקים א-ה. והטעם הוא, שרק באשמות שווה טכס הקרבן לכל הסוגים, ואילו בשאר מיני הקרבנות דרכי ההקרבה שונות הן לפי מיניהם של הקרבנות. טעם אחר ניתן לעיל עמוד כב ועמוד מז ועמוד נה. אך מתוך ששינה כאן הכתוב ואמר ״זאת תהיה תורת המצורע״, בעוד שבשאר הפסוקים כתוב ״זאת תורת״, מסיק התלמוד במנחות כ״ז. שהדינים הבאים כאן אינם רק למצוה (כלומר: לכתחילה), אלא גם ״מעכבין, כלומר שכל פעולת הטהרה פסולה, אם אף אחד הדינים לא קוּיים בשלימותו.
המצרע – עם שבשאר הפסוקים של תורת המצורע (גם בפרק כב פסוק ד ובמדבר ה׳ ב) משתמש הכתוב תמיד בצורת בינוני פעול (צרוע), כתוב כאן בינוני פוּעל; וכנראה, פירוש ״מצורע״ כאן: אותו אדם שהוחלט לטמאו (כדוגמת טַהר וטַמא, שהוראתם: החלט לטהר או לטמא אותו), שהרי פעולות הטהרה שנצטוו כאן מכוונות רק אל הטמאים המוחלטים.
ביום טהרתו – לפי משמעות המלים: באותו יום ממש; אולם, מכיון שהפעולות הבאות לא נעשו כולן ביום אחד, אפשר להיווכח שעל פעולה שמתחילה ביום מסויים ונמשכת כמה זמן, אומרים שהיא נעשית ״ביום וגו׳⁠ ⁠⁠״ (עיין לעיל עמוד נד). חכמינו למדו מכאן שטהרת המצורע יש לעשות רק ביום (מגילה כ״א.).
והובא – ״שלא ישהא״: כלומר: יובא מיד אל הכהן שיטהר אותו (ספרא).
מוני המצוותספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םאבן עזרארמב״ןמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיהרכסים לבקעהרד״צ הופמןהכל
 
(ב) זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל⁠־הַכֹּהֵֽן׃
"This shall be the law of the person afflicted with tzara'at on the day of his cleansing. He shall be brought to the priest,
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[א] 1זאת תהיה תורת המצורע, מתני׳: ארבע (מינים) שבמצורע (עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים) מעכבין זה את זה, גמ׳: דכתיב זאת תהיה תורת המצורע. (תהיה. הוה עיכובא.) (מנחות כז.)
[ב] 2זאת תהיה תורת המצורע, מתני׳: מצורע שנתנגע נגעים הרבה (שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע, וכן שניה וכן שלישית) הביא צפרין ונתנגע לא עלו לו (קס״ד שצריך לחזור ולהביא לבסוף שתי צפרין לכל נגע ונגע) עד שיביא חטאתו. רבי יהודה אומר, עד שיביא אשמו. גמ׳: מצורע שנתנגע נגעים הרבה וכו׳, מנלן דכתיב זאת [תהיה] תורת המצורע תורה אחת למצורעים הרבה וכו׳. הביא ציפורין ונתנגע לא עלו לו וכו׳ והאמרת אינו מביא אלא קרבן אחד. (על נגעים הרבה אלמא חד צרעת אריכתא היא ואמאי מחייבת ליה לאתויי ציפורין אכל נגע.) חסורי מחסרא. והכי קתני הביא ציפורין ונתנגע הביא ציפורין ונתנגע אין מביא אלא קרבן אחד. (כריתות ט:)
[ג] 3זאת תהיה תורת המצורע, א״ר אלעזר א״ר הושעיא, מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא. ורבי חגא אמר ר׳ הושעיא יצא. מיתיבי מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא, עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, שאני התם דכתיב זאת (זאת תהיה תורת המצורע ולא אחרת), אי הכי רישא נמי (עני שהביא קרבן עשיר), הא רבי רחמנא תורת (תורה אחת לכל המצורעין כולן יוצאין בקרבן עשיר), והתניא (בניחותא) תורת לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר, יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני, ת״ל זאת. (יומא מא:)
[ד] 4זאת תהיה תורת המצורע, אמר רב כל מקום שנאמרה תורה וחוקה, אינו אלא לעכב, קא ס״ד תרתי בעיא כדכתיב (במדבר יט, א) זאת חוקת התורה וכו׳, והרי מצורע, דלא כתיב ביה אלא תורה, ותנן ד׳ מינין שבמצורע (עץ ארז ושני תולעת ואזוב וצפרים) מעכבין זה את זה, שאני התם כיון דכתיב זאת תהיה תורת המצורע (תהיה משמע עיכובא) כמאן דכתיב ביה חוקה דמי. (מנחות יט.)
[ה] 5זאת תהיה, אמר רב אדא בר אהבה קסבר ר״ל אין מחוסר זמן לבו ביום וכו׳. מתיב רב ששת הקדים מתן שמן (דמצורע) למתן דם (מתן דם צריך להקדים כמו שאמור בענין, על מקום דם האשם יתן השמן), ימלאנו (ללוג) שמן, ויחזור ויתן [מתן שמן] אחר מתן דם. מתן בהונות למתן שבע (והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים וגו׳) ימלאנו שמן ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן שבע. ואי אמרת אין מחוסר זמן לבו ביום, אמאי יחזור ויתן, מאי דעבד עבד, אמר רב פפא שאני הלכות מצורע דכתיבא בהו הוייה, דאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע, תהיה בהוייתה תהא. (מנחות ד.-ה.)
[ו] 6זאת תהיה תורת המצורע, אמר ר׳ יוחנן הכל (כל הקרבנות) צריכים דעת (שיהיו מקריבין בעלים) חוץ ממחוסרי כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים (כשהן מחוסרי כפרה) שנא׳ (ויקרא טו, לב) זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן וכו׳. מתיב רב שימי בר אבא, אם היה (המדיר) כהן יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו, (קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע״ג דלא מחוסרי כפרה), דם חטאתו של מצורע, ודם אשמו של מצורע (דהיינו מחוסרי כפרה), דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, בין גדול ובין קטן. (נדרים לה:-לו.)
[ז] 7זאת תהיה תורת המצורע, אמר ר׳ יוסי בן זמרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו וכו׳ [והיינו דרשב״ל ד]⁠אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. (ערכין טו:)
[ז*] זאת תהיה תורת המצורע, תני ר״ש בן יוחי, מפני מה אמרו כל החטאות והאשמות שבתורה אין טעונין נסכים, שלא יהא קרבנו של חוטא נראה מהודר. התיבון הרי חטאתו ואשמו של מצורע (שטעונין נסכים, כדתנן במנחות פרק שתי מידות דף צ: – קה״ע) אין תימר שאינו חוטא (אלא שמעצמן באו נגעים עליו כמו שאר חולי), האמר רבי יצחק זאת תהיה תורת המצורע זאת תורת המוציא שם רע (שהנגעים על לשון הרע הן באין), א״ל מכיון שנתייסר (ע״י נגעים כבר נתכפר לו העון וקרבן לאשתרויי בקדשים הוא דמייתי) וכתיב (דברים כה, ג) ונקלה אחיך לעיניך (ודרשינן כיון שנקלה הרי הוא אחיך – סנהדרין י:) כמי שאינו חוטא. (ירושלמי סוטה פ״ב ה״א)
[ח] 8זאת תהיה תורת המצורע, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה, ה), בלשון נקי דברה לך התורה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא את גופך ותיגע בה, ואל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי ולא הייתי יודע, למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים, שלוקים בנגעים. א״ר אחא אם שימש אדם את אשתו נדה הבנים לוקים בצרעת וכו׳ שנאמר זאת תהיה תורת המצורע. (תנחומא ישן ג)
[ח*] זאת תהיה תורת המצורע נאוו לחייך בתורים, אלו התורות, דכתיב וכו׳ זאת [תהיה] תורת המצורע וכו׳, מאחר שפרטן אחד אחד, חזר וכללן. זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים (ויקרא ז, לז), אמר הקב״ה איני מבקש מכם אלא זאת התורה. אע״פ שהקרבנות בטלים ואתן מתעסקים בהן מעלה אני עליכם, כאלו אתם מקריבין קרבנות לפני בכל יום. (מדרש שה״ש פר׳ א-י)
[ח**] זאת תהיה תורת המצורע, כשבא הקב״ה ליתן תורה בסיני לישראל, התחילו המלאכים מדיינים לפני הקב״ה, ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמרו לפניו רבש״ע נאה לך שתתן תורה בשמים, למה שאנו קדושים וטהורים, והיא קדושה וטהורה אנו חיים ותורתך עץ חיים, מוטב שתהא אצלינו וכו׳, כך אמר הקב״ה אין התורה מתקיימת אצלכם, לפי שאין פריה ורביה ביניכם ולא טומאה ולא מיתה וחולי, אלא כלכם קדושים, ובתורה כתיב אדם כי ימות באהל, וזאת תהי׳ תורת המצורע. (מדרש תהילים מ״ז ח)
[ט] 9זאת תהיה תורת המצורע, הרבה תורות בספר הזה, זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב), זאת תורת האשם (שם ז, א), זאת תורת זבח השלמים (שם, יא), ואף כאן התקנתי תורה למצורע, זאת תהיה תורת המצורע. (תנחומא ישן ז)
[י] 10תהיה, בזמן הזה. (תו״כ כאן)
[י*] תורת המצורע, שמואל אמר שיער מעכבת בנזיר (נזיר שאין לו שער אין לו טהרה עד שיגדלו שערותיו, דבעינן קרא כדכתיב קה״ע.) כתנופות וכבהונות של מצורע (דאם אין לו ידים להניף או שאין לו בהונות לתת עליו שמן אין לו טהרה עולמית). והתני תורת המצורע (לעולם נוהגין בו התורה הזאת) בין שיש לו בהונות בין שאין לו בהונות, (ומשני) פתר לה כרבי אליעזר דאמר נותן על מקומן. (ירושלמי נזיר פ״ו ה״ט)
[יא] 11ביום טהרתו, מתני׳: כל היום כשר וכו׳ ולטהרת המצורע (בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת). גמ׳: ולטהרת המצורע, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. (מגילה כ:-כא.)
[יא*] 12ביום טהרתו, מתני׳: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, תגלחת צפרים. גמ׳: תגלחת וצפרים מנין, ר׳ לעזר דרומיא בשם ר׳ שמי זאת תהיה תורת המצורע ביום, את שהוא מטמא ומיטהר ביום אחד (כגון מוחלט שביום שנרפא הנגע חוזר לטהרתו) יצא זה שאינו מיטמא ומיטהר ביום אחד (אע״פ שהלך לו הנגע מיד לאחר ההסגר, אינו מיטהר עד לאחר שבעה, קה״ע). (ירושלמי מגילה פ״א ה״ח)
[יב] 13והובא אל הכהן, מהו והובא אל הכהן, הוא בא, למה שהכל רחוקים ובדלים ממנו, שכן דוד אומר (תהלים יח, יב) אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמדו וקרובי מרחוק עמדו, וכן הוא אומר (ויקרא יג, מו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, מחוץ למחנה ישראל, לכך נאמר והובא אל הכהן, והוא בא. (תנחומא סי׳ ב)
[יג] 14והובא אל הכהן, והלא הוא מביא עצמו, היה ראוי לומר ובא, אלא הכל בסיוע. (מדרש החפץ כת״י)
[יד] 15והובא אל הכהן, שלא ישהה ולא יתרשל עד שלא תצמח בו המכה. (מדרש החפץ כת״י)
1. ילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״א: ומביא ב׳ ציפורים וכו׳ ונוטל עץ ארז וכו׳ ואזוב וכו׳ ושני תולעת וכו׳ וארבעה מינים אלו מעכבין זה את זה.
2. תוספתא כריתות פ״א ה״ז, ילקו״ש כאן, וראה תו״כ לקמן פס׳ י.
– רמב״ם הל׳ מחוסרי כפרה פ״ה ה״ח: מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שניה וכן אם הביא אשמו ונתנגע צריך קרבן על כל אחת ואחת אבל אם נתנגע ונרפא והביא צפרים וחזר ונתנגע ונתרפא והביא צפריו, קרבן אחד לכולם.
3. נגעים פי״ד מי״ב, כריתות כח. וילקו״ש כאן. ובתו״כ פ״ד-טז הלימוד מפס׳ לב זאת תורת אשר בו נגע צרעת. וראה המשך המאמר לקמן פס׳ כא אות קטו, וראה זהר ח״א רס:.
– רמב״ם הל׳ שגגות פ״י הי״ג: עני שהקריב קרבן עשיר יצא ועשיר שהקריב קרבן עני לא יצא. ובלח״מ: בסוף נגעים מצורע עני וכו׳ ורבינו ז״ל כתב עני סתם ועשיר סתם לכלול אפי׳ מטמא מקדש עשיר שהקריב קרבן עני לא יצא וכדר׳ אושעיא ודלא כרב חגא.
4. ראה משנה וגמ׳ שם כז., תוספתא מנחות פ״ו ה״ו, רמב״ם טו״צ פי״א ה״א (הובא לעיל אות א). וראה יומא סז: את חקותי תשמורו דברים שהשטן משיב עליהם וכו׳ וטהרת מצורע וכו׳, אני ה׳ חקקתי ואין לך רשות להרהר בהן.
5. תוספתא נגעים פ״ט ה״ג, ילקו״ש כאן, וראה יומא סב: תהיה למה לי, לטהר הוייתו של מצורע (דמשמע בהויתה תהא פרשה זו ככל הכתוב בה, רש״י).
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ה ה״ו: הקדים מתן שמן למתן דם ימלא הלוג שמן ויחזור ויתן השמן אחר הדם הקדים מתן שמן על הבהונות למתן שבע ימלא הלוג ויחזור ויתן על הבהונות אחר מתן שבע שנאמר זאת תהיה תורת המצורע שתהיה כל תורתו על הסדר.
6. ראה נגעים פי״ד מי״ב, תו״כ אחרי פרשה ד-טו, ירושלמי סוטה פ״ב ה״א.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״א ה״ה: כבר ביארנו שכל מחויבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת בעלים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים.
7. ויק״ר פט״ז ב-ו, תנחומא ותנ״י כאן, מדרש תהלים פנ״ב ילהמכ״ת שם, ילקו״ש כאן וח״ב רמז תקעב, תתנה, תתקעא, זהר ח״ג נג.
8. כ״ה בנדפס ולק״ט וילקו״ש ומדרה״ג כאן. וברב״ח שהדרש הוא מסמיכת פרשת מצורע לפרשת יולדת.
9. ראה שהש״ר א-י, ומדרש תהלים מזמור ח, ותו״ש ויקרא פ״ו אות יז בביאור. ובויק״ר פט״ז-ו: אמר ריב״ל ה׳ תורות כתובות במצורע וכו׳, הובא לעיל פי״ג פס׳ כט.
10. ראה תו״כ וילקו״ש ולק״ט ורש״י כאן, תוספתא נגעים פ״ח ה״ו.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״ג ה״ג: וכל היום כשר לטהרת המצורע. ובה״ה: שחיטת הציפור והתגלחת וההזייה ביום ושאר מעשיו בין ביום ובין בלילה.
11. ראה תו״ש כרך ח׳ במילואים פי״ח.
12. ראה להלן אות יז ולעיל פי״ג אותיות קכה, קמד.
13. מדרש ילמדנו תנ״י סי׳ ח, ילקו״ש כאן וילהמכ״ת קיז. ובלק״ט: והובא אל הכהן, שאין לו מי שיביאנו שהכל רחוקים ממנו.
14. וכ״ה בכת״י מעין גנים. וצ״ב כונתו. ועי׳ לעיל פי״ג אות כג.
15. ראה תו״כ כאן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דָּא תְהֵי אוֹרָיְתָא דִּסְגִירָא בְּיוֹמָא דִּדְכוּתֵיהּ וְיִתֵּיתֵי לְוָת כָּהֲנָא.
This shall be the law for the leper on the day of his purification: He shall be brought to the priest;
פרשת מצורע

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן
דָּא תְהֵי אוֹרָיְתָא דִּסְגִּירָא בְּיוֹמָא דִּדְכוּתֵיהּ וְיִתֵּיתֵי לְוַת כָּהֲנָא
הַמְּצֹרָע – אונקלוס ו״יונתן״
א. אונקלוס תרגם ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – ״אוֹרָיְתָא דִּסְגִּירָא״, כי כבר נתבאר לעיל בפסוק ״וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן״ (ויקרא יג ד) שבמונחי הלכה אונקלוס משתמש בלשון חז״ל, ואצלם נתייחד ״סגר״ להלכות נגעים כגון ״מצורע מוסגר״ (משנה מגילה א ז) וראה שם דוגמאות נוספות. מטעם זה אי אתה מוצא בת״א פעלים או שמות משורש ״צרע״ אלא ״סגר״ דווקא. לא כן המיוחס ליונתן: בכל הפרק הוא מתרגם הַמְּצֹרָע – סְגִּירָא כת״א. אבל בפסוקנו תרגם ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – ״אוֹרָיְתָא דִּמְצוֹרָעָא״. וכן אצל השם צָרָעַת: בדרך כלל הוא מתרגם כאונקלוס כגון לעיל ״וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת״ (ויקרא יג ב) ״לְמַכְתָּשׁ סְגִירוּ״. אבל להלן ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ (פסוק מד) תרגם ״צוּרְעָא מַחְלְטָא״ ולא ״סְגִירוּת״ כת״א, ולכאורה תרגם בחוסר עקיבות. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל פירש שכנראה ״יונתן״ מבחין בין מצורע מוחלט למוסגר. אצל מוחלט הוא מתרגם ״צרע״ לכן תרגם ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ – ״צוּרְעָא מַחְלְטָא״ שיסודו בלשון המשנה: ״אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים״ (מגילה א ז) ופירש הרמב״ם שם: ״ומצורע מוסגר, הוא שאמר ה׳ בו והסגירו. ומוחלט, הוא שאמר ה׳ בו וטמאו הכהן. וענין מוחלט, שנפסק דינו וכבר הוחלט עליו שהוא טמא, תרגום לִצְמִתֻת (ויקרא כה כג) לַחְלוּטִין״. ומכיוון שגם פסוקנו מדבר בטהרת מצורע מוחלט כמפורש ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ״, תרגם גם כאן ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – ״אוֹרָיְתָא דִּמְצוֹרָעָא״. ודפח״ח.
מה בין מְצֹרָע לצָרוּעַ?
ב. השם מְצֹרָע מופיע רק כאן ואונקלוס תרגם ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – ״אוֹרָיְתָא דִּסְגִּירָא״. אבל בכל התורה שמו הוא צָרוּעַ כלעיל ״אִישׁ צָרוּעַ הוּא״ (ויקרא יג מד) שגם הוא מתורגם ״גְּבַר סְגִיר הוּא״ וכן בפסוק הבא: ״וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ״ – ״מִן סְגִירָא״.⁠1 לכאורה אין הפרש בין מְצֹרָע לצָרוּעַ כמוכח מת״א, אבל מהרש״א כתב שמְצֹרָע קשה מצָרוּעַ.⁠2 אמנם בנ״ך שגור מְצֹרָע כגון ״וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע״ (שמואל ב ג כט), ״וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ״ (מלכים ב טו ה).
בְּיוֹם – בְּיוֹמָא
ג. מדוע תרגם הסמיכות ״בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ״ – ״בְּיוֹמָא דִּדְכוּתֵיהּ״ ביִידוע ולא בצורה סתמית כלעיל ״בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל״ (ויקרא ז טו) ״בְּיוֹם קוּרְבָּנֵיהּ יִתְאֲכִיל״? כי כאן הכוונה ליום מסויים; בַּיוֹם שיראה שנשתנה גופו יובא לכהן. וכן פירש רמב״ן: ״יאמר שתהיה זאת תורת המצורע בַּיוֹם שירצה להטהר שיובא אל הכהן״.⁠3 אבל להלן ״לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא״ (נז) ״לְאַלָּפָא בְּיוֹם מְסָאֲבָא״, עיין שם הטעם.
וְהוּבָא – וְיִתֵּיתֵי ולא וְיִתָּעַל
ד. לעיל ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ״ (ויקרא י יח) תרגם ״הָא לָא אִיתָּעַל מִדְּמַהּ״ בפועל ״עוֹל״ המציין כניסה, ומשמעו: דמה לא הוכנס אל הקודש. אבל כאן שהמצורע עדיין טמא והוא מחוץ למחנה, דקדק לתרגם ״וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״ – ״וְיִתֵּיתֵי לְוַת כָּהֲנָא״: המצורע אמנם יובא אל הכהן ובעל כורחו, כרמב״ן.⁠4 אבל מכיוון שהכהן יוצא אליו כמפורש בפסוק הבא ״וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ והמצורע טרם נכנס פנימה, תרגם ״וְהוּבָא״ – ״וְיִתֵּיתֵי״ משורש את״א המציין קריבה ולא כניסה.⁠5 רק לאחר שיטהר תרגם ״וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה״ (פסוק ח) ״וּבָתַר כֵּין יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא״, יכנס למחנה. וראה כעין זה להלן בפסוק לה.
1. וכן עוד ״אִישׁ צָרוּעַ הוּא״ (ויקרא יג מד), ״וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע״ (ויקרא יג מה), ״אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ״ (ויקרא כב ד), ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב״ (במדבר ה ב). אבל במשה ומרים תרגם ״וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג״ (שמות ד ו) ״וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג״ (במדבר יב י) ״חַוְרָא כְּתַלְגָּא״ כי אינו מונח הלכי כמבואר לעיל יג, ד.
2. בערכין טז ע״א: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים וכו׳ כתב מהרש״א ב״חידושי אגדות״: ״הגם שכולן לקו בצרעת כדמייתי שם, [לה״ר] היא קשה מכולן ולפיכך משה מזהיר על השביעית שהוא משלח מדנים וגו׳ יותר מעל כולן שנאמר המצורע ולא כתיב צרוע ע״ש המוציא ש״ר וכתיב בההוא קרא בלה״ר ושבע תועבת נפשו כי הוא תועבת נפשו של אותו איש דאין זה אלא תכונה רעה שאין לו הנאה בדבר כמ״ש אם ישוך הנחש בלא לחש וגו׳⁠ ⁠⁠״.
3. ״חליפות שמלות״. אבל רש״י כתב: ״ביום טהרתו – מלמד שאין מטהרין אותו בלילה״. ועל פי דבריו חקר ב״אילת השחר״ לגראי״ל שטיינמן: מה הדין בכהן הרואה את הנגע ואומר שיהיה טהור בעוד שעה כשכבר לילה? ולאחר שפלפל בדברים הסיק: ״מסתבר שאינו יכול לפסוק על לאחר זמן שהרי המציאות יכולה להשתנות וא״א לדעת איך הנגע יראה אחר כך״. והוסיף: אף ש״מנחת חינוך״ (מצוה קסט) כתב ״הא דמבואר דאין רואין בלילה – זה דוקא לראות את הנגע אבל לפסוק הדין אם ראה ביום אפשר דרשאי לפסוק אף בלילה״, משמע שסובר שלא חוששים שמא השתנה מראיתו עד הלילה ולדבריו ייתכן שהכהן יכול לפסוק שיהיה טהור בעוד שעה, אלא שסברתו צ״ב.
4. רמב״ן: ״והובא אל הכהן – כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו. ואח״כ פירש כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה והוא לא יבא אליו אף על פי שנתרפא. ומדרשו בתורת כהנים (פרשה א ג) והובא אל הכהן, שלא ישהה. ואם כן יאמר כי ביום שיטהר שיתרפא מנגעו יובא על כרחו אל הכהן, והוא הנכון״. אבל ״הכתב והקבלה״ כתב: ״והובא אל הכהן. אין לפרש והובא הליכת המצורע אל הכהן, מדאמר אח״ז ויצא הכהן אל מחוץ למחנה משמע שהמצורע לא בא אליו. לכן נראה לפרש והובא כמו ״סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי״ (דברי הימים א כא ב) שטעמו הבאת דברים להודיעו המספר. ככה כאן והובא – הבאת דברים, להודיע לכהן שהשיג המצורע טהרת צרעתו ורפואתו. ובא להורות על חריצות המצורע ומהירותו בהשתדלות הסרת טומאתו מעליו, וז״ש בספרא והובא אל הכהן שלא ישהה״.
5. ההבחנה בין בָּא במשמע הִגִּיעַ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, קָרַב שתרגומו ״אֲתָא״ לבין בָּא בהוראת נכנס המתורגם ״עָל״, נתבארה בפסוק ״בֹּא...אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״.
דא תהויא גזירת אוריתה דמצרעה ביומא דדכותיה וייתיב לוות כהנא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תהוי״) גם נוסח חילופי: ״תהי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזירת אוריתה דמצרעה ביומא דדכותיה וייתי״) גם נוסח חילופי: ״אחוויית מצרעה ביום דכותה ויתועל״.
דא תהי אורייתא דמצרעא ביומא דדכותיה ויתיתי לוות כהנא.
This shall be the law for the leper: on the day of his purification he shall be brought to the priest.
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.

פרשה טז

סדר מצורע

[א] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה׳ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ (משלי ו׳:ט״ז), רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שֵׁשׁ וָשֶׁבַע הֲרֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁבַע מְקַיְימִין, וְשֶׁבַע דִּכְתִיב זוֹ שְׁבִיעִית שֶׁקָּשָׁה כְּנֶגֶד כֻּלָּם, וְאֵיזֶה זֶה: וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים (משלי ו׳:י״ט), וְאֵלּוּ הֵן: עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי, לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה, יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים (משלי ו׳:י״ז-י״ט), וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְכֻלָּן לָקוּ בְּצָרַעַת, עֵינַיִם רָמוֹת, מִבְּנוֹת צִיּוֹן, דִּכְתִיב: יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיהו ג׳:ט״ז), דִּכְתִיב: וְשִׂפַּח ה׳ קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ג׳:י״ז), דְּהַוְּיָן שָׁיְפִין כְּרוֹמְחִין וּמְהַלְּכִין בְּגַסּוּת הָרוּחַ. וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן (ישעיהו ג׳:ט״ז), שֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן לוֹבֶשֶׁת תַּכְשִׁיטֶיהָ וְהָיְתָה מַטָּה גְרוֹנָהּ בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ. וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיהו ג׳:ט״ז), רַבִּי מָנֵי דְקֵיסָרִי אָמַר שֶׁהָיוּ מְסַקְּרוֹת עֵינֵיהֶם בְּסִיקְרָא, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בְּקוֹלָרְיָא אֲדֻמָּה. הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה (ישעיהו ג׳:ט״ז), כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲרֻכָּה הָיְתָה מְבִיאָה שְׁתֵּי קְצָרוֹת אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה אֲרֻכָּה, וּכְשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן קְצָרָה, הָיְתָה מְבִיאָה שְׁתֵּי קְצָרוֹת וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת בְּרַגְלֶיהָ קוּנְדִירִיקוֹן עָבֶה, כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה אֲרֻכָּה. וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה (ישעיהו ג׳:ט״ז), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שֶׁהָיְתָה צוּרַת דְּרָקוֹן בְּמִנְעָלֶיהָ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי הָיְתָה מְבִיאָה שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וְהָיְתָה מְמַלְּאָה אוֹתָהּ אֲפַרְסְמוֹן וְנוֹתֶנֶת אוֹתָהּ תַּחַת עֲקֵבָה בְּמִנְעָלֶיהָ, וּכְשֶׁהָיְתָה רוֹאָה כַּת שֶׁל בַּחוּרִים הָיְתָה רוֹפֶסֶת עָלֶיהָ וְהָיָה אוֹתוֹ הָרֵיחַ מְפַעְפֵּעַ בָּהֶן כְּאֶרֶס שֶׁל עַכְנָה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לִישַׁעְיָה מָה אֵלּוּ עוֹשׂוֹת כָּאן יָקוּמוּ וְיִגְלוּ מִכָּאן, וְהָיָה יְשַׁעְיָה אוֹמֵר לָהֶם עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹּא יָבֹאוּ עֲלֵיכֶם שׂוֹנְאִים, אָמַר אִם יָבוֹאוּ שׂוֹנְאִים עָלֵינוּ מַה יִּהְיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה (ישעיהו ה׳:י״ט), דֻּכָּס אֶחָד רוֹאֵנִי וְנוֹטֵל אוֹתִי, אִפַּרְכוֹס רוֹאֶה אוֹתִי וְנוֹטֵל אוֹתִי, אַסְטְרָטִילָטִיס רוֹאֶה אוֹתִי וּמוֹשִׁיב אוֹתִי בְּקָרוֹן, הֱוֵי: וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה (ישעיהו ה׳:י״ט), וְנֵדַע דְּמַן הוּא דְּקַיָּמָא דִּילָן אוֹ דִילֵיהּ, כֵּיוָן שֶׁגָּדְלוּ עֲוֹנוֹת בָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים הָיוּ מִתְקַשְּׁטוֹת וְיוֹצְאוֹת לִפְנֵיהֶם כְּזוֹנוֹת, דֻּכָּס רָאָה אוֹתָן וּנְטָלָן, אִפַּרְכוֹס רָאָה אוֹתָן וּנְטָלָן, אַסְטְרָטִילָטִיס רָאָה אוֹתָן וּנְטָלָן וּמוֹשִׁיב אוֹתָן בְּקָרוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָא קָיְמָא דִילִי וְקָיְמָא דִילְהוֹן, מֶה עָשָׂה: וְשִׂפַּח ה׳ קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ג׳:י״ז), רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר הִלְקָן בְּצָרַעַת, כְּדִכְתִיב: וְלַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת (ויקרא י״ד:נ״ו). רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר הֶעֱלָה עַל רֹאשָׁם מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כִּנִּים. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר עֲשָׂאָן שְׁפָחוֹת מְכוּדָנוֹת, מַהוּ מְכוּדָנוֹת, אַמְהָן מְשַׁעְבְּדָן. רַבִּי חִיָּא וְחִילְפָא בַּר אִידֵי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, מַהוּ וְשִׂפַּח, שָׁמַר מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב זֶרַע קֹדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּדֵלִין מִן הַצָּרַעַת, מֶה עָשָׂה: וַה׳ פָּתְהֵן יְעָרֶה (ישעיהו ג׳:י״ז), רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְיְנֵיהֶם וְהִיא מוֹצִיאָה דַם וּמְמַלֵּא הַקָּרוֹן דַּם וְהָיָה אוֹתוֹ שִׁלְטוֹן נוֹעֲצָהּ בְּרֹמַח וְנוֹתְנָהּ לִפְנֵי הַקָּרוֹן וְהָיָה קָרוֹן עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן וּמְרַמְּסָן, הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר: סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ (איכה ד׳:ט״ו). רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא סִירוֹן סִירוֹן. לְשׁוֹן שָׁקֶר, מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה (במדבר י״ב:א׳), וּמִנַּיִן שֶׁלָּקְתָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (במדבר י״ב:י׳). וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי, מִיּוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵשִׁיב ה׳ אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ (מלכים א ב׳:ל״ב), וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: יָחֹלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע (שמואל ב ג׳:כ״ט). לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, מֵעֻזִּיָּה, שֶׁבִּקֵּשׁ לָבוֹז כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַע ה׳ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ (מלכים ב ט״ו:ה׳). וְרַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לְרָעָה, מִגֵּיחֲזִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע (מלכים ב ה׳:כ׳), וּמִנַיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ (מלכים ב ה׳:כ״ז). וּמְשַׁלֵחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, מִפַּרְעֹה, שֶׁשִּׁלַּח מְדָנִים בֵּין אַבְרָהָם לְשָׂרָה, וּמִנַיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַּע ה׳ אֶת פַּרְעֹה (בראשית י״ב:י״ז).
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ מִטְּבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, מְצָאַנִי זָקֵן אֶחָד וְאָמַר לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁחִין הֵן, וְאֵין לְךָ קָשֶׁה לְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה חוּץ מִבַּעַל רָאתָן בִּלְבָד, אָמַר רַבִּי פְּדָת וּבוֹ לָקָה פַּרְעֹה, לְפִיכָךְ הָיָה משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי שָׂח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁחִין הֵן וְכֻלָּן אָמְרוּ חֲכָמִים תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה קָשֶׁה לָהֶן, וּבַעַל רָאתָן קָשֶׁה מִכֻּלָּן, מִמַּאי הֲוֵי תָּנִינָא הִקִּיז דָּם וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ הַוְיָן לֵיהּ בָּנִים נִכְפִּין וכו׳, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הִזְהֲרוּ מִזְבוּבֵי בַּעֲלֵי רָאתָן. רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתֵיב בְּגַוֵּיהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עָיֵיל בְּאָהֳלֵיהּ. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסֵּי לָא הֲווֹ אָכְלִין בֵּיעָא דִילֵיהּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה וגו׳.
[ב] דָּבָר אַחֵר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים (תהלים ל״ד:י״ג). מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מַחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת שֶׁהָיוּ סְמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר, מַאן בָּעֵי לְמִזְבַּן סַם חַיִּים, אוֹדְקִין עֲלֵיהּ, רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתֵיב וּפָשֵׁיט בְּתוּרְקְלִינֵיהּ שָׁמְעֵיהּ דְּמַכְרִיז מַאן בָּעֵי סַם חַיִּים, אֲמַר לֵיהּ תָּא סַק לְהָכָא זַבִּין לִי, אֲמַר לֵיהּ לָאו אַנְתְּ צָרִיךְ לֵיהּ וְלָא דְכַוָּותָךְ, אַטְרַח עֲלֵיהּ סָלֵיק לְגַבֵּיהּ הוֹצִיא לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים הֶרְאָה לוֹ פָּסוּק: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב (תהלים ל״ד:י״ד-ט״ו).
אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (משלי כ״א:כ״ג).
אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא הַפָּסוּק הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעוֹ, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, תּוֹרַת הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע.
[ג] דָּבָר אַחֵר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ (איוב כ׳:ו׳). שִׂיאוֹ, לְרוּמָא. לָעָב, לַעֲנָנָא. כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד (איוב כ׳:ז׳), מַה גְּלָלִים הַלָּלוּ מְזֹהָמִין אַף הוּא מְזֹהָם. רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ (איוב כ׳:ז׳), חָמוּן לֵיהּ וְלָא מַכִּירִין בֵּיהּ, שֶׁכֵּן כְּתִיב בְּרֵעֵי אִיּוֹב: וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ (איוב ב׳:י״ב). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר אָסוּר לֵילֵךְ בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל מְצֹרָע אַרְבַּע אַמּוֹת, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה, וְלָא פְּלִיגֵי מַאן דְּאָמַר אַרְבַּע אַמּוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין הָרוּחַ יוֹצֵא, וּמַאן דְּאָמַר מֵאָה אַמָּה, בְּשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ יוֹצֵא. רַבִּי מֵאִיר לָא אָכֵיל בֵּיעֵי מִן מְבוֹאָה דִּמְצֹרָע, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסֵּי לָא הֲווֹ עָיְילֵי לִמְבוֹאוֹת שֶׁל מְצֹרָע, רֵישׁ לָקִישׁ כַּד הֲוָה חָמֵי חַד מִנְּהוֹן בִּמְדִינְתָּא מְרַגֵּם לְהוֹן בַּאֲבָנַיָא אֲמַר לוֹ פּוֹק לְאַתְרָךְ לָא תִּזְהוֹם בְּרִיָּיתָא, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא: בָּדָד יֵשֵׁב (ויקרא י״ג:מ״ו), לְבַדּוֹ יֵשֵׁב. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן כַּד חָמֵי חַד מִנְּהוֹן הֲוָה מִטַּמַּר מִנֵּיהּ, עַל שׁוּם דִּכְתִיב: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע.
[ד] דָּבָר אַחֵר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ (תהלים נ׳:ט״ז), בֶּן עַזַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהָאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתָיו, אָמְרוּ לֵיהּ שֶׁמָּא בְּסִדְרֵי מֶרְכָּבָה אַתָּה עוֹסֵק, אָמַר לָהֶן לָאו, אֶלָּא מַחְרִיז דִּבְרֵי תוֹרָה לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים לִכְתוּבִים, וְדִבְרֵי תוֹרָה שְׂמֵחִין כְּיוֹם נְתִינָתָן בְּסִינַי, עִקַּר נְתִינָתָן בָּאֵשׁ נִתְּנוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ (דברים ד׳:י״א), אָמַר רַבִּי לֵוִי מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּקִלּוּסוֹ שֶׁל אָדָם רָשָׁע, מִן הַתּוֹרָה: וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (ויקרא י״ג:מ״ה). מִן הַנְּבִיאִים: וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת וגו׳ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע (מלכים ב ח׳:ה׳), וְדִלְמָא לַאֲחוֹרֵי תַּרְעָא הֲוָה קָאֵים. רַבָּנָן אָמְרֵי אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם הֱסִיטָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וֶהֱבִיאָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְסַפֵּר אוֹתוֹ רָשָׁע בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בַּכְּתוּבִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי (תהלים נ׳:ט״ז). רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, מֵהֶם רְבוּצִין, מֵהֶם זְקוּפִין, וְלָשׁוֹן זֶה נָתוּן בֵּין שְׁנֵי לְחָיַיִּם וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו, וּמְכֻפָּל כַּמָּה כְּפֻלּוֹת, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה שְׂרֵפוֹת הוּא שׂוֹרֵף, אִלּוּ הָיָה זָקוּף וְעוֹמֵד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע – הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע.
[ה] דָּבָר אַחֵר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ (קהלת ה׳:ה׳), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּתַר קְרָיָא בְּאֵלּוּ שֶׁפּוֹסְקִין צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵין נוֹתְנִין. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר בְּאִלֵּין שֶׁאוֹמְרִים לָשׁוֹן הָרָע. וְרַבִּי בִּנְיָמִין בֶּן לֵוִי פָּתַר קְרָיָא בַּחֲנִיפֵי תּוֹרָה. רַבִּי מָנֵי פָּתַר קְרָיָא בִּנְדָרִים וכו׳ כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת. רַבָּנָן פָּתְרִין קְרָיָא בְּמִרְיָם, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, אַל תִּתֵּן רְשׁוּת לְאֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ לַחֲטִיא כָּל אֵבָרֶיךָ, אַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, זֶה משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִיאֵנוּ מִמִּצְרָיִם (במדבר כ׳:ט״ז). שְׁגָגָה הִיא: אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ (במדבר י״ב:י״א). לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ, עַל אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם וַיֵּלַךְ (במדבר י״ב:ט׳). וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּפִיהָ חָטְאָה וְכָל הָאֵבָרִים לָקוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל (במדבר י״ב:י׳).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִלָּה בְּסֶלַע וּמִשְׁתּוֹקָא בִּשְׁתַּיִם, דִּתְנַן שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה.
[ו] אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חָמֵשׁ תּוֹרוֹת כְּתוּבוֹת בַּמְּצֹרָע: זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת (ויקרא י״ג:נ״ט), זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע (ויקרא י״ד:ב׳), זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת (ויקרא י״ד:ל״ב), זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת (ויקרא י״ד:נ״ד), זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת (ויקרא י״ד:נ״ז). זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע עוֹבֵר עַל חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע.
[פרשת מצורע]
[א] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה בְּנֵי אָדָם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שְׁלֹשָה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הַדְּיוֹטוֹת. אֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, יְרָבְעָם וְאַחְאָב וּמְנַשֶּׁה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, בִּקְּשׁוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה לִשְׁנוֹת אַרְבָּעָה מְלָכִים וְלִמְנוֹת שְׁלֹמֹה עִמָּהֶם, אֶלָּא שֶׁיָּצְאָה בַּת קוֹל וְאָמַר, אַל תִּגְעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ (דברי הימים א ט״ז:כ״ב). וְאַף עַל פִּי כֵן חָזְרוּ יוֹם אֶחָד וּבִקְּשׁוּ לִשְׁנוֹת. וְאָתָא אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְלִחֲכָה בְּסַפְסְלֵיהֶם. וְחָזְרָה וְאָמְרָה, הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי וּמַה יָּדַעְתָּ דַּבֵּר (איוב ל״ד:ל״ג). כָּל כָּךְ לָמָּה הָיוּ שׁוֹנִים. עַל שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאָבִיּוֹת עַמֹּנִיּוֹת אֲדֹמִיּוֹת צִדְנִיּוֹת חִתִּיּוֹת, וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי י״י (מלכים א י״א:א׳-ו׳). אַרְבָּעָה הַדְּיוֹטוֹת, בִּלְעָם וְדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל וְגֵחֲזִי. אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁהַלָּלוּ מִפְּנֵי דִּבּוּר פִּיהֶם נִדְחֲפוּ לַגֵּיהִנָּם. בִּלְעָם, עַל יְדֵי לְשׁוֹנוֹ נִדְחַף לַגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב (במדבר כ״ג:ז׳). מִן הָרָמִים הָיִיתִי מִמְּחִיצַת הָאָבוֹת, הִנְחַנִי בָּלָק וּזְרָקַנִי לַגֵּיהִנָּם. וְאֵין יַנְחֵנִי אֶלָּא לְשׁוֹן גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: בֶּן אָדָם נְהֵה (יחזקאל ל״ב:י״ח). וְכֵן דּוֹאֵג, עַל לְשׁוֹנוֹ נִטְרַד. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח דָּוִד לְנוֹב עִיר לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וְקִבְּלוֹ. וְהִרְגִּישׁ שָׁאוּל וְכִנֵּס אֶת כָּל עֲבָדָיו וְאָמַר לָהֶם: יָפֶה אַתֶּם עוֹשִׂין לִי, שֶׁדָּוִד עוֹשֶׂה מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ, וְאֵין אֶחָד מִכֶּם גִּלָּה אֶת אָזְנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי (שמואל א כ״ב:ח׳). הִתְחִיל דּוֹאֵג לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַן דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב (שמואל א כ״ב:ט׳). וְעַל יָדוֹ נֶהֶרְגוּ חֲמִשָּׁה וּשְׁמֹנִים כֹּהֲנִים נוֹשְׂאֵי אֵפוֹד בָּד, וַאֲחִימֶלֶךְ כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב וְגוֹ׳ (שמואל א כ״ב:י״ט). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל שֶׁנַּעֲשֶׂה רַחְמָן עַל הָאַכְזָרִי, לַסּוֹף נַעֲשֶׂה אַכְזָר עַל הָרַחְמָנִים. כְּתִיב: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר (שמואל א ט״ו:ט׳). וּכְתִיב בְּנֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב (שמואל א כ״ב:י״ט). וְכֵן אֲחִיתֹפֶל, עַל לְשׁוֹנוֹ נִטְרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וְגוֹ׳ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנֵק (שמואל ב י״ז:כ״ג). וְגֵחֲזִי עַל לְשׁוֹנוֹ נִטְרַד וְנִצְטָרֵעַ. בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטָרַע נַעֲמָן וְנִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא, הִתְחִיל נַעֲמָן לִתֵּן כֶּסֶף וְזָהָב וְדוֹרוֹנוֹת לֶאֱלִישָׁע, וְלֹא רָצָה לְקַבֵּל עָלָיו. הָיָה גֵּחֲזִי מְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֱלִישָׁע. רָאָה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּגָדִים, אָמַר, הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֶת אֲשֶׁר הֵבִיא, חַי י״י כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה (מלכים ב ה׳:כ׳). בְּוַדַּאי, מוּמוֹ לָקַח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם, וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג (מלכים ב ה׳:כ״ז). לָמָּה, לְפִי שֶׁכָּתוּב, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (דברים י״ג:י״ח), וְהָיָה מֶלֶךְ אֲרָם וְנַעֲמָן שַׂר צְבָאוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וּכְתִיב: וְלֹא תָּבִיא תּוֹעֵבָה אֶל בֵּיתְךָ (דברים ז׳:כ״ו). אָמַר רַבִּי פְּדָת, בְּרִית כְּרוּתָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, כָּל מִי שֶׁמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, יִלְקֶה בְּצָרַעַת. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, אֶל תִּקְרֵי הַמְּצֹרָע אֶלָּא הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים עַל הָאָדָם אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת לוֹ, אֶל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרְךָ (קהלת ה׳:ה׳), אֶל תִּתֵּן רְשׁוּת לְהוֹצִיא דָּבָר מִפִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרְךָ, לְהַלְקוֹת אֶת גּוּפְךָ. וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עָלֶיךָ, בִּשְׁגָגָה הוֹצֵאתִי הַדִּבּוּר מִפִּי, שֶׁכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיֵּצֵא מִפִּיךָ, בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים, בֵּין טוֹב בֵּין רַע, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי י״י אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב י״י וַיִּשְׁמַע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי י״י וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ (מלאכי ג׳:ט״ז). וְכֵן בְּמִדַּת פֻּרְעָנִיּוּת, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק (תהלים קל״ט:ב׳). וְכֵן אָמַר אִיּוֹב, כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפֹּר (איוב י״ד:ט״ז). וְאוֹמֵר: עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה (שם י״ג:כ״ז). לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ (קהלת ה׳:ה׳), אֵלּוּ הַיָּדַיִם וְהַגּוּף שֶׁלּוֹקִין בְּצָרַעַת וּבִנְגָעִים. דָּבָר אַחֵר, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרְךָ, בְּלָשׁוֹן נָקִי דִּבְּרָה תּוֹרָה, אִם אָמְרָה לְךָ אִשְׁתְּךָ שֶׁהִיא נִדָּה, אֶל תַּחֲטִיא אֶת גּוּפְךָ וְתִגַּע בָּהּ, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל צוּרַת הַוָּלָד שׁוֹגֵג הָיִיתִי וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, אֵלּוּ הַבָּנִים שֶׁלּוֹקִים בְּצָרַעַת. אָמַר רַב אֶחָא, אִם שִׁמֵּשׁ אָדָם עִם אִשְׁתּוֹ בִּימֵי נִדָּתָהּ, הַבָּנִים לוֹקִין בְּצָרַעַת. כֵּיצַד, שִׁמֵּשׁ בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְנִדָּתָהּ, הַבֵּן הַנּוֹלָד מֵהֶם לוֹקֶה לְעֶשֶׂר שָׁנִים. שִׁמֵּשׁ עִמָּהּ בְּיוֹם שֵׁנִי לְנִדָּתָהּ, הַבֵּן לוֹקֶה לְעֶשְׂרִים שָׁנָה. שִׁמֵּשׁ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְנִדָּתָהּ, הַבֵּן לוֹקֶה לִשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. שִׁמֵּשׁ בַּיּוֹם הָרְבִיעִי לְנִדָּתָהּ, הַבֵּן לוֹקֶה לְאַרְבָּעִים. בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לְנִדָּתָהּ, לוֹקֶה לַחֲמִשִּׁים, בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לְנִדָּתָהּ, לוֹקֶה לְשִׁשִּׁים. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ, לוֹקֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה, כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יְמֵי נִדָּתָהּ. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם, עַד שֶׁרוֹאֶה פֵּרוֹתָיו מְקֻלְקָלִים. וְאֵין שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם אֶלָּא שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה (תהלים צ׳:י׳). זָכָה, לִשְׁמוֹנִים. לְכָךְ אִם שִׁמֵּשׁ אָדָם עִם אִשְׁתּוֹ בְּשִׁבְעָה לְנִדָּתָהּ, הַוָּלָד לוֹקֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה. כִּבְיָכוֹל אוֹמֵר, אֵין הַמְּרִירוּת זוֹ מִשֶּׁלִּי, כְּבָר הַעִידוֹתִי בְךָ וְאָמַרְתִּי לְךָ, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. דָּבָר אַחֵר, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ וְגוֹ׳, אִם עָשִׂית בְּזָדוֹן וְתִטְעֶה וְתֹאמַר לְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא מַלְאָךְ, בִּשְׁגָגָה עָשִׂיתִי וְתַטְעֶה אוֹתוֹ, לְעַצְמְךָ אַתְּ מַטְעֶה. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְגוֹ׳, אֵלּוּ הַבָּנִים שֶׁלּוֹקִין בְּצָרַעַת. וּמִנַּיִן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִקְרָא מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת וְגוֹ׳ (מלאכי ב׳:ז׳).
[ב] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְגוֹ׳ (משלי י״ח:כ״א), הַכֹּל תָּלוּי בַּלָּשׁוֹן. זָכָה, לְחַיִּים, נִתְחַיֵּב, לְמָוֶת. עָסַק בַּתּוֹרָה בִּלְשׁוֹנוֹ, זָכָה לְחַיִּים. שֶׁהַתּוֹרָה עֵץ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (שם ג׳:י״ח). וְהִיא רְפוּאָתוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ (שם ט״ו:ד׳). וְאִם עָסַק אָדָם בְּלָשׁוֹן הָרַע, מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, לְמָוֶת. שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע כִּשְׁפִיכַת דָּמִים. שֶׁכָּל הַהוֹרֵג, אֵינוֹ הוֹרֵג אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת. וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, הוֹרֵג שְׁלֹשָה, הָאוֹמְרוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו. שֶׁהֲרֵי דּוֹאֵג אָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב, וְנֶהֱרַג, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ (שמואל א כ״ב:ט״ז). וְנֶהֱרַג שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּי״י (דברי הימים א י׳:י״ג). וְכֵן שָׁאוּל אוֹמֵר, עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ (שמואל ב א׳:ט׳), קַטֵּיגוֹרְיָא שֶׁל נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַשָּׁבָץ אֶלָּא בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצוֹת זָהָב (שמות כ״ח:י״ג). וְדוֹאֵג נִשְׁתָּרֵשׁ מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל, וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה (תהלים נ״ב:ז׳), מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מִי קָשָׁה, הַמַּכָּה בַּחֶרֶב אוֹ הַמַּכָּה בַּחֵץ. הֱוֵי אוֹמֵר, הַמַּכָּה בַּחֵץ. שֶׁהַמַּכָּה בַּחֶרֶב, אֵינוֹ יָכֹל לְהָמִית אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קָרוֹב אֶצְלוֹ וְנָגַע בּוֹ. וְהַמַּכֶּה בַּחֵץ, אֵינוֹ כֵן אֶלָּא זוֹרֵק אֶת הַחֵץ וּמַכֶּה אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ. לָכֵן נִמְשָׁל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע כְּחֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִּבֵּר (ירמיהו ט׳:ז׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נ״ז:ה׳). רְאֵה מַה קָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע, וְהוּא קָשֶׁה מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים וּמִגִּלּוּי עֲרָיוֹת וּמֵעֲבוֹדָה זָרָה. מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא (בראשית ד׳:י״ג). מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת (בראשית ל״ט:ט׳). מֵעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְּדוֹלָה (שמות ל״ב:ל״א). וּבִמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, אֵין כָּתוּב בּוֹ לֹא גָּדוֹל וְלֹא גְּדוֹלָה, אֶלָּא גְּדֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יַכְרֵת י״י כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת (תהלים י״ב:ד׳). לְכָךְ נֶאֱמַר: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. דָּבָר אַחֵר, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. אַל תֹּאמַר, הוֹאִיל וְנִתְּנָה לִי רְשׁוּת לְדַבֵּר, הֲרֵינִי אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁאֲבַקֵּשׁ. כְּבָר הִזְהִירָה אוֹתְךָ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה (תהלים ל״ד:י״ד). וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, שֶׁאַתָּה מְחַסֵּר. אֵין אַתָּה אֶלָּא מִשְׂתַּכֵּר. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צָוְחָה, שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (משלי כ״א:כ״ג). אַל תִּקְרֵי מִצָּרוֹת, אֶלָּא מִצָּרַעַת נַפְשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר, מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. קָשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁאֵין אָדָם מוֹצִיאוֹ מִפִּיו עַד שֶׁהוּא כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ (תהלים י״ב:ה׳). כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָוַח עַל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים וְגוֹ׳ (תהלים צ״ד:ט״ז), מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶם. וּמִי יַעֲמֹד בָּהֶם, גֵּיהִנָּם. וְגֵיהִנָּם צֹוַחַת, אַף אֲנִי אֵינִי יְכוֹלָה לַעֲמֹד בָּהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מִלְּמַעְלָן, וְאַתְּ מִלְּמַטָּן. אֲנִי זוֹרֵק בָּם חִצִּים מִלְּמַעְלָה, וְאַתָּה הוֹפֶכֶת עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים מִלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: חִצֵּי גִּבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים (תהלים ק״כ:ד׳). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רְצוֹנְכֶם לְהִמָּלֵט מִגֵּיהִנָּם, הַרְחִיקוּ עַצְמְכֶם מִלָּשׁוֹן הָרַע וְאַתֶּם זוֹכִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וְגוֹ׳ (תהלים ל״ד:י״ג). וּכְתִיב: נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרַע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים ל״ד:י״ד-ט״ו). לְכָךְ נֶאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, הַנְּגָעִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, מוֹצֵא רָע, שֶׁהַנְּגָעִים רָעִים מוֹצְאִין בְּגוּפוֹ. רְאֵה מַה כְּתִיב בְּמִרְיָם, וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה (במדבר י״ב:א׳). לְפִיכָךְ, וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרַעַת (תהלים ל״ד:י״א). מַה כְּתִיב שָׁם, זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה י״י אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם וְגוֹ׳ (דברים כ״ד:ט׳). וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה מִרְיָם שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ חֲבִיבָהּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְלֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לְהַחְזִירוֹ לְאִשְׁתּוֹ, כָּךְ. הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, הִשָּׁמֵר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת (דברים כ״ד:ח׳). וְאַף אַהֲרֹן שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, נָגְעָה בּוֹ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַר אַף י״י בָּם וַיֵּלַךְ (במדבר י״ב:ט׳). בָּם, בְּמִרְיָם וּבְאַהֲרֹן, אֶלָּא שֶׁאַהֲרֹן נִתְרַפֵּא מִיָּד. וּמִרְיָם, לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם שִׁבְעַת יָמִים (במדבר י״ב:ט״ו). הֱוֵי, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, שֶׁמָּצָא רָע. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, עַל שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בּוֹרְאוֹ, לְפִיכָךְ נִצְטָרֵעַ. מָה אָמַר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג׳:ה׳). אָמַר לָהֶם: כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא אֶת חֲבֵרוֹ, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לִבְראֹת אֶת עוֹלָמוֹ, מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ. אַף אַתֶּם אִכְלוּ מִמֶּנּוּ וְאַתֶּם יְכוֹלִין לִבְראֹת עוֹלָם כָּמוֹהוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרַע, סוֹפְךָ לִלְקוֹת בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר י״י אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה (בראשית ג׳:י״ד). בְּמָה אֵרְרוֹ. בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא (ויקרא י״ג:נ״ב). אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַסְּלָעִים שֶׁהֵן עַל הַנָּחָשׁ, זוֹ הִיא צָרַעְתּוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל בַּעֲלֵי מוּמִין מִתְרַפְּאִין בָּעוֹלָם הַבָּא, וְהַנָּחָשׁ אֵינוֹ מִתְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה (בראשית ג׳:י״ד), מִכָּאן שֶׁהַכֹּל מִתְרַפְּאִין וְהוּא אֵינוֹ מִתְרַפֵּא. בִּבְנֵי אָדָם כְּתִיב: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ (ישעיהו ל״ה:ו׳). וּכְתִיב: אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְגוֹ׳ (ישעיהו ל״ה:ה׳). וְכֵן הַחַיָּה וְהַבְּהֵמָה, זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְּאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. אֲבָל הַנָּחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ, שֶׁאֵין מִתְרַפֵּא לְעוֹלָם, שֶׁהוּא הוֹרִיד כָּל הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר. מִי גָּרַם לוֹ, עַל שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע.
וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן – מַהוּ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. הוּא בָא, לָמָּה. שֶׁהַכֹּל רְחוֹקִים וּבְדֵלִים מִמֶּנּוּ. שֶׁכֵּן דָּוִד אוֹמֵר, אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחוֹק עָמָדוּ (תהלים ל״ח:י״ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לְמַחֲנֵה מוֹשָׁבוֹ, מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, וְהוּא בָא.
[ד] זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, עַל כַּמָּה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים עַל הָאָדָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל אַחַת עֶשְׂרֵה דְּבָרִים הַנְּגָעִים בָּאִים עַל הָאָדָם. עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל הַגְּנֵבוֹת, וְעַל לָשׁוֹן הָרַע, וְעַל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, וְעַל הַדַּיָּן הַמְקַלְקֵל אֶת הַדִּין, וְעַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל הַחוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר, וְעַל הַמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל עַיִן רָעָה. עַל עֲבוֹדָה זָרָה מִנַּיִן. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, לָקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות ל״ב:כ״ה). וְנֶאֱמַר בַּמְּצֹרָע, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָּרוּעַ. עַל קִלְלַת הַשֵּׁם מִנַּיִן. מִגָּלְיָת, שֶׁקִּלֵּל וְאָמַר, בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי (שמואל א י״ז:ח׳). וְאֵין אִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י אִישׁ מִלְחָמָה (שמות ט״ו:ג׳). וּכְתִיב: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ י״י בְּיָדִי (שמואל א י״ז:מ״ו). וְאֵין סְגִירָה אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן. עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן. דִּכְתִיב: וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ג׳:י״ז). וְאֵין וְשִׂפַּח אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבַּהֶרֶת. עַל הַגְּנֵבוֹת מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם י״י צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב (זכריה ה׳:ד׳), הֲרֵי עַל הַגְּנֵבוֹת. עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא מִנַּיִן. דִּכְתִיב: וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ אֶת עֵצָיו (שם). אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁמְּכַלֶּה עֵצִים וַאֲבָנִים. רַבִּי אוֹמֵר, זוֹ צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִתֵּץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו. וְעַל לָשׁוֹן הָרַע מִנַּיִן. מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב: וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרַעַת (במדבר י״ב:י׳). כְּתִיב: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. וְעַל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר מִנַּיִן. שֶׁעַל שֶׁהֵעִידוּ יִשְׂרָאֵל עֵדוּת שֶׁקֶר וְאָמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ח׳), לָקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה וְגוֹ׳ (במדבר ה׳:ב׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות ל״ב:כ״ה). וְעַל הַדַּיָּן הַמְקַלְקֵל אֶת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמַק יִהְיֶה, וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה, כִּי מָאֲסוּ אֶת תּוֹרַת י״י (ישעיהו ה׳:כ״ד). וְאֵין פִּרְחָם אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת (ויקרא י״ג:י״ב). וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ מִנַּיִן. מִן עֻזִּיָּהוּ שֶׁנִּכְנַס בִּתְחוּם הַכְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְּמִצְחוֹ (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). וְעַל הַמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים מִנַּיִן. מִפַּרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַּע י״י אֶת פַּרְעֹה (בראשית י״ב:י״ז), לְפִי שֶׁנָּטַל שָׁרָה מֵאַבְרָהָם. וְעַל עַיִן הָרָע. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כֵּיוָן שֶׁעֵינָיו שֶׁל אָדָם רָעָה לְהַשְׁאִיל חֲפָצָיו, אָדָם הוֹלֵךְ וְאָמַר לֵיהּ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ, אוֹ כָּל כְּלִי חֵפֶץ. וְהוּא אוֹמֵר, אָרוּר הוּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַגָּל אוֹ קַרְדֹּם. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּצָרַעַת, וּבָא לַכֹּהֵן וְאוֹמֵר: כְּנֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבַּיִת. וְהוּא מְצַוֶּה וְנִתֵּץ אֶת הַבַּיִת, וְהַכֹּל רוֹאִין כֵּלָיו כְּשֶׁהֵן גְּרוּרִין וּמוֹצִיאָן לַחוּץ, וּמְפַרְסְמִין אֶת כֵּלָיו. וְהַכֹּל אוֹמְרִים: לֹא הָיָה אוֹמֵר שֶׁאֵין לוֹ מַגָּל, שֶׁאֵין לוֹ קַרְדֹּם הֲרֵי יֵשׁ לוֹ חֵפֶץ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁלֹּא רָצָה לְהַשְׁאִיל וְהָיָה עֵינוֹ צָרָה לְהַשְׁאִיל. וְהוּא אוֹמֵר שְׁקַעֲרוּרוֹת, אַל תִּקְרֵי שְׁקַעֲרוּרוֹת אֶלָּא שָׁקַע אֲרוּרוֹת, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אָרוּר הוּא וְשָׁקַע בֵּיתוֹ. וְרָאוּ הַכֹּל אֲרוּרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ, נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ (איוב כ׳:כ״ח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל גַּסּוּת הָרוּחַ. מִנַּיִן, מִנַּעֲמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע (מלכים ב ה׳:א׳), שֶׁהָיָה גַּס רוּחַ. וְאַף עַל הָאוֹמֵר דָּבָר בַּחֲבֵרוֹ שֶׁאֵין בּוֹ. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּמֹשֶׁה, עַל שֶׁאָמַר, וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי (שמות ד׳:א׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֵי מַאֲמִינִים הֵם, דִּכְתִיב: וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד׳:ל״א). בְּנֵי מַאֲמִינִים, דִּכְתִיב: וְהֶאֱמִין בַּי״י (בראשית ט״ו:ו׳). אֶלָּא צָרִיךְ אַתָּה לִלְקוֹת. שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיֹּאמֶר, הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד׳:ו׳). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רְאוּ מַה בֵּינֵיכֶם לְבֵין הָאֻמּוֹת. כְּשֶׁהֵן חוֹטְאִין, בְּגוּפָן אֲנִי נוֹגֵעַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ בְּבָתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַּע י״י אֶת פַּרְעֹה (בראשית י״ב:י״ז), וְאַחֲרֵי כֵן, וְאֶת בֵּיתוֹ (בראשית י״ב:י״ז). אֲבָל אַתֶּם אִם חוֹטְאִים, בְּבָתֵּיכֶם אֲנִי מַלְקֶה תְּחִלָּה. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ.
[Parashat Metzora]
[Siman 1] (Lev. 14:2:) “This shall be the law of the leper.” Let our master instruct us: How many people have no share in the world to come?⁠1 Thus have our masters taught (in Sanh. 10:1-2): These are they who have no share in the world to come…. Three kings and four commoners2 have no share in the world to come. The three kings are Jeroboam, Ahab, and Manasseh.⁠3 R. Judah ben Shallum said, “The sages of the Mishnah wanted to teach that there were four kings and reckon Solomon with them; however, a heavenly voice (bat qol) came forth and said (in the words of Ps. 105:15), ‘Touch not my anointed.’ Nevertheless they returned one day to teaching [as before]. Fire from the heavens came and destroyed their benches. [The heavenly voice] returned and said (according to Job 34:33), ‘Should He repay as you would, when you have refused?’” All the same, why did they so teach? Because it is written (in I Kings 11:1, 6), “Now King Solomon loved many foreign wives […]. And Solomon did what was evil in the eyes of the Lord.” (Sanh. 10:2, at the end:) The four commoners are Balaam, Doeg, Ahithophel and Gehazi. You find that these were condemned to Geihinnom on account of the words of their mouths. In the case of Balaam, he was driven into Geihinnom because of his speech, as stated (in Numb. 23:7), “From Aram has Balak brought me, the king of Moab,”4 [meaning] I was one of the exalted ones;⁠5 I was one of the division of the patriarchs, [but] Balak brought me (yanheni) and cast me into Geihinnom.” Now brought me (yanheni, rt.: nhh) can only imply Geihinnom, since it is stated (in Ezek. 32:18), “Son of man, lament over (rt.: nhh)⁠6 [the masses of Egypt and cast them down… unto the lowest part of the nether world].” So also was Doeg banished because of his speech. When? When David fled to Nob, the city of priests where Ahimelech received him, Saul noticed and gathered all his servants. He said to them, “A fine way you are treating me! For David does whatever he wishes, and not one of you has put a word in my ear.” It is so stated (in I Sam. 22:8), “Is that why all of you have conspired against me? For no one is putting a word in my ear when my son is making a deal with the son of Jesse….” Doeg began to utter evil speech, as stated (in vs. 9), “Then Doeg the Edomite, who was standing among the servants of Saul, answered and said, ‘I saw the son of Jesse come to Nob….’” It was also by his hand that eighty-five priests who wear the ephod and Ahimelech the High Priest were slain. “And he smote Nob the city of priests with the edge of the sword” (I Samuel 22:19). R. Eleazar said, “Anyone who becomes merciful upon the cruel one will end by being cruel to the merciful: It is written (I Samuel 15:9), ‘But Saul had pity upon Agag and upon the best of the sheep and the cattle’; and it is [also] written (I Samuel 22:19) about Nob the city of priest, ‘And he smote Nob the city of priests with the edge of the sword.’“ So also was Ahithophel banished because of his speech. Thus it is stated (in II Sam. 17:23), “So when Ahithophel saw that his counsel was not heeded… and he set his house in order and hanged himself.” Gehazi also was banished on account of his speech. When Naaman became leprous and was healed at the hands of Elisha, Naaman began to give silver, gold and gifts7 to Elisha, but he did not want to accept them. Now Gehazi was ministering to Elisha. He saw the silver, the gold, and the clothes; so he said (in II Kings 5:20), “My Lord has spared that Aramean Naaman without accepting what he brought; as the Lord lives, I will run after him and get something from him.” Certainly he took [something; he took] his deformity. Thus it is stated (in vs. 27), “And the leprosy of Naaman shall cleave to you and to your seed forever.” Why [did Elisha not want anything]? Because it is stated (in Deut. 13:18), “And let nothing cleave to your hand of that which is devoted.” Now Naaman and the king of Aram served idols; and it is written (in Deut. 7:26), “Do not bring an abomination unto your house.” R. Pedat said, “The Holy One, blessed be He, has made a covenant with the world that anyone who utters evil speech receives leprosy.” Where is it shown? From what is written on the matter (in Lev. 14:2), “This shall be the law of the leper (hametsora'),” [ i.e. ] the one who proclaims evil (hamotsi' ra').⁠8 Our masters have said, “Plagues only affect a person on account of the evil speech which comes out of his mouth.” So the holy spirit cries out (in Eccl. 5:5), “Do not let your mouth cause your flesh to sin,” [ i.e. ] to afflict your body; (ibid., cont.) “and do not say before the angel that it was a mistake,” [ i.e. ] and do not say before the angel who is appointed over you, “By mistake I brought forth the word from my mouth.” For every word which issues from your mouth, whether good, evil, by mistake, or on purpose, is written in a book. Where is it shown that it is so? Where it is stated (in Mal. 3:16), “Then those who feared the Lord spoke with one another; the Lord has hearkened and listened, and a book of remembrance has been written before Him […].” And so with the trait of calamity, David said (in Ps. 139:2), “You know when I sit down and when I stand up, You discern my thoughts from afar.” Job also said (in Job 14:16), “For You count my footsteps,” and (Job 13:27) “You look closely over the treading of my feet.” (Eccl. 5:5, cont.:) “Why should God be angry over your voice and destroy the work of your hands?” These are the hands and the body when they are afflicted by leprosy. Another interpretation (of Eccl. 5:5), “Do not let your mouth cause your flesh to sin”: The Torah has spoken to you euphemistically. If your wife has told you that she is menstruating (niddah), do not cause your body to sin by touching her. Do not say before the angel who is appointed over the formation of the fetus, “’I made a mistake and did not know.” (Ibid., cont.:) “Why should God be angry over your voice and destroy the work of your hands?” This refers to the children who are afflicted with leprosy. R. Aha said, “If a man has intercourse with his wife when she is menstruating, the children will be afflicted with leprosy. How? [If] he has intercourse on the first day of her menstruating, the child which is born shall be afflicted after ten years. [If] he has intercourse with her on the second day, it shall be afflicted after twenty years. On the third day it shall be afflicted after thirty years. On the fourth day it shall be afflicted after forty years. On the fifth day it shall be afflicted after fifty years. On the sixth day it shall be afflicted after sixty years. On the seventh day it shall be afflicted after seventy years, corresponding to the seven days of her menstruation. Moreover, he shall not depart from the world before he has seen his fruit spoiled. Now the days of a person's life are only seventy years, for so David says (in Ps. 90:10), ‘The days of our life comprise seventy years, and’ [only if] one merited, ‘eighty.’ Therefore if a man has intercourse with a menstruating woman on the seventh day, the fetus is afflicted at seventy years of age, so that he does not depart from the world until he has seen his fruit spoiled. This punishment, as it were, does not come from Me. I have already testified to you and told you (in Lev. 14:2,) ‘This shall be the law of the leper.’” Another interpretation (of Eccl. 5:5), “Do not let your mouth [cause your flesh to sin, and do not say before the angel (mal'akh) that it was a mistake]”: If you have acted with malice aforethought and led astray a high priest, who is called an angel (mal'akh), as stated (in Mal. 2:7), “For the lips of a priest preserve knowledge, and they should seek Torah from his mouth; for he is the messenger (mal'akh) of the Lord of hosts”; then do not say, “I sinned by mistake,” [ i.e. ] (in Eccl. 5:5), “ do not say before the angel (i.e., before the high priest) that it was a mistake.” Why? You are leading yourself astray. You are afflicting yourself. The voice which you send forth from your mouth will destroy the work of your hands. (Eccl. 5:5) “Why should God be angry over your voice [and destroy the work of your hands]?” This refers to the children who are afflicted with leprosy.
[Siman 2] (Lev. 14:2:) “This shall be the law of the leper.” This text is related (to Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue.” Everything depends on the tongue. [If] one is acquitted, he is acquitted for life; [if] one is not acquitted, he is condemned to death. [If] one is engaged in Torah with his tongue, he is acquitted for life, inasmuch as the Torah is a tree of life, as stated (in Prov. 3:18), “[Wisdom] is a tree of life to those who take hold of it.” It (i.e., the Torah) is also one's healing for the evil tongue (i.e., slander), as stated (in Prov. 15:4), “A healing tongue is a tree of life.” But if one is occupied with slander, his soul is condemned to death, since slander is more harmful than the shedding of blood. Thus whoever kills takes only one life, but the one who speaks slander kills three people: the one who tells it, the one who accepts it, and the one about whom it is told.⁠9 Doeg spoke slander against Ahimelech; and he (i.e., Ahimelech) was killed, as stated (in I Sam. 22:16), “But the king said, ‘You shall surely die, Ahimelech.’” Saul also was killed, [as stated] (in I Chron. 10:13), “So Saul died for the treachery which he had committed against the Lord.” And thus did Saul say (in II Sam. 1:9, to a young man), “Please stand over me and slay me, for death throes have seized me.” [The young man was] the accuser10 of Nob, the city of priests [against Saul]. Now death throes (shbts) can only denote priesthood, since it is stated (in Exod. 28:13 with reference to high-priestly dress), “And you shall make gold brocade (rt.: shbts).” Doeg also was uprooted (shrsh) from the life of this world and from all life in the world to come. Thus it is stated (in Ps. 52:7), “God will also tear you down for ever; He will seize you, tear you away from your tent, and uproot (shrsh) you from the land of the living. Selah,” [i.e., He will uproot you] from life in the world to come. Who is more severe? One who smites with the sword or [one who] smites with the dart? Say the one who smites with the dart. The one who smites with the sword is only able to kill his companion if he draws near to him and touches him; but in the case of one who smites with the dart, it is not so. Rather one throws the dart wherever he sees him. Therefore, one who speaks slander is comparable to the dart, as stated (in Jer. 9:7), “Their tongue is a sharpened dart; it speaks deceit.” It also says (in Ps. 57:5), “people, whose teeth are spears and darts, and whose tongue a sharp sword.” See how harmful slander is, in that it is more harmful than adultery, shedding blood and idolatry.⁠11 Of adultery it is written (in Gen. 39:9, where Joseph is addressing Potiphar's wife), “then how shall I do this great evil and sin against God?” Of shedding blood it is written (in Gen. 4:13), “My sin is greater than I can bear.” Of idolatry it is written (in Exod. 32:31, with reference to the golden calf), “Alas, this people has sinned a great sin.” But when it (i.e., Scripture) mentions slander, it does not say "great" (in the masculine singular, as in Gen. 4:13), or "great" (in the feminine singular, as in Gen. 39:9 and Exod. 32:31), but "great" (in the feminine plural). Thus it is written (in Ps. 12:4), “The Lord shall cut off all flattering lips, [every] tongue speaking great things (in the feminine plural).” It is therefore stated (in Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue.” [Another interpretation (of Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue”: Do not say, “Since I have license to speak, I am therefore speaking whatever I want.” See, the Torah has already warned you (in Ps. 34:14), “Keep your tongue from evil [and your lips from speaking deceit].” Perhaps you will say that you are suffering a loss. Are you not profiting instead? So the holy spirit proclaims (in Prov. 21:23), “The one who guards his mouth and his tongue guards his soul from trouble (tsarot).” Do not read this as “from trouble.” Instead [read it as], "from leprosy (tsar'at).” Another interpretation (of Prov. 18:21), “Death and life are in the power of the tongue”: Slander is so harmful that one does not produce it from his mouth without denying the Holy One, blessed be He.⁠12 Thus it is stated (in Ps. 12:5), “Those who say, ‘By our tongues we shall prevail; our lips are with us, who is to be our Lord?’” The Holy One, blessed be He, as it were, cried out against those who speak slander (in Ps. 94:16), “Who will stand for Me against evildoers…?” Who can stand against them? And who will stand against them? Geihinnom? But Geihinnom also cries out, “I am unable to stand against them.” [Then] the Holy One, blessed be He, said, “I [will come at them] from above and you (Geihinnom), from below. I will hurl darts from above; and you will turn on them with burning coals from below.” Thus it is stated (in Ps. 120:4), “Sharp darts of the warrior along with burning coals of broom wood.” The Holy One, blessed be He, said to Israel, “Do you want to be delivered from Geihinnom? Keep yourselves far away from the deceitful tongue. Then you will be acquitted in this world and in the world to come.” Thus it is stated (in Ps. 34:13), “Who is the one who desires life….” And it is [then] written (in vs. 14), “Keep your tongue from evil and your lips from speaking deceit […].” Thus it is stated (in Lev. 14:2), “This shall be the law of the leper,” to teach you that one who speaks slander will have blemishes come to him, as it is stated, “This shall be the law of the leper (metsora'),” [i.e.] the one who proclaims evil (motsi' ra')⁠13 will find evil, in that he will have leprosy come upon him. See what is written about Miriam (in Numb. 12:1), “Then Miriam and Aaron spoke against Moses.” Therefore (in vs. 10), “then Aaron turned unto Miriam, and there was [Miriam] with leprosy like the snow.” What is written elsewhere (in Deut. 24:9)? “Remember what the Lord your God did to Miriam […].” And is it not all the more so? For if Miriam had this happen, when she only spoke against her beloved brother when he was absent14 and was only intending to return him to his wife, how much the more so in the case of one who utters slander against his colleague? What is written above on the matter (in Deut. 24:8)? “Take care with the plague of leprosy [to watch diligently and do according to all that the priests and Levites shall teach…].” So the hand of the Holy One, blessed be He, also afflicted with it Aaron, who was high priest. Thus it is stated (in Numb. 12:9), “And the anger of the Lord was kindled against them, [i.e.] against Aaron and against Miriam.” Aaron, however, was healed immediately; but Miriam, after seven days, as stated (in Numb. 12:15), “So Miriam was shut up [outside of the camp] for seven days.” Ergo (in Lev. 14:2), “This shall be the law of the leper (metsora').” The one who proclaims evil (motsi' ra') is the one who finds evil (motse' ra'). And thus you find with the primeval serpent, because he spoke slander [to Eve] against his Creator, for that reason he became leprous.⁠15 What did he say? R. Joshua ben Levi said (citing Gen. 3:5), “’For God knows that on the day that you eat from it, your eyes shall be opened and you will be like God, knowing good and evil.’ He said to her, ‘Every artisan hates his fellow [artisan].⁠16 Now when [the Holy One, blessed be He,] wanted to create His world, He ate from this tree. So he created His world. You [two] also eat from it. Then you will be able to create like Him.’ The Holy One, blessed be He, said to [the serpent], ‘You have spoken slander. Your end is to be stricken with leprosy.’” It is so stated (in Gen. 3:14), “So the Lord God said unto the serpent, “Because you have done this, more cursed shall you be than all the beasts of the field.” With what did he curse ('araroh) him? With leprosy. Now a curse can only be leprosy, since it is stated (in Lev. 13:52), “for it is a malignant (mam'eret) leprosy.”17 R. Huna said in the name of R. Joshua ben Levi, “The scales which are on the snake are his leprosy.”18 And not only that, but when all the deformed are cured in the world to come, the snake shall not be cured.⁠19 Thus it is stated (in Gen. 3:14), “more cursed shall you be than all the beasts.” From here [we learn] that they all shall be healed, but [the serpent] shall not be healed. People shall be healed, as stated (in Is. 35:5), “Then the eyes of the blind shall be opened….” It is also [written about] the wild beasts and the cattle (in Is. 65:25), “The wolf and the lamb shall feed together, and the lion like the ox shall eat straw, but the serpent's food shall be dust”; as he will never be healed, because he [was the one who] brought all mortals down to the dust. And what caused him to have [this punishment]? [It happened] because he had spoken slander.
[Siman 4] (Lev. 14:2:) “This shall be the law of the leper.” Let our master instruct us: For how many things does leprosy come? Thus have our masters taught: The affliction comes [upon one] for eleven things:⁠20 (1) For idolatry, (2) for desecration of the name [of God], (3) for unchastity, (4) for theft, (5) for slander, (6) for false witness, (7) upon21 the judge who perverts justice, (8) for swearing in vain, (9) upon one who enters a domain which is not his, (10) upon one who thinks false thoughts, and (11) upon one who instigates quarrels among brothers. And some also say, “for the evil eye (i.e., for being miserly).” How is it shown [that leprosy comes] for idolatry? In that, when they made the calf, they were afflicted with leprosy. Thus it is stated (in Exod. 32:25), “Now Moses saw that the people were riotous (parua')”; and it is written concerning the leper (in Lev. 13:45), “his head shall be unkempt (parua').” And how is it shown [that leprosy comes] for cursing the name? From Goliath, of whom it is stated that he said in (I Sam. 17:8), “Choose a man ('ish) for yourselves.” Now man ('ish) can only be the Holy One, blessed be He, since it is stated (in Exod. 15:3), “The Lord is a man ('ish) of war.” It is also written (in I Sam. 17:46) “This day [the Lord] will deliver (rt.: sgr) you.” Now deliverance can only imply leprosy, since it is stated (in Lev. 13:5), “the priest shall isolate (rt.: sgr) him.” And how is it shown for unchastity? Where it is written (in Is. 3:[16-]17), “[Because the daughters of Zion are haughty, and walk with extended neck and roving eyes…]. Therefore the Lord will smite with sores (sph) the scalps [of the daughters of Zion].”22 Now sores (sph) can only be leprosy, as stated (in Lev. 14:56), “For a swelling and for a sore (rt.: sph) and for a bright spot.” How is it shown for theft? Where it is stated (in Zech. 5:4), “I have sent it (i.e., the curse of the flying scroll in vs. 1) forth, says the Lord of hosts; and it shall come unto the house of the thief.” Hence, for theft. How is it shown for swearing falsely? Where it is stated (in Zech. 5:4, cont.), “and unto the house of the one who swears falsely in My name; and it shall lodge within his house; and it shall consume it, [even] with its timbers and stones.” What is a thing which consumes timbers and stones? Rabbi says, “This is leprosy, since it is written (concerning a house infested with leprosy (in Lev. 14:45), ‘And he shall break down the house with its timbers and stones.’” And how is it shown for slander? From Miriam [of whom] it is written (in Numb. 12:10), “so when Aaron turned unto Miriam, there she was, stricken with leprosy.” It is written (in Lev. 14:1), “This shall be the law of the leper (hametsora'),” [i.e.] the one who puts forth evil (hamotsi ra'). And how is it shown for those who bear false witness? Where Israel testified falsely and said (in Exod. 32:4), “These are your gods, O Israel,” they were struck with leprosy, as stated, “Instruct the Israelites to remove from the camp….” It also states (Exodus 32:25), “Now Moses saw that the people were riotous (parua').”23 And [how is it shown] for the judge who perverts justice? Where it is stated (of unjust judges in Is. 5:24), “And it shall be that as a tongue of fire consumes straw, and as chaff sinks down in a flame, their root shall be like the rot, and their blossom shall rise up like the dust; for they have rejected the law of the Lord of hosts.” Their blossom (prh) can only refer to leprosy, since it is stated (in Lev. 13:12), “If the leprosy should blossom out widely (rt.: prh).” And how is it shown for one who enters a domain which is not his? From Uzziah, who entered the domain of the priesthood. It is so stated (of him in II Chron. 26:19), “then leprosy appeared on his forehead.” And how is it shown for one who instigates quarrels among brothers? From Pharaoh, as stated (in Gen. 12:17), “Then the Lord afflicted Pharaoh,” because he had taken Sarah from Abraham. And [how is it shown] for the evil eye (i.e., for being miserly)? R. Isaac said, “When someone's eye is too evil (i.e., when someone is too miserly) to lend out his possessions. When someone comes and says to him, ‘Lend me your scythe, lend me your ax, or any object,’ he says to him, ‘Cursed is the one who has a scythe, cursed is the one has an axe’ (meaning, ‘I do not have one’). What does the Holy One, blessed be He, do?⁠24 He afflicts [his house] with leprosy. When he comes to the priest and says to him, ‘Something like a plague has appeared in the house belonging to me,’ he commands (according to Lev. 14:45), ‘Let him break down the house with its timbers and stones.’ Then everybody will see his implements, when they lug them and bring them outside. So they publicize25 his implements, and they all say, ‘Did he not say, “I do not have a scythe; I do not have an ax?” See, he does have such and such an object, but he did not want to lend it.’ So his eye is evil (i.e., he is miserly), to lend.” (Leviticus 14:37:) “And [the priest] says, ‘[The walls are] deeply colored (shkarurot).’” Do not read it [such], but rather read it as he brought down curses (shaka arurot). As he said, “Cursed,” and he brought down his house. And everyone saw his curses, as stated (in Job 20:28), “The produce of his house shall depart, poured out in the day of His wrath.” [Moreover,] there are also some who say, [leprosy] also [comes] for haughtiness. How is it shown? From Naaman, as stated (in II Kings 5:1), “Now Naaman, the commander of the army of the king of Aram […] a valiant warrior, was a leper,” because he was haughty. [Leprosy] also [comes] upon the one who says something against his colleague that is not true about him. Thus you find it so in the case of Moses our master, when he said (in Exod. 4:1), “But [surely] they shall not believe me.” The Holy One, blessed be He, said to him, “They are believers [and] children of believers”: [Believers] (in Exod. 4:31), “And the people believed”; the children of believers, as stated (in Gen. 15:6), “And he (Abram) believed in the Lord.” However, it is necessary [for you] to be afflicted, since the one who suspects the innocent is afflicted in his body. It is so stated (in Exod. 4:6), “Then [the Lord…] said, ‘Please put your hand in your bosom’; so he put his hand in his bosom, and when he withdrew it, behold, it was leprous as snow.” The Holy One, blessed be He, said to Israel, “Look at the difference between you and the peoples of the world. When they sin, I afflict them first in their bodies and after that in their houses, as stated (in Gen. 12:17), ‘Then the Lord afflicted Pharaoh with great plagues,’ and afterwards, ‘and his house.’ But if you sin, I afflict your houses first.” Where is it shown? From what they read on the matter (in Lev. 14:34), “and I put a plague of leprosy in a house of the land you possess.”
1. Numb. R. 14:1; PR 6:4; ARN, A, 36; Midrash on Proverbs, 22.
2. Gk.: idiotes.
3. See Sanh. 101b-104a.
4. Numb. R. 20:19; also below, Numb. 7:17.
5. Heb.: MRMYM, which the midrash seems to understand as related to M’RMYM, i.e., “one of the Arameans.”
6. The Buber text reads the middle letter in this root as a het in agreement with Numb. 23:7; but the parallels in Numb. R. 20:19, and the Masoretic Text all read the middle letter as a he, a reading which together with the preposition ‘al, requires the translation, LAMENT OVER.
7. Gk.: dora.
8. Below, 5:5; ySot. 2:1 (17d); ‘Arakh. 15b; Cf. Lev. R. 16:1.
9. PRK 4:2; Lev. R. 26:2; Numb. R. 19:2; Deut. R. 5:10; M. Pss. 12:2; yPe’ah 1:1 (16a).
10. Gk.: kategoros.
11. M. Pss. 52:2.
12. M. Ps. 52:2.
13. Above, 5:1; ySot. 2:1 (17d); ‘Arakh. 15b; Cf. Lev. R. 16:1.
14. I.e., she spoke privately to Aaron with no desire to be hostile to Moses. Cf. Sifre, Numb. 12:1 (99:2).
15. Cf. Gen. R. 19:4.
16. The saying is proverbial. See Gen. R. 32:2; M. Pss. 11:6.
17. The argument assumes that ‘arirah and mam’eret share the same root. So also Exod. R. 3:13.
18. Gen. R. 20:4.
19. Tanh. (Buber), Gen. 11:9; Tanh., Gen. 11:8; Gen. R. 95:1.
20. Cf. Numb. R. 7:5; Lev. 17:3; ‘Arakh. 16a.
21. In this passage “for” and “upon” translate the same Hebrew word (‘al).
22. Vs. 17 differs here from the Masoretic Text by replacing the divine name with Adonay (LORD).
23. Cf. above in this section, where parua‘ in this verse is related to Lev. 13:45, according to which the leper’s HEAD SHALL BE UNKEMPT (parua‘).
24. Cf. Yoma 11b.
25. Mepharsemin, from PRSM, a verb related to the Greek, parresiazesthai (“to speak freely”).

פרשת מצרע

[א] זאת תהיה תורת המצורע וגו׳ (ויקרא י״ד:ב׳). ילמדנו רבינו כמה בני אדם אין להם חלק לעולם הבא. כך שנו רבותינו אלו שאין להם חלק לעולם הבא, שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה. אמר ר׳ יהודה הלוי בר שלום בקשו חכמי המשנה לשנות ארבעה מלכים ולמנות עמהן שלמה, אלא שיצתה בת קול ואמרה על תגעו במשיחי (תהלים ק״ה:ט״ו), ואע״פ כן חזרו יום אחד לשנות, באתה אש מן השמים וליחכה בספסליהם, חזרה ואמרה, המעמך ישלמנה כי מאסת (איוב ל״ד:ל״ג), כל כך למה היו שונים, על שכתיב והמלך שלמה אהב נשים נכריות [וגו׳], ויעש שלמה הרע בעיני ה׳ (מלכים א י״א:א׳-ו׳). וארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי, אתה מוצא שהללו מפני דבור פיהם נתחייבו לגיהנם, בלעם על ידי לשונו נדחף לגיהנם, שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב (במדבר כ״ג:ז׳), מן הרמים הייתי, ממחיצת אבות הייתי, ינחני בלק וזרקני לגיהנם, ואין ינחני אלא גיהנם, שנאמר בן אדם נחה על המון מצרים והורידהו וגו׳ אל ארץ תחתיות (יחזקאל ל״ב:י״ח), וכן דואג על לשונו נטרד, אימתי בשעה שברח דוד לנוב עיר הכנים (לאחימלך) וקיבלו [אחימלך], הרגיש שאול וכינס כל עבדיו, ואמר להם יפה אתם עושים לי, כי דוד עשה כל מה שהוא מבקש, ואין אחד מכם גולה את אזני, שנאמר כי קשרתם כולכם [עלי ואין גולה את אזני וגו׳] (שמואל א כ״ב:ח׳), התחיל דואג לספר לשון הרע, שנאמר ויען דואג האדומי והוא נצב על עבדי שאול (שם שם:ט׳), ועל ידו נהרגו שמונים וחמשה כהנים נושאי אפוד, ואחימלך כהן גדול, ונוב עיר הכהנים הכה לפי חרב. וכן אחיתופל על לשונו נטרד, שנאמר ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו וגו׳ ויצו אל ביתו ויחנק (שמואל ב י״ז:כ״ג). וגחזי על לשונו נטרד, בשעה שנצטרע נעמן, ונתרפא על ידי אלישע, התחיל נעמן ליתן כסף וזהב ודורונות לאלישע ולא רצה לקבל, היה גחזי משמש לפני אלישע, ראה את הכסף ואת הזב ואת הבגדים, ואמר חשך אדני את נעמן וגו׳ (מלכים ב ה׳:כ׳). וצרעת נעמן [תדבק בך ובזרעך לעולם] (שם שם:כ״ז), למה שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים י״ג:י״ח), והיה נעמן ומלך ארם עובדין ע״ז, וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך וגו׳ (שם ז׳:כ״ו), ואמרת ולקחתי (מידו) [מאתו] מאומה (מלכים ב ה׳:כ׳), חייך מומו אתה לוקח, שנאמר וצרעת נעמן תדבק בך, אמר ר׳ פדת ברית כרותה להקב״ה בעולם, שכל המספר בלשון הרע לוקה בצרעת, מנין ממה שכתיב בענין זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע:
[ב] [זאת תהיה תורת המצורע]. אמרו רבותינו אין הנגעים באדם אלא על לשון הרע שיוצא מפיו, ורוח הקודש צווחת, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה׳:ה׳), להלקות את גופך, [ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא] (שם שם), ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך, בשגגה הוצאתי מפי את הדבור, שכל דבור שיצא מפיך בספר נכתבין, בין טוטב ובין רע בשוגג ובין במזיד, ומנין שהוא כן, שנאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו [ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו וגו׳] (מלאכי ג׳:ט״ז), וכן במדת פורענות אמר דוד אתה ידעת שבתי וקומי וגו׳ (תהלים קל״ט:ב׳), ואמר איוב על שרשי רגלי תתחקה (איוב י״ג:כ״ז), למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך (קהלת שם), אלו הידים והגוף שהן לוקין בנגעים.
[ג] ד״א אל תתן את פיך. בלשון נקי דברה לך התורה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה, אל תחטיא את גופך ותיגע בה, אל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי ולא הייתי יודע, למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקים בנגעים. אמר ר׳ אחא אם שימש אדם את אשתו נדה, הבנים לוקין בצרעת, כיצד שימש ביום ראשון לנדתה, הבן נולד מהם לוקה לעשר שנה, שימש עמה ביום שני לוקה לעשרים שנה, ביום שלישי לוקה לשלשים שנה, ביום רביעי לוקה לארבעים שנה, ביום חמישי לוקה לחמשים שנה, ביום ששי לוקה לששים שנה, ביום שביעי לוקה לשבעים שנה כנגד שבעת ימי נדתה. ואינו יוצא מן העולם לעד שרואה פירותיו מקולקלין, ואין ימי חייו של אדם אלא שבעים שנה, שכן דוד הוא אומר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו׳ (תהלים צ׳:י׳), ואם זכה שמונים, שנאמר ואם בגבורות שמונים שנה (שם), לכך אם שימש אדם עם האשה נשדה בשביעי, הולד לוקה בן שבעים שנה, שלא יצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלין, כביכול אין המרדות הללו משלי, כבר העדתי בך ואמרתי לך זאת תהיה תורת המצורע.
ד״א אל תתן את פיך. אם עשית בזדון ותטעה כהן גדול שנקרא מלאך, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא (מלאכי ב׳:ז׳), ותאמר בשגגה חטאתי, אל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה לעצמך אתה מטעה, את עצמך את מכה, קול שאת מוצא מפיך יחבל את מעשה ידיך, למה יקצף האלהים על קולך [וחבל את מעשה ידיך] אלו הבנים שלוקין בצרעת שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו׳.
[ד] [זאת תהיה תורת המצורע]. זש״ה מות וחיים ביד (הלשון) [לשון] (משלי י״ח:כ״א). הכל תלוי בלשון, זכה זכה לחיים, לא זכה נתחייב למיתה, עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים, שהתורה [נקראת חיים שנאמר] עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ג׳:י״ח), והיא רפואתו על לשון הרע, שנאמר מרפא לשון עץ חיים (שם ט״ו:ד׳), ואם עסק בלשון הרע מתחייב נפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו, דואג אמר על אחימלך לשון הרע ונהרג, [שנאמר] ויאמר (שאול) [המלך] מות תמות אחימלך (שמואל א כ״ב:ט״ז), ונהרג שאול [שנאמר] במעלו אשר מעל בה׳ (דברי הימים א י׳:י״ג), וכן שאול אמר עמוד נא עלי ומתתני כי אחזני השבץ (שמואל ב א׳:ט׳), קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין השבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כ״ח:י״ג). ודואג נשתרש מחיי העולם זה, ומכל חיי העולם הבא, שנאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ (החיים) [חיים] סלה (תהלים נ״ב:ז׳), מן חיי העולם הבא. מי קשה המכה בחרב או מכה בחץ, [הוי אומר המכה בחץ], המכה בחרב אינו יכול להמית את חבירו אלא אם כן קירב אצלו ונגע בו, והמכה בחץ אינו כן, אלא זורק החץ ומכה אותו בכל מקום שהוא רואה אותו, לכך נמשל מספר לשון הרע לחץ, שנאמר חץ שחוט לשונם מרמה דבר (ירמיהו ט׳:ז׳). ואומר בני אדם שיניהם חנית וחצים [ולשונם חרב חדה] (תהלים נ״ז:ה׳). ראה מה קשה לשון הרע שהוא קשה מגילוי עריות ומשפיכות דמים ומעבודה זרה, מגילוי עריות, דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים (בראשית ל״ט:ט׳). משפיכות דמים, דכתיב ויאמר קין אל ה׳ גדול עוני מנשוא (שם ד׳:י״ג). ע״ז, דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א). וכשהוא מזכיר לשון הרע אינו אומר לא גדול ולא גדולה, אלא גדולות, שנאמר יכרת ה׳ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות (תהלים י״ב:ד׳), לכך נאמר מות וחיים ביד (הלשון) [לשון].
[ד״א מות וחיים ביד לשון] אל תאמר הואיל ונתנה לי רשות לדבר הרי אני מדבר כל מה שאני מבקש, הרי כבר הזהירה התורה אותך נצור לשונך מרע [ושפתיך מדבר מרמה] (שם ל״ד:י״ד), שמא תאמר שאתה מחסר, אין אתה אלא משתכר, ורוח הקדש מצווחת שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כ״א:כ״ג), אל תהי קורא כן, אלא שומר מצרעת נפשו.
[ה] ד״א מות וחיים ביד (הלשון) [לשון]. קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו (תהלים י״ב:ה׳), כביכול הקב״ה צווח על מספרי לשון הרע, מי יקום לי עם מרעים וגו׳ (שם צ״ד:ט״ז), מי יכול לעמוד בהן, ומי יעמוד בהן גיהנם, וגיהנם צווחת אף אני איני יכולה לעמוד בהן, אמר הקב״ה אני מלמעלן ואתה מלמטן, אני זורק בהם חצים מלמעלה, ואת הופכת עליהם גחלים מלמטה, שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (שם ק״כ:ד׳), אמר להם הקב״ה רצונכם להמלט מגיהנם רחקו עצמיכם מלשון הרע, ואתם זוכין בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב (שם ל״ד:י״ג), החפץ חיים בעולם הזה, אוהב ימים לעולם הבא, לכך נאמר נצור לשונך מרע וגו׳ (שם שם:י״ד). אמרו רבותינו מעשה ברוכל אחד שהיה מסבב בעיירות, והיה מכריז ואומר מי מבקש סם חיים, שמעה בתו של ר׳ ינאי, אמרה לאביה רוכל אחד מסבב ואומר מי מבקש סם של חיים, אמר לה לכי וקראי לו,] הלכה וקראה לו אצל ר׳ ינאי, א״ל איזהו סם של חיים שאתה מוכר, א״ל אותו הרוכל בי אין אתה יודע מה הסם הזה, א״ל אפילו כן הודיעני, א״ל הבא לי ספר תלים, הביאו לו וגיללו, והוא מראה לו מה שאמר דוד, מי האיש החפץ חיים וגו׳ נצור לשונך מרע וגו׳ (תהלים ל״ד:י״ד). מה עשה ר׳ ינאי נתן לו ששה סלעים, אמו לו תלמידיו רבי לא היית יודע הפסוק הזה, א״ל הן, אלא שבא זה וביררו בידי. (לפיכך הצרעת בא על מי שמספר לשון הרע, זאת תהיה תורת המצורע), ללמדך שהמספר לשון הרע הנגעים באין עליו, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע.
[ו] [זאת תהיה תורת המצורע. מי שהוא מדבר לשון הרע בחבירו הצרעת באה עליו, מנין את למד ממרים], ראה מה כתיב במרים, ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳), לפיכך ויפן אהרן אל מרים והנה [מרים] מצורעת כשלג (שם שם:י׳), מה כתיב שם, זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים (דברים כ״ד:ט׳), ומה דברה במשה, אמרה נטל משה אשה, והוא בטל מפריה ורביה, מה עשה להן הקב״ה, נגלה עליהן, והיו צריכין טבילה, שנאמר ויאמר ה׳ פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים (במדבר י״ב:ד׳), מהו פתאום, שנגלה אליהם והיו צריכין למים פתאום, אמר להם וכך היו צריכין למים, ואני מדבר עמכם, מיד לקתה מרים בצרעת, שנאמר והנה מרים מצורעת כשלג (שם שם:י׳), והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דברי כי אם באחיה חביבה שלא בפניו, ולא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו, כך, המספר לשון הרע על חבירו על אחת כמה וכמה, מה כתיב למעלה מן הענין השמר בנגע הצרעת (דברים כ״ד:ח׳), ואף אהרן שהיה כהן גדול נגעה בו ידו של הקב״ה, שנאמר ויחר אף ה׳ בם (במדבר י״ב:ט׳), באהרן ובמרים, אלא שאהרן נתרפא מיד, ומרים לאחר [שבעת] ימים, [שנאמר] ותסגר מרים [מחוץ למחנה] שבעת ימים (במדבר י״ב:ט״ו), הוי זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע שמצא רע.
[ז] [זאת תהיה תורת המצורע]. וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שאמר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע, ומה אמר, אמר ר׳ יהושע בן לוי כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו [וגו׳] (בראשית ג׳:ה׳), אמר לה כל אומן שונא את חבירו, וכשבקש לבראות את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו, אף אתם אכלו ממנו ואתם יכולין לבראות כמוהו, אמר לה הקב״ה את ספרת לשון הרע, סופך ללקות, שנאמר ויאמר ה׳ אל הנחש וגו׳ (שם שם:י״ד). במה איררו בצרעת, ואין ארירה אלא צרעת, שנאמר כי צרעת ממארת הוא (ויקרא י״ג:נ״א). אמר ר׳ הונא דשאב [בשם] ר׳ יהושע בן לוי, הסלעין (פי׳ הגוונין) שהן על הנחש הוא צרעותו, ולא עוד אלא כל בעלי מומין מתרפאין לעולם הבא והנחש אינו מתרפא, שנאמר ארור אתה מכל הבהמה (בראשית שם), מהו מכל, שהכל מתרפאין והוא איננו מתרפא, בני אדם מתרפאין, שנאמר (אז ידלג כאיל פסח וגו׳) אז תפקחנה עיני עורים וגו׳ [אז ידלג כאיל פסח וגו׳] (ישעיהו ל״ה:ה׳-ו׳), ובחיה ובהמה כתיב, זאב וטלה ירעו כאחד (שם ס״ה:כ״ה), אבל הנחש אין לו רפואה, שנאמר ונחש עפר לחמו (שם), אמר ר׳ חלבו אפילו אוכל כל מעדני עולם, אינו טועמן אלא עפר, ואף לעתיד לבא כן, ונחש עפר לחמו, שאינו מתרפא לעולם, שהוא הוריד את הבריות לעפר, ומי גרם לו, עטל ידי שאמר לשון הרע, לכך זאת תהיה תורת המצורע, הרבה תורות בספר הזה, (זאת תורת האשם), זאת תורת העולה (ויקרא ו׳:ב׳), [זאת תורת האשם] (שם ז׳:א׳), זאת תורת זבח השלמים (שם שם:י״א), ואף כאן התקנתי תורה למצורע, זאת תהיה תורת המצורע וגו׳.
[ח] [זאת תהיה תורת המצורע] ביום טהרתו. במה בשתי צפרים חיות טהורות, מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות, אלא הוא סיפר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב צפרים, שהן מוליכות קולן, שנאמר כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י׳:כ׳).
ועץ ארז. הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת, דאמר ר׳ שמעון בן אלעזר על גסות הרוח הצרעת באה, שכן אתה מוצא בעזיהו (ובחזקתו) [וכחזקתו] גבה לבו עד להשחית וימעול (מעל) בה׳ [אלהיו], ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז-י״ט), ובאזוב, אין באילנות [נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב.
ושחט את הצפור האחת (ויקרא י״ד:ה׳). למה שוחט אחת ומשלח אחת, אלא אם עשה תשובה אין את רואה אותה עוד, ואם אין את חוזר בך, הצרעת חוזרת עליך, כשם שהצפור החיה יכולה לחזור, לכך ושלח את הצפור וגו׳.
והובא אל הכהן (שם שם:ב׳). מהו והובא, והוא בא, למה שהכל רחוקין ממנו, שכן דוד אמר אוהבי ורעי (רחקו ממני) מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו (תהלים ל״ח:י״ב), וכן הוא אומר בדד ישב מחוץ למחנה (ויקרא י״ג:מ״ו), לכך נאמר והובא, והוא בא.
[ט] ד״א זאת תהיה תורת המצורע. מדבר בישראל כשהיו בירושלים, והיה ירמיה אומר להן עשו תשובה, ולא עשו, ומה עשה הקב״ה הלקה אותן בצרעת, שנאמר וספח ה׳ קדקד בנות ציון (ישעיהו ג׳:י״ז), ואין ספח אלא צרעת, שנאמר שאת או ספחת וגו׳ (ויקרא י״ג:ב׳).
[Parashat Metzora]
[1] (Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER. Let our master instruct us: How many children of Adam have no share in the world to come?⁠1 Thus have our masters taught (in Sanh. 10:1–2): THESE ARE THEY WHO HAVE NO SHARE IN THE WORLD TO COME…. THREE KINGS AND FOUR COMMONERS2 HAVE NO SHARE IN THE WORLD TO COME. THE THREE KINGS ARE JEROBOAM, AHAB, AND MANASSEH.⁠3 R. Judah ben Shallum the Levite said: The sages of the Mishnah wanted to teach that there were four kings and reckon Solomon with them; however, a heavenly voice (bat qol) came forth and said (in the words of Ps. 105:15): TOUCH NOT MY ANOINTED. Nevertheless they returned one day to teaching < as before >. Fire from the heavens came and destroyed their benches. < The heavenly voice > returned and said (according to Job 34:33): SHOULD HE REPAY AS YOU WOULD, WHEN YOU HAVE REFUSED? All the same, why did they so teach? Because it is written (in I Kings 11:1, 6): NOW KING SOLOMON LOVED MANY FOREIGN WIVES < …. > AND SOLOMON DID WHAT WAS EVIL IN THE EYES OF THE LORD. (Sanh. 10:2, at the end:) THE FOUR COMMONERS ARE BALAAM, DOEG, AHITHOPHEL AND GEHAZI. You find that these were condemned to Gehinnom on account of the words of their mouths. In the case of Balaam, he was driven into Gehinnom because of his speech, as stated (in Numb. 23:7): FROM ARAM HAS BALAK BROUGHT ME, THE KING OF MOAB < FROM THE HILLS OF THE EAST: COME, CURSE JACOB FOR ME…. >4 < He said: > I was one of the exalted ones;⁠5 I was one of the division of < the > patriarchs. BALAK BROUGHT ME (yanheni) and cast me into Gehinnom. Now BROUGHT ME (yanheni, rt.: NHH) can only imply Gehinnom, since it is stated (in Ezek. 32:18): SON OF ADAM, BRING (rt.: NHH)⁠6 THE MASSES OF EGYPT AND CAST THEM DOWN< UNTO THE LOWEST PART OF THE NETHER WORLD ALONG WITH THOSE WHO GO DOWN TO THE PIT >. So also was Doeg banished because of his speech. When? When David fled to Nob, the city of priests {to Ahimelech}, where Ahimelech received him, Saul noticed and gathered all his servants. He said to them: A fine way you are treating me! For David does whatever he wishes, and not one of you has put a word in my ear. It is so stated (in I Sam. 22:8): IS THAT WHY ALL OF YOU HAVE CONSPIRED [AGAINST ME? FOR NO ONE IS PUTTING A WORD IN MY EAR] < WHEN MY SON IS MAKING A DEAL WITH THE SON OF JESSE >…. Doeg began to utter evil speech, as stated (in vs. 9): THEN DOEG THE EDOMITE, WHO WAS STANDING AMONG THE SERVANTS OF SAUL, < ANSWERED AND SAID: I SAW THE SON OF JESSE COME TO NOB…. > It was also by his hand that eighty-five priests who wear the ephod and the high priest Ahimelech were slain. And he smote Nob the city of priests with the edge of the sword. So also was Ahithophel banished because of his speech. Thus it is stated (in II Sam. 17:23): SO WHEN AHITHOPHEL SAW THAT HIS COUNSEL WAS NOT HEEDED…. THEN HE SET HIS HOUSE IN ORDER AND HANGED HIMSELF. Gehazi also was banished on account of his speech. When Naaman became leprous and was healed at the hands of Elisha, Naaman began to give silver, gold and gifts7 to Elisha, but he did not want to accept them. Now Gehazi was ministering to Elisha. He saw the silver, the gold, and the clothes; so he said (in II Kings 5:20, 21, 27): MY LORD HAS SPARED < THAT ARAMEAN > NAAMAN…. < THEN GEHAZI CHASED AFTER NAAMAN…. > THEREFORE THE LEPROSY OF NAAMAN [SHALL CLEAVE TO YOU AND TO YOUR SEED FOREVER]. Why? Because it is stated (in Deut. 13:18): AND LET NOTHING CLEAVE TO YOUR HAND OF THAT WHICH IS DEVOTED. Now Naaman and the king of Aram served idols; and it is written (in Deut. 7:26): DO NOT BRING AN ABOMINATION UNTO YOUR HOUSE…. Since you said (in II Kings 5:20): AND I WILL ACCEPT SOMETHING FROM {HIS HAND} [HIM], by your life, you shall < also > take his deformity. Thus it is stated (in vs. 27): THEREFORE THE LEPROSY OF NAAMAN SHALL CLEAVE TO YOU. R. Pedat said: The Holy One has made a covenant with the world that anyone who utters evil speech receives leprosy. Where is it shown? From what is written on the matter (in Lev. 14:2): THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER (hametsora'), < i.e. > the one who proclaims evil (hamotsi' ra').⁠8
[2] [(Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER.] Our masters have said: Plagues only affect a person on account of the evil speech which comes out of his mouth. So the Holy Spirit cries out (in Eccl. 5:5 [6]): DO NOT LET YOUR MOUTH CAUSE YOUR FLESH TO SIN, < i.e. > to afflict your body. [(Ibid., cont.:) AND DO NOT SAY BEFORE THE ANGEL THAT IT WAS A MISTAKE,] < i.e. > and do not say before the angel who is appointed over you: By mistake I brought forth the word from my mouth; for every word which issues from your mouth, whether good, evil, by mistake, or on purpose, is written in a book.⁠9 Where is it shown that it is so? Where it is stated (in Mal. 3:16): THEN THOSE WHO FEARED THE LORD SPOKE WITH ONE ANOTHER. [THE LORD HAS HEARKENED AND LISTENED, AND A BOOK OF REMEMBRANCE HAS BEEN WRITTEN BEFORE HIM…. ] And so when in severe trouble, David said (in Ps. 139:2, 4): YOU KNOW WHEN I SIT DOWN AND WHEN I STAND UP…. < FOR THERE IS NOT A WORD ON MY TONGUE, BUT THAT YOU, O LORD, KNOW IT FULLY. > Job also said (in Job 13:27): YOU LOOK CLOSELY OVER MY FOOTSTEPS. (Eccl. 5:5 [6], cont.:) WHY SHOULD GOD BE ANGRY OVER YOUR VOICE AND DESTROY THE WORK OF YOUR HANDS? These are the hands and the body when they are afflicted by leprosy.
[3] Another interpretation (of Eccl. 5:5 [6]): DO NOT LET YOUR MOUTH < CAUSE YOUR FLESH TO SIN >. The Torah has spoken to you euphemistically. If your wife has told you that she is menstruating, do not cause your body to sin by touching her. (Ibid., cont.:) DO NOT SAY BEFORE THE ANGEL who is appointed over the formation of the fetus: I made a mistake and did not know. (Ibid., cont.:) WHY SHOULD GOD BE ANGRY OVER YOUR VOICE AND DESTROY THE WORK OF YOUR HANDS? This refers to the children who are afflicted with leprosy. R. Aha said: If a man has intercourse with his wife when she is menstruating, the children will be afflicted with leprosy. How? < If > he has intercourse on the first day of her menstruation, the child which is born shall be afflicted after ten years. < If > he has intercourse with her on the second day, it shall be afflicted after twenty years. On the third day it shall be afflicted after thirty years. On the fourth day it shall be afflicted after forty years. On the fifth day it shall be afflicted after fifty years. On the sixth day it shall be afflicted after sixty years. On the seventh day it shall be afflicted after seventy years, corresponding to the seven days of her menstruation. Moreover, he shall not depart from the world before he has seen his fruit spoiled. Now the days of a person's life are only seventy years, for so David says (in Ps. 90:10): THE DAYS OF OUR LIFE COMPRISE SEVENTY YEARS. And if one is successful, < then > eighty, as stated (ibid., cont.): AND IF ONE HAS STRENGTH, < THEN > EIGHTY YEARS. Therefore if a man has intercourse with a menstruating woman on the seventh day, the fetus is afflicted at seventy years of age, so that he does not depart from the world until he has seen his fruit spoiled. This punishment, as it were, does not come from me? I have already testified to you and told you (in Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER.
Another interpretation (of Eccl. 5:5 [6]): DO NOT LET YOUR MOUTH < CAUSE YOUR FLESH TO SIN, AND DO NOT SAY BEFORE THE ANGEL (mal'akh) THAT IT WAS A MISTAKE >. If you have acted with malice aforethought and led astray a high priest, who is called an angel (mal'akh), as stated (in Mal. 2:7): FOR THE LIPS OF A PRIEST PRESERVE KNOWLEDGE, AND THEY SHOULD SEEK TORAH FROM HIS MOUTH; FOR HE IS THE MESSENGER (mal'akh) OF THE LORD OF HOSTS; then do not say: I sinned by mistake, < i.e. > (in Eccl. 5:5 [6]): DO NOT SAY BEFORE THE ANGEL (i.e., before the high priest) THAT IT WAS A MISTAKE. Why? You are leading yourself astray. You are afflicting yourself. The voice which you send forth from your mouth will destroy the work of your hands. (Eccl. 5:5 [6]:) WHY SHOULD GOD BE ANGRY OVER YOUR VOICE [AND DESTROY THE WORK OF YOUR HANDS]? This refers to the children who are afflicted with leprosy. Thus it is stated (in Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER….
[4] [(Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER.] This text is related (to Prov. 18:21): DEATH AND LIFE ARE IN THE POWER OF THE TONGUE. Everything depends on the tongue.⁠10 < If > one is acquitted, he is acquitted for life; < if > one is not acquitted, he is condemned to death. < If > one is engaged in Torah with his tongue, he is acquitted for life, inasmuch as the Torah [is called life, according to what is stated] (in Prov. 3:18): < WISDOM > IS A TREE OF LIFE TO THOSE WHO TAKE HOLD OF IT. It (i.e., the Torah) is also one's healing for the evil tongue (i.e., slander), as stated (in Prov. 15:4): A HEALING TONGUE IS A TREE OF LIFE. But if one is occupied with slander, his soul is condemned to death, since slander is more harmful than the shedding of blood. Thus whoever kills takes only one life, but the one who speaks slander kills three people: the one who tells it, the one who accepts it, and the one about whom it is told.⁠11 Doeg spoke slander against Ahimelech; and he (i.e., Ahimelech) was killed, [as stated] (in I Sam. 22:16): BUT {SAUL} [THE KING] SAID: YOU SHALL SURELY DIE, AHIMELECH. Saul also was killed, [as stated] (in I Chron. 10:13): < SO SAUL DIED > FOR THE TREACHERY WHICH HE HAD COMMITTED AGAINST THE LORD. And thus did Saul say (in II Sam. 1:9, to a young man): PLEASE STAND OVER ME AND SLAY ME, FOR DEATH THROES HAVE SEIZED ME. < The young man was > the accuser12 of Nob, the city of priests. Now DEATH THROES (ShBTs) can only denote priesthood, since it is stated (in Exod. 28:13 with reference to high-priestly dress): AND YOU SHALL MAKE GOLD BROCADE (rt.: ShBTs). Doeg also was uprooted (ShRSh) from the life of this world and from all life in the world to come. Thus it is stated (in Ps. 52:7 [5]): GOD WILL ALSO TEAR YOU DOWN FOR EVER; HE WILL SEIZE YOU, TEAR YOU AWAY FROM YOUR TENT, AND UPROOT (ShRSh) YOU FROM THE LAND OF THE LIVING. SELAH. < I.e., he will uproot you > from life in the world to come. Who is more severe? One who smites with the sword or < one who > smites with the dart? [Say: The one who smites with the dart.] The one who smites with the sword is only able to kill his companion if he draws near to him and touches him; but in the case of one who smites with the dart, it is not so. Rather one throws the dart wherever he sees him. Therefore, one who speaks slander is comparable to the dart, as stated (in Jer. 9:7 [8]): THEIR TONGUE IS A SHARPENED DART; IT SPEAKS DECEIT. It also says (in Ps. 57:5 [4]): THE CHILDREN OF ADAM, WHOSE TEETH ARE SPEARS AND DARTS, [AND WHOSE TONGUE A SHARP SWORD]. See how harmful slander is, in that it is more harmful than adultery, blood shedding, and idolatry.⁠13 Of adultery it is written (in Gen. 39:9, where Joseph is addressing Potiphar's wife): THEN HOW SHALL I DO THIS GREAT EVIL AND SIN AGAINST GOD? Of blood shedding it is written (in Gen. 4:13): AND CAIN SAID TO THE LORD: MY SIN IS GREATER THAN I CAN BEAR. Of idolatry it is written (in Exod. 32:31, with reference to the golden calf): ALAS, THIS PEOPLE HAS SINNED A GREAT SIN. But when it (i.e., Scripture) mentions slander, it does not say "great" (in the masculine singular, as in Gen. 4:13), "great" in the feminine singular, as in Gen. 39:9 and Exod. 32:31), but "great" (in the feminine plural). Thus it is written (in Ps. 12:4 [3]): THE LORD SHALL CUT OFF ALL FLATTERING LIPS, < EVERY > TONGUE SPEAKING GREAT THINGS (in the feminine plural). It is therefore stated (in Prov. 18:21): DEATH AND LIFE ARE IN THE POWER OF THE TONGUE.
[Another interpretation (of Prov. 18:21): DEATH AND LIFE ARE IN THE POWER OF THE TONGUE.] Do not say: Since I have license to speak, I am therefore speaking whatever I want. See, the Torah has already enlightened you (in Ps. 34:14 [13]): KEEP YOUR TONGUE FROM EVIL [AND YOUR LIPS FROM SPEAKING DECEIT]. Perhaps you will say that you are suffering a loss. Are you not profiting instead? So the Holy Spirit proclaims (in Prov. 21:23): THE ONE WHO GUARDS HIS MOUTH AND HIS TONGUE GUARDS HIS SOUL FROM TROUBLE (tsarot). Do not read this. Instead < read >, "Guards his soul from leprosy (tsar'at).⁠"
[5] Another interpretation (of Prov. 18:21): DEATH AND LIFE ARE IN THE POWER OF THE TONGUE. Slander is so harmful that one does not produce it from his mouth without denying the root (i.e., the existence of the Holy One).⁠14 Thus it is stated (in Ps. 12:5 [4]): THOSE WHO SAY: BY OUR TONGUES WE SHALL PREVAIL. OUR LIPS ARE WITH US. WHO IS TO BE OUR LORD? The Holy One, as it were, cried out against those who speak slander (in Ps. 94:16): WHO WILL STAND FOR ME AGAINST EVILDOERS…? Who can stand against them? And who will stand against them? Gehinnom? But Gehinnom also cries out: I am unable to stand against them. < Then > the Holy One said: I < will come at them > from above and you (Gehinnom), from below. I will hurl darts from above; and you will turn on them with burning coals from below. Thus it is stated (in Ps. 120:3–4): < WHAT SHALL BE GIVEN TO YOU, AND WHAT SHALL BE YOUR GAIN, YOU DECEITFUL TONGUE? > SHARP DARTS OF THE WARRIOR ALONG WITH BURNING COALS OF BROOM WOOD. The Holy One said to them (i.e., to Israel): Do you want to be delivered from Gehinnom? Keep yourselves far away from the deceitful tongue. Then you will be acquitted in this world and in the world to come. Thus it is stated (in Ps. 34:13 [12]): WHO IS THE ONE WHO DESIRES LIFE AND LOVES < MANY > DAYS < IN WHICH > TO EXPERIENCE < WHAT IS > GOOD. WHO DESIRES LIFE, concerns this world; LOVES < MANY > DAYS, refers to the world to come. It is therefore stated (in vs. 14 [13]): KEEP YOUR TONGUE FROM EVIL < AND YOUR LIPS FROM SPEAKING DECEIT >. Our masters have said: There is a story about a certain peddler who went around in the villages.⁠15 Now he would call out and say: Who wants the elixir of life? The daughter of R. Jannay heard him. She said to her father: A certain peddler is going around and saying: Who wants the elixir of life? He said to her: Go and call him. She went and called him to R. Jannay. He said to him: Which elixir of life is it that you are selling? That peddler said to him: Pray, do not you know what this elixir is? He said to him: Even so, you inform me. He said to him: Bring me the book of Psalms. He brought it to him, and he unrolled it. Then he showed him what David had said (in Ps. 34:13–14 [12–13]): WHO IS THE ONE WHO DESIRES LIFE…? KEEP YOUR TONGUE FROM EVIL…. What did R. Jannay do? He gave him six sela'im. His disciples said to him: Rabbi, did you not know this verse? He said to them: Yes, but this one came and explained it to me. {Therefore leprosy comes upon whoever speaks slander. (Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER.} < This story is > to teach you that one who speaks slander will have plagues come upon him. Thus it is stated (in Lev. 14:2): THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER (metsora'), < i.e. > the one who proclaims evil (motsi' ra').⁠16
[6] [(Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER. Whoever speaks slander concerning his fellow will have leprosy come upon him. From where have you learned it? From Miriam.] See what is written about Miriam (in Numb. 12:1): THEN MIRIAM AND AARON SPOKE AGAINST MOSES. Therefore (in vs. 10): THEN AARON TURNED UNTO MIRIAM, AND THERE WAS [MIRIAM] WITH LEPROSY LIKE THE SNOW.⁠17 What is written elsewhere (in Deut. 24:9)? REMEMBER WHAT THE LORD YOUR GOD DID TO MIRIAM. And what did she say against Moses? She said: Moses took (natal) a wife but ceased (batel) from being fruitful and multiplying.⁠18 What did the Holy One do to them? He appeared to them, and they needed an immersion. Thus it is stated (in Numb. 12:4): THEN THE LORD SUDDENLY SPOKE UNTO MOSES, UNTO AARON, AND UNTO MIRIAM. What is the meaning of SUDDENLY? That when he appeared unto them, they had need for water SUDDENLY. He spoke to them, and thus they had need for water.⁠19 And I am speaking with you. Immediately Miriam became stricken with leprosy, as stated (in Numb. 12:10): AND THERE WAS [MIRIAM] WITH LEPROSY LIKE THE SNOW. Moreover, are not < these > words an argument a fortiori (qal wahomer)? For if Miriam had this happen, when she only spoke against her beloved brother when he was absent20 and was only intending to return him to his wife, how much the more so in the case of one who utters slander against his colleague? What is written above on the matter (in Deut. 24:8)? TAKE CARE WITH THE PLAGUE OF LEPROSY < TO WATCH DILIGENTLY AND DO ACCORDING TO ALL THAT THE PRIESTS AND LEVITES SHALL TEACH…. > So the hand of the Holy One also afflicted Aaron with it, when he was high priest. Thus it is stated (in Numb. 12:9): AND THE ANGER OF THE LORD WAS KINDLED AGAINST THEM, < i.e. > against Aaron and against Miriam. Aaron, however, was healed immediately; but Miriam, after seven days, as stated (in Numb. 12:15): SO MIRIAM WAS SHUT UP [OUTSIDE OF THE CAMP] FOR SEVEN DAYS. Ergo (in Lev. 14:2): THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER (metsora'). The one who proclaims evil (motsi' ra') is the one who finds evil (motse' ra').
[7] [(Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER.] And thus you find with the primeval serpent, because he spoke slander < to Eve > against his creator, for that reason he became leprous.⁠21 What did he say? R. Joshua ben Levi said (citing Gen. 3:5): FOR GOD KNOWS THAT ON THE DAY THAT YOU EAT FROM IT, < YOUR EYES SHALL BE OPENED > [….] He said to her: Every artisan hates his fellow < artisan >.⁠22 Now when < the Holy One > wanted to create his world, he ate from this tree. So he created his world. You < two > also eat from it. Then you will be able to create like him. The Holy One said to < the serpent >: You have spoken slander. Your end is to be stricken with leprosy. It is so stated (in Gen. 3:14): SO THE LORD GOD SAID UNTO THE SERPENT: < BECAUSE YOU HAVE DONE THIS, MORE CURSED SHALL YOU BE THAN ALL THE CATTLE, THAN ALL THE BEASTS OF THE FIELD…. > With what did he curse him? With leprosy. Now a curse ('arirah) can only be leprosy, since it is stated (in Lev. 13:52): FOR IT IS A MALIGNANT (mam'eret) LEPROSY.⁠23 R. Huna of Sha'av said [in the name of] R. Joshua ben Levi: The scales {i.e., the colors} which are on the snake are his leprosy.⁠24 And not only that, but when all the deformed are cured in the world to come, the snake shall not be cured.⁠25 Thus it is stated (in Gen. 3:14): MORE CURSED SHALL YOU BE THAN ALL THE CATTLE, < THAN ALL THE BEASTS OF THE FIELD >. What is the meaning of THAN ALL? That they all shall be healed, but < the serpent > shall not be healed. The children of Adam shall be healed, as stated (in Is. 35:5–6): {THEN THE LAME SHALL LEAP LIKE A HART…. } THEN THE EYES OF THE BLIND SHALL BE OPENED…. [THEN THE LAME SHALL LEAP LIKE A HART…. ] It is also written about the wild beasts and the cattle (in Is. 65:25): THE WOLF AND THE LAMB SHALL FEED TOGETHER, < AND THE LION LIKE THE OX SHALL EAT STRAW >; but the snake shall not have healing, since it is stated (ibid., cont.:) BUT THE SERPENT'S FOOD SHALL BE DUST. R. Helbo said: Even though he may eat all the delicacies in the world, to him they only taste like dust. Moreover, it shall also be like this in the world to come. (Is. 65:25): BUT THE SERPENT'S FOOD SHALL BE DUST, for he shall have no healing, because he < was the one who > brought mortals down to the dust. And what caused him to have < this punishment >? < It happened > because he had spoken slander. Ergo (in Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER. In this book there are a lot of laws. {(Lev. 7:1:) THIS IS THE LAW OF THE GUILT OFFERING.} (Lev. 6:2 [9]:) THIS IS THE LAW OF THE BURNT OFFERING. [(Lev. 7:1:) THIS IS THE LAW OF THE GUILT OFFERING.] (Lev. 7:11:) THIS IS THE LAW OF THE SACRIFICE FOR PEACE OFFERINGS. And here also (in Lev. 14:2) I have established the law of the leper: THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER….
[8] (Lev. 14:2:) [THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER:] IN THE DAY OF HIS CLEANSING. With what?⁠26 With (according to vs. 4) TWO LIVE CLEAN BIRDS. How is his offering different from all < other > offerings? It is simply that he has spoken slander; therefore, the text says, BIRDS, because they (like slanderers) carry their utterance, as stated (in Eccl. 10:20): FOR A BIRD OF HEAVEN MAY CARRY THE UTTERANCE.
(Lev. 14:4, cont.:) CEDAR WOOD. In the case of the cedar, no tree is taller (gevoha) than that one; so because < the leper > has exalted (gevoha) himself like a cedar, < he has had > the leprosy come upon him.⁠27 Thus Simeon ben Eleazar has said: Leprosy comes on account of haughtiness, for so you find in the case of Uzziah (in II Chron. 26:16, 19): BUT WHEN HE WAS STRONG, HE GREW SO ARROGANT THAT HE {ACTUALLY} ACTED CORRUPTLY AGAINST THE LORD [HIS GOD] < …. > BUT DURING HIS ANGER WITH THE PRIESTS, LEPROSY APPEARED ON HIS FOREHEAD. (Lev. 14:4, cont.:) AND WITH HYSSOP. Among the trees there is none [as short] as the hyssop. Because < the leper > has humbled himself, < leprosy > is therefore cured through the hyssop.
(Lev. 14:5:) < THEN THE PRIEST SHALL GIVE A COMMAND > TO KILL ONE BIRD. Why kill one and release one? It is simply that, if he has repented, you (sic) should not see < the leprosy > again; but if you do not repent (hozer), the leprosy shall return (hozer) upon you, just as the live bird can return. Therefore (in vs. 7): AND HE SHALL SEND THE < LIVE > BIRD OUT < OVER THE OPEN COUNTRY >.⁠28
(Lev. 14:2:) < THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER IN THE DAY OF HIS CLEANSING: > HE SHALL BE BROUGHT UNTO THE PRIEST. What is the meaning of HE SHALL BE BROUGHT (rt.: BW'). He comes (rt.: BW'). Why? Because everything is far off from him, for so David says (in Ps. 38:12 [11]): MY FRIENDS AND COMPANIONS {ARE FAR FROM ME. THEY} STAND ALOOF FROM MY AFFLICTION, AND MY KINFOLK STAND FAR OFF. So also it says (in Lev. 13:46): HE SHALL DWELL ALONE; HIS DWELLING SHALL BE OUTSIDE THE CAMP. It is therefore stated (in Lev. 14:2): HE SHALL BE BROUGHT (rt.: BW').
[9] (Lev. 14:2:) THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER. < The verse > speaks about Israel, when they were in Jerusalem and when Jeremiah said: Repent; but they did not repent. So what did the Holy One do? He afflicted them with leprosy, as stated (in Is. 3:17): THEREFORE THE LORD WILL SMITE WITH SORES (SPH) THE SCALPS OF THE DAUGHTERS OF ZION. SMITE WITH SORES (SPH) can only refer to leprosy, since it is stated (in Lev. 13:2): < WHEN ANYONE HAS ON THE SKIN OF HIS FLESH > A SWELLING OR A SORE (SPH)…. 29
(Lev. 14:3:) AND THE PRIEST SHALL LOOK. This < priest > is Jeremiah, of whom it is stated (in Jer. 1:1): ONE OF THE PRIESTS THAT WERE IN ANATHOTH…. (Lev. 14:3, cont.:) AND BEHOLD, THE PLAGUE OF LEPROSY IS HEALED IN THE LEPER, when he had exiled them to Babylon. After they had gone into exile, Nebuchadnezzar said to them that they should bow down to the image, as stated (in Dan. 3:6): AND WHOEVER DOES NOT FALL DOWN AND PAY HOMAGE < SHALL IMMEDIATELY BE THROWN INTO A BURNING FIERY FURNACE >. They said to him (in vs. 18): WE WILL NOT SERVE YOUR GODS < NOR PAY HOMAGE TO THE IMAGE OF GOLD WHICH YOU HAVE SET UP >. What did he do? AND (according to Numb. 19:6) THE PRIEST SHALL TAKE CEDAR WOOD, CRIMSON STUFF, AND HYSSOP,⁠30 i.e., Hananiah, Mishael, and Azariah, AND CAST THEM INTO THE MIDST OF THE BURNING HEIFER; for < Nebuchadnezzar > did cast them into the fire, as stated (in Dan. 3:21): AND THEY WERE CAST INTO THE BURNING FIERY FURNACE. The Holy One said to them: In this world on account of sins you have been afflicted, been purified, repented, and have < again > been afflicted. In the world to come I am the one who will cleanse you from on high. It is so stated (in Ezek. 36:25): I WILL SPRINKLE PURE WATER UPON YOU, AND YOU SHALL BE PURE; I WILL PURIFY YOU FROM ALL YOUR UNCLEANNESSES AND FROM ALL YOUR IDOLS.⁠31
[10] (Lev. 14:34:) WHEN YOU COME INTO THE LAND OF CANAAN…, AND I PUT A PLAGUE OF LEPROSY IN A HOUSE OF THE LAND YOU POSSESS. Let our master instruct us: For how many things does leprosy come? Thus have our masters taught: The affliction comes < upon one > for eleven things:⁠32 (1) For idolatry, (2) for blessing (i.e., for cursing) the name, (3) for unchastity, (4) for theft, (5) for slander, (6) for false witness, (7) upon33 the judge who perverts justice, (8) for swearing falsely, (9) upon one who enters a domain which is not his, (10) upon one who thinks false thoughts, and (11) upon one who instigates quarrels among brothers. And some also say: for the evil eye (i.e., for being miserly). [Moreover, you < can > expound them all < from Scripture >.]

How is it shown < that leprosy comes > for idolatry? In that, when they made the calf, they were afflicted with leprosy. Thus it is stated (in Exod. 32:25): NOW MOSES SAW THAT THE PEOPLE WERE RIOTOUS (parua'); and it is written concerning the leper (in Lev. 13:45): HIS HEAD SHALL BE UNKEMPT (parua').

And how is it shown < that leprosy comes > for blessing (i.e., cursing) the name? From Goliath, of whom it is stated that he said in (I Sam. 17:8): CHOOSE A MAN ('ish) FOR YOURSELVES. Now man ('ish) can only be the Holy One, since it is stated (in Exod. 15:3): THE LORD IS A MAN ('ish) OF WAR. It is also written (in I Sam. 17:46) THIS DAY < THE LORD > WILL DELIVER (rt.: SGR) YOU. Now deliverance can only imply leprosy, since it is stated (in Lev. 13:5) THE PRIEST SHALL ISOLATE (rt.: SGR) HIM.

And < how is it shown > for unchastity? Where it is written (in Is. 3:16–17): < BECAUSE THE DAUGHTERS OF ZION ARE HAUGHTY, AND WALK WITH EXTENDED NECK AND ROVING EYES…; THEREFORE THE LORD WILL SMITE WITH SORES (SPH) THE SCALPS < OF THE DAUGHTERS OF ZION >.⁠34 It is also written (in Lev. 14:56): FOR A SWELLING AND FOR A SORE (rt.: SPH) AND FOR A BRIGHT SPOT.

< How is it shown > for theft and for swearing falsely? Where it is stated (in Zech. 5:4): I HAVE SENT IT (i.e., the curse of the flying scroll in vs. 1) FORTH, SAYS THE LORD {GOD} [OF HOSTS]; AND IT SHALL COME UNTO THE HOUSE OF THE THIEF AND UNTO THE HOUSE OF THE ONE WHO SWEARS FALSELY IN MY NAME; AND IT SHALL LODGE WITHIN HIS HOUSE; AND IT SHALL CONSUME IT, [EVEN] WITH ITS TIMBERS AND STONES. What is a thing which consumes timbers and stones? See, it says this is leprosy, since it is written (concerning a house infested with leprosy in Lev. 14:45): AND IT (i.e., the plague)⁠35 SHALL BREAK DOWN THE HOUSE WITH ITS TIMBERS AND STONES.

And < how is it shown > for slander? From Miriam [of whom it is written (in Numb. 12:10): AND THERE WAS MIRIAM WITH LEPROSY LIKE THE SNOW; SO WHEN AARON TURNED UNTO MIRIAM, THERE SHE WAS, STRICKEN WITH LEPROSY.] It also says (in Lev. 14:1): THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER (hametsora'), < i.e. > the one who puts forth evil (hamotsi ra').

And < how is it shown > for those who bear false witness? Where Israel testified over the Holy One and said (in Exod. 32:4): THESE ARE YOUR GODS, O ISRAEL. They were afflicted with leprosy, since it is written (below in vs. 25): NOW MOSES SAW THAT THE PEOPLE WERE RIOTOUS (parua').⁠36

And < how is it shown > for the judge who perverts justice? Where it is stated (of unjust judges in Is. 5:24): AND IT SHALL BE THAT AS A TONGUE OF FIRE CONSUMES STRAW, AND AS CHAFF SINKS DOWN IN A FLAME, THEIR {BLOSSOM} [ROOT] SHALL BE LIKE THE ROT, AND THEIR {ROOT} [BLOSSOM] SHALL RISE UP LIKE THE DUST; FOR THEY HAVE REJECTED THE LAW OF THE LORD OF HOSTS AND SPURNED THE WORD OF THE HOLY ONE OF ISRAEL. THEIR BLOSSOM (PRH) can only refer to leprosy, since it is stated (in Lev. 13:12): IF THE LEPROSY SHOULD BLOSSOM OUT WIDELY (rt.: PRH).

And < how is it shown > for one who enters a domain which is not his? From Uzziah, when he entered the domain of the priesthood. It is so stated (of him in II Chron. 26:16, 19): < …; HE SINNED AGAINST THE LORD HIS GOD AND ENTERED INTO THE TEMPLE OF THE LORD TO OFFER INCENSE UPON THE ALTAR OF INCENSE…. > THEN LEPROSY APPEARED ON HIS FOREHEAD.

And < how is it shown > for one who instigates quarrels among brothers? Where it is stated (in Gen. 12:17): THEN THE LORD AFFLICTED PHARAOH < … >, because he had taken Sarah from Abraham.
And < how is it shown > for the evil eye (i.e., for being miserly)? R. Isaac said: When a someone's eye is too evil (i.e., when someone too miserly) to lend out his possessions, < and when > someone goes and says: Lend me your scythe, lend me your ax, or any object, and he says to him: I do not have one, what does the Holy One do to him?⁠37 He afflicts his house with leprosy. When he comes to the priest and says to him: Something like a plague has appeared in the house belonging to me, he commands (according to Lev. 14:45): LET HIM BREAK DOWN THE HOUSE WITH ITS TIMBERS AND STONES. Then everybody will see his implements, when they {bring them out and lug them} [lug them and bring them] outside. So they publicize38 his implements, and they all say: Did he not say: I do not have a scythe; I do not have an ax? See, he does have such and such an object, but he did not want to lend it. So his eye is evil (i.e., he is miserly), [and he is exposed]. Where is it shown? Where it says so (in Job 20:28): THE PRODUCE OF HIS HOUSE SHALL DEPART, POURED OUT IN THE DAY OF HIS WRATH. Moreover, there are also some who say: < Leprosy > also < comes > for vulgarity. < How is it shown? >⁠39 From Naaman (in II Kings 5:1): NOW NAAMAN, THE COMMANDER OF THE ARMY OF THE KING OF ARAM […; BUT THE MAN, THOUGH A VALIANT WARRIOR, WAS A LEPER,] because he was vulgar. < Leprosy > also < comes > upon the one who says something against his colleague. Thus you find it so in the case of Moses our Master, when he said (in Exod. 4:1): BUT [SURELY] THEY SHALL NOT BELIEVE ME. The Holy One said to him: They are believers < and > children of believers: [Believers] (in Exod. 4:31): AND THE PEOPLE BELIEVED; the children of believers, as stated (in Gen. 15:6): AND HE (Abram) BELIEVED IN THE LORD. However, it is necessary [for you] to be afflicted in {his} [your] body, since the one who suspects the innocent is afflicted in his body. It is so stated (in Exod. 4:6): THEN THE LORD SAID TO HIM AGAIN: PUT40 YOUR HAND IN YOUR BOSOM. [SO HE PUT HIS HAND IN HIS BOSOM; AND WHEN HE WITHDREW IT, BEHOLD, IT WAS LEPROUS, < AS WHITE > AS SNOW.] The Holy One said to Israel: Look at the difference between you and the peoples of the world. When they sin, I afflict them first in their bodies and after that in their houses, as stated (in Gen. 12:17): THEN THE LORD AFFLICTED PHARAOH WITH GREAT PLAGUES, AND < ALSO > HIS HOUSE. But if you sin, I afflict your houses first. Where is it shown? {Where it is stated} [From what they read on the matter] (in Lev. 14:34): WHEN YOU COME INTO THE LAND OF CANAAN WHICH I AM GIVING YOU FOR A POSSESSION, AND I PUT A PLAGUE OF LEPROSY IN A HOUSE OF THE LAND YOU POSSESS.
[11] (Lev. 14:34:) WHEN YOU COME INTO THE LAND < OF CANAAN…, AND WHEN I PUT A PLAGUE OF LEPROSY IN A HOUSE OF THE LAND YOU POSSESS >. This text is related (to Ps. 73:1): BUT (akh) [GOD] IS GOOD TO ISRAEL. Could it < mean > to all < Israel >? The text reads (ibid., cont.): TO THE PURE IN HEART.⁠41 [Similarly you say on the matter (in Lam. 3:25): THE LORD IS GOOD TO THOSE WHO TRUST IN HIM. Could it < mean > to all? The text reads (ibid., cont.:) TO THE SOUL THAT SEEKS HIM. Similarly you say on the matter (in Nahum 1:7): THE LORD IS GOOD, A SHELTER IN THE DAY OF TROUBLE. Could it < mean > to all? The text reads (ibid., cont.): AND HE KNOWS THOSE WHO SEEK REFUGE IN HIM. Similarly you say on the subject (in Ps. 145:9): THE LORD IS GOOD TO ALL. Could it < mean > to all? The text reads (ibid., cont.): AND HIS MERCY IS UPON ALL HIS WORKS. Similarly you say on the matter (in Ps. 84:6 [5]): BLESSED IS THE ONE WHOSE STRENGTH IS IN YOU. Could it < mean > to all? The text reads (ibid., cont.): IN WHOSE HEART ARE THE HIGHWAYS. These are the ones in whose hearts < lie > the pathways of the Law. Similarly on < the matter > (there is Ps. 125:4): DO GOOD, O LORD, TO THE GOOD. Could it < mean > to all? The text reads (ibid., cont.): AND FOR THOSE WHO ARE UPRIGHT IN THEIR HEARTS. Similarly on < the matter > (there is Ps. 145:18): THE LORD IS NEAR TO ALL WHO CALL TO HIM. Could it < mean > to all? The text reads (ibid., cont.): TO ALL WHO CALL TO HIM IN TRUTH. Similarly you say on the matter (in Micah 7:18): WHO IS A GOD LIKE YOU THAT FORGIVES INIQUITY, AND PASSES OVER THE TRANSGRESSION. Could it < mean > for all? The text reads (ibid., cont.): FOR THE REMNANT OF HIS HERITAGE. Therefore (in Ps. 73:1): GOD IS TRULY GOOD TO ISRAEL, TO THE PURE IN HEART. It does not say: "God is good to Israel"; instead < it reads >: BUT (akh) < GOD > IS GOOD < TO ISRAEL >. BUT (akh) < implies > a limitation.⁠42 The afflictions which he brought upon them are good. < Good > for what? FOR THE PURE IN HEART, to purify < their heart > today for the world to come. It is therefore stated (in Ps. 73:1): BUT (akh) < GOD > IS GOOD < TO ISRAEL >, TO THE PURE IN HEART. (Ibid., vs. 3:) FOR I WAS ENVIOUS OF THOSE WHO RAGE (holelim) < WHEN > I SAW THE PROSPERITY OF THE WICKED. I saw their well-being, and I was envious. < I.e., I was envious > of those who commit profane acts continuously (halalim halalim),⁠43 as stated (in Job 15:20): A WICKED PERSON ACTS PROFANELY (metholel)⁠44 ALL HIS DAYS. (Ps. 73:3:) THE PROSPERITY (shalom) OF THE WICKED: they dwell in quiet and tranquility. (Job 21:9:) THEIR HOUSES ARE SECURE (shalom), WITHOUT FEAR, NOR IS THE ROD OF GOD UPON THEM. (Ps. 73:4:) FOR THERE ARE NO PANGS AT THEIR DEATH, AND THEIR BODY ('WLM) IS SOUND. What pangs? You were not brought down to nothing,⁠45 nor were you chained to suffering. (Ibid.:) AND THEIR BODY ('WLM) IS HEALTHY; therefore, they are as sound as the vestibule ('WLM) (of the Temple).
Another interpretation (of Ps. 73:4): AND THEIR BODY ('WLM) IS SOUND, in that they are as sound as the one who bears the world ('WLM). Ps. 73:7:) THEIR EYES STAND OUT FROM FATNESS; THEY HAVE PASSED BEYOND THE IMAGINATIONS OF THEIR HEART.]
[12] (Lev. 14:34:) WHEN YOU COME INTO THE LAND < OF CANAAN…, AND WHEN I PUT A PLAGUE OF LEPROSY IN A HOUSE OF THE LAND YOU POSSESS >. How has the land sinned, that it should be afflicted?⁠46 It is simply that the land is afflicted for human sin, as stated (in Ps. 107:33–34): < HE TURNS…; > A FRUITFUL LAND INTO A SALT MARSH BECAUSE OF THE EVIL OF THOSE WHO DWELL IN IT. For what reason did suffering come into the world? Because of the people, so that they would look, consider, and say: Whoever sins is afflicted, and whoever does not sin is not afflicted. So why are the trees, the stones and the walls afflicted? So that their owners will look < at them > and repent. And so you find that when Israel sinned, the Holy One intended to exile them. The Holy One said: If I exile them at the start, they will become a shame and a disgrace to all the nations. What did he do? He brought Sennacherib the Wicked upon all the < other > nations and exiled them. Thus it is stated (in Is. 10:14): MY HAND (the hand of Sennacherib) HAS FOUND THE WEALTH OF THE PEOPLES LIKE A NEST. It is also written (in vs. 13): AND I (Sennacherib) HAVE REMOVED THE BORDERS OF PEOPLES. The Holy One said: When Israel sees that I have exiled the nations of the world, they will repent and fear my judgment. It is so stated (in Zeph. 3:6–7): I HAVE ROOTED OUT THE NATIONS; THEIR CORNER TOWERS ARE DESOLATE…. AND I SAID: SURELY YOU WILL FEAR ME… ! When they did not repent, they immediately went into exile. Therefore the Holy One warns them and first afflicts their houses, so that they will repent. Thus it is stated (in Lev. 14:34): AND I PUT A PLAGUE OF LEPROSY IN A HOUSE OF THE LAND YOU POSSESS. For him to repent is preferable; but if not, one is afflicted in his body, as stated (in Lev. 15:2): WHEN ANY MAN HAS A DISCHARGE ISSUING FROM HIS FLESH…. {Therefore, the stones are afflicted at first.} For him to repent is preferable; but if not, his clothes are afflicted, as stated (in Lev. 13:47): WHEN THE PLAGUE OF LEPROSY IS IN A GARMENT. Then if he does not repent, he is afflicted in his body. Thus it is stated (in Lev. 13:40): WHEN SOMEONE'S HEAD BECOMES HAIRLESS < SO THAT HE IS BALD, HE IS CLEAN >; but still with a balding of the head there is a substantial doubt whether he is unclean or clean. For him to repent is preferable, but if not, he is afflicted with boils, as stated (in Lev. 13:18): AND WHEN ONE HAS BOILS ON THE SKIN OF HIS FLESH [AND IS HEALED].⁠47 For him to repent is preferable, but if not, he is afflicted with five scourges {i.e., blows}: Swelling, sore, bright spot, scab, and plague spot. And why all this? Because he did not repent.⁠48 {The Holy One} [Scripture] has said (in Prov. 19:29): JUDGMENTS ARE READY FOR SCOFFERS; [AND STRIPES FOR THE BACK OF FOOLS]. The Holy One said: Before I created the human, I prepared all these things for him. < The situation > is comparable to an evil slave who was sold. His < new > master went to buy him. Since he knew about him being an evil slave, he took along chains and whips so that, if he rebelled, he might subdue him with them. When he did rebel, he brought out the chains and chained him. He brought out the whips and beat him. The slave said to him: Did you not know that I was an evil slave? Why did you buy me? He said to him: Because I knew that you were an evil slave, I prepared chains and whips for you, so that if you rebelled, I might subdue you with them. Also before the Holy One, blessed be his name, created the human one, he prepared afflictions for him, because (according to Gen. 8:21) he knows THAT49 THE INSTINCT OF ONE'S HEART IS EVIL FROM HIS YOUTH. He therefore prepared all these things for him, as stated (in Prov. 19:29): JUDGMENTS ARE READY FOR SCOFFERS; [AND STRIPES FOR THE BACK OF FOOLS].
1. Tanh., Lev. 5:1; Numb. R. 14:1; PR 6:4; ARN, A, 36; Midrash on Proverbs, 22.
2. Gk.: idiotes.
3. See Sanh. 101b-104a.
4. Numb. R. 20:19; also below, Numb. 7:17.
5. Heb.: MRMYM, which the midrash seems to understand as related to M’RMYM, i.e., “one of the Arameans.”
6. The Buber text reads the middle letter in this root as a het in agreement with Numb. 23:7; but the parallels in Tanh., Lev. 5:1; Numb. R. 20:19, and the Masoretic Text all read the middle letter as a he, a reading which together with the preposition ‘al, requires the translation, LAMENT OVER.
7. Gk.: dora.
8. Below, 5:5; ySot. 2:1 (17d); ‘Arakh. 15b; Cf. Lev. R. 16:1.
9. Matthew 12:36–37; cf. James 1:26.
10. Tanh., Lev. 5:2.
11. PRK 4:2; Lev. R. 26:2; Numb. R. 19:2; Deut. R. 5:10; M. Pss. 12:2; yPe’ah 1:1 (16a).
12. Gk.: kategoros.
13. M. Pss. 52:2.
14. Tanh., 5:3; M. Ps. 52:2.
15. Lev. R. 16:2; cf. also ‘AZ 19b.
16. Above, 5:1; ySot. 2:1 (17d); ‘Arakh. 15b; Cf. Lev. R. 16:1.
17. The Masoretic Text reverses these two clauses in this verse.
18. See Sifre, Numb. 12:1 (99:2–3), which identifies the Cushite woman of Numb. 12:1 with Zipporah, for details.
19. Cf. Rashi on Numb. 12:4, who explains that they had need for water because the Holy One had appeared to them suddenly while they were unclean due to marital relations.
20. I.e., she spoke privately to Aaron with no desire to be hostile to Moses. Cf. Sifre, Numb. 12:1 (99:2).
21. Cf. Gen. R. 19:4.
22. The saying is proverbial. See Gen. R. 32:2; M. Pss. 11:6.
23. The argument assumes that ‘arirah and mam’eret share the same root. So also Exod. R. 3:13.
24. Gen. R. 20:4.
25. Above, Tanh. (Buber), Gen. 11:9; Tanh., Gen. 11:8; Gen. R. 95:1.
26. Tanh., Lev. 5:3; Lev. R. 16:7.
27. PRK 4:3.
28. Cf. Lev. 16:9.
29. PRK 17:6.
30. This part of the verse is similar to Lev. 14:6, and follows the order of Lev. 14:6 in listing what the priest takes. In the Masoretic Text of Numb. 19:6 the order is CEDAR WOOD, HYSSOP, AND CRIMSON STUFF.
31. Although priestly cleansings may not be effective, in the world to come the Holy One will personally render effective purification. See Lev. R. 15:9; PR 14:15.
32. Tanh., Lev. 5:4; cf. Numb. R. 7:5; Lev. 17:3; ‘Arakh. 16a.
33. In this passage “for” and “upon” translate the same Hebrew word (‘al).
34. Vs. 17 differs from the Masoretic Text by replacing the divine name with Adonay (LORD) and by spelling SPH with a samekh instead of a sin.
35. In the biblical context IT would normally be translated as HE and refer to the one responsible for tearing down an infested house, but the midrash understands the plague itself as that which destroys the house.
36. Cf. above in this section, where parua‘ in this verse is related to Lev. 13:45, according to which the leper’s HEAD SHALL BE UNKEMPT (parua‘).
37. Cf. Yoma 11b.
38. Mepharsemin, from PRSM, a verb related to the Greek, parresiazesthai (“to speak freely”).
39. This necessary addition is found in the parallel of Tanh., Lev. 4.
40. Cf. the Masoretic Text, which would be translated PLEASE PUT.
41. Lev. R. 17:1; Lam. R. 3:25 (9): M. Pss. 4:5.
42. See above, Tanh. (Buber), Gen. 1:8, and the parallels listed there.
43. The midrash interprets holelim in Ps. 73:3, as coming from the same root as halalim by changing the h from the he in the Psalm to a het.
44. Again the midrash interprets the Psalmist’s he as equivalent to the het used here in Job and in addition interprets the whole word as coming from the root HLL. In the biblical text of Job 15:20, metholel comes from the root HYL and means “writhe in torment.”
45. Cf. the parallel in Yalqut Shim‘oni, Pss., 808, which has a slightly different verb and can be translated: “You were anxious for nothing.”
46. Tanh., Lev. 5:4.
47. The verses that follow explain that the boils may then become leprous.
48. Numb. R. 14:4.
49. Heb.: Ki. Although in the biblical context the word must mean “for,” or its equivalent, the midrash understands the word with the alternate meaning of “that.”
זאת תהיה תורת המצורע1זה שאמר הכתוב נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה׳ (איכה ג׳:מ׳), מה ביאר לנו הנביא ע״ה בזה הפסוק, תדע מה בא לבאר לנו, ללמדך שכל הצרות הבאות על האדם ממעשיו הם באים עליו, כי הקב״ה הוא דיין אמת, ואין במשפטיו עול, על כן אמר הנביא כי כאשר יבוא על האדם ייסורין יאמר מה פעלתי עד שחלו עלי אלו היסורין ויחפוש במעשיו ויחזור בתשובה, 2ואשרי מי שמתגבר ביצרו, ואינו מהרהר אחר מדת בוראו, אלא חוסה בו בכל לבו, בוא וראה אלו ארבעה המכות שהם שאת וספחת ובהרת וצרעת, אין הקב״ה מביא על האדם אחד מארבעה המכות האלו, אלא על ידי עון, וכן מצינו בבנות ירושלם, דכתיב יען כי גבהו בנות ציון (ישעיהו ג׳:ט״ז), מה כתיב אחריו, וספח ה׳ קדקד בנות ציון וה׳ פתהן יערה (ישעיהו ג׳:י״ז), ואפילו הכי ניתנה להם בתורה טהרה, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע.
דבר אחר: תורת המצורע – המוציא שם רע, 3אתה מוציע מן בלעם בן בעור מפני לשונו נדחף, שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כ״ג:ז׳). מהו מהררי קדם, מן רמי העולם היית. מן מחיצות האבות ינחני בלק וזרקני לגיהנם, וכן דואג האדומי מפני לשונו נתחייב, שנאמר ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה׳ ושמו דואג האדומי (שמואל א כ״א:ח׳), וכתיב ויען דואג האדומי והוא (נעצב על) [נצב אל] עבדי שאול ויאמר ראיתי את בן ישי וגו׳ (שמואל א כ״ב:ט׳) וכתיב ויאמר המלך לדואג סב אתה ופגע (בכהני ה׳) [בכהנים] (שמואל א כ״ב:י״ח). וכן אחיתופל מפני לשונו נטרד, שנאמר ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו [וגו׳] ויצו אל ביתו ויחנק (שמואל ב י״ז:כ״ג). וכן גיחזי מפני לשונו ופיו נטרד, שנאמר חי ה׳ [כי] אם רצתי [אחריו] ולקחתי (מידו) [מאתו] מאומה (מלכים ב ה׳:כ׳), וכתיב וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם (מלכים ב ה׳:כ״ז). 4אמר ר׳ פדת ברית כרותה נתן הקב״ה בעולמו, שכל מי שהוא 5מפשפש בחבירו לוקה בצרעת, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, וכן אמר קהלת אל תתן את פיך (להחטיא) [לחטיא] את בשרך (קהלת ה׳:ה׳), זה לשון הרע.
6דבר אחר: אל תתן את פיך. לשון נקייה דברה תורה שלא לשמש עם הנדה שלא ילקו בניו בצרעת. 7אמר ר׳ אחא אם שימש אדם עם אשתו והיא נדה, ביום הראשון של נדתה הבן הנולד לוקה בצרעת בן עשר שנים, ביום השני בן עשרים שנה, ביום השלישי בן שלשים שנה, ביום הרביעי בן ארבעים [שנה], ביום החמישי בן חמשים שנה, ביום הששי בן ששים שנה, ביום השביעי בן שבעים שנה.
8דבר אחר: זאת תהיה תורת המצורע – זה שאמר הכתוב מות וחיים ביד לשון (משלי י״ח:כ״א), אם זכה לחיים ואם נתחייב למיתה, כיצד אם עסק בתורה זכה לחיי העולם הבא, שהרי התורה נקראה חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ג׳:י״ח), והמספר לשון הרע מתחייב בנפשו שהורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו. ומנין אתה למד מדואג, שאמר לשון הרע על אחימלך ונהרג אחימלך, וגם שאול, שנאמר וימת שאול במעלו [אשר מעל בה׳] (דברי הימים א י׳:י״ג), וכן שאול אומר [עמוד נא ומתתני] כי אחזני השבץ (שמואל ב א׳:ט׳). אמר שאול אחזני עון של לובשי כתונת תשבץ, מפני שהרג את הכהנים, 9ודואג נשתרש מן העולם...
1. זש״ה כו׳. הוא לשון המחבר.
2. ואשרי מי שמתגבר ביצרו כו׳. מובא בלק״ט כלשונו.
3. אתה מוציא מן בלעם בן בעור מפני לשונו נדחף. בתנחומ׳ מצורע אות ב׳ הוא ברחבה, ובלק״ט מובא כלשון המחבר.
4. אמר ר׳ פדת, תנחומ׳ שם, וגם זה מובא בלק״ט.
5. מפשפש בחבירו. בלק״ט מפטפט ובתנחומא הגירס׳ שכל המספר בלשון הרע לוקה בצרעת.
6. דבר אחר: לשון נקייה דברה תורה. תנחומ׳ אות ג׳, וע״ש בהערות.
7. א״ר אחא. תנחומ׳ ולק״ט.
8. דבר אחר: זש״ה מות וחיים ביד לשון. תנחומ׳ אות ד׳, ובנדפס מכבר אות ב׳, וע״ש בהערות שלי, ומובא גם בלק״ט.
9. ודואג נשתרש מן העולם. מכאן ועד סוף הפרשה. והתחלת אחרי חסר בכ״י כי נאבדו איזה דפין סוף העמוד סיים במלת העולם ובעמוד השני מתחיל במלות היו עמי והסיום מן המאמר מפ׳ מצורע נמצא בתנחומא שם וכן בלק״ט ריש מצורע שם, אחרי המלות נשתרש מן העולם נמצא שם שנאמר גם אל יתצך לנצח וגו׳. בוא וראה כו׳ ע״ש. וחסרים הדרשות על פרשה י״ד. והתחלת פסוק א׳ מפרשת אחרי.

פָּרָשַׁת מְצֹרָע

(ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת – ״שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה׳ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ״ – רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנָן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֵׁשׁ וָשֶׁבַע הֲרֵי שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְרַבָּנָן אָמְרִין: שֶׁבַע. וּמַה מְקַיְּמִין רַבָּנָן ״וְשֶׁבַע״ – זוֹ שְׁבִיעִית, שֶׁקָּשֶׁה כְּנֶגֶד כֻּלָּן. וְאֵיזֶה, זֶה ״מְשַׁלֵּחַ מְדָנִים״. וְאֵלּוּ הֵן: ״עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר, וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שֶׁקֶר, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכֻלָּן לָקוּ בְּצָרַעַת. ״עֵינַיִם רָמוֹת״, מִבְּנוֹת צִיּוֹן: ״יַעַן כִּי גָּבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן״ – שֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן לוֹבֶשֶׁת תַּכְשִׁיטֶיהָ וְהָיְתָה מַטָּה אֶת גְּרוֹנָהּ לְהַרְאוֹת תַּכְשִׁיטֶיהָ. וּכְתִיב: ״וְשִׂפַּח אֲדֹנָי (אֶת) קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן – רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הִלְקָן בְּצָרַעַת, כִּדְאָמְרִינָן: ״וְלַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת״, ״לְשׁוֹן שָׁקֶר״ – מִמִּרְיָם: ״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן וּבְמשֶׁה״, וּכְתִיב: ״וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג״. ״וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דַּם נָקִי״ – מִיּוֹאָב: ״יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְגוֹ׳ זָב וּמְצֹרָע״. ״לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן״ – מֵעֻזִּיָּהוּ, שֶׁבִּקֵּשׁ לִלְבּשׁ לְבוּשׁ כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה. וּכְתִיב: ״וַיְנַגַּע ה׳ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ״. ״רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה״ – זֶה גֵּיחֲזִי: ״וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ״. ״וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים״ – מִפַּרְעֹה, שֶׁשִּׁלַּח מְדָנִים בֵּין אַבְרָהָם לְשָׂרָה, וּכְתִיב: ״וַיְנַגַּע ה׳ אֶת פַּרְעֹה״. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע (כָּתוּב בְּרֶמֶז ס״ט).
מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מְחַזֵּר בָּעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: מַאן בָּעֵי לְמִזְבָּן סַם חַיִּים, אוּדְקִין עֲלֵהּ רַבִּי יַנַּאי. הֲוָה יְתִיב וּפָשִׁיט בִּטְרַקְלִינֵהּ. אֲמַר לֵהּ: תָּא סָק לְהָכָא, זַבֵּין לִי. אֲמַר לֵהּ: לֵית אַתְּ צָרִיךְ, לָא אַנְתְּ וְלֹא דִּכְוָתָךְ. אִטְרַח עֲלֵהּ, סְלַק לְגַבֵּהּ, הוֹצִיא לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים מְכֹרָךְ, הֶרְאָה לוֹ פָּסוּק זֶה: ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וְגוֹ׳, נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע״. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: ״שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ״ – שׁוֹמֵר מִצָּרַעַת נַפְשׁוֹ. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא הַמִּקְרָא הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט, עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעַנִי. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע.

רמז תקנז

רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָסוּר לֵילֵךְ בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל מְצֹרָע אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר עַד מֵאָה אַמָּה. וְלָא פְּלִיגִי. מַאן דְּאָמַר: עַד אַרְבַּע, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין הָרוּחַ יוֹצֵא. וּמַאן דְּאָמַר: עַד מֵאָה אַמָּה, בְּשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ יוֹצֵא. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי לֹא הֲווּ עַיְּלִין לְמָבוֹאָה שֶׁל מְצֹרָעִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כַּד הֲוָה חַמֵּי חַד מִנְּהוֹן, מִרְגָּם לֵהּ בְּאַבְנַיָּא, וְאָמַר לֵהּ: פּוּק לַאֲתָרִיךְ, לָא תְּזַהֵם בְּרִיָּתָא. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא: ״בָּדָד יֵשֵׁב״ – לְבַדּוֹ יֵשֵׁב. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד הֲוָה חַמֵּי חַד מִנְּהוֹן, הֲוָה מִטַּמַר מִנֵּהּ, עַל שֵׁם דִּכְתִיב בֵּהּ: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע״ – הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע. אָמַר רַבִּי לֵוִי: מָצִינוּ בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּקִלּוּסוֹ שֶׁל רָשָׁע. בַּתּוֹרָה מִנַּיִן, ״וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״. בַּנְּבִיאִים – ״וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֶת אֲשֶׁר הֶחֱיָה וְגוֹ׳ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע״ – לַאֲחוֹרֵי תַּרְעָא הֲוָה קָאֵי, רַבִּי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ הָיָה בְּסוֹף הָעוֹלָם, הֱסִיטוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וֶהֱבִיאוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אוֹתוֹ רָשָׁע מְסַפֵּר בְּנִפְלְאוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בַּכְּתוּבִים מִנַּיִן, דִּכְתִיב: ״וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא: רַמַ״ח אֲיבָרִים יֵשׁ בָּאָדָם: מֵהֶן רְבוּצִים וּמֵהֶן עוֹמְדִים. וְלָשׁוֹן זֶה נָתוּן בֵּין שְׁנֵי לְחָיַיִם וְאַמַּת הַמַּיִם נְתוּנָה תַּחְתָּיו וּמֻכְפָּל כַּמָּה כְּפָלוֹת, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה שְׂרֵפוֹת הוּא שׂוֹרֵף, אִלּוּ הָיָה זָקוּף – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. ״אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ״ – זוֹ מִרְיָם, דִּכְתִיב: ״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם״ וְגוֹ׳. ״לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ״ – אַל תִּתֵּן רְשׁוּת לְאֶחָד מֵאֵיבָרֶיךָ לְהַחֲטִיא כָּל אֵיבָרֶיךָ. ״וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ״ – זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיּוֹצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם״. ״כִּי שְׁגָגָה הִיא״ – ״אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ״. ״לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלְךָ״ – ״וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם וַיֵּלַךְ״. ״וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ״ – בְּפִיהָ חָטְאָה, וּשְׁאָר כָּל הָאֵיבָרִים לָקוּ. דִּכְתִיב: ״וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל״ וְגוֹ׳. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִלָּה – בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקְתָא – בִּתְרֵי. דִּתְנָן: ״שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חָמֵשׁ תּוֹרוֹת כְּתוּבוֹת בַּמְּצֹרָע: ״זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת״, ״זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת״, ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – תּוֹרַת הַמּוֹצִיא רַע. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע עוֹבֵר עַל חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרוֹת. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. דָּבָר אַחֵר: ״אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ״ – בְּלָשׁוֹן נָקִי. אִם אָמְרָה לְךָ אִשְׁתְּךָ שֶׁהִיא נִדָּה, אַל תַּחְטִיא אֶת גּוּפְךָ וְתִגַּע בָּהּ. ״וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ״ – שֶׁמְּמֻנֶּה עַל צוּרַת הַוָּלָד, שׁוֹגֵג הָיִיתִי, לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ. ״לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ״ – אֵלּוּ הַבָּנִים שֶׁלּוֹקִין בִּנְגָעִים.

רמז תקנח

אָמַר רַבִּי אַחָא: אִם שִׁמֵּשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בִּימֵי נִדָּתָהּ הַבָּנִים לוֹקִין בְּצָרַעַת. כֵּיצַד, שִׁמֵּשׁ בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְנִדָּתָהּ – הַבֵּן הַנּוֹלָד מֵהֶן לוֹקֶה לְעֶשֶׂר שָׁנִים. שִׁמֵּשׁ עִמָּהּ בְּיוֹם שֵׁנִי – לוֹקֶה לְעֶשְׂרִים שָׁנָה. בְּיוֹם שְׁלִישִׁי – לוֹקֶה לִשְׁלשִׁים שָׁנָה. בַּיּוֹם הָרְבִיעִי – לוֹקֶה לְאַרְבָּעִים שָׁנָה. בְּיוֹם חֲמִישִׁי – לוֹקֶה לְשִׁבְעִים כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יְמֵי נִדָּתָהּ. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁרוֹאֶה פֵּרוֹתָיו מְקֻלְקָלִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּבְיָכוֹל אֵין הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ מִשֶּׁלִּי, כְּבָר הֵעַדְתִּי בְּךָ וְאָמַרְתִּי לְךָ: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן״ – עָסַק אָדָם בַּתּוֹרָה בִּלְשׁוֹנוֹ – זָכָה לְחַיִּים, שֶׁהַתּוֹרָה ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, וְהִיא רְפוּאָתוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים״. וְאִם עָסַק אָדָם בְּלָשׁוֹן הָרַע – מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ לָמוּת, שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. שֶׁכָּל מִי שֶׁהוֹרֵג אֵינוֹ הוֹרֵג אֶלָּא נֶפֶשׁ אֶחָד, וּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע הוֹרֵג שְׁלשָׁה: הָאוֹמְרוֹ, וְהַמְקַבְּלוֹ, וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו. דּוֹאֵג אָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וְנֶהֱרַג: ״מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ״, נֶהֱרַג שָׁאוּל: ״עֲמֹד נָא עָלַי וּמוֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ״ – קָטֵגוֹרְיָה שֶׁל נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, וְאֵין ״שָׁבָץ״ אֶלָּא בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצוֹת זָהָב״, וְדוֹאֵג נִשְׁתַּמֵּד מֵעוֹלָם הַזֶּה וּמֵעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךְ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה״. מִי קָשֶׁה, הַמַּכֶּה בַּחֶרֶב אוֹ מַכֶּה בַּחֵץ, הַמַּכֶּה בַּחֶרֶב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָסִית אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קָרַב אֶצְלוֹ וְנָגַע בּוֹ, וְהַמַּכֶּה בַּחֵץ אֵינוֹ כֵּן אֶלָּא זוֹרֵק הַחֵץ וּמַכֶּה אוֹתוֹ בְּכָל שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ. לְכָךְ נִמְשָׁל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע כְּחֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִּבֵּר״, וְאוֹמֵר: ״בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה״. רְאֵה מַה קָּשֶׁה לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁהוּא קָשֶׁה מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת וּמִשְּׁפִיכוּת דָּמִים וּמֵעֲבוֹדָה זָרָה. בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת כְּתִיב: ״וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת״. בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה׳ גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא״. בַּעֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב: ״אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חַטָּאָה גְּדוֹלָה״. וּבְלָשׁוֹן הָרַע כְּתִיב: ״יַכְרֵת ה׳ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת״. לָשׁוֹן הָרַע אֵין אָדָם מוֹצִיאוֹ מִפִּיו עַד שֶׁהוּא כּוֹפֵר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ״. כִּבְיָכוֹל צָוַח עַל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע: ״מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים״ – מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶן. וְגֵיהִנֹּם צוֹוַחַת: אַף אֲנִי אֵינִי יְכוֹלָה לַעֲמֹד בּוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מִלְמַעְלָה וְאַתָּה מִלְּמַטָּה, אֲנִי זוֹרֵק בָּהֶן חִצִּים מִלְּמַעְלָה וְאַתְּ הוֹפֶכֶת עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים מִלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִצֵּי גִּבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים״. רְאֵה מַה כְּתִיב בְּמִרְיָם: ״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה״, וּכְתִיב: ״וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרַעַת״, וּכְתִיב: ״זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה מִרְיָם שֶׁלֹּא זָכְרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְלֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לְהַחֲזִירוֹ לְאִשְׁתּוֹ, כָּךְ, הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל חֲבֵרוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת. וְאַף אַהֲרֹן שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל נָגְעָה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּחַר אַף ה׳ בָּם״, אֶלָּא שֶׁאַהֲרֹן נִתְרַפֵּא מִיָּד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בּוֹרְאוֹ, לְפִיכָךְ נִצְטָרַע. אָמַר: ״כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ״ – כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא אֶת חֲבֵרוֹ, מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ, אַף אַתֶּם אִכְלוּ מִמֶּנּוּ וְתִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת. אָמַר לֵהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרַע, סוֹפְךָ לִלְקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַנָּחָשׁ״ וְגוֹ׳. בַּמֶּה אֵרְרוֹ, בְּצָרַעַת, הַסְּלָעִין שֶׁהֵם עָלָיו הִיא צָרַעַת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל בַּעֲלֵי מוּמִין מִתְרַפְּאִין לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַנָּחָשׁ אֵינוֹ מִתְרַפֵּא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה״ – שֶׁהַכֹּל מִתְרַפְּאִין וְהוּא אֵינוֹ מִתְרַפֵּא. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְגוֹ׳, ״אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים״, ״זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ״ – שֶׁאֵינוֹ מִתְרַפֵּא לְעוֹלָם, שֶׁהוּא הוֹרִיד אֶת הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר. וּמִי גָּרַם לוֹ, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לָשׁוֹן הָרַע. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְנַסּוּ אוֹתִי עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי״.

רמז תקנט

תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע, מִמְּרַגְּלִים. וּמַה מְּרַגְּלִים שֶׁהוֹצִיאוּ שֵׁם רַע עַל עֵצִים וַאֲבָנִים כָּךְ, מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דִּכְתִיב: ״וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִּבַּת הָאָרֶץ רָעָה״ – עַל דִּבַּת הָאָרֶץ שֶׁהוֹצִיאוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא: מַאי דִּכְתִיב: ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִין, וְאַתָּה מֻטָּל. כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ, וְאַתָּה מִפְּנִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת, אֶחָד שֶׁל עֶצֶם וְאֶחָד שֶׁל בָּשָׂר, ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשֵּׁם רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע נְגָעִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״, וּכְתִיב הָתָם: ״לִצְּמִיתֻת״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״לַחֲלוּטִים״. וּתְנָן: ״אֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע רָאוּי לְסָקְלוֹ בְּאֶבֶן, כְּתִיב הָכָא: ״אוֹתוֹ אַצְמִית״, וּכְתִיב הָתָם: ״צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר וְגוֹ׳ גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אוֹתוֹ לֹא אוּכָל״ – אַל תִּקְרֵי ״אוֹתוֹ לֹא אוּכָל״ אֶלָּא אִתּוֹ לֹא אוּכָל. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״אִם יִשֹּׁךָ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״ – לֶעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת כָּל הַחַיּוֹת וּבָאוֹת אֵצֶל הַנָּחָשׁ, וְאוֹמְרוֹת לוֹ: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ, אָמַר לָהֶן: ״מַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ״. רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: סִפֵּר לָשׁוֹן הָרַע אֵין לוֹ תַּקָּנָה, שֶׁכְּבָר כְּרָתוֹ דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַכְרֵת ה׳ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת״. אֶלָּא מַאי תַּקָּנָתוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרַע, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים״ – וְאֵין ״לָשׁוֹן״ אֶלָּא לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״, וְאֵין ״עֵץ חַיִּים״ – אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ״. אָמַר רַבִּי חַמָּא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן״ – וְכִי יֵשׁ יָד לַלָּשׁוֹן, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מַה יָּד מֵמִית אַף לָשׁוֹן מֵמִית. אִי מַה יָּד אֵין מֵמִית אֶלָּא בְּסָמוּךְ לוֹ אַף לָשׁוֹן אֵינוֹ מֵמִית אֶלָּא בְּסָמוּךְ לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״. אֵי מַה חֵץ עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה אַף לָשׁוֹן עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם״. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ״שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם״, ״חֵץ שָׁחוּט״ לָמָּה לִי, הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּקָטִיל כְּחֵץ. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב: ״חֵץ שָׁחוּט״, ״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן״ לָמָּה לִי, כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: דְּבָעֵי חַיֵּי בְּלִשָּׁנֵהּ, דְּבָעֵי מָוֶת בְּלִשָּׁנֵהּ. הֵיכִי דָּמִי לִשָּׁנָא בִּישָׁא, כְּגוֹן דְּאָמַר: הֵיכָא מִשְׁתְּכַח נוּרָא, אֶלָּא בֵּי פְּלַנְיָא דִּשְׁכִיחָא בִּישְׂרָא וְכַוְרֵי וְכוּ׳ כִּדְתַנְיָא הָתָם.
תּוֹרַת הַמְּצֹרָע – לְבֵית עוֹלָמִים. ״זֹאת״ – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת בַּבָּמָה, ״תִּהְיֶה״ – בַּזְּמַן הַזֶּה. ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַמְצֹרָעִין, שֶׁיְּהוּ מְבִיאִין קָרְבָּן זֶה. וְכִי מֵאַיִן יָצְאוּ, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחָלֵק הַכָּתוּב בְּטֻמְאוֹתֵיהֶם וּבִשְׁבוּעוֹתֵיהֶם, יָכוֹל אַף כֵּן נַחֲלֹק בְּקָרְבָּנָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַמְצֹרָעִים, שֶׁיִּהְיוּ מְבִיאִין קָרְבָּן זֶה. ״בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם. אֵין לִי אֶלָּא טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם, מִנַּיִן הַזָּאָתוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וּשְׁחִיטַת צִפֳּרִין בַּיּוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ״. יָכוֹל אַף לְקִיחַת צִפֳּרִין וְשִׁלּוּחַ צִפֳּרִין וְכִבּוּס בְּגָדִים וּרְחִיצָתוֹ בַּיּוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם״. ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – בְּכֹהֵן, מְלַמֵּד שֶׁטֻּמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ בְּכֹהֵן. אֵין לִי אֶלָּא טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ בְּכֹהֵן, מִנַּיִן שְׁחִיטַת צִפֳּרִין וְהַזָּאַת צִפּוֹר וְתִגְלַחְתּוֹ בְּכֹהֵן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע (בְּיוֹם״) – בְּכֹהֵן. יָכוֹל אַף לְקִיחַת צִפֳּרִין וְשִׁלּוּחַ צִפֳּרִין וְכִבּוּס בְּגָדָיו וּרְחִיצָתוֹ בְּכֹהֵן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. ״בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״ – שֶׁלֹּא יִשְׁהֶא. שֶׁהָיָה מוֹנְבָּז דָּן לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא: וּמַה מִּשֶּׁפִּטַּרְתִּיו בַּעֲמִידָתוֹ אֲחַזְתִּיו בַּהֲלִיכָתוֹ שִׁבְעָה, מִשֶּׁאֲחַזְתִּיו בַּעֲמִידָתוֹ שִׁבְעָה אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹחֲזֶנּוּ בַּהֲלִיכָתוֹ שִׁבְעָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹסְפַנִי עַל דְּבָרֶיךָ: וְכִי אֶת מָה הֶחֱמִירָה תּוֹרָה אֶת יְמֵי הַגְּמָר אוֹ אֶת יְמֵי הַסְּפָר, חֲמוּרִין הֵם יְמֵי הַגְּמָר מִימֵי הַסְּפָר, שֶׁבִּימֵי הַגְּמָר מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמְטַמֵּא בְּבִיאָה, וּבִימֵי סִפְרוֹ אֵין מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְאֵין מְטַמְּאִין בְּבִיאָה, וְאִם לִימֵי הַסְּפָר הַקַּלִּין נָתַתָּ לוֹ שִׁבְעָה, לִימֵי גְּמָר הַחֲמוּרִים אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּתֵּן לוֹ שִׁבְעָה. אָמַר לוֹ: רַבִּי, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסַפְתָּ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וּכְשֶׁנָּתַתָּ לִימֵי גְּמָר שִׁבְעָה [נַעֲשׂוּ] אַף הֵם יְמֵי סְפָר, וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ אַרְבָּעָה עָשָׂר, וְאִם לִימֵי סְפָר הַקַּלִּים נָתַתָּ לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר לִימֵי גְּמָר הַחֲמוּרִים אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּתֵּן לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר. נִמְצֵאתָ מַרְבֶּה וְהוֹלֵךְ עַד לְעוֹלָם. הָא מִפְּנֵי הַדִּין הַזֶּה צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר ״בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״ – שֶׁלֹּא יִשְׁהֶא. טָהֳרַת מְצֹרָע בַּיּוֹם, דִּכְתִיב: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ״. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ דַּם חַטָּאת וְדַם אֲשָׁמוֹ שֶׁל מְצֹרָע, דִּכְתִיב: ״זֹאת תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן וְכוּ׳.
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָעתִּהְיֶה – בַּהֲוָיָתָהּ תְּהֵא. הִקְדִּים מַתַּן שֶׁמֶן לְמַתַּן דָּם – יְמַלְּאֶנּוּ שֶׁמֶן וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן שֶׁמֶן אַחַר מַתַּן דָּם. מַתַּן בְּהוֹנוֹת לְמַתַּן שֶׁמֶן – יְמַלְּאֶנּוּ שֶׁמֶן וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן מַתַּן בְּהוֹנוֹת אַחַר מַתַּן שֶׁמֶן. הִקְדִּים חַטָּאתוֹ לַאֲשָׁמוֹ – לֹא יְהֵא אֶחָד (מַרְבֶּה) [מְמָרֵס] בְּדָמָהּ, אֶלָּא תְּעֻבַּר צוּרָתָהּ וְתֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּמְצֹרָע מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע״. מְצֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה – מֵבִיא קָרְבָּן אֶחָד. מְנָלָן, דִּכְתִיב: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ – תּוֹרָה אַחַת לִמְצֹרָעִין הַרְבֵּה. הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה – מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד. מְנָלָן, ״זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאוֹת״ – תּוֹרָה אַחַת לְקִנּוּאִין הַרְבֵּה. ״תּוֹרַת״ – לְרַבּוֹת מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבָּן עָשִׁיר שֶׁיָּצָא. יָכוֹל אֲפִלּוּ עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבָּן עָנִי שֶׁיָּצָא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. וְלֵילַף מִנַּהּ, אָמַר קְרָא: ״וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׁגֶת״ – מְצֹרָע הוּא דְּעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבָּן עָנִי דְּלָא יָצָא, אֲבָל מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבָּן עָנִי יָצָא.
הד֗ה תכון שריעה֗ אלאברץ פי וקת טהרה אן יותא בכ֗ברה אלי אלאמאם.
זאת תהיה תורת המצורע בזמן טהרתו, שיובא סיפור עניינו אל הכהן.
ביום טהרתו – מלמד שאין מטהרין אותו בלילה.
זאת תהיה תורת וגו'‏ THIS SHALL BE THE LAW [OF THE LEPER IN THE DAY OF HIS BEING PRONOUNCED CLEAN] – The words "in the day" inform us that we may not pronounce him clean at night (Sifra, Metzora, Section 1 3; Megillah 21a).
פרשת זאת תהיה
כתוב טעמו וראו כי טוב יי אשרי הגבר יחסה בו. מה כתוב למעלה דרשתי את יי וענני ומכל מגורותי הצילני. חונה מלאך יי סביב ליראיו ויחלצם (תהלים ל״ד:ה׳)
לפי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו 1ואינו בא בכפישה אלא הכל בצדק שנאמר (תהלים ז) אלהים שופט צדיק ואומר אל צדיק ומושיע. לכך אמר דוד טעמו וראו כי טוב ה׳ לפיכך צריך אדם להתבונן על כל הבא עליו כענין שנאמר (איכה ג) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה׳. 2ומעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים ומטה ידו ובקש לצאת חוצה לארץ קרא לאשתו אמר לה דעי שבני אדם היו רגילין לבוא אצלי לראות את הנגעים בואי ואני אלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם תראי שער האדם שיבש. המעין של שער יבש. שכל שערה ושערה ברא לה הקב״ה מעין בפני עצמו ואם יבש המעין יבש השער אמרה לו אשתו ומה אם כל שערה ושערה ברא לה הקב״ה מעין ושותה הימנו. אתה שבראך הקב״ה להכיר יחודו ולהללו על אחת כמה וכמה. באותה שעה מנעתו לצאת חוצה לארץ זהו שאמר הכתוב טעמו וראו כי טוב ה׳ אשרי הגבר שהקב״ה מספק מזון לכל בריה ומה שאמר הכהן שכל שער יש לו מעין פסוק מלא הוא. שנאמר (איוב מ) ויען ה׳ את איוב מן הסערה אמר לו הקב״ה לאיוב אמרת (שם ט) אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם 3והלא כל שער ושער של כל בריה אני מונה אותם לתת להם מעינים והיותם ואתה אומר בשערה ישופני כלומר רוח סערה עברה לפניו לפיכך מרבה פצעי חנם אלא ודאי אשרי הגבר יחסה בו אשרי שמתגבר ביצרו ואינו מהרהר אחר מדת בוראו אלא חוסה בו בכל לבו. בוא וראה בפרשת אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת בידוע שאין הקב״ה מביא על האדם אחד מארבעה נגעים הללו אלא על ידי עון. מצאנו בבנות ירושלים כתיב (ישעיה ג) יען כי גבהו מה כתיב אחריו וספח ה׳ קדקד בנות ציון ואפילו הכי נתנה לו תורה טהרה שנא׳ זאת תהיה תורת המצורע.
ד״א: זאת תהיה תורת המצורע – תורת המוציא רע. אתה מוצא שבלעם בן בעור מפני לשונו נדחף שנאמר (במדבר כג) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. מן רמי עולם הייתי ממחיצת האבות הייתי וינחני בלק וזרקו לגיהנם. וכן דואג האדומי מפני לשונו נדחף שנאמר (שמואל א כא) ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה׳ ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול דכתיב (שם כב) ויען דואג האדומי והוא נצב על עבדי שאול ויאמר ראיתי את בן ישי בא נבה אל אחימלך בן אחיטוב. וכתיב (שם) ויאמר המלך לדויג סב אתה ופגע בכהנים. אתה הלשנתה אותם אתה פגע בהם. וכן אחיתופל מפני לשונו נטרד שנאמר (שמואל ב יז) ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק וימת. וכן גיחזי מפני פיו נטרד שנאמר (מלכים ב ה׳) הי ה׳ כי אם רצתי אחריו 4ולקחתי (מידו) [מאתו] מאומה. וכתיב (שם) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך. אמר רבי פדת ברית כרותה נתן הקב״ה בעולמו שכל מי שהוא מפטפט בחבירו לוקה בצרעת שנא׳ זאת תהיה תורת המצורע. המוציא רע. וכן אמר קהלת (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך זה לשון הרע. ד״א אל תתן את פיך לשון נקיה דבר הכתוב שלא ישמש עם הנדה שלא ילקו בצרעת. 5א״ר אחא אם שמש אדם עם אשתו ביום הראשון שבנדתה הבן הנולד לוקה בצרעת בן עשר שנים. ביום השני לוקה בן כ׳ שנה. ביום הג׳ לוקה בן ל׳. ביום ד׳ לוקה בן מ׳. ביום ה׳ לוקה בן נ׳. ביום ששי לוקה בן ס׳. ביום ז׳ לוקה בן ע׳.
ד״א: זאת תהיה תורת המצורע – זה שאמר הכתוב (משלי יח) מות וחיים ביד לשון אם זכה זכה לחיים ואם נתחייב נתחייב למיתה. כיצד אם עסק בתורה זכה לחיי העולם הבא שהרי התורה נקראת חיים שנאמר (שם ג) עץ חיים היא למחזיקים בה. ובלשון הרע מתחייב בנפשו שהרי הורג שלשה הורג את האומרו והורג המקבלו והורג הנאמר עליו. ומנין אתה לומד מן דואג שאמר לשון הרע על אחימלך לפני שאול ונהרגו דואג ושאול ואחימלך. אחימלך (שמואל א כב) ויאמר המלך מות תמות אתה וכל ביתך. שאול (דברי הימים א י) וימת שאול במעלו אשר מעל בה׳ וכן אמר שאול (שמואל ב א) כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי. קטיגוריא של נוב עיר הכהנים אחזני שאין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר (שמות כח) ועשית משבצות זהב. דואג נשתרש מן העולם שנאמר (תהלים נג) גם אל יתצך לנצח וגו׳. בוא וראה כמה כתיב (ירמיה ט) חץ שחוט לשונם כשם שחץ מכה מרחוק כך לשון הרע מכה וממית מרחוק. ואל יאמר בן אדם אני אדבר מה שאני מבקש ואוציא מפי מה שאני מבקש, אלא ראה הזהירך הכתוב (תהלים לד) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב. 6ושלמה אמר בחכמתו (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו. קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שכופר בעיקר. שנא׳ (תהלים יב) אשר אמרו ללשוננו נגביר וגו׳ אמר הקב״ה אני עליהם לגיהנם מלמעלה ואתה עליהם מלמטה שנא׳ (תהלים קכ) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. אמר להם הקב״ה לישראל אם רצונכם שתזכו לעולם הבא הרחיקו עצמיכם מלשון הרע שנאמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. בוא וראה 7כמה גדול לשון הרע (עונש) שהרי מרים דברה במשה אחיה שנא׳ (במדבר יג) ותדבר מרים ואהרן במשה מה כתיב (דברים כד) זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים. למעלה כתיב השמר בנגע הצרעת לשמור ומה דברו במשה אמרו (במדבר יב) הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר כלומר למה פירש מן האשה מיד ויאמר ה׳ פתאום, 8מלמד שהיו צריכין מים אמר להם הקב״ה וכך הייתם מבקשים שהיה משה צריך מים ואני מדבר עמו מיד לקו בצרעת. וכתיב (שם) ויחר אף ה׳ בם וילך אלא שנתרפא אהרן מיד ומרים אחר ז׳ ימים לכך נאמר זאת תהיה תורת המצורע. והנחש הקדמוני לקה בזאת שנאמר (בראשית ג) ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה לפי שדבר לשון הרע נאמר כאן ארירה ונאמר צרעת ממארת היא לפיכך הנחש יש עליו סלעים כגון צרעת וכל המכות לעתיד לבוא מתרפאות חוץ מן הנחש שנאמר (ישעיה סה) ונחש עפר לחמו, ללמדך כמה הוא כח לשון הרע:
וידבר יי אל משה לאמר
זאת תהיה תורת המצורע9תורת – לבית עולמים.
תורת המצורע – תורה אחת לכל המצורעים שיהו מביאין קרבן זה 10אע״פ שחלוקין בטמאות אין חלוקין בקרבן.
המצורע – שהיה מצורע ונטהר.
ביום טהרתו – מלמד שטומאתו וטהרתו ביום.
והובא אל הכהן – מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן.
ד״א: והובא אל הכהן11שלא ישהה 12שאע״פ שהיה מנון לפני רבי עקיבא אם מי פיטרתיו בעמידתו אחזתיו בהליכתו שבעה מי שאחזתיו ז׳ אינו דין שאוחזנו בהליכתו ז׳:
פירוש מי שפיטרתיו בעמידתו כלומר הזב שהוא פטור מספירת ז׳ כל ימי זיבתו ואינו מונה שבעה אלא בהליכתו שנאמר וכי יטהר הזב מזובו וספר. מי שאחזתיו בעמידתו כלומר המצורע שטעון שבעה ימי הסגר אינו דין שימנה ז׳ בהליכתו ת״ל והובא אל הכהן מיד:
פירוש אחר. ומה מי שפיטרתיו בעמידתו כלומר ומה ימי ספרו הקלים שאינו מטמא משכב ואינו מטמא בביאה טעון שבעה ימי גמרו החמורים שמטמא משכב ומושב ומטמא בביאה אינו דין שיהא טעון שבעה ת״ל והובא אל הכהן שלא ישהה שאינו צריך עוד ז׳:
1. ואינו בא בכפישה. היינו באונאה שלא כדין (יבמות ק״ז) לפיכך מודדו לו במרה כפושה וכו׳:
2. ומעשה בכהן אחד וכו׳. ויק״ר פ׳ ט״ו ע״ש בשינוי קצת:
3. והלא כל שער וכו׳. דורש מן הסערה כמו השערה בשי״ן שמאלית שפירושו שער:
4. ולקחתי מידו מאומה. ע״ש בפרש״י מומה כתיב לשון מום וכ״ה בירושלמי חלק:
5. א״ר אחא וכו׳ אם שימש וכו׳. תנחומא פ׳ מצורע סי׳ א׳:
6. ושלמה וכו׳ מצרת נפשו. בתנחומא מסיים אל תקרא מצרת נפשו אלא מצרעת נפשו שבעון לשון הרע נגעים באים כמו גבי מרים ונמו שמסיים הדרוש דהכא:
7. כמה גדול עונש לה״ר כצ׳ל:
8. מלמד שהיו צריכין מים. פי׳ שהיו בעלי קריין:
9. תורת לבית עולמים. פי׳ שנוהג דווקא בזמן שבהמ״ק קיים. לא כר״ע שסובר לקמן ומטהרין אף שלא בפני הבית:
10. אע״פ שחלוקין בטומאות. בת״כ הגי׳ לפי שמצאנו שחילק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהן יכול אף נחלוק בקרבנן ת״ל תורת המצורע וגו׳:
11. שלא ישהה. פי׳ תיכף כשנתרפא מצרעתו מביא הקרבן ואינו ממתין ז׳ ימים כמו שמסיים:
12. אע״פ שהיה מונבז דן לפני ר״ע כצ״ל. וכ״ה בת״כ:
וטעם והובא – כחבריו (ראב״ע ויקרא י״ג:ב׳,ט׳), כי אחר שיסור נגע הצרעת, לא ירצה להביא מה שהוא חייב.
[HE SHALL BE BROUGHT.] He shall be brought is to be interpreted like its counterparts,⁠1 for it is possible that after the plague of leprosy is removed the afflicted person will not want to bring what he is obligated to.⁠2
1. See Ibn Ezra on Lev. 13:2, "He shall be brought, by his consent or against his will.⁠"
2. The offerings listed in verse 10.
והובא אל הכהן – אם הוא רחוק מן המחנה. ומביאין אותו אל קצה המחנה, אבל אינו נכנס, והכהן יוצא לקראתו חוץ למחנה.
והובא אל הכהן – HE SHALL BE BROUGHT TO THE PRIEST – If he is far from the camp. And they bring him to the edge of the camp, but he does not enter, and the priest goes out to greet him outside the camp.
ביום טהרתו – מלמד שטהרתו וטומאתו ושחיטת צפרים והזיית דם צפרים ותגלחתו ביום.⁠1
ביום טהרתו – מלמד שלא ישהה.⁠2
והובא אל הכהן – והובא דבר טהרתו אל הכהן, אבל המצורע עצמו אסור ליכנס במחנה. וכן כתיב בסמוך ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (ויקרא י״ד:ג׳).
דבר אחר: והובא אל הכהן – שהרי מושבו מחוץ למחנה וביום טהרתו מביאין אותו אל קצה המחנה והכהן יוצא לקראתו.⁠3
1. שאוב מהספרא.
2. שאוב מהספרא.
3. שאוב מר״י בכור שור.
ביום טהרתו, "on the day of his purification;⁠" this teaches that his state of defilement, purification, the slaughtering of the birds, and the sprinkling of their blood, as well as his being shaved, all take place on the same day.
ביום טהרתו, this also teaches that he is not to tarry in performing these rites. והובא אל הכהן, "after he had been purified he shall be brought to the priest;⁠" while still outside the camp, but where the priest can inspect him without undue discomfort. We know that the afflicted person could not yet have entered the confines of the camp from what is written immediately following, i.e. that the priest had to leave the camp in order to perform his duties. An alternate explanation: the words: "and he was brought to the priest,⁠" mean that he had to be brought to the priest because he was still resident outside the camp, so that he had to be brought to the boundary. The priest on his part came as near as he could in order to meet him.
המצורע והובא – מלמד אף שא״י לילך ומוכרח להיות מובא על ידי זולתו.
והובא אל הכהן – יאמר שתהיה זאת תורת המצורע ביום שירצה להטהר שיובא אל הכהן, כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו. ואחר כך פירש כי הכהן יצא אליו אל מקום מושבו מחוץ למחנה, והוא לא יבא אליו אף על פי שנתרפא.
ומדרשו בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ב׳): והובא אל הכהן – שלא ישהא. ואםא כן, יאמר כי ביום שיטהר, שיתרפא מנגעו, יובא על כרחו אל הכהן. וכן: וכי יטהר הזב מזובו (ויקרא ט״ו:י״ג), ואם טהרה מזובה (ויקרא ט״ו:כ״ח) – כשיפסוקו ויהיו מנוקים ממנו כאשר פרשתי (רמב״ן ויקרא י״ב:ד׳). והוא הנכון.
א. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אם״.
THIS SHALL BE THE LAW OF THE LEPER IN THE DAY OF HIS CLEANSING: HE SHALL BE BROUGHT UNTO THE PRIEST. Scripture is stating that this shall be the law of the leper in the day that he wishes to be pronounced pure, that he should be brought to the priest, as he can never attain purity except by means of the priest's word. Then [in the following verse] Scripture tells that the priest shall go forth to the place of his [the leper's] habitation out of the camp,⁠1 but he [the leper] is not to come to the priest even though his leprosy has been healed.⁠2 The interpretation thereof in the Torath Kohanim is as follows:⁠3 "And he shall be brought unto the priest, this means that he is not to wait.⁠" If so, Scripture is stating that on the same day that he is cleansed, [meaning] that he is cured from his leprosy,⁠4 he is to be brought even against his will to the priest. Similarly, the verses, And when he that hath an issue is cleansed of his issue;5 But if she be cleansed of her issue,⁠6 mean when [the issues] will cease and the persons become cleansed of them, as I have explained [i.e., that the term "cleansing" in the verse before us means "the healing" of the leprosy, and the same meaning applies to "the cleansing,⁠" of him or her that hath an issue]. This is the correct explanation.
1. (3).
2. Since the plague is a form of punishment, (see Ramban above, 13:47), the priest's visit to his habitation on the day that the affliction of leprosy is healed is an indication that his repentance has been accepted. Hence the Torah commands the priest to go to the person who had suffered the affliction, and not the other way (Klei Yakar).
3. Torath Kohanim, Metzora 1:3.
4. There is thus a distinct difference between the first interpretation, and that of the Torath Kohanim. At first we explained b'yom tahoratho (on the day of his cleansing) as meaning: "on the day that he is to be pronounced clean, he is to be brought to the priest, for no one else can so pronounce him" (see Note 46 in Seder Tazria). But according to the Torath Kohanim the verse means: "on the day he is actually 'cleansed' of the sickness, i.e., on the day that he is physically healed of the affliction, there must be no delay and he is to be brought before the priest.⁠"
5. Further, 15:13.
6. Ibid., (28).
מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע (משלי יח, כ)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בכתוב הזה (משלי י״ח) גודל כח הלשון הן לטוב הן לרע, כי אם הוא משתמש בלשונו בדברי תורה ויוכיח ויזכה את הרבים הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ואם בדברי רכילות ולשון הרע הנה ענשו מעותד ומזומן ותשבע בטנו ממנו, ויהיה תחלת הכתוב מפרי פי איש תשבע בטנו על עונש לשון הרע, וסופו כשאומר תבואת שפתיו ישבע על שכר לשון הצדיק המצדיק והמזכה את הרבים בלשונו, והכתוב שאחריו נקשר עמו ובאור אליו, והוא שאמר (שם) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יאמר מאחר שיש מות וחיים ביד לשון, מי שאוהב הלשון והוא החפץ לדבר תמיד ישתדל להרבות אליו שכר וידבר בעניני חכמה ותוכחות חיים והאמת והשלום, ויאכל פרי הלשון ויהיה שכרו רב, כי חיים ביד לשון וכאשר הוא רגיל לדבר יותר משאר בני אדם כן ירבה שכרו. ובענין ההפך גם כן אם אוהב הלשון לדברי רכילות ולשון הרע הלא עונשו גדול ויאכל פרי העונש, ועל כן יש לו להזהר בזה כי מות וחיים ביד לשון. והתורה תודיע אותנו בעונש לשון הרע כי מי שאינו נזהר ממנו הוא נענש ולוקה בצרעת, ומזה נקרא בשם מצורע אשר באורו מוציא שם רע, כי שם העונש מבאר החטא שנענש עליו, ויצריכנו הכתוב קרבן לכפר על חטא הלשון, ואין לו טהרה אלא על ידי כהן, וזהו שכתוב.
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן – ודרשו רבותינו ז״ל חכמי האמת אין הנגעים באין אלא על לשון הרע, שנאמר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כלומר אל תתן רשות להוציא דבר מפיך לחטיא את בשרך, להלקות את גופך, ולא תאמר לפני המלאך הממונה עליך בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דבור ודבור שיוצא מפיך בספר נכתבין, בין טוב ובין רע בין שוגג בין מזיד, למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הידים והגוף שלוקין בנגעים. דבר אחר אל תתן את פיך, דברה תורה בלשון נקיה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא את גופך ותפגע בה, ואל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי, לא הייתי יודע, למה יקצוף וגו׳ וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקין בנגעים. דבר אחר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אם עשית בזדון תצטרך לכהן שנקרא מלאך, שנאמר (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא, ואל תאמר לפני הכהן בשגגה חטאתי, לעצמך אתה מטעה, למה יקצוף האלהים וגו׳ מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקין בצרעת.
ומה שאמר ביום טהרתו, ביום שירצה להטהר והובא אל הכהן למדך שאין לו טהרה לעולם כי אם על פי כהן, כי אין הענין שיבא המצורע אל הכהן אבל הכהן היה יוצא אליו אל מחוץ למחנה באשר הוא שם, זהו שהזכיר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה.
ואמרו במדרש מות וחיים ביד לשון (משלי י״ח:כ״א) הכל תלוי בלשון, זכה לחיים לא זכה למיתה, עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים והיא התורה שנקראת עץ חיים, שנאמר (שם) עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא רפואתו של לשון הרע שנאמר (שם ט״ו) מרפא לשון עץ חיים, עסק בלשון הרע מתחייב בנפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחת אבל המספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. האומרו, מדואג האדומי שאמר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב ונהרג שנאמר (שמואל א כ״ב) ויאמר שאול מות תמות אחימלך, ונהרג שאול דכתיב (דברי הימים א י) וימת שאול במעליו אשר מעל באלהים, וכן שאול אמר (שמואל ב א) עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ, קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין שבץ אל בגדי כהונה שנאמר (שמות כ״ח) ועשית משבצות זהב, ודואג האדומי נשתרש מחיי העוה״ז ומחיי העוה״ב שנאמר (תהלים נ״ב) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה. מי קשה המכה בחרב או המכה בחץ, המכה בחרב אינו יכול להמית אלא בקרוב, והמכה בחץ אינו כן אלא זורק את החץ ומכהו בכל מקום שהוא רואה אותו, ולכך נמשל מספר לשון הרע לחץ שנאמר (ירמיהו ט) חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, וכן הכתוב אומר (תהלים נ״ז) בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה.
קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומעבודה זרה, משפיכות דמים, דכתיב (בראשית ד׳:י״ג) ויאמר קין אל ה׳ גדול עוני מנשוא, מגלוי עריות דכתיב (שם ל״ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מעבודה זרה דכתיב (שמות ל״ב:ל״א) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ואילו בלשון הרע כתיב (תהלים י״ב:ד׳) יכרת ה׳ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, לכך נאמר מות וחיים ביד לשון.
במרים (במדבר י״ב:א׳) ותדבר מרים ואהרן במשה, מה היה עונשם, צרעת, דכתיב (שם) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת וכתיב (שם) ויחר אף ה׳ בם וילך, אהרן בכלל. מה כתיב (דברים כ״ד:ט׳) זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים בדרך, והלא הדברים ק״ו ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ושלא בפניו ושלא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו כך, המספר לשון הרע בפני חבירו על אחת כמה וכמה. מה כתיב למעלה מן הענין השמר בנגע צרעת. ואף אהרן שהיה כהן נגעה בו ידו של הקב״ה שנאמר ויחר אף ה׳ בם וילך, בם באהרן ומרים, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים אחר שבעה ימים שנאמר (במדבר י״ב:ט״ו) ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים.
וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שעל שספר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע שנאמר (בראשית ג׳:י״ד) ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה, אררו בצרעת דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ב) צרעת ממארת היא, א״ר הונא בשם רבי יהושע בן לוי הסלעים שהן על הנחש זוהי צרעתו, ולא עוד אלא שבעלי מומין מתרפאים לעוה״ב והוא אינו מתרפא כבני אדם, שנאמר (ישעיהו ל״ה:ו׳) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, וכן חיות ובהמות וזאב וטלה ירעו כאחד, אבל נחש עפר לחמו, שאינו מתרפא לעולם לפי שהוריד את הבריות לעפר, ומי גרם לו, שספר לשון הרע.
מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע, "A man's belly is filled with the fruit of his mouth he will be filled by the produce of his lips.⁠" (Proverbs 18,20)
In this verse Solomon told us something about the power of the tongue (speech), be it for good or for evil. If man employs the power of speech to speak words of Torah, to admonish people to live according to Torah and to thereby help Jewish society to acquire spiritual merits for themselves, then his reward is with him, and his works are a beacon shining before him.⁠" [He will be recognized for his true worth. Ed.] (Isaiah 40,10). On the other hand, if he uses the power of speech to engage in slander, character assassination, and the like, his punishment will be served up to him and he will have to consume it to his being more than sated with it. We must therefore understand the beginning of this verse as applying to the dissemination of evil gossip and the like; and the end, i.e. the words "his mouth will be filled by the produce of his lips,⁠" as referring to the reward in store for those who use their power of speech judiciously, providing spiritual merits for the society in which they live. This is also the meaning of another saying of Solomon in Proverbs 18,21 "Death and life are in the power of the tongue; those who love it will eat its fruit.⁠" What the author is saying is that seeing the tongue controls death and life, if someone loves the tongue, i.e. is anxious to keep talking at all times, he should endeavour to choose subjects which are liable to enhance his life, i.e. speak words of wisdom, moral and ethical exhortation, etc. If he does so he will get to eat (as a reward) the fruit of the power of speech. Only in that case will people who are fond of talking increase their own merit in proportion to their frequent use of the tongue.
In the reverse case, i.e. someone who loves to talk but uses his tongue indiscriminately, so that he engages in gossiping and worse, as his punishment he will eat "the fruit of that punishment.⁠" Considering all this it is important to be most circumspect in the use of one's tongue. The Torah has shown us on several occasions that if someone abuses his power of speech and uses it negatively he will be afflicted with the disease of tzoraat. Our sages in Vayikra Rabbah 16,2 have found that the very words introducing the subject of the מצורע could be paraphrased as זאת תורת המוציא שם רע, "this is the law about people who indulge in character assassination.⁠"
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, "this shall be the law of the person afflicted with tzoraat; on the day he regains purity he is to be brought to the priest.⁠" The sages in Tanchuma Metzora 1 have explained that this affliction is a retribution for the evil tongue as we know from Kohelet 5,5: "let not your mouth bring guilt on your flesh.⁠" Solomon means to not give permission to your mouth to express words which will harm the rest of your body. Do not subsequently say to the angel who is in charge of you (remainder of the verse in Kohelet) that it was an unintentional aberration. Every word a person utters is recorded in a book, be it something appropriate or inappropriate, be it intentional or unintentional. "Why should God have reason to be angry at what you have said? Why should He have to thwart the work of your hands?⁠" The "work of your hands" which Solomon refers to in that verse are the hand and feet of your body which will become afflicted with skin disorders.
Another explanation pertaining to the above verse in Kohelet: the words אל תתן את פיך, "do not let your mouth, etc.;⁠" these words are an example of the Torah using inoffensive language for a serious admonition. In this instance it means "do not allow your mouth to become guilty, etc.;⁠" if your wife told you that she started to menstruate do not bring sin upon her body by ignoring her state of impurity and cohabiting with her. The words following, i.e. ואל תאמר לפני המלאך "and do not say to the angel" (who is in charge of determining the appearance and physical health of the unborn fetus) that you committed that sin inadvertently, that you were unaware of your wife's ritual impurity at the time she conceived the fetus; the words למה יקצוף אלו-הים וחבל מעשיך, "why should God become angry and frustrate your actions" (the semen which was meant to produce a health child?) mean that Solomon attributes physical blemishes in children as caused by the sins committed by the parent (or parents) when having marital relations.
Yet another approach to the verse in Kohelet: Solomon means "why should you incriminate yourself and your flesh by ignoring the laws of God so that you will need an angel (priests are referred to as angels of the Lord by the prophet Maleachi 2,7) who would have to preside over your becoming healed ultimately?⁠" You would only be deceiving yourself, why make God angry? The words מעשה ידיך, "the work of your hands,⁠" refer to the fetus which you helped to produce and who will be struck with the tzoraat disease as a result of your sin.
When the Torah in our verse continues with the words "on the day he wants to become purified,⁠" this means that on that day he must be brought to the priest. This teaches that it is impossible for the purification to become halachically effective without the priest declaring the subject to have become ritually pure. Although the word והובא, "he is brought to the priest,⁠" sounds as if the afflicted person has to come to the priest, this is not so. The priest goes to see the afflicted person outside the camp. This is clear from the words "the priest will go outside the camp and inspect the affliction" (verse 3).
Tanchuma Metzora 2, quoting Proverbs 18,21 that "life and death are within the power of the tongue,⁠" says that everything depends on the tongue. If it is used properly it confers life, if it is abused it results in death for its owner. The word חיים, "life" in that context refers to Torah which has been described as עץ חיים היא למחזיקים בה, "it is a tree of life for the ones who hold on to it.⁠" In fact, Torah is an effective medication against the damage one has inflicted upon oneself through indulging in evil gossip. The Midrash bases this on Proverbs 15,4: "a tree of life is a healing tongue.⁠" If the person had been engaged in disseminating evil gossip he had thereby forfeited his life; the sin of spreading evil gossip is considered morally as worse than killing. The reason is that when one kills one only kills a single life, whereas when one spreads evil gossip about someone one causes death to at least three people, i.e. the one who tells it, the one who listens to it (approvingly), and the one concerning whom the gossip is related.
Let us take an historical example from Samuel I 22,16: Doeg the Edomite who spread gossip about Achimelech son of Achitov was killed. Achimelech was killed by Saul who had accepted the slander without investigating it. King Saul was also killed as we know from Chronicles I 10,13: "Saul died on account of the trespass he committed against the Lord.⁠" Saul himself is quoted as telling the Amalekite youth to give him the last stab as he was already in the throes of a death struggle" (Samuel II 1,9). He had become guilty for destroying Nov the city of priests based on evil gossip which he had not checked out. The word שבץ used by Saul and which we translated as "death throes,⁠" are understood by the sages as a reference to the priestly garments as we know from Exodus 28,13 ועשית משבצות זהב, "make them golden settings.⁠"
Doeg the Edomite was uprooted not only from life on earth but also from the hereafter as we know from Psalms 52,7: a hymn composed on that occasion, "God will tear you down for good, will break you and pluck you from your tent, and root you out of the land of the living, Selah.⁠" [For a brilliant analysis of this psalm read the Alshich's commentary. Ed.]
What is a greater sin? He who kills with the sword or he who kills by shooting an arrow? We would assume that killing by an arrow is the greater sin as the archer does not have to risk his own life in personal combat in order to achieve his goal. If this is true, it is clear that he who engages in evil gossip is guilty of the worst kind of assassination as he keeps out of danger himself. This is why character assassination is compared to shooting arrows at the victim such as in Jeremiah 9,7: "their tongue is sharpened like an arrow, they use their mouths to deceive; one speaks to his fellow in friendship, but lays an ambush for him in his heart.⁠" Another verse describing something similar is found in Psalms 57,5: "people whose teeth are spears and arrows, whose tongue is a sharp sword.⁠"
Evil gossip is a greater sin than "mere" murder, idolatry or indulging one's carnal instincts indiscriminately. Proof that it is worse than murder is deduced from Genesis 4,13 where Kayin describes his sin as too severe to endure its burden. It is more serious than indulging one's carnal instincts with partners forbidden to one as we know from Joseph (Genesis 39,9) who explained the severity of that sin to the wife of Potiphar. It is more serious than idolatry seeing that when Moses described this sin committed by the Jewish people to God when they worshipped the golden calf he said: "indeed the people committed a very great sin.⁠" When describing the sin of לשון הרע on the other hand, (Psalms 12,4) David invokes God pleading: "may the Lord cut off all flattering lips, every tongue that speaks גדולות, "arrogance.⁠" The commentators understand the plural of the word גדולות in that psalm as describing the sin of abusing the power of the tongue as a "double" sin, i.e. more severe than a single sin such as worshipping idols, for instance. This is why Solomon said that life and death are at the disposal of one's tongue.
Look at what happened to Miriam who was struck with the disease of tzoraat (Numbers 12,1) because she spoke against Moses. What did she do that was so terrible? She spoke to her own brother (Aaron) privately, not within the hearing of Moses nor of anyone else. She was well-intentioned meaning to reunite Moses with his wife whom he had divorced. The Torah describes God's reaction as fierce, and had Moses not interceded on her behalf she would not have been cured. To this day we recite the lines of Deut. 24,9 in which the Torah demands that we remember what Miriam was guilty of and how God punished her. You may apply a little logic to see how serious is the ordinary sin of spreading evil gossip when you reflect on what happened to well-intentioned Miriam who had spoken privately to her brother. How will God react to people who deliberately besmirch someone's reputation by the tales they spread about him? Consider what the Torah wrote immediately prior to the reminder to remember what God did to Miriam (Deut. 24,8) The Torah writes: "beware of the tzoraat affliction, be very careful and act according to everything the priests and Levites teach you.⁠" Even Aaron, who was the High Priest, (and had not said a word) was struck with that affliction seeing that the Torah said that God was angry "at them,⁠"' i.e. not merely at Miriam. Aaron was healed immediately, seeing his was the lesser sin as he had not said anything, had only listened without admonishing Miriam. We know that Aaron must have been cured immediately as the Torah only writes of Miriam having been quarantined outside the camp for seven days delaying the Israelites' journey during that period (Numbers 12,15).
You will also find that the original serpent, the first creature ever to engage in slander against its Creator, was struck with tzoraat as the Torah reports God saying to the serpent "because you have done this, etc., you are cursed" (Genesis 3,14). The curse consisted of the serpent being afflicted with tzoraat. Our sages derive this from the expression צרעת ממארת היא in Leviticus 13,52. On these words Rav Hunna quoted a comment by Rabbi Joshua ben Levi who said that the scales on the skin of the snake are a form the tzoraat took when it afflicted the serpent (compare Bereshit Rabbah 20,4). This was not the full extent of the serpent's punishment. We have a tradition that in the world to come (after the resurrection), people who suffered from diverse deformities while on earth the previous time will be resurrected as completely healthy and with unblemished bodies. The snake will be the only exception to this rule. Seeing that Isaiah wrote (Isaiah 35,6): "then the lame shall leap like a deer, and the tongue of the dumb shall shout aloud,⁠" the prophet prophesies resurrection of the beasts mentioning that domesticated beasts and lions will graze together; however the snake will still have to eat dust as it will never be cured from its affliction (compare Isaiah 11,6). The reason is that the serpent through its use of the tongue dragged man into the dust, (caused his mortality, Tanchuma Metzora 2).
תורת המצורע ביום טהרתו – טהורות. פרש״י פרט לעוף טמא. וקשי׳ תיפוק לי׳ מדכתו׳ צפרים שכל מקום שנ׳ צפרים אינו אלא עוף טהור. וי״ל דודאי עוף טמא אימעוט מדכתו׳ צפרים וקרא דטהורות אתא למעוטי צפרי עיר הנדחת. והכי מסקי׳ פרק שלוח הקן כך פי׳ ר״ת מאוריי׳.
והובא אל הכהן – קרי ביה והוא בא. פי׳ מדלא כתיב והלך מלמד שאם לא יביאנו הכל בדלין ממנו.
זאת תהיה – ומכאן סמכו רז״ל לו׳ דעל ל׳ הרע נגעים באים המצורע קרי ביה המוציא שם רע וגם מצינו ארבעה שנטרדו מן העולם על ידי לשונם בלע׳ דואג ואחיתופל וגחזי וכו׳ כדאי׳ בחלק וגם אלו אין להם חלק לעולם הבא וגם כתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך במאי בצרעת ועוד כתיב מות וחיים ביד לשון מות אם ספר לשון הרע והחיים אם עסק בתורה והתורה היא רפואתו של לשון הרע שנא׳ מרפא לשון עץ חיים שעל ידי שהוא עוסק בתורה הוא נמנע מלשון הרע וקשה לשון הרע משפיכות דמים שהרוצח הורג נפש אחת והמספר לשון הרע הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו כמו שמצינו בדואג שנהרגו אנשי נוב עיר הכהנים שנא׳ עליהם ל׳ הרע ושאול שקבל נהרג באותו עון שנאמר עמוד נא ומתתני כי אחזני השבץ ואין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר ושבצת הכתנת שש ודואג שאמרו נטרד מן העולם הזה ומן העולם הבא שנא׳ גם אל יתצך לנצח וגו׳. ועוד מצינו שקשה לשון הרע מע״ז וג״ע וש״ד כדאיתא בערכין.
והובא אל הכהן – קרי ביה והוא בא שאין לו מי יביאנו שהכל בדלים ומתרחקין ממנו שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
זאת תהיה תורת המצורע, "This shall be the law of the person afflicted with the skin diseases discussed in the previous chapters, etc.⁠" the very word מצורע contains a hint that describes why, in most instances, such a person has been afflicted with this disease. It is because he bad-mouthed fellow Jews. The word is a combination of מוציא שם רע, "he called someone by a bad name.⁠" Compare Talmud tractate Erchin folio 16. We also find that the Talmud attributes the demise of four people who had been guilty of this sin as losing their claim to an afterlife; they are: Bileam, Doag, Achitofel, and Geychazi, the disciple of the prophet Elisha. (Compare details in the Talmud tractate Sanhedrin folio 106.⁠1Solomon in Kohelet,5,5, also deals with this subject when he wrote: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, "let not your mouth bring guilt on your flesh;⁠" which sin did he had in mind? The sin of badmouthing fellow Jews. Solomon referred to the same sin in Proverbs 18,21, when he said: מות וחיים ביד לשון, "death and life are within the power of the tongue.⁠" Death is liable to follow abuse of the power of speech, whereas life is at the disposal of people who meticulously observe the Torah and study it. The Torah is the remedy with which the sin of evil gossip can be atoned for. It is known as the עץ חיים, "the tree of life.⁠" We know this also from Solomon, who said in Proverbs 15,4: מרפא לשון עץ חיים, "the tree of life can heal (the harm caused) by abusing one's power of speech.⁠" Intensive Torah study prevents a person from becoming guilty of using his power of speech. The guilt of לשון הרע, evil gossip, is considered as greater that that of being guilty of shedding innocent blood. When one is guilty of the latter, one had only killed one life, whereas when one is guilty of evil gossip, one is guilty of killing at least three people, the one who engages in it, the one who listens to it, and the one about whom this evil gossip has been spread. We find an illustration of this in Samuel I 22, where King Shaul killed all the priests resident in the city of Nov because he had listened to the false accusations spread against them by Doag. Shaul was killed on account of that sin as we know from Samuel Il 1,9: עמוד נא ומותתני כי אחזני השבץ, "stand over me and finish me off, for | am in agony and barely alive;⁠" whenever we encounter the expression שבץ, it refers to the priestly garments, as we know from Exodus 28,39: ושבצת הכתונת שש, "make the fringed tunic out of fine linen.⁠" Concerning Doag, the slanderer, in this story we have it on the authority of Psalms 52,7 that he was killed in this world and deprived of the after life, i.e. גם אל יתצך לנצח יחתך וגו', "also G–d will tear you down for good, and root you out, etc.⁠" The Talmud in tractate Erchin, folio 15, states that the sin of tale-bearing is greater than murder, incest or idolatry.
והובא אל הכהן, "and he will be brought to the priest.⁠" We read this as if it had been written in the past tense, i.e. ובא אל הכהן, "he had come.⁠" The reason is that there was no one who could have brought him, as everyone had been warned not to associate with him in any manner. Compare Leviticus 13,46: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, "he must dwell in isolation, his residence must be beyond the boundaries of the camp.⁠"
1. [That chapter deals with people who have or will forfeit their claim to an afterlife. Ed.]
זאת תהיה תורת המצורע – מפני מה אמר הכתו׳ במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שהרי טמ׳ נפש שהוא טמא אמרי׳ שהותר לישב במחנה שכינה וכו׳ וכ״ש במחנה לויה ובמחנה ישראל שמותר. וזב מותר במחנה לויה וכ״ש בישראל אבל בשכינה לא אבל מצורע מה נשתנה שלא מבעייא במחנה שכינה ובמחנה לויה אלא אפי׳ במחנה ישראל אמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה אלא כך אמרה תורה הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו ברכילות דמפטפט בפיו מדבר מדנים לפיכך בדד ישב.
ילמדנו רבינו כמה בני אדם אין להם חלק לעוה״ב. כך שנו רז״ל ג׳ מלכים אין להם חלק לעוה״ב וד׳ הדיוטות. ג׳ מלכים ירבעם אחאב מנשה אר״י בר שלום בקשו חכמים לשנות ד׳ מלכים עם שלמה אלא שיצאת ב״ק ואמרה אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אעפ״כ חזרו יום א׳ ובקשו לשנות שלמה עמהם אלא שבאה אש מן השמים ולחכה בספסליהם וחזרה ואמרה המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר כל כך למה היו שונים מפני שאמר הכתוב והמלך שלמה אהב נשים נכריות. הדיוטות בלעם דואג אחיתופל גיחזי אתה מוצא שהללו מפני דבור פיהם נלכדו בלעם ע״י לשונו נדחף לגהינם שנא׳ מן ארם ינחני ואין ינחני אלא גהינם שנא׳ ינחני במעגלי צדק למען שמו שהיה דוד מתפלל שלא ינחני לגהינם וכן דואג מפני לשונו נטרד אימתי בשעה שברח דוד מפני שאול ובא לבית אחימלך הכהן לנוב וקבלו ונתן לו לחם לאכול וחרב לחגור והלך דואג שהיה שם וספר לשאול לשון הרע על אחימלך שנא׳ ויען דואג האדומי ועל ידו נהרגו פ״ה כהנים נושאי אפוד בד ואחימלך כהן גדול שנא׳ ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב וכן אחיתופל נטרד על לשונו אימתי כשנתן עצה לאבשלום היאך ילך לאביו ויהרגהו ובא חושי הארכי ונתן לו עצה אחרת ונתגלגל הדבר וניצול דוד וכל האנשים אשר עמו וכשראה אחיתופל שלא נעשית את עצתו נחנק שנא׳ ואחיתופל ראה כי לו נעשתה עצתו ויצו לביתו ויחנק וגיחזי על לשונו נטרד ונצטרע בשעה שנתרפא נעמן ע״י אלישע התחיל נעמן ליתן זהב וכסף לאלישע ולא רצה לקבל היה גיחזי משמש לפני אלישע ראה את הכסף ואת הזהב אמר הנה חשך אדוני את נעמן שיתן לו דבר אלך ואקח ממנו הלך ולקח ממנו ממונו כשראה אלישע שלקח ממונו הלקה אותו בצרעת שנא׳ וצרעת נעמן תדבק בך למה לפי שכתוב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והיה המלך ארם ונעמן שר צבאו עובדי ע״ז וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך א״ר פדת ברית כרותה להקב״ה שכל מי שמספר לה״ר על חבירו ילקה בצרעת מנין ממה שקראו בענין זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע.
ביום טהרתו – מפני מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות על שספר לשון הרע לפי׳ אמ׳ הכתו׳ בקרבנו שתי צפורים שכולן מצפצפין ועץ ארז אין גבוה ממנו ולפי שזה הגביה את עצמו בא עליו צרעת א״ר לוי בשעה שהיו אבותינו במצרים לא היו רואות דם נדה מפני שאימת המצריים עליהם ואף כשישבו במדבר לא היו רואות דם נדה שהיתה שכינה עמהם והנשים קבלו את התורה שנא׳ כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל לבית יעקב אלו הנשים ועליהם הוא אומר איומה כנדגלות ועליהם נאמר גן נעול מעין חתום אמר הקב״ה בעולם הזה הייתם מטהרים וחוזרים ומטמאים אבל לעתיד לבוא אני אטהר אתכם טהרה עולמית שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם.
זאת תהיה תורת המצורע וגו׳ והובא אל הכהן – כתב הרמב״ן תחלה אומר שזאת היא תורת טהרתו שיובא אל הכהן שאין לו טהרה לעולם אלא על פיו ואחרי כן פי׳ שהכהן יצא אליו חוץ למחנה והוא לא יבא אליו אע״פ שנתרפא. ובת״כ דורש והובא אל הכהן שלא ישהה פי׳ שמיד כשיתרפא יובא על כרחו אל הכהן:
זאת תהיה תורת המצורע...והובא אל הכהן, "This shall be the law concerning the Metzora, etc.⁠" Nachmanides writes that the Torah introduces our chapter with the words: "this is the manner in which a Metzora purifies himself, he will be brought to the priest.⁠" This is to emphasize that anyone who has been afflicted with tzoraat cannot ever regain his standing in the community, i.e. become purified, without the assistance of the priest. Having established this premise, the Torah then describes the priest as leaving the boundaries of the camp, i.e. the habitat of normal Jews, in order to start the process of purifying the person who had been struck with this dread disease. The important part of the Torah's message is that the victim of tzoraat who has now been cured does not have to come to the priest, but the priest comes toward him to welcome him back into the fold.
Torat Kohanim states that the recently cured victim of tzoraat is brought to the outskirts of the camp to face the priest in order to facilitate the priest's welcoming him back to the fold.
זאת תהיה תורת המצורע – שתי צפרים ע״ש כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו דכתיב ביה בדד ישב לכך טהרתו בצפרים.
ביום טהרתו – פי׳ ר״ש מלמד שאין מטהרין אלא ביום. והקשה הר״י דמאי אצטריך ליה למילף מהכא הא ילפינן לעיל מביום הראות מלמד שאין רואין נגעים אלא ביום וכיון שאין רואין נגעים בלילה היאך יטהרו בלילה. וי״ל דאצטריך תרי קראי חד למצורע מוסגר, וחד למצורע מוחלט.
והובא אל הכהן – כתב הרמב״ן תחלה אומר שזאת היא תורת טהרתו שיובא אל הכהן שאין לו טהרה לעולם אלא על פיו. ואח״כ פי׳ שהכהן יצא אליו חוץ למחנה ולא יבא אליו הוא אע״פ שנתרפא. ובת״כ דורש והובא אל הכהן שלא ישהא, פי׳ שמיד כשיתרפא יובא על כרחו אל הכהן.

פרשת זאת תהיה תורת המצורע

(ב) זאת תהיה תורת המצֹרע ביום טהרתו – רוצה לומר כשטהר מצרעתו ונרפא, אחר שטימאהו הכהן באי⁠־זה שיהיה ממיני הצרעת הנזכרים, ונשתלח מחוץ למחנה; כי כבר יתבאר אחר זה שהכהן יצא אל מחוץ למחנה לראותו אם נרפא נגעו; ולזה לא ינהג זה הדין במצורע מוסגר. ולימדה התורה שביום עצמו שטהר מנגעו יביא הציפורים לטהרו, ולא יצטרך להמתין בוא יום אחר; והיה זה כן, לפי שאין הציפורים מסירים טומאתו לגמרי; כי מן השקר שיהיה המצורע עצמו טהור כשנרפא, קודם הערב השמש, והנוגע בו לא יטהר עד הערב.
והובא אל הכהן – אחשוב, כי מפני שהיה מושבו טמא, כמו שיתבאר, יצטרך שיובא אל הכהן בצאת הכהן אל מחוץ למחנה. ועוד, כי לכבוד הכהן יחוייב שיבוא אליו; וכבר היה בא אליו תוך המחנה, אם היה לו רשות להכנס בו; ולזה יצא הכהן מעט אל מחוץ למחנה, ושם יבוא אליו המצורע לטהרו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[שער סב]
יבאר שהדבור החיצון הוא שלוחו של פנימי, והחלוף בהם גורם נזקים גדולים. וכבר היה הרוכל הזה במדרגת הכהן המטהר אשר על ידו נרפא הנגע ונתכפר המצורע כמו שאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.
ביום טהרתו מלמד שאין מטהרין אותו בלילה. דאם לא כן ביום למה לי ומה ששנו בת״כ מלמד שטומאתו וטהרתו ביום הכי פירוש׳ כמו שטומאתו ביום כדכתיב וביום הראות בו כך טהרתו שהיה כהן רואה כדי לטהרו אינו רואה אלא ביום כדכתיב ביום טהרתו וזה לפי מה שכתב רש״י פה מלמד שאין מטהרין אותו בלילה דמשמע דסבירא ליה דקרא דביום אטהרתו דכתיב בתריה קאי וכן פירש גם רבי ישעיה הראשון אבל רבינו אברהם זוטרא ורבי׳ הלל פירשו דקרא דביום אזאת תורת המצורע דלעיל מיניה קאי ופירושו תורת טהרתו וטומאתו ביום וזהו ששנו בת״כ מלמד שטומאתו וטהרתו ביום:
וידבר ה׳ אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו׳ עד כי תבואו אל ארץ כנען. אחרי שזכר הכתוב משפטי הצרעו׳ שיקרו באדם וגם אשר יקרו בבגדים המתחברים אליו לתשמישו זכר תורת המצורע ביום טהרתו.
ואמרו והובא אל הכהן אין הכונה שבהיות המצורע בנגעיו קודם שיטהר יובא אל הכהן שהרי הכתוב מפרש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה כי הוא ילך שמה לראותו אם נרפא והמצורע לא יבא אליו. אבל ענין והובא אל הכהן הנזכר כאן הוא כאלו אמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו ומה שיובא אל הכהן רוצה לומר לענין טהרתו כי כל זה יבאר הכתוב בפרשה זו.
זאת תורת המצורע – ראוי היה לסמוך בכאן תורת הבתים לתורת הבגדים. כמו שאמר ולצרעת הבגד ולבית. או שיאמר טהרת המצורע קודם נגעי הבגד. כמו שאמר טהרת הבתים אחר נגעי הבתים. אבל מפני שהתחיל בטהרת הבגדים רצה לפרש מיד טהרת המצורע אחר טהרת הבגדים. ואולי עשה זה לפי שהבגדים הם כבודו של אדם כמאמרם ז״ל. ולפי שאין אדם בלא בגדים אמר טהרת הבגדים מיד. לפי שהם דברי האדם עצמו. ואחר שהתחיל בטהרת הבגדים גמר טהרת האדם שהוא תורת המצורע. ואחר שגמר דין האדם חזר לדין הבתים שהוא כמו דבר חיצוני באדם:
ואמר זאת תהיה תורת המצורע – להורות על מה שארז״ל זאת תהיה תורת המוציא שם רע. לפי שלשון הרע היא עבירה חמורה מכל שאר עבירות שהם סבת הנגעים. שהם י׳ דברים שמנו ז״ל. והלשון הרע כבר אמרו שהוא שקול כנגד ע״ז וג״ע וש״ד. בע״ז כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. בגילוי עריות כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה. בש״ד כתיב גדול עוני מנשוא. ובלשון הרע כתוב לשון מדברת גדולות. ואחר שהיא שקולה כנגד אלו השלשה. היא שקולה כנגד כל העשרה דברים שבעבורם באים הנגעים. ולכן אמר בכאן זאת תהיה תורת המצורע שהוציא שם רע. וכאן כלולים כל העשרה דברים. והטעם בזה לפי שכבר ידוע שהנפש יש לה חליים כחליי הגוף. כאומרו רפאה נפשי כי חטאתי לך. וכן דרכיו ראיתי וארפאהו. וכמו שחליו הגוף יש קצת מהם שהם חלאים מסוכנים. כן חליי הנפש יש מהם מסוכנים. וחליי הגוף לפעמים יקראו מסוכנים אע״פ שיהיו קלים. כמו חולי השינים שאינו מסוכן. אלא מפני שאין לו רפואה. כן יקרה בלשון הרע שנראה שהוא קל ואין בו מעשה. ומפני קלותו אין לו רפואה. באופן שהוא קשה מהחמורים. כי לפי חומרתם מבקשים להם רפואה. אבל לשון הרע מפני שנראה להם קל אין חוששין לרפאותו. ולפעמים יקרה החולי מסוכן אע״פ שאינו מסוכן ויש לו רפואה. אלא שהרפואה היא נמאסת. ויבחר החולה מות לעצמותיו קודם שישתה או יקח רפואה. וכן לשון הרע אע״פ שאינו חולי מסוכן. מפני שרפואתו נמאסת הוא מסוכן. כי רפואת הלשון הוא שיבקש מחילה מאדם שהוציא עליו שם רע. ואותו אדם הוא אהוב לו. ואיך ילך לומר לו אני דברתי ממך לה״ר. וקודם ימות שיאמר זה. וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת. ויקרא מסוכן לפי שרפואתו רחוקה מהלך יום או יומים. ובעוד שילכו להביא רפואה ימות החולה. כן החולי לשון הרע רפואתו רחוקה. לפי שהוא דיבר מאנשים רבים שאינו מכיר. או שהם רחוקים. ואולי ימות קודם שיראם. ובעבור זה יקרא מסוכן. וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת ואין הרפואה רחוקה ועכ״ז יקרא מסוכן. לפי שהחולי נסתבך בגוף סבוך חזק. כן לשון הרע נסתבך בגוף. לפי שאין דבר שיורגל יותר מהלשון. והדיבור ביום ובלילה תמיד לא יחשו. ובהכרח הוא לחטוא כאומרם וכל המרבה דברים מביא חטא. ובעבור זה יקרא מסוכן. וכן לפעמים יקרא החולי מסוכן אע״פ שיהיו לו כל הרפואות טובות וקרובות. לפי שהחולי מצד עצמו הוא מהחולאים המסוכנים. כן לשון הרע חולי מסוכן מאד. לפי שברוב דיבורו והתגברותו מדבר בהשי״ת. כאומרו אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. שבכאן רמז שבהתגברות הלשון לדבר גדולות ובהתמדת הדיבור. שזהו שפתינו אתנו ביום ובלילה. עד שבזה אומרין מי אדון לנו. וז״ש מות וחיים ביד לשון. עד שלזה אמרו שקולה עבירת לשון הרע מע״ז וג״ע ושפ״ד. לפי שבה נכללים החלאים והעונות. עד שלזה הזכיר תורת המצורע שהוא המוציא שם רע מכל שאר העבירות. וכן אמרו שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבת נפשו. והיא קשה מכולם והיא משלחת מדנים בין אחים. ואמרו אל תתן את פיך. אל תתן ללשון שהוא אחד מהאברים לה. מהחטיא את בשרך כל גופך. למה יקצוף האלהים על קולך. קול לשון הרע. וחבל את מעשה ידיך בצרעת. ולכן כמו שבחליי הגוף אין חולי מוכן להתדבק באדם כמו חולי הצרעת. כן בחליי הנפש אין חולי שיוציא האדם מדעתו ושיפסידהו כמו לשון הרע. וכן אמרו אין נגעים באים אלא על לשה״ר:
ואמר והובא אל הכהן – לפי שאמר למעלה נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. כן אמר בטהרה והובא אל הכהן. לרמוז שאין טהרתו אלא ע״פ כהן כמו שהיתה טומאתו. וזה לרמוז שאע״פ שיראה הוא סימני טהרה בעצמו אין מועיל לו אלא ע״י הכהן. ולכן צריך לשלוח לכהן שיבא ויראנו. וזהו והובא אל הכהן ואז ויצא הכהן. שאם הדבר כפשוטו שכבר הובא לכהן. איך יחזור לומר ויצא הכהן. ואולי הרמז בזה לפי שטומאת נגעים וטהרתן כולן גזירת הכתוב שהשי״ת גזר על זה האיש להענישו עד זמן ידוע. ואחר שהשלים זמנו. השי״ת גוזר על הנגעים שיתרפאו. וזהו ביום טהרתו. שהגיע זמן טהרתו ונשלמה גזירתו והובא אל הכהן הידוע הוא הכהן של מעלה. שאחר ששב מחטאתו ונשא עיניו לשמים והגיע מחשבתו למעלה. בזה והובא אל הכהן של מעלה. ואחר כך ויצא הכהן וראה שנרפא הנגע למעלה ולמטה. ואז יקריב קרבנו הנזכר בפרשה לכפר על חטאתו. ולהתודות עליו ולומר שלא ישוב עוד לחטאתו. ולכן צוה שיקח שתי צפרים חיות טהורות. כלומר בריאות וטובות. ורז״ל נתנו טעם לפי שהוא [עשה] מעשה פטפוט לפיכך יביא קרבן פטפוט. וזהו שאמרו אילין ציפרין קולנין הן ולשון הרע בעל קול. יבא בעל קול ויכפר על בת קול. עץ ארז ואזוב ושני תולעת. רמז למה שאמר אם יהיו חטאיכם כשנים וגו׳. וצוה לשחוט את הצפור האחת. לרמוז לו שצריך שיחשוב עצמו כמת. כי המצורע חשוב כמת כמו שאמר מלך ישראל בענין נעמן. האלהים אני להחיות ולהמית. וזהו ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס. לזכר כי עפר הוא ואל עפר ישוב. על מים חיים רמז לתורת השם שנקרא מים חיים. שצריך לעסוק בה ובה ישתה וישכח רישו. את הצפור החיה. יקח אותה לפי שהיא רמז שבחרטתו ובתשובתו יחיה וירפא מצרעתו ומטומאתו. ולכן צריך לאגוד כל אלה הדברים ולטבול אותם בדם הצפור השחוטה. ולא יהיה נרגן מפריד אלוף ולא יהיה מפריד בין אחים. אלא לחבר את האהל להיות אחד. והזה על המטהר שבע פעמים. לטהרו ממה שאמרנו שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבת נפשו. וכן זה המספר כולל מספר רב לכלול בו העשרה דברים שבהם נגעים באים. וצוה לשלוח את הצפור כחיה על פני השדה. להורות שכמו שהצפור הזאת משתלחת על פני השדה ובידה לשוב. כן זה האדם בידו לשוב מחטאתו. אחר שהכל הוא בבחירתו. ולכן צריך לשים על לבו לבלתי התגאל בכל התועבות האל. ואם תשוב הצפור המשולחת היא מזומנת כנגדו:
זאת תהיה... והובא אל הכהן – אל מקום קרוב חוץ למחנה, שיוכל הכהן בכבוד ובלי רב טורח ללכת לראותו.
והובא אל הכהן, to a site near the boundary of the encampment where the priest can come to inspect the afflicted person easily without having to subject himself to special effort.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פרשת מצורע
(ב) [א] זאת
[1] יומא פרק רביעי דף מא ע״ב (יומא מא:) [2] כריתות פרק שישי דף כח ע״א (כריתות כח.)
[ב] זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו
[1] מגילה פרק שני דף כא ע״א (מגילה כא.) [2] נדרים פרק רביעי דף לו ע״א (נדרים לו.) [3] מנחות פרק ראשון דף ה ע״א (מנחות ה.), ופרק שלישי דף יט ע״א, ודף כז ע״א [4] ערכין פרק שלישי דף טו ע״ב (ערכין טו:) [5] כריתות פרק ב דף ט ע״ב (כריתות ט:)
זאת תהיה תורת המצורע וגו׳ – הכתוב קראו מצורע משמע שהוא עדיין מצורע ואיך אמר ביום טהרתו כי אם הוא מצורע אין כאן יום טהרתו, ועוד איך קראו יום טהרתו קודם שאמר והנה נרפא כי קודם הרפואה אין כאן יום טהרתו, ומהו שאמר והובא אל הכהן כי והובא בעל כרחו משמע, ועוד שאח״כ סותר זה ואמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה משמע שהוא לא יובא אל הכהן אלא הכהן הולך אליו ועוד מהו שאמר והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע פתח בשתים וסיים באחת והל״ל מן הנגוע בצרעת.
וביאור הדבר הוא, כדרך שפירשתי למעלה פר׳ תזריע שהצרעת בא על עונות ידועים ושם המכה צרעת ושם המוכה מצורע, כי לשון מצורע מוציא רע שמוציא כל רעתו הנסתרת בקרבו אל החוץ לגלות רעתו בקהל ושם צרעת הוא לשון צרה רעה ר״ל רעה שהיא כצרה, כארז״ל (חגיגה ה׳) ומצאוהו רעות רבות וצרות שהם כצרות זו לזו כמו זיבורא ועקרבא, כי למכה זו אין תרופה בדרך הטבע כך לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע להודיעו כי יד ה׳ עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה וא״כ בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה, ונגע שם העון שהוא נוגע בכבוד שמים כביכול או בכבוד הבריות. והצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל, כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו אז לא היה בא לידי צרעת זה, ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא אולם, (תהלים ע״ג:ד׳) הנה עכשיו והובא אל הכהן בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה.
וזה״ש זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו – כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה בו ביום יובא בעל כרחו אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה׳, ולשון והובא אינו מדבר בהעתק ממקום למקום אלא מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו ועל זה אמר זאת תהיה תורת ואח״כ משקבל עליו להיות טהור המחשבות וטהור עינים מראות ברע אזי ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע אותו עון שגרם לו הצרעת מן הצרוע מזולתו ולא יכול לומר מן הנגוע שהרי העון מעשיו גרמו לו והוצרך לומר מן הצרוע, להורות שהרפואה הנפשית באה לו מצד שהיה צרוע כי הצרעת הכריחו אל התשובה ואע״פ כן הקב״ה מקבל תשובתו אע״פ שנעשית על צד ההכרח. וההעדר הכרוך בתשובה כזו תמצא מבואר לקמן פר׳ וילך בע״ה על פסוק ומצאוהו רעות רבות וצרות ע״ש.
שאין מטהרין אותו בלילה. וא״ת ל״ל למכתב ביום טהרתו הא כתיב במקום אחר ביום צוותו, ביום אבל לא בלילה. וי״ל אי לא כתיב ביום טהרתו ה״א הואיל וקרבן שלו משונה מכל קרבן, שצריך תנופה מחיים, אף דינו משונה, לכך איצטריך ביום טהרתו. מצאתי:
That we do not proclaim him pure at night. You might ask: Why does Scripture need to write, "on the day of his purification"? It is written elsewhere (7:38): "On the day that he commanded" — in the day but not at night. The answer is: If it did not write, "on the day of his purification,⁠" I might think that since his sacrifice is different than any other sacrifice, in that it requires waving while [the animal is] alive (v. 12), then its law is different as well. Therefore, it needed [to say,] "on the day of his purification" (so I found).
(ב-ג) פרשת מצורע
זאת תהיה תורת המצורע וגו׳ והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע – ולא אמר והנה נרפא הצרוע? לפי שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומי שנצנצה בו צרעת בגופו על הרוב כל אשר בתוכו יטמא לדמיון גחזי ובניו וכליותיו ועשתונותיו צרועות. וכאשר יראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן עור הצרוע אשר עוד הצרעת ברוחו ונפשו יצוה לקחת למיטהר הקרבן ובו יהרהר תשובה בלבו וכפר עליו הכהן לפני ה׳ עד תהיה נפשו כברו והנה שבה כבשרו. לכן כתיב לקמן זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו שנראה כל הפסוק מיותר. בשכבר אחר צרעת הבית כתוב זאת התורה לכל נגע צרעת וגו׳? ואם רצה לחזור בכל פרט מן הפרטים לזכור ספורו. למה לא עשה כן גם בראשון באיש עשיר אשר תשיג ידו ולא אמר זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר תשיג ידו בטהרתו. אלא שבא להגיד אחר ספור צרעת הגוף כאשר אמרנו שביותר צריך להשתדל ברפואת נפש הצרוע מרפואת גופו. ולכן צותה תורה בקרבנותיו כמה וכמה תנאים ליתן הדם והשמן על בהן ידו ורגלו ועל תנוך אזנו וראשו וההזיות כאשר תראה. הלא המה להתפעל מזה המיטהר וישוב אל ה׳ וירחמהו יתרפא מצרעתו ונפשו בטוב תלין. לכן אמר זאת תורת וגו׳ כלומר כל האמור עד הנה בצרעת הגוף להכריחו בקרבנות ותנאיהם אינו אלא לטהר איש אשר בו ובתוכו הנגע אשר לא תשיג ידו בטהרתו שלא יספיק ליטהר לגמרי אע״פ שנטהר מבחוץ עור הבשר אם לא בקרבנותיו שיחזירוהו למוטב:
זאת תהיה תורת – כל הכתוב מיותר, שלא היה לו לומר אלא כי יטהר המצורע והובא אל הכהן וגו׳. ובתורת כהנים דרשו תיבת זאת למעט טהרת המצורע בבמה, שלא יהיה אלא בבית עולמים, ותיבת תהיה לרבות שיטהרו מצורעים בזמן הזה, וכמעשה רבי טרפון (ירושלמי פ״ב ה״ב. תו״כ פסוק ד) שהראה מקל שטהר בו מצורעים בזמן הזה, ותיבת תורת לומר שהגם שחלק בטומאת מצורע שיש מוחלט בראית כהן פעם ראשונה ויש בהסגר שבוע וכדומה אף על פי כן תורת מצורע אחת היא ותיבת ביום לומר שאין טהרת מצורע אלא ביום ולא בלילה, ואמרו יכול אף לקיחת צפרים וכו׳ תלמוד לומר זאת עד כאן.
הנה תיבת זאת דרש ממנה למעט טהרת מצורע בבמה ודרש ממנה למעט לקיחת צפרים ביום, הטעם, לצד שקדמה לזכרון הטהרה וזכרון ביום מיעט בשניהם, שאם לא היתה כונת ה׳ למעט אלא באחת מהנה היה לו להסמיך המיעוט לאחד על זה הדרך תורת המצורע זאת תהיה ביום, ואז יהיה המיעוט על ביום ולא על תורת המצורע אם צריכה בבית עולמים. או יאמר על זה הדרך ביום טהרת המצורע זאת תהיה תורתו, ואז היה המיעוט על הקרבנות ולא על ביום, ואין בסדר זה תוספת אפילו אות אחת.
ובדרש דרשו (ויק״ר פט״ז ב׳) מיתור הכתוב זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה. ונראה כי לצד שבא הכתוב לומר הבאת צפרים לזה הקדים לתת טעם כי לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע לזה תהיה תורתו זאת להביא צפרים המצפצפים דוגמתו.
עוד נראה לפרש על זה הדרך להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו, ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו, והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים, לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש, וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו וישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי הפך הנגע את עינו בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו ביום טהרתו, שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און וישמור פיו ולשונו, והוא מה שגמר אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו.
והובא וגו׳ – הוצרך לומר והובא וגו׳, לצד שאמר ביום טהרתו חש שיחשוב אדם שהכתוב קראו טהור במה שהוסר נגעו ואין תנאי בדבר לזה אמר והובא וגו׳ פירוש חדא ועוד, טהרתו והובא אל וגו׳. ורז״ל אמרו (תו״כ) שלא ישהה. וטעם אומרו והובא ולא אמר ובא. אולי שיחייבוהו בית דין או תוקפו כהן לבא, וכמו כן מה שאמר הכתוב נגע צרעת וגו׳ והובא אל הכהן יכוין לומר שיחייבוהו לבא אם נתעצל.
זאת תהיה תורת המצורע, "This shall be the law of the "leper,⁠" etc. The entire verse seems superfluous. All the Torah had to tell us was that the afflicted person shall purify himself and be brought to the priest. Torat Kohanim explains the word זאת as excluding the purification ritual on an altar other than the one in the Temple. The word תהיה is explained as including people in our own times who suffer from the symptoms described in the Torah. Torat Kohanim on verse 4 relates that Rabbi Tarphon had a staff with which he used to purify "lepers" in his day [he was a survivor of the period during which the Temple was destroyed by the Romans. Ed.]. The word תורת is explained as teaching us that even though the different symptoms produce different kinds of צרעת, and different regulations regarding quarantine etc., they are all terminated by the offering of the same kind of offering as outlined in this chapter. The word ביום means that the process of purification described here must take place by day. One might think that the slaughtering of the birds for the offering and the afflicted person's shaving himself would be permissible at night; to prevent us from thinking this the Torah wrote זאת. Thus far Torat Kohanim.
You note that the author of Torat Kohanim used the word זאת exegetically both to exclude temporary altars or altars outside the Temple, as well as to forbid the afflicted person shaving himself at night, etc. The basis for these multiple inferences from the same word is that the Torah wrote two restrictive clauses (זאת, ביום) before mentioning the word טהרה, "purification.⁠" If the Torah had wanted to make only a single exclusion, the main subject of the verse, i.e. the purification, should have appeared next to either one of these מעוטים, restrictive expressions. For example, the Torah could have written: תורת המצורע, זאת תהיה ביום, "the law of the leper; this shall occur by day.⁠" We would then have understood that only the word ביום was to serve as a restrictive clause. The purification rites would then have been permissible on whatever altar was in use by the Jewish people at that time. The Torah could also have written the following sequence: ביום טהרת המצורע זאת תהיה תורתו, "on the day the 'leper' is purified, this shall be the law of his purification rites.⁠" The restrictive clause would then have applied only to the offerings, not to the time of day when the offering had to be brought. This latter version would not have contained a single additional letter except that the words would have been rearranged.
Vayikra Rabbah 16,2 derives the idea that the person afflicted had been guilty of slander from the unnecessary words זאת תהיה. We need to understand why the Torah chose to allude to this fact at this point just when the afflicted person undergoes the rites of purification. I believe that the fact that his first offerings have to be the birds which are characterised by their constant twittering is the key to this. These birds are a reminder of the afflicted person's loose tongue, the sin of לשון הרע. The Torah first wrote these unnecessary words to allude to the reason why the first offerings in his rehabilitation process must be the birds.
We may also understand these verses as follows: the affliction of "leprosy" develops due to pollutants in the body and gradually these negative influences within the body gain in strength until their presence becomes noticeable on the skin. Such physical symptoms also are accompanied by psychological symptoms developing. The afflicted person becomes morose, miserly, and his mind becomes depressed. The natural antidote are activities which help to cheer up a person, cause him to laugh and to enjoy himself. Now that the person under discussion has become afflicted with צרעת, it was natural for him to think that his disease was a natural occurrence. If someone were to tell him that it was his loose tongue which had resulted in this affliction he would not believe such a person, nor would he admit that he had been guilty of a loose tongue. This is why God in His wisdom decided to decree isolation for such a person, for his garments, (13,45) etc. While quarantined, such a person is apt to take stock of himself and to regret his former conduct. He will then observe that he has not been able to use his tongue against other people and that during this period his symptoms recede or vanish although by natural law he would have expected the symptoms to increase; he will find that the very affliction opened his eyes and he will realise why he had been afflicted. He will repent, confess his sin, and purify his tongue and realise that he was not the victim of a chance disease. When the Torah writes זאת תורת המצורע, this is an allusion to the new insights the afflicted person has discovered and which will lead to his purification. His new insights will prove all this to him ביום טהרתו, on the day of his purification; i.e. that although his isolation deprived him of what would naturally have served to cheer him up, he was healed despite the fact that he should have been morose and depressed while in solitary confinement. This will convince him that it was the wrong use he had made of his tongue which had resulted in his affliction and he will henceforth guard his tongue carefully. When the Torah concludes verse 3 with the words והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, and behold, the "plague of leprosy has been healed 'from the leper,'" the extra words מן הצרוע tell us that the cure was due to the disease itself.
והובא אל הכהן, and he is brought to the priest. Seeing the Torah had previously spoken of ביום טהרתו, on the day of his purification, the formerly afflicted person could have thought that his purification was complete already seeing his symptoms had disappeared; the Torah therefore explains that until he has been declared "clean" by the priest this is not so. Our sages in Torat Kohanim also observe that the words "he will be brought to the priest" imply that there is to be no delay. The reason that the Torah uses a passive form "he will be brought,⁠" instead of the usual "he shall come to the priest,⁠" indicates that the court will obligate him to go to the priest, or that the priest will take hold of him forcing him to leave his present residence. The same may apply when the symptoms had first shown up; he is obligated to go to the priest and to have the priest examine him.
אל הכהן מלמ׳ שטומאתו וטהרתו ביד הכהן ומניין שחיטת צפרים והזיית דם צפור ותגלחת בכהן ת״ל תורת כו׳ יכול אף ליקוח צפרים וכבוס בגדיו ורחיצתו בכהן ת״ל זאת. ביום טהרתו והובא כו׳ שלא ישהא. זאת תהי׳ תורת המצר׳. בהוייתו תהא הקדים מתן שמן [אינו בת״כ רק במנחו׳ ה׳ ע״א] כו׳. תורת המצרע. אם נתנגע נגעים הרבה מביא קרבן א׳ דכתיב תורת המצרע תורה א׳ למצורעין הרבה.
פרשת מצורע
(ב) תורת המצורע ביום טהרתו – התורה האמורה בפרשה שלמעלה היא לימי הסגרו והחלטו. וזאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו.
ביום טהרתו – ביום שיראה שנשתנה נגעו.
והובא – פרשתיו (ויקרא יג, ב).
ביום טהרתו – שעליו אמרתי למעלה וטהרו הכהן, וטהר אותו הכהן, ולא פירש עדיין איך תהיה טהרתו ועכשיו מפרש:
והובא אל הכהן – אין לפרש והובא הליכת המצורע אל הכהן, מדאמר אח״ז ויצא הכהן אל מחוץ למחנה משמע שהמצורע לא בא אליו, לכן נראה לפרש והובא כמו ספרו את ישראל והביאו אלי (דברי הימים א כ״א ב׳) שטעמו הבאת דברים להודיעו המספר, ככה כאן והובא הבאת דברים, להודיע לכהן שהשיג המצורע טהרת צרעתו ורפואתו (עס זאָלל איבערבראכט ווערדען) והגיע העת להתעסק בדברים הנצרכים לגמר טהרתו, ובא להורות על חריצת המצורע ומהירתו בהשתדלות הסרת טומאתו מעליו, וז״ש בספרא והובא אל הכהן שלא ישהה. והרע״מ אמר, והובא אל הכהן, אל מקום קרוב חוץ למחנה שיוכל הכהן בכבוד ובלי רב טורח ללכת לראותו.
והובא אל הכהן – ע׳ למעלה י״ג:ב׳, ודברי רנ״ה וייזל {ביאור ויקרא י״ג:ב׳} רחוקים, וכן בפסוק ג׳ דבריו על והנה {ביאור ויקרא י״ד:ג׳} בלתי נכונים.
מצורע
(ב) זאת תהיה וגו׳ – מתיבת ״תהיה״ אנו למדים, שכל ההלכות הנזכרות כאן, וכן גם הסדר שבו יש לעשותן, מעכבים הם. לפיכך ״ארבעה מינין שבמצורע (פסוק ד) מעכבין זה את זה״; ואם חסר אחד מהן, כל מעשה טהרת המצורע נפסל (מנחות כז.). כמו כן, כל שינוי בסדר המעשים שנצטווה כאן פוסל את כל מעשה הטהרה – כגון ״הקדים שמן (פסוק טז) למתן דם (פסוק יד) וכו׳, ומתן בהונות (פסוק יז) למתן שבע (פסוק יז)״ וכו׳ (שם ה.).
תורת המצרע – ראינו כבר כמה פעמים ש״תורת״ היא לשון כוללת (עיין לעיל ז, לז). והדבר נכון גם כאן: ההלכות האמורות כאן נוהגות בכל מצורע, בין גדול בין קטן; והקרבנות האמורים מפסוק י והלאה, המטהרים את המצורע למקדש וקודשיו, נוהגים אף בקטנים שאין בהם דעת. מכאן הכלל: ״הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה״. את כל הקרבנות צריך להקריב לדעתו של המחויב קרבן. רק הקרבנות המטהרים זב וזבה יולדת ומצורע לענייני מקדש וקודשיו כשרים גם ללא דעת בעלים, ואפילו אם הוקרבו לשם אדם אחר ללא דעתו; ״שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים״ (נדרים לה:–לו.).
הטעם לחילוק זה עשוי להיות כך: נזכור שלכל שאר הקרבנות יש משמעות רק למי שנתחייב בהם. הן חטאוֹ הוא זה הטעון כפרה, ומעשיו וחייו הם הצריכים לבוא לידי קירבת ה׳. לעומת זאת, השפעת הטומאה והטהרה מתפשטת אל מֵעֵבֶר לאדם הטמא או הטהור. חפץ שהטמא נוגע בו, נטמא לא רק כלפיו אלא לכל כלל ישראל. ורעיון הטומאה העולה ממצבו צריך לבוא על תיקונו, לא רק למענו אלא למען כל אדם שנתחייב בטהרה.
ביום טהרתו – מעשי טהרת המצורע כשרים רק ביום: ״כל היום כשר לטהרת מצורע״ (מגילה כ:). כך יוצאים מעשים אלו מתחום המשמעות הגופנית גרידא, ונכנסים אל תחום החירות המוסרית האנושית (עיין פירוש לעיל ו, ב).
ביום טהרתו והובא אל הכהן – ״שלא ישהא״ (תורת כהנים). כאשר עברו סימני הטומאה, וניתן להכריז טהרה על המצורע, אין להשהות את ההכרזה. בעוד שהמעבר מימי ההסגר לטהרה תלוי בהשלמת שבועות ההסגר, הרי שסיומו של מצב ההחלט אינו תלוי בזמן שחולף. אם עברו סימני הטומאה, יכול המצורע המוחלט להיטהר: ״צרעתו תלויה בגופו״. אולם במצורע מוסגר, ״אין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים״ (מגילה ח:).
מצורע
[א]
זאת תהיה תורת המצורע – כבר התבאר (צו סימן כג) שכן דרש בספרא על ״זאת תורת המנחה״ ו״זאת תורת החטאת״ ״וזאת תורת האשם״ למעט במה. דבכל אלה כתיב ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ שהוא רק במקדש שהוא לפני ה׳, לא בבמה. ושרמז על זה במלת ״זאת״ – רק זאת הנאמר בענין, היינו לפני ה׳. והנה בכל מקום אמר ״זאת תורת״ ולא אמר ״זאת תהיה תורת המנחה״ וכדומה משום דבכולם מדבר רק מדברים הנוהגים במקדש לבד ובזמן שבהמ״ק קיים אבל במצורע, הגם שקרבנותיו אין נוהגים בזה״ז, הכשרו על ידי תגלחת וצפרים נוהג תמיד ולכן אמר ״זאת תהיה״ שלשון ״הויה״ מורה העיכוב (כמ״ש במנחות דף ה יט כז) שיהיה כן תמיד בלי השנות, וכמעשה דר׳ טרפון (לקמן משנה יג).
[ב]
זאת תהיה תורת המצורע – כבר התבאר (ו סי׳ כד) שכל מקום שיאמר ״זאת תורת״ מכניס דברים רבים תחת תורה כללית. כאומר זו תורה כוללת לכל המצורעים, הין הנטמא על ידי צרעת עור בשר או שחין ומכוה, נתק, וקרחת וכבחת. הגם שדיניהם שונים – אם בסימני הטומאה, אם במשך ימי ההסגר (שבוע או ב׳ שבועות) – קרבנם שוים בתורה אחת. וכן מ״ש בנדרים (דף לו) על ״זאת תורת המצורע... הזב... היולדת״ שמרבה בין גדול בין קטן בין פקח בין שוטה, הכל במשמעות ״זאת תורת״ שהיא תורה כללית לכל. והדרוש שדריש בכריתות (דף ט:) תורה אחת לנגעים הרבה, דרשו בספרא (פרק ב משנה ט) מן ״כבשה אחת״. ומה שדריש ביומא (דף מא:) וכריתות (דף כח) לעני שהביא קרבן עשיר, נדרש מפסוק לא, ״זאת תורת אשר בו נגע צרעת כמ״ש בספרא (פרשה ד משנה טז).
[ג]
תורת המצורע ביום טהרתו – עד עתה דבר מדיני טומאת המצורע, ועתה יבאר דיני טהרתו. אמנם היה לו לומר ״זאת תהיה תורת טהרת המצורע״ דהא אינו מבאר עתה דיני המצורע עצמו רק דיני הטהרה איך תהיה. וכבר בארנו (בפר׳ צו סימן מ) שכל מקום שאומר מלת ״ביום״ (שהיל״ל בב׳ השימוש ״בטהרתו״ או מלת ״בעת״) יכוין שיהיה דוקא ביום ולא בלילה, ומלמד שכמו שכל דיני הפרשה הקודמות שדבר מדין טומאתו וטהרתו בכלל הוא ביום כמו שלמד בספרא (תזריע פ״ב מ״א, פ״ט משנה א), כן דיני פרשה זו שמדברת מדיני הטהרה הפרטים הם רק ביום. ופי׳ הספרא שהקדים שטומאתו וטהרתו ביום ועל זה יקשה הלא זה כבר התבאר בפ׳ נגעים. ומשיב כי אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום, מנין וכולי ת״ל ״תורת המצורע״ שכולל כל הפרטים וכן יתפרש מ״ש בסימן שאחריו וכמוהו נמצא בספרא רבות. אולם במ״ש ״תורת המצורע״ פורט רק דברים המעכבים שהם מן התורה והחוק המוכרח בו והם: שחיטת צפרים והזיית דם צפור ותגלחת שמעכבים הטהרה. אבל דברים דאינם מן החוקים המעכבים כגון: לקוח צפרים ושילוח הצפור וכיבוס בגדים שאין מעכבים כמ״ש בתוספתא (ועי׳ ברמב״ם וראב״ד פי״א מה׳ טומאת צרעת ה״ד) אינם צריכים להיות ביום. וכן הטבילה אף שמעכבת כבר נאמרה בפ׳ תזריע שסיים תמיד ״וכבס בגדיו וטהר״ ואינו מן התורה הנלמדת בפ׳ זאת.
[ד]
והובא אל הכהן – למה אמר זה? והלא יאמר ״ויצא הכהן אל מחוץ למחנה״ מבואר שהכהן יוצא אליו?! וגם התבאר בפ׳ נגעים שבין הטומאה בין הטהרה תלויה בכהן כמ״ש ״וטמאו הכהן וטהרו הכהן״ וכמו שלמדו חז״ל שם. וז״ש תורת המצורע בכהן מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. וע״כ שמ״ש ״והובא אל הכהן״ הוא ללמד שגם התורה הנאמרת פה, הכל צריכים להיות על ידי כהן והם שחיטת צפרים (סתמא כרבי לקמן פרק א משנה א), והזיית דם צפור, ותגלחתו. ובכל זאת הלא דייק ״זאת תורת״ – רק דברים שהם תורה וחוב, לא לקיחת צפרים ושילוח הציפור וכיבוס בגדיו (כנ״ל סימן הקודם).
[ה]
משמע לפי פשוטו שתיכף ביום שיטהר יובא אל הכהן, ואין צריך לשהות ולספור ז׳ ימים כפי שהיה מונבז דן ק״ו מזב שבעת שעומד בזיבתו אין צריך לספור ימי טומאה ובכל זאת בעת שהולך לטהר צריך לספור ז׳ ימים ואחר יטהר, מצורע שגם בעת שעומד בטומאה הוא מסגירו ז׳ ימים כל שכן שיהא צריך לספור ז׳ ימים בהליכתו מן הטומאה! ורבי עקיבא השיב לו שידין כן ממצורע עצמו, דהא בימי ספר שהוא אחר שטבל, שהם קלים שאינו מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה בכל זאת סופר ז׳ ימים, כל שכן שצריך לספור בימי גמרו שחמור – שמטמא מו״מ ומטמא בביאה. אך שאם תדון כן הלא נאמר דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ויהיה דין ימי גמרו כדי ימי ספרו שלא יטמא מו״מ ולא יטמא בביאה ואם כן יקראו גם אלה ימי ספר ותשוב לדון ק״ו שיספור י״ד ימים בימי גמרו מן י״ד של ימי הספר... וכן לעולם. ולהוציא מסבכות כאלה הלא אמר בפירוש שביום טהרתו יובא אל הכהן.
זאת תהיה – האי ״תהיה״ מיותר, והכי מיבעי ׳זאת תורת המצורע׳, כמו ״וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וגו׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר ו,יג). ומזה דרשו בתורת כהנים ״תהיה״ – ׳בזמן הזה׳,⁠1 פירוש, אפילו ליכא קרבנות מ״מ תהיה נוהגת המצוה ביום טהרתו, וכמו הבאת צפרים. ועיין מה שכתבתי בהעמק שאלה סימן פ״ח אות א׳.
והובא אל הכהן – בעל כרחו. כמו בטומאה כתיב (לעיל יג,ב) ״והובא״ שלא ישתמט מלבוא אל הכהן, דבלא דבר הכהן הרי הוא טהור, ועל כן כתיב ״והובא״ – בעל כרחו. אבל בטהרה סלקא דעתך שאם ירצה להטהר2 יעשה כך, משום הכי כתיב ״והובא״,⁠3 וכעין שאמרו (יומא ח,א) ׳טבילה בזמנה מצוה׳.
1. לשון החפץ חיים שם: ״תורת המצורע״ – ׳לבית עולמים׳, פירוש, בבית המקדש, ששם נוהג כל ענין הקרבנות האמורות בפרשה... (״תהיה״ – בזמן הזה) אבל טומאתו וטהרתו מפי כהן והבאת צפורים והזאתו ותגלחתו נוהגים בזמן הזה.
2. רק אם ירצה, אך אינו חייב.
3. וכעין זה בתורת כהנים על אתר: ״ביום טהרתו והובא אל הכהן״ – שלא ישהא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מצורע
(ב) ביום טהרתו והובא אל הכהן – בתו״כ פרשא א׳ אם משפטרתיו בעמידתו וכו׳. הנה לפ״ז הילפותא הוא מזב וא״כ אינו מטמא בביאה ואינו משתלח חוץ למחנה ג׳, וא״כ המה נעשים כימי ספר, ושוב נמצאת מרבה והולך, רק למאן דמטמאין במו״מ בימי חלוטו איכא נפ״מ. ודו״ק.
שם בתו״כ. מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שטעון צפרים. פירושו דמן הצרוע מיותר דסגי למכתב והנה נרפא נגע הצרעת דחזינן דנרפא, לכן דריש דקאי על הפך כולו לבן, דקיי״ל דאם מן הטהור טמא ואם מן הטמא טהור, לכן דייק מן הצרוע שידעינין שהיה מקודם צרוע, ולכן עכשיו טהור, אבל אם אינו צרוע הוא אדרבא סימן טומאה. ופשוט. ובירושלמי פליגי אם פרחה בכולו מתוך הסגר צריך צפרים ומייתי ברייתא דא עיי״ש במגילה פ״ק.
מדרש רבה: ולקח למטהר שתי צפרים כו׳. אמר ר׳ אחא מאדם יהא שלא יביאו חליים עליו כו׳. עיין בת״כ. ונראה דדריש מדכתיב למטהר ולא כתיב לנטהר שהוא נפעל וכמו דכתיב והובא אל הכהן, לכן ע״כ כוונתו שהוא מפעיל בעצמו הטהרה היינו התפעל שמסבת תשובתו להשי״ת הוסר מאתו הנגע. ופשוט.
תורת כהנים פרשה א׳ פסקא י״א: טהורות ולא טמאות טהורות ולא טרפות. הא דממעט תרווייהו מחד קרא משום דסתם ספרא ר׳ יהודא, ואיהו סבר פ״ק דטהרות [עיין לקמן פ׳ אחרי פ׳ י״ב] דבעוף טרפה אין שחיטתו מטהרתו מידי טומאתו, היינו טומאת בית הבליעה ולכך שפיר ממעט דהמה טמאות בשחיטתן אבל גמרא דילן בחולין אזלא אליבא דהלכתא דשחיטת טרפה מטהר מטומאתה רק דדרשינין טהורות לפיך, וע״כ לא דריש רק אם מייתר קראי ופשוט. והק״א נדחק בחנם.
זאת תהיה – תהיה בהווייתה תהא, [ואם שינה יתקן].⁠1 (מנחות ה׳.)
זאת תהיה – ארבע מינים שבמצורע מעכבים זה את זה, דאמר קרא זאת תהיה תורת המצורע כמאן דכתיב חקה דמי.⁠2 (שם י״ט.)
זאת תהיה תורת – זאת – אינה נוהגת בבמה. תהיה – בזמן הזה, תורת – לבית עולמים3. (תו״כ)
תורת המצורע – המצורע – בין גדול בין קטן.⁠4 (נדרים ל״ו.)
תורת המצורע – נתנגע ונתרפא, נתנגע ונתרפא, מביא קרבן אחד, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע, תורה אחת למצורעין הרבה.⁠5 (כריתות ט׳:)
תורת המצורע – אמר ריש לקיש. מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.⁠6 (ערכין ט״ו:)
ביום טהרתו – מלמד שטהרתו וטומאתו ביום.⁠7 (תו״כ)
ביום טהרתו – כל היום בשר לטהרת מצורע, דכתיב ביום טהרתו.⁠8 (מגילה כ״א.)
ביום טהרתו והובא – שלא ישהה.⁠9 (תו״כ)
והובא אל הכהן – מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן.⁠10 (שם)
1. ר״ל אם שינה מסדר המבואר בפרשה כאן פסול הקרבן, אם לא היכא שאפשר לתקן, כגון אם הקדים מתן שמן למתן דם ימלאנו שמן ויחזור ויתן שמן אחר מתן דם, וכן אם הקדים מתן בהונות למתן שבע ימלאנו שמן ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן שבע.
2. הארבע מינים הם עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים, שאם חסר מין אחד אין הטהרה מועלת, אבל מים חיים לא חשיב משום דהיה מערב בהם הדם כמבואר בפסוק ו׳, ולכן לא חשיב מין לעצמו. וכל מקום שנאמר חקה הוא לעכב, ותמיהני למה צריך לתלות הלשון תהיה בשווי לשון חקה ולא אמר בפשיטות תהיה בהווייתה תהא כמ״ש בדרשה הקודמת, וי״ל.
3. מענין הבמות בארנו ר״פ ויקרא. וטעם הדבר שטהרת מצורע אינה נוהגת בבמה פשוט משום דכתיב בסמוך פ׳ י״א והעמיד הכהן וגו׳ לפני ה׳ פתח אהל מועד וזה לא שייך בבמה כי שם לא היתה השכינה שורה כמו במקדש כמש״כ בר״פ ויקרא ובר״פ ראה. ומלשון תהיה יליף לזה״ז שכן מורה לשון תהיה על ההויה התמידית בלא ישונה, ודריש כן מיתור מלה זו, דהא כמה פעמים כתיב כלשון פסוק זה בלא מלת תהיה, כמו זאת תורת העולה, זאת תורת החטאת, וכדומה. ופשוט הדבר דלא כל פרטי דיני טהרת מצורע אפשר לקיים בזמן הזה, כי מה שצריך לעשות במקדש כמו קרבנות, בודאי א״א, אלא רק תגלחת וצפרים. ומלשון תורת מרבה בית עולמים, דהיינו בזמן שביהמ״ק קיים, שמכונה בית עולמים ע״ש הכתוב מכון לשבתך עולמים.

ודבר פלא הוא שלא שמענו מעולם שדיני טהרת מצורע יתנהגו בזה״ז אף כי דרשה גמורה היא כאן וכ״מ לקמן בתו״כ שר׳ טרפון טיהר שלשה מצורעים, אף כי ר״ט היה לאחר החורבן, וכ״מ בברכות ה׳ ב׳ יעו״ש ובתוס׳, וכ״פ הרמב״ם בפי״א ה״ו מטו״צ [רק במקום דבתו״כ הלשון בזה״ז כתב הוא בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל הענין והכונה אחת היא שסמך על הדרשה שבתו״כ כאן, ודבר זה היה בהעלם עין מהרב רי״פ בס׳ תולדות אדם ח״א פ״ו], ובפרט שיש כמה ענינים שמצורע אסור בהם וכולם שייכים בזה״ז, כמו שאילת שלום ותה״מ וכו׳, כמבואר לפנינו ס״פ תזריע פ׳ מ״ה, ולפי מ״ד בספרי פ׳ נשא, דמצורע שנכנס לירושלים לוקה על ולא יטמאו את מחניהם, לפי מה שפסק הרמב״ם בפ״ו מבית הבחירה דקדושת ירושלים לא בטלה גם בזה״ז, א״כ יהא אסור למצורע ליכנס בזה״ז לירושלים, ולא שמענו כזה מעולם.

וצ״ל הטעם עפ״י המבואר לפנינו בפ׳ תזריע ר״פ נגעים והובא אל אהרן או אל אחד מבניו הכהנים דלטהרת מצורע צריך כהן מיוחס, וכ״פ הרמב״ם פ״ז ה״ט מתרומות, ובזה״ז אין לנו כהנים מיוחסים כמש״כ הרמב״ם בפ״כ מאיסורי ביאה, ולכן נשתקע הדין.
4. כבר כתבנו כ״פ בפרשות הקודמות דכ״מ שנאמר הלשון תורת כולל הרבה פרטים שנכללו בכלל אחד שדין כולם שוה, וכאן הרבותא לענין מצורע קטן [דמטמא בנגעים כמבואר בפ׳ תזריע ר״פ נגעים], דאע״פ דכל קרבן צריך להקריב מדעת בעלים, והו״א כיון דקטן אין בו דעת אין מקריבין עבורו, קמ״ל. וטעם הדבר משום דכל מחוסרי כפרה א״צ דעת בעלים כפי שיתבאר ס״פ זו.
5. נראה דצ״ל תורה אחת לצרעות הרבה, שזה יותר מכון לענין. ואמנם זה הוא רק אם נתנגע קודם שהביא אשמו, אבל אם הביא אשמו ואח״כ נתנגע ונתרפא מביא קרבן מיוחד על נגעו השני, דלאחר שהביא האשם נגמרה טהרתו מנגעו הראשון.
6. פשוט דדריש המלה מצורע כעין נוטרי״קון, וסמיך על מ״ד בגמ׳ כאן דצרעת בא על עון לה״ר ורכילות כפי שנתבאר ס״פ תזריע. ואמנם לא נתבאר מאי קשה ליה בכלל לשון פסוק זה עד שמצא לנכון לדורשו בלשון נוטרי״קון. וי״ל משום דכ״מ דכתיב בתורה שם מצורע מכונה בשם צרוע ולא מצורע, כמו בפ׳ תזריע איש צרוע הוא, והצרוע אשר בו הנגע, ובפ׳ זו מן הצרוע (פ׳ ג׳) ובפ׳ אמור והוא צרוע ובפ׳ נשא כל צרוע, ולשון מצורע לא מצינו בתורה רק כאן, ולכן דרשוהו.
7. פשוט דמדייק דדי היה לכתוב זאת תהיה תורת המצורע בטהרתו, וכהאי גונא דרשו בגמ׳ סנהדרין ל״ד ב׳ עה״פ והיה ביום הנחילו את בניו, ביום מנחילין ולא בלילה, משום דדי היה לכתוב בהנחילו. ובמו״ק ח׳ א׳ דייקינן הפסוק וביום הראות בו מדלא כתיב ובהראות, ועוד כהנה.
8. עפ״י הכלל דכל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ומבואר בדרשה הקודמת דטהרת מצורע הוי דוקא ביום.
9. הרבותא בזה שלא נילף מזב שצריך לספור שבעת ימים ואח״כ יטהר כמבואר ס״פ זו, אלא ביום שיטהר מצרעתו יביא הצפרים ואזוב וכו׳, ורק הקרבנות מביא בשמיני וכמבואר לקמן בפרשה.
10. ר״ל דלא נימא שרק הוראת הטומאה והוראת הטהרה צריך להיות בכהן כדכתיב בפ׳ תזריע וטמאו הכהן וטהרו הכהן כמבואר שם, אבל פעולת הטהרה המבוארת בפרשה זו אינה צריכה להיות בכהן דוקא, קמ״ל דגם זה צריך להיות בכהן, ומדייק זה מיתור הלשון והובא אל הכהן אף דכבר כתיב כ״פ בפרשה הקודמת.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל⁠־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע⁠־הַצָּרַ֖עַת מִן⁠־הַצָּרֽוּעַ׃
and the priest shall go forth out of the camp. The priest shall examine him, and behold, if the plague of tzara'at is healed in the person afflicted with tzara'at,
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[טו] 1ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, כך היתה דרכו של כהן גדול, יושב על הפתח בהיכל ה׳, ובעלי נגעים וזבים ומצורעים שולחין אליו, והוא יוצא אליהם, מפני שעליו להטריח את עצמו במראות נגעים, לפי שהוא ניזון מישראל בארבעה ועשרים מתנות, וכך אמר המשל, מי שאכל בקדירה ילקה בה, שנאמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. (מדרש החפץ כת״י)
[טז] 2וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת, מה היה רואה, בשבעת ימים שהיה מסגיר היה מוכיח בכל יום ויום ואומר לו חזור לאחוריך מדרכיך הרעים ועשה תשובה לפני הקב״ה ומיד אתה מתרפא. אם עשה תשובה. רואה את נגעו שהוא מתכסה, באותה שעה מתחיל ומטהרו שנא׳ והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. (מדרש החפץ כת״י)
[יז] 3והנה נרפא נגע הצרעת, מתני׳: אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים (דאע״ג דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן, מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני, רש״י בגמ׳). גמ׳: תגלחת וצפרים מ״ט לא וכו׳, אמר אביי אמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת (וכתיב בתריה שתי צפרים חיות טהורות, וגלח את כל שערו), מי שצרעתו תלויה ברפואות, יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים. (מגילה ח:)
[יח] מן הצרוע, פרחה בו (הצרעת) מתוך הסגר (בכולו שהוא טהור), רבי יוחנן אמר טעון צפרים, ר׳ לעזר אמר אין טעון צפרים. א״ר בא בר ממל, מתניתא מסייעא לר׳ יוחנן, מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים, והלא דין הוא, (ולמה נאמר מן הצרוע מיותר ולרבות והלא מדין ק״ו אנו למדין זה) מה אם מי שטהר ואין סימני מטמאין עמו (זה שאר מצורע שנרפא לגמרי והלכו לו סימני טומאה ממנו) טעון צפרים, מי שטהר וסימני מטמאיו עמו (זהו שטיהר מחמת שפרחה בכולו שהפריחה עצמו סימני טומאה אם בתחילה פרחה בכולו או אם בא מן הטהורה) אינו דין שיהא טעון צפרים. והלא שעמד בו (בראש או בזקן) שני שבועות יוכיח, שטהר וסימני טומאתו עמו, ואין טעון צפרים, אף אתה אל תתמה על מי שפרחה בכולו שאע״פ שטהר וסימני מטמאיו עמו ואינו טעון צפרים, ת״ל מן הצרוע, להביא את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים, אם אומר את לטהר מתוך הסגר לא יהא טעון צפרים, ויתובינה (הוה ליה להשיב, פרחה בכולו מתוך הסגר יוכיח) לא מוטב להשיב פריחה על פריחות, ולא עמידה (דב׳ שבועות) על פריחות. (ירושלמי מגילה פ״א ה״ח)
[יט] וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת, זאת תהיה תורת המצורע, מדבר בישראל כשהיו בירושלים, והיה ירמיה אומר להן עשו תשובה, ולא עשו, ומה עשה הקב״ה הלקה אותן בצרעת, שנאמר (ישעיה ג, יז) וספח ה׳ קדקד בנות ציון, ואין ספח אלא צרעת שנאמר (ויקרא יג, ב) שאת או ספחת וגו׳, וראה הכהן, זה ירמיה, שנאמר (ירמיה א, א) מן הכהנים אשר בענתות וגו׳, והנה נרפא נגע הצרעת, שהגלה אותן לבבל וכו׳, א״ל הקב״ה בעולם הזה מפני העוונות הייתם מתייסרין ומטהרין וחוזרין ומתייסרין, לעתיד לבא אני הוא שמטהר אתכם מלמעלן שנאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. (תנחומא ישן מצורע סי׳ ט)
1. וכ״ה בילקוט תימני נר השכלים. וראה ויק״ר פט״ז-ז.
2. כעי״ז במאור האפלה. וראה זהר ח״ג פג.-: כיון דאהדר בתשובה וכו׳ וראה הכהן וגו׳.
3. ילקו״ש כאן. וראה לעיל אות יא מהירושלמי.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״י ה״י: אחד מצורע מוסגר ואחד מצורע מוחלט לענין טומאה ואין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט לענין טומאה אלא פריעה ופרימה ותגלחת וציפורים שהטהור מתוך הסגר פטור מן התגלחת ומן הציפורים והטהור מתוך החלט חייב בהם אבל טומאת שניהם שוה בכל דבר.
[ה]
״וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְרָאָה הַכֹּהֵן״, שֶׁיָּכֹל אֵין לִי מְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁהָיָה לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה;
הָיָה בַּיַּמִּים, בַּנְּהָרוֹת, וּבַמִּדְבָּרוֹת, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְרָאָה הַכֹּהֵן״.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״וְיָצָא הַכֹּהֵן״?
כֹּהֵן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה מְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע, אֵין מְצֹרָע מְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע.
[ו]
״וְהִנֵּה נִרְפָּא״ – שֶׁהָלַךְ לוֹ נִגְעוֹ.
״נֶגַע״ – שֶׁהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן.
״הַצָּרַעַת״ – שֶׁהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה.
אֵין לִי אֶלָּא כֻּלָּם, וּמְנַיִן אַף מִקְצָתָם?
תִּלְמֹד לוֹמַר מִן הַנֶּגַע, אֲפִלּוּ מִקְצָת שֵׂעָר לָבָן,
״מִן הַצָּרַעַת״ (ויקרא י״ד:ז׳), אֲפִלּוּ מִקְצָת הַמִּחְיָה, ״מִן הַצָּרוּעַ״, לְהָבִיא אֶת שֶׁפָּרְחָה בְכֻלּוֹ, שֶׁיִּטָּעֵן צִפֳּרִים.
[ז]
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם שֶׁטָּהַר וְאֵין סִימָנֵי מְטַמָּיו עִמּוֹ, טָעוּן צִפֳּרִין, מִי שֶׁטָּהַר וְסִימָנֵי מְטַמָּיו עִמּוֹ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטָּעֵן צִפֳּרִין?
הֲרֵי שֶׁעָמַד בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יוֹכִיחַ, שֶׁטָּהַר וְסִימָנֵי מְטַמָּיו עִמּוֹ, וְאֵינוֹ טָעוּן צִפֳּרִין.
[ח]
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁטָּהַר וְסִימָנֵי מְטַמָּיו עִמּוֹ, לֹא יִטָּעֵן צִפֳּרִים!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִן הַצָּרוּעַ״, לְהָבִיא אֶת שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, שֶׁיִּטָּעֵן צִפֳּרִים.
וְיִפּוֹק כָּהֲנָא לְמִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִחְזֵי כָהֲנָא וְהָא אִתַּסִּי מַכְתָּשׁ סְגִירוּתָא מִן סְגִירָא.
and the priest shall go forth out of the camp, and the priest shall look, and, behold, if the leper be healed of his leprosy,

וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ
וְיִפּוֹק כָּהֲנָא לְמִבַּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִחְזֵי כַהֲנָא וְהָא אִיתַּסִּי מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא מִן סְגִירָא
מדת ״הפוך״
כתב ראב״ע: ״ואמר ר׳ יונה הספרדי המדקדק כי נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ הוא הפוך, והיה ראוי להיותו נִרְפָּא הַצָּרוּעַ מִנֶּגַע הַצָּרַעַת. ולמה נהפוך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו? והלא שם כתוב: כי נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא (ויקרא יג לז), ועוד: כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע (ויקרא יד מח)״.
הערתו מכוונת כנגד ר׳ יונה אבן ג׳אנח שבספרו ״הרקמה״ הביא למעלה מעשרים דוגמאות לתופעת ״הפוך״, כלומר היפוך התפקיד התחבירי של המלה כבפסוקנו: לפי הכתוב המלה ״נגע״ היא נושא המשפט ותיבת ״צרוע״ היא מושא עקיף. אבל לפי ריב״ג כוונת הכתוב לומר שהצרוע הוא שנרפא ולא הנגע.⁠1
ואף על פי שמדת ״הפוך״ קיימת גם בת״א כמבואר בפסוק ״כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה״ (בראשית מד יח) ״אֲרֵי כְּפַרְעֹה כֵּין אַתְּ״, כאן אין ת״א מפרש כריב״ג שהרי תרגם ״וְהָא אִיתַּסִּי מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא מִן סְגִירָא״ מבלי להפוך את סדר המלים.
1. ריב״ג, ״ספר הרקמה״, א, עמ׳ שנו. ושם ציין גם לפסוק ״על הרים יעמדו מים״ (תהלים קד ו) שכוונתו: על מים יעמדו הרים. אבל ראב״ע לפסוק יוצא נגדו: ״וההופך דברי אלהים חיים – על מים יעמדו הרים – תהפוכות בלבו״.
ויפוק כהנא לבר מן משריתה ויחמי כהנא והא איתסיא מכתש צרעתהב מן מצרעהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איתסי״) גם נוסח חילופי: ״איתאסי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צרעתה״) גם נוסח חילופי: ״{צר}⁠עא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן מצרעה״) גם נוסח חילופי: ״ממצרעתא״.
ויפוק כהנא למיברא למשריתא ויחמי והא איתסי סגירותא מן סגירא.
And the priest shall go forth out of the camp, and look, and behold, the leper hath been healed of his leprosy.
ויצא הכהן למחוץ למחנה ויראה והנה נרפא הצרעת מן המצורע.
וראה הכהן. זה ירמיה, שנאמר מן הכהנים אשר בענתות וגו׳ (ירמיהו א׳:א׳). והנה נרפא נגע הצרעת. שהגלה אותן לבבל, משגלו א״ל נבוכדנצר שיכרעו לצלם, שנאמר ומן די לא יפול ויסגוד (דניאל ג׳:ו׳), א״ל לאלהך (לית אנחנא) [לא איתנא] פלחין וגו׳ (שם שם:י״ח), מה עשה. ולקח הכהן עץ ארז ושני תולעת ואזוב, זה חנניה מישאל ועזריה, והשליך אל תוך שרפת הפרה, שהשליכן לאש, שנאמר ורמיו לגו אתון נורא וגו׳ (שם שם:כ״א), א״ל הקב״ה בעולם הזה מפני העונות הייתם מתיסרין ומטהרין וחוזרין ומתיסרין, לעתיד לבא אני הוא שמטהר אתכם מלמעלן, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל ל״ו:כ״ה).
וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְרָאָה הַכֹּהֵן״, שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי מְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁהָיָה לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה. הָיָה בַּיָּמִים וּבַנְּהָרוֹת וּבַמִּדְבָּרִיּוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְרָאָה הַכֹּהֵן״. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: ״וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה מְטַהֵר הַמְּצֹרָע, וְאֵין כֹּהֵן מְצֹרָע מְטַהֵר מְצֹרָע. ״וְהִנֵּה נִרְפָּא״ – שֶׁהָלַךְ לוֹ נִגְעוֹ. ״נֶגַע״ – שֶׁהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן. ״הַצָּרַעַת״ – שֶׁהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה. אֵין לִי אֶלָּא כֻּלָּן, מִנַּיִן אַף מִקְצָתָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן נֶגַע״ – וַאֲפִלּוּ מִקְצָת שֵׂעָר לָבָן, ״מִן (הַצָּרַעַת) [הַצָּרוּעַ]״ – וַאֲפִלּוּ מִקְצָת הַמִּחְיָה. ״מִן הַצָּרוּעַ״ – לְהָבִיא אֶת שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ שֶׁיִּטְעֹן צִפֳּרִין. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם מִי שֶׁטִּהֵר וְאֵין סִימָנֵי טְמֵאִין עִמּוֹ טָעוּן צִפֳּרִין, מִי שֶׁטִּהֵר וְסִימָנִין טְמֵאִין עִמּוֹ אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטְעֹן צִפֳּרִין. הֲרֵי שֶׁעָמְדוּ בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת יוֹכִיחַ שֶׁטִּהֵר וְסִימָנִין טְמֵאִין עִמּוֹ וְאֵין טָעוּן צִפֳּרִין, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה עַל שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁטִּהֵר וְסִימָנִים טְמֵאִים עִמּוֹ שֶׁלֹּא יִטְעֹן צִפֳּרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַצָּרוּעַ״ – לְהָבִיא אֶת שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ שֶׁיִּטְעֹן צִפֳּרִין. אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לְטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִין. דְּאָמַר קְרָא: ״וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה [וְהִנֵּה נִרְפָּא]״ – מִי שֶׁצָרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בִּרְפוּאוֹת, יָצָא זֶה שֶׁאֵין צָרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בִּרְפוּאוֹת אֶלָּא בְּיָמִים.
פליכ֗רג אלאמאם אלי כ֗ארג אלעסכר פאד֗א נט֗ר אלאברץ קד אשפי מן בלוי אלברץ אמר פיה במא יגב.
ויֵצֵא הכהן אל חוץ למחנה, ואם ראה את המצורע שכבר נרפא מנגע הצרעת, יצווה עליו את חובתו.
נרפא נגע הצרעת – עיקרו ההיפוך בעניין: נרפא הצרוע מן נגע הצרעת. (ספר הרקמה ל״ב)
אל מחוץ למחנה – חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו.
אל מחוץ למחנה OUT OF THE CAMP – outside the three camps to where he (the leper) had been sent during the days he was decidedly a leper (cf. Rashi on Vayikra 13:46).
פס׳: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה – כהן שאפשר לו ליכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע אבל אין כהן מצורע מטהר מצורע.
וראה הכהן והנה נרפא – שהלך לו נגעו.
נגע – שהלך לו שער לבן.
הצרעת – שהלכה לה המחיה 1אין לי אלא כלם. מנין (אין) [אף] מקצתן תלמוד לומר מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיטען צפרים:
1. אין לי אלא כלם מנין אף מקצתן ת״ל מן הנגע אפילו מקצת שער לבן אפילו מקצת מן המחיה. מן המצורע להביא את שפרחה בכולו שיטעון צפרים. וכ״ה בת״כ. ובכאן ערבובי דברים:
אויאמר ר׳ יונה הספרדי המדקדק, הוא בן גיאנח ז״ל:⁠ב כי נרפא נגע צרעת מן הצרוע – הוא הפוך, והיה ראוי להיותו נרפא הצרוע מן נגע הצרעת (ספר הרקמה שער ל״ב, עמ׳ שנ״ו). ולמה נהפך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו. והלא שם לבו כי כתוב: נרפא הנתק טהור הוא (ויקרא י״ג:ל״ז), ועוד: כי נרפא הנגע (ויקרא י״ד:מ״ח).
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה – אע״פ שטהרו הכהן, לא יכנס למחנה או במדינה עד שיתן תורת טהרתו וישלים כל אשר צוה.
ויצא הכהן – איננו כהן גדול, והנה נתברר פירוש: או אל אחד מבניו הכהנים (ויקרא י״ג:ב׳).⁠1
1. השוו ראב״ע ויקרא י״ג:ב׳.
א. ביאור ר׳ יונה מובא לפני הביאור על פסוק ב׳.
ב. המלים ״הוא בן גיאנח ז״ל״ מופיעות בכ״י פריס 177, אך לא בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ופרנקפורט 150.
Rabbi Jonah the Spaniard, the grammarian, says that and, behold, if the plague of leprosy be healed in the leper (v. 3) is inverted. It should have read "and, behold, if the leper be healed from the plague of leprosy.⁠"1
AND THE PRIEST SHALL GO FORTH OUT OF THE CAMP. Even though the kohen declared him clean he shall not enter the camp or the city until he brings his cleanliness offerings and completes2 all that he has been commanded to do.
AND THE PRIEST SHALL GO FORTH. The reference is not to the kohen gadol.⁠3 The meaning of or unto one of his sons the priests (Lev 13:2) has now been clarified.⁠4
1. In other words, our verse should be interpreted as if written, if the leper be healed from the plague of leprosy, for according to Rabbi Jonah it is the person not the plague who is healed.
2. Reading ve-yashlim as in Vat. Ebr. 38. Most Mikra'ot Gedolot read, ve-yeshalem (and pays).
3. For Scripture does not say, and Aaron the priest shall go forth (Weiser).
4. Ibn Ezra had previously noted in his comments on Lev. 12:2 that or unto one of his sons the priests refers to kohanim who are not high priests. He notes that our verse proves that his comment is right.
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה – למדך הכתוב כהן טהור שיכול ליכנס במחנה מטהר את המצורע שהרי כתיב ויצא ואם לא נכנס במחנה היאך יצא ממנו אבל כהן טמא שאינו יכול להכנס במחנה אינו מטהר את המצורע.⁠1
והנה נרפא – שהלך לו נגע.⁠2
נגע – שהלך לו שער לבן הצרעת – שהלכה לה המחיה. מן הצרוע אפילו מקצת שער לבן.⁠3
1. שאוב מהספרא.
2. שאוב מהספרא.
3. שאוב מהספרא.
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, "and a ritually pure priest left the camp as he could reenter the camp, and he performed the purification rites. The fact that the Torah wrote: "the priest left the camp,⁠" proves that he must have been ritually pure else what enabled this priest to return to the camp otherwise? A ritually contaminated priest could not enter the camp, so how could he perform all the rites? (Sifra) והנה נרפא, "and behold the plague had been healed.⁠" It had vanished.
נגע, "the white hair had disappeared;⁠" הצרעת, the raw flesh had disappeared. מן הצרוע, "from the person who had been afflicted with tzoraat. Not a trace was left.
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה – דורש בת״כ דוקא כהן שהוא לפנים מן החומה יוצא חוץ למחנה לטהרו ואין כהן מצורע שהוא חוץ למחנה מטהר מצורע אחר:
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. "The priest shall go forth to the outside of the camp.⁠" Torat Kohanim comments that only a priest who was inside the camp could do this, not a priest, who, being himself a victim of tzoraat, and hence also outside the camp. Such a priest cannot participate in the purification rites of another metzora.
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה – פרש״י חוץ לג׳ מחנות שנשתלח שם ביום חלוטו. פי׳ ביום שהוא מצורע מוחלט, לפי שמתחלה הוא קרוי מצורע מוסגר כשהצרעת בא מתחלה על האדם והוא מראה [לכהן] והכהן מסגירו שבעת ימים, ולסוף ז׳ ימים אם יראה הכהן שנתרפא הנגע שיראו סימני טהרה האמורה בפרש׳, וטהרו הכהן ויטבול ולא יביא קרבן זהו קרוי מצורע מוסגר. אבל אם יראה הכהן לסוף ז׳ ימים הראשונים שלא נרפא הנגע ויראו בו סימני טומאה המפורשים בפרש׳ והסגירו שבעת ימים שנית ולסוף ז׳ ימים יבא הכהן ויראנו אם נרפא הנגע ויראו בו סימני טהרה אז יטהרנו הכהן, ועדיין נקרא מצורע מוסגר, ואינו חייב קרבן בטהרתו. אבל אם יראה בו לסוף ז׳ הימים השניים סימני טומאה האמורים בפרשה, אז יטמאנו הכהן ויהיה מצורע מוחלט ועליו כל הדינים המפורשים בפסוק, בדד ישב מחוץ לג׳ מחנות וטמא טמא יקרא וגו׳ וחייב להביא קרבן ביום טהרתו וזהו שפרש״י ביום חלוטו.
ד״א ויצא הכהן אל מחוץ למחנה – דורש בת״כ דוקא כהן [שיכול להיות] לפנים מן החומר יוצא חוץ למחנה לטהרו ואין כהן מצורע שהוא חוץ למחנה מטהר מצורע אחר. פי׳ על לשון תורת כהנים, וראה הכהן מה ת״ל ליכתוב ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא הנגע, לפי שנ׳ ויצא הכהן, שיכול, כלומר כיון דכתיב ויצא, מצינא למימר אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה דכתיב ויצא דמשמע דהוה במחנה ויצא אל המצורע אל מחוץ למחנה היה בימים כו׳, אלא כהן שאפשר לו להכנס דהיינו כהן טהור, לאפוקי כהן מצורע דאי אפשר לו להכנס לפנים מן המחנה.
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה – למדנו מזה שהוא ראוי בזה הכהן שיטהרנו שלא יהיה מצורע; כי זה הכהן המטהר עומד בתוך המחנה ויצא משם לזאת הטהרה, והמצורע לא יתכן שיעמוד בתוך המחנה. וסיבת זה מבוארת מאד ממה שאמרנו בסיבת הטהרה הזאת.
וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע – וזה אם בסימני טהרה, כמו הענין בצמיחת שער שחור בנתק שיורה על הרפואה, או בסור סימני טומאה, או בסור נגעו לגמרי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויצא הכהן חוץ למחיצתו הטהור׳ לדרוש ולבקר בפחיתיות המורגלות בין מוציאי שם רע וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וכבר הוא ראוי לקבל תוכחת מוסר.
אל מחוץ למחנה חוץ לג׳ מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו. כדתניא בת״כ ומייתי לה בפסחי׳ בפרק אלו דברים בדד ישב שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו ופרש״י כגון זבין וטמאי מתים למדנו ששלוחו של מצורע חמור מכולם ומאחר ששלוחן של אלו חוץ משתי מחנות נמצא ששלוחו של מצורע חוץ מג׳ מחנות וליכא למימר דהא שלא ישבו טמאים אחרים עמו לקולא הוא דקאמר שהמצורע ישב במחנה לוייה ולא האחרים דהא איכא טמא מת שנכנס במחנה לוייה שהרי אפי׳ מת עצמו נכנס בו כדנפקא לן מקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו כל שכן טמא מת ואם כן עכ״ל דקרא דבדד ישב שלא ישבו טמאים אחרים עמו לחומרא הוא דקאמר שהמצורע חמור מהם ששלוחן של אלו חוץ לב׳ מחנות ושלוחו של מצורע חוץ לג׳ מחנות אבל שלוחו של זב חוץ מב׳ מחנות כבר למדוהו רז״ל בפסחים בפרק אלו דברים מקרא דולא יטמאו את מחניהם מחנם לא נאמר אלא מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה דהאי קרא ע״כ בזבין וטמאי מתים קמיירי דאלו במצורע כבר למדנו מבדד ישב ונהי דאיכא למימר כיון דלאויה דמצורע מהכ׳ נפקא אורחיה הוא דכתב מחניהם משום מצורעי׳ וזבים מכל מקום כיון דתרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום הנך ודאי משום זבין וטמאי מתים כתיבי דהא מחנה דמצורעים לעשה מבדד ישב נפקא הלכך לא יטמאו את מחניהם אהני מחנות דלעיל קאי לאורויי דמחנהו של זה לאו כמחנהו של זה אלמא שלוחו זה של חוץ למחנה אחת ושלוחו של זה חוץ לשתי מחנות ומסתמא טמא מת חוץ למחנה אחת שנכנס למחנה לוייה דהא מת עצמו נכנס בו כל שכן טמא מת ונמצא שזב שלוחו לשתי מחנות:
וז״ש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה למקום שהיה בו המצורע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ויצא הכהן אל מחוץ למחנה
[1] מגילה פרק ראשון דף ח ע״ב (מגילה ח:)
חוץ לג׳ מחנות. וא״ת ל״ל לרש״י לפרש זה, והא כבר פירש זה לעיל גבי מחוץ למחנה בפרשת תזריע, די״ל דמש״ה פירש הכא שנית, דלא תימא מדכתיב והובא אל הכהן דמשמע שיבא המצורע אל אחת המחנות ושם יראנו הכהן, לכך הוכרח לפרש כן דהא כתיב ויצא אל מחוץ למחנה. והא דכתיב והובא, לא אמצורע קאי אלא על טהרת המצורע, כלומר והובא אל הכהן איך שהמצורע נטהר מצרעתו: וק״ל:
Beyond the three camps. You might ask: Why does Rashi need to explain this? He already explained this above regarding (13:46): "Beyond the encampment.⁠" The answer is that he explains a second time here for the following reason: So that you will not say that since it is written, "he shall be brought to the kohein,⁠" it implies that the one who is afflicted with tzora'as should go to one of the camps, and there the kohein will examine him. Therefore, Rashi had to explain as he did, because it is written: "[The kohein] shall go out beyond the encampment.⁠" And that which it is written, "he shall be brought...⁠" does not refer to the one who is afflicted with tzora'as, but rather to the purification [process] of the one who is afflicted with tzora'as, i.e., [the means of] how the metzoro is purified from his tzora'as is by him being brought to the kohein.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[אינו בת״כ רק בכריתות ט׳ ע״ב וע״ש בתוספות] ויצא הכהן וראה הכהן מת״ל לפי שנא׳ ויצא. יכול כהן שהי׳ לפנים מן המחנה יצא הי׳ במים בנהרות ובמדברות מניין ת״ל וראה הכהן א״כ מה ת״ל ויצא הכהן כהן שאפשר להיות לפנים מן המחנה מטהר את המצורע ואין כהן מצורע מטהר את המצורע. והנה נרפא. שהלך לו נגעו. נגע. שהלך שער לבן. הצרעת. שהלכה המחי׳. ומניין אפי׳ מקצתו ת״ל מן. מן הנגע אפי׳ מקצת שער לבן. מן הצרעת אפי׳ מקצת המחיה. מן הצרוע. להביא את שפרחה בכלו שטעון צפרים.
ויצא הכהן – לפי שהמצורע יושב בדד מחוץ למחנה, פעמים שמרחיק כמה פרסאות מן העיר למצוא לו מושב בימי חלוטו, ואין הכהן חייב ללכת אליו, אלא ״והובא אל הכהן״, המצורע בא עד לפני שער העיר. ולפי שאסור עדיין ליכנס אל המחנה, צריך הכהן לצאת אליו ולעשות כמפורש בענין, וזהו ״ויצא הכהן״ וגו׳.
מחוץ למחנה – מחנה ישראל, שהמצורע משתלח חוץ לשלש מחנות, כמו ששנינו (כלים פ״א ו) ״עיירות המוקפות חומה מצורע משתלח מהן״.
וראה הכהן – יתבונן בנגע ובסימניו.
והנה – כשיתברר לו שכן הוא כדברי הצרוע שהובא אליו, שנרפא הנגע, וכן כל ״והנה״ לדעתי על דבר מסופק שמתבונן עליו איך הוא, כשיתברר הדבר אומר ״והנה״. כמו ״ויהי בבקר והנה היא לאה״ (בראשית כט, כה), שבלילה היה בספק, ובבקר התברר לו שהיא לאה. וכן ״וירא והנה איל״ (בראשית כב, יג), וכן כאן. וזהו שתרגם אנקלוס ז״ל ״ויחזי כהנא והא אתסי״. ורשב״ם ז״ל פירש על ״והנה תומים בבטנה״ (בראשית כה, כד) ״כל ׳והנה׳ על כל דבר חדוש רגיל לומר כן״. ואם כוונתו חדוש ידיעה וברור דבר, מסכימים דבריו לדברינו. ואם חדוש ממש איני יודע מה חדוש יש ברפואות הנגע.
נרפא נגע הצרעת מן הצרוע – אמרנו (ויקרא יג, ב), שהצרעת חולי בגוף, וכשיוליד אחת ממראות הלובן בעור נגע הוא. וכשירפא הנגע, אעפ״י שעדיין הצרעת בגופו, יטהרנו הכהן מטומאתו. וזהו שאמר שיראה הכהן אם נרפא נגע הצרעת, והוסיף ״מן הצרוע״, אפילו עדיין צרעתו בגופו, טהור הוא כשאר חולים שאינן מטמאין. ור׳ יונה1 הספרדי המדקדק אמר כי ״נרפא נגע הצרעת מן הצרוע״ הוא הפוך, והיה ראוי להיות ״נרפא הצרוע מנגע הצרעת״. והשיב עליו ראב״ע ז״ל מכתוב ״כי נרפא הנתק טהור הוא״ (ויקרא יג, לז), ועוד ״כי נרפא הנגע״ (ויקרא יד, מח) [עכ״ל]. ויפה השיב. והטעם תלמוד מדברינו שעיקר המחלה היא הצרעת, ומראה הנגע אינו מחלה אלא סימן טומאה, לכן לא תלה רפואת הנגע בצרוע אלא בנגע עצמו. ובתורת כהנים שנו ״⁠ ⁠׳והנה נרפא׳, שהלך לו נגעו. ׳הצרעת׳, שהלך לו שער לבן. ׳מן הצרוע׳, שהלכה לה המחיה״ [עכ״ל] כלומר או שהלך המראה כולה, או שעמדה והלך סימן טומאתה שער לבן או המחיה, טהור.
1. אבן ג׳נאח.
ויצא הכהן – לפי שהמצורע יושב בדד מחוץ למחנה, פעמים שמתרחק כמה פרסאות מן העיר למצוא לו מושב בימי חלוטו, ואין הכהן חייב ללכת אליו שם, אלא והובא אל הכהן, המצורע בא עד לפני שער העיר, ולפי שאסור עדיין ליכנס אל המחנה, צריך הכהן לצאת אליו, וזהו ויצא הכהן וכו׳:
וראה הכהן – יתבונן בנגע ובסימניו:
והנה – כשיתברר לו שכן הוא שנרפא הנגע:
נרפא נגע הצרעת מן הצרוע – ולא אמר נרפא הצרוע, כי אעפ״י שעדיין הצרעת בגופו כשיש בו סימני טהרה, נרפא הנגע:
ויצא הכהן – ״כהן שאפשר לו ליכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע״; היינו, רק כהן שמותר לו להיות בתוך המחנה כשר לטהרת מצורע, אך ״אין מצורע מטהר את המצורע״ (תורת כהנים).
והנה נרפא וגו׳ – אין צורך שהנגע ייעלם לגמרי, ובלבד שלא יהיו בו עוד סימני הטומאה שתוארו בפרק הקודם (עיין שם).
[ו]
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן – למה אמר שנית שם ״כהן״. והיה לו לומר ״וראה והנה נרפא״. וכבר יסדנו יסוד מוסד (באה״ש סי קלח) ובכל מקום שאם נזכר השם שנית אינו דוקא השם הראשון שמפני שאמר ״ויצא הכהן אל מחוץ למחנה״ יש מקום לטעות שיצא דוקא מן המחנה, ואם היה חוץ למחנה כגון בים או במדבר על פי מקרה, לא יטהר את המצורע. לכן אמר ״וראה הכהן״ שהוא מאמר בפני עצמו שאף כהן אחר שלא יצא יוכל לראות. ומזה ידעינן שמ״ש ״ויצא הכהן״ היינו שצריך שיהיה כהן שיוכל להיות במחנה ולצאת ממנה (וכמ״ש באילת השחר כלל י שיש פעלים שמורים על שהפועל ראוי לעשות או מוכן לכך) דאף טמא מת וזה הוא על כל פנים במחנה לויה או מחנה ישראל לאפוקי כהן מצורע שאי אפשר שיצא מן המחנה, אינו מטהר וכמ״ש בתוספתא וברמב״ם (פרק יא ה״ו) הכל כשרים לטהר מצורע אפילו זה וטמא מת, ואין מצורע מטהר מצורע.
[ז]
והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע – דרך הלשון ליחס הרפואה אל האיש, לא אל המכה – ״כי אני ה׳ רופאיך״ (שמות טו), ״וממכותיך ארפאך״ (ירמי׳ ל). ובמקום שמיחס הרפואה אל המכה יכוין שהאיש לא נרפא רק המכה נרפאה כמו ״נרפא הנתק טהור הוא״ – האדם לא נרפא כי הנתק עודו בו, רק הנתק נרפא שהתחיל לצמוח שער שחור שהוא סימן שיוסר לגמרי [ואמר ״ומכתי אנושה מאנה הרפא״ (ירמי׳ טו) לרבותא שגם המכה לא התחילה להרפא, וכל שכן שהוא אין לו רפואה] לפי זה אם היה אומר ״והנה נרפא הצרוע״ היה פירושו שסר ממנו הנגע לגמרי שזה רפואת האדם אבל כשאומר ״והנה נרפא נגע הצרעת״ ר״ל שהנגע לבד נרפא, שסר השורש שהוא סימן רע לה, והאדם לא נרפא עדיין כי עדן מנוגע וז״ש בספרא – והנה נרפא שהלך לו נגעו (ר״ל אם היה כתוב ״והנה נרפא״ שהיה מוסב על האדם היה פירושו שהלך לו נגעו לגמרי אבל כשכתוב הנגע שהלך לו שער לבן, צרעת שהלכה המחיה (ר״ל כשכתוב ״והנה נרפא נגע הצרעת״ לא נרפא האדם כי לא הלך הנגע בעצמה רק הנגע נרפא שהלכו סימני טומאה שלה). (ובזה תבין מ״ש במגילה דף ח:) על מ״ש דאין בין מצורע מוסגר ובין מצורע מוחלט אלא תגלחת וצפרים אמר אביי אמר קרא ״ויצא הכהן וכולי והנה נרפא נגע הצרעת״ – מי שצרעתו תלוי ברפואות, לא מי שצרעתו תלוי בימים. והוא מובן כי במוסגר לא נרפא הנגע שהיא כמו שהיתה רק האדם נרפא). וכבר בארנו (באילת השחר כלל תנח) כי הכתוב השתמש אצל נגעים בכמה שמות. ובארנו שם ששם ״נגע״ מיוחס לרוב לנגע שיד בה סימן טומאה של שער לבן ושם ״צרעת״ מיוחס לרוב לנגע שיש בה סימן של מחיה. וכמ״ש בספרי (פר׳ תצא) השמר בנגע זו שער לבן, הצרעת זו מחיה. ועל זה אמר כאן ״והנה נרפא הנגע זו שער לבן, הצרעת זו מחיה – שרפואת הנגע הוא בהלוך ממנה השער לבן ורפואת הצרעת היא בהלוך מממנה המחיה. והנה מ״ש ״מן הצרוע״ הוא זר בלשון לגמרי שלא נמצא דוגמתו בתנ״ך שיאמר שנרפא המכה מן האדם, וכבר הביא הראב״ע בשם ר׳ יונה המדקדק שאמר כי ״נרפא נגע הצרעת מן הצרוע״ הוא הפוך, והוא כתב עליו שמצאנו ״כי נרפא הנתק״ ואין זה דומה לפה שלא מצאנו בשום מקום שיאמר ״נרפא הנגע מן האדם״ כי האדם אינו חולי בנגע רק בהפך. ובארו חז״ל שאם יאמר ״והנה נרפא נגע הצרעת״ נפרש שנרפא לגמרי, דהיינו שהשער לבן והמחיה הלכו מכל וכל, לא אם עוד יש מקצתם כגון שלא הלך רק שער אחד וקצת מן המחיה. וכן לא נדע באם פרחה הנגע בכולו, שבזה לא נפרא הנגע הצרעת כלל, דאדרבא התפשט על כל הגוף. לכן אמר ״מן הצרוע״ הגם שלא נרפא הנגע והצרעת בערך עצמם רק בערך הצרוע שהוא נטהר על ידי זה בשאין בו שיעור או שפרחה בכולו. וז״ש ומנין אף מקצתם ת״ל מן הצרוע- להביא את שפרחה בכולו. ויתר הדברים מובנים מאליהם.
ויצא הכהן אל מחוץ וגו׳1 – לשון ״אל״2 משמעו סמוך לחוץ, אחורי החומה, אבל המצורע אע״ג שלא היה מוזהר אלא שלא להיות בתוך החומה, ורשאי היה לישב חוץ לחומה, מ״מ מסתמא הלך הרחק מאדם העיר כדי שלא יזיק באוירו,⁠3 ומשום הכי כתיב ״והובא״ – למקום קרוב לעיר. ועיין מה שכתבתי בספר במדבר (ה,ג).⁠4
מן הצרוע – מיותר. ללמדנו אע״פ שעדיין הוא צרוע, אלא שנרפא משם ׳נגע׳ דמשמעו דוקא בסימני טומאה,⁠5 כמו שכתבתי לעיל (יג,ב).
1. וקשה, הא בפסוק הקודם כתוב ״והובא אל הכהן״ שכבר הגיע אל הכהן, א״כ לאן יוצא הכהן.
2. כוונת רבינו לחיבור של ״אל מחוץ״ ולא למלה ״אל״ בפני עצמה.
3. וכנ״ל בדברי רבינו (יג,מד).
4. עה״פ ״וישלחו מן המחנה כל צרוע... אל מחוץ למחנה תשלחום״.
5. וכך נדרש בתורת כהנים, עיי״ש.
נרפא – שרש רפא באל״ף נגזר מן שורש רפה בה״א שנחלש החולי, על כן יבוא פעמים הרבה בה״א כמו רפה שבריה (תהלים ס׳:ד׳) ורבים עוד, והשם הנולד ממנו תרופה (יחזקאל מ״ז:י״ב). ובהקל ישמש על רפואה ביד האל, ובפִעֵל על רפואה בידי אדם, והפעול משניהם הוא הנפעל או ההתפעל. ונכון כאן שכתב שהנגע נרפא ונחלש מן הנגוע, אבל אחר שֶפֹעַל רפא קנה הוראה לעצמו אמרו גם כן שהנגוע נרפא בלי הזכיר רופאו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) ויצא הכהן – הוא ביאורו של ״והובא״. כלומר: למצורע אסור לבוא אל המחנה, ובוודאי אסור לו ליטהר על ידי כהן מצורע שיושב עמו מחוץ למחנה, אלא כהן שהוא טהור מצוּוה לצאת אליו (תו״כ).
והנה נרפא – כל נגע צרעת נחשב כנרפא, כשמראה הנגע או סימני הטומאה נעלמו, או אם הופיע סימן טהרה וגם אם ״פרח בכולו״, לעיל יג׳ יב (ספרא).
וראה הכהן – מה ת״ל הכהן, אלא כהן שאפשר לו ליכנס לפנים מן החומה,⁠1 מטהר את המצורע, ושאי אפשר לו ליכנס אין מטהר, שאין מצורע מטהר את המצורע.⁠2 (שם)
והנה נרפא – אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים, דכתיב והנה נרפא נגע הצרעת, מי שצרעתו תלויה ברפואות, יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים.⁠3 (מגילה ח׳:)
והנה נרפא וגו׳ – נרפא הנגע – שהלך לו שער לבן, נגע הצרעת – שהלכה המחיה,⁠4 מן הצרוע – אפילו מקצת שער לבן ואפילו מקצת מחיה.⁠5 (תו״כ)
מן הצרוע – להביא את שפרחה בכולו שיטעון צפרים.⁠6 (שם)
1. כלומר שהוא עצמו אינו מצורע, שהמצורע אסור ליכנס לפנים מן החומה.
2. אבל כהן זב וטמא מת כשרים לטהר את המצורע, כמבואר בתוספתא דנגעים וברמב״ם פי״א ה״ו מטו״צ.
3. ר״ל רפואת מצורע מוחלט אין זמן מוגבל לרפואתו, דבכל יום אפשר לו להתרפאות, משא״כ מצורע מוסגר א״א לחשבו לנרפא גמור קודם גמר שבעת ימי ההסגר, יען דאפי׳ אם נרפא מקודם אין הכהן רואהו קודם שבעת הימים. והנה אע״פ דגם קרבנות אשם ולוג שמן ליתא בטהור מתוך הסגר, אך לא איירי הכא רק בדברים שמחויב ביום הטהרה, אבל קרבנות מחויב להביא בשמיני כמבואר בסמוך בפרשה, אבל לענין טבילה במקוה ושאין צריך מים חיים שניהם שוין, דגם בטהור מתוך הסגר כתיב ס״פ תזריע וכבס בגדיו וטהר.
4. מדייק אריכות הלשון בפסוק זה, דדי היה לכתוב והנה נרפא הצרוע, ולכן דריש שהכונה היא שעוד לא נרפא האיש לגמרי אלא רק הנגע החל להתרפא, והיינו שרק הלכו להן סימני טומאה שהם שער לבן ומחיה כמבואר בפ׳ תזריע, אבל עדיין לא נרפא רפואה שלמה.
5. דכך מורה בעלמא הלשון מן אפי׳ מקצת, והיינו שהלך אף מקצת שער לבן או מחיה.
6. דכן משמע ליה הלשון מן הצרוע אפי׳ כל גופו צרוע והיינו שפרחה בכולו, והרבותא בזה דלא נימא כיון שפרח בכולו הוי כמו כולו הפך לבן דטהור הוא וכמש״כ ההסבר בזה בפ׳ תזריע בפ׳ ט׳ ובכ״מ, יען דשאני הפריחה הבאה בתחלה בראשית הוית הנגע דאז הוי הפריחה בכל הגוף כמו נגע גדול.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ד) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי⁠־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃
then the priest shall command them to take for him who is to be cleansed two living clean birds, and cedar wood, and scarlet, and hyssop.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כ] 1ולקח למטהר, ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב, כב), ר׳ יהודה אומר נאמר כאן לקיחה וכו׳ ונאמרה לקיחה במצורע, מה לקיחה האמורה כאן אגודה, אף לקיחה האמורה להלן אגודה, וחכמים אומרים זה אם אין אגוד פסול, הלז אע״פ שאין איגוד כשר. (מכילתא דרשב״י בא פי״ב)
[כ*] 2[ולקח למטהר שתי צפרים], מתני׳: המקדש וכו׳ בצפורי מצורע (איסורי הנאה נינהו וכו׳). אינה מקודשת. גמ׳: מנלן, דתנא דבי רבי ישמעאל נאמר מכשיר (אשם מצורע) ומכפר (כל הקרבנות) מבפנים, ונאמר מכשיר (צפורי מצורע מכשירי בחוץ הן שהרי חוץ לעיר נעשית מצותה ולהכשיר את המצורע לבא במחנה) ומכפר (עגלה ערופה) בחוץ, מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר (לא חלק בין אשם מצורע לשאר אשמות), אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר. (קדושין נו:-נז.)
[כא] 3ולקח למטהר שתי צפרים, אתמר צפורי מצורע (דאסורין בהנאה) מאימתי נאסרין, ר׳ יוחנן אמר משעת שחיטה (ונאסרת שחוטה, אבל המשולחת מותרת, ראה להלן אות מו), ורבי שמעון בן לקיש אמר משעת לקיחה (ושתיהן נאסרות עד שישלח), ואמרינן מ״ט דרשב״ל גמר קיחה קיחה מעגלה ערופה (מה עגלה ערופה נאמר בה קיחה ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר (דברים כא, ג) אסורה מחיים, אף ולקח למטהר שתי צפרים חיות אסורות מחיים, ומיהו עגלה ערופה יש לה גבול ליאסר בירידתה לנחל איתן אבל אלו אין בהם מעשה מלקיחה עד שחיטה וכיון דאסורות מחיים על כרחך משעת לקיחה). (חולין פב.)
[כב] 4ולקח למטהר שתי צפרים, מכלל שנאמר וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים, יכול כשם ששחוטה אסורה כך משולחת אסורה, ת״ל (דברים יד, יא) כל צפור טהורה תאכלו. או כשם שמשולחת מותרת כך שחוטה מותרת, תלמוד לומר (שם, יב) וזה אשר לא תאכלו מהם, א״ר יאשיה כל מקום שנאמר צפור, בטהור הכתוב מדבר. (ספרי ראה פי׳ קג)
[כג] 5ולקח למטהר שתי צפרים, לא תקח האם על הבנים (דברים כב, ו) מכלל שנאמר ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, יכול יקחנה לטהר בה את המצורע, ת״ל לא תקח. (ספרי כי תצא רכז)
[כד] 6שתי צפרים, ותניא נמי גבי מצורע כי האי גוונא צפרים, מיעוט צפרים שתים, ומה ת״ל שתי, שיהיו שתיהן שוות, ומנין שאע״פ שאין שוות כשרות, ת״ל צפור צפור ריבה, טעמא דרבי רחמנא, הא לא רבי רחמנא פסולות, עיכובא מנ״ל, סד״א תהיה כתיב (לעיל פס׳ ב), והשתא דרבי רחמנא צפור, תהיה למה לי, לשאר הויתו של מצורע. (יומא סב:)
[כה] 7שתי צפרים חיות, בריאות ולא חולות. (לקח טוב בראשית ז, טו)
[כו] 8שתי צפרים חיות טהורות, א״ר יצחק וכו׳ צפור טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא לא אשכחן דאיקרי צפור וכו׳ ת״ש שתי צפרים חיות, מאי חיות, לאו שחיות בפיך (ראויות לפיך, טהורות) מכלל דאיכא לאו שחיות בפיך (דהוו טמאות), לא מאי חיות שחיין ראשי אברים שלהם (למעוטי מחוסרות אבר), ת״ש מסיפא, טהורות, מכלל דאיכא טמאות, לא, מכלל דאיכא טרפות (ומעטינהו דלא ליתכשרו לטהרת מצורע), טריפות מחיות נפקא (ולא טרפה דאינה חיה) וכו׳, אלא אמר רב נחמן בר יצחק (טהורות) למעוטי צפרי עיר נדחת, למאי, אי לשילוח (פשיטא דשל עיר הנדחת לאו בר שילוח הוא) לא אמרה תורה שלח לתקלה (דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן) אלא לשחיטה (אפילו ההיא דשחוטה היא ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה לא תיתי מעיר הנדחת). רבא אמר (להכי אתי טהורות) שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחיה (שאם בא לידו מצורע אחר לאחר שיטהר את זה, לא יאמר הכהן הבא אחרת וזווגה לחיה של מצורע, דהכי משמע טהורות מכלל דאיכא אסורות ומאי ניהו הנשארת דמצורע) למאי (בעית לה דמצורע) אי לשחיטה הא בעיא שלוח (משום מצורע קמא ופשיטא דאסור) אלא לשלוח (ותיפוק ליה לשלוח דתרווייהו). רב פפא אמר (טהורות למעוטי) לצפורים שהחליפן בעבודה זרה (שהחליפן ולקחן מן העכו״ם בדמי ע״ז שמכר לו) דכתיב (דברים ז, כו) והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מהייה ממנו כמוהו, למאי (קבעי לה) אי לשלוח, לא אמרה תורה שלח לתקלה, אלא לשחיטה. רבינא אמר הכא במאי עסקינן בעוף שהרג את הנפש היכי דמי, אי דגמר דינא בר קטלא הוא (ופשיטא דאינו ראוי לשלוח ולא לשחיטה דהא דינו בסקילה), אלא קודם גמר דינא, ולמאי אי לשלוח בעי לאתויי לבי דינא וקיומי ובערת הרע מקרבך, אלא לשחיטה (דאי משום ובערת הרע הרי מבוער מן העולם הוא). (חולין קלט:-קמ.)
[כז] 9שתי צפרים, אמר ר׳ יהושע בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו, אמר הקב״ה, הוא עושה מעשה פטיט (לשון קול היוצא בחשאי) לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט (שהצפרים צועקין בכל שעה). (ערכין טז:)
[כח] 10שתי צפרים, ר׳ יהושע בן לוי אמר, צפרים, ציפרי דרור, שאוכלת מפתו ושתת מימיו. והלא דברים קל וחומר ומה אם צפרים שאוכלין מפתו ושותין ממימיו מכפרות עליו, כהן שנהנה מישראל עשרים וארבע מתנות כהונה על אחת כמה וכמה. במתלא אמרין דאכיל בהדא קורא לקי בהדי קולא. (ויקרא רבה ט״ז:ז׳)
[כט] 11שתי צפרים... ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות, אלא הוא סיפר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב צפרים, שהן מוליכות קולן, שנאמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול. ועץ ארז, הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת, דאמר ר׳ שמעון בן אלעזר על גסות הרוח הצרעת באה, שכן אתה מוצא בעזיהו (דהי״ב כ״ו:ט״ז-י״ט) וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה׳ אלקיו ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו. ובאזוב. אין באילנות נמוך כאזוב, לפי שהשפיל עצמו לפיכך מתרפא ע״י אזוב. (תנחומא ישן ח)
[ל] שתי צפרים... ועץ ארז ושני תולעת, את מוצא שהמצורע חשוב כמת כשם שטמא בטומאת המת גזר הב״ה ליקח פרה אדומה ולהשליך לתוך השרפה עץ ארז ושני תולעת ולהזות עליו ביום השלישי ובשביעי ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש שבעה ימים כן צוה למצורע ג׳ וז׳ ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש ז׳ ימים ושיקח שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת, ואח״כ יבא למקדש ולמה צוה בפרה לעשות כמו במצורע לפי שמעשה פרה אדומה לא נעשית אלא לכפר על מעשה העגל שהוא צרעת הרוח לפיכך דינם שוה ולמה ציוה בפרה לעשות בטומאת מת ולא בטומאה אחרת לפי שהמצורע לטומאת מת איתקש שנאמר (במדבר יב, ב) אל נא תהי כמת. (מדרש תדשא טז)
[לא] 12ושני תולעת, כי אתא רב דימי א״ר יוחנן, שלש לשונות (של זהורית) שמעתי. אחת של פרה (שנאמר ולקח הכהן וגו׳ ושני תולעת), ואחת של שעיר המשתלח (דתנן קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח), ואחת של מצורע (דכתיב ביה נמי ושני תולעת ואזוב) אחת משקל עשרה זוז, ואחת משקל שני סלעים, ואחת משקל שקל, ואין לי לפרש (איזו גדולה ואיזו קטנה ואיזו בינונית), כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן, של פרה (דבעיא כובד) משקל עשרה זוז, ושל שעיר המשתלח (דבעיא חלוקה) משקל שני סלעים, ושל מצורע (דלא הא ולא הא סגי ליה) משקל שקל. (יומא מא:-מב.)
[לב] 13ושני תולעת, טעימה (אם עירה צבע נסיון ביורה) פסולה, (פוסל את כל היורה) משום שנאמר (שמות כח, לא) כליל תכלת (כל תכלת בעינן) דברי ר׳ חנינא בן גמליאל, רבי יוחנן בן דהבאי אומר, אפילו מראה שני שבה (שכבר נצבע בה צמר אחר וזה השני) כשר, משום שנאמר ושני תולעת (משמע שני, דאפילו מראה שני של זהורית קרוי תולעת). (מנחות מב:)
[לג] 14עץ ארז ושני תולעת ואזוב, אזוב הכשר לחטאת כשר למצורע, הזה בו לחטאת כשר למצורע, ר׳ אליעזר אומר עץ ארז ואזוב ושני תולעת האמור בתורה שלא נעשתה בהן מלאכה (אבל הזה בו לחטאת פסול – מנחת בכורים). (תוספתא נגעים ח׳:ב׳)
[לד] 15ועץ ארז... ואזוב, מצות עץ ארז ארכו אמה ועביו כרביע כרע המטה, אחד לשנים ושנים לארבע. מצות אזוב, לא אזוב יון, לא אזוב כוחלי, לא אזוב רומי, לא אזוב מדברית, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. (נגעים פי״ד מ״ו)
[לה] 16[ועץ ארז... ואזוב], הה״ד (משלי טז, ד) כל פעל ה׳ למענהו. אתה מוצא שכל מה שברא הקב״ה בששת ימי בראשית לא ברא אלא לכבודו ולעשות בהן רצונו וכו׳, אתה מוצא שצוה הקב״ה מן האילנות לעשות מהן מצות וכו׳ וטהרת המצורע צוה לעשות בעץ ארז ואזוב. (שמות רבה י״ז:א׳)
[לו] 17ואזוב, תניא ר׳ אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורין טפח ואלו הן וכו׳ והאזוב וכו׳, אזוב דתני ר׳ חייא אזוב טפח. (נדה כו.)
[לז] 18ואזוב, אמר רב יוסף אזוב (דאורייתא שהוכשר להזאה הוא שקורין) אברתה בר המג (ויש מרבותי מפרשים בר המג שגדל במקום גמי) וכו׳, עולא אמר מרוא חיורא (אזוב דאורייתא הוא), עולא איקלע לבי רב שמואל בר יהודה אייתו לקמיה מרוא חיורא, אמר היינו אזוב דכתיב באורייתא. רב פפי אמר שימשוך (הוא אזוב דאורייתא). (שבת קט:)
1. ראה תו״ש בא פי״ב אות תלא ובמילואים שם פרק ב וצרף לכאן.
2. חולין קמ. כריתות כה. רמב״ם הל׳ טומאת צרעת פי״א ה״ז, הובא להלן אות כא.
3. ראה קידושין נז. יל״ש כאן, שאילתות שאי׳ פח.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״ז: אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה, ומאימתי תאסר משעת שחיטתה.
4. ראה לקמן אות מו.
5. ראה משנה חולין קמב. וגמ׳ שם קמא., וילקו״ש ח״א רמז תתקל ומדרה״ג כאן. ובתוספתא חולין פ״י: המוצא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח (ולא הנמצא מן ההפקר – מנחת בכורים).
– רמב״ם הל׳ שחיטה פי״ג הי״ט: אסור ליטול אם על הבנים ואפי׳ לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שלח לוקה, שאין עשה דוחה ל״ת ועשה ולא עשה דוחה עשה.
6. ראה נגעים פי״ד מ״ה, ופהמ״ש שם, תו״כ לק״ט ומדה״ג וילקו״ש כאן, ירושלמי יומא פ״ו ה״א ושבועות פ״ד ה״א וסנהדרין פ״ג ה״ט.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״ח: ומצוותן שיהיו שתיהן שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, אע״פ שאינן שוות או שלקח אחת היום ואחת למחר כשרות.
7. ראה תו״ש נח פ״ז אות עג.
8. ראה תו״כ כאן טהורות ולא טמאות, טהורות ולא טרפות, ורש״י קדושין נג. ד״ה טריפה.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״ח: אין לוקחין שתי הציפורים מציפורי עיר הנדחת, ולא מציפורים שהחליפן בעבודה זרה, ולא מציפורים שהרגו את הנפש.
9. כעי״ז בויק״ר פט״ז, ותנ״י סי׳ ח, ותנחומא סי׳ ג, מדרש ילמדנו (או״מ עמ׳ 225), לק״ט וילקו״ש ומדרה״ג כאן.
10. ילקו״ש כאן בשם ילמדנו. וראה נגעים פי״ד מ״א ומביא שתי צפרים דרור וכו׳.
– במתלא אמרין וכו׳, ראה ויק״ר פט״ו-ח.
11. כ״ה בנדפס סי׳ ג. וכעי״ז בתנחומא ישן חקת יד, פסיקתא דר״כ לה-א. ילקו״ש ח״א תקנט וח״ב קעח. וראה תו״ש בא פי״ב אות תלה. ובמדרה״ג כאן נוסף: זה שאומר לו, מה שני תולעת הזה תחלתו לבן ונשתנה ע״י האור ונעשה שני תולעת, אף אתה שהגבהת עצמך תחלה ונעשית גס רוח, עכשיו חזור בך והשכל את דעתך, כדי שיקיים עליך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח).
12. ירושלמי יומא פ״ד ה״ב, שקלים פ״ד ה״ב.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״א: ושני תולעת משקלו שקל וכו׳ וכל השיעורין הלכה.
13. ראה תו״כ כאן, ותו״ש תרומה פכ״ה אות מד, ותצוה פכ״ח אות צג וצרף לכאן.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״א: ושני תולעת וכו׳ ואם טעמו פסלו כצביעת התכלת.
14. ראה פרה פי״א מ״ח, ירושלמי סוטה פ״ב ה״ב.
– רמב״ם הל׳ פרה אדומה פי״א ה״ה: ואזוב שהוזה בו מי נדה כשר לטהר בו את המצורע.
15. ראה תו״כ כאן, חולין סב:, פרה פי״א מ״ז.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״א: ונוטל עץ ארץ ומצותו שיהיה ארכו אמה ועובין כרביע כרע מכרעי המטה, ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו. ראה ברמב״ם הל׳ פרה אדומה פי״א ה״ה: כל אזוב שיש לו שם לווי פסול, והאזוב שקורין אותו אזוב ביחוד הוא כשר והוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים אבל זה שקורין אותו אזוב יון ואזוב כחלית ואזוב מדברי, פסול.
16. ראה תו״ש בא פי״ב אות תלה וצרף לכאן.
17. רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״א: ואזוב וכו׳ אין בו פחות מטפח.
18. ראה שבת קכח. אזוב אברתה וכו׳, וערוך ע׳ אזביון.
[ט]
״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח״ – הַצִּוּוּי בְּכֹהֵן וְהַלְּקִיחָה בְּכָל אָדָם.
[י]
״וְלָקַח לַמִּטַּהֵר״ – לְשֵׁם הַמִּטַּהֵר, בֵּין אִישׁ, בֵּין אִשָּׁה, בֵּין קָטָן.
מִכָּן אָמָרוּ: לָקַח לְאִישׁ, כְּשֵׁרוֹת לְאִשָּׁה, לְאִשָּׁה, כְּשֵׁרוֹת לְאִישׁ;
לַבַּיִת, כָּשֵׁר לִמְצֹרָע, לִמְצֹרָע, כָּשֵׁר לַבַּיִת.
[יא]
״וְלָקַח... צִפֳּרִים״ – מֵעוּט צִפֳּרִים שְׁנַיִם.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״שְׁתֵּי״?
שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת.
וּמְנַיִן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר (ויקרא י״ד:ה׳) ׳צִפּוֹר׳, (ויקרא י״ד:ו׳) ׳צִפּוֹר׳, רִבָּה.
[יב]
״חַיּוֹת״ – לֹא שְׁחוּטוֹת.
״טְהֹרוֹת״ – לֹא טְמֵאוֹת.
״טְהֹרוֹת״ – לֹא טְרֵפוֹת.
״וְעֵץ״ – יָכֹל כָּל עֵץ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶרֶז״.
אוֹ ״אֶרֶז״, יָכֹל טָרָף?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְעֵץ אֶרֶז״.
הָא כֵיצַד? זוֹ בַקַּעַת שֶׁלָּאֶרֶז.
רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: וּבְרֹאשָׁהּ טָרָף.
[יג]
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שַׁבָּתִי הָיַת, וְהָלַכְתִּי אַחַר רַבִּי טַרְפוֹן לְבֵיתוֹ.
אָמַר לִי: יְהוּדָה בְּנִי! תֵּן לִי סַנְדַּלַּי!
וְנָתַתִּי לוֹ.
וּפָשַׁט יָדוֹ לְחַלּוֹן וְנָתַן לִי מִמֶּנָּה מַקֵּל.
אָמַר לִי: יְהוּדָה בְּנִי! בָּזוֹ טִהַרְתִּי שְׁלֹשָׁה מְצֹרָעִין.
וְלָמַדְתִּי בָּהּ שֶׁבַע הֲלָכוֹת1: שֶׁהִיא שֶׁלְּבֵירוֹת וּבְרֹאשָׁהּ טָרָף,
וְאָרְכָּהּ אַמָּה, וְעָבְיָהּ כִּרְבִיעַ כְּרַע הַמִּטָּה, אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַזִּין וְשׁוֹנִים וּמְשַׁלְּשִׁין, וּמְטַהֲרִין בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, וּמְטַהֲרִין בַּגְּבוּלִין.
[יד]
״וּשְׁנִי״ – יָכֹל פִיקָס2?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תוֹלַעַת״.
אוֹ ״תוֹלַעַת״, יָכֹל אֶחָד מִן הַצְּבָעִין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּשְׁנִי״.
הָא כֵיצַד? זוֹ זְהוֹרִית טוֹבָה.
יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַי אוֹמֵר: ״וּשְׁנִי תוֹלַעַת״, הַשָּׁנִי שֶׁבַּתּוֹלַעַת.
[טו]
וּמְנַיִן אִם טְעָמָהּ פְּסָלָהּ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּשְׁנִי תוֹלַעַת״.
[טז]
״אֵזֹב״ – לֹא אֵזוֹבְיוֹן3, וְלֹא אֵזוֹב כּוֹחֶלֶת, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִי, וְלֹא אֵזוֹב מִדִּבְרִי, וְלֹא כָּל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לָווּי.
1. ראה משנה נגעים יד,ו.
2. פִיקָס. מילה יוונית (phykos), סוג של אצות, וצבע אדום המופק ממנה, ושימש לאיפור. אולי מן העברית פּוּךְ.
3. כמו משנה נגעים יד,ו.
וִיפַקֵּיד כָּהֲנָא וְיִסַּב לִדְמִדַּכֵּי תַּרְתֵּין צִפְּרִין חַיִּין דָּכְיָין וְאָעָא דְּאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵיזוֹבָא.
then the priest shall direct that there be brought for him who is to be cleansed two birds, alive, clean, and wood of the cedar and scarlet (wood) and hyssop.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב
וִיפַקֵּיד כָּהֲנָא וְיִסַּב לִדְמִדַּכֵּי תַּרְתֵּין צִיפְּרִין חַיִּין דַּכְיָן וְאָעָא דְּאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵיזוֹבָא
וְלָקַח לַמִּטַּהֵר – מי יקח?
א. ״וְלָקַח לַמִּטַּהֵר״ הוא נושא סתמי: יקח הלוקח ולא התבאר מי הוא, ומת״א ״וְיִסַּב לִדְמִדַּכֵּי״ אין להכריע. בתו״כ דרשו ״וצוה הכהן ולקח – הציווי בכהן והלקיחה בכל אדם״ (ספרא מצורע פרשה א) אבל ראב״ע כתב שתי אפשרויות: ״ולקח למטהר – הכהן יקח משלו. ויש אומרים: המצורע יתנם״.
שְׁתַּיִם, שְׁתֵּי – תַּרְתֵּין; שְׁנַיִם, שְׁנֵי – תְּרֵין
ב. אף שמִספרים מתורגמים בהבחנה בין זכר לנקבה, מחמת דלות הלשון הארמית אונקלוס אינו מבחין בין שְׁתַּיִם לשְׁתֵּי (לנקבה) ובין שְׁנַיִם לשְׁנֵי (לזכר). כמו שתרגם כאן ״שְׁתֵּי צִפֳּרִים״ – ״תַּרְתֵּין צִיפְּרִין״, תרגם גם ״לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם״ (ויקרא כג יז) ״לְחֵים אֲרָמוּתָא תַּרְתֵּין״. וכן בזכר: ״שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא״ (בראשית ו יט) ״תְּרֵין מִכּוֹלָא״ אבל גם ״שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם״ (ויקרא טז ח) ״תְּרֵין צְפִירִין״. וראה גם להלן ״וּשְׁתֵּי תֹרִים״ (כב).
צפור – צִיפְּרָא, עוֹפָא
ג. ״צִפֳּרִים״ – ״צִיפְּרִין״, וכן להלן: ״אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת״ (ה) ״יָת צִיפְּרָא חֲדָא״. אבל ״וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר״ (בראשית טו י) המוסב לתֹר וְגוֹזָל השכיל לתרגם ״וְיָת עוֹפָא לָא פַלֵּיג״, לכלול את שניהם.⁠1
ורמב״ן פירש צִפֳּרִים על פי הארמית: ״והנכון בעיני, ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית צפרא, וכן יָשֹׁב וְיִצְפֹּר (שופטים ז ג) ישכים בבקר״.
חַיּוֹת טְהֹרוֹת – אונקלוס ו״יונתן״
ד. אונקלוס תרגם ״צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת״ – ״צִיפְּרִין חַיִּין דַּכְיָן״ כלשון הכתוב. אבל במיוחס ליונתן: ״צִפּוֹרִין חַיָּין וְדַכְיָין״ כאילו כתוב וּטְהֹרוֹת בחסרון ו״ו החיבור, כמו ״שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה״ (חבקוק ג יא) – שמש וירח. וטעמו, ״חַיּוֹת טְהֹרוֹת״ נדרש בחז״ל לשתי הלכות: ״חיות – פרט לטרפות (כי טרפה אינה חיה), טהורות – פרט לטמאות״ (חולין קמ ע״א). וכן פירש ראב״ע: ״חיות – ולא מתות. טהורות – שלא יקח מהטמאות״.⁠2
עֵץ אֶרֶז – אָעָא דְּאַרְזָא ולא אִילָן דְּאַרְזָא
ה. ״עץ ארז״ מוזכר שלוש פעמים בתורה: בטהרת המצורע: ״וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז״ (פסוקנו), בטהרת נגעי בתים: ״וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז״ (פסוק מט), ובשריפת פרה אדומה: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז״ (במדבר יט ו). מדוע בכל המקומות תרגם אונקלוס ״עֵץ אֶרֶז״ – ״אָעָא דְּאַרְזָא״ ולא ״אִילָן דְּאַרְזָא״?
כי כבר נתבאר בפסוק ״עֵץ פְּרִי״ (בראשית א יא) ״אִילָן פֵּירִין״ שהארמית מבחינה בין עֵץ כחומר לבניין או להסקה המתורגם אָע, לבין עֵץ במשמע צמח הנותן פרי או ענף וצל, המתורגם אִילָן. על פי זה מובן תרגומו בפרשת פרה ״וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז״ – ״אָעָא דְּאַרְזָא״ [ולא: אִילָן דְּאַרְזָא], כי שָׁם עץ הארז משמש להסקה כמפורש בהמשך ״וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה״.
ואולם מניין לו לתרגם גם כאן ״אָעָא דְּאַרְזָא״? והרי בפרשתנו הארז משמש להזאה, ושמא כוונת התורה שהכהן יעקור עץ ארז צעיר ובו יזה על המצורע, ואם כך ראוי לתרגמו בפרשתנו ״אִילָן דְּאַרְזָא״? כי תרגומו הוא בהתאם לדרשת חז״ל (ספרא מצורע, פרשה א):
״ועץ״ יכול כל עץ? תלמוד לומר ״ארז״. אי ארז יכול טרף (מלבי״ם: אולי כוונת הכתוב לארז יונק שלם כמו שנקצץ עם ענפיו ועליו)? תלמוד לומר ״ועץ״. הא כיצד? בקעת של ארז (עץ ארז מבוקע).⁠3
מכיוון שחז״ל פירשו ״בקעת של ארז״ ולא אילן שלם, ת״א ״אָעָא דְּאַרְזָא״. גם מהמשך הברייתא מוכח ש״ארז״ הוא מקל ולא אילן שלם. שהרי התנא ר׳ יהודה מספר שפעם נתארח בשבת אצל ר׳ טרפון (שהיה כהן):
פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי: יהודה בזו טיהרתי שלשה מצורעים ולמדתי בה שבע הלכות: שהיא של ברות ובראשה טרף, וארכה אמה, ועבייה כרביע כרע המטה אחד לשנים ושנים לארבעה ומזים ושונים ומשלשים ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית ומטהרים בגבולים.
גם ממעשה זה מתברר שהארז להזאה שאותו הראה ר׳ טרפון לר׳ יהודה, לא היה אילן שלם: היה זה חוטר מבוקע מן הארז, שאורכו לא עלה על אמה ועביו כרבע מרגל המיטה.⁠4
בכך יובנו שתי הערות ברש״י המיוסדות על ת״א: בפסוקנו כתב ״עץ ארז – מקל של ארז״ ואילו לפסוק ״והשענו תחת העץ״ (בראשית יח ד) הוסיף רש״י: ״תחת העץ – תחת האילן״, ומה תיקן בדבריו? כאן שנאמר ״עץ ארז״ בא רש״י לשלול מן האפשרות שיש להזות באילן עצמו ולכן הטעים ״מקל של ארז״, כת״א. ושם היה מקום לפרש ״תחת העץ״ תחת אכסדרה של עץ, אבל מכיוון ששם ת״א ״תְּחוֹת אִילָנָא״ פירש רש״י בעקבותיו ״תחת האילן״.
שְׁנִי תוֹלַעַת – צמר אדום
ו. ״וּשְׁנִי תוֹלַעַת״ – ״וּצְבַע זְהוֹרִי״, וכן תרגם ״וְתוֹלַעַת שָׁנִי״ (שמות כה ד) ״וּצְבַע זְהוֹרִי״. שָׁנִי הוא צמר אדום, כלומר חֹמֶר וגם צבע כמוכח מן הפסוק ״וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי״ (בראשית לח כח) ״וּקְטַרַת עַל יְדֵיהּ זְהוֹרִיתָא״. על פי זה ״זְהוֹרִיתָא״ הוא צמר אדום, כבלשון חז״ל ״לשון של זהורית״ (יומא לט ע״א) וברש״י: ״צמר סרוק ומשוך כמין לשון, וצבוע אדום״, ואם כן מהו ״תוֹלַעַת שָׁנִי״? יש שפירשו שהכוונה לצבע אדום המופק מתולעים (=ביצי חרקים אדומים), אבל ת״א שולל פירוש זה שהרי ״כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת״ (דברים כח לט) מתורגם ״אֲרֵי תֵיכְלִינֵּיהּ תּוֹלַעְתָּא״, וכאן תרגם ״וּשְׁנִי תּוֹלַעַת״ – ״וּצְבַע זְהוֹרִי״. הדגשת ״וּצְבַע זְהוֹרִי״ באה להטעים שהגוון האדום אינו מופק מתולעים אלא כרש״י שכתב בביאור ״אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע״ (ישעיהו א יח): ״כתולע – צבע שצובעים בו אדום. גרעינים הם, ויש תולעים בכל אחד ואחד״, כלומר הצבע הופק מגרגירים הגדלים באדמה.⁠5
1. כראב״ע: ״הצפור לא בתר – התור והגוזל כי צפור – שם כלל״. לכן העדיף לתרגם עוֹפָא בלשון יחיד כי גם הוא שם כלל ולא צִיפְּרִין ברבים כבפסוקנו ״צִפֳּרִים חַיּוֹת״ – ״צִיפְּרִין חַיִּין״ (״באורי אונקלוס״).
2. ״אהבת יהונתן״.
3. וכן כתב המלבי״ם: ״ועץ ארז. אחרי העיון במקרא מצאתי כי יש הבדל בין ארז וברוש ובין עץ ארז ועץ ברוש, וכן בין ארזים ברושים ובין עצי ארזים ועצי ברושים. שכל מקום שיאמר עץ ארז ועץ ברוש וכן עצי ארזים ועצי ברושים יכוין רק על הארז והברוש שנקצץ והוא רק עץ לא אילן, אבל כשאמר ארז וארזים ברוש וברושים, יאמר בין על העצים שלהם הנקצצים בין על האילן כמו שהוא מחובר״.
4. קשה, מדוע לא הזכיר גם שמקל להזאה ניטל בשבת אע״פ שלכאורה הוא מוקצה שהרי אין מזין על המצורע לטהרו בשבת? השיב הרה״ג אביגדר נבנצל שמן הברייתא נראה שהיה זה מקל הזאה שייחדו להוראת הלכה ואם כך אינו מוקצה.
5. וראה גם תוי״ט לנגעים יד א בביאור ״נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת״.
ויפקד כהנא ויסב למן דמדכהא תרתין צפירין חיין דכיין וקייס דארז וצבע דזיהורי טבא ואזוב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למן דמדכה״) גם נוסח חילופי: ״למדכי״.
ויפקד כהנא ויסב לדמידכי תרין ציפורין חיין ודכיין וקיסא דארזא וצבע זהורי ואיזובא.
Then the priest shall direct that he who is to be cleansed take two birds, alive and clean, and wood of the cedar, and scarlet (wool), and hyssop.
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות וטהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב.
[ז] וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר וגו׳ – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אִלֵּין צִפָּרַיָּא קוֹלָנִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא הַקּוֹל וִיכַפֵּר עַל הַקּוֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי אָמַר צִפּוֹר דְּרוֹר שֶׁאוֹכֶלֶת מִפִּתּוֹ וְשׁוֹתָה מֵימָיו, וַהֲלוֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אִם צִפֳּרִים שֶׁאוֹכְלוֹת מִפִּתּוֹ וְשׁוֹתִין מֵימָיו מְכַפְּרִין עָלָיו, כֹּהֵן שֶׁנֶּהֱנָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּמַתְלָא אָמְרֵי דְּאָכֵיל בַּהֲדֵי קוֹרָא יִלְקֶה בַּהֲדֵי קִילָא.
[ח] אָמַר רַבִּי אַחָא מֵאָדָם יְהֵא שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ חֳלָיִים עָלָיו, מַאי טַעְמָא דְּאָמַר רַב אַחָא: וְהֵסִיר ה׳ מִמְּךָ כָּל חֹלִי (דברים ז׳:ט״ו), מִמְךָ הוּא שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ חֳלָיִים עָלֶיךָ. רַבִּי אָבִין אָמַר זֶה יֵצֶר הָרָע שֶׁתְּחִלָּתוֹ מָתוֹק וְסוֹפוֹ מָר. רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַב אָמַר: וְהֵסִיר ה׳ מִמְּךָ כָּל חֹלִי, זוֹ עַיִן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בְּעַיִן וְאֶחָד בִּידֵי שָׁמָיִם. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא, רַב כְּדַעְתֵּיהּ דְּאָמַר תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בְּעַיִן וְאֶחָד בִּידֵי שָׁמַיִם, וְרַבִּי חֲנִינָא כְּדַעְתֵּיהּ, דְּרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי נָתָן אָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בְּצִנָּה וְאֶחָד בִּידֵי שָׁמַיִם. רַב עַל דַּהֲוָה שָׁרֵי בְּבָבֶל דַּהֲוָה עֵינָא בִּישָׁא שְׁכִיחָא, רַבִּי חֲנִינָא עַל דַּהֲוָה שָׁרֵי בְּצִפּוֹרִי וַהֲוָה תַּמָּן צִנָּתָא. אַנְטוֹנִינוּס אָמַר לְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ צַלֵּי עָלַי, אָמַר לוֹ תִּשְׁתְּזֵיב מִן צִנָּתָא. אָמַר לֵיהּ יַתִּיר חָדָא כְּסוּ וְצִנָּתָא אָזְלַת, אָמַר לֵיהּ תִּשְׁתְּזֵיב מִן שְׁרָבָא, אָמַר לֵיהּ הָא כַּדּוּ צַלֵּי עָלַי, דִּכְתִיב: וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ (תהלים י״ט:ז׳). רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן אָמַר תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בַּשָּׁרָב וְאֶחָד בִּידֵי שָׁמָיִם. רַבָּנָן אָמְרִין תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בִּפְשִׁיעָה וְאֶחָד בִּידֵי שָׁמָיִם.
[ג] בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ – כַּמָּה, שְׁתֵּי צִפָּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת. מַה נִּשְׁתַּנָּה קָרְבָּנוֹ מִשְּׁאָר קָרְבָּנוֹת. עַל שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרַע. לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, יְהֵא קָרְבָּנוֹ שְׁתֵּי צִפָּרִים, שֶׁקּוֹלָן מוֹלִיכוֹת.
וְעֵץ אֶרֶז – הָאֶרֶז הַזֶּה אֵין גָּבֹהַּ מִמֶּנּוּ. וּלְפִי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כָּאֶרֶז, בָּאָה עָלָיו הַצָּרַעַת. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, עַל גַּסּוּת הָרוּחַ הַצָּרַעַת בָּאָה. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּעֻזִּיָּהוּ כְּתִיב: וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז). וּכְתִיב: וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). הָאֵזוֹב הַזֶּה אֵין בָּאִילָנוֹת שָׁפֵל מִמֶּנּוּ. וּלְפִי שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לְפִיכָךְ מִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב.
[Siman 3] (Lev. 14:2:) “In the day of his cleansing.” [With what?]⁠1 With (according to vs. 4) “two live clean birds.” How is his offering different from all [other] offerings? It is simply that he has spoken slander. Therefore, the text says that his sacrifice is two birds, because they (like slanderers) carry their voices. (Lev. 14:4, cont.:) “And cedar wood.” In the case of the cedar, no tree is taller (gevoha) than that one; so because [the leper] has exalted (gevoha) himself like a cedar, [he has had] the leprosy come upon him.⁠2 Thus Simeon ben Eleazar has said, “Leprosy comes on account of haughtiness, for so you find in the case of Uzziah (in II Chron. 26:16), ‘But when he was strong, he grew so arrogant that he acted corruptly,’ and it is written (in II Chron. 26:19), ‘but during his anger with the priests, leprosy appeared on his forehead.’” (Lev. 14:4, cont.:) “And with hyssop.” Among the trees there is none [as short] as the hyssop. Because [the leper] has lowered himself, [leprosy] is therefore cured through the hyssop.
1. Lev. R. 16:7.
2. PRK 4:3.
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח – צִוּוּי בַּכֹּהֵן, וּלְקִיחָה בְּכָל אָדָם. ״וְלָקַח לַמִּטַּהֵר״ – לְשֵׁם הַמִּטַּהֵר בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן. מִכָּאן אָמְרוּ: לָקַח לְאִישׁ – כְּשֵׁרוֹת לְאִשָּׁה, לְאִשָּׁה – כְּשֵׁרוֹת לְאִישׁ, לַבַּיִת – כְּשֵׁרוֹת לַמְּצֹרָע. לַמְּצֹרָע כְּשֵׁרוֹת לַבַּיִת. ״צִפֳּרִים״ – מִעוּט צִפֳּרִים שְׁתַּיִם, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: ״שְׁתֵּי״, שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת. וּמִנַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת כְּשֵׁרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״צִפּוֹר, צִפּוֹר״ – רִבָּה. ״חַיּוֹת״ – וְלֹא שְׁחוּטוֹת, ״טְהוֹרוֹת״ – וְלֹא טְמֵאוֹת וְלֹא טְרֵפוֹת. ״וְעֵץ״ – יָכוֹל בְּכָל עֵץ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶרֶז״. אִי אֶרֶז, יָכוֹל טָרָף, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעֵץ״ – הָא כֵּיצַד, זוֹ בְּקַעַת שֶׁל אֶרֶז. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: וּבְרֹאשָׁהּ טָרָף. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שַׁבָּתִי הָיְתָה, וְהָלַכְתִּי אַחַר רַבִּי טַרְפוֹן לְבֵיתוֹ. אָמַר לִי: יְהוּדָה בְּנִי, תֵּן לִי סַנְדָּלִי, וְנָתַתִּי לוֹ. פָּשַׁט יָדוֹ לַחַלּוֹן, וְנָתַן לִי מִמֶּנּוּ מַקֵּל. אָמַר לִי: יְהוּדָה בְּנִי, בְּזוֹ טִהַרְתִּי שְׁלשָׁה מְצֹרָעִים. וְלָמַדְתִּי בָּהּ שֶׁבַע הֲלָכוֹת: שֶׁהִיא שֶׁל בְּרוֹת. וְרֹאשָׁהּ טָרוּף. וְאָרְכָּהּ אַמָּה. וְעָבְיָהּ כְּרִבּוּעַ כַּרְעֵי הַמִּטָּה. אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. וּמַזִּין שׁוֹנִין וּמְשַׁלְּשִׁין. וּמְטַהֲרִין בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּמְטַהֲרִין בַּגְּבוּלִין. ״וּשְׁנִי״ – יָכוֹל פִקּוּס, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תּוֹלַעַת״. אִי ״תּוֹלַעַת״ יָכוֹל כָּל צְבוּעִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּשְׁנִי״. הָא כֵּיצַד, זֶה זְהוֹרִית טוֹבָה. יוֹחָנָן בֶּן דְּהַבַאי אוֹמֵר: ״וּשְׁנִי תּוֹלַעַת״ – הַשָּׁנִי שֶׁבַּתּוֹלַעַת. מִנַּיִן אִם טְעָמָהּ פְּסָלָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּשְׁנִי תּוֹלַעַת״. ״אֵזוֹב״ – וְלֹא אֵזוֹב יוֹן, וְלֹא אֵזוֹב כּוֹחֲלִית, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִית, וְלֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִי, וְלֹא אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַי. ״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת״ – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן: אִלֵּין צִפֳּרַיָּא קוֹלָנִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא הַקּוֹל וִיכַפֵּר עַל הַקּוֹל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: צִפּוֹר דְּרוֹר, שֶׁאוֹכֶלֶת מִפִּתּוֹ וְשׁוֹתָה מִמֵּימָיו. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה צִּפֳּרִים, שֶׁאוֹכֵל מִפִּתּוֹ וְשׁוֹתֶה מִמֵּימָיו, מְכַפְּרִים עָלָיו, כֹּהֵן שֶׁנֶּהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִתְלָא אָמַר: דְּאָכִיל בַּהֲדֵי קוֹרָא, יִלְקֶה בַּהֲדֵי קִילָא. ״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאַחַת״ – לָמָּה שׁוֹחֵט אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת, לוֹמַר, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁחוּטָה לַחֲזֹר, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַנְּגָעִים לַחֲזֹר.
וְעֵץ אֶרֶז – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים״ – וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, ״מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יוֹצֵא בַּקִּיר״ – אָמַר שְׁלֹמֹה: מִפְּנֵי מַה מְּצֹרָע זֶה מִטַּהֵר בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים, בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁאָדָם מַגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כְּאֶרֶז הוּא לוֹקֶה בְּצָרַעַת, וְכֵיוָן שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ כְּאֵזוֹב הוּא מִתְרַפֵּא בְּאֵזוֹב. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּעֻזִּיָּהוּ: ״וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ וְעַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעֹל בַּה׳ אֱלֹהָיו וְגוֹ׳ וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְּמִצְחוֹ״. ״וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאַחַת״ – לָמָּה שׁוֹחֵט אַחַת וּמְשַׁלֵּחַ אַחַת, אֶלָּא אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַצָּרַעַת חוֹזֶרֶת עָלָיו. ״וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״ – וְהוּא בָּא, לָמָּה, שֶׁהַכֹּל רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ. שֶׁכֵּן אִיּוֹב אָמַר: ״אוֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחוֹק עָמָדוּ״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״בָּדָד יֵשֵׁב״ וְגוֹ׳. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְהוּבָא״.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מְצֹרָע יָבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִין לְטָהֳרָתוֹ, הוּא עָשָׂה מַעֲשֵׂה פַּטִּיט, אָמְרָה תּוֹרָה יָבִיא קָרְבָּן פַּטִּיט. וְכֵן בִּגְדֵי כְּהֻנָּה מְכַפְּרִין: מְעִיל – מְכַפֵּר עַל לָשׁוֹן הָרַע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא דָּבָר שֶׁבַּקּוֹל וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הַקּוֹל. וְאִי אַהֲנֵי מַעֲשָׂיו – נְגָעִים אָתוּ עֲלֵהּ, לֹא אַהֲנוּ מַעֲשָׂיו – מְעִיל מְכַפֵּר. וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָשׁוֹן הָרַע מִתְכַּפֵּר בַּקְּטֹרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: יָבֹא דָּבָר שֶׁבַּחֲשַׁאי וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה חֲשַׁאי. לָא קַשְׁיָא, הָא בְּצִנְעָא הָא בְּפַרְהֶסְיָא.
צִפּוֹרֵי מְצֹרָע אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה מִנָּלָן, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בִּפְנִים וְנֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בַּחוּץ, מַה בִּפְנִים עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר אַף בַּחוּץ עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר. אִתְּמַר: צִפּוֹרֵי מְצֹרָע מֵאֵימָתַי הֵן אֲסוּרִין, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשְּׁעַת לְקִיחָה. רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר שְׁחִיטָה הוּא דְּאָסַר לְהוּ. רֵישׁ לָקִישׁ סָבַר יָלִיף ״קִיחָה, קִיחָה״ מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה, מָה עֶגְלָה מֵחַיִּים אַף הָכָא נַמֵּי מֵחַיִּים.
ויאמר אלאמאם ויאכ֗ד֗ ללמתטהר עצפורין טאהרין ועוד ארז וחריר קרמז וצעתר.
ויצוה הכהן וְיִלָּקְחוּ למיטהר שני צפורים טהורות ועץ ארז וחוט קרמיז דק וזעתר.
חיות – פרט לטריפות.
טהורות – פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטיט, פיטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לצפריםא לטהרתו, צפרים שמפטפטין תמיד בציפצוף קול.
ועץ ארז – לפי שהנגעים באים על גסות הרוח.⁠ב ומה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגיאותו כתולעת ואזוב.
עץ ארז – מקל של ארז.
ושני תולעת – לשון של צמר צבועה זהורית.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34 לא מופיעה מלת: ״לצפרים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, ליידן 1, ס״פ 118 נוסף כאן: ״ושני תולעת ואזוב״ ואז המלה הבאה היא ״מה״ (בהשמטת האות ו׳).
חיות LIVING [BIRDS] – This term excludes רפותט, birds that suffer from some fatal organic disease (חיות does not only mean "living", but also "capable of continuing to live").
טהרות CLEAN – This term excludes an unclean bird (of a species that may not be eaten) (cf. Chulin 140a). Because the plagues of leprosy come as a punishment for slander, which is done by chattering, therefore birds are compulsory for his (the leper's) purification, because these chatter, as it were, continuously with a twittering sound (Arakhin 16b).
ועץ ארז AND CEDAR WOOD – This lofty tree was used because plagues come also as a punishment for haughtiness (cf. Arakhin 16a).
[ושני תולעת ואזוב AND CRIMSON AND HYSSOP – What is the remedy he should use, that he may be healed? Let him, abandoning pride, regard himself lowly as a worm (תולעת) and as hyssop (cf. Tanchuma Metzora 3).]
עץ ארז – means a stick of cedar wood (not a cedar tree).
שני תולעת – a strip of wool dyed crimson.
פס׳: וצוה הכהן ולקח – הצווי בכהן והליקוח בכל אדם.
ולקח למטהר1לשם מטהר. בין איש בין אשה בין קטן. מיכן אמרו לקח לאיש כשר לאשה. לאשה כשר לאיש. למצורע כשר לבית. לבית כשר למצורע.
ולקח למטהר שתי צפרים – מיעוט צפרים שתים אם כן למה נאמר שתי 2שיהו שוות.
חיות – ולא שחוטות.
חיות טהורות – ולא טמאות.
חיות טהורות – ולא טרפות.
3חיות – בריאות.
ועץ ארז – זו בקעת ארז. אמר רבי יהודה שבתי היה אצל רבי טרפון והלכתי אחריו לביתו אמר לי יהודה בני תן לי סנדלי ונתתי פשט ידו לחלון ונתן לי מקל אמר לי יהודה בני בזה טיהרתי ג׳ מצורעים ולמדתי בה שבעה הלכות 4שהיא של ברות. 5ובראשה טרף וארכה אמה 6ועביה טפח ומזין ושונין ומשלשין ומטהרין אפילו שלא בפני הבית ומטהרין בגבולין.
ושני – זו זהורית טובה רבי יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת 7השני שבתולעת.
ואזוב8לא אזוב יון כל שיש לו שם לווי:
מדרש שתי צפרים – לפי שקולם הולך יבואו לכפרה על לשון הרע.
ובעץ ארז – שגבוה שהרי על עסק גסות הרוח באה עליו שנאמר (דברי הימים ב כ״ו:י״ט) וכחזקתו גבה לבו והצרעת זרחה במצחו ואם השפיל עצמו כאזוב יש לו טהרה לפיכך שוחט צפור אחת ומשלח אחת 9שאם חזר לסיאורו חוזרת עליו הצרעת.
והובא אל הכהן10שאין לו מי שיביאנו שהכל רחוקין ממנו. ר׳ תנחומא דרש על י׳ דברים נגעים באים על עבודה זרה דכתיב (שמות ל״ב:כ״ה) וירא משה את העם כי פרוע הוא כענין וראשו יהיה פרוע. על ברכת השם דכתיב בגלית הפלשתי (שמואל א י״ז:מ״ו) היום הזה יסגרך ה׳ בידי כענין והסגירו הכהן. על גילוי עריות דכתיב (ישעיהו ג׳:י״ז) וספח ה׳ קדקד בנות ציון כענין שאת או ספחת. ועל הגנבות ועל שבועת שוא דכתיב (זכריה ה׳:ד׳) הוצאתיה נאום ה׳ (אלהים) [צבאות] ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע וגו׳. וכתיב (שם) וכלתו ואת עציו ואת אבניו. זו צרעת דכתיב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. ועל לשון הרע המצורע המוציא שם רע. על עדות שקר. שהעידו ישראל ואמרו אלה אלהיך ישראל 11וכתיב כי פרוע הוא. ועל קלקול הדין. דכתיב (ישעיהו ה׳:כ״ד) לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה בענין אם פרוח תפרח. ועל הנכנס בתחום שאינו שלו. מעוזיהו דכתיב והצרעת זרחה במצחו. ועל משלח מדנים בין אחים. זה פרעה שנאמר (בראשית י״ב:י״ז) וינגע ה׳ את פרעה נגעים ששלח מדנים בין שרה לאברהם. ועל צרת העין. שנאמר ובא אשר לו הבית. מי שמיחד לו ביתו סופו שהוא גוררן לחוץ שנאמר (איוב כ׳:כ״ח) יגל גבול ביתו נגרות ביום אפו:
1. לשם מטהר. היינו שאינו צריך ליקח לשם איש פרטי המצורע רק לשם מטהר סתמא בין איש בין אשה כדמסיים מכאן אמרו וכו׳:
2. שיהיו שוות. היינו במראה ובקומה ובדמים. ובת״כ מסיים מנין אע״פ שאינן שוות כשרות ת״ל צפור צפור ריבה:
3. חיות בריאות. בת״כ ליתא ומיותר הוא כי הוא בכלל ולא טרפות:
4. שהוא של ברות. ברות הוא מין ארז (עיין ב״ב פ׳:):
5. ובראשה טרף. פי׳ מין עלה:
6. ועוביה טפה., בת״כ וכן בנגעים פי״ד מ״ו ועביה כרביע כרעי המטה ואולי טפח הוא שיעור זה:
7. השני שבתולעת. עיין ת״כ ותפש דעת יוחנן בן דהבאי. ופי׳ השני כו׳ שלא נצרך מראה הראשון. כי אף מראה שני שדומה לתולעת שאינו אדום ג״כ כשר:
8. ולא אזוב יון. עיין ת״כ. והכוונה רק מה שנקרא אזוב סתם בלי שם לווי:
9. שאם חזר לאיסורו כצ״ל. היינו שחטא עוד הפעם. וזה הוא הסימן מה שמשלח רק אחת. ועיין בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל דבר פלאי בזה:
10. שאין לו מי שיביאנו. ע״כ דורש והובא מעצמו. ובת״כ ליתא דרשה זו:
11. וכתיב כי פרוע הוא. ודורש כמו ראשו יהיה פרוע גבי מצורע כדלעיל:
ולקח למטהר – הכהן יקח משלו.
ויש אומרים: המצורע יתן משלו.
ותי״ו התפעל בתוך טי״ת הדגוש,⁠1 והוא על משקל: איש מתהלל (משלי כ״ה:י״ד).
שתי צפרים – כל עוף יקרא צפור, והנה יקח אי זה עוף שימצא.
חיות – שלא תהיינה שחוטות, [כי ישלח אחת חיה, ויצטרך לדם האחרת.]⁠א
טהרות – שלא יקח מהטמאות.
ועץ ארז ואזב – הוא הגדל והקטון במיני הצמחים. והעד: בדברי חכמת שלמה (מלכים א ה׳:י״ג). ואין צורך לחפש על אזוב כי הוא ידוע בדברי הקבלה.
והנה המצורע והבית המנוגע וטמא מת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים (שמות י״ב:כ״ב).
1. של מלת ״למטהר״.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
TO TAKE FOR HIM THAT IS TO BE CLEANSED. The kohen shall take of his own.⁠1 Some say that the leper shall give them.⁠2 The tav of the hitpa'el form is swallowed by the dagesh in the tet of mittaher (cleansed). The word mittaher follows the form of mithallel (boasteth himself)⁠3 in he that boasteth himself (Prov. 25:14).
TWO…BIRDS.⁠4 The term tzippor applies to all birds. Note, he shall take any bird that he finds.
LIVING. Not dead.⁠5
CLEAN. He shall not take from the unclean.⁠6
AND CEDAR-WOOD…AND HYSSOP. These are the biggest and smallest among the plants. This is proven by Scripture's description of Solomon's wisdom.⁠7 There is no reason to search for the meaning of the word ezov (hyssop), for it is known by tradition.⁠8 Note, the leper and the plagued house and uncleanness caused by a corpse9 are similar.⁠10 They are also similar to the Egyptian Passover.⁠11
1. The kohen shall command someone to take the items enumerated in our verse from the kohen's property.
2. The kohen shall command someone to take the items enumerated in our verse from the leper's property.
3. Which is a hitpa'el. Ibn Ezra's point is that mittaher is a hitpa'el.
4. Hebrew, tzipporim.
5. By "not dead,⁠" Ibn Ezra might mean healthy. See Krinsky.
6. Scripture qualifies "birds" by the term clean, for the word tzippor takes in kosher and non-kosher birds.
7. In I Kings 5:13, Scripture describes Solomon's wisdom in the following way: And he spoke of trees, from the cedar that is in Lebanon even unto the hyssop that springeth out of the wall…
8. See Nega'im 14:6.
9. See Num. 19:18.
10. In that part of their cleansing ritual entails being sprinkled with a hyssop.
11. A hyssop was employed in the Passover ritual practiced in Egypt. See Ex. 12:22.
שתי צפרים {חיות טהרות} ועץ ארז ושני תולעת ואזובא – ארז גבוה שבאילנות ואזוב נמוך, סימן שמגבהות בא לנמיכות. ומי גרם לו – החטא, שהוא כשני תולעת, כדכתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים (ישעיהו א׳:י״ח), ועתה מחל לו הקב״ה וחוזר למקומו ולגבהותו.
א. בכ״י מינכן 52: ואזוב ושני תולעת אזוב.
שתי צפרים {חיות טהרות} ועץ ארז ושני תולעת ואזוב – TWO {LIVING CLEAN} BIRDS AND CEDAR WOOD AND SCARLET AND HYSSOP – Cedar is the tallest of the trees and hyssop is the lowest, a sign that from loftiness he came to lowliness. And what caused him this – the sin, which is like scarlet thread, as it is written: “if your sins are like scarlet” (Yeshayahu 1:18), and now the Blessed Holy One forgave him and he returns to his place and to his height.
ולקח למטהר – הכהן יקח משלו.⁠1
למטהר – בין איש בין אשה בין קטן ובין קטנה. מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה לאשה כשרות לאיש למצורע כשרות לבית.⁠2
שתי צפרים – כל מקום שנאמר צפור, בטהורה הכתוב מדבר. א״ר יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, ועוף טמא אינו נקרא אלא עוף בלבד. טהרות – ולא טמאות ולא טרפות.⁠3
ועץ ארז – ר׳ חנינא בן גמליאל אומר ובראשו טרף.⁠4
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מהספרא.
3. שאוב מהספרא.
4. שאוב מהספרא.
ולקח למטהר, "he will take for the one who was to be purified;⁠" the word מטהר includes man, woman or minor as the case maybe. This wording prompted the sages to coin the phrase: לקח לאיש, כשרות לאשתו, "when weddings are performed publicly it is a public demonstration of the chastity of both partners, as if they had wished they could have married one another in the privacy of their homes legally. [I have abbreviated the saying. Ed.]
שתי צפרים, "two birds;⁠" whenever there is a reference to a bird as צפור, it is a ritually pure bird. Rabbi Yitzchok says that a ritually pure bird may be referred to as either עוף or צפור, whereas a ritually impure bird is always referred to as עוף. (Talmud, tractate Chulin folio 139)
טהורות, "ritually pure;⁠" both genetically, and free from physical defects. (Compare Malbim)
ועץ ארז, "and some cedar wood;⁠" according to Rabbi Chanina ben Gamliel, the leaves from the cedar tree were torn from the top of the tree. [In order that the tallest of plants and the lowliest, i.e. hyssop, both be part of this offering. Ed.]
שתי צפרים – על שם ישיבתו בדד כלומר כצפור בודד מקינה.
חיות – פירש״י פרט לטריפות וקשה אימא פרט לבעלי מומין כדאמרינן בנח מן החיה שחיין ראשי אברים שלה, וי״ל דהתם נפקא לן גם טריפות מלחיות זרע כי טריפה לא ילדה א״כ אייתר לי׳ החי׳ למעט בעלי מומין אבל הכא דליכא אלא חד מיעוטא מוקמינן לי׳ אטריפה דמסתבר.
טהורות – למעט צפרים של עיר הנדחת ודלא כרש״י דעוף טמא אימעוט מדכתיב צפרים כדאמרינן גבי שילוח הקן.
חיות – פרט לטרפות, טהורות – פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטיט, לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. לשון רבינו שלמה.
ומפני שאמר: טהורות – פרט לעוף טמא, נלמוד שאין הצפרים מין ידוע, אבל הוא שם כולל העופות. אם כן, מהו הפטפוט הזה שמצאו להם, כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף. ועוד כי מדרש: חיות – פרט לטרפות, יבא במחלוקת, ולמאן דאמר טרפה חיה אינו כן.
ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ד׳): חיות – לא שחוטות, טהורות – לא טמאות, טהורות – לא טרפות.
ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור, ממה שאמר: צפור שמים ודגי הים (תהלים ח׳:ט׳), כל צפור כל כנף (בראשית ז׳:י״ד), בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל ל״ט:י״ז). וכן: ואת הצפור לא בתר (בראשית ט״ו:י׳) – על תורים ובני יונה.
והנכון בעיני: ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית: צפרא. וכן: ישוב ויצפור (שופטים ז׳:ג׳) – ישכים בבקר. ואמר:⁠א צפור שמים (תהלים ח׳:ט׳) עליהם כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים. וכל צפור כל כנף (בראשית ז׳:י״ד) – שני מינין, כל הקטנים וכל הגדולים. כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כ״ב:ו׳) – הם הקטנים שהם רבים, שאפילו בקטניהם יחוס. וכן: אשר שם צפרים יקננו (תהלים ק״ד:י״ז) – כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון. אמור לצפור כל כנף (יחזקאל ל״ט:י״ז) – שיתאספו אפילו הקטנים עליהם, כי הטורפים יבאו מעצמם. וכן: התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ׳:כ״ט) – כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן. ולשון חכמים כך הוא: כל שיש בידו מקל או צפור (בבלי עבודה זרה מ׳:), האורג משער נזיר מלא הסט בבגד בצפורתא (בבלי תמורה ל״ד.). ואמרו: צפורת כרמים (בבלי שבת צ׳.), ואמרו:⁠ב בשר צפרים מחזירין החולה לחליו (בבלי ברכות נ״ז:). ואמר הכתוב: כל צפור טהורה תאכלו (דברים י״ד:י״א) – על המינים הרבים ההם, ונתרבה של מצורע מכל, ואמר: וזה אשר לא תאכלו מהם (דברים י״ד:י״ב) – כאומר: ואלה אשר לא תאכלו מבשרם. ולכך דרשו: טהורות – לא טמאות. ומכל מקום כולם בעלי פטפוט הם. וכן: גם צפור מצאה בית ודרור קן לה (תהלים פ״ד:ד׳) – כך נראה שאינו שם כולל העופות כולם. וכן: אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (תהלים ק״ד:י״ז).
והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורין נקראין צפור, אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור, דתניא בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:נ״ג): ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (ויקרא י״ד:נ״ג) – רבי יוסי הגלילי אומר: צפור שחייה חוץ לכל עיר, ואי זו, זו דרור. ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט. ויתכן שאינו אלא למצוה, ודיעבד כולן כשרין בו. ולפיכך הוצרכו בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ד׳) למעט טמאות. וכן שנינו במשנת מסכת נגעים (משנה נגעים י״ד:א׳): ומביא שתי צפרים דרור. ושנו עוד שם (משנה נגעים י״ד:ה׳): שתי צפרים – מצותן שיהו שוות במראה, ובקומה, ובדמים, ולקיחתן כאחת. אף על פי שאינן שוות – כשרות. שחט את אחת מהן ונמצאת שלאג דרור, יקח זוג לשנייה. והטעם בזה שאף על פי שבדיעבד כולן כשרות, כשהן שני מינין – פסולות.
ובפרק ואלוד טרפות (בבלי חולין ס״ב.) אמרו: עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע, וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים. ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד, ושאין מטהרין בכל עוף טהור, אבל מצותו בכל עוף דרור, כלומר שדרה בבית כבשדה. ולפיכך אמרו בסנונית, דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים, כשרה לטהר בה שהיא בכלל דרור. ומכל מקום כל הטהורין כשרין בדיעבד, שכולן בכלל שתי צפריםה טהורות.
ושנו בספרי (ספרי דברים י״ד:ו׳): אמר רבי יאשיה: כל מקום שנאמר צפור, בטהורה הכתוב מדבר. אמר רבי יצחק: עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, וטמא לא נקרא אלא עוף. וכך הזכירו בגמרא בפרק שלוח הקן (בבלי חולין קל״ט:), ושם העלו כי חיות – שחיין ראשי איברים שלהם, למעוטי מחוסרות אבר, וכן הטרפותו פסולות בהן. ודרשו: טהורות – למעט אסורות, כגון צפרי עיר הנדחת, ועוף שהרג את הנפש, והחליפן בעבודה זרה. ומדרשם זה שם מן הלשון עצמו, שאין צפור אלא עוף טהור. ומשמע מכאן שכל עוף טהור בכלל צפור. וראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר (ירושלמי נזיר א׳:א׳) שאמרו: וכי נזיר טמא צפרים הוא מביא, תורים ובני יונה הוא מביא, אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים, ואית תניי תני כל העופות בין טמא בין טהור קרוי צפרים. והנה נשאר בידינו ממנו מחלוקת.
ומכל מקום יתכן שיהיה השם בקטנים בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה (בבלי סוטה ט״ז:): הבא מיםז שדם צפור ניכר בהם, וכמה הם רביעית, ושאלו: גדולה שדוחה את המים, קטנה ונדחת מפני המים מהו, ופירשו: כל שיעורי חכמים כך הם, בצפור דרור שיערו חכמים, אין לך גדולה שדוחה את המים ואין לך קטנה שנדחת מפני המים. ואלו היה כל עוף טהור כשר בו, היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין. ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה ממדרשו של ר׳ יוסי הגלילי, וכבר הזכירו בגמרא (בבלי שבועות כ״ט.) ודילמא צפורא רבה חזא ואסיק שמיה גמל.
והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה, שלא שנו במשנתנו (משנה נגעים י״ד:א׳): מצותן שיהו דרור, ואף על פי שאינן דרור כשרות, כמו ששנינו בשוות (משנה נגעים י״ד:ה׳), וכל הדרורים בעלי פטפוט הם. ומה שאמרו בתורת כהנים: לא טמאות – מפני שיש אף בטמאים מינים שהם דרור, כגון הסנונית לרבי אליעזר. או יהיה פירושו: למעט טמאות לך שהן האסורות, והטרפות, כמו שהעלו בגמרא בפרק שלוח הקן (בבלי חולין ק״מ.). וזהו ההגון בעיני.
ובהגדה דרבאח (ויקרא רבה ט״ז:ז׳): אמר רבי יהודה ברבי סימון: אילין צפוריא קולנין – זה האומר לשון הרע. אמר הקב״ה יבא קול ויכפר על קול. ור׳ יהושע בן לוי אמר: צפרים צפרי דרור שאכלה מפתו ושתת מן מימיו, והלא דברים קל וחומר וכו׳.
ועץ ארז ושני תולעת ואזוב – אמר ר׳ אברהם: הוא הגדול והקטן במיני הצמחים, והעד מדברי חכמת שלמה (מלכים א ה׳:י״ג). והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה הם כדמות פסח מצרים.
א. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ויאמר״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואמר״.
ג. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן גם במשנה. כן גם בכ״י פרמא 3255 אך שם נוסף כאן בגיליון: ״היתה״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, וכן גם ברמב״ן ויקרא י״א:י״א, דברים ב׳:כ״ג. בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״אלו״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף בגיליון: ״חיות״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״טרפות״.
ז. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בבבלי. בכ״י פרמא 3255 תוקן בין השיטין ל: ״במים״.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222: ״דרבה״.
THEN SHALL THE PRIEST COMMAND TO TAKE FOR HIM THAT IS TO BE CLEANSED TWO LIVING, CLEAN 'TZIPORIM' (BIRDS). "Living, this excludes birds which are treifah.⁠1 Clean, this excludes a bird unfit for food. Since the plagues of leprosy came as a punishment for slander, which is done by chattering, therefore Scripture required for the leper's cleansing that he bring birds which always twitter with a chirping sound.⁠" This is Rashi's language.
Now in view of the fact that Rashi wrote, "Clean, this excludes a bird which is unfit for food,⁠" we can deduce that the [unqualified] term tziporim does not denote a permissible species of birds, but is instead a generic term for all birds [those permissible as food and those forbidden]. If so, the question appears: what is this "chirping" that they found [among the tziporim]? For there are many birds among which there is none that openeth the mouth, or chirpeth!⁠2 Moreover, the interpretation [which Rashi quoted]: "Living, this excludes birds which are treifah,⁠"3 is really subject to a controversy of opinion,⁠4 and according to the Sage who says that a treifah5 can survive, this interpretation [of Rashi] is not correct. And in the Torath Kohanim we find this interpretation:⁠6 "Living, not slaughtered. Clean, not unfit for food. Clean, not treifoth.⁠"7 Now the scholars who follow the simple meaning of Scripture8 say that every kind of bird [whether permissible as food or forbidden] is called tzipor, as is evidenced by the verses which state: 'tzipor' (the fowl) of the air, and the fish of the sea;9 every 'tzipor' (bird) of every sort;10 And thou son of man … speak 'l'tzipor' (unto the birds) of every sort.⁠11 Similarly, it says, and 'hatzipor' (the birds) he did not divide,⁠12 with reference to the turtle-doves and young pigeons13 [which are permissible birds, thus proving that the term tzipor is used with reference to both permissible and forbidden birds].
The correct interpretation appears to me to be that the term tzipor is a generic term for all small birds that rise early in the morning to chirp and to sing, the term being associated with the Aramaic word tzaphra (morning). Similarly, the expression let him return v'yitzpor'14 means, and arise "early in the morning.⁠" The expression 'tzipor' (the fowl of) the air15 is said with reference to these small birds, because it is mostly they that fly high in the air. Every 'tzipor' (bird) of every sort16 refers to two kinds, all the little ones and the big ones. If a 'kan tzipor' (bird's nest) chance to be before thee17 speaks about the little ones which are many [and therefore likely to chance to be there], to teach that even when they are young, the finder must exercise mercy towards them. Similarly, therein 'tziporim' (the birds) make nests18 [means the little ones], for it is they that dwell on the boughs of the cedars of the Lebanon. Speak 'l'tzipor' (unto the birds) of every sort19 means that even the little ones should gather upon [the flesh of the mighty that have fallen in battle],⁠20 for the big marauding birds will come by themselves. Similarly, Wilt thou play with him [the leviathan] 'katzipor' (as with a bird)? Or wilt thou bind him for thy maidens?21 [refers to the little birds], for it is the way of young boys to play with little birds. The language of the Sages also follows that usage: Any statue which bears in its hand a staff or 'tzipor' (a bird)⁠22 [one may not derive any benefit from, since these objects indicate that the statue is worshipped as an idol]; "If a man wove into a garment one sit's length of a Nazirite's hair [from which one is forbidden to derive any benefit], the garment is to be burnt,⁠"23 [and when the Sages of the Gemara raised the question, "why is this small piece not neutralized by the larger part of the garment?⁠" it was answered that this is a case where he wove into the garment "the form of] a tziporta" [a small bird, which made the whole garment more valuable, and therefore it is not neutralized by the larger part thereof, and hence must be burnt].⁠24 The Sages also speak of "tziporoth (birds of) the vineyard [however small].⁠"25 They also said: "the meat of tziporim (birds) brings back a sickness to a sick man [who is recovering, and makes it worse"26 thus indicating that the term tzipor refers to a bird which one may eat]. Scripture further states, All 'tzipor' (birds) that are clean ye may eat,⁠27 meaning all these many species of [permissible] birds, thus including [the living bird sent away by] the leper [into the open field28 as permissible food],⁠29 by means of the word kol ('All' birds that are clean ye may eat).⁠30 And the verse which states, But these are they of which ye shall not eat: the great vulture, and the bearded vulture, and the osprey31 is [to be understood] as if it said, "and these are they, from the flesh of which ye may not eat.⁠" It is for this reason [i.e., since the term tzipor includes both permissible and forbidden birds], that the Sages found it necessary to interpret:⁠32 "Clean, not forbidden birds" [but they would not have been able to derive it if the word tziporim had not been qualified]. In any case it is clear that tziporim are the small chirping birds. Similarly, Yea, the 'tzipor' hath found a house, and the swallow a nest for herself33 also indicates that the word tzipor is not a name for all birds [for otherwise why should the verse mention both tzipor and the swallow, if the term tzipor already includes all birds]. Likewise, Wherein tziporim (the birds) make their nests, the stork makes the fir-tree her house34 [indicates that tziporim does not include all birds, since the verse proceeds also to mention some specific birds].
It would appear from the words of our Sages that all birds permissible as food are called tzipor, but the leper was commanded to bring tziporei dror ["free birds,⁠" a term which, as explained further on means birds which live in the house as well as in the field], for we have been taught in the Torath Kohanim:⁠35 "And he shall let go the living bird out of the city into the open field.⁠36 Rabbi Yosei the Galilean said: 'This means a bird that lives outside all cities. And what kind of bird is it? It is the bird called dror'" [the free bird that lives in the house as well as in the field]. It is on the basis of this interpretation of the Rabbis that they further mentioned [in connection with the leper's birds] that they "chatter" [since it is usually these free birds which twitter].
It is possible that the requirement that the birds be of "the free" kind is a commandment [which is to be observed if possible, but is not indispensable], so that if it has already been done, they are all valid [whether free or unfree]. Therefore the Sages in the Torath Kohanim37 found it necessary to exclude forbidden bird's [which do not possess this characteristic of living in the house and in the field]. And so we have been taught in a Mishnah of Tractate Negaim:⁠38 "And he [the leper] brought two birds that are of the free type of bird.⁠" And it is furthermore taught there:⁠39 "It is a commandment that the two birds of the leper should be alike in appearance, in size and in value, and that they should be brought at the same time. Yet even if they are not alike, they are valid. If one was slaughtered and it was found that it was not a 'free bird,' he should buy a partner for the second one.⁠" The reason [why he must buy a partner for the second one] although [as we have said above] if it has already been done, all birds [whether free or unfree] are valid, is that if they were of two different kinds [as in this case, where the slaughtered one was a non-dror, and the living one a dror], they are invalid. And in the Chapter Eilu Treifoth40 the Sages of the Gemara have said: "A bird which scratches, is valid to be used for the purification of the leper. This is the white-bellied swallow concerning which Rabbi Eliezer and the Sages differed" [as explained further on]. From these texts [it is clear] that the birds for the purification of the leper are not limited to one species, and that the purification is not to be done with any permissible bird, but rather the commandment is that it be done only with those birds that are dror, that is to say, "which live in the house as well as in the field.⁠"41 Therefore the Rabbis said [in the above-quoted text] with reference to the white-bellied swallow, that since according to the Sages it is a bird which may be eaten, it is also valid for the purification of the leper, as it is included within [the category of those birds that are] dror [living in the house as well as in the field]. Yet nonetheless all permissible birds [even those that are not "free birds"] are valid, if the purification of the leper has already been done with them, since they are all included within the phrase, two living clean birds.
And we have been taught in the Sifre:⁠42 "Rabbi Yashiyah said: 'Wherever it says in Scripture tzipor, it speaks of a permissible bird.' Said Rabbi Yitzchak: 'A permissible bird is called oph (fowl) and also tzipor (bird), but a forbidden one is only called oph.⁠" Similarly the Rabbis mentioned also in the Gemara [of Tractate Chullin], in the Chapter Shilu'ach Hakan,⁠43 where they resolved that the term living [two 'living' clean birds] means "the ends of whose limbs 'live' (exist), thus excluding birds from whom a limb is missing.⁠" Similarly [permissible] birds which are treifah44 are invalid [for the purification of the leper]. The Rabbis also interpreted there45 the term clean [two living 'clean' birds] to exclude those birds which are of a permissible species but are forbidden to be eaten [for some special reason], such as birds belonging to a person of a city that went astray,⁠46 or a fowl that killed a human being, or those that have been exchanged for an idol.⁠47 This interpretation was derived by the Sages from the very language itself, since the term tzipor denotes only a permissible bird. It is clear then from this text, that all permissible birds [whether they are of the dror-type or not] are included within the category of tzipor.
I have further seen in the Yerushalmi of Tractate Nazir48 that the Sages of the Gemara said: "But does an impure Nazirite really bring tziporim?⁠49 It is turtle-doves or young pigeons that he brings! [To this question the reply was made:] 'There are some authorities who teach that all edible birds are called tziporim, and there are other authorities that teach that all birds, whether permissible or forbidden, are called tziporim.'"50 Thus we are now left with a divergence of opinion [as to what the term tzipor denotes]! Yet it is possible that the name applies only to the small birds. This appears so in the Gemara from what the Rabbis have said in Tractate Sotah:⁠51 [In the process of his purification the leper is commanded to] "bring a sufficient amount of water that the bird's blood may remain discernible in it.⁠52 And how much is this? The fourth of a log.⁠" Upon this the Sages queried: "If the bird was a large one so that the blood thereof 'pushed away' the water [so that it was imperceptible], or the bird was a small one so that its blood was 'pushed away' by the water [so that the blood was indiscernible], what is the ruling on these cases?⁠" On these questions [the Rabbis of the Talmud] explained: "All standard measures laid down by the Sages were fixed with precision. The Sages estimated with reference to a 'free bird' that you will not find one so big that the blood thereof will 'push away' the water, nor will you find one so small that the blood thereof will be 'pushed away' by the water.⁠" Now if all kinds of permissible birds were valid for [the purification of the leper], there are some birds the blood of which would "push away" many logim of water! Perhaps the Sages established the above standard only with reference to a "free bird" which one is commanded to bring if this is possible, according to the interpretation of Rabbi Yosei the Galilean,⁠53 [but if the purification has already been done with a large bird, it is also valid]. It has already been mentioned in the Gemara:⁠54 "Perhaps he saw a large tziporo (bird) and he called it gamal (camel).⁠"55
The correct [and final] conclusion which emerges from all this discussion is that we say on the basis of this interpretation56 that any bird which is not a "free one" is invalid for the purification of the leper, even if the purification has already been done, since in the Mishnah thereof57 it was not taught: "It is a commandment [to be fulfilled if possible] that the birds should be 'free birds,' but even if they were not 'free birds,' they are valid,⁠" as it taught concerning the requirement of equality [in appearance, size and value, that "even if they are not alike, they are valid"]; also, the correct conclusion is that all birds that are "free birds" are those that chatter. And that which the Rabbis said in the Torath Kohanim,⁠58 "Clean, not those forbidden as food,⁠"59 is because even among the forbidden birds there are some species that possess this quality of dror [living in the house as well as in the field], such as the white-bellied swallow according to Rabbi Eliezer.⁠60 Or perhaps the meaning of the Torath Kohanim is that it excludes those birds [whose prohibition is not because they belong to the forbidden species, but because of special circumstances] which make them "forbidden to you,⁠" such as those birds which are nonetheless forbidden [as food or benefit, because they belonged to a person of a city that had gone astray,⁠61 or those that have been exchanged for an idol],⁠62 or those which are treifah,⁠63 just as the Rabbis resolved in the Gemara in the Chapter Shilu'ach Hakan.⁠64 This is the correct interpretation in my eyes. In the Agadah of the [Midrash] Rabbah we find this statement:⁠65 "Rabbi Yehudah the son of Rabbi Simon said: These birds [brought by the leper for his purification] are noisy ones, symbolic of he who speaks slander [and as a punishment for which, the slanderer is stricken with leprosy]. Said the Holy One, blessed be He, 'Let that which is accompanied by sound [namely, these noisy birds] come to bring atonement for the evil sound [of the slanderer].' And Rabbi Yehoshua the son of Levi said: The birds [brought by the leper for his purification] are of the 'free kind' [that live in the house as well as in the field] and thus ate of the leper's bread and drank of his water. Now the following statement follows logically with stronger reason etc.⁠"66
AND CEDAR-WOOD, AND SCARLET, AND HYSSOP. Rabbi Abraham ibn Ezra commented that "[the cedar-wood and the hyssop] represent the tallest and the lowest in species of vegetation, as is evidenced by the words of wisdom of Solomon.⁠67 Thus the law of the leper and the law of the house stricken with leprosy and the [law of] impurity [conveyed by] a corpse are closely related,⁠68 and they resemble the Passover in Egypt.⁠69
1. Treifah according to the accepted opinion (see Note 9 below), is an animal or bird suffering from one of certain organic diseases from which it is bound to die within twelve months, even though it be ritually slaughtered. Thus the word living excludes a bird which will die from a disease. Ramban further on will comment on this point.
2. Isaiah 10:14.
3. Treifah according to the accepted opinion (see Note 9 below), is an animal or bird suffering from one of certain organic diseases from which it is bound to die within twelve months, even though it be ritually slaughtered. Thus the word living excludes a bird which will die from a disease. Ramban further on will comment on this point.
4. I.e., in Tractate Chullin 140a we find a difference of opinion among the Rabbis as to whether a treifah animal or bird can in fact survive for more than one year.
5. Treifah according to the accepted opinion (see Note 9 below), is an animal or bird suffering from one of certain organic diseases from which it is bound to die within twelve months, even though it be ritually slaughtered. Thus the word living excludes a bird which will die from a disease. Ramban further on will comment on this point.
6. Torath Kohanim, Metzora 1:12.
7. In his commentary to the Torath Kohanim, Malbim explains this text as follows: "First [the Tanna of this Beraitha] explains the simple meaning of the verse, saying: 'Living means not slaughtered; clean means not unfit for food.' Then [the Tanna] says that according to the Midrash thereof, clean means not treifah, since that it may not be of a forbidden species, we know already from the word tzipor. This Sage further holds that a treifah can survive, and therefore birds which are treifah are not excluded by the word living,⁠" but instead are excluded by the term clean.
8. Ibn Ezra on this verse, and Radak in his Book of Roots, under the root tzipor.
9. Psalms 8:9.
10. Genesis 7:14.
11. Ezekiel 39:17.
12. Genesis 15:10.
13. Ibid., (9).
14. Judges 7:3.
15. Psalms 8:9.
16. Genesis 7:14.
17. Deuteronomy 22:6.
18. Psalms 104:17.
19. Ezekiel 39:17.
20. Ezekiel 39:18.
21. Job 40:29.
22. Abodah Zarah 40b. Now the emblem of the bird, as explained in the Gemara (41a), is "a symbol that [the idol in question] causes itself to be caught like a bird on behalf of the entire world.⁠" Hence the reference in the word tzipor must be to a small bird that can easily be caught. Rabbeinu Chananel explains the text of the Gemara in the following words: "he holds the whole world in his hand as one holds a bird.⁠" Here too the reference is to a small bird that the holder can easily control in the palm of his hand.
23. Temurah 34a. A sit is the distance between the tips of the outstretched thumb and forefinger.
24. Rashi, ibid. From this too it is clear that the term tzipor denotes a small bird.
25. Shabbath 90a. The Mishnah there in speaking with reference to taking out any object from one domain to another on the Sabbath, states: "for tziporoth (birds of) the vineyard, whether alive or dead, [he is liable], however small [the size be].⁠" It is thus clear that the word tzipor is used by the Sages to mean a small bird, which even when alive is "however small.⁠"
26. Berachoth 57b. Having proven that the term tzipor refers to a small bird, Ramban now begins to elucidate further that it means both a permissible and forbidden species of bird. Here in the text of Berachoth it definitely means a permissible bird, but further it will be shown that it may mean also a forbidden bird.
27. Deuteronomy 14:11.
28. (7).
29. Ramban here alludes to a question that was raised in the Gemara (Chullin 140a), as to whether the living bird of the leper that is sent into the open field is permissible to be eaten if caught by someone. To this the answer was given that one is permitted to eat it; for since the Torah stated 'All' birds that are clean ye may eat (Deuteronomy 14:11), meaning any bird of a permissible species that is found may be eaten, now if the living bird of the leper were forbidden to be eaten, the Torah would not command the bird to be sent off, as this could involve a possible offense [since if the bird were not in fact permitted to be eaten, one might catch it without knowing that it had been used by the leper, and eat it]! Now, concludes Ramban, this permission is based in the Talmud on the word 'all' ('All birds etc.) as explained above. This proves that the word tzipor, such as found here in the text before us, does not of itself only mean a permissible kind of bird. Rather, since it is a term for both the permissible and forbidden kind, it was therefore necessary for the Torath Kohanim here to establish that the leper's bird must be of a permissible species, from the word clean qualifying tziporim.
30. Deuteronomy 14:11.
31. Deuteronomy 14:12. Having established that the word tzipor means "a small" bird, whether of a permissible or forbidden kind, Ramban finds this verse difficult, since the expression of them [in translation of the verse: "of which"] apparently refers back to 'kol tzipor' (birds) mentioned in the previous verse [11], and yet it mentions here (in (12)) big birds like the great vulture, etc. In addition, the word tzipor in (11) is explicitly qualified by the word 't'horah,' thus excluding the great vulture. Ramban's answer follows in the text, where he explains that the expression of them does not refer back to 'kol tzipor' (all birds) previously mentioned, but rather means "of their flesh,⁠" i.e., the flesh of these big birds about to be mentioned — the great vulture, etc.
32. Torath Kohanim, Metzora 1:12.
33. Psalms 84:4.
34. Ibid., 104:17.
35. Torath Kohanim, Metzora 5:13.
36. Further, (53).
37. Torath Kohanim, Metzora 1:12.
38. Negaim 14:1.
39. Ibid., 5.
40. "These are accounted treifah" among cattle. It is the third chapter of Tractate Chullin. The text quoted here is found there on 62a. For the word treifah, see above, Note 7.
41. Shabbath 106b.
42. Sifre, R'eih 103. See in Seder Vayikra Note 121, on Sifre.
43. "The letting of [the dam] go from the nest.⁠" It is the twelfth chapter of Tractate Chullin, discussing the law stated in Deuteronomy 22:6-7. The text quoted here is found there on p. 140a.
44. Treifah according to the accepted opinion (see Note 9 below), is an animal or bird suffering from one of certain organic diseases from which it is bound to die within twelve months, even though it be ritually slaughtered. Thus the word living excludes a bird which will die from a disease. Ramban further on will comment on this point.
45. "The letting of [the dam] go from the nest.⁠" It is the twelfth chapter of Tractate Chullin, discussing the law stated in Deuteronomy 22:6-7. The text quoted here is found there on p. 140a.
46. See Deuteronomy 13:16-18, that all the belongings thereof are to be destroyed.
47. Thus if one received birds of a permissible species as payment for an idol, they are nonetheless forbidden for any use, just as the original idol may not be made any use of.
48. Yerushalmi Nazir I, 1. — To understand the name "'Yerushalmi of Nazir,⁠" it is important to note that after the Mishnah was completed by Rabbi Yehudah Hanasi — also known as Rabbeinu Hakadosh — in the Land of Israel [about the year 200 of Common Era] it formed, the basis of study in all academies of learning. But whereas hitherto all the great Yeshivoth were concentrated in the Land of Israel, after the completion of the Mishnah two groups of Yeshivoth came into prominence: those of the Land of Israel, and those of Babylon. Thus for a number of generations there existed side by side two groups of academies where the Mishnah was studied and interpreted. In the course of time, the continuous Roman persecutions forced the closing of the schools of learning in the land of Israel; but before they were finally closed, the Rabbis compiled their teachings in what is known as the Talmud Yerushalmi i.e., the Jerusalem Talmud. The academies in Babylon flourished for many centuries longer. Their teachings were later compiled [about the year 475 of Common Era] and are known as the Babylonian Talmud. To this day Talmudic study is almost exclusively devoted to the Babylonian Talmud, so that any tractate of the Talmud generally cited, is that of the Babylonian Talmud, unless specified as in the case before us: "the Yerushalmi of Tractate" so-and-so. A tradition has it that after the redaction of the Jerusalem Talmud, its Sages went down as a group to Babylon, and most of their teachings were incorporated into the text of the Babylonian Talmud. This explains why Talmudic study throughout the ages was concentrated almost entirely upon the Babylonian Talmud, while only the outstanding Rabbis of the generations devoted their studies also to the Jerusalem Talmud.
49. The question refers back to a statement in the Mishnah which reads: "If a person said, 'I pledge myself to offer tziporim (birds),' Rabbi Meir says that he becomes a Nazirite etc.⁠" The reason for this opinion of Rabbi Meir was explained there in the Gemara by Resh Lakish, that it is because a Nazirite whose consecration has been defiled, must bring tziporim as an atonement (Numbers 6:9-11). On this explanation of Resh Lakish, the Gemara asked: "But does a Nazirite really bring tziporim? It is turtle-doves or young pigeons that he brings!⁠" In other words, tziporim means birds which are of a forbidden kind, while the Nazirite must bring birds which are permissible to be eaten! So how could the reason Resh Lakish advanced to explain Rabbi Meir's opinion be correct, since tziporim (forbidden birds) are not used at all by a Nazirite! — Ramban is thus beginning at this point to refute his own explanation which he had set forth, namely, that tzipor refers only to a permissible bird, since it is evident from the Yerushalmi that tzipor means a forbidden bird! The final solution of the Yerushalmi follows.
50. Hence he who said, "I pledge myself to offer tziporim, becomes a Nazirite even according to those authorities that hold that the term tziporim denotes all kinds of birds, permissible ones or forbidden ones, for since it also denotes permissible birds, his intention was those birds that may be brought upon the altar (P'nei Moshe).
51. Sotah 16b.
52. (5) here reads: And the priest shall command that one of the birds shall be slaughtered in an earthen vessel over running water. On this the Sages commented that the vessel must contain just enough water that the blood of the bird is discernible in it. And how much etc. (see text).
53. See text of Ramban above, quoting the Torath Kohanim at Note 34.
54. Shebuoth 29a.
55. This text clearly shows that the term tzipor includes also large birds, and hence the above-mentioned explanation that it refers only to small birds is incorrect.
56. See text of Ramban above, quoting the Torath Kohanim at Note 34.
57. Ibid., 5.
58. Torath Kohanim, Metzora 1:12.
59. Ramban's meaning is as follows. On this exclusion of forbidden birds by the Torath Kohanim one might ask: "Since, as we have now established, the dror-characteristic of the bird is indispensable in the purification of the leper, meaning that if the birds did not have this quality of living in the house as well as in the field, the purification is invalid even if already done, why was it necessary for the Torath Kohanim to point to a special Scriptural source for the exclusion of forbidden birds; for such birds are not of the kind that live in the house as well as in the field, and we have said that if the birds lack this characteristic, the purification is invalid?⁠" Ramban answers that we must perforce say that even among forbidden birds there are some species that do have this characteristic of being able to live in the house as well as in the field, and hence it was necessary for the Torath Kohanim to exclude them by means of a special expression in the verse.
60. Mentioned above in the text, at Note 38.
61. See Deuteronomy 13:16-18, that all the belongings thereof are to be destroyed.
62. Thus if one received birds of a permissible species as payment for an idol, they are nonetheless forbidden for any use, just as the original idol may not be made any use of.
63. Treifah according to the accepted opinion (see Note 9 below), is an animal or bird suffering from one of certain organic diseases from which it is bound to die within twelve months, even though it be ritually slaughtered. Thus the word living excludes a bird which will die from a disease. Ramban further on will comment on this point.
64. "The letting of [the dam] go from the nest.⁠" It is the twelfth chapter of Tractate Chullin, discussing the law stated in Deuteronomy 22:6-7. The text quoted here is found there on p. 140a.
65. Vayikra Rabbah 16:7.
66. "If these birds that ate of his bread and drank of his water, effect atonement for the leper, how much more so do the priests who enjoy twenty-four kinds of gifts, effect atonement for Israel!⁠" (Ibid.).
67. And he [Solomon] spoke of trees, from the cedar that is in Lebanon even unto the hyssop that springeth out of the wall (I Kings 5:13). The inference is clearly that Solomon's wisdom encompassed all vegetation, from highest to lowest.
68. In each of these cases the cedar-wood and the hyssop are requirements in the process of purification. See further, 14:52 for the purification of a house that had been affected by leprosy, and Numbers 19:6 and 18, for the purification from the impurity conveyed by a corpse.
69. Exodus 12:22. There the hyssop was required in the sprinkling of the blood upon the lintel and the two side-posts, so that the destroyer would not come into the Israelite houses. — Ibn Ezra is thus intimating that in the cases of leprosy and impurity of a corpse, the purification was a sign that the destroyer would no longer approach that person or house, just as was its function in Egypt (Ezra L'havin).
שתי צפרים חיות טהורות – כל העופות הטהורים נקראים צפור שנאמר (דברים י״ד:י״א) כל צפור טהורה תאכלו, פרט לעופות טמאות פרט לעופות אסורין כגון צפור עיר הנדחת או עוף שהרג את הנפש, ולכך הוצרך טהורות שיהיה עוף טהור ומותר.
ובמדרש שתי צפרים חיות טהורות אמר הקב״ה יהא קרבנו צפרים שקולן מצפצף יבא הקול ויכפר על הקול.
ועץ ארז ושני תולעת ואזוב – אחז הכתוב הגדול והקטן שבכל מיני הצמחים, וכן הזכיר הכתוב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ג) מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, ודרשו רבותינו ז״ל מה תקנתו של זה שמתגאה וגבה כארז ישפיל עצמו כאזוב ויתכפר לו.
שתי צפרים חיות טהורות, "two live birds, of the pure species.⁠" All "pure" birds are known as צפור. We know this from Deut. 14,11: כל צפור טהורה תאכלו, "you may eat all the birds belonging to the species known as צפור טהורה.⁠" This excludes birds known as עופות טמאות. This means that although the bird itself has all the symptoms of purity, the fact that it has been associated with forbidden practices such as birds belonging to people of an עיר הנדחת, "a city condemned to destruction because the majority of its inhabitants worshipped idols,⁠" makes such a bird "unclean.⁠" Or, for instance, if such a bird of the "pure species" killed a human being, it also forfeits its status of being a צפור טהורה, and may not be eaten or used as an offering.
A Midrashic approach (compare Tanchuma Metzora 3) to the wording in our verse: God said that the sacrifice to be brought by people who have overcome their affliction should consist of birds which twitter a lot so as to remind the person offering this sacrifice that the indiscriminate use of their tongue had been the cause of their suffering the affliction in the first place. In other words: "let the sound of the bird atone for the sound made by its owner.⁠"
ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, "and cedarwood, crimson thread and hyssop.⁠" The verse mentioned both the most precious and the lowliest of plants. Solomon did the same thing in Kings I, 5,13 when he was described as lecturing about the cedars of the Lebanon and the hyssop. Our sages comment that the inclusion of both types of plants in the same breath teach that if one had arrogated to oneself the mien of something superior to oneself, i.e. given oneself a title that one had not earned, the only way to atone for this and to regain one's true station in life is to demean oneself to the level of the lowest in the social order, the hyssop (compare Rashi).
ולקח למטהר שתי צפרים – הוא עשה מעשה פטוט וכו׳.
ולקח למטהר שני צפרים, "and he will take for the person to be ritually cleansed two birds;⁠" according to the Talmud in Erchin folio 16, the offering matches the sin for which it is to atone, i.e. just as birds engage in constant useless chatter, so the tale-bearer to be cleansed now had done something which had demeaned his power of speech to something no better than that of a bird.
שתי צפרים – על שם כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו דכתיב בי׳ בדד ישב מחוץ למחנה.
כתב הרמב״ן בעלי הפשט אומרים כי כל עוף נקרא צפור כדכתיב צפור שמים ודגי הים. כל צפור כל כנף וכן כתיב ואת הצפור לא בתר על תורים ובני יונה. והנכון ששם צפור כולל לעופות הקטנים המשכימים בבוקר לצפצף ולשורר מלשון ארמי ציפורא וכן ישוב ויצפור פי׳ ישכים בבוקר. ואמר עליהם צפור שמים כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים וכל צפור כל כנף שני מינים כל הקטנים וכל הגדולים וכן יקרא קן צפור לפניך הם הקטנים לומר שאפי׳ בקטניהם יחוס. והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורים נקראים צפרים אבל מצותו של מצורע בצפור דרור ואינו אלא למצוה אבל בדיעבד כולן כשרים ולכך הוצרך למעט טמאות בתורת כהנים לפוסלן אפי׳ בדיעבד. ומיהו מדתנן במסכתא נגעים מביא שתי צפרים דרור ותניא עוד שתי צפרים מצותן שיהו שוה במראה ובקומה וכו׳ עד אע״פ שאינו שווין כשרים ולא קתני עוף דרור אע״פ שאינם דרור כשרים ש״מ שאפי׳ בדיעבד פסולים והוצרך למעט טמאות מפני שיש אף בטמאות מינים שהם דרור. א״נ פי׳ למעט טמאות לך פי׳ אסורות כגון טריפה.
ועץ ארז ושני תולעת ואזוב – כתב ר׳ אברהם הנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטהרת המת קרובים והנה הם כדמות פסח מצרים:
שתי צפרים, "two birds;⁠" the expression צפור [as distinct from עוף, Ed.] may be related to both Proverbs 27,8, and Psalms 102,8 where the צפור is described as wandering, i.e. being a loner, isolated. The analogy with the quarantined victim of tzoraat is evident.
Nachmanides writes that the scholars concerned primarily with the plain meaning of the text claim that every עוף is automatically also referred to as צפור. Their proof is Psalms 8,9 צפור שמים ודגי הים, "the birds of the sky and the fish in the sea.⁠" The correct interpretation of the choice of the word צפור by the Torah here is that the term צפור includes also the very small birds, the ones who awaken us in the early morning with their chirping. The Aramaic word for the Hebrew word צפצוף describing such chirping is צפורא. The reason the psalmist adds the word שמים, sky, to the word צפור is that in the main the birds use their wings to fly towards the sky. The word כל does not always mean "all, or each,⁠" but usually means "most.⁠" When, at the covenant between the pieces in Genesis chapter 15, Avraham divided the various animals he offered as a symbol of that covenant, the Torah mentions ואת הצפור לא בתר, meaning that he did not cut up either the pigeon or the turtle dove. The expression כל צפור כל כנף refers to two separate species of birds, i.e. both the big ones and the small ones. When the Torah, in Deuteronomy 22,6 speaks of someone encountering a קן צפור, a bird's nest, this refers to a nest housing small birds, the Torah warning that even such small creatures we must treat with consideration.
It appears to me that our sages considered every pure bird, i.e. the ones we may eat (in the appropriate circumstances) as described as צפור. However, in connection with the sacrifice of the tzarua who has been healed and purified, he is to bring one of the birds that can be truly described as צפור דרור, "a free flying bird,⁠" not a chicken, or a duck, which are domesticated and cannot use their wings in a manner reflecting true freedom of movement. This requirement is not absolute, but when available these free flying birds, i.e. pigeon or turtle dove are preferable, though other birds not described in the Torah as of the 24 kinds of birds of prey might be admissible, seeing the Torah does not speak of עוף דרור. Seeing that the Mishnah in tractate Negaiim 14,1 mentions צפור דרור instead of תור או גוזל, the bird-offerings normally presented on the altar, it might have appeared that other birds are acceptable. Seeing that the text of the Torah leaves room for doubt, the Torat Kohanim had to add that the requirement is absolute, and no other bird can be substituted. The fact is however, that the word דרור in the Mishnah may simply exclude ritually unclean birds that also fit the description of עוף דרור. Moreover, it may also mean that even though these two birds are not alike in size and in appearance as is preferable, as indicated by the word שתי instead of שתים, as among the unclean birds there are also some that fit the description of their being small and free flying the Torah meant to exclude those. [Some commentators of the Mishnah do not understand the word דרור as free flying, unrestricted, but they apply it to birds that have learned to escape capture by man both inside the house and outside of it. Ed.]
It is also possible that the expression שתי צפרים is intended to exclude birds that are ritually impure from being offered as a sacrifice.
ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, "cedar-wood, crimson thread, and hyssop.⁠" Ibn Ezra writes that the items the Torah requires as part of the purification rites of the metzura indicate the conceptual linkage between someone whose house is afflicted with a parallel affliction, with the ritual impurity conferred by dead bodies of near relatives and even with the Passover sacrifice offered in Egypt prior to the Exodus. [Emerging from the state of being afflicted with tzoraat is as cataclysmic as the redemption (on a national scale) of the Jewish people from Egypt. Ed.]
שתי צפרים – למה צוה הב״ה ליקח ב׳ צפורים לטהרת מצורע ולשחוט אחת ולשלוח אחת. אלא סימן נתן לו הב״ה כשם שאי אפשר לצפור השחוט וקבור בארץ לזוז ממקומו כך אי אפשר לצרעת לבא עוד עליך. וא״ת הואיל והלכה לה לא תבא עוד הצרעת, הסתכל בצפור המשולחת וסופה יכולה לחזור, כך אם חזרת מן התשובה סופה לחזור הצרעת עליך לכך שולח אחת ושוחט אחת. והרא״ש פי׳ דלכך צוה להביא שתי צפורים על שם (משלי כ״ז ח׳) כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו כדכתיב ביה במצורע בדד ישב מחוץ למחנה. וכתב הרמב״ן בעלי הפשט אומ׳ כי כל עוף נקרא צפור כדכתיב (תהלים ח׳ ט׳) צפור שמים ודגי הים, (בראשית ז׳ י״ד) כל צפור כל כנף, וכן כתיב (שם ט״ו י׳) ואת הצפור לא בתר על תורים ובני יונה, והנכון ששם צפור כולל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמי צפרא, וכן (שופטים ז׳ ג׳) ישב ויצפר פירוש ישכים בבקר, ואמר עליהם צפור שמים, כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים וכל צפור כל כנף [שני] מינים כל הגדולים וכל הקטנים, וכן (דברים כ״ב ו׳) כי יקרא קן צפור לפניך הם הקטנים לומר שאפילו בקטנים יחוס. והנראה מדברי רבותינו שכל העופות טהורים נקראים צפורים, אבל מצותו של מצורע בצפור דרור, ואינו אלא למצוה, אבל בדיעבד כולן כשרים, ולכך הוצרך למעט טמאות בת״כ לפוסלן אפילו בדיעבד ומיהו מדתנן במסכת נגעים מביא שתי צפורי דרור (ותניח). ותנייא עוד שתי צפורים מצותן שיהא שוה במראה ובקומה וכו׳ עד אע״פ שאינן שוין כשרין ולא קתני עוף דרור, ואע״פ שאינם דרור כשרים ש״מ שאפילו בדיעבד פוסלין הוצרך למעט טמאות מפני שיש אף בטמאים מינים שהם דרור. א״נ פי׳ למעט טמאות לך, פי׳ אסורות לך כגון טרפה.
חיות – פרש״י חיות למעט את הטרפה, והקשה הר״י הא אצטריך למעוטי מחוסר אבר. וי״ל דילמא הא והא נפקא מינה. אבל תימה דאמר (בערובין) [בע״ז] (ה׳ ב׳) ובזבחים (קט״ז א׳) מכל החי לרבות בהמה שחיין ראשי איברים שלה, ולהחיות אתך למעט את הטרפה שאין להביאה לתיבה, ואמאי לא יליף תרוייהו מחד פסוקא. וי״ל דהתם משום קיום העולם להכי אצטריך תרי קראי דאי לא הוי אלא חד ה״א דווקא למעט את הטרפה, אבל מחוסר אבר היה יכול להביא משום קיום העולם.
ד״א חיות – פי׳ הר״א מגרמייזא זריזות כמו (שמות א׳ י״ט) כי חיות הנה. כי אין לומר לשון חיים כי פשיטא מאי אצטריך למימר דמדכתיב ושחט אחת ושלח אחת, פשיטא דבחיות משתעי קרא, לכך נראה כדפר׳.
טהורות – פרש״י פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על ידי לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, כלומר כל מלשינות נאמרת בחשאי ובלט ומשנים דבריהם כצפצוף כדי שלא יבינו דבריהם אם יהו שומעין, ולכך יביא כפרתו ליום טהרתו ורפואתו עופות המצפצפים והמהגים ואין להם דבור נאה ומכוון.
ושני תולעת ואזוב – כ׳ ר׳ אברהם הנה המצורע (ותורת) [וטהרת] הבית המנוגע וטהרת המת קרובים, והנה הם כדמות פסח מצרים,.
פי׳ הר״א מגרמייזא שתי צפורים רמז ליצר טוב וליצר הרע, ומראה לך הכתוב בקרבנו היאך יעשה וימשול בשתי יצריו.
ושחט את הצפור האחת – ימית את יצר הרע.
אל כלי חרס – כלומר יחשוב בלבו איך נמשל האדם לכלי חרס שכיון שנשבר אין לו תקנה, ובזה ימית יצרו ושיפילהו, ועוד תקנה אחרת למדה תורה שישחוט אותו על מיים חיים, היא התורה שנקרא מים שנ׳ (שיר השירים ד׳ ט״ו) מעיין גנים באר מים חיים, גנים אותיות ג״ן י״ם גן פרשיות נמשלו לים שנ׳ (איוב י״א ט׳) ורחבה מני ים, וכן א״ר (קידושין ל׳ ב׳) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש.
ולקח את עץ הארז – זה שלבו גבוה ומתגאה כארז.
ואת שני התולעת – היא העבירה שבידו שנ׳ (ישעיהו א׳ י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים.
ואת האזוב – זה יצר טוב ששפל כאזוב הזה.
וטבל אותם בדם הצפור השחוטה – כלומר הכל יתכפר בשכר שהמית יצרו הרע.
והזה על המטהר – ז״פ בפרשה שיעסוק בז׳ חומשי תורה שנ׳ (משלי ט׳ א׳) חצבה עמודיה שבעה, למ״ד (שבת קט״ז א׳) פרשת ויהי בנסוע הארון ספר בפני עצמו, נמצא ספר וידבר ג׳ ספרים.
ושלח את הצפור החיה – שהוא צד על פני השדה, כלומר על פני התורה שהיא הפקר כשדה, וכן שני כבשים וכבשה אחת הרי ג׳ וג׳ עשרונים הרי ו׳ ולוג אחד שמן הרי ז׳ כנגד ז׳.
וצוה הכהן ולקח למִטהר – הציווי בכהן, והלקיחה בכל אדם.
שתי צפרים חיות טהֹרות – הרצון ב׳צפרים׳ - שיהיו דרים בבית כבשדה, שהרי נאמר: ׳ושִלַּח את הצפֹּר החיה על פני השדה׳ (פסוק ז), ואם לא תהיה דרה בבית, הנה בצאתה מידו תשתלח מעצמה על פני השדה. והציפור שבזה התואר הוא ציפור דרור. ואמר חיות – להוציא את הטריפה שאי אפשר לה לחיות, כי לה חולי או מכה יוליכה אל המות. ואמר טהֹרות – להוציא העופות הטמאים. והנה ראוי שיקח יחד שתי אלו הציפורים, ושיהיו שוים; כי זה מדרך האחדים שיפול בהם המספר; אלא שאין זה מעכב, שכבר יתכן שיפול המספר בהם מפני היות כל אחד משניהם ציפור.
ועץ ארז ושני תולעת ואזֹב – ראוי שיהיה עץ הארז בשיעור שיוכר בו שהוא עץ ארז, ולא יִכְבַּד על הכהן להזות בו עם אלו המינים הקשורים עמו; ולזה יחוייב שיהיה בראשו טרף, שיוכר בו שהוא של ארז, ושיהיה גדול מאד על האזוב, כי הוא לֻקַּח מצד מה שהוא מהצמח היותר גדול, והאזוב לֻקַּח מצד מה שהוא הצמח היותר קטן; וכשהביטו רבותינו ז״ל באלו השורשים הספיק להם שיהיה אורך עץ הארז אמה, ובראשו טרף, ועוביו כמו רובע כרע המטה, כשחֻלַּק אחד לשנים ושנים לארבעה. ושיעור האזוב אינו פחות מטפח, כי הוא יקחהו בידו עם שאר המינים ויטבלם בדם ובמים ויזה, כמו שנזכר אחר זה (פסוקים ו-ז), וזה לא יתכן בפחות מטפח, כי שיעור אצבעות היד אשר בהם תהיה הלקיחה הוא קרוב מטפח. וראוי שיהיה זה האזוב - המין ממנו שיקרא אזוב סתם, לא המין שיקרא אזוב עם שם לווי, כמו אזוב יון או אזוב מדברי, כי התורה זכרה אזוב סתם. ושיעור השני⁠־תולעת אינו פחות משֶׁקֶל; כי הוא ראוי שיהיה באופן שיִקָּשרו בו אלו המינים, וישובו להקיף בו לציפור החיה ראשי אגפים והזנב באופן שתִּקָּשר עם אלו המינים קשירה⁠־מה ולא תפרכס בכנפיה ובזנבה, כדי שלא תזה בפירכוסה, אבל יהיה הכהן הוא המזה; וזה לא יתכן בפחות מזה השיעור, לפי מה שנראה בחוש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וצוה הכהן ולקחו למטהר שתי צפרים חיות טהורות – כדא״ר יהודה ברבי סימון אלין צפוריא קולנין אמר הקב״ה יבא הקול ויכפר על הקול (ויקרא רבה ט״ז) והנה נרמז לו בזה כי האל יתעלה נתן לו פטפוט הלשון והדבור לשני עניינים. האחד ללמוד בו תורה ומוסר. והשני לעניינים ההכרחיים מצרכיו. ושני השמושים האלו הם טהורים בלי ספק כמו שאמר החכם (ירושלמי שבת פ״א הל׳ ה׳) אלו הוינא בסיני הוה תבענא תרתי פומי חדא למלעי באוריתא וחדא למילי דעלמא. והנה הוא טמא אותם ממה שנהג בהם עם הדרכים הנפסדים שזכרנו מהרכילות וספור לשון הרע ודברי הגאוה והזדו. אשר ישוו בהם גדולים וקטנים ואינם מבחינים בין הארז אשר בלבנון והאזוב אשר יצא בקיר כי הכל נסקרין בלשונם בסקיר׳ אחת.
חיות פרט לטרפות. בפרק שלוח הקן והוצרך הכתוב למעטן דלא תימא כיון דלאו קרבן נינהו אלא מחוץ למחנה שוחטה ליתכשרו לטהרת מצורע קא משמע לן והיינו אליבא דמאן דאמר טריפה אינה חיה אבל למ״ד טרפה חיה מפיק לה מטהורות טהורות ולא טרפות כדתני׳ בת״כ ואידך מאי טהורות מותרות באכילה למעוטי צפרי עיר הנדחת דלאו דוקא במשולחת דפשיטא הוא דלאו בר שלוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור בהנאה ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן אלא אפילו השחיטה דלא אכלי לה ויכול לשרפה אחר שחיטתה לא תיתי מעיר הנדחת וא״ת והא קרא דחיות אצטריכא ליה לדרשא דשחיין ראשי אברים שלהן ופרש״י למעוטי מחוסרי אבר וליכא למימר דהא דרשא דחיות פרט לטרפות מכ״ש דמחוסרי אבר נפקא דא״כ מנ״ל לרז״ל לדרוש קרא דחיות למעוטי מחוסרי אבר שהוא יותר קל דילמא למעוטי טרפה הוא דאתא שהוא יותר חמור אבל מחוסרי אבר כשרות י״ל דהאי דדריש קרא דחיות לשחיין ראשי אברי׳ שלהן ס״ל דטרפה חיה וממעט טרפות מקרא דטהורות ומאן דדריש קרא לחיות פרט לטרפות לא דריש ליה לשחיין ראשי אברים שלהן אלא למעוטי טרפות בלבד דהכי משמע מההיא דפרק שלוח הקן דקאמר טרפות מחיות נפקא ובעי תלמוד׳ הניחא למ״ד טרפה חיה אלא למ״ד טרפה אינה חיה מאי איכא למימר משמע דלמ״ד טרפה אינה חיה לא ממעטינן טרפה מחיות:
טהורות פרט לעוף טמא. וכן שנינו בת״כ טהורות ולא טמאות משמע דס״ל שאין שם צפרים מורה על עוף טהור אבל הוא נופל על הטהור ועל הטמא וקשה דבפר׳ שלוח הקן שנו דעוף טמא פטור מלשלח מה״מ אמר רבי יצחק דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף משמע בין טהור בין טמא צפור טהור אשכחן דאיקרי טמא לא אשכחן דאיקרי ופרש״י אי הוה כתיב עוף הוה משמע בין טמא בין טהור כדכתיב כל עוף טהור תאכלו וכתיב וכל שרץ העוף טמא הוא לכם וכתיב תשקצו מן העוף ופריך תלמודא מכמה קראי דאיכא לדיוקי מינייהו דסתם צפור טמא וטהור במשמע ומתרץ להו לכולהו אלמא צפרי׳ דקרא בטהורים קמיירי ולא בטמאים. ומה שטען הרמב״ן ז״ל ומפני שאמר טהורות פרט לעוף טמא נלמוד שאין הצפרים מין טהור אבל הוא שם כולל כל העופות ואם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם כי עופו׳ רבי׳ אין בהם פוצה פה ומצפצף ועוד כי מדרש חיות פרט לטרפו׳ יבא במחלוק׳ ולמ״ד טרפה חיה אינו כן ובת״כ חיות ולא שחוטות טהורות ולא טמאות טהורות ולא טרפות אינן טענו׳ כי מה שטען שאין הצפרים מין ידוע אבל הוא שם כולל העופות וא״כ מהו הפטפוט הזה כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף י״ל שאין האגד׳ הזאת נותנת טעם על אותן הצפרים ממש שהביא המצורע לטהרתו אלא על הצפרי׳ בכלל למה קרבנו מן הצפרים ולא מן הבהמות ואמר לפי שהנגעים באים על ל׳ הרע שהוא מעשה פטיט פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו בצפרים ולא בהמות מפני שהפטפוט נמצא במין הצפרים ולא במין הבהמות. ומה שטען שמדרש חיות ולא טרפות הוא במחלוקת ולמ״ד טרפה חיה אינה כן אינה טענה דיש לומר דרש״י ז״ל סובר כמ״ד טרפה אינה חיה ולפיכך הביא המדרש הזה שהוא ע״פ סברתו תדע שהרי גבי זאת החיה אשר תאכלו כתב רש״י מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אות׳ לישראל ואומר חיה אוכל שאינה חיה לא תיכול והאי דרשא אינה אלא למ״ד טרפה אינה חיה כדאיתא בפרק אלו טרפות ומה שדרשו בת״כ חיות ולא שחוטות טהורות ולא טמאות טהורות ולא טרפות הוא אליבא דמ״ד טרפה חיה:
עץ ארז מקל של ארז. לא אילן של ארז כמלת עץ בכל מקום שמורה על האילן:
שני תולעת לשון של צמר צבוע זהורית. מפני ששני תולעת ותולעת שני אינם מורים רק על מין הצבע לא על מין הצבוע הוצרך להודיע המין הצבוע מה הוא ואמר שהוא לשון של צמר שפירושו צמר סרוק ומשוך כמין לשון כדפרש״י בפרק אלו מציאות במתני׳ דולשונות של ארגמן ואמר שהלשון ההיא צבוע זהורית כי תרגום תולעת שני צבע זהורית אבל בפרשת תרומה גבי ותכלת וארגמן פירש צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן ולא הזכיר שם ל׳ אלא צמר סתם ולפי דעתי שאין הפרש ביניהם כי סתם צמר צבוע אינו אלא אחרי שיסרקנו וימשכנו כמין לשון שאחר זה טוין אותו לעשות המטוה או קושרין בו מה שרוצים לקשור וכיון שאינו בר טוייה ולא בר קשירה אלא הלשון בלבד ואינו בר צביעה אלא הלשון בלבד תפש בלשונו לשון של צמר ולא צמר סתם ואף במקום שאמרו צמר צבוע סתם אינו אלא על הלשון של צמר בלבד:
וכאשר יראה שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע ההוא יצוה הכהן שיקחו מנכסי המטהר שהוא הצרוע ומממונו שתי צפרים רוצה לומר שני עופות איזה שיהיו ובלבד שיהיו חיות לא שכבר הכה אותם הצייד ושיהיו טהורות ולא עוף טמא. והמפרשי׳ פירשו חיות עופפות כצפור דרור לא בייתיות שהן כבדות לעוף אלא חיות שלקלותן עופפות יותר ויקחו ג״כ עץ ארז רוצה לומר מקל מעצי ארזים שהם המובחרים שבעצים וכן כתוב כארז בלבנון ישגה. ושני תולעת שהוא חוט אדום צבוע בדם ואזוב. וידוע שבעצי היער היותר גבוה הוא הארז והיותר נמוך ושפל הוא האזוב וכמו שנאמר בשלמה וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] שתי צפרים חיות1
[1] חולין פרק שנים עשר דף קמ ע״א (חולין קמ.)
[ב] ושני תולעת
[1] מנחות פרק רביעי דף מב ע״ב (מנחות מב:)
1. על הציטוט ׳שתי צפרים׳ קיימת הפניה נוספת ליומא סב ע״ב, ז״ל הגמרא שם:
[ותניא] נמי גבי מצורע כי האי גוונא: ׳צפרים׳ מיעוט צפרים שתים מה תלמוד לומר ׳שתי׳ - שיהיו שתיהן שוות. ומנין שאף על פי שאינן שוות כשרות - תלמוד לומר ׳צפור׳ (יד, ה) ׳צפור׳ (יד, ו) ריבה. טעמא - דרבי רחמנא, הא לא רבי רחמנא - פסולות. עכובא מנא לן? - סלקא דעתך אמינא: תהיה כתיב. והשתא דרבי רחמנא צפור, תהיה למה לי? - לשאר הוויתו של מצורע. עכ״ל.
וכך פסק הרמב״ם בהלכות טומאת צרעת פרק יא׳ הל׳ ח כדברי ברייתא זו, מצוותן להיות שוות, אבל בדיעבד אפילו אינן שוות כשרות.
לא מובן מדוע רבנו אינו מפנה ציטוט זה אל הגמרא ביומא סב ע״ב, והרי לא מצאנו מי שחולק על ברייתא זו? וצ״ע
עיין לקמן פסוק י על הציטוט ׳יקח שני כבשים׳ שם רבנו כן מפנה אל יומא סב ע״ב אל אותה דרשה שנאמרה גם על שני הכבשים של המצורע.
(זאת תהיה תורת המצורע) פרט לטריפה. הקשה הרמב״ן, דמדרש זה בפרק שלוח הקן (חולין קמ.) למאן דאמר טריפה אינה חיה, אבל למאן דאמר טריפה חיה לא דרשינן כך. ולפי דעתי דמהא לא קשיא, דודאי מעיקרא כי מוקמינן התם ״טהורות״ ׳ולא טריפות׳, בודאי הא דכתיב ״חיות״ לא אתא רק שיהיו חיין ראשי אברים שלה, שלא תהא מחוסרת אבר (רש״י שם), אבל אי לא אתא ״טהורות״ למעוטי טריפות, אף למאן דאמר דטריפה חיה יש לנו למעט מן ״חיות״ ׳ולא טרפות׳. והרמב״ן דעתו כיון דטריפה חיה, ליכא למעוטי מן ״חיות״ ולא טריפות. ולפי דבריו הא דקאמר (שם) ״טהורות״ ׳ולא טריפות׳, וקאמר שם טריפות מ״חיות״ ממעטינן, הניחא למאן דאמר טריפה חיה, אלא למאן דאמר טריפה אינה חיה מאי איכא למימר. ולפי דבריו פירשו הכי; כי למאן דאמר טריפה חיה לא מצינו למעט מן ה״חיות״ טריפה, אבל למאן דאמר טריפה אינה חיה, ממעטינן מן ״חיות״ טריפות:
וכן מוכח מתוספות, שהקשו שם (ד״ה טרפות) תימה, והא ״חיות״ דרשינן שחיין ראשי איברים שלה, וליכא למימר דהא שמעינן [טרפה] מיניה מכל שכן [ד]⁠מחוסר אבר, דאכתי אימא דקרא למעוטי טריפה אתא ולא למחוסר אבר. ועוד, דהכא משמע למאן דאמר טריפה חיה לא נוכל למעט טריפה מן ״חיות״, ובפרק קמא דעבודה זרה (ה ע״ב) קאמר מניין שמחוסר אבר אסור לבן נח להקריב, תלמוד לומר ״מכל החי״ (בראשית ו, יט), הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה. ופריך, הא מבעי ליה למעוטי טריפה, ומתרץ הא מן ״להחיות זרע״ (בראשית ז, ג) נפקא. ופריך, הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת, אבל למאן דאמר טריפה יולדת מאי איכא למימר. והא דפריך (ע״ז ה ע״ב) ׳הא מיבעי ליה למעוטי טריפה׳ – אף למאן דאמר טריפה חיה, דאי דווקא למאן דאמר טריפה אינה חיה, אבל למאן דאמר טריפה חיה לא קשה, אם כן מאי פריך ׳אלא למאן דאמר טריפה יולדת מאי איכא למימר׳, דהא למאן דאמר טריפה יולדת מכל שכן שהיא חיה, כדמוכח בפרק אלו טריפות (חולין נז.), אלא בודאי הא דקאמר ׳והא למעוטי טריפה׳ אף למאן דאמר טריפה חיה פריך:
ואני בעניותי לא ידעתי להבין, דודאי כמו שנוכל לדרוש בהמה שחיין ראשי איברים שלה, כך נוכל לדרוש בהמה שחיה גופה מבלי טריפות. ודבר זה פשוט, דאף למאן דאמר דסבירא ליה טריפה חיה נוכל למדרש כך, ולא קאמר דלא נוכל למעט מן ״חיות״ טריפות, דודאי נוכל למעט, רק דלמאן דאמר טריפה חיה, יש לנו לומר ד״חיות״ אתא שחיין ראשי איברים שלה, ולא אתא לטריפות, והשתא נוכל לאוקמי ״טהורות״ ׳ולא טריפות׳. אבל למאן דאמר טריפה אינה חיה, אי אפשר שלא תמעט מן ״חיות״ טריפות, אם כן ליכא למימר ״טהורות״ ולא טריפות. אבל למאן דאמר טריפה חיה, אפשר שלא תמעט מלשון ״חיות״ טריפות. וכיון דאית לן תרי קראי, אית לן לאוקומי קרא ד״חיות״ שחיין ראשי איברים שלה, ״טהורות״ למעוטי טריפות. אבל בפרק קמא דעבודה זרה (ה ע״ב) קאמר כיון דליכא אלא חד קרא ״מכל החי״, מנא לן לאוקמי קרא [ב] בהמה שחיין ראשי אברים שלה, כיון דנוכל לאוקמי קרא למעוטי טריפות:
וליכא למימר דלכך כתב ״טהורות״ לומר ד״חיות״ אתא לבהמה שחיין ראשי אברים, דזה לא יתכן כלל לכתוב שיהיו הצפרים חיות ואף טהורות, שהרי אין כאן שני דברים כלל, דאם עוף חי ראשי אברים שלה, לאפוקי בעל מום, אם כן פשיטא דאינה טריפה, שהרי הטריפה אינה חיה לגמרי, ואיך יתכן לומר ״חיות טהורות״, זה לא יתכן, כיון דבכלל ״חיות״ הוי גם כן שלא יהיה טריפה, ובהאי גוונא שיבוא לשון זה על עוף אחד לא יתכן כלל. ודבר מבואר מאוד, ולא קשיא מידי, וכך הוא דעת רש״י. והשתא אף למאן דאמר טריפה חיה דרשינן ״חיות״ ולא טריפות:
והרא״ם הקשה על רש״י, דהא בכל מקום שכתוב ״צפור״ פירושו בטהור, וכדמוכח בפרק שלוח הקן (חולין קלט ע״ב), אם כן ״טהורות״ למה לי, כך הם דבריו. ויותר הווה ליה להקשות גם כן, דהא יליף טריפה מדוכתיה אחריתי, כדאיתא התם. אבל כל זה לא קשיא, כי רש״י פשוטו מפרש, ופשוטו יש לפרש כך. ובודאי מפני דאמרינן כל מקום שנאמר ״צפור״ אינו אלא טהור, מוקמינן ״טהורות״ למידי אחריתי. וכן מוקמינן ״חיות״ למידי אחריתי, דהא טריפות יליף מדוכתיה אחריתי, ולכך מוקי (טהורות) [״חיות״] שיהיו חיין ראשי איברים שלה, אבל אין זה פשוטו:
[פרט לעוף טמא]. יש מדקדקין על דברי רש״י, שמתחלה אמר ״חיות״ ׳פרט לטריפות׳, ואחר כך אמר ״טהורות״ ׳פרט לעוף טמא׳, ולא אמר ׳פרט לטמאות׳. ואין זה דקדוק, שהייתי אומר ׳ולא טמאות׳ היינו שלא נטמאה מטומאה, לכך אמר ׳פרט לעוף טמא׳, פירוש שהוא טמא במינו. ולא אמר ׳לעופות טמאות׳, כי עדיין הייתי אומר לעופות שנטמאו, אבל ׳עוף טמא׳ ליכא למטעי, שפירושו בודאי מין עוף טמא, שעל המין יאמר בלשון יחיד, לכך אמר בלשון יחיד ׳פרט לעוף טמא׳, וזה פשוט:
לפי שהנגעים באים וכו׳. אף על גב דיש הרבה עופות שאין מצפצפין בקול (קושית הרמב״ן), מכל מקום מין מצפצפין הצריכה תורה לטהרתו, ומין עופות מצפצפין:
כתולעת וכאזוב. ואם תאמר, למה מזכיר (רש״י) שני דברים ׳כאזוב ושני התולעת׳, יזכיר השפל יותר, ויש לתרץ, דודאי מתחלה יש להשפיל עצמו כתולעת, שהוא שפל מאד, שיתרחק מן העבירה, שהיה מתחלה חוטא בגאוה. ואם לא יפרוש לצד אחר לאחוז במדת השפלות מאד מאד – לא יצא מידי חטאו, כי יחזור לידי גאות שלו, לכך יהיה מתחלה כתולעת, עד שיתרחק מן העבירה ולא יהיה לבו גס עליו, ואחר כך יהיה כאזוב, ואין צריך להשפיל עצמו כתולעת. ולפיכך מקדים הכתוב ״שני התולעת״ ואחר כך ״האזוב״, כי השפלות יותר מדאי אין ראוי, כי כל מדה טובה בעולם יש לו מצוע, ושני הקצות אינם טובות. ועל דרך זה פירש הרמב״ם ז״ל בהקדמת מסכת אבות (פ״ד משמונה פרקים), כי מי שחטא בגאוה, כשיתקן דרכיו צריך לאחוז בקצה להשפיל עצמו יותר מדאי, עד שהוסר ממנו המדה המגונה, ואחר כך יעמוד בענוה. והוא גם כן שפלות, אלא שאין כל כך, כך יש לפרש. אמנם בפסיקתא שמשם דרשה זאת, לא הזכירו ״שני תולעת״, רק ״עץ אזוב״, והוא נכון בודאי, ואין להוסיף על דברי חכמים:
מקל של ארז. ולא אילן של ארז, דאם כן ״ארז״ מבעיא ליה, ולמה לי ״עץ״, אלא מקל יקח, ולא ארז:
ולקח למטהר שתי צפרים – למעלה פר׳ תזריע כתבתי שעיקר הצרעת בא על ג׳ עבירות הרמוזים בפר׳, והם לה״ר וגסות הרוח וחמדת הממון ועל פי זה נוכל לומר שהצפרים מכפרין על ג׳, על לה״ר לפי שעושין מעשה פטיט כו׳, (ערכין טז:) ועל גסות הרוח העולה למעלה כצפרים עפות (ישעיהו ל״א:ה׳), ועל חמדת הממון שנאמר בו (משלי כ״ג:ד׳-ה׳) אל תיגע להעשיר וגו׳ כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים. ולפי שרוב המפרשים האריכו למעניתם בפר׳ זו בענין חטא הלה״ר אוסיף גם אני לקח טוב לבאר מה שתעלה מצודת שכלי בג׳ הכרזות שמצינו לרז״ל המדברים מחטא הלשון.
הכרזה הראשונה היא, מה שמסיק במדרש הרבתי (מצורע ט״ז:ב׳) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודיק עליה עלמא פירש בעל מתנות כהונה הביטו אחריו מלשון והביטו אחרי משה (שמות ל״ג:ח׳) ר׳ ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה א״ל תא סק להכא זבין לי א״ל לית את צריך ולא כדמותך, אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו׳ נצור לשונך מרע. (תהלים ל״ד:י״ג-י״ד) א״ר ינאי אף שלמה מכריז שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כ״א:כ״ג) שומר מצרעת נפשו א״ר ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע עכ״ל.
הכרזה השניה מצינו במס׳ ע״ז (יט:) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה א״ל הב לן חיי אמר להו מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע, שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה ת״ל סור מרע ועשה טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו׳ (משלי ד׳:ב׳).
והנה בהכרזת הרוכל יש לדקדק, מה איכפת לנו בזה אם היה רוכל או חנוני שהוצרך להודיע שהיה המכריז רוכל, גם לשון מחזר צריך ביאור כי לשון זה שייך על החוזר לאחוריו והיה לו לומר מסבב, ומאי איכפת לנו בזה שהיו העירות סמוכות לצפורי, גם יש הרבה שינויים בין הכרזת הרוכל ובין הכרזת רבי אלכסנדרי כי הרוכל הכריז מאן בעי למזבן סם חיים הזכיר למזבן ורבי אלכסנדרי הכריז מאן בעי חיי לא הזכיר למזבן, גם לא הזכיר שום סם אצל הרוכל אמר אודיק עליה עלמא משמע שלא בקשו לקנות כלום ממנו אלא הביטו אחריו, ולרבי אלכסנדרי מכניף כ״ע ואמרו הב לן חיי, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שר׳ ינאי הוה יתיב בטרקליניה, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שהראה לו ספר תהלים מכורך יהיה מכורך או בלתי מכורך, ומה היתה כוונת ר׳ ינאי שהוסיף לו ראיה מן שלמה שאמר שומר פיו ולשונו כו׳. ולמה אמר שכל ימיו לא היה יודע היכן מקרא זה פשוט כו׳ הרי אפילו תינוקות שב״ר יודעין לפרשו, ואם כדברי בעל העקידה שפירש בזו הפרשה שהיה קשה לו הנוכח ונסתר כי מתחילה התחיל בלשון נסתר מי האיש החפץ חיים ואח״כ דבר להם בנוכח נצור לשונך מרע אלא ודאי שכוונת הפסוק שיהא הדבר בדרך הכרזה שהמכריז מכריז סתם בלשון נסתר וכשיבאו הקונים לקנות אז ידבר עמהם בנוכח. מ״מ קשה היה לו להבין כל זה מן הכרזת ר׳ אלכסנדרי.
והקרוב אלי לומר בהיתר כל הספיקות הללו – שמצינו במסכת ערכין (טו:) א״ר חמא בר חנינא מאי תקנתיה של מספר לה״ר אם ת״ח הוא יעסוק בתורה שנאמר (משלי ט״ו:ד׳) מרפא לשון עץ חיים. ואין לשון אלא לה״ר שנאמר (ירמיהו ט׳:ז׳) חץ שחוט לשונם. ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא וגו׳. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר (שם ט״ו:ד׳) וסלף בה שבר ברוח. ר׳ אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברה״ק שנאמר (תהלים י״ב:ד׳) יכרת ה׳ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו שלא יבא לידי לה״ר אם ת״ח הוא יעסוק בתורה כו׳.
ונראה שטעמו של רבי אבא הוא, שהדין נותן שלא יהיה לו תקנה, לפי שאם כבר סיפר לה״ר והטיל מום בקדושים והוציא שם רע ונתפשט קול ענות זה בכל העולם פשיטא שאין תקנה לזה שעליו סיפר הלה״ר, ואף אם המספר יקריב כל אילי נביות אין בידו להשיב מחשבתו הרעה ודבריו וכי ילך מקצה השמים ועד קצהו ויכריז לאמר שקר דברתי, כמנהג דורינו זה שאם אחד מבעלי הלשון יוציא לעז על איזו נכבד עד מהרה ירוץ דברו ממזרח שמש עד מבואו והוא בעצמו לא יוכל לתקן את אשר עיות, ע״כ דין הוא שכשם שאין תקנה לזה שסיפר עליו כך אין תקנה למספרו ולכך כרתו דוד ברה״ק ואמר יכרת ה׳ כל שפתי חלקות וגו׳ ונתן טעם לדבר משוד עניים מאנקת אביונים וגו׳ אלו הן הלוקין וצועקים נאקת חלל, העניים והאביונים אשר עליהם יצא הקצף מחץ שחוט לשונם שאין להם תקנה ע״כ אין תקנה גם לשפתי חלקות ועז״א (תהלים ק״א:ה׳) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית ומתרגמינן לחלוטין כי ישאר כך לחלוטין ואין תקנה לו.
אבל רבי חמא סבר, מדקאמר מרפא אין רפואה כ״א במקום חולי ע״כ רצה לפרש הפסוק במי שכבר סיפר וכדמות רמז לפלוגתא זו מצינו (בכתובות עז:) מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן והוא מין צרעת, ומסיק שם ריב״ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו׳, וקשה מה ראה ריב״ל על ככה לסמוך על הנס בחנם. ונ״ל על צד הרמז שפליגי בפלוגתייהו דר׳ אבא ור׳ חמא כי הזבובים כינוי אל בעלי הלשון שעושין כמעשה הזבוב שדרכו להניח כל מקום טהור שבגוף וכשמוצא איזו מקום מטונף ומכה טריה שם ירבץ על מקום השחין, כך בעלי הלשון אם יראו איזו אדם מלא חכמה וכבוד לעולם אינן מספרים ממעלתם, אלא רואים אחר מומי בני האדם כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא בסכלות מעט.
ועליהם אמר שלמה – זבובי מות יבאיש וגו׳ (קהלת יא) ר״ל אלו בעלי הלשון שנמשלו לזבובים וברוח שפתיו ימית כי לה״ר תלתא קטיל (דב״ר ה׳:י׳) על כן קראם זבובי מות ואמר יבאיש, כי כל כוונתם להבאיש ריח אנשים טובים יביע שמן רוקח, יביע לשון דבור ור״ל שהוא מדבר אפילו מן איש שלם אשר ריחו נודף כשמן רוקח מ״מ הוא משתדל להבאיש ריחו, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, כי בעיניו אותו סכלות מעט שהוא רואה בזולתו הוא יקר וכבוד בעיניו יותר מכל חכמה וכבוד שרואה בו עד שזה הסכלות מעט מכריע את כל החכמה והכבוד, ונתן טעם לדבר לפי שלב חכם לימינו, (קהלת י׳:ב׳) היינו לדון הבריות לכף זכות, כארז״ל (תנחומא שמות יח) אלו מיימינים לזכות כו׳ ולב כסיל לשמאלו, לדון את הבריות לכף חובה על כן לעולם אינו מספר במעלות זולתו כי אם בגנותו, וטעמו של דבר לפי שגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא, (שם י׳:ג׳) ר״ל כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע:) וסכל זה החושד בכשרים יודע בעצמו שאותו חסרון ודופי שמטיל בזולתו יש גם בו וגם הוא לבו חסר מן אותו דבר, על כן אמר לכל כי סכל הוא ותולה גם באחרים אותו סכלות שהוא יודע שישנו בו בעצם וראשונה וסובר מאחר שהוא עושה כן כולם עושים כאלה. אלו הם הזבובים החוקרים תמיד אחר מומי הבריות וחסרונן כדרך שנאמר (שמות ל״ג:ח׳) והביטו אחרי משה, לפיכך נלקו בצרעת שנקרא ראתן כי כשם שהם בעלי ראתן שרואים ומסתכלים אחרי מומי בני האדם כך נלקו בצרעת שנקרא ראתן ואמרו הזהרו מהם שלא לטפל עמהם להשיבן מדרכם הרעה להורות להם דרך התשובה כי הוא סובר סיפר אין לו תקנה ע״כ אין לטפל עמהם בחנם, וכן דעת רבי זירא ור׳ אמי ורבי אסי שנתרחקו מעל גבולם בכל מיני הרחקה כדמסיק שם.
ויכול להיות שטעם להרחקה יתירה זו היתה, שלא יקבלו נזק מן חץ שחוט לשונם כמ״ש (תהלים ק״א:ז׳) לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דווקא בביתו ממש לא ישב אבל דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אפילו מרחוק כמטחוי קשת חץ שחוט לשונם כהוראת לשון נגד והיינו לפי שהלשון מזיק אף מרחוק. אבל ריב״ל סבר שיש תקנה גם אם כבר סיפר, אם ת״ח הוא יעסוק בתורה כו׳ וזהו שמסיק ריב״ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו׳ כי סבר שע״י ת״ת יש לו תקנה אפילו למי שכבר סיפר עד שכבר נלקה בצרעת.
והנה ר׳ אלכסנדרי סובר גם הוא סיפר אין לו תקנה, ע״כ לא הלך כ״א אל הכתות שלא ספרו עדיין והיה מזהירם ומלמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי לה״ר והיה מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי, לא הזכיר לשון סם גם לא הזכיר לשון למזבן לפי ששמירת הבריאות אינו צריך סם רק שהרופא מלמדו להועיל שיהיה נשמר מן הדברים המזיקים שלא יבא לידי חולי, ע״כ אין נכון שהמלמד יבקש שכר על דבריו כי מה הוא בחנם כי הדיבור ניתן לו במתנה אף הוא ילמד דרכי הרפואה לזולתו בחנם, אבל מי שכבר נפל אל החולי אז הוא צריך לסמים ובעבורם תובע הרופא שכרו כי גם לו לא באו בחנם אלא נתן דמיהם או טרח את עצמו בעדם ולפי שר׳ אלכסנדרי הלך אל כתות הטובים שלא ספרו לה״ר ללמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי חולי חטא הלשון, ע״כ הכריז סתם מאן בעי חיי מאן בעי חיי וכפל הענין לומר לך שיש תקנה לזה שלא יבא לידי סיפור לה״ר ולזה שלא יסופר עליו לה״ר. אכניף כולי עלמא ואמרו ליה הב לן חיי כי גם המה חשקו בדבר שכבר התנהגו בו ובקשו לידע הדרך המביא לידי שמירת הבריאות אמר להו פסוק מי האיש החפץ חיים וגו׳ נצור לשונך מרע וגו׳. ולפי ששמירת הבריאות א״צ שום סם ע״כ מסיק שמא תאמר אלך ואגרה בשינה לנצור לשוני בשב ואל תעשה לגמרי, ת״ל ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה וכו׳ (אבות ו׳:ג׳) ר״ל אע״פ שאינו צריך סמים ותשובה גדולה מ״מ צריך הוא לנצור לשונו על ידי ת״ת לחכם, אבל כנגד הע״ה אמר אח״כ קרוב ה׳ לנשברי לב כמ״ש וסלף בה שבר ברוח (משלי ט״ו:ד׳).
אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בנסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואח״כ נתן אל לבו לשוב בתשובה ובקש דרכי הרפואה שהזכירו רז״ל לת״ח בת״ת, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו ע״כ מלאו לבו לזכות הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר צפרים עפות כטהרת המצורע בצפרים העושין מעשה פטיט, וזה״ש שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי היה מחזר בתשובה אותן העירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט, והיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה הצריכין קנין ע״כ הזכיר למזבן סם, ומטעם זה לא מסיק בהכרזה זו שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו׳ כי מהיכא תיתי שיתרפא בשב ואל תעשה מי שהוא חולה כבר, אבל בהכרזת רבי אלכסנדרי אתי שפיר כאמור כי שם החידוש שיצטרך לת״ת, וכאן החידוש שיועיל הת״ת למי שכבר סיפר, ולא כפל הרוכל הכרוז לומר ב׳ פעמים מאן בעי למזבן סם חיי כמו שכפל ר׳ אלכסנדרי דבריו לפי שגם הוא מודה שזה שסיפר עליו הלה״ר אין לו תקנה כלל ולא בקש תקנה כ״א לזה שכבר סיפר, משא״כ בר׳ אלכסנדרי שבקש תקנה לשניהם אודיק עליה עלמא לפי שכבר בחרו להם דרך מקולקל זה והיה רגיל על לשונם לספר לה״ר על כן לא בקשו לקנות כלום ממנו ואדרבא אודיק עליה הביטו אחריו, כי המה הבעלי ראתן הרואים אחרי מומי נפשות רבות וחסרונם כי כך דרך מואסי התוכחה שמביטים אחרי המוכיחם לראות אם ימצאו בו שמץ פסול כדי להשיב לו טול קורה כו׳ לכך אמרו לו אתמול היית רוכל הולך רכיל והיום אתה רוצה לתקן דרכינו קשוט עצמך תחילה.
רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה, כמו ר׳ זירא ור׳ אמי ור׳ אשי שנתרחקו מעל גבול בעלי הלשון שלא להיות אתם במחיצתם א״ל תא סק להכא א״ל לית את צריך כו׳ כי הוא סובר שפסוק מרפא לשון עץ חיים מדבר דווקא במי שכבר סיפר אבל אתה וכל דכוותך אינן צריכין שימור, מ״מ אטרח עליה לידע התרופה הראה לו ספר תהלים מכורך לומר לו לפי שספר זה כרוך ומונח בקרן זויות אין דורש ואין מבקש ואין קורא בו בצדק ע״כ דרך מוסר לא ידעו האמור בפסוק מי האיש החפץ חיים א״ר ינאי אף שלמה מכריז כו׳ הרי ספר משלי שאינו כרוך ומונח כי מדרך העולם ללמוד הספר לנערים כמ״ש לנער דעת ומזימה (משלי א׳:ד׳) ואעפ״כ אין עושין מה שקורין בו שומר פיו ולשונו וגו׳. אלא ודאי יודעין רבונם ומתכוונים למרוד בו. ויכול להיות שתנא דמסייע לו כי קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, בשלמא אם פסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר שהתרופה מועלת לו סד״א שמי שלא סיפר אין צריך לנצור לשונו פירוש ע״י ת״ת כדמסיק רבי אלכסנדרי שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו׳, קמ״ל שומר פיו ולשונו שגם מי שלא סיפר צריך שמירה ע״י ת״ת. אבל אם מי שכבר סיפר אין לו תקנה ובעל כרחך אתה צריך לומר שפסוק מי האיש החפץ חיים וגו׳ מדבר במי שלא סיפר א״כ מה הוסיף שלמה בפסוק שומר פיו ולשונו על דברי אביו אלא ודאי שכדבריך כך הוא שפסוק זה מדבר אפילו במי שכבר סיפר.
ועל זה א״ר ינאי כל ימי לא הייתי יודע היכן מקרא זה פשוט כו׳ – והיינו פסוק שומר פיו ולשונו כי היה סבור שסיפר אין לו תקנה וא״כ היה קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, עד שבא רוכל זה והודיע שפסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר וא״כ שומר פיו ולשונו מדבר במי שלא סיפר עדיין, ואם נפשך לומר על כל פנים שרבי ינאי מדבר על הפסוק של הרוכל נ״ל שהיה קשה לו בפסוק שחסר בו תשובת כת הלוקחים, כי המוכר מכריז מי האיש החפץ חיים ואח״כ באים הקונים ואומרים הב לן חיי או מכור לנו סם חיי ואח״כ משיב שמור ונצור לשונך מרע ולמה השמיט בפסוקים אלו דברי הקונים, אלא ודאי שאמת הוא כדברי הרוכל שפסוק זה מדבר בכתות שכבר ספרו לה״ר וקשה להם לעזוב ההרגל ולפעמים לא יבקשו לקנות התרופה כי כן קרה אל הרוכל שלא בקשו לקנות ממנו כלום, ומ״מ חייב המכריז להודיע להם דרך מוסר זה אף אם המה לא יבקשוהו ממנו ע״כ השמיט הפסוק דברי הקונים לומר לך שאף אם יהיה דור תהפוכות שלא יבקשו לקנות כלום מן הרופא ולא ידרשוהו מ״מ הוא ידרוש אחריהם להורות להם דרך השלום כמ״ש (תהלים ל״ד:ט״ו) בקש שלום ורדפהו. וארז״ל (ויק״ר ט׳:ט׳) כל המצות אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל השלום אינו כן אלא אתה מחוייב להדר אחריו שנאמר בקש שלום ורדפהו, והוא ע״י סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו׳ כי ע״כ נאמר שכל נתיבותיה שלום (משלי ג׳:י״ז) לפי שמצלת מלה״ר הגורם כל דברי ריבות. וזה״ש מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי אותן בעלי ראתן אוהבים הימים אשר בהם יראו ברע אשר ימצאו בזולתם כדי שיהיה להם מקום ללון עליו ולספר ממנו, אבל החפץ חיים עוצם עיניו מראות ברע ואוהב הימים אשר בהם יראה בטוב זולתו לאמר מי יתן וכל עם ה׳ נביאים, והוא כשינצור לשונו מרע ע״י ת״ת הרמוז בועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו׳ ולע״ה בשבר רוח כמ״ש (תהלים ל״ד:י״ט) קרוב ה׳ לנשברי לב.
ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר שאינו מענין פשוטו של פרשה, יען כי ראיתי דור זה פרוץ מאד מאד בחטא הלשון וצרעת נושנת היא כי גם בגלות מצרים היו בעבור שהיו בהם דלטורין (תנחומא שמות י) ונגאלו בזכות ד׳ דברים ואחד מהם בזכות שלא היה בהם לה״ר כו׳ (ילקוט שמעוני אמור תרנז), ובבית שני חזרו לסורם, ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל עד עלות חמת ה׳ לאין מרפה, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זה לאמר אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו. וזה דרשתי בק״ק לובלין בפר׳ זכור שס״ב לפ״ק בהתאסף ראשי עם וחכמי כל הקהילות ונוסף עליהם דברים כהנה וכהנה.
ועץ ארז ושני תולעת ואזוב – היה לו להסמיך עץ ארז לאזוב כי שניהם ממין הצומחים מה ראה להכניס שני תולעת ביניהם ובפר׳ חקת (י״ט:ו׳) כתיב עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ולמה שינה כאן. ונראה לפי שפר׳ זו מדברת בתיקון לה״ר שהמספרו אף אם יהיה שפל אנשים כתולעת זה מ״מ הוא מכה באדם גדול שנמשל לארז, כדמסיק בילקוט (ישעיהו תנ) על פסוק אל תראי תולעת יעקב (ישעיהו מ״א:י״ד) ע״כ כפרתו עץ ארז ושני תולעת ואזוב, לכפר על מה שעשה מעשה התולעת בארז ותרופתו שישפיל עצמו כאזוב ואז לא יחפוץ להטיל מום בקדשים.
וטעם לב׳ צפרים הוא, כי האדם יש לו ב׳ מיני דבור, אחד אסור, ואחד מצוה בו, והאסור דהיינו כלה״ר ודוגמתו זהו הצפור שעושה מעשה פטיט השחוטה על כלי חרס על מים חיים, כי אם עם הארץ הוא יהיה לו רוח נשברה שנאמר (משלי ט״ו:ד׳) וסלף בה שבר ברוח. כי יש לו דין כלי חרס שאין לו תקנה כ״א בשבירה וכנגדו נאמר שישחט הצפור העושה מעשה פטיט על כלי חרס, ואם ת״ח הוא יעסוק בתורה שנמשלה למים חיים לכך נאמר על מים חיים. ומטעם זה נאמר ה׳ פעמים זאת תורת בענין המצורע לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מן הצרעת הבא על לה״ר, ואת הצפור החיה זהו כנגד פטפוטי דברים בתורה ותפלה אך שצריך לצרף לדבור זה עץ ארז ושני תולעת ואזוב המורה על ההכנעה והשפלות שאפילו בדבור התורה יהיה לו לב נשבר ונדכה וארז״ל (סוטה ה.) אדם לא נאמר בו ונרפא אבל בשר נאמר בו (ויקרא י״ג:י״ח) ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא, כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה וכן ארז״ל (סוטה ה.) בשר בושה סרוחה רימה, כי זכירת כל אלו הדברים מביאין לידי שברון לב והכנעה, על כן נאמר וטבל אותם בדם הצפור השחיטה להזות עליו מן ב׳ הצפרים כדי להסמיך עליו ב׳ דברים כאחד התשובה על העבר והתיקון על העתיד.
וְאֵזֹב: חס׳ וא״ו בהעתק הללי ובמפתח ובספרי׳ מדוייקי׳. ועיין 1מה שאכתוב לקמן בסוף הקאפיטו׳א בס״ד. [ואזב].
1. מה שאכתוב: מ״ש וי׳ יד מט (׳ואזב׳).
א. קאפיטולי = פרק.
פרט לטריפות. ר״ל לל״ל חיות הא ציפור לאו חיה הוא, דאין לומר דחיות ר״ל שיהא חיה ולא מת, דהא אח״כ כתיב ושחט את הציפור האחת וכתיב ושלח את הציפור החיה על פני השדה. ומתרץ פרט לטריפות ר״ל דבעינן ראוי להיות חי ולא טריפה, דטריפה אינו יכול לחיות, ואיצטריך מיעוטא לטריפות שלא תימא כיון דלאו קרבן הוא אלא מחוץ למחנה שחטוהו ויתכשרו טרפות לטהרת מצורע קמ״ל:
לפי. כתב הרא״ם משמע דסבירא ליה שאין שם ציפרים מורה על עוף טהור אבל הוא מורה על הטמא ועל הטהור, וקשה דבפרק שלוח הקן שנו דעוף טמא פטור מלשלח, מהנ״מ א״ר יצחק דכתיב בקרא כי יקרא קן ציפור לפניך עוף בין טמא בין טהור, משמע ציפור טהור אשכחן דאקרי טמא לא אשכחן דאקרי וכו׳, אלמא ציפרים דקרא בטהורים קמיירי ולא בטמאים עכ״ל וכו׳. ונ״ל דרש״י הרגיש בקושיא זו ותרצה במה שכתב לפי שהנגעים באים וכו׳. וקשה למה לא פירש זה על שתי ציפרים והמתין עד פה, אלא ודאי רש״י בא לתרץ לל״ל טהורות הא צפרים דקרא בטהורות קמיירי, ומתרץ לפי וכו׳ א״כ ש״מ משום פטפוט קול מביא ציפרים ולא בהמות, א״כ ה״א דכ״ש שיביא עופות טמאים הוא דאתא, אלא לרבות אפי׳ עופות טהורות, וכ״ש טמאים, משום הכי כתב קרא טהורים. א״נ מש״ה כתיב ציפרים שהוא מורה על הצפצוף שהם מצפצפים מצפרא, וציפור מלשון צפרא כמו שכתב הרמב״ן ז״ל. וק״ל. נח״י פירש דקשה לרש״י למה מיעט הכתוב טמאות והלא לא לקרבן נינהו אלא מחוץ למחנה שוחטה אל כלי חרס, וע״ז תירץ שבמין הטהורות יש עופות שמפטפטין תמיד בצפצוף קול משא״כ במין הטמאות:
על גסות. מש״ה צריך ליקח עץ ארז שהוא גבוה ויפה מאד מכל אילנות: וא״ת גבי צרעת בתים ג״כ הצריך הכתוב ליקח עץ ארז, ומה גסות רוח יש בבית. י״ל דהצרעת שנתן הקב״ה על הבתים משום שהטמינו האמוריים אוצרות בקירות הבתים, לכן נתן הקב״ה צרעת על הבתים כדי שיהיו צריכים לנתוץ הבתים וימצאו האוצרות כדפירש״י לקמן, ומי שיש לו ממון הרבה נעשה גס רוח כמו שנ׳ בפ׳ עקב ובקרך וצאנך ירביון וגו׳ וכתיב אחריו ורם לבבך ושכחת וגו׳, לכך הצריך הכתוב ליקח עץ ארז, כלומר אל תהא גס הרוח מחמת רוב הממון שנתתי לך בקירות הבית: [דברי דוד] ולעיל פירש״י על לשה״ר, ותרווייהו חד הם, דמכח גסות הרוח בא לומר לשה״ר על אחרים כי אינם חשובים כלום בעיניו. וא״ת תינח נגעי אדם, בנגעי בתים מאי איכא למימר. לק״מ שהרי נגעי הבתים באים ג״כ על עבירות של אדם, דאמרינן במדרש שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, נמצא שכל הנגעים צריכין כפרה לאדם שבשבילו באים:
מקל. לאו אילן של ארז כמלת עץ בכל מקום, דהיאך יכול ליקח כל האילן:
לשון. כלומר הצמר היה ארוך כמין לשון וצבוע זהורית:
Excluding טריפות. Rashi is answering the question: Why does it say חיות? A bird is not a חיה (beast)! We cannot say that חיות means that they have to be alive and not dead, because it is written afterwards, "and he slaughters the one bird,⁠" and it is written, "and send the live bird into the open field.⁠" Rashi answers: "Excluding טריפות,⁠" meaning: We require that they should be fit to be alive and not a טריפה because a טריפה cannot live. We need the exclusion for טריפות so that we will not say since it is not an offering, but rather it is slaughtered outside the encampment, טריפות would be acceptable for the metzoro's purification. Thus, it lets us know [otherwise].
Because. Re'm writes: This implies that Rashi holds the view that the expression ציפרים does not refer to a pure bird, but rather it refers to [both] impure and pure [ones]. This raises a difficulty, because in (Chulin 139b) [the Rabbis] taught: "An impure bird is exempt from [the mitzvah of] sending [away the mother bird]. What is the source of this? Rabbi Yitzchak said: As it is written (Devarim 22:6): 'If a bird's nest (קן ציפור) chances before you on the road.' — The expression עוף implies both impure and pure, [but] ציפור — we find that a pure bird is called [ציפור]; an impure [bird] is not called [ציפור], etc.⁠" Thus, [the expression] ציפרים in Scripture refers to pure and not to impure. It appears to me that Rashi was aware of this difficulty and answered it with that which he wrote: "Because [these] eruptions come...⁠" [This poses] a difficulty: Why did he not explain this regarding "two birds,⁠" but rather waited until here? It must be Rashi is coming to answer [the question:] Why does it say, "pure"? [The expression] ציפרים in Scripture refers to pure [ones]! Rashi answers: "Because, etc.⁠" If so, hear from this that because of the chattering sounds he brings birds and not animals. If so, I might think that so much more so he should bring impure birds [which twitter and emit sounds more than pure birds, and that which it says in the verse ציפרים is not meant to exclude impure birds], but rather to include even pure birds, and so much more so impure [birds]. For this reason Scripture specified "pure.⁠" Alternatively, the reason it is written, "ציפרים" is to indicate the twittering, because they twitter from the morning (צפרא), and ציפור (bird) is from the expression צפרא (morning), as Ramban writes. Nachalas Yaakov explains that Rashi is answering the question: Why does Scripture exclude impure? They are not offerings; but rather he slaughters it outside the encampment in an earthenware vessel! On this he answers that the pure species include birds that chatter incessantly with twittering sounds, which is not so regarding the impure species.
For haughtiness. This is why he needs to take cedarwood which is tall and the most beautiful of all the trees. You might ask: Scripture requires that he take cedarwood regarding tzora'as of houses as well, but what haughtiness of spirit does a house have? The answer is: The tzora'as that Hashem placed in houses was because the Emorites hid treasures in the walls of their houses, and therefore Hashem placed tzora'as in the houses so that the Jews would need to break down the houses and thus they would find the [hidden] treasures, as Rashi explains later (14:34). And someone who has a lot of money becomes haughty of spirit, as it says in Parshas Eikev (Devarim 8:13): "And your herds and your flocks multiply...⁠" after which it is written: "And your heart grows haughty, and you forget, etc.⁠" Therefore, Scripture requires him to take cedarwood, as if to say: Do not be haughty of spirit due to the large amount of money that [was hidden] in the house's wall, which I gave you (Mahara'i). Above, Rashi explains: [Because eruptions come] for [the sin of] lashon hara! Both of them are one reason: One speaks lashon hara about others because of his haughtiness of the spirit, since they are not considered important at all in his eyes. You might ask: This explanation is valid for skin-eruptions on a person, but what will you say regarding eruptions in houses? There is no difficulty! The eruptions of houses come for the transgressions of people as well, as the Midrash says: The Merciful One does not afflict people first. Thus, all the eruptions are for the sake of a person's atonement, because they come on account of him (Divrei Dovid).
A stick. This does not mean a cedar tree as the word עץ usually connotes, for how could he take the entire tree?
A strip (לשון). I.e., the wool was long like a tongue (לשון) and dyed crimson.
וצוה הכהן ולקח וגו׳ – רז״ל בתורת כהנים אמרו צוי בכהן ולקיחה בכל אדם. ודרשו בפסוק שאחר זה וצוה הכהן ושחט ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי יהודה בר רבי יוסי רבי אומר אף שחיטה בכהן ע״כ. קשה למה לא נחלקו רבי יהודה ורבי אלא בפסוק שני ולא בראשון. ואם לצד כי וצוה ולקח אין דבר להלביש בציווי לבד הלקיחה, גם וצוה ושחט אין ידוע מה יש בציווי לבד השחיטה, ואדרבה בציווי ולקח יש לנו לומר שיכוין לומר וצוה שיביאו לפניו הצפרים ויקחם הוא מיד המביאים וב׳ מצות צריכין להיות בכהן מה שאין כן וצוה ושחט אם נאמר שהכהן הוא שישחוט במה נלביש הציווי.
וראיתי לבעל קרבן אהרן שכתב שהמצוה היא שיצו להביא לפניו הב׳ צפרים לבחור מהם אחת המיוחדת והמבוררת. וטעם שלא חלק רבי בפסוק ראשון הוא לצד שלא מצא במה ילביש המצוה ע״כ. ואין דבריו נראים כי מצוה זו של הברירה שצריך שתהיה ביד כהן אינה נשמעת מאומרו וצוה, ואדרבה יש לנו לומר שכוונת הכתוב הוא לומר שיצוה לברור האחת וירצה לומר הכתוב שמצות הבירור על ידי כהן והבירור על ידי הזולת והשחיטה בכהן, ועל כל פנים יכול הוא רבי לפרש בפסוק ראשון כדרך שפירש בפסוק ב׳.
והי׳ נראה לפרש שטעם שחלק רבי וסבר שהשחיטה גם כן בכהן לא לצד משמעות הכתוב אלא לצד מה שהוא הענין. כי צוה ה׳ שתהיה השחיטה אל כלי חרס על מים חיים, ושחיטה זו אינה בחינת שחיטה לבד שהרי יש עמה מעשה אחר שישחוט אל כלי וגו׳, וזה עיקר הכנת הטהרה, ולזה אמר שצריך על ידי כהן, מה שאין כן בפסוק ראשון שאין בלקיחת הצפרים מעשה טהרה, והתורה מסרה הדבר לחכמים להבחין בדברים.
עוד נראה לומר כי על כל פנים פשט הכתוב כשאמר וצוה הכהן ולקח וגו׳ כוונתו באומרו ולקח הוא על הכהן, כי אין צריך הכתוב להזכיר הכהן על כל דבר ודבר, מה תאמר שיאמר וצוה ולקח הכהן, אז היינו אומרים בעיון נכון שאין הציווי בכהן לפי שאיחר זכרונו לבסוף, מה שאין כן אומרו וצוה הכהן שהזכיר הכהן בתחלה כל מה שיבא מהמעשה אחר כך יכוון למוזכר קודם. ומעתה כשאמר הכתוב הראשון וצוה הכהן ולקח פשט הכתוב הוא שהכהן יצוה והוא יקח, אלא ממה שאמר הכתוב אחר כך וצוה הכהן ושחט הרי זה מראה באצבע כי מה שאמר הכתוב ולקח אינו חוזר אל הכהן, שאם בכהן מדבר הכתוב עד עתה למה הוצרך לומר וצוה הכהן פעם ב׳ הלא בכהן מדבר עד עתה ולא היה לו לומר אלא וצוה ושחט ואני יודע שבכהן מדבר, אלא ודאי שאפסקיה אחר, ואיזה הוא, ולקח הקודם לה שמדבר בכל אדם, לזה לכולי עלמא בין רבי יהודה בין רבי סוברים בפסוק ראשון וצוה הכהן ולקח כל האדם, מה שאין כן פסוק ב׳ שאין לנו הכרח סובר רבי כי מקרא עומד כפשוטו וצוה הכהן ושחט גם כן הכהן הסמוך לו.
ורבי יהודה סובר יגיד עליו ריעו אחר שנתגלה לנו מפסוק ראשון שאין חוזרת תיבת ולקח אל הכהן הסמוך כמו כן פסוק ב׳ יתפרש בקוטב ראשון.
אלא שראיתי שדרשו שם בתורת כהנים בתחילת הפרשה וזה לשונם תורת המצורע בכהן וכו׳, אין לי אלא טהרתו וטומאתו בכהן מנין שחיטת צפרים והזאות וכו׳ ותגלחתו תלמוד לומר תורת המצורע בכהן, יכול אף לקיחת צפרים ושילוח צפרים וכיבוס וכו׳ בכהן תלמוד לומר זאת ע״כ. הנה מפשט הברייתא משמע כי אין צורך שיהיה בכהן אלא שלשה פרטים הרשומים דוקא ואם כן אין צריך שיצוה הכהן לא על הלקיחה ולא על השחיטה ומב׳ הברייתות משמע להדיא דלכולי עלמא בין לרבי יהודה בין לרבי צריך שיצוה הכהן ב׳ דברים.
ואולי כי לא הזכיר התנא ב׳ הציוויים בברייתא עם הג׳ דברים לצד שבדרשת תורת המצורע אינם נכללים אלא דברים שהם בגוף הטהרה, שהרי מיעט הרבה מעשים מאומרו זאת, וזולת אומרו וצוה הכהן היו הציוויים גם כן מתמעטים, לזה לא הזכיר אלא פרטים הנדרשים מאומרו תורת המצורע אבל הציוויים אין זה מקומן ויחד להם הכתוב הדבר במקומו ואמר וצוה הכהן וגו׳, וסמך התנא על מה שעתיד לפרש בפרשת וצוה הכהן ציווי בכהן.
אלא שראיתי לרמב״ם (הל׳ טו״צ פי״א ה״ה) כתב שאין צריך בכהן אלא שחיטת צפרים והזאה ותגלחת ולא הזכיר כלל ענין ציווים שיהיה בכהן, ואדרבה כלל דבר שוה ואמר ושאר הדברים בין בכהן ובין בישראל, והגם שבתוספתא בפרק ח׳ דנגעים תניא כדברי רמב״ם שאין צריך שיהיה בכהן אלא ג׳ דברים ושאר הדברים בכל אדם ושם לא הזכיר ענין ציווי בכהן. מן הסתם לא נעמיד התוספתא דלא כמאן ונאמר גם כן שהתנא ביאר הדברים במקום אחר, וגם שמבואר הוא בתורה שהציווי הוא בכהן ולא הוצרך לאומרו מה שאין כן רמב״ם שצריך הוא לבאר הדבר, ואינו כל כך הדבר מבואר בתורה שנדחוק לומר שגם רמב״ם לא הוצרך לכותבו, שהרי רואים אנו שהתנאים הוצרכו לדרוש הדבר מהכתוב.
ואין לומר דסובר רמב״ם שפשט התוספתא שאמרה ושאר הדברים בכל אדם משמע אפילו הציווים ודלא כרבי יהודה ורבי. אם נאמר כן תקשה עוד, כי דבר פשוט הוא כי אין לחוש לתוספתא כזו שאינה לא כרבי יהודה ולא כרבי שהובאו דבריהם בספרא דבי רב המזוקק.
ואפשר לומר שסובר רמב״ם מכח ברייתא ראשונה דתורת כהנים שהזכיר דברים הצריכין כהן בדרשת פסוק תורת המצורע שכל אותם הדברים הם תורה לעיכובא, ודרשת וצוה הכהן היא על זה הדרך שהכהן הוא יצוה לעשות הדברים והוא דרך כבוד שיהיו הדברים נעשים על פיו ובמאמרו על דרך ועל פיך ישק כל עמי (מקץ מא מ), והוא אומרו הציווי בכהן לגזור על הדבר ואחרים יעשו, ומשמעות הדברים מגידים כן שאין זה לעיכוב אלא לכבוד לכהן. ועוד קל וחומר הדברים ומה שילוח הצפרים וכו׳ אמר הכתוב שאינו מעכב מכל שכן מצות לקיחה ומצות שחיטה. ורבי שאמר גם השחיטה בכהן לא מכח פסוק וצוה הכהן ושחט אלא מכח דרשת תורת המצורע שגם השחיטה היא דומה להזאה ותגלחת, והוא תנא ראשון שכלל השחיטה עם התגלחת והזאה.
וצוה הכהן ולקח למטהר, and the priest will command to take for the person to be purified, etc. According to Torat Kohanim the priest issues the instruction but anybody is authorised to take the birds. In the following verse Torat Kohanim again understands that according to the view of Rabbi Yehudah son of Rabbi Yossi the priest issues the instructions but that any non-priest is qualified to slaughter these birds. Rabbi disagrees, insisting that also the slaughtering of the birds must be performed by a priest. Why did Rabbi Yehudah son of Rabbi Yossi and Rabbi not disagree concerning what is written in verse 4?If we were to assume that in verse 4 the word וצוה applied only to another verb, i.e. ולקח instead of to an object, this is not an adequate reason as even in verse 5 the word וצוה refers to another verb, namely ושחט, and we do not know that it refers to any other object. In fact, in verse 4 we are entitled to assume that the word וצוה implies that the birds be brought to the priest and he would receive them personally from those who bring them to him so that he would perform two commandments, something that is not so in verse 5 if we read it to mean that the words וצוה ושחט apply to one and the same person, i.e. the priest.
I have seen a comment by Korban Aharon according to which the commandment is that the priest command that two birds be brought to him so that he could choose one of them as the offering and one to be released later (verse 7). The reason that Rabbi did not disagree with Rabbi Yehudah ben Rabbi Yossi in verse 4 insisting that only the priest is to take the birds is, that he could not tie the word וצוה to the commandment, i.e. he could not prove that the priest had to make this selection. Thus far Korban Aharon. I do not agree with the author of Korban Aharon as there is no indication from the words that the commandment to select the birds had to be performed by the priest and that it could be derived from the word וצוה. On the contrary, we may infer that the word וצוה as positioned in this verse indicates that the selection of the bird may be performed either by the priest or by someone else, whereas the slaughtering of the bird selected had to be performed by the priest, and Rabbi could explain verse 4 along the same lines as he did verse 5 saying that the selection of the birds could be performed only by the priest. It would then have appeared that Rabbi disagrees with Rabbi Yehudah ben Rabbi Yossi and thought that the slaughtering of the birds also could be performed only by priests.
The reason, however, would not be because of something specific in our verse, but because it corresponds to the nature in which the subject matter is described by the Torah. God had commanded that the slaughtering take place in a vessel made of earthenware over water running from a well. This is not an act which is only "slaughtering,⁠" seeing a second action must accompany it immediately afterwards. This latter act is the principal ingredient of the purification ritual. Seeing that this is so it is reasonable to assume that it can be performed only by the priest. This kind of reasoning cannot be applied in verse 4 in which no action is demanded that is part of the purification process. There was therefore no reason to assume that the Torah demanded it to be performed by the priest exclusively unless the Torah had so indicated by some extra word or letter. The Torah preferred to leave the matter to be decided by the scholars.
Furthermore, we may assume that the plain meaning of verse 4 in which the Torah mentions the taking of the birds is that the Torah addresses the priest. The reason for this is that there was no need to mention the word "the priest" in the verse in connection with each separate activity. The Torah had repeated the word "the priest" already several times in verses 2-3. In the absence of a further repetition of that word at the beginning of verse 4 we would have reasoned that the commandment is not restricted to the priest as the Torah did not again mention the word "the priest" until the end in verse 5. These considerations are invalid seeing the Torah did write the word "the priest" at the beginning of verse 4. This indicates that just as everything which had been mentioned in verses 2 and 3 had to be performed by the priest the same is true of what is said in verse 4. Seeing that the Torah bothered to write the words וצוה הכהן once more in verse 5, the meaning must be that at least something of what is described in verse 4 need not only be performed by the priest. The word ולקח therefore does not refer to the priest. If everything in verse 4 could only be performed by a priest, why did the Torah have to write the words "the priest" again in verse 5? All the Torah had to write in verse 5 was וצוה ושחט, and I would have known that it is the priest who is the subject of these instructions. Clearly then the instructions in the Torah have to be split up differently. When the Torah writes the word ולקח in verse 4 for the first time, this refers to anybody, not only to the priest. The same interpretation cannot be applied to the word ולקח in verse 5 as we have no indication from Rabbi that he holds that the הלכה is based on the plain meaning of the verse. This is especially so as both the word וצוה and the word ושחט are positioned next to the word הכהן on either side of it.
Rabbi Yehudah ben Rabbi Yossi, however, feels that seeing we found in verse 4 that the word ולקח does not need to refer to the word הכהן although it is written adjoining to the word הכהן we may interpret what is written in verse 5 in a similar manner.
All this would be fine except for a statement in Torat Kohanim at the beginning of our portion. This is what is written there: The law about purifying the "leper" is entrusted to the priest. I would have thought that the priest's function is only to declare the "leper" either impure or healed, i.e "clean.⁠" How do I know that the priest also has to offer the birds and perform the sprinklings of the blood as well as shave the "leper?⁠" This is why the Torah says: תורת המצורע בכהן. Seeing this is so, I would have thought that also the taking of the birds and the sending away of the live bird and the washing of the "leper" and his clothing are to be performed only by the priest? To teach me that this is not so the Torah wrote זאת. Thus far Torat Kohanim. From the plain text of the Baraitha it seems clear that only three parts of the purification process of the "leper" have to be performed by the priest. In view of this there was no need for the Torah to command the priest about taking the birds or slaughtering them. From the combined text of the two Baraithot it emerges clearly that both Rabbi and Rabbi Yehudah ben Yossi hold that the priest must issue directives concerning two procedures. There appears to be a clear contradiction then between these two Baraithot.
Perhaps the reason why the author of the Baraitha did not mention the two clear directives to the priest contained in verses 4 and 5 is that he considered only things which involve the body of the "leper" as part of his purification ritual; he had already excluded numerous things as a result of the restrictive word זאת. If the Torah had not specifically demanded in verses 4 and 5 that the priest perform the act of selecting the birds and slaughtering them, I would have concluded that the word זאת in verse 2 had already relieved the priest from these two duties. The author of the Baraitha therefore only mentioned matters included in the definition תורת המצורע. He was well aware that he would make separate comments on verses 4 and 5; hence he ignored these aspects in his earlier comments.
However, I have seen in chapter 11,5 of Hilchot Tum-at Tzora-at by Maimonides that only the slaughtering of the birds and the shaving of the body-hair of the "leper,⁠" as well as the sprinkling of the blood of the bird have to be performed by the priest. No mention is made of the priest having to select the birds. In fact, Maimonides mentions specifically that all the rituals he has not mentioned may be performed by ordinary Israelites as well as by priests. Although we have a Tossephta in chapter eight of tractate נגעים according to which only three things have to be performed by the priest, -just as Maimonides has written,- the matter of the directives the Torah issued to the priest in verses 4 and 5 is not mentioned at all. Ordinarily, we would not need to consider the fact that the Tossephta does not conform to the views expressed in Torat Kohanim as unduly disturbing. We could even argue that the author of the Tossephta presumably dealt with verses 4 and 5 in a different context, something that we cannot say about Maimonides who is under an obligation to deal with those verses in his treatise on the subject.
We cannot argue that what the Torah has written in verses 4 and 5 is not clear enough to require Maimonides to refer to it in his treatise on the afflictions suffered by a "leper.⁠" After all, the authors of the Baraithot did consider it necessary to derive these הלכות from a biblical source. Neither can we argue that Maimonides thought that the plain meaning of the Tossephta which said: "and the other matters may be performed by any person" include even the ones concerning which the Torah issued directives to the priest, and that he would therefore ignore the views of both Rabbi and Rabbi Yehudah ben Yossi. If we were to assume this there is an additional difficulty, namely that a Tossephta which ignores both the views of Rabbi and of Rabbi Yehudah ben Yossi need not be considered authentic at all. What has been recorded in the Sifra de bey Rav is a carefully edited text, much more reliable than the collection of Tossephtot at our disposal.
Perhaps we may resolve the contradictions resulting from Maimonides' text by assuming that Maimonides relied on the first Baraitha in Torat Kohanim in which the items the priest has to perform in connection with the purification of the "leper" under the heading תורת המצורע are discussed. Maimonides understood those rites to be so mandatory that any deviation would cancel the whole procedure. The directives given in verses 4 and 5, however, Maimonides understood as something that would be performed preferably by the priest. Anything which is commanded by the priest is imbued with additional importance. We know this principle from Genesis 41,40 where Pharaoh issued a directive to his subjects that all of Joseph's directives were to be considered as binding on the Egyptians. In our instance, the Torah issued a directive that the steps of the purification rites mentioned in verses 4 and 5 should be initiated by a command from the priest but that they may be carried out by non-priests. If, for some reason, these instructions were not carried out at his initiative but someone else issued the instructions this would not invalidate the procedures. There is also a קל וחומר which can be applied to reinforce this logic. If the Torah had made it plain that the releasing of the live bird is not mandatory, then the instructions of how and by whom they have to be selected and slaughtered is certainly not mandatory. If Rabbi holds that even the slaughtering of the bird must be performed by the priest, he did not base this on the words in verse 5 but on his understanding that it is part of the procedures called תורת המצורע seeing it is similar to the sprinkling of the blood and the need to have the hair of his body shaved off. This corresponds to the view held by the first Rabbi quoted in the Baraitha according to whom the slaughtering is included in the three procedures which have to take place by day.
וצוה הכהן ולקח – הצווי בכהן ולקיחה בכל אדם. למטהר. לשם מטהר בין איש בין אשה בין קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה. לאשה כשרות לאיש. לבית כשרות למצורע. למצורע כשרות לבית. צפרים. מיעוט צפרים שתים א״כ מה ת״ל שתי שיהיו שתיהן שוות ומניין אע״פי שאין שוות כשר ת״ל צפור צפור ריבה. חיות. ולא שחוטות. טהרות ולא טמאות ולא טרפות. ועץ. יכול כל עץ ת״ל ארז אי ארז יכול טרף ת״ל ועץ הא כיצד זו בקעת של ארז.
ושני – יכול פיקס ת״ל תולעת אי תולעת יכול כל צבעים ת״ל ושני הא כיצד זהורית טובה.
ואזב – ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלית רומי ומדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי.
וצוה הכהן – לאחד מן האנשים שהביאו אותו, כאמרו ״והובא״.
ולקח – האיש הזה.
לַמִּטַּהֵר – בשביל הצרוע הַמִּטַּהֵר, הרוצה עתה לטהר עצמו מטומאתו, כי הוא מן ההתפעל, ודגש הטי״ת מורה על חסרון תי״ו1 הבנין.
חיות – בריאות, וכן ״עד חיותם״ (יהושע ה, ח), וכן ״כי חיות הנה״ (שמות א, יט), בריאות ובעלי כח להפליט בלי עזר המילדת. כי הבריאות היא החיים, אם כחות הנפש פועלות בגוף בלי מונע. וזהו פירוש ״ושנות חיים יוסיפו לך״ (משלי ג, ב). אבל החולה קצת פעולות נפשו כמו מתים, וזה קרוב לדברי האומר (חולין קמ, א) ש״חיין ראשי אברים שלה פרט למחוסר אבר, ויש אומרים חיות פרט לטריפה, כלומר שעתידה למות, וזה כדעת האומר טריפה אינה חיה״. ובתורת כהנים ששנו ״חיות פרט לשחוטות, אמרו כן על האחת הנשחטת שלא יביאנה שחוטה, כי האחרת המשתלחת אי אפשר בשחוטה.
טהורות – פרט לטמאות, וזה יתכן אם צפור כולל טמא וטהור. כי בתלמוד ירושלמי2 נחלקו יש אומרים עוף טהור קרוי ״צפור״, ויש אומרים כל העופות בין טמא בין טהור קרוין ״צפרים״. ורמב״ן ז״ל בפירושו האריך בזה, ולדעתו ז״ל שם ״צפור״ הוא כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר, ומלשון ארמית הוא צפרא, כמו ״ישוב ויצפור״ (שופטים ז, ז), פירוש ישכים בבקר. ואמר ״התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך״ (איוב מ, כט), כי דרך הנערים לשחק בעוף קטן. ונראין דבריו נכונים. ואם כן צריך טהורות פרט לטמאות. ואותן שסוברים ״צפור״ שם לעוף טהור, נאמר ״טהורות״ פרט לאסורות לאכילה, כגון צפרי עיר נדחת, ועוף שהרג את הנפש, וחלופי עבודה זרה.⁠3
ועץ ארז – ״ארז״ שם האילן. ו״עץ ארז״ חתיכה מאילן זה. ואמרו חכמים מצוותו שיהא כאמה אורך, ועוביו כחלק רביע מעובי כרע המטה.
ואזוב – ״ארז״ הוא הגדול שבצמחים, ו״אזוב״ הקטן שבכולן. וכן אמר ראב״ע ז״ל שהעד מדברי חכמת שלמה.⁠4
ושני תולעת – ״שָׁנִי״ הוא מראה אדום. ולפי שיש כמה מינין לצבוע בהן מראה אדום, אמר ״ושני תולעת״, אודם צבוע מתולעת, והוא לדעתי התולעת הידועה שאדמימותה מזהיר שקורין בלעז (קושעניליע),⁠5 אלא שתולעת זו נמצא באמעריק״א החדשה, ואם כן נצטרך לומר שהיתה נודעת בימיה ההם, ונשכחה אחרי כן. ורש״י ז״ל פירש ״לשון6 של צמר צבועה זהורית״, כלומר לא כברייתה של שערות אדומים, אלא צבועה בידי אדם. וזהורית היא אדמימות של צבע תולעת. ובתורת כהנים אמרו ״ושני, יכול פיקס?⁠״ כלומר צבע אודם ידוע שאינה מתולעת. ״תלמוד לומר ׳תולעת׳. אי תולעת יכול אחד מן הצבועין, כלומר צבע תולעים אחרים, כמו חלזון שצבעו תכלת? תלמוד לומר ׳שָׁנִי׳⁠ ⁠׳, הא כיצד זו זהורית טובה״. כלומר מתולעת הצובעת האדום הטוב המזהיר.
1. כאילו היה כתוב ״מתטהר״.
2. נזיר א, סוף הלכה א.
3. כי עבודה זרה תופש את דמיו, וגם הם אסורים.
4. ״וידבר על העצים, מהארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר״ (מל״א ה, יג).
5. במילון אבן שושן, ערך ״שָׁנִי: צבע אדום עז המופק מביצי תולעת מיוחדת״.
6. חוט משוך כמו לשון.
ולקח – הלוקח:
למטהר – מבנין התפעל, וענינו בשביל הצרוע הרוצה עתה לטהר עצמו מטומאתו:
חיות – בריאות, כי הבריאות היא החיים:
טהרות – פרט לטמאות:
ושני תולעת – לשון של צמר צבועה זהורית:
ולקח למטהר – ״לשם מיטהר בין איש בין אשה בין קטן״ וכו׳ (שם). יש לייעד את הציפורים לשם אדם כלשהו הצריך להיטהר, אך אין צורך לייעדם לשם אדם מסוים. הם לא מייצגים אישיות מסוימת, כפי שהדבר בקרבנות; לפיכך דין שינוי בעלים אינו נוהג בהם.
שתי צפרים – ״מצוותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת״ (השווה להלן טז, ז). אולם הלכות אלה אינן מעכבות (נגעים יד, ה).
בתורת כהנים לפסוק נג (להלן) מבאר ר׳ יוסי הגלילי: ״ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה – צפור שחיה חוץ לעיר ואיזו זו דרור״. בגמרא (שבת קו:) מתוארת ציפור דרור עוד: ״שאינה מקבלת מרות, דתנא דבי רבי ישמעאל למה נקרא שמה צפור דרור – מפני שדרה בבית כבשדה״. שמה מורה שהיא ״דרה בבית כבשדה״ – הווי אומר שהיא שומרת על חירותה בבית כבשדות, ואינה מקבלת עול כליאה ועול מרות אדם. לדעת רש״י (ביצה כד.) ״דרור״ נגזר מ״דור״, ״לגור״; ושמא מסתבר יותר כדעת המשנה למלך (הלכות טומאת צרעת יא, א) שפירושו ״חירות״, כבפסוק ״וקראתם דרור״ (להלן כה, י). במסכת חולין (סב.), קרויה הציפור הכשרה לטהרת מצורע ״סנונית״, אשר מקובל לומר שהיא הסנונית של היום.
חיות טהרות – לפי הגמרא בחולין (קלט:) השם ״ציפור״ מציין תמיד עוף טהור. תוספת תיבת ״טהרות״ מלמדת שהיא צריכה להיות גם מותרת באכילה, למעט ציפורי עיר הנידחת וכדומה; ותיבת ״חיות״ הנוספת מלמדת ״שחיין ראשי איברים שלהן״ – למעט ציפור מחוסרת איבר (חולין קמ.).
ועץ ארז – חתיכת עץ ארז שאורכה אמה ועוביה ״כרביע כרע המטה״ (נגעים יד, ו; תורת כהנים). בתורת כהנים ממשיכים: ״ובראשה טרף [עלים]״; אך במסכת נגעים (יד, ו), לא הובאה הלכה זו. לר״ש בנגעים ישנה גירסה אחרת בתורת כהנים, אך הוא מביא הלכה אחרונה זו בשם התוספתא.
ושני תולעת – צמר צבוע בדם תולעת (רגילים לומר שהוא סוג של אדום). השם ״לשון״ (נגעים יד, א) מורה לכאורה שהצמר אינו טווי. ממסכת מנחות (מב:) נראה ששני תולעת – כמו תכלת לציצית – טעון צביעה לשמה, דהיינו לשם מטרה זו. לפיכך ״טעימה״ פסולה – אם צבעו צמר רק לשם בדיקה, הוא פסול; ואפילו טעמה פסלה, היינו, אם טבל לשון של צמר בתוך יורה של צבע לשם בדיקה, כל הצבע שביורה פסול לשני תולעת.
ואזב – עליו להיות הצמח הנקרא ״אזוב״ סתם, ולא שיש לו שם לווי: ״אזוב ולא אזוב יון וכו׳ ולא כל אזוב שיש לו שם לווי״ (תורת כהנים).
[ח]
וצוה הכהן ולקח – ״ולקח״ היא פעל סתמי, כי לא יצוה האדם אל עצמו. וכן אמר תזריע (פט״ו מ״ה) על ״וצוה הכהן וכבסו״ ולקמן (פרשה ה משנה יב) על ״וצוה הכהן ופינו״, (ופרק ד משנה א) על ״וצוה הכהן וחלצו״.
[ט]
ולקח למטהר – למה הזכירו בשם ״מטהר״? היה לו לומר ״ולקח לו״. השיבו חז״ל שאם היה אומר ״ולקח לו״ היה פירושו בשבילו, שיקח לשם מצורע זה, לכן אמר ״למטהר״ – כל שלקחו לשם מטהר בין איש בין בית המתטהר. מכאן אמרו לקח לאיש כשרות, לאשה וכולי... וכמעשה דרבי טרפון במשנה יג. וכן דין הצפור המשתלחת כמ״ש בתוספתא ובחולין (דף קמ) וברמב״ם (פרק יא הלכה ז).
[י]
שתי צפרים – כבר בארנו (ויקרא סי׳ שכח) שבכל מקום שבא השם בלשון רבים אין צריך לפרש מספר שנים (כשבא בציווי) ולכן בכל מקום שבא מספר ״שתים״, יש בו דרוש כמו ״שני כבשים״ ״שתי תורים״ שבכל אלה היה די לאמר ״כבשים״ ״תורים״ ״שעירים״ ונדע שאין רבים פחות משנים. ולכן דרשוהו חז״ל תמיד והראו מקום טעות שהיינו טועים על ידי קל וחמר או איזה סברה שה יותר משנים עיי״ש באורך. ובפ׳ אחרי (סימן יז) על ״שני שעירים״ יתבאר אי״ה עוד כלל בזה שבהרבה מקומות דרשו שבא מספר ״שני״ להורות שהם שוים, שזה ההבדל בין ״שני״ ובין ״שנים״ עיי״ש באורך. וכן אמר פה שהיה די לומר ״ולקח צפרים״ ומסתמא נאמר שיקח שנים. ולמה אמר ״שתי״? שיהיו שוות, שעל זה מורה מה שבא המספר ״שתי״ בצורת הסמיכות שמורה השתיות הנמנים זה לזה. ומכל מקום בדיעבד כשר אף שאינם שוות דהא חלקם אחר כך ״ושחט את הצפור האחד... את הצפור החיה יקח״ ולא אמר ״ושחט את האחד.. את החיה יקח״ להורות שיכול הביא צפרים משונים גם כן.
[יא]
צפרים חיות טהורות – דברי הספרא הם שלא כסוגיית הגמרא חולין (דף קמ) דשם אמר ר׳ יצחק שיש הבדל בין שם עוף ובין שם צפור, ש״עוף״ כולל טמא וטהור, ו״צפור״ הוא שם מיוחד רק למיני טהורים (אם לא בשאומר ״צפור שמים״ ״צפור כנף״) ומסיק ד״טהורות״ בא לדרשא אחרת. וכן לא אמרו שם ד״חיות״ למעוטי שחוטות עיי״ש. ואם נדחק להסכים דברי הספרא עם הגמ׳ צריכים לומר שתחלה באר את הפשט ר״ל פשט של ״חיות״ משמע לא שחוטות, ופשט של ״טהורות״ משמע ולא בטמאות. והדר אמר שלפי הדרוש צ״ל ולא טריפות כי טמאות ידעינן מצפור וס״ל כמ״ד טריפה חיה ולא אמעיט טריפות מן ״חיות״. אבל עם האמת כבר אמר בירושלמי (פרק קמא דנזיר הלכה א) אית תנוי תני כל עוף טהור קרוי צפרים, אית תנאי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים, והתנא ד״רק טהור קרוי צפרים״ הוא ר׳ יאשיה ור׳ יצחק בספרי (פר׳ ראה), והתנא ד״כולם קרוים צפרים״ היא התנא דספרא. ומ״ש ״ולא טריפות״ גרס בפסיקתא זוטרתי ״חיות ולא טריפות״ ומפרש חיות בריאות וזה כמ״ש דטריפה אינה חיה. וכבר בארתי בחדושי ליורה דעה (סימן רצב) דלמאי דאבעיא ליה לר׳ זירא ביונה על ביצי חסיל (שם קמ) אם נאמר דמין על שאינו מינו פטור, אין צריך צפור למעט טמא, דאם רובץ על ביצי טמא, ידעינן מן ״תקח לך״ – ולא לכלבך, ואם על ביצי טהור – הוה מין על שאינו מינו. ולמ״ש הב״י דבעיא דר׳ זירא תלוי בשני לישני דר׳ אלעזר, אם כן זה תלוי אם ״צפור״ רק טהורה או אם כולל טהורה וטמאה, ואכמ״ל בזה.
[יב]
ועץ ארז – אחרי העיון במקרא מצאתי כי יש הבדל בין ארז וברוש ובין עץ ארז ועץ ברוש, וכן בין ״ארזים״ ברושים״ ובין ״עצי ארזים״ ו״עצי ברושים״. שכל מקום שיאמר ״עץ ארז״ ו״עץ ברוש״ וכן ״עצי ארזים״ ו״עצי ברושים״ יכוין רק על הארז והברוש שנקצץ – והוא רק עץ, לא אילן. אבל כשאמר ״ארז״ ו״ארזים״ ״ברוש״ ״ברושים״ יאמר בין על העצים שלהם הנקצצים, בין על האילן כמו שהוא מחובר, כמו ״הלל ברוש כי נפל ארז״, ״עץ פרי וכל ארזים״ וכדומה. דרוש במקרא ותראה שהוא כלל אמתי שמור בכל מקום. ואחרי הדיוק, גם אם באו השמות האלה על עצים הנקצצים, יש הבדל. שאם אומר טור כריתות ארזים ״ויכרתו לי ארזים״ כיון על ארזים שלמים כמו שהיו במחובר, ואם אומר ״עצי ארזים״ אינו מקפיד על זה, ויבא גם על הכלים שנעשו מהם כמו ״משחקים לפני ה׳ בכל עצי ברושים״ (שמואל א ו ה), ״ושתי דלתות עצי ברושים״ (מלכים א ו׳:ל״ד). וז״ש בספרא אי ארז יכול טרף דהיינו ארז יונק שלם כמו שנקצץ עם ענפו ועליו (כי אי אפשר לטעות שיקח ארז גבוע שלא יוכל להזות בו רק ארז יונק שלם), ובספרי חוקת (סי׳ קכד) הגירסה ״אי ארז יכול ענף״, כי ״ארז״ מורה על האילן השלם עם ענפיו ויקח ענף שלם שהוא ארז יונק?... ת״ל ״עץ״. הא כיצד בקעת של ארז – כי ״עץ ארז״ היא עץ הנבקע מן הארז. ומ״ש רחב״ג ״ובראשו טרף״ הוא כדי שיספוג את דמי ההזיה. ומ״ש במשנה יג, אמר ר׳ יהודה שבתי היתה וכולי מובא בתוספתא (פרק ח דנגעים) ובירושלמי (פרק ב דסוטה ה״ב) ופירשו דר׳ טרפון כהן הוה. ומ״ש ״היא ברות״ היא אחד מעשרה מיני ארז (שנזכרו בפ״ב דראש השנה). ומ״ש ״ומטהרים בגבולים״ – דר׳ טרפון היה שלא בפני הבית ובחוץ לארץ כמ״ש בפסחים (פרק אלו דברים). וברמב״ם (הל׳ טומאת צרעת) לא הביא הא ד״בראשה טרף״, אולם הר״ש גרס בדבר רחב״ג ״וראשה טרוף״ ר״ל חלוק, אחד לשניים, ושנים לארבעה. ולפ״ז צריך לאמר שמ״ש בעוביו כרביע כרע הוא דבר אחד ומ״ש אחד לשנים הוא דבר שני ר״ל שיהיה טרוף ובזה יהיו ז׳ דברים ובזה יעלו דברי הרמב״ם כר׳ טרפון.
[יג]
ושני תולעת – בכמה מקומות בבגדי כהונה ומשכן כתוב ״תולעת שני״ ובמצורע ובפרה כתוב ״ושני תולעת״. והנה ״שני״ היא מראה אדומה מיוחדת הנודעת בשם זה, בין שיהיה מתולע או מדבר אחר, וכמ״ש הרמב״ם (פ״ג מהל׳ פרה הלכה ב) הצבוע אדום יש צובעים בפואה ויש שצובעים אותו בלבא ויש בצובעים בתולעת כמו ״ותקשר על ידו שני״ (בראשית לח, כח), ״את תקות השני״ (יהושע ב, כא). וז״ש ״ושני״ יכול פיקס. וכשאומר ״תולעת שני״ יהיה שם ״שני״ מתאר את שם ״תולעת״ ר״ל תולעת הצובע שני, לאפוקי תולעת הצובע שחור או תכלת. וז״ש אי תולעת יכול א׳ מן הצבעים. וכשאומר ״שני תולעת״ שם ״תולעת״ מתאר שם ״שני״ ובא להוציא שני הנעשה מדבר אחר. ודעת הת״ק דיש הבדל ביניהם. כי דם התולעת אינו כולו שני, רק עיקרו שני, ונמצא בגופו גם דם שחור קצת, וכשאומר ״תולעת שני״ היינו התולע שיש בו מראה השני. ושם ״תולעת״ היא עיקר ואם כן יכול לצבוע בכל דם התולע. אבל כשאומר ״ושני תולעת״ שם ״שני״ עיקר ור״ל השני הנמצא בתולעת, לא דם השחור הנמצא בו. וז״ש זו זהורית טובה. ומנין אם טעמה פסלה ת״ל ״ושני תולעת״ (כן גרס בקרבן אהרן) שאם טעמה קלט את המראה הראשונה שהיא שני והנצבע אחריו קולט המותר שאינו שני לגמרי. וממ״ש ״שני תולעת״ מבואר ששם ״שני״ דוקא. ור״י בן דהבאי סבירא ליה דשם ״שני תולעת״ הוא סמיכת הפעולה על הפועל כמו ״מעשה ידי יוצר״, ״גאולי ה׳⁠ ⁠⁠״ ור״ל שנשנה (היינו שנעשה שני) על ידי התולעת ור״ל שכל שנעשה מראה שני וסבתו היא התולעת כשר. וז״ש בספרי (פר חקת) ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר (שינתו פעל נגזר משם שני), ועל זה אמר שני שבתולעת. ולדידיה טעמה לא פסלה. והנה לדעת ת״ק אמר זה רק במצורע כי בבגדי כהונה אצ״ל זה, דשם כתיב ״כליל תכלת״ והוא לדעתו שיהיה כליל מתכלת וטעמה פסלה, והוא הדין לשני. ור״י בן דהבאי ס״ל שמפה נלמד שהוא הדין שבכל מקום טעמה לא פסלה [וז״ש במנחות (דף מב:) א״ל אביי וכולי עיי״ש, כל הסוגיא ופירושה כפרש״י שמ״ש כתנאי קאי על טעמה פסלה, לא על טעימה פסולה. כי מה שטעימה פסולה היא מטעם שלא לשמו אבל מה שטעמה פסלה אינו משום שלא לשמו כי הנשאר הוא לשמו רק משום שהוא מראה שניה. ומה שנקט טעמה היא לרבותא, וכל שכן אם צבע הרבה שקלט הצבע המובחר. ומיושב קוש׳ התוס׳ עיי״ש. והרמב״ם (הלכ׳ ט״צ) הביא דטעימה פסולה גבי שני דמצורע ובהל׳ ציצית הביאו לגבי תכלת, ובהלכ׳ כלי המקדש לא הביאו גבי בגדי כהונה... וצ״ל דסמך לגבי שני על מה שכתב בהל׳ טומאת צרעת כמ״ש המשנה למלך שסמך לגבי תכלת על מ״ש בהל׳ ציצית. ובתוספתא דמנחות – דשני שאינו בהרים פסול, והרמב״ם השמיטה.
[יד]
ואזוב – היינו מה שנקרא בשם ״אזוב״ סתם, לא האזוב שיש לו שם לווי כי אחר שנשתנה שמם קודם מתן תורה (כמ״ש בחולין דף סב:) היה לו לקראו בשמו ״השני״, ובהכרח שלא הכשיר רק אזוב סתם. (וזה מובא חולין שם, סוכה יג, נגעים פ״יד מ״ז, פרשה פי״א מ״ז, ספרי פר׳ חקת).
ולקח למיטהר – ׳המיטהר׳ מיבעי. אלא ללמדנו דאפילו אחר יכול ליקח עבורו. והכי תניא בתו״כ: ״למיטהר״ – לשם מיטהר, בין איש בין אשה בין קטן.⁠1 והוי כמו מחוסרי כפרה דאחר מביא כפרתו, הכי נמי אחר מביא צפרים. מיהו שם2 בעינן שיהיו הקרבנות של המביא כדי שיהא יכול להקדיש, אבל בצפרים אפילו לא זכה בהן כלל והן של הפקר כשרים, כמו שכתבתי בהעמק שאלה שם. ובתוספתא שלהי מסכת חולין תניא: המוצא קן לא יטהר בה את המצורע, שנאמר ״ולקח״.⁠3 פירוש, המוצא קן והוא הפקר לא יטהר בה את המצורע עד שיקח בידו, שנאמר ״ולקח״, אבל אין צריך שיכוין לזכות בם.
1. אך בחפץ חיים פירש שם את דברי התורת כהנים באופן אחר.
2. אצל מחוסרי כפרה.
3. ולכאורה קשה מכאן על דברי רבינו, מסביר רבינו...
שני תולעת – שני או שנים הנעשה על ידי תולעת והוא הנכון, אבל בפרשת תרומה והבאות אחריה מצאנו תולעת שני הפוך על דרך לשון מצרים ויון ואשכנז, וכן גאון עזכם היה לו לומר עוז גאונכם, וזולתם מתי מספר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) למטהר – בנין התפעל.
שתי צפרים – בדומה לשני שעירי יום הכפורים (טז׳ ה), גם שתי צפורים אלו צריכות להיות שוות במראה, בקומה ובדמים; גם לקיחתן צריכה להיות כאחת (נגעים י״ד:ה׳); אולם זאת נאמר למצוה ולא לעכב. בספרא אומר ר׳ יוסי הגלילי, כי הצפורים צריכות להיות צפורי דרור, שחיות בחופש בשדה. לדעת דבי ר׳ ישמעאל ״צפור דרור״ זוהי עוף שאינו מקבל מרות, ״שדרה בבית כבשדה״.⁠1 בחולין ס״ב. נאמר: ״עוף המסרט כשר לטהרת המצורע וזוהי סנונית לבנה״; לדעת רש״י ואחרים היא העוף הקרוי בגרמנית Schwalbe בעל צבע לבן; השוה לוויסון עמוד 206 ואילך. אולם לדעת אחרים עוף זה טמא ופסול לטהרת המצורע. השוה משנה למלך הלכות טומאת צרעת י״א:א׳. על Schwalbe אם היא עוף טהור או לא, עיין יורה דעה סימן פ״ב:ה׳, טורי זהב, נקודות הכסף ופרי מגדים, שם. אגב: הרמב״ן סובר, שכל העופות הקטנים נקראים צפורים. על השאלה, אם רק עוף טהור נקרא צפור או גם עוף טמא, השוה דברים י״ד:י״א.
חיות – כלומר: בריאות ושלמות, ״שחיין ראשי אברים שלה״.
טהורות – לפי אותה דעה, שמשמעות צפור=צפור טהורה, מלמדתנו המלה המיותרת ״טהורות״, שהצפורים צריכות להיות כשרות לאכילה ושלא יוקחו מעיר הנדחת (דברים י״ג:י״ג ואילך).
עץ ארז – גזר עץ ארז. לדעת תו״כ יהא ארכו של הגזר אמה אחת, ורביע כרעי המטה עוביו; מלבד זה, עלה יהא תלוי בקצה האחד.
שני תולעת – ״שני״, מן שנה = מאיר, מבריק, מציין את הצבע האדום המבריק; ״תולעת״ הוראתו כאן מין כינה ששוכנת בעלי התמרים הדוקרנים ושביציה מכילות את צבע השני. צמר זה טעון טוויה לשמה, עיין מנחות מ״ב:. וודאי שאין זה מקרה, שגם בפרשה שלפנינו וכן גם בספר במדבר י״ט:ו׳, שגם שם משמש הצמר האדום מכשיר לטהרה, הוא נקרא ״שני תולעת״, ואילו במקומות אחרים: ״תולעת שני״. ״תולע״ שם הרמש, ו״שני״ מציין את הצבע האדום המבריק. בטכס הטהרה מודגש הצבע האדום, שנועד לשמש סמל החיים והבריאות.
ואזוב – צריך להיות ״אזוב״ בלי שם לוואי; כך, למשל, ״אזוב יון פסול. האזוב נזכר גם במקומות אחרים במקרא כמכשיר טהרה (השוה תהלים נ״א:ט׳: תחטאני באזוב וגו׳⁠ ⁠⁠״).
ארז ואזוב – מובאים גם במלכים א ה׳:י״ג, זה מול זה, הראשון כגדול שבצמחים והשני כקטן שבהם.
1. לביאור ״צפור דרור״ השוה עוד: תוספתא ח׳:ד׳ וספרא לפסוק ה. במקום ״קיבלאות״, ״קיפל״ יש לקרוא שם ״קיכלאות״, ״קיכל״, מיוונית κίχλη, בגרמנית Drossel.
וצוה הכהן ולקח – הצווי בכהן והלקיחה בכל אדם.⁠1 (תו״כ)
ולקח למטהר – למטהר – לשם מטהר, בין איש ובין אשה ובין קטן, מכאן אמרו, לקח לאיש כשרות לאשה, לאשה – כשרות לאיש, לבית – כשר למצורע, למצורע – כשר לבית.⁠2 (שם)
שתי צפרים – מעוט צפרים שתים, א״כ מה ת״ל שתי – שיהיו שתיהן שוות,⁠3 ומניין שאע״פ שאין שתיהן שוות כשרות, ת״ל צפור צפור ריבה.⁠4 (יומא ס״ב:)
שתי צפרים – אמר ר׳ יהושע בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא צפרים לטהרתו, הוא עשה מעשה פטיט5 אמרה תורה יביא קרבן פטיט.⁠6 (ערכין ט״ז:)
חיות טהורות – חיות – פרט לטריפות, טהורות – פרט לעוף טמא.⁠7 (חולין ק״מ.)
ועץ ארז – אי עץ יכול כל עץ, ת״ל ארז, אי ארז יכול טרף8 ת״ל ועץ, הא כיצד, בקעת של ארז.⁠9 (תו״כ)
ושני תולעת – מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים.⁠10 (ירושלמי כלאים פ״ט ה״א)
ושני תולעת – אי ושני יכול פיקס11 ת״ל תולעת, אי תולעת יכול אחד מן הצבעים12 ת״ל – ושני, הא כיצד זו זהורית טובה,⁠13 ומניין שאם טעמה פסולת ת״ל ושני תולעת.⁠14 (תו״כ)
ואזוב – אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלית ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל ארב שיש לו שם לוויי15 (נגעים פי״ד מ״ו).
1. עיין משכ״ל בפ׳ תזריע בפ׳ וצוה הכהן וכבסו (י״ג נ״ד) וצרף לכאן.
2. ר״ל לטהר בית מנוגע. וכונת הדרשה דאלו היה כתיב ולקח לו היה אפשר לכוין לו לשמו ר״ל לשם המטהר וכמו דכתיב ויקחו לי תרומה ודרשינן לי לשמי, אבל מדכתיב למטהר משמע כל שהוא לשם מטהר שהוא. וצ״ע בזבחים ח׳ א׳ על הפ׳ דלקמן י״ט וכפר על המטהר, על המטהר זה ולא על המטהר חבירו, והיינו שלא יכוין בטהרתו לשם אחר, והתם ע״כ הדיוק מדלא כתיב וכפר עליו, הרי מבואר דלשון על המטהר יותר מבואר ומכון שצריך לכוין לשמו, וכאן מבואר איפכא. ויתכן לומר דהתם מדייק מן ה׳ דהמטהר דמשמע המטהר הידוע שעוסק בו.
3. במראה ובקומה ובערך שווי דמיהן, כ״מ במשנה פי״ד דנגעים, וכהאי גונא דריש בסוגיא כאן על שני שעירי יוהכ״פ שיהיו שניהן שוין, והדיוק פשוט משום דכיון דסתם רבים שנים א״צ לציין המספר שנים, ולכן בא לרמז שיהיו שנים כאחד, וכזה צ״ל טעם הדרשה בקדושין ס״ח א׳ כי תהיינה לאיש שתי נשים שיהיו מעם אחד, יעוי״ש, ובתו״כ פ׳ אמור (כ״ג י״ז) לחם תנופה שתים שיהיו שוות. ולכאורה יש להעיר באלה הדרשות ממ״ש בירושלמי סנהדרין פ״ד ה״י דאין שום בריה שוה לחבירתה ואפי׳ תאינה וחטה, וצ״ל דכאן הכונה בערך השווי הנראה לבני אדם ולא שוה ממש.
4. ר״ל דהא דבעינן שוות הוא רק למצוה ולא לעכוב. ונראה דר״ל מדכתיב בפסוקים הסמוכים ושחט את הצפור האחת, את הצפור החיה יקח אותה, ולא כתיב ושחט את האחת, את החיה יקח, בא לרמז שיכול להביא גם משונים זמ״ז, והיינו שכל אחת תהיה יחידה בערכה, ואחרי שפסוק אחד מורה על ההשתוות ואחד על השינוי, מוקמינן אחד לכתחלה ואחד לדיעבד.
5. רומז למ״ש כאן בסוגיא דהנגעים באים על לה״ר, וע״ל פ׳ ב׳, ופטיט הוא כמו פטפטן, דברני – מרבה דברים, ודרך בעלי לה״ר ורכילות להרבות דברים.
6. שהצפרים מרבים לפטפט.
7. מחיות ממעט טריפות משום דקיי״ל טריפה אינה חיה, אבל א״א לומר דבא למעט מתות, יען דכיון דכתיב בסמוך ושחט את הצפור ממילא מבואר דצריכים להיות חיות, וע׳ בנמוקי רמב״ן, ומש״כ לענין צפור דרור נבאר אי״ה לקמן פ׳ נ״ג.
8. היינו ארז יונק שלם כמו שנקצץ עם ענפיו ועליו, ובספרי פ׳ חקת הגירסא אי ארז יכול ענף.
9. ר״ל עץ הנבקע מן הארז ולא ענף שלם.
10. ר״ל הוא הדין בכל דבר הבא מרוח חיים וצבעו כמו התולעת, ועיין מש״כ ר״פ תרומה.
11. ר״ל כל מראה אדומה שהיא אף שלא נצבעה בתולעת.
12. דיש מיני דמים בתולעת הצובעים גם מראה שחור ותכלת.
13. ר״ל מדכתיב שני שמורה על אדמימות וכן כתיב תולעת שצבוע בתולעת ש״מ שצריך להיות אדום ע״י צביעה במין אדום שבתולעת, והיינו שתהיה זהורית טובה, ר״ל אדמימות חזקה.
14. ר״ל מניין שאם עירב מיני צבעים שונים פסלה ת״ל ושני תולעת. ואפשר מדייק מדכתיב ושני תולעת ולא כמו דכתיב בעלמא בבגדי כהונה ומשכן תולעת שני (פ׳ תצוה) משמע דצריך להיות שני דוקא וכמש״כ. וע׳ מש״כ בענין זה בפ׳ תצוה בפ׳ כליל תכלת.
15. אזוב כוחלית פי׳ הרמב״ם פי״א מ״ז דפרה שהוא שם מקום, ובערוך פי׳ דהוא לשון צבע וכחל, מלשון חז״ל לא כחל ולא שרק (כתובות י״ז.), ולפי״ז צ״ל כוחלי.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ה) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת⁠־הַצִּפּ֣וֹר הָאֶחָ֑ת אֶל⁠־כְּלִי⁠־חֶ֖רֶשׂ עַל⁠־מַ֥יִם חַיִּֽים׃
The priest shall command them to kill one of the birds in an earthen vessel over running water.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[לח] 1ושחט את הצפור האחת, למה שוחט אחת ומניח אחת, לומר כשם שאי אפשר לשחיטה לחזור, כך אי אפשר לנגעים לחזור. (ויק״ר ט״ז:ט׳)
[לט] 2על מים חיים, תנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי (לא ידענא אהיכא קאי ומיהו שמעינן מינה דהיכא דכתיב מים סתמא אין מי כיור כשרין לו). (זבחים כב.-:)
[לט*] 3מים חיים למעלה מהן מים חיים שבהן טבילה לזבים והזייה למצורעים (דכתיב בהו אל כלי חרס על מים חיים – רע״ב) וכשרים לקדש מי חטאת. (משנה מקואות א׳:ח׳)
[מ] 4אל כלי חרש על מים חיים, תנינן תמן (בנגעים רפי״ד גבי מצורע) היה מביא פילי של חרש חדשה, מאן תני חדשה, רבי לעזר דהוא דריש לה אל כלי חרש על מים חיים, מה מים שלא נעשה בהן מלאכה (דהא חיים כתיב) אף כלי חרשי שלא נעשה בו מלאכה. (ירושלמי סוטה פ״ב ה״ב)
[מא] 5ושחט את הצפור האחת... בדם הצפור השחוטה על המים החיים, ת״ר שלשה צריכים שיראו וכו׳, משום ר׳ ישמעאל אמרו אף דם צפור (של מצורע), מאי טעמא דרבי ישמעאל דכתיב וטבל אותם בדם הצפור וגו׳, ותניא בדם יכול בדם ולא במים ת״ל במים. אי מים יכול במים ולא בדם, ת״ל בדם. הא כיצד מביא מים שדם צפור ניכר בהן, וכמה רביעית. ורבנן ההוא לגופיה, דהכי קאמר אטביל בדם ובמים. ור׳ ישמעאל א״כ ליכתוב רחמנא וטבל בהם, בדם ובמים למה לי, לניכר. ורבנן אי כתב רחמנא וטבל בהם הוה אמינא האי לחודיה והאי לחודיה כתב רחמנא בדם ובמים לערבן, ור׳ ישמעאל לערבן קרא אחרינא כתיב ושחט את הצפור האחת וגו׳ (לתוך המים והרי הן מעורבין מעיקרא), ורבנן אי מההוא הוה אמינא לישחטיה סמוך למנא ונינקוטינהו לוורדים (יאחזם בין אצבעותיו שלא יצא מהם דם) ולקבליה לדם במנא אחרינא קמ״ל. (סוטה טז:)
(ה-ו) [מב] 6[ושחט את הצפור האחת... את הצפור החיה יקח אותה], כיצד מטהרין את המצורע וכו׳ ומביא שתי צפרים דרור, שחט את אחת מהן על כלי חרס ועל מים חיים, חפר וקוברה בפניו, נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון (עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניח יחד והלשון היה יוצא ובולט וכורכן בו דהוה שלושה באגודה אחת.) והקיף להם (לשון סמיכה) ראשי אגפים וראש הזנב של שניה (והיא החיה וטובל כולן ביחד בדם ובמים שבכלי חרס) טבל והזה וכו׳. (נגעים פי״ד מ״א)
1. ילקו״ש כאן.
2. ראה ר״ש נגעים פי״ד מ״א, דשמא נשנית על פסוק זה. ובמקואות סופ״א: למעלה מהן מים חיים שהן טבילה לזבין והזייה למצורעים. וראה רש״י שבת קט. ד״ה כל הימים.
3. נגעים פי״ד מ״א, רש״י שבת קט. ד״ה כל וכו׳. רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״א.
4. סוטה טו:. וראה תו״כ ולק״ט כאן וילקו״ש ח״א רמז תקנט ותשז.
– רמב״ם שם: מביא מזרק של חרש חדש וקבלה היא שיהיה [חדש].
5. ראה תו״כ וילקו״ש כאן, תוספתא סוטה פ״א ה״ו, ירושלמי שם פ״ב ה״ב, נגעים פי״ד מ״א ורש״י שם, וראה מנחות פח. רביעית מים למצורע, ורש״י שם ד״ה רביעית.
– רמב״ם שם: ונותן לתוכו רביעית מים וכו׳ ושיעור זה מדברי סופרים וכו׳ וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים.
6. ראה תו״כ כאן.
– רמב״ם שם: ושוחט וכו׳ על המים שבכלי חרס וכו׳ וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו, ודבר זה קבלה מפי השמועה. ונוטל עץ ארז וכו׳ וכורך האזוב עם הארז בלשון של זהורית ומקיף להם ראשי אגפיים וראש הזנב של ציפור החיה וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהם.
[דִּבּוּרָא דִמְצֹרָע פֶּרֶק א]
[א]
״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט״ – הַצִּוּוּי בְּכֹהֵן וְהַשְּׁחִיטָה בְּכָל אָדָם. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי אוֹמֵר: אַף הַשְּׁחִיטָה בְּכֹהֵן.
[ב]
״וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת״ – הָאַחַת שֶׁבַּשְּׁתַּיִם, הָאַחַת הַבְּרוּרָה שֶׁבַּשְּׁתַּיִם.
״הָאֶחָת״ – שֶׁאִם מֵתָה אַחַת מֵהֶם, אוֹ שֶׁנֶּעְשַׂת טְרֵפָה, יִקַּח זוֹג לַשְּׁנִיָּה.
[ג]
״הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ״ – אֵין שְׁתַּיִם אֶל כְּלִי חֶרֶס.
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא כָּשְׁרוּ מִשֵּׁם לְשֵׁם, כָּשְׁרוּ לְעֵרוּבִין, כָּן, שֶׁכָּשְׁרוּ מִשֵּׁם לְשֵׁם, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּכְשְׁרוּ לְעֵרוּבִין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ״, אֵין שְׁתַּיִם אֶל כְּלִי חֶרֶס.
[ד]
״כְּלִי״ – יָכֹל אֶחָד מִן הַכֵּלִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״חֶרֶשׂ״.
אוֹ ״חֶרֶשׂ״, יָכֹל מְקִדָּה1?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כְּלִי״.
הָא כֵיצַד? זוֹ פְיָלֵי2 שֶׁלַּחֶרֶס.
״מַיִם חַיִּים״ – לֹא מַיִם מוֹלְחִין, לֹא מַיִם פּוֹשְׁרִין, לֹא מַיִם הַמְכַזְּבִין, לֹא מַיִם הַמְנַטְּפִין.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַה מַּיִם, שֶׁלֹּא נֶעֱשָׂה בָהֶן מְלָאכָה, אַף כְּלִי שֶׁלֹּא נֶעֱשָׂה בוֹ מְלָאכָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַה מַּיִם, הַבְּרוּרִין שֶׁבְּמִינָן, אַף צִפּוֹר, הַבְּרוּרָה שֶׁבְּמִינָהּ, זוֹ קִיכְלֵי3.
1. מְקִדָּה. כלי חרס קטן שמידתו טפח, או שבר כלי חרס.
2. פְיָלֵי. מילה יוונית (phialè) לקערית שטוחה ששימשה לניסוך יין.
3. קִיכְלֵי. ציפור שיר, אחד ממשפחת ה- Turdidae
וִיפַקֵּיד כָּהֲנָא וְיִכּוֹס יָת צִפְּרָא חֲדָא לְמָאן דַּחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ.
And the priest shall direct that one of the birds be killed in an earthen vessel with spring water.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים
וִיפַקֵּיד כָּהֲנָא וְיִכּוֹס יָת צִיפְּרָא חֲדָא לְמָן דַּחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ
וְשָׁחַט – כהן או זר? אונקלוס ו״יונתן״
א. חז״ל נחלקו בביאור ״וְצִוָּה הַכֹּהֵן״: ״ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי יהודה בר׳ יוסי. רבי אומר אף שחיטה בכהן״ (ספרא מצורע פרשה א). אונקלוס שתרגם ״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט״ – ״וִיפַקֵּיד כָּהֲנָא וְיִכּוֹס״ מתאים עם דעת רבי.⁠1 אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וִיפַקֵּיד כָּהֲנָא לְטַבְּחָא וְיִכּוֹס״ כרבי יהודה בר׳ יוסי שהשחיטה כשירה בזר, אלא שתרגומו תמוה כי הלכה כרבי מחבירו.⁠2
כְּלִי חֶרֶשׂ – אונקלוס ו״יונתן״
ב. ת״א מתרגם בכל מקום ״כְּלִי חֶרֶשׂ״ – ״מָן דַּחֲסַף״. אבל המיוחס ליונתן החליף שיטתו: כאן תרגם כאונקלוס אבל לעיל ״וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בו״ (ויקרא ו כא) – ״מָאן דִּפְחַר״, עיין שם בהרחבה. ואולם במשנה נקטו ״היה מביא פְּיָלִי של חרש״ (נגעים יד א), שיסודו בתרגום יוב״ע ״הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן״ (עמוס ו ו) ״דְשָׁתָן בְּפֵילָוָן דִכְסַף״.⁠3
מַיִם חַיִּים – מֵי מַבּוּעַ
ג. ״עַל מַיִם חַיִּים״ – ״עַל מֵי מַבּוּעַ״. אצל עבדי יצחק תרגם ״וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים״ (בראשית כו יט) ״בֵּיר דְּמַיִין נָבְעִין״ כי הצירוף ״מים חיים״ מוסב לבאר, שמימיה נובעים. אבל כאן בטהרת המצורע תרגם ״עַל מַיִם חַיִּים״ – ״עַל מֵי מַבּוּעַ״ [וכן בזב: ״וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים״ (ויקרא טו יג) ״בְּמֵי מַבּוּעַ״, ובאפר פרה: ״מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״ (במדבר יט יז) ״מֵי מַבּוּעַ״]. כי ״מים חיים״ מוסב למים, שלא ייפסקו ממקום חיותם [ונקראים ״חיים״ שמתגברים ונובעים כמו חי שמתנועע תמיד]. וכן פירש ראב״ע.⁠4 ולשון ״מי מבוע״ רומז להלכה: ״למעלה מהן מים חיים שבהן טבילה לזבים והזייה למצורעים וכשרים לקדש מהן מי חטאת״ (מקואות א ח) ״כי נביעת המים היא יציאתם מהמקור״.⁠5 ויסודו בלשון המקרא: ״וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם״ (ישעיהו לה ז) וממנו גם בלשון חז״ל: ״שהן כמעין הנובע״ (משנה בבא בתרא י ח), ״נהרות המושכין ומעינות הנובעין״ (ביצה לט ע״א).
ואולם מכיוון שלפי ההלכה ״מים חיים״ הם מי מעיינות (כתפארת ישראל מקואות א ח: ״מים חיים – מי מעין זכים ויפים ושוטפין בזרם״), מדוע תרגם ״מי מבוע״ ולא תרגם ״מי מעין״ כתרגום ״אַךְ מַעְיָן וּבוֹר״ (ויקרא יא לו) ״בְּרַם מַעְיָן וְגוּב״? כי השם העברי מַעְיָן כולל שתי תכונות: כינוס המים וגם נביעתם מהמקור. אבל ת״א מבחין ביניהם: רק התכנסות המים נקראת מַעְיָן אבל לתכונת הנביעה נתייחד השם מַבּוּעַ. לכן בטהרת המצורע והזב וכרמז להלכה ש״מים חיים״ הם דווקא הנובעים מהמקור, תרגם ״מֵי מַבּוּעַ״.⁠6 אבל בטבילה שהעיקר בה הוא כינוס המים [כרש״י: ״אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא לו) – הטובל בהם מטומאתו״] תרגם ״בְּרַם מַעְיָן וְגוּב״.⁠7 ועיין עוד בפסוק ״מַעְיְנֹת תְּהוֹם״ (בראשית ז יא) ״מַבּוּעֵי תְּהוֹם״ ולהלן ״וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים״ (ויקרא טו יג) ״בְּמֵי מַבּוּעַ״.
1. ולפי זה צריך לבאר שתיבת ״צוה״ פירושה, שהכהן יצוה להביא כלי חרס ובו מים חיים (רד״צ הופמן).
2. ״אהבת יהונתן״. ועיין ראב״ע שכתב: ״וצוה הכהן ושחט – כהן אחר או ישראל, וי״א המצורע, והוא רחוק״.
3. רמב״ם בפהמ״ש שם, אבל תוי״ט שם כתב שפְּיָלִי היא מלה יוונית.
4. ראב״ע: ״מים חיים – לקוחים ממקום נובע״.
5. רד״ק, ״שרשים״, שורש נבע: ״וכן נקרא הדיבור בלשון הזה לפי שהוא יוצא מהפה כמים מהמקור: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר (תהלים יט ג)״.
6. וכן תיוב״ע ״אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים״ (ירמיהו ב יג) ״כְּמַבּוּעַ דְמַיִין דְלָא פְּסִיק״, ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם מִירוּשָׁלִַם״ (זכריה יד ח) ״יִפְקוּן מֵי מַבּוּעַ מִירוּשְׁלֵם״. מכיוון שבראשון נאמר מָקוֹר ובשני יֵצְאוּ – ציין בשניהם את הנביעה.
7. מן הכתוב ״מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן״ (שיר השירים ד טו) מתברר שאין הפרש בין מעין לבאר מים חיים, כי שניהם נובעים מהמקור וההבדל הוא רק באופן כינוס המים. כנגד זאת ״מעין ובור״ אינם שווים כדברי רש״י לעירובין יח ע״א בהפרש שבין בור לבאר: ״בור – מים מכונסין, ועבידי דפסקי. באר – מים חיים״.
ויפקד כהנא ויכוס ית אצפירהב חדתהג (לבד){לגו} מן דחסף על מיין דמבוע.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״צפירה חדתה״) נוסח אחר: ״צפרתה חתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צפירה״) גם נוסח חילופי: ״צפרה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״.
ויפקד כהנא לטבחא ויכוס ית ציפורא חדא למאן דחסף על מי מבוע.
And the priest shall instruct the killer to kill one of the birds in an earthen vessel with spring water.
וצוה הכהן לשוחט ושחט את הציפור האחת אל כלי חרס על מי מעין.
[ט] וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת – לָמָּה שׁוֹחֵט אַחַת וּמֵנִיחַ אַחַת, לוֹמַר לְךָ כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַשְּׁחוּטָה לַחֲזֹר כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַנְּגָעִים לַחֲזֹר, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְיוֹנוֹת שֶׁלּוֹ וְאוֹמֵר לֹא עַל חִנָּם הִכֵּיתִי אוֹתוֹ, אֶלָּא: בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ (ישעיהו נ״ז:י״ז). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר חָזַר תּוֹבְיָה לְתוֹבֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ (משלי כ״ו:י״א). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הָדַר שַׁטְיָא לְאוֹרַח שְׁטוּתֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ (משלי כ״ו:י״א). דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו (ישעיהו נ״ז:י״ח), אֵלּוּ אֵבָרָיו הַמִּתְאַבְּלִים עָלָיו. בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם (ישעיהו נ״ז:י״ט), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר אִם הֵנִיבוּ שְׂפָתָיו שֶׁל אָדָם בִּתְפִלָּה, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁנִּשְׁמַעַת תְּפִלָּתוֹ, מַאי טַעְמָא בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם וגו׳, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נַחְמָנִי אוֹמֵר אִם כִּוֵּן לִבּוֹ בַּתְּפִלָּה הוּא מוּבְטָח שֶׁנִּשְׁמַעַת תְּפִלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ (תהלים י׳:י״ז), כַּד שְׁלִימִין מִינֵיהּ זַכָּיָה לָרָחוֹק (ישעיהו נ״ז:י״ט), רַב הוּנָא וְרַב יוּדָן בְּשֵׁם רַב אַחָא, זֶה מְצֹרָע שֶׁהָיָה רָחוֹק וְנִתְקָרֵב, אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו (ישעיהו נ״ז:י״ט), וְאַסִּינֵיהּ לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: רְפָאֵנִי ה׳ וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה וגו׳ (ירמיהו י״ז:י״ד).
וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאַחַת – לָמָּה שׁוֹחֵט אַחַת וּמְשַׁלֵּחַ אַחַת. אֶלָּא אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵין הַצָּרַעַת חוֹזֵר עָלָיו.
(Lev. 14:5:) “[Then the priest shall give a command] to kill one bird.” Why kill one and release one? It is simply that, if he has repented, the leprosy shall not return upon him.⁠1 (Lev. 14:2:) “[This shall be the law of the leper in the day of his cleansing:] He shall be brought unto the priest.” What is the meaning of “He shall be brought (rt.: bw')?” He comes (rt.: bw'). Why? Because everything is far off and separated from him, for so David says (in Ps. 38:12), “My friends and companions stand aloof from my affliction, and my kinfolk stand far off.” So also it says (in Lev. 13:46), “he shall dwell alone; his dwelling shall be outside the camp,” outside the camp of Israel. It is therefore stated (in Lev. 14:2), “he shall be brought (rt.: bw'),” [meaning] he comes (rt.: bw').
1. Cf. Lev. 16:9.
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט – צִוּוּי בַּכֹּהֵן, וּשְׁחִיטָה בְּכָל אָדָם, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסִי בְּר׳ יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שְׁחִיטָה בַּכֹּהֵן.
וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאַחַת – אַחַת מִשְּׁתַּיִם. ״הָאַחַת״ – בְּרוּרָה שֶׁבַּשְּׁתַּיִם. ״הָאַחַת״ – שֶׁאִם מֵתָה אַחַת מֵהֶן אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית טְרֵפָה יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. ״הָאַחַת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ״ – וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא כָּשְׁרוּ מִשָּׁם לְשָׁם כָּשְׁרוּ בְּעֵרוּבִין, מָקוֹם שֶׁכָּשְׁרוּ מִשָּׁם לְשָׁם אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּכְשְׁרוּ בְּעֵרוּבִין. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָאַחַת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ״ – וְאֵין שְׁתַּיִם אֶל כְּלִי חֶרֶס. יָכוֹל כָּל הַכֵּלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֶרֶשׂ״. אִי חֶרֶס, יָכוֹל מְקֵדָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּלִי״. הָא כֵּיצַד, זוֹ פְּיָלִי שֶׁל כְּלִי חֶרֶס. ״אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים״ – מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה, אַף כְּלִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בּוֹ מְלָאכָה. וְסוֹטָה גְּמַר ״כְּלִי, כְּלִי״ מִמְּצֹרָע, מַה כָּאן כְּלִי חֶרֶשׂ אַף לְהַלָּן כְּלִי חֶרֶשׂ. ״מַיִם חַיִּים״ – וְלֹא מַיִם מְלוּחִין, וְלֹא מַיִם פּוֹשְׁרִין, וְלֹא מַיִם מְכַזְּבִים, וְלֹא מַיִם מְנַטְּפִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה אַף כְּלִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בּוֹ מְלָאכָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַה מַּיִם בְּרוּרִין שֶׁבְּמִינָן, אַף הַצִּפּוֹר בְּרוּרָה שֶׁבְּמִינָהּ (וְלָקַח) זוֹ (קִבְלִי) [כִּיכְלִי]. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר נִשְׁפַּךְ הַדָּם – (תֵּעָזֵב) [תָּמוּת] הַמִּשְׁתַּלַּחַת, מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה״. ״יִקַּח אֹתָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁמַּפְרִישָׁה בְּעַצְמָהּ. ״וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזוֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁיָּכוֹל הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה עִמָּהֶן בִּכְלָל אֲגִידָה לֹא תְּהֵא עִמָּהֶן בִּכְלַל טְבִילָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה״ – הֶחֱזִיר אֶת הַצִּפּוֹר לִכְלָל טְבִילָה. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, נוֹטֵל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנֵי תּוֹלַעַת וְכוֹרְכָן בִּשְׁיָרֵי לָשׁוֹן, וּמַקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְזָנָב שֶׁל שְׁנִיָּה, טוֹבֵל וּמַזֶּה. ״בְּדַם״. יָכוֹל בְּדַם וַדַּאי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּמַיִם חַיִּים״. אִי בְּמַיִם חַיִּים יָכוֹל עַד שֶׁיְּהוּ כֻּלּוֹ מַיִם חַיִּים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּדַם״. הָא כֵּיצַד, מַיִם חַיִּים שֶׁדַּם הַצִּפּוֹר נִכָּר בָּהֶם, וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים רְבִיעִית. ״שְׁחוּטָה״ – וְלֹא מְלוּקָה. שֶׁהָיָה בַּדִּין: הוֹאִיל וְהֶכְשֵׁרוֹ בִּפְנִים בָּעוֹף וְהֶכְשֵׁרוֹ בַּחוּץ בָּעוֹף, מַה הֶכְשֵׁרוֹ בִּפְנִים מְלוּקָה אַף הֶכְשֵׁרוֹ בַּחוּץ מְלוּקָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׁחוּטָה״ – וְלֹא מְלוּקָה. ״אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים״ – רְבִיעִית מַיִם לַמְּצֹרָע. מַיִם שֶׁדַּם צִפּוֹר נִכָּר בָּהֶם, וְכַמָּה הֵן, רְבִיעִית. עֶשֶׂר רְבִיעִיּוֹת הֵן (כָּתוּב לְעֵיל).
ת֗ם יאמר אלאמאם בד֗בח אחדהמא פי אנא כ֗זף עלי מא חי יעני נביע.
אחר כך יצוה הכהן לשחוט את אחת מהן בכלי חרס על מים חיים, כלומר מי מעין.
על מים חיים – נותן אותו תחילה בכלי, כדי שיהא דם ציפור ניכר בהן. וכמה הן? רביעית.
אל מים חיים OVER RUNNING WATER – He first places it (the water) in the vessel but only, just enough that the bird's blood may remain discernible in it. And how much is this? The fourth of a log (Sotah 16b).
פס׳: וצוה הכהן – צווי בכהן ושחיטה בכל אדם 1דברי רבי יוסי ברבי יהודה.
2ושחט את הצפור האחת – (האחת שבשתים) הברורה שבשתים.
האחת – שאם מתה אחת מהן או נעשית טרפה יקח זוג לשניה.
אל כלי חרש – זו פיאלין של חרש.
על מים חיים – לא מלוחים ולא פושרין 3ולא מנטפין 4מה מים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלים שלא נעשה בהם מלאכה:
1. דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה. ת״כ הגי׳ ר׳ יהודה בר׳ יוסי:
2. ושחט את הצפור האחת הברורה שבשתים. כ״ה הגירסא בת״כ. ומה״א דהאחת קדריש. והכוונה שבעת השחיטה יברר מקודם את שתהיה לשם שחיטה. ועיין בק״א:
3. ולא מנטפין. פי׳ שיורד טיפין טיפין יחסר עוד ולא מים מכזבין ועיין ת״כ:
4. מה מים שלא נעשה בהם מלאכה. כי נצרך ליקח חדשים מהמעין אף כלי וכו׳:
וצוה הכהן ושחט – כהן אחר, או ישראל.⁠1
ויש אומרין: המצורע. והוא רחוק.
אל כלי חרשא – כמו: על כלי חרש, וכן: אל הנער הזה התפללתי (שמואל א א׳:כ״ז).
מים חיים – לקוחים ממקום נובע.
1. מלשון ״וצוה״ מוכח שהשחיטה נעשית ע״י אדם אחר.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: חרש.
AND THE PRIEST SHALL COMMAND TO KILL. The priest shall command another kohen or an Israelite.⁠1 Some say he shall command the leper. However, the latter is farfetched.⁠2
IN AN EARTHEN VESSEL. The word el (in)⁠3 is to be rendered as over. Similarly el (for) in For this child I prayed (I Sam. 1:27).⁠4
OVER RUNNING WATER.⁠5 Taken from a bubbling fountain.⁠6
1. To slaughter the bird.
2. For the leper is being cleansed.
3. Which literally means to.
4. Here too the word el is not to be rendered literally.
5. Literally, over live water.
6. Live water means water from a bubbling fountain.
ושוחט הצפור ומערב דמה במים חיים – לומר: שהמת הוא המצורע, שהוא חשוב כמת, דכתיב: אל נא תהי כמת (במדבר י״ב:י״ב), מתערב עתה עם החיים, לבא במחנה ולהיות כשאר בני אדם.
אאל כליב חרש – סימן שאם יחזור לקילקולו שוב אין לו תקנה, דומית כלי חרס שנשבר שאין לו תקנה.
א. ביאור זה מופיע בכ״י מינכן 52 לאחר הביאור לפסוק ז׳.
ב. בכ״י מינכן 52: וכלי.
And he slaughters THE BIRD and mixes its blood with מים חיים – RUNNING WATER – Meaning to say: that the dead one, which is the person with tzara'at for he is considered like dead, as it is written: “Let her not please be as one dead” (Bemidbar 12:12), mingles now with the living, to come in the camp and to be like the rest of people.
אל כלי חרש – IN AN EARTHEN VESSEL – A sign that if he shall return to his corruption again there is no remedy for him, similar to a clay vessel which breaks for which there is no remedy.
וצוה הכהן ושחט – הצווי בכהן והשחיטה בכל אדם.⁠1
ושחט את הצפור האחת – הבחורה שבשתים.⁠2
על מים חיים – לומר שהמת הוא המצורע שחשוב כמת מתערב עכשיו עם החיים לבא במחנה ולהיות כשאר בני אדם.⁠3
על מים חיים – לערב עם הדם שהרי אין בדם עצמו כדי לטבל בו את הארז והשני תולעת והאזוב.⁠4
1. שאוב מהספרא.
2. בדומה בספרא.
3. שאוב מר״י בכור שור.
4. בדומה באבן עזרא ויקרא י״ד:ו׳.
וצוה הכהן ושחט, "and the priest issues the order to slaughter. The order had to be given by a priest, whereas it could be executed by any ordinary Israelite. (According to Rabbi Yehudah in the name of Rabbi Yossi.) Some sages disagree that an ordinary Israelite could perform the act of slaughtering in this instance.
ושחט את הצפור האחת, "the superior looking one of the two birds.⁠" (Based on the prefix ה before the word (אחת
על מים חיים, "over running water,⁠" (from a spring, not a tap.) The symbolism here is to show that the deadlike person who had been afflicted, was now on the way back and could take his place among them. על מים חיים, this spring water was to mix with the blood of the bird which had been slaughtered, so that the hyssop and the leaves from the cedar tree could be dipped in that mixture with the crimson wool and the living bird.
אל כלי חרס – שיחשוב עצמו כחרס הנשבר אחר שבאו עליו הנגעים על שנתגאה.
על מים חיים – שגם זה רפואה לו כדאשכחן בצרעת נעמן.
ושחט את הצפור האחת – למה שוחט אחת ומשלח אחת לומר שאם יעשה תשובה אין הצרעת חוזרת עליו.
ושחט את הצפר האחת, "the priest is to slaughter one of these two birds;⁠" why was one of the birds slaughtered and the other one was let go and sent off into his domain? This symbolised the lesson that if the person now getting his atonement would perform sincere penitence, he would again become a useful member of society, fit to be associated with.
אל כלי חרס – לומר שישפיל עצמו כחרס הנשבר:
על מים חיים – שכן היתה טהרת נעמן בירדן שהוא מים חיים:
אל כלי חרס, "into an earthen vessel.⁠" Allegorically speaking, the person preparing to rejoin society is to humble himself, like broken earthenware.
על מים חיים, "over spring water;⁠" just as Naaman, the Assyrian general who had to bathe himself in the river Jordan.
על מים חיים – כמו שמצינו בנעמן שנתרפא מצרעתו במים חיים ולכך זב צריך טבילה במים חיים משא״כ בשאר טמאים שאינן צריכין. להתרפאות ע״י מים חיים.
על מים חיים – בגימטריא לא במים מלוחים.
וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת – אין הרצון בזה שתהיה הצוואה בכהן והשחיטה בכל אדם, כי כבר נמשך אחר זה לזכור הפעולות הנשארות ולא זכר שיהיה ענינם נעשה על יד כהן, והם פעולות מבואר מענינם שלא יתכן הֵעשותם כי אם על יד כהן, והם לקיחת אלו המינים וטבילתם בדם וההזאה על המצורע; ולזה הוא מבואר שכבר נזכר בזה המקום כהן, להעיר שמזאת הפעולה יתחיל להיות הכל על יד כהן. ולזה יהיה הרצון בזה, כי הכהן יצוה להביא אליו אלו הציפורים ויתר המינים הבאים עמהם, וישחט האחת מהזוג אל כלי חרשׂ על מים חיים, רוצה לומר שימצה דם הציפור אל כלי חרשׂ על מים חיים שלא נשתמשו בהם לתועלת האדם. והוא מבואר שהוא ראוי שיהיה הענין כן בַּכּלי, רוצה לומר שיהיה חדש שלא נשתמשו בו לתועלת האדם, לסיבה בעינה אשר היתה זאת המצוה בַּמּים שתהיה בהם זאת הטהרה. ולפי שאמר אחר זה: ׳בדם הצִפֹּר השחֻטה על המים החיים׳ (פסוק ו), למדנו שהוא ראוי שיהיו המים בשיעור שיהיה דם הציפור ניכר בהם, ויוכר עם זה שהם מים; וזה לא יהיה, לפי מה שנתבאר מן החוש, כי אם ברביעית. עם שבזה השיעור יתכן טבילת אלו המינים וההזאה בהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה-ו) ולזה צוה לקחת עמהם עץ ארז ושני תולעת ואזוב.
וצוה לשחוט את האחד על דרך ואת היותר החרמנו (שמואל א ט״ו:ט״ו). ואמר שישחטנה אל כלי חרש על מים חיים – לרמוז אליו שכבר נהפך אל כלי חרש עם היותו בטבעו ממקור מים חיים ועל דרך שאמר בני ציון היקרים וגו׳ איכה נחשבו לנבלי חרש (איכה ד׳:ב׳).
עוד צוה שיקחו את הצפור החיה ואת העץ והשני והאזוב ויטבלו אותו בדם הצפור השחוטה אשר במים החיים כמו שהיה מתפשט דבורו המותריי בהם מקודם לכן.
וכמה הן רביעית. פי׳ וכמה הן המים שדם הצפור נכר בהם שיערו חכמים רביעית אחת:
(ה-ח) וצוה שהכהן ישחוט את הצפור האחת מהן אל כלי חרש שיהיו בו מים חיים רוצה לומר שלא נשתמש בהם אדם.
ושיטבול באותו מים ודם את הצפור החיה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב ויטבול אותם עם הצפור החיה בדם הצפור השחוטה אשר הוא על המים החיים.
ואז יזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים מאותו דם ובזה יטהר אותו. ואז ישלח הכהן את הצפור החיה על פני השדה כצפור לעוף כדרור לנוד.
ואח״ז יכבס הצרוע הבא לטהר את בגדיו וגלח את שערו ורחץ במים את גופו וטהר ואח״ז ישוב אל המחנה כי לא ישב עוד בדד מחוץ למחנה כמצורע האמנם ישב מחוץ לאהלו שבעת ימים כדי שלא ישמש מטתו עם אשתו כי הוא דבר מזיק מאד לקמים מהחולי הזה זהו הפשט בענין הזה ואמנם על מה היה מורה המעשה הזה כלו חכמינו ז״ל דרשו שהצרעת באה על גסות הרוח כמו שנאמר בעוזיהו (דברי הימים ב כ״ו) וכחזקתו גבה לבו והצרעת זרחה במצחו ולפי שזה המשיל עצמו כגובה ארזים יביא עץ ארז ומאי תקנתיה שישפיל עצמו כתולעת וכאזוב שהוא השפל בעצים. והנראה לי בזה הוא שהמצורע יהיה הפסדו בד׳ דברים. הא׳ בהעדר החוש מבשרו שהוא נרדם. הב׳ בליחותיו שיש בהם עפוש ורוע מזג. הג׳ במראהו שאור פניו אין אתו על שלמותו לפי שהכבד לא יוליד הדם והליחות בשלמותם והפסד הדם ולבניותו ישתנה מראה פניו של המצורע ויהיה נוטה אל הלובן המופלג כמו שאמר מצורעת כשלג. והד׳ הוא בריח שיש למצורע ריח מוסרח מפני עפוש ליחותיו והפסדם. והנה המצורע הזה היה מרוחק בשתי הרחקות אחת מאת עמו שהיה יושב בדד מחוץ למחנה מושבו. והשני ממקדש השם ומשכנו. ולכך היה צריך בשתי טהרות אחת שיתפרסם שהוא בריא אל המחנה ויתחבר לכל איש מהעם. והטהרה השנית היא בהקריבו קרבן לפני השם שיכפר לו ואז בכל קדש יגע ואל המקדש יבא ובעבור זה ביום טהרתו הראשונה צוה יתברך שיביא ד׳ דברים האלו שנזכרו בכתוב להורות שהוא בריא בכל א׳ מהד׳ דברים הרעים שהיו בו בחליו כי הנה הביא שתי צפרים להורות חיות שהוא כבר חי ואינו נעדר החוש כמצורע ועץ ארז שאמרו הטבעיים ונתאמת בנסיון שלא יתעפש כלל ויתמיד זמן ארוך להורות שהוא כבר נצול מעפוש ליחותיו. ושני תולעת שהוא ממראה אדום להורות על שלמות דמו שממנו יבא שלימות מראהו. ואזוב להורות על שלמות ריחו הטוב שכבר אין בו סרחון כלל. והיו אם כן ארבעת הדברים האלה מורים על ארבעת התקונים שנתקן מזגו וטבעו ממה שהיה בצרעתו.
והנה צוה שישחטו את הצפור החיה אל כלי חרש אל מים חיים. ואת הצפור האחרת עם עץ הארז ושני תולעת ואזוב יטבול בדם הצפור השחוטה. לרמוז ששתי הצפרים האלו היו חיות קודם לכן ובמצות השם ודברו מתה אחת מהן. כן הם בני אדם שאם אחד מהם יחלה או ימות ואשר חיה יחיה הכל הוא בגזרת השם. ולכן צוה שישחטוה על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכלם לפניו כחומר ביד היוצר ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה עם שאר הדברים בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרע׳ חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא ולכך היו טובלים עמה עץ הארז ושני התולעת והאזוב. לרמוז שהאברים בחיותם והליחות והמראה והריח אשר ירמוז בהם אותם הדברים לא יפסדו באותו דבוק כי עם היותם נטבלים בדם השחוטה שרומז אל המצורע הגמור שאין בו חיות שלם ולא בריאות. הנה לא ידבק בהם החולי וההפסד ברצון השם ולזה ג״כ צוה בהזאת אותו דם על המטהר שבע פעמים לרמוז כי שבע יפול צדיק וקם ולא ידבק בו מאומה מהרע כמו שאמר השלם חטא ממית ואין ערוד ממית.
ואמר בסוף ושלח את הצפור החיה על פני השדה ר״ל למעונה ולנפשה לרמוז שהמטהר ישוב אל המחנה וילך לנפשו כרצונו אנה ואנה ולא יסגר עוד. ולפי שלא היה ענין הצפרים קרבן לכן לא נשרפה השחוט׳ והרלב״ג כתב שנראה לו כי היו מקריבים אותה כי חטאת היא ותמהתי ממנו כי החטאת לא היתה נקרבת כי אם נשרפת:⁠א
והנה צוה שיכבס הצרוע את בגדיו וגלח את כל שערו לפי שבגדי המצורע היו מזוהמים מהצרעת וכדי להסיר ממנו את הדמיון ולטהרם מהטומאה שנדבקה בהם ממנו והיה גלוח השער לפי שעם הצרעות יפול השער ויתראה באדם מקרה ההפסד. לכן צוה שיגלחהו כי בא שמה בריאות חזק וחדש והדברים הראשונים יפלו. ואין ספק שרמז בזה אל המדות והמעשי׳ שהיו בו בזמן אחד מושחתים שבעבורם נענש באותו חולי ועתה ששב בתשובה וטהרו השם היה ראוי שיתקנם מכאן והלאה ויסיר הבגדי׳ הצואים מהמדות ומעשים המגונים מעליו הנרמזים בכבוס הבגדים וגלוח השער. וצוהו שיטהר במים להודיע שלא יצטרך לסמים ותרופות אלא למים קרים בלבד. וכן אמר הנביא אלישע לנעמן שר צבא מלך ארם לך ורחצת בירדן שבע פעמים (מלכים ב ה׳) ואולי שמזה המקום לקחו הנביא מן התור׳ גם רמז ברחיצה כמי שיתדבק אל התור׳ וירחץ במימיה ואז יטהר. וצוהו שישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אם כדי שלא ישמש מטתו עם אשתו עד התחזקו בגבול הבריאות השלם ואם להודיעו שכל מה שנעשה עד עתה היתה מהטהרה הראשונ׳ כדי שיוכל המטהר ליכנס במחנה ישראל ולא ישב עוד בדד מחוץ למחנ׳ אבל משם ואילך יעשה עוד הנהגה ושמיר׳ אחרת וקרבנו׳ לאלהים כדי למרק עונותיו ולהתקרב אל אלהיו ואז יבא אל מקדשו ומפני זה הצריכו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהיו שבעת הימים האלה נקיים מכל עון ומכל טומאה כמתקן עצמו ליכנס לטרקלין. הנה הותר׳ במה שפירשתי השאלה הראשונה מענין שתי הצפרים שלא היו לקרבן ולכך לא באו אל המזבח אבל באו להורות על בריאות המצורע ורפואתו והותרה ג״כ השאלה הב׳ מצורך עץ הארז ושני תולעת ואזוב. והותרה ג״כ השאל׳ השלישית ממה שנזכרו בפרש׳ שתי טהרות שהאחת לבא אל המקדש.
א. בדפוסים נוסף כאן: ״אמר המגיה נ״ל חסר. ועוד כי משנה שלמה שנינו בפ׳ י״ד דנגעים חפר וקוברה בפניו. ע״כ:״
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ושחט את הצפור האחת
[1] סוטה פרק שני דף טו ע״ב (סוטה טו:), ודף יו ע״ב
תחלה בכלי. דבתחילה כתיב אל כלי חרס ואח״כ כתיב על מים חיים, הא כיצד, ומתרץ דהא והא איתא, נותן אותן וכו׳:
רביעית. מדכתיב אחריו וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם השחוטה וגו׳ משמע שצריך שיהא הדם ניכר במים:
First in a vessel. Because at first it is written, "in an earthenware vessel,⁠" and afterwards it is written, "over running water.⁠" How could that be? Rashi answers: Both are true: He [first] places [the water in a vessel]...
A fourth. [Rashi knows this] from that which is written afterwards: "And immerse them and the live bird in the blood of the slaughtered bird...⁠" This implies that the blood should be recognizable in the water.
וצוה הכהן ושחט – הצווי בכהן ושחיטה בכל אדם. ושחט את הצפור האחת. האחת משתים האחת ברורה שבשתים. האחת שאם מתה אחת מהן או שנעשית טריפה יקח זוג לשניה. האחת אל כלי חרש. ולא שתים לכלי חרש. כלי. יכול א׳ מן הכלים ת״ל חרש אי חרס יכול מקידה ת״ל כלי הא כיצד זו פיילי של חרס. מים חיים. ולא מלוחים ולא פושרים ולא מכזבי׳ ולא מים מנטפין. ר״א אומר מה מים שלא נעשה בהן מלאכה אף כלי כו׳ (ור״ל דמקיש כלי למים) רש״א מה מים הברורים שבמים אף צפור הברורה. שבמינה וזו קיפל ומקיש צפור למים.
וצוה הכהן – למביא הצפרים. ושחט על פיו את האחת. ובתורת כהנים1 ״וצוה הכהן, צווי הכהן, ושחיטה בכל אדם דברי ר׳ יהודה ברבי יוסי, רבי אומר אף שחיטה בכהן? ולדעת רבי יפרש ״וצוה הכהן״ למביאיהן שיביאו כלי חרס ומים חיים הנזכרים בכתוב זה, שלא נזכרו תחלה. ולכן למעלה ״וצוה הכהן ולקח״ כולם מודים שהלקיחה בכל אדם, שאיך יתכן לצוות אם הוא עצמו העושה? כן נראה לי. והרב בעל ״קרבן אהרן״ פירש בענין אחר.
אל – פירש ראב״ע ז״ל ״כמו ׳על׳. וכן ׳אל הנער הזה התפללתי׳⁠ ⁠⁠״ (שמו״א א, כז).
על מים חיים – שנתן תחלה בכלי חרס.
מים חיים – שנובעין תמיד מן הארץ ואינן פוסקים. ונקראים ״חיים״ לפי שמתגברין ונובעין, כמו החי שמתנועע תמיד כל זמן שהוא חי. ולא ממעין אכזב שמימיו פוסקין לפעמים. וכן ״חיים״ לשון בריאות כמו שבארנו (פסוק ד) כלומר שראויין לשתייה והן טובים, לא מים מלוחים נובעין ולא חמים, וזהו מה ששנו בתורת כהנים ״מים חיים ולא מים מלוחים, ולא מים פושרים, ולא מים מכזבים, ולא מים מנטפים״.
1. מצורע, פרשה א, א.
אל כלי חרש – שישחט את הצפור בענין שיזוב דמו אל כלי חרס:
על מים חיים – שנתן תחלה בכלי חרס, ופי׳ מים חיים שנובעים תמיד מן הארץ ואינן פוסקין:
על מים חיים – הטבילה תהיה בדם ותהיה גם במים, כי הדם מעורב במים, וכן למטה נ״א בדם הצפור השחוטה ובמים החיים{; וזאת ג״כ כוונת בעל הטעמים}.⁠א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.
את הצפור האחת – ״הברורה שבשתים״ (שם). הווי אומר, המובחרת שבשתיהן; או שמא: אותה אחת שנראים בה הסימנים המובהקים של המין.
אל כלי חרש על מים חיים – ״מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה״ (סוטה טו:). הווי אומר, שהכלי צריך להיות ״רענן״ כמו המים; שעדיין לא השתמשו בו. עליו להיות ״פיילי [קערה] של חרס חדשה״ (שם). ״מים חיים״: ״שלעולם נובעים ולא פוסקים״ (ר״ש נגעים יד, א).
לאחר שהציפור נשחטת, קוברים אותה מיד, משום שהיא אסורה בהנאה (עיין נגעים יד, א).
[טו]
וצוה הכהן ושחט – משמע שיצוה הכהן לאחר לשחוט, אף לישראל, וזה דעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה. וכן בתרגום יונתן ויפקד כהנא לטבחא. אך לפי זה קשה למא אמר פה ״וצוה הכהן״? שכבר אמר ״וצוה הכהן ולקח״, ונדע שגם ״ושחט״ הוא הפועל הסתמי הלקח. ועוד דאם ״ושחט״ היא ישראל, איך אמר אחרי זה ״את הצפור החיה יקח.. וטבל.. והזה.. וטהרו״ והיל״ל ״יקח הכהן..⁠״ שזה בודאי צריך כהן. ועל כן אמר רבי דשחיטה בכהן ותחלה אמר ״וצוה הכהן ולקח״ – ישראל, וצוה שנית לכהן אחר ״ושחט.. ואת הצפור החיה יקח.. וטבל וכולי..⁠״ הכל על ידי כהן וכן הלכה.
[טז]
את הצפור האחת – כבר בארנו במקום אחר שכל מקום שאמר מספר ״שנים״ ובאר אחר כך את פרטיו, אם עדן לא נודע ענין כל אחד, יאמר ״אחד... אחד״ בלא ה״א – ״אחד לחטאת ואחד לעולה״ (ויקרא ח), ״אחד לעולה ואחד לחטאת״ (שם יב). אבל אם יאמר ״האחד״ בה׳ כבר נברר ענין כל אחד ונודע בשם. ולפי זה ממה שאמר פה ״הצפור האחד...⁠״ שניהם בה׳ הידיעה ולא אמר ״ושחט צפור אחד״ מבואר שצריך לשחוט הברורה שבשתיהן.
[יז]
את הצפור האחת – הנה בררנו בתורה אור כי בכל מקום שנזכר שם היחיד אין מן הצורך להזכיר שמו המספר ״אחד״, שאם יאמר ״ושחט את הצפור״ מי לא ידע שהוא אחד? שעל שנים יאמר ״צפרים״ ברבים. ובכל מקום שבא מלת ״אחד״ עם השם יש דרש לחז״ל. ופה נמצא יתור זה שני פעמים – א׳ בטהרת מצורע, ב׳ בטהרת הבית (פסוק נב) ודרשו ב׳ דרושים: (א) שהגם שהיא צפור אחת שמתה חברתה או נטרפה, בכל זאת יקח זוג לשניה (ומ״ש שנעשית פי׳ אף שנעשית אחר הלקיחה לא נאמר שדינו כמו בשעיר המשתלח. אבל אם נטרפה אחר השחיטה צריך להביא שתים אחרות כמ״ש בתוספתא דנגעים. ועי׳ במשנה למלך פי״א מה׳ טומאת צרעת הלכה ח) (ב) שלא ישחט שני צפרים של שני מצורעים אל כלי חרש אחת (ואמר שצריך קרא בל נלמד ק״ו מיתר הקרבנות שאם לקח לשם ראובן אינו כשר לשם לשם שמעון, בכל זאת אם נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון כשר, כל שכן בצפרי מצורע שכשר אם לקחן לשם מצורע אחר כנ״ל סי׳ [ט?] ויוכשר לערב שתיהן כאחד, לכן צריך קרא).⁠1
[יח]
אל כלי חרש – כלי הוא שם הסוג לכל הכלים, וחרש שם לכל מין חרש, אף שאינו כלי. ושם המורכב ״כלי חרש״ הוא דוקא כלי הנעשה מחרש. ובנגעים (פרק יד משנה א) פיילי חרש חדשה.
[יט]
על מים חיים – זה כתוב שני פעמים: (א) מורה על מים בריאים שהחי מורה בריאות כמו ״עד חיותם״ (יהושע ה), ״וימרחו על השחין ויחי״ (ישעיה׳ לח) לאפוקי אם נעשה בהם שינוי אם על ידי מלח (מלוחים), אם ע״י האש (פושרים). (ב) מורה על שנובעים תמיד ואינם פוסקים כמו החי שאינו פוסק מתנועתו. ועל זה אמר נובעים ולא מנטפים ולא מכזבים פעם א׳ בשבוע (כמ״ש בפרק ח דפרה) ועי׳ בספרי (חקת פסקא קכח).
[כ]
אל כלי חרש על מים חיים – הנה לשון זה נותן מקום לטעות שהכלי תהיה על המים ועל ידי כן הוצרך לכפול ולכתוב אחרי זה ״השחוטה על המים״ (כמו שיתב׳ בסימן כה). ולמה לא כתב כסדרו ״ושחט אותה אל מים חיים בכלי חרש״? אמר ר׳ אליעזר שבא להקיש הכלי אל המים שיהיה חדש, וכן הוא בסוטה (דף טו) (והרמב״ם כתב שהוא קבלה כיון שאין מבואר בקרא). ור״ש סובר דהוא הדין שהצפור מקשינין אל המים שיהיה מובחר במינו וזו קיפל ר״ל צפור מאותו מקום שהם מובחרים. ואזיל לטעמיה דדריש טעמיה דקרא בכ״מ שלכן צריך מים חיים מפני שהם מובחרים במינם ומסתברא שהוא הדין שהצפור יהיה מובחר.
1. עיין בהערה בתורה אור.
[א] היה זה חק קבוע לרבותינו ז״ל. כי לא יבא מספר אחד בנפרד אם לא לאיזה צורך או להשמר ממקום טעות. כמו שכן דרשו תמיד על מספר שני הנלוה אל שם הרבים (כמ״ש ויקרא ס׳ שב״ת. אחרי ס׳ י״ז). והיה זה אצלם בכמה דרכים. אם שבא מספר אחד להשמר מטעות. וזה בכמה פנים. אם שהיינו טועים ע״י איזה לימוד או סברה שיהי׳ יותר מאחד. כמ״ש בספרא (לקמן פרשה א מ״ב) על ולוג אחד שמן שהיה בדין שיביא ג׳ לוגין. ושם (פרשה ד מ״ד) על ולקח כבש אחד אשם זו שאל ר״ע את ר״נ מת״ל אחד. ומשיב שהי׳ בדין שיביא שנים. ובספרי (שלת פסקא קיא) על פר אחד לעולה ועל ושעיר עזים אחד שהי׳ בדין וכו׳. ולפעמים היה מקום הטעות מפני שהפרשה כתובה בתורה שני פעמים ובא להראות ששניהם הם ענין אחד. כמ״ש בספרא (אחרי פרשה ב מ״ב) ואיל אחד לעולה רבי א׳ איל א׳ הוא האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים. ובספרי פנחס (פסקא קמב) עמ״ש את הכבש אחד תעשה בבקר. להראות שהנז׳ בפ׳ פנחס ובפ׳ תצוה הם א׳ ולא נטעה שיביא ד׳ כבשים לתמיד. וכן מקום טעות אחר כמ״ש בספרא תזריע (פ״א מ״י) על אחד מבניו שא״צ שלשה. ובפ׳ אחרי (פ״ב מכ״ב) על גורל אחד לה׳ וגורל אחד. בל נטעה שיתן שניהם ע״ז ושניהם ע״ז. ושם (פ״ח מ״ט) על ג״פ שכתוב אחת בשנה להוציא פסח ועצרת ור״ה עיי״ש. ובספרי נשא (פסקא מז) על נשיא אחד ליום שלא נטעה שרשות לכ״א להקריב עם כ״א ביומו. ובספרא (אמור פי״ח מ״ב) על החלה האחת שילוש כ״א בפ״ע, ובפסחים (דף לז) מ״ט דר״י ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד הנאפה בתנור אחד קרוי לחם. ושם (דף מז) שה אחת ולא מעשר. לכבש האחד איזהו כבש שנאמר בו אחד. ולפעמים יפרשו מלת אחד שבא ללמד שיהי׳ אחד שלם לא חצי, כי מספר אחד יוציא הריבוי ויוציא ג״כ הפחות מאחד. כמ״ש בספרא (צו פרשה ז מ״א) על והקריבו ממנו אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס. וכן בספרי (נשא פסקא לו) על וחלת מצה אחת. ולפעמים יעשו ממלת אחד נשוא המאמר, כמ״ש (ספרי נשא פסקא מט פסחים יט חגיגה כג) על כף אחת הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש ועושה אותו אחת. ולפעמים יבארוהו שבא להורות שיהיה אחד ומובחר במינו או שיהיה אחד אצל בעל הקרבן, כמ״ש בספרא אחרי (פרשה ב מ״ב) על ואיל אחד לראב״ש. ובספרי נשא (פסקא נו) על פר אחד איל אחד שבנשיאים שלא הי׳ בעדרו כמוהו. ובמגלה (דף כה) שאל ר״ע וכ׳ אם נאמר כבש למה נאמר אחד מיוחד שבעדרו. ועי׳ מ״ש לקמן (ס מ״ב) עמ״ש בספרא (פ״ב מ״ט) על וכבשה אחת. ולפעמים דרשו שיהי׳ כ״א נבדל מחברו כמ״ש (בספרי נשא פסקא לג ובנזיר דף מה) על וכבשה אחת תמימה. ולפעמים ידרשו בדרך אסמכתא כמ״ש בספרא אמור (פרשה ח מ״ז) על ביום אחד. ומקום שלא מצאו דרוש. אמרו שהשם הנמנה הוא שם המין ולזה צריך לומר אחד כמ״ש (בספרי פסקא קסא ובגמ׳ בכ״מ) על ועד אחד לא יענה בנפש זה בנה אב כ״מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרש אחד. וצ״ע בשבת (דף צג) משמע דר״ט לית לי׳ דרשה זו של אחד.
וצוה הכהן ושחט – מי שהוא. ואפילו לתנא בתו״כ דשחיטה בכהן דוקא מ״מ,⁠1 לא דוקא אותו כהן שיש בכוחו לראות הנגע ולטהרו, אלא מצוה לאיזה כהן שישחוט.
{את הצפור האחת – שבשתים2 הברורה תורת כהנים.}
1. זה לשונו (פרשתא א׳ פרק א׳): ״וצוה הכהן״ – ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם, דברי ר׳ יהודה בר׳ יוסי. רבי אומר, אף שחיטה בכהן.
2. המובחרת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) וצוה הכהן ושחט – לדעת ר׳ יוסי בן יהודה השחיטה כשרה גם בזר, ואילו רבי סובר שצריכה להיעשות בידי כהן, ולפי זה צריך לבאר שמלת ״צוה״ פירושה, שהכהן יצוה להביא כלי חרס ובו מים חיים (ויזל).
הצפור האחת – ספרא: ״הצפור הברורה״.
אל מים חיים – שהדם יזרום אל המים החיים. ״מים חיים״ נקראים רק מי המעינות שנובעים תמיד ואינם פוסקים. הביטוי ״חיים״ מרמז, שהמים הם בריאים וראויים לשתיה, ולא מלוחים וכיוצא בזה. וכשם שבמים החיים לא השתמשו עוד למלאכה, כך גם הכלי צריך להיות חדש שלא השתמשו בו עדיין.
וצוה הכהן ושחט – תניא, רבי אומר, אף השחיטה בכהן.⁠1 (תו״כ)
הצפור האחת – האחת – הברורה שבשתים,⁠2 האחת – שאם מתה אחת מהם או שנעשית טריפה יקח זוג לשניה.⁠3 (שם)
האחת אל כלי – האחת אל כלי חרש ואין שתים אל כלי חרש.⁠4 (שם)
אל כלי חרש – פיילי של חרש חדשה5 (נגעים פי״ד מ״א).
כלי חרש וגו׳ – כלי חרש על מים חיים, מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה אף כלי שלא נעשתה בה מלאכה.⁠6 (סוטה ט״ו:)
מים חיים – ולא מים מלוחים ולא מים פושרים ולא מים מכזבים ולא מים מנטפים.⁠7 (תו״כ)
1. פשוט דמדייק מיתור הלשון וצוה הכהן כיון דכתיב בפ׳ הקודם וצוה הכהן ולקח היה די לכתוב כאן ושחט, והיה מורה הפעל וצוה גם על זה, אלא ע״כ לכן כתיב עוד הפעם וצוה הכהן להורות דהשחיטה הזאת צריך להיות בכהן דוקא, והיינו שיצוה לכהן אחר לשחוט, ואי לא הוי כתיב וצוה הכהן הו״א כמו דהלקיחה כשרה בכל אדם אף בזר כמבואר לעיל כמו כן השחיטה. ובתו״כ איתא דעה חולקת על רבי, וכאן קיי״ל כרבי, ואע״פ דבעלמא קיי״ל בקדשים שחיטה כשרה בזר, אבל הכא איכא דרשה מיוחדת כמבואר.
2. פשוט משום דדי היה לכתוב צפור אחת. וענין ברורה היא היותר חשובה וניכרת, ובמשנה א׳ פי״ד דנגעים תנינן סתם שחט אחת מהן ולא קתני ברורה. ונראה בטעם הדבר ע״פ המבואר בפ׳ הקודם שהשתי צפרים צריכות להיות שוה במראה ובקומה ובשווי ערך דמים, א״כ לא שייך לומר ברורה על אחת מהן יותר מחבירתה, והא דכתיב האחת בה׳ הידיעה דרשינן בסמוך דרשה אחרת.
3. דכיון דכתיב האחת משמע שהיא אחת והיא שניה לה, ועיין מענין זה בקדושין נ״ז א׳.
4. ר״ל שלא ישחוט שתי צפרים של שני מצורעים אל כלי חרש אחת. ויתכן הטעם בזה משום שאין עושין מצות חבילות חבילות וכמש״כ הרמב״ם פי״א ה״ו מטו״צ שאין מטהרין שני מצורעים כאחד, והוא מברייתא דסוטה ח׳ א׳ [והכ״מ לא הביא המקור], וי״ל דסמכינן בזה על הדרשה שלפנינו.
5. פיילי הוא תרגום מזרק בעברית [ע׳ עמוס ו׳ תרגום במזרקי יין], והא דצריך חדשה יתבאר בדרשה הבאה.
6. פשיט דמדייק מדלא כתיב אל מים חיים בכלי חרש ש״מ דבא להקישא דצריך כלי חדשה, והרמב״ם פי״א מטו״צ כתב שזה מדברי קבלה כיון שאינו מפורש בקרא. ולדעתי צ״ע, והלא כמה דינים אנו למדים ע״פ הקישים כאלה, ואם כולם נקראו כן לדעתו למה פרט בפרט זה דוקא.
7. דלשון חיים מורה על מים שנובעין תמיד ואינן פוסקין כמו הכח החיוני שאינו פוסק תמיד, ולאפוקי מים כוזבין, היינו שלעתים יתיבש מקורן ומים מנטפים שחיותם רפה, וגם מורה הלשון חיים על מים בריאים כמו שהם בטבעם, ולאפוקי מים מלוחים או פושרים.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ו) אֶת⁠־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת⁠־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת⁠־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת⁠־הָאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים׃
As for the living bird, he shall take it, and the cedar wood, and the scarlet, and the hyssop, and shall dip them and the living bird in the blood of the bird that was killed over the running water.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ה]
כֵּיצַד עוֹשֶׂה1?
נוֹטֵל עֵץ אֶרֶז ואֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת, וְכוֹרְכָן בְּשִׁירֵי הַלָּשׁוֹן, וּמַקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי גַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁלַּשְּׁנִיָּה, וְטוֹבֵל וּמַזֶּה בַדָּם.
יָכֹל בַּדָּם וַדַּי?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳מַיִם חַיִּים׳.
אוֹ ׳מַיִם חַיִּים׳, יָכֹל עַד שֶׁיְּהוּ כֻלָּם מַיִם חַיִּים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״דַם״.
הָא כֵיצַד? מַיִם חַיִּים שֶׁדַּם הַצִּפּוֹר נִכָּר בָּהֶם.
שִׁעֲרוּ חֲכָמִין רְבִיעִית.
[ו]
מְנַיִן אִם נִשְׁפַּךְ הַדָּם, תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת, וְאִם מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ״, מְלַמֵּד שֶׁהוּא מַפְרִישָׁהּ לְעַצְמָהּ.
״וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב, וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה״ – מַה תַּלְמוּד?
שֶׁיָּכֹל, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה עִמָּהֶן בִּכְלַל אֲגֻדָּה, לֹא תְהֵא עִמָּהֶן בִּכְלַל טְבִילָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה״, הֶחְזִיר אֶת הַצִּפּוֹר לִכְלַל טְבִילָה.
[ז]
״הַשְּׁחֻטָה״ – לֹא הַמְּלוּקָה.
הֲלֹא דִין הוּא: הוֹאִיל וְדֶרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בִּפְנִים בָּעוֹף, וְדֶרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַּחוּץ בָּעוֹף, מַה דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בִּפְנִים בִּמְלִיקָה, אַף דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַּחוּץ בִּמְלִיקָה!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַשְּׁחֻטָה״, לֹא הַמְּלוּקָה.
״הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים״ – אֵין כְּלִי חֶרֶס עַל מַיִם חַיִּים.
1. ראה משנה נגעים יד,א.
יָת צִפְּרָא חַיְתָא יִסַּב יָתַהּ וְיָת אָעָא דְּאַרְזָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת אֵיזוֹבָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן וְיָת צִפְּרָא חַיְתָא בִּדְמָא דְּצִפְּרָא דִּנְכִיסְתָא עַל מֵי מַבּוּעַ.
And he shall take the living bird with the cedar wood, and the scarlet, and the hyssop, and dip them and the living bird in the blood of the bird that had been killed over the spring water.

אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים
יָת צִיפְּרָא חַיְתָא יִסַּב יָתַהּ וְיָת אָעָא דְּאַרְזָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת אֵיזוֹבָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן וְיָת צִיפְּרָא חַיְתָא בִּדְמָא דְּצִיפְּרָא דִּנְכִיסָא (ח״נ: דִנְכִיסְתָא) עַל מֵי מַבּוּעַ
הַשְּׁחֻטָה – דִּנְכִיסָא או דִּנְכִיסְתָּא?
א. כאן תרגם ״בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה״ – ״בִּדְמָא דְּצִיפְּרָא דִּנְכִיסָא״, אבל להלן ״בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה״ (פסוק נא) ״בִּדְמָא דְּצִפְּרָא דִּנְכִיסְתָּא״. והטעם, מלת הַשְּׁחֻטָה שבפסוקנו מוסבת למטה: ״וְטָבַל אוֹתָם... בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים״, שיטבול בדם הצפור אשר נשחטה על המים החיים. לפי זה הַשְּׁחֻטָה הוא פועל; הצפור אשר נשחטה וזהו ״דִּנְכִיסָא״. אבל להלן ״וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים״ (נא) – הַשְּׁחוּטָה הוא תואר המוסב לצפור ובזה מתורגם ״דִנְכִיסְתָּא״, כשם תואר [כמו ״הַצִּפֹּר הַחַיָּה״ – ״צִיפְּרָא חַיְתָא״, תואר].⁠1 וכן העירה המסורה לאונקלוס: ״סימן: הַשְּׁחֻטָה קדמא – דִּנְכִיסָא. בתרא – דִנְכִיסְתָּא. סימן: ד״ן״.⁠2 כלומר, הראשון הוא בפסוק ד והשני בפסוק נ (נא).
וְטָבַל אוֹתָם – בדם או במים?
ב. רד״צ הופמן כתב שפשט הכתוב ״וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה״ הוא: יש לטבול את שלושת ה״מכשירים״ [עֵץ הָאֶרֶז שְׁנִי הַתּוֹלַעַת והָאֵזֹב] יחד עם הצפור החיה, בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה בלבד [ולא במים]. אבל הוסיף שביאור כזה מנוגד לחז״ל כי הם פירשו ״וְטָבַל אוֹתָם... בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים״, שיטבול אותם בתוך התערובת של הדם והמים ו״עַל הַמַּיִם הַחַיִּים״ משמעו עִם, כמוכח גם מטהרת בתים שלהלן ״וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים״ (נא). והוא הדין לטהרת מצורע שבפסוקנו כמפורש ברמב״ם ובראב״ע.⁠3 לכן תרגם המיוחס ליונתן ״בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים״ – ״בְּאַדְמָא דְצִפּוֹרָא דִנְכִיסָא וּבְמֵי מַבּוּעַ״. ואף על פי שאונקלוס תרגם ״עַל מֵי מַבּוּעַ״, גם הוא יפרש עַל בהוראת עִם כבפסוק ״וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת... וְהֵנִיף אוֹתָם... עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה״ (במדבר ו יט-כ) שמשמעו עִם.
1. ״תוספת מלואים״ ו״באורי אונקלוס״ שהעיר כי במקצת נוסחים תרגמו גם כאן דִנְכִיסְתָא ואינו נכון. אמנם לפי פירושם, ת״א מנוגד לטעמים שהטעימו בשני הפסוקים בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחוּטָ֔ה. ואילו סברו כת״א, היה להם להטעים בְּדַם הַצִּפֹּר בזקף, כדי שתתקבל הקריאה וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר/ הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים.
2. קליין מסורה, עמ׳ 154.
3. רמב״ם, טומאת צרעת יא א: ״כיצד מטהרין את המצורע?... נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת ולוקח עם שלשתן הצפור החיה... וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן״. ראב״ע: ״וטבל אותם – הארז והשני והאזוב. על המים שהדם מעורב עמם״. גם פיסוק הטעמים אינו מסכים עם הפשט, ראה מ׳ פרלמן, חוג לטעמי המקרא (סטנסיל), ב, שיעור 80.
ית צפרה חייתהא יסב יתה וית קיסהב דארזא וית צבע זהוריתה טבתה וית אזובה ויצבעג יתהון וית דצפרה חייתה באדמהה דצפרה דנכיסתהו על מיא דמבועיא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חייתה״) גם נוסח חילופי: ״דבחיין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קיסה״) גם נוסח חילופי: ״אעא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויצבע״) גם נוסח חילופי: ״ויצבוע״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״צפרה חייתה... דמבועיא״) נוסח אחר: ״צפרתה דבחיין באדמה צפרתה דנכיסה על מיין דמבוע״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמא״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דנכיסתה״) גם נוסח חילופי: ״דנכסתא״.
ית ציפורא חייתא יסב יתה וית קיסא דארזא וית צבע זהורי וית איזובא ויטמש יתהון וית ציפרא חייתא באדמא דציפרא דנכיסא ובמי מבוע.
Let him take the living bird with the cedar wood, and the scarlet, and the hyssop, and dip them and the living bird in the blood of the bird that had been killed, and in the spring water.
את הציפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה ובמי מעין.

רמז תקס

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָׁה צְרִיכִין שֶׁיֵּרָאוּ: עֲפַר סוֹטָה, וְאֵפֶר פָּרָה, וְרֹק יְבָמָה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף דַּם צִפּוֹר. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דִּכְתִיב: ״וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְגוֹ׳ בְּדַם הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה״ – וְתַנְיָא: יָכוֹל בְּדָם וְלֹא בְּמַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמַּיִם״. אִי בְּמַיִם יָכוֹל בְּמַיִם וְלֹא בְּדָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּדַם״. הָא כֵּיצַד, הָבֵא מַיִם שֶׁדַּם צִפּוֹר נִכָּר בָּהֶם. וְכַמָּה, רְבִיעִית. וְרַבָּנָן, הַהוּא לְגוּפֵהּ (מַאי) [וְהָכִי] קָאָמַר רַחֲמָנָא: הַטְבֵּל בַּדָּם וּבַמַּיִם. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִם כֵּן לִכְתֹּב וְטָבַל בָּהֶם, בְּדַם וּבַמַּיִם לָמָּה לִי, לְנִכָּר. וְרַבָּנָן, אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל בָּהֶם״ הֲוָה אָמֵינָא הַאי לְחֻדֵּהּ וְהַאי לְחֻדֵּהּ, כָּתַב רַחֲמָנָא ״בְּדַּם וּבַמַּיִם״ – לְעָרְבָן. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לְעָרְבָן כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאַחַת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים״. וְרַבָּנָן, אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמֵינָא לִשְׁחֲטֵהּ סָמוּךְ לַמָּנָא וְנִנְקְטִינְהוּ לַוְּרִידִין וְלִקַבֵּל לַדָּם בְּמָנָא אַחֲרִינָא, קָא מַשְׁמָע לָן. בָּעָא מִנֵּהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: גְּדוֹלָה וּמַדְחָה אֶת הַמַּיִם קְטַנָּה וְנִדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם, מַהוּ, אָמַר לֵהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ: לֹא תַּפִּיק נַפְשָׁךְ לְבַר מֵהִלְכְתָא. בְּצִפּוֹר דְּרוֹר שִׁעֲרוּ רַבָּנָן, וְאֵין לְךָ גְּדוֹלָה שֶׁמַּדַּחַת אֶת הַמַּיִם וְאֵין לְךָ קְטַנָּה שֶׁנִּדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם.
ויאכ֗ד֗ אלעצפור אלחי ואלעוד אלארז וחריר אלקרמז ואלצעתר ויג֗מס ד֗לך מע אלעצפור אלחי בדם אלעצפור אלמד֗בוח עלי אלמא אלד֗י מן נביע.
ויקח את הצפור החיה, ועץ הארז ושני התולעת והאזוב, ויטבול אותם עם הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים אשר מהממעין.
את הציפור החיה יקח אותה – מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה. יכול כשם שאינה בכלל אגודה, כך לא תהא בכלל טבילה? תלמוד לומר: וטבל אותם ואת הציפור החיה – החזיר את הציפור לכלל טבילה.
את הצפור החיה יקח אתה AS FOR THE LIVING BIRD HE SHALL TAKE IT – The phrasing (since it does not state "the living bird and the cedar wood etc. he shall take", but, "the living bird, he shall take it, and the cedar stick etc.⁠") informs us that he does not bind it (the bird) together with them (the cedar wood etc.) but keeps it apart by itself. The cedar stick, however, and the hyssop are tied together by the crimson slip, just as it is stated: "and the cedar wood and the crimson slip and the hyssop" – one "taking" for the three (since these three are grouped together after the word יקח). One might think that just as it (the bird) does not come under the regulation as regards binding, so, too, it does not come under the regulation as regards "dipping"; it therefore states "and he shall dip them and the living bird" – thus it (Scripture) mentions the bird again in connection with them to bring it, too, under the regulation of dipping (cf. Sifra, Metzora, Chapter 1 6).
פס׳: את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ וגו׳1זו בכלי. כיצד הוא עושה נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון ומקיף להם גפים וראש הזנב וטובל ומזה בדם על המים החיים.
מים חיים – שדם צפור ניכר בהם שיערו חכמים רביעית. נשפך הדם תמות המשתלחת. מתה המשתלחת ישפך הדם.
1. זו בכלי. בכאן חסר ועי׳ בת״כ. והכוונה כי הכלי יהיה פיילי של כלי חרס. ומקיף להם ראשי גפיים וראש הזנב משל שניה כצ״ל. ונ״ה בת״כ. ובנגעים פי״ד. ומשל שניה הכוונה הצפור החיה:
וטבל אותם – הכהן.
אותםהארז והשני והאזוב.
על המים – שהדם מעורב עמהם.
AND SHALL DIP THEM. The cedar-wood, the scarlet, and the hyssop.
OVER…WATER. With which the blood was mixed.
(ו-ז) ושולח הצפור האחת על פני השדה – לומר: המצורע שהוא יושב בדד כצפור בודד על גג (תהלים ק״ב:ח׳) ואסור ונקשר מלבא עם שאר בני אדם, עתה הותר לבא עם חביריו. כמו הציפור שהיתה קשורה בידי אדם, ועתה משולחת על פני השדה לילך ולעוף עם חברותיה.
(6-7) And he sends one of THE BIRDs על פני השדה – INTO THE OPEN FIELD – Meaning to say: the person with tzara'at who dwells alone like a solitary bird on a roof (Tehillim 102:8) and who is forbidden and bound from coming with the rest of people, now is permitted to come with his companions. Like the bird that was bound in the hands of a person, and now is sent out into the open field to go and to fly with its companions.
ואת הצפר החיה בדם וגו׳ – כדי שתהא צבועה והולכת על פני השדה ובאים בני מינה המכירים אותה ורואין שנשתנית ומתקבצים עליה והורגין אותה כדי שלא ימצאנה מצורע אחר ויקריבנה ורחמנא אמר וכפר עליו ולא על אחר. וכן אמרו רבותינו חזרה הצפור חזרה הצרעת וראיה לדבר העיט צבוע נחלתי לי (ירמיהו י״ב:ט׳) והיכן דברה תורה בעיט צבוע אם לא בעניין זה, מיהו התלמוד מוכיח שהיא מותרת מסברא וכי אמרה תורה שלח לתקלה.
ואת הצפור החיה בדם, "together with the living bird in the blood of;⁠" this was so that the living bird before being released had been dyed the colour of the slaughtered bird's blood; the other birds of the same subspecies will look at it and will know that it had changed colours (allegorically speaking had become impure) and gang up on it and kill it so that they themselves will not be found as afflicted with the disease of the now healed victim. They are afraid of being chosen as sacrifices for another person afflicted with the same disease. (This strange sounding paragraph is found in Tosafot. The idea of releasing a living bird in order that it be killed by its mates sounds somewhat puzzling.) Seeing that the Torah in verse 20 writes that this whole procedure as outlined in the verses following, is designed to achieve atonement עליו, i.e. only for the person of which we have been reading, if the bird that had been released would return, the affliction would also return and the person who had brought all these sacrifices would not have become ritually pure. If proof would be needed that this statement is indeed correct, i.e. that the mates of that bird that has changed colour by having been dunked in blood will kill it or devour it, our sages quote Jeremiah 12,9 as saying in the name of God: העיט צבוע נחלתי לי התיו לאכלה, "My heritage has become like a speckled bird, the birds around it are against her ready to devour her!⁠" this simile appears completely inappropriate as the Torah had never spoken about an עיט, "a speckled bird.⁠" It must therefore be a bird which because it had changed colour, cannot be recognized for what it had been like originally. The Talmud argues that surely the Torah would not have instructed this live bird to be released if the intention had been that it should be killed! (Talmud, tractate Kidushin folio 57) [Remember that we had learned that any bird referred to as צפור is automatically permitted to become an instrument to lead someone into sin, especially a bird that is permitted to be eaten, so how did Jeremiah quote God as saying that it has become a forbidden bird, עיט. Ed.]
את הצפֹּר החיה יקח אֹתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזֹב – למדנו שהוא ראוי שיקח הציפור השנית הנשארת, ויקח עימה שלושת המינים הנשארים, וטבל אותם ואת הצפֹּר החיה – למדנו מזה ששלושתם יהיו קשורים יחד באופן שיהיו אגודה אחת, שנאמר: ׳וטבל אותם׳; ושהציפור החיה אינה בכלל אגודתם, שנאמר: ׳ואת הצפֹּר החיה׳, - הורה כי הם עימה הם שנים במספר; וזה יהיה כשיהיו הם אגודה אחת, וחוץ מהאגודה ההיא תהיה הציפור ותֵאָגֵד עמהם אגודה⁠־מה באופן שתהיה הטבילה בהם יחד.
בדם הצפֹּר השחֻטה על המים החיים – הנה תהיה הטבילה בזה הדם שהתמזג במים החיים לארבעת אלו המינים יחד, להזות על המִטהר מן הצרעת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

את הציפור החיה יקח אותה מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה. בת״כ דאם לא כן לכתוב קרא את הציפור החיה יקח ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם אותה למה לי בתורת כהנים שנינו כיצד הוא עושה נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון ומקיף בהן ראשי גפיים וראש הזנב משל שניהם וטובל פי׳ היה כורך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בקצור הלשון של זהורית והיה סומך להן ראשי הכנפיים וראש הזנב של ציפור החיה אלו היו לבד והצפור לבד ולא היה כורך הצפור עמהן ומה שכתב רש״י אבל העץ ארז והאזוב כרוכין יחד בלשון של זהורית אינו רוצה לומר שהיה כורך העץ ארז והאזוב בלבד בלשון של זהורית שאם כן לא היו באגודה רק הארז והאזוב אבל השני תולעת לא היה רק לקשירה שבו היו קושרין האגודה ואין זה אמת שהרי בתורת כהנים שנו בהדיא נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון אלא הכי פירושא אבל העץ ארז והאזוב כרוכין יתד עם הלשון של זהורית ששלשתן היו כרוכין יחד ולא הזכיר במה היו קושרין אותן והשתא אתיא שפיר מה שכתב אחר זה שנא׳ ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב קיחה אחת לשלשתן:
יכול כשם שאינה בכלל אגודה כך לא תהא בכלל טבילה ת״ל וטבל אותם ואת הצפור החיה החזיר את הצפור לכלל טבילה. פי׳ לכתוב קרא את הצפור החיה יקח אותו ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם בדם הצפור השחוטה וגו׳ למה חזר וכתב ואת הציפור החיה אלא שלא תאמר כשם שאין הציפור החיה בכלל האגודה אלא מפרישה לעצמה כך לא תהא בכלל טבילה ופירוש וטבל אותם לא קאי אלא אעץ ארז ואזוב ושני תולעת שהן הג׳ האגודין בלבד לכך חזר וכתב ואת הצפור החיה שגם הצפור החיה בכלל טבילה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] וטבל אותם בדם הצפור
[1] סוטה פרק שני דף יו ע״ב (סוטה יו:)
אבל העץ ואזוב כרוכין יחד וכו׳. מדברי רש״י משמע דאין צריך ליקח רק עץ ארז ואזוב, ואין צריך ליקח לשון של צמר, רק דיכרוך את הארז ואת האזוב בשני התולעת. ותימה, מנין לו זה, דהא קרא כתיב ״את הציפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב״, ואי הוי פירושו שיכרוך את הארז ואת האזוב בשני התולעת, לא הוי למכתב ״שני התולעת״. ועוד, בתורת כהנים אמרו בפירוש ׳נוטל ארז ואזוב ושני התולעת וכורכם בשיורי לשון׳, הרי משמע בהדיא שכורך שני התולעת עמהן (קושית הרא״ם), ויש לומר, כי מה שאמר (רש״י) שיכרוך הארז והאזוב בשני התולעת, היינו במקצת שני התולעת, כמו שאמרו בתורת כהנים ׳וכורכם בשיורי תולעת׳:
יִקַּח: הקו״ף דגושה. [יִקַּח].
וְאֶת הָאֵזֹב: בהעתק הללי האזב, ירוש׳ האזוב, עכ״ל. ובכל הספרי׳ חס׳. [ואת⁠־האזב].
שאינה אוגדה עמהם. דק״ל דהיה לו לכתוב קיחה אחת אכולן את הצפור וגו׳ ואת האזוב יקח אותם:
כרוכין יחד בלשון. כלומר העץ ארז ואזוב וגם הלשון זהורית כרוכין יחד באגודה, אבל אין הלשון זהורית כרוך סביב השניים, אלא כרוך עמהן באגודה בשיורי הלשון:
לא תהא בכלל טבילה. [נחלת יעקב] נ״ל דאין לפרש שלא תהא כלל בטבילה, דהא קרא כתיב ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה, אלא נ״ל דה״ק יכול כשם שאינו בכלל אגודה אלא קיחה בפני עצמו כך לא תהא בכלל טבילה עם האגודה אלא טבילה בפני עצמה, ת״ל וטבל אותם ואת הצפור טבילה אחת לכלם:
That he does not tie it with them. Rashi is answering the question: It should say "taking" once on all of them: "The [living] bird... [and the cedarwood, the crimson thread] and the hyssop he shall take them.⁠"
Are wrapped together in the [crimson] strip. I.e., the cedarwood and hyssop, and also the crimson strip are wrapped together in a bundle, but the crimson strip is not wrapped around the [other] two. Rather, it was wrapped with them in a bundle with the remnants of the strip.
It is not included in the [requirement] of dipping. It appears to me that we should not explain that [Rashi means] it would not be included at all in [the requirement of] dipping, because Scripture writes: "and the live bird in the blood of the slaughtered bird.⁠" Rather, it appears to me that this is what he means: Perhaps, just as it is not included in [the requirement of] tying together, but rather is taken by itself, so too it is not included in [the requirement of] dipping with the bundle. Instead, [it would have a] dipping by itself. [Therefore,] the verse says, "and he shall dip them and the live bird" — one dipping for all of them (Nachalas Yaakov).
את הצפור החיה כו׳ – כיצד הוא עושה נוטל ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון ומקיף להם ראשי אגפיים וראש הזנב משל שניה ומזה. בדם. יכול בדם ודאי ת״ל במים חיים אי במים חיים יכול עד שיהיו כלן מים חיים ת״ל בדם הא כיצד מים חיים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית. ומניין שאם נשפך הדם תמות המשתלחת. מתה המשתלחת ישפך הדם ת״ל את הצפר החיה. את הצפר החי׳ יקח אתה עיין רש״י ז״ל. השחוטה. ולא המלוקה. הצפור על מים חיים. ולא כלי חרס על מים חיים.
את הצפור החיה יקח אותה – ״מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה.⁠1 אבל העץ והאזוב כרוכין יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ״ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב״, קיחה אחת לשלשתן.⁠2 יכול כשם שאין הצפור בכלל האגודה, כך לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר ׳וטבל אותם ואת הצפור החיה׳, החזיר את הצפור לכלל טבילה״,⁠3 מפירוש רש״י ז״ל והוא פשוטו של מקרא.
על המים החיים – אשר דם הצפור צופה למעלה מן המים. או ״על״ כמו ״עם״, כמו ״על הנשים״ (שמות לה, כב), כלומר לא בדם אחר מן הצפור הזה, אלא באותו דם צפור שהוא מעורב עם המים החיים. וראב״ע ז״ל אמר ״על המים, שהדם מעורב עמם״, וזה קרוב לדברינו.
1. תורת כהנים פרק א, פסקא ו.
2. המלים ״אבל העץ והאזוב כרוכין יחד... קיחה אחת לשלושתם״ לא נמצאו בדפוס ראשון של רש״י. כך העיר רח״ד שעוועל במהד׳ מוסד הרב קוק של ״פירוש רש״י על התורה״.
3. תורת כהנים, מצורע, פרק א, פסקא ו.
את הצפור החיה יקח אתה – מלמד שאינו אוגדה עמהן, אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכין יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב קיחה אחת לשלשתן, יכול כשם שאין הצפור בכלל האגודה, כך לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה:
על המים החיים – כמו עם, כלומר באותו דם שהוא מעורב עם המים החיים:
את הצפר החיה יקח אתה – ״מלמד שהוא מפרישה לעצמה״ (תורת כהנים). כפי שאמרנו (פירוש פסוק ב), ״ארבעה מינין שבמצורע מעכבין זה את זה״; מכאן שהם מצטרפים זה עם זה ליצור יחידה אחת. ואף על פי כן, הציפור נשארה לעצמה – ושאר שלושת הדברים נקשרים יחד: ״נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי לשון״ (נגעים יד, א). הווי אומר, שהוא מעמיד את שלושת הדברים יחד, ועם קצה לשון הצמר – התלויה למטה והארוכה יותר מעץ הארז והאזוב – הוא קושר את שלושתם יחדיו לאגודה אחת. לפיכך ״וטבל אותם ואת הצפר החיה״ וגו׳: בטבילה הוא אוחז כאחד את הציפור ואת שלושת הדברים הקשורים (עיין שם).
בדם וגו׳ על המים החיים – היחס בין כמות המים לבין כמות הדם צריך להיות באופן ששניהם יהיו ניכרים בתערובת. לפיכך שיעור המים הוא רביעית. שכן באופן זה, גם אם הציפור גדולה, המים עדיין ניכרים בתערובת; ואף אם הציפור קטנה, דמה עדיין ניכר: ״אין לך גדולה שמדחת את המים אין לך קטנה שנדחית מפני המים״ (סוטה טז:).
[כא]
את הצפור החיה יקח... ואת עץ הארז וכולי – למה לא אמר (כמ״ש בפסוק נא) ״ולקח את עץ הארז ואת האזוב ואת שני התולעת וטבל אותם״? ולמה חלק פה לקיחת הצפור לבד? ולמה הקדים את השם אל הפעל ״את הצפור.. יקח״? ומבואר אצלינו בכל הספר שכל מקום שהקדים את השם אל הפעל יש שם איזה גדר והפוך וסתירה. ולמה חזר לאמר ״וטבל אותם ואת הצפור החיה״ שמ״ש ״וטבל אותם״ די מוסב על כל הנזכר?... מזה הכריחו חז״ל שיש הבדל בין הצפור ובין ג׳ מינים האחרים, שג׳ מינים האלה נאגדים ביחד והצפור הוא בפני עצמה. ולכן אמר ״את הצפור אחת יקח״ ר״ל בפני עצמה, ואת עצץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב נאגדים ביחד יקח בפני עצמם וכן אמר במשנה ו׳ מלמד שהוא מפרישה לעצמה, ולכן הקדים השם אל הפעל כי יש הבדל בין הנושאים. ובכל זאת ידעינן שמקיף אותם ומקרבם זה לזה דהא אמר ״את הצפור.. יקח ואת עץ הארז״ מבואר שלוקחם כאחד. וכן ידעינן שטובל גם הצפור כי לכן חזר ואמר שנית ״וטבל אותם ואת הצפור החיה״. וז״ש (בספרא ובמשנה א׳ פרק יד דנגעים) כיצד הוא עושה? נוטל ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי לשון ומקיף להם (פי׳ מחבר) ראשי גפיים וטובל. ומ״ש וכורכן בשירי לשון נראה למדו זאת ממה ששינה בין הסדר דפה ודפסוק נא, ששם סדר ״ולקח את עץ הארז ואת האזוב ואת שני התולעת ואת הצפור״ ופה סדר ״עץ הארז ואת שני התולעת ואת אזוב״. ופירשו שבפסוק נא לא בא רק להודיע שבשני התולעת לא יחבר רק עץ הארז והאזוב, לא את הצפור. ולכן הפסיק בשני התולעת בין ב׳ מינים הנכרכים ובין הצפור. ופה לא הוצרך לזה שהלא כתב ״את הצפור החיה יקח״ בפני עצמה, ורצה ללמדינו ענין אחר בל נטעה ששני התולעת אינו משמש רק לכריכה לבד. לכן כתב ״ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב״ ללמד שגם שני תולעת יקח, כי הכריכה היתה רק בשירי לשון, ועיקר הלשון היה ניקח עם הב׳ מינים.
[כב]
וטבל בדם הצפור השחוטה על המים החיים – ובפסוק נא אמר ״וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ובמים החיים״ ופיר׳ חז״ל דתרוייהו צריכי, דממ״ש פה ״בדם על המים״ נאמר שעיקר הטבילה בדם לבד, לכן אמר שם ״וטבל בדם ובמים״ (כן נמצא הגירסה בסוטה (טז:) יכול בדם ולא במים ת״ל ״במים״. וכיוון על מ״ש בפסוק נא ״ובמים״. וכן צריך לגרוס פה. ורש״י ז״ל כתב שם – ת״ל מים גרסינן ולא גרסינן ״במים״ דהא ״על המים החיים״ כתיב בקרא. ובעניי ברור לי שכיוון על מ״ש בפסוק נא ״ובמים״. וכן צריך להגיה בירושלמי שם) ואם יכתב בשניהם ״בדם ובמים״ נאמר שיהיה דם מעט עד שישארו מים חיים ר״ל בריאים – לא מקולקלים ע״י הדם דהא מים חיים כתיב, לכן כתוב פה ״בדם על המים״, שהדם עיקר. (ובגמ׳ דסוטה שם פלפל בזה לרבנן דפליגי על ר׳ ישמעאל דמצריך שיהיה הדם ניכר עיי״ש וקוצר דבריהם דרבנן ס״ל שיש לומר דצריך קרא שיהיו מעורבבים כי ממ״ש ״בדם על המים״ יש לומר שישחוט בדפני דמנא ר״ל שפעולת ״השחוטה״ תהיה ״על המים״ ובכל זאת יהיה הדם בפני עצמו, וצריך ״בדם ובמים״ שיהיו מעורבבים. ור׳ ישמעאל סבירא ליה דאין לטעות שישחט בדפני דמנא, וידעינן מעורבים והיה יכול לכתוב בפסוק נא ״וטבל בהם״ וכתב ״וטבל בדם ובמים״ ידעינן דשם לימד מעורבבים. ובמ״ש ״בדם על המים״ למד שיהיה הדם עיקר וניכר עיי״ש והבן.)
[כג]
את הצפור החיה יקח אותה – כבר בארנו (באה״ש כלל רי) שכל מקום שכפל הכינוי עם גוף הפעול יש בו דרוש כמו שדרשו ״ותראהו את הילד״ – שראתה שכינה עמו, וכן בכאן שהיה די לומר ״את הצפור החיה יקח״ ודרשו שבא לדייק רק אותה יקח, לא זולתה – שאם מתה המשולחת לא יקח אחרת תחתיה לטבלה בדם זה כי רק הצפור החיה שנזכר, רק אותה יקח. ומזה נדע גם כן שאם נשפך הדם – תמות המשולחת, ולא ישחוט אחרת דהא באר שרק הצפור החיה שהיתה שותפה של השחוטה יקח. (וכן הוא בנגעים פרק יד משנה ח).
[כד]
את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז וכולי וטבל אותם ואת הצפור השחוטה – כבר התבאר (בסימן כא) שלכן כתיב לקיחת הצפור בפני עצמו ללמד שאינה נאגדת עם יתר המינים, רק לוקחה בפ״ע עיי״ש. וז״ש מלמד שהוא מפרישה לעצמה. ומ״ש שנית ״וטבל אותם ואת הצפור השחוטה״ דלא נטעה לומר כמו שאינו אוגד הצפור עם הג׳ מינים כן אינו טובל אותו, לכן אמר שיטבול גם הצפור, וכנ״ל בסימן הנזכר.
[כה]
בדם הצפור השחוטה על המים החיים – ממ״ש למעלה ״על כלי חרש על מים חיים״ יש לטעות ולפרש שהכלי יהיה על המים והור ישחוט אל הכלי, לכן חזר לאמר ״השחוטה על המים״ שישחט לתוך המים וז״ש צפור השחוטה על המים החיים אין כלי חרש על מים חיים. ומ״ש בפסוק נא שנית ״בדם הצפור השחוטה״ בא למעט שלא ימלוק דיש לטעות כמו שהעוף המכשירו בפנים (במצורע עני שמביא עוף) הוא במליקה, כן המכשיר שבחוץ יהא מצותו במלוקה, קמ״ל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו) את הצפור החיה יקח – את הצפור יקח לחוד, ואילו את שלושת המכשירים האחרים יקח קשורים כולם יחד ״בשירי הלשון״, כלומר: בחוטי הצמר הנגררים בקצה (ספרא).
וטבל אותם ואת הצפור החיה – בשעת הטבילה יקח בידו את שלושת המכשירים הקשורים זה בזה יחד עם הצפור.
על המים וגו׳ – הוא לפי פשוטה של לשון תיאור למלת ״השחוטה״. אולם חכמינו סברו, שהוא מכוּון אל ״וטבל״, והוראת ״על״ תהיה: יחד עם (השוה במדבר כ״ח:י׳). ולפי זה מובנו: וטבל אותם בדם שמעורב בו המים. כך מתרגם גם יונתן: ״ובמי מבוע״; וגם הטעמים ופסוק נא הם סיוע לפירוש זה. ואם הכתוב מצווה לטבול אותם בדם ובמים, הרי שהמים והדם צריכים להיות ניכרים. לכן נקבע שיעור המים ברביעית, באשר גם הדם של צפור קטנה אינו נעלם בהם, ומצד אחר המים בשיעור זה ניכרים אפילו בתוך הדם של הצפור הגדולה ביותר.
יקח אותה – מלמד שמפרישה לעצמה.⁠1 (תו״כ)
יקח אותה – תניא, מניין שאם נשפך הדם תמות המשולחת, ואם מתה המשולחת ישפך הדם, וגו׳. ת״ל את הצפור החיה יקח אותה.⁠2 (שם)
ואת עץ הארז וגו׳ – כיצד הוא עושה, נוטל ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון3 והקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של שניה וטובל ומזה4 (נגעים פי״ד מ״א).
ואת הצפור – מה ת״ל – החזיר את הצפור לכלל טבילה.⁠5 (תו״כ)
בדם הצפור – יכול בדם ולא במים, ת״ל במים,⁠6 אי במים יכול ולא בדם ת״ל בדם, הא כיצד, מביא מים שדם צפור ניכר בהם, וכמה – רביעית.⁠7 (סוטה ט״ז:)
הצפור השחוטה, – השחוטה ולא המלוקה8 (תו״כ).
השחוטה על המים – דם הצפור על המים ואין כלי חרש על המים.⁠9 (שם)
1. תוכן דרשה זו יתבאר בסמוך בדרשה ואת עץ הארז וגו׳ שאין הצפור נאגדת יחד עם שאר המינים שבפסוק שם.
2. מדייק מיתור לשון אותה, דדי היה לכתוב הצפור החיה יקח, ולכן דריש דרק אותה יקח ולא זולתה שאם מתה המשולחת לא יקח אחרת תחתיה לטבלה בדם זה, וממילא נדע גם זה שאם נשפך הדם תמות המשולחת ולא ישחוט אחרת אחרי שצריך ליקח רק הצפור החיה שהיתה זווגה של השחוטה.
3. הם הצמר הסרוק הארוך ביותר.
4. הלשון ואת הצפור החיה הוא מיותר, דכיון דכתיב מקודם וטבל אותם וזה קאי גם על צפור דכתיב בראש הפסוק וא״כ למה הוציא את הצפור מכלל המינים שבפסוק זה, ולכן דריש שבא להורות דשלשת המינים שבפסוק זה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת יקח כולם ביחד ומצרפם לטבילה עם הצפור. וע״ע מענין זה לעיל אות נ׳ ובאות הסמוך.
5. נסמך על הדרשה דלעיל שאין הצפור נאגדת יחד עם שאר המינים שבפסוק זה לטבילה, יעו״ש, והו״א כמו שאינה נאגדת יחד לטבילה כך גם אינה נטבלת, על זה אמר דחזר את הצפור לכלל טבילה, והיינו מדחזר לכתוב וטבל אותם ואת הצפור דלשון זה מיותר, דהא וטבל אותם אכולהו קאי וגם על הצפור, ובא להורות שלא נימא דכשם שאין הצפור בכלל אגידה כך אינה בכלל טבילה אלא שנטבלת.
6. פירש״י דגרסינן ת״ל מים ולא במים דהא על המים החיים כתיב בקרא, עכ״ל. ולולא דבריו אפשר לומר שלא נשבש הגירסא דמכוון לפסוק שבסמוך גבי נגעי בתים (נ״א) בדם הצפור ובמים, וכמה דברים ילפינן טהרת מצורע מטהרת בתים, כמש״כ ס״פ תזריע.
7. זו דעת ר׳ ישמעאל, ורבנן פליגי עליה, ובכ״ז קבענו דעה זו מפני שכתבו התוס׳ דמודו רבנן דבפחות מרביעית לא סגי, אלא דס״ל דנותן לתוכה חצי לוג, דיש גורסין כך במשנה דנגעים פי״א. והא דבעינן שיהיה דם צפור ניכר בהם בצפור דרור שיערו חכמים, שאין לך גדולה מזו שדוחה את רביעית מים ולא קטנה מזו שנדחית מפני רביעית מים [וענין צפור דרור יתבאר לקמן פ׳ נ״ג], והא דבעינן שיהא הדם ניכר, היינו ממשו של הדם, אבל מראה בעלמא ודאי ניכר גם ביותר מרביעית, וע׳ מזה בתוס׳ מנחות כ״ב א׳.
8. דמלת השחוטה מיותר, וקמ״ל דאסור למלוק אותה, ולולא אשמעינן זה הו״א דלאו דוקא צריך לשחוט אלא אפילו למלוק מותר כמו בעוף שמביא מצורע עני שמצותו במליקה כפי שיבואר לקמן בפרשה.
9. דממה דכתיב בפסוק הקודם אל כלי חרש על מים חיים אפשר לטעות שהכלי יהיה על המים וישחוט אל הכלי, לכן חזר וכתב השחוטה על המים שישחוט לתוך המים.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ז) וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן⁠־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת⁠־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל⁠־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃
He shall sprinkle on him who is to be cleansed from the tzara'at seven times, and he shall pronounce him clean and shall let the living bird go into the open field.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[מג] 1[והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים], טבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע וי״א על מצחו. (נגעים פי״א מ״א)
[מד] 2ושלח את הצפור החיה, למה שוחט אחת ומשלח אחת, אלא אם עשה תשובה, אין את רואה אותה עוד, ואם אין את חוזר בך הצרעת חוזרת עליך, כשם שהצפור החיה יכולה לחזור לכך ושלח את הצפור וגו׳. (תנחומא ישן ח)
[מד*] 3[ושלח את הצפור החיה על פני השדה] ויפטור ית צפירא חייתא על אנפי חקלא וכו׳ ומתכשרא למיכלא וית צפורא נכיסא הוה מקבר כהנא במיחמי מצורע. (יונתן בן עוזיאל)
[מה] 4ושלח את הצפור החיה על פני השדה, תניא שדה, שלא יעמוד ביפו (יפו חומתה על הים) ויזרקנה לים, בגבת (חומתה על המדבר ורחמנא אמר שדה) ויזרקנה למדבר. ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר, אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה (מדכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר (ראה לקמן פסוק נג), מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ, דאי בעומד בחוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר איכא, הא מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא). (קדושין נז:)
[מו] 5ושלח את הצפור החיה על פני השדה, כל צפור טהורה תאכלו (דברים יד, יא) לרבות את המשולחת, וזה אשר לא תאכלו מהם (שם שם, יב) לרבות את השחוטה. ואיפוך אנא (וזה אשר לא תאכלו לרבות משולחת) וכו׳. דבי רבי ישמעאל תנא, דאמר קרא ושלח על פני השדה, כשדה, מה שדה מותרת אף האי נמי מותרת. האי שדה להכי הוא דאתא, ההוא מיבעיא ליה לכדתניא (לעיל אות מה) וכו׳, ואידך אם כן ניכתוב קרא שדה, מאי השדה, שמע מינה תרתי. רבא אמר (סברא הוא שהמשולחת מותרת) לא אמרה תורה שלח לתקלה (שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה, וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת, אסמכתא בעלמא היא). (קדושיו נז.-:)
1. תו״כ כאן, ותוספתא נגעים פ״ח ה״ו.
– רמב״ם שם: ומזה שבע פעמים על אחר ידו של מצורע.
2. כ״ה בנדפס אות ג. וראה תרגום יב״ע כאן. מדרש תדשא (ברייתא דר״פ בן יאיר באו״מ עמ׳ 482), ס׳ והזהיר עמ׳ 144, ילקו״ש ח״א תקנט ולק״ט כאן, ילהמ״כ ישעיה נז, יז ותהלים י, לב.
3. ראה לעיל אות מב, ולהלן אות מו. נגעים פי״ד מ״א.
4. ראה תו״כ מצורע פרשתא ב, נגעים פי״ד מ״ב, ירושלמי ע״ז פ״ה הי״ב, לק״ט וילקו״ש כאן.
– רמב״ם שם: וכיצד משלחה עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר שנאמר מחוץ לעיר על פני השדה.
5. ילקו״ש ח״א רמז תקסא ותתצא. וראה ספרי ראה פיסקא קג, הובא לעיל אות כב.
– רמב״ם שם ה״ז: צפור המשתלחת וכו׳ ומותרת באכילה אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל לא תעשה שנאמר וזה אשר לא תאכלו מהם, מפי השמועה למדו שזה לרבות הצפור השחוטה ונאמר טהורה תאכלו הא אחרת לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה.
[דִּבּוּרָא דְמְצֹרָע פָּרָשָׁה ב]
[א]
״וְהִזָּה״ – לְאַחַר יָדוֹ שֶׁלַּמְּצֹרָע.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל מִצְחוֹ.
״וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים״ – הִטָּהֵר מִן הַצָּרַעַת טָעוּן הַזָּיַת שֶׁבַע, אֵין טְמֵא מֵת טָעוּן הַזָּיַת שֶׁבַע.
[ב]
הֲלֹא דִין הוּא: מָה, אִם מְצֹרָע, שֶׁאֵינוֹ טָעוּן הַזָּיָה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, טָעוּן הַזָּיַת שֶׁבַע, טְמֵא מֵת, שֶׁהוּא טָעוּן הַזָּיָה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטָּעֵן הַזָּיַת שֶׁבַע?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים״.
הִטָּהֵר מִן הַצָּרַעַת טָעוּן הַזָּיַת שֶׁבַע, אֵין טְמֵא מֵת טָעוּן הַזָּיַת שֶׁבַע.
[ג]
קוֹל וָחֹמֶר לִמְצֹרָע שֶׁיִּטָּעֵן הַזָּיָה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי: מָה, אִם טְמֵא מֵת, שֶׁאֵינוֹ טָעוּן הַזָּיַת שֶׁבַע, טָעוּן הַזָּיָה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, מְצֹרָע, שֶׁהוּא טָעוּן הַזָּיַת שֶׁבַע, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטָּעֵן הַזָּיָה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ״, הַזָּיַת שֶׁבַע הוּא טָעוּן, אֵינוֹ טָעוּן הַזָּיָה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי.
[ד]
״וְטִהֲרוֹ״ – בִּדְבָרִים הַנֶּעֱשִׂים בְּגוּפוֹ.
יָכֹל הֲרֵי הוּא מְסֻלָּק?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשִׁלַּח״, ״וְכִבֶּס״ (ויקרא י״ד:ח׳), ״וְגִלַּח״, ״וְרָחַץ״ (ויקרא י״ד:ט׳), יָכֹל יְהוּ כֻלָּם מְעַכְּבִים אוֹתוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְטִהֲרוֹ״, ״וְטָהֵר״ (ויקרא י״ד:ט׳), טַהֲרָה אֲמוּרָה לְמַעְלָן, וְטַהֲרָה אֲמוּרָה לְמַטָּן: מַה טַּהֲרָה אֲמוּרָה לְמַעְלָן, בִּדְבָרִים הַנֶּעֱשִׂים בְּגוּפוֹ, אַף טַהֲרָה אֲמוּרָה לְמַטָּן, בִּדְבָרִים הַנֶּעֱשִׂים בְּגוּפוֹ.
[ח]
״וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה״ – שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בְּיָפוֹ וִישַׁלְּחֶנָּה לַיָּם1, שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בְּגוֹבִית וִישַׁלְּחֶנָּה לַמִּדְבָּר, שֶׁלֹּא יַעֲמֹד חוּץ לָעִיר וִישַׁלְּחֶנָּה כְּלַפֵּי הָעִיר.
״עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – הָא אִם שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה לְתוֹךְ יָדוֹ, תְּהֵא מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.
1. ראה משנה נגעים יד,ב.
וְיַדֵּי עַל דְּמִדַּכֵּי מִן סְגִירוּתָא שְׁבַע זִמְנִין וִידַכֵּינֵיהּ וִישַׁלַּח יָת צִפְּרָא חַיְתָא עַל אַפֵּי חַקְלָא.
And he shall sprinkle it on him who is to be cleansed from leprosy seven times, and he shall be clean: and the living bird he shall send forth upon the face of the field.

וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה
וְיַדֵּי עַל דְּמִדַּכֵּי מִן סְגִירוּתָא שְׁבַע זִמְנִין וִידַכֵּינֵיהּ וִישַׁלַּח יָת צִפְּרָא חַיְתָא עַל אַפֵּי חַקְלָא
וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר – על איזה אבר?
א. אונקלוס תרגם ״וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר״ – ״וְיַדֵּי עַל דְּמִדַּכֵּי״ בתרגום מילולי. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״וְיַדֵי עַל בֵּית אַפּוֹהִי דְמִדַּכֵּי״, על מצחו.⁠1 ואף שדעה כזו הוזכרה במשנה: ״והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו״ (נגעים יד א), לדעת הרמב״ם בפירוש המשנה ״יש אומרים״ הוא רבי נתן שאין הלכה כדבריו.⁠2 אבל ראה ״אהבת יהונתן״ שניסה ליישב.⁠3
וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר – ת״א: וִישַׁלַּח, יונתן: וְיִפְטוֹר
ב. מדוע תרגם ״וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה״ – ״וִישַׁלַּח יָת צִפְּרָא חַיְתָא״ ולא כתרגומו בדברי יעקב ״וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר״ (בראשית מג יד) ״וְיִפְטַר לְכוֹן יָת אֲחוּכוֹן אוֹחְרָנָא״? כי שם נתבאר שאונקלוס מתרגם שִׁלֵּחַ (מבניין פִּעֵל) בפועל פְּטַר רק כשמתקיימים שני תנאים: שיחרור [או גירוש] משלטונו וגם מביתו של המשלח. כזהו המצב של אשה או עבד המשולחים מן הבית; שניהם משוחררים לא רק משלטונו אלא גם מביתו של האדון ובאלה בלבד תרגם באמצעות ״פטר״. באשה – ״וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת... וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ״ (דברים כד א) ״וְיִפְטְרִינַּהּ מִבֵּיתֵיהּ״. ובעבד – ״לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ״ (שמות כא כו) ״לְבַר חוֹרִין יִפְטְרִינֵּיהּ״, ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ״ (דברים טו יב) ״תִּפְטְרִינֵּיה״. ומכיוון שגם שמעון היה אסור בבית יוסף – היינו ברשותו וגם בביתו – תרגם אצלו ״וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר״ – ״וְיִפְטַר לְכוֹן יָת אֲחוּכוֹן אוֹחְרָנָא״. כנגד זאת כל לשונות שילוח האמורים אצל פרעה מתורגמים בפועל ״שלח״ ולא ב״פטר״ כגון, ״שַׁלַּח אֶת עַמִּי״ (שמות ה א) ״שַׁלַּח יָת עַמִּי״, ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה״ (שמות יג יז) ״וַהֲוָה כַּד שַׁלַּח פַּרְעֹה״. כי בני ישראל במצרים היו אמנם עבדים לפרעה אבל לא היו בביתו. גם הציפור החיה אינה בביתו של המצורע שהרי הוא מחוץ למחנה, לכן תרגם ״וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה״ – ״וִישַׁלַּח יָת צִפְּרָא חַיְתָא״ [ומה שתרגם להלן ״וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל״ (ויקרא טז כו) ״וּדְמוֹבִיל יָת צְפִירָא לַעֲזָאזֵל״, יתבאר שם]. אבל המיוחס ליונתן שאינו מדקדק בהבחנה זו תרגם גם אצלנו ״וְיִפְטוֹר יַת צִיפוֹרָא חַיְיתָא״.⁠4
ביאור הגרי״ז על ״יונתן״: קבורת הצפור השחוטה בפני המצורע
ג. במקרא נאמר רק ״וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ אבל המיוחס ליונתן הוסיף ״וְיַת צִפּוֹרָא נְכִיסָא הֲוָה מִקְבָּר כַּהֲנָא בְּמֵיחְמֵי מְצוֹרָע״ (ואת הציפור השחוטה היה קובר הכהן בפני המצורע).
לכאורה תרגם כמבואר במשנה: ״כיצד מטהרין את המצורע?... ומביא שתי צפרים דרור. שחט את אחת מהן על כלי חרש ועל מים חיים חפר וקוברה בפניו״ וברע״ב: ״וקוברה בפניו – לפי שאסורה בהנאה״ (נגעים יד א).
ואולם הגרי״מ פיינשטיין פירש את ״יונתן״ על פי מה ששמע מחמיו הגרי״ז מבריסק: במשנה נאמר ״ואלו הן הנקברין... וצפורי מצורע״ (תמורה לג ע״ב) ובגמרא שם התבאר ״כל הנקברין לא ישרפו״ (לד ע״א) כי נקברין אפרם אסור בהנאה ונשרפין אפרם מותר, ולכן אפשר היה לחשוב שקבורת הצפור היא ״לפי שאסורה בהנאה״ (כרע״ב). ואולם מלשון הרמב״ם שכתב ״וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו, ודבר זה קבלה מפי השמועה״ (הלכות טומאת צרעת יא א) עולה שקבורת הצפור בפניו אינה מחמת שאסורה בהנאה, כדברי הגרי״מ: ״ובע״כ דנאמר בזה דינא בפני עצמו, דקבורת צפורי המצורע לאו משום דין איסוה״נ הוא״. והוסיף: ״וכבר שמעתי ממו״ח זצ״ל דבצפורי מצורע שהוא מן הנקברין לא בעינן לטעמא דלא ישרפו משום דאפרן אסור, אלא הוא דין מסויים שנאמר בה: דין קבורה בפני המצורע, כמ״ש הרמב״ם דהוא קבלה מפי השמועה״. לכן תרגם המיוחס ליונתן ״הֲוָה מִקְבָּר כַּהֲנָא בְּמֵיחְמֵי מְצוֹרָע״, כי הקבורה בפני המצורע הוא דין בפני עצמו.⁠5
1. כמו שתרגם ״וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן״ (שמות כח לח) ״וִיהֵי עַל פְּדַחְתָּא דְבֵית אַפּוֹי דְאַהֲרֹן״ אבל בת״א: ״וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי דְּאַהֲרֹן״, ועיין שם בהרחבה.
2. פהמ״ש שם: ״לאחר ידו של מצורע – על גב ידו. ויש אומרים – הוא ר׳ נתן. ואין הלכה כר׳ נתן״.
3. וטעמו, אף שקנסו את רבי נתן שאין מזכירים שמו וגם אין אומרים הלכה משמו כהוריות יג ע״ב: ״ניקנסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו. אסיקו לרבי מאיר אחרים, ולר׳ נתן – יש אומרים״, לפעמים ״יש אומרים״ אינו רבי נתן אלא תנאים אחרים, כגון בבא בתרא צג ע״ב ״יש אומרים – רשב״ג״, פסחים כט ע״א ״יש אומרים – רבי נחוניה בן הקנה״, ועוד.
4. וכן תרגם גם בשילוח בני ישראל ממצרים: ״שלח את עמי״ – ״פטור ית עמי״; ״ויהי בשלח פרעה״ – ״והוה כד פטר פרעה״, שלא כת״א.
5. חידושי רבנו הגרי״מ (ר׳ יחיאל מיכל פיינשטיין) על התורה, בני ברק תשס״ז.
וידכי על מןא דמדכי מן צרעתה שובעהב זימנין וידכי יתיה וישלח ית צפרה חייתה לאפיג ברא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן״) גם נוסח חילופי: ״דן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שובעה״) גם נוסח חילופי: ״שבע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חייתה לאפי״) גם נוסח חילופי: ״דבחיין על אפי״.
וידי על בית אפוהי דמידכי מן סגירותא שבעתי זימנין וידכיניה ויפטור ית צפרא חייתא עלאנפי חקלא ויהי אין איטימוס ההוא גברא למילקי תוב בצורעא תייבא צפרא חייתא לבייתיה ביומא ההוא ומתכשרא למיכלא וית צפרא נכיסא הוה מקבר כהנא במיחמי מצורעא.
And let him sprinkle it upon the face of him who is to be cleansed of the leprosy seven times, and cleanse him; and send forth the living bird over the face of the field.
והזה על פני המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את הציפור החיה על פני השדה והיה אם עתיד ההוא איש ללקות עוד בצרעת תשוב הציפור החיה לביתו ביום ההוא וכשרה לאכלה ואת הציפור השחוטה היה קובר הכהן בפני המצורע.
וְהִזָּה – וְלֹא מַטִּיף, וְלֹא זוֹרֵק. [וְהִזָּה] – לְאַחַר יָדָיו שֶׁל מְצֹרָע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל מִצְחוֹ. וְ״הִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים״ – הַנִּטְהָר מִן הַצָּרַעַת טָעוּן הַזָּאַת שֶׁבַע, וְאֵין טְמֵא מֵת טָעוּן הַזָּאַת שֶׁבַע. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אִם מְצֹרָע שֶׁאֵין טָעוּן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי טָעוּן הַזָּאַת שֶׁבַע, טְמֵא מֵת שֶׁטָּעוּן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטְעֹן הַזָּאַת שֶׁבַע, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים״ – טָהוֹר מִן הַצָּרַעַת טָעוּן הַזָּאַת שֶׁבַע, וְאֵין טְמֵא מֵת טָעוּן הַזָּאַת שֶׁבַע. קַל וָחֹמֶר לִמְצֹרָע שֶׁטָּעוּן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי: וּמָה אִם טְמֵא מֵת שֶׁאֵין טָעוּן הַזָּאַת שֶׁבַע, טָעוּן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, מְצֹרָע שֶׁטָּעוּן הַזָּאַת שֶׁבַע אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטְעֹן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ״ – הַזָּאַת שֶׁבַע הוּא טָעוּן, וְאֵינוֹ טָעוּן הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. ״וְטִהֲרוֹ״ – (בְּדָמִים) [בִּדְבָרִים] הַנַּעֲשִׂים בְּגוּפוֹ. יָכוֹל הֲרֵי הוּא מְסֻלָּק, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁלַּח, וְכִבֶּס, וְגִלַּח, וְרָחַץ. יָכוֹל יְהוּ כֻּלָּן מְעַכְּבִין אוֹתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְטִהֲרוֹ, וְטִהֵר״ – טָהֳרָה אָמוּר (לְמַטָּה) [לְמַעְלָה] וְטָהֳרָה אָמוּר כָּאן, מַה טָּהֳרָה הָאָמוּר (לְמַטָּה) [לְמַעְלָה] בִּדְבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּגוּפוֹ אַף טָהֳרָה הָאָמוּר כָּאן בִּדְבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּגוּפוֹ.

רמז תקסא

״כָּל צִפּוֹר טְהוֹרָה תֹּאכֵלוּ״ – לְרַבּוֹת הַמְשֻׁלַּחַת. ״וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹּאכְלוּ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁחוּטָה, וְאֵיפוּךְ אֲנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשֵּׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: לֹא מָצִינוּ רֹב בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֲסוּרִין. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשִׁלַּח עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – מַה שָּׂדֶה מֻתֶּרֶת אַף הַאי נַמֵּי מֻתֶּרֶת. וְהַאי ״שָׂדֶה״ לְהָכִי הוּא דְּאָתָא, הָא מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״שָׂדֶה״ – שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בְּצוֹר וְיִזְרְקֶנָּה לַיָּם, בִּגְבָת וְיִזְרְקֶנָּה לַמִּדְבָּר, וְשֶׁלֹּא יַעֲמֹד חוּץ לָעִיר וְיִזְרְקֶנָּה בְּתוֹךְ הָעִיר, אֶלָּא כָּל שֶׁעוֹמֵד בָּעִיר וְיִזְרְקֶנָּה חוּץ לַחוֹמָה. וְאִידָךְ, אִם כֵּן נִכְתֹּב קְרָא ״שָׂדֶה״ מַאי ״הַשָּׂדֶה״, שְׁמַע מִנַּהּ תַּרְתֵּי. רָבָא אָמַר: לֹא אָמְרָה תּוֹרָה שְׁלַח לְתַקָּלָה. ״עַל פְּנֵי (הָעִיר) [הַשָּׂדֶה]״ – שֶׁאִם שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה לְתוֹךְ יָדוֹ, תְּהֵא מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.
וינצ֗ח עלי אלמתטהר מן אלברץ ז׳ מראר ויטהרה ויטלק אלעצפור אלחי אלי וגה אלצחרא.
ויזלף על המיטהר מן הצרעת שבעה פעמים ויטהרו, וישלח את הצפור החיה אל פני השדה.
והזה על המטהר – על מצחו.
מן הצרעת שבע פעמים – מצורע טעון הזיית שבע ואין טמא מת טעון הזיית שבע. שבעה פעמים 1ולא שלישי ושביעי.
2וטיהרו – בדברים שבגופו.
ושילח3שלא יעמוד ביפו וישלח לים. שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר.
אל פני השדה – הא אם 4שלחה וחזרה לתוך ידו מותרת באכילה.
ושלח את הצפור החי – מצוה לשלח 5לא שלח טהור:
1. ולא ג׳ וז׳. פי׳ דה״א לילף מטמא מת שצריך הזאה ג׳ וז׳ עיין ת״כ:
2. וטהרו בדברים שבגופו. לפי הגי׳ דהכא יש לפרש שהכהן יגיד לו דברי כבושין שיטיב מעשיו שהנגעים באים על חטא אולם בת״כ גירסא אחרת בזה ע״ש.
3. שלא יעמוד ביפו וכו׳. עיין ת״כ (וקדושין נ״ז):
4. אם שלחה וחזרה וכו׳. בקדושין שם דורש מקרא על פני השדה מה שדה מותרת אף זו מותרת וכו׳ ע״ש:
5. לא שלה טהור. בת״כ ליתא וצ״ע:
והזה שבע פעמיםעל אותו המטהר מצרעתו.
והזה שבע פעמים על HE SHALL SPRINKLE IT SEVEN TIMES ON: the aforementioned (vs. 2) person WHO IS BEING CLEANSED OF his ERUPTION.⁠1
1. Rashbam has rearranged the word order of the verse. The verse, literally translated, actually reads: “He shall sprinkle it on him who is to be cleansed of the eruption seven times.” Technically speaking, the verse could mean that the person is to be cleansed of his eruption seven times. Rashbam tells us that the adverbial phrase “seven times” modifies the verb “sprinkle,” not the verb “cleansed.” He does that by moving the words around so that his rephrasing reads: “he shall sprinkle it seven times ....”
Rashbam’s comment appears to be original and unobjectionable.
והזה – מהדם המעורב אחר טבול הצפור החיה והנזכרים.
על פני השדה – מקום שאין ישוב, שלא תדבק הצרעת באנשי היישוב.
וההזיה בשלשתם, או: באזוב לבדו, כטמאת המת (במדבר י״ט:י״ח).
AND HE SHALL SPRINKLE. From the blood mixed with water after immersing the living bird and the other items mentioned.⁠1
INTO THE OPEN FIELD. An uninhabited place so that the leprosy does not infect anyone. The sprinkling was done with all three.⁠2 On the other hand, it might only have been done with the hyssop as in the case of one who has been made unclean by a corpse.⁠3
1. The cedar-wood, the scarlet, and the hyssop.
2. The cedar-wood, the scarlet, and the hyssop.
3. See Num. 19:18.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז) על פני השדה – שהוא מקום זרע ומקום חיותה, ולא על פני הים ולא על פני המדבר. ולא יפרוס לה קלע, שתהא שילוחיה לחיים, כמו שהוא מותר ומשולח לטובתו. ומיהו אם לאחר זמן נתפשה, הרי היא מותרת באכילה, שלא אמרה תורה שלח לתקלה.⁠1
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

(7) על פני השדה – INTO THE OPEN FIELD – Which is a place of seed and a place of life, and not into the open sea or into the open desert. And do not spread for it a net [to capture it], for its sending shall be for life, just as he is freed and sent for his good. However, if, after time, it is captured, it is permitted to be eaten, since the Torah did not say “send it” for it to be a stumbling block (Bavli Kiddushin 57b:5).
שבע פעמים – על גב ידו של מצורע.⁠1
וטהרו – בדבור.
ושלח את הצפר – סימן טהרה הוא להפריח ממנו הצרעת ולעשות לו דוגמא שכבר ישב כצפור בודד על גג2 ונקשר ואסור מלבא עם שאר בני אדם ועכשיו הותר לבא עם חבריו כעין צפור זו שהייתה קשורה בידי אדם ועכשיו משולחת ורשויה ללכת עם חברותיה.⁠3
1. שאוב מהספרא.
2. השוו ללשון הפסוק בתהלים ק״ב:ח׳.
3. שאוב מר״י בכור שור ויקרא י״ד:ו׳.
שבע פעמים;⁠" seven times.⁠" This bird's blood was to be sprinkled on the back of the hand of the afflicted person.
וטהרו, "and pronounce him ritually pure;⁠"
ושלח את הצפור החיה, "whereupon he is to send off the living bird;⁠" this is a symbol of the purity signifying that the tzoraat has "flown off" the owner of these birds who had suffered the affliction. The allegorical meaning is that whereas previously the owner of this bird had sat on the roof of a house (i.e. homeless and exposed to all kinds of danger, seeing that he had been forbidden any contact with human society, now he had miraculously been readmitted to civilization and all its advantages.)
וטעם: על פני השדה – מקום אשר אין שם יישוב, שלא תדבק הצרעת. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ז׳) אמרו: על פני השדה – שלא יעמד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמד בגיבת וישלחנה למדבר. ואם כן, יהיה הטעם כסודא השעיר המשתלח, ושם ישתלח לעזאזל המדברה, וכאן לפורחות השדה. ועוד אפרשב זה בע״ה (רמב״ן ויקרא ט״ז:ח׳).
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258: ״בסוד״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255: ״אפרט״.
And the meaning of the expression into the open field1 is to an uninhabitated place, so that no infection might be caused.⁠" [Thus far are the words of Ibn Ezra.].
And in the Torath Kohanim the Rabbis have said:⁠2 "Into the open field,⁠3 this means that he is not to stand in Joppa [which is on the sea] and let it go into the sea, nor is he to stand in Gabbath [a city which is on the edge of the desert] and let it go into the desert.⁠" Now if so, [that he may not let it go into the sea or into the desert], then the reason why it is sent into the open field is like the secret of the goat sent to Azazel,⁠4 except that there it is sent for Azazel into the wilderness,⁠5 and here it is sent to the flying [destructive spirits] of the field.⁠6 I will yet explain this with the help of G-d.⁠7
1. (7).
2. Torath Kohanim, Metzora 2:5.
3. (7).
4. Further, 16:10.
5. Further, 16:10.
6. See my Hebrew commentary, p. 80.
7. Further, 16:8.
על פני השדה – על דרך הפשט לפי שהצרעת הוא חולי דבק על כן יש לשלחה במקום שאין בו ישוב כדי שלא תדבק הצרעת, וזה טעם טומאת מצורע מפני רוח הטומאה שפרחה עליו מכתות כחות הטומאה הנאצלות מן הנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה שהוציא שם רע על בוראו, ומצורע זה נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ונתדמה לו, ועל כן הקיש המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה.
ועוד ירמוז על פני השדה הכוונה לפורחות השדה, כי הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היה משלח לפורחות השדה, והם כת המשחיתים למטה ממדרגת שר המדבר המקבל שוחד ביום הכפורים, והיא נושאת עונות המצורע כענין השעיר המשתלח לעזאזל המדברה, ולא היה רשאי לשלחה לא למדבר ולא לים, וזהו שדרשו רז״ל בתורת כהנים על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר.
על פני השדה, "in the open country.⁠" According to the plain meaning of the text the reason that the live bird is released into open country is connected to the fact that the disease it atones for, i.e. carries away with it in a symbolic fashion, was one that was infectious. It is appropriate therefore to release the bird to where it is unlikely to infect anyone (compare Ibn Ezra). This would also explain the spirit of impurity which had settled on the afflicted person as a result of his having submitted to these negative emanations originating with the original serpent. This is all due to his behavior which paralleled that of that serpent when it engaged in slander. This is also why throughout the Talmud and even in the Torah, (compare Aaron's plea on behalf of Miriam in Numbers 12,12) a person afflicted with this dread disease is compared to a dead person, i.e. the root cause of all defilement and ritual impurity.
Another allusion contained in the words על פני השדה may be to the פורחות השדה, "tramp-like demons,⁠" which infest those areas much as Satan is at home in the desert. Remember that the bird being released here had first been dipped in the blood of its mate which had been slaughtered. The whole procedure of what is happening to the two birds and their atoning for the sin of an individual is reminiscent of the two male goats on Yom Kippur which atone for the collective sins of the people, the live scapegoat being consigned to virgin territory as a "gift, or bribe to Satan.⁠" In this instance the live bird "carried" with it the sins of the person on whose behalf it was offered.
This bird was not allowed to be released either to the desert or the sea as we know from Torat Kohanim Sifra Metzora 2,5 where the examples given are that one must not stand in Jaffa and release the bird in the direction of the sea, nor must one stand in some cultivated area of the country and release the bird into the desert.
על פני השדה – מקום שמשם לא ישוב סימן שלא תדבק בו עוד הצרעת:
על פני השדה,⁠"upon the open field.⁠" Uninhabited places where symptoms of that disease cannot be found so that the person that has been cured will not per chance be re-infected with the disease. (Ibn Ezra)
והזה על המטהר שבע פעמים – כנגד ז׳ דברים שנגעים באים עליהם מזה עליו שבעה פעמים.
ושלח את הצפור – רמז שתפרח ממנו הצרעת צפור אחת שחוטה כן לא תבא עוד הצרעת ואחת משולחת לומר שאם יוסיף להרע תחזור הצרעת כמו הצפוד השלוחה.
והזה על המִטהר מן הצרעת שבע פעמים – אחשוב שכבר יתבאר מלשון התורה שעל כל הזאה טבילה, רוצה לומר שיטבול ויזה שבע פעמים. והנה לא ייחדה התורה אבר מיוחד תהיה בו ההזאה; והנה מפני שזה היה לכוונה שהוא נפרד עתה ממה שהיה בו מההפסד והחולי - ולזה ישלח את הציפור החיה על פני השדה - הנה ראוי שתהיה זאת ההזאה במקום מורה על ההפרד, ולזה תהיה זאת ההזאה באחורי ידו, כאילו יאמר שהוא בלתי מחזיק עוד בזה העיפוש וההפסד; וזה, כי כמו שתוך היד מורה על החזקה בדבר, יורה אחורי היד על הפך זה, וזה מבואר בנפשו. ולזאת הסיבה בעינה תהיה ההזאה בבית המנוגע, כשיטהר, על משקוף הבית מבחוץ.
וטהרוֹ, ושלח את הצפֹּר החיה על פני השדה – רוצה לומר שכבר תהיה זאת ההזאה לטהר המצורע; וכבר ביארנו סיבת זה בסוף פרשת ויהי ביום השמיני. והיא על יד כהן; ולמדנו מזה ששאר הפעולות שבגופו שבהם רושם לטהרתו הם נעשים על יד כהן; ולזה יתבאר שתגלחתו נעשית על יד כהן. ואחר כן ישלח את הציפור החיה, אשר הזה בה, על פני השדה; וזה השילוח לא יצטרך שיֵעשה על יד כהן, לפי מה שהגבלנו ממה שאמר הכתוב ׳וטהרוֹ׳. ולפי שזה השילוח הוא ׳על פני השדה׳, שהוא חוץ לעיר, הנה הוא מבואר שלא יהיה שילוחו ׳על פני השדה׳ אם היה בשדה חוץ לעיר; אבל יתחייב מזה הלשון שישלח אותה מתוך העיר על פני השדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויזו מדמה על המטהר שבע פעמים – כי ראוי שתרשם הריגתו בלבו וישאר הרושם מחוק׳ בכח המיוחד והמיוחס אל הצפור והוא הדבור.
ואח״כ ישלח אותה על פני השדה – והכוונה שעם זה יהיה שלוח לשונו משוער ומוגבל שלא ישאר לו רק חצי החלק האחד מהשנים שזכר ראשונ׳ והוא עצמו מה שאמר החכם שהיה שואל שתי פיות אחר שהכיר חסרון הדבור המותרי כי ידע שבחצי׳ יש לו רב. ובמדרש (ויקרא רבה שם) למה שוחט אחת ומניח אחת אמר כשם שאי אפשר לשחוט׳ לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור. והכוונ׳ כי בהישר׳ זאת לא ישוב עוד לכסלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וטהרו – מענין פריעה ופרימה.
וטהרו, similar as in 13,45 פרימה ופריעה, baring something, tearing it, removing the offending part.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ושלח את הצפור החיה על פני השדה
[1] קידושין פרק שני דף נז ע״ב (קידושין נז:)
וְהִזָּה: הזי״ן דגושה. [וְהִזָּה].
והזה על המטהר מן הצרעת וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר מן הצרעת אחר שבו מדבר הכתוב. ואולי כי לצד שהזאה זו אינה מטהרת אותו בהחלט אלא כיום שפסקה זבה מדם זובה ועדיין צריך הוא לספירת ז׳ ימים כדין טומאת זב, ותמצא שכל ימי ספרו עדיין הוא אב הטומאה, לזה אמר המטהר מן הצרעת פירוש מגוף הצרעת ולא מן טומאת הצרעת, ולזה אמר לבסוף והיה ביום השביעי וגו׳ וכבס את בגדיו הא למדת שבימי ספרו היה מטמא בגדים והנה הוא אב הטומאה, ולזה הודיעך כי אינו נטהר אלא מגופו של צרעת ואחר שנטהר מהצרעת צריך לישב בטומאתו ז׳ ימים.
ובתורת כהנים דרשו למה הוצרך לומר מן הצרעת כיון שבו מדבר הכתוב, ואמרו כי הוצרך לומר מן הצרעת למעט טמא מת שלא יטעון ז׳ פעמים, משום שהייתי דן קל וחומר ממצורע שאינו טעון ג׳ וז׳ ואף על פי כן טעון ז׳ פעמים, טמא מת שטעון ג׳ וז׳ אינו דין שיהיה טעון ז׳ פעמים, תלמוד לומר מן הצרעת ולא מטומאת מת. ודרשו עוד בסוף אותה ברייתא וטהרו מה שהוצרך לומר וטהרו כי בא למעט המצורע מטעינת ג׳ וז׳, שזולת זה הייתי דן קל וחומר מטמא מת שאינו טעון ז׳ ואף על כן טעון ג׳ וז׳, מצורע שטעון ז׳ אינו דין שיהיה טעון ג׳ וז׳, תלמוד לומר וטהרו פירוש בזה יספיק לטהרו ע״כ.
וקשיא לי אחר שאמר הכתוב מן הצרעת ודרשנו למעט מן טומאת מת, הנה לא יוצדק למעט אלא לצד שהיה בא מן הדין, ודין זה אינו אלא כשנאמר שהמצורע אין בו ג׳ וז׳ שבזה יבא קל וחומר ומה מצורע וכו׳ כאמור בדברי הברייתא, אם כן מאומרו מן הצרעת החזיק הכתוב דעת זו וחתם עליה כי המצורע אין בו ג׳ וז׳, ומעתה למה הוצרך לומר וטהרו למעטו מג׳ וז׳ הרי כבר נתחייבה מהכתוב לומר שאין בו ג׳ וז׳ מאומרו מן הצרעת. או היה לו לומר וטהרו שאין צריך המצורע ג׳ וז׳ ולא היה צריך לומר מן הצרעת, ואני יודע כי טמא מת אין צריך ז׳ פעמים ממה שהוצרך לומר וטהרו לסתור הקל וחומר הבא מטמא מת להזאת ג׳ וז׳, ואין קל וחומר בא אלא אם תאמר שאין בא במלמד אלא אחד והבן.
ונראה לפרש כי להיות שראינו שה׳ צוה בטומאת מת הזאת ג׳ וז׳ ולא הזכיר כמה הזאות והזכיר בטומאת צרעת ז׳ פעמים ולא הזכיר ג׳ וז׳, יש סברא לומר כי טהרת ריבוי ההזאות היא טהרה גדולה יותר מהזאת ג׳ וז׳ לצד היותם ז׳ פעמים מה שאין כן הזאות ג׳ וז׳ שאינם אלא ב׳ פעמים, וכפי זה הצריך הכתוב תיקון לטהרת מצורע יותר מתיקון טהרת טומאת מת, ויש סברא לומר טהרת מספר הימים היא יותר גדולה שלא יום אחד בלבד יספיק לטהר, ואם כן מה שמצינו שה׳ הצריך בטמא מת ג׳ וז׳ היא הדרגה גדולה מהזאת ז׳ פעמים, וב׳ סברות אלו יתחלקו בדעות חכמים, ויהיה חכם שיחשוב גדול הנאמר בטהרת המצורע יותר מהנאמר בטהרת טמא מת, ויהיה חכם שיחשוב להפך. והנה להחושב כי טהרת ג׳ וז׳ יותר יבוא לדון קל וחומר מהמצורע להצריך בטמא מת ז׳ פעמים. ולהחושב כי טהרת ז׳ פעמים חמורה ילמד למצורע ג׳ וז׳ מטמא מת מקל וחומר. ומעתה יתחייב הכתוב לומר ב׳ המיעוטים להסיר טעות כל סברא וסברא. ואם לא היה אומר אלא אחד כגון שיאמר מן הצרעת למעט טמא מת שאינו צריך ז׳ פעמים, תבא סברת הסובר לומר כי בזה הסיר הכתוב טעות שכנגדו והצדיק לומר כי הזאת ז׳ פעמים היא יותר גדולה וישנה במצורע ולא בטמא מת וחוזר אני ודן להביא לו ג׳ וז׳ מטמא מת, וכן אם היה אומר וטהרו וגו׳.
וכדי שלא ירחיק דעתך דרך זה לומר איך יבא הכתוב למעט סברא שאינה אמיתית, הלא תמצא שאמרו (ברכות מז) בכמה מקומות עליך אמר קרא פירוש הגם שאין דעתו כך, הרי שהתנא יבאר הכתוב שבא לסברא שאין דעתו מסכמת לה שיחוש הכתוב לסובר כן והבן.
וראיתי להרב המופלא הר״י רוזאניש זצוק״ל בספר הנכבד משנה למלך (הל׳ חמץ ומצה פ״ו ה״א) שהביא ברייתא אחת דומה למה שלפנינו, דתניא בתורת כהנים פרק י״א וזה לשונם הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה, שהיה בדין, ומה אם זה שאינו טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שיטעון מצה, תלמוד לומר הזה חג המצות טעון מצה וכו׳, ושם בפרק י״ד תניא וזה לשונם הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה, שהיה בדין, ומה זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שיטעון סוכה, תלמוד לומר הזה זה טעון סוכה ואין וכו׳. והקשה הרב הקושיות עצמם שכתבנו בברייתות טהרת מצורע דרשו מעל ספר הרב מה שתרץ בזה. ודבריו ז״ל קצת דחוקים, ובפרט לכת הפוסקים (רמב״ם ועוד) שסוברים דספק דאורייתא שמותר מן התורה לא יעמדו דברי הרב עליו השלום למעיין בדבריו.
ולדעתי יתבארו הברייתות בדרך עצמו שבארנו למעלה, והוא כי לצד שיש פרסום נס יציאת מצרים בסוכה בבחינה אחת יותר מפרסום נס שיש באכילת מצה, כי הרבה פעמים אדם אוכל פתו מצה מה שאין כן מעשה סוכה שיש פרסום גדול. ובפסח גם כן בחינה אחרת יש בו שהוא יותר פרסום הנס בעתו ובזמנו שהוא בט״ו בניסן, ויבא חכם שתהיה לו הסברא להגדיל פרסום נס סוכה שהוא גדול מפרסום אכילת מצה, וידון קל וחומר לסוכה שטעונה מצה, ויאמר ומה חג המצות שלא הצריך בו ה׳ כל כך פרסום על כל פנים חייבו במצה לצד שהוא דבר הצריך על כל פנים, סוכה שראינו שהוא פרסום גדול אינו דין שצריך מצה, תלמוד לומר הזה חג המצות, ותבא סברא אחרת שתדון בהפך ויאמר כי דידיה נצח ודחה סברא שכנגדו ממה שמיעט סוכה שאין בה מצה ועיקר הפרסום הוא המצה וידון לחייב סוכה בפסח בקל וחומר מסוכה שלא הצריך בה ה׳ מצה ואף על פי כן הצריך סוכה, תלמוד לומר [הזה] חג הסוכות ותדע שהתנא דורש המיעוטין לב׳ הסברות, בהעיר בקל וחומר ראשון שעשה התנא, איך הוציא מפיו קל וחומר ועדיין אינו יודע אם אינו טעון אלא אחד או שנים, ובמה שפירשתי יבוא על נכון. ומה שכתב הרב הגדול בעל משנה למלך שלא היינו יודעים באיזה מקום נאמר הקל וחומר ומספיקא היינו אומרים שחג המצות טעון סוכה וחג הסוכות טעון מצה ע״כ. אין דבריו ז״ל מוכרחים, כי כיון שאין אתה יכול לדון קל וחומר לצד שאינך יכול לומר ומה זה שאינו טעון אלא זה כי מי אמר לך שאינו טעון אלא זה ודלמא תדון הקל וחומר להפך ויהיה טעון ב׳, וכן לצד האחר אין אני יכול לעשות הקל וחומר מהטעם עצמו, ומעתה יעמוד כל אחד בשלו ולא תדון קל וחומר, אם לא שתאמר שיש פן לומר קל וחומר מצד אחד ויש פן לומר הקל וחומר מצד אחר וחש הכתוב לב׳ הצדדין, והוא הדרך שפירשתי.
והזה על המטהר מן הצרעת, and he shall sprinkle on him that is to be purified, etc. Why did the Torah have to write the words מן הצרעת? Is it not obvious that we speak about someone who had suffered from "leprosy?⁠" Perhaps the fact that this sprinkling of the blood mixed with מים חיים of the slaughtered bird still did not complete the purification process and the former "leper" still has to remain outside his home for another seven days shows he is comparable to a woman who had suffered from vaginal secretions, זבה. During these seven days before the former "leper" brings his final offerings and undergoes the procedure outlined in verses 9-20 he is still a primary source of ritual impurity, אב הטומאה. The Torah therefore emphasized by the words המטהר מן הצרעת that the person is being cleansed only of the actual plague called צרעת; he is not yet "clean.⁠" If we learn in verse 9 that this person must wash his garments on the seventh day this proves that his body conferred impurity on his clothing during the preceding seven days. This proves in turn that he was a primary source of ritual impurity as secondary sources of impurity do not confer טומאה on clothing. The words מן הצרעת are amply justified then.
Torat Kohanim offers a different explanation, saying that the words מן הצרעת are intended to teach that if someone's ritual impurity is due to contact with a dead body he does not have to undergo seven sprinklings of מים חיים. Had the Torah not written the words מן הצרעת, I would have concluded through a קל וחומר that if a "leper" who does not require sprinklings of water from a well (mixed with the ash of the red heifer) on the third and seventh day of his purification process nonetheless requires seven sprinklings of blood, then a person whose impurity is due to contact with a dead body would certainly need these seven sprinklings of מים חיים spring water mixed with the blood.. Hence the Torah wrote the words מן הצרעת in order to teach me that such a קל וחומר is not admissible. At the end of that Baraitha it is stated that the word וטהרו in verse 7 is restrictive and teaches that the "leper" does not have to undergo sprinklings of well water mixed with the ash of the red heifer on the third and seventh day of his purification rites as does the person who purifies himself from ritual impurity due to contact with a dead body. Had the Torah not written the word וטהרו, I would have learned a קל וחומר that if such a טמא מת who does not require the seven sprinklings of מים חיים plus blood, nonetheless requires sprinkling of well water mixed with the ash of the red heifer on the third and seventh day of his purification rites, the "leper" who even requires the seven sprinklings of blood mixed with מים חיים certainly would also require the sprinkling with well water (containing ash from the red heifer) on the third and seventh day of his own waiting period. The word וטהרו therefore means that the ritual described previously is sufficient.
I do not understand this. Seeing we have already used the words מן הצרעת to teach us that a comparison between a טמא מת and a צרוע, leper, is inadmissible, why did I need the word וטהרו to teach me the same thing?
We may explain this as follows; In the case of the טמא מת the Torah legislated sprinklings of מי פרה on the third and seventh day respectively (Numbers 19, 18-19) without mentioning how many of these sprinklings there had to be. On the other hand, the Torah did mention the number of sprinklings to be administered to someone whose ritual impurity was due to the plague, but it did not mention on which days these sprinklings had to be administered. It would have been quite reasonable to argue that a purification procedure requiring seven sprinklings is a more comprehensive procedure than one which occurs only on the third and seventh day respectively because it takes place only twice. The Torah therefore had to write the word וטהרו to teach that such reasoning is invalid. On the other hand, one could have argued with equal force that if the Torah legislated sprinklings to occur on two days in the case of a טמא מת, whereas the צרוע requires sprinkling only on one day of the seven days he is waiting, this is proof that the purification procedure of the טמא מת is of greater force than the one involving the "leper.⁠" Different scholars each adopt one of these two arguments in their approach to our problem. Accordingly, one scholar would have learned the קל וחומר using as his point of departure the case of the טמא מת, whereas the other scholar would have used the קל וחומר using as his point of departure the case of the "leper.⁠" As a result the Torah had to write two restrictive expressions, i.e. מן הצרעת as well as וטהרו in order to invalidate either קל וחומר.
Seeing that the logic of at least one of the two scholars arguing in opposite directions must be faulty, you may ask why the Torah should have to bother to invalidate faulty reasoning by writing an extra word! The answer is that we find that the Talmud Berachot 47 on the words עליך אמר קרא, explains that there are numerous instances in Tannaitic exegesis when a verse is used to refute a statement whose logic was faulty in the first place.
I have seen a comment by the outstanding scholar Rabbi Yehudah Rosenish, author of Mishneh Lamelech (commentary on the יד החזקה by Maimonides) on Hilchot Chametz Umatzah 6,2, where he quotes a Baraitha similar to the one we have quoted before whose text is as follows (Torat Kohanim chapter 11 on Leviticus 23,6): the words הזה חג המצות, mean that on this day matzot are mandatory; on Sukkot, however, matzot are not mandatory. We could have learned a קל וחומר reasoning that if a festival (Passover) which does not require that we move into a Sukkah still requires us to eat matzot, then surely a festival on which we have to move into a Sukkah requires us to eat matzot. The Torah therefore wrote הזה חג המצות to make it clear that matzot are mandatory only on Passover. In chapter 14 of the same Torat Kohanim on Leviticus 23,34 on the sequence of the words הזה חג הסוכות, the following Baraitha is quoted: These words mean that only the festival of Sukkot requires us to move out into huts whereas the festival of Passover does not include such a requirement. I could have learned a קל וחומר saying that if this festival which does not require us to eat matzot nonetheless requires us to move into huts, then a festival, i.e. Passover, which does require us to eat Matzot most certainly also requires us to move into huts. The Torah therefore writes הזה to teach us that only on the festival of Sukkot are we required to move into huts. The author of Lechem Mishneh there raises the same questions we have raised in connection with the Baraitha concerning the words מן הצרעת and וטהרו in our portion. It will be worth your while to see what Rabbi Rosenish answers there although I consider his words slightly forced. There are a number of authorities who do not consider it worth their while to examine Maimonides' rulings critically when what is at issue is a lenient ruling concerning a matter whose biblical origin is doubtful at best. [This is relevant because Maimonides' ruling concerns whether it is adequate to swallow the bitter herbs without tasting them. Ed.]
I believe that the solution to why both of these Baraithot are quoted by Torat Kohanim is quite self-explanatory as we explained earlier. The whole point of our moving into the Sukkah is to remind ourselves of the miracles God performed for us after the Exodus as we know from Leviticus 23,43. This move into the Sukkah is an additional dimension of our recalling the Exodus. It was quite natural therefore to suppose that we should also eat matzot on that festival to symbolise our remembrance of that miracle seeing the Torah commanded us to sit in the Sukkah, something we do not have to do on Passover. The Torah had to write the word הזה to teach us that there is no need to do this. On the other hand, the festival of Passover also reflects a dimension of that miracle which is not present in the festival of Sukkot in that we celebrate it on the anniversary of its occurrence, on the 15th of Nissan. One could have supposed therefore that it would be in order to observe it while sitting in Sukkot, seeing that we have to sit in the Sukkah even when we observe this remembrance without it being on the anniversary of the event it commemorates. It was reasonable then for the author of the Baraitha to assume that but for the extra words הזה on both occasions such a קל וחומר would have been in order. The author tries to demolish the explanation by Lechem Mishneh arguing that if the whole קל וחומר was only based on a possible הלכה as opposed to a definite one, it could not have been called קל וחומר at all. [I have left out some of the details of this reasoning. Ed.]
והזה – לאחר ידו של מצורע וי״א על מצחו. על המטהר מן הצרעת שבע פעמים. ולא טמא מת שבע פעמים. שבע פעמי׳ וטהרו. הזיית שבע טעון ואין טעון הזיית שלישי ושביעי.
וטהרו יכול יהא מסולק ת״ל ושלח וכבס וגלח ורחץ – יכול יהא כלן מעכבין ת״ל וטהרו ונאמר למטה וטהר מה טהרה האמור למטה בדברי׳ הנעשים בגופו אף טהרה האמור כאן בדברים הנעשים בגופו.
ושלח – שלא יעמו׳ בצור וביפו וישלחנ׳ לים שלא יעמוד בגבת וישלחנ׳ למדבר שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר.
על פני השדה – שמותרת באכילה לאחר שילוח.
והזה – שרשו ״נזה״, והוא מן ההפעיל,
הַמִּטַּהֵר – הרוצה להטהר מטומאת הצרעת, שהיא טומאת הנגע.
וְטִהֲרוֹ – כלומר גם הזאה זו צריכה לטהרתו. לא שהוא טהור בהזאה זו, שהרי צריך עוד לכל הדברים האחרים האמורים בענין לפנינו, ועל כן בעל הטעמים חבר ״וטהרו״ עם ״ושלח״.
על פני השדה – אמרו בתורת כהנים שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר, שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר. ובקדושין (פ״ד דף נז ע״ב), משמע שאחר ההזאה חוזר הכהן לעיר ומשלח הצפור משם על פני השדה. ויפו נמל המים, וגבת מצרנית למדבר.
וטהרו – לא שהוא טהור בהזאה זו, שהרי צריך עוד לכל הדברים האחרים האמורים בענין לפנינו, אלא שגם הזאה זו צריכה לטהרתו, ועל כן בעל הטעמים חבר וטהרו עם ושלח:
והזה על המטהר – ״לאחר ידו של מצורע [היינו על גב ידו], ויש אומרים על מצחו״ (נגעים יד, א).
ושלח את הצפר וגו׳ – בפסוק נג נאמר: ״ושלח את הצפר החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה״. ומבארת הגמרא בקידושין (נז:): ״שדה – שלא יעמוד ביפו ויזרקנה לים, בגבת ויזרקנה למדבר, ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר; אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה״. נמצא שהציפור משתלחת מחוץ לעיר לעבר שדה בר זריעה – לא לעבר הים ולא לעבר המדבר. אולם המעשים שנזכרו לעיל הרי נעשו מחוץ לעיר. על כרחנו אפוא שתחילה מביאים את הציפור אל תוך העיר – כדי לשלחה חוץ ממנה (עיין תוספות שם). ״שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים (רמב״ם הלכות טומאת צרעת יא, א, על פי התוספתא).
משנשתלחה הציפור, היא מותרת מיד באכילה: ״כשדה, מה שדה מותרת אף האי נמי מותרת״. או כדברי רבא: ״לא אמרה תורה שלח לתקלה״. הווי אומר, אילו הייתה הציפור אסורה באכילה, לא הייתה מצווה עלינו התורה לשלחה לחופשי, שכן אדם עלול לאוכלה בלא יודעין, ולעבור על איסור (קידושין נז:).
[כו]
והזה על המטהר – מלת על כשבא בדיוק הוא דוקא מלמעלה ועל גבו של דבר. וכשבא בשלוח הוא בכ״מ שנופל על דבר כמו ״וזרקו את דמו על המזבח סביב״, וזה דעת מאן דאמר לאחר ידו – היינו על גב ידו. ומ״ד על גבי מצחו דייק ממה שמלת ״על״ נכתב בטעם ולא נסמך במקף כדין המלה הזאת בכל מקום. והוא נמנה במסורה ריש ויקרא עם ח׳ ״על״ בטעם מאריכים, ועל כן אמר ״על מצחו״. וכן תרגם יונתן על בית אפוהי. ודעות אלה מובאים בנגעים (פרק יד משנה א).
[כז]
והזה על המטהר מן הצרעת – למה כפל השם שנית? שהיה די לאמר ״והזה עליו״, ומה שדקדק לאמר ״המטהר מן הצרעת״ והיה די לאמר ״על המטהר״ כמ״ש בכל הפרשה... פירשו חז״ל שבא למעט שהזיית שבע הוא רק על המטהר מן הצרעת, לא המטהר מטומאת מת אף שיש לו מעלה שמזה בג׳ ובז׳, אינו צריך ז׳ הזיות. ואמר (במשנה ג׳) שאין ללמוד ק״ו שמצורע שחבור שטעון ז׳ הזיות יהא טעון גם הזיות ג׳ וז׳ דהא אמר ״והזה...וטהרו.. ואחר יבא אל המחנה״ – הרי שאינו צריך להמתין ז׳ ימים על ההזיות.
[כח]
והזה... וטהרו – באמת עדיין אינו טהור דהא אמר ״ושלח.. וכבס.. וגלח.. ורחץ.. וטהר״, רק שאם לא יאמר ״וטהרו״ יהא מלת ״וטהר״ מוסב על כולם, שאחר שיעשה כל המעשים יטהר, ונאמר דכולם מעכבים. לכן אמר ״והזה וטהר... וגחל... ורחץ... וטהר״ ומזה ידעינן שעל כל פרט אמר בפני עצמו ״וטהר״ על ידי ההזיות יהא טהור ר״ל שהזי׳ מעכבות הטהרה ועל ידי הגילוח והרחיצה יהא טהור שגם הם מעכבים הטהרה אבל ״ושלח״ ״וכבס״ אינו מעכב את הטהרה. ידעינן עתה שמ״ש ״וטהר״ מבאר דברים המעכבים את הטהרה ובאר ״והזה... וטהר״ שהזיה מעכבת. ואמר ״ושלח״ ״וכבס״ ואלה אין מעכבים הטהרה ושב לאמר ״וגלח... ורחץ.. וטהר״ שגם שני אל מעכבים הטהרה כי אי אפשר לומר ש״וטהר״ השני אין מוסב רק על ״ורחץ״ דסימך ליה דסברה הוא דברים שבגופו מעכבים כמו שהזייה מעכבת על שהיא דברים שבגופו וז״ש בספרא יכול יהיו כולם מעכבים ת״ל וטהרו וטהר – טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה וכולי.
[כט]
ושלח את הצפור החיה על פני השדה – מבואר שיש הבדל בין שדה ובין מדבר. השדה הוא מקום זרע אבל המדבר נבדל מן הישוב לגמרי. ובפסוק נג׳ אמר ״ושלח אל מחוץ לעיר אל פני השדה״, מבואר שאין די במה שמשלח מן העיר, רק ״אל השדה״ דוקא. מזה הוציאו שלא ישלח לים ולמדבר, ולא כלפי העיר. ויש הבדל בין כשאומר ״ושלח אל השדה״ ובין כשאומר ״על פני השדה״, ש״על פני״ מציין שיהיה וישאר שם כמו ״וישקיפו על פני סדום״, ״אשר על פני יריחו״ (דברים ל״ב:מ״ט), ״על פני חברון״ (שופטים ט״ז:ג׳). ומזה מבואר שאין צריך דוקא שתשאר בשדה ואפילו שלחה וחזרה, הגם שלא היתה ״בשדה״, היתה ״על פני השדה״. וכן בתרגום יונתן ומתכשרא למיכלא וית צפורא נכיסא הוה מקבר כהנא למיחמי מצורע (כמ״ש במשנה פי״ד דנגעים וקוברה בפניו). וז״ש בקידושין (דף נז:) ושלח על פני השדה, כשדה – מה שדה מותרת אף האי נמי מותרת. והאי מבעיא ליה לכדתניא שדה – שלא יעמוד ביפו וכולי. ליכתוב קרא ״שדה״, מאי ״(על פני) השדה״ [כצ״ל] שמע מינה תרתי. רבא אמר, לא אמרה תורה שלח לתקלה, ר״ל אחר שנשאר על פני השדה בודאי מותרת לאכול שאי לאו כן יגיע מזה תקלה.
והזה על המיטהר מן הצרעת – הוא1 מיותר. לאפוקי מיטהר מטומאת מת2 שאינו טעון הזאה שבע פעמים. והכי תניא בתו״כ.
1. המילים ״מן הצרעת״.
2. שמזים עליו ממי פרה אדומה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז) והזה – יש אומרים שההזאות נעשות ״לאחר ידו״, ולדעת אחרים ״על מצחו״ (נגעים י״ד:א׳; השוה תרגום יונתן).
וטהרו – מכיון שלטהרה דרושים עוד מעשי-טכס הנזכרים אחר⁠־כך, הורו בתו״כ, ש״וטהרו״ ו״וטהר״ (בפסוק ח) באים להורות, שהמעשים הנעשים בגוף המצורע מעכבים, כלומר שבלעדיהם המצורע אינו טהור (ספרא); ואילו שילוח (פסוק ז) וכיבוס (פסוק ח) הם למצוה ואינם מעכבים, כלומר אם לא עשו אותם אינם מעכבים את הטהרה. לדעת ספורנו כוונת ״וטהרו״ שאינו זקוק עוד לפריעה ולפרימה. אולם זה לא לפי ההלכה; השוה ראב״ד ברמב״ם, הלכות טומאת צרעת י״א:ד׳. לפי הסבר הספרא אין ״וטהרו״ מצוה מיוחדת אלא קשור בפסוק שלאחריו, והכוונה היא: אחרי שטיהר אותו באופן זה, ושלח וגו׳; בזה נאמר בעקיפין שהמעשה שנזכר לפני-כן, היינו ההזיה, מעכב את הטהרה. אף הטעמים (אתנח תחת ״פעמים״ וזקף על ״וטהרו״) מחייבים לקשור את המלה ״וטהרו״ אל הפסוק שלאחריו (השוה ליכטנשטין, שם עולם לפסוק זה). בפסוק נג נאמר: ״אל מחוץ לעיר על פני השדה״, השדה המעובד, ולא על פני הים או אל המדבר; ממשנה נגעים י״ד:ב׳ וממסכת קידושין נ״ז: יוצא, לכאורה, שכהן ישלח את הצפור אחרי ההזיה מתוך העיר (זאת גם דעתו של הרמב״ם). אולם זה היה נהוג, כנראה, רק בנגעי בתים, שרק שם נאמר ״אל מחוץ לעיר״; ואילו כאן מדבר הכתוב על המחנה שבמדבר, מקום שלא היה צורך להביא את הצפור אל המחנה, ולכן לא נאמר כאן ״אל מחוץ למחנה״. מלבד זה היה הכרח לשלח במדבר את הצפור אל המדבר (אלא אם כן מניחים, שסביבת המחנה, מקום שירד המן, לא היתה נחשבת למדבר). ואם המשנה מדייקת לומר גם בנגע אדם ״אל מחוץ לעיר״ (פסוק נג), הכוונה היא, שלהבא בארץ⁠־הקודש, שהמצורע ישב מחוץ לעיר, צריך היה לשלח את הצפור על פני השדה, ולא כלפי העיר (זו דעת תוס׳; ראה פסקי תוס׳ קידושין, שם). ועוד משמיע לנו התלמוד במסכת קידושין, שם, שלאחר שנשתלחה הצפור היא מותרת באכילה, שכן ״לא אמרה תורה שלח לתקלה״, כלומר לא היתה מצווה לשלחה כדי שייכשל אדם באכלו אותה בשוגג.
והזה על המטהר – לאחר ידו של מצורע.⁠1 (תו״כ)
על המטהר מן הצרעת – המטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות ואין טמא מת טעון ו׳ הזיות.⁠2 (שם)
שבע פעמים – הזיית שבע הוא טעון ואינו טעון הזייה בשלישי ובשביעי.⁠3 (שם)
וטהרו – בדברים הנעשים בגופו,⁠4 יכול יהיה מסולק בזה, ת״ל ושלח וגלח וכבס ורחץ, יכול יהיו כולם מעכבין אותו, ת״ל וטהרו וטהר, מה טהרה האמירה למעלה בדברים הנעשים בגופו, אף טהרה האמורה למטה בדברים הנעשים בגופו.⁠5 (שם)
ושלח – ת״ר, צפור המשתלחת מותרת באכילה, מאי טעמא ושלח אמר רחמנא, ולא אמרה תורה שלח לתקלה6. (קדושין נ״ז:)
ושלח – שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים.⁠7 (תוספתא נגעים פ״ח)
על פני השדה – כיצד משלח, לא יעמוד ביפו ויזרקנה לים, בגבת ויזרקנה למדבר, חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר, אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה.⁠8 (שם שם)
1. ר״ל על אחורי פס ידו דדריש על בגובה היינו על גב היד, כ״כ הרע״ב ותוי״ט ריש פי״ד דנגעים. ולי נראה דמשום דדריש על בגובה לכן ס״ל דלאחר ידו, משום דהיד היא הגבוה מכל האברים שבגוף, כיון שיכול להגביה אותה למעלה מכולן.
2. מדייק למה הוסיף לכתוב מן הצרעת ולא סתם על המטהר, ולכן דריש דהזיית שבע צריך רק על המטהר מן הצרעת ולא על המטהר מטומאת מת, דהו״א כיון שמטהר מטו״מ יש לו מעלה שמזה בשלישי ובשביעי, כמבואר ר״פ חקת, יש לו גם מעלה שצריך שבעה הזיות, קמ״ל. ועיין בדרשה הבאה.
3. דהו״א כיון דמטהר מטומאת מת אף שאינו טעון הזיית שבע בכ״ז צריך הזיית שלישי ושביעי [ע׳ אות הקודם] א״כ כש״כ המטהר מן הצרעת שצריך הזיית שבע אינו דין שיהיה טעון הזאה בשלישי ובשביעי קמ״ל, וע׳ בדרשה הקודמת.
4. ר״ל שעיקר הטהרה תלויה רק בדברים הנעשים בגופו, והם הזייה וגילוח ורחיצה, אבל לא שילוח הצפור וכבוס בגדים, וע״ע בסמוך.
5. ר״ל כי בפסוק הזה ובהסמוך בשניהם כתיב וטהר, אחר הזאה ואחר שילוח וכיבוס וגילוח ורחיצה, והיה יכול לכתוב פעם אחת וטהר אחרי כל המעשים, ומדכתיב ביחוד וטהרו לאחר הזאה, שמעינן דכשם שוטהרו דאחר הזאה הוא בדבר שנעשה בגופו כך וטהר דכתיב בפ׳ הסמוך לאחר שילוח וכיבוס בגדים וגילוח ורחיצה אין עיקר טהרה תלוי רק בדברים שבגופו והם גילוח ורחיצה אע״פ שחייב גם בשילוח וכבוס בגדים.
6. ר״ל אי ס״ד דאסורה באכילה לא הוי אמרה תורה לשלחה על פני השדה שאפשר שיכשלו בה בני אדם שימצאוה ויאכלוה, וצ״ל דאע״פ דמי שימצאנה מרובא הוא שקיל וא״כ אינה אסורה מדינא, מ״מ אסור לעשות כן משום דהוי מבטל איסור לכתחילה. ומכאן ראיה דאיסור ביטול איסור לכתחילה הוי מדאורייתא, כמבואר. והאחרונים חקרו בזה.

והנה בסוגיא כאן באה עוד דרשה על היתר אכילת צפור המשתלחת, מפ׳ כל צפור טהורה תאכלו (פ׳ ראה), אבל באמת עיקר הסמך הוא על הסברא שלפנינו דלא אמרה תורה שלח לתקלה, והדרשה מפסוק ההוא הוא לאסמכתא בעלמא, וכ״מ ברש״י בסוגיא.
7. עי׳ ברמב״ם ובמל״מ פ״ח הל״א מטו״צ, ועי׳ מש״כ בבאור ענין זה לקמן פ׳ אחרי (י״ז י״ג) בדרשה וכסהו אות ס״א.
8. פירש״י מדכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר (פ׳ נ״ג) מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ, דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר איכא הא מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא, עכ״ל. והתוס׳ הקשו עליו שהרי מצורע היה ונטהר חוץ לעיר שהרי אסור לכנס לפנים מן החומה, ותרצו דשמא אחר כפרה היה הכהן נושאה לעיר ומשלחה חוץ לעיר, עכ״ל. ואני תמה על עיקר קושייתם, דהא הפסוק ושלח אל מחוץ לעיר כתיב בנגעי בתים, והתם הבית בעיר הוא, ורק מהתם ילפינן לכאן לענין טהרת מצורע, וי״ל.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ח) וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת⁠־בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת⁠־כׇּל⁠־שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֙יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאׇהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
He who is to be cleansed shall wash his clothes, and shave off all his hair, and bathe himself in water; and he shall be clean. After that he shall come into the camp, but he shall dwell outside his tent seven days.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזאמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[מז] 1וגלח את כל שערו, תנן התם שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה נזיר ומצורע ולוים, וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום. אמר מר שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, פשיטא (דמגלחין בכולהו מפרשי בהו קראי וכו׳ במצורע כתיב וגלח את כל שערו), מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא (סם שמשיר את השער), קמ״ל דלא. (דלא סגי ליה אלא בתגלחת כדקתני דתגלחת מצוה). (נזיר מ.)
[מח] 2ורחץ במים, תניא וכו׳ במים, במי מקוה (מים המיוחדים שנקוו מתחלה מעצמן, מדלא כתב במים (בשוא), למעוטי שאובין דאזיל השתא ומייתי וטביל). (פסחים קט.)
[מט] 3ורחץ במים וטהר, והזה הטהור על הטמא (במדבר יט, יט) הטהור (שטהרתי לך כאן) מכלל שהוא טמא (לדבר אחר) לימד על טבול יום שכשר בפרה (ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר). (יבמות עג.)
[נ] 4וישב מחוץ לאהלו, מצורע מהו בתשמיש המטה, ת״ש דתניא וישב מחוץ לאהלו, שיהא כמנודה וכאבל ואסור בתשמיש המטה, ואין אהלו אלא אשתו, שנאמר (דברים ה, כז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, שמע מינה. (מו״ק טו:)
[נא] 5וישב מחוץ לאהלו, מתני׳: ואלו הן מחוסרי כפרה הזב והזבה היולדת והמצורע. גמ׳: מאי שנא זב וזבה דמני להון בתרין משום דחלוקה טומאתן וכו׳, מצורע ומצורעת נמי חלוקה טומאתן, דמצורע טעון פריעה ופרימה וכו׳, ואסור בתשמיש המטה, ומצורעת אינה טעונה פריעה ופרימה וכו׳, ומותרת בתשמיש המטה שנא׳ וישב מחוץ לאהלו ז׳ ימים, ולא מחוץ לאהלה. הלכך נימנינהו בתרין. זב וזבה עיקר טומאתן חלוקה, מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה האי והאי בגריס הוא. (כריתות ח:)
[נא*] 6וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים מתני׳ אבל הסככות והפרעות וכו׳ ובימי ספרו ובימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח. (לשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח וישהה שבעת ימים אחר התגלחת והטהרה והוא מה שאמר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואח״כ יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו, וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהם ימי החלטו נקראים ימי גמרו ר״ל תשלום טומאתו – הרמב״ם בפיה״מ). גמ׳ ואין לי אלא ימי חלוטו (ראה אות כט*) ימי ספרו (אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים) מנין (שלא יהו עולין לו למנין נזירות טהרה) ודין הוא מה ימי חלוטו טעון תגלחת (וצפורין כדמפרש בהו קרא) אף ימי ספרו, ומה ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין אף ימי ספרו. (נזיר נד. נו.-:)
[נא**] שבעת ימים, ימי ספירו (אסור בתשמיש המטה) ולא ימי חלוטו, דברי [רבי] ר׳ יוסי ב״ר יהודה, (רבי) אומר ז׳ ימי ספירו ק״ו לימי חלוטו, וא״ר חייא דנתי לפני רבי לימדתנו רבינו יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו (כלומר לא נתעברה אמו דיותם אלא בימי חלוטו דעוזיהו, דעוזיהו היה מצורע ולא נזקק לאשתו בימי ספירו אלא בימי חלוטו) א״ל אף אני כך אמרתי (דמצורע מותר בתשמיש המטה, דוישב מחוץ לאהלו בימי ספירו כתיב), במאי קמיפלגי, ר׳ יוסי בר׳ יהודה סבר גלי רחמנא בימי ספירו וכ״ש בימי חלוטו, ומר סבר מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי. (מו״ק ז: גירסת כתי״מ)
[נב] וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, אמר ר׳ יוסי היא הטהרה הנוהגת לדורות. מכאן אמרו זב שבעה, זבה שבעה, נדה שבעה, מצורע שבעה, טמא מת שבעה, אבל שבעה, משתה שבעה וכו׳, מצורע שבעה מנין, שנאמר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. (אדר״נ נו״ב פ״א)
1. תו״כ כאן, נגעים פי״ד מ״ד, ירושלמי נזיר פ״ו ה״ג. וראה סהמ״צ להרמב״ם מ״ע קיא, וחינוך מצוה קעד שהביאו הפסוק יגלח את כל שערו (פסוק ט). רמב״ם שם ה״א: ותגלחתו כשיטהר מצות עשה. ור׳ להלן אות נט*.
2. ערובין ד: יד: יומא לא. חגיגה יא. ובגמ׳ הובא הפסוק להלן טו, טז, אבל דרש זה שייך גם לכאן. וברש״י עירובין ד: המכונסים משמע ואע״ג דלאו חיים מדלא כתיב חיים. ובתו״כ וילקו״ש כאן: במים ואפילו במי מקוה. ובזי״ר שאי״צ מים חיים.
3. ראה זבחים יז:, יומא מג:, פרה פ״ג מ״ז, רש״י חגיגה כג. ד״ה מטמאין.
– רמב״ם הל׳ פרה אדומה פ״א הי״ג: כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שהיו טבולי יום כשרים למעשה הפרה ולקדש ולהזות מאפרה ואע״פ שעדיין לא העריב שמשן, שזה שנאמר בכל הפרשה איש טהור הוא הטהור למעשר שני אע״פ שאינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו, הרי זה טהור לפרה.
4. מו״ק ז:, חולין קמא., נדה לד:, תו״כ לק״ט וילקו״ש כאן. וראה נגעים פי״ד מ״ב, ותוספתא שם פ״ח, פסחים סז:. שאלתות מצורע פח.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״א: ומונה שבעת ימים ואסור בהן בתשמיש המטה שנאמר מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתשמיש המטה.
5. ילקו״ש כאן, ירושלמי שבת פ״א ה״ג: זה עם מצורעת מותר, מחוץ לאהלו, ולא מחוץ לאהלה.
– רמב״ם שם: והמצורעת מותרת בתשמיש המטה.
6. ראה תו״כ וילקו״ש כאן ותוספתא נגעים פ״ח. ולפנינו הלימוד הוא מיחזקאל מד, שבעת ימים יספרו לו.
– רמב״ם שם פ״י ה״ו: כל ימי חלוטו וכו׳ והרי הוא מותר וכו׳ ובתשמיש המטה.
[ו]
״וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו״ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ?
אִם לְלַמֵּד שֶׁיְּטַמֵּא בְגָדִים בְּמַגָּע, וַהֲלֹא קוֹל וָחֹמֶר הוּא: מָה, אִם בִּימֵי סָפְרוֹ, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבִיאָה, מְטַמֵּא בְגָדִים בְּמַגָּע, בִּימֵי גָמְרוֹ, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּטַמֵּא בְגָדִים בְּמַגָּע?
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו״?
מִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי כִבּוּסֵי בְגָדִים: אֶחָד, מִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְאֶחָד מִלְּטַמֵּא בְגָדִים בְּמַגָּע.
[ז]
״וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – יָכֹל אַף בֵּית הַסְּתָרִין?
וְדִין הוּא: נֶאֶמְרָה תִגְלַחַת בִּימֵי סָפְרוֹ, וְנֶאֶמְרָה תִגְלַחַת בִּימֵי גָמְרוֹ, מַה תִּגְלַחַת אֲמוּרָה בִּימֵי סָפְרוֹ, פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים, אַף תִּגְלַחַת אֲמוּרָה בִּימֵי גָמְרוֹ, פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִין.
[ח]
הִין! אִם הֵקֵל בִּימֵי סָפְרוֹ, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּבִיאָה, נָקֵל בִּימֵי גָמְרוֹ, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמְטַמֵּא בְּבִיאָה?
הוֹאִיל וְהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמְטַמֵּא בְּבִיאָה, יְגַלַּח אַף בֵּית הַסְּתָרִים!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כָּל שְׂעָרוֹ״, ״כָּל שְׂעָרוֹ״ (ויקרא י״ד:ט׳), לִגְזֵרָה שָׁוָה: מַה ״כָּל שְׂעָרוֹ״ אָמוּר בִּימֵי סָפְרוֹ, פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים, אַף ״כָּל שְׂעָרוֹ״ (ויקרא י״ד:ט׳) אָמוּר בִּימֵי גָמְרוֹ, פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים.
[ט]
״וְרָחַץ בַּמַּיִם״, אֲפִלּוּ בְמֵי מִקְוֶה.
וַהֲלֹא דִין הוּא: מַה הַזָּב, שֶׁאֵינוֹ טָעוּן הַזָּיַת מַיִם חַיִּים, טָעוּן בִּיאַת מַיִם חַיִּים, מְצֹרָע, שֶׁטָּעוּן הַזָּיַת מַיִם חַיִּים, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטְעֹן בִּיאַת מַיִם חַיִּים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְרָחַץ בַּמַּיִם״, אֲפִלּוּ בְמֵי מִקְוֶה.
[י]
״וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה״ – רְחִיצַת גּוּפוֹ מְעַכְּבַתּוּ לִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה, אֵין כִּפּוּרָיו מְעַכְּבִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה.
[יא]
״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ״ – יָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ, יְהֵא כִמְנֻדֶּה!
יְהֵא אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
״אָהֳלוֹ״ – אֵין אָהֳלוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״ (דברים ה׳:כ״ו).
״שִׁבְעַת יָמִים״ – וְלֹא יְמֵי הֶחְלֵטוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי.
רַבִּי יוֹסֵה בֵּרַבִּי יוּדָה אוֹמֵר: קוֹל וָחֹמֶר לִימֵי הֶחְלֵטוֹ.
אָמַר רַבִּי חִיָּה: הֵשַׁבְתִּי לִפְנֵי רַבִּי: וַהֲלֹא לִמְּדָנוּ רַבִּי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹתָם לְעֻזִּיָּהוּ אֶלָּא בִימֵי הֶחְלֵטוֹ?
אָמַר לִי: אַף אֲנִי כָּךְ אָמַרְתִּי.
וִיצַבַּע דְּמִדַּכֵּי יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיגַלַּח יָת כָּל שַׂעֲרֵיהּ וְיִסְחֵי בְמַיָּא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וְיִתֵּיב מִבַּרָא לְמַשְׁכְּנֵיהּ שִׁבְעָא יוֹמִין.
And he who is cleansed shall wash his clothes, and shave off all his hair, and wash himself clean with water, and afterward he may come into the camp; but he shall dwell without his tent seven days.

וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים
וִיצַבַּע דְּמִדַּכֵּי יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיגַלַּח יָת כָּל סְעָרֵיהּ וְיִסְחֵי בְמַיָּא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּין יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וְיִתֵּיב מִבַּרָא לְמַשְׁכְּנֵיהּ שִׁבְעָה יוֹמִין
וְכִבֶּס – לטהרה ולא לניקוי הבגד
א. ״וְכִבֶּס״ שבפסוקנו ובפסוק הבא אינו מדבר בכיבוס לנקיון הבגד, אלא בהטבלת הבגדים לטהרתם כדרשת חז״ל: ״מפני שהם שני כבוסי בגדים אחד מלטמא משכב ומושב, ואחד מלטמא בגדים במגע״ (ספרא, מצורע פרשה ב). מטעם זה תרגם בשניהם ״וְכִבֶּס״ – ״וִיצַבַּע״ [ולא: וִיחַוַּר] כי ״צבע״ הוא כיבוס לטהרה כדברי רש״י לעיל בפסוק ״וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר״ (ויקרא יג נח) ״וְיִצְטַבַּע תִּנְיָנוּת וְיִדְכֵּי״.
מִחוּץ לְאָהֳלוֹ – אונקלוס ו״יונתן״
ב. האם כוונת ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ״ – מחוץ לביתו, או ש״אָהֳלוֹ״ רומז גם שאסור לשמש עם אשתו? בשם הגר״א נמסר ששני העניינים נרמזו כאן: המצורע אסור להכנס לביתו ואסור באשתו אפילו מחוץ לביתו.⁠1 על דרך זו תרגם המיוחס ליונתן: ״וְיָתִיב מִבָּרָא לְמַשְׁכַּן בֵּית מוֹתְבֵיהּ וְלָא יִקְרַב לְצַד אִינְתְּתֵיהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין״ (וישב מחוץ לאוהל בית מושבו ולא יקרב לצד אשתו שבעה ימים), כדרכו לפרש גם פרטי הלכה שאינם בכתוב. וכן תרגם ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״ (דברים ה כו) ״אִיזֵל אֵימַר לְהוֹן שָׁרֵי לְכוֹן לְאִזְדַוְוגָא עִם נְשֵׁיכוֹן דְּאִתְפַּרַשְׁתּוּן דְּנַן תְּלָתָא יוֹמִין״ (לך אמור להם מותר לכם להִזדווג עִם נשיכם שפרשתם זה שלושה ימים). אבל אונקלוס תרגם בשניהם בתרגום מילולי. כאן: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ״ – ״וְיִתֵּיב מִבַּרָא לְמַשְׁכְּנֵיהּ״, ושם ״שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״ – ״תּוּבוּ לְכוֹן לְמַשְׁכְּנֵיכוֹן״.
1. ״הכתב והקבלה״: ״אמר הגר״א תרי עניני׳ שמעינן מחוץ לאהלו. האחד אהלו ממש שאסור לכנוס לביתו אלא ישב חוץ ממנו, והשני אהלו זו אשתו שאף חוץ לביתו אסור בתשמיש המטה, ולשון המשנה (בנגעים פי״ד מ״ב) מנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתשמיש המטה יורה כפירושו, ודלא כנראה לכאורה מדברי הר״ע ברטנורה שפי׳ שם מנודה מביתו לענין זה שאסור בתשמיש המטה, דלדבריו יהיה משמעות אהל רק אשתו לא אהל ממש״.
ויתחוור מןא דמדכי ית לבו⁠[שוי] ויספר ית כל שעריה ויסחי במיא וידכי ובתרב כן ייעול לגו משריתה וישרי לבר מן משרית׳ שבעה יומין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויתחוור מן״) גם נוסח חילופי: ״ויחוור דן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובתר״) גם נוסח חילופי: ״ומן בתר״.
ויצבע דמידכי ית לבושוי ויספר ית כל שערי ויסחי במיא וידכי ובתר כן יעול למשריתא ויתיב מברא למשכן בית מותביה ולא יקרב לציד אינתתיה שובעא יומין.
And it will be that if that man is again to be stricken with leprosy, the living bird will come back to his house on that day, and may be held fit to be eaten. But the bird that had been killed the priest shall bury in the presence of the leper. And he who is cleansed shall wash his clothes, and shave off all his hair, and wash himself in water, and be clean; and afterward he may enter the camp, but shall dwell without his tent, the house of his habitation, and come not to the side of his wife for seven days.
וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר כן יבוא למחנה וישב מחוץ לאהל מקום מושבו ולא יקרב לצד אשתו שבעה ימים.
וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וּמַה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ, אִם לְלַמֵּד שֶׁיְּטַמֵּא בְּגָדִים בְּמַגָּע, הֲרֵי קַל וָחֹמֶר הוּא: וּמָה אִם יְמֵי סִפְרוֹ שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּבִיאָה מְטַמֵּא בְּגָדִים בְּמַגָּע, יְמֵי גְּמָרוֹ שֶׁמְּטַמֵּא בְּבִיאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בְּגָדִים בְּמַגָּע. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: ״וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו״, מִלְּטַמֵּא מִשְׁכַּב וּמוֹשָׁב. מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי כִּבּוּסֵי בְּגָדִים: אֶחָד מִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְאֶחָד מִלְּטַמֵּא בְּגָדִים בְּמַגָּע. ״וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – יָכוֹל אַף בֵּית הַסְּתָרִים, הֲרֵי אַתָּה דָּן: נֶאֱמַר תִּגְלַחַת בִּימֵי סִפְרוֹ וְנֶאֱמַר תִּגְלַחַת בִּימֵי גְּמָרוֹ, מַה תִּגְלַחַת הָאָמוּר בִּימֵי סִפְרוֹ פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים, אַף תִּגְלַחַת הָאָמוּר בִּימֵי גָּמְרוֹ פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים. הֵן אִם הֵקֵל בִּימֵי סִפְרוֹ שֶׁאֵין מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְאֵין מְטַמֵּא בְּבִיאָה, (וְקַל וָחֹמֶר) [נֵיקֵל] בִּימֵי גְּמָרוֹ שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמְטַמֵּא בְּבִיאָה, הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּמִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמְטַמֵּא בְּבִיאָה יְגַלֵּחַ אַף בֵּית הַסְּתָרִים. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל שְׂעָרוֹ, כָּל שְׂעָרוֹ״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, מַה כָּל שְׂעָרוֹ הָאָמוּר בִּימֵי סִפְרוֹ פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים, אַף כָּל שְׂעָרוֹ הָאָמוּר בִּימֵי גְּמָרוֹ פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים.
וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם – וַאֲפִלּוּ בְּמֵי מִקְוֶה. וַהֲלֹא דִּין הוּא וּמָה אִם הַזָּב שֶׁאֵין טָעוּן הַזָּאַת מַיִם חַיִּים טָעוּן בִּיאַת מַיִם חַיִּים, מְצֹרָע שֶׁטָּעוּן הַזָּאַת מַיִם חַיִּים אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטְעֹן בִּיאַת מַיִם חַיִּים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְרָחַץ בַּמַּיִם״ – אֲפִלּוּ בְּמֵי מִקְוֶה. ״וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה״ – רְחִיצַת גּוּפוֹ מְעַכַּבְתּוֹ לִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה, וְאֵין (כִּפּוּרִים) מְעַכְּבִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַמַּחֲנֶה. ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ״ – אָמַר רַב חִסְדָּא: מִנַּיִן לִמְצֹרַעַת שֶׁמֻּתֶּרֶת בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים״ – וְלֹא מִחוּץ לְאָהֳלָהּ. ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ״ – שֶׁיְּהֵא כִּמְנֻדֶּה וְאָבֵל, אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. ״אָהֳלוֹ״ – אֵין ״אָהֳלוֹ״ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״. ״שִׁבְעַת יָמִים״ – וְלֹא יְמֵי חִלּוּטוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קַל וָחֹמֶר לִימֵי חִלּוּטוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּא: אָמַרְתִּי לִפְנֵי רַבִּי: וַהֲלֹא לִמְּדַנִי רַבִּי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ יוֹתָם לְעֻזִּיָּהוּ אֶלָּא בִּימֵי חִלּוּטוֹ, אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי כָּךְ אָמַרְתִּי.
ת֗ם יג֗סל אלמתטהר ת֗יאבה ויחלק גמיע שערה וירחץ֗ באלמא פיטהר ובעד ד֗לך ידכ֗ל אלי אלעסכר ויקים כ֗ארג מנזלה ז׳ איאם.
אחר כך יכבס המיטהר את בגדיו ויגלח את כל שערו וירחץ במים ועל ידי זה יטהר, ואחר כך יכנס אל המחנה וישהה מחוץ לביתו שבעה ימים.
וישב מחוץ לאהלו – שאסור בתשמיש המטה.
וישב מחוץ לאהלו AND HE SHALL ABIDE OUTSIDE HIS TENT – This informs us that matrimonial intercourse is forbidden to him (מחוץ לאהלו implies outside his home – his family life; cf. Devarim 5:27: שובו לכם לאהליכם) (Sifra, Metzora, Section 2 11).
פס׳: וכבס המטהר את בגדיו1מלטמא משכב ומושב.
וגלח את כל שערו – נאמר כאן כל שערו ונאמר בימי ספירו כל שערו מה להלן פרט לבית הסתרים אף כאן פרט לבית הסתרים.
ורחץ במים וטהר2במי מקוה. ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה. רחיצת גופו מעכבת ליכנס לפנים מן המחנה ואין כיפוריו מעכבין אותו ליכנס לפנים מן המחנה.
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים – שיהא כמנודה ואסור בתשמיש המטה. אהלו זו אשתו שנא׳ (דברים ה׳:כ״ז) שובו לכם לאהליכם.
שבעת ימים – שבעת ימי ספרו 3ולא שבעת ימי חלוטו דברי רבי יוסי בר׳ יהודה רבי יוסי אומר קל וחומר לידי החליטו. אמר רבי חייא חשבתי לפני רבי והלא למדתנו רבינו שלא היה יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו. אמר לו אף אני כך אמרתי:
פירוש 4מאי טעמא עוזיהו כמה מלך נ״ב שנה ונתנגע בכ״ז לירבעם וירבעם ועוזיהו מלכו כאחת הוו ליה מנוגע כ״ו שנה ויותם כי שכיב עוזיהו מלך איהו בר כמה שנים הוה בר חמשה ועשרים (ועשרים) הוה עיבורו אימת בכ״ז אשתכח דעיבורו בימי חלוטו ורבי יוסי ברבי יהודה אמר לך מתחלת שנה דעיבורה מקמי הכי הוה ומנא לן דחמשים ושתים שנה עוזיהו במלכו דכתיב בספר מלכים (מלכים ב ט״ו:א׳) בן עשרים ושבע שנים היה במלכו ושנים וחמשים שנה מלך בירושלים והוא עזריה הוא עוזיה ונתנגע בן כ״ז לירבעם דכתיב (שם) בשנת עשרים ושבע שנה לירבעם מלך ישראל מלך עזריה בן אמציה וכתיב (שם) וינגע ה׳ את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית שפט את עם הארץ. רבותינו דרשו בית החפשית שנעשה חפשי ממלכותו היה מנוגע כ״ו שנה ויותם כי שכיב עוזיהו אבוה מלך איהו. דכתיב (שם) וישכב עזריהו עם אבותיו ויקברו אותו עם אבותיו בעיר דוד וימלוך יותם בנו תחתיו. וכתיב בן חמשה ועשרים שנה היה במלכו ושש עשרה שנה מלך בירושלים ויעש הישר בעיני ה׳ ככל אשר עשה עוזיהו אביו:
1. טהור מלטמא מו״מ. עיין בת״כ וכן בנגעים פי״ד. כי אחר טבילה הראשונה טהור מלטמא בביאה:
2. במי מקווה. שאינו טעון ביאה מים חיים כמו זב ועיין בת״כ בארוכה:
3. ולא ז׳ ימי חלוטו. שמותר בתשמיש המטה.
4. מ״ט עוזיהו וכו׳. עיין (מ״ק ז׳:) ובתוס׳ ד״ה יוחם החשבון ומה שהביאו ג״כ מפירש״י וכן מסדר עולם ובכאן קצת דברים מעורבבים:
(ח-ט) וכבסוגלח את כל שערו – כלל.
ורחץ במים וטהר – בערב כמשפט. ואחר כן שב לפרש כי זה1 יהיה אחר ימים שבעה, וכן היה משפט מרים (במדבר י״ב:י״ד-ט״ו).⁠2 ופרט כי יגלח את כל שערו ביום השביעי.⁠3
ובאר: את כל שערו4את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו – וזאת המלה קרובה מגזרת: גב.
1. כלומר: הכיבוס, תגלחת, רחיצה, וביאה למחנה.
2. כלומר: מרים חזרה למחנה רק לאחר שבעה ימים.
3. לדעת ראב״ע, הפעולות בפסוק ח׳ הן הן הפעולות של פסוק ט׳ (וחזר עליהן הכתוב כדי לפרט את הנכלל ב״כל שערו״), והן אירעו רק ביום השביעי. והשוו ר״י בכור שור שחולק וסבור שהיו שני גילוחים.
4. כלומר: את המלים ״את כל שערו״ המופיעות ככלל גם בפסוק ח׳ וגם בפסוק ט׳.
(8-9) AND…SHALL WASH HIS CLOTHES AND SHAVE OFF ALL HIS HAIR. A general statement.⁠1
AND BATHE HIMSELF IN WATER, AND HE SHALL BE CLEAN. In the evening, as is the law.⁠2 After stating this,⁠3 Scripture backtracks and explains that this4 occurs after seven days.⁠5 The same law applied to the seven days of Miriam.⁠6 Scripture details7 that he shall shave all his hair on the seventh day. Scripture then goes on to explain that the meaning of all his hair is, the hair on his head, his beard, and his eyebrows. The word gabbot (eyebrows) is close in meaning to the word gav (high place).⁠8
1. The first half of our verse does not describe what the leper is to undergo on the day that he is sprinkled with the hyssop, but rather describes in general terms what the leper must undergo seven days later in order to be cleansed. The details are given in the next verse.
2. See Lev. 17:15: And bathe himself in water, and be unclean until the even; then shall he be clean. See also Lev. 11:32.
3. And…shall wash his clothes and shave off all his hair, and bathe himself in water, and he shall be clean.
4. The washing and shaving.
5. In other words, But shall dwell outside his tent seven days describes what happens before the bathing and shaving.
6. Miriam, who was struck with leprosy, had to dwell outside of the camp for seven days. See Num. 12:14.
7. In verse 9.
8. See Ezek. 16:24.
(ח-ט) וגלח את כל שערו – מיד, כדי לנקות עצמו מן הטומאה היטיב. וביום השמיני1 יגלח מה שיצמח באותם שבעת ימים. ושני גילוחין עושה: תגלחת ראשונה ביום טהרת הצפורים, ותגלחת שניה ביום השמיני לטהרה שנייה, ביום השמיני לטהרת צפורים.
וישב מחוץ לאהלו – שאסור בתשמיש המיטה, ועדיין טמא ומטמא אדם בימי ספרו, כדאמרינן בבבא בתרא (בבלי ב״ב ט׳:) בשמעתא דעולא משגיש אורחתא דאימיה. וכן כל הפורש מטומאה חמורה ישהאא ז׳ נקיים.
1. כן בכ״י מינכן 52 שלוש פעמים בפסוק זה: ״ביום השמיני״. אך צ״ע שהרי בפסוק כתוב ״ביום השביעי״.
א. בכ״י מינכן 52: שיהא.
(8-9) וגלח את כל שערו – AND SHALL SHAVE OFF ALL HIS HAIR – Immediately, to clean himself well from the impurity. And on the eighth day he shall shave what grew in those seven days. And he does two shaves: a first shave on the day of the purification of the birds, and a second shave one the eighth day for the second purification, on the eighth day from the purification of the birds.
וישב מחוץ לאהלו – AND HE SHALL DWELL OUTSIDE HIS TENT – That he is forbidden from sexual relations, and he is still impure and can make a person impure during the days of his counting, like we say in Bava Batra (Bavli Bava Batra 9b:2) in the teaching of "the infant who perverted the ways of his mother".⁠1 And likewise anyone who separates from severe impurity shall wait seven clean days.
1. One of the sages, Rav Aḥadvoi b. Ami, was given this derogatory nickname for speaking disrespectfully and offending another sage (and thereby "perverting the ways of his mother" who was forced to beg that he be forgiven).
וישב מחוץ לאהלו – פירש״י שאסור בתשמיש המטה, וקשה הלא אף מצורע מוחלט מותר כדאמרינן דיותם לא הולידו עוזיהו אלא בימי חלוטו, וי״ל דהורתו היתה קודם שנתנגע אביו, ולעולם אסור אפי׳ המוסגר.
וגלח את כל שערו – וכתיב ואת כל שערו הרי [זה בא] להודיעך כדאמ׳ בסוט׳ (ט״ז א׳) הלכה מגלח כדלעת תגלחת שנייה כתגלחת ראשונה, וכן אם לא גילח בראשון בז׳ יגלח בח׳ ובט׳ ובי׳, וכן כולם שגלחו שלא בתער או ששיירו ב׳ שערות לא עשו ולא כלום, לכך צוה גילוח כל שערו ששב בשערו כבשר נער קטן, וכן הוא אומר (מלכים ב ה׳ י״ד) כבשר נער קטן ויטהר.
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים – מלמד שאסור בתשמיש המטה. והקשה הר״י דבמגילה פ״ק (ח׳ ב׳) דקאמר אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט וכו׳ אמאי לא קאמר התם שזה אסור בתשמיש המטה וזה אינו אסור. בתורת כהנים.
וישב מחוץ לאהלו – ישב מחוץ לאהלו יהיה כמנודה ויהיה אסור בתשמיש המטה.
אהלו – אין אהלו אלא אשתו שנ׳ (דברים ה׳ כ״ז) שובו לכם לאהליכם.
וכבס המִטהר את בגדיו – לטהרם מהטומאה הראשונה; ואף על פי שכבר ישוב לטמאם אחר זה בלובשו אותם, הנה הטומאה ההיא באופן⁠־מה למטה מהטומאה הראשונה, כמו שיתבאר.
וגלח את כל שערו – הנה התגלחת היא על יד כהן, כמו שביארנו. ואומרו ׳כל שערו׳, ירצה בו: כל שערו אשר בנראה מגופו; שהרי אמר אחר זה בפרטי השער: ׳את ראשו ואת זקנו ואת גבֹּת עיניו׳ (פסוק ט), שהם כולם בנראה מהגוף; ולזה לא יצטרך לגלח השער שבתוך החוטם. והוא מחוייב שלא ישארו שתי שערות בשערות שיתחייב בהם התגלחת, שאם נשארו שם שתי שערות לא עלתה לו התגלחת, שנאמר: ׳את כל שערו׳, ולזה ראוי שלא ישאר שם מה שיפול בו שֵׁם שער, והוא שתי שערות, לפי מה שהתבאר בשורשים הכוללים.
ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה – הנה זאת הטבילה תהיה אפילו במי מקוה, כי לא אמר ״במים חיים״; ויטהר בה מלטמא בביאה, ומלטמא משכב ומושב, לא יטמא כי אם הטומאה שזכרה התורה אחר זה, והוא שהוא מטמא בגדים במגע, ולזה הוא מבואר שהוא מטמא עדיין אדם וכלים במגע. ולא נלמד מזה שיטמא במשא, כי יש שם מי שיטמא במגע ולא במשא, לחולשת טומאתו, כמו שנתבאר בפרשת ויהי ביום השמיני. ואחר זה גם כן יֻתַּר להכנס במחנה לפנים מן החומה.
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים – הטעם בזה להפרישו מאשתו, כי המשגל הוא ממה שיזיק לו בהחלישו החום היסודי, ואולי יהיה זה סיבה להשיבו לענין חוליו. ולפי שאין המשגל מזיק לאשה בזה האופן, כי זרעה הוא נא, בלתי מבושל, והיה מאמר התורה בזה בלשון זכר - למדנו שאין הדין הזה נוהג באשה, רצוני שהיא מותרת בתשמיש המטה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה עם זה יכבס המטהר את בגדיו והוא תקון המדות וחזרתם למדתם והגבלתם הראויה ואחר יבא אל המחנה אבל עדין לא יבא לאהלו עד שיעברו שבעת ימים בהם יקבל תיקון שכלי על הדרך אשר כתבנו בשער המלואים.
וישב מחוץ לאהלו שאסור בתשמיש המטה. כדתניא בת״כ וישב מחוץ לאהלו יהא כמנודה ויהא אסור בתשמיש המטה שאין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם וא״ת והלא בסדר עולם שנינו יותם מלך יהודה מימי חלוטו של עוזיהו אביו נולד ובמי חלוטו שמש מטתו שהרי כ״ח שני׳ היה עוזיהו אביו מנוגע מוחלט עד שמת ומלך יותם בנו ויותם היה בן כ״ה שנים כשמלך דכתיב בן עשרים וחמש שנה יותם במלכו ש״מ דעוזיהו שמש מטתו בימי חלוטו ואתייליד יותם בנו אלמא מצורע בימי חלוטו מותר לשמש מטתו כבר תרצו בזה בת״כ עליך אמר קרא שבעת ימים ותניא שבעת ימים ולא בימי חלוטו דברי רבי רבי יוסי אומר ק״ו לימי חלוטו אמר רבי חייא השבתי לפני ר׳ והלא למדתני רבי׳ שלא היה יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו אמר לי אף אני כך אמרתי י״מ דרבי חייא הוא דקא טעי דסבר דרבי מיסר קאסיר למוחלט בתשמיש המטה ואותביה ממעשה דעוזיהו ואמר ליה אף אני כך אמרתי דדוקא בימי ספרו הוא אסור אבל בימי חלוטו מותר וי״מ דאליבא דרבי יוסי הוא דקא מותיב ואמר ליה רבי אף אני כך אמרתי דמוחלט שרי בתשמיש המטה ולא כר׳ יוסי שאסר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו – כאומרו רחצו הזכו וגו׳. וגלח את כל שערו. לדופי ולגנאי. לפי שהשער לאדם לכבוד ולענוה לכסות המצח. וזהו העיז מצחו בגאותו ובחטאתו. וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. להורות שטומאת הצרעת כפולה. לפי שחטא בעונות כפלים. ולכן צריך לישב שבעת ימים חוץ לאהלו. ואח״כ ירחץ בשרו וביום השמיני יקח שני כבשים וכבשה אחת. וצוה לעשות מהם אשם וחטאת. להורות על חטאתו ועל אשמו. ועולה ומנחה. העולה לכפר על הרהור הלב ועל חמדת הלב לפי שהיה צר עין. והמנחה להודות לה׳ ולהקריב לו מנחה. אחר שהשי״ת נתרצה לו כאב את בן ירצה. והנה הכתוב רצה להורות בכאן איך חטאתו ועונו כולל כל החטאות והפשעים. וכן רצה שיהיה קרבנו כמעט כלול מכל הקרבנות. מאשם וחטאת ועולה ומנחה. כמו שאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו׳. ושלמים לא צוה בכאן. להורות שעדיין אינו ראוי לשלמים עד שנראה אם הוא צדיק תמים. או אם חוזר למטעמי גחלי רתמים. וחתם הפרשה וכפר עליו הכהן וטהר. להורות שטהרתו אינה תלויה אלא בכפרת העונות. ואחר שהשלים טהרת המצורע הזהיר בנגעי הבתים ואמר כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. כי זאת בשורה להם כמאמרם ז״ל. בענין שימצאו המטמוניות שטמנו האמוריים מפחד ישראל. ואמר כי תבואו אל ארץ כנען. כמו שאמרו רז״ל שחטא האדם והביא נגעים על ביתו. וזהו חסד השי״ת על יריאיו. כמו שחטא חם ונתקלל כנען. כאמרו ארור כנען לפי שכנען היה ארור. וחם נתברך מפי השי״ת. ולכן הזכיר בכאן כנען. ואמר גם כן כי תבואו אל ארץ כנען. להורות שדין זה אינו נוהג בחוצה לארץ לפי שהיא ארץ טמאה. אלא בארץ כנען לפי שהיא ארץ קדושה. ויכול לשרות בה טומאה. ולכן אמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ הידועה. ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וזאת בשורה גדולה להם שבעונותם תלקה ארצם:
והנה נגעי הבתים באים על צרות העין. לפי שהיא חמורה מאד כמו לשון הרע. ולכן אמרו שאפילו העופות מכירין בצרי העין. שנאמר כי חנם מזורה הרשת לעיני כל בעל כנף. לפי שהוא חושב שכל העולם שלו ובכח ידו עשהו. ולכן הוא להוט אחר החמדה והתאוה. וצרות העין בא מצד החמדה. והיא אם לכל המחלות ולכל העבירות. והרי הוא ככופר בעיקר כמו הבעל לשון הרע שאומר מי אדון לנו. ולכן בדברות שהם ה׳ כנגד ה׳. אמר לא תחמוד כנגד כבד את אביך. לפי שאינו מכבד את אביו ואינו מאכילו ואינו משקהו מצד החמדה. ומי שאינו מכבד לאביו אינו מכבד את השי״ת לא בגופו ולא בממונו. והרי הוא ככופר בעיקר. אחר שחושב שהעולם שלו וביתו שלו. וזה היה עון סדום וחברותיה. וכן עון ישראל באומרם אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי וגו׳. וז״ש והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן התירוש והיצהר. ואני הנותן ולא אחר. לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו. בענין שיכירו כי אני הנותן ולא אחר. וכן זה היה עון נבל הכרמלי שנגפו ה׳ בעשרה ימים. לא על דוד בלבד. אלא לפי שהיה צר עין וכפר בעיקר וחשב שהכל שלו ולא מיד ה׳. ולכן אמר מי דוד ומי בן ישי וגו׳. ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. הנה בזה הורה על רשעתו. כי בצרת עינו ובנבלותו היה חושב שהיה לחמו ומימיו. וכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ולכן אמר ולקחתי את לחמי. ולא אמר את הלחם. ועליו נאמר אמר נבל בלבו אין אלהים. לרמוז כי אחר שלא עשה טוב עם דוד ואנשיו הרי הוא כופר ביחודו של עולם. וזהו אין עושה טוב אין גם אחד. ולכן רמז בכאן ואמר כי נגעי הבתים באים על צרות העין והיא שקולה כנגד מוציא שם רע. וז״ש ובא אשר לו הבית. ודרשו רז״ל מי שמיחד כליו לו. ואינו רוצה ליהנות לשכניו. כשבאים אצלו ואומרים השאילני קרדומך או נפה וכברה והוא אומר אין לי כלי זה. וכל זה לפי שחושב שהכל שלו ובידו החזקה קנהו ואומר כמה טרחתי לקנות כלי זה ועכשיו בא זה לכלותו. ילך ויטרח כמו שאני עשיתי. ואינו רואה כי השי״ת הוא הנותן כח לעשות חיל. וזהו ובא אשר לו הבית. כלומר שהוא חושב שהבית שלו והוא בעל הבית. וזה שקר כי השי״ת הוא בעל הבית. כאומרו לה׳ הארץ ומלואה ולא שלכם. וזה היה אומר דוד כנגד בני דורו שהיו חושבים שהעולם שלהם. ולכן אמר להם לה׳ הארץ ומלואה והרי אתם בבית של שכירות. ומי שדר בבית של שכירות כל מה שעושה בה מפסיד. ולכן אינו רוצה לקבוע בה אפילו מסמר אחד. ולכן ראוי לעשות בזה העולם כאלו הוא שאול ואין לו חלק בו. כאומרו כי לא תדע מה ילד יום. וזהו האיש שהיה צר עין חשב שהבית שלו וכל הכלים שלו ולכן אינו רוצה להשאיל לאחרים. ולא ראה שאין העולם מתקיים אלא עני בעשיר וחכם בטפש. בענין שבזה הוא כופר בבריאת העולם. ולכן רצה שתגלה רעתו בקהל ושיראו הכלים. ואיך הוא שקרן ולא נאמן וצר עין ושביתו מלאה כלים. ולכן כתב וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הבית ולא יטמא כל אשר בבית. והוא בפחיזותו ובנבלותו קורא לשכניו שיסייעוהו לפנות את הבית בטרם יבא הכהן ויפסיד כל כליו. וכשנכנסים השכנים מוצאים כל הכלים ורואים אותם כלים שהיו שואלים ממנו. ואומרים ראו פלוני כי בצרות עינו היה מכחיש באלו הכלים. והשי״ת רצה לגלות קלונו וחרפתו לעיני כל רואה. זה יישוב פשוטו של פרשה. וכבר רמזתי לך בענין נגעי הבגדים איך כל זה בא מצד רוח הטומאה ומצד השדים והמזיקים:
ועתה שמע מה שכתב הקדוש רשב״י ז״ל בזה כי הוא יסוד מוסד. וכל דברי בזה הספר סובבים על דבריו ועל דעתו לפי שהיא תורת אמת. והתחיל בזאת הפרשה ואמר הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט בחצי ימיו יעזבנו. וכתב כי מה שאמרו החבריא בזאת הפרשה שהיתה בשורה טובה מפני המטמונות טוב הוא. אבל דנא פשרא דמלתא. כי דרכי האמוריים היו ידועים שכל יסודם היה על שקר וכזב. וכל מעשיהם היו מיוסדים על צד הכישוף. ולכן כשבונים ביתם מיד בבנין היסוד היו מיסדים אותו על שורש פורה ראש ולענה. והיו אומרים כשמשימין האבן הראשה לשם שד פלוני ולשם ע״ז פלונית. באופן שמאותו עת רוח רעה שורה בבית ומטמא כל אשר בבית. וכן היו עושים כל מעשיהם לשמות ידועים מרוח הטומאה. באופן שכל ארץ ישראל היתה מליאה גלולים ושקוצים ושדים. ולפי שבנו ביתם בלא צדק רצה השי״ת לגלות לישראל זה הסוד. ורצה שאחר שהוא קדוש ומשרתיו קדושים. שישראל יהיו טהורים ולא יהיו קללה בגוים אשר ה׳ מאביד מפניהם. ולכן עשה בחכמתו וביכלתו ענין נגעי הבתים. בענין שאותו שד הצורר שעל שמו נבנה הבית שיצא מהיסודות ויתפשט בבית. עד שיתראו בבתים כתמי נגעים כמו שנראים בבגדים. בענין שבזה יבא הכהן הקדוש ויצוה להרוס הבנין והיסוד שהוא טמא. וישליכוהו מחוץ לעיר אל מקום טמא. כי טמא הוא וטמא שמו ורוח עועין בקרבה. וכל זה בא מצד זוהמת נחש הקדמוני שהוא ארור וטמא זהו כי נגע בכף ירך יעקב. וכתיב התם כל הנוגע במת בנפש. מה להלן טמא אף כאן טמא. ולכן אמר ובא אשר לו הבית. כי אין הנגע והמטמון נראה אלא לבעליו:
ורחץ במים וטהר – מענין ״מחוץ למחנה מושבו״ (פסוק ח׳).
ורחץ במים וטהר, part of the general theme “he will make his residence outside the camp” (as long as he is afflicted) (compare 13,46)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] וישב מחוץ לאוהלו שבעת ימים
[1] מועד קטן פרק ראשון דף ז ע״ב (מועד קטן ז:), ופרק שלישי דף טו ע״ב [2] חולין פרק שנים עשר דף קמא ע״א (חולין קמא.) [3] כריתות פרק שני דף ח ע״ב (כריתות ח:)
שאסור בתשמיש המטה. וכן דרשו (מו״ק ז ע״ב) דאין ״אהלו״ דכתיב ״וישב מחוץ לאהלו״ אלא אשתו, דכתיב (דברים ה, כז) ״שובו לכם לאהליכם״. דאין לפרש כמשמעו, שלא יכנס לביתו, דכיון שיכנס למחנה ישראל, למה לא יכנס לביתו, וכי ביתו יותר חמור ממחנה ישראל:
שאסור בתשמיש. דגמרינן אהלו מאהליכם דכתיב גבי מתן תורה, דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שהותר להם תשמיש המטה. [גור אריה] פירוש דא״ל שלא יכנס לביתו דכיון שנכנס למחנה ישראל למה לא יכנס לביתו:
That he is forbidden marital relations. [Rashi knows this] because we derive "his tent" from "your tents" as it is written concerning Matan Torah (Devarim 5:27): "Go say to them, 'Return to your tents',⁠" where marital relations were permitted to them. Meaning: We cannot say [it means] that he should not enter his home, because since he has entered the Israelite encampment why should he not enter his home? (Gur Aryeh).
וכבס המטהר וגו׳ – צריך לדעת כיבוס זה למה כיון שעודנו מטמא בגדים בימי ספרו, וגם למה שפירשתי (פסוק ז׳) כי טומאה זו שמכבס בגדיו עלי׳ היא הפסקת הצרעת כמו שדייקתי מאומרו מן הצרעת, אף על פי כן לא יכבס בגדיו ועודנו מטמא אותם. ובתורת כהנים מצאתי שאמרו וזה לשונם וכבס מה בא ללמד אם ללמד שמטמא בגדים במגע קל וחומר מבימי ספרו וכו׳, אלא אחד מלטמא משכב ומושב ואחד מלטמא במגע ע״כ. וכפי זה אמר וכבס וגו׳ לומר שפסקה טומאת משכב ומושב. והנה עיקר הכרח דרשת תורת כהנים אינה אלא מכח קושיתנו, ולא הוצרכו לפרשה לצד פשיטותה, כי זולת קושיתנו אין הכרח אומרו מה בא ללמד הכרח, כי מי אמר לנו שבא ללמד דלמא בא לעצמו שצריך לכבס בגדיו יום שנטהר מהצרעת ויום גמר ספירת ז׳ ימים כמו שמצינו שצוה ה׳ לגלח כל שערו ולרחוץ כל בשרו ביום שנטהר וסוף ימי הספירה כמו כן צוה ה׳ על הכיבוס. אלא ודאי עיקר קושיתו היא שלא יכבס אם עדיין מטמא בגדים, ולזה בהכרח אתה אומר שלא בא אלא ללמד דבר ולזה אמר מה בא ללמד אם ללמד וכו׳ קל וחומר הוא ותירץ וכו׳.
וראיתי לרבינו הלל שכתב למחוק גרסת לטמא משכב ומושב מכח ההוא שאמרו באלו דברים (פסחים סז:) דזב חמור ממצורע שמטמא משכב ומושב, וגורם לטמא בביאה. ולדבריו צריך למחוק כמה ברייתות גם כן הבאים שם בתורת כהנים דקתני שהמצורע מטמא משכב ומושב. וכבר דחה דבריו הרב בעל קרבן אהרן בדחיה שאין אחריה סמיכה. ומה שאמרו באלו דברים שהזב חמור ממצורע, כן הוא כפי האמת שבימי ספרו של זב מטמא משכב ומושב וימי ספרו של מצורע אינו מטמא משכב ומושב, והוא הדבר שלמדנו מאומרו וכבס המטהר ב׳ פעמים וכן פסקו רמב״ם וכל הפוסקים, ורבינו הלל לא כוון בזה אל הנכון.
ורחץ במים וגו׳ – בתורת כהנים אמרו וזה לשונם במים אפילו במי מקוה, והלא דין הוא זב שאינו טוען הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שטעון וכו׳. תלמוד לומר ורחץ במים אפילו וכו׳ ע״כ. פשט דבריהם הוא שדורשים יתור תיבת במים שלא היה צריך לומר אלא ורחץ, וכן פירש בעל קרבן אהרן. וקשה והלא כבר מיעט הכתוב ביאת מים חיים במצורע בפרשת זב, כדתניא שם (טו יג) בתורת כהנים ורחץ בשרו במים חיים הזב טעון מים חיים ואין המצורע טעון מים חיים, והלא דין הוא ומה אם הזב וכו׳ תלמוד לומר בשרו במים חיים הזב טעון וכו׳ ואין המצורע טעון וכו׳ ע״כ, משמע כי מיתור תיבת בשרו דורש כן, וכן פירש הרב בעל קרבן אהרן, אם כן למה הוצרך לומר במים. ואפשר לומר כי עיקר דרשת התנא הוא מיתור תיבת במים ממנה דורש לרבות מי מקוה, ותיבת בשרו אצטריך למעט בגדיו, כמו שדרש שם גם כן בתורת כהנים, ומה שסמך גם כן לה מיעוט מים חיים במצורע, באגב, וסמך על יתור תיבת במים, ובזה לא קשיא למה דורש מתיבת בשרו, ב׳ דרשות. ובעל קרבן אהרן פירש כי דורש ממה שלא אמר ורחץ הזב ואמר בשרו, ולדברינו אין אנו צריכין לזה.
ומה שדרשו בתורת כהנים בפרשת צו בפסוק (ו כא) ומורק ושוטף במים האמור בכלי שנתבשלה בו חטאת וזה לשונם ושוטף יכול במ׳ סאה תלמוד לומר במים כל שהן, במים ולא ביין ולא במזוג ע״כ. אין לדמות יתור במים האמור בחטאת ליתור במים האמור כאן, כי שם אם לא אמר במים לא הייתי מצריכו אלא מ׳ סאה מי מקוה שאין לנו צד לומר שצריך מים חיים לומר שבא הכתוב למעטו ומוכרח לומר שבא למעט גופן של מ׳ סאה, מה שאין כן במים האמור כאן כיון שיש צד לומר שצריכין מים חיים ובא יתור במים שדינן ליה למעט מים חיים, והבא לומר שממעט מ׳ סאה עליו להביא ראיה מנין. ומה שהוסיף שם לדרוש במים ולא ביין וכו׳, אין זה אלא מהמשמעות ולא מהיתור, ועיין פסוק שאחר זה ישוב הענין באופן אחר.
וכבס המטהר את בגדיו, and the person to be "cleansed" is to wash his garments, etc. Why does the Torah decree this washing of the garments seeing that during the ensuing seven days the מטהר keeps on conferring impurity on garments by contact with them? I have explained on verse 7 that the words מן הצרעת refer to the impurity his body had suffered from up until now and which he is rid of, and this requires that at some stage he washes his garments in order to purify them, why do it now when they will likely become defiled again immediately by a different level of ritual impurity? I have found the following answer to this in Torat Kohanim. "What does the word וכבס teach us? If it is to tell us that the "leper" conferred ritual impurity on these garments through touching them, I did not need a verse to tell us this as I could have arrived at this by a קל וחומר based on the status of the afflicted person while he awaits the priest's final decision. During those days he does not confer impurity on people by reason of his entering the camp (based on Leviticus 13,3) although his garments become impure on contact. During the purification days when he would confer impurity on entering the camp, surely his garments also absorb impurity from him during those days? The verse therefore informs us about the additional ways the מטהר confers impurity, i.e. through someone sitting on those garments or lying on them even without touching them. Thus far Torat Kohanim. According to this, the word וכבס would indicate that after this washing the garments of the person undergoing purification rites will no longer confer impurity by someone lying on them or sitting on them. The main thrust of the Torat Kohanim's comment on the word וכבס is based on our very question that the procedure seems useless seeing the clothing will become impure again immediately. There was no need to question the plain meaning of the word וכבס, seeing washing will result in purification of the garments. There would have been nothing unusual in the Torah requiring someone to remove impurity at the first possible opportunity; we would not have had to look for any explanation beyond this were it not for the question of what function such washing of the clothing would serve at that stage. The Torah did issue similar directives when it comes to the shaving of the hair of the מטהר which also is something that has to occur both on the first day of the purification rites as well as on the seventh day.
I have seen that Rabbenu Hillel actually writes that the conclusion of Torat Kohanim that as of the time of this washing the clothing of the מטהר no longer confers impurity by sitting on them or lying on them should be stricken from the text. The reason he advances for this is a statement in Pesachim 67 that the ritual impurity of a person suffering an involuntary seminal emission, זב, is more severe than that of a person afflicted with צרעת seeing that a זב confers impurity on anything he sits or sleeps on and also is a cause of impurity by entering areas forbidden to him. If Rabbenu Hillel were correct we would have to emend the text of a number of Baraithot in which it is expressly stated that the "leper" causes impurity to things he sits on or lies on. The author of Korban Aharon has already refuted the arguments voiced by Rabbenu Hillel. It is argued there that the claim that a זב is indeed afflicted with a deeper degree of impurity is true during the days he counts towards his purification when he causes impurity to what he sits on and lies on whereas the מטהר does not. The מצורע on the other hand, does not cause this kind of impurity during the days he counts towards final purification. This is precisely what we learned from the words וכבס המטהר occurring both in verse 8 and in verse 9. Maimonides and all the other authorities are unanimous in this ruling. Rabbenu Hillel was not correct in this instance.
ורחץ במים וטהר, and he will bathe himself and be "clean.⁠" Torat Kohanim write that the additional word במים means that even immersion in a מקוה, a ritual bath, is acceptable. If not for that word, we could have learned the following קל וחומר. If a זב who does not require to be sprinkled with running water from a well, nonetheless has to immerse himself in running water from a well, i.e. מים חיים, the מצורע who does require to be sprinkled with such running water would most certainly also have to immerse himself in such running water from a well; the Torah therefore writes: ורחץ במים to teach us that the water of a ritual bath suffices for this washing. The author of Korban Aharon explains the extra word במים in the same vein. The difficulty with this exegetical comment is that according to the author of Torat Kohanim the Torah had already informed us in 15,13 on the words ורחץ בשרו במים חיים that only the זב requires immersion in running water from a well and not a מצורע. The reasoning presented there is identical to that presented here. The only difference is that in 15,13 the word בשרו is the one considered extraneous whereas in our verse it appears to be the word במים. The author of Korban Aharon also concurs. If all this is correct, why did the Torah write the word במים in our verse? Perhaps one may answer that the author of Torat Kohanim considers the word במים in our verse as crucial to his inference that the words "in water" are a suitable expression if the subject is a ritual bath, מקוה. The word בשרו, his flesh, is really needed primarily to exclude the need to wash his clothing in running water from a well but that it may be washed in any kind of water. Torat Kohanim on 15,13 explains this also. The author overcomes the accusation that he wanted to use the word בשרו for two exegetical comments by mentioning the word במים in our verse for this combined exegesis. Korban Aharon, on the other hand, bases himself on the Torah not writing ורחץ הזב, but merely ורחץ בשרו. If you adopt our approach you do not need all this.
Concerning another comment by Torat Kohanim on Leviticus 6,21 ומרק ושוטף במים, "it shall be scoured and rinsed in water,⁠" where the Torah speaks of the vessel wherein the sin-offering has been cooked, we find another definition of the Torah's use of the word במים when not defined further. Here is the text of Torat Kohanim there. "If the Torah had only written ושטף, I would have concluded that it is required to be immersed in at least 40 Sa-ah of water, i.e. a ritual bath. The additional word במים teaches that a minimal amount of water is sufficient. The word במים also excludes wine as the liquid in which such an earthenware vessel may be scoured.⁠" We cannot compare the superfluous word במים the Torah wrote in connection with the sin-offering with the superfluous word במים in our verse. If the Torah had not written the word במים in Leviticus 6,21 I would not have required more than 40 Sa-ah of the waters of a ritual bath. We would not have jumped to the conclusion that the vessels in question had to be scoured in מים חיים, running water from a well, and that the extra word במים precluded this requirement. I would simply have concluded that the word was necessary to tell us that what is required is 40 Sa-ah of "mikveh-water" rather than any quantity of any kind of water. This is not so in our context. If not for the restrictive word במים, I would have had cause to assume that what is required is running water from a well. The extra word במים therefore teaches us that no מים חיים, running water from a well, is required. If Torat Kohanim on Leviticus 6,21 added that the word במים means that the vessel must not be scoured in wine, this is not derived from the word במים being extraneous but from the plain meaning of the word, i.e. "water, yes, wine, no.⁠"
וכבס כו׳ – מלטמ׳ משכב ומושב וכבו׳ השני מלטמ׳ בגדי׳ במגע. כל שערו. מה שערו האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרי׳ אף כו׳ האמו׳ בימי גמרו פרט לבית הסתרים.
ורחץ כו׳ במים אפי׳ במי מקוה (ר״ל אף שאינו מי׳ חיי׳) ורחץ כו׳ וטה׳ ואח׳ יבא אל המחנה. רחיצ׳ גופו מעכבתו מליכנוס לפנים ואין צפרי׳ מעכבתו כו׳. מחוץ לאהלו. אין אהלו אלא אשתו שנא׳ שובו לכם לאהליכ׳.
שבע׳ ימי׳ – ולא ימי חלוטו וכן יותם לא הי׳ לעוזיהו אלא בימי החלטו.
כל שערו – יכול אף בית הסתרי׳ ת״ל גבת עיניו מה גבת עיניו בנראה אף כו׳. מניין לרבות כינוס ואינו נראה פזור ונרא׳ ת״ל ואת כל שערו יגלח מיעוט וריבה עיין רש״י ז״ל. ראשו מה ת״ל לפי שנא׳ תער לא יעבר על ראשו שומע אני אף מצורע כן ת״ל ראשו. זקנו מה ת״ל לפי שנאמ׳ ופאת זקנם לא יגלחו אף מצורע כן ת״ל זקנו לפי שיש בראש מה שאין בזקן ויש בזקן מה שאין בראש רי״א גבת עיניו ולא ריסי עיניו. יגלח ליתן אחריות לתגלחת בשמיני ותשיעי ואילך. ואת כל שערו יגלח [בת״כ לא נאמר שום פסוק על שיור ב׳ שערות. אבל הרא״ש בנגעים פ׳ י״ד מפרש דיליף מנזיר טמא. והתם נדרש בנזיר מ״ב ע״א מן ביום השביעי יגלחנו דמשמע כולו דווקא וע״ש ברש״י ותוספות] הא אם שייר ב׳ שערות לא עשה כלום.
וְכִבֵּס הַמִּטַּהֵר את בגדיו – מאותה טבילה ואילך אינו מטמא עוד משכב ומושב, אבל עדיין מטמא אדם ובגדים במגע.
את כל שערו – לא שער בית הסתרים, כמפורש לפנינו.
במים – אפילו במי מקוה.
אל המחנה – מחנה ישראל.
וישב מחוץ לאהלו – אעפ״י שבא אל המחנה, יהיה כמנודה ואסור מתשמיש המטה. כן הוא בתורת כהנים. ואמרו עוד, ״אין אהלו אלא אשתו שנאמר ׳שובו לכם לאהליכם׳ (דברים ה, כז),⁠1 וזהו פשט הכתוב. לא כדברי ראב״ע ז״ל, שאמר ״וכבס וגלח את כל שערו, כלל. ורחץ במים וטהר, בערב כמשפט. ואח״כ שב לפרש, כי זה יהי׳ אחר ימים שבעה. ופרט כי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו״ [עכ״ל]. ולדבריו אין כאן אלא גלוח אחד, ובערב זה טהור גמור, ובא אל המחנה. ואם כן אין טעם לאמרו ״וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים״, שהרי עד כאן הוא מחוץ לעיר. יאמר ״והיה ביום השביעי יגלח״ ללמדנו שכל המעשים הללו יעשה ביום השביעי. ולמה בכל מקום אומר ״מחוץ למחנה״, ועתה אומר ״מחוץ לאהלו״? ועיקר [הנכון] כקבלת חכמים שביום טהרתו לאחר שעשה כל האמור בענין, מותר לבוא אל המחנה, אבל אסור בתשמיש המטה שבעת ימים כאבל. וכל אותן שבעת ימים הוא אב הטומאה, לטמא אדם וכלים במגע ולא במשא, כמו ששנינו (כלים פ״א א) ״אבות הטומאות וכו׳ לטמא אדם וכלים והמצורע בימי ספרו וכו׳ הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע״.
1. כדרשת חז״ל (ביצה ה, ב).
וכבס המטהר את בגדיו – מאותה טבילה ואילך אינו מטמא עוד משכב ומושב, אבל עדיין מטמא אדם ובגדים במגע:
את כל שערו – לא שער בית הסתרים:
אל המחנה – מחנה ישראל:
וישב מחוץ לאהלו – אעפ״י שבא אל המחנה, יהיה כמנודה ואסור מתשמיש המיטה:
מחוץ לאהלו – אמר הגר״א תרי עניני׳ שמעינן מחוץ לאהלו, האחד אהלו ממש שאסור לכנוס לביתו אלא ישב חוץ ממנו, והשני אהלו זו אשתו שאף חוץ לביתו אסור בתשמיש המטה, ולשון המשנה (בנגעים פי״ד מ״ב) מנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתשמיש המטה יורה כפירושו, ודלא כנראה לכאורה מדברי הר״ע ברטנורה שפי׳ שם מנודה מביתו לענין זה שאסור בתשמיש המטה, דלדבריו יהיה משמעות אהל רק אשתו לא אהל ממש.
וכבס וגו׳ וגלח וגו׳ ורחץ וגו׳ – בימי חלוטו – הקרויים גם ״ימי גמרו״ – היה מטמא במגע ובמשא, משכב ומושב, ובביאה. עתה יוצא המיטהר מימי חלוטו ונכנס לימי ספרו. בשלב חדש זה הוא עדיין מטמא במגע, אך שאר הטומאות אינן נוהגות בו. לפיכך בסוף ימי גמרו, גופו ובגדיו טעונים טבילה, להיטהר מטומאות אלה (״וכבס בגדיו וטבל, טהור מלטמא בביאה והרי הוא מטמא כשרץ״ [נגעים יד, ב]).
וגלח את כל שערו ורחץ גו׳ – לפני הטבילה, צריך לגלח בתער את כל השער הנראה, בכל גופו: ״העביר תער על כל בשרו״ (שם). ״מגלח כדלעת״ – חוץ מ״שער בית הסתרים״, כגון שער בתוך החוטם (עיין פירוש להלן, פסוק ט; סוטה טז.–:).
וטהר – הוא טהור מטומאת משא מושב וביאה, אך עדיין ״מטמא במגע כשרץ״ (עיין נגעים יד, ב).
ואחר יבוא אל המחנה – ״נכנס לפנים מן החומה״ (שם). בכך הסתיים שילוחו ממחנה ישראל; ועתה הותר לו להיכנס אל התחום החברתי הסובב את מקדש התורה. אך המקדש עצמו נותר עדיין נעול בפניו – עד שיעברו שבעת ימי ספרו. על ימים אלה נאמר בפסוקנו: ״וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים״. בשלב הזה ״יהא כמנודה ויהא אסור בתשמיש המטה״; ״אהלו – אין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם״ (תורת כהנים). בימי ספרו הוא אסור בתשמיש המיטה. איסור זה לא נהג בשלבים הקודמים. באישה מנוגעת, איסור זה אינו נוהג: ״מחוץ לאהלו – ולא מחוץ לאהלה״ (כריתות ח:).
ננסה להבין את משמעות המעשים המתוארים כאן בפסוקים ב–ח. הם מוציאים את המצורע מבדידות ימי חלוטו ומחזירים אותו לקהילה החברתית. הרעיונות המובעים במעשים האלה מתייחסים ללא ספק לרעיון הקהילה החברתית. שכן רק הקהילה החברתית פתוחה עתה בפניו; הותר לו עכשיו להיכנס למחנה ישראל. אך בימי ספרו הוא עדיין משולח מהמקדש וקודשיו; יש מעשים מסוימים שצריכים להיעשות (פסוק ט והלאה) כדי להתיר את חזרתו אל תחום המקדש. נמצא אם כן, שהמעשים המתוארים כאן בפסוקים ב–ח, מבטאים רק אותן אמיתות שמתלוות לחזרתו אל החברה. מנקודת מבט זו עלינו לשקול את הדברים והמעשים הנזכרים כאן.
ראשית עלינו לציין אותם דברים ומעשים שיש להם הקבלות בשאר מצוות התורה:
שתי הציפורים, אשר צריכות להיות למצווה ״שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן באחת״ (פסוק ד), מזכירות לנו מיד את שני השעירים של יום הכיפורים (להלן טז, ה; עיין פירוש שם). במצורע, כמו ביום הכיפורים, אחד מבעלי החיים עומד לשחיטה, והאחר לשילוח – שהוא הניגוד הגמור לשחיטה; אלא ששם, השילוח הוא ״המדברה״, ואילו כאן השילוח הוא ״על פני השדה״ ולא למדבר.
טבעם של ציפורים אלה – שאינן מקבלות מרות – מקביל לנאמר בפרה אדומה: ״אשר לא עלה עליה על״ (במדבר יט, ב), וגם מקביל לנאמר בעגלה ערופה: ״אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל״ (דברים כא, ג).
״דם על מים חיים בכלי חרש״ מקביל ל״מים קדשים בכלי חרש״ של סוטה (במדבר ה, יז) ול״אפר במים חיים אל כלי״ בפרה אדומה (שם יט, יז). ולבסוף, ״עץ ארז ושני תולעת ואזוב״ נזכרים גם כאן וגם בשריפת הפרה (שם יט, ו).
ציפורי הדרור מסמלות אישיות בלתי חברתית; שכן הן אינן מסוגלות לקבל את מרות האדם, ודרות בבית באותה פראות חופשית כמו בשדה – ״אין הן מקבלות מרות והן דרות בבית כבשדה״. תכונה זו מנוגדת בתכלית לערכי החברה, שהם התנאים המוקדמים לכניסה לקהילה החברתית של האדם. היא מדגימה את הניגוד בין חית השדה לבין האדם בעיר.
זוהי הדרישה שדורשים ממי שייכנס לקהילה החברתית של בני האדם: ״ושחט את הצפור״; הווי אומר שעליו לשעבד את הבהמיות הבלתי מרוסנת לשלטון הרצון האנושי. אולם שבירה זו של הטבע הבהמי שבאדם, אינה כרוכה ב״הריגת החיים״, אלא ״דם הציפור השחוטה״ בלבד יגיע ״אל כלי חרש על מים חיים״. רק אם הבהמיות משועבדת לרצונו המוסרי של אדם, היא תוכל ליטול חלק בחייו הנצחיים; שכן חיי הנצח הם מנת חלקו של אדם – המשול לחרס הנשבר. (זוהי גם משמעות האפר במים חיים של מי חטאת: על אף שאדם הוא אפר, הוא מגיע לחיים נצחיים. וזוהי גם משמעות העפר על מים הקדושים בסוטה: אדם יסודו מעפר, והוא נתון לכל הדחפים של עולם הצומח והחי; ואף על פי כן הוא נקרא לקדושה מוסרית [עיין פירוש, במדבר ה, יז].)
עץ ארז ואזוב – הגילוי הגבוה והנמוך ביותר שבעולם הצומח – מייצגים את כל תחום עולם הצומח (השווה מלכים א׳ ה, יג). כמו כן, שני תולעת, צמר צבוע בדם תולעת – בהמה ורמש, הגבוה והנמוך ביותר שבעולם החי – מייצג את כל תחום עולם החי. (אולי בגלל זה, בכל מקום ששני תולעת נזכר ביחד עם עץ ארז ואזוב, מקדים הכתוב ״שני״ לפני ״תולעת״: שני מקביל לארז, ותולעת לאזוב. אולם במקומות אחרים הכתוב תמיד אומר ״תולעת שני״.) כל השלושה – עץ הארז, הצמר והאזוב – האגודים יחדיו בחוט השני ליחידה אחת, מייצגים את כל תחום עולם הצומח והחי; הצומח והחי של השדה הפתוח, שבו נגזר על המנוגע להתגורר, מחמת אופיו הבלתי חברתי והבלתי אנושי. לאלה מתוספת ״ציפור הדרור החיה״ – לסמל את הבהמיות הבלתי מרוסנת, שהיא חלק מטבע עולם הצומח והחי.
השליטה המוסרית על הדחפים הבהמיים מביאה את האדם לחיי נצח. שליטה זו מסומלת ב״דם הצפר השחטה על המים החיים״, ועליה להתממש בחיים הקהילתיים של האדם המוסרי. אך תהום עמוקה שבעת מונים מפרידה בין בהמיות בלתי מרוסנת לחירות מוסרית. וההזיות שבע פעמים מרמזות שמי שגורש מהקהילה, צריך לגשר על תהום זו, ולאזור את כל כוחותיו, שבעתיים, לפני שיוכל להיפרד מחברת הצמחים ובעלי החיים, ושיוכרז עליו שהוא טהור ומזומן לשוב ולהצטרף לחברת בני האדם.
הזיות אלה – המזכירות לו את הפסגות הנשגבות של ייעודו – נעשות ״לאחר ידו״, על גב ידו; ולפי דעה אחרת, על מצחו. שכן היד והמצח הם החלקים האנושיים ביותר שבגוף האדם. הם הגילוי החיצוני של המחשבה והמעשה, אשר יותר מכל דבר אחר מאפיינים את האדם. ההלכה נפסקה לפי הדעה שיש להזות על גב היד; הן היו אלה מעשי העוול בין אדם לחברו שגרמו לשילוחו מהחברה האנושית. בעוד ש״לאחר ידו״, היד המושטת, מייצגת פעולה ומעשה; הרי כף היד – השטח הפנימי של היד – מייצגת קניין, אדם שיש לו רכוש.
״ושלח את הצפר החיה על פני השדה״, או ליתר דיוק: ״אל מחוץ לעיר אל פני השדה״ (פסוק נג). יש כאן שני עניינים: א. ״הציפור החיה״, ציפור הדרור המייצגת חיי דחפים טבעיים. ב. ״השדה״, הנמצאת בסמוך לעיר. חוסר הרסן, המאפיין חיים ההולכים אחרי דחפים טבעיים – המיוצג על ידי ציפור הדרור – מנוגד בתכלית לחיים הקהילתיים של האדם. אך יש לו הצדקה וזכות קיום בחיי השדה והיער – בטבע המקיף את חיי העיר של האדם. לפיכך ״על פני השדה״ – ולא למדבר, ולא לים.
גילוח וטבילה. על ידי שחיטת הציפור וההזיות, למד המצורע את התנאים להתחדשות בעתיד. הצעד הבא עבורו הוא לנתק כל קשר עם העבר. הדבר מסומל על ידי טבילת בגדיו וגופו. אך בנוסף לכך הוא חייב גם גילוח – אשר אנו צריכים לנסות עתה להבין את משמעותו.
גילוח זה, הסרת שער כל גופו בתער, שווה בחשיבותו לשחיטת הציפור ולהזיות; שכן כל השלושה – שחיטת הציפורים, והזיית דם הציפור, ותגלחתו – חייבים להיעשות ביום ובכהן (תורת כהנים על פסוק א).
לא מצאנו בשום מקום אחר תגלחת של מצווה ביחס לשער כל הגוף, מלבד בחינוך הלויים, כפי שנאמר: ״והעבירו תער על כל בשרם״ (במדבר ח, ז).
נראה שהצד השווה שבשני מקומות אלה הוא, שבשניהם יש להרחיק בני אדם מחיי התמסרות אל עצמם, ולהביאם לחיי התמסרות מוחלטת אל הציבור. הדבר נכון לגבי הלויים: עד כה הם חיו חיים פרטיים גרידא, כפי שהיא זכותם; אך מעתה ואילך עליהם לקבל על עצמם את עבודת הציבור, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסמיכה ותנופה (עיין פירוש לעיל ח, י–יא). והדבר נכון גם כאן לעניין המצורע: עד כה הוא חי רק למען עצמו – באנוכיות ובהתנגדות לחברה, וזה היה חטאו העיקרי. מכאן ואילך הוא חייב לקבל על עצמו את חובותיו כלפי הציבור מתוך הקרבה עצמית.
בשני המקומות, משמעות התגלחת והעברת תער על כל בשרם היא, שעל האדם לחדול מלחיות רק למען עצמו. השער נועד לשמור על הגוף ולהגן עליו מהשפעות העולם החיצוני; הוא החומר המבודד את הגוף (השווה פירוש סוף פרק יג). הפשטת הגוף מכל שערו חושפת אותו להשפעות העולם החיצוני. משום כך, התגלחת מתאימה מאוד לעורר את הלב להתרחק מאנוכיות מבודדת.
עם זאת, תגלחת הלויים אינה שווה לחלוטין לתגלחת המצורע. שכן אצל הלויים, הייתה זו זכותם עד כה לחיות חיים פרטיים, ועתה הם מוותרים מרצון על החיים ההם; לפיכך הם עושים בעצמם את התגלחת בגופם. אולם המצורע היה חי חיים אנוכיים בניגוד לחובתו; לכן הכהן, המשרת במקדש, צריך להזכיר לו את החובה לעזוב את דרכיו.
(השווה ישעיהו [ז, כ], שם קרוי מלך אשור ״תַעַר הַשְּׂכִירָה״, היינו ״תער שנשׂכר על ידי ה׳⁠ ⁠⁠״, המגלח את כל השער; הווי אומר שהוא יטול מהגוף הלאומי היהודי את כל היסודות המגינים.)
וישב מחוץ לאהלו וגו׳ – גם לאחר שהותר לו לשוב אל הקהילה החברתית, עדיין מורחק הוא מהמקדש וקודשיו. במשך שבעה ימים הוא נחשב ״אב הטומאה כשרץ״ (עיין כלים א, א); ובימי ספרו אלה, הוא מוגבל גם בחיי ביתו: הוא אסור בתשמיש המיטה – איסור שלא נהג בימי הסגרו וחלוטו. כשהיה מורחק מהחברה מחמת חטאו, הותר לו לקיים את ״אהלו״ בחוץ. אולם עתה הוא מורשה לחזור אל החברה הסובבת את מקדש התורה, אך עדיין נאסר עליו המקדש עצמו – בגלל חטאיו החברתיים הקודמים. לפיכך מונעת ממנו התורה את ההנאה המלאה מביתו שלו – כל עוד לא נרפא מכל חטאיו החברתיים, וכל עוד המקדש סגור בפניו.
האם הדבר אינו מבטא אמת בסיסית? רק המתנהג בצדק כלפי החברה זכאי ליהנות מביתו שלו! המערער את שלום בית חבירו לא יישב בשלווה בביתו שלו שבתחום המקדש. רק כאשר נפתחים בפניו שערי המקדש, חוזר ונפתח לו ״אהלו״ שבתחום המקדש: ״וישב מחוץ לאהלו – יהא כמנודה ויהא אסור בתשמיש המטה״ (תורת כהנים).
[ל]
וכבס המטהר את בגדיו – שמאותה שעה לא יטמא משכב ומושב, ועדיין הוא מטמא בגדים במגע כל ימי ספרו. ואחר ימי ספרו מכבס שנית בגדים שנגע בהם. וכבר התבאר (תזריע סי׳ סה) שלדעת רש״י והר״ש והתוס׳ הוא מטמא משכב ומושב לטמא אוכלים ומשקים, ולא לטמא אדם וכלים כזב כמ״ש בפסחים (דף סז) וכן דעת הראב״ד (פרק יג מהל׳ טומאת צרעת הלכה יג) ועיין במשנה למלך שם (פרק י הלכה א).
[לא]
וגלח את כל שערו – דינו כמו בגילוח השני שבימי ספור שמגלח כל שער הנראה ומניח שער בית הסתרים. ואף שמצד הסברה היינו מחלקים ביניהם – שתגלחת זה הוא מטומאה חמורה יותר – הלשון שוה, שפה כתוב ״את כל שערו״ ובפסוק שאחרי זה כתוב ״את כל שערו״, ושם פירושו שהוא רק שער הנראה והוא הדין הכא.
[לב]
ורחץ במים – מדלא כתב ״במים חיים״ כמו בזב משמע שאין צריך מים חיים. ומפני שעדיין יש לטעות על ידי קל וחמר שכיון שמצורע טעון הזיית מים חיים, מה שאין הזב טעון, כל שכן שטעון טבילה במים חיים! לכן כתב אחר כך ״ורחץ בשרו במים״ שמלת ״בשרו״ מיתור ובא ללמד שדי שירחץ הבשר במים, ואין צריך מים חיים. ודרוש זה הוכפל בספרא פרשתא דזבין (פ״ה משנה ט) וממעט לה מן ״ורחץ בשרו״. וכן יש להגיה כאן – ת״ל ״ורחץ בשרו״, ושם יתבאר דרוש הזה בפרטות עיי״ש.
[לג]
ואחר יבא אל המחנה – כל מקום שאמר מלת ״אחר״ היא סמיכת הדבר אחר דבר קודם לו כמ״ש בסנהדרין (דף קב) ״אחר הדבר הזה לא שב ירבעם״ מאי ״אחר״? א״ר אבא אחר שתפס הקב״ה לירבעם בבגדו. ויש הבדל בין אחר ובין אחרי כמ״ש בבראשית רבה (פ׳ מד) ר׳ יודן אומר, אחר – סמוך, אחרי – מופלג. שמלת ״אחר״ מורה סמיכות הדבר אחר דבר אחר קודם. ומלת ״אחרי״ מורה אחרי דברים או זמנים שונים. וכן דעת הספרא בכ״מ כמ״ש {בהר (פרשה ג משנה י) ״אחר היובל״ – סמוך ליובל, וכן בפ׳ בחוקתי (פ״י) על ״אחר היובל יקדיש שדהו״, ולקמן (פרק ג משנה יג) ״ואחר ישחט את העולה״ – אחר המעשה הזה עיין מה שכתבנו שם, ובפ׳ זבין (פרק ט) ״ואחר תטהר״ – אחר אחר לכולן (עמש״ש בסימן קצג)}, ובנזיר (דף מו) ״ואחר ישתה הנזיר יין״, רא״א אחר כל המעשים כולם, וחכמים אומרים אחר מעשה יחידי. מ״ט דחכמים יליף מן ״אחר התגלחו את נזרו״ שהוא מעשה יחידי [ויש לומר דר״א סבירא ליה כדעת ר״ה בבראשית רבה שם דסבירא ליה בהפך דאחר – מופלג, ו״אחרי״- סמוך], ובברכות (דף ס) ״ואחר ילדה בת״ מאי ״ואחר״? אמר רב, אחר שדנה לאה דין בעצמה. ר״ל שאם פירושו אחר כל הולדות היה לו לומר ״ואחרי כן״ (ועיין מ״ש לקמן סימן פו על ״ואחרי כן יבא הכהן״) וזה שהוכיח פה ממ״ש ״ואחר יבא״ שהיינו אחר דבר אחד שהוא הרחיצה, לא אחר דברים רבים שונים שהם הרחיצה והצפרים שנזכרו בפרשה שאז היה לו לומר ״ואחרי כן״ בלשון רבים והיה מוסב על כל המעשים, לא מלת ״ואחר״.
[לד]
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים – ופירשו חז״ל שהוא איסור התשמיש כמו ״שובו לכם לאהליכם״ שעל כרחך להתיר תשמיש כי לא אסר להם ד עתה שלא יהיו בביתם (וכמ״ש בשבת דף פז ובביצה דף ה). וכן במ״ש ״וילכו לאהליהם שמחים״ פירשו במס׳ שבת (דף ל.) שמצאו נשותיהם בטהרה, וביבמות (דף סב:) על ״וידעת כי שלום אהליך״, וסנהדרין (דף כב.) על ״אור חשך באהלו״, (דף קי.) על ״ומשה יקח את האהל״. וכן דרשו על ״ביתו״ זו אשתו. ודעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה שכל שכן בימי החלטו. וכן תרגם יונתן על ״בדד ישב״ תרגם ״ולצד אנתתיה לא יתקרב״, וכן תרגם פה. אבל ר׳ יהודה סבירא ליה דרק בימי ספרו אמור, דאם היה אסור גם תחלה היה לו לומר ״וישב שבעת ימים מחוץ לאהלו״, כיון שחוץ לאהלו אינו דבר חדש רק מספר השבעה, וכלל בלשון שהדבר שהיא חידוש במאמר יקדם תמיד כמו שכתבנו בכל הספר. ועל כרחך שישיבתו חוץ לאהלו הוא דבר חידוש וכן דעת ר׳ שיותם נולד בימי חלוטו של עוזיהו, עיין במועד קטן (דף ה.) באורך. ומ״ש יהא כמנודה הוא ענין בפני עצמו כמ״ש במו״ק (דף טו.)
וגלח את כל שערו1 – היינו המפורש בפסוק ט׳.⁠2 ולכאורה היה להמקרא לכתוב כאן כל הפרטים, ובמקרא שאחריו בכלל כמו הקודם. אלא בא ללמדנו דכלפי דכתיב ״ראשו וזקנו״ שבא לרבות אפילו במקום איסור לגלחם, כידוע, וסלקא דעתך3 דוקא בתגלחת ראשונה בעינן רבויים אלו,⁠4 אבל בתגלחת שניה שאינו אלא שבעה ימים5 אין בזה עדיין איסור כלל,⁠6 משום הכי שרי, אבל אם ע״פ סיבה נתאחר הגילוח7 ויש בו גם כן איסור, אינו דוחה, משום הכי כתיב הריבוי גם בתגלחת שניה. ואל תדחני שהרי יש כאן8 שבעה ימים שהוא שיעור גידול שיער כדי לכוף ראשן לעיקרן, כדאיתא בנזיר (טז,א) ׳כל אחר מלאת שבעה סותר׳, והיינו משום שיהא כדי לגדל שיער. הא לא קשיא, דוודאי במשך שבעה ימים ממש מתגדל השיער כדי לכוף ראשן לעיקרן, אבל הרי אפשר לעשות התגלחת פחות משבעה ימים, דהיינו שיגלח הראשונה בסוף היום ושניה בתחילת יום השביעי ואין זמן לגדל עדיין. ולא תקשה דא״כ לא יקויים מצות תגלחת כלל,⁠9 הא לא קשיא, דאכתי אפשר שיגלח במקום היתר בתחילת היום הראשון, ובמקום איסור בסוף היום, כדי שיגיע ליום השביעי ויהא גדל במקום היתר ויקיים בזה מצות תגלחת. משום הכי כתיב כל הפרטים בתגלחת שניה.
{מחוץ לאהלו – פירש רש״י שאסור בתשמיש המטה.⁠10 אבל הסמ״ג (מ״ע רל״ו) והגר״א11 סבירא להו דאסור להיות באהלו ממש גם כן, אלא הוא מנודה מביתו, וזה גם כן שאסור בתשמיש המטה. וביארנו בהעמק שאלה (ל,ד) מקור מן הגמרא.⁠12}
1. זו תגלחת ראשונה ביום הראשון לטהרתו, וביום השביעי מגלח תגלחת שניה (פסוק ט׳) כמו התגלחת הראשונה.
2. בתגלחת השניה – ״את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו״.
3. אילו היו כתובים הפרטים בתגלחת הראשונה.
4. לחייב לגלח גם במקום איסור גילוח.
5. לאחר התגלחת הראשונה.
6. לגלח במקום איסור גילוח. שהרי השיער לא הספיק לצמוח מחדש.
7. יותר משבעה ימים.
8. בתגלחת השניה.
9. ביום השביעי, שהרי עדיין לא הספיק לצמוח שיער של שבעה ימים.
10. ומקורו בגמרא מועד קטן (טו,ב).
11. הגר״א (בפירושו אליהו רבה) על מסכת נגעים פרק י״ד משנה ב׳.
12. מהגמרא במועד קטן (טו,ב), עיי״ש.
וישב מחוץ לאהלו – לפי הפשט והסברא נראים דברי ראב״ע שאין כאן אלא גילוח אחד, ומחוץ לאהלו ר״ל מחוץ למחנה, ושלש טומאות חמורות הן, טומאת מצורע, טומאת זב, טומאת מת, וכמו שהזב ביום טהרתו מזובו סופר עוד שבעה ימים ובשביעי טובל ובשמיני מביא קרבן, כך גם המצורע, אבל מוסיף עליו שמגלח ביום השביעי את כל שערו. וטמא מת ביום שרוצה ליטהר צריך למנות שבעת ימי טומאתו מהיום ההוא, ואם עברו עליו כבר ימים הרבה אינו רשאי לטבול מיד ולומר אחשוב שהיום יום שלישי לטומאתי, אבל צריך להמתין עוד שבעה ימים. וכן המצורע טומאה חמורה שבחמורות, ביום טהרתו מצרעתו הכהן מזה עליו מדם הצפור השחוטה, ויושב עוד שבעה ימים מחוץ לאהלו כלומר מחוץ למחנה, וביום השביעי הוא מגלח וטובל, ובשמיני מביא קרבן.
וכבס המטהר וגו׳ – הוא כלל, וישב מחוץ לאהלו וגו׳ – הוא פרט.
(ח-ט) וכבס – זוהי טבילת בגדים.
וגלח וגו׳ – את כל השער, במקומות המכונס בסמיך, חוץ משערות בית הסתרים שאינן נראות לעין; השוה סוטה ט״ז.-:. לפי משנה נגעים י״ד:ד׳ (השוה נזיר מ׳.) צריך לעשות את הגילוח, כדוגמת הנזיר (במדבר ו׳:י״ח) והלוים (במדבר ח׳:ז׳), בתער; וכך הוא גם הגילוח בפסוק הבא.
ורחץ במים – זוהי טבילת גופו.
וטהר – כלומר, לא יטמא שוב ״במשא, משכב ומושב, ובביאה״, אבל מטמא עוד במגע כשרץ (נגעים י״ד:ב׳).
ואחר וגו׳ – ואחרי⁠־כן מותר לו לבוא אל מחנה ישראל, אולם הוא מחויב לשבת עוד מחוץ לאהלו שבעת ימים. ימים אלה נקראים ״ימי ספירו״, ואילו הימים הקודמים נקראים ״ימי חלוטו״ (מועד קטן ז׳ ב). כוונת מחוץ לאהלו לפי תו״כ: איסור תשמיש המיטה,⁠1 מה שלא חל על ימי חלוטו2; אולם איסור זה אינו חל על אשה (כריתות ח׳:). הביטוי ״אהלו״ רומז, כפי שהעיר קייל, מצד אחד, שבני ישראל ישבו בזמן ההוא באוהלים ומצד שני, אפשר להניח, כי יכולים היו לחנות אפילו בלא אוהלים, מה שמאשרים גם תיירים בזמננו. ובזה מופרך חשבונו של קוֺלֶנסוֺ, שלפיו היו דרושים לשני מיליונים בני ישראל שעברו דרך המדבר, מאתים אלף אוהלים ולהעברת האוהלים מאתים אלף שוורים, חוץ מזה שביסוד החשבון הזה נעוצה הטעות הגסה בנוגע למשקל האוהלים (השוה הנגסטנברג Ev. Kirchenzeitschrift 15 (1854)).
כל שערו וגו׳ – זהו כלל ופרט וכלל; ״כעין הפרט״ בא למעט את שערות בית הסתרים ושאר חלקי הגוף אשר שם אין שערות סמיכות. זו דעת ר׳ ישמעאל. ואילו ר׳ עקיבא דורש כאן לפי המידה ״ריבוי ומיעוט וריבוי״ וממעט רק השערות שבפנים החוטם (השוה פירוש המשניות שלי במסכת שבועות ג׳:ה׳ וגמרא סוטה ט״ז.-:).
את ראשו – אפילו כשהוא נזיר; ״ואת זקנו״. אף על פי שזה אסור (י״ט:כ״ז). השוה נזיר מ״א.
וכבס... וטהר – אחרי הטבילה הוא טהור ומותר במעשר שני, אך אסור עדיין בתרומה, כי עודנו ״טבול יום״. עם הערב שמש מותר הוא גם בתרומה, אבל עוד לא בקדשים, משום שהוא מחוסר כפורים (ראה נגעים י״ד:ג׳ והשוה לעיל עמ׳ רטו).
1. עם-זה יש להחזיק גם בפשט הפשוט, שעליו לשבת מחוץ לביתו כמנודה, מועד קטן ט״ו: (השוה נגעים י״ד:ב׳ ואליהו רבא, שם).
2. לדעת ר׳ יוסי בן יהודה היה זה אסור גם בימי חלוטו; זוהי גם דעתו של יונתן בתרגומו לפרק י״ג:מ״ו.
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים – ולא אהלה, שמצורעת מותר בתשמיש (כריתות ח׳). יתכן עפ״י דברי רבינו פרק כ״ה מהלכות אישות, דאעפ״י שאמרו דמוכה שחין כופין אותו לגרש אעפ״י שהיא רוצה מפני שממיקתו, בכ״ז אם היא מוכת שחין והיא רוצה אין כופין אותו, דאליה אינה קשה התשמיש, לכן גזרה התורה שיהא אסור המצורע בתשמיש, שרע הוא לו, ובפרט בעת שהתחיל להתרפאות, ולא המצורעת, שלה אינו קשה התשמיש. ומפני זה אמרו גבי אונס ששותה בעציצו אפילו היא מוכת שחין כו׳. ודו״ק.
יומא דף כ״ב התם נמי לא איפרעו מגופיה. לפלא דבנים לא חשיב לגופיה, ויעוין בפר״ח, דנראה דהיה תירוץ בגמ׳ דחשוב בנו כגופו, ויעוין גיטין מ״ה דאין פודין שבוין יותר מכדי דמיהן, גם בתו לא חשוב כגופו, יעוין תוס׳ שם וזה חדא שיטה. אמנם נראה, דהקושיא דכיון דעבירה היה בתאות המשגל היה צ״ל העונש בזה וכמו על מה שהסיר את מפיבושת מלהיות לאדון לציבא נטלו המלוכה מבניו על עשרת השבטים, וזה עונש מדה במדה והוי כמאן דאיפרעו מגופיה יעוין רש״י [ויעוין תוס׳ ישנים שנתקשו בזה], אבל במה שנענש בבניו זה לא שייך לזה, ומשני דנצטרע ששה חדשים ומצורע אסור בתשמיש והוי פירעון בזה, בזה העון גופיה, וכמ״ד דבימי חלוטו אסור בתשמיש. ודו״ק.
יגלח את כל שערו – כיצד מגלח – כדלעת.⁠1 (סוטה ס״ז.)
וישב מחוץ לאהלו – אין אוהלו אלא אשתו, שנאמר (פ׳ ואתחנן) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, מכאן דמצורע אסור בתתה״מ.⁠2 (מו״ק ט״ו:)
וישב מחוץ לאהלו – אין אהלו אלא אשתו, ואמרה תורה וישב מחוץ לאהלו – ולא מחוץ לאוהלה, מלמד שהמצורעת מותרת בתה״מ3 (כריתות ח׳:).
1. כל שער שבגוף עד שיעשה כדלעת, ואפילו שער בית השחי ובית הערוה וכדתנן בנגעים (פי״ד מ״ב) בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וקאי גם אתגלחת שניה (פ׳ ט׳), ואע״פ דשם כתיב ראשו וזקנו וגבות עיניו, אך אלה באו לרבות כל כיוצא בהן ולמעט שער שבתוך החוטם שאינו מעכב לפי שאינו נראה או לפי שאינו ברוב האדם. ומפרש בגמרא דדבר זה דמגלח כדלעת הלכה למשה מסיני הוא, ועוקרת הלכה זו את הדרשה שבענין זה בתו״כ (פ׳ ט׳) יגלח את כל שערו כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט, ואת כל שערו יגלח חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה אף כל מקום כנוס שער ונראה, מאי רבי רבי שער הרגלים [ביה״ע] ומאי מיעט מיעוט דבית השחי ודכולא גופא.
2. נסמך על הדרשה המבואר שם בפ׳ ואתחנן בפסוק זה שהתיר להם תה״מ לאחר מתן תורה, וכה״ג דרשו חז״ל בכ״מ מלת אהל לענין זה, כמו בשבת ל׳ א׳ על הפ׳ במלכים א׳ ח׳ וילכו לאהליהם שמחים שמצאו נשותיהם בטהרה, וביבמות ס״ב ב׳ על הפ׳ וידעת כי שלום אהלך שלא תמצא אשתך ספק נדה, ויתכן דהוא עשה״כ בפ׳ וירא ויאמר הנה באהל, וכפי הדרשה שבשם, עיי״ש לפנינו. וטעם האיסור בזה לא נתבאר, ואולי הוא מענין שבעת ימי ליבון שממתנת האשה בטהרתה, שמא תראה ותסתור, והוא משום תוספת טהרת הזווג, וה״נ כן. וע׳ בדרשה הסמוכה.
3. בטעם הדרשה אין אהלו אלא אשתו עיין מש״כ בדרשה הקודמת, ולא נתבאר מה נשתנה האשה להיתר בזה מאיש שאסור כמבואר בדרשה הקודמת וכפי שבארנו באות הקודם. ואפשר לצרף טעם להיתר זה מש״כ בס״פ תזריע מה שפטורה אשה מצורעת מפריעה ופרימה, כדי שלא תתגנה על בעלה עיי״ש בפ׳ מ״ד, וה״נ הטעם שלא תשנא על בעלה לסבת פרודה ממנו, וצ״ע.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזאמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ט) וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת⁠־כׇּל⁠־שְׂעָר֗וֹ אֶת⁠־רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת⁠־זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת⁠־כׇּל⁠־שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת⁠־בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת⁠־בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר׃
It shall be on the seventh day that he shall shave all his hair off his head and his beard and his eyebrows, even all his hair he shall shave off. He shall wash his clothes, and he shall bathe his body in water; then he shall be clean.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[נג] 1והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, ואלו מגלחין במועד, הבא ממדינת הים וכו׳ והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו (דכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו׳ שאם חל שביעי שלו במועד מותר בתספורת, רש״י כת״י). (מו״ק יג:)
[נג*] והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו... ורחץ את בשרו במים וטהר. מתני׳ תגלחת טומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי (ואח״כ היה טובל שכך חובה על המזה מי חטאת) ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני (כדכתיב ביה וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים, במדבר ו׳:ט׳-י׳). ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום (השמיני עצמו) דברי ר׳ עקיבא, א״ל ר׳ טרפון מה בין זה למצורע (שאף כן שנינו במצורע שאף הוא בתגלחת שניה בשביעי כדמפרש ביה קרא וגילח את כל שערו ורחץ במים וטהר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (לעיל פסוק ח.) וביום השביעי יגלח את כל שערו ומביא קרבנותיו בשמיני בתו״כ ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני) א״ל (אין ביניהן כלום לענין הבאת קרבן) זה (הנזיר) טהרתו תלויה בימיו (בשביעי כיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו (במדבר ו, ט) דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפילו אם אינו מגלח בו ביום) ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו (שאם טבל קודם שמגלח עדיין אינו טהור עד שמגלח דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר ורחץ את בשרו במים וטהר) ואינו מביא קרבן אלא אם כן היה מעורב שמש (ונזיר אינו מביא קרבנותיו אא״כ היה מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד התשיעי, אבל המצורע המגלח וטובל ביום השמיני שלו יכול להביא קרבנותיו בו ביום ואינו צריך הערב שמש לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה ראשונה שטבל בתגלחת הראשונה דהא כתיב ביה וטהר). (נזיר מד: ורש״י)
[נג**] 2והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו... וכבס את בגדיו... ורחץ את בשרו במים וטהר, ביום השביעי מגלח תגלחת שניה כתגלחת הראשונה, כבס בגדיו וטבל, טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום. אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, (מבואר בפסוק אמר השם יתברך והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וכו׳ וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר. ר״מ בפה״מ) נמצאו ג׳ טהרות במצורע. (נגעים פי״ד מ״ג)
[נד] 3יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח, א״ר יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא (הלכה למשה מסיני באה ועוקרת את הפסוק) וכו׳ שייר מצורע (בתגלחת שניה שהוא צריך שני תגלחות, דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגו׳ והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו׳, בתגלחת ראשונה לא כתב כלל ופרט אלא את כל שערו סתם, דמשמע כל גופו, זרועותיו ושוקיו ובית השחי, שיהא כל גופו חלק כדלעת, ובתגלחת שניה כתוב בכלל ופרט, דמשמע מקום כינוס שער), דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט, ואת כל שערו יגלח, חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מקום כינוס שער ונראה, אף כל מקום כינוס שער ונראה, מאי רבי רבי שיער הרגלים (דאותו מקום, ולישנא מעלייתא נקט), מאי מיעט, מיעט דבית השחי ודכוליה גופיה, והלכתא מגלח כדלעת (אף בתגלחת שניה קתני דמגלח כל גופו) דתנן בא לו להקיף את המצורע, מעביר תער על כל בשרו (ובתגלחת ראשונה קאי) וקתני סיפא, וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה (אלמא שניה נמי כדלעת דהא תנא ליה בתגלחת ראשונה מעביר תער על כל בשרו) וכו׳, רב אשי אמר הא מתניתא מני ר׳ ישמעאל היא, דדריש כללי ופרטי כדלעת מני (הא דקתני מגלחו תגלחת שניה כראשונה), רבי עקיבא היא, דדריש ריבויי ומיעוטי, דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו מיעט, ואת כל שערו יגלח, חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל, מאי ריבה, דכוליה גופיה, ומאי מיעט שיער שבתוך החוטם. (סוטה טז.-:)
[נה] 4יגלח את כל שערו את ראשו, ור״א מאי טעמא (מנא ליה תגלחת במצורע דדוקא בתער) יליף מראשו, דתניא ראשו מה תלמוד לומר (והלא כתיב שערו, וראשו בכלל שערו הוא), לפי שנאמר גבי נזיר (במדבר ו, ה) תער לא יעבור על ראשו, יכול אף נזיר מצורע כן, ת״ל ראשו (וגלח את ראשו בתער, כמו שאמרתי לך גבי נזיר). ממאי דלמא לעולם אפילו ליקטו במלקט וברהיטני מצוה קעביד, וכי תימא תער למה לי למימרא דאפילו בתער (למיכתב במצורע ראשו לילף מתער לא יעבור על ראשו האמור לגבי נזיר למישרייה במצורע ואפילו בתער) ס״ד אמינא הואיל וגבי נזיר כי עביד בתער מיחייב, גבי מצורע נמי ליחייב, קמ״ל דלא. אי ס״ד כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קעביד, (אמינא דבתער כלל לא) מדלא כתב תער. כר״ל (דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את ל״ת, והכא כיון דאפשר לו לקיים את שניהם עביד במלקט ורהיטני לקיים מ״ע דוגלח את כל שערו וליקיים נמי ל״ת דלא יעבור תער וכו׳ ואימא דבתער כלל לא, קמ״ל אלא לאו ש״מ מדאיצטריך ליה ראשו למישרי תער בנזיר מצורע למימרא דבתער אין מלקט ורהיטני לא). (נזיר מא.)
[נו] 5יגלח את כל שערו את ראשו, ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה, מיבעיא להו למידחי לאו דהקפה, דתניא לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא יט, כז) יכול אף מצורע כן, ת״ל ראשו. למה לי למיכתב ראשו, ותיפוק ליה מזקנו, דתניא זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר (שם כא, ה) ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מצורע כן ת״ל זקנו (לקמן אות נז), ולמה לי למיכתב ראשו למה לי למיכתב זקנו, צריכי, דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו ה״א הקפת כל הראש לא שמה הקפה, להכי כתב רחמנא ראשו (לאשמעינן דאפילו הקפת כל הראש שמה הקפה), ואי כתב ראשו, ולא כתב זקנו הוה אמינא משמע תרתי, דאתי עשה (דמצורע דכתיב וגילח את כל שערו) ודחי את לא תעשה (דלא תקיפו פאת ראשכם), ומשמע הקפת כל הראש שמה הקפה, ואכתי תער מנלן, להכי כתב רחמנא זקנו. (נזיר מא.-:)
[נז] 6יגלח את כל שערו... ואת זקנו, תניא זקנו מה תלמוד לומר (והלא כל שערו כתיב וזקנו בכלל שערו), לפי שנאמר (ויקרא כא, ה) ופאת זקנם לא יגלחו (לגבי כהנים), יכול אפילו מצורע (כהן מצורע) כן, תלמוד לומר זקנו. ומנלן דבתער, דתניא ופאת זקנם לא יגלחו. יכול אפילו גילחו במספרים יהא חייב, תלמוד לומר (שם יט, כז) ולא תשחית, יכול ליקטו במלקט ורהיטני יהא חייב, ת״ל ופאת זקנם לא יגלחו, הא כיצד איזהו גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער (ומהו גילוח דקאסר ליה רחמנא גבי הקפת הראש והשחתת פאת זקן ואישתרי ליה גבי מצורע דמותר הוא בו, היינו תער). ממאי דילמא לעולם אפילו ליקטו במלקט ורהיטני נמי מצוה קעביד, והא קאתי לאשמועינן דאפילו בתער לא מיחייב עליה, אמרי אי ס״ד כי עביד נמי במלקט וברהיטני שפיר דמי, לישתוק קרא מיניה (ולא לכתוב זקנו), ואנא אמינא ומה גבי נזיר דאיסורא קא עביד אפ״ה מחייב הכא דמצוה (דכי מגלח מצוה קעביד (כדכתיב וגלח את כל שערו) לא כל שכן (שבכל דבר מותר לגלח אפילו בתער). ותו אי ס״ד כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קעביד, מדלא כתיב תער, כר״ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה (ה״נ במצורע ליגלח במלקט וברהיטני וליהוי מקיים וגלח את כל שערו וכו׳ ש״מ דלהכי אצטריך זקנו למישרי תער במצורע ולמימרא דבתער אין במידי אחרינא לא). (נזיר מ:-מא.)
[נח] 7גבות עיניו, כשם שנראה לנגעו, כך נראה לתגלחתו, שנאמר (ויקרא יג, לג) והתגלח, ונאמר גבות עיניו, מה גבות עיניו במראה ולא בבית הסתרים אף כל שערו שנראה פרט לבית הסתרים. (תוספתא נגעים פ״א ה״ה)
[נט] 8וכבס את בגדיו, בעי מיניה רב אחדבוי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו (שבעת ימים שבין טהרת הציפרים להבאת קרבנותיו) שמטמא אדם (בשלמא בימי חלוטו איתקש למת לטמא אף באהל) אמר ליה הואיל ומטמא בגדים (דהא ביום השביעי כתוב וכבס בגדיו) מטמא אדם, א״ל דלמא טומאה בחבורין שאני (כגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו, אבל שאר בגדים הנוגע בהן וכן אם יגע באדם לא מטמא) וכו׳. ודאתאן עלה מנא לן, כדתניא ר״ש בן יוחי אומר נאמר כבוס בגדים בימי ספורו (והיה ביום השביעי וגו׳ וכבס את בגדיו) ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו (למעלה ביום טהרת הצפרים כשיוצא מטומאת החלט וכבס המטהר את בגדיו, פס׳ ח), מה להלן מטמא אדם, אף כאן מטמא אדם. (בבא בתרא ט:)
[נט*] 9וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה. בא לו לגלח את המצורע, העביר תער על כל בשרו וכבס בגדיו וטבל, טהור מלטמא בביאה, והרי הוא מטמא כשרץ נכנס לפנים מן החומה. (זה כולו מבואר והוא לשון התורה למי שהוא טהרת צפרים וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה. (רמב״ם פיהמ״ש). (נגעים פי״ד מ״ב)
[ס] 10[וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים], אין כיבוס בגדים בתורה שאינו טעון טבילה. (מכילתא יתרו דבחדש פ״ג)
[סא] 11ורחץ את בשרו במים, תניא, ורחץ את בשרו במים (משמע שיגע בשרו למים) שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים, את בשרו, את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שער. (בבא קמא פב.)
[סב] 12ורחץ את בשרו במים, אמר עולא הכל מודים בלשון וכו׳ לענין טבילה כטמון דמי (ואין צריך ביאת מים בתוך הפה) מ״ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי (ולא שיכניס מים לתוך הפה ואף להוציא כל הלשון אינו יכול וטבילה למקצת לא אשכחינן). (קדושין כה.)
[סג] 13וגלח את כל שערו, ת״ש אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו מן המנין (מאותו היום ואילך שהביא קרבנותיו ונתכפר יתחיל למנות לימי נזרו), ימי חלוטו מנין (שאם נצטרע בימי נזירותו והוחלט שלא יהיו עולין למנין נזירותו), ודין הוא מה ימי טומאתו מגלח (תגלחת טומאה) ומביא קרבן (צפרים) אף ימי חלוטו מגלח ומביא קרבן (דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו וכתיב וביום השמיני יקח שני כבשים וגו׳, להלן פס׳ י) ומה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין, לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין (כדכתיב (במדבר ה יב) והימים הראשונים יפלו) לפיכך אין עולין לו מן המנין תאמר בימי חלוטו שאינו מבטל את הקודמין לפיכך עולין לו מן המנין, אמרת ומה נזיר בקבר (בבית הקברות) ששערו ראוי לתגלחת אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת לא כ״ש שאין עולין לו מן המנין. (נזיר יז:)
[סד] 14יגלח את כל שערו... ורחץ את בשרו במים וטהר, מתני׳ מצורע טהרתו תלויה בתגלחתו (שאם טבל קודם שמגלח עדיין אינו טהור עד שמגלח, דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, והדר ורחץ את בשרו במים וטהר). (נזיר מד:)
[סה] 15[ורחץ את בשרו במים וטהר וביום השמיני], תניא, מצורע טובל (בשמיני שלו, אע״פ שטבל בשביעי, כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח וגו׳, חוזר וטובל בשמיני כשמביא קרבנותיו) ועומד בשער ניקנור (להכניס ידיו ורגליו בפנים למתן בהונות מדם האשם ושמן הלוג), ר׳ יהודה אומר אינו צריך טבילה, שכבר טבל מבערב (ר׳ יהודה לטעמיה דאמר אין טבילת שחרית הבאים לעזרה אלא לזכור טומאה ישנה, וזה אין צריך לכך, שהרי טבל אמש לכל טומאה שעליו). (יומא ל:)
1. ראה מו״ק יז:.
– רמב״ם הל׳ יו״ט פ״ז הי״ט: אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתו בין בתוך המועד בין קודם הרגל אע״פ שהיה להם פנאי מותרין לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהם.
2. רמב״ם שם ה״ב: וביום השביעי וכו׳ ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא אחרים, והרי הוא ככל טבולי יום ואוכל במעשר. העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים.
3. ירושלמי קידושין פ״א ה״ב. וראה תו״כ וילקו״ש כאן, נגעים פי״ד מ״ב ומ״ג.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״א: כיצד מגלחו מעביר תער על כל בשרו הנראה אפי׳ בית השחי ובית הערוה שיער שעל כל הגוף עד שיעשה כדלעת שנאמר את כל שערו. א״כ למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו לרבות כל כיוצא בהן ולמעט שיער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה. ובה״ב: וביום השביעי מגלחו הכהן תגלחת שניה כראשונה.
4. תו״כ וילקו״ש כאן ורמז תשי, ספרי נשא פ״ו, יבמות ה. נזיר נז:.
– רמב״ם שם ה״א: כיצד מגלחו, מעביר תער על כל בשרו. ובה״ג: כשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח אלא בתער, ואם גילח שלא בתער וכו׳ לא עשה כלום. ובהל׳ נזירות פ״ז הט״ו: וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות ה״ז מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מצות עשה שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וכו׳.
5. תו״כ וילקו״ש כאן. יבמות ה. נזיר נז:.
– במדרש אגדה ח״ב צג: קח את הלוים (במדבר ח, ו) וכו׳, לכך נאמר והעבירו תער על כל בשרם, ככתוב בטהרת המצורע והיה ביום השביעי יגלח וכו׳.
6. תו״כ וילקו״ש כאן, יבמות ה. נזיר נח.
– רמב״ם הל׳ ע״ז פי״ב ה״ז: אסרה תורה להשחית הזקן וכו׳ ואינו חייב עד שיגלחנו בתער שנא׳ ולא תשחית את פאת זקנך גילוח שיש בה השחתה, לפיכך אם גילה זקנו במספרים פטור.
7. ראה תו״כ כאן.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ט ה״ב: אין הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו של נגוע וכו׳ וכשם שהאדם נראה לנגעו כך הוא נראה לתגלחתו שאם לא יראה שיער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק או כשתשב האשה כמו שביארנו הרי זה תגלחתו כשרה ואין כהן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאו בהן שער אע״פ שהוא צריך לגלח הכל.
8. ראה כלים פ״א מ״א, ובפיהמ״ש להרמב״ם שם.
– הל׳ טו״צ פי״א ה״ב: כל שבעת הימים האלו עדיין הוא אב הטומאה מטמא אדם וכלים במגע לא במשא שהרי הוא אומר והיה ביום השביעי וכבס את בגדיו וגו׳ מלמד שהיה מטמא בגדים וכשם שהיה מטמא בגדים במגע כך מטמא אדם במגע שכל המטמא בגדים מטמא אדם.
9. אות זה ואות סג שייכים אחר אות מז.
10. הובא בתו״ש יתרו פי״ט אות קמח. וראה לק״ט שמות יט, י שהביא הפ׳ דלהלן טו, יג: וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים, ועיי״ש במדבר ח, ו: והטהרו זו טבילה, שנאמר ורחץ בשרו במים.
11. סוכה ו. וראה עירובין ד: פסחים קט. יומא לא. ושם הלימוד מלהלן טו, טז: ורחץ במים את כל בשרו. וראה דק״ס ערובין וסוכה שם.
– רמב״ם הל׳ מקואות פ״א הי״ב: אחד האדם או הכלים לא יהיה דבר חוצץ בינם ובין המים, ואם היה דבר חוצץ ביבם ובין המים כגון שהיה בצק או טיט מודבק על בשר האדם או על גוף הכלי ה״ז טמא כשהיה ולא עלתה בהן טבילה.
12. רמב״ם שם ה״י: בית הסתרים ובית הקמטים אין צריכים שיבואו בהן המים שנא׳ וידיו לא שטף במים איברים הנראים בלבד.
13. ראה לעיל אות נט*. נזיר נו. ספרי נשא פיסקא לא.
14. רמב״ם הל׳ טו״צ פי״א ה״ד: תגלחת המצורע וטבילתו והזאתו אינן מעכבות זו את זו. וראה בהשגות הראב״ד דאדרבה אלו הן שמעכבין את טהרתו וכו׳, ואולי ט״ס וצ״ל תגלחתו וטבילתו והזאתו מעכבין בו. וראה בכס״מ.
15. נגעים פי״ד מ״ח, תוספתא שם פ״ח.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ד ה״א: כשיתרפא הצרוע מצרעתו וכו׳ ומונה שבעת ימים וכו׳ ולמחר בשמיני טובל פעם שניה ואח״כ מקריבין קרבנותיו ומפני מה טובל בשמיני אחר שטבל מאמש, מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו ואינו נזהר משום טומאה ושמא נטמא אחר שטבל לפיכך טובל בשמיני בעזרת הנשים בלשכת המצורעים ששם אע״פ שלא הסיח דעתו.
[דִּבּוּרָא דִמְצֹרָע פֶּרֶק ב]
[א]
׳בַּשְּׁבִיעִי׳ – יָכֹל בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בַיּוֹם״, לֹא בַלַּיְלָה.
[ב]
״יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – יָכֹל אַף בֵּית הַסְּתָרִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״גַּבֹּת עֵינָיו״.
מַה ״גַּבֹּת עֵינָיו״ – בַּנִּרְאֶה, פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים.
אַף ״כָּל שְׂעָרוֹ״ בַנִּרְאֶה, פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים.
[ג]
אוֹ מַה ״גַּבֹּת עֵינָיו״, מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וּבַנִּרְאֶה, אַף אֵין לִי אֶלָּא מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וּבַנִּרְאֶה.
מְנַיִן כִּנּוּס שֵׂעָר בְּשֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, פִּזּוּר שֵׂעָר בַּנִּרְאֶה, פִּזּוּר שֵׂעָר בְּשֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ״.
[ד]
״רֹאשׁוֹ״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ״ (במדבר ו׳:ה׳), יָכֹל אַף עַל פִּי מְנֻגָּע?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״רֹאשׁוֹ״.
״וְאֶת זְקָנוֹ״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ (ויקרא כ״א:ה׳), יָכֹל אַף עַל פִּי מְנֻגָּע?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זְקָנוֹ״.
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״רֹאשׁוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״זְקָנוֹ״?
לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּרֹאשׁ מַה שֶּׁאֵין בַּזָּקָן, וּבַזָּקָן מַה שֶּׁאֵין בָּרֹאשׁ: הָרֹאשׁ אָסוּר בַּמִּסְפָּרַיִם כְּבַתַּעַר, וְהַזָּקָן אֵינוֹ אָסוּר בַּמִּסְפָּרַיִם כְּבַתַּעַר.
הָרֹאשׁ מֻתָּר בְּכָל אָדָם, וְהַזָּקָן אָסוּר בְּכָל אָדָם.
הָא לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּרֹאשׁ מַה שֶּׁאֵין בַּזָּקָן, וּבַזָּקָן מַה שֶּׁאֵין בָּרֹאשׁ, צָרַךְ לוֹמַר ״רֹאשׁוֹ״ וְצָרַךְ לוֹמַר ״זְקָנוֹ״.
[ה]
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: ״גַּבֹּת עֵינָיו״, וְלֹא רִיסֵי עֵינָיו.
״כָּל שְׂעָרוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְגַלֵּחַ״?
אֶלָּא לִתֵּן אַחְרָיוּת לַתִּגְלַחַת, שֶׁאִם לֹא גִלַּח בַּשְּׁבִיעִי, מְגַלֵּחַ בַּשְּׁמִינִי, בַּתְּשִׁיעִי וּבָעֲשִׂירִי.
[ו]
שְׁלֹשָׁה מְגַלְּחִים וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה: הַנָּזִיר, וְהַמְּצֹרָע, וְהַלְוִיִּם.
וְכֻלָּם שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בַתַּעַר, אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, לֹא עָשׂוּ כְלוּם.
וִיהֵי בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלַּח יָת כָּל שַׂעֲרֵיהּ יָת רֵישֵׁיהּ וְיָת דִּקְנֵיהּ וְיָת גְּבִינֵי עֵינוֹהִי וְיָת כָּל שַׂעֲרֵיהּ יְגַלַּח וִיצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּשְׂרֵיהּ בְּמַיָּא וְיִדְכֵּי.
And on the seventh day he shall (again) shave off all the hair of his head, and his beard and his eyebrows, the whole of his hair shall he shave off, and wash his clothes, and wash his flesh with water, and he shall be clean.

וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר
וִיהֵי בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלַּח יָת כָּל סַעָרֵיהּ יָת רֵישֵׁיהּ וְיָת דִּקְנֵיהּ וְיָת גְּבִינֵי עֵינוֹהִי וְיָת כָּל סַעָרֵיהּ יְגַלַּח וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵיהּ בְּמַיָּא וְיִדְכֵּי
תרגומי גילוח
א. ״יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – ״יְגַלַּח יָת כָּל סַעָרֵיהּ״. אונקלוס מתרגם פועל ״גלח״ בכל התורה בלשון גילוח כבפסוקנו, וכן בפסוק הקודם ״וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – ״וִיגַלַּח יָת כָּל סַעָרֵיהּ״, ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ (ויקרא כא ה) ״וּפָתָא דְּדִקְנְהוֹן לָא יְגַלְּחוּן״ וכך בשאר מקומות. זולת האמור ביוסף ״וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו״ (בראשית מא יד) ״וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְסוּתֵיהּ״ בלשון תספורת, עיין שם הטעם. ואולם המיוחס ליונתן תרגם גם בפסוקנו ״יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – ״יְסַפֵּר יַת כָּל שְׂעָרֵיהּ״ שלא כהלכה המחייבת גילוח בתער דווקא.⁠1 גם תרגומו ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ - ״לָא יְסַפְּרוּן״ מנוגד להלכה, כי רק השחתת גילוח אסורה ולא תספורת במספריים. אך עיין שם דברי ״אהבת יהונתן״ ו״ינחנו״ שניסו ליישב.⁠2
ב. ״וְאֶת זְקָנוֹ... יְגַלֵּחַ״. על גילוח זקן ראה להלן בפסוק ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ (ויקרא כא ה).
1. כנגעים יד ד: ״שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. וכולן שגלחו שלא בתער לא עשו כלום״.
2. אבל קשה לעמוד על תרגומי לשונות גילוח אצל המיוחס ליונתן הבאים בחוסר עקיבות ואפילו בפסוק אחד: ״וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ״ (במדבר ו ט) ״וִיגַלַח רֵישֵׁיהּ בְּיוֹם דְכוּתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלְבִינֵיהּ״.
ויהוי ביומא שביעיה יספר ית כל שעריה ית ראשיה וית דקנה וית גביני עייני וית כל שערה יספר ויחוור [ית]⁠א לבושוי ויסחי ית בשריה במיא וידכי.
א. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ויהי ביומא שביעאה יספר ית כל שעריה ית רישיה וית דיקניה וית גביני עינוי וית כל שעריה יספר ויצבע ית לבושוי ויסחי ית ביסריה במוי וידכי.
And on the seventh day he shall again shave off all the hair of his head, of the beard, and of the eyebrows, even all his hair shall he shave, and dip his clothes, and wash his flesh in water, and he is clean.
והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ – כְּלָל, ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֶת גַּבּוֹת עֵינָיו״ – פְּרָט ״וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלַּח״ – חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מָה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה, אַף כָּל מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה, מַאי רַבִּי, רַבִּי שְׂעַר הָרַגְלַיִם. וּמַאי מִעֵט, מִעֵט דְּבֵית הַשֶּׁחִי וּדְכֻלֵּי גּוּפֵהּ. וַהֲלָכָה מְגַלֵּחַ כָּל גּוּפוֹ. דְּתַנְיָא: בָּא לוֹ לְטַהֵר אֶת הַמְּצֹרָע – מַעֲבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח״ – שֶׁתְּהֵא תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה. רַב אַשִּׁי אָמַר: הָא מַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּדָרִישׁ כְּלָלִי וּפְרָטִי. וּמְגַלֵּחַ כְּדִלְעֵיל מַנִּי, רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָרִישׁ רִבּוּיֵי וּמִעוּטֵי, דְּתַנְיָא: ״אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – רִבָּה, ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֶת גַּבּוֹת עֵינָיו״ – מִעֵט, ״וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלַּח״ – חָזַר וְרִבָּה, מַאי רַבִּי, רַבִּי כָּל מִלֵּי, וּמַאי מִעֵט, מִעֵט שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹטֶם. ״בַּשְּׁבִיעִי״ – יָכוֹל בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיּוֹם״ – וְלֹא בַּלַּיְלָה. ״יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – יָכוֹל אַף בֵּית הַסְּתָרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גַּבּוֹת עֵינָיו״ – מַה גַּבּוֹת עֵינָיו בַּנִּרְאֶה פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים, אַף כָּל שְׂעָרוֹ בַּנִּרְאֶה פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים. אִי מַה גַּבּוֹת עֵינָיו מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה אַף אֵין לִי אֶלָּא מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר וְנִרְאֶה, מִנַּיִן מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר שֶׁאֵין נִרְאֶה, פִּזּוּר שֵׂעָר וְנִרְאֶה, פִּזּוּר שֵׂעָר שֶׁאֵין נִרְאֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ״. ״רֹאשׁוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף מְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא הַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה, ״זְקָנוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף כֹּהֵן מְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זְקָנוֹ״. ״רֹאשׁוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף נָזִיר מְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: רֹאשׁוֹ.

רמז תקסב

תְּנָן: ״אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּלְקְטֶנּוּ בְּתַעַר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ לִקְּטוֹ בַּמַּלְקֵט וּבָרְהִיטְנִי חַיָּב״. מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנָן, דְּתַנְיָא: ״זְקָנוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ – יָכוֹל אַף מְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זְקָנוֹ״. וּמִנָּלָן דִּבְתַעַר, דְּתַנְיָא: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ – יָכוֹל אֲפִלּוּ גִּלְּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם יְהֵא חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ״. אִי ״לֹא תַשְׁחִית״ יָכוֹל אֲפִלּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטְנִי יְהֵא חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״. הָא כֵּיצַד, גִּלּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה תַּעַר. וְר׳ אֱלִיעֶזֶר מַאי טַעֲמָא, יָלִיף מֵ״רֹאשׁוֹ״. דְּתַנְיָא: ״רֹאשׁוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר גַּבֵּי נָזִיר: ״תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ״ – יָכוֹל אַף נָזִיר מְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. וְרַבָּנָן הַאי ״רֹאשׁוֹ״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּהּ, מִבָּעֵי לֵהּ לְמִידְחֵי לָאו דְּהַקָּפָה. דְּתַנְיָא: ״לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם״ – יָכוֹל אַף מְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. וְלָמָּה לִי לְמִכְתַּב ״רֹאשׁוֹ״ תִּפּוּק לֵהּ מִ״זְּקָנוֹ״, דְּתַנְיָא: ״זְקָנוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ – יָכוֹל אַף מְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זְקָנוֹ״. לָמָּה לִי לְמִכְתָּב ״רֹאשׁוֹ״, וְלָמָּה לִי לְמִכְתָּב ״זְקָנוֹ״, צְרִיכָא. דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״זְקָנוֹ״ וְלֹא כָּתַב ״רֹאשׁוֹ״, הֲוָה אֲמֵינָא הַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ לֹא שְׁמָהּ הַקָּפָה, לְהָכֵי כָּתַב רַחֲמָנָא רֹאשׁוֹ. וְאִי כָּתַב ״רֹאשׁוֹ״ הֲוָה אֲמֵינָא מַשְׁמַע תַּרְתֵּי: מַשְׁמַע דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַּעֲשֶׂה, וּמַשְׁמַע דְּהַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה, אַכַּתִּי בְּתַעַר מְנָלָן, לְהָכֵי כָּתַב ״זְקָנוֹ״. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַּעֲשֶׂה יָלִיף מִגְּדִילִים, דְּתַנְיָא: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״ וְגוֹ׳ – הָא גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לְךָ מֵהֶם.
לֵימָא הַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ תַּנָּאֵי הִיא, דְּתָנוּ רַבָּנָן: ״רֹאשׁוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַקִּיפוּ״ – יָכוֹל אַף בַּמְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רֹאשׁוֹ״. וְתַנְיָא אִידָךְ: ״רֹאשׁוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר גַּבֵּי נָזִיר: ״תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ״ – יָכוֹל אַף נָזִיר מְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״רֹאשׁוֹ״. מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא. וּמַאן דְּאָמַר מִנָּזִיר סָבַר הַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ לֹא שְׁמָהּ הַקָּפָה, וְכִי אָתָא קְרָא לְמִדְחֵי לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. וְאִידָךְ סָבַר שְׁמָהּ הַקָּפָה, וְכִי אָתָא קְרָא לְמִדְחֵי לָאו גְּרֵידָא. אָמַר רָבָא: דְּכֻלֵּי עָלְמָא הַקָּפַת כָּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה, וּמַאן דְּקָא מוֹקִים לֵיהּ קְרָא לְמִידְחֵי לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה לָאו גְּרֵידָא מְנָא לֵהּ, יָלִיף מִגְּדִילִים, דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״ – הָא גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לְךָ מֵהֶם. וּמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵרֹאשׁוֹ מַאי טַעֲמָא לֹא נָפְקָא לֵיהּ מִ״גְּדִילִים״, אָמַר לָךְ: גְּדִילִים לְכִדְרָבָא, דְּרָבָא רָמֵי: ״וְנָתְנוּ עַל צִיצִית הַכָּנָף״ – [מִין כָּנָף], וּכְתִיב: ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו״. הָא כֵּיצַד, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן, שְׁאָר מִינִין, בְּמִינָן – פּוֹטְרִין, שֶׁלֹּא בְּמִינָן – אֵינָן פּוֹטְרִין. וְהַאי תַּנָּא דְּמַפִּיק רֹאשׁוֹ לְלַאו גְּרֵידָא, דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה מְנָא לֵהּ, נָפְקָא לֵהּ מִ״זְּקָנוֹ״. דְּתַנְיָא: ״זְקָנוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ – יָכוֹל אַף כֹּהֵן מְצֹרָע כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זְקָנוֹ״. וּמַאן דְּמַפִּיק מֵרֹאשׁוֹ לַעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, לֵילִיף מִזְּקָנוֹ, וְלִטְעָמָיךְ דְּקַיְמָא לָן בְּעָלְמָא לָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, לֵילִיף מִכֹּהֵן דְּדָחֵי, אֶלָּא מִכֹּהֵן לֹא יָלְפִינָן, מַה לְּכֹהֵן שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל. נָזִיר נַמֵּי מִכֹּהֵן לֹא יָלִיף, שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל. וּמַאן דְּמוֹקִים לְרֹאשׁוֹ בְּנָזִיר, לָמָּה לִי ״זְקָנוֹ״, מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״ – יָכוֹל גִּלְּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם יְהֵא חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תַשְׁחִית״. אִי ״לֹא תַשְׁחִית״ יָכוֹל לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטְנִי יְהֵא חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״. הָא כֵּיצַד, אֵיזֶהוּ גִּלּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה תַּעַר. וּמַאן דְּמַפִּיק ״רֹאשׁוֹ״ לְלָאו גְּרֵידָא, לָמָּה לִי לְמִכְתָּב ״רֹאשׁוֹ״ וְלָמָּה לִי לְמִכְתָּב ״זְקָנוֹ״, מַשְׁמַע לְמִדְחִי לָאו גְּרֵידָא וּמַשְׁמַע לְמִדְחִי לֹא תַּעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, הִלְכָּךְ שָׁקוּל הוּא וְיָבוֹאוּ שְׁנֵיהֶם. כֹּהֵן מִנָּזִיר לֹא יָלִיף, שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה. נָזִיר מִכֹּהֵן לֹא יָלִיף, שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל. וּבְעָלְמָא לֹא יָלְפִינָן מִנַּיְהוּ, מִשּׁוּם דְּאִכָּא לְמִפְרָךְ כִּדְאַמָרָן. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״רֹאשׁוֹ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״זְקָנוֹ״, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּרֹאשׁ מַה שֶּׁאֵין בַּזָּקָן, וּבַזָּקָן מַה שֶּׁאֵין בָּרֹאשׁ. הָרֹאשׁ אָסוּר בְּמִסְפָּרַיִם כִּבְתַעַר, הַזָּקָן אֵין אָסוּר בְּמִסְפָּרַיִם כִּבְתַעַר. זָקָן אָסוּר בְּכָל אָדָם, הָרֹאשׁ אֵין אָסוּר בְּכָל אָדָם. הָא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּרֹאשׁ מַה שֶּׁאֵין בַּזָּקָן וּבַזָּקָן מַה שֶּׁאֵין בָּרֹאשׁ, צָרִיךְ לוֹמַר ״רֹאשׁוֹ״ וְצָרִיךְ לוֹמַר ״זְקָנוֹ״. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״גַּבּוֹת עֵינָיו״ – וְלֹא רִיסֵי עֵינָיו. ״אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְגַלַּח״, לִתֵּן אַחֲרָיוּת לַתִּגְלַחַת, שֶׁאִם לֹא גִּלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי יְגַלֵּחַ בַּשְּׁמִינִי וּבַתְּשִׁיעִי וּבָעֲשִׂירִי. שְׁלשָׁה מְגַלְּחִים וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה: נָזִיר, וּמְצֹרָע, וּלְוִיִּים. וְכֻלָּן שֶׁגִּלְּחוּ בְּלֹא תַּעַר אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, לֹא עָשׂוּ כְּלוּם. בַּשְּׁבִיעִי יְגַלֵּחַ וּבַשְּׁמִינִי יָבִיא, שֶׁאִם גִּלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי – מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי, אִם גִּלֵּחַ בַּשְּׁמִינִי – מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַּיּוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: מַה בֵּין זֶה לְנָזִיר, אָמַר לוֹ: נָזִיר טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה [בְּיָמִים, וּמְצֹרָע טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה] בְּתִגְלַחְתּוֹ, וְאֵין מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ.
פאד֗א כאן פי יום אלז׳ יחלק איצ֗א גמיע שער ראסה ולחיתה וחואגב עיניה מע סאיר שערה ויג֗סל ת֗יאבה וירחץ֗ בדנה באלמא ויטהר.
והיה ביום השביעי יגלח שוב את כל שער ראשו וזקנו וגבות עיניו עם שאר שערו ויכבס את בגדיו וירחץ את בשרו במים ויטהר.
את כל שערו וגומ׳ – כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כינוס שער ונראה.
את כל שערו [HE SHALL CUT OFF] ALL HIS HAIR etc. – We have a generalization ("all his hair"), a particularization ("his head and his beard and his eyebrows"), and again a generalization ("and all his hair"). According to the rule of interpretation (מדה ו' י"ג מדות) the purpose of this is to include in the generalization only such things as are similar to those contained in the particularization; here it intends to include every spot of the body where there is a collection of hair, it (the hair) being visible (these being the characteristics of the head, beard and eyebrows) (Sotah 16a).
פס׳: והיה ביום השביעי – ביום ולא בלילה. יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו. מה גבות עיניו בנראה אף כל בנראה פרט לבית הסתרים. ראשו מה ת״ל לפי שנאמר (במדבר ו׳:ה׳) תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו מנוגע ת״ל ראשו. זקנו מה ת״ל לפי שנא׳ (ויקרא כ״א:ה׳) ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו מנוגע ת״ל זקנו. ולפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש 1שהראש אסור במספרים כבתער [שנאמר (ויקרא יט) ולא תשחית איזה הוא גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער] 2הראש מותר בכל אדם קסבר הקפת הראש כולו לא שמה הקפה והזקן אסור בכל אדם.
ואת כל שערו יגלח – מה תלמוד לומר 3ליתן אחריות לתגלחת שאם לא גלח בשביעי יגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי. שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. וכולם שגלחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו כלום:
1. שהראש אסור במספריים כמו בתער שנאמר לא תקיפו פאת ראשם כצ״ל. ובכאן הגירסא משובש ע״כ הסגרתי במוסגר:
2. הראש מותר בכל אדם. היינו הקפת כל הראש כדמסיים:
3. ליתן אחרית לתגלחת. פי׳ ששאר הימים משלמים בעדו אם לא גילח בז׳ יגלח בשאר הימים וכו׳ (ק״א):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(ט) ואת כל שערו – שער הרגלים.
ויש אומרים: אף זרועיו ושוקיו והחזה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

(9) EVEN ALL HIS HAIR. The hair of the feet. Some say the hair of his arms, thighs, and chest.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

והיה ביום השביעי יגלח – מה שצמח באותן הימים השבעה, ושני גלוחין היה עושה.
את כל שערו את ראשו – אבל גבי לויים לא נאמר אלא והעבירו תער על כל בשרם (במדבר ח׳:ז׳) כלומר והעבירו תער על בשר כולם כדרך המתגלחים לנוי סביבות הראש והזקן וגבות העינים, שמגלחין מקצת ומשיירין הרוב, שאם אתה אומר כך יגלחו כל השער נמצאו באים מנוולים לפני שכינה אבל מצורעים אילו אפשר להפשיט עורם מעל בשרם ולהיותם חיים היה הכתוב מזקיקם לכך בשביל הצרעת שזרחה על עורם.
ואת כל שערו – מה תלמוד לומר: יגלח, אלא ליתן אחריות להתגלחת שאם לא גלח ביום השביעי מגלח בשמיני בתשיעי ובעשירי.⁠1
1. שאוב מהספרא.
והיה ביום השביעי יגלח, and as soon as the seventh day has come, he will shave all his hair. The reference is to hair that has grown during the preceding seven days. There are two occasions when shaving has to occur. He has to perform two separate shavings;
את כל שערו את ראשו, "all the hair on his head;⁠" but when the Torah prescribes the Levites as having to shave off their hair, it requires only the eyelids and eyebrows and their body hair. (Numbers 8,7). The purpose there is for cosmetic purposes. Usually they only shave off excess hair and they leave most of it. If they had been asked to remove all their body hair they would present themselves as practically naked in the Presence of the glory of God;People who had been afflicted with tzoraat, on the other hand, would have been asked to remove the whole skin over their flesh if they would be able to survive such a procedure. The Torah, therefore, does not ask this of them, but is content with a symbolic procedure. It only wants to ensure that all the symptoms of their affliction have been removed.
ואת כל שערו, "and all of his hair;⁠" what is the meaning of these words? Why does the Torah repeats this instruction? It is to emphasize the critical importance of this procedure and its date. It must be performed on the seventh day, not on the eighth or ninth or tenth day.
את כל שערו – כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כנוס שער הנראה. לשון רבינו שלמה.
אבל בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ט׳): יגלח את כל שערו – יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר: גבות עיניו, מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה, פרט לבית הסתרים. אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה, אף כל שערו בנראה, אין לי אלא מקום כנוס שער בנראה, מנין כנוס שער בשאינו נראה, פזור שער בשאינו נראה, תלמוד לומר: את כל שערו יגלח. (וצריך עיון.) [אבל הרב תפש מדרשו של רבי ישמעאל: מאי הביא שער הרגלים, ומאי הוציא דבית השחי ודכולי גופיה, אבל בכאן הלכה מגלח כדלעת, או מפני שהלכה עוקבת את המדרש, או מפני שהלכה כדברי רבי עקיבא, ורבי דכוליה גופיה, ומיעט שבתוך החוטם בלבד. וכן שנינו במשנתנו (משנה נגעים י״ד:ב׳): והעביר תער על כל בשרו.⁠א ומפורש בפרק שני דסוטה (בבלי סוטה ט״ז.).]⁠ב
א. כן ברשימת ההוספות בכ״י מינכן 137. בכ״י פרמא 3255 (לאחר תיקון, להתאים כנראה ללשון הפסוק בבמדבר ח׳:ז׳): ״והעבירו תער על כל בשרם״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
AND IT SHALL BE ON THE SEVENTH DAY, THAT HE SHALL SHAVE ALL HIS HAIR, HIS HEAD AND HIS BEARD AND HIS EYEBROWS, EVEN ALL HIS HAIR HE SHALL SHAVE OFF. "This is a general principle [he shall shave all his head] followed by an enumeration of particulars [already comprehended in the general proposition, i.e., his head etc.] and [this again is followed by] a generalization [all his hair he shall shave off].⁠1 This is to include every spot of the body where there is a visible collection of hair" [just like the head, beard and eyebrows]. This is Rashi's language.
But in the Torath Kohanim it is stated:⁠2 "And he shall shave off all his hair. I might think this includes the hidden parts of the body; Scripture therefore states, his eyebrows. Just as the eyebrows are visible, so also [the expression] all his hair refers only to visible parts of the body, thus excluding hair which is in the hidden parts of the body. If so I might think, just as the eyebrows are in a place where there is a visible collection of hair, so we are to include [only] those places where there is a visible collection of hair. Whence do I know to include [in the commandment of shaving his hair] an invisible collection of hair [such as under the armpits, and between the legs], or a visible scattering of hair [such as on the stomach or ribs] or an invisible scattering of hair [such as the hair in the folds of the body]? Scripture therefore says, even all his hair he shall shave off.⁠" However, the Rabbi [Rashi] followed the interpretation of Rabbi Yishmael,⁠3 who included only the hair between the legs, and excluded the hair under the armpits and on the whole body [since they are not "visible collections of hair].⁠" But here the accepted law is that he shaves his body as smooth as a gourd, either because this is one [of the three instances] where the practice goes beyond the Biblical text,⁠4 or because the accepted law is like the opinion of Rabbi Akiba, who [as a consequence of his wider method of exegesis] included the hair of the whole body [in the requirement of being shaved], and excluded only the hair within the nose [or ears]. So also have we been taught in a Mishnah [like Rabbi Akiba]:⁠5 "He passed the razor over the whole of his body,⁠" and it is further explained in the second chapter of Tractate Sotah.⁠6
1. Such a Scriptural statement is governed by the rule enunciated by Rabbi Yishmael [in his "Thirteen exegetical principles by which the Torah is expounded"], that the generalizations can include only such new particulars as are similar to those particulars specified. In the verse they therefore include etc.
2. Torath Kohanim, Metzora 2:2-3. Ramban's meaning is to point out that Rashi here follows Rabbi Yishmael's method of exposition, while the accepted rule is that of Rabbi Akiba, who had a different method of exegesis which allowed in such cases for a wider inclusion of particulars not specified, as indicated in the following text of the Torath Kohanim. See my Hebrew commentary, p. 80.
3. Such a Scriptural statement is governed by the rule enunciated by Rabbi Yishmael [in his "Thirteen exegetical principles by which the Torah is expounded"], that the generalizations can include only such new particulars as are similar to those particulars specified. In the verse they therefore include etc.
4. Sotah 16a.
5. Negaim 14:2.
6. Sotah 16a.
והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, את ראשו ואת זקנו ואת גבֹּת עיניו, ואת כל שערו יגלח – כבר ביארנו שהתגלחת הזאת היא נעשית בכהן.
וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר – הנה בזאת הטבילה יטהר לכל הדברים של חולין, זולתי לקודשים ולמקדש שלא יטהר, לפי שהוא מחוסר כפרה, כמו הענין ביולדת; ומשם נלמד זה הענין. ולזה אמר בהשלמת הבאת קרבנותיו: ׳וכפר עליו הכהן וטהר׳ (פסוק כ), ולולא שכבר היה טמא לדבר⁠־מה לא אמר ׳וטהר׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וביום השביעיא יגלח את כל שערו וכבס בגדיו שנית וטהר לבא אל אהלו.
א. כן צ״ל, אך בדפוסים: ״השמיני״.
את כל שערו וגומר כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער ונראה. כגון שפמו שהוא כנוס שער ונראה ואינו בכלל ראשו וזקנו ומדין כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט הוא דמרבינן ליה מה הפרט שהן גבות עיניו וראשו וזקנו מקום כנוס שער ונראה אף שפמו שהוא מקום כנוס שער ונראה לאפוקי בית השתי ובית הערוה שהן מקום כנוס שער ואינו נראה ולאפוקי מקום פזור שיער בנראה ובשאינו נראה וא״ת למה לי כל הני פרטי דגבות עיניו וראשו וזקנו בחד מינייהו סגי כבר תרצו זה בתורת כהנים ראשו מת״ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אף כל המנוגע תלמוד לומר ראשו זקנו מת״ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף על המנוגע תלמוד לומר זקנו מת״ל ראשו ומת״ל זקנו לפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש צריך לומר ראשו וצריך לומר זקנו פי׳ לפי שנאמר בנזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אם נדר בנזיר והדר איתנגע ואתסי אינו מגלח משום נזרו ת״ל ראשו ללמד שאם נדר בנזיר והדר איתנגע ואתסי מגלח משום נגעו והדר מונה נזירותו דאתי עשה דגלוח הנגע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר עשה דכתיב גדל פרע ולא תעשה הכתיב תער לא יעבור על ראשו מת״ל ראשו ומת״ל זקנו פי׳ כיון דהוי כלל ופרט דהיינו גבות עיניו תו לא צריך לא ראשו ולא זקנו דמפרטא דגבות עיניו לחודיה מצינן למידן מכלל ופרט וכלל כל כעין הפרט מה הפרט מקום כנוס שער ונראה אף כל כו׳ נהי דראשו אצטריך כדי לאשמועינ׳ דאתי עשה דגלוח הנגע ודחי עשה ולא תעשה דנזיר מ״מ זקנו למה לי אי לאשמועינן דאתי עשה דגלוח הנגע ודחי לא תעשה דפאת זקנם לא יגלחו מראשו שמעינן לה דאפילו עשה ולא תעשה נדחה מעשה דגלוח הראש כ״ש לא תעשה גרידא ומשני לפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש לפיכך נכתבו שניהם פי׳ ראש הנזיר אסור במספרים כבתער כדתנן בפרק ג׳ מינין נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהיא חייב אבל הזקן אינו אסור אלא בשער כדתניא בת״כ בפ׳ קדושים לא תשחית את פאת זקנך מת״ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גלחו במספרים כבתער יהא חייב ת״ל לא תשחית את פאת זקנך יכול אפילו לקט במלקט וברהיטני יהא חייב ת״ל זקנם לא יגלחו הא כיצד גלוח שיש בו השחתה וזהו תער הלכך כיון שהראש חמור מן הזקן אי הוה כתיב זקן לא הוה יליף ראש מיניה ויש חמור בזקן מן הראש שהזקן אסור בכל אדם שיש לו זקן ואלו הקפת הראש אינו אסור בכל אדם שהרי הקפת הראש אינה נוהגת אלא באיש ולא באשה כדתנן בפ״ק דקדושין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים שהנשים פטורות מאלה הלאוין וכיון שהזקן חמור מן הראש אי הוה כתיב ראש לא הוה יליף זקן מיניה ואע״ג דאנן בראש דנזיר קיימינן דאסור בכל אדם שכמו שהאיש אסור בגלוח כך האשה הנזירה אסורה כדתנן בנזיר בפרק מי שאמר האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אלמא בת גלוח היא וכיון דבת גלוח היא ממילא דאסורה לגלח בימי נזירות׳ אפי׳ הכי קולא היא מאחר שמצינו שהזקן חמור מן הראש בעלמא ויש לתמוה דמדברי רש״י משמע דמכלל ופרט וכלל דהכא דדיינינן ליה כעין הפרט למדנו מה הפרט מקום כנוס שער ונראה אף כל לאפוקי מקום כנוס שער שאינו נראה ופזור שער בנראה ושלא בנראה ואלו בבריתא דתורת כהנים קתני אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף אין לי אלא מקום כנוס שער בנראה מניין מקום כנוס שער בשאינו נראה ופזור שער בנראה ופזור שער בשאינו נראה תלמוד לומר את כל שערו יגלח אלמא לא מקום כנוס שער בנראה בלבד אמרו אלא אף מקום כנוס שער באינו נראה ופזור שער בנראה ושאינו נראה יש לומר דנראה דרש״י ז״ל עינו כנראה דסיפא דברייתא דנראה דרש״י ז״ל פירושו שיש בו אפשרות שיראה כשהוא ערום בהיותו עודר ומוסק אף על פי שאינו נראה בהיותו מלובש או אפילו ערום כשאינו עודר ומוסק לאפוקי שער בית הסתרים שהוא השער שבתוך השחי ממש שזה אין בו אפשרות שיראה אפילו בהיותו ערום ואפילו בעודר או מוסק וזהו פירוש רישא דברייתא ששנו את כל שערו יכול אף בית הסתרים ת״ל גבות עיניו מה גבות עיניו נראה פירוש אפפר להראות פרט לבית הסתרים שאין בו אפשרות להראות ולא אמר פרט לשער שבגופו שאינו נראה בהיותו מלובש אבל נראה דסיפא דברייתא דקתני אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אין לי אלא מקום כנוס שער בנראה מניין מקום כנוס שער בשאינו נראה ופיזור שער בנראה ופזור שער בשאינו נראה אין פירושו אפשר להראות כפי׳ נראה דרישא דברייתא אלא נראה לכולן אפי׳ כשהוא מלובש דומיא דגבות עיניו וה״ק אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער במקום הנראה לכולם אפילו בהיותו מלובש אף אין לי אלא מקום כנוס שער במקום הנראה לכולם כגון שפמו מניין מקום כנוס שער במקום שאינו נראה לכלן אלא לאותן הרואין אותו כשהוא ערום והוא עודר או מוסק או מקום פזור שער במקום שאינו נראה אלא לאותן הרואין אותו כשהוא ערום כו׳ שבזה גם רש״י מודה מאחר שהוא אפשר שיראה ת״ל את כל שערו יגלח פירוש אבל אי אפשר לפרש מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף בהיותו מלובש דאם כן יהיה פי׳ את כל שערו יגלח שבא להביא כעין הפרט בעבור שפמו בלבד אבל כל כנוס שער שאינו נראה לכל וכל פזור שער הנראה ושלא בנראה לאו בר גלוח הוא וא״א לומר שבא את כל שערו יגלח להביא שפמו בלבד ואם כן עכ״ל דפירוש מה גבות עיניו בנראה דרישא דברייתא באפשר להראות הוא דקאמר מפני שאז יתרבה כל שערו מקרא דאת כל שערו ולא יתמעט רק שער של בית הסתרים בלבד ובזה תתיישב גם כן הברייתא דאל״כ קשיא רישא לסיפא דברישא תני את כל שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו נראה פרט לבית הסתרים אלמא בית הסתרים ממועט הוא מן הגלוח ובסיפא תני מניין מקום כנוס שער שאינו נראה תלמוד לומר את כל שערו אלמא בית הסתרים בכלל גלוח הוא ואם כן עכ״ל דהאי בשאינה נראה דסיפ׳ שאינו נראה לכל הוא דקאמר דאף על פי כן כיון שרואין אותו כשהוא ערום בהיותו עודר ומוסק נראה ונראה הוא ולפיכך מרבינ׳ ליה מקרא דאת כל שערו יגלח אבל אותו שער שאינו נראה כלל אפילו בהיותו ערום ואף בהיותו עודר ומוסק דהיינו תוך השחי ותוך הערוה ממש שהוא בית הסתרים אימעיט ליה ברישא דברייתא מקרא דגבות עיניו מה גבות עיניו כו׳ וזהו היא דעת כל המפרשים הבריתא הזאת ורש״י ז״ל תפש לישנא דרישא דברייתא שפי׳ נראה באפשר להראות שכולל כל כנוס שער שנראה כשהוא מלובש ושנראה בהיותו עודר ומוסק ואינו מתמעט רק בית הסתרים בלבד שאין בו אפשרות להראות שעליהן נאמר את כל שערו לרבות את כולן מכלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט מפני שלפי׳ רישא דברייתא יהיה כל השער הנראה והבלתי נראה לכל תחת הכלל של כל שערו יגלח ואלו לפירוש סיפא דברייתא שהוא לפי הקס״ד לא יהיה תחת הכלל של כל שערו יגלח אלא שפמו בלבד ואי אפשר לומר שהכתוב חזר ואמר את כל שערו יגלח בדרך כלל בעבור שפמו בלבד הלכך עכ״ל שכעין הפרט הנדון מכלל ופרט וכלל דהכא אינו אלא כמו שאמרו ברישא דבריתא אבל הרמב״ן ז״ל נשאר נבוך בזה ואמר וצ״ע לא ידעתי למה הוקשה לו מדברי רש״י לדברי הבריתא ולא הברייתא עצמה מרישא לסיפא כי מי שיתרץ את זה יתרץ את זה.
ושמא יש לומר שמה שאמר וצ״ע על קושית רישא לסיפא דברייתא של תורת כהנים אמר זה:
והנה צוה יתברך שביום השביעי מהטהר׳ השנית יגלח את כל שערו ויכבס בגדיו להעיר שהיה לוקח עתה מזג חדש ועוזב המזג הראשון שהיה לו בחליו.
ורחץ את בשרו במים וטהר – מענין ״וישב מחוץ לאהלו״ (פסוק ח׳).
ורחץ את בשרו במים וטהר, in line with the previously mentioned instruction “he must pitch his tent outside the camp.” (verse 8)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] והיה ביום השביעי יגלח את כל בשרו1
[1] סוטה פרק שני דף יו ע״א (סוטה יו.) ב2, וע״ב
[ב] את ראשו
[1] יבמות פרק ראשון דף ה ע״א (יבמות ה.) ב3 [2] נזיר פרק שישי דף מא ע״א (נזיר מא.), ופרק שמיני דף נז ע״ב
[ג] ואת זקנו
[1] יבמות פרק ראשון דף ה ע״א (יבמות ה.)4 [2] נזיר פרק שישי דף מ ע״ב (נזיר מ:), ודף מא ע״א, ופרק שמיני דף נח ע״א וב
[ד] ורחץ את בשרו במים5
[1] סוכה פרק ראשון דף ו ע״א (סוכה ו.) ב6 [2] חגיגה פרק ראשון דף יא ע״א (חגיגה יא.)7 [3] קידושין פרק ראשון דף כה ע״א (קידושין כה.)8 [4] קמא9 [בבא קמא] פרק שביעי דף פב ע״א10
1. סיום הציטוט ׳כל בשרו׳ הנאמר בתגלחת השנייה פסוק ט, לכאורה נראה כטעות המעתיק שהרי בפסוק נאמר ׳כל שערו׳. גם לא יכול להיות שהכוונה לתגלחת הראשונה כי גם שם כתוב ׳כל שערו׳ (פסוק ח). אמנם עיין הערה הבאה מה שביארנו להבין כוונת רבנו בשינוי המילים בציטוט, במקום ׳את כל שערו׳, את כל בשרו.
2. דברי הגמרא סוטה טז ע״א:
דתניא: ׳והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו׳ – הגמרא מביאה ברייתא שממנה עולה שמהתורה בתגלחת שניה אין המצורע חייב לגלח את כל גופו כפי שגלח בתגלחת ראשונה.
לשון הגמרא: והלכתא מגלח כדלעת (הלכה למשה מסיני - שמגלח כל בשרו כמו תגלחת ראשונה) דתנן: בא לו להקיף את המצורע - מעביר תער על כל בשרו, וקתני סיפא: וביום השביעי מגלחו, תגלחת שניה כתגלחת ראשונה. עכ״ל.
רבנו ציין שציטוט א כתוב פעמיים בהפניה זו. כלומר ששתי דרשות – הלכות נאמרו כאן (אף שהציטוט כתוב רק פעם אחת). 1) תגלחת שנייה, כלל פרט וכלל – חייב לגלח רק מקום כינוס שער, ושער הנראה. 2) הלכה למשה מסיני בתגלחת שנייה כדלעת – מעביר תער על כל בשרו.
רבנו משתמש בציטוט א במילים ׳את כל בשרו׳ במקום ׳את כל שערו׳ הנאמר בפסוק כדי להדגיש את ההלכה למשה מסיני שמגלח בתער ׳את כל בשרו׳. המילים ׳את כל בשרו׳ הם למעשה המילים הכתובות בברייתא: דתנן בא לו להקיף (לגלח) את המצורע – מעביר תער ׳על כל בשרו׳ - (תגלחת שנייה).
3. שתי דרשות נאמרו על המילה ׳ראשו׳ על ידי שני תנאים ביבמות ה ע״א. 1) בברייתא הראשונה למדים מ׳ראשו׳ שעשה הנאמר בתגלחת המצורע, דוחה לא תעשה – ׳לא תקיפו פאת ראשכם׳. אלא שהגמרא דוחה דרשה זו.
2) תנא אחר דורש מאותו ציטוט ׳ראשו׳ שעשה הנאמר בתגלחת המצורע, דוחה לא תעשה הנאמר בנזיר ׳תער לא יעבור על ראשו׳ וגם עשה הנאמר בנזיר ׳קדוש יהיה גדל פרע׳. גם דרשה זו נדחתה שם בגמרא. הדברים צריכים ביאור שהרי אין זה דרכו של רבנו לצטט את הפסוקים שנדרשו ונדחו בגמרא. אלא צריך לומר, הרי הנידון ביבמות ה ע״א הוא מציאת המקור בתורה שעשה דוחה לא תעשה בכל התורה כולה, ונידון זה בלבד נדחה שם בגמרא, להלן ההסבר.
לגבי התנא הראשון הדחייה מתייחסת לעובדה שמדרשה זו אי אפשר ללמוד את ההלכה שעשה דוחה לא תעשה בכל התורה. אבל אותה הלכה במצורע שביום טהרתו, תגלחתו דוחה את הלאו של הקפת הראש, הלכה זו לא נדחתה.
וכן לפי התנא השני, כוונת הדחייה בגמרא שאי אפשר ללמוד ממצורע נזיר לכל התורה שעשה דוחה לא תעשה, אבל ההלכה שתגלחת מצורע שהוא גם נזיר דוחה את הלאו והעשה שנאמר בנזיר הלכה זו לא נדחתה.
4. עיין הערה קודמת, באותה גמרא ביבמות ה ע״א נלמדה דרשה נוספת לעניין המקור שעשה דוחה לא תעשה מהמילה ׳זקנו׳. כלומר מצוות עשה של תגלחת מצורע, דוחה את הלאו הנאמר בכהנים ׳ופאת זקנם לא יגלחו׳. גם דרשה זו נדחית ומ״מ רבנו הביא ציטוט זה.
התשובה, הגמרא אמנם דוחה את האפשרות ללמוד מדרשה זו שעשה דוחה לא תעשה בכל התורה כולה, אבל כמובן שהלכה זו שכהן מצורע יכול לגלח את פאת הזקן בתער שרירה וקיימת כי עשה דוחה לא תעשה.
5. ציטוט זה הכתוב כאן בטהרת המצורע, כתוב גם לקמן בטהרת הזב (טו, יג), ובטהרת בעל קרי (טו, טז) עם שינויים קלים. בשלושת הפסוקים מדובר בטהרת הטמא על ידי רחיצה. עיין שם.
6. שתי הדרשות שנלמדו מציטוט ד ורבנו סימנם באות ב הם: א) ׳ורחץ (את בשרו) במים׳ – שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים. ב) ׳ורחץ את בשרו במים׳ – את הטפל לבשרו ומאי ניהו? שערו, כלומר, שגם שער צריך להיות במים בשעת טבילה ולכן גם בו חלים דיני חציצה.
7. ז״ל הגמרא חגיגה יא ע״א, דתניא: ׳ורחץ את בשרו במים׳ (יד, ט), ׳במים׳ - במי מקווה. ׳את כל בשרו׳ (טו, טז) - מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן - אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים: מי מקווה ארבעים סאה. עכ״ל.
לכאורה בברייתא כתובים שתי דרשות 1) ׳במים׳ – מי מקווה, 2) ׳כל בשרו׳ – מים שכל גופו עולה בהן.
ומדוע רבנו לא ציין שמדובר בשתי דרשות?
וי״ל שהדרשה מהציטוט ׳את כל בשרו׳, לא שייכת לפסוק זה. ואכן בכל מקום שכתובה דרשה זו המפרשים הפנו לפסוק (טו, טז) בעניין טהרת בעל קרי. כך כתב גם ה׳תורה אור׳.
דברי רבנו שהפנה את טהרת המצורע (יד, ט), לדרשה זו צריכים ביאור, והרי הציטוט בברייתא שייך לטהרת בעל קרי (טו, טז)?
אפשר להבין כוונת רבנו לפי דברי ה׳מרומי שדה׳, אשר ביאר דברי ברייתא זו לפי הראב״ד בספרו ׳בעלי הנפש׳ שער המים פרק ו׳. בו הוא מחלק בין טהרת בעל קרי בשיעור ארבעים סאה שנאמר בו ׳את כל בשרו׳, ובין טהרת הזב שלא נאמר בו ׳את כל בשרו׳, אך כתיב בו מים חיים, דלא בעינן ארבעים סאה, אלא בכיסוי הגוף בבת אחת במים חיים. וכך ביאר ה׳מרומי שדה׳ לברייתא דלעיל: אין בברייתא זו שתי דרשות אלא כולו מייתי לדרוש שצריך מים שכל גופו עולה בהן. וודאי שגם הזב אף שלא נאמר בו ׳כל בשרו׳ צריך לטבול כולו, אלא בבעל קרי שכתוב בו ׳כל׳, משום ששיעור מקווה צריך שיעור של כל גופו עולה בהם כשהוא עומד, דהיינו אמה על אמה בגובה ג׳ אמות וכו׳.
לפי הסבר זה אפשר לומר שדברי הברייתא שייכים אף לפסוק כאן של טהרת המצורע (יד, ט) אף שלא נאמר בו ׳כל בשרו׳. אלא כיוון שגם טהרת המצורע מצריכה מקווה ולא מים חיים, א״כ בטהרת מקווה, צריך ארבעים סאה, שיעור שכל גופו עולה בהן כשהוא עומד. לאפוקי טהרת זב המצריכה מים חיים בכיסוי כל הגוף במים אבל מהני אפילו בשכיבה.
8. ז״ל הגמרא קידושין כה ע״א: לענין טבילה (- הלשון, בחלל הפה) - כטמון דמי,(אין צורך שיגיעו מי הטבילה אל הלשון), מ״ט? ׳ורחץ בשרו במים׳ (ויקרא טו, יג) אמר רחמנא, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, עכ״ל.
לפי גרסת הגמרא הציטוט מפסוק ויקרא טו, יג, וכך הפנה ה׳תורה אור׳ את סוגיית הגמרא לפסוק זה. גם בדפוס וינציאה הגרסה כבדפוס ימינו. על אף הגרסה בגמרא רבנו מפנה לקידושין כה ע״א מפסוק זה יד, ט: ׳ורחץ את בשרו במים׳. מדוע? ההסבר הוא,
מאחר שגם ציטוט זה מתאים לדרוש ממנו דרשה זו, שהרי גם בפסוק זה קיים ההיקש בין ׳בשר׳ ו׳מים׳ ומתקיימת הדרשה – מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי. לכן נקט רבנו כשיטתו שיש לדרוש את הדרשה מהפסוק המוקדם יותר בתורה, ואם כן כיוון שגם ציטוט זה יתאים לדרשה א״כ יש להקדים את ההפניה לסוגיה זו מפסוק זה פרק יד, ט.
9. עיין הקדמה (דף 19) שם הוסבר מדוע רבנו משנה את שמות המסכתות בבא מציעא – מציעא, בבא בתרא – בתרא, בבא קמא נשארה בשמה. ככל הנראה בהתבטאות כאן במילה ׳קמא׳ חלה טעות המעתיק וצ״ל בבא קמא.
10. ז״ל הגמרא בבא קמא פב ע״א: תיקן עזרא וכו׳ ושתהא אשה חופפת וטובלת. דאוריתא היא! דתניא: ׳ורחץ את בשרו במים׳ - שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, ׳את בשרו׳ - את הטפל לבשרו, ומאי ניהו? שער. אמרי, דאורייתא לעיוני. עכ״ל.
שתי דרשות נאמרו בברייתא זו: א) איסור חציצה בטבילה. ב) גם השער צריך טבילה וא״כ גם בו חלים דיני חציצה בטבילה.
והנה ההפניה ד 1, סוכה דף ו ע״א, גם שם נאמרה אותה הברייתא. ועל אותה הפניה ציין רבנו את האות ב לומר שתי דרשות נאמרו באותה הפניה על ציטוט ד, ומדוע רבנו לא ציין גם בהפניה זו את האות ב והרי גם כאן נאמרו אותן שתי דרשות בברייתא? ועל כרחך שאם רבנו לא ציין את האות ב כוונתו א״כ רק לדרשה אחת מן השתיים וצ״ב לאיזו מהם התכוון?
בשו״ת שערי ציון (ח״א סי׳ ל אות ד) כתב שסוגייתנו, הסוברת שאף מיעוט המקפיד חוצץ דבר תורה אינה להלכה, שאם לא כן מדוע חייבת בעיון מן התורה?! הרי אין הדבר מצוי שיהא חציצה ברוב. ואנן קיי״ל כסוגייה בסוכה ו ע״א שדבר תורה אינו חוצץ אלא רוב המקפיד. עכ״ד. ואכן כך משמע שאין הלכה כמסקנת הגמרא כאן שיש חיוב עיון מן התורה, שהרי הרי״ף והרמב״ם השמיטו ולא הביאו מסקנה זו שיש חיוב עיון מהתורה.
לאור הדברים הנ״ל יש להניח שזו גם דעת רבנו שסוגייתנו אינה להלכה, וכוונתו א״כ רק לדרשה הראשונה: ׳ורחץ את בשרו במים׳ – שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. והעיר ידידי הרב דניאל רובין שליט״א, צ״ע מדוע לפי זה בהפניה לסוכה ו ע״א, הוא כן כתב שיש שתי דרשות?
כלל ופרט וכלל וכו׳. בפרק שני דסוטה (טז.), ואתיא כרבי ישמעאל דדריש כללי ופרטי, ולפיכך דריש כעין הפרט, מה הפרט מפורש נראה וכנוס, אף כל נראה וכנוס, וממעט שער בית השחי, לפי שאינו נראה, ודכולי גופיה – שאינו כנוס. ומרבה שער הרגלים, דהוא נראה וכנוס. ולא כרבי עקיבא דדריש רבוי ומיעוט, ומרבה הכל, וממעט שער שבתוך החוטם (שם טז ע״ב). ודברי רש״י הם מן הגמרא דבפרק שני דסוטה אליבא דרבי ישמעאל. אף על גב דבכל מקום הלכה כרבי עקיבא מחבירו (עירובין מו ע״ב), בהא הלכה כרבי ישמעאל דדריש כללי ופרטי. ובכל מקום דרשינן כללי ופרטי, ולא רבוי ומיעוט דדריש רבי עקיבא:
והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו – ואח״כ פרט את ראשו וזקנו וגבות עיניו אע״פ שרז״ל (סוטה ט״ז) דרשו זה בכלל ופרט מ״מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך פרט ג׳ ראשי אברים אלו לפי שהם קרובים אל ג׳ ראשי עבירות אשר עליהם באים הנגעים. את ראשו, לכפר על גסות הרוח הרוצה להיות לראש לכל דבר כמ״ש (ישעיהו ג׳:ט״ז-י״ז) יען כי גבהו בנות ציון וגו׳ ושפח ה׳ קדקד בנות ציון. ואת זקנו, הם השערות סביב לפיו לכפר על פי המדבר בלה״ר ואת גבות עיניו, לכפר על צרות העין.
וְהָיָה֩ בַֿיוֹם: הבי״ת רפה, שהתרסא אינו טעם מפסיק. [וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם].
גַּבֹּת: הגימ״ל והבי״ת דגושות. [גַּבֹּת].
כ״מ כנוס שער ונראה. יגלח את כל שערו כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט, ואת כל שערו יגלח חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה אף כל מקום כנוס שער ונראה, כגון שפמו, לאפוקי שער של בית השחי ושל בית הערוה אע״פ שכנס שער אינו נראה, ולאפוקי שער שעל גבי הידים אע״פ שנראה אינו כנוס שער כמו הפרט:
Every place in which there is a collection of hair [which] is visible. "He shall shave off all of his hair,⁠" a general statement; "his head, his beard, and his eyebrows,⁠" a statement of particulars; "he shall shave off all of his hair,⁠" again a general statement. [This constitutes a] כלל ופרט וכלל — and you must judge only like the particulars [i.e., the general statement must conform to the particulars listed between the general statements in the verse]. Just as the particulars are clearly in a place where there is a collection of hair which is visible, so too every place in which there is a collection of hair which is visible, such as the mustache. This excludes the hair of the armpits or of the genitals that although it is a collection of hair, it is not visible. And it excludes the hair on the hands that although it is visible, it is not a collection of hair as [written in] the statement of particulars.
ורחץ את בשרו במים. צריך לדעת למה אמר בשרו, לפי מה שמצינו שדרשו ז״ל במה שכתוב בזב (טו יג) ורחץ בשרו למה אמר בשרו ודרשו למעט מצורע ולמעט בגדיו, ב׳ דרשות הללו לא יוצדקו ביתור בשרו האמור כאן. גם למה אמר במים יתירה וכאן לא יוצדק מה שדרשו בפסוק ראשון, משום כי בטהרה ראשונה היה לנו לטעות להצריכו מים חיים ממה שיש בהזאתו מים חיים ובטהרה ב׳ אין לנו מקום לדון בה מים חיים. ואם באת לומר שכל טהרת המצורע ענין אחד הוא, אם כן הרי כבר מיעט מים חיים אפילו בטהרה שיש בה להדיא מים חיים.
ויש לומר משום שהיה מקום לבעל הדין לחלק ולומר לא מיעט הכתוב ביאת מים חיים מהמצורע אלא לטהרה ראשונה שאין עולה בה מטומאתו כזב שנטהר לחלוטין מטומאתו אבל טהרה שנייה שעולה בה מטומאתו לחלוטין כטהרת זב עדיין אני דן במקומו שלא יגרע מהזב וצריך ביאת מים חיים, והגם שבטהרה זו אין בה הזאת מים חיים שהוא כח הקל וחומר, אף על פי כן טהרת המצורע ענין אחד הוא כולה תלמוד לומר במים פעם ב׳ לומר שאפילו בטהרה המעלהו מכל טומאה אין צריך ביאת מים חייב כזב.
ודקדק לומר בשרו שעליו בא המשפט בזב שצריך ביאת מים חיים, וזולת זכרון בשרו כאן הייתי אומר שלא מיעט מים חיים אלא לכליו אבל בשרו עודנו נידון בקל וחומר מהזב, והגם שכליו אינם באים בקל וחומר מהזב שיצרך הכתוב למעטם וכשנבא לדון קל וחומר מהזב נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הנדון גופו ולא כליו וכו׳, אף על פי כן עדיין יש מקום לחוש להבא לסבור ולומר כיון שמצינו שהצריך בהזאתו מים חיים, גם כליו צריכין מים חיים תלמוד לומר ורחץ בשרו במים במים, יתירה לומר שעולה במי מקוה אפילו בשרו.
ואם תאמר יאמר הכתוב ורחץ בשרו במים ולא יצרך לומר במים בפסוק אחר. משום שהייתי אומר לא מיעט הכתוב ביאת מים חיים אלא בטהרה ב׳ שאין בה משפט הזאת מים חיים מה שאין כן טבילה ראשונה שמצינו שהצריך הי׳ הזאת מים חיים עדיין אני דן קל וחומר מזב תלמוד לומר במים. ואין להקשות על זה כי אין אנו יכולין לומר שלא בא המיעוט אלא בטהרה ב׳ משום שאין בה הזאת מים חיים שהרי אין אתה מצריך המיעוט למעט בה מים חיים אלא משום קל וחומר והקל וחומר אינו חל אלא אם תאמר כל טהרת המצורע אחת היא ומשפט מים חיים שאמר הכתוב במצורע בטהרה א׳ יסובב לדון קל וחומר אפילו על טהרה ב׳ ואם כן כשבא המיעוט בטהרה ב׳ כאלו בא גם בטהרה א׳ ולא הי׳ צריך זו אינה קושיא, שהייתי אומר כי ממה שלא מיעט הכתוב אלא בטהרה ב׳ ולא בטהרה א׳ בזה עקר לי סברא שהייתי אומר שכל טהרת המצורע אחת היא והייתי מצריך במצורע ביאת מים חיים בב׳ טבילות תלמוד לומר בשרו במים בטבילה ב׳ למעט ביאת מים חיים והניח הקל וחומר מיוחד לטבילה ראשונה דוקא, תלמוד לומר במים בטבילה ראשונה שאפילו טבילה ראשונה שיש בה הזאת מים חיים אין צריכה ביאת מים חיים. אלא עדיין יש לנו לומר שבטבילה ב׳ הוא שממעט בשרו אבל טבילה ראשונה לא מיעט להדיא בשרו וכמו שפירשתי אם לא היה אומר בשרו בפסוק ב׳, וידים מוכיחות על הדבר ממה שדקדק הכתוב לומר בשרו בטהרה ב׳ ולא בטהרה ראשונה הרי זה מראה באצבע כי בטהרה א׳ צריך ביאת מים חיים לבשרו. ומעתה באנו למה שהוצרכו לדרוש מבשרו שאמר הכתוב בזב שבא למעט בשרו של מצורע והקשינו למה הוצרך והלא כבר נתמעט מתיבת במים, מעתה אין קושיא כי צריך מיעוט זה גם כן למעט גם טבילת גופו, ומה שקבע התנא המיעוט של גופו מתיבת במים, עיקר דרשתו הוא מבשרו האמורה בזה וקבע התנא עיקר הדין במקומו והבן.
ובדרך רמז תרמוז הפ׳ על גלות ישראל ע״ד או׳ בס׳ הזוהר כי או״ה לישראל הם בחינת הצרעת וישלטו בהם לצד הטעם עצמו שיסובב הצרעת ותמצא ג״כ שאמרו ז״ל שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע דכתיב ושאלה אשה וגו׳ ודבר זה היה בידם י״ב חודש וכו׳ גם אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו כלשון הרע ולזה אמרה התורה זאת תהיה תורת המצורע שהוא עם בני ישראל שנצטרע בנגעי בני אדם הטמאים ביום טהרתו שיטהר לשונו ודרכיו והובא אל הכהן כי ה׳ ב״ה יתכנה בשם כהן כאמור בספר הזהר בפסוק והובא אל הכהן ואמר והובא לצד שנתרחק עכשיו יתקרב ובא אל הכהן ותכף ומיד כי מי גדול וגו׳ אלהם קרובים אליו ואמר והובא פי׳ מעצמו יתקרב כי מעשיו יקרבוהו ויקרא קרוב דכתיב שלום וגו׳ ולקרוב ואז ויצא ה׳ ונלחם וגו׳ והוא אומרו ויצא הכהן אל מחוץ למחנה שהיא חוץ למחנה שכינתו לחוצה לארץ מקום טמא ששם בעונותינו הם גולים בנ״י וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת שחזרו בתשובה ונטהרו.
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות הם ב׳ משיחים ונקרא צפור כי כן יתכנו נשמות העליונות כידוע ועוד מצינו שיתכנה הגואל לצפור וזה לך ל׳ הזוהר בפ׳ בלק ומההוא מערת׳ יסגא חד עופא רברב׳ עלא׳ דישלוט בעלמא וליה יתיהיב מלכות׳ וכו׳ ע״כ ומצינו שאמרו ז״ל ששני משיחי ישראל הם משיח בן אפרים ומשיח בן דוד ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים וימות ואח״כ יתגלה משיח בן דוד וכנגד ב׳ אלו אמר ולקח למטהר ב׳ צפרים חיות טהורות כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה כידוע ליודעי דעת.
ואומרו ועץ ארז ושני תולעת ואזוב רמז לזכות ג׳ אבות עץ ארז הוא אברהם שהוא האדם הגדול בענקים ושני תולעת יעקב ע״ד אומרו אל תיראי תולעת יעקב ואזוב הוא יצחק שהוא בחינת הגבורה שצריך צירוף זכות שלשתן.
ואמר ושחט כאן רמז להריגת משיח בן אפרים כמאמרו ית׳ אל כלי חרס על מים חיים פי׳ בשביל כפרת העם פדיון נפשם וכינה אותם כלי חרס ע״ד וייצר ה׳ את האדם עפר מן האדמה שהוא כלי חרס והכונה בזה לצד שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה לצד גרעון התורה המתיחסת למים חיים על סבת מים חיים שאין בישראל תורה ועל זה תשחט הצפור האחת גם באמצעות דבר זה ילבוש ה׳ בגדי נקם הפך מדותיו הרחמים ויעשה כלה לגוים המריעים וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה לא ימות הצדיק ותמצא שכתב האר״י ז״ל שצריך לכוין בתפל׳ הקבוע להתפלל על זה הצדיק שלא ימות פי׳ כי באמצעות התפלה יתרבה זכותו ויעמוד חי ותבוטל גזירת מות ממנו.
ואמר את הצפור החי׳ שהוא משיח בן דוד יקח אותה הקב״ה ויצרף עמו זכו׳ האבות ויצרף נקמת הצדיק שנהרג והוא אומרו יקח אותה ואת עץ וגו׳ וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ויתגברו הרחמים מזכות האבות וממשיח הנהרג ויתכפרו כל הדרגות הטומאות ומניעות דביקו׳ ישראל והוא מה שרמז הכתוב כאן באומרו והזה על המטהר פי׳ ענין כפר׳ כי למען זכות האבות ולמען אשכול הנהרג הוא כופר ויכפר על בנ״י ואמר שבעה כנגד שבע׳ הדרג׳ הטומא׳ אשר יטמאו בהם בית ישראל כי הם שבעה כידוע והן הנה הרמוזים בטומאת מת וטומאת נדה דכתיב כטומאת הנדה וגו׳ ובזה וטהרו ואז ושלח את הצפור החיה כאו׳ בספר הזוהר בפ׳ בלק וז״ל ומההיא מערתא יסגא חד עופא רברבא עלאה דישלוט בכל עלמא וליה יתיהב מלכותא וכו׳, והוא אומרו על פני השדה שהוא עולם הזה שתהיה שולטת בכל העולם, ואז וכבס המטהר שהם ישראל את בגדיו הם בגדים הצואים שהיו מלובשים בנשמתו כדרך אומרו (זכריה ג) הסירו הבגדים הצואים, וגילח את כל שערו שהם בחינת צמחי החומר העכור, ורחץ במים הוא התורה בה יטהר מחשבותיו, ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה ירושלים היורדת בנויה מלמעלה.
ואמר וישב מחוץ לאהלו כי לא יקרבו להזדווג לשכינה עד שישבו שבעה נקיים לחשש טומאה, וביום השביעי יהיו ראויים לקבלת הארת הקדושה, כיוצא בזה תמצא שאמר ביחזקאל שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו נמצאת אומר ב׳ טהרות טהרה הראשונה הרחקת הטומאה והב׳ היא הקרבת הקדושה.
ורחץ את בשרו במים וטהר and he will bathe his flesh in water and be "clean.⁠" Why did the Torah have to write the word בשרו, his flesh? We have stated that the word בשרו in 15,13 in connection with the זב meant that only the זב and not the מצורע requires immersion in מים חיים, and that the word excludes washing of the clothing in מים חיים from the requirement. It is not possible to justify both these exegetical comments from the use of a single word בשרו. Now that this word appears here also and is not needed in its own right, the comment of Korban Aharon on 15,13 is acceptable. We can also ask why the word במים had to be written in this verse again. The explanation we offered for that word being written in verse 8 does not apply here. In that verse we could have erred by thinking that but for that word the מטהר would have had to immerse himself in מים חיים, seeing he had already had to undergo sprinkling with מים חיים. There was no reason to make such a קל וחומר the second time. If you were to argue that the whole procedure of purifying the מצורע is a single procedure and that therefore any possible misunderstanding and the subsequent קל וחומר would apply equally to both washings, we have already eliminated the need for bathing in מים חיים, even in an instance when sprinkling with מים חיים had been necessary. There could not have been room for error then to make the word במים necessary a second time.
We would have to answer that the scholar arguing that without the word במים a second time, the only thing which the first word במים eliminated was the need for מים חיים for his first bathing, something that anyway did not confer complete purity on him. On the other hand, we could have argued that the final bathing, which results in the absolute purity of the מטהר, would require מים חיים unless specifically excluded by the word במים again in our verse. We must not forget that the זב is purified completely by a single bathing (15,14). The two situations are therefore not comparable. Even though the second purification process of the מצורע is not accompanied by sprinkling of מים חיים, I could have argued that it should not involve a procedure inferior to that of the זב. If the Torah wrote the word במים also in our verse, this teaches that no מים חיים is required in the final bathing of the מצורע.
The Torah was particular to write the word בשרו which is the very word which caused us to argue in the case of the זב that he needed to bathe himself in running water from a well. Had the word בשרו not been mentioned in our verse also, I would have concluded that the only thing which the word במים excluded was the need to wash the clothing, etc., of the מצורע in מים חיים, but that he would have to bathe at least his body in running water from a well based on the קל וחומר from the situation the Torah describes when telling us about the purification rites of the זב.
You may be tempted to ask why the Torah did not merely write ורחץ בשרו במים in verse 9 and the word במים would have been totally unnecessary in verse 8. The reason this does not work is that I would then have argued that the need for מים חיים was eliminated only for the second bathing which did not have to be preceded by sprinkling the מצורע with מים חיים. This argument, however, is not true for the first bathing by the מטהר which was preceded by his being sprinkled with מים חיים. I would then still have learned the קל וחומר from the זב so that I would have needed the word במים to counter that קל וחומר. [The author continues examining other alternatives for another page or so. I have decided to omit those in the interest of brevity. Ed.]
A moral-ethical approach to this whole paragraph sees it as describing Israel's exile. According to the Zohar the Gentiles are viewed as a צרעת infesting Israel, and dominating them by means of this plague. The plague of צרעת is viewed a "surrounding or encircling" the Israelites bodies. You will also find statements by our sages that even in Egypt Israel's redemption was only possible because they did not indulge in לשון הרע, bad-mouthing each other. This compliment is based on Exodus 3,22 where the Israelites are told that they should ask their neighbors to lend them silver and golden trinkets something they did not do until 12 months later in Exodus 11,2. They were able to contain themselves during all this time without taunting their Egyptian neighbors during this entire period. No single sin results in as much alienation between man and his Maker as the sin of לשון הרע, careless and even defamatory use of one's tongue. This is why the Torah wrote: זאת תהיה תורת המצורע, referring to the Jewish people which had become victimised by this affliction. The words ביום טהרתו imply that Israel is to purify itself by refraining from the sin of לשון הרע and all that it involves. The word הכהן in the sentence והובא אל הכהן refers to God. Having previously been alienated from its God, the repentance of the Jewish people will once again bring it close to Him (compare Zohar based on the verse in Isaiah 57,19: שלום שלום לרחוק ולקרוב, "Peace, peace to the far and subsequently near.⁠") Following this reconciliation, God is described in Zachariah 14,3 as "going out to fight the nations of the world.⁠" This is alluded to here by the words ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, that God had left the camp of the שכינה, i.e. the land of Israel, to a place of impurity to which the Israelites were exiled due to their sins. וראה הכהן והנה נרפא הנגע and as soon as God sees that the sin which was the cause of the plague (the exile under the dominion of the Gentiles) has been healed,
וצוה הכהן, God will issue directives for two birds to be taken, etc. These two birds represent the two Messiahs, the Mashiach ben Yoseph and the Mashiach ben David. The reason the Messiah is called a bird is that this is a description for souls in the higher regions. The Zohar on פרשת בלק Numbers 24,17 quotes another example of the Messiah being called a "bird.⁠" We quote: "From this cave there emerges a very great bird which will rule over the world and the kingdom will be handed over to him.⁠" All these expressions are euphemisms for celestial forces as any student of the Kabbalah is aware of. We have found that the first Messiah will be from the tribe of Ephrayim who will nevertheless die while revealing himself; he will be followed by the Messiah descended from David. When the Torah speaks of God taking "two birds which are pure,⁠" these words are similes for the two kinds of Messiah.
The words ועץ ארז ושני חולעת ואזב, "and the cedar-wood and the scarlet and the hyssop,⁠" are allusions to the merits of the three patriarchs. Abraham is represented by the word עץ ארז; He was a man of gigantic spiritual stature. Jacob is represented by the words ושני תולעת, seeing he is called by that "nickname" in Isaiah 41,14 i.e. אל תירא תולעז יעקב, "do not be afraid O worm Jacob;⁠" Isaac is represented by the word אזוב, seeing Isaac symbolises the attribute of גבורה, strength, heroism. The Messiah will have to combine all those attributes within himself.
The word ושחט in this context is an allusion to the death of the first Messiah as God said אל כלי חרש על מים חיים. He will die as atonement for the sins of the people. The Torah speaks of כלי חרש, "a vessel made of earthenware,⁠" because original man was made of "dust from the earth" (Genesis 2,7); the entire human race was perceived as a כלי חרש, subject to irrevocable fragmentation, because man had not yet been given the Torah. Torah is compared to running water from a well, i.e. מים חיים. When there is no Torah in Israel it is no better than a כלי חרש, subject to total annihilation. This is why one of the two "birds" had to be slaughtered, i.e. would die. The death of that bird at the hands of the Gentiles, i.e. the death of the Messiah from the tribe of Ephrayim would give God a legal excuse to don His garments of revenge and to reverse His customary practice of wearing His "suit of mercy" by donning His "suit of retribution.⁠" As a result, He would dispose of all the wicked nations. Having been told what would happen if Israel would not practice Torah you can extrapolate that if they would observe Torah none of the afflictions alluded to in our portion as a national disease would have to occur, and the righteous (the first Messiah) would not have to die. The Ari Zal wrote that whenever we pray our regular prayers we must include the request that the Mashiach ben Yoseph should not die. Every prayer adds to the merit of that Messiah so that the collective prayers of the Jewish people may be sufficient to cancel the decree that he would die at the hands of the Gentiles.
The Torah goes on to speak about the צפור החיה, the surviving bird, i.e. the Mashiach ben David whom God will take and to whom He will attach the merits of the Patriarchs plus the right to avenge the murder of the Mashiach ben Yoseph; this is why the Torah writes: "He will take it together with the cedar-wood, etc., and dip it in the blood of the bird which has been slaughtered.⁠" This means that the combined power of the attribute of Mercy will outweigh the power of the attribute of Justice so that all the impurities of the Jewish people will be atoned for. When the Torah speaks here about the seven sprinklings to be performed on the מטהר, this is an allusion to the seven levels of impurity. Israel will be cleansed of one level of impurity by each of the seven sprinklings. Once this has been accomplished the "bird" will emerge from the cave mentioned in the Zohar, etc. The words על פני השדה, refer to this present world, and the message is that the Messiah will then rule over the whole world. After that, וכבס את המטהר, He will bathe Israel and its clothes, i.e. the sins which have formed its dirty garments and have stained its soul. The removal of the "dirty clothing" may be compared to the vision of the prophet Zecharyah 3 where the angel is described as removing the sin-stained clothing from the High Priest Yoshua in a similar simile describing the redemption from the exile in Babylon. וגלח את כל שערו, "and he will shave the hairs off his entire body;⁠" these words are hyperbole for the removal of unworthy mental outgrowths. The words ורחץ במים are hyperbole for Israel immersing itself in Torah. This latter procedure will purify Israel's thought processes also. ואחר יבא אל המחנה, "After that he can enter the camp;⁠" this is a reference to the camp of the שכינה, i.e. Jersualem on earth which will descend to earth having been built in Heaven.
The Torah goes on to say: וישב מחוץ לאהלו, he will still have to sit outside his own residence seeing that he cannot unite with the שכינה until the seven days of purification have passed which are necessary in order that one receive an important guest with due honour. On the seventh day then the Israelites are ready to welcome the holy guest. You will find a similar concept alluded to in Ezekiel 43,26: "for seven days let them purify the altar, cleanse it, etc.⁠" You will note that Ezekiel speaks of two purifications. The first purification achieves the removal of negative influences, The second purification accomplishes the repentant sinner's approach to the sacred, to that which is holy.
והיה ביום השביעי – מיום בואו אל המחנה.
וגלח את כל שערו – כלל.
את ראשו – אפילו נזיר שנאמר בו ״תער לא יעבור על ראשו״ (במדבר ו, ה), אם נצטרע ונרפא יגלח את ראשו.
ואת זקנו – אפילו כהן שנאמר בו ״ופאת זקנם לא יגלחו״ (ויקרא כא, ה), מגלח לצרעתו.
ואת גבות עיניו – פרט. ״ואת כל שערו יגלח״, חזר וכלל. ומרבה כל מקום שער הנראה כשהוא ערום כעודר וכמוסק, וממעט בית הסתרים. וכן שנינו (משנה, נגעים ב, ד) ״כשם שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו״.
וכבס את בגדיו – שלובש, שאינו מטמא אותן עוד במגע. ו״כבוס בגדים״ שלמעלה1 אותן שישב עליהן, שאינו מטמא עוד במושב, כמו שפירשנו.
1. פסוק ח.
והיה ביום השביעי – מיום בואו אל המחנה:
את כל שערו – כלל:
את ראשו – אפי׳ נזיר שנאמר בו תער לא יעבור על ראשו:
ואת זקנו – אפי׳ כהן שנאמר בו ופאת זקנם לא יגלחו:
ואת גבת עיניו – פרט, ואת כל שערו יגלח חזר וכלל, לרבות כל מקום שער הנראה כשהוא ערום, ולמעט בית הסתרים:
וכבס את בגדיו – שלובש שאינו מטמא אותן עוד במגע, וכבוס בגדים שלמעלה אותן שישב עליהן, שאינו מטמא עוד במושב:
והיה ביום השביעי וגו׳ – עם שובו מהמעמד הבהמי הבלתי-חברתי אל המעמד האנושי החברתי, כבר נתחייב לגלח את כל שערו. תגלחת זו לימדה אותו שעליו להקדיש עצמו ללא סייג לקהילה (עיין פירוש פסוק ח). דרישה זו חוזרת ומופנית אליו עתה: בשובו מהתחום האנושי החברתי אל תחום הייעוד האלוקי היהודי, הוא מתחייב בתגלחת שנייה. התגלחת מלמדת אותו להעריך את החזון המוסרי הנלמד במקדש התורה – חזון המתעלה הרבה מעבר לדרגת אדם חברתי גרידא; ומה שילמד יביא אותו לעבודה של התפתחות עצמית.
את ראשו ואת זקנו – הרי לפנינו הכלל של ״עשה דוחה לא תעשה״ (עיין נזיר מא.; פירוש להלן יט, כז).
חז״ל אומרים במסכת סוטה (טז:): ״⁠ ⁠׳יגלח כל שערו׳ – ריבה. ׳את ראשו׳ וכו׳ – מיעט. ׳ואת כל שערו יגלח׳ – חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה – ריבה הכל; מאי ריבה? ריבה דכוליה גופיה, ומאי מיעט? מיעט שער שבתוך החוטם״ (להרחבה בעניין כלל ופרט, וריבה ומיעט, עיין פירוש לעיל יא, ט. ועיין פירוש לעיל פסוק ח ד״ה וגלח).
וטהר – לאחר הטבילה דינו כדין טבול יום: הוא מותר במעשר אך אסור בתרומה. לאחר הערב שמש הוא מותר בתרומה, אך בהיותו מחוסר כפרה עודנו אסור בקודשים עד שמביא את קרבנו ביום המחרת.
[לה]
ביום השביעי – כבר התבאר צו (סימן מ) שכל מקום שאמר ״ביום״ ממעט לילה. והנה אם לא היה אומר רק ״וגלח את כל שערו״ היה זה כלל כולל. ולכן כתב ״גבות עיניו״ למעט מה שאינו דומה לגבות עיניו. אמנם בזה הייתי ממעט כל הבלתי דומה דהיינו בית הסתרים (ופירוש בית הסתרים דמשנה ב׳ הוא מקום שאינו נראה רק על יעי פעולה אם יפשוט מלבושיו, ואם יגביה ידו כעודר כנזכר לענין ראיית הנגע). לכן כת בריבוי שנית ״את כל שערו״ ומרבה אף פיזור שער ואף אין נראה רק על ידי פעולה, ואינו ממעט רק שער שבתוך החוטם מפני שאי אפשר להראות כלל להרמב״ם או מפני שאינו ברוב בני אדם להראב״ד. כ״ה בסוטה (דף טז) וכפי׳ מה שפי׳ הרא״מ והק״א ברייתא זאת שהוא לרבי עקיבא שדריש רבויי ומעוטא. ומ״ש תזריע (פרק ד משנה ג) כך נראה לתגלחתו וכו׳ אתיא כמאן דדריש כללי ופרטי.
[לו]
את ראשו ואת זקנו – אם לענין שידרש בריבוי ומיעוט וריבוי די שיכתוב ״גבות עיניו״ (כמ״ש התוס׳ יבמות דף ה ד״ה) ולמה כתב ״ראשו וזקנו״? דריש ״ראשו״ אתיא למשרי נזיר אף שנאמר בו ״תער לא יעבור על ראשו״, ו״זקנו״ למשרי כהן. ובשניהם יש עשה ולא תעשה. ועל פי זה קשה, למה לי ״ראשו וזקנו״? כמו ששאל בגמ׳ נזיר (דף נח) על ברייתות אלה. ומשיב שם שנזיר מכהן לא יליף שהוא לאו שאש״ב וכהן מזיר שנוכל ללמוד בא ללמד דתגלחת מצורע רק בתער. ואם נרצה להשוות דברי הספרא ע הגמ׳ מה שכתוב ״הזקן אינו אסור במספרים ובתער״ ובסיפא יש לגרוס בהפך הראש אסור בכל אדם והזקן אינו אסור בכל אדם פי׳ – ראש נזיר נוהג בכל אדם וזקן של כהן רק בכהנים. ולפי הגירסה דפה הוא ענין אחר ור״ל הראש חמור מן הזקן שאסור גם במספרים והזקן חמור שנוהג בכל אדם שיש לו זקן אבל הקפת הראש אינו נוהג באשה אף על גב שיש לה שער הראש כמ״ש (בסוף פ״ק דקדושין) כן פירש הרא״ם. ובפסיקתא זוטרתא פי׳ הראש מותר בכל אדם דקסבר הקפת כל הראש לאו שמיה הקפה ולפי זה משמע שלא היה לפני בעלי הש״ס סוף ברייתא זו. ויש בזה פלפולים שונים ביבמות בסוגיא דעלי׳ ובנזיר (דף מב ודף נח) ואכמ״ל.
[לז]
ואת גבות עיניו – הם השער שעל המצח למעלה מן העינים מלשון ״גב״ ו״גובה״, כי שער שעל העינים נקראים ״עפעפי עיניו״ וכן במה שכתוב ״או גבן״ פירשו בבכורות (דף מג) שער שגב העינים. ור׳ יוסי הגלילי דריש מלת ״עיניו״ שהיה לו לומר ״ואת גבותיו״.
[לח]
ואת כל שערו יגלח – למה כפל שנית פעל ״יגלח״? ומבואר אצלינו בכל הספר שאם נזכר פעלל בתנאי וכפלו שנית סתם רצונו לומר שיעשה הפעל בכל אופן, אף שלא כפי התנאי כמ״ש ״ישרף״ – אף על פי שאין עצים (כמ״ש באילת השחר כלל קנו). וכן לעומת מ״ש ״בשביעי יגלח״, הוסיף ״יגלח״ בכל אופן אף ביום השמיני והתשיעי. ומ״ש ג׳ מגלחים פירשו בגמ׳ פרק ג׳ מינים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

את ראשו ואת זקנו – בתו״כ (לפי גירסת רא״מ והובא בק״א) ויש חומר בזקן מן הראש, שהזקן אסור בכל אדם והראש אינו אסור בכל אדם. ועיין פירושו. ולפ״ז מוכרח כפסק רבינו משה בחיבורו, שעבדים מצוים על השחתת זקן, דאל״ה א״כ גם הזקן אינו אסור בכל אדם, שהעבד יש לו זקן ואינו מצוה על השחתתו, וע״כ דישנו בבל תשחית. ודו״ק. ובמושכל ג״כ לפמש״כ רבינו בחיבורו שכך היה דרכן של עובדי ע״ז להתגודד ולהקיף פאת ראשם ולהשחית זקנם וצונו המקום ע״ז. וכונתו אינו כפי זה שהביא הט״ז, דהטעם דאין לילך בחוקיהם, רק כוונתו כמו שאמרו מצבה אהובה כו׳ ושנואה לבנים, כן זה מפני שהיה זה מחוקי העמים לע״ז, גזרה החכמה העליונה בחק לאסור זה לעמו ישראל, א״כ בכל הנוגע לע״ז צותה התורה לעבד כמו לישראל, ונשים מפני שדרך נשים היה שלא לגלח [והאשה המגלחת כמו האיש לוקה משום לא תלבש כ״ג. רמב״ם]. ולכך א״ש מה שהכפילה התורה זה לכהנים בפ׳ אמור, כי המנהג הזה היה יותר לכהני הבמות ולקדושיהם, כאשר נמצא אצל נביאי הבעל ויתגודדו כו׳, לכן כתב לאו דהשחתת זקן ושריטה. וכו׳, לכפול איסורן אצל כהנים ודו״ק. ואכמ״ל.
ביום השביעי – ביום ולא בלילה.⁠1 (תו״כ)
את ראשו – והא מדכתיב וגלח את כל שערו מה ת״ל עוד את ראשו, לפי שנאמר (פ׳ קדושים) לא תקיפו פאת ראשכם יכול גם מצורע כן ת״ל את ראשו.⁠2 (יבמות ה׳.)
את ראשו וגו׳ – מה ת״ל לפי שנאמר בנזיר (פ׳ נשא) תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן, ת״ל את ראשו. ואת זקנו ל״ל, לפי שנאמר בכהנים (פ׳ אמור) ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אף כהן מצורע כן, ת״ל ואת זמנו.⁠3 (נזיר מ״א.)
ואת גבות עיניו – גבות עיניו ולא ריסי עיניו.⁠4 (תו״כ)
ואת כל שערו יגלח – מה ת״ל עוד יגלח, ליתן אחריות לתגלחת, שאם לא גלח בשביעי יגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי.⁠5 (שם)
1. דהיה יכול לכתוב בשביעי, וכן דרך התו״כ בכ״מ לדרוש כן.
2. ומפרש בגמרא דמזה ילפינן דהקפת כל הראש שמה הקפה, דאל״ה אכתי קשה את ראשו ל״ל, כיון דצריך כאן לגלח את כל שער הראש, וע״ע מענין זה במקומו בפ׳ קדושים.
3. כונת הקושיא מה ת״ל הוא כיון דכתיב וגלח את כל שערו הרי גם שער ראש וזקן בכלל, ואע״פ דכבר מצריך זה למילף דאין בזה משום לא תקיפו פאת ראשכם, כמבואר בדרשה הקודמת, אך זה אתיא אליבא מאן דס״ל הקפת כל הראש לאו שמה הקפה וא״כ לא אצטריך את ראשו לתכלית זה וכמש״כ באות הקודם. ובנזיר מ״ח ב׳ מפרש הגמרא דאצטריך שניהם ולא הוי ילפינן כהן מנזיר ונזיר מכהן, משום דבכל אחד יש למפרך, מה לכהן שהלאו שלו אינו שוה בכל רק בכהנים, ולכן לאו כזה קיל, ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה שיכול לשאול לחכם על נזירותו משא״כ בכהונה.
4. גבות עיניו הוא שער שעל המצח למעלה מן העינים, וריסי עיניו הם שער שעל העינים, וע׳ בבכורות מ״ג ב׳.
5. כונת הקושיא מה ת״ל עוד יגלח כיון דכבר כתיב וגלח את כל שערו, ודריש שכפל הלשון מורה שיגלח בלא ישונה אף כי לאחר יום השביעי.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(י) וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי⁠־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔םא וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת⁠־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן׃
On the eighth day he shall take two male lambs without blemish, and one ewe lamb a year old without blemish, and three tenths of an ephah of fine flour for a meal offering, mingled with oil, and one log of oil.
א. תְּמִימִ֔ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-א וטברנית ורמ״ה (כתיב מלא יו״ד וחסר יו״ד)
• ל=תְּמִימִ֔ים (כתיב מלא יו״ד ומלא יו״ד)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[סו] וביום השמיני, מילה גופה דברי הכל דוחה שבת מנלן וכו׳, רבי יוחנן אמר, אמר קרא ביום (וביום השמיני (ויקרא יב, יג), מדלא כתיב בשמיני) אפילו בשבת, אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן אלא מעתה מחוסרי כפרה (כל טמאין שהוצרכו לקרבן זב וזבה יולדת ומצורע) דכתיב בהן ביום, הכי נמי דדחו שבת, ההוא מיבעי ליה ביום ולא בלילה וכו׳ האי נמי מביום צוותו (ויקרא ז, לח) נפקא, אף על גב דנפקא מביום צוותו, איצטריכא סד״א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות, בלילה נמי ליתי קמ״ל. מתקיף לה רבינא, אלא מעתה (משום דהוכשר להביא בדלות) יהא זר כשר בהן, ויהא אונן כשר בהן, הא אהדריה קרא (לפסול בהן לילה וכו׳, וכיון דלענין לילה תורת כל הקרבנות עליהם, לענין זב ואונן נמי תורת קרבן עליהן). (שבת קלב.)
[סז] 1[וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת], ביום השמיני מביא שלש בהמות, חטאת ואשם ועולה. (נגעים פי״ד מ״ז)
[סח] 2שני כבשים, תניא נמי הכי גבי כבשי מצורע, יקח שני כבשים מיעוט כבשים שנים, מה תלמוד לומר שני, שיהיו שניהם שוין, ומנין שאע״פ שאין שניהן שוין כשירין, תלמוד לומר כבש כבש ריבה. טעמא דרבי רחמנא, הא לא רבי רחמנא הוה אמינא פסולים, עיכובא מנא לן, סלקא דעתך אמינא תהיה כתוב (זאת תהיה תורת המצורע, דמשמע בהוויתו תהא פרשה זו ככל הכתוב בה), והשתא דרבי רחמנא כבש כבש, תהיה למה לי, לשאר הוייתו של מצורע. (יומא סב:)
[סח*] שני כבשים, כי אתא רב יצחק תני כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן (שלא לשמן) פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. אמר [ליה] רב נחמן מר דמקיש להו לחטאת (דכ׳ גבי חטאת (ויקרא כג, יט) ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים) תני פסולין (כחטאת דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חוץ מפסח וחטאת), תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה משלמי נדבה (דכשרין שלא לשמן) תני כשרים וכו׳. מיתיבי, אשם בן שנה (כגון דנזיר טמא ומצורע דכתיב כבש, במדבר ו, יב וכאן) והביא בן שתים, בן שתים (כגון גזילות ומעילות דכתיב בהו איל, ויקרא ה, כה, וטו) והביא בן שנה פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, אבל עולת נזיר ועולת יולדת ועולת מצורע (דכתיב בהו כבש, במדבר ו, יד, ויקרא יב, ו, וכאן) שהיו בני שתי שנים ושחטן כשרין, (דגמרינן מעולת נדבה, דאם נדר קטן והביא גדול הזבח כשר). כללו של דבר, כל הכשר בעולת נדבה, כשר בעולת חובה, וכל הפסול בחטאת, פסול באשם, חוץ משלא לשמו (וקשיא לר׳ יצחק דקתני בהדיא דגמר עולת חובה מעולת נדבה, ואע״ג דגבי חטאת כתיבי עולת מצורע ועולת נזיר, לא מקשי לה לחטאת למיפסלינהו בני שתי שנים דמגמר חובה מנדבה עדיף), האי תנא, תנא דבי לוי הוא. (מנחות מח:)
[סט] 3[שני כבשים], כל האשמות שבתורה באין בני שתים ובאין בכסף שקלים, חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהן באין בני שנתן ואין באין בכסף שקלים. (משנה זבחים צ:)
[ע] 4ושלשה עשרונים סלת מנחה, מתני׳: כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם (כדי שלא יהא קרבנו של חוטא מהודר, סוטה טו.), אלא שחטאתו של מצורע ואשמו (הואיל ואינם באים על חטא, שם), טעונין נסכים (משום דכתיבי בהדיא). גמ׳: מנא הני מילי, דת״ר ושלשה עשרונים סלת מנחה במנחה הבאה עם הזבח (כלומר שזקוקה לזבח שקריבה עמו) הכתוב מדבר, אתה אומר במנחה הבאה עם הזבח, או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה (כלומר שהמנחה אינה זקוקה לזבח, אלא מנחה בפני עצמה היא) כשהוא אומר (פס׳ כ) והעלה הכהן את העולה ואת המנחה, הוי אומר במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר, ועדיין איני יודע אם טעונה נסכים ואם לאו (דהא לא כתוב בה יין בפירוש) ת״ל (במדבר טו, ה) ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד (לא היה צריך קרא למימר, דכבר כתב בראש הפרשה עולה או זבח), עולה, זו עולת מצורע, זבח זו חטאת מצורע, או לזבח, זו אשם מצורע (ששלשתן טעונין נסכים). (מנחות צ:-צא.)
[עא] [ושלשה עשרונים סלת מנחה], תניא אמר ר״ש וכו׳ ובדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר, אבל חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים לפי שאין באים על חטא, איני והאמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן על שבעה דברים נגעים באין וכו׳, התם מנגעיה הוא דאיכפר ליה, (יסורים ובשת של נגע כפרו לו על אותו חטא) כי מייתי קרבן לאשתרויי בקדשים הוא דקא מייתי (ראה אות ע). (סוטה טו.)
[עב] 5ולג אחד שמן, ת״ר וכו׳ נתן מקצת מתנות שבפנים (מתן דמים של יוה״כ) ונשפך הדם, יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבפנים, רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים אינו מתחיל אלא ממקום שפסק וכו׳. אמר ר׳ יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, מדם חטאת הכפורים אחת בשנה (שמות ל, י), רבי מאיר סבר חטאת אחת אמרתי לך (להתכפר הכפרה בה) ולא שתי חטאות (ולא לעשות כפרה אחת משתי בהמות), רבי אליעזר ורבי שמעון סברי חטוי אחד אמרתי לך ולא שני חטויין (לשנות ההזאה שתי פעמים). תניא אמר רבי לי חלק ר׳ יעקב בלוגין (לי נתן ר׳ יעקב חילוק בלוג שמן של מצורע, שלא הושוו למתן דמים של יה״כ, ושנה לי לא נחלקו ר״מ ורבי אלעזר ור״ש בעבודות החלוקות בו שבע הזאת שבפנים ומתן בהונות, דלא אמרינן ממקום שפסק משם הוא מתחיל, דכתיב לוג אחד שמן, לוג אחד אמרתי להיות הכפרה בו ולא שני לוגין, דהתם הוא דאיכא למידרש חיטוי אחד אמרתי לך, אבל הכא ליכא למימר הכי). ולא, והתניא נתן מקצת מתנות שבפנים (דכתיב (פס׳ טז) והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים), ונשפך הלוג, יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה במתנות שבהיכל, רבי אלעזר ור״ש אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל וכו׳ אימא לי שנה ר׳ יעקב (את המחלוקת הזה שבמשנתנו) בלוגין (של מצורע. המשך המאמר להלן אות קד). (יומא סא.)
1. ראה ירושלמי ר״ה פ״א ה״א: תמן תנינן ביום השמיני וכו׳.
– רמב״ם שם פ״א ה״ד: הזב והזבה והמצורע מביא כל א׳ משלשתן כפרתו ביום השמיני לטהרתו. ובה״ג: והמצורע קרבנו שלשה כבשים אחד עולה ואחד אשם וכשבה לחטאת.
2. תו״כ, ירושלמי יומא פ״ו ה״א, שבועות פ״ד ה״א וסנהדרין פ״ג ה״ט, תו״כ וילקו״ש ומדרה״ג כאן.
3. ראה פרה פ״א מ״ג כבשים בני שנה וכו׳, וקדושין נה: ורש״י ד״ה ודלמא אשם נזיר או אשם מצורע, וזבחים עה:, ורש״י ד״ה אשם נזיר, ובאשם מצורע כבש כתוב וכו׳, ומנחות ג. ד״ה אשם נזיר ומצורע.
– רמב״ם הל׳ פסולי המוקדשין פ״ד הכ״ב: כל האשמות שבתורה באין בני שתים, ובאין בכסף שקלים, חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה.
4. ראה תו״כ ורש״י ומדה״ג, במדב״ר פ״י-יט, ספרי נשא לד ושלח קז, ילקו״ש ח״א רמז תקסב ותשמו.
– רמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ב ה״ב: אין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים וכו׳ אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים, חוץ מחטאת מצורע ואשמו שנתפרשו נסכיהם בתורה. ובה״ו: המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו שהן חטאת ואשם ועולה שלשה עשרונים. ומפי השמועה למדו שהן באים בכלל הזבחים שלו עשרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן, ורביעית יין עם כל עשרון משלשתן כשאר נסכי הכבשים.
5. תחלת המאמר הובא בתו״ש תצוה פ״ל אות לא.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ה ה״ה: יצק מן השמן לכפו והתחיל להזות ונשפך הלוג אם עד שלא גמר מתן שבע נשפך הלוג יביא אחר ויתחיל במתן שבע וכו׳.
[ז]
בַּשְּׁבִיעִי יְגַלֵּחַ, וּבַשְּׁמִינִי יָבִיא, שֶׁאִם גִּלַּח בַּשְּׁבִיעִי, מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי, וְאִם גִּלַּח בַּשְּׁמִינִי, מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַיּוֹם. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.
אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן: מַה בֵּין זֶה לַנָּזִיר?
אָמַר לוֹ: נָזִיר, טַהֲרָתוֹ תְלוּיָה בְיָמָיו, וּמְצֹרָע, טַהֲרָתוֹ תְּלוּיָה בְתִגְלַחְתּוֹ, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְעֹרָב שֶׁמֶשׁ.
[ח]
״יִקַּח... כְבָשִׂים״ – מֵעוּט כְּבָשִׂים, שְׁנַיִם.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״שְׁנֵי״?
שֶׁיְּהוּ שָׁוִים.
וּמְנַיִן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳כֶּבֶשׂ׳, ׳כֶּבֶשׂ׳, רִבָּה.
[ט]
״וְכַבְשָׂה אַחַת״ – שֶׁתְּהֵא בְרוּרָה.
״אַחַת״ – מְלַמֵּד שֶׁהוּא מֵבִיא אַחַת עַל נְגָעִים הַרְבֵּה.
״בַּת שְׁנָתָהּ״ – לֹא שָׁנָה לְמִנְיַן עוֹלָם.
״וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן״ – לַבְּהֵמָה.
יָכֹל אַף לַמִּנְחָה?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה״ (ויקרא י״ד:כ׳), לִמֵּד שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִנְחַת בְּהֵמָה.
[י]
עֲדַיִן הַדָּבָר צָרִיךְ: כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה״ (במדבר ט״ו:ה׳), זוֹ עוֹלַת מְצֹרָע.
״לַזָּבַח״ (במדבר ט״ו:ה׳), לְהָבִיא אֶת חַטָּאתוֹ.
״אוֹ לַזָּבַח״ (במדבר ט״ו:ה׳), לְהָבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ.
[דִּבּוּרָא דְמְצֹרָע פָּרָשָׁה ג]
[א]
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְאִם דַּל הוּא, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו, וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד״ (ויקרא י״ד:כ״א), מַה מָּצִינוּ בֶעָנִי שֶׁהוּא מֵבִיא בְּהֵמָה אַחַת, מֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל עָשִׁיר, שֶׁהוּא מֵבִיא שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת, יָבִיא שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים.
מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן״?
לַבְּהֵמָה.
[ב]
״וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן״ – שֶׁהָיָה בַדִּין שֶׁיָּבִיא שְׁלֹשֶׁת לָגִּין: מַה מָּצִינוּ בֶעָנִי, שֶׁהוּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד, מֵבִיא לֹג אֶחָד, אֲבָל עָשִׁיר, שֶׁהוּא מֵבִיא שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים, יָבִיא שְׁלֹשֶׁת לָגִּין!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן״.
וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה יִסַּב תְּרֵין אִמְּרִין שַׁלְמִין וְאִמַּרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתַּהּ שַׁלְמְתָא וּתְלָתָא עֶשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח וְלוֹגָא חַד דְּמִשְׁחָא.
And on the eighth day let him take two (he) lambs unblemished, and one ewe lamb of the year unblemished, and three tenths of flour sprinkled with oil for a mincha, and one loga of oil.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן
וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַּב תְּרֵין אִמְּרִין שַׁלְמִין וְאִמַּרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתַּהּ שַׁלְמְתָא וּתְלָתָא עֶסְרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח וְלוּגָא חַד דְּמִשְׁחָא
״וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ״ – ״בַּת שַׁתַּהּ״ [ולא: בַּת שְׁנָתָהּ] מן הטעם שנתבאר בפסוק ״שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה״ (שמות יב ה) ״בַּר שַׁתֵּיהּ״. אבל ״וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה״ (במדבר כח ט) ״אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא״.
וביומא תמניא יסב תרין אמרין שלמין מן מום ואמרהא חדהב ברת שת׳ שלמה מן מום ותלתה עשרנין סלת מנחה פילה במשח ולג חד דמשח.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמרה״) גם נוסח חילופי: ״ואמר⁠(י)⁠ת⁠{ה}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדה״) גם נוסח חילופי: ״חד״.
וביומא תמינאה יסב תרין אמרין שלמין ואימרתא חדא בר שתה שלמתא ותלתא עשרונין סמידא למנחתא פתיכא במשח זיתא ולוגא חדא דמשח זיתא.
And on the eighth day let him take two lambs unblemished, and one ewe lamb of the year unblemished; and three-tenths of flour for the mincha mingled with olive oil, and one log of olive oil.
וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנה תמימה ושלשה עשרונים סלת למנחה בלולה בשמן זית ולוג אחד שמן זית.
שְׁנֵי כְבָשִׂים – מִעוּט כְּבָשִׂים שְׁנַיִם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנֵי״, שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין. וּמִנַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֶּבֶשׂ, כֶּבֶשׂ״ רִבָּה. טַעֲמָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא, הָא לֹא רַבִּי הֲוָה אָמֵינָא פְּסוּלִין, עִכּוּבָא מְנָלָן, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא ״תִּהְיֶה״ כְּתִיב. וְהַשְׁתָּא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא, ״תִּהְיֶה״ לָמָּה לִי, לִשְׁאָר הֲוָיָתוֹ שֶׁל מְצֹרָע וְכוּ׳.
וְכִבְשָׂה אַחַת – שֶׁתְּהֵא בְּרוּרָה ״כַּבְשָׂה אַחַת״ – מְלַמֵּד שֶׁמֵּבִיא אַחַת עַל נְגָעִים הַרְבֵּה. ״בַּת שְׁנָתָהּ״ – וְלֹא שְׁנָתָהּ לְמִנְיַן עוֹלָם. ״וּשְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן״ – לַבְּהֵמָה, אוֹ יָכוֹל לַמִּנְחָה עַצְמָהּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה״ – לִמֵּד שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִנְחַת בְּהֵמָה. וַעֲדַיִן הַדָּבָר צָרִיךְ [תַּלְמוּד]. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה״ – זוֹ עוֹלַת מְצֹרָע, ״לַזָבַח״ – לְהָבִיא אֶת חַטָּאתוֹ. אוֹ ״לַזָבַח״ – לְהָבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְאִם דַּל הוּא וְגוֹ׳ וְעִשָּׂרוֹן״ מַה מָצִינוּ עָנִי שֶׁמֵּבִיא בְּהֵמָה אַחַת מֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד, (אֲבָל) [אַף] עָשִׁיר שֶׁמֵּבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת יָבִיא שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וּשְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן״, לַבְּהֵמָה. ״וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן״ – (מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶחָד״), שֶׁהָיָה בַּדִּין שֶׁיָּבִיא שְׁלשָׁה לוֹגִין, מַה מָצִינוּ עָנִי שֶׁמֵּבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד מֵבִיא לֹג אֶחָד (אֲבָל) [אַף] עָשִׁיר שֶׁמֵּבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת יָבִיא שְׁלשָׁה לוֹגִין. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן״.
תָּנוּ רַבָּנָן: ״עִשָּׂרוֹן בָּלוּל וְלֹג״ – לִמֵּד עַל עִשָּׂרוֹן שֶׁטָּעוּן לֹג, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי נְחֶמְיָה וְר׳ אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן אֵין לָהּ אֶלָּא לֹג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן״. וְר׳ נְחֶמְיָה וְר׳ אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הַאי ״עִשָּׂרוֹן בָּלוּל״ מַאי עָבְדֵי לֵהּ, הַהוּא לְגוּפֵהּ, (מַאי) דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לַיְתִי חַד עִשָּׂרוֹן. וְרַבָּנָן, לְגוּפֵהּ לֹא צָרִיךְ, מִדְּעָשִׁיר שְׁלשָׁה קָרְבָּנוֹת שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים הָכָא דְּחַד קָרְבָּן חַד עִשָּׂרוֹן. וְאִידָךְ, אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמֵינָא: הוֹאִיל וְחָס רַחֲמָנָא עֲלֵהּ דְּקָא מַיְתֵי בְּדַלּוּת, אֵימָא לֹא לִבָּעֵי מִנְחָה כְּלָל. וְאִידָךְ, לְגַמְרֵי לֹא אַשְׁכְּחָן. וְרַבָּנָן הַאי מִנְחָה וְלֹג שֶׁמֶן מַאי עָבְדֵי לֵהּ, הַהוּא לְמִתְנַדֵּב מִנְחָה שֶׁלֹּא יִפְחֹת מִדָּבָר הַטָּעוּן לֹג, וּמַאי נִיהוּ, עִשָּׂרוֹן. וְאִידָךְ, תַּרְתֵּי שְׁמַע מִנַּהּ.
ופי יום אלח׳ יקדם כ֗רופין צחיחין ורכ֗לה בנת סנתהא צחיחה ות֗לת֗ עשור מן סמד הדיה מלתותה באלדהן ולג֗ דהן.
וביום השמיני יקריב שני כבשים תמימים וכבשה בת שנתה תמימה ושלשה עשרונים מסולת מנחה בלולה בשמן ולוג שמן.
ולֹג – הוא מידה סובלת משקל מאה זוזים, והיא הקטנה שבמידות ישראל. (ספר השרשים ״לוג״)
וכבשה אחת – לחטאת.
ושלשה עשרונים – לנסכי שלשת הכבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים.
ולוג אחד שמן – להזות שבע, וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות.
וכבשה אחת AND ONE EWE-LAMB – for a sin-offering.
ושלשה עשרנים AND THREE TENTH DEALS [OF FLOUR] – as the drink-offerings of these three he-lambs (Menachot 91a) – because the sin-offering and the guilt-offering of the leper require drink-offerings (although they are not required with other sin and guilt offerings).
ולג אחד שמן AND ONE LOG OF OIL – to sprinkle on his behalf before Hashem seven times (cf. v. 17), and to put of it upon the tip of his ear and for putting it upon his thumbs (v. 25).
פס׳: וביום השמיני יביא – שיאם גילח בשביעי יביא בשמיני ואם גילח בשמיני מביא בו ביום.
יביא שני כבשים – מיעוט כבשים שנים אם כן למה נאמר שני 1שיהו שוין.
וכבשה אחת – שתהא ברורה.
אחת – מלמד 2שהוא מביא אחת על נגעים הרבה.
בת שנתה – לא שנה אחת למנין עולם.
ושלשה עשרונים סלת מנחה וגו׳ – ואפילו לשלשה עשרונים:
1. שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים. ובת״כ מסיים מנין אע״פ שאינן שוין כשרים ת״ל כבש כבש ריבה:
2. שמביא אחת על נגעים הרבה. דאם נתנגע ונתרפא ובימי ספרו חזר הנגע ונרפא עוד הפעם כיון דלא יצא בשעה שהיה ראוי להביאה שהרי בימי ספרו חזר הנגע מביא אחת על כולן (ק״א) אפי׳ לג׳ עשרונים חסר בכאן איזה תיבות ולא ידיעתי כוונתו בזה. וצ״ע ועי׳ ת״כ:
שני כבשים {וגו׳} וכבשה אחת – ובעבור היות נגע הצרעת מוסר1 על מעשה,⁠א על כן יקריב כבש אחד לעולה כמשפט על העולה על הרוח2 (ויקרא א׳:י׳), ואחר כן אשם כמשפט כל אשם (ויקרא ה׳:ט״ו), ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת (ויקרא ד׳:ל״ב).
ושלשה עשרנים – כמשפט: עשרון לכבש (במדבר כ״ח:כ״ט).⁠3
ולג אחד – מדה, ואין לו אח.
1. כלומר: עונש ותוכחה. והשוו ראב״ע ויקרא ט״ו:י״ד-ט״ו.
2. השוו ראב״ע ויקרא א׳:ד׳, ה׳:ז׳, י״ב:ו׳.
3. כלומר: שלושה עשרונים כנגד שלושת הכבשים. והשוו מחלוקת ראב״ע ויקרא י״ד:י׳ עם שיטת ״ויש אומרים״.
א. כן בכ״י פריס 176, 177, 182, אוקספורד 45, ברסלאו 52. בדפוס נפולי, קושטא נוסף כאן: ״הלשון״.
TWO HE-LAMBS…AND ONE EWE-LAMB. The leper shall bring a he-lamb for a burnt offering as is the law regarding all who have evil thoughts,⁠1 because the plague of leprosy is a punishment for deeds of the tongue.⁠2 Another he-lamb is brought as a guilt offering as is the law with all guilt offerings.⁠3 A ewe-lamb is offered for a sin offering as is the law with all sin offerings.⁠4 Also three tenth parts of an ephah as is the law, for a tenth part of an ephah is brought with a lamb.⁠5
AND ONE LOG. A measure.⁠6 The term log has no brother.⁠7
1. See Ibn Ezra on Lev. 1:4.
2. See Num. 12:1-13. Also see Arakhin 15b.
3. See Lev. 5:18.
4. See Lev. 4:32.
5. See verse 21.
6. The word log refers to a measure.
7. The word is not found again in Scripture.
שני כבשים – אחד לעולה ואחד לאשם.⁠1
וכבשה אחת – לחטאת כמשפט כל חטאת.
ושלשה עשרנים – כמשפט עשרון לכל כבש.⁠2
1. בדומה באבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
שני כבשים, "two male sheep;⁠" one is to be a burnt offering, i.e. the priests do not get to eat any of it, and neither does the owner,
וכבשה אחת, "and one female sheep;⁠" this is to be a sin offering, to be treated like any regular sin offering.
This sacrifice will be accompanied by a libation consisting of three tenths parts of an eyphah of fine flour for a meal offering mixed with oil and one log of oil;
יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת – לא פירש הכתוב מה יעשה בשני הכבשים וכבשה אחת, אבל הזכיר בכבש האחד שיקריב אותו לאשם (ויקרא י״ד:י״ב), והזכיר שיעשה החטאת, ואחר ישחט את העולה (ויקרא י״ד:י״ט), וזה בעבור שכבר הזכיר בפרשת ויקרא בחטאת שתהיה נקבה, והזכיר בכל עולה שהוא זכר, לכך לא הוצרך להאריך כי בידוע שהכבש השני יהיה העולה והכבשה היא החטאת.⁠א
א. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כחטאת״.
AND ON THE EIGHTH DAY HE SHALL TAKE TWO HE-LAMBS WITHOUT BLEMISH, AND ONE EWE-LAMB. Scripture has not explained what is to be done with the two he-lambs and the one ewe-lamb. However, it mentioned concerning one of the he-lambs that the priest offer it as a guilt-offering,⁠1 and further mentioned that he should offer up the sin-offering,⁠2 and afterward he shall slaughter the burnt-offering.⁠3 This is because He has already mentioned in the section of Vayikra that the sin-offering should be a female,⁠4 and that every burnt-offering should be a male.⁠5 Therefore there was no need here to speak at length, it being known that [since the first he-lamb was a guilt-offering], the second he-lamb would be the burnt-offering, and the ewe-lamb would be the sin-offering.
1. (12).
2. (19).
3. (19).
4. Above 4:28; 32.
5. Ibid., 1:3; 10.
יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת – כתב הרמב״ן לא פי׳ הפסוק מה יעשה בשני כבשים ובכבשה אלא שאמר בכבש אחד שיקריב אותו לאשם ואמר שיעשה החטאת ואחר ישחט את העולה וסמך על מה שפי׳ בפרשת ויקרא שכל חטאת תהיה נקבה ועולה זכר א״כ בידוע שהכבש השני יעשה עולה והכבשה תהיה חטאת ולכך לא האריך בכאן:
יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת, "he is to take two unblemished sheep and one ewe;⁠" Nachmanides points out that the Torah did not state what is to be done with these three animals except to say that one of the male sheep mentioned is to serve as a guilt-offering, the priest having heaved it before Hashem. In verse 19 the Torah does state that the metzura is to offer his sin offering and his burnt offering, without referring to a specific animal. Seeing that we had learned in Parshat Vayikra that every sin offering, if consisting of the species sheep, consists of a feminine species, it is clear that the ewe is to serve as the sin-offering and the remaining male sheep as the burnt offering. (Ibn Ezra)
וכבשה אחת – כתב הרמב״ן לא פירש הכתוב מה יעשה בשני כבשים וכבשה אלא שאמר בכבש אחד שיקריב אותו לאשם ואמר שיעשה החטאת ואחר ישחט את העולה, וסמך על מה שפי׳ בפרשת ויקרא שכל חטאת תהיה נקבה ועולה זכה, א״כ בידוע שהכבש השני יעשה עולה והכבשה תהיה חטאת, ולכך לא האריך בכאן.
וביום השמיני יקח שני כבשים תמימם וכבשה אחת בת שנתה תמימה – ראוי שתדע כי מה שאמר בזה: ׳וביום השמיני׳, אין הרצון בו שאם לא הביא אלו הקרבנות אז, לא יוכל להביאם אחר זה להשלים טהרתו, אבל לקחה התורה הזמן היותר קצר שיתכן שתשלם בו טהרתו. והנה יקח הכבש האחד לאשם ויקריבהו ראשונה, ובו יוכן אל שיקריב חטאתו ועולתו לכפר עליו מטומאתו כמשפט שאר מחוסרי כפרה המביאים קרבן. וזה, כי מפני שהיה הציפור הנשחט בחוץ חטאת בתכלית החסרון, עד שלא היה קָרֵב ממנו דבר למזבח, לחסרון החומר שהורה עליו, הנה ראוי שיבוא אחריו מה שיִשלם בו באופן⁠־מה מה שחסר בחטאת הראשון, ואחר יאות לו להקריב חטאתו ועולתו, ולא היה ראוי שיסמך על החטאת הראשון להשלים טהרתו, לסיבה שזכרנו. עם שלחוזק טומאתו כבר נשאר טמא אחר החטאת ההוא באופן שהוא מטמא בגדים, כמו שקדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

התועלת האחד עשר הוא במצוות, והוא מה שצוה שיביא המצורע קרבנותיו אחר שיטהר. וכבר ביארנו התועלת בזה במה שקדם.
ואולם שורשי זאת המצוה הם:
השורש הראשון הוא שהמצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח המזרחי, ומכניס ידיו לעזרה לסמוך על האשם אחר שהניפו הכהן עם לוג השמן. כבר נתבאר זה בארבעה עשר מנגעים ובשלישי מזבחים ובחמישי ממנחות.
(י-יג) אמנם עדין אינו בא לפני ה׳ עד שימלא את ידו לבא פתח אהל מועד בשלשה קרבנות. אחד לאשם. ואחד לחטאת. ואחד לעולה. ומנחתם ולוג אחד שמן.
וכבשה אחת לחטאת. כי הכבש האחד כבר פי׳ הכתוב אחר זה שהוא אשם אבל בכבש האחר ובכבשה לא פי׳ כלום רק סתם ואמר הא׳ לחטאת והא׳ לעולה ולפי שבפרשת ויקרא פי׳ הכתוב שהעולה אינה באה אלא מן הזכרים הוכרח רש״י ז״ל לפרש שהחטאת היא הכבשה:
שלשה עשרונים לנסכי שלשה כבשים הללו. שלא תאמר כיון שאין מביאין נסכי העם החטאת ואשם כדתנן במנחות בפרק שתי מדות כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם ומפיק לה בגררא מקרא דלפלא נדר או בנדבה בא בנדר ובנדבה טעון נסכים שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים אם כן הני שלשה עשרונים דהכא במנחה הבאה בפני עצמה קמיירי ולא במנחת נסכים דא״כ לא היה צריך אלא עשרון אחד לכבש העולה לכך הוצרך לומר שהן לנסכי שלשה כבשים הללו שאף על פי שכל שאר החטאות והאשמות אין טעונין נסכים חטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים כדתני׳ בתורת כהנים ומייתי לה בפ׳ שתי מדות ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר פירוש במנחת נסכים שכל אחד מג׳ כבשים הללו שהן שני כבשים וכבשה טעון עשרון אחד שזהו שיעור הכבש הכתוב בפרשת נסכים או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה כשהוא אומר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה למד שאינה אלא במנחה הבאה עם הזבח ופרש״י דמאת העולה ואת המנחה משמע מנחה הבאה עולה פי׳ דומיא דעולה שהיא כולה כליל וזו היא מנחת נסכים דאלו מנחה הבאה בפני עצמה אינה כולה כליל אלא נקמצת ושיריה נאכלין לכהנים וא״ת עדיין הדבר צריך באור לא שמעינן דכולהו שלשה עשרונים למנחת נסכים היו דאי מהכא ה״א מאי את העולה ואת המנחה חד עשרון דבהדי עולה אבל אינך ב׳ עשרוני׳ לאו בהדי חטאת ואשם קאתי דהא כולהו חטאות ואשמות דעלמ׳ לא בעו מנחת נסכים אלא מנחה בפני עצמה הן ולא מנחת נסכים אי נמי כלהו שלשה עשרונות מנחת נסכים דכבש דעולה הן ואע״פ ששעורו בכל מקום אינו אלא עשרון א׳ כאן הכפיל אותו הכתוב ג׳ כפלים כמו שהכפיל אותו הכתוב בכבש הבא עם העומר שני כפלים כדכתיב ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לי״י ומנחתו שני עשרונים סלת בלולה בשמן ותנן הכבש הבא עם העומר אע״פ שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולין כבר תרצו זה בת״כ ומייתי לה בפרק שתי מדות כשהוא אומר תעשה על העולה זו עולת המצורע לזבח להביא את חטאתו או לזבח להביא את אשמו פירוש כשהוא אומר בפ׳ שלח לך תעשה על העולה דברישא דקרא כתי׳ והקריב המקריב קרבנו לי״י מנחה סלת עשרון בלול ברביעי׳ ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד ודרשו רז״ל תעשה על העולה זאת עולת מצורע לזבח להביא את חטאתו או לזבח להביא את אשמו שמעינן מיהא דכולהו ג׳ עשרוני׳ מנחת נסכי׳ הוו עשרון לכל אחד ואחד רבי יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ואם דל הוא כו׳ ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו ועשרון מה מצינו בעני שמביא בהמה אחת מביא עשרון אחד אף עשיר שמביא שלש בהמות יביא שלשה עשרונים הא מה אני מקיים ג׳ עשרוני׳ סלת מנחה בלולה בשמן לבהמה פירוש למנחה הבאה עם הבהמה שהיא מנחת נסכים עשרון לכל אחד ואחד:
ולוג אחד שמן להזות ז׳ וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות. פי׳ אין זה הלוג מן השמן של נסכי׳ שהיה בולל בו את הסלת שאותו השמן רביעית ההין הוא שהן שלשה לוגין לכל עשרון כדפרש״י בפרשת תצוה בפסוק רובע ההין וכדאיתא בפרק התכלת ובפ׳ שתי מדות ומה שכתו׳ כאן סתם סלת בלולה בשמן הוא השיעור האמור שם רביעית ההין לעשרון אבל זה הלוג הוא יתר מאותו השמן כדי להזות בו שבע וליתן על תנוך אזנו ומתן בהונו׳ אך קשה איך היה עולה על הדעת לומר שהלוג הזה הוא מן השמן שהיה בולל בו את הסלת והלא כבר פירש קודם זה בלולה בשמן ואחר כך אמר ולוג אחד שמן משמע שזה הלוג אינו מכלל השמן הבלול לפיכך היותר נכון שנאמר שרש״י רצה לתת טעם על הלוג הזה למה לא נזכר בשום אחד מנסכי הבהמות ואמר כדי להזות ממנו שבע ובדין היה שיהיה זה השמן ג׳ לוגין מה מצינו בעני שהיא מביא עשרון אחד מביא לוג אחד אף עשיר שהוא מביא שלשה עשרונים יביא שלשה לוגין אלא שעליך אמר קרא ולוג אחד שמן כך שנינו בת״כ:
(י-יג) וכדי לקדם אלהיו צוה להביא שני כבשים וכבשה אחת נקבה. והיה הכבש הראשון לאשם וכבשה לחטאת והכבש האחד לעולה. והיה זה לפי שיסוד הדת ופנת האמונ׳ הוא שכל מה שיקרה לאנשי האומ׳ יהיה בהשגח׳ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ומפני זה יחשב המצורע שבחטאו ואשמו נצטרע ולפי שפשעו וחטאתו אולי יהיה נודע אליו נתחייב להקריב קרבן חטאת. ואם נעלם ממנו אם חטא אם לא ונתחייב אשם כי קרבן אשם תלוי כמו שנתבאר הוא למי שנעלם ממנו אם חטא אם לא לכן היה מביא המצורע שניהם החטאת והאשם. ולפי ששגיאות מי יבין איש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ביודעים או בלא יודעי׳ לכן בא האשם בראשונ׳ לכפר על מה שלא נודע לו וזהו ענין האשם שהי׳ כבש ואחריו החטאת שהיה כבשה נקבה כי הי׳ שואל הכפר׳ על הקל בראשונ׳ ואחר כך על הכבד. ואחרי שנתכפרו עונותיו שעש׳ בדעת או שלא בדעת באה העול׳ להקריבו ולדבקו לאלהי׳. והנה לא פירש הכתוב כאן מה שיקבל המזבח מהקרבנות ומה שיאכלו מהם הכהנים לפי שכבר נכתב כל זה בסדר צו וגם בסדר ויקרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] וביום השמיני
[1] שבת פרק תשעה עשר דף קלב ע״א (שבת קלב.)1
[ב] יקח שני כבשים
[1] יומא פרק שביעי דף סב ע״ב (יומא סב:)2
[ג] ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן
[1] מנחות פרק עשירי דף צא ע״א (מנחות צא.)
1. בהפניה זו שבת קלב ע״א כתוב אמנם הציטוט ׳וביום השמיני׳, אך הוא מתייחס למצות ברית מילה הכתובה לעיל פרק יב, ג: ׳וביום השמיני ימול בשר ערלתו׳, ושם אכן הפנה רבנו ציטוט זה לשבת קלב ע״א. א״כ מה כוונת רבנו בהפניה זו?
ככל הנראה כוונתו לציטוט ׳וביום השמיני׳ הכתוב ברש״י ד״ה: מחוסרי כפרה. להלן ביאור הדברים, וז״ל הגמרא שם:
ורבי יוחנן אמר (מניין שמילה דוחה שבת?): אמר קרא ׳ביום׳ (ויקרא יב, ג)׳ביום׳ אפילו בשבת. - אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אלא מעתה, מחוסרי כפרה (הצריכים קרבן לטהרתם) (פירש רש״י: זב זבה יולדת ומצורע נאמר בהם ׳וביום השמיני׳) דכתיב בהו ׳ביום׳ - הכי נמי דדחו שבת?! (הרי אסור להקריב קרבן יחיד בשבת) - ההוא מיבעי ליה: (מתרצת הגמרא : במחוסרי כפרה הציטוט ׳וביום השמיני׳ בא למעט) ביום - ולא בלילה. עכ״ל. כלומר, הקרבנות של מחוסרי כפרה נקרבים רק ביום ולא בלילה. הלכה זאת נשארת למסקנה.
וזו א״כ כוונת רבנו בהפניית הציטוט ׳ביום השמיני׳ למסכת שבת קלב ע״א, לגבי הדרשה בקרבנות מחוסרי כפרה שנאמר בהם ׳ביום׳ שאי אפשר להקריבם בלילה.
2. ז״ל הגמרא שם: תניא נמי הכי גבי כבשי מצורע: ׳יקח שני כבשים׳ - מיעוט כבשים שנים, מה תלמוד לומר שני - שיהיו שניהן שווין. ומנין שאף על פי שאין שניהן שווין כשירין, תלמוד לומר: ׳כבש׳ ׳כבש׳ ריבה. עכ״ל. על ברייתא זאת אין חולק, ורבנו אכן מפנה את הציטוט אל הדרשה.
הרמב״ם להלכה בעניין הצפורים הל׳ טומאת צרעת פרק יא הל׳ ח פסק כלשון הברייתא צריך שיהיו שני הצפורים שווים. ואילו בעניין הכבשים לא ציין הלכה זו. עיין משנה למלך הלכות מחוסרי כפרה פרק א׳ ה״ג שתמה על הרמב״ם מדוע לא פסק כך גם בכבשים.
וכבשה אחת לחטאת. אף על גב דלא כתיב בפירוש שהכבשה לחטאת, כיון דהיה חטאת, דכתיב (פסוק יט) ״ועשה הכהן את החטאת״, על כרחך כבשה זאת היתה החטאת, דשני כבשים – אחד עולה ואחד אשם, אם כן הכבשה חטאת. ומה שלא פירש (רש״י) על ״שני כבשים״ דהאחד אשם והאחד עולה, דודאי כיון שהיה עולה למצורע (פסוק יט), אין עולה באה נקיבה (לעיל א, ג), ואם כן הכבש היה עולה. אבל החטאת לפעמים נקיבה ולפעמים זכר, ולפיכך פירש שהכבשה היא חטאת:
ושלשה עשרונים לנסכי שלש בהמות הללו. פירוש, אף על גב דאין לחטאת ואשם שום מנחה, והיה לנו לפרש דהך מנחה באה בפני עצמו ולא לקרבנות הללו, אפילו הכי יליף ליה בפרק שתי מדות (מנחות צא.) ״והעלה את העולה ואת המנחה״ (ראו פסוק כ), דלא הוי צריך למכתב ״את העולה ואת המנחה״, אלא לומר מנחה דומיא דעולה, מה עולה כולה כליל (לעיל א, ט), אף מנחה כולה כליל. ואם היתה מנחה בפני עצמה, לא היתה כולה כליל, אלא מקצת, כדין מנחה הבאה בפני עצמה, אבל מנחת נסכים כליל כולה. ומקשה עוד (מנחות סוף צא.) דשמא כל שלשה עשרונים היו לעולה בלבד, אף על גב דעשרון אחד היה לכבש, שמא כאן היו שלשה עשרונים גזירת הכתוב, דכן מצאנו דמנחת העומר היתה כפולה שני עשרונים, ושמא היה כאן לכבש שלשה עשרונים, אבל החטאת ואשם – דלא מצאנו בשום מקום שבאה עמה מנחה – שמא כאן נמי לא היה באה מנחה עמו, ודריש ליה מדכתיב בפרשת שלח לך (במדבר טו, ד-ה) ״תעשה על העולה״ עולת מצורע, ״לזבח״ להביא את חטאתו, ״[או] לזבח״ להביא את אשמו. פירוש, דקרא יתירא, דלא הוי למכתב רק ׳ויין לנסך רביעית ההין לכבש האחד׳, ״לעולה או לזבח״ למה לי, דהא כבר כתיב (שם שם ג) ״ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומזה ילפינן שלשה עשרונים – לשלשה קרבנות הם באים:
ולוג אחד להזות עליו שבע וכו׳. אבל אין פירושו ״ולוג אחד שמן״ ל״מנחה בלולה בשמן״, אף על גב דכבר כתיב ״בלולה בשמן״, בא הכתוב לפרש כמה יהיה החשבון שיביא, וקאמר ״ולוג אחד שמן״ לצורך מנחה, וזה לא יתכן, כדמוכח לקמן (אות כב) שלא יתכן לומר כלל דלוג אחד הוא למנחה, שאם היה הלוג למנחה, אין סברא שיהיה לעשיר המנחה שלשה עשרונים – לוג אחד שמן, ולעני שהיה עשרון אחד – גם כן לוג אחד (פסוק כא):
כְֿבָשִים: הכ״ף רפה. [שְׁנֵי⁠־כְבָשִׂים].
לחטאת. וכבש אחד בא לאשם דכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם, אבל בכבש האחד וכבשה אחת לא פירש כלום רק סתם, אמר האחד לעולה והאחד לחטאת, וכבש השני ע״כ בא לעולה דאין מביאין נקבה לעולה כדכתיב בפרשת ויקרא, וע״כ כבשה לחטאת:
טעונין נסכים. כלומר אע״פ ששאר חטאות ואשמות אינן טעונין נסכים, וילפינן להו מקרא לפלא נדר או נדבה, בא בנדר ונדבה טעונים נסכים שאינו בא בנדר ובנדבה אינן טעונין נסכים, א״כ ה״א דהני ג׳ עשרונים דהכא במנחה הבאה בפני עצמה קמיירי ולא במנחת נסכים, דא״כ לא הי׳ צריך אלא עשרון אחד לעולה, לכך הוצרך לפרש שהן באין לג׳ כבשים הללו:
ומתן בהונות. רש״י רוצה לתת טעם על הלוג הזה למה לא נזכר בשום אחד מן נסכי הבהמות, ועל זה פירש להזות וכו׳ הרא״ם. ונראה דנוכל לפרש דרש״י בא לפרש דלא נטעה לומר שהוא השמן למנחת נסכים, ומה שהקשה הרא״ם איך נטעה לומר וכו׳, י״ל דה״ק קרא מנחה בלולה בשמן, ובכמה שמן הוא בולל את המנחה בלוג אחד שמן, לכך הוצרך לפרש להזות וכו׳:
For a sin-offering. One lamb came for a guilt-offering, as it is written (v. 12): "The kohein shall take one lamb and bring it as a guilt-offering.⁠" It did not specify anything, however, regarding the other lamb and the one ewe; it only states without specifying that one is for a burnt-offering and one is a sin-offering. However, the second lamb must be for the burnt-offering, because a female is not brought for a burnt offering, as it is written in Parshas Vayikra (1:3). Therefore, the ewe must be for the sin-offering (Re'm).
Require drinkofferings. I.e., [you might ask:] the other sinofferings and guilt-offerings do not require drink-offerings, as we derive (Menachos 91b) from Scripture: "For an expressed vow or for a voluntary offering" (Bamidbar 15:3) — that which comes as a vow or voluntary offering requires drink-offerings, but that which does not come as a vow or voluntary offering does not require drink-offerings. If so, I might think that these three tenths here are referring to a meal-offering that comes by itself, and not the meal-offerings of drink-offerings. [This cannot be,] for if so, it would require only one tenth for the burnt-offering. Therefore, Rashi needs to explain that they come for these three sheep.
And for placing on his thumbs. Rashi wants to give a reason for this log: Why is it not mentioned in any one of the drink-offerings of animals? On this he explains: "To sprinkle...⁠" (Re'm). It appears that we can explain that Rashi is coming to explain so that we should not err to say that [this log] is for the oil of the meal-offering of drink-offerings. Concerning the difficulty raised by Re'm: How could we err to say [that this log is the oil that was mixed with the fine flour when it already says beforehand, "a meal-offering mixed with oil"?], etc. The answer is: This is what the verse says: "A meal-offering mixed with oil" — and how much oil does one [need to] mix with the meal-offering? — One log of oil. Therefore, Rashi needs to explain [what he does with the leftover oil]: "To sprinkle...⁠"
וביום השמיני – בשביעי יגלח ובשמיני יביא. ואם גלח בשמיני לא [בת״כ הגירסא שלנו יביא בו ביום ואולם בעל ק״א גורס לא יביא כדברי הגאון ז״ל ועיין בתוספות דנזיר מ״ד ע״ב] יביא בו ביום. יקח שני כבשים. מיעט כבשים שנים א״כ מה ת״ל שני שיהיו שניהן שווים ומניין שאעפ״י שאינם שווים שהם כשרים ת״ל כבש כבש ריבה. אחת. שתהא ברורה. אחת מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה. שנתה ולא שנה של עולם. ושלשה כו׳ בלולה בשמן. זו לבהמה. או יכול למנחה עצמה כשה״א והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבח׳ לימד שאינו אלא מנחת בהמה. עדיין הדבר צריך תלמוד כשה״א (בפ׳ נסכים) תעשו על העולה זו עולת מצורע. לזבח להביא חטאתו. או לזבח להביא את אשמו. ריבב״א הרי הוא אומר ואם דל הוא מה מצינו עני שמביא בהמה אחת מביא עשרון א׳ אבל עשיר שמביא ג׳ בהמות יביא ג׳ עשרונים. הא מה אני מקיים ג׳ עשרונים לבהמה.
ולג שמן – מה ת״ל שהיה בדין שיביא ג׳ לוגין מה מצינו עני שמביא עשרון אחד מביא לוג א׳ אבל עשיר שמביא ג׳ עשרוני׳ יביא ג׳ לוגין ת״ל ולג א׳ שמן.
בת שנתה – שעברה עליה שנה, לא שנה למנין עולם.
ושלשה עשרונים סלת מנחה – ״לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים״, מפירוש רש״י ז״ל וכן הוא בתורת כהנים. ואמרו שם ״יכול אף למנחה? כלומר שעשרונים הללו הן מנחה בפני עצמן? כשהוא אומר ׳והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה׳, לימד שאינו אלא מנחת בהמה״. כלומר לפי שהיא כליל כמו העולה, למדנו שהיא מנחת בהמה. שאם היא בפני עצמה תהיה נקמצת וּשְׁיָרֶיהָ לכהנים. גם למדוה רבותינו ממקרא אחר הכתוב בפרשת נסכים.
בלולה בשמן – כל עשרון מנחה יהיה בלול בשמן, כדין המפורש להלן לכל עשרון רביעית ההין שמן, שהן שלשה לוגין.
ולג אחד שמן – להזות שבע, ולתת ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות. ואעפ״י שמצורע עשיר מביא ג׳ עשרונות, והדל עשרון אחד, שוין הן בלוג שמן אחד, ״העשיר לא ירבה״.
בת שנתה – שעברה עליה שנה, לא שנה למנין עולם:
ושלשה עשרנים סלת מנחה – לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים, ולימד שאינו אלא מנחת בהמה, שאם היא בפני עצמה תהיה נקמצת ושיריה לכהנים, וזה אינו כי להלן אמר והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה:
ולג אחד שמן – להזות שבע ולתת ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות:
וכבשה אחת – פירש רש״י לחטאת ע׳ למעלה ד׳:ל״ב.
וביום השמיני – עיין אוסף כתבים, כרך ג עמוד צו והלאה.
שני כבשים – ״שיהיו שניהן שוין״; אך זה אינו אלא למצווה ולא לעכב (יומא סב:, עיין פירוש להלן פסוק יג).
שחיטת ציפור והזיית דם ציפור ותגלחתו מלוות את שובו לחברה האנושית. דברים אלה מלמדים אותו שתהיה לו הכרה בכבוד האדם ובתכליתו. התנאי היסודי להכרה כזו הוא שהאדם ישחרר עצמו מההתעסקות בעצמיותו. שכן האנוכיות היא המעורר הגדול לכל חיי הצומח והחי הבלתי אנושיים, אך הינה מנוגדת בתכלית לתחושת החובה והאחווה, אשר היא עקרון החיים של האדם החברתי.
עד כה הוא זכה בלידה מחדש רק כאדם; אולם לידתו מחדש כיהודי נשלמת רק ״ביום השמיני״ (עיין פירוש לעיל ט, א). תחושת החובה הכללית, יש לאל ידה ליצור אדם; אולם לכך יש להוסיף את התוכן החיובי של רצון ה׳, הצר את צורת חיי האדם לפי מה שנתגלה בתורה. לידתו מחדש של יהודי נשלמת רק כאשר חידש את קשר החיים עם התורה במקדש.
רק חידוש הקשר עם התורה יבטיח לאדם חיי שלווה בעתיד; וזה מה שבא לידי ביטוי במעשי הקרבן האמורים מכאן והלאה.
שני הכבשים הנזכרים כאן הם אשם ועולה, והכבשה האחת היא חטאת; ובכל אחד מהם נאמרה כפרה בפני עצמה (פסוקים יח, יט, כ). קרבן המצורע כולל את כל צדדי קידוש המעשים: אשם, חטאת ועולה. לדבר זה כמעט שאין אח ורע (רק בנזיר טמא [במדבר ו, י–יב] מצאנו כעין זה; אך שם החטאת והעולה אינן אלא עופות). כל שלושת הקרבנות האלה – אפילו האשם והחטאת – מלווים בנסכים (״ושלשה עשרנים״ וגו׳ [עיין מנחות צ:–צא.]), ואף לכך לא מצאנו אח ורע כלל.
המשמעות היא שעליו להקדיש את מעשיו כ״כבש״ – הווי אומר, מנקודת מבט של אדם שה׳ רועה אותו בגורלו בחיים. שכן בגאוותו שכח את ה׳; הוא העלה בדמיונו שגורלו נתון בידיו שלו. גאווה זו היא שורש כל חטא חברתי, והיא הייתה הסיבה לשילוחו מקהילת ה׳. משום כך, רק כאן גם האשם והחטאת באים עם נסכים, מאחר שבכניסתו המחודשת המלאה אל קהילת ה׳, עליו לזכור, יותר מכל אדם אחר, שה״קמח״, ה״שמן״ וה״יין״ הנמצאים ברשותו – היינו, קיומו, רווחתו החומרית ושמחתו בחיים – תלויים אך ורק בנאמנותם של מעשיו לחובתו. משום כך, האשם הוא קרבנו הראשון; והמעשים המיוחדים האמורים בפסוקים יד–יח סובבים מסביב לאשם. גם בהלכה, האשם הוא הקרבן המכריע, המיישב את עברו, שכן אם ״הביא ציפרים ונתנגע אין מביא אלא קרבן אחד״: הווי אומר, שאם חזר ונתנגע לפני שהביא את אשמו, נחשבות שתי תקופות הצרעת לאחת, והוא מביא קרבן אחד בלבד על שתיהן. אולם אם נתנגע לאחר שהביא את אשמו, הן נמנות כשתי תקופות של צרעת, שצריך לכפר עליהן בשני קרבנות נפרדים. יתירה מכך, זמן הבאת האשם קובע אם יביא קרבן עשיר או עני: ״לאקבועי בעניות ובעשירות לא מיקבע עד שיביא אשמו״ (כריתות ט:).
עלינו לזכור שדווקא האשם מבטא את האישיות העומדת על סף שממה מחמת חטא האנוכיות בתחום שליטתה וענייניה (עיין פירוש לעיל ה, כו). כך נוכל להבין את חשיבות האשם בקבוצת קרבנות המצורע.
בנוסף על השמן שב״מנחה בלולה בשמן״ הוא מביא לוג שמן נפרד, וגם לכך אין אח ורע. לוג השמן לא נועד למשיחה מקדשת כלשהי; שכן לאחר שהוזה קצת מן השמן וניתן על גוף המיטהר (פסוקים טו–יח), נאכל יתר השמן לזכרי כהונה בעזרה (כשיירי מנחה), והיתר האכילה שלו תלוי במתנות הקודמות. לדעת ר׳ מאיר, דין פיגול נוהג בשמן, כמו בכל שאר שיריים (עיין זבחים מד., צא.), אך ההלכה בעניין זה מוטלת בספק.
נמצא שלוג שמן של מצורע דומה במשמעותו לשמן של מנחות. ואף על פי כן יש הבדל ביניהם:
כפי שאמרנו קודם לכן (עיין פירוש לעיל ב, א), השמן הניתן במנחה הופך אותה ל״לחם שמן״; בכך מתוסף מושג הרווחה החומרית למושג הקיום הרגיל. אולם את לוג השמן של מצורע יש להבין על פי משמעות השמן כלפי גוף האדם. משמעות זו מתבררת מתוך לשונות הכתובים, כגון: ״וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו״ (תהילים קט, יח), ״וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן״ (שם פסוק כד), ״וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי-שָׁמֶן״ (ישעיהו י, כז), ״וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה״ (שם יז, ד), ״כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל״ (שופטים ג, כט). פסוקים אלה מראים שתיבת ״שמן״ והצורות הנגזרות ממנה מורות על בריאות הגוף. והנה, הגזירה האלוקית על המנוגע לבשה צורה של מחלה גופנית, אשר באמצעותה ביטא ה׳ את כעסו על התנהגותו המוסרית והחברתית של אדם זה. ברור אפוא שיש התאמה בין מושג זה לרעיון אשר מובא, על ידי לוג השמן, לתשומת לבו של המיטהר, המשתוקק לבריאות באמצעות חידוש הקשר שלו עם התורה.
[לט]
וביום השמיני יקח – פי׳ חז״ל שזה דוקא אם גלח בשביעי והיה לו הערב שמש, אז יביא קרבנותיו בשמיני אבל אם מגלח בשמיני לא יוכל להביא קרבנותיו עד תשיעי כדי שיהא לו הערב שמש בשמיני. ור׳ טרפון שאל לרבי עקיבא מה בין מצורע ונזיר שבנזיר הדין שאם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום. והשיב לו שמצורע אינו טהור רק עד אחר התגלחת ואפילו טבל בשביעי צריך לטבול שנית אחר גלוח כמ״ש ״יגלח וכבס בגדיו״ ואם כן אם גלח בשמיני לא היה לו הערב שמש ואיך יביא קרבנותיו? מה שאין כן הנזיר כיון שטבל בז׳ נטהר אף קודם גילוח וכשטבל בשביעי מגלח בשמיני ומביא קרבנותיו בו ביום שכבר היה לו הערב שמש. וכן אמר בפרק ג׳ מינים משנה ו׳ וכן גריס הר״ש והתוס׳ והרמב״ם אינו מביא וכן עיקר כמו שהאריך בקרבן אהרן.
[מ]
יקח שני כבשים – כבר בארנו (ויקרא סי׳ שכח) שכל מקום שאמר בציווי שם הרבים אין צורך לומר מספר ״שני״, דסתם רבים שניים. ובמקום שאמר מספר ״שני״ דרשוהו חז״ל שבא להורות על השיווי וכמו שית׳ זה בפרטות לכל חוקותיו בפ׳ אחרי (סי׳ יז). ובכל זאת ממ״ש ״ולקח את הכבש האחד״ שהיה די לאמר ״את הכבש״ או ״את האחד״, בא להורות שבדיעבד לא קפדינן על השיווי. ומ״ש ״וכבשה אחת״ בררתי למעלה (סי׳ יז) ובתורה אור באורך שכל מקום שבא שם היחיד אין לומר מספר ״אחד״ ודרשוהו בכל מקום. אולם פה שדרש פה שני דרשות יפלא בעיני. ועל כרחנו הוא כמו ״דבר אחר״, ובאמת בכריתות (דף ט) דריש שיביא אחת על נגעים הרבה מן ״זאת תורת המצורע״ ולדידיה מורה ״אחת״ שתהא ברורה. ומ״ש ״בת שנתה״ לא שנה למנין עולם עיי׳ תזריע סימן ס׳.
[מא]
ושלשה עשרונים סולת בלולה בשמן למנחה – אחר שחטאת ואשם אין טעון נסכים כמ״ש בפ׳ נסכים ״לפלא נדר או בנדבה״ יש לומר לכאור ששלשה עשרונים אלה היו מנחה בפני עצמם. וחז״ל הכריעו שהיה זה מנחת נסכים ממ״ש (פסוק כ) ״והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה״ שפשטותו מורה שרצונו לומר מנחת העולה כמ״ש תמיד ״עולה ומנחה״ (ויקרא כג, לז, במדבר כח, כט). וכן ממ״ש ״והעלה את העולה ואת המנחה״ משמע שהמנחה כליל כמו העולה ובודאי הוא מנחת נסכים שהוא כליל, דמנחה הבא בפני עצמה נקמצת ושיריה נאכלים. וגם הוא מוכרע ממה שיתבאר (בסימן סא) שמ״ש ״והעלה את העולה״ הוא זרות בלשון ומרבה עולה ששחטה שלא לשמה וקמ״ל שיעלה גם מנחת נסכים שעמה כמו שיתבאר שם. ומזה מוכרח שמדבר מן מנחת נסכים עיי״ש ותבין. (וזה כוונת הספרא משנה יא) אולם עדיין י״ל שאחד מן העשרונים היה מנחת נסכים אל העולה שטעונה נסכים בכ״מ, ושנים האחרים היו מנחה בפני עצמם, לא נסכים לחטאת ואשם, שלא מצינו להם נסכים בשום מקום וז״ש (במשנה י) עדיין הדבר צירך תלמוד. וגם צריך תלמוד אם יביא עמהם יין לנסכים כיון שהדבר חידוש ולמדו זאת ממ״ש בפרשת נסכים (שלח טו) ״ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח... והקריב מנחה סולת עשרון.. ויין לנסך... תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד״ שמ״ש שנית ״על העולה או לזבח״ מיותר. ודרשו ״על העולה״ – זו עולת מצורע, ״לזבח״ – להביא חטאת מצורע, ״או לזבח״ – להביא את אשמו (ונזכר בספרי שם בשם ר׳ נתן) והדרוש הזה בנוי לתלפיות על היסוד שהנחנו (ויקרא סי שצא) שיש הבדל בין שימוש הלמ״ד ובין שימוד מלת ״על״. שהלמ״ד מורה החלוקה ומלת ״על״ מורה הצירוף. שאם ירצה לומר לכל אחד ואחד יאמר בלמ״ד – ״וארבעה פנים לאחד״, ״שני העומר לאחד״ פי׳ לכל אחד. אבל מלת ״על״ תציין הכל ביחד – ״והקרבתם על הלחם״, ״והקריב על בן הבקר״ וכמ״ש ״עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד״. וכן במ״ש ״על העולה או לזבח״ שפירושו על עולה אחת ולכל זבח וזבח ביחוד, בהכרח רומז למקום א׳ שנמצא שם עולה אחת ושני מיני זבחים שונים ושכולם אינם נדר ונדבה, רק חובה. וזה ימצא בקרבן מצורע שמביא עולה וחטאת ואשם. וז״ש לזבח להביא חטאת מצורע, או לזבח להביא את אשמו ר״ל שהלמ״ד מורה החלוקה. וכן מלת ״או״ בא על ענינים נבדלים. (ובארתי תזריע (סי׳ כג) שבא על ענין שיש בו רבותא יותר) ומוסיף אף לכל זבח. ובמנחות (דף צא) הביא ברייתא זאת ופריך ותיפוק ליה תרוויהו מזבח דאמר מר חטאת ואשם מנין ת״ל זבח (פי׳ שהלא ״זבח״ הוא שם הסוג ולמה לי למ״ד החלוקה? בלי זה שם ״זבח״ כולל שניהם דהי מינייהו מפקת) ותירצו הני מילי היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו אבל הכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר צריך תרי קראי. (ר״ל כי נוכל לאמר דהמכפר יותר ידמה לנדר ונדבה מהמכשיר או בהפך, ולא נלמד רק חד מינייהו, ובזה מיושב קוש׳ התוס׳ ד״ה אבל) ופריך עוד – אימא זו חטאת ואשם דנזיר וכולי ואימא זו עולת יולדת וכולי רבא אמר איזהו דבר שצירך ג׳ רבוין? הוה אומר זו מצורע. הוא כמו שפירשנו למעלה שבהכרח יצויר במק״א עולה ושני מיני זבחים שעל זה מורה למ״ד החלוקה של ״לזבח״, וזה לא מצינן ביולדת שאין שם רק עולה ולא בנזיר כי נזיר טמא אין בו רק אשם ובנזיר טהור אין בו רק חטאת ושלמים שיש בו א״צ רבויא דבהדיא כתיב בהו ״מנחה״. ור׳ יהודה בן בתירה אומר שידע ענין זה ממ״ש בדל ״ועשרון אחד וכו׳⁠ ⁠⁠״ והדבר מובן.
[מב]
ולוג אחד שמן – כבר התבאר למעלה (סי׳ יז) ובתורה אור באורך שכל מקום שבא השם בלשון יחיד אין צריך שיזכיר מלת ״אחד״, וכל מקום שבא מלת ״אחד״ אחר שם היחיד יש בו דרוש. ולורב בא להוציא מאיזה טעות וכן פה היינו טועים מן הסברא שיביא ג׳ לוגין, לוג לעשרון כמו שהעני מביא לוג לעשרון אחד.
וכבשה אחת – לא הוצרך הכתוב1 לפרש בחטאת שיהא אחת דוקא ולא שתים, שהרי אינו בא נדבה, ומשום הכי לא כתיב הכי לעיל בחטאת חלב2 אלא כאן ובפרשת נזיר. היינו3 משום דאיתא בזבחים (ט,ב) דחטאת נזיר ומצורע ׳הני עולות נינהו׳,⁠4 משום הכי הוצרך הכתוב לפרש דמ״מ דוקא אחת. ועיין מה שכתבתי בספר במדבר (ו,יד) בפרשת נזיר.
בת שנתה – שנה שלה ולא של מנין עולם. ועיין מה שכתבתי בפרשת יולדת (יב,ו).
ולוג אחד – דייק הכתוב דוקא ״אחד״ – ולא שנים, דאע״ג שאינו בא על המזבח וסלקא דעתך דכשר גם שנים, להכי דייק ״אחד״. והטעם הוא,⁠5 דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ולא יחול עליו קדושה. ועיין להלן פסוק כ״א.
1. כוונת רבינו לשאול מדוע הוצרך הכתוב לפרש...
2. חטאת רגילה, לעיל פרק ד׳ פסוק כ״ז.
3. עונה רבינו.
4. ומפרש רבינו בבמדבר (ו,יד) ׳באשר המה אינם מכפרים׳.
5. מדוע לא יביא כמות של שני לוגין.
(הקדמה) פעולת הטהרה השניה: קרבנות הטהרה
(י-כ) בין הפעולה הראשונה לבין השניה עברה תקופה של שבעת ימים, שבהם צריך המצורע לשבת מחוץ לאהלו; אך ביום השמיני נגמרה טהרתו.
יקח וגו׳ – הוא יביא קרבנות אלה: א) כבש אחד לאשם; ב) כבש אחד לעולה; ג) כבשה אחת לחטאת. על שלושת הכבשים האלה הוא מביא את המנחות שנאמרו בבמדבר ט״ו:ד׳, היינו עשרון סולת לכל אחד ושלושה לוגין שמן (שעליהם רומזת ה״א הידיעה במלת ״בַּשמן), ובכן בסך-הכל שלושה עשרונים סולת ותשעה לוגין שמן ועוד לוג שמן להזיות השונות על הבהונות (״מתן בהונות״). מלבד זה הוא חייב להביא שלוש פעמים שלושה לוגין יין לנסך, מה שלא נזכר, אמנם, בפרשה שלפנינו, אך יוצא – בדומה למידת השמן של המנחה – מבמדבר ט״ו:ד׳ ואילך (השוה ספרי, שם). החטאת והאשם של המצורע עולים בזה על שאר החטאות והאשמות, שהיו טעונים מנחות ונסכים, מה שאין כן בשאר הקרבנות מסוג זה. השוה מנחות צ״א.
האיש המטהר ואותם – את האיש ואת הקרבנות שנזכרו, את האיש להזות עליו, ואת הקרבנות לשם תנופה, אולם בעצם רק האשם ולוג השמן טעונים תנופה, כפי שמוכח מפסוק יב (ספרא).
לפני ה׳ – כלומר אל פתח אוהל מועד, כי לתוך העזרה עדיין אסור היה לו לבוא. בבית שני הועמד ליד שער ניקנור, שהיה פתוח מעזרת נשים לעזרת ישראל. עזרה זו היתה כבר חלק של הקודש, שלמצורע אסור לבוא שמה (השוה סוטה ז׳., ח׳.). הביטוי ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ יש לו הוראות שונות, משום שלמקומות הקדושים דרגות שונות (השוה כלים פרק א), וכל מקום ומקום יכול להיקרא ״לפני ה״, כלומר: ביחס אל המקום המקודש פחות ממנו (השוה מלבי״ם לפרשת צו סימן כו).
והקריב אותו לאשם – הקרבה זו היא התנופה הנזכרת סמוך אחרי זה, ופירוש ״והניף אותם״ הוא ששניהם מונפים בבת אחת.⁠1 פרטים בענין התנופה ראה לעיל עמוד קפב.
ושחט את הכבש במקום... הקדש – מקום שחיטת העולה צויין בויקרא א׳ יא; המקום לשחיטת החטאת נקבע בפרק ו פסוק יח וגם בשמות כ״ט:י״א. אבל גם לאשם נועד כבר דין זה בויקרא ז׳ ב. הישנות הדבר היתה נחוצה, משום שאשם זה היה שונה מן האשמות האחרים בהזיותיו על הבהונות ו״דבר שיצא מן הכלל לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו וכו׳⁠ ⁠⁠״2.
במקום הקדש – בא תחת ״במקום קדוש״ בפרק ו פסוק יט; הביטוי ״במקום הקודש״ נמצא גם בפרק י פסוק יז.
כחטאת האשם הוא לכהן – מלמד שהאשם נאכל לכהן כמו החטאת. ואמנם, נאמר כבר בפרק ז פסוק ז ״כחטאת כאשם וגו׳⁠ ⁠⁠״; אולם כאן צריך לחזור על הדין מן הטעם הנזכר.
ולקח הכהן – לפי תו״כ; נגעים י״ד:ח׳ (ראה ר׳ שמשון, שם) ויומא ס״א: צריכים כאן שני כהנים לעסוק בעבודה; קודם מתחיל הכהן האחד בקבלת הדם בכלי כדי לזרוק אותו על המזבח שתי מתנות שהן ארבע (לפי ז׳:ב׳; השוה א ה), ואחר⁠־כך מקבל כהן שני מן הדם כדי להזות על הבהונות. ובזה שונה הזיה זו מזו של איל המילואים (שמות כ״ט:כ׳; לעיל ח׳:כג) הדומה לה, ששם נעשתה רק קבלה אחת למזבח ולבהונות גם יחד.
תנוך – לפי תו״כ, תרגום יונתן ורש״י הוא החלק האמצעי של האוזן; ואילו אונקלוס מתרגם: ״על רום אודנא״. הוא הבין, כנראה, שהוא החלק העליון של האוזן. רד״ק בספר השרשים מבאר שתנוך הוא בדל⁠־אוזן. אנחנו ביארנו לפי תו״כ (השוה מנדלזון לשמות כ״ט:כ׳).
בהן – מן בהם=חזק ועבה, היינו האצבע העבה ביותר. ההזיה מכוּונת לפרק האמצעי של הבוהן; השוה תו״כ לפרק ח׳ פסוק כג.
ולקח... מלוג וגו׳ – אינו לוקח את כל השמן, אלא רק חלק ממנו לתוך כפו (כי הרי אי⁠־אפשר היה לקבל את הלוג כולו בכפו). מן השמן שבכפו הוא מזה חלק לפני ה׳ ועל הבהונות; והנשאר הוא נותן על ראש המיטהר. מה יעשה בשארית לוג השמן, אין הכתוב מפרש; אולם לפי מה שמלמדת המסורת דין אחד היה לו ולשיורי המנחות; הם חלק הכהנים וקודש-קדשים (זבחים צ״א.).
כף – מלשון כפף (השוה: ״כף רגל״).
הכהן – צריך לחזור על מלת הכהן, משום שאילו היה כתוב רק כפו, היה מקום לטעות ולחשוב, שהכוונה היא כף המיטהר (השוה ״רגלו״ בפסוק הקודם). אולם חכמינו הורו, שלכתחילה מצוה שהכהן האחד יצוק על כף כהן אחר.
אצבעו – היא אצבע הרימוז (ראה ביאורי לעיל ד׳ ו).
מן השמן – הפועל טבל בא ברגיל עם ב׳ ורק כאן ולעיל ד׳:י״ז הוא בא עם מן (ויזל).
על כפו – אבן⁠־עזרא סובר, שמכאן אפשר להסיק, שהפסוק הקודם מדבר על כהן יחידי; אולם אפשר שגם כאן הכוונה היא אל הכהן השני (ויזל).
לפני ה׳ – משמעו לפי תו״כ: פניו כנגד קודש-הקדשים. הוא אינו מביא את השמן לתוך המקדש כדי לזרוק אותו, אלא הוא עומד בחצר ופניו כלפי קודש⁠־הקדשים וזורק על רצפת העזרה (השוה נגעים י״ד:י׳ ומפרשים, שם). ״מן השמן באצבעו״, שנראה כמיותר, מלמד, שכל הזיה והזיה טעונה טבילת אצבע מחדש.
ומיתר השמן... על דם האשם – אין מן ההכרח שהדם יהיה עוד שם בעין, שהרי להלן (פסוק כח) נאמר: ״על מקום דם וגו׳⁠ ⁠⁠״, משמע אפילו אם התייבש הדם.
והנותר בשמן וגו׳ – על דבר ״נותר ב׳⁠ ⁠⁠״ השוה ביאורי לפרק ח, פסוק לב. לדעת ר׳ עקיבא מתן השמן בראש מעכב; ואילו לפי ר׳ יוחנן בן נורי הכפרה מועילה גם בלי זה, שהרי מלת ״וכפר״ מכוּונת רק אל האשם; אולם ״מעלים עליו כאילו לא כפר״ (ספרא, מלבי״ם נו).
וכפר עליו – מניחים שהמצורע לקה בצרעת כעונש מן ה׳ על חטאיו; חטא זה הוא לשון-הרע, היינו עבירה כלפי בני-אדם, ולכן טעונה כפרתו קרבן אשם. ולעומת זאת נאמר להלן בכפרה על ידי חטאת: ״וכפר... מחטאתו״; ונראה, שקרבן זה לא הובא לכפרת עבירה אלא לטהר מן הטומאה; השוה י״ב:ז׳.
וכפר על וגו׳ – הכוונה להזיה, ״ואחר״, כלומר אחר ההזיה תישחט העולה; ואילו מה שנוגע להקטרת הנתחים עולה קודמת לחטאת (השוה זבחים פ״ט:), לא היה צורך לקבוע כאן איזה מן הכבשים היה מיועד לעולה ואיזה לחטאת, מכיון שידוע כבר מתוך תורת הקרבנות, שעולה נקרבת מן הזכרים וחטאת מן הנקבות.
את העולה ואת המנחה – מכאן אנו למדים, שמנחת נסכים נשרפת כליל על המזבח כמו העולה (שלא כסברת הצדוקים; השוה מגילת תענית פרק ח).
וכפר... וטהר – הרמב״ן סובר, שהאשם מכפר על חטאים שחטא לפני שנפגע בצרעת, ואת החטאת הוא מקריב, משום שאפשר שבמשך מחלתו הטיח דברים כלפי מעלה וחטא. העולה והמנחה תביאנה לו כפרה, כדי שיגיע לטהרה ויוכל לחזור לאהלו. לפי תו״כ רק החטאת מעכבת את הכפרה, ולא העולה.
1. לדעת הרמב״ם (מחוסרי כפרה ד׳ ב) נעשתה תנופה זו, כמו שאר התנופות, בקודש, והטמא אינו יכול להשתתף בה בגלל טומאתו; שונה היא דעת תוספתא (נגעים ח), שלפיה נעשתה התנופה על ידי המיטהר במקום שעמד, יחד עם הכהן. גם בענין הסמיכה בקרבן זה יש פלוגתא בין הרמב״ם לבין התוספתא (השוה ראב״ד ומפרשים, שם).
2. ברייתא דר׳ ישמעאל בפתיחה לספרא, מידה י. – השוה הירשפלד, Halachische Exeg. עמוד 482 ואילך.
וכבשה אחת כו׳ – בתו״כ פסקא ט׳ אחת מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה. הנה בתוספתא דכריתות פ״א מצורע שנתנגע וחזר ונתנגע כו׳ וחכמים אומרים קרבן אחד על הכל עד שיביא אשמו כו׳, ר״ש אומר קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו, ועיי״ש, דהך פלוגתא דפליגי אם חטאת או אשם או צפרים קבעי למצורע להביא קרבן עני או עשיר, אינהו נמי פליגי לענין אם מביא קרבן אחד על הכל, ודלא כמו שכתב הכס״מ [כי נשמט מכ״ת הך תוספתא], וא״כ תנא דתו״כ דלקמן פרשתא ה׳ פסקא י״ג סבר דחטאת קבעה כר׳ שמעון (עיין ק״א שמה), ה״ה גם להביא קרבן אחר תלוי בחטאת, נמצא דאעפ״י שנתנגע משהביא אשמו, מביא לכל צרעת קרבן חטאת אחד, ולכך דריש וכבשה אחת [הוא חטאת], אחת על נגעים הרבה, אבל הרמב״ם פוסק, דאשם קובע לעשירות, וה״ה דאם נתנגע משהביא אשמו מביא שני חטאות לכל צרעת קרבן בפ״ע. ודו״ק.
ומיהו יש לישב הדרשה לכו״ע, דאם נתנגע משהביא אשמו, הלא צריך להביא קרבן אחר על הנגע השני, וצריך להביא שני קרבנות חטאות ועולות לכל נגע קרבן בפ״ע, מ״מ מביא קרבן אחד ואוכל בקדשים והשאר עליו חובה, דוגמה דלידה ולידה וכיו״ב, וא״כ שפיר כתיב בחטאת וכבשה אחת, שבחטאת אחד אוכל בקדשים והשאר עליו חובה, דכ״ז דלא מייתי חטאת אסור לאכול בקדשים וכדלקמן פסקא י״ג פי״ג. וכן פסק רמב״ם ודו״ק.
דע דשיטת רמב״ם נראה דמנחות של כבשים מותר לערב לכתחילה כיון דבלילתן שוה, לא כן מנחות פר וכבש יעוי״ש. ולפ״ז יתכן דבמצורע, דכל חטאת ואשם אינו טעון נסכים רק מצורע, הואיל ומנגעי׳ איכפר לי׳ יעו״ש אם כל כוונת התורה שיהיו המנחות והנסכים מהכבשים נילושין ונבללין בביסא כאחד בכלי אחד, שלא יהיה נקרא שם חטאת ואשם לבד, רק בצירוף עולתו, לכן כיילא רחמנא כולהו כחדא שלשה עשרונים בלולה בשמן וגבי נזיר העולה ושלמים הוי איל וכבש, לכן כתב מנחתו ונסכו דאיל וכבש אין בלילתן שוה וגבי שבת כתבה רחמנא במוסף לשני הכבשים שני עשרונים כו׳ משום דכיון דשניהם כבשים מותר לעשותם כאחד שלא ירבה במלאכות ולא יהא כל אחד נילוש ונקטר בפני עצמו ודו״ק בזה.
סלת מנחה – במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר, או אינו אלא במנחה הבאת בפני עצמה,⁠1 כשהוא אומר (פ׳ כ׳) והעלה הכהן את העולה ואת המנחה, הוי אומר במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.⁠2 (מנחות צ״א.)
1. ר״ל שהמנחה אינה זקוקה לזבח אלא מנחה בפני עצמה היא.
2. דמשמע מנחת העולה, אבל לולא זה היה סברא לומר דאיירי במנחה הבאה בפני עצמה מפני שחטאת ואשם אין טעונין נסכים כדכתיב בפ׳ נסכים לפלא נדר או בנדבה.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יא) וְהֶעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
The priest who cleanses him shall set the man who is to be cleansed, and those things, before Hashem, at the door of the Tent of Meeting.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[עג] 1והעמיד הכהן המטהר... [לפני ה׳], מתני׳: מעלין אותה (הסוטה) לשער המזרח (שער החיצון שבו נכנסין להר הבית ומשם לשער ניקנור הוא שער העליון שבחומה שבין עזרת ישראל לעזרת נשים) שעל פתח שער ניקנור, ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעין (מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה עובי חלל אותו השער מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות וכו׳, ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת, לפיכך לא קדשוה שיוכל לעמוד בחלל השער, שאם היה כהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא, לפיכך צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה, וביאת מקצת שרי רחמנא). גמ׳: מצורעין וכו׳, דכתיב והעמיד הכהן המטהר (וגו׳) [את האיש המטהר ואתם לפני ה׳] (והוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי עזרה, רש״י ד״ה לפני ה׳). (סוטה ז.-ח.)
[עד] 2לפני ה׳, במזרח (כלומר, אפילו במזרח קרינן ביה לפני ה׳), והא אמרת (גבי הגשה במנחה) לפני ה׳ (ויקרא ו, ז), יכול במערב, אמרי, הני מילי מנחה דאיקרי חטאת (דכתיב (שם ו, י) קדש קדשים היא כחטאת), וחטאת טעונה יסוד (דכתיב בה (שם ד, ל) ואת כל הדם ישפוך אל יסוד וגו׳) וקרן דרומית מזרחית, לא היה לו יסוד, אבל הכא לפני ה׳ קרינא ביה. (מנחות סא.)
1. ראה תו״כ ורש״י ומדרה״ג כאן, פסחים פה: ורש״י ד״ה עומדין, ושם צב. ד״ה מצורע, וד״ה יבא, ירושלמי סוטה פ״א ה״ה, ילקו״ש ח״א רמז תקסב ו-תשז.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ד ה״ב: כיצד עושין לו המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית באסקופת שער נקנור ופניו למערב ושם עומדים כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותן ושם משקין את הסוטות.
2. תו״כ ומדרה״ג וילקו״ש כאן. ובספרי נשא לז: כל מקום שנאמר לפני ה׳ במזרח. וראה תו״ש צו פ״ו אות פח בביאור.
– רמב״ם שם: והכהן לוקח אשם וכו׳ ומניפו עם לוג השמן במזרח כדרך כל התנופות.
[ג]
״וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם״ – לָמַדְנוּ שֶׁהֵן טְעוּנִים עֲמִידָה כֻלָּם.
יָכֹל כַּשֵּׁם שֶׁהֵן טְעוּנִין עֲמִידָה, כָּךְ יִטָּעֲנוּ תְּנוּפָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הָאִישׁ״, לֹא חַטָּאת וְלֹא עוֹלָה.
[ד]
אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״אִישׁ״ – אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הַמִּטַּהֵר״, בֵּין אִישׁ, בֵּין אִשָּׁה, בֵּין קָטָן.
[ה]
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״אִישׁ״?
לֹא חַטָּאת וְלֹא עוֹלָה.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר אָשָׁם?
שֶׁיָּכֹל, הוֹאִיל וְאָשָׁם בָּא לְהַכְשִׁיר וְהָאִישׁ בָּא לְהֻכְשַׁר1, מָה אָשָׁם טָעוּן תְּנוּפָה, אַף הָאִישׁ טָעוּן תְּנוּפָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף״ (ויקרא י״ד:י״ב): אָשָׁם טָעוּן תְּנוּפָה, וְאֵין הָאִישׁ טָעוּן תְּנוּפָה.
[ו]
״לִפְנֵי יי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ – מַעֲמִידָן בְּשַׁעַר נִיקָנוֹר, אֲחוֹרֵיהֶם לַמִּזְרָח וּפְנֵיהֶם לַמַּעֲרָב.
1. לְהֻכְשַׁר. צורה נדירה של שם הפועל בבניין הופעל.
וִיקִים כָּהֲנָא דִּמְדַכֵּי יָת גּוּבְרָא דְּמִדַּכֵּי וְיָתְהוֹן קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא.
And the priest who makes him clean shall make the man who is cleansed to stand with them before the Lord at the door of the tabernacle of meeting.

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה׳ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
וִיקִים כָּהֲנָא דִּמְדַכֵּי יָת גַּבְרָא דְּמִדַּכֵּי וְיָתְהוֹן קֳדָם ה׳ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא
הַמְטַהֵר – דִּמְדַכֵּי, הַמִּטַּהֵר – דְּמִדַּכֵּי
א. מדוע הצרוע מכונה בכל הפרשה הַמִּטַּהֵר בהתפעל ולא הַנִּטְהַר בנפעל? השיב יפה ב״משך חכמה״ (לפסוק ד): ״מדכתיב לַמִּטַּהֵר ולא כתיב לַנִּטְהַר שהוא נפעל, וכמו דכתיב וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (וְהוּבָא=נפעל) לכן ע״כ כוונתו שהוא מפעיל בעצמו הטהרה, היינו התפעל, שמסבת תשובתו להי״ת הוסר ממנו הנגע״.⁠1 וכן הוא בת״א: ״הכהן הַמְטַהֵר״ – ״דִּמְדַכֵּי״ בפעיל, ״הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר״ – ״דְּמִדַּכֵּי״, בפועל חוזר.
וְאֹתָם – את מי? אונקלוס ו״יונתן״
ב. ״וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן... אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם״ – את מי? אונקלוס תרגם ״וְאֹתָם״ – ״וְיָתְהוֹן״ מבלי לפרש. ואולם המיוחס ליונתן פירש ״וְיוֹקִים כָּהֲנָא... יָת גַּבְרָא דְּמִדַּכֵּי וְיָת אִימְרַיָּא״ (ואת הכבשים), היינו את שלושה הכבשים שהוזכרו בפסוק הקודם. וקשה, מדוע לא הזכיר ״יונתן״ גם את עשרוני הסולת ואת לוג השמן? לדעת ״אהבת יהונתן״ אין צורך להזכירם כי אינם מנחה בפני עצמה [ולכן אין הסולת נקמצת כשאר המנחות], אלא הם נסכי הכבשים (כמפורש ברש״י: ״ושלשה עשרנים – לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים״), ומכיוון שכך, הרי הם בכלל שלושה הכבשים. וכתב עוד, מכיוון שתנופה נאמרה רק ביחס לכבש האשם ולוג השמן כבפסוק הבא ״וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד... וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם״ – גם ההעמדה שבפסוקנו אמורה רק בכבש האשם ולוג השמן ולכן לא הזכיר יונתן אלא את הכבשים. אבל דבריו דחוקים משני טעמים: ראשית, מתרגומו ״וְיָת אִימְרַיָּא״ משתמע שההעמדה מתייחסת לכל הכבשים ולא לאשם בלבד.⁠2 שנית, דבריו אינם מיישבים את אי הזכרת לוג השמן שלכאורה גם הוא טעון העמדה. אמנם בדברי מלבי״ם על אתר מתיישב הקושי הראשון אך לא השני.⁠3 אך יותר מסתברים דברי המפרש ליונתן: לשון הַעֲמָדָה מתאים להאמר על כבשים, בעלי חיים, אך אינו הולם לוג שמן ועשרוני סולת, לכן תרגם ״יונתן״ ״וְיָת אִימְרַיָּא״ מבלי להזכיר את השאר.
ואפשר שהמפרשים נבוכו אם מעמידים את המצורע עם כל הכבשים, או עם האשם והלוג בלבד – כי אין הדבר מפורש במשנה. יתר על כן, מהמשנה ומהרמב״ם משתמע שהמצורע עומד לעצמו בשער נקנור מבלי קרבנותיו.⁠4 אבל המשנה תמוהה שהרי בספרא לפסוקנו דרשו ״והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר ואותם – למדנו שהם טעונים עמידה כולם״. ובמיוחד יקשה לפי ״אור שמח״ שמלת ״עומדים״ נאמרת במחוייבי סמיכה.⁠5 והרי גם קרבנות מצורע טעונים סמיכה? וצ״ע.
1. בדומה לאמרתו השנונה של רמ״מ מקוצק: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר – עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם״ (ויקרא טז ל). מתי יכפר? לכשתטהרו עצמכם! וראה ״משך חכמה״ לפסוקנו מה טעם נכתב רק כאן ״הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר״.
2. וכן יש להקשות על רשב״ם שכתב: ״ואותם – הכבשים״.
3. מלבי״ם [אות מג]: ״והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר אותם וכו׳, משמעות הלשון שיעמיד את כל הנז׳ בפסוק הקודם שהם הג׳ כבשים וג׳ עשרונים ולוג שמן. אבל לפ״ז יקשה למה יעמידם שההעמדה הוא לעשות בו איזה דבר, והנה האיש יעמידנו ליתן עליו מדם האשם, וכן האשם והלוג יעמיד כדי להניף אותם ולתת מדמם על בהונות, אבל החטאת והעולה שאינו מקריב עד לבסוף למה יעמידם עתה? ובזה נצטרך לומר שמניף גם החטאת והעולה ומעמידם כדי להניף, ומ״ש והניף אותם תנופה קאי על כל הנז׳ בכתוב הקודם. וז״ש בספרא והעמיד הכהן המטהר וכו׳ מלמד שהם טעונים עמידה כולם (ר״ל כן משמע לכאורה מפשטות הלשון) יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה (ר״ל וא״כ נאמר בהכרח שטעונים ג״כ תנופה כי למה יעמידם) ת״ל האיש לא חטאת ולא עולה״.
4. נגעים יד ז-ח: ״ביום השמיני מביא ג׳ בהמות חטאת ואשם ועולה והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף. בא לו אצל האשם וסמך שתי ידיו עליו ושחטו וקבלו ב׳ כהנים את דמו אחד בכלי ואחד ביד זה שקבל בכלי בא וזרקו על קיר המזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל המצורע והמצורע טבל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער ניקנור״. . רמב״ם, מחוסרי כפרה, ד ב: ״כיצד עושין לו? המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית באסקופת שער ניקנור ופניו למערב... והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי ומניפו עם לוג השמן במזרח כדרך כל התנופות... ואחר כך מביא את האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו ושוחטין אותו מיד״.
5. אור שמח הלכות תמידין ומוספין פרק ט הלכה ז: ״ופר כהן משיח קודם לפר העלם דבר. במשנה (הוריות יב ע״ב) פר משיח ופר עדה עומדים כו׳. הא דתני עומדים, דביומא (לו ע״א) כיצד סומך? הזבח עומד כו׳ והסומך עומד. וזה שבשניהן יש סמיכה ואעפ״כ המשיח קודם ונדבת משיח ונדבת צבור אמר בירושלמי (הוריות פ״ג ה״ד) דקודם המשיח, וזה מפני שנדבת משיח סומך, ובצבור ליכא סמיכה״.
ויקים כהנא דמדכי ית גברא דמדכי ויתהון קדם י״י בתרע משכן זמנא.
ויוקים כהנא דמדכי ית גברא דמידכי וית אימריא קדם י״י בתרע משכן זימנא.
And the priest who purifieth the man who is to be cleansed shall make him stand with the lambs before the Lord at the door of the tabernacle of ordinance.
והעמיד הכהן המטהר את האיש שמטהר ואת הכבשים לפני י״י בפתח אוהל מועד.
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר וְגוֹ׳ – שַׁעַר נִקָּנוֹר, שָׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָעִין. בִּשְׁלָמָא סוֹטוֹת, דִּכְתִיב: ״וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״, מְצֹרָעִין נַמֵּי, דִּכְתִיב: ״וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֶת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר״, אֶלָּא יוֹלֶדֶת מַאי טַעֲמָא, דְּאָתְיָן וְקָיְמַן אַקָּרְבָּנַיְהוּ. אִי הָכִי זָבִין וְזָבוֹת נַמֵּי, חֲדָא מִנַּיְהוּ נָקַט.
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֶת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם – לָמַדְנוּ שֶׁטְּעוּנִין עֲמִידָה כֻּלָּם. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁטְּעוּנִין עֲמִידָה כָּךְ יִטְעֲנוּ תְּנוּפָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָאִישׁ״ וְלֹא חַטָּאת וְלֹא עוֹלָה. אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַמִּטַּהֵר״ – בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״הָאִישׁ״, אִישׁ, וְלֹא חַטָּאת וְלֹא עוֹלָה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״אָשָׁם״, שֶׁיָּכוֹל הוֹאִיל וְאָשָׁם בָּא לְהַכְשִׁיר וְהָאִישׁ בָּא לְהַכְשִׁיר מָה אָשָׁם טָעוּן תְּנוּפָה אַף הָאִישׁ טָעוּן תְּנוּפָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתוֹ לָאָשָׁם וְהֵנִיף״ – אָשָׁם טָעוּן תְּנוּפָה, וְאֵין הָאִישׁ טָעוּן תְּנוּפָה. ״לִפְנֵי ה׳ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ – מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר, אֲחוֹרֵיהֶן לַמִּזְרָח וּפְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב.
ויוקף אלאמַם אלמטהר אלרגל אלמתטהר והו בין ידי אללה ענד כ֗בא אלמחצ֗ר.
ויעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר והוא לפני ה׳ סמוך לאהל מועד.
לפני י״י – בשער ניקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים.
לפני י"י BEFORE HASHEM – i.e. in the gate of Nicanor and not in the court itself (Sifra, Metzora, Section 3 6; Sotah 8a), since he was still short of atonement [as the sin-offering had not yet been brought, and under such circumstances he was not permitted to enter the court].
פס׳: והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה׳ – למדנו 1שכולן טעונין העמדה לפני ה׳.
פתח אהל מועד – מעמידין 2בשיערי ניקנור אחוריהן למזרח ופניהם למערב:
1. שכולן טעונים העמדה. היינו המצורע והג׳ כבשים:
2. בשערי ניקנור. ולא בעזרה עצמה שהוא עדיין מחוסר כפורים:
ואותם – הכבשים.
ואותם AND THEM: I.e. the lambs.⁠1
1. The word “אותם – them,” in our verse could refer either to all of the items mentioned in verse ten (the lambs, the flour and the oil) or just to the lambs. Rashbam explains that it refers only to the lambs, and presumably he does so because of the way that he understands the verb והעמיד in this verse. If one were to understand והעמיד as “to present” (NJPS) or “to place” (Milgrom, p. 849), then אותם could have the wider meaning. Rashbam apparently thinks that it means “to cause to stand”; animals and humans may be caused to stand, but not oil and flour.
Like Rashbam, see Ibn Ezra and Wessely.
וטעם ואתם – הכבשים והכבשה. גם זה האשם גם זאת החטאת לכהן, חוץ מהאימורים.
AND THOSE THINGS. This refers to the he-lambs and the ewe-lamb. Also, this guilt offering1 and also the sin offering,⁠2 with the exception of the parts offered on the altar,⁠3 belong to the kohen.⁠4
1. Like other guilt offerings.
2. Like other sin offerings.
3. Which are burned on the altar.
4. The guilt offering and the sin offering brought by the leper are part of a cleansing ritual. One might think that they are not to be treated as all other guilt and sin offerings. Hence Ibn Ezra's comments.
ואתם – הכבשים.⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
ואותם, "together with them;⁠" (the sheep under discussion) (Rash'bam)
והעמיד הכהן המטהר את האיש המִטהר ואֹתם, לפני ה׳ פתח אהל מועד – הנה יעמיד הכהן את המצורע המִטהר חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח המזרחי, ופני המִטהר לצד המערב שהוא ׳לפני ה׳⁠ ⁠׳, כי לא יוכל להכנס שם יותר מזה השיעור קודם שתִשלם טהרתו. ומה שאמר ׳ואֹתם׳, אין הרצון בו שיעמיד גם כן הקרבנות ומה שהביא עימם מהסולת והשמן, כי לא יתכן שיֵאמר בהם העמדה; אבל הרצון בו שהוא ראוי שיהיו מוכנים שם כל אלו הדברים להשלים טהרתו, אם ירצה שתִשלם לו הטהרה ביום ההוא. ומה שאמר ׳האיש׳, אין הרצון בו שלא ינהג זה באשה ובקטן, כי כבר אמר אחר זה: ׳על ראש המִטהר׳ (פסוק יח), ׳וכפר על המִטהר מטֻמאתו׳ (פסוק יט), שיורה שאי⁠־זה שיהיה המִטהר ינהג בו זה הדין. ועוד, שאתה תמצא קרבנות הטהרה נוהגות באשה כאיש, כמו שיתבאר מענין זב וזבה, ואף על פי שכבר היה הזב יותר ראוי בחוזק הטומאה מהזבה, כמו שהתבאר מדברינו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

לפני י״י בשער ניקנור ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כפורים. פי׳ שער ניקנור היה במזרח העזרה וכי קאי ביה איניש ופניו למערב חזי פתח ההיכל והינו לפני י״י והא דדרשו רז״ל בהגשה לפני י״י זה מערבו של מזבח התם בההוא דכשר למיעל בעזרה קמיירי אבל הכא מצורע מחוסר כפורים הוא שעדיין לא הביא כפרתו ומחוסר כפורים שנכנס למחנ׳ שכינה חייב כרת כדתנן בפ״ק דכלים וא״ת והלא המצורע בתוך חלל שער ניקנור היה עומד ומשם היה מכניס ידו ורגלו לבהונות וראשו לתנוך אזנו דאם לא כן אין שם לפני י״י וכן שנינו בפרק בתרא דנגעים הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו ידו ונתן על בהן ידו רגלו ונתן על בהן רגלו וחלל השער מכלל העזרה הוא כדאמרינן מהאסקופה ולפני׳ כלפנים מהאסקופה ולחוץ כלחוץ וכן בפ׳ כיצד צולין אמרו מן האגף ולפנים ואם כן אין הפרש בין העזרה עצמה ובין חלל שער ניקנור כלום והאיך היה יכול מצורע לעמוד שם י״ל שמפני שא״א למצורע לעמוד חוץ משער ניקנור ויכניס ראשו וידו ורגלו לחלל השער משום דבעינן לפני י״י וליכא לפיכך לא נתקדש חלל שער ניקנור כדי שיוכל המצורע שהוא מחוסר כפורים לעמוד שם ולהכניס ראשו וידו ורגלו בתוך העזרה דהוי לפני י״י כדאמרינן בפרק כיצד צולין אמר רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שהמצורעים מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואמר רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ניקנור מפני שהמצורעין עומדין שם ומכניסין ידיהן ורגליהן לבהונות וא״ת והלא בריש פרק כל הפסולין ששחטו אמר עולא אמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו לפנים לוקה דאמר קרא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש ביאה לנגיעה מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת וכיון שהכניס ידו בלבד לוקה והיאך עומד המצורע בחלל שער ניקנור ומכניס ידו בעזרה יש לומר גזרת הכתוב היא שיוכל להכניס המצורע ידו בתוך העזרה ויזו עליו משום דלא סגי בלאו הכי שאם לא יכניס אבריו לפנים היאך יזה עליהם הדם והלא חלל השער של ניקנור לא נתקדש והיה השמן והדם נפסלין ביוצא משום הכי שרא ליה רחמנא להכניס אבריו בפנים ולהזות עליהם כך פירוש רבינו ישעיה הראשון והביא ראיה מההיא דרב הושעיא דאותביה לעולא ממצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל ואמרו חכמים אע״פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ורבי יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית י״י נוכח החצר החדשה מאי חצר חדשה שחדשו בו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא אמר ליה שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו פירוש כמו שהותר ביאה במקצת אצל צרעתו דהוי מחוסר כפורים הותרה נמי אצל קרויו דהוי טבול יום ושזה וזה אם נכנס לפנים בכרת הם שכך הוא מחוסר כפורים כמו טבול יום:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] והעמיד הכהן המטהר
[1] סוטה פרק ראשון דף ח ע״א (סוטה ח.)
בשער נקנור וכו׳. פירוש, שער נקנור במזרח העזרה הוא (משנה מדות א׳:ד׳), וכאשר עומד בו המצורע בזה השער – ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא, ששם נכנסים לעזרה. והשער הזה, אף על גב דלא נתקדש בקדושת עזרה, דאם נתקדש בקדושת עזרה – היינו עזרה, והאיך יוכל לעמוד שם, אפילו הכי ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ קרינן ביה, כי השער הוא [ל]⁠פני העזרה, וכאשר עומד שם המצורע נקרא ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״. ואם תאמר, סוף סוף הרי צריך המצורע להכניס ידיו לחלל העזרה ליתן עליו מדם האשם, ואיך הותר לו להכנס, והרי מחוסר כפורים הוא, ואין לומר כיון שלא נכנס לשם בכל גופו לא הוי ביאה, דבפרק כל פסולי המוקדשין (זבחים לב ע״ב) מסיק דטמא שהכניס ידיו חייב, דביאה במקצת שמה ביאה, ויש לומר, דהכא שאני, דכיון דמצותו בכך, דהא דם האשם חוץ לעזרה ליכא, מותר לו להכניס את ידיו ליתן עליו מן הדם. אבל בעזרה לא יבוא מצורע, דהכתוב אומר ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, וזה כאשר עומד בשער נקנור במזרח, [ד]⁠כיון דאפשר לו בלאו הכי, שהרי אפשר לעמוד בשער נקנור, דלא נתקדש, ומכניס ידיו, אסור לכנוס, ואם נכנס חייב. דכל דלא הוי דרך מצותו – חייב, דדוקא דרך מצותו – שהוא דרך טהרתו מצרעתו – לא נקרא מטמא מקדש, כיון דזהו דרך טהרתו. אבל כל שלא היה דרך מצותו – חייב:
אבל רבינו ישעיה תירץ, דכיון דאי איפשר בענין אחר, שרי רחמנא. ולפי דעתו דאתי מצוה דהכשר מצורע ודחי לאו דטומאה. והביא ראיה מהא דאותביה לעולא (זבחים לב ע״ב) דאמר ביאה במקצת שמה ביאה, מהא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי, אף על גב שאין בעל קרי אחר נכנס – זה נכנס, הואיל והותר לצרעתו – הותר לקריו. ולפי פירושו לא היה סברא כלל, וכי בשביל שדחי לאו דטומאת מצורע, שאי אפשר בענין אחר, ידחה לאו דקרי. אבל לדידי הוי שפיר, שאין זה דחיה, שכל אשר מצותו בכך לא נקרא דחיה, וכיון שאין זה דחיה והותר לצרעתו, הותר לקריו:
בשער נקנור. שהוא למזרח העזרה, וכי עומד שם אדם ופניו למערב הוא רואה פתח ההיכל והיינו לפני ה׳ כו׳, ולא נתקדש חלל שער נקנור בקדושת עזרה כדי שיוכל המצורע שהוא מחוסר כפורים לעמוד שם, כדי שיוכל להכניס ידו לפנים להזות עליו, ומחוסר כפורים שנכנס בעזרה חייב כרת, לכך לא קדשוהו בקדושת עזרה. עיין בהרא״ם:
At the Nicanor Gate. [This gate] was in the eastern section of the Courtyard and a person who stands there and faces the west sees the entrance to the Sanctuary, and that is "before Hashem.⁠" The interior space of Nicanor Gate was not sanctified with the holiness of the Courtyard so that the metzoro, who was missing atonement could stand there in order to put his hand inside [the Courtyard], to sprinkle on him. This was because someone who is lacking atonement that enters the Courtyard is liable koreis. Therefore, the Sages did not sanctify it [the interior space of Nicanor Gate] with the holiness of the Courtyard. See Re'm.
והעמיד הכהן – יתבאר על דרך מה שאמרו בתחילת מסכת כלים (משנה כלים א׳:ח׳) שמחוסר כיפורים אסור ליכנס לעזרת ישראל ע״כ. והנה כאן צוה ה׳ שהמטהר יעמוד בפתח העזרה שהוא שער ניקנור כאומרם בפרק קמא דסוטה (ז) דכתיב לפני ה׳, ואמר הכתוב שעל הכהן שמירתו להעמידו שלא יפרוץ לצד שהוא בפתח העזרה ומכניס ידו לפנים לסמוך על קרבנו כאומרם בתורת כהנים ומכניס ראשו ליתן על תנוך וגו׳ יש לחוש שמא ימשך ויכנס לפנים לזה הטיל הכתוב הדבר על הכהן להעמידו.
הכהן המטהר – הוצרך לומר הכהן המטהר ולא הספיק באחד מהם, אם היה אומר הכהן ולא היה אומר המטהר לא הייתי יודע שהמצוה בכהן המטהר שטהרו מן הצרעת לזה אמר המטהר כי מצותו בכהן המטהר מן הצרעת, ואם היה אומר המטהר ולא אמר הכהן לצד שיש בטהרת המצורע דברים הנעשים על ידי ישראל תבא הסברא לומר שגם הזר יקרא המטהר שהרי עושה גם כן טהרותיו תלמוד לומר הכהן.
האיש המטהר וגו׳ – הוצרך לומר האיש המטהר ולא הספיק לומר האיש לבד, לצד שלא תטעה לומר שבא למעט הקטן שאינו בכלל דינים אלו הגם שישנו בטומאת צרעת לזה אמר המטהר, ולא הספיק לומר המטהר ולא יאמר האיש, משום לצד שיש במשפט זה גם הקטנים כנזכר תבא הסברא לומר שלא צוה ה׳ לכהן להעמיד המצורע לפני ה׳ שהוא חוץ לעזרת ישראל אלא מי שהוא קטן שמן הסתם אינו יודע שאין ליכנס לעזרת ישראל קודם הקרבת טהרתו אבל גדול נאמר אין חובה על הכהן להעמידו לצד שיודע הוא תלמוד לומר והעמיד האיש הגם שהוא איש על הכהן המצוה להעמידו חוץ לעזרה.
ובתורת כהנים דרשו טעם אומרו האיש מלה יתירה למעט חטאת ועולה מתנופה, ואחר כך אמר הכתוב מיעוט אחר דכתיב אותו לאשם למעט גם את האיש שאינו טעון תנופה אלא אשם ולוג השמן לבד. ואם תאמר אם האיש הוא ממועט מתנופה מאומרו אותו לאשם והניף ולא האיש איך יבא למעט אחרים בדבר שאין בו. זה אינו קושיא כי יבא המיעוט בהם באם אינו ענין. ולזה תמצא שדקדק התנא בברייתא (בתו״כ כאן) וזה לשונם תלמוד לומר האיש לא חטאת ולא עולה ולא אמר זכרון התנופה, נתכוין בזה לומר שתיבת האיש באה למעט חטאת ועולה מדין אחד, והגם שאין הדבר שנתמעט ממנו באיש, הדבר מסור לחכמים לידע מהו. ובזה תשכיל משמעות ברייתא זו בתורת כהנים שהיא קשה ההבנה. ודברי בעל קרבן אהרן דחוקים בעיני.
והעמיד הכהן המטהר, and the priest administering the purification rites will place, etc. this is best explained in light of a comment in Keylim 1,8 that someone whose atonement is not complete is not allowed to enter the courtyard of the Temple intended for the Israelite public. Here the Torah commands that the person undergoing the purification rites stand outside at the entrance to the Nikanor gate as stated in Sotah 7, based on the Torah writing the words לפני השם, "in the presence of the Lord.⁠" The Torah charges the administering priest with ensuring that the former "leper,⁠" the מטהר, not cross the threshold into the courtyard. He must not even stretch his hand inside and perform סמיכה on the sin-offering. According to Torat Kohanim the Torah permitted him only to place his head inside that area so that the priest could place the oil on his right earlobe and on his respective right thumbs. The principal reason the priest was charged with this task was to prevent the מטהר accidentally crossing the borderline with a substantial part of his body.
הכהן המטהר, the priest who performs the purification rites; the reason both these words are necessary is this. If the Torah had only written הכהן, I would not have known that this particular part of the commandment could not be performed by any priest but had to be performed by the priest who administered all the rites. If, on the other hand, the Torah had written only the word המטהר, I would not have been sure that this chore had to be supervised by a priest at all; there are, after all, functions in the total purification procedure which may be performed by a non-priest. Hence the Torah had to write הכהן המטהר.
האיש המטהר ואותם, the man who must be purified and these things; the Torah had to write both the word האיש and the word המטהר, so that we would not conclude that the word האיש excludes a minor as not being included in this part of the legislation although he is liable to be afflicted by צרעת and such affliction makes him ritually impure. Hence the Torah had to add the word המטהר. On the other hand, this word would not have sufficed without the additional word האיש as I might have reasoned that the need for the priest to supervise where the former "leper" had to stand applied only to a minor who had been afflicted and who might not take care where he stood. I would have assumed that an adult could be trusted to watch where he stands at the entrance to the courtyard. The Torah indicates that we do not trust an adult without supervision either. This is why the additional word איש is in place.
Torat Kohanim explains the reason that the Torah added the word האיש as excluding the sin-offering and the burnt-offering from the need to undergo the תנופה, the waving, which the Torah demands for the guilt-offering in verse 12. The Torah then writes another exclusion by means of the word אותו in verse 12 excluding also the man himself, meaning that only the guilt-offering and the log of oil need to be waved. Should you ask that if the word אותו excludes the איש המטהר from the need to undergo the "waving,⁠" how could it serve to exclude others from a procedure which does not even apply to itself? This is no problem. We can always use the exclusion by falling back on the exegetical tool אם אינו ענין, that if a word is superfluous in one situation, it may be applied to another situation where it is felt to be appropriate. This is the reason the author of Torat Kohanim chose his words very carefully in this instance. We quote: "The Torah wrote האיש, לא חטאת ולא עולה. You note that the word תנופה is not even mentioned here.⁠" Torat Kohanim meant to say therefore that the word האיש excludes חטאת ועולה by using the same reason although the הלכה whose application is being excluded did not apply to the איש in the first place. Our sages were authorised to know where to apply this exclusion seeing the word is evidently unnecessary in its own context. This makes the language of Torat Kohinim on our verse easily intelligible. The alternative explanation given by Korban Aharon seems very forced to me.
והעמיד כו׳ ואתם – מלמד שטעונים עמידת כלם יכול יטענו תנופות כלם ת״ל האיש ולא חטאת ועולה או אינו אלא להוציא אשה וקטן ת״ל המטהר בין כו׳.
לפני ה׳ כו׳ – שער הניקנור אחוריהם למזרח ופניהם למערב.
והעמיד – הכהן יעמיד את המתטהר ושלשה הכבשים להכינם אל האמור בענין.
לפני ה׳ פתח אהל מועד – כבר פרשנו (ויקרא א, ג) שהעזרה היא פתח אהל מועד. גם עזרת נשים והחיל הפתוחות למעלה מכלל ״פתח אהל מועד״ הן. אבל ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ היא העזרה שהיא מחנה שכינה. והוסיף ״פתח אהל מועד״, ללמדנו שאינו בעזרה עצמה שהרי הוא מחוסר כפורים וחייב כרת על ביאתו למקדש. אלא אמרו חכמים שעומד בשער נקנור, והתירה לו התורה להכניס בהונו ותנוך אזנו לפנים בשביל המתנות, להטהר מצרעתו.
לפני ה׳ פתח אהל מועד – לא בעזרה עצמה שהרי הוא מחוסר כפורים וחייב כרת על ביאתו למקדש, אלא אמרו חכמים שעומד בשער ניקנור, והתירה לו התורה להכניס בהונו ותנוך אזנו לפנים בשביל המתנות להטהר מצרעתו:
והעמיד הכהן המטהר וגו׳ – ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ – זוהי הכניסה למקדש. בבית שני, היה זה שער ניקנור, בצד המזרחי (עיין תורת כהנים), השער המוליך מעזרת נשים אל עזרת ישראל. מעזרת ישראל מתחיל המקום המקודש, האסור מן התורה לטמאים. השער עצמו לא נתקדש; ולפיכך יכול המצורע לעמוד בתוך השער, אף על פי שהוא עדיין מחוסר כפרה ואסור להיכנס למקדש (סוטה ז.; ח.). כך הוא עומד, במזרח, פניו אל קודש הקודשים; ועמו הקרבנות, אשר יפתחו בפניו את שער המקדש.
[מג]
והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם וכו׳ – משמעות הלשון שיעמיד את כל הנז׳ בפסוק הקודם שהם הג׳ כבשים, וג׳ עשרונים, ולוג שמן. אבל לפי זה יקשה למה יעמידם שההעמדה הוא לעשות בו איזה דבר, והנה האיש יעמידנו ליתן עליו מדם האשם, וכן האשם והלוג יעמיד כדי להניף אותם ולתת מדמם על בהונות, אבל החטאת והעולה שאינו מקריב עד לבסוף למה יעמידם עתה? ובזה נצטרך לומר שמניף גם החטאת והעולה ומעמידם כדי להניף ומה שכתוב ״והניף אותם תנופה״ קאי על כל הנז׳ בכתוב הקודם. וז״ש בספרא והעמיד הכהן המטהר וכו׳ מלמד שהם טעונים עמידה כולם (ר״ל כן משמע לכאורה מפשטות הלשון), יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה? ר״ל ואם כן נאמר בהכרח שטעונים גם כן תנופה כי למה יעמידם) ת״ל ״האיש״ – לא חטאת ולא עולה. דבריהם צרופים בעליל הדקדוק וההגיון כי חק קבע בלשון שלא יתאר דבר אחד בשני שמות אם לא במקום ששם אחד לבדו אינו מספיק כמו ״ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת״ (ויקרא), ״עגלה משולשת״ ״עז משולשת״ ״איל משולש״, שבאלה אין התואר ״חטאת״ ותואר ״משולשת״ מספיק ויוסיף המתואר – ״פר״, ״שעיר״, ״עגלה״. וכן ״הצפור החיה״, ״הצפור השחוטה״, ״השעיר החי״, אין המתואר מספיק ומוסיף התואר – ״החי״ ״השחוטה״. וכבר דברנו בכלל זה פעמים רבות. והנה פה היה די בשם ״המטהר״ לבד כמו שקראו בכל הפרשה ״ולקח המטהר״. הוסיף שם ״איש״ מזה מבואר כי שם ״המטהר״ לבד אינו נותן הבדל פה כי הוא אינו מעמיד את כל הנזכר בכתוב רק את האיש ואת האשם ולוג השמן. והאשם ולוג השמן הם גם כן מטהרים ומכשירים לאכול בקדשים כמ״ש במשנה ד׳ ״הואיל והאשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר״, ואם כן שם ״מטהר״ כולל שניהם (הגם שטהרת האיש בנפעל וטהרת האשם בפועל בכל זאת שניהם באים להכשיר) ולכן מוכרח להוסיף תואר ״האיש״ שזה הגדר בין השמות ״האיש״ ו״אותם״ שהיא הבהמה והלוג. ומזה מוכרח שאינו מעמיד רק המטהרים שהם האיש והאשם אבל אם מעמיד גם החטאת והעולה שהם בלתי מטהרים ומכשירים היה די לאמר ״את המטהר ואותם״ ר״ל המטהר והבלתי מטהר, ולמה הוסיף שם ״האיש״? וז״ש ת״ל ״האיש״ לא חטאת ולא עולה. ובמשנה ד׳ שואל או אינו אלא איש להוציא את האשה ואת הקטן ר״ל מנא לן הוכחה זאת? שיש לומר שמלת ״אותם״ מוסב לכולם שיעמיד את כל הנזכר בכתוב ומה שלא אמר ״והעמיד את המטהר״ והוסיף שם ״איש״ אינו בא לתת הבדל בין השמות רק בא לגופיה ללמד שלא יעמיד רק ״איש המטהר״ היינו איש גדול, ואיש ולא אשה. והשיבו ת״ל המטהר בין איש בין אשה בין קטן. השיבו בחכמה ודעת על פי מה שבארתי (תזריע סי׳ קן) ששם ״איש״ יבא לפעמים לציין המין ומגביל אל שם אשה, וכן יורה על איש גדול בשנים כמו שבארתי (ויקרא סי׳ י׳) שזה ההבדל בין שם ״איש״ ובין שם ״אדם״ שכולל גם אשה וקטן עיי״ש. ולפעמים יבא שם ״איש״ להורות על הכללות או אל חיבור המתואר אל התואר כמו ״איש צרוע״, ״איש טהור״ ואז לא בא על הכוונה למעט אשה, כמו ״איש דמים״, ״איש מרמה״, ״איש בליעל״, וכדומה. וז״ש ת״ל ״המטהר״ פי׳ הלא אמר ״האיש המטהר״ ובא שם איש לחבר המתואר עם התואר ובזה לא בא על הכוונה למעט אשה, אם כן למה נאמר ״איש״ – לא חטאת ולא עולה. ר״ל ואם כן היה מספיק בשם ״מטהר״ לבד, ועל כרחנו שאינו מדבר רק מאשם ולוג שמן שמכשירים והם גם כן מטהרים כמו האיש ולכן צריך להבדיל ביניהם בשם ״איש״. אולם לפי זה יפלא למה האריך הכתוב וחלקם לשני כתובים? כן היה לו לומר ״והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואת כבש האשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה״! וז״ש (במשנה ד) אם כן למה נאמר ״אשם״ פי׳ למה נאמר האשם במאמר בפני עצמו והאריך ללא צורך אחר שבמ״ש ״ואותם״ כיון על האשם? למה חזרו בכתוב בפסוק והאריך בחנם?) והשיבו שאם יכתב כן נאמר שמ״ש ״והניף אותם תנופה״ קאי גם על האיש המטהר ונאמר שגם האיש טעון תנופה (בשגם הסברה נותנת כך כמ״ש שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר וכולי). לכן חלקם ואמר תחלה שיעמיד את האיש המטהר ואותם שהם האשם ולוג השמן. ופירש למה יעמידם – ״ולקח הכהן וכולי והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם״ (רק האשם והלוג יניף, לא האיש) ואחר כך מפרש למה העמיד האיש כדי ליתן עליו מדם האשם ומן השמן.
[מד]
לפני ה׳ פתח אהל מועד – כי אין המצורע רשאי לכנס בעזרה וכבר בארנו (צו סי׳ כו) כי כל מקום שכתוב ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא לפי הענין, כי בקדושה מדרגות מדרגות יש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

את האיש המטהר כו׳ לפני ה׳ – הדבר נפלא, דבכל פרשת טהרת המצורע לא כתיב איש, רק בפסוק זה. ובתו״כ דריש זה. ובפשוטו יש לומר, דהנה דבר זה חידוש הוא דביאה במקצת שמיה ביאה או לענין מלקות כמבואר בזבחים דף ל״ב ל״ג ע״ש, והכא קא מעייל ידיו לשער נקנור, והוה אמינא דלא מיירי רק בקטן המטהר דלאו בר מצוה הוא, ועל הכנסתו למקדש ליכא איסורא משום מכניס דבר טמא, דזה ודאי בעי שיכנוס רובו או כולו, אבל בהבאתו במקצת ליכא איסורא, ועוד דמכניס קטן אימעוט בריש ערכין [וכמוש״ב בחידושי בשם הגר״א] מכרת, לכן קמ״ל קרא דהעמיד האיש המטהר, היינו גדול דבר מצוות, ואם נכנס במקצת איכא כרת או מלקות, בכ״ז לטהר מצרעתו התירה רחמנא. ונכון בס״ד.
ויתכן עוד לאמר, דמצורע בימי ספורו אסור בתשמיש וישב חוץ לאהלו כו׳ ומצורעת מותרת בתשמיש (ריש פ״ב דכריתות) וא״כ כיון שביום השביעי גילח וטהור אחר הרחיצה א״כ תו מותר בתשמיש, רק שצריך לעמוד למתן בהונות בעזרה לביאה במקצת, א״כ אם יהיה עם אשתו בלילה כאורח ארעא, הלא יהיה טבול יום לקריו ויאסר להכניס בהונותיו לעזרה, לכן כתב רחמנא האיש המטהר, שיהא באותו מצב ומעמד מה שהיה עד עכשיו בשביל שהוא איש לא אשה, כי אשה מותרת בתשמיש בימי ספורה, וזה כמו דאמרו זבחים ל״ב, שאם ראה קרי בלילה אינו נכנס למתן בהונות למחר ודו״ק.
לפני ה׳ – מעמידם בשער נקנור, אחוריהם למזרח ופניהם למערב.⁠1 (תו״כ)
1. בכ״מ הלשון לפני ה׳ מורה מזרח העזרה מבפנים, עיין במנחות ס״א א׳ ובתו״כ שם, אמנם כאן א״א לפרש כן, שהרי מצורע אסור לכנס לעזרה, וכאן איירי בהעמדת האיש, לכן מוקים שיעמידנו באופן כזה שיהיה לפני ה׳, ובכ״ז לא בפנים העזרה, וגם אופן כזה נקרא לפני ה׳, כי בקדושה יש מדרגות מדרגות, אבל לפני ה׳ שבפסוק הסמוך בתנופת הכבש פירושו במזרח העזרה כדין כל תנופות שהיו במזרח כמבואר במנחות שם. ועיין בסוטה ח׳ א׳ דבשער נקנור מטהרין את המצורע, וסמך על דרשה דהכא.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יב) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת⁠־הַכֶּ֣בֶשׂ הָאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת⁠־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
The priest shall take one of the male lambs and offer him for a trespass offering with the log of oil, and wave them for a wave offering before Hashem.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[עה] 1והקריב אותו לאשם, אמר ר׳ יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת ר׳ מאיר ור׳ אלעזר ור״ש (בנתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הלוג), ר׳ מאיר דאמר יביא אחר ויתחיל בתחילה (עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה) הכא נמי יביא אחר וישחוט (אף זו, הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לשם חובה אע״פ שנתן ממנו לבהונות הרי היא כמי שאינה) ולר׳ אלעזר ור״ש שאומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל (אלמא לא אמר כמאן דליתא דמיא) הכא אין לו תקנה (הכא נמי חשיבה היא ואי אפשר לגומרה באחר, דהא כתיב (פס׳ כא) כבש אחד אשם, אשם אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות), מתקיף לה ר׳ חסדא, והא אותו כתיב (והקריב אותו לאשם, אותו שהונף עם הלוג, ולא אחר, ואפי׳ לר״מ נמי אין לו תקנה), קשיא. תניא כוותיה דרבי יוחנן (דאיכא למ״ד יביא.) אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו לגבי בהונות ה״ז עולה לגבי מזבח וטעון נסכים וצריך אשם אחר להכשירו. (למצורע זה לטהרו לאכול בקדשים). (יומא סא.-:)
[עו] 2והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן, תני לוי כל קרבנם (במדבר יח, ט) לרבות לוג שמן של מצורע (שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן אלמא הוא נמי בכלל והקריב והיינו קרבן). (זבחים מד:)
[עז] 3והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף, והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואתם (לעיל פס׳ ח) למדנו שהן טעונין עמידה כולן, יכול כשם שטעונין עמידה כך יטענו תנופה ת״ל והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף, אשם טעון תנופה ואין כולן טעונין תנופה. (מדרש הגדול)
[עח] 4והקריב אותו לאשם ואת לג השמן והניף אותם תנופה, מתני׳, אלו טעונות תנופה ואין טעונות הגשה, לוג שמן של מצורע ואשמו (כתיב בהו והניף אותם) וכו׳ ואשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי (דכתיב והניף אותם). גמ׳: ת״ר והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה, מלמד שטעונין תנופה כאחד, ומנין שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא, ת״ל והקריב אותו לאשם [ואת לוג השמן] והניף (דמשמע והניף אלוג לחודיה קאי) יכול יניף (שתיהן כאחד) ויחזור ויניף (כל אחד לעצמו לקיים מה שנאמר ואת לוג השמן והניף) ת״ל תנופה (לדרשה, דהוי ליה למיכתב והניף אותם) ולא תנופות. (מנחות סא.)
1. רמב״ם שם פ״ה ה״ב: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זה עולה למזבח וטעון נסכים כנסכי אשם מצורע וצריך המצורע אשם אחר להכשירו.
2. מנחות נח. עג. וראה ב״ק קי: וחולין קלג: ד״ה לוג שמן של מצורע. וראה תו״ש ויקרא פ״ב אות צג, לענין איסור הקרבתו משום כל שממנו לאישים וכו׳, כל ששמו קרבן.
– רמב״ם שם פ״ד ה״ב: ושאר הלוג מתחלק לכהנים.
3. ראה תו״כ כאן.
4. ראה תו״כ, לק״ט מדרה״ג, ילקו״ש ורש״י כאן. ובמדרש אגדה ח״ב עמ׳ צד: וכשם שנאמר בקרבן מצורע והניף אותם תנופה, כך צוה את הלויים והניף אהרן את הלוים תנופה (במדבר ח, יא).
– רמב״ם שם: והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי ומניפו עם לוג השמן וכו׳ ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ואח״כ מביא את האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו.
[ז]
״וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם, וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן, וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יי.⁠״ – לָמַדְנוּ שֶׁהֵן טְעוּנִים תְּנוּפָה כְּאַחַת.
וּמְנַיִן אִם הֵנִיף זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, יָצָא?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף... תְּנוּפָה״, ״תְּנוּפָה״, לֹא תְּנוּפוֹת.
״לִפְנֵי יי״ – בַּמִּזְרָח.
וְיִסַּב כָּהֲנָא יָת אִמְּרָא חַדָא וִיקָרֵיב יָתֵיהּ לַאֲשָׁמָא וְיָת לוֹגָא דְּמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ.
And the priest shall take one lamb and offer him for a trespass offering, and the loga of oil, and shall uplift them an elevation before the Lord.
ויסב כהנא ית אמרה חדתהא ויקרב יתיה לאשמה וית לוגה דמשחה ויניף יתהון אנפו קדם י״י.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתה״.
ויסב כהנא ית אימרא חד ויקריב יתיה לקרבן אשמא וית לוגא דמשחא וירים יתהון ארמא קדם י״י.
And the priest shall take one lamb, and offer him as an oblation for trespass, with the log of oil, and uplift them an elevation before the Lord.
ויקח הכהן את הכבש האחד ויקרב אותו לקרבן אשם ואת לוג השמן ויניף אותם תנופה לפני י״י.
וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה׳ – לָמַדְנוּ שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה כְּאֶחָד, ״[תְּנוּפָה״ – וְלֹא תְּנוּפוֹת]. מִנַּיִן שֶׁאִם הֻנַּף זֶה בְּעַצְמוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ יָצָא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתָם וְהֵנִיף״ ״(תְּנוּפָה״ – וְלֹא תְּנוּפוֹת). ״לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ – בַּמִּזְרָח.
ויאכ֗ד אלאמַם אחד אלכ֗רופין ליקרבה ען אלאת֗ם ולג֗ אלדהן וירגחהמא תרגיחא בין ידי אללה.
ויקח הכהן את אחד הכבשים להקריבו על האשם ואת לג השמן, ויניף אותם תנופה לפני ה׳.
והקריב אותו לאשם – יקריבנו לתוך העזרה, לשם אשם, להניףא שהוא טעון תנופה חי.
והניף אותם – את האשם ואת הלוג.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, פרמא 3205, פרמא 3115, פריס 156, וכן כנראה הייתה הגירסה ברש״י שעמדה גם בפני ר״א מזרחי וגור אריה שהוסיפו מלה לפניה ״כדי״. בדפוס רומא, וכן בפסוק: ״והניף״.
והקריב אתו לאשם AND HE SHALL BRING IT FOR A GUILT-OFFERING – This means: he shall bring it inside the court as a guilt-offering to wave it, for it required waving while alive (for it states that he shall bring it "and the log of oil" and the latter was not brought as a sacrifice; besides, the act of slaughtering is mentioned in v. 13) (Menachot 62b),
והניף אתם AND HE SHALL WAVE THEM – the guilt-offering and the log of oil.
פס׳: ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן וגו׳1תנופה באחת 2תנופה ולא תנופות.
לפני ה׳ – במזרח:
1. תנופה באחת. פי׳ האשם והלוג שמן יניף כאחת:
2. תנופה ולא תנופות. האשם צריך תנופה אבל הכבשים אינם טיעונים תנופה עיין בת״כ:
ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אֹתו לאשם ואת לֹג השמן, והניף אֹתם תנופה לפני ה׳ – לפי שהכהן היה אז במזרח העזרה, הנה הוא מבואר כי התנופה הזאת תֵּעשה במזרח; ופניו למערב, שנאמר: ׳לפני ה׳⁠ ⁠׳; וכן הענין בשאר התנופות, כמו שקדם. והנה התנופה היתה שהיה הכהן מוליך ומביא מעלה ומוריד הכבש ולוג השמן, כמו הענין בשאר התנופות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והקריב אותו יקריבנו לתוך העזרה. לא למזבח האישים כי אחריו ושחט ונתן טעם בזה ואמר כדי להניף אותו חי לפי שהוא טעון תנופה חי לא כמו אימורי השלמים והחזה והשוק שהן טעונין תנופה לאחר שחיטה ופי׳ והקריב והניף והקריב כדי שיניף:
והניף אותם את האשם ואת הלוג. שלא תאמר דהאי והניף אותם ארישא קאי דכתיב יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה וג׳ עשרונים סלת ולוג אחד שמן שכולן צריכין תנופה או כיון דוהקריב הוא מיוחד לכבש גם והניף הוא מיוחד ללוג ואמר אותו לשון רבים לכלול הלוג והג׳ עשרונים עמו אבל הכבש לא לפיכך הוצרך לומר שאף על פי שמלת והקריב מיוחדת לכבש מ״מ כשנכתב אחריו ואת לוג השמן כאילו אמר והקריב אותו וגם את לוג השמן ששניהם בהקרבה זו וכשחזר ואמר והניף אותם אתרויהו קאי על הכבש ועל הלוג ולא על הלוג בלבד גם לא על כולם יחד ר״ל אף על הג׳ עשרונים הכתובי׳ ברישא דקרא והראיה על זה שהרי גבי ואם דל הוא כתיב בהדיא ולקח הכהן את כבש האשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני י״י ולא העשרון של סלת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והקריב אותו לאשם – כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש, כמו החטאת על חיוב כרת. וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח, ששניהם מעילה בקדש. כי אמנם לשון הרע עיקרו בסתר, כמעמיק מה׳ לסתיר עצה, כאמרם: העובר עבירה בסתר, כאלו דוחק רגלי שכינה (חגיגה ט״ז.). ועל המתגאה נאמר ״גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל״ (תהלים ק״א:ה׳). אמר הקדוש ברוך הוא זה גונב מלבושי, אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד. וכבר ספר הכתוב על עזיהו באמרו ״וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וימעל בה׳ אלהיו... והצרעת זרחה במצחו״ (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז-י״ט).
והקריב אותו לאשם. It has already been explained in 7,1 as well as in my commentary on Leviticus 1,2 that the guilt offering, אשם in the main applies to inadvertent sins committed involving misuse of sacred matters, or misuse of the sacred domain of the Temple, such as unauthorised persons entering it, or ritually unclean persons entering it, etc. Just as in the case of the sin offering, חטאת, if that sin had been committed deliberately it would have resulted in the karet penalty, and if not atoned for through teshuvah would have resulted in the guilty person’s eternally being cut off from the collective soul of the Jewish people.
Our sages in Erchin 15 and 16 have already stated that the principal sins for which a person is afflicted with the נגע צרעת, are bad-mouthing people and haughtiness, both of which are perceived by the sages as direct trespass against God’s Holiness. Even though badmouthing is generally perpetrated in secret not affording the victim a chance to defend himself against the accusation and character assassination, the prophet Isaiah 29,15 views it as the perpetrators saying “who sees us, who takes note of us?” In other words, the prophet considers the “secrecy” as worse than the sin itself, as it suggests that God is unable to see it, and therefore represents a gross insult directed at God.
Concerning arrogant, haughty behaviour. We read in Psalms 101,5 “He who slanders his friend in secret I will destroy; I cannot endure the haughty and proud man.” God is portrayed as if the sinner is “trying to steal part of God’s “clothing.” God declares that such people cannot co-exist with Him in the same universe. (Sotah 5).
We have evidence in our scriptures (Chronicles II 26, 16-19) that King Uzziah’s arrogance was punished with tzoraat for his haughtiness, as this sin was considered a trespass against God Himself.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] והקריב אותו לאשם
[1] יומא פרק חמישי דף סא (ע״א)⁠1 [ע״ב] [2] מנחות פרק חמישי דף סא ע״א (מנחות סא.)
1. ככל הנראה טעות מעתיק וצ״ל ע״ב
יקרבנו לתוך העזרה כו׳. לא סתם הקרבה למזבח, דהא כתיב אחריו (פסוק יג) ״ושחט וגו׳⁠ ⁠⁠״, אלא דהקרבה לתוך העזרה. ומפני שקשה למה הוצרך בקרבן זה הקרבה להקריבו לעזרה יותר מכל שאר [קרבנות], אמר (רש״י) ׳כדי להניף אותו׳, מפני שהוא טעון תנופה חי, ולפיכך צריך להקריבו לעזרה לשם אשם. לאפוקי שאר קרבנות, דלא היה בהם תנופה כשהם חיים, בשחיטה לשם קרבן סגי, אבל זה דהיה בו תנופה כשהוא חי, היה צריך קודם זה הקרבה לעזרה לשם קרבן:
את האשם ואת הלוג. אבל אין לפרש ״והניף אותם״ על כל הקרבנות, שהם העולה והחטאת והאשם והמנחה והלוג השמן, שהרי לפני זה כתב ״ואת לוג השמן והניף״, אם כן לא קאי רק על לוג השמן דצריך תנופה, ומדכתיב ״אותם״ בלשון רבים, קאי נמי על האשם שלפני זה:
לתוך העזרה. מדכתיב אח״כ ושחט את הכבש משמע דעדיין חי, והיאך מקריבין אותו, אלא יקריבנו לתוך העזרה, ונתן טעם בזה כדי להניף אותו חי, לפי שהוא טעון תנופה חי, לא כמו אמורי שלמים וכו׳:
את האשם ואת הלוג. כלומר ולא שני כבשים וכבשה וג׳ עשרונים דרישא דקרא, או נאמר שאין הכבש בכלל תנופה לפי שהקריבה מיוחד לכבש והניף ללוג, ומאי אותם שהוא לשון רבים לכלול הלוג והעשרונים אבל כבש לא, מ״מ כיון שנכתב ואת לוג השמן אחריו והוה כאילו אמר והקריב אותו וגם את לוג השמן ששניהם בהקרבה זו, וכשחזר ואמר והניף אותם אכבש ולוג קאי, וכן כתב בהדיא גבי ואם דל הוא ולקח הכהן את הכבש וגו׳. הרא״ם:
Into the [outer] court. [Rashi knows this] because it is written in the next verse: "He shall slaughter the lamb,⁠" which implies that it is still alive. Thus, how could [it mean] they bring it as an offering? Rather, [it must mean] they bring it into the outer court. Rashi gives the reason for this [in the next comment:] In order to wave it when it is alive because "it requires waving [while it is still] alive,⁠" unlike the fats of the peace offering [that require waving after slaughtering], etc.
The guilt-offering and the log. I.e., but [it does] not [refer to] the two lambs, the ewe, and the three tenths of the beginning of the section. Or, [perhaps] we should say that the lamb is not included in the waving, since the "bringing" refers especially to the lamb and the "waving" to the log. And why does it say "[he shall wave] them" which is the plural form? — To include the log and the tenths, but not the lamb. [Therefore, Rashi needs to say that even though "he shall bring it" refers specifically to the lamb,] nevertheless, since it is written afterwards, "and with the log of oil,⁠" it is as if it says, "and he shall bring it and also the log of oil,⁠" for both of them are included in this bringing. And when it repeats and says, "and he shall wave them,⁠" it refers to the lamb and the log. Similarly, it is written explicitly regarding [the section] "If he is poor" [in v. 24]: "The kohein shall take the [guilt-offering] sheep [and the log of oil and the kohein shall wave them]" (Re'm).
ולקח וכו׳ ואת כו׳ מלמד שטעונין תנופה כאח׳ ומניין שאף אם הניף כ״א בפני עצמו יצא ת״ל אותו. יכול יניף ויחזור ויניף ת״ל תנופה ולא תנופות. לפני ה׳. במזרח.
הכבש האחד – משני הכבשים האמורים בענין.
והקריב אותו לאשם – יקדישנו לאשם, כמו שזכר ״תמים יקריבנו״ (ויקרא א, ג), יקדישנו. וכן זה, יקדישנו לשם אשם, כי על המביא לא אמר רק שמביא שני כבשים וכבשה אחת, לא שיקרא עליהן שם מי אשם ומי עולה. כי הכהן יבחר אחד מהן ויקדישנו לאשם. וזו היא ״ואת לוג השמן״, שהרי אין ממנו דבר למזבח, אבל יקדישנו לכפר עם האשם להזות ממנו לפני ה׳, ולתת ממנו על גוף המצורע.
והניף אתם – האשם והלוג וטעון תנופה חי.
והקריב אתו לאשם – הוא על דרך כלל ואחריו פרט, אמר שהכהן יקריב את הכבש לאשם ואת לוג השמן, כיצד, והניף אותם וכו׳ ותנופת השמן והזאתו זהו דרך הקרבתו:
לאשם – שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם נאבד בו, מלשון האשימם אלהים, ויאשמו נאות מדבר, וכן תאשם שומרון כי מרתה באלהיה, וכן אשמים אנחנו, נענשים; והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנותם אשם, וכן אשם נזיר, אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג, בעבור שהוא בקדשי ה׳ יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו כאשר יקרא מעילה, ובענין המצורע בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם בה, יקרא קרבנו הראשון אשם שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה (רמב״ן ס״פ ויקרא).
והניף אותם תנופה – הקרבן טעון תנופה חי, וכן למטה כ״ד, וכן בסימן {=פרק} כ״ג פסוק כ׳א וכיוצא בזה תנופת הלוים (במדבר ח׳:י״א וכ״א), ורז״ל פירשו כמשמעו {פתיחתא איכה רבתי כ״ג} שהיה הכהן מגביהם בידיו, ויש אומרים שהיה מוליכם סביב למזבח, ואומרים כי גם רבנו סעדיה גאון בתרגומו הערבי תרגם ענין הולכה duxit, circumduxit, ע׳ גיזניוס שרש נוף.
א. בדפוס ראשון בטעות: ד׳.
והקריב אתו לאשם – ״והקריב״ זה הוא הקדשת הבהמה לאשם.
והניף אתם וגו׳ – תנופה – המסמלת הקדשה לה׳ ולציבור (תרומה ותנופה [עיין פירוש, שמות כט, כב–כה]) – מצאנו עוד רק בשלמים ומנחות. שכן קרבנות אלה מתייחסים למצב האושר של בעל הקרבן, והתנופה מסמלת שהיחיד מקדיש עצמו וכל קנייניו הארציים לה׳ ולציבור.
כאן נמצאת תנופה באשם מצורע; שכן המצורע שב מחטא האנוכיות, והתנופה מבליטה את בחינת האשם המנוגדת בתכלית לאנוכיות. השם ״אשם״ מורה על ״אדם הזקוק לשמירה מסכנת השממה״; והתנופה נעשית מיד בהקדשת האשם. משמעות תנופת האשם היא אפוא כך: הקרבן המייצג אדם זה – ביחד עם לוג השמן המייצג בריאות – יש להקדישו לה׳ ולציבור (על ידי תנופה ותרומה), מול קודש הקודשים של התורה (״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״). הווי אומר שהיחיד צריך להקדיש את אישיותו ואת בריאותו לה׳ ולציבור על ידי שמירת מצוות התורה.
[מה]
והקריב אותו לאשם... והניף אותם תנופה – מ״ש ״והקריב אותו לאשם״ אי אפשר לפרשו שיקדישנו לשם אשם, דמה משמיעני וכבר ידענו שכל הקרבנות יקדיש תחלה כמו שלמד בספרא (ויקרא סי׳ יג) מן ״יקריב קרבן״ שיקדים הקדשו להקרבתו. ועל כרחנו פירושו שיכינהו לקרבן אשם על ידי התנופה והוא כעין כלל ופרט שמפרש מ״ש ״והקריב אותו לאשם״ היינו על ידי שיניף אותם תנופה. אולם למה כפל והאריך? פירשו חז״ל בספרא (מובא במנחות דף סא) שממ״ש ״והניף אותם תנופה״ היינו שיניף שניהם כאחד שכלל בלשון כשהזכיר שני פעולים והזכיר הפעל בלשון רבים, יעשו שניהם כאחד כמ״ש בספרא ויקרא (פ יט) ״והקטירו״ – שלא יערב חלבים בחלבים. ״והקטירם״ – כולם כאחד. ולכן הוסיף ״והקריב אותו לאשם״ שפירושו ״והניף אותו״ ללמד שיצא גם אם הניף אותו בפני עצמו. אולם הלא יש לומר שיניף ויחזור ויניף דהיינו תחלה יניף כל אחד בפני עצמו (ועל זה אמר ״והקריב אותו״) ואחר כך יניף שנית שניהם כאחד (ועל זה אמר ״והניף אותם״). משיב ת״ל להניף תנופה ולא תנופות שלכן הוסיף שם הפעולה על הפעל ללמד שיהיה תנופה אחת. ומ״ש לפני ה׳ במזרח כבר התבאר (פר צו סי׳ כו) שכל מקום דכתיב ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ בתנופה היינו במזרח עיי״ש.
את הכבש האחד1 – המיוחד בשני הכבשים, דאשם הוא עיקר המכשיר, והוא לעיכובא בכבש אפילו בעני.⁠2
1. הול״ל ׳ולקח הכהן כבש אחד׳.
2. להלן פסוק כ״א, לעומת עולה וחטאת שמביא העני שתי תורים או שני בני יונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והניף אותם – מלמד שטעונים תנופה כאחד, ומניף שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא, ת״ל והקריב אותו לאשם והניף, יכול יניף ויחזור ויניף ת״ל תנופה ולא תנופות.⁠1 (מנחות ס״א.)
תנופה לפני ה׳ – אין תנופה בבמה, דכתיב והניף אותם תנופה לפני ה׳.⁠2 (זבחים קי״ט:)
1. ר״ל יכול יניף מקודם שתיהן כאחד ויחזור ויניף כל אחד לעצמו כדי לקיים שתי הלשונות ת״ל תנופה, ומדייק מיתור הלשון תנופה, דדי היה לכתוב והניף אותם לפני ה׳.
2. היינו בבמה קטנה דהיינו במת יחיד מפני שלא היתה השכינה שורה שם בתמידית, ואין זה נקרא לפני ה׳, ובארנו יותר מענין הבמות בריש פ׳ ויקרא בדרשה וסמך ובריש פ׳ ראה בפ׳ כי לא באתם ע״ע אל המנוחה ואל הנחלה.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יג) {שני} וְשָׁחַ֣ט אֶת⁠־הַכֶּ֗בֶשׂ בִּ֠מְק֠וֹם אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֧ט אֶת⁠־הַֽחַטָּ֛את וְאֶת⁠־הָעֹלָ֖ה בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֡י כַּ֠חַטָּ֠את הָאָשָׁ֥ם הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖יםא הֽוּא׃
He shall kill the male lamb in the place where they kill the sin offering and the burnt offering, in the place of the sanctuary; for as the sin offering is the priest's, so is the trespass offering. It is most holy.
א. קׇֽדָשִׁ֖ים ל=קָֽדָשִׁ֖ים בגעיה ימנית
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמנחת יהודהמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[עט] 1ושחט את הכבש... במקום הקדש, אין לי אלא צפון המזבח שיהא כשר לשחיטה שאר כל צפון העזרה מנין, ת״ל ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את העולה, שאין ת״ל במקום הקדש, ומה ת״ל במקום הקודש, אלא להכשיר בו כל רוח צפונית. (מכילתא יתרו פי״א)
[פ] 2ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה... כי כחטאת האשם הוא לכהן, מנלן דבעי צפון, דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. אשכחן שחיטה, קבלה מנלן, ואת דמו יזרוק, (במקום שחיטתו תהא קבלת דמו) קיבול דמו נמי בצפון, מקבל עצמו מנלן, דמו את דמו (מדמצי למיכתב ודמו יזרוק וכתיב ואת דמו את לרבות את המקבל). אשכחן למצוה לעכב מנלן קרא אחרינא כתיב ושחט את הכבש (שנה עליו הכתוב לעכב) והאי להכי הוא דאתי, האי מיבעי ליה לכדתניא דבר שהיה בכלל וכו׳ עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש וכו׳ (לקמן אות פא), (הלכך לענין שחיטת צפון נמי בעי להחזירו, דאי לא הדר כתביה בגוויה, כי היכי דאהדריה למתן דמו, הוה אמינא לא ניבעי צפון, רש״י), אם כן נכתוב בהאי (באשם מצורע) ולא ניכתוב בהאי (זאת תורת האשם, ומדכתביה הכא והכא לעיכובא הוא), הניחא אי סבירא לן יצא לידון בדבר החדש איהו הוא דלא גמר מכלל, אבל כללו גמר מיניה (מידי דלא חידש בו, כגון שחיטת צפון, אי הוה כתיבא ביה ולא הוה כתיבא בשאר אשמות גמרי ליה שאר אשמות מיניה דלא חידוש הוא) שפיר, אלא אי סבירא לן דלא הוא גמר מכללו, ולא כללו גמר מיניה, האי לגופיה איצטריך, כיון דאהדריה אהדריה, (לכללו, בין למתן דמים, בין לשחיטת צפון, ולא היה צריך לכתוב בו שחיטת צפון אלא לעיכובא), אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא אימא כי אהדריה קרא לגבי מתן דמים ואימורים דבעי כהונה, אבל שחיטה דלא בעיא כהונה, אימא לא אהדריה (דהא בחזרתו כתיב כחטאת האשם הוא לכהן, לענין עבודה שבכהן), אם כן נימא קרא כי כחטאת הוא (לכהן) מאי כחטאת האשם, כשאר אשמות יהיה (הלכך לעניין צפון נמי אהדריה, וכי כתיב ביה שחיטה בצפון דקרא לעיכובא אתא ושאר אשמות נמי מיניה ילפינן לעיכובא). (זבחים מט.-:)
[פא] 3כי כחטאת האשם הוא לכהן, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. כיצד, ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש, שאין תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן, אלא לפי שיצא לידון בדבר חדש בבוהן יד ובבוהן רגל ובאזן ימנית, יכול לא יהא טעון מתן דמים למזבח, תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן, הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש לומר לך מה החטאת טעונה מתן מזבח אף אשם טעון מתן מזבח. (ברייתא דר׳ ישמעאל פ״א ד)
[פב] 4כי כחטאת האשם הוא לכהן, תני לוי וכו׳ לכל אשמם (במדבר יח, ט) לרבות אשם נזיר ואשם מצורע. אשם מצורע כתיב ביה, כי כחטאת האשם הוא לכהן, אלא לרבות אשם נזיר כאשם מצורע וכו׳. (מנחות עג.)
[פב*] 5כי כחטאת האשם הוא לכהן, תורת האשם (ויקרא ז, א), תורה אחת לכל אשמות שיהא דמם ניתן למטה, וכי מאין הוא בא, מכלל שנאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן, מה חטאת דמה ניתן למעלה, אף אשם יהיה דמו ניתן למעלה, תלמוד לומר (שם ב) קדש קדשים ואת דמו יזרוק, לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמן ניתן למטה. (תו״כ צו פרשתא ד)
[פג] 6כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא, וזבחת עליו את עולותיך (שמות כ, כא), אין לי אלא עולה ושלמים, שאר כל הקדשים מנין, ת״ל כי כחטאת האשם הוא לכהן, שאין תלמוד לומר קדש קדשים אלא להכשיר בו את כל הקדשים. (מכילתא יתרו פי״א)
(יג-יד) [פד] 7כי כחטאת האשם הוא... ולקח הכהן מדם האשם ונתן, תנו רבנן ולקח [הכהן] מדם האשם (כל לקיחה האמורה בדם תיכף לשחיטה לשון קבלה היא), יכול בכלי, ת״ל ונתן. מה נתינה בעצמו של כהן, אף לקיחה בעצמו של כהן. יכול אף למזבח כן (דקיי״ל אשם מצורע טעון מתן דמים לגבי מזבח כשאר אשמות), ת״ל כי כחטאת האשם הוא, מה חטאת טעונה כלי (לקבלת דמה, דכל הקרבנות נפקא לן מהיקישא דזאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם (ויקרא ז, לז) ובעולה ובשלמים כתיב (שמות כד, ו) וישם באגנות), אף אשם טעון כלי, (ואשם נמי מהיכא דגמר חטאת גמר איהו, אלא אשם מצורע משום דיצא לידון בדבר החדש (לעיל אות פא), הוצרך להחזירו לכללו בהיקישא דכחטאת האשם), נמצאת אתה אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלים את דמו אחד ביד ואחד בכלי, זה שקיבל בכלי בא לו אצל מזבח, וזה שקיבל ביד בא לו אצל מצורע. (יומא סא:)
1. ראה תו״כ כאן, ותו״ש יתרו פ״כ אות תקכח וצרף לכאן.
2. ראה תו״ש צו פ״ז אות ד* וצרף לכאן.
– רמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ה ה״ג: ומנין שאין שוחטין ק״ק אלא בצפון וכו׳ ובאשם הוא אומר במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם וכו׳ ומקום שחיטה הוא מקום הקבלה.
3. יבמות ז. זבחים מט. ורש״י שם סא: ד״ה יכול, ילקו״ש ורש״י כאן.
בזבחים י: הרי הוא אומר כחטאת כאשם (ויקרא ז, ז) מה חטאת שלא לשמו פסול אף אשם שלא לשמו פסול, ובתוס׳ שם ד״ה הרי: באשם מצורע כתיב. ובחק נתן שם שלפי״ז צ״ל כחטאת האשם. וראה תו״ש שם אות טו.
4. זבחים מד:. וראה ספרי קרח פי׳ קיז.
– רמב״ם שם פ״ט ה״ב: אשם מצורע וכו׳ ואכילתו כשאר האשמות לכל דבר.
5. ילקו״ש ח״א רמז תצא.
6. כ״ה במכילתא הורביץ ע״פ כת״י אוקספורד, ובמכילתא שבדפוסים אינו. וראה תו״ש שמות פ״כ אות תקל וצרף לכאן.
7. תו״כ לק״ט ילקו״ש ומדרה״ג כאן. זבחים מז:. וראה נגעים פי״ד מ״ח ותוספתא שם פ״ט.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ד ה״ב: ואח״כ מביא את האשם וכו׳ ושוחטין אותו וכו׳ ומקבלין שני כהנים את דמו, אחד מקבל בכלי וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו וכו׳, ואח״כ יבוא הכהן שקיבל הדם בכפו אצל המצורע.
[ה]
״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה״, מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁיָּצָא לִדּוֹן בַּעֲמִידָה, יָכֹל מְקוֹם עֲמִידָה תְּהֵא שְׁחִיטָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה״.
[ט]
יָכֹל עַל טַבַּעְתָּן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ״, לְהַכְשִׁיר אֶת כָּל הָרוּחַ.
[י]
אֵין לִי אֶלָּא אָשָׁם ״בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ״, וּמְנַיִן אַף חַטָּאת וְעוֹלֶה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ״.
[דִּבּוּרָא דִמְצֹרָע פֶּרֶק ג]
[א]
״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״ – מַה חַטָּאת, מִן הַחֻלִּין, בַּיּוֹם, וּבְיָד יְמָנִית, אַף אָשָׁם מִן הַחֻלִּין, בַּיּוֹם וּבְיָד יְמָנִית.
מַה חַטָּאת טְעוּנָה כֶלִי, אַף אָשָׁם טָעוּן כֶּלִי.
מַה חַטָּאת, דַּם הַמִּזְבֵּחַ מַתִּירָהּ, אַף אָשָׁם יְהֵא דַם הַמִּזְבֵּחַ מַתִּירוֹ.
אוֹ מַה חַטָּאת, דָּמָהּ נִתָּן לְמַעְלָן, אַף אָשָׁם יְהֵא דָמוֹ נִתָּן לְמַעְלָן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא״.
״וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק״ (ויקרא ז׳:ב׳), לְרַבּוֹת כָּל הָאֲשָׁמוֹת וְאָשַׁם מְצֹרָע, שֶׁיְּהֵא דָּמוֹ נִתָּן לְמַטָּן.
[ב]
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה יִקְדֹּם, אִם מִזְבֵּחַ, אִם בְּהוֹנוֹת?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״הוּא לַכֹּהֵן״, הַכֹּהֵן יִקְדֹּם.
מַה מָּצִינוּ מַכְשִׁירוֹ לַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחַ הַמִּזְבֵּחַ יִקְדֹּם,
״הוּא״ – פְּרָט לְשֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.
״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים״ – לְרַבּוֹת לֹג שֶׁמֶן שֶׁלַּמְּצֹרָע.
״הוּא״ – פְּרָט לְשֶׁחָסֵר כָּל שֶׁהוּא.
וְיִכּוֹס יָת אִמְּרָא בְּאַתְרָא דְּיִכּוֹס יָת חַטָּתָא וְיָת עֲלָתָא בַּאֲתַר קוּדְשָׁאא אֲרֵי כְּחַטָּתָא אֲשָׁמָא הוּא לְכָהֲנָא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא.
א. י״ג קַדִיש.
And he shall slay the lamb on the place where the sin offering is killed, and the burnt offering (namely), in the holy place; for as the sin, so the trespass, offering is the priest's: it is most sacred.
ויכוס ית אמרה באתרא די יכוס ית חטאתה וית עלתה באתר קדיש ארום כחטאתה אשמה הוא לכהנא קדש קדשין הוא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באתר״) גם נוסח חילופי: ״באתרה״.
ויכוס טבחא ית אימרא באתרא דיכוס ית חטאתא וית עלתא באתר קדיש ארום היא כחטאתא הכדין אשמא הוא לכהנא קודש קודשין הוא.
And the slayer shall kill the lamb in the place where the sin offering is killed, and the burnt offering, in the holy place; because, as the sin offering, so the trespass offering is the priest's; it is most sacred.
ושחט השוחט את הכבש במקום שישחט את החטאת ואת העולה במקום קדוש כי כחטאת כמו כן האשם הוא לכהן קודש קודשים הוא.
וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ – דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל, וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ – אִי אַתָּה יָכוֹל וְכוּ׳. כֵּיצַד, ״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת״ – שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״ – לְפִי שֶׁיָּצָא אֲשַׁם מְצֹרָע לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ, בְּבֹהֶן יָד וּבְבֹהֶן רֶגֶל הַיְמָנִית, יָכוֹל לֹא יְהֵא טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵמוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״ – מַה חַטָּאת טְעוּנָה מַתַּן דָּמִים וְאֵמוּרִים לְגַבֵּי מִזְבַּח – אַף אָשָׁם טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵמוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.
אָשָׁם מְנָא לָן דְּבָעֵי צָפוֹן, דִּכְתִיב: ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה״ וְגוֹ׳. קַבָּלָה מְנָלָן, וְאֶת דָּמוֹ״. מְקַבֵּל עַצְמוֹ מְנָלָן, ״וְאֶת דָּמוֹ״. אַשְׁכְּחָן לְמִצְוָה, לְעַכֵּב מְנָלָן, דִּכְתִיב: ״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ״ וְגוֹ׳. וְהַאי לְהָכִי הוּא דְּאָתָא, הָא מִבָּעֵי לֵהּ לְכִדְתַנְיָא: דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל וְכוּ׳, אִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא הַאי וְלֹא בָּעֵי הָאֵיךְ. הָנִיחָא דְּאִי סְבִירָא לָן דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ אִיהוּ דְּלָא גָּמַר מִכְּלָלֵהּ אֲבָל כְּלָלֵהּ גָּמַר מִנֵּהּ לַצָּפוֹן שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי סְבִירָא לָן דְּלָא הוּא גָּמַר מִכְּלָלֵהּ וְלֹא כְּלָלֵהּ גָּמַר מִנֵּהּ, הַאי לְגוּפֵהּ צָרִיךְ וְהַאי לְגוּפֵהּ צָרִיךְ, כֵּיוָן דְּאַהְדָּרֵהּ אַהְדָּרֵהּ. וְאֵימָא כִּי אַהְדָּרֵיהּ לְמַתַּן דָּמִים וְאֵמוּרִים דְּבַעְיָא כְּהֻנָּה, אֲבָל שְׁחִיטָה דְּלָא בַּעְיָא כְּהֻנָּה לֹא לִבָּעֵי צָפוֹן, אִם כֵּן לִכְתּוֹב ״כִּי כַּחַטָּאת אָשָׁם״, מַאי ״הָאָשָׁם״, לִשְׁאָר אֲשָׁמוֹת. (וְהָא) לָמָּה לִי לַאֲקוּשֵׁי לַחַטָּאת, וְלָמָּה לִי לַאֲקוּשֵׁי לָעוֹלָה, אָמַר רָבִינָא: צְרִיכָא. דְּאִי אַקְשֵׁהּ לְחַטָּאת וְלָא אַקְשֵׁהּ לְעוֹלָה, הֲוָה אֲמֵינָא: חַטָּאת מֵהֵיכָא לָמְדָה, מֵעוֹלָה, דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶקֵּשׁ. וְלִקְשֵׁי לְעוֹלָה וְלָא לִקְשֵׁי לְחַטָּאת, אִם כֵּן הֲוָה אֲמֵינָא: דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶקֵּשׁ. וְכִי תֵּימָא: אִם כֵּן לִקְשֵׁי לְחַטָּאת, נִיחָא לֵהּ דְּמַקְשֵׁהּ לָעִקָּר וְלֹא אָקִישׁ לֵהּ לַטָּפֵל, לְהָכִי אַקְשֵׁהּ לְחַטָּאת וַהֲדַר אַקְשֵׁהּ לְעוֹלָה דְּלָא לִיהֱוֵי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶקֵּשׁ.
ת֗ם יד֗בחה פי אלמוצ֗ע אלד֗י יד֗בח אלד֗כוה ואלצעידה פי מוצ֗ע אלקדס לאן קרבאן אלאת֗ם הו כאלד֗כוה ללאמֵם מן כ֗ואץ אלאקדאס.
אחר כך ישחט אותו במקום אשר ישחט את החטאת והעולה במקום הקדוש, לפי שקרבן האשם הוא כחטאת לכהן מקודש הקדשים.
במקום אשר ישחט וגו׳ – על ירך המזבח (ויקרא א׳:י״א) בצפון. ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן, שהאשם טעון שחיטה בצפון? לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר: ושחט במקום אשר ישחט וגו׳.
כי כחטאת – כי ככל החטאות.
האשם – הזה.
הוא לכהן – בכל עבודות התלויות בכהן הושווה אשם זה לחטאת, שלא תאמר: הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות לינתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, לכך נאמר: כי כחטאת האשם הוא לכהן. יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת? תלמוד לומר כו׳, בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:י״ג).
במקום אשר ישחט וגו'‏ IN THE PLACE WHERE HE SHALL SLAUGHTER etc. – i.e. on the side of the altar on the north. But why is this stated at all? Has it not already been stated in the law about the guilt-offering in the section צו את אהרן that the guilt-offering requires slaughtering on the north side of the altar? But because this guilt-offering has gone forth from (was made an exception to) the general rule of the guilt-offerings in that it is subject to the law of being placed before Hashem (v. 11), one might think that its slaughtering should be in the spot where it was placed (in the gateway of Nicanor; i.e. it shall be made an exception also in respect to the place where it should be slaughtered); on that account it states, "and he shall slaughter [the lamb] in the place where he slaughters [the sin-offering] etc.⁠" (Sifra, Metzora, Section 3 8).
כי כחטאת FOR AS THE SIN-OFFERING [SO IS THE GUILT-OFFERING TO THE PRIEST] – For as all sin-offerings
so this guilt-offering,
הוא לכהן is to the priest, i.e. as regards all sacrificial rites which depend upon the priest this guilt-offering is made exactly similar to the sin-offering. In order that you should not say: Since its blood is made an exception to the general rule governing other guilt-offerings in that this is placed upon the tip of the ear and upon the thumbs, it must also form an exception in that it should not require the placing of the blood and the fat portions upon the altar, it therefore expressly states, "for as all sin-offerings so is this guilt-offering to the priest" (לכהן, in reference to the priest, so far as he is concerned). One might also think that its blood must be sprinkled on the upper part of the altar as is the case with the sin-offering! Therefore it says: "it is most holy … and its blood shall he sprinkle round about the altar" (Vayikra 7:1-2). So it is set forth in Torath Cohanim (cf. Sifra, Metzora, Chapter 3 1; Zevachim 49a).
פס׳: ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה – בצפון 1יכול על טבעתן ת״ל במקום הקדש להכשיר את כל הרוח של צפון.
כי כחטאת האשם הוא לכהן2מה חטאת מן החולין וביום וביד הימנית אף אשם כן ומה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי. מה חטאת דם המזבח מתירו אף אשם דם מזבח מתירו.
קדש קדשים הוא – לרבות לוג שמן של מצורע:
1. יכול על טבעתן. מקום הטבעות היו כ״ד אמות ברוח צפונית:
2. מה חטאת מן החולין וכו׳. עיין בת״כ ובק״א כל הדרשות הללו:
במקום אשר ישחט את העולה – פרש״י על ירך המזבח צפון ומה ת״ל והלא כבר נאמ׳ בתורת האשם בפרשת צו שהאשם מעון שחיטה בצפון לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט עכ״ל. כלו׳ דנין מדה זו בדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו וכו׳ וכן לקמן גבי כי כחטאת דנין במדה זו ואין לידון במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמ׳ לומד כאן שיהיה כל האשמות טעונין מתן דמים על תנוך אזן ובוהנות שהרי אין דנין בה אלא כשהפרט מעין הכלל כמו הבערה כמו שפי׳ לעיל בפרש׳ בא גבי שבעת ימים מצות תאכלו.
ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה – והקשה הר״י אמאי אצטריך תרוייהו למימר חטאת ועולה אם כפרש״י שפי׳ להחזירו לכללו בא כדי שיהא טעון שחיטה על ירך המזבח צפונה לא יאמר כי אחד. וא״ת למה לא יהא אשם מצורע דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, הוא היה בכלל כל האשמות ויצא מן הכלל שטעון העמדה לפני השם ומתן דמו על תנוך אוזן וילמד על כל אשמות שיהו טעונין העמדה לפני השם, ומתן דמן על תנוך אזן, וגם בזבחים (מ״ט א׳) אינו אומר דהעמדה לפני השם דבר החדש הוא. וי״ל דכיון דלוג שמן נקרא דבר חדש כל מה שכתוב [בו] יותר מבשאר אשמות נקרא דבר החדש.
כי כחטאת האשם הוא – פי׳ הר״י לומר לך שנאכל לכהנים. ועוד בא לומר שאע״פ שיצא מן הכלל לידון בדבר החדש בבהן יד ורגל ואזן ימנית, אעפ״כ דינו כשאר אשמות לשחיטת צפון, ואין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, לכך הוצרך להקיש לעולה, ואילו לא הקישו לעולה לא היינו למדין שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש אלא הייתי אומר כדי להקישו לעיקר ולא לטפל, לכך הוצרך לשניהם.
ושחט את הכבש וגו׳ – זה מבואר. ולזה יהיה הנאכל ממנו נאכל לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה, כי הוא קודש קודשים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

כי כחטאת האשם כי ככל החטאות האשם הזה. לא ככל החטאו׳ יהיו כל האשמות דבשלמא האשם הזה שהוא אשם מצורע הוצרך הכתוב להקישו לחטאות בכל העבודות התלויות בכהן שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר האשמות לינתן על תנוך אזן ובהונות יד ורגל לא יהא טעון כו׳ לכך נאמר כי כחטאת האשם הזה אלא שאר האשמות למה הוצרך הכתוב להקיש לחטאות הילכך עכ״ל דפירוש כחטאת האשם אינו אלא באשם הזה שיהיה ככל החטאות:
הוא לכהן בכל העבודות התלויות בכהן הושוה אשם זה לחטאת. כאילו אמר האשם הזה חטאת הוא לכהן פי׳ בעבודות התלויות בכהן מה חטאת בהמה באה מן החולין וביום וביד ימנית אף אשם כן מה חטאת טעונה כלי אף אשם כן כלן שנויות בתורת כהנים לא שהאשם כחטאת להנתן לכהן:
יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת תלמוד לומר כו׳. בתורת כהנים פי׳ כבר ידוע שגובה המזבח הוא עשר אמות ובאמצעות גבהו היה חוט של סיקרא חוגרו להבדיל בין דמים עליונים לדמים תחתונים כדתנן בפ״ג ממדות וכל מה שזורקין מדמי הקרבנות בה׳ אמות העליונות שהן מחוט הסיקרא ולמעלה נקראין הניתנין למעלה וכל מה שזורקין מן החוט ולמטה נקראים הניתנין למטה ומבואר שדמי החטאת נתנין למעלה מדכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ודמי האשם נתנין למטה מדכתיב ואת דמו יזרוק על המזבח סביב ודרז״ל מדלא כתיב קרנות אלא המזבח משמע למטה מחוט הסיקרא אבל אשם מצורע לא מצינו בו בשום מקום אם הוא למעלה מחוט הסיקרא כדם החטאת או למטה מן החוט כדם שאר האשמות ויש להסתפק מאחר שהקיש הכתוב אשם מצורע עם החטאת יכול כמו שהקישן לכל העבודות התלויות בהן הה״נ הקישן למתן דמים שיהא דם אשם מצורע ניתן למעלה מחוט הסיקרא כמו החטאת ת״ל זאת תורת האשם כל תורה לרבות הוא בא ולרבות אשם מצורע למתן דמים שלו הוא בא שיהא למטה מחוט הסיקרא כשאר האשמות דכתיב בהו ואת דמו יזרוק על המזבח סביב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת
[1] יבמות פרק ראשון דף ז ע״א (יבמות ז.) [2] זבחים פרק חמישי דף (נ)⁠1 [מט ע״ב] ב
[ב] כחטאת האשם הוא לכהן
[1] יומא פרק חמישי דף סא ע״ב (יומא סא:) [2] יבמות שם [3] זבחים פרק חמישי דף מז ע״ב (זבחים מז:), ודף (נ)⁠2[מט ע״ב] [4] מנחות פרק שביעי דף עג ע״א (מנחות עג.)
1. רבנו ציין דף נ ע״א לפי דפוס וינציאה שנת רפב, בדפוס ימינו מט ע״ב.
2. עיין הערה קודמת.
לכך אמר ושחט. ובפרק איזהו מקומן (זבחים מט ע״ב) מקשה ולקיש קרא לחטאת, ולא לקיש לעולה – לכתוב ״ואת העולה״, ומתרץ, דאי אקשי לחטאת ולא לעולה, הווה אמינא חטאת מהיכי גמר – מעולה, דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, לכך הקיש אותו לעולה. ואי אקשית לעולה ולא לחטאת, הווה אמינא דבר המלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, לכך הקיש אותו לחטאת, וכתב לך שלא סגי בהיקש זה עד שיקיש אותו לעולה, מלמד מזה שאין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. שאם היה חוזר ומלמד בהיקש, לא היה צריך לכתוב העולה. ואם תאמר, דהיכי תיסק אדעתין לומר דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, אם כן למה היה צריך להקיש אותו לעולה ולא הקיש אותו לחטאת, אין זה קשיא, דאי משום הא לא אריא, דהווה אמינא דניחא ליה לאקשויי לעולה, דהוא עיקר דיניה, לכך הקיש אותו לחטאת ולעולה:
כי ככל חטאת האשם הזה. אבל אין פירושו כי ככל חטאת כל אשם, דזה לא צריך למכתב, כי כבר למדנו דין אשם (לעיל ז, א-ז), אלא פירושו כי ככל חטאת אשם זה, דהווה אמינא שלא היה לו דין אשם כיון דיצא מכלל שאר אשמות כדמסיק (רש״י כאן), והוצרך להחזיר לכללו. ואף על גב דכבר הכניסו לכלל – שצריך שחיטה בצפון (רש״י ד״ה במקום), צריך להחזיר אותו לכללו לשאר עבודות. ואי כתב רחמנא ״כי כחטאת האשם הזה״, הווה אמינא דוקא בשאר עבודות דבעי כהונה, אבל שחיטה דלא בעי כהונה אימא לא תחזיר אותו לכללו, לכן הוצרך למכתב שחיטה בפני עצמו. כך איתא בפרק איזהו מקומן (זבחים מט ע״ב):
בכל עבודות התלויות בכהן הושווה אשם זה לחטאת. פירוש, שאין רוצה לומר שהאשם יהיה לכהן, שלא תאמר כיון שיצא מן הכלל לידון בדבר החדש – אם כן לא יהיה האשם לכהן, דכבר כתוב ״קודש קדשים הוא״, כיון שהוא קודש קדשים אסורים לזר. אלא מה שכתב ״כי כחטאת האשם הוא לכהן״, שכל העבודות התלויות בכהן, דהיינו שבא מן החולין, וביום, וביד הימנית, יש לאשם זה:
יכול יהא דמו ניתן למעלה. פירוש, למעלה מחוט הסיקרא, כדין חטאת הניתן למעלה מחוט הסיקרא (לעיל ד, לד). וכיון דהקיש הכתוב האשם של מצורע לחטאת, יהיה ניתן דמו למעלה מחוט הסיקרא כחטאת, ויליף לה בתורת כהנים, מדכתיב באשם בפרשת צו (לעיל ז, א) ״וזאת תורת האשם״, וכל ״תורה״ לרבות בא, כלומר תורה אחת לכולם, לרבות אשם מצורע שיהיה דמו ניתן למטה מחוט הסיקרא כשאר אשם:
קָדָשִים: הקו״ף בלא מאריך. [קָדָשִׁ֖ים].
לידון בהעמדה. וא״ת גבי חטאת ועולה נמי למה לא גילה הקרא שטעון שחיטה בצפון, דהא הם נמי יצאו מכלל חטאת ועולה לידון בהעמדה כדכתיב והעמיד הכהן וגו׳ דקאי על כל הקרבנות שצריך המטהר. וי״ל דמהיכי תיתי שלא צריך שחיטה בצפון, בשלמא גבי אשם דצריך לגלות משום דשאני אשם דצריך ליתן מדמו על בהן ועל תנוך איש המטהר ה״א דמותר ג״כ לשחוט אשם במקום העמדה איש המטהר כיון שמוליך הדם לשם ליתן על הבהונות ועל תנוך אוזן, אבל גבי חטאת ועולה לא צריך שם לדם כלל:
השוה. פירוש בכל העבודות התלויות לכהן דמה חטאת בהמה מן החולין וביום וביד ימנית וטעונה כלי, אף אשם כן לא כחטאת להנתן לכהן:
למעלה כחטאת. פירוש שכבר ידוע שגובה המזבח עשר אמות, ובאמצע גובה היה חוט של סקרא חוגרו סביב המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים, ובחטאת כתיב על קרנות המזבח ש״מ מן הנתנים למעלה הוא, ובאשם לא כתיב קרנות ש״מ למטה הוא:
ת״ל וכו׳. ת״ל זאת תורת האשם, שכל תורת לרבות שיהא כאשם מצורע מתן דמים שלו שהוא למטה מחוט הסיקרא, אף ע״פ שהוקש לחטאת בשאר דברים:
To be subject to being placed. You might ask: Why does Scripture not reveal with regard to the sin-offering and the burnt-offering that they too must be slaughtered in the north? They too departed from the general rule of sin-offerings and burnt-offerings to be subject to being placed [at the Nicanor Gate], as it is written (v. 11): "The kohein shall place,⁠" which refers to all the offerings needed by the one undergoing the purification. The answer is: Why would you think they do not need to be slaughtered in the north? With regard to the guilt-offering it is understandable that Scripture needs to reveal [that it must be slaughtered in the north], because a guilt-offering is different in that its blood has to be put on the thumb and the ear's middle ridge of the man undergoing the purification. [Thus,] I might think that it is permitted to slaughter the guiltoffering in the place where the man undergoing the purification is standing, since the kohein brings the blood there to put on his thumbs and the middle ridge of his ear. But with regard to the sin-offering and burnt-offering — no blood is needed there at all!
Has been made similar. The meaning of, "regarding all the services which depend on the kohein" is that just as with regard to the sin-offering the animal comes from unconsecrated [livestock], [it is offered] in the day, [the service is done] with the right hand, and it requires a [sacred] vessel, so too this guiltoffering. [But] it is not like a sin-offering to be given to the kohein.
Above as a sin-offering. Meaning: It is known that the height of the altar is ten amos, and in the middle of its height there was a red line around the altar to divide between the blood [placed] above and that [placed] below. Regarding the sin-offering it is written (4:25): "[The kohein shall take some blood of the sin-offering with his finger and put it] atop the corners of the altar.⁠" Perforce [the sin-offering is] of the [offerings whose blood is] put above. But, regarding the guilt-offering it is not is written "corners,⁠" perforce its blood is [put] below.
The verse says, etc. The verse says, "This is the teaching of the guilt-offering.⁠" The word תורת always comes to include, so that the guilt-offering of the metzoro should have its blood placed below the red line, even though it is connected to the sin-offering pertaining to other matters.
יכול מקום העמדה תהא שחיטה ת״ל ושחט כו׳ במקום כו׳ יכול על טבעתו ת״ל במקום הקודש להכשיר כל הרוחות אין לי אלא האשם ומניין אף החטאת והעולה במקום הקודש ת״ל את החטאת כו׳. כי כחטאת האשם כו׳ מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית וטעונה כלי ודם מזבח מתירה אף אשם כן אי מה חטאת נתון דמה למעלה אף אשם כן ת״ל תורת האשם [בת״כ הגירסא קדש קדשים הוא. אבל בעל ק״א מקיים גירסת הגאון ז״ל ת״ל תורת האשם וכו׳] ואת דמו יזרוק תורה אחת לכל האשמות כו׳. האשם לכהן. ללמד דבר שמכשירו לכהן שהוא מתן מזבח קודם למתן בהונות. האשם הוא. פרט לששחטו שלא לשמו.
קדש קדשים – לרבות לוג שמן של מצורע. הוא. פרט לשחסר כל שהוא.
ושחט את הכבש – אצל שחיטה קוראו ״כבש״, לא ״אשם״. כי השחיטה גם בבהמות חולין, כמו ״ושחט את בן הבקר״ (ויקרא א, ה), ושם פירשנו.
במקום אשר ישחט וגו׳ – [כתב רש״י] ״על ירך המזבח בצפון. ומה תלמוד לומר? והרי כבר נאמר בתורת אשם בפרשת ׳צו את אהרן׳1 שהאשם טעון שחיטה בצפון? לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמידה יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו? לכך נאמר ׳ושחט במקום אשר ישחט׳ וגו׳ מפירוש רש״י ז״ל והוא מברייתא דתורת כהנים.⁠2 ואם גם החטאת והעולה בהעמדה, כי ״ואותם״ שב על כל המובא לכפרת ולטהרת המצורע, ונאמר שישחטו במקום העמדתן, על כרחך פירש את החטאת ואת העולה, המפורשין בפרשת ויקרא ובפרשת צו את אהרן, שהרי לא פירש כאן מקום שחיטתן. ולא אמר ״ושחט אותו במקום אשר ישחטו את האשם״, שגם הוא מפורש ב׳צו את אהרן׳? לפי שמלבד זה הוצרך להקיש במקרא זה אשם לחטאת לענין מתן דמים ואמורים, כמו שיתבאר, הקישו גם כן לחטאת ולעולה לענין השחיטה. ועוד, הרי אלו באין ללמד על אשם שלא ישחט במקום העמדתו, ונמצאין למדין שגם שחיטתן היא בצפון, לא במקום העמדתן. ולפי שעדיין יש מקום לומר שישחט האשם במקום שחיטת חטאת ועולה זו, וששחיטת שלשתן במקום העמדתן, על כן הוסיף ״במקום הקדש״, שהוא המקום המפורש בפרשת ויקרא ובפרשת צו, שהוא בצפון העזרה. ועתה מתפרש מה ששנו עוד בברייתא ״אין לי אלא אשם ׳במקום הקדש׳, מניין אף חטאת ועולה ׳במקום הקדש׳? תלמוד לומר ׳את החטאת ואת העולה במקום הקדש׳, הרי שבאין ללמד ונמצאו למדין על דרך שאמרנו. וסרה תמיהת מפרשי התורת כהנים ז״ל.
כי כחטאת – פירש רש״י ז״ל ״כי ככל החטאות האשם הזה הוא לכהן, בכל העבודות התלויות בכהן הושוה אשם זה לחטאת. שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות לינתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי המזבח? לכך נאמר ׳כי כחטאת האשם הוא לכהן׳. יכול יהא דמו נתן למעלה כחטאת? תלמוד לומר״ וכו׳, וכן הוא בזבחים (דף מט ע״א). רק לשון ״בכל עבודות התלויות בכהן הושוה אשם זה לחטאת״, תמוה קצת, שבאמת אינן שוין. שדם חטאת באצבע ולמעלה, ודם אשם בכלי ולמטה. ומלת ״לכהן״ הביא לרבינו ז״ל לפרש כן. ואולי מלת ״לכהן״ כפשוטו לומר שבשר אשם זה הוא לכהן כבשר החטאת. מה בשר חטאת אינו נאכל לכהן עד אחר שנזרק הדם והורמו החלבים, כן האשם הזה טעון תחלה מתן דמים ואימורים למזבח קודם שיוכשר בשרו לכהן. ולמדנו שהאשם הזה שוה לחטאת בכל מתיריו. וראיה [לזה] מברייתא דתורת כהנים ששנו על ״⁠ ⁠׳כי כחטאת האשם הוא לכהן׳, מה חטאת דם מזבח מתירה, אף אשם דם מזבח מתירו״. כלומר ששוה לחטאת שצריך מתן דם ואימורין למזבח להתיר הבשר לכהן, לא שדם בהונות ואזן מתירם. ועל כן אמר הכתוב ״קדש קדשים הוא״, שכן נאמר באשם ״כל זכר בכהנים יאכלנו, במקום קדוש יֵאָכֵל, קדש קדשים הוא. כחטאת כאשם, תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה״ (ויקרא ז, ו-ז), ולכן לא זכר בסוף הכתוב ״עולה״, לפי שהיא כולה למזבח, ואין ממנה לכהן. אבל לענין העבודה עצמה, לא השוה אותן הכתוב. כמו שאמרו ״תלמוד לומר וזאת תורת האשם, תורה אחת לכל האשמות״. ואשם מצורע בכלל, שיהא דמו נתון למטה, וכן הזאה בכלי.
1. ויקרא ז, ב.
2. מצורע, פרשה ג פסקא ח.
במקום אשר ישחט – על ירך המזבח בצפון, ומה תלמוד לומר והלא כבר נאמר בתורת אשם שטעון שחיטה בצפון, לפי שיצא מכלל אשמות לידון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר במקום אשר וכו׳:
כי כחטאת – כי ככל החטאות האשם הזה הוא לכהן, ששוה לחטאת שצריך מתן דם ואימורין למזבח קודם שיוכשר בשרו לכהן, לא שדם בהונות ואזן מתירם:
ושחט וגו׳ – נאמר כבר לעיל (ז, א–ב) שהאשם – כעולה וכחטאת – הוא קודש קודשים ולכן שחיטתו בצפון. כמו כן נאמר שם שהאשם דומה לעולה לעניין מתנות הדם, ודומה לחטאת לעניין הקטרת אימוריו ואכילת בשרו. ואף על פי כן, הכתוב חוזר ואומר כאן שדין אשם מצורע כדין עולה וחטאת. חזרה זו נדרשת במסכת זבחים (מט.) על פי אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן: ״דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש [הסותר את הכלל ההוא – עיין תוספות שם] אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש וכו׳. לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש, בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית [מה שאין כן בכל שאר האשמות שהדם ניתן רק במזבח], יכול לא יהא [האשם] טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, תלמוד לומר [שאשם מצורע דומה לחטאת שנאמר:] כחטאת האשם הוא״ וכו׳.
נזכור עתה מה שלמדנו בפסוק י: כבש האשם וכבש העולה, מצווה שיהיו שווים. ייתכן מאוד אפוא, שתיבות ״החטאת״, ״העלה״, ״כחטאת״ בפסוקנו מתייחסות בייחוד לחטאתו ולעולתו של המצורע עצמו, ולא רק לקרבן עולה וחטאת הכלליים. אם כן, זהו הרעיון המתבטא בפסוקנו – לפי המידה שהתורה נדרשת בה שהובאה לעיל בסמוך:
הדם הניתן על גופו של מקריב האשם, מדגיש את משמעותו הייחודית של האשם; שכן האשם מייצג את האדם המתקדם משממה אל חיים ובריאות. אך שאיפה אישית זו – התמסרות האדם לאישיותו שלו – נראית כסותרת את תכלית המזבח ואת ההתמסרות למטרות המזבח (היינו ״יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח״). כדי להוציא מהבנה כזאת, מעמיד כאן הכתוב – לא רק אשם כנגד חטאת ועולה דרך כלל, אלא בייחוד את אשם המצורע כנגד חטאתו ועולתו. מכאן למדנו אמת בסיסית: דאגת האדם לאישיותו שלו, ושאיפתו לחיים ובריאות – גם הן נמנות בין מטרות החיים המתקדשות על ידי המזבח. אם הן נובעות מהחובה הנלמדת במקדש, אף הן נעשות לעשייה המוקדשת לה׳, ואף הן נהפכות לתפקידים המתקדשים על ידי עולה וחטאת. גם אשם המצורע הוא קודש קודשים – כעולתו וחטאתו.
עוד אמרו בגמרא (זבחים מט.–:), שכאשר הכתוב מלמד כאן דין צפון באשם, הוא מקיש אשם לא רק לעולה – שהיא המקור העיקרי לדין צפון (עיין לעיל א, יא) – אלא גם לחטאת, אשר דין צפון בה נלמד רק על ידי היקש לעולה. מכאן למדנו ש״דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש״; שכן אנו רואים כאן שלא היה די בהיקש לחטאת. כלל זה – המצמצם את כוח ההיקש – והכלל של ״דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזרה שוה״, ועוד כללים דומים, נוהגים רק בקודשים: ״בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים שאין דנין למד מלמד״ (שם מט:).
[מו]
ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש – כבר אמר בתורת האשם (פר׳ צו) ״במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם״ ולמה באר זה שנית באשם מצורע? פירשו חז״ל מפני שהיינו טועים דאשם מצורע כיון שטעון העמדה לתנופה צריך לשחטו במזרח במקום שהניף, וכן מה שכתוב ״והניף אותם לפני ה׳ ושחט״ פירושו ושם ישחט. לכן אמר ״ושחט...במקום אשר ישחט את החטאת והעולה״, והם אינם טעונים תנופה. ומה שהוסיף ״במקום הקדש״ פירשו במשנה ט׳ מפני שיש לטעות שמ״ש ״במקום אשר ישחט את החטאת״ היינו באותו מקום הפרטי על הטבעת ששם שחט החטאת, כי בעזרה היו כד׳ אמה מקום הטבעות ששם תולין ומפשיטין, והייתי סבור שמקפיד שעל טבעת ששחט החטאת ישחט האשם, לכן באר ״במקום הקדש״ שאינו מקפיד רק על המקום הכללי המקודש שהוא צפון. ועדיין קשה למה אמר ״במקום אשר ישטו את החטאת ואת העולה״? ודי לומר ״במקום אשר ישחטו את העולה״ (כמו שכן אמר תמיד בפרשת חטאת ובפרשת אשם ״ושחט את החטאת במקום העולה״ מפני ששחיטת צפון מפורשת בעולה). והשיב אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת במקום הקדש, וזה על פי מה שבאר בספרא (ויקרא סי׳ ער) שצריך כמה פסוקים ללמד שכל חטאות טעונה צפון מפני שיש לטעות. ובאר שם (פ״ח משנה ג) שאחר כל הלמודים עדיין יש לטעות בחטאת מצורע שאינה חטאת קבוע ולא מכפרת, ולכן אמר בחטאת מצורע ביחוד ״במקום אשר ישחטו את החטאת״ ללמד שגם חטאת מצורע הוא בצפון. עיי״ש. וזאת כוונת הספרא משנה י׳.
[מז]
כי כחטאת האשם הוא לכהן – י״ל דין אשם זה הוא כחטאת לענין שיבא מן החולין וביום ובידו הימנית. וכבר מובא היקש זה בספרא ויקרא (מכילתא דחובה פי״ח משנה ו) על ״ואת השני יעשה עולה כמשפט״, וצו (פרק ג מ״ג) על ״כחטאת וכאשם״, ושם (פרק ט משנה א) על ״כחטאת וכאשם״ ובגמ׳ (חולין דף כב ובזבחים דף צח) אמר דביום כדי נסבא. ובמנחות (דף פג) אמר דגם בידו הימנית כדי נסבא. ובמ״ש מה חטאת טעונה כלי עי׳ ביומא (דף סא: ד״ה מה), ובזבחים (דף מז: ד״ה מה) פלפלו בזה. ומ״ש מה חטאת דם מזבח מתירו ר״ל דלא תימא דסגי ליה בדם מתן בהונות לבד, כדין כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו׳ (כמ״ש בברייתא דיג׳ מדות וביבמות דף ז ובזבחים דף מט).
[מח]
כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא – בל נטעה שפירושו שהאשם דומה בכל פרטיו לחטאת כבר ריבה בפ׳ צו (סי׳ עח) ממ״ש ״זאת תורת האשם... ואת דמו יזרק על המזבח סביב״ שהוא זריקת דם למטה מחוט הסקרא, כאשר התבאר בעולה ובשלמים שאמר גם כן לשון זה. ואמר ״זאת תורת האשם״ שבזה תורה אחת לכל האשמות ודם אשם מצורע בתורה זו, כן גריס רש״י ובילקוט כמ״ש בקרבן אהרן. ודייק לאמר ״האשם הוא לכהן״ היינו מתן דם המזבח שהוא המתירו לכהן כמ״ש מה חטאת דם מזבח מתירה אף אשם דם מזבח מתיר, שההיקש הוא בדבר הנוגע בחטאת לכהן וממילא נודע שמתן דם מזבח קודם לבהונות דהא הקדים מתן דם המזבח במ״ש ״כי כחטאת האשם הוא לכהן״ ואחר כך הזכיר מתן בהונות. וז״ש איני יודע איזה יקדום וכולי מה מצינו מכשירו לכהן המזבח המזבח יקדום. והנה לענין מקום השחיטה אמר במקום החטאת והעולה, ופה אמר ״כחטאת האשם הוא״ ולא כעולה ר״ל ״הוא״, דהיינו עצמות האשם, הוא כחטאת, לא כעולה, שרק מקום שחיטתו כעולה, לא עצמותו, שצריך שיהיה לשמו, ואם שחטו שלא לשמו אינו כעולה דכשרה, רק כחטאת שפסול שלא לשמו וז״ש ״הוא״ פרט לששחטו שלא לשמו. ומ״ש ״קדש קדשים הוא״ מיותר שכבר באר בפ׳ צו ב״זאת תורת האשם קדש קדשים הוא״, ועל כרחנו שבא פה על דבר הנלוה אל האשם במצורע לבד שהוא לוג השמן שגם הוא ק״ק. ומה שהוסיף מלת ״הוא״ שמבואר אצלינו בכל מקום שמיותר ובא לדרשה, פירושו רק אם הלוג הוא כשיעורו, לא אם חסר ממנו כל שהוא.
{במקום הקודש – אצל המזבח בצפון.⁠1 ועיין לעיל (י,יב) בהעמק דבר.}
כי כחטאת האשם – לפי הפשט2 הוא טעם על שטעון צפון. ובאשר עיקרו אינו לכפרה כמו שאר אשמות, אלא להכשיר, סלקא דעתך שאינו כחטאת המכפר, משום הכי כתיב דלעולם האשם כחטאת של המצורע, שגם היא אע״ג שאינה אלא עולה3 מ״מ בדין הרי היא חטאת. והדרש ידוע.
1. יש לעיין, שהרי צפון אנו למדים כבר מ״במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה״. אך בתורת כהנים למדו מ״במקום הקודש״ – יכול על טבעתו (של המזבח), ת״ל ״במקום הקודש״ – להכשיר את כל הרוח (של צפון).
2. רש״י פירש: כי ככל החטאות האשם הזה הוא לכהן... יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח לכך נאמר... בתורת כהנים. אך רבינו יבאר לפי הפשט, ולפי פשוטו של מקרא ״כי כחטאת״ מתייחס לנאמר לפניו שהוא שחיטה בצפון.
3. כפי שהביא רבינו (בפסוק י׳) מהגמרא זבחים (ט,ב) ׳הני עולות נינהו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ושחט את הכבש במקום אשר ישחטו את העולה כו׳ כי כחטאת האשם הוא כו׳ לכהן קדש קדשים הוא – פשטו של הקרא, דהואיל והוא כולו לכהן וכמו קדש קדשים, לכן צריך להשחט על ירך המזבח צפונה, שמהמזבח זכו עבדיו המה הכהנים, אשר המה שומרי משמרת המזבח, ולפ״ז גם כבשי עצרת שהם כולם לכהן מקום שחיטתן בצפון. והוא מפורש במקרא. וכמעט קרוב לזה דרשו חז״ל בתו״כ צו פרשה ג׳ על קרא במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת ק״ק היא יעו״ש, שזה הטעם לפי שהיא ק״ק וכולה לכהן תשחט על ירך המזבח. ועיין פרק איזהו מקומן דף נ״ה ודו״ק.
ובתו״כ. יכול שהוא ניתן למעלה כחטאת ת״ל וכו׳ הכונה לפי שלא כתוב זריקת דם כאן, רק בצו, דכתיב במקום אשר ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק, משום דזריקת דמו כעולה למטה מחוט הסקרא, אבל כאן דכתיב במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה, לא כתוב זריקת דמו, שאין זריקת דמו שוה לחטאת, שנותן למטה מחוט הסקרא. זה כונת התו״כ לפי גירסא הישנה ודו״ק.
במקום אשר ישחט כו׳, במקום הקדש – נראה דהשמיענו, דלא נאמר כיון דתיכף לסמיכה שחיטה וכל רוח צפוני כשר לשחיטה דבעי צפון, ואף בין האולם למזבח, וכן מקום דריסת רגלי ישראל, וביאה במקצת לא שמה ביאה ומצורע הוא מחוסר כפורים, לכן הוי אמינא דמוכרח לשחוט האשם סמוך לפתח העזרה, שמכניס המצורע ידיו לעזרה ושם שוחטין אותו, כדי שיהי׳ תיכף לסמיכה שחיטה וכמו שכתוב בהלכות מחוסרי כפרה ברמב״ם פרק ד׳, לכן אמר קרא שמותר לשוחטו במקום הקדש היינו בין האולם ולמזבח שמקודש שאין בע״מ נכנס לשם והנכנס לוקה משום דאו סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא, או תיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא וכמו שאמרו בר״פ כל הפסולים. ודו״ק היטב.
בתו״כ: הוא פרט לששחטו שלא לשמו. פירוש דאימתי אתקוש אשם לחטאת דוקא כשהוא בהויתו, שנעשה לשמו ונשאר בהויתו, אבל אם נעשה שלא לשמו אינו דומה לחטאת, דחטאת פסולה שלא לשמה ואשם כשר שלא לשמו ודלא כר׳ אליעזר, דמקיש אשם לחטאת לפסול שלא לשמו ולמותר אשם דסבר דמתה ודו״ק. ועיין תוס׳ מנחות דף ד׳.
שם פסקא ג׳. ולקח יכול בכלי ת״ל ולקח הכהן ונתן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן. פירוש דהכהן שני פעמים כתיב ולקח ונתן הכהן על תנוך, דהכהן השני דונתן הוא מיותר, דהוה ליה למכתב כמו דכתיב בעני בפ׳ כ״ה, וע״כ להורות, דמה נתינה בעצמו של כהן, אף לקיחה בעצמו של כהן, אבל בחטאת כתיב הכהן חד. ומסולק תמיהת התוס׳ בזבחים דף מ״ז ע״ב. וכאשר תעיין תמצא דרשות רבות על השנוים בין קרבן עשיר לעני, כמו על מקום דם האשם עיי״ש ודו״ק.
כחטאת האשם – הוקש לחטאת, מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי.⁠1 (יומא ס״א:)
כחטאת האשם – הוקש לחטאת, מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.⁠2 (זבחים מ״ט.)
כחטאת האשם – הוקש לחטאת, מה חטאת דם מזבח מתירה אף אשם דם מזבח מתירו.⁠3 (תו״כ)
קודש קדשים הוא – קדש קדשים – לרבות לוג שמן של מצורע.
הוא – פרט לשחסר כל שהוא.⁠4 (שם)
1. היינו כלי לקבלת הדם. ואע״פ דבכל הקרבנות קיי״ל כן כמבואר בפ׳ צו (ז׳ ל״ז) ולא היה צריך לילף ביחוד באשם, אך משום דאשם יצא לידון בדבר חדש בבהן יד ובהן רגל ואוזן ימנית הו״א דגם בפרט זה נשתנה דין האשם, לכן החזירו בפרט זה לדין כל הקרבנות.
2. בגמרא מפרש דאף שבכל האשמות כן הוא כמבואר בפ׳ צו, אך הו״א כיון שאשם מצורע יצא לידון בדבר החדש וכמש״כ באות הקודם, יעו״ש.
3. בחטאת רק דם המזבח מתיר ולא סגי בדם מתן בהונות לבד, ועיין מש״כ באותיות הקודמות וצרף לכאן.
4. הלשון קדש קדשים מיותר, אחרי דבפ׳ צו כייל כל האשמות דקדשי קדשים הם ובכללם גם אשם מצורע, ולכן דריש שבא להשמיענו דגם הלוג שמן בעצמו הוא קדשי קדשים לא רק בהצטרפו אל האשם, ועיין בסמוך פ׳ ט״ו. ויתר הדרשות שבתו״כ בפ׳ זה נתבארו לעיל פ׳ ויקרא.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמנחת יהודהמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יד) וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵן֮ מִדַּ֣ם הָאָשָׁם֒ וְנָתַן֙ הַכֹּהֵ֔ן עַל⁠־תְּנ֛וּךְ אֹ֥זֶן הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל⁠־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃
The priest shall take some of the blood of the trespass offering, and the priest shall put it on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונימושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

(יד-יז) נתינת על תנוך ובוהן – שמות כ״ט:כ׳, ויקרא ח׳:כ״ג-כ״ד
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יד) [פה] 1[ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית], הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו, ידו ונתן על בהן ידו, רגלו ונתן על בהן רגלו, ר׳ יהודה אומר שלשתן היה מכניס כאחד. אין לו בהן יד רגל אזן ימנית, אין לו טהרה עולמית. ר׳ אליעזר אומר ניתן הוא על מקומו, ר׳ שמעון אומר אם נתן על שמאל יצא. (נגעים פי״ד מ״ט)
[פה*] 2בהן ידו, אמר מר, זו זרת (מן הקטנה מודדין זרת של חושן) זו קמיצה (מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ) זו אמה (מהגדולה מודדין אמת בנין) זו אצבע (למתן דמים של חטאת) זה גודל (לבהן יד דאהרן ודמצורע). (כתובות ה:)
[פו] 3על תנוך אזן המטהר הימנית, תניא רבי אליעזר אומר מנין לרציעה שהיא באוזן הימנית, נאמר כאן אזן (שמות כא, ז), ונאמר להלן אוזן, מה להלן ימין, אף כאן ימין. (יבמות קד.)
[פז] ועל בהן רגלו הימנית, מתני׳: בשמאל חליצתה פסולה ור׳ ליעזר מכשיר. גמ׳: ר׳ יוחנן בעי מחלפא שיטתיה דר׳ ליעזר תמן הוא אמר הימנית מעכבת (כדתנן בנגעים לעיל אות פה), אמר ר׳ יוסי תמן דכתיב ימנית הימנית מעכבת, ברם הכא דלית כתב ימנית אין הימנית מעכבת). (ירושלמי יבמות פי״ב ה״ב)
[פח] 4ועל בהן רגלו הימנית, מתני׳: בשמאל חליצתה פסולה וכו׳ גמ׳: מ״ט דרבנן אמר עולא ילפינן רגל (דברים כה, ט) רגל ממצורע, מה להלן דימין אף כאן דימין. (יבמות קד.)
1. תו״כ כאן, יומא סא: נזיר מו: סנהדרין מה: ו-פח. ולקמן פס׳ כח אות קלא.
בכתובות ה: זו זרת וכו׳ זו גודל (לבהן יד דאהרן ודמצורע, רש״י).
– רמב״ם שם: הכהן מבפנים והמצורע מבחוץ ומכניס המצורע ראשו ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אזנו הימנית, ואחר כך יכניס ידו הימנית ויתן על בהן ידו ואחר כך יכניס רגלו הימנית ויתן על בהן רגלו, ואם נתן על השמאל לא יצא. ובפ״ה ה״א: אין לו בהן יד ימנית או בהן רגל ימנית או שאין לו אזן ימנית אין לו טהרה עולמית.
3. ראה תו״ש משפטים פכ״א אוח קכט וש״נ.
– רמב״ם הל׳ עבדים פ״ט ה״ג: כיצד רוצעים וכו׳ ונוקב את אזנו הימנית.
4. ספרי תצא פי׳ רצא, זבחים כד:, מנחות י. ילקו״ש ח״א רמז תקכג ו-תתקלח.
– רמב״ם הל׳ יבום וחליצה פ״ד הי״ז: יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה מעל שמאלו חליצתה פסולה.
[ג]
״וְלָקַח״ – יָכֹל בְּכֶלִי?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלָקַח הַכֹּהֵן״, ״וְנָתַן הַכֹּהֵן״, מַה נְּתִינָה, בְּעַצְמוֹ שֶׁלְּכֹהֵן, אַף קַבָּלָה בְּעַצְמוֹ שֶׁלְּכֹהֵן.
[ד]
יָכֹל אַף שֶׁלַּמִּזְבֵּחַ תְּהֵא בְיָד?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״ (ויקרא י״ד:י״ג), מַה חַטָּאת טְעוּנָה כֶלִי, אַף אָשָׁם טָעוּן כֶּלִי.
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, שְׁנֵי כֹהֲנִים מְקַבְּלִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בְּכֶלִי וְאֶחָד בְּיָד, זֶה שֶׁקִּבֵּל בְּכֶלִי בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, זֶה שֶׁקִּבֵּל בְּיָד בָּא לוֹ אֵצֶל מְצֹרָע, וּמְצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְּצֹרָעִין, בָּא וְעָמַד בְּשַׁעֲרֵי נִיקָנוֹר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה, שֶׁכְּבָר טָבַל מִבָּעֶרֶב.
[ה]
״וְנָתַן... עַל תְּנוּךְ״ – יָכֹל עַל תּוֹךְ וַדַּי?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳עַל נוֹךְ׳, אוֹ ׳עַל נוֹךְ׳, יָכֹל עַל גָּבֹהַּ שֶׁלָּאֹזֶן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳תּוֹךְ נוֹךְ׳.
הָא כֵיצַד? זֶה גָּדֵר הָאֶמְצָעִי, ״וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית״.
וְיִסַּב כָּהֲנָא מִדְּמָא דַּאֲשָׁמָא וְיִתֵּין כָּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְּמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא.
And the priest shall take some of the blood of the trespass offering, and the priest shall put it upon the tip of the right ear of him who is cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the toe of his right foot.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית
וְיִסַּב כָּהֲנָא מִדְּמָא דַּאֲשָׁמָא וְיִתֵּין כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְּמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא
תְּנוּךְ – באמצע האוזן או בגובהה?
א. עקב עמימות תיבת תְּנוּךְ (״לשון תנוך לא נודע לי״ – רש״י) נחלקו בה התרגומים: לעומת אונקלוס שתרגם ״תְּנוּךְ אֹזֶן״ – ״רוּם אוּדְנָא״, העליון שבאוזן, המיוחס ליונתן תרגם ״גְּדֵירָא מִיצְעָא דְאוּדְנָא״, באמצע האוזן. וכן כתב רש״י כאן: ״תנוך – גדר אמצעי שבאוזן״. נראה ש״יונתן״ ורש״י נסמכו על דרשת חז״ל ״אי על תנוך יכול על גובה של אוזן? תלמוד לומר תּוֹךְ נוֹךְ, הא כיצד זה גדר האמצעית״ (ספרא מצורע, ג). אבל, לדעת תוספות יום טוב, אונקלוס הסס בפירושם כי לא מצא לו אחיזה בלשון.⁠1
בֹּהֶן – אִלְיוֹן, האצבע העליונה
ב. ״בֹּהֶן״ – ״אִלְיוֹן״. מכיוון שהבוהן היא האצבע העליונה נקראת אִלְיוֹן בחילוף הגרוניות ע/א.⁠2 וכן במדרש (תנחומא, כי תבוא, ד): ״וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן (דברים כח א). אמר רבי לוי: מהו עֶלְיוֹן? כְּאִלְיוֹן הזה, אם זכית הרי אתה למעלה מארבע אצבעות ואם לאו למטה מארבע אצבעות״.⁠3 והמפרשים תמהו על המיוחס ליונתן שבפרשת תצוה תרגם ״בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית״ (ויקרא כט כ) ״אִלְיוֹן יַדְהוֹן דְּיַמִּינָא״ כאונקלוס, ובפרשתנו תרגם כמה פעמים ״פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיָדֵיהּ דְיַמִינָא״, ולא מצאו יישוב.⁠4
ואף שבֹּהֶן נקראת אֲגֻדָּל או גֻדָּל, כגון ״ואין מוציאין אגודל במקדש״ (משנה יומא ב א), ״זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל״ (כתובות ה ע״ב) – זהו דווקא בלשון חז״ל, אבל בתרגומים משמש אִלְיוֹן בלבד.⁠5 ומ״רַגְלוֹ הַיְמָנִית״ נלמדה הלכה בהלכות חליצה כמובא בבית יוסף.⁠6
1. תוספות יום טוב (נגעים יד ט): ״חז״ל בעלי לשון הקדש ידעו שהתנוך הוא שם מורכב מן תּוֹך ונוֹךְ. והיה ידוע אצלם מאיזה לשון שהגבוה נקרא נוֹךְ והרי אונקלוס תרגמו רוּם ותוֹךְ פירושו חלל האוזן שהוא תוכו ממש״.
2. על טישטוש הגרוניות ראה בפסוק ״ויאבק״ (בראשית לב כה).
3. ״תרגם אברהם״.
4. ראה ״הכתב והקבלה״ (״והוא פלאי״), מלבי״ם ו״אהבת יהונתן״.
5. וכן פירש רש״י ״בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית (שמות כט כ)הגודל ובפרק האמצעי״. ובכתובות ה ע״ב כתב: ״זה גודל – לבהן יד דאהרן ודמצורע״. ובתוספות שם כתבו ״זה גודל – פי׳ בקונטרס לענין בהן יד דמצורע. ואין נראה דאם כן הוה ליה למימר זה בהן״. ובפסוק ״מַעֲשֵׂה עֲבֹת״ (שמות כח יד) ״עוֹבָד גְּדִילוּ״ התבאר שגְּדִיל הוא חבל, חוט עבה ש״הוגדל״ בהיקפו על ידי חיבור הדוק של חוטים אחדים, ולכן גם אֲגוּדָל, גּוּדָל בלשון חז״ל, אינו האצבע הגדולה אלא האצבע העבה, הבוהן.
6. בשו״ע אה״ע הלכות חליצה סימן קסט סעיף כה נפסק: ״אטר ברגלו, י״א שחולץ בשתיהם, במנעל של ימין בימין, ובמנעל שמאל בשמאל. ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה״ אבל בבית יוסף למד מפסוקנו שאטר חולץ בימין: ״כתב בספר המצות אפילו איטר חולץ בימין של כל אדם אף על פי שהוא שמאלו. זה לשון סמ״ק (סימן קפה) צריך ליתנו ברגל ימין אבל בשל שמאל פסול ואפילו איטר. עד כאן. וזה לשון סמ״ג (עשין נב קלו ע״ג) תנן (קד.) חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה שאנו למדים רגל רגל ממצורע שכתוב בו רַגְלוֹ הַיְמָנִית״.
ויסב כהנא מן אדמהא דאשמה ויתן כהנא על רום אדנה דמן דמדכי דימינה ועל אליוןב ידיה דימינה ועל אליון רגליה ימינהג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן אדמה״) גם נוסח חילופי: ״מדמ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אליון״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ימינה״) גם נוסח חילופי: ״דימי׳⁠ ⁠⁠״.
ויסב כהנא מן אדמא דאשמא ויתין כהנא על גדירא מיצעא דאודנא דמידכי דימינא ועל פירקא מיצעא דידיה דימינא ועל פירקא מיצעא דריגליה דימינא.
And the priest shall take of the blood of the trespass offering, and shall put it upon the, middle point of the right ear of him who is to be cleansed, and upon the middle joint of his right hand, and on the middle joint of his right foot.
ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על גדר האמצעי של אוזן המיטהר הימנית ועל פרק אמצעי של ידו הימנית ועל פרק אמצעי של רגלו הימנית.
תַּנְיָא: וְלָקַח – יָכוֹל בִּכְלִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ – מַה נְּתִינָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן אַף לְקִיחָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן. יָכוֹל אַף בַּמִּזְבֵּחַ כֵּן בַּיָּד, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״ – מַה חַטָּאת טְעוּנָה כְּלִי אַף אָשָׁם טָעוּן כְּלִי. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: אֲשַׁם מְצֹרָע שְׁנֵי כֹּהֲנִים מְקַבְּלִין אֶת דָּמוֹ, אֶחָד מְקַבְּלוֹ בַּכְּלִי, וְאֶחָד מְקַבְּלוֹ בַּיָּד. זֶה שֶׁמְּקַבְּלוֹ בַּכְּלִי, בָּא לוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וְזֶה שֶׁמְּקַבְּלוֹ בַּיָּד, בָּא לוֹ אֵצֶל מְצֹרָע. ״וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ״ וְגוֹ׳ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא לִדּוֹן בְּהַעֲמָדָה יָכוֹל בִּמְקוֹם הַעֲמָדָה תְּהֵא שְׁחִיטָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּמָקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת״. יָכוֹל עַל טַבַּעְתָּהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ״ – לְהַכְשִׁיר אֶת כָּל הָרוּחַ. אֵין לִי אֶלָּא אָשָׁם בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, מִנַּיִן אַף חַטָּאת וְעוֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן״ – מַה חַטָּאת מִן הַחֻלִּין וּבַיּוֹם וּבְיָדוֹ הַיְמָנִית, אַף אָשָׁם מִן הַחֻלִּין וּבַיּוֹם וּבְיָדוֹ הַיְמָנִית. מַה חַטָּאת טְעוּנָה כְּלִי, אַף אָשָׁם טָעוּן כְּלִי. מַה חַטָּאת טְעוּנָה סָמִיכָה, אַף אָשָׁם טָעוּן סְמִיכָה. מַה חַטָּאת דַּם מִזְבֵּחַ מַתִּירוֹ, אַף אָדָם דַּם מִזְבֵּחַ מַתִּירוֹ. אִי מַה חַטָּאת הַדָּם נִתָּן לְמַעְלָה, אַף אָשָׁם יְהֵא דָּמוֹ נִתָּן לְמַעְלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם וְגוֹ׳ וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק״ – לְרַבּוֹת כָּל אֲשָׁמוֹת וַאֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁיְּהֵא דָּמָם נִתָּן לְמַטָּה. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה יַקְדִּים אִם מִזְבֵּחַ אִם בְּהוֹנוֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״(יִהְיֶה) [הוּא] לַכֹּהֵן״ – הַכֹּהֵן יַקְדִּים. מַה מָצִינוּ הֶכְשֵׁרוֹ לַכֹּהֵן מִזְבֵּחַ, מִזְבֵּחַ יַקְדִּים. ״(יִהְיֶה) [הוּא]״ – פְּרָט לְשֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים״ – לְרַבּוֹת לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. ״הוּא״ – פְּרָט לְשֶׁחָסֵר כָּל שֶׁהוּא. ״וְלָקַח״ – יָכוֹל בִּכְלִי וְכוּ׳, עַד זֶה שֶׁקִּבֵּל כְּבָר בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע. וּמְצֹרָע טוֹבֵל בְּלִשְׁכַּת הַמְּצֹרָעִים. בָּא וְעָמַד עַל שַׁעַר נִקָּנוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה, שֶׁכְּבָר טָבַל מִבָּעֶרֶב.
וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל (תְּנוּךְ) [תּוֹךְ] – יָכוֹל עַל (תְּנוּךְ) [תּוֹךְ] וַדַּאי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל (תְּנוּךְ״) [נוּךְ]. אִי ״עַל (תְּנוּךְ״) [נוּךְ] יָכוֹל עַל הַגֹּבַהּ שֶׁבָּאֹזֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל (תְּנוּךְ״) [תּוֹךְ נוּךְ]. הָא כֵּיצַד, זֶה גָּדֵר הָאֶמְצָעִי.
(יד-טו) עַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית, מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק – חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא יִצֹּק – יְמַלְּאֶנּוּ, מִשֶּׁיִּצֹּק – יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָסֵר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא נָתַן – יְמַלְּאֶנּוּ, מִשֶּׁנָּתַן – יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה. ״וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית״ – מִצְוָה שֶׁיִּצֹּק לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ יָצָא. אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן הַיְמָנִית, אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נוֹתֵן עַל שְׂמָאלִי, יוֹצֵא.
ת֗ם יאכ֗ד֗ מן דמה ויגעל עלי שחמה אד֗ן אלמטהר אלימין ועלי בהאם ידה אלימין ובהאם רגלה אלימין.
אחר כך יקח מדמו ויתן על אליית אוזן המיטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ובהן רגלו הימנית.
תנוך – גדר אמצעי שבאוזן, ולשון תנוך לא נודע לי, והפותרים קורין לו טנדרום.
בוהן – גודל.
תנוך – is the inner wall of the ear. The etymology of the word תנוך is unknown to me, and the compilers of glossaries call it (translate it by) tendron (cf. Rashi on Shemot 29:22).
בהן – means THUMB.
פס׳: ולקח הכהן מדם האשם1שני כהנים מקבלין את דמו אחד בכלי ואחד ביד זה שקבל בכלי בא וזרקו על קיר המזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל המצורע ומצורע 2טבל בלשכת המצורעים ובא ועומד לו בשער ניקנור:
פס׳: ולקח הכהן מדם האשם ונתן [הכהן] על תנוך – זה גדר האמצעי הקרוב לגבוה של אוזן:
1. שני כהנים וכו׳. עיין בת״כ יליף מקראי.
2. טבל בלשכת המצורעים: עיין ת״כ. וזה דלא כר״י שסובר שאינו צריך טבילה שכבר טבל מבערב:
על תנוך – טעמו ידוע ממקומו.
והנה המטהר מהצרעת שהיא בגוף כמו הכהן שימלא את ידו (ויקרא ח׳:כ״ג), כי העון כמו צרעת בנפש, והבהן מקום חבור, והוא עיקר כל המעשים.
והימנית – בעבור כח הצד הימנית, והתנוך זכר לשמוע אשר צוה.
UPON THE TIP. The meaning of tenuch (tip) is understood from its context.⁠1 Now, the one who is cleansed from leprosy, which is an affliction in the body, is similar to the kohen who is installed,⁠2 for sin is like a leprosy in the soul.⁠3 The thumb is the place of connection.⁠4 It is the main component of all acts.⁠5 The right thumb was selected because of the power of the right side. The tip of the ear is a reminder to listen to what God has commanded.⁠6
1. It refers to a part of the ear.
2. Part of the installation ritual entailed the placing of the blood of a sacrifice on the tip of the right ear, upon their thumbs and the great toe of their foot.
3. The kohen who is installed is cleansed from leprosy of the soul, i.e., from sin.
4. Ibn Ezra believed that the sinews of the fingers are connected to the thumb. See Krinsky.
5. The thumb is necessary for all sophisticated acts of the hand.
6. The placing of the blood of the guilt offering on the tip of the ear serves as a reminder that one should listen to God's commandments.
ולקח הכהן, ונתן הכהן – מה נתינה בעצמו של כהן אף קבלה בעצמו של כהן, יכול אף נתינה של מזבח תהא ביד, תלמוד לומר: כי כחטאת האשם הוא לכהן (ויקרא י״ד:י״ג) מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי. נמצאת אומר שני כהנים מקבלין את דמו אחד בכלי ואחד ביד וזה שקבל בכלי בא וזורקו על קיר המזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל המצורע.⁠1
1. שאוב מהספרא.
ולקח הכהו. ונתן הכהו, "the priest will take personally, and the priest will give personally;⁠" (put it) just as the priest personally performs this rite so he personally performs the other rites connected with this sacrifice. I might have thought that placing the blood on the altar should be performed by some specially designated vessel such as a spoon or something like it. To prevent us from thinking this, the Torah repeats the word הכהן where it did not appear to have been necessary, and adds that the procedure for the sin offering is the same as that for the guilt offering. There were two priests needed for this whole procedure; the first would sprinkle the blood, and the second priest would have to hold the vessel into which the blood had first been poured.
ולקח הכהן מדם האשם – לקיחה זו קבלה היא שכן כל לקיחה האמורה בדם תיכף לשחיטה, ותנייא ולקח יכול בכלי ת״ל ונתן, מה נתינה בעצמו של כהן כו׳ יכול אף למזבח וכו׳ לא יתקבל בכלי, ת״ל כי כחטאת וכאשם הוא, מה חטאת טעונה כלי לקבל דמה, אף אשם כן, נמצאת אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלין דמו, אחד בכלי ואחד ביד זה שבכלי בא אצל מזבח וזה שביד בא אצל מצורע, וא״ת מניין לנו שאשם מצורע טעון מתן דמים ולמזבח. ממה שכתוב כי כחטאת האשם הוא לכהן שהחזירו לכללו בפירוש, לפי שיצא לידון בדבר החדש, הוצרך לכתוב כי כחטאת האשם לעניין קבלת כלי, ואינו למד ממקום שלמד חטאת ממה שכתוב זאת תורת העולה, ב״ש.
ד״א ולקח הכהן מדם האשם – המצורע היה עומד בשער ניקנור שלא נתקדש בקדושת עזרה ושם מוציאין לו את האשם, וסומך עליו וחוזר ומכניסו, למקום שחיטתו ושוחטו, ומזין על בהונותיו מדם האשם ולוג השמן תלוי באשם שאם לא ניתז מדם האשם תחלה אין מתן השמן כלום שכך כתב על דם האשם, ומ״מ אדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י׳ ימים וכן במנחת נסכים אדם מביא זבחו [היום] ונסכו למחר דאמרינן (מנחות ט״ו ב׳) ומנחתם ואפילו מחר.
ולקח הכהן מדם האשם וגו׳ – הנה לא זכרה התורה מה שיהיה למזבח מדם האשם והחלבים, גם לא זכרה הנאכל ממנו לכהנים, להִשָּׁעֲנָהּ על מה שביארה מזה בתורת האשם. וראוי שנעיין אי⁠־זה מנתינות הדם תהיה ראשונה; אם יתן ראשונה על המִטהר ואחר על המזבח, או הפך זה. והנה יתבאר שהוא ראוי שיהיה ראשון מה שיהיה למזבח, כמו שהיתה הקטרת החלבים קודם אכילת השאר לכהנים, כי המגיע מזה לה׳ יתעלה מתיר הנשאר לאדם. ועוד, שהרי מצינו בביאור בפרשת ואלה המשפטים, שחצי הדם זרק על המזבח קודם שיזרוק על העם מהדם הנשאר להביאם בברית עם ה׳ יתעלה. ובכלל, הנה הוא מבואר שמה שמגיע מהקרבן לה׳ יתעלה קודם למה שמגיע ממנו לאדם; ולזה זכרה התורה בזאת הפרשה ההזאה מן השמן שבע פעמים לפני ה׳ קודם הנתינה ממנו על בוהנות המִטהר ואוזנו. ולזה הוא מבואר שאחר זריקת הדם על המזבח סביב, בחלק השפל מהמזבח, היתה זאת הנתינה מהדם על המקומות מהמצורע שזכר. וזה הדם שיקבל הכהן לתת על בוהנות המצורע, ראוי שיהיה דם האשם, לא שיירי הדם הנזרק, שנאמר: ׳ולקח הכהן מדם האשם׳; ולזה הוא מבואר שבעת שחיטת האשם יקובל קצת הדם לתת על המזבח על יד אחד מהכהנים בכלי שרת כמשפט, וכהן אחר יקבל אז קצת הדם לתת על בוהנות המצורע ואוזנו. ויתבאר מהנמשך לזה בענין הזה שזאת הקבלה תהיה בכף הכהן. ולפי שהיא עבודה, ראוי שתהיה בכף הכהן הימנית, כמו שהתבאר מהשורשים הכוללים. ולפי שהנתינה תהיה מהכף השמאלית באצבע הכהן הימנית, כמו שנתבאר מנתינת השמן על בוהנות המצורע ואוזנו בזאת הפרשה, הנה יערה הכהן הדם מידו הימנית לידו השמאלית, ואחַר יטבול אצבעו הימנית בדם אשר על כפו השמאלית ויתן ממנו על תנוך אוזן המִטהר הימנית. וזה יהיה אחַר שיכניס המִטהר ראשו בעזרה, באופן שלא יצא דם חוץ לעזרה, כדי שלא יפסל; ואחַר יכניס המצורע ידו הימנית בעזרה ויתן הכהן מן הדם באצבעו על בוהן ידו הימנית; ואחר יכניס המצורע רגלו הימנית בעזרה ויתן הכהן מן הדם על בוהן רגלו הימנית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והזה הכהן המטהר מזה מדם האשם על תנוך אזנו ועל בהונות ידו ורגלו לרמוז אליו כי אשום אשם לי״י וישם דמי מלחמה עמו בשלשה איברים האלו הראשיים אשר אליהם יתיחסו כל הפעולות האנושיות כי האוזן כלי מיוחד לדבור אשר חטא בו כי אזן מילין תבחן גם החרש שאינו שומע הוא האלם. והנה היד הוא כלי המעשה אשר אליו יתיחסו כל העניינים הנתלים בסור מרע ועשה טוב. והרגל שהוא כלי התנועה אשר בו יתלו העניינים אשר בסוף הפסוק בקש שלום ורדפהו כמו שזכר אותו הרוכל. והיו הימניים לומר כי כלם נעשו שמאליים ועל דרך שאמר החכם ולב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳) כמו שיבא בשער ס״ז פ״ד ב״ה.
(יד-לב) וצוה שיעשה הכהן מדם האשם הזאה אל תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן רגלו הימנית.
ושיעשה הזאה אחרת דומה לזאת מלוג השמן אשר יביא והנשאר ממנו בכף הכהן יתן על ראש המטהר לסבות. האחת לפי שבאיברי׳ ההם יתגלה הצרעת בראשונ׳ כי הם מורים מהרה עליה ברזון האברים ההם ודלותם בבשר וגם צוה בזה להעיר ולרמוז שהרפוא׳ האמתית היא מאת האלהים ע״י התשוב׳ ומעשים טובים ושעם התרופ׳ האלהית לא יצטרך אדם למלאכת הרפוא׳ האנושית ויען וביען המלאכ׳ ההיא תכלול רפואת הצרעת אם בהקזת הדם וזה יהיה אם בעורק האזנים שהוא משפך המוח ואם בזרוע הידים להקיז מהדם הסמוך ללב ואם ברגלי׳ להקיז מדם הכבד. לכן היה נרמז זה שלא די שלא יקיזו דם מאותם משפכות האיברים הראשיים אבל יתנו דם עליהם וזה על תנוך אזן המטהר ועל בהן ידו ועל בהן רגלו כאומר איני צריך להקיז דם מהאיברים הראשיים אשר אלה משפכות אליהם אבל בהפך שיזו דם על אותם המקומות עצמם ותבא רפוא׳ בצרוע הזה וכן הית׳ הזאת השמן לרמוז שג״כ לא יצטרך להריק הליחות אשר באותם המשפכות נשפכות מהאברים הראשיי׳ ההם לתרופת המצורע לפי שבדרך פלא תהיה רפואתו על ידי תשובתו והודא׳ אשמו ולא בהרקה והקזה. ולפי שהתחלה זה החולי או יהיה מן המוח או מן הלב או מן הכבד לכך צוה לעשות ההזאות המורו׳ הפך ההקז׳ וההרקות על האברים שהם בגוף משפכות אל האברים הראשיים ההם והם האזן והיד והרגל.
ואמר בכל אחד מהם הימנית לפי שצד הימין הוא יותר חזק מהשמאל.
ושאר השמן צוה שיתן על ראשו כאומר שמן מראשך אל יחסר שהוא משל אל השכל והחכמ׳ אשר תעוז לחכם והנה הותר׳ בזה השאל׳ הרביעית ומאשר היו אלו ההזאות על האברים מפני זה הרמז. והנה היו מדם האשם בלבד לפי שבו הודה המטהר עונותיו אל השם ועם תשובתו זאת זוכה לכפר׳. וכבר התבאר שקרבן האשם ראוי שיהי׳ איל טוב ונערך ולכך לפחות צוה כאן שיהי׳ כבש שלם שיוליד בדמותו וגופו ואין כן בעוף ולכן לא ניתן להחליפו בתור או בן יונה שאינו ב״ח שלם כל כך. גם שהאשם ראוי שיהי׳ כבש עכ״פ כדי שיצא ממנו דם מספיק לכל ההזאות.
אבל החטאת והעול׳ אם דל המקריב יחליפם בשתי תורים או בשני בני יונה. ולכן הוקבעו ההזאות בדם האשם שהיה כבש עכ״פ והנה צוה שיזה הכהן מן השמן לפני ה׳ שבע פעמים ולא צוה שיזה שמה מן הדם לפי שהית׳ הזאת השמן כנגד קדש הקדשים להתפלל אל השם שיתמיד בריאות האיש המטהר ההוא. ויען היה השמן רומז אל ליחותיו כמו שביארתי היה מזה ממנו להתפלל לאלהים השוכן שמה שכן יהיו ליחות המטהר ההוא באותו שווי ויושר המזג כמו שהם עתה ולכך היו ההזאות שבעה לרמוז אל הרבוי ואל ההתמדה. והותר׳ בזה השאל׳ הה׳.
ואמנם מדוע היה סדר הקרבנו׳ כן. כבר ביארתי סבתו שהי׳ הכרח בקרבן המצורע שיהי׳ דם הרבה בנקרב ראשונ׳ כדי לעשות ממנו ההזאות שזכר. וכאשר היה האשם הוא הנקרב ראשונ׳ ולא היה די בתור אחד או בן יונה להוציא ממנו כל כך דם שיספיק לכל ההזאות הוצרך שעל כל פנים יהי׳ האשם כבש כי כן התבאר בסדר ויקרא שיהי׳ האשם תמיד איל. אמנם החטאת והעול׳ שהי׳ אחד המרב׳ ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים נתן הכתוב מקום להחליפם. ובסוף הדברים אמר וכפר הכהן על המטהר לפני ה׳. להגיד שהטהר׳ הראשונ׳ היתה בערך מחנה ישראל וההזא׳ השני הית׳ לבא במקדש והוא אמרו לפני ה׳. והותרה השאל׳ הו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ולקח הכהן מדם האשם
[1] יומא פרק חמישי דף סא ע״ב (יומא סא:) [2] זבחים פרק חמישי דף מז ע״ב (זבחים מז:)
ולקח ונתן – מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה כו׳ יכול כו׳. על תנוך אזן. אי כתוב תוך יכול על תוך ודאי ת״ל נוך אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת״ל תוך נוך הא כיצד זה גדר האמצעי.
ולקח הכהן מדם האשם – מקבלו בידו, כמו ״ונתן״ שהוא בעצמו של כהן. אבל דם שזורק מקבל בכלי כמו בכל האשמות. ואמרו רבותינו1 ״שני כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד. זה שקבל בכלי בא וזרקו על המזבח, וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע״.
תנוך – ״גדר אמצעי שבאזן. ולשון תנוך לא נודע לי, והפותרין קורין לו טנדרוס״, מפירוש רש״י ז״ל. ובתורת כהנים אמרו ״ונתן על תוך, יכול על תוך ודאי? תלמוד לומר על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אזן? תלמוד לומר תוך נוך. הא כיצד זה גדר האמצעי״ [עכ״ל]. יראה לי שחשבוה מלה מורכבת, תורה על הפנים ועל החיצון בגובה האוזן, כי ״תוך״ פנים, ו״נוך״ גובה מלשון ״והנה ה׳ ניצב על חומת אנך״ (עמוס ז, ז), וה⁠[אות] אל״ף נוספת. למדנו שהוא בין שניהם בגדר האמצעי. ואונקלס ז״ל שתרגם ״על רום אודנא״, אמר כן להוציא פנים האזן, וחשב שהמלה לשון גובה כמו שפרשנו. אבל יונתן בן עוזיאל תרגם ״על גידרא מצעא״.
בֹּהֶן – גוּדָל.
1. תורת כהנים, מצורע, ג פסקא ג.
ולקח הכהן מדם האשם – מקבל בידו, אבל דם שזורק מקבל בכלי כמו בכל האשמות:
בהן – גודל:
ולקח הכהן – זו קבלת הדם. נעשית כאן קבלה כפולה: הראשונה – קבלת הדם בכלי לצורך המזבח. קבלה זו דומה לקבלה הנוהגת בכל שאר הקרבנות. היא נעשית על ידי כהן, המוליך את הדם אל המזבח, לזרוק עליו ״שתי מתנות שהן ארבע״. הקבלה השנייה נועדה לצורך המתנות בגוף המיטהר. היא נעשית בכף ידו של כהן שני, הנותן את המתנות בגוף המצורע (יומא סא:, נגעים יד, ח). לדברי התוספתא (עיין ר״ש לנגעים יד, ח) הקבלה לצורך המזבח נעשית תחילה.
מבחינות אלה, הקבלות והמתנות האמורות כאן, חלוקות לכאורה מאלה האמורות באיל המילואים (שמות כט, כ); שכן שם נאמרה רק קבלה אחת – בכלי, והמתנות באוזן, ביד וברגל קדמו למתנות על המזבח. ונראה שכאן, הקבלות הנפרדות וסדרן ההפוך של המתנות רומזים לרעיון הבא: האדם ביטל את עצמו על ידי השחיטה, והתעורר מחדש לבקש חיים נעלים יותר. עתה הוא צריך לנהל את חייו בשני כיוונים נפרדים, המשלימים זה את זה. בבטלו את הווייתו האנוכית, הוא משתייך למקדש – ולכוחות השואפים למעלה אל פסגת המזבח (קבלה בכלי מקדש וזריקה למטה). ובמקביל הוא מתעורר מחדש לחיים חדשים ככהן – בדעתו, במעשיו ובשאיפותיו; והכהן, הלבוש בבגדי המקדש, מדגים לפניו חיים שכאלה (קבלה בכף הכהן ונתינה על תנוך אוזן, בוהן יד ובוהן רגל). אכן, כאשר אדם מרומם את עצמו אל ה׳ ואל מטרותיו, הוא זוכה גם לחיים נעלים של אמת. והנה אז...
[מט]
ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן – מה שחזר שם ״הכהן״ שני פעמים זר מאד כי אין דרך להחזיר שם הנושא רק, או בתחלת ענין או כשהפסיק בנושא אחר בינתים. ומלבד זה בארנו (באילת השחר כלל קנא) שבשני פעלים הבאים זה אחרי זה שהא׳ משלים פעולת השני כמו, ״ולקח... ונתן״, לא יחזור אף הכינוי עיי״ש. ותמיד אמר ״ולקח הכהן... ונתן״ כמ״ש בחמשת מיני החטאת. מזה הוציאו חז״ל שבא ללמד שלקיחה זו תהיה בעצמו של כהן. וכבר בארנו (באה״ש כלל קנט, קס) שדרך הכתוב לחזור שם או פעל שנית להקיש השמות או הפעלים זה לזה, וזה אחד מדרכי ההיקש עיי״ש. וכן חזר שנית שם ״הכהן״ להקיש שלקיחת הכהן תהיה בגופו כמו שהנתינה הוא בגופו. וז״ש מה נתינה וכולי. וברייתא זו מובאת ביומא (דף סא:, וזבחים דף יז). והתוס׳ נתקשו מנין לו זה, והדבר ברור כמו שכתבנו. ואמר (במשנה ד) דקבלת הדם להזות על המזבח היה צריך כלי כמו בחטאת דכתיב כחטאת באשם (וכנ״ל סי׳ מז). ואם כן היה צריך ב׳ כהנים שאי אפשר שכהן אחד יקבל ביד ובכלי. ומ״ש שהמצורע טובל בלשכת המצורעים כדתנן (בפ״ב דמדות) ד׳ לשכות היו בעזרת נשים וצפונית מערבית היתה לשכת המצורעים. ור׳ יהודה אומר לא היה צריך טבילה, ובתוספתא איתא שהשיבו לו ״לא מן השם הוא זה אלא כל הנכנס לעזרה דרך שער נקנור היה טובל באותה לשכה״, וביומא (דף ל:) האריכו בזה.
[נ]
על תנוך אזן – מלת ״תנוך״ לא נמצא בשום מקום רק בענין נתינת מתנת דם. ויש לפרשו שעיקרו ״תוך״ כי מצאנו כמה שרשים שהנו״ן שבאמצע נוספת ונופלת כמו ״אף״-״אנף״, ״איש״-״אנוש״, ״בת״-״בנת״, ״חטה״ מן ״חנט״, וכן לדעתי ״טף״ נגזר מן ״טנף״, ״מכנסי בד״ מן ״כסה״, וכן ״עף״-״ענף״, ״בין עפאים יתנו קול״ כמו ״ענפים״. ור״ל תוך אזנו. ויש לפרשו גם כן שתי״ו ״תנוך״ הוא מאותיות האמנתי״ו הנוספים בראש השם כמו ״תפלה״ ״תחנה״ ״תעודה״, וכן בשמות שהתי״ו שורש הוא נוספות לרוב – ״תאב״ מן ״אבה״, ״תבל״ מן ״בלל״, ״תהום״ מן ״הנה״, ״תכן״ מן ״כן״, ״תמה״ מן ״מה״, ״תנור״ מן ״נור״ בארמי, ״תושיה״ מן ״יש״ ויהיה שרשו ״נך״ מענין ״אנך״ שהיא הבדיל שמעמידים בגובה החומה, וכן יבואר על גובה האוזן כמו שתרגם אונקלוס על רום אודנא. ואמרו חז״ל שוא מלה מורכבת מן תוך ונוך, והוא המקיף הפנימי באזן שקשה כסחוס שהוא גם כן תוך קצת. ובהוראה זו הנו״ן שבאמצע להקטין ה״תוך״ כמו בשם ״אנוש״, ״בנת״ שהנו״ן להקטין, כמו מן ״איש״-״אישון עין״. וכן תרגם יונתן על גדירא מצעא. ובפסיקתא זוטרתי: זה גדר האמצעי הקרוב לגבוה של אזן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ולקח ונתן – ת״ר, ולקח יכול בכלי ת״ל ונתן, מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן1. (יומא ס״א:)
על תנוך – יכול על תוך ודאי, ת״ל על נוך,⁠2 אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת״ל תוך נוך3 הא כיצד, זה גדר האמצעי.⁠4 (תו״כ)
ועל בהן ידו וגו׳ – אין לו בהן יד, בהן רגל, אוזן ימנית, אין לו טהרה עולמית5 (נגעים פי״ד מ״ט).
1. עיין ברש״י זבחים מ״ז ב׳ שפירש דפשיטא לו דנתינת הדם היא בעצמו של כהן ולא בכלי משום דגבי שמן כתיב אצבע וילפינן לדם מיניה, עכ״ל. ויש להעיר בזה בחקירת הגמרא בעלמא אם דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש, וכאן הלא ילפינן נתינת הדם בבנין אב משמן וחוזר ומלמד בהיקש לקיחה מנתינה, וצ״ל דהילפותא משמן אינו בבנין אב אלא בדרך ילמד סתום מן המפורש, וצ״ע.

אבל לולא פירש״י אפשר לומר דהא דפשיטא להגמרא דנתינה היא בעצמו של כהן הוא משום יתור לשון הכהן בנתינה, דדי היה לכתוב ולקח הכהן ונתן, ולכן דריש שבא בזה לרמז דבגופו יתן ולא ע״י כלי, אבל מהכהן דכתיב בלקיחה א״א לדייק כן, דפעם אחת איצטריך לגופיה, ולפי״ז צריך לגרוס בגמרא ת״ל ונתן הכהן, ודו״ק.
2. ר״ל יכול דהאי על תנוך פירושו כמו דכתיב לתוך, והנו״ן הוא אות הנוסף, כמו במלת איש – אנוש, אף – אנף, וכדומה, ת״ל על נוך, ונראה דר״ל ת״ל על תנוך, וכונתו שבדוקא כתיב תנוך להוציא שלא יתן תוך האוזן, והיינו משום דהנו״ן בא להקטין ערך הגדר תוך.
3. ר״ל אי כדקאמרת, דלכן כתיב תנוך ולא תוך להוציא שלא יתן תוך האוזן אפשר דצריך ליתן על גובה של אוזן ת״ל תוך נוך, ונראה דר״ל דע״כ א״א להוציא יסוד המלה מפשטה לגמרי שיסודה מלת תוך.
4. הקרוב לגובה של אוזן, ובזה יוצאים שתי הכונות וכמבואר.
5. דבעינן קרא כדכתיב, וכמו דקיי״ל במחויב מיתה שאם נקטעה יד העדים שהעידו עליו פטור הנדון משום דכתיב יד העדים תהיה בו וליכא כמבואר בסנהדרין מ״ה ב׳, ומבואר שם בגמרא דדוקא בנקטעה יד העדים לאחר שהעידו, אבל גידמין מעיקרא חייב משום דזו היא ידי שלהם, ועל יסוד זה כתבו התוס׳ שם והר״ש והרע״ב במשנה שלפנינו דדוקא אם נקטע בהן ידו משנזקק לטומאה אז אין לו טהרה עולמית, אבל אם קודם לכן יש לו טהרה, משום דהיינו בהן דידיה, אבל הרמב״ם ריש פ״ה ממחוסרי כפרה כתב כלשון המשנה המועתק לפנינו בסתם בלא שום חילוק מתי נקטע, והקשו עליו המפרשים למה לא חילק כמו לגבי עדים בה׳ סנהדרין.

ולי נראה דדברי הרמב״ם מוכרחים ונאמנים מאד, דז״ל הגמ׳ שם, אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור, מאי טעמא דבעינן יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא, ופריך אלא מעתה עדים גדמין מעיקרא ה״נ דפסול, ומשני שאני התם דכתיב יד העדים שהיתה כבר, ופירש״י יד שהיתה להם תהיה בשעת מיתה, אבל גדמין דמעיקרא לא משתמעא מיניה דזו היא יד שלהם, עכ״ל. הרי מבואר דאי לאו הדיוק מלשון יד העדים יד שהיתה כבר באמת לא הוי מחלקינן בין גדמין מעיקרא לגדמין אח״כ, וא״כ במצורע דליכא דיוק כמו בעדים ממילא קיים הדין בלא שום חילוק. ועל יסוד זה חילק הרמב״ם בעדים וסתם כאן במצורע, ודו״ק.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונימושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) וְלָקַ֥ח הַכֹּהֵ֖ן מִלֹּ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְיָצַ֛ק עַל⁠־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃
The priest shall take some of the log of oil, and pour it into the palm of his own left hand.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראהדר זקניםרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[פט] 1ויצק על כף הכהן השמאלית, נטל מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חברו (משום דכתיב ויצק על כף הכהן, משמע שהכהן העושה את ההזאות היה יוצק על כף כהן אחר, ר״ש) ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. (נגעים פי״ד מ״י)
[צ] 2ולקח הכהן מלג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית, מדמה באצבעו (במדבר יד, ט), מצותה מצות יד (כהן שקיבל דמה בידו ויקח באצבעו) ולא מצות כלי (דליקבל דמה במזרק ויזה במזרק) שהיה בדין הואיל ולוג שמן (של מצורע) מכשיר (לאכול בקדשים) ודם פרה מכשיר (באפר פרה ליטהר) אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד (דכתיב ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית), אף דם פרה לא יהיה כשר אלא ביד, אתה דן מלוג שמן ואני אדון [מדם האשם] (של מצורע הואיל ודם האשם מכשיר למצורע להטהר לאכול בקדשים), אמרת הפרש (מה דאמרת אדון מדם האשם הפריש הוי ולא הוי למילף מיניה) דלוג שמן כשר ומוכשר להכשיר (לאפר [צ״ל: כאפר] פרה דליכא מכשיר אחרינא, ולאפוקי אשם מצורע דליתיה מוכשר להכשיר דהא איכא לוג שמן דמכשירי בתרי אשם מצורע) אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד אף דם פרה לא יהיה כשר אלא ביד (ומהדר) וממקום שבאת (דהיינו מלוג שמן איכא למיפרך) אי מה להלן (בלוג שמן) מכלי ליד (דכתיב ויצק על כף הכהן השמאלית) אף כאן (בדם פרה) מכלי ליד (בתמיה, כלומר אף כאן יהא מקבל בכלי מצואר הפרה ויהיב ליה מכלי ליד והדר מזה) ת״ל מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי. (ספרי חקת פסקא קכג ורבנו הלל)
[צא] 3על כף הכהן השמאלית, מתני׳: קמץ בשמאל פסול. גמ׳: מנא הני מילי אמר רבי זירא דאמר קרא (לעיל ט, יז) ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה, כף זה איני יודע מהו, כשהוא אומר ולקח הכהן מלג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית, כאן שמאלית הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין, והא מיבעי ליה לגופיה, שמאלית אחרינא כתיב (נמי אצל עשיר), ואימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות (דאפילו ימין דכהן כשרה בשמן דמצורע), שמאלית אחרינא כתיב (בעני) כאן שמאלית ואין אחר שמאלית, ואימא אדרבה מה כאן שמאלית אף בעלמא נמי שמאלית, ארבעה שמאלית כתיבי תרי בעני ותרי בעשיר. (מנחות ט:)
1. תו״כ לק״ט מדרה״ג וילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ד ה״ב: נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חבירו השמאלית ואם יצק לתוך כף עצמו יצא.
2. ילקו״ש ח״א רמז תשסא. וראה ספרי זוטא שם.
– רמב״ם הל׳ פרה אדומה פ״ג ה״ב: ומקבל הדם בשמאלו. וראה בראב״ד שם.
3. ילקו״ש ח״א רמז תקכג. ושם הגירסא: כשהוא אומר ומן השמן יצוק הכהן על כף הכהן השמאלית (לקמן פס׳ כו). וראה תו״ש שמיני פ״ט אות לא וצרף לכאן.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ד ה״ב: נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חבירו השמאלית.
[ו]
״מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק״ – חָסֵר הַלֹּג, עַד שֶׁלֹּא יָצַק, יְמַלֶּנּוּ, מִשֶּׁיָּצַק, יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה. דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָסֵר הַלֹּג, עַד שֶׁלֹּא נָתַן, יְמַלֶּנּוּ, מִשֶּׁנָּתַן, יָבִיא אַחֵר כַּתְּחִלָּה.
[ז]
״וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית״ – מִצְוָה שֶׁיִּצֹק לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ, יָצָא.
וְיִסַּב כָּהֲנָא מִלּוֹגָא דְּמִשְׁחָא וִירִיק עַל יְדָא דְּכָהֲנָא דִּשְׂמָאלָא.
And the priest shall take of the log of oil and pour it on the priest's left hand.
ויסב כהנא מן לוגה דמשחא ו⁠[י]⁠ריק על כף ידיה דכהנ׳ דשמאלה.
ויסב כהנא בידיה ימינא מלוגא דמשחא ויריק על ידה דכהנא דשמאלא.
And the priest, with his right hand, shall take (some) from the log of oil, and pour it upon the priest's left hand;
ולקח הכהן בידו הימנית מלוג השמן ויצק על יד הכהן השמאלית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ויאכ֗ד֗ אלאמם מן לג֗ אלדהן ויצב פי כפיה אליסאר.
ויקח הכהן מלג השמן ויצוק בכפו השמאלית.
פס׳: ולקח הכהן מלוג השמן – מן המלא ואם חסר ימלאנו.
ויצק על כף הכהן – מצוה לצוק לכף של חבירו ואם יצק לתוך כף עצמו יצא:
על כף הכהן השמאלית – היא כף הכהן המטהר,⁠1 רק כן בדרך צחות בלשון הקדש, והעד: הפסוק הבא אחריו.
1. כלומר: אין כאן שני כהנים שונים.
INTO THE PALM OF HIS OWN LEFT HAND.⁠1 The palm in kaf ha-kohen (the palm of his own)⁠2 refers to the palm of the kohen who cleanses. Scripture reads thus3 because such style is considered elegant in the Hebrew language.⁠4 The verse that follows is proof of this.⁠5
1. Literally, into the palm of the priest's left hand.
2. Literally, the palm of the priest.
3. Into the palm of the priest's left hand, rather than into his left hand.
4. It is considered poetic to employ a noun where we would expect a pronoun.
5. That our verse speaks of one and the same kohen.
וכפר על המטהר – דכתב גבי נגע. וכן וכפר על הבית וכן וכפר דכתי׳ גבי יולדת וכן וכפר דכתי׳ גבי זב כולם לפי הפשט. כמו דכפר ידיה בגלימא דחבריה איטיר״דרא בלעז לשון נקוי. דכפרה ממש לא שייך בהו דאע״ג שהנגעים ע״י חטא באים מ״מ איכפר ליה בנגיעה. ויולדת אפי׳ למ״ד יולדת חוטאה היא מ״מ אין קרבנה בא על חטא. ואינו לשון נקוי כמו וחטאת על המזבח.
ולקח הכהן מלֹג השמן – ראוי שתדע שהוא ראוי שיהיה לוג שמן בעת זאת הלקיחה והיציקה; ולזה אם נשפך ממנו, או שחסר ממנו אי⁠־זה שיעור שיהיה, קודם היציקה, - לא יתכן לעשות ממנו מה שזכר אם לא ישלים שיעורו קודם זה; וכן ראוי שיהיה הִנָּתֵן על בוהנות המצורע מלוג השמן; ולזה אם חסר או שנשפך קודם הִגָּמֵר הזאות השמן והנתינה ממנו על בוהנות המצורע ואוזנו, צריך להביא לוג אחֵר לעשות ממנו מה שנזכר בזאת הפרשה בסדר הנזכר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ולקח הכהן מלוג השמן
[1] מנחות פרק ראשון דף ט ע״ב (מנחות ט:)
מלג השמן ויצק – חסר השמן עד שלא יצק ימלאנו. משיצק יביא אחר בתחילה ר׳ ישמעאל אומר כו׳ על כף הכהן מצוה שיצוק לתוך כפו של חבירו לכתחילה. וטבל ולא מספג. וטבל והזה. על כל הזיה טבילה. באצבעו מה כאן מיומנת שבימין כו׳ שבע פעמים כו׳ לפני כו׳ ק״ק. על דם האשם. שיקדים להם הדם או דוקא שיש שם דם ת״ל על מקום דם [חלוקה זו אינו בת״כ רק במנחות י׳ ע״א] יכול דוק׳ שנתקנח ת״ל על דם האשם ולמה נאמר על בהן ידו הימני׳ ועל בהן רגלו וכו׳ על תנוך אזן הימנית המטהר אזן ללמ׳ על רציע׳ [אינו בת״כ רק במנחות י׳ ע״א] יד ללמד על קמיצה. רגל על חליצה.
ולקח הכהן מלג השמן – לפי הפשט יראה שאינו לוקח השמן כלו, שאם כן היה אומר ״ולקח הכהן את לוג השמן ויצק״. אבל ״מלוג״ משמעו שלוקח בכלי קצת מלוג השמן ויוצק אותו. כי איך יצוק כלו? ואין כפו מחזקת לקבלו ויגר לארץ. ואם כן לא אמר מה יעשה בשמן הנשאר בלוג? אבל חכמים אמרו ששירי הלוג מתחלק לכהנים (זבחים צא, א), ואינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה כשאר קדש קדשים, שהרי הוקש לאשם.
כף – פרשתיו (ויקרא יא, כז).
על כף הכהן השמאלית – ״היא כף הכהן המטהר, רק כן דרך צחות בלשון הקדש,⁠1 והעד הפסוק הבא אחריו״ כן פירש ראב״ע ז״ל. וכן נראה מסברא, שאם נותן על כף עצמו צריכה להיות השמאלית, כדי שיטבול בה הימנית. אבל אם היציקה לכף חברו מה לי ימנית שלו או שמאלית? או שנאמר שכך גזרת הכתוב. וזה דעת רבותינו ז״ל שמצוה ליצוק לתוך כף חברו, כמו ששנינו (נגעים פרק יד, י) ״נטל מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא״.
1. פירש הרב אשר וייזר (במהד׳ מוסד הרב קוק) לא אמר ״ויצק על כפו השמאלית, זו היא ממדות לשון הקדש, לחזור לשם הדגשה״. ובפסוק הבא: ״על כפו השמאלית״ (של הכהן המטהר).
ולקח הכהן מלג השמן – קצת מלוג השמן, והנשאר בלוג אחז״ל שמתחלק לכהנים ואינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהנה כשאר קדשי קדשים שהרי הוקש לאשם:
על כף הכהן השמאלית – על כף עצמו, דהיינו של הכהן המטהר, ולכן צריכה להיות השמאלית, כדי שיטבול בה הימנית, והראיה מפסוק שלאחריו שאמר מן השמן אשר על כפו השמאלית, שהוא ודאי מוסב אל הכהן, והוצרך כאן לכפול מלת הכהן שני פעמים שאילו אמר ויצק על כפו השמאלית, היית טועה דמשמע על כפו של איש המטהר, כדרך שאמר בפסוק שלפני זה ועל בהן ידו, ועל בהן רגלו, שהכנוי מוסב אל האיש המטהר:
ולקח וגו׳ ויצק על כף הכהן השמאלית – אל החיים מתוספים בריאות וכוח, המיוצגים בלוג השמן. הכהן נוטל מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חברו; אך אם יצק לתוך ידו שלו, הרי זה כשר (נגעים יד, י). מודגש שוב ושוב שיש לקבל את השמן ביד השמאלית. דין זה לא נאמר בקבלת הדם, ולדעת הרמב״ם (הלכות מחוסרי כפרה ד, ב) קבלת הדם בשמאל פסולה.
הדם הניתן בגוף המיטהר, רומז על ידי עצם קבלתו ביד הכהן, לחיי עבודה במעלת כהונה. יחס יד הכהן לדם זה הוא כיחס כלי המקדש לדם שעל המזבח. ברור אפוא שיש לקבל את הדם ביד ימין. אולם בשמן שונה הדבר. הקשר שלו לשליחות החיים אשר כוּוְנה על ידי ה׳, נוסד לא על ידי יד הכהן אלא על ידי ההזיות לעבר קודש הקודשים (פסוק טז); רק השיריים חוזרים להתייחס אל הכהן. יד הכהן ביחס לשמן אינה אלא אמצעי להזיה. לפיכך בדין הוא שהשמן יתקבל ביד שמאל, ואילו קבלת שמן בימין פסולה, מאחר שזו תעוות את המשמעות. רק ההזיות לקודש הקודשים צריכות להיעשות באצבע יד ימין.
[נא]
ולקח הכהן מלוג השמן ויצק – משמע שצריך שיצוק מן הלוג השלם, לא מן החסר, מדלא אמר ״ולקח הכהן מן השמן״ כמ״ש בפסוק כו ״ומן השמן יצק״. ולכולי עלמא עד היציקה לא קבעה (דריש לקיש דסבירא ליה דכלי קבעה אתותב במנחות דף ט) ורבי עקיבא ס״ל דיציקה קבעה, ור׳ שעמון ס״ל דגם יציקה לא קבעה עד ההזייה ואינו דומה לקמיצה במנחות. ופלוגתתן מובא בנגעים (פרק יד מ״י).
[נב]
ויצק על כף הכהן – היל״ל ״ויצק על כפו״ ומבואר אצלינו (באה״ש כלל קלח) שבמקום שכפל את השם מורה שאינו השם הראשון, מזה למדו שיצק על כף כהן אחר. ובכל זאת בארנו שם שאינו יוצא מידי פשוטו שמוסב גם על נושא הקודם ולזה אמר שאם יצק לכף עצמו יצא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ולקח הכהן מלוג וכו׳ על כף הכהן השמאלית – מצוה שיצוק לתוך כף של חבירו, וכתוב מן השמן אשר על כפו להורות דאם נתן לתוך כפו יצא. תו״כ. הענין, דהימין מכונה על החכמה והתורה אשר בהגבר המושכלות אצל האדם והשמאל הוא על כחות האנושיות, הטבעיי והמתאוה, וההכרח, לזה אמרו לישר מסילה להדבוק בדרכי השם, יצר זה התאוה, והתינוק זה הטבעיי ואשה זה ההכרח, וכמו שאמרו אדם מביא חיטים חיטים כוסס כו׳ מאירה עינו כו׳, שמאל דוחה וימין מקרבת, שיקרב זה מצד הצורך בזה אל דרכי החכמה והתורה, לא מצד השמאל של האדם, שדבוק בזה בקשר בלתי מתפרד. והנה ביום הכפורים נגדר כח התאוה וההכרחי, כי יעמוד האדם כמלאך נפרד מעניני החומר אכילה שתיה כו׳ תשמיש, אז מצאנו ששמאלו של אדם מכפרת וזהו שאמרו שמאל שהותר מכללו ביוהכ״פ לאפוקי יוהכ״פ דהוכשרו בשמאל (מנחות כ״ה), ולכן שטן לית ליה רשות לאשטוני, כי כח השמאל, היינו כח התאוה אז בטל לגמרי, והנה הכהן כל השנה, אף דהוא אינו פרוש מאשה ומההכרח, כדרך כהני הקופים, אבל מוגדר הוא באכילתו, אוכל תרומה בטהרה וקדשים במקום קדש, באשה מוגדר הוא מזונה, גרושה כו׳ וכשהוא טמא אסור לעבוד עבודה, ולכן שמאלו עלול להיות כלי שרת לקבל את השמן של מצורע, וזה שאמר ויצוק על כף הכהן השמאלית, שכף השמאל יהי׳ בכיהונו. ודו״ק היטב.
מלג השמן ויצק – חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו, משיצק – יביא אחר תחלה.⁠1 (שם שם מ״י)
על כף הכהן – מצוה שיצוק לתוך כפו של חבירו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא.⁠2 (שם שם)
1. הרבותא בחסר קודם יציקה דלא נימא כיון דהלוג הוא כלי שרת קובע הוא עצמו בשם וקרינן ביה כמו דדרשינן בפ׳ ויקרא מן המנחה פרט לשחסרה דמנחה שלמה משמע כמבואר שם, אלא שיציקה קבעה. ואם חסר לאחר שנתן שבע מתנות מביא ג״כ לוג אחר רק מתחיל מתחלת מתן הבהונות.
2. טעם הדיוק דמצוה לצוק לתוך כפו של חבירו, משום דאי על כף עצמו לא הול״ל על כף הכהן אלא על כפו, כיון דקאי אדלעיל ולקח הכהן ויצק, ואמנם מדעכ״פ אין זה מפורש ממש בקרא אין להחמיר בדיעבד.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראהדר זקניםרלב״גאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) וְטָבַ֤ל הַכֹּהֵן֙ אֶת⁠־אֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן⁠־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית וְהִזָּ֨ה מִן⁠־הַשֶּׁ֧מֶן בְּאֶצְבָּע֛וֹ שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
The priest shall dip his right finger in the oil that is in his left hand, and shall sprinkle some of the oil with his finger seven times before Hashem.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[צב] 1וטבל הכהן את אצבעו הימנית, אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן כל מקום שנאמר אצבע וכהונה (כגון הכהן או הכהנים) אינה אלא ימין. קא סלקא דעתין תרתי בעינן (אצבע וכהונה) כדכתיב (ויקרא ד, כה) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו, ויליף ממצורע דכתב וטבל הכהן את אצבעו הימנית. והרי קמיצה דלא כתיב בה אלא כהונה, ותנן קמץ בשמאל פסול, אלא אמר רבא או אצבע או כהונה. (זבחים כד:)
[צג] 2וטבל הכהן את אצבעו הימנית, ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו (במדבר יט, ד), ימנית שבידו. אתה אומר ימנית, או כל אצבעות במשמע, ת״ל וטבל הכהן את אצבעו הימנית, הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינה אלא ימנית אף פורטני כל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ימנית המיומנת שבימין הרגילה באצבעו. (ספרי חקת פי׳ קכג)
[צד] 3אשר על כפו השמאלית, שמאלית דעשיר למאי אתא (בשלמא קמא לגופיה שמאלית ולא ימנית, אלא תניינא למאי), אמר רב שישא בריה דרב אידי, לפסול ימין דכהן במצורע, שלא תאמר ומה במקום שלא נתרבה שמאל נתרבה ימין, במקום שנתרבה שמאל (כגון הכא, דכתיב לעיל שמאלית), אינו דין שנתרבתה ימין (להכי אתא שמאלית אחרינא בעשיר גופיה דשינה עליו הכתוב לעכב שמאלית ולא ימנית). (מנחות י.)
[צה] 4והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים, ת״ר ועשה כאשר עשה (ויקרא ד, כ) מה בא ללמוד, לכפול בהזאתו ולמד שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום, אין לי אלא מתן שבע שמעכבות בכל מקום, מתן ד׳ מנין וכו׳, אמר מר אין לי אלא מתן שבע שמעכבות בכל מקום, היכא, אמר רב פפא בפרה ובנגעים (בלוג שמן של מצורע והזה מן השמן באצבעו וגו׳ וכתיב זאת תהיה תורת המצורע וכל הוייה עיכובא). (זבחים לט.-מ.)
[צו] 5והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים, ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח (במדבר יח, ז) וכו׳ ורב ההוא לאתויי שבע הזאות שבפנים (שמזה על הפרכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה״כ) ושבמצורע (שמזה מלוג שמן בהיכל כדכתיב והזה מן השמן באצבעו, דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא, להכי רבי לכל). (יומא כד.)
[צז] 6שבע פעמים לפני ה׳, טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים (משום שנאמר שבע פעמים לפני ה׳, ולא שיהא מכניס את השמן בהיכל להזות כנגד הפרוכת דהא לא כתיב והביא את השמן אל אהל מועד כדאשכחן בהזאות הפנימיות, ר״ש). (נגעים פי״ד מ״י)
[צח] 7והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה׳, מתני׳: שתי הלחם ולחם הפנים נאכלים לכהנים ואין בהם למזבח. גמ׳: ותו ליכא וכו׳ והאיכא לוג שמן של מצורע, איכא מתנותיו (על הפרכת, דכתיב והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה׳, רש״י כת״י). (מנחות עד:)
[צט] 8לפני ה׳, היכן לפני ה׳, נאמר כאן לפני ה׳, ונאמר (ויקרא ד, יז) לפני ה׳ (אל) [את] פני הפרכת. (מעיין גנים כת״י)
1. מנחות י. וראה זבחים צח. מנחות יט. ו-פג. חולין כב.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ד ה״ב: וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו.
2. תו״כ ויקרא חובה פ״ג. ספרי זוטא חקת פי״ט-ד. וראה פרה פ״ג מ״ט ובפהמ״ש ור״ש שם, ותו״ש ויקרא פ״ד אות קנב.
– ברמזי תורה לר׳ יואל: תיבת אצבעו מצויינת בתגין. כלומר, אצבעו הניכרת היא הימנית המיומנת שבימין.
3. ראה לעיל אות צא.
4. הובא בתו״ש ויקרא פ״ד אות קכב, וע״ש אות נג ובביאור.
5. ראה תו״כ אמור פ״ג: לא יגש להקריב וכו׳ וההזייות.
– רמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ט ה״א-ג: זה שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים וכו׳ ואין הזר חייב מיתה אלא על ארבע עבודות בלבד, על הזריקה וכו׳ כיצד על הזריקה, בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות קרבנות המצורע הרי זה חייב מיתה.
6. ראה תו״כ ולק״ט.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ד ה״ב: ומזה שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים.
7. וכ״כ רש״י יומא סא. ד״ה מקצת מתנות שבפנים. וראה תוס׳ ושמ״ק מנחות שם.
8. וזה כשיטת רש״י לעיל אות צח.
[ח]
״וְטָבַל״ – לֹא הַמְסַפֵּג.
״וְטָבַל... וְהִזָּה״ – עַל כָּל הַזָּיָה, טְבִילָה.
״אֶצְבָּעוֹ״ – נֶאֱמַר כָּן ״אֶצְבָּעוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אֶצְבָּעוֹ״.
מָה ״אֶצְבָּעוֹ״ הָאֲמוּרָה כָּן, ״הַיְמָנִית״, הַמְיֻמֶּנֶת שֶׁבַּיָּמִין, אַף ״אֶצְבָּעוֹ״ הָאֲמוּרָה לְהַלָּן, הַיְמָנִית, הַמְיֻמֶּנֶת שֶׁבַּיָּמִין.
[ט]
״וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יי״, מְלַמֵּד שֶׁהוּא טוֹבֵל וּמַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה.
וְיִטְבּוֹל כָּהֲנָא יָת אֶצְבְּעֵיהּ דְּיַמִּינָא מִן מִשְׁחָא דְּעַל יְדֵיהּ דִּשְׂמָאלָא וְיַדֵּי מִן מִשְׁחָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ.
And the priest shall dip. the finger of his right hand in the oil which is upon his left hand, and shall sprinkle of the oil with his finger seven times before the Lord.
ויצבעא כהנא ית אצבעיה דימינה מן מש⁠(כ){ח}⁠ה דעלב כף ידיה דשמאלה וידי מן משחה בא⁠{צ}⁠בעה שבעהג זימנין קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויצבע״) גם נוסח חילופי: ״ויצבוע״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דעל״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבעה״) גם נוסח חילופי: ״שבע״.
ויטמש כהנא ית אצבעיה ימינא מן משחא דעל ידיה שמאלא וידי משחא באדבעיה שבעתא זימנין.
and the priest shall dip his right hand finger in the oil which is in his left hand, and sprinkle the oil with his finger seven times.
וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן שעל ידו השמאלית והזה השמן באצבעו שבע פעמים.
וְטָבַל – וְלֹא הַמְּסַפֵּג. ״וְטָבַל וְהִזָּה״ – עַל כָּל הַזָּאָה טְבִילָה. ״בְּאֶצְבָּעוֹ״ – נֶאֱמַר כָּאן ״אֶצְבָּעוֹ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אֶצְבָּעוֹ״, מָה אֶצְבָּעוֹ הָאָמוּר כָּאן שֶׁבְּיָדוֹ הַיְמָנִית, אַף אֶצְבָּעוֹ הָאָמוּר לְהַלָּן שֶׁבְּיָדוֹ הַיְמָנִית. ״(וְהִזָּה״ – וְלֹא מַטִּיף. ״וְהִזָּה״ – וְלֹא זוֹרֵק). ״וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ – מְלַמֵּד, שֶׁהוּא טוֹבֵל וּמַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, וְעַל כָּל הַזָּאָה טְבִילָה.
ת֗ם יג֗מס אצבעה אלימין פי אלדהן אלד֗י עלי כפה אליסאר וינצ֗ח ז׳ מראר בין ידי אללה.
אחר כך יטבול את אצבעו הימנית בשמן אשר על כפו השמאלית ויזלף שבע פעמים לפני ה׳.
לפני י״י – כנגד בית קדשי הקדשים.
לפני י"י [AND HE SHALL SPRINKLE …] BEFORE HASHEM – in the direction of the Holy of Holies (cf. Sifra, Metzora, Chapter 3 9).
פס׳: וטבל הכהן1ולא מספוג.
והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים – על כל הזאה טבילה.
לפני ה׳ – היה מכוין כנגד בית קדש הקדשים:
1. ולא מספוג. היינו מקנח בשעת הזיה:
לפני י״י – נכח אהל מועד.
BEFORE THE LORD. Towards the entrance of the tent of meeting.
וטבל הכהן, מן השמן – מן במקום בי״ת.
וטבל והזה – על כל הזיה טבילה.⁠1 הימנית – מקום הנראה.⁠2
1. שאוב מהספרא.
2. שאוב מר״י בכור שור ויקרא י״ד:כ״ח.
וטבל הכהן, "the priest would dip, etc.⁠" from the oil,⁠" the word מן השמן used here mans "into the oil.⁠" We could have expected the Torah to have written בשמן instead.
וטבל ...והזה, every time the priest sprinkled from the oil he first dipped his finger in the oil again.
הימנית, "the right one;⁠" not the finger of the person holding the bowl with the oil. What the right hand or finger does is always more visible than what the left hand does.
והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה׳ – הנה ההזאה הזאת היא לצד המערב, כנגד קודש הקודשים, שנאמר: ׳לפני ה׳⁠ ⁠׳. ועל כל הזאה והזאה תהיה טבילה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אמנם היה הכהן אח״כ מזה מהשמן אשר על כפו השמאלית שבעה פעמים לפני ה׳.
לפני ה׳ כנגד בית קדש הקדשים. בת״כ שאין פי׳ לפני ה׳ האמור כאן כפירוש לפני ה׳ האמור למעלה גבי לפני ה׳ פתח אהל מועד כי שם שמעמדו בשער נקנור לא יאמר לפני ה׳ אלא מפני שפניו לנוכח מערב והשכינה במערב אבל פה שמעמדו באהל מועד יאמר לפני ה׳ מפני שפניו כנגד הפרכת שהוא כנגד בית קדש הקדשים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] וטבל הכהן את אצבעו הימנית1
[1] מנחות פרק ראשון דף י ע״א (מנחות י.)
1. על ציטוט זה הוסיפו מדפיסי תו״א כיום הפניה לזבחים כד ע״ב. ז״ל הגמרא שם:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר ׳אצבע׳ ׳וכהונה׳ - אינה אלא ימין. קא סלקא דעתין תרתי בעינן, כדכתיב: ... ויליף ממצורע, דכתי׳ ׳וטבל הכהן את אצבעו הימנית׳.
עכ״ל. לאחר משא ומתן מסקנת הגמרא: אלא אמר רבא: או ׳אצבע׳ או ׳כהונה׳. עכ״ל.
רבנו לא ציין הפניה זו, מתאים לשיטתו שלא להזכיר פסוקים שנזכרו בהוו״א ונדחו.
הסלקא דעתין היה שהחיוב של ימין בעבודה קיים כאשר כתובים שני הדברים אצבע וכהונה, אך ההוו״א נדחית והמסקנה היא שמספיק לחיוב ימין או אצבע או כהונה.
לפני ה׳ כנגד בית קדשי הקדשים. דאין לפרש כמו למעלה (פסוק יא) בשער נקנור, דהמצורע לא היה בעזרה, וצריך הכתוב למכתב שיהיה מעמיד אותו ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ בשער נקנור. אבל כאן שהיה הכהן בעזרה בשעת נתינת דם האשם, דאי אפשר ליתן רק בפנים שלא יפסל ביוצא, למה למכתב ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, אלא שבא ללמד שיהיה מזה נגד בית קדשי הקדשים:
כנגד בית ק״ק. דהא השתא לאו מחוסר כפורים הוא ומותר לו לילך לעזרה ולפנים. ועוד דאין הזאה בשער ניקנור, וע״כ האי לפני ה׳ כנגד בית קדשי הקדשים:
Toward the Holy of Holies. Because now he is not lacking atonement and it is permitted for him to go to the Courtyard and within. Furthermore, this sprinkling is not at the Nicanor Gate, and so perforce this expression "before Hashem" means opposite the Holy of Holies.
מן השמן – בכל לשון טבילה [באה] אחריה [אות] בי״ת, כמו ״וטבל וגו׳ בדם הצפור השחוטה״. לבד כאן ובפר העלם דבר.⁠1 ויראה שלשון ״טבילה״ על הלחלוחית שהוא מקבל, ולכן פעם מדרך הלשון שיסמך אליו [אות] בי״ת לפי שמקבל בנגעו בדבר שנטבל בו, ופעם יסמך אליו ״מן״, לפי שנטבל ממנה.
כפו השמאלית – מזה הוכיח ראב״ע ז״ל שהוא על כף עצמו כנ״ל. ואין הכרע, שכנוי ״כפו״ יוכל לשוב על הכהן הנזכר בפסוק שלפניו שקבל השמן בכפו.
והזה מן השמן באצבעו – לא היה צריך לומר אלא ״והזה שבע פעמים״. ולפי שהוסיף ״מן השמן באצבעו״, ילמדנו שבכל שבע הפעמים יהיה השמן באצבעו, בהזאה אחרונה כראשונה. ולפי שכל פעם יחסר, ידענו שעל כל טבילה הזאה. וכן אמרו2 ״⁠ ⁠׳וטבל, והזה׳ על כל הזייה טבילה״.
לפני ה׳ – כנגד בית קדש קדשים.⁠3
1. ויקרא ד, ו.
2. משנה, נגעים, יד, י.
3. תורת כהנים, מצורע, פרק ג, ט.
והזה מן השמן באצבעו – לא היה צריך לומר אלא והזה שבע פעמים, ולפי שהוסיף מן השמן באצבעו, ילמדנו שבכל שבע הפעמים יהיה השמן באצבעו, בהזאה אחרונה כראשונה, ולפי שכל פעם יחסר, ידענו שעל כל הזאה טבילה:
לפני ה׳ – כנגד בית קדש הקדשים:
וטבל וגו׳ והזה וגו׳ – ״על כל הזיה טבילה״ (נגעים יד, י), היינו שצריך לטבול את האצבע בשמן לפני כל אחת משבע ההזיות.
לפני ה׳ – ״כנגד בית קודש הקדשים״ (שם).
[נג]
וטבל – ולא המספג התבאר למעלה (ויקרא סי רטז) ומ״ש וטבל והזה על כל הזייה טבילה למד לה ממ״ש שנית ״והזה מן הדם״ ובארתיה היטב שם (סי׳ ריז עיי״ש) ומ״ש נאמר כאן אצבעו וכולי התבאר (שם סי׳ ריח). ומ״ש במשנה ט כנגד בית קה״ק למד לה ממ״ש ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״. ומ״ש שנית ועל כל הזייה טבילה כיון על מה שדירש בספרא ויקרא (סי׳ רכא) שבע פעמים ולא שבע טיפין.
{וטבל הכהן – האי ״וטבל״ מיותר, והכי מיבעי ׳והזה הכהן באצבעו הימנית מן השמן׳ וגו׳, וכן הוא להלן פסוק כ״ז.⁠1 אלא מזה דרשו בתו״כ ׳על כל הזיה טבילה׳, וכמו שכתבתי לעיל (ד,ו), עיי״ש.}
וטבל... מן השמן – ׳בשמן׳ מיבעי. ונראה דהיינו דתניא בתו״כ על מה שכתוב ״והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים״ – ׳על כל הזיה טבילה׳.⁠2 וקשה, דזה דרשינן מדכתיב ״וטבל והזה״,⁠3 ולכאורה4 היה לנו לדרוש מ״מן השמן״ השני5 – ׳מן השמן שבענין׳, כלומר, דשיריים שבאצבע פסולין וצריך לקנח אצבעו, כמו שכתבתי לעיל שם (ד,ו). וכן הוא בפרשת חוקת (במדבר יט,ד) דדרשינן מדכתיב ״מדמה״ מיותר – ׳על כל הזיה טבילה׳, וצריך לקנח אצבעו כמבואר בזבחים (צג,א). ובאמת כאן בשמן של מצורע לא נזכר ברמב״ם הלכות מחוסרי כפרה (ד,ב) שצריך לקנח אצבעו בין כל הזאה, וא״כ ״מן השמן״ השני מיותר.
אלא נראה, דמשום הכי כתיב גבי ״וטבל״ גם כן ״מן השמן״ כמו בהזאה, ללמדנו שאותו השמן שטבל בראשון כשר גם בהזאה שניה, אלא שצריך טבילה אחרת גם כן, אבל אין צריך לקנח אצבעו.}
והזה מן השמן – מיותר.⁠6 ומכאן דרשו בתו״כ ׳על כל הזיה טבילה׳,⁠7 והכי נדרש בספרי פרשת חוקת (במדבר יט,ד) מ״דמה״ מיותר, ועיי״ש.⁠8 ולפי הפשט הוא משום שהוא חידוש להזות משמן, על כן שנה עליו הכתוב, וכן מתפרש בפרשת חוקת (שם), יע״ש.
1. שכתוב ״והזה הכהן״ ולא ׳וטבל והזה׳.
2. לפנינו הגירסא – מלמד שהוא טובל ומזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, ועל כל הזייה טבילה. יש לציין שהמילים ׳ועל כל הזיה טבילה׳ מופיעים לפנינו בתורת כהנים בסוגריים.
3. כפי שהביא רבינו בקטע הקודם.
4. ועוד קשה, דלכאורה...
5. בהמשך הפסוק ״והזה מן השמן״.
6. המילים ״מן השמן״.
7. בקטע הקודם (כתב יד) למד זאת רבינו מיתור המלה ״וטבל״, וצ״ע. ומלבד זה, בתורת כהנים שלפנינו למדו זאת מ״וטבל והזה״, ולא מהיתור של ״מן השמן״. אמנם מפירוש החפץ חיים שם נראה שהבין שלמדו זאת מהיתור של ״מן השמן״.
8. זה לשון הספרי: ״והזה אל נכח פני אוהל מועד מדמה״ למה נאמר, והלא כבר נאמר ״מדמה באצבעו״, ומה ת״ל ״מדמה״. לפי שהוא אומר ״שבע פעמים״, שומע אני שבע הזיות וטבילה אחת, ת״ל ״מדמה שבע פעמים״, מגיד שחוזר לדם ז׳ פעמים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

את אצבעו הימנית – אמר רבה בר בר חנה אמר רשב״ל, כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין, מנלן ממצורע, דכתיב וטבל הכהן את אצבעו הימנית.⁠1 (מנחות י׳.)
לפני ה׳ – מלמד שהוא טובל ומזה שבע פעמים כנגד בית קה״ק ועל כל הזיה טבילה.⁠2 (תו״כ)
1. לכאורה הלא אפשר לומר דלשון פסוק זה לגופיה אתא ולא ללמוד ממנו לדעלמא, אך באמת לא איצטריך לגופיה, דהא כיון דהשמן הוי על כפו השמאלית א״כ בהכרח שטובל בימין, אלא ודאי לדרשה אתא להורות לשארי מקומות, כדמפרש. ובגמ׳ מפרש דמ״ש כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אין הכונה שניהם ביחד אלא או אצבע או כהונה, וזה הוא רק בדבר המעכב כפרה דומיא דהזאת מצורע ולאפוקי הולכת אברים לכבש דלא מעכבא כפרה דגם אם לא הוקטרו האימורין גופא כשר הקרבן, לא בעי ימין, ורש״י פי׳ בענין אחר, ועיין יומא מ״ח ב׳ ודו״ק.
2. הא דצריך כנגד בית קה״ק הכונה שלא היה מכניס את השמן להיכל להזות כנגד הפרוכת אלא בעזרה היה עומד והיה הופך פניו לצד בית קה״ק, ומזה על קרקע העזרה, ועי׳ פי״ד מ״י דנגעים. ומ״ש על כל הזיה טבילה ר״ל על כל פעם שמזה טובל אצבעו בשמן. ובטעם דיוק דרשה זו עיין מש״כ בפ׳ ויקרא (דף ו׳).
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יז) וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל⁠־כַּפּ֗וֹ יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל⁠־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃
The priest shall put some of the rest of the oil that is in his hand on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot, upon the blood of the trespass offering.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ק] 1ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית על דם האשם, אמר ליה ר׳ ירמיה לר׳ זירא, על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב בשמן דמצורע (בין בשמן מצורע עשיר בין בעני), למה לי (כיון דכתיב על דם האשם יתן את השמן אנא ידענא דעל בהן ידו הימנית היא, דהא כתב בהן יד ורגל בדם האשם לעיל מיניה) חד להכשיר צדדין (של בהן דדרשינן לקמן (צו.) על בסמוך) וחד לפסול צידי צדדין (בשר התחתון שכנגד הכף, דעל אמרינן ולא תחת). (מנחות ט:-י.)
[קא] 2ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית על דם האשם, אמר רבא, מאחר דכתיב על דם האשם ועל מקום דם האשם (לקמן פס׳ כח), וכתיבא ימנית בדם על בהן ידו הימנית, ועל בהן רגלו הימנית, (וכתיבי) [למיהדר] בשמן דמצורע עשיר ועני למה לי, אלא אמר רבא (ליתא למאי דאפקית קמיצה דשמאל פסול מדרשא דארבעה שמאלית דא״כ ימנית דשמן בין דעשיר בין דעני למה לי, אלא ימנית בשמן דעשיר לההיא דרשה אתיא) יד יד לקמיצה (מה יד דמצורע ימנית אף דקמיצה ימנית), רגל רגל לחליצה (מה רגל דמצורע ימנית אף חליצה ימנית) אוזן אוזן לרציעה (מה דמצורע ימנית אף דרציעה ימנית). (מנחות י.)
[קא*] 3ועל בהן ידו הימנית, ואלא הא דאמר רבא יד יד לקמיצה, למה לי, מכהונה נפקא (דהא כתיב בה (לעיל ה, יב) וקמץ הכהן, ואמר רבא (לעיל אות צג) לרבנן דהיכא דכתיב אצבע או כהונה אינו אלא ימין), חד לקומץ וחד לקידוש קומץ (דכי מקדש לקומץ בכלי יתנהו בימינו לתוך הכלי). ולרבי שמעון דלא בעי קידוש קומץ, ולמאן דאמר נמי דבעי קידוש קומץ (פליגי בה אמוראי לקמן בגמ׳ דף כו.), בשמאל אכשורי מכשר, יד יד דרבא למה לי וכו׳, לא נצרכה אלא לקומץ דמנחת חוטא, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי שמעון שלא יהא קרבנו מהודר כי קמיץ לה נמי בשמאל תתכשר, קמשמע לן. (מנחות י:)
[קב] 4על דם האשם, על דם האשם (דעשיר) ועל מקום דם האשם (דעני פס׳ כח), למאי אתו (תרי קראי למה לי, בשלמא חד כתביה לאשמועינן דיתן שמן על הדם ולא אצלו, אלא אידך למה לי) אי כתב רחמנא על דם האשם הוה אמינא איתיה אין נתקנח לא (איתיה לדם יתן השמן אבל נתקנח הדם לא יתן השמן), כתב רחמנא על מקום, ואי כתב רחמנא על מקום הוה אמינא דוקא נתקנח, אבל איתיה אימא הוי חציצה (בין שמן לבהן וליפסל דרחמנא אמר על בהן) קמ״ל על דם האשם. (מנחות י.)
[קג] 5על דם האשם, ת״ר לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פגול (אם פיגל בשחיטת האשם) מפני שדם האשם מתירו לבהונות (כדכתיב על דם האשם וכל זמן שלא נתן מן הדם מעכב השמן). אמרו לו לרבי מאיר והלא אדם מביא אשמו היום ולוגו מכאן ועד י׳ ימים אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בבא עם האשם. (מנחות טו:)
(יז-יח) [קד] 6והזה מן השמן... ומיתר השמן... והנותר בשמן, תניא נתן מקצת מתנות שבפנים (דכתיב והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים) ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה במתנות שבהיכל וכו׳ גמר מתנות שבהיכל ונשפך הלוג, יביא לוג אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבבהונות (שהיא עבודה שניה, כדכתיב ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן וגו׳) נתן מקצת מתנות בבהונות ונשפך הלוג יביא לוג [אחר] ויתחיל בתחילה במתנות שבבהונות. וכו׳ גמר מתנות שבבהונות, ונשפך הלוג, דברי הכל מתנות הראש (והנותר וגו׳ יתן על ראש המטהר) לא מעכבות וכו׳, מאי טעמא אילימא משום דכתיב והנותר מן השמן (דקרי להו שיריים) אלא מעתה והנותרת מן המנחה (לעיל ב, י) ה״נ דלא מעכבי, שאני הכא דכתיב ומיתר והנותר (מתנות כהונה קרויין שיריים דכתיב בהו ומנותר השמן וגו׳, ומתנות הראש קרויין שירי שיריים דכתיב בהו והנותר בשיריים הראשונים יתן על ראש המטהר). (יומא סא.)
1. ילקו״ש ח״א רמז תקכג.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ה ה״א: נתן על צדי הבהונות כשר, נתן על צדי צידיהן פסול.
2. זבחים כד: וראה תו״ש שמיני פ״ט אות לט.
3. זבחים כד: וראה תו״ש שם אות מ וצרף לכאן.
4. ראה תו״כ כאן, נגעים פי״ב מ״י, תוספתא שם פ״ט.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ה ה״א: בין שנתן השמן על דם האשם עצמו מלמעלה בין שנתן בצד הדם אפי׳ נתקנח הדם קודם שיתן השמן על בהונות יצא שנא׳ על מקום דם האשם.
5. עי׳ זבחים מג. ומד. ותוספתא שם פ״ה.
– רמב״ם הל׳ פסוה״מ פי״ח ה״ח: ואלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול לעולם וכו׳ ולוג שמן של מצורע, ואם תאמר והלא דם האשם מתירו, אינו תלוי בו שהרי אדם מביא אשמו היום ולוג אחר כמה ימים כמו שיתבאר במקומו. ראה ברמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ה ה״ד.
6. ראה תו״כ כאן ולקמן אות קלב.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ה ה״ה: יצק מן השמן לכפו והתחיל להזות ונשפך הלוג אם עד שלא גמר מתן שבע נשפך הלוג יביא אחר ויתחיל במתן שבע, גמר מתן שבע ונשפך הלוג יביא אחר ויתחיל לכתחילה בבהונות, התחיל בבהונות ונשפך הלוג קודם שיגמור יביא אחר ויתחיל לכתחילה בבהונות, גמר הבהונות ואח״כ נשפך הלוג קודם שיתן שאר השמן שבכפו על ראש המטהר אינו צריך להביא לוג אחר שמתנת הראש אינה מעכבת שנא׳ והנותר בשמן ומיתר השמן.
[י]
״וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ, יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית, וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית, עַל דַּם הָאָשָׁם.⁠״ – שֶׁיִּקְדֹּם הַדָּם לַשֶּׁמֶן.
אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא אִם יֵשׁ שָׁם דָּם, יִתֵּן, וְאִם אֵין שָׁם דָּם, לֹא יִתֵּן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם״ (ויקרא י״ד:כ״ח), הָוֵי אֵין הַדָּם גּוֹרֵם, אֶלָּא הַמָּקוֹם גּוֹרֵם.
[יא]
אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית, אֵין לוֹ טַהֲרָה עוֹלָמִית.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁלִּשְׂמֹאל, יָצָא.
וּמִשְּׁאָר מִשְׁחָא דְּעַל יְדֵיהּ יִתֵּין כָּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְּמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא עַל דְּמָא דַּאֲשָׁמָא.
And of the rest of the oil which is upon his hand the priest shall put upon the tip of the right ear of him who is cleansed, and upon the thumb of his right hand, and upon the toe of his right foot, upon the blood of the trespass offering.

וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם
וּמִשְּׁאַר מִשְׁחָא דְּעַל יְדֵיהּ יִתֵּין כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְּמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רִגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא עַל דְּמָא דַּאֲשָׁמָא
כַּף – יָד
א. ״וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ״ – ״דְּעַל יְדֵיהּ״, כי כַּף בהוראת תוך היד אינה נוהגת בארמית ואת מקומה ירשה יָד. השווה: ״וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה״ (בראשית מ יא) ״עַל יְדָא דְּפַרְעֹה״, וכן ״וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן״ (פסוק טו) ״וִירִיק עַל יְדָא דְּכָהֲנָא״. וכן תיוב״ע: ״וְהַךְ כַּף אֶל כָּף״ (יחזקאל כא יט) ״וּטְפַח יַד עַל יַד״.⁠1
עַל דַּם הָאָשָׁם – אונקלוס ו״יונתן״
ב. ״עַל דַּם הָאָשָׁם״ – ״עַל דְּמָא דַּאֲשָׁמָא״, ולהלן שנאמר ״עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם״ (כח) ת״א ״עַל אֲתַר דְּמָא דַּאֲשָׁמָא״. אבל מכיוון שרש״י פירש שם ״על מקום דם האשם – אפילו נתקנח הדם, למד שאין הדם גורם אלא המקום גורם״, תרגם המיוחס ליונתן ״עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם״ – ״עַל אֲתַר דִיהַב מִן שֵׁירוּיָא אֲדַם קָרְבַּן אֲשָׁמָא״ (על מקום שנתן מתחילה דם קרבן האשם). וכן תרגם אצלנו ״עַל דַּם הָאָשָׁם״ – ״עִילַוֵי אֲתַר דְיָהַב מִן שֵׁרוּיָא אֲדָם קָרְבָּן דַאֲשָׁמָא״, כהלכה.⁠2
1. ובהשפעת הארמית כך גם בלשון חז״ל כגון ספרא צו, מכילתא דמילואים, א: ״ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו, וכי כל הקרבנות ניתנים לידי הבעלים?⁠״.
2. ״ינחנו״.
אומן מותריהב דמשחה די על כף ידיה יתן כהנא [על רום אדנה] דמן דמדכי דימינה ועל אליון ידיה דימינ׳ ועל אליון רגליה דימינה על אדמהג דאשמה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ומן ... על״) נוסח אחר: ״ומה דאשתייר מן משחה דאית על״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן מותריה״) גם נוסח חילופי: ״וממתרה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמה״) גם נוסח חילופי: ״דמה״.
וממה דמשתייר ממישחא דעל ידיה יתן כהנא על חסחוס דאודנא דמידכי דימינא ועל פירקא מיצעא דידיה ימינא ועל פירקא מיצעא דריגליה ימינא עילוי אתר דיהב מן שירויא אדם קרבן אשמא.
And of what remaineth of the oil that is in his hand the priest shall put some upon the cartilage of the right ear of him who is to be cleansed, and upon the middle finger of his right hand, and on the middle toe of his right foot upon the spot whereon he had first put the blood of the trespass offering.
וממה שנשאר משמן שעל ידו יתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל פרק אמצעי של ידו הימנית ועל פרק אמצעי של רגלו הימנית על מקום שנתן מן תחילה דם קרבן האשם.
וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ וְגוֹ׳ עַל דַּם הָאָשָׁם – שֶׁיַּקְדִּים דָּם לַשֶּׁמֶן. אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא אִם יֵשׁ שָׁם דָּם יִתֵּן, אִם אֵין שָׁם דָּם לֹא יִתֵּן. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם״ – הָא אֵין הַדָּם גּוֹרֵם, אֶלָּא הַמָּקוֹם גּוֹרֵם. נָתַן מִקְצָת מַתָּנוֹת וְנִשְׁפַּךְ הַלֹּג – יָבִיא לֹג אַחֵר וְיַתְחִיל בַּתְּחִלָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְר׳ שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק מִשָּׁם הוּא מַתְחִיל. גָּמַר מַתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים וְנִשְׁפַּךְ הַלֹּג – יָבִיא אַחֵר וּמַתְחִיל בַּבְּהוֹנוֹת. נָתַן מִקְצָת דָּמִים שֶׁבַּבְּהוֹנוֹת וְנִשְׁפַּךְ הַלֹּג – יָבִיא אַחֵר וְיַתְחִיל בַּתְּחִלָּה בַּבְּהוֹנוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק מִשָּׁם הוּא מַתְחִיל. גָּמַר מַתָּנוֹת שֶׁבַּבְּהוֹנוֹת וְנִשְׁפַּךְ הַלֹּג – דִּבְרֵי הַכֹּל מַתְּנוֹת הָרֹאשׁ אֵין מְעַכְּבוֹת. מַאי טַעֲמָא, אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן״, אֶלָּא מֵעַתָּה ״וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה״ הָכִי נַמֵּי דְּלָא מְעַכְּבֵי, וְהָאָמַר מַר: שְׁלָמִים שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה אֵין מַקְטִיר אֶת הַקֹּמֶץ עֲלֵיהֶן, שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן״, ״וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן״.
ת֗ם יצ֗ע מן באקיה עלי שחמה אד֗ן אלמתטהר אלימין ועלי בהאם ידה אלימין ועלי בהאם רגלה אלימין עלי דם קרבאן אלאת֗ם.
אחר כך יתן מהנותר על אליית אוזן המיטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית על דם קרבן האשם.
[על דם האשם – שיקדים הדם לשמן ולעכב.]⁠א
א. ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ ת׳ר׳ש׳⁠ ⁠⁠״).
{See Hebrew text.}
פס׳: ומיתר השמן [וגו׳] יצק הכהן [וגו׳] על מקום דם האשם1אין הדם גורם אלא המקום. 2מכאן א״ר אליעזר אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית נותן הוא על מקומו ודיו:
1. אין הדם גורם אלא המקום. פי׳ אם אין שם דם היינו שנתקנח הדם אעפ״כ יתן מן השמן:
2. מכאן א״ר אליעזר. דורש מקרא אל מקום דם האשם. ובת״כ הוא מימרא בפ״ע. ואם גירסא דהכא מדוייקת סרו דברי התוס׳ (סנהדרין מ״ה:) ד״ה ר״א אומר שכתבו הך מתניתא איפכא בפ׳ ג׳ מינין ע״ש. ומכאן ראיה שהגירסא דהכא וכן בסנהרין טרוייקת:
על דם האשם – שהוא בתנוך ובבהונות.
UPON THE BLOOD OF THE GUILT-OFFERING. Which is upon the tip, the thumb, and the great toe.
על דם האשם – לומר שנהפך לו מדם וממיתה לשמן.
על דם האשם, "on the blood of the guilt offering.⁠" (verse 17) which had been placed there before, (verse 13)
ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן, באצבעו הימנית, על תנוך אוזן המִטהר הימנית ועל בוהנותיו.
על דם האשם – רוצה לומר אצל דם האשם, או עליו ממש. וראוי שתדע שלא יחוייב שיהיה שם דם האשם בעת זאת הנתינה; וזה, שכבר אמר תמורת זה בקרבן מצורע עני: ׳על מקום דם האשם׳ (פסוק כח); ולזה אף על פי שנתקנח הדם משם קודם זאת הנתינה, יתכן לתת מהשמן בבוהנות המצורע ואוזנו באופן הנזכר. ולפי שאמר: ׳ויצק על כף הכהן השמאלית׳ (פסוק טו), ולא אמר: ״ויצק על כפו״, למדנו שהוא ראוי שיהיה זה על כף כהן אחר; אלא שאין זה מעכב; וזה, שכבר תמצא בפרשה הבאה אחר זה: ׳ונתן הכהן מן השמן אשר על כפו׳ (פסוק כח), וזה מורה שהוא אפשר שיֵעשה זה בכף הכהן בעצמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ומיתר השמן מזה על אלו האיברים הימיניים עצמן על דם האשם – לומר שרפואת הדם הזה והסרת כתמיו היה בקבל עליו אור התורה האלהית ומצותיה שכוונתם להפוך כל הפעולות השמאליות אל הימין וכמו שאמר בראש הפסוק לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳) כמוזכר שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ומיתר השמן
[1] יומא פרק חמישי דף סא ע״א (יומא סא.)1
[ב] תנוך אוזן
[1] קידושין פרק ראשון דף טו ע״א (קידושין טו.)
[ג] רגלו
[1] יבמות פרק שנים עשר דף קד ע״א (יבמות קד.)
[ד] על דם האשם
1. ז״ל הגמרא יומא סא ע״א: אמר מר: מתנות הראש אין מעכבות. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב: ׳והנותר מן השמן׳? (ויקרא יד, כט) אלא מעתה והנותרת מן המנחה הכי נמי דלא מעכבי? - שאני התם דכתיב ׳ומיתר׳ (ויקרא יד, יז) ׳והנותר׳ (ויקרא יד,כט). עכ״ל.
על דם האשם – אין צריך להמתין עד שיהיה המקום נגוב, וכן אין צורך שבשעת הזאה זו, יהיה שם עדיין הדם. שהרי במצורע דל אמר ״על מקום דם האשם״ (פסוק כח), אעפ״י שכבר נגוב. גם רבותינו אמרו1 ״מלמד שיקדם הדם לשמן, או אינו אלא יש שם דם יתן, אין שם דם כלומר שנתקנח לא יתן? תלמוד לומר ׳על מקום דם האשם׳⁠ ⁠⁠״.
1. תורת כהנים.
בהן ידו – ת״א אליון ידיה, וכן תרגם אונקלס מלת בהן בפרשת תצוה כ״ט כ׳, וכן יב״ע תרגם שם בהן אליון, אמנם כאן בפרשת מצורע תרגם יב״ע כמה פעמים מלת בהן פירקא מיצעא, והוא פלאי.
ומיתר וגו׳ – מקומן של המתנות מצוין בדייקנות בתיבות ״על דם האשם״ ו״על מקום דם האשם״; ואף על פי כן הכתוב חוזר ומפרט (כאן ובפסוק כח): ״ועל בהן ידו״ וגו׳. מכאן למדנו (במנחות ט:–י.) שצדדין כשרים, אך לא צדי צדדין. הווי אומר, שמותר לתת את הדם והשמן על פניהם העליונות של בוהן היד ובוהן הרגל, ואפילו על צידיהם; אך אין לתיתם על פניהם התחתונות. איברי הגוף נידונים כאן מצד מצבם הפָּעיל – כאשר הם נתונים תחת שליטת השרירים.
על דם האשם – יש לתת תחילה את מתנות הדם באוזן ובבהונות, אך אין צורך שהדם יהיה שם בעת מתן השמן, מאחר שנאמר בפסוק כח: ״על מקום דם האשם״, ומדייקים בתורת כהנים: ״מלמד שהמקום גורם״ (עיין גם מנחות י.).
בשעת מתנות הדם והשמן, המצורע היה עומד בשער ניקנור מחוץ לעזרה; ומשם היה מושיט את ראשו, את ידו ואת רגלו אל הכהן העומד בעזרה; שכן אם היו מוציאים את דם האשם אל מחוץ לעזרה, היה נפסל ביוצא. בקשר לכך עלתה השאלה במסכת זבחים (לב:), אם ביאה במקצת – היינו שאדם טמא נכנס במקצתו לתוך העזרה, על ידי הושטת איבר לפנים – שמה ביאה או לא.
[נד]
על דם האשם – ובמצורע עני כתיב ״על מקום דם האשם״ ומזה מבואר שאי אפשר לפרש מלת ״על״ דוקא שיהיה הדם למטה והשמן למעלה דהא אמר שדי בשהוא על מקומו כמו, ״אל מקום הדשן״ – אף על פי שאין שם דשן, ״אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה״ (בראשית י״ג:ד׳). ועל כרחנו שפירוש ״על״ כמו ״על עולת התמיד יעשה״ שהוא כטעם מלבד, שר״ל על עולת התמיד שנעשה כבר, וכן די אם היה הדם תחלה אף שנתקנח. וז״ש שיקדם הדם לשמן א״א וכולי ת״ל אל מקום דם האשם. ואם היה כתוב ״אל מקום״ לבד הייתי אומר שיוכל להקדים השמן, ודומה כמו ״ומקום לנו ללון״, ״ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה״ וכמ״ש בספרא נגעים (פרשה ד) קרוי הוא מקומו עד שלא בא לשם. ובגמ׳ מנחות (דף י) אמר אם יכתב ״על מקום״ הוה אמינא דוקא נתקנח אבל איתיה להוי חציצה, ומלת ״על דם״ כולל שיהיה הדם תחלה ושיכול להזות השמן על הדם.
[נה]
אין לו בהן ואזן – סבירא ליה לת״ק דאין לו תקנה דבעינן קרא כדכתיב ומיירי בשנקטע משנזקק לטהרה כמ״ש בסנהדרין (דף מד), ור׳ אליעזר ס״ל דלא בעינן קרא כדכתיב, ור׳ שמעון ס״ל דרק בהן מעכב, לא ימין. והספרא ציין הדין פה, לא בתחלה בפסוק יד׳, לרבותא דאף שנקטע הבהן בין נתינת דם לשמן סבירא ליה לר׳ אליעזר דנותן על מקומו (ולמ״ש הפסיקתא זוטרא דר״א למד לה מן ״על מקום דם האשם״ דנותן על מקומו ניחא בלי זה, אך אם כן איך מוכיח בגמ׳ דס״ל דלא בעינן קרא כדכתיב?) ובענין אי בעינן קרא כדכתיב הארכתי בחבורי ארצות החיים הל׳ תפילין (סימן כז) בפלפול רב ועצום.
{על תנוך – עיין מה שכתבתי בזה בפרשת תצוה (שמות כט,כ).}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ועל בהן ידו וגו׳ – אמר ליה ר׳ ירמיה לר׳ וירא, על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית למה לי,⁠1 אמר ליה, חד להכשיר צדדין וחד לפסול צדי צדדין.⁠2 (מנחות ט׳:)
על דם האשם – שיקדים הדם לשמן, או אינו אלא אם יש שם דם יתן, אין שם דם לא יתן, ת״ל (פ׳ כ״ח) אל מקום דם האשם, הוי אומר, אין הדם גורם אלא המקום גורם.⁠3 (תו״כ)
1. ר״ל כיון דלעיל פ׳ י״ד כתיב שיתן דם האשם על בהן ידו ורגלו וכאן כתיב שיתן השמן על דם האשם, א״כ ממילא מבואר שיתן השמן על בהן יד ורגל אחרי דשם דם האשם, והוא הדין שהיה יכול לשאול גם על תנוך אוזן ל״ל, אלא משום דבגמ׳ כאן איירי בענין בהן יד ורגל לכן שאלו על אלה.
2. ר״ל צדדין של בהן דדרשינן על בסמוך וכמו ועליו מטה מנשה, וצדי צדדין הוא בשר התחתון שכנגד הכף, משום דזה נקרא תחת ולא על.
3. ר״ל כך מורה הלשון אל מקום דם האשם רק אם היה שם דם אף שעתה נתקנח, וע״ע לקמן פ׳ כ״ח מה שיבא דרשה על פסוק זה.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יח) וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל⁠־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל⁠־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
The rest of the oil that is in the priest's hand he shall put on the head of him who is to be cleansed, and the priest shall make atonement for him before Hashem.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(יח) [קה] 1והנותר בשמן... יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן, תנן והנותר בשמן אשר על כף וגו׳ (לכפר עליו) [וכפר עליו הכהן] לפני ה׳. אם נתן (שיריים על ראש מצורע) כיפר (דכפרה אמתנות הראש כתוב) ואם לא נתן לא כיפר, דברי ר׳ עקיבא, ר׳ יוחנן בן נורי אומר שירי מצות הן (דכתיב והנותר, הלכך הוי כשפיכת שירי הדם דחטאת דלא מעכבי), בין ניתן בין שלא ניתן כיפר, ומעלין עליו כאילו לא כיפר. מאי כאילו לא כיפר, אילימא דמיבעי לאיתויי קרבן אחרינא, האמרת בין נתן בין לא נתן כיפר, אלא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא (לנחת רוח לקונו, דלא עבד מצוה מן המובחר) וכו׳, התם נמי כיפר מתן בהונות לא כיפר מתנות הראש (ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש ולר׳ עקיבא צריך שיתחיל בבהונות). (זבחים ו:)
1. ראה תו״כ לק״ט מדרה״ג וילקו״ש כאן, נגעים פי״ד מ״י.
– רמב״ם שם פ״ד ה״ב: והנותר מן השמן שבכפו יתננו על ראש המתטהר ואם לא נתן לא כפר. וראה בכס״מ פ״ה ה״ה.
[יב]
״וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר״ – לְכַפֵּר.
אִם נָתַן, ״וְכִפֶּר״, אִם לֹא נָתַן, לֹא כִפֵּר. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שִׁירֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן וּבֵין שֶׁלֹּא נָתַן, כִּפֵּר, וּמַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר.
וּדְיִשְׁתְּאַר בְּמִשְׁחָא דְּעַל יְדָא דְּכָהֲנָא יִתֵּין עַל רֵישָׁא דְּמִדַּכֵּי וִיכַפַּר עֲלוֹהִי כָּהֲנָא קֳדָם יְיָ.
And the remainder of the oil which is upon the priest's hand he shall put upon the head of him who is cleansed, and the priest shall make atonement for him before the Lord.

וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה׳
וּדְּיִשְׁתְּאַר (ח״נ: וּדְּאִשְׁתְּאַר) בְּמִשְׁחָא דְּעַל יְדָא דְּכָהֲנָא יִתֵּין עַל רֵישָׁא דְּמִדַּכֵּי וִיכַפַּר עֲלוֹהִי כָּהֲנָא קֳדָם ה׳
בי״ת היחס
ברוב הנוסחים ובתאג׳ ״וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן״ – וּדְּיִשְׁתְּאַר בְּמִשְׁחָא״ [ובמקצתם: ״וּדְּאִשְׁתְּאַר״]. ואף על פי ש״וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן״ משמעו ״מִן״, ולכן הגיה ״מרפא לשון״ ״וּדְּיִשְׁתְּאַר מִן מִשְׁחָא״ – אין מקום להגהתו, כי לעיל ״וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם״ (ויקרא ח לב) ״וּדְיִשְׁתְּאַר בְּבִסְרָא וּבְלַחְמָא״ התבאר שבדרך כלל אין ת״א מפרש את בי״ת היחס אלא מעתיקה כצורתה.⁠1
1. ואף ש״מרפא לשון״ הוכיח הגהתו מת״א ״לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ״ (שמות לג ג) ״לָא אֲסַלֵּיק שְׁכִינְתִּי מִבֵּינָךְ״, הטעם שם שונה כמבואר שם.
ומה דמשתיירא דיב על כף ידוהיג דכהנא יתן על ראשיהד דמן דמדכי ויכפר עלוהי כהנא קדם י״י.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מן משחה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידוהי״) גם נוסח חילופי: ״ידיה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ראשיה״) גם נוסח חילופי: ״רישה״.
ומה דמשתייר מן מישחא דעל ידא דכהנא יתן על רישא דמידכי ויכפר עלוי כהנא קדם י״י.
And that which yet remaineth of the oil that is in the priest's hand he shall put upon the head of him who is to be cleansed, and the priest shall make atonement for him before the Lord.
ומה שנשאר מן השמן שעל יד של הכהן יתן על ראש של המטהר ויכפר עליו הכהן לפני י״י.
וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֵּר – אִם נָתַן – כִּפֵּר, וְאִם לֹא נָתַן – לֹא כִּפֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין נָתַן בֵּין לֹא נָתַן כִּפֵּר, וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר. מַאי ״כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר״, אִילֵימָא דְּבָעֵי מַיְתֵי קָרְבָּן אַחֲרִינָא, וְהָא אָמַרְתָּ בֵּין נָתַן בֵּין לֹא נָתַן כִּפֵּר, אֶלָּא כִּפֵּר גַּבְרָא, לָא קַמֵּי שְׁמַיָּא. הָכָא נַמֵּי כִּפֵּר גַּבְרָא, לָא קַמֵּי שְׁמַיָּא. הָתָם נַמֵּי גַּבֵּי מַתָּן, כִּפֵּר מַתַּן הַבְּהוֹנוֹת לָא כִּפֵּר מַתְּנוֹת הָרֹאשׁ.
ואלפאצ֗ל מנה יצ֗עה עלי ראס אלמתטהר ויסתגפר ענה בין ידי אללה.
והנשאר ממנו ישים על ראש המיטהר ויכפר עליו לפני ה׳.
פס׳: והנותר (בשמן) [מן השמן] אשר על כף – וכפר עליו הכהן. 1אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר:
1. אם נתן כיפר. הפס רעת ר״ע ועיין בת״כ:
וטעם והנותר בשמן – בי״ת במקום מ״ם.
והנותר בשמן, "and the rest of the oil;⁠" we would have expected the Torah to have written: מן השמן instead of בשמן. [Whenever our author makes this kind of succinct comment, it is to remind the reader that we are not dealing with a scribe's error that need to be emended, but that the Torah had its own reasons for changing the syntax as well as spelling. Ed.]
(יח-כ) יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהןא לפני י״י – במעשה דם האשם והשמן תהיה הכפרה הזאת, וכן: לכפר עליו לפני י״י (ויקרא י״ד:כ״ט). ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:י״ח): והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר לכפרב – אם נתן – כפר, ואם לא נתן – לא כפר, דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אמר: שירי מצוה הן, בין שנתן ביןג שלא נתן – כפר. ואם כן, על דעת ר׳ יוחנן בן נורי יהיה: לכפר עליו (ויקרא י״ד:כ״ט) – על האשם. והנה אמר הכתוב באשם: וכפר, וחזר ואמר בחטאת: וכפר על המטהר מטומאתו, ואמר עוד בעולה ובמנחה: וכפר עליו הכהן וטהר, ולא ידענו מה ענין הכפרות הללו כולן. אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו, והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע, אולי בצערו נתן תפלה לאלהים,⁠1 וזה טעם: מטומאתו. והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפש שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו, ולכך אמר: וכפר עליו הכהן וטהר.
ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:י״ט): ועשה הכהן את החטאת וכפר – מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה, יכול יהו כולן מעכבים אותו, תלמוד לומר: ועשה הכהן את החטאת וכפר, מלמד שכפרה תלויה בחטאת.
ויתכן כי: וכפר עליו הכהן וטהר – רמז לכל הנעשה בו, כי גם הצפרים יבאו לכפרה ולטהרה, כי כן אמר בנגע הבית: וכפר על הבית וטהר (ויקרא י״ד:נ״ג).
1. השוו ללשון הפסוק באיוב א׳:כ״ב.
א. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הכהן״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בספרא. בפסוק: ״וכפר״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט: ״בין״.
(18-20) AND THE REST OF THE OIL THAT IS IN THE PRIEST'S HAND HE SHALL PUT UPON THE HEAD OF HIM TO BE CLEANSED; AND THE PRIEST SHALL MAKE ATONEMENT FOR HIM BEFORE THE ETERNAL. This atonement is accomplished by means of the priest's acts with the blood of the guilt-offering [as prescribed in (14)] and the oil [as set forth in Verses 15-18]. Similarly, the verse stating [in connection with a leper who is poor], to make atonement for him before the Eternal,⁠1 [carries the same meaning]. And in the Torath Kohanim we find it said:⁠2 "And the rest of the oil that is in the priest's hand he shall put upon the head of him that is to be cleansed, and the priest shall make atonement. 'If he put [the rest of the oil upon his head], he effected atonement for him, and if he did not put it thereon, he did not effect atonement.' These are the words of Rabbi Akiba. Rabbi Yochanan the son of Nuri said: 'This is the residue of a commandment, [and therefore is not part of the commandment itself, and thus not indispensable]; whether he put it thereon or did not put it thereon, he has effected atonement.'" Now if so, according to the opinion of Rabbi Yochanan the son of Nuri, the expression and the priest shall make atonement for him, refers [only] to the guilt-offering [which is indispensable in the final purification of the leper].
Now Scripture states [here] in the case of the guilt-offering, and the priest shall make atonement, and then states again in the case of the sin-offering, and he shall make atonement for him that is to be cleansed because of his uncleanness,⁠3 and with reference to the burnt-offering and meal-offering it also states, and the priest shall make atonement for him, and he shall be clean.⁠4 But we do not know the purport of all these expressions of atonement. Perhaps the guilt-offering effects atonement for the trespass that he committed before he was affected by his plague, and the sin-offering effects atonement for his sin which he committed during the time of the plague. For perhaps in his anguish he ascribed aught unseemly to G-d,⁠5 this being the significance of the expression because of his uncleanness6 [used in connection with the sin-offering that he must bring]. The burnt-offering and meal-offering constitute a ransom for his soul, that he be worthy to be purified and return to his dwelling. Therefore He said, and the priest shall make atonement for him, 'and he shall be clean.'7
Now in the Torath Kohanim it is stated:⁠8 "And the priest shall offer the sin-offering, and make atonement.⁠9 Why is this said?⁠10 Since it is said, And the priest shall offer the burnt-offering and the meal-offering upon the altar,⁠11 I might think that they are all indispensible for the purification of the leper, therefore Scripture states, and the priest shall offer the sin-offering, and make atonement,⁠12 thus teaching that the atonement is dependent [only] upon the sin-offering.⁠" It is possible that the expression and the priest shall make atonement for him, and he shall be clean13 alludes to everything that has been done for him [i.e., for the leper's purification],for the birds [which he brought at the very beginning of his purification, followed by the three offerings brought on the eighth day, as discussed here] also came for the purpose of atonement and purification, for so He also said in connection with a plague in the house, and he shall make atonement for the house, and it shall be clean.⁠14
1. Further, (29).
2. Torath Kohanim, Metzora 3:12.
3. (19).
4. (20).
5. Job 1:22.
6. (19).
7. (20).
8. Torath Kohanim, Metzora 3:13.
9. (19).
10. I.e., why does it say here, and he shall make atonement, when at the end of the section (in (20)) it concludes, and the priest shall make atonement for him, and he shall be clean? (Malbim in his commentary to the Torath Kohanim).
11. (20).
12. (19).
13. (20).
14. Further, (53). There the expression, and the priest shall make atonement … and it shall be clean clearly refers to the birds mentioned in that verse. Here too, then, (in (20)) the reference is similar.
יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה׳ – הכפרה הזאת היא בדם האשם ובשמן והנה אמר הכתוב באשם וכפר וחזר ואמר בחטאת וכפר על המטהר מטומאתו ואמר עוד בעולה ובמנחה וכפר עליה הכהן וטהר לא ידענו מה ענין הכפרות הללו ואולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע אולי בצערו נתן תפלה לאלהים לכך כתיב בה וכפר על המטהר מטומאתו והעולה והמנחה יהיה לו כופר נפשו שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו ולכן אמר וכפר עליו הכהן וטהר. ויתכן עוד כי וכפר עליו הכהן וטהר חוזר לכל הנעשה בו כי גם הצפרים באים לכפרה ולטהרה שגם בנגעי הבית כתיב וכפר על הבית וטהר:
יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה', "he shall place upon the head of the person being purified, and the priest shall provide him atonement before Hashem.⁠" The vehicle effecting the atonement is the blood of the guilt offering as well as the oil that the priest sprinkles in the direction of the Holy of Holies.
The peculiarity in the procedures being described here is the fact that the expression וכפר, "he shall provide atonement,⁠" is repeated so many times; after the guilt offering which apparently provided this atonement, the same expression is used in connection with the sin offering, and then again in connection with the burnt offering, and even again in connection with the gift offering, the מנחה. As a result of this we are quite confused as to the nature of this "atonement.⁠"
Perhaps the guilt offering affords forgiveness, atonement, for the trespass the person in question had committed before he had become afflicted with the tzoraat. The sin offering may afford atonement for sins committed while the person was in a state of tzoraat. Possibly, due to his pain, he addressed his prayers then to the attribute of Elokim instead of to the attribute of Hashem, the only one to whom prayers may be addressed. This may be the reason that the Torah adds the word מטומאתו when speaking of this specific atonement.
The burnt offering and the gift offering may be the "real" ransom of his soul, permitting him to rejoin society. This is why the Torah may have added the words: "and the priest will provide atonement for him, and he will emerge purified.⁠"
It is also possible that this last line of וכפר עליו הכהן וטהר, "and the priest will provide atonement for him and he will emerge purified,⁠" refers to all the foregoing collectively, seeing that also the bird-offerings had as their purpose atonement as we know from their description in connection with plague-like symbols on the walls of someone's house. (14,53)
יתן על ראש המטהר וכפר – פי׳ הרא״ש הכפרה הזאת היא בדם האשם ובשמן, והנה אמר הכתוב באשם וכפר, וחזר ואמר בחטאת וכפר על המטהר מטומאתו, ואמר עוד במנחה ועולה וכפר עליו הכהן וטהר לא ידענו מה עניין הכפרות הללו, ואולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו, והחטאת על חטאו אשר חטא בימי נגעו, ואולי בצערו נתן תפלה לאלהים, לכך כתיב ביה וכפר על המטהר מטומאתו. והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפשו שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו ולכן אמר וכפר עליו הכהן וטהר. ויתכן עוד כי וכפר עליו הכהן וטהר חוזר לכל הנעשה בו, כי גם הצפורים באים לכפרה ולטהרה שגם בנגעי הבית כתיב וכפר על הבית וטהר.
והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המִטהר, וכפר עליו הכהן לפני ה׳ – למדנו שהוא ראוי שיֵעשה זה הענין ׳לפני ה׳⁠ ⁠׳, רוצה לומר שיהיו פניהם לצד המערב; ושזאת הנתינה היא מעכבת הכפרה, ולזה אמר: ׳יתן על ראש המִטהר וכפר עליו הכהן׳, הא אם לא נתן לא כיפר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואחר יצוק השמן הנותר על ראשו בשתים אלה יושלם מה שאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט׳:ח׳) כמו שכתבנו בשער נ״א.
ואמר על זה בתורת למוד והישרה וכפר עליו הכהן לפני ה׳ – לומר כי בהשלמת הלמודים הללו תהיה לו כפרה שלמה לפני ה׳ תמיד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הַכֹהֵ֔ן: דיתֵן על ראש, בזקף קטן. [הַכֹּהֵ֔ן].
וכפר – שהחטאת לבד מעכבת כפרה.
והנותר בשמן – [אות] בי״ת במקום מן, כמו שכתוב במצורע דל (פסוק כט). ואפשר שפירושו כאן שהחלק בשמן שנקרא נותר, ורמזנו על זה למעלה (ויקרא ח, לב), כי ההזיות ונתינתו על תנוך ובהונות מעכב. אבל נתינת השמן על ראשו אעפ״י שלא נעשה, אינו מעכב כפרה וטהרה, וזו היא דעת ר׳ יוחנן בן נורי, שאומר (משנה נגעים, פרק אחרון), שירי מצוה הן. אבל ר׳ עקיבא שאמר אם נתן כפר, אם לא נתן לא כפר, יתפרש [אות] בי״ת כמו ״מן״.
וכפר עליו – טומאה גדולה זו סבתה חולי הנפש, כי נכתם עונו לפני ה׳, ובמעשים הללו יכפר עליו. כי יכסה על עון נפשו לפני ה׳, ולא יראה עוד למזכרת עון. ולשון ״כפרה״ בארנו (ויקרא א, ד).
והנותר בשמן – שימוש הבי״ת ביארנו לעיל (שמות ל״ח ח׳):
והנותר בשמן וגו׳ – זה סדר ההזיות והמתנות של השמן: תחילה מזה הכהן מהשמן שבע הזיות כנגד קודש הקודשים. אחר כך נותן הכהן מן השמן על האוזן, בוהן היד ובוהן הרגל של המיטהר. ולבסוף, ״והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המיטהר״. שאר השמן שבלוג נאכל לכהנים (תורת כהנים על פסוק יג).
על ידי סדרת כל המעשים האלה, נמסרת אמת בסיסית למיטהר, העומד לקבל רשות לחזור לתחום המקדש: בריאותו הגופנית תלויה אך ורק בבריאותו הרוחנית והמוסרית. עליו להקדיש לתורה את כל הכוח שהוא מקווה לקבל מה׳; ובכוח ומרץ רעננים ומתחדשים תמיד (״על כל הזיה טבילה״), יביא לידי קיום מלא (״שבע הזיות״) את תורת ה׳ המונחת בקודש הקודשים. לשם כך עליו למסור תחילה את הרוח הקולטת רעיונות (כמסומל באוזנו); את המעשים המוציאים לפועל (כמסומל בבוהן ידו); ואת השאיפה, המבקשת רכוש ויחסים (המסומלת בבוהן רגלו). הוא צריך להקדיש כל מחשבה, כל מעשה וכל שאיפה לקיום התורה, כדי שהקדשה זו תתפוס את כל רוחו – בשורש ובמקור כל מחשבותיו, רגשותיו ומעשיו (כמסומל בראשו). רק אם יתנהג באופן הזה, יתקדש בגוף וברוח, להיות עבד נאמן לה׳. ורק אם ייהפך לאדם כזה, במעלת כהן, יוכל לקוות ליהנות באושר מהכוח והבריאות שזכה בהם (״מתחלקת לכהנים״).
(יח-כ) וכפר עליו הכהן לפני ה׳ – בחטאת נאמר: ״וכפר על המטהר מטמאתו״ (פסוק יט); ובעולה: ״וכפר עליו הכהן וטהר״ (פסוק כ). האשם, לוג השמן הבא עמו והמעשים הנעשים בהם, מכפרים על חטאיו החברתיים אשר הביאו עליו את כעס ה׳, כפי שבא לידי ביטוי בנִגעו. מטרת המעשה הזה היא, לחקוק בו את כל אותן האמיתות היוצרות את הבסיס לחיי צדק חברתי לפני ה׳. בזה נמחקו חטאי העבר שלו; ומכאן ואילך הכל תלוי בו, יש ביכולתו לנהוג בצדק לפני ה׳ – על פי ציוויי תורת ה׳. אולם צדק חברתי הוא רק בחינה אחת משליחותו של היהודי. רק אם ידבק בכל רוממותה של תורת ה׳ המוסרית (כמסומל בחטאת), ויקיים את כל החובות שנצטוו מאת ה׳ (כמסומל בעולה), יוכל להפוך ליהודי שלם. אלה הם השורש והגזע של נטיעת ה׳; צדק חברתי יהודי יכול לצמוח ולפרוח רק מהשורש הזה. אנושיות יהודית וצדק יהודי אינם אלא חלק של היהדות; יהדות שנטלו ממנה כל שאר ערכיה, לעולם לא תזכה לניצחון בהיסטוריה.
אשם המצורע זקוק לתמיכה בחטאתו ועולתו. בהקרבת החטאת עליו להיפטר מטומאתו ולהתרחק מחוסֶר חירות מוסרית; ובהקרבת העולה עליו לנדור שיעשה את הטוב ויתמסר אליו בחירות מוסרית. כתוצאה מכך, ״וטהר״, הוא יזכה בטהרה וישמור על טהרתו. לעולם לא ייראה בו שוב נגע, כאות לכעסו של ה׳; לעולם לא ישתלח שוב מתחום החיים היהודיים, הנוצר מסביב למקדש התורה.
[נו]
והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן... וכפר – ר׳ עקיבא דייק ממ״ש ״יתן על ראש המטהר וכפר עליו״ משמע דהכפרה תלויה בנתינה זאת. ור׳ יוחנן בן נורי דייק ממ״ש ״והנותר״ דהיינו אם נותר יתן, ואם לא נותר אינו מעכב.ופלוגתא זו מובא בנגעים ובזבחים (דף ו). והגמ׳ ביומא (דף סא) מקשה ע״מ דאמר דמתנות בראש אין מעכבים מאי טעמא? אילימא משום דכתיב ״והנותר״ אלא מעתה ״והנותרת מן המנחה״ הכי נמי דלא מעכבי?! שאני התם דכתיב מיתר והנותר ע״כ פי׳ שה״א של ״והנותר״ יש לפרשו שהיא ה״א הידיעה על כי בודאי יותר, וגם ה״א ד״והנותרת מן המנחה״ כי בודאי יותר ממנה אחר שאין לוקח רק הקומץ, וכמו דקיי״ל דשירי חטאת העוף מעכב [ולא כר׳ ישמעאל שאמר (זבחים דף סד) ״והנשאר בדם ימצה״ אם נשאר ימצה ואם לא נשאר לא ימצה, רק ה״א ד״והנשאר״ הוא ה״א הידיעה]. אולם פה שכתוב תחלה ״ומיתר השמן״ בלא ה׳ הידיעה אי אפשר לפרש שמ״ש אחר כך ״והנותר״ הוא ה׳ הידיעה, שאם השיריים הראשונים אין ידועים בבירור איך יהיה השיריים דשיריים ידועים?! ועל כרחנו שה״א ד״והנותר״ הוא ה״א התנאי – אם נותר, ואם לא אינו מעכב.
והנותר בשמן – עיין להלן פסוק כ״ט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והנותר בשמן וגו׳ – גמר מתנות כהונה ונשפך הלוג, דברי הכל מתנות הראש אין מעכבות, מאי טעמא, דכתיב (פ׳ י״ז) ומיתר השמן, והנותר בשמן יתן על ראש המטהר1. (יומא ס״א.)
1. נראה דר״ל אע״פ דבעלמא קי״ל דשירים מעכבין כמו בשירי מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה כמבואר בפ׳ ויקרא בפסוק והנותרת מן המנחה, אבל הכא כיון דמתנות הראש הם משמן שיריים דשיריים, יען כי גם הניתן על התנוך ועל הבהונות קורא שיריים כדכתיב בפ׳ הקודם ומיתר השמן וגו׳, ומתנות הראש צריך ליתן משיריים ממתנות התנוך והבהונות, פשיטא דשירי שיריים אין מעכבות, וזהו באור הלשון דברי הכל אין מעכבות, ר״ל אפי׳ מאן דס״ל שיריים מעכבין אבל לא שירי שיריים.

ודע דהא דמתנות הראש אין מעכבות הוא דוקא כשנשפכו, אבל אם הם בעין ולא נתן אין מכפר, דכן דרשינן בזבחים ו׳ ב׳ על הפסוק דלקמן (כ״ט) והנותר יתן על ראש המטהר לכפר עליו, אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר, וכ״מ בנגעים פי״ד מ״י.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יט) וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת⁠־הַ֣חַטָּ֔את וְכִפֶּ֕ר עַל⁠־הַמִּטַּהֵ֖רא מִטֻּמְאָת֑וֹ וְאַחַ֖ר יִשְׁחַ֥ט אֶת⁠־הָעֹלָֽה׃
The priest shall offer the sin offering and make atonement for him who is to be cleansed because of his uncleanness; and afterward he shall kill the burnt offering.
א. וְכִפֶּ֕ר עַל⁠־הַמִּטַּהֵ֖ר =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו,ש2,פריז25 וכמו כן בתיגאן בכתב⁠־יד (זקף גדול וטפחא)
• תנ״ך ליסבון=וְכִפֶּ֕ר עַ֥ל הַמִּטַּהֵ֖ר (זקף גדול, מרכא וטפחא) וב״עַ֥ל״ מסור ״ח׳ בטע׳ מאריכי׳⁠ ⁠⁠״.
• דפוסים וקורן=וְכִפֶּ֥ר עַל⁠־הַמִּטַּהֵ֖ר (מרכא וטפחא)
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קו] 1[ועשה הכהן את החטאת], מתני׳: כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות (אם היה מקריב חטאת ואשם והביאן, חטאת קודמת) חוץ מאשם מצורע, מפני שהוא בא על הכשר (להכשיר את המצורע לקדשים וביאת מקדש הלכך חשיבות הוא לגביה). (זבחים צ:)
[קז] 2ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר, מתני׳: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן (שנשחט עולה לשם שלמים) כשרים (לזרוק דמן וכו׳) אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת (שהן פסולין). גמ׳: חטאת מנלן וכו׳, אלא אמר רבא אתיא מחטאת מצורע דכתיב ועשה הכהן את החטאת שיהיו כל עשיותיו לשם חטאת, ואשכחן שינוי קדש, שינוי בעלים מנליה, אמר קרא וכפר על המטהר וגו׳ על המטהר זה, ולא על המטהר חבירו. (זבחים ב. ז:-ח.)
[קח] וכפר על המטהר מטומאתו, חטאת לשם בעלים מנין, א״ר ירמיה ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר מטומאתו, א״ל ר׳ יוסי מעתה אפילו הקטר אימורין, ת״ל וכפר. מה זריקה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה, יצאו הקטר אימורין שאינן מעכבין את הכפרה. (ירושלמי פסחים פ״ה ה״ב)
1. ראה מנחות ה. הקדים חטאתו לאשמו וכו׳ תעובר צורתה ותצא לבית השריפה.
– רמב״ם הל׳ פסוה״מ פ״ט ה״ח: וכל חטאות קודמין לכל האשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא על ידי הכשר. ובהל׳ מחוסרי כפרה פ״ה ה״ג: הקדים חטאתו לאשמו וכו׳ תעובר צורתה ותצא לבית השריפה.
2. ירושלמי פסחים פ״ה ה״ב. וראה תו״ש ויקרא פ״ד אות קנ, קפו-קצ.
– רמב״ם הל׳ פסוה״מ פט״ו ה״א: כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם וכו׳ כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן החטאת והפסח שאם נעשו במחשבת שינוי השם פסולין.
[יג]
״וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת״ – שֶׁיְּהוּ כָל מַעֲשֶׂיהָ לְשֵׁם חַטָּאת.
״וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה״ (ויקרא י״ד:כ׳), יָכֹל יְהוּ כֻּלָּם מְעַכְּבִין אוֹתוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר״, מְלַמֵּד שֶׁכַּפָּרָה בַּחַטָּאת.
״וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ״ – לֹא מִטֻּמְאָתוֹ מִזּוּבוֹ.
״וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה״ – אַחַר הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה.
וְיַעֲבֵיד כָּהֲנָא יָת חַטָּתָא וִיכַפַּר עַל דְּמִדַּכֵּי מִסְּאוֹבְתֵיהּ וּבָתַר כֵּן יִכּוֹס יָת עֲלָתָא.
And the priest shall perform the sin offering, and make atonement for him who is cleansed from his defilement, and afterwards shall he kill the burnt offering.
ויעבד כהנא ית חטאתה ויכפר על מן דמדכי מן סאבתהא ומן בתר כןב יכוס ית עלתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן סאבתה״) גם נוסח חילופי: ״מסאבותיה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כן״) גם נוסח חילופי: ״כדן״.
ויעבד כהנא ית קרבן חטאתא ויכפר על דמידכי מסואבותיה ובתר כן יכוס ית עלתא.
And the priest shall perform the oblation of the sin offering, and make atonement for him who is to be cleansed from his defilement; and afterwards shall he kill the burnt offering.
ועשה הכהן את קרבן החטאת וכפר על המטהר מטומאתו ואחרי כן ישחט את העולה.
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֵּר עַל הַמִּטַּהֵר – שֶׁיְּהוּ כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם חַטָּאת. ״וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה״ – יָכוֹל יְהוּ כֻּלָּם מְעַכְּבִין אוֹתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר״ – מְלַמֵּד שֶׁכַּפָּרָה בַּחַטָּאת. ״וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ״ – וְלֹא מִטֻּמְאַת זוֹבוֹ. ״וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה״ – אַחַר הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה.
ת֗ם יעמל אלאמם אלד֗כוה ויסתג֗פר ען אלמתטהר מן נגאסתה ובעד ד֗לך יד֗בח אלצעידה.
אחר כך יעשה הכהן את החטאת ויכפר על המיטהר מטומאתו ואחר כך ישחט את העולה.
פס׳: ועשה הכהן את החטאת – שיהו כל מעשיה לשם חטאת.
וכפר על המטהר – מלמד שהכפרה בחטאת.
1מטומאתו – ולא מזובו.
ואחר ישחט את העולה – אחר המעשה הזה:
1. מטומאתו ולא מזובו. שאם היה זב ומנוגע והיום ג״כ יום ח׳ לטהרה זיבתו אין קרבן זה עולה לו לטהרו ג״כ מזובו:
ועשה הכהן את החטאת – היא הכבשה, כתורתא כל חטאת.
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150: בתורת.
AND THE PRIEST SHALL OFFER THE SIN-OFFERING. The ewe-lamb as is the law with all sin offerings.⁠1
1. Which required a female offering. See Lev. 4:32.
את החטאת – היא הכשבה1 וכבר הזכיר מעשה האשם.
את העלה – אחד משני כבשים.
1. שאוב מאבן עזרא.
את החטאת, "the sin offering.⁠" This refers to the female sheep, ewe; the details of the guilt offering have already been dealt with.
את העולה, "one of the two male sheep.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

(יט-כ) ועשה הכהן את החטאת וכפר על המִטהר מטֻמאתו – רוצה לומר שאחר זה יֻתַּר לו לאכול קודשים ולהכנס לעזרה; ואולם העולה אינה מעכבת הטהרה, כמו שזכרנו בפרשת יולדת. ואמנם אמר אחר הקרבת העולה והמנחה: ׳וכפר עליו הכהן וטהר׳ (פסוק כ), לחתימת המאמר, כאילו יאמר שבסדר הנזכר תִשלם הכפרה והטהרה למִטהר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יט-כ) אמנם לענין המעשה נאמר אח״כ בחטאת וכפר עליו הכהן מטומאתו. ובעולה וכפר עליו הכהן וטהר – וכמה יורה על זה אמתת זה הדרך שאם לא כן לא ידענו טעם הכפריות האלו כאן כמו שאמר הרמב״ן ז״ל. והוא אמר אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם הנגע. והחטאת על מה שחטא בימי הנגע אולי בצערו נתן תפלה לאלהים וזה טעם מטומאתו. והעולה והמנחה יהי׳ לו כפר נפש שזכה ליטהר ולשוב אל אהלו וכו׳. והנה הוא ז״ל כבר הורה חולשתן. ולפי מה שכתבנו כבר נמצאו שם ג׳ כפרות. אחד ללמד את אשר בו יתכפר כל איש לפני י״י. ושתים למעשה אחת לכפרת הטומאה ההיא ואחת לטהרתה והוא דרך נכון וישר באמת.
(סיום) זאת תהי׳ תורת המצורע והישרתו אשר לפי עוצם תועלותיה הקפידה התורה מאד על עשייתה ושלא יחדל לעשות אם דל ואם עשיר. והנה ודאי כל הענינים האלה הם קרובים מאד למאמר הרוכל ועצותיו הנכונות אשר כתבנו להביא חיים עד העולם. כמו כן ביום טהרתנו יחיש מהרה לבא זכרוננו לפני הכהן הגדול להקריב אותנו אליו ומשתי הצפורים אשר יצאו מבטן טהור ישחוט האחד אל כלי חרש על נקמת התור׳ הנקראת מים חיים (ירמיהו ב׳:י״ג) ופעמי הצפור החיה ירחץ ויטבול בדם הצפור השחוטה ואחר ישלחנה חפשי על פני השדה אשר ברכו י״י ושם תעשה קרבנות טהורים וכפר עליה הכהן וטהרה. ובמדרש (ויקרא רבה ט״ו) נגעי צרעת זו אדום שבאת מכחו של זקן עו״ש והיה בעור בשרו לנגע צרעת לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים אבל לעולם הבא אמר הקב״ה אני מטהר אתכם שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזו שעור מה שרצינו ביאורו בזה השער.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ועשה הכהן את החטאת – היא הכבשה כי חטאת יחיד באה נקבה, ואין צורך לפרש מה יעשה בה, כי מעשה חטאת מפורשים בפרשת ויקרא.
וכפר על המטהר – זו היא כפרה שניה, שהחטאת מכסה.
ואחר ישחט את העולה – אחר שכפר בדם החטאת ישחט את העולה ויזרוק דמה, קודם שהעלה אמורי החטאת, כמו ששנינו בזבחים (דף פ״ט ע״א) דם חטאת קודם לדם עולה, איברי עולה קודמים לאימורי חטאת.
ועשה הכהן את החטאת – היא הכבשה כי חטאת יחיד באה נקבה:
וכפר על המטהר – זוהי כפרה שניה שהחטאת מכסה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[נז]
ועשה הכהן את החטאת – כבר בארנו (ויקרא סי רמח) שיש הבדל בין אם ישמש בלשון הקרבה ובין כשישמש בלשון עשיה. שלשון ״עשיה״ יבא על תקוני הקרבן ואיכות פעולתו כיי״ש. ויש עוד הבדל בין כשבא פעל ״עשיה״ על הבעלי חיים ובין כשבא על שם הקרבן כי כשאומר ״יקח שתי תורים... ועשה הכהן את האחד חטאת״ פי׳ שיקדישהו לחטאת, כמ״ש בספרא. וכן כשאמר ״והקריב אהרן את השעיר... ועשהו חטאת״ היא קריאת השם. אבל כשאמר ״ועשה את החטאת״ פי׳ שיעשה כל תקוניו ופרטיו לשם חטאת כמ״ש בספרא ובזבחים (דף ח:) וכן אמר בזבחים (דף ד) ״ואת האיל יעשה זבח שלמים״ – שיהיו כל עשיותיו לשם שלמים, ובדף ז) ״ועשית פסח״ – שיהיו כל עשיותיו לשם פסח, (ובדף ח) ״ועשה את חטאתו״ (במדבר ד) – שיהיו כל עשיותיו לשם חטאת.
[נח]
ועשה הכהן את החטאת וכפר – למה אמר פה ״וכפר״? הלא בסוף הפרשה סיים ״וכפר עליו הכהן וטהר״. פירשו שבא ללמד שרק החטאת והאשם מעכבים, לא העולה ועל כן בסוף מעשה האשם ומתן שמן (שהוא גם כן מעכב כמ״ש תוס׳ זבחים ו: ד״ה לא) אמר ״וכפר עליו הכהן״, וכן אחר מעשה החטאת – כי הם עיקר הכפרה. אבל מ״ש ״וכפר״ בסוף הפרשה צריך לדרוש שיתבר (בסימן סב) כי העולה אין מעכב. ואם לא יאמר רק פעם אחד ״וכפר״ בסוף הפרשה, נאמר שמוסב על כולם ושכולם מעכבים.
[נט]
וכפר על המטהר מטומאתו – ולא מזובו. ר״ל שאם יאמר ״וכפר על המטהר״ נאמר שיהיה טהור לגמרי ואם יש עליו טומאת זיבה אינו מביא קרבנותיו. לכן אמר ״מטומאתו״, שדי אם יטהר מטומאה זו שהוא טומאת צרעת עף על גב שעוד יש עליו טומאה אחרת. וכך כתבו התוס׳ (ביבמות דף קד, גיטין כח, זבחים עד, מנחות סב) דהא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהם אע״ג שאין ראוים לסמוך ילפינן ממ״ש בתורת כהנים מזובו ולא מנגעו. ודבריהם תמוהים, מה סמיכה יש בקרבן זב וזבה שמביאים תורים ובני יונה?! וצריך להגיה בכל אלה המקומות – ״מטומאתו ולא מזובו״, ומביאים ראיה שפיר כי בקרבן מצורע יש סמיכה וכשהוא זב אינו יכול לסמוך. ובירור דברי הגהה זו תראה מדברי התוס׳ מועד קטן (דף טו ע״ב ד״ה אחרי) שהק׳ ע״מ שפי׳ דמצורע אינו משלח קרבנותיו ממה דאי׳ (בפ״ק דמגילה) מזובו ולא מנגעו דמשמע שאם יטהר מזובו יביא קרבן אעפ״י שהוא מצורע ופי׳ דאיירי לענין טומאה, וזה סותר לכל אלה המקומות שפי׳ לענין קרבן! וכן למה הביאו בכל אלה המקומות מן התורת כהנים והלא היא גמ׳ (במגילה דף ח, ונדה דף לז), ואין דרך התוס׳ להביא בשם התורת כהנים מה שמנצא בגמרא... ומבואר שבכל אלה המקומות הוכיחו מן התורת כהנים יפה ונפל טעות סופר בדבריהם וצריך לומר ״מטומאתו ולא מזובו״. ובזה יתישבו כמה תמיהות למעיין, והמפרשים לא הרגישו בזה ותודה לאל מקום הניחו לי.
[ס]
ואחר ישחט את העולה – פי׳ שהעולה תהיה אחר זריקת דם החטאת. וכבר כללנו (לקמן סי׳ פו) שיש הבדל בין מלת ״אחר״ ובין מלת ״אחרי כן״ או ״אחר כן״. שמלת ״אחר״ מורה אחר מעשה יחידי ור״ל אחר זריקת דם החטאת, לא אחר מתן בהונות, כי אדם מביא אשמו היום ולוגו אחר כמה ימים (כמו דאיתא בזבחים דף מד ובמנחות דף טו:) ואם כן מקריב את העולה קודם מתן שמן וכן לא אחר הקטרת איברי החטאת כמו דקיי״ל דאיברי עולה קודמים לאמורי חטאת, וז״ש אחר המעשה הזה דוקא.
וכפר על המטהר מטומאתו – הוא מיותר.⁠1 וכבר דרשו על זה (בתו״כ) ״מטומאתו״ – ולא מטומאתו וזובו.⁠2 פירוש, שאע״ג שהוא זב גם כן, אפשר להביא קרבנותיו של מצורע ולא חיישינן לסמיכה.⁠3 {ומזה למדנו עוד, דאע״ג דטמא מת אינו משלח קרבנותיו מקרא דיחזקאל (מד, כה–כו) דכתיב בטמא מת ״ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכדאיתא במו״ק (טו,ב) וכפירוש רש״י שם, והכי פסק הרמב״ם פ״ב מביאת מקדש הלכה י״ב, ומזה למדנו דהוא הדין מצורע כדאיתא שם במו״ק, וכן הוא ברמב״ם שם הלכה י״א, מ״מ זב אע״ג שהוא גם כן טעון ז׳ ימי ספירה, מ״מ מביא קרבנותיו. והיינו מהאי קרא ודרשת התו״כ הנ״ל. והוא הדין ערל דאיתקיש לזב.}
[וזהו שכתבו התוספות כמה פעמים מכאן ראיה שאין הסמיכה מעכבת, מדרשה דתו״כ ״מזובו״ – ׳ולא מזובו ונגעו׳. והוא פלא, דקרבנות זיבה אינן בני סמיכה, וגם לא כתיב ״מזובו״ אלא גבי ספירה ולא בהבאת קרבן. אלא טעות הדפוס הוא, וצריך לומר ״מטומאתו״ – ולא מטומאתו וזובו].
כל זה הוא דרש. אבל לפי הפשט יש להבין גם כן מה שכפל הכתוב ג׳ פעמים כפרה באשם וחטאת ועולה.⁠4 וכבר עמד על זה הרמב״ן ז״ל.⁠5 ונראה,⁠6 ע״פ מה שהעלינו ריש פרשת תשא (שמות ל,יב) ולעיל (ט,יז) דקרבנות חובה עולין זה בזה אם לא שמפורש שלא יעלה. משום הכי, סלקא דעתך דכבשה שהביא המצורע יעלה גם כן אם אכל חלב בשוגג, משום הכי כתיב בחטאת ״וכפר״ רק ״על המיטהר מטומאתו״, ולא מה שחייב על החלב.
1. הול״ל ״וכפר עליו״.
2. כך היא גירסת הגר״א. ולפנינו הגירסא ״מטומאתו״ – ולא מזובו.
3. אך החפץ חיים פירש אחרת, וז״ל: פירוש, שאם היה זב ומנוגע, והיום גם כן יום שמיני לטהרת זיבתו, אין קרבן זה עולה לו לטהרו גם כן מזובו (בשם הקרבן אהרן).
4. פסוקים י״ח, י״ט, כ׳.
5. זה לשונו: אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו, והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע, אולי בצערו נתן תיפלה לאלוקים... והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפש שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו.
6. כאן רבינו יסביר רק את ״וכפר על המיטהר מטומאתו״ שנאמר בחטאת, ובפסוק הבא יחזור לבאר את ג׳ פעמים כפרה שנאמרה בשלשתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

בתו״כ וכפר על המטהר מטומאתו ולא מזובו. מה שפירש הק״א לא נהירה, דאיך כתב זה אצל עשיר שקרבנותיו בהמות, וקרבן זב הוא עופות, ופשיטא דלא סגי בחד קרבן והו״ל למיכתב גבי עני דקרבנותיו עופות. וע״כ נראה יותר כפי מה דאיתא לקמן פרשת זבים פרק ט׳ מזובה ולא מנגעה ועיין נדה ל״ז, והכא נמי הפירוש כן אע״ג שהוא עדיין זב מביא קרבן מצורע, ולא אמרינן דצריך להמתין עד שיספור ז׳ נקיים של זיבה. ובזה ניחא דכתביה רחמנא גבי חטאת להורות, דבאשם ליכא לאשכוחי, דכשהוא זב הרי לא הותרה ביאה במקצת של בהונות, משום דהוא זב, וע״כ באופן דנעשה זב אחר הבאת אשם קמ״ל, דאע״ג דבעי למיספר ז׳ מ״מ מצי מייתי חטאתו ודו״ק.
אולם דע, דלפ״ז, דכל הדרשה הוא אם נעשה זב אחר שהביא אשמו, קשה טובא לדידן דקיי״ל דאשם קובע, וה״ה אם נתנגע אחר שהביא אשמו צריך להביא קרבן אחר, דמחשב לצרעת בפ״ע, א״כ נראה פשוט, דגם מביא קרבן חטאתו אעפ״י שהוא עדיין מצורע, אכן אנן קיי״ל במוע״ק דמצורע אינו משלח קרבנותיו, וא״ש, דאם הוי מצורע אינו משלח קרבנותיו, אולם זה אינו רק לר״ש, אבל לר״י גם מצורע משלח קרבנותיו עיי״ש דף ט״ו ע״ב. אולם למ״ד דחטאת קובע, וכן סובר התו״כ לקמן, וא״כ נתנגע קודם שהביא חטאתו, לא צריך רק קרבן חדא, וא״כ הוי כצרעת חדא, ופשיטא דאם מייתי חטאתו, הוי מחוסר זמן, כיון דמיחשב לנגע אחד. ועיין מש״כ בחידושי למסכת נזיר בדברי רמב״ם, שכתב ואם הביאה בתוך מלאות על ולדות ראשונים לא יצאת. עיי״ש ודו״ק.
ומה דפשיטא לי, שאם היה מצורע עני וזב צריך שתי קרבנות, היינו אפילו לאכול בקדשים, אע״ג דלידה ולידה מביאה קרבן אחד ואוכלת בקדשים, מ״מ לידה וזיבה צריכה להביא שתי קרבנות, דכ״ז דלא מייתי ב׳ קרבנות הוי מחוסר כפורים ואסורה לאכול בקדשים. [שוב ראיתי מש״כ בזה בתוס׳ הרא״ש הובא בשיטה מקובצת לפרק גט פשוט, יעו״ש להיפך מדברינו]. וכן מפורש בתוספתא פ״ק דכריתות, זה לשונה, האשה שיש עליה לידה ולידה, זיבה וזיבה מביאה קרבן אחד [פירוש ומותרת לאכול בקדשים והשאר עליה חובה], לידה וזיבה מביאה שתי קרבנות [פירוש דאסורה לאכול קדשים עד שתביא שתי קרבנות על לידה בפ״ע ועל זיבה בפ״ע]. לידה ספק ולידה ודאי, זיבה ספק וזיבה ודאי מביאה קרבן על ודאי שבהן יצאת [פירוש דלא עדיפא מאלו היו שניהם ודאין דמייתי חד קרבן ומותרת לאכול בקדשים]. לידה ודאי ולידה ספק, זיבה ודאי וזיבה ספק מביאה קרבן אחד ואומרת אם היא ודאי הוא עליה, אם לא הוא על ודאי שבהן דברי ריו״ח בן נורי כו׳ [פירוש דכשמביאה קרבנות צריכה להביא על לידה האחרונה, וטעמו כדמסיק הגמרא משום פשיעותא, פירוש שאם תלד עוד פעם שוב לא תביא קרבן ותאכל בקדשים מידי דהיתה אוכלת, אע״ג דלא הביאה על לידות שניות ושלישית, לכן צריכה להביא על אחרונה, ואם תלד עוד הפעם, הלא תדע, שעל אחרונה צריכה להביא ותביא גם על לידה זו שהיא האחרונה, ולכן אם הלידה ודאית היא האחרונה, שפיר מביאה על הודאית, ושוב הספיקות הראשונים לא עדיפא מאם היו ודאין וסגי חד כפרה לכולן לאכול בקדשים, אבל אם הספיקות הן בסוף, הלא אם תביא על הספק, שהיא האחרונה, שמא לא ילדה ואין זה קרבן כלל, וא״כ אינה טהורה מן הראשונים. שהרי לא הביאה קרבן לכפר, לכן מביאה ומתנה אם האחרון הוא כך שילדה הוא עליה, ואם לא ילדה, הוא על הודאי. ודו״ק]. ונמצא דזה אינו סותר להברייתא בגמ׳, וטעמו דת״ק בגמ׳, הוא דצריכה להביא על האחרונה וכי הוי ספק באחרונה צריכה להביא שתי קרבנות, וטעמו או משום דסבר דלחטאות מדמינין וכל כמה דלא מייתא על האחרונה אינה טהורה לאכול בקדשים וכדאמר רנב״י, או משום דחיישינן לפשיעותא, דא״כ שוב כשתלד בספק לא תביא עוד דתחשוב שעל הספק אינה צריכה כפרה, ומשו״ה צריכה להביא שתי קרבנות, וברי ב״נ ע״כ לפי התוספתא סגי בחד קרבן רק בתנאי. וכן יש לפרש סוגית הגמרא. והא דקאמר על הודאי, היינו כשמביאה על הודאין בפני עצמן. או משמע, דבגמרא פירוש אחר בדבריו והוא, דסובר דצריכה להביא שתי קרבנות חד על הודאין וצריכה לאמר שהוא על האחרונה, וזהו דקאמר על הודאי היינו מעובדא דמיירי בי׳ שיש ודאין ויש ספיקות, ויש כ״פ בתוספתא דעת אחרת מהברייתות שהובאו בגמרא. עכ״פ נתבאר דעל לידה ודאית וזיבה ודאית אסורה לאכול בקדשים עד שתביא שתי קרבנות ודו״ק.
ולפ״ז צ״ע דברי הרמב״ם שכתב פ״א מהלכות מחוסרי כפרה היו עליה חמשה לידות ודאות וחמשה לידות ספק, או חמשה לידות ודאות וחמשה זיבות ספק מביאה שתי קרבנות כו׳, דמה רבותא היא זו כיון דעל לידה ודאית וזיבה ודאית מביא שתי קרבנות ג״כ ואינו אוכל בקדשים עד שיביא שניהן, וכפי הנראה דכן הוי גריס בגמרא. וצ״ע.
אולם לפ״ז תמוה לי מאוד דברי הגמרא כריתות דף ט׳ על מתניתין דהמפלת בתוך מלאת, זה לשונה, מנלן דתני תנא קמיה דר״ש זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה, יכול על הלידה ועל הזיבה אינה מביאה אלא קרבן אחד ת״ל זאת, ופריך אלא מעתה אכלה דם וילדה ה״נ דאינה מביאה אלא קרבן אחד אימא הכי יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת, וכפי הנראה, דהגמרא מפרש לה על חיובא דקרבן, ופריך א״כ באכלה חלב נמי סד״א דמפטר בחד קרבן, אבל אמאי לא מפרשא דהכי קאמר מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה, פירוש אפילו ילדה אחר מלאת, בכ״ז לטהר לאכול בקדשים סגי בחד קרבן, יכול על הלידה ועל הזיבה תסגי בקרבן אחד לטהר ולאכול בקדשים קמ״ל זאת, דאם היא זבה אסורה לאכול בקדשים עד שתביא שתי קרבנות וזה היה נכון מאד, ולמה ליה להגמרא לפרש על חיוב הקרבן ופריך א״כ אכלה חלב, הלא אם נפרש על טהרתו לאכול בקדשים א״ש. שוב עיינתי בתו״כ פ׳ תזריע פרק ג׳ שם כתוב תורת היולדת כו׳ האשה שילדה ולדות הרבה כו׳ בתוך שמונים כו׳ ואח״כ סמוך לה זאת תורת היולדת האשה שיש עליה כו׳ מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים כו׳ אמר רשב״ג כו׳ יכול אף ללידה ולזיבה תביא קרבן אחד ת״ל זאת. הנה פשטות התו״כ יורה כמו שפירש, דאדסמיך ליה קאי, דאמר קודם דאם ילדה חמשה לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים כו׳. וצע״ג. ודחוק לאמר דהגמרא סוברת דללידה ולזיבה סגי בחד קרבן ליטהר ולאכול בקדשים, והא דקאמר דללידה ולזיבה מביאה שתי קרבנות (בתוספתא), פירוש דחיישינן לפשיעותא מדרבנן, דשמא תסבור דעל לידה אינה צריכה להביא, ואם תלד עוד הפעם לא תצריך להביא קרבן, אולם כ״ז דחוק וצ״ע. אח״ז נדפס השמ״ק, ראיתי שהקדמונים הרגישו בזה יעו״ש.
בסוטה אמר דאין חטאת שבא על חטא טעון נסכים, רק של מצורע הואיל ומנגעו איכפר ליה, וקרבן כי מביאו לאישתרוי׳ בקדשים, וכמו זב וזבה שמטומאתם מביאין קרבן, ולזה לכפר מחטאו די בשילוח ומלטמא בביאה בצפרים ותגלחת ראשונה, לכן כתיב למטהר מן הצרעת הוא מחטאו ומלטמא בביאה, שמיוחד בצרעת, שמתכפר ומתטהר כאחד וכי הוא בימי ספורו הוי טמא כזב וכמו״ב, לכן מביא נסכים לחטאתו, לכן כתב לכפר על המטהר מטומאתו, שאינו כדין חטאת לחטא, רק חטאת לטומאתו, לכן מביא נסכים וזה בעשיר אבל בעני קרבנו עוף ולא שייך נסכים לכן כתב למטהר לבדו.
ואחר ישחט את העולה – יתכן דהורה דשחיטת קדשים מצוה בבעלים וכמו דפרש״י פסחים ז׳. לכן כ״ז שלא נזרק עליו דם החטאת הוי מחוסר כפורים ואסור לכנוס במחנה שכינה, אבל כיון שנתכפר מהחטאת הוי כטהור ומצוה שהמטהר מטומאתו ישחט העולה.
יעשה הכהן את החטאת – שיהיו כל עשיותיו לשם חטאת.⁠1 (זבחים ד׳.)
את החטאת וכפר – מלמד שבפרה בחטאת היא.⁠2 (תו״כ)
וכפר על המטהר – על המטהר זה ולא על המטהר חבירו.⁠3 (זבחים ח׳.)
מטומאתו – מטומאתו ולא מזובו.⁠4 (תו״כ)
1. ר״ל לא רק שחיטתו, דזה פשיטא כמבואר בפ׳ ויקרא שצריך שחיטה לשמה, אלא גם כל פרטיו ותקוניו. ויתכן דטעם הדיוק בזה מדכתיב לשון עשיה ולא לשון הקרבה, וכהאי גונא דרשינן בסוגיא כמה לשונות כאלה, כמו הפ׳ דפ׳ נשא ועשה את חטאתו, ואת האיל יעשה זבח שלמים, והפ׳ ועשית פסח לה׳, שיהיו כל עשיותיהם לשמה, וצ״ל בטעם הדיוק בהם כמש״כ.
2. ר״ל עיקר כפרה תלויה בחטאת ולא בעולה, ומדייק זה מיתור לשון וכפר הסמוך אצל חטאת, אחרי דכתיב בסוף הענין בפסוק הסמוך וכפר עליו.
3. זה נסמך על הדרשה דלעיל שצריך שיהיו כל מעשי החטאת לשם חטאת. אמנם שם אינו מבואר רק ענין שינוי קודש, היינו שלא יעשה מעשיו לשם קרבן אחר, אבל שנוי בעלים היינו שלא יעשה מעשי חטאת ראובן לשם שמעון אינו כלול בדרשה ההיא, לכן יליף זה מלשון פסוק זה מדכתיב וכפר על המטהר ולא וכפר עליו, ועיין משכ״ל בפ׳ ד׳ אות י״ח מה שצ״ע בדרשה זו.
4. המלה מטומאתו מיותרת, דממילא מובן הוא ממה דאיירי בענין, ולכן דריש דקמ״ל דרק מטומאת צרעת שמתעסק בה נטהר ממנה, אבל אם יש עליו עוד טומאה כגון טומאת זיבה אינו נטהר ממנה ע״י טהרה זו, ותפס טומאת זיבה אולי משום דפ׳ מצורע סמוכה לפ׳ זבים, וכה״ג צ״ל בכונת הגמ׳ במגילה ח׳ א׳ בהא שדרש עה״פ דכתיב גבי זב וכי יטהר הזב מזובו מזובו ולא מנגעו.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כ) וְהֶעֱלָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־הָעֹלָ֥ה וְאֶת⁠־הַמִּנְחָ֖ה הַמִּזְבֵּ֑חָה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽר׃
And the priest shall offer the burnt offering and the meal offering on the altar. The priest shall make atonement for him, and he shall be clean.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קט] 1[והעלה הכהן את העלה], מתני׳: חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם, חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן וכו׳. גמ׳: אמר רב פפא פעמים שחייבי חטאות ממשכנין אותן, חייבי עולות אין ממשכנין אותן וכו׳, בעולת מצורע, דתניא ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר כשם שחטאתו ואשמו עכבתו כך עולתו עכבתו. (ערכין כא.)
[קי] 2והעלה הכהן את העלה, והקריב את אשר לחטאת ראשונה (ויקרא ה, ח) וכו׳, זה בנה אב לכל חטאות שיהיו קודמות לכל עולות הבאות עמהן, וקי״ל דאפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה, אמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה הכהן את העולה, שהעלה כבר (מדהוה ליה למיכתב ואת העולה יעלה וכתיב והעלה, משמע אפילו הביא העולה קודם לחטאת יכפר). (פסחים נט.-:)
[קיא] 3והעלה הכהן את העלה ואת המנחה, ת״ר וכו׳ כשהוא אומר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה הוי אומר במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר. (מנחות צא.)
[קיב] 4והעלה הכהן את העלה ואת המנחה המזבחה, ולא תעלה במעלות על מזבחי (שמות כ, כג) וכו׳, יאמר זה שאילו כן הייתי אומר יכול (יהא) [יעשה] מזבח קטן ויעמד בארץ ויקטיר ת״ל והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה. (מכילתא דרשב״י יתרו כ׳:כ״ב)
1. פסחים נט.
– רמב״ם הל׳ מעה״ק פי״ד הי״ז: כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם וכו׳ אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם הואיל והם מעוכבי כפרה אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן חוץ מחטאת נזיר וכו׳. וראה בכ״מ דלא קיי״ל כר״פ.
2. בתו״כ כאן: והעלה הכהן את העלה, אעפ״י שקדמה לחטאת. וכ״ה במדרה״ג לק״ט וילקו״ש. וראה תו״ש ויקרא פ״ה אות קב.
– רמב״ם הל׳ תמידין ומוספין פ״ט ה״ו: חטאת קודמת לעולה אפי׳ חטאת העוף קודמת לעולת בהמה שנא׳ את אשר לחטאת ראשונה בנין אב לכל חטאת שהיא קודמת לעולה הבא עמה.
3. ראה לעיל אות ע וצרף לכאן.
במנחות עד: מנחת כהנים וכו׳ ומנחת נסכים למזבח ואין בהן לכהנים. וכ״ה בתוספתא זבחים פ״ה ורמב״ם מעה״ק פ״ב ה״א.
4. ראה תו״ש יתרו חט״ז פ״כ אות תקסא.
[יד]
״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה״ – אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.
״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה״ – אַף עַל פִּי שֶׁקָּדְמָה לַחַטָּאת.
״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִים לְאֵמוּרֵי חַטָּאת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה חַטָּאת דּוֹמָה?
לִפְּרַקְלֵט1 שֶׁנִּכְנַס לְרַצּוֹת.
רִצָּה פְּרַקְלֵט וְנִכְנַס דּוֹרוֹן.
1. פְּרַקְלֵט. עורך דין של ההגנה במשפט. מן היוונית parakletos, זה שקוראים לעזרה, עורך דין, מתווך.
וְיַסֵּיק כָּהֲנָא יָת עֲלָתָא וְיָת מִנְחָתָא לְמַדְבְּחָא וִיכַפַּר עֲלוֹהִי כָּהֲנָא וְיִדְכֵּי.
And the priest shall sacrifice the burnt offering with the mincha at the altar, and the priest shall make atonement for him, and he shall be clean.
ויסדרא כהנא ית עלתה וית מנחתה על גבי מדבחה ויכפר עלוי כהנא וידכי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויסדר״) גם נוסח חילופי: ״ויקרב״.
ויסיק כהנא ית עלתא וית מנחתא למדבחא ויכפר עלוי כהנא וידכי.
And the priest shall offer the burnt offering with the mincha at the altar, and the priest shall make atonement for him, and he will be clean.
והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכפר עליו הכהן וטהר.
וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה – אַף עַל פִּי שֶׁקִּדְּמָה אֶת הַחַטָּאת. ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה״ – אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵיבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִים לְאֵמוּרֵי חַטָּאת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה חַטָּאת דּוֹמָה, לִפְרַקְלִיט שֶׁנִּכְנַס לְרַצּוֹת, וְרִצָּה פְּרַקְלִיט נִכְנַס הַדּוֹרוֹן.
ת֗ם יצעד אלצעידה ואלהדיה עלי אלמד֗בח ויסתג֗פר ענה אלאמאם ויטהר.
אחר כך יעלה את העולה והמנחה על המזבח ויכפר עליו הכהן ויטהר.
ואת המנחה – מנחת נסכים של בהמה.
ואת המנחה AND THE MEAL-OFFERING – the meal-offering of the drink-offering that accompanies an animal sacrifice.
פס׳: והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה – אע״פ ששחטה שלא לשמה אע״פ שקדמה לחטאת לפי שבכל מקום (הי׳) איברי חטאת קודמין לאיברי עולה וכן הדין 1שירצה פרקליט ואחר כך מכניס דורון:
1. שירצה הפרקליט. פי׳ החטאת הוא הפרקליט. ואח״כ העולה הוא הדורן:
והעלה {הכהן} את העלה – הוא הכבש, ומנחתו שהיא עשרון.⁠1
ויש אומרים: שכל המנחה2 יקריב לעלה, ובתחלה האשם (ויקרא י״ד:י״ב) כי הוא החמור.
וטהר – אז יהיה טהור ככל הטהור.
1. השוו ראב״ע ויקרא י״ד:י׳.
2. כלומר: כל שלושת העשרונים.
AND THE PRIEST SHALL OFFER THE BURNT-OFFERING. The he-lamb and its meal offering, which consists of a tenth of an ephah.⁠1 Some say that the kohen shall offer the entire meal offering2 with the burnt offering.⁠3 He shall offer the guilt offering first4 because it is more severe.⁠5
AND HE SHALL BE CLEAN. Then6 he shall be clean like all who are clean.
1. According to this interpretation the three tenth parts of an ephah mentioned in verse 10 were divided among the three sacrifices offered by the leper.
2. All three tenth parts of an ephah mentioned in verse 10.
3. For Scripture does not mention the term meal offering with regard to the sin offering and guilt offering.
4. Before the sin and burnt offerings.
5. It indicates that the one who offers it is guilty of a crime. See Ibn Ezra on Lev. 5:19.
6. Not before.
ואת המנחה – שלשה קומצי סולת משלושה עשרונים. אבל החטאת והאשם והנותר במנחה ושלשה קומצי סולת נאכל לכהנים.
ואת המנחה, "and the mealoffering;⁠" the three partial fistfuls of fine flour separated from the original quantity of three tenths of an eypha of fine flour that we read about in verse 10 that were to be eaten by the priests.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ואת המנחה מנחה של בהמה. פי׳ מנחה הבאה עם הבהמה שהיא מנחת נסכים לא מנתה הבאה בפני עצמה שהמנחה הבאה בפני עצמה היא נקמצת והנותר ממנה נאכל לכהנים ואלו מנחה זו הקשה לעולה לומר לך מה עולה כולה לאישים אף מנחה כולה לאישים והיינו מנחת נסכים הבאה עם הבהמה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וכפר עליו הכהן וטהר – לקדשים ולביאת מקדש, כאמרם ז״ל: הביא כפרתו, אוכל בקדשים (נגעים פי״ד משנה ג׳).
וכפר עליו הכן וטהר, he will have attained a sufficient level of ritual purity to be allowed to partake in sacrificial meats, and entering holy precincts (if he is otherwise qualified to do so). Compare our sages in Negai-im 14,3 that “as soon as he has brought his atonement offering he is free to again partake of sacred foods.” (the portions of the peace-offerings normally consumed by the owners of the animals.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואת המנחה מנחת נסכים של בהמה. לא מנחה בפני עצמה, דהא הקיש הכתוב המנחה אל העולה, מה עולה כולה כליל (לעיל א, ט), אף המנחה כולה כליל, ואילו המנחה הבאה בפני עצמה אינה כולה כליל, אלא נקמצת, והשאר נאכל:
מנחת נסכים. כלומר הבאה עם הבהמה שהיא מנחת נסכים, לא מנחה הבאה בפני עצמה, שהמנחה הבאה בפני עצמה היא נקמצת והנותר נאכל לכהנים, ומנחה זו הוקשה לעולה שכולה כליל, אף מנחה זו כולה כליל:
The meal offering [accompanying] the drink-offering. I.e., that is brought with an animal, which is the meal-offering of a drinkoffering and not a meal-offering that is brought on its own, because the meal-offering that is brought on its own has a fistful taken and the remnant is eaten by the kohanim. But this meal-offering is compared [through a היקש] to the burnt-offering which is entirely burnt, and so too, this meal-offering is entirely burnt.
והעלה הכהן – מכאן שאברי העולה קודמין לאברי החטאת.
והעלה הכהן את העולה – שהוא כולה למזבח.
ואת המנחה – שלשה עשרונים האמורים למעלה שהן נסכי בהמה, עשרון לכל כבש, וחברם עם העולה לפי ששלשת העשרונים הם כליל למזבח כמו העולה, ואין מהן דבר לכהנים, כמו חטאת ואשם שבשרן לכהנים.
וכפר עליו – זהו כפרה שלישית, שמכפרת העולה. והרמב״ן ז״ל כתב טעם למיני כפרות הללו, ואינן מפשט הכתוב.
וטהר – לקדש ולמקדש.
ואת המנחה – שלשה עשרונים למעלה:
וכפר עליו – זוהי כפרה שלישית, שהעולה מכפרת:
וטהר – לקדש ולמקדש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[סא]
והעלה הכהן את העולה – אחרי הדרישה והעיון מצאתי שלא השתמש בספר התורה על הקרבת עולה בפעל ״העלאה״ בשום מקום רק אם מדבר בבמה או בפעם הראשון שחנכו המזבח שכן תמצא לשון זה בבמה (בראשית ח׳ וכב׳, שמות כד ולב׳, ויקרא י״ז:י״א׳, דברים יב׳ וכז׳) ובחינוך המזבח – ״ויעל עליו את העולה״ (שמות מ׳:כ״ט). אבל בהקרבה על מזבח שבמקדש יזכיר לשון ״עשיה״ או ״הקרבה״ או ״הקטרה״. [ומ״ש ״לא תעלו עליו קטורת זרה״ ר״ל אף לא תעלו וכל שכן להקטיר] ולא נמצא רק מ״ש ״השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר... שם תעלה עולתיך״ הוא נגד לשון ״לא תעלה״ שמדבר בבמה, אמר – שם תעלה, וגם אמר ״ושם תעשה״. והגם שבנביאים וכתובים לא דקדק בזה, בספר התורה נשמר בלשון זה. ולפי זה מ״ש פה ״והעלה את העולה״ בא שלא כמשפט הלשון. מזה הוכיחו חז״ל שמרבה אף ששחטה שלא לשמה ובזה יש חידוש בהעלי׳ שמותר להעלותו על גבי המזבח (כי אם הוא כבר על המזבח אין זה חידוש דקיי״ל שכל הפסולים אם עלו לא ירדו) ולכן אמר ״ואת המנחה״ ללמד שגם מנחת נסכים קרבה, אעפ״י ששחט העולה שלא לשמה ואין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח ושמן שהפריש לשם מנחה זו פסול למנחה אחרת, מכל מקום הנסכים ממ״נ כשרים כיון שהקרבן כשר, וזה כוונת הרמב״ם (פרק יט מהל׳ פסולי המוקדשין ה״ז) למעיין היטב.
[סב]
והעלה הכהן את העולה – אמר ששחיטת העולה יהיה אחר הקרבת דם חטאת שבו תלוי הכפרה, ואחר כך יעלה העולה שהם איברי העולה קודם אימורי החטאת. וז״ש מלמד שאיברי עולה קודמים לאמורי חטאת וכמ״ש בזבחים (דף פט:) ומ״ש ר׳ שמעון חטאת דומה לפרקליט מובא בזבחים דף ז עיי״ש והנה בארנו (באה״ש פט״ו) שאין מתפארת הלשון להחזיר את השם בכל פעם, והיה לו לומר ״והעלה הכהן אותה״. וגם מה שסיים ״וכפר עליו הכהן״ הלא אין העולה מכפרת? ולא מצאנו כפרה אצל עולה בשום מקום (כמ״ש ויקרא סימן לג), והכפרה אינה אלא באשם וחטאת (כנ״ל סימן נח). מזה הוציאו חז״ל עוד כוונה שנייה דרושיית. תחלה אמר ״ואחר ישחט את העולה״ וזה לכתחלה צריך שתהיה העולה אחר החטאת אבל בדיעבד יצויר שהעלה את העולה ואת המנחה תחלה ואחר כך ״וכפר עליו הכהן בדם החטאת וטהר״ – שבדיעבד אין זה מעכב. ובפסחים (דף נט) אמר רבא על זה ״והעלה״ – שהעלה כבר, כיון למה שכתבנו והוסיף שלפי הדרוש אין זה וי״ו המהפכת העבר לעתיד רק פעל ״והעלה״ הוא עבר גמור, והוי״ו הוא וי״ו התנאי – ואם העלה את העולה תחלה, וכפר אחר כך בהחטאת וטהר.
והעלה הכהן וגו׳ וכפר1 עליו הכהן – גם על כל דבר שחייב עולה, על עשה וכדומה, מועילה זו העולה גם כן, וכמו חטאת חלב שמכפרת על חייבי עשה, כדאיתא בזבחים (ז,א), כ״ש דעולת מצורע מכפרת על חייבי עשה גם כן. משום הכי כתיב ״וכפר״ סתם.⁠2
עוד יש לבאר ענין שלש כפרות הללו, כמו שביארנו גבי מנחה, דתניא בתו״כ ׳שלש אזכרות׳3 כמו שכתבתי לעיל (ב, א–ב). והכי נמי יש כאן שלשה דברים שצריכים כפרה – העון אשר חטא שהביא לידי צרעת, הצרעת מביאה לידי הרהור רע על עונשי ה׳ יתברך, ועתה כשנתרפא מביא האשם על ראש העון.⁠4 ומשום הכי טעון הזיה על אוזן ובוהן יד ורגל, שהמה5 גורמים לזכות כלי השמיעה לתוכחת חיים, כדכתיב (ישעיה נה,ג) ״שמעו ותחי נפשכם״, וכן להיפך. וכלי המעשה הוא יד ורגל. וכבר ביארנו בפרשת תצוה (פרק כ״ט) לענין אהרן ובניו. ואח״כ6 מביא החטאת לכפר על גוף הצרעת שיהא מתרפא לגמרי, ומשום הכי כתיב ביה ״על המיטהר מטומאתו״. ואח״כ טעון כפרה על הרהור רע7 שגרמה לו הצרעת, ועל זה מביא עולה.⁠8 ומנחה (מביא), דצרעת גורמת השחתת המדות גם כן, ועל זה מביאים מנחה, כמו שכתבתי במקומו (תחילת פרק ב׳). (ומעין זה מצאתי בפירוש הטור הארוך).⁠9
1. איזו כפרה שייכת בקרבן עולה?
2. ולא כתוב ׳וכפר על המיטהר מטומאתו׳, כפי שכתוב בפסוק הקודם לגבי החטאת.
3. כלומר, נאמרו במנחה שלש פעמים ״אזכרתה״ במנחת נדבה של יחיד. ומזה למד התורת כהנים ׳נזכרים בה, נזכרים בקמיצתה, נזכרים בלבונתה׳. ועיי״ש ברבינו שהסביר זאת כנגד ג׳ מיני השחתת המדות שצריך ג׳ כפרות עליהם.
4. וכעין זה פירש הרמב״ן, הביאנוהו בהערה 50.
5. האוזנים.
6. עד כאן הוסברה כפרת האשם, ואח״כ...
7. על עונשי ה׳ יתברך.
8. כפי שידוע שעולה מכפרת על הרהור הלב.
9. שפירש (כדרכו) בעקבות הרמב״ן, עיין הערה 50.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והעלה הכהן את העולה כו׳ – לא זכר הקטרת אימורי חטאת ואשם כאן. ומשום זה מפרש התו״כ הך העולה לאו ע״ש פרטי מקרבן עולה, רק על האשים הנקטרים מן האברים, הן אימורים, החלב ושתי הכליות, וכמו דמצאנו בדה״י בפסח דיאשי׳ וישחטו הפסח כו׳ ויסירו העולה כו׳ למפלגות ה׳ וכן כאן כיון בזה העולה והמנחה, ומפני זה כלל האימורים עם העולה ללמד, שאעפ״י שהעולה או האשם לא נשחט לשמו ואין על האשם שם אשם ג״כ קרב הוא ומנחתו ונסכיו כמפורש במנחות דף צ״ו. ולכן אמר בתו״כ והעלה הכהן את העולה ואת המנחה אעפ״י ששחטה שלא לשמה, לכן כלל כולן בשם כללי העולה להקטיר האברים וגם החלבים וכל האימורים, שכולן עולין במזבח (לבד חטאת דפסולה שלא לשמו), להורות דגם הכשרים שלא לשמה יעלו הן ומנחותיהן במזבח וכן נסכי יין כדין מנחה. ודו״ק.
והעלה הכהן וגו׳ – [מאי קמ״ל], דאעפ״י ששחטו שלא לשמו.⁠1 (שם)
והעלה הכהן את העולה – את העולה שהעלה כבר, [מכאן שאם העלה עולה קודם לחטאת כשר].⁠2 (פסחים נ״ט:)
1. דע״כ פסוק זה בא לדרשה, דאל״ה כולו מיותר, דהא סדר הקרבת עולה מבואר כל צרכו בפ׳ ויקרא.
2. מדינא צריך להקריב חטאת קודם עולה כמבואר בפ׳ ויקרא (ה׳ ח׳), רק בחטאת מצורע אם הקריב עולה קודם לחטאת ג״כ כשר. וטעם הדיוק מדהו״ל לכתוב ואת העולה יעלה וכתיב והעלה משמע אפי׳ הביא העולה קודם לחטאת יכפר.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כא) {שלישי / חמישי במחוברות} וְאִם⁠־דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֮ מַשֶּׂ֒גֶת֒ וְ֠לָקַ֠ח כֶּ֣בֶשׂ אֶחָ֥ד אָשָׁ֛ם לִתְנוּפָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּלא בַּשֶּׁ֛מֶן לְמִנְחָ֖ה וְלֹ֥ג שָֽׁמֶן׃
If he is poor, and can't afford so much, then he shall take one male lamb for a trespass offering to be waved, to make atonement for him, and one tenth of an ephah of fine flour mingled with oil for a meal offering, and a log of oil;
א. בָּל֥וּל =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=בָּ֥לוּל (טעם המרכא באות בי״ת)• הערות דותן וברויאר
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
קרבן עולה ויורד – ויקרא ה׳:ז׳-י״א
[קיג] 1ואם דל הוא, מתני׳: היה עני והעשיר (קודם נתינה) עשיר והעני נותן ערך עשיר, ר׳ יהודה אומר עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר, אבל בקרבנות אינו כן (שאם היה מצורע עשיר והעני או עני והעשיר הכל הולך אחר הבאת קרבנותיו). גמ׳: מאי טעמא דר׳ יהודה אמר קרא (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך, עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו, אלא מעתה ואם דל הוא, הכי נמי עד שיהא בדלותו מתחילתו ועד סופו, וכי תימא הכי נמי, והתנן מצורע שהביא קרבנותיו עני והעשיר, עשיר והעני הכל הולך אחר חטאת דברי ר״ש וכו׳ הא אתמר עלה אמר רב יהודה אמר רב ושלשתן מקרא אחד דרשו (דגזירת הכתוב היא) וכו׳, ואלא הוא למה לי לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו (להלן אות קיד). (ערכין יז:)
[קיד] 2ואם דל הוא ואין ידו משגת, מתני׳: עני שהעריך את העשיר (ערך פלוני עלי) נותן ערך עני, ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר, אבל בקרבנות אינו כן, הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי, היה מצורע עני מביא קרבן עני, עשיר מביא קרבן עשיר. רבי אומר, אומר אני אף בערכין כן (אילו מתרמי בערכין דומיא דקרבנות הוה כקרבנות) וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, שאין העשיר חייב כלום, אבל עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואמר, מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. גמ׳: אבל בקרבנות אינו כן וכו׳ היה מצורע עני מביא קרבן עני, ואע״ג דמדירו עשיר (בתמיה), ואם דל הוא אמר רחמנא, ולא דל הוא, אמר ר׳ יצחק כשהיה מדירו עני. ודילמא עליה דידיה חס רחמנא, אמדירו לא (ואע״ג דהוי עני) דהכתיב הוא, אמר רב אדא בר אהבה, ואין ידו משגת, לרבות את הנודר, אבל מדירו עשיר הכי נמי דמייתי בעשירות, א״כ מאי אבל בקרבנות אינו כן (הא בקרבנות נמי אזלת בתר נודר), חדא (מהנך מילי דמתני׳ דהיינו אם היה מצורע עני) אמצורע עני ומדירו עני, וחדא (מאידך מילתא נפקא לן דבקרבנות אינו כן דקתני אם היה מצורע עשיר) למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני, סד״א הואיל ואיתרבו (דחס רחמנא עליה כי הוי איהו עני ומצורע עני) איתרבו (אפילו היכי דמצורע עשיר הואיל והוא עני) קמ״ל, [כדתניא] לפי שמצינו בערכין עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, יכול אף זה כן, ת״ל ואם דל הוא. ולרבי דאמר אומר אני אף בערכין כן, אלמא (אמר) בתר חיובא דגברא אזלינן (היכא דהוא חייב כלום, דומיא דמצורע) והא (דמצורע עשיר ומדירו עני) לא צריכא קרא למעוטי (דמערכין נפקא לו דמייתו בעשירות) הוא למעוטי מאי, למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר (דמייתו בעשירות) סד״א הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן, קמ״ל. (ערכין יז.-:)
[קטו] 3ואם דל הוא, אמר קרא ואם דל הוא (משמע הוא ולא אחר) מצורע הוא דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא (לעיל אות ג), אבל מטמא מקדש עשיר שהביא בקרבן עני יצא. (כריתות כח.)
[קטז] 4ואם דל הוא, וידל ישראל מאד (שופטים י, י), מהו וידל, ר׳ יצחק ור׳ לוי, חד אמר שהיו דלים ממעשים טובים, וחד אמר שלא היה להם להביא אפילו קרבן דל, שנאמר ואם דל הוא. (תנחומא ישן בהר ז)
[קיז] 5[כבש אחד], שאל ר׳ עקיבא את נחוניא הגדול וכו׳ א״ל רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד וכו׳, א״ל אחד מיוחד שבעדרו. (מגילה כח.)
[קיח] 6לתנופה לכפר, תניא, לתנופה לכפר, וכי תנופה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר (ויקרא יז, יא) כי הדם הוא בנפש יכפר, ומה תלמוד לומר לתנופה לכפר, שאם עשאה לתנופה שירי מצוה (כלומר שלא חש לחשוב אותה מצוה) מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר (מן המובחר) וכיפר (לגברא דעיקר כפרה בדם, אבל לא כיפר קמי שמיא, שלא קיים מצוות קונו מן המובחר). (יומא ה.)
[קיט] 7ולג שמן, ר׳ שמעון אומר למחרת (בספק מצורע מוחלט וספק אינו מוחלט קאי, למחרת ביום השמיני) מביא אשם ולוג עמו ואומר אם של מצורע הרי זה אשמו וזה לוגו, ואם לאו אשם זה של שלמי נדבה ואותו אשם טעון שחיטה בצפון ומתן בהונות (כחומר אשם) וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק (כחומר שלמים) ונאכל ליום ולילה וכו׳ התינח אשם, לוג מאי איכא למימר (פי׳ דשמא אינו מצורע והוי חולין בעזרה כיון דעביד מינה עבודה שמזה שבע כנגד פתח אהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע, תוס׳) דאמר לוג זה יהא נדבה (אם אינו מצורע) ודלמא לאו מצורע הוא ובעי מקמץ (המתנדב שמן קומצו ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלין) דמקמיץ, ודלמא מצורע הוא ובעי מתן שבע (כדכתיב בקרא בלוג שמן של מצורע והזה מן השמן באצבעו [וגו׳]) דיהיב, והא חסר ליה (על ידי קמיצה, ולוג חסר פסול כדכתיב ולוג שמן) דמייתי פורתא ומלי ליה דתנן חסר הלוג עד שלא יצק (מן הלוג על כפו השמאלית כדכתיב ומן השמן יצק הכהן על כף הכהן השמאלית והזה הכהן באצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית) ימלאנו. (זבחים עו.-:)
[קכ] 8ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה, לימד שהוא מביא נסכים על אשמו כנסכי ערלה. (מדרש הגדול)
[קכא] 9ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולג שמן, מתני׳: ובלוג היה מודד (שמן) לכל המנחות, אפילו מנחה של ס׳ עשרון נותן לה ס׳ לוג, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אפילו מנחה של ס׳ עשרון אין לה אלא לוגה, שנאמר למנחה ולוג שמן. גמ׳: ת״ר במצורע עני כתיב ועשרון בלול ולוג, לימד על עשרון (סלת) שטעון לוג (שמן) דברי חכמים, ר׳ נחמיה ור׳ אליעזר אומרים אפילו מנחה של ששים עשרונים אין לה אלא לוגה, שנאמר למנחה ולוג שמן (כמה שתהא המנחה גדולה אין לה אלא לוג) ור׳ נחמיה ור׳ אליעזר האי עשרון בלול ולוג מאי עבדי ליה, ההוא לגופיה דקא אמר רחמנא ליתי חד עשרון, ואידך לגופיה לא צריך מדגלי רחמנא גבי מצורע [עשיר] ג׳ קרבנות וג׳ עשרונות, הכא דחד קרבן חד עשרון. ואידך איצטריך סד״א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות, אימא לא ליבעי (מינה) [מנחה] כלל, ואידך לגמרי (זבח בלא מנחה) לא אשכחן. ורבנן האי למנחה ולוג שמן מאי עבדי ליה, ההוא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג, ומאי ניהו עשרון. ואידך, תרתי שמעת מינה. (מנחות פח.-פט.)
[קכב] 10כבש אחד אשם... ולג שמן, ת״ר שבע הזאות וכו׳ ושבמצורע שלא לשמן פסולות שלא מכוונות (כנגד בית קדשי הקדשים כשרות וכו׳ והתניא בין שלא לשמן בין שלא מכוונות כשרות, אמר רב יוסף לא קשיא הא ר׳ אליעזר והא רבנן, ר׳ אליעזר דמקיש אשם לחטאת (ואפילו אשם דמצורע פסול שלא לשמה) מקיש נמי לוג לאשם (דכתיב כבש אחד אשם לתנופה וגו׳ וסיפא דקרא ולוג שמן), רבנן לא מקשי וכו׳ אלא אמר רבא הא והא רבנן כאן להכשיר (הא דתני כשרות להכשיר שירי הלוג באכילה) כאן להרצות (להיות עולות לשם חובה ולהתיר מצורע בקהל פסול שלא לשמן). (מנחות כז:-כח.)
1. ראה לקמן אות קלו וצרף לכאן.
2. תו״כ ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– בירושלמי הוריות פ״ב ה״ו: ואם דל הוא ואין ידו משגת את שהוא ראוי לבוא לידי דלות יצא משיח וכו׳. ובפנ״מ הגיה שצ״ל הפסוק ואם לא תגיע ידו וכו׳ ויקרא ה, ז. ועיי״ש בתו״ש אות צט בביאור.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ה הי״א: עשיר שאמר קרבנו של מצורע זה עליו והמצורע היה עני ה״ז מביא על ידו קרבנות עשיר שהרי יד הנודר משגת. ועני שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והיה המצורע עשיר ה״ז מביא על ידו קרבנות עשיר שהרי זה הנודר חייב בקרבנות עשיר.
3. יומא מא: וראה זהר ח״ג ח:. וראה לעיל אות ג.
4. כ״ה בנדפס ובויק״ר פל״ד-ו, ומדרש תהילים מזמור קו. ילקו״ש ח״ב רמז תתסה.
5. ברש״י שם שהדרש הוא על במדבר כח, ד, והובא בתו״ש תצוה פכ״ט אות קכט. וראה תו״כ וילקו״ש כאן. שאלה זו שאל ר״ע לר׳ חנינא וכו׳. ובזי״ר: שזהו מ״ש במגילה שם, וכ״כ במשך חכמה.
6. מנחות צג: תו״כ מדרה״ג, ילקו״ש ח״א רמז שסד ו-תקס. וראה תו״ש ויקרא פ״א אות קו וצרף לכאן.
– רמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ג הי״ב: והסמיכה שיירי מצוה היא לפיכך אם לא סמך כיפר ואינה מעכבת ואע״פ כן מעלין עליו כאילו לא כיפר.
7. ראה תו״כ כאן, נגעים פי״ד מ״י.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ד ה״ה: חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו.
8. צ״ב כונתו. וראה רש״י ורא״ם וגו״א כאן.
9. מנחות קו: תוספתא שם פ״ז ה״ט, תו״כ ומדרה״ג וילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ב ה״ח: וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש, ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגים. ושם פי״ב ה״ה: כל המנחות הקריבות לגבי המזבח אין כל א׳ מהן פחותה מעשרון.
10. רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ה ה״ז: נתן שבע המתנות שלא לשמן לא הורצה והוכשר המצורע. ושם פ״ד ה״ג: ואם הזה ולא כוון כנגד בית קדש הקדשים כשרות.
[דִּבּוּרָא דְמְצֹרָע פָּרָשָׁה ד]
[א]
״וְאִם דַּל הוּא״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, דַּל אִישׁ פְּלוֹנִי מִמַּה שֶּׁהָיָה, שֶׁהָיָה בֶּן מֵאָה מָנָה וְנֶעֱשָׂה בֶּן חֲמִישִׁי׳ מָנָה!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת״.
אוֹ ״וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת״, יֵשׁ לוֹ, וְאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְאִם דַּל הוּא״, הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי כְתוּבִים, וְאִם לָאו, לֹא שָׁמַעְנוּ.
[ב]
״הוּא״ – לֹא נוֹדְרָיו.
לְפִי שֶׁבַּעֲרָכִים, עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר, נוֹתֵן עֶרֶךְ עָנִי.
יָכֹל אֲפִלּוּ אָמַר ״קָרְבָּנוֹ שֶׁלִּמְצֹרָע זֶה עָלַי״, אִם הָיָה מְצֹרָע עָשִׁיר, יָבִיא קָרְבַּן עָנִי?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״הוּא״, לֹא נוֹדְרָיו.
[ג]
רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף בַּעֲרָכִים כֵּן: וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֶרֶךְ עָנִי? שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם.
אֲבָל עָשִׁיר שֶׁאָמַר ״עֶרְכִּי עָלַי״, וְשָׁמַע עָנִי וְאָמַר ״מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי״, נוֹתֵן עֶרֶךְ עָשִׁיר.
הָיָה עָנִי וְהֶעְשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעְנִי, נוֹתֵן עֶרֶךְ עָשִׁיר.
אַף זֶה, הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב שָׁלוֹשׁ בְּהֵמוֹת, וּבִקֵּשׁ הָאִישׁ הַזֶּה לְפָטְרוֹ, לְפִיכָךְ הוּא מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר.
[ד]
״וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶחָד״?
זוֹ שָׁאַל רַבִּי עֲקִיבָה אֶת רַבִּי נְחֶמְיָה, אָמַר לוֹ: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶחָד״?
אָמַר לוֹ: זֶה מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, וּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד.
מַה מְּטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם תַּחַת אֶחָד, אַף זֶה יָבִיא שְׁנַיִם תַּחַת אֶחָד, וְהָעוֹלָה תַּעֲלֶה חוֹבָה.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָה: מִמְקוֹם שֶׁבָּאתָ: זֶה מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, וּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, מַה מְּטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם תַּחַת כַּפָּרָתוֹ, אַף זֶה יָבִיא שְׁנַיִם תַּחַת כַּפָּרָתוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶחָד״.
אָמַר לוֹ: וְאִם לָאו, מְנַיִן אַתָּה מְקַיְּמוֹ?
אָמַר לוֹ: זֶה מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, וּבַעֲרָכִין מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָדוֹ.
מַה בַּעֲרָכִים, מֵבִיא כָּל הֶשֵּׂג יָדוֹ, אַף זֶה יָבִיא כָּל הֶשֵּׂג יָדוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶחָד״.
[ה]
״לִתְנוּפָה לְכַפֵּר״ – וְכִי יֵשׁ תְּנוּפָה מְכַפֶּרֶת?
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״לִתְנוּפָה לְכַפֵּר״?
אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁאִם עָשָׂה תְּנוּפָה שִׁירֵי מִצְוָה, כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר.
״וְעִשָּׂרוֹן״ – מְלַמֵּד שֶׁכָּל עִשָּׂרוֹן וְעִשָּׂרוֹן טָעוּן לֹג, כְּדִבְרֵי חֲכָמִין.
רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁלְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אֵין לָהּ אֶלָּא לָגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן״.
[ו]
״וְלֹג שָׁמֶן״ – מַה תַּלְמוּד?
שֶׁהָיָה בַדִּין שֶׁיָּבִיא שְׁלִישׁ לֹג: מַה מָּצִינוּ בֶּעָשִׁיר, שֶׁהוּא מֵבִיא שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים, מֵבִיא לֹג אֶחָד, אֲבָל הֶעָנִי, שֶׁהוּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד, יָבִיא שְׁלִישׁ לֹג?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלֹג שָׁמֶן״.
וְאִם מִסְכֵּן הוּא וְלֵית יְדֵיהּ מַדְבְּקָא וְיִסַּב אִמַּר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְעֶשְׂרוֹנָא סוּלְתָּא חַד דְּפִיל בִּמְשַׁח לְמִנְחָתָא וְלוֹגָא דְּמִשְׁחָא.
But should he be a poor man, and his hand have not (so much) pertaining (to him), let him take one lamb for the trespass offering for the elevation to atone for him, and one-tenth of flour sprinkled with oil for the mincha, and a loga of oil,

וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן
וְאִם מִסְכֵּין הוּא וְלֵית יְדֵיהּ מַדְבְּקָא וְיִסַּב אִימַּר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְעֶסְרוֹנָא סוּלְתָּא חַד דְּפִיל בִּמְשַׁח לְמִנְחָתָא וְלוֹגָא דְּמִשְׁחָא
דַּל – עני
א. לשון דלות נאמר בגוף וגם בממון כדברי ראב״ע כאן: ״דל – יש בגוף כמו דַּלּוֹת וְרָעוֹת (בראשית מא יט), אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל (תהלים מא ב), כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶך (שמואל ב יג ד). ויש דל שאין לו ממון״. אבל אונקלוס מבחין ביניהם: דלות הגוף כגון ״דַּלּוֹת וְרָעוֹת״ מתורגם ״חֲסִיכַן וּבִישַׁן״, כחושות, כמו חֲשׂוּכֵי בָּנִים. אבל כאן ״וְאִם דַּל הוּא״ בממון, תרגם ״וְאִם מִסְכֵּין הוּא״, וכן ״וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ״ (שמות כג ג) ״וְעַל מִסְכֵּינָא לָא תְרַחֵים בְּדִינֵיה״. והואיל ומִסְכֵּין מביע עניות בממון, תרגם גם ״וְאִם מָךְ הוּא״ (ויקרא כז ח) ״וְאִם מִסְכֵּין הוּא״, ״לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״ (דברים טו ד) ״לָא יְהֵי בָךְ מִסְכֵּינָא״.
ב. ״וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת״ – ״וְלֵית יְדֵיהּ מַדְבְּקָא״, אבל להלן ״וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר״ (ויקרא כו ה) ״וִיעָרַע לְכוֹן״. עיין שם בטעם ההבדל.
בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן – דְּפִיל בִּמְשַׁח
ג. ״וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן״ – ״דְּפִיל בִּמְשַׁח״. לפי חוקי הלשון היה לו לומר ״וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד סֹלֶת״ כלעיל ״וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן״ (י). לכן דרשו חז״ל ״ועשרון סולת אחד – לימד על עשרון שטעון לוג שמן״ (מנחות פט ע״א), כמו שביאר ״תורה תמימה״ (אות צט):
ר״ל אם הביא מנחה של כמה עשרונים סולת צריך ליתן לוג שמן לכל עשרון סולת אף על פי שנבללות בפחות מלוג לכל עשרון. ונראה טעם הדיוק מלשון זה מדלא כתיב ״ועשרון אחד סולת״ כמו לעיל פסוק י ״ולוג אחד שמן״ וכדומה מלשונות כאלה. ומדכתיב ״ועשרון סולת אחד״ משמע ליה דהמלה ״אחד״ מוסב למטה, ר״ל אחד בלול בשמן בשיעור לוג המבואר בסמוך.
והוסיף המלבי״ם: ״וכן דעת בעל הטעמים – וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֛מֶן – שחבר מלת אֶחָד עם בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן״. ו״נתינה לגר״ העיר שזו גם דעת אונקלוס: ״מת״א שתרגם דְּפִיל משמע שפירש אֶחָד קאי על עִשָּׂרוֹן״. כלומר, מכיוון שתרגם ״וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן״ – ״דְּפִיל בִּמְשַׁח״ בזכר, מוכח שהנושא הוא עִשָּׂרוֹן. כי אילו היה מוסב לסֹלֶת, היה לו לתרגם ״דְּפִילָא בִּמְשַׁח״ בנקבה, כלעיל ״סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן״ (ויקרא ב ה) ״סוֹלֶת דְּפִילָא בִמְשַׁח״.⁠1
1. ראה מ׳ פרלמן, חוג לטעמי המקרא א (סטנסיל), שיעור 9. לגזרון דְּפִיל/ דְּפִילָא עיין לעיל ״בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן״ (ויקרא ב ד) ״דְּפִילָן בִּמְשַׁח״.
ואם מסכן הוא ולא ארע׳ ידה ויסבא אמר חד לאשמה לאנפו למכפרה עלוי ועשרון מכלתה סלת חד פיל במשחב למנחה ולג דמשח.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארע׳ ידה ויסב״) גם נוסח חילופי: ״ב⁠(ו){ן} ידוי כמסת ויס׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חד פיל במשח״) גם נוסח חילופי: ״מערב במ׳⁠ ⁠⁠״.
ואין מיסכן הוא ולית ידיה מספקא ויסב אימר חד אשמא לארמא מטול למכפרא עלוי ועשרונא סמידא חד פתיך במשח זיתא למנחתא ולוגא דמשח זיתא.
But if he be a poor man, and his hand have not sufficiency, let him take one lamb for the trespass offering to be an elevation to make atonement for him, and one tenth of flour mingled with olive oil for the mincha, and a log of olive oil.
ואם דל הוא ואין ידו מספקת ולקח כבש אחד אשם לתנופה כדי לכפר עליו ועשרון סלת אחד בלול בשמן זית למנחה ולוג שמן זית.

רמז תקסג

וְאִם דַּל הוּא – תְּנָן הָתָם: הֶשֵּׂג יָד, בַּנּוֹדֵר. וְהַשָּׁנִים, בַּנִּדָּר. וְהָעֲרָכִין, בַּנֶּעֱרָךְ. וְהָעֵרֶךְ, בִּזְמַן הָעֵרֶךְ. הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר כֵּיצַד, עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי. עָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. אֲבָל בְּקָרְבָּן אֵינוֹ כֵּן. הֲרֵי שֶׁאָמַר: קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצֹרָע זֶה עָלַי, הָיָה מְצֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי: אַף בַּעֲרָכִין כֵּן, וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל עָשִׁיר שֶׁאָמַר: עֶרְכִּי עָלַי, וְשָׁמַע עָנִי וְאָמַר: מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר.
״הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, הֶשֵּׂג יָד בַּמַּעֲרִיךְ הוּא, כְּדִכְתִיב ״עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנּוֹדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן״. הַשָּׁנִים בַּנִּדָּר, הַשָּׁנִים בַּנֶּעֱרָךְ הוּא, אַיְדֵי דְּתָנָא הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, תָּנָא נַמֵּי הַשָּׁנִים בַּנִּדָּר. עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, מַאי טַעֲמָא, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנּוֹדֵר״ – בַּנּוֹדֵר תָּלָה רַחֲמָנָא. אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן, הֲרֵי שֶׁאָמַר קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצֹרָע זֶה עָלַי, הָיָה מְצֹרָע עָנִי מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי – וְאַף עַל גַּב דְּמַדִּירוֹ עָשִׁיר, ״וְאִם דַּל הוּא״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָאו דַּל הוּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כְּשֶׁהָיָה מַדִּירוֹ עָנִי. וְדִילְמָא עֲלֵהּ דִּדֵּהּ הוּא דְּחָס רַחֲמָנָא, אַמִּדִּירוֹ לָא, דְּהָא כְּתִיב: ״הוּא״, אָמַר רַב אֲדָא בַּר אַהֲבָה: ״וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׁגֶת״ – לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹדֵר. אֲבָל מַדִּירוֹ עָשִׁיר מַאי, הָכִי נַמֵּי דְּמַיְתֵי בַּעֲשִׁירוּת, אִם כֵּן מַאי ״אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵּן״, חֲדָא אַמְּצֹרָע עָנִי וּמַדִּירוֹ עָנִי, וַחֲדָא לְמַעוּטֵי מְצֹרָע עָשִׁיר וּמַדִּירוֹ עָנִי. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאִתְרַבּוּ אִתְרַבּוּ, קָא מַשְׁמָע לָן. כִּדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּעֲרָכִין עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם דַּל הוּא״. וּלְרַבִּי דְּאָמַר: אוֹמֵר אֲנִי אַף בַּעֲרָכִין כֵּן, אַלְמָא אָמַר בָּתַר חִיּוּבָא דְּגַבְרָא אָזְלִינָן, וְהָא לָא צְרִיכָא קְרָא לְמַעוּטֵי, ״הוּא״ לְמַעוּטֵי מַאי, לְמַעוּטֵי מְצֹרָע עָנִי וּמַדִּירוֹ עָשִׁיר, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי: בָּתַר חִיּוּבָא דְּגַבְרָא אָזְלִינָן, הָכִי נָמֵי לֵיזַל בָּתַר חִיּוּבָא דְּגַבְרָא, קָא מַשְׁמָע לָן.
וְאִם דַּל הוּא – שׁוֹמֵעַ אֲנִי דַּל אִישׁ פְּלוֹנִי מִמַּה שֶּׁהָיָה, [שֶׁהָיָה] בֶּן מֵאָה מָנָה וְנַעֲשָׂה בֶּן חֲמִשִּׁים מָנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׁגֶת״. אִי ״וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׁגֶת״ – יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ (רוֹצֶה) [מוֹצֵא] לִקַּח, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׁגֶת״. הָא כֵּיצַד, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים, וְאִם לָאו לֹא שָׁמַעְנוּ. ״הוּא״ – וְלֹא נוֹדְרָיו. מִפְּנֵי שֶׁבַּעֲרָכִין עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, יָכוֹל אֲפִלּוּ אָמַר קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצֹרָע זֶה עָלַי וְהָיָה מְצֹרָע עָשִׁיר יָבִיא קָרְבַּן עָנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הוּא״ – וְלֹא נוֹדְרָיו. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי: אַף בַּעֲרָכִין כֵּן. וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, (לֹא מִפְּנֵי) שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל עָשִׁיר שֶׁאָמַר: עֶרְכִּי עָלַי, וְשָׁמַע עָנִי וְאָמַר: מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. אַף זֶה מִפְּנֵי שֶׁחַיָּב שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת וּבִקֵּשׁ הָאִישׁ הַזֶּה לְפָטְרוֹ, לְפִיכָךְ יָבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר.
וְלָקַח (הַכֹּהֵן אֶת) כֶּבֶשׂ (הָ)⁠אָשָׁם – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶחָד״, שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵהּ: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶחָד״, אֲמַר לֵהּ: זֶה מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד וּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, מַה מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם תַּחַת אֶחָד אַף זֶה מֵבִיא שְׁנַיִם תַּחַת אֶחָד, וְהָעוֹלָה תַּעֲלֶה חוֹבָה. אָמַר לֵהּ רַבִּי עֲקִיבָא: מִמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ, זֶה מֵבִיא קָרְבָּן מֵהֶשֵּׂג יָד וּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא קָרְבָּן מֵהֶשֵּׂג יָד, אִי מַה מְּטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם תַּחַת כַּפָּרָתוֹ אַף זֶה יָבִיא שְׁנַיִם תַּחַת כַּפָּרָתוֹ, וְהָעוֹלָה תְּהֵא עָלָיו חוֹבָה. אֲמַר לֵהּ: אִם לָאו מֵאַיִן אַתָּה מְקַיְּמוֹ, אֲמַר לֵהּ: זֶה מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד וּבַעֲרָכִין מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, מַה בַּעֲרָכִין מֵבִיא כָּל הֶשֵּׂג יָדוֹ אַף זֶה יָבִיא כָּל הֶשֵּׂג יָדוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶחָד״.
לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו – וְכִי תְּנוּפָה מְכַפֶּרֶת, וַהֲלֹא אֵין כַּפָּרָה אֶלָּא בַּדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״, אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁאִם עֲשָׂאָהּ לַתְּנוּפָה שְׁיָרֵי מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר.
וְלֹג שָׁמֶן – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: שֶׁהָיָה בַּדִּין שֶׁיָּבִיא שְׁלִישִׁית לֹג. מַה מָצִינוּ עָשִׁיר שֶׁמֵּבִיא שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים מֵבִיא לֹג, אֲבָל עָנִי שֶׁמֵּבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד יָבִיא שְׁלִישׁ לֹג. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹג שָׁמֶן״.
ואן כאן פקירא לא תנאל ידה ד֗לך פליקרב כ֗רופא ואחדא קרבאן אלאת֗ם ללתחריך ליסתג֗פר ענה ועשר מן סמיד מלתות בדהן אלהדיה ולג֗ דהן.
ואם היה דל, לא השיגה ידו את אלו, יקריב כבשה אחת לקרבן האשם לתנופה לכפר עליו, ועשרון מסולת בלול בשמן למנחה ולג שמן.
ועשרון סלת – לכבש זה שהוא אחד, יביא עשרון אחד לנסכיו.
ולג שמן – לתת ממנו על הבהונות. ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכתוב לפרש.
ועשרון סלת אחד AND ONE TENTH DEAL OF FLOUR – for this lamb which is a single one he shall bring one tenth part of flour to accompany its drink-offering.
ולג שמן AND A LOG OF OIL – to place of it upon the thumbs. The quantity of the oil required for the libations of the meal-offering Scripture did not find it necessary to specify here (since it is given in Bemidbar 15:4 where three logs are prescribed; consequently the one log mentioned here cannot be intended for the libations but for placing on the thumbs).
פס׳: ואם דל הוא ואין ידו משגת – מפני דלותו ולקח כבש אחד אשם. אם נאמר כבש למה נאמר אחד אמר לו 1לפי שזה מביא בהשיג יד. ומטמא מקדש. מביא בהשיג יד. 2מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד. (פירוש) שתי תורים או שני בני יונה. אף זה יביא שנים תחת אחת והעולה תעלה חובה. ת״ל אחד וכן מצינו במסכת מגילה ששאל רבי עקיבא את רבי נחוניה אם נאמר כבש למה נאמר אחד ואמר לו מיוחד שבעדר מה שאינו יכול לדרוש כאן שהרי דל הוא.
לתנופה לכפר עליו – וכי יש תנופה מכפרת. אלא מלמד שאם עשה תנופה שירי מצוה 3כאלו לא כפר. ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן. מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג שמן כדברי חכמים 4דברי רבי נחמיה (בן) אליעזר בן יעקב אומר אפילו מנחה של ד׳ עשרון אין לה אלא לוגה ולוג שמן. שהיה בדין שיביא העני שלישית הלוג לפי שהעשיר מביא ג׳ עשרונים מביא לוג אחד. אבל העני שהוא מביא עשרון אחד יביא שלישית הלוג. ת״ל לוג שמן אחד עני ואחד עשיר:
1. שזה מביא בהשיג יד. פי׳ שקרבנותיו חלוקים מעשיר לעני:
2. שהרי מטמא מקדש וכו׳. פי׳ מה שמטמא מקדש דבמקום כשבה או שעירה שמביא לחטאת בהיותו עשיר העני מביא שתי תורים וכן א׳ לחטאת ואחד לעולה אף כאן גבי מצורע. הא׳ הב׳ תורים יהיה במקום כשב דחטאת אבל הכבת לעולה יהיה עדיין עליו חובה ויביא תחתיהם עוד ב׳ תורים וכו׳. ועיין כ״ז בק״א שכוון כמו דברי המחבר דהכא:
3. כאלו לא כיפר. (זבחים ז׳.) מסיים כאלו לא כיפר וכיפר. ופי׳ כיפר גברא על חטא שבידו וניצל מן היסורין אבל לא כיפר קמיה שמיא לנחת רוח לקונו שלא עשה מצוה מן המובחר:
4. דברי. ר׳ נחמיה ר׳ אליעזר בן יעקב וכו׳ כצ״ל:
דל – בגוף כמו: דלות ורעות תואר (בראשית מ״א:י״ט), אשרי משכיל אל דל (תהלים מ״א:ב׳), ככה דל בן המלך (שמואל ב י״ג:ד׳). ויש דל – שאין לו ממון.
AND IF HE BE POOR. The term dal (poor) is found with regard to the body.⁠1 Compare, poor (dal) and very ill-favored (Gen. 41:19); Happy is he that considereth the poor2 (dal) (Ps. 41:2); son of the king, art thou thus becoming leaner (dal) (II Sam. 13:4). The term dal is also found with regard to one who has no money.⁠3
1. It is used to describe the state of a person or an animal.
2. That is, the poor in body, the sick.
3. In other words, it means poor.
ואם דל הוא – יולדת ומצורע שאין קרבנם בא על חטא ידוע בעולה ויורד, שלא החמיר עליהם הכתוב. ואף על גב דנגעים באים על חטא על גג״ג ששצ״ל1 (בבלי ערכין ט״ז.), מיכפר לה נגעיה.⁠א הכא פי׳ לעשירב קרבנו בדלות.⁠2 וכל פרשה דמצורע עני, שהאריך בה מה שאמר למעלה, לגזירה שוה רגל רגל לחליצה אוזן אוזן לרציעה (בבלי יבמות ק״ד.).
1. ראשי תיבות: גזל, גלוי עריות, גסות הרוח, שבועת שוא, שפיכות דמים, צרות עין, לשון הרע.
2. השוו סוגיית ״מצורע שהביא אשמו והעשיר״ בבבלי כריתות ט׳:.
א. כן בר״י בכור שור ויקרא י״ד:נ״ג ובספר הג״ן ויקרא י״ד:י״ט. בכ״י מינכן 52 כאן: נגיעה.
ב. צ״ע בנוסח ובפירוש הדברים. ואולי צריך להוסיף כאן מלת: ״המביא״.
ואם דל הוא – IF HE IS POOR – A woman who gives birth and a person with tzara'at, whose offerings do not come for a known sin, may bring a sliding scale offering (קרבן עולה ויורד) [a sacrifice which varies based on a person's ability to pay], for Scripture was not strict about them. And even though leprous afflictions come due to sin for גג"ג ששצ"ל [an acronym for: theft, sexual sins, arrogance, false oath, murder, stinginess, evil speech] (Bavli Arakhin 16a:5), his [the leper's] afflictions atone for it. From here they learned [the laws] of a rich person [who brings] his offering after becoming poor . And the entire section of the poor person with tzara'at, which speaks at length about what is [already] written above, is [included] so as to make an argument by analogy from [the term] foot [stated here, and the term] foot [by the laws of] chalitzah (release from levirate marriage), [and from the term] ear [stated here, and the term] ear by [the laws of] piercing (Bavli Yevamot 104a:12).
ואם דל הוא ואין ידו משגת – לפי שמצינו דלות בגוף כמו דלות ורעות (בראשית מ״א:י״ט), משכיל אל דל (תהלים מ״א:ב׳), מדוע אתה ככה דל (שמואל ב י״ג:ד׳) לכך פרט לך כאן, ואין ידו משגת – לומר לך דל זה הוא שאין לו ממון.⁠1
1. בדומה באבן עזרא.
ואם דל הוא ואין ידו משגת, "and if the afflicted person is poor and cannot afford (the price of the sheep);⁠" we usually find the adjective דל in connection with the body, as in the case of the cows that Pharaoh saw in the dream he told Joseph about in Genesis 41,19. Compare also: "happy he who is happy when he gives his attention to the poor.⁠" Psalms 41,2: משכיל אל דל,⁠" or Samuel II 13,4: מדוע אתה ככה דל בן המלך, "why are you so poorly, son of a king?!⁠" In none of these examples does the word דל describe one's financial status. This is why in our verse the Torah had to add the words: "for he cannot afford;⁠"
ואם דל הוא ואין ידו משגת – רוצה לומר שדלותו הוא באופן שאין ידו משגת לכל אלו הקרבנות. ולפי שהמִטהר איננו ראוי לחטאתו ולעולתו ולמנחתו - אשר בהם הבדל בין דל לעשיר - כי אם אחר הביאוֹ אשמו, הנה יִוָּדע אז אי⁠־זה קרבן יתחייב להביא; שאם היה אז עשיר יתחייב להביא קרבן עשיר, אף על פי שהֶעֱנִי אחר זה, ואם היה דל יביא קרבן עני, אף על פי שהֶעֱשִׁיר אחר זה. ולפי מה שהתבאר בשורשים הכוללים יתבאר שהדם העומד לזרוק נשפוט אותו כזרוק; ולזה הוא מבואר שכיון שנשחט דם האשם יחול עליו חיוב הבאת שאר הקרבנות, ואז יִבָּחֵן אם יתחייב להביא קרבן עני או קרבן עשיר.
ושאר מה שנזכר בזאת הפרשה מקרבנות המִטהר הדל מבואר ממה שקדם לנו מהמאמר בקרבנות עשיר. והנה זכרה התורה בו כל הסדר הנזכר בקרבנות עשיר, להעיר כי הכל מכוון, ולזה לא יתחלף זה הנימוס כלל, ואם יתחלפו הבעלי⁠־חיים אשר מהם יהיו הקרבנות וכמות המנחה.
ועשרון סולת אחד זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכיו. פי׳ זה שהכבש שלו אחד יביא עשרון אחד לנסכיו כלומר תדע שהשלשה עשרונות דעשיר הם לנסכים שלשה כבשים ולא שהאחד מהם לנסכי העולה והשני למנחה בפני עצמה שהרי הדל שמביא כבש אחד במקום השלשה כבשים דעשיר מביא עשרון אחד במקום השלשה עשרונים דעשיר ואלו היו השני עשרונים דעשיר למנחה בפני עצמה היה לו לדל להביא ג״כ המנחה בפני עצמה אלא עכ״ל שהיא מנחת נסכים ומפני שהכבש אחד היו גם נסכיו עשרון אחד. אך קשה שאם כונתו בזה להוכיח מכאן שהשני עשרונים דעשיר אינן למנחה בפני עצמה אלא לנסכי חטאתו ואשמו אף על פי ששאר החטאות והאשמות אין בהם נסכים היה לו להוכיח זה ממה שמביא עשרון אחד למנחה בעבור אשמו ש״מ שאשם מצורע מביאים עליו נסכים כמו בעולה אע״פ שבשאר האשמות אינו כן וא״כ עכ״ל שהשלשה עשרונים דעשיר בעבור השלשה בהמות שמביא הן ולא למנחה בפני עצמה וא״ת שאין זה ברור שהעשרון של דל הוא בעבור נסכי אשמו מפני שיש לומר שהוא למנחה בפני עצמה ומפני דלותו מביא עשרון אחד במקום שני עשרונים דעשיר אי הכי השתא נמי נימא הכי וצ״ע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון אחד. פירוש, הא דכתיב ״עשרון אחד״, ולא הוי למכתב רק ״ועשרון סולת״. בשלמא הא דכתיב ״וכבש אחד״, הלשון הזה שייך שפיר, לפי שהעשיר מביא שלשה בהמות (פסוק י), העני מביא כבש אחד. אבל גבי עשרונים, לא יתכן לפרש דבעשיר שלשה עשרונים (שם) וכאן עשרון אחד, שאלו שלשה עשרונים שייכים לכבש (רש״י פסוק י), והוי למכתב ״ועשרון סולת״ בלבד, אבל ״אחד״ לא צריך למכתב, כיון דעשרון זה הוא טפל לבהמה, ולפיכך צריך לומר דפירוש הכתוב ״ועשרון סולת אחד״ לכבש שהוא אחד, והשתא הוא מחובר לכבש, ואל ״אחד״ דכתיב אצל כבש קאי:
והרא״ם פירש, שלכך פירש (רש״י) ׳לכבש זה׳, שהוא להביא ראיה שג׳ עשרונים שמביא העשיר אינה מנחה הבאה בפני עצמה, שאם כן למה מביא הדל עשרון אחד – אם היה מנחה של הדל הבאה בפני עצמו, אלא בשביל שהדל אינו מביא רק כבש אחד, לכך מביא עשרון. והוא עצמו סתר פירושו כמבואר בדבריו, לכך אין צריך להשיב עליו:
ושמן של נסכי מנחה וכו׳. פירש זה כאן, מפני שכאן צריך בהכרח לומר שאין בלוג שמן זה שמן של נסכי מנחה, שאם היה בכלל לוג זה שמן של נסכי מנחה לא היה הערך שוה, דלעיל (פסוק י) היו שלשה עשרונים למנחה והיה לוג, וכאן היה עשרון אחד והיה גם כן לוג. ולפיכך צריך לומר דלא היה בכלל לוג זה שמן של נסכי מנחה. אבל לעיל (שם) אין ראיה, דשמא היה לוג שמן של נסכי מנחה:
דַּל: בדגש. [וְאִם⁠־דַּל].
וְעִשָרוֹן: כתו׳ 1במסור׳ הדפוס, ועשרן ג׳ חס׳ בקריי׳, ונמס׳ זה עמהם. וטעות הוא, כי בכל הספרי׳ מל׳ וא״ו כתי׳, וב׳ לבדם הם חסרים, וסי׳ ועשרן 2דוזה אשר תעשה על המזבח (פ׳ תצוה), ועשרן קדמא׳ 3דובראשי חדשיכם (פ׳ פינחס). וכן כתבם 4הרמ״ה ז״ל, וסיים, ושארא באורית׳ עשרון, ועשרון, מל׳ וי״ו כתי׳, ע״כ. וטעה המדפיס גם 5בפ׳ תצוה ופ׳ פינחס, שכתב ועשרן ה׳, ב׳ מל׳ וג׳ חס׳, ור״ל ג׳ מל׳ וב׳ חס׳. וסופו מוכיח על האמת שסיים שם בואתה תצוה, קדמא׳ <וראש חדש> חס׳. [ועשרון].
1. במסור׳ הדפוס: מ״ג-ד על אתר.
2. דוזה אשר תעשה: שמ׳ כט מ.
3. דובראשי חדשיכם: במ׳ כח יג1.
4. הרמ״ה: עש״ר.
5. בפ׳ תצוה ופ׳ פינחס: מ״ג-ד שמ׳ כט מ; מ״ג-ד במ׳ כח יג.
עשרון אחד לנסכיו. [גור אריה] דלא הל״ל אחד, בשלמא הא דכתיב וכבש אחד שפיר, לפי שהעשיר מביא ג׳ בהמות אמר בעני אחד, אבל גבי עשרון ליכא למימר הכי דכיון שהעשרון הזה טפל לבהמה לא הל״ל אלא ועשרון סולת, לפיכך צ״ל שפירש הכתוב ועשרון סולת אחד לכבש זה שהוא אחד, דהשתא הוא מחובר לכבש ועל אחד דכתיב גבי כבש קאי: [נחלת יעקב] פירוש דקשה לרש״י מ״ש לעיל דבעי ג׳ עשרונים והכא עשרון אחד, וא״ל משום דמיעט בכבשים, דבשלמא כבשים הצריך תחתיהם תורים או בני יונה אבל בעשרונים לא הצריך תחתיהם כלום, וע״ז תירץ הואיל ועשרונים באים אלא לכבשים באים ולא למנחה בפני עצמם לפיכך הוא מביא רק עשרון אחד:
לא הוזקק הכתוב לפרש. וא״ת למה לא פירש״י זה לעיל גבי ג׳ חטאות שצריך התם ג׳ עשרונים לג׳ המנחות, והתם נמי לא כתיב כמה שמן צריך לנסכי המנחות. וי״ל דמה שפירש״י ועשרון סולת לכבש זה וכו׳ מזה רוצה להוכיח מה שפירש למעלה שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים, שלא תקשה מנליה דלמא ג׳ עשרונים לנסכי עולה לחוד, אבל חטאת ואשם של מצורע כשאר חטאות ואשמות שלא טעונין נסכים, ומפרש שהרי בדל נאמר ועשרון סולת לכבש זה שהוא אחד לא יביא אלא עשרון אחד, והשתא א״א לומר דלגבי עשיר שלשה עשרונים לעולה לחוד ולחטאת ולאשם לא כלום, דא״כ דל למה לא מביא רק עשרון אחד כיון דבעשיר תלוי הכל בבהמה וצריך לבהמה אחת ג׳ עשרונים, גבי דל ג״כ יהיו ג׳ עשרונים, אלא כדפרישית, חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים, ואם כן שאר השנים אחד לחטאת ואחד לאשם: [נחלת יעקב] דהוקשה לו דמשום דלותו ה״ל למעט גם בשמן, וע״ז תירץ לתת לבהונות, ובכלל זה ההזאה שבע פעמים על תנוך ועל ראש המטהר לפיכך צריך לוג גם בדלותו:
One tenth as its drink-offering. [Rashi is answering the difficulty] that it did not need to say "one [tenth fine flour].⁠" It is fine that it mentions "one lamb,⁠" that is understandable, since a wealthy person brings three animals it emphasizes that the poor person [brings only] one. But regarding the tenth, we cannot say this, since the tenth is secondary to the animal it only needed to say "a tenth fine flour.⁠" Therefore, we need to say that the explanation of the verse is: "One tenth (ephah) fine flour, for this lamb, which is a [single] one.⁠" Accordingly, the word "one" is connected to "lamb" and refers to the word "one" written by the lamb (Gur Aryeh). Meaning: Rashi is answering the question: Why is it different from above where it requires three tenths but here one tenth? We cannot say because it decreased the [amount of] lambs, for this is fine [regarding] the lambs, because it requires in their place turtledoves or young pigeons, but nothing was required in place of the tenths at all. On this Rashi answers: Since the tenths are only brought only on account of the lambs and not for a meal-offering on their own, therefore, he brings only one tenth (Nachalas Yaakov).
The verse did not have to specify. You might ask: Why did Rashi not explain this above (v. 10) concerning the three sin-offerings [i.e., the three animal sacrifices of the wealthy man], where it requires three tenths for three mealofferings? There, as well, it is not written how much oil is needed for the drink-offerings of the meal-offering! The answer is: From that which Rashi explains: "One tenth fine flour, for this lamb,⁠" he wishes to prove what he explained above — that the metzoro's sin-offering and guilt-offering require drink-offerings. This is in order that you will not ask: How does Rashi know? Perhaps the three tenths are for the drink-offerings of the burnt-offering alone, but the metzoro's sin-offering and the guilt-offering are like the rest of the sin-offerings and guiltofferings that do not require drink-offerings. [Thus,] he explains: Regarding the poor man it says, "One tenth fine flour,⁠" — "for this lamb, which is a [single] one,⁠" he must bring only one tenth [as its drink-offering]. Consequently, it is impossible to say that regarding a wealthy man, three tenths [of flour] are for the burnt-offering alone, and there is nothing for the sin-offering and the guilt-offering. For if so, why does the poor man bring only one tenth? Since concerning the rich man everything depends on the animal, and he needs to bring three tenths for one animal, then concerning the poor man there should be three tenths as well. Rather, [it must be] as I explained: The metzoro's sin-offering and guilt-offering require drink-offerings. If so, the remaining two [are distributed] one for the sin-offering and one for the guilt-offering. Rashi is answering the question: Because of his [i.e., the one being purified] poverty, should he not bring less oil as well. On this Rashi answers: [This amount of oil is necessary] to put on his thumbs, which includes sprinkling seven times, upon the [ear's] middle ridge, and upon the head of the one being purified. Therefore, this log is needed in his poverty as well (Nachalas Yaakov).
ואם דל הוא ואין ידו משגת – צריך לדעת למה כפל. ואולי שנתכוין על דרך מה שאמרו בפרק בתרא דכריתות (כז:) וזה לשון המשנה הפריש לכשבה או לשעירה העני יביא עוף וכו׳ ע״כ. ובגמרא (שם) למדו הדבר ממה שאמר הכתוב בקרבן עולה ויורד מחטאתו אשר חטא משמע ממקצת הדבר שהפריש לחטאתו ע״כ. והנה דרשה זו ישנה בעולה ויורד שישנו בדלי דלות כי שם הזכיר הכתוב מחטאתו שממנה דרשו, אבל מצורע יש לבעל הדין לחלוק ולומר כשם שלא מצינו בו שיוכל להביא קרבן דלי דלות והחמיר בו הכתוב גם נחמיר בו אם הפריש כבש וכשבה לחטאתו ועולתו והוצרך להם שלא יביא מקצת הדבר שהפריש לחטאתו להביא במקומן שתי תורים או שני בני יונה, תלמוד לומר ואין ידו משגת שהגם שלא היה דל והפריש מעושר אם אין ידו משגת יכול הוא להוציא המעות המופרשים לחולין ויביא כפרת השגת יד. ותמצא שלא חלקו רז״ל בין עולה ויורד של מצורע לעולה ויורד של טומאת מקדש וכו׳ ושבועת ביטוי וכו׳.
או ירצה על דרך מה שאמרו בסוף כריתות באותה שהבאתי בסמוך וזה לשונם הפריש לעשירית האיפה והעשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה ע״כ, ואמרו שם שדרשו כן מדכתיב על חטאתו, וכאן רמז הדבר באומרו דל הוא ואין ידו וגו׳ פירוש ועודנו אין ידו משגת, אבל אם השיגה ידו הגם שהפריש בהיותו דל יביא קרבן עשיר, וב׳ דרכים אלו יסבלו יחד במשמעות הכתוב על זה הדרך ועודנו אין ידו משגת בין לחומרא בין לקולא כנזכר.
ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם דל הוא שומע אני דל ממה שהיה בן מאה מנה ונעשה בן נ׳ תלמוד לומר ואין ידו וגו׳, או ואין ידו וגו׳ יש לו ואין מוצא ליקח תלמוד לומר דל ע״כ. וצריך לדעת כוונת ואין מוצא, אם אין מוצא כל עיקר כמו שהיו בימים שהיתה ירושלים במצור, ודאי שמביא קרבן עני והרי הוא כחסרי ממון כי מה לי אין לו ממון או יש לו ואינו שוה כלום בערך הקרבן כיון שאינו משיגו בממון, אלא ודאי שכוונת התנא היא שאינה מצוי בקנין הרגיל וצריך הוא להפליג קנייתה בממון רב.
ונראה שלא יתחייב אלא אם בשיעור שלא יהיה הוא חסר למה שצריך לעצמו, שהרי אפילו ירד אנו אומרים שיביא קרבן עני ויחיה מהנשאר. ופירוש זה של דברי רז״ל אינו סותר דברינו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ותדע שאם לא היתה כוונת התורה בכפל הדבר אלא לומר דברי רז״ל היה לו לכתוב ואם לא תגיע ידו די שה וכשבה והביא וגו׳ כמו שאמר בקרבן טומאת מקדש והשבועות, אלא נתכוון גם כן למה שפירשנו.
ומה שדרשו עוד בתורת כהנים בפרשה זו (לקמן ל׳ ל״א) בג׳ מקראות המיותרים בהשגת יד, והם אשר תשיג ידו, מאשר תשיג ידו, את אשר תשיג ידו, ודרשום על זה הדרך אשר תשיג בא להיה עשיר קודם ובעת הבאת הקרבן העני שיביא גם כן קרבן עני, ומאשר תשיג ידו בא למי שהיה עשיר והתחיל גם כן להביא אשמו והוא עדיין עשיר והעני שיביא גם כן קרבן עני. ואת אשר תשיג ידו בא להתחיל להביא קרבנו שהוא האשם בזמן שהיה עני והעשיר שצריך להביא בעושר, אבל אם הביא חטאת בעוני לא יביא עולה בעושר אם העשיר ולמדו שם דבר זה ממה שאמר הכתוב אחד לחטאת ואחד לעולה שצריך שיהיו שניהם מין אחד, מכל אלו הדרשות אין ללמוד מה שדרשנו מכפל אומרו דל ואין ידו וגו׳, שאפילו אחר כל דרשות שדרשו עדיין צריכין אנו לב׳ הדרשות שדרשנו שאחר שהפריש קרבן עשיר יביא קרבן עני ואחר שהפריש קרבן עני יביא קרבן עשיר כי לא באו ב׳ דברים אלו בדרשות הנזכרות.
ואם דל הוא ואין ידו משגת, And if he is poor and he cannot afford (3 sheep as the respective offerings). Why did the Torah have to repeat, i.e. tell us that the meaning of "he is poor" is that "he cannot afford,⁠" etc.? Perhaps the Mishnah in Kritut 27 may clarify this for us. We are told there that "if someone set aside a sheep or nanny-goat as the offering he had to bring, and said animal becomes disqualified for the altar by developing a blemish, and the owner also became poor during the interval, he may sell the animal in question and offer a bird -offering with the proceeds of the sale.⁠" The Talmud derives this ruling from the word מחטאתו written in the Torah in connection with the sin-offering reserved for the very poor people. There would be good reason to argue that seeing that in the case of a מצורע the Torah had not made provision for a meal-offering by the very poor people to take the place of either the sheep or the birds as the case may be, it is not in order to use words exegetically which were written in a situation that is quite different. [The sin-offering dealt with there is one brought by a person who committed the kind of sin which carries the כרת penalty or worse, if it had been committed knowingly, something that certainly is not the case with the מצורע who brings a guilt-offering. Ed.] It would have been reasonable to suppose that just as the Torah did not allow a very poor מצורע to offer a meal-offering as his guilt-offering, so it would also not allow him to make the kind of substitution discussed in connection with the sin-offering in the Talmud in Kritut. The Torah therefore writes the extra words ואין ידו משגת, to tell us that the substitution for two turtle doves would be in order also in the case of the מצורע.
Alternatively, we could explain the apparently unnecessary words ואין ידו משגת by referring to the reverse situation described on the same folio in Kritut. A very poor person had set aside the meal-offering required for his sin-offering; it became unfit for the altar. Before this person could arrange a substitute his economic situation improved but not sufficiently to enable him to offer a sheep. He therefore prepared birds. When the same story repeated itself with the birds becoming unfit as an offering, the owner became still better off so that he could afford to bring the sheep as a sin-offering that normally well-situated people have to bring to obtain their atonement. This person has to bring the expensive offering though at the time he became liable for the offering he had indeed been very poor. The extra words ואין ידו משגת may therefore be used to teach that the Torah describes a temporary state of affairs and that the words may work to the advantage or the disadvantage of the person described in Kritut.
Torat Kohanim writes as follows: "The words 'he is poor,' might be understood to mean that he used to have 100 dollars and now only has 50 dollars. The Torah tells you that it does not speak about such a subjective 'poverty' but about someone who does not have enough money left to afford to buy a sheep. Alternatively, you may read this backwards. He started out being unable to afford…etc. Or, he was able to afford but could not find a sheep to purchase; then the Torah considers him as 'poor' and he brings two birds.⁠" We have to understand what is meant by the words 'he could not find.' It may mean that there simply were no sheep to be had, such as happened during the siege of Jerusalem. It is obvious that in such a situation the Torah would not obligate such a person to wait indefinitely with bringing his guilt-offering, but would agree that he bring two birds as do people who cannot afford more. After all, at a time like this the money which normally defines a person as being rich has lost its value to the owner and he now is poor. We would not need Torat Kohanim to tell us that such a person fits the definition of 'poor.' It is more likely that the author of Torat Kohanim meant that sheep were not available at the regular price and could be bought only at exorbitant prices.
We may assume that the obligation to bring a sheep or goat as his guilt-offering is conditional on the owner not depriving himself of the necessities of life. Even if his poverty is only relative to his former wealth he may bring the guilt-offering designated for an objectively poor person and use the balance of his funds to defray his regular expenses. This explanation of our sages does not contradict what we have written. You should know that if the Torah had not wanted to tell us more than what our sages have already explained it would have sufficed for the Torah to write ואם לא תגיע ידו די שה וכבשה, והביא as the Torah wrote in Leviticus 5,7 in connection with another guilt-offering. Clearly then the Torah intended to convey the additional message we have pointed out by changing its syntax in this instance.
Torat Kohanim (verses 30-31) also comments on the three unnecessary expressions the Torah uses in connection with the terms describing a person's ability or lack of ability to afford certain expenses. They are: 1) אשר תשיג ידו, 2) מאשר תשיג ידו, 3) את אשר תשיג ידו. Here is their comment: The expression אשר תשיג ידו refers to someone who started out being wealthy but had become impoverished by the time he was required to bring the guilt-offering. The Torah therefore tells us that such a person brings the offering appropriate for a poor person. The words ומאשר תשיג ידו speak about a person who had been well off and set out to bring the guilt-offering appropriate to a wealthy person but whose offering became disqualified before it reached the altar. The owner of that offering had meanwhile become impoverished. He too is required to bring only the offering appropriate for a poor person. Finally, the words ואת אשר תשיג ידו refer to someone who was poor and had prepared to offer the guilt-offering appropriate to his economic status. He had become wealthy before completing this offering. The Torah tells us that such a person has to bring the offering appropriate for a wealthy person. If, however, he had already offered the sin-offering while in a state of poverty he does not have to bring the rich man's burnt-offering which he is still obligated to offer to complete the process of atonement. This conclusion is derived from the words אחד לחטאת ואחד לעולה, meaning that both the sin-offering and the burnt-offering must be of the same category, i.e. either both have to be rich man's offerings or both have to be poor man's offerings. All of these exegetical derivations do not include what we have mentioned earlier as based on the repeated expression דל הוא ואין ידו משגת. Even after we have all the commentaries of Torat Kohanim our sages have offered us, my own comments were still necessary to explain the extra verbiage in our verse.
ואם דל הוא – יכול ממה שהיה ת״ל ואין ידו משגת יכול יש לו ואין מוצא ליקח ת״ל דל.
הוא – ולא נודריו שבערכין עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני יכול אף זה כן ת״ל הוא.
ולקח כו׳ מה ת״ל אחד שיכול שיביא כל השג ידו כמו בערכין ת״ל אחד – לתנופה לכפר. וכי תנופ׳ מכפר׳ כו׳ אלא שאם עשה שירי מצוה כו׳.
ועשרון – מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג ר״נ וראבי״א כו׳ אין לי מביא קרבן עני אלא עני מתחלתו עשי׳ והעני מנין ת״ל אשר תשיג ידו. הביא אשמו עני והעשיר מנין שיגמו׳ בעשיר ת״ל את אשר תשיג ידו יכול אפילו הביא חטאתו עני והעשיר. יגמור בעשירות ת״ל א׳ לחטאת ואחד לעולה.
ואם דל הוא – מלת ״דל״ לפעמים על חוסר הממון וזה הרבה, ופעמים על חוסר הבשר, כמו ״דלות ורעות תאר״ (בראשית מא, יט), ״מדוע אתה ככה דל בן המלך״ (שמו״ב יג, ד), ופעמים על חוסר הדעת, כמו ״ואני אמרתי אך דלים הם, נואלו כי לא ידעו דרך ה׳ משפט אלהיהם״ (ירמיה ה, ד). ומזה לדעתי ״מלוה ה׳ חונן דל״ (משלי יט, יז), ובארנוהו (יין לבנון על אבות, פ״ב ט). ולפי שגם בעל מעט הממון יקרא ״דל״ כנגד העשיר שיש לו הון רב, לכן הוסיף ״ואין ידו משגת״, שקצרה ידו אפילו להשיג ג׳ הכבשים האמורים בענין. ואילו אמר ״ואין ידו משגת״,⁠1 הייתי אומר שיש לו ממון ורוצה לקנות ואינו מוצא, תלמוד לומר ״ואם דל הוא״, שאין לו במה לקנות. וכן אמרו בתורת כהנים ״ואם דל הוא, שומע אני דל ממה שהיה בן מאה מנה ונעשה בן חמשים? תלמוד לומר ׳ואין ידו משגת׳ וכו׳ [עכ״ל], ובפרשת ויקרא בארנו (ויקרא ה, ז, יא).
כבש אחד אשם לתנופה – כשמביא שלשה כבשים, על הכהן להקדיש אחד מהן לאשם, כמו שאמר (פסוק יב). ובדלות שאינו מביא אלא כבש אחד, בידוע שהוא לאשם.
לתנופה לכפר – אעפ״י שאין תנופה מכפרת, ״כי הדם הוא בנפש יכפר״, אבל הוא כנותן טעם למה כבש זה אשם, ולא חטאת או עולה. לפי שבאשם עיקר הכפרה. כי מעשה חטאת ועולה של מצורע כמעשה כל חטאת ועולה. וכבר מצאנו בקרבן עולה ויורד שמביא עוף תחת בהמה.⁠2 אבל מעשה אשמו אינו ככל האשמות, שהרי צריך תנופה חי, לכן הכבש האחד שחייב להביא יהיה לאשם לתנופה. ורבותינו אמרו3 ״לתנופה לכפר, וכי יש תנופה מכפרת?! אלא ללמד שאם עשה תנופה שירי מצוה כאלו לא כפר וכפר״.
ועשרון סלת אחד בלול – שעור הכתוב ועשרון אחד סלת, בלול בשמן למנחה. אבל בעל הטעמים חבר [מלת] ״אחד״ עם ״בלול בשמן״, סובר שמלת אחד מיותר, כי די במלת עשרון. אבל יאמר, שהעשרון האחד הזה צריך לו לוג שמן, ואם כן שלשה עשרונים צריכין שלשה לוגין. ובתורת כהנים אמרו ״מלמד שכל עשרון ועשרון טעון לוג כדברי חכמים״. ורש״י ז״ל פירש ״לכבש זה שהוא אחד, יביא עשרון אחד לנסכו״, אפשר שרוצה ליישב מלת ״אחד״ שהוא כמו ״לכבש האחד״.
ולג שמן – לתת ממנו על הבהונות. ושמן של נסכי בהמה לא הוזקק הכתוב לפרש.
1. בלי המלים ״ואם דל הוא״.
2. ויקרא ה, ז.
3. תורת כהנים, מצורע, ד, ה.
ואם דל הוא – מלת דל על הרוב על חוסר הממון, ולפי שגם בעל מעט הממון יקרא דל כנגד העשיר שיש לו הון רב, לכן הוסיף ואין ידו משגת, שקצרה ידו אפילו להשיג ג׳ הכבשים:
לתנופה לכפר – אעפ״י שאין התנופה מכפרת, כי הדם הוא בנפש יכפר, אבל הוא כנותן טעם למה כבש זה אשם, ולא חטאת או עולה, לפי שבאשם עיקר הכפרה, כי מעשה חטאת ועולה של מצורע כמעשה כל חטאת ועולה, אבל מעשה אשמו אינו ככל האשמות שהרי צריך תנופה חי, ולכן הכבש האחד הזה יהיה לאשם לתנופה:
ועשרון סלת אחד – לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכו:
(כא-לא) ואם דל הוא וגו׳ – אשם העני הרי הוא כאשם העשיר. חובת האחווה והצדק החברתי שווה בעשירים ובעניים כאחד; גורלו של האדם אינו נלקח בחשבון כאשר דנים אותו על חטאים חברתיים – שאשם מצורע בא לכפר עליהם. רק אופי החיים בכללותו משתנה בין עשירים לעניים; מצבים חיצוניים חלוקים, דורשים בדיקת בחינותיו החלוקות של הכוח המוסרי. לכן שווים יד העשיר ויד העני באשם ובלוג השמן.
אולם לגבי חטאת ועולה שונה הדבר, מאחר שהן מייצגות את התקדשות החיים באופן כללי; לפיכך העני מביא חטאת עוף ועולת עוף – כבקרבן עולה ויורד (עיין פירוש לעיל א, יד והלאה; ה, ז והלאה).
[סג]
ואם דל הוא ואין ידו משגת – שם דל מורה על המעטת איזה דבר ממה שהיה בין בגוף על ידי חולי ורזון – ״מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל ב י״ג:ד׳) ״דלות ורעות תואר״ (בראשית מ״א:י״ט), על המעטת הכמות ״דללו וחרבו יאורי מצור״ (ישעיה׳ יט), על המעטת הכבוד – ״ודל כבוד יעקב״ (שם יז), וגם על עם או משפחה שנתמעטה – ״הנה אלפי הדל במנשה״ (שופטים ו׳:ט״ו). והואשם מצטרף שיצויר שהוא עשיר בערך איש אחר ודל לפי ערכו הקודם כמו ״ובית שאול הולכים ודלים״ (שמואל ב ג׳:א׳). ולכן במ״ש ״אם דל הוא״ לא נדע שהוא דל בהחלט. והוסיף ״ואין ידו משגת״. ואם יאמר ״אין ידו משגת״ נוכל לבאר שאינו משיג לקנות. לכן אמר שסבת חסרון ההשגה הוא מפני דלותו. ומה שלא באר כן בעולה ויורד וביולדת סמך עמ״ש כאן.
[סד]
ואם דל הוא – מבואר אצלינו שמלת ״הוא״ הנלוה אל השם יש בו דרוש תמיד, ולרוב בא למעט אחר. וכן אמר פה – אם המצורע הוא דל ובא להוציא אם הנודר דל והמצורע עשיר שיביא קרבן עשיר. ובערכין (דף יז) מפרש דעשיר שהדיר את העני פשיטא לרבנן שמביא קרבן עשרי כמו שבערכין אזלינן בתר הנודר, וכן עני המדיר את העני מביא קרבן עני. ועיקר קרא לעני שהדיר את העשיר שהוה אמינא שדינו כערכין דאזלינן בתר הנודר, מיעט ״הוא״ ולא נודריו. ורבי ס״ל דגם בערכין כן דאזלינן בתר חיובא דגברא ולא צריך קרא לעני שהדיר את העשיר, שגם בערכין מביא כעשיר, ועיקר המיעוט לעשיר שהדיר את העני – שבערכין אזלינן בתר חיובא דגברא ודינו כעני, ופה דינו כעשיר. ומ״ש היה עשיר והעני יתבאר (בסימן ע).
[סה]
ולקח כבש אחד אשם – כבר בארנו שכל מקום שכתב שם היחיד אין צורך לכתוב המספר ״אחד״, ובכל מקום שכתב ״כבש אחד״ ״איל אחד״ וכדומה דרשוהו חז״ל כמ״ש (למעלה סי׳ יז בתורה אור באורך). והשיב ר׳ נחמיה שמקום הטעות היה מהשג יד דמטמא מקדש, דהוה אמינא כמו ששם מביא שני תורים תחת חטאת, כן פה השני תורים הם תחת חטאת. וצריך הביא עוד כבש לעולה. ורבי עקיבא השיב דמשם אין לטעות כי נאמר בהפך – כמו ששם מביא השתי תורים תחת כל כלפרתו, כן כאן מביא השתי תורים תחת החטאת והעולה שבא לכפרתו (כי האשם הא להכשיר לבד כמ״ש בערכין). רק מקום הטעות היה מערכין שמביא כפי שתשיג יד הנודר והייתי טועה שהוא הדין כאן אם משיג שני כבשים יביא שתים ותחת המותר יביא תור, לכן אמר ״אחד״ ולא שתים.
[סו]
לתנופה לכפר – כבר התבאר (ויקרא סי׳ לב) שלא מצאנו כפרה בשום מקום רק בזריקת הדם כמ״ש ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ ואם כן בהכרח שגם מ״ש פה ״לתנופה לכפר״ הם שני ענינים. ופירושו – להניף ואח״כ לכפר על ידי זריקת דם האשם. ואם כן למה הזכיר התנופה? והיה לו לומר ״כבש אחד לכפר״ או ״לאשם״. ואמרו שבא ללמד שהתנופה היא מצוה עיקרית באשם מצורע ולכן החטאת והעולה יש להם חלופין, לא האשם, מפני שיקיים בו מצות תנופה וזה המצוה שייכת אל הכפרה שיעשה אחר כן. ומכל מקום אי אפשר לפרשו שהתנופה מעכבת, שדברים שאינם מעיקרי העבודות אין מעכבים כמו סמיכה והפשט וניתוח בעולה ובלולה והגשה ותנופה בכל המנחות, רק שהכתוב מעלה עליו כאילו לא כפר. וכן דריש (ויקרא סימן הנ״ל) עמ״ש ״וסמך״ – יכול לכפר וכולי והובא בגמ׳ (יומא ה, מנחות צג).
[סז]
ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן – כבר התבאר (סי׳ יז ובתורה אור) שכל מקום שבא שם היחדי אין צורך לומר מספר ״אחד״ כמו שאמר כמה פעמים ״עשרון סולת״ בלא מספר ״אחד״. גם לפי חוקי הלשון היה לו לומר ״עשרון אחד סולת״ כמו ״ולוג אחד שמן״ כי מלת ״סולת״ היא נשוא ו״עשרון אחד״ נושא – העשרון יהיה סולת בלול בשמן, ובזה דרך להקדים שם המספר כמ״ש במק״א. וע״כ פירשו חז״ל שמלת ״אחד״ מוסב למטה – ״אחד בלול בשמן״ שמלמדינו שכל אחד יהיה בלול בלוג שמן (כי סתם ״שמן״ האמור אצל מנחה הוא לוג כמו שכתבנו בכמה מקומות), וכן דעת בעל הטעמים שחבר מלת ״אחד״ עם ״בלול בשמן״ וכיוון לדרוש הזה. ור״נ ור׳ אליעזר בן יעקב דייקו דיוק אחר שמ״ש ״בלול בשמן למנחה״ הוא זרות בלשון שתמיד יאמר ״מנחה בלולה בשמן״, וכן היה לו לומר ״סולת מנחה בלולה בשמן״ – כי ״בלולה״ הוא תואר ״המנחה״, שיש מנחה בלולה ומנחה חרבה, ועל כרחנו שבא לאמר ״בשמן למנחה״ היינו בשמן המיוחד למנחה, וקמ״ל שיש שיעור א׳ מיוחד לכל מנחה שהוא לוג, בין מנחה של עשרון, בין של ששים עשרון. וכך צריך לומר בספרא ״ועשרון סולת אחד מלמד וכולי״. ומ״ש בסוף ״שנאמר למנחה ולוג שמן״ עיקר הדרוש הוא מן ״למנחה, לא מן ״לוג שמן״ שבא משום הבהונות ואין לו ענין כלל לזה. וכן בגמ׳ מנחות (דף פט) כצ״ל ת״ל במצורע עני כתוב ״ועשרון (סולת אחד) בלול (ולוג) – למד על עשרון שטעון לוג. וכן אחר כך: ״ור׳ נחמיה וראב״י היא עשרון (סולת אחד) בלול (ולוג) מאי עבדי ליה?⁠״ ומה שתפיס לראב״י ״למנחה ולוג שמן״ עיקר הדורש מן ״למנחה״ ודברי הגמ׳ מובן במה שכתבנו. והמפרשים פירשו הדרוש של ראב״י מן ״ולוג שמן״ והוא רחוק מגבול הפשוט כי זה לבהונות. ולישנא רהיט – ״למנחה ולוג שמן״ לציין מלת ״למנחה״ הנדרש שהוא מלת ״למנחה״ הכתובה אצל ״ולוג שמן״, לא שהדרוש הוא מן ״ולוג שמן״.
[סח]
ולוג שמן – לא היה צריך לומר רק דברים שנשתנה העני מן העשיר שמביא רק כבש אחד ועשרון אחד אבל הלוג שמביא בשוה עם העשיר נדע ממילא. והשיבו שגם בזה נטעה שיביא שליש לוג כמו שמביא הכל שליש.
ואין ידו משגת – בקרבן עולה ויורד כתיב בלשון עתיד (לעיל ה,ז) ״ואם לא תגיע ידו״, (שם שם,יא) ״ואם לא תשיג ידו״, וכן ביולדת כתיב (לעיל יב,ח) ״ואם לא תמצא ידה וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכאן כתיב ״ואין ידו משגת״ בלשון הווה. היינו, משום דכל הקרבנות שאדם חייב באמצע השנה לא היה הולך לירושלים מיד, אלא ממתין עד בוא הרגל ובא שמה ומביא עמו כל חובותיו, והיה מקדיש לפעמים לפני המועד ומביא הקרבן במועד. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (יב,כו).⁠1 וא״כ אם היה דל בשעת הקדש והקדיש קרבן עני, ואח״כ נתעשר בשעת הרגל, היה צריך להביא קרבן עשיר, וכדאיתא ביומא (מא,ב) ובשלהי מסכת כריתות (כח,א). משום הכי הזהיר הכתוב2 שלא יפריש קרבן עני אם לא שרואה בדעתו שלא תשיג3 ידו גם בשעת הקרבה במועד. וכן הוא ביולדת וכל מחוסרי כפרה. משא״כ מצורע שאסור ליכנס למחנה ישראל ומשום הכי היתה המצוה ליטהר4 ביום טהרתו, ואחר כך כשנטהר ומתחיל ימי ספורו הרי זה אסור בתשמיש המטה, ולכמה פוסקים אסור ליכנס ג״כ לביתו, כמו שכתבתי בהעמק שאלה סימן פ״ח,⁠5 וממילא היה ראוי להזדרז להביא קרבנו מיד, וא״כ הדבר תלוי היאך ידו משגת בשעת הקדש.
כבש אחד אשם – באשם גזילות (לעיל ה,כה) לא כתיב ״אחד״, שידוע שאינו בא נדבה, וא״כ הכי נמי האשם הוא עיקר המכשיר ואינו בא נדבה למאי כתיב ״אחד״. אלא לדרשה ביומא (סא,ב) ׳אשם מצורע׳ וכו׳,⁠6 ופירש רש״י ׳דאי אפשר לגומרה באחר, דאשם אחד אמר רחמנא ולא שתי אשמות׳. ולכאורה קשה, שהרי בלוג שמן איתא שם ׳תניא אמר רבי, לי שנה (לימד) ר׳ יעקב בלוגין׳7 – שאם נשפך מביא אחר8 ולא דייקינן ״אחד״,⁠9 ולא שנים. אלא משום דשם איצטריך כמו שכתבתי לעיל פסוק י׳, משא״כ אשם אינו בא נדבה.
לתנופה – אין כאן מקום התנופה כי אם להלן פסוק כ״ד, ולא בא כאן אלא לטעם, דמשום הכי אי אפשר להקל בדלות באשם, שהרי בא לתנופה, ואין תנופה בעופות.⁠10
1. עה״פ ״רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך, תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״.
2. בקרבן עולה ויורד.
3. לשון עתיד.
4. מיד. וכנ״ל בפסוק ב׳ ברבינו.
5. הובא ברבינו (כתב יד) לעיל פסוק ח׳.
6. אמר רבי יוחנן, אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון. רבי מאיר דאמר יביא אחר ויתחיל בתחילה (רש״י: לר״מ דאמר עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה) הכא נמי יביא אחר וישחוט (רש״י: אף זו הואיל ולא נגמרה, שהרי לא עלתה לשם חובה, אע״פ שנתן ממנו לבהונות, הרי היא כמו שאינה, ויביא אשם אחר). ולרבי אלעזר ורבי שמעון שאומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל, הכא אין לו תקנה. רש״י: ולרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי ממקום שפסק משם הוא מתחיל – אלמא לא אמר כמאן דליתא דמיא, הכא נמי חשיבא היא. ואי אפשר לגומרה באחר דהא כתיב ״כבש אחד אשם״ – אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות.
7. רש״י: לי שנה ר׳ יעקב – את המחלוקת הזו שבמשנתנו בלוגין של מצורע.
8. כלומר, רבי שנה לו את המחלוקת בין ר״מ הסובר שאם נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור בתחילה, לבין ר״א ור״ש הסוברים ממקום שפסק משם הוא מתחיל, גם בלוגין של מצורע.
9. הכתוב לעיל פסוק י׳ – ״ולוג אחד שמן״.
10. כך פירש גם בספר ׳שם עולם׳ על חומש ויקרא.
(כא-לב) דל וגו׳ – בספרא הוסבר, שכיון שמלת דל מציינת גם את האדם שהיה לו פעם רכוש גדול ואחרי-כן ירד מנכסיו, לכן הוכרח להוסיף ולבאר ״ואין ידו משגת״. ומצד אחר, אילו היה כתוב זה בלבד, אפשר היה לבאר, שדווקא עתה אינו יכול להשיג את העופות שנזכרו, ולכן הוצרך גם לכתוב ״דל״. ההגדרה ״דל״ מלמדת, שרק מי שאין ידו משגת מתוך דחקות להביא את הקרבנות האמורים בראשונה, רשאי להביא במקומם יונים; אולם, אם אי-אפשר להשיגם דווקא עכשיו, אפשר לדחות את הבאת קרבן הטהרה לזמן מתאים. בפרשיות האחרות, אשר בהן מדובר על קרבנות הדל (ה׳:ז׳, יא; י״ב:ח׳), אין מוסיפים ״דל״, משום שהכתוב מסתפק תמיד בפירוט הענין בפסוק אחד שמשמש ״בנין אב״ לכתובים אחרים: ומה מצורע, ששואף בוודאי להחשת כפרתו ואשר לכפרתו כבר נקבע יום מסויים (היינו יום השמיני לטהרתו), דוחה את הבאת הקרבן, אם אין להשיגו באותו יום, קרבנות אחרים שאין חשש בדחייתם על אחת כמה וכמה.
כבש אחד – בניגוד לשלושת הכבשים של העשיר.
לתנופה לכפר – אף הדל יביא כבש לאשם, מפני שבו תלויה עיקר הכפרה והוא משמש ״תנופה״, היינו מתנה לה׳, שמכפרים בה על האשמה.
ועשרון סלת אחד – בניגוד לשלושה עשרונים של העשיר.
ולוג שמן – לעיל (בפסוק י) מודגש: ״ולוג אחד״, מפני שהיו נוטים לחשוב, שהעשיר מביא שלושה לוגים. כשם שמביא סולת פי שלושה מזו של הדל״.
אשר תשיג ידו – לפי הפשט הפשוט מובן הכתוב, שהוא יכול להביא לפי מצבו או תורים או בני יונה, שהרי מכיון שמן התורים הביאו רק גדולות ומבני יונה רק קטנים, היה מחיר התורים יותר גדול מזה של בני יונה. לכן עני סתם הביא תורים, ואילו העני שבעניים לא היו לו אלא בני יונה. ולכן נאמר תמיד קודם תורים ואחרי⁠־כן בני יונה, משום שהכתוב רצה לדייק ולומר, שלא רק התורים שמחירן רב יותר, אלא גם בני יונים הזולים מספיקים. רק לגבי יולדת, שגם העשירה מחוייבת להביא קרבן יונה, סדר הכתוב (י״ב:ו׳) הפוך: ״בן יונה או תור״; כלומר: אף⁠־על⁠־פי שאפילו היולדת העשירה אינה צריכה להביא אלא קרבן יונה זול, עם⁠־זה רשאית היא להביא גם תור.
ביום השמיני לטהרתו – ביום השמיני אחרי טהרתו על ידי הטכסים שנצטוו בפסוקים ד-ח. לעיל (בפסוק י) מיותרת ההגדרה ״לטהרתו״, משום שאפשר להבינה מתוך קישור הענין; אבל כאן היה מקום לטעות ולחשוב, שעליו לחכות עוד שמונה ימים נוספים אחרי הבאת הקרבנות.
את כבש האשם – לעיל (בפסוק יב) נאמר: ״הכבש האחד והקריב אותו לאשם״, משום שמבין שני הכבשים (הזכרים) הוא צריך לקחת את האחד לשם אשם.
ומן השמן – לעיל (בפסוק טו) כתוב: ״מלוג השמן״; ממלת לוג המיותרת דרשו בספרא, שהלוג צריך להיות בשעת היציקה שלם.
ונתן... מן השמן – לעיל (בפסוק יז): ״ומיתר השמן״, כדי להדגיש שיש להקדים את ההזיה למתן בהונות.
ועשה את האחד – המשפט העיקרי הוא: ועשה את האחד מן התורים או מן בני היונה חטאת ואת האחד עולה וגו׳. המלים ״מאשר תשיג ידו״ עד ״את אשר תשיג ידו״ הן משפט מוסגר, ואחריו חוזרים על המלים ״את האחד״. המלים ״מאשר תשיג ידו״ הן לוואי ל״מן התורים או מן בני היונה״ (כלומר: לפי מה שידו משגת יש לו להביא או תורים או בני יונה); ו״את אשר תשיג ידו״ לוואי ל״את האחד״ (כלומר: את האחד שהשיג יקריב חטאת ואת השני לעולה). ההחזרה על הלוואי ״את האחד״ נראית מיותרת וקשה לבארה. אולי רוצה הכתוב ללמד, שחטאת ועולה שתיהן צריך להביא ממין אחד, כלומר: אם אין ידו משגת להביא שני כבשים (או שתי תורים), לא יביא כבש אחד ויונה אחת (או תור ויונה אחת. השוה ספרא), אלא ״את אשר תשיג ידו את האחד חטאת וגו׳⁠ ⁠⁠״, הוא חייב להעריך את יכלתו קודם שיביא שני הקרבנות ולפי ההערכה עליו לקבוע את החטאת ואת העולה. אם אינו משיג שני כבשים יביא שתי יונים.
זאת תורת – זהו סיום לפרשת הטהרה כולה, ולמלים ״אשר לא תשיג״ יש להוסיף במחשבה וא״ו החיבור.
בטהרתו – מוסבה אל המשפט הראשי, וכאילו אמר ״ביום טהרתו״, כמו בפסוק ב, ובכן: ״זאת התורה למצורע העשיר ולמצורע העני ביום טהרתו״ (ויזל).
ואם דל הוא ואין ידו משגת – פירוש דל נקרא ע״ש חסר, כמו חסר בשר דלות ורקות, או חסר רעים ואוהבים, ובכפילות הוא אבר מדולדל כמו מירוק ירקרק שנפרד לגמרי מחיבורו. וכל הקרבנות צריכות דעת לבד ממחוסרי כפרה, שאינן צריכין דעת כדי להאכיל אותן בקדשים, וחטאת מעכבו מלאכול בקדשים. לכן בקרבן עולה ויורד צריך שיהא מדעת, לכן אם יפריש אחר צריך שיהא מדעתו, שיתרצה לזה ואימור לא ניחא ליה בכפרה דחבריה, שאינו רוצה להנות משל אחרים, אבל במצורע שאין צריך דעתו, ויכול להביא אחר עליו קרבנו, לכן כתוב ואם דל הוא, נפרד מחביריו ואין לו אח ורע שיחוש על שהוא מעוכב כפרה, ולא תשיג ידו, שאין לו במה להביא, לכן כו׳, אבל על מדירו אם הוא עשיר לא חס רחמנא. יעוי׳ ערכין י״ז. ודו״ק היטב. ולכן בפ׳ עולה ויורד לא כתוב ואם דל הוא.
ולקח כבש אשם – מה ת״ל אחד זו שאל ר״ע את ר׳ נחמיה וכו׳ תו״כ. ועיין מגילה כ״ו שאל ר״ע את ר׳ נחוני׳ על כבש אחד, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, ופירושו דקאי על הך דהכא, ואם כי השיב לו שם תשובה אחרת, אפשר ששניהם השיב לו, וכן ביומא תמצא דלא דריש הגמ׳ במקום שלוקח שנים, ומפרש אח״כ כמו לעיל גבי מצורע עשיר, רק במקום שאינו לוקח רק אחד דריש ליה. ועיין נוב״י מהד״ת סימן קל״ט בחלק או״ח שפלפל בזה עם הגאון ר״י פיק ז״ל. ולענ״ד כמוש״כ.
ואם דל הוא – הרי שאמר אחד קרבנו של מצורע זה עלי, היה מצורע עני ונודר עשיר מביא קרבן עשיר, מאי טעמא ואם דל הוא אמר רחמנא והלא לא דל היא.⁠1 (ערכין י״ז.)
ואם דל הוא – הרי שאמר אחד קרבנו של מצורע זה עלי, היה מצורע עשיר ונודר עני מביא קרבן עשיר, מ״ט, ואם דל הוא כתיב.⁠2 (ערכין י״ז:)
ואין ידו משגת – הרי שאמר אחד קרבנו של מצורע זה עלי, היה מצורע עני ונודר עני מביא קרבן עני, מאי טעמא ואין ידו משגת אמר רחמנא – לרבות את הנודר.⁠3 (ערכין י״ז.)
ואין ידו משגת – יכול אם היה דל ממה שהיה, כגון בן מאה מנה שנעשה בן חמשים מנה דל הוא, ת״ל ואין ידו משגת וזה ידו משגת.⁠4 (תו״כ)
ואין ידו משגת – יכול גם אם יש לו ואינו מוצא ליקח, ת״ל ואם דל הוא.⁠5 (שם)
כבש אחד – שאל ר׳ עקיבא את ר׳ נחמיה, מה ת״ל אחד,⁠6 אמר ליה, זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד, יכול מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד, אף זה מביא שנים תחת אחד, ת״ל אחד7. (שם)
לתנופה לכפר – וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם, אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר וכפר.⁠8 (יומא ה׳.)
ועשרון סולת אחד – לימד על עשרון שטעון לוג שמן.⁠9 (מנחות פ״ט.)
למנחה ולוג שמן – מבעי ליה למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג ומאי ניהו עשרון.⁠10 (מנחות פ״ט.)
ולג שמן – מה תלמוד לומר, שהיה בדין שיביא שליש לוג ת״ל ולוג שמן.⁠11 (תו״כ)
1. הרבותא בזה דלא נימא דכיון דהנודר בא מכחו של בעל הקרבן שהוא עני לכן מביא גם הוא קרבן עני, קמ״ל דאזלינן בתר דידיה והוא הלא לא דל הוא.
2. ר״ל דאזלינן רק בתר דלותו של המצורע עצמו ולא של מדירו, ולכן מכיון שהוא עשיר מביא קרבן עשיר, ולא כמו בערכין דאזלינן בתר המעריך, עיין בפ׳ בחקתי.
3. הרבותא כאן דלא נימא כיון דעיקר הטעם דהעני מביא קרבן עני ואינו מחויב להביא קרבן עשיר משום דחס רחמנא עליו שאין ידו משגת, וא״כ הו״א דלא חסה רחמנא רק על המצורע עצמו שחיובו בא עליו ממילא, משא״כ זה הנודר שלא היה מוכרח לנדור לא חסה התורה עליו ולכן מחויב להשתדל להביא קרבן עשיר, קמ״ל.
4. כי הלשון דל מורה גם על המעטת הדבר ממה שהיה, כמו דכתיב ידל כבוד יעקב, ובית שאול הולכים ודלים, אמנם מדכתיב ואין ידו משגת וזה עכ״פ ידו משגת.
5. ר״ל שצריך שמניעת השגתו תהיה מחמת דלותו ולא מפני שאינו מוצא לקנות אותו הדבר.
6. רגילים חז״ל לדרוש המלה אחד היכי שהיה אפשר לבוא לתכלית מכון הפסוק בלא אותה המלה, כמו בפסחים ל״ז ב׳ עה״פ ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, ובחגיגה כ״ג ב׳ עה״פ כף אחת, וביומא ע׳ ב׳ עה״פ ואיל אחד לעולה, וכן בכ״מ.
7. ר״ל מטמא מקדש תחת שה שמביא עשיר מביא עני שני תורים או שני בני יונה כמבואר במקומו בפ׳ ויקרא (ה׳ ז׳). ובכאן דמביא מצורע עשיר שלשה כבשים כמבואר בפסוק י׳, אחד לאשם ואחד לחטאת ואחד לעולה, הו״א דעני צריך להביא שתי תורים תחת חטאת ועוד שתי תורים תחת כבש לעולה, קמ״ל אחד ולא שנים.

ועיין במגילה כ״ח א׳ שאל ר׳ עקיבא את ר׳ נחוניא הגדול, אם נאמר כבש למה נאמר אחד. ופירש״י דמכוין לפ׳ דפ׳ פינחס, את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ״ל. והנה לפי״ז ט״ס בגמ׳ וצ״ל אם נאמר הכבש, ולכאורה צ״ע למה לא פירש שכוון לפסוק שלפנינו דכתיב בו כבש אחד, ובפרט לפי המבואר בתו״כ כאן שבאמת שאל ר״ע מה ת״ל אחד, אך באמת א״א לפרש כן שהרי שם השיבו ר׳ נחוניא אחד המיוחד שבעדרו, וזה לא שייך כאן, שהרי דל הוא ואין לו עדר ממה לבחר. ובבאור שאלת ר״ע במגילה שם עיין מש״כ בס״פ תצוה בפ׳ את הכבש האחד ובפ׳ פינחס בפסוק הנזכר.
8. ר״ל אם לא נחשבה בעיניו למצוה חובית ולא הניף, אז אע״פ שהקרבן מכפר לו, מ״מ אין מכפר כמו קרבן הנעשה כתיקונו ע״י תנופה, וכה״ג דריש בסוגיא כאן לענין סמיכת קרבן. וכתב על זה הרמב״ם בפ״ג הי״ג ממעה״ק לפיכך אם לא סמך [וכן אם לא הניף]. כפר, ואע״פ כן מעלין עליו כאילו לא כפר, עכ״ל, ונראה דלשון קצר הוא, וצ״ל כאלו לא כיפר מן המובחר.
9. ר״ל אם הביא מנחה של כמה עשרונים סולת צריך ליתן לוג שמן לכל עשרון סולת אע״פ שנבללות בפחות מלוג לכל עשרון. ונראה טעם הדיוק מלשון זה מדלא כתיב ועשרון אחד סולת כמו דכתיב לעיל פ׳ י׳ ולוג אחד שמן וכדומה מלשונות כאלה, ומדכתיב ועשרון סולת אחד משמע ליה דהמלה אחד מוסב למטה, ר״ל אחד בלול בשמן בשיעור לוג המבואר בסמוך.
10. נראה דקשה ליה מלת למנחה שאינה כתובה במקומה הנכון, דהו״ל לכותבה אחר מלת ולוג שמן, והיה לפי״ז המשך הפסוק כפשטיה, דכל אלה עשרון סולת ולוג שמן נועדים למנחה, אבל כיון דכתיב למנחה בין עשרון סולת ובין לוג שמן אינו מבואר כפשטיה, ולכן דריש משנוי לשון זה שבא להורות למתנדב מנחה שלא יפחות מעשרון סולת הטעון לוג שמן.
11. כונת הקושיא מה ת״ל, כי הנה פרשה זו בקרבן עני שמשונה באיזו פרטיס מקרבן עשיר, כמו בזה שמביא רק כבש אחד ועשרון אחד, וא״כ לא הו״ל לחשוב רק אלו שמשונים, אבל בהפרטים ששוים הם כמו בלוג שמן לא הו״ל לפרש, וז״ש ולוג שמן מה ת״ל, אלא הול״ל ושמן, ומשני שהיה בדין שיביא שליש לוג כמו שכל הדברים מביא שליש, שהעשיר מביא שלשה כבשים ושלשה עשרונים סולת והעני מביא כבש אחד ועשרון סולת אחד קמ״ל ולוג שמן.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כב) וּשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְהָיָ֤ה אֶחָד֙ חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָֽה׃
and two turtledoves or two young pigeons, such as he is able to afford; and the one shall be a sin offering, and the other a burnt offering.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קכג] 1[ושתי תרים או שני בני יונה], תורין קודמין לבני יונה בכל מקום (דברוב מקומות כתיב ברישא תורין והדר בני יונה) יכול מפני שהן מובחרים ת״ל (ויקרא יב, ו) ובן יונה או תור לחטאת, מלמד ששניהם שקולים. (משנה כריתות כח.)
[קכד] 2ולג שמן, הרי זו תוספת על מנחת נסכים. (מדרש הגדול)
[קכה] 3[והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן], ר׳ בבא בר ממל בעא קומי ר׳ אימי כתיב בשמיני יביא (גבי מצורע עני והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן, פנ״מ) אעבר ולא הביא ביום השמיני מהו שיעבור (עליו בבל תאחר), אמר ליה כל דבר שבא להתיר אינו עובר כההיא דאמר ר׳ לעזר כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן (ומכיון שמצינו שמותר להקדיש כאן מחוסר זמן משום טהרתו של מצורע כל זמן שמביא לטהרתו מביא ואינו עובר שרשות בידו לשהות קרבנותיו ולא נאמר ביום השמיני אלא להוציא שלפניו שלא יביא בשבעת ימים שלפניו). (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)
(כב-כג) [קכו] 4אחד חטאת והאחד עולה והביא אותם ביום השמיני, ביום השמיני מביא ג׳ בהמות חטאת ואשם ועולה, והדל היה מביא חטאת ועולת העוף. (נגעים פי״ד מ״ז)
1. ראה תו״ש ויקרא פ״א אות רכא וצרף לכאן.
2. ראה רש״י ולבוש האורה כאן.
3. בקרבן העדה מפ׳ אנזיר, ועי׳ בנו״י.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״א ה״ה: עברו ימים אלו ולא הביאו כפרתן הרי אלו מקריבין כפרתן לאחר זמן.
4. רמב״ם הל׳ שגגות פ״י ה״ג: המצורע כשיטהר מביא שלש בהמות מהן שני כבשים אחד עולה ואחד אשם וכבשה לחטאת. אם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת וכבש לאשם.
[ז]
״וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה״ – שְׁנַיִם הוּא מֵבִיא, אֵינוֹ מֵבִיא אַרְבָּעָה.
[ח]
הֲלֹא דִין הוּא: זֶה מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, וְיוֹלֶדֶת מְבִיאָה מֵהֶשֵּׂג יָד.
מַה יּוֹלֶדֶת מְבִיאָה אֶחָד תַּחַת אֶחָד, אַף זֶה יָבִיא אֶחָד תַּחַת אֶחָד!
[ט]
הוֹלְכָה לָךְ לַדֶּרֶךְ הָזוֹ: זֶה מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, וּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, מַה מְּטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם תַּחַת אֶחָד, אַף זֶה יָבִיא שְׁנַיִם תַּחַת אֶחָד!
[י]
נִרְאֶה לְמִי דָמָה: דָּנִים מְחֻסַּר כִּפּוּרִין מִמְּחֻסַּר כִּפּוּרִין;
אַל יוֹכִיחַ מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ, שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר כִּפּוּרִין.
הוֹלְכָה לָךְ לַדֶּרֶךְ הָזוֹ: דָּנִים קָרְבָּן שֶׁהוּא נוֹהֵג בָּאִישׁ כְּבָאִשָּׁה, מִקָּרְבָּן שֶׁהוּא נוֹהֵג בָּאִישׁ כְּבָאִשָּׁה;
אַל יוֹכִיחַ קָרְבַּן יוֹלֶדֶת, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בָּאִישׁ כְּבָאִשָּׁה.
״וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה״ – שְׁנַיִם הוּא מֵבִיא, אֵינוֹ מֵבִיא אַרְבָּעָה.
וּתְרֵין שַׁפְנִינִין אוֹ תְּרֵין בְּנֵי יוֹנָה דְּתַדְבֵּיק יְדֵיהּ וִיהֵי חַד חַטָּתָא וְחַד עֲלָתָא.
and two turtle doves or two young pigeons which his hand may possess; and one shall be the sin offering, and one the burnt offering.

וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה
וּתְרֵין (ח״נ: וְתַרְתֵּין) שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה דְּתַדְבֵּיק יְדֵיהּ וִיהֵי חַד חַטָּתָא וְחַד עֲלָתָא
וּשְׁתֵּי בנקבה – וּתְרֵין בזכר
א. תּוֹר הוא שם ממין זכר כבפסוק ״וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ״ (שיר השירים ב יב) לכן תרגם ״וּשְׁתֵּי תֹרִים״ – ״וּתְרֵין שַׁפְנִינִין״, בזכר. ובמקצת נוסחים ״וְתַרְתֵּין״ בנקבה ואינו נכון.⁠1 אבל לעיל ״שְׁתֵּי צִפֳּרִים״ (ד) ״תַּרְתֵּין צִיפְּרִין״ כמשפט, כי צפור הוא שם ממין נקבה. אך ראה גם לעיל ״שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה״ (ויקרא ה יא).
אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ – הערה תמוהה של ״נתינה לגר״
ב. כתב ״נתינה לגר״: ״מאשר תרגם אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ – דְּתַדְבֵּיק יְדֵיהּ, משמע שסובר שאם ידו משגת לתורים אל יביא בני יונה. ולא כ״ביאור״ שכתב מה שיבוא תחילה לידו״.
ודבריו תמוהים משני טעמים. ראשית, ״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ – דְּתַדְבֵּיק יְדֵיהּ״ הוא התרגום הטבעי כבפסוק הקודם: ״וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת״ – ״וְלֵית יְדֵיהּ מַדְבְּקָא״. שנית, לפי דבריו ת״א חולק על משנה מפורשת, שהרי מאחר שביולדת הקדים בן יונה לתור ככתוב לעיל ״תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת״ (ויקרא יב ו) דרשו במשנה: ״ר׳ שמעון אומר: תורין קודמין לבני יונה בכל מקום, יכול מפני שהן מובחרים מהן? תלמוד לומר: וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, מלמד ששניהם שקולין״ (כריתות ו ט). ולא מסתבר כלל שת״א יחלוק על דרשת ״שניהם שקולין״ שבמשנה. מה גם שפשט הכתוב מוכיח כדרשת רבי שמעון כמו שפירש רד״צ הופמן על אתר, וכן פסק הרמב״ם.⁠2
1. וכן בקרבן עולה ויורד ״וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ... שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה״ (ויקרא ה ז), בקרבן יולדת ״שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה״ (ויקרא יב ח) בזב וזבה (ויקרא טו יד, טו כט), ובנזיר (במדבר ו י) בכל אלה ״שְׁתֵּי תֹרִים״ מתורגם ״תְּרֵין שַׁפְנִינִין״, בזכר. ולא כ״חליפות שמלות״ שגרס בכולם תַּרְתֵּין זולת ביולדת תְּרֵין וניסה ליישב בדרך פלפול.
2. רד״צ הופמן, עמ׳ רעט: ״אשר תשיג ידו – לפי הפשט מובן הכתוב הוא שהוא יכול להביא לפי מצבו או תורים או בני יונה, שהרי מכיוון שמן התורים הביאו רק גדולות ומבני היונה רק קטנים, היה מחיר התורים יותר גדול מזה של בני היונה. לכן עני סתם הביא תורים והעני שבעניים לא היו לו אלא בני יונה. ולכן נאמר תמיד קודם תורים ואחר כך בני יונה משום שהכתוב רצה לדייק ולומר, שלא רק התורים שמחירן רב יותר אלא גם בני היונים הזולים מספיקים. רק לגבי יולדת שגם העשירה מחוייבת להביא קרבן יונה, סדר הכתוב הפוך: ״וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר״, כלומר: אף על פי שאפילו היולדת אינה צריכה להביא אלא קרבן יונה זול – עם זה רשאית היא להביא תור״.
רמב״ם הלכות שגגות פרק י הלכות ב-ג: ״קרבן היולדת אם היתה עשירה מביאה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואם אין ידה משגת הרי קרבנה יורד ומביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת. המצורע כשיטהר מביא שלש בהמות מהן שני כבשים אחד עולה ואחד אשם וכבשה לחטאת, אם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת, וכבש לאשם״.
ותריןא שפנינין או תריןב גוזלין בני יון מן מה די תרע ידהג ויהוי חד לחטאת׳ וחד לעלתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותרין״) גם נוסח חילופי: ״ותריין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרין״) גם נוסח חילופי: ״תריין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יון מן מה די תרע ידה״) גם נוסח חילופי: ״יוון די יארע בן ידוי ויהווי״.
ותרין שפנינין רברבין או תרין גוזלין בני יוון מה דתספוק ידיה ויהי חד חטאתא וחד עלתא.
And two large turtle doves, or two young pigeons, of the sufficiency of his hand, and let one be for the sin and one for the burnt offering.
ושני תורים גדולים או שני גוזלות בני יונה מה שתספיק ידו ויהיה אחד חטאת ואחד עולה.
וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה – שְׁנַיִם הוּא מֵבִיא וְאֵינוֹ מֵבִיא אַרְבָּעָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: זֶה מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד וְיוֹלֶדֶת מְבִיאָה מֵהֶשֵּׂג יָד, מַה יּוֹלֶדֶת מְבִיאָה אֶחָד תַּחַת אֶחָד אַף זֶה יָבִיא אֶחָד תַּחַת אֶחָד. אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: זֶה מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד וּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא מֵהֶשֵּׂג יָד, מַה מְּטַמֵּא מִקְדָּשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם תַּחַת אֶחָד אַף זֶה יָבִיא שְׁנַיִם תַּחַת אֶחָד. נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה: דָּנִין מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים מִמְּחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים, וְאַל יוֹכִיחַ מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים. אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין קָרְבָּן שֶׁנּוֹהֵג בָּאִישׁ כְּבָאִשָּׁה מִקָּרְבָּן שֶׁנּוֹהֵג בָּאִישׁ כְּבָאִשָּׁה, וְאַל יוֹכִיחַ קָרְבַּן יוֹלֶדֶת שֶׁאֵין נוֹהֵג בָּאִישׁ כְּבָאִשָּׁה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה״ – שְׁנַיִם הוּא מֵבִיא וְאֵינוֹ מֵבִיא אַרְבָּעָה.
ושפנינין או פרכ֗י חמאם עלי מא תנאל ידה פיכון אחדהמא ד֗כוה ואלאכ֗ר צעידה.
ושני תורים או גוזלי יונה לפי מה שתשיג ידו, יהיה אחד מהם חטאת והשני עולה.
פס׳: ושתי תורים או שני בני יונה – שנים ולא ד׳ שהרי מטמא מקדש מביא שנים תחת אחת. יכול אף זה כן ת״ל שתי תורים או שני בני יונה. אשר תשיג ידו שאם הביא השמן כשהוא עני והעשיר. יכול שיביא ממין שהתחיל ת״ל אשר תשיג ידו. והרי השיגה ידו.
והיה האחד חטאת והאחד עולה – ממין חטאת תהא עולה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

אשר תשיג ידו – שיבאו תחלה לידו.
והיה – על פי הכהן.
אשר תשיג ידו – יתכן שהקודם במקרא קודם במעלה, ואם ידו משגת לשתי תורים לא יביא בני יונה:
והיה – על פי הכהן:
ושתי תרים – נקרא מין עוף תר על שם אופן קפיצתו (מן לנתר בהם על הארץ) שכשהוא מכין עצמו לעוף הוא משפיל א״ע תחלה ומכביד א״ע על המקום אשר הוא חונה שם ואח״כ מעופף ונעתק משם, כי כל מה שיתדבק דבר אל דבר יותר בחזקה וכח כן יהיה אח״כ פרידתו יותר במהירות ובחזקה כשאר כח המכריח אל הדבקות עד שיהיה ערך חוזק הפרידה כמעט כערך חוזק הדיבוק (רבי שלמה פאפענהיים).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[סט]
ושתי תורים או שני בני יונה – כבר התבאר (ויקרא סימן שכח ובפר׳ אחרי סימן יז) שכל מקום שבא שם הרבים אין צורך לזכור מספר ״שנים״ דסתם רבים שתים בכל מקום בציווי. ותמיד דרשוהו חז״ל והראו מקום הטעות שהייתי טועה על ידי קל וחמר או סברה שהוא יותר משנים. וכן כאן יהיה לנו ספק בזה אם יכתב ״תורים ובני יונה״ הגם שבצד אחד יש לדמות ליולדת שמביאה בדלות תור אחד וכבש אחד עולה, וזה דומה לה, שגם מצורע היא מחוסר כפורים. אבל בצד אחר יש לדמותו להשג יד דמטמא מקדש שמביא שנים תחת אחד, וכאן יביא ארבעה, והוא דומה לו ששניהם נוהגים באיש כבאשה (וקרבן יולדת היא רק קרבן נשים) לכן הוצרך לבאר שהם רק ״שתי תורים״.
והאחד עולה1 – דאע״ג דחטאת קודמת גם בהקדש גם בהקרבה, מ״מ גבי המיוחד בשתי התורים או בני היונה – העולה היא העיקר. ועיין מה שכתבתי לעיל (יב,ח).
1. מדוע העולה מוגדרת ״האחד״ בה״א הידיעה, לעומת החטאת רק ״אחד״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ושתי תורים או שני בני יונה אשר תשיג ידו – פירוש שלא תימא שתורים מהודר רק שניהן שקולין, לכן אשר תשיג ידו. ועיין סוף כריתות במשנה.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כג) וְהֵבִ֨יא אֹתָ֜ם בַּיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י לְטׇהֳרָת֖וֹ אֶל⁠־הַכֹּהֵ֑ן אֶל⁠־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל⁠־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
On the eighth day he shall bring them for his cleansing to the priest, to the door of the Tent of Meeting, before Hashem.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

(כג) [קכז] 1ביום השמיני לטהרתו, מונה ח׳ ימים זה אחר זה. (לקח טוב)
1. ראה רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״א ה״ד.
וְיַיְתֵי יָתְהוֹן בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה לִדְכוּתֵיהּ לְוָת כָּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לִקְדָם יְיָ.
And he shall bring them on the eighth day of his purification to the priest, at the door of the tabernacle of meeting before the Lord.
וייתי יתהון ביומא תמיניה לדכאותיהא לוות כהנא לתרע משכן זימנא קדם י״י.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״לדכאותיה״) גם נוסח חילופי: ״לדכותיה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לדכאותיה״) גם נוסח חילופי: ״למדכייה יתיה״.
וייתי יתהון ביומא תמינאה לדכותיה לות כהנא לתרע משכן זימנא קדם י״י.
And he shall bring them on the eighth day for his purification unto the priest, at the door of the tabernacle of ordinance.
והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן לפתח אוהל מועד לפני י״י.
וליתאתי בהמא פי אליום אלח׳ מן אול טהרה אלי אלאמאם אלי באב כ֗בא אלמחצ֗ר בין ידי אללה.
ויבא עמהם ביום השמיני מתחילת טהרתו אל הכהן אל פתח אהל מועד לפני ה׳.
ביום השמיני לטהרתו – שמיני לצפרים, להזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
ביום השמיני לטהרתו ON TIIE EIGHTH DAY OF HIS BEING PRONOUNCED CLEAN – i.e. the eighth day after the birds have been brought and he has been sprinkled with the cedar stick, the hyssop and the crimson wool (cf. v. 10).
פס׳: והביא אותם ביום השמיני לטהרתו – מונה ח׳ ימים זה אחר זה:
ביום השמיני לטהרתו שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת. אמר זה מפני שטהרתו יסבול שהיה ביום הבאת הצפרים דכתיב ביה ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה שפירושו וטהר מליטמא משכב ומושב או שיהיה יום הבאת עולתו וחטאתו ואשמו שהוא שמיני להבאת הצפרים דכתיב ביה וכפר עליו הכהן וטהר שפירושו יטהר מליטמא אחרים והרי הוא ככל טבולי יום שאוכל במעשר וכשהעריב שמשו אוכל בתרומה וכשהביא כפרתו אוכל בקדשים לפיכך פרש״י ביום הח׳ לטהרתו שמיני לצפרים שהוא יום טהרתו מלטמא משכב ומושב לא שמיני להבאת חטאתו ואשמו שהוא יום טהרתו מלטמא אחרים אבל למעלה גבי וביום הח׳ יקח שני כבשים לא פי׳ בו כלום משום דלעיל מיניה כתיב ורחץ במים וטהר כו׳ וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב בתריה וביום השמיני יקח שני כבשים ועכ״ל שפירושו ביום השמיני לצפרים אבל הכא דלא כתיב לעיל מיניה כלום אלא סתם ואמר והביא אותם ביום השמיני לטהרתו הוצרך לפרש שהוא שמיני לצפרים כו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

שמיני לציפרים. אבל אין פירושו ״שמיני״ שגלח את כל שערו וכבס את בגדיו, שגם שם כתב (פסוק ט) ״ורחץ את בשרו במים וטהר״, רק שמיני לצפרים, דהא גבי עשיר על כרחך ״שמיני״ (פסוק י) לצפרים, דכתב לפני זה (פסוק ט) ״והיה ביום השביעי וגו׳⁠ ⁠⁠״, ועל כרחך האי ״שביעי״ לצפרים, אף ״שמיני״ שמיני לצפרים, והכי נמי ״שמיני״ ׳לצפרים להזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת׳:
אל⁠־פֶ֥תַח: במאריך, לא בתביר, בס״ס. [אֶל⁠־פֶּ֥תַח].
שמיני לצפרים ולהזאות. דק״ל דמשמע דזה יום ח׳ להבאת הצפרים שהוא טהור, וזה אינו, דהא ביום ח׳ מביא הקרבנות, וע״כ אינו טהור קודם לכן. וע״ז פירש שמיני לצפרים כו׳, שזה ג״כ נקרא טהרה מלטמא משכב ומושב. וא״ל מנ״ל שהוא ח׳ להזאות, דלמא קאי איום הבאת עולתו חטאתו ואשמו. די״ל דכתיב לעיל והיה ביום השביעי יגלח, ודאי שמיני קאי על השביעי, ואע״ג דלעיל ג״כ כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים וגו׳ ושם לא פירש כלום, משום דלעיל כתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, וכתיב והיה ביום השביעי ומיד אח״כ וביום השביעי, ודאי וביום השמיני קאי על שלפניו:
The eighth day from when the birds [were brought] and the sprinkling. Rashi is answering the question: It implies that on this [day], the eighth day from when the birds were brought, he is pure, but this cannot be, for on the eighth day he brings the offerings and, perforce, he is not pure beforehand. Upon this Rashi explains: "The eighth day from [the day when] the birds [were brought]...⁠" and that day is also called purification from causing impurity due to lying down or sitting. You need not ask: How does Rashi know it is the eighth day from the sprinkling? Perhaps it refers to the day of bringing the burnt-offering, sin-offering, and guilt-offering. The answer is: Because it says above (v. 9): "It shall be, that on the seventh day, he shall shave off,⁠" thus, it must be that "the eighth day" refers to [the day after] "the seventh day.⁠" And even though above it also says (v. 10): "On the eighth day, he shall take two lambs...⁠" — and there Rashi does not explain anything — that is because earlier it is written (v. 8): "He must remain, outside of his tent, for seven days,⁠" and [in the next verse] it is written: "It shall be, that on the seventh day,⁠" and then immediately afterwards: "On the eighth day.⁠" [Thus,] it must surely refer to what precedes it.
ביום השמיני לטהרתו – שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
ביום השמיני לטהרתו – שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת:
והביא אותם ביום השמיני לטהרתו – רש״י הדביק השמיני לטהרתו, ואין כן דעת בעל הטעמים, שאם כפירושו היה צריך להיות והביא אותם במונח רביע. ולכל הפנים הענין אחד, כי ההזאות בדם הצפור וכו׳ היו לטהרתו של מצורע, והקרבנות היו תשלום טהרתו (ט׳ מרחשון תרכ״ה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
 
(כד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן אֶת⁠־כֶּ֥בֶשׂ הָאָשָׁ֖ם וְאֶת⁠־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֨יף אֹתָ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
The priest shall take the lamb of the trespass offering, and the log of oil, and the priest shall wave them for a wave offering before Hashem.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְיִסַּב כָּהֲנָא יָת אִמְּרָא דַּאֲשָׁמָא וְיָת לוֹגָא דְּמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן כָּהֲנָא אָרָמָא קֳדָם יְיָ.
And the priest shall take the lamb of the trespass offering, and the log of oil, and the priest shall uplift them, an elevation before the Lord.
ויסב כהנא ית אמרה דאשמה וית לוגה דמשחה ויניף יתהון כהנא אנפו קדם י״י.
ויסב כהנא ית אימרא דאשמא וית לוגא דמשחא וירים יתהון ארמא קדם י״י.
And the priest shall take the lamb for the trespass offering, and the log of oil, and uplift them, an elevation before the Lord.
ולקח הכהן את כבש האשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני י״י.
ויאכ֗ד אלאמם כ֗רוף קרבאן אלאת֗ם ואללג֗ אלדהן וירגחהמא תרגיחא בין ידי אללה.
ויקח הכהן את כבש קרבן האשם ואת לג השמן ויניף אותם תנופה לפני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

ולקח הכהן וגו׳ – וכל הענין לא נשנה אלא משום דבר שנתחדש כאן, והוא הדין בעשיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כה) וְשָׁחַט֮ אֶת⁠־כֶּ֣בֶשׂ הָֽאָשָׁם֒ וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁ֔ם וְנָתַ֛ן עַל⁠־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן⁠־הַמִּטַּהֵ֖רא הַיְמָנִ֑ית וְעַל⁠־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃
He shall kill the lamb of the trespass offering. The priest shall take some of the blood of the trespass offering and put it on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot.
א. אֹֽזֶן⁠־הַמִּטַּהֵ֖ר =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=אֹֽזֶן⁠־הַמִטַּהֵ֖ר (חסר דגש באות מ״ם)• הערות ברויאר ודותן
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלרש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
(כה-כו) [קכח] 1ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית... על כף הכהן השמאלית, שמאלית ויד ורגל ימנית דעני למאי אתא לכדתנא דבי ר׳ ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה (ופרשת עני נתחדש קרבן עולה ויורד). (מנחות י.)
1. ראה תחלת המאמר לעיל אות צא. וראה מנחות ט: ארבעה שמאלית כתיבי תרי בעני ותרי בעשיר.
וְיִכּוֹס יָת אִמְּרָא דַּאֲשָׁמָא וְיִסַּב כָּהֲנָא מִדְּמָא דַּאֲשָׁמָא וְיִתֵּין עַל רוּם אוּדְנָא דְּמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא.
And he shall kill the lamb of the trespass offering, and the priest shall take of the blood of the trespass offering, and put it upon the tip of the right ear of him who is cleansed, and on the finger of his right hand, and on the toe of his right foot.
ויכוס ית אמרה [דאשמה ויסב כהנא מן אדמה]⁠א דאשמה ויתן על רום אדניה דמן דמדכ׳ דימינה ועל אליון ידיה דימינה ועל אליון רגליהב דימינה.
א. המלים בסוגריים המרובעים הושמטו ע״י הדומות בכ״י ניאופיטי 1 והושלמו בגיליון שם.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רגליה״) גם נוסח חילופי: ״רגלוי״.
ויכוס טבחא ית אימרא דאשמא ויסב כהנא מן אדמא דאשמא ויתין על גדירא מיצעא דאודנא דמידכי ימינא ועל פירקא מיצעא דידיה ימינא ועל פירקא מיצעא דריגליה ימינא.
And the slayer shall kill the lamb of the trespass offering, and the priest shall take the blood of the trespass offering, and put it upon the middle cartilage of the right ear of him who is to be cleansed, and on the middle joint of his right hand, and on the middle joint of his right foot.
ושחט השוחט את כבש האשם ולקח הכהן מן הדם האשם ונתן על תנוך אמצעי של האוזן המטהר הימנית ועל פרק האמצעי של ידו הימנית ועל פרק אמצעי של רגלו הימנית.
ת֗ם ידבחה ויאכ֗ד֗ מן דמה ויצ֗ע עלי שחמה אד֗ן אלמתטהר אלימין ועלי בהאם ידה אלימין ועלי בהאם רגלה אלימין.
אחר כך ישחטנה ויקח מדמה וישים על אליית אזן המיטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית.
פס׳: ושחט את כבש האשם – למדנו שהנגעים באים על חטא וצריכין כפרה. שנאמר האשם והזה ונתן וגו׳ והנותר וגו׳ ועשה וגו׳ כדרך העשיר כך דרך העני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלרש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
 
(כו) וּמִן⁠־הַשֶּׁ֖מֶן יִצֹ֣ק הַכֹּהֵ֑ן עַל⁠־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃
The priest shall pour some of the oil into the palm of his own left hand;
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלרש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

(כו) [קכט] 1ומן השמן יצק הכהן על כף הכהן השמאלית, משח רבותה יסב כהנא רבה וירוק על ידה דידיה דשמאלא. (תרגום ירושלמי השלם, בגליון)
1. ראה תו״ש כרך כד עמ׳ קעד בבאור שיטה זו, ולעיל אות צא בבאור, מגירסת הילקו״ש במנחות ט:.
וּמִן מִשְׁחָא יְרִיק כָּהֲנָא עַל יְדָא דְּכָהֲנָא דִּשְׂמָאלָא.
And of the oil the priest shall pour (some) upon the priest's left hand;
ומן אמשחה יריק כהנא על כף ידיהב דכהנה דשמאלה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״משחה... דשמאלה״) נוסח אחר: ״משח רבותה יסב כהנא רבה ויריק על ידא דידיה דשמאלה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידיה״) גם נוסח חילופי: ״ידוי״.
ומן משחא יריק כהנא ביד ימיניה על ידא דכהנא דשמאלא.
And the priest shall pour some of the oil with his right hand into the priest's left hand,
ומן השמן יצק הכהן ביד ימינו על יד הכהן השמאלית.
ויצב מן אלדהן פי כפיה אליסאר.
ויצוק מן השמן בכפו השמאלית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלרש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
 
(כז) וְהִזָּ֤ה הַכֹּהֵן֙ בְּאֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן⁠־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
and the priest shall sprinkle with his right finger some of the oil that is in his left hand seven times before Hashem.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שירש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
וְיַדֵּי כָּהֲנָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ דְּיַמִּינָא מִן מִשְׁחָא דְּעַל יְדֵיהּ דִּשְׂמָאלָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ.
and the priest shall sprinkle with his finger of the oil that is in his left hand seven times before the Lord.
וידי כהנא באצבעיה דימינה מן משחה דיא על כף ידה דכהנא דשמאלה שבעהב זימנין קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבעה״) גם נוסח חילופי: ״שבע״.
וידי כהנא באדבעיה דימינא ממישחא דעל ידיה דשמאלא שבעת זימנין קדם י״י.
and the priest with the finger of his right hand shall sprinkle of the oil that is in his left hand seven times before the Lord.
והזה הכהן באצבעו ימנית מהשמן שעל ידו השמאלית שבע פעמים לפני י״י.
וינצ֗ח באצבעה אלימין מנה ז׳ מראר בין ידי אללה.
ויזלף באצבעו הימנית ממנו שבע פעמים לפני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

הַשְּמָאלִית: הסי״ן דגושה. [הַשְּׂמָאלִית].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלמנחת שירש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
 
(כח) וְנָתַ֨ן הַכֹּהֵ֜ן מִן⁠־הַשֶּׁ֣מֶן׀ אֲשֶׁ֣ר עַל⁠־כַּפּ֗וֹ עַל⁠־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל⁠־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַל⁠־מְק֖וֹם דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃
Then the priest shall put some of the oil that is in his hand on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot, on the place of the blood of the trespass offering.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שורמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קל] 1על מקום דם האשם, בא לו אצל המצורע, מקום שהוא נותן את הדם שם הוא נותן את השמן, שנאמר על מקום דם האשם. (נגעים פי״ד מ״י)
[קלא] 2על מקום דם האשם, אין הדם גורם אלא המקום. מכאן א״ר אליעזר אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית נותן הוא על מקומו ודיו. (ראה לעיל אות פה). (לקח טוב)
1. תוספתא נגעים פ״ט ה״ג, ילקו״ש ח״א רמז תקסב.
במנחות י.-: על דם האשם על מקום דם האשם למאי אתו וכו׳ הובא לעיל אות קב.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ד ה״ב: ואח״כ יבא אצל המצורע ויתן מן השמן על מקום דם האשם.
2. ראה תו״כ כאן ורמב״ם מחו״כ פ״ה ה״א.
וְיִתֵּין כָּהֲנָא מִן מִשְׁחָא דְּעַל יְדֵיהּ עַל רוּם אוּדְנָא דְּמִדַּכֵּי דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהּ דְּיַמִּינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהּ דְּיַמִּינָא עַל אֲתַר דְּמָא דַּאֲשָׁמָא.
And the priest shall put of the oil which is in his hand upon the tip of the right ear of him who is cleansed, and on the finger of his right hand, and on the toe of his right foot, upon the spot of the blood of the trespass offering.
ויתן כהנא מן משחה דיא על כף ידיה על רום אדנה דמן דמדכי דימינה ועל אליון ידויב דימינה ועל אליון רגליהג דימינה על אתר אדמהד דאשמה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידוי״) גם נוסח חילופי: ״ידיה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רגליה״) גם נוסח חילופי: ״רגלוי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמה״) גם נוסח חילופי: ״דמה״.
ויתן כהנא ממשחא דעל ידיה על גדירא מיצעא דאודנא דמידכי ימינא ועל פירקא מיצעא דידיה ימינא ועל פירקא מיצעא דריגליה ימינא על אתר דיהב מן שירויא אדם קרבן אשמא.
And the priest shall put of the oil that is in his hand on the middle cartilage of the right ear of him who is to be cleansed, and on the middle joint of his right hand, and on the middle joint of his right foot, upon the spot whereon he first put the blood of the trespass offering.
ונתן הכהן משמן שעל ידו על תנוך אמצעי של אוזן המטהר הימני ועל פרק אמצעי של ידו הימיני ועל פרק אמצעי של רגלו הימיני על מקומות שנתן מתחלה דם קרבן האשם.
ויצ֗ע מן באקי אלדהן אלד֗י פי כפיה עלי שחם אד֗ן אלמתטהר אלימין ובהאם ידה אלימין ובהאם רגלה אלימין עלי מוצ֗ע דם קרבאן אלאת֗ם.
וישים מנותר השמן אשר בכפו על אליית אזן המיטהר הימנית ובהן ידו הימנית ובהן רגלו הימנית על מקום דם קרבן האשם.
א
א. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא מופיע כאן ביאור ״על מקום דם האשם – אפילו נתקנח הדם, לימד שאין דם גורם אלא המקום גורם.⁠״ הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, ס״פ 118.
על מקום דם האשם UPON THE PLACE OF THE BLOOD OF THE GUILT-OFFERING – even though the blood has been wiped off; this teaches that it is not the presence of the blood that brings about the validity of this rite but it is the place (the fact that the oil has been placed on the proper spot) that brings it about (Sifra, Metzora, Chapter 3 10; Menachot 10a).
אונותן השמן {במקום} שנתן הדם לומר שנהפך לו מהדםב וממיתה לשמן ולטעם, ולימין מקום הנראה.
א. הביאור לפסוק כ״ח מופיע בכ״י מינכן 52 לאחר הביאור לפסוק ל״ד.
ב. המ׳ בתחילת המלה נוספה בכ״י מינכן בין השיטין.
And he puts the oil {in the place} where he put the blood to say that it has changed for him from blood and death to oil and savor, and to the right of the visible place.
על מקום דם האשם אפילו נתקנח הדם למד שאין הדם גורם אלא המקום. דאל״כ על דם האשם מיבעי ליה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

אפילו נתקנח הדם. דאם לא כן, ״מקום״ למה לי:
אפילו נתקנח. [נחלת יעקב] וכ״ש אם לא נתקנח הדם, ואל תימא דאם איתא לדם דהוי הדם חציצה בין שמן לבהן לפיכך כתב לעיל על דם האשם. הכי אמרינן פ״ק דמנחות:
Even if it had been cleaned. So much more so if the blood had not been cleaned, and you should not say if the blood is there it is an interfering factor between the oil and the thumb, [because] that it why it is written above (v. 17): "on [over] the blood of the guilt-offering.⁠" And so the Gemora says in the first perek of Menachos (10a) (Nachalas Yaakov).
על מקום דם האשם – פרשתיו (פסוק י).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מן השמן אשר על כפו – ולא כתיב ׳ומיתר השמן׳.⁠1 בא ללמד דאם נשפך הלוג הרי זה נותן לוג אחר לבהונות, כדאיתא ביומא (סא,א), וא״כ אינו נותר.
על מקום דם האשם – פירשו במנחות (י,א) דאע״ג שנתקנח הדם.⁠2 ובעשיר כתיב (פסוק י״ז) ״על דם האשם״, ללמד להיפך, שאם לא נתקנח הדם אינו חוצץ.
1. כפי שכתוב בפסוק י״ז אצל עשיר.
2. והביאו רש״י על אתר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

על מקום וגו׳ – על דם האשם, על מקום דם האשם למאי אתו,⁠1 צריכי, דאי כתב על דם האשם הו״א איתא אין, נתקנח לא, כתב על מקום,⁠2 ואי כתב על מקום הו״א דוקא נתקנח אבל איתא אימא הוי חציצה, קמ״ל על דם האשם.⁠3 (מנחות י׳.)
1. לעיל בקרבן מצורע עשיר כתיב (פ׳ י״ז) על דם האשם, וכאן כתיב על מקום דם האשם, וז״ש למאי אתו, כלומר למה באו הלשונות בשנויים אלה שמובנם משונה, דעל דם האשם משמע על דם ממש, ועל מקום דם האשם משמע רק על מקום שהיה הדם ולא על הדם ממש. ורש״י פי׳ כפשוטו, תרי קראי למה לי, ותמיהני, דלפי״ז למה קשה לו רק על שני פסוקים אלה והלא כל הענין מקרבן מצורע עשיר נשנה כאן, אבל לפי מש״כ מבואר היטב הקושיא והתירוץ כפי שיתבאר.
2. דעל מקום משמע אע״פ שאין הדם עצמו וכמש״כ באות הקודם.
3. וקמ״ל דלא הוי חציצה בין שמן לבהן כיון דכתיב על בהן.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יר״י בכור שורמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כט) וְהַנּוֹתָ֗ר מִן⁠־הַשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל⁠־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל⁠־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
The rest of the oil that is in the priest's hand he shall put on the head of him who is to be cleansed, to make atonement for him before Hashem.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלתולדות אהרןרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קלב] 1והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר לכפר, אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר, דברי ר׳ עקיבא, ר׳ יוחנן בן נורי אומר שירי מצוה הן בין שנתן בין שלא נתן כפר ומעלין עליו כאילו לא כפר. (נגעים פי״ד מ״י)
1. ראה זבחים ו:.
– רמב״ם הלכות מחוסרי כפרה פ״ד ה״ב, ראה לעיל אות קה.
וּדְיִשְׁתְּאַר מִן מִשְׁחָא דְּעַל יְדָא דְּכָהֲנָא יִתֵּין עַל רֵישָׁא דְּמִדַּכֵּי לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ.
And the remainder of the oil which is in the priest's hand he shall put upon the head of him who is cleansed, to propitiate for him before the Lord.
ומן דמשתייר מן משחא דיא על ידויב דכהנא יתן על ראשהג דמן דמדכי למכפר׳ עלוי קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידוי״) גם נוסח חילופי: ״{על }⁠ידה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ראשה״) גם נוסח חילופי: ״רישא״.
ומה דמשתייר מן משחא דעל ידא דכהנא יתן על רישא דמידכי לכפרא עלוי קדם י״י.
And what remaineth of the oil that is upon the priest's hand he shall put upon the head of him who is to be cleansed, to atone for him before the Lord.
ומה שנשאר מן השמן שעל יד הכהן יתן על ראש המטהר לכפר עליו לפני י״י.
ובאקיה יצ֗עה עלי ראס אלמתטהר ויסתג֗פר ענה בין ידי אללה.
ואת הנותר ישים על ראש המיטהר ויכפר עליו לפני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[א] והנותר מן השמן
[1] יומא פרק חמישי דף סא ע״א (יומא סא.) [2] זבחים פרק ראשון דף ו ע״ב (זבחים ו:)1 [3] נגעים פרק ארבע עשר (דף מה ע״ד)⁠2 [משנה י]
1. בגרסת הגמרא זבחים ו ע״ב כתוב ׳והנותר בשמן׳ (ויקרא יד, יח), וכן הגרסה בדפוס וינציאה שנת רפב, ולמרות זאת רבנו הפנה מפסוק כט ׳והנותר מן השמן׳. ככל הנראה הוא הסתמך על גרסת הילקוט ברמז תקסב. מסורת הש״ס על הגרסה בגמרא הפנה למשנה בנגעים (עיין הפניה הבאה א3), אלא שבגרסת המשנה מצוטט פסוק כט ׳והנותר מן השמן׳.
2. החלוקה במשניות לפי דף ועמוד מתאימה לפי דפוס וינציאה שנת רפב, עיין הקדמה (דף 7). בדפוס ימינו פרק יד משנה י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

והנותר מן השמן – לעיל (פסוק י״ח) בעשיר כתיב ״והנותר בשמן״, ואינו מדוקדק. עיין לעיל (ח,לב) מה שכתבתי.⁠1
ונראה, דגם כאן הכי פירושו, שאם לא נשאר עוד מן השמן בעין אלא ידו מלוכלכת בשמן, מקנח על ראש. ומשום דמיירי שם (פסוק י״ח) במזה בהיכל ועל בהונות מלוג אחד, שוב אינו נשאר בעין, משום הכי כתיב ״בשמן״, משא״כ כאן דמיירי בלוג אחר כמו שכתבתי (פסוק כ״ח), משום הכי כתיב ״מן השמן״.
1. במשמעות המילים ״והנותר בבשר ובלחם״ שהכוונה ל–בלוע בבשר ובלחם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

והנותר כו׳ לכפר – הנה בעשיר כתוב וכפר עליו. ונראה דנגעים באים על גסות הרוח. ועשיר המתגאה הוא גרם טבעי כמוש״כ ורם לבבך, אבל דל גאה מאוס להש״י ולבריות, לכן לא נגמרה כפרתו במתן השמן, לכן כתוב לכפר, שעדיין לא נגמר כפרתו ודו״ק. ועיין צו סי׳ ע״ה בתו״כ.
יתן לכפר – מלמד שאם נתן כיפר ואם לא נתן לא כיפר.⁠1 (זבחים ז׳:)
1. עיין מש״כ בזה לעיל פסוק י״ח.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאברבנאלתולדות אהרןרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ל) וְעָשָׂ֤ה אֶת⁠־הָֽאֶחָד֙ מִן⁠־הַתֹּרִ֔ים א֖וֹ מִן⁠־בְּנֵ֣י הַיּוֹנָ֑ה מֵאֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָדֽוֹ׃
He shall offer one of the turtledoves or of the young pigeons, such as he is able to afford,
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[קלג] 1ועשה... את האחד חטאת, מנין (שפסולה שלא לשמה) ושחט אותה לחטאת (ויקרא ד, לג) ושאר כל מעשיו מנין, תלמוד לומר ועשה את האחד חטאת. (ירושלמי פסחים פ״ה ה״ב)
[קלד] 2ועשה... את האחד חטאת ואת האחד עלה, אמר רב חסדא אין הקנין מתפרשות (איזו לעולה ואיזו לחטאת) אלא או בלקיחת בעלים (אם כשקנאן אמר זה אני לוקח לעולה ואת זה לחטאת שוב אין הכהן יכול לשנותן בעשייתן ואם שינה פסול) או בעשית כהן, אמר רב שימי בר אשי מ״ט דרב חסדא דכתיב ולקחה ועשה (ביולדת כתיב (ויקרא יב, ח) ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וכן במצורע וגבי זב ועשה הכהן אחד חטאת ואחד עולה) או בלקיחה או בעשייה (אבל ביני ביני לא). (יומא מא.)
1. ראה לעיל אות קז.
2. עירובין לז. נזיר כו. כריתות כח.
– רמב״ם הל׳ פסוה״מ פ״ה הי״א: כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהן רצה להביא בכל המעות חטאת העוף לבדה יביא, רצה להביא בהן עולת העוף לבדה יביא וכו׳ שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן.
(ל-לא) [יא]
״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״ (ויקרא י״ד:כ״ב), ״מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״, ״אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״.
[יב]
״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״ (ויקרא י״ד:כ״ב), מַה תַּלְמוּד?
שֶׁיָּכֹל, אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר יָבִיא קָרְבַּן עָנִי?
בִּזְמַן שֶׁהָיָה עָנִי מִתְּחִלָּתוֹ.
הָיָה עָשִׁיר וְהֶעְנִי, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״.
[יג]
״מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״ – מַה תַּלְמוּד?
שֶׁיָּכֹל, אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר יִגְמֹר בֶּעָנִי?
בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל מִבֶּעָנִי.
הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עָשִׁיר וְהֶעְנִי, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״.
״אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״, מַה תַּלְמוּד?
שֶׁיָּכֹל, אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר יִגְמֹר בֶּעָשִׁיר?
בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל מִבֶּעָשִׁיר.
הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עָנִי, וְהֶעְשִׁיר, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״.
[יד]
יָכֹל אֲפִלּוּ הֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי וְהֶעְשִׁיר, יִגְמֹר בֶּעָנִי?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה״, שֶׁמִּמִּין חַטָּאת תָּבִיא עוֹלָה.
״עַל הַמִּנְחָה״ – שֶׁתִּקְדֹּם מִנְחַת בְּהֵמָה לְחַטַּאת הָעוֹף.
וְיַעֲבֵיד יָת חַד מִן שַׁפְנִינַיָּא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה מִדְּתַדְבֵּיק יְדֵיהּ.
And he shall offer (perform) one of the turtle doves, or of the young pigeons, which his hand may possess,
ויקרב ית חד מן שפנינייה או מן גוזלייה בני יווניה מן די תארעא ידה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן די תארע״) גם נוסח חילופי: ״ממה דארע״.
ויעבד ית חד מן שפניניא רברביא או מן גוזלין בני יוון מן מה דמספקא ידיה.
And the priest shall perform (the offering of) one of the large turtle doves, or of the pigeons of which his hand had sufficiency.
ועשה את אחד מן התורים הגדולים או מן הגוזלות בני יונה מן מה שמספיק ידו.
(ל-לב) אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁיָּכוֹל, אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי, בִּזְמַן שֶׁהָיָה עָנִי מִתְּחִלָּתוֹ, הָיָה עָשִׁיר וְהֶעֱנִי מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״. ״מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁיָּכוֹל, אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר יִגְמֹר בֶּעָנִי, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל בֶּעָנִי, הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״. ״אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁיָּכוֹל, אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר יִגְמֹר בְּעשֶׁר בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל בְּעשֶׁר, הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ. יָכוֹל אֲפִלּוּ הֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר יִגְמֹר כְּבֶעָנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד ״עֹלָה״ – שֶׁמִּמִּין חַטָּאת מֵבִיא עוֹלָה. ״עַל הַמִּנְחָה״ – שֶׁתַּקְדִּים מִנְחַת בְּהֵמָה לְחַטַּאת הָעוֹף. יָכוֹל אַף יוֹלֶדֶת שֶׁהֵבִיאָה קָרְבַּן עֲנִיָּה וְהֶעֱשִׁירָה תִּגְמֹר בַּעֲנִיָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת״ – מְלַמֵּד, שֶׁעָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, יָצָא. יָכוֹל אַף עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי יָצָא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. ״תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת״ – מְלַמֵּד שֶׁמֵּבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וְעַל יְדֵי בִּתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְעַל יְדֵי שִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים, יָכוֹל אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ יָבִיא קָרְבַּן עָנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לְפִיכָךְ אִם פְּטָרָהּ אֵינוֹ חַיָּב לָהּ, שֶׁכָּךְ הוּא כּוֹתֵב: אַחֲרָיוּת דְּאִית לִיךְ עָלַי מִקַּדְמַת דְּנָא.
אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ – מְצֹרָע שֶׁהִפְרִישׁ קָרְבָּנוֹ וְהֶעֱשִׁיר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר אָשָׁם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר צִפֳּרִין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלָשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״אֲשֶׁר לֹא תַּשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ״. רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר הַמַּכְשִׁירוֹ. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר דָּבָר הַמְכַפֵּר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לוֹ טָהֳרָה, וּמַאי, צִפֳּרִין.
ת֗ם יעמל אלואחד מן אלשפנינין או אלפרכ֗י אלחמאם עלי מא תנאל ידה.
אחר כך יעשה את האחד מהתורים או גוזלי היונה לפי מה שתשיג ידו.
(ל-לא) 1מאשר תשיג ידו את אשר תשיג ידו ולמעלה 2אמר אשר תשיג ידו. והא כיצד היה עשיר והעני אחרי כן קודם שיביא אשמו מביא קרבן עני שנאמר אשר תשיג ידו. ואם היה עשיר והביא אשמו. ואח״כ העני 3יכול יביא כדין העשיר ת״ל מאשר תשיג ידו. חצי קרבנו עשיר וחצי קרבנו עני. ואם הביא אשמו כשהוא עני והעשיר מנין שיגמור בעשירות. ת״ל את אשר תשיג ידו. והרי השיגה ידו. ללמדך שאין התורה חסרה כלום וללמדך שאין דבר ריק בתורה. שנאמר (דברים לב) כי לא דבר רק הוא. את האחד חטאת ואת האחד עולה על המנחה. שתקדים מנחת בהמה למנחת העוף:
1. מאשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו. והוא סוף פסוק כ״ט והתחלת פסוק ל׳:
2. ולמעלה אמר אשר תשיג ידו. הוא פסוק כ״ב. ועיין ת״כ ושם ט״ס. והפסוקים דהכא מדוייקים ועיין אדרת אליהו להגר״א ז״ל:
3. יכול יביא כדין העשיר היינו שני כבשים לחטאת ולעולה. אבל סוף לשונו אינו מדוקדק שסיים חצי קרבנו עשיר וכו׳ הרי האשם העני והעשיר שוים בזה ששניהם מביאים כבש. ועיין בת״כ. ועיין ג״כ בבלי (ערכין י״ז:) דרשה אחרת שדרשו רק מקרא אשר לא תשיג ידו בטהרתו ע״ש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

מאשר תשיג ידו – אולי ילמדנו שאם לא בא לידו רק תור או בן יונה אחד יעשנו הכהן לחטאת, שאין העולה מעכבת כפרתו.
ועשה – נמשך אל פסוק שלאחריו. כאילו אמר ועשה את האחד עולה, אבל לפי שזכר את האחד, הפסיק בו לפרש שהוא או מן התורים או מן בני היונה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

(ל-לא) [ע]
ועשה את האחד מן התורים מאשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו את האחד חטאת ואת האחד עולה – ובפסוק כב׳ אמר ושתי תורים או שני בני יונה אשר תשיג ידו: למה הזכיר השגת יד ג׳ פעמים? פירשו חז״ל שבפסוק כב׳ רצה ללמד שאף שבעת שנתרפא היה עשיר ולא נעשה עני עד עת לקיחת קרבנותיו, מכל מקום יביא כעני. וז״ש ולקח כבש אחד וכולי ושתי תורים אשר תשיג ידו ר״ל בעת הלקיחה כי ממה שכתוב ״אם דל הוא״ יש לומר שהוא דל בעת שנתחייב ולכן אמר ״ולקח.. אשר תשיג ידו״ ופה קמ״ל דינים אחרים במ״ש ״מאשר תשיג ידו״ קמ״ל שגם אם בעת הבאת האשם היה עדיין עשיר ונעשרה עני אחר הבאת האשם – יביא כעני. ולכן אחר שבאר הקרבת האשם אמר ״ועשה את האחד מן התורים מאשר תשיג ידו״ ר״ל מאשר תשיג ידו עתה בעת עשיית התורים אף שכבר הביא אשמו. ומ״ש ״את אשר תשיג ידו״ קמ״ל שגם בהפך, אם היה עני בעת הבאת האשם ונתעשר אחר כך יביא חטאת ועולה כעשיר. וז״ש שגם יביא את אשר תשיג ידו עתה את האחד חטאת וכולי שאם ישיג כבשים לחטאת ועולה יביאם. וקמ״ל דבין לקולא ובין לחומרא אזלינן אחר מעמדו עתה. ומ״ש יכול אפילו הביאא קרבנו עני והעשיר יגמר כעשיר (כן הוא גירסת הקרבן אהרן) ר״ל אם הביא החטאת עוף ונתעשר, יכול יביא העולה כבש? ת״ל ״את האחד חטאת ואת האחד עולה״ – וכבר בארנו (ויקרא סימן שכט) שבמ״ש גבי זבה ״את האחד חטאת ואת האחד עולה״ דרשו שממין חטאת תביא עולה, ששני המספרים ״האחד... האחד״ כששניהם בה״א הידיעה מורה ששניהם זוג אחד מן המספר השלם עיי״ש. וסתמא זו כר״ש דסבירא ליה (בפרק יד דנגעים) ובערכין (דף יז) דהכל הולך אחר חטאת ודלא כר׳ יהודה.
[עא]
על המנחה – פירושו מלבד המנחה. וכבר בארתי (צו סימן קד) שיש הבדל בין מלת על למלת מלבד שהשם הנרמז במלת ״על״ מורה לרוב שהוא קדום בזמן כמ״ש ״על עולת התמיד״ וכדומה, וממ״ש ״על המנחה״ מבואר שמנחה קודמת.
ועשה את האחד מן התורים וגו׳ – כל זה ריבוי לשון, והכי מיבעי ׳ועשה את התורים או את בני היונה אשר תשיג ידו האחד חטאת׳ וגו׳.⁠1 והנראה, דכלפי דכתיב לעיל (פסוק כ״ב) ״אחד חטאת והאחד עולה״ שיהא המובחר עולה,⁠2 ובסמוך (פסוק ל״א) כתיב ״את האחד חטאת ואת האחד עולה״, למדנו דמ״מ יהיו שניהם מובחרים במינם, אלא העולה תהיה המובחרת בשניהם. מעתה, אם בבני היונה דזול יכול להביא שניהם מובחרים, ובתורים דיקירי אינו יכול להביא אלא האחד עולה, וסלקא דעתך דטוב להביא בני יונה, אלא למדנו ממקרא זה ״ועשה את האחד מן התורים וגו׳⁠ ⁠⁠״ דהעיקר הוא העולה, ותורים קודמים לבני יונה.⁠3
1. וכן הקשה בספר ׳שם עולם׳ על ספר ויקרא.
2. כפי שפירש רבינו שם.
3. כלומר, מכח זה שהתורה הקדימה את התורים (היקרים) לבני יונה, נראה שהתורה מעדיפה אותם, אע״פ שדבר זה יוביל בהכרח שרק אחד מהם יהיה מובחר, שהרי הם יקרים יותר. והסיבה שהתורה מעדיפה את התורים, כי על ידי כך יגיע מצב של עולה מובחרת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(לא) אֵ֣ת אֲשֶׁר⁠־תַּשִּׂ֞יג יָד֗וֹ אֶת⁠־הָאֶחָ֥ד חַטָּ֛את וְאֶת⁠־הָאֶחָ֥ד עֹלָ֖ה עַל⁠־הַמִּנְחָ֑ה וְכִפֶּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן עַ֥ל הַמִּטַּהֵ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
even such as he is able to afford, the one for a sin offering, and the other for a burnt offering, with the meal offering. The priest shall make atonement for him who is to be cleansed before Hashem.
מוני המצוותספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונימושב זקניםאברבנאלאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

יָת דְּתַדְבֵּיק יְדֵיהּ יָת חַד חַטָּתָא וְיָת חַד עֲלָתָא עַל מִנְחָתָא וִיכַפַּר כָּהֲנָא עַל דְּמִדַּכֵּי קֳדָם יְיָ.
the one for a sin offering, and one for a burnt offering, with the mincha; and the priest shall make atonement for him who is cleansed, before the Lord.
ית מה די תארעא ידה ית חד לחטאתה וית חד לעלתה על מנחתה ויכפר כהנא על מןב דמדכי קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תארע״) גם נוסח חילופי: ״יארע״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן״) גם נוסח חילופי: ״דן״.
ית מה דמספקא ידיה למייתייא ייתי ית חד חטאתא וית חד עלתא על קרבן מנחתא ויכפר כהנא על דמידכי קדם י״י.
That which his hand was sufficient to bring, let him bring, one for the sin, and one for the burnt offering, with the oblation of the mincha, and let the priest make atonement for him who is to be cleansed before the Lord.
את אשר תספיק ידו להביא יביא את אחד חטאת ואת אחד עולה על קרבן מנחה וכפר הכהן על שמטהר לפני י״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

מע מא תנאל ידה אחדהמא ד֗כוה ואלאכ֗ר צעידה֗ מע אלהדיה ויסתג֗פר ענה בין ידי אללה.
עם מה שתשיג ידו האחד מהם חטאת והשני עולה, עם המנחה, ויכפר עליו לפני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

על המנחה – עם המנחה.
על המנחה, "in addition to the mealoffering.⁠"
את אשר תשיג ידו – לומר מביא קרבן עני כשהוא עני מתחלתו, ואם היה עשיר כשנתרפא ונתחייב קרבן ושוב העני לכך נאמר מאשר תשיג ידו.
מן אדם כי יהיה בעור בשרו עד אשר לא תשיג ידו בטהרתו, פ׳ פעמים כהן כנגדם לקח עוזייהו פ׳ כהנים עמו כשנכנס להקטיר בהיכל הקטרת, כי חשב להקטיר בהיכל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

על המנחה – שתקדים מנחת בהמה לחטאת העוף.
את אשר תשיג – אם השיג שניהן יהיה הראשון חטאת והשני עולה, ורבותינו דרשו1 על שלשה פעמים ״השג יד״ האמורים בפרשה.
על המנחה – על מנחת האשם שקדמה לחטאת העוף.
1. תורת כהנים, מצורע, ד, יא.
את אשר תשיג ידו – תלתא לשונות כתובים בפרשה, אשר תשיג ידו, מאשר תשיג ידו, את אשר תשיג ידו, אשר תשיג ידו מלמד אשר תשיג ידו מתחלה כשהי׳ מצורע ואח״כ קודם שהביא קרבנותיו העני, היינו העשיר והעני. מאשר תשיג ידו, מקצת אשר תשיג ידו, שהשיגה ידו במקצת קרבנותיו ואח״כ העני. את אשר תשיג ידו כעת, דבשעת צרעתו הי׳ עני ואח״כ בהבאת קרבנותיו העשיר, כ״ה בת״כ, ואמר הרב בקרבן אהרן בפסוק הראשון והשני דרשוהו במי שגמר בעוני שבשניהם מדבר בתורים או בני יונה שהם קרבן עני, לזה אמרו דחד כשהעני אחר החיוב קודם הבאת שום דבר, והב׳ אף כשהעני אחר הבאת האשם, תחת החטאת והעולה יביא ב׳ תורים. והפסוק השלישי דרשוהו במי שגמר בעושר אחר היותו עני, לפי שהוא מדבר בחטאת ובעולה שהם קרבן עשיר, ואמר את אשר תשיג ידו את האחד חטאת, ולז״א שבא לומר שאשר תשיג בהביאו את האחד חטאת הוא אשר יביא עם היות שקודם זה הי׳ עני, עכ״ד. ולדעתי הא דאוקמו קרא שלישי על עני שהעשיר, ממלת את הוא דילפו להו, ואתי׳ כמאמרם בשאר מקומות דמלת את הוא לרבות, ודבריהם בנויים על יסוד הלשון, כי מלת אתא שהוראתו הביאה (ואתא מרבבות קדש, אתא בקר) מסתעף לרבי שלמה פאפענהיים ממלת את שהוראתו הצטרפות והתחברות, כמו את יעקב איש וביתו באו, שענינו עם וחבור שנתחבר ונתקשר עם יעקב, והמשלים ביאתו הנה הוא נתחבר ונתקשר עם הגבול שאליו (אנגעקאממען) כי לשון אתא יורה על הרוב על הביאה הגמורה הנשלמת, פעל בא הונח על פעל הביאה דהיינו התנועה אל גבול שאליו ומורה לפעמים גם על הביאה הבלתי נשלמת, כמו ורחל בתו באה, והנה עשו בא, דהיינו עסוק בביאה (קאָממענד) אמנם שם אתא מורה על השלמת הביאה כשכבר השיג הבא את הגבול שאליו, ומורה על הרוב על הביאה ממרחק שיפול על ההשלמה לשון עם וחבור אחר שהי׳ רחוק, כמו מצפון זהב יאתה, יאתיו חשמנים, הננו אתאנו לך ה׳, אחר שהי׳ לבנו רחוק ממך, וכן יאמר האשכנזי על ספינות וסחורות הבאות ממרחק (אנגעקאָממען) עיי׳ בדברי רבי שלמה פאפענהיים. ולזה ישמש מלת את בתוספת וי״ו באמצעיתו על ביאת הזמן (צוקונפט) הגידו האותיות לאחור, כלומר דבר הבא לעתיד. הנה להשתתפות מלת את במלת אתא אני אומר דלרבותינו ישמש מלת את גם לשם דבר, על הרבוי והתוספת (איין צוקאָממענדעס), כי כל תוספת המתרבה על דבר, הנה הוא בא להצטרף ולהתחבר עם הדבר העיקרי. דומה לשרש בוא שיורה גם על תוספת הקנין (איינקאָממען) הבא מעט (חגי א׳). ולהיות שמלת את הוראתו גם התוספת והרבוי, ישמשו רבותינו לומר על פעל הרבוי לשון לאתויי, לאתויי אתי כלומר לרבות בא. ולזה דרשו כאן על ״את אשר תשיג ידו״ על עני שהעשיר שנתוספו נכסיו ונתרבה הונו. והדברים מתאחדים עם מ״ש בביאור מכרה את בכורתך, ע״ש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

וכפר הכהן על המטהר לפני ה׳ – פירוש כי במטמא מקדש מביא שנים תחת אחת שבחטאת בהמה יש דם ויש הקטרה לאשים לכן מביא בעוף חטאת ועולה, עולה נגד האשים כדברי ראב״ע אבל כאן שאינו מביא רק חטאת העוף ואין כאן אשים לכן אמר לפני ה׳ שאין אכילה לפניו וכמו שאמרו הלא כל חייתו יער כו׳ ואינו מקבל השפעה מבריותיו כי הוא מהוה הכל מאין הגמור. ולכן במצורע עשיר לא כתב זה.
סנהדרין כ״ו דרשו על קרא דישעי׳ כ״ב הנה ה׳ מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה כו׳, שנלקה בצרעת, ולכן כי א״ל משריתך היכא ואמר דאהדרו בי, א״ל אחוכי מחייכת בן, משום שסברו, שהואיל שנצטרע שלחוהו חוץ לירושלים, שמשתלח חוץ לחומה. ובזה מדויק טלטלה גבר, שאיש טעון פריעה ופרימה ועל שפם יעטה והיא אינה טעונה פריעה ופרימה ואינה בשפם יעטה, וזה גבר, כדין איש [שהוא במצורע מוחלט, שיש חילוק בין איש לאשה] ועטך עטה. ודו״ק. ופשוט.
מוני המצוותספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונימושב זקניםאברבנאלאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(לב) זֹ֣את תּוֹרַ֔ת אֲשֶׁר⁠־בּ֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא⁠־תַשִּׂ֥יג יָד֖וֹ בְּטׇהֳרָתֽוֹ׃
This is the law for him in whom is the plague of tzara'at, who is not able to afford the sacrifice for his cleansing.⁠"
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלתולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קלה] 1זאת תורת, תניא, תורת, לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא, יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני שיצא, תלמוד לומר זאת. (כריתות כח.)
[קלו] 2אשר לא תשיג ידו בטהרתו, תנן התם מצורע שהביא אשמו והעשיר, הכל הולך אחר חטאת דברי ר״ש, רבי יהודה אומר הכל הולך אחר אשם. תניא ר״א בן יעקב אומר הכל הולך אחר צפרין. אמר רב יהודה אמר רב, שלשתן מקרא אחד דרשי אשר לא תשיג ידו בטהרתו (בשעת טהרתו, יביא בעניות אע״פ שהעשיר), ר״ש סבר דבר המכפרו (דעל ז׳ דברים נגעים באים) רבי יהודה סבר דבר המכשירו (אשם וכו׳ שמכשירו בקדשים), רבי אליעזר בן יעקב אומר דבר הגורם לו טהרה, ומאי נינהו, ציפרין (גורמין לו תחלת טהרתו שמדם הציפור מזין עליו). (כריתות ט:)
1. יומא מא: ובפירש״י שם, ושם שהלימוד הוא מפסוק ב זאת תהיה תורת המצורע, אבל בתו״כ הלימוד הוא מפסוק זה. וראה לעיל אות ג.
2. ערכין יז:, נדה ע., נגעים פי״ד מי״א, ובתו״כ פרשתא ד יג הלימוד מאשר תשיג ידו.
– בויק״ר פט״ז: אמר ריב״ל חמש תורה כתובות במצורע וכו׳ זאת תורת אשר בו נגע צרעת, ללמדך שכל האומר לשה״ר עובר על חמשה חומשי תורה הובא לעיל פי״ג אות קצ.
– רמב״ם הל׳ מחו״כ פ״ה ה״ט: מצורע שהביא קרבן עני והעשיר או עשיר והעני קודם שיקריב קרבנותיו הכל הולך אחר האשם אם היה בשעת שחיטת האשם עשיר ישלם קרבן עשיר ואם היה עני ישלם קרבן עני.
[טו]
יָכֹל אַף יוֹלֶדֶת שֶׁהֵבִיאָה קָרְבָּנָהּ עֲנִיָּה וְהֶעְשִׁירָה, תִּגְמֹר בַּעֲנִיָּה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זֹאת״.
[טז]
״תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת״ – מְלַמֵּד שֶׁעָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, יָצָא.
יָכֹל אַף עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי יָצָא?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת״, מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא עַל יְדֵי בְנוֹ וְעַל יְדֵי בִתּוֹ, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי, וּמַאֲכִילָן בִּזְבָחִים.
יָכֹל אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ יָבִיא קָרְבַּן עָנִי1?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זֹאת״. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לְפִיכָךְ, אִם פְּטָרָהּ, אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בָּהּ, שֶׁכֵּן הִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ: ״וְאוֹחָרָיִין דִּי אִיתָיִין לִי עֲלָךְ מִן קַדְמַת דְּנָה״.
1. בכ״י וטיקן 66: ׳עשיר׳.
דָּא אוֹרָיְתָא דְּבֵיהּ מַכְתָּשׁ סְגִירוּ דְּלָא תַדְבֵּיק יְדֵיהּ בִּדְכוּתֵיהּ.
This is the law for him in whom has been the plague of leprosy, whose hand has not had sufficiency for (the sacrifices of) his purification.
דא אורייתא גזירת דמן דבה מכתשא צרעה די לא ארעת ידה למייתיה קרבן ביום דכותיהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אורייתא גזירת דמן דבה מכתש״) גם נוסח חילופי: ״אחוויית דאית ביה מ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארעת ידה למייתיה קרבן ביום דכותיה״) גם נוסח חילופי: ״תארע בן ידוי ביומא דכוותה״.
דא תהוי גזירת אחויית דביה מכתש צורעתא אין לא ספיקת בין ידויי למייתייא מן קרבנייא רברבייא ייתי מן קרבנייא קלילייא האילין דמיפרשין הכא ליום דכותיה.
This is the decree of instruction for him in whom is the plague of leprosv. If there be not sufficiency in his hands to bring the greater oblations, let him bring of these oblations which are easier (and) which are here explained, on the day of his purification.
זאת תהיה גזירת מראות שבו נגע צרעת אשר לא תספיק בין ידיו להביא מן קרבנות גדולים יביא מן קרבנות קטנים האלה שמפורשים כאן ליום טהרתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

הד֗ה שריעה מן כאן בה בלוי אלברץ ולם תנאל ידה פי וקת טהרה.
זאת תורת מי שהיה בו נגע צרעת ולא השיגה ידו בעת טהרתו.
פס׳: זאת תורת אשר בו נגע צרעת – מלמד שהעני אם הביא קרבן עשיר יצא 1יכול אף עשיר הביא קרבן עני יצא. ת״ל אשר בו נגע צרעת. רבותינו אמרו 2אדם מביא קרבן על אשתו שהוא כותב לה אחריות זאת לך עלי מן קדמת דנא:
1. יכול. אף עשיר וכו׳ ת״ל זאת אשר בו וכו׳ ודורש זאת מעוטה הוא כצ״ל וכ״ה בת״כ:
2. אדם מביא קרבן עשיר על אשתו כצ״ל. ועיין (ב״מ ק״ד) והוא דעת ר׳ יהודה ועיין בת״כ וק״א:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[א] אשר לא תשיג ידו בטהרתו
[1] ערכין פרק רביעי דף יז ע״ב (ערכין יז:) [2] כריתות פרק שני דף ט (ע״א)⁠1 [ע״ב]
1. ככל הנראה הוא טעות המעתיק וצ״ל ע״ב.
נֶגַע צרעת: הנו״ן בסגול. [נֶגַע].
זאת תורת וגו׳ אשר לא וגו׳ – כל הכתוב מיותר, ורז״ל דרשו (בתו״כ) זאת תורת שריבה הבאת קרבן עשיר לעני אם ירצה. ואם תאמר למה צריך קרא והלא הסברא נותנת כן שלא בא הכתוב אלא להקל מעליו ואם ירצה תבא עליו ברכת טוב ונראה כי לצד שרצה הכתוב למעט עשיר אם הביא קרבן עני שלא יצא וכמו שדרשוה מאומרו זאת מיעוט, חש הכתוב לומר שהקפיד על הכל במה שמיעט ואמר זאת עני בעניו ועשיר בעושרו תלמוד לומר תורת.
ועדיין אין ידוע למה אמר הכתוב אשר לא תשיג ידו וגו׳. ואולי שחש הכתוב שיבא החכם וילמוד משפט השג יד האמור במצורע מדין השג יד האמור בטומאת מקדש וקדשיו ושבועת האלה וכו׳ שישנם גם כן בקרבן דלי דלות ובמקום ב׳ תורים אחד עולה ואחד חטאת מביאים עשירית האיפה וילמד האמור במצורע שגם הוא אם לא השיגה ידו לעופות יביא עשירית האיפה תלמוד לומר זאת תורת אשר וגו׳ אשר לא תשיג ידו בטהרתו פירוש הגם שלא השיגה ידו בטהרתו הרשומה שהם בני יונה וכו׳ אף על פי כן יתפלש בעפר וימות ויביא ב׳ תורים או ב׳ בני יונה דוקא.
ובדרך רמז אפשר שרמז הכתוב למה שאמרו בזוהר הקדוש (תיקונים כב) כי העניות נקראת צרעת, ולזה שניהם נקראים מתים (נדרים סד), והוא מה שרמז באומרו אשר בו נגע צרעת פירוש עודנו הנגע בו, ומה הוא הנגע פירש ואמר אשר לא תשיג ידו בטהרתו פירוש שלא מצאה ידו לצד עניו להביא קרבן הצריך לטהרתו מצרעתו עד שהוצרך להביא עופות.
זאת תורת אשר בו נגע צרעת, This is the law concerning someone afflicted with "leprosy,⁠" etc. The entire verse seems superfluous. Our sages in Torat Kohanim explain that the extraneous words זאת תורת refer to the situation when a poor person insisted on bringing the guilt-offering appropriate for a rich person. His offering is acceptable. You may well ask why the Torah had to tell us this. Why should it not be simple logic seeing the Torah's verses dealing with the poor man were designed only to lighten his burden. If such a person is willing to extend himself beyond what he is obligated to do more power to him! He will surely be blessed! It appears that seeing that the Torah used the word זאת to exclude a wealthy man who brought the offering appropriate for a poor man, the Torah was afraid that the reader might feel that a poor man would also not be allowed to deviate from the rules laid down previously. The word תורת therefore teaches that the poor is free to do better than the Torah demanded of him.
This still leaves the words אשר לא תשיג ידו in our verse unaccounted for. Perhaps the Torah was afraid that some scholar would attempt to draw a comparison between what has been written about relative poverty of people who have to bring guilt-offerings because of failing to testify, or contracting impurity and entering the Temple in such a state, etc. in Leviticus 5,7. In those cases the Torah had provided for the minimal meal-offering to be brought by the lowest category of the poor. Such people are required to bring only two tenths Eypha of fine flour etc. instead of two birds. The scholar may have wanted to extrapolate that if the "leper" is too poor, he too may discharge his obligation by such a meal-offering. The Torah therefore had to write אשר לא תשיג ידו בטהרתו, that such a person cannot attain his purification unless he brings two turtle doves, etc.; the Torah therefore wrote זאת תורת אשר…לא תשיג ידו בטהרתו to tell us that although he cannot afford it at the time he is being purified and he is wallowing in misery he still must bring two birds, no less.
A moral-ethical approach to this verse may be based on the Zohar (Tikkunim 22) according to which the state of poverty is called צרעת which accounts for the fact that both people afflicted with poverty and those afflicted with "leprosy" are described as "dead" in Nedarim 64. This is what the Torah alludes to when it wrote אשר בו נגע צרעת, meaning the fact that the person who has to bring the offering is still poor is evidence that he is still afflicted with the plague of "leprosy.⁠" The Torah explains this by adding: "that he cannot afford it during his purification rites.⁠"
תורת אשר כו׳ – מלמד שעני שהביא קרבן עשיר יצא יכול אפי׳ עשיר שהביא קרבן עני שיצא ת״ל זאת.
תורת – מלמד שאדם מביא ע״י בנו ובתו ועבדו ושפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים יכול אף ע״י אשתו ת״ל זאת דר״י.
זאת תורת אשר בו נגע צרעת – תורת חסר הנסמך, זאת תורת הנרפא אשר היה בו נגע צרע.
אשר לא תשיג – לפי שהיא גם תורת מצורע עשיר, יראה בעיני שהוא כמו ״ואשר״, כלומר וכן היא תורת הדל אשר לא תשיג ידו בטהרתו להביא שלשה כבשים, ללמדו מה יעשה. או זאת תורת אשר בו נגע צרעת, איך יעשה בטהרתו, והן הדברים האמורים בפרשה, מה יעשה ביום טהרתו, ומה שיעשה בשמיני לטהרתו. וכן היא תורת אשר לא תשיג ידו, ומלת ״בטהרתו״ שב לשניהן. ויונתן בן עוזיאל שתרגם ״דא תהוי גזרת אחזיית דביה מכתש צורעתא״, יראה שכיוון לזה כלומר תורת הנראה לכהן אחר שהוחלט, שהוא ביום טהרתו.
זאת תורת אשר בו – שיעורו זאת תורת הנרפא אשר היה בו נגע צרעת:
אשר לא תשיג ידו – כי על מצורע עשיר כבר אמר למעלה זאת תהיה תורת המצורע, וכאן אמר תורת אשר לא תשיג ידו:
[עב]
זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו – הנה במ״ש ״בטהרתו״ פליגי ר״י ור׳ שמעון ור׳ אליעזר בן יעקב (כמ״ש בכריתות דף ט ובערכין דף יז), כבר התבאר בסימן ע׳ שהספרא סתם פה כר׳ שמעון דהכל הולך אחר חטאת דטהרתו הוא המטהרו מן העון. ולמה כפל זאת? אך בא לאמר ״זאת תורת אשר בו נגע צרעת״ – רק המצורע יש לו תורה זאת – ״אשר לא תשיג ידו בטהרתו״ שאזלינן בהשג יד בתר עת הטהרה שהיא החטאת אף שהעשיר אחר הבאת החטאת יגמר כעני, אבל היולדת אין לה תורה זאת, ואם העשירה אחר הבאת החטאת – תגמר כעשיר, כי שם לא כתוב ״האחד חטאת והאחד עולה״ בה״א הידיעה שנדרש ממין חטאת תביא עולה, רק ״אחד לחטאת״, וכמו שנתבאר בסימן ע׳.
[עג]
זאת תורת אשר בו נגע צרעת – כבר אמר בראש הפרשה ״זאת תורת המצורע״ ולמה אמר זה שנית? וכבר בארנו (צו סימן כד) שכל מקום שאומר ״זאת תורת״ בא לאמר שהוא תורה כוללת לכל. וכן במ״ש ״זאת תורת המצורע״ היינו שכל המצורעים שוים בתורה זאת. אמנם על זה הייתי אומר שרק בתורה הנזכר בתחלת הפרשה מהבאת הצפרים והתגלחת אבל מה שנזכר אחריו מהבאת הקרבנות אינם שוים בתורה אחת, כי יש הבדל בין קרבן עשיר לקרבן עני. לכן אמר שנית ״זאת תורת״ בסוף הפרשה להראות שגם הנאמר בסוף הפרשה מדיני הקרבנות שוים בו העני אל העשיר, כי אם רצה העני יוכל להביא קרבן עשיר. ובכל זאת דייק במלת ״זאת״ – רק זאת הנאמר בפ׳, שאם דל הוא יוכל להביא קרבן עני, לא אם הוא עשיר. ובכל זאת אמר שפיר זאת תורת״ שכולל שכולם שוים ומשמע שכמו שהעני שוה אל העשיר (שאם ירצה יוכל להביא קרבן עשיר) כן העשיר שוה אל העני שגם הוא יוכל להביא קרבן עני על בנו ובתו ועבדו ושפחתו. ובכל זאת אינו מביא קרבן עני על אשתו דהא כתוב ״ואם דל הוא ואין ידו משגת״ ואשת עשיר ידה משגת מפני שהתחייב לה בתנאי כתובה כמו שפירש ר׳ יהודה. וכבר דייק במלת ״זאת״ רק הנאמר בכתוב שאם דל הוא יביא קרבן עני, לא העשיר וזה כוונת הספרא (ומובא כריתות כח, עירובין יז, ונדרים לה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

זאת תורת – תורת – לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא, יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני יצא, ת״ל זאת.⁠1 (כריתות כ״ח.)
בטהרתו – מצורע שהביא אשמו והעשיר [או עשיר והעני], ר׳ יהודה אומר הכל הולך אחר האשם, דכתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו, דבר המכשירו.⁠2 (כריתות ט׳:)
1. פירש״י תורת משמע תורה אחת לכולן [ובאור משמעות זו כתבנו לעיל ריש פרשה זו] וזאת משמע מעוטא, ומאחר שאחד מרבה ואחד ממעט מסתמא מרבה דעני יוצא בקרבן עשיר דמעלין בקודש, וממעט דאין עשיר יוצא בקרבן עני שאין מורידין בקדושה, עכ״ל. ולא ידעתי למה צריך לסברא זו, תיפק ליה דהא דעשיר אינו יוצא בקרבן עני מפורש בקרא ואם דל הוא, דמבואר מפורש דוקא דל ולא עשיר, וי״ל דאיצטריך לדיעבד וכדמשמע הלשון עשיר שהביא.
2. ר״ל אם בשעת הקרבת האשם היה עני ואח״כ העשיר, אפ״ה משלים קרבן עני דהיינו שתי תורים וכו׳, ואם בשעת הקרבת האשם היה עשיר ואח״כ העני צריך להשלים הקרבן עשיר דהיינו שלשה עשרונים סולת וכו׳, וצ״ל דזה דוקא שהכין מקודם, דאל״ה לא שייך שיביא אחר, שהרי דל הוא ואין ידו משגת, וע״ע השייך לענין זה בנדה ע׳ א׳, ומה שהוספנו במוסגר או עשיר והעני כ״ה במשנה י״א פי״ד דנגעים.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלתולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(לג) {רביעי / שישי במחוברות} וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying,
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלרד״צ הופמןעודהכל
[קלז] 1וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן, זה אחד מעשרה דברים שנידבר למשה ולאהרן, י׳ דברות וג׳ מאמרות. (לקח טוב)
1. ראה תו״כ ריש ויקרא ותו״ש תרומה פכ״ה אות קמח ולעיל פי״ג אות א.
(לג-לד) [דִּבּוּרָא דְמְצֹרָע פָּרָשָׁה ה]
[א]
״כִּי תָבֹאוּ״ – יָכֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳אֶל הָאֶרֶץ׳, אֶל הָאָרֶץ הַמְיֻחֶדֶת.
[ב]
יָכֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעַמּוֹן וּמוֹאָב?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם״, לֹא עַמּוֹן וּמוֹאָב.
[ג]
״לַאֲחֻזָּה״ – עַד שֶׁיְּכֶבֵּשׁוּ.
מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, כִּבְּשׁוּ וְלֹא חִלֵּקוּ, חִלְּקוּ לְמִשְׁפָּחוֹת וְלֹא חִלְּקוּ לְבָתֵּי אָבוֹת, חִלְּקוּ לְבָתֵּי אָבוֹת, וְאֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, יָכֹל יְהוּ מִטַּמִּין בִּנְגָעִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ (ויקרא י״ד:ל״ה), שֶׁיְּהֵא כָל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ.
[ד]
״וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת״ – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי בְּשׂוֹרָה לָהֶם שֶׁבָּאִים עֲלֵיהֶם נְגָעִים?
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת״, פְּרָט לְנִגְעֵי אַנָּסִים, ״בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״, פְּרָט לַבַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה, אוֹ בְאַכְסַדְיָה עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת, וּלְהָבִיא אֶת הַבָּנוּי עַל הָעֵצִים וְעַל הָעַמּוּדִים.
[ה]
״אֲחֻזַּתְכֶם״ – אֲחֻזַּתְכֶם מִטַּמָּא בִנְגָעִים, אֵין יְרוּשָׁלַיִם מְטַמָּא בִנְגָעִים.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד.
[ו]
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״אֲחֻזַּתְכֶם״, אֲחֻזַּתְכֶם מִטַּמָּא בִנְגָעִין, אֵין אֲחֻזַּת גּוֹיִם מִטַּמָּא בִנְגָעִים.
כַּשֵּׁם שֶׁאֵין אֲחֻזָּתָם מִטַּמָּא בִנְגָעִים, כָּךְ אֵין בִּגְדֵיהֶם וְגוּפָן מִטַּמִּין בַּנְּגָעִין.
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe and to Aharon, saying:

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר
וּמַלֵּיל ה׳ עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לְמֵימַר
אל משה – עם משה, אל אהרן – לאהרן
זה אחד מי״א פסוקי ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן״ שבתורה ובכולם תרגם ״עִם מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן״. אצל משה מדבר ה׳ ״עמו״, אבל באהרן ה׳ מדבר ״אליו״ בלבד. ובדפוסים מצויים מופיע בשיבוש ״עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן״, הפך כוונת אונקלוס. וראה גם לעיל יא, א.
ומליל י״י עם משה [ועם אהרן] למימר.
ומליל י״י עם משה ועם אהרן למימר.
And the Lord spoke with Mosheh and with Aharon, saying,
וידבר י״י עם משה ועם אהרן לאמר.
ת֗ם כלם אללה מוסי והרון תכלימא.
אחר כך דיבר ה׳ למשה דיבור.
פס׳: וידבר יי אל משה ואל אהרן1זה אחד מעשרה דברים שנידבר למשה ולאהרן י׳ דברות וג׳ מאמרות:
1. זה. אחד מי״ג דברים וכו׳ כצ״ל. עיין ספרי ויקרא אליו למעט את אהרן. אר״י י״ג דברים נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדם י״ג מיעוטים. ובהם י׳ דברות (היינו מה שנאמר בהם וידבר) וג׳ מאמרות מה שנאמר בהם ויאמר וע״ז קאי טוביה וכו׳ נתן בהם סימנים אמירה מה שנאמר בהם ויאמר הוא נ׳ פעמים גבי הני קראי מופ״ת (שמות ג׳) תנו לכם מופת. חפניכ״ם (שמות ט׳:ח׳) קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן. החוד״ש (שמות י״ב) החודש הזה לכם וכו׳ דיבור הוא עשרה פעמים שנאמר לשון וידבר ויצו״ם (שמות ו׳:י״ג) ויצום אל בני ישראל. החי״ה, (ויקרא י״א:ב׳) זאת החיה אשר תאכלו. אר״ץ קרא דהכא כי תבואו אל ארץ כנען. אחוזתכ״ם (ויקרא י״ד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ז״ב (שם ט״ו) איש איש כי יהיה זב מבשרו נשי״א (במדבר ד׳:ב׳) נשא את ראש בני קהת. אל תכריה״ו (שם) אל תכריתו את שבט הקהתי. עד מת״י (במדבר י״ד) עד מתי לעדה הרעה. הבדל״ו (שם י״ז) הבדלו מתוך העדה. פר״ה (שם י״ט) פרשת פרה:
וידבר י״י אל משה ואל אהרן – החל לבאר צרעת הבית.
AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON. Scripture begins explaining the laws dealing with leprosy in a house.⁠1
1. Hence it opens with And the Lord spoke.
(לג-לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. הרי אין לנו לספק כי אלה הדברים מורים על השגחה פרטית נפלאה דעתה ממנו1, ואינם מקרים, כי הַרָאֹה תראה נגעים עתה בבגדים או בבתים. ואמת מה תמוה דברי החכם האומר (סנהדרין עא.) ׳בית המנוגע לא היה ולא נברא׳.
וברוך משגיח בכל ובפרט לעמו ישראל עושה נפלאות גדולות לבדו, הוכיח לעמו בשבט פשעם ובנגעים עוונם2 לזַכותם לעולם הבא:
1. ע״פ תהלים (קלט ו).
2. ע״פ תהלים (פט לג).
ואל אהרן – פרשנו (ויקרא יג, א).
(לג-לו)
נגע הבתים
דיני נגעי הבתים ניתנו לימים בהם ישבו בני ישראל בארץ⁠־ישראל ובבתים, שהרי במדבר ישבו באוהלים (י״ד:ח׳, שמות (ט״ז:ט״ז, י״ח:ז׳, במדבר י״א:י׳, ט״ז:כ״ו ועוד), הדינים האלה סודרו בסוף, מכיון שהכתוב רצה לקשור את דיני טומאת הבתים לחוקי טהרתם והיה הכרח להקדים את חוקי טהרת האדם. בענין נגעי הבתים יש חילוקי דעות. מיכאליס (Mosaisches Recht, ד, עמוד 265 ואילך), ווינקלר (RWB. ערך Haus). פרידריך (Zur Bibel, א, עמ׳ 234) ואחרים סוברים, שזה הוא רקבון המלחת, קלקול הקירות שאוכל את כוח המדבק של המלט עד שאפילו האבנים מתמקמקות ונהרסות. על זה השיב כבר קנובל, כי מחלת המלחת של הקירות מופיעה ככתם לבן, ואילו לנגע שמדובר עליו כאן, מראה ירקרק או אדמדם (פסוק לז). ואחרים, כגון קנובל ושילינג (de lepra עמ׳ 189 ואילך), סוברים, שצרעת אדם עלולה לעבור על קירות הבתים ולחדור לתוכם. אולם הביטוי ״ונתתי״ (בפסוק לד) מרמז, שנגע זה הוא פורענות מאת ה׳ ולא תוצאה מצרעת האדם. אף נאמר שיפנו את הבית קודם שיבוא הכהן לבדוק, שלא יטמא כל אשר בבית, מה שמוכיח בעליל, שקודם⁠־לכן לא היתה שום טומאה בבית שהיתה עלולה להביא את הנגע. לדעת זומר, שם עמ׳ 220 וקייל יש לשער, שמדובר כאן על תולדות צמחים, שרגילות להיראות באבנים בלויות ובחומות גבוהות, ומפוררות את השטח העליון וגם מעמיקות אותו קצת. מכל⁠־מקום מוכיח הביטוי ״ונתתי״, שאין לפנינו תופעת טבע רגילה. אפשר, שהתופעה לא היתה מחוץ לדרך הטבע, אך בלתי רגילה היתה בלי⁠־ספק, כי אצל עמים אחרים מוצאים צרעת באדם, אבל לא בבגדים ובבתים, עד שהמבארים האחרונים מניחים – אמנם, בלי הוכחות, – שהצרעת היתה בזמנים קדומים נפוצה הרבה יותר מאשר היום ושאפשר שנראו אז תופעות שכיום אין בידינו לברר אותן.⁠1 אולם מתוך פרשת נגע הבתים והבגדים אפשר להסיק, שגם הצרעת הטמאה של האדם לא היתה הצרעת הרגילה, אלא גזירה מן השמים. והטעם שהכתוב אומר כאן, בנגעי בתים, ״ונתתי״, הוא בזה, שכאן מדובר על העתיד לבוא, והתופעה לא היתה ידועה לבני⁠־ישראל כלל, ״ונתתי״ נאמר אם כן לגבי דבר שה׳ יביא אך להבא; ואילו הנגע באדם ובבגדים נראה כבר בעם ישראל בדרכו במדבר, והכתוב מניח שהוא ידוע לעם, ולכן הוא אומר: ״נגע צרעת כי תהיה באדם״, ״והבגד כי יהיה בו נגע צרעת״.
אל משה ואל אהרן – הדברים נאמרו בעצם אל עם ישראל כולו, השוה ״כי תבאו״, ו״ארץ אחוזתכם״, ולכן יש לפתוח במחשבה את הפרשה כך: ״דברו אל בני ישראל... כי תבאו״ (רמב״ן).
כי תבאו – רק בארץ⁠־ישראל חל חוק זה ורק אחרי כיבוש הארץ וחלוקתה, כשכל אחד הכיר את חלקו.
ארץ כנען אשר אני וגו׳ – רק עבר הירדן המערבי (ספרא).
אחוזתכם – בית נכרי אינו מטמא בנגעים.
אשר לו הבית – בעל הבית עצמו יבוא אל הכהן.
נראה לי – צריך שהנגע יהא נראה לאור יום רגיל; ״בית אפל אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו״.
ופנו וגו׳ – צריך להוציא הכל מן הבית, אפילו דברים שאינם מקבלים טומאה, דברי ר׳ יהודה במשנה נגעים י״ב:ה׳; אולם לפי הפשט הפשוט יש לפרש שרק דברים שמקבלים טומאה יוציאו, כפי שפסקו ר׳ שמעון ור׳ מאיר שם (עיין תו״כ ומשנה למלך, הלכות טומאת צרעת, י״ד:ד׳).
ולא יטמא – רק כלי⁠־חרס היו מופסדים על⁠־ידי הטומאה הפסד שאינו חוזר, לפיכך ציוותה התורה לחוס גם על אלה (תו״כ). מכאן אנו למדים גם את ההלכה, שכיון שהחליט הכהן כי הבית טמא, נטמא כל אשר בבית, אף מה שלא שהה בו אחרי החלטת הכהן כדי שיעור אכילת פרס (עיין פסוק מז).
לראות את הבית – גם את הבית צריך לבדוק, אם הוא מוכשר לקבל טומאת נגעים: הבית צריך להיות בן ארבעה קירות, מחובר בארץ, ובנוי אבנים (ולא לבנים או שיש), עצים ואדמה (השוה תו״כ ונגעים י״ב:א׳).
1. מדברי התוספתא (נגעים ו, מובאים בתלמוד בבלי סנהדרין ע״א.), מוכח, כי כבר בזמן המשנה לא היה נגע צרעת בבתים: ״בית מנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. אמר ר אליעזר ב״ר צדוק: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו ״חורבתא סגירתא״ (חורבה של בית מנוגע). ר׳ שמעון בן יהודה איש כפר עכו (עכוס) [עכום] אומר: פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם״.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלרד״צ הופמןהכל
 
(לד) כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל⁠־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם׃
"When you have come into the land of Canaan, which I give to you for a possession, and I put a plague of tzara'at in a house in the land of your possession,
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קלח] 1כי תבואו אל ארץ כנען... ונתתי נגע צרעת, ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בירבי חנינא, כי תבואו אל ארץ כנען וגו׳ ונתתי נגע צרעת, זה היה ראוי להיות תחלת נגעים, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. (מדרש הגדול במדבר ט, א)
[קלט] כי תבואו... ונתתי נגע צרעת, למה לא התחיל בפרשת בתים, לפי שאמר להן המקום פרשת נגעים במדבר שלא היו להם עדיין בתים, כך א״ל המקום לפי שאין לכם בתים אני מתחיל בגופכם, אבל לאחר שתכנסו לארץ לא אתחיל אלא מבתיכם. ולמה לא התחיל בבגדים, שהרי בגדים היו לובשים במדבר, לפי שהבגדים שהיו לובשים מעשה נס היו, שהרי עמדו ישראל מ׳ שנה במדבר ולא הוצרכו לכבס (להחליף) בגדיהם, שנאמר (דברים ח, ב) שמלתך לא בלתה מעליך. (מדרש תדשא יז)
[קמ] 2[כי תבאו], תנא דבי ר׳ ישמעאל, הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן (גבי מלך כתיב כי תבא אל הארץ וגו׳ וירשתה וישבת בה) אף כל לאחר ירושה וישיבה. (קדושין לז:)
[קמא] 3אל ארץ כנען, (בתי) חוץ לארץ אינם מטמאין בנגעים (לפי שהתחלת הפרשה כי תבואו אל ארץ כנען וגו׳ ר״מ, בפהמ״ש). (נגעים פי״ב מ״ד)
[קמב] 4אל ארץ כנען, שבעה עממים הן ואתה אומר ארץ כנען, רבנן אמרי רמזו, מה חם סרסו וכנען לקה, אף כאן ישראל חוטאין והארץ היא מתקללת, ראב״י ורבנן, ראב״י על ידי שהיה כנען אביהם של כולם, הה״ד (בראשית יט, ו) וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת, ורבנן אמרי ע״י שהיו כולם תגרין, כמד״א (ישעיה כג, ח) אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ. (ויק״ר י״ז:ה׳)
[קמג] 5לאחוזה, תניא לאחוזה (לבית אחוזה) עד שיכבשו אותה. (יומא יב.)
[קמד] 6לאחזה, מה הוא לאחוזה, אמר להם מתחלה מפני שהיתה הגזירה זו עליכם שתעבדו בארץ מצרים מה כתיב שם (בראשית מז, כז) וישב ישראל בארץ מצרים ויאחזו בה, הארץ היתה אוחזת בהם ותופסת אותם, ואילו היו מבקשים לצאת מתוכה קודם לכן לא היו יכולים, עד שבא הקץ שהם חייבין, לפיכך כתיב ויאחזו בה, כאדם שאוחז בו בעל כרחו, אבל כיון שבאו לארץ כנען א״ל הקב״ה לא תהיו סבורים שאתם נאחזים בה ויש עליכם עוד שיעבוד אחר, חייכם ברשותכם היא אתם אוחזים ותופסים אותה, הזהרו בכם פן תחרב הארץ ממעשיכם הרעים. (מדרש תדשא יז)
[קמה] 7[ונתתי נגע צרעת], בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, למה נכתב, אלא לומר לך דרוש וקבל שכר. (תוספתא נגעים פ״ו)
[קמו] 8ונתתי נגע צרעת. ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא להם שנגעים באים עליהם דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר (ונתתי נגע צרעת שיהא בא מאליו) פרט לנגעי אונסין (שאם באו נגעים ע״י נפיחת שד דלא מיטמו) וכו׳, ולרבי שמעון נגעי אונסין מי לא מטמא והא תניא אדם כי יהיה (ויקרא יג, ב) וכו׳ תאמר בנגעין שמטמאין באונס. רבא אמר (הא דקאמר ר״ש פרט לנגעי אונסין) פרט לנגעי רוחות (דע״י נפיחת שד, וכי קתני תאמר בנגעים שמטמאין באונס כגון ע״י הכאה וכויה) רב פפא אמר (כי קאמר ר״ש פרט לנגעי אונסין) פרט לנגעי כשפים. (הוריות י.)
[קמז] 9ונתתי נגע צרעת בבית, קשה לפני הקב״ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה מתרה בו תחילה ואח״כ מלקה אותו שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בתחלה מלקה ביתו, חזר בו מוטב ואם לאו מלקה בגדיו שנאמר (ויקרא יג, מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, חזר בו מוטב ואם לאו באים בגופו שנאמר (שם, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו. (תנחומא תזריע י)
[קמח] ונתתי נגע צרעת, א״ל הקב״ה, לא תהיו סבורין לומר שהיא מקרה, אלא בשביל לחזור בכם הבאתי על הבתים צרעת, ונתתי נגע, מאתו תהיה המכה. (מדרש תדשא)
[קמט] ונתתי נגע צרעת, אמר ר׳ יהודה וכי בשורה להן שבאים עליהן נגעים, אלא לא בא אלא להזהיר על לה״ר, שאם יכשל אדם בה, סוף שמחריב את ביתו. (מדרש הגדול)
[קנ] 10ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, תני ר׳ חייא, וכי בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, תני רשב״י, כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות, אמר הקב״ה אני הבטחתי לאבותיהם, שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב שנאמר (דברים ו, יא) ובתים מלאים כל טוב, מה הקב״ה עושה מגרה נגעים בביתו והוא סותרו, ומצא בו סימא (אוצר). (ויק״ר י״ז:ו׳)
[קנא] 11ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, מה חטאת הארץ שלוקה, אלא בעון בני אדם הארץ לוקה, שנאמר (תהלים קז, לד) ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה, מפני מה היסורין באין לעולם, מפני הבריות שיראו ויסתכלו ויאמרו מי שחטא הוא לוקה ומי שלא חטא אינו לוקה, ולמה העצים והאבנים והכתלים לוקין, כדי שיראו הבעלים ויעשו תשובה וכו׳, לכך הקב״ה מתרה אותם ומלקה בתיהם תחלה כדי שיעשו תשובה, שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. (תנחומא ישן סי׳ יב)
[קנב] 12בבית ארץ אחזתכם, דבר הלמד מסופו כיצד, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מטמא, יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר שמטמא תלמוד לומר (פס׳ מה) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, דבר למד מסופו שאין הבית מטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. (ברייתא דר׳ ישמעאל א׳:ו׳)
[קנג] 13בבית ארץ, שיהיה מחובר, ויהיה בית ולא אהל. (מדרש החפץ כת״י)
[קנד] 14בבית ארץ אחזתכם, מתני׳: הנודר מן הבית מותר בעלייה (שאין עליה בכלל בית) דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים עלייה בכלל הבית. גמ׳: מאן תנא בבית לרבות את היציע, בבית לרבות את העלייה, אמר רב חסדא רבי מאיר היא (דאמר עליה לאו בכלל בית הוא) דאי רבנן, האמרי רבנן עליה בכלל הבית, למה לי קרא בבית לרבוייא. אביי אמר אפי׳ תימא רבנן בעיא קרא, דסלקא דעתך אמינא בבית ארץ אחוזתכם כתוב, דמחבר בארעא שמיה בית, עלייה הא לא מחבר בארעא (ולהכי בעי קרא לרבויי דהואיל דסמוכה אקירות הבית מטמאה). (נדרים נו.)
[קנה] 15בבית ארץ אחוזתכם, תניא, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, ארץ אחוזתכם מטמאה בנגעים, ואין בתי נכרים מטמאין בנגעים. (גיטין פב.)
(לד-לה) [קנו] 16בבית ארץ אחוזתכם ובא אשר לו הבית, תניא אידך, בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מטמאין בנגעים. פשיטא, מהו דתימא ובא אשר לו הבית, לו ולא לה, לו ולא להן, קמ״ל. ואימא הכי נמי, אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם, אלא לו למה לי, מי שמייחד ביתו לו וכו׳ (לקמן אות קס), ובית הכנסת מי מיטמא בנגעים, והתניא יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים ת״ל ובא אשר לו הבית, מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו לא קשיא הא ר״מ הא רבנן, דתניא בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה, ושאין בה בית דירה ר״מ מחייב וחכמים פוטרין, ואיבעית אימא הא והא רבנן, ולא קשיא הא דאית ביה בית דירה הא דלית ביה בית דירה, ואיבעית אימא הא והא דלית ביה בית דירה והא דכרכים (שהוא מקום שווקים ומתקבצין שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים) והא דכפרים (כל בעליו ניכרין והרי הוא כבית השותפין). (יומא יא:-יב.)
[קנז] 17בבית ארץ אחוזתכם ובא אשר לו הבית, אחוזתכם מיטמא בנגעים ואין ירושלים מיטמא בנגעים (דלאו אחוזה היא, כדאמרינן לקמן דסבירא ליה להאי תנא לא נתחלקה ירושלים לשבטים ולא נפלה בגורל לא ליהודה ולא לבנימין), אמר ר׳ יהודה אני לא שמעתי (שלא יהא מיטמא) אלא מקום מקדש בלבד (משום דבית של קודש הוא וגבי נגעים ובא אשר לו הבית בעינן, אבל ירושלים מיטמא בנגעים דסבר נתחלקה לשבטים ואחוזתכם קרינא ליה), הא בתי כנסיות ובתי מדרשות (שבה) מיטמאין, אמאי הא דכרכין הוו, (והכל בעליהן ואין בני העיר לבדם בעלים להם), אימא אמר ר׳ יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד (אף בתי כנסיות משמע), במאי קמיפלגי, ת״ק סבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים, ור׳ יהודה סבר נתחלקה ירושלים לשבטים. (מגילה כו.)
1. ראה לקמן אות קמז.
2. ראה לקמן אות קמג.
3. ברמב״ם הל׳ טומאת צרעת פי״ד הי״א: ירושלים וחו״ל אין מטמאין בנגעים שנאמר בבית ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים. וראה לקמן אות קנח.
4. מדרש תדשא פ״י, ילקו״ש כאן.
5. תו״כ כאן, וראה המשך המאמר לקמן אות קנט.
6. ראה תו״ש בראשית מז אות עב.
7. ראה לקמן אות קעה.
8. תו״כ ילקו״ש ולק״ט כאן.
9. כעי״ז בתנחומא מצורע י ותנ״י סי׳ יב, ויק״ר פי״ז-ד, רות רבה פ״ב-ה, תוספתא נגעים פ״ו, פס״ר פי״ז, ופסדר״כ סו; מדרש אגדה לד; ילקו״ש ח״א רמז תקנו ו-תקסג וח״ב תכא ו-תתצב. וראה פהמ״ש נגעים פי״ב מ״ה.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פט״ז ה״י: וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קורות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ניצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.
10. ראה הוריות י., תו״כ וילקו״ש ולק״ט ורש״י כאן, וזהר ח״ג נ.
11. ילקו״ש כאן, וח״ב רמז תקסז.
12. תו״כ לקמן פ״ז, נגעים פי״ב מ״ב.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״ד ה״ו: אין הבית מטמא בנגעים וכו׳ ויהיה לו ארבעה כותלים והוא בנוי בארץ באבנים ועפר ועצים שנאמר את אבניו ואת עציו ואת עפרו.
13. כ״ה במדרש הבאור ובילקוט תימני כת״י.
14. ראה תו״כ פסוק לה, בבית. ילקו״ש ומדרה״ג כאן, נגעים פי״ג מ״ג.
15. תו״כ ילקו״ש ומדרה״ג כאן. וראה נגעים פי״ב מ״א, תוספתא נגעים פ״ו.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״ד הי״א: ובתי העכו״ם שבא״י אין מטמאין בנגעים.
16. תוספתא נגעים פ״ו, ילקו״ש כאן.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״ד הי״ד: בית האשה, בית השותפין, בית הכנסת או בית המדרש שיש בהן דירה לחזנין או לתלמידים מטמאין בנגעים.
17. יומא יב. ב״ק פב. נגעים פי״ב מ״ד, תוספתא שם פ״ו, ירושלמי ערלה פ״א ה״ב, תו״כ וילקו״ש ולק״ט ומדרה״ג כאן, אדר״נ נו״א פל״ה. וראה רמב״ם הל׳ בית הבחירה פ״ז הי״ד וטו״צ פי״ד הי״א; ירושלים וכו׳ אין מטמאין בנגעים שנאמר בבית ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים הובא לעיל אות קמא.
– בויק״ר פי״ז-ז: בבית ארץ אחוזתכם, זה בית המקדש וכו׳ עיי״ש שדורש את כל הפרשה לענין גלות בבל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

אֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דִּכְנַעַן דַּאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן לְאַחְסָנָא וְאֶתֵּין מַכְתָּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אֲרַע אַחְסָנַתְכוֹן.
When you have entered the land of Kenaan, which I will give to you for a possession; and I have put the plague of leprosy upon a house in the land of your possession;

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם
אֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דִּכְנַעַן דַּאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן לְאַחְסָנָא וְאִיתֵּין מַכְתָּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אֲרַע אַחְסָנַתְכוֹן
כִּי תָבֹאוּ – כשתכנסו
א. ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן״ – ״אֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דִּכְנַעַן״, בפועל עוֹל המציין כניסה. אבל בפסוק הבא ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – ״וְיֵיתֵי דְדִילֵיהּ בֵּיתָא״ בפועל אֲתָא שמשמעו הִגִּיעַ, עיין שם הטעם.⁠1
טעמים לנגעי בתים – אונקלוס ו״יונתן״
ב. בת״א לא נתפרש הטעם לנגעי בתים: ״וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״ – ״וְאִיתֵּין מַכְתָּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אֲרַע אַחְסָנַתְכוֹן״, ואולם חז״ל הזכירו את הגזל כאחת הסיבות לעונש הנגעים.⁠2 ועל פי דרשתם, גם המיוחס ליונתן הדגיש במיוחד את עוון הגזל: ״אֲרוּם תֵיעָלוּן לְאַרְעָא דִכְנָעַן דַאֲנָא יָהֵב לְכוֹן לְאַחְסָנָא וּמִשְׁתַּכַּח גְבַר דִבְנֵי בֵיתָא בַּחֲטוֹפִין וְאֶתֵּן מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אֲרַע אַחְסַנְתְּכוֹן״ (כי תבואו לארץ כנען שאני נותן לכם לאחוזה וימצא איש שבנה בית בחמס [בגזילה] ואתן נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם). אמנם רש״י והרמב״ם הטעימו במיוחד את עוון לשון הרע.⁠3 ואילו רמב״ן ראה בנגעים – ובמיוחד בנגעי בתים – ביטוי להשגחת ה׳ המיוחדת על עם ישראל וארץ הקודש.⁠4 ואף שהשגחה זו קיימת גם בימינו, כמה אחרונים נתנו טעם מדוע כיום הנגעים אינם מצויים.⁠5 וראה גם להלן ״וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת״ (נב).
1. ההבחנה בין בָּא במשמע הִגִּיעַ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, קָרַב שתרגומו ״אֲתָא״ לבין בָּא בהוראת נכנס המתורגם ״עָל״, נתבארה בפסוק ״בֹּא...אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״.
2. ויק״ר מצורע יז ג: ״על עשרה דברים נגעים באים: על ע״ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רעה״.
3. רש״י לפסוק ד: ״טהרות – פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול״.
רמב״ם, טומאת צרעת טז י: ״הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת״.
4. רמב״ן על ״והבגד כי יהיה בו נגע צרעת״ (ויקרא יג מז): ״זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה׳ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב ״ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם״, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה׳, כמו שאמר ״כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה״. ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה״. ובדומה פירש גם להלן ״ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ״ (ויקרא יח כה): ״החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות... והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה׳ מיוחדת לשמו.... והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע״ז ומגלים עריות״.
5. ״תפארת ישראל״ (בסוף הקדמתו למסכת נגעים אות לט) מספר ששאל את ר׳ עקיבא איגר מדוע אין נגעים בימינו והשיבו שגם הוא תמה בכך ואין לו תירוץ המתקבל על הדעת. והוא עצמו תירץ מכיוון שאין לנו כהנים מיוחסים לא נוכל לסמוך על חזקת כהונתם לעבור כמה לאווין, להעביר תער על זקנו ופאת ראשו. ובאופן דומה כתב ה״מנחת חינוך״ (מצוה קסט): בימינו אין כהנים מיוחסים הראויים לראות הנגע. והחפץ חיים (בפ״ו שער הזכירה) כתב בשם ספר הקנה שבמקום צרעת, מספרי לשון הרע שבינינו נענשים בעניות (מובא אצל הגראי״ל שטיינמן, ״אילת השחר״, בני ברק תשס״ה). אבל החזון איש כתב: ״ונראה דראית נגעים וטהרתו חובה אף בזה״ז אף שאין לנו טהרות״ (נגעים יג-יז).
ארום תעלון לארעא דכנען די אנה יהב לכון אחסנה ואשוי מכתש צרעה בבית ארעא אחסנתכוןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בבית ארעא אחסנתכון״) גם נוסח חילופי: ״בבתי אחסנותכון״.
ארום תיעלון לארעא דכנען דאנא יהיב לכון לאחסנא ומשתכח גבר דבני ביתא בחטופין ואיתן מכתש סגירו בבית ארע אחסנתכון.
When you have entered upon the land of Kenaan, which I will give you for a possession, and a man who hath built a house by rapine finds that I have put the plague of leprosy in the house of the land of your inheritance;
כי תבואו לארץ כנען שאני נותן לכם לאחוזה וימצא איש שבנה בית בגזילה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם.

פרשה יז

[א] כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב (תהלים ע״ג:א׳), יָכוֹל לַכֹּל, תַּלְמוּד לוֹמַר לְבָרֵי לֵבָב, אֵלּוּ שֶׁלִּבָּן בָּרִי בַּמִּצְוֹת, אַשְׁרֵי אָדָם עֹז לוֹ בָךְ (תהלים פ״ד:ו׳), יָכוֹל לַכֹּל תַּלְמוּד לוֹמַר: מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם (תהלים פ״ד:ו׳), אֵלּוּ דִּשְׁבִילִין דְּאוֹרַיְתָא כְּבִישִׁין בְּלִבְּהוֹן, הֵטִיבָה ה׳ לַטּוֹבִים (תהלים קכ״ה:ד׳), יָכוֹל לַכֹּל, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם (תהלים קכ״ה:ד׳). טוֹב ה׳ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה (נחום א׳:ז׳), יָכוֹל לַכֹּל, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ (נחום א׳:ז׳). טוֹב ה׳ לְקֹוָו (איכה ג׳:כ״ה), יָכוֹל לַכֹּל, תַּלְמוּד לוֹמַר: לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ (איכה ג׳:כ״ה). קָרוֹב ה׳ לְכָל קֹרְאָיו (תהלים קמ״ה:י״ח), יָכוֹל לַכֹּל, תַּלְמוּד לוֹמַר: לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶּאֱמֶת (תהלים קמ״ה:י״ח). וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי (תהלים ע״ג:ב׳), רַב וְלֵוִי חַד אָמַר אָסָף בֶּן קֹרַח הָיָה וְחַד אָמַר אָסָף אַחֵר הָיָה, מַאן דְּאָמַר אָסָף בֶּן קֹרַח הָיָה כְּבָר הָיִיתִי שׁוֹרֶה עִם אַבָּא בַּגֵּיהִנֹּם, וְחַד אָמַר אָסָף אַחֵר הָיָה כְּבָר הָיִיתִי שׁוֹרֶה עִם הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, לָמָּה: כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים (תהלים ע״ג:ג׳), בְּמַעֲרָבָא אוֹמְרִים אֵלּוּ שֶׁלִּבָּם מָלֵא הוֹלֵלוֹת רָעוֹת. רַבִּי לֵוִי קָרֵי לְהוֹן זְהוֹנַיָא, אֵלּוּ שֶׁמְבִיאִין אַלְלַי לָעוֹלָם, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה (תהלים ע״ג:ג׳), כְּתִיב: אֵין שָׁלוֹם לָרְשָׁעִים (ישעיהו נ״ז:כ״א), וְאַתָּה אוֹמֵר שְׁלוֹם רְשָׁעִים, אֶלָּא בְּשִׁלּוּמִים שֶׁל רְשָׁעִים אֶרְאֶה. כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם (תהלים ע״ג:ד׳), לֹא הִרְהַרְתִּים בָּחֳלָאִים וְלֹא צְבִיתִים בְּעוֹנוֹת, אֶלָּא וּבָרִיא אוּלָם, עֲשִׂיתִים בְּרִיאִים כְּאוּלָם, כְּדִתְנַן פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם אָרְכּוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה וְחָמֵשׁ מַלְתְּרָיּוֹת שֶׁל מֵילָא הָיוּ עַל גַּבָּיו. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּרַבִּי יַנַּאי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנָן, רַבִּי דּוֹסְתָּאי אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר הָאִשָּׁה הַזֹּאת הִיא טָוָה מָעָה אַחַת עָבָה וּמָעָה אַחַת דַּקָּה, אֵלּוּ הַצִּיבִים לְעוֹנוֹת וְאֵלּוּ לְאִיסְפְּלִיטוֹן. רַבָּנָן אָמְרֵי, אֵין לָהֶם צִיבִים שֶׁל עֲוֹנוֹת שֶׁיָּמוּתוּ בָּהֶם, אֶלָּא אֵלוּ הַבְּרִיאִים לְיוֹם הַדִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאוּלָם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר יִשְׁפָּט שָׁם אֻלָם הַמִּשְׁפָּט (מלכים א ז׳:ז׳). בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ (תהלים ע״ג:ה׳), לֹא לַחֲרשׁ וְלֹא לִזְרֹעַ וְלֹא לִקְצֹר, וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ (תהלים ע״ג:ה׳), אָמַר רַב הַמְנוּנָא אֲפִלּוּ בְּאוֹתָם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל ל״ד:ל״א), לֹא יְנוּגָעוּ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן.
[ב] הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ (איוב כ׳:כ״ח), יְהוּ גוֹרְרִין וּמוֹצִיאִין, אֵימָתַי, בַּיּוֹם שֶׁיְּגָרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַפּוֹ בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ, הָא כֵיצַד אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַב חִטִּים וְאָמַר לוֹ אֵין לִי, קַב שְׂעוֹרִים, אֵין לִי, קַב תְּמָרִים, אֵין לִי. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת לַחֲבֶרְתָּהּ הַשְּׁאִילִנִּי נָפָה, הִיא אוֹמֶרֶת אֵין לִי, הַשְּׁאִילִנִּי כְּבָרָה, וְאוֹמֶרֶת אֵין לִי, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מְגָרֶה נְגָעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא מוֹצִיא אֶת כֵּלָיו הַבְּרִיּוֹת רוֹאוֹת וְאוֹמְרוֹת לֹא הָיָה אוֹמֵר אֵין לִי כְּלוּם, רְאוּ כַּמָּה חִטִּים יֵשׁ כָּאן, כַּמָּה שְׂעוֹרִים, כַּמָּה תְּמָרִים יֵשׁ כָּאן. לְוַוט בֵּיתָא בְּאִלֵּין לְוָוטַיָא. רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַיְיתֵי לָהּ מִן הָדֵין קְרָא שְׁקַעֲרוּרֹת (ויקרא י״ד:ל״ז), שָׁקַע בֵּיתָא בְּאִלֵּין לְוָוטַיָא. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן.
[ג] עַל עֲשָׂרָה דְבָרִים נְגָעִים בָּאִים, עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים, וְעַל גּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל גַּסֵּי הָרוּחַ, וְעַל לָשׁוֹן הָרָע, וְעַל עַיִן רָע. עַל עֲבוֹדָה זָרָה, מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהֵעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ לָעֵגֶל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳), וּמִנַּיִן שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות ל״ב:כ״ה), שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, מִבְּנוֹת צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ג׳:ט״ז). וּמִנַּיִן שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׂפַּח ה׳ קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ג׳:י״ז). וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, מִיּוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב (שמואל ב ג׳:כ״ט). וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, מִגֵּיחֲזֵי: וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים (מלכים ב ה׳:כ׳), מַהוּ מְאוּמָה (מלכים ב ה׳:כ׳), מִן מוּמָא דְּאִית בֵּיהּ, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ (מלכים ב ה׳:כ״ז). וְעַל בִּרְכַּת ה׳, מִגָּלְיַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו (שמואל א י״ז:מ״ג), וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה׳ בְּיָדִי (שמואל א י״ז:מ״ו), וְאֵין הַסְגָּרָה הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא לְשׁוֹן צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן (ויקרא י״ג:כ״א). וְעַל גּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים, מִשֶּׁבְנָא, שֶׁהָיָה נֶהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה ה׳ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה (ישעיהו כ״ב:י״ז), וְאֵין וְעֹטְךָ עָטֹה אֶלָּא צָרָעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל שָׂפָם יַעֲטֶה (ויקרא י״ג:מ״ה). וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מֵעֻזִּיָּהוּ, דִּכְתִיב: וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ (דברי הימים ב כ״ו:כ״א). וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, דִּכְתִיב: וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה׳ אֱלֹהָיו (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז). וְעַל לָשׁוֹן הָרָע, מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה (במדבר י״ב:א׳), וּמִנַּיִן שֶׁלָּקְתָה בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל (במדבר י״ב:י׳), וְעַל עַיִן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת (ויקרא י״ד:ל״ה), מִי שֶׁיִּחֵד בֵּיתוֹ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת לַאֲחֵרִים, כִּי הָא דְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שְׁקַעֲרוּרֹת (ויקרא י״ד:ל״ז), שְׁקִיעַ בֵּיתָא בְּאִלֵּין לְוָוטַיָא, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן.
[ד] רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין וְרַבִּי זְכַרְיָה חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים נוֹגֵעַ בַּנְּפָשׁוֹת תְּחִלָּה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מֵאִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת (איוב א׳:י״ד), מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִגַשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר (עמוס ט׳:י״ג), וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם (איוב א׳:ט״ו), אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר כַּהֲנָא יָצְאוּ מִכְּפַר קְרַיְינוֹס וְהָלְכוּ אֶת כָּל הָאֲבִילִין וּבָאוּ לְמִגְדַּל צִבְעַיָּיא וּמֵתוּ שָׁם, וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ (איוב א׳:ט״ו), אָמַר רַבִּי יוּדָן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר רַק, מִעוּט, אַף הוּא מֻשְׁבָּר וּמֻלְקֶה.
אָמַר רַבִּי יוּדָן לְבַדִּי וְעַל לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ, אַף הוּא כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מִיָּד מֵת. עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמֶר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלשָׁה רָאשִׁים (איוב א׳:י״ז), רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אִיּוֹב כָּךְ מִיָּד הִתְחִיל מְגַיֵיס חֲיָלוֹתָיו לַמִּלְחָמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי אֶעֱרוֹץ הָמוֹן רַבָּה וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי (איוב ל״א:ל״ד). אָמַר אֻמָּה זוֹ בְּזוּיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה (ישעיהו כ״ג:י״ג), לֹא הָיְתָה בָּאָה אֶלָּא לִתֵּן אֵימָתָהּ, כֵּיוָן שֶׁנֶּאֱמַר: אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם (איוב א׳:ט״ז), אָמַר מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל (דניאל ד׳:כ״ח), מַאן יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת, וָאֶדֹּם לֹא אֵצֵא פָתַח (איוב ל״א:ל״ד), לָקַח לוֹ חֶרֶס לְהִתְגָרֵד בּוֹ. אַף בְּמִצְרַיִם כֵּן: וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים (תהלים ע״ח:מ״ח), וְאַחַר כָּךְ: וַיַּךְ גַפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם (תהלים ק״ה:ל״ג), וְאַחַר כָּךְ: וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם (תהלים ק״ה:ל״ו). אַף מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן כֵּן, בַּתְּחִלָּה נָגְעָה בָּהֶם מִדַּת הַדִּין בְּמָמוֹנָם, וְאַחַר כָּךְ: וַיָּמֻתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם (רות א׳:ה׳). וְאַף נְגָעִים הַבָּאִים עַל הָאָדָם, תְּחִלָּה הֵן בָּאִים בְּבֵיתוֹ, חָזַר בּוֹ טָעוּן חֲלִיצָה, וְאִם לֹא, טָעוּן נְתִיצָה, הֲרֵי הֵן בָּאִים עַל בְּגָדָיו, חָזַר בּוֹ טָעוּן כְּבִיסָה, וְאִם לֹא, טָעוּן שְׂרֵפָה, הֲרֵי הֵם בָּאִים עַל גּוּפוֹ, חָזַר בּוֹ יִטְהָר, וְאִם לֹא: בָּדָד יֵשֵׁב (ויקרא י״ג:מ״ו).
[ה] דָּבָר אַחֵר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן – שִׁבְעָה עֲמָמִין הֵן, וְאַתָּה אוֹמֵר אֶרֶץ כְּנַעַן, רַבָּנָן אָמְרֵי רָמְזוּ מַה חָם סֵרְסוֹ וּכְנַעַן לָקָה, אַף כָּאן יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין וְהָאָרֶץ הִיא מִתְקַלֶּלֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנָן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר עַל יְדֵי שֶׁהָיָה כְּנַעַן אֲבִיהֶם שֶׁל כֻּלָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת (בראשית י׳:ט״ו). וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ כֻּלָּם תַּגָּרִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ (ישעיהו כ״ג:ח׳), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹסָא אֱלִיעֶזֶר הוּא כְּנַעַן וְעַל יְדֵי שֶׁשִּׁמֵּשׁ אוֹתוֹ צַדִּיק יָצָא מִכְּלַל אָרוּר וּבָא לִכְלַל בָּרוּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן (בראשית ט׳:כ״ה), וּכְתִיב: בּוֹא בְּרוּךְ ה׳ (בראשית כ״ד:ל״א), רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן דְּבֵית גוּבְרִין עָבֵיד לְהוֹ נְטִילַת רְשׁוּת, וּמָה אֱלִיעֶזֶר יָצָא מִכְּלַל אָרוּר לִכְלַל בָּרוּךְ עַל יְדֵי שֶׁשִּׁמֵּשׁ אוֹתוֹ צַדִּיק, אַחֵינוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹהֲגִין כָּבוֹד עִם גְּדוֹלֵיהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן.
[ו] וּכְתִיב: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת – תָּנֵי רַבִּי חִיָּא וְכִי בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים עֲלֵיהֶם עָמְדוּ וְהִטְמִינוּ מָמוֹנָם בַּבָּתִּים וּבַשָּׂדוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֲנִי מַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב (דברים ו׳:י״א), מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מְגָרֶה נְגָעִים בְּבֵיתוֹ וְהוּא סוֹתְרוֹ וּמוֹצֵא בּוֹ סִימָא. וְכִי מִי בָּא וְאוֹמֵר לַכְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן שָׁלשׁ פְּרוֹזְדִּיגְמָאוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֶצְלָם, הָרוֹצֶה לְפַנּוֹת יְפַנֶּה, לְהַשְׁלִים יַשְׁלִים, לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי עָמַד [ופנה] מֵאֵלָיו, לְפִיכָךְ נִתְּנָה לוֹ אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם (ישעיהו ל״ו:י״ז), זוֹ אַפְרִיקֵי. גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי הִשְׁלִימוּ ישְׁבֵי גִבְעוֹן (יהושע י׳:א׳). שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפָלוּ.
[ז] בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְכֶם (יחזקאל כ״ד:כ״א).
וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ – אֶרֶץ מַה חָטָאת שֶׁהִיא לוֹקָה. אֶלָּא בַּעֲוֹן בְּנֵי אֱדֹם הָאָרֶץ לוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת וְגוֹ׳ (תהלים ק״ז:ל״ד). לָמָּה מֵרָעַת. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבְּרִיּוֹת וְיִלְמְדוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ, צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיהו כ״ו:ט׳). מִפְּנֵי מָה הַיִּסּוּרִין בָּאִין לָעוֹלָם. מִפְּנֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ וְיִסְתַּכְּלוּ וְיֹאמְרוּ, מִי שֶׁחָטָא לוֹקֶה, וּמִי שֶׁלֹּא חָטָא אֵינוֹ לוֹקֶה. וְלָמָּה הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהַכֹּתָלִים לוֹקִין. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ בַּעֲלֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה. וְכָךְ אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַגְלוֹתָן בְּבַת אַחַת קֹדֶם הָאֻמּוֹת, אֶלָּא אָמַר, אִם אֲנִי מַגְלֶה אֶת יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה, עַכְשָׁו נַעֲשִׂין חֶרְפָּה וְקָלוֹן לְכָל הָאֻמּוֹת. מֶה עָשָׂה. הֵבִיא סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע עַל כָּל הָאֻמּוֹת וְהִגְלָה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים (ישעיהו י׳:י״ד), וּכְתִיב: וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים, וַעֲתוּדֹתֵיהֶם שׁוֹסֵיתִי (ישעיהו י׳:י״ג). וְיִשְׂרָאֵל רוֹאִין שֶׁהִגְלֵיתִי אֶת הָאֻמּוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְיִרְאוּ דִּין שְׁלֵימָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְיִרְאוּ מִשְׁפָּטִי, אוּלַי יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם (צפניה ג׳:ו׳), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר (צפניה ג׳:ז׳). כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד גָּלוּ. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְרֶה בָּהֶם וּמַלְקֶה בָּתֵּיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. חָזַר בּוֹ מוּטָב וְאִם לָאו לוֹקֶה בְּגוּפוֹ שֶׁכֵּן בְּפָרָשָׁה אַחֶרֶת אוֹמֵר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב בִּבְשָׂרוֹ לְפִיכָךְ הָאֲבָנִים לוֹקוֹת תְּחִלָּה. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, בְּגָדָיו לוֹקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בּוֹ נֶגַע וְגוֹ׳ (ויקרא י״ג:מ״ז). חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מַלְקֶה בְּגוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ (ויקרא י״ג:מ׳). עֲדַיִן יֵשׁ בִּמְרִיטַת הָרֹאשׁ מַמָּשׁ, סָפֵק לְטַמֵּא סָפֵק לְטַהֵר. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, לוֹקֶה בִּשְׁחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בּוֹ בְעוֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא (ויקרא י״ג:י״ח). שְׁחִין, גָּדוֹל מִמְּרִיטַת הָרֹאשׁ. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, לוֹקֶה בַּחֲמִשָּׁה מַגְלֵבִין, שְׂאֵת, סַפַּחַת, בַּהֶרֶת, נֶתֶק, נֶגַע. וְכָל כָּךְ לָמָּה. עַל שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ. אָמַר הַכָּתוּב, נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים, וּמַהֲלֻמּוֹת לְגֵו כְּסִילִים (משלי י״ט:כ״ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתִי אֶת הָאָדָם, הִתְקַנְתִּי לוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ. מָשָׁל לְעֶבֶד רַע שֶׁהָיָה עוֹמֵד לִימָכֵר. כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ רַבּוֹ לִקְנוֹתוֹ, הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהָיָה עֶבֶד רַע. לָקַח עִמּוֹ כְּבָלִים וּמַגְלֵבִין. שֶׁאִם סָרַח, יִהְיֶה רוֹדֶה אוֹתוֹ בָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁסָּרַח, הֵבִיא אֶת הַכְּבָלִים וּכְבָלוֹ, הֵבִיא אֶת הַמַּגְלֵבִין וְהִכָּהוּ. אָמַר לֵיהּ הָעֶבֶד, לֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי עֶבֶד רַע, לָמָּה לָקַחְתָּ אוֹתִי. אָמַר לֵיהּ: לְפִי שֶׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה קָשֶׁה, הִתְקַנְתִּי לְךָ כְּבָלִים וּמַגְלֵבִין. שֶׁאִם תִּסְרַח, אֲנִי רוֹדֶה אוֹתְךָ בָּהֶן. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁלֹּא בָּרָא אֶת הָאָדָם, הִתְקִין לוֹ אֶת כָּל הַיִּסּוּרִין, לְפִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו, לְפִיכָךְ הִתְקִין לוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ. שֶׁאִם סָרַח, יִהְיֶה רוֹדֶה אוֹתוֹ בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים, וּמַהֲלֻמּוֹת לְגֵו כְּסִילִים. מַהוּ וּמַהֲלֻמּוֹת. מָחָה לָמוּת, שֶׁהוּא מַתְרֶה בּוֹ תְּחִלָּה. אִם חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מַלְקֶה אֶת גּוּפוֹ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.
(Lev. 14:34:) “And I put a plague of leprosy in a house of the land you possess.” How has the land sinned, that it should be afflicted? It is simply that the land is afflicted for human sin, as stated (in Ps. 107:[32-]34), “[He turns….] A fruitful land into a salt marsh because of the evil [of those who dwell in it].” Why? Because of the evil [of the people]. And so does it state (Isaiah 26:9), “with Your judgements upon the earth, so will those that dwell in the inhabitation learn justice.” Why do punishments come upon the world? For the creatures, so that they would look, consider, and say, “Whoever sins is afflicted, and whoever does not sin is not afflicted.” So why are the trees, the stones and the walls afflicted? So that their owners will look [at them] and repent. And so you find that when Israel sinned, the Holy One, blessed be He, intended to exile them at once before the [other] nations. But He said, “If I exile them at the start, they will become a shame and a disgrace to all the nations.” What did he do? He brought Sennacherib the wicked upon all the [other] nations and exiled them. Thus it is stated (in Is. 10:14), “My hand (the hand of Sennacherib) has found the wealth of the peoples like a nest.” It is also written (in vs. 13), “and I (Sennacherib) have removed the borders of peoples.” The Holy One, blessed be He, said, “When Israel sees that I have exiled the nations of the world, they will repent and fear My judgment.” It is so stated (in Zeph. 3:6), “I have rooted out the nations; their corner towers are desolate.” And after it is written (in vs. 7), “I said, ‘Surely you will fear Me, they will learn rebuke!’” When they did not repent, they immediately went into exile. Therefore the Holy One, blessed be He, warns them and [first] afflicts their houses, so that they will repent. Thus it is stated (in Lev. 14:34), “and I put a plague of leprosy in a house of the land you possess.” For him to repent is preferable; but if not, he is afflicted in his body, as stated (in Lev. 15:2), “When any man has a discharge issuing from his flesh….” Hence, the stones are struck first. For him to repent is preferable; but if not, his clothes are afflicted, as stated (in Lev. 13:47), “When the plague of leprosy is in a garment.” Then if he does not repent, he is afflicted in his body. Thus it is stated (in Lev. 13:40), “When someone's head becomes hairless [so that he is bald, he is clean]”; but still with a balding of the head there is a substantial doubt whether he is unclean or clean. For him to repent is preferable, but if not, he is afflicted with boils, as stated (in Lev. 13:18), “And when one has boils on the skin of his flesh and is healed.”1 Boils is [worse] than balding of the head. For him to repent is preferable, but if not, he is afflicted with five scourges: swelling, sore, bright spot, scab, and plague spot. And why all this? Because he did not repent.⁠2 Scripture has said (in Prov. 19:29), “Judgments are ready for scoffers; and stripes for the back of fools.” The Holy One, blessed be He, said, “Before I created the human, I prepared all these for him.” [The situation] is comparable to an evil slave who was about to be sold. When his master went to buy him, he knew that he was a bad salve. [So] he took along chains and whips so that if he rebelled, he might subdue him with them. When he did rebel, he brought out the chains and chained him. He brought out the whips and beat him. The slave said to him, “Did you not know that I was a bad slave? Why did you buy me?” He said to him, “Because I knew that you are difficult, I prepared chains and whips for you, so that if you rebelled, I might subdue you with them.” So too the Holy One, blessed be He [and] blessed be His name forever, before He created the human one, He prepared afflictions for him, because (according to Gen. 8:21) He knows that3 “the instinct of one's heart is evil from his youth.” He therefore prepared all these for him, so that if he rebelled, He would subdue him, as stated (in Prov. 19:29), “Judgments are ready for scoffers; and stripes (mahalumot) for the back of fools.” What are mahalumot? Mahah lamoot (strike to death). Warn him first; it is preferable if he repents. But if not, strike his body. How is it shown? From that which we read about the matter (in Lev. 14:34), “and I put a plague of leprosy in a house of the land you possess.”
1. The verses that follow explain that the boils may then become leprous.
2. Numb. R. 14:4.
3. Heb.: Ki. Although in the biblical context the word must mean “for,” or its equivalent, the midrash understands the word with the alternate meaning of “that.”
[י] כי תבואו אל ארץ כנען וגו׳ ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא י״ד:ל״ד) ילמדנו רבינו על כמה דברים הצרעת באה, כך שנו רבותינו, על אחת עשרה דברים הנגעים באים, על ע״ז, ועל ברכת השם, ועל גילוי עריות, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים, ויש אומרים אף על עין רעה, [ואת דורש כולן].
על ע״ז מנין, שבשעה שעשו את העגל לקו בצרעת, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל״ב:כ״ה), וכתיב במצורע ראשו יהיה פרוע (ויקרא י״ג:מ״ה). ועל ברכת השם מנין, מגלית שנאמר ברו לכם איש (שמואל א י״ז:ח׳), ואין איש אלא הקב״ה, שנאמר ה׳ איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳), וכתיב היום הזה יסגרך, ואין סגירה אלא צרעת, שנאמר והסגירו הכהן (ויקרא י״ג:ה׳). ועל גילוי עריות, דכתיב וספח ה׳ קדקד (ישעיהו ג׳:י״ז), וכתיב ולשאת ולספחת ולבהרת (ויקרא י״ד:נ״ו). על הגניבות ועל שבועת שוא, שנאמר הוצאתיה נאם ה׳ (אלהים) [צבאות] ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו (את) [ואת] עציו ואת אבניו (זכריה ה׳:ד׳), ואיזה הוא דבר שמכלה עצים ואבנים, הוי אומר זה צרעת, דכתיב ונתץ את הבית [את אבניו ואת עציו] (ויקרא י״ד:מ״ה). ועל לשון הרע, מן מרים, [דכתיב והנה מרים מצורעת כשלג, ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת] (במדבר י״ב:י׳), ואומר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע. ועל מעידי עדות שקר, שהעידו ישראל על הקב״ה ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), לקו בצרעת, דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא (שם שם:כ״ה). ועל הדיין המקלקל את דין, שנאמר והיה כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפא (פרחם) [שרשם] כמק יהיה (ושרשם) [ופרחם] כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה׳ צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו (ישעיהו ה׳:כ״ד), ואין פרחם אלא צרעת, שנאמר אם פרוח תפרח הצרעת (ויקרא י״ג:י״ב). ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, מן עוזיהו שנכנס בתחום הכהונה, שנאמר והצרעת זרחה במצחו (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). ועל המשלח מדנים בין אחים, שנאמר וינגע ה׳ את פרעה (בראשית י״ב:י״ז), על שנטל שרה מאברהם.
ועל עין הרע, אמר ר׳ יצחק כיון שעינו של אדם רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואומר השאילני מגלך, השאילני קרדומך, או כל חפץ ואומר לו אין לי. מה עושה לו הקב״ה מלקה ביתו בצרעת, הוא בא לכהן, ואומר לו כנגע נראה לי בבית, והוא מצוה ונתץ את הבית וגו׳ (ויקרא י״ד:מ״ה), והכל רואין את כליו כשהן (מוציאין וגוררין) [גוררין ומוציאין] לחוץ, ומפרסמין את כליו, והכל אומרים לא היה אומר לא יש לי מגל, לא יש לי קרדום, הרי יש לו חפץ פלוני פלוני, ולא היה רוצה להשאיל, והיה עינו צרה [והוא מתפרסם] מנין שכן וא אומר יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו (איוב כ׳:כ״ח). ויש אומרים אף על גסות הרוח מנעמן, ונעמן שר צבא מלך ארם [וגו׳ והאיש היה גבור חיל מצורע] (מלכים ב ה׳:א׳), שהיה גס רוח. ועל האומר דבר על חבירו, שכן אתה מוצא במשה רבינו על שאמר (והם) [והן] לא יאמינו (בי) [לי] (שמות ד׳:א׳), א״ל הקב״ה הם מאמינים בני מאמינים, [מאמינים] ויאמן העם (שם שם:ל״א), בני מאמינים שנאמר והאמין בה׳ (בראשית ט״ו:ו׳), אלא שצריך [אתה] ללקות (בגופו) [בגופך] שהחושד בכשרים לוקה בגופו, שנאמר ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך [ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג] (שמות ד׳:ו׳), אמר להם הקב״ה לישראל, ראו מה ביניכם לאומות העולם, כשהן חוטאין, בגופן אני נוגע תחילה, ואחר כך בבתיהם, שנאמר וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו (בראשית י״ב:י״ז), אבל אם אתם חוטאים, בבתיכם אני נוגע תחילה, מנין (שנאמר) [ממה שקראו בענין] כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם.
[יא] ד״א כי תבואו אל ארץ וגו׳. זש״ה אך טוב לישראל [אלהים], יכול לכל, ת״ל לברי לבב (תהלים ע״ג:א׳). [כיוצא בדבר אתה אומר טוב ה׳ לקויו (איכה ג׳:כ״ה), יכול לכל, ת״ל לנפש תדרשנו (שם), כיוצא בדבר אתה אומר טוב ה׳ למעוז ביום צרה (נחום א׳:ז׳), יכול לכל, ת״ל ויודע חוסי בו (שם), כיוצא בדבר אתה אומר טוב לה׳ לכל (תהלים קמ״ה:ט׳), יכול לכל, ת״ל ורחמיו על כל מעשיו (שם), כיוצא בדבר אתה אומר אשרי אדם עוז לו בך (שם פ״ד:ו׳), יכול לכל, ת״ל מסלות בלבבם (שם), אלין דשבילייא דאורייתא בלביהון, כיוצא בו הטיבה ה׳ לטובים (שם קכ״ה:ד׳), יכול לכל, ת״ל לישרים בלבותם (שם), כיוצא בו קרוב ה׳ לכל קוראיו (שם קמ״ה:י״ח), יכול לכל, ת״ל לכל אשר יקראוהו באמת (שם), כיוצא בדבר אתה אומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז׳:י״ח), יכול לכל, ת״ל לשארית נחלתו (שם), לפיכך אך טוב לישראל אלהים לברי לבב, אינו אומר טוב לישראל אלהים, אלא אך טוב, אך מיעוט היסורין שהביא עליהם טובים, למה לברי לבב, לברר אותו היום לעולם הבא, לכך נאמר אך טוב לישראל אלהים לברי לבב. כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה (תהלים ע״ג:ג׳), ראיתי שלותן והייתי מקנא, באלו שהן עושין חללים חללים, שנאמר כל ימי רשע הוא מתחולל וגו׳ (איוב ט״ו:כ׳), שלום רשעים, יושבים השקט ובטח בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם (איוב כ״א:ט׳), כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (תהלים שם:ד׳), מה חרצובות לא הורדתם לאין ולא חרצבתם ליסורין, ובריא אולם, לפיכך הם בריאים כאולם.
ד״א ובריא אולם, שהם בריאים כסבלו של עולם, יצא מחלב עינימו עברו משכיות לבב (שם שם:ז׳)].
[יב] ד״א כי תבואו אל ארץ וגו׳. מה חטאת הארץ שלוקה, אלא בעון בני אדם הארץ לוקה, שנאמר ארץ פרי מלחה מרעת יושבי בה (תהלים ק״ז:ל״ד), מפני מה היסורין באין לעולם, מפני הבריות שיראו ויסתכלו ויאמרו מי שחטא הוא לוקה, ומי שלא חטא אינו לוקה, ולמה העצים והאבנים והכתלים לוקין, כדי שיראו הבעלים ויעשו תשובה, וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל ובקש הקב״ה להגלותן, אמר הקב״ה אם אני מגלה אותן תחלה, עכשיו נעשין חרפה וקלון לכל האומות, מה עשה הביא סנחריב הרשע על כל האומות והגלה אותן, שנאמר ותמצא כקן ידי חיל העמים (ישעיהו י׳:י״ד), וכתיב ואסיר גבולות עמים וגו׳ (שם שם:י״ג), אמר הקב״ה יהיו ישראל רואים שהגליתי אומות העולם ויעשו תשובה ויראו במשפטי, שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם וגו׳ אמרתי אך תיראי אותי וגו׳ (צפניה ג׳:ו׳-ז׳), כיון שלא עשו תשובה מיד גלו, לכך הקב״ה מתרה אותם ומלקה בתיהם תחלה, כדי שיעשו תשובה, שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בגופו, שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו׳ (ויקרא ט״ו:ב׳), (לפיכך האבנים לוקים תחילה), עשה תשובה מוטב ואם לאו בגדיו לוקין, שנאמר והבגד כי יהיה בו נגע צרעת (שם י״ג:מ״ז), ואם לא חזר לוקה בגופו, שנאמר ואיש כי ימרט ראשו (שם י״ג:מ׳), ועדיין יש במריטת הראש ממש ספק לטמא ספק לטהור, חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בשחין, שנאמר [ובשר] כי יהיה בו שחין [ונרפא] (שם שם:י״ח), חזר בו מוטב ואם לאו לוקה חמשה מגלבין (פי׳ הכאות), שאת ספחת בהרת נתק ונגע, וכל כך למה על שלא חזר בו, אמר (הקב״ה) [הכתוב] נכונו ללצים שפטים [ומהלומות לגו כסיים] (משלי י״ט:כ״ט), אמר הקב״ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו את כל אלו, משל לעבד רע שהיה נמכר, הלך רבו לקנותו, והיה יודע בו שהוא עבד רע, לקח עמו כבלים ומגלבים, שאם סרח (והוא) [יהיה] רודה אותו בהם, כיון שסרח הביא את הכבלים וכיבלו, הביא את המגלבים והכהו, א״ל העבד לא היתה יודע שאני עבד רע, למה קנית אותי, אמר לו לפי שהייתי יודע שאתה עבד רע, התקנתי לך כבלים ומגלבים, שאם תסרח, אני ארדה אותך בהן, אף הקב״ה יתברך שמו, עד שלא ברא את האדם, התקין לו יסורין, לפי שהוא יודע כי יצר לב האדם רע [מנעוריו] (בראשית ח׳:כ״א), לפיכך התקין לו את כל אלו, שנאמר נכונו ללצים שפטים [ומהלומות לגו כסילים].
כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ״ – יְהוּ גּוֹרְרִין וּמוֹצִיאִין. אֵימָתַי, בַּיּוֹם שֶׁיְּגָרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַפּוֹ בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ. הָא כֵּיצַד, אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַב חִטִּין, וְאוֹמֵר לוֹ: אֵין לִי. קַב שְׂעוֹרִין – וְאוֹמֵר לוֹ: אֵין לִי. קַב תְּמָרִים – וְהוּא אוֹמֵר: אֵין לִי. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת לַחֲבֶרְתָּהּ: הַשְׁאִילֵנִי נָפָה אַחַת, וְהִיא אוֹמֶרֶת: אֵין לִי. הַשְׁאִילֵנִי כְּבָרָה, וְהִיא אוֹמֶרֶת: אֵין לִי. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מְגָרֶה נְגָעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא מוֹצִיא אֶת כֵּלָיו, הַבְּרִיּוֹת רוֹאוֹת וְאוֹמְרוֹת: לָא הֲוָה אָמְרָת: לֵית לִי, רְאוּ כַּמָּה חִטִּין יֵשׁ כָּאן, כַּמָּה שְׂעוֹרִין יֵשׁ כָּאן, כַּמָּה תְּמָרִים יֵשׁ כָּאן, לְוָט בֵּיתָא בְּאִלֵּין לְוַטָּיָא (בְּגַוָּהּ). רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מַיְתֵי לָהּ מִן הָדֵין קְרָא: ״שְׁקַעֲרוּרֹת״ – שְׁקִיעַ בֵּיתָא בְּאִלֵּין לְוַטָּיָא. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן״ [וְגוֹ׳].
עַל עֲשָׂרָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים: עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְעַל קִלְלַת הַשֵּׁם, וְעַל גּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים, וְעַל גּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל גַּסֵּי הָרוּחַ, וְעַל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, וְעַל עַיִן הָרַע. עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים – מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהֵעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרוּ לָעֵגֶל: ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. וּמִנַּיִן שֶׁלָּקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ״ – הוּא שֶׁפָּרְחָה בָּהּ זִיבָה וְצָרַעַת. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת – מִבְּנוֹת צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן כִּי גָּבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן״, וּכְתִיב: ״וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן״. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים – מִיּוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע״. וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם – מִגֵּיְחֲזִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים וְגוֹ׳. מַהוּ ״מְאוּמָה״, מִן מוּמָה דְּאִית בֵּהּ. וּמִנַּיִן שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, דִּכְתִיב: ״וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ״ וְגוֹ׳. וְעַל קִלְלַת הַשֵּׁם – מִגָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי: ״וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו, וּכְתִיב: ״הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה׳ בְּיָדִי״, וְאֵין הֶסְגֵּר אֶלָּא צָרַעַת, כְּמַה דְּאַתְּ אָמַר: ״וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן״. וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת הָרַבִּים – מִשֶּׁבְנָא, שֶׁהָיָה נֶהֱנֶה מִן הַהַקְדֵּשׁוֹת, וּכְתִיב: ״הִנֵּה ה׳ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה״, וְאֵין ״עָטֹה״ אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה״. וְעַל הַגּוֹזֵל אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ – מֵעֻזִּיָּהוּ: ״וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע״. וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ – דִּכְתִיב: ״וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית״ וְגוֹ׳. וְעַל לָשׁוֹן הָרַע – מִמִּרְיָם דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת״. וְעַל עַיִן הָרַע – אָתְיָא כִּי הַהִיא דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: ״שְׁקַעֲרוּרֹת״ – שְׁקִיעַ בֵּיתָא בְּאִלֵּין לְוַטָּיָא. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל: ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן״: אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵין בַּעַל הָרַחֲמִים נוֹגֵעַ בַּנְּפָשׁוֹת תְּחִלָּה. מִמִּי אַתָּה לָמֵד, מֵאִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת, וְאַחַר כֵּן: ״וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם״, ״אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם״, כַּשְׁדִּים שָׂמוּ שְׁלשָׁה רָאשִׁים״, וּלְבַסּוֹף: ״וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע״. אַף בְּמִצְרַיִם כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים״, ״וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם״, וְאַחַר כָּךְ: ״וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם״. וְאַף בַּנְּגָעִים הַבָּאִים לָאָדָם, בַּתְּחִלָּה הֵן בָּאִין עַל בֵּיתוֹ, חָזַר בּוֹ – טָעוּן חֲלִיצָה, וְאִם לָאו – טָעוּן נְתִיצָה. לֹא חָזַר – הֵן בָּאִין עַל בְּגָדָיו, חָזַר בּוֹ – טְעוּנִים כִּבּוּס, וְאִם לָאו – טְעוּנִים שְׂרֵפָה. וּלְבַסּוֹף הֵן בָּאִין עַל גּוּפוֹ. חָזַר בּוֹ – יִטָּהֵר, וְאִם לָאו – ״בָּדָד יֵשֵׁב״: דָּבָר אַחֵר: ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן״ – שִׁבְעַת עֲמָמִין הֵן, וְאַתְּ אָמַרְתְּ: ״אֶרֶץ כְּנַעַן״. רַבָּנָן אָמְרִין: רִמְזוֹ: חָם חָטָא – וּכְנַעַן לָקָה, אַף כָּאן: יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין וְהָאָרֶץ מִתְקַלֶּלֶת. רַבִּי אָבִין אָמַר: עַל יְדֵי שֶׁהָיָה כְּנַעַן אֲבִיהֶן שֶׁל כֻּלָּן, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: ״וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן״ וְגוֹ׳. וְרַבָּנָן אָמְרִין: עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ כֻּלָּן תַּגָּרִים, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ.
וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת – תָּנֵי רַבִּי חִיָּא: וְכִי בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁבָּאִין עֲלֵיהֶם נְגָעִים. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים לְאַרְצָם, עָמְדוּ וְהִטְמִינוּ כָּל מָמוֹנָם בַּכְּתָלִים וּבַשָּׂדוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא הִבְטַחְתִּי לַאֲבוֹתֵיהֶן שֶׁאֲנִי מַכְנִיס אֶת בְּנֵיהֶם לְאֶרֶץ חֲרֵבָה, אֶלָּא לְאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: ״וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב״ וְגוֹ׳. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מְגָרֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ נְגָעִים, וְהוּא סוֹתְרוֹ וּמוֹצֵא בּוֹ סִימָא, שָׂדֵהוּ נִשְׁדְּפָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא הוֹפְכָהּ מוֹצֵא תַּחְתֶּיהָ סִימָא. וְכִי מִי בָּא וְאָמַר לָהֶם לַכְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִים לְאַרְצָם. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: שָׁלשׁ פְּרוֹזְדַגְמָאוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֶצְלָם: הָרוֹצֶה לְפַנּוֹת – יְפַנֶּה, לְהַשְׁלִים – יַשְׁלִים, לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי עָמַד מֵאֵלָיו וּפִנָּה, וּלְפִיכָךְ נִתְּנָה לוֹ אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצוֹ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: ״עַד בּוֹאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם״ – זוֹ אַפְרִיקֵי. גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: ״וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִּבְעוֹן״. שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה – וְנָפְלוּ.
בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם״.
וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב״. ״וְהִגִּיד לַכֹּהֵן״ – זֶה יִרְמְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת״. ״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״ – זֶה טִנֹּפֶת אֱלִילִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: צַלְמוֹ שֶׁל מְנַשֶּׁה. ״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת״ – ״וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה׳⁠ ⁠⁠״. ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״ – וּבַיְתָה דְּנָה סַתְרֵהּ. ״(הוֹצִיא) [וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן] אֶל מִחוּץ לָעִיר״ – ״וְעַמָּהּ הַגְלִי לְבָבֶל״. יָכוֹל לְעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת״ – ״לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ״.
עַל הַגְּנֵבוֹת וְעַל שְׁבוּעוֹת שָׁוְא נְגָעִים בָּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לָשֶׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו״. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁמְּכַלֶּה עֵצִים וַאֲבָנִים, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה צָרַעַת, דִּכְתִיב: ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״. וְעַל הַדַּיָּן הַמְקַלְקֵל אֶת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה׳ צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ״, וְאֵין פֶּרַח אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת״. וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ מֵעֻזִּיָּהוּ, שֶׁנִּכְנַס בִּתְחוּם הַכְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְּמִצְחוֹ״. וְעַל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים, מִמּשֶׁה, שֶׁאָמַר: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״, וּכְתִיב: ״וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג״.
וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם – מֶה חָטְאָה אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלּוֹקָה, אֶלָּא בַּעֲוֹן בְּנֵי אָדָם הָאָרֶץ לוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ״. מִפְּנֵי מָה הַיִּסּוּרִין בָּאִין לָעוֹלָם, מִפְּנֵי הַבְּרִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ וְיִסְתַּכְּלוּ וְיֹאמְרוּ: מִי שֶׁחָטָא הוּא לוֹקֶה, וּמִי שֶׁלֹּא חָטָא אֵינוֹ לוֹקֶה. וְלָמָּה הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהַכְּתָלִים לוֹקִין, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבְּעָלִים וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל וּבִקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַגְלוֹתָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי מַגְלֶה אֶת יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה, עַכְשָׁו נַעֲשִׂין חֶרְפָּה וְקָלוֹן לְכָל הָאֻמּוֹת, מֶה עָשָׂה, הֵבִיא לְסַנְחֵרִיב עַל כָּל הָאֻמּוֹת וְהִגְלָה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי״, ״וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל רוֹאִין שֶׁהִגְלֵיתִי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְיִרְאוּ דִּין שֶׁלִּי מָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְיִירְאוּ מִמִּשְׁפָּטִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכְרַתִּי גּוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם וְגוֹ׳ אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְּחִי מוּסָר״. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד גָּלוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים״ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתִי אֶת הָאָדָם הִתְקַנְתִּי לוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ. מָשָׁל לְעֶבֶד רַע שֶׁהָיָה נִמְכָּר, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ רַבּוֹ לִקְנוֹתוֹ וְהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עֶבֶד רַע לָקַח עִמּוֹ כְּבָלִים וּמַגְלְבִים [=שׁוֹט וּרְצוּעָה לְהַכּוֹת] שֶׁאִם בָּרַח רוֹדֶה אוֹתוֹ בָּהֶם. כֵּיוָן שֶׁבָּרַח הֵבִיא אוֹתָם כְּבָלִים וּכְבָלוֹ, הֵבִיא אֶת הַמַּגְלְבִים וְהִכָּהוּ, אָמַר לוֹ הָעֶבֶד: לֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי עֶבֶד רַע, לָמָּה לָקַחְתָּ אוֹתִי. אָמַר לוֹ: לְפִי שֶׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עֶבֶד רַע הִתְקַנְתִּי לְךָ כְּבָלִים וּמַגְלְבִים, שֶׁאִם תִּסְרַח אֲנִי אֶרְדֶּה אוֹתְךָ בָּהֶם. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לְעוֹלָמִים עַד שֶׁלֹּא בָּרָא אֶת הָאָדָם הִתְקִין לוֹ אֶת כָּל הַיִּסּוּרִין, לְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּצֶר לֵב הָאָדָם רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים״.
כִּי תָבֹאוּ – יָכוֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל הָאָרֶץ״ – אֶל הָאָרֶץ הַמְיֻחֶדֶת. יָכוֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעַמּוֹן וּמוֹאָב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם״, ״לָכֶם״ – וְלֹא לְעַמּוֹן וּמוֹאָב. ״לַאֲחֻזָּה״ – לֹא הֻזְהֲרוּ עַד שֶׁיִּכְבְּשׁוּ. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר כָּבְשׁוּ וְלֹא חָלְקוּ, חָלְקוּ לְמִשְׁפָּחוֹת [בגמ׳ הגי׳: לַשְּׁבָטִים] וְלֹא חָלְקוּ לְבָתֵּי אָבוֹת, חָלְקוּ לְבָתֵּי אָבוֹת וְאֵין כָּל אֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, יָכוֹל יְהוּ מְטַמְּאִין בִּנְגָעִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – עַד שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ.
וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם – בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶן שֶׁנְּגָעִים בָּאִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פְּרָט לְנִגְעֵי אוֹנְסִין. וּלְר׳ שִׁמְעוֹן נִגְעֵי אוֹנְסִין מִי לֹא מְטַמּוּ, וְהָתַנְיָא: ״אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״ – מִדִּבּוּר וְאֵילֵךְ. וַהֲלֹא דִּין הוּא: נֶאֱמַר: ״טָמֵא בְּזָב וְטָמֵא בִּנְגָעִים״, מַה זָּב מִדִּבּוּר וְאֵילֵךְ אַף נְגָעִים מִדִּבּוּר וְאֵילֵךְ. לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּזָּב שֶׁכֵּן אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹנֶס, תֹּאמַר בִּנְגָעִים שֶׁכֵּן מְטַמְּאִין בְּאֹנֶס. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָדָם כִּי יִהְיֶה״ – מִדִּבּוּר וְאֵילֵךְ. רָבָא אָמַר: פְּרָט לְנִגְעֵי רוּחוֹת. רַב פַּפָּא אָמַר: פְּרָט לְנִגְעֵי כְּשָׁפִים. דָּבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ כֵּיצַד, ״וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״ – מַשְׁמָע בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, וּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֶת כָּל עֲפַר הַבַּיִת״ – דָּבָר הַלָּמֵד מִסּוֹפוֹ, שֶׁאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים עַד שֶׁיְּהוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר.

רמז תקסד

תַּנְיָא: ״אֲחֻזַּתְכֶם״ – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא מָקוֹם מְקֻדָּשׁ בִּלְבַד. תַּנָּא קַמָּא סָבַר יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים, וְר׳ יְהוּדָה סָבַר נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וּבִפְלֻגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי: מֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה, הַר הַבַּיִת הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת. וּמֶה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, אוּלָם וְהֵיכָל וּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּרְצוּעָה הָיְתָה יוֹצְאָה מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנְסָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וּבָהּ מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עָלֶיהָ בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חוֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם״, לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אֻשְׁפִּיזְכָן לַגְּבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״. תַּנְיָא: ״לַאֲחֻזַּתְכֶם״ – עַד שֶׁכָּבְשׁוּ, כָּבְשׁוּ וְלֹא חָלְקוּ וְכוּ׳ (כִּדְכָתוּב לְעֵיל).
עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֱמַר בִּירוּשָׁלַיִם: אֵין הַבַּיִת חָלוּט בָּהּ, דִּכְתִיב: ״לַצְּמִיתֻת לַקּוֹנֶה״, וְקָסָבַר יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, דִּכְתִיב: ״עָרֶיךָ״, וְקָסָבַר יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים, דִּכְתִיב: ״אֲחֻזַּתְכֶם״, וִירוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים וְכוּ׳. ״אֲחֻזַּתְכֶם״ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, וְאֵין בָּתֵּי נָכְרִים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. ״אֲחֻזַּתְכֶם״ – פְּרָט לְבַיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה (וּבְאַכְסַדְרָה) [וּבְאַסְכַּרְיָא], עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת. וּלְהָבִיא אֶת הַבַּיִת הַבָּנוּי עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל הָעַמּוּדִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״אֲחֻזַּתְכֶם״ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, וְאֵין אֲחֻזַּת נָכְרִים מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין אֲחֻזָּתָם מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, כָּךְ אֵין בִּגְדֵיהֶם וְגוּפָן מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים.
אד֗א דכ֗לתם אלי בלד כנען אלד֗י אנא מעטיכם חוזא פאחללת בלוי אלברץ פי בעץ֗ ביות ארץ֗ חוזכם.
כאשר תיכנסו לארץ כנען אשר אני נותן לכם אחוזה, ואחיל את נגע הצרעת בחלק מבתי ארץ אחוזתכם.
ונתתי נגע צרעת – בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.
ונתתי נגע צרעת [WHEN YOU COME TO THE LAND …]I WILL PUT THE PLAGUE OF THE LEPROSY – This was an announcement to them that these plagues would come upon them (Sifra, Metzora, Section 5 4; Horayot 10a), because the Amorites concealed treasures of gold in the walls of their houses during the whole 40 years the Israelites were in the wilderness [in order that these might not possess them when they conquered the land], and in consequence of the plague they would pull down the house and discover them (Vayikra Rabbah 17:6).
טוביהו ברבי אליעזר ז״ל נתן בהם סימנין: אמירה. מופ״ת חפניכ״ם החד״ש. דיבור. ויצו״ם החי״ה (א״ד) [אר״ץ] אחוזתכ״ם ז״ב נשי״א אל תכרית״ו עד מת״י הבדל״ו פר״ה לפי שאין אתה יכול להוציא את אהרן מתוכם:
פס׳: כי תבאו אל ארץ כנען1אל הארץ המיוחדת.
2אשר אני נותן לכם – פרט לעמון ומואב שנאמר (דברים ב׳:י״ט) כי לבני לוט נתתיה ירושה. לאחוזה עד שיכבשו. ונתתי נגע צרעת 3בבשורה היא לכם שנגעין באין עליהן רבי שמעון אומר פרט לנגעי אנסין. 4פירוש נגעי רוחות נגעי כשפי׳. בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה ועל גבי אכסדרה. אחוזתכם ולא ירושלים לפי שלא נתחלקה לשבטים:
1. אל הארץ המיוחדת. היינו א״י ולא בעבר הירדן עיין ת״כ:
2. אשר אני נותן וכו׳. פרט לעמון וכו׳. בכאן הלשון אינו מדוקדק. וה״ג בת״כ יכול משבאו לעמון ומואב ת״ל אשר אני נותן וכו׳. ופי׳ דה״א כשבאו לעמון ומואב שנתקרבו יותר לא״י יתחייבו במעשרות:
3. בבשורה הוא נותן לכם. דורש ונתתי לשון מתנה. כי האומרים מטמינין כספיהם בקירות הבית וע״י הנגעים יותץ הבית. וימצאו המטמונות
4. נגעי רוחות וכו׳. הוא דברי המחבר והוא דעת ר׳ פפא (הוריות י׳) אפילו הוא זקן או חולה ט״ס כי זקן או חולה יכול לשלוח שליח ועיין ת״כ:
וטעם כי תבאוא אל ארץ כנען – כי זה נוהג בארץ לבדו, בעבור גודל מעלת הארץ, כי המקדש בתוכה, והכבוד בתוך המקדש.
ונתתי – הדבר תלוי בנתינת השם.
א. בכ״י פריס 177: תבוא.
[WHEN YE ARE COME INTO THE LAND OF CANAAN.] Scripture reads thus1 because this law applies only in the Land of Israel because of the great status of the land; for the temple was among them, and the Glory was in the midst of the temple.
AND I PUT. The event2 is contingent on God's putting.⁠3
1. When ye are come into the land of Canaan…
2. The house plagues.
3. The house plagues are a result of divine providence. They do not come by accident.
ונתתי – כמו ואתן.
בבית ארץ אחוזתכם – שאין דין נגעים נוהגים כי אם בארץ.
ונתתי – AND I PUT – Like: “and I will put.”
בבית ארץ אחוזתכם – IN A HOUSE IN THE LAND OF YOUR POSSESSION – That the laws of tzara'at only apply in the Land.
כי תבאו אל ארץ כנען – לא נאמר כי תבואו גבי נגעי אדם וכלים לפי שאף במדבר היו נוהגים אבל בנגעי בתים שלא היה להם במדבר נאמר כי תבאו אל ארץ כנען.
דבר אחר: בשביל מעלת ארץ ישראל שהמקדש עתיד להיות בתוכה הוזקקה להיות נקיה וטהורה.⁠1
ונתתי נגע צרעת – יש מפרשים לפי הפשט: לפי שהזהיר להלן אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים (דברים י״ב:ב׳) ואין אנו יודעים באיזה מקום עבדו לפי׳ בא הנגע בבתים להודיע המקום שעבדו שם הכנענים כדי לאבדו.
1. שאוב מאבן עזרא.
כי תבאו אל ארץ כנען, "When you will come to the lad of Canaan;⁠" the Torah did not write: כי תבואו in connection with the legislation governing the plague of Tzoraat. The reason is that the rules about tzoraat already applied when the Israelites were still wandering in the desert. When speaking about tzoraat afflicting houses it did write these words of introduction, as that plague only occurs in the land of Israel. [Besides they only had tents there no houses built of stone. Ed.] A different explanation: the reason why when a plague breaks out on a house it must be destroyed, is that the earth of the land of Israel is holy, and its earth does not gladly suffer ritual contamination.
ונתתי נגע צרעת, "and I put the plague of tzoraat on a house in the land of your inheritance. According to some commentators, reading the plain text, this line has to be understood in conjunction with Deuteronomy 12,2: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, "you must destroy utterly every place where the gentiles have worshipped (idols).⁠" How are we to know in which locations the Canaanites once worshipped idols? Answer: the plague that shows up on your house is an indication that this was a house which served such a purpose. It alerts us to the need to fulfill that commandment.
כי תבאו אל הארץ – לפי הפשט יאמר כיון דעד הכא דיבר בנגעי אדם ובגדים שהיו שייך אף במדבר משא״כ בנגעי בתים אמר כי תבאו וגו׳ כלומר שם תקיימו את אלה, ד״א לדעת רש״י שנגעי בתים הי״ל לבשורה טובה לכן בנגעי אדם ובגדים שאין בהם בשורה לא תלאן בארץ, ועוד דאולי היו קצים ומואסים בה כשהי׳ אומר כי תבאו אל הארץ והי׳ לכם כל זאת, לוי.
וקשה מפני מה נתנו נגעים בבגדים דבשלמא באדם על גסות הרוח והנלווה אליו. ובבתים כדעת רש״י אבל בבגדים למה, וי״ל כי ע״ז ומשמשיה מחויבים לנתוץ ולשרוף ובבגדים שמביזת מצרים וביזת הים לא היו יודעים איזה הם ממשמשיהם והרי לא בלו שמלותיהם כל מ׳ שנה שהיו במדבר לכן שלחו בהם נגעי׳ שיהיו נשרפים, מפי מהר״ם.
אמר הכתוב בנגעי הבתים: ונתתי נגע צרעת – לרמוז כי יד י״י תעשה זאת, לא טבע כלל, כמו שפרשתי (רמב״ן ויקרא י״ג:מ״ז).
ואמר: כי תבאו אל הארץ,⁠א בבית ארץ אחוזתכם – כי עם כל ישראל ידבר, והיה ראוי אחרי: וידבר י״יב אל משה ואל אהרן (ויקרא י״ד:ל״ג), שיאמר: דברו אל בני ישראל, אבל יקצר הכתוב במובן. או, שידבר עמהם במקום כל ישראל, וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם, ושילמדו אותם לכהנים, ולא יזהיר משה עתה את ישראל, רק לבאי הארץ יזהיר: השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים (דברים כ״ד:ח׳) – כי להם צוה מתחלה במשפטים האלה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״ארץ כנען״.
ב. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2 חסר: ״י״י״.
Scripture states with reference to plagues in houses, and 'I' shall put the plague of leprosy, in order to allude to the fact that it was G-d's hand that did this, and not an act of nature at all, as I have explained.⁠1 It states, When ye are come into the land of Canaan etc. in a house of the Land of your possession,⁠2 because He is speaking to all Israel [since Moses and Aaron did not come into the Land]. Now it would have been proper that after the verse, And the Eternal spoke unto Moses and unto Aaron, saying,⁠3 He should continue to state, "Speak ye unto the children of Israel.⁠" But Scripture shortens the account since it is self-understood [that the command was to be given to the children of Israel who would enter the Land]. Or it may be that he spoke to them in the place of [i.e., as representing] all Israel, and hinted that the intention [of giving the commandment] now is merely to teach them all the laws of leprosy, and that they in turn should teach them to the priests, and Moses did not warn all Israel now [about these laws, as they did not apply until they came into the Land]. It was only those who came into the Land that he warned, Take heed in the plague of leprosy, that thou observe diligently etc.,⁠4 for it was to them that he commanded at first to take heed in these ordinances.
1. Above, 13:47.
2. (34) before us.
3. (33).
4. Deuteronomy 24:8. See ibid., 1:3 where it says that the Book of Deuteronomy was said in the fortieth year, i.e., to those about to enter the Land.
כי תבואו אל הארץ ונתתי נגע צרעת וגו׳ – תלה הכתו׳ מצוה זו בביאתם לארץ מה שאין כן בנגעי אדם ונגעי בגדים לפי שבמדבר לא היו להם בתים אבל נגעי אדם ונגעי בגדים היו יכולים להיות אף במדבר. כפר״מ מקוצי.
ונתתי נגע צרעת – פ״ה בשורה טובה היא להם לפי ששם הטמינו האמורים מטמוניותם. תימא תינח מנגעי בתים אלא בנגעי בגדים למה באים. י״ל לפי שלא ידעו אי זה בגדים הם תשמישי ע״ז ובאותם באו נגעים.
ונתתי – אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו מה ביניכם לאומות העולם כשהן חוטאין אני מלקה בהם תחלה ואח״כ בבתיהם שנאמר וינגע ה׳ את פרעה כו׳ אבל אתם אם חטאתם בתיכם אני מלקה תחלה שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכי מה חטאו העצים והאבנים אלא כדי שיראו ויקחו מוסר וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל ורצה הקב״ה להגלותם הביא סנחריב על כל האומות כדי שיראו ישראל ויעשו תשובה שנאמר הכרת גוים וכו׳ כך הקב״ה מראה לאדם ומלקה ביתו תחלה אם חזר בו מוטב ואם לאו בגדיו לוקים שנאמר אחר כן ולצרעת הבגד ועדיין אם חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בגופו שנאמר לבסוף איש כי יהיה זב וגם לוקה בג׳ מינין הללו לשאת ולספחת ולבהרת וזש״ה נכונו וללצים שפטים אמר הקב״ה עד שלא בראתיו תקנתי לו את אלו. משל לעבד רע שנמכר בשוק והלך אדם לקנותו והכיר בו שהוא רע ולקח עמו כבלים ומקל לרדותו בהם אם יסרח כיון שסרח אסרו בכבלים והכהו במקל.
ונתתי, "I will give;⁠" the Lord said to the Jewish people: see how different you are from the nations of the globe; when the former sin, I first punish them, as we know from Genesis 12,17: וינגע ה' את פרעה ואת ביתו "the Lord afflicted Pharaoh with a plague and his house" when I have occasion to strike anyone of you with a plague, I warn them by first sending a plague to the sinner's house, and garment before striking his flesh. (Compare our verse here.) Why would I do this, seeing that the stones and the timber have not committed any sins against Me? I do this in order to give you a warning that worse is to come if you do not heed My warning. Before I sent Sancheriv to exile the ten tribes, I first let him conquer all the countries surrounding yours, so that you would take notice and mend your ways. Compare what the prophet Tzefaniah wrote in Tzefaniah 3,6: הכרתי גוים נשמו פנותם, החרבתי חוצותם מבלי עובר נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב. "I wiped out nations, their corner towers are desolate; I turned their thoroughfares into ruins, with none passing by; their towns lie waste without people, without inhabitants.⁠" This is how G–d sends warnings to His people of what might befall them unless they mend their ways by afflicting their possessions before afflicting them.⁠1 In verse 55 of our chapter, the afflicted house and subsequently the afflicted garments of a person, are cited as warnings of physical afflictions to follow if the warnings were ignored. If the warnings were heeded by the owner of those houses or garments mending their ways their flesh will not become affected. We know this from what is written in chapter 15 verse 2: איש כי יהיה בו זב וגו', "when any man has a discharge emanating from his sexual organ he is ritually contaminated.⁠" This is also what Solomon had in mind when he wrote in Proverbs 19,29:נכונו ללצים שפטים, ומהלמות לגו כסילים, "punishments are prepared for the scoffers, beatings for the backs of the fools.⁠" G–d is quoted by Solomon as having said that He prepared these methods of disciplining Man already before He even created Man himself.
1. [The prophet spells all this out in subsequent verses. Ed.]
ונתתי נגע צרעת וגו׳ – פירש״י בשורה טובה היתה להם בשביל המטמוניות וכו׳.
וי״מ: דלכך ראה נגע בבתים ובבגדים לפי שצוה לבער ע״ז ומשמשיה והיו שם בתים ובגדים שהיו משמשי ע״ז ויש שאינם יודעים שהיו משמשי ע״ז נתן הקב״ה בהם נגע כדי שינתצו וישרפו:
ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם – כתב הרמב״ן הכתוב מדבר כנגד כל ישראל והיה ראוי לומר דברו אל כל עדת בני ישראל אלא שהכתוב מקצר.
אי נמי: מדבר עמהם במקום כל ישראל. והטעם שאין כוונת הפרשה עתה רק ללמד להם כל דיני הצרעת ושילמדו אותם לכהנים ומשה לא הזהיר בהם עתה את ישראל אלא בבואם לארץ הזהירם בהם השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם כאשר צויתים כי להם צוה תחלה במשפטים האלה:
ונתתי נגע צרעת, "I will place a tzoraat affliction, etc.⁠" Rashi, -seizing on the word נתן meaning "giving,⁠"- explains this verse as good news, saying that these symptoms alert the owner of the house to hidden treasure in that house buried by the previous owner.
Other commentators believe that these symptoms both in houses and garments, alert the new owner that these items unbeknown to them used to be artifacts of idolatry and therefore had to be destroyed. Now that the owners had been alerted, they could fulfill the commandment to destroy the items in question.
ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, "I will place a tzoraat in the house of the land of your possession.⁠" Nachmanides writes that the verse is addressed to the entire people of Israel, and it should therefore have been told to the entire nation, i.e. we would have expected the Torah to continue in verse 33 with the words אל כל עדת ישראל, "to the whole community of Israel.⁠" The Torah, for reasons we do not know, decided to abbreviate.
Alternately, the point is that the Torah spoke to Moses and Aaron in their capacity as the representatives of the whole people. The reason why the Torah, at this time, informed only Moses and Aaron of the legislation pertaining to such afflictions, is that all the details would have to be taught to the priests. Moses thought it pointless to teach all these details now, and preferred to wait until the Israelites would be on the point of entering and conquering the land. In Deut. 24,8 Moses does indeed warn the Israelites to observe all the pertinent laws and to follow the instructions of the priests concerning them.
ונתתי נגע צרעת – פי׳ הר״א מגרמייזא כל הפרשה הזאת נדרשת על בית ראשון ועל בית שני.
ובא אשר לו הבית – זה הב״ה.
והגיד לכהן – לירמיה הנביא שהיה כהן שנ׳ (ירמיהו א׳ א׳) מן הכהנים אשר בענתות.
כנגע נראה לי בבית – זו ע״ז, כנגע נראה בגי׳ מראה עגלים. ד״א גימ׳ עגלים פסל מיכה, לכהן בגי׳ זה לנביא.
וצוה הכהן ופנו את הבית – וצוה להם ירמיה לפנות בית המקדש ולטהרו שנ׳ (ישעיהו כ״ח כ׳) כי קצר המצע מהשתרע.
בטרם יבא הכהן – זה הב״ה, כהן בגי׳ דין א׳ הב״ה שהוא דיין יחידי כלומר בטרם ישב עליו בדין.
ולא יטמא כל אשר בבית – כי ע״ז מטמאה כאהל המת שנ׳ (תהלים ק״ו כ״ח) ויאכלו זבחי מתים כדאית׳ במסכת ע״ז ואח״כ כשהוכיחן ירמיה ולא הועיל.
ובא הכהן – לישב עליהם הב״ה בדין.
והנה הנגע בקירות הבית – שנ׳ (יחזקאל ח׳ י׳) מחוקה על הקיר.
שקערורות – עשתה מאד ירקרקות או אדמדמות מראה גוני ע״ז.
ויצא הכהן מן הבית – עשר מסעות נסעה שכינה.
והסגיר את הבית ז׳ ימים – כלומר ז׳ שנים נעשה גחלים עוממות. ד״א ע׳ שנים של גלות בבל שנ׳ (ישעיהו כ״ד י׳) סוגר כל בית מבוא.
וראה הכהן והנה פשה הנגע – ראה הב״ה שהוסיפו חטא על חטא שנ׳ (הושע י״ג ב׳) ועתה יוסיפו לחטוא.
וצוה הכהן וחלצו – צוה הב״ה לשרוף ביתו ולהחריב היכלו.
ושפכו את העפר – אלו כלי שרת של היכל של זהב שנקרא עפר שנ׳ (איוב כ״ח ו׳) ועפרות זהב לו.
אל מקום טמא – אל גלות בבל.
ולקחו אבנים אחרות – לסוף ע׳ שנה של גלות בבל נבנה בית המקדש בשנייה.
ואם ישוב הנגע ופרח – זה חרבן בית שני שחזרו וחטאו.
צרעת ממארת היא – שנ׳ (מלאכי ג׳ ט׳) במארה אתם נארים.
והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא – כלומר כל הימים שהסגירו הב״ה ביד אומה הרשעה הבא לשם עובר בלאו שנ׳ (ירמיהו כ״ז כ״ב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פוקדי אותם, איכא למ״ד (כתובות קי״א א׳) אכלי שרת קאי דכתיב לעיל מיניה כה אמר י״י על כל הכלים.
ואם בא יבא הכהן – שנ׳ (חבקוק ב׳ כ׳) אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא.
והנה לא פשה הנגע – שנ׳ (יחזקאל כ׳ ל״ח) וברותי מכם המורדים, וכתיב (ישעיהו א׳ כ״ה) ואסירה בדיליך.
וטהר הכהן את הבית – וחטאת הבית וכפרתהו.
ולקח לחטא את הבית שתי צפרים שנ׳ (ירמיהו ג׳ י״ד) ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה.
ד״א שתי צפרים – שתי משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
ועץ ארז – כדאיתא במסכת שבת (קי״ח ב׳) דא״ר יוסי ה׳ בעילות בעלתי ונטעתי ה׳ ארזים בישראל.
ושני תולעת – אלו ישראל שנ׳ (ישעיהו מ״א י״ד) אל תראי תולעת יעקב.
ואזוב – אלו קטני ישראל.
ושחט את הצפור האחת – זה משיח בן יוסף שיהרג.
אל כלי חרש – כלומר שיפול ביד אומה הרשעה שנמשלה לחרס, וכן א״ר עתידה אומה הרשעה שתשמש בכלי חרס ואז יהיו ישראל בפחד גדול⁠(ים) ט׳ חדשים שנ׳ (מיכה ה׳ ב׳) לכן אתנם עד עת יולדה ואח״כ.
ולקח עץ ארז – כי אז יקבוץ הב״ה את נדחי ישראל ופליטה הנשארה.
וטבל אותם – שנ׳ (יחזקאל ל״ו כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים.
ושלח הצפור החיה על פני השדה – זה משיח בן דוד שישלחהו הב״ה לציון שנקר׳ שדה שנ׳ (ירמיהו כ״ו י״ח) ציון שדה תחרש, צפר בגי׳ זה משיח.
ד״א ונתתי נגע צרעת – כלומר אל תאמרו מקרה הוא אלא שובו בנים שובבים, כי מאתי המכה ומלקה תחלה בהונו של אדם, לא חזר בו לוקה בגופו. וכן באדם הראשון תחלה לקה בהונו ואח״כ בגופו כי עפר אתה וכן בתוכחה. ולמה כתב תחלה נגעי הגוף כדי ליתן יראה ופחד באדם. אמר הקב״ה במדבר לא היה לכם בתים לכן מתחיל בגופכם, וכשתבואו לארץ אתחיל בבתיכם, ולמה לא התחיל בבגדים לפי (שלבושי בגדיו) [ש]⁠לא היו צריכים לשנות בגדיהם שנ׳ (דברים ח׳ ד׳) שמלתך לא בלתה מעליך.
ד״א ונתתי נגע צרעת – פרש״י בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמון. והקשה הר״י דאמרינן (נגעים פי״ב מ״ו) גבי נגעי בתים אוי לרשע אוי לשכינו.
ד״א ונתתי נגע צרעת – פרש״י בשורה היא להם וגו׳. והקשה הרא״ש תינח מבית לכך באה הנגע בבית כדמפרש ר״ש לפי שאמוריים הטמינו, אלא הבגדים למה בא הנגעים עליהם. ותירץ לפי שצוה הב״ה לבער ע״ז ומשמשי׳ והיו שם בגדים שהיו משמשי ע״ז ויש שלא היו יודעים שהיו משמשי ע״ז נתן בהם הב״ה נגע.
ד״א ונתתי נגע צרעת – כתב הרמב״ן הכתוב מדבר כנגד כל ישראל, והיה ראוי לומר דברו אל כל עדת בני ישראל. אלא שהכתוב מקצר. א״נ מדבר עמהם במקום כל ישראל. והטעם שאין כוונת הפרשה עתה רק ללמד להם כל דיני הצרעת ושילמדו אותם לכהנים, ומשה לא הזהיר בהם עתה את ישראל אלא בבואם לארץ הזהירם בהם (דברים כ״ד ח׳) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים כאשר צויתים, כי להם צוה תחלה המשפטים האלה.
כי תבֹאו אל ארץ כנען – מגיד שאין נגעי בתים נוהגים אלא בארץ ישראל.
ונתתי נגע צרעת – הנה ייחס לה׳ יתעלה נתינת נגע צרעת, כי הוא סיבה לכל מה שיתחדש באופן⁠־מה, ואף על פי שאין הרע מתחדש ממנו בעצמוּת, כמו שהתבאר במקומותיו. וגם אפשר עם זה שיהיה הנגע מתחדש בבתים על צד ההשגחה, אם להראותם האוצר הגנוז שם, כמו שאמרו ז״ל, או לשמור העומדים בבית מהמפולת; וזה, שהם ישבו בבתים אשר לא בָּנוּם, ולזה היה אפשר שיהיו רעועים ונכונים אל הנפילה, לרוב זמן זה הבנין, והם לא ידעו זה. ולזה היה ה׳ יתעלה מראה בבית ההוא, על צד ההשגחה, זה ההפסד אשר לאבני הבית בקירות הבית. והנה היה מראה זה הנגע ירקרק או אדמדם, לסיבה בעינה שזכרנו בנגעי בגדים וכלי עור.
בבית ארץ אחֻזתכם – למדנו מזה שירושלים אינה מטמאה בנגעים, לפי שלא נתחלקה לשבטים, ולזה אינה אחוזה לאיש מיוחד שיתכן שיֵאמר בה ׳ובא אשר לו הבית׳ (פסוק לה).
(לד-לח) א...והסוג הה׳ הוא צרעת הבתים והוא הפסד הדעות הנמשך מההרגל עם בני האדם הנפסדים בדעותיהם בשכונתם בהיות חלק מדינה עמהם ולזה עשתה ההשגחה האלהית סימן אל זה בשלוח משלחת נגע הצרעת בבתים אשר הם שוכנים בהם כדי שיתעוררו אל לבם שמצד השכונה באת להם הרעה ההיא.
והיה ההשתדלות בו ע״י הכהן המורה כעין מה שאמרנו בצרעת הבגד והוא הסגר הבית שבעת ימים כלומר שינעול חדריו ויסגור דלתיו בעדו לבלתי השתתף במעשיהם ודעותיהם.
א. במקור, פירוש בעל עקדת יצחק לפרשת נגעי בתים נכתב בסוף פירושו לויקרא י״ג, אך במהדורתנו הוא הובא כאן על סדר הפסוקים.
(34) The fifth and last category of blemishes is the one that afflicts one's house, one's dwelling. It is symbolic of bad habits acquired through association with evil people. The house is representative of one's wider social contacts, much more so than one's clothing. The priest's inspecting the house, suggests to the owner that he must keep away from his usual social environment, and rid himself of the negative character traits he has acquired through such associations. If the stains spread during the period of quarantine, this is a sign that the owner, has failed to take the lesson to heart, and the afflicted area must be replaced. If this still does not prevent re-appearance of the stains, the whole house must be destroyed, i.e. there is no hope to rehabilitate the owner. If, however, the stains have been contained after the whitewashing and removal of the diseased area, the house is declared fit, and the owner brings the prescribed atonement offerings. The very fact that the Talmud demands such stringent criteria, before the house afflicted with these kinds of stains becomes subject to total destruction, makes it practically impossible for these requirements to be fully met. This bears out the symbolic nature of this piece of legislation. (Sanhedrin 71.) The lesson it contains, is, of course, the one corresponding to the recipe for successful character improvement by Rabbi Yossi, the pious one, the Chassid, that one should endeavour to be and to have good neighbors. The Bible does not name a person as having been afflicted with bayit menuga, a house that had to be torn down due to stains. Nor for that matter, do we know of an instance of garments that had been afflicted with these nega-im. We therefore do not equate these afflictions as being directly associated with the virtues or shortcomings of any of the students of Rabbi Yochanan ben Zakkai. There are contradictory opinions in the Talmud, whether in the course of history this legislation was ever implemented in practice.
Our opening Midrash can therefore be understood thus. The portions that are dealing with these unpleasant blemishes are dear to God because of the fact that by heeding symptoms of imperfections in their respective characters, those afflicted can rehabilitate themselves. Others, noting what has happened are forewarned to reach their respective goals in life without becoming victims of the yetzer hara. The negative aspect of these portions is, of course, that inasmuch as these physical blemishes reflect defects of character and soul, man is revealed as morally inferior to the animals. But, since, as in the case of the verse quoted from Maleachi, the offerings brought by those afflicted with skin troubles when cured testifed to their moral rehabilitation, the whole subject matter is beloved by God. Leviticus 14,34, is not to be understood "as a result of when you come to the land of Canaan,⁠" but rather, -as the Midrash Rabbah Leviticus 15, relates- the Jews who saw the houses with the stains were afraid of the nature of such a country. They were reassured by God that these phenomena were outgrowths of the former inhabitants' character defects who had been possessed of excessive greed for material possessions. In the case of the Jews, these stains would pinpoint hidden treasures for the benefit of the new owners. The meaning is similar to the verse in Exodus 15,26 "when you listen to My commandments, all the afflictions which I have visited upon Egypt, I will not afflict you with, I am the Lord your Healer.⁠"
The proof that this is so, is in the separate treatment of Zav and Zavah. This draws our attention to the fact that each reflects different aberrations, and therefore requires individual methods of character rehabilitation.
A male's state of seminal discharge is more serious than that of the female, since in the case of the female, a flux, though occurring at the wrong time of her menstrual cycle is a relatively minor departure from the norm. A male's flux reveals a more serious imbalance, and therefore requires more in the way of rehabilitation, such as immersion in mayim chayim, water from a well, not water stored in a pool. There is also a broader range of impurities which are communicated by a male afflicted with zav. All who contact him or what is his, become affected. The touch of an earthen vessel by a male zav communicates impurity to the entire earthen vessel, not merely to its external walls. Verse thirty one, at the conclusion of the whole legislation, clearly spells out that the objective is to stave off impurity which would endanger and jeopardise our national existence of holy soil.
וידבר ה׳ אל משה לאמר כי תבואו אל ארץ כנען וגומר עד איש איש כי יהיה זב. ענין נגע הבתים אין ראוי שיעלה הלב שהי׳ בטבע כמו שחשב הרלב״ג כי איך יתכן שימצא חולי הצרעת המסובב מעפוש הדם והפסד הליחות במה שאין לו דם ולא ליחה. אבל ענינו כפי הנרא׳ מהפסוקים הוא בעבור שצוה הכתוב על טהרת המצורע בדרך השגחיי נסיי לא בדרך טבעי מהקזות והרקות ויותר הדברים שחכמת הרפוא׳ תסדר ברפואת הצרעת כמו שנרא׳ מן הקרבנות וההזאות והרחיצות במים שזכרה התור׳ לזה סמך אליו ענין צרעות הבתים שאינו גם כן כפי המנהג הטבעי אלא בדרך הפלא כאלו אמר ואל תתמה איך ירפא המצורע בדברים ההמה שזכר הכתוב כי הנה עוד תשוב ותרא׳ שכאשר תבואו אל ארץ כנען מפני שהיא ארץ אשר ה׳ דורש אותה תמיד והוא אמרו אשר אני נותן לכם לאחוז׳ וכבר יקרה שפעמים על דרך ההשגח׳ יתחדש נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וממה שאמר ונתתי גלה שאין הדבר בטבע כי אם בהשגחתו ורצונו יתברך. והיה תכלית זה הנס אם בדרך התרא׳ שיעש׳ השם לאדם כדי שישוב מחטאתיו וכאלו אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננ׳ להתרות לבעל הבית שובה ישראל עד ה׳ אלהיך ראה הנגע בביתך ואם לא תשוב תחול הצרעת בך ובבניך וזהו דעת חז״ל בדבר הזה עצמו ולכך נסמך צרעת הבתים אחר תורת המצורע. ואפשר לומר עוד שהי׳ זה גם כן לסבה אחרת והיא להודיעם כי אחרי בואם אל הארץ יראה בה נגע צרעת והוא רמז לעבודה זרה אשר יעבדו בה. וצוה בנתיצ׳ הבית מפני הצרעות רמז לבית קדשם ותפארתם שמפני נגע עונותיהם יבא להריס׳ וסתירת בנינו הנה אם כן באה פרשת צרעת הבתים כדי לאמת להם שהחולי והצרעת הבא עליהם והנרפא מהם הכל הוא בהשגחת השם ועל דרך מאמר אדון הנביאים במשנ׳ תורה (דברים כ״ד ח׳) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות. ונתן להם ראיה על היות צרעתם בהשגח׳ לא בטבע ממה שקר׳ למרים וזהו זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים שמפני מה שדבר׳ במשה לקתה בצרעת ונתרפא׳ בתפלתו. והותר׳ בזה השאל׳ הז׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

[א] לאחוזה
[1] יומא פרק ראשון דף יב ע״א (יומא יב.)
[ב] ונתתי נגע צרעת
[1] הוריות פרק שלישי דף י ע״א (הוריות י.)
[ג] בבית ארץ אחוזתכם
[1] יומא פרק ראשון דף יא ע״ב (יומא יא:), ודף יב ע״א [2] מגילה פרק רביעי דף כו ע״א (מגילה כו.) [3] נדרים פרק שביעי דף נו ע״א (נדרים נו.) [4] גיטין פרק תשיעי דף פב ע״א (גיטין פב.) [5] בבא קמא פרק שביעי דף פב ע״ב (בבא קמא פב:)
בשורה היא לכם. דאם לא כן, ׳כי יהיה נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם׳ מבעי ליה:
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה – יש לדקדק למה פרט אצל נגעי הבתים כי תבואו אל ארץ כנען יותר מבשאר מיני נגעים, גם מאמר אשר אני נותן לכם לאחזה כולו מיותר כי זה ידוע, גם באמרו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם הל״ל בבתיכם, אע״פ שלפי פירש״י שפירש שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו׳ אין זה קושיא כי נקט אחוזתכם למעט הבתים שיבנו שם ישראל שאין שייכות לטעם זה, מ״מ הלשון סתור קצת כי באומרו אשר אני נותן לכם לאחוזה ייחס האחוזה אל השי״ת ובאמרו אחוזתכם ייחס האחוזה אל ישראל כאילו המה האוחזים בנחלה בכח ידם, גם טעמו של רש״י צריך ביאור.
והקרוב אלי לומר בזה שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כמ״ש רז״ל (ערכין ט״ז) מן פסוק ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה׳ לו לאחזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים כי לי הכסף והזהב אמר ה׳ (חגי ב׳:ח׳) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן כ״א משלחן גבוה קא זכי ליה לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מ״ד:ד׳) כ״א ימין ה׳ רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה׳ הוא הנותן לך כח ואחזה, וא״כ דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ר״ל במקום שאתם מיחסים האחזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד ובא אשר לו הבית. זה שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש כי שניהם מדברים מענין זה או ממי שתולה האחזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות העין הנמשך ממה שתולה האחזה בעצמו.
וי״א שטעם נגעי הבתים, לפי שהאמוריים בנו בתיהם לשם ע״ז ע״כ הקב״ה מביא נגעים על הבתים כדי לנתוץ אותם ובזה נ״ל ליישב מדרש האומר כנגע נראה לי בבית זו ע״ז (ילקוט שמעוני מצורע תקסג) ודרש כל פר׳ זו על בהמ״ק שנחרב בעבור הע״ז שהעמידו שם כו׳, וכי יעלה על הדעת לומר שבעל מדרש זה דעתו להוציא כל הפר׳ מפשוטו ולפרשה על חורבן בהמ״ק אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם ע״ז וע״כ הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בהמ״ק אשר בו העמיד מנשה הצלם בא לידי נתיצה בעון זה וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמ״ש כאן ובא אשר לו הבית, כך בחורבן בהמ״ק בא אשר לו הבית זה הקב״ה, וכמ״ש כאן והגיד לכהן כך יגיד הקב״ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמ״ש כאן כנגע נראה לי כך יאמר גם הקב״ה. ובדרך זה מבואר כל המדרש והפסוקים כולם כפשוטם.
ואין להקשות על טעם זה, א״כ למה לא יבואו הנגעים על הבתים מיד בבואם לארץ, בשלמא לטעמא דמטמוניות שמא אין כל בעל הבית זוכה לאותו מטמון תשובה לדבר שגם בביעור ע״ז מגלגלין זכות על ידי זכאי, ודווקא אם ידור בבית איזו איש הגון מצד מעשיו אין נכון שידור הוא בבית שיש בו נדנוד ע״ז. ונוכל לומר שפסוק זה בשורה טובה לישראל כמ״ש (איכה ד׳:י״א) כלה ה׳ את חמתו ויצת אש בציון, וטובה זו היא שמכלה חמתו בעצים ואבנים ואינו נוגע בגופות, כך בשורה זו בנגעי הבתים זה״ש כנגע נראה לי בבית בכף הדמיון כעין הנגע הראוי לבא עלי נראה לי בבית. גם לטעם צרות העין אמר כעין נגע הראוי לבא על צרי העין והוא פיזור ממונם כך נראה לי בבית כי סופו לבא לידי שיפזר הכהן ממונו. ומה שצוה ליקח לחטא הבית צפרים כבר אמרנו להורות שהעושה עשה יעשה לו כנפים כצפרים עפות, אבל לרש״י שלא זכר כ״א מעשה פטיט קשה מה ענין זה לנגעי הבתים ע״כ אמרנו למעלה שהצפרים יש בהם רמז גם על חמדת הממון הגורם רום לב ועל כן יקח גם עץ ארז.
אֲחֻזַּתְכֶם: הזי״ן דגושה. [אֲחֻזַּתְכֶם].
בשורה היא. דאל״כ כי תהיה מבעי ליה, מאי ונתתי. וא״ת תינח נגעים של בתים אבל נגעים של בגדים למה הן באים. וי״ל לפי שלא ידעו איזה בגדים היו תשמישי ע״א ובאותן בגדים באו הנגעים וצריך לשורפם. מצאתי: [דברי דוד] יש מקשים תינח בנגע החוזר דדינו בנתיצת הבית, בנגע שאין חוזר מאי איכא למימר, ועוד יש מקשין הא אמרינן בפרק יש בעירכין דנגעי בתים באים ע״י עון צרות עין. ונראה דחדא מיתרצת בחברתה, דודאי הנגע של בתים בא מחמת עבירה אלא שזה חסד אל ית׳, שאפשר שלפעמים ימשך טובה מן העונש, דהיינו שטמון, וזהו נכלל בלשון חכמים טובה מעין רעה וזו הוא הבשורה:
This is an announcement. Otherwise, it should say: "When there will be.⁠" Why does it say, "And I shall put"? You might ask: This [reason] is fine regarding the eruptions in houses, but what is the reason for the eruptions on clothing? The answer is: Because they did not know which garments were used for idolatry and the eruptions came in those garments, and they had to burn them (so I found). Some raise the difficulty: This [reason] is fine regarding a returning eruption, whose law is to tear down the house, however, with a non-returning eruption — what can we say [i.e., what is the reason for such eruptions]? Furthermore, some ask: The Gemora says (Erichin, 16a) that eruptions of the house come because of miserliness! It seems that one [question] is answered by the other. Certainly, the eruption of a house comes because of a transgression, but Hashem's kindness makes it possible that sometimes goodness will come out of the punishment, which [in this case] is the hidden [treasures]. This is included in the language of the Sages: A goodness [resulting] from miserliness, and this is the announcement (Divrei Dovid).
כי תבואו וגו׳ ונתתי וגו׳ – וכי בשורה היא זו, ולא היה לו לומר אלא כי יהיה נגע בקירות בית אחוזתכם וגו׳ כדרך שהזכיר בנגעי בני אדם. ורז״ל הרגישו מזה ואמרו (ויק״ר פי״ז) כי לפי ששמעו הכנענים שישראל באים לארצם והטמינו כל וכו׳ ע״כ, וזה דרך דרש. ועל פי מה שאמרו במדרש (שם) וזה לשונם אמר ר׳ לוי אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה וכו׳ בתחלה הנגעים באים על ביתו וכו׳ ע״כ יתבאר על נכון. והוא לצד שהקדים לומר נגעי בני אדם, והוא הפך האמור בבעל הרחמים, לזה אמר מה שהקדמתי נגעי בני אדם הוא לצד שעדיין לא באתם אל הארץ ואין בתים לנגוע בהם, אבל כי תבואו אל הארץ אז לא אתן הנגע באדם תחלה אלא ונתתי נגע בבית ארץ וגו׳ תחלה.
וטעם שלא סדר הכתוב נגע הבית קודם, לצד שנגעי אדם ישנם תיכף ומיד מהדיבור ואילך נוהגים ונגעי הבית הוא כי יבואו, לזה הקדים הצריך תיכף ומיד. ואם תאמר אם כן היה לו להקדים נגעי בגדים לנגעי אדם ששניהם ישנם מיד ולהם ראוי להקדים כסדר מדת בעל הרחמים. ונראה כי בחר ה׳ לסדר נגעי בגדים בין נגעי אדם ונגעי בתים לצד שיש בהם דברים שהם שוים בהם לנגעי אדם ויש דברים ששוים לנגעי בתים, כי בשיעור הצרעת שוים לדין נגעי אדם בגריס ולא כצרעת הבתים שהוא בב׳ גריסין. ובגוונים שוים לנגעי בתים ירקרק או אדמדם ולא בגוון לבן כנגע אדם.
עוד נראה בהעיר למה סדר הכתוב דיני נגעי הבגד קודם שהשלים כל דיני נגעי בני אדם טומאתו וטהרתו, שהיה לו להמתין עד שיגמור כל משפט צרעת אדם ואחר כך יסדר משפט הבגדים, ואין לומר שנתכוין הכתוב לסדר דיני הטומאה בפני עצמן ודיני טהרתם בפני עצמם, שאם כן למה לא שפט כן גם בצרעת הבית שהיה לו גם כן להקדים טומאת נגע הבית קודם משפט טהרת נגעי אדם ובגדיו. אלא ודאי שהראה הכתוב בזה שהקדים נגע הבגד קודם לנגע אדם וקודם אומרו זאת תהיה תורת המצורע שבו רמז סימן עון הצרעת כי פיו ענה בו כמו שפירשנו בתחלת הפרשה כתב נגעי בגדים וכוונתו הוא לומר שהבגדים לוקים תחלה, ומה שהתחיל בדין הבאת הנגע באדם ולא התחיל בבגדים, בזה נתחכם הכתוב לחזק הדברים שנגעי הבגדים גם כן באים בחטא האדם כמו נגעי אדם, ולזה התחיל בנגעי אדם וסמוך להם אמר נגעי בגדים ואמר אחר שניהם זאת תהיה תורת המצורע תורתו של מוציא שם רע הראת לדעת כי גם על נגעי בגדים חוזרים הדברים מה שלא היה מובן כן אם היה מסדר נגעי בגדים והבן.
עוד נראה שחש הכתוב להקדים נגע הבגד ואחר כך נגעי אדם, שאז הייתי אומר כי נגע הבגד בא על עון קל ונגע אדם בא על עון חמור ולא על עון עצמו שיתחייב לבא נגע על האדם בא על הבגדים לצד הרחמים, ולזה הקדים הכתוב ואמר נגעי אדם לומר כי גם צרעת הצריכה לבא לאדם בעל הרחמים מביאה בבגדים אולי ישוב ורפא לו מבוא עליו. ועדיין אני אומר דלמא על עון חמור באים נגעי אדם ועל עון קל באים נגעי בגדים והתורה סידרה החמור תחלה שהם נגעי אדם ואחר כך הקל שהם נגעי בגדים, אם כן היה לו לסדר משפט הבגדים אחר משפט אדם וטהרתם וכמו שכתבתי למעלה והבן.
כי תבאו…ונתתי נגע צרעת, When you come to the land…and I will give a plague of "leprosy,⁠" etc. How can one describe the plague of "leprosy" breaking out on one's house as good news so that the Torah describes it as a gift from God? Why did the Torah not merely write: "when the walls of your houses develop certain stains, etc.⁠" in the same way as the Torah described such a skin disease in 13,9? Vayikra Rabbah 17,6 was conscious of this and explained that the Canaanites who heard that the Israelites were approaching hid their valuables inside the walls of their houses. When the walls would display signs of "leprosy,⁠" the Jewish owner would investigate and discover the hidden treasure. This is homiletics, of course. Rabbi Levy explains in that same Midrash that when God wishes to reprove us He does not immediately inflict pain on our bodies, but He first afflicts our houses, and in the event this does not help He afflicts our clothing. Only if we fail to respond to these two warnings does God inflict the plague on our bodies, i.e. our skin. When viewed in this light the affliction on the house is indeed a "gift" i.e. a demonstration of God's loving concern for us.
Why then did the Torah list the respective plagues on man, his clothing, and his house, in the reverse order of what Rabbi Levy would have us believe? I have explained this previously. At the time the legislation was revealed the Israelites had not yet entered the Holy Land and therefore God could not warn the guilty individual by smiting his house first. The reason the Torah introduced this paragraph with the words: "when you come to the land, etc.⁠" is to tell us that as of that time the order of afflictions would be reversed and God would first strike the house of the guilty person whom He wanted to warn to mend his social behaviour. You may still ask why the Torah does not list the "leprosy" on one's clothing before the "leprosy" on one's skin, seeing that everyone wore clothing at the time this legislation was revealed? God could have demonstrated His loving concern for the guilty by first smiting his clothing and the Torah describing this as the first example of such a נגע צרעת? It appears that the reason the Torah chose to position the legislation of "leprosy" on one's clothing in between the legislation of skin disorders and "leprous-like stains" on the walls of one's house, is because there are some common denominators between the stains on the house and on the clothing on one side, and between the stains on the clothing and on the skin on the other side. The minimum size of a נגע צרעת on one's skin and the size of such a נגע צרעת on one's clothing is identical, whereas the minimum size of that plague on a house to be considered as טמא is twice that of people or clothing. On the other hand, the plague on both clothing and houses is characterised by a greenish colour, whereas the skin disorder which afflicts man is of some kind of whitish shade.
Furthermore, we need to understand why the Torah did not complete the laws pertaining to the plague on people before introducing the legislation about a plague afflicting one's clothing. The reason cannot be that the Torah wanted to group together all the laws of ritual impurity resulting from such stains before describing the procedures leading to their purification. If that had been the Torah's intention why did it not also describe the impurity arising from a plague on houses before commencing with the laws of purification? I think it is quite obvious that the unusual positioning of the law of the plague on one's clothing right in the middle of the legislation concerning "leprous" skin, is proof that the Torah wanted to teach that God first afflicts man's garments before afflicting man himself. The Torah made plain by the positioning of the נגע בגדים that it too was caused by man's sinful conduct. When the Torah describes the purification rites after having spelled out the law about the respective ritual impurity the garments conferred on the sinful man who wears them, it is clear that had man responded to the call to repentance of the plague on his garments, he would not now also need to purify himself from the effects of the נגע צרעת on his skin.
Another reason the Torah did not first mention the affliction on man's garments is that had it done so we would have assumed that a plague on one's garments indicates guilt of a minor nature, whereas a plague on one's skin is indicative of a sin of a more serious nature, rather than that both plagues are a punishment for the same sin, the skin-disease being a punishment for lack of sensitivity to the message God sent to the wearer by afflicting his clothing.
כי תבאו – יכול לעבר הירדן ת״ל אל ארץ. ארץ המיוחד׳ יכול משבאו לעמון ומואב ת״ל אשר אני נתן לכם לאחז׳ עד שיכבשו. כבשו ולא חלקו למשפחות ולא לבני אדם לכ״א ואין כל א׳ מכיר את שלו ת״ל ובא אשר לו כו׳.
ונתתי עיין רש״י ז״ל רש״א פרט לנגעי אונסין כו׳ [ר״ל נגעי רוחות וכשפי׳ והוא בהוריות י׳ ע״א בבית ארץ אחזתכם. פרט לבית בנוי בספינה ובאסקריא על ד׳ קורות. בבית. להביא הבנוי על ד׳ עמודים. אחזתכם. ולא ירושלים ר׳ ישמעאל או׳ אחזתכם ולא בתי נכרי׳ וה״ה לבגדיהם.
נותן לכם לאחֻזה – היא הארץ שירשו כשעלו ממצרים, והיתה להם לאחוזה. אבל בתי ישראל שבחוצה לארץ, או גם בארצות שנתן השם ב״ה במתנה לאברהם אבינו ע״ה, ולא נתנו לאחוזה לעולי מצרים, כגון קיני וקניזי וקדמוני, אין בתי ישראל שבהם מטמאים בנגעים.
ונתתי נגע צרעת – (פרשה יג מז).
בבית ארץ אחֻזתכם – בבית בנוי בארץ שהיא אחֻזתכם, אבל מה שלא כבשו עדיין מידי הכנענים אין הנגעים מטמאים בו.
ונתתי נגע צרעת – ללמדנו שהנגעים הללו אינן ממנהגו של עולם, אלא בדרך מופת:
כי תבאו וגו׳ – נגעי בתים נוהגים רק בארץ ישראל (ומטעם זה, ככל הנראה, הם באים בתורה בפרשה נפרדת), ורק לאחר שהארץ נתחלקה לנחלות, כך ש״כל אחד מכיר את שלו״. באותה העת, הארץ תהיה ״לאחוזה״ (פסוק לד), ואז תתקיימנה תיבות ״אשר לו הבית״ (פסוק לה) – ״מי שמיוחד לו״ (יומא יב.).
בית השותפים מטמא בנגעים, מאחר שיש לו בעלים מסוימים, אף שהם רבים. בית הכנסת מטמא בנגעים רק כשיש בו בית דירה לחזן [גבאי] הכנסת. מאידך, בתים בירושלים אינם מיטמאים בנגעים; שכן ירושלים נחשבת לרכוש לאומי, ״לא נתחלקה לשבטים״. לפיכך ״אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן״: העולים לירושלים לרגלים היו זכאים ללינה חינם. לא הותר לבעלי הבתים ליטול שכר דירה, מאחר שהם עצמם לא היו בעלים מלאים על בתיהם (שם יא:–יב.).
בתים מיטמאים בנגעים רק אם הם ״אחזתכם״, רכוש יהודי – למעט בתי נכרים. לפיכך ״הלוקח בתים מן הנכרים יראו בתחלה״ (נגעים יב, א), כמו בנגעי בגדים (עיין פירוש לעיל יג, מז, והדיון בסוף פרק יג).
[עד]
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה – הזכיר ג׳ תנאים: (תנאי א) שיבואו אל ארץ כנען שהיא הארץ שבעבר הירדן המערבי שכולו נקרא על שם כנען, לא ארץ סיחון ועוג שאינו נקרא בשם זה. ובספרא (קדושים פרשה ג, אמור פרשה י, בהר פרשה א) דריש מ״ש גבי ערלה ועומר ושמיטה ״כי תבואו אל הארץ״ – הארץ המיוחדת ולא ארץ סיחון ועוג, שמ״ש ״הארץ״ בה״א הידיעה הוא ארץ כנען הנז׳ פה שהוא הארץ הידועה שנתן ה׳ לאברהם אבינו. (תנאי ב) אשר אני נותן לכם״ שאף מן הארץ שנתן ה׳ לאברהם וכבשוהו ישראל שהוא חלק עמון ומואב שטהרו בסיחון, הם נטלוהו כעת מעצמם לא על ידי מתת ה׳ שלא יתנם להם על לעתיד לבא. וכן אמר בספרא במקומות הנ״ל ועיין בתשב״ץ (חלק ג סימן קצה) באורך. (תנאי ג) ״לאחוזה״ שהוא אחר שכבשו וחלקו. וגם מוסיף שיהיה כל אחד מכיר את חלקו כמ״ש ״ובא אשר לו הבית״ שמאז התחיל חיוב זה. ומובא ביומא (דף יב) ואם דין נגעי בתים היה נוהג בעבר הירדן אחר שכבשו וחלקו תלוי בפלפול המבואר בתשב״ץ הנ״ל ואכמ״ל.
[עה]
ונתתי נגע צרעת – כשתדקדק תמצא שעל הדברים היוצאים מגזרת ה׳ לא יאמר לשון נתינה רק אם הם לטוב או שהם לתכלית טוב כמו ״וה׳ נתן קולות וברד״, ״ונתן מלכיהם בידך״ – היא לתכלית טוב. אבל על הדברים הרעים לא יבא לשון ״נתינה״ רק אם יכוין על הוראת הקיום כמו ״ונתתי את עריכם חרבה״ (ויקרא כו), ״ונתתי את ירושלים לגלים״ (ירמיהו ט), ״ונתתי את הארץ שממה״ (יחזקאל טו) פי׳ שתשאר שממה ימים רבים. לכן ממה שבא פה על הנגעים לשון נתינה הוציא ר׳ יהודה שהם לתכלית טוב לכלא פשע ולהתם חטאת כמ״ש ״אני אהיה לו לאב...אשר בהעותו והוכחתיו...בנגעי בני אדם״ שהוא בשורה והבטחה כמ״ש בפירושי שם. וז״ש בהוריות (דף י) עמ״ש ״אשר נשיא יחטא״ יכול גזרה?.. מהיכא תיתי אמרי כן. אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת ואמר ר׳ יהודה בשורה, הכא נמי נימא גזירה. ע״כ. ר״ל אחר שאמר ר׳ יהודה שהנגעים בשורה כי אין אדם ניצול מחטא בדרך הטבע הכא נמי יש לומר שנשיא יחטא גזירה שהכתוב יאמר שבדרך הטבע בודאי יחטא כי אין אדם ניצול מחטא. ור׳ שמעון השקיף מצד שמצאנו שייחס לשון מתנה לה׳ בדברים המסודרים מסדר הטבע הקבועה מאת ה׳ יתברך כמו ״ונתתי גשמיכם בעתם״, ״הנותן יורה ומלקוש בעתו״, ״נותן שמש לאור יומם״, ובבראשית רבה (פ׳ ז׳) שלשה מתנה לעולם עיי״ש. ובא למעט נגעי אנסים [היינו נגע הבא על ידי רוח או כישוף, כי שאר אונסים מטמא בנגעים כמ״ש בספרא תזריע (פרשה א׳ משנה ג)]. לפי זה לר׳ שמעון מה שכתוב ״ונתתי נגע״ שייך אל התנאי – ״כי תבואו״ ואם ״ונתתי״ אני על ידי סדר טבעי, לא באונס, אז – ״ובא אשר לו הבית״. ולר׳ יהודה הוא נשוא המאמר ״כי תבואו״ אז – ״ונתתי נגע״.
[עו]
בבית ארץ אחוזתכם – היה די לאמר ״בבית אחוזתכם״ שתמיד יאמר שם ״אחוזה״ סתם. ודרשו ״בית-ארץ״ – בית הבנוי על הארץ, ומוציא הבנוי על הים ועל האויר שאינו על הארץ (באסכליא פי׳ על תורן הספינה). אבל הבנוי על העצים ועמודים הוא על הארץ.
[עז]
אחוזתכם – היה די לומר ״בית ארצכם״ והוסיף שם ״אחוזה״ שבא על מקום שאחז בה האדם והוא קנויה לחלקו, וממעט ירושלים שלא נתחלקה לשבטים. ור׳ יהודה סבר שנתחלקה לשבטים וממעט מקום מקודש שהם בתי כנסיות ומדרשות שהם של רבים ואינם אחוזה ליחידים (כן פירשו ביומא דף יב ובמגילה דף כו). ור׳ ישמעאל (במשנה ו) דייק כינוי אחוזתכם היינו שלכם ולא של עכו״ם וכמ״ש בגיטין (דף פב).
כי תבואו אל ארץ כנען – כבר הרגישו במדרש רבה (יז,ה) על מה שייחד הכתוב ״ארץ כנען״.⁠1 ופירשו שהיו סוחרים,⁠2 וכלשון ״כנעניה נכבדי ארץ״ (ישעיה כג,ח).⁠3 והנה מה שהכנענים היו סוחרים ביותר הוא ע״פ הכתוב בפרשת שלח (במדבר יג,כט) ״והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן״,⁠4 ויושבי חוף הימים מסוגלים לסחורה ביותר ממדינה למדינה.⁠5 אבל עדיין יש לבאר מה שייך לכאן זה הכינוי.
ונראה, דמשום דעיקר צרעת באה על לשון הרע, דאהני מעשיו להזיק לחבירו, כדאיתא בערכין (יז,א) דלשון הרע דלא אהני מעשיו המעיל מכפר.⁠6 וא״כ עיקר לשון הרע זו מצויה ביותר בין הסוחרים שמתפרנסים מן הרווח, ובא אחד בגבולו של רעהו, ומשום הכי מתרבה קנאה ותחרות ומביא ללשון הרע דאהני להזיק. משא״כ מי שחי ע״י עבודת הארץ וכדומה אין אדם מתקנא בחבירו ואין לשון הרע מצויה ביניהם. ואפילו יהא, מ״מ לא אהני מעשיו שיגיע מזה לעונש צרעת.
ונתתי נגע צרעת וגו׳ – כתב הרמב״ן ׳לרמוז כי יד ה׳ תעשה זאת, לא טבע כלל׳. ולא נתיישב בזה, מדוע לא נכתב זה הלשון בבגדים שגם שם אינו אלא פלא. ומשום הכי באו חז״ל לדרשה ׳בשורה היא׳ וכו׳ כפירוש רש״י, והוא בהוריות (י,א). ובזוהר פרשת מצורע הקשו על זה, אמאי בעינן דוקא אבנים אחרות.⁠7 ומשום הכי יישבו שהבונה בית צריך להיזהר ביסדו שיהיה ע״ש תורה ובקדושה, ואם לא כן מידבק בו רוח טומאה, ומכ״ש כנענים שמתחילה בנו לשם טומאה, משום הכי היא מתנה8 – שיתקצה הטומאה מהבית.⁠9
ובאמת10 לפי הפשט מצינו גם בלשון קללה הלשון ״ונתתי״, כמבואר בתוכחה פרשת בחוקותי, והדיוק הוא11 שהוא בהשגחה פרטית, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל.⁠12 אכן13 בא ביחוד במקום שהוא בא, להורות דסופו לקללה עוד יותר ע״י השגחה זו לרעה, וכך הוא בנגעי בתים14 כאשר יבואר להלן פסוק ל״ט. ומשום הכי לא נזכר במקרא דעומד בראשון ובשני שטעון חולץ וקוצה וטח,⁠15 כי הפסוק מרמז דמי שבא לזה העונש של נגעי בית סופו לבא לפשיון ונתיצה. משא״כ בבגדים אינו עומד סתמא לכך.⁠16 (ולא תקשה מהא דאיתא בחולין (י,ב) ׳דלמא עד דנפיק ואתי בצר ליה שיעורא׳, ולדברינו מאי ראיה, הא בנגעי בתים דרך להיות פושה והולך. הא לא קשיא, דעל כרחך עיקר ההוכחה היא באם אשתכח לאחר שבוע דנחסר, כמו שכתבו התוספות בד״ה ודלמא, וא״כ רואין אנו שאין כאן הכי).
1. זה לשונו: ז׳ עממים הן ואתה אומר ״ארץ כנען״?
2. שם: רבי אליעזר אומר, על ידי שהיה כנען אביהם של כולם, הה״ד ״וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת״ (בראשית י,טו). ורבנן אמרי, על ידי שהיו כולם תגרין, כמד״א ״אשר סוחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ״.
3. רש״י בישעיה שם: ״כנעניה – תגריה, כמו ״כנען בידו מאזני מרמה״ (הושע יב,ח), ״ולא יהיה כנעני עוד״ (זכריה יד,כא).
4. קצ״ע, כי במדרש משמע שכל יושבי ארץ ישראל נקראו כנענים כי כולם היו תגרים.
5. כמו שבט זבולון.
6. ולא מגיע לעונש צרעת.
7. פסוק מ״ב ״ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים, ועפר אחר יקח וטח את הבית״, ואם הטעם הוא כדי שימצאו את המטמונות, מדוע אחר שמצאו לא יתקנו את הבית עם אבניו.
8. מדוע מוגדר ״ונתתי נגע צרעת״ – לשון מתנה.
9. זה לשון הזוהר (מתורגם ללשה״ק): כנעניים עובדי ע״ז הם, ודבקים כלם יחד ברוח הטומאה של ע״ז. והיו בונים בנינים לדמותיהם ולתועבותיהם לצד הטומאה של ע״ז, וכאשר התחילו לבנות היו אומרים לשם מה בונים, וכיון שנזכר בפיהם עלה עליו רוח הטומאה, וכאשר נגמרה המלאכה ברוח טומאה נגמרה. כיון שעלו ישראל לארץ בקש הקב״ה לטהר להם ולקדש להם הארץ, ולפנות מקום להשכינה, שלא תשרה השכינה במקום טמא, וע״כ ע״י נגע צרעת היו סותרים הבנינים של עץ ואבן שנעשו בטומאה. בוא וראה אם פעולה זו היתה למצוא מטמונים בלבד, יחזירו האבנים אח״כ כמו שהם למקומם וגם העפר יחזירו למקומו. אבל קרא כתוב ״וחלצו את האבנים״, וכתוב ״ועפר אחר יקח״, אלא כל זה כדי להעביר ולפנות רוח הטומאה, ויתקדש המקום כמקדם, ויהיו ישראל נמצאים בקדושה ובמדור קדוש שתשרה ביניהם השכינה.
10. רבינו יטען שע״פ הפשט הבעיה מעיקרא ליתא, כי אין בעיה במלה ״ונתתי״.
11. כלומר, המלה ״ונתתי״ יכולה אמנם להופיע בין בברכה ובין בקללה, אבל רק בהקשר של השגחה פרטית.
12. כפי שהביא רבינו בקטע הקודם ׳לרמוז כי יד ה׳ תעשה זאת, לא טבע כלל׳.
13. רבינו הקשה לעיל על הרמב״ן מדוע א״כ לא הופיעה מלה זו בנגעי בגדים הקודמים לנגעי בתים.
14. שם מופיעה המלה ״ונתתי״ במשמעות הקשה ביותר שלה.
15. כפי שמאריך בזה רש״י בפסוק מ״ד.
16. לכן לא הוזכרה לשון ׳נתינה׳ בבגדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

כי תבואו אל ארץ – יכול משבאו לעבר הירדן ת״ל אל הארץ, הארץ המיוחדת1. (תו״כ)
אשר אני נותן לכם – יכול משבאו לעמון ומואב ת״ל אשר אני נותן לכם ולא עמון ומואב.⁠2 (שם)
לאחזה – עד שיכבשו אותה. כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, חלקוה לשבטים ולא חלקוה לבתי אבות, חלקוה לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את שלו מניין, ת״ל ובא אשר לו הבית, מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו.⁠3 (יומא י״ד.)
ונתתי נגע צרעת – תניא, ר׳ יהודה אומר, בשורה היא להם שנגעים באים עליהם4. (הוריות י׳.)
בבית – תניא, בית שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות אינו מטמא בנגעים, מאי טעמא בית כתיב בהו.⁠5 (סוכה ג׳:)
בבית ארץ – פרט לבית בנוי בספינה ובאסכריא על ארבע קורותיו,⁠6 ולהביא את הבנוי על העצים ועל העמודים.⁠7 (תו״כ)
בבית ארץ אחותכם – תניא, בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מטמאין בנגעים, דכתיב בבית ארץ אחוזתכם.⁠8 (יומא י״א:)
בבית ארץ אחותכם – כל הבתים מטמאין בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים, דכתיב בבית ארץ אחוזתכם, בית ארץ אחוזתכם מטמא בנגעים ואין בתי נכרים מטמאין בנגעים.⁠9 (גיטין פ״ב.)
ארץ אחותכם – תניא, ירושלים אינה מטמאה בנגעים, מאי טעמא, דכתיב בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים.⁠10 (ב״ק פ״ב:)
ארץ אחותכם – ארץ אחוזתכם מטמא בנגעים ואין חו״ל מטמאה בנגעים11 (נגעים פי״ב מ״ד).
1. צ״ע דהא לא כתיב אל הארץ בה׳ הידיעה, כמו לקמן בפ׳ קדושים (י״ט כ״ג) דדריש כהאי גונא ובפ׳ אמור (כ״ג י׳) רק אל ארץ כתיב, ואולי קיצור לשון כאן, וצ״ל ת״ל אל ארץ כנען שהיא הארץ המיוחדת. ומה דמוציא עבר הירדן אף דגם הוא בכלל א״י, נראה משום דכיון דעבר הירדן היינו ארץ סיחן ועוג ובעת שנצטוו על פרשה זו עדיין לא ידעו שיכבשוה ולא שייך הארץ הידועה.

ובספרי פ׳ שופטים בפ׳ כי ימצא חלל באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך דרשו לרבות עבר הירדן. ולכאורה היא דרשה הפוכה מדרשה זו שבאה לרבות, וצ״ל דשאני הכא דכתיב ארץ וסתם ארץ אינו כולל רק א״י ממש לבד עבר הירדן, אבל הלשון באדמה כולל כל האדמה שנתן להם הקב״ה, ובדין היה לכלול שם גם חו״ל, אלא שיש על זה דרשה מיוחדת שם.
2. ר״ל שאע״פ שגם ארץ סיחן ועוג כבשו ישראל בכ״ז אינה נקראת מתת ה׳ כמו ארץ כנען. ואמנם לא נתבאר טעם הדבר, ויתכן לומר משום דכיון דידוע הוא שהודיע הקב״ה למשה שהוא לא יבא לארץ וא״כ אחרי דמבואר בתורה (פ׳ חקת ודברים) שנלחם משה בסיחן ובא לארצו, וא״כ אי ס״ד דארץ זו היא בכלל א״י הלא לא היה בא משה לשם אחרי שנבטח מהקב״ה שלא יבא לארץ, אלא ודאי אינה נחשבת לארץ כנען ולא חלה עליה הבטחת הקב״ה למשה, וממילא ידעינן שלכל דבר אינה נחשבת לארץ כנען.
3. ר״ל ואפילו לאחר חלוקה רק עוד לא נחלקה לכל איש ביחיד.
4. ענין הבשורה מבואר במדרשים וברש״י בפסוק זה שהכנענים היו מטמינים כספיהם בקירות הבית וע״י הנגעים יותץ הבית וימצאו המטמוניות. וטעם הדיוק מלשון ונתתי י״ל מדלא כתיב נגע צרעת כי יהיה בבית ארץ וגו׳ כמו דכתיב הלשון בנגעי אדם ובנגעי בגדים, ובכלל על הרוב הוי לשון נתינה מהקב״ה לדבר טוב ונתתי גשמיכם בעתם, ונתתי שלום בארץ, ונתתי בציון תשועה (ישעיהו מ״ו), ולכן דרשו האי ונתתי שמורה ענין טוב כדמפרש.

ואמנם עוד אגדות שונות נאמרו מחז״ל בטעם עניני נגעי בתים, ביומא י״א ב׳ אמרו שהוא עונש על מי שאינו רוצה להשאיל כלי ביתו לאחרים ואומר שאין לו, ולכן הקדוש ברוך הוא עונשו בזה שצריך לפנות כל כלי הבית לחוץ ונתפרסמו. ובערכין ט״ז א׳ אמרו נגעי בתים באים על צרות עין, והיינו הך דדרשה הקודמת, וגם על הגזל ועוד נזכיר מענין זה, ובנמוקי רמב״ן כתב עוד בענין זה.
5. ובפחות מד״א על ד״א אינו קרוי בית, וכן קיי״ל לענין שאינו נחלט בבתי ערי חומה ופטור ממזוזה ומעקה ואינו חוזר עליו מעורכי המלחמה, והרמב״ם בפ״ו הי״ב ממזוזה כתב דאם יש בו כדי לרבע ד׳ אמות על ד״א בשוה אע״פ שארכו יתר על רחבו חייב במזוזה, ותמה אני שכתב כן רק בדין המזוזה ולא כדין שלפנינו וביתר הדינים בזה שהבאנו, ואפשר דעתו דרק במזוזה הדין כן משום דחיוב מזוזה תלוי בבית דירה, וגם באופן כזה שייך דירה, משא״כ בשאר ענינים שתלוי בקריאת שם וחשיבות וכל שאינו ד״א על ד״א אינו קרוי בית ואינו חשוב, ועדיין צ״ע.
6. בתורן הספינה על ארבע קורות הבולטות מעליה, ועליה בנוי בית, וכל זה הוא מפני שאינו בנוי על הארץ.
7. דבזה קרינן ביה על הארץ, כיון דהעמודים קבועים בארץ. וע״ע השייך לענין זה לקמן פ׳ ל״ה בדרשה בבית לרבות את העליה.
8. בית האשה היינו מנכסי מלוג שלה, והרבותא בזה אע״פ דדרשינן בפ׳ הסמוך ובא אשר לו הבית מי שהבית מיוחד לו, ובתים אלה אין מיוחדים לאדם אחד, וגם בית אשה אין מיוחד לה דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין לה עליו רק שיעבוד. ונראה טעם הדיוק מדלא כתיב בביתך כמו על מזוזת ביתך אלא סתם בית משמע אפילו כל דהוא. אמנם לענין בית הכנסת מבואר בגמרא מדכתיב אשר לו הבית ודרשינן מי שהבית מיוחד לו, ולכן רק אז מטמא ביהכנ״ס בנגעים אם יש בו גם בית דירה למשמשי ביהכנ״ס ולחזן, אבל אם אין בהם כל בית דירה אין מטמאין וכפי שיבא בסמוך.
9. אם קנו עובדי כוכבים בית בא״י, דבחו״ל אפילו של ישראל אינו מטמא כפי שיתבאר בסמוך, ודריש אחוזתכם כמו אחוזה שלכם, וכן דרשינן בכ״מ בגמרא. ומבואר במשנה ריש פי״ב מנגעים דהלוקח בית מן העובדי כוכבים יראה בתחלה, ר״ל כנולד השתא, והימים שהיה בהם הנגע כל זמן שהיה ביד העובדי כוכבים אינם עולים מן החשבון, ונראה דצ״ל כתחלה, בכ״ף. והכ״מ פי״ד ה״ב מטו״צ כתב דבתו״כ ילפינן זה מקרא, ולא מצאתי כזה בתו״כ, וע׳ בר״ש ריש פי״א דנגעים, ובתו״כ כאן איתא כשם שאחוזתם אין מטמא כך בגדיהם וגופם אין מטמאין בנגעים.
10. אלא לכל ישראל היה בה חלק, ולשון אחוזה מורה על מקום שאחז בו האדם והיא קנויה לחלקו, וע׳ בתוי״ט פי״ב מ״ד דנגעים.
11. דחו״ל אינה אחוזתכם.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(לה) וּבָא֙ אֲשֶׁר⁠־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת׃
then he who owns the house shall come and tell the priest, saying, 'There seems to me to be some sort of plague in the house.'
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

(לה) [קנח] 1ובא אשר לו הבית, פרט לירושלים שהיא לכל השבטים. (ירושלמי ערלה פ״א ה״ב)
[קנט] 2ובא אשר לו הבית, תניא, לאחוזה עד שיכבשו אותה (לעיל אות קמג), כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות (למשפחות), חלקו לבית אבות ואין כל אחד מכיר את שלו מנין, ת״ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו, יצא אלו שאין מיוחדין לו. (יומא יב.)
[קס] 3ובא אשר לו הבית, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן על שבעה דברים נגעים באין וכו׳ ועל צרות העין דכתיב ובא אשר לו הבית וגו׳, ותנא דבי ר׳ ישמעאל מי שמיוחד ביתו לו (כלי תשמישו שלא השאילם לאחרים). (ערכין טז.)
[קסא] 4ובא אשר לו הבית, תנו רבנן, בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים וכו׳, מ״ט דבית כתיב בהו (ובא אשר לו הבית). (סוכה ג.-:)
[קסב] 5ובא אשר לו הבית, ולא על ידי שלוחו, אפילו הוא זקן או חולה. (לקח טוב)
[קסג] והגיד, ויאמר מבעי ליה, או וידבר, מהו והגיד, אלא בכל אתר מלה דחכמתא הוא. (זהר ח״ג נ:)
[קסד] 6כנגע נראה לי בבית, כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. (נגעים פי״ב מ״ה)
[קסה] 7כנגע נראה לי בבית, ורבא ביום ולא בלילה מנא ליה וכו׳, נפקא ליה מכנגע נראה לי בבית, לי ולא לאורו (שאין צריך לאור הנר, דהיינו ביום, ובההיא שעתא נמי ובא הכהן, אלמא דאין רואין אלא ביום). (מו״ק ח.)
[קסו] 8כנגע נראה לי בבית, אמר ר׳ אלעזר לעולם הוי קבל וקיים (הוי עניו ותחיה, קבל לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל), אמר ר׳ זירא אף אנן נמי תנינא בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו (כנגע נראה לי בבית כתיב דמשמע נראה ממילא, ועוד דכתיב לי ולא לאורי, נמצא שאפלתו הצלתו, דכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים). (סנהדרין צב.)
1. ראה לעיל אות קנז.
2. תו״כ ילקו״ש מדרה״ג ולק״ט כאן.
3. כעי״ז ביומא יא: מי שמייחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב״ה מפרסמו כשמפנה את ביתו, פרט למשאיל כליו לאחרים. וכעי״ז בויק״ר פי״ז-ב, תנחומא סי׳ ד, במדב״ר פ״ז-ה, דברים רבה פ״ו-ד, תנדבא״ר פט״ו, ילקו״ש ח״א רמז סט וח״ב רמז רל. וראה לקמן אות קע.
4. ספרי תצא פי׳ רכט ירושלמי מעשרות פ״ג ה״ג וסוטה פ״ח ה״ד, ילקו״ש כאן, רמב״ם הל׳ טו״צ פי״ד ה״ו: אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר.
5. ראה תו״כ כאן, וצ״ב. וברמב״ם לא הביא כלל דין זה, עי׳ מל״מ הל׳ טו״צ פט״ו ה״ב.
6. תו״כ וילקו״ש ולק״ט ומדרה״ג ורש״י כאן. במעיין גנים כת״י כאן מוסיף: מכאן שאין פותחין פה לשטן. וכ״ה במדרש מאור האפילה, ובילקוט תימני. וראה זהר ח״ג נ:.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״ד ה״ד: כשיראה נגע בבית, אפילו חכם שיודע ודאי שזה נגע לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא אומר לכהן כנגע נראה לי בבית.
7. ראה לעיל פי״ג אות עה.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ט ה״ו: אין רואין את הנגעים אלא ביום וכו׳ שהרי בכל הענין הוא אומר ביום וביום וכו׳ בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ובתים.
8. ראה תו״כ ולק״ט ומדרה״ג כאן ונגעים פ״ב מ״ג, הובא בחולין י: וירושלמי ביצה פ״ג ה״ה, תוספתא נגעים פ״א.
– רמב״ם טו״צ פי״ד ה״ה: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, אלא אם אין הנגע נראה בו טהור.
[ז]
״אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – שֶׁלֹּא יִשְׁלַח בְּיַד שָׁלִיחַ.
יָכֹל אֲפִלּוּ זָקֵן, וַאֲפִלּוּ חוֹלֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבָא״.
״וְהִגִּיד לַכֹּהֵן״ – יְדַקְדֵּק הַכֹּהֵן כֵּיצַד בָּא הַנֶּגַע לְבֵיתוֹ.
״לֵאמֹר״ – יֹאמַר לוֹ הַכֹּהֵן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין: ״בְּנִי! אֵין הַנְּגָעִין בָּאִין אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ד:ח׳-ט׳) ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת, לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת.
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יי אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.⁠״
וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה?
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נֶעֶנְשָׁה אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע.
[ח]
וַהֲרֵי הַדְּבָרִים קוֹל וָחֹמֶר: מָה, אִם מִרְיָם, שֶׁדִּבְּרָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו שֶׁלְּמֹשֶׁה, כָּךְ נֶעֱנָשָׁה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה הַמְדַבֵּר גְּנוּתוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ בְּפָנָיו.
[ט]
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל גַּסּוּת הָרוּחַ נְגָעִים בָּאִים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעֻזִּיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז-י״ט) ״וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּיי אֱלֹהָיו, וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יי לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.
וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן, וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיי שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל.
וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיי, כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר, צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵיי אֱלֹהִים.
וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר, וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יי מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.⁠״
[י]
״נֶגַע״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּנֶגַע״?⁠1
אֲפִלּוּ תַּלְמִיד חֲכָמִין וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר ׳נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת׳, אֵלא ״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״.
[יא]
״נִרְאָה לִי״ – לֹא לִי וּלְנֵרִי.
מִכָּן אָמְרוּ: בַּיִת הָאָפֵל, אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ.
״בַּבָּיִת״ – לְהָבִיא אֶת הַצָּבוּעַ.
״בַּבָּיִת״ – לְהָבִיא הָעֲלִיָּה.
״בַּבָּיִת״ – מִתּוֹכוֹ הוּא מִטַּמֵּא, אֵינוֹ מִטַּמֵּא מֵאֲחוֹרָיו.
1. ראה משנה נגעים יב,ה.
וְיֵיתֵי דְּדִילֵיהּ בֵּיתָא וִיחַוֵּי לְכָהֲנָא לְמֵימַר כְּמַכְתָּשָׁא אִתַּחְזִי לִי בְּבֵיתָא.
and he who owns the house shall come and show to the priest, saying, There is a plague, as it appears to me, in the house:

וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת
וְיֵיתֵי (ח״נ: וְיֵיעוֹל) דְדִילֵיהּ בֵּיתָא וִיחַוֵּי לְכָהֲנָא לְמֵימַר כְּמַכְתָּשָׁא אִתַחְזִי לִי בְּבֵיתָא
וּבָא – וְיֵיתֵי או וְיֵיעוֹל?
א. בפסוק הבא ״וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת״ משמעו בטרם יכנס הכהן לבית, לכן תרגם ״עַד לָא יֵיעוֹל כָּהֲנָא״, בפועל עוֹל המציין כניסה. וכן ״וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת״ (מד) ״וְיֵיעוֹל כָּהֲנָא״, ויכנס לבית. גם בפסוק הקודם ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן״ – ״אֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דִּכְנַעַן״, כשתכנסו.⁠1 אבל כאן ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן״ וכוונתו שבעל הבית יקרב אל הכהן, תרגם ״וְיֵיתֵי דְדִילֵיהּ בֵּיתָא״ בפועל אֲתָא שמשמעו הִגִּיעַ, קָרַב. וגרסת וְיֵיעוֹל שגויה.⁠2
ההבדל בין נגעי בתים לנגעי בגדים ונגעי בשר
ב. מדוע כאן בנגעי בתים נאמר ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן״ – ״וְיֵיתֵי״ (מבניין פָּעַל) שבא מעצמו, אבל לעיל בנגעי עור הבשר כתוב ״אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת... וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״ (ויקרא יג ב) ״וְיִתֵּיתֵי לְוָת אַהֲרֹן כָּהֲנָא״ וכן בנגעי בגדים ״וְהָיָה הַנֶּגַע... בַּבֶּגֶד אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר... וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן״ (מט) ״וְיִתַּחְזֵי לְכַהֲנָא״ (שניהם מבניין הֻפְעַל)? ר׳ אריה שמעיה שנרב ז״ל, מורי שלימדני חומש בנעוריי, פירש יפה על פי דברי הרמב״ם:
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו... ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו (סוף הלכות טומאת טז י).
לכן רק כאן בנגע הבית שהוא הראשון בנגעים כתוב ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״, כי הוא הולך מעצמו לכהן ״ואם יבדוק הכהן וימצא שאכן זה נגע, יזהירו מלדבר לשון הרע כי הוא יפגע בבגדו. אבל כשהנגע נראה בבגדים כבר יתבייש ללכת לכהן כי יתגלה שלא עשה תשובה לכן נאמר בבגד ״וְהָרְאָה אֶת הַכֹּהֵן״, כלומר מביאים את הבגד אל הכהן בעל כרחו. אם עדיין לא שב הרי בושתו גדולה מאד ועל כן נאמר שוב בנגע שבבשר ״וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״.⁠3
1. דוק: תֵיעֲלוּן אינו לשון עליה משורש ״עלה״ העברי, אלא מגזרון ״עול״ או ״עלל״ הארמי.
2. ״תוספת מלואים״. וכעין זה לעיל בפסוק ״וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״ (ב) ״וְיִתֵּיתֵי לְוַת כָּהֲנָא״.
3. ש״א שנרב, ישא מדברותיך, פתח תקוה תשס״ט, עמ׳ רצב. .
וייתי מריה דבייתהא ויתני לכהנא למימר כמכתש אתחזיב לי בביתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מריה דבייתה״) גם נוסח חילופי: ״דן דבייתה דידה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״אתחזי״) גם נוסח חילופי: ״{את}⁠חוי״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתחזי״) גם נוסח חילופי: ״אתחמי״.
וייתי דדיליה ביתא ויתני לכהנא למימר הי כמכתשא איתחמי לי בביתא.
and he who owneth the house shall come to the priest, saying, There is a plague, as it appeareth to me, in the house:
ובא ששלו הבית ויגיד לכהן לאמור הרי כנגע נראה לי בבית.
וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב (חגי א׳:ט׳).
וְהִגִּיד לַכֹּהֵן – זֶה יִרְמְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת (ירמיהו א׳:א׳).
כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת – זוֹ טִינֹפֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים זֶה צַלְמוֹ שֶׁל מְנַשֶּׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה (יחזקאל ח׳:ה׳), מַהוּ בַּבִּיאָה, אָמַר רַבִּי אַחָא בִּיָּה בִּיָּה תּוֹתָבָא מְפַנֵּי לְמָרֵי דְבֵיתֵיהּ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּתִיב: כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ (ישעיהו כ״ח:כ׳), אֵין הַמִּטָּה יְכוֹלָה לְקַבֵּל אִשָּׁה וּבַעְלָהּ וְרֵעָהּ כְּאַחַת, אֶלָּא: וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵס (ישעיהו כ״ח:כ׳), עֲשִׂיתֶם צָרָה גְדוֹלָה לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם (תהלים ל״ג:ז׳).
תַּנְיָא: ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – בֵּית הַכְּנֶסֶת בֵּית הָאִשָּׁה בֵּית הַשֻּׁתָּפִין, מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״. פְּשִׁיטָא, מַהוּ דְּתֵימָא: ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – לוֹ וְלֹא לָהּ וְלֹא לָהֶן, קָא מַשְׁמַע לָן. וְאֵימָא הָכִי נַמֵּי, אָמַר קְרָא: ״בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם״. אֶלָּא ״לוֹ״ לָמָּה לִי, לְמִי שֶׁמְּיַחֵד בֵּיתוֹ לוֹ. וְהָא תַּנְיָא: בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי מֵאִיר הָא רַבָּנָן. דְּתַנְיָא: בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין בּוֹ דִּירָה לַחַזָּן – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. וְאִי תֵּימָא: הָא וְהָא רַבָּנָן, הָא דְּאִית בֵּהּ בֵּית דִּירָה וְהָא דְּלֵית בֵּהּ בֵּית דִּירָה, וְאִי בָעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלֵית בֵּהּ בֵּית דִּירָה, הָא בִּכְרַכִּין הָא בִּכְפָרִין.

רמז תקסה

תָּנוּ רַבָּנָן: בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, פָּטוּר מִן הַמְזוּזָה וּמִן הַמַּעֲקֶה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, וְאֵין חוֹזְרִין עָלָיו מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. מַאי טַעֲמָא, דְּכֻלְּהוּ ״בַּיִת״ כְּתִיב בְּהוּ: ״עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ״. ״כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ״, ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״. ״כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשָׁב״, ״מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ״. וְאֵין מְעָרְבִין בּוֹ וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ וְאֵין מַנִּיחִין בּוֹ עֵרוּב, דְּלָא חָזֵי לְדִירָה. אֲבָל שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת מַנִּיחִין בּוֹ, דְּלָא גָּרַע מֵחָצֵר שֶׁבַּמָּבוֹי, וּתְנָן: ״עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת – בַּבַּיִת שֶׁבֶּחָצֵר, שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת – בֶּחָצֵר שֶׁבַּמָּבוֹי״. וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ עִבּוּר בֵּין שְׁנֵי עֲיָרוֹת, דַּאֲפִלּוּ כְּבֻרְגָּנִין לָא מַשְׁוִינָן לֵהּ, מַאי טַעֲמָא, בֻּרְגָּנִין חָזוּ לְמִלְּתַיְהוּ, וְהָא לֹא חָזֵי לְמִלְּתֵהּ. וְאֵין הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין חוֹלְקִין בּוֹ, דְּאֵין בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה בֶּחָצֵר, דְּאָמַר רַב הוּנָא: חָצֵר מִתְחַלֶּקֶת לְפִי פְּתָחֶיהָ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: נוֹתֵן אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל פֶּתַח וּפֶתַח, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. וְהָנֵי מִלֵּי בְּפֶתַח בַּיִת דִּלְדִירָה קָאֵי יָהַבִינַן לֵהּ חָצֵר, אֲבָל הַאי דְּלָאו לְדִירָה קָאֵי לֹא יָהַבִינַן לֵיהּ חָצֵר. ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִי שֶׁמְּיַחֵד בֵּיתוֹ לוֹ. ״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״ – שֶׁלֹּא יִשְׁלַח בְּיַד שָׁלִיחַ, יָכוֹל אֲפִלּוּ זָקֵן וַאֲפִלּוּ חוֹלֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא (אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת״).
וְהִגִּיד לַכֹּהֵן – יְדַקְדֵּק הַכֹּהֵן כֵּיצַד בָּא הַנֶּגַע לְבֵיתוֹ. ״לֵאמֹר״: יֹאמַר לוֹ הַכֹּהֵן דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים: בְּנִי, אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמִרְיָם שֶׁלֹּא נֶעֶנְשָׁה אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם וְגוֹ׳, זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם וְכוּ׳⁠ ⁠⁠״ – מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא נֶעֶנְשָׁה אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם מִרְיָם שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא שֶׁלֹּא בְּפָנָיו שֶׁל משֶׁה כָּךְ נֶעֶנְשָׁה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה הַמְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּפָנָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל גַּסֵּי הָרוּחַ נְגָעִים בָּאִים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעֻזִּיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית״ וְגוֹ׳. ״נֶגַע״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּנֶגַע״, אֲפִלּוּ תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר: ״נֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבָּיִת״, אֶלָּא: ״כְּנֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבָּיִת״. ״לִי״ – וְלֹא לְנֵרִי. מִכָּאן אָמְרוּ: בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ. ״בַּבָּיִת״ – לְהָבִיא אֶת הַצָּבוּעַ. ״בַּבָּיִת״ – לְהָבִיא אֶת הָעֲלִיָּה. ״בַּבָּיִת״ – מִתּוֹכוֹ הוּא מְטַמֵּא, וְאֵין מְטַמֵּא מֵאֲחוֹרָיו.
פליאת אלד֗י אלבית לה ויכ֗בר אלאמאם קאילא קד ט֗הר לי פי אלבית שביה בלוי.
יבוא מי שהבית שלו ויספר לכהן וכך יאמר לו, נראה לי בבית כצורת נגע.
כנגע נראה לי – שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר: נגע נראה לי, אלא: כנגע.⁠א
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5, ס״פ 118 נוסף כאן: ״נראה לי״.
כנגע נראה לי בבית SOMETHING LIKE A PLAGUE HAS SHOWN ITSELF TO ME IN THE HOUSE – Even if he (the owner of the house) be a learned man and knows for sure that it is a plague he shall not decide the matter as a certainty saying, "a plague has shown itself to me" but, "something like a plague has shown itself to me" (Mishnah Negaim 12:5; Sifra, Metzora, Section 5 10).
פס׳: ובא אשר לו הבית – ולא ע״י שלוחו אפילו הוא זקן או חולה.
ד״א: אשר לו הבית1מי שמיחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים. אמר לו השאילני קרדומך אמר אין לי אמר השאילני מגלך אמר אין לי. לסוף שהוא מפנה אותם לרשות הרבים והוא בוש וחפר. ובא והגיד לכהן והכהן ידקדק כיצד בא הנגע לביתו.
לאמר – יאמר לו הכהן דברי כבושים. בני אין נגעים באין אלא על לשון הרע. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר אף על גסות הרוח שנאמר (דברי הימים ב כ״ו) וכחזקתו גבה לבו וכתיב והצרעת זרחה במצחו. כנגע מלמד שאפילו הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע לא יאמר נגע אלא כנגע.
נראה לי – ולא לנרי. מכאן אמרו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו 2בבית להוציא את היציע ואת העליה.
ד״א: בבית – מתוכו טמא ואין מטמא מאחריו:
1. מי שמיחד ביתו לו. ויק״ר פ׳ י״ז:
2. בבית להוציא את היציע וכו׳. בת״כ ה״ג להביא את העליה. ופשוט הוא כי גם העליה מטמא בנגעים ואולי כוונת המחבר אם נמצא הנגע בבית אזי העליה טיהורה עיין נגעים פ׳ י״י מ״ג וכ״ה לקמן בדברי המחבר:
ובאא אשר לו הבית – מצוה שיבא אל הכהן.
א. בכ״י פריס 177 נוסף כאן: אל.
THEN HE THAT OWNETH THE HOUSE SHALL COME. There is a divine command that he1 come to the kohen.
1. The owner of the house.
כנגע – שאינו נגע לטמא עליו אלא על פי כהן כדפריש ואזיל.
כנגע – LIKE A PLAGUE – For it is not a plague that will make him impure except through the word of the priest as is explained further.
אשר לו הבית – לאחר כבוש וחלוק שיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.⁠1
1. שאוב מהספרא ויקרא י״ד:ל״ג.
אשר לו הבית, "to whom this house belongs, after the Israelites have conquered the land of Canaan. Everyone by then knows which house is his house. (Sifra)
ובא אשר לו הבית – דרשו רז״ל בפ״ק דיומא מי שמיוחד ביתו לו, כלומר שאינו רוצה להשאיל כלים או שאינו מכניס אורחים לביתו, שהנגעים באים על צרות העין, וזהו שאמר ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית.
ובמדרש: ובא אשר לו הבית זה הקב״ה, והגיד לכהן זה ירמיה, כנגע נראה לי בבית זה צלם שהעמיד מנשה בהיכל.
ובא אשר לו הבית, "and the one to whom the house belongs shall come, etc.⁠" Our sages in Yoma 11 read out of these words that the house in question is under the exclusive control of one person who does not wish to lend furniture or utensils or invite guests to his house. If the house was struck with tzoraat this was in response to the tight-fisted nature of its owner. This is what is meant by "the one whose house it is must come to the priest and tell him that an affliction similar to tzoraat has infested the stones of his house.⁠"
A Midrashic approach based on Vayikra Rabbah 17,7: The owner of the house described here is God; the words "he shall tell the priest" refer to the prophet Jeremiah; the words "something like the symptoms of a plague has inflicted my house,⁠" refer to the idol placed in the Holy Temple by King Menashe of Yehudah.
נראה לי – ב׳ דין ואידך מרחוק ה׳ נראה לי זהו שאחז״ל שאפי׳ ת״ח ובקי בנגעים לא יאמר נגע אלא כנגע וזהו מרחוק נראה שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע.
כנגע נראה לי בבית – מכאן אמרו (נגעים פי״ב מ״ה) אפילו ת״ח שהוא יודע ודאי שהוא נגע לא יאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע. ואמרו (משנה נגעים ב׳:ג׳) בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו.
כנגע נראה לי בבית – אך לא יאמר: ״נגע נראה לי״, כי המשפט בזה הוא לכהן, לא לו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

ונתתי נגע צרעת בשורה היא להם שהנגעים באים עליהן לפי שהטמינו אימוריים כו׳. בויקרא רבה דאל״כ מאי ונתתי נגע צרעת נגע צרעת כי תהיה מיבעי ליה כמו שכתוב בנגעי אדם נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן:
כנגע נראה לי בבית אפילו ת״ח שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי אלא כנגע נראה לי. בת״כ ולא ידעתי טעם בזה דמה הפרש יש בין כנגע נראה לי בין נגע נראה לי בשלמא אם היה הדבר תלוי בידו לטמא ולטהר ה״א שצ״ל כנגע המורה על הספק ולא נגע המורה על הודאי מפני שאם יאמר אותו בלשון ודאי כבר נטמא כל מה שבבית טרם שפנו את הבית אבל כיון שאין טומאת הנגע וטהרתו תלויה אלא בכהן כדלעיל וכמו שכתב אחר זה גבי בטרם יבא הכהן שכל זמן שאין כהן נזקק לו אין שם תורת טומאה מאי נפקא מיניה בין שיאמר אותו בלשון ודאי או בלשון ספק אפילו אם יאמר אותו בלשון ודאי אין הנגע טמא עד שיאמר הכהן טמא הוא אבל שמעתי מרבותי שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו אלא מפני דרך ארץ בלבד שלא יאמר אדם טומאה אפילו על הדבר הברור לו ודאי אלא ספק וזהו שאמרו חז״ל למד לשונך לומר איני יודע ונכון הוא:
והנה אמר ובא אשר לו הבית להזהיר שלא יחזיק אדם עצמו לחכם לאמר טמא וטהור בענין הנגעים אלא שיבא אל הכהן וישאל ממנו תורה ועל פיו יהי׳ כל ריב וכל נגע. ולכן לא יאמר לכהן נגע נרא׳ לי בבית כפוסק את הדין שהוא נגע אלא יאמר כנגע נראה לי כאלו הוא מסופק אם הוא נגע אם לא עד שהכהן יברר את הדין.
ואמר כנגע נראה לי בבית ולא נגע. שאפילו חכם גדול אינו יכול לגזור שהוא נגע אלא כנגע נראה לי בבית. ולא אמר היה לי בבית אלא נראה לי לפי שבעל הבית אין ניתן לו רשות לראות זאת המראה הטמאה ולא לאחרים. ולכן אמר כנגע ולא נגע. אלא מראה שד ורוח טומאה שלפעמים נראים ולפעמים אינם נראים. לפי שכל דרכיהם דרכי היתול ושחוק. עד שברוב טומאתם והרגלם. נשאר בבית כמין כתמים או כמין נגעים. וכל זה מרוח הטומאה. ואל תתמה כי זה דבר ידוע בבתים הכבדות ובמרתפות היין. שמצוין שם שדים וקורין אותם בעלי בתים. וצוה ופנו את הבית בטרם יבא הכהן. לפי שאם לא בא הכהן הכל בחזקת טהור. אבל משבא הכהן בקדושתו ובחכמתו ובמראה עיניו שרואה את הבית. יש לו סימנים ידועים. וכדי להוציא אותה טומאה ואותו שד ממקומו אז הוא מטמא כל אשר בבית. כי טמא הוא וטמא טמא יקרא. אז צוה שיסגיר את הבית שבעה ימים. בענין שיעבור יום שבת קדש עליהם. וכבר הודעתיך בפרשת בראשית שנבראו המזיקים בע״ש. ולפי שקדש עליהם היום לא נגמרו מכל וכל והם בורחים מאימת שבת. ואז יראה אם פשה הנגע וחלצו את האבנים. לפי ששם היה מושבם. ואם ראה שחזר ופשה. אמר שהוא צרעת ממארת. מאותו ארור הוא שטן הוא יצר הרע. ונתץ את הבית. ויסיר היסודות. באופן שיוציאו אותם השדים משם ורוח הטומאה שעליה נבנה הבית. ולקחו אבנים אחרות. ויעשו יסוד ובנין בשם ה׳ אל עולם. בענין שתהיה קיום לבית וליושביה. הפך בונה ביתו בלא צדק. וכל זה סבב הש״י לטהר את הארץ ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ. וכבר הביאו שם שהיו שני חכמים הולכים בדרך וראו יהודי אחד שהיה מוליך בן אחד על החמור שחלה את רגליו ועקם פיו פתע פתאום. והיה מוליכו למערה אחת שהיו מוליכין שם העורים והפסחים לרפאות. ושאלו לו וספר להם כל המאורע. ושאלו לו אם בזמן אחר אירע כן לאדם אחר באותו בית והשיב להם שמעתי שיש זמן רב שקרה כן לאדם אחר. ואמרו לו שזה היה מצד רוח הטומאה ושיש בבית כדמות שד שמסבב זה. ושילך לביתו ויבטח בשם ה׳. ולא רצה אלא נכנס למערה וראה בחצי הלילה שד א׳ שהיה מביא פך של שמן בידו ומביא עליהם ומתרפאים. וכשהגיע אצלו ולא משחו בשמן א״ל למה לא תמשח לזה שהוא חולה. והשיב לו לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סותר ובונה כך הקב״ה. וכל זה כדי להטעותם אני עושה. ואיני עושה להם תרופה אלא שאני יודע כמה זמן תשמש המכה. וכשמגיע זמנה אני מושח וחושבים שאני עושה. והיינו דכתיב וחלאים רעים ונאמנים. נאמנים עד שמגיע זמנם שגזר עליהם יוצרם. ואז יצא משם היהודי והלך לביתו בבנו מת. ופגע באותם חכמים וספר להם כל המאורע ושמחו. זהו סוד אלו הנגעים וטעמם האמיתי. אח״כ צוה לחטא הבית בקרבן המצורע כמו שכתוב למעלה. ואין להאריך בו:
וחתם להורות ביום הטמא וביום הטהור – שזאת התורה ניתנה לכהן שהוא בעל הוראה. ואמר ולהורות שאין אדם רואה את הנגעים עד שיורנו רבו. וכן אמרו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. רבי מאיר אומר אף נגעי קרוביו. אם כן מי ראה נגע מרים אחות אהרן. אחר שאין קרוב רואה את הנגעים. הקב״ה אמר להם אנא כהנא מסגירה ואנא מטהרה שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים. וגם הם אמרו ה׳ פעמים נאמרה תורה בצרעת. ללמדך שכל המספר לשון הרע כאלו כופר בה׳ חומשי תורה. ואין נגעים באים אלא על לשון הרע. ולכן נתחייבו ישראל בזיבה ובצרעת דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא. שפרחה בהם הצרעת מצד שם רע של העגל. ולכן סמך בכאן ענייני זיבת האדם וטומאת נדה. לפי שכולם נמצאו מצד העון ומצד הטומאה. וכן מצד טומאת אדם הראשון וחטאתו. כי באותו זמן שעמד פרוש מאשתו נתהוו ממנו כל מיני זיבה וטומאה. ולכן אמר איש איש כי יהיה זב מבשרו שנמשך לזה האיש מצד איש אחר. וכן איש כי תצא ממנו שכבת זרע. ואחר שפירש טהרת האיש וכפרתו. חזר לטומאת האשה שנמשכה מצד טומאת חוה. כאומרו הרבה ארבה עצבונך והרונך. ולכן אמר ואשה כי תהיה זבה וכן ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. שהטומאה נכפלה בה מצד רוח הטומאה הגוברת בה. ויפה בקרבן טהרתה. כדי לטהרה מטומאתה ולכפר על חטא חוה. לפי שכל אלו הדברים נמשכו ממנה:
[א] ובא אשר לו הבית
[1] יומא פרק ראשון דף יא ע״ב (יומא יא:), ודף יב ע״א [2] ערכין פרק שלישי דף יו ע״א (ערכין יו.)
[ב] כנגע נראה לי בבית
[1] נגעים פרק שנים עשר, (דף מד ע״ב)⁠1[משנה ה]
1. החלוקה במשניות לפי דף ועמוד מתאימה לפי דפוס וינציאה שנת רפב, עיין הקדמה (דף 7). בדפוס ימינו פרק יב משנה ה.
שאפילו חכם גמור וכו׳. אין הטעם שאם יאמר ׳נגע נראה לי בבית׳ יהיה כל שבבית טמא, דודאי אין טומאה של בית רק על פי כהן, אבל טעם הדבר ״דובר שקרים לא יכון״ (תהלים קא, ז), דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן לאו נגע הוא (רש״י פסוק לו), ואיך יאמר ׳נגע נראה לי בבית׳:
כנגע. דלמדה תורה דרך ארץ שיאמר לשון ספק, כמו שאמרו חכמינו ז״ל למד לשונך לומר איני יודע. [דברי דוד] והיינו דבזה מתרץ, דתחלה אמר ונתתי נגע צרעת דהיינו ודאי נגע לפי ראות עיני הרואה, ואיך אמר אח״כ שיאמר כנגע לשון ספק, אלא דהכתוב מורה לנו שאפילו אם הוא חכם ויודע בודאי שזהו נגע המטמא אפ״ה גזירת הכתוב שלא יאמר אלא לשון מסופק. ועוד תיקן בזה, דלפי משמעות הל׳ ה״א דזהו מצוה מן הקב״ה שיבא אשר לו הבית שחייב לבא ולומר כן, וזהו ודאי אינו דאטו אם יהיה הכהן בלאו הכי שם או שלא אמר בלשון הזה כנגע לאו שפיר עביד, קמ״ל רש״י דאין זה אלא אזהרה שלא יפסוק דבר ברור, אבל אם ישתוק לגמרי לית לן בה:
Something like an eruption. The Torah teaches good character traits. A person should use an expression of doubt, as Chazal said (Berachos 4a): Teach your tongue to say, "I do not know.⁠" And with this, Rashi is answering the question: At first it said, "I shall put the eruption of tzora'as,⁠" which implies that it is surely an eruption of tzora'as in the eyes of the beholder. Why then does it say afterwards that he says: "Something like an eruption,⁠" an expression of doubt? Rather, Scripture is teaching us that even if he is a learned man and knows for certain that it is an eruption that causes impurity, nonetheless, it is a Divine decree that he should only say an expression of doubt. Furthermore, Rashi is answering the question that according to the plain meaning I might think that it is a Divine mitzvah for the house-owner to come and declare this. However, this cannot be. Do you think that if the kohein happens to be there, or if he did not say the expression — "something like an eruption" — it would not be fine? Therefore, Rashi lets us know that this is only a warning that one should not decide the matter with absolute clarity; but if he is completely silent [and says nothing pertaining to the eruption], that too is fine (Divrei Dovid).
והגיד לכהן לאמר – תיבת לאמר מיותרת. ורז״ל בתורת כהנים דרשו יאמר לו הכהן דברי כיבושין ע״כ. וזה דרך דרש, כי הכתוב מדבר דברי אשר לו הבית. והם ז״ל דרשוה באם אינו ענין לדברי בעל הבית תנהו ענין לדברי כהן. ובעל קרבן אהרן פירש על זה הדרך והגיד לכהן והתכלית לאמר לו הכהן רצה לומר דברי כיבושין. ולפי זה היה לו לומר תיבת לאמר אחר כנגע נראה לי בבית, אלא ודאי שהתנא דרש התיבה באם אינו ענין.
וקשה למה לא אמר הכתוב תיבת לאמר בדברי הכהן ותדרש הדרשה ביושר ומקום הניחו לנו לפרש, והוא על פי דבריהם ז״ל עצמם שכתבו שם בתורת כהנים וזה לשונם נגע מה תלמוד לומר כנגע אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע בודאי לא יגזור וכו׳ אלא יאמר כנגע ע״כ. ויש לדעת מי הכריחם ז״ל לפרש כן, דלמא טעם אומרו כנגע ולא אמר נגע כי חש הכתוב לומר נגע שתבין שלא חייבתו תורה לבא אצל הכהן ולהגיד אלא אם תלמיד חכם הוא וידע שהוא ודאי נגע, אבל אם נסתפק בו אם הוא נגע או לא, לא יבא לכהן, לזה אמר כנגע שיבא על הספק כודאי. אכן דרשת התנא היא שלא היה לו לומר אלא והגיד לכהן, והדבר מובן שההגדה היא הנגע המוזכר בסמוך, ולזה דרש כי הייתור בא על הדקדוק כנגע ולא נגע שאפילו תלמיד חכם וכו׳ לא יאמר נגע אלא כנגע, וכל זה לדעת התנא.
ומקום הניחו לנו גם כן בזה לחקור בדבריהם ז״ל, הלא לפי מה שדרשו עוד שם בתורת כהנים וז״ל נראה לי ולא לנרי, בבית להביא את העליה וכו׳ וכמה דרשות, מעתה צריך הכתוב לומר כנגע כדי שיאמר נראה לי בבית ללמוד המשפטים ההמה, ומנין לנו לדרוש שאפילו ידע ודאי שהוא נגע יאמר כנגע, והגם שדרך רז״ל לדרוש הכתובים בסדר זה, אף על פי כן כל עוד שנוכל ליישב הדרשה בסדר הכרחי הוא יותר נכון, ובזה הרווחנו את שלנו פירוש תיבת לאמר שנתכוין לומר על זה הדרך לאמר כנגע פירוש הגם שכפי האמת ידע שהוא נגע ואינו כנגע אלא במאמרו אף על פי כן יאמר כן. ושיעור תיבת לאמר הוא על זה הדרך האמירה תהיה כנגע, וממוצא דבר אתה מבין שאינו כנגע אלא במאמרו ולא בצדק הדבר. ובזה גם כן הרווחנו דרשת התנא שדרש בתיבת כנגע שרצה לומר שאפילו תלמיד חכם וכו׳. עוד יכוין לומר שהתורה מתרת לאמר כנגע, וממילא אתה מבין שאינו כנגע שהוצרך להתיר. וכבר כתבתי כמה פעמים כי רשות נתונה לנו לדרוש הפסוקים בכמה פנים משונים מדבריהם ז״ל כל שמתישבים הפסוקים על נכון כל שאין הפכיות דברי רז״ל בהלכות.
והגיד לכהן לאמור, and he shall tell the priest, saying, etc. The word לאמור appears to be superfluous. Torat Kohanim explains that the word means that the priest is to tell the afflicted person words of admonition, explaining to him why he had been so afflicted. This is pure homiletics, seeing that the Torah speaks of the owner of the house doing the talking, not the priest. Our sages simply used the principle of אם אינו ענין לדברי בעל הבית תנהו ענין לדברי כהן, "if we could not find a reason for the owner to say something other than what the Torah recorded here, we may apply the words exegetically to what the priest says instead.⁠" The author of Korban Aharon explains the sequence as follows: והגיד לכהן, the reason the owner of the affected house is forced to tell the priest about his problem is לאמוד, so that the priest can sermonize to him and explain why he was made to suffer this plague. If this explanation were correct the Torah should have written the word לאמור after the words כנגע נראה לי בבית, "it seems to me that the house has developed a plague.⁠" No doubt the approach of Torat Kohanim is quite correct.
However, the question remains why the Torah did not simply write that "the priest spoke, etc.,⁠" and I would not have had to search for the meaning of the verse? Clearly, the Torah wanted to leave something for us to exploit exegetically. Our sages have articulated this very principle themselves in Torat Kohanim. This is what is written there: "why did the Torah not write that the owner said נגע, but describes him as saying כנגע, "something like the plague?⁠" They answer that the letter כ teaches that even if the owner is very learned and he has no doubt that the symptoms he has found are those of a נגע, he must not take it upon himself to pronounce judgment but he must leave it to the priest. What forced the author of Torat Kohanim to explain the extra letter כ in this manner? Perhaps the Torah was afraid that if it wrote simply נגע the owner would feel that unless he was certain that the symptoms were really those of the נגע צרעת there was no need to call in the priest. The Torah therefore made it plain by the additional letter כ that the priest has to be called in regardless of whether it is doubtful if the symptoms were truly the ones resulting in the house having to be torn down. What the author of Torat Kohanim meant was that all the Torah had to write were the words והגיד לכהן. The words "I think that something like a נגע appears on my house,⁠" were quite unnecessary. It was clear from the context of the paragraph that the owner referred to this. Considering these extra words, Torat Kohanim concluded that the reason was to teach us that the priest has to be called in regardless of whether there is doubt or not. This explanation is based on the scholar who holds that on occasion the Torah wrote things in order to encourage us to engage in exegesis.
Torat Kohanim continues to exploit practically every word here in a similar fashion. The words נראה לי, are explained as "appeared to me and not to my light,⁠" i.e. I could see it with my own eyes unassisted by artificial light. This is the basis for the rule that one need not open the windows of a house in order to start searching for symptoms of a נגע. The word בבית, "in the house,⁠" is taken to mean that even if the stain occurred in the upper floor, the whole house is afflicted. Many other halachot are all derived from these basically superfluous words of our verse. Even though our sages often use the above mentioned method of exegesis, it is preferable to derive a rule from a direct sequence of words such as לאמור כנגע in this verse. It means that regardless of how definite the appearance of that stain, the owner has to report it as being only "like a נגע.⁠" We are not bound by the exegetical method used by our sages in deriving certain rulings from the presence of or absence of certain words or letters provided we follow accepted norms of exegesis. The major restriction we are bound by is that our exegesis must not result in הלכות directly opposed to those arrived at by the classical commentators.
ובא אשר לו – שלא ישלח ביד שליח. יכול אף זקן וחולה ת״ל ובא. והגיד כו׳. ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו. לאמר. יאמר לו הכהן דברי כבושין אין הנגעים באים אלא על לה״ר שנ׳ השמר כו׳ כנגע כו׳ עיין רש״י ז״ל. נראה לי. ולא לאורו מכאן אמרו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראו׳ את הנגעים.
ובא אשר לו הבית – לפי הפשט אפשר אם השכיר ביתו לאחר, ונראה בו נגע, אין הדר בו הולך אל הכהן, אלא מי שהבית שלו. וזהו ״אשר לו הבית״ שהוא אדון לבית. וכן ״לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו״ (ויקרא ו, ג). ואין לו הכרע מדברי המשניות והברייתות. ובתורת כהנים אמרו ״אשר לו הבית״, שלא ישלח ביד שליח.
והגיד – כל לשון הגדה ביאור דברים, שישא ויתן עם הכהן על דבר זה, הכהן ישאל איך קרה הדבר, והוא יגיד לו, וזהו שאמרו בתורת כהנים והגיד לכהן, ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו.
לאמר – אמירה הסמוכה. כך יאמר לו ״כנגע נראה לי בבית״.
כנגע – דרך מוסר שלא יחליט ויורה לפני הכהן שהוא נֶגַע, אעפ״י שאין טומאה וטהרה אלא על פי הכהן. וכן אמרו1 אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר ״נגע נראה לי בבית״, אלא ״כנגע״.
נראה לי בבית – למדנו שלא ילך על פי מה ששמע מדברי אנשי ביתו, אלא על פי מה שראה בעיניו, כדי שיוכל לפרש דבריו ולהגיד הכל לכהן. וְיֵרָאֶה טעמו של דבר לפי שבמצות הכהן צריך לפנות את הבית, צריך שיבין הכהן מדבריו שהוא נגע ממש ממראות המטמאין, ואין כן במראה צרעת עור בשר ובגדים.
בבית – מתוכו, שאינו מטמא מאחוריו.⁠2
1. משנה, נגעים, יב, ה.
2. תורת כהנים.
ובא אשר לו הבית – שלא ישלח ביד שליח:
והגיד – כל לשון הגדה ביאור דברים, שישא ויתן עם הכהן על דבר זה, הכהן ישאל איך קרה הדבר, והוא יגיד לו:
כנגע – דרך מוסר שלא יחליט ויורה לפני הכהן שהוא נגע, אפילו הוא ת״ח ויודע שהוא נגע ודאי:
נראה לי – שלא יגיד על פי מה ששמע מאנשי ביתו, אלא על פי מה שראה בעיניו:
בבית – מתוכו, שאינו מטמא מאחוריו:
ובא אשר לו הבית – הגמרא ביומא (יא:) מוצאת כאן רמז לחטא החברתי אשר מחמתו נתנגע הבית: ״אשר לו הבית – מי שמייחד ביתו לו [כסבור שביתו נועד רק לו עצמו], שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב״ה מפרסמו [מפרסם שקרו] כשמפנה את ביתו״.
כנגע נראה לי בבית – ״אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית״ (נגעים יב, ה). התורה מלמדתנו כאן דרך ארץ – שיש לאדם להנהיג עצמו בענווה (רבינו אליהו מזרחי).
נראה לי – ״ולא לאורי, מכאן אמרו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו״ (תורת כהנים). הנגע מטמא רק אם הוא נראה לאור היום. אם ניתן לראותו רק בעזרת אור מלאכותי או על ידי שפורצים חלון, אינו מטמא. והנוהג שנוהגים בנגעי אדם, נוהג גם בנגעי בתים: נגעים ב״בית הסתרים״ – כגון בכותל מתחת לציפוי של עץ [פנלים] או נייר [טפט] הבאים לקישוט – אינם מטמאים (תוספתא המובאת בר״ש נגעים יג, א).
[עח]
ובא אשר לו הבית והגיד לכהן – היה די לומר ״והגיד לכהן״ והוסיף ״אשר לו הבית״ שלא יגיד על ידי שליח, רק ״אשר לו הבית״ יגיד. ועדיין היה יכול לומר ״והגיד אשר לו הבית״ ועל כרחנו פירושו לכתחלה – ״ובא אשר לו הבית״ בעצמו. ואם לא יוכל לבא, כגון זקן או חולה, ״והגיד״ (פועל סתמי) – אף על ידי שליח.
[עט]
יש הבדל בין הגדה לאמירה. ש״המגיד״ מבאר פרטי הדבר בכל סעיפיו שמגלה דברים שלא ידע השומע מעצמו. ולכן ממה שכתב ״והגיד״ ולא אמר ״ואמר לכהן״ פירושו שצריך להגיד לו כל פרטיו מאין בא הנגע. וכבר בארנו (סדר ויקרא סימן ו) שמלת ״לאמר״ יש לו כמה הוראות ואחד מהוראותיו שישיב תשובה להאומר עיי״ש. ומזה פי׳ בדרך צחות מ״ש ״לאמר״ היינו שעי״כ יאמר לו הכהן דברי כבושים שהנגע בא על חטא לשון הרע. ורמז על זה ״השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים...זכור את אשר עשה ה׳..למרים״ ר״ל שכהנים יורו אתכם ויאמרו לכם מוסר שתזכור את אשר עשה ה׳ למרים שלקתה בצרעת על שדברה באחיה שלא בפניו, וכל שכן המדבר גנאי חברו בפניו. ור״ש באר שגם על גסות רוח באו הגנעים כמו שהיה בעוזיבו וכמ״ש במדרש על ״עץ ארז ואזוב״.
[פ]
כנגע נראה לי – לא יחליט הדבר שהוא נגע כמורה לפני הכהן רק יאמר דרך ספק – ״כנגע״. וכן בנגעים וברמב״ם (פרק יד הלכה ד)
[פא]
יש הבדל בין הפעל ״ראיתי״ שיראה בכוונה לראות ובמקום אפל ידליק נר ויפתח חלון, ובין הנפעל ״נראה לי״, שהנפעל נעשה מעצמו מבלי שהכין את עצמו לראות. מזה הוכיחו בספרא ובמשנה מו״ק (דף ה) וחולין (דף י) שבית אפל אין פותחין בו חלונות ש״נראה לי״ פירושו מעצמי, לא על ידי הכנת אור ונר.
[פב]
נראה לי בבית – שלשה פעמים נאמר מלת ״בית״ אצל ראיה – ״כנגע נראה לי בבית״, ״ואחרי כן יבא הכהן לראות את הבית״ (פסוק לו), ״וראה והנה הנגע בקירות הבית״. ודרשם לג׳ דרשות (כי היה יכול לכתוב בכינוי): (א) שאף בבית צבוע, כל שנראה הנגע (ב) אף העליה, כי העליה לפעמים אינו בכלל בית ולפעמים הוא בכללו כמ״ש ״ויורידהו מן העליה הביתה״ (מלכים א יז כג) וכתיב ״ויבא אלישע הביתה והנה הנגע מת... וישב וילך בבית (מלכים ב ד לב-לה) וזה היה בעליה. ולכן ממ״ש שנית ״בבית״ אצל ראיה מרבה גם העליה. (ג) וממ״ש פה ״בבית״ בב׳ דריש שרק מתוכו מטמא ולא מאחוריו. ועי׳ (בסימן צב) דריש ד׳ פעמים ״בית״ שנאמר אצל פשיון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

ובא אשר לו הבית – ובא – הוא, שלא ישלח ביד שליח, יכול אפילו זקן וחולה, ת״ל ובא.⁠1 (תו״כ)
אשר לו הבית – תניא, יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות [שאין בהם בית דירה] מטמאין בנגעים, ת״ל אשר לו הבית, מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו.⁠2 (יומא י״ב.)
אשר לו הבית – תניא, הנגעים באים על צרת עין, דכתיב ובא אשר לו הבית ותנא דבי ר׳ ישמעאל מי שמייחד ביתו לו [שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים ואומר שאין לו, הקב״ה מפרסמו כשמפנה את ביתו].⁠3 (ערכין ט״ז.)
והגיד לכהן לאמר – והגיד – מלמד שמדקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו.⁠4 לאמור, יאמר לו הכהן דברי כבושים, בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע.⁠5 (תו״כ)
כנגע – [כנגע ולא נגע]. ואפילו ת״ח ויודע ודאי שהוא נגע לא יגזור ויאמר נגע אלא בנגע6 (נגעים פי״ב מ״ה).
כנגע נראה לי – לי ולא לאורי, מלמד שאין רואין את הנגעים בלילה7. (מו״ק ח׳.)
בבית – לרבות את היציע ולרבות את העליה8. (נדרים נ״ו.)
בבית – מתוכו הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו.⁠9 (תו״כ)
1. ר״ל זקן או חולה שאי אפשר להם לילך בעצמם מותרים לשלוח ע״י שליח, משא״כ בבריא. ונראה אע״פ דבעלמא קיי״ל שלוחו של אדם כמותו, אך מכיון דצריך לומר לכהן כנגע נראה לי, והכהן צריך לדקדק עמו בדבריו, כמו שיתבאר בסמוך, הוי כמו מצוה החלה על גופו דבזה לא שייך שליח, וכמו ציצית ותפלין וכדומה. וברמב״ם נשמט דין זה ולא ידעתי טעמו, ואף כי י״ל דגם ע״פ הסברא א״א לעשות שליח משום דצריך להגיד לכהן כנגע נראה לי והוי זה מילי דלא ממסרן לשליח, אך אע״פ כן לא הו״ל להשמיט דין עיקרי ומפורש בתו״כ.
2. עיין מש״כ לעיל אות קט״ו.
3. מה שהוספנו במוסגר כ״ה ביומא י״א ב׳, וע׳ מש״כ לעיל בפ׳ הקודם אות קי״א.
4. יתכן דמדייק מדלא כתיב ואמר, אלא והגיד, דלשון זה מורה בעלמא על רבוי דברים, ובאור הענין כמו שדרשו חז״ל בשבת פ״ח א׳ על הפ׳ דפ׳ יתרו ויגד משה שהגיד דברים המושכין לבו של אדם, ומזה שורש המלה אגדה, ולכן דריש כאן שיחקרנו מאין באו הנגעים לביתו, ונסמך על מ״ש בסמוך שיאמר לו דברי כבושין, והיינו שידרשנו למצבו ולהנהגתו, וממילא ישיבנו בארוכה, וזה יגרום להכהן שיאמר לו דברי כבושין ומוסר כדמפרש.
5. עיין מש״כ באות הקודם, וזה דריש ממלת לאמר דמיותר הוא, ודריש שישיב תשובה להאומר, וכהאי גונא דרשו חז״ל בברכות י״ח ב׳ על הפ׳ זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם לאמר, מאי לאמר, אמר הקב״ה למשה לך אמור להם וכו׳, יעו״ש.
6. ע׳ בתוי״ט שחקר טעם דבר זה, וכתב אפשר הוא כדי שלא יפתח פיו לשטן. ולדעתי יש להעיר בטעם זה ע״פ המבואר בהוריות י׳ א׳ בשורה טובה היא לישראל שנגעים באים בבתיהם וכמבואר לפנינו בריש פ׳ הקודם בפ׳ ונתתי. והרמב״ם כתב הטעם משום למד לשונך לומר איני יודע, ולולא דבריהם היה אפשר לומר הטעם כדי שלא יראה כמורה הלכה בפני הכהן, דכן משמע לשון נגע, נגע ודאי, וזה צריך הכהן להורות ולהחליט.
7. לאור הנר. ומכאן אמרו במשנה ג׳ פ״ב דנגעים בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את הנגע, ופירש״י שאם עמד בבית אפל שצריך לפתוח בו חלונות לראות את הנגע פוטרין אותו לגמרי, כדכתיב כנגע נראה לי, לי ולא לאורי, שאם עמד בבית אפל וצריך שם להדליק את הנר אינו נגע, עכ״ל. ונראה דהכונה שצריך לקרוע חלונות בהבית והיינו שהדפנות אטומות אבל אם רק צריך לפתוח דלתי החלונות אין זה נקרא בית אפל, וכ״מ בר״ש שם מתוספתא. ונראה בטעם הדבר שאינו דומה להדלקת הנר, משום דהדלקת הנר היא מעשה שלמה ועקרית שאינו שייך לגוף הבית, משא״כ פתיחת דלתי החלונות הוא אך תיקון טפל שבבית.

וע׳ בסנהדרין ל״ד ב׳ שמביא הדין להא דאין רואין את הנגעים בלילה מפ׳ דפ׳ תזריע וביום הראות בו, ביום רואין ולא בלילה, ובאמת הפסוק ההוא איצטריך לדרשה אחריתי כמבואר אצלנו במקומו, ורק דרך הגמ׳ לתפוס סמך לפסוק שהענין בו מבואר בפשיטות, וכ״כ התוס׳ בסוגיא כאן במו״ק.

והנה מבואר בחו״מ סי׳ ה׳ ס״ב דאין דנין בלילה, וכתב הסמ״ע דכשמדליקין נרות בלילה מותר, ובפ״ת שם הביא חבל אחרונים שהשיגו על הסמ״ע מדרשה שלפנינו לי ולא לאורי, שנתמעט אפי׳ בהדלקת הנר, וכונתם לסוגיא דסנהדרין שהבאנו בדרשת ר׳ מאיר בפ׳ על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום אף ריבים ביום וכיון דנגעים נתמעטו מלאור הנר ממילא גם דינים כן.

אבל באמת דברי הסמ״ע צודקים, יען דלדינא אמרו מפורש בגמ׳ שם דלא קי״ל כר׳ מאיר דמקיש ריבים לנגעים, כמ״ש שם מתני׳ דלא כר״מ, והא דאין דנין בלילה הוא מחמת שא״א לב״ד לראות פרטי הדין, וממילא לאור הנר מותר, ואין ראיה מנגעים שהוא גזה״כ, ודו״ק.
8. ואע״פ דגם בעלמא הוי עליה בכלל בית כמו לענין מו״מ ונדרים, מ״מ איצטריך כאן לרבויא משום דהו״א כיון דכתיב בבית ארץ אחוזתכם, לכן דוקא אם מחובר לארץ משא״כ עליה, קמ״ל, דכיון דהעליה מחוברת בבית והבית בארץ הוי כאלו גם העליה מחוברת לארץ, ועיין מש״כ בכגון זה ס״פ שמיני פ׳ מ״א.

וע׳ ברמב״ם פט״ו ה״ו מטו״צ שהביא רק דין דעליה ולא גם דין היציע כמבואר לפנינו, וצ״ל דהיה לפניו הגירסא בגמ׳ במקום היציע – הצבוע, וכן גירסת הר״ן, והרבותא דצבוע שלא נילף מנגעי בגדים שהצבועים אין מטמאים כמבואר ס״פ תזריע, ודין צבוע הביא הרמב״ם פי״ד הי״ג מטו״צ.

ובאמת יש להביא סמוכין לאמיתת הגירסא לרבות את הצבוע ולא את היציע, ממ״ש בתו״כ לקמן בפ׳ וראה הכהן והנה הנגע בקירות הבית דרשו ולא בקירות היציע, ואם נגרוס כאן לרבות את היציע הרי תהיינה הדרשות סותרות זא״ז.

ובס׳ אומר השכחה להגר״י ברלין תמה על שהשמיט הרמב״ם כל דין דעליה ויציע, ונעלם לפי שעה מעין הבדולח מה שהערנו בשינוי הגירסות ומפסקו של הרמב״ם שהבאנו.
9. דריש בבית כמו בתוך הבית, וכה״ג דרשינן בחולין כ״ה א׳ כל אשר בתוכו יטמא, בתוכו ולא מאחוריו.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(לו) וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת⁠־הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת⁠־הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת⁠־הַבָּֽיִת׃
The priest shall command that they empty the house before the priest goes in to examine the plague, that all that is in the house not be made unclean; and afterward the priest shall go in to inspect the house.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קסז] 1וצוה הכהן ופנו את הבית, אפילו חבילי עצים (שאינן בכלל טומאה צריך הוא לפנות, רע״ב), ואפילו חבילי קנים, דברי ר, יהודה. ר״ש אומר עסק הוא לפנוי (בתמיד., וכי להעסיקו לפנות את הבית הוצרך הכתוב שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה, שם). אמר ר׳ מאיר וכי מה מטמא לו אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורין, על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו (כלי חרס קטן מאד, שאין המשקה יוצא ממנו אלא טיף טיף, שם), אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק״ו על ממונו החביב, אם כך על ממונו ק״ו על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע (שהנגעים באים על לשון הרע) ק״ו על של צדיק. (נגעים פי״ב מ״ה)
[קסח] 2וצוה הכהן ופנו את הבית, תניא, וביום הראות בו (לעיל יג, ד), יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו ז׳ ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל, דברי ר׳ יהודה, רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו את הבית, אם ממתינין לו לדבר הרשות (שאין מטמאין עד שמפנה כל הכלים שבבית) כל שכן לדבר מצוה. מאי בינייהו, אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו (דמר דריש מהאי קרא ומר דריש מהאי קרא). ורבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו (ר׳ יהודה דמפיק מביום הראות וכו׳, אבל לדבר הרשות אין ממתינין לו בטומאה דגופיה, ורבי סבר דבדבר רשות נמי ממתינין לו), ורבי יהודה מהתם לא גמרינן דחידוש הוא, דהא עצים (פשוטי כלי עץ) ואבנים בעלמא לא מטמאו, והכא מטמאו, ורבי אמר אצטריך דאי כתב רחמנא וביום הראות בו הוה אמינא לדבר מצוה אין לדבר הרשות לא, כתב רחמנא וצוה הכהן, ואי כתב רחמנא וצוה הכהן הוה אמינא, הני אין, דלאו טומאה דגופיה, אבל טומאה דגופיה אימא מיחזא חזיא ליה, צריכא. (מועד קטן ז:-ח.)
[קסט] 3ופנו את הבית, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן על שבעה דברים נגעים באים וכו׳ ועל הגזל דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית. תנא, הוא כונס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו. (ערכין טז.)
(לו=לז)
[קע] 4ופנו את הבית... והנה הנגע בקירות הבית, על ידי מה הנגעים באים ע״י עין הרע. א״ר יצחק בנוהג שבעולם אדם אומר לחבירו השאילני קרדומך שאבקע בו העץ הזה, והוא אומר לו אין לי, מעין רעה, כך הוא אומר בחייך השאילני הכברה שלך ויש לו והוא אומר אין לי מעין רעה, מיד באה הנגע על ביתו תחלה, מנין שנאמר וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית, ומה היו עושין לו מפנין כל מה שהיה לו בתוך ביתו, מנין שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית, כיון שהיה מוציא כל מה שהיה לו בתוך ביתו קרדומותיו וכברותיו היו אומרים ראיתם עין רעה שהיה בידו, מה שהיה לו לא היה רוצה להשאיל, מי גרם לו להפנות ע״י שהיתה בו עין רעה. (דברים רבה ו׳:ד׳)
[קעא] 5ולא יטמא כל אשר בבית, א״ר אושעיא בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא, הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו, ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב (פס׳ מו) והבא אל הבית, דרך ביאה אסרה תורה, ומסתפינא מחבריא, אי הכי כולו נמי. אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית (שהיו בו מתחלתו ולא קרינא בהו והבא אל הבית, ואפ״ה טמאים), דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. (שבועות יז:)
1. תו״כ ילקו״ש לק״ט ומדרה״ג כאן, מדרש שלשה וארבעה בבתי מדרשות ח״ב עמ׳ נט.
– רמב״ם טו״צ פי״ד ה״ד: וצוה הכהן ופנו את הבית, אפילו חבילי עצים וחבילי קנים. וראה רש״י ר״ה כז. ויומא לט. וחולין מט: ורש״י כת״י מנחות פו: שמכאן למדו שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ובתו״ש בא פי״ב אות צד. ובמילואים שם סי׳ ז.
2. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן ולעיל יג, יד., נגעים פ״ג מ״ב.
– רמב״ם טו״צ פ״ט ה״ח: חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, וכן אם נראה בבגדיו או בביתו אין רואין אותן עד לאחר המשתה, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל, שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית וגו׳, אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו, ק״ו לדבר מצוה.
3. ראה תרגום יונתן פס׳ לד, ילקו״ש ח״א רמז סט וח״ב רמז רל, ולעיל פי״ג אות יב וצרף לכאן.
4. כעי״ז בויק״ר פי״ז-ב, במדב״ר פ״ז-ה, תנדבא״ר פט״ו. וראה לעיל אות כד.
5. ראה לקמן אות קצח וש״נ.
[יב]
״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ״ – הַצִּוּוּי בְּכֹהֵן וְהַפִּנּוּי בְּכָל אָדָם1. ״וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת״, אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, אֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֵסֶק הוּא לוֹ לְפִנּוּי.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ?
אִם תֹּאמַר כְּלֵי עֵצוֹ וּבְגָדָיו וּמַתַּכְתּוֹ, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין!
עַל מָה חָסָה הַתּוֹרָה?
עַל כְּלִי חַרְסוֹ, עַל פָּכוֹ וְעַל תִּפְיוֹ2.
וְכִי מִי מִטַּמֵּא בִנְגָעִין, הָרְשָׁעִים אוֹ הַצַּדִּיקִין?
הֱוֵי אוֹמֵר הָרְשָׁעִים.
אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קוֹל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב!
אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קוֹל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו!
אִם כָּךְ עַל שֶׁלָּרָשָׁע, קוֹל וָחֹמֶר עַל שֶׁלַּצַּדִּיק.
[יג]
״בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע״ – לֹא לִרְאוֹת אֶת הַפִּנּוּי.
״וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְנִכְנָס לַבַּיִת הַמְּנֻגָּע״
שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִנְגָעִים עַד שֶׁיִּשְׁהֵא כְדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס, יָכֹל אֲפִלּוּ הָיוּ שָׁם כֵּלִים מְקֻפָּלִין וּמֻנָּחִים עַל כְּתֵפוֹ, כֵּלִים מְקֻפָּלִין מֻנָּחִין בְּתוֹךְ הַבַּיִת, יָכֹל לֹא יְהוּ טְמֵאִים עַד שֶׁיִּשְׁהֵא כְדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת״, מִיָּד. ״וְאַחַר כֵּן״, אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
רַבִּי אוֹמֵר: אִם מַמְתִּינִין לִדְבַר רְשׁוּת, לֹא יַמְתִּינוּ לִדְבַר מִצְוָה?
וְכַמָּה הִיא מִצְוָתוֹ?
נִרְאֶה בֶחָתָן3, נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ.
וְכֵן בָּרֶגֶל, נוֹתְנִין לוֹ כָל יְמֵי הָרֶגֶל.
1. ראה משנה נגעים יב,ה.
2. תִּפְיוֹ. דלי עשוי חרס.
3. ראה משנה נגעים ג,ב.
וִיפַקֵּיד כָּהֲנָא וִיפַנּוֹן יָת בֵּיתָא עַד לָא יֵיעוֹל כָּהֲנָא לְמִחְזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְלָא יִסְתָּאַב כָּל דִּבְבֵּיתָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל כָּהֲנָא לְמִחְזֵי יָת בֵּיתָא.
the priest shall direct that they turn out (all that is in) the house before the priest goes in to inspect the plague; that all that is in the house be not (condemned as) unclean; and afterward the priest shall enter to survey the house.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת
וִיפַקֵּיד כָּהֲנָא וִיפַנּוֹן יָת בֵּיתָא עַד לָא יֵיעוֹל כָּהֲנָא לְמִחְזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְלָא יִסְתָּאַב כָּל דִּבְבֵּיתָא וּבָתַר כֵּין יֵיעוֹל כַּהֲנָא לְמִחְזֵי יָת בֵּיתָא
בְּטֶרֶם יָבֹא – מתורגם בלשון עתיד
״בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן״ – ״עַד לָא יֵיעוֹל כָּהֲנָא״. בלשון העברית, אחר מלת טֶרֶם יבוא הפועל בלשון עתיד. אבל בארמית אחר ״עַד לָא״ שהוא תרגום טֶרֶם, יבוא הפועל לרוב בעבר כגון, ״בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב״ (בראשית מא נ) ״עַד לָא עַלַת שַׁתָּא דְּכַפְנָא״, טרם שבאה.
אבל כאן תרגם בלשון עתיד: ״וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן״ – ״עַד לָא יֵיעוֹל כָּהֲנָא״, להטעמת מהירות הפעולה, כי משיכנס הכהן ויטמא או יסגיר – כבר נטמא הבית. ודוגמתו ״בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ״ (בראשית כז לג) ״עַד לָא תֵיעוֹל וּבָרֵיכְתֵּיהּ״: הואיל ויעקב מיהר כדי שעשו לא יוכל להקדימו תרגמו בלשון עתיד. וראה שם דוגמאות נוספות.
ויפקד כהנא ויפנון ית ביתיה קדם עד לא יעול כהנא למחמי ית מכתשה ולא יסתאב כל מה די בבית׳א ומן בתר כדיןב ייעול כהנא למיחמי ית ביתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מכתשה ולא יסתאב כל מה די בבית׳⁠ ⁠⁠״) גם נוסח חילופי: ״מכתש ולא יסב כל מה דאית בבית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדין״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ויפקד כהנא ויפנון ית ביתא עדלא ייעול כהנא למיחמי ית ביתא מטול דלא יסתאב כל דבביתא ומן בתר כדין ייעול כהנא למיחמי ית ביתא.
then the priest shall direct that they make the house empty before the priest cometh to inspect the house, that all that is in the house may not be (condemned as) unclean; and after that the priest shall go in to inspect the house.
וצוה הכהן ופנו את הבית עד לא יבוא הכהן לראות את הבית כדי שלא יטמא כל שבבית ומן אחר כן יבוא הכהן לראות את הבית.
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת – וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה׳ (מלכים א י״ד:כ״ו), וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת (ויקרא י״ד:מ״ה), וּבַיְתָא דְנָה סַתְרֵהּ (עזרא ה׳:י״ב), וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ [לעיר (ויקרא י״ד:מ״ה)] [למחנה], וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל (עזרא ה׳:י״ב), יָכוֹל לְעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת (ויקרא י״ד:מ״ב), שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ (ישעיהו כ״ח:ט״ז).

רמז תקסו

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ – הַצִּוּוּי בְּכֹהֵן, וּפִנּוּי בְּכָל אָדָם. ״וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת״ – אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מִי מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, רְשָׁעִים אוֹ צַדִּיקִים, הֱוֵי אוֹמֵר: הָרְשָׁעִים, וְכִי מַה מִּטַּמֵּא לוֹ, אִם תֹּאמַר כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה, עַל כְּלֵי חַרְסוֹ, עַל פַּכּוּ, וְעַל תִּפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רְשָׁעִים, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיקִים. ״בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע״ – וְלֹא לִרְאוֹת אֶת הַפִּנּוּי. ״וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּנִּכְנָס בְּבֵית הַמְנֻגָּע שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּגָדִים עַד שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, יָכוֹל אֲפִלּוּ הָיוּ שָׁם כֵּלִים מְקֻפָּלִין וּמֻנָּחִין עַל כְּתֵפָיו, מְקֻפָּלִין וּמֻנָּחִין בְּתוֹךְ הַבַּיִת, יָכוֹל לֹא יְהוּ טְמֵאִין עַד שֶׁיִּשְׁהוּ כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת״ – מִיָּד. ״וְאַחַר כֵּן״ – אַף אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. רַבִּי אוֹמֵר: אִם מַמְתִּינִין לוֹ לִדְבַר הָרְשׁוּת, לֹא יַמְתִּינוּ לוֹ לִדְבַר מִצְוָה. וְכַמָּה הוּא מִצְוָתוֹ, בֶּחָתָן – נוֹתְנִין לוֹ שֶׁבַע יְמֵי מִשְׁתָּאוֹת לוֹ וּלְאִצְטְלִיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ, בָּרֶגֶל – נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמֵי הָרֶגֶל.
ויאמר אלאמם ויפרג֗ו אלבית קבל אן ידכ֗ל לינט֗ר אלבלא ולא ינגס גמיע מא פיה ובעד ד֗לך ידכ֗ל פינט֗ר אליה.
ויצוה הכהן וירוקנו את הבית לפני שייכנס לראות את הנגע, ולא יטמא כל מה שבו, ואחר כך ייכנס ויביט בו.
בטרם יבא הכהן וגומ׳ – שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה.
ולא יטמא כל אשר בבית – שאם לא יפנהו ויבא כהן ויראה הנגע, נזקק להסגיר, וכל מה שבתוכו טמא. ועל מה חסה תורה? אם על כלי שטף יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלים ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה תורה אלא על כלי חרס, שאין להן טהרה במקוה.
בטרם יבא הכהן וגו'‏ [THEY SHALL CLEAR THE HOUSE] BEFORE THE PRIEST COME etc. – For so long as the priest has not yet engaged himself with it no law of uncleanness is applicable there.
ולא יטמא כל אשר בבית THAT ALL THAT IS IN THE HOUSE BE NOT MADE UNCLEAN – for if he does not clear it out and the priest comes and examines the plague, it requires shutting up and all that is inside immediately becomes unclean. To what is it that the Torah has regard in ordering these precautions to be taken? If it had in mind wooden or metal vessels that need only be rinsed in order to restore them to cleanness, he can immerse them and they will become clean (and there is no need to remove them from the house for fear that they will become unclean if he does not do so), and if it has in mind food and liquids, he can eat them during the time of his uncleanness (in which case also he suffers no loss since he may consume them at a time when he himself happens to be unclean). Consequently it follows that the Torah must have regard only to earthen vessels for which there is no means of purification by immersion in a ritual bath (cf. Rashi on Vayikra 11:35) and which therefore will remain unusable except in connection with ordinary food (חולין) (Sifra, Metzora, Section 5 12).
פס׳: וצוה הכהן – הצווי בכהן.
ופנו – כל אדם שרוצה. ופנו – אפילו חבילי עצים. בוא וראה אם על הרשעים חסה תורה על עבדיו ויראיו לא כל שכן. ואם על כליו חסה תורה ק״ו על בניו ובנותיו. בטרם יבא הכהן 1לראות את (הבית) [הנגע] ולא הפנוי ולא יטמא כל אשר בבית. רבי אומר אם ממתינין לדבר הרשות לא ימתינו לדבר מצוה מכאן אמרו חתן נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל שבעת ימי הרגל:
1. לראות. את הנגע לראות את הפנוי כצ״ל וכ״ה בת״כ והוא כמו שאמר למעלה שיפנו כל הכלים מהבית וישאר הבית ריק:
ופנו את הבית – בעל הבית וכל אנשי ביתו. וטעם לשון רבים – לפנותו מהרה.
בטרם יבא הכהן – כי עוד יסגיר את הבית בעבור הספק, וטרם בואו ספק הספק.⁠א
א. כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177 חסרה מלת ״הספק״.
THAT THEY EMPTY THE HOUSE. The master of the house and all men of his household.⁠1 Scripture employs the plural2 for it is to be emptied quickly.⁠3
BEFORE THE PRIEST GO IN. For the kohen will close up the house because of its uncertain status.⁠4 The house shall be emptied before its status is declared to be in doubt.
1. Shall empty the house. Scripture reads, that they empty. Hence Ibn Ezra's comment.
2. That they empty.
3. Hence all men of the household must be involved in emptying the house.
4. It is uncertain whether the house is afflicted or not.
וצוה הכהן ופנו את הבית – התורה חסה על ממונן של ישראל, ואפילו על כלי חרס, שהרי כלים הללו שהזכיר בהן ופנו את הבית ולא יטמא כל אשר בבית, בכלי חרס הוא מדבר, שאם היו כלי שטף יטבילם והם טהורים, ואם היו שם אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא ודאי אינו מדבר אלא בכלי חרס לפי שאין להן טהרה במקוה.
וצוה הכהן ופנו את הבית, "and the priest will issue instructions and they will clear out the house, etc.⁠" The Torah is protective about the Israelites' possessions, even for such inexpensive vessels as the ones made of earthenware. The vessels mentioned in our verse are such as the Torah speaks about protecting against becoming impure. Vessels of other materials can be purified by means of immersion in a ritual bath, the earhenware vessels cannot. If there is food and drink left over, the person may consume them during the days when he is ritually impure, so that he would not suffer an irreparable loss. It is clear therefore that what the Torah is concerned with here are only earthenware vessels.
ואחר כן – ב׳ דין ואידך ואחר כן תבא אליה ובעלתה כמו הכא שמפנה כלים נאים שלא יטמאו אף התם נמי צריכה להסיר כלים הנאים מעליה כדי שתתגנה בעיניו ולא יטמא בה.
בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא וגו׳ – הקשה הרי״ח וישתוק הכהן עד שיוציאו הכלים, שהרי אינן טמאים עד שיאמר הכהן טמא אחר צאתו מן הבית. ותירץ א״כ שלא יפנו הכלים קודם בוא הכהן לבית, אז על כלי עניים לא היה חושש, ועל כלי עשירים היה חס ונראה כמו חציפות לכן הזהירה תורה להשוות העני לעשיר.
ד״א טרם יבא הכהן וגו׳ – פרש״י על מה חסה תורה אם על כלי שטף יטבילם ויטהרם, ואם על אוכלין יאכלם בימי טומאתו אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה. והקשה הר״י יאמר על כלי חרס וימתין עד ימי טומאתו וישתמש בהן.
וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבֹא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית – למדנו מזה שיש לו לאחֵר ראיית הנגע עד שיפנו הבית, כדי שלא יגיע בזה צער לבעל הבית. ומזה המקום נלמוד שיש לאחֵר ראיית נגעי אדם, לזאת הסיבה; ולזה לא יראו הנגעים בשבת ולא ביום טוב, כדי שלא יקרה מזה צער לבעל הנגע ביום שהוא ראוי שישמח בו.
ואחר כן יבֹא הכהן לראות את הבית – למדנו שהוא יראה את הבית בתואר שהיה בו, לא שיפתחו בו חלונות כדי שיראה נגעו בשלמות. וזה יתבאר מאומרו ׳הבית׳ בה״א הידיעה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

ולא יטמא כל אשר בבית שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה את הנגע נזקק להסגר וכל מה שבתוכו יטמא. פי׳ שכשיראה הנגע יטמא מיד כל אשר בתוכו ואינו צריך שהייה בכדי אכילת פרס כמו שצריך הנכנס לבית המנוגע לטמא בגדים שעליו דדוקא בגדים שהוא לובש אותם דרך מלבוש צריך שהייה בכדי אכילת פרס כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו שישהה כדי שיעור אכילה כדלקמן אבל הבגדים המקופלים המונחים בבית או המקופלים ומונחים על כתיפי של נכנס בבית המנוגע שאינם דרך מלבוש טמאים מיד בלא שום שהייה כדתנן בנגעים פרק עשרה בתים מי שנכנס בבית המנוגע וכליו על כתיפו וסנדליו וטבעותיו בידו הוא והן טמאין מיד היה לובש כליו וסנדליו וטבעותיו הוא טמא מיד והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס שאם לא תפרש דברי רש״י שרצה בזה שכל מה שבתוכו יטמא מיד מה היה צ״ל שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה את הנגע כל מה שבתוכו יטמא זיל קרי בי רב הוא שמאחר שאמר הכתוב ופנו את הבית בטרם יבא הכהן ולא יטמא כל אשר בבית יחוייב מזה שאם לא יפנה בטרם יבא הכהן יטמא כל אשר בבית וכן שנינו בתורת כהנים ולא יטמא כל אשר בבית מה ת״ל לפי שמצינו בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהה בכדי אכילת פרס יכול אפילו היו שם כלים מקופלים ומונחי׳ על כתפי וכלים מקופלי׳ ומונחים בתוך הבי׳ יכול לא יהו טמאים עד שישה׳ כדי אכילת פרס ת״ל ולא יטמא כל אשר בבית מיד:
ובעבור שהטמא והטהור הוא ככל אשר יצא מפי הכהן לכן יצוה בטרם יבא הכהן לראות את הנגע שיפנו את כל אשר בבית שאם לא יפנהו וירא׳ הכהן את הנגע ויצטרך להסגיר את הבית כל מה שבתוכו יטמא בטמאו אותו.
ופנו את הבית בטרם יבא – ולא יבא קודם לכן, ובין כך יהיה זמן תשובה ותפלה לבעלים, וזמן תפלה לכהן, ועם זה נתן זמן הסגר. ובמדרש אמרו בכל זה רמז לחורבן הראשון, ותקונו בשני, וסתירתו בחורבן שני, וטהרתו בבנין שלישי שיבנה ויכונן במהרה בימינו אמן.
ופנו את הבית בטרם יבא, they can clear out the house before the priest’s arrival. In fact, that priest is warned not to arrive until all valuables have been cleared out of the house. During the time that this takes place the owners will be able to do teshuvah and pray and synchronise their prayer with that of the priest when he arrives. Simultaneous to this the priest will announce the period of isolation. In Vayikra Rabbah 17,7 we are told that our paragraph is an allusion to the eventual destruction of the first Temple, its rebuilding, as well as the destruction of the second Temple. The word וטהרו in our verse alludes to the ultimate rebuilding of the third Temple, this one not to be destroyed again.
[א] וצוה הכהן ופנו את הבית
[1] מועד קטן פרק ראשון דף ז ע״א (מועד קטן ז.), ודף ח ע״א [2] ערכין פרק שלישי דף יו ע״א (ערכין יו.) [3] נגעים פרק שנים עשר (דף מד ע״ב)⁠1 [משנה ה]
[ב] ולא יטמא כל אשר בבית
[1] שבועות פרק שני דף יז ע״ב (שבועות יז:)
1. עיין לעיל הערות קודמות על משניות נגעים.
שאם לא יפנהו ויבא הכהן וכו׳. פירוש, אף על גב דבקרא כתיב (פסוק מו) ״והבא אל הבית כל ימי הסגיר [אותו יטמא עד הערב]״, דמשמע שאין הבית מטמא אלא כשהוא נסגר, ואם כן למה יטמא כל אשר בבית, הרי אפשר דיוציא הכלים קודם שיסגיר, ולפיכך אמר שזה אינו, דכיון שהוא נזקק להסגר, אף על גב שלא סגר, הכל טמא. ואם תאמר, והרי אפשר שיוציא את הכלים קודם שישהו לשם בכדי אכילת פרס, יליף ליה בתורת כהנים מהכא דלא אמר הכתוב שצריך שהייה בכדי אכילת פרס אלא כלים הבאים לבית אחר כך, אבל כלים שהיו שם קודם שראה הכהן – מיד שטמא הבית טמאו כל הכלים שהיו בבית:
ואחר כן יָבֹא הכהן: בהעתק הללי יָבוֹא, ירוש׳ יבא, עכ״ל. ובכל הספרי׳ חס׳. גם במסורת לא בא בכלל ז׳ מלאי׳ בתורה, וסי׳ נמס׳ 1במ״ג פ׳ אחרי מות. [יבא].
1. במ״ג: מ״ג-ד וי׳ טז כו.
ויראה. כלומר מיד שיראה הנגע מיד יטמא כל אשר בבית אפי׳ לא שהה בבית בכדי אכילת פרס, דאל״כ מה בא רש״י ז״ל להשמיענו בזה, דזיל קרי בי רב הוא:
ועל מה חסה. [קצ״מ בשם פענח רזא] קשה, מנלן דעל כלי חרס חסה התורה, דלמא על בגדי משי ושארי דברים שאם יטבילם יתקלקלו. וי״ל דכל הכלים החשובים נפקא לן מדכתיב ופנו את הבית דהוא משום טומאה, ואם בא לפרש הטעם בפירוש הל״ל ולא יטמא אשר בבית, כל ל״ל, אלא לומר שיפנה אפילו דברים שאינם חשובין:
על כלי חרס. וא״ת נימא לישתמש בו בעת טומאתו כמו אוכלין טמאים דאמרינן דאוכל אותן בימי טומאתו. וי״ל דשאני אוכלין שהם נאכלים לזמן מועט ולא חיישינן לתקלה, אבל כלי שקיומו לזמן מרובה חיישינן דלמא אתי בו לידי תקלה שישתמש בו בימי טהרתו או יגע בתרומה וקדשים:
And sees. I.e., immediately when the kohein sees the eruption everything in the house becomes impure, even if he does not tarry in the house the time it takes to eat a half a loaf [of bread]. Otherwise, what is Rashi coming to let us know? It is something that is obvious even to schoolchildren!
And with what was [the Torah] concerned. This raises a difficulty: How does Rashi know that the Torah was concerned with earthenware vessels? Perhaps it is for silk garments or other things that if he were to immerse them [in a mikveh] they would be ruined. The answer is: All the important [i.e., expensive] vessels are derived from what is written: "And they shall empty the house,⁠" which is because of impurity. And if it comes to specify the reason explicitly it should [just] say: "so that which is in the house shall not become impure.⁠" Why does it say, "everything"? Rather, this is to say he should empty the house even of objects that are not important [i.e., objects that are not expensive such as earthenware] (Kitzur Mizrachi in name of Paneach Raza).
With earthenware vessels. You might ask: Let us say that he should use them when he is impure, as we say regarding impure food, of which he eats when he is impure. The answer is: Food is different because it is eaten over a minimal period of time and we are not concerned about a stumbling block [i.e., he will eat when it is prohibited for him to do so]. However, regarding a vessel, which lasts a long time, we are concerned perhaps it will come to be a stumbling block — that he will use it on the days he is pure or it will come in contact with terumoh or sacrifices (Devek Tov).
בטרם יבא הכהן – טעם שהוצרך לומר הכהן משום שזולתה היה נשמע כי בטרם יבא יצוה, וכפי זה אין חיוב לכהן להתעכב עד שידע שפינו ודאי את כל אשר בבית, ומאומרו הכהן, הראה כי תיבת בטרם אין לה קשר עם זכרון הכהן שאצל וצוה וקשורה היא עם ופינו והבן.
כל אשר בבית – פירוש כל אשר בבית לא יטמא אלא יצילו הכל ואפילו פכים קטנים, כי חס ה׳ אפילו על ממון הבזוי של ישראל, ובזה נתן טעם הכתוב למה צוה ה׳ לפנות קודם הלא אפילו אחר ביאת הכהן ורואה הנגע אין הבית טמא אלא אחר שיצא הכהן ויסגירנו, ומעתה אין צורך להקדים לפנות קודם בא הכהן ויכולין לפנות אחר שבא הכהן קודם שיסגיר, לזה אמר ולא יטמא כל אשר וגו׳ פירוש כי לצד שכשיראה הכהן הנגע שצריך להסגיר אין רשות להתעכב מלהסגיר כל עיקר ומצד זה ימהרו לפנות ולצד המהירות ישכחו ממון הבזוי, לזה הקפיד ה׳ לפנות קודם שבזה לא יטמא מכל אשר בבית.
ורז״ל אמרו (נגעים פי״ב מ״ה, ובתו״כ) שלא חס הקב״ה אלא על כלי חרס כי שאר כלים ובגדים יש להם תקנה במקוה. ולדרכנו הוספנו לפרש שחס הקב״ה אפילו על כלי חרס הקטנים שאין אדם מחשיב אותם.
בטרם יבא הכהן, before the priest arrives. The reason the Torah had to write the word הכהן "the priest" again is, that otherwise I could have thought that the priest can issue directives before he arrives at the scene. According to that, the priest would not have had to delay himself until the people had cleared the house in question of all its contents. By writing the word הכהן, the Torah made it plain that the word בטרם is not linked to the mention of the priest as the one who issues the directive but is connected with the words ופנו "and they shall clear out.⁠"
כל אשר בבית, everything that is within the house. The meaning is that none of the items that have been removed prior to the arrival of the priest will be affected by the declaration that the house and all its contents have become ritually impure. The reason is that God is concerned with the belongings of even the person for whom He expressed some disdain. We must ask ourselves that seeing this is so why did all these items have to be removed prior to the priest's arrival when the impurity decreed on these items does not become effective until after the priest's departure (compare verse 38)? The Torah wrote ולא יטמא כל אשר בבית, "in order that all that is in the house not become defiled,⁠" to teach us that once the priest has observed the symptoms on the walls of the house as being those of a נגע, he may not delay pronouncing the house and its contents as ritually unclean any longer. If the people in the house had waited until the last possible moment with removing all mobile objects they would most likely have forgotten some in their haste. It is better therefore that they should do so as soon as they became aware that the priest was on his way.
We are taught in Keylim 12,5 that God's concern is only for earthenware vessels seeing all the other vessels are subject to purification rites except earthenware jars, etc. According to our explanation God is concerned even about very small and inexpensive earthenware vessels.
וצוה הכהן ופנו – הצווי בכהן והפינוי בכל אדם. את הבית. אפי׳ חבילי עצים דר״י רמ״א עסק הוא לפנוי. ולא יטמא כל אשר בבית. לפי שמצינו בנכנס לבית המנוגע אינו מטמא בגדי׳ עד שישה׳ בכדי אכילת פרס יכול אפו׳ היו שם כלים מקופלין ומונחין על כתפו או בתוך הבית לא יהיו טמאו׳ עד שישהה כדי אכילת פרס ת״ל כל אשר בבית מיד. ואחר כן. לרבות אחרים כיוצא בהן. נותנין לחתן וכן ברגל. רבי או׳ כו׳.
וצוה הכהן ופנו את הבית – נראה שהוא גזרת הכתוב שלא יטמאו כלי הבית מטומאת הצרעת. ומלת ״ופנו״ לשון רבים, ופירש ראב״ע ז״ל ״בעל הבית ואנשי ביתו. וטעם הרבים, [כדי] לפנותו מהרה״.
בטרם יבא הכהן וכו׳ – שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה.
ולא יטמא כל אשר בבית – שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר וכל שבתוכו יטמא. למדנו שכשרואה הכהן שהוא נגע וודאי, צריך שיאמר מיד שצריך הסגר, ולא יחריש עד שיפנו הבית. ואם אמת כמו שחשבנו (פסוק לה) כי ״אשר לו הבית״ לאחוזה, לא הדר בתוכו, הרי הנגע אשמת אדון הבית. ואין השם רוצה שיטמאו כלי הדר בו. גם אם אין הדבר כן, פעמים שיש בבית כלים שאולים מאחרים, ולמה ילקה בשביל זה? וכן משמע לשון ״כל אשר בבית״ בין לו בין לאחרים. לפי שהפנייה הזאת גזרת הכתוב, אמר שיפנה כל אשר בבית, אפילו חבילי עצים חבילי קנים, שאינן בני קבול טומאה. והדבר ספק אם מקבלים טומאה בבית אי לא. ויהיה ״ולא יטמא כל אשר בבית״ דברים המקבלים טומאה.
ואחר כן – אחר שהבית פנוי.
את הבית – גם הבית צריך שיראה אם ראוי לטומאת נגעים. כי יש בתים שאין מטמאין, שצריך להיות מרובע בעל ד׳ כותלים, כמו ששנינו בנגעים1 ובתורת כהנים, בית עגול בית טריגון אינו מטמא אלא בשני גריסין.
1. משנה, נגעים, יב, א-ב. נזיר ח, ב.
ופנו את הבית – גזרת הכתוב שלא יטמאו כלי הבית מטומאת הצרעת, כי אפשר שיש בבית כלים שאולים מאחרים, ולפי שהנגע בא על אשמת אדון הבית, למה ילקו האחרים בשבילו:
ולא יטמא כל אשר בבית – שאם לא יפנהו, כשרואה הכהן את הנגע הצריכה הסגר לא יוכל להמתין עד שיפנו הבית, אלא מיד חייב להסגירו:
לראות את הבית – גם הבית צריך שיראה, אם ראוי לטומאת נגעים, כי יש בתים שאין מטמאין, שצריך להיות מרובע בעל ד׳ כותלים:
וצוה וגו׳ ופנו וגו׳ – עיין פירוש לעיל, סוף פרק יג.
ולא יטמא כל אשר בבית – נסתפקו לגבי חפצים שבדרך כלל אינם מקבלים טומאה – כגון חבילי עצים וחבילי קנים – האם גם הם מיטמאים בבית המנוגע (עיין משנה למלך הלכות טומאת צרעת יד, ד).
לראות את הבית – לא נאמר כאן ״לראות את הנגע״ אלא ״לראות את הבית״; שכן יש לבדוק גם את אופן בניית הבית. לא כל בית מקבל טומאת נגעים; אלא הדבר תלוי בצורת ובסוג הבנייה. בית אינו מיטמא בנגעים, אלא אם כן יש לו ארבעה צדדים, הוא מחובר בארץ, ויש בו אבן (לא לבנים ולא שיש), עצים ועפר (לדברי התורת כהנים, לא סיד וכדומה אלא עפר טבעי הראוי לבניין; עיין קרבן אהרן). כן מוכח מהפרטים שנאמרו בפסוקי פרשה זו (עיין נגעים יב, א–ב).
[פג]
כבר התבאר למעלה שהאדם לא יצוה אל עצמו וע״כ יצוה הכהן לאחרים.
[פד]
ופנו את הבית – דע שלשון פינוי הנמצא בנת״ך בבנין הכבד מורה תמיד שמסיר דבר שמזיק למקום אשר הוא שם – ״פנו דרך ה׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיהו מ׳:ג׳), ״פנו דרך העם״ (שם סב), ״פנית לפניה״ (תהלות פ), ״פנה אויביך״ (צפניה ג׳:ט״ו) שמסיר אבני מכשול מן הדרך. ויש הבדל בין לשון פינוי ובין לשון ביעור. המבער מבער הדבר מן העולם ונקשר עם המקום ביחוס שממנו – ״ובערת הרע מקרבך״ (דברים י״ג:ו׳), והמפנה מסלקו לצד אחד. ובכל זאת גם המפנה הוא מפני שהדבר מזיק אל המקום בערך מה שהוא רוצה לעשות שמה – המפנה הדרך מרים אבני מכשול שיהא דרך סלולה. ואמרו חז״ל ״ואנכי פניתי הבית״ – מעכו״ם, כי ממה שלא אמר ״ואנכי כבדתי הבית״ או ״הכינותי הבית״ מבואר שפינה משם דבר המזיק בערך מה שרצה שיתאכסן שם אליעזר, והוא העכו״ם. וזה דעת ר׳ יהודה שאמר אפילו חבילי קש ועצים ר״ל שאם נאמר שטעם הפינוי הוא לצורך הכלים עצמם, שלא יתטמאו, ולא לצורך המקום, היה לו לומר ״ויוציא כלי הבית״, לא לשון ״פינוי״ דמשמע שהכלים מזיקים לו למלאכתו. ועל כרחנו שהוא גזרת הכתוב שלא יראה הנגע בעוד יש דבר בבית אף שאין מקבל טומאה. וז״ש (במשנה יג) בטרם יבא הכהן לראות את הנגע – לראות את הפינוי ר״ל מ״ש ״את הנגע״ היינו שלא יראה שם רק הנגע לבד, לא דבר אחר כי יהיה מפונה מכל וכל, ומצד זה יצדק לשון פינוי כיון שכלי הבית מזיקים לו למלאכתו עתה שהיא ראיית הנגע. ור׳ מאיר דייק סיפא דקרא שאמר ״ולא יטמא כל אשר בבית״ שמשמע שהוא רק משום טומאה. אמנם מה שכתב לשון פינוי אמר ״עסק הוא לפינוי״. ובאר זה במ״ש וכי מה מיטמי לו וכולי על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו ר״ל הגם שמצד כוונת התורה שחסה על חרסו ופכו לא יצדק לשון פינוי, מכל מקום מצד עסק המפנה שחרסו ופכו אינם שוים כלום, בודאי אינו מוציאם בשביל עצמם רק מפני שמזיקים למלאכתו ומעכבים ראיית הנגע. מצד עסק האיש תפס לשון פינוי וז״ש עסק הוא לפינוי. ובמשנה ה׳ (פרק יב דנגעים) גריס ר׳ שמעון אומר עסק הוא לפינוי. ר׳ מאיר אומר וכי מה מטמא לו וכולי ובא ר׳ מאיר לפרש דברי ר׳ שמעון. והנה נמשכתי אחר דברי הרע״ב שלר׳ יהודה אין חבילי קש וקנים מטמאים וכמו שכן דעת הרמב״ם גם כן כמו שהוכיח המשנה למלך (פרק יד מהל׳ טומאת צרעת) באורך, והוכיח כן מסוכה. והניח דברי הגמ׳ דמו״ק בצ״ע ואכמ״ל.
[פה]
ולא יטמא כל אשר בבית – כבר התבאר (בסימן הקודם) שלר׳ יהודה מ״ש ״ופנו את הבית״ היינו אפילו דברים שאין מקבלים טומאה ואם כן יקשה איך סיים הטעם ״ולא יטמא כל אשר בבית״ שהוא רק לדברים המקבלים טומאה? פירש סתמא דספרא לשיטת ר׳ יהודה שהכתוב משמיע שני דברים (א) שיפנה הבית היינו להסיר הכל גם שאין מקבל טומאה מפני שמזיק לראיית הנגע כנ״ל (ב) שבזה ירויח גם כן ולא יטמא כל אשר בבית דברים שמקבלים טומאה. ומשמיעני שלא תאמר שכלים שנמצאו בעת בא הכהן לא נטמאו מיד רק עד שישהא כדי אכילת פרס. לכן אמר ״ופנו... בטרם יבא הכהן... ולא יטמא״ – שאם יפנה אחר בוא הכהן יטמא תיכף אף שלא שהה שיעור אכילת פרס.
[פו]
ואחר כן יבא הכהן – יש הבדל בין מלת אחר ובין מלת אחר כן או אחרי כן. שמלת ״אחר״ מורה שתיכף אחר דבר אחד יעשה דבר השני וכמ״ש למעלה (סימן לג) אבל מלת ״אחר כן״ או ״אחרי כן״ מורה שיעשה הדבר השני אחר דברים רבים קודמים. וגם בזה יש הבדל בין ״אחר כן״ ובין ״אחרי כן״ שמלת ״אחר כן״ מציין אחר דברים רבים שנזכרו בענין שהם תלוים זה בזה ומחויבים לקדם אל המעשה שאחריה כמ״ש בספרי (תצא) על ״ואחר כן תבוא אליה ובעלתה״ – הא אם לא עשה כל המעשים האלה ובא עליה הרי זה בעילת זנות ע״כ שכל המעשים הם כולם מחויבים לקדם אל הבעילה. אבל במלת ״אחרי כן״ מציין דברים רבים שונים הבלתי תלוים זה בזה ולא מחויבים לקדם להמעשה המתאחר כמ״ש בבראשית רבה (פרשה מד) על ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ א״ר אחא אחר כן אינו כתיב כאן אלא אחרי כן – אחר שאביא עליה עשר מכות שעל מ״ש בענין שעבדום ועינו אותם וידון את הגוי היה לו לומר ״ואחר כן״ כי הם תלוים זה בזה ומוכרחים לענין היציאה. ובמה שכתב ״ואחרי כן״ רמז אחר שיביא מכות שונים שאין תלוים זה בזה ולא מוכרחים לענין היציאה, שאם היה משלח תיכף לא היו באים עליו. ובזהר (פרשת חיי שרה דף קכח) אר״ש בשעתא דעאל אברהם למערתא ואעל שרה תמן קמו אדם וחוה ולא קבולי לאתקברא תמן...אמר אברהם הא אנא זמין קמיה דקודשא בריך הוא בגינך...מיד ״ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו״ מהו ״ואחרי כן״? בתר דקביל עליה אברהם מלת דא. ומובן במה שכתבנו שהיה שם עוד דברים שונים חוץ מהענין שנזכר בכתוב. ובזה פרשתי מ״ש במדרש בראשית רבה (פרשה סג) הגמון אחד שאל לחד מן אלין דבית סלוני ״מי תופס המלכות אחרינו?⁠״ הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו ״ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב״. אמרו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש ר״ל שמ״ש ״ואחרי כן״ מוקשה הא לא היה קודם לו רק מעשה אחד ולכן דרש לפי הדרוש שרמז על מה שיהיה באחרית הימים שיעקב יצא אחרי כן״, אחרי עבור דברים רבים ועתות רבות וגלגולי דברים שונים שזה רומז במלת ״אחרי כן״. ועל זה אמר ״וידו אחזת בעקב״ שהיד רומז על הכח והממשלה, ממשלת יעקב, וידו יהיה בעקב וסוף. והנה קיי״ל דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט רק לדרשה שרי כמ״ש בגיטין דף ס׳ ובכמה מקומות וכמ״ש בחבורי על הלכות ספר תורה (ס׳ רפד) ולמען הראות שלא כתב את הפסוק כפשוטו רק לדרוש בו דרוש נטל נייר חדש (ר״ל בלתי משורטט) וכתב עליו. והנה פה לא הזכיר רק דבר אחד שהוא הפינוי והיה לו לומר ״ואחר יבא הכהן״ שמלת ״אחר״ מורה על הסמיכות לדבר אחד קודם לו. לכן אמר הספרא אחרים כיוצא בו שבהכרח יש עוד אחרים ר״ל דברים רבים, שלכן אמר ״אחר כן״ וכן בהכרח שהם כיוצא בו שהם מוכרחים לקדם לביאת הכהן שזה מוכח ממ״ש ״אחר כן״ ולא ״אחרי כן״ והוא חתן ויום טוב שלא יבא הכהן רק ״אחר כן״ אם אין דבר מעכב כמו הפינוי, מה שאין כן חתן נותנים לו ימי המשתה כמו שלמד ר׳ יהודה (בספרא נגעים פ״ה) מן ״ביום הראות״ – דרוש יום שאי אתה רואה בו ורבי סבירא ליה שהוא קל וחמר ועי׳ במו״ק (דף ו).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כו׳ ואחרי כן יבוא הכהן לראות את הבית – הוא בלתי מגביל דקודם כתב לראות את הנגע, וסיים לראות את הבית. אולם הוא ענין עמוק, דהבית אם יסגירנו כהן טמא ומטמא כל אשר בתוך הבית אכן הוא מצד טומאת הכהן שסגרו לראות אם יעמוד בעינו כו׳, ואח״כ בפשיון אחר שבועה ראשונה יחלוץ ויקציע, ויטוח, או אם עמד בעינו אחרי שני הסגירות, אבל אם פשה אחרי חלץ והקצות והטוח אז ינתץ כל הבית, שצרעת ממארת היא בבית וסד״א שנגע הוא כמת שמיום היותו בבית טמא הבית, אף קודם שראהו הכהן וכי מהני פנוי הכלים הנ״מ לטומאת הסגר או טומאת חלץ את האבנים שהבית נשאר טהור, לכן לא חלה הטומאה, רק מעת אמירת הכהן והסגירו לא מקודם, אבל אם פשה אחרי הקצות, שאז נודע שצרעת ממארת הוא וכל הבית טמא ס״ד אמינא דאיגלי מלתא למפריע, שכל הבית טמא וכל מה שהיה בתוכו נטמא מעת התהוות הנגע למפריע, לכן אמר קרא ולא יטמא כל אשר בבית באיזה אופן לא יטמאו כל הדברים אשר היו בבית טרם טמא יטמאנו הכהן ואחרי כן יבוא הכהן לראות את הבית, הוא על עסק הבית עם צריך נתיצה כולו והוצאה חוץ למחנה, גם באופן זה הדברים אשר פנו לא נטמאו למפריע, אבל ופנו את הבית כתב בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע, כי משעת ראותו הנגע, היינו הסגר, ג״כ יטמאו כל אשר בבית. ודו״ק היטב.
וצוה הכהן ופנו – הצווי בכהן והפנוי בכל אדם.⁠1 (שם)
ופנו את הבית – תניא, נגעים באים על הגזל, דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית, ותנא, הוא כנס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו.⁠2 (ערכין ט״ז.)
ולא יטמא וגו׳ – א״ר מאיר, וכי מה מטמי לי׳,⁠3 אם תאמר כלי עציו ובגדיו וכלי מתכות, הלא מטבילם והם טהורים, על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו4 (נגעים פי״ב מ״ה).
1. עיין מש״כ לעיל בפ׳ תזריע (י״ב כ״ד) בפסוק וצוה הכהן וכבסו וצרף לכאן.
2. יתכן דמדייק מדלא כתיב ופנו את הבית בלא צווי הכהן, ולמה צריך לחכות על זה לצווי הכהן אלא אם היו מפנים מקודם היו מפנים בסדר ומשטר בלא פזור, אבל הכהן מצוה לפנות בפזור, וזה על העונש שכנס ממון שאינו שלו.
3. ר״ל מה מטמי ליה שצותה התורה לפנות הכלים שלא יפסידנו.
4. כלי חרס קטנים שאין להם טהרה במקוה, ומסיים עוד במשנה, אם כך חסה התורה על ממונו הבאי, [ר״ל על ממון קל כמו כלי חרס קטנים] ק״ו על ממונו החביב, ואם כך על ממונו, ק״ו על נפשותיו וכו׳, ואם כך על ממון רשעים [רומז למה שמבואר לעיל בפרשה דהנגעים באים על צרות עין ועל לה״ר ועל הגזל] ק״ו על ממון צדיקים. ועיין מש״כ לקמן בפ׳ קדושים בפסוק לא תשנא את אחיך.

וע׳ במנחות ע״ו ב׳ חקרו בגמ׳ היכי רמיזא בתורה הא דחסה התורה על ממונם של ישראל והביאו מפ׳ דפ׳ חקת והשקית את העדה ואת בעירם, וצ״ע דאינו מביא ממשנה שלפנינו דמפורש בה כן ובסמיכות על פסוק מוקדם בתורה לפ׳ דפ׳ חקת, ויותר מזה, כי בראי׳ מפ׳ חקת יש להעיר לפי מ״ד במכילתא ס״פ בשלח בפ׳ להמית את בני ואת מקני בצמא השוו בהמתן לגופן מלמד שבהמתו של אדם היא חייו, וא״כ אין כ״כ ראיה שחסה התורה על סתם ממון. ובאמת רש״י בחולין מ״ע ב׳ מביא בענין זה הדרשה שלפנינו [רק בשם התו״כ ולא בשם המשנה]. ואפשר לומר הא דלא הביאו בגמ׳ מכאן משום דמבואר בתו״כ דדרשה זו היא אליבא דר״מ, ור״י ור״ש מוקמי הפסוק לענין אחר, וע״ע מש״כ בזה בפ׳ חקת שם, ועיין בשו״ת נב״י תנינא חיו״ד סי׳ ק״ס.

והנה כלל זה דהתורה חסה על ממונם של ישראל בא כמה פעמים בש״ס, ואמנם כנגד זה מצינו כ״פ בגמ׳ כלל אחר דאין עניות במקום עשירות, וכללים אלו לכאורה סותרים זא״ז, ועיין מש״כ בפ׳ תצוה בבאור הענינים האלה.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(לז) וְרָאָ֣ה אֶת⁠־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בְּקִירֹ֣ת הַבַּ֔יִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת֙ יְרַקְרַקֹּ֔ת א֖וֹ אֲדַמְדַּמֹּ֑ת וּמַרְאֵיהֶ֥ן שָׁפָ֖ל מִן⁠־הַקִּֽיר׃
He shall examine the plague; and behold, if the plague is in the walls of the house with hollow streaks, greenish or reddish, and it appears to be deeper than the wall;
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קעב] 1וראה את הנגע, שלוחו של אדם כמותו, חוץ מארבעה דברים, אלו הן, רציעה, סמיכה והפרת נדרים ובית מנוגע וכו׳, בית מנוגע שנאמר וראה (הכהן), הוא ולא אחר. (מעין גנים כת״י ויקרא ד)
[קעג] 2בקירת הבית, ת״ר בית עגול (שאין לו זויות) דיגון (שאין לו אלא שתי זויות) טריגון (שאין לו אלא שלשה) פונטיגון (שיש לו חמש זויות) אינו מטמא בנגעים, טטרגון (שיש לו ארבע זויות) מטמא בנגעים, מאי טעמא, למטה הוא אומר קיר קירות (ואם פשה הנגע בקירות הבית) למעלה הוא אומר קיר קירות (והנה הנגע בקירות הבית, מדהוה ליה למיכתב בתרווייהו קיר, דמשמע חד, וכתב קירות דמשמע תרי אלמא ד׳ בעינן). (נזיר ח:)
[קעד] 3בקירת הבית, למה נאמר קירת קירת (פס׳ לט), שאינו מיטמא עד שיהיה כל קיר ראוי לטומאה. מכאן אמרו כמה אבנים יהיו בו, רבי ישמעאל אומר ארבע, ר׳ עקיבה אומר שמונה, שרבי ישמעאל אומר עד שיהיו כשני גריסין על שתי אבנים או על אבן אחת, ורבי עקיבה אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים ולא על אבן אחת. (מדרש הגדול)
[קעה] 4בקירות הבית... ומראיהן שפל מן הקיר, כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתוב, דרוש וקבל שכר (לעיל אות קמה), כמאן כרבי אלעזר ברבי שמעון, דתנן רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין (גריס זה שיעור נגעים) על שתי אבנים (דכתיב וחלצו את האבנים, תרתי משמע ובכל אחת שיעור נגע) בשתי כתלים, בקרן זוית (אחד בכותל זה ואחד בכותל זה והנגע משוך בשתיהם) ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס (שיהא בכל אבן כגריס על גריס), מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון כתיב קיר (ומראיהן שפל מן הקיר), וכתיב קירות (והנה הנגע בקירות הבית) איזהו קיר שהוא כקירות, הוי אומר זה קרן זוית. (סנהדרין עא.)
[קעו] 5שקערורות, כך שנו רבותינו על אחד עשרה דברים הנגעים באים וכו׳ ועל עין הרע. א״ר יצחק כיון שעיניו של אדם רעה להשאיל חפציו אדם הולך ואמר ליה השאילני מגלך, השאילני קרדומך או כל חפץ, והוא אומר ארור הוא מי שיש לו מגל או קרדום וכו׳ והוא אומר שקערורות אל תקרי שקערורות אלא ושקע ארורות שהיה אומר ארור הוא ושקע ביתו וראו הכל ארורתו, שנאמר (איוב כ, כה) יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו. (תנחומא סי׳ ד)
[קעז] 6שקערורות, אין נגעי בתים מטמאין עד שיהיה מראה הנגע שפל מן הקיר, שנאמר שקערורות, שיהיו שוקעין בקירות. (רמב״ם טומאת צרעת פי״ד ה״ג)
1. ראה תו״ש ויקרא פ״ד אות קיג וצרף לכאן.
2. ב״ב קסד. תו״כ ילקו״ש ולק״ט כאן ת״י כאן. וראה נגעים פי״ב מ״א ותוספתא שם פ״ו.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״ד ה״ו: או שהיה עגול או שהיה בעל שלשה כותלים או בעל חמשה וכו׳ אינו מטמא בנגעים.
3. ראה תו״כ כאן ונגעים פי״ב מ״ג, ולקמן אות קפד.
4. סנהדרין פז:, נדה יט. וראה תו״כ ותרגום יונתן ילקו״ש ולק״ט כאן, ונגעים פי״ב מ״ג, ותוספתא שם פ״ו. רמב״ם הל׳ טו״צ פי״ד ה״ז הובא לקמן אות קפד.
5. כעי״ז בויק״ר פי״ז-ב. וראה לעיל אות קע.
– במדב״ר פי״ד-י: קערת כסף כנגד אומות העולם וכו׳ ואין קערה אלא לשון צרעת כמד״ת שקערורות ירקרקות.
6. ראה תו״כ כאן.
[דִּבּוּרָא דְמְצֹרָע פָּרָשָׁה ו]
[א]
״וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע״ – יָכֹל כַּגְָּרִיס?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע״, מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא אֶלָּא בְּכִשְׁנֵי גְרִיסִין.
[ב]
׳בְּקִיר׳ ״קִירֹת״, הֲרֵי שְׁנַיִם.
וּלְמַטָּן הוּא אוֹמֵר (ויקרא י״ד:ל״ט) ׳בְּקִיר׳, ״קִירֹת״, הֲרֵי אַרְבָּעָה!
מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה כֳּתָלִים.
[ב]
מִכָּן אָמְרוּ: (משנה נגעים י״ב:א׳) בַּיִת עָגֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן1, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִנְגָעִים.
[ד]
יָכֹל עַד שֶׁיֵּרָאֶה בִּשְׁנֵי כֳתָלִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר״, אֲפִלּוּ בְּכֹתֶל אֶחָד.
יָכֹל עַד שֶׁיֵּרָאֶה עַל אֶבֶן אַחַת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים״ (ויקרא י״ד:מ׳), אֵין פָּחוּת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים״ (ויקרא י״ד:מ׳), אֵין פָּחוּת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים.
וּמְנַיִן אֲפִלּוּ לֹא נִרְאֶה אֶלָּא עַל אֶבֶן אַחַת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר״, אֲפִלּוּ עַל אֶבֶן אַחַת2.
(רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְרִיסִים עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, בִּשְׁנֵי כֳתָלִים בְּזָוִית, אָרְכּוֹ כִשְׁנֵי גְרִיסִין, וְרָחְבּוֹ כַּגָּרִיס.)⁠א
[ה]
״שְׁקַעֲרוּרֹת״ – שׁוֹקְעוֹת בְּמַרְאֵיהֶן.
״יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת״ – יָרֹק שֶׁבַּיְּרֻקִּים, אָדֹם שֶׁבָּאֲדֻמִּים.
״וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר״ – לֹא מַמּוּשָׁן.
1. טְרִיגוֹן. מלה יוונית, trígonos: משולש.
2. השווה עם משנה נגעים יב,ג.
א. כן בדפוסים מאוחרים וזה המשך המשנה נגעים י״ב:ג׳. הוא חסר בכ״י וטיקן 66, פרמא 3259, לונדון 16406, דפוס ונציה.
וְיִחְזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מַכְתָּשָׁא בְּכוּתְלֵי בֵיתָא פַּחְתִּין יָרְקָן אוֹ סָמְקָן וּמִחְזֵיהוֹן מַכִּיךְ מִן כּוּתְלָא.
Then he shall look at the plague; and, behold, if the plague be in the walls of the house in seams, green or red, and they appear to be deeper than the (surface of the) wall,

וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר
וְיִחְזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מַכְתָּשָׁא בְּכוּתְלֵי בֵיתָא פַּחְתִין יָרְקָן אוֹ סָמְקָן וּמִחְזֵיהוֹן מַכִּיךְ מִן כּוּתְלָא
שְׁקַעֲרוּרֹת – מלה יחידאית,
א. ״שְׁקַעֲרוּרֹת״ – ״פַּחְתִין״. שְׁקַעֲרוּרֹת היא תיבה יחידאית, ״אין אחות לתיבה זו״ (ראב״ע). חז״ל דרשו בספרא ״שְׁקַעֲרוּרֹת – שוקעות במראיהן״ וכן פירש רש״י. נמצא שלפי דרשתם רק הצבע נראה עמוק: בדומה לבֶּהָרוֹת שהם כתמים בהירים, שְׁקַעֲרוּרֹת הם כתמים הנראים עמוקים. אבל אונקלוס שתרגם ״פַּחְתִין״ מפרש ״שְׁקַעֲרוּרֹת״ כשטח עמוק ולא כמראה עמוק בלבד ולכך נוטה גם לשון הרמב״ם.⁠1 ומכיוון שלדעת אונקלוס מדובר בנגע שוקע – נגע החופר בכותלי הבית – תרגם ״פַּחְתִין״. וכן כתב רבי יונה אבן ג׳אנח.⁠2 ורד״צ הופמן פירש מה טעם חולק ת״א על דרשת ספרא.⁠3
ב. ״וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל״ – ״וּמִחְזֵיהוֹן מַכִּיךְ״, התבאר לעיל ״שָׁפָל מִן הָעוֹר״ (ויקרא יג כ) ״מַכִּיךְ מִן מַשְׁכָּא״.
1. טומאת צרעת טו ב: ״כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם כמו שביארנו יסגיר שבעת ימים״
2. ריב״ג, ״שרשים״, בסוף אות שין: ״וממרובעי האות הזה שְׁקַעֲרוּרֹת. ויש מי שפירש בו קוים, והבקעים יותר ראוי בו, כי הקוים – אשר לא יעברו שטח הגוף אל עומקו. והחפץ בשקערורות הם הקוים המעמיקים בגוף. והראיה ע״ז אמרו וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר. ומה שעוזר הפירוש הזה התרגום שאמרו בו פַּחְתִין הנגזר מפחות שהוא החיסרון. והדומה לאמרו בְּאַחַת הַפְּחָתִים (שמואל ב יז ט)״. אבל רד״ק, ״שרשים״, בסוף אות שין כתב: ״ודומה כי המלה היא מורכבת מן שֶׁקַע ומן שֵׂעָר כי הוא ענין שחרות ועכירות כמו שַׁעֲרוּרִיָּה (הושע ו י)״.
3. כדבריו בעמ׳ רפב: ״לדעת רשב״ם ורד״ק שְׁקַעֲרוּרֹת הוא שם של צבע. אולם אין להבין מדוע בא בלשון נקבה, הרי נגע שם זכר. וביאור זה הוא גם בסתירה למשנת נגעים ג ח ״הבתים מיטמאין בשלשה סימנים בירקרק ובאדמדם ובפשיון״, שלפיה רק צבע ירקרק ואדמדם ולא שקערור משמש ״נגע בית״. גם הטעמים מתנגדים לביאור זה: וְרָאָ֣ה אֶת⁠־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בְּקִירֹ֣ת הַבַּ֔יִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת֙ יְרַקְרַקֹּ֔ת א֖וֹ אֲדַמְדַּמֹּ֑ת. לכן קרוב לודאי שהוראת המלה היא שטח עמוק כת״א, ״שקע״ בתוספת רי״ש או מהשורש ״קער״: עמוק (בבבנין שַפְעֵל), מה שמתקבל על הדעת יותר״.
ויחמי ית מכתשה והא מכתשה בכותלי דבייתה שקען ירקן או סמקן וחיזויהון מכיך מן כתלה.
ויחמי כהנא והא מכתשא כתרין {גריסין}⁠א מן אבני ביתא דליה ארבע כותלין משקען יורקן או סומקן וחיזיוהן מכיך יתיר מן כותלא.
א. חסר בכ״י לונדון.
And the priest shall look, and, behold, if the plague be like (the colour of) two beans crushed with stones, and goes lower than the four walls, green or red, and its appearance be deeper than the walls;
וראה הכהן והנה הנגע כשני גריסים מאבנים שלו ארבעה קירות משוקעים ירוקים או אדומים ומראיהם נמוך יותר מן הקיר.
וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע – יָכוֹל בְּכִגְרִיס, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״(בַּקִּיר) וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע״ – מְלַמֵּד, שֶׁאֵין הַבַּיִת מְטַמֵּא אֶלָּא בִּשְׁנֵי גְּרִיסִין. ״בְּקִירוֹת – הֲרֵי שְׁתַּיִם, וּלְמַטָּה הוּא אוֹמֵר: ״קִיר, קִירוֹת״ – הֲרֵי אַרְבַּע, מְלַמֵּד, שֶׁאֵין הַבַּיִת מְטַמֵּא אֶלָּא בְּאַרְבַּע כְּתָלִים. מִכָּאן אָמְרוּ: בַּיִת עָגֹל, בֵּית טְרִיגוֹן, אֵין מְטַמֵּא בִּנְגָעִים. יָכוֹל עַד שֶׁיֵּרָאֶה עַל שְׁנֵי כְּתָלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר״ – וַאֲפִלּוּ עַל כֹּתֶל אֶחָד. יָכוֹל אֲפִלּוּ נִרְאֶה עַל אֶבֶן אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים״ – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים״ – אֵין פָּחוֹת מִשְׁתֵּי אֲבָנִים, מִנַּיִן אֲפִלּוּ נִרְאֶה עַל אֶבֶן אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמַרְאֵיהֶן שָׁפֵל מִן הַקִּיר״, ״מִן הַקִּיר״ – וַאֲפִלּוּ מֵאֶבֶן אַחַת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּר׳ שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁתֵּי כְּתָלִים בְּזָוִית, אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס. ״שְׁקַעֲרוּרֹת״ – שׁוֹקְעוֹת בְּמַרְאֵיהֶן. ״יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת״ – יָרֹק שֶׁבַּיְרֻקִּין, אָדֹם שֶׁבָּאֲדֻמִּין. ״וּמַרְאֵיהֶן שָׁפֵל מִן הַקִּיר״ – וְלֹא מַמָּשָׁן.
תָּנוּ רַבָּנָן: בַּיִת עָגֹל, דִּיגוֹן, טְרִיגוֹן, פַּנְטִיגוֹן, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. טַטְרִיגוֹן – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. מַאי טַעַמָא, לְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר: ״קִיר, קִירוֹת״ וּלְמַטָּה הוּא אוֹמֵר: ״קִיר, קִירוֹת״ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: בַּיִת הַמְנֻגָּע לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִהְיוֹת, וְלָמָּה נִכְתַּב, דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. כְּמַאן, כְּר׳ אֶלְעָזָר בְּר׳ שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: אֵין הַבַּיִת נַעֲשֶׂה טָמֵא עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְּתָלִים בְּקֶרֶן זָוִית, אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין וְרָחְבּוֹ כִּגְרִיס, דִּכְתִיב: ״קִיר״ וּכְתִיב ״קִירוֹת״ – אֵיזֶהוּ קִיר שֶׁהוּא כְּקִירוֹת, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה קֶרֶן זָוִית. תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק: מָקוֹם הָיָה בִּתְחוּם עַזָּה וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ חֻרְבַת סְגִרְתָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי יְהוּדָה, אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לַגָּלִיל, וְרָאִיתִי מָקוֹם שֶׁמְּצַיְּנִין אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ: אֲבָנִים מְנֻגָּעוֹת פִּנּוּ לְשָׁם.
פאן ראי אלבלא פאד֗א הו פי חיטאן אלבית כ֗טוט מכ֗צ֗רה או מחמרה ומנט֗רהן מתספל מן אלחאיט.
אם רואה את הנגע, והנה הוא בקירות הבית קוים ירוקים או אדומים ומראיהם שפל מן הקיר.
שקערורֹת – בקעים, ויש מי שפירש בו: קווים. והבקעים יותר ראוי בו, כי הקווים אומרים אותם על הבקעים ואומרים אותם על שאינם בקעים, רצונו לומר: על הקווים אשר לא יעברו שטח הגוף אל עומקו. והחפץ בשקערורֹת – הם הקווים המעמיקים בגוף, והראיה על זה אומרו: ומראיהן שפל מן הקיר. ומה שעוזר הפירוש הזה התרגום, שאמרו בו: פחתין, הנגזר מפחות, שהוא החסרון. והדומה לאומרו: באחת הפחתים (שמואל ב י״ז:ט׳). (ספר השרשים ״שקערורות״)
שקערורות – שוקעין מראותיו.
[שקערורות – אירקרקות.
ומראיהן שפל – אאדמדמות, לומר זה וזה עמוק הירוק והאדום.]⁠א
א. לפי כ״י לייפציג 1, שני ביאורים אלו הינם תוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״מ׳ר׳, כ׳כ׳ רבנו שמעיה״).
שקערורת – denotes lying deep because of their colors (they appear to lie deep in the stones) (Sifra, Metzora, Section 6 5).
{See Hebrew text.}
פס׳: וראה את הנגע והנה הנגע – מלמד שאין הבית מטמא 1אלא בשני גריסין בקירות הבית הרי ב׳ ולמטן אומר בקירות הבית הרי ד׳ מלמד שאין הבית מטמא אלא בד׳ כתלין 2מכאן אמרו בית עגול דיגון טריגין פינטגין אינו מטמא טטרגון מטמא. שקערורות 3שקועות במראיהן. (ד״א שקערורות) ירקרקות או אדמדמות 4ירוק שבירוקין ואדום שבאדומין. ומראיהן שפל מן הקיר אפי׳ בכותל אחד 5ואפי׳ אבן אחת:
1. אלא בשני גריסי. דורש הנגע הנגע בשתי פעמים:
2. מכאן אמרו. לשון הש״ס (ב״ב קס״ד) וכצ״ל. בית עגול וכו׳ אינו מטמא טטריגין מטמא בנגעים והוא בית מרובע מטמא דווקא
3. שקועות במראיהן לא שיהיו שקועות בגושיהן
4. ירוק שבירוקין. הוא מראה ראשונה ועיין בת״כ פ׳ תזריע:
5. ואפילו על אבן אחת. תפס המחבר כת״ק ולא כר״א בר״ש:
שקערורות – מין אחד מן המראות הוא שחביר⁠{י}⁠ו מוכיחים עליו ירקרקות אדמדמות, כמו שמצינו: ברודים אמוציםא בתרי עשר (זכריה ו׳:ג׳) – מיני מראות.
א. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: אמוצים ברודים.
שקערורות: is the name of some color;⁠1 the words that appear beside it in this context, “ירקרקות – green” and “אדמדמות – red” prove that that is the case.⁠2 So we also find in the Twelve Prophets (Zach. 6:3), [that the words] “אמוצים” and “ברודים” [are to be interpreted as the names of colors, even if we do not know precisely what they mean].⁠3
1. The word that Rashbam uses here, מראה, might simply mean “appearance.” I am more comfortable translating it as “color,” based both on the context, and on the use of the word by Rashbam in other passages. See his commentary to Gen. 29:17, Ex. 24:10 and, especially, BB 84a, s.v. מדקתני. See also commentary to Num. 11:7, and note 30 there.
2. The more common understanding of שקערורות is that it is a noun, modified by the adjectives ירקרקות and אדמדמות. There is however no agreement as to what that noun would mean (“depressions”? “streaks”?). Rashbam is not the only exegete to suggest that it is, like ירקרקות and אדמדמות, another adjective, the name of a color; see e.g. Qimḥi, in his Sefer ha-shorashim. See Milgrom (p. 870) and Wessely who both argue (on different grounds) against seeing שקערורות as the name of a color.
3. Rashbam’s prooftext is well chosen. In that passage the horses of four different chariots are described. After writing the colors of the horses of the first three chariots (אדומים – red, שחורים – black, and לבנים – white), the text says that the horses of the fourth chariot were אמוצים ברודים. While no one is quite sure what those words mean (Rashi, for one, writes there that he does not know what אמוצים means), many exegetes conclude based on the context that the words must be the description of a color or colors. See e.g. ibn Janaḥ’s Sefer ha-shorashim and Ibn Ezra’s commentary to Zach.
שקערורת – אין לו אח בכל המקרא, ולא נדע [לה דמיון בכל הלשונות. ועוד: לא נדע]⁠א אם היא מרובעת כפולה האות האחרון,⁠1 או מחמשת אותיות,⁠2 ופירושה לפי טעם המקום. יש אומרים: כדמות סימנין או חוטין.
ויש אומרים: שהיא מלה מורכבת, מטעם: ותשקע האש (במדבר י״א:ב׳), ורורות מגזרת: רר בשרו (ויקרא ט״ו:ג׳), וזה רחוק.
ומראיהן שפל – ומראה כל אחת מהן שפל.
1. כלומר: השורש ״שקער״.
2. כלומר: השורש ״שקערר״.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
HOLLOW STREAKS. The word sheka'arurot (hollow streaks) has no sister.⁠1 We do not know if it is a quadrilateral2 with the last letter3 doubled or if it is a pentaliteral.⁠4 The meaning of sheka'arurot is to be ascertained from its context. Some say that it refers to marks or streaks. Others say that it is a compound word. It is akin to va-tishka (sank down)⁠5 in and the fire sank down (Num. 11:2) and to rorot, which is related to the word rar (run)⁠6 in run with his issue (Lev. 15:3).⁠7 However, this is far-fetched.
AND THE APPEARANCE THEREOF.⁠8 The appearance of each one of them9 be lower [than the wall].
1. The word is not found again in Scripture. Ibn Ezra uses the term sister because sheka'arurot is feminine.
2. From the root shin, kof, ayin, resh.
3. The resh.
4. From the root shin, kof, ayin, resh, tav.
5. Translated literally.
6. That is, flow.
7. That is, sheka'arurot is made up of the words shaka (sank down) and rorot (run). According to this interpretation sheka'arurot means running cracks in the skin.
8. Hebrew, u-marehen (literally, and their appearance). Hence Ibn Ezra's comment.
9. The plagues. The verse opens with the singular (the plague). It goes on to speak of "their appearance.⁠" According to Ibn Ezra such a combination of the singular and the plural indicates each one of the plural references.
שקערורות – פתרונו לפי עניינו שייש״א {בלעז}.
שקערורות – WITH HOLLOW STREAKS – Its interpretation is based on context, שייש״א {in Old French).
וראה את הנגע והנה הנגע – מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין.⁠1
1. שאוב מהספרא.
וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית, "and he sees that the plague has struck the walls of the house. The repetition of the word נגע in this verse led our Rabbis to understand that the minimum size of such a plague on a house is two גריסין, [surface of a large bean. Ed.]
והנה הנגע בקירות הבית – עד כאן הזכיר עשרה נגעים, ששה בגופו של אדם, והם שאת ספחת בהרת שחין נתק מריטת הראש. ארבעה חוץ לגופו, בבגד צמר בבגד פשתים בכל כלי עור בקירות הבית.
ותמצא הפרשיות מסודרות בסדר הזה והיו הנגעים עשרה כנגד עשרת הדברות, בזמן שהיו ישראל מקיימין התורה והמצות בארץ היו נצולין מהן ואם לאו היו לוקין בהן.
שקערורות – דרשו רז״ל שהיו מראיהן שקועין. ומה שבא לשון הפרשה בלשון רבים וחלצו את האבנים והשליכו ושרפו ולקחו והביאו, לפי שהוא ושכנו שניהם חייבים בהוצאה ושותפים בבנין, כי על זה אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו. אבל אחרי כן חזר לדבר בלשון יחיד יקציע את הבית, וכן יקח וטח, לבאר שהוא לבדו מי שהנגע בכותלו חייב בהוצאות ההקצעה שהוא הקלוף, ולקיחת העפר לטיט ובטיחה.
והנה הנגע בקירות הבית, "and here the affliction is on the walls of the house.⁠" Up until this point the Torah had listed 10 different kinds of negaim, afflictions; six of them occur on the body of a person; they are שאת, ספחת, בהרת, שחין, נתק, מריטת הראש. Four additional afflictions infect things other than his body such as woolen garments, linen garments, leather garments or utensils, and the walls of a house.
You will find that the ten are arranged in the order in which we just mentioned them. There is a correlation here to the Ten Commandments. The message is that as long as the Israelites observe the Ten Commandments, i.e. the Torah which the Ten Commandments represent, they will not experience any of these ten afflictions. If they fail to honour the Torah and its precepts they will become victims of what the Torah has listed in the way of nega-im.
שקערורות, "depressed;⁠" Our sages in Sifra Metzora 6,5 claim that the appearance of these afflictions in the walls was as if that area was depressed, recessed. The reason that the Torah in this paragraph switches to the plural although the word נגע is in the singular, is that the owner of the house as well as his neighbor must share in the cost of removing the infected stones. This is what the Sifra Metzora 4,2 had in mind when they said אוי לרשע ואוי לשכנו, "woe to the wicked and his neighbor.⁠" As soon as talk of the demolition has been concluded, the Torah reverts to the singular such as with the words קציע, וטח, etc. This is meant to tell us that only the person whose house had displayed definitive symptoms of the nega has to bear the cost of the restoration. In other words, the labor has to be shared but the cost has to be borne by the owner of the house alone.
וראה את הנגע והנה הנגע בקירֹת הבית – הנה הנגע יחוייב שיהיה על שתי אבנים, ואז ינהג בו זה הדין, שנאמר: ׳וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע׳ (פסוק מ); והנה אין האבנים נקשרות בבנין באופן שיהיו לאבן אחת; ולזה יחוייב בזה הנגע שיהיה שיעורו כשני נגעים, והוא כגריס ברוחב, ובאורך כשני גריסין. ולמדנו מזה, ממה שאמר ׳בקירֹת הבית׳, שיהיה מחוייב שיהיו לבית קירות, ואז ינהג בו זה הדין, לא שיהיה עגול; ולפי שהנהוג מהבית שיהיו בו ארבעה כותלים, לא פחות ולא יותר, הנה לא ינהג זה הדין כי אם בבית שיש בו ארבעה כותלים. והרצון באומרו ׳בקירֹת הבית׳ - באחת מקירות הבית, כטעם אומרו ׳ויקבר בערי גלעד׳ (שופטים יב, ז).
שקערורֹת – רוצה לומר שיהיה מראיהן שוקע מן הקיר, כמו שאמר אחר זה: ׳ומראיהן שפל מן הקיר׳.
ירקרקֹת או אדמדמֹת – רוצה לומר חזק⁠־הירוקוּת או חזק⁠־האודם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

שקערורות שוקעות במראיהן. וכך שנינו בתורת כהנים וקשה בעיני מ״ד שאם כן מהו זה שכתוב אחר זה ומראיהן שפל מן הקיר מה הפרש יש בין שוקעות במראיהן למראיהן שפל.
ושמא יש לומר שהוא תוספת ביאור וכן נר׳ גם מדברי הרמב״ם ז״ל שכת׳ בפרק חמשה עשר מהלכות טומאת צרעת כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם כמו שביארנו יסגיר שבעה ימים ואילו מראהו שפל מן הקיר לא קאמר ש״מ דשפל מן הקיר אינו אלא פי׳ שקערורות כדפי׳ רש״י:
ואחר פנוי הבית וביאת הכהן לראותו אם יראה שהי׳ הנגע בקירות הבית שקערורות ר״ל שהיה המרא׳ שם שוקעת עמוק מן העור והיו עם זה מראות אותם הנגעים אם ירקרקות או אדמדמות ר״ל ירקות הרבה או אדומו׳ הרבה ופירש מה ענין שקערורות בקיר באמרו ומראהן שפל מן הקיר.
[א] בקירות הבית
[1] בתרא1 פרק עשירי דף קסד ע״ב ב2 [2] סנהדרין פרק שמיני דף עא ע״א (סנהדרין עא.), ופרק עשירי דף פז ע״ב3 [3] נדה פרק שני דף יט ע״א (נדה יט.)
[ב] ומראיהן שפל מן הקיר
[1] סנהדרין פרק שמיני דף עא ע״א (סנהדרין עא.), ופרק עשירי דף פז ע״ב [2] נדה פרק שני דף יט ע״א (נדה יט.)
1. מדוע רבנו מכנה את מסכת בבא בתרא רק במילה בתרא? עיין בהקדמה (דף 19).
2. ז״ל הגמרא בבא בתרא קסד ע״ב: תנו רבנן: בית עגול, דיגון, טריגון, פנטיגון (חמש קירות - אינו מטמא בנגעים), טטריגון - מטמא בנגעים (ארבע קירות). מנא הני מילי? דתנו רבנן: למעלה אומר קיר, ׳קירות׳ (יד, לז) - שתים, למטה אומר קיר, ׳קירות׳ (יד, לט) - שתים - הרי כאן ארבע. עכ״ל. כלומר, כיוון שיכלה התורה לומר הנגע בקיר הבית, וכתבה ׳הנגע בקירות הבית׳ משמע שצריך שני קירות. התורה שוב חוזרת על אותה דרשה בפסוק לט, גם שם נאמר ׳הנגע בקירות הבית׳ א״כ עוד שני קירות. אלו שתי הדרשות בכוונת רבנו כשסימן את האות ב בסוף ההפניה. זו אמנם אותה דרשה ׳קירות׳ – שניים, אבל כל דרשה בפסוק אחר ואלו הן שתי דרשות המשלימות אחת את השנייה עד לתוצאה - ארבע קירות (של בית שמטמא בנגעים). רבנו לשיטתו תמיד יציין את שני הפסוקים המשלימים כמו למשל בגזירה שווה ואת שני הפסוקים יפנה לאותה גמרא. במקרה זה רבנו משתמש באות ב כדי לציין את אותה דרשה המשלימה, בלי הצורך לציין שוב את הדרשה של ׳קירות׳ בפסוק לט.
הברייתא שנזכרה לעיל מבבא בתרא דף קסד. כתובה גם בנזיר ח ע״ב וז״ל: ת״ר: בית עגול, דיגון, טריגון, פונטיגון (חמש קירות)- אינו מטמא בנגעים, טטרגון (ארבע קירות)- מטמא בנגעים; מ״ט? למטה הוא אומר: קיר קירות, למעלה הוא אומר: קיר קירות - הרי כאן ארבע. עכ״ל. מדוע רבנו לא הפנה את ציטוט א אל הגמרא בנזיר ח ע״ב? וצ״ע.
3. ז״ל הגמרא בכל הפניות הנזכרות בפסוק זה: סנהדרין - עא, פז, נדה – יט: תנן, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים, בשתי כתלים, בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון – כתיב: ׳קיר׳ (יד, לז –׳שפל מן הקיר׳) וכתיב: ׳קירות׳ (שם - ׳הנגע בקירות הבית׳), איזהו קיר שהוא כקירות - הוי אומר זה קרן זוית. עכ״ל.
שקערורות שוקעין מראיתו. כי ״שקערורות״ שני תיבות; ׳שקע׳, ׳רורית׳, ו׳רו׳ הוא ׳רא׳ בחילוף אותיות אהו״י, וה״א ׳ראה׳ דרך להיות חסירה, כמו בכל נחי למ״ד ה״א. והריש השניה הוא להכפל על שמראיתן שוקע לגמרי, כמו ״ירקרק אדמדם״ (לעיל יג, מט). ואף על גב דכתיב אחריו ״ומראיהן שפל מן הקיר״, היינו כדי לדקדק – מראיהו שפל, ואין ממשו שפל, ובלשון ״שקערורות״ אין לדקדק כך:
שוקעות. כתב הרא״ם וקשה בעיני מאוד שאם כן מהו זה שכתב אחר זה ומראיהן שפל מן הקיר, ושמא י״ל דהכתוב מפרש בעצמו מהו לשון שקערורות:
Sunken. Re'm writes: This is very difficult in my eyes: If so, why does Scripture write afterwards: "And they appear to be lower than the [surface of] the wall"? Perhaps the answer is: Scripture itself is explaining itself what is the meaning of שקערורות.
וראה וגו׳ בקירות הבית וגו׳ – פרשה זו רמזה מפעלות ה׳ בהנהגתו עם הרשעים אשר יבחרו במטעמי יצר הרע שהוא יקרא נגעי בני אדם. ואמרו בזוהר (ח״א קפ״ז) כי הקב״ה נותן הנפש בגוף האדם מצלחת מה טוב ואם לאו הוא עוקרו משם וחוזר ושותלה במקום אחר. והוא מה שרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם שהוא בתי הנפש, והכהן הרמוז כאן הוא הבורא שמצינו לרז״ל בספר הזוהר שדרשו כן בפסוק והובא אל הכהן וגו׳, ואמר כי כשיראה הקב״ה כי הנגע בקירות הבית פירוש נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית והוא מה שרמז באומרם שקערורות תיבה זו מורכבת מב׳ שקע רורות ואות הא׳ נבלעת במבטא וכאלו אמר שקע ארורות שנשקע בו בחינת היצר הרע שנקרא ארור, ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר ארורות ואומרו ירקרקות רמז לסימן העבירה על דרך אומרם ז״ל (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן, גם אמר אדמדמת רומז לשפיכת דמים המיוחס לבחינת הרע רחמנא ליצלן. יצו ה׳ לסגור הבית פי׳ שלא יושפע משפע האלהי, והוא סוד נידוי הרשעים לבל יחסו בצלא דמהימנותא, אם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא יצו ה׳ להביא עליו יסורין לרחוץ כתמיו ונגעיו והוא סוד חלוץ אבנים וכו׳, ואם עדיין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אומרו ונתץ את הבית את אבניו וגו׳.
וראה…בקירות הבית, and he sees…on the walls of the house, etc.This paragraph alludes to the actions of God and how He deals with the wicked who chose to be defiled by associating themselves with the evil urge which is known by our sages as נגעי בני אדם, the plague which afflicts human beings. According to the Zohar volume 1 page 187 God equips the body with a soul. If the partnership is successful, all well and good. If not, God yanks the soul from that body and places it in a different body. This is hinted at here in the Torah's description of what happens to the afflicted house. The house symbolises man's body. The priest represents God as we have pointed out previously in our analysis on page 1106. The Torah describes that God examines the walls of the house to determine how far the evil urge has penetrated the body of the person concerned. The word שקערורת may be understood as a composite of the two words שקע רורות with the letter (vowel) patach being swallowed up as part of the pronunciation. The missing letter is perceived as being an א. The meaning of the two words would be "the cursed one (ארור) has penetrated deeply (שקע). Inasmuch as wickedness is multi-faceted, the Torah uses the plural ending when describing the evil urge. The Torah goes on to speak of ירקרקת, an allusion to sin we are familiar with from Shabbat 33, where הדרוקן, dropsy, is described as a symbol of the wickedness of the person afflicted by it. The word אדמדמות, refers to the sin of bloodshed. When the Torah speaks of the priest ordering the house to be shut up, this means that the person represented by the house will cease to receive outpourings of God's generosity. This is the mystical dimension of the banishing of certain wicked people from society. They are banished in order to prevent them from receiving the outpourings of heavenly bounty. If the person so afflicted becomes aware of what is happening to him and why, well and good; if not, the priest i.e. God, will subject this person to sufferings. If that does not help either, He will eventually order the destruction of the house, i.e. the body which the soul in question inhabits. This is the meaning of ונתץ הבית את אבניו, "he shall break down the house, its stones, etc.⁠"
וראה את הנגע והנה הנגע – מלמ׳ שאין מטמא אלא בשני גריסין. בקירות ולמט׳ הוא אומר בקירות צריך שיהא מרובע ד׳ כתלים יכול דוקא בקירות ת״ל הקיר אפו׳ קיר א׳ יכול אפי׳ באבן א׳ ת״ל וחלצו את האבנים אין פחות מב׳ אבנים ר׳ ישמעאל או׳ כו׳. ר״א בר״ש או׳ כו׳. שקערורת עיין רש״י ז״ל. ירקרקת. ירוק שבירוקין. אדמדמת. אדום שבאדומים. ומראיהן. ולא ממשן.
וראה הכהן את הנגע והנה הנגע – נגע, נגע, מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין.
בקירות הבית – באחת מן הקירות, שהרי אומר שפל מן הקיר. ויש מרבותינו אומרים שיהיה על שני קירות שהן כקיר אחת, וזהו בקרן זויות.
שקערורת ירקרקות או אדמדמות – לדעתי שקערורת תאר לאבנים, אבנים שקועות בקירות נקראות שקערורות. והמלה מורכבת מן ״שקע״ ומן ״ערה״. ״שקע״ יורה על היות האבן שקועה בבנין, ו״ערה״ יורה להפך שאפשר לחלצו מן הקיר, כשיקצו הטיט מסביבותיה, כמו ״ערו ערו עד היסוד בה״ (תהלים קלז, ז), וכמו ״ויערו את הארון״ (דהי״ב כד, יא), כי כן הם צריכין להיות לענין טומאת נגעים, אבנים תלושות שחוברו בבנין ע״י טיט. וכמו שנראה מלשון הכתובים שבענין ״וחלצו את האבנים וגו׳ ואת הבית יקציע מבית״ וגו׳ (פסוקים מ-מא), הרי שמדבר על אבנים תלושות ששקעום בקיר ע״י טיט, ועכשיו חוזר ומערה אותן מן הקיר. אבל קיר של סלע מששת ימי בראשית, או קורות שהן על פני הקיר, או עפר שבקיר, אין הנגעים מטמאין בהן. ופירוש הכתוב כך הוא, ״וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית״, כי לפי שלמעלה סָתַם ״ונתתי נגע בבית ארץ אחוזתכם״, ״כנגע נראה לי בבית״ (פסוקים לד-לה) והכל בכלל, בין שנראה בקיר או בקורה או בקרקע הבית, בין באבניו בין בעציו בין בעפרו. פירש עתה שהנגע צריך להיות בקירות הבית, ואף לא בכל מה שבקיר, אלא כשיראה בקיר שקערורות ירקרקות או אדמדמות, אבנים שקועות בקירות, שיהיו מקצתן ירקרקות או אדמדמות, אז יסגיר את הבית. ו״אבן״ בכל המקרא לשון נקבה, כמו ״והאבן גדולה על פי הבאר״ (בראשית כט, ב), ״אבנים שלמות״ (דברים כז, ו), ״לא תבנה אתהן גזית״ (שמות כ, כה).
ולרש״י ורמב״ם ז״ל דעת אחרת בפירוש ״שקערורות״, ונדבר עליה בסמוך. ורשב״ם ז״ל פירש שקערורות ״מין אחד מן המראות שחבריו מוכיחין עליו. ירקרקות או אדמדמות וכמו אמוצים ברודים שבזכריה (ו, ג) שהן מיני מראות״ [עכ״ל]. וקרוב לזה אמר רד״ק ז״ל בספר השרשים שפירשו בו שחורות. ובתורת כהנים [אמרו] שוקעות ומראיהם ירקרק או אדמדם. ודומה כי המלה היא מורכבת מן ״שקע״ ומן ״שער״, כי הוא ענין שחרות ועכירות. וכל זה תימה בעיני, כי במשנה שנינו (נגעים פ״ג ח), ״הבתים מטמאין בג׳ שבועות ובג׳ סימנין, בירקרק ובאדמדמם ובפשיון״ ומשקערורת לא שנה כלום. גם בנגעי בגדים לא נאמר אלא ״והיה הנגע ירקרק או אדמדם״ (ויקרא יג, מט), לא צבע אחר מעורב בו. וכמו ששנה (שם משנה ז) ״הבגדים מטמאין בב׳ שבועות ובג׳ סימנין, בירקרק ובאדמדמם ובפשיון״. ועוד שנינו (נגעים פי״א ד) ״הבגדים מטמאין בירקרק שבירוקין ובאדמדם שבאדומים, ואם תצרף להן מראה השחרות לא יהיה עוד אדום שבאדומים או ירוק שבירוקין. ואם תאמר שבבתים צריך גם לשחרות היה לו לשנות דין זה בבתים. ומשנתינו השוה המדה בשתיהן. ועוד אם שקערורת מראה בפני עצמה, למה שקערורות ירקרקות סמוכות בנגינה? ואם אינה מראה בפני עצמה, אלא שחרות מעורב בירקרק או באדמדם, היה ראוי להיות להפך ירקרקות או אדמדמות שקערורת, שכן דרך לשון העברי, וכמו שכתוב בפתוך שבלבן ״בהרת לבנה אדמדמת״ (ויקרא יג, כד). גם אין לשון המקרא מתישב בפירוש זה וכמו שנבאר בסמוך.
ומראיהן שפל מן הקיר – מראה האבנים הללו שבהן הנגע שפל ממראה הקיר. אבל המקרא קשה, שהרי נתן סימן ירקרקות או אדמדמות, שפירושו ירוק שבירוקין ואדום שבאדומים, ובלי ספק המראות הללו נראין שפלות, ומה צורך להתנות שיהיה מראיהן שפל מן הקיר? אם אינו שפל אינו ירוק שבירוקין ולא אדום שבאדומים, שהרי בבגד לא זכרו התנאי הזה. ויראה בעיני שאין זה בכתוב תנאי להיות ג״כ שפל מן הקיר, אלא ספור הוא ששתי המראות הללו בהיותן באבני הבית שלא כמנהגו של עולם, יהיה מראיהן שפל מן הקיר. והוצרך לומר כן בבתים ולא בבגדים, לפי שהבגדים אינן מתטמאין בנגעים אלא צמר ופשתים לבנים, לא צבועים בין בידי אדם בין בידי שמים, ולכן ניכר בהן מראה הנגע תמיד. אבל הבתים מטמאין בנגעים בין צבועים בידי אדם בין צבועין בידי שמים, כמו ששנינו בתוספתא1 והלכות רמב״ם ז״ל (טומאת צרעת, פרק יד). ופעמים שהבית צבוע באחת ממראות אלו, ותאמר איך יוכר הנגע? לכן הודיע הכתוב שהאבנים שבהן הנגע יהיו תמיד מראיהן שפל מן הקיר.
אבל רש״י ז״ל פירש על ״שקערורות״, ״שוקעין מראיתו״. ויפה תמה הרא״ם ז״ל למה אם כן נאמר אחריו ״ומראיהן שפל מן הקיר״. גם רמב״ם ז״ל התנה כן, ואמר (שם) כשיבוא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם. ומה שאמר רא״ם ז״ל שהוא תוספות ביאור של שקערורות, רחוק מאד. ולכל הפרושים לא אבין למה אמר ״שקערורות ירקרקות או אדמדמות״ שלשתן לשון רבות נקבות? והכל שב לפירוש זה על מלת הנגע שבכתוב, ו״נגע״ לשון יחיד זכר. ואין לך לומר ששב על מלת בקירות, שהרי נסמך לו ״ומראיהן שפל מן הקיר״. אבל אם ״שקערורות״ תאר לאבנים הכתוב מתישב על מכונו, ודברי חכמים מתישבים. גם ברייתא דתורת כהנים כפי שגורס רד״ק ז״ל וכמו שבארנו למעלה משמו ״שוקעות״, ומראיהן ירקרקות או אדמדמות, נראה ״שקערורות״ על האבנים השקועות בקיר, ממש כדברינו.
1. משנה, נגעים יא, ג.
שקערורת ירקרקת או אדמדמת – שקערורות תואר לאבנים, והמלה מורכבת מן שקע ומן ערה, שקע יורה על היות האבן שקועה בבנין, וערה יורה להפך שאפשר לחלצו מן הקיר, כמו ערו ערו עד היסוד, כי כן צריכין להיות לענין טומאת נגעים, אבנים תלושים שחוברו בבנין ע״י טיט, אבל קיר של סלע מששת ימי בראשית או קורות שעל פני הקיר או עפר אינן מטמאין, ופי׳ הכתוב כך הוא, למעלה זכר נגע סתם ולא זכר היכן תהיה, לכן אמר כאן בקירות הבית, ואף לא בכל מה שבקיר, אלא כשיראה בקיר אבנים שקועים, שיהיו מקצתן ירקרקות או אדמדמות, אז יסגיר את הבית, ומלת אבן בכל המקרא לשון נקבה:
ומראיהן שפל מן הקיר – זה לא היה צריך לומר, כי הירוק והאדום שזכר בלי ספק נראין שפלות, וכן בבגד נתן ג״כ סימנין אלו ולא הזכיר שיהיה מראיהן שפל מן הבגד, אבל כאן אינו תנאי להיות ג״כ שפל מן הקיר, אלא סיפור הוא שבהיות המראות הללו באבני הבית יהיה מראיהן שפל מן הקיר, והוצרך לומר כן בבתים ולא בבגדים, לפי שהבגדים אינן מטמאין אלא צמר ופשתים לבנים, לא צבועים, אבל הבתים מטמאין גם צבועים, ופעמים שהבית צבוע באחת ממראות אלו, ותאמר איך יוכר הנגע, לכן הודיע הכתוב שהאבנים שבהן הנגע יהיו תמיד מראיהן שפל מן הקיר:
שקערורות – הוא תאר לאבנים, אבנים שקועות בקירות נקראות שקערורות, והמלה מורכבת מן שקע ומן ערה, שקע יורה על היות האבן שקועה בבנין, וערה יורה להפך שאפשר לחלצו מן הקיר כשיקצו הטיט מסביבותיה, כמו ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קל״ז) וכמו ויערו את הארון (דברי הימים א כ״ד), כי כן הם צריכים להיות לענין טומאת נגעים, אבנים תלושים שחוברו בבנין ע״י טיט, וכדומה לזה אמרו בויקרא רבה שקערורית שקוע ביתא באילין לווטיא, וכמו שנראה מלשון הכתובים שבענין, וחלצו את האבנים וגו׳ ואת הבית יקציע מסביב (פ׳ מ׳ ומ״א), הרי שמדבר על אבנים תלושים ששקעום בקיר ע״י טיט ועכשיו חוזר ומערה אותן מן הקיר, אבל קיר של סלע מששת ימי בראשית או קורות שהן על פני הקיר או עפר שבקיר אין הנגעים מטמאין בהן, ופי׳ הכתוב כך הוא, וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית, כי לפי שלמעלה סתם ונתתי נגע בבית ארץ אחוזתכם, כנגע נראה לי בבית (פ׳ ל״ד ול״ה) והכל בכלל בין שנראה בקיר או בקורה או בקרקע הבית בין באבניו בין בעציו בין בעפרו, פי׳ עתה שהנגע צריך להיות בקירות הבית, ואף לא בכל מה שבקיר אלא כשיראה בקיר שקערורות ירקרקות או אדמדמות, אבנים שקועים בקירות שיהיו מקצתן ירקרקות או אדמדמות אז יסגיר את הבית. ואבן בכל המקרא לשון נקבה כמו והאבן גדולה עפ״י הבאר (בראשית כ״ט), אבנים שלמות (דברים כ״ז), לא תבנה אתהן גזית (שמות כ׳).
ומראיהן שפל מן הקיר – מראה האבנים הללו שבהן הנגע שפל מן הקיר; אבל המקרא קשה שהרי נתן סימן ירקרקות או אדמדמות שפי׳ ירוק שבירוקין ואדום שבאדומים, ובלי ספק המראות הללו נראין שפלות, ומה צורך להתנות שיהיה מראיהן שפל מן הקיר, אם אינו שפל אינו ירוק שבירוקין ולא אדום שבאדומים שהרי נתן ג״כ שני סמנים הללו ולא אמר שיהיה מראיהן שפל מן הבגד, גם במשניות חכמים לא זכרו התנאי הזה, ויראה שאין זה בכתוב תנאי להיות ג״כ שפל מן הקיר, אלא ספור הוא ששתי המראות הללו בהיותן באבני הבית שלא כמנהגו של עולם יהיה מראיהן שפל מן הקיר, והוצרך לומר כן בבתים ולא בבגדים, לפי שהבגדים אינם מתטמאין בנגעים אלא צמר ופשתים לבנים לא צבועים בין בידי אדם בין בידי שמים ולכן נזכר בהן מראה הנגע תמיד, אבל הבתים מטמאין בנגעים בין צבועים בידי אדם בין צבועים בידי שמים כמו ששנינו בתוספתא ובהלכות רמב״ם ז״ל (ט״צ פי״ד), ופעמים שהבית צבוע באחת ממראות אלו, ותאמר איך יוכר הנגע, לכן הודיע הכתוב שהאבנים שבהן הנגע יהיו תמיד מראיהן שפל מן הקיר. ורש״י פי׳ שקערורות מין אחד מן המראות, וכן אמר הרד״ק שקערורות פי׳ שחורות, וזה תימה כי במשנה שנינו (נגעים פ״ג ח׳) הבתים מיטמאין בשלשה שבועות ובשלשה סימנין בירקרק ובאדמדם ובפסיון, ומשקערורות לא שנה כלום, גם בנגעי בגדים לא נאמר אלא והיה הנגע ירקרק או אדמדם (פרשה י״ג מ״ט) לא צבע אחר מעורב בו, וכמו ששנה (שם משנה ז׳) הבגדים מיטמאין בירקרק ובאדמדם ובפסיון ועוד שנינו (נגעים פרק י״א ד׳) הבגדים מטמאין בירקרק שבירוקין ואם תצרף להן מראה השחרות לא יהיה עוד אדום שבאדומים או ירק שבירוקין, ואם תאמר בבתים צריך גם לשחרות היה לו לשנות דין זה בבתים, ומשנתינו השוה המדה בשתיהן, ועוד אם שקערורות מראה בפ״ע, למה שקערורות ירקרקות סמוכות בנגינה, ואם אינה מראה בפ״ע אלא שחרות מעורב בירקרק או באדמדם ויהיה ענינו כמו שיאמר הלועז (שוואֶרצליך גרין, אָדער שוואֶרצליך ראָטה) היה ראוי להיות להפך ירקרקות או אדמדמות שקערורות שכן דרך לשון העברי וכמו שכתוב בפסוק שבלבן בהרת לבנה אדמדמת (רנ״ו).
שקערורות – אנקלוס פַחְתָן, ענין גומות והוא משרש קער, והנה נגעי הבתים היו נקראים כך להיותם כעין גומות, ואח״כ מפרש שמראיהן שפל מן הקיר.
וראה את הנגע והנה הנגע – מהחזרה על תיבת ״הנגע״ אנו למדים ששיעור נגעי בתים כפול משיעור נגע רגיל. נמצא שבית מיטמא רק בנגע בשיעור שני גריסים (תורת כהנים).
שקערורת – ״שוקעות במראיהן״ (תורת כהנים). מראה צבע הנגע עמוק מצבע הקיר (עיין לעיל יג, ב,ג,כ), אך אין שקע של ממש בקיר. לדעתנו, פירוש זה של התורת כהנים אינו נלמד מתיבת ״שקערורת״ עצמה, אלא הוא מוכח מסוף הפסוק: ״ומראיהן שפל מן הקיר״; כפי שהתורת כהנים מבאר שם: ״⁠ ⁠׳ומראיהן שפל מן הקיר׳ ולא ממשן״ (השווה פירוש לעיל יג, ג). אמנם תיבת ״שקערורת״ כשלעצמה מציינת שקע. שכן לדעתנו התיבה נגזרת משורש ״קער״ – כדרך ש״שלהבת״ נגזרת משורש ״להב״. והרי ״קער״ – שממנו מתקבל ״קערה״ – מורה ללא ספק על שקע (השווה הקירבה ל״יאר״, ״יער״ – [פירוש, בראשית מא, א]).
אדמדמת, ירקרקת – ״ירוק שבירוקים, אדום שבאדומים״ (תורת כהנים).
[פז]
וראה את הנגע – כבר בארנו (באילת השחר פרק טו) ובכל הספר שאין מדרכי הלשון לשנות את השם שני פעמים, בפרט פה שבא השם השני למותר לגמרי. ושם בארנו שבמקום ששנה השם שנית אינו דוקא השם הראשון כמו שדרשו ואש המזבח תוקד על מזבח אחר וכדומה. וכן דרשו פה שיהיו שני נגעים והם נגע אחד ר״ל שיעור שני נגעים, שהם שני גריסין באורך וגריס ברוחב.
[פח]
בקירות הבית – כבר בארתי (ויקרא ס׳ שכח) דסתם לשון רבים אין פחות משנים ושיש הבדל בין לשון רבים בציווי הוא רק שנים והבא בספור כולל שנים ולמעלה משנים כמ״ש (תזריע ס׳). ואחר שאמר שנית ״בקירות הבית״ ידעינן שהם ד׳ קירות. וכן דרשו ספרא ויקרא דבורא דחובה (סימן רכד) ״קרנות״ ״קרנות״. ובש״ס ״סוכות״ ״סוכות״ וכדומה. ולזה אמר שצריך שיהיו להבית ד׳ קירות. והנה אי אפשר לפרש ״והנה הנגע בקירות״ שיהא בשני הקירות דהא אמר אחרי זה ״ומראיהן שפל מן הקיר״. רק פירוש ״בקירות״ – באחד מן הקירות, כמו ״וכתבתם על מזוזות״, ״ויקבר בערי גלעד״, ״בשתים תתחתן בי היום״ שפירושם – בא׳ מערי הגלעד, באחד משתים, וכדומה. וכן דייק רבי עקיבא ממ״ש ״וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע״ שיהיו על כל פנים על שתי אבנים. ור׳ ישמעאל דייק ממ״ש ״שפל מן הקיר״ ויצויר שכל הקיר מאבן אחת, הרי די באבן אחת. וראב״ש מקיים שני הכתובים, קיר קירות שיהיו בשני קירות שהם כקיר אחת שהוא בקרן זויות (כמו שמפ׳ בסנהדרין דף עא ודף פט ובנדה דף יט).
[פט]
שקערורות – שרשו ״שקע״ והרי״ש נוספת שכן מצאנו בהרבה מרובעים שאות האחרון נוספת – ״גבעול״ מן ״גבע״, ״גנזך״ מן ״גנז״, ״חרטם״ מן ״חרט״, ״ערפל״ מן ״יערף כמטר״, ״פלגש״-״פלג״ (אשה), ״פרשדונה״ מן ״פרש״, ״פרשז עליו עננו״ מן ״פרש״ (ועיין מ״ש בזה ויקרא סימן קנב). בפרט הרי״ש שמצאנוהו נוסף גם בראש ואמצע המרובעים – ״רטפש״ מן ״טפש כחלב לבם״, ״שרביט״ מן ״שבט״, ״שרעף״ מן ״שעיף״. וז״ש בספרא שוקעות במראיהן, ולשון הרבים על האבנים כמו ״ירקרקות״. אולם במה שהוסיף ״ומראיהן שפל״ פי׳ הרא״ם שהוא ביאור למלת ״שקערורות״ בל תאמר שקועות בממשן רק במראיהן. וזה דוחק דבכל מקום אמר ״ומראה הנגע עמוק״ וידעינן שאין ממשו עמוק כמ״ש תזריע (סימן נב) וכן פה אמר ״ומראיהן שפל״ ולא ממשן ולמה אמר ״שקערורות״? אולם פעל ״שקע״ יש לו כוונה אחרת לדעתי כי הוא מורה תמיד על הצולל בעומק – ״ככה תשקע בבל״ (ירמיהו נ״א:ס״ד), ״ושקעה כיאור מצרים״ (עמוס ט׳:ה׳), ״ותשקע האש״ (במדבר י״א:ב׳) פי׳ שנטבעה בעומק הקרקע. וכן פה ר״ל שהמראה שקוע בעומק האבנים שגם אם יסיר הטיח ישאר המראה וז״ש שוקעות במראיהם. ומ״ש ״ומראיהן שפל״ הוא ענין אחר שנראה שפל בערך יתר הקיר כחמה העמוקה מן הצל. ומ״ש ירקרקות ירוק בירוקים התבאר (תזריע ס).
בקירות הבית – לרבי אלעזר ברבי שמעון ידוע דדוקא בשני קירות.⁠1 ולרבנן דסבירא להו דאפילו בקיר אחד טמא, צריך לומר הא דכתיב ״בקירות״ הוא לרבותא אפילו נתפשט על שני קירות וא״כ אין יכול לראות בראיה אחת, וכיוצא בזה בנגעי אדם הוא טהור ומשום הכי אין ראשי איברים מטמאין בנגעים, אבל בבית אפילו כהאי גוונא טמא.
שקערורות2 – היינו שנראין הקירות שקועים מן הנגע, ומראה הנגע גבוה. ״ומראיהן שפל מן הקיר״3 – ואין נפקא מינה איך שהוא, עמוק או גבוה, הכי צריך לומר לפירוש רש״י.
ולפי הפשט משמעות ״שקערורות״ – אפילו יהיה נקלף יתראה אותו מראה גם כן. ומשום הכי לא כתיב זה הלשון באדם ובבגד דלא שייך בהו קליפה.
1. נגעים (פרק י״ב משנה ג׳): רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, עד שייראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתלים בזוית. סנהדרין (עא,א): מאי טעמא דראב״ש, כתיב ״קיר״ וכתיב ״קירות״, איזהו קיר שהוא כקירות, הוי אומר זה קרן זוית.
2. רש״י: שוקעות במראיהן.
3. אם ״שקערורות״ משמעותו ע״פ רש״י שוקעות במראיהן, א״כ מה הוסיפה התורה ״ומראיהן שפל מן הקיר״, וכך תמה גם הרא״ם. ועיין בספר ׳שם עולם׳ שהאריך בזה. ועיין גם ב׳הכתב והקבלה׳. ובאונקלוס פירש ״פחתין״ (פחתים, גומות), וביונתן פירש ״משקען״.
(לז-לח) והנה הנגע בקירות – לפי ר׳ ישמעאל מספיק, אם הנגע נראה בקיר אחד או באבן אחת, ולפי זה פירוש ״בקירות״ באחד הקירות. גם ר׳ עקיבא מוכיח מן הביטוי ״מן הקיר״, שהנגע נראה אולי רק בקיר אחד אך לומד מן המלה ״האבנים״ (בפסוק מ), שצריך שהנגע יתפשט לכל הפחות על שתי אבנים. אולם ר׳ אלעזר בר׳ שמעון סובר, שהנגע צריך ליראות בשתי אבנים ובשני קירות, שנפגשים בזוית אחת (השוה תו״כ וסנהדרין ע״א.). ולפי כל הדעות שיעור נגע הבית הוא פי שנים משיעור שאר הנגעים (לעיל עמוד רס), היינו שני גריסים בארכו וגריס אחד ברחבו.
שקערורות – לדעת רשב״ם זה שם של צבע. רד״ק מחליט בוודאות שזהו הצבע השחור. אולם אין להבין, מדוע בא בלשון נקבה, הרי נגע שם זכר; וביאור זה הוא גם בסתירה למשנה נגעים ג׳:ח׳, שלפיה רק צבע ירקרק ואדמדם, ולא שקערור, משמש ״נגע בית״; גם הטעמים מתנגדים לביאור זה. ויזל סובר, כי שקערורות נקראו האבנים, שהן שקועות בבנין, ו״ערה״, לשון הריסה, רומזת שהן הרוסות (כלומר, שאפשר להוציא אותן מתוך הקירות). אבל להלן בפסוק מ נאמר: ״וחלצו את האבנים״ ולא נאמר: השקערורות. ולכן קרוב לוודאי שהוראת המלה היא שטח עמוק, כתרגום אונקלוס, מן שקע עם תוספת רי״ש, או מהשורש ״קער״: עמוק (בבנין שפעל), מה שמתקבל על הדעת יותר. אולם בתו״כ נאמר: ״שוקעות במראיתן״, שרק הצבע נראה עמוק, ולפי זה מציינות שקערורות כתמים שנראים עמוקים, בדומה ל״בהרות״ שמציינות כתמים בהירים. המלים ״ומראיהן שפל״ כבר תמוהות היו בעיני ויזל, מכיון שזה כבר נאמר ב״ירקרק״ וב״אדמדם״. אולם אפשר שזוהי הגדרה מדויקת יותר של ״ירקרק או אדמדם״, כלומר שהמראה צריך להיות ירוק או אדום כל⁠־כך עד שיהא נראה שפל מן הקיר (השוה לעיל י״ג:כ׳). לעיל בנגע בגדים אין תנאי כזה, משום שהבגדים על⁠־פי⁠־רוב לבנים היו (לפי המסורת רק בגדים לבנים מטמאים בנגעים) וירקרק לא נראה אם⁠־כן שפל משאר חלקי הבגד; ואילו הבתים היו בזמנים קדומים כרגיל מחופים בעפר (ראה פסוק מב).
ויצא אל וגו׳ – לא יעמוד מתחת למשקוף אלא מן הצד.
לפי דעת הרמב״ם אין צורך בהסגר ממש, אלא שיכריז שהבית סגור בפני כל (לבל ייכנסו לתוכו). לדעה זו יש סיוע בפסוק מו; אולם רש״י ור׳ שמשון סוברים, שהדלת צריכה להיות סגורה (עיין משנה למלך בהלכות טומאת צרעת י״ד:ה׳). אבל הכל מודים, שבבני⁠־אדם ובבגדים לא דרוש הסגר ממש, אלא החלטת⁠־הסגר בלבד. אפשר כי הוראת ״הסגיר״ בהפעיל (לסתם סגירה משמש בנין קל: ״סגר) הוא ביטוי מיוחד לציין החלטת טומאת צרעת (לזמן מסוים), כמו שגם בארמית ״סגירו״ משמעו צרעת. בספר במדבר י״ב:י״ד-ט״ו אנו מוצאים לשון הסגר בבנין נפעל; אך, כנראה, שהוראת המלה שם שילוח אל מחוץ למחנה כדי לבודד מאחרים (ומזה תירגם יונתן ״תטרד״).
והנה הנגע – מלמד שאין נגע הבית מטמא אלא בשני גריסין.⁠1 (תו״כ)
בקירת הבית – ת״ר, בית עגול – דיגון, טריגון, פנטיגון,⁠2 אינו מטמא בנגעים, טטרגון3 מטמא בנגעים, מאי טעמא, למטה הוא אומר קיר קירות ולמעלה הוא אומר קיר קירות הרי כאן ארבע4. (נזיר ח׳:)
שקערורית – מאי שקערורות – שוקעות במראיהם.⁠5 (תו״כ)
1. מדייק מיתור המלה והנה הנגע דדי היה לכתוב וראה את הנגע והנה בקירות הבית, ומדכתיב שתי פעמים הנגע דריש שיהיה שיעור שני נגעים והיינו שיעור שני גריסין, דשיעור נגע הוא כגריס כמבואר בפ׳ תזריע, ועיין מדין זה במשנה ו׳ פי״ב דנגעים.
2. כל מלות אלו הן יוניות, ובאורן בעברית שנים, שלש, חמש, או בית עגול שאין לו זוית כלל או שיש לו שתי דפנות או שלש או חמש.
3. ארבע בלשון יון, ור״ל שיש לו ארבע כתלים, וע׳ באות הסמוך.
4. ר״ל כאן כתיב והנה הנגע בקירת הבית, וכן בפסוק ל״ט פשה הנגע בקירת הבית, והיה יכול לכתוב בכל אחד בקיר הבית כמו דכתיב בפסוק זה ומראיהן שפל מן הקיר, ומדכתיב שתי פעמים בלשון רבים מורה על ד׳ כתלים. ונראה דזה למותר הוא דנקט ארבע אחרי דכן דרך בנין הבתים אך מדחשיב עד חמש נקט כסדר ארבעה.

והנה לשון הגמ׳ כאן הוא לכאורה ארוך יותר מדאי, דלפי מה שביארנו הול״ל כתיב קירות קירות הרי כאן ארבעה, וכן דרך הגמ׳ בכ״מ, כמו בריש סוכה בסכות בסכות הרי כאן ארבעה, קרנות קרנות הרי כאן ארבעה וכדומה הרבה, ול״ל להגמ׳ כאן להאריך. וי״ל דבא להוציא שלא נימא דלכן כתיב בלשון רבים להורות שהנגע צריך להיות דוקא בשני כתלים, על זה הוא אומר למטה הוא אומר קיר הרי כתיב בלשון יחיד, ומבואר מזה דדי אם הנגע בקיר אחד, וא״כ קשה למה כתיבי שתי פעמים קירות בלשון רבים, לכן באו לרמז על ארבע כתלים.
5. ר״ל שוקעות בעומק האבנים שאפי׳ לאחר הסרת הטיח ישאר המראה. וטעם הדרשה הוא עפ״י מ״ש כ״פ בחיבורנו דרגילים חז״ל לדרוש כל תיבה ששרשה יותר משלש אותיות, יען דמכללי לה״ק שאין מלה שרשית יותר מג׳ אותיות, ולכן כל שהיא יותר משלש. אותיות דרשוה חז״ל, וכה דרשו (ברכות ל״א.) תלפיות – תל שהכל פונים אליו, ובעירובין כ״א ב׳ תלתלים – תלי תלים, ובחגיגה י״א א׳ חשמל – חיות אש ממללות, ובתענית ו׳ א׳ מלקוש – ממלא תבואה בקשיה, וביבמות ע״ו ב׳ ממזר – מום זר, ובנדה ס״א ב׳ שעטנז – שוע טוי ונוז, וכהנה הרבה, והוא הדין הכא במלה שקערורות.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(לח) וְיָצָ֧א הַכֹּהֵ֛ן מִן⁠־הַבַּ֖יִת אֶל⁠־פֶּ֣תַח הַבָּ֑יִת וְהִסְגִּ֥יר אֶת⁠־הַבַּ֖יִת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
then the priest shall go out of the house to the door of the house, and shut up the house seven days.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קעח] 1ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר, מתני׳: הנודר מן הבית אסור מן האגף (מן סגירת הפתח) ולפנים. גמ׳: אבל מן האגף ולחוץ (על עובי המפתן) לא. מתיב רב מרי, ויצא הכהן מן הבית, יכול ילך לביתו ויסגיר (ע״י שליח או ע״י חבל ארוך, תוס׳), ת״ל אל פתח הבית (של מנוגע צריך לעמוד), אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף (של עובי המפתן) ויסגיר, תלמוד לומר מן הבית, עד שיצא מן הבית כולו, הא כיצד עומד בצד המשקוף (מבחוץ) ויסגיר, ומנין שאם הלך לביתו והסגיר או שעמד תחת המשקוף והסגיר שהסגירו מוסגר ת״ל והסגיר את הבית מכל מקום (מדקאמר עד שיצא מן הבית כולו, אלמא דשקוף נמי הוי בית ואמאי הנודר מותר מן האגף ולחוץ), שאני גבי בית דכתיב מן הבית, עד שיצא מן הבית כולו. (נדרים נו:)
[קעט] 2ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר, מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה (סמכו על החזקה לאסור ולהתיר), אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים (דבעינן שניפוק מכל הבית ואח״כ יסגור את הדלת), דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא (מכגריס, ונמצא שלא היה נגע בשעת הסגר ואין הסגרו הסגר דכמאן דליתיה דמי) אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה. מתקיף לה רב אחא בר יצחק ודילמא כגון שיצא דרך אחוריו דקא חזי ליה כי קא נפק, אמר ליה אביי שתי תשובות בדבר, חדא דיציאה דרך אחוריו לא שמיה יציאה, ועוד אחורי הדלת (אם היה נגע אחורי הדלת היכי חזי ליה) מאי איכא למימר, וכי תימא דפתח ביה כוותא (חלון בדלת קודם הסגר) והתנן בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, א״ל רבא דקאמרת יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה, כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח דכתיב ביה יציאה (ויצא ועשה עולתו וגו׳ באחרי מות) ותנן יצא ובא לו דרך כניסתו, (פניו כלפי לפני ולפנים כדרך שנכנס כך מחזר ויוצא דרך אחוריו) ודקאמרת בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, הני מילי היכא דלא איתחזק, אבל היכא דאתחזק אתחזק. (חולין י:)
1. תו״כ כאן, נגעים פי״ב מ״ו חולין י:, תרגום יונתן, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פי״ד ה״ה: ואחר שיראה הכהן את הנגע יצא ויעמוד על פתח הבית בצד המשקוף ויסגיר או יחליט או יפטור שנאמר ויצא הכהן מן הבית והסגיר את הבית, לא שיסגיר והוא בתוך ביתו או בתוך בית המנוגע או תחת המשקוף אלא בצד פתחו, ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לביתו והסגיר הרי זה מוסגר.
2. ילקו״ש כאן.
[ו]
״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת״ – יָכֹל יֵלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיַסְגִּיר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶל פֶּתַח הַבָּיִת״.
אוֹ ״אֶל פֶּתַח הַבָּיִת״, יָכֹל יַעֲמֹד תַּחַת הַשָּׁקוֹף וְיַסְגִּיר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִן הַבַּיִת״, עַד שֶׁיֵּעָקֵר מִכֻּלּוֹ.
(וְהָא כֵיצַד? עוֹמֵד בְּצַד הַשָּׁקוֹף וּמַסְגִּיר.)⁠א
[ז]
מִכָּן אָמְרוּ: הָלַךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהִסְגִּיר, מֻסְגָּר.
עָמַד תַּחַת הַשָּׁקוֹף וְהִסְגִּיר, מֻסְגָּר.
עָמַד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וְהִסְגִּיר, מֻסְגָּר.
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת״, מִכָּל מָקוֹם.
א. כן בדפוסים מאוחרים וזה המשך המשנה נגעים י״ב:ג׳. הוא חסר בכ״י וטיקן 66, פרמא 3259, לונדון 16406, דפוס ונציה.
וְיִפּוֹק כָּהֲנָא מִן בֵּיתָא לִתְרַע בֵּיתָא וְיַסְגַּר יָת בֵּיתָא שִׁבְעָא יוֹמִין.
then the priest shall go out from the house to the door of the house, and shut up the house seven days.

וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים
וְיִפּוֹק כָּהֲנָא מִן בֵּיתָא לִתְרַע בֵּיתָא וְיַסְגַּר יָת בֵּיתָא שִׁבְעָה יוֹמִין
תרגום וְהִסְגִּיר – בפועל סג״ר ולא באח״ד
מדוע תרגם ״וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת״ – ״וְיַסְגַּר יָת בֵּיתָא״, ולא בשורש אח״ד כתרגומו אצל לוט ״וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו״ (בראשית יט ו) ״וְדַשָּׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי״, ״וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ״ (בראשית יט י) ״וְיָת דַּשָּׁא אֲחָדוּ״? ב״לחם ושמלה״ השיב ששורש אח״ד נוהג אצל דלת בלבד אבל לא אצל בית. ואין זה הטעם, אלא כמבואר לעיל בפסוק ״תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ (ב) ״אוֹרָיְתָא דִּסְגִּירָא״: אצל צרעת נוהג בת״א פועל ״סגר״ דווקא, כי פועל זה נתייחד בלשון חז״ל להלכות נגעים. וראה שם הוכחות לכך.
ויפוק כהנא מן בייתה לתרע בייתה ויטרוד ית בייתה שבעה יומין.
ויפוק כהנא מן ביתא לתרע ביתא מלבר ויסגר ית ביתא שובעא יומין.
the priest shall go out from the house to the door of the house, and shut up the house seven days.
ויצא הכהן מן הבית לפתח הבית מבחוץ והסגיר את הבית שבעה ימים.
וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת – מְנָא הָא מִלְּתָא דְּאָמוּר רַבָּנָן אוֹקֵי מִלְּתָא אַחֶזְקָתֵהּ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: דְּאָמַר קְרָא: ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים״ – וְדִלְמָא אַדְּנָפִיק וְאָתֵי בָּצִיר לֵהּ שִׁעוּרָא, אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמַר אוֹקְמֵהּ אַחֶזְקָתֵהּ. תַּנְיָא: ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת״ – יָכוֹל יֵלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיַסְגִּיר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל פֶּתַח הַבָּיִת״. אִי ״אֶל פֶּתַח הַבָּיִת״, יָכוֹל יַעֲמֹד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַבַּיִת״ – עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הַבַּיִת כֻּלּוֹ. הָא כֵּיצַד: עוֹמֵד בַּצַּד הַמַּשְׁקוֹף וּמַסְגִּיר. מִנַּיִן שֶׁאִם הָלַךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהִסְגִּיר, אוֹ שֶׁעָמַד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהִסְגִּיר, שֶׁהֶסְגֵּרוֹ מֻסְגָּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת״ – מִכָּל מָקוֹם.
פליכ֗רג מן אלבית אלי באבה ויוקפה סבעה איאם.
ייצא מן הבית אל פתחו ויעכבנו שבעת ימים.
והסגיר את הבית שבעת ימים – להתבונן לו בפיסיון, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור ויקרא י״ג:ד׳).
והסגיר את הבית שבעת ימים – AND SHUT UP THE HOUSE SEVEN DAYS – To carefully observe its spreading, as I have explained (R”Y Bekhor Shor Vayikra 13:4).
ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית – למדנו מזה שהנגע ראוי שיהיה תוך הבית ואז ינהג בו זה הדין, לא אחוריו, כי לא יכנס הכהן בבית בראותו אותו שיתכן שיאמר בו שיצא מן הבית. ולמדנו מזה שכיון שיצא מן הבית יוכל להסגיר את הבית, שנאמר: ׳אל פתח הבית׳, לא קודם זה; ולזה יֵצא מתחת המשקוף ויעמוד לצד הפתח. ולמדנו מזה שאף על פי שהרחיק מאד מן הבית יוכל להסגיר, שנאמר: ׳ויצא הכהן מן הבית׳, והנה כבר יצא משם. ואין ראוי שנֹאמר שלא יִכשר זה אלא כשהיה סמוך לבית, כי אין דבר יתחייב ממנו שיהיה יותר ראוי בסמוך, כי לא יחוייב שיִראה הכהן את הנגע בעת שישפוט להסגיר הבית; שאם היה הדבר כן, הנה יִקרה שיהיה שם נגע ראוי להסגירו עליו, ולא יוכל על זה, לפי שלא יתכן לו שיִראה הנגע ההוא מפתח הבית; ולזה הוא מבואר שלא יחוייב שיִראה הנגע מהמקום אשר ישפוט שם שדינו להסגירו. וראוי שתדע שכבר יתכן לו להסגירו כיון שיצא מחלל הבית, אף על פי שהוא עדיין תחת המשקוף, שהרי אני קורא בו: ׳ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית׳.
והסגיר את הבית שבעת ימים – הנה כבר ביארנו סיבת היות ההסגר שבעת ימים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לד]

הנה אז יצא הכהן מן הבית ובהיותו אל פתח הבית קודם שיכנס אדם בו עוד יצוה להסגיר את הבית שבעת ימים כמספר ימי הסגר המצורע והבגד.
[א] ויצא הכהן מן הבית
[1] נדרים פרק שביעי דף נו ע״ב (נדרים נו:) [2] חולין פרק ראשון דף י ע״ב (חולין י:) ב [3] נגעים פרק שנים עשר, (דף מד ע״ב)⁠1 [משנה ו]
[ב] והסגיר את הבית
[1] נדרים פרק שביעי דף נו ע״ב (נדרים נו:)
1. הסימון של דף ועמוד מתאים לדפוס וינציאה שנת רפב, בדפוס ימינו הכוונה לפרק יב משנה ו.
ויצא – יכול ילך לביתו ויסגיר ת״ל אל פתח הבית יכול יעמוד תחת השקוף ויסגיר ת״ל מן הבית הא כיצד עומד לצד השקוף ומסגיר. ומניין שאם הסגיר בכל ענין שהוא מוסגר ת״ל והסגיר את הבית מכ״מ.
ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית – לא ילך לביתו ויסגיר, ולא יעמוד בפתח תחת המשקוף ויסגור, אלא בצד המשקוף מבחוץ.⁠1 ואם הלך לבית והסגיר או שעמד בתוך הבית תחת המשקוף והסגיר כשר בדיעבד.
והסגיר – מדברי הכתוב אין הכרע אם הוא סגירה ממש, והיינו שיסגור דלת הבית, שהרי בנגעי עור בשר נאמר ג״כ ״והסגיר הכהן את הנגע״ וגו׳ (ויקרא יג, ד), וכן נאמר בבגדים (שם נ). ואינו אלא שיאמר הכהן שבעל נגע זה או בגד זה מוסגר שבעת ימים, לא שיסגירנו ממש. וכן כאן אפשר שיאמר ״בית זה מוסגר שבעת ימים״, וכמו שהאריך בזה הרב בעל משנה למלך (הלכות טומאת צרעת פי״ד ה), ואמר שכן דעת רמב״ם ז״ל. ודעת רש״י ור״ש ז״ל שהוא סגירת הדלת ממש. ולדעתם יש לי לחלק. באדם ובגדים אמר ״והסגיר את הנגע״, ואם נאמר על סגירה ממש היה לו לומר ״והסגיר את האיש״, ״והסגיר את הבגד״. אבל כאן אמר, ״והסגיר את הבית״ לא והסגיר את הנגע, נראה שהוא סגירה ממש.
1. משנה, נגעים, יב, ו.
ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית – לא ילך לביתו ויסגיר, ולא יעמוד בפתח תחת המשקוף ויסגיר, אלא בצד המשקוף מבחוץ:
והסגיר – יאמר בית זה מוסגר שבעת ימים:
ויצא וגו׳ והסגיר וגו׳ – ״ויצא״: הכהן צריך לצאת את הבית לפני שיכריז עליו טמא, אך עליו לצאת רק ״אל פתח הבית״: ״עומד בצד המשקוף ומסגיר״ (תורת כהנים). הגמרא בחולין (י:) מביאה את פסוקנו כמקור לכלל ״אוקי מילתא אחזקיה״ – עלינו להניח שמצבו של החפץ נותר כמות שהיה, עד שנודע לנו שהשתנה. כך מצאנו כאן: הכהן עומד מחוץ לבית, במקום שבו ייתכן שכלל אינו יכול לראות ממנו את הנגע; ואף על פי כן הוא מצווה להסגיר את הבית. הוא מניח אפוא שהנגע לא השתנה ועדיין יש בו סימני טומאה.
והסגיר את הבית – לא ברור אם הסגר זה (של הבית – וכן של המצורע) פירושו נעילה ממשית או רק הכרזה על בידוד (עיין משנה למלך הלכות טומאת צרעת יד, ה; ופירוש לעיל יג, ד).
[צ]
ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית – אם יאמר ״ויצא מן הבית״ נאמר שיצא לכל מקום שירצה כמו ״ויצא האחד מאתי״, ״והאנשים יצאו״ (יהושע ב׳:ה׳). לכן אמר ״אל פתח הבית״. ואם יאמר ״ויצא אל פתח הבית״ נפרש אל תחת המשקוף כמו ״והוא יושב פתח האהל״, ״ונצבו איש פתח אהלו״. לכן אמר ״ויצא מן הבית״ שהוא היציאה לגמרי, שהגם שתחת המשקוף אינו בכלל בית כמ״ש בנדרים (דף נו) הנודר מן הבית מותר מן האגף ולחוץ, בכל זאת אינו רשות בפני עצמו שיצדק עליו ״יציאה״ וז״פ הספרא מובא בחולין (דף י). וכבר התבאר (באה״ש פרק טו) שאין מדרך הלשון לחזור השם בכל פעם והיה לו לומר ״והסיגרו״ בכינוי. ופירשו חז״ל שאם יאמר ״והסגירו״ יהיה הכל משפט אחד מדובק – שיצא אל פתח הבית ויסגיר, ואם הלך לביתו והסגיר אין מועיל. מה שאין כן ״והסגיר את הבית״ הוא משפט בפני עצמו נפרד מהקודם – לכתחלה יצא מן הבית אל פתח הבית ובדיעבד והסגיר את הבית בכל אופן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

ויצא הכהן וגו׳ – מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקתי׳, אמר רב שמואל בר נחמני א״ר יונתן, אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר, ודלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא, אלא לאו דאמרינן אוקי אחזקתיה.⁠1 (חולין י׳:)
ויצא הכהן וגו׳ – אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר2 ולא עומרד בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, שנאמר ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר3 (נגעים פי״ב מ״ו)
1. לכאורה יש להעיר מאי ראיה מכאן דהא אפי׳ אי נימא דבציר שיעוריה מה יפסיד כשיסגיר, וצ״ל משום דהבא אל הבית במשך ימי ההסגר נעשה טמא ושורפין את הקדשים שנגע בהם ואם נכנס למקדש מביא קרבן, ואם לא היה הבית טמא נפסדו קדשים חנם וגם מביא חולין לעזרה. והנה ענין חזקות שבש״ס יסודם על דרשה זו, והן רבות ושונות, ולבאר כולם יצטרך חבור מיוחד, והרוצה לעמוד עליהם בפרטיות ימצאם בספרי הכללים, ויתר על כולם בס׳ קהלת יעקב למהר״י אלגזי.
2. בחולין י׳ ב׳ פירש״י שיסגיר ע״י שליח, וכ״פ המפרש לנדרים נ״ו ב׳, והר״ן שם פירש שיסגיר ע״י חבל ארוך. ונראה ראיה לפי׳ הר״ן, מדדריש בסמוך בתו״כ וצוה הכהן וחלצו, הצווי בכהן והחליצה בכל אדם, א״כ מדלא כתיב כאן וצוה הכהן והסגירו אלא והסגיר, מבואר שהכהן בעצמו מסגיר, וא״כ א״א לומר ע״י שליח, וע״כ צ״ל כפי׳ הר״ן ע״י חבל ארוך.
3. בסוגיות דנדרים וחולין שהבאנו באות הקודם מפרש יכול ילך לביתו ויסגור ת״ל אל פתח הבית [ר״ל מבואר שצריך לעמוד בפתח הבית של המנוגע], אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף [ר״ל על עובי המפתן] ויסגיר ת״ל מן הבית, עד שיצא מן הבית כולו, הא כיצד, עומד בצד המשקוף ומסגיר, ומניין שאם הלך לביתו והסגיר או שעמד תחת המשקוף והסגיר שהסגרו מוסגר ת״ל והסגיר את הבית מכל מקום, יעו״ש, ובזה תתבאר הדרשה שלפנינו.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(לט) וְשָׁ֥ב הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בְּקִירֹ֥ת הַבָּֽיִת׃
The priest shall come again on the seventh day and look. If the plague has spread in the walls of the house,
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןמנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קפ] 1ושב הכהן, תנא דבי ר׳ ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן (פס׳ יד) זו היא שיבה זו היא ביאה (בתורת כהנים שנויה בנגעי בתים בשבוע של הסגר ראשון כתיב ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית, וכתיב בתריה וחלצו את האבנים ואת הבית יקציע מבית, יקלף עפר הבית סביב הקיר ועפר אחר יקח וטח את הבית, וכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו׳ ונתץ את הבית, ותניא ופרח יכול לא יהא טמא עד שיחזור ויפשה, ת״ל צרעת ממארת צרעת ממארת לג״ש, מה צרעת ממארת האמורה בבגדים טימא את החוזר, אע״פ שאינו פושה, אף צרעת ממארת האמורה בבתים טימא את החוזר אע״פ שאינו פושה, יכול חזר ופרח בו ביום יהא טמא, נאמר ואם ישוב הנגע ונאמר ושב הכהן, מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע, למדנו שנותן לו שבוע אחר החליצה וקיצה וטיחה, אם חזר הנגע נותצו ואם לא חזר מטהרו. אין לי אלא חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע אלא בפושה בשבוע של הסגר ראשון, מנין לנגע שעמד בעיניו בראשון שלא פשה והכהן לא חלץ ולא קצה ולא טח והמתין שבוע שני ופשה בשבוע שני, מנין שהוא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואינו נותצו מיד, ת״ל ובא הכהן וראה והנה פשה וגו׳, ואע״ג דהאי קרא בתריה דאם ישוב הנגע כתיב דמשמע דבנגע החוזר קאי, מפקינן ליה התם מהאי משמעות ומרבינן נתיצה לנגע החוזר ואע״פ שלא פשה, והאי ובא הכהן וראה והנה פשה דמשמע דבעי פשיון מוקמינן ליה בנגע שעמד בראשון ופשה בשני, ואע״ג דכתיב נתיצה בתריה יליף בג״ש, נאמר כאן בפשה בשני ובא הכהן ונאמר בפשה בראשון ושב הכהן, היא שיבה היא ביאה, כלומר זו כזו, מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף כאן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר שוב בעי נתיצה, אלמא אע״ג דלאו שיבה היא, כיון דשיבה וביאה חדא מילתא היא דתרוייהו משמע שבא מביתו לבית המנוגע, דיינינן גז״ש מינייהו). (עירובין נא.)
1. תו״כ כאן, יומא ב:, יבמות יז:, נזיר ה., מכות יג:, הוריות ח:, מנחות ד. מה: חולין פב. בכורות לב. נדה כב:, רש״י וילקו״ש ולק״ט ומדרה״ג כאן. וראה ילקו״ש רמז תקפה, תרפב, תתקלט, פהמ״ש נגעים פי״ג מ״א.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פט״ו ה״ב: וכל הדינין המפורשין בהן בתורה ובדברי קבלה כך הם. כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם כמו שביארנו יסגיר שבעת ימים ואפילו מצאו כולו בתחילה ירקרק או אדמדם יסגיר. ובשביעי רואהו אם כהה הנגע ואצ״ל אם הלך קולף מקום הנגע בלבד והבית טהור. מצאו שעמד בעיניו ולא פשה מסגיר שבוע שני ורואהו ביום שלשה עשר אם כהה הנגע או הלך לו קולף מקום הנגע ומטהר את הבית בציפורים. ואם מצא הנגע שפשה בסוף שבוע שני או שעמד בעינו חולץ את האבנים שבהן הנגע ומקצה העפר אל מחוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שלישי. וביום תשעה עשר רואהו אם חזר בו נגע כשני גריסין הרי זה פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית ואם לא חזר בו נגע מטהרו בצפורים. וכל זמן שיחזור בו הנגע קודם שיטהרו בציפורים הרי זה ינתץ. ואם נראה בו נגע אחר שטהרו בציפורים יראה בתחילה. וכן אם פשה הנגע בסוף שבוע ראשון חולץ את האבנים שבהן הנגע וקוצה העפר חוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שני ורואה אם מצא בו נגע כשני גריסין הרי זה פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית ואם לא חזר בו נגע מטהרו בציפורים. וכל זמן שיראה בו נגע קודם טהרה בציפורין ינתץ. ואם נראה בו אחר שטהרו בצפורים יראה בתחילה.
[ח]
׳בַּשְּׁבִיעִי׳ – יָכֹל בֵּין בַּיּוֹם, בֵּין בַּלַּיְלָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בַּיּוֹם״, לֹא בַלַּיְלָה.
[ט]
״וְהִנֵּה פָּשָׂה״ – זֶה פִסָּיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא.
וּמְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרָחוֹק?
תִּלְמֹד לוֹמַר ׳בַּבַּיִת׳.
יָכֹל כָּל שֶׁהוּא?
תִּלְמֹד לוֹמַר נֶגַע, נֶאֱמַר כָּן ׳נֶגַע׳ וְנֶאֱמַר הַלָּן ׳נֶגַע׳;
מַה נֶּגַע הָאָמוּר לְהַלָּן, כַּגְָּרִיס, אַף כָּן כַּגְָּרִיס.
[י]
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, הַפִּסָּיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא, הָרָחוֹק, כַּגְָּרִיס, וְהַחוֹזֵר, כַּגְָּרִיס.
[יא]
״בְּקִירֹת הַבָּיִת״ – לֹא בְקִירוֹת הַיָּצִיעַ, לֹא בְקִירוֹת הָאֵבוּס, וְלֹא בְקִירוֹת הַמְּחִיצָה, וְלֹא בְקִירוֹת הַמְּגוֹרָה.
וִיתוּב כָּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיִחְזֵי וְהָא אוֹסֵיף מַכְתָּשָׁא בְּכוּתְלֵי בֵיתָא.
And the priest shall return on the seventh day, and look, and, behold, if the plague has increased in the walls of the house,
ויחזור כהנא ביומא שביעיה ויחמי והא הלך מכתשה בכותלי דבייתה.
ויתוב כהנא ביומא שביעאה ויחמי והא הליך פיסיון מכתשא בכותלי ביתא.
And the priest, returning on the seventh dav, shall look, and, behold, if the breadth of the plague hath increased in the wall of the house,
ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה הלך התפשטות הנגע בקירות הבית.
בַּשְּׁבִיעִי – יָכוֹל בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיּוֹם״ וְלֹא בַּלַּיְלָה. ״וְהִנֵּה פָּשָׂה״ – זֶה פִּשָּׂיוֹן הַסָּמוּךְ כָּל שֶׁהוּ. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרָחוֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״[בַּבָּיִת״. יָכוֹל כָּל שֶׁהוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר]: ״נֶגַע״, [נֶאֱמַר כָּאן ״נֶגַע״] וְנֶאֱמַר לְהַלָּן נֶגַע מַה ״נֶּגַע״, הָאָמוּר לְהַלָּן בְּכִגְרִיס אַף נֶגַע הָאָמוּר כָּאן בְּכִגְרִיס, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: פִּשָּׂיוֹן הַסָּמוּךְ – כָּל שֶׁהוּ, וְהָרָחוֹק – בְּכִגְרִיס, וְהַחוֹזֵר – (בְּכִגְרִיס) [כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין].
בְּקִירֹת הַבָּיִת – וְלֹא בְּקִירוֹת הַיָּצִיעַ, וְלֹא בְּקִירוֹת הָאֵבוּס, וְלֹא בְּקִירוֹת הַמְּחִיצָה וְלֹא בְּקִירוֹת הַמְּנוֹרָה.
ת֗ם ירגע פי אליום אלסאבע פאן ראי אלבלא קד תפשי פי חיטאן אלבית.
אחר כך ישוב ביום השביעי, אם ראה שהנגע פשה בקירות הבית.
פס׳: ושב הכהן ביום השביעי – ביום ולא בלילה.
וראה והנה פשה הנגע – נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע מה להלן 1האמור באדם בפשיון כגריס אף כאן כגריס.
בקירות הבית2ולא האבוס והיציע והמגורה:
1. האמור באדם. היינו בנגעי האדם:
2. ולא האבוס. דכולן לא מקרי בית:
והנה פשה – קוצה וחולץ וטח, ואם לא פשה – טהור ואינו צריך לעשות לו כלום, כדאמר גבי נגעי אדם. והא לא פירש, משום דגבי אדם פירש לומר אם לא פשה וטיהרו הכהן (ויקרא י״ג:ו׳), לומר שצריך טבילה מפני שהוא בספק טומאה. אבל בבית שאינו עושה כלום, לא פירש כלום.
והנה פשה – IF IT HAS SPREAD – He scrapes [the walls], and removes [the stones], and plasters, and if it did not spread – it is pure and there is no need to do anything to it, like it said regarding leprous afflictions on humans. And here it did not state so explicitly, since regarding humans it stated it, to say that if it did not spread then the priest shall pronounce him clean (Vayikra 13:6), meaning that he requires immersion since he was in a doubtful state of uncleanliness. But with a house for which he does not need to do anything, it does not state anything.
ושב הכהן ביום השביעי, וראה והנה פשה הנגע בקירֹת הבית – הנה הפשיון הזה יהיה בכל שהוא, אם היה סמוך, או כגריס, אם היה מופלג; כי זה יורה על התפשט זה העיפוש שם, כמו שביארנו בנגעי בגדים.
(לט-מ) ואם פשה יפשה הנגע כי נכסוף נכסף אליהם וחלצו האבנים וגו׳ והוא שגורשו קצת השכנים הרעים אשר מהם תפתח הרעה ויביאו טובים תחתם.
(לט-מ) וביום השביעי ישוב לראותו ואם פשה ונתפשט הנגע בקירות הבית ונעשה יותר גדול ממה שהיה בראשונ׳ יצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהם הנגע ר״ל שיסירו׳ מהקיר וישליך אותם אל מחוץ לעיר אל מקום טמא כדי שלא יטמאו את אחרים.
[א] ושב הכהן
[1] עירובין פרק רביעי דף נא ע״א (עירובין נא.) [2] יומא פרק ראשון דף ב ע״ב (יומא ב:) [3] יבמות פרק שני דף יז ע״ב (יבמות יז:) [4] נזיר פרק ראשון דף ה ע״א (נזיר ה.) [5] מכות פרק שני דף יג ע״ב (מכות יג:) [6] הוריות פרק שני דף ח ע״ב (הוריות ח:) [7] מנחות פרק ראשון דף ד ע״א (מנחות ד.), ופרק רביעי דף מה ע״ב [8] חולין פרק שישי דף פה ע״א (חולין פה.) [9] בכורות פרק חמישי דף לב ע״א (בכורות לב.) [10] נדה פרק שני דף כב ע״ב (נדה כב:)
והנה פָּשָה: הפ״א בדגש, וכן חבירו 1שבסמוך. [פָּשָׂה].
1. שבסמוך: וי׳ יד מד.
ביום – ולא בלילה. והנה פשה. זה פשיון הסמוך בכ״ש. מניין לרבות את הרחוק ת״ל הבית. יכול כו׳ ת״ל הנגע נאמר כאן נג׳ ונאמר להלן מה להלן כגריס אף כו׳. נ״א פשיון הסמו׳ כ״ש והרחוק כגריס והחוזר בב׳ גריסין. בקירת הבי׳. ולא בקירות היציע ולא בקירו׳ האבוס ולא בקירות המחיצה ולא בקירות המגורה.
וראה – והתבונן.
והנה פשה – מתברר לו שפשה ומפורש למעלה (פסוק ג׳).
פשה – אפילו כל שהוא וזה פשיון הסמוך.
בקירות הבית – אפילו רחוק מן הראשון, ובלבד שיהיה כשיעור נגע כגריס. ולא ביאר הכתוב רק אם פשה, ולא ביאר מה דינו אם מצאו עומד בעיניו, אם יפטרנו או לא? ואי אפשר לומר שיפטרנו אם הנגע עדיין עומד בעיניו, שבסוף הענין נאמר ״והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית, וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע״, למדנו שלא יטהרנו עד אחר חליצה וטיחה, לא העומד בעיניו. ואם כן מה יעשה לו כשעמד בעיניו? אי אפשר לומר שיחלוץ ויטוח, שהרי אין הכתוב מחייבו כן רק אם פשה. ואמרו רבותינו1 שמסגירו ונותן לו שבוע שני, ואם בסוף שבוע שני עוד עומד בעיניו או שפשה חולץ וקוצה וטח, כמו בפושה בראשון.
1. רש״י, ויקרא יד, מד. על פי תורת כהנים, נגעים, פרקים ד-ה.
והנה פשה – ולא ביאר הכתוב מה דינו אם מצאו עומד בעיניו, ואמרו רבותינו שמסגירו ונותן לו שבוע שניה, ואם בסוף שבוע שניה עוד עומד בעיניו או שפשה חולץ וקוצה וטח, כמו בפשה בראשון:
[צא]
ביום השביעי – כבר התבאר (צו סימן מ) שכל מקום שנאמר ״ביום״ ממעט לילה עיי״ש. ומ״ש במשנה והנה פשה זה פשיון הסמוך, כבר דרש כן בספרא נגעים (פרק יד משנה ט) אצל נגעי בגדים ושם התבאר. ומ״ש והחוזר כב׳ גריסין יתבאר (בסימן קג).
[צב]
והנה פשה הנגע בקירות הבית – ארבעה פעמים נזכר ״בית״ גבי פשיון (פסוק לט׳, מג׳, מד׳, ומח׳) וממעט ד׳ דברים. והנה בספרי (שופטים פסקא קצד) ובסוטה (דף מב) לענין בית שחוזר עליו מעורכי המלחמה, ובפ׳ תצא (פסקא רכט) לענין מעקה, מרבה בכלל ״בית״ בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות וכולי. ובספרא (בהר) ובערכין (דף לב) מרבה לענין בתי ערי חומה, בתי בדים ובתי מרחצאות וכולי. וכפי הנראה הנחשבים פה הם ממינים אלה וממעט להו מדכתיב בדיוק ד׳ פעמים ״פשה בבית״ שיהיה הפשיון בבית עצמו – לא ביצוע ומחיצה וכדומה מיני בנינים שסביבו.
והנה פשה – באדם כתיב ״אם פשה״ (לעיל יג, ז.יג,כב) ובבגד כתיב ״כי פשה״ (שם שם,נא) ומשמש בלשון ׳אם׳, והכא כתיב ״והנה פשה״, כמו1 שהכתוב מודיע שכן יהיה, דמתחילה כשבאה הצרעת היה בחזקה שיהיה גם פשיון, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק ל״ד ד״ה ונתתי נגע צרעת).
1. כאילו שהכתוב...
(לט-מה) פשה... בקירות – הפסיון לא צריך להיות סמוך לנגע הראשון, אלא אפילו אם הוא רחוק, כמו לעיל (עמוד רע) בבגד, הוא משמש סימן טומאה. אולם יש הבדל בין פסיון סמוך לבין פסיון רחוק; הקרוב שיעורו בכל שהוא, ואילו הרחוק צריך להיות כשיעור גריס. בכתוב אין מפורש בהדיא, מה לעשות אם הנגע לא פשה אחרי הסגר שבעת הימים הראשונים אלא עמד בעיניו; אבל חכמינו למדו מלשון הכתוב, שבמקרה זה יש להסגיר את הבית עוד לשבוע ואחר⁠־כך, אחרי ההסגר השני, בין אם פשה הנגע ובין אם עמד בעינו ״חולץ וקוצה וטח״, כפי שמצווה בפסוקים מ-מב.
וחלצו – בחליצת הנעלים משתמשים בבנין קל,ָ חלץ, אבל כאן בבנין פיעל, משום שלחליצת האבנים דרושים כלים (ויזל).
אל מחוץ לעיר – בכיוון לחוץ לעיר.
מקום טמא – המקום נטמא על⁠־ידי האבנים, כי הן מטמאות במגע במשא ובביאה (ראה לעיל עמוד רסט). את האבנים צריך להוציא מכל עיר, גם אם אינה מוקפת חומה, כמו בגד מנוגע (לעיל עמוד רע).
יקציע – השורש קצע; להלן נאמר ״הקצו״ משורש קצה. כנראה, שלשני השרשים הוראה אחת: חלק, חתוך. לדעת ויזל משמעות קצע: גרד מכל הצדדים במידה שוה, עד שהשטח נעשה ריבוע.
סביב – כלומר: מסביב לאבן המנוגעת (ולא כאבן-עזרא שחשב בטעות, שמשמעות פשה היא שנתפשט על כל הבית כולו). כך פירש גם הספרא: ״סביב לנגע״.
וטח – משורש טוח, מכסה בעפר.
ישוב... ופרח – אם הנגע פשה שוב באבנים החדשות. אולם ממלת ״בבית״ למדים חכמינו, שגם אם הנגע שב ופרח במקום אחר של הבית, צריך לנתוץ את הבית.
הטוח – הוא מקור נפעל.
חִלץ והִקצות – במקום: חַלץ והַקצות. (איוולד 238 d; גזניוס, Lehrgeb., עמ׳ 314, 320). לעומת זאת סוברים רש״י וראב״ע (וכן שטראק), כי ״חִלץ״ הוא אולי צורת העבר ו״אחר״ מלת החיבור, כמו בירמיהו מ״א:ט״ז; איוב מ״ב:ז׳. גם הנגע החוזר צריך להיות לפחות בשיעור של שני גריסין, אך אינו צריך להיות באותו הצבע כמו הראשון (תו״כ).
והנה פשה – חכמינו דורשים מהביטוי ״צרעת ממארת״, שנאמר גם בבגד, י״ג:נ״א-נ״ב, שכל פעם שהנגע חוזר, אף אם לא פשה, ולא עוד אלא אפילו אם הוא קטן מאשר היה קודם לכן (אם רק שיעורו מגיע לשני גריסים), צריך להחליט על הבית שהוא טמא (כמו לעיל בבגד, עמוד רעא). בצדק העיר ויזל, כי חזרת הנגע נידונה תמיד כפסיון, מכיון שהאבנים הישנות הוסרו. אם כן, משמעות ״פשה״ דומה לזו של ״פרח״ שבפסוק הקודם. ולפי זה אין צורך בהנחתו של רש״י, שמקום הפסוק שלפנינו הוא אחרי פסוק מז, וכאן ניתנה ההוראה, שאם אחרי השבוע הראשון עמד בעיניו ואחרי השבוע השני פשה, יש צורך ב״חולץ וקוצה וטח״ (השוה רש״י, רמב״ן והכתב והקבלה).
טמא הוא – אמנם, גם במצב ״מוסגר״ היה טמא, השוה פסוקים מו⁠־מז, אולם עכשיו הטומאה החמירה, שכן הבית מטמא גם מבחוץ, ואילו ״מוסגר״ מטמא רק מבפנים, אבל שניהם מטמאים בביאה; ראה יבמות ק״ג: ומשנה למלך להלכות טומאת צרעת ט״ז:י״ג.
ונתץ – מובנו להחריב עד היסוד, ומכאן הדין לפרק את האבנים ואת העצים ואת העפר (ראה לעיל י״א:ל״ה).
בקירת הבית – ולא בקירות היציע ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה ולא בקירות המנורה.⁠1 (תו״כ)
1. כל אלה הם בנינים שסביב לבית ואינם נכללים בשם בית, וכן מבואר בערכין ל״ב א׳ לענין בתי ערי חומה, דאמר שם בית אין לי אלא בית, מניין לרבות בתי בדים בתי מרחצאות וכו׳ ת״ל אשר בעיר, יעוי״ש. משמע דאי לאו הרבוי לא הוי כיילינן כל אלה בשם בית, ואע״פ דבסוטה מ״ג ב׳ לענין הבונה בית חדש שחוזר עליו ממערכי המלחמה מבואר אחד הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות, והתם כתיב מי האיש אשר בנה בית, אך התם מרבה כל אלה מרבוי הלשון אשר בנה כפי שיתבאר אי״ה שם לפנינו.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןמנחת שיאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(מ) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת⁠־הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל⁠־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל⁠־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃
then the priest shall command that they take out the stones in which is the plague, and cast them into an unclean place outside of the city.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קפא] 1וחלצו את האבנים, כיצד ראיית הבית וכו׳ ובא בסוף השבוע וראה אם פשה וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא וכו׳, מכאן אמרו (לאמרו וחלצו, ולקחו, והביאו, בעל הבית המנוגע ואחר) אוי לרשע אוי לשכנו (כאשר היה הכותל משותף בין שני בתים, פהמ״ש להרמב״ם) שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאים את האבנים. (נגעים פי״ב מ״ו)
[קפב] 2וחלצו את האבנים, אמר ליה רב כהנא לשמואל, ממאי דהאי וחלצה נעלו מעל רגלו (דברים כה, ט), מישלף הוא, דכתיב וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע. (יבמות קב:)
[קפג] 3וחלצו את האבנים, ר׳ הונא ור׳ יהושע בר אבין וחתניה דר׳ לוי בשם ר׳ לוי, אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה וכו׳ ואף בנגעים הבאים על אדם כן, בתחילה הוא מתחיל בביתו. אם חזר בו טעונים חליצה, וחלצו את האבנים. אם לא חזר בו טעונים נתיצה ונתץ את הבית וכו׳. (פסיקתא רבתי פי״ז)
[קפד] 4את האבנים אשר בהן הנגע, תנן ר׳ אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס (שיעור הנגע כגריס על גריס, וכתיב את האבנים אשר בהן הנגע, שיהא הנגע על שתי אבנים על כל אחד ואחד שיעור נגע על ב׳ כתלים בקרן זוית וכו׳). (סנהדרין פז:)
[קפה] 5אל מקום טמא, שיהא מקומן טמא, מלמד שהן מטמאין בביאה. כיצד, נכנס כזית מהן לבית טהור, נטמא כל אשר בבית. (מדרש הגדול)
[קפו] 6אל מקום טמא, שלא לרבות הטומאה. והיכן מקום טמא, מקום שמשליכין הנבילות, מכאן שמרחיקין הנבלות מן העיר חמישים אמה. (מדרש החפץ כת״י)
1. תו״כ, לק״ט ילקו״ש ומדרה״ג כאן, נגעים פי״ג מ״ב. וראה רש״י סוכה נו: ד״ה אוי לרשע.
– רמב״ם טו״צ פט״ו ה״ד: היה הכותל בינו לבין חבירו, שניהם חולצים ושניהם קוצים את העפר ושניהם מביאים אבנים אחרות, אבל בעל הבית מביא לבדו את העפר, שנאמר ועפר אחר יקח וטח, אין חבירו מטפל עמו בטיחה.
2. ילקו״ש ח״א רמז תתקלח. וראה תרגומים ורש״י כאן.
3. פדר״כ סו. רות רבה פ״ב-ה, ילקו״ש ח״א קפו. וראה זוהר ח״ג נ. ולעיל אות קמז וש״נ.
4. ראה לעיל אות קעה.
– רמב״ם טו״צ פי״ד ה״ז: כמה אבנים יהיו בו, אין פחות משמונה, שתי אבנים בכל כותל, כדי שיהיה כל כותל ראוי לנגע, שאין הבית מטמא בנגעים עד שיראה בו כשני גריסין על שתי אבנים, שנאמר את האבנים אשר בהן הנגע.
5. ראה תו״כ ולק״ט וילקו״ש ומדרה״ג ורש״י כאן. נגעים פי״ג מ״ו, תוספתא שם פ״ו ה״ח ופ״ז ה״ג וה״ה. וראה רש״י סנהדרין מא. ד״ה מצינן, וזבחים צג. ד״ה למעלה, וברש״י נדה נד: ד״ה אבן המנוגעת, מטמאה אדם הנכנס עמה לבית דכתיב והבא אל הבית.
– רמב״ם טו״צ פט״ז ה״א: בית המנוגע אב מאבות הטומאות כל הנוגע בו נטמא וכן אבנים שחולצים ממנו אחר הסגר, או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצים אותו כולן אבות טומאות וכל כזית מהם מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה, כיצד אם נכנס כזית מהם לבית טהור נטמא כל אשר בבית מאדם וכלים, שכולן מטמאין בביאה כאדם מצורע, וכולן אסורין בהנאה.
6. כ״ה בכת״י מעין גנים. וראה תוספתא נגעים פ״ו ה״א מקום היה בגליל שהיו מציינין אותו שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו.
– שמרחיקין וכו׳. ראה ב״ב כה.
[דִּבּוּרָא דִמְצֹרָע פֶּרֶק ד]
[א]
״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ״ – הַצִּוּוּי בְּכֹהֵן, הַחֲלִיצָה בְּכָל אָדָם.
[ב]
״וְחִלְּצוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם חוֹלְצִים.
מִכָּן אָמְרוּ ׳אוֹי לָרָשָׁע, אוֹי לִשְׁכֵנוֹ!׳
שְׁנֵיהֶם חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶם קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶם מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים.
יָכֹל הַכֹּתֶל סָמוּךְ לָאַוֵיר, יְהוּ שְׁנֵיהֶם חוֹלְצִין?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים״ (ויקרא י״ד:מ״ג).
הֲכֵיצַד? כֹּתֶל שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ, שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, וְכֹתֶל הַסָּמוּךְ לָאַוֵיר, הוּא לְבַדּוֹ חוֹלֵץ.
[ג]
״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים״ – יָכֹל יַחֲלֹץ בּוֹ שְׁתֵּי אֲבָנִים וִיקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת חֲלִיצָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע״.
אוֹ ״אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע״, יָכֹל אֲפִלּוּ קְרוֹמִידִין1, אֲפִלּוּ לְבֵנִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲבָנִים״.
הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי כְתוּבִין, אִם לָאו, לֹא שָׁמַעְנוּ.
[ד]
״וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר״ – אֶתְהֶן חוּץ לְכָל הָעִיר.
אֵין אָדָם חוּץ לְכָל עִיר אֶלָּא חוּץ לַעֲיָרוֹת הַמֻקָּפוֹת חוֹמָה בִּלְבַד.
״אֶל מָקוֹם טָמֵא״ – שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ טָמֵא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֶל מָקוֹם טָמֵא״, לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹטֵל.
1. קְרוֹמִידִין. מילה יוונית κεραμίδιον או keramides, לבנה, רעף.
וִיפַקֵּיד כָּהֲנָא וִישַׁלְּפוּן יָת אַבְנַיָּא דִּבְהוֹן מַכְתָּשָׁא וְיִרְמוֹן יָתְהוֹן לְמִבַּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאַב.
then the priest shall order that they take down the stones of the house in which the plague is, and cast them without the town into an unclean place.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא
וִיפַקֵּיד כַּהֲנָא וִישַׁלְּפוּן (ח״נ: וִיקַלְפוּן) יָת אַבְנַיָּא דִּבְהוֹן (ח״נ: דִּבְהֵין) מַכְתָּשָׁא וְיִרְמוֹן יָתְהוֹן (ח״נ: יַתְהֵין) לְמִבַּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאַב
חֲלִיצָה – הֲסָרָה והַפְרָדָה
א. לדעת רד״ק חֲלִיצָה היא הֲסָרָה והַפְרָדָה.⁠1 על פי זה ת״א חִלֵּץ (מבניין פִּעֵל) בפועל ״שלף״ שנתייחד להוצאת דבר ממקומו, כבפסוקנו: ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים״ – ״וִישַׁלְּפוּן״, ״אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים״ (פסוק יג) ״בָּתַר דְּשַׁלִּיפוּ יָת אַבְנַיָּא״ שהוא כמו ״שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי״ (שמואל א לא ד), ״שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ״ (רות ד ז), ואף כאן: ״וְחִלְּצוּ״ – ״וִישַׁלְּפוּן״, יוציאו האבנים ממקומם.⁠2 וכן תרגם ״וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ״ (במדבר כג לא) ״וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ״ שהוּצאה מנדנה. וכמוהו גם ״וְנָתוּק״ (ויקרא כב כד) ״וְדִשְׁלִיף״, שנעקרו ביציו ממקומם.
כנגד זאת בשאר היקרויות חל״ץ (בנפעל או בפָּעַל) שגם עניינם הֲסָרָה או הַפְרָדָה תרגם על פי ההקשר: ״הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא״ (במדבר לא ג, הפרידו מתוככם) – ״זָרִיזוּ מִנְּכוֹן גּוּבְרִין״. וכן ״וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים״ (במדבר לב יז) ״וַאֲנַחְנָא נִזְדָּרַז״, שניהם בפועל ״זרז״ שעניינו חגירה.⁠3 ואילו ״וְחָלְצָה נַעֲלו״ (דברים כה ט, והסירה נעלו), תרגם ״וְתִשְׁרֵי סֵינֵיה״, תתיר את קשרי הנעל.⁠4 ועל פי משמעי חל״ץ דרשו חז״ל גם ״רצה והחליצנו״.⁠5
ולעומת לשון חז״ל שבה שגור הרבה פועל ״חלץ״,⁠6 בת״א אין הפועל מופיע זולת בפסוק ״בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים״ (בראשית לד כז) ״עָלוּ לְחַלָּצָא קְטִילַיָּא״, שהוא כנראה ניב ארמי כמוכח מתיוב״ע: ״וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים״ (שמואל א לא ח), ״בַּעֲלוֹת יוֹאָב... לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים״ (מלכים א יא טו) – ״לְחַלָּצָא קְטִילַיָּא״.
בָּהֵן, אֶתְהֶן בנקבה – דִּבְהוֹן, יָתְהוֹן בזכר
ב. ברוב הנוסחים ובתאג׳ ״הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן״ בנקבה, מתורגם ״אַבְנַיָּא דִּבְהוֹן״ בזכר [ולא: דִּבְהֵין]. וכן ״וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן״ – ״וְיִרְמוֹן יָתְהוֹן״ בזכר [ולא: יַתְהֵין]. וכן בהיקרויות הבאות: ״אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם״ (בראשית יט ח), ״לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית״ (שמות כ כ), ״וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר״ (במדבר לב מא), ״אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן״ (במדבר לה ז) בכולם ת״א ״יָתְהוֹן״ בזכר. ואף שהמסורה לת״א העירה ״יָתְהוֹן דמשתבשין בהון ג׳ באוריתא״,⁠7 להלן ״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת״ (ויקרא כד ו), יתבאר שבכינויי הגוף אונקלוס מערב צורות זכר ונקבה לרבות בנוסחי התאג. זולת דפוס סביוניטה שגרס אצלנו דִּבְהֵין, יָתְהֵין כמשפט. וכן נוסחו בשאר היקרויות אֶתְהֶן – יַתְהֵין.
1. רד״ק, ״שרשים״, חלץ: ״יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה׳ וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם״ (הושע ה ו) – חלק ונפרד וסר מהם״. וברש״י שם: ״חלץ – נשמט״.
2. אבל נוסחי ״וְחִלְּצוּ״ – ״וִיקַלְפוּן״, ״אַחַר חִלֵּץ״ – ״בָּתַר דְּקַלִּיפוּ״, נשתבשו לסופר מן ״וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת״ – ״וּבָתַר דְּקַלִּיפו״.
3. ״זרז״ עניינו חגירה כמבואר בפסוק ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו״ (בראשית יד יד) ״וְזָרֵיז״, שחגרם כלי מלחמה. לכן תרגם ״ואנחנו נֵחָלֵץ״ – ״וַאֲנַחְנָא נִזְדָּרַז״, נחגור את החֲלָצָיִם שהם המָתְנַיִם, כרד״ק (״שרשים, חלץ): ״אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ (איוב לח ג), מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ (בראשית לה יא) – הם המָתְנַיִם. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ (במדבר לב כא) – חגור כלי מלחמה בחֲלָצַיִם״. השווה יבמות קב ע״ב: ״ממאי דהאי וחלצה נעלו מעל רגלו מישלף הוא? דכתיב: וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע. ואימא: זרוזי הוא, דכתיב: החלצו מאתכם אנשים לצבא! התם נמי שלופי מביתא לקרבא״.
4. ואף שהתרת הקשרים אינה מתירה את היבמה כהערת הרה״ג אביגדר נבנצל, עיין שם בביאור התרגום.
5. כדרשתם בויק״ר פרשה לד: ״וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ (ישעיהו נח י) אם עשית כן וְנָחֲךָ ה׳ תָּמִיד ... וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ (ישעיהו נח יא) – ישמוט, יזיין, ישזיב, ויניח. ישמוט כד״א וְחָלְצָה נַעֲלו מֵעַל רַגְלוֹ. יזיין כד״א חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ (דברים ג יח), ישזיב כד״א חַלְּצֵנִי ה׳ מֵאָדָם רָע (תהלים קמ ב). ויניח – מכאן קבעו חכמים לומר רצה והחליצנו בשבת״. וכן ברש״י למשנה ״ביו״ט אומר החליצנו״ (עירובין לט ע״א): ״החליצנו, זרזנו. והחליצנו כמו נחלץ חושים״.
6. כגון ברכות לד ע״ב: ״חלצתו חמה״, וברש״י: ״שלפתו, ניטלה מגופו החמה, הוא החולי הקודחו, חלצתו – לשון חָלַץ מֵהֶם״ (הושע ה ו).
7. קליין, מסורה, עמ׳ 176 לפסוק ״וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר״, אבל הסימן ג׳ באוריתא אינו ברור כהערת המהדיר.
ויפקד כהנא אוישמטון ית אבניה דיב בהן מכתשה ויטלקון יתהון לבר מן קרתה לאתר מסאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וישמטון... מסאב״) נוסח אחר: ״ויטלקון ית אבנייה דבהון מכתשה למברה לקרתה דאיהוא בנה ביתה באונס׳ וטלומא יתרמון לאתר מסאב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ויפקד כהנא וישמטון ית אבניא דיבהון מכתשא ויטלקון יתהין למברא לקרתא לאתר מסאב.
then the priest shall direct that they break out the stones which have the plague in them, and throw them without the city into an unclean place.
וצוה הכהן ויחלצו את האבנים שבהן הנגע והשליכו אותן למחוץ לעיר למקום טמא.
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחָלְצוּ – הַצִּוּוּי בַּכֹּהֵן, וְהַחֲלִיצָה בְּכָל אָדָם. ״וְחָלְצוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן חוֹלְצִין. מִכָּאן אָמְרוּ: אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ. שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, וּשְׁנֵיהֶן קוֹצְצִין, וּשְׁנֵיהֶן מְבִיאִין וְאֶת הָאֲבָנִים. יָכוֹל אַף הַכֹּתֶל הַסָּמוּךְ לָאֲוִיר יְהוּ שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים״. הָא כֵּיצַד, כֹּתֶל שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ – שְׁנֵיהֶם חוֹלְצִין, כֹּתֶל הַסָּמוּךְ לָאֲוִיר – הוּא לְבַדּוֹ חוֹלֵץ. ״וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים״ – יָכוֹל חָלַץ שְׁתֵּי אֲבָנִים קִיֵּם בָּהֶן מִצְוַת חֲלִיצָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע. יָכוֹל אֲפִלּוּ קַרְדִּימִין, אֲפִלּוּ לְבֵנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲבָנִים״. הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים, וְאִם לָאו לֹא שָׁמַעְנוּ. ״וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר״ – אֶתְהֶן חוּץ לְכָל עִיר, וְלֹא אָדָם חוּץ לְכָל עִיר, אֶלָּא חוּץ לְכָל הָעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה. ״אֶל מָקוֹם טָמֵא״ – שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֶל מָקוֹם טָמֵא״ – לְרַבּוֹת אֶת הַנִּטָּל.
פליאמר ותכ֗לע אלחגארה אלתי פיהן אלבלוי וירמון אלי כ֗ארג אלקריא אלי מוצ֗ע נגס.
יצווה לחלוץ את האבנים שבהן הנגע וישליכו אותן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא.
וחלצו את האבנים – כתרגומו: וישלפון, יטלם משם, כמו: וחלצה נעלו (דברים כ״ה:ט׳), לשון הסרה.
אל מקום טמא – מקום שאין טהרות משתמשות שם, לימדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות את מקומן בעודן בו.
וחלצו את האבנים – Understand וחלצו as the Targum does: וישלפון, i.e. they shall remove them from there. It is similar to, (Devarim 25:9) וחלצה נעלו– which is an expression for removing ("she shall remove his shoe").
אל מקום טמא UNTO AN UNCLEAN PLACE – i.e. a place where clean things are not likely to be handled. Scripture teaches you that these stones make the place where they are deposited unclean for the time they are there.
פס׳: וצוה הכהן וחלצו – הצווי בכהן וחליצה בכל אדם. וחלצו 1מלמד ששניהן חולצין מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו.
והשליכו אתהן – שניהן מתעסקין בכותל. 2אלא מחוץ לעיר. חוץ לעירות מוקפות חומה.
אל מקום טמא3שיהא מקומו טמא:
1. מלמד ששניהם חולצין. פי׳ אם הקיר הוא ג״כ לבית חבירו:
2. אלא מחוץ לעיר. בכאן חסר וט״ס וכצ״ל ולא אדם המצורע אלא חוץ למוקף חומה. ועיין באדרת אליהו להגר״א ז״ל. וכן הוא הפי׳ ג״כ בת״כ. והיינו אדם מצורע נשלח חוץ לעיר בעיר מוקפת חומה. ונגעי בתים חולץ חוץ לעיר אף בעירות שאינם מוקפות חומה:
3. שיהיה מקומן טמא. עיין ברש״י בחומש ובק״א גם בא״א להגר״א ז״ל. ור״ל בעודן במקומן מטמאין את הטהרות:
וחלצו את האבנים – יסירו, וכן: חלצני י״י מאדם רע (תהלים ק״מ:ב׳), [גם: חלצו שד (איכה ד׳:ג׳).]⁠א
אל מקום טמא – שלא ישגה ויקחם משם אדם, שיהו מוכרים שהם טמאים.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THAT THEY TAKE OUT THE STONES. Ve-chilletzu means that they take out. Compare, challetzeni (deliver me) in Deliver me, O Lord, from the evil man (Ps. 140:2).
INTO AN UNCLEAN PLACE. So that no one remove the stones from there.⁠1 So that it be recognized that they2 are unclean.⁠3
1. From where they are placed.
2. The stones.
3. Therefore not to be used.
אל מקום טמא – מקום מאוס. ומה ראית? שאין שום דבר טהור רגיל לשם, ולא יטמאו שם כלום.
אל מקום טמא – INTO AN UNCLEAN PLACE – A disgusting place. And what did you see? That there is not a single clean thing regularly there, and they will not make anything unclean there.
וחלצו את האבנים – מלמד ששניהם חולצים מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו.⁠1
1. שאוב מהספרא.
וחלצו את האבנים, "they shall remove the stones concerned;⁠" from the plural mode of the verb וחלצו, we learn that at least two people are required to remove these stones. This is the source of the proverb: "woe to the wicked as well as to his neighbor.⁠" (Sifra)
וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע – למדנו מזה שלא ינהג זה הדין אלא כשהיה הנגע על שתי אבנים לכל הפחות. וראוי היה להיות כן, כי מפני שהבית הוא מקיבוץ האבנים, הנה לא יתכן שילקח ראיה מהם על כללות הבית אם לא היה זה ההפסד בשנים מהם, כי הם הקיבוץ הראשון. והנה זה הענין באבנים דומה דינו לענין נגעי בגדים. וזה, כי בנגעי בגדים ישרף כל הבגד כיון שפשה הנגע, לא מקום הנגע לבד; וכן אם פשה הנגע בבית יסירו כל האבנים אשר בהם הנגע, לא החלק מהם שבו היה הנגע. והנה לא יהיה הסגר בנגעי בגדים אחר הפשיון, לפי שאין כללות הבגד חֵלֶק לְדבר אחר, כמו הענין באבנים שהם חלק מהבית, ולזה יצטרך להסגיר אחר הפשיון, כמו שיתבאר אחר זה, לראות אם ישוב הנגע, ואז נשפוט על התפשט זה ההפסד בכללות הבית. ומזה המקום יתבאר שהענין בנגעי בתים, בשני ההסגרים הראשונים, באבנים אשר בהם הנגע, כדין הבגדים אשר בהם הנגע; ואמנם קיצרה התורה בזה, כמשפטה לקצר במה שהוא בכח דבריה. ולזה הוא מבואר שאם לא פשה הנגע בהסגר הראשון, ופשה בסוף ההסגר השני, חולץ האבנים אשר בהם הנגע, וקוצה העפר סביב הנגע, וטח את הבית, ומסגירו פעם שלישית. ולזה יהיה בבתים הסגר שלושה שבועות, מה שאין כן בנגעי בגדים, לסיבה שזכרנו. ואם כהה בראשון או שסר הנגע - אינו טעון הסגר; ולפי שאי אפשר לכבס מקום הנגע כמו הענין בבגדים, קולף אותו. ואם עמד בעיניו ולא פשה - מסגירו שנית. ואם כהה קולף מקום הנגע, כמו הענין בבגדים. ואם עמד בעיניו ולא פשה, או שפשה, - חולץ וקוצה וטח, כמו הענין בבגדים שישרף אז כללות הבגד ההוא, כי אין הבגד חֵלֶק לְדָבָר כמו אלו האבנים שהם חלק מהבית. ומזה המקום יתבאר, על צד ההתיחס, כי כמו כשיביא ההכרח להסיר חלק מהבית - ישובו לתקנו בשיקחו אבנים אחרות ועפר אחר, כן כשיביא ההכרח להסיר חלק מהבגד - ישובו לתקנו בשיטלו בו טלאי ממקום אחר. ואחר מסגירו שלישית לשפוט על כללות הבית.
והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר – כל עיר במשמע, בין מוקפת חומה בין בלתי מוקפת חומה. ואמנם האדם לא יצא אלא מחוץ לעיר מוקפת חומה, שנאמר בו: ׳מחוץ למחנה׳ (יג, מו), והמחנה במה שהוא מחנה אחד הוא מוקף מחיצה. וראוי שיתבאר מזה שכן הדין בבגד המנוגע, כי אין הבדל ביניהם אלא בענין ההסגר השלישי, כמו שביארנו; ואולם זכרה התורה זה הדין באבנים, לפי שהם יותר פחותים, ולזה היה ראוי שתהיה טומאתם יותר קלה, לפי מה שהשרשנו בענין הטומאות והטהרות, ומפני זה היה אפשר שיִלָּמֵד מהם זה הדין לבגדים וכלי עור.
אל מקום טמא – כאילו תאמר המקום שישליכו שם הנבלות ומה שידמה להם מהטומאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

אל מקום טמא מקום שאין טהרות משתמשין שם למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו וזהו ששנו בת״כ אל מקום טמא שיהא מקומו טמא ופי׳ רש״י ז״ל שיהו האבני׳ הנשלכות שם מטמאות את מקומם שלא יהיו טהרות משתמשות שם בעודן בו אבל מה שפירש רבי׳ הלל ז״ל כלומר שאין מוציאין את האבני׳ המנוגעות במקום טהור אלא במקום טמא שלא להרבות טומאי׳ בארץ ישראל כבר כתב עליו רבינו אברהם זוטרא מתיווץ ולא מסתבר דתנא לא חייש להאי מילתא למדרשה מקרא דמילתא דסברא הוא ותו דהכי הוה ליה למתני שכבר היה מקומו טמא לא שיהא מקומו טמא דמשמע שיהא מקומו טמא מכאן ולהבא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

[א] וחלצו את האבנים
[1] יבמות פרק שנים עשר דף קב ע״ב (יבמות קב:) [2] נגעים פרק שנים עשר, (דף מד ע״ב)⁠1 [משנה ו]
1. עיין הערה קודמת.
בעודם בו. אבל אם אינם בו – אינם מטמאים את מקומם, דקרקע עולם אינה מקבלת טומאה (נידה ריש נח.), אבל בעודם בו – המקום מטמא, כמו בית המנוגע, דכל הנכנס בו טמא מפני שהנגע בבית בו. וכן בעוד שהאבנים אשר הנגע בם במקומם, מטמא המקום בשביל הנגע שיש באבנים:
כמו וחלצה. כלומר פירוש של וישלפון יטלם משם, ואח״כ מפרש מנ״ל לתרגום שפירש כן ומפרש כמו וחלצה נעלו, אבל רש״י לא מצי לפרש על הקרא יטלם משם, דמנין לו. ואיני מבין דבריו. והלא מפרש בקרא והשליכו אתהן. ועו״ק, הלא בכל מקום שפירש רש״י כתרגומו אין הפשט כמו העברי, וכאן גם העברי כן הוא כמו וחלצה. ונראה דקשה לרש״י דהל״ל וחָלצו בקמ״ץ החי״ת כמו וחָלצה ולא בחירי״ק שהוא ל׳ הפעיל, כיון דכתיב וצוה הכהן הרי יפול עליו ויפעלו, לא ויפעילו. לכן מביא התרגום וישלפון, ופירושו שלם. ועוד חילצו בחיר״ק לשון זירוז, ואין שייך כאן לשון זירוז, ומביא התרגום וק״ל. נלי״ט:
בעודן בו. [גור אריה] אבל אם אינם בו אינם מטמאים את מקומם, דקרקע עולם אינה מקבלת טומאה כמו בית המנוגע דכל הנכנס בו טמא מפני שהנגע בבית בו, וכן בעוד שהאבנים אשר הנגע בו במקומם מטמא המקום בשביל הנגע שיש באבנים:
As: "and she shall remove.⁠" I.e., the explanation of [the Targum] וישלפון is "he shall carry them away.⁠" Afterwards, Rashi shows how Targum knows this explanation, and he says: "As [in the expression], 'and she shall remove his shoe.'" However, Rashi is not able to explain that the verse means: "he shall carry them away,⁠" because how would he know that? However, I do not understand his words: Is it not explicitly stated in the verse: "And cast them away"? Also, there is another difficulty: Every place where Rashi explains, "according to its Targum,⁠" [he means to say] the explanation is not like the Hebrew, but here the Hebrew too is the same, as in "וחלצה (and she shall remove)"! Thus, it appears that Rashi is answering the question: It should say וחָלצו with a קמ"ץ under the ח, as in וחלצה, and not with a חירי"ק, which is הפעיל (a causative verb form). This is because it is written, "The kohein shall command,⁠" so it should use ויפעלו (direct verb form) and not ויפעילו (causative). Therefore, Rashi brings the Targum וישלפון, and this completes the explanation. Furthermore, חילצו with a חירי"ק means 'urging,' but an expression of urging is not relevant here, therefore he brings the Targum (Rav Yaakov Trivash).
While they are still there. However, if they are not there they do not cause impurity to the place, because the earth cannot acquire impurity. This is similar to the house afflicted with eruptions — anyone who enters it is impure because of the eruptions that are in the house. Similarly, as long as the stones with the eruptions are in their place they cause impurity to the place because of the eruptions that are in the stones (Gur Aryeh).
וצוה הכהן וחלצו – הצווי בכהן והחליצה בכל אדם. וחלצו. אשר הקצו. והביאו. מלמ׳ ששניהן חולצין שניהן קוצין שניהן מביאין את האבני׳. מכאן אמרו אוי לרשע כו׳. יכול אף כותל הסמוך לאויר שניהן חולצין ת״ל ואחר חלץ כו׳. יכול אף קרמודים ולבנים ת״ל את האבנים. יכול ב׳ אבנים בלבד ת״ל אשר בהן הנגע. אתהן מחוץ לעיר. ולא אדם המצורע אלא חוץ למוקף חומה בלבד. אל מקום טמא. שיהא מקומו טמא: (עיין ברש״י ור״ל בעודן במקומן מטמאין את הטהרות).
וצוה הכהן וחלצו – הצווי בכהן, והחליצה בכל אדם.⁠1
וְחִלְּצוּ – לשון הסרה ממקומו, כמו ״וְחָלְצָה נעלו״ (דברים כה, ט). וכן תרגם אונקלס ז״ל ״וישלפון״. ונזכר הכבד2 לפי שלחליצת אבנים מן הקיר צריכין כלים, ואין כן חליצת נעל.
בהן3 – כמו ראיה לפירושנו על ״שקערורות ירקרקות או אדמדמות״, שכלן על האבנים המנוגעות.
אל מחוץ לעיר – כמו אל מקום ידוע שהוא מחוץ לעיר מוכן להשליך שם אבנים כאלה. ואילו נאמר ״והשליכו אתהן חוץ לעיר״ או ״מחוץ לעיר״, הייתי אומר שכל אחד ישליך למקום שירצה, כן נ״ל.
אל מקום טמא – אין [ה]⁠מקום טמא, שאין [ה]⁠קרקע בת קבול טומאה. לכן אמרו בתורת כהנים שיהא מקומו טמא, כלומר המקום שישליכום שם יקראו ״טמא״. וזהו שפירש רש״י ז״ל ״אל מקום טמא, מקום שאין טהרות משתמשות שם, למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו״.
1. תורת כהנים.
2. לשון פיעל, חירק תחת אות ח׳. ודגש באות ל׳.
3. לשון נקבה.
וחלצו – הוצאת דבר מדבר בדוחק שצריך כח להוציאו קרויה חליצה. וכן כל חליצה מצרה ודחק, חלצני ה׳ מאדם רע (תהלים ק״מ:ב׳), יחלץ עני בעניו (איוב ל״ו:ט״ו).
וחלצו – לשון הסרה ממקומו, כמו וחלצה נעלו, ובא בבנין הכבד לפני שלחליצת אבנים מן הקיר צריכין כלים, ואין כן חליצת נעל:
אל מחוץ לעיר – אל מקום ידוע שהוא מחוץ לעיר מוכן להשליך שם אבנים כאלה:
אל מקום טמא – אין מקום טמא, שאין קרקע בית קבול טומאה, לכן אמרו חכמים שיהא מקומו טמא, כלומר המקום שישליכום שם יקראו טמא:
מחוץ לעיר – אמרו בת״כ אתהן חוץ לעיר ואין אדם חוץ לכל עיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה בלבד, ע״כ. אתהן מלה יתרה היא דממילא יובן שהאבנים הנחלצים יושלכו, ולזה אמרו בא למעט אדם מצורע, שיהושע קדש כל עיירות ישראל המוקפות חומה ונתן להם קדושות מחנה ישראל, אבל לא קדש העיירות שאינן מוקפות חומה בימיו, ובמצורע אמר קרא אל מחוץ למחנה, ודרשינן ביה חוץ למחנה ישראל, ולזה עיירות חומה שנקדשו בקדושת מחנה ישראל צריך להוציאו משם, והכי תנן (במס׳ כלים פ״ק) עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה (מעיירות הבלתי מוקפות חומה) שמשלחין מתוכן את המצורעים, ולזה אמר כאן דאתהן בא למעט המצורע, שלא נאמר שמשלחין אותן גם לעיירות הבלתי מוקפות חומה, כי רק באבנים המנוגעות נאמר אל מחוץ לעיר דמשמעותו אפילו הבלתי מוקפות מימות יהושע, אבל באדם מצורע אינו משולח אלא מעיירות המוקפות חומה שהם במחנה ישראל, עכ״ד בעל קרבן אהרן, וכן כתב הר״ש שם בפ״ק דכלים, ובפי׳ הר״ע ברטנורה שם שאין המצורע משתלח אלא מעיירות המוקפות חומה מימות יהושע ב״נ; אמנם קשה מאד מקרא מפורש (מלכים ב ז׳) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, מטעם בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (כמ״ש רש״י שם), הלא עיר שומרון לא נבנתה עד ימי עמרי מלך ישראל, מעדות הכתוב (מלכים א ט״ז) ויבן את העיר ויקרא שם העיר אשר בנה ע״ש שמר אדוני ההר שומרון, ואמרי׳ (סנהדרין ק״ב) מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך אחד בא״י שנאמר ויבן את ההר וגו׳. וכיון שלא היתה בנויה עד זמן רב אחר יהושע לא היו צריכים המצורעים שלוח חוץ לעיר; ואפשר שמטעם זה שנה המתרגם שם בתרגומו שתרגם ויקן את ההר שומרון וזבן ית כרכא דלשומרון, וכן ויבן את העיר ובנא ית כרכא, ע״ש. הנה תרגם מלות ההר כרכא. שהיתה גם לפנים כרך אלא שהוא תיקנה יותר, כעין שאמרו (מגילה ד׳) בלוד ואונו וגיא החרשים, ע״ש. עי׳ ירמיה (נ״א כ״ה) הר המשחית תיב״ע כרכא מחבלא; (וראיתי לאדמ״ו הגאון מוהר״ע איגר בתוספותיו למשנה דפ״ב דכלים שהתעורר ע״ז). ובאמת לשון הת״כ והמשנה הנ״ל עיירות המוקפות חומה וכ״כ הרמב״ם (פיו״ד מט״צ) דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר, שנאמר מחוץ למחנה מושבו ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בא״י בלבד, וכ״כ הרמב״ם (פ״ז בבית הבחירה הי״ג) ולא הוסיפו ענין מימות יהושע ב״נ, ומשמעות הדברים דמכל עיירות המוקפות חומה המצורעים משתלחים אף שאינן מוקפות חומה מימות יהושע ב״נ, ובזה אתיא קרא דמלכים כפשטי׳.
וצוה הכהן וחלצו – מלשון הרבים ״וחלצו״ למדנו הלכה: אם הקיר הוא משותף, בין שני בתים, מחויב השכן להשתתף בחליצה זו. ״מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו״ (נגעים יב, ו).
אל מקום טמא – המקום נעשה טמא בגלל האבנים המושלכות שם, שכן האבנים מטמאות במגע ובמשא ובביאה.
אתהן אל מחוץ לעיר – בעוד שאדם משולח רק מעיירות מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, הרי שאבנים מושלכות מכל עיר ועיר (עיין תורת כהנים; השווה דין בגדים, פירוש לעיל יג, מז).
[צג]
וצוה הכהן וחלצו – כבר התבאר (למעלה סימן ח) שהאדם לא יצוה לעצמו רק לאחר ומבואר שהחליצה בכל אדם. והנה כל עניני נגעי אדם ובגדים נכתבו בלשון יחיד לבד בנגעי בתים שינה הכתוב וכתב, לפעמים בלשון רבים – ״וחלצו״ ״והשליכו״ ״ושפכו ״ולקחו״ ״והביאו״, ולפעמים לשון יחיד – ״ואת הבית יקציע״, ״וטח את הבית״. ולמדו רבותינו שכל פעל הבא ביחיד חיובו על בעל הבית לבדו, ופעל הבא ברבים מורה שאם הוא כותל שבינו לבין חברו החיוב על שניהם. וחליצה וקציצה והבאת האבנים כתיב בלשון רבים. (ולקמן ית׳ שהטיחה מוטל על בעל הבית לבדו דכתיב ״וטח״). ובארו שבכותל הסמוך לאויר של שכנו כמו לגינתו, מוטל החיוב על בעל הבית לבדו שלכן כתיב ״אחרי חלץ ואחרי הקצות״ בשם המקור. וכבר שמרו רבותינו כלל שכל מקום שבא הפעל בלשון רבים הפועלים הם שנים כמ״ש בספרא בכמה מקומות, וכן בגמ׳ כמ״ש חולין (דף פב) לא תשחטו – הרי כאן שנים, וביומא (דף כו:) ובער ובערו, ושם (דף מג) כ״ר לקחו ונתן, ובמכילתא (בא פ״ג) ״ולקחו״ – וכי כולם לוקחים?, ושם (פ״ה) ״ושחטו״ – וכי כולם שוחטים?, וחגיגה (דף יא) ״שאל נא״ – אחד שואל ולא שנים, ובחולין (דף קלה קלו) כמה למודים, וכן במקומות לא חקר וכמ״ש באה״ש (פרק יח).
[צד]
וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע – באר שני תנאים: (א) ״את האבנים״ – לא קרדומים או לבנים (ב) ״אשר בהן הנגע״ – לא אבנים אחרות שלא נתנגעו.
[צה]
והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר – במצורע כתיב ״מחוץ למחנה מושבו״ ופה ״חוץ לעיר״. ויש הבדל ביניהם כי ״חוץ למחנה״ הוא רק במקום שיש לו דין מחנה כמו בירושלים או בעיירות המוקפות חומה, לא כן ״חוץ לעיר״ היא אף עיר פרזי. וכבר בארנו (ויקרא סימן פה ובכל הספר) ששני פעלים הבאים זה אחרי זה שהשני משלים וגומר פעולת הראשון יבא השני בלא הכינוי – ״ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים״ (שמות ט״ו:כ״ה). ובמקום דכתיב בו הכינוי או מלת ״אותו״ יש בו דרוש כמו שדריש שם – מה דכתיב ״והשליך אותה״?. וכן דריש פה – רק אתהן ישליכו חוץ לעיר – לא אדם המנוגע שאינו משתלח רק מערים המוקפים חומה לבד.
[צו]
אל מקום טמא – שיהיה מקום מיוחד לטומאה ויציינו עליה כי המאהיל על האבנים נטמא. ודעת ר׳ יהודה שהמקום ישאר טמא אף שניטלו האבנים משם וכמ״ש בתוספתא ר׳ שמעון איש כפר עכו אומר מקום היה בגליל והיו מציינים אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו – משמע שאז לא היו עוד, רק שהיה בעבר. ויש לפרש שר׳ יהודה סובר כר׳ יוסי בר׳ יהודה בנו שנוטל עפר ג׳ אצבעות מן הבית והוא הדין שעפר ג׳ אצבעות מקום שאבנים מנוגעות הושלכו לשם טמא. וז״ש לרבות את הניטל היינו שיעור שנוטל עם הנגע דהיינו ג׳ אצבעות ודייק שהמקום עצמו שהאבנים עליו הוא טמא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר – תו״כ אתהן חוץ לעיר ואין אדם חוץ לעיר אלא לעיירות המוקפות חומה בלבד. בזה ניחא לי מה שנתקשה המל״מ דמברייתא דקדושין דף נ״ז אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה, וכן מדברי רמב״ם מוכחא דהשילוח בתוך עיר המוקפת חומה ולא ידע מהיכן דמושלח אל חוץ העיר למדנו שלא יהיה השילוח בשדה, אך דבעי תוך ע״ח מנ״ל, ואדרבא עיר משמע שאינה מוקפת חומה. ובמחכ״ת, הנה למדנו, דבעי שיהא השילוח תוך מקום, שהמנוגע משתלח הימנו, היינו דכמו בבית בעי שיהא השילוח תוך העיר מקום שהאבן המנוגע משתלח הימנו, כן באדם בעי שיהא השילוח תוך עיר המוקף חומה מקום שהמצורע משתלח ממנו, והצפור משתלח והמצורע נכנס לעיר חומה. ויש לזה מקום גדול במקובל. עיין רבינו בחיי על פסוק ושלח ע״פ וכו׳ ודו״ק.
וצוה הכהן וחלצו – הצווי בכהן והחליצה בכל אדם.⁠1 (שם)
וחלצו – מלמד ששניהם חולצים, שניהם קוצעים, שניהם מביאים את האבנים,⁠2 מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו,⁠3 יכול הכותל הסמוך לאויר יהיו שניהם חולצים4 ת״ל ואחר חלץ את האבנים.⁠5 (שם)
וחלצו את האבנים – יכול יחלץ בו שתי אבנים ויקיים בו מצות חליצה ת״ל אשר בהם הנגע, אי אשר בהם הנגע יכול אפילו קרדומים אפילו לבנים, ת״ל אבנים.⁠6 (שם)
והשליכו אתהן – אתהן מחוץ לעיר ואין אדם חוץ לעיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה.⁠7 (שם)
אל מקום טמא – שיהא מקומו טמא.⁠8 (תו״כ)
1. עי׳ מש״כ לעיל בס״פ תזריע בפ׳ וצוה הכהן וכבסו וצרף לכאן.
2. אם היה הכותל המנוגע בינו לבין חבירו מוטל חיוב החליצה והקציעה והבאת אבנים על שניהם, דמדייק זה מדכתיב כאן בלשון רבים וחלצו וכן בסמוך והשליכו ושפכו ולקחו והביאו ופעם כתיב בלשון יחיד ואת הבית יקציע וטח את הבית, מורה שלפעמים חל עליו לבדו ולפעמים על שניהם, כמש״כ. ובמשנה ו׳ פי״ב דנגעים ולקמן פ׳ מ״ב מבואר דבטיחה והבאת העפר אין חבירו משתתף עמו, משום דכתיב מפורש ועפר אחר יקח וטח את הבית, בלשון יחיד, ואע״פ דגם בקציעה כתיב ואת הבית יקציע, ג״כ בלשון יחיד, אך הלא כתיב גם בלשון רבים ושפכו וגו׳ אשר הקצו.
3. נסמך על המבואר בפרשה זו דנגעים באים על לה״ר ועל צרות עין ועל הגזל.
4. כגון שהכותל מפסיק בין בית לחצר או לגינה של שכנו.
5. כמש״כ לעיל אות קמ״ב, דלפעמים כתיב בענין זה בלשון רבים ולפעמים בלשון יחיד, ולכן מוקי דלפעמים משתתף עמו שכנו ופעמים אינו משתתף, כמבואר. אמנם בעיקר דין זה צ״ע במה דאיתא בנגעים פי״ג מ״ג דאין צריך לנתוץ אפילו הקורות שבין בית ועליה משום דאינם מיוחדים על שם הבית המנוגע, וכפי שיתבאר בסמוך פ׳ מ״ה וא״כ כש״כ הכא, וי״ל.
6. משמע מכאן דאין לבנים בכלל אבנים, וכ״מ במשנה ב׳ פי״ב דנגעים, ונראה מכאן ראיה למש״כ המג״א בסי׳ קל״א ס״ק כ׳ שמותר להשתחוות ביוהכ״פ על רצפת לבנים שבביהכנ״ס, ואין בזה משום אבן משכית, דלבנה לחוד ואבן לחוד, וע״ע מש״כ בזה ס״פ בהר.
7. ר״ל אתהן אפילו חוץ לעיר פרזית. ופשוט דמדייק יתור לשון אתהן דהיה יכול לכתוב והשליכון. והתוס׳ בערכין ל״ב ב׳ עמלו בבאור דרשה זו. אך בכלל לא ידעתי ל״ל דרשה זו תיפק ליה דבנגעי אדם כתיב (ר״פ תזריע) מחוץ למחנה מושבו, וכידוע נקרא מחנה רק זו שיש לה דין מחנה כמו בירושלים או בעיירות המוקפות חומה, וא״כ ממילא מבואר דלא חוץ לעיר פרזית, וצ״ע.
8. ובתוספתא דנגעים איתא, מקום היה בגליל והיו מציינים אותו שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו, ומשמע דמקום מיוחד היה לזה, וזה הוא מפני המבואר כאן שמקומו טמא, וא״א לפי״ז להשליך במקומות שונים רק במקום אחד.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(מא) וְאֶת⁠־הַבַּ֛יִת יַקְצִ֥עַ מִבַּ֖יִת סָבִ֑יב וְשָׁפְכ֗וּ אֶת⁠־הֶֽעָפָר֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְצ֔וּ אֶל⁠־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל⁠־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃
And he shall cause the inside of the house to be scraped all over, and they shall pour the mortar that they scraped off outside of the city into an unclean place.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קפז] 1ואת הבית יקציע מבית סביב, היה קולף את העפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית, ר׳ יוסי ב״ר יהודה אומר מקרקע הבית היה נוטל את העפר שלש אצבעות, שנאמר ואת הבית יקציע מבית סביב. (תוספתא נגעים פ״ו ה״ז)
1. ראה תו״כ ולק״ט וילקו״ש ומדרה״ג כאן.
[ה]
״וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ״ – יָכֹל בֵּין בִּפְנִים, בֵּין בַּחוּץ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִבַּיִת״.
אוֹ ״מִבַּיִת״, יָכֹל מִן הַקַּרְקַע וּמִן הַקִּירוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״סָבִיב״, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא סָבִיב לַנֶּגַע.
[ו]
״וְשָׁפְכוּ... אֲשֶׁר הִקְצוּ״ – יָכֹל צְרוֹרוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״עָפָר״, אוֹ ״עָפָר״, יָכֹל אַף הַנּוֹשֵׁר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר הִקְצוּ״, הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי כְתוּבִין, וְאִם לָאו, לֹא שָׁמַעְנוּ.
וְיָת בֵּיתָא יְקַלְּפוּן מִגָּיו סְחוֹר סְחוֹר וְיִרְמוֹן1 יָת עַפְרָא דְּקַלִּיפוּ לְמִבַּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאַב.
1. שפ״ך = רמ״י, רק כאן.
And they shall scrape the house within round about, and throw the plaster (dust) which they have scraped off without the town, into an unclean place.

וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא
וְיָת בֵּיתָא יְקַלְּפוּן מִגָּיו סְחוֹר סְחוֹר וְיִרְמוֹן (ח״נ: וְיִרְמוּן) יָת עַפְרָא דְּקַלִיפוּ לְמִבַּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאַב
״בית״ כמשמעו ובהוראה מושאלת
א. ״וְאֶת הַבַּיִת״ – ״וְיָת בֵּיתָא״, כי זהו בַּיִת ממש. אבל ״יַקְצִעַ מִבַּיִת״ שמשמעו מתוך הבית – ״יְקַלְּפוּן מִגָּיו״, כמו ״וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ״ (בראשית ו יד) ״מִגָּיו וּמִבַּרָא״.
שורשים מן ק״צ
ב. ״וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ״ – ״יְקַלְּפוּן״, כלשון חז״ל: ״קולפו״ (נגעים יג א). יַקְצִעַ – יגרד, כמו ״יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת״ (ישעיהו מד יג) בכלים שמחליקים ומגרדים עץ, וכן ברש״י בביאור הש״ס.⁠1 ומאחר שתרגם גם בהמשך הפסוק ״אֲשֶׁר הִקְצוּ״ – ״דְּקַלִיפוּ״ אף על פי שהראשון מגזרון קצ״ע והשני מגזרון קצ״ה, מסתבר שאונקלוס ראה בהם שורשים מקבילים.⁠2 וכן תרגם ״וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת״ (מג) שגם הוא מגזרון קצ״ה [כי לא נאמר וְאַחֲרֵי הַקְצֵעַ אֶת הַבַּיִת] – ״וּבָתַר דְּקַלִּיפוּ יָת בֵּיתָא״.
יַקְצִעַ ביחיד – יְקַלְּפוּן ברבים
ג. בפסוק הבא תרגם ״וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת״ – ״וַעֲפָר אָחֳרָן יִסַּב וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא״ ביחיד, כלשון הכתוב. ואם כן מדוע כאן תרגם ״יַקְצִעַ״ – ״יְקַלְּפוּן״ ברבים כאילו כתוב יַקְצִיעוּ [=וְחִלְּצוּ]? כי לפי ההלכה כשיש כותל משותף לשני בתים ונראה נגע בצד זה של הכותל, גם בעה״ב שמצד שני חייב לסייעו בחליצת האבנים וקילופן. לכן תרגם ״יַקְצִעַ״ – ״יְקַלְּפוּן״ ברבים. אבל את הבאת העפר והטיוח חייב הוא לעשות בעצמו כמבואר במשנה (נגעים יב ו): ״מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו; שניהן חולצין שניהן קוצעין שניהן מביאין את האבנים אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (מב) אין חברו מטפל עמו בטיחה״, לכן את אלה תרגם ביחיד.⁠3
שפך – שפך, שדא, רמי
ג. פועל ״שפך״ מתורגם בדרך כלל בפועל ״שדא״ כגון, ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ (בראשית ט ו) ״דְּיֵישׁוֹד דְּמָא דֶאֱנָשָׁא...דְּמֵיהּ יִתְאֲשָׁד״, ״וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה״ (שמות ד ט) ״וְתֵישׁוֹד לְיַבֶּשְׁתָּא״. אבל לעתים מתורגם ״שפך״ כצורתו כגון, ״וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ״ (דברים יט י) ״וְלָא יִשְׁתְּפֵיךְ דַּם זַכַּי״, עיין שם הטעם.
רק בפסוקנו, והוא היחיד בתורה, תרגם ״שפך״ בפועל ״רמי״ המציין השלכה: ״וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר״ – ״וְיִרְמוֹן יָת עַפְרָא״.⁠4 בטעם השינוי נראים דברי ״באורי אונקלוס״: במשמעה המדויק אין שפיכה אלא בעצמים דקים, כגון בדם ובמים שהם נוזלים, או גם באֵפר מחמת דקותו.⁠5 ואילו בפסוקנו, העפר שיש לשפכו מכיל את הטיח שנקלף מקירות הבית, ומכיוון שאין זו שפיכה כמשמעה, תרגם בפועל ״רמי״ כהשלכה וכפסוק הקודם ״וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן״ – ״וְיִרְמוֹן יָתְהוֹן״.⁠6
1. עירובין נא ע״א ד״ה ושב הכהן ובא הכהן: ״בתורת כהנים שנויה בנגעי בתים, בשבוע של הסגר ראשון כתיב ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וכתיב בתריה וחלצו את האבנים ואת הבית יקציע מביתיקלף עפר הבית סביב הקיר ועפר אחר יקח וטח את הבית״.
2. כרש״י: ״הקצו – לשון קצה, אשר קצעו בקצות הנגע סביב״. וכן חזקוני: ״יַקְצִעַ, הִקְצוּ שניהם ענין אחד, מדכתיב וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ וכתוב אבתריה וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת״. ייתכן שת״א ראה בשורשים המתחילים באותיות ק״צ כגון קצ״ב, קצ״ה, קצ״ע, קצ״ץ, קצ״ר רעיון משותף: בכולם בולט יסוד הקץ, הסוף, החיתוך ומכאן התרגום המשותף ב״קלף״ [אך עיין ראב״ע]. ומן קצ״ע גם ״לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן״ (שמות כו כג) ״לְזָוְיָת מַשְׁכְּנָא״, פנות המשכן שגם הם בסוף.
3. ״תוספת ומלואים״, ו״אהבת יהונתן״ הוסיף עוד טעם ללשון הרבים יְקַלְּפוּן, שלא נפרש יַקְצִעַ כמוסב לכהן שבפסוק הקודם כי הוא רק המצווה.
4. בכמה נוסחי תאג׳ גרסו בפסוקנו וְיִרְמוּן (בשורוק) אולי להפרישו מהפסוק הקודם וְיִרְמוֹן.
5. כגון ״אל תשפכו דם״ (בראשית לז כב); ״תשפכנו כמים״ (דברים טו, כג); ״שֶׁפך הדשן״ (ויקרא ד יב).
6. וכן תיוב״ע ״וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלִַם סֹלֲלָה״ (ירמיהו ו ו) ״וְצַבָּרוּ עַל יְרוּשְׁלֵם מְלֵיתָא״, כי סוללה עשויה עפר ואבנים ולא ייאות בה לשון כשפיכה לכן תרגם כצבירה,
וית ביתה יקלףא מן לגו מן חזור חזור וישפכון ית עפרא די יקלפוןב לבר מן קרתה לאת׳ מסאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקלף״) גם נוסח חילופי: ״יקלפון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקלפון״) גם נוסח חילופי: ״קליפו״.
וית ביתא יקלפון מגויה חזור חזור ויטלקון ית עפרא דקליפו מברא לקרתא לאתר מסאב.
And they shall scrape the inside of the house round about, and throw the dust which they have scraped off without the city into an unclean place.
ואת הבית יקלפו מבפנים סביב וישליכו את העפר שקילפו מחוץ לעיר למקום טמא.
וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ – יָכוֹל מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִבַּיִת״. אִי ״מִבַּיִת״ יָכוֹל אַף הַקַּרְקַע וְהַקִּירוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״סָבִיב״ – לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא סָבִיב לַנֶּגַע. ״וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ״ – יָכוֹל צְרוֹרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הֶעָפָר״. אִי ״הֶעָפָר״ יָכוֹל [אַף] הַנּוֹשֵׁר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁפְכוּ אֲשֶׁר הִקְצוּ״. הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי הַכְּתוּבִים, וְאִם לָאו לֹא שָׁמַעְנוּ.
ויקשר אלבית מן דאכ֗לה מסתדירא וירמון אלתראב אלד֗י אקשרוה כ֗ארג אלקריה אלי מוצ֗ע נגס.
ויקלף את הבית מבפנים מסביב, וישליכו את העפר אשר קלפו מחוץ לעיר אל מקום טמא.
יקצִע – יקלוף. (ספר השרשים ״קצע״)
יקציע – רונייר בלעז. ולשון משנה יש הרבה.
מבית – מבפנים.
סביב – סביבות הנגע. בתורת כהנים נדרש כן שיקלף הטיח שסביב אבני הנגע (ספרא ויקרא י״ד:מ״א).
הקצו – לשון קצה, אשר קצצו בקצות הנגע סביב.
יקצעrogner in old French, SCRAPE OFF, and in Mishnaic Hebrew it occurs many times.
מבית – INSIDE.
סביב ROUND ABOUT – i.e. the place round about the plague-spot; and in Torath Cohanim (Sifra, Metzora, Chapter 4 5) it is also thus explained: that he shall peel off the plaster which is round about the area where the plague-stricken stones had been.
הקצו is connected in meaning with the word קצה, end, – it means: which they had scraped off at the edges of the plague-spot round about it. (The words mean: the dust which they have removed from the edges. It has nothing to do with "scraping off").
פס׳: ואת הבית יקציע מבית – מבפנים ולא מבחוץ.
סביב – ולא מן הקרקע ולא מן הקורות:
יקציע – יקלף, כמו: יעשהו במקצועותא (ישעיהו מ״ד:י״ג). ובתלמוד (משנה כלים כ״ז:ד׳): המקצע מכולן טפח.
אשר הקצו – הקצות את הבית (ויקרא י״ד:מ״ג), מחטופי פעל של ה״י הוא, מן קצה – יאמר הקצו. ויש לומר, שפתרונו לשון קיצוע, מדכתיב: אחרי הקצות את הבית (ויקרא י״ד:מ״ג), נמצא שהקיצוע קרוי הקצות, שהרי הלשון כת׳ למעלה: ואת הבית יקציע.
א. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: במקוצעות.
יקציע: means “to scrape,” just like the verse (Is. 44:13), “He forms it with scraping tools (במקצועות).”1 And [the word also appears] in the Talmud (Mishnah Kelim 27:4), “He who scrapes (המקצע) a hand’s breadth from any of them.”
[While יקציע has the root q-ṣ-‘, other similar verbs in this text,] אשר הקצו (in our verse) and הקצות את הבית (vs. 43) have [a different root; they are from a] weak final-heh root (q-ṣ-h). But it would appear that those verbs [from that second root] should also be understood as meaning “to scrape.” Since it says below (vs. 43) “after scraping (הקצות) the house” [and that word does not have the letter ‘ayin] while the language used before that [in our verse] is “he shall scrape (יקציע) the house,” [written with an ‘ayin], this shows that the verbs q-ṣ-‘ and q-ṣ-h mean the same thing.⁠2
1. The interpretation of יקציע as meaning “to scrape” is universal. The comparison to the verse in Isaiah is also common; see e.g. Ibn Ezra commentary here, and ibn Janaḥ’s Sefer ha-shorashim.
2. Like Rashbam, many ancients and moderns consider these two verbs to be equivalent. See e.g. Onq., Hoffmann and Milgrom (p. 872). Others attempt to distinguish between the two verbs; see e.g. Qimḥi in his Sefer ha-shorashim. It appears to me that Rashi, too, distinguishes between the two verbs and learns something different from the use of each. According to Rashi (s.v. הקצו), “they scraped (קצעו) at the edges (בקצות) of the affection.” Hence Rashbam’s comment may be seen as opposed to Rashi’s. See also Ibn Ezra who interprets as Rashi does. And see Wessely who dismisses Rashbam’s attempt to see the two verbs as equivalent (“ואינו כן – this is not the case”).
ואת הבית יקציע – מגזרת: מהקצעות (יחזקאל מ״ו:כ״ב), וכן: מר ואהלות קציעותא (תהלים מ״ה:ט׳), וטעמו: פצולות, [מאשר פצל (בראשית ל׳:ל״ח), ויפצל בהן (בראשית ל׳:ל״ז)].⁠ב ויש אומרים: שפוצל המקצוע, ואין זה נכון, כי כבר פשה הנגע בבית (ויקרא י״ד:ל״ט), רק יקציע כל הבית.
וטעםג מבית – כמו: מבפנים, [וכן: השק על בשרו {מבית} (מלכים ב ו׳:ל׳), מבית ומחוץ תצפנו (שמות כ״ה:י״א)].⁠ד
אשר הקצו – מגזרת: קצה, כי קצתו ההוה למעלה הסירו לבדו.
א. בכ״י פריס 177: וקציעות.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: וטעמו.
ד. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND HE SHALL CAUSE THE HOUSE TO BE SCRAPED. The word yaktzi'a (he shall cause…to be scraped) is related to the word maktzu'ot (planes) (Is. 44:13) and the word ketzi'ot (cassia) in Myrrh, and aloes, and cassia (Ps. 45:9). The meaning of ketz'ot (cassia) is cuttings.⁠1 Some say the corner2 shall be peeled.⁠3 However, this is incorrect, for the plague had already spread in the house.⁠4 Actually, he must scrape the whole house.
The meaning of mi-bayit5 means within.
The word hiktzu (they scrape off) is related to the word katzeh (extremity), for they only removed the upper extremity.⁠6
1. He renders yaktzi'a he shall cut.
2. Hebrew, miktzo'a (corner).
3. In other words, the meaning of yaktzi'a is, they shall peel the corner. This interpretation connects the word yaktzi'a to the word miktzo'a (corner). See Ezek. 46:21.
4. Why then peel only the corners?
5. Mi-bayit literally means from the house. Hence Ibn Ezra's comment.
6. The top layer.
יקצע, הקצו – שניהם עניין אחד, מדכתיב ואת הבית יקצע – וכתוב אבתריה אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח (ויקרא י״ד:מ״ג).⁠1
1. שאוב מרשב״ם.
יקציע ....הקצו, "they will scrape off;⁠" this root appears again in verse 43 and it means the same there.
ואת הבית יקצִע מבית סביב – רוצה לומר שיקלוף העפר אשר טחו אותו בו מבפנים סביב הנגע.
מבית מבפנים. לא מן הבית כי יחסר ה״א גם אין טעם לומר שיקציע הבית מן הבית:
סביב סביבות הנגע. לא סביבות הבית כי כבר כתיב ואת הבית יקציע דמשמע מכל ד׳ כתליו כולם מסביב ומה תלמוד לומר מסביב אלא עכ״ל שאין סביב אלא סביבות הנגע וה״ק שאחר שישליכו את האבנים אשר בהן הנגע יקלוף את טיחת הבית מבפנים מסביב הנגע וישפוך עפרו אל מחוץ לעיר וכן שנינו בת״כ ואת הבית יקציע יכול מבפנים ומבחוץ ת״ל מבית אי מבית יכול מן הקרקע ומן הקירות תלמוד לומר סביב לא אמרתי אלא סביב לנגע:
הקצו לשון קצה אשר קצעו בקצות הנגע סביב. אמר שהוא לשון קצה מפני שהקצו היא על משקל המרו את רוחו ומפני שהמכוון פה הוא הקציעה לא הקצה הוצרך לומר שהכונה במלת הקצו הוא אשר קצעו בקצות הנגע סביב ואם היה אומר אשר קצעו לא היה מובן מזה הקליפה ההיא היכן היתה עכשיו שאמר אשר הקצו מלשון קצה ידענו שאותה הקציעה הנזכרת בקצה הנגע היתה:
(מא-מה) ואת הבית יקציע מבית סביב ושפכו את העפר וגו׳ והנה זה הענין באבנים אינו דומה לענין נגעי הבגדים כי בהם ישרף כל הבגד כיון שפשה הנגע ולא ישרפו בלבד הבגד אשר שם הנגע. אמנם בנגעי הבתים אם פשה הנגע יסירו האבנים המנוגעים בלבד לא שאר אבני הבית כלם.
וצוה שאחרי שיקחו אבנים אחרות וישימו תחתם אם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח שהם ג׳ התקונים שנעשו בבית אם עכ״ז לא הועילו וראה הכהן והנה פשה הנגע ישפוט שצרעת ממארת בבית טמא הוא. ואז יהרוס את הבית ונתץ את אבניו ואת עציו ואת כל עפרו יוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ולמדנו מזה שאם עמד הנגע ולא פשה טהור הוא. וענין יקציע בלשון יחיד שב אל הכהן המצוה להקצות.
מבפנים. לא שיקציע הבית מן הבית, דלא הוי ליה למימר רק ׳הבית יקציע׳, אלא פירוש ״מבית״ ׳מבפנים׳:
סביבות הנגע. לא סביב כל הבית, דלא שייך בזה ״סביב״, כיון דכל הבית מקציע, והוי למכתב ׳ואת הבית יקציע מבית׳, אלא פירוש ״סביב״ – סביבות הנגע:
מבפנים. לא מן הבית כי יחסר ה״א. גם אין טעם לומר שיקציע הבית מן הבית:
סביבות הנגע. דא״ל סביבות הבית מארבע כותלים, א״כ סביב ל״ל, הא כבר כתיב ואת הבית יקציע מבפנים:
אשר קצעו. מפני שמלת הקצו על משקל המרו את רוחו, והמכוון פה הוא הקציעה, לא הקצה, לכן אמר שהכוונה היא אשר קצעו בקצות הנגע סביב, ואם היה אומר אשר קצעו לא ידענו אותה קליפה היכן היא:
From within. מבית does not mean "from the house,⁠" because it is missing the ה (מהבית). Also, it would not be understandable to say that he should scrape the house from the house.
Around the eruption. Because we cannot say all around the house, from the four walls, for if so, why does it say, "all around"? It is already written, "He shall scrape the house from the inside"!
Wherein they scraped. Because the word הקצו is of the form (Tehillim 106:33): "המרו את רוחו (They rebelled against His spirit),⁠" and [since] the intention here is the scraping and not the border [i.e., edge], therefore, Rashi says it refers to that which they scraped within the border of the eruption all around. If it said, "אשר קצעו (which they scraped),⁠" we would not know where that scraping is.
יקצע – יכול מבית ומבחוץ ת״ל מבית יכול מן הקרקע ומן הקירות ת״ל סביב. אשר הקצו. יכול צרורות ת״ל עפר יכול אף הנושר ת״ל אשר הקצו.
ואת הבית יקציע – פירש רש״י ז״ל רדוניר בלע״ז,⁠1 ובלשון משנה2 יש הרבה״. ורשב״ם ז״ל אמר ״יקלף, כמו ׳יעשהו במקצועות׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיה מד, יג) [עכ״ל]. ולפי שבסמוך אמר ״אשר הקצו״, והן שני שרשים ״קצע״ ו״קצה״, וגם קצה לשון כריתה וקלוף, כמו לקצות בישראל״ (מל״ב י, לב), ״קַצוֹתָ עמים רבים (חבקוק ב, י), אומר אני ששרש ״קצע״ ענינו שמקלף בשוה משני הצדדים שעושה זויות ישר. וזהו ״יעשהו במקצועות״, שהוא הכלי בעלת הזויות יישר בו האמן מה שכורת. ולכן נקראו ירכתי הבית ״מקצועות״, כמו ״למקוצעות המשכן בירכתים״ (שמות כו, כג), לפי ששני הצדדים פועגים בזויות במישור. וכן כאן יקלוף סביבות האבן שחלץ מכל הצדדים בשוה; ויעשה כן במקצועות, שיהיו הזויות מקבילות.
מבית – מבפנים, במקום שישב שם האבן המנוגע בקיר קולף מסביב לו הטיח. ו⁠[מלת] ״סביב״ שב על האבן שחלץ, לא סביב הבית כלו, שאם כן היה לו לומר ״ואת הבית יקצע״. וכן אמרו רבותינו בתורת כהנים. וראב״ע ז״ל אמר ״יש אומרים יקציע שיפצלו המקצוע, ואין זה נכון. שכבר פשה הנגע בבית, רק יקציע כל הבית״ [עכ״ל]. ולא דבר נכונה, שהפשיון מטמא בכל שהוא והוא עם האום על אבן אחת, ואם פשה גם לאבן אחרת, תנטל גם זו.
ושפכו – לפי שהעפר שמוציאין ניתן בכלי או בשק, יתכן לומר ושפכו. ועל האבנים אמר ״והשליכו״.
הקצו – זה שרשו ״קצה״ מהבנין הכבד,⁠3 לפי שההקצות בכלי. ולא אמר ״אשר הקציעו״ כי אינו נופל אלא על מלאכת ההקצעה, שיהיו הזויות מכוונות, לא על העפר שהוקצה במקצועות, ועליו אמר ״אשר הקצו״, כלומר שכרתו במקצוע. ורש״י ז״ל פירש ״הקצו, לשון קצה, אשר קצעו בקצוע הנגע סביב״. וברור לי שכיוון למה שאמרנו, ואם רא״מ ז״ל לא פירש כן. ורשב״ם ז״ל אמר ״הקצו, יש לומר שפתרונו לשון קיצוע, מדכתיב ׳אחרי הקצות את הבית׳, נמצא שהקיצוע קרוי הקצות, שהרי [באותו] הלשון כתוב למעלה ׳ואת הבית יקציע׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל]. ואינו כן וכמו שיתבאר (פסוק מג). אבל ראב״ע ז״ל אמר ״והקצו מגזרת קצה, כי קצתו ההוה למעלה4 הסירו לבדו״. ואין צורך לדוחק זה. ולדעתי גם ״הקצה״ נקרא כן בעבור שמשם ואילך נכרת וחסר, והבנין [הדקדוקי] על הכריתה, ושרש קצץ דומה לו. וגם רד״ק ז״ל ב⁠[ספר ה]⁠שרשים אמר ״קצב קצץ קצה ענינם אחד, לשון כריתה וחתוך״.
1. בספר ״לעזי רשי בתנ״ך״ פירש ״יקצץ״.
2. לדוגמא: משנה כלים כז, ד.
3. לשון פיעל.
4. השיכבה העליונה של הקיר.
יקצע – יקלוף סביבות האבן שחלץ מכל הצדדים בשוה, כי שורש קצע ענינו עשיית הדבר בשוה עפ״י מדה ידועה, וכן הכלי בעלת זוית ישר נקרא מקצועות, וירכתי הבית נקראו מקצועות לפי ששני הצדדים פוגעים בזויות במשור:
מבית – מבפנים, במקום שישב שם האבן המנוגע בקיר קולף מסביב לו הטיח, וסביב על האבן שחלץ, לא סביב הבית כלו:
ושפכו – לפי שהעפר שמוציאין ניתן בכלי או בשק, יתכן לומר ושפכו, ועל האבנים אמר והשליכו:
הקצו – שכרתו במקצוע, ולא אמר אשר הקציעו, כי אינו טפל אלא על מלאכת ההקצעה שיהיו הזויות מכוונות, לא על העפר שהוקצה במקצועות:
סביב – סביבות הנגע, בת״כ נדרש כן שיקלוף הטוח שסביב אבני הנגע (רש״י) הכי איתא בת״כ ואת הבית יקציע יכול מבפנים ומבחוץ ת״ל מבית, אי מבית יכול מן הקרקע ומן הקירות ת״ל סביב לא אמרתי אלא סביב לנגע, ע״כ. דמלשון ואת הבית משמע כל הבית מבפנים ומבחוץ לכן אמר מבית. שאינו אלא מבפנים, ומלשון סביב מיעט שגם מבפנים לא יקציע אלא סביב הנגע, והיא דעת רבנן דפליגי עלי, דרבר״י בתוספתא ואמרו עפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית. (כ״כ הרב בקרבן אהרן, ועי׳ רא״ם) לפי״ז אין לפרש ואת הבית על הבנין מקום הדירה (הויז) דא״כ דברי המקרא סותרים זה את זה, דמרישא משמעותו כל הבית, ומסיפא רק סביבות הנגע, אלא ואת הבית פירושו החלל הנעשה בכותל על ידי חליצת האבנים, כמו בתים לבריחים, שהטבעות החלולים המקבלים אל תוכם את הבריחים נקרא בתים (לעערער רוים, געהייז) וכן החלל שבקן למושב הצפור נקרא בית, גם צפור מצאה בית, וברבותינו בית יד, חלל המוכן לקבל היד אל תוכו, בית הבליעה, ועל אותו מקום, ותקנח את ביתה. ככה החלל הנעשה בכותל ע״י חליצת האבנים נקרא בית, שהוא מוכן לקבל אבן אל תוכו ולהתמלאות בו ואמר ואת הבית יקציע, כלומר אותו החלל יקציע, ומאותו חלל לא יקציע כל ארכו עד שמגיע לעבר הבית חוצה, כ״א אותו חלק הפונה אל הבית פנימה, על זה אמר מבית, ואמר סביב, כלומר אותו החלל הפנימי יקציע סביב, כל מה שהיה מסבב לאבן המנוגע, והיינו הטיח שבין אבן לחברתה, והוסיפו רבותינו לומר ונראה לתוך הבית, שאין צריך לקצוע מן הטיח שבין אבן לחברתה, רק אותו המעט שנראה ממנו תוך הבית, לא מה שנעלם ונסתר ממנו בפנימיותו. הכי הוא ישוב לשון המקרא לדעת רבותינו בת״כ לפי מה שפירשם הרב בקרבן אהרן. וראיתי להרמב״ם (פט״ו מצרעת) שכתב, חולץ את האבנים שבהן הנגע ומקצה העפר אל מחוץ לעיר וטח את כל הבית, ע״כ. לא ביאר. הרמב״ם כאן ממה מקצה, אם מכל הבית אם רק מסביב הנגע, (כמו שהזכיר שם לפני זה קולף מקום הנגע. ובפירושו למשנה דפי״ג דנגעים אמר פעם אחת קולף מקום הנגע, ופעם אחת קולף הבית) יראה מרהיטא דלישני׳ שדעתו שמקצה את כל הבית, כמו שמסיים וטח את כל הבית, שאם אינו מקצה כלו למה יטיח את כלו, שהטיחה אינה אלא במקום שהקצה, אמנם לפי״ז הדבר תמוה, איך יהיו דברי הרמב״ם הפך דברי הת״כ שמבואר שאינו קוצה אלא סביב הנגע. וראיתי בתוספתא דנגעים פ״ו ואיתא התם הכי. עפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית היה קולף עמו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף מקרקע הבית היה נוטל את העפר שלש אצבעות שנאמר ואת כל הבית יקציע מבית סביב, ע״כ. ונ״ל מדלא אמר ריבר״י אף מקירות הבית, משמע שלא הוסיף אדרבנן רק מקרקע, אבל בקירות גם רבנן ס״ל דצריך לקלוף, והכי דייק לישנא דאמרי רבנן קולף עמו, כלומר עם מה שקולף מקירות הבית קולף עמו גם מה שבין אבן לחברו. ויהיה עיקר פלוגתייהו דריבר״י ורבנן במלת סביב, דלרבנן סביב מוסב על הנגע, כלומר סביב האבנים המנוגעים, וכל קירות הבית הם הם המסבבים את הנגע, לאפוקי קרקעית הבית שהיא מתחת לא יתכן לקרותו סביב הנגע. ולריבר״י מלת סביב מוסב על הבית, וכל מה שבחלל הכותלים אף קרקעיתו בכלל, לכן העתיק ריבר״י רישא דקרא. ולפי״ז גם דברי הת״כ יש לפרש הכי, וכשאמרו לא אמרתי אלא סביב לנגע, כוונתם לאפוקי מדריבר״י דסביב מוסב על הבית, וגם קרקעיתו בכלל, אלא סביב מוסב על הנגע כל מה שמסבב את הנגע והיינו הקירות. וסיפא זו דת״כ שוה ממש לרישא, כמו דברישא אמרו יכול מבפנים ומבחוץ ת״ל מבית, דממעטינן האחד דהיינו שמבחוץ, והאחד דהיינו הפנימי נשאר בחיוב הקציעה, הכי נמי בסיפא כשאמרו יכול מן הקרקע ומן הקירות ת״ל סביב וגו׳ אינו ממעט רק האחד דהיינו מן הקרקע, והאחד דהיינו הקירות נשאר בחיוב הקציעה, כי הם נקראים סביבות הנגע לא הקרקע לפי״ז בין להת״כ בין להתוספתא צריך להקצות הקירות, אלא דרבנן הוסיפו בין אבן לאבן, ולריבר״י אף הקרקע, ופסק הרמב״ם כת״כ, לכן כלל מקצה וטח כאחד, וסיים בטח את כל הבית, וממילא מובן שהטיחה איננה רק במקום שהקצה. על פי הדברים האלה אין אנו צריכים להוציא לשון המקרא ממשמעותו הפשוט, דלשון בית כברוב מקומות בית דירה כותליו וקירותיו. עי׳ רש״י עירובין נ״א שכתב ואת הבית יקציע מבית יקלף עפר הבית סביב הקיר.
הִקְצוּ והקצות – משרש קצה, וכאן קצה הוא כמו קצע, אבל רש״י פירש ל׳ קצה, אשר קצעו בקצות הנגע סביב, כן בכ״י שבידי וברא״ם, ובקצת דפוסים קדמונים כתוב בקצו׳, והאחרונים טעו וכתבו בקצוע.
הקְצות – אם היה נפעל (כדעת רש״י) היה משפטו הִקָּצוֹת, ונראה שהוא הפעיל בחירק כמו הִשְמִדְךָ, וכמו חִלֵּץ במקום חַלֵּץ, אבל הִטוח אין ספק שהוא נפעל.
ואת הבית וגו׳ – ״יקציע״ נגזר משורש ״קצע״. בדומה לכך גם ״הקצו״ הבא אחריו נגזר משורש ״קצה״, שממנו מתקבל שם-העצם ״קצה״, סוף. שניהם קרובים באופן ההגייה ל״גזע״, אילן שנקצץ. משמעותם הבסיסית היא ללא ספק: להבדיל, להפריד, לכרות; כאן פירושו לשפשף ולגרד מהבית. ושמא ההבדל בין ״קֶצַע״ ל״קָצֶה״ הוא, ש״קֶצַע״ מתייחס אך ורק לחפץ שהופרד ממנו דבר, כדוגמת ״ואת הבית יקציע״; וכן גם ״גזע״ הקרוב אליו. אולם ״קָצֶה״ מתייחס, הן לחפץ המופרד והן לחפץ ממנו הוא הופרד. מאותו שורש בא ״מקצוע״, המציין כנראה כלי להחלקת לוחות עץ. רנ״ה וייזל מדקדק מהלשון ״מקצעת המשכן״ (שמות כו, כג), שמשפשפים ומגרדים משני הצדדים כדי ליצור זווית ישרה.
סביב – מכל צדדי הנגע (תורת כהנים).
[צז]
ואת הבית יקציע מבית סביב – בעבור שלשון ״ואת הבית יקציע״ משמע הבית כולו, הוצרך לומר ״מבית״, ולא מבחוץ. ועדיין היה משמע שיקלף הבית כולו מבפנים, לכן אמר ״סביב״ פי׳ סביבות הנגע, לא כל פנימיות הבית שאם כן מלת ״סביב״ מיותר.
[צח]
ושפכו את העפר אשר הקצו – התנה ב׳ תנאים – (א) רק את העפר, ולא צרורות מאבניה שזה לא נקרא ״עפר״ רק צרורות. (ב) רק ״אשר הקצו״ שהוא מה שקצצו על ידי המקצוע, לא העפר שנשר מאליו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

יקצע מבית סביב – יכול מבפנים ומבחוץ ת״ל מבית, אי מבית יכול מן הקרקע ומן הקירות ת״ל סביב לא אמרתי אלא סביב לנגעים.⁠1 (שם)
את העפר וגו׳ – אי אשר הקצו יכול צרורות ת״ל עפר, אי עפר יכול אף הנושר ת״ל אשר הקצו.⁠2 (שם)
1. דאל״ה המלה סביב מיותר.
2. אשר הקצו משמע צרורות עפר, ועפר משמע גם שנשר מאליו.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירלב״גמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(מב) וְלָקְחוּ֙ אֲבָנִ֣ים אֲחֵר֔וֹת וְהֵבִ֖יאוּ אֶל⁠־תַּ֣חַת הָאֲבָנִ֑ים וְעָפָ֥ר אַחֵ֛ר יִקַּ֖ח וְטָ֥ח אֶת⁠־הַבָּֽיִת׃
They shall take other stones, and put them in the place of those stones; and he shall take other mortar, and shall plaster the house.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירלב״גאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קפח] 1ולקחו אבנים אחרות... ועפר אחר, אינו נוטל אבנים מצד זה, ומביא לצד זה, ולא עפר מצד זה ומביא לצד זה, ולא סיד מכל מקום (לאמרו ועפר אחר יקח והסיד אינו עפר אלא אבן נשרפת, פהמ״ש). אינו מביא לא אחת (אבן גדולה) תחת שתים, ולא שתים תחת אחת, אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש תחת ארבע (אמר ית׳ וחלצו את האבנים ולקחו אבנים אחרות ולזה אין חולצין פחות (משלשה) [משתים] ואין מביאין פחות משתים, פהמ״ש). (נגעים פי״ב מ״ו)
[קפט] 2ועפר אחר יקח וטח, שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים (בעל הבית המנוגע ואחר כאשר היה הכותל משותף בין ב׳ בתים), אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר ועפר אחר יקח וטח את הבית, אין חבירו מטפל עמו בטיחה. (נגעים פי״ב מ״ו)
1. תו״כ לק״ט ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
– רמב״ם טו״צ פט״ו ה״ג: כשהוא חולץ את האבנים שבהן הנגע, אינו חולץ פחות משתי אבנים ואינו נוטל אבנים מצד זה ומביאן לצד זה, שנאמר ולקחו אבנים אחרות, ולא עפר מצד זה ומביא לצד זה, שנאמר ועפר אחר יקח וטח את הבית, ואינו טח בסיד אלא בעפר שנאמר ועפר אחר יקח וגו׳, אינו מביא אבן אחת תחת שתים שחלץ, ולא שתי אבנים תחת אבן אחת חלוצה, אלא מביא שתים תחת שתים, ויש לו להביא שתים תחת שלש.
2. תו״כ לק״ט ומדרה״ג כאן. רמב״ם הל׳ טו״צ פט״ו ה״ד הובא לעיל אות קפב.
[ז]
״וְלָקְחוּ אֲבָנִים״ – אֵין פָּחוּת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים.
״וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים״ – אֵין פָּחוּת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים.
מִכָּן אָמְרוּ: אֵין חוֹלְצִין פָּחוּת מִשְּׁתַּיִם, וְאֵין מְבִיאִין פָּחוּת מִשְּׁתַּיִם, וְאֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם, וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלֹשׁ, תַּחַת אַרְבַּע, אַרְבַּע תַּחַת אַרְבַּע, תַּחַת שָׁלֹשׁ, תַּחַת שְׁתַּיִם.
[ח]
״וְלָקְחוּ אֲבָנִים״ – יָכֹל יִטֹּל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וְיָבִיא לָזֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲחֵרוֹת״.
אוֹ ״אֲחֵרוֹת״, יָכֹל אֲפִלּוּ קְרוֹמִידִין, אֲפִלּוּ לְבֵנִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲבָנִים״, הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי כְתוּבִין, וְאִם לָאו, לֹא שָׁמַעְנוּ.
[ט]
״עָפָר״ – לְרַבּוֹת כֹּל מַשְׁמָע.
״עָפָר״ – אֲפִלּוּ לְבֵנִים, אֲפִלּוּ מֶדֶר1, אֲפִלּוּ חַרְסִית.
יָכֹל יִטֹּל עָפָר מִצַּד זֶה וְיָבִיא לָזֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אַחֵר״.
אוֹ ״אַחֵר״, יָכֹל אֲפִלּוּ סִיד, אֲפִלּוּ גִּפְּסֵס?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״עָפָר״.
הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי כְתוּבִין, וְאִם לָאו, לֹא שָׁמַעְנוּ.
[י]
״וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת״ – אֵין חֲבֵרוֹ מְטַפֵּל עִמּוֹ בְטִיחָה.
1. מֶדֶר. טיט ורגבי אדמה (ערוך).
וְיִסְּבוּן אַבְנִין אָחֳרָנִין וְיַעֲלוּן בַּאֲתַר אַבְנַיָּא וַעֲפַר אָחֳרָן יִסַּב וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא.
And they shall take other stones, and insert them in the place of the former stones, and shall take other plaster and cover the house.

וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת
וְיִסְּבוּן אַבְנִין אָחֳרָנִין וְיַעֲלוּן בַּאֲתַר (ח״נ: לַאֲתַר) אַבְנַיָּא וַעֲפָר אָחֳרָן יִסַּב וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא
מדוע תרגם בחוסר אחידות?
א. אף על פי שדרכו של ת״א ״להשוות הלשון״, כגון ״וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״ שניהם ברבים, כאן תרגם כלשון הכתוב: ״וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת״ – ״וְיִסְּבוּן אַבְנִין אָחֳרָנִין״ ברבים, אבל ״וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח״ – ״וַעֲפָר אָחֳרָן יִסַּב וִישׁוּעַ״ ביחיד. והטעם, על פי המשנה שהובאה בפסוק הקודם ״הוא לבדו מביא את העפר שנאמר וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת – אין חברו מטפל עמו בטיחה״.⁠1 וכן כתב ראב״ע: ומלת ולקחו... והביאו – רבים במהרה. ועפר אחר יקח – בעל הבית שירצה לדור בו״.
חילוף נקבה לזכר
ב. ״אֲבָנִים אֲחֵרוֹת״ - ״אַבְנִין אָחֳרָנִין״ [ולא אָחֳרָנְיָן כמתבקש לנקבה, כמו ״פָּרוֹת אֲחֵרוֹת״ (בראשית מא ג) ״תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן״]. לטעם השינוי ראה ״שָׁנִים אֲחֵרוֹת״ (בראשית כט כז) ״שְׁנִין אָחֳרָנִין״.
וְהֵבִיאוּ – וְיַעֲלוּן, וְיַיְתוֹן
ג. ״וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים״ – ״וְיַעֲלוּן״ מפועל ״עול״ המציין הכנסה (כמו עולו אושפיזין, הכנסו) כי מכניסים את האבנים לבית. אבל לעיל ״וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד״ (ויקרא ד יד) תרגם ״וְיַיְתוֹן יָתֵיהּ״ בפועל ״אתא״ המציין הבאה עד האהל אך לא הכנסה.
אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים – במקום האבנים
ד. מלשון ״וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים״ אפשר להבין שהאבנים הראשונות תהיינה למעלה והאבנים האחרות יביאו תחתיהן מלמטה. ואין זו אמת, שכבר השליכו את הראשונות מחוץ לעיר. לכן פירש מלת תַּחַת בהוראת חֵלֶף, תְּמוּר, בִּמְקוֹם, כמו ״זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל״ (בראשית ד כה) ורבים כמוהו.⁠2 על פי זה תרגמו ברוב הנוסחים ״וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים״ – ״וְיַעֲלוּן בַּאֲתַר אַבְנַיָּא״; ויכניסו אבנים אחרות במקום [שבו היו] האבנים הקודמות. אבל מכיוון שנאמר ״אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים״, יש שגרסו ״וְיַעֲלוּן לַאֲתַר אַבְנַיָּא״ בלמ״ד, כבפסוק הקודם: ״אֶל מָקוֹם טָמֵא״ – ״לַאֲתַר מְסָאַב״.⁠3
שָׁע – חָלָק
ה. מריחת טיט המחליקה את הקיר מתורגמת בפועל הארמי ״שע״ שמשמעו חָלָק, לְלֹא בְּלִיטוֹת כמבואר בפסוק ״וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק״ (בראשית כז יג) ״וַאֲנָא גְּבַר שְׁעִיעַ״. לכן כמו שתרגם ״וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר״ (בראשית יא ג) ״לִשְׁיָע״, תרגם כאן ״וְטָח אֶת הַבָּיִת״ – ״וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא״. וכן בפסוק הבא: ״וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ״ – ״וּבָתַר דְּאִתְּשָׁע״. ועל פי התרגום פירש הרמב״ם לשון שעטנז שבמשנה ״דבר שהוא שוע טווי ונוז״ (כלאים ט ח): ״שוע הוא הטרוף שהוא ממחק פני הבגד ותרגום וְטָח אֶת הַבָּיִת – וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא״. ועל פי ת״א כתב רש״י בביאור הש״ס (סוטה יא ע״ב): ״לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי (יחזקאל טז ד) להחליק בשר. כמו ״חֶלְקַת צַוָּארָיו״ (בראשית כז טז) ״שְׁעִיעוּת צַוְרֵיהּ״. ובדומה פירש הר״ש שְׁעוּעִית, על שם שהיא חלקה (כלאים א א).
1. ״לחם ושמלה״, וסרה תמיהת ״נתינה לגר״.
2. ״אהבת יהונתן״.
3. הרב צובירי ב״פרשה מפורשה״ ולא כ״מרפא לשון״ שכתב ״בַּאֲתַר דייקא״.
ויסבון אבנין אחרניין ויעלון יתהון תחות אבניה ועפר אחרן יסב וישועא ית ביתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וישוע״) גם נוסח חילופי: ״ויטושון״.
ויסבון אבנין חורניין ויעלון באתר אבניא ועפרא חורן יסב ויתטש ית ביתא.
And they shall take other stones, and insert them in the place of the (former) stones, and let other mortar be taken, and the house be replastered.
ולקחו אבנים אחרות והביאו במקום אבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית.
ויטשון ית ביתא.
And they shall plaster the house.
וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים. ״וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים״ – אֵין פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים. מִכָּאן אָמְרוּ: אֵין חוֹלְצִין פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים, וְאֵין מְבִיאִין פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי אֲבָנִים, וְאֵינוֹ מֵבִיא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם תַּחַת שָׁלשׁ, שָׁלשׁ תַּחַת אַרְבַּע, וְאַרְבַּע תַּחַת שָׁלשׁ, שָׁלשׁ תַּחַת שְׁתַּיִם. ״וְלָקְחוּ אֲבָנִים״ – יָכוֹל יִטֹּל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וְיָבִיא בָּזֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲחֵרוֹת״. אִי ״אֲחֵרוֹת״, יָכוֹל אֲפִלּוּ קַרְדִּימִין וַאֲפִלּוּ לְבֵנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲבָנִים״. הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי הַכְּתוּבִים, וְאִם לָאו לֹא שָׁמַעְנוּ. ״וְעָפָר״ לְרַבּוֹת כֹּל מַשְׁמַע. עָפָר אֲפִלּוּ מַדָּר וַאֲפִלּוּ חַרְסִית. יָכוֹל יִטֹּל עָפָר מִצַּד זֶה וְיָבִיא בָּזֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחֵר״. אִי ״אַחֵר״ יָכוֹל אַף הַסִּיר אַף הַגַּפְסִיס, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עָפָר״. הָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי הַכְּתוּבִים, וְאִם לָאו לֹא שָׁמַעְנוּ. ״וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבַּיִת״ – אֵין חֲבֵרוֹ מְטַפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה.
ויאכ֗ד֗ון חגר אכ֗ר פידכ֗לוהא מוצ֗ע תלך אלחגארה ותראב אכ֗ר יוכ֗ד֗ ויטין אלבית.
ויקחו אבנים אחרות ויכניסון במקום אותן אבנים ועפר אחר יילקח ויטיח את הבית.
פס׳: ולקחו אבנים אחרות – והביאו אל תחת האבנים לא יביאו אבן תחת אבנים ולא אבנים תחת אבן לא אבנים תחת אבנים אחרות 1שלא יטול מצד זה ויביא לצד זה.
ועפר אחר יקח וטח את הבית – מלמד שאין חבירו מטפל עמו בטיחה שנאמר וטח את הבית לבדו:
1. שלא יטול מצד זה. דורש אבנים אחרות:
וטח – הפך יקציע, והוא מגזרת: טחים אותו תפלא (יחזקאל י״ג:י׳), [כי טח מראות עיניהם (ישעיהו מ״ד:י״ח), ומשפטו בנין נפעל, הטעם: כי נטחה מראות עינם].⁠ב
ומלת ולקחו {וגו׳} והביאו – רבים במהרה.
ועפר אחר יקח וטח את הבית – בעל הבית הרוצה לדור בו.
א. כן בכ״י פריס 176, פריס 182. בכ״י פריס 177: ״טפל״.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND SHALL PLASTER THE HOUSE. The word tach (plaster) is the reverse of yaktzi'a (he shall cause…to be scraped) (v. 41).⁠1 It is related to tachim (daub) in they daub it with whited plaster (Ezek. 13:10).
AND HE SHALL TAKE OTHER MORTAR.⁠2 The owner of the house who wants to dwell in the house.
1. In other words, he shall plaster the place that he peeled (Krinsky).
2. In most editions of Ibn Ezra this comment has been placed after verse 43.
יקח וטח – אין חברו מיטפל עמו בטיחה.⁠1
1. שאוב מהספרא.
יקח וטח, from the use of the singular mode of this verb here we learn that the friend of the owner of the house does not help in this procedure of replacing the stones with mortar. (Sifra)
ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים, ועפר אחר יקח וטח את הבית – יתבאר מזה שאין ראוי שיביא אבן תחת אבנים, אבל יביא אבנים תחת אבנים, אף על פי שמספרם מתחלף. וראוי שלא יהיו האבנים שיביא, ולא העפר, לקוח מזה הבית עצמו, שנאמר: ׳אבנים אחרות׳, ׳ועפר אחר׳. והנה היתה הכונה להשלים לבית מה שחסר בסיבת חילוץ האבנים והקציעה. והנה אמרה התורה בלשון רבים חילוץ האבנים והשלכתם ושפיכת העפר וקציעתו ולקיחת אבנים אחרות והבאתם; ואולם לקיחת העפר והטיחה זכר בלשון יחיד; להורות שאם היה זה הכותל משותף לביתו ולבית חבירו - שניהם מטפלין בכל זה, זולת לקיחת העפר האחר והיטוח הבית, שאינו מטפל בו אלא בעל הבית שנראה בו הנגע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[א] ולקחו אבנים אחרות
[1] נגעים פרק שנים עשר, דף מד ע״ב1[משנה ו]
[ב] ועפר אחר יקח וטח
[1] שם
1. עיין הערה קודמת
ולקחו אבנים כו׳ – תחת האבנים אין פחות משתים שתים. מכאן אמרו אין חולצין פחות משתים. ואין מביאים פחות משתים. ולקחו אבנים. יכול מצד זה לצד זה ת״ל אחרות. יכול אפי׳ קרמודין ולבנים ת״ל אבנים.
ועפר – משמע כל עפר אפי׳ לבנים כו׳ יכול מצד זה לצד זה ת״ל אחר. יכול אפי׳ סיד וגפסיס ת״ל עפר. יקח וטח. אין חבירו מטפל עמו בטיחה.
אבנים אחרות – לא מאבני הבית הזה מקיר אחר שבו. וכן אמרו בתורת כהנים ובמשנה.
והביאו – אל הבית.
אל תחת – במקום שישבו האבנים הראשונים.
וטח – מנחי העין [הפועל], שרשו ״טוח״, והשם [עצם] ״טיח״, כמו ״איה הטיח״ (יחזקאל יג יב), וזה ידוע.
אבנים אחרות – לא מאבני הבית הזה מקיר אחר שבו:
אל תחת – במקום שישבו האבנים הראשונות:
ולקחו וגו׳ ועפר אחר יקח וטח וגו׳ – שכנו נוטל חלק, יחד עמו, בחליצת האבנים והבאת אבנים אחרות, אך הוא לבדו מביא עפר וטח את הבית (עיין תורת כהנים, נגעים יב, ו).
[צט]
ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים – סתם אבנים אין פחות משנים כמ״ש (ויקרא סימן שכח) וגם יותר משתים. ואם כן יקח שתי אבנים או יותר משתים תחת שתי אבנים או יותר משתים, ולא יקח אחד או יוציא אחד.
[ק]
ולקחו אבנים אחרות – התנה שני דברים – (א) שיקחו אבנים דוקא, לא לבנים שנעשו במלאכה ואין נכללים בשם אבנים. (ב) שיהיו ״אחרות״ וכבר כללנו (צו סימן יד) שכל מקום שיאמר ״אחר״ ו״אחרים״ הוא המשונה מהקודמים, ופה יהיו אחרים מצד שהם ממקום אחר ולא שיביא אבנים מכותל זה.
[קא]
ועפר אחר – גם בזה התנה שני דברים – (א) שיהיה עפר, לא סיד וגבסיס, אבל לבני כתושים ומדד (מין עפר) וחרסית כתוש הוא בכלל עפר (וצ״ע בחולין דף פח) (ב) שיהיה עפר ״אחר״, לא מן הבית עצמו וכנ״ל בסימן הקודם.
[קב]
וטח את הבית – כבר התבאר (בסימן צג) שכל שבא הפרשה זו בלשון רבים הוא מוטל גם על שכנו וכל שבא בלשון יחיד כמו לקיחת העפר וטיחת הבית מוטל עליו לבדו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

ולקחו אבנים – לא פחות משתי אבנים.⁠1 (שם)
אבנים אחרות – אי אבנים יכול יקח אבנים מצד זה ויביא לצד זה ת״ל אחרות.⁠2 (שם)
ועפר אחר – אחר – לרבות אפילו לבנים אפילו מדד3 אפילו חרסית, יכול אפילו סיד אפילו גבסים, ת״ל עפריו.⁠4 (שם)
וטח – מלמד שאין חבירו מטפל עמו בטיחה.⁠5 (שם)
1. כונת הדרשה להדין המבואר במשנה ו׳ פי״ב דנגעים שלא יבא אבן אחת תחת שתים, והיינו אבן אחת גדולה שממלאה מקום שתים, אך מה דאיתא שם עוד ולא שתים תחת אחת לא ידעתי מניין נפקא זה, דהא הלשון לא פחות משתי אבנים משמע דהקפידא היא רק שלא יהיה פחות משתים, אבל יתר על שתים אינו משמע בדרשה זו.
2. וכהאי גונא דריש גם לענין עפר דכתיב ועפר אחר.
3. בערוך גורס מדר, ויתכן שצ״ל מרד, והוא מלשון חז״ל בע״ז ע״ה ב׳ מנא דמרדא, ופירש״י אדמה וצפיעי בקר מעורבין.
4. ואלה אינם בכלל עפר. ועיין בחולין פ״ח ב׳ לענין כסוי הדם דכתיב וכסהו בעפר מרבה גם סיד, והוא לכאורה היפך מכאן, וצ״ל דהתם הוי הרבוי מלשון וכסהו, יעו״ש.
5. עיין מש״כ לעיל בפסוק מ׳ בדרשה וחלצו השייך לכאן.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראחזקונירלב״גאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(מג) וְאִם⁠־יָשׁ֤וּב הַנֶּ֙גַע֙ וּפָרַ֣ח בַּבַּ֔יִת אַחַ֖ר חִלֵּ֣ץ אֶת⁠־הָאֲבָנִ֑ים וְאַחֲרֵ֛י הִקְצ֥וֹת אֶת⁠־הַבַּ֖יִת וְאַחֲרֵ֥י הִטּֽוֹחַ׃
If the plague comes again and breaks out in the house after he has taken out the stones, and after he has scraped the house, and after it was plastered;
מוני המצוותספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[דִּבּוּרָא דְמְצֹרָע פָּרָשָׁה ז]
[א]
״וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת״ – מָשָׁל חָזַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִמְקוֹמוֹ.
כְּשֶׁיַּחְזֹר הַנֶּגַע לְאוֹתָם הָאֲבָנִים.
אֵין לִי אֶלָּא מְקוֹמוֹ, וּמְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת כָּל הַבַּיִת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בַּבַּיִת״.
יָכֹל כַּגְָּרִיס?
נֶאֱמַר כָּן ׳נֶגַע׳ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (ויקרא י״ד:מ״ד) ׳נֶגַע׳.
מַה נֶּגַע אָמוּר לְהַלָּן, כְּשְׁנֵי גְרִיסִין, אַף כָּן כְּשְׁנֵי גְרִיסִין.⁠א
[ב]
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, הַפִּסָּיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא, הָרָחוֹק, כַּגְָּרִיס, וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים, כְּשְׁנֵי גְרִיסִין.
[ג]
אֵין לִי אֶלָּא כְמַרְאָיו, שֶׁלֹּא כְמַרְאָיו מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּפָרַח״, כְּמַרְאָיו וְשֶׁלֹּא כְמַרְאָיו.
[ד]
אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״וּפָרַח״, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא טָמֵא עַד שֶׁיַּחְזֹר וְיִפְשֶׂה?
וְדִין הוּא: טִמֵּא בִבְגָדִים וְטִמֵּא בַבָּתִּים.
מַה בִּבְגָדִים טִמֵּא אֶת הַחוֹזֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ פוֹשֶׂה, אַף בַּבָּתִּים יְטַמֵּא אֶת הַחוֹזֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ פוֹשֶׂה.
א. כן בדפוסים מאוחרים. בכ״י וטיקן 66, פרמא 3259: ״כַּגְָּרִיס״.
וְאִם יְתוּב מַכְתָּשָׁא וְיִסְגֵּי בְּבֵיתָא בָּתַר דְּשַׁלִּיפוּ יָת אַבְנַיָּא וּבָתַר דְּקַלִּיפוּ יָת בֵּיתָא וּבָתַר דְּאִתְּשָׁע.
And if the plague return and increase in the house after that the stones have been taken down, and after they have scraped the house, and after it has been plastered (anew);

וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ
וְאִם יְתוּב מַכְתָּשָׁא וְיִסְגֵּי בְּבֵיתָא בָּתַר דְּשַׁלִּיפוּ יָת אַבְנַיָּא וּבָתַר דְּקַלִּיפוּ יָת בֵּיתָא וּבָתַר דְּאִתְּשָׁע
מה בין פָּרַח לפָּשָׂה?
א. כאן נאמר ״וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת״, אבל בשאר פסוקי נגעי בתים מופיע פועל פָּשָׂה, השווה: ״וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת״ (לט) ״וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת״ (מד), ״וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת״ (מח), מה טעם השינוי? עמד על כך רמב״ן לפסוקנו שבדבריו הנשגבים על עניין הצרעת הבחין גם בין פָּשָׂה הנאמר על הופעת הנגע ומשם מתרבה, לבין פָּרַח שעניינו ״צומח וחוזר וצומח״ במקום מסויים.⁠1 ואולם בהמשך כתב ״דבר נאה ומתקבל״ בהסתמכו גם על ת״א:
ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה, כי פשה במקום הזה כטעם פרח, ושניהם ענין צמיחה, כי כשיש שם נגע יאמר פשה בגדולו והתפשטו, וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו, כי הכל ענין גידול, וכן אונקלוס פתר בכולן אוסיף. ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר, כגון ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א י), ונוספה נחלתן (במדבר לו ד), ויאמר בדבר החוזר, כגון יוסיף ה׳ שנית ידו (ישעיהו יא יא), ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) לא חזרו עוד להנבא...
זהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהו דברי חכמים קיימים, והוא דבר נאה ומתקבל.
חִלֵּץ, הִקְצוֹת – ת״א ורש״י
ב. שני הפעלים חִלֵּץ והִקְצוֹת מתורגמים בבניין פָּעיל: ״אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים״ – ״בָּתַר דְּשַׁלִּיפוּ יָת אַבְנַיָּא״, ״וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת״ – ״וּבָתַר דְּקַלִּיפוּ יָת בֵּיתָא״. תרגומו חולק על רש״י הסובר שרק חִלֵּץ הוא בבניין פעיל אבל הִקְצוֹת הוא בבניין סביל, כדבריו: ״הִקְצוֹת – לשון הֵעָשֹוֹת וכן הִטּוֹחַ. אבל חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים מוסב הלשון אל האדם שחלצן. והוא משקל לשון כבד כמו כִּפֵּר, דִּבֵּר״.
והטעם שת״א חולק על רש״י ״הִקְצוֹת לשון הֵעָשֹוֹת״ (מבניין נפעל), כי לשון ״וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת״ אינו הולם בניין נפעל כטענת ״גור אריה״ על רש״י.⁠2 גם אפשר שפירש הִקְצוֹת כשם הפועל במקום פועל נטוי ומשמעו: אחרי אשר הקצו את הבית, כמו ״וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב״ (מלכים ב ג כד) – והכו את מואב.⁠3 אבל ״וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ״ – ״וּבָתַר דְּאִתְּשָׁע״, כרש״י ״לשון הֵעָשֹוֹת״. ומה שתרגם ״אַחַר חִלֵּץ... וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת״ – ״בָּתַר דְּשַׁלִּיפוּ... וּבָתַר דְּקַלִּיפוּ״ ברבים, התבאר לעיל ״יַקְצִעַ״ (מא) ״יְקַלְּפוּן״.
1. ״אבל הענין הוא כאשר כתבתי שהוא נגע ומכת אלהים שתהיה רוח ה׳ רעה במקום ההוא... ובתורת כהנים (פרשה ז א) אמרו: ואם ישוב הנגע ופרח בבית, משל חזר איש פלוני למקומו. והכוונה לומר שאין ״ופרח״ האמור כאן פשיון, כמו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (ויקרא יג יב), אלא שהוא צומח במקום ההוא כענין פרח מטה אהרן (במדבר יז כג), והמשל שהזכירו לרמוז הענין שאמרנו, שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח כאיש שהלך לו וחזר לישב למקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן לו שם״.
2. ״גור אריה״: ״אבל לא ידעתי לפרש לפי זה מלת אֶת, דלא יתכן להיות בא אחר לשון נפעל. ועוד, דאם הוא לשון נפעל היה ראוי להיות הק׳ בקמץ. ורש״י פירש דהוא לשון הֵעָשֹוֹת מפני הה״א דהיא בחירק, שאם היה לשון הפעיל היה ראוי הה״א להיות בפתח״. וכן כתב רש״ר הירש: ״הִקְצוֹת – הרי זו צורה חריגה. בלשון נפעל יש לומר: הִקָּצות; בלשון הפעיל: הַקְצות״.
3. ״דעת מקרא״.
ואם יחזור מכתשה ויהלךא בביתה מן בתר די שמט ית אבניה ובתר דקליףב ית ביתיה ומן באתר דאתטשג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויהלך״) גם נוסח חילופי: ״ויפרוח״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקליף״) גם נוסח חילופי: ״די קלף״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאתטש״) גם נוסח חילופי: ״ישי⁠(ב){ע} יתיה״.
ואין יתוב מכתשא ויסגי בביתא מן בתר דשמיטו ית אבניא ומן בתר דקליפו ית ביתא ומן בתר דאיתטש.
But if the plague return and increase in the house, after the stones have been broken out, and after the house hath been scraped, and after that it hath been replastered,
ואם ישוב הנגע וגדל בבית אחרי שחלצו את האבנים ואחרי שקילפו את הבית ואחרי שהוטח.
וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת – מָשָׁל: חָזַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִמְקוֹמוֹ, כְּשֶׁחָזַר הַנֶּגַע לְאוֹתָן הָאֲבָנִים. אֵין לִי אֶלָּא מְקוֹמוֹ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת כָּל הַבַּיִת, תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּבַּיִת.
(מג-מד) יָכוֹל (בְּכָל שֶׁהוּ) [בְּכִגְרִיס], נֶאֱמַר כָּאן ״נֶגַע״ וְנֶאֱמַר: לְהַלָּן ״נֶגַע״, מַה נֶּגַע הָאָמוּר לְהַלָּן (כִּגְרִיס) [כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין] אַף נֶגַע הָאָמוּר כָּאן (כִּגְרִיס) [כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין]. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: פִּשָּׂיוֹן הַסָּמוּךְ – כָּל שֶׁהוּ, וְהָרָחוֹק – כִּגְרִיס, וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים, כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין. אֵין לִי אֶלָּא בְּמַרְאִין, מִנַּיִן שֶׁלֹּא בְּמַרְאִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפָרַח״ – בְּמַרְאִין וְשֶׁלֹּא בְּמַרְאִין. אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״וּפָרַח״ אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה טָמֵא עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְשֶׂה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: טִמֵּא בַּבְּגָדִים וְטִמֵּא בָּבָּתִּים, מַה בְּגָדִים טִמֵּא אֶת הַחוֹזֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשָׂה אַף בַּבָּתִּים יְטַמֵּא אֶת הַחוֹזֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָזַר וּפָשָׂה. הֵן אִם הֶחֱמִיר בַּבְּגָדִים, שֶׁעוֹמֵד בָּהֶן בְּסוֹף שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְשׂוֹרֵף, נַחֲמִיר בַּבָּתִּים שֶׁעוֹמֵד בָּהֶם בְּסוֹף שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת וְאֵין נוֹתֵץ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת, צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה צָּרַעַת מַמְאֶרֶת הָאָמוּר בַּבְּגָדִים טִמֵּא אֶת הַחוֹזֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשָׂה, אַף צָרַעַת מַמְאֶרֶת הָאָמוּר בַּבָּתִּים יְטַמֵּא אֶת הַחוֹזֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ פּוֹשֶׂה. אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת אֶת הַחוֹזֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשָׂה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה״, הַנַּח לוֹ. אוֹ שׁוֹמֵעַ אֲנִי ״יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת״ – אִם חָזַר הַנֶּגַע וּפָרַח בּוֹ בַּיּוֹם יְהֵא טָמֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן, וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע״ מַה (עֲזִיבָה) [שִׁיבָה] הָאָמוּר לְהַלָּן בְּסוֹף שָׁבוּעַ, אַף שִׁיבָה הָאָמוּר כָּאן בְּסוֹף שָׁבוּעַ. מִנַּיִן עוֹמֵד בָּרִאשׁוֹן וּפוֹשֶׂה בַּשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׁה״ – בְּמִי הוּא מְדַבֵּר, אִם בַּפּוֹשֶׁה בָּרִאשׁוֹן, הֲרֵי אָמוּר. (אוֹ) [הָא] אֵינוֹ אוֹמֵר ״וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה״, אֶלָּא שֶׁבָּא בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּמְצָאוֹ עוֹמֵד וּבָא בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וּמְצָאוֹ פּוֹשֶׂה, מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ, הֲרֵינִי דָּן: מַה מָצִינוּ בַּפּוֹשֶׂה בָּרִאשׁוֹן חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, אַף בַּפּוֹשֶׂה בַּשֵּׁנִי חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. הֵן אִם הֵקֵל בַּפּוֹשֶׂה בָּרִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי הֵקֵל בָּעוֹמֵד, נָקֵל בַּפּוֹשֶׂה בַּשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי הֶחֱמִיר בָּעוֹמֵד בּוֹ, וִיהֵא פּוֹשֶׂה כְּעוֹמֵד. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן, וּבָא הַכֹּהֵן״ הִיא שִׁיבָה הִיא בִּיאָה. מַה שִּׁיבָה חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, אַף בִּיאָה חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. מִנַּיִן עוֹמֵד בָּזֶה וּבָזֶה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא, וְאִם בֹּא יָבֹא״ – בְּמִי הוּא מְדַבֵּר, אִם בַּפּוֹשֶׂה בָּרִאשׁוֹן הֲרֵי אָמוּר, וְאִם בַּפּוֹשֶׁה בַּשֵּׁנִי הֲרֵי אָמוּר, הָא אֵינוֹ אוֹמֵר ״וְאִם בֹּא יָבֹא״ ״אֶלָּא אֶת שֶׁבָּא בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבָא בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָּשָׁה זֶה הָעוֹמֵד״, מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ, ״וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת״ – יָכוֹל יִפָּטֵר וְהוֹלֵךְ לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע״ – לֹא טִהַרְתִּי אֶלָּא אֶת הָרָפוּי. מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ, הֲרֵי אַתָּה דָּן: מַה מָצִינוּ בַּפּוֹשֶׁה בַּשֵּׁנִי חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, אַף בָּעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. הֵן אִם הֶחֱמִיר בַּפּוֹשֶׁה בַּשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי הֶחֱמִיר בַּפּוֹשֶׁה בָּרִאשׁוֹן, נַחֲמִיר בָּעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי הֵקֵל בָּעוֹמֵד בָּרִאשׁוֹן, וִיהֵא עוֹמֵד כַּפּוֹשֶׂה בַּשֵּׁנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֹּא, וְאִם בֹּא יָבֹא״ – הֲרֵי כָּאן שְׁתֵּי בִּיאוֹת: בִּיאָה אֲמוּרָה לְמַעְלָה וּבִיאָה אֲמוּרָה לְמַטָּה, מַה בִּיאָה הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, אַף בִּיאָה הָאֲמוּרָה לְמַטָּה חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: נֶאֱמַר ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ בַּבְּגָדִים וְנֶאֱמַר ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ בַּבָּתִּים – מַה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הָאֲמוּרָה בַּבְּגָדִים עָשָׂה אֶת הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי כַּפּוֹשֶׂה בַּשֵּׁנִי, אַף צָרַעַת מַמְאֶרֶת הָאֲמוּרָה בַּבָּתִּים עָשָׂה אֶת הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי כַּפּוֹשֶׂה בַּשֵּׁנִי. ״[וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר], שֶׁיָּכוֹל, אֵין לִי חוֹזֵר וְנוֹתֵץ אֶלָּא הַפּוֹשֶׂה בָּרִאשׁוֹן, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַחוֹזֵר אַחַר הַפּוֹשֶׂה בַּשֵּׁנִי וְאַחַר הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ״, וְכִי יֵשׁ חֲלִיצָה שֶׁאֵין עִמָּהּ נְתִיצָה וְטִיחָה, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ״, אֶלָּא לְרַבּוֹת אֶת הַחוֹזֵר אַחַר הַפּוֹשֶׂה בַּשֵּׁנִי וְאַחַר הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי. מִנַּיִן לַכִּהָה בַּשֵּׁנִי וְהָלַךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְטָעוּן צִפֳּרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת״ – הֲרֵי כָּאן בַּיִת אַחֵר. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר: עֲשָׂרָה בָּתִּים הֵן: כִּהָה בָּרִאשׁוֹן, וְהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלֵף וְהוּא טָהוֹר. כִּהָה בַּשֵּׁנִי, וְהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְטָעוּן צִפֳּרִין. וְהַפּוֹשֶׂה בָּרִאשׁוֹן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, נוֹתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִין. עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַּשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, נוֹתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, נוֹתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִין. ״טָמֵא״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּנִּכְנָס בַּבַּיִת הַמֻּסְגָּר שֶׁאֵין מִטַּמֵּא אֶלָּא מִתּוֹכוֹ, יָכוֹל אַף מֻחְלָט כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״טָמֵא הוּא״ – הוֹסִיף לוֹ טֻמְאָה, שֶׁיְּטַמֵּא אוֹתוֹ מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. בַּיִת הַמֻּסְגָּר, מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. מֻחְלָט, מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. וְזֶה וְזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה. וְאִי מֻחְלָט כְּמִיכְתָת דָּמִי, וְהָא בָּעֵינָן ״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״ וְלֵכָּא, שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״ – אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נְתִיצָה קָרוּי בַּיִת. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בָּעֵינָא דְּאֵימָא מִלְּתָא וּמִסְתָּפֵינָא מֵחֶבְרַיָּא. הַנִּכְנָס לַבַּיִת הַמְנֻגָּע דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ חוּץ מֵחָטְמוֹ – טָהוֹר, דִּכְתִיב: ״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״ – דֶּרֶךְ בִּיאָה אָסְרָה תּוֹרָה. וּמִסְתָּפֵינָא מֵחֶבְרַיָּא, אִי הָכִי כֻּלּוֹ נַמֵּי, אָמַר רָבָא: כֻּלּוֹ לֹא גָּרַע מִכֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת, דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת״. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי: גַּגִּין הַלָּלוּ – אֵין אוֹכְלִים שָׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין שׁוֹחֲטִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים. וְטָמֵא שֶׁנִּכְנַס דֶּרֶךְ גַּגִּין לַהֵיכָל פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ – דֶּרֶךְ בִּיאָה אָסְרָה תּוֹרָה.
ואן עאד אלבלא פאנתשר פי אלבית בעד מא כ֗לעת אלחגארה ובעד מא קושר אלבית וטין.
ואם ישוב הנגע ויתפשט בבית אחרי שחולצו האבנים ואחרי שקולף הבית וטחו אותו.
הקצות – לשון העשות, וכן הטוח. אבל חילץ את האבנים – מוסב הלשון אל האדם שחילצן, והוא ממשקל לשון כבד, כמו: דִבֶר, כִפֶר.
(מג-מח) (אין המקרא הזה על הסדר, שאף בביאה זו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. כך נדרש בתורת כהנים.)⁠א
ואם ישוב הנגע וגומ׳ – יכול חזר בו ביום יהא טמא? תלמוד לומר: ושב הכהן, ואם ישוב – מה שיבה אמורה להלן בסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע.
ובא הכהן וראה והנה פשה – יכול לא יהא החוזר טמא, אלא אם כן פשה? נאמר: צרעת ממארת בבתים ונאמר: צרעת ממארת בבגדים, מה להלן טימא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף כאן טימא את החוזר אף על פי שאינו פושה. אם כן, מה תלמוד לומר: והנה פשה? אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא: ונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה) היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע (ויקרא י״ד:מ״ג), וראה והנה פשה. הואב לא בא ללמד אלא על הנגע העומד בעיניו בשבוע ראשון, ובא בסוף שבוע שיני ומצאו שפשה, שלא פירש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולימדך כאן בפיסיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשיני. ומה יעשה לו? יכול יתצנו כמו שסמך לו: ונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה)? תלמוד לומר: ושב הכהן (ויקרא י״ד:ל״ט), ובא הכהן (ויקרא י״ד:מ״ד) – נלמד ביאהג משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. (וסתם פיסיון לא מצינו אלא בסוף שבוע בכל נגעים: באדם, בבגדים, בבתים.)⁠ד ואם חזר – נותץ, לא חזר – טהור. ומניין עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע? תלמוד לומר: ובא (ויקרא י״ד:מ״ד), ואם בא יבא כו׳ (ויקרא י״ד:מ״ח), [בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:מ״ד)].⁠ה (במי הוא מדבר, אם בפושה בראשון הרי אמור, אם בפושה בשני הרי אמור. הא אינו אומר, ובא, ואם בא יבא, אלא את שבא בסוף שבוע ראשון, ובא בסוף שבוע שיני וראה והנה לא פשה. זה העומד מה יעשה לו, יכול יפטר וילך לו, כמו שכתוב כאן: וטהר את הבית (ויקרא י״ד:מ״ח), ת״ל: כי נרפא הנגע (ויקרא י״ד:מ״ח) – לא טהרתי אלא את הרפוי. מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלן,⁠ו וביאה אמורה למטן,⁠ז מה בעליונה חולץ, וקוצה, וטח, ונותן לו שבוע, דגמר לה היא שיבה, היא ביאה, אף בתחתונה כן.)
גמרו של דבר: אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוע וטיחה, ואין החוזר צריך פסיון.
וסדר המקראות כך הוא: ואם ישוב (ויקרא י״ד:מ״ג) ונתץ (ויקרא י״ד:מ״ה), והבא אל הבית (ויקרא י״ד:מ״ו), והאוכל בבית (ויקרא י״ד:מ״ז), ובא הכהן וראה והנה פשה (ויקרא י״ד:מ״ד), ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שיני להסגירו, ובסוף שבוע שיני בא וראהו שפשה, ומה יעשה לו? חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר – נותץ, לא חזר – טעון צפורים, שאין בנגעים יותר משלשה שבועות.
ואם בא יבא (ויקרא י״ד:מ״ח) – לסוף שבוע שיני, וראה והנה לא פשה (ויקרא י״ד:מ״ח) – מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשיני. ומה יעשה לו? יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא זה: וטהר הכהן את הבית (ויקרא י״ד:מ״ח)? תלמוד לומר: כי נרפא הנגע (ויקרא י״ד:מ״ח) – לא טיהרתי אלא הריפוי, ואין ריפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע, אבלח זה טעון חליצה, וקיצוי, וטיחה, ושבוע שלישי. ואחרי הטוח את הבית (ויקרא י״ד:מ״ח) היה אם לא חזר הנגע, וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע (ויקרא י״ד:מ״ח). וכך נדרש המקרא: אם בא יבא (ויקרא י״ד:מ״ח) – בשיני, וראה ולא פשה (ויקרא י״ד:מ״ח) – טוחנו,⁠ט ואין טיחה בלא חילוץ וקיצוע, ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית (ויקרא י״ד:מ״ח) – אם לא חזר לסוף השבוע, כי נרפא הנגע (ויקרא י״ד:מ״ח). ואם חזר, כבר פירש על החוזר שטעון נתיצה (ויקרא י״ד:מ״ד-מ״ה).
א. הביאור בסוגריים הוא מהדורה קמא של רש״י שמופיעה בכ״י מינכן 5, ברלין 1221, ס״פ 118. המלים חסרות במהדורה בתרא בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5: ״הא״, ובכ״י ס״פ 118 נמחקה האות ו׳ ב״הוא״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״הוא״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ס״פ 118. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34 נכפלה כאן מלת ״ביאה״.
ד. הביאור בסוגריים הוא מהדורה קמא של רש״י שמופיעה בכ״י מינכן 5, ברלין 1221, ס״פ 118. המלים חסרות במהדורה בתרא בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34.
ה. המלים בסוגריים המרובעים הן מהדורה בתרא, והן מה שמופיע בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, ובשינויים קלים בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, ס״פ 118, דפוס רומא במקום המלים בסוגריים המרובעים מופיע הביאור בסוגריים העגולים בהמשך שהוא מהדורה קמא.
ו. עיינו בהערה על רש״י בראשית כ״ד:ז׳.
ז. עיינו בהערה על רש״י בראשית כ״ח:י״ז.
ח. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 26917, ס״פ 118, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן: ״אין״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״יטוחנו״. בכ״י מינכן 5: ״יטחנו״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״יטיחנו״. בכ״י ליידן 1: ״יטחינו״.
הִקְצוֹת – The grammatical form expresses the idea of something "having been done" (passive) and so, also, is the word הִטּוֹחַ (both are Niphal construct infinitive), but in חִלֵּץ את האבנים the expression refers to the man who removes them (i.e. it is active, the subject having to be supplied. The translation is: "after he has removed the stones", while the following words denote: after the house has been scraped at its edges and after it has been plastered), it (the word חִלֵּץ) being of the heavy conjugation (Piel), just as כִּפֵּר and דִּבֵּר.
(43-48) {See Hebrew text.}
ואם ישוב הנגע AND IF THE PLAGUE RETURN [AND BREAK OUT IN THE HOUSE] – One might think that this means: if it returns on the self-same day it shall be unclean as it stated in v. 44. It, however, says, (v. 39) ושב הכהן "when the priest returns [on the seventh day]", and here, also, it says, ואם ישוב, "and if it (the plague) return". What is the case of "return" mentioned there? It is at the end of a week! Similarly, too, "return" mentioned here means at the end of a week (Sifra, Metzora, Section 7 6).
ובא הכהן וראה והנה פשה THEN THE PRIEST SHALL COME AND LOOK, AND, BEHOLD, IF THE PLAGUE HAS SPREAD … [IT IS UNCLEAN] – From this one might think that a recurring plague is unclean (i.e. renders the whole house unclean) only if it spreads. But the phrase צרעת ממארת. "a fretting leprosy", is mentioned in connection with houses and the phrase. צרעת ממארת is mentioned in connection with garments (Vayikra 13:51), thus making that plague analogous to this: What is the case there? Scripture declares the recurring plague unclean although it has not spread (Vayikra 13:55)! Similarly, here, it declares the recurring plague unclean even though it has not spread. But if this be so, why does it state here "and, behold. [the plague] has spread"? As a matter of fact this is not the proper place of the verse), and the statement "he shall pull down the house" (v. 45) it ought to have written immediately after, "and if the plague return" (v. 43). The words in v. 44, "he shall look, and, behold, if the plague has spread", consequently only intend to tell us something about a plague which has remained in the same condition during the first week, and to which he (the priest) comes at the end of the second week and finds that it has spread, for Scripture has not explained anything at all about the case where the plague remains in the same condition during the first week. (It speaks in v. 39 only of when the plague has spread during the first week.) It tells us here (in the section which speaks about what happens a week after the house has been scraped etc., i.e. after the end of the second week) the law regarding it by mention of this spreading (i.e. by the words וראה והנה פשה) which can only speak of the case that it remained in the same condition during the first week, and has spread during the second week. Now what shall he do with it? One might think that he must demolish it, even as it states immediately after it, "He shall break down the house" (v. 45). It, however, states, "if the priest returns" (v. 39) at the end of the week and finds that it has spread, and "and if the priest comes" (v. 44) at the end of the second week and now finds that for the first time it has spread – thus we may learn what is to be done after this "coming" from what happens after that "returning"! What is the law in the case of that "returning"? He must remove the stones, scrape and re-plaster (verses 40–42), and give it another week! Similarly, here, in the case of this "coming" after a second week, he must remove the stones, scrape and re-plaster and give it a further week! If it recurs he must demolish the house: if it does not recur, the house is clean. And from where may we infer that if it remained in the same condition both during this week (the first) and that (the second), he must remove the stones, scrape and re-plaster, and give it another week (just as he did when it spread in the second week, as we have just stated)? Because it states, (v. 44) ובא "and if [the priest] comes", and (v. 48) ואם בא יבא "and if [the priest] comes", the expression "coming" being used in each case to indicate an analogy between them, the reasoning being as follows: About what can this verse 48 which refers to the plague not having spread be speaking? If you say it speaks of a plague which has spread during the first week but did not spread during the second week, behold, this has already been mentioned (verses 39–43, and second half of v. 44)! If you say that it speaks of a plague which has spread during the second week but has not spread during the first week, behold, this has already been mentioned (v. 44 according to Rashi's explanation above). Consequently it can only be saying the words ואם בא יבא, "if having come once (בא), he comes again (יבא)", about one who comes at the end of the first week and comes again at the end of the second week, "and, behold, [the plague] had not spread" in either instance. In the case of such a plague which remains as it was during two successive weeks, what shall he do to it? One might think he departs and gets himself off without doing anything more because the house is clean, since it states here (immediately afterwards), "he shall pronounce the house clean". It, however, states, "if the plague is healed", – which implies that Scripture says as it were: I do declare clean only the plague which is healed (i.e. when something has been done by which it is removed). What, then, shall he do to it? The reply is: above (v. 44) it has spoken of "coming", and further on (v. 48) it also speaks of "coming". What is the law in the previous case? He removes the stones, scrapes and re-plasters and gives it another week – for, as we have stated above, we have it as tradition that "return" (v. 39: ושב הכהן) and "coming" (v. 44: ובא הכהן) are identical in regard to their law; similarly, too, must be done in the later case (v. 48 which as we have proved, must be speaking of עמד בראשון ובשני etc.), as it is stated in Torath Cohanim (Sifra, Metzora, Section 7 10).
The conclusion of the matter is: Demolishing a house takes place only in the case of a plague that recurs after removal of the stones, scraping and re-plastering, and such a recurring plague does not require that it should also have spread in order to make it necessary to demolish the house.
The sequence of the verses is as follows: "If it returns" (v. 48), "he shall break down" (v. 45), "But if one comes" "[And he that lies in the house] … and he that eats in the house" (v. 46) (v. 47), and only then v. 44: "And if the priest come and look, and, behold, the plague has spread"; – and the last verse speaks, as shown above, of the case of a plague that remained as it was during the first week to which one has therefore given a second week for being shut up, and at the end of the second week he comes and sees it that it has spread. And what shall he do to it? He removes the stones, scrapes and re-plasters and gives it another week. If it returns he demolishes the house, if it does not return, it is clean and requires two birds for purification, but this third week is the utmost time for investigation, for not more than three weeks are to be spent in the investigation of plagues.
ואם בא יבא AND IF [THE PRIEST] SHALL COME IN – at the end of the second week, וראה והנה לא פשה AND LOOK UPON IT, AND, BEHOLD, THE PLAGUE HAS NOT SPREAD … [THEN THE PRIEST SHALL PRONOUNCE THE HOUSE CLEAN] – This verse, as shown above, is intended to teach the law regarding the case that it (the plague) has stayed as it was during both the first week and the second week. What shall he do to it? One might think that he shall pronounce it clean just as the verse literally implies: וטהר הכהן את הבית "and the priest shall pronounce the house clean"! It, however, states, "[The priest shall declare the house clean] כי נרפא הנגע if the plague is healed" – Scripture says, as it were, I pronounce clean only that plague which is healed, and only that house is healed which has been scraped and re-plastered and in which the plague has not recurred, but this, in which during two weeks the plague has remained in the same condition, is not yet healed and thus not yet clean, and requires removal of the stones, scraping and re-plastering and yet a third week. And the verse is accordingly to be explained as follows: ואם בא יבא, And if having come once he comes again at the end of the second week and he looks upon it, and, behold, it has not spread, he shall re-plaster it and of course also remove the stones and scrape it – for re-plastering never takes place without removal of the stones and scraping (and Scripture merely states אחרי הטוח for the sake of brevity) – אחרי הטוח את הבית and after the house has been re-plastered, וטהר הכהן את הבית, shall the priest pronounce clean, if the plague has not returned at the end of the third week, כי נרפא הנגע FOR THEN THE PLAGUE IS HEALED. If, however, it has returned at the end of that week it is unnecessary to state the law here since it has already explained regarding a recurring plague that it requires the demolition of the house (cf. Rashi on v. 44).
פס׳: ואם ישוב הנגע ופרח בבית – כשיחזור הנגע לאותן האבנים. ומנין לרבות את כל הבית ת״ל בבית ופרח 1במראיו ושלא במראיו:
1. במראיו ושלא במראיו. כגון שהיה מתחלה ירוק ואח״כ נעשה אדמדם או להיפך:
אחר חלץ – פירוש שחלץ.
ואחרי הקצות את הבית – בתחלה.
(מג-מד) ואם הנגע ישוב ופרח – יבא הכהן.
AFTER THE HOUSE HATH BEEN SCRAPED. After the stones have first been taken out and the house has been scraped. Scripture employs the plural forms ve-lakechu (and they shall take) and ve-hevi'u (and put them) to indicate haste.⁠1
(43-44) If the plague returns (v. 43), then the kohen shall come (v. 44).⁠2
1. See Ibn Ezra on verse 36 and the notes thereto.
2. And declare the house unclean.
(מג-מד) ואם ישוב הנגע {וגו׳} ובא הכהן וראה והנה פשה – זה הפסיון אינו פסיון ממש, אלא הפריחה קורא פיסיון, לפי שהיה שם פעם אחת וחזר.
צרעת ממארת היאא – שנשתלחה מאירה באותו הבית, והנה הוא נשחת וצריכה נתיצה.
א. כן בכ״י מינכן 52. בפסוק: הִוא.
(43-44) ואם ישוב הנגע {וגו'} ובא הכהן וראה והנה פשה – IF THE PLAGUE RETURNS {etc.} AND THE PRIEST SHALL COME AND LOOK AND BEHOLD IT SPREAD – This spreading is not an actual spreading, but the eruption is called a spreading, since it was there once and returned.
צרעת ממארת היא – IT IS A MALIGNANT TZARA'AT – That a malignancy was sent into that house, and behold it is corrupted and needs to be broken apart.
ואם ישוב הנגע – העתקתי ריוח על פר״ש למען יבין כל קורא בו: פר״ש: יכול אם חזר בו הנגע בו ביום שחלץ וקצה וטח שיהא טמא, תלמוד לומר: ושב הכהן וגו׳ עד ובא הכהן וראה והנה פשה (ויקרא י״ד:מ״ד) יכול לא יהא חוזר וכו׳. כלומר אם חלץ וקצה וטח וחזר הנגע בעינו – יכול לא יהא טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים וכו׳ מה להלן – בבגדים – טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה וכו׳, עד אין כאן מקומן של מקרא זה אלא ונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה) היה לו לכתוב אחר ואם ישוב כלומר אין כאן עיקר מקומו של מקרא זה אלא תכף אחר והאוכל בבית כמו שפר״ש לקמן. ואין לקבעו בין שתי שיבות שהרי כל העניין מחובר ואין להפסיק בנתיים. גם אין לקבעו אחר ואם בא יבא (ויקרא י״ד:מ״ח) משום דקבעי לסמוך ולקח לחטא את הבית (ויקרא י״ד:מ״ט) אל כי נרפא הנגע (ויקרא י״ד:מ״ח) עד סליק מניה. ואגב גררא דנתץ נסביה הכא משום דאיכא דקא מטי זמנא דקא מקיים אבתריה ונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה) כמו שמפרש לקמן: וראה הכהן והנה פשה (ויקרא י״ד:מ״ד) הא לא בא ללמד כו׳ עד נלמוד ביאה האמורה כאן משיבה, שנאמר בה ושב הכהן (ויקרא י״ד:ל״ט) מה שיבה ביום שביעי להסגר כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע (ויקרא י״ד:ל״ט) [מה שיבה] – חולץ – כדכתיב וחלצו את האבנים (ויקרא י״ד:מ׳) וקוצה – כדכתיב ואת הבית יקציע (ויקרא י״ד:מ״א) וטח – כדכתיב ואם ישוב [את] הנגע ונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה). ונותן לו שבוע – לראות אם יחזור הנגע בעיניו שיהיה נותץ, כדכתיב ואם ישוב הנגע וגו׳ ונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה) – אף ביאה זו של ובא הכהן האמורה כאן דמישתעי שעמד בהסגר שבוע ראשון ופשה בהסגר שבוע שני – חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, כיצד עמד בהסגר שבוע ראשון וחזר והסגירו שבוע שני ופשה ובא הכהן בסוף הסגר שבוע שני וראה בשבוע השני שפשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע לראות אם יחזור הנגע בעיניו בשבוע זה – ונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה). לא חזר טהור ומניין עמד בזה ובזה – כלומר לא פשה בשתי ההסגרות רק עמד בשיעורו הראשון כשבא הכהן תחילה לראותו מניין שיהא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר: ואם בא יבא (ויקרא י״ד:מ״ח) במי הוא מדבר אם בפושה – בהסגר שבוע – ראשון הרי – דינו – אמור – מושב הכהן. ואם בפושה – בהסגר שבוע – שני הרי – דינו – אמור – מובא הכהן – הא אינו אומר ואם בא יבא – הכהן – אלא את שבא בסוף – הסגר – שבוע ראשון ואת שבא בסוף – הסגר – שבוע שני. וראה והנה לא פשה (ויקרא י״ד:מ״ח). היינו עמד בזה ובזה – זה העומד מה יעשה לו יכול יפטרנו וילך – לו – כמו שכתוב כאן וטהר – הכהן – את הבית (ויקרא י״ד:מ״ח) תלמוד לומר: כי נרפא הנגע (ויקרא י״ד:מ״ח) לא טהרתי אלא הרפוי – נראה הנגע הראנו מה יעשה לו. הריני דן משתי ביאות כיצד – ביאה אמורה למעלה – ובא הכהן – וביאה האמורה למטה – ואם בא יבא הכהן (ויקרא י״ד:מ״ח) – מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדגמרינן לעיל. נלמד ביאה משיבה, אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וכו׳. ואם בא יבא הכהן (ויקרא י״ד:מ״ח) לסוף הסגר שבוע שני וראה והנה לא פשה (ויקרא י״ד:מ״ח) וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע (ויקרא י״ד:מ״ח) פי׳ אם נרפא על ידי חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע שלישי ולא חזר הנגע אבל אם חזר נותץ. גמרו של דבר וכו׳.
The verse refers to the reappearance of the plague after seven days have elapsed since the symptoms and the afflicted stones have been removed. Our author states that he copied Rashi's entire commentary on this verse, in order to enable the reader to fully understand it.⁠"after having been scraped off;⁠" this is inferred from the similarity of the verb: "if the plague recurs,⁠" אם ישוב הנגע ופרח. I might have thought that if the plague recurs immediately after having been scraped off, the house would be declared as ritually contaminated with all the consequences thereof. The Torah wrote: "the priest returns, etc.;⁠" in order to make plain that this occurs only after an interval of seven days, just as in the case of a priest reexamining the symptoms of a plague on the skin of a person so afflicted. (13,32). Moreover, unless in the interval the area afflicted with these symptoms had expanded, the house will not be declared as ritually contaminated. (verse 44) We find the expression צרעת ממארת, "a malignant tzoraat,⁠" In connection with houses as well as in connection with tzoraat on clothing; (13,52) here too the reappearance of the symptoms of the plague that had been removed is sufficient for the house to be declared as having been ritually contaminated, even if the area of the contamination had not become larger. Actually, this is not the place where we would have expected to read this verse. What are we to learn from the words (verse 44) "the area covered by the symptoms of the plague has expanded,⁠" seeing that the verdict of the priest will be no different? That verse should have been written before verse 43, and then the next verse would have taught us that even if the area had not increased the priest would still order the tearing down of the house. We must therefore assume that verse 44 speaks of the priest having come for another inspection at the end of the second week. The proper place for our verse actually is after verse 47, where we are taught that people who had used that house to dwell in and go about their normal activities have to retroactively treat what they wear, their food supplies, their furniture, etc. as having been contaminated since the departure of the priest the previous time. [I am taking the liberty to abbreviate here and draw the reader's attention to the fact that the Torah had warned the inhabitants of that house to empty it out before his return (verse 36). The inhabitants have now incurred additional financial loss because they had ignored the priest's warning. If until the next visit of the priest the symptoms of the plague had not come back after they had been scraped of and new plaster had been applied to that area, the priest will declare it as ritually pure, and will take two birds, etc., on behalf of the owner and slaughter one of them, etc. and release the second one into the air, as described in verse 4953. Ed.] Rashi's principal contribution here is that the expressions used by the Torah for the priest's visit to the house, once described as ביאה, "coming,⁠" and once as שבה, "returning,⁠" are not chosen randomly, but are to draw our attention to the results of each visit by the priest, depending on the choice of words used by the Torah to describe them, being basically similar.
(מג-מד) ואם ישוב הנגע ופרח בבית – הנה הנגע הזה שיבא באבנים האחרות ובעפר אחר (ויקרא י״ד:מ״ב) איננו הנגע הראשון, ואינו דומה לפריחה האמורה באדם, ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו. כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימי הגוף, ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו. אבל הענין הוא כאשר כתבתי בסדר אשה כי תזריע (רמב״ן ויקרא י״ג:מ״ז), שהוא נגע ומכת אלהים שתהיה רוח י״י רעה באה במקום ההוא.
ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:מ״ג) אמרו: ואם ישוב הנגע ופרח בבית – משל, חזר איש פלוני למקומו. והכונה לומר שאין: ופרח האמור כאן – פשיון, כמו: ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (ויקרא י״ג:י״ב), אלא שהוא צומח במקום ההוא, כענין: פרח מטה אהרן (במדבר י״ז:כ״ג). והמשל שהזכירו לרמוז הענין שאמרנו, שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח, כאיש שהלך לו וחזר לישב במקומוא הראשון בכסא אחר אשר הוכן שם.
וטעם הפריחה כבר פרשתיה, וכן: צרעת פורחת היא (ויקרא י״ג:נ״ז) בבגדים.
ולא אמר הכתוב: ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם, אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית, ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון, נדון אותו כחוזר ופורח, ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה. וזהו טעם: בבית – כי בכל הבית יהיה דינו כן. והטעם: כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא, אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו. וכך אמרו בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:מ״ג): אין לי אלא מקומו, מנין לרבות את כל הבית, תלמוד לומר: בבית. אין לי אלא כמראיו, שלא כמראיוב מנין, תלמוד לומר: ופרח.
וענין הכתובים האלה כפי המדרש (ספרא ויקרא י״ד:מ״ד), ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ את האבנים והקצות והטוח, או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון, צרעת ממארת הוא, ונתץ את הבית. לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם, ולא הוצרך לומר: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה: וחלצו את האבנים (ויקרא י״ד:מ׳) וכולה פרשה, כי הכתוב נמשך למעלה, לומר: אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון, צרעת ממארת היא. ואמר עוד: ואם בא יבוא הכהן – בביאה השנית הנזכרת, וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו (ויקרא י״ד:מ״ח), כלומר שלא חזר בו. ונלמד שהעומד בעיניו בראשון ובשני, חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע, ואם חזר נותץ. וזה תקון המקראות במדרשם, שאי איפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמע.
ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה: כי פשה במקום הזה כטעם: פרח, ושניהם ענין צמיחה, כי כשיש שם נגע יאמר: פשה בגדולו והתפשטו, וכשאין שם נגע יאמר: פשה בצמיחתו ושובו, כי הכל ענין גידול. וכן אנקלוס פתר בכולן: אוסף, ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר, כגון: ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א׳:י׳), ונוספה נחלתן (במדבר ל״ו:ד׳). ויאמרג בדבר החוזר, כגון: יוסיף י״י שנית ידו (ישעיהו י״א:י״א), ויתנבאו ולא יספו (במדבר י״א:כ״ה) – לא חזרו עוד להנבא. והנה ענינו: שחזר הנגע. והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב בפשיון, יהיה ענינו כטעם צמיחה כאשר הזכרתי במלת פריחה. ואם כן, יאמר הכתוב: ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ את האבנים ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית ונתץ אותו, כי כל נגע החוזר טמאד מוחלט. ואם בא יבא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח (ויקרא י״ד:מ״ח), יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה.
והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע, ואם חזר – טמא, ואם לא חזר – טהור. אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני, לא נתפרש בתורה דינו, אבל נדון בו גזרה שוה: זו היא שיבה זו היא ביאה (ספרא ויקרא י״ד:מ״ד), לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון, שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע. וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי, לא הוזכר בתורה, אבל נלמד מגזירה שוה אחרת, שאמר: ואם בא יבא הכהן (ויקרא י״ד:מ״ח) – שנדון ביאה שלישית כביאה שנייה.
והנה הכתובים כמשמעם, והמדרשות למדו אותן מגזירה שוה למשה בסיני. ומה שאמרוה בתורת כהנים: במה הכתוב מדבר וכו׳ – סמך מדבריהם, שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בגזירה שוה. וכן מה שאמרו שם (ספרא ויקרא י״ד:מ״ד): אם סופנו לרבות את החוזר אף על פי שאינו פושה, מה תלמוד לומר: ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו, לומר שנניח הכתוב כמשמעותו, ונלך אחר המדרש, לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר. וזהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהיו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה ומתקבל.
א. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״למקומו״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222, וכן בספרא. בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״במראיו שלא במראיו״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ואמר״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״הוא״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, וכן תוקן בין השיטין בכ״י פרמא 3255: ״שיאמרו״.
(43-44) AND IF THE PLAGUE RETURN AND BREAK OUT IN THE HOUSE. Now this plague which came in the other stones and in the other mortar [which replaced the original ones], is not identical with the first plague which was there, [but is a different outbreak]. It is thus unlike the "breaking out" of the leprosy mentioned in the case of a person1 and the spreading thereof, which mean that the plague returned to its former natural place, since the pus many times hides under the skin and retreats into the interior of the body, and afterwards it returns and spreads to the skin on its outside. Rather, the matter [of leprosy in a house] is as I have written in Seder Ishah Ki Thazria,⁠2 that it is a plague and Divine intervention implying that the evil spirit from G-d3 is in that place. And in the Torath Kohanim the Rabbis have said:⁠4 "And if the plague come again, and break out in the house.⁠5 This is like saying, 'That person has returned to his place.'" The meaning of the Sages is to state that the expression 'u'parach' (and it break out) mentioned here [in connection with leprosy in a house], does not mean "spreading out" as it does in the verse [dealing with leprosy of a man], And if the leprosy 'paro'ach tiphrach' (break out abroad) in the skin,⁠6 but here it denotes a [fresh] outbreak in that place just like the expression, the rod of Aaron 'parach' (was budded).⁠7 The comparison that the Rabbis drew [i.e., that this is like saying, "That person has returned to his place"], is to allude to the matter we have stated, namely, that this is not a plague which comes into existence and spreads out [as in the case of leprosy of man], but is one outbreak after another, just like a man who left his place and then came back to sit in his former place, on a different chair which was prepared for him there. I have already explained8 the meaning of this "breaking out" [of leprosy in a house], as well as of the "breaking out" of leprosy in garments.⁠9
Now Scripture does not state here, "and if the plague comes back, and breaks out 'in those stones'" [but instead it says, and breaks out 'in the house'],⁠10 for even if it broke out in another place of the house, and even if it was of another color, unlike that of the first plague, it is considered a recurring plague [i.e., one that recurs after removal of the stones, scraping and replastering, which necessitates the demolition of the house], and is not considered a plague appearing for the first time in the house. This is the sense of the expression in the house [and if the plague come again, and break out 'in the house'],⁠11 meaning that wherever it recurs in the house, it is governed by that law [which requires the demolition of the house]. The reason for this is that the evil spirit will not depart from that house, but will always be in one of the places in that house, to frighten its owners. So also the Rabbis have said in the Torath Kohanim:⁠12 I know only that [the house is to be demolished] if the plague returns to its former place. Whence do I know to include a return to any place in the house? Scripture therefore says, in the house.⁠13 I know only that this rule applies if the plague recurs in its original color. Whence do I know that even if it recurs in a different color [it is governed by the same rule]? Scripture therefore says, and it break out14 [meaning, in its original color or a different one].
Now the meaning of these verses according to the interpretation [of the Torath Kohanim] is as follows. And if the plague come again on the seventh day and returns in the house, after that the stones have been taken out, and after the house hath been scraped, and after it is plastered,⁠15 or16 the priest shall come a second time and see, and, behold, that now the plague has recurred17 in the house as it was at first, it is malignant leprosy … and he shall break down the house,⁠18 the two verses thus explaining that whether the plague recurred at the end of the first week or at the end of the second week, they are governed by one law [which requires the demolition of the house].⁠19 Scripture did not need to say [in (44)] "and the priest shall come and see, if the plague be 'pasah' (have recurred) in the house — he shall then command that they take out the stones" etc., [as Rashi would have it],⁠20 for this verse [and the priest shall come …] is connected with the verse [43] immediately preceding it, stating, if the plague come again … after that the stones have been taken out at the end of the first week or the second week, when the priest comes, and he sees its recurrence, it is a malignant leprosy. Then Scripture further states, And if the priest shall come in,⁠21 that is, at the end of the second week mentioned above [in (44)], and see it, and, behold, the plague hath not recurred22 in the house, after that the house was plastered; then the priest shall pronounce the house clean, since it is healed of the plague, that is to say, it did not recur. Thus we now derive the principle that if a plague remained as it was during the first week and the second week, he removes the stones, scrapes away and replasters, and gives it another week, and if the plague returns, he demolishes the house. This is the correct interpretation of the verses in accordance with the [Rabbinical] interpretation thereof, for it is impossible to cut them, so to say, with a knife23 placing later verses first and earlier verses later, in a manner which is not all their meaning.
It is further possible that we say as a correct interpretation of the verses on this subject, that the term pasah in this section [which deals with leprosy in a house], is like parach, both of them being an expression of "sprouting.⁠" Where a plague exists already, the term pasah denotes its growth and extension, and where there is no plague, it means its [original] sprouting and [subsequent] recurrence, since it is all a matter of growth. Onkelos also has rendered all [expressions of pasah] as oseiph (adding), and the term tosepheth (addition) is used of a growing thing which is added to another, such as in the expressions: 'v'nosaph gam hu' (they be added also) to our enemies;24 'v'nosphah nachalathan' (then will their inheritance be added),⁠25 and it may also be used of a matter which "returns,⁠" such as: the Eternal 'yosiph' (will set again) His hand;26 and they prophesied 'v'lo yasaphu' (but they did so no more),⁠27 meaning that [Eldad and Meidad] did not prophesy any more. Thus the meaning of the term pasah is that the plague "returned.⁠" Now after the removing of the stones, [scraping and replastering], when Scripture speaks of pisayon [as it does in (44) and 48], the meaning thereof is "sprouting,⁠" as I have mentioned in connection with the term prichah.⁠28 If so, Scripture is stating: and if the plague came again and 'sprouted' in the house, after that the stones have been taken out … and the priest shall come and see, and, behold the plague has 'sprouted' in the house … then he shall break down the house,⁠29 for every plague that returns is a sign of confirmed impurity. And if the priest shall come in, and see that the plague has not 'sprouted' at all in the house, after the house was plastered, he shall pronounce it pure, because the plague has been healed by the removal of the stones, [scraping] and replastering.
Thus the law of a house wherein the plague recurs at the end of the first week has been explained here, that he removes the stones, scrapes and replasters, and gives it another week. If the plague returns the house is impure [and is to be demolished], and if it does not return it is pure. But where it remained at the end of the first week as it was [when he first saw it], and it recurred at the end of the second week, the law thereof was not explained in the Torah, but we derive it by means of a gzeirah shavah30 as follows: [the expression, and behold if the plague recur is found both in (44): and the priest shall come, and in (39): and the priest shall return, thus establishing that] "coming [in (44)] and returning [in (39)] are identical in regard to their law,⁠" meaning that the law of "coming" which is stated at the end of the second week, is like the law of "returning" stated at the end of the first week, i.e., that in both cases if the plague recurred, he removes the stones, scrapes and replasters and gives it another week.⁠31 Similarly, if the plague remained as it was [at the end of] the first and second weeks, and recurred [at the end of] the third week, the law thereof is not mentioned in the Torah, but it is derived by means of another gzeirah shavah:32 'v'im bo yavo hakohein' (and if the priest shall come in),⁠33 thus establishing that the priest's third coming is identical in law to his coming the second time.⁠34 Thus the verses are explained in line with their simple meaning, while the [Rabbinical] interpretations were derived by a gzeirah shavah35 taught to Moses on Sinai. And that which the Rabbis said in the Torath Kohanim:⁠36 "What does Scripture refer to? etc.⁠" [from which you might think that these interpretations were originally established by the Rabbis, and not based on the gzeirah shavah taught to Moses on Sinai], is merely a Rabbinical support, since they wanted to find a basis in the Scriptural text for that principle which they had received by tradition established by the gzeirah shavah.⁠37 Similarly, what the Rabbis said there:⁠38 "If we are eventually to include a plague which recurred, even though it did not extend [in the law requiring the removal of the stones etc.], why then does Scripture say, And the priest shall come and see, and behold, if the plague be 'pasah' (extended)?⁠39 Leave it.⁠"40 That is to say, we are to leave here the plain meaning of the verse and follow the interpretation, but not that we are to uproot the verse from its place and explain it as referring to another place. This is what appears to me to be correct in the meaning of this Scriptural section, so that the words of the Sages be upheld, and it is a fitting and appealing interpretation.
1. Above, 13:12; 20.
2. Above, 13:47.
3. I Samuel 16:16.
4. Torath Kohanim, Metzora 7:1.
5. Further, (43).
6. Above, 13:12.
7. Numbers 17:23.
8. Above, 13:47.
9. Above, 13:57.
10. Further, (43).
11. Further, (43).
12. Torath Kohanim, Metzora 7:1; 3.
13. Further, (43).
14. Further, (43).
15. Further, (43).
16. The expression u'va hakohein of (44), which is generally translated "'and' the priest shall come,⁠" Ramban interprets to mean "'or' the priest shall come.⁠" See further, Note 95, on the significance of this interpretation.
17. The Hebrew word is pasah, which is generally translated as "spread.⁠" But Ramban has already explained above that in this section dealing with leprosy of a house, the term means "recur" and not "spread.⁠" See Note 95.
18. (45).
19. Ramban thus avoids a great exegetical difficulty which Rashi found in these verses. Principally it is as follows: (44) states: And the priest shall come and see, and, behold, the plague be 'pasah' in the house, it is a malignant leprosy; it is unclean. This is followed by (45) which states: And he shall break down the house etc. Now Rashi, who interpreted the word pasah here in (44) in the same way as in leprosy of man, meaning that "it spread out,⁠" found this difficulty: since the Rabbis have said that every plague that recurs in a house after the removal of stones, scraping and replastering, is a sign of impurity, and requires the whole house to be demolished, why then does the verse state here pasah, since the same law applies even if the plague did not spread out? Accordingly Rashi transposed the order of the verses, placing (45) [And he shall break down the house …] after (43) [And if the plague come again …], and (44) [And the priest shall come …] after Verses 46 and 47 [and he that eateth in the house …]. Ramban later remarks that this transposition of the verses is like "cutting the verses with a knife.⁠" Ramban on the other hand explained the verses on these two premises: (a) the term pasah in this section on leprosy of a house, means "recur,⁠" and not "spread.⁠" (b) 'u'va hakohein' in (44) does not mean "then the priest shall come,⁠" or "and the priest shall come,⁠" but rather "or the priest shall come.⁠" Thus (43) speaks of the recurrence of the plague at the end of the first week [after the removal of the stones etc.], and (44) speaks of the case when it recurred at the end of the second week. In each of these cases the law is as stated in (45): And he shall break down the house … Thus according to Ramban all the verses are in order. The text of Ramban which follows sets forth this exposition in more detail.
20. Since Rashi explained the word pasah as "spreading,⁠" he was also forced — besides transposing (44) [And the priest shall come and see …] to follow after (47) as mentioned above — to explain that if at the end of the second week after the house was shut up, the priest found that the plague has spread then (40) (!) reapplies: then the priest shall command that they take out the stones … and he gives it another week. If it returns, he demolishes the house, and if it does not return, it is pure. [[illegible]] It is this re-introduction of (40) here in the order of the verses that Ramban finds unnecessary, as explained in the text.
21. (48).
22. Here too (in (48)) the word is pasah, which Rashi would explain as "spread" or "extended" [and it is so rendered in most translations], but Ramban explains it as meaning "recur.⁠"
23. Reference is to Rashi's exposition of the verses. See above, Note 95.
24. Exodus 1:10.
25. Numbers 36:4.
26. Isaiah 11:11.
27. Numbers 11:25.
28. In the beginning of this verse, in the text before Note 88.
29. Verses 43-45.
30. Literally: "a similarity of phrases.⁠" It is one of the Thirteen principles of exegesis established by Rabbi Yishmael, by which the Torah is expounded (see above, Note 64). Thus where a similarity of phrases occurs in two different texts, the strictures mentioned in one text may equally apply to the second text, even though they are not mentioned there. It is important to note in this connection that an analogy from such congruent expressions cannot be established of one's own accord; it must be an authorized tradition that this similarity of phrases is to be applied, in order to establish such an analogy.
31. This is clearly stated in (40) with regard to the end of the first week. The above analogy establishes that the same law applies to the end of the second week, although it is not clearly specified.
32. Literally: "a similarity of phrases.⁠" It is one of the Thirteen principles of exegesis established by Rabbi Yishmael, by which the Torah is expounded (see above, Note 64). Thus where a similarity of phrases occurs in two different texts, the strictures mentioned in one text may equally apply to the second text, even though they are not mentioned there. It is important to note in this connection that an analogy from such congruent expressions cannot be established of one's own accord; it must be an authorized tradition that this similarity of phrases is to be applied, in order to establish such an analogy.
33. (48).
34. The root bo (coming) together with the verb yavo (he will come) suggest two "comings" — thus making the priest's coming into the house to examine the status of the plague at the end of the third week, comparable in its law to that of his second visit, as explained in the text.
35. Literally: "a similarity of phrases.⁠" It is one of the Thirteen principles of exegesis established by Rabbi Yishmael, by which the Torah is expounded (see above, Note 64). Thus where a similarity of phrases occurs in two different texts, the strictures mentioned in one text may equally apply to the second text, even though they are not mentioned there. It is important to note in this connection that an analogy from such congruent expressions cannot be established of one's own accord; it must be an authorized tradition that this similarity of phrases is to be applied, in order to establish such an analogy.
36. Torath Kohanim, Metzora 7:7.
37. Literally: "a similarity of phrases.⁠" It is one of the Thirteen principles of exegesis established by Rabbi Yishmael, by which the Torah is expounded (see above, Note 64). Thus where a similarity of phrases occurs in two different texts, the strictures mentioned in one text may equally apply to the second text, even though they are not mentioned there. It is important to note in this connection that an analogy from such congruent expressions cannot be established of one's own accord; it must be an authorized tradition that this similarity of phrases is to be applied, in order to establish such an analogy.
38. Ibid., 6.
39. (44). See also above, Note 98.
40. I.e., "This is not the proper place of the verse, since that verse speaks of the case of a plague that remained as it was during the first week, to which the priest has therefore given a second week to be shut up, and at the end of the second week he comes and sees that it has spread.⁠" See above, Note 96, that Rashi transposed (44) and read it after (47). This is all predicated upon the interpretation of the term pasah as meaning "spreading" or "extending.⁠" The phrase in the Torath Kohanim hanach lo ("Leave it") is therefore interpreted as explained above [on the basis of the Rabad's commentary there, which follows Rashi's interpretation]. Ramban who has explained the term differently, as explained above in the text, is therefore bound to give a different interpretation of the expression in the Torath Kohanim, which now follows in the text: "That is to say, that we are to leave etc.⁠"
ואם ישוב הנגע – יכול בו ביום חזר יהא טמא ת״ל ושב הכהן כלומ׳ יכול חזר בו הנגע בו ביום שחלץ וקצה וטח יהא טמא. עו׳ פרש״י ז״ל גבי ובא הכהן וראה והנה פשה יכול לא יהא החוזר טמא אלא א״כ פשה וגו׳ כלומ׳ יכול אם חלץ וקצה וטח וחזר הנגע בעיניו שלא יהא טמא אלא א״כ פשה. עוד פרש״י ז״ל מה להלן טמא את החוזר אע״פ שאינו פושה אף כאן וכו׳ כלומ׳ מה להלן בבגדים טמא את החוזר אע״פ שאינו פושה כדכתו׳ בפרש׳ תזריע והנגע לא פשה טמא הוא וגו׳ אף כאן וכו׳. עוד פרש״י א״כ מה ת״ל והנה פשה אין כאן מקומו של מקרא זה אלא ונתץ הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע כלומ׳ וראוי לכתו׳ ובא הכהן וראה והנה פשה אחר והאוכל בבית כמו שפרש״י לקמן ואין לקבעו בין שני שטות שהרי כל הענין מחובר ואין להפסיק בנתים גם אין לקבעו אחר ואם בא יבא הכהן משום דבעי לסמוך ולקח לחטא את הבית אל כי נרפא הנגע דסליק מיניה ואגב גרר׳ ו׳ דונתץ נקטיה הכא דזמנין דמקיים בה ונתץ הבית כגון שחזר הנגע שחלץ וקצה וטח כמו שפרש״י וחזר לא נותץ לא חזר טהור וכו׳ עוד פרש״י יכול יתצנו כמו שסמך ונתץ את הבית ת״ל ושב הכהן ובא הכהן. נלמד ביאה משיבה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה וכו׳ כלומ׳ מה שיבה האמורה גבי שבוע ראשון שכ׳ בו ושב הכהן ביום השביעי וגו׳ חולץ דכתו׳ וחלצו האבנים וקוצה דכתוב ואת הבית יקציע וטח דכתו׳ וטח את הבית ונותן לו שבוע לראות אם יחזור הנגע בעיניו שיהא נות׳ כדכתו׳ ואם ישוב הנגע ונתץ הבית כדפרש״י לעיל אף ביאה האמורה כאן ובא הכהן דמייה בעומד בהסגר שבוע ראשון ופשתה בהסגר שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי לראות אם יחזור הנגע בעיניו נותץ הבית. ואם לא יחזור טהור. עוד פרש״י ומנין עמד בזה ובזה כלו׳ לא פשה בשני הסגרות אלא עמד בשעורו הראשון שהיה תחלה כשבא הכהן לראותו מנין שיהא חולץ וכו׳ ת״ל ואם בא יבא במה הוא מדבר אם בפושה הראשון כלו׳ בהסגר שבוע ראשון הרי אמור כלו׳ מן ושב הכהן ואם בפושה בשני הרי אמור כלו׳ מן ובא הכהן הא אינו או׳ ואם בא יבא הכהן אלא את שבא בסוף שבוע א׳ ובא בסו׳ שבוע ב׳ וראה והנה לא פשה כלו׳ היינו עמד כזה וכזה עו׳ פרש״י הרי אני דן משתי ביאות כיצד ביאה אמורה למעלה כלו׳ ובא הכהן וביאה אמורה למטה כלו׳ ואם בא יבא הכהן מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו שפרש״י מגזרה שוה דביאה וישיבה אף ביאה האמורה למטה דמיירי שעמד כזה וכזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי ואחר כך וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע כשלא חזר הנגע אבל אם חזר נותץ כמו שפרש״י גבי כל ימי הסגיר אותו וז״ל לא ימים שקלף את נגעו כלומר ימים הנוספים אחר ההסגר. עו׳ פרש״י יכול שאני מוציא מוחלט שקלף את נגעו ת״ל כל ימי כלו׳ יכול שאני מוציא את שהוחלט לנתיצה כגון שחזר הנגע אחר חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע ולא נתצו אלא קלפו שלא יהא הבא אל הבית טמא ת״ל כל ימי לרבות שהוא טמא הא לך פירוש רש״י באר הטב כפ״ח. וא״ת לדברי רש״י כיון שאין חילוק בהסגר שבוע שני בין פושה לעומד שבכל ענין צריך חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע א״כ היה לו לכתוב ובא הכהן וראה והנה פשה או עמד ולא היה צריך לכתוב אם בא יבא הכהן גם לא היה לנו צורך לעשות גזרה שוה מב׳ ביאות כמו שפרש״י ולפי הנר׳ הך קושי׳ ליתה שהרי בכמה מקומות אמרי׳ כל פרשה שנאמרה ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה נשנית ואם כדברי המקשה היה לו לכתוב אותו דבר חדוש באמירה ראשונה. ולא היתה הפרשה צריכה לאמר פעם שניה ולכתוב בה כמה מקראות יתרי׳ בשביל דבר אח׳ גם בכמה מקומות במקרא אנו למדין דבר אח׳ ממקראו׳ היתרים על יד בנין אב או גזרה שוה ואלו היה כתו׳ אותו דבר בפי׳ לא היינו צריכים למקראות היתירי׳ אלא ע״כ נתנה התורה לידרש ולקבל עליה שכר. עד״י ב״א.
ואם ישוב הנגע ופרח בבית – כתב הרמב״ן הנגע הזה שבא באבנים אחרות ובעפר אחר אינו הנגע הראשון ואינו דומה לפריחה האמורה באדם ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימי הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוני אבל הענין הזה שאינו טבע אלא נגע ומכת אלהים שתהיה רוב רעה באה במקום ההוא ולכך לא אמר הכתוב ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם אלא אפי׳ נולד במקום אחר מן הבית ואפי׳ ממראה אחר שאינו ממראה הראשון נדון כחוזר ופורח ואינו נדון כנגע חדש שנולד בתחלה וזה פי׳ בבית כי כל הבית יהיה דינו כן והטעם כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא אלא תמיד תהיה בו באחת מהמקומות להבעית את בעליו. עוד יישב פי׳ המקראות לפי המדרש בענין שאין צריך להקדים פסוקים המאוחרים ועיין בפירושיו:
ואם ישוב הנגע ופרח בבית, "and if the affliction returns and erupts in the house, etc.⁠" According to Nachmanides the affliction the Torah speaks of here does not again show up on the same stones as previously, but the same kind of affliction now appears on other stones and other earthen parts of the same house. This is different from when skin afflictions either shrunk or expanded on an afflicted person. On those occasions the Torah described changes occurring in the original symptom of the affliction. In matters of skin irregularities it is not unusual for symptoms to temporarily subside, only to resurface even more pronouncedly at a later stage of the disease. The disease not only had not disappeared, but, by penetrating more deeply into the body below the skin it had taken a firmer hold on the afflicted person. This is why the Torah here does not write: ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם, "and if the affliction resurfaces and spreads out on these stones, etc,⁠" but it writes in such a way that we understand that even if now the affliction surfaces in a part of the house that had not been afflicted at first, etc. The word בבית means that the entire house is viewed as having been potentially at risk as soon as any part of it had shown symptoms of being afflicted with this tzoraat. The reason for all this, the need to totally tear down the house, is that the רוח הרעה, the harmful atmosphere that had been responsible for the affliction first erupting, will not disappear until all the stones, etc., have been completely removed. Otherwise, there will always remain the risk that the reconstructed house would suddenly erupt with the same symptoms as had led to the partial destruction of the original house.
The Midrash explains how one can understand all the verses without having recourse to the principle that the Torah is not bound to write everything sequentially, in chronological order.
ואם ישוב הנגע ופרח בבית – כתב הרמב״ן הנגע הזה שבא באבנים האחרות ובעפר האחר אינו הנגע הראשון. ואינו דומה לפריחה האמורה באדם ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו. כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימי׳ הגוף, ואח״כ תשוב ותמשך אל העור ואל חיצונו. אבל העניין הוא שאינו טבע, אלא נגע ומכת אלהים שתהיה רוח רעה באה במקום ההוא. ובת״כ אמר אם ישוב הנגע ופרח בבית, משל חזר איש פלוני למקומו, והכונה לומר שאין ופרח האמור [כאן] פשיון, וכמו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור, אלא שהוא צומח במקום ההוא כעניין (במדבר י״ז כ״ג) פרח מטה אהרן. והמשל הוא (הוא) לרמוז הענין שאמרנו שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח כאיש שהלך לו וחזר לישב במקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן שם. וטעם הפריחה כבר פירשתיה, וכן צרעת פורחת היא בבגדים. ולכך לא אמר הכתוב ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם, אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית, ואפילו ממראה אחר שאינו ממראה הראשון נידון כחוזר ופורח אינו נדון כנגע חדש שנולד בתחלה. וזה פי׳ בבית כי בכל הבית יהיה דינו כן. והטעם כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא אלא תמיד תהיה בו באחת מהמקומות להבעית את בעליו. וכן אמרו בת״כ אין לי אלא מקומו, מניין לרבות את כל הבית ת״ל בבית, אין לי אלא במראיו שלא במראיו מניין ת״ל ופרח. ועניין הכתובים האלה כפי המדרש, ואם ישוב הנגע ביום הז׳ וחזר בבית אחר חל. האבנים והקצות והטוח או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון צרעת ממארת היא, ונתץ את הבית כלומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם. ולא הוצרך לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה וחלצו את האבנים וכל הפרשה כי הכתוב נמשך למעלה לומר אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון צרעת ממארת היא. ואמר עוד ואם יבא הכהן בביאה השנית הנזכרת וראה (וראה) והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו, כלומר שלא חזר בו ונלמד שהעומד בעיניו בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר נותץ, וזה תיקון המקראות במדרשם שאי איפשר לחתכם בסכין ולהקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמע. ויתכן עוד שנאמר בתיקון העניין הזה כי פשה במקום הנגע כטעם פרח ושניהם עניין צמיחה. כי כשיש שם נגע אמר פשה בגדולו והתפשטו, וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו כי הכל עניין גדול, וכן אונקילוס פתר בכולן אוסיף ולשון תוספת יאמר בדבר הגדול ונוסף על האחר, וכגון (שמות א׳ י׳) ונוסף גם הוא על שונאינו, (במדבר ל״ו ד׳) ונוספה נחלתן. ויאמר בדבר החוזר, כגון (ישעיהו י״א י״א) יוסיף י״י שנית ידו, (במדבר י״א כ״ה) ויתנבאו ולא יספו לא חזרו עוד להנבא, והנה עניינו שחזר הנגע, והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב פשיון יהיה עניינו כטעם צמיחה כאשר הזכרתי במלת פריחה, ואם יאמר הכתוב ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ האבנים ובא הכן וראה והנה צמח הנגע בבית.
(מג-מד) ואם ישוב הנגע וגו׳ עד טמא הוא – הנה מה שאמר: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית, רוצה לומר אחר ההסגר, ביום השביעי; וזה, שכבר אמר אחר זה: ׳ואם בֹּא יבֹא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטֹח׳ (פסוק מח), ואם לא היה שם הסגר מה זאת הביאה שיבוא הכהן לראות הבית והנה אין בו נגע? ולזה הוא מבואר שכבר יסגירו הבית אחר הטיחה שבעת ימים; ואם נראה שם נגע בשיעור נגעי בתים, הנה נשפוט שצרעת ממארת היא לכללות הבית, והבית כולו יהיה טמא, לא מתוכו לבד. ויתבאר ממה שקדם בנגעי בגדים, שאם נראה הנגע באבנים ששמו שם מחדש, הנה יוציאו האבנים ההם עם שאר אבני הבית חוץ לעיר; ואם נראה בשאר אבני הבית - לא יוציאו חוץ לעיר האבנים ששמו בו מחדש, אבל שאר כל האבנים.
(מג-מה) ואם זה לא יספיק כי ישוב ופשה אחרי חלוץ האבנים ואחרי הטוח הבית צרעת ממארת היא ונתץ את הבית ולא יתמיד עוד שם הישיבה. וכמו שאמר הנביא מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי (ירמיהו ט׳:א׳). והמשורר אמר הנה ארחיק נדוד וגו׳ (תהלים נ״ה:ח׳).
הקצות לשון העשות. פי׳ מבנין נפעל שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע ואם היה כתוב אחר החלץ האבנים היה גם כן שב אל הבית שקבל החליצה כמו שקבל הקציעה והטיחה אבל עכשיו שכתב חלץ שהוא מבנין פועל הדגוש על משקל דבר כבד צריכים אנו לומר שהוא שב אל הפועל שחלץ אותו לא אל הבית שקבל:
יכול חזר בו ביום יהא טמא ת״ל ושב הכהן ואם ישוב מה שיבה האמו׳ להלן בסוף שבוע אף שיבה האמור כאן בסוף שבוע. בת״כ פי׳ יכול אם חזר הנגע ביום שטח הבי׳ יהא טמא וטעון נתיצה דשב קרינן ביה ת״ל ושב ואם ישוב שיבה שיבה לגזרה שוה מה שיבה האמור להלן הוא בסוף שבוע דכתי׳ ושב הכהן ביום השביעי אף כאן אם ישוב הנגע בסוף שבוע דדוקא אם חזר בסוף שבוע לאחר שחלץ וקצה וטח טעון נתיצה אבל אם חזר בו ביום שחלץ או באמצע השבוע אינו טעון נתיצה דדילמא עד סוף השבוע יסור הנגע למדנו מכאן דבעי חליצה וקיצה וטיחה ושבוע אחד אחריה׳ וזהו שאמרו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

לשון העשות. אבל לא ידעתי לפרש לפי זה מלת ״את״, דלא יתכן להיות בא אחר לשון נפעל. ועוד, דאם הוא לשון נפעל, היה ראוי להיות הקו״ף בקמץ, ולא (בפתח) [בשוא]. ורש״י פירש דהוא לשון ׳העשות׳, מפני הה״א דהיא בחיריק, שאם היה לשון הפעיל היה ראוי להיות הה״א בפתח. וקשיא, דמאי אולמא, דהשתא דהוא לשון נפעל קשיא הקו״ף, דהיה ראויה להיות הקו״ף בקמץ. ועוד, דכאן שנוים ב׳; הקו״ף דהיא בשוא, ומלת ״את״ שבא אחריו, ויש לומר, דסובר דיש לדמות אל ״הטוח״ שהיא לשון נפעל. וכך יש לפרש ״ואחר הקצות״ שהקצו את הבית, וכן פירש רש״י אצל ״ויושב את משה ואהרן״ (שמות י, ח), כמו שפרשנו למעלה (שם אות ז) :
יכול חוזר בו ביום וכו׳. פירוש, אם הקצה את הבית וחלץ וטח – [ו]⁠באותו יום שב יהיה טמא, ובכלל ״ואם ישוב הנגע ופרח״ הוא, דצריך נתיצה (פסוק מה), לכך אמר תלמוד לומר ״ושב״ (פסוק לט) ״אם ישוב״ (כאן) לגזירה שוה, שאין החוזר בו ביום טמא, דשמא בסוף השבוע יסור הנגע. דכל שבא (בסוף) [בתחילת] השבוע, ולא נמצא הנגע, אף על גב דבתחילת השבוע היתה הנגע, כאילו לא היתה קרינן ביה:
לשון העשות. פי׳ מבנין נפעל, וכן הִטוח משום דנקוד ה״א בחירי״ק לשון התפעל הוא, כלומר שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע אבל חלץ את האבנים כו׳:
לשון כבד. כלומר שהוא מן האותיות הדגושים לכן הוא נקוד בחירי״ק כמו דבר כפר:
An expression of something having been done. Meaning: This is the passive conjugation (נפעל), and so too הטוח, because the ה has a חיריק it is an expression התפעל (reflexive), i.e., the house was scraped within the border of the eruption, "but [the phrase] חלץ את האבנים כו'...⁠"
Intense conjugation. I.e., it is one of the stressed letters, therefore it is vowelized with a חירי"ק, as in dibbeir (he spoke), kippeir (he atoned).
ואם ישוב – לאותן אבנים. מניין לרבות כל הבית ת״ל בבית. הנגע. ולהלן הוא אומר הנגע מה להלן ב׳ גריסין אף כו׳. ופרח. אעפ״י שלא כמראיו או יכול דווקא פשה ת״ל צרעת ממארת מה צרעת ממארת האמור בבגדים מטמא החוזר אע״פ שאינו פושה אף כו׳. יכול אפי׳ חזר בו ביום ת״ל ואם ישוב ולהלן נאמר ושב מה להלן בסוף שבוע אף כו׳. ומניין לעומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה שהוא כפושה בראשון ת״ל צרעת ממארת לג״ש מה בבגדים עומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה כפושה בראשון אף כאן כו׳.
ואם ישוב הנגע – למעלה אמר שאם פשה בשבוע ראשון יקציע הבית. ואמר עתה שאם ישוב הנגע ופרח בבית. ואמרו חכמים1 משל ״חזר איש פלוני למקומו״ כשיחזור הנגע לאותם האבנים, כלומר אע״פ שיש עמה אבנים אחרות שאינן מבית המנוגע, ישוב הנגע למקומו הראשון, ויפרח באותן האבנים שהביאו אל הבית. וזהו שאמר ״אחר חלץ את האבנים״, שזהו חדוש שהאבנים שהיה בהן הנגע חלץ מן הבית, ופרח עתה באבנים החדשות הללו. ולכן בעל הטעמים שם האתנחתא תחת ״האבנים הראשונים״.
ואחרי הקצות את הבית – גם אחר שהכרית העפר שהיה סביבות האבנים, ואחרי הטוח טיח חדש סביבות האבנים החדשות, שלא תוכל לומר שאר2 דבר מן הנגע הראשון סביבות האבנים, שעל ידי כן פרח באבנים שהביאו, אלא ששב הנגע למקומו. ורבותינו ז״ל למדו3 ממלת ״בית״, שאם נראה במקום אחר בבית כשני גריסין הרי הוא כחוזר ונותץ את הבית, ומלת ״הקצות״ מקור מן ההפעיל, וכן הטוח. ולפי שמדבר על העפר שכרתו מן הקיר, לא על מעשה הקציעה, באה מלת ״הקצות״ כמו שאמר למעלה ״הקצו״, לא כדברי רשב״ם ז״ל.
1. תורת כהנים, מצורע, ז, ד.
2. נשאר.
3. תורת כהנים, מצורע, ז, ד.
ואם ישוב הנגע – אעפ״י שיש עתה אבנים אחרות, ישוב הנגע למקומו הראשון, ויפרח באותן האבנים שהביאו אל הבית:
ואחרי הקצות את הבית – שלא תוכל לומר נשאר דבר מן הנגע הראשון סביבות האבנים:
אחר וגו׳ ואחרי וגו׳ – שינה המקרא בלשונו לומר אחר ואחרי, להורות על מה שלמדונו רבותינו דכשהנגע חוזר אחר חליצה קציעה וטיחה דצריך נתיצה לבית, הוא בכל ענין, בין שהיתה החליצה הקציעה והטיחה אחר הפשיון בהסגר שני, בין שהיתה בפשיון שבהסגר שלישי, כגון שבראשון ושני עמד הנגע בעיניו, דלעולם אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקציעה וטיחה, בין שהיתה החליצה בהסגר שני הסמוך להסגר ראשון בין שהיתה מופלגת מהסגר ראשון, הנה להורות ע״ז באו הנך תרי לישני, אחר ואחרי, שאחד מהם על אחר הסמוך ואחד על אחר המופלג (עי׳ ב״ר פמ״ד ב׳), ולהיות שהחליצה והקציעה והטיחה שלשתן כדבר אחד הם, שאין אחד בלתי שנים האחרים, לכן כשגילה המקרא באחד מהם על הסמוך ובאחד על המופלג, ידענו דבכולם אין חילוק בין סמוך למופלג.
חִלֵץ והקצות – בחירק במקום פתח, כמו עד השמידך אותם, וכן תחלת דִבֶר ה׳ בהושע {הושע א׳:ב׳} וכן כל ימי הִסגיר אתו {ויקרא י״ד:מ״ו}.
ואם ישוב – בסוף שבוע שני של הסגר, כדוגמת האמור לעיל: ״ושב הכהן ביום השביעי״ (פסוק לט; עיין תורת כהנים).
הִקְצוֹת – צורה יוצאת דופן. בבניין נפעל יש לומר: ״הִקָּצוֹת״; ובהפעיל: ״הַקְצוֹת״.
[קג]
ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים – לשון ״שיבה״ מורה תמיד ששב אל המקום או הענין שהיה בו תחלה, ופה יש לומר ששב הנגע בבחינת הבית ויש לומר ששב בבחינת המקום הפרטי שהיה שם תחלה. וממ״ש ״אחר חלץ את האבנים״ משמע שמדבר בבחינה הפרטית, שהגם שחלצו את האבנים ושמו אחרים תחתיהם שב למקום שהיה שם על האבנים החדשים. ולזה כוון בעל הטעמים ששם האתנחתא על מלת ״האבנים״. וז״ש כשיחזור הנגע לאותן האבנים. ובכל זאת ממ״ש ״ופרח בבית״ מדבר גם בבחינת המקום הכללי שהיה תחלה בבית ושב לשם וז״ש מנין לרבות את כל הבית ת״ל בבית. וממ״ש ״ואם ישוב הנגע״ בה״א הידיעה מוסב על הנגע שהזכיר תחלה – ״והנה הנגע בקירות הבית״ – שלמדנו (בסימן פז) שהוא כשני גריסין.
[קד]
ואם ישוב הנגע ופרח בבית – כבר בארתי (תזריע סימן קג) שלשון ״פריחה״ לא יבא על הויית העצם רק על גדולו והפרותו. ולכן בכל מקום שבא לשון פריחה בנגעים פירשו חז״ל על הפשיון שהנגע פורחת ומתרבית ועושה פרי. אולם במקום שאי אפשר לפרשו על הפשיון פירשוהו מענין הוראה ההשאלית שיש לשם ״פרח״ על מיני הגוונים השונים כמו ״ציצים ופרחים״ וכמ״ש בספרא תזריע (פרק טז משנה ז) ״פורחת״ – כמראה ושלא כמראה, וכמו שכתבנו שם (סימן קעז). וכן פירשו פה שפעל ״פרח״ בא על חילוף מיני הגוונים שהיה ירקרק ועתה בא במראה אדמדם או להפך. ואמר (במשנה ד) שהלא יש לפרש מ״ש ״ופרח בבית״ הוא מענין פשיון כהוראתו הפשוטה וכמ״ש (פסוק מד) ״ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית״ שמורה שבנגע החוזר צריך שיפשה דוקא, וזה שכתוב ״ואם ישוב הנגע״ היינו שיחזור וגם ״ופרח בבית״, היינו שיפשה על שיעור שהיה תחלה. על זה השיבו שקבלו גזירה שוה מ״ש ״צרעת ממארת הוא״ שהוא הלשון עצמו שתפס בצרעת הבגד להורות שדיניהם שוה שהחוזר מטמא אפילו בלא פשיון. וכבר בארנו (תזריע סימן קעב וסימן קעה) שמה שנשתנה דין צרעת הבגד מדין צרעת הבשר (שבכולם אם עמד בעיניו ולא פשה עד סוף ימי הסגרם טהור ובבגד טמא) מפני שבבגד הגם שאינו פושה על שטחו הוא פושה בעומק הבגד כמו שכתוב שם ״פחתת הוא בקרחתו״ שפירושו שפוחת ומעמיק בעמקו. ופי׳ בספרא (שם פרק טו מ״ח) פחתת מענין שקיעה בעומק. וכן בנגע הבית אמר ״שקערורות״ שהוא מענין שקיעה בעומק (כמ״ש למעלה סי׳ פט), ואם כן גם פה שייך הדין של צרעת הבגד שאף שלא פשה בסוף – טמא. ושלכן אמר בשניהם ״צרעת ממארת״ מענין ארירה ומענין סילון ממאיר שנוקב ומעמיק. (וחוץ מזה הסברה מורה דבנגעי בשר שטהור אם לא פשה עד סוף ימי ההסגר, לא פשה בשום פעם, אבל פה שתפס הכתוב שפשה בראשון, אם נאמר שאחר חליצה וקוצה אם שב בלא פשיון טהור אינו דומה לשום אחד מהנגעים). ובכל זאת צריך הגזירה שוה דאי אפשר ללמדו מן הדין מצרעת הבגד דשם החמיר שישרף בהסגר ב׳ שבועות. ועל זה אמר (במשנה ד וה׳) ודין הוא וכולי הין אם החמיר וכולי.
[קה]
ואם ישוב הנגע ופרח בבית וכולי ובא הכהן וראה והנה פשה – הנה בארנו בסימן הקודם שבנגע החוזר אין צריך שיפשה על שיעור הקודם ומה שכתוב ״וראה והנה פשה״ היינו שחזר הנגע וזה נקרא ״פשיון״ שנתוסף על מה שהיה תחלה על האבנים שחלצו ועתה בא גם על האבנים שהושמו תחתיהם. אולם למה תפס לשון ״פשיון״, שיש בו מקום לטעות, יתבאר אחרי זה. וזה שנאמר בספרא (משנה ו) אם סופנו לרבות את החוזר מה ת״ל ״ובא הכהן וראה והנה פשה״ – הנח לו ר״ל שזה ידרוש אחר כך (במשנה ז). והנה לא בארה התורה בפירוש שאחר החליצה וקוצה וטיחה יסגיר שבעת ימים ויש לומר שמ״ש ״ואם ישוב ופרח הנגע בבית״ הוא אפילו אם חזר בו ביום, אך הלא במה שכתב אחר כך ״ואם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה וטהר את הבית״ בודאי יש זמן מתי יבא ובודאי זמנו ז׳ ימים כמו בכל הנגעים. והוא הדין בצד הראשון שפשה היינו אחר ז׳ ימי הסגר וחז״ל סמכוהו עמ״ש ״ואם ישוב הנגע״ שלשון ״שיבה״ דומה למ״ש ״ואם ישוב הכהן״ שהוא בסוף ז׳ (זה פירוש משנה ו). (פירוש משנה ז) והנה הכתוב לא באר רק אם פשה בסוף ימי ההסגר שאז חולץ וקוצה וטח ולא באר איך הדין בלא פשה, שאין לומר שבזה טהור דהא אמר בפסוק ״ואם בוא יבא הכהן והנה לא פשה אחרי הטוח את הבית וטהר״ מבואר שקודם טיחה אין מטהר על ידי שלא פשה. וכן אין לומר שגם בזה חולץ וקוצה וטח דהא אמר ״וראה והנה פשה וחלצו את האבנים״. ועל כרחנו שבזה יסגיר שנית, ודינו כמו בצרעת הבגד שאם לא פשה בראשון מסגיר שנית. אמנם למה סתמה התורה? והלא מלבד שהיה ראוי לפרש זאת הלא יש לומר גם כן שאם עמד בראשון ופשה בשני יתוץ הבית כיון ששבוע שני חמור שאם עומד בשני חולץ וקוצה וטח כמו שיתבאר (במשנה ח) אם כן יש לומר שבפשה נותץ! והשיבו שהתורה רמזה דין זה במ״ש ״ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ...ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית״ שכבר התבאר שבנגע החוזר אין צריך שיפשה, וכבר שאל (במשנה ו) אם סופנו לרבות את החוזר מה ת״ל ״ובא הכהן וראה והנה פשה״, ועל כן פירשו חז״ל שמה שכתב ״ובא הכהן וראה והנה פשה״, וא״ו של ״ובא״ ושל ״וראה״ אינו וי״ו המהפכת העבר לעתיד, רק הוא וי״ו החיבור, ופירושו אחרי חלץ ואחר הטוח ואחר שבא הכהן וראה כבר קודם החליצה והטיחה שפשה, אם אחר כל זה ישוב הנגע ופרח בבית – ונתץ. אולם לענין מה אמר זה? אם מדבר בפושה בראשון, הלא זה מבואר בכתוב שהחליצה הוא אחר שבא הכהן וראה והנה פשה, ועל כרחנו שבא לרבות אם עמד בראשון ופשה בשני וכיון שאמר סתם ״ובא הכהן וראה והנה פשה״ דהיינו בין פושה בראשון ובין בשני, ידעינן שפושה בשני דינו כפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח, כי הלשון ״ובא הכהן וראה והנה פשה״ דומה ללשון ״ושב הכהן וראה והנה פשה״ ומזה ידעינן שמ״ש ״ובא הכהן וראה והנה פשה״ הוא עבר שכבר נשלם ר״ל שקודם החליצה והטיחה בא כבר ״וראה והנה פשה״ שאז נותץ (כמו ״כי פקד ה׳ את עמו״ (רות א׳:ו׳) שהיא עבר שכבר נשלם לפני השמיעה). (ביאור משנה ח ט י) ועדיין לא ידענו מה דין אם עמד בראשון ובשני, שיש לומר שכמו שאם עמד בראשון מקילינן להסגיר עוד שבוע, כן אם עמד גם בשני נטהר לגמרי. והוכיחו דין זה ממ״ש בפסוק מח ״ואם בוא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע״ ויוכיח זה בשתי פנים: (א) לפי הפשט דהא אמר שרק אחרי הטוח את הבית מועיל אם לא פשה ובאר הטעם מצד שנרפא הנגע שרפואה לא יצדק רק אחר הטיחה שלא שב הנגע, מה שאין כן אם עמד בעיניו ולא פשה קודם הטיחה – לא נרפא הנגע [כי בנגעי בשר שמטהר בלא פשה בסוף ימי ההסגר אינו מטעם רפואה, רק מטעם שעל ידי שלא פשה נודע שאינו צרעת כמ״ש (תזריע יג ו) ״ולא פשה הנגע וטהרו הכהן מספחת הוא״, ושם כג׳ וכח׳ – ״צרבת השחין הוא״, ״שאת המכוה הוא״] (ב) וממ״ש ״ואם בא יבא הכהן״ במקור לפני הפעל מורה שבא ב׳ פעמים והוא אם עמד בראשון שנותן לו שבוע שני, שזה רמז בלשון ״ביאה״ כמו שלמדו ממ״ש ״ובא הכהן וראה והנה פשה״ ובזה אמר שאם ״בא יבא״ בכפל, אז אין מועיל ״לא-פשה״, רק אחרי הטוח, לא אם ״לא-פשה״ בסוף שבוע שני שלא נרפא הנגע. וז״ש (במשנה ח) ת״ל ובא ואם בא יבא הרי כאן ב׳ ביאות וכולי אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני (ובזה אומר) ״וראה והנה לא פשה...כי נרפא הנגע״ לא טהרתי אלא הרפוי. ועדיין לא ידעתי מה יעשה לו דיש לומר כיון שהעומד קיל מפושה יסגיר פעם שלישית (וז״ש במשנה ט ובמשנה ח מה יעשה לו וכולי הין אם החמיר בפושה בשני וכולי) ולמדו זה בדרך הדרוש ממ״ש ״ואם בא יבא וראה והנה לא פשה״ שמ״ש ״וראה והנה לא פשה״ הוא לשון בלתי מדויק דהא בנגע החוזר אין צריך פשיון כנ״ל והיה לו לומר ״וראה והנה לא שב הנגע בבית״ ופי׳ שבא ללמד שאם בא יבא כהן ביאה אחר ביאה וראה שלא פשה, והיינו אם עמד בראשון ובשני, אז אחרי הטוח את הבית יטהר את הבית – מבואר שגם בביאה השני בסוף שבוע ב׳ צריך טיחה. וז״ש (במשנה י) ת״ל ובא ואם בא יבא הרי כאן ב׳ ביאות וכולי. (ביאור משנה יא) ור׳ ישמעאל לא סבירא ליה דרשות אלה כי מ״ש ״ובא הכהן וראה והנה פשה״ הוא לדעתו על נגע החוזר וכמ״ש הרמב״ן ז״ל שמלת ״פשה״ לשון תוספות נאמר על דבר נוסף על אחר כמו ״ונוסף גם הוא על שונאינו״, ״ונוספה נחלתן״, ונאמר על דבר החוזר כמו ״יוסיף ה׳ ידו שנית ויתנבאו ולא יספו״ שפירושו לא חזרו עוד להנבא, וכן כאן נאמר על החזרה. או כמ״ש המבארים שכל שיבת הנגע הוא פשיון שהרי חלצו האבנים שהיה בהם הנגע ושמו אבנים אחרים תחתיהם והרי הנגע החדשה שבאה עתה על האבנים הוא עודפות על הנגע הראשון, ולפי זה אין לדרוש מלשון זה דבר, רק ר׳ ישמעאל למד כל זה מצרעת הבגד, אחר שפה כתוב לשון ״צרעת ממארת״ כלשון שכתבו בצרעת הבגד ידעינין שדין שניהם שוה. ומזה ידעינן שמה ששם בפושה בראשון שורף הבגד ופה חולץ האבנים הוא ענין אחד דחליצת האבנים שבם הנגע עומד במקום שריפת הבגד. ושם מבואר שאם לא פשה בראשון מסגיר, ובשני – בין פשה ובין לא פשה – שורף הבגד, וכן בצרעת הבית אם לא פשה בראשון מסגיר ובסוף שבוע שני – בין פשה בין לא פשה – חולץ האבנים, שזה במקום שריפת הבגד. אולם בנגע החוזר שהדין הוא שיתוץ הבית אי אפשר ללמוד מדין בגד ששם בנגע החוזר שורף הבגד ובבית הרי חליצת האבנים עומד במקום שריפת הבגד, ולפי זה יש לומר שמה שבארה תורה שבבית בנגע החוזר נותץ, הוא רק בדין המבואר בכתוב שהוא אם חזר אחר שפשה בראשון, לא בדין אם חזר אחר שבוע שני (שאין מבואר בכתוב ורק נלמד מבגד), יש לומר שבזה בנגע החוזר חולץ האבנים כמו שבבגד שורף הבגד. ולמדו ר׳ ישמעאל ממ״ש ״אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח״ שמה שכתוב ״אחרי הקצות ואחרי הטוח״ הוא למותר ובא ללמד שתמיד כשחזר הנגע אחר חליצה וקוצה וטיחה נותץ בכל ענין, שבין שהיה החליצה וקוצה וטיחה אחר פשה בראשון, בין שהיה אחר פושה בשני ואחר העומד בשני, דאם הדין הוא דוקא אם היה החליצה אחר פשה בראשון לבד היה לה להתורה לבאר זה בפירוש אחר שהאריך לבאר כל הפרטים – ״אחר חלץ ואחר הקצות ואחר הטוח״ היה לו לפרש גם כן ״ואחר שפשה בראשון״ כיון שירד לבאר כל הפרטים שקדמו להחזרה. מדוע עזב מלבאר פרט זה אחר שפשה בראשון? ועל כרחנו שרק החליצה וקוצה וטיחה הוא תנאי מוכרח, לא זולת זה, שכל שחלץ וקצה וטח וחזר הנגע שנית צריך נתיצה. (ביאור משנה יב) וכבר בארנו (באה״ש פרק טו) שאין מדרך הלשון להחזיר את השם בכל פעם וכשמחזיר את השם ידרשהו פעמים רבות שרומז על דבר שזולת השם הראשון וכן במ״ש ״ולקח לחטא את הבית״ ולא אמר ״לחטא אותו״ דרשו שמלמד שבכל מקום שיצטרך חיטוי (אף שלא בענין שדבר עד הנה מנגע החוזר, רק אם כהה או הלך בשני, גם כן יחטא בצפרים. ומ״ש מכאן אמרו עשרה בתים הם הוא משנה (ריש פרק יג דנגעים) והם (א) כהה בראשון, (ב) הלך בראשון, (ג) כהה בשני, (ד) הלך בשני, (ה) פשה בראשון וחזר אחר חליצה וטיחה, (ו) לא חזר, (ז) פשה בשני וחזר, (ח) לא חזר, (ט) עמד בזה ובזה וחזר, (י) לא חזר. וכולהו למדין מקראי כנ״ל לבד קליפה דכהה בראשון לא נמצא בקרא וכתב הר״ש סוף פרק י״ב דנגעים שמא מדכתיב ״כי נרפא הנגע״ דמשמע דאין טהרת הבית אלא בריפוי עיי״ש.
אחר חלץ – שורש חלץ הוראתו הוציא, וכן וחלצה נעלו (פרשת כי תצא), וכן חלוצים תעברו (פרשת דברים) מובחרים ומוצאים מתוך אחיכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

מוני המצוותספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןמנחת יהודהטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(מד) וּבָא֙ הַכֹּהֵ֔ן וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בַּבָּ֑יִת צָרַ֨עַת מַמְאֶ֥רֶת הִ֛וא בַּבַּ֖יִת טָמֵ֥א הֽוּא׃
then the priest shall come in and look; and behold, if the plague has spread in the house, it is a leprous malignancy in the house. It is unclean.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קצ] 1ובא הכהן, תנא דבי ר׳ ישמעאל ושב הכהן (פס׳ לט) ובא הכהן, זו היא שיבה זו היא ביאה. (עירובין נא.)
[קצא] 2צרעת ממארת, אבנים מנוגעות (שהן טמאות, פנ״מ) שעשאן סיד, אית תניי תני עלו מטומאתן, ואית תניי תני לא עלו מטומאתן. מאן דאמר עלו מידי טומאתן הרי אלו מותרות, ומאן דאמר לא עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות. אפילו כמאן דאמר עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות, דכתיב צרעת ממארת, תן בו מארה ואל יהנה ממנו. (ירושלמי ערלה פ״ג ה״ג)
(מד-מה) [קצב] 3טמא הוא ונתץ את הבית... והבא אל הבית, אמר רב פפי משמיה דרבא, סנדל המוסגר (שפרחה בו הצרעת) לא תחלוץ בו (בימי הסגרו), ואם חלצה חליצתה כשרה, סנדל המוחלט לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה פסולה (דלשריפה קאי ואנן שיעורא בעינן חופה את רוב רגלו והאי כתותי מיכתת שיעוריה). רב פפא משמיה דרבא אמר אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה. מיתיבי בית המוסגר מטמא מתוכו (במגע, ואע״ג דלא נכנס גופו לתוכו דליהוי טמא משום והבא אל הבית) והמוחלט מתוכו ומאחוריו, וזה וזה מטמאין בביאה (אם נכנס דרך ביאה כיון שנכנס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית ומקראי נפקא לן בתו״כ דמוסגר מטמא מתוכו ולא מן אחוריו ובמוחלט כתיב טמא הוא הוסיף לו טומאה אחרת לומר לך שמטמא מאחוריו), ואי ס״ד כדמכתת דמי, והא בעינן והבא אל הבית וליכא, שאני התם דאמר קרא ונתץ את הבית, אפילו בשעת נתיצה קרוי בית. (יבמות קג:)
1. ראה לעיל אות קפ וש״נ.
2. ראה תו״כ לעיל פי״ג, נא בנגעי בגדים, מדרה״ג כאן, תוספתא ערלה פ״א.
– רמב״ם טו״צ פט״ז ה״א: ואם שרפן ועשה מהן סיד הרי זה אסור בהנאה, שנאמר צרעת ממארת, תן בו מארה ואל תהנה בו. ושם ה״ב: בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו שנאמר (פס׳ מו) והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב, אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו שהנוגע בו מאחוריו טמא שנאמר צרעת ממארת בבית טמא הוא, וכי טהור היה, אלא להוסיף לו טומאה על טומאתו שיהיה כולו טמא ויטמא מאחוריו, וכן אבנים שיש בהן הנגע במוסגר מטמאין מאחוריהן.
3. ראה תו״כ וילקו״ש כאן. ונגעים פי״ג מ״ד.
– רמב״ם טו״צ פט״ז ה״ב: בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו, שנאמר והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב, אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו, שהנוגע בו מאחוריו טמא, שנאמר צרעת ממארת בבית טמא הוא, וכי טהור היה, אלא להוסיף לו טומאה על טומאתו שיהיה כולו טמא ויטמא מאחוריו. ובהל׳ יבום וחליצה פ״ד ה״כ: סנדל המוסגר והמוחלט וכו׳ לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצה כשרה אע״פ שהוא אסור בהנאה.
[ה]
הִין! אִם הֶחְמִיר בִּבְגָדִים, שֶׁהָעוֹמֵד בָּהֶם בְּסוֹף שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שׂוֹרֵף, יַחְמִיר בַּבָּתִּים, שֶׁהָעוֹמֵד בָּהֶן בְּסוֹף שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת אֵינוֹ נוֹתֵץ!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״, ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ (ויקרא י״ג:נ״ב), לִגְזֵרָה שָׁוָה: מַה ׳צָּרַעַת מַמְאֶרֶת׳ אֲמוּרָה בִּבְגָדִים, טִמֵּא אֶת הַחוֹזֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ פוֹשֶׂה, אַף ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ אֲמוּרָה בַּבָּתִּים, יְטַמֵּא אֶת הַחוֹזֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ פוֹשֶׂה.
[ו]
אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת אֶת הַחוֹזֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ פוֹשֶׂה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה״?
הַנַּח לוֹ, אוֹ שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת, אִם חָזַר הַנֶּגַע בּוֹ בַיּוֹם, יְהִי טָמֵא?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ (ויקרא י״ד:ל״ט).
וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע, מַה שִּׁיבָה אֲמוּרָה לְהַלָּן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, אַף כָּן בְּסוֹף שָׁבוּעַ.
[ז]
וּמְנַיִן אִם עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח, וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה״.
בַּמֵּי הוּא מְדַבֵּר?
אִם בְּפוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אָמוּר!
הָא אֵינוֹ אוֹמֵר ״וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה״ אֶלָּא שֶׁבָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּמְצָאוֹ עוֹמֵד, וּבָא בְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וּמְצָאוֹ פּוֹשֶׂה, מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ?
הֲרֵי אֲנִי דָּן: מַה מָּצִינוּ בְּפוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח, וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, אַף בְּפוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ! הִין! אִם הֵקֵל בְּפוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי הֵקֵל בְּעוֹמֵד בּוֹ, נָקֵל בְּפוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, שֶׁהֲרֵי הֶחְמִיר בְּעוֹמֵד בּוֹ, וִיהֵא הַפּוֹשֶׂה כָעוֹמֵד!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ (ויקרא י״ד:ל״ט), ״וּבָא הַכֹּהֵן״, הִיא שִׁיבָה, הִיא בִיאָה: מַה שִּׁיבָה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, אַף בִּיאָה חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ.
[ח]
וּמְנַיִן אִם עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבָא״, ״וְאִם בֹּא יָבֹא״ (ויקרא י״ד:מ״ח).
בַּמֵּי הוּא מְדַבֵּר?
אִם בְּפוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אָמוּר!
וְאִם בְּפוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, הֲרֵי אָמוּר!
הָא אֵינוֹ אוֹמֵר ״וּבָא״, ״וְאִם בֹּא יָבֹא״ (ויקרא י״ד:מ״ח)
אֶלָּא אֶת שֶׁבָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבָא בְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי.
״וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה״ (ויקרא י״ד:מ״ח), זֶה הָעוֹמֵד.
מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ?
״וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת״ (ויקרא י״ד:מ״ח).
יָכֹל יִפָּטֵר וְיֵלֵךְ לוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע״, לֹא טֵהַרְתִּי אֶלָּא אֶת הָרָפוּי.
[ט]
מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ?
הֲרֵי אֲנִי דָּן: מַה מָּצִינוּ בְּפוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, אַף בָּעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ.
[י]
הִין! אִם נַחְמִיר בְּפוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, שֶׁהֲרֵי הֶחְמִיר בְּפוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, נַחְמִיר בָּעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי, שֶׁהֲרֵי הֵקֵל בָּעוֹמֵד בָּרִאשׁוֹן, וִיהֵא עוֹמֵד כְּפוֹשֶׂה!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וּבָא״, ״וְאִם בֹּא יָבֹא״ (ויקרא י״ד:מ״ח).
הֲרֵי כָּן שְׁתֵּי בִּיאוֹת: בִּיאָה אֲמוּרָה לְמַעְלָן וּבִיאָה אֲמוּרָה לְמַטָּן.
מַה בִּיאָה אֲמוּרָה לְמַעְלָן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, אַף בִּיאָה אֲמוּרָה לְמַטָּן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ.
[יא]
מִשֵּׁם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמָרוּ: נֶאֶמְרָה ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ (ויקרא י״ג:נ״א) בִּבְגָדִים, וְנֶאֶמְרָה ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ בַּבָּתִּים.
מַה ׳צָּרַעַת מַמְאֶרֶת׳ אֲמוּרָה בִּבְגָדִים, עָשָׂה אֶת הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי כַּפּוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, אַף ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ אֲמוּרָה בַבָּתִּים, נַעֲשֶׂה הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי כַּפּוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, שֶׁיָּכֹל אֵין לִי חוֹזֵר וְנוֹתֵץ אֶלָּא אַחַר הַפּוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, וּמְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הַחוֹזֵר אַחַר הַפּוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, וְאַחַר הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ״ (ויקרא י״ד:מ״ג), וְכִי יֵשׁ חֲלִיצָה שֶׁאֵין עִמָּהּ קְצִיעָה וְטִיחָה?
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ״ (ויקרא י״ד:מ״ג)?
אֶלָּא לְרַבּוֹת אֶת הַחוֹזֵר אַחַר הַפּוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, וְאַחַר הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי.
[יב]
וּמְנַיִן לַכֵּהֶה בַשֵּׁנִי וְהוֹלֵךְ לוֹ, גּוֹלְפוֹ וְהוּא טָעוּן צִפֳּרִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת״ (ויקרא י״ד:מ״ט), הֲרֵי כָּן בֵּית אַחֵר.
מִכָּן אָמְרוּ: עֲשָׂרָה בָּתִּים הֵן: הַכֵּהֶה בָרִאשׁוֹן וְהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָהוֹר.
הַכֵּהֶה בַשֵּׁנִי וְהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָעוּן צִפֳּרִים.
הַפּוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, חָזַר וְנִתַּץ, לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים.
הַפּוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, חָזַר וְנִתַּץ, לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים.
עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, חָזַר וְנִתַּץ, לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים.
עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, חָזַר וְנִתַּץ, לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים.
[יג]
״טָמֵא״ – מַה תַּלְמוּד?
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַבַּיִת הַמֻּסְגָּר, שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מִתּוֹכוֹ, יָכֹל אַף הַמֻּחְלָט כֵּן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כִּי טָמֵא הוּא״ (ויקרא י״ג:י״א), הוֹסִיף לוֹ טֻמְאָה, שֶׁיְּטַמֵּא בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאַחֲרָיו.
וְיֵיעוֹל כָּהֲנָא וְיִחְזֵי וְהָא אוֹסֵיף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא סְגִירוּת מְחַסְּרָא הִיא בְּבֵיתָא מְסָאַב הוּא.
then the priest shall enter, and, behold, if the plague has increased in the house, it is a corroding leprosy in the house, it is unclean.

וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא
וְיֵיעוֹל כָּהֲנָא וְיִחְזֵי וְהָא אוֹסֵיף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא סְגִירוּת מְחַסְּרָא הִיא בְּבֵיתָא מְסָאַב הוּא
להבנת ״צָרַעַת מַמְאֶרֶת״ – ״סְגִירוּת מְחַסְּרָא״ או ״סְגִירוּת מְחַזְרָא״ כנוסח רמב״ן, עיין לעיל יג, נא.
וייתי ויעולא כהנא ויחמי והא הלך מכתשה בביתה צרעה מחלטהב היא בביתה מסאב הוא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וייתי ויעול״) גם נוסח חילופי: ״ויעול״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מחלטה״) גם נוסח חילופי: ״מעתקה״.
וייתי כהנא ויחמי והא הליך פיסיון מכתשא בביתא סגירות מחלטא היא בביתא מסאב הוא.
then the priest shall come and look, and, behold, (if) the breadth of the plague hath increased in the house, it is a plain leprosy in the house, it is unclean.
ויבא הכהן וראה והנה הלך התפשטות הנגע בבית צרעת מוחלטת היא בבית טמא הוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

פדכ֗ל אלאמאם ונט֗ר פאד֗א קד תפשי אלבלא פי אלבית פהו ברץ מחק פי אלבית והו נגס.
יכנס הכהן ויראה והנה פשה הנגע בבית, הרי הוא צרעת מכלה בבית, והוא טמא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 43]

פס׳: ובא הכהן – יכול אם חזר הנגע בו ביום יהא טמא. ת״ל ושב הכהן אם ישוב הנגע מה שיבה האמור להלן בסוף שבע אף כאן בסוף שבוע. מנין אם עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. ת״ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע במה הוא מדבר אם בפושה בראשון הרי הוא אמור הא אינו אומר ובא הכהן וראה והנה פשה אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה מה יעשה הרי אני דן מה מצאנו בפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף בפושה שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. הין אם היקל בפושה בראשון הרי היקל בעומד בו נקל בפושה בשני שהרי החמיר בעומד בו. ת״ל ובא הכהן ושב הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע או היא הלכה הנדרשת בגזירה שוה בכל התלמוד דתאנא דבי ר׳ ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה ואע״ג דלא דמי אהדדי ילפינן צרעת ממארת בבגדים ונאמר צרעת ממארת בבתים מה בגדים עשה את העומד בשני כפושה בשני אף צרעת ממארת האמורה בבתים עושה את העומד בשני כפושה בשני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 43]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 43]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 43]

ונתץ אותו – כי כל נגע החוזר טמא מוחלט, ואם בא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה והנה נתפרש כאן דיני הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר טמא, ואם לא חזר טהור, אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו, אבל נדון בו ג״ש זו היא שיבה זו היא ביאה לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון שבשתיהם אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה אבל נלמוד מג״ש אחרת שאמר ואם בא יבא הכהן שנדון ביאה שלישית כביאה שנייה. והנה הכתובים כמשמעם והמדרשות למדו אותם מג״ש למשה מסיני ומה שאמרו בת״כ במה הכתוב מדבר וכו׳ סמך דבריהם שירצו להזכיר בתורה העניין המקובל להם בג״ש. וכן מה שאמרו שם אם סופנו לרבות את החזיר, אע״פ שאינו פושה, מה ת״ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו לומר שמניח הכתוב כמשמעותו, ונלך אחר המדרש לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר, זה הנראה אלי בעניין פרשה זאת כדי שיהיו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה ומקובל.
(ובא הכהן וראה והנה פשה – וכי איפשר לומר שכאן מקומו של מקרא זה, והלא על ידי פשיון שבוע ראשון חולץ וקוצה וטח והביאו אבנים אחרות, נמצא קיר הבית חדש, ואין כאן נגע כששב בסוף שבוע שני בג״ש דורש ואם ישוב חזרה יש כאן פשיון, לא חזרה אין שבכל מקום שנ׳ פסיון נגע ראשון (נגע ראשון) עומד בעיניו וזה נחלץ עם קיר הבית, ומקרא כתוב וראה והנה פשה, ואם ישוב ע״כ צריך אתה לומר שהנגע עומד בסוף שבוע ראשון והקיר לא נחלץ שבסוף שבוע שני נתוסף עליו וחולץ וקוצה וטח מיד ונותן לו שבוע שלישית כמו שפרש״י מושב הכהן ובא הכהן. הג״ה זו מצאתיה והעתקתיה אך לא הבנתיה.) קשה לפי ההגהה לשתוק קרא מקרא דממארת דבתים ובגדים ובלאו הכי נמי ידענא דאין [כאן] מקומו של מקרא זה, וכיון דאין כאן מקומו ממילא ידענא דנגע החוזר טמא בלא פסיון כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח וגו׳. וגם תימה לפרש״י בלא ג״ש דממארת ידענא דאין זה מקומו דהא כבר נאמר ג״ש זו, אם ישוב ושב דהיינו לבסוף, א״כ ג״ש דשב ובא למה לי, ומכל מה שהקשה בהגהה שהעתקתיה דלא שייך פסיון בקיר חדש לא כיון דהא גבי נגעי בתים כתיב וראה אחרי הכבס את הנגע, והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה, הרי דשייך פסיון בבגד חדש. חוזרני מקושיות הגהה זו דאי לאו ג״ש דצרעת ממארת הייתי אומר דנותן שבוע להזכירו בנגע שפשה בראשון ועד שני מג״ש ואם שב ואם ישוב, כי היכי דיהבינן שבוע להסגרו בעמד בראשון ופשה מג״ש דשב ובא.
ד״א ובא הכהן וראה והנה פשה – פרש״י מה ת״ל והנה פשה אין כאן מקומו אלא ונתץ את הבית [הו״ל לכתוב אחר ואם ישוב הנגע וכו׳]. ואע״ג דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם, ה״מ היכא דליכא הוכחה כדאמ׳ בפ״ק (דזבחים) [פסחים] (ד׳ א׳) והכא איכא הוכחה. וכן ההיא דאמרינן בפרק אמר להם הממונה (יומא ס׳ א׳) דאמרינן התם ובא אהרן אל אהל מועד כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק [זה], אע״ג דבחד עניינא הוא, שאני התם כדקאמר טעמא אמר רב נחמן גמירי וכו׳, ור״ת הקשה מההיא דאמר בסנהדרין פרק נגמר הדין (מ״ה א׳) דדחיה קודמת לסקילה [אע״ג] דכתיב או סקול יסקל או ירה יירה, אלמא בקרא משמע דדחיה קודמת לסקילה, אלא אמרינן אפי׳ בחד קרא אמרינן אין מוקדם ומאוחר. ותירץ דשאני התם גדלי קרא דדחייה קודמת. ויש מקשים מפרשת בראשית ויהי נח בן ת״ק שנה והדכתיב לא ידון רוחי והיו ימיו מאה ועשרים שנה, פי׳ מאריך להם ק״כ שנה אולי ישובון כתרגומו, וע״כ אותו פסוק נאמר קודם (למולד) [להולדת] נח שהרי נח היה בן ת״ק שנה והמבול היה, אלמא אין מוקדם ומאוחר בחד עניינא. וי״ל כיון שאין לשם חוקים ומצות אין להקפיד באקדומי ובאחורי.
פרש״י מה ת״ל והנה פשה הנגע אלא לעומד בעיניו בשבוע ראשון ובסוף שבוע שני פשה, לא פירש למעלה מה דינו, ופירש כאן ולמד ביאה משיבה דלעיל דכתיב ושב, מה להלן גבי ושב חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע אף כאן כשבא בסוף שבוע שני ופשה חולץ וקוצה וגו׳. לא ידענא (קשה) שהרי יש חילוק בין פשה לעומד שבוע, והשתא קשה כיון דאין חלוק בין פשה לעומד, א״כ לכתוב וראה הכהן והנה פשה או עומד ולא לכתוב לא אם בא יבא ולא ג״ש דביאה ושיבה, גם דובא הכהן ובא יבא. וביאה ושיבה היינו ג״ש דתנא דבי ר׳ ישמעאל בעירובין (נ״א א׳) ובריש יומא (ב׳ ב׳) ובכל דוכתא, והא תנא דבי ר׳ ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן וזו היא שיבה וזו היא ביאה. ותימה לי אמאי לא פריך פרק בתרא דיומא הכי דאמרינן התם (ע״ו א׳) לחם אבירים אכל איש זה יהושע דכתיב איש אשר רוח בו וגומר, ופריך ונימא זה משה דכתיב והאיש משה, ומשני דנין איש מאיש, ואין דנין איש מהאיש, ואמאי לא פריך והתנא דבי ר׳ ישמעאל. ונ״ל לר׳ דהיכא דלא נפקא לן מידי כי הכא דדרשה בעלמא היא לא פרכינן הכי, הר׳ דוד, ורבו דברים על זה, ואין פנאי להאריך ולכתוב כולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע יכול לא יהא החוזר טמא אלא א״כ פשה נאמר׳ צרעת ממארת בבתי׳ ונאמר׳ צרע׳ ממאר׳ בבגדים מה להלן טמא את החוזר אע״פ שאינו פושה אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה. בת״כ פי׳ האי צרעת ממארת דכתיבא בבתים לאו אדלעיל מיניה דכתיב ובא הכהן קאי אלא אקרא דואם ישוב הנגע קאי כאילו אמר ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ כו׳ עד והאוכל בבי׳ יכבס את בגדיו ואח״כ ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית שפירושו ואף אם בא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית יחוייב שיהיה חולץ וקוצה וטח כמו ושב הכהן דלעיל מיניה וממאר׳ ממאר׳ לג״ש מה להלן כתיב ואם תראה עוד בבגד וגו׳ פורחת היא ותניא בת״כ או אינו אומר פורחת אלא שלא תהא טמאה עד שתחזור ותפשה כשהוא אומר היא הרי היא וכמו שהיתה פירוש עד שתחזור ותפשה כשיעור שהיתה בראשונה באותו הבגד שקרע ושרף ויותר כדי שיהא פשיון בחזרה ת״ל היא כמות שהיה מה תחלה כגריס אף עכשיו כגריס הרי שטמא את החוזר אף על פי שלא פשה אף כאן טמא את החוזר אע״פ שלא פשה וצריך נתיצ׳:
וראה והנה פשה הא לא בא ללמד אלא על הנגע העומד בעיניו בשבוע א׳ ובא בסוף שבוע ב׳ ומצאו שפשה שלא פי׳ הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע א׳ ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני ומה יעשה לו יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ ת״ל ושב הכהן ובא הכהן נלמוד ביאה משיבה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקיצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר נותץ לא חזר טהור. בת״כ פי׳ האי קרא דובא הכהן וראה והנה פשה לאו אחוזר ופורח דלעיל מיניה קאי דהא גמרינן צרעת ממארת דקאי גבי חוזר פורח מצרעת ממארת דכתיבא בבגדי׳ מה צרעת דבגדים אע״פ שלא פשה טמא אף צרעת דבתים אף על פי שלא פשה טמא ואם כן מאחר שאינו שב אל החוזר ופורח דלעיל מיניה במה הכתוב מדבר אי בפשה בסוף שבוע ראשון הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו׳ הא אינו מדבר אלא בבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה וגמרינן ביאה משיבה בג״ש מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדלעיל אף כאן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וקרא דונתן אקר׳ דואם ישוב הנגע ופרח קאי שלא פי׳ הכתוב בו כלום ופי׳ כאן שהוא בנתיצה אבל עומד בשבוע ראשון ופשה בשני דינו כפשה בסוף שבוע ראשון מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף זה כן לפיכך אמר הרי כבר אמור שפירושו הרי כבר אמור שהפושה בסוף שבוע ראשון חולץ וקוצה וטח וכיון דגמרינן ביאה משיבה כאילו כתוב כאן חולץ וקוצה וטח:
ומניין עמד בזה ובזה חולץ וקיצה וטח ונותן לו שבוע ת״ל ובא ואם בא יבא במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור ואם בפושה בשני הרי כבר אמור הא אינו אומר ובא ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו יכול יפטר וילך כמו שכתוב כאן וטהר את הבי׳ ת״ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא את הרפוי מה יעשה לו נאמר׳ ביאה למעלה ונאמר׳ ביאה למטה מה בעליונים חולץ וקוצה וטח דגמר לה זו היא שיבה זו היא ביאה אף בתחתונה כן. בת״כ ונ״ל שכך פירושה אין לי שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר ופרח בסופו נותץ אלא בשפשה בסוף שבוע ראשון שיש בו פשיון בלבד בלא עמיד׳ בעיניו קודם לו כדכתיב ושב הכהן וגו׳ או בשעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני שיש בו שניהם עמידה ופשיון כדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה ואוקמינן ליה בעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני וגמיר ביאה משיבה אבל היכא שעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני מניין שאף בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו בשיש שם פשיון ת״ל ובא אם בא יבא אינו ר״ל ת״ל ובא שבפסוק ראשון ואם בא יבא שבפסוק שני אלא ה״ק שהיה לו לומר ובא כמו בפסוק ראשון מאי ואם בא יבא שני פעמים ומפני שמזה הדבור לא הוציא אלא שהפסוק הזה מיירי בעומד בזה ובזה ולא שדינו הוא שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע דאדרבה מוטהר הכהן דכתיב בתריה משמע שיפטר וילך התחיל לפרושי למלתיה ואמר במה הכתוב מדבר כו׳ כדי להוכיח מזה שהפסוק הזה בעומד בזה ובזה קמיירי ואחר כך אמר מה יעשה לו פירוש מה דינו של זה כדי להוכיח שדינו הוא שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ולא שיפטר וילך לו כמו שנראה ממלת וטהר אבל זה שאמרו במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון ואם בפושה בשני הוא מאמר קשה מאד שאיך יעלה על הדעת שהכתוב של אם בא יבא דכתיב ביה וראה והנה לא פשה שהוא מדבר בפושה בראשון או בפושה בשני אבל רבי׳ הלל פירש דהכי קאמר אם בפישה בראשון והדר עמד ולא פשה קמיירי ואתא לאשמועינן דאע״פ שעמד ולא פשה בסוף שבוע שני כיון שפשה בסוף שבוע א׳ חולץ וקוצה וטח ונוחן לו שבוע הרי אמור ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו׳ דמשמע דכיון דפשה חולץ וקוצה וטח ונוחן לו שבוע אע״ג דעמד בתר הכי ואם בפשה בסוף שבוע שני והדר עמד ולא פשה בסוף שבוע ג׳ קמיירי ואתא לאשמועינן דאע״פ שעמד בסוף שבוע שלישי כיון שפשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע הרי אמור ובא הכהן וראה והנה פשה דבפוש׳ בשני אוקימנא ליה כדתני לעיל ומשמע כיון דפשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי הא אינו אומר כו׳ והרב ר׳ אברהם זוטרא מתיווץ טען עליו ואמר שמה שכתב רבי׳ הלל אם בפושה בראשון והדר ולא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אתא לאשמועינן הרי אמור ושב הכהן וגומר דמשמע דחולץ וקוצה וטח ונוחן לו שבוע אע״ג דעמד בתר הכי לא מסתב׳ מכמה אנפי חדא דכיון דפשה בראשון לא אפש׳ למימר והדר עמד דלא תני תנא עמד אלא כי לא פשה ולא חלץ אבל כי פשה בראשון וחלץ חוזר איכא עומד ליכא ותו האי והדר עמד ולא פשה חולץ כו׳ בסוף שבוע שני משמע דחולץ ונותן לו שבוע שלישי והא מילת׳ היכי אתיא מן ושב הכהן וגו׳ דאמרת עלה הרי אמור ושב הכהן הא ושב הכהן לא קמיירי אלא בסוף שבוע ראשון ואז חולץ והיכי שמעי׳ מינה חולץ דסוף שבוע שני ותו חולץ דסוף שבוע שני מן ובא הכהן דרשיניה ולא מן ושב הכהן ותו הא קי״ל דפושה בסוף שבוע ראשון וחוזר בסוף שבוע שני אינו חולץ אלא נותץ כדקתני לקמן בפירקין במתני׳ דעשרה בתי׳ לאפוקי מדמר דאמר אם בפושה בראשון והדר עמד ולא פשה חולץ וכו׳ וכן מה שכתב עוד אם בפשו׳ בשני והדר עמד ולא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אתא לאשמועי׳ הרי אמור ובא הכהן דבפושה בשני קמיירי כדתנינן לעיל דמשמע דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי לא מסתבר מכמה אנפי חדא דהאי והדר עמד הא איפריך ותו האי אע״ג דעמד בתר פושה בשני מאי הוי שבוע שלישי ובסוף שבוע שלישי כי חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע מאי הוי שבוע רביעי ומי שמעינן מן ובא הכהן וגו׳ דחולץ בשבוע שלישי ונותן לו שבוע רביעי והא לא שמעינן מינה אלא חולץ בסוף שני משום פשיון ונותן לו שבוע שלישי ולא שבוע רביעי ותו שבוע רביעי מי איכא כלל בכולהו נגעים והתנן בפרק שני דמסכת ערכין אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר משלשה שבועות עכ״ד. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל לפי שכל טענותיו אינן אלא מפני שחשב שמה שאמר רבינו הלל בפושה בראשון והדר עמד הוא כשפשה בראשון וחלץ וקצה וטח ונתן לו שבוע ואח״כ חזר הנגע כמו השיעור שהיה בראשונה ואין הדבר כן אלא מה שאמר הוא כגון שפשה בראשון ולא חלץ עד שעבר השני ובסוף השני כשבא לחלוץ מצא אותו שעמד בשיעור הראשון ולא פשה כלל והוה אמינא כיון דעמד בעינו אף על פי שפשה בראשון והיה מוטל עליו לחלוץ שוב אינו צריך לחלוץ קא משמע לן קרא דאם יבא יבא אבל אם לאחר שפשה בראשון חלץ מיד ואחר כן חזר הנגע כשיעורו הראשון אף על פי שלא פשה אין זה חולץ אלא נותץ כדגמרינן מצרעת ממארת צרעת ממארת גזרה שוה מה להלן טמא את החוזר אף על פי שלא פשה אף כאן טמא את החוזר אע״פ שלא פשה שבזה גם רבינו הלל מודה ואין זה לאפוקי מדמר כמו שטעו עליו זה הרב ולפי זה גם מה שטען עליו ואמר דהאי והדר עמד ולא פשה חולץ כו׳ בסוף שבוע תני משמע דחולץ ונותן לו שבוע שלישי הא מילתא היכי אתיא מן ושב הכהן וגו׳ דאמרת עלה הרי אמור ושב הכהן הא ושב הכהן לא קמיירי אלא בסוף שבוע ראשון והיכי שמעינן מיניה חולץ בסוף שבוע שני הא חולץ דסוף שבוע שני מן ובא הכהן דרשיניה ולא מן ושב הכהן אינה טענה שהרי הוא עצמו פי׳ ואמר הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו׳ דמשמע דכיון דפשה חולץ וקוצה ועת ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי שפרושו שאף על פי שלא חלץ מיד בסוף שבוע ראשון שפשה אלא שעב׳ כל השבוע השני ובסוף השבוע השני מצאו שעמד בעיניו אפילו הכי חולץ וקוצ׳ וטח בסוף שבוע שני ונותן לו שבוע שלישי דכיון דפשה בראשון הוטל עליו חיוב דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ועושה החוב המועל עליו בסוף השבוע השני שזהו תשלומי השבוע הראשון וכל זה מקרא דושב הכהן נפקא אבל חולץ ונותן לו שבוע דפושה בשני שאינו בעד תשלומי סוף השבוע הראשון הוא היוצא מן ובא הכהן והרב ז״ל מפני שחשב שרבי׳ הלל שאמר בפושה בראשון והדר עמד בשני פירושו שפשה בסוף שבוע ראשון וחלץ וקצה וטח ובסוף שבוע שני חזר ופרח כשיעורו הראשון בלא פשיון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שזהו חיוב השבוע השני לפי מחשבתו ולא בעד תשלומי סוף השבוע הראשון טען מה שטען עליו אבל אם היה מפרש דבריו של רבי׳ הלל כפי מה שפירשנו לא היה טוען עליו כי הבדל גדול יש בין החולץ בסוף שבוע שני בעבור תשלומי סוף השבוע הראשון ובין החולץ בסוף השבוע השני בעבור חיוב עצמו וכן כל הטענות שטען במה שאמר רבינו הלל אם בפושה בשני והדר עמד ולא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אתא לאשמועינן הרי אמור ובא הכהן דבפושה בשני קמיירי כדתניא לעיל דמשמע דפשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי אינו אלא מפני שחשב שמה שאמר רבי׳ הלל בפושה בשני והדר עמד והוא בשפש׳ בשני וחלץ וקצה וטח ואחר כך חזר ופרח כשיעורו הראשון והיינו והדר עמד ולפיכך טען ואמר דהאי והדר הא איפריך ואין הדבר כן אלא מה שאמר בפושה בשני והדר עמד היא כגון שעמד בראשון ופשה בשני ולא חלץ עד שעבר השלישי ובסוף השלישי כשבא לחלוץ מצא אותו שעמד בשעורו הראשון ולא פשה כלל דה״א כיון דעמד בעיניו אף על פי שפשה בשני והיה מוטל עליו לחלוץ שוב אינו צריך לחלוץ קמ״ל קרא דאם בא יבא אבל אם לאחר שפשה בשני חלץ מיד ואחר כך חזר ופרח כשיעורו הראשון בלי שום פשיון כלל אין זה חולץ אלא נותץ כדגמרינן מג״ש דצרעת ממארת צרעת ממארת שבזה גם רבינו הלל מודה בו ואין זה לאפוקי מדמר כמו שטען עליו גם מה שטען האי אף על גב דעמד בתר פושה בשני מאי הוי שבוע שלישי ובסוף שבוע שלישי כי חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע מאי הוי שבוע רביעי ומי שמעינן מן ובא הכהן וגו׳ דחולץ בשבוע שלישי ונותן שבוע רביעי והא לא שמעינן מיניה אלא חולץ בסוף שני משום פשיון ונותן לו שבוע שלישי ולא שבוע רביעי אינה טענה שהרי הוא עצמו פירש ואמר הרי כבר אמור ובא הכהן וראה והנה פשה דבפושה בשני אוקימנ׳ ליה כדתניא לעיל ומשמע שכיון שפשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף על גב דעמד בתר הכי שפירושו שאע״פ שלא חלץ מיד בסוף שבוע שני שפשה בו אלא שעבר כל שבוע השלישי ובסוף שבוע שלישי מצאו שעמד בעיניו אפי׳ הכי חולץ וקוצה וטח בסוף שבוע שלישי ונותן לו שבוע רביעי כדכתיב ובא הכהן ודרשינן ליה דבפושה בשני קמיירי וחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבו׳ דגמר ביאה משיבה כדלעיל וכיון דפשה בסוף שני הוטל עליו חיוב דחולץ וקיצה וטח ונותן לו שבוע ועושה החוב המוטל עליו בסוף השבוע השלישי תשלומי השבע השני וכל זה מקרא דובא הכהן דמוקמינן ליה בפוש׳ בשני נפקא ובזה הותרה גם הטענה שטען ואמר ותו שבוע רביעי מי איכא כלל בכולהו נגעים והתנן בפרק שני דערכין אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר מג׳ שבועות שהרי זה השבוע הרביעי תשלומי דשבוע שלישי הוא כדאמרן ומה ששנינו ולא יתר מג׳ שבועות בשבועות שהן חיוב עצמן קמיירי ומה שאמר הא אינו אומר ובא ואם בא יבא נ״ל שהוא שבוש נפל בספרים שהסופרים טעו מפני שראו שכתוב קודם זה תלמוד לומר ובא ואם בא יבא וחשבו שכך צריך לכתוב גם פה ואין הדבר כן דבשלמא גבי תלמוד לומר ובא ואם בא יבא צריך לומר שניהם מפני שרוצה להוכיח מדה״ל למכתב ובא כדלעיל וכתב ואם בא יבא ש״מ לאקושי שתי ביאות אהדדי הוא מה ביאה ראשונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה אחרונה כן כדמפרש תנא לקמיה אבל הכא החקירה במי מדבר ואמר שאי אפשר לפרשו לא בפושה בראשון ולא בפושה בשני אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שביע שני וראה והנה לא פשה אינו צריך לומר אלא הא אינו אומר ואם בא יבא אלא את שבא כו׳ ומה שאמר זה העומד פירוש זה שאמרנו הא אינו אומר ואם בא יבא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה הוא העומד בזה ובזה שפתחנו בו ומניין עמד בזה ובזה ומה שאמר לא טהרתי אלא הרפוי פירוש הנגע שנסתלק לגמרי והלך לו או שכהה ממראיתו אבל הנגע העומד בעיניו אף על פי שלא פשה אינו טהור שאם הוא עומד בעיניו בסוף שבוע ראשון אינו טהור אלא טעון הסגר שבוע שני ואם עמד בעיניו גם בשבוע שני אף על פי שלא פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ולא קאי האי וטהר את הבית אקרא דלעיל מיניה דכתיב והנה לא פשה אלא אלרע מיניה דכתיב כי נרפה הנגע וכן הא דכתיב אחרי הטוח את הבית לאו אאל פשה הנגע דלעיל מיניה קאי שהרי כבר אמרנו דהא דכתיב ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית דמיירי אעומד בעיניו בזה ובזה שאין שם טיחה אם כן מהו זה דכתיב אחרי הטוח את הבית אלא ודאי הכי מפרשי הני קראי על פי מדרש חכמינו ז״ל מפי הקבלה שבארו ועקרו המקראות ממשמעותו וסדר המקראות ומלוי חסרונן על פי הקבלה כפי מה שקדם כך הוא אם ישוב ונתץ והבא והאוכל ובא הכהן כו׳ כמו שכתב רש״י ז״ל ומפני שאמר הכתוב אחרי הטוח חייב רש״י מזה שקודם זה צריך שיאמר שיטיח ולכן כתב ואם בא יבא בשני וראה והנה לא פשה יטיחנו במקום יחלוץ ויקצה ויטיח ותפש הכתוב הטיחה במקום החלוץ והקצוי והטיחה מפני שאין טיחה בלא חלוץ וקצוי ולכן קצר הכתוב וכתב אחרי הטוח במקום אחרי חלץ ואחרי הקצות ואחרי הטוח ומה שכתב רש״י גמרו של דבר אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוע וטיחה מבואר מברייתא דתורת כהנים וממתניתין דפי״ג דמסכת נגעים דתנן עשרה בתים הם הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור והכהה בשני וההולך לו קולעו וטעון צפרים והפישה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר נותץ לא חזר טעון צפרים ומה שאמר ואין החוזר צריך פשיון מבואר מג״ש דצרעת ממארת צרעת ממארת כדלעיל ושאר דברי הרב בזה כולן מבוארים ממה שקדם מדבריו בפרשה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[א] ובא הכהן1
[1] עירובין פרק רביעי דף נא ע״א (עירובין נא.) [2] יומא פרק ראשון דף ב ע״א (יומא ב.) [3] יבמות פרק שני דף יז ע״ב (יבמות יז:) [4] נזיר פרק ראשון דף ה ע״ב (נזיר ה:) [5] מכות פרק שלישי דף יג ע״ב (מכות יג:) [6] הוריות פרק שני דף ח ע״ב (הוריות ח:) [7] מנחות פרק ראשון דף ד ע״א (מנחות ד.), ופרק רביעי דף מה ע״ב [8] חולין פרק שישי דף פה ע״א (חולין פה.) [9] בכורות פרק ראשון דף לב ע״א (בכורות לב.) [10] נדה פרק שלישי דף כב ע״ב (נדה כב:)
1. כל ההפניות לציטוט זה ׳ובא הכהן׳ הם אותם הפניות שנזכרו בפסוק לט על הציטוט ׳ושב הכהן׳ זוהי דרשה אחת ששני מרכיביה הם ׳ושב הכהן׳ ׳ובא הכהן׳.
נאמר צרעת בבגדים וכו׳. אף על גב ד״צרעת ממארת״ דכתיב גבי בתים אצל ״ובא הכהן״ כתיב, והך קרא מוקמינן ליה לקמן (רש״י כאן) בעומד בשבוע ראשון ופשה בשני דבעי הסגר, כדילפינן לקמן (שם), אפילו הכי דרשינן למקרא שאחריו, ״צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ וגו׳⁠ ⁠⁠״, וקרא איירי אחר חליצה וטיחה. אי נמי, אף על גב דהך קרא דכתיב ״צרעת ממארת״ בבתים אצל ״ואם יבא הכהן״, שפיר ילפינן גזירה שוה מבגדים, דכמו גבי בגדים החוזר אחר כבוס טמא אף על גב דלא פשה (לעיל יג, נה), אף בבתים החוזר [אחר חליצה וטיחה] טמא אף על גב דלא פשה. וכן מוכח, דהא גבי בגדים לא כתיב ״צרעת ממארת״ בחוזר אחר כבוס, ואפילו הכי ילפינן גזירה שוה מבגדים:
ואם תאמר, דאדרבה, נילף איפכא – בגדים מבתים, דמה בתים לא טמא החוזר אלא אם כן פשה, דכתיב בפירוש ״והנה פשה״, אף בבגדים לא יטמא החוזר אלא אם כן פשה, ויש לומר, דבתורת כהנים (לעיל יג, נז) יליף ליה דבבגדים טמא אף על גב דלא פשה אחר הכבוס – משיעור הראשון דהיה קודם הכבוס, דכתיב (שם) ״פורחת היא״, ׳הרי היא כמו שהיתה׳. פירוש, כמו קודם הכבוס דהיה טמא כשיעור גריס בלבד, אף אחר הכיבוס, אם חזר כשיעור גריס בלבד – אף על גב דקודם כבוס היה יותר מגריס – טמא:
תלמוד לומר ובא ואם בא יבא. פירוש, דאין לפרש ״ואם בא יבא״ (פסוק מח) אחר חלץ והטוח, דכמו ״ובא הכהן״ (כאן) דאיירי קודם חלץ והטוח, אף ״ואם בא יבא״ איירי קודם חלץ והטוח, ולפיכך אמר ׳תלמוד לומר ״ובא״ ״ואם בא יבא״⁠ ⁠׳, ללמוד דאיירי קודם חלץ והטוח, כמו ״ואם בא יבא״:
והקשה הרא״ם, דאיך אמר ׳אם פשה הראשון וכו״, דאיך סלקא דעתך דאיירי קרא בפושה בראשון או בשני, שהרי כתיב (פסוק מח) ״והנה לא פשה״, ונראה דרז״ל (תו״כ כאן) לא דרשו קרא ״והנה לא פשה״ דאיירי בבא בשבוע השני ומצא שעמד גם כן, דאם כן יקשה הא דכתיב (פסוק מח) ״ואם לא פשה הנגע אחרי הטוח״, דהא בראשון ובשני לא טח, ועל כרחך אתה צריך לפרש דכך פירוש הכתוב; ״ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה אחר חלוץ וגו׳ וטיהר הכהן וגו׳⁠ ⁠⁠״, אבל זה שעמד בעיניו, בזה לא נרפא, וטמא וכו׳, [ו]⁠המקרא לא אתא אלא לדיוקא ללמוד עמד בזה ובזה. וכך פירשו; ׳במה הכתוב מדבר׳, רוצה לומר במה מדבר דיוקא של ״ואם בא יבא״ דמלמד אותנו דוקא כי לא פשה אחר חלץ ונרפא הנגע ״וטהר הכהן״, אבל אם לא נרפא טמא, ׳אם בפושה בראשון וכו״. ובזה הפירוש נראה, דהשתא המקרא (פסוק מח) מתפרש קרוב לפשוטו, (ואם) כי דוחק לפרש הכתוב כך ״והנה בא יבוא הכהן והנה לא פשה״ בעומד בשבוע ראשון ובעומד בשבוע שני, ויאמר דכך דינו אחר חלץ ואחר הטוח ״וטהר הכהן״, אבל בעומד בזה ובזה לא יטהר הכהן, שבזה היה המקרא נפסק בסכינא דפרזלא לגמרי. אבל הפירוש, דמכח דיוק המקרא מלמד כך. וכך פירש הרמב״ן (פסוק מג) המקרא הזה:
וכן מקרא דלעיל (פסוק מד) ״ובא הכהן וראה והנה פשה״ בעומד בשבוע ראשון ופושה בשני, ויאמר הכתוב שצריך הסגר, נראה אלי שרז״ל מפרשים המקרא כך; ״ובא הכהן והנה פשה״, והוא הדין בודאי אף בלא פשה נמי נותץ כשחזר הנגע, כדילפינן בגזירה שוה ד״צרעת ממארת״ דנאמר בבגדים דלעיל (יג, נא), והוצרך למכתב ״והנה פשה״ דעיקר קרא לדיוקא אתא, כאשר בא בסוף שבוע שנייה והנגע חזר אחר [הטוח] – ״נתץ הבית וגומר״ (פסוק מה), אבל אם עמד בראשון ופשה בסוף שבוע שני לא יתוץ. וילפינן בגזירה שוה ״ושב הכהן״ ״ובא הכהן״ דצריך הסגר אם פשה בסוף שבוע שני:
והשתא פירושו ״אם בא יבא״ (פסוק מח), אם בא אחר חלץ, ועמד הנגע שלא פשה, אמרינן דטהור בשבוע שני, אבל בא בסוף שבוע שני ועדיין לא חלץ ולא פשה, כגון שעמד בשבוע א׳ ואף בשבוע ב׳, אינו טהור. וילפינן מגזירה שוה, נאמר ביאה למעלה (פסוק מד), ונאמר ביאה למטה (פסוק מח), מה בעליונה (כו׳) חולץ ונותן לו שבוע, והמקראות כפשטו מתפרשים. ואף על גב דמדברי רש״י מוכח דלא אתא קרא לדיוקא, דאי הוי סבר דקרא לדיוקא, לא הוי צריך לסרס המקרא ולהיות ״ונתץ הבית״ (פסוק מה) מוקדם אל ״ובא הכהן״ (פסוק מד):
ודעת רש״י הוא, דכיון דילפינן גזירה שוה ״ושב הכהן״ ״ובא הכהן״, ׳מה שיבה חולץ וטח ונותן לו שבוע אף ביאה גם כן׳, ומשמע דיש ללמוד גזירה שוה על גוף המקרא, ולא על הדיוק. ולפי דעתי אין זה הכרח לומר, דודאי דכיון דקרא אתא לדיוק ולא לגופיה, אם כן שפיר אמרינן דנילף ״ושב הכהן״ ״ובא הכהן״ דצריך חליצה וטיחה – על הדיוק ולא על גופיה דקרא, דלא אתא לגופיה:
עוד יש לומר דכך פירוש הברייתא, דכתיב ״ובא הכהן וגומר״, והאי קרא מוקמינן ליה בשבוע ראשונה ובעומד ופשה בשניה, ודרשינן כך מדכתיב ״ובא הכהן״ ולא כתיב ׳ושב הכהן׳, אלא קרא לא איירי משיבה כלל אלא מביאה. וכך פירושו; ״ובא הכהן״ והיה עומד בראשון ופשה בשני, יהיה קוצה וטח, כמשפט וכדין הראשון – שהיה פושה בראשונה. ואם פשה אחר שחלץ וטח – ״ונתץ את הבית״. אף על גב דאפילו בלא פשה נמי טמא, כתב ״והנה פשה״, דפירושו כמו שאמרנו למעלה, מאחר שפשה אחר שחלץ וטח אז ״ונתץ״, אבל קודם שחלץ וטח לא אמרינן ״ונתץ״, אלא ילפינן גזירה שוה דמסגיר ונותן לו שבוע. וסוף סוף ילפינן מדכתיב ״ובא הכהן״ דקרא בעומד בראשון ופשה בשני איירי, מדכתיב ״ובא הכהן״, משמע דקרא לא אדלעיל קאי:
וכך יש לפרש הכתוב (פסוק מח) ״ואם בא יבא״, דלא הוי למכתב ״ואם בא יבא״, דהא קרא בשיבה איירי, אלא מדכתיב ״ואם בא יבא״ הוי זה ביאה חדשה, ומדבר בדין אחר שלא נכתב לפני זה. והשתא מקשה במה מדבר, ׳אם בפושה בראשון וכו״. וכך פירוש הכתוב; ״ואם בא יבא״ והיה עומד בב׳ שבועות, וחלץ וטח ונתן שבוע, ועכשיו לא חזר הנגע בשבוע ג׳. והא דכתיב ״והנה לא פשה״, דכמו שאצל ״ובא הכהן״ שכתב ״והנה פשה״, ואמרנו שלכך כתב ״והנה פשה״ לומר דוקא פשה אחר שחלץ וטח בעי נתיצה, אבל פשה בשבוע שני לא בעי נתיצה כדלעיל, הכי נמי אצל ״ואם בא יבא״, לכך כתיב ״והנה לא פשה״ לומר דכאשר לא פשה אחר חליצה וטיחה – נרפא הנגע, אבל לא פשה בשבוע שני, אינו טהור, רק בעי הסגר:
והרא״ם פירש בשם רבינו הילל דהכי קאמר, ׳אם בפושה בראשון׳, והיה לו להיות חולץ וטח בשבוע ראשון, ונמשך הדבר ולא ראה עד שבוע שנייה, ועמד ולא פשה. והשתא ״והנה לא פשה״ רוצה לומר שלא פשה בשבוע שני, ועל זה אמר (רש״י) ׳הרי כבר אמור׳, דאם פשה בראשון חולץ וטח (פסוק מ), דמשמע בכל ענין, אפילו נמשך הדבר ולא חלץ וטח עד שבוע שנייה – ועדיין עמד, ואפילו הכי חולץ וטח ונותן לו שבוע. וכן ׳אם בפושה בשני׳ הכי פירושו, שנמשך הדבר ולא חלץ עד שבוע שלישי. וקאמר אם בפושה בשני ובשלישי עמד – ׳כבר אמור׳, דהתורה אמרה (כאן) דבפושה בשני חולץ – בכל ענין הוא, אפילו נמשך הדבר עד שבוע שלישי ועמד בשבוע שלישי, ואפילו הכי בעי חליצה:
ודברים אלו לא נראים כלל, דאם כך יש לפרש, לוקמי בפושה בשני ולא חלץ ולא טח עד שבוע שלישי, דזה לא נזכר בשום מקום. ועוד, דאיך אמר ׳אם בפושה בראשון הרי כבר אמור׳, דעדיין לא ידענו דקרא ״ואם בא יבא״ איירי שצריך חליצה וטיחה, ושמא קרא איירי דהוא טהור לגמרי, דהברייתא לא למדה דבעי חליצה וטיחה עד בסוף, דקאמר ׳יכול יפטר והולך׳, דמשמע דעד השתא לא אייירי הברייתא שיפטר וילך לו, ואם כן איך אמר ׳אם פשה בראשון ועמד שני כבר אמור׳ דבעי חליצה וטיחה, שמא קרא גלי לך עכשיו דלא בעי חליצה, שאם פשה בראשון ונמשך הדבר שלא חלץ עד שבוע שני – (ו)⁠טהור לגמרי, ולא שייך בזה ׳הרי כבר אמור׳ כיון דעדיין לא ידענו אם לפטור אם לטמא. והפירוש הנכון בהך ברייתא כמו שאמרנו, והוא פירוש ברור ונכון:
הא אינו אומר ובא ואם בא יבא אלא בעומד בראשון ובשני. הרא״ם מחק מן הברייתא ׳הא אינו אומר ובא ואם בא יבא׳, בשלמא גבי ׳תלמוד לומר ובא ואם בא יבא׳, הוצרך לומר כך, שרוצה לומר דהוי ליה למכתב ׳ובא׳, כדכתיב בקרא למעלה (כאן) ״ובא הכהן״, וכתב ״ואם בא יבא״ כדי להקיש שתי ביאות אהדדי, ונקט ׳תלמוד לומר ובא ואם בא יבא׳, דהוא ילפותא דלמדנו ביאה מביאה, אבל הכא דקאמר ׳הא אינו אומר ובא ואם בא יבא׳, דעדיין לא בא ללמוד הקישא ביאה זו מביאה דלמעלה, לא הוי למנקט ליה ׳הא ובא ואם בא יבא׳, אלא ׳הא אינו אומר ואם בא יבא׳:
ואין זה כך, דפירושו כמו שפרשנו למעלה (ריש אות לה), דבא להוכיח דקרא (פסוק מח) לא איירי בעומד אחר חלץ וטח כדמשמע פשט דקרא, דהרי כתיב ״ובא״ ״ואם בא יבא״, רוצה לומר שכבר כתיב ״בא הכהן״, וכיון דהזכיר הכתוב ביאתו לא הוי למכתב עוד ״ואם בא יבא״, אלא ׳ואם לא פשה׳, ולפיכך לא בא ללמוד רק דין אחר, דלא איירי שבא אחר חלץ והטוח, וכמו שאמרנו למעלה. וכיון שהזכיר זה אצל ׳תלמוד לומר׳, הזכיר זה גם כן אצל ׳הא אינו אומר ״ובא״ ״ואם בא יבא״⁠ ⁠׳, דלימדנו הכתוב ביאה מיוחדת – רק העומד בראשון ובשני:
ובודאי צריך לפרש כך, דאיך נפרש דלכך כתב ״ואם בא יבא״ כפל לשון משום הקישא, דלהא מילתא לא צריך שום רבוי, דבלאו הכי אנו לומדין הקישא, דיותר מזה למדנו לעיל (רש״י כאן) ״ובא הכהן״ מן ״ושב הכהן״, דעל כרחך צריך אתה ללמוד היקשא, דכיון דלמדנו דאינו טהור כדילפינן ״וטהרו הכהן כי נרפא״, משמע דוקא נרפא הנגע, אבל עמד בזה ובזה לא נרפא ואינו טהור, וממילא ילפינן הקישא ׳נאמר ביאה למטה וכו״, דאם לא כן, לא ידעינן מה נעשה בו:
ואם ישוב הנגע. פירוש האי צרעת ממארת לא קאי אובא הכהן אלא אואם ישוב הנגע, כאילו אמר ואם ישוב הנגע וכו׳ עד ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ את הבית וכו׳ עד והבא אל הבית וכו׳ עד והאוכל בבית יכבס את בגדיו, ואחר כך ובא הכהן וראה והנה פשה, חולץ וקוצה וטח כמו ושב הכהן דלעיל:
ומצאו שפשה. פירוש האי וראה והנה פשה לאו אחוזר ופורח קאי, דהא גמרינן ממארת לג״ש דלעיל דאפילו אם לא פשה טמא, וא״כ במה הכתוב מדבר, אי בפושה בראשון הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה, אלא בבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד בעיניו ופשה בשניה גמרינן ביאה משיבה בג״ש, מה להלן קוצה וטח ונותן לו שבוע אף כאן. וקרא דונתץ את הבית וגו׳ אואם ישוב ופרח קאי, שלא דבר כלום הכתוב בו פירש כאן שהוא בנתיצה, אבל עומד בשבוע ראשון ופשה בשבוע שני׳ חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע:
ונותן לו שבוע. פירוש אין לי שהוא קוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר ופרח נותץ, אלא שפשה בסוף שבוע ראשון שיש בו פשיון ואף שעמד בעיניו בשנייה, או שעמד בראשון ופושה בשנייה חולץ וקוצה וטח, דגמרינן ביאה משיבה כדלעיל, אבל היכא שעמד בעיניו בשבוע ראשונה ושנייה מניין שאף בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו כשיש שם פשיון, ת״ל ובא, ואם בא יבא פירוש שהיה לו לומר ובא, מאי ואם בא יבא שני פעמים, אלא לאקושי ביאות להדדי, מה ביאה ראשונה חולץ וכו׳:
אם בפושה. כלומר שעדיין לא שמענו מזה הפסוק דבעומד בזה ובזה קמיירי, מפני זה אמר במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון ולא חלץ ובסוף כשבא בשני לחלוץ פשה הרי חולץ וקוצה וטח אע״פ שלא פשה בשני, שהרי הוא אומר ושב הכהן ביום השביעי וגו׳, משמע כיון שפשה חולץ ואף על גב דעמד בתר הכי, ואם פשה בשני ולא חלץ ועמד בשלישי ובסוף שלישי מצאו שהוא עומד בפשיון הראשון כלומר בפשיון שבשבוע שנייה כיון שפשה חולץ וכו׳, שהרי הוא אומר ובא הכהן וראה והנה פשה, ואוקמינן בפשה בשני ומשמע שחולץ וכו׳ אע״ג דעמד בשלישי:
הא אינו אמור ובא ואם בא יבא. לא גרסינן הכא ובא ואם בא יבא וכו׳ אלא הכי גרסינן, הא אינו אמור ואם בא יבא כו׳ אלא שבא בסוף שבוע ראשון אע״פ שלא פשה אינו טהור, הסגירו ובא בסוף שנייה ולא פשה אף שלא פשה חולץ וכו׳, כמו שמפרש רש״י עצמו בעומד. הרא״ם האריך כאן וקצרתי ע״ש:
"And if the eruption returns.⁠" Meaning: The phrase "prickly tzora'as" does not refer to "the kohein shall come,⁠" but rather to (v. 43): "If the eruption returns.⁠" It is as if it says: "If the eruption returns" until "and after it was plastered" [skipping "the kohein shall come and see and behold, the eruption has spread in the house"] "prickly tzora'as is in the house, it is impure. He shall dismantle the house.⁠" Then, [it returns to explain the laws of the confined house] (v. 46): "Whoever will come into the house...⁠" until (v. 47): "Whoever will eat inside the house shall wash his garments,⁠" and afterwards [we go back to] (v. 44): "The kohein shall come and see and behold! The eruption has spread,⁠" he shall remove the stones, scrape, and plaster, "and the kohein shall return" as above (v. 39) [as Rashi explains further on].
And finds that it spread. Meaning: The phrase, "[The kohein shall come] and see; and behold! [The eruption] has spread" does not refer to [the case where it] returns and sprouts, because we derive ממארת through a gezeiroh shovoh above (3:51) that even though it does not spread it is impure. If so, in [regard to] what is the verse speaking? If regarding [a case] where [the eruption] spread during the first [week], it was already mentioned (v. 39): "The kohein shall return on the seventh day and shall see; and behold! The eruption has spread.⁠" [It must be then that it speaks] only regarding the kohein who comes at the end of the first week and found it unchanged in his sight and it spreads in the second [week]. [In this case] we derive "coming" from "returning" through a gezeiroh shovoh, just as later [he removes the affected stones and] scrapes and plasters and gives it another week, so too here. And the verse (45), "and he shall dismantle the house" refers to (v. 43) "If the eruption returns and sprouts,⁠" of which Scripture did not speak at all, and it explains here that it must be dismantled. However, if it remains unchanged in the first week and spreads in the second week, he removes the stones, scrapes, plasters, and gives it a week.
And gives it a week. Meaning: I only know that he [removes the stones,] scrapes, plasters, and gives it a week; and if it returns and sprouts, he dismantles [the house] when it spreads at the end of the first week, because it had a spreading, and even if it remains unchanged in his eyes in the second week. Or, it was unchanged in the first week and spread in the second [week] he removes the stones, scrapes, and plasters. This is because we derive "coming" from "returning,⁠" according to the aforementioned. However, where it is unchanged in his eyes during the first and second week — how do we know that even in this case he removes the stones, scrapes, plasters; and gives it a week, as in the case where there is a spreading? The verse says, "(ובא) he shall come,⁠" and (v. 48): "(ואם בא יבא) and if he shall come he will come.⁠" Meaning: It (v. 48) should say: ובא, why does it say: ואם בא יבא, twice? Perforce, it is to compare the two "comings" one to another: Just as regarding the first "coming" he removes the stones, etc.
If regarding [a case] where [the eruption] spread. I.e., we have not yet determined from this verse that it refers to [a case] when it is unchanged in this and that [week]. Because of this Rashi says: "In [regard to] what is the verse speaking? If regarding [a case] where [the eruption] spread during the first [week],⁠" and he did not remove the stones, and in the end, when he comes on the second week to remove the stones it spread, behold, [it was already mentioned] he must remove the stones, scrape, and plaster, even though it did not spread in the second [week]. This is because it says (v. 39): "The kohein shall return on the seventh day...⁠" implying that since it spread [at the beginning], he must remove the stones even though it remained unchanged afterwards. If it spread in the second [week], and he did not remove the stones and it was unchanged in the third week, and then, at the end of the third week, he found that it remained in the area to which it spread the first time, i.e., the spreading of the second week, [this too, has been mentioned] that since it spread he must remove the stones, etc. This is because it says (v. 44): "The kohein shall come and see; and behold! the eruption has spread,⁠" which we established as referring to when it spread in the second [week], which implies he should remove the stones, etc. even though it is unchanged in the third [week].
Thus, "he shall come,⁠" "and if he shall come,⁠" must deal... We should not have in our text here, "he shall come,⁠" "and if he shall come...⁠" Rather, the correct text is: Thus, "and if he shall come,⁠" must deal with [a case] in which [the kohein] came at the end of the first week, even though it did not spread it is not pure. He confines the house and comes at the end of the second [week] and it did not spread. Even though it did not spread he removes the stones, etc. as Rashi explains in [the case where it is] unchanged. Re'm dwelt at length here but I shortened it.
ובא הכהן – לא באותו היום אלא לסוף שבעה, כמו שלמדו רבותינו בתורת כהנים.
וראה – יתבונן במראה הנגע, אם היא מראה טמא ובשיעור המטמא.
והנה פשה הנגע בבית – לדעתי כל שיבת נגע קרוי ״פשיון״. והדעת נותנת כן, שהרי חלצו האבנים שהיו בהן הנגע, וכל הנראה עתה במקומו על האבנים החדשות עודף על הנגע הראשון, וכשהוא כשני גריסין צריך נתיצה. אפילו נראה פחות מנגע הראשון, כגון שהאבנים שחלצו היה עליהן נגע כשלשה גריסין, וכששב הנגע הוא כשני גריסין, גם כן פשיון הוא, שפשה הנגע שבבית, על שלשה גריסין הראשונים שניטלו ממנו. וכן אם נראה במקום אחר מן הבית, תמיד פשיון הוא, שפשה על מה שהיה תחלה. שהרי הנגע הראשון במקומו באבנים שחלץ, והרי הנגע מכת הבית, ודומה לעץ פורח, וכלשון הכתוב ״ופרח בבית״, שזה סימן שעודו בבית. וכן לשון הכתוב בבגד שחזר בו הנגע אחר שנקרע ממנו, שאמר ״פורחת היא באש תשרפנו״ (ויקרא יג, נז) ופרשנוה למעלה. ואם כן יפה אמר על נגע החוזר ״והנה פשה הנגע״. ואין אנו צריכין לומר שאין כאן מקומו של מקרא זה, ושאי אפשר להעמידו במקומו, אלא המקרא כתוב כהלכה וכמשפטו. רק שאין צורך להאמר, שהרי כל שיבת נגע ״פשיון״ הוא, כיון שהנגע הראשון במקומו על האבנים שחלץ, כמו בבגדים שהוא במקומו על הטלאי שקרע מן הבגד, ואינו דומה לנגע חדש שצריך הסגר מתחלה, שאין זה חדש אלא פשיון על הראשון. אבל בא ללמד על פשיון של שבוע שני, שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי לראות אם יחזור.
וכן דעת רבותינו ז״ל שהרי אחרי שלמדו גזרה שוה ״צרעת ממארת״ מבגדים, שהנגע החוזר מטמא בלי פשיון, אמרו1 ״אם סופנו לרבות את החוזר, מה תלמוד לומר ׳ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע׳? הנח לו״. לא שאלו רק ״מה תלמוד לומר? מקרא שאינו צריך הוא״, לא איך אפשר לומר כן. לפי שאין מלת ״פשה״ סותר ההלכה, ושלא תאמר שעל כן נאמר שצריך פשיון ממש בנגע החוזר בבתים, למדו תחלה בגזרה שוה מבגדים שאין החוזר צריך פשיון. ורמב״ן ז״ל לתקן מלת ״פשה״ כפשוטו אמר שמלת ״פשה״ לשון תוספות, נאמר על דבר נוסף על אחר, כמו ״ונוסף גם הוא על שונאינו״ (שמות א, י), ״ונוספה נחלתן״ (במדבר לו, ד), ונאמר על דבר החוזר, כמו ״יוסיף ה׳ שנית ידו״ (ישעיה יא, יא), ״ויתנבאו ולא יספו״ (במדבר יא, כה), לא חזרו עוד להנבא. וכאן נאמר על החזרה, לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר. [עכ״ד רמב״ן]. וממה שפרשנו תראה שהכל כפשוטו שהחוזר תמיד ״פסיון״ ממש הוא. וגם רש״י ז״ל שכתב ״אין כאן מקומו של מקרא זה״, כוונתו שלא היה צריך להאמר במקום זה. ונראה עוד כפי הפשט שעל כן נאמר בנגע החוזר ״והנה פשה״, ללמדנו שאין פשיון מחייב נתיצה, אלא פשיון חזרת הנגע. אבל כל זמן שהאבנים במקומן אין הפשיון גורם נתיצה. ואין צורך ללמדנו כך בפושה בשבוע ראשון, שהרי מפורש למעלה, אבל בא ללמד על העומד בראשון ופושה בשני, שאינו נותץ אלא חולץ וקוצה וטח. וכן אמרו רבותינו2 ז״ל וסמכוהו על לשון המקרא ״ושב הכהן ובא הכהן״ ״זו היא שיבה, זו היא ביאה״.
צרעת ממארת הוא – פרשנוהו בנגעי בגדים (ויקרא יג, כא), וכן כאן שאין תרופה לבית זה וצריך נתיצה, כסילון ממאיר שאין לו תקנה ושרוף ישרף.
בבית – בכל הבית, ולכן חוזר ופורח.
1. תורת כהנים.
2. תורת כהנים.
ובא הכהן – לא באותו היום, אלא לסוף שבעה:
והנה פשה הנגע בבית – כל שיבת נגע קרוי פסיון, והדעת נותנת כן, שהרי חלצו האבנים שהיה בהן הנגע, וכל הנראה עתה על האבנים החדשות עודף על הנגע הראשון, אפילו נראה פחות מן הנגע הראשון, כגון שהאבנים שחלצו היה עליהן נגע כשלשה גריסין, וכששב הנגע הוא כשני גריסין, ג״כ פסיון הוא, שפסה הנגע בבית על שלשה גריסין הראשונים שניטלו ממנו, שהרי הנגע הראשון במקומו באבנים שחלץ, והרי הנגע מכת הבית, ודומה לעץ פורח, וכלשון הכתוב ופרח בבית, ולכן אין אנו צריכין לומר שאין כאן מקומו של מקרא זה, אלא המקרא כתוב כהלכה וכמשפטו:
צרעת ממארת הוא – שאין תרופה לבית זה וצריך נתיצה:
והנה פשה – הנכון כרנ״ה וייזל שחזרת הנגע ופריחתו באבנים חדשות אחר שהוסרו האבנים הקודמות נקראת פשיון.
ובא הכהן וראה והנה פשה וגו׳ – מכיוון שאותה לשון, ״צרעת ממארת״, מופיעה כאן כמו בנגעי בגדים (יג, נא–נב), דורשים אותה בתורת כהנים בגזירה שווה: כשם שבבגדים, אם הנגע חוזר – אף על פי שאינו פושה – יש לשרוף את הבגד; כן הדין כאן בבתים, אם הנגע חוזר אחרי שחלץ וקצה וטח, אפילו אם אין פשיון, הבית טעון נתיצה. נמצא ש״פשה״ כאן הוא שם נרדף ל״ופרח״ בפסוק מג. רנ״ה וייזל מבאר שהנגע חוזר לאבנים אחרות, שכן האבנים הראשונות כבר הוסרו. לפיכך עצם חזרת הנגע הרי היא פשיון. אולם עיין להלן.
טמא הוא – אף שכבר היה טמא בתורת מוסגר, טומאתו עתה חמורה יותר כמוחלט: ״בית המוסגר מטמא מתוכו, והמוחלט מתוכו ומאחוריו, זה וזה מטמאין בביאה״ (נגעים יג, ד). לפי גירסתנו ברש״י (יבמות קג: ד״ה מטמא מתוכו), כתלי בית מוסגר מטמאים את הנוגע בהם מבפנים – אף אם לא נכנס לבית; ואילו כתלי בית מוחלט מטמאים גם את הנוגע בהם מבחוץ. אולם תפיסה זו של ההבדל בין בית מוסגר לבית מוחלט, שנויה במחלוקת. עיין תוספות (שם ד״ה מטמא מאחוריו), ומשנה למלך הלכות טומאת צרעת (טז, ג).
[קו]
בבית טמא הוא – עד עתה היה רק האבנים שבהם הנגע טמאים, לכן היו צריכים חליצה והשלכה אל מקום טמא. והבית לא היה מטמא בימי ההסגר רק את הנכנס לתוכו. ועתה כל הבית טמא מכל סביביו – מתוכו ומאחוריו. וז״ש טמא הוא ר״ל הבית בכללו כי עד עתה לא היה טמא רק מצד הנגע ורק מתוכו.
והנה פשה – ידוע הדרש1 על זה הלשון, דבאמת אין צריך פשיון ורק פריחה שנית.⁠2 ולפי הפשט הוא מסתרי הטבע אשר בהיות רוח טומאה בבית,⁠3 כל מה שמתחזקים להסירו, אם אין השעה מצלחת להסיר לגמרי, עוד אותה רוח טומאה היא מתחזקת ביותר מאשר היה תחילה. משום הכי, כיון שלא הועילה החליצה להסיר רוח הטומאה וחזר ופרח, ממילא יהיה גם פשיון וחזק מאשר היה.
1. הובא ברש״י באריכות.
2. ועיין ברמב״ן שטען ש״פשה״ במקום הזה כטעם ׳פרח׳, ושניהם ענין צמיחה.
3. כפי שהביא רבינו לעיל פסוק ל״ד ד״ה ונתתי נגע צרעת, בשם הזוהר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע – התו״כ מפרש דבפושה בשני מיירי והדין דצריך חליצה וטיחה כו׳. ולהסיר קצת זרות מהפסוק, נראה דקאי לעיל ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חילץ את האבנים כו׳ ואחרי הטוח ובא הכהן וראה כי פשה הנגע, היינו, דכמו דהוה כתוב ואחרי ובא הכהן דמלת ואחרי קאי על שניהם, וכמו יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, דפירושו ואל יהיו מתיו מספר, ובאמת אלו קאי על פושה בראשון הוה לי׳ למכתב קודם אחרי בא הכהן וראה כי פשה הנגע ואחרי חילץ האבנים ואחרי הקצות כו׳ וע״כ דעל פושה בשני קאי. ומדויק לשון המקרא והילפותא, דזו היא שיבה, זו היא ביאה לאצרוכי חליצה וטיחה. ולפשטא דקרא קשה דמשמע דהכהן דהוא מטמא, הוח נותץ והוא מוציא עפרה, וזה תימא, אבל למה דפרישית ניחא דאבעה״ב קאי. ודו״ק היטב.
ובא הכהן – תניא, ושב הכהן ובא הכהן, זו היא שיבה זו היא ביאה, מה שיבה בסוף שבוע אף ביאה בסוף שבוע, ומה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.⁠1 (תו״כ)
1. ר״ל דמקשינן ביאת הכהן להבית בעת שפשה הנגע לשיבתו ביום השביעי בפעם הראשונה כדכתיב בפסוק ל״ע ושב הכהן ביום השביעי וכדמפרש, ואע״פ דהתם כתיב ושב והכא כתיב ובא, אך מדהענין אחד הוא, היינו שבא לראות הנגע, מדמינן שתי הביאות להדדי, כדמפרש. ומה דכתיב שם ושב והכא ובא, הוא מפני שכל לשון לפי ענינו, דהתם איירי בביאה שניה לאחר שבעת ימים, דבעת שראה מתחלה לא גמר ענינו, שהרי הסגיר את הבית לשבעת ימים וידע שעליו לשוב לראות ביום השביעי, ולכן כתיב ושב, משא״כ הכא דאיירי כשפשה הנגע הוא ענין חדש ולא שייך לכתוב ושב, דהוי כמו בפעם הראשונה הוא הולך ובא וכמו דכתיב לעיל בפ׳ ל״ו בתחלת הראיה יבא הכהן לראות את הבית. וע״ע מענין דרשה זו בפירש״י בפסוק זה
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןמושב זקניםרלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(מה) וְנָתַ֣ץ אֶת⁠־הַבַּ֗יִת אֶת⁠־אֲבָנָיו֙ וְאֶת⁠־עֵצָ֔יו וְאֵ֖ת כׇּל⁠־עֲפַ֣ר הַבָּ֑יִת וְהוֹצִיא֙ אֶל⁠־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל⁠־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃
He shall break down the house, its stones, and its timber, and all of the house's mortar. He shall carry them out of the city into an unclean place.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מד]

(מה) [קצג] 1ונתץ את הבית, בא בסוף שבוע וראה אם חזר, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. (נגעים פי״ב מ״ז)
[קצד] 2ונתץ את הבית, אמר ר׳ זירא הרי אמרו אבן שבזוית (שנראה בבית זה ובבית זה, שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקים את כל עובי הכותל ונראה משני צדדים) כשהוא חולץ (לסוף שבוע של הסגר כדכתיב וחלצו את האבנים) חולץ את כולה (דהא אבן כתיב כמות שהיא, או גדולה או קטנה) וכשהוא נותץ (אם הוחלט הבית ובא לנותצו) נותץ את שלו (חולץ את האבן ונותץ את צד שלו) ומניח את של חבירו (דהא כתיב ונתץ את הבית ולא שתי בתים). בעי ר׳ זירא מהו שתעשה יד לחברתה (שיעשה חלק הטהור בית יד לזה להכניס טומאה לבית חבירו, דהא אבן המנוגעת מטמאה באהל כדכתיב והבא אל הבית) תיקו. (חולין קכח:)
[קצד*] 3ונתץ, רבי זעירא וכו׳ ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים (תהלים קו, כח), מה המת מטמא בכזית אף ע״ז תטמא בכזית, או מה המת מטמא משיכניס ראשי אצבעותיו (כלומר אפי׳ אבר ממנו נמי מטמאו פנ״מ) יכול אף ע״ז משיכניס ראשי אצבעותיו (ונימא דאף ע״ז תטמא לאברים), נתיצה נתיצה גמר מבית המנוגע (בע״ז כתוב (דברים יב, ג) ונתצתם את מזבחותם וכתוב בבית המנוגע ונתץ את הבית) מה בית המנוגע משיכניס ראשו ורובו (לתוך הבית) אף ע״ז משיכניס ראשו ורובו (אבל לא אם יש כאן אבר ממנה ונגע בו). (ירושלמי שבת פ״ט ה״א, ע״ז פ״ג ה״ו)
[קצה] 4ונתץ את הבית, רבי אבהו בשם ר׳ יוחנן, כל הנשרפין אפרן מותר (דאפר של איסורי הנאה הנשרפין מותר, פנ״מ) חוץ מאפר הבא מחמת ע״ז (כגון אפר אשירה שנשרפת היא). מתיב ר׳ חייה בר יוסף קומי רבי יוחנן, הרי אפר הבית הרי אינו בא מחמת ע״ז ואת אמרת אסור (אפילו כתשן לסיד ולאפר) א״ל שנייה היא דכתיב נתיצה נתיצה (באבנים מבית המנוגע כתיב ונתץ את הבית, וכתיב בע״ז ונתצתם את מזבחותם, וא״כ בכלל ע״ז ודינם כמו ע״ז הן). (ירושלמי ערלה פ״ג ה״ג)
[קצו] 5ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, ילמדנו רבינו על כמה דברים נגעים באים על האדם, כך שנו רבותינו על י״א דברים הנגעים באים על האדם וכו׳ על שבועת שוא מנין, דכתיב (זכריה ה, ד) ואל בית הנשבע לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו, איזהו דבר שמכלה עצים ואבנים, רבי אומר זו צרעת, שנאמר ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. (תנחומא מצורע ד)
[קצז] 6את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, דבר הלמד מסופו וכו׳ שאין הבית מטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. (ברייתא דרבי ישמעאל א׳:ו׳)
1. רמב״ם טו״צ פט״ו ה״ב: כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם, יסגיר שבעת ימים וכו׳ וביום תשעה עשר רואהו אם חזר בו נגע כשני גריסין הרי זה פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית.
2. נגעים פי״ג מ״ב, תו״כ כאן, תוספתא נגעים סופ״ו.
– רמב״ם טו״צ פט״ו ה״ה: אבן שבזוית, בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו, ויש בדבר ספק אם תהיה זו של חבירו כמו יד לאבן שלו.
4. ראה לעיל אות קצא. ובירושלמי שבת פ״ט ה״א וע״ז פ״ג ה״ו למדו גז״ש נתיצה נתיצה ע״ז מבית המנוגע שאינו מטמא עד שיכניס ראשו ורובו.
– רמב״ם הל׳ פסה״מ פי״ט הי״ג: וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר.
5. במ״ר פ״ז-ה, זהר ח״ג ח:, ילקו״ש ח״ב רמז תקעב.
6. ראה תחלת הדרש לעיל אות קנב.
[דִּבּוּרָא דִמְצֹרָע פֶּרֶק ה]
[א]
״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו, וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִנְגָעִים עַד שֶׁיְּהוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר.
[ב]
וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בּוֹ?
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבַּע.
וְרַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: שְׁמוֹנֶה.
שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִים עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אַחַת.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִים עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, לֹא עַל אֶבֶן אַחַת.
רַבִּי לְעָזָר בֵּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִים עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, בִּשְׁנֵי כֳּתָלִים בְּזָוִית, אָרְכּוֹ כִשְׁנֵי גְרִיסִים, וְרָחְבּוֹ כַגְָּרִיס.
[ג]
״אֲבָנָיו״ – שֶׁלּוֹ, ״עֵצָיו״, שֶׁלּוֹ, ׳עָפָר׳, שֶׁלּוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהוּא גּוֹרֵר וּמוֹצִיא.
״אֲבָנָיו״ – כָּל אֲבָנִים שֶׁנִּבְנָה עִמּוֹ.
״עֵצָיו״ – כָּל עֵצִים שֶׁנִּבְנָה עִמּוֹ.
״עֲפַר״ – כָּל עָפָר שֶׁנִּבְנָה עִמּוֹ.
״אֲבָנָיו״ – לֹא אַבְנֵי הָעֲלִיָּה.
״עֵצָיו״ – לֹא עֲצֵי הָעֲלִיָּה.
״עֲפַר״ – לֹא עֲפַר הָעֲלִיָּה.
מִכָּן אָמְרוּ: נִרְאָה נֶגַע בַּבַּיִת, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה, נִרְאָה בָעֲלִיָּה, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבַּיִת.
״אֲבָנָיו״ – לֹא אֲבָנִים שֶׁהִכְנִיס לוֹ מִשֶּׁנִּבְנָה.
״עֵצָיו״ – לֹא עֵצִים שֶׁהִכְנִיס לוֹ מִשֶּׁנִּבְנָה.
״עֲפַר הַבָּיִת״ – לֹא עֲפַר מַתְּכוֹת שֶׁלּוֹ.
אִם נֶאֶמְרוּ בַחֲלִיצָה, לָמָּה נֶאֶמְרוּ בַנְּתִיצָה?
אִם נֶאֶמְרוּ בַּנְּתִיצָה, לָמָּה נֶאֶמְרוּ בַּחֲלִיצָה?
לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּחֲלִיצָה מַה שֶּׁאֵין בַּנְּתִיצָה, וּבַנְּתִיצָה מַה שֶּׁאֵין בַּחֲלִיצָה: בַּחֲלִיצָה, הָאֶבֶן שֶׁבְּזָוִית, בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת כֻּלָּהּ, וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ, נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁלַּחֲבֵרוֹ.
וּבַנְּתִיצָה, נוֹתֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם נֶגַע וְאֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵין בָּהֶן נֶגַע, וּבַחֲלִיצָה, אֵינוֹ חוֹלֵץ אֶלָּא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן נֶגַע.
הָא לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּחֲלִיצָה מַה שֶּׁאֵין בַּנְּתִיצָה, וּבַנְּתִיצָה מַה שֶּׁאֵין בַּחֲלִיצָה, צָרַךְ לוֹמַר בַּחֲלִיצָה וְצָרַךְ לוֹמַר בַּנְּתִיצָה.
וִיתָרַע יָת בֵּיתָא יָת אַבְנוֹהִי וְיָת אָעוֹהִי וְיָת כָּל עֲפַר בֵּיתָא וְיַפֵּיק לְמִבַּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאַב.
And they shall break down the house, the stones of it, the timber, and all the mortar of the house; and he shall carry thema
(have them carried) without the town to an unclean place.
a. Samaritan Version, "they shall destroy.⁠"

וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא
וִיתָרַע יָת בֵּיתָא יָת אַבְנוֹהִי (תאג׳: אֶבְנוֹהִי) וְיָת אָעוֹהִי וְיָת כָּל עֲפַר בֵּיתָא וְיַפֵּיק לְמִבַּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאַב
מדוע לא השמיט ״אתין״
לעיל תרגם ״אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה״ (ויקרא יא יג) ״נִשְׁרָא וְעָר וְעָזְיָא״, כי שיקולים של יופי הלשון מכתיבים השמטת ״אתין״ הבאים בתדירות גבוהה כמבואר שם. ובדומה השמיט ״אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת״ (פסוק מח). ואם כן מדוע כאן ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת״ (ויקרא יד מה) הניח את כל ה״אתין״ ותרגם ״וִיתָרַע יָת בֵּיתָא יָת אַבְנוֹהִי וְיָת אָעוֹהִי וְיָת כָּל עֲפַר בֵּיתָא״? כי במשנה נפסק ״אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר״ (נגעים יב ב). והלכה זו נלמדת מריבוי ה״אתין״ שבפסוקנו כדברי ״הכתב והקבלה״, על כן הוצרך לתרגם את כולן.⁠1
1. ״הכתב והקבלה״: ״ונתץ את הבית. מלמד שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר. (תו״כ ונגעים פי״ב מ״ב). נ״ל דילפותא זו מאות וי״ו הנתלות במלת את, שאם היו כולם בלא וי״ו הייתי מחלק כל אחד ואחד לעצמו, דומה אל קח נא את בנך וגו׳ שאמרו עליו שני בנים יש לי וכו׳, שהבינו בו למאמרים שונים. ומדהוסיף כאן אות וי״ו בכל אחד מהפרטים, הרי הוא וי״ו המשתף שלשת הפרטים אל הבית, ורק בהשתתפותם יחד חייב הנתיצה אל הבית, ורק באופן זה נוהג בו טומאת נגעים, וזולת זה אינו טמא״.
ויפגרא ית ביתה ית אבנאב וית קיסוי וית כל עפרא דבייתה ויפק לבר מן קרתה לאתר מסאב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויפגר״) גם נוסח חילופי: ״ויסתר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבנא״) גם נוסח חילופי: ״{אב}⁠נוי״.
ויפכרון ית ביתא ית אבנוי וית קיסוי וית כל עפרא דביתא וינפק למברא לקרתא לאתר מסאב.
Then shall they destroy that house, and its stones, and its timber, and all the plaster of the house, and he shall remove it without the city to an unclean place.
וישברו את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר למקום טמא.

רמז תקסז

וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֶת כָּל עֲפַר הַבַּיִת – מְלַמֵּד: שֶׁאֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים עַד שֶׁיְּהוּ בּוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר. כַּמָּה אֲבָנִים יְהוּ בּוֹ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבָּעָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה. שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אַחַת. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, וְלֹא עַל אֶבֶן אַחַת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּר׳ שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְּתָלָיו בְּזָוִית, אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְּרִיסִין וְרָחְבּוֹ כִּגְרִיס. ״אֲבָנָיו״ – שֶׁלּוֹ, ״עֵצָיו״ – שֶׁלּוֹ, ״עֲפַר״ – שֶׁלּוֹ, מְלַמֵּד שֶׁגּוֹרֵר וּמוֹצִיא. ״אֲבָנָיו״ – כָּל אֲבָנָיו שֶׁנִּבְנוּ עִמּוֹ, ״עֵצָיו״ – כָּל עֵצִים שֶׁנִּבְנָה עִמּוֹ, ״עֲפַר״ – כָּל עָפָר שֶׁנִּבְנָה עִמּוֹ. ״אֲבָנָיו״ – וְלֹא אַבְנֵי עֲלִיָּה, ״עֵצָיו״ – וְלֹא עֲצֵי עֲלִיָּה. ״עֲפַר הַבַּיִת״ – וְלֹא עֲפַר עֲלִיָּה. מִכָּאן אָמְרוּ: נִרְאָה הַנֶּגַע בַּבַּיִת, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. נִרְאָה בָּעֲלִיָּה, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבַּיִת. ״אֲבָנָיו״ – וְלֹא אֲבָנָיו שֶׁהִכְנִיס לוֹ מִשֶּׁנִּבְנָה. ״עֵצָיו״ – וְלֹא עֵצָיו שֶׁהִכְנִיס לוֹ מִשֶּׁנִּבְנָה. ״עֲפַר הַבַּיִת״ – וְלֹא עֲפַר מַתָּכוֹת שֶׁבּוֹ. אִם נֶאֶמְרוּ בַּחֲלִיצָה לָמָּה נֶאֶמְרוּ בִּנְתִיצָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּחֲלִיצָה שֶׁאֵין בִּנְתִיצָה וּבִנְתִיצָה שֶׁאֵין בַּחֲלִיצָה. בַּחֲלִיצָה – אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית בִּזְמַן שֶׁחוֹלֵץ חוֹלֵץ אֶת כֻּלָּהּ, בִּזְמַן שֶׁנּוֹתֵץ נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. בִּנְתִיצָה, נוֹתֵץ אֶת הָאֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הַנֶּגַע וְאֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵין בָּהֶן הַנֶּגַע. בַּחֲלִיצָה אֵינוֹ חוֹלֵץ אֶלָּא אֲבָנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֵן הַנֶּגַע. הָא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּחֲלִיצָה שֶׁאֵין בִּנְתִיצָה וּבִנְתִיצָה שֶׁאֵין בַּחֲלִיצָה, צָרִיךְ לוֹמַר בַּחֲלִיצָה צָרִיךְ לוֹמַר בִּנְתִיצָה.
פלינקצ֗ה מן כ֗שבה וחגארה וגמיע תראבה ויכ֗רג ד֗לך אלי כ֗ארג אלקריה אלי מוצ֗ע נגס.
ועל כן יהרוס אותו, את קורותיו ואבניו וכל עפרו, ויוציא הכל אל מחוץ לעיר אל מקום טמא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 43]

פס׳: ונתץ את הבית וגו׳ – מלמד שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר.
אבניו – כל אבנים שבונה עמו.
עציו – כל עצים שבונה עמו.
עפר – כל עפר שבונה עמו.
אבניו – ולא אבני העליה.
עציו – ולא עצי העליה. מכאן אמרו נראה נגע בבית נותן את הקורות לעליה נראה בעליה נותן את הקורות לבית. 1אם נאמר לחליצה למה נאמר בנתיצה לפי שבנתיצה נותץ בין אבנים שיש בהן נגע בין שאין בהן נגע:
1. אם נאמר בחליצה וכו׳. חסר סיום המאמר ועיין בת״כ:
(מה-מו) ונתץ את הבית – בצווי, וכן: והוציא. והקרוב שסגור יהיה שבעת ימים, רק הכתוב אחז דרך קצרה. והעד: והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו – בראשונה ובשנייה.
(45-46) AND HE SHALL BREAK DOWN THE HOUSE. By command.⁠1 Similarly and he shall carry them forth.⁠2 It is most likely that the house was shut up for seven days.⁠3 However, Scripture employed an abridged style.⁠4 He that goeth into the house all the while that it is shut up (v. 46) which applies to the first and second times is proof of this.⁠5
1. The kohen himself does not physically break down the house.
2. Its meaning is, by command.
3. As when the plague is first seen in the house. See verse 38.
4. It omits the law that the house is to be closed up for seven days.
5. That the plague is seen in the house.
ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית – מגיד שאינו מטפל בנתיצה אלא בעל הבית אשר בו הנגע, ונותץ את שלו ומניח של חברו, שנאמר: ׳את אבניו׳ - לא אבני הבית הנלוה לו. ולמדנו מזה שאין דין נגעי בתים נוהג אלא בבית שהיו בו אבנים ועצים ועפר. והיה זה כן, לפי שהוא כֻּלִּיִּי, ודומה באופן⁠־מה לדברים בעלי הצורה השלמה, והם הבעלי⁠־נפש, כי הם כולם כֻּלִּיִּים, כמו שהתבאר בטבעיות. ולזה יטמאו האבנים מצד מה שהם חלק מהבית, ואף על פי שאין האבנים ראויים לטומאה, כמו שקדם. והנה יובדל הבית מהבגדים והעור בלקיחת שתי ציפורים לטהרתו, כמו הענין באדם, מה שאין כן בבגדים ובעור, כי הם יטהרו בטבילה. ויִדמה שאין זה הענין כן בבתים למעלתם על הבגדים וכלי העור; אבל היה זה לפי שאי אפשר בהם הטבילה, ואין ראוי שתסור טומאתם בזולת פועַל כלל; ולזה היתה טהרתם בציפורים, שיורו על ההִנָּקוּת מזה ההפסד שבא בסיבת החומר, כמו שתורה הטבילה על זה. והנה עם זה, ההבדל בין טהרת האדם בציפורים לטהרת הבית בהם מבואר; וזה, כי האדם ישאר טמא אחר הבאת הציפורים, מה שאין כן בבית, לפחיתותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[א] ונתץ את הבית
[1] יבמות פרק שנים עשר דף קג ע״ב (יבמות קג:) [2] נגעים פרק שנים עשר, (דף מד ע״ג)⁠1 [משנה ז]
1. סימון דף ועמוד במשניות מתאים לדפוס וינציאה שנת רפב, בדפוס ימינו משנה ז.
אבניו – כל אבניו שנבנו עמו וכן עצו ועפרו. אבניו ולא אבנים שהכניס משנבנה וכן עצו ועפרו.
ונתץ את הבית – מלת ״נתיצה״ פירשנו (ויקרא יא, לה), וכן כאן צריך שיסח את הבית מיסודו, כמו שפורט את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית; שלשה אלה הן הבית ומהן נבנה.
פשע הנגע – לרז״ל כל נגע החוזר בבית אחר חליצה קיצה וטיחה אע״פ שאין בו פשיון צריך נתיצת הבית, וקרא אמר פשה; ולכן פירש״י שאין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית מחובר עם ואם ישוב הנגע, וקרא ובא הכהן והנה פשה מקומו אחר והאוכל בבית שבפסוק מ״ז (ערש״י באורך), וכבר צעק הרמב״ן איך נחתוך את המקראות בסכינא חריפא לעקור אותו ממקומו ולקבעו במקום אחר, ולשונו קצר וסתום בביאור לשון פשה כאן; ונ״ל כי כל לשון פשיון הוא תוספת ורבוי הדבר מחמת עצמו, שתופס עכשיו מרחק מקומיי יותר ממה שהיה תופס קודם שהתרבה (צונעהמען), והוא לקיחת מקום חדש נוסף על מקומו הראשון כדרך הצרעת הארסיי החריף להתפשט ממקומו ולקלקל ג״כ העור שסביבו, אמנם בקרא דילן שמדבר ממציאת נגע חדש על אבנים חדשות, אין מקום לבאר לשון פשיון לענין תוספת ורבוי מחמת עצמו, כ״א לשון תוספת לענין ההכפלה והחזרה (ווידערהאָלען) כשרש יסף שישמש גם לענין זה בזמן שיהיה הנוסף והנתוסף שוים זה לזה, כמו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי, והיינו חזרת הכאה, ולא יספה שוב עליו, חזרת השבה, יוסיף ה׳ שנית ידו, כלם לשון חזרה וכפילת הדבר ששוה הנוסף והנתוסף, ולפעמים ישמש לשון יסף על המשכת הדבר עוד אחר שכבר פסק, והדבר הנתוסף משונה מדבר המתוסף (פאָרטפאהרען), כמו ויוסף עוד לדבר אליו, שלא היה ענין הדבורים שוים, שבתחלה אמר חמשים ואח״כ ארבעים צדיקים, ויספתי ליסרה אתכם, והיינו יסורים בלתי שוים לראשונים, אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳; ומענין תוספת זה שענינו ההחזרה וההמשכה יתבאר מלת פשה בקרא דילן, כי אף שהנגע הראשון חלף הלך לו עם האבנים שנחלצו, מ״מ מצד הבית שנראה בו עתה נגע חדש, הוא תוספת חזרה, והתילדותו עוד הפעם הוא המשכת ענין הנגעים מצד הבית, ואף שהנגע החדש הוא משונה מנגע הראשון בכמותו, שהראשון היה כשלשה גריסין, והחדש אינו רק כשני גריסין, מ״מ מצד הבית, הוא תוספת חזרה והמשכה, ושפיר אמר עליו קרא פשה הנגע בבית. וכן בפסוק מ״ח והנה לא פשה ענינו לא חזר, וכן לשון ופרח בבית אינו שוה לפריחה האמורה באדם שהסתתרה הליחה תחת העור ולפנימית הגוף, ואחר כך תשוב לחזור אל חיצוניותו, והנה הוא פריחה מצד הנגע, אמנם כאן שהנגע באבנים אחרות אינו פריחת נגע, אבל הוא פריחה מצד הבית, שחזרת נגע בבית אחר חליצת האבנים הוא אות על שהבית הוא מוכה בנגעים, לכן אמר ופרח בבית, והוא כענין ופרח מטה אהרן שהענין מצד טבעו הוא פורח וצומח; וסמך לזה בת״כ דאיתא התם למה נאמר ופרח ללמד שאפי׳ פרח ממראה למראה מירקרק לאדמדם. או בהפך. וטעם המקרא לפי״ז. אם ישוב הנגע (ופרח) וצמח בבית אחר חלץ האבנים, ובא הכהן וראה (ופשה) וחזר הנגע בבית ונתץ אותו, כי כל נגע החוזר הוא טמא מוחלט, ואמר (בפ׳ מ״ח) ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא (פשה) חזר הנגע כלל בבית אחר הטוח יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה; והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה הראשון בחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר טמא, ואם לא חזר טהור, אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו, אבל נדון בו ג״ש זו היא ביאה זו היא שיבה לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון, שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה, אבל נלמד מג״ש אחרת שאמר ואם בא יבא הכהן שנדון ביאה שלישית כביאה שניה. והנה הכתובים כמשמעם והמדרשות למדו אותן מג״ש למשה בסיני, ומה שאמרו בת״כ במה הכתוב מדבר, סמך מדבריהם, שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בג״ש, וכן מה שאמרו שם אם סופנו לרבות את החוזר אע״פ שאינו פושה מה ת״ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו, לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש, לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר. זהו הנראה בענין הפ׳ הזאת כדי שיהיו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה. ומתקבל.
ונתץ את הבית – מלמד שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר. (ת״כ ומתני׳ נגעים פי״ב מ״ב) נ״ל דילפותא זו מאות וי״ו הנתלות במלת את, שאם היו כלם בלא וי״ו הייתי מחלק כל אחד ואחד לעצמו, דומה אל קח נא את בנך וגו׳ שאמרו עליו שני בנים יש לי וכו׳, שהבינו בו למאמרים שונים. (עמ״ש וישלח באנו אל אחיך אל עשו) ומדהוסיף כאן אות וי״ו בכל אחד מהפרטים, הרי הוא וי״ו המשתף שלשת הפרטים אל הבית, ורק בהשתתפותם יחד חייב הנתיצה אל הבית, ורק באופן זה נוהג בו טומאת נגעים, וזולת זה אינו טמא. והרב בק״א אמר דמיתורא דהבית קדריש הכי, דלא אצטרך למכתב כלל אלא ונתץ את אבניו וגו׳ דבבית קמיירי, אלא ללמד שהבית הוא זה דוקא באבנים ועצים ועפר. וכ״כ התי״ט שם. ואין זה נראה שאם היה אומר ונתץ את אבניו וגו׳ הייתי אומר שהחיוב לנתץ את הפרטים האלה ולקלקלם קלקול גמור עד שאינם ראויים לשום תשמיש, לכתת האבנים והעצים לחלקים קטנים מאד, ולהדק הטיט היטב עד שיהיה דק כחול, לכן הוצרך הכתוב לומר ונתץ הבית, שאין עיקר המכוון רק לקלקל צורת הבית ושיתפרדו חלקיו זה מזה, וכפי ההזדמן לבד, בין שיתקלקלו חלקיו הפרטיים קלקול גמור או לא.
ונתץ את הבית את אבניו וגו׳ – על אף ששכנו נוטל חלק בחליצה, הנתיצה נוהגת רק בבית המנוגע עצמו. וכן גם בבית ועלייה על גביו: רק הקומה המנוגעת טעונה נתיצה (נגעים יג, ב–ג).
[קז]
ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית – מ״ש את אבניו ואת עציו וכולי בא לפרט שלא כל החומריים שבבית צריכים נתיצה רק אבנים ועצים ועפר לבד. אולם למה אמר ״ונתץ את הבית״? היה לו לומר ״ונתץ את אבניו ואת עציו״. ועל כרחנו מלמדני שצריך שהבית יהיה מורכב מג׳ מינים אלה: אבנים, עצים, ועפר. ואם אינו מג׳ מינים אלה אינו צריך נתיצה. וכן בזה ידעינן שמ״ש בתחלת הענין ״ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם״ היינו רק בבית המורכב מג׳ מינים אלה ואם קיר אחד משיש או מלבנים אינו מטמא בנגעים כמ״ש (פרק יב דנגעים משנה ב). וזה שקרא בברייתא די״ג מדות דבר הלמד מסופו. ועי׳ בתוי״ט שם האריך בזה. ופלוגתת ר׳ ישמעאל ורבי עקיבא ור׳ אלעזר בר׳ שמעון במשנה ב׳ תלוי בפלוגתתן למעלה (פרשה ו מ״ד) עיי״ש ומובא בנגעים (שם משנה ג).
[קח]
את אבניו ואת עציו וכולי – ממ״ש ״אבניו״ ״עציו״ בכינוי היינו רק אבנים ועצים המיוחדים לבית זה ומוציא (א) אבנים השייכים לבית שבצידו. וז״ש מלמד שהוא גורר ומוציא ר״ל כמ״ש במשנה (ב פרק יג דנגעים) האבן שבזויות בזמן שהוא נותץ נותץ שלו ומניח של חבירו, וגורר מן האבן רק חלק השייך לבית זה. (ב) מוציא עצים השייכים לעליה שעל גביו ולכן הקורות שבין בית ועליה אינו נותץ שאינם מיוחדים לבית אחד לבדו שיקראו ״אבניו״ ו״עציו״ וכמש״ש (במשנה ג) (ג) שלא נקרא אבניו ועציו רק אותם שמהם נבנה, לא אותם שהכניס לו אחר כך שאינם אבני הבית (ומ״ש תחלה ״את אבניו״ – כל אבנים שנבנו עמו, מקומו אחרי זה וכצ״ל את אבניו אבנים שנבנו עמו ולא אבנים שהכניס לו משנבנה). ומ״ש ״ואת כל עפר הבית״ והיה די לומר ״את כל עפרו״, בא ללמד דוקא עפר הבית עצמו, לא הנתך והנושר בעת הבנין. והגם שכבר לימד זה בחליצה כמ״ש (פרק ד משנה ו) יכול אף הנושר ת״ל ״אשר הקצו״, אי אפשר ללמד נתיצה מחליצה שיש בה חומרא שהאבן שבזויות חולץ את כולה כדדרשינן ״וחלצו״ ששניהם חולצים. ולא חליצה מנתיצה שיש בו חומרא שנותץ את כל הבית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לט]

את אבניו וגו׳ – ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, מלמד שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר.⁠1 (שם)
את אבניו וגו׳ – ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, אבני הבית ולא אבני העליה, עצי הבית ולא עצי העליה, עפר הבית ולא עפר העליה.⁠2 (שם)
1. דייק יתור לשון ונתץ את הבית, דדי היה לכתוב ונתץ את אבניו וגו׳, אחרי דאיירי בענין בית, ולכן דריש שבא לאשמעינן דהבית יהיה בנוי מאבנים ועצים ועפר, והובא דין זה בנגעים פי״ב מ״ב.
2. איירי כשהיה עליה בנויה ע״ג הבית. וטעם הדיוק מדכתיב אבניו בכנוי ולא את האבנים, וכן עציו ועפרו, לכך צריך לנתוץ רק האבנים והעצים והעפר המיוחדים לבית זה. ועיין בחו״מ סי׳ קס״ד ס״א פסק המחבר דתקרה שבין בית לעליה שייך לבעל הבית, והרמ״א פסק ששייך לבעל העליה, ומכאן ראיה לפסק הרמ״א, שהרי אם היתה שייכת לבעה״ב היה צריך לנתיצה כמבואר.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(מו) וְהַבָּא֙ אֶל⁠־הַבַּ֔יִת כׇּל⁠־יְמֵ֖י הִסְגִּ֣יר אֹת֑וֹ יִטְמָ֖א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃
Moreover he who goes into the house while it is shut up shall be unclean until the evening.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קצח] 1והבא אל הבית, א״ר אושעיא בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא, הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו, ואפילו כולו חוץ מחוטמו (שהוא בולט להלן משאר הגוף) טהור, דכתיב (פס׳ לו) והבא אל הבית, דרך ביאה אסרה תורה, ומסתפינא מחבריא אי הכי כולו נמי, אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית (שהיו בו מתחילתו ולא קרינא בהו והבא אל הבית ואפ״ה טמאים) דכתיב (פס׳ לו) ולא יטמא כל אשר בבית. (שבועות יז:)
(מו-מז) [קצט] 2והבא אל הבית... והשכב בבית... והאכל בבית, תנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו, הוא והן טמאין מיד. היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו, הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס (בבית המנוגע כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב, ולא כתיב כבוס בגדים, והאוכל בבית יכבס את בגדיו, בשוהא שיעור אכילה ואפילו לא יאכל, מדכתיב בסיפיה והשוכב בבית יכבס את בגדיו, הלכך הנכנס בו ונושא את בגדיו עמו שלא כדרך מלבושו, אין אלו בגדיו וטמאים מיד, שאף בהן אני קורא והבא אל הבית, וכשהוא לבוש בהן בעי שהייה). (ברכות מא.)
1. ילקו״ש כאן.
– רמב״ם טו״צ פט״ז ה״ה: טהור שנכנס לבית מנוגע דרך אחוריו, אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור, שנאמר והבא אל הבית דרך ביאה טמאה תורה.
2. נגעים פי״ג מ״ט, תוספתא שם פ״ז, עירובין ד: סוכה ה: חולין עא: תו״כ ולק״ט ומדרה״ג וילקו״ש כאן. וראה רש״י עירובין פב: ד״ה חציה, וסוכה מב: ד״ה פרס.
– רמב״ם טו״צ פט״ז ה״ו: אבל אדם מישראל שנכנס לבית מנוגע והוא לבוש בבגדיו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הרי האדם טמא מיד ובגדיו טהורים עד שישהה שם כדי שיסב אדם ויאכל כשלש ביצים פת חטין בלפתן, שנאמר והשוכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית יכבס את בגדיו, וכי תעלה על דעתך שאין בגדיו מתטמאין עד שיאכל שם, אלא ליתן שיעור לשוכב כאוכל, ואחד השוכב או היושב או העומד, אם שהה כדי לאכול שיעור אכילה האמורה, נטמאו בגדיו.
(מו-מז) [ד]
״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״ – כְּשֶׁיִּכָּנֵס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ.
״יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ״ – לֹא יָמִים שֶׁגָּלַף אֶת נִגְעוֹ.
אוֹ יָכֹל שָׁנִיא מוֹצִיא אֶת הַמֻּחְלָט שֶׁגָּלַף אֶת נִגְעוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״כָּל יְמֵי״.
[ה]
״יִטְמָא עַד הָעָרֶב״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים.
יָכֹל אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו״.
[ו]
אֵין לִי אֶלָּא אוֹכֵל, שׁוֹכֵב מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו״.
[ז]
אֵין לִי אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹכֵב, מְנַיִן אוֹכֵל וְלֹא שׁוֹכֵב, שׁוֹכֵב וְלֹא אוֹכֵל, לֹא אוֹכֵל וְלֹא שׁוֹכֵב, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו״, רִבָּה.
[ח]
אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת אֶת הָאוֹכֵל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכֵב, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָאֹכֵל״ ״וְהַשֹּׁכֵב״?
אֶלָּא לִתֵּן שֵׁעוּר לַשּׁוֹכֵב כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל.
וְכַמָּה הוּא שֵׁעוּר אֲכִילָה?
כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס פַּת חִטִּים, לֹא פַת שְׂעוֹרִים, מֵסֵב וְאוֹכְלָהּ בַּלִּפְתָּן.
[ט]
כָּל כִּבּוּס בְּגָדִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה, לְהַחְמִיר, וְזֶה לְהָקֵל: אֲפִלּוּ לָבוּשׁ עֲשָׂרָה סוֹבָרִיקִין1, וְעָטוּף עֲשָׂרָה פַּלִּיוֹנוֹת2, כֻּלָּם טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֵא כְדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס.
[י]
יָכֹל הַבְּהֵמָה וְהַגּוֹי יְהוּ מַצִּילִין בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְּנֻגָּע?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו״, רִבָּה.
הַמְטַמֵּא בְּגָדִים מַצִּיל בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְּנֻגָּע, הַבְּהֵמָה וְהַגּוֹי, שֶׁאֵינָן מְטַמִּין בְּגָדִים.
אֵין מַצִּילִין בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְּנֻגָּע.
[יא]
מִכָּן אָמְרוּ3: אִם הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים, וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס, טְמֵאוֹת.
הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ, וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּשְׁהֵא כְדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס.
[יב]
אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: מָה, אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֵא כְדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס, וּבִזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֵא כְדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס!
[יג]
אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה: מָצִינוּ שֶׁיָּפֶה כֹחַ הַטָּמֵא לְהַצִּיל יָתֵר מִן הַטָּהוֹר: יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין טֻמְאָה, וּמַצִּילִים בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְּנֻגָּע;
הַבְּהֵמָה וְהַגּוֹי, שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה, אֵין מַצִּילִים בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְּנֻגָּע.
1. סוֹבָרִיקִין. רבי חננאל מביא פירוש הגאונים, מכנסיים, מלשון יוון (אבל אין מילה יוונית ידועה המתאימה למשמעות זו), או בתי ידיים ארוכים.
2. פַּלִּיוֹנוֹת. צורה יוונית של המילה הלטינית pallium, סמיכה, מעיל.
3. ראה משנה נגעים יג,ט.
א. שָׁנִי = שאני. האל״ף לא נהגתה פה בניב העברי הגלילי.
וּדְיֵיעוֹל לְבֵיתָא כָּל יוֹמִין דְּיַסְגַּר יָתֵיהּ יְהֵי מְסָאַב עַד רַמְשָׁא.
And whoso goes into the house all the days that it is shut up, shall be unclean until the evening.
ומן דייעול לגו ביתהא כל יומין די יטרוד יתיה יהוי מסאבב עד רמשא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן דייעול לגו ביתה״) גם נוסח חילופי: ״ודיעול לבייתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוי מסאב״) גם נוסח חילופי: ״יסתאב״.
ומאן דייעול לביתא כל יומין דיסגר יתיה יהי מסאב עד רמשא.
And whoever goes into the house in the days that it is shut up, shall be unclean until evening.
ומי שיבוא לבית כל הימים שהסגיר אותו יהיה טמא עד הערב.
יִטְמָא עַד הֶעָרֶב – מְלַמֵּד שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּגָדִים. יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו. ״אֵין לִי אֶלָּא הָאוֹכֵל מִנַּיִן אַף הַשּׁוֹכֵב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס״ וְגוֹ׳. אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹכֵב וְאוֹכֵל, מִנַּיִן אוֹכֵל וְלֹא שׁוֹכֵב שׁוֹכֵב וְלֹא אוֹכֵל לֹא אוֹכֵל וְלֹא שׁוֹכֵב, מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו״ – רִבָּה. אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת אֶת כֻּלָּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָאֹכֵל וְהַשֹּׁכֵב״ – לִתֵּן שִׁעוּר (לָאוֹכֵל) [לַשּׁוֹכֵב] כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל, וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ, כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס פַּת חִטִּין וְלֹא שְׂעוֹרִין מֵסֵב וְאָכְלוֹ בְּלִפְתָּן. כָּל כִּבּוּס בְּגָדִים הָאָמוּר בַּתּוֹרָה לְהַחֲמִיר, וְזֶה לְהָקֵל. (יָכוֹל) אֲפִלּוּ לָבוּשׁ עֲשָׂרָה סַבְרִיקִין וְעָטוּף עֲשָׂרָה פּוֹלְיוֹנִים, כֻּלָּן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. יָכוֹל אַף הַבְּהֵמָה וְהַגּוֹי יְהוּ מַצִּילִין בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְנֻגָּע, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו״ – (רִבָּה) הַמִּטַּמֵּא (בְּגָדִים) מַצִּיל בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְנֻגָּע, הַבְּהֵמָה וְהַגּוֹי שֶׁאֵין מִטַּמֵּא (בְּגָדִים) אֵין מַצִּילִין בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְנֻגָּע. מִכָּאן אָמְרוּ: הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, טְמֵאִין. הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לְפָנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה: מָצִינוּ שֶׁיָּפֶה כֹּחַ טָמֵא לְהַצִּיל, יוֹתֵר מִן הַטָּהוֹר. יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין טֻמְאָה מַצִּילִין בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְנֻגָּע, הַבְּהֵמָה וְהַגּוֹי שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֵין מַצִּילִין בְּגָדִים בַּבַּיִת הַמְנֻגָּע.
ומן דכ֗ל אלי אלבית טול אלאיאם אלתי אוקף פיהא פלינגס אלי אלמג֗יב.
ומי שנכנס אל הבית במשך הימים שהוא מעוכב בהם, הרי הוא טמא עד הערב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

(מו) כל ימי הסגיר אותו – ולא ימים שקלף את נגעו. יכול שאני מוציא את המוחלט שקלף את נגעו? תלמוד לומר: כל ימי.
יטמא עד הערב – מלמד שאין מטמא בגדים. יכול אפילו שהא כדי אכילת פרס? תלמוד לומר: והאוכל בבית יכבס וגומ׳ (ויקרא י״ד:מ״ז). אין לי אלא אוכל, שוכב מנין? ת״ל והשוכב (ויקרא י״ד:מ״ז). אין לי אלא אוכל ושוכב,⁠א לא אוכל ולא שוכב מנין? תלמוד לומר: יכבס, יכבס – ריבה. אם כן למה נאמר אוכל ושוכב? ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, ס״פ 118. בכ״י לייפציג 1 הושמט ע״י הדומות: ״שוכב מנין ת״ל והשוכב. אין לי אלא אוכל ושוכב״ ובכ״י מינכן הושמט ע״י הדומות (והושלם בגיליון): ״מנין ת״ל והשוכב. אין לי אלא אוכל ושוכב״. בכ״י ליידן 1 הושמט ע״י הדומות: ״אין לי אלא אוכל ושוכב... אם כן למה נאמר אוכל ושוכב״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34 הושמט ע״י הדומות: ״ת״ל והשוכב. אין לי אלא אוכל ושוכב... לא אוכל ולא שוכב מנין״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 43]

(46) {See Hebrew text.}
יטמא עד הערב [AND HE THAT COMES INTO THE HOUSE] SHALL BE UNCLEAN UNTIL THE EVENING – This tells us that merely going into the house does not render his garments unclean (since it does not state, as in the next verse, that he shall wash his garments) (Sifra, Metzora, Chapter 5 5). I might think that his garments do not become unclean even if, after coming into the house, he remained there long enough to eat a half-loaf (an ordinary meal, equal in mass to 4 eggs)! It, however, states, "And he that eats in the house shall wash his garments" (v. 47), for we may reason as follows: I have here only the law regarding one who actually eats. From where may I derive that this applies also to one who sleeps in the house? Because Scripture states "and he who sleeps [shall wash his garments]". Now I have only the law regarding one who eats and regarding one who sleeps in the house; from where may I derive that the same law applies to one who neither eats nor sleeps (but merely stays in the house)? Because it states יכבס יכבס (twice) in v. 47 where it could have written: והשכב והאכל בבית יכבס את בגדיו, and such wording would imply that only those who actually sleep and eat in the house must wash their garments. By the insertion of the first יכבס we have two coordinated sentences of similar import and this suggests that sleeping and eating are merely examples of cases where garments would require washing. Thus the use of the first יכבס serves to include besides one who sleeps and one who eats in the house anyone who stays there. If this be so (i.e. if it means that the garments of anyone who stays in the house become unclean) why does it expressly mention one who eats and one who sleeps? Let it merely state: one who stays in the house shall wash his garments, when these also would be included! But this is done in order to designate for him who sleeps in the house (i.e. who does anything in the house beyond entering and immediately leaving it, as is mentioned in v. 46) a minimum period of time the stay during which renders his garments unclean, viz., a time long enough to eat a half-loaf (cf. Sifra, Metzora, Chapter 5 7-8).
פס׳: והבא אל הבית – עד שיכנס ראשו ורובו ותנן במסכת נגעים הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו בידיו הוא והם טמאים מיד ואם היה מלובש בהם הוא טמא מיד והן טהורין עד שיהא בבית בכדי אכילת פרס:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מה]

(מו) יטמא עד הערב – אחרא שירחץ את בשרו כמשפט.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: ואחר.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 45]

(46) SHALL BE UNCLEAN UNTIL THE EVEN. After he bathes his body as the law requires.⁠1
1. See Lev. 15:5,6.
והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו – בלא שהייה, יטמא עד הערב, וכל שכן בימי חלוטו, כדנפקא מימי, כל ימי (ספרא ויקרא י״ד:מ״ו).
והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו – ONE WHO GOES INTO THE HOUSE WHILE IT IS SHUT UP – Without lingering, SHALL BE IMPURE UNTIL THE EVENING, and even more so in the days of its declared tzara'at, which is learned out from [the terms] “the days,” “all the days” (Sifra Vayikra 14:16).
כל ימי הסגיר אתו – פר״ש: ולא ימים שקלף את נגעו כלומר הימים התכופים לאחר ההסגר יכול שאני מוציא מוחלט שקלף את נגעו – כלומר כשהוחלט לנתיצה, כגון שחזר אחר חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע ולא נתצו רק קלפו, יכול לא יהא הבא אל הבית טמא, תלמוד לומר: כל ימי – לרבות שהוא טמא הא לך פר״ש באר היטב, אבל לפי פשט משמעות דקרא כל פסוק ופסוק ינוח במקומו בשלום, ולא יזוז איש מעל רעהו. כיצד. ואם ישוב הנגע (ויקרא י״ד:מ״ג) הן לזמן סמוך הן לזמן מופלג אחר שחלץ את האבנים ובא הכהן וראה והנה פשה וכו׳ (ויקרא י״ד:מ״ד) כלומר שחזר ונתץ את הבית (ויקרא י״ד:מ״ה) מיד והבא אל הבית קודם חליצה וקיצה וטיחה היינו כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב והשוכב והאוכל (ויקרא י״ד:מ״ו). אבל אם בא יבא הכהן אחר חליצה וקיצה וטיחה וראה והנה לא פשה כלומר לא חזר וטהר את הבית ולקח לחטא את הבית וגו׳ (ויקרא י״ד:מ״ח-מ״ט).
יטמא עד הערב – אחר שרחץ את בשרו כמשפט.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
כל ימי הסגיר אותו, during all the days that he had sealed it; according to Rashi, we have to understand the word: ימי, as excluding the days when the owner had scraped off the symptoms. Those days actually overlapped after the priest had sealed the house. [There is disagreement among the commentators as to what happens to people who enter the sealed house between the inspections. Some commentators feel that third parties who did not own nor live in that house would not be penalised by becoming ritually impure, i.e. that all the yardsticks applied are subjective; others feel that entering such a house, seeing it was sealed make such persons ritually impure even if eventually the house was declared as ritually pure by the priest. [According to at least one opinion in the Talmud, (Sanhedrin 71) it never got to the point when such a house had to be torn down. In light of this, this editor has decided not to pursue the subject further, seeing that our author does not offer an opinion of his own but only quotes commentators. Ed.]
What is clear from verses 46-48 is that merely entering that house during the period it is sealed, results in a very brief state of ritual impurity not even requiring immersion in a ritual bath, but requiring only sunset, whereas sleeping in that house requires a more elaborate ritual before such a person becomes ritually pure again, i.e. immersion in a ritual bath of both his body and the clothes he wore.
והבא אל הבית – דרשו רז״ל בית מוסגר אינו מטמא הבא אליו, שנאמר והבא אל הבית, דרך פניו אל הבית, והבא אליו דרך פניו אם שהה בו שעור אכילת חצי פרס הוא טמא ובגדיו וכל מה שעליו, שאף הם בכלל והבא אל הבית, ואם לא שהה שעור זה אינו טמא אלא הוא לבדו.
והבא אל הבית, "anyone who comes to the house, etc.,⁠" a house which has been sealed provisionally does not confer impurity on everyone who enters it. This is why the Torah uses the expression הבא אליו"who enters,⁠" i.e. if the person enters through the regular doorway. If such a person remains inside long enough to eat half a loaf of bread he and his clothing and any other items he carries or wears are defiled through his stay. If his stay is of shorter duration only his person becomes impure as a result of his entering.
והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו – כלומר ולא יטמא עד הערב וכ״ש בימי חלוטו. כדנפקא לן בימי ולא כל ימי.
כל ימי הסגירו – פרש״י מלמד שאינו מטמא בגדים יכול אפילו שהה בבית כדי אכילת פרס זו חצי (?) ביצה, כלומר ששהה בבית כ״כ זמן ארוך שהיה יכול לאכול חצי ביצה, שלא יטמא בגדיו. ת״ל והאוכל בבית יכבס בגדיו, אין לי אלא אוכל, שוכב בלא אכילה מניין שמטמא בגדים ת״ל והשוכב, לא אוכל ולא שוכב מניין ת״ל יכבס יכבס שני פעמים האוכל בבית יכבס בגדיו והשוכב בבית יכבס בגדיו למה לי לכתוב ב׳ פעמים יכבס היה יכול לכתוב והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו והוה קאי על תרוייהו, ולמה כתב ב׳ פעמים יכבס ריבה שהשוהה בבית כדי אכילת פרס, אע״פ שלא אוכל ולא שוכב טמא.
והבא אל הבית כל ימי הסגיר אֹתו יטמא עד הערב – זה יהיה באדם או בכלים. והנה יטמא בו כלי חרשׂ; אם לא היה מוקף צמיד פתיל, כי הכלי חרשׂ אינו מִטמא אלא מאוירו. וזה נוהג גם כן בנגעי אדם ובנגעי בגדים, כי הם ראויים בזה הדין כמו הבתים או יותר מהם; אלא שזה יהיה בהיותם קבועים במקום, כמו הענין בנגע הבית, לא אם היו נעתקים בזולת עמידה כלל.
כל ימי הסגיר אותו ולא ימים שקלף את נגעו יכול שאני מוציא המוחלט שקלף את נגעו ת״ל כל ימי. בת״כ והכי פירושא שכל אותן הימים שהוא מוסגר מאחר שנגזרה עליו הסגר ירדה עליו טומאה בהכרח ולפיכך הנכנס בו טמא אבל אותן הימים שהוא חולץ וקוצה וטח כיון שקלף את הנגע וחלץ את האבנים שהיה הנגע בהן שוב אינו מטמא בביאה עד שיתחיל למנות השבוע שנותן לו להסגר שאז ירדה עליו טומאה מפני ההסג׳ ואף על פי שקודם שחלץ וקצה וטח כבר היה מוסגר וירדה עליו טומאה מפני ההסג׳ כיון שקלף הנגע וחלץ את האבנים שהיה הנגע בהן הלכה טומאתו ושוב אינו מטמא בביאה יכול שאני מוציא אף המוחלט שהוא הבית שחזר ופרח בו הנגע שחלץ וקצה וטח תלמוד לומר כל ימי דה״ל למכתב כימי הסגיר אותו מאי כל לרבות המוחלט שאף לאחר שקלף נגעו והוציא את האבנים שבהן הנגע הוא מטמא בביאה דכיון דלנתיצ׳ קאי הוי כל הבית טמא ואע״ג דקלף את נגעו בטומאתיה קאי ומטמא בביאה:
יטמא עד הערב מלמד שאינו מטמא בגדים. בת״כ דאם לא כן וכבס בגדיו וטמא עד הערב מיבעי ליה מאי יטמא עד הערב מלמד שאינו מטמא בגדים וכן כתב רש״י בפרשת שמיני גבי והנושא את נבלתם שהנוגע אין בגדיו טמאין שלא נאמר בו יכבס בגדיו וליכא למימר אף על פי שלא נאמר בו יכבס בגדיו ליתי מק״ו מטומאת משא ומה משא המועט מטמא בגדים מגע מרובה לכ״ש דבכל מקום שנאמרה טומאת משא חמורה היא מטומאת מגע שתמיד תמצא שהמשא כתוב בה יכבס בגדים והנוגע אינו כתוב בה רק יטמא עד הערב ואילו היתה טומאת מגע טעונה כבוס בגדים לא לשתמיט קרא בשום דוכתא דלכתוב בנוגע יכבס בגדיו דכה״ג דייק בגמ׳ בפ״ק דחולין גבי הכשר בתורין פסול בבני יונה וכבר הארכתי בזה בפרשת שמיני ע״ש:
יכול אפי׳ שהה בכדי אכילת פרס ת״ל והאוכל בבית יכבס את בגדיו אין לי אלא אוכל שוכב מנין ת״ל והשוכב אין לי אלא אוכל ושוכב לא אוכל ולא שוכב מנין ת״ל יכבס יכבס ריבה א״כ למה נאמר אוכל ושוכב ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס. בת״כ פי׳ אפי׳ שהה כדי אכילת פרס לא יהא מטמא בגדים אלא גופו לבדו ת״ל והאוכל בבית יכבס את בגדיו כו׳ וקא מפרש ואזיל ופירוש פרס בכל מקום הוא חצי ככר והככר הוא שליש הקב כדתניא בתוספתא דנגעים וכמה הוא פרס חצי ככר משלש לקב ותניא נמי הקב ארבעה לוגין והלוג ששה בצים נמצא שהקב כ״ד בצים והככר ח׳ בצים וחציו ארבעה בצים ותנן נמי במסכת עירובין בפרק כיצד משתתפין וכמה שיעורו של עירוב כו׳ ומסיים בה רבי שמעון אומר משתי ידות לככר משלש לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה שאם אכל אוכלים טמאים שיעור שני בצים נפסל גופו מלאכול תרומה וקדשים עד שיטבול וזהו מדרבנן דאי מדאורייתא אין אוכל מטמא אדם ומפני שהברייתא הזאת קשה בפירושה דמעיקרא תני יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס תלמוד לומר והאוכל דמשמע לאו אוכל ממש קאמר אלא שאם שהה בו כדי אכילת פרס אף על פי שלא אוכל מטמא בגדים ובתר הכי תני אין לי אלא אוכל שוכב מניין דמשמע דהאי והאוכל אוכל ממש קאמר ועוד אטו לאו בכלל הבא אל הבית הוא ועוד מאי האי דקתני בתר הכי אין לי אלא אוכל ושוכב לא אוכל ולא שוכב מניין הא אמרת רישא אפילו בשוהה בבית שאינו לא אוכל ולא שוכב אם שהה כשיעור אכילה מטמא בגדים ועוד מאי האי דקתני בתר הכי אם כן למה נאמר אוכל ושוכב ממה נפשך קשיא שאם כיון בזה דלא לכתוב קרא לא אוכל ולא שוכב קשיא רישא דקתני יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס תלמוד לומר והאוכל אלמא אי לאו קרא דהאוכל ה״א שהבא אל הבית אינו מטמא בגדים אפילו שהה כל היום כולו ואם כיון בזה דלא לכתוב קרא אלא או אוכל או שוכב קשיא ההיא דקתני תלמוד לומר יכבס יכבס ריבה דמשמע דאי לאו קרא יתירא דיכבס יכבס תרי זימני לא הוה דרשינן רבויא דלא אוכל ולא שוכב ואם כן אי לא הוה כתיב אלא או אוכל או שוכב לא הוה מצי למכתב יכבס יכבס תרי זימני ושוב לא הוה מרבינ׳ דלא אוכל ולא שוכב ועוד מאי ליתן שיעור לשוכב דקאמר ליתן שיעור לאכול מיבעי ליה שיהא שיעור אכילתו כשיעור פרס לא ליתן שיעור לשוכב דמשמע שבא ללמד שיעור השכיבה לפי׳ צריך לפרש אותה כפי קוצר דעתינו כי לא מצאתי שום א׳ מגדולים שפי׳ בזה דבר ונ״ל שכך פירושו יכול אפי׳ שהה באותה ביאה כדי אכילת פרס לא יהא מטמא בגדים דהא סתמא קאמר קרא והבא אל הבית יטמא עד הערב הוא לבדו ולא בגדיו ומשמע אפילו שהה כל היום כולו אינו מטמא אלא גופו אבל לא בגדים שעליו ת״ל והאוכל בבית יכבס בגדיו כלומר כי היכי דהאוכל שהה בו ומטמא בגדים הוא הדין נמי הבא אל הבית אם שהה בו שיעור אכילה מטמא בגדים אף על פי שלא אכל והדר בעי מאן לימא לן דטעמא דאוכל דמטמא בגדים משו׳ דשהה כשיעור אכילה הוא דילמא טעמא משום דאכל הוא ולא משום דשהה כדי אכילה דהשתא אין לי אלא אוכל שוכב שיש בו שהייה ואין בו אכילה מניין תלמוד לומר והשוכב דשמעינן מיניה דטעמא דאוכל לאו משום אכילה הוא אלא משום שהייה והה״נ ביאה אם שהה בה כשיעור אכילה מטמא בגדים מכיון דבשהייה קפיד רחמנא ולא באכילה והדר בעי אכתי מאן לימא לן דבשהייה קפיד רחמנא דילמא באכילה ובשכיבה קפיד רחמנא ולא בשהייה דהשתא אין לי אלא שוכב ביאה לחודה שאינו לא אוכל ולא שוכב מניין שאם שהה בה כדי אכילה מטמא בגדים כמו האוכל והשוכב ת״ל יכבס יכבס ריבה דה״ל למכתב והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו מת״ל יכבס יכבס תרי זימני לרבות מי שבא ושהה בבית שאף על פי שלא אכל ולא שכב כיון דשהה בו מטמא בגדים והדר בעי כיון דבשהייה תליא מילתא לא שנא אכל ושכב ל״ש לא אכל ולא שכב אם כן למה נאמר אוכל ושוכב בשלמא אוכל אצטריכא כי היכי דלילף מיניה דשיעו׳ שהייה לטמא בגדים הוא כשיעור אכילה אלא שוכב למאי אתא אי משום יכבס יתירא דכתיב ביה לרבויי אפילו בשהייה לחודה בלא אכילה ושכיבה לכתוב קרא במקום והשוכב בבית והבא אל הבית שהוא השהייה מכיון דביאה בכלל שכיבה מת״ל אוכל ושוכב ליתן שיעור לשוכב. ורבינו ישעיה הראשון גורס ליתן שיעור לשוכב כשיעור שיאכל האוכל ופירש ליתן שיעור לשוכב דהיינו לשוהה שצריך לשהו׳ שם כדי שיאכ׳ האוכל אכילתו ואז היא מטמא בגדים וכמה היא אכילתו כדי אכילת פרס ולא נהירא דאי לתת שיעור לשוהה כדי שיאכל האוכל אכילתו ההוא מהאוכל נפקא כדקתני ברישא דבריתא ועוד שיעור אכילת פרס מהיכא נפק׳ הא אין זה מכלל השיעורים שאמרו שהן הלכה למשה מסיני אבל רבי׳ אברהם זעירא גורס ליתן שיעור לאוכל כדי שיאכל השוכב וכתב סבירא לן דהכי בעי למתני ליתן שיעור לנכנס כדי שיאכל השוכב דהיינו חולה המוטל על משכבו משום דהאי והאוכל לאו אוכל ממש הוא אלא לשיעור שהייה הנכנס כמה ישהה ויהא מטמא בגדים כשיעור שיאכל אדם חולה שיעור אכילתו ושיערו חכמים שיעור אכילתו של שוכב שהוא כדי אכילת פרס ופי׳ הכתוב הזה אחר ואם בא יבא שלא על הסדר כדי שידביק קרא דאם בא יבא עם קרא דובא הכהן וראה ששניהם מענין האחד:
(מו-מז) ולפי שהכהן טמא את הבית ביארה תורה משפט הנכנס שם אח״ז וזהו והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב ר״ל שהנכנס לבית ההוא כל ימי ההסגר וכ״ש כשהוא טמא במוחלט קודם שינתץ יטמא עד הערב ואינו מטמא בגדים שעליו רק שיתעכב בבית בכדי אכילת לחם המשביע וכן המתעכב שמה לישן.
[א] והבא אל הבית
[1] יבמות פרק שנים עשר דף קג ע״ב (יבמות קג:) [2] שבועות פרק שני דף יז ע״ב (שבועות יז:)
מלמד שאינו מטמא בגדים. מדלא כתיב ׳וכבס בגדיו׳, כדכתיב בסיפא דקרא ״והאוכל בבית יכבס בגדיו וגו׳⁠ ⁠⁠״:
כדי אכילת פרס. דהוא ארבע ביצים, שיעור חצי ככר, דלשון ׳פרס׳ הוא חצי (בכורות נח.), רוצה לומר חציו של ככר, והוא ארבע בצים. כי הככר השלם הוא שמונה בצים, וחציו הוא ארבע בצים, כדאמרינן בפרק כיצד משתתפין במסכת עירובין (פב ע״ב), וחצי ככר שיעור סעודה לאדם:
אין לי אלא אוכל תלמוד לומר והשוכב וגומר. אין להקשות, דמתחלה אמר ׳יכול אפילו שהה כו״, ומייתי עלה קרא (פסוק מז) ״והאוכל יכבס בגדיו״, דמשמע השתא דמפרש ״אוכל״ לאו דוקא, אלא אפילו שוהה כדי אכילה, דאם לא כן מאי מייתי ראיה מן ״והאוכל״, והדר קאמר ׳אין לי אלא אוכל וכו״, דמשמע ״אוכל״ דוקא. ועוד, דקאמר ׳אין לי אלא אוכל וכו״, והשתא יקשה הרי מתחלה למד דאף אם שהה כדי אכילת פרס טמא. ועוד, דקאמר ׳אם כן למה נאמר אוכל ושוכב׳, אי קושיתו דלא לכתוב לא ״אוכל״ ולא ״שוכב״ כלל, זה לא יתכן, דהא למד מן ״והאוכל״ לטמאו אפילו בשהייה בלבד, כדקתני ׳יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס׳, וקאמר ׳תלמוד לומר והאוכל׳. ואי בעי למימר דסגי בחדא, או באוכל או בשוכב, זה לא יתכן, דכיון דבעי למכתב ״יכבס בגדיו״ תרי זמני כדי ללמד דלא בעי אוכל ושוכב רק שוהה בלבד דטמא, אם כן צריך למכתב גם כן ״אוכל״ ו״שוכב״. ועוד, דקאמר ׳ליתן שיעור לשוכב׳, הוי ליה למימר ׳ליתן שיעור לאוכל׳, דלמה בא ללמוד על שוכב. אלו קושיות הרא״ם:
והקושיות האלו אינם קושיות. דודאי הכי פירושו; דקאמר ׳יכול אפילו שהה׳ בבית המנוגע לא יטמא בגדים, דהא ״והבא אל הבית יטמא עד הערב״ קאמר, דמשמע דביאה אינה מטמאה בגדים – משמע בכל ענין, אפילו שהה הרבה, לכך אמר ׳תלמוד לומר והאוכל וגומר׳. ועדיין לא למדנו שהייה בכדי אכילת פרס דמטמא בגדים, ובא לפרש איך למדנו מן ״והאוכל״ דשהייה בכדי אכילת פרס דמטמא בגדים, וקאמר ׳אין לי אלא אכילה מטמא בגדים, שוכב מנין כו׳ תלמוד לומר והשוכב׳, עד ׳אם כן למה נאמר אוכל ושוכב ליתן שעור וכו״. והשתא הכל הוי סיומא דמלתא דקאמר לעיל. לא לכתוב ״אוכל״ ו״שוכב״ ולכתוב בקרא ׳שוהה׳, ולמה הוצרך למכתב ״אוכל״ ו״שוכב״, ומתרץ כדי ליתן שיעור לשוכב. כלומר, דלכך הוצרך למכתב ״אוכל״ כדי ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס. והשתא שנכתב ״אוכל״, כדי שלא תאמר ״אוכל״ דוקא – הוצרך לרבות ״שוכב״. וכדי שלא תאמר ״שוכב״ דוקא, הוצרך לרבות ״יכבס בגדיו״ תרי זמני, לרבות שוהה:
אבל הא ליכא להקשות, דלא לכתוב ״יכבס בגדיו״ תרי זמני, ולכתוב ׳והאוכל והשוהה יכבס בגדיו׳, ואנא אמינא למה לי ״אוכל״, דהא ״אוכל״ גם כן שוהה, אלא ליתן שיעור לשוהה כדי שיעור אכילה, זה לא קשיא, דלא יתכן למכתב כלל ׳והאוכל או שוהה׳, כיון דאוכל גם כן שוהה הוא, ולא יפול עליו לשון ׳או׳, ולפיכך צריך קרא למכתב ״אוכל״ ו״שוכב״, ולרבות שוהה בלישנא ד״יכבס״ דכתיב ב׳ פעמים:
ואם תאמר, למה נאמר דשיעור שהייה כדי אכילת פרס, ולמה לא נאמר דשיעור שהייה כדי אכילת כזית, כמו שאר אכילה דכתיב בקרא, ויש לומר, דודאי כזית ׳אכילה׳ מקרי, אבל אכילה גמורה לא הוי רק בכדי אכילת פרס, דהוא שעור סעודה (עירובין פב ע״ב). ובכל מקום שאסרה תורה האכילה, אם אכל כזית חייב, דסוף סוף כזית נקרא ׳אכילה׳, והוא אכל כזית שהוא נקרא ׳אכילה׳. אבל כאן, דלא אכל ממש, אלא משערינן כדי אכילה, לא משערינן רק בכדי אכילת פרס, דהוא אכילה גמורה. דלא דמי דבר שאסרה תורה שלא לאכול, אפילו לא אכל רק כזית נקרא זה אכילה קצת וחייב. אבל אין לשער בדבר שהוא מקצת אכילה, שאין זה שיעור, רק [כ]⁠שהוא אכילה גמורה, ודבר זה פשוט:
ואין להקשות מעתה, למה אמר ׳לתת שיעור לשוכב׳, ולא אמר ׳לתת שיעור לאוכל כדי אכילת פרס׳, דלא משמע מיניה שיעור אכילת פרס רק כשבא לשער שיעור (שריבה) [שכיבה], אמר שהוא כמו שיעור אכילה, ואז שעורו ארבע ביצים, אבל אם אמר ׳לתת שיעור לאוכל׳ לא משמע מיניה ארבע ביצים אכילת פרס, כיון שכל ״אוכל״ נקרא בכזית. ואין להקשות דנימא שיעור אוכל ממש בכזית, ושיעור שוכב – אכילת פרס, וזה אינו, דאם ״אוכל״ רוצה לומר ממש, אם כן מנא ידעינן לתת שיעור לשוכב שיעור אכילת פרס. וכל שהוא ליכא למימר, דאם כן למה צריך שיאכל שם כזית, תיפוק ליה דשהה שם כל שהוא:
ולא ימים שקלף. פי׳ דכל ימי הסגיר ירדה עליו טומאה בהכרח ולפיכך הנכנס בו טמא, אבל ימים שחולץ וקוצה וטח אינו מטמא בביאה שהטומאה הלכה לה, עד שיתחיל למנות שבועות ההסגר: [נחלת יעקב] וקשה דמהי תיתי שהמוחלט יהא קל ולא יהא מטמא בביאה, והא מוחלט חמור ממוסגר כדאיתא בת״כ ובמשנה פי״ג דנגעים, בית המוסגר מטמא מתוכו והמוחלט מתוכו ומאחוריו. ונ״ל דדוקא בעוד שהאבנים שחזר עליהן הנגע בתוך הקיר, אז מטמא אפילו מאחוריו, אבל אם קלף האבנים אע״פ שעומד לנתיצה לא לטמא בביאה בימים שבנתיים, קמל״ן כל ימי:
המוחלט שקלף. שהוא הבית שחזר ופרח בו הנגע אחר שחלץ וקוצה וטח וחזר הנגע ופרח וקלף נגעו והוציא האבנים שבהן הנגע שלא יטמא בביאה, ת״ל כל ימי, דהי׳ ליה למיכתב בימי הסגיר אותו, מאי כל, לרבות המוחלט אף שקלף נגעו מטמא, כיון דלנתיצה קאי הוי כל הבית טמא ומטמא את האדם בביאה:
שאין מטמא בגדים. דאל״כ היה לו לכתוב וכבס בגדיו ימטא עד הערב:
בכדי אכילת פרס. פי׳ ד׳ בצים. ופי׳ לא יטמא בגדים, דהא סתמא כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב, דמשמע אפילו שהה כל היום כולו אינו מטמא בגדים ומפרש ואזיל, ת״ל והאוכל, כלומר כי היכי דהאוכל שהה בו ומטמא בגדים ה״ה נמי הבא אל הבית, דכתב קרא אם שהה כדי אכילה דמטמא בגדים אע״פ שלא אכל דא״ל אכילה דוקא, אבל שוכב דאין בו אלא שהייה לא, הרי ת״ל והשוכב, דשמעינן מיניה דטעמא דאוכל לאו משום אכילה אלא משום שהייה הוא, וה״ה ביאה נמי, אם שהה כדי אכילה טמא, דאין לומר דוקא אם אכל או שכב קאמר דמטמא. אבל לא שכב ולא אכל כגון ביאה לחוד אע״פ ששהה אינו מטמא בגדים. א״כ מה ת״ל יכבס יכבס תרי זימני, דה״ל למכתב והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו, אלא ע״כ לרבות מי שבא ושהה אע״פ שלא אכל ולא שכב אלא שהה מטמא הבגדים והדר בעי, א״כ כיון דבשהייה תליא מלתא אם כן שוכב ל״ל, בשלמא אוכל מבעי לן ליתן שיעור שהייה כשיעור אוכל, ואי משום יכבס יתירה דמרבה אפילו בשהייה לחודיה בלא אכילה ושכיבה, לכתוב קרא במקום והשוכב והבא מכיון דביאה בכלל שכיבה היא, מה ת״ל והאוכל והשוכב, אלא ליתן שיעור לשוכב. ופירש הכתוב הזה אחר ואם בא יבא שלא על הסדר כדי שידבק אם בא יבא עם ובא הכהן וראה ששניהם מעניין אחד. הרא״ם האריך ואני קצרתי: [דברי דוד] רבים הקשו מ״ש באיסור אכילה איסור מן התורה הוא בכזית, ולמה כאן ד׳ ביצים. ול״נ דלק״מ דבכל המקומות לא נתכווין הכתוב ליתן שיעור אלא שזכר האיסור לחוד אלא דאנן קי״ל הלכה למשה מסיני בכזית, משא״כ כאן שנתכווין להשמיענו השיעור, ואי בכל השיעורין של איסור קאמר, הרי יש איסור אפי׳ באכילת כל שהוא כגון בדבר שהוא ברי׳, אלא דמיירי מדבר שהוא שיעור סעודה והיינו כד׳ ביצים:
[But] not the days in which he scraped. Meaning: All the days of confinement perforce the impurity is there, and therefore a person who enters is impure. However, the days [after] he removes the stones, scrapes, and plasters do not cause impurity to a person who enters since the impurity is gone, until he begins to count the weeks of confinement. This raises a difficulty: Why would you think that a [house that has been] declared [unclean] would be lenient, and a person who enters it would not become impure? [A house that has been] declared [unclean] is more severe than a confined [house], as it says in Toras Kohanim and the Mishnah (Negaim, 13:4): "A confined house causes impurity from the inside and a declared [unclean house causes impurity] from the inside and from the outside"! It appears to me the answer is: Only when the stones upon which the eruption returned are in the wall does it cause impurity, even from the outside. However, if he scraped the stones even though the house stands to be dismantled [I might think] it will not cause impurity to a person who enters during the intermediate days. Therefore, it lets us know: "Any of the days...⁠" (Nachalas Yaakov).
Declared [unclean] which had been scraped. This is a house in which the eruption sprouted after he removed the stones, scraped, and plastered. The eruption returned and sprouted, and its eruption was scraped and the stones with the eruption were taken out. [I might think] that someone who enters will not become impure, [therefore,] the verse says, "any of the days.⁠" Scripture should have written: "In the days of its confinement,⁠" why does it say, "any"? This is to include [a house that has been] declared [unclean], even though it has had its eruption scraped, it causes impurity. Since it is standing to be dismantled, the entire house is impure and it causes impurity to a person upon entering.
That it does not cause impurity to clothes. Otherwise, Scripture should have written, "and he shall wash his garments and he shall be impure until the evening.⁠"
As that in which one might eat half a loaf. Meaning: The volume of four eggs. [You would assume that it does not] cause impurity to clothes because Scripture writes without specifying: "Whoever will come inside the house... shall be impure until the evening,⁠" which implies even if he stays there the entire day it does not cause impurity to clothes. Rashi continues explaining: "The verse says: 'Whoever will eat... '" I.e., just as whoever will eat stays there and his clothes become impure, the same applies to what Scripture writes: "Whoever will come inside the house" as well — if he stays [the period of time] in which one might eat half a loaf, it will cause impurity to clothes although he does not eat. This is because we cannot say only eating [causes impurity to clothes], but one who lies down, in which only staying is applicable, does not [cause impurity to clothes], since the verse says: "Whoever will lie down.⁠" This teaches that the reason that "whoever will eat" [causes impurity to clothes] is not because of eating. Rather, it is because he stays, and the same applies to coming inside as well — if he stays [the period of time] in which one might eat [half a loaf] it causes impurity. We cannot say that the verse means only eating or lying down [causes impurity to clothes], but if he did not lie down or eat, for instance, he only came inside, even though he stays [the period of time in which one might eat half a loaf] it does not cause impurity to clothes. [Because] if so, why does the verse say: "he must wash...he must wash" two times. Scripture should have written: "Whoever will lie down inside the house or whoever will eat inside the house shall wash his garments.⁠" Rather, perforce, it includes a person who comes inside and stays although he does not eat or lie down, but [only] stays, causes impurity to clothes. Then, Rashi continues and asks: If so, that the matter depends on staying, why does it say, "whoever will lie down"? It is fine [that it says] "Whoever will eat", [because] it is needed to give the minimal amount of staying — as the minimal amount of eating. [But why is "whoever will lie down" needed?] If it is because of the extra phrase "he must wash,⁠" which includes even someone who only stays without eating or lying down, then Scripture should write "whoever will come inside" in place of "whoever will lie down,⁠" since coming inside is included in lying down. Why does the verse say, "whoever will eat" and "whoever will lie down"? Rather, it is to teach that a minimal amount of time is necessary for one who lies down. Rashi explains this verse (46) after (v. 48): "If the kohein shall come,⁠" which is out of order, in order to juxtapose "If the kohein shall come" with (v. 44): "The kohein shall come and see,⁠" because both are of one matter. Re'm dwelt at length but I made it short. Many raise the difficulty: Why is this different than a prohibition of eating, where the Torah prohibits an olive's bulk? Why here is it the volume of four eggs? It appears to me that there is no difficulty at all: In all the other places Scripture does not intend to give the minimum amount, rather, it mentions the prohibition alone. However, we have established from a halachah of Moshe from Sinai [that the minimum amount is] an olive's bulk. This is not the case here, where it intends to let us know the minimum amount. If it means to say as all the minimum measurements of all prohibitions — there is a prohibition in eating any amount at all, for example: something that is a living creature. Rather, it is referring to something that is the amount of a meal, which is the volume of four eggs (Divrei Dovid).
והבא אל הבית – כשיכנוס ראשו וריבו. ימי הסגיר. ולא ימים שקלף את נגעו. יכול אפי׳ מוחלט שקלף את נגעו ת״ל כל ימי.
יטמ׳ עד הערב – שאין מטמ׳ בגדים. יכול אפי׳ שהה בכדי אכילת פרס ת״ל והאכל בבית יכבס את בגדיו אין לי אלא אוכל שוכב מנין ת״ל והשכב בבית יכבס. לא אוכל ולא שוכב מניין ת״ל יכבס יכבס ריבה א״כ מה ת״ל אוכל ושוכב ליתן שיעור בכדי אכילת פרס. יכול אף הבהמה והנכרים מצילין בגדים בבית המנוגע ת״ל יכבס בגדיו כל המטמא מציל בגדים בבית המנוגע וכל שאינו מטמא אינו מצי׳ בגדים בבית המנוגע. מכאן אמרו הי׳ עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידו אם שהה בכדי אכילת פרס טמא. הי׳ עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעתיו בידו ר׳ יהודה מטמא מיד וחכ״א עד שישהה בכדי א״פ.
והבא אל הבית – ולא שהה בא אלא יצא מיד, כמו שאפרש.
והבא אל הבית כל ימי הסגיר אתו – שבוע ראשון, וכן אם לא פשה בראשון, והסגירו שבוע שני, הבא אל הבית טמא, ולא אחרי שחלץ וקצה וטח. שאם קודם הסגירו נכנס אדם לבית אינו טמא, אבל נֶגַע החוזר, הבא אל הבית קודם שנתץ אותו טמא, שהרי מוחלט הוא ועומד לנתיצה. ורבותינו1 למדו כן מן ״כל ימי״.
יטמא עד הערב – אבל אינו טעון כבוס בגדים.
1. תורת כהנים.
והבא אל הבית – לא ששהה בו, אלא יצא מיד:
כל ימי הסגיר אתו – שבוע ראשונה, וכן אם לא פשה בראשונה, והסגירו שבוע שניה, הבא אל הבית טמא:
(מו-מז) כל ימי הסגיר אתו – וקל וחומר בימי חלוטו.
והשכב וגו׳ והאכל וגו׳ – שני אלה משמשים כדוגמא לשהייה לפרק זמן מסוים בבית (עיין להלן); ואילו ״והבא אל הבית״ (פסוק מו) היא כניסה לרגע. מהרגע שראשו ורובו נכנסים לתוך הבית, הוא נטמא עד הערב, אך אינו מטמא בגדים שעליו. בגדים וכלים שבאו לבית המנוגע נטמאים אף הם כמו אדם – ובלבד שבאו בפני עצמם (היינו שהאדם אינו לבוש בהם). אולם אם הם משמשים כבגדים לאדם, אינם נטמאים על ידי כניסה לרגע. רק אם האדם שוהה בבית המנוגע – נטמאים הבגדים שעליו, כפי נאמר (פסוק מז): ״יכבס בגדיו״.
השיעור לשהייה זו נאמר כאן בתיבות ״והאכל בבית״. פרק זמן זה נקבע במסכת נגעים (יג, ט): ״שישהא כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלן בלפתן״ – היינו, הזמן הנדרש לאדם לאכול חצי כיכר (״פרס״: לשבור ולחלק) של לחם חיטה עם מרקחת או ירקות כאשר הוא יושב באופן נוח ליד השולחן. לפי הגמרא בעירובין (פב:) כיכר שלמה מספיקה למזון שתי סעודות. מכאן שחצי כיכר (פרס) די בה לסעודה אחת. זוהי האכילה האמורה בפסוקנו. שכן על ידי סמיכת האכילה לשכיבה בפסוקנו, מרמז הכתוב ש״אכילה״ מציינת סעודה ולא טעימה בעלמא. ועל ידי סמיכת שכיבה לאכילה, מרמז הכתוב שהשכיבה מציינת רק את השהייה בבית – לשיעור זמן של אכילה אחת.
נחלקו הדעות בשיעור כדי אכילת פרס (עיין עירובין פג.). לדעת ר׳ יוחנן בן ברוקה השיעור הוא שלוש ביצים, ודעה זו נתקבלה על ידי הרמב״ם והרשב״א. אולם לדעת ר׳ שמעון השיעור הוא ארבע ביצים, ודעה זו נתקבלה על ידי רש״י ותוספות. דעה זו היא בהתאם לכלל ״טומאת אוכלין בכביצה״ (עיין בית יוסף לטור אורח חיים סי׳ תריב).
[קט]
והבא אל הבית – לשון ״ביאה״ לא יצדק רק אם בא כולו, לא אם בא אבר ממנו. ובזה יש חילוק: שבציווי – צריך שיבא כולו כמ״ש בזבחים (דף כז) על מ״ש ״והביאום לה׳⁠ ⁠⁠״ ועל ״בבואם אל אהל מועד״, דאם רגל בחוץ ואם ציצתו בחוץ – אינו ביאה. ובאזהרה – רובו ככולו כמ״ש כאן. וכן בנזיר (דף מג) במ״ש בכהן גדול ״על כל נפשות מת לא יבא״, ובנזיר ״על נפש מת לא יבא״ וכן קיי״ל דביאה במקצת לאו שמיה ביאה כמ״ש (בפ״ג מהל׳ ביאת המקדש) ולא כהשגות הראב״ד שם.
[קי]
כל ימי הסגיר אותו – דוקא בימי ההסגר, לא אחר שחלץ וקצה וטח, אם נכנס אדם לשם קודם הסגרו אינו טמא. אבל בנגע החוזר שהבית צריך נתיצה – טמא, דהא כל הבית טמא, ומרבה לה ממלת ״כל״.
[קיא]
יטמא עד הערב – אבל אינו טעון כיבוס בגדים, והשוכב והאוכל טעונים כיבוס בגדים. וחז״ל קבלו דאפילו לא שכב ולא אכל רק שהה כשיעור אכילת פרס שמ״ש ״שוכב״ ו״אוכל״ הוא לדוגמא, שדרך השוכב לנוח והאוכל לשהות מדת זמן (ועי׳ באילת השחר כלל יא). ודרך למודם כן הוא: אמר במשנה ו׳ שאם יכתב אוכל בבית לבד נאמר שר״ל כדרך אכילת בני אדם שמסב ואוכל ונאמר אין לי אלא אוכל דהיינו אוכל בהסבה שהוא שוכב ואוכל, ולא נדע שוכב לבד. לכן אמר ״השוכב״. וכבר התבאר אצלינו שדבר שיש בו רבותא כתוב תמיד מאוחר ואם כן היה ראוי שיקדים ״אוכל״ ל״שוכב״ שאף השוכב לבד מטמא בגדים. ועל כרחנו שמ״ש ״האוכל״ אינו דוקא בדרך הסבה, רק אף אוכל בלא שכיבה, וז״ש (במנשה ז) אין לי אלא אוכל ושוכב (ר״ל זה הייתי יודע אם היה כתוב ״אוכל״ לבד), שוכב ולא אוכל (זה הייתי יודע אם היה כתוב ״האוכל״ ו״שוכב״), אוכל ולא שוכב (זה נדע ממ״ש ברישא ״השוכב״ ואחר כך ״האוכל״) ועדיין לא ידענו לא אוכל ולא שוכב. ולמד זה ממ״ש ב׳ פעמים ״יכבס בגדיו״ שהיה לו לומר ״והשוכב בבית והאוכל בבית יכבס בגדיו״ ועל כרחנו שמאמר השוכב בבית״ הוא מאמר נשלם שפירושו השוהה בבית, ומה שכתב ״האוכל בבית״ הוא בכלל ״השוכב״ כי גם האוכל שוהה שם, ובא לפרש שיעור השהייה שהיא כדי שכיבה ואכילה ר״ל כדי אכילת קבע שאוכלה בהסבה, ולא מצד השכיבה והאכילה טמא שאם כן היה דיד לכתוב ״האוכל״ לבד שהאוכל בדרך אכילה שוכב ואוכל, רק מצד השהייה. ומ״ש במשנה ה׳ יכול אפילו שהה בכדי אכילת פרס ת״ל והאוכל הוא ציון התחלת הדרוש ומסיק לימוד הזה במשנה ו׳ ז׳ ח׳. ועי׳ ברא״ם וקרבן אהרן שהאריכו בזה.
(מו-מז) והבא וגו׳ – מי שנכנס בלי להשתהות שם.
ימי – נסמך קשור אל משפט הזיקה ״הסגיר אותו״ (השוה גזניוס 130 d; איולד 332 d ולעיל י״ג:מ״ו); יש סוברים ש״הִסגיר״ הוא צורת מקור במקום הסגר (השוה פסוק מג).
כל ימי הסגיר – השבוע הראשון או השני, אבל לא אחרי ״חולץ וקוצה וטח״, ואילו בית מוחלט מטמא כמו מוסגר.
יטמא – רק הוא גופו יטמא, ולא בגדיו עמו, ולפיכך אינו טעון רחיצת בגדים. לעומת זאת נטמאים כלים ובגדים בנפרד מגוף האדם, שהובאו לתוך בית מנוגע, ממש כמו אדם שנכנס שמה.
והשוכב... והאוכל – מובן, שהעיקר הוא זמן השהיה ואחת היא אם הוא אכל באמת או לא; זה מוכח מן ״והשוכב״, שאין צורך שיאכל למעשה. ומצד אחר רומזת המלה ״והאוכל״ על שיעור השהיה, היינו שיעור ארוחה. וזה נקבע במסכת עירובין פ״ג. ב״כדי אכילת פרס״ (שהות שאפשר לאכול חצי ככר לחם, היינו לחם חטה, במסובין, עם לפתן). ״חצי ככר״, כלומר: ככר המשמשת לעירובי תחומין, שהיא הוכנה לשתי סעודות. חצי ככר כזו יש לו לדעת ר׳ יוחנן בן ברוקא, שמסכימים עמו הרמב״ם ואחרים, שיעור של שלוש ביצים, ולרבי שמעון, שרש״י ותוספות קיבלו את דעתו, – ארבע ביצים; השוה בית יוסף לטור אורח חיים סי׳ תט ותריב. ולפי זה השוהה בבית מנוגע ״כדי אכילת פרס״, יטמא ואף בגדיו טמאים.
והבא אל הבית – א״ר אושעיא, הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור, דכתיב והבא אל הבית – דרך ביאה אסרה תורה, אבל כולו לא גרע מכלים שבבית, דכתיב (פ׳ ל״ו) ולא יטמא כל אשר בבית.⁠1 (שבועות י״ז:)
והבא אל הבית – כשיכנס ראשו ורובו.⁠2 (תו״כ)
כל ימי הסגיר – ימי הסגיר אותו, ולא ימים שקלף את נגעו,⁠3 יכול שאני מוציא את המוחלט שקלף נגעו ת״ל כל ימי.⁠4 (שם)
וטמא עד הערב – מלמד שאין טעון כבוס בגדים.⁠5 (שם)
1. וע״ע מש״כ לעיל בר״פ תזריע בפ׳ ואל המקדש לא תבא. וכתבו התוס׳ אע״פ דבחולין י׳ ב׳ מבואר דיציאה דרך אחוריו שמה יציאה, וראיה מכהן גדול ביוהכ״פ דכתיב ביה ויצא והיה יוצא דרך כניסתו דהיינו מאחוריו, וא״כ היה צ״ל גם ביאה דרך אחוריו ג״כ שמה ביאה, צ״ל דשאני כהן גדול דדרכו לצאת כן כתלמיד הנפטר מרבו כמבואר ביומא נ״ג א׳, עכ״ל. ויש להעיר ממה דכתיב בפ׳ נח בבני נח וילכו אחורנית, אלמא דגם בשארי הליכות דרך אחוריו נקרא הליכה, ואפשר לומר דגם התם משום דבמכון הלכו כן משום כבוד אב שלא יראו בערות אביהם כמבואר שם, ולכן נקראת הליכה כזו ג״כ הליכה, משום דבכזה דרכו בכך, וכמו בכה״ג, כמש״כ משום דרך ארץ.
2. זה הוא ע״פ הכלל דקי״ל בעלמא ביאה במקצת לא שמה ביאה, וכמש״כ מזה בר״פ תזריע בפסוק ואל המקדש לא תבא. אך צ״ע במ״ש בזבחים כ״ו א׳ דאפילו כולו בפנים רק ציציות ראשו מבחוץ ג״כ לא הוי ביאה, וצ״ל דכאן הפירוש ראשו – עם כל השער.
3. ר״ל לא אחר שחלץ וקצה וטח, שכל אלה הם לאחר הסגר, ואם נכנס אז אדם לשם אינו טמא.
4. ר״ל יכול שאני מוציא המוחלט שקלף נגעו בנגע החוזר שאז הבית צריך נתיצה, ת״ל כל ימי, ומרבם דבכהאי גונא טמא, דהא כל הבית טמא.
5. פשוט הוא הטעם משום דלא כתיב כאן כבוס בגדים כמו בשוכב בפסוק הסמוך.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייהדר זקניםמושב זקניםרלב״גמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(מז) וְהַשֹּׁכֵ֣ב בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת⁠־בְּגָדָ֑יו וְהָאֹכֵ֣ל בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת⁠־בְּגָדָֽיו׃
He who lies down in the house shall wash his clothes; and he who eats in the house shall wash his clothes.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מו]

וּדְיִשְׁכּוֹב בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וּדְיֵיכוֹל בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי.
And he who may sleep in the house shall wash his clothes, and he who eats in the house shall wash his clothes.
ומן די ידמוךא בביתה יחוור ית לבושוי ומן די יאכולב בביתה יחוור ית לבושוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן די ידמוך״) גם נוסח חילופי: ״ודידמוך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן די יאכול״) גם נוסח חילופי: ״ודיאכול״.
ודישכוב בביתא יצבע ית לבושוי ודיכול בביתא יצבע ית לבושוי.
And whoever sleepeth in the house shall wash his clothes, and whoever eateth in the house shall wash his clothes.
והשכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית יכבס את בגדיו.
ומן אנצ֗גע פיה פליג֗סל ת֗יאבה וכד֗אך מן אכל פיה פליג֗סל ת֗יאבה.
ומי ששוכב בו, יכבס בגדיו, וכמו כן מי שאוכל בו יכבס בגדיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 43]

פס׳: והשוכב בבית יכבס את בגדיו – למדנו לשוכב שמטמא בגדים ולא לנכנס שאם נכנס והיה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו שאין מטמאין עד שישהה בבית בכדי אכילת פרס. שנאמר והאוכל בבית יכבס את בגדיו. וכמה הוא שעור אכילה כדי אכילת פרס הוא הפרס שפירשתי למעלה פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלה בלפתן שהוא שעור האכילה שמטמא בגדים 1משונה כיבוס זה מכל הכבוסין שבתורה שכל כיבוס בגדים שבתורה להחמיר וזה להקל שאלמלא לבוש עשרה כלים אינן מטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס:
1. משונה כיבוס זה וכו׳. הכוונה כי כיבוס בגדים האמור בטומאת נבילות או טמא מת הוא להחמיר כי בשם מטמא בגדים לאלתר ובכאן להקל דאם בגדים לבושים הם מציל עז שישהה בכדיי אכילת פרס:
והשכב – חמור, על כן יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב, ולא הזכירו הכתוב,⁠1 כי כל אוכל ושוכב הוא בא בבית.
1. כלומר: הכתוב לא נצרך לפרט שוב ש״יטמא עד הערב״.
AND HE THAT LIETH. This1 is very severe uncleanliness. He that lies in the house must therefore wash his garments2 and bathe and be unclean until evening. Scripture does not mention that he be unclean until evening, for whoever lies and eats in the house, first comes into the house.⁠3
1. Eating and lying in the house.
2. Wherein the one who comes into the house does not.
3. And Scripture already stated in verse 46 that whoever comes into the house is unclean unto evening.
והשוכב {וגו׳} והאוכל – מטמא בגדים, והוא הדין לשוהה אפילו לא שכב ואכל,⁠1 אלא אורחא דמילתא נקט, וילמוד סתום מן המפורש. כמה שיעור שהייה ושכיבה – כדי אכילה, ושיעור אכילה – כדי אכילת פרס, והם ד׳ ביצים, וזה השיעור הלכה למשה מסיני. כדאמרינן (בבלי עירובין ד׳.) שיעורין, חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. וזה פרס פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואכלו בליפתן, כדאמרינן (משנה נגעים י״ג:ט׳): הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתיפיו וטבעותיו וסנדליו בקמצו – הוא והם טמאים מיד. היה לבוש כליו וסנדליו, וטבעותיו באצבעותיו וסנדליו ברגליו – הוא טמא מיד והם בכדי אכילת פרס.
1. השוו ספרא ויקרא י״ד:מ״ז.
והשוכב {וגו'} והאוכל – HE WHO LIES DOWN {etc.} AND HE WHO EATS – makes the clothing unclean, and this is the law for one who lingers even if he did not lie down or eat, but it takes the common scenario, and one may infer from the explicit to the non-explicit. What is the measure of lingering and sleeping – the amount of time it takes to eat, and the measure of eating – the amount of time it takes to eat a half a loaf of bread, which is four eggs, and this measure is a law transmitted to Moshe at Sinai. Like we say (Bavli Eiruvin 4a:10): measures, interpositions and partitions are laws transmitted to Moshe at Sinai. And this is a half loaf of wheat bread and not of barley bread; he reclines and eats it with a condiment, like we say (Mishna Negaim 13:9) “One who enters an afflicted house and has clothing on his shoulders, and his rings and sandals are in his fist, he and all of them become impure immediately. If he was wearing his clothes and sandals, and his rings were on his fingers and his sandals were on his feet, he becomes impure immediately and they are pure until he lingers long enough to eat half a loaf of bread, [wheat bread and not barley bread, while reclining and eating with a condiment].
והשכב בבית – חמור הוא לפיכך טעון כבוס בגדים וטבילה, שכל הטעון כבוס בגדים טעון טבילה אבל להיות טמא עד הערב אין צריך לומר, שהרי כל אוכל ושוכב הוא בא בבית ובו נאמר יטמא עד הערב.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
_
והשֹׁכב בבית יכבס את בגדיו, והאֹכל בבית יכבס את בגדיו – לפי שהוא טמא תכף בואו, הנה לא אמר ׳שׂכב׳ או ׳אֹכל׳ בעבור טומאת האדם, אבל אמר זה בעבור טומאת בגדיו. ולפי שאין האכילה והשכיבה שם ממה שיש לו רושם בטומאת הבגדים, למדנו שלא אמרה התורה זה אלא לשיעור שהייתו שם באופן שיטמאו בגדיו. וזה, שהבגדים שהוא לבוש לא יֵאָמֵר בהם שהם באים אל הבית בבואו שם, ולזה לא יטמאו עד שישהה שם שיעור אכילה בינונית, והוא כשיעור שלוש ביצים פת חטים, ובלפתן, ומיסב, כי זה הוא הנהוג מהאכילה; וכשיעמוד שם כמו זה השיעור אז יטמאו בגדיו שהוא לבוש, לא קודם זה.
התועלת העשירי הוא במצוות, והוא מה שצוה שיהיה הבגד המנוגע טמא. וכבר נתבאר התועלת המגיע מזאת המצוה במה שקדם.
ואולם שורשי זאת המצוה הם שמונה:
השורש הראשון הוא ששיעור נגע הבגדים הוא כגריס, כמו הענין בנגעי אדם. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים.
השורש השני הוא ששלושה סימני טומאה יש בבגדים, והם: ירקרק - שהוא ירוק מאד ככנף הטווס, ואדמדם - והוא אדום שבאדומים, והפשיון. וכבר נתבארו תנאי הפשיון, ומהם נלמד בזה המקום. כיצד? בגד שנראה בו מראה ירקרק או אדמדם, מסגירו; ובשביעי רואהו, אם פשה - מחליטו ושורף את כל הבגד, ואם לא פשה ועמד במראהו, או שפשה וכהה משתי המראות שהוסגר בהן, או שהוסיף המראה להוריק ולהאדים ולא פשה, - יכבס מקום הנגע ויסגיר. ובסוף שבוע שני, שהוא יום שלושה עשר, רואהו, ואם כהה למראה שלישי - הרי זה טעון כיבוס, והוא טהור; ואם נשתנה הנגע למראה אחר, כמו שהיה ירקרק ונעשה אדמדם או הפך, - קורע מקום הנגע, ושורף מה שקרע, ותופר מטלית במקום שקרע, ופוטר שאר הבגד, ומכבסו כולו כיבוס שני, ומטבילו, וטהר. ואם עמד במראה שהוסגר בו בתחילה - יחליטו ושורף את כולו. היה ירקרק ופשה או אדמדם ופשה הרי זה פשיון. ושיעור הפשיון הסמוך - כל שהוא, והרחוק, או החוזר כשהוסר הנגע הראשון, שיעורם כגריס. כבר נתבאר זה בשלישי ובאחד עשר מנגעים. וראוי שתדע שאלו המראות מצטרפות זו עם זו; כבר נתבאר זה בספרא.
השורש השלישי הוא שכשמכבס את הנגע, מכבס מן הבגד המקיף את הנגע עמו, שנאמר: ׳את אשר בו הנגע׳ (יג, נד). כבר נתבאר זה בספרא. וכשמכבסין את הבגדים, מכבסין אותם בסממנין המעבירים על הכתמים, שנאמר: ׳אם תכבסי בנתר׳ (ירמיהו ב, כב). כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים.
השורש הרביעי הוא שהנגע החוזר על הבגד אחר שטלו בו מטלית; אם חזר על הבגד - ישרף, ומציל את המטלית; ואם חזר על המטלית - ישרף הבגד עמו. ואם טלה מן המוסגר בטהור, וחזר הנגע על הבגד המוסגר - שורף המטלית. חזר על המטלית, הבגד הראשון המוסגר ישרף, והמטלית תשמש את הבגד שהיא תפורה בו בסימנין, רוצה לומר שאם עמד בעינו שני שבועות או פשה - שורפין הכל. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים.
השורש החמישי הוא שהבגד הבא בתחילה כולו ירקרק או אדמדם - יסגיר. אבל אם בא כולו ירקרק או אדמדם אחר ההסגר או אחר הפטור - הרי זה טהור. ואם אחר שכנס פשה - ישרף. כבר נתבאר זה בחמישי מתוספת נגעים.
השורש הששי הוא שאין מטמא בנגעים אלא בגד צמר ובגד פשתים. כבר נתבאר זה בתשיעי מכלאים. והוא מבואר שאם לא היה בו שיעור ראוי להשתמש בו לדבר⁠־מה, כגון שהיה פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות - לא יטמא בנגעים. כבר נתבאר זה בשנים עשר מנגעים. ואין הבגד מקבל טומאת נגעים אם היה צבוע, אפילו בידי שמים. ואם היו נראים לבנים, אף על פי ששִׁתְיָם או עֶרְבָּם צבוע, - הכל הולך אחר הנראה. והנה התפור הוא כארוג להשלים שיעור בגד; ואם תפר בגד מטלאים קטנים, קצתם לבנים וקצתם צבועים, ונראה נגע בלבן ונתפשט ללבן אחר, אף על פי שהצבוע ביניהם, הרי זה פשיון; והקש על זה. עירב צמר או פשתים עם מין שאינו צמר ולא פשתים, כגון צמר גמלים וצמר ארנבים או קנבוס או צמר רחל בת עז, - הולכין אחר הרוב. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים ובשני מבכורות. ואולם כלי העור מקבלים טומאה, פשוטיהן ומקבליהן, כשהיו כלי לדבר⁠־מה, שנאמר: ׳כלי עור׳ (יג, מט ועוד). והוא שיהיה מעובד, שנאמר: ׳לכל אשר יֵעשה העור למלאכה׳ (יג, נא). כבר נתבאר זה בספרא. והוא שיהיה מעור הבעל⁠־חיים הגדל בארץ, כמו הפשתים הגדלים בארץ; ואולם אם חיבר להם מהגדל בארץ כל שהוא - הרי הן מיטמאין בנגעים. ואף על פי שהיה העור צבוע בידי שמים הרי זה מיטמא בנגעים. ויש פשיון בכלי עור בעוביו, כאילו תאמר שפשה הנגע מתוכו לאחוריו או מאחוריו לתוכו; כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים. וראוי שתדע שצמר ופשתים מיטמאין בנגעים מיד משיטוו, ואף על פי שלא ליבנן, כיון שיש בפקעת כדי לארוג ממנה שלוש על שלוש שתי וערב, בין שהיתה כולה שתי או ערב. היתה הפקעת מחוטין פסוקין - אינה מיטמאה בנגעים. ואם היו שתי פקעיות וחוט אחד מחברתן ונראה נגע אחד בשתיהן - שתיהן טמאות. ואם נראה באחת לבד - היא לבדה טמאה. וכן הענין בארוג עם השתי העומד המחובר לו. ואם פשה מזה לזה - שניהם טמאים. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים.
השורש השביעי הוא שהבגד המוסגר הוא מותר בהנאה, אך המוחלט אסור בהנאה, כי התורה חייבה שריפה לבגד המוחלט. ולזה הוא מבואר שאם נתערב באחרים - כולם אסורין. וכן אם חילקו לטלאים פחותין משלש על שלש. כבר נתבאר זה באחד עשר מנגעים.
השורש השמיני הוא שהבגד המנוגע, בין מוסגר בין מוחלט, אם בא אל הבית - טימאהו. וכבר יִקָּרֵא בא אל הבית אם בא רובו שם. וכן אם נכנס כזית ממנו לבית - טימאהו, שנאמר: ׳אל נא תהי כמת׳ (במדבר יב, יב) - כמו שהמת מטמא בכזית, כן הענין בצרעת. כבר נתבאר זה בשנים עשר מיבמות ובשלושה עשר מנגעים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מו]

והשוכב בבית – אעפ״י שהיה נראה בתחלה שבביאה לבדה אינו מטמא בגדים, רק השוכב או האוכל בבית מטמא בגדים, [אבל] קבלו רבותינו1 שאפילו לא שכב ולא אכל, אלא שהה בבית כדי שיעור אכילה שהוא כדי אכילת פרס, מטמא בגדים. וכן יורה גם לפי הפשט, שעל כן האוכל והשוכב מטמאין בגדים, לפי שצריכין לשהות בו, שצריך זמן לאוכֵל שיאכל כדי אכילת פרס. וכן העיף הנכנס בו לנוח, צריך זמן שישכב וינוח. אלא לשכיבה אין מדת זמן, אבל יש שיעור לאוכל אכילת פרס. ולכן נזכרו שתי אלה, שדרך בני אדם לבוא לבית לאכול או לשכב בו, ונלמד זמן שוכב מאוכֵל. וכן נלמד לכל שוהה בו כדי אכילת פרס, אפילו לא אכל ולא שכב מטמא בגדים. אבל [אם] יצא מיד נאמר בפסוק ראשון שטמא ואינו מטמא בגדים.
1. תורת כהנים.
והשוכב בבית יכבס בגדיו – אין צורך לסמוך לו וטמא עד הערב, ורחץ בשרו וגו׳, ככתוב בכל כבוס בגדים בתורה, שכבר אמר והבא אל הבית (ויקרא י״ד:מ״ו) יטמא עד הערב, ואי אפשר לאכול או לשכוב בו בלא ביאה. אבל מה שלא כתב כן במזה מי נדה לא נתברר טעמו, ויתבאר עוד במקומו.
והשכב וכו׳ והאכל – שדרך בני אדם לבוא לבית לאכול או לשכב בו, ולאו דוקא אוכל ושוכב, אלא שהה בבית כדי שיעור אכילה מטמא בגדים, ונלמד זמן שוכב מאוכל:
והשוכב וגו׳ והאוכל וגו׳ – לפי הקבלה אין שכיבת האדם בבית המוסגר ולא אכילתו בו היא הגורמת טבילת הבגדים מטומאתם, כי גם שהייתו בו שיעור זמן מסויים לבדה, גורמת טומאת הבגדים, לאפוקי בלא שהה שם רק יצא מיד בזה אין בגדיו טמאים, ע״ז אמר והבא אל הבית יטמא, ואין בגדיו צריכים כבוס רק בשוכב או אוכל בו, דבשנים אלו צריך שהוי זמני, דבין בשכיבה בין באכילה יתמשך בו מדה שעית, ודיבר הכתוב בהווה, דשכיבה ואכילה הם דברים שדרכן של בני אדם לעשות אותם תוך הבית ולהשהות בו זמן מה, והא דהוציא הכתוב ענין השהיי׳ הזמנים בלשון שכיבה ואכילה כדי ללמוד מהם כמות זמן השהיי׳ בו לטמאות בו בגדיו, והוא השכיבה והאכילה, כלומר אכילה שיש בה שכיבה כלומר הסיבה, כדרך דורות הקדמונים שהיו אוכלים דרך שכיבה מסובים על צדם השמאלי (כי לשון שכיבה עיקר הוראתו המנוחה, אם מנוחת השינה ששוכב שטוח על המטה, אם מנוחה הנפשית אף שיש בה תנועת הגוף, כמו ושכבתם ואין מחריד, גם בלילה לא שכב לבו, אם מנוחת התועלתיי כמנהגם להיות מוטה על הצד לאכילה) ושיערו החכמים כמות זמני הפחות, שהי׳ דרכם לאכול בשכיבה והסיבה, שהוא מאכל שלש ביצים פת חטים הנאכל בלפתן (ופחות מזה לא הי׳ דרכם לאכלו מוסב ולא הי׳ אצלם כ״א טעימה בעלמא, ולזה נשתנה אכילה זו משאר כל אכילות שבתורה שישנם בכזית) שאכילת פת חטים בלפתן הוא זמן מועט, לפי שהלחם הטוב בלפתן ימהרו באכילתו ולא יצטרך ללעוס אותו שיעור רב, וכן דרך שכיבה והסיבה נאכל מהר מבאכילה דרך עמידה והולך ובא שבזה שוהה באכילתו יותר, ופת חטים אין שהוי בה כבפת שעורים. (ערש״י עירובין ד׳ א׳, ובפי׳ הרמב״ם פי״ג, מבגעים מ״ט). וראיתי בענין זה דבר מתמיה בדברי הרב בעל משנה למלך (פט״ז מטומאת צרעת ה״ו) שכתב ואני תמה מנ״ל לרבותינו שאם נכנס והוא לבוש בבגדיו שלא נטמאו הבגדים עד ששהה שם כדי אכילת פרס דלעולם אימא לך דכל היכא שנכנסו הבגדים לבית המנוגע נטמאו הבגדים מיד בין שהי׳ לבוש בהם בין שהיו מונחים על כתיפו וטומאתו הוא מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דכלים שבבית המנוגע טומאתם היא מהאי קרא וכדאיתא בפ׳ ידיעות הטומאה עלה י״ז וקרא דכתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע שאינו מטמא בגדים לאו בבגדים שנכנסו עמו מיירי קרא דהנהו טומאתם אינה מכח אדם הנושאם אלא מצד עצמם היא הטומאה שכיון שנכנסו לבית המנוגע נטמאו אלא קרא מיירי בבגדים שהם חוץ לבית והאדם שנכנס נוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו דק״ל דכל אב טומאה שמטמאה במגע ובמשא אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאותו ועושה אותם ראשון לטומאה וכמ״ש רבי׳ בה׳ אבות הטומאה פ״ו דין י״ב. ולזה איצטריך קרא לומר דהבא אל הבית אינו מטמא בגדים אבל השוהה בבית למדנו הכתוב שהוא מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו והאי יכבס בגדיו הוי כסתם כיבוס בגדים הנאמר בתורה שאין הכוונה על הבגדים שהוא לבוש אלא על הבגדים שנוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו וכמ״ש רבינו בפ״ה מה׳ פרה אדומה דין ב׳ וכבר באר כל זה רבי׳ ז״ל בפי׳ המשנה בפ״ק דכלים הביא דבריו מרן בריש הלכו׳ אבות הטומאה, הן אמת דלדברי רש״י שכתב בפ״ק דבתרא עלה ט׳ דכ״מ שנאמר בתורה יכבס בגדי׳ אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש בהם אבל שאר בגדים לא, ניחא דרשת חז״ל דע״כ יכבס בגדיו דכתיב הכא גבי האוכל מיירי בבגדים שהוא לבוש ומשמע דדוקא משום דשהה כדי שיעור אכילה אך אם לא שהה לא נטמאו וא״כ למדנו מזה שהאדם הלובשם מציל אותם מלקבל טומאה כל זמן שלא שהה, אך התוס׳ שם דחו דברי רש״י ז״ל וכן כתבו ראשונים ואחרונים דאין הפרש בין בגדים שהוא לבוש לבגדים שהוא נוגע בהם ובגדיו לאו דוקא ולא אתא למעט אלא אדם וכלי חרס שאינם מקבלים טומאה כי אם מהאב עצמו וכדאיתא בת״כ בפ׳ שמיני ע״ש וא״כ הדרא קושיא לדוכתא וכעת צ״ע, ואני תמה על תמיהתו, כי יסוד תמיהתו בנוי׳ על דברי הרמב״ם בחבורו ובפירושו, ומזה למד דבלשון בגדיו דקרא משמע נמי שאינו לבוש בהם, איך לא שם הרב המ״ל עין עיונו על מקור דברי הרמב״ם שהוא מתורת כהנים, דתני׳ התם מנין לעשות שאר כלים כבגדים (כלומר שאר כלים שאינו לבוש בהם אלא שנוגע בהם מנין שמטמא כמו בגדים שהוא לבוש בהם) תלמוד לומר יטמא (כלומר דהו״ל להקדים טומאתו לכבוס ולומר טמא עד הערב ויכבס בגדיו, ומדאמר יכבס בגדיו וטמא, פירושו על טומאת בגדיו, כלומר יכבס בגדיו שהי׳ לבוש בו, וחוץ מבגדיו יש עוד דבר אחר שהוא טמא ג״כ מצד נגיעתו בו) יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד, בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלים (שאינו מטמא רק מה שהוא דומה לבגד ולא אדם וכ״ח). כ״ה לשון הת״כ פ׳ שמיני פרשה ד׳ ע״פ יכבס בגדיו וטמא בנושא מנבלתם שמיני י״א כ״ה. ושנוי בת״כ גם ע״פ יכבס בגדיו וטמא שמיני י״א כ״ח. ומשולש בת״כ ע״פ יכבס בגדיו וטמא י״א מ״ם. ומרובע בת״כ ע״פ יכבס בגדיו וטמא דזב, מצורע ט״ו ה׳. (ע״ש ובקרבן אהרן). והועתקו דברי הת״כ אלו בר״ש פ״ק דכלים מ״ב ובחדושי רשב״א ב״ב ט׳, וע״ז כתב שם מדקא מרבינן שאר כלים דומי׳ דאדם וכלי חרס ש״מ דבמגע בעלמא מרבינן להו אעפ״י שאינו לבוש בהם, הנה מבואר בזה שכולם יודו לרש״י דבגדיו דקרא פירושו הלבוש בהם, ואינם חולקים רק על מ״ש רש״י דלא אשכחן שיטמא גם בגדים שאינו לבוש בהם, דבאמת מבואר בת״כ ההפך כנזכר דמרבינן להו ממלת וטמא. וכיון דאתברר דלית מאן דפליג דיכבס בגדיו אינו אלא על הלבוש בהם [כענינו בכל המקומות, כמו וירח את ריח בגדיו, ויקרע את בגדיו, ובגדיו לא יפרום וכדומה לאין מספר שאינם רק כשהם לבושים על האדם, וכן כשאינם מלובשים על האדם רק מיוחדים אליו נקראו ג״כ בגדיו, כמו ולבש את בגדיו. ובכיבוס בגדים הנאמר בטמאים, ע״כ אין הכנוי להורות על המיוחדים אליו, דבאמת אין חילוק בטומאות בין שהם שלו בין שהם גנובים או גזולים (כמ״ש הרב מ״ל פ״ה דפרה ה״ב) א״כ ע״כ כנוי דבגדיו יורה על הלבוש בהם] וטומאת בגדים שאינו לבוש בהם ושאר כלים מרבוי׳ אחרינא אתי׳, א״כ מה זה יכריחנו לומר כדעת הרב מ״ל דיכבס בגדיו דקרא דילן יצא מכלל שאר לשונות לפרשו דוקא על שאינו לבוש בהם, כדי להקשות על רבותינו, כי נוחה להם יותר לפרש בגדיו כפשטי׳ שהוא לבוש בהם, וכמבואר בת״כ על קרא דילן, אפילו לבוש עשרה סריקים ועטוף עשרה פוליינות כולם טהורים עד שישהה כדי אכילת פרס. (עיי׳ במהרש״א שם ב״ב ט׳ שכתב, אע״ג דבנבלה לא גמרינן טומאת אדם מבגדים, אפשר דאיכא התם שום מיעוטא למעט אדם, ע״כ. במחכ״ת אגב רהיטא כתב ״אפשר דאיכא״ דודאי איכא מיעוטא לאדם כמבואר להדי׳ בת״כ הנ״ל). ויש לעורר בזה הרבה ע״ד הרב מ״ל בפ״ה דפרה ה״ב במה שמפלפל שם עם המהרי״ט, ואין מקום לזה כאן לפי המכוון במחברת זו. ועמ״ש בחקות י״ט כ״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מו]

[קיב]
יכבס את בגדיו – בכל מקום שכתוב כיבוס בגדים בתורה כתוב בלא מלת ״את״, לבד פה וכן במצורע (פרק יד פסוק ח) כתוב ״וכבס המטהר את בגדיו״. ואחר העיון במקרא, בכל מקום שהפעול נודע על ידי אחד מאופני ההודעה כגון בה׳ הידיעה או בכינוי או שהפעול שם העצם כתוב לרוב מלת ״את״. ובמקום שאין הפעול נודע לא יבא מלת ״את״ לרוב כמו שכתבנו במקום אחר. ובמקומות שבא הפעול בכינוי ולא בא מלת ״את״ יש בו איזה טעם מדרכי הדרוש כמו בכיבוס בגדים שלפי האמת אינו מכבס דוקא בגדיו שלובש רק בגדים סתם שנוגע בהם (כנ״ל) לכן כתוב בלא מלת ״את״ כי עיקרו כאילו כתוב ״יכבס בגדים״, אבל פה שפי׳ דוקא בגדיו שלובש בהם, שהם לא יטמאו רק עד שישהא כדי אכילת פרס אבל בגדים שעליו מטמאים מיד כמ״ש (בפרק יג דנגעים משנה ט), לכן אמר ״את בגדיו״. וכן במצורע שם עיקרו מדבר שיכבס בגדיו לטהרה כמ״ש (בסימן ל׳) והיינו בגדים שלובש כתוב ״את בגדיו״. ולפי זה כיבוס בגדים דפה להקל שבגדיו אינם מטמאים עד שישהה.
[קיג]
יכבס בגדיו – בכל מקום שנזכר ״כיבוס בגדים״ נזכר אחריו טומאה או טהרה כמו ״יכבס בגדיו וטמא עד הערב״, ״וכבס בגדיו וטהר״ דהיינו טהרת הגוף. ופה שאמר סתם ״יכבס בגדיו״ על כרחנו מוסב על מ״ש ד״הבא אל הבית (בלא שהה) וטמא עד הערב״ אבל השוכב, דהיינו השוהה שם, מוסיף טומאה ש״יכבס בגדיו״. וממילא מי שלא טמא בעצמו לא שייך ביה ״יכבס בגדיו״ ואינו מציל בגדים בבית המנוגע. וז״ש ת״ל יכבס בגדיו ריבה ר״ל שבזה מרבה על טומאה שנזכר בבא אל הבית ומי שלא נטמא בבא אל הבית לא שייך ביה יכבס בגדיו. ומ״ש (במשנה יא) מכאן אמרו, הוא בנגעים (פרק יג מ״י). ומ״ש וטבעותיו בידו היינו דרך מלבוש ואם עומד בחוץ והכניס ידו לפנים סבירא להו לחכמים שהוא כל שכן מאם-כולו-בפנים – שכל גופו טמא – צריך שישהא, כל שכן בעומד בחוץ – שאין כל גופו טמא – (רק ידיו לבד לשיטת הרמב״ם) שצריך שישהא. ור׳ יהודה סבירא ליה שמצינו שהטמא יפה כחו להציל יותר מן הטהור שישראל מצילין ולא בהמה ועכו״ם, וכן הוא בתוספתא דנגעים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מו]

והשוכב וגו׳ – אין לי אלא שוכב ואוכל, לא שוכב ולא אוכל מניין ת״ל יכבס בגדיו ריבה, א״כ מה ת״ל שוכב ואוכל, ליתן שיעור לשכיבה כדי שיעור אכילה, וכמה שיעור אכילה – כדי אכילת פרס.⁠1 (שם)
יכבס את בגדיו – כל כבוס בגדים שבתורה להחמיר וזה להקל, שאפילו לבוש עשרה בגדים כולם טהורים עד שישהא כדי אכילת פרס.⁠2 (שם)
יכבס את בגדיו – את – לרבות המטמא מציל בגדים בבית המנוגע, יצאו בהמה ועובדי כוכבים שאין מטמאין, אין אין מצילין.⁠3 (תו״כ)
1. ולפי״ז גם בשהייה בעלמא צריך ג״כ שישהא כדי שיעור אכילת פרס, ושיעור אכילת פרס ידוע שהוא כדי שיעור אכילת ג׳ ביצים. ומה שאמר יכבס בגדיו ריבה הכונה מדכתיב יכבס בגדיו אצל שוכב ואצל אוכל, והיה אפשר לכללם ביחד. ולשון התו״כ כאן [המובא בפירש״י כאן] צריך תיקון קצת, וע׳ במפרשים.
2. ועיין מש״כ בדרשה הקידמת ובמשנה ט׳ פי״ג דנגעים.
3. ר״ל הם אין מקבלין טומאה אבל גם אין מצילין בגדיהם מן הטומאה ע״י כבוס, וע׳ במשנה י׳ פי״ג דנגעים.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(מח) וְאִם⁠־בֹּ֨א יָבֹ֜א הַכֹּהֵ֗ן וְרָאָה֙ וְ֠הִנֵּ֠ה לֹא⁠־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בַּבַּ֔יִת אַחֲרֵ֖י הִטֹּ֣חַ אֶת⁠־הַבָּ֑יִת וְטִהַ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת⁠־הַבַּ֔יִת כִּ֥י נִרְפָּ֖א הַנָּֽגַע׃
If the priest shall come in, and examine it, and behold, the plague hasn't spread in the house after the house was plastered, then the priest shall pronounce the house clean, because the plague is healed.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
[ר] 1וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע, לימד שהבית צריך טהרה אחר שנרפא כאדם, שהייתי אומר בתים כבגדים, מה בגדים אין צריכין טהרה כך הבתים, אל יוכיח אדם שאינו לא כבגדים ולא כבתים, ת״ל וטהר את הבית. (מדרש הגדול)
1. ראה תו״כ פס׳ נג.
וְאִם מֵיעָל יֵיעוֹל כָּהֲנָא וְיִחְזֵי וְהָא לָא אוֹסֵיף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא בָּתַר דְּאִתְּשָׁע יָת בֵּיתָא וְיִדְכֵּי כָהֲנָא יָת בֵּיתָא אֲרֵי אִתַּסִּי מַכְתָּשָׁא.
But if the priest, having entered, shall look, and, behold, the plague has not increased in the house after the house has been plastered, the priest shall make (pronounce) the house to be clean, for the plague has been cured.

וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע
וְאִם מֵיעָל יֵיעוֹל כָּהֲנָא וְיִחְזֵי וְהָא לָא אוֹסִיף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא בָּתַר דְּאִתְּשָׁע בֵּיתָא (ח״נ: יָת בֵּיתָא) וִידַכֵּי כָּהֲנָא יָת בֵּיתָא אֲרֵי אִתַּסִּי מַכְתָּשָׁא
השמטת ״את״
ברוב הנוסחים ״אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת הַבָּיִת״ מתורגם ״בָּתַר דְּאִתְּשַׁע בֵּיתָא״ מבלי לתרגם ״את״. ויא״ר תמך בנוסח זה ״ולא מפני שאין בפסוק אֶת, אלא מאחר שתרגמו בלשון התפעל אין צריך למלת אֶת הבא להורות על הפעול, וכן מנהגו בהרבה מקומות״.⁠1 ואולם במסורה לתרגום קילסו גרסת ״בָּתַר דְּאִתְּשָׁע יָת בֵּיתָא, המופיעה בתאג׳ ובכמה נוסחים.⁠2 על כן כתב ״באורי אונקלוס״: ״והנה שתי מסורות המכחישות זו את זו ואין בידי להכריע ביניהן. אולם נראה כי הראשונה נכונה שלפי דרכי הלשון אין צורך למלת יָת״.
1. כגון ״וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן״ (שמות י ח) ״וְאִתָּתַב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן״, עיין שם.
2. קליין, מסורה, עמ׳ 154: ״דְּאִתְּשָׁע יָת בֵּיתָא – יפה״.
ואין מיעולא יעו׳ כהנא ויחמי והא לא הלך מכתשה בביתה מן בתר דאתטשב ית ביתה וידכי כהנא ית בייתה ארום איתאסי מכתשה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מיעול״) גם נוסח חילופי: ״{מי}⁠על״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאתטש״) גם נוסח חילופי: ״די שטח״.
ואין מיעל ייעול כהנא וייחמי והא לא הליך פיסיון מכתשא בביתא בתר דאיתטש ית ביתא וידכי כהנא ית ביתא ארום איתסי מכתשא.
But if, having gone in, the priest looketh, and, behold, the breadth of the plague hath not increased in the house, after the house hath been plastered, then the priest shall make the house to be clean, for the plague hath healed.
ואם בא יבוא הכהן וראה והנה לא פשתה התפשטות הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע.
פאן דכ֗ל אלאמאם פנט֗ר פאד֗א לם יתפשי אלבלא פי אלבית בעד תטיינה פליטהרה פאן אלבלא קד ברא.
ואם נכנס הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי שטחו אותו, יטהרנו, לפי שהנגע כבר נרפא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 43]

פס׳: ואם בא יבא הכהן וטהר את הבית – על פי הכהן נטהר:
אואם בא יבא הכהן וראה – ואם כשיבא הכהן אחרי הטוח אותו וראה שלא פרח שוב הנגע בבית.
א. הביאורים על פסוקים מ״ח-מ״ט באים בכ״י מינכן 52 לאחר הביאורים על פסוקים מ״ג-מ״ד.
ואם בא יבא הכהן וראה – IF THE PRIEST SHALL COME IN AND EXAMINE – And if when the priest comes AFTER HE PLASTERED IT and he sees that the affliction did not spread again in the house.
וטהר הכהן את הבית – בדבור.
וטהר הכהן את הבית, "the priest purifies the house.⁠" He does so by means of a verbal declaration.
ואם בֹּא יבֹא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע – רוצה לומר שלא נתחדש שם נגע אַחַר זה ההסגר השני, הנה זה ראיה שנרפא הנגע במה שהוסר מן האבנים, ושאין העיפוש ההוא מתפשט בַּנשאר מן הבית.
(מח-מט) אמנם אם לא פשה אחרי הטוח וטהר את הבית כי נרפא הנגע. ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ירצה לכפר על אנשי הבית. והוא עצמו הקרבן אשר כתב ראשונה לכפר על המצורע. ואמרו ז״ל המוציא שם רע כי אחד המוציא שם רע על הבריות ואחד על המקום ועל תורתו ומצותיו. ולזה הי׳ ראוי להם קרבן אחד. ובשער הבא אחרי זה יתבאר עניינו ב״ה.
(סיום) והנה לפי שבנגעי בגדים ובתים לא נמצא ספור בתורה שנפלו על שום אדם לא כתבנו דוגמתן בראיות פרטיו כמו שעשינו בנגעים הקודמים. ובסנהדרין פרק בן סורר (סנהדרין ע״א.) תניא בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. דתניא אמר רבי אליעזר בר שמעון אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כותלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. מ״ט דרבי אלעזר ב״ש כתיב קיר וכתיב קירות אי זהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זהו קרן זוית. תניא אמר רבי אלעזר בר צדוק מקום היה בתחום עזה והיו קורים אותו חורבת׳ סגירתא. א״ר שמעון א״ר יהודה פעם אחת הלכתי לגליל ראיתי מקום שמציינין אותו אמרתי להם מה טבו אמרו אבנים מנוגעות. הנה כי לרוב התנאים הצריכים שם יתמעט מציאותו עד שחשב רבי אלעזר ברבי שמעון לגזור שא״א להמצא כמו שחשב מזה הטעם עצמו לומר בבן סורר ומורה ובעיר הנדחת כמו שנזכר שם ואמר שלא נכתבו למציאותם על האופן ההוא בעצמן אלא לדרוש עניינם ולקחת תועלת העניינים הנדרשים בהם להישרת האנשים ולקבל שכר עליהן כאשר אמרנו שהוא ענין שלא יתבטל תועלתו מביטול מציאותם כלל. אמנם אנחנו נסמוך אהימנותייהו דהני רבנן המעידים עדות נאמנה אשר ראו אותם ועמדו על תלן (סנהדרין ע״א.) ויהי דבר י״י אמת מכל צד. ומכל מקום לא נזכרו בעלי המעשים ההם ולא נודע מה טבן לזכור אותן הלכה למעשה כראשונים. הרי שנתבארו אלו העניינים בדרך כללותם יפה ונתבארה כוונתו בהראותנו מה שזכרנו בענייני הטומאות האלו החמשה דברים המפסידים את שלמותנו מצד רוע טבענו לא נפל דבר ואשר היתה הכונה בהם לדרוש ולקבל שכר בתקונים הכתובים לצדם בכל אחד ואחד להציל את נפשותינו מפח יוקשים.
והוא אשר כוונוהו חז״ל במאמר שזכרנו ראשונה (ויקרא רבה י״ט) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר השירים ה׳:י״א). ר״ש בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה שאף על פי שהן נראות כאלו הם שחורות וכעורות לאמרם ברבים וכו׳. וזה כי שחרותן וכיעורם הוא מבואר מצד שהם פחיתיות נמצאות בטבע האנשים לחרפה ובוז לכל הנפגעים בם ויותר הוא הכיעור והפחיתיות הנפשיי שהוא נמצא בהם אשר ממנו יצאו אלו הרשמים החיצוניים מהנגעים עצמן. ולז״א שהם כעורות לאמרם ברבים ולפרסם להם הפנימי והנסתר מהם מפני שיתבאר מזה היות האנשים נפסדי הטבעים ורעי התכונות יותר רעים ויותר מזיקים מהב״ח הרעים והמזיקים כמו שביאר החכם בסוף המדות וכדי בזיון וחלי רע. אמנם אמר הקב״ה הרי הן ערבות עלי כמה דאת אמר וערבה לי״י וגו׳ (מלאכי ג׳:ד׳). יאמר שאחר שהיתה הכוונה להעיר על תקונם ולגלות אוזן אנשים על רפואתם הנה הן יהיו ערבות לפניו יתעלה ולפני כל בעל שכל כי רפאות החולי היותר. מגונה והיותר מכוער היא יותר נכבדת ויותר יקרה ולא עוד אלא שהצמיח עוד בכללינו נגעים אשר לא כתובים בכל ספרי הרופאים ולא שערום חכמי האומות בשום פנים כמו שאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא י״ד:ל״ד) וכל זה כדי להודיעם רפואתה ולהישירם בה לא עשה כן לכל גוי וגו׳ (תהלים קמ״ז:כ׳). ובבחינה זאת אמרו ז״ל (ויקרא רבה י״ז) שמאמר ונתתי נגע צרעת וגו׳ אינו נמשך למאמר כי תבואו אל שיהיה דבור תנאיי אבל שהוא מאמר בפני עצמו והוא אל בשורה טובה יבא ואם שנראה שהם תלו הענין בגלוי מטמוניות העושר שהיו להם, הנה באמת יותר יצדק זה במטמוניות הפחותות הטמונות בחובם והחרושות על לוח לבם כי יחפשום ויגרשום ממקומם ויבואו תחתם מטמונות החמדה והן הדעות האמתיות והמוסרים השלמים היקרים מכל כלי חמדה באשר יחיו את נפשם כאשר ישמעו וירפאו את עצמם איש איש אשר ידע נגע לבבו. ובמדרש (ויקרא רבה ט״ו) אמר ר׳ אבין למטרונה שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמת מלגביא דילה דחלת אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות ואת לאכול ולשתות כך כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו. אמר להם משה אלו לאומות אבל אתם לאכול ולשמוח הדא הוא דכתיב נכונו ללצים שפטים (משלי י״ט:כ״ט) וכתיב רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנהו (תהלים ל״ב:י׳). ולכאורה המציאות יכחיש דבריהם אלו כי הנה כל הנגעים כלם נמצאו באישי האומה הזאת כמו שימצאו בזולתה ונוסף עליהם נגעי בגדים ובתים שלא נזכרו רק בישראל כמו שאמרנו אלא שהכוונה מה שזכרנוהו כי הנה הם בתחילה יראו מפחיתות הנגעים האלו המתרגשות לבא עליהם כמו שיראה המטרונה מהרודים המכים במקל ורצועה שראתה אותם עולים לפניה בפלטין. אמנם אמר משה להם אל תתיראו מהם כי אלה הנגעים הם ודאי מכות ופצעים אצל האומות שיבואו עליהם ולא נתיישרו בם לשום הישרה ותוכחת מוסר והנה באמת נכונים ללצים שפטים אשר לא הגיע להם מהם רק צער ובשת וחרפה רצופה. אמנם אתם שתקבלו בהם ההישרות והמוסרים הנאותים לחיים אינם אצליכם נגעים כי אם דרך חיים ותוכחות מוסר לאכל לשבעה ולמכסה עתיק שע״י חולאים אלו שבגופים או בנכסים ירפאו הנפשות. וכמו שאמר אם שמוע תשמע וגו׳ כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך (שמות ט״ו:כ״ו) ירצה אע״פ שנראה שתשתתף בענין הנגעים והמחלות עם מצרים או עם זולתה מהאומות אינו כן על דרך האמת כי לגבי דידך אינה מחלה אבל היא רפאות תעלה. ושיעורו כל המחלה אשר שמתי במצרים לכוונת הפליאם והכאותם לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאיך וגו׳ ומכוין לרפואתך ולא לחלייך. ועל זה נשארו לרשעים לנחלה והבוטח בה׳ וסומך על הישרתו נהפך לו החולי לחסד שיסובב אותו מכל עבריו ועל כל אלה העניינים אמר שהם פרשיות ערבות לפני המקום כענין שנאמר וערבה לה׳ מנחת ירושלם וגו׳. שהרי יועילו אלו הענינים אל הנפשות תועלת הקרבנות והמנחות על האופן היותר משובח שנתיחסו אל הכתוב הזה כמו שכתבנו בשער ל״א.
ואמר (ויקרא רבה י״ט) תדע לך שהוא כן שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו בבת אחת אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה ואיש כי יהיה זב ואשה כי תזוב כל זה ממין זאת הכוונה להישיר אל רפואות החולאים הנפשיים על צד היותר שלם שאיפשר כי בזה יפקח הרואה את עינו בהבדלים אשר ביניהם בחלייהם מצד חומריהם ויראה כי זבות האדם הוא יותר חמור ויותר מגונה מזבות האשה מאחר שזה יצא מדרכו וטבעו וזאת אינה יוצא׳ מטבעה ויכיר שהוא פחיתות עצומה בו מבאשה ויזדרז אל ההשתדלות העצום על טהרתו. והנה אם כן נתבארה הכוונה האלהית בכל זה כמו שבארה הוא בעצמו בסוף הפרשיות האלו אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם. זאת תורת הזב וגו׳ והדוה בנידתה (ויקרא ט״ו:ל״א-ל״ג) הורה כי הם צריכים הזהרה וזירוז בעניינם לפי שהם חולאים מסוכנים מאד ממיתים הנפשות בטמאם משכן השכל אשר בתוכם כמו שנתברר שפחיתות המשכן וטומאתו יטה ושוכן בו אל פחיתותו וקלקולו ויפסדו שניהם יחד ואיפשר כי על הנדות וארבעה מיני צרעת העור אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ועל צרעת הראש והבגד אמר ולא ימותו בטומאתם כי הם חלאים יותר קרובים אל הסכנה אם בדעות ואם במעשים. ועל צרעת הבית אמר בטמאם את משכני אשר בתוכם. ועל דרך שאמרו במדרש (ויקרא רבה י״ז) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם זה בית המקדש דכתיב הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם (יחזקאל כ״ד:כ״א). ובא אשר לו הבית זה הקב״ה שנאמר יען ביתי אשר הוא חרב (חגי א׳:ט׳). והגיד לכהן זה ירמיהו שנאמר מן הכהנים אשר בענתות (ירמיהו א׳:א׳). כנגע נראה לי בבית זה טנופת עבודת אלילים ויש אומרים צלמו של מנשה הדא הוא דכתיב והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה (יחזקאל ח׳:ה׳). וצוה הכהן ופנו את הבית ויקח את אוצרות בית ה׳ (מלכים א י״ד:כ״ו) ונתץ את הבית ביתא דנא סתריה (עזרא ה׳:י״ב). והוציא אל מחוץ לעיר ועמיה הגלי לבבל (עזרא ה׳:י״ב). יכול לעולם ת״ל ולקחו אבנים אחרות ונאמר לכן כה אמר אדני ה׳ הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד (ישעיהו כ״ח:ט״ז) הנה שטומאת וטהרת בית המקדש תלוי בזה בפנותם אחר שרירות לבם וקבל עליהם עבודת הככבים והמזלות ויתר העבודות הזרות המכעיסים בהם את יוצרם אשר לזה נתן את הבית והסיר אותו ואת עמו מעל פניו. אמנם בבית השני הנה לא פשה הנגע הזה בבית שלא חטאו בעבודה זרה כראשונה וגם שהבנין ההוא לאו חזרה הוא כמו שכתבנו בשער ג׳ ולזה אנחנו מובטחים במאמר הנני יסד בציון אבן וגו׳. ומ״מ נראה שיפה נאמר על זה בטמאם את משכני אשר בתוכם. והנה על שאר הטומאות שנבדל בהם הזכר מן הנקבה אמר זאת תורת הזבה וגו׳ והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה (ויקרא ט״ו:ל״ב-ל״ג). זה שיעור מה שרצינו אליו באלו העניינים החמורים אשר באו לרגלם ההערות האלהיות בעניינים הנדרשים להציל נפשות מצודות מפח יוקשים ועל כלן אנו חייבים להודות ולברך לאלוה עושם כמו שברך המשורר באומרו ברוך ה׳ שלא נתננו טרף לשניהם (תהלים קכ״ד:ו׳) כאשר נתבאר כמו כן מפי חכמינו זכרם לברכה (ברכות י׳.) שדר בחמשה עולמות ואמר על כל אחד מהם (תהלים ק״ג ק״ד) ברכי נפשי את ה׳ שהם היו הישרות נכונות כמו אלה עצמן וכמספרם כמו שכתבנו בשער הנפש הוא השער הששי ת״ל.
(מח-נב) ואם בא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית וזה יהי׳ אחרי ז׳ ימים שלישי׳ אחרי חלוץ והקצות והטוח כיון שראה שלא חזר עוד הנגע בבית הנה אז יטהר הבית כדרך טהרת המצורע כי נרפא הנגע ר״ל לפי שבודאי כיון שלא פשה הנגע נפסק ונרפא הבית. והתבאר מזה שבנגע הבגדים לא היו כי אם שני הסגרים ובנגעי הבתים היו שלשה.
והיו שני החלופים האלה שזכרתי בין נגעי הבית לנגעי הבגד לפי שהיה הבגד דבר קל שאין בו חסרון ממון רב ולכך לא חששה התור׳ עליו הרבה. אמנם הבית היה קרקע והפסדו מרובה ולכך החמיר׳ התגרה בו.
ואמנם בשאר הדברים ילמד זה מזה ר״ל הבית מהבגד והבגד מהבית. כי אין ספק שהבגד בהיות בו נגע צרעת יטמא היושב או הישן עליו כמו שזכר בבית. האמנם בעבור שבהיות בו הצרעות שרפו את הבגד כלו או מקצתו לא הצריך בו הכתוב צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב לחטא את הבגד כאשר עשה לחטא את הבית.
לא פָֿשָה: הפ״א רפה. [לֹא⁠־פָשָׂה].
ואם בא יבא הכהן וגו׳ – כלומר אחר שחלץ וקצה וטח והסגירו שבעת ימים, בא וְרָאָה שלא חזר הנגע למקומו. וזה פירוש ״לא פשה הנגע בבית״. שאילו חזר היה ״פשיון״, אפילו חזר כמות שהיה, ולפעמים אפילו פחות ממנו, כמו שפרשנו למעלה (פסוק מ״ד). אלא שהיה לו לומר ״ואם לא שב הנגע בבית אחרי״ וגו׳, ללמדנו גם כאן דין חדש בעומד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני, שאעפ״י שלא פשה בשני צריך חליצה וקיצה וטיחה. ולכן כתב אצל דין נגע החוזר ״אם לא פשה, נרפא הנגע ויטהר את הבית״, אבל קודם חליצה וטיחה אעפ״י שלא פשה, אין הבית טהור. ולמדנו שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשני אינו טהור אלא צריך חליצה וטיחה, כמו אם פשה בראשון או עמד בעיניו בראשון ופשה בשני. וגם זה למדו רבותינו1 ז״ל מלשונות הכתוב כמו שבא בפירוש רש״י ז״ל. כללו של דבר המקראות מתפרשין כסדרן וכל אחד נכתב במקומו. והדינין שאינן מפורשים נדרשים מהן מדרך הסברא, ויותר מזה על דרך שדרשום רבותינו ז״ל, שרמז עליהן הכתוב בדברים קצרים ובגזרה שוה.
הִטּוֹחַ את הבית – קצר הכתוב וזכר הטיח שהיא אחרונה׳ וקדמו לה החליצה והקציעה. ולמעלה זכר שלשתן כפי הענין מטעם שכתבנו.
וטהר הכהן את הבית – בדרך שיפרש בסמוך.
כי נרפא הנגע – אין עוד נגע בבית, שהאבנים שהיה בהן הנגע הוסרו ממנו, ולא פרח בו עוד, הרי שנרפא הנגע. ולמדנו שאם הנגע עמד בעיניו בראשון ובשני שאין הבית טהור, שהרי לא נרפא הנגע, וכמו שבארנו.
1. תורת כהנים.
ואם בא יבא הכהן – כלומר אחר שחלץ וקצה וטח והסגירו שבעת ימים, בא וראה שלא חזר הנגע למקומו:
וטהר הכהן את הבית – בדרך שיפרש בסמוך:
ואם בא יבא וגו׳ – עיין להלן.
ואם בֺּא יָבֺא. אחרי ״חולץ וקוצה וטח״ נסגר הבית למשך שבוע ימים, ואם אחרי זמן זה רואה הכהן ״והנה לא פשה״, כלומר: שלא חזר (כי כל חזרה אחרי חליצה נקראת ״פסיון״), הבית טהור. אך מכיון שכאן לא נאמר ״והנה לא שב הנגע״,
אלא ״והנה לא פשה״, אנו למדים מזה, שאם במשך השבוע הראשון עמד בעיניו והוסגר שנית לשבוע ימים ואחרי⁠־כן שוב עמד בעיניו, טעון חליצה, משום ש״לא פשה״ משמש סימן-טהרה רק אחרי חליצה (ובכן ״לא פשה״ משמע: לא חזר); ואילו ״לא פשה״ קודם חליצה אינו מטהר.
הטח את הבית – לשם קיצור נאמרה רק טיחה, אך מובן מאיליו שיחד אתה דרושות גם חליצה וקיצה.
וטהר... כי נרפא – מכאן יוצא, שהבית יטהר רק אם הנגע נרפא לגמרי, אולם אם אחרי השבוע הראשון או השבוע השני עמד בעיניו, הבית לא יטהר.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
 
(מט) וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת⁠־הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃
To cleanse the house he shall take two birds, and cedar wood, and scarlet, and hyssop.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורד״צ הופמןעודהכל
[רא] 1ולקח לחטא את הבית, טהרת בתים צריכה שתי צפרים ועץ ארז ואזוב כטהרת האדם. (כת״י מדרש הבאור)
1. רמב״ם טו״צ פט״ו ה״ח: כיצד מטהרין את הבית המנוגע, אחר החליצה והטיחה מביא מים חיים בכלי חרס ושתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושבי תולעת כטהרת אדם שבארנו לכל דבר.
וְיִסַּב לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא תַּרְתֵּין צִפְּרִין וְאָעָא דְּאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵיזוֹבָא.
And he shall take, to purify the house, two birds, and cedar wood, and scarlet, and hyssop.

וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב
וְיִסַּב לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא תַּרְתֵּין צִפְּרִין וְאָעָא דְּאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵיזוֹבָא
״לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת״ – ״לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא״, יתבאר להלן ״וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת״ (נב) ״וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא״.
ויסב למדכי⁠{ה} ית ביתה תרתין צפרין וקיס דארז וצבע דזהורי טבה ואזובה.
ויסב לדכאה ית ביתא תרתין צפרין וקיסא דארזא וצבע זהורי ואיזובא.
And he shall take, for the purification of the house, two turtle doves and cedarwood and scarlet and hyssop;
ולקח לטהר את הבית שתי ציפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב.
ויאכ֗ד֗ לתד֗כיתה עצפורין ועוד ארז וחריר קרמז וצעתר.
ויקח לטהרתו שתי צפורים ועץ ארז וחוט קרמיז דק ואזוב.
פס׳: ולקח לחטא את הבית1בבעל הבית הכתוב מדבר.
ושחט את הצפור – בכהן מדבר.
ולקח את עץ הארז – כדרך שהיה עושה במנוגע כך היה עושה בבית המנוגע.
והזה על הבית – על שקופו 2וכן הוא אומר (במצורע) [בפסח] (שמות י״ב:ז׳) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם והוא השקוף שנאמר והגעתם אל המשקוף:
1. בבעה״ב הכתוב מדבר. היינו השני צפרים ועץ ארז וכו׳. הכל יהיה משל בעה״ב:
2. וכה״א. גבי פסח על הבתים כצ״ל. כמו שמסיים הקרא והגעתם אל המשקוף.׳
ולקח – כחבירו (ראב״ע ויקרא י״ד:ד׳).
AND HE SHALL TAKE. This is to be interpreted as its counterpart.⁠1
1. (4).
ולקח לחטא – כמו שעושה לטהרת המצורע.
ונראה שלאחר דקצהא וחלץ וטח, מניח את הבית שבעה אולי יחזור הנגע, זהו פירוש הפרשה לפי פשוטה ולפי סדר המקראות.
אבל רבותינו אמרו שזה שכתב ובא הכהן וראה והנה פשה (ויקרא י״ד:מ״ד), שלא במקומו נכתב, ואלעיל קאי, דקאמר שאם פשה, חולץ וקוצה וטח. והשתא דקאמר שאם לא פשה בשבוע ראשון שמסגיר אותו בשבוע שיני, ואם פשה בשני חולץ וקוצה וטח, ולפיכך אמר לשון ופשה. וזהו דתנא דבי ר׳ ישמעאל (ספרא ויקרא י״ד:מ״ד) ושב הכהן (ויקרא י״ד:ל״ט) ובא הכהן (ויקרא י״ד:מ״ד), מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגיר, אף כאן. ואם עמד בזה ובזה, שלא פשה לא בשבוע ראשון ולא בשבוע שני, חולץ וקוצה וטח {ו}⁠נותן שבוע להסגירו, שאין בנגעים יותר מג׳ שבועות בהסגר. ואם תאמר: מאחר שבשבוע שני, בין פשה בין לא פשה, חולץ וקוצה וטח, למה הסגיר בשיני? איכא למימר: שמא ירפא ויעבר מראה הנגע. והאי דקאמר ופשה בהאי קרא דשבוע שני, אפילו פשה קאמר, אפילו פשה אינו אלא חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע ואינו נותץ מיד, כדילפינן מושב (ויקרא י״ד:ל״ט) ובא (ויקרא י״ד:מ״ד). והוא הדין לעומדב בשני שאינו נותץ את הבית, אלא חולץ וקוצה {וטח}, ואינו נותץ אלא אם כן פרח אחר שחלץ וקצה וטח. ואינו מטהר אלאג לאחר שחלץ וקצה וטח ולא שב, כי אז נרפא, כדכתיב: כי נרפא הנגע (ויקרא י״ד:מ״ח), אינו מטהר אלא בריפוי. והכי הסדר: אם פשה בראשון חולץ, ואם לא פשה בראשוןד חוזר ומסגיר. בשני, בין פשה ובין לא פשה בשיני, חולץ וקוצה, ולאחר החליצה מסגיר. פרח – נותץ, לא פרח – מטהר, צפרים ועץ ארז ושני תולעת, כן פירשו רבותינו, והן הן דברים שנאמרו בסיני.⁠1
א. בכ״י מינכן 52:וקצה.
ב. בכ״י מינכן 52 בשיכול אותיות: לעמוד.
ג. בכ״י מינכן 52 יש כאן סימני מחיקה על המלים ״אם כן״.
ד. בכ״י מינכן 52 מופיעה כאן המלה ״אינו״ עם סימני מחיקה.
ולקח לחטא – HE SHALL TAKE TO CLEANSE – Like he does for the purifying of the person with tzara'at.
And it appears that after he scraped [the walls] and removed [the stones] and plastered, he leaves the house alone for seven [days] since maybe the affliction will return. This is the explanation of theunit according to its plain meaning and according to the order of the texts.
But our Rabbis said that the statement “And the priest shall come and see and behold it spread” (Vayikra 14:44), is not written in its proper place, and it refers to what is above, for it said that if it spread, then he removes [the stones], scrapes [the walls] and plasters. And here it says that if it did not spread in the first week, that he quarantines it for the second week, and if it spreads in the second, he removes [the stones], scrapes [the walls] and plasters, and that is why it says the term “and if it spread.” And this is the teaching of the house of R. Yishmael (Sifra Vayikra 14:44) [who compares the phrases] “and the priest will return” (Vayikra 14:39) “and the priest will come” (Vayikra 14:44) [to teach that] just as there he removes and scrapes and plasters and gives a week quarantine, so too here. And if it stays in both weeks, that it does not spread in the first week and not in the second week, he removes and scrapes and plasters {and} gives a week to quarantine it, for afflictions are not more than three weeks in quarantine. And if you say: Since in the second week, whether or not it spread, he removes and scrapes and plasters, why quarantine it in the second? It is possible to say: Lest it will heal and the appearance of the affliction will pass. And that which it says “and it will spread” in this verse regarding the second week, it means "even if it spread", even if it spread he must only remove and scrape and plaster, and he gives it a week, and he does not break it apart immediately, as we learn from [comparison of the phrases] "and he shall return" (Vayikra 14:39) “and he shall come” (Vayikra 14:44). And this is also the law for [a leprous affliction] that stays [i.e. does not spread] in the second week, that he does not break apart the house, but rather removes and scrapes {and plasters}, and he does not break it apart unless it blooms after he removed and scraped and plastered. And he does not purify until after he removed and scraped and plastered and it did not return, for then it is healed, as it is written: “because the plague is healed” (Vayikra 14:48), he does not purify unless it is healed. And this is the order: If it spread in the first week, he removes, and if it did not spread in the first week he repeats and quarantines. In the second week, whether it spread or did not spread in the second week, he removes and he scrapes, and after the removal, he quarantines. If it blooms – he breaks it apart, if it did not bloom – he purifies [with] birds and cedar wood and scarlet thread, thus our Rabbis explained, and all these are matters that were said at Sinai.
(מט-נא) ולקח לחטא את הבית שתי צפרים וגו׳ – הנה מפני שנטמא הבית כל ימי ההסגר, והיה בלתי ראוי שתסור טומאתו בזולת פועַל כלל, הנה תהיה טהרתו בציפורים, לפי שאי אפשר בו הטבילה, כי הם יורו על שזה ההפסד בא מצד החומר, וההזאה בזה האופן תוֹרֶה על ההִנָּקוּת מזה החסרון, כמו שביארנו במה שקדם. והנה תהיה ההזאה הזאת על משקוף הבית מבחוץ, להורות שסר הנגע, כמו שביארנו במה שקדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

וְאֵזֹב: בהעתק הללי ואזב, ירוש׳ ואזוב, עכ״ל. וברוב ספרי הדפוס מל׳ וא״ו כתי׳. אך בכל ספרי׳ מדוייקי׳ כ״י ובדפוס ישן חס׳ וא״ו. גם 1במ״ג פ׳ בא נמס׳ ג׳ ואזוב מלאים בתורה, וכן כתבם 2הרמ״ה ז״ל, ואין זה מהם. [ואזב].
1. במ״ג: מ״ג-ד שמ׳ יב כב.
2. הרמ״ה: אז״ב.
לְחַטֵּא – כמו ״וְחִטֵּא את המזבח״ (ויקרא ח, טו), ״הכהן המחטא אותה״ (ויקרא ו, יט), ושם פרשתיו.
לחטא – כמו ויחטא את המזבח (ח׳ ט״ו):
(מט-נג) מעשה הצפורים כאן הוא כולו כמעשהו לעיל (פסוק ד ואילך) באדם, אלא ששם מזים על פס היד, או לפי דעה אחרת על המצח, ואילו בבית מזים על המשקוף החיצוני, ולפי דעת אחדים על הבית כולו (נגעים י״ד:א׳). הטהרה בצפורים דרושה רק אחרי ההסגר השני; אבל אם אחרי ההסגר נעלם הנגע, אין צפורים דרושות, אלא קולפין (את שטח הנגע).
הביטוי חַטֵא – שבכאן מובנו בשאר מקומות הסרת הטומאה, אבל כאן משמעותו הסרת החסרון. בפסוק נב שוב מודגש, שצריך להזות בכל המכשירים על הבית. ויחד עם זה מלמדים ״וחטא״ ו״כפר על הבית״ בפסוק הבא, שכאן הכפרה באה על ידי הצפורים ושוב אין צורך בקרבנות.
לפי משנה נגעים יג׳ א אפשר שיבואו בנגעי בתים עשרה מקרים שונים, והם:
אחרי ההסגר הראשון ארבעה מקרים:
א) ״כהה״ שהוא ״מראה כשר״;
ב) ״הלך לו״, נעלם לגמרי או נפחת למטה מכדי שיעור של שני גריסין; בשני מקרים אלה קולפו והוא טהור (היינו: קולף את שטח הנגע);
ג) ״עמד בעיניו״, כלומר עמד במראהו וטעון הסגר;
ד) ״פשה״: אם הנגע התרחב, חולץ ומסגיר וקוצה ומכסה בעפר ואחרי-כן יוסגר הבית. במקרה הרביעי התוצאה אחרי ההסגר השני יכולה להיות בשני אופנים, היינו או חזר או לא חזר; במקרה הראשון נותץ את הבית, ובמקרה השני טעון צפורים.
המקרה השלישי יש לו שש תוצאות:
א) אחרי ההסגר השני כהה הנגע;
ב) או הולך. בשני מקרים אלה טעון הבית קליפה וצפורים;
ג) אם אחרי ההסגר עמד בעיניו, חולץ וקוצה וטח ומסגיר בפעם השלישית; אם חזר, דינו לנתיצה;
ד) ואם לא חזר באה טהרה בצפורים;
ה) אם אחרי ההסגר השני פשה, גם⁠־כן חולץ וקוצה וטח, ובא הסגר שלישי, אם חזר, באה נתיצה, ואם
ו) לא חזר טעון צפרים1.
1. הלוח דלהלן מראה באופן מוחשי את המקרים השונים. אחרי ההסגר הראשון ישנן אפשרויות אלו:
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורד״צ הופמןהכל
 
(נ) וְשָׁחַ֖ט אֶת⁠־הַצִּפֹּ֣ר הָאֶחָ֑ת אֶל⁠־כְּלִי⁠־חֶ֖רֶשׂ עַל⁠־מַ֥יִם חַיִּֽים׃
He shall kill one of the birds in an earthen vessel over running water.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמושב זקניםרלב״גאברבנאלרד״צ הופמןעודהכל
וְיִכּוֹס יָת צִפְּרָא חֲדָא לְמָאן דַּחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ.
And he shall kill the one bird in a vessel of pottery with, spring water,
ויכוס ית צפירה חדתהא לגו מן דחסף על מיין מבועב.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מיין מבוע״) גם נוסח חילופי: ״עיין״.
ויכוס טבחא ית ציפורא חדא למנא דפחר על מי מבוע.
and the slayer shall kill one turtle dove in a vessel of earthenware with spring water;
ושחט השוחט את הציפור האחת לכלי חרש על מי מעין.
ויד֗בח אחדהמא פי אנא כ֗זף מע מא מן נביע.
וישחט את האחת מהן בכלי חרס עם מים ממעיין נובע.
ושחט את הצפור האחת וגו׳ על מים חיים – אמרינן בת״כ יאמר לו הכהן דברי כבושין אין הנגעים באים אלא על לשון הרע שכך נאמר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות זכור את אשר עשה י״י אלהיך למרים, מה עניין זה אצל זה ללמדך שלא נעשה אלא על לשון הרע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמושב זקניםרלב״גאברבנאלרד״צ הופמןהכל
 
(נא) וְלָקַ֣ח אֶת⁠־עֵֽץ⁠־הָ֠אֶ֠רֶז וְאֶת⁠־הָ֨אֵזֹ֜ב וְאֵ֣ת׀ שְׁנִ֣י הַתּוֹלַ֗עַת וְאֵת֮ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּה֒א וְטָבַ֣ל אֹתָ֗ם בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחוּטָ֔ה וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וְהִזָּ֥ה אֶל⁠־הַבַּ֖יִת שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃
He shall take the cedar wood, and the hyssop, and the scarlet, and the living bird, and dip them in the blood of the slain bird, and in the running water, and sprinkle the house seven times.
א. הַֽחַיָּה֒ ל=הַֽחַיָּה֒ בגעיה ימנית
מקבילות במקראמוני המצוותספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[יד]
״וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת״ – עַל שְׁקוֹפוֹ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל כֻּלּוֹ.
וְיִסַּב יָת אָעָא דְּאַרְזָא וְיָת אֵיזוֹבָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת צִפְּרָא חַיְתָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן בִּדְמָא דְּצִפְּרָא דִּנְכִיסְתָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וְיַדֵּי לְבֵיתָא שְׁבַע זִמְנִין.
and take the cedar wood, and the hyssop, and the scarlet, and the living bird; and dip them in tlie blood of the bird which had been killed and in the spring water, and sprinkle the house seven times.
ויסב ית קיסה דארזה וית אזוב וית צבע זהוריתה וית צפרה דחייתה ויצבעא יתהון באדמהב דצפרה נכיסתהג ובמיא דמבועה ויידי על ביתה שבעה זמנין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דחייתה ויצבע״) גם נוסח חילופי: ״דבחיין ויצבוע״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדם״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דצפרה נכיסתה״) גם נוסח חילופי: ״צפרתה דנכיסה״.
ויסב ית קיסא דארזא וית איזובא וית צבע זהורי וית צפרא חייתא ויטמוש יתיה באדמא דציפורא נכיסתא ובמי מבוע וידי לביתא שבע זימנין.
and he shall take the cedarwood and the hyssop and the scarlet and the living bird, and dip them in the blood of the bird that had been killed and in the spring water, and sprinkle the house seven times.
ולקח את עץ הארז ואת האזוב ואת צבע שני ואת הציפור החיה וטבל אותו בדם הציפור השחוטה ובמי מעין ויזה להבית שבע פעמים.
וְהִזָּה עַל הַבַּיִת – עַל (שָׁקוּפֵי) [הַמַּשְׁקוֹף]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל כֻּלּוֹ.
ויאכ֗ד֗ אלעוד אלארז ואלצעתר ואלצבג֗ אלקרמז ואלעצפור אלחי ויג֗מסהא פי דם אלעצפור אלמד֗בוח ואלמא אלנאבע וינצ֗חה עלי אלבית סבע מראת.
ויקח את עץ הארץ ואת האזוב ואת צבע הקרמיז ואת הצפור החיה ויטבול אותם בדם הצפור השחוטה והמים הנובעים ויזה אותו על הבית שבע פעמים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

(וטבל אותם בדם הצפור)1
1. את הציטוט הזה ציינו מדפיסי תו״א כיום והפנו לסוטה טז ע״ב. רבינו לא ציין את הציטוט ואת ההפניה הזו, מדוע?
ז״ל הגמרא שם, משום רבי ישמעאל אמרו: אף דם צפור (של מצורע צריך שיראה על המים) מאי טעמא דרבי ישמעאל? דכתיב: ׳וטבל אותם בדם הצפור׳ וגו׳ עכ״ל. רבנן חולקים שם על רבי ישמעאל וסוברים שאין צורך שיהא הדם ניכר על המים.
הרמב״ם בהלכות טומאת צרעת פרק יא פסק כרבי ישמעאל, אף שיחיד ורבים הלכה כרבים.
וביאר הקרן אורה בסוטה טז: שהרמב״ם פסק כן משום שסתם משנה (נגעים פרק יד משנה א) סוברת כמו רבי ישמעאל.
רבנו ככל הנראה סובר שיש לקיים את הכלל שיחיד ורבים הלכה כרבים (לא מצאתי בראשונים החולקים על הרמב״ם). ולכן לא ציין ציטוט זה ולא הפנה אותו לגמרא בסוטה. כהוכחה להסבר זה אפשר לציין את העובדה שרבנו לא הפנה מפסוק זה אל אותה סתם משנה בנגעים פרק יד משנה א, אף שבפסוקים אחרים כשבע במספר מפרשת מצורע רבנו הפנה למשניות נגעים, ורק ציטוט זה שהוא טעמו של רבי ישמעאל (כמבואר בסוטה טז ע״ב) לא הפנה, יש בזה אמירה שאין הלכה כאותה משנה אלא כחכמים החולקים עליו.
והזה אל הבית – על השיקוף.
[קיד]
והזה אל הבית – דעת הת״ק לדמותו למ״ש בפסח מצרים ששם היה נותן הדם על המשקוף ודעת היש אומרים דפה כתוב ״אל הבית״ ולא ״על הבית״, משמע על פני כולו. ובמ״ש את הצפור החיה אל מחוץ לעיר שמ״ש ״החיה״ וכן מ״ש ״אל מחוץ לעיר״ מיותר, דרש רבי יוסי הגלילי שהוא תואר להצפור שחיה מחוץ לעיר והוא צפור דרוד שאינו מקבל מרות. ועיין במשנה למלך (פרק יא מהל׳ טומאת צרעת) האריך בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

והזה. על המשקוף כו׳ – בתו״כ. הנה רמז גדול בדבר, שבבתים הנגע הוא על צרות עין וכדאמר הגמרא יומא י״א אשר לו הבית, שמיחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים, ולכך מזה על המשקוף, הוא על פתח הבית, להראות שתהא ביתו פתוחה לרבים כו׳ ובאדם בא על לשון הרע ודברי לצנות אשר עליהן אמרו בכתובות דף ה׳ מ״מ אצבעותיו של אדם דומין ליתדות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יכניס אצבעותיו לתוך אזנו, ולכך מזה על ידו של מצורע. ודו״ק. וכל איש נלבב יקשיב לנועם מוסרו של הרמב״ם סוף הלכות אלו ואז יטב לו.
והנה מלשון הגמרא בערכין י״ז, דעל ז׳ דברים נגעים באים על צרות העין וכו׳ משמע, דנגעי אדם ג״כ באין על צרות העין, ומאי זו מדה במדה. ונראה דצרת העין גורם שירחקו ממנו בני אדם, שלא יאהב חברת האנושי, וכמו שאמרו בכתובות הנודר אשתו שלא תשאיל יוציא כו׳, ולכן ענוש להיות מצורע ולישב בדד, שלא ישבו שאר טמאים עמו. וכיון דאחד מן הדברים, שנגעים באים עליהם הוא צרת העין, א״ש בזה מה דאמרו ביומא דף מ״א, דעשיר שהביא קרבן עני יצא, לבד במצורע, דאם הוא עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, משום שעונשו היה על צרות העין, ועדיין לא שב מחטאו, שהוא צר עין מלהביא קרבן עשיר כאשר תשיג ידו ואיך יתכפר, כיון שחוטא במה שנענש, ע״ז, ועדיין עומד במרדו, ודו״ק. ובפשיטות י״ל, דבמצורע מביא שנים תחת שנים ולכן לא יצא, אבל בכל קרבן עולה ויורד מביא שנים תחת אחד, היינו תחת חטאת מביא שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה ודו״ק. ובאופן יותר נאות י״ל, לפי שבחטאת אינו טעון נסכים וחטאת מצורע טעון נסכים, כמו שאיתא במשנה מנחות סוף פרק שתי מדות. אבל אם יביא עוף לחטאת יפטר מנסכים, שעוף אינו טעון נסכים, ולכן מצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, דאכילה איכא, שתיה ליכא, ובקרבן עשיר אכילה ושתיה איכא (מנחות כ׳), אבל בשאר קרבן עולה ויורד הכל אכילה לחוד ושתיה ליכא בהו אף בעשיר, ואין חילוק בין עשיר לעני, אך בין גדול לקטן, אבל לא יחסר סוג הקרבן. ודו״ק.
מקבילות במקראמוני המצוותספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אמלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(נב) וְחִטֵּ֣א אֶת⁠־הַבַּ֔יִתא בְּדַם֙ הַצִּפּ֔וֹר וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וּבַצִּפֹּ֣ר הַחַיָּ֗ה וּבְעֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וּבָאֵזֹ֖ב וּבִשְׁנִ֥י הַתּוֹלָֽעַת׃
He shall cleanse the house with the blood of the bird, and with the running water, with the living bird, with the cedar wood, with the hyssop, and with the scarlet.
א. וְחִטֵּ֣א אֶת⁠־הַבַּ֔יִת =ל,ל1,ב,ש,ש1?,ק3,ו (מונח זקף קטן)
• דפוסים=וְחִטֵּ֣א אֶת⁠־הַבַּ֗יִת (מונח רביעי) ובקורן
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלתולדות אהרןרש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נא]

[רב] 1וחטא את הבית, אמר ר׳ יצחק אין האשה מתעברת אלא סמוך לווסתה, שנאמר (תהלים נא, ז) הן בעון חוללתי (שסמוך לעון נדות), ורבי יוחנן אמר סמוך לטבילה, שנאמר (שם) בחטא (לשון טבילה וטהרה) יחמתני אמי. מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא, דכתיב וחטא את הבית, ומתרגמינן וידכי ית ביתא. (נדה לא:)
1. ילהמ״כ פנ״א, ילקו״ש ח״ב רמז תשסה. וכעי״ז בחולין כז. הובא בתו״ש ויקרא פ״א אות קיט.
(נב-נג) ״וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר, אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״, רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: צִפּוֹר שֶׁחַיֶּיהָ חוּץ לְכָל עִיר.
וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ דְּרוֹר.
[טו]
״וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר.⁠״ – אִם נֶאֶמְרוּ בַמְּצֹרָע, לָמָּה נֶאֶמְרוּ בַבָּתִּים?
אִם נֶאֶמְרוּ בַבָּתִּים, לָמָּה נֶאֶמְרוּ בַמְּצֹרָע?
לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּמְּצֹרָע מַה שֶּׁאֵין בַּבָּתִּים, וּבַבָּתִּים מַה שֶּׁאֵין בַּמְּצֹרָע: מְצֹרָע טָעוּן קָרְבָּן, וְהַבַּיִת אֵינוֹ טָעוּן קָרְבָּן, מְצֹרָע, יֵשׁ לוֹ טַהֲרָה מִטֻּמְאָתוֹ, וְהַבַּיִת, אֵין לוֹ טַהֲרָה מִטֻּמְאָתוֹ.
הָא לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּמְּצֹרָע מַה שֶּׁאֵין בַּבָּתִּים, וּבַבָּתִּים מַה שֶּׁאֵין בַּמְּצֹרָע, צָרַךְ לוֹמַר בַּמְּצֹרָע וְצָרַךְ לוֹמַר בַּבָּתִּים.
וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא בִּדְמָא דְּצִפְּרָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וּבְצִפְּרָא חַיְתָא וּבְאָעָא דְּאַרְזָא וּבְאֵיזוֹבָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי.
And he shall purify the house with the blood of the bird, and with the spring water, and with the living bird, and with the cedar wood, and with the hyssop, and with the scarlet.

וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת
וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא בִּדְמָא דְּצִפְּרָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וּבְצִפְּרָא חַיְתָא וּבְאָעָא דְּאַרְזָא וּבְאֵיזוֹבָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי
וְחִטֵּא – וְטִהֵר
א. המובן הרגיל של לְחַטֵּא הוא לְטָהֵר [כרש״י לפסוק ״וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ״ (שמות כט לו)וּתְדַכֵּי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי״], לכן מתרגם אונקלוס בדרך כלל חִטֵּא (בפִּעֵל) בלשון טהרה כבפסוקנו: ״וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת״ – ״וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא״, וכן לעיל ״וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת״ (מט) ״לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא״, וכמוהו גם ״וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ״ (ויקרא ח טו) ״וְדַכִּי יָת מַדְבְּחָא״. אבל ״הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ״ (ויקרא ו יט) ״כָּהֲנָא דִּמְכַפַּר בִּדְמַהּ״ [ולא: דִּמְדַכֵּי יָתַהּ], עיין שם הטעם.
תרגום המוזכר בתלמוד
ב. התרגום הוזכר בגמרא (נדה לא ע״ב).: ״אמר רבי אמי: אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה שנאמר: הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי (תהלים נא ז) ור׳ יוחנן אמר – סמוך לטבילה שנאמר: וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא ז). מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא? דכתיב וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת ומתרגמינן וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא״. ופירש רש״י: ״וּבְחֵטְא – לשון טבילה וטהרה כדמפרש. וה״ק: על ידי דם נדות שהוא מביא לידי עון – חוֹלָלְתִּי, שהוא גרם לי שנבראתי. וכשנתחטאת אמי ממנו – יֶחֱמַתְנִי״.
וידכי ית ביתה באדמהא דצפרה ובמיא דמבועאב ובצפרה חייתה ובקיסהג דארזא ובאזובא ובצבע זחוריתה טבתהד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדמה״) גם נוסח חילופי: ״בדמה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמבועא״) גם נוסח חילופי: ״{דמ}⁠בוע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובצפרה חייתה ובקיסה״) גם נוסח חילופי: ״ובצפרתה דבחיין וב׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זחוריתה טבתה״) גם נוסח חילופי: ״זחורי טבא״.
וידכי ית ביתא באדמא דציפרא חייתא ובקיסא דארזא ובאיזובא ובצבע זהורי.
And he shall purify the house with the blood, with the living bird, and with the cedarwood, and with the hyssop, and with the scarlet.
ויטהר את הבית בדם החיה ובעץ הארז ובאזוב ובשני התולעת.
ויד֗כיה בדם אלעצפור ואלמא אלנאבע ואלעצפור אלחי ואלעוד אלארז ואלצעתר וחריר אלקרמז.
ויטהר אותו בדם הציפור והמים הנובעים והציפור החיה ועץ הארץ והאזוב והחוט הקרמיז הדק.
פס׳: וחטא את הבית בדם הצפור – זה צפור דרור. אם נאמר במצורע למה נאמר בבתים לפי שיש במצורע מה שאין בבתים שהמצורע טעון קרבן 1והבית אינו טעון קרבן:
1. והבית. אינו צריך קרבן חסר ועיין בת״כ וכצ״ל. ויש בבתים מה שאין במצורע שבבית אין לו טהרה עולמית (היינו בית מוחלט) ומצורע מוחלט יש טהרה לטומאתו ע״כ צריך לכתוב גבי שניהם עטרתם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מח]

[א] וחטא את הבית
[1] חולין פרק שני דף כז ע״א (חולין כז.)1 [2] נדה פרק שלישי דף לא ע״ב (נדה לא:)
1. ז״ל הגמרא חולין כז ע״א: ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא (לשון טהרה)? דכתיב: ׳וחטא את הבית׳. ומתרגמינן וידכי ית ביתא, ואי בעית מהכא ׳תחטאני באזוב ואטהר׳ (תהילים נא, ט).
אי בעית אימא פירושו שיש צורך גם בפסוק השני שהביאה הגמרא בגלל קושי מסוים בפסוק הראשון, לכן רבנו מציין גם את הפסוק השני מתהילים ומפנה אותו לשתי הגמרות חולין ונדה.
הסבר זה לאיבעית אימא כתב הערוך לנר בנדה לא ע״ב, כתשובה לשאלה מדוע לא להסתפק בהסבר הראשון שהוא פסוק מהתורה.
(נב-נג) מעשה הציפורים הנעשה בבית המנוגע הוא כעין הנעשה במצורע; אלא שבאדם ההזיות נעשות על גב היד (״לאחר ידו״), ואילו בבית עושים אותן על הצד החיצוני של המשקוף (״על השקוף שבבית מבחוץ״ [נגעים יד, א]). בבית, מטרת המעשים האלה היא: ״וחטא את הבית״, ״וכפר על הבית״. ההיטהרות מהחטא, והכפרה – סילוק העבר ופתיחת עתיד חדש – יושגו על ידי המעשים הנעשים בציפורים. אולם באדם, קשורה השגה זו בקרבנות – באשם בחטאת ובעולה.
וחטא את הבית וגו׳ – דם הציפור וכו׳ מייצג את האמיתות שתנקינה את הבית מהחטא מכאן ואילך ושלח וגו׳ וכפר וגו׳: לעומת זאת, שילוח ציפור הדרור אל מחוץ לעיר אל חירות השדה, קובר את העבר הבלתי חברתי של הבית, ונותן לו את האפשרות לעתיד טהור.
נעיין בהלכות נגעי בתים האמורים בפסוקים לז–נז. הכתוב דן בדרך אחת בלבד של התפתחות נגע: פשיון לאחר הסגר ראשון (פסוק לט). לאחר חליצה קיצה וטיחה והסגר שני (פסוקים מ–מב), הרי – או שהנגע חוזר (פסוק מג) והבית טעון נתיצה (פסוק מה), או שאינו חוזר (פסוק מח) ומכריזים שהבית טהור וטעון ציפורים (פסוק מט והלאה).
אך דרך זו של אירועים הנידונת בכתוב, מעלה שורה שלמה של אפשרויות אחרות. ייתכן שבמקום פשיון, הנגע עמד בעינו; או שכהה ונעשה מראה כשר; או שנעלם והלך לו (או התקטן לפחות מכשיעור שני גריסין – שדינו כהלך לו).
נמצא שיש כאן ארבע אפשרויות: פשה, עמד, כהה, הלך – אשר כל אחת יכולה לבוא לאחר הסגר ראשון או לאחר הסגר שני; יש כאן אפוא ארבע שהן שמונה. לאלה יש להוסיף את שתי האפשרויות שנזכרו בכתוב, חזר או לא חזר לאחר חליצה וטיחה. אם כן ביחד יש כאן עשר אפשרויות, אשר דיניהן נקבעו בעשר הלכות: ״עשרה בתים הן: א. הכהה בראשון; ב. וההולך לו – קולפו והוא טהור; ג. הכהה בשני; ד. וההולך לו – קולפו והוא טעון צפרים. הפושה בראשון, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע; ה. חזר – ינתץ; ו. לא חזר – טעון צפרים. עמד בראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע; ז. חזר – ינתץ; ח. לא חזר – טעון צפרים. עמד בזה ובזה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע; ט. חזר – ינתץ; י. לא חזר – טעון צפרים״ (נגעים יג, א). לפיכך לאחר ההסגר הראשון: כהה או הלך – קולף וטהור. עמד – מסגיר. פשה – חולץ ומסגיר. ולאחר ההסגר השני: כהה או הלך – קולף וטהור וטעון ציפרים. עמד או פשה – חולץ ומסגיר.
נמצא שזהו ההבדל בין הסגר ראשון להסגר שני: אם הנגע כהה או נעלם והלך לו לאחר הסגר ראשון, הוא חולץ וקוצה וטח את מקום הנגע, והבית נטהר ללא ציפורים. לעומת זאת, אם הנגע כהה או נעלם והלך לו לאחר הסגר שני, הוא טעון ציפורים. יתירה מכך, אם הנגע עמד בעינו לאחר הסגר ראשון, הוא מוסגר שנית ללא חליצה; ורק אם פשה הוא טעון חליצה. לעומת זאת, אם הנגע עמד בעינו אחרי הסגר שני, הוא טעון חליצה כמו בפשה. רק אם הנגע חזר לאחר חליצה, הוא טעון נתיצה.
הלכות אלה נרמזו בכתוב. בפסוק מד באה לשון ״פשה״ במקום ״פרח״, אף על גב שיש משמעות לפשיון רק לאחר הסגר ללא חליצה. זהו רמז אפוא ל״פשה לאחר הסגר שני״ – הווי אומר, כאשר בא כהן בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד, ובא בסוף שבוע שני ומצאו פשה (שהרי ״ובא הכהן״ בפסוק מד הוא לאחר הסגר שני; עיין פירוש פסוק מג). ולמדנו על ידי גזירה שווה – ״ושב הכהן (פסוק לט) ״ובא הכהן״ (פסוק מד), ״זו היא שיבה זו היא ביאה״: ״מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע״ (תורת כהנים). הווי אומר שדין פשיון לאחר הסגר שני (הרמוז בפסוק ״ובא הכהן״ וגו׳), הוא כדין פשיון לאחר הסגר ראשון (המפורש בפסוק ״ושב הכהן״ וגו׳). לפי דרשה זו, יש לפרש תיבות ״ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית״, כמאמר מוסגר: (״והוא הדין אם הכהן רואה, רק בבואו בפעם השנייה, שהנגע פשה בבית״) – הווי אומר שגם כאן יש לעשות את סדר המעשים האמור בפסוקים מ–מג.
לפנינו כאן גזירה שווה שאינה בין שתי תיבות שוות ממש – כגון ״שיבה״ ״שיבה״ – אלא בין שתי לשונות השוות במשמעותן, ״שיבה״ ו״ביאה״. במסכת יומא (ב:), ובעוד מקומות רבים, הובא עניין ״זו היא שיבה זו היא ביאה״ כדוגמא להרחבת המושג של גזירה שווה.
שוב מצאנו בפסוק מח, שעל ידי הבחירה בלשון ״לא פשה״ במקום ״לא פרח״, ועל ידי ייתור הלשון ״ואם בא יבא״, מרמז הכתוב לנגע שעומד לאחר שתי ביאות – הווי אומר, ״עומד בראשון ובשני״. להלכה זו יש סמך במקרה המקביל של נגעי בגדים.
הלכות נגעי בתים – כהלכות נגעי אדם – אין להם דבר עם אמצעי זהירות סניטריים. אלא מטרתם היחידה של נגעים אלה, לשמש כאות אזהרה לכעס ה׳ על פגמיו המוסריים של האדם. דבר זה מוכח, לא רק מההלכות המשותפות להם ולשאר הנגעים, אלא גם מההלכות הייחודיות לנגעי בתים.
אשר על כן, בראש ובראשונה באה ההלכה שנגעי בתים נוהגים בארץ ישראל בלבד – וגם שם, רק לאחר שנתחלקה הארץ לנחלות; וכן גם, רק באותם בניינים שניתן להגדירם כדירות פרטיות. הלכה זו מראה באופן ברור שהנגע אינו מכוון נגד הבניין כשלעצמו, אלא הוא פונה כביכול לאישיותו של בעל הבניין. לא הבית לקה בנגע אלא ״מקום הדירה״. חיי האדם הפרטי, להבדיל מחיי הכלל – הם אלה המיוצגים כאן בבית, והם אלה שלקו על ידי הנגע. משום כך, נחשב המראה לנגע רק אם הוא נראה בקירות הבית, הסוגרים את הבית מפני החוץ; וגם אז, רק אם המראה נראה ביסודות המרכזיים של הבית – האבנים, העצים והעפר; ורק בבית שנבנה באופן הרגיל, הווי אומר, מבנה בן ארבע כתלים, העשוי לא מלבנים ולא משיש. כל הפרטים האלה נועדו להעניק את בהירות ההגדרה הרצויה לכל סמל: להסיח את הלב מכל העניינים המשניים ולכוון אותו אל המושג המרכזי האחד. כאן, המושג הוא: הבית כמקום דירתו של אדם, כמקום הביתיות האנושית.
חטאים חברתיים מולידים נגעים – כאות וסימן לכעס ה׳. חז״ל מציינים בייחוד חטא אחד כגורם העיקרי להופעתם של נגעי בתים: האנוכיות העוצרת באדם מלגמול חסד, ומביאה אותו להימנע ממתן עזרה וסיוע לזולת. ״אשר לו הבית״ (פסוק לה) – ״שמייחד ביתו לו״. הוא מתנהג כאילו ביתו נועד אך ורק לעצמו. הוא נוהג במידת סדום, ומעמיד את יחסיו עם בני אדם על שורת הדין. הוא אומר: ״שלי שלי ושלך שלך״ (עיין אבות ה, י). הוא שוכח שלצדק צריך להוסיף צדקה – שלכוח הממעט של זכות הבעלות חייב להתוסף הכוח המרבה של האהבה. רק כך תיהפך החברה לחברה לאומית יהודית, וקיומו הפרטי של כל ״בית״ ו״בית״ בתוכה יהיה מוצדק.
בארץ ישראל, שהיא אדמת התורה, מוחים הנגעים בתוקף נגד תפיסה כה עקרה וכה חסרת אהבה של צדק. הנגעים פותחים במחאה זו ברגע שבו הארץ מתחלקת בין בעליה הפרטיים, שכן באותה העת, זכות היחיד הפרטי לקרקע מקבלת את האישור של התורה.
ברוח דברי חז״ל אלה, כמה נוקבים הם דברי הפתיחה לפרשה זו: ״כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית״. הווי אומר: כאשר תזכו בבעלות על הארץ אשר נתתי לכם, אשלח את מגע אצבעי בבתים שבבעלותכם; ומי ששומר את ביתו לעצמו יבוא בעל כרחו אל הכהן ויאמר: ״נראה לי שאצבע אלוקים נגעה בבית!⁠״
האפשרויות השונות של התפתחות הנגע – בין עמד בעינו, כהה או פשה; בין חזר או לא חזר; עד לשלב האחרון של נתיצת הבית או הכרזתו כטהור – דומות לאלו שנזכרו בנגעי אדם. הן משמשות כתוכחות ואזהרות, כדחיית גזר דין וכזמנים של אריכות אף, שנועדו לחנך את בעל הבית ולהביאו לידי חזרה בתשובה. הקליפה [קילוף הנגע] שצוותה, שיש לעשותה אפילו במדרגה הקלה ביותר, של כהה והלך לסוף הסגר ראשון, נועדה להנציח את זיכרון אזהרת הנגע.
את דם הציפור השחוטה, ביחד עם המים ״החיים״, מזים שבע פעמים לעבר מפתן הבית. הזאות אלה נעשות בציפור החיה, ובאגודת הארז, האזוב ושני התולעת, ולאחר מכן הציפור החיה משתלחת אל פני השדה הפתוח והחופשי. רק לאחר כל המעשים האלה מקבל ה״בית״ בחזרה את הזכות לקיום פרטי בקרב החברה הקהילתית.
משמעותם של המעשים האלה היא כמשמעותם אצל המצורע המתקבל מחדש לתוך הקהילה החברתית. הם מבטאים את התנאי המוקדם לרווחתו העתידה של האדם: עליו לזכור שאנוכיות היא סיבה מוצדקת לפעולה רק לחיים טבעיים – בכל שלבי התפתחות עולם הצומח והחי. אך זכות אדם לקיום חברתי מתחילה בהתמסרות עצמית, שעל ידה הוא זוכה לחיי נצח. וגם בביתו – בחייו הפרטיים – הוא חייב לשאוף בכוח ובמרץ בלתי נלאים וללא פניות אנוכיות להגיע לחזון המוסרי של התמסרות לחובה. רק אז יוכלו הקירות לשאת ״גג״ על גבם; רק אז יוכלו חיי הבית הסגורים בתוך ארבעה קירות לצפות לשמירה ממעל (השווה מזוזות ומשקוף בקרבן פסח [פירוש, שמות יב, ז]).
בית המנוגע מטמא במגע ובמשא ובביאה. אבן המנוגעת מושלכת אל מקום טמא מחוץ לכל ערי ישראל, וכולם מונעים רגלם מאותו המקום. כך הופך הנגע בבית לאזהרה קבועה, המופנית אל כל יהודי על אדמת התורה, שלא ייפול גם הוא להתנהגות בלתי חברתית.
כניסה לתוך בית כזה מביאה טומאה רק על האדם, אך לא על הבגדים שעליו; אך שהייה בבית בכדי אכילת פרס מביאה טומאה על האדם וגם על בגדיו. שכן הנכנס רק ״בא במגע״ עם הנגע; אולם השהייה היא פעילות, והאישיות כולה משתתפת בה. כניסה לעומת שהייה, היא כמגע נבילה לעומת משא נבילה (עיין פירוש סוף פרק יא). ומנקודת המבט של יסוד עניין הנגעים, כניסה לעומת שהייה, היא כעמידה בדרך חטאים לעומת ישיבה במושב לצים (עיין תהילים א, א ופירושנו שם).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאברבנאלתולדות אהרןרש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
 
(נג) וְשִׁלַּ֞ח אֶת⁠־הַצִּפֹּ֧רא הַֽחַיָּ֛ה אֶל⁠־מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל⁠־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וְכִפֶּ֥ר עַל⁠־הַבַּ֖יִת וְטָהֵֽר׃
But he shall let the living bird go out of the city into the open field. So shall he make atonement for the house; and it shall be clean.⁠"
א. אֶת⁠־הַצִּפֹּ֧ר =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=אֶת⁠־הַצִפֹּ֧ר (חסר דגש באות צד״י)• הערות דותן וברויאר
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[רג] 1ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה, בא לו לשלח את הציפור החיה, אינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר, שנאמר ושלח את הציפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. (נגעים פי״ד מ״ב)
1. ראה קידושין נז: ורש״י ד״ה שעומד ולעיל אות מה וצרף לכאן.
– רמב״ם טו״צ פי״א ה״א: וכיצד משלחה, עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר, שנאמר מחוץ לעיר אל פני השדה, שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

וִישַׁלַּח יָת צִפְּרָא חַיְתָא לְמִבַּרָא לְקַרְתָּא לְאַפֵּי חַקְלָא וִיכַפַּר עַל בֵּיתָא וְיִדְכֵּי.
But he shall send forth the living bird out of the town, upon the face of the field, and make atonement for the house, and it shall be clean.

וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר
וִישַׁלַּח יָת צִפְּרָא חַיְתָא לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לְאַפֵּי חַקְלָא וִיכַפַּר עַל בֵּיתָא וְיִדְכֵּי
מת״א ״וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת״ – ״וִיכַפַּר עַל בֵּיתָא״ יש ללמוד שהבית עצמו טעון כפרה אם מפני לה״ר שדברו בו או מפני שנבנה בגזל כמבואר לעיל בפסוק לד. ולא כדברי ״הכתב והקבלה״ שפירש ״וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת״ – על אנשי הבית:
וכפר על הבית. נ״ל שהוא כמו איש וביתו באו ר״ל על אנשי ביתו יכפר, כי בשביל כמה גופי עבירות הנגעים באים כבערכין טז וכאן במד״ר. ואמרו שם מתחלה הנגעים באים בביתו ואם אינו חוזר באים על בגדיו ואם אינו חוזר בו באים על גופו, לכן אמר וכפר על הבית.
ואין זו דעת אונקלוס שתרגם ״אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ״ (שמות א א) ״גְּבַר וַאֲנָשׁ בֵּיתֵיהּ״ ולהלן ״וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ״ (ויקרא טז ו) ״וִיכַפַּר עֲלוֹהִי וְעַל אֲנַשׁ בֵּיתֵיהּ״, אבל כאן ״וִיכַפַּר עַל בֵּיתָא״, על הבית ממש.
אוישלח ית צפרה חייתהב לבר מן קרתה לאפי ברה ויכפר על ביתיה וידכי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״וישלח... וידכי״) נוסח אחר: ״ויפטור ית ציפורא חייתה למברא לקרתה לאפי ברא ויהי אין יטי⁠(ני){מ}⁠וס הוא למלקי תוב בצרעתה ת⁠(ו){י}⁠יבבה ציפורה לוותיה ויכפר כהנא על בייתה וידכי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צפרה חייתה״) גם נוסח חילופי: ״צפורתה דבחיין״.
ויפטור ית צפורא חייתא למיברא לקרתא עלאנפי חקלא ויכפר על ביתא וידכי ברם אין איטימוס בייתא למילקי תוב בצורעא תייבא ציפורא תמן ביומא ההוא ומיתכשרא למיכלא וית ציפרא נכיסתא הוה מקבר כהנא במיחמי מרי ביתא.
And the living bird he shall send forth out of the town upon the face of the field, and shall atone for the house, and it shall be clean. But if it is to be that the house will be again struck with leprosy, the bird on that day will return, and may be fit for food. But the bird that was killed shall the priest bury in the presence of the owner of the house.
ושלח את הציפור החיה אל מחוץ לעיר על פני השדה וכפר על הבית וטהר אך אם עתיד הבית ללקות שוב בצרעת תשוב הציפור שם ביום ההוא וכשרה לאכילה ואת הציפור השחוטה היה קובר הכהן בפני בעלי הבית.
וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה [מִחוּץ לָעִיר] אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה – רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צִפּוֹר שֶׁהִיא חַיָּה חוּץ לְכָל הָעִיר, וְאֵי זוֹ, זוֹ צִפּוֹר דְּרוֹר. ״וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר״ – אִם נֶאֱמַר בַּמְּצֹרָע לָמָּה נֶאֱמַר בַּבָּתִּים, וְאִם נֶאֱמַר בַּבָּתִּים לָמָּה נֶאֱמַר בַּמְּצֹרָע, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּבָּתִּים מַה שֶּׁאֵין בַּמְצֹרָע וּבַמְּצֹרָע מַה שֶּׁאֵין בַּבָּתִּים. מְצֹרָע טָעוּן קָרְבַּן, הַבַּיִת אֵין טָעוּן קָרְבַּן. מְצֹרָע יֵשׁ לוֹ טָהֳרָה מִטֻּמְאָתוֹ, בַּיִת אֵין לוֹ טָהֳרָה מִטֻּמְאָתוֹ. הָא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּמְצֹרָע מַה שֶּׁאֵין בַּבָּתִּים וּבַבָּתִּים מַה שֶּׁאֵין בַּמְצֹרָע, צָרִיךְ לוֹמַר בַּמְצֹרָע וְצָרִיךְ לוֹמַר בַּבָּתִּים.
ויטלק אלעצפור אלחי אלי כ֗ארג אלקריה אלי וגה אלצחרא ויסתג֗פר ען אלבית פיטהר.
וישלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה ויכפר על הבית ויטהר.
וכיפר על המטהר (ויקרא י״ד:י״ט) דכתיב גבי נגע, וכן וכפר על הבית (ויקרא י״ד:נ״ג), וכן וכיפר (ויקרא י״ב:ז׳-ח׳) דכתיב גבי יולדת, וכפר (ויקרא ט״ו:ט״ו) דכתיב גבי זב, כולן לפי פשוטו, כמו ההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה (בבלי ב״מ כ״ד.), אישטרדר״א בלעז1 דכפרה ממש לא שייך בהן, דאף על גב שהנגעים באים על חטא, איכפר ליה ניגעיה. ואפילו למ״ד יולדת חוטאה היא, מכל מקום לפי הפשט: אין {קרבנה}⁠א בא על חטא ואינו אלא לשון ניקוי, שמנקה אותם מטומאתם, והחטאת נמי לשון ניקוי כמו וחטאת עלב המזבח בכפרך (שמות כ״ט:ל״ו).
1. בלעז: estordre.
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. בכ״י מינכן 52: את.
וכיפר על המטהר HE SHALL MAKE ATONEMENT FOR HIM WHO IS TO BE CLEANSED (Vayikra 14:19) which is written regarding afflictions, and likewise HE SHALL MAKE ATONEMENT FOR THE HOUSE (Vayikra 14:53), and likewise “He shall atone” (Vayikra 12:7-8) which is written regarding a woman who gives birth, “and he will atone” (Vayikra 15:15) which is written regarding one who has emissions, all of them are according to its plain meaning, like one who cleans his hands on the cloak of his friend (Bavli Bava Metzia 24a:2), estordre in Old French, since actual atonement is not relevant to them, for even though the afflictions came due to sin, the afflictions atone for him. And even for the one who maintains that the woman giving birth is a sinner, in any case according to the plain meaning {her offering} does not come for the sin and it is only a term of cleansing, that it cleanses them from their impurity, and the sin offering is also a term of cleansing, like “and you shall purify the altar as you atone for it” (Shemot 29:26).
את הצפר החיה אל מחוץ לעיר – ר׳ יוסי הגלילי אומר צפור שהייתה חוץ לכל עיר ואי זו זו דרור.⁠1
וכפר על הבית וטהר – אם נאמר במצורע – כפרה – למה נאמר בבתים, ואם נאמר בבתים למה נאמר במצורע. לפי שיש במצורע שיש לו טהרה על ידי טבילה וטעון קרבן, מה שאין כן בבתים לפי שאינן בני מעשה ויש בבתים שטעונים חליצה וקיצה וטיחה מה שאין כן במצורע.⁠2
1. שאוב מהספרא ויקרא י״ד:נ״ב.
2. בדומה בספרא ויקרא י״ד:נ״ב.
את הצפור החיה אל מחוץ לעיר, "the living bird outside the boundaries of the city;⁠" according to Rabbi Yossi Haglili, this bird had had its "residence" outside the city; in other words, it is not a bird that was domesticated and for which the owners had provided a שובך, dovecot.⁠" It was by definition a "free roaming bird.⁠"
וכפר על הבית וטהר, "by doing so he makes atonement for the house and it is (again) ritually pure.⁠" The ritual is analogous to that of the scapegoat on the day of Atonement that carries the sins of the Jewish people into the wilderness. (Nachmanides) If atonement is required for the afflicted house why only for the house that had such an affliction? Why not for the person whose skin had been afflicted? The answer is that one cannot take a house to a ritual bath, and the house cannot bring a sacrifice. Houses could not have been guilty by committing an act that displeases the Lord, as they are inert by definition. Besides, these houses had already required scraping, removing stones, and plastering, none of which are procedures that were required from afflicted clothing or afflicted skin.
וכפר על הבית וטהר – הנה הכפרה הזאת בצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה כענין הכפרה בשעיר המשתלח, ובעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבגופו, לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת כי די לו בכפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו, שהם הצפרים ועץ הארז והאזוב.
AND HE SHALL LET GO THE LIVING BIRD OUT OF THE CITY INTO THE OPEN FIELD, AND MAKE ATONEMENT FOR THE HOUSE, AND IT SHALL BE CLEAN. Now this atonement was effected by the bird which is to be sent away, the bird carrying away all his sins out of the city into the open field, like the atonement effected by the goat that is to be sent away.⁠1 Now since the punishment of the plague which appears in a person's house is unlike [i.e., less in severity than] that of a plague which afflicts his body, Scripture did not make it necessary for him [the owner of the house] to bring a guilt-offering and sin-offering [as it required for the purification of a leper], because the first [stage of] atonement that the leper brings for his purification — namely, the birds, the cedar-wood and the hyssop2 — is sufficient for him [i.e., the owner of the house].
1. Further, 16:21-22.
2. Above, (4). And here too, in the purification of a house from leprosy, these are the requirements as stated in (52).
וכפר על הבית וטהר – פירש הרמב״ן ז״ל כי בעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנראה בגופו לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת, כי די לו בכפרה שיביא המצורע לטהרתו שהן הצפורים ועץ הארז ואזוב.
וכפר על הבית וטהר, "he shall provide atonement for the house and it will become purified.⁠" Nachmanides writes that seeing the affliction on a person's house is not viewed as seriously as an affliction on his garments or his body, the Torah did not demand that the purification rites include bringing also a guilt-offering and a sin-offering. All such a person has to do is bring the bird-offerings presented by a poor person who was afflicted with tzoraat on his skin, plus the cedarwood and the hyssop.
ושלח את הצפור החיה – לכאורה משמע שמותרת שלא אמרה תורה שלח לתקלה. אמנם לפשטיה השיב חכם אחד למין כתיב וטבל אותם ואת הצפור החיה א״כ היתה צבועה אדום והולכת ע״פ השדה באים בני מינה המכירי׳ אותה ורואים שנשתנית והורגים אותה וראיה לדבר העיט צבוע נחלתי לי והיכא דברה תורה אם לא בזה.
וכפר על הבית וטהר – כתב הרמב״ן הכפרה הזו בצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה כענין הכפרה בשעיר המשתלח שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבגופו להצריכו חטאת ואשם כי די לו כפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו שהן הצפרים ועץ הארז והאזוב.
וי״מ: דכל כפרה דכתיבה במצורע בין באדם בין בבית וכן גבי יולדת וזב אינו לשון כפרת עון אלא לשון נקיון כמו לכפורי ידיה בהאי גברא דכפרה ממש לא שייך בהו אע״ג דנגעים באים על החטא מניגעיה איכפר ליה וכן יולדת אע״ג שהיא חוטאת מ״מ לפי הפשט אין קרבנה באה על חטא:
וכפר על הבית וטהר, "he shall provide atonement for the house and it will become purified.⁠" According to Nachmanides this atonement is effected through the bird that is released into the air outside the city into the field. This bird is perceived as carrying away all the sins of the person who has purchased it and gone through the ritual with the help of the priest. The procedure is analogous to the שעיר המשתלח, the "scapegoat" that we are familiar with from the Day of Atonement rituals, although that scapegoat is thrown to its death. The reason why this procedure differs from that of a person who experiences tzoraat on his skin, is that the penalty for the sins of a person whose house is afflicted with tzoraat is much less than that of the person whose skin has become afflicted. The sin of the persons whose house was afflicted was far less serious than that of the person afflicted with tzoraat on his skin. The latter had to bring also a sin offering and a guilt offering. The initial atonement procedure is sufficient to cleanse the owner of the afflicted house of his sin.
Some commentators believe that every "atonement" mentioned in connection with any of three types of tzoraat afflicting house, garments, or skin as well as the "atonement" mentioned by the Torah in connection with the offering the Torah demands of a mother who has given birth recently, as well as the people afflicted with the disease known as zav, mentioned in the following chapter, is not a term for "forgiving a sin,⁠" but is a term denoting the purification of the party concerned having been successfully completed. We find the term used in that sense in Gittin 56, where the words לכפורי ידיה בהאי גברא mean that "God wants to 'clean' His hands,⁠" i.e. punish him for having been the instrument through whom Jerusalem and the Temple were destroyed. Clearly, the meaning of the word there is not "atonement" in the normal sense of the word.
אל מחוץ לעיר – פי׳ הרא״ש כעניין הכפרה בשעיר המשתלח שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבתוכו להצריכו חטאת ואשם, כי די לו כפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו, שהן הצפורים ועץ ארז ואזוב. וי״מ דכל כפרה דכתיבה במצורע בין באדם בין בבית, וכן גבי יולדת וזב אינו לשון כפרת עון אלא לשון נקיון כמו (גטין נ״ו א׳) לכפורי ידיה בההוא גברא דכפרה ממש לא שייך בהן. אע״ג דנגעים באים על חטא מנגעיה איכפר ליה, וכן יולדת אע״פ שהיא חוטאת מ״מ לפי הפשט אין קרבנה באה על החטא.
ואמנם מה ענין אמרו וכפר על הבית וטהר וידוע שהבית אין בו עון ולא כפרה אלא שזה רמז כלו לבעל הבית שבראותו ההתרא׳ הזאת שיעש׳ השם בביתו כדי שיתן אל לבו וישוב אל ה׳ וירחמהו עם תשובתו יזכה לכפר׳ ולרפוא׳ הצרעת שהית׳ מזומנת לבא עליו ומפני זה היה אופן כפרת ביתו בצפרים ושאר הדברים שזכר בתורת המצורע ביום טהרתו כי אליו ר״ל לבעל הבית נתיחסה הכפר׳ והרפוא׳ ההיא לא לבית ולאבנים ולעצים אשר רוח אין בהם והותרו בזה השאלות השמינית והתשיעית:
[א] ושלח את הציפור החיה
[1] נגעים פרק ארבע עשר, (דף מה ע״ב)⁠1 [משנה ב]
1. בדפוס ימינו משנה ב.
הצפר החיה אל מחוץ לעיר – ר׳ יוסי הגלילי או׳ את הצפר החיה אל מחוץ לעיר ואיזה זה דרור.
וכפר על הבית – יכסה בו חרפת הבית, וטהר מטומאתו.
וכפר על הבית – נ״ל שהוא כמו איש וביתו באו ר״ל על אנשי ביתו יכפר, כי בשביל כמה גופי עבירות הנגעים באים כבערכין (ט״ז) וכאן במד״ר, ואמרו שם מתחלה הנגעים באים בביתו ואם אינו חוזר באים על בגדיו ואם אינו חוזר בו באים על גופו, לכן אמר וכפר על הבית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

[קטו]
וכפר על הבית – מה שהאריך הכתוב וכפל בפרטות טהרה על ידי צפרים ודיניהם במצורע ובבית, ולא כתב אצל אחד ויכתב ״וכן יעשה לטהרת הבית״, השיבו חז״ל שלא היה אפשר מפני שדיניהם משונה שמצורע טעון קרבן ואם יכתב שם וכאן יכתב ״וכן יעשה לחטא את הבית״ נטעה שגם בטהרת הבית יביא קרבנות. ובית אין לו טהרה מטומאתו אחר שהוחלט. ואם יכבת הדינים בבית ויסיים ״וכן יעשה לטהר המצורע״ נאמר שאין טהרה זו מועלת למצורע מוחלט, רק למוסגר, ולכן הוכרח לכפול בכל אחד.
{וכפר על הבית וטהר – שלא יהא חוזר עוד לצרעת. ועיין לעיל (יב,ז)1 ולהלן (טו,ל).⁠2}
1. עה״פ ״וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה״ (לשון רבינו – תתרפא שלא תהא שופעת עוד כלל אפילו דם טוהר שהוא מחליש, וחולי הוא).
2. עה״פ ״וכפר עליה הכהן לפני ה׳ מזוב טומאתה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

ושלח את הצפור וגו׳ – תניא, ר׳ יוסי הגלילי אומר, ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר, צפור שחיה חוץ לעיר, ואיזה זה, זה צפור דרור1. (שם)
1. דייק כפול לשון אל מחוץ לעיר אל פני השדה דענין אחד הוא, ורומז למ״ש בביצה כ״ד א׳ דצפור דרור אינה מקבלת מרות, ולמה נקרא שמה דרור מפני שדרה בבית כבשדה, ופירש״י שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום, עכ״ל. ולכאורה צ״ע בדבריו, דהא בר״ה ט׳ ב׳ אמרו אין דרור אלא לשון חירות וכאן הבינו מלשון דירה, ונראה הכונה דתכלית שני המובנים בלשון דרור אחד הוא, דכיון דאינה מקבלת מרות לכן ממילא היא דרה בכל מקום, וא״כ באמת הוי דרור מלשון חירות, אך התכלית היוצא מן החירות שלה שדרה בכל מקום, ונקט סוף דבר.

ומה הוא צפור דרור פירש״י במשלי כ״ו ב׳ שהוא הנקרא רונדל״א בלע״ז והיא הנקראת בלשון אשכנז שוולב״א, ובערוך [ערך מר ב׳] כתב שצפור דרור אינה מצויה בישוב כדי שלא יתפשנה אדם, ואם יתפשנה אדם חונקת עצמה, עכ״ל. ולפי זה אין זה שוולב״א, כי הלא השוולב״א מצויה בישוב.

אך פי׳ הערוך תמוה מאוד וקשה להולמו, כי איך אפשר לומר שכשתופשין אותה היא חונקת עצמה א״כ איך שייך אצלה שחיטה שמבואר בפרשה כאן אחרי שנעשית נבילה מיד בהתפשה, וגם הכתוב אומר מפורש צפרים חיות, וכן כתיב ושלח את הצפור החיה, הרי דבעת השילוח צריכה להיות חיה, ודוחק לפרש, כי לא יניחוה להחנק, או כי הכונה שלא תחיה הרבה בהיותה תפושה בידי אדם. ולמרבה הפליאה קרוב לומר כי ט״ס בערוך, וצ״ל חולקת עצמה ר״ל משתמטת מרשות תופשיה. מלשון הכתוב (ירמיהו ל״ז י״ב) לחליק משם, ובלשון חז״ל כ״פ. ולפי״ז מכוון פירושו לפירש״י שפי׳ יודעת להשמט.

ומ״ש הערוך שאינה מצויה בישוב ג״כ צ״ע, כי לא יתכן שיטריח הקב״ה ליקח עוף כזה שאינו מצוי בישוב ושקשה לתפשו, לפי מ״ש במ״ר פ׳ אמור (פ׳ כ״ז), אמר הקב״ה לא הטרחתי עליכם להתייגע להביא קרבן ממינים שאינם ברשותך אלא מן הגדל על אבוסך, יעו״ש.

וטעם הדבר שצריך דוקא צפור דרור יתבאר ע״פ מ״ש בסוטה ט״ו ב׳ דצריך להטביל האזוב והשני תולעת בדם הצפור ובמים, וצריך שיהיה הדם ניכר ברביעית מים, ושיערו חכמים שאין לך צפור גדולה שדמה מדחה את מראה המים ואין לך קטנה שדמה נדחה מפני מראה המים זולת צפור דרור, ועיין לעיל בפ׳ ו׳.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםאברבנאלתולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(נד) {חמישי} זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכׇל⁠־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק׃
This is the law for any plague of tzara'at, and for a scale,
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןר׳ בחיירלב״גר״ע ספורנושיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
(נד-נו) [רד] 1זאת התורה לכל נגע הצרעת... ולבית, תנן הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר, טמא (עומד נמי כיושב דמי דקביע). טהור עומד תחת האילן וטמא עובר, טהור (מהלך לא קביע) ואם עומד טמא. וכן באבן המנוגעת (הרי היא כמצורע שהקישן הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית). (ברכות כה.)
[רה] 2זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק... ולשאת ולספחת ולבהרת, נכונו ללצים שפטים (משלי יט, כט), אמר הקב״ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו ה׳ מגלבין, שאת ספחת בהרת שחין מכוה, ואית דאמרי צרעת ונתק, כנגד ה׳ תורות שנא׳ זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק וגו׳ ולשאת ולספת ולבהרת. (במדבר רבה פי״ג)
[רו] 3ולצרעת הבגד ולבית, רבי אומר הרי הוא אומר זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית, הקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאים בביאה, אין לי אלא בגד, מנין לרבות את כולם ת״ל (לעיל יג, נט) זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וגו׳ מקישן לבגד מה בגד מטמא בביאה אף כולם מטמאים בביאה. (תו״כ סוף תזריע)
[רז] 4ולשאת ולספחת, תנן התם מראות נגעים שנים שהן ארבעה, בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה וכו׳ דקרום ביצה מתתאי דשאת, רחמנא אמר ולשאת ולספחת (משמע לשאת ולספחת ולנטפל עמה) ספחת טפלה לשאת, אע״ג דמנחתא מיניה טובא וכו׳. (שבועות ה:-ו.)
[רח] 5ולשאת ולספחת, א״ר אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת (מתמעט מחשיבותו ונעשה פחות באנשים) שנאמר ולשאת ולספחת (על ידי שמנשא עצמו בא לידי ספחת שאינו עיקר באנשים אלא נספח וטפל) ואין שאת אלא לשון גבוה שנאמר (ישעיה ב, יד) ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות, ואין ספחת אלא טפילה (דבר שאינו חשוב בעצמו אלא נטפל באחרים) שנאמר (ש״א ב, לו) ספחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם. (סוטה ה.-:)
[רט] 6ולספחת, אמר רבי חלבו קשין גרים לישראל כספחת (שאינן זהירים במצות והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם) שנאמר (ישעיה יד, א) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, כתיב הכא ונספחו, וכתיב התם לשאת ולספחת. (קידושין ע:)
[רי] 7ולספחת, ע״י מה הנגעים באים, ע״י הזנות. וכן את מוצא בירושלים על ידי שהיו שטופין בזנות לכך לקו בצרעת. מה כתוב שם (ישעיה ג, טז) ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו׳ מה עשה להם הקב״ה הלקה אותם בצרעת שנאמר (שם, יז) ושפח ה׳ קדקד בנות ציון, ואין ושפח אלא צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת. (תנחומא תזריע יא)
[ריא] 8ולספחת, וכן אתה מוצא לעתיד לבא וכו׳ שהקב״ה נפרע מאומה הרשעה, שנאמר (ירמיה מו, טו) מדוע נסחף אביריך, ואין נסחף אלא לשון צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת. (ילקוט שמעוני ח״ב רכט בשם תנחומא)
[ריב] 9לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת ולבהרת להורת, ראב״י אומר משם ר׳ חנינא בן חכינאי שאמר משום רבי עקיבא, מנין אתה אומר כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים, בנתקים ולא בקרחת, באדם ולא בנגעי בגדים, בבגדים ולא בבתים, במראה ראשון ולא במראה שני, במראה שני ולא במראה שלישי, לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן, ת״ל זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת, להורות. (תוספתא נגעים פ״א)
1. ראה תו״כ כאן ונגעים פי״ג מ״ז ופהמ״ש ור״ש שם, ורש״י מגילה ח: ד״ה הכי נמי, ולעיל פי״ג אות קנו. וצרף לכאן.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״י הי״ב: חומרא יתירא יש במצורע שמטמא בביאתו וכו׳ היה עומד תחת האילן ועבר אדם טהור תחת האילן נטמא, היה הטהור עומד תחת האילן ועבר המצורע תחתיו לא טמאהו ואם עמד נטמא שהרי נעשה לו מושב.
2. ילהמכ״ת ע״ו, משלי יט. וראה תנחומא סי׳ ד. ובויק״ר פט״ז-ו: אריב״ל ה׳ תורות כתובות במצורע וכו׳ וזאת התורה לכל נגע הצרעת, זאת תורת הצרעת וכו׳ ללמדך שכל האומר לה״ר עובר על ה׳ חומשי תורה.
3. רמב״ם טו״צ פי״ג הי״ד: מטלית שיש בה שלש על שלש אע״פ שאין בה כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טימאתו. היו בה כמה זיתים כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור נטמא. אע״פ שכל השיעורים הלכה למשה מסיני הרי הוא אומר לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית הקיש נגעי אדם לנגעי בגדים ובתים והשוה המצורע למת שנאמר (במדבר יב, יב) אל נא תהי כמת מה המת בכזית אף אלו בכזית. וראה יבמות קג: ונגעים פי״ג מ״ח ותוספתא שם פ״ז.
4. ראה לעיל פי״ג אות יד.
– רמב״ם הל׳ טו״צ פ״א ה״ב: וד׳ מראות יש בצרעת העור ואלו הן, לובן עז ביותר שאין למעלה ממנו שהוא נראה בעור הבשר כשלג הוא הנקרא בהרת, ולבן שהוא דיהה ממנו מעט שנראה כצמר נקי של כבש בן יומו הוא הנקרא שאת. ולבן שדיהה מן השאת מעט שנראה כסיד ההיכל הוא תולדת הבהרת ונקראת ספחת. ולובן שדיהה מסיד ההיכל מעט והרי הוא כקרום ביצה היא תולדת השאת וגם זה נקרא ספחת. הנה למדת שהמראה שהיא כסיד ההיכל הוא ספחת הבהרת, והמראה שהיא כקרום ביצה היא ספחת השאת שאין לשון ספחת אלא טפילה מכאן אמרו מראות נגעים שתים שהן ארבע בהרת וספחתה שאת וספחתה.
5. ראה לעיל פי״ג אות טז. ובאגדת בראשית פפ״א הובא בתו״ש ויחי פמ״ט אות מח בביאור.
6. ראה יבמות מז:, קט: נדה יג: ילקו״ש ח״ב רמז תיז.
– רמב״ם איסו״ב פי״ג הי״ח: ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחלה.
7. שבת סב: פסדר״כ קלג. ויק״ר פי״ז-ג, איכה רבה פ״ד-יח, איכה זוטא פכ״ה ונו״ב שם פי״ט, זהר ח״ג רו:, ילקו״ש ח״א רמז תקנו, וח״ב רמז שצז, שצט, תקעב, תתרלג. וראה לעיל פי״ג פס׳ ב ותו״ש לך פי״ב אות קסח.
8. כעי״ז בילקו״ש ח״ב רמז תקפו.
9. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. וראה שבועות ו. ערכין ג. ירושלמי שבועות פ״א ה״א.
– רמב״ם טו״צ פ״א ה״ג: כל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדין אותו ומודיעים אותו לא יראה הנגע עד שיבין ויכיר ויאמר זו היא הבהרת וזו היא ספחתה, זו היא השאת וזו היא ספחתה. ושם פ״ט ה״ב: אם היה הכהן רואה וסומך על עצמו אסור לו לראות נגע מכל הנגעים עד שיורנו רבו ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן בנגעי אדם כולם, ובנגעי בגדים ובנגעי בתים.
(נד-נז) [טז]
״זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק. וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת. וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת.⁠״
מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, כֹּהֵן שֶׁהוּא בָקִי בַּנְּגָעִים, אֲבָל לֹא בַנְּתָקִים, בַּנְּתָקִים, אֲבָל לֹא בַקְּרָחוֹת, בַּקְּרָחוֹת אֲבָל לֹא בָאָדָם, בָּאָדָם, אֲבָל לֹא בַבְּגָדִים, בַּבְּגָדִים אֲבָל לֹא בַבָּתִּים, לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בָקִי בָּהֶם וּבִשְׁמוֹתֵיהֶם?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״זֹאת״.
רַבִּי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק. וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת. וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת. לְהוֹרֹת״ – רַבִּי אוֹמֵר: וְלָמָּה בָּא ״בְּיוֹם״? מְלַמֵּד שֶׁבַּיּוֹם מְטַמֵּא וּבַיּוֹם מְטַהֵר.
חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַי אוֹמֵר: וְלָמָּה בָּא ״לְהוֹרֹת״? מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים עַד שֶׁיּוֹרֶנּוּ רַבּוֹ.
(סיום) חסילת מגילת מצורע.
דָּא אוֹרָיְתָא לְכָל מַכְתָּשׁ סְגִירוּתָא וּלְנִתְקָא.
This is the law for every plague of leprosy and of scorbutics,
דאא אוריתאב לכל מכתש צרעתה ולנתקה.
א. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״גזירת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אוריתא״) גם נוסח חילופי: ״אחוויית אורייתה״.
דא תיהוי גזירת אחויית אורייתא לכל מכתש סגירותא ולניתקא.
This is the decree of instruction in the law for every plague of leprosy and scorbutus,
זאת תהיה גזירת הוראת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק.
(נד-נז) זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק, וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת, וְלַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת, לְהוֹרֹת וְגוֹ׳ – מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר: כֹּהֵן שֶׁהוּא בָּקִי בִּנְגָעִים וְלֹא בִּנְתָקִים בִּנְתָקִים וְלֹא בְּקָרַחַת בָּאָדָם וְלֹא בַּבְּגָדִים בַּבְּגָדִים וְלֹא בַּבָּתִּים, לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בָּקִי בָּהֶם וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת״ וְכוּ׳. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר לְמָה בָּא ״לְהוֹרֹת בְּיוֹם״, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁבַּיּוֹם הוּא מְטַמֵּא, וּבַיּוֹם הוּא מְטַהֵר. חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: לְמָה בָּא ״לְהוֹרֹת״, לִמֵּד, שֶׁלֹּא יִרְאֶה הַנְּגָעִים עַד שֶׁיּוֹרֶנּוּ רַבּוֹ.
״אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא״. ״אָיֹם וְנוֹרָא״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל: ״אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם״. ״מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא״ – כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ לָקוּ בְּזִיבוּת וּבְצָרַעַת. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא״, וּלְהַלָּן: ״וּבְגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים״. לְפִיכָךְ לָקוּ בְּזִיבוּת וּבְצָרַעַת. לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ״.
תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי וְאָמְרוּ: ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא הָיוּ בָּהֶן לֹא זָבִין וְלֹא מְצֹרָעִין, וְלֹא חִגְּרִין וְלֹא סוּמִין וְלֹא אִלְּמִים וְלֹא שׁוֹטִים וְלֹא חֵרְשִׁים וְלֹא טִפְּשִׁים. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״. וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ, לֹא שָׁהוּ יָמִים קַלִּים, עַד שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶן זָבִין, וּמְצֹרָעִין, סוּמִין חֵרְשִׁין וְאִלְּמִין, חִגְּרִין וְשׁוֹטִים וְטִפְּשִׁים. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה״ וְכוּ׳. מֵהֵיכָן נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל בְּזִיבָה וְצָרַעַת, רַבִּי תַּנְחוּם אוֹמֵר: עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְלִיזִין אַחַר הָאָרוֹן וְאָמְרוּ: אָרוֹן זֶה הוֹרֵג אֶת נוֹשְׂאָיו. וְרַבָּנָן אָמְרִי: מִן הָעֵגֶל, דִּכְתִיב: ״כִּי פָרֻעַ הוּא״ – שֶׁפָּרְחָה בָּהֶם זִיבָה וְצָרַעַת, כְּמַה דְּאַתְּ אָמַר: ״בְּגָדָיו יִהְיוּ פְּרֻמִים, וּכְתִיב: ״וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״. רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: מִמִּתְאוֹנְנִים: ״עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא״ – מִכָּאן נַעֲשׂוּ זָרִים לְאֹהֶל מוֹעֵד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן אֶכְּסִירִיָּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אֶכְּסִירִיָּא: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה״. בָּשָׂר וָדָם חוֹבֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכוּ׳, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים״. בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר טֵרוּדִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר טֵרוּדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״. בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן קָטָפְרָס, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן קָטָפְרָס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף״. בָּשָׂר וָדָם גֹּבַהּ קָטִירְקֵי, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְגוֹבֶה קָטִירְקֵי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף״. בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן דּוֹנָאטִיבָא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן דּוֹנַאטִיבָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״. בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן פְּרָקוֹפֵּי, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן פְּרָקוֹפֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. בָּשָׂר וָדָם וְנוֹתֵן אַנּונָס, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן אַנּוֹנָס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת״. בָּשָׂר וָדָם מַכֶּה עַל יְדֵי עֵדִים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. בָּשָׂר וָדָם מַכֶּה בְּאִזְמֵל וּמְרַפֵּא בִּרְטִיָּה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמֶּה שֶׁהוּא מַכֶּה, בְּאוֹתוֹ הוּא מְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה׳⁠ ⁠⁠״.
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ: מַהוּ לְנִדָּה שֶׁתִּישַׁן עִם בַּעֲלָהּ הוּא בְּבִגְדּוֹ וְהִיא בְּבִגְדָּהּ בְּמִטָּה אַחַת זֶה לְצַד זֶה וְזֶה לְצַד אַחֵר, כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אָסוּר לִשְׁכַּב אֲפִלּוּ הוּא בְּבִגְדּוֹ וְהִיא בְּבִגְדָּהּ, שֶׁאֵין נוֹתְנִין פִּרְצָה לִפְנֵי הַכָּשֵׁר וְכָל שֶׁכֵּן לִפְנֵי הַגַּנָּב. שֶׁמָּשְׁלוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר כְּאֵשׁ בִּנְעֹרֶת. וְאוֹמֵר: ״וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב״ – לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל עַל הַקְּדֻשָּׁה וְעַל הַטָּהֳרָה, שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה כּוּתִים, וְלֹא יִטָּמְאוּ בִּנְשׁוֹתֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נִדּוֹת. שֶׁכָּל הַמְשַׁמֵּשׁ אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא נִדָּה, חַיָּב בָּהּ כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגוֹ׳ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם״.
הד֗ה אלשריעה לגמיע בלוי אלברץ ואלכלף.
זאת התורה לכל נגע הצרעת ולכתם האדום.
פס׳: זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת – ולבהרת. מלמד שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים:
זאת התורה לכל נגע הצרעת – מלמד שלא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בכולן ובכל השמות הכתובים כאן.⁠1
1. שאוב מהספרא.
זאת התורה לכל נגע הצרעת, "this is the law for allmanner of the plague known as tzoraat;⁠" this verse once more summing up the subject as a Torah, is a reminder to the priest not to undertake pronouncing decisions about tzoraat until he has thoroughly familiarised himself with the subject as well as with the terminology used by the Torah.
זאת התורה לכל נגע הצרעת – היא צרעת השחין והמכוה, והזכירם בכאן תחלה מפני תדירותם, ואחרי כן הזכיר הנתק שהוא גם כן מצוי, ואחרי כן הזכיר צרעת הבגד והבית, ואחרי כן אמר: ולשאת ולספחת ולבהרת (ויקרא י״ד:נ״ו), והם הנגעים הראשונים שפתח בהם: אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳ (ויקרא י״ג:ב׳), ובכל מקום יאחר הבהרת בעבור שהיא העזה והקשה שבכולן.
THIS IS THE LAW FOR ALL MANNER OF PLAGUE OF LEPROSY. This refers to leprosy of inflammation and the burnt part in the skin. Scripture mentioned them here first [although in the section on leprosy above they are not mentioned first]⁠1 because of their frequency. Then it mentioned and for a scall, which is also frequent. Then Scripture mentioned here, and for the leprosy of a garment, and for a house,⁠2 followed by, and for a rising, and for a scab, and for a bright spot,⁠3 which are the first plagues with which Scripture opened this discussion: When a man shall have in the skin of his flesh a rising etc.⁠4 Scripture always mentions the bahereth (bright spot) last, because it is the strongest and worst form of all the plagues.
1. Ibid., 13:18-28.
2. (55).
3. (56).
4. Above, 13:2.
זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת – אע״פ שקבלת רז״ל היא האמת והיא המעידה על עניני הצרעת, שבתחלה מלקה אותו בביתו כדי שיכניע לבבו ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בבגדו, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בגופו ממש, אין סדור הענין כן בפרשיות, כי פרשת נגע צרעת כי תהיה באדם היא הקודמת, ואחריה פרשת והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ואחריה פרשת ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ואחזה התורה הדרך הזה כי הזכירו תחלה צרעת הגופות ואחר כך צרעת הבגדים ואח״כ צרעת הבתים, לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו בסדר הפרשיות.
זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת, "This is the legislation for every tzoraat affliction and the netek; and afflictions on the garments and the house; and of the se-eth, the sapachat, and the baheret.⁠" Even though the tradition handed down to us concerning all these laws is the reliable one, i.e. that the sequence in which God afflicts potential victims is that first He afflicts their houses to give them a chance to repent, followed by afflictions on the garments hoping that the sinners will mend their ways, and that only as a last resort does God afflict the bodies of the sinners concerned, the fact remains that in the written Torah the order is reversed, the Torah commencing the legislation with skin disorders, followed by similar disorders on the garments followed by the houses which display signs that the walls are afflicted.
The reason the Torah chose to write the sequence which we find before us rather than the sequence our sages have told us, is that the Torah's ways are ways of pleasantness (Proverbs 3,17). Had the Torah followed the reverse pattern of reporting these kinds of afflictions we would have read of matters going from bad to worse; this would not have made for edifying reading. As it is, the Torah first lists the most severe afflictions, proceeding to describe afflictions which are progressively easier on the victim, i.e. that only his garments or the walls of his house undergoes an affliction.
זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק – אמר ׳ולנתק׳ לפי שאינו נגע, אבל הוא נשירת שער.
זאת התורה – מי שיבא להורות בנגעים צריך שידע להבדיל בין שני מינים אף על פי שהם אחד בסוג, כאמרו ״בין נגע לנגע״ (דברים י״ז:ח׳).
לכל נגע הצרעת ולנתק – שאף על פי ששניהם צרעת בעור האדם מכל מקום הם נבדלים בזה, שהנתק נדון בלתי מראות אבל דינו כנשירת שער וכשער שחור, ושאר כל מיני הצרעת אינם נדונים בלתי מראות.
זאת התורה, if someone wants to qualify to issue religious rulings concerning the subject of negai-im he must first of all be able to distinguish between two different types of such afflictions although they both belong to basically the same category. This is the meaning of Deuteronomy 17,8 בין נגע לנגע, “between one kind of nega and another kind of nega.”
לכל נגע הצרעת ולנתק. Even though both these afflictions are known as a skin affliction on the skin of a human being they are distinctly different from one another. The נתק is not judged by appearances but by the behaviour of the hair surrounding it, whereas the ordinary nega tzoraat is judged by changes in its colouration, etc.
(נד-נז) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק. ר״ל, עיין והתבונן ההבדל שיש בין כל מין נגע צרעת בכלל ובין הנתק, כי כולם יש בהם מראות פוסלות מתחלפות, והנתק אין בו מראה כי אם שער, כי כן הדין1.
ועיין גם כן והשתכל ההפרש שיש בין צרעת הבגד ולבית, כי זה צריך טהרה וזה אין צריך טהרה, היינו הבגד, כי לא היה מביא טהרת הציפרים, וזה – הפשיון מוציאו לשריפה, היינו הבגד, ואינו כך בבתים2.
ועוד עיין ׳לצרעת הבגד ולבית׳ במה שהם דברים בלתי טבעיים.
ולשאת ולספחת ולבהרת. ר״ל, עוד עיין בין הפרש אלה המראות שנתתי באלה הנגעים, כי בזה רמזתי לך גודל פשעך וקטנותך.
להורות וגו׳ זאת תורת הצרעת. כלומר, זהו העיון וההתבוננות שיש לך להבין ולהשכיל בעניין כל דיני הצרעת, כי כל הכוונה בהם היא זו שתשים לב לדעת מה זה ועל מה זה ולמה הם באים.
הנה כבר פירשתי לך (תחילת פרשת צו) שמאמר ׳זאת התורה׳ – ר״ל הכוונה והעיון שיש בדבר ההוא:
1. ראה לעיל (יג כט-לז).
2. ראה לעיל (פסוק א-כ).
זאת התורה לכל כו׳ מניין לכהן שבקי בנגעים ולא בנתקין – בנתקין ולא בנגעים בנתקין ולא בבתים. בבתים ולא בבגדים וכו׳ שאין רואה עד שיהא בקי בכולן ובשמותיהן ת״ל זאת התורה לכל נגע כו׳.
לכל נגע הצרעת – צרעת השחין והמכוה, ונגעי קרחת וגבחת. וטעם שנזכרו בפני עצמן לפי שבשלשתן נאמר ״בהרת לבנה אדמדמת״, שהן הפתוכים.
ולנתק – שאינו מטמא במראות הנגעים, אלא בכל מראה, ובשער צהוב.
לכל נגע הצרעת – צרעת השחין והמכוה ונגעי קדחת וגבחת:
ולנתק – שאינו מטמא במראות נגעים, אלא בכל מראה ובשער צהוב:
(נד-נז) זאת התורה וגו׳ – ניתן לבאר את הסדר שבו נזכרים כאן הנגעים, כדלהלן:
״כל נגע צרעת״ ו״נתק״ הם שני הסוגים העיקריים, הכוללים ביחד את כל הנגעים. ״נגע צרעת״ הוא שינוי על צד החיוב בצבע שעל פניהם של דברים – על עור אדם, על בגד או על פני קיר הבית. לעומת זאת, ״נתק״ הוא צורת הנגע היחידה התלויה בסימנים של העדר: הוא נשלח להסגר מחמת נשירת שער, ולהחלט מחמת נשירת שער ממושכת – פשיון – ושער צהוב. עיין פירוש לעיל (יג, כט). נמצא ש״זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק״ הוא סיכום כללי המקיף את כל סוגי הנגעים – את אלה עם הסימנים על צד החיוב, ואת אלה עם סימני ההעדר.
לאחר מכן אומר הכתוב: ״ולצרעת הבגד ולבית ולשאת״ וגו׳, ומונה את הנגעים – מסופם לתחילתם – לפי החפצים השונים שבהם הם נראים. וכדרך שנגעים אלה חלוקים לגבי החפצים שבהם הם נראים, כך חלוקים הם בסימניהם ודיניהם. הרשימה פותחת בבגד וממשיכה בבית ואדם. והנה, בסיכום זה של דיני הנגעים – מסופם לתחילתם – היה מקום לומר שהסדר יהיה: בית, בגד, אדם. אך הרשימה פותחת בבגד, מאחר שטהרתו הפשוטה ביותר: היא אינה טעונה ציפורים. אולם טהרת בית מנוגע טעונה ציפורים וכו׳, וטהרת מצורע טעונה ציפורים וקרבן.
מהסיכום ״זאת התורה״ וגו׳ למדנו עוד, שכל דיני הנגעים מהווים יחידה אחת; ורק כהן הבקי בדיני כל הנגעים, רשאי לראות כל אחד מהם: ״כהן שבקי בנגעים אבל לא בנתקים וכו׳ וכו׳ לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהם ובשמותיהם״ (תורת כהנים).
[קטז]
זאת התורה לכל נגע הצרעת – לא סדר את הנגעים כמו שהם כתובים בפרשה כי בא ללמד שכהן העוסק בראיית הנגעים צריך שידע תורתם בכל הבדליהם: (א) ההבדל בין כל נגע הצרעת שכולל הקרחת והגבחת ובין הנתק ששניהם שוים בניתוק השערות וצריך שידע להבדיל מתי הוא נתק ומתי הוא קרחת כמ״ש תזריע ס׳. (ב) יבדיל בין צרעת הבגד והבית. (ג) בין צרעת בגד ובית ובין שאת וספחת ובהרת שזה מטמא בלובן ופתוך וזה בירקרק ואדמדם. וכן יכיר בין שאת וספחת ובהרת וכמ״ש (תזריע ס׳) מראות הנגעים שבעים ושנים וכמש״ש.
לכל נגע הצרעת ולנתק – כסדר הפרשיות כך סדר הכתוב בסוף.⁠1 אלא ״ולשאת ולספחת ולבהרת״ (פסוק נ״ו) אינו כסדר. ובא לדרשה2 – דמתחילה בא העונש בבגד ואח״כ בבית ואח״כ בגוף. ועוד עיין בסמוך (פסוק נ״ז) ישוב אחר על זה.
1. תחילה נגע צרעת, ואח״כ צרעת הבגד והבית.
2. לא מצאנו דרשה כזו, אמנם מצאנו בדברי הרמב״ם (המפורסמים) בסוף הלכות טומאת צרעת (וכן בפירוש המשניות – נגעים יב,ה) את סדר הגעת הנגעים על האדם, אך סדר הגעתם לפי הרמב״ם הוא בית, בגדים וגוף, ולא בגדים ואח״כ בית.
(נד-נז) החתימה מכוּונת לכל חוקי הצרעת, חוץ מחוקי הטהרה, שלהם יש חתימה מיוחדת (לעיל פסוק לב). הסדר הוא אותו שלחוקים עצמם, אלא שהחוקים הנוספים על⁠־דבר קרחת וגבחת ובוהק (י״ג:ל״ח-מ״ד) לא הובאו בפסקאות מיוחדות.
לכל נגע הצרעת – אלה הם החוקים הראשונים על-דבר ״נגע צרעת עור בשר״ (י״ג:א׳-כ״ח), שהם מסוגים שונים, ולכן נאמר: ״לכל״.
ולנתק – החוקים על⁠־דבר צרעת השערות (י״ג:כ״ט-ל״ז).
ולצרעת הבגד – (י״ג:מ״ז-נ״ט). חוקים אלה יש להם, אמנם, חתימה משלהם (י״ג:נ״ט), אבל צריך להזכיר אותם כאן בסיכום כל סוגי הצרעת.
ולבית – בעצם היה כאן המקום לגמר החתימה; אולם פסוק יו הבא מפרט עוד במיוחד ״כל נגע הצרעת״ ומזכיר את הסוגים השונים של ״נגע צרעת עור בשר״.⁠1
להורות ביום הטמא – חוקים אלה נותנים הוראות על⁠־דבר החלטת הכהן ״ביום הטמא״ (למשל י״ג:י״ד) ״וביום הטהור״, וכיצד עליו לדון ביום הטהור (למשל י״ג:ו׳); השוה ויזל.
נסיונות אחדים של המבקרים החדשים להוציא חלקים אחדים מתוך חוק הצרעת המקורי, ולהכריז עליהם כעל נספחים שבאו בזמן מאוחר, יסודם בביאור מסולף של כמה עובדות מתמיהות בפרקים הנידונים, ומתבררים לאחר עיון במצב הדברים לאמיתו כמאמצים בלתי מוצלחים לגמרי. כך, למשל, מסיק ברטהולט (.Comment) מן העובדה שפרשת נגע הבית לא באה סמוך לנגע בבגדים, שפרק יד פסוקים לג-נג הם הוספה מאוחרת. אולם לעיל (עמוד רנג-רנד) ביארנו ביאור מספיק, מה היתה הסיבה להקדמת פרשת הטהרה לפני חוק נגע הבתים. קַרְפֶנְטֶר (מובא בספרו של ברטהולט) מצידו סובר, שפרק י״ד:א׳ ואילך יש לו מקור אחר ושונה בסגנונו מפרק י״ג:א׳-מ״ו, שהרי פרק יג מצווה רק את החלטת הכהן וכיבוס הבגדים, מה שמספיק לטהרת המצורע (פסוק ו), ואילו פרק י״ד:א׳ ואילך דורש מעשה טיהור מורחב הרבה יותר. – אך צריך רק להתעמק יותר בקריאת החוקים הללו כדי להיווכח, שאחרי החלטת הטומאה כיבוס הבגדים לבדו אינו מספיק; רק אחרי הסגר דיו במעשה זה ואין צורך בטכסים הכתובים בפרק י״ד:א׳ ואילך.
1. פסוק נ״ו אפשר היה לו בעצם להישלב בפסוק נ״ד: זאת התורה לכל נגע הצרעת לשאת ולספחת ולבהרת ולנתק. אולם בצורה זו היו יכולים לחשוב, כי גם ״ולנתק״ הוא אחד מן הסוגים של ״לכל נגע הצרעת״; לכן היה צורך לסדר ״ולנתק״ בדרגה אחת ליד ״לכל נגע הצרעת״, שלא ייראה כסניף שלה.
זאת התורה וגו׳ – תניא, מניין אתה אומר, כהן שבקי בנגעים ולא בנתקים, בנתקים ולא בקרחת, בנגעי אדם ולא בנגעי בגדים, בנגעי בגדים ולא בנגעי בתים, שלא יראה את הנגעים, ת״ל זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית.⁠1 (תו״כ)
1. יתכן דמדייק כן מלשון זאת תורת ע״פ המבואר לפנינו כ״פ בפרשיות הקודמות דלשון זאת התורה פירושו תורה אחת לכל הפרטים החשובים בענין, ואחרי שכאן א״א לומר תורה אחת לנגעי אדם ובגדים ובתים, שהרי דין כל אחד שונה זמ״ז, לכן דריש תורה אחת לענין זה שצריך הכהן לידע תורת כל הנגעים כאחת.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןר׳ בחיירלב״גר״ע ספורנושיעורי ספורנואדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(נה) וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת׃
and for tzara'at of a garment, and for a house,
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

וְלִסְגִירוּת לְבוּשָׁא וּלְבֵיתָא.
and for leprosy in clothing, and in a house:
ולצרעתה דלבושה ולביתה.
ולצורעא דלבושא ולביתא.
and for leprosy in apparel, or in a house;
ולצרעת הבגד ולבית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

וברץ אלת֗יאב ואלמנאזל.
וצרעת הבגדים והבתים.
ולצרעת הבגד ולבית – מגיד שדין צרעת הבגד והבית הוא אחד. וכבר התבאר מדברינו שהענין הוא כן.
ולצרעת הבגד ולבית – שאף על פי ששניהם שוים במראה ירקרק או אדמדם, ושניהם על אופן בלתי טבעי, מכל מקום הם נבדלים בזה: שהפושה בבגד בסוף שבוע ראשון נשרף כולו (ויקרא י״ג:נ״א-נ״ב), והפושה בבית בסוף שבוע ראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע (י״ד:ל״ט-מ״ב).
ולצרעת הבגד והבית, even though both these phenomena maybe very similar in its greenish or reddish appearance, and both are unnatural phenomena they are still different from one another in the following manner: If the coloured scab on the garment expanded after the first week of isolation the entire garment must be burned. If something parallel happens with the scab on the walls of the house at the end of the first week of isolation it is removed, whitewashed over and the priest waits for another week before arriving at a final disposition, i.e. if the symptoms are not on the wane the house will have to be destroyed.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

ולצרעת הבגד – שמטמא בירקרק ואדמדם, וכן זאת התורה לצרעת הבית שמטמא במראות אלו.
ולצרעת הבגד – שמטמא בירקרק ואדמדם, וכן זאת התורה לצרעת הבית שמטמא במראות אלו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמןהכל
 
(נו) וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת׃
and for a swelling, and for a scab, and for a bright spot;
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םרלב״גר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

וּלְעָמְקָא וּלְעַדְיָא וּלְבַהֲרָא.
and for abscess, and scar, and inflamed spot:
ולשומתה ולקלפתהא ולבהקיתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולקלפתה״) גם נוסח חילופי: ״{וקל}⁠פית⁠{ה}״.
ולשומא ולקלופי ולבהקי.
and for tumours, scars, and inflamed blotches.
ולשאת ולספחת ולבהרת.
ולשומא ולקלפותא ולבהקיתא.
And for tumours, scars, and inflamed blotches.
אָמַר רַב אַשִּׁי: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לַסּוֹף נִפְחָת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת״ – אֵין ״שְׂאֵת״ אֶלָּא גֹּבַהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת״. וְאֵין ״סַפַּחַת״ אֶלָּא טְפֵלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סְפָחֵנִי נָא״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

ואלשאמה ואלעארצ֗ה ואלבקעה.
והשומה והגידול והכתם.
ולבהרת – ה״י א״ח ה״עא גורמת להפוך את התיבה באתנחתא וסוף הפסוק: בַּהֶרֶת (ויקרא י״ג:ב׳) – בֶּהָרֶת, השעיר הַחַי (ויקרא ט״ז:כ״א) – ובאתנחתא השעיר הֶחָי (ויקרא ט״ז:כ׳), כזה וכזה תאכל הֶחָרֶב (שמואל ב י״א:כ״ה).⁠ב וכבסו בגדיהם וְהִטֶּהָרוּ (במדבר ח׳:ז׳) – וְהִטַּהֲרוּ (בראשית ל״ה:ב׳) בלא אתנחתא.
א. כן בדפוס ראשון ובמהדורת רוזין, והשוו לדייקות לרשב״ם פרק ד׳ שגם בו דן באותיות א״ח ה״ע.
ב. רוזין הציע להשלים כאן: ״הַחֶרֶב בלא אתנחתא״.
וְלַבֶּהָרֶת: The [guttural] letters heh, ḥet and ‘ayin [when preceded by an a vowel]⁠1 cause the word to change2 at [a pausal cantillation sign, such as] an ’etnaḥta or a sof pasuq. The word בַּהֶרֶת becomes בֶּהָרֶת. Similarly, [while in a context position, the form is (Lev. 16:21)] “השעיר הַחַי – the living goat,” [in a pausal form, e.g.] at an ’etnaḥta, [it] becomes (Lev. 16:20) “השעיר הֶחָי.” [While the proper context form would be הַחֶרֶב (e.g. Gen. 3:24), the pausal form is] הֶחָרֶב, as in the phrase (II Sam. 11:25), “the sword (הֶחָרֶב) always takes its toll.” The form without an ’etnaḥta3 is וְהִטַּהֲרוּ (e.g. Gen. 35:2)ּ; [at a pause the form becomes וְהִטֶּהָרוּ, as in the phrase (Num. 8:7),] “wash their clothes and cleanse themselves (וְהִטֶּהָרוּ).”4
1. The text of Rashbam as printed in Rosin’s edition is difficult: ולבהרת: ה"י א"ח ה"ע גורמת להפוך .... The parallel passage in Rashbam’s grammar work, Dayyaqut (Merdler’s edition, pp. 31–32), is much easier to understand. There he cites examples almost identical to the ones he cites here, in order to discuss the vowel changes that occur in letters “with an a vowel בהברת אה))” that occur before the gutturals ḥet, ‘ayin and heh. I have emended our text so that it reads the same as Rashbam’s text in Dayyaqut.
2. Perhaps the word להפוך which Rashbam uses here should be translated as “cause the [vowels of the] word to switch places,” meaning that the “a-e” vowel pattern of בַּהֶרֶת becomes an “e-a” vowel pattern in the word בֶּהָרֶת. In the parallel passage in Dayyaqut (Merdler’s edition, pp. 31–2), Rashbam writes explicitly that this stress change at a pause causes the vowels to “switch places” (להפוך למפרע). On the other hand, in the passage here not all the examples that Rashbam cites are cases of the vowels “switching places.”
Rashbam often talks about the changes that guttural letters effect in vocalization – and almost always uses some form of the verb “to cause (g-r-m)” to describe those changes. See e.g. commentary to Gen. 34:10, Ex. 8:25 and 14:16, Num. 11:28 and Deut. 3:24. See my Exodus volume, p. 83, note 26.
3. I.e. the context form.
4. The points that Rashbam makes here concerning vowel changes after gutturals at a pause are well grounded. See similarly G.-K. 27q and 29k.
ולשאת ולספחת ולבהרת – אף על פי שכולם טמאים, ראוי שיוכרו לכהן, כי אז יהיה שלם⁠־הבחינה בענין נגעי הצרעת, ויוכל לעמוד יותר על אמיתת הענין, אם עמד הנגע בעיניו או כהה.
ולשאת ולספחת ולבהרת – אף על פי שהם דומים בזה שכל אחד מהן לבן, ושדיניהם שוים ומצטרפים, כפי מה שבא בקבלה, מכל מקום צריך שהבא להורות בנגעים יהיה בקי במדרגות הלובן ומקומותיהם, כי מקום שחין ומכוה נדונים במראות מעורבות, וצרבת (י״ג:כ״ג) ומקום שער אינו נדון במראה כלל.
ולשאת ולספחת ולבהרת, even though the common denominator of these three skin eczemas is that all of them are a shade of white, and that the rules applying to them are basically similar, so much so that they can be treated as cumulative, as we know from tradition (negai-im 1,3) anyone who undertakes to rule on these matters has to be an expert in all the different shadings of white, and where these are most likely to surface. The areas in which shechin or michveh, (burnt like appearance) are judged by a combination of appearances., whereas tzarevet and the areas where hair grows are not judged by appearances at all.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

[א] ולשאת ולספחת ולבהרת
[1] שבת פרק שישי דף סב ע״ב (שבת סב:) [2] סוטה פרק ראשון דף (ד)⁠1 [ה] ע״ב2 [3] קידושין פרק רביעי דף ע ע״ב (קידושין ע:) [4] שבועות פרק ראשון דף ו ע״א (שבועות ו.)
1. ככל הנראה טעות המעתיק וצ״ל ה.
2. ז״ל הגמרא סוטה ה ע״ב: אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת שנאמר: ׳ולשאת ולספחת ולבהרת׳, ואין שאת אלא לשון גבוה שנא׳: ׳ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות׳, ואין ספחת, אלא טפילה, שנאמר: ׳ספחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם׳. עכ״ל.
שאל המהרש״א, רב אשי הוכיח את אמירתו על בעל הגאוה שלבסוף יופחת, מפסוק הכתוב בסוף פרשת נגעים, הרי פסוק דומה כתוב קודם בתחילת הפרשה, ׳כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת׳ (יג, ב), ומדוע הגמרא לא הביאה אותו?
זו אכן גם שיטת רבנו בדרשה הנדרשת יש ללמוד את הדרשה מהפסוק המוקדם בתורה.
תירץ המהרש״א, הפסוק המוקדם בתורה הוא נצרך לגופו ואינו מופנה לדרשה, אך בסוף הפרשה כשכתוב ׳זאת התורה לכל נגע הצרעת׳ שכולל את כל הנגעים, וכשחוזר לפרט הרי פנוי לדרשה.
בספר איי הים תירץ, שבסוף הפרשה ׳הספחת׳ מחוברת ל׳שאת׳ ע״י וו החיבור, והמשמעות היא בגדר אב ותולדה, שתולדת המתנשא כשאת, סופה להיות ספחת וטפילה.
וְלַשְֿאֵת: הלמ״ד בלא מאריך, והשי״ן רפה, וכן ראיתי במקצת הספרים. וזהו ג״כ דעת רד״ק 1במכלול (דף נ״א) 2ובתילים מזמור ק״ח, וכ״כ בעל א״ת. וגם 3ר׳ יונה הביאו עם אחרים שהמשפט בהם ההכבד והוקלו. [וְלַשְׂאֵ֥ת].
1. במכלול: מא ע״ב.
2. ובתילים: פירוש רד״ק לתה׳ קח ד.
3. ר׳ יונה: הרקמה שער כה, עמ׳ רצא.
ולשאת – וכן זאת תורת ארבע מראות נגעים המטמאים בעור הבשר, ופרשנום למעלה (ויקרא יג, ב).
ולשאת – וכן זאת תורת ד׳ מראות נגעים המטמאים בעור הבשר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

ולשאת ולספחת – אמר רב אשי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר לשאת ולספחת.⁠1 (סוטה ח׳.)
1. ר״ל נתמעט ונפחת מחשיבותיה, וסמך בעלמא הוא ע״ד רמז וסימן, ודריש שאת מלשון גבוה וספחת מלשון טפילה כמבואר לפנינו בפ׳ תזריע ר״פ נגעים, והכונה שנעשה דבר שאינו חשוב לעצמו רק נטפל לאחרים.
מוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתתרגום ירושלמי (קטעים)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םרלב״גר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(נז) לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת׃
to teach when it is unclean, and when it is clean. This is the law of tzara'at.
מוני המצוותספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראמושב זקניםרלב״גמזרחיר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

לְאַלָּפָא בְּיוֹם מְסָאֲבָא וּבְיוֹם דָּכְיָא דָּא אוֹרָיְתָא דִּסְגִירוּתָא.
to teach on what day it is unclean, and on what day it is purified. This is the law for the leprosy.

לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת
לְאַלָּפָא בְּיוֹם מְסָאֲבָא וּבְיוֹם דַּכְיָא דָּא אוֹרַיְתָא דִּסְגִּירוּתָא
בְּיוֹם – אונקלוס ו״יונתן״
״לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר״ – ״לְאַלָּפָא בְּיוֹם מְסָאֲבָא וּבְיוֹם דַּכְיָא״. לכאורה ״בְּיוֹם הַטָּמֵא״ היא צורה מיודעת ומתבקש לתרגם בְּיוֹמָא כלהלן ״בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״ (ויקרא כד ח) ״בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא״. אבל ״מרפא לשון״ כתב: ״בְּיוֹם – קרא ותרגום ולא כנוסחי בְּיוֹמָא״. והטעם: אין פירוש לְהוֹרֹת שיורה לאחרים איזהו היום הטמא ואיזהו היום הטהור, אלא שילמד האדם לעצמו באיזה יום מטמאו ובאיזה יום מטמאו, כרש״י.⁠1 אבל המיוחס ליונתן תרגם ״בְּיוֹם – בְּיוֹמָא״, כי הוא פירש לְהוֹרֹת מוסב לכהן שיורה לאחרים, לכן תרגם ״לְמַלְפָא כַהֲנָא לְעַמָא בֵּין יוֹמָא קְבִילָא דְלָא לְמֵיחְמֵי בֵּיהּ מַכְתְּשָׁא לְבֵין יוֹמָא נְהִירָא״ (ללמד הכהן לעם בין היום החשוך שלא לִראות בו נגע לבין היום המואר).
1. רש״י: ״להורת ביום הטמא – איזה יום מטהרו ואיזה יום מטמאו״.
ולמלפהא בין מסאבה ובין דכיה דא גיזרת אוריתה דצרעהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמלפה״) גם נוסח חילופי: ״ולמפרשה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גיזרת אוריתה דצרעה״) גם נוסח חילופי: ״אחוויית מצרעתה״.
לאלפא כהנא לעמא בין יומא קבילא דלא למיחמי ביה מכתשא לבין יומא נהירא ובין בר נשא מסאבא לבין בר נשא דכיא דא תהוי גזירת אחויית מכתש צורעתא.
That the priest may teach the people to discern between the day of darkness in which they may not be able to see the plague, and the day of light; and between a man who is unclean and a man who is clean. This shall be the decree of instruction for the leprosy.
ללמד הכהן לעם בין יום חשוך שלא לראות בו נגע ובין יום בהיר ובין בן אדם טמא לבין בן אדם טהור זאת תהיה גזירת הוראת נגע הצרעת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

תדל עלי וקת אלתנגיס ווקת אלתטהיר וכלהא גמלה שראיע אלברץ.
המורים על זמן הטומאה וזמן הטהרה, וכולם יחד הם משפטי הצרעת.
להורות ביום הטמא – איזה יום הוא מטמאו, ואיזה יום הוא מטהרו.
להורת ביום הטמא – This may be translated: TO GIVE INSTRUCTION "CONCERNING" THE DAY OF ITS BEING UNCLEAN, i.e. which day renders it clean and which day renders it unclean (to point out that particular day on which, according to circumstances, a house or a garment or a person is to be declared clean or unclean).
פס׳: להורות ביום הטמא וביום הטהור – מלמד שביום הוא מטמא וביום הוא מטהר.
ולהורות – חנניה בן חכינאי אומר. מלמד 1שצריך שיורנו רב:
1. צריך שיורנו רב. פי׳ אף שבקי בנגעים אעפ״כ נצרך לו ללמוד מרב ואח״כ יראה את הנגעים:
ביום הטמא – ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור.
WHEN IT IS UNCLEAN. The day when the man or the garment or the house will be unclean or clean.
זאת תורת הצרעת וגו׳ – וגם בזאת הפרשה זאת תורת הזב, פי׳ החסיד זה כלל בתורה, בכל מקום שידבר עניין אחד בפרשה ויאמר אח״כ זאת התורה, זה פי׳, בכאן פירשתי כל העניין, ולא תמצא יותר בכל התורה, וגם לא במשנה תורה.
אמרינן במדרש תדשא י׳ פרשיות של נגעים הם כנגד י׳ הדברות, שאם יקיימו ישראל אותן הב״ה מצילן מהם, ואם לאו הם לוקין בהם. ואלו הן בגופו של אדם אדם כי יהיה בעור בשרו, ויש נגע שיש בתוכה מחית בשר חי, ויש נגע שפרחה מצרבת השחין, ויש נגע שנעשית ממכות אש, ויש נגע בראש או בזקן, ויש נגע בקרחתו או בגבחתו, הרי ו׳, ויש נגע בבגד צמר או בפשתים, ויש בשתי או בערב, ויש נגע בעור או בכל כלי עור, ויש בקירות הבית, הרי י׳. אדם כי יהיה בעור בשרו, בנוהג שבעולם אדם שיש לו עבד וסרח עליו קורא לפחמי שיעשה לו כבלים וכלי ברזל ליסרו בהם. והב״ה אינו כן אדם חוטא לפניו ממנו הם הכבלים מגופו של אדם שנ׳ אדם כי יהיה בעור בשרו. על ג׳ דברים נגעים באים מקנאת ההבל כמו במרים, מחמדת עושר וחמס מגחזי, מגבה רוח מעוזיה, לכך בגדיו יהיו פרומים ראשו [יהיה] פרוע נגד חמדת העושר, טמא טמא יקרא נגד חמדת הבל שאמר על שאינו, בדד ישב מפני שגבה עצמו ישב כמנודה חוץ לג׳ מחנות, ולכך מביא ג׳ כפרות עץ ארז ושני תולעת ואזוב.
להורֹת ביום הטמא וביום הטהֹר, זאת תורת הצרעת – רוצה לומר כי בזה האופן ישפוט הכהן בנגע שהוא טמא או טהור, או בבעל הנגע. ואם ישפוט בזולת זה האופן - לא יהיה משפטו משפט. וכבר ביארנו זה במה שקדם.
להורות ביום הטמא וביום הטהור אי זה יום מטהרו ואי זה יום מטמאו. פירש כאילו אמר להורות יום הטמא ויום הטהור והבי״ת הזה איננו בי״ת הכלי כבי״ת ביום טהרתו אלא כבי״ת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ שפירושו בענין חרושת האבן והעץ אף כאן להורות בענין היום הטמא והיום הטהור שפירושו להודיע אי זה יום טמא ואי זה יום טהור אבל בת״כ שנו מלמד שביום הוא מטמא וביום הוא מטהר והבי״ת בי״ת הכלי כבי״ת ביום טהרתו ורש״י לא רצה לפרש כן מפני שכבר פי׳ בקרא וביום טהרתו מלמד שאין מטהרין אותו בלילה ובקר׳ דוביום הראות בו מלמד שאין מטמאין אותו בלילה:
זאת תורת הצרעת – אין להוסיף ולהחמיר לטמא נגעי עור בשר אחרים, אף על פי שהם אצלנו מיני צרעת רבים מאלה, כאמרו ״אל תוסף על דבריו״ (משלי ל׳:ו׳). כי אמנם עם כל רעתם לא נדין אותם כדין צרעת כלל, כמו שטהר הכתוב כשהפך כולו לבן (ויקרא י״ג:י״ג), שעבר גבול הצרעת הטמא לרוע כענין הטומאה הנשרפת שנפסדה צורתה.
זאת תורת הצרעת, one is not to add and impose more stringent rules also declaring similar looking skin eczemas as conferring ritual impurity.⁠a Granted that there are numerous other skin diseases which in some respects resemble the ones mentioned in the Torah, it is not in order to apply what the sages normally do to protect a person from inadvertently running afoul one of God’s commandments. In the domain of negai-im the rule postulated by Solomon in Proverbs 30,6 אל תוסף על דבריו, “do not add anything to God’s words” is strictly adhered to. One factor which indicates how wrong it would be to do this is that the Torah herself declares the “worst” phenomenon of skin eczema, i.e. the whole skin being affected totally, as one that leaves the afflicted party ritually pure.⁠b The apparent lack of logic in this part of the legislation was the cue for the sages not to impose “protective fences” around this legislation.
a. the author interprets the word זאת, this, as restrictive, i.e. “this and none other.”
b. Naturally, such a person, in the process of being cured will experience part of his skin being afflicted, at which point the priest will have to declare him as impure.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

איזהו יום מטהרו ואיזה יום מטמאו. והבי״ת של ״ביום הטמא״ כמשמעו, כי ביום הטמא יהיה מורה זה היום הוא מטמאו, וכן ביום הטהור יהיה מורה זה היום מטהרו. והא דלא פירש כמשמעו, שיהיה מורה ביום הטמא לטומאה וביום הטהור לטהרו, דאם כן לא הוי למכתב ״ביום הטמא וביום הטהור״, אלא רוצה לומר שביום הטמא יהיה מורה זה היום מטמאו, וביום הטהור – זה היום מטהרו:
איזה יום מטהרו. ובי״ת ביום טהרתו הוי כבי״ת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ שפירושו בענין חרושת אבן, ה״ה ה״נ להורות בענין היום הטמא ויום הטהור, דהיינו ביום ולא בלילה, שאין מטמאין ולא מטהרין בלילה:
What day he is to declare [the house] pure. The ב of ביום טהרתו is like the ב of "ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ (to cut stones for setting, to carve wood)" (Shemos 31:5), which means with regard to cutting stone. The same applies here as well, Scripture instructs with regard to the day of becoming impure and the day of becoming pure. [However, in Toras Kohanim the Rabbis taught: This teaches that in the day he declares impure and in the day he declares pure], that is, during the day but not at night, because we do not declare impure nor do we declare pure at night. [Rashi did not use this explanation because he already explained (v. 2): "on the day of his purification" — "This teaches that we do not proclaim him pure at night.⁠" Also, from the verse above (13:14): "On the day that healthy flesh appears on him" the Rabbis derived (Moed Katan 8a): "This teaches that we do not proclaim him impure at night.⁠"]
להורות ביום הטמא וביום הטהור זאת תורת הצרעת – ולא אמר זאת תורת המצורע כאשר בראש הסדר? הואיל ושני מראות הנגעים מדי יום ביומו אינו תלוי ברפואת הנפש אלא בראיית העור לבד לכל מראה עיני הכהן. ואם יראה סימן רפואה בעור הנגע אולי עוד טומאתו בו בתוכו וקרבו? עד יתן אל לבו לשוב וכליותיו יוכיחוהו וייעצוהו ליטהר כאשר אמרנו. הלכך אמר שאין לכהן אלא מה שעיניו רואות וזאת תורת הצרעת רצונו הנגע החיצוני שיורה הטהרה והטומאה מידי יום ביומו ואין לנו עסק בנסתרות:
להורת – מלמד שאינו רואה עד שיורנו רבו. ביום הטמא וכו׳ מלמד שביום מטמאו וביום מטהרו. זאת תורת וכו׳ זאת תורת של מוצא ש״ר (ערכין ט״ו ע״ב) נאמר התורה (הוא מדרש רבה ויקרא נ״ח י״ו) כאלו עבר בכל ה׳ תורות.
להורות – אלו הן דיניהן שיורו הכהנים על פיהן ביום הטמא, על פי סימני טומאה הנאמרים למעלה יטמאו. ואלו הן דיניהן שיורו על פיהן ביום הטהור, שעל פי סימני טהרה האמורים יטהרו האדם, הבגד או הבית ביום טהרתן.
להורת – אלו הן דיניהן שיורו הכהנים על פיהן, ועל פי הסימנים הללו יטהרו או יטמאו האדם הבגד או הבית:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

[קיז]
ולהורות ביום הטמא – רבי דייק מלת ״ביום״ שההובאה לטומאה וטהרה לא יהיה רק ביום וכמ״ש בפ׳ צו (סימן מ) שכל מקום שנזכר ״ביום״ מוציא את הלילה. וכן מוציא פה שלא יורה לטומאה או לטהרה בלילה. ור׳ חנינא דייק ממלת ״להורות״ שיש הבדל בין ההוראה ובין הלימוד. המלמד מרגיל את תלמידו, אם בהנהגה אם באיזה חכמה, והמורה מראה לו הדבר פעם אחד. הלימוד יהיה לפעמים בדברים היוצאים מתבונת לב המלמד ודעתו, והמורה היא רק בדבר נמצא במציאות כמו ״ויורהו ה׳ עץ״ או בדבר שקבל מרבותיו או מה׳, לא בדברים היוצאים משיקול הדעת. ועל כן פעל ״הורה״ בא רק בהפעיל ולא נמצא בפיעל ובקל וגם על הלמד ומתרגל מעצמו. ולכן ממ״ש ״להורות״ דייק שצריך שיורהו רבו כי פעל זה אינו נופל על הדברים שמוציאים משיקול הדעת.
להורות ביום הטמא וביום הטהור – כתב הראב״ד בפירוש התו״כ1 בזה הלשון: ירושלמי פרק אין דורשין – אמר רב, אין אדם רשאי לומר בנגע הצרעת אלא א״כ ראה או שימש, כיצד הוא עושה, בתחילה רבו פותח לו ראשי פסוקין ומסכים (עכ״ל). למדנו שאע״ג שהוא תלמיד ותיק ויודע ומבין הכל מדעתו, אינו רשאי לעשות בהם מעשה אלא ע״י פתיחת רבו, ומפיק טעמיה הכא מדכתיב ״להורות ביום הטמא״ – עד שיורנו רבו, עכ״ל הראב״ד. וא״כ פירוש ״להורות״ היינו שהכהן יהא מורה בשעה שבא מעשה לפניו, ויהא קורא לתלמידיו, ולהראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו בין ״ביום הטמא״ בין ״ביום הטהור״. ועל זה מסיים המקרא עוד הפעם ״זאת תורת הצרעת״, פירוש, שזה הדין אינו בכל מקום אלא בצרעת, באשר דקדוקי הפרשה קשים להבין, וגם ההלכות המקובלות מועטות, כדאיתא בחגיגה פרק א׳ (יא,א).⁠2 ועיין מה שכתבתי בספר דברים (כד,ח).⁠3
ויש לבאר על פי זה סמיכות המקרא ״ולשאת ולספחת ולבהרת״ למקרא זה ״להורות וגו׳⁠ ⁠⁠״,⁠4 משום שזה הדין ישנו ביותר בנגעי צרעת עור בשר, שמראותיו מרובין ומטעים וצריך שקידה עד שיהא בקי בהם.
וי״ל עוד, דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו, ודאי בהוראה כיוצא בזה במקום אחר אסור לעשות כן ולהלבין פני השואל. אבל ״זאת תורת הצרעת״ שיגיע לו כפרה על שהלבין הוא פני חבירו.
1. לשון התורת כהנים: חנניה בן חכינאי אומר, ולמה בא ״להורות״, מלמד שאינו רואה את הנגעים עד שיורנו רבו.
2. תנא, נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות.
3. עה״פ ״השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו׳⁠ ⁠⁠״.
4. שהרי לכאורה מקומו לפני צרעת הבגד והבית, וכנ״ל ברבינו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

להורות – מלמד שאין הכהן רואה את הנגעים עד שיורנו רבו.⁠1 (תו״כ)
1. אפשר הכונה שיהיה הכהן מקבל תורתו מפי רב ולא יסמוך על למודו לעצמו.
מוני המצוותספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראמושב זקניםרלב״גמזרחיר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144