×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {חמישי} וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת⁠־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃
Dinah, the daughter of Leah, whom she bore to Yaakov, went out to see the women of the land.⁠1
1. women of the land | בִּבְנוֹת הָאָרֶץ – Literally: "the daughters of the land".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1ותצא דינה בת לאה, אמר ר׳ חייא בר אבא, לעולם הזכר נתלה באשה, והנקבה באיש ולמה זו תולה באמה, שהיה עיקר עיבורה זכר אלא בשעה שילדה לאה ששה, ובלהה ב׳ וזלפה ב׳ הרי י׳ עיברה לאה זכר, באותה שעה נתפללה על רחל, ונעשה מתוך מעיה נקבה, לפיכך היא נתלה באמה ותצא דינה בת לאה. (תנ״י וישלח יח.)
[ב] 2ותצא דינה בת לאה, ולא בת יעקב תלאה הכתוב באמה מה לאה יצאנית אף זו יצאנית, ומנין דכתיב ותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז), אמר יחזקאל הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה בת אמך את וגו׳ (יחזקאל ט״ז:ס״ד). (תנחומא וישלח ז.)
[ג] 3לראות בבנות הארץ, כיון שבאו בני יעקב לארץ ישראל, התחילו מראין כחן ועשרן ונויין, מראין כחן ויקחו שני בני יעקב וגו׳ איש חרבו, וגו׳ ויהרגו כל זכר (בראשית ל״ד:כ״ה) כו׳ ונויין מנין, ותצא דינה בת לאה לראות וליראות. (תנחומא ישן וישלח י.)
[ד] 4ותצא דינה וגו׳ וירא אתה, ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי לאחד שהיה בידו ליטרא אחת של בשר, וכיון שגלה אותה ירד העוף וחטפה ממנו, כך ותצא דינה בת לאה מיד וירא אותה שכם בן חמור, ר׳ שמואל בר נחמן אמר שגלה בה דרועה. (בראשית רבה פ)
1. ראה לעיל פ״ל אות סז.
2. תנ״י וישלח יד. ובירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ו א״ל מהו דין דכתיב (יחזקאל טז) הנה כל המושל עליך ימשול לאמור כאמה בתה וכי אימנו לאה זונה היתה דכתיב ותצא דינה, א״ל לפום דכתיב ותצא לאה לקראתו פשטין יציאה מיציאה. וכעי״ז בב״ר פ״פ לית איתתה זניא עד דברתא זניא (אין אשה זונה עד שבתה זונה כלומר האם נכרת במעשה בתה) אמר לו אם כן לאה אמנו זונה היתה (שהרי בתה זנתה) א״ל ותצא לאה לקראתו וגו׳ יצאת מקושטת כזונה (אף שהיתה כוונתה לשמים ראה לעיל פ״ל אות נב.⁠־נז.) לפיכך ותצא דינה בת לאה. ובשכ״ט שכשם שיציאת אמה מקושטת לקראת יעקב לדבר מצוה כך יצאה בתה מקושטת לפריצות וראתה כזונה ולא מיחתה. ובמדרה״ג גורס ומפרש וכי אמנו לאה זונה היתה חס ושלום אלא מקיש יציאה ליציאה לפי שכתוב בלאה ותצא לאה לקראתו בדבר הקל לפיכך תלה בדינה יציאה ותצא דינה בת יעקב אין כתיב אלא בת לאה הוי כאמה בתה. ובתנ״י וישלח טו. ותצא דינה בת לאה בכל מקום נטפלת התינוקת בזכרים, וכאן היא נטפלת באמה. ובכת״י אור האפלה בסגנון אחר ותצא דינה בת לאה, מדה כנגד מדה, יצאה לאה לקראת יעקב וביישה אותו לפיכך ותצא דינה בת לאה, ולא בת יעקב. ובב״ר ח, יב. שכל אשה שיוצאה לשוק סופה להכשל מנא לן מן דינה שנאמר ותצא דינה ולבסוף נכשלה הה״ד וירא אותה שכם וגו׳. ראה לעיל פ״א אות תשצו. וכ״ה בתנחומא וישלח ה. ותצא דינה בת לאה, ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בעיר של זהב בשבת. וכו׳ רבנן אמרי אף בחול אסור לצאת בהן לר״ה מפני שהעם מסתכלין בה ופגם הוא לאשה כו׳ שהרי דינה בת יעקב בשביל שהיתה רגילה פדרנית, (יצאנית) גרמה תקלה לעצמה, מנין ממה שקראו בענין ותצא דינה. ומענין זה יש עוד בב״ר לעיל פי״ח מובא לעיל פ״ב אות רפה. וי״ג כאן פ״פ אמר [הקב״ה] לא אברא אותה (חוה) מן הרגל שלא תהא פרסנית (וי״ג פדרנית) כו׳ והרי היא פרסנית ותצא דינה. ובב״ר פמ״ה ד׳ מדות נאמרו בנשים כו׳ יוצאניות ותצא דינה. ועי׳ תנ״י וישלח יז.
3. במדרש אגדה ותצא דינה בת לאה, לא יצאה אלא להראות עצמה ויפיה וגרם לה החטא, ודבק בה שכם בן חמור. ובלק״ט אשר ילדה ליעקב, אותה נולדה בת יעקב והלואי לא נולדה, לראות בבנות הארץ, יצתה להראות יפיה. וראה לעיל פל״ג אות נו. ואדר״נ נו״ב פ״ג ד״א חופר גומץ בו יפול וגו׳ זו דינה בת לאה שהיו אחיה ובית אביה יושבים ושונים בבית המדרש ויצאה לראות בבנות הארץ שנאמר ותצא דינה בת לאה. ובתנ״י וישלח יט. ויקח אותה וישכב אותה ויענה, ומאיזו חטייא בא עליה הערל כתיב למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב (איוב ו, יד.) (שמנעה מעשו) וכ״ה בב״ר כאן מובא לעיל פל״ב אות קז. ועי׳ תנ״י שמיני ג. וכ״ה בשכ״ט באריכות.
4. בתנ״י וישלח יט. לראות בבנות הארץ, לראות ליראות, למה הדבר דומה למי שהיה מהלך בשוק וחתיכה בידו, ראה אותה כלב אחד והיה מהלך אחריה וחטפה ממנו, כן היתה דינה יוצאת לראות וראה אותה שכם וחטפה. שגלה בה דרועה, שנתגלה זרועה ועי״ז ראה ביפיה כי לא יתכן שלא כפתה פניה ביציאתה (מת״כ ויפ״ת). וי״ג שגרו בה דרעה וצ״ע.
וּנְפַקַת דִּינָה בַּת לֵאָה דִּילֵידַת לְיַעֲקֹב לְמִחְזֵי בִּבְנָת אַרְעָא.
Dinah went out, the daughter of Leah, whom she had borne to Yaakov, to see the daughters of the land.

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ
וּנְפַקַת דִּינָה בַּת לֵאָה דִּילֵידַת לְיַעֲקֹב לְמִחְזֵי בִּבְנָת אַרְעָא
רָאָה אֶת, רָאָה בְּ-
לעומת רָאָה אֶת שברוב המקראות, הצירוף רָאָה בְּ- מציין רְאִיָּה מכוונת, במעורבות יתירה של הרואה כגון, ״וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם״ (שמות ב יא, וברש״י: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם), ״אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ״ (שמואל א א יא), ״לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל״ (שיר השירים ו יא). בכגון זה אונקלוס מתרגם כצורתו בהעתקת בי״ת היחס. כמו שתרגם ״וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם״ – ״וַחֲזָא בְּפוּלְחָנְהוֹן״, גם כאן ״לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ״ – ״לְמִחְזֵי בִּבְנָת אַרְעָא״. אבל המיוחס ליונתן מתרגם בתוספת: ״לְמִיחְמֵי בְּנִימוּס בְּנָת עַמֵי דְאַרְעָא״ (לראות במנהג בנות עמי הארץ).⁠1
1. ואילו ת״נ מתרגם ״למתחמייא עם בנתהון דעמא דארעא״ (לְהֵרָאוֹת עם בנות עמי הארץ), בהתרחקות מן המקור על דרך המדרש ״בקשה לראות – ונראית״ (מדרש ילמדנו, ילקוט תלמוד תורה – בראשית אות קמט).
ונפקת דינה אברת לאה די ילדתב ליעקב למתחמייא עם בנתהוןג דעמא דארע׳.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ברת... ילדת״) נוסח אחר: ״ברתא דלאה דאיתילידת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די ילדת״) גם נוסח חילופי: ״דלד׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם בנתהון״) גם נוסח חילופי: ״בבנתהון״.
ונפקת דינה ברת לאה די ילידת ליעקב למיחמי בנימוס בנת עמי ארעא.
And Dinah the daughter of Leah, whom she bare to Jacob, went forth to see the manners of the daughters of the people of the land.

פרשה פ

[א] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה – הִנֵּה כָּל הַמּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ (יחזקאל ט״ז:מ״ד), יוֹסֵי מְעוֹנָאָה תִּרְגֵּם בִּכְנִישָׁתְהוֹן דִּמְעוֹנָא, שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ (הושע ה׳:א׳), אָמַר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִטֹּל אֶת הַכֹּהֲנִים וּלְהַעֲמִידָן בַּדִּין וְלֵאמֹר לָהֶם לָמָּה לֹא יְגַעְתֶּם בַּתּוֹרָה, לֹא הֱיִיתֶם נֶהֱנִים מֵאַרְבַּע וְעֶשְׂרִים מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, וְאִינוּן אָמְרִין לֵיהּ לָא יָהֲבִין לָן כְּלוּם. וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לָמָּה לֹא הֱיִיתֶם נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁכָּתַבְתִּי לָכֶם בַּתּוֹרָה, וְאִינוּן אָמְרִין לֵיהּ עַל אִלֵּין דְּבֵי נְשִׂיאָה דַּהֲווֹ נָסְבִין כּוֹלָּא. בֵּית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט, שֶׁלָּכֶם הָיָה, וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים (דברים י״ח:ג׳), לְפִיכָךְ לָכֶם וַעֲלֵיכֶם מִדַּת הַדִּין נֶהְפָּכֶת. שָׁמַע רַבִּי וְכָעַס, בְּפַתֵּי רַמְשָׁא סְלֵיק רֵישׁ לָקִישׁ שָׁאֵיל שְׁלָמֵיהּ דְּרַבִּי וּפַיְּסֵי עֲלוֹהִי דְּיוֹסֵי מְעוֹנָאָה, אָמַר לוֹ רַבִּי, צְרִיכִין אָנוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהֵן מַכְנִיסִין מוּמָסִין לְבָתֵּי טְרַטְיָאוֹת וּלְבָתֵּי קַרְקְסָאוֹת שֶׁלָּהֶן וּמְשַׂחֲקִין בָּהֶם כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ מְשִׂיחִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְיָבוֹאוּ לִידֵי קְטָטָה בְּטֵלָה, יוֹסֵי מְעוֹנָאָה אָמַר מִלָּה דְּאוֹרָיְיתָא וְאַקְפַּדְתְּ עֲלוֹהִי, אָמַר לוֹ וְיוֹדֵעַ הוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּלוּם, אָמַר לוֹ הֵן. אֲמַר לֵיהּ וְאוּלְפַן קַבֵּיל, אֲמַר לֵיהּ אֵין. וְאִי שָׁאֵלְנָא לֵיהּ מְגִיִּיב, אֲמַר לֵיהּ אֵין, אִם כֵּן יִסַּק לְהָכָא, וּסְלֵיק לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מַהוּ דִּכְתִיב: הִנֵּה כָּל הַמּשֵׁל עָלַיִךָ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ. אֲמַר לֵיהּ כַּבַּת כֵּן אִמָּהּ, כַּדּוֹר כֵּן נָשִׂיא, כַּמִּזְבֵּחַ כֵּן כֹּהֲנָיו. הָכָא אָמְרֵי לְפוּם גִּנְּתָא גַּנָּנָא. אָמַר לוֹ רֵישׁ לָקִישׁ עַד כַּדּוּן לָא חֲסֵלִית מִן מְפַיְּסֵיהּ עַל הָדָא וְאַתָּה מַיְיתֵי לָן אוֹחֲרִי, עִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר הִנֵּה כָּל הַמּשֵׁל מַהוּ, אֲמַר לֵיהּ לֵית תּוֹרְתָא עֲנִישָׁא עַד דִּבְרַתָּהּ בְּעִיטָא, לֵית אִתְּתָא זָנְיָא עַד דִּבְרַתָּהּ זָנְיָא. אָמְרוּ לֵיהּ אִם כֵּן לֵאָה אִמֵּנוּ זוֹנָה הָיְתָה, אָמַר לָהֶם: וַתֵּצֵא לִקְרָאתוֹ וגו׳ (בראשית ל׳:ט״ז), יָצָאת מְקֻשֶּׁטֶת כְּזוֹנָה, לְפִיכָךְ וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.
[ב] וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ (הושע ו׳:ט׳), כְּשֵׁם שֶׁהַלִּסְטִים הַלָּלוּ יוֹשְׁבִין עַל הַדֶּרֶךְ וְהוֹרְגִים בְּנֵי אָדָם וְנוֹטְלִים מָמוֹנָם, כָּךְ עָשׂוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם, אֶלָּא כְּחֶבֶר כֹּהֲנִים, אֶתְמְהָא, כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּהֲנִים הַלָּלוּ נֶחְבָּרִים עַל הַגֹּרֶן לִטֹּל אֶת חֶלְקָם, כָּךְ עָשׂוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה, מִדֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם. הַכְזוֹנָה וגו׳ (בראשית ל״ד:ל״א) – אָמְרוּ מָה הֵם נוֹהֲגִים בָּנוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁל הֶפְקֵר, וּמִי גָרַם וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.
[ג] הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז (מלכים ב י״ד:ט׳), הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, זֶה חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם. שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז, זֶה יַעֲקֹב. תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה (מלכים ב י״ד:ט׳), שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם (בראשית ל״ד:ח׳). וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתִּרְמֹס (מלכים ב י״ד:ט׳), וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ (בראשית ל״ד:כ״ו), מִי גָרַם וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.
[ד] רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח: אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר (משלי כ״ז:א׳), וְאַתְּ אֲמַרְתְּ: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר (בראשית ל׳:ל״ג), מָחָר בִּתְּךָ יוֹצֵאת וּמִתְעַנָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתֵּצֵא דִינָה וגו׳. רַבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּתַח: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד (איוב ו׳:י״ד), מָנַעְתָּ חֶסֶד מִן אֲחוּךְ הִיא נְסִבַת לְאִיּוֹב, שֶׁאֵינוֹ לֹא גֵּר וְלֹא מָהוּל, לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִּׂיאָהּ לְמָהוּל, הֲרֵי הִיא נִשֵּׂאת לְעָרֵל. לֹא בִקַּשְׁתָּה לְהַשִּׂיאָהּ דֶּרֶךְ הֶתֵּר, הֲרֵי נִשַּׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר, וַתֵּצֵא דִינָה וגו׳.
(א-ב)
[ה] רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי (קהלת ז׳:כ״ח), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי (משלי א׳:כ״ה), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב׳:כ״ב), וַיִּבֶן הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לְבָרְאָהּ וכו׳: רֵישׁ לָקִישׁ מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ (בראשית ל״ה:ז׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לִיטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר וְכֵיוָן שֶׁגִּלָּה אוֹתָהּ יָרַד הָעוֹף וַחֲטָפָהּ מִמֶּנּוּ, כָּךְ: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, מִיָּד: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁגִּלָּה בָּהּ דְּרוֹעָהּ.
וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ – וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ – כְּדַרְכָּהּ, וַיְעַנֶּהָ – שֶׁלֹא כְּדַרְכָּה.
[ה] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ שֶׁתֵּצֵא אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב בְּשַׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצְאָה בָהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיֶּבֶת חַטָּאת. אֲבָל לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ, פְּטוּרָה. רַבָּנָן אָמְרֵי, אַף בַּחוֹל אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בָּהּ וּפְגָם הוּא לָאִשָּׁה. שֶׁלֹּא נִתְּנוּ תַכְשִׁיטִין לָאִשָּׁה אֶלָּא שֶׁתְּהֵא מִתְקַשֶּׁטֶת בָּהֶן לְתוֹךְ בֵּיתָהּ, שֶׁאֵין נוֹתְנִין פִּרְצָה לִפְנֵי הַכָּשֵׁר, בְּיוֹתֵר לִפְנֵי הַגַּנָּב. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, רְאֵה מַה כְּתִיב בְּאִיּוֹב, בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה (איוב ל״א:א׳). רְאֵה צִדְקָתוֹ שֶׁל אִיּוֹב, וּמָה בְּתוּלָה שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ שֶׁמָּא יִשָּׂאֶנָּה לְעַצְמוֹ אוֹ יִשָּׂאֶנָּה לִבְנוֹ אוֹ לְאָחִיו, לֹא נִסְתַּכֵּל בָּהּ. בְּאֵשֶׁת אִישׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ צְרִיכָה אִשָּׁה לִהְיוֹת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְלֹא תֵצֵא לָרְחוֹב, שֶׁלֹּא תִכָּשֵׁל עַצְמָהּ וְלֹא תָבִיא מִכְשׁוֹל לִבְנֵי אָדָם וְנִמְצְאוּ מִסְתַּכְּלִין בְּאֵשֶׁת אִישׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַר שָׁלוֹם, תֵּדַע לְךָ שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א׳:כ״ח). וְכָבְשָׁהּ כְּתִיב, הָאִישׁ כּוֹבֵשׁ הָאִשָּׁה, וְאֵין הָאִשָּׁה כּוֹבֶשֶׁת הָאִישׁ. הָאִישׁ כּוֹבֵשׁ אֶת הָאָרֶץ, וְאֵין הָאִשָּׁה כּוֹבֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתִגְרֹם תַּקָּלָה לְעַצְמָהּ, שֶׁהֲרֵי דִינָה בַּת יַעֲקֹב בִּשְׁבִיל שֶׁהָיְתָה רְגִילָה פַּרְדָּנִית, גָּרְמָה תַקָּלָה לְעַצְמָהּ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן וַתֵּצֵא דִינָה.
[ו] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (תהלים מ״ה:י״ד). אָמַר רַבִּי יוֹסִי, כְּשֶׁהָאִשָּׁה מַצְנַעַת אֶת עַצְמָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְתַעֲמִיד כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל כְּבוּדָּה וְגוֹ׳. אִם תְּכַבֵּד עַצְמָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, תִּנָּשֵׂא לְמִי שֶׁכָּתוּב בָּהֶן וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ. אָמַר רַבִּי פִנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא, בִּזְמַן שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת, כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְכַפֵּר, כָּךְ הִיא מְכַפֶּרֶת עַל בֵּיתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ (תהלים קכ״ח:ג׳). וְאֵין יַרְכְּתֵי אֶלָּא מִזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא א׳:י״א). דָּבָר אַחֵר, אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, אֵימָתַי הִיא כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. וְאִם עָשְׂתָה כֵּן, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים, תַּעֲמִיד בָּנִים נִמְשָׁחִין בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה סָבִיב.
[ז] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה – וְלֹא בַת יַעֲקֹב הִיא, תְּלָאָהּ הַכָּתוּב בְּאִמָּהּ. מָה לֵאָה יַצְאָנִית, אַף זוֹ יַצְאָנִית. וּמִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (בראשית ל׳:ט״ז). אָמַר יְחֶזְקֵאל, הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ, בַּת אִמֵּךְ אַתְּ וְגוֹ׳ (יחזקאל ט״ז:מ״ד-מ״ה). לִרְאוֹת, לֵרָאוֹת. בִּקְשָׁה לִרְאוֹת וְנִרְאֵית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב, אָמַר לוֹ: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבְרָהָם זְקֵנָהּ נָשִׂיא הָיָה, וַאֲנִי נְשִׂיא הָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: לֹא נָשִׂיא נִקְרָא אֶלָּא שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם (בראשית י״ח:ז׳), וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר. וְאַתָּה חֲמוֹר. וְאִי אֶפְשָׁר לַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, דִּכְתִיב: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו (דברים כ״ב:י׳). וְהַנָּבִיא צֹוֵחַ לְרָעָתְךָ אַתְּ מְבַקְּשָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ (מלכים ב י״ד:ט׳). הַחוֹחַ, זֶה חֲמוֹר. שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, זֶה יַעֲקֹב שֶׁנִּמְשָׁל כָּאֶרֶז, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צ״ב:י״ג). תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנֵי לְאִשָּׁה, שֶׁאָמַר לוֹ: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם וְגוֹ׳. וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֵלּוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שֶׁנִּמְשְׁלוּ כְּחַיּוֹת, גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳), דָּן גּוּר אַרְיֵה (דברים י״ג:כ״ב), כְּלָבִיא שָׁכֵן, נַפְתָּלִי אַיָּלָה, וְכֵן כֻּלָּם. וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ בְנֵי יַעֲקֹב, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד וְגוֹ׳, וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ וְגוֹ׳, לְכוּ וּמוֹלוּ עַצְמְכֶם. הָלְכוּ וּמָלוּ עַצְמָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. הַנָּבִיא צוֹוֵחַ (הושע ו׳:ט׳), וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ. וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, זֶה יַעֲקֹב שֶׁנִּקְרָא אִישׁ תָּם, שֶׁהָיָה מְחַכֶּה בָנָיו הַבָּאִין מִן הַגְּדוּד. חֶבֶר כֹּהֲנִים, זֶה בָנָיו שֶׁנִּקְרְאוּ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה, לָמָּה, כִּי זִמָּה עָשׂוּ. כְּשֶׁבָּאוּ, הִתְחִיל יַעֲקֹב לוֹמַר לְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי וְגוֹ׳. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא, כִּי אֵין בְּרִיָּה מַזִּיקֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים.
[Siman 5] And Dinah, the daughter of Leah, whom she had borne unto Jacob, went out (Gen. 34:1). May it please our master to teach us whether a woman is permitted to walk about on the Sabbath while adorned with jewelry (gold medallions)? Thus do our masters teach us: A woman is prohibited from walking about on the Sabbath with a gold medallion suspended about her neck, with a signet ring upon her finger, or wearing an eyeless hairpin in her hair. If she wears any of these adornments in the public thoroughfare, she must bring a sin offering. In the courtyard of her home, however, she is permitted to wear them.
Our sages maintain that she is forbidden to wear them in public even on a weekday, for people would stare at her if she did so, and that is discreditable to a woman. Ornaments were given to woman to wear only inside her home. After all, if one must not tempt a righteous person, how much less should one not tempt a thief. R. Samuel the son of Nahmani said: Observe what is written concerning Job: I have made a covenant with my eyes; how then shall I look upon a maid? (Job 31:1). Here indeed is evidence of Job’s righteousness. If (he would not look at) an unmarried woman, whom a man is permitted to look at, as he might marry her himself or match her with his son or his brothers, (then) all the more so would Job not look at a married woman. Hence a woman must remain in her home and not promenade about in the street lest she sin herself and cause men to sin through tempting them to look at the wife of another man. R. Judah the son of Shalum said: You know this to be so, as well, from the scriptural verse: And God blessed them and said to them: “Be fruitful and multiply, and replenish the earth, and subdue her (Gen. 1:39). The word subdue her is written (without a vav) as a singular imperative, for it is the male that subdues the female, while the female does not subdue the male. Similarly, the male subdues the earth and the female does not. Hence, a woman must not meander about lest tragedy befall her. That is what happened to Dinah, Jacob’s daughter. She wandered about alone and was disgraced. Whence do we know this? We know it from what we read in the portion And Dinah went out.
[Siman 6] And Dinah, the daughter of Leah, went out (Gen. 34:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: All honor to the king’s daughter within the palace (Ps. 45:14). R. Yosé asserted: If a woman conducts herself modestly in her home, she is worthy of marrying a high priest, and of rearing high priests, as is written: All honor to the king’s daughter, etc. If she behaves honorably in her home, Her raiment is of chequer work (ibid.); that is, she will marry a man about whom Scripture says: And thou shalt weave a tunic in chequer work (Exod. 28:39).⁠1
R. Phinehas the priest, the son of Hama, declared: A woman who is modest in her home atones for her household, just as the altar brings atonement, as it is said: Thy wife shall be a fruitful vine in the innermost parts of thy house (Ps. 128:3). The word innermost refers here to the altar, as is stated: And he shall kill it on the innermost side of the altar (Lev. 1:11).
Another comment on Thy wife shall be a fruitful vine. When is a wife considered a fruitful vine? When she remains secluded in the innermost parts of thy house (Ps. 128:3). If she does so, Thy children shall be like olive plants about thy table (ibid.), that is, she will rear children who will be anointed with the oil of installation.
[Siman 7] And Dinah, the daughter of Leah, went out to see (Gen. 34:1). Was she not also Jacob’s daughter? Indeed, but Scripture associates her name with that of her mother. Leah’s daughter (Dinah) loved to roam about just as her mother did. How do we know this about Leah? It is written: And Leah went out to meet him (Gen. 30:16). Ezekiel declared: Behold, everyone that useth proverbs shall use this proverb against thee, saying: As the mother, so her daughter (Ezek. 16:44). To see should be read as “to be seen,” for though she went out to see, she was, in fact, seen, as it is said: And Shechem the son of Hamor … saw her (Gen. 34:2).
And Shechem spoke unto his father Hamor, saying: “Get me this damsel to wife” (ibid., v. 4). He (Hamor) went to Jacob and said: Ask me ever so much dowry and gift (ibid., v. 7). And he said: I know that her grandfather Abraham was a prince, but I am also a prince. Jacob replied: He was not called a prince, but an ox, as is said: And Abraham ran to the oxen (ibid. 18:7) and Much grain (can be harvested) through the strength of ox (Prov. 14:4), but you are an ass (hamor), and it is impossible for an ox and an ass to plow together, as it is said: Thou must not plow with an ox and an ass together (Deut. 22:10). The prophet declared: You seek your own misfortune, as is said: The thistle that was in Lebanon sent to the cedar that was in Lebanon, saying: “Give thy daughter to my son to wife”; and there passed by the wild beasts that were in Lebanon, and trod down the thistle (II Kings 14:9).
The thistle refers to Hamor, and the cedar that was in Lebanon alludes to Jacob, who was compared to a cedar, as is said” He shall grow as a cedar in lebanon (Ps. 92:13). Give thy daughter to my son for a wife refers to Shechem, for he said to him: The soul of my son Shechem longeth for your daughter (Gen. 34:8).
And there passed by the wild beasts. These are the sons of Jacob, who were compared to beasts: Judah is a lion’s whelp (Gen. 49:9); Dan is a young lion (Deut. 33:22); Naphtali is a hind let loose (Gen. 49:21); and likewise all the others. And trod down the thistle confirms what is stated in the verse And came upon the city unawares, and slew all the males. And they slew Hamor and Shechem, his son, with the edge of the sword (Gen. 34:25–26).
When Jacob’s sons learned what had transpired: The men were grieved, and they were very wroth, because he had wrought a vile deed in Israel in lying with Jacob’s daughter (ibid., v. 7). And they said unto them: “We cannot do this thing, to give our sister to one that is uncircumcised (ibid. v. 14), Go! Circumcise yourselves. They departed and circumcised themselves, as is said: And unto Hamor … harkened all (ibid., v. 24). And it came to pass on the third day, when they were in pain (ibid., v. 25). The prophet cried out: And as troops of robbers wait for man, so doth the company of priests; they murder in the way toward Shechem, yea, they commit enormity (Hos. 6:9). As troops of robbers wait for man (ish) refers to Jacob, who was a righteous man (ish tam), and he was forced to await the return of his sons from their pillaging.
A company of priests alludes to the sons of Jacob, who had been called a kingdom of priests. Why does Scripture say: They murder in the way to Shechem? Because they committed an immoral act. Upon their return, Jacob began to chastise Simeon and Levi, saying: Ye have troubled me, to make me odious (Gen. 34:30). The Holy One, blessed be He, said to him: Be not afraid, no one can harm you, as it is said: And a terror of God was upon the cities (ibid. 35:5).
1. Referring to the priestly vestments, which were of checkered work.
[יב] ותצא דינה בת לאה (בראשית ל״ד:א׳), ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים, כך שנו רבותינו, לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה, ולא בכבול ולא בעיר של זהב ולא בקטלא (מין תכשיט הוא) ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה, ואם יצתה אינה חייבת [חטאת], בזמן שיצתה בהן בתוך הבית, אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים, ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה, שלא נתן הקב״ה תכשיטין לאשה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב, וכך איוב אמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב ל״א:א׳), בוא וראה צדקו של איוב, ומה אם הבתולה שכל אדם רשאי להסתכל בה, שמא ישא אותה, או שמא ישאנה לבנו, או לאחד מקרוביו, לא היה איוב נסתכל בה, על אחת כמה וכמה על אשת איש שאינו רשאי להסתכל בה, לפיכך כתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה:י״ד), ואם עשתה והצניעה עצמה וזכתה, ממשבצות זהב לבושה (שם), אמר ר׳ לוי זכתה שתעמיד כהנים שהם לובשים בגדי כהונה גדולה, ואין משבצות אלא בגדי כהונה, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כ״ח:י״ג), וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה, מנין, שכן כתיב ויברך אותם אלהים וגו׳ וכבשוה (בראשית א׳:כ״ח), [וכבשה כתיב] האיש כובש את האשה ואן האשה כובשת את האיש אבל אם הרבתה רגל והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל, לידי זנות, וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהיתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבא לידי קלקלה.
[יג] ותצא דינה בת לאה. זש״ה בז לרעהו חסר לב (משלי י״א:י״ב), מי שהוא מבזה את רעהו נקרא חסר לב. ואם היה אותו האיש שהוא מתבזה בעל דעה ותבונה נותן ידו על פיו ומחריש, שנאמר ואיש תבונות יחריש (שם), בז לרעהו חסר לב זה חמור אבי שכם שאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם (בראשית ל״ד:ח׳), ואיש תבונות יחריש, זה יעקב, שנאמר וחריש יעקב עד בואם (שם שם:ה׳), מתוך מה על ידי הקלקלה הזו ותצא דינה בת לאה.
[יד] [ותצא דינה בת לאה]. זש״ה הנה כל המשל עליך ימשול לאמר כאמר בתה (יחזקאל ט״ז:מ״ד), רבינו שאל לר׳ חייא מה אתם אומרים כאמה בתה, א״ל כמזבח כן כהניו, הטריח עליו רבי הרבה, א״ל אמור אמת מה אתם אומרים, א״ל כנשיא כן הדור.
ד״א כאמה בתה, זו דינה, מה כתיב בלאה, ותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז), ואף כאן ותצא דינה.
[טו] [ותצא דינה], זש״ה ההוה אשר בלבנון (מלכים ב י״ד:ט׳), זה היה חמור אבי שכם, שלח אל הארז אשר בלבנון (שם), זה יעקב, שנאמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (תהלים צ״ב:י״ג), תנה את בתך לבני לאשה (מלכים ב שם), שהוא אומר תנו נא אותה לו לאשה (בראשית ל״ד:ח׳), ותעבר חית השדה (מלכים ב י״ד:ט׳), אלו השבטים שהיו משולים בחיות, שנאמר גור אריה יהודה (בראשית מ״ט:ט׳), בנימין זאב יטרף, (שם שם:כ״ז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם:כ״א), יששכר חמור גרם (שם שם:י״ד), ותרמוס את החוח (מלכים ב שם), זה חמור ושכם בנו שהרגו לפי חרב על ידי דינה, שנאמר ותצא דינה בת לאה, בכל מקום נטפלת התינוקת בזכרים, וכאן היא נטפלת באמה, אלא שהתחילה הקלקלה באמה.
[טז] ד״א ותצא דינה. ומן חטייא שאמר יעקב קטנתי מכל החסדים (בראשית ל״ב:י״א), אמר ר׳ אחא האכלתי את אבותיך ממעשיהם ואתה אומר קטנתי, א״ל הקב״ה יעקב בצדקתך עשיתי לך כל הנסים הללו שאתה אומר קטנתי, אלא הרי היא יוצאה ותעמוד לך זכותך, ותצא דינה.
[יז] [ותצא דינה]. זש״ה ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם (משלי א׳:כ״ה), מדבר בחוה, כשבקש הקב״ה לבראותה, אמר הקב״ה אם אני בורא אותה מן הראש של אדם, רוחה גסה עליה, מעיניו סוקרנית, מפיו תהא דברנית, מידיו תהא גנבת, מרגליו תהא פרסנית, אמר הקב״ה כל העצה מזאת נטלתי עד שלא בראתי אותה, ולא יצאתי מהם אמרתי אם בורא אני אותה מראשו רוחה גסה עליה, שנאמר ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון וגו׳ (ישעיהו ג׳:ט״ז), ומעיניו, מסקרות עינים, (שם שם), ומאזנים ושרה שומעת (בראשית י״ח:י׳), ומפיו, ותדבר מרים (במדבר י״ב:א׳), ומידיו, ותגנוב רחל (בראשית ל״א:י״ט), ומרגליו היא נכנסת ויוצאה ותצא דינה הוי ותפרעו כל עצתי וגו׳.
[יח] ותצא דינה בת לאה. אמר ר׳ חייא בר אבא, לעולם הזכר נתלה באשה, והנקבה באיש, ולמה זו תולה באמה, שהיה עיקר עיבורה זכר, אלא בשעת שילדה לאה ששה, ובלהה ב׳, וזלפה ב׳, הרי י׳, עיברה לאה זכר, באותה שעה נתפללה על רחל, ונעשה תוך מעיה נקבה, לפיכך היא נתלה באמה, ותצא דינה בת לאה.
[יט] לראות בבנות הארץ, לראות ליראות, למה הדבר דומה, למי שהיה מהלך שוק וחתיכה בידו, ראה אותה כלב אחד והיה מהלך אחריה וחטפה ממנו, כן היתה דינה יוצאת לראות וראה אותה שכם וחטפה. ד״א לראות בבנות הארץ, כיון שבאו בני יעקב לארץ ישראל התחילו מראין כחן ועשרן ונויין, מראין כהן ויקחו שני בני יעקב וגו׳ [איש חרבו וגו׳ ויהרגו כל זכר] (בראשית ל״ד:כ״ה), מראין עושרן ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות (שם ל״ג:י״ז), התחיל פותח אטלין, ונויין מנין, ותצא דינה בת לאה לראות וליראות.
[12] (Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH < WHOM SHE HAD BORNE TO JACOB > WENT OUT. Let our master instruct us: Is is legitimate for a woman to go out with her jewelry on the Sabbath into a public place?⁠1 Thus have our masters taught (according to Shab. 6:1): A WOMAN SHALL NOT GO OUT into a public place on the Sabbath with her jewelry, NOR WITH A HAIR NET … NOR WITH A GOLDEN TIARA, NOR WITH A CATELLA2 {i.e., a type of jewelry} < … > NOR WITH A NEEDLE HAVING NO EYE. BUT, IF SHE SHOULD GO OUT, SHE IS NOT LIABLE FOR [A SIN OFFERING], < i.e., > when she goes out < of her rooms > with them < but remains > within the house. Let her not, however, go out into a public place with a single piece of jewelry. Now, our masters say: Even on a weekday she must not go out into a public place. Why? Because people will stare at her. Thus the Holy One gave jewelry to a woman only for her to adorn herself with them inside of the house; for one does not give an opening3 to the trustworthy person, let alone to the thief. And so Job has said (in Job 31:1): I HAVE MADE A COVENANT WITH MY EYES. HOW THEN SHALL I GAZE ON A MAIDEN? Come and see Job's righteousness. If in the case of a maiden, at whom any man has a right to look, perhaps to marry her or perhaps to marry her to his son or to one of his kin, Job did not look at her, how much the less in the case of someone's wife, at whom he has no right to look. It is therefore written (in Ps. 45:14 [13]): ALL GLORIOUS IS THE KING'S DAUGHTER WITHIN. So, if she acts to conceal herself and is worthy, (ibid., cont.:) HER CLOTHING IS OF GOLD BROCADE. R. Levi said: She was worthy to raise up priests to put on the high priestly garments. Now there is no BROCADE except priestly garments. Thus it is stated (regarding Aaron's vestments in Exod. 28:13): AND YOU SHALL MAKE GOLD BROCADE. There is already an allusion in the Torah about this thing, that a woman should not go about a lot in a marketplace. Where? Where it is so written (in Gen. 1:28): THEN GOD BLESSED THEM, AND GOD SAID TO THEM: < BE FRUITFUL AND MULTIPLY, FILL THE EARTH > AND SUBDUE HER. [AND SUBDUE HER is written < here >].⁠4 The man subdues the woman, and the woman does not subdue the man. But, if she walks about a lot and goes out into the marketplace, she finally comes to a state of corruption, to a state of harlotry. And so you find in the case of Jacob's daughter Dinah. All the time that she was sitting at home, she was not corrupted by transgression; but, as soon as she went out into the marketplace, she caused herself to come to the point of corruption.
[13] (Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH … WENT OUT. This text is related (to Prov. 11:12): ONE WHO DESPISES HIS NEIGHBOR IS LACKING IN SENSE. Whoever scorns his neighbor is called LACKING IN SENSE. But, if that same person who was despised was a person of knowledge and understanding, he would put his hand over his mouth and be silent. Thus it is stated (ibid., cont.): BUT A PERSON OF UNDERSTANDING WILL KEEP SILENT. (Prov. 11:12:) ONE WHO DESPISES HIS NEIGHBOR IS LACKING IN SENSE. This is Hamor,⁠5 the father of Shechem, who said (in Gen. 34:8): THE SOUL OF MY SON, SHECHEM, LONGS FOR YOUR DAUGHTER. (Prov. 11:12, cont.:) BUT A PERSON OF UNDERSTANDING WILL KEEP SILENT. This is Jacob of whom it is stated (in Gen. 34:5): SO JACOB KEPT SILENCE UNTIL THEY CAME. For what reason? On account of this corruption (in Gen. 34:1-2): NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH, < WHOM SHE HAD BORNE TO JACOB > WENT OUT…. < THEN SHECHEM BEN HAMOR THE HIVITE, THE PRINCE OF THE LAND, SAW HER. SO HE TOOK HER, LAY WITH HER, AND VIOLATED HER >.
[14] [(Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH … WENT OUT.] This text is related (to Ezek. 16:44): BEHOLD, EVERYONE WHO USES PROVERBS WILL USE A PROVERB ABOUT YOU AND SAY: LIKE MOTHER, LIKE DAUGHTER.⁠6 Our master asked R. Hiyya: In what sense do you say: LIKE MOTHER, LIKE DAUGHTER? He said to him: Just as the altar, so are its priests. Rabbi (in his day) had taken a lot of pains with < this text >. He said to him: Tell < me > the truth; in what sense do you say it? He said to him: Just as the prince, so is the generation.⁠7
Another interpretation (of Ezek. 16:44): LIKE MOTHER, LIKE DAUGHTER. This refers to Dinah. What is written of Leah (in Gen. 30:16)? LEAH WENT OUT TO MEET HIM. So also (in Gen. 34:1): NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT.
[15] (Gen. 34:1:) NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT. This text is related (to II Kings 14:9): THE THISTLE THAT WAS IN LEBANON. This thistle was Shechem's father, Hamor.⁠8 (Ibid., cont.:) SENT TO THE CEDAR THAT WAS IN LEBANON. This is Jacob, as stated (in Ps. 92:13 [12]): THE RIGHTEOUS ONE SHALL FLOURISH LIKE THE PALM, LIKE A CEDAR IN LEBANON SHALL HE GROW. (II Kings 14:9, cont.:) GIVE YOUR DAUGHTER TO MY SON FOR A WIFE. Thus it says (in Gen. 34:8): PLEASE GIVE HER TO HIM FOR A WIFE. (II Kings 14:9, cont.:) BUT A WILD BEAST PASSED BY. These are the tribes, who have been compared to wild beasts.⁠9 Thus it is stated (in Gen. 49:9): JUDAH IS A LION'S WHELP, (in vs. 27:) BENJAMIN IS A RAVENOUS WOLF, (in vs. 21:) NAPHTHALI IS A HIND LET LOOSE, (and in vs. 14:) ISSACHAR IS A STRONG-BONED ASS. (II Kings 14:9, cont.:) AND TRAMPLED DOWN THE THISTLE. This is Hamor and his son Shechem, whom < the tribes > killed with the edge of the sword because of Dinah, as stated (in Gen. 34:1): NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH … WENT OUT. In every place the female child is accompanied by males, but here she is accompanied by her mother. Thus, the corruption had begun with her mother.
[16] Another interpretation (of Gen. 34:1): NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT. But < had she gone out > from sin? After all, Jacob had said (in Gen. 32:11 [10]): I AM UNWORTHY OF ALL THE KINDNESSES. R. Aha said: < The Holy One said >: I have nourished your ancestors from their < good > deeds, but you say: I AM UNWORTHY! The Holy One said to him: Jacob, < it is > through your righteousness < that > I have done all these miracles of which you say that you are unworthy. But look, she is going out; yet your merit shall remain for you. (Gen. 34:1:) NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT.
[17] [(Gen. 34:1:) NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT.] This text is related (to Prov. 1:25): BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY COUNSEL AND WOULD NOT ACCEPT MY REBUKE. < The verse > speaks about Eve. When the Holy One wanted to create her,⁠10 the Holy One said: If I create her from Adam's head, her spirit will be haughtily above her; < if > from his eyes, < she will be > flirtatious; < if > from his mouth, she will be loquacious; < if > from his hands, she will be a thief; < if > from his feet, she will be a gadabout. The Holy One said: All this counsel I took before I created her, and I did not depart from it. I said: If I create her from his head, her spirit will be haughtily above her; < yet >, as stated (in Is. 3:16): MOREOVER, THE LORD SAID: BECAUSE THE DAUGHTERS OF ZION ARE HAUGHTY…. < If > from his eyes; < yet >, (ibid., cont.:) < HER > EYES ARE ROVING ABOUT. < If > from < the > ears; < yet >, (in Gen. 18:10:) SARAH WAS LISTENING < AT THE ENTRANCE OF THE TENT >. < If > from his mouth; < yet >, (in Numb. 12:1:) THEN MIRIAM … SPOKE < AGAINST MOSES >. < If > from his hands; < yet >, (in Gen. 31:19) RACHEL STOLE. < If > from his feet, she will be going in and out; < yet >, (in Gen. 34:1) DINAH … WENT OUT. Ergo (in Prov. 1:25): BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY COUNSEL….
[18] (Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH… WENT OUT. R. Hiyya bar Abba said: The male is always attributed to the wife, and the female, to the husband.⁠11 Then why is this < daughter > attributed to her mother? Because her pregnancy was originally male. However, when Leah had borne six < sons >, Billah, two, and Zilpah, two, for a total of ten; then she prayed on behalf of < the barren > Rachel, and < the child > in her womb became female.⁠12 For that reason, she was attributed to her mother. (Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH … WENT OUT.
[19] (Gen. 34:1:) < NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH, WHOM SHE HAD BORNE TO JACOB, WENT OUT > TO SEE THE DAUGHTERS OF THE LAND. TO SEE < implies > TO BE SEEN.⁠13 To what is the matter comparable? To one who was walking in the marketplace with a piece < of meat > in his hand.⁠14 A dog, having seen it, went after it, and snatched it from him. Thus did Dinah go out TO SEE (and TO BE SEEN) when Shechem saw her and seized her.⁠15 Another interpretation (of Gen. 34:1): TO SEE THE DAUGHTERS OF THE LAND. When the children of Jacob came into the land of Israel, they began to exhibit their strength, their wealth, and their beauty. They exhibited their strength (according to Gen. 34:25): THAT TWO OF JACOB'S SONS, < SIMEON AND LEVI, BROTHERS OF DINAH >, [EACH TOOK HIS SWORD … AND KILLED EVERY MALE]. They exhibited their wealth (according to Gen. 33:17): BUT JACOB JOURNEYED TO SUCCOTH, BUILT A HOUSE FOR HIMSELF, AND MADE STALLS (sukkot) FOR HIS CATTLE. He began opening < cattle > bazaars.⁠16 And where is it shown concerning their beauty? (In Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH, WHOM SHE HAD BORNE TO JACOB, WENT OUT TO SEE AND TO BE SEEN.⁠17 (Gen. 34:2:) THEN SHECHEM BEN HAMOR THE HIVITE, THE PRINCE OF THE LAND, SAW HER. < It is > the wicked < who > "see.⁠" (Thus in Esth. 3:5:) WHEN HAMAN SAW. (Similarly in Gen. 28:6:) WHEN ESAU SAW. (So also here, in Gen. 34:2:) THEN SHECHEM BEN HAMOR … SAW. David said (in Ps. 69:24:) LET THEIR EYES BE DARKENED SO THAT THEY DO NOT SEE.
(Gen. 34:2, cont.:) SO HE TOOK HER, LAY WITH HER, AND VIOLATED HER. Because of what sin did the uncircumcised one come upon her? It is written (in Job 6:14) TO ONE WHO IS DESPONDENT LOYALTY IS DUE FROM HIS NEIGHBOR EVEN THOUGH HE SHOULD ABANDON THE FEAR OF THE ALMIGHTY. However, when our father Jacob came along with the tribes, Dinah was with him < as well >. As soon as the messengers came and said to him (according to Gen. 32:7 [6]): WE CAME UNTO YOUR BROTHER ESAU, Jacob took Dinah and put her in a chest so that Esau would not see her and take her for a wife.⁠18 The Holy One said to him: You have withheld her from him. By your life, she is ready for an uncircumcised man, i.e., the one about whom it is written (in Job 6:14): TO ONE WHO IS DESPONDENT LOYALTY IS DUE FROM HIS NEIGHBOR. If she had been married to Esau, perhaps she would have converted him. When Job took her, did she not convert him?⁠19 He therefore withheld her. See, < now > the son of a cursed (rt.: 'RH) one has come across her. Ergo (in Gen. 34:2): THEN SHECHEM BEN HAMOR … SAW (rt.: R'H) HER.
[20] What is written above on the matter (in Gen. 33:18)? NOW JACOB CAME WHOLE. < When > he had come from Paddan-Aram under conditions that the Holy One had set with him, he did not lessen him in any respect. What did Jacob do? He began opening bazaars.⁠20 The Holy One said to him: Have you forgotten what you vowed to me? And did you not say this (in Gen. 28:20): IF GOD IS WITH ME, so that I do not commit idolatry, (ibid., cont.:) AND PROTECTS ME, from bloodshed, (ibid., cont.:) ON THE WAY, from unchastity, as stated (in Prov. 30:20): SUCH IS THE WAY OF AN ADULTERESS: SHE EATS, WIPES HER MOUTH, AND SAYS: I HAVE DONE NO WRONG. The Holy One did protect him, for it so states (in Gen. 28:15): AND I WILL PROTECT YOU WHEREVER YOU GO. Jacob said (in Gen. 28:22): [AND] OF ALL THAT YOU GIVE ME, I WILL SURELY SET ASIDE A TITHE FOR YOU. As soon as he came to the land of Israel, he forgot this vow. The Holy One said: By your life, through the very things which you said you would observe, through them you shall come to grief. Where is it shown in regard to idolatry? Where it is stated (in Gen. 35:4): THEN THEY GAVE UNTO JACOB ALL THE ALIEN GODS THAT THEY HAD…. Where is it shown in regard to bloodshed? Where it is stated (in Gen. 34:25): THAT TWO OF JACOB'S SONS, SIMEON AND LEVI, BROTHERS OF DINAH, EACH TOOK HIS SWORD … [AND KILLED EVERY MALE]. Where is it shown in regard to unchastity? From Dinah, of whom it is stated (in Gen. 34:2-3): THEN SHECHEM BEN HAMOR THE HIVITE, THE PRINCE OF THE LAND, SAW HER. < … > AND HIS SOUL CLUNG TO JACOB'S DAUGHTER DINAH. R. Abbahu said: We have learned things from putrid secretion (i.e., mere mortals):⁠21 (Gen. 41:44:) PHARAOH SAID TO JOSEPH: I AM PHARAOH.⁠22 I have said that you shall be king. The Holy One said to Israel concerning each and every commandment which they do: I AM THE LORD (e.g., in Lev. 19:3, 4, 10, 12, 14, 16, etc.). I am the one who is going to repay each and everyone with his reward. Now, just as in the case of flesh and blood, when it said: I AM PHARAOH, it raised him to great dignity; so much the more so with me when I say something. And just as you said (in Gen. 41:40): ONLY WITH RESPECT TO THE THRONE SHALL I BE GREATER THAN YOU, < so > has the Holy One said to Israel (in Deut. 28:13): AND YOU ONLY SHALL BE AT THE TOP. Just as an "only" from flesh and blood (i.e., from Pharaoh) magnified Joseph, so much the more so in the case of an "only" from the Holy One.
It is written of Israel (in Deut. 7:7): THE LORD HAS DELIGHTED IN YOU AND CHOSEN YOU. It is also written (in Gen. 34:3): AND HE (Shechem) LOVED THE MAIDEN (Dinah). Now you would not know what that love was; [however, from the fact that he set his soul upon her, you do know what love was]. How much the more so in the case of the Holy One, when he said to Israel (in Mal. 1:2): I HAVE LOVED YOU! (According to Deut. 7:7:) THE LORD HAS DELIGHTED IN YOU; you do not know how. We do, however, learn from Shechem, as stated (in Gen. 34:8): THE SOUL OF MY SON, SHECHEM, LONGS FOR YOUR DAUGHTER. R. Abbahu said: We have learned from putrid secretion (i.e., mere mortals). It is written about Shechem (in Gen. 34:3): AND HIS SOUL CLUNG TO JACOB'S DAUGHTER DINAH; and it is written about Israel (in Deut. 4:4): BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD ARE ALL ALIVE TODAY.
1. Tanh., Gen. 8:5.
2. The Latin word denotes a small ornamental chain worn by women.
3. I.e., an occasion for transgression.
4. Tanh., Gen. 2:12; Gen. R. 8:12; cf. Yev. 65b.
5. A name which means “ass” in Hebrew.
6. See ySanh. 2:6 (29d); Gen. R. 80:1. These versions draw a conclusion missing here, that, like her mother, Leah, Dinah also played the harlot.
7. ‘Arakh. 17a.
8. Gen. R. 80:3; cf. Tanh., Gen. 8:7; cf. also rule 26 in the thirty-two middot of R. Eliezer b. R. Jose the Galilean.
9. See Gen. R. 99:4.
10. Tanh., Gen. 9:6; Gen. R. 18:2; 80:5.
11. See Tanh. (Buber), Lev. 4:4; Tanh., Lev. 4:3.
12. See above, 7:19; Ber. 60a; Gen. R. 72:6. Ber. 60a explains that Jacob could have no more than twelve sons and that, therefore, if Leah’s seventh child were a son, there would only be one son left for Rachel to have. Then Rachel would not even be equal to one of the handmaidens.
13. The unpointed Hebrew text could be read either way by assuming a contraction of the passive common in Mishnaic Hebrew. See M.H. Segal, A Grammar of Mishnaic Hebrew (Oxford: Clarendon, 1958), section 115. See also Gen. 22:14, where the same contracted passive is used to explain a place-name based on the active Hebrew verb, “to see.” On Gen. 22:14, see E.A. Speiser, Genesis (“Anchor Bible,” 1; Garden City, NY: Doubleday, 1964), pp. 163f.
14. Gen. R. 80:5.
15. See Eccl. R. 10:8:1.
16. Gk.: katalusis (“resting place” or “inn”). See Gen. R. 79:6; Eccl. R. 10:8:1; Esth. R. 3:7.
17. Note that the midrash understands the one verb, “see,” in both an active and passive sense. See above, note 59.
18. Gen. R. 76:9.
19. See ySot. 5:8 (20c); BB 15b; Gen. R. 57:4; 80:4.
20. On this word, see above, 8:19, and the note there.
21. “Putrid secretion” can denote semen or, as here, the mere mortals like Pharaoh, who were produced by it.
22. Gen. R. 90:2.
[פרק לד]
ותצא דינה – א״ר יהודה ב״ר שלום צריך אדם שיזהיר את אשתו שתהא צנועה ותעמוד בתוך ביתה ולא תהא יצאנית, שכן מצינו ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א׳ כ״ח), וכבשה כתיב, שהאיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, אבל אשה שיוצאה סוף שתכשל. מנא לן מדינה בת לאה שנאמר ותצא דינה, ונכשלה, וירא אותה וגו׳.
בת לאה – ולא בת יעקב, אלא מפני שקפצה והעזה פניה ויצאה לקראתו של יעקב, א״ל הב״ה זו מצוה וזו שכרה, זו שכרה של רחל אחותה שמסרה לה אותן סימנין שהיו ביניה ובין בעלה שלא תתביישי, חייך שאני נותן לך בושה גדולה מזו הה״ד ותצא דינה בת לאה.
[פרק לד]
(א-ב)
ובא הבית וסמך ידו וגו׳ (עמוס ה׳ י״ט), כשבא יעקב לבית לארץ כנען נשכו הנחש, זה שכם בן חמור, שהיתה דינה יושבת אהלים ואינה יוצאה החוצה, מה עשה שכם, הביא נערות משחקות ומתופפות בתפים ובמחולות ויצאת דינה לראות בבנות הארץ המשחקות ותפשה ושכב עמה (והדר) [והרה]. לראות, מגיד שיצאתה להראות נויה ולכך נענשה. החוי, כד״א ונשכו הנחש (שם). נשיא הארץ, מה ראה לומר כן, אלא מלמד שהיו נשיאי הארץ [מבקשים] לידבק בזרעו של יעקב. ד״א למדך הכתוב אלו לא היה נשיא הארץ לא עלתה על לבו לשכב עם בת יעקב, אבל חשב אני נשיא והוא נשיא נאה לו לידבק בי.
ותצא דינה בת לאה – לא יצאה אלא להראות עצמה ויפיה וגרם לה החטא, ודבק בה שכם בן חמור.
(א-ב) ״הִנֵּה [כָּל] הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל [לֵאמֹר] כְּאִמָּה בִּתָּהּ״ (יחזקאל ט״ז:מ״ד) לֵית תּוֹרְתָא נָגְחָא עַד דִּבְרַתָּא בָּעֵיטָא לֵית אִתְּתָא זָנִי עַד דִּבְרַתָּא זָנִי אָמַר לֵיהּ, אִם כֵּן לֵאָה אִמֵּנוּ זוֹנָה הָיְתָה, אָמַר לֵיהּ לְפִי שֶׁכָּתוּב (בראשית ל׳:ט״ז) ״וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ״ יָצְאָה מְקֻשֶּׁטֶת כַּזּוֹנָה, לְפִיכָךְ כְּתִיב וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.
״וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים״, כְּשֵׁם שֶׁהַלִּסְטִים הַלָּלוּ יוֹשְׁבִים עַל הַדֶּרֶךְ וְהוֹרְגִים בְּנֵי אָדָם וְנוֹטְלִין אֶת מָמוֹנָם, כָּךְ עָשׂוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם. (שם) ״חֶבֶר כֹּהֲנִים״, כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּהֲנִים מִתְחַבְּרִים עַל הַגֹּרֶן לִטֹּל חֶלְקָם, כָּךְ עָשׂוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם. ״דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שְׁכֶמָה״, מִדֶּרֶךְ רָצְחוּ לִשְׁכֶם.

רמז קלד

״וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ״ (בראשית ל״ד:ל״א) מַה הֵן נוֹהֲגִים בָּנוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁל הֶפְקֵר וְמִי גָּרַם, וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.
״הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן״ (מלכים ב י״ד:ט׳) זֶה חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם ״שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן״, זֶה יַעֲקֹב (שם) ״תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי״ ״שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם״. (מלכים ב שם) ״וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳ ״וַתִּרְמֹס״ (בראשית ל״ד:כ״ו) ״וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב״, מִי גָּרַם, וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.
רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְאֶחָד שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִטְרָא שֶׁל בָּשָׂר וְכֵיוָן שֶׁגִּלָּה אוֹתָהּ יָרַד הָעוֹף עָלָיו וַחֲטָפָהּ מִמֶּנּוּ, כָּךְ וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, כְּדַרְכָּהּ, וַיְעַנֶּהָ, שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.
ת֗ם כ֗רג֗ת דינה אבנה לאה אלתי ולדתהא ליעקוב לתנט֗ר אלי בנאת אלבלאד.
אחר כך יצאה דינה בת לאה אשר ילדה אותה ליעקב להביט בבנות הארץ.
בת לאה – ולא בת יעקב? אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יוצאנית:⁠א בותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, והשוו רש״י בראשית א׳:כ״ח, שמואל א כ׳:ל׳, ישעיהו א׳:י״ז, רש״י סוטה י״ב. ״ששיבב״. בדפוס רומא: ״יצאנית״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״כאמה כמה שנאמר״. בדפוס רומא נוסף: ״שנ׳⁠ ⁠⁠״.
בת לאה THE DAUGHTER OF LEAH – so Scripture calls her. Why not the daughter of Yaakov? But just because she "went out" she is called Leah's daughter, since she, too, was fond "of going out" (Bereshit Rabbah 80:1), as it is said "and Leah went out to meet him" (Bereshit 30:16). With an allusion to her they formulated the proverb: "Like mother, like daughter".
ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב1מה ת״ל בת לאה. להקיש יציאה ליציאה. דכתיב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא (שם ל׳:ט״ז).
אשר ילדה ליעקב – אותה נולדה בת יעקב. והלואי לא נולדה.
לראות בבנות הארץ – יצאת להראות יפיה.
1. מה ת״ל בת לאה. וז״ל רש״י בת לאה ולא בת יעקב אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנאמר ותצא לאה לקראתו. והוא נובע מתנחומא וישלח.
ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:
ותצא דינא בת לאה – למה פתח הכתוב ותצא, מלמד שחסרונה נתלה באמה, שכשם שיצאת אמה מקושטת לקראת יעקב לדבר מצוה [שנאמר ותצא לאה לקראתו] ותאמר אלי תבא (בראשית ל טז), כך יצאת בתה מקושטת לפריצות וראתה כזונה ולא מיחתה:
בת לאה – בת תרבותה, זש״ה [הנה] כל המושל עליך ימשול [לאמור] כאמה בתה (יחזקאל טז מד):
אשר ילדה ליעקב – זו בלבד נולדה בת ליעקב:
לראות בבנות הארץ – שהיו משחקות במחול לפני העמים הלכה זו להראות העמים את יופיה שיראו שאין בהם כמותה:
ותצא דינה – כי חוץ לעיר נטה אהלה, ויצאהא משם ונכנסה לעיר.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון בטעות: ויצא.
Vattese' DINAH WENT OUT: Her tent was pitched outside the city (Gen. 33:18-19). She "went out" from there and entered the town.⁠1
1. Rashbam's explanation opposes Rashi who feels (following Bereshit Rabbah 80:1 and Tanh. Vayyishlah 6 and 7) that there were pejorative overtones to Dinah's "going out.⁠"
ולפי דעתי: יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים,⁠א כי לא היתה דינה בת שבע שנים, גם שמעון ולוי קטנים היו.
ותצא דינה – מעצמה.
א. מלת ״שנים״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
I believe that Jacob spent many years in the city of Shechem, for at the time of Jacob's arrival in Shechem, Dinah was less than seven years old and also Simeon and Levi were yet small children.⁠1
AND DINAH WENT OUT. Of her own accord.⁠2
1. Jacob stayed in Laban's house for 20 years. He married Leah and Rachel after seven years, and with the exception of Benjamin, all of his children were born in the next seven years (cf. Ibn Ezra on Gen. 30:23). Reuben, his eldest, was a little over 12. Simeon and Levi, the next two in order, a bit younger. Dinah, who was born in the 14th year of Jacob's service to Laban, had to be under seven. The question thus arises, could what is described in Chapter 34 apply to such a little girl? Dinah is described as a young lady of age. Furthermore, could children of Simeon and Levi's age, preadolescents, overcome and slay a city? Could pre-adolescents act and talk the way Jacob's sons are described as doing in Chapter 34? Ibn Ezra thus suggests that many years passed between the end of Chapter 33 and Chapter 34. During these years Jacob's children had grown. It should be noted that in putting forth this interpretation Ibn Ezra is taking issue with the Midrash which states that Simeon and Levi were 13 when they destroyed Shechem. Cf. Bereshit Rabbah 80.
2. She did not ask her parents' permission (Krinsky). Filwarg asks, "How does Ibn Ezra know this?⁠"
ותצא דינה בת לאה – יצאה מאהל אמה ואביה שהיו חוץ לעיר ובאה אל העיר לראות בבנות הארץ.
ומה שאמר בת לאה – דרשו בו (בראשית רבה פ׳): יצאנית בת יצאנית: ותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז).
ואמר אשר ילדה ליעקב – כי מה שקרה לה ענש יעקב היה כמו שכתבנו.
ותצא דינה בת לאה, she went forth from her mother’s tent, her father also not being at home, and she came into the town to get acquainted with other girls in the town. The reason why the Torah underscored that she was the daughter of Leah, a fact we are all familiar with, was to remind us “like mother like daughter.” Her mother had been described in 30,16 by the words ותצא לאה לקראתו, “Leah went forth to meet her husband,” suggesting that she took an initiative which was not common for her. The reason the Torah added another fact that we knew already, i.e. אשר ילדה ליעקב, “whom she had born for Yaakov,” is to alert us to the fact that what happened to her was a punishment for her father (as we explained in 32,23).
ותצא דינה וג׳ – הודעת {המקרא} שהיא בת לאה אשר ילדה ליעקב, אע״פ שזה ידוע, לתוספת ביאור. ואם יש בה כוונה חוץ מזו1, היא לרמז שנתרשלו2 בשמירתה התרשלות בלתי מתאימה עם זהירות אמה ולא {ראויה ל}כבוד אביה, ויצא מן ההתרשלות מה שיצא ממנה. ובזה מוסר לבעלי התורה שלא יתרשלו בשמירת הנשים.
1. צב. כנראה לא ניחא ליה לרבנו לפרש כמדרשם ז״ל, שנרמז בכאן גנותה של לאה שהיתה יצאנית, וסמכוהו על האמור בפרשת ויצא (לעיל ל:טז) שיצאה לאה לקראת יעקב באמרה אלי תבוא, והיינו מפני שלדעת רבנו מעשה לאה ראוי לשבח ולא לגנאי, כמו שנתבאר לעיל (שם), ע״ש. [לפי השערת המהדיר יתכן שמה שאמר רבנו בפירושו לפסוק הבא ׳ומה שאמרו חוץ מזה הוא דרש׳ נשמט ממקומו הנכון ובאמת מוסב אמדרשם זה, ואמנם איני רואה סיבה כל שהיא לשבש הגירסא].
2. צג. במקור ׳פרט פי׳, ובהערות נהור שרגא הציע בדרך אפשר לתרגם לאידך גיסא ׳הפריז על המדה׳ [מה שג״כ עלול להביא תוצאות בלתי ראויות כמבואר מד׳ חז״ל בגיטין (צ.) אודות מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא ע״ש], ואמנם לבד שאי״ז עולה יפה מן ההקשר כאן, הרי שימושו של רבנו במונח ׳פרט פי׳ בכל מקום הוא במובן זלזול והתרשלות (כמו לדוגמא להלן פר׳ משפטים כב:יא ׳לאנה פרט פי אלחראסה׳ – לפי שנתעצל בשמירתה).
וטעם בת לאה אשר ילדה ליעקב – לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה, והזכיר אשר ילדה ליעקב – כי כל האחים קנאו בה.
THE DAUGHTER OF LEAH, WHOM SHE HAD BORNE UNTO JACOB. The reason [Scripture specifies the daughter of Leah] is to state that she was the sister of Simeon and Levi, who were envious for her sake and avenged her cause. And Scripture mentions further, whom she had borne unto Jacob, in order to allude to the fact that all the brothers were envious for her.
ותצא דינה בת לאה – נענש יעקב בענין דינה מכמה טעמים. האחד ממה שאמר ללבן (בראשית ל׳:ל״ג) וענתה בי צדקתי ביום מחר. והשני על שמנע דינה מעשו אחיו כי שמא תחזירנו למוטב. והשלישי על שנטל שררה לעצמו. והוא שאמרו בב״ר אמר לו הקב״ה (משלי כ״ז:א׳) אל תתהלל ביום מחר, אתה אמרת וענתה בי צדקתי וגו׳, מחר בתך יוצאה ומתענה.
ועוד שם ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה מלמד שהכניסה יעקב בתיבה ונעל בפניה, אמר לו הקב״ה לא בקשת שתנשא למהול תנשא לערל, לא בקשת שתנשא בהתר תנשא באסור, מחר בתך יוצאה ומתענה.
ועוד שם ויקרא לו אל וגו׳, אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. אמר לו הקב״ה אפילו חזן בהכ״נ אינו נוטל שררה לעצמו ואתה נטלת שררה לעצמך מחר בתך יוצאה ומתענה, לכך סמך ותצא. עד כאן.
נראה שהבינו שם שיעקב הוא אומר להקב״ה, ולכך הענישו מיד בענין דינה על שנטל שררה לעצמו.
וענין ותצא דינה למדך שיצאה מקושטת כשם שיצאה לאה אמה שהזכיר בה הכתוב (בראשית ל׳:ט״ז) ותצא לאה לקראתו. כלומר יצאנית בת יצאנית. והכתוב מגנה את האשה כשהיא יצאנית, הוא שכתוב (משלי ז׳:י״א-י״ב) הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות, אבל כשהיא צנועה ועומדת בביתה הכתוב משבחה שנאמר (תהלים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה, וכן כתוב בשרה אמנו (בראשית י״ח) הנה באהל.
ובמדרש בזמן שהאשה עומדת בתוך ביתה מכפרת על ביתה כשם שהמזבח מכפר על הארץ, הוא שכתוב (תהלים קכ״ח:ג׳) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, כתיב הכא בירכתי ביתך, וכתיב התם גבי מזבח (ויקרא א׳:י״א) ושחט אותו על ירך המזבח, אם עשתה כן תעמיד בנים ראוים להמשח בשמן המשחה שנאמר בניך כשתילי זיתים.
וכן דרשו רז״ל במסכת יומא בתחילת פרק הוציאו לו, מעשה בקמחית שהיו לה ז׳ בנים וכולן שמשו בכהונה גדולה בחייה, אמרו לה מה עשית שזכית לכך, אמרה להן מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. ובאור אשתך כגפן פוריה המשיל האשה הצנועה לגפן, לפי שהמנהג לנטוע הגפן בירכתי הבית וכאשר יגדל מוציאין ענפיו מחור הבית ולחוץ אל השמש, והנה השורש עומד בתוך הבית וענפיו חוץ לבית, כן האשה הצנועה ראויה לישב בירכתי הבית לא לפתח הבית פן יראו אותה עוברים ושבים, כענין שהזכיר שלמה ע״ה (משלי ט׳:י״ד) וישבה לפתח ביתה, וכיון שהיא עומדת בירכתי הבית ובניה יוצאין לחוץ לשדה למלאכתם הנה הבנים הללו כשתילי זיתים, והמשילם לזיתים מפני שאין לך אילן שאינו מקבל הרכבה חוץ מאילן הזית שאינו מקבל הרכבה כלל, וכן הבנים בני אביהם, שהרי אמר צנועה בירכתי הבית לא נזקקה כי אם לבעלה. ועוד המשילם לזית לכוונה אחרת והוא שהזית נושא פריו לתשעה חדשים, וכן האשה הזאת בשכר צניעותה אינה מפלת אבל תלד בניה לתשעה חדשים. וכן דרשו ז״ל, בבכורות בהמה גסה טהורה לט׳ חדשים וכנגדה באילן זית. וכן תמצא במעלות שהן ט״ו שבא הכתוב הזה במעלה התשיעית. סביב לשלחנך כלומר יהיו מזומנים לשרת אותך בעת שתאכל.
ועוד ידוע שכל האילנות יש להן לב כשתחתוך אותו אבל אילן זית אין לו לב, ואולי מפני זה טבע הפרי משכח התלמוד ומטמטם הלב, כמו שהזכירו רבותינו ז״ל בזית.
ויש שפירש עוד אשתך כגפן פוריה שהוא מדבר בזמן נדותה שהיא רואה דם, ועל כן אמר כגפן פוריה, ואמר בירכתי ביתך כלומר שתהיה מרוחקת ממך לצד אחר כשם שאתה מתרחק מן האש, ומזה אמר אשתך בסגו״ל ולא בחירי״ק, ואם תעשה כן עוד יהיו בניך כשתילי זיתים שיהיו הגונים ולא יהיה בהם שמץ פסול.
לראות בבנות הארץ – באה לראות בנות הארץ שהיו חולות במחולות, כענין (שופטים כ״א:כ״א) והיה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות.
ובמדרש לראות, יצאה לראות ונראית. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו. אמרו במדרש א״ל יודע אני שאברהם זקנך נשיא היה שנאמר (בראשית כ״ג:ו׳) נשיא אלהים אתה בתוכנו, ואני נשיא הארץ תנו בת נשיא לנשיא. א״ל יעקב אין נשיא אלא שור שנאמר (בראשית י״ח:ז׳) ואל הבקר רץ אברהם, וכתיב (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור ואין יכולין להזדווג, שהרי התורה אמרה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, והנביא צווח לרעתך את מבקשה, שנאמר (מלכים ב י״ד:ט׳) החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה ותעבור חית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח. ותעבור חית השדה אלו בני יעקב שנמשלו לחיות, יהודה גור אריה. דן יהי דן נחש. בנימן זאב יטרף, נפתלי אילה שלוחה. ותרמוס את החוח, ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. וכן הנביא צווח (הושע ו׳:ט׳) וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה. ולמה כי זמה עשו.
ותצא דינה בת לאה, "Dinah, Leah's daughter went out, etc.⁠" What happened to Dinah was a punishment for Yaakov for several misdemeanours. Firstly, he had said to Lavan (30,33) "let my integrity testify for me in the future.⁠" Secondly, he was punished for denying Esau a glimpse of Dinah, for maybe she could have exercised a beneficial influence on him if he had married her. Thirdly, he was arrogant in assuming authority on earth as indicated by the name he gave the altar. According to Bereshit Rabbah, God told him: "never praise yourself with something that is in the future.⁠" You have said: "let my integrity testify for me in the future. Tomorrow your daughter will leave her house and she will be raped.⁠" [The implication is that if he had seen to it that she was properly chaperoned this could not have happened. Ed.]
Furthermore, the Torah had reported (32,23) "he took his two wives and his maid-servants and his eleven children and presented them to Esau.⁠" Where was Dinah? The report in the Torah alerts us to the fact that Yaakov had hidden Dinah in a box so that Esau would not become aware of her. God said to Yaakov: "because you did not make an effort for her to be married to a circumcised male she will become married to an uncircumcised male. Not only that, but she will be raped first.⁠"
Another criticism of Yaakov mentioned in the Midrash in the name of God is the fact that he had assigned God sovereignty in the heavens whereas arrogating to himself something parallel in the terrestrial spheres as we explained in connection with his naming the altar. God said to him: "even the reader in the synagogue does not arrogate to himself the right to act on behalf of the congregants. He waits for an invitation by the congregation to act on their behalf. Tomorrow your daughter will be raped.⁠"
The reason this punishment followed the misdemeanour so promptly was because Yaakov had spoken to God in a somewhat provocative manner.
The reason the Torah describes Dinah as "Dinah the daughter of Leah went out,⁠" when we all know she was Leah's daughter is because she was trying to attract attention to herself; she had bedecked herself (Bereshit Rabbah 80,1). She proved to be a true daughter of her mother who had also attracted attention to herself by leaving her tent as we have been told in 30,16. Scripture is critical of women who leave the security and modest environment of their homes unnecessarily. Solomon wrote in Proverbs 7,11-12 "She is loud and rebellious, her feet would not stay home. Now outside, now in the streets, she lurks at every corner.⁠" David had written about a woman who stays at home. that "the true measure of a princess is found in the fact that she remains indoors.⁠" (Psalms 45,14) When the angels asked Avraham where Sarah was, he answered: "here she is in the tent (Genesis 18,9).⁠"
The Midrash explains in that connection that a woman who remains within the confines of her home confers forgiveness upon the members of her house by her very presence therein, just as the altar in the Temple conferred forgiveness on the Jewish people. We have an allusion to this in Scripture when David wrote (Psalms 128,3) "your wife shall be like a fruitful vine within your house;⁠" the inside of the house is called ירכתי ביתך in that verse. We also have a verse concerning the function of the altar in which a similar point is made when the Torah wrote (Leviticus 1,11) ושחט אותו על ירך המזבח, "he is to slaughter it on the ירך, 'the side' of the altar. The word ירך also describes the function of the woman to bear children. The altar and woman have something vital in common. If woman fulfills here role of presiding first and foremost within the confines of her home, she will have the kind of children who will be anointed with the oil of anointing (the oil with which the High Priest was anointed) compare Psalms 128,3 "your sons will be like olive saplings.⁠"
Our sages in Yoma 16 have also said that there was a woman by the name of Kimchit who lived to see all her seven sons anointed as High Priest at one time or another. In response to the question how it was possible that she enjoyed such a singular distinction, she replied that the ceiling in her house had never seen the plaits of the hair on her head.
The reason the psalmist chose to compare the fertility of a model wife to the vine ("your wife shall be like a fruitful vine", Psalms 128,3) is that vines are planted inside the rear of the house. As they grow, its branches find the sun through holes in the walls. In other words, this is the only tree whose trunk grows inside whereas its branches develop outside. This tree is therefore an appropriate simile for the kind of woman we have discussed. Such a woman not only stays inside her house but she is not near the entrance of her house where she would be exposed to everyone's view. This is what Solomon criticized about the foolish woman whom he described as sitting at the entrance to her house (Proverbs 9,14). Seeing the mother takes care of everything within the house, her sons go out to the field to do their various kinds of work. These sons are compared to olive saplings. The reason David chose this simile is that unlike other trees which are receptive to the practice of grafting, the olive tree rejects grafts (Jerusalem Talmud Kilayim 1:7),[much like the human body has a tendency to reject even organs from another human being. Ed.] Similarly, the paternity of the sons of such a chaste woman will never be questioned. Another reason for comparing the children of such a woman to olive saplings is that the fruit of the olive tree matures after nine months similar to the fruit of woman. Such a woman does not experience miscarriages and all her children are born after a full pregnancy of nine months. We have been taught in Bechorot 8 that the pure domestic animals of the beef variety carry their young for nine months.
You are no doubt aware that the Levites sang 15 psalms commencing with the words שיר למעלות, "song of the steps" on the Temple steps corresponding to the 15 steps which led up to the level of the Sanctuary from the antechamber. The song from which the above-mentioned verse is taken is the ninth in that series (compare Psalms 120-134). The words סביב לשלחנך "all around your table,⁠" in the verse above mean that the sons are all assembled at the table to serve their mother at meal-time.
Furthermore, it is a well known fact that all trees have a "heart" which becomes exposed when you cut down the trunk. The only exception to this rule is the olive tree. Perhaps this is the reason why eating olives led to the person who has consumed them forgetting the Torah he has studied, his heart becoming dull and unresponsive to learning. Our sages have distinguished between the effect of eating olives and consuming olive oil. The former has a negative effect even on matters one has studied for seventy years whereas the latter has a beneficial effect, restoring to one's memory what one had forgotten for a long time. (Horiot 13)
An additional explanation of the words אשתך כגפן פוריה, "your wife shall be as fruitful as a vine,⁠" is a reference to the time when the woman menstruates and observes blood oozing from her insides. The additional words בירכתי ביתך, "in the innermost part of your house,⁠" are a hint that during her period of menstruation her husband has to keep his distance from her. The psalmist assures such a woman that if she does observe this legislation meticulously, then "your sons will be like olive saplings.⁠" The reason that the psalmist spelled the word אשתך with the vowel segol under the letter א instead of the vowel chirik which we would have expected, [making the word sound like "your fire", Ed.] is that during the period in question he is to stay away from from her as if from fire. When she conducts herself in accordance with Jewish norms her sons will not display any character blemishes.
לראות בבנות הארץ, "to look around amongst the daughters of the land.⁠" She wanted to watch the girls perform dances. We find a similar expression in Judges 21,21 וראיתם והנה אם-ילאו בנות שילה לחול במחולות, "as soon as you see the girls of Shiloh coming out to join the dances, etc.⁠"
A Midrashic approach: the word לראות, "to see,⁠" means "to see and to be seen.⁠" We read in verse six: ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו, Chamor the father of Shechem went out to Yaakov to speak with him.⁠" About this the Tanchuma 7 Vayishlach writes: He said to him: 'I know that your grandfather Avraham was a prince as the Hittites had acclaimed him as: "you are a prince in our midst" (23,6). I, however, am a prince in the land also. Give the daughter of a prince to a prince (my son) as a wife.⁠" Upon hearing this Yaakov replied: "The title 'prince' is applicable only to a שור, ox" (not to a donkey, meaning of the name Chamor.) The Torah had written that Avraham ran to the cattle, (ox) (18,7) and it is written in Proverbs 14,4: ורב תבואות בכח שור, "a bountiful harvest is due to the strength of the ox.⁠" An ox and a donkey cannot mate together. The Torah writes expressly: "you shall not plow with an ox and a donkey together.⁠" In the Book of Prophets (Kings II 14,9) we find the following statement: "The thistle in Lebanon sent the following message to the cedar in Lebanon. 'give your daughter to my son in marriage.' But a wild beast in Lebanon went by and trampled down the thistle.⁠" The wild beasts in that parable are the sons of Yaakov who have been compared to wild beasts. In the blessings bestowed on Yaakov's sons by their father, Yehudah is compared to a lion (49,9); Dan is compared to a snake (49,17); Binyamin is compared to a wolf (49,27); Naftali to a gazelle (49,21). When the Book of Kings spoke about the wild beasts trampling the thistle, the reference was to the sons of Yaakov Shimon and Levi killing the male inhabitants of Shechem. The prophet Hoseah also complains about a similar occurrence in Hoseah 6,9 where he wrote about what would happen to the people of Shechem in his own time because they encouraged depravity. The people would be murdered because they had been guilty of sexual misconduct.
ותצא דינה בת לאה – היינו דכתיב ותפרעו כל עצתי כשבקש הקב״ה לברא אשה נתיעץ בעצמו אמר אברא אותה מן הראש תהיה רוחה גסה עליה. ואם מעינים תהי סרקנית ואם מן האזנים תהיה צייתנית מן הפה תהי דברנית מן הרגל תהי יצאנית מן הידים תהי גנבנית. אמר הקב״ה כל זה נטלתי עצתי ולא יצאתי מידה. רוח גסה שנאמר יען כי גבהו בנות ציון. סרקנית שנאמר ומסקרות עינים. שמענית שנאמר ושרה שומעת. דברנית ותדבר מרים. גנבנית שנא׳ ותגנוב רחל. יצאנית שנא׳ ותצא דינה.
לראות בבנות הארץ – אל תיקרי לראות אלא ליראות ועל זה אמר וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש זה יעקב שהיתה בתו יושבת אהלים הביא שתים מבנות הארץ להיות משחקים בתופים ובמחולות חוצה לו ויצאה דינה לראותם ולהראות להם ובא שכם וחטפה ושכב עמה וילדה בת. ויאמרו אחיה להורגה פן יאמרו באהל רחל זנתה. מה עשה יעקב כתב לה שם הקדש על טס של זהב ותלה לה בצוארה והשליכה תחת הסנה ובא מיכאל והורידה למצרים בבית פוטיפרע שהיתה אשתו עקרה וגדלה בביתו והשיאה ליוסף אחי אמה ועל שם שהשליכה תחת הסנה נקראת אסנת.
ותצא דינה בת לאה – הזכיר בת לאה לומר שהיה אחות שמעון ולוי המקנאין ונוקמין נקמתה ואמר אשר ילדה ליעקב כי גם כל האחים קנאו לה:
ותצא דינה בת לאה, "Dinah, daughter of Leah went out, etc.⁠" The Torah first mentioned that Dinah was a daughter of Leah, seeing that this made her a full sister to Shimon and Levi, who avenged her disgrace. The Torah continues writing that she had been born for Yaakov, in order to tell us that her other brothers and half-brothers were also jealous on her behalf.
בבנות – שנים במסורה בבנות הארץ. בבנות אחיך אשר גבי שמשון. לומר בשביל שלא רצה ליתן לאחיו בתו כדאיתא במדרש שהטמינה בתיבה מפניו נענש שיצאה לראות בבנות הארץ ובעלה שכם.
אשר ילדה ליעקב – תימה למה יחסה בת יעקב בשעת קלקולה, התינח בת לאה יצאנית כמותה אלא יעקב למה הזכיר כאן. נ״ל שעל ידו נענשו לבא לזה הקלקול שהסתיר אותה מעשו.
(א-ב) ותצא דינה בת לאה – זה חסד גדול מנותן התורה כי הודיענו סיבת ״וירא אותה שכם״.⁠1
1. כאשר ריא״כ מייחס לנותן התורה ׳חסד׳, כוונתו לרוב היא שנכתבה הרחבה שאינה חיונית ולפיכך כתיבתה היא בבחינת לפנים משורת הדין. די היה לכותב התורה לכתוב ׳וירא שכם בן חמור החוי נשיא הארץ את דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב׳, וכתיבת נסיבות הראיה ״ותצא… לראות בבנות הארץ״ היא ׳חסד׳.
(א-ג) ותצא דינה בת לאה לראות בבנות הארץ, ולפי שעשתה שלא כהוגן קרה לה זה המקרה הרע, והוא שכבר ראה אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ולקח אותה וישכב אותה, ונקשרה אהבתו בה, ודיבר על לבה למשוך לבבה להישמע אליו.
התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאשה שתצא מביתה. הלא תראה מה שקרה לדינה בצאתה לראות בבנות הארץ, עד שכמעט היה זה סיבה להשמיד כל בית אביה, לולא ה׳ שהיה להם.
ותצא דינה בת לאה – [ב] אומר אני שבשבח הנערה הכתוב מדבר שלא היתה בלבה מחשבה פוסלת ביציאה זו ושלא יצאת ממחיצת אביה ואמה נבקש דבר רע אלא שנתכוונה לדבר אחד ונזדמנה לה זאת התלאה. והעד מוכיח באומרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה.
[ב] לומר שלא היה לרצון לא בתחלה ולא בסוף כמו שיקרה בקצת האנוסות שתחלתן באונס וסופן ברצון. ואמרו בגמ׳ (כתובות נ״א:) מ״ט יצר אלבשה.
1) There is no firm evidence that the city of Shechem mentioned in the books of the prophets is identical with the town near which Dinah was raped. There are pointers that suggest that this was not the same city. If the brothers were tending sheep at Shechem while their homes were at Chevron, Shechem must be presumed to have been less than a day's walk away. It is unreasonable to assume that Jacob sent Joseph all by himself on a journey of several days, as would have been the case if Shechem mentioned there were identical with the Nablus of today. In particular, seeing that so much bloodshed had taken place there, it would have been irresponsible to send a seventeen-year old into such hostile country all by himself. Even the brothers themselves were hardly likely to provoke the local population by grazing their flocks in their vicinity. We must assume therefore that Ir Shechem means the city of Shechem in the same sense as Ir David means "the capital of David's kingdom.⁠" The author explains how to dispose of apparently contradictory comments by the Talmud in Sanhedrin 102.
2) The reference to Dinah being a daughter of Leah is undoubtedly complimentary. The Torah, by referring to her ancestry, emphasizes that she had nothing but the best of intentions, that her excursion did not indicate a departure from traditional Jewish conduct. The repetition of the three expressions "He took her, he lay with her, he forced her" indicate that she remained uncooperative during all three phases of what is being described; she did not weaken in her resistance in any way. The reason three actions are mentioned is because Jacob's family suffered three indignities: A) The shame suffered by the whole family; B) The damage done to the girl's innocence and the loss of her virginity; C) The physical pain caused Dinah when she had to submit to violence. The punishment for the first of these indignities prescribed by the Torah is boshet, compensation in financial terms. The second indignity which reduced Dinah's value as a prospective bride in the compensation for the victim. It is noteworthy that Dinah did not lose her appeal for Shechem on account of any of the indignities he had heaped upon her. "He cleaved to the daughter of Jacob" (34,3). The family of Jacob had not become sullied in his eyes; he loved her just as before (not like Amnon who lost all his desire for Tamar once he had raped her). Shechem tried to talk softly to Dinah's heart to help her recover from her pain.
3) The order in which the Torah describes the arrival of the sons, after Chamor had already arrived at Jacob's house, is to exonerate Jacob from any implication in his sons' subsequent actions, since there had not been an opportunity for them to consult. That is why Jacob on his deathbed refers to "in their secret counsel let my soul not be involved" (Genesis 49,6). It is to underscore that he had not been a party to their plan. Obviously, the sons could not have heard about the event while being in the field. Therefore, we must understand the sequence of events thus: (34,7) "When the sons came home and heard what a shameful act had been perpetrated against Israel, namely that a daughter of Jacob had been slept with, something that could not be tolerated.⁠"
4) Chamor uses the future course of events in order to compensate for an injustice that could no longer be undone. He emphasizes that he does not only want to legitimize his relations with Dinah, but goes far beyond this, and this constitutes a great honor for Jacob. The king offers the freedom of the country to Jacob's family. The sons' reason for deceiving Chamor has already been discussed in the first part of this chapter.
5) When the brothers use the term tame, defiled, when referring to the rape and subsequently suggesting a compromise, they are already using deceit, since they conveyed the impression to Chamor and Shechem that they had calmed down already and that their suggestions therefore could be taken at face value, could be believed. An exact examination of the text reveals that in fact the brothers did not breach any contract, nor did they retract from their original position. This is the reason Onkelos translates the word mirmah, slyness, deceit, simply as chochmah, cleverness, wisdom. They said, "We cannot do this thing, to give our sister to a man with a foreskin because it is a shame for us to forgive such an act.⁠" Chamor understood them to mean that the words "we cannot" refer only to the foreskin, not to the shame they had suffered. Similarly, Chamor understood their statement "if you will become like us,⁠" as referring only to the rite of circumcision, whereas the brothers used it in a wider sense meaning that they would have to embrace all aspects of the brothers' lifestyle and religion. Thereby they served notice that they were not going to forgive anything. We note that nowhere did the brothers promise that Dinah would become Shechem's wife. They only spoke in general terms, "our daughters,⁠" "your daughters,⁠" etc., and threatened to leave the neighborhood with their sister if their demands were not complied with. When Chamor reported in his city on these discussions, he represented the rape episode as having been resolved, and emphasized the future advantages to be gained by intermarrying with Jacob's family. The unexpected acceptance by the townspeople of the terms offered may have convinced the sons of Jacob that heaven had indicated its approval for their plan of revenge.
6) Possibly the "third day" referred to was the third day of the week, i.e. Tuesday, but in reality the first day after the circumcision. This day is under the constellation of Mars, and signals bloodshed.
7) The brothers had to prevent the wives and children from raising an alarm in the neighboring towns after they had killed the males. Therefore, the females and children had to be taken captive. Since abandoning the herds made no sense, and since their undertaking had evidently enjoyed the help of heaven, they felt entitled to acquire the livestock etc. The repeated outcry "May our sister be treated like a harlot?⁠" underscores that to revenge such a misdeed, considerations of personal safety that are normally valid criteria, and which were part of the objections raised by Jacob, were not valid now.
וספר הכתוב שיצאה דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לא לספר בגנותה שהיתה יצאנית בת יצאנית כדברי רש״י כי הנה לאה צנועה היתה עד שלצניעותה לא הכירה יעקב כשבא אליה. ומה שיצאה ליעקב לאמר אלי תבא וגו׳ אל פתח ביתה יצאה ולשם שמים נתכונה אבל הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה כי היא היתה בת לאה המלומדת לשבת בית כי רחל היתה רועה את הצאן ולאה לא היתה יוצאת החוצה. גם מפאת אביה שהיתה בת יעקב יושב אוהלים ואם היה אביה צנוע כל שכן בתו וזה מורה שלא יצאה לכוונה רעה חלילה אלא לראות בבנות הארץ לא אמר באנשי העיר וגם לא בבני העיר אלא בבנות העיר ר״ל לראות בבנות העיר במלבושיהן ותכשיטיהן יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתה והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות והותרה עם מה שפירשתי השאלה הד׳.
ואין ספק שלא יצאה דינה יחידה לבדה מבלי חברת איש או אשה עם היות שלא זכרו הכתוב להיותו דבר מבואר בעצמו וכמ״ש ויצא משה לקראת חותנו וידוע שלא יצא הוא לבדו.
ואמר ותצא דינה בת לאה – להורות כי לא שלו ולא שקט. ובהיותו שלו ושלם. מיד והנה אשה לקראתו יוצאת שלא כמנהג בנות ישראל הצנועות. וזהו בת לאה ולא בת יעקב. ואע״פ שנולדה ליעקב לא למדה מדרכיו ומוסריו. וזהו לראות בבנות הארץ ולעשות כמעשיהן. ולכן וישכב אותה. כמו שאמר בפסוק ותצא לאה לקראתו וגומר וישכב עמה בלילה ההוא. כי די שיאמר ויקח אותה ויענה. ואמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ולא בת לאה. להורות שהנושא אשה ראוי להביט בב׳ דברים. האחד לבדוק במשפחת בית אביה. והשני לבדוק בה שתהא ראויה. ולכן אמר בכאן ותדבק נפשו בדינה. מצד האב אמר בת יעקב. ומצדה אמר ויאהב את הנערה. ויעקב שמע כי טמא דינה בתו. ולא אמר כי ענה או שכב את דינה אלא טמא. כי על זה חרה לו איך רוח טומאה נחה על זרעו זרע טהור וקדוש. ועכ״ז החריש יעקב עד בואם. וזה להורות על חכמתו וסבלנותו מורגל בתלאות ובלהות. ואולי רמז כמו וידום אהרן שהצדיק הדין ושתק. כי הוא המסבב בשלוח כל בניו עם המקנה. כי אם היו קצתם בבית ילווה וישמרוה. ולפי שראוהו מחריש אמר שיצא חמור לדבר אתו. אחר שלא ראוהו בוכה וצועק בקול מר:
(א-ד) ותצא דינה וגו׳. הפרשה כפשוטה:
ותצא דינה וגו׳ – טעם אומרו בת לאה וגו׳, נתכוין הכתוב להודיע הסיבות אשר סבבו היציאה. והם במספר ג׳, וזה הוא שיעור הכתוב ותצא דינה וטעם היציאה לצד היותה בת לאה שאלו היתה בת רחל לא היתה יוצאה אלא לצד היותה בת יצאנית (ב״ר פ״פ) יולדתה ילדה במזגה וטבעה. סבה ב׳. להיותה בת יחידה ליעקב בת אחת בין הבנים, עוד להיותה בת יעקב יצא לה שם הויתה בעולם, שבאמצעות זה עשה שכם מה שעשה כאשר אבאר. הג׳ לראות בבנות הארץ על דרך אומרם ז״ל (פדר״א פל״ח) כי שכם הביא בנות הארץ סביב לאהל יעקב והיו משחקים בכלי נבל וכו׳ לצאת דינה לקולם וזו סיבה ג׳ ליציאתה, וממוצא דבר אתה יודע שאלולי לא ידע שכם בדינה לצד היותה בת יעקב הרשום בעולם והיה לו שם בלדת בניו לא היה עושה מעשהו.
ותצא דנה בת לאה, Dinah, Leah's daughter went out, etc. The reason that the Torah emphasizes that Dinah was Leah's daughter (something that we are well aware of) is in order to facilitate understanding of the causes underlying Dinah's excursion into town. There were three reasons for this. 1) Dinah was Leah's daughter. Had she been Rachel's daughter she would never have made such an unchaperoned excursion. Her mother Leah had "gone out" to meet her husband (30,15), something that was uncharacteristic of Jewish women. Bereshit Rabbah 80,1 claims that at the time Leah adorned herself with all her jewelry. Her daughter copied her mother, giving the impression that she was a harlot. 2) A second cause for Dinah's excursion was the fact that as an only daughter she had no female playmates; she went in search of suitable company. Inasmuch as she was a daughter of Jacob she had already acquired the reputation of being a distinguished person, something that provoked Shechem as we shall explain later. 3) לראות בבנות הארץ, "she went to take a look at the daughters of the land.⁠" According to Pirke de Rabbi Eliezer chapter 38 Shechem had brought the girls of the neighborhood to play music around the tent of Jacob. This then was a third reason for Dinah venturing outside. From all the above you may surmise that unless Shechem had already been aware of the existence of Dinah, a daughter of the famous Jacob, even before she left her house he would not have committed the rape.
ותצא דינה בת לאה – טעם ״בת לאה״ שהיתה כרוכה אחר אמה כדרך הבנות. ומדרך הסברא באו בנות הארץ הנכבדות לשחר פני נשות יעקב, ומדרך המוסר הוצרכה דינה ללכת גם אצלן לשחר פניהן. ואילו היתה עם יעקב לא הניחה לצאת אצלן, כי הוא יודע אנשי כנען שהם רעים ונבזים. אבל לאה לא ידעה דרך בני הארץ והניחה ללכת אצלן.
אשר ילדה ליעקב – בשבחה דבר הכתוב שהיא בת יעקב, זרע אמת שלא היתה בה מחשבות גנות בצאתה.
לראות בבנות הארץ – לא אמר ״את בנות הארץ״ אולי היה מחשבתה להבחין בין הבנות מי הן הראויות להתחבר עמהן ולבקש קרבתן, בעלות המוסר והצניעות והמדות הטובות. ולמדנו עוד שלא יצאה חלילה ללכת אחרי הבחורים אלא לראות ולהבחין בבנות, עם מי תתחבר.
ותצא דינה – כי חוץ לעיר נטה יעקב אהלו, ויצאה משם ונכנסה לעיר:
בת לאה אשר ילדה ליעקב – הטעם, לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה, והזכיר אשר ילדה ליעקב כי כל האחים קנאו לה:
לראות בבנות הארץ – לראות אנה ואנה בין בנות הארץ כי לא היה בבית יעקב נערה אחרת בלתה להתענג בחברתה, וקרוב הדבר שיצאו אז בנות העיר לחוג את חגיהם במחולות או כדומה, וטעתה דינה לצאת יחידה להתחבר עם בנות הערלים ההם, כי כל כבודה בת מלך פנימה, ולכן נענשה:
לראות בבנות הארץ – למחמי בנימוס בנת עמא ארעא, כלומר לראות באופן מלבושיהן ותכשיטיהן כדרך הבתולות, ככתוב התשכח בתולה עדיה, ובפרקי דר״א אמר בתו של יעקב היתה יושבת אוהלים מה עשה שכם בן חמור, הביא נערות משחקות חוצה לו שהיו מתופפות בתופם ויצאה חוצה לראות.
ותצא דינה – הספור הזה נכתב להבנת דברי יעקב בברכותיו {בראשית מ״ט:ז׳} ארור אפם וגו׳ (משה עהרענרייך).
לראות בבנות הארץ – לעיין נשי הארץ ההיא ומנהג מלבושן, כמשפט הבנות. ובס׳ השמרונים כתוב להראות.
ותצא דינה וגו׳ – דינה הייתה ״בת לאה״, לא פחות מרוב אנשי ישראל שלעתיד. היא גם נולדה ״ליעקב״: הווי אומר שרוחו של יעקב חיה בתוכה. ולמרות שנטמאה; ואולי אף הביאה זאת על עצמה, ב״יציאתה״ מהחוג המצומצם של משפחתה אל בין הזרים; אף על פי כן הייתה כל כולה בת יעקב. היא יצאה ״לראות בבנות הארץ״ ולהתעניין בהן – לעשות הכרות עם הנערות הזרות, כמו ״לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל״ (שיר השירים ו, יא). היא הייתה נערה צעירה – וסקרנית.
שאלות:
מ״ש בת לאה אשר ילדה ליעקב הוא שפת יתר, מ״ש ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה היל״ל ויאהב אותה, וגם בת יעקב מיותר, ושוב קורא אותה בשם ילדה.
מה שהכניס מה שבני יעקב באו מן השדה בין ויצא חמור לוידבר חמור, ולמה וידבר חמור ויאמר שכם, למה הפסיק דברי אביו, ולמה כפל אשר תאמרו אתן, הרבו מוהר ומתן ואתנה, למה כפל ואתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם שבו וגו׳.
ותצא דינה – מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות, כי היתה בת לאה, שהיתה צנועה באהלה, ואשר ילדה ליעקב, שלידתה היה מתיחס אל יעקב שהיתה צנועה וכשרה, כי לא היתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק לראות בבנות הארץ ובתהלוכותיהן.
DINAH...WENT OUT. Lest one say here that Dinah was guilty of loose behavior, the narrative stresses that in no way was she at fault. She was the daughter of Leah, modestly keeping to her quarters — and that Leah had borne her to Yaqov, her birth being linked to Yaqov, signifying that she was modest and pure. She was not in the habit of venturing forth for boys, but only to socialize with the daughters of the land and to observe their ways.
ותצא דינה: ׳ותבא׳ מיבעי, שהרי דירת יעקב היתה חוץ לעיר והיא באה העיר לראות בבנות הארץ1. אלא משמעות ״ותצא״ – מחין ערכה וכבודה, שנכנסה לראות במחול ובשמחת בנות הארץ, ויציאה חוץ מגדר הראוי מיקרי ׳יציאה׳. והיינו דאיתא ריש מסכת שבת (ב,א) ׳תנא הכנסה – הוצאה קרי לה׳, והטעם על זה משום דבשבת אסור להביא מרשות הרבים לרשות היחיד, א״כ כשמביא מרשות הרבים נקרא הוצאה ממקומו הראוי לו.
אשר ילדה ליעקב: הוא מיותר. מבואר דהראה לנו הכתוב דהסיבה היתה משום שילדה ליעקב2. ולפי פשוטו הוא משום חשיבותו של יעקב חפץ (שכם) בבת יעקב.
[הרחב דבר: אבל לא נתיישב בזה כל כך, שהרי עדיין לא היה מוכח דלהכי לקחה ושכב אותה משום שהיתה בת יעקב, ורק להלן שמל עצמו ונזדרז כתיב שהוא מפני שחפץ בבת יעקב. אלא לפי הדרש הוא שיעקב אבינו נענש על שקרא עצמו ״ישראל״3.
וענין זה העונש לזה החטא, הוא ע״פ הבנת מאמרם ז״ל ברבה פרשת תולדות (סג,ג): אברהם נקרא שמו ״ישראל״ והביאו ראיה ממקרא4, יצחק נקרא שמו ״ישראל״ והביאו ראיה5. ולכאורה א״כ אמאי כתיב בפירוש זה השם ביחוד גבי יעקב. ותו קשה, באמת הא כוונת ׳ישראל׳ הוא על הנהגה למעלה מהטבע6, ואברהם ג״כ התנהג במדה זו, ואמאי לא נקרא שמו ״ישראל״.
אלא הענין, דכל אדם נדרש לג׳ דברים בהליכות חייו – הגנה מאויביו, ופרנסה, ושמירת שלום, דבלי שלום אין שום ברכה מתקיימת. וכבר ביארנו (לעיל יב,יז ועוד) דאברהם אבינו התנהג למעלה מהטבע בהגנה, ויצחק בפרנסה, ועדיין היתה חסרה מדה השלישית עד שבא יעקב ונשלם עם לבן ועשו בדרך נס7, משום הכי נקרא ״ישראל״ שכבר נשלמו בו כל הנהגות האדם. משא״כ אברהם ויצחק לא נשלם בם עדיין מדה זו של למעלה מן הטבע8, אלא דמ״מ מכונים ברמז בשם ״ישראל״ היינו בפרט הגנה ופרנסה. ומעתה קרא יעקב עצמו בשם ״ישראל״9 באשר נשלם בו מדת השלום גם כן. וזה היה שלא במדת דרך ארץ לקרוא עצמו בשם המעלה, על כן נענש במדת השלום במעשה שכם ודינה שהגיעה לו צרה זו במדת השלום והאהבה שהיתה ביניהם10. כל זה לדעת המדרש רבה שהוא כחכמים דר׳ יהודה (חולין קא,ב)11, משא״כ לר׳ יהודה כבר נקרא שמו ״ישראל״ וא״כ יש לבאר טעם הסיבה12 באופן אחר.
דהנה אנו אומרים ׳אלהי יעקב׳ והוא אמר (לעיל לג,כ) ״אלהי ישראל״. דבאמת נכלל בשם ׳אלהי אברהם׳ הגנה מן האויבים אם בדרך הטבע רק בהשגחה פרטית13 אם בדרך נס. וכן ׳אלהי יצחק׳ בפרנסה, ג״כ משמעו כך, וכן ׳אלהי יעקב׳ בשמירת שלום ג״כ בין שבא בהשגחה פרטית בדרך הטבע בין בדרך נס. אבל יעקב אבינו כסבור שמדת השלום כשהיא בדרך הטבע אינה טעונה השגחה פרטית, שהרי תליא ג״כ בדעת האדם שרוצה במדה זו, ולא נצרך להשגחה אלקית יתברך בזו המדה אלא בשעה שבאה בנס כמו במעשה לבן ועשו, ומש״ה אמר14 ״אלהי ישראל״ (לג,כ). אבל באמת אינו כן, דגם במדה זו תליא בהשגחה פרטית שתבא לברכה אפילו בדרך הטבע. {והיינו דמצלינן ׳כי אתה הוא מלך אדון לכל השלום׳, אפילו מה שבדרך הטבע והשכל האנושי מסייע.} והראה הקב״ה כשיצאה ״בת יעקב״15 אירעה סיבה נוראה ע״פ השלום, ומש״ה יש לומר ״אלהי יעקב״, וכלשון המקרא בספר שמות ג,ו16.]
1. אך ברשב״ם כתב: כי חוץ לעיר נטה אהלה (עם אהלו), ויצאה משם ונכנסה לעיר. וכעין זה כתב ברד״ק.
2. וברש״י הביא מדרש חז״ל ע״ש יציאתה, שאף לאה היתה יצאנית.
3. כפי שביאר רבינו לעיל לג,כ ובהרחב דבר שם.
4. רבי נתן אומר, מילתא עמיקתא היא, ׳ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה׳. רש״י על המדרש: עמוק הוא טעם זה – ׳ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ גושן ובארץ כנען׳, שהאיך אפשר לומר שישבו בארץ מצרים כל אותן השנים כולן. אלא מאברהם אבינו חשב... ומדקא חשיב מאברהם וקרי ליה ״ישראל״, אלמא אברהם נקרא ישראל.
5. דכתיב ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב״. מתנות כהונה: משמע יעקב גם הוא אחד מבני ישראל, הרי שיצחק על כרחך נקרא ׳ישראל׳.
6. כפי שביאר רבינו פעמים רבות בחומש זה (עיין פרק ל״ה פסוקים י׳,כ״א,כ״ב, וכן לז,יז. מו,א. ועוד).
7. כלומר, למעלה מן הטבע (במדת השלום).
8. במדת השלום.
9. כפי שביאר רבינו לעיל לג,כ ובהרחב דבר שם.
10. בין דינה לשכם.
11. עיין לעיל לג,כ ובהרחב דבר, ובהערה 88 שם.
12. שנענש במעשה דינה.
13. אך רבינו לעיל (כו,ה לא,מב) כתב – רק למעלה מדרך הטבע.
14. בשובו בשלום בדרך נס מעשו ולבן.
15. כלומר, בחיים הנראים כפשוטים ע״פ דרך הטבע, ללא איום נראה לעין, הדורש נס.
16. ״ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב״.
ותצא דינה – אי אפשר לקבוע בוודאות, מה היה גילה המדוייק של דינה בשעת מעשה זה. אין שום מניעה להניח, כי שהותם של יעקב וביתו בסוכות, ולאחר מכן בשכם (עובר למעשה זה), נמשכה תקופה ניכרת. די לכל המאורעות המתוארים עד ל״ז:ב׳ — שם נאמר שיוסף בן שבע עשרה היה — זמן של שנתיים, ואם כך הדבר, יוצא שבשעת המעשה המסופר בפרשה זו היה יוסף בן חמש עשרה שנה. והנה, אם נאמר שדינה נולדה בארם נהרים, בזמן הולדת יוסף, הרי שאף היא כבת חמש עשרה. אך אם נאמר שנולדה רק אחר שובו של יעקב, כלומר שש שנים יותר מאוחר,⁠1 הרי שתהיה עכשו רק כבת תשע. ברם, מי שמכיר את תנאי החיים במזרח התיכון — וכאן מדובר בימי קדם — לא יתמה על המסופר להלן גם אם דינה היתה אז רק בת תשע. הן מצינו בתלמודים במקומות רבים שבנות נישאות בגיל שתים עשרה, כלומר כשהן נערות, ולעתים קרובות משיאין אותן בעודן קטנות, ואף אמרו2 ״בת ג׳ שנים ויום אחד מתקדשת בביאה... וחייבים עליה משום אשת איש״.
לפי כל אלה אין זה בלתי סביר שדינה בת שמונה או תשע היתה כשפגשה שכם. יתרה מזו. העובדה שאין הכתוב מזכיר אותה בכל הפרשה, רומזת לכך שאכן קטנה היתה; והשווה הביטוי ״ילדה״ שבפסוק ד.
אשר ילדה ליעקב – השווה לעיל ט״ז:ט״ו, כ״א:ט׳, כ״ה:י״ב, מ״א:נ׳ ועוד.
לראות בבנות הארץ – כמו לראות את בנות הארץ; השווה שופטים ט״ז:כ״ז, שיר השירים ו׳:י״א.
1. השווה לעיל ל״ב:כ״ג.
2. נדה מ״ד: (המ׳).
ותצא דינה בת לאה – וכי אמנו לאה זונה היתה,⁠1 אלא לפום דכתיב (פ׳ ויצא) ותצא לאה לקראתו – פשטון יציאה מיציאה.⁠2 (ירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ו)
1. ר״ל משום דאפשר לפרש שבמכוון יחסה הכתוב ללאה ולא ליעקב מפני שעתיד לספר מקרה מגונה שאירע לה, וא״כ הלא גנאי הוא ללאה.
2. עיין פירש״י כאן. ויש באגדות שהיה שכם מאסף מנגנים בחוץ כדי שע״י זה תצא דינה [והוא כמש״כ ותקח מרים את התוף ותצאנה כל הנשים] ובסוף מ״ס איתא שהיתה דינה אז בת שש שנים, ויש לכוין בזה כונת לשון הגמרא במו״ק ט׳ ב׳ בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא – ומרמז כבת שית – כדינה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן⁠־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖יא נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃
Shekhem, the son of Chamor the Chivite, prince of the land, saw her. He took her, lay with her, and violated her.⁠1
1. violated her | וַיְעַנֶּהָ – The root "ענה" takes various shades of meaning depending on context and elsewhere might be translated as "afflict" or "subdue". Here, it appears to mean "to take by force", as per its usage in Devarim 22:29 and Shofetim 19:24. See, though, Bereshit Rabbah 80:1, who suggests that the language of "affliction" teaches that Shekhem lay with Dinah in an unnatural way.
א. הַֽחִוִּ֖י ל=הַֽחִוִּ֖י בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ה] 1וירא אתה שכם נוח לרשעים שיהו סומין שעיניהם מביאין מארה לעולם כו׳ וכתיב וירא אותה שכם. (תנחומא בלק ב.)
[ו] 2וירא אתה שכם - החוי נשיא הארץ, וכי חוי הוא והלא אמורי הוא שנאמר אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מ״ח:כ״ב), אלא שעשה מעשה חוי בערמה. (אור האפלה כת״י)
[ז] 3נשיא הארץ, כל פרצה שאינה באה מן הגדולים אינה פרצה, שמשעה שבא מבול לעולם גדרו גדר על העריות, ולא היו פרוצים בעריות, וזה מפני סרחתו מעל. (לק״ט)
[ח] 4ויקח אתה, פתה אותה בדברים כמה דאת אמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים. (קה״ר י, ח.)
[ט] 5וישכב אתה כדרכה, ויענה שלא כדרכה. (בראשית רבה פ)
[י] 6ויענה, שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ״א:י׳) ועונתה זו דרך ארץ שנאמר וישכב אותה ויענה. דברי רבי יאשיה. (מכילתא משפטים ג.)
[יא] 7ויקח אתה וישכב אתה ויענה, שהיתה צווחת וי וי. (מדרש הגדול.)
1. תנ״י בלק ב. ותנ״י וישלח יט. וירא אותה שכם הרשעים רואים וירא המן וירא עשו וירא אותה שכם בן חמור אמר דוד תחשכנה עיניהם מראות. ובגמ׳ נזיר כג. מובא לעיל פי״ג אות מ. א״ר יוחנן כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר וכו׳ (בראשית יג) וירא, וירא אותה שכם בן חמור. ובכת״י מדרש הבאור וירא אותה שכם רבנן אמרין ליבא ועינא תרין סרסורי חטאה הוי.
2. וכ״ה במדרש תימני כת״י. ובכת״י מדרש מעין גנים שעשה מעשה חויא בערמה הדא היא דכתיב כאשר ינוס איש מפני הארי ופגע בו הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש וכו׳ והנחש זה שכם שנשך דינה וכו׳. ומקור דבר זה הוא בפדר״א פל״ח כתיב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש וכשבא יעקב לביתו בארץ אחוזתו שבארץ כנען נשכו הנחש ואי זה נחש שכם בן חמור שהיתה בתו של יעקב יושבת אהלים ולא היתה יוצאת החוצה מה עשה שכם בן חמור הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים יצאה דינה לראות בבנות המשחקות ושללה ושכב אותה והרתה וילדה את אסנת ואמרו בני ישראל להרגה שעכשיו יאמרו כל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב מה עשה יעקב הביא ציץ וכתב עליו שם הקודש ותלה על צוארה ושלחה והלכה לה. (ראה לקמן פמ״א מה.) וכנראה היה לפניהם בפדר״א נסמך הדרש הזה על לשון החוי. ובתיב״ע בנימוס בנת עמי ארעא. ובכ״י רמזי ר״י עה״ת שכם בן חמור, נקרא חמור על שם בשר חמורים בשרם, ועם הדומה לחמור. החוי, לשון חויא, שהנחש בא על חוה והטיל בה זוהמה כך בא זה על בת ישראל והטיל בה זוהמה.
3. ראה לקמן אות כב.
4. ראה ביוב״ע כאן. ובמדרש אגדה ויקרא ח. ב. ואין קח אלא לשון פיתוי כו׳ וכמו שנאמר בדינה ויקח אותה וישכב אותה ויענה שלא היתה רוצה והיה מפתין אותה. ובס׳ והזהיר בחקותי קכט: שפייסה בדברים. ועי׳ לעיל פי״ב אות קנה.
5. בקה״ר י. ח. וישכב אותה כדרך ארץ ויענה כמשכב זכור. וכ״ה בס׳ והזהיר בחקותי קכט: ובגמ׳ סנהדרין ע. אשר עשה לו בנו הקטן, (בראשית ט) רב ושמואל, חד אמר סרסו, וחד אמר רבעו, מ״ד סרסו מתוך שקלקלו ברביעי, קללו ברביעי, ומ״ד רבעו גמר וירא וירא, כתיב הכא וירא חם, וכתיב התם וירא אותה שכם בן חמור וגו׳, ראה לעיל פ״ט אות קמד.
6. ראה לעיל פל״א אות קיג. בבאור וצרף לכאן. ובגמ׳ יומא עז: איתא א״ל ר׳ פפא לאביי הא תשמיש גופה איקרי ענוי דכתיב וישכב אותה ויענה, א״ל התם שעינה מביאות אחרות. ובד״ס מביא מכת״י רבינו אליקום גורס א״ל ר״פ לאביי ומאי חזית דאם תענה היינו דא״ל שלא יענה אותן מתשמיש כלומר שלא יגרע עונתן מתשמיש דלמא הכי קא מותיר ליה שלא יעשה להם תשמיש יותר מדאי, דהוי עינוי דכתיב וישכב אותה ויענה ששימש עמה יותר מדאי א״ל התם לאו משום רוב תשמיש הוא אלא מלמד שעינה מביאות אחרות כגון שלא כדרכה אכל בכדרכה לא הוי עינוי. ורש״י דוחה גירסא זו ונראה שדבר זה תלוי בגירסאות דלפי הגי׳ שעינה ״מביאות״ י״ל כמ״ש רש״י ובש״ס כת״י הגי׳ ״בביאות״ אחרות ווה מוכח כפירוש ר״א. עו״ש גירסא בגמרא ואימא תשמיש יתירה דהא תשמיש יתירה עינוי הוא. ועי׳ תוס׳ יבמות לד: ובשכ״ט עינוי ביאה לא בא ללמד אלא שתחלתה וסופה שלא ברצון, או שלא כדרכה.
7. ראה לעיל אות ח. י. בבאור. ולקמן אות יד.
וַחֲזָא יָתַהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִוָּאָה רַבָּא דְּאַרְעָא וּדְבַר יָתַהּ וּשְׁכֵיב יָתַהּ וְעַנְּיַהּ.
She was seen by Shechem, son of Chamor, the Chivite, who was the ruler of the land. He took her, he lay with her, and he mistreated her.

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ
וַחֲזָא יָתַהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִיוָאָה רַבָּא דְאַרְעָא וּדְבַר (ח״נ: ונסיב) יָתַהּ וּשְׁכֵיב יָתַהּ וְעַנְּיַהּ
וּדְבַר – תרגום חריג לליקוחי אשה
ליקוחי אשה מתורגמים בפועל ״נסב״ כגון, ״ויקח אברהם ונחור להם נשים״ (בראשית יא כט) ״וּנְסֵיב אַבְרָם וְנָחוֹר לְהוֹן נְשִׁין״. מטעם זה גרסו מקצת נוסחים גם כאן ״וַיִּקַּח אֹתָהּ״ – ״וּנְסֵיב יָתַהּ״. ואולם ברוב הנוסחים – ״וּדְבַר יָתַהּ״. לדעת ״נפש הגר״ רק בפסוקנו תרגם דְבַר (הנהיג) שהובילה והנהיגה לביתו בדברי פיתוי ולאחר מכן שכבה באונס, אבל בהמשך תרגם ״קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה״ (ד) ״סַב לִי יַת עוּלֵימְתָא״ כמשפט.⁠1 לעומת פתרונו המקומי, המסורה לפסוק ״וַתֻּקַּח האשה בֵּית פַּרְעֹה״ (בראשית יב טו) ״וְאִידְּבַרַת אִיתְּתָא״ מציינת את פסוקנו ״נשיא הארץ״, כאחד משלשה שבהם ליקוחי אשה מתורגמים בפועל ״דבר״ ולא ב״נסב״ כמתבקש:
לקיחה דמתרגמינן ״דבירא״ דחזי להון ״נסיבא״ ג׳ באוריתא: ״ואקח אותה״, ״ויהי בערב״, ״נשיא הארץ״.
ועיין שם בטעם השינוי.
1. ״נפש הגר״ א, מבוא, עמ׳ 15.
וחמא יתה שכם בר חמור חיוויה רבה דארעא ונסב יתה ושמש עמהא וצער ית⁠[ה].
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושמש עמה״) גם נוסח חילופי: ״ואיזדמן לותה״.
וחמא ית⁠(א){ה} שכם בר חמור חיואה רבא דארעא ודבר יתה באונסא ושכיב עימה וסגפה.
And Shekem, the son of Hamor the Hivite, prince of the land, saw her, and took her by force, and lay with her and afflicted her.
וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, הרשעים רואים, וירא המן (אסתר ג׳:ה׳), וירא עשו (בראשית כ״ח:ו׳), וירא אותם שכם בן חמור (שם ל״ד:ב׳), אמר דוד תחשכנה עיניהם מראות (תהלים ס״ט:כ״ד)
ויקח אותה וישכב אותה ויענה. ומאיזו חטייא בא עליה הערל, כתיב למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב (איוב ו׳:י״ד), אלא בשעה שהיה יעקב אבינו בא והשבטים עמו היתה דינה עמו, כיון שבאו המלאכים ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו (בראשית ל״ב:ז׳), נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה, שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה, א״ל הקב״ה חסכתה אותה ממנו חייך לאדם ערל היא מתוקנת, הוא דכתיב למס מרעהו חסד, אילו היתה נישאת לעשו שמא היתה מגיירת אותו, כשנטלה איוב לא גיירה אותו, לפיכך חסכתה אותה הרי בן מאירה בא כנגדה, וירא אותה שכם בן חמור.
[כ] מה כתיב למעלה מן הענין ויבא יעקב שלם (בראשית ל״ג:י״ח). בא מפדן אדם בתנאין שהתנה עמו הקב״ה לא חיסרו כלום, מה עשה יעקב, התחיל פותח איטליסין, א״ל הקב״ה שנדרת לפני שכחת, ולא כך אמרת אם יהיה אלהים עמדי (שם כ״ח:כ׳) שלא אעבוד עבודה זרה, ושמרני (שם), משפיכות דמים, בדרך הזה (שם) מגילוי עריות, שנאמר כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (משלי ל׳:כ׳), שמרו הקב״ה, שכן הוא אומר, ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו), אמר יעקב אם שמרתני מכל הדברים הללו, כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם שם:כ״ב) כיון שבא לארץ שכח אותו נדר, אמר הקב״ה חייך באותן הדברים שאמרת לשמרך בהם אתה נכשל בע״ז, מנין שנאמר ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם וגו׳ (שם ל״ה:ד׳). בשפיכות דמים מנין, שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו וגו׳ (שם ל״ד:כ״ה), בגילוי עריות מנין, מדינה, שנאמר וירא אותה שכם בן חמור ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, אמר ר׳ אבהו למדנו דברים מליחה סרוחה, פרעה אמר ליוסף אני פרעה (שם מ״א:מ״ד), אני אמרתי שתהא מלך, אמר הקב״ה לישראל על כל מצוה ומצוה שעושין אני ה׳, אני שעתיד לשלם לכל אחד ואחד מתן שכרו, ומה בשר ודם שאמר אני פרעה, העלה אותו לכל הגדולה, אני שאמרתי על כל מצוה ומצוה אני ה׳ על אחת כמה וכמה, וכיוצא בדבר אתה אומר רק הכסא אגדל ממך (שם שם:מ׳), אמר הקב״ה לישראל והיית רק למעלה (דברים כ״ח:י״ג), ומה רק של בשר ודם כך גידל את יוסף, רק של הקב״ה על אחת כמה וכמה.
וישכב אותה – מלמד שעבירה גוררת עבירה.
בת לאה1ולא בת יעקב, אלא כשם שהיתה לאה יצאנית: [שנאמר ותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז), כך היתה דינה יצאנית].
וישכב אותה2כדרכה.
ויעניה – שלא כדרכה.
1. ולא בת יעקב. עיין תנחומא וישלח אות י״ד, ורש״י עה״ת, ולקח טוב, ועיין ב״ר ריש פ״פ.
2. כדרכה. ב״ר שם אות ה׳, וילקוט רמז קל״ד, ורש״י עה״ת, ולקח טוב, ועיין יומא ע״ז ע״ב, וברש״י ד״ה מביאות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פראהא שכם בן חמור אלחוי שריף אלבלד פאכ֗ד֗הא וצ֗אג֗עהא ואתאהא.
וראה אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ולקח אותה ושכב עמה ועינה אותה.
וישכב אתה – כדרכה,
ויענה – שלא כדרכה.
וישכב אתה AND HE LAID WITH HER – in her normal way;
ויענה AND HE AFFLICTED HER – not in her normal way (Bereshit Rabbah 80:1).
וירא אותה שכם בן חמור – שלא נצטנעה הימנו.
החוי נשיא הארץ – כל פרצה שאינה באה מן הגדולים אינה פרצה. 1שמשעה שבא מבול לעולם גדרו גדר על העריות. ולא היו פרוצים בעריות. וזה מפני סרחתו מעל.
וישכב אותה ויענה2כדרכה ושלא כדרכה.
1. שמשעה שבא מבול לעולם. ב״ר פ״ב.
2. כדרכה ושלא כדרכה. ב״ר שם ילקוט רמז קל״ד. ורש״י עה״ת. עיין יומא ע״ז ע״ב. וברש״י ד״ה מביאות.
וירא אותה שכם בן חמור – לא נצנעה ממנו:
החוי נשיא הארץ – מלמד שכל פירצה שאינה מן הגדולים אינו פירצה, שמשעה שיצאה מן התיבה גדרו גדר על העבירות. ולא היו פרוצין אפי׳ בפנויות ויפות תואר, וכה״א באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), ובכנעניים הוא אומר והכנעני אז בארץ (בראשית יב ו), שעדיין מתבקשת להן זכות שגדורים מן הערוה, וכתיב כי לא שלם עון האמרי עד הנה (שם טו טז), שעדיין גדורין מן הערוה, וכיון שנתפרצה לו ויצאתה לפניו מקושטת כזונה וראה שאין יפת תואר בארץ כמותה, נתפתה לבו אחר ראות עיניו, וכן הקב״ה מזהיר לישראל ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט):
ויקח אותה – אע״פ שלא נצנעה ממנו באונם לקחה, כעוף החוטף ודורס פתאום:
וישכב אותה – כדרכה:
ויענה – שלא כדרכה. כל שכיבת ביאה שבמקרא, אפילו תחילתה באונס וסופה ברצון, אבל עינוי ביאה לא בא ללמד אלא שתחלתה וסופה שלא ברצון, או שלא כדרכה, וכן הוא אומר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), על דבר אשר עינה (דברים כב כד), אל תענני (שמואל ב יג יב), ואע״פ שהפועל נפרד מחבירו, יש להדבירו מקצת לשונו על אופן יתר העינויין, דכתיב ויענך וירעיבך (דברים ח ג), וכתיב עינה בדרך כחי (תהלים קב כד):
ויענה – כדרכה, וטעם העינוי בעבור היותה בתולה.
AND AFFLICTED HER. He had normal intercourse with her.⁠1 Scripture uses the term va-ye'anneha (and afflicted her)⁠2 because she was a virgin.⁠3
1. Contra Rashi who interprets humbled as sodomized.
2. The root ayin, nun, heh means to afflict. Hence Ibn Ezra's interpretation.
3. Intercourse was thus painful, hence the term afflicted her.
וירא – אמר: ויענה – לפי שהיתה בתולה, וכן תחת אשר ענה (דברים כ״ב:כ״ט).
וירא, the reason why the Torah uses the word ויעניה when what Shechem had done was more in the nature of a seduction that a violent rape, is that this term is used in connection with a virgin having intercourse, something usually very painful for her. The term is also used on account of this reason in Deuteronomy 22,29.
וישכב אותה ויענה – פירש המורה: וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה ותימה שהרי שתי משכבות יש לאשה דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אלמא דשתי משכבות יש לה ומה עינוי יש כאן. י״ל כל שכיבה שהיא באונס ואפי׳ כדרכה היא עינוי כדאמר גבי אונס את אשת אחיו ענה ואעפ״י שהיא כדרכ׳ קורא אותה עינוי וכל שכיבה שהיא ברצון אפי׳ שלא כדרכה לא יקרא עינוי כי שתי משכבות יש לה.
ויענה – רמז שהיתה אנוסה. ומה שאמרו חוץ מזה {הוא} דרש, לא פירוש1.
1. צד. כפי הנראה הכוונה למדרשם ז״ל המובא בפירש״י ש׳וישכב אותה׳ היינו כדרכה, ו׳ויענה׳ היינו שלא כדרכה. ונראה שגם הראב״ע נתכוון להוציא מפירוש זה בכותבו: ׳ויענה – כדרכה בעבור היותה בתולה׳, והרמב״ן פירש כדברי רבנו וכתב שכל ביאת אונס תקרא עינוי [ולכאורה המחלוקת בין ראב״ע ורמב״ן, האם מדובר בצער ביאה דבתולה או בצער מיוחד לביאת אונס, היא מחלוקת תנאים בכתובות לט. ששם נחלקו חכמים על ר״ש שאמר אונס אינו משלם את הצער מפני שסופה להצטער תחת בעלה, ע״ש ודו״ק].
ובשמואל ב׳ (יג:יד) כתיב נמי כהאי לישנא אצל אמנון ותמר, אבל שם נאמר תחילה ׳ויענה׳ ואח״כ ׳וישכב אתה׳, וזה מורה כפירוש המלבי״ם שם שויענה היינו בביאה שלא כדרכה ע״ש.
וישכב אותה ויענהוישכב – כדרכה. ויענה – שלא כדרכה. לשון רבינו שלמה.
אבל ר׳ אברהם אמר: ויענה – בעבור היותה בתולה. ואין צרך, כי כל ביאה באונס תקרא ענוי. וכן: לא תתעמר בהא תחת אשר עניתה (דברים כ״א:י״ד), וכן: ואת פילגשי ענו ותמות (שופטים כ׳:ה׳). ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ לספר בשבחה.
א. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 חסר: ״לא תתעמר בה״.
AND HE LAY WITH HER, AND HE AFFLICTED HER. He lay with her in natural gratification; and he afflicted her unnaturally. This is Rashi's language. But Rabbi Abraham ibn Ezra said: And he afflicted her naturally because she was a maiden.⁠" But there is no need for this for all forced sexual connection is called "affliction.⁠" Likewise, Thou shalt not deal with her as a slave, because thou hast afflicted her.⁠1 And so also: And my concubine they afflicted, and she is dead.⁠2 Scripture thus tells — in Dinah's praise — that she was forced, and she did not consent to the prince of the country.
1. Deuteronomy 21:14.
2. Judges 20:5.
וישכב אותה ויענה – פירש״י וישכב כדרכה ויענה שלא כדרכה. ור׳ אברהם כתב בשביל שהיתה בתולה קורא עינוי. והרמב״ן כתב אין צריך כל זה כי כל ביאת אונס קורא עינוי הכא הקדים שכיבה לענוי ובתמר כתיב ויענה וישכב אותה.
וי״מ: שדינה נתפתת תחלה אבל תמר לא נתפתת לכך הקדים ענוי לשכיבה:
וישכב אותה ויענה, "he slept with her and subsequently abused her.⁠" According to Rashi the word וישכב describes normal intercourse, whereas the word ויענה describes a more perverted method of sexual intercourse.
Ibn Ezra understands the word ויענה as describing the pain involved in her having intercourse as she had been a virgin.
Nachmanides writes that there is no need for all these explanations, seeing that any intercourse in which the woman is being raped is described in the Bible as עינוי, i.e. that is the meaning of the word ויעניה. In this instance, intercourse by mutual consent appears to have preceded the rape. The opposite was the case in the rape of Tamar by her half-brother Amnon. (Samuel II 13). There the rape is mentioned before the sexual intercourse. Some commentators suggest that Dinah had first been seduced, whereas Amnon never bothered to seduce Tamar.
וירא אותה שכם בן חמור – תימה למה הוצרך לפרסם קלקולה של בת יעקב אלא מגיד לך הכתוב שבחו אע״פ שהיה נשיא ואביו נשיא מתכבד היה להדבק ביעקב.
וישכב אותה ויענה – פר״ש ויענה שלא כדרכה. ותימה שהרי ב׳ משכבות יש לאשה דכתיב (ויקרא י״ח כ״ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, אלמא דשני משכבות יש לה, ומה עינוי יש בכאן. וי״ל כל שכיבה [ש]⁠היא באונס, ואפי׳ כדרכה היא עינוי כדאמר גבי אונס (את אשת אחיו ענה) [אשר ענה את אשת רעהו] (דברים כ״ב כ״ד), ואע״פ שהיא כדרכה קורא אותה ענוי, וכל שכיבה שהיא ברצון, אפי׳ שלא כדרכה לא יקרא ענוי, כי שתי משכבות יש לה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַיְעַנֶּהָ – אפשר שבא עליה שלא כדרכה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ, ה); וזה, כי אנשי המקומות ההם היו מתגאלים מאד בעריות. או אפשר שיהיה העינוי להיותה בתולה, כמו שאמר בנערה המאורסה: ׳על דבר אשר עִנָּה את אשת רעהו׳ (דברים כב, כד), ובאונס נערה בתולה אמר: ׳תחת אשר עִנָּהּ׳ (דברים כב, כט).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ – לכבודו של יעקב אבינו ייחס אותו כן.
ויקח אותה וישכב אותה ויענה – [ב] הגיד הכתוב שלש פעולות אלו למה שהם שלשה גנאים מתחלפים הנופלים בדבר זה:
האחד הוא הקלון המגיע אל אביה ואל אחיה ולכל משפחתה בהלקח מאתם נערה זו בלא רשותם ואפילו לשם נישואים.
והשני הפגם שמגיע אל הנערה עצמה במה שנפגמה מהיות עוד עליה חן הבתולות.
והשלישי הצער המגיע לה במה שהוכרחה שלא כרצונה.
ומטעם הראשון חייבה תורה האונס בדמי הבושת, מטעם השני בדמי פגם, ומטעם השלישי חייבה תורה בצער (כתובות ל״ט.).
ועל הראשון אמר [ב] ויקח אותה כי הלקיחה לבדה בלא רשות והסכמת אביה וקרוביה היא אשמה רבה וקלון אליהם, ועל השני אמר וישכב אותה שכיון ששכבה תשאר פגומה ושנואה, ועל השלישי אמר ויענה והוא מבואר.
אבל אמר הכתוב וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ להגיד שלהיותו בן נשיא הארץ בחזקה עשה זה ולא חשש למי שבא עם דינה ולא יירא מיעקב ובניו.
ואמנם אמרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה. כבר ראית מה שפי׳ רש״י ששכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה והוא מגונה מאד ואיך ידבר בעשותו הנבלה הזאת. והראב״ע פירש שהיתה בתולה אמר בה ויענה ובעבור היות הענוי טבעי הרי הוא בכלל וישכב ולמה יזכרהו הכתוב ואין בו צורך אבל אמתת הדבר ששכם עשה שלש רעות האחד ויקח אותה שלקחה בחזקה בהיותה עוברת בשוק והכניסה לביתו באונס וזה מגונה שאף שיקחה לשם נשואין לא היה ראוי ללקחה באונס. והשנית וישכב אותה וחלל בתוליה. והשלישית ויענה שלא שכב עמה ברצונה כי אם באונס ובצער גדול ועל זה נאמר באחרונה ויענה. ואולי אמר ויענה לפי שהמשגל מענג בטבע ואף שתהיה תחלתו באונס הנה יהיה סופו ברצון על כל פנים להיותו תענוג טבעי וכבר זכרו בגמרא כי באת אשה לפני רבי ואמרה לו נבעלתי באונס והיה לפי שיהיה סבור רבי שהאונס תחלה וסוף שאל אותה אם התענגה בבעילה ההיא כי לא תהיה אנוסה לפי זה ותהיה אסורה לבעלה והשיבתו שאם בא אדם ונתן לתוך פיו ביום הכפורים דבש באונס האם ימתק לחכו. וזה ראיה התענוג הטבעי לא יוסר עם האונס אשר הוא בבחינות הרצון ולכן הגיד הכתוב שבח דינה שעל גודל צערה נמנע ממנה התענוג הטבעי בפועל המשגל וזהו מה שרצה באמרו ויענה שגודל הצער המיוחס לכח הרצוני העיק נפשה מהתענג החוש במושגו הטבעי וכל זה מורה על היות דינה נקיה מעון הזה ולולי זה אין ספק שאחיה הורגים אותה ביום בואם על החללי׳ כשמצאוה בבית שכם והיו נדונים הנואף והנואפת אלא שנתברר אצלם היותה אנוסה בהחלט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] וירא אותה שכם בן חמור
[1] נזיר פרק רביעי דף כג ע״א (נזיר כג.)
[2] סנהדרין פרק שמיני דף ע ע״א (סנהדרין ע.)
[3] הוריות פרק שלישי דף י ע״ב (הוריות י:)
[ב] ויקח אותה וישכב אתה ויענה
[1] יומא פרק שמיני דף עז ע״ב (יומא עז:)
נשיא הארץ – פירוש ובזה צעקה הנערה ואין מושיע לה.
וישכב אותה וגו׳ – יתבאר על דרך אומרם ז״ל (הוריות י:) במעשה יעל שהנאתם של רשעים צער הוא אצל הצדיקים, והוא אומרו וישכב אותה הגם ששכב אותה כדרך איש ואשה ומן הטבע שתהנה האשה אף על פי כן לא מלבד שלא נהנית אלא אדרבא ענוי היה לה, והוא אומרו ויענה, והיו הדברים נכרים בה שאין חפצה בו והוצרך לדבר על לבה דכתיב וידבר על לב וגו׳.
נשיא הארץ, the prince of the land, etc. Shechem's position in the community was the reason that no one came to Dinah's assistance when she cried for help against being raped.
וישכב אותה ויעניה. He slept with her by forcing her. We must understand the sequence of how the Torah reports what happened [not "he forced her and slept with her,⁠" Ed.] in light of a statement in Horiyot 10 where the encounter between Yael and Siserah is described. The Talmud says that when the wicked derive physical pleasure this is a source of pain for the righteous. The Torah therefore tells us that although Shechem slept with Dinah in a perfectly natural way, not subjecting her to painful perversions, Dinah felt tortured instead of enjoying the experience. Her distaste of Shechem is obvious; this is why Shechem had to expend so much effort by "speaking to her heart.⁠"
וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ – הכתוב סתום אם חמור, או שכם, נשיא הארץ. ובפסוק ״ולשם יולד וגו׳ אחי יפת הגדול״1 בארנו בשם הרמב״ן ז״ל שהתאר בכל מקום למדובר לו כמו ״ישעיה בן אמוץ הנביא״,⁠2 ״חנניה בן עזור הנביא״,⁠3 ״לחובב בן רעואל המדיני חותן משה״.⁠4 ואם כן גם כאן ״נשיא הארץ״ תאר לשכם. ויראה שהיה חמור איש עשיר ושליט בשכם, ומכל בניו הקים בנו שכם על כל אחיו להיות נשיא הארץ. וזהו שאמר ״והוא נכבד מכל בית אביו״.⁠5 ולכבוד בית יעקב נכתב כי הנכבד בכל העיר לא מצא בכל בנות עירו אשה טובה ומשכלת כדינה. כי אילו היתה אחרת כמותה או טובה ממנה לא היו6 ממאנים לתתה לו, כי הוא נשיא הארץ. וזהו ״וירא אותה״ כמו ״ויראו אותה שרי פרעה״,⁠7 ושם בארנו שראו מעלתה וגדולת נפשה. וכן ״וירא אותה שכם בן חמור״. ולהודיענו שעם כל מעלת האיש הזה, לא נשמעה לו דינה והוצרך לענותה וכמו שיתבאר.
ויקח אותה – כמו ״קח לך את יהושע בן נון״,⁠8 השתדל עמה בדברים לבקש קרבתה, והגיד לה שיש לו אחיות טובות, ושתבוא לבית אביו לראות פניהן. וכשבאה לביתו עשה מה שעשה.
וישכב אותה וַיְעַנֶּהָ – פירש רש״י ז״ל ״וישכב אותה כדרכה, ויענה שלא כדרכה״. וראב״ע ז״ל פירש ״ויענה כדרכה, בעבור היותה בתולה״. ולדעתי יש הבדל בין כאב ובין ענוי. לשון ״כאב״ נופל על צער חלי ומכה כמו ״כי הוא יכאיב ויחבש״,⁠9 ״כי גדל הכאב מאד״10 וכיוצא. ו״עִנּוּי״ אינו נופל אלא על השפלת גאון וגובה לב, או השפלת הכבוד הנטוע בלב כל אדם. פעם ע״י עונש מכאובות, ופעם על ידי בזיון, או לדבר [אליו] קשות וכמו שבארנו בפירש ״וַתְּעֲנֶהָ שרי״11 שהעבידה בדרך שפלות גם דברה אתה קשות להכניע גובה לבבה, בעבור שהקלה גבירתה בעיניה. ואילו נכתב כאן על המשכב שלא כדרכה או על הבתולים, לא היה נופל על זה ״ויענה״. אבל הכתוב מעיד כי המשכב ששכב עמה לא היה להנאתה כי לא רצתה להשמע לו לחלל כבודה במשכב ערל וטמא. לכן כתוב ״ויענה״ שהיתה לה לענוי נפש וחלול כבודה. ולכן תמצא לשון זה בכל מקום על המשכב באונס כמו ״ולו תהיה לאשה תחת אשר עִנָּהּ״,⁠12 ״על דבר אשר ענה את תמר״,⁠13 ״לא תתעמר בה תחת אשר עניתה״,⁠14 ״נשים בציון ענו״,⁠15 ״ואת פילגשי ענו ותמות״,⁠16 ״טמאת הנדה ענו בך״17 כולם על חלול כבוד שלא ברצון. ואל יקשה בעיניך הכתוב על הנערה המאורסה ״ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו״18 שכבר פירש רמב״ן ז״ל שם דברים. וכשיזכנו השם לפרשו נדבר עליו. וכן כל ״ענוי״ בשאר דברים כולם על הכנעת נפש כמו ״ועניתם את נפשותיכם״,⁠19 יקרא צום יום זה ״ענוי״ בעבור שנצטוה להכנעת נפש ולהשפילה לפני השם, וכן כולם. ויתבארו בעז״ה במקומם. לא על פצע ושבר שאין בו חלול כבוד והכנעת נפש. וכן כאן העיד שבשכבו עמה ענה אותה בעל כרחה.
1. בראשית י, כא.
2. ישעיה א, א.
3. ירמיה כח, א.
4. במדבר י, כט.
5. בראשית לד, יט.
6. לא היו הורי הנערה ממאנים...
7. בראשית יב, טו.
8. במדבר כז, יח.
9. איוב ה, יח.
10. שם ב, יג.
11. בראשית טז, ו.
12. דברים ב, כט.
13. שמו״ב יג, כב.
14. דברים כא, יד.
15. איכה ה, יא.
16. שופטים כ, ה.
17. יחזקאל כב, י.
18. דברים כב, כד.
19. ויקרא טז, לא.
ויענה – גם במפותה יאמר כן1, על דבר אשר ענה וגו׳2 (דברים כ״ב:כ״ד), בנערה מאורשה הנסקלת3.
1. רש״י, ושאר המפרשים עמלים לפרש שיש כאן שתי דברים, שכיבה, ועוד יותר, עינוי. הרכסים לבקעה מפרש שהכל אחת, השכיבה עצמה, אפילו כדרכה וברצון, קרויה ״עינוי״.
2. ספורנו דברים כ״ב:כ״ד ״הענה והשפיל אותה מכשרותה, ופסל אותה מהיותה עוד ראויה לבעלה״, אור החיים כאן ״והוא אומרו ויענה, והיו הדברים נכרים בה שאין חפצה בו והוצרך לדבר על לבה דכתיב וידבר על לב וגו׳⁠ ⁠⁠״.
3. ראה רמב״ן דברים כ״ב:כ״ג.
נשיא הארץ – יתכן ששב אל שכם שגם הוא היה לראש על אנשי העיר כאביו, וכן משמע לקמן ששניהם דברו אל אנשי העיר, ושם כתוב וישמעו אל חמור ואל שכם בנו (פסוק כ״ד), מכאן ששניהם נשיאים היו:
ויקח אתה – בעל כרחה כי לא אמר הכתוב ויקח אותה לאשה, כמו שכתוב אח״כ קח לי וכו׳ לאשה:
ויענה – לפי שהיתה הלקיחה באונס קראה הכתוב ענוי, וסיפר בשבחה שלא נתרצית לו אעפ״י שהיה נשיא הארץ:
וישכב אותה – אותה כמו עמה, עיין ישעיה י״ג ט״ז.
ויענה – שכב אותה בעינוי, כלומר שלא ברצונה.
נשיא הארץ – כנראה ששכם הבן, הוא זה שהיה נשיא הארץ; סוף כל סוף העיר נקראת על שמו. הוא היה ״בעל האחוזה״, ויושבי המקום היו כולם תלויים בו. לולא זאת, אי אפשר היה להבין את הסכמתם הכנועה שבאה מאוחר יותר.
וירא אתה – בל תאמר שנכנסה עמו בדברי עגבים, כי ראה אותה בפעם הראשון, ויקח אתה, ביד חזקה ואין מציל מידו, כי היה נשיא הארץ, והיה חטאו משולש. א] ויקח אתה ביד חזקה וזה גזל גמור. ב] וישכב אתה, ובזה טמא אותה, אחר שהוא ערל ג] ויענה, כי לא נתרצית והיה אונס אצלה ונחשב לה לענוי, ובזה היה גזל גם נגדה.
Nor should one say that she had already entered into promiscuous relationship with Shekhem, as in fact he saw her for the first time and abducted her by force. Nor could one rescue her from him, since he was the prince of the land. Accordingly, his guilt was three-fold. He abducted her by force — and that is unmitigated robbery; and lay with her, defiling her, since he was uncircumcised; sadistically: as she did not yield to him, it was rape, considered as inflicting torture upon her, which means that he was also guilty of robbery against her private person.
ויקח אתה: לביתו וחדרו.
וישכב אתה: כבר נתבאר בספר ויקרא (טו,לג)1 דבכל מקום דכתיב בשכיבת אשה לשון ״אותה״ משמעו באונס, וברצון כתיב ״עמה״2, אם לא שיש לזה איזה דרש, והכי נמי כתיב ״אותה״ שהיה באונס.
ויענה: אי אפשר לפרש – באונס כמו שכתב הרמב״ן, והוכיח מלשון דכתיב בתמר ״ויענה וישכב אותה״ (שמואל ב יג,יד)3, אבל אינו דומה, דשם כתיב תחילה ״ויענה״ משמע דעינה בתפיסתה4 ואח״כ שכבה, משא״כ הכא כתיב להיפך5. אלא כדאיתא ביומא (עז,ב) ״ויענה״ – ׳מביאות אחרות׳, ופירש רש״י ׳שלא כדרכה׳6. ובאמת הכי איתא במדרש רבה (פ,ה). אבל בכוונת הגמרא קשה לפרש הכי7, דא״כ לימא ׳ויענה – שלא כדרכה׳8, ותו, הא בקידושין (כב,ב) איתא – מי נימא דשכיבה שלא כדרכה אין לה הנאה ג״כ, ואם יש לה הנאה אינו עינוי {ופירוש רש״י שם9 שמנע ממנה עונתה10 ודאי דוחק, שהרי עמדה אצלו זמן קטן.}
אלא הכי פירושו11, דדינה חשבה דבמה שנבעלה בזנות מערל שוב לא יהיה לה בעל כהגון לה לעולם, וכדאיתא במדרש רבה (פ,יא) שצעקה ואני אנה אוליך את חרפתי, עד שנשבע לה שמעון שהוא נוטלה. והיינו ׳ויענה מביאות אחרות׳ שנצטערה שלא תבעל עוד12. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (כב,כד)13 ג״כ בזו הכוונה.
1. וכן בקדמת העמק (ט׳), ולעיל יט,לג.
2. וההסבר פשוט, כי ״עם״ לעומת ״את״ מסמל ע״פ פרשנות רבינו שיוויון ובאותה דעה וכו׳ (שיטה הידועה כשיטת הגר״א – אצל בלעם, ״וילך עם שרי מואב״ לעומת ״קום לך אתם״).
3. אין הוכחה זו מופיעה ברמב״ן לפנינו. אלא הוכיח מ״לא תתעמר בה תחת אשר עניתה״ (דברים כא,יד), וכן ״ואת פלגשי עינו ותמת״ (שופטים כ,ה).
4. ללא קשר לשכיבתה. (אך יש לדחות, כי שם כתוב ״ויחזק ממנה ויענה״, א״כ תפיסתה כבר הוזכרה).
5. רבינו גם יכול היה לטעון נגד הרמב״ן ע״פ דבריו הקודמים (של רבינו), שהרי ׳לשכב את׳ משמעותו באונס, א״כ כבר הוזכר האונס, ומדוע לחזור פעם נוספת ״ויענה״.
6. ז״ל רש״י: שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו. ואני שמעתי ׳שעינה מביאות אחרות׳ – שבא עליה שלא כדרכה. וקשיא לי, א״כ... ועוד, ׳שעינה בביאות אחרות׳ מיבעי ליה עכ״ל. משמע מרש״י בפירושו לגמרא שדחה דעה זו, אך בפסוקנו כאן הביא פירוש זה ״ויענה״ – שלא כדרכה, ועיין בנחלת יעקב (לר״י סלניק) שעמד על תופעה זו (וגדול מפרשי רש״י, הרא״ם, העיר בכמה מקומות, ובעקבותיו גם הגור אריה, כי רש״י על התורה ׳ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא׳ לחוד, ורש״י בפירוש הגמרא לחוד, ולא תמיד קרב זה אל זה – הערת אאמו״ר).
7. מלבד טענותיו של רש״י עצמו.
8. מדוע חז״ל נקטו לשון ׳מביאות אחרות׳ כשניתן לומר לשון פשוטה ומורגלת בחז״ל ׳שלא כדרכה׳.
9. בפירושו הראשון (עיין הערה 21).
10. כפירוש החזקוני בפסוק ״אם תענה את בנותי״ (לעיל לא,נ), כלומר, למנוע מהן מצות ׳עונה׳, כמו ׳לשרש׳ – לעקור מן השורש (לעומת ׳להשריש׳) – הערת אאמו״ר.
11. פירוש דברי הגמרא ׳שעינה מביאות אחרות׳. וכך גם פירש רבינו שם בפירושו ׳מרומי שדה׳.
12. ונלע״ד דוחק בכוונת הגמרא.
13. עה״פ ״ואת האיש על דבר אשר עינה את אשת רעהו״.
החוי – כאן בא הכינוי חוי רק לגבי חמור, ואין זה מבטל איפוא את האפשרות שאנשי שכם מבני האמורי היו, ואין איפוא סתירה מכאן לאמור להלן מ״ח:כ״ב, אם אמנם שם הכוונה לשכם העיר. ברם, כבר הערנו ששם פירוש ״שכם״ הוא — חלק,⁠1 — ולא שייך איפוא כלל לענין זה.
ויקח אתה – פירוש — לביתו, וכפי שנראה מפסוק כו.
וישכב אתה – יחסת⁠־את; השווה הקרי בדברים כ״ח:ל׳, וכן להלן כ״ו:י׳ ול״ה:כ״ב.
ויענה – השווה דברים כ״א:י״ד, שופטים כ׳:ה׳ ועוד. בשמואל ב י״ג:י״ד סדר הפעלים הפוך — ״ויענה וישכב אתה״.
1. ראה הערה 18 בפרק לג, בסוף (המ׳).
ויענה – מהו ויענה – שעינה אותה מביאות אחרות.⁠1 (יומא ע״ז:)
1. פירש״י שלא בא אליה בעונתה בשעה שנתאוית לו או שבא עליה שלא כדרכה, עכ״ל, ומה שלא פרשו חז״ל בפשיטות ויענה שאנסה שלא לרצונה, שעל זה יונח לשון ענוי כמו תחת אשר ענה את אשת רעהו (פ׳ תצא), י״ל ע״פ המבואר במ״ר בפרשה כאן בפסוק ויקחו את דינה ויצאו (פ׳ כ״ו) גוררין בה ויוצאין, והיינו שלא יצאה ברצון מבית שכם, א״כ מבואר שלא נאנסה על כרחה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת⁠־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙א אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל⁠־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃
His soul clung to Dinah, the daughter of Yaakov, and he loved the young lady1 and spoke to the young lady's heart.⁠2
1. young lady | הַנַּעֲרָ – In several places the term "נערה" appears to refer to a woman of marriageable age (see its usage throughout Bereshit 24, Devarim 22 and Shofetim 19). However, if Dinah was born in the fourteenth year of Yaakov's sojourn in Charan, as implied by a simple reading of the verses, she would be only seven or eight at the time this story. For discussion, see Ages of Yaakov's Children.
2. spoke to the young lady's heart | וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ – The idiom might refer to speaking tenderly or comfortingly to another (Ibn Ezra), and is in fact often paired with the word "נחם", to comfort (see Bereshit 50:21, Rut 2:13, and Yeshayahu 40:2). Alternatively, it might refer to appeasement (R. D"Z Hoffmann) or encouragement (see Divrei HaYamim II 32:6-7).
א. וַיֶּֽאֱהַב֙ =ל,ש,ק3,ו (געיה קלה באות יו״ד); אין געיה כבדה סדירה באות וי״ו לפי ב״א ע״פ חלק מהגרסאות של ספר החילופים, וגרסת ק3 מראה שזוהי הגרסה הנכונה לחילוף זה. וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• ל1=וַיֶּאֱהַב֙ (אין געיה)
• ל3=וַֽיֶּאֱהַב֙ (געיה כבדה באות וי״ו כשיטת ב״נ)
• דפוסים וקורן=וַֽיֶּֽאֱהַב֙ (שתי געיות)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייהדר זקניםמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[יב] 1ותדבק נפשו - ויאהב - וידבר, אמר רשב״ל בג׳ לשונות של חבה חיבב הקב״ה את ישראל בדבוקה בחשיקה ובחפיצה, בדבוקה ואתם הדביקים בה׳ (דברים ד׳:ד׳). בחשיקה חשק ה׳ בכם (דברים ז׳:ז׳) בחפיצה כי תהיו אתם ארץ חפץ (מלאכי ג׳:י״ב), ואנו למדין אותן מפרשתו של אותו רשע, בדביקה ותדבק נפשו, בחשיקה שכם בני חשקה נפשו בבתכם (בראשית ל״ד:ח׳), בחפיצה כי חפץ בבת יעקב (בראשית ל״ד:י״ט), כו׳ ר׳ אבא בן אלישיב מוסיף אף תריין באהבה ובדיבור ואנו למדים מפרשתו של רשע הזה באהבה ויאהב את הנערה בדיבור וידבר על לב הנערה. (בראשית רבה פ)
[יג] 2הנער כל נערה שבמקרא הכתובים חסרים ה׳ בידוע שלא הניעו לשנות נעורים, וכל שנכתבה מלא ה׳, בידוע שמלאו לה ימי נעוריה והיא בכלל בוגרת. (שכ״ט)
[יד] 3וידבר על לב הנער, וכי יש לך אדם שמדבר על הלב, אלא דברים שמושכים את הלב אמר לה אביך בשביל שדה אחת ראי כמה בזבז וכמה ממון הכריע, אני שיש לי ליתן לך כמה נטעים וכמה שדות בית זרע על אחת כמה וכמה. (בראשית רבה פ)
1. מדרש תהלים מזמור כב. אות כב. ובתנ״י וישלח כ. כתיב בישראל חשק ה׳ בכם ויבחר בכם (דברים ז, ו) וכתיב ויאהב את הנערה ואין אתה יודע מה היתה האהבה [אלא ממה שנתן נפשו עליה את יודע מה היתה האהבה], הקב״ה שאמר לישראל אהבתי אתכם (מלאכי א, ב) על אחת כמה וכמה, אמר ר׳ אבהו נלמד מליחה סרוחה כתיב בשכם ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וכתיב בישראל ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום, (דברים ד, ד). ועי׳ בכד הקמח ערך אהבה מ״ש מענין זה.
2. ראה לק׳ אות טו. וכתובות מ: ובשכ״ט את הילדה לימד שלא הגיעה לימי נערות, וזה בנין לכל נערה שבמקרא הנכתבות חסרות ה׳ שאינה מגעת עדיין לימי נערות כו׳ הרי לדינה שמונה שנה וחצי. וראה לעיל פכ״ד אות קיז. ר. בבאור. ובכת״י רמזי התורה לר״י ויאהב את הנער חסר ה״י רמז עשתה כמו נער זכר כך יצאה לחוץ, וראה בסנהדרין עג. ולנערה לא תעשה דבר נער (כתיב) זה זכור.
3. ראה בתיב״ע ומליל פיוסין. וי״ג באונקלוס ומליל תנחומין על ליבא. ובקה״ר א. טז. הלב משתדל שנאמר (בראשית לד) וידבר על לב הנערה. ובכת״י ילקוט אור האפלה וידבר על לב הנערה, אמר לה אביך קנה מקום אהל במאה קשיטה, ואני ראי כמה לי עיירות, כמה לי מדינות, כמה לי כפרים. ובשכ״ט גורס וידבר על לב הנערה, מה אמר לה, אביך נתן לי מאה קשיטה בשדה אחת, אני אתן לך כמה שדות וכמה כרמים. וראה לעיל פל״ג אות סז.
וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וּרְחֵים יָת עוּלֵימְתָא וּמַלִּיל עַל לִבַּהּ דְּעוּלֵימְתָא.
He desired Dinah, the daughter of Yaakov, and he loved the maiden. He spoke to the maiden’s heart.

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה
וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וּרְחֵים יַת עוּלֵימְתָא וּמַלִּי (ח״נ: וּמַלֵּיל, : וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין) עַל לִיבַּהּ דְּעוּלֵימְתָא
דינה מאסה בשכם
א. מדוע תרגם ״וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה״ כלשון רצון ״וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ בְּדִינָה״, ולא כתרגומו הקבוע בלשון דביקה, כגון ״ודבק באשתו״ (בראשית ב כד) ״וְיִדְבַּק בְּאִתְּתֵיהּ״, ״ולא ידבק בידך מאומה״ (דברים יג יח) ״וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִידָּעַם״?⁠1 אולי בכך הביע את סלידתה של דינה משכם; מכיוון שדיבוק הנפש הוא ביטוי להתקשרות הנפשות, עלול התרגום בלשון דיבוק להִשמע כהדדיות, כאילו שגם נפש דינה דבקה בשכם ורצתה בו כבמדרש.⁠2 לכן תרגם ״וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ״ לציין שנפשו בלבד רצתה אותה אך נפשה מאסה בו.⁠3
וַיְדַבֵּר – וּמַלֵּיל או וּמַלִּי?
ב. ״וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה״. התרגום המילולי הוא ״וּמַלֵּיל״, אבל בנוסחי תימן ״וּמַלִּי עַל לִיבַּהּ דְּעוּלֵימְתָא״. והטעם: ״דקשיא ליה לאונקלוס תיבת וידבר שהוא לשון קשה, וזהו הפך המכוון שלפייסה היה צריך. לכן תרגם אחר כוונת הענין, וּמַלִּי, לומר שמילא על לבה דברי פיוס וריצוי. וכן תפרש דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם (ישעיהו מ ב), דמתרגמינן מַלּוֹ תַּנְחוּמִין ולא מתרגם מַלִּילוּ״.⁠4
שני הנוסחים מתועדים בהערות המסורה לאונקלוס: האחת ״וּמַלִּי ב׳ באוריתא: וַיִּסְגֹּר בשר (בראשית ב כא), וידבר על לב הנערה״ מקיימת נוסח וּמַלִּי. אבל בהערה אחרת נרשם: ״וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִיבַּהּ דְּעוּלֵימְתָא״.⁠5
1. דָּבַק במשמעו המילולי, עניינו נִצְמַד, נֶאֱחַז כגון ״כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ״ (ירמיהו יג יא), ״דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא״ (איכה ד ד). ובהשאלה בא דָּבַק גם במשמע הִתְחַבֵּר, הִתְקַשֵּׁר בקשר אמיץ כגון ״וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ״ (רות א יד), או גם במשמע תָּקַף, הִשִּׂיג כגון ״וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו״ (שמואל א לא כ). אונקלוס מתרגם בלשון דביקה גם דָּבַק בהוראותיו המושאלות כגון ״וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בהר הגלעד״ (בראשית לא כג) ״וְאַדְבֵּיק יָתֵיהּ בְּטוּרָא דְּגִלְעָד״, ״כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל״ (במדבר לו ז) ״אֲרֵי גְּבַר בְּאַחְסָנַת שִׁבְטָא דַּאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, ״ולא ידבק בידך מאומה״ (דברים יג יח) ״וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִידָּעַם״.
2. ב״ר פרשה פ יא: ״ויקחו את דינה, ר׳ יודן אמר גוררין בה ויוצאין, א״ר הונא הנבעלת לערל קשה לפרוש״.
3. שמעתי מהרה״ג אביגדר נבנצל. וקרוב לזה כתב המלבי״ם. עוד לתרגומי ״דבק״ ראה ״פן תדבקני הרעה״ (בראשית יט יט) ״דִּלְמָא תְעָרְעִינַנִי בִּשְׁתָּא״.
4. ״חלק הדקדוק״. ויא״ר הקשה למה לא תרגם גם ״וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם״ (בראשית נ כא) ״וּמַלִי״, והרי גם שם הוא לשון תנחומים? ותירץ ״מרפא לשון״ שאולי לשון זה מיוחד לפיתוי אשה. ועוד, שם נאמר וַיְנַחֵם אוֹתָם ואין צורך ל״וּמַלִי״. וכעין זה ב״באורי אונקלוס״.
5. קליין, מסורה, עמ׳ 77.
ואתרעיית נפשה בדינה ברת יעקב ורחם ית רביתאא ומליל עם לבה (ו){ד}⁠רביתהב מלל דשלם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רביתא״) גם נוסח חילופי: ״טליתא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומליל עם לבה (ו){ד}⁠רביתה״) גם נוסח חילופי: ״מילין דשלם על לבה דטליתא״.
ואתרעיית נפשיה בדינה ברת יעקב ורחים ית ריבא ומליל פייוסין על ליבה דריבה.
And his soul delighted in Dinah the daughter of Jacob; and he loved the girl, and spoke kindly to the heart of the girl.
(ג-ח) כתיב בישראל חשק ה׳ בכם ויבחר בכם (שם ז׳:ז׳), וכתיב ויאהב את הנערה (בראשית ל״ד:ג׳), ואין אתה יודע מה היתה האהבה, [אלא ממה שנתן נפשו עליה את יודע מה היתה אהבה], הקב״ה שאמר לישראל אהבתי אתכם (מלאכי א׳:ב׳), על אחת כמה וכמה, חשק ה׳ בכם, אין אתה יודע מה, אלא אנו למדין משכם, שנאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם (בראשית ל״ד:ח׳), אמר ר׳ אבהו נלמד מליחה סרוחה, כתב בשכם ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, וכתיב בישראל ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד׳:ד׳).
ותעלקת נפסה בהא ואחבהא ודאראהא.
ונקשרה נפשו בה ואהב אותה והתרצה אליה1.
1. הפועל ״דארא״ בערבית משמעו לנהוג ברכות, להתנהג בעדינות, לפייס, לרצות. הבניין השלישי מוסיף משמעות של הדדיות או מאמץ מתמשך בפעולה, כך שיש כאן דגש על המאמץ המתמשך של שכם לרצות את דינה או להשיג את אהדתה.
וידבר על לב הנער – דברים המתיישבים על הלב: אביך, בחלקת שדה קטנה, ראי כמה ממון בזבז – מאה קשיטה. אני אשאך, ותקני כל העיר וכל שדותיה.
על לב הנערה [AND SPOKE] LOVINGLY TO THE DAMSEL – (literally, he spoke to the heart of the maiden) words that would appeal to her heart: See how much money your father has lavished for a small plot of field. I will marry you and you will then possess the city and all its fields (Bereshit Rabbah 80:7).
ותדבק נפשו בדינה1ה׳ לשונות של חיבה כתוב בפרשה. ותדבק. ויאהב. וידבר. חשקה נפשי. כי חפץ בבת יעקב. וכולם מצאנו על ישראל. ואתם הדבקים בה׳ (דברים ד׳:ד׳). חשק ה׳ בכם (שם ז׳:ז׳). ארץ חפץ (מלאכי ג׳:י״ב). אהבתי אתכם (שם א׳:ב׳). דברו על לב ירושלים (ישעיה מ׳:ב׳). ללמדך חיבת הקב״ה על ישראל.
וידבר על לב הנערה2מה אמר לה. אביך נתן לי מאה קשיטה בשדה אחת. אני אתן לך כמה שדות וכמה כרמים.
1. ה׳ לשונות של חיבה. ב״ר וילקוט שם. ושו״ט מזמור כ״ב.
2. מה אמר לה. ב״ר וילקוט ורש״י עה״ת.
ותדבק נפשו בדינה בת יעקב – שנקשרה חיבתה בנפשו:
ויאהב את הנערה – כדי לקחתה לו לאשה:
וידבר על לב הנערה – מה דיבר על לבה, אמר אביך נתן לי מאה קשיטה בחלקת שדה אחת, ואני נותן לך מתנה כמה שדות וכרמים. מפרשתו של אותו רשע אנו למדין שחמש לשונות של חיבה הן, ותדבק נפשו, ויאהב את הנערה, וידבר על לב הנערה, חשקה נפשו, כי חפץ בבת יעקב, אמר ריש לקיש בשלשה לשונות הללו חיבב הקב״ה את ישראל. בדביקה, שנאמר ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם (דברים ד ד). בחשיקה, דכתיב רק [באבותיך] חשק ה׳ (שם י טו). בחפיצה, שנאמר כי חפץ ה׳ בך (ישעיה סב ד):
ר׳ יוסי מוסיף אף אהבה ודיבור, אהבה דכתיב אהבתי אתכם אמר ה׳ (מלאכי א ב), בדבור דכתיב דברו על לב ירושלים (ישעי׳ מ ב). כל נערה שבמקרא הכתובים חסירים ה׳, בידוע שלא הגיעו לשנות נעורים, וכל שנכתבה מלא ה׳, בידוע שמלאו לה ימי נעוריה, והיא בכלל בוגרות:
וידבר על לב הנער – שדבר לה דברים רכים וניחומים.
AND SPOKE COMFORTINGLY UNTO THE DAMSEL. He spoke tenderly and comfortingly to her.
ותדבקבת יעקב – דבקה נפשו בה בעבור יפיה ועוד שהיתה בת אדם גדול ונכבד.
וידבר על לב הנערה – בעבור שענה, דבר על לבה שלא יחר לה, וכי הוא ישאנה לאשה, והוא נשיא הארץ.
ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, his soul felt a strong attachment to her on account of her beauty as well as on account of the fact that she was the daughter of an outstanding personality, Yaakov.
וידבר על לב הנערה, seeing that he had caused her pain, he now did his best to soothe her feelings as he was intent of marrying her and needed her consent. He hoped that his being the crown prince would help sway her opinion in his favour.
ותדבק נפשו – היפך מצב אמנון עם תמר1.
וידבר על לב הנערה – להקל {לה} מה שאירע, ונגד העינוי שקדם2.
1. צה. ששם (שמואל ב ג:טו) נאמר: ׳וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שְׂנֵאָהּ מאהבה אשר אֲהֵבָהּ ויאמר לה אמנון קומי לכי׳, וגם הספורנו העיר כדברי רבנו. [והנה סתם רבנו ולא פירש טעם החילוק, ובאמת קשה שהרי אמרו חז״ל באבות (ה:טז): ׳כל אהבה שהיא תלויה בדבר סופה בטלה׳, והמשילו על זה מעשה אמנון ותמר, וא״כ היה הדין נותן שגם שכם תתבטל אהבתו את דינה אחר אשר טימא אותה. ואמנם נראה שאצל מעשה אמנון ותמר, היה זה סוג אהבת מים גנובים של ביאה אסורה, וזהו שכיוונו רז״ל באומרם שאהב אותה בשביל אותו הדבר, ומאחר שעשה מעשהו התפוררה אהבתו שכן לאחר המעשה כבר פגה מתיקות המים הגנובים (ומה שעוד שנאה שנאה גדולה יותר מהאהבה אשר אהב ע״ז דרשו רז״ל בסנהדרין כא. דנימא קשרה לו ע״ש). ואולם במעשה שכם לא חשק שכם את דינה מקודם עקב היותה אסורה לו, אלא מיד בראותה תפסה ואנסה, ומסתמא לא היה זה אלא משום היותו מבני מלכים שלא עצבום אביהם מימיהם ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ובכן לא בטל אותו הדבר, וגם אחר שביצע מעשהו התמיד לחשוק את אשר כבר חשק וניסה לעשוק את אשר כבר עשק. ואולי על דרך הדרש ניתן לבאר ע״פ מאמרם ז״ל בגיטין (לח.): ׳חביבה להן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן׳].
2. צו. כראב״ע ורד״ק. [הערות נהור שרגא]
ותדבק נפשו בדינה – היתה דינה באותה שעה בת שמונה שנים וחדש אחד, שכן דרשו רז״ל דינה קודם יוסף נולדה, ויוסף נולד בסוף י״ד שנה לביאת יעקב לחרן ועבד ללבן בצאנו שש שנים ויצא, עשה בסוכות י״ח חדש ובא לשכם, נמצא יוסף בן שבע שנים וחצי, ודינה היתה גדולה ממנו שבעה חדשים, נמצאת דינה באותה שעה בת שמונה שנים וחדש אחד.
ותדבק נפשו בדינה, "His soul became attached to Dinah.⁠" At that time Dinah was eight years and one month old. Our sages (Bereshit Rabbah 72,6) arrive at this conclusion by assuming that Leah's prayer that her fetus should be a girl was offered when she was in a state of advanced pregnancy. Dinah was born before Joseph as the Torah mentions Rachel as becoming pregnant after her birth. Joseph was born 14 years after Yaakov had arrived in Charan when Yaakov started serving Lavan an additional six years for his sheep. They stayed in Sukkot for 18 months before moving on to Shechem. This makes Joseph seven and a half years old at that time. Dinah was seven months older than he (Joseph was born at the end of a seven month pregnancy) so that made Dinah eight years and one month when she was raped.
וידבר על לב הנערה – א״ל שכם יעקב אביך קנה השדה במאה קשיטה ואני אתן לך כל העיר. א״ל אני מזרע שור דיוסף נקרא בכור שור. ואתה מזרע חמור דכתיב שכם בן חמור ולא נאה שור וחמור להתחבר יחד שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו דברים שקצה בהם.
ותדבק נפשו בדינה בת יעקב – כאן יחסה בת יעקב ולמעלה בת לאה, נ״ל לאחר שבא עליה לא חשק נפשו בה כל כך אלא שהיה חפץ לידבק ביעקב שהיה גדול הדור ונשוא פנים, וכן כי חפץ בבת יעקב ולא אמר בדינה, כלומר אפי׳ אחרת שהיתה בת יעקב.
ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה – ראה כי רוב ׳הנערה׳ הכתו׳ בכל התורה הוא כתו׳ בלא ה״א וקרי ה״א.⁠1 ואמרו מפרשי קדמונינו2 כי כולם כדרך קריאתם הוא טעמם.⁠3 ונראה לי כי ברוב, ואולי בכל, נכון שיהיה הכונה ששני הטעמים כל אחד נכון, כמו שאמר דוד: ״משפטי י״י אמת צדקו יחדיו״ (תהלים י״ט:י׳).⁠4 והענין בזה להעירנו על ענין יתבאר עוד על ידִי בספר נקודות הכסף, ורמזתיו לפנים, והוא, כי סימן הזכר וסימן הנקבה הוא על הרוב אבל אינו דבר הכרחי.⁠5 ולכן נטו המפרשים שאמרו ״ותכל דוד״ (שמואל ב י״ג:ל״ט) חסר ׳נפש׳, אבל נכון ואפשרי זה כמשמעו.⁠6 וכן ׳ויכל בת שבע׳.⁠7 לכן נכון לומר לנקבה ׳נער׳ כמו ׳נערה׳, כאשר פירשנו לפנים. ובעבור זה המין8 עשה נותן התורה עצמו או אנשי כנסת הגדולה כתיב וקרי בכל התורה והמקרא. והפליגו9 בעשותם קרי וכתיב במאמר דוד: ״אשר לא נשא לשוא נפשו״ (תהלים כ״ד:ד׳) בכתיב, וקרי – ׳נפשי׳. הנה הכתוב מבואר, אבל הקרי יקר מאד, כי הוא תואר על משקל ׳ארמי׳, ׳עברי׳, ׳מצרי׳, וזה תואר לכח מכחות האדם.⁠10 ותכלית11 השמירה מן השוא הוא בכח הנפשי, לא בחמריי, כמו המדמה וכל שכן היותר חומריים ממנו.⁠12 וכל ספרי החכמים מלאים מזה, וגם מזה הוא אמרם ז״ל: ׳הרהורי עבירה קשהא מעבירה׳ (יומא כט, ע״א), כמו שפירשו המורה (מורה נבוכים ג׳:ח׳). וזכור זה והקש על זה.⁠13
1. כתוב ״נער״, וקוראים ׳נַעַרָ׳, כאילו היה כתוב ׳נערה׳.
2. ראב״ע לשמות כ״א, ח.
3. משמעות הפסוק (׳טעמו׳) הוא על פי הקרי ולא על פי הכתיב.
4. ריא״כ משתמש בפסוק זה כאשר רצונו לומר כי שתי הצורות נכונות, ראה גם פירושו לבראשית ח׳, יז. ריא״כ מביע כאן אמירה כללית לגבי הקרי והכתיב, ולא רק במקרה הספציפי הזה.
5. תפקיד הקרי והכתיב בדרך כלל (׳ברוב, ואולי בכל׳) הוא להורות על שתי משמעויות בו-זמנית. כאן זהו מפני שכל החילוק הדקדוקי בין לשון זכר לבין לשון נקבה מלכתחילה איננו הכרחי אלא הוא רק על דרך הרוב, ולכן אף על פי שעל פי דרך הרוב מתאימה לנקבה המלה ׳נערה׳, אפשרית גם המילה ׳נער׳.
6. יש שסברו שהפסוק ״ותכל דוד״ הוא מקרא קצר, שהרי הפועל ״ותכל״ הוא לשון נקבה, ודוד הוא זכר, ולכן חסרה המלה ׳נפש׳, כאילו נאמר ׳ותכל נפש דוד׳ (ראה אונקלוס, רש״י ורד״ק שם). לדעת ריא״כ פירוש זה אינו הכרחי כלל משום שדרך העברית להחליף זכר בנקבה. וכך כותב ריא״כ בפירושו לשמואל ב׳ יג, לט: ״אין בזה חסרון שם, ולא במקום מכל ספר הקדש, וחלילה! כי אם כן לא יהיה ספר ותורה, אבל מן האפשר הוא לכל זכר לשון נקבה, וכן הפך זה, כמו שאמרנו כמה פעמים.
7. כן נכון לומר ׳ויכל בת שבע׳ (אף על פי שאין זה כתוב).
8. נכונות שתי המילים במקביל.
9. הגדילו לעשות בחכמתם.
10. פירוש ׳נפשי׳ שבקרי אינו ׳נפש שלי׳ אלא ׳השייך לנפש׳, כמו הצורן הסופי במילה ׳ישראלי׳ וכיוצא בזה (י׳ הנִסְבָּה), כלומר, השייך לכוחות הנפש.
11. ׳תכלית׳ כאן לא במובן מטרה אלא במובן סוף ועיקר.
12. לחלקי הנפש השונים ראה: שמונה פרקים לרמב״ם (ההקדמה למסכת אבות בתוך פירוש המשניות), פרק ראשון. היותר חומריים מהכח המדמה הם הכח הזן והכח המרגיש.
13. שם מרחיב הרמב״ם על הפגיעה בכח הנפשי לעומת הפגיעה בגוף האדם. פירושו של ריא״כ לפסוק מתהילים כ״ד, ד. ״אשר לא נשא לשווא נפשי״ החל ממילה ״והפליגו״ ועד לסוף הפירוש לפסוק זה, הוא מאמר מוסגר, אשר אינו שייך כלל לביאור פסוקנו
א. בגמרא בדפוס וילנא ׳קשו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וכו׳ – [ב] הגיד הכתוב כי לא נפגמה הנערה הזאת בעיניו בשום אחד מאלו הענינים. ועל פגם משפחתה אמר שנדבקה נפשו בדינה בת יעקב כי כבוד בית אביה ותפארת משפחתה הנה עמד בעיניו. ועל פגם גופה אמר ויאהב את הנערה כי היתה חשובה אליו כבתחלה ולא קרה לה כמקרה אמנן (שמואל ב י״ג:ט״ו). ועל צערה דבר על לבה דברים טובים כשישלם לה שכר גדול וייטיב עמה ועם אביה ואחיה טובות גדולות תחת אשר ענה. ולשון הכתוב מוכיח במה שהזכיר בראשונה בת יעקב ובשתים הנשארות הנערה לבד.
ולפי שהאהבה התלויה בפועל המשגל תתבטל או תחלש בהכרח עם השלמת הפועל המגונה ההוא וכמו שקרה לאמנון עם תמר העיד הכתוב שלא היה כן ענין שכם עם דינה שאחרי ששכב עמה עם היותה בעל כרחה דבקה נפשו בה וזה לשתי סבות האחת להיותה בת יעקב הרשום בשלמות ולזה לא די שלא מאסה אבל גם נדבקה נפשו בה. והב׳ מצד דינה עצמה שהיתה יפת תואר ויפת מראה אשת חן. ועל הראשונה אמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב כי זכר בת יעקב להגיד שלזה אהבה ביותר ועל השנית אמר ויאהב את הנערה שאהבה ג״כ מצד עצמה והנה דבקות הנפש הוא סבת גודל האהבה כי לא תתפרד צורת הדבר הנאהב מנפש האויב ודמיונו.
ותדבק נפשו – על היפך באמנון לתמר אחר ששכב אותה.
בדינה בת יעקב – בשביל שהיתה בת יעקב הנכבד בעיני האומות, כאמרו אחר כך ״כי חפץ בבת יעקב״ (פסוק י״ט).
ותדבק נפשו, this was the opposite of Amnon having raped Tamar whose infatuation with her turned to disgust the moment he had satisfied his biological urge. (Samuel II 13,14-16)
בדינה בת יעקב, because she was the daughter of the widely respected Yaakov, someone of an international reputation. The Torah confirms this once more later in verse 19 when it describes Shechem as desiring the “daughter of Yaakov.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ֽוַיֶאֱהַב: <בספרי' כ"י> המאריך בוי״ו לא ביו״ד, וכן לב״א1. [וַֽיֶּאֱהַב֙].
את ֽהַנַעֲרָ, לב הַנַעֲרָ: הנערה ק׳, וכן השני והשלישי2. ובמסורת3 כל אורית׳ חס׳ במ״א, וענשו אתו4 מאה (דפ׳ כי תצא) וכמ״ש5 שם. והה״א לבדה במאריך, וכן כולם במדוייקים.⁠א [את⁠־הנער כ׳, אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֔ה ק׳; הנער כ׳, הַֽנַּעֲרָֽה ק׳].
1. לב״א: חילופים-ד.
2. השני והשלישי: בר׳ לד ג2, יב.
3. ובמסורת: מסורה צדית של ד על אתר.
4. וענשו אתו: דב׳ כב יט.
5. וכמ״ש: דב׳ כב יט (׳מאה כסף׳).
א. מדברי נורצי כאן עולה שבכל היקרויותיה של הנערה יש לתת בה געיה בה״א, [אף-על-פי שלא דקדק לסמן את הגעיה בדיבור המתחיל אלא בפעם הראשונה].
ותדבק נפשו בדינה בת יעקב – מלת ״דביקה״ ידועה כמו ״ותדבק ידו אל החרב״,⁠1 ״כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש״.⁠2 ומזה הושאל לכל דבק בריע ושכן, שהולך עמו תמיד ורוצה בחברתו ובטובתו. כמו ״ויש אוהב דבק מאח״,⁠3 כי האחים ידבקו זה בזה, ולפעמים נכרי אוהב ידבק יותר בזולתו מדבקת אח. וכן ״ורות דבקה בה״,⁠4 שעזבה ארצה ומולדתה והלכה עם נעמי. וכן ״ותדבק בנערות בועז״,⁠5 שהלכה בחברתן כל ימי הקציר. וכן ״ודבק באשתו״.⁠6 ולפעמים הדבקות איננה מאהבת נפש רק לבקשת תועלת, כמו רות שדבקה עם נערות בועז כדרך הרואה איש חכם מאד והולך אחריו תמיד ללמוד ממנו, נקרא דבק בו. וענין אחר בהסמך דבקות אל נפש רמז כאן שאמר ״ותדבק נפשו״ שזוהי דבקת מחשבת הלב שחושב תמיד על מנהגי וסגולת האיש שנדבק בו. וזה היה לשכם שראה מעלת דינה, חכמתה, וחן שִׂכְלָהּ ומנהגיה, דבקה נפשו בה. ועל כן אמר ״בדינה בת יעקב״ ולא סתם ״ותדבק נפשו בה״ כי מדינה ידבר. אבל ילמדנו שהסתכל על מעלתה שהיא בת יעקב, האיש הגדול במעלתו, ושהיא דומה לו בחן ובנפש יקרה. וכשיהיה דבקות כזה באדם על מעלת יוצרו הרי זה סגולה נפלאה ויורה על כבוד נשמתו שעוזבת כל מחשבותיה בעניני העולם וחושב תמיד בגדולת ה׳ ובטוהר דרכיו. ולא מצאנו כן בכל המקרא לבד דוד אמר ״דבקה נפשי אחריך״,⁠7 וזה מורה על מעלת נפשו. ולא אמר ״בך״ שאינו דרך כבוד של מעלה. אבל המצוה ״ואותו תעבוד ובו תדבק״,⁠8 ״ולדבקה בו״,⁠9 וחביריהן. לא נזכר בהן ״נפש״ כי לא יצוה השם על המעלה הגדולה הזאת10 לכל הקהל, שהיא מעלת הנביאים ואנשי הרוח, ולפי שענינו על דבקות ממש שיתחבר עמו תמיד כמו ״ורות דבקה בה״. וזה אי אפשר כלפי מעלה, יפה אמרו רבותינו בפרושה: וכי אפשר לאדם לעלות למרום ולהדבק בו? והלא כבר נאמר ״כי י״י אלהיך אש אוכלה הוא״.⁠11 אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו.⁠12 למדנו שפירוש דבקות [אינה] ממש, לפי שלא נסמך אליהן מלת ״נפש״. ומעלות הדבקים בחכמים ובתלמידיהם ודבריהם, יקרה מאד. כי ההולך את חכמים ושומע תמיד מפיהם תורה, כביכול כהולך עם השם. ולפי שיש דבקות בלי אהבה, גם אהבה בלי דבקות, שלפעמים יאהב אדם דבר ונשאר רחוק ממנו, על כן נזכרו שתיהן כמו ״לאהבה את י״י אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו״13 וכן ״לאהבה את י״י אלהיכם לשמוע בקולו ולדבקה בו״.⁠14 ויש שבין אדם לאדם יזכיר שתיהן כמו כאן ״ותדבק נפשו וגו׳ ויאהב את הנערה״, וכן ״והמלך שלמה אהב נשים נכריות״ וגו׳ וכתוב אחריו ״בהם דבק שלמה לאהבה״.⁠15
ויאהב את הנערה – כמו שאמרנו שגם אהב אותה מצד מעלתה וחכמתה, גם מצד החן והיופי. לא כמו אמנון אחרי ענותו את תמר אמר ״כי גדולה השנאה אשר שְׂנֵאֵהּ מאהבה אשר אֲהֵבָהּ״.⁠16 אבל דינה אעפ״י שהיתה שוממה ובוכה, ובלי ספק דברה קשות על מה שעשה, היה שכם אוהב אותה.
וידבר על לב הנערה – דברים טובים לנחמה, שאל תצטער כי המעשה לא יהיה לה לקלון. לא ישלחנה מביתו אבל תהי לו לאשה, וכבוד הוא לה כי הוא נשיא הארץ ואין בבית אביו נכבד ממנו. וקרוב לזה פירוש רש״י ז״ל.
1. שמו״ב כג, י.
2. ירמיה יג, יא.
3. משלי יח, כד.
4. רות א, יד.
5. שם ב, כג.
6. בראשית ב, כד.
7. תהלים סג, ט.
8. דברים י, כ.
9. שם יא, כב.
10. שתדבק הנפש עצמה באהבת הבורא.
11. דברים ד, כד.
12. ספרי, פרשת עקב, פסקא מט, בשינויים (ד״ה ללכת בכל דרכיו).
13. דברים יא, כב.
14. שם ל, כ.
15. מל״א יא, א-ב.
16. שמו״ב יג, טו.
ויאהב את הנערה – החשק הגדול לשכם, כי היתה הנערה יפת תואר מאד, אבל לא ספר הכתוב ביפיה בהיותו אליה למכשול עון:
וידבר על לב הנערה – דברים המתיישבים על הלב, כי היתה מצטערת על חלול בתוליה ובוכה תמיד, ולא היתה מתרצת אליו:
וידבר על לב הנערה – דברים טובים דברים נחומים, כמו דברו על לב ירושלם וקראו אליה (ישעיהו מ׳:ב׳), כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך (רות ב׳:י״ג), ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך (שמואל ב י״ט:ח׳), וינחם אותם וידבר על לבם (בראשית נ׳:כ״א), וידבר יחזקיהו על לב כל הלוים (דברי הימים ב ל׳:כ״ב). וידבר על לבבם לאמר חזקו ואמצו אל תיראו ואל תחתו (שם שם ל״ב:ו׳). והנחומים הם שיקחה לו לאשה. ברש״י צ״ל אֶשָאֵך בלי יו״ד, וכן הוא ברע״ח.
ותדבק נפשו – בתחילה עינה אותה מתוך דחף תאוותו. ולאחר מכן, כשנפשו דבקה בה מחמת החן הטבעי והמוסרי שלה, בקש להיות עמה בקביעות.
ותדבק – יבאר שבתחלה כשלקחה לא לקחה ע״מ לקחתה לאשה רק חטף אותה להשביע בולמוס תאותו לפי שעה, כי כן היה דרכו, שאם היה דעתו תחלה לקחת אותה לו לאשה, לא היה מענה אותה והיה ממתין עד שיתנו אותה לו ברצון, רק שאח״כ דבקה נפשו בה – ויש הבדל בין אהבה ובין דבקת נפש, שאם יחשוק נשיא הארץ בבת דל ואביון יצדק אהבה לא דבקת נפש, כי הבדל המעלות והמדרגות יבדיל בין הנפשות, שלא תדבק נפש איש המעלה בבת פחותים הגם שיאהבנה, ולפעמים תדבק נפש שני אנשים העומדים במדרגה אחת מצד שווי מעלותיהם, הגם שאין ביניהם אהבת הערב, ופה היו שניהם, ותדבק נפשו בדינה מצד שהיא בת יעקב, וחשב שהיא עמו במעלה אחת, כי גם יעקב היה נשיא ונכבד, וגם ויאהב את הנערה, אהבת הערב מצד יפיה, ואז וידבר על לב הנערה, שעד עתה שהיתה רק תאוה בהמיית שלא יצדק עליה בעצם לשון אהבה, שאם היה אוהבה באמת לא היה עושה לה הנבלה הזאת שהיה כרצח בעצמותיה, רק שהאהבה האמיתיית נתחדשה אחר שסרה התאוה הבהמיית, ואז התחרט על שענה אותה, וידבר על לבה לנחמה מצערה ויגונה.
HIS SOUL STRONGLY CLUNG (VATIDBAQ NAFSHO) TO DINAH. It is made clear that when he first took her, it was not in order to make her his wife; it was abduction to satisfy the intensity of his momentary lust, as was his way. Had he intended from the very first to make her his wife, he would not have raped her, but would instead have waited until she was given to him freely. It was, rather, only afterwards that his soul strongly clung to her.
Now, there is a difference between ahavah (love) and dveqath hanefesh (soul-clinging). Should a prince of the land come to desire a lowly daughter of paupers, this would be described as ahavah, not as dveqath hanefesh, for social strata and levels of personal endowment separate their souls, and the soul of a higher man will not cling to that of a daughter of inferiors, even if he loves her. On the other hand, two people of equal stature will sometimes find themselves emotionally attached to one another precisely because of their equality, even without there being physical love between them. Here, both things were present. His soul strongly clung to Dinah, because she was the daughter of Yaqov, regarding her to be his equal — Yaqov, too, being a prince and a nobleman — and also because he loved (‘va-yehav’) the maiden; there was physical love (ahavah) on account of her beauty.
It was then that he spoke tenderly to the maiden. Until now, when it had only been animal lust, the term ahavah was not really an appropriate description, since if he had truly loved her, he would not have subjected her to this outrage that was like an act of murder against her body. True love sprung forth only after the passing of the animal lust—whereupon he regretted having abused her, and he spoke tenderly to her, consoling and comforting her in her pain and distress.
ותדבק נפשו1: לחיות עמה חיי אישות ע״פ חכמתה2 {ויחוסה3. משום הכי כתיב ״בת יעקב״4.}
ויאהב את הנערה: אהבת עונג ביפיה.
וידבר וגו׳: שלא תדאג מי יקחנה לאשה5, כי הוא נשיא הארץ יקחנה6.
1. בספורנו פירש: על היפך באמנון לתמר אחר ששכב אותה.
2. ״ותדבק נפשו״.
3. ״בת יעקב״.
4. לרמוז על סיבת ייחוסה. וכך ברד״ק, ספורנו ואברבנאל, ועיין היטב במלבי״ם.
5. כתשובה על צעקתה (ע״פ מדרש רבה) ׳ואני אנה אוליך את חרפתי׳, הובא ברבינו בפסוק הקודם.
6. כך איתא ברד״ק.
ותדבק וגו׳ – שלא כמסופר בשמואל ב י״ג:ט״ו, הרי אהבתו של שכם נתקיימה גם לאחר שספק תאוותו.
וידבר על⁠־לב וגו׳ – כלומר בקש לפייס אותה על מה שעשה לה; השווה הושע ב׳:ט״ז.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייהדר זקניםמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל⁠־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח⁠־לִ֛י אֶת⁠־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃
Shekhem said to his father Chamor, saying, "Take this girl for me as a wife.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[טו] 1ויאמר שכם אל חמור אביו, אמר בפיו וגם שלח לו שלוחים, לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה, עדיין לא הגיעה לעונת נעורים לכך כתוב הנער חסר ה׳. (לקח טוב)
1. לעיל אות יג. ולק׳ כג. ובספר הישר ושכם שלח שלשה אנשים מרעיו, אל חמור בן חדקם בן פרד אביו לאמר קח לי את הנערה הזאת לאשה, ויבוא חמור בן חדקם החוי בית שכם בנו וישב לפניו, ויאמר חמור אל שכם בנו, האין בבנות עמך אשה אשר תקח אשה עברית אשר לא מעמך היא, ויאמר שכם אליו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני.
וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אֲבוּהִי לְמֵימַר סַב לִי יָת עוּלֵימְתָא הָדָא לְאִתּוּ.
Shechem spoke to his father Chamor, saying, “Take this maiden for me as a wife.”

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה
וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אֲבוּהִי לְמֵימַר סַב לִי יַת עוּלֵימְתָא הָדָא לְאִיתּוּ
הַיַּלְדָּה – עוּלֵימְתָא ולא רִיבָה
זוהי הפעם היחידה בה מופיע יַלְדָּהּ בתורה ואונקלוס תרגם עוּלֵימְתָא. ולכאורה בדומה לרָבְיָא שהוא תרגום יֶלֶד כגון, ״ויגדל הילד וַיִּגָּמַל״ (בראשית כא ח) ״וּרְבָא רָבְיָא וְאִתְחֲסִיל״, ״ותפתח ותראהו את הילד״ (שמות ב ו) ״וּפְתַחַת וַחֲזַת יָת רָבְיָא״, ראוי היה לתרגם יַלְדָּהּ – רִיבָה ומדוע תרגם עוּלֵימְתָא (עלמה)? ייתכן שרִיבָה אינו קיים בארמית של אונקלוס או שאינו מתאים כי אינו מבטא את קטנותה.⁠1 אבל אפשר שהטעם שונה: לפעמים אונקלוס מתרגם לא על פי הגיל האמיתי אלא על פי כוונת הדובר. דוגמה לכך בדברי הגר ״אל אראה במות הילד״ (בראשית כא טז) המתורגם ״בְּמוֹתֵיהּ דְּרָבְיָא״. מצד גילו היה ישמעאל ״עוּלֵימָא״ (עֶלֶם) ואולם מכיוון שבעיני אמו נתפס הוא כ״ילד״ תרגם אונקלוס רָבְיָא על פי כוונתה כמבואר שם. ואף כאן: מכיוון ששכם חשק בדינה לאשה, לכן אף על פי שקראה יַלְדָּהּ תרגם אונקלוס ״עוּלֵימְתָא״ לציין שחשק בה כעלמה.⁠2
1. ראה שבת קכז ע״ב: ״תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל״. וברש״י : ״ריבה – נערה״ ודינה היתה כבת שמונה באותו הפרק. והשווה תיוב״ע ״יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים״ (זכריה ח ה) ״עוּלֵמִין וְעוּלֵימָן״.
2. בדרך קרובה לזה כתב גם הגר״י קמינצקי ב״אמת ליעקב״.
ואמר שכם לחמור אבוי למימר אסב ית רביתהא הדא לאתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רביתה״) גם נוסח חילופי: ״טליתא״.
ואמר שכם לחמור אבוי למימר סב לי ית טליתא הדא לאינתו.
And Shekem spoke to Hamor his father, saying, Take for me this damsel to wife.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וקאל לחמור אביה כ֗ד֗הא לי זוג֗ה.
ואמר לחמור אביו: קח אותה לי לאישה.
ויאמר שכם אל חמור אביו – אמר בפיו וגם שלח לו שלוחים.
לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה1עדיין לא הגיעה לעונת נעורים. לכך כתוב הנער חסר ה׳.
1. עדיין לא הגיעה לעונת נעורים לכך כתוב הנער חסר. כך נדרש בכתובות מ׳ ע״ב. ומ״ד ע״ב.
ויאמר שכם אל חמור אביו לאמור – מהו לאמור, מלמד שהכיר באביו שהוא קל דעת ולא סמך עליו אלא גם שלח לאמר ליעקב ע״י שלוחים אחרים:
קח לי – בפיוסים מקרוביה:
את הילדה – לימד שלא הגיעה לימי נערות, וזה בנין לכל נערה שבמקרא הנכתבות חסרות ה׳, שאינה מגעת עדיין לימי נערות, שהרי נולדה דינה בשנת שבע לכניסת לאה, שהיא שנת ארבע עשרה לעבודה, שנת צ״א ליעקב, ואחר כך עבד יעקב שש שנים בצאן, הרי לדינה ז׳ שנים, וזה המעשה היה בסוף שמנה עשר חדש, שעשה יעקב בסוכות, הרי לדינה שמונה שנה וחצי, היא שנת צ״ט ליעקב, וסוף שנה זו הגיע יעקב לקרית ארבע אל יצחק אביו:
לאשה – לימד שנתחרט על מה שפרץ גדר ובא אליה בזנות ומעתה אינו רוצה לבוא עליה אלא דרך אישות:
אל חמור אביו לאמר – טעם לאמר, שיאמר כן ליעקב, או לחזק הענין כלומר אמירה ודאית שתתקיים. וכן בלבן (בראשית ל״א:כ״ט) אמש אמר אלי לאמר. וכן באשת פוטיפר (בראשית ל״ט:י״ד) ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו.
אל חמור אביו לאמור, "to his father Chamor, to say:" The word לאמור means that he wanted his father to speak to Yaakov on the subject. Alternately, the word is merely used to underline the urgency with which Shechem viewed the matter. He wanted his father to be insistent. We find a similar use of the word לאמור in connection with the wife of Potiphar in Genesis 39,14, where she wanted to underline that the fact that her husband had brought a Hebrew slave into the household resulted in her almost being raped.
את הילדה – כו׳. תימה עד עתה קורא אותה נערה והשתא ילדה, לכן יש לפרש ילדה לשון מיוחסת, כמו לידה, אי נמי לפני אביו קראה ילדה בלשון שבח כדי שתכנס אהבתה בלבו, ולפני אביו ואחיה נערה כלומר פותה.
(ד-ה) ואמר שכם אל חמור אביו, מרוב חשקו בה, שיקח לו הילדה הזאת לאשה. והנה שמע יעקב זה הפועַל המגונה, והחריש יעקב עד בוא בניו, כי היו את מקנהו בשדה.
(ד-ח) ויאמר שכם אל חמור וכו׳ ויעקב שמע וכו׳. ויצא חמור וכו׳. ובני יעקב וכו׳ וידבר חמור וכו׳ – [ג] בהתנצלות יעקב אבינו הכתוב מדבר לומר שלא היתה מאתו גדולה וקטנה מכל מה שעשו בניו. שהרי נאמר שהוא שמע בדבר והחריש מבלי דבר עליו טוב ורע עד בואם וקודם בואם יצא חמור לדבר אליו ועוד מדבר עמו באו. הנה שלא היה להם שום פנאי להתיעץ. והוא מה שאמר הזקן בסודם אל תבא נפשי וכו׳ (בראשית מ״ט:ו׳).
ולפי שדינה היתה מצטערת על אנסה וחלול בתוליה והדרה היה שכם מדבר על לבה דברי שמחה נדרים ונדבות למלאת רצונה כדי שתאהבהו ותחפוץ בו. ומפאת זה אמר שכם לאביו קח לי את הילדה הזאת לאשה ר״ל שיבקשנה מאביה ומאחיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר שכם – הכתוב מעיד שבקש מאביו שיקח לו את דינה לאשה. ויתכן שהגיד לאביו מה שעשה או שהיה הדבר מפורסם וזהו ״ויאמר... לאמר״, שאמר לו האמת ושלבו מלא אהבתה ושעל כן ייקחנה לו לאשה, ואם אַיִן, ימות.
קח לי – כבר היתה בביתו, אבל ראה שלא יכול לפייסה, ושאי אפשר לו לעשות הנישואין עד שתתרצה לו, לכן אמר לאביו שיעשה באופן שתסכים בדבר, וזה בדבר אל קרוביה שיחפצו לתתה לו:
קח לי – האדון שכם מדבר כמו עריץ. היותה לו לאשה, נראה לו כדבר התלוי אך ברצונו. סוף כל סוף הוא בעל האחוזה, והיא אינה אלא נערה זרה יהודיה.
ויאמר – ואז אמר אל אביו קח לי את הילדה הזאת לאשה, וקראה ילדה כי היא השיבה לו שאינה עדיין נערה גדולה שתעמוד ברשות עצמה רק ילדה קטנה העומדת ברשות אביה וצריך שיסכים אביה ע״ז.
{Why did Shekhem refer to her as ‘yalda’-child?}
SHEKHEM THEN SAID. Then he said to his father, Get me this girl for a wife. He called her a girl (yalda) because she had said to him that she was not yet of age to be independent, but a minor under her father’s control, and it was thus necessary that her father consent to this marriage.⁠1
1. Kethuboth 48b.
{לאמר: פירוש, שלח אנשים משתדלים לאביו לאמר, וכן הוא במדרש לקח טוב1.}
{הילדה: לא אמר ׳הנערה׳2, כי לא הודיע לאביו שכבר מצא חשק לה מצד שכלה וטוב טעמה3, אלא היא ילדה אך דבק בה ביחוסה4.}
1. בלקח טוב מופיע ענין זה על ״ויאמר שכם״, לא על ״לאמר״.
2. כפי שהיא מוגדרת בפסוק הקודם. מעניין שאונקלוס תרגם ״הילדה״ – ״עולימתא״, כפי שתרגם את ״הנערה״. ובלקח טוב כתב, וז״ל: עדיין לא הגיעה לעונת נעורים, לכך כתוב (בפסוק הקודם) ״הנער״ חסר ה״א.
3. פסוק ג׳ – ״ותדבק נפשו״, ע״פ ביאור רבינו.
4. שם – ״בת יעקב״.
קח⁠־לי – כי כך היה הנוהג, ההורים היו לוקחים נשים לבניהם; השווה ירמיהו כ״ט:ו׳.
הילדה – ביטוי לחיבה יתרה.⁠1
1. או משום גילה הצעיר של דינה, כאמור לעיל בסוף ד״ה ותצא דינה (המ׳). מכל מקום אין מכאן ראיה שפסוק זה בא ממקור אחר מאשר קודמו, שבו נאמר נער.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ה) וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת⁠־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת⁠־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד⁠־בֹּאָֽם׃
And Yaakov heard that he had defiled his daughter Dinah, but his sons were with his livestock in the field, and Yaakov remained silent until they came.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[טז] 1כי טמא את דינה בתו, לימד על גוי הבא על בת ישראל שטמא אותה וכה״א וישפכו את תזנותם עליה (יחזקאל כ״ג:ח׳) וכתיב ויטמאו אותה בתזנותם ותטמא בם (יחזקאל כ״ג:י״ז). (שכ״ט)
[יז] 2והחרש יעקב וגו׳. זש״ה ואיש תבונות יחריש (משלי י״א:י״ב). (בראשית רבה פ)
[יח] 3והחרש, חסר ו׳ [י] שתיקה גמורה כמו שנאמר ואיש תבונות יחריש (משלי י״א:י״ב). (שכ״ט)
1. ראה לעיל פכ״ב אות עז. בבאור וצרף לכאן. וצ״ל דאין כוונתו לשם איסור טומאה אלא משום פגם טומאה. וראה לקמן אות לב. ויבמות מה. והלכתא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ועי׳ סנהדרין עג: ע״ז לו:
2. תנ״י וישלח יג. ובכ״י נה״ש והחריש יעקב, לקיים מה שנאמר ואיש תבונות יחריש, אלולי החריש יעקב לא נהרגו אנשי שכם. ובכת״י מדרש הבאור והחריש יעקב עד בואם, מכאן אמרו יפה שתיקה לחכם, לא כל שכן לטפשים, שנאמר גם אויל מחריש חכם יחשב.
3. בכ״י רמזי ר״י והחרש חסר יו״ד עשה עצמו כחרש שאינו שומע. ולשון זה ממש בכת״י ר׳ אפרים עה״ת. ועי׳ ערוך ע׳ חרש. וכ״ה במס׳ כלה רבתי פ״א ומנורת המאור ח״ד פ״י. ובמנחת שי כאן. ובספר הישר כאן ויבאו ויגידו הדבר ליעקב וישמע יעקב כי טמא שכם את דינה בתו וישלח יעקב שנים מעבדיו להביא את דינה מבית שכם, וילכו ויבאו בית שכם לקחת את דינה משם, ויהי בבאם ויצא שכם אליהם עם אנשיו ויגרשום מביתו ולא נתנום לבוא לפני דינה אך ישב שכם את דינה וינשקה ויחבקה לעיניהם, ויבאו עבדי יעקב ויגידו לו לאמר בבואינו ויגרשונו הוא ואנשיו וכזאת וכזאת עשה שכם לדינה לעינינו, וידע עוד יעקב כי טמא שכם את בתו, אך לא דבר מאומה, ובניו היו רועים את מקנהו בשדה, והחריש יעקב עד בואם, וישלח יעקב טרם בוא בניו שתי נערות מבנות עבדיו לשמור את דינה בבית שכם ולשבת אתה.
וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרֵי סַאֵיב יָת דִּינָה בְרַתֵּיהּ וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתוֹהִי בְּחַקְלָא וּשְׁתֵיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן.
Yaakov heard that he had defiled his daughter, Dinah, while his sons were with the livestock in the fields. Yaakov remained silent until they returned.

וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם
וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרֵי סַאֵיב יַת דִּינָה בְרַתֵּיהּ וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתוֹהִי (ח״נ: גֵּיתֵיהוֹן) בְּחַקְלָא וּשְׁתֵיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן
א. ״אֶת מִקְנֵהוּ״ – ״עִם גֵּיתוֹהִי״. זה אחד מארבעים פסוקים (נרשמו לעיל ד א) שבהם אֶת באה כמלת-יחס ותרגומה ״עִם״ ואינה מלת-מושא (יָת).
אֶת מִקְנֵהוּ – עִם גֵּיתוֹהִי או עִם גֵּיתֵיהוֹן?
ב. ברוב הנוסחים ״וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ״ – ״עִם גֵּיתוֹהִי״, מוסב על יעקב; בניו היו עם מקנה אביהם. אבל במקצת נוסחים מתורגם ״עִם גֵּיתֵיהוֹן״ (עם מקניהם). ואף על פי שאין לכך אחיזה בכתוב יש שקיימו נוסח זה, כי בפסוק ״וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר״ (בראשית כו יד) ״גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרֵי״ התבאר ש״מִקְנֶה״ המתורגם ״גֵּיתָא״ [ולא: בְּעִיר] מציין עושר מופלג בבעלי חיים, עיין שם. ומכיוון שבני יעקב מתוארים כבעלי מקנה כבר מצעירותם ככתוב ״אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ״ (בראשית מו לד) ותרגומו ״גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ עַבְדָּךְ מִזְּעוּרַנָא״, יש טעם רב לתרגם כאן ״וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתֵיהוֹן״, רוצה לומר, אף על פי שצעירים היו כבר היו רועים את צאנם שלהם.⁠1 ובפירושנו שם יתבאר שזו גם דעת רמב״ן.
וְהֶחֱרִשׁ עַד בֹּאָם – עַד מֵיתֵיהוֹן, אבל וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ – עָלוּ
ג. ״וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם״ – ״עַד מֵיתֵיהוֹן״. כבר נתבאר שהארמית מבחינה בין בָּא במשמע הגיע למקום פלוני, קָרַב, שתרגומו אֲתָא לבין בָּא בהוראת נכנס המתורגם עָל (עיין לעיל ז א). והנה בפסוקנו תרגם ״עד בֹּאָם״ – ״עַד מֵיתֵיהוֹן״, משורש את״א, ומשמעו יעקב החריש עד הגיעם מן השדה. אבל להלן ״וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם״ (פסוק ז) תרגם ״וּבְנֵי יַעֲקֹב עָלוּ מִן חַקְלָא״, היינו נכנסו לביתם.
השינוי בתרגום מסייע להבחין בין הלך הרוח של יעקב לאחים. ביעקב מוטעמת במיוחד תחושת הדחיפות הנובעת מחוסר האונים; בסערת רוחו יעקב ממתין לבניו מחוץ לביתו על מנת שימהרו להגיע אליו. לפיכך תרגם ״עַד בֹּאָם״ – ״עַד מֵיתֵיהוֹן״ [ולא: עַד מֵיעַלְהוֹן, כמו ״בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות ל כ) ״בְּמֵיעַלְהוֹן״], ובכך ביטא את ציפייתו הדרוכה של האב לבניו עוד טרם שייכנסו לבית. כנגד זאת ביחס לאחים מוטעמת תחושת החרפה והבושה; מששמעו על הדבר עוד בהיותם בשדה לא דנו על הדבר בחוץ, אלא התכנסו לביתם לטכס עצה.⁠2 לכן תרגם ״וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם״ – ״וּבְנֵי יַעֲקֹב עָלוּ מִן חַקְלָא״.
1. על פי יא״ר ו״באורי אונקלוס״. לדעתם גם דרשת חז״ל לפסוק ״וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם״ (בראשית לז יב) ״נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן״ (רש״י בשם ב״ר), מורה כך: לפי דרשה זו קריאת הפסוק היא ״וילכו אחיו לרעות. צאן אביהם בשכם״. וכוונתה: האחים רעו את צאנם, ואת צאן אביהם הניחו בשכם (עיין רא״ם). הרי שגם פסוק זה מלמד על היותם בעלי צאן בנעוריהם כנרמז כאן באמצעות ״גֵּיתֵיהוֹן״. אכן שם תרגם ״וַאֲזַלוּ אֲחוֹהִי לְמִרְעֵי יָת עָנָא דַאֲבוּהוֹן בִּשְׁכֶם״ ״לפי ששם אי אפשר לדרוש זה הדרוש מבלי לשנות הלשון לגמרי״ (״באורי אונקלוס״). אבל ראה ״מרפא לשון״ השולל נוסח ״עִם גֵּיתֵיהוֹן״..
2. ומסתבר שיעקב שלח להודיעם על הנעשה, ראה ״אור החיים״ ד״ה עד בואם. וכן כתב רד״צ הופמן על פי יוסף בן מתתיהו, ״תולדות היהודים״ א, סא א.
ויעקב שמע ארום סאב ית דינה ברתה ובנוי הוון עם בעירהא באפיה ברא ושתק יעקב עד זמן דאתוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעירה״) גם נוסח חילופי: ״נכסוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עד זמן דאתון״) גם נוסח חילופי: ״עד מיעלהון״.
ויעקב שמע ארום סאיב ית דינה ברתיה ובנוי הוו עם גיתוי בחקלא ושתיק יעקב עד מיתיהון.
But Jacob had heard that he had polluted Dinah his daughter. And his sons were with the flocks in the field, and Jacob was silent until they came.
[ו] וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ (משלי י״א:י״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

1והחריש יעקב עד בואם.
1. והחריש יעקב. חסר הדרשה ובלק״ט זש״ה ואיש תבונות יחריש (משלי י״א:י״ב).
וְהֶחֱרִישׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ״.
וסמע יעקוב אנה קד נג֗ס דינה אבנתה וכאן בנוה מע מאשיתה פי אלצחרא פאמסך אלי מג֗יהם.
ושמע יעקב כי אכן טימא את דינה בתו, ובניו היו עם מקנהו בשדה, ושתק עד בואם.
כי טמא את דינה בתו – פירושו: שכב, בבעלו אותה,⁠1 וכבר הזכרנו לגביה את העדות ממקום אחר.⁠2
1. כך פירש ריב״ג באצול, ערך ׳טמא׳, בעדיפות ראשונה, אף כי אין הוא פוסל לחלוטין את המשמעות הרגילה של השורש ׳טמא׳. במשמעות הרגילה פירשו תרגום אונקלוס, רס״ג, רשב״ח (על פי תרגומיהם) וראב״ע על אתר.
2. הוא מתכוון בוודאי לפירושו לדברים כ״ד:ד׳, על ׳הטמאה׳. שם הוא גם מפרש במשמעות שהוא נתן כאן, ומצביע על הקראן שבו קיים השימוש בשורש הזה. איזכור⁠־המשנה הזה מראה שהערת אבן בלעם על פסוקנו נכתבה אחרי שהוא רשם את הערתו על דברים כ״ד:ד׳, כהשלמת דברים שנשכחו בעתם.
ויעקב שמע כי טמא – זש״ה ואיש תבונות יחריש (משלי י״א:י״ב). לכך נאמר והחריש יעקב עד בואם.
ויעקב שמע – שהכל מרננין על שכם שפרץ גדירן של ראשונים:
כי טמא את דינה בתו – לימד על גוי הבא על בת ישראל שטמא אותה, וכה״א וישפכו (את) תזנותם עליה (יחזקאל כג ח), וכתיב ויבואו [אליה] בני [בבל למשכב דודים] ויטמאו אותה בתזנותם ותטמא בם ותקע [נפשה] מהם (שם שם יז), אבל בת ישראל שנקנית לבר ישראל הרי היא קדושה, שהארוסה קורין אותה מקודשת, וכשהיא נמסרה לו לחופה, הרי היא מכובדת על הכל, וזכר לדבר כי על כל כבוד חופה (ישעיה ד ה), וכיון שנבעלת לו בטהרה ובמצוה היא מדבקת עמו, ולשון בעולה שהיא בעילויא, וכן אמרו רבותינו שהאיש תוהא אשתו עולה עמו בחיים ובמות ואינה יורדת:
ובניו היו את מקנהו בשדה – בא ללמד כיון שגדלו בניו נהגו כבוד באביהן והם היו רועין את הצאן והוא יושב בישיבה:
והחריש יעקב עד בואם – חסר ו׳, שתיקה גמורה, כמו שנאמר ואיש תבונות יחריש (משלי יא יב):
כי טמא – [צריך הפועל, והוא]⁠א שכם.
א. ההוספה מופיעה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THAT HE HAD DEFILED. That Shechem had defiled.
ויאמר יעקבכי טמא – שכם הנזכר, וטמאה היא שנבעלה לערל.
והחריש יעקב – שלא נתן קול בעיר ולא התרעם עד באם וכן כשיצא חמור לדבר אתו החריש מלענות אותו דבר כי אמר לו עד שיבאו בניו.
ויעקב שמע כי טמא, Shechem, who had already been mentioned (hence his name does not need to be repeated here and a pronoun will do) and that as a result of what he did, Dinah had been defiled by an uncircumcised person who had been intimate with her.
והחריש יעקב, he did not raise a fuss in the town but waited until his sons would come home from the field. Similarly, when Chamor came to speak to him, Yaakov waited with answering him by telling him that he preferred to wait until his sons were present.
ויעקב שמע וג׳ – הבלגתו {של יעקב} ע״ה עד שבאו בניו מורה כי דרש תמיכה מכחם ואומץ לבבם, וביקש סיוע ביושר דעתם אע״פ שהיו צעירים בשנים וקטנים.
וביטויו {של המקרא} על המעשה כי טמא {הוא} על דרך התורה בקריאת שם טומאה לאיסור בענין כזה, כמו שאמר בעריות (ויקרא יח:כד) אל תטמאו בכל אלה1.
1. צז. וכ״כ ר״ש בן חפני, והשוה לשון הרמב״ם במו״נ (ג:מז): ׳ומפני זה קרא העבירה על המצוות גם כן טומאה, אמר באבות המצוות ועקריהם, שהם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים {שהם בבחינת טומאה}, אמר בעבודה זרה כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי, ובגילוי עריות אל תטמאו בכל אלה וגו׳, ובשפיכות דמים ולא תטמאו את הארץ וגו׳⁠ ⁠׳ (וע״ש עוד ג:לג).
כי טמא – שכם, ואין הכרח שיזכור זה תמיד. 1
1. נושא הפועל ׳טמא׳ הוא שכם. אין צורך להזכיר תמיד את נושאו של פועל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

התועלת החמישי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיתנהג במידת הסבל לפי מה שאפשר, ולזה לא ימהר להראות כעסו על מה שיעשו האנשים כנגדו, אבל ימתין זה אל העת הראוי. הלא תראה שיעקב — עם חוזק ההתפעלות שהיה ראוי שיהיה מתפעל מזאת הנבלה שעשה שכם — החריש עד בוא בניו, כדי שתִּשְׁלַם העצה ביניהם איך יתנהגו בזה. ועוד, שאם תתחדש מריבה בינו ובין שכם, היה יותר טוב שיהיו יחד לקחת עצה להנצל מהם, ואם היו בחוץ את המקנה היה אפשר שיזיקום בקלות הקמים עליהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והחרש יעקב עד באם – החריש מלצאת לריב עד שיבואו בניו וידעו הדבר וישמרו עצמם מאנשי ריבם.
והחריש יעקב עד בואם, he refrained from starting a quarrel until his sons would have been informed of what happened so that they could be on their guard against their adversaries.
(ה-ז) וישמע יעקב כי טימא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב. שלא להתרעם על טומאת בתו, פן בשמעם התרעמו ילכו אל בניהם בשדה שלא היו יודעים בדבר ולא היו נשמרים – ויהרגום, ולכן ׳החריש׳ מלהתלונן עד בואם, שגם המה יידעו בדבר וישמרו את נפשם, ואחר כך יתרעם מהדבר.
ויצא וגו׳, ובני יעקב באו מן השדה בשמעם ויתעצבו. על זה, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, ואין תעלה1 לזה, שהוא ׳מעוות לא יוכל לתקון׳ (קהלת א טו, ועיין חגיגה ט.), ועל זה נתעצבו, ויחר להם מאוד מצד כי כן לא ייעשה, שאם היו לוקחים בני האלהים והשרים בנות באונס, היו לוקחים ענייה ואביונה, אבל לא בת שר ואיש גדול, ולכן אמרו ׳וכן לא ייעשה׳ ליקח בת איש כזה באונס, ומזה כעסו:
1. רפואה.
וְהֶחֱרִש: חס׳ יו״ד, ובמסורת כ״י ב׳ חסרי׳ בתורה, וסי׳ והחרש יעקב1, והחרש לה אביה2. וכן במסרה אחריתי ז׳ חס׳ בליש׳, עיין במקרא גדולה3. וגם הרמ״ה4 ז״ל הביא ד׳ באורית׳ חס׳ יו״ד כלשון מסרתנו. ואח״כ כת׳ הלין ד׳ בלשון החרשה באורית׳ חסרי׳ יו״ד, וכל לישנ׳ דקריא רי״ש דידיה בחירק מל׳ יו״ד, ואם הַחֲרֵש יחריש5 לה אישה, החרש חס׳ וקרי רי״ש דידיה צירי, יַחֲרִיש חירק מל׳ יו״ד ככללא דאמרן6. [וְהֶחֱרִשׁ].
1. והחרש יעקב: פסוקנו.
2. והחרש לה אביה: המילים האלה רומזות לבמ׳ ל ה, אך באמת צ״ל: ושמע אישה וְהֶחֱרִשׁ לה (במ׳ ל יב), וכן במסורה על אתר וברמ״ה. נראה שנורצי לא חש שהערת המסורה שהוא מצטט מנוגדת למסורה ולרמ״ה.
3. במקרא גדולה: מ״ג-ד על אתר.
4. הרמ״ה: חר״ש.
5. ואם הַחֲרֵש יחריש: במ׳ ל טו.
6. ככללא דאמרן: עכ״ל רמ״ה.
עד בואם – פי׳ ששלח להם והיה ממתין בואם.
עד בואם, until they came home. Jacob sent a message to them asking them to return home.
ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו – להורותנו אעפ״י שקצף על שמעון ולוי לא היה מעשה שכם קל בעיניו, אבל היה בעיני יעקב טומאה גמורה וכמו שאמר ״כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב״ וכמו שאפרש בעז״ה. ואילו שמע כן במעמד בניו היה נועץ עמהם מה לעשות. אבל בניו היו את מקנהו בשדה ולא הלך האב אליהם להגיד להם צרת לבו אלא החריש עד בואם. ואילו הלך והגיד להם והיו אומרים שילחמו בשכם היה מונע אותם מדם, ועתה התגלגל הדבר כמו שיספר.
ויעקב שמע – לפי ששכם וחמור בקשו להסתיר מיעקב את המעשה הרע שעשו, וכמו שנפרש בסמוך, לכן דקדק הכתוב להודיענו שיעקב ידע את כל אשר נעשה, אעפ״י ששכם לא הגיד לו כלום:
כי טמא – שכם:
ובניו היו את מקנהו בשדה – הוא כמו מאמר מסוגר והקדמה למאמר והחריש יעקב עד בואם:
והחריש יעקב עד באם – לא שלח יעקב לקוראם ולא הודיעם עד בואם, פן יתפעלו יותר מדאי, לכן החריש עד בואם לזמן הנהוג אצלם לבוא (רי״א) ולשון הרע״ס, החריש מלצאת לריב עד שיבואו בניו וידעו הדבר וישמרו עצמם מאנשי ריבם.
והחריש יעקב – המתין וישב לו בטל ושקט, כמו ועתה למה אתם מחרישים להשיב את המלך (שמואל ב י״ט:י״א), ואתם תחרישון (שמות י״ד:י״ד), וכן בשרש חשה, ואנחנו מחשים מקחת אותה מיד מלך ארם (מלכים א כ״ב:ג׳), ואתם מחשים אל תעצלו (שופטים י״ח:ט׳).
והחריש יעקב עד באם – שתיקת יעקב מגלה לנו את כל המצב. יעקב היה אדם זקן, אולי כבר בן תשעים ושבע. אילו היה אפשר לעשות משהו בדרך משפט, בתבונה או בתוכחה, בודאי שלא היה נשאר בשתיקתו. אילו הייתה שם אוזן קשבת לקול הצדק, בודאי שאם האב הישיש בעצמו היה הולך לנשיא, ודורש את בתו שבוזתה – היה הרושם גדול יותר מאשר בקשה של האחים הצעירים. שתיקת יעקב מגלה שלא הייתה תקווה להשיג דבר בדרך של צדק. דרך הפעולה האפשרית היחידה הייתה שימוש בכח הזרוע, ולזה נדרשו ידים צעירות יותר.
(ה-ו) ויעקב – ר״ל שאם היה יעקב יודע שעדיין לא נטמאה היה מוסר נפשו להצילה בל תטמא, אבל יען ששמע שכבר טמא אותה ובניו היו בשדה ולא ירויח בהמהירות, לכן החריש עד בואם, ובתוך כך יצא חמור לדבר אתו.
(5-6) SO, YAQOV HEARD. It is stressed that had Yaqov known that she had not yet been defiled, he would have done all in his power to prevent her being defiled. Since, however, Yaqov heard that he had (already) defiled his daughter, and since his sons were in the field, so that haste would avail him nothing, he remained silent until they returned. In the interim, Hamor...went out to meet Yaqov, to speak with him.
כי טמא: לשון ׳טומאה׳ על ביאת זנות של פנויה לא נאמר1. אלא על ביאת אדם פחות הערך לפי ערכה, וכדאיתא ביבמות (סח,ב) ׳כהנת דמיקדשא גופא – מתחללת׳2. והכי נמי, בתולה בעלמא לא נתחללה בביאת נשיא הארץ, אבל ״את דינה בתו״ – היינו טומאה3.
והחריש: שירא לצעוק כשהוא בעצמו, ואם היה שומע קודם שטימא היה מוסר נפשו עליה, כמבואר ברבה4 ויובא להלן פסוק י״ז דבנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו יהרג או נהרג, אבל אחר שכבר טימא לא היה כדאי למסור נפשו כשהוא בעצמו. וסיפר זאת הכתוב, דאילו צעק תחילה לא הגיעו שכם וחמור עם דברי פיוסים כאלו.
1. ברד״ק כתב: ונטמאה היא שנבעלה לערל. וכן כתב המלבי״ם.
2. ראיה זו מלשון ׳חילול וחללה׳ ללשון ׳טומאה׳ איננה ברורה.
3. אך להלן פסוק י״ג כתב רבינו שזו טומאה לפי קדושת ישראל, עיי״ש.
4. לפנינו איתא בתנחומא וירא י״ב, הביאו הרמב״ן לעיל פרשת וירא יט,ח.
והחריש יעקב עד בואם. לדעתי זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, בחקירות הנוגעות לכתבי הקדש, במה שמתייחס למה שקבלו רבותינו, לחקור בשרשי הלשון, אולי ימצא מקום להתלות בו ההלכה או המדרש או המעשה המקובל, כי דבר זה למדנו מפי חכם גדול איטלקי Vico שהלשונות קדמוניות יסתירו בתחתיות ארשת שפתם המנהגים, האמונות, המעשים, שהיו נודעים אצל הקדמונים, ואחר זמן הסתירו פניהם ולא נדעה שתרם, וגם אני זה לי ימים רבים נסיתי ללכת באלה, והצליח ה׳ דרכי אשר אנכי הולך עליה ועוד תשמע ממני דברים בפרשת שופטים ע״פ על פי שנים עדים או שלשה עדים, וגם פה ראיתי כמעשהו בשרש חרש ובשם חרש הנגזר ממנו, והוא שכבר נודע מה שכללו בזה רבותינו, חרש שאמרו חכמים בכ״מ שאינו שומע ואינו מדבר, וכשנשקיף אפילו בראייה כל דהו על תשמישי ל״הק בזה השרש, נראה, כי חרש ירמוז גם יחד על חסרון השמיעה וגם על העדר הדבור או השתיקה, ובכן צדקו יחדיו שני התנאים שנקבצו באו לדעת חז״ל בחרש של תורה ואת מקורם הערה הלשון עצמו הנדבר בפי קדמונינו.
וישמע וגו׳ – הכתוב מקדים הערה זו על אודות העדר תגובה מצד יעקב לסיפור על בקשת ידה של דינה על ידי חמור ושכם, כדי שלא תתעורר תמיהה על שלוות נפשו של יעקב, נוכח הנבלה שנעשתה לבתו.
ובניו היו וגו׳ – הבנים היו בשדה, ולהם זכות ראשונה בכגון דא; השווה לעיל כ״ד:נ׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ו) וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי⁠־שְׁכֶ֖ם אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃
Chamor, the father of Shekhem, went out to Yaakov to speak with him.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וּנְפַק חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם לְוָת יַעֲקֹב לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ.
Chamor, father of Shechem, went out to Yaakov to speak with him.
ונפק חמור אבוי דשכם לוות יעקב לממללהא עמה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לממללה״) גם נוסח חילופי: ״למליל״.
ונפק חמור אבוי דשכם לות יעקב למללא עימיה.
And Hamor the father of Shekem came forth to Jacob to speak with him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ת֗ם כ֗רג֗ חמור אבו שכם אלי יעקוב ליכלמה פי ד֗לך.
ואז יצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר עמו בזה.
(ו-ח) ובני יעקב באו מן השדה – בתוך כך שיצא חמור לדבר אל יעקב ומצאם וידבר אתם וגו׳.
(6-8) Uvene JACOB'S SONS WERE COMING IN FROM THE FIELD: at the same time that Ḥamor was setting out to speak to Jacob. He met them "and spoke to them" (vs. 8).⁠1
1. So also Speiser: "Ḥamor ... had gone to Jacob ... just as Jacob's sons were returning ....⁠" Rashbam's interpretation is based on the use of the simple perfect instead of a vav-consecutive construction. See also above ad 30:40.
(ו-ז) וכאשר יצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו שיתן את דינה בתו לשכם בנו לאשה, כבר באו בני יעקב מן השדה, ויתעצבו מאד כאשר שמעו זה הענין, ויחר להם מאד, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב איש אשר לו ערלה, כי הם לא ירצו להתחתן עימו בשום פנים. ועוד שזה הפועַל לא היה ראוי לעשות אף על פי שיהיו לעם אחד ויֵאותו להתחתן עמהם, כי בני נח נצטוו על העריות, כמו שזכרנו במה שקדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ויצא חמור אבי שכם וגו׳. עד ויאמר אלהים אל יעקב. ספר הכתוב שיעקב שמע ענין דינה ועם היות שנגע עד נפשו הנה החריש לפי שבניו היו בשדה עם הצאן ולכן החריש עד בואם כדי להתיעץ עמם כדת מה לעשות כי לא שלח יעקב לקראם ולא הודיעם עד בואם פן יתפעלו יותר מדאי אבל החריש עד בואם לזמן הנהוג אצלם לבא וחמור אבי שכם למה שראה שלא התפעל יעקב מהדבר חשב או שלא היה יודע אותו או שלא חשש אליו כי דרך נשים לו ולכן יצא לדבר אתו אל הנשואין כי הנה להיות חמור זקן ונכבד לא יצא מביתו כי אם לסבה חזקה וזהו ויצא חמור וגו׳ ובהיות חמור עם יעקב מדבר אליו על זה קרה שבאו בני יעקב אז מן השדה ולזה הוכרח חמור לדבר לכלם ר״ל לאב ולבנים יחד.
ויצא חמור – כשראה שהחריש, ודאג פן יחריש עליו רעה.
ויצא חמור, when he noticed that Yaakov’s reaction had been silence he began to worry about reprisals.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויצא חמור אבי שכם – יראה כי שכם בנו הלך אתו, שכן משמע בענין שנאמר ״ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה״, והכתוב אינו מזכיר כי אם דברי חמור כי הוא ההולך לדבר עם יעקב עבור בנו, וסבור היה שישמח יעקב בשמעו כי נשיא הארץ חשקה נפשו בבתו ויסכים בדבר, וסבור היה שלא נודע ליעקב שכבר ענה אותה. ולא ספר הכתוב מי הגיד זאת ליעקב ולבניו, אולי דינה בחכמתה הודיעה הדבר1 למשפחתה.
1. על ידי שליח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

ויצא חמור וגו׳ לדבר אתו: באו אל יעקב עד שלא באו האחים, ומשום הכי הפסיק הכתוב בסיפור של ״ובני יעקב״ בין ״ויצא חמור״ ובין ״וידבר חמור״, ללמדנו שבא חמור ליעקב תחילה קודם שבאו הבנים, וכשבאו מצאו אותו מדבר1 לשון רכה2, על כן לא יצאו בני יעקב בחרון אף, והכל היה בהשגחה נסתרת שיבא סוף מעשה כפי שהיה במחשבה תחילה.
1. אמנם לא מוזכר מה דיברו עם יעקב, כי לאחר שהאחים הגיעו עבר חמור לדבר גם עמם (פסוק ח׳).
2. אף שמוזכר לשון ״לדבר״ ודיבור לשון קשה, אין זו בעיה, עיין פרק מ״א הערה 84.
ויצא – שכן יעקב ישב מחוץ לעיר.⁠1
1. אם דילמן מיחס פסוק זה למקור מסויים, הרי יוצא, לדידיה, שמחבר זה ידע גם על תוכנה של מחציתו השניה של פסוק י״ח ואילך, פסוקים שהוא עצמו משייך למקור אחר.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ז) וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜בא בָּ֤אוּ מִן⁠־הַשָּׂדֶה֙ כְּשׇׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי⁠־נְבָלָ֞הב עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת⁠־בַּֽת⁠־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃
And Yaakov's sons came from the field when they heard, and the men1 were pained and they were very angry because he had done a disgraceful thing in Israel,⁠2 sleeping with the daughter of Yaakov. Such was not to be done!
1. The men | הָאֲנָשִׁים – Yaakov's sons are referred to as men, yet according to a simple reading of the text, the oldest son is only about fourteen or so at the time of the story. More troubling, as Shimon and Levi are but 13, one wonders how they could possibly have managed to slaughter the entire city. For discussion, see Ages of Yaakov's Children.
2. in Israel | בְיִשְׂרָאֵל – It is unclear if this refers to the individual Yaakov (and perhaps his family), or to the nation of Israel. This depends, in part, on whether one thinks that the phrase, "he had done a disgraceful thing...⁠" represents the thoughts of the brothers or the words of the narrator (see R. D"Z Hoffmann).
א. וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב =ל,ש,ו,ק3,פטרבורגEVR-II-B-80(9ב),פטרבורג-EVR-II-C-1(76ב),פטרבורג-EVR-II-B-8(27א),ש2 (קדמא ואזלא) וכמו כן בתאג׳ חבשוש
• ל1,ה,דפוסים=וּבְנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב (מונח רביעי) וכמו כן בתאג׳ דפוס ראשון.
ב. כִּֽי⁠־נְבָלָ֞ה =ל,ל1,ש,ק3,ו (״כי״ מוקפת ובגעיה)
• דפוסים=כִּ֣י נְבָלָ֞ה (״כי״ בטעם מונח)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[יט] 1ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, איסי בן יהודה אומר חמשה מקראות בתורה שאין להם הכרע כו׳ ר׳ תנחומא מוסיף חדא ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או כשמעם ויתעצבו האנשים. (בראשית רבה פ)
[כ] 2להם, ה׳ ש״ס באורייתא דאית להון ד׳ קרני ולא דבקי, ויחר להם. (ספר התגין)
[כא] 3כי נבלה עשה בישראל, יש אומרים איוב בימי יעקב היה, ודינה בת יעקב נשא כתיב הכא כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב׳:י׳) וכתיב התם כי נבלה עשה בישראל. (ב״ב טו:)
[כב] 4וכן לא יעשה, אפי׳ באומות העולם שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן העריות. (בראשית רבה פ)
1. ראה לעיל פ״ד אות נ. בבאור וצרף לכאן. ויש להוסיף שהש״ר א. ב. ושם גורס ובני יעקב באו מן השדה כשמעם או כשמעם באו מן השדה. ובמת״כ ומהרז״ו כ׳ דצ״ל כשמעם ויתעצבו. ועי׳ במסורה כאן. וי״ג בב״ר וכשמעם אינו אומר אלא ובני יעקב באו מן השדה כשמעם היינו שמכריע מדלא כתיב וכשמעם ויתעצבו, מוכח דמלת כשמעם קאי אדלעיל כשמעם באו מן השדה, וכ״ה לפי פיסוק הטעמים. ובעקידה שער כו. כ׳ שלא יתכן ששמעו הדבר בשדה ובאו ואח״כ נתעצבו וכו׳ ולזה אני קורא כו׳ כשמעם ויתעצבו האנשים. ועי׳ תוס׳ בכורות לד. ורש״י תמורה ט. ובתרגום הסורי וכד שמעו. וכן בתרגום השבעים.
2. ראה לעיל צד תקלז.
3. ראה ב״ר פי״ט יא. פנ״ז ג. ולעיל פל״ב אות קז. ולקמן פסוק כו.
4. ראה לעיל אות ז. ופכ״ט אות לד. בבאור. ובלק״ט כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, ישראל אלו הבנים שנקראו על שם ישראל, יעקב זה האב, גנאי לאב גנאי לבנים, וכן לא יעשה, אפילו האומות לא היו פרוצים בעריות משעה שלקו במבול עד שבא זה הרשע ופרץ את הגדר, ועליו נאמר ופורץ גודר ישכנו נחש. ועי׳ ברש״י ורמב״ן כאן ובפי׳ רבעה״ת שב״נ גזרו על הזנות. וצ״ע עי׳ ע״ז לו: זנות בבית דינו של שם גזרו. ובפער״ז וש״ר כ׳ וכן לא יעשה וא״ת הא אמרינן בעולת בעל יש להם ארוסה אין להם וכ״ש פנויה וי״ל דבאונס שאני. ובמדרש משלי פ״ל אות לב. אם נבלת בהתנשא, זה יון, שגזרו לבטל נשותיהן של ישראל, כד״א כי נבלה עשה בישראל. ובילקוט הגי׳ שגזרו לבטל פריה ורביה.
וּבְנֵי יַעֲקֹב עָאלוּ מִן חַקְלָא כַּד שְׁמַעוּ וְאִתְנְסִיסוּ גּוּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחְדָּא אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁכַּב יָת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לָא כָשַׁר דְּיִתְעֲבֵיד.
The sons of Yaakov returned from the field when they heard [what had happened]. The men were sullen and were very angry, for he had committed an outrage against Yisrael to lie with a daughter of Yaakov. Such a thing is not fitting to be done.

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה
וּבְנֵי יַעֲקֹב עָלוּ מִן חַקְלָא כַּד שְׁמַעוּ וְאִתְנְסִיסוּ גֻּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחְדָא אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁכַּב יַת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לָא כָשַׁר דְּיִתְעֲבֵיד
האם בָּאוּ כְּשָׁמְעָם או כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ?
א. תיבת כְּשָׁמְעָם הוזכרה בין המקראות שפיסוקם מוטל בספק. האם לקרוא ״וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם״ או שהקריאה היא: ״כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד״?⁠1 בעלי הטעמים שהטעימו כְּשָׁמְעָם בזקף, הכריעו כדעה הראשונה. אבל בעל העקידה פירש כדעה השנייה, ״כי הם באו מן השדה לתומם, וכשמעם את דברי חמור אשר היה מדבר עם אביהם – נתעצבו״.⁠2 אונקלוס שתרגם ״כְּשָׁמְעָם – כַּד שְׁמַעוּ״ מתאים לשתי הקריאות, אבל הפשיטתא השבעים והוולגטה שתרגמו כאילו נאמר ״וכשמעם ויתעצבו״ – כקריאה השנייה.⁠3
ב. להבנת ״וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים״ – ״וְאִתְנְסִיסוּ גֻּבְרַיָּא״, עיין להלן ״וְהִנָּם זֹעֲפִים״ (בראשית מ ו) ״וְהָא אִינּוּן נְסִיסִין״.
נְבָלָה של זימה – קְלָנָא, ושל שאר עבירות – רִשְׁעָא, טַפְּשׁוּתָא, לָא כָּשֵׁר, שְׁקַר
ג. כל נְבָלָה היא ״דבר כעור ומגונה״ (רד״ק, ״שרשים״ נבל). אבל התרגומים הארמיים הבחינו בין נְבָלָה של ניאוף אונס או זימה שתרגומה קְלָנָא (קלון) לשאר עבירות שבהם נְבָלָה מתורגמת כטפשות או רשע. הדבר ניכר בתיוב״ע לנביאים שבהם מופיעים שני הסוגים. למשל בחטא עכן תרגם ״וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל״ (יהושע ז טו) ״וַאֲרֵי עֲבַד דְלָא כָּשֵׁר בְּיִשְׂרָאֵל״, וכן בנבל הכרמלי ״נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ״ (שמואל א כה כה) ״נָבָל שְׁמֵיהּ וְטַפְּשׁוּתָא עִמֵּיהּ״. גם בנבואות ישעיהו ״וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה״ (ישעיהו ט טז) ״וְכָל פּוּמְהוֹן מְמַלְלִין שְׁקַר״, ״כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר״ (ישעיהו לב ו) ״אֲרֵי רַשִׁיעַיָא רִשְׁעָא מְמַלְלִין״. אבל כאשר מדובר בניאוף כגון ״יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם״ (ירמיהו כט כג) תרגם ״חֲלַף דַעֲבַדוּ קְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל״. וכן תרגם בכל פסוקי פילגש בגבעה: ״אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת״, ״וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת״ (שופטים יט כג-כד) ״קְלָנָא הָדֵין״, ״כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל״ (שופטים כ י) ״כְּכָל קְלָנָא דְאִתְעֲבֵיד בְּיִשְׂרָאֵל״. לכן גם בפסוק ״כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל״ (שופטים כ ו) נכון לגרוס ״וּקְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל״ כמיעוט הנוסחים, אף על פי שברוב כתבי היד מתורגם ״וּדְלָא כָּשֵׁר בְּיִשְׂרָאֵל״. כך גם במעשה אמנון ותמר ״אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת״ (שמואל ב יג יב) ״יָת קְלָנָא הָדֵין״.
וכן בת״א: כמו שתרגם ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ... חֶסֶד הוּא״ (ויקרא כ יז) ״קְלָנָא הוּא״, תרגם גם כאן ״כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל״ – ״אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל״. וכן ״כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ״ (דברים כב כא) ״אֲרֵי עֲבַדַת קְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל״.⁠4 ואפשר שמן הארמית נתקבל קָלוֹן גם בלשון חז״ל לציון חרפת הניאוף והזימה.⁠5
לֹא יֵעָשֶׂה שבדברי לבן – לָא מִתְעֲבֵיד, אבל בדינה – לָא כָשַׁר דְּיִתְעֲבֵיד
ד. בטענת לבן ״לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה״ (בראשית כט כו) שהיא מצד הנימוס המקומי, תרגם ״לָא מִתְעֲבֵיד כֵּין״. אבל במעשה דינה הפסול מצד המוסר תרגם ״וכן לא יֵעָשֶׂה״ – ״וְכֵן לָא כָשַׁר דְּיִתְעֲבֵיד״. ומתרגומו הסתייע רמב״ן לפרש ״וכן לא יעשה״ – בישראל, ולא כרש״י שפירש ״וכן לא יעשה״ גם בין האומות לפי שגדרו עצמן מן העריות.⁠6
1. ב״ר פ: איסי בן יהודה אמר: חמשה מקראות בתורה אין להם הכרע ואלו הן: שְׂאֵת (בראשית ד ז), אָרוּר (בראשית מט ז), מָחָר (שמות יז ט) מְשֻׁקָּדִים (שמות כה לד), וְקָם (דברים לא טז). ר׳ תנחומא מוסיף חדא: ״בני יעקב באו מן השדה כשמעם״ או: ״כשמעם ויתעצבו האנשים״ וגו׳. וכן בירושלמי עבודה זרה, ב ז [מא ע״ד].
2. ״עקידת יצחק״, שער כז (רלב ע״א).
3. בהערת הגר״ח הלר לפשיטתא שתרגם ״וכד שמעו״.
4. וכן המיוחס ליונתן: קְלָנָא. פשיטתא: מרחקא (זנות). ת״נ: טמאותא (טומאה).
5. כגון, מגילה כה ע״א: ״המכנה בעריות משתקין אותו. תנא רב יוסף: קלון אביו וקלון אמו״. כתובות עב ע״א: ״דברים של קלון״. גיטין נז ע״ב: ״מעשה בד׳ מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון״. סנהדרין נה ע״א: ״נכרי הבא על הבהמה מהו? תקלה וקלון בעינן?⁠״ אבל מצאנו גם ״מימי לא נתכבדתי בקלון חברי״ (מגילה כח ע״א).
6. רמב״ן: ״וכן לא יעשה – לענות הבתולות שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול, לשון רש״י. ולא ידעתי זה, כי הכנענים שטופים בעריות... אבל ״וכן לא יעשה״ נמשך עם ״בישראל״, כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם. על כן אמר בישראל, כי איננה נבלה בין הכנענים. ואונקלוס אמר לא כשר לאיתעבדא, לומר שהוא אסור, ולכך היא נבלה בישראל״.
ובנוי דיעקב עלו מן אפי ברה כדי שמעו ואתרגזו גבריא ובאשא להון לחדא ארום מרחקא עבדב בישראל למשמשהג עם ברתה דיעקב וכדןד לא הוה כשר למתעבדא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובאש״) גם נוסח חילופי: ״ובעש״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבד״) גם נוסח חילופי: ״איתעבד״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשמשה״) גם נוסח חילופי: ״למיזדמנה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכדן״) גם נוסח חילופי: ״וכן״.
ובנוי דיעקב עלו מן חקלא כדי שמעו ואיתנסיסו גוברייא ותקיף להום לחדא ארום קלנא עבד שכם בישראל למשכוב עם ברת יעקב וכן לא הוה כשר לאתעובדא.
And the sons of Jacob had come up from the field when they heard. And the men were indignant, and very violently moved, because Shekem had wrought dishonor in Israel in lying with the daughter of Jacob; for so it was not right to have been done.
וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם – אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אָמַר אַרְבַּע מִקְרָאוֹת אֵין לָהֶם הֶכְרֵעַ, וְאֵלּוּ הֵן: שְׂאֵת (בראשית ד׳:ז׳), אָרוּר (בראשית מ״ט:ז׳), וְקָם (דברים ל״א:ט״ז), מְשֻׁקָּדִים (שמות כ״ה:ל״ד). רַבִּי תַּנְחוּמָא מוֹסִיף הָדָא: וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, אוֹ: כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים.
וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה – אֲפִלּוּ בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל עָמְדוּ וְגִדְּרוּ עַצְמָן מִן הָעֲרָיוֹת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה – (כָּתוּב בְּרֶמֶז ל״ז).
כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה – אֲפִילוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל עָמְדוּ וְגָדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה.
ובנו יעקוב ג֗או מן אלצחרא כמא סמעו פאגתם אלקום ואשתד עליהם ג֗דא לאנה קד צנע כ֗סאסה באסראיל אד֗ צ֗אג֗ע אבנתה וכד֗אך לא יצנע.
ובני יעקב באו מן השדה כאשר שמעו, והתעצבו האנשים והוקשה להם מאוד כי מעשה נבלה עשה בישראל בשכבו את בתו וכך לא ייעשה.
וכן לא יעשה – לענות את הבתולות, שהאומות גזרוא על עצמן על ידי המבול מן העריות.
א. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155. בכ״י מינכן 5, ברלין 1221: ״גדרו״.
וכן לא יעשה AND THUS IT OUGHT NOT TO BE DONE – viz., to do violence to a maiden, for even the heathens have trained themselves (literally, have fenced themselves round) against unchastity as a consequence of the Flood which had come upon the world as a punishment for this sin (Bereshit Rabbah 80:6).
ובני יעקב באו מן השדה כשמעם1ר׳ תנחומא אמר כשמעם אין לו הכרע. 2מן השדה כשמעם. או כשמעם ויעצבו האנשים.
כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב – ישראל אלו הבנים שנקראו על שם ישראל. יעקב זה האב. גנאי לאב גנאי לבנים.
וכן לא יעשה3אפילו האומות לא היו פרוצים בעריות משעה שלקו במבול. עד שבא זה הרשע ופרץ את הגדר. ועליו נאמר ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י׳:ח׳).
1. ר׳ תנחומא. ב״ר פ״פ ושם מובא בשם איסי בן יהודה ד׳ מקראות שאין להם הכרע ור׳ תנחומא מוסף הדא מן השדה כשמעם. ונובע מירושלמי ע״ז פ״ב ה״ח דף מ״א סוף ע״ג. ונשנה במדרש חזית בפ׳ כי טובים דודיך. ובמדרש ב״ר שם יש לתקן שצ״ל חמשה מקראות במקום ארבע מקראות. כמו שהוא בירושלמי וחזית שם. גם צ״ל ואלו הן שאת ארור מחר משוקדים וקם. ובירושלמי שם חסר שם האומר וגם בגמרא בבלי יומא נ״ב ע״א ובמכילתא סוף בשלח פרשה ויבא עמלק ותנחומא סוף בשלח הוא ג״כ בשם איסי בן יהודה ועיין במכילתא שם מה שהעיר ידידי הרה״ג מהרא״ה ווייס נ״י במדות סופרים. ועיין בתוס׳ יומא שם ד״ה שאת שהקשו דלא נקטינהו כסדר שהן כתובין בתורה והכי הוה ליה למימר שאת ארור מחר משוקדים וקם. ולפלא שלא העירו על דברי הירושלמי וחכמי התוס׳ בעצמם הביאו הירושלמי ע״ז ל״ה ע״א ד״ה מאי. וע״ש בהגהות הרי״ב שהתעורר מתנחומא בשלח. וראיתי בילקוט בראשית רמז ל״ז הביא המאמר איסי בן יהודה אומר ה׳ מקראות בתורה שאין להם הכרע ותושב כסדר כמו שהוא בירושלמי ונרשם בצדו יומא נ״ב. והביא ג״כ דברי ר׳ תנחומא אשר נמצא רק בירושלמי וב״ר וחזית ולא בבבלי יומא שם.
2. מן השדה כשמעם. מהנגינה משמע שקאי על ביאתם מן השדה.
3. אפילו האומות. ב״ר פ״פ וילקוט שם ורש״י עה״ת.
ובני יעקב באו מן השדה כשמעם – זה אחד מחמש המקראות שאין להם הכרע, דתנן חמש מקראות הן שאין להם הכרע, ואלו הן:
שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם, ור׳ תנחומא מוסיף עוד א׳ כשמעם, באו מן השדה כשמעם או כשמעם ויתעצבו האנשים, וכן נפרשין כולן. ויתעצבו לשון צער, ודומה לו [בעצב] תלדי בנים (בראשית ג טז), ויתעצב אל לבו (שם ו ו), נעצב המלך (שמואל ב יט ג), כי ילדתי בעצב (דברי הימים א ד ט), וכל דומיהן:
ויחר להם מאד – יותר ממה שחרה ליעקב על דברי לבן, שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן (בראשית לא לו), וכאן חרה להם יותר, כל כך למה, לפי שנבלה עשו בישראל, שהכל מנבלין את פיהם ומדברים גנות עליהם:
בישראל – אלו הבנים:
לשכב את בת [יעקב] – מפני שהוא חשוב ולשכב עלה כהפקר כבת שאין לה תובעין:
וכן לא יעשה – אפי׳ בשאר בנות הדיוטות שהיו גדורין מן הערוה ואסורין ביפת תואר, עד שבא רשע זה ופרץ הגדר, ועליו ועל כיוצא בו נאמר, ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ויצא. ובני יעקבבישראל – בכל זרע ישראל יהיה פגם זאת הנבלה שעשה.
וכן לא יעשה – בשאר בנות אדם לאנוס בת איש בתולהא לענותה, כל שכן בבת יעקב.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״גדולה״.
ובני יעקב...בישראל, the rape of Dinah was considered as a stain of the spiritual wholeness of all the family of Yisrael.
וכן לא יעשה, it was totally unforgivable for something of this nature to be done. This is why they were so angry that it had been done to them (of all people).
ויתעצבו – לאבי אבא ז״ל יש הבדל בין ויתעצבו {לבין} ויחר להם, שהרי טעם ויתעצבו צער, והצער אינו מעורר הרגש לנקמה, [וטעם ויחר להם – ויחר אפם1, והאף מעורר את ההרגש לנקמה] וזה פירוש נכון2.
כי נבלה וג׳ – ׳סקוט וכ׳סאסה׳ (=תועבה וקלון)3.
ובישראל – טעמו בבני ישראל4. והם שהיתה להם עצה זו, ובהם קנאות זו, ראוי להם לדון במי שינאף מזרעם שתיסקל5 לפי שלא נמנעה6 ממה שאבותיה ברחו ממנה, {ולכן נאמר} וסקלוה פתח בית אביה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה (דברים כב:כא)7. וכבר ביארנו זה בספר המספיק8.
1. צח. אמנם יש ׳ויחר ל...׳ שאין לפרש כן בשום פנים, כמו בשמואל א (טו:יא) ושמואל ב (ו:ח, ודהי״א יג:יא) ויונה (ד:א) ועוד, וזה ראיה לדברי ר״י ן׳ ג׳נאח בספר השרשים (ערך חרה) כי ׳ויחר׳ בלתי ׳אף׳ הוא כעין וירע. [הערות נהור שרגא]
2. צט. וכ״כ ר״ש בן חפני בפירושו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ מח), ואם פירושו היה לפני רבנו ולפני אבי אביו – קצת מוזר הדבר שלא הביאו ממנו.
3. ק. כך תירגם המהדיר לשון רבנו שהוא לשון רס״ג בתרגומו. ואולי ניתן לומר שמש״כ הרד״ק בשרשיו (שרש נבל) ש׳נבלה׳ היינו ׳דבר כעור ומגונה׳, הוא תרגום שלו ללשונו הערבי של רס״ג.
4. קא. השוה פי׳ הרד״ק שכתב: ׳בכל זרע ישראל יהיה פגם זאת הנבלה שעשה׳.
5. קב. הלשון צ״ב שהרי התחיל בל׳ זכר ׳ינאף׳ וסיים בל׳ נקבה ׳תסקל׳. כבר הרגיש בזה מגיה כתה״י שסימן לשנות ׳תסקל׳ ל׳יסקל׳ בל׳ זכר, ואמנם נראה שההיפך הוא הנכון שסיום דברי רבנו מורים שהוא מדבר בנערה המאורסה שזינתה, ולא בבועלה. המהדיר ניסה לפשר בין ב׳ הלשונות בהוספה ארוכה כזו: ׳ראוי להם לדון במי שינאף מזרעם [שיסקל. וכך ידונו גם כן בכל אשה מנאפת מזרעם] שתיסקל׳. ויתכן שבאמת יש כאן חסרון, אבל לא ידעתי למה כתב המהדיר ׳וכן ידונו בכל אשה מנאפת׳, והרי דין סקילה אינו אלא בנערה המאורסה שזינתה כמו שהעירני הג״ר שלום שפיץ נר״ו.
6. קג. במקור: ׳תסתנכף׳ (בתרגום המהדיר: חשבה לתועבה), והתרגום ע״פ מילונו של פרופ׳ י׳ בלאו (עמ׳ 717).
7. קד. נראה שכוונת רבנו בזה היא, שהשימוש המכוון במילים ׳נבלה בישראל׳ בפרשת נערה המאורסה, שהם המילים שבאו בכתוב כאן לתאר מה הניא בני יעקב לקנא קנאת אחותם ולבא בעצה להרוג את בני שכם, הוא כדי לרמז על החומר המיוחד שבעבירת נערה המאורסה בזה שלא חשה על הדבר שמסרו אבותיה בני ישראל נפשם עליו. [ויתכן שגם נכלל בכוונתו שמטעם זה הדגיש הכתוב פעמיים ׳בית אביה׳ – להורות שחומר הדבר מצד שלא חששה לכבוד אבותיה בני יעקב].
דמיון לשוני מעין זה נמצא עוד לרבנו להלן בפר׳ מקץ (מב:כב) משם אבי אביו, ע״ש ודוק היטב.
8. קה. ככל הנראה הכוונה למש״כ בחלק מספר המספיק שנשתמר בכת״י בספריית סט. פטרסברג (מספרו Ms. EVR ARAB I 1719), ששם (עמ׳ 4b, ונכרך הדף בהיפוך וראוי להיות 4a) כתב לבאר פסוק זה, שהחרפה בזנות הבת מתייחסת בעיקר לאב (ככתוב לזנות בית אביה), יותר מכל קרוב אחר עד שכמעט ניתן לומר שאצל יתר הקרובים הם כלפה כזולת הבעל על אשתו, והיינו מפני שהוא האחראי על גידולה בתרבות רעה. ועוד כתב שם בהמשך (בתרגום חפשי): ׳וראוי לך לדעת שהאחים ג״כ אפשר שכנגדם יהיה זה החטא, ו{ירגישו} עושק ומגינת הלב הרבה אם יהיו בעלי חמה וזולתה מן החרפה, כמו שמתבאר מ{הנאמר ב}שבח בני יעקב בזה ׳ויתעצבו האנשים מאד ויחר להם כי נבלה עשה בישראל וכול׳⁠ ⁠׳, ואמרם אל יעקב ע״ה בתירוץ התקדמותם ועשיית מה שעשו, ׳הכזונה יעשה את אחותינו׳, והתכוונו לומר, ׳האם ניתן להתאפק על דבר זה׳.
באו מן השדה כשמעם – מהרו ביאתם על השמועה ששמעו.⁠1
וכן לא יעשה – אפילו בבת הדיוט.⁠2
1. השוו לקח טוב וספר הג״ן.
2. כן בשכל טוב, והשוו בראשית רבה פ׳:ז׳.
מן השדה כשמעם,⁠"returned from the field after hearing (about Dinah's rape).⁠" They returned prematurely, in a hurry.
וכן לא יעשה, "and such a thing must not happen,⁠" even to the daughter of common parents, much less one of a distinguished family such as ours.
וכן לא יעשה – תימ׳ והאמ׳ לעיל (פרשת תולדות כה:כט בקטע ״ד״א והוא עייף. בעבירות...⁠״) בעולת בעל יש להם ולא נערה המאורסה (סנהדרין נז:). וכל שכן פנויה. וי״ל דאונס שאני.
ובני יעקב באו מן השדה (כשומעם) [כשמעם] – בירושלמי (עבודה זרה ב:ז) מונה (כשומעם) [כשמעם] עם אותן מקראות שאין להם הכרע. דיכול לומר מן השדה כשמעם ויכול לומ׳ כשמעם ויתעצבו. ויש לתמוה על כולם שאומ׳ אין להם הכרע. בפ׳ הוציאו לו (יומא נב.-נב:) תנייא איסי בן יהודה אומ׳ ה׳ מקראות אין להם הכרע מן התורה ואלו הם. שאת. משוקדים. מחר. ארור. וקם. ופי׳ שאת. הלא אם תטיב שאת (בראשית ד:ז). משוקדים. ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה:לד, לז:כ). מחר. וצא הלחם בעמלק מחר (שמות יז:ט). ארור. וברצו⁠[נ]⁠ם עקרו שור ארור (בראשית מט:ו-ז). וקם. הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים לא:טז). ובירושלמי דע״ז (עבודה זרה ב:ז) מוסיף כשמעם דהכא. ותימה לגן אדרבא אימ׳ לכולם יש להם הכרע דהא הניגון מכריע ומוכיח. גן.
וכן לא יעשה – וא״ת והא אמרינן בעולת בעל יש להם ארוסה אין להם וכ״ש פנויה, וי״ל דבאונס שאני.
וכן לא יעשה – לענות הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול. לשון רבינו שלמה.
ולא ידעתי זה, כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור, כדכתיב: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (ויקרא י״ח:כ״ז), ולא התחילו בהן באותו הדור. ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם.⁠א אבל: וכן לא יעשה – נמשך עם בישראל: כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם, על כן אמר: בישראל, כי אינה נבלה בין הכנענים.
ואנקלוס אמר: לא כשר לאיתעבדא, לומר שהוא אסור, ולכך היא נבלה בישראל.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נשיכם״.
AND THUS IT OUGHT NOT TO BE DONE. I.e., to do violence to maidens, for the nations "had fenced themselves round" against unchastity as a result of the Flood. This is Rashi's language. But I do not know this, for the Canaanites were immersed in unchastity with women, beasts and males, as it is written, For all these abominations have the men of the land done, that were before you,⁠1 and they did not begin such practices in that generation [but rather it was their traditional behavior], and even in the days of Abraham and Isaac, the patriarchs feared lest they kill them in order to take their wives. Instead, the expression, and thus it ought not to be done, refers back to the word beyisrael (in Israel): because he had wrought a vile deed in Israel… and thus it ought not to be done among them. This is why Scripture said in Israel for it was not a base deed among the Canaanites. And Onkelos translated: "It is not proper that it be done,⁠" meaning that it is forbidden, and that is why it was a base deed in Israel.
1. Leviticus 18:27.
באו מן השדה כשמעם ויתעצבו – זה אחד מן הפסוקים שאין להם הכרע לא נודע אם באו מן השדה כשמעם. או כשמעם ויתעצבו. (אש״ה בש״ס איתא ארבע מקראות שאין להם הכרע שאת מחר משוקדים וקם. אבל פסוק זה לא נזכר שוב ראיתי דהכי איתמר בי מדרשא בראשית רבא ובמדרש חזית).
כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב – הכי פי׳ כי נבלה עשה אפילו לבת הדיוט שהרי בני נח גזור על הזנות וכ״ש לזאת שהיא בת יעקב.
כי נבלה עשה בישראל לשכב – אפי׳ עם בת הדיוט כל שכן עם בת יעקב שהוא אדם חשוב.
כי נבלה עשה בישראל, "that a vile deed had been committed against Israel;⁠" it would have been a vile deed against anyone, all the more so against the daughter of a man of the stature of Israel.
וכן לא יעשה – פירש״י שהאומות גדרו עצמם מן העריות. והקשה עליו הרמב״ן שהכנעניים שטופים בזמה ובעריות ובבהמה ובזכור כדכתיב כי כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ופי׳ שוכן לא יעשה נמשך אל בישראל כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהן על כן אמר בישראל כי אינו נבלה בכנענים:
וכן לא יעשה, "such a thing must not be allowed to happen.⁠" Rashi writes that even the gentile nations had agreed to outlaw rape. Nachmanides takes issue with Rashi, saying that the Canaanites had certainly practiced rape and worse sexual perversions as testified by the Torah in Leviticus He therefore explains the words וכן לא יעשה, as referring to what was forbidden to Jews, seeing that the Canaanites did not consider it as something immoral.
וכן לא יעשה – פי׳ אפי׳ המלכים לא אנסו שרה אמנו ואבימלך אפי׳ בשוגג בקשו (לנפש) [לענשו]. אך תימה והלא אמרי׳ לעיל (קידושין ט׳ א׳) בעולת בעל יש להם ולא נערה מאורסה, וכ״ש פנוייה, וי״ל דאונס שאני דאפי׳ בפנוייה אסור.
וכן לא יעשה – אינו מן הנמנע הגמור, אבל מן האפשרי הרחוק. ויותר מופלג אמרו ״לא נוכל לעשות הדבר הזה״ (יד).⁠1 וזכור זה.
1. לשיטתו של כספי, לעתים הניסוח המוחלט איננו מבטא מוחלטות גמורה. כך ״כל״ למשל מאפשר יוצאים מן הכלל. לפיכך, ״וכן לא יעשה״ – הכוונה איננה שכך לא נעשה מעולם, אלא שהדברים אינם שכיחים. כך גם דברי אנשי שכם ״לא נוכל לעשות את הדבר הזה...⁠״ – הכוונה היא: אנחנו מתקשים מאד בעשיית הדבר הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ז) ויתעצבו האנשים וכו׳ – לא יתכן ששמעו הדבר בשדה ובאו ואחר כך נתעצבו כי העצבון חוייב להיות תכף השמיעה כמו שאמרנו.
[ג] ולזה אני קורא ובני ישראל באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים – כי הם באו מן השדה לתומם וכשמעם את דברי חמור אשר היה מדבר עם אביהם על זה נתעצבו וחרה להם מאד כי נבלה עשה בישראל וכו׳. ויהיה כשמעם ויתעצבו כמו כמרעיתם וישבעו (הושע י״ג:ו׳). כרפאי לישראל ונגלה וכו׳ (הושע ז׳:א׳). כשמוע עשו וכו׳ (בראשית כ״ז:ל״ד). ושוב מצאתי במדרש חזית גבי ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א׳:ב׳) חמשה כתובים שאין להם הכרע. אמר רבי תנחומא אית לי אחרי ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים אי כשמעם ויתעצבו. או באו מן השדה כשמעם. ראיתי וישמח לבי שהרי רבי תנחומא ראה שהענין מכריע לקרוא כשמעם ויתעצבו. ולפי שבעל הטעמים הכריעו למה שלפניו נשאר לו מכלל שאין להם הכרע וכבר אמרנו שעל הדבר הזה הותר או חוייב להם העצבון הנמרץ וכמו שסמך כי נבלה עשה וכו׳.
[ג] ואפשר שיליץ בעדם ממקום אחר והוא וכן לא יעשה. והנה חוייבו להעצב ולהחרד לגדור את הפרצה הזאת שלא יעשה כזה עוד.
וכן לא יעשה לענות את הבתולות שהאומו׳ גדרו עצמו מן העריות ע״י המבול. ואף על פי שאין הפנויה מכלל העריות כיון שגזל אותה ובא עליה הרי היא כערוה וחייב עליה הריגה שהרי בפר׳ ט׳ מהלכות מלכים כתב הרמב״ם ז״ל ומפני מה נתחייבו כל אנשי שכם הריג׳ מפני ששכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו הרי לך בפי׳ ששכם נתחיי׳ הריגה בביאת הפנויה הזאת במכ״ש שאפי׳ אנשי שכם נתחייבו הריגה בעבורה כ״ש שכם עצמו שעשה העבירה וזהו שכתב רש״י וכן לא יעשה לענות את הבתולות וכתב אחריו מיד שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע״י המבול. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ולא ידעתי זה כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור כדכתיב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ כו׳ ולא התחילו בהן באותו הדור ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם עכ״ד: ואני תמה מאד כי נראה לי שכל ראיותיו הפוכות כי הראיה שהביא מן כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ היא לנגדו כי אלו לא התחילו בהן באותו הדור אלא שהיה מנהגם זה תעיד מהו זה שאמר הכתוב עליהם כי בכל התועבות האלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמ׳ האר׳ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ואם היו פרוצים בהם תמיד מדוע לא הקיאה אותם הארץ מזמן המבול עד זה הזמן שהם שמנה מאות ושלשים שנה אבל זאת ראיה בלי ספק שהיו גדורים בעריות מזמן המבול עד קרוב לזמן שבאו ישראל לכבשם לקחת את ארצם ומפני שבאותו הדור התחילו לפרוץ גדרם בעריו׳ ותטמ׳ הארץ נגזר עליהם שתקיא אותם הארץ וישבו ישרא׳ תחתם. ומה שטען עוד ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם גם זאת הראיה היא לנגדו שאלו לא היו גדורים בם למה יהרגו אותם לקחת את נשיהם ולא יקחו את נשיהם בחזק׳ מבלתי שיהרגו את בעליהם אבל זאת ראיה גמורה שהיו גדורים באשת איש ולכן לא היו יכולין לקחת נשיהן רק כשיהרגו בעליהן תחלה והנה אבימלך אמר לאברה׳ אבינו ע״ה מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה גם פרעה אמר לו למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה ואברהם השיב לאבימלך כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה מכלל שבשאר המקומות גדורים היו בם ולכן ישראל אף על פי שהיו גדורים בעריות הוצרך הכתוב להזהירם שלא יפרצו בם ותקיא הארץ אותם כאשר קאה את הגוי שהיו גדורים בם ואחר כך פרצו גדרם ולכן מה שפירש הרמב״ן ז״ל וכן לא יעשה נמשך עם בישראל כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם על כן אמר בישראל כי איננה כן בין הכנענים אינו מחוור כי ממאמר כי נבלה עשה בישראל למדנו זה ולמה חזר וכתב וכן לא יעשה:
והנה זכר הכתוב שבני יעקב בבואם שמעו את הדבר או שבאו מהצאן כשמעם את הדבר הזה כי זהו אחד מהפסוקים שאין להם הכרע כמו שאז״ל במדרש חזית אם באו מן השדה כשמעם ויתעצבו או שבאו משם כששמעו את הדבר שמה ואמר שהתעצבו ויחר להם מאד מפאת שלשת הסבות שזכרתי בפי׳ ויקח אותה ויענה. כי הנה כנגד הלקיחה שלקח שכם את דינה בחזקה והביאה אל ביתו אמר כי נבלה עשה בישראל ר״ל כי לבת ישראל לא היה לו ללקחה באונס כי היה לה גואל וגואלים אביה ואחיה והאונס הזה היה נבלה בחק ישראל אביהם וכבודו.
ואמנם כנגד מה שאמר וישכב אותה אמר לשכב את בת יעקב ר״ל שלא היה ראוי לשכב עם בת אדם גדול כיעקב ולחלל בתוליה מבלי נשואין.
ואמנם כנגד ויענה אמר וכן לא יעשה כלומר שהשכיבה לא היה ראוי לעשותה באונס ושלא ברצונה כמו שעשאה כי היה אסור לבני נח לשכב עם אשה בתולה אם לא בדרך נשואין ולכן אמר וכן לא יעשה. ואפשר עוד לומר בזה שהעצבון והחרון אף הם שתי תנועות מתחלקו׳ לרוח. כי העצבון הוא עם כניסת הרוח לפנים והחרון הוא עם יציאתו לחוץ לבקש הנקמה ולכן נתן הכתו׳ שתי סבות אחת לעצבון ואחת לחרון אף. כי הנה העצבון אינו אלא שיתעצב אדם לרוע מזלו או למה שיקרה למה שלא יבוקש עליו נקמה ועל זה אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב רוצה לומר שהתעצבו מהקלון הנמשך למשפחותם לבית אבותם בזנות דינה או להיותה נבעלת לערל לכן אמר לשכב את בת יעקב כי איזו שכיבה שתהיה לה עם הערל היה להם חרפה.
ואמנם בחרון אף היה להם עם שכם לפי שטמא אותה באונס וחזקה בהיות זה דבר בלתי נהוג אצלם ועשה גם כן עם אחותם מה שלא היה ראוי ביניהם כפי מנהגם לעשות ועל זה אמר וכן לא יעשה רוצה לומר שלא היה מנהגם לשכב עם אשה כי אם בדרך נשואין לא בעילת זנות ויהיה אם כן וכן לא יעשה כמו לא יעשה כן במקומנו. והרמב״ן תפש על רש״י שהכנעניים היו שטופי זמה ואין בזה טענה כלל כי הנה עם היותם כן בטבעם מי המונע שיהיה הדבר אסור כפי דתיהם ונמוסיהם. הלא תראה שרבים הם זונים בטבעם עם היותו דבר אסור בדתם אם כן העצבון היה כפי משפחתם ודתם לשכב עם ערל אחותם. והחרון אף היה כנגד שכם על האונס אשר עשה בזה.
ובני יעקב באו מן השדה – בענין שלא היה לו מקום לדבר אתו. ויתעצבו האנשים מצד היותם גבורים ונשתה גבורתם ולא הועיל להם גבורתם. ויחר להם מאד אע״פ שלא יהיו גבורים. מצד הנבלה שעשה בישראל. וכ״ש היות נבלה מזמה ובבת יעקב. וכן לא יעשה באיש אחר כ״ש בבת יעקב. ואז דבר חמור ואמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם. לומר חשקה נפשו בלי טעם. כי אחרות היו בארצנו יפות ממנה. והוא ע״ד כי בי חשק בלי טעם ודעת שאפלטהו. אבל כשידע שמי אשגבהו. ולפי שדברי חמור בלי טעם ודעת שאמר והתחתנו אותנו ואתנו תשבו. כי אחר שלקחו בתם באונס היו רוצין להתחתן ולא יעשה כן. לא השיבו לו דבר. ולפי שראה שכם דברי אביו שהיה שלא כהוגן. וראה אותם נעצבים בלבם ועלה חרונם באפם ונראה בפניהם. אמר להם אמצא חן בעיניכם. כלומר איני מבקש מכם כלום אלא שאמצא חן בעיניכם ושתראו לי פנים שוחקות וכל אשר תאמרו אלי אתן. או שאמר אמצא חן בעיניכם. כלומר אני רואה דברי אבי שאין כדין עמו לאנוס האשה ולשכב עמה ולהתחתו אח״כ. ולכי אני שואל מכם דרך חי וחסד ולא מתורת דין ומנהג. וזהו אמצא חן בעיניכם. ע״ד ונח מצא חן ולא מכח הדין:
ויתעצבו האנשים ויחר – הנה העצבון היה על כי ״נבלה עשה בישראל״, שהיה בזיון אצל ישראל, אף על פי שאצל אומות העולם לא היה כן. ובשביל שהיה בלתי מורגל אז לאנוס את בתולות גדולי הדור, כאמרו ״וכן לא יעשה״, לפיכך חרה להם על שנעשתה כזאת נגדם.
ויתיצבו האנשים ויחר, the sadness and sorrow described by the Torah as the brothers’ reaction pertained to the despicable deed that had been perpetrated against a member of Yisrael’s family. This was in spite of the fact that whereas Jews do not rape unmarried virgins, gentiles are known to be guilty of this. Seeing that even in gentile circles it was taboo to rape the daughters of prominent citizens, the Torah adds the words וכן לא יעשה, that such a thing was totally unacceptable. Their anger, ויחר, therefore was turned against the perpetrators and against those who had condoned the act.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[א] כי נבלה עשה בישראל
[1] בתרא פרק ראשון דף טו ע״ב (בבא בתרא טו:)
[2] סנהדרין פרק שישי דף מד ע״א (סנהדרין מד.)1
1. הגמ׳ בסנהדרין מצטטת ציטוט שונה שנאמר בעכן. לשון הגמ׳: ׳וכי עשה נבלה בישראל׳, אמר רבי אבא בר זבדא מלמד שבעל עכן נערה המאורסה, כתיב הכא (יהושע ז, טו) ׳וכי עשה נבלה׳ וכתיב התם (דברים כב, כא) ׳כי עשתה נבלה בישראל׳. פשיטא, מהו דתימא כולי האי לא פקר נפשיה, קא משמע לן. רבינא אמר, דיניה כנערה המאורסה דבסקילה׳.
בגמ׳ א״כ לא מוזכר כלל הציטוט מהפסוק בפרקנו ׳כי נבלה עשה בישראל׳, וגם בדפוס וינציאה הראשון כתוב כבדפוס ימינו. ומובן א״כ מדוע במהדורות החדשות של תולדות אהרן השמיטו הפנייה זו. כנראה שרבנו השתמש בגירסת ה׳ילקוט שמעוני׳ יהושע פרק ז [רמז יח]: ׳וכי עשה נבלה בישראל׳, אמר ר׳ אבא בר כהנא, בעל נערה המאורסה. כתיב הכא ׳כי עשה נבלה בישראל׳ (יהושע ז, טו), וכתיב התם ׳כי נבלה עשה בישראל׳ (בראשית לד, ז). פשיטא׳ וכו׳. (הספר ׳ילקוט שמעוני׳ היה קיים בדפוס כבר בשנת רפ״א).
שהאומות גדרו כו׳. דאם לא כן מאי ״וכן לא יעשה״, דמשמע שאין המנהג לעשות כך. הקשה הרמב״ן כי הכנעניים שטופין בעריות, שנאמר (ויקרא יח, כז) ״כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו׳,⁠״ ובימי אברהם (לעיל כ, יא) ויצחק (לעיל כו, ז) היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם, עד כאן. והרא״ם השיב על זה דאדרבא מדכתיב (ראו ויקרא יח, כד-כז) ״כי את כל התועבות האל עשו וגו׳ ואפקוד עונם עליהם כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואם היה מזמן רב מדוע לא הקיאה אותם הארץ כבר, אלא מזמן קרוב התחילו בהם. וכן באבימלך כתיב (לעיל כו, י) ״כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם״, ופרעה אמר ״למה לא הגדת כי אשתך היא״ (ראו לעיל יב, יח), שנראה שהיו גדורים בעריות. אך קשה לי למה אמר הכתוב ״כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב״ ולא הוי ליה למימר רק ״כי נבלה עשה״, ולפיכך משמעות הכתוב כי יעקב איש אלקי היה נחשב, ונבלה הוא לעשות זה ב״בת יעקב וכו׳ וכן לא יעשה״, שאין ראוי לעשות מעשה כזה, כי הוא דבר גנאי מאד במה שהיה נחשב יעקב איש אלקי – אין ראוי לעשות מעשה כזה לבתו. ולכך הוסיף ״וכן לא יעשה״, כדכתיב (לעיל כ, ט) ״מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי״, ושם פרש״י בעצמו ׳מכה אשה לא הורגלה כו׳⁠ ⁠׳. וכן אונקלוס תירגם למעלה (שם) ׳עובדין דלא כשרין לאתעבדא׳, וכן תרגם כאן ׳וכן לא כשר לאיתעבדא׳, והכל ענין אחד על דבר שהוא יוצא מן המנהג:
כשמעם ויתעצבו: חד מן פסוקי׳ דלית להון הכרע אליבא דר׳ תנחומא בירושלמי1 פ׳ אין מעמידין. עיין ביפה מראה2 שם, ומ״ש3 בפ׳ וילך.
וַיִתְעַצְּבוּ: הצד״י דגושה. [וַיִּתְעַצְּבוּ].
1. בירושלמי: עבודה זרה פ״ב ה״ט, מא ע״ד.
2. ביפה מראה: על ע״ז (׳האלילים׳) פרק ב, סימן ג, רד ע״ג-ע״ד.
3. ומ״ש: מ״ש דב׳ לא טז (׳וקם׳).
שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע״י המבול. והעובר יהא נדון במיתה כך קבלו עליהם אף שלא מן הדין כדפירש לעיל בפרשת חיי שרה וכן דייק הלשון היו גודרין מעצמן עשו הגדר לא שהוא צווי מפי השם ודו״ק. וא״ת הא פנוייה מותרת לבני נח. י״ל כיון שגזל אותה ובא עליה הוי כמו ערוה וחייב עליה הריגה. [ר׳ אליהו מזרחי]: הנחלת יעקב הקשה על זה התירוץ ואמר דהפנויות לא נאסרו לבני נח רק ע״י גדר וסיג ומה שנתחייב שכם מיתה היינו משום גזל אליבא דהרמב״ם או משום שאר מעשיו הרעים אליבא דהרמב״ן והא דהרב לא הזכיר א׳ מאלו הב׳ טעמים לפי שהרב לא ביקש למצא טעם לחיוב מיתתו אלא לפרש לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בפנויה והוקשה לו קושית הרא״ם וע״ז תירץ שהאומות גדרו כו׳ וע״ש באריכות:
For the gentiles constrained themselves from illicit relationships as a result of the Flood. And one who transgresses is sentenced to death. So did they accept upon themselves, as Rashi mentioned in Parshas Chayei Sarah [24:16]. Although this was beyond the requirement of the law [i.e., to be sentenced to death in a case where the woman is unmarried]. And so too, the expression גדרו עצמן implies: they constrained themselves, although Hashem did not command it. Nachalas Yaakov objected to this answer: The prohibition on unmarried women was merely a constraint and decree that the descendants of Noach [placed upon themselves. If so,] why was Shechem liable for death? The Rambam says because of robbery, and the Ramban says because of Shechem's various evil deeds, [but no one says that he was liable to be executed for engaging in illicit relations]. And Rashi does not mention the above reasons because he is not seeking to explain why Shechem was liable for death, but to explain that "Such a thing should not be done" even with an unmarried woman. This raises the question of Re'm: ["Is not an unmarried woman permitted to the descendants of Noach?⁠"] to which Rashi answers, "For the gentiles constrained themselves....⁠" See there for elaboration. [An alternate approach:] You might ask: Is not an unmarried woman permitted to the descendants of Noach? The answer is: Since Shechem kidnapped her and thereby had relations with her, it is considered like illicit relations. Thus, he was liable to be executed. (Re'm)
ויתעצבו וגו׳ כי נבלה וגו׳ – פירוש כי יש במעשה זה שני דברי כיעור הא׳ הוא אפילו אם היה לוקח אותה לו לאשה כדרך ארץ אף על פי כן הוא חרפה להם לתת בתם לאיש טמא, והוא אומרו אחר כך כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכנגד פרט זה אמר ויתעצבו האנשים, והב׳ הוא לצד עשות הדבר בדרך זה שאפילו בין העמים הדומים בגדר הפחיתות הוא דבר מגונה, והוא אומרו וכן לא יעשה פי׳ אפי׳ בין האומות כאומרם ז״ל (בראשית רבה פ׳) שגדרו עצמן האומות מן העריות. וכנגד זה אמר ויחר להם איך עשה דבר שאפילו ביניהם בלתי הגון הוא.
ויעצבו…כי נבלה עשה בישראל. They were distressed… because he had committed a disgraceful act against Israel, etc. The Torah uses two expressions, 1) "they were angry,⁠" and 2) "they were distressed" to indicate that Shechem had been guilty of two wrongs. It would have been shameful for the family of Jacob even if Shechem had married Dinah, seeing that they would not give their sister to an "unclean" person. However, that would have been merely distressing. The fact that Shechem had raped their sister, something that was repugnant even to the local inhabitants, i.e. וכן לא יעשה, aroused their anger. Bereshit Rabbah 80,6 states that the Gentiles had accepted sexual restrictions upon themselves after the deluge. This included rape.
ובני יעקב באו מן השדה כשמעם – כששמעו הדבר הרע הזה עזבו המקנה עם עבדיהם בשדה, והם באו אל אביהם. והכתוב לא פירש אם יעקב הודיעם הדבר או שמעוהו משלוחי דינה.
ויתעצבו האנשים מאד – הצטערו על המעשה שקרה כן לאחותם שנטמאה בבעילת ערל וטמא, וכמו ״כי נעצב המלך אל בנו״.⁠1
ויחר להם מאד – גם חרה להם. שרש ״חרה״ בארנו בפירוש ״ויחר לקין״.⁠2 שהיה דמם מתחמם על שכם שעשה זאת, והכתוב יפרש שתיהן.
כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב – זהו העצבון שהצטערו על המעשה, גם אם היה דרך נשואין ברצונה של דינה. לפי שהיא נבלה בישראל שישכב החוי הערל את בת יעקב. כי השם קרא שמו ״ישראל״ והבדילו מן העמים, הוא וזרעו. וזהו שאמר ״בישראל״ לקדושת השם הזה שבו נבדלו מכל העמים. ואיך ישכב את בת יעקב איש ערל מזרע מרעים? אפילו בשכיבת רצון בדרך נשואין.
וכן לא יעשה – ״לענות את הבתולות״, כן פירש רש״י ז״ל, ויפה פירש. וזהו ״ויחר להם מאד״ שחרה להם על שכם כי איסור השכיבה עם בת יעקב לא ידע שכם, אבל לענות את הבתולות באונס שלא ברצונם, כן לא יעשה אפילו בגוים, שזהו חמס גדול. ומה שאמר רש״י ז״ל שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע״י המבול, אין הכונה ״עריות״ כי פיתוי בתולה איננה ערוה אפילו לישראל.⁠3 אבל הוא על החמס שגם ממנו גדרו עצמן, שהרי על החמס נחתם גזר דינם.⁠4 ולענות בתולה באונס חמס גדול מאד.
מה שאמר רמב״ן ז״ל5 ״לא ידעתי זה. כי הכנענים היו שטופים בעריות ובבהמה ובזכור, דכתיב ׳כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם׳,⁠6 ולא התחילו בהן באותו הדור. ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותן לקחת נשיהם״ [עכ״ל רמב״ן]. אמנם7 אם עשו כן ברשעתם, לא הותר להן באמת, כי בני נח נצטוו על העריות, וביותר על אשת איש. ומי שבידו למחות בהם ולהנקם מן העוברים, ראוי לו שיעשה נקמה. וזהו שאמרו ״וכן לא יעשה״ שהוא איסור. והרמב״ן ז״ל פירש ״וכן לא יעשה״ הוא נמשך עם ״בישראל״ כלומר וכן לא יעשה בישראל שבהם לא יעשה. ואין סדר הכתוב משמע כן.⁠8
1. שם יט, ג.
2. בראשית ד, ה.
3. כי פרשת ״עריות״ הוא לענין אשת-איש וקרובי משפחה, כמפורט בספר ויקרא (יח, י-כא).
5. אחרי שהביא דברי רש״י.
6. ויקרא יח, כז.
7. כאן רבינו מסתייג מדברי הרמב״ן.
8. אלא הוא איסור ונבלה לכולם, ולא רק לישראל.
נבלה – מעשה המתועב בעיני כל. ומעתיקים לועזים1 טעו לתרגם כל נבל שוטה, ונבלה שטות, לפי שדמו כי עם נבל ולא חכם (דברים ל״ב:ו׳) הוא דבר והפוכו, ושבוש הוא, שעל נבל הכרמלי נאמר, והאיש קשה ורע מעללים (שמואל א כ״ה:ג׳), ואמרה אביגיל עליו, נבל שמו ונבלה עמו (שמואל א כ״ה:כ״ה). וכן בן ינבלא אב (מיכה ז׳:ו׳), ודומיהן. ודעת הכתוב (דברים ל״ב:ו׳): עם נבל – רע מעללים עושים נבלה, ולא חכם – לזכור אחריתם.⁠2
1. כך כתב גם וילהלם גזניוס, אמנם מילונו יצא לאור לראשונה בתקע״ט, ופירוש הרכסים לבקעה בשנת תקע״ה.
2. דומה לזה פירש אבן עזרא שם: ״נבל – במעשיו, ולא חכם – בלב״. וראה פירוש נאה לפסוק זה אצל רנ״ה וויזל בספרו ״גן נעול״, הבית השני, חלון רביעי (עמוד 354 בהוצאת ישיבת ראשון לציון, תשע״ו).
א. כן בדפוס ראשון. בפסוק: ״מנבל״.
ובני יעקב באו מן השדה כשמעם – לפי הפשט היו בשדה כשהגיד להם המגיד כי נגזלה דינה וכשמעם זאת באו מן השדה, ובעת בואם היה חמור אצל יעקב לדבר אתו, וכשראם חמור דבר אל כולם, שכם בני וכו׳. ואף כאן הקדים הכתוב מלת כשמעם, להודיע שבני יעקב ידעו את הדבר כמו שקרה באמת ולא כמו שהגיד להם חמור, ולכן נועצו אח״כ לדבר במרמה, וכמו שנפרש במקומו:
כי נבלה עשה בישראל – בישראל שהם זרע קודש ונגדרים מן העריות, אבל אצל הכנענים השטופים בזמה לא נחשבה זאת לנבלה, שכן כתוב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (ויקרא י״ח כ״ז):
לשכב את בת יעקב – ובפרט להיותה בת יעקב עצמו, והיה ראוי לשכם למנוע עצמו מלחלל כבוד הצדיק:
וכן לא יעשה – ערש״י, והרמב״ן טען עליו ופירש וכן לא יעשה נמשך עם בישראל וכן לא יעשה עמהם, לכן אמר בישראל כי איננה נבלה בין הכנענים ול״נ מלת וכן ענין נכון אמת וישר, כמו כן בנות צלפחד דוברות, על כן באה עלינו הצרה הזאת (מקץ מ״ב כ״א) ר״ל על אמתת המשפט הבא על העול, והודיע הכתוב שלא היה חרון אפם על שכם לבדו פועל הרע בידים, כי אמנם על כל האנשים הנעשה בפניהם לקחת אותה בחזקה לעיניהם, ולא קם ולא זע אחד מהם לעשות ע״פ האמת למחות בידו לבלי עשות חציפות הגדולה לתפוס בנערה מתוך הרחוב, וזהו וכן לא יעשה. אין אחד עושה לפי הנכון והיושר, (רעכטליכקייט ווירד ניכט אויסגעאיבט) ומטעם זה אמר על אנשי העיר אשר טמאו אחותם.
כי נבלה עשה בישראל – נבלה על הרוב נאמר על מעשה שהוא גנאי לעושהו, אך לפעמים נמצא ג״כ על מעשה שהוא חרפה וגנות למי שעושים אותו לו, כמו כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה (איוב מ״ב:ח׳), וכן פירושו כאן, עשה בישראל דבר שהוא חרפה וגנאי למשפחתנו (Coccejus).
וכן לא יעשה – ענוי הבתולות ההולכות בדרך לא היה מעשה הגון אצל שום אומה, והנה שכם בעשותו דבר זה לישראל נמצא מחרפם ומגדפם והראה מיעוט חשיבותם בעיניו, ומחר אם ירצה יהרוג איש מהם על אם הדרך. זו כוונתם לפי דעתי, כי אמנם לא היה להם להתעצב אם הנבל נבלה יעשה, אלא לכבודם חששו, ולנפשם פחדו.
ויתעצבו האנשים וגו׳ כי נבלה וגו׳ – שני רגשות שונים פעמו בלבם: ״עצב״, הצער העמוק הפוקד את מי שהוכרח לוותר על דבר יקר, תחושת אובדן כואבת. דינה אחותם, הצנועה והטהורה, אבדה לעולמים; אף אם יצליחו להוציא אותה מידיו של שכם. זו הייתה הרגשתם האישית. אך גם ״ויחר להם מאד״, המעשה המרושע הרתיח אותם מכעס, משום שהוא ״עשה״ מעשה זועה – ״נבלה״ – נגד ישראל, בחללו בת יעקב.
״נול״, ״נבל״, ״נפל״, מציינים את אותו המושג בתחומים שונים. ״נול״ ו״נפל״: חורבה, פסולת. ״נבל״: כמישת העלים, התמעטות הכח, מות החיים הבהמיים, איבוד הכחות המוסריים, ובאופן כללי חורבן החיים שקודם לכן היו חזקים ורעננים. ומכאן ״נְבָלָה״: מעשה המעיד על השחתה מוסרית גמורה – מעשה מביש. וכן גם: מעשה המעיד על שפלות מוסרית – לא של העושה, אלא של מי שנעשה לו המעשה. כך באיוב (מב, ח), וכך ״נַבֵּל״: לנהוג בדבר בזלזול, להביאו לידי קלון. בפסוקנו, יש להבין את ״נבלה״ בשתי משמעויותיה.
ממאורע זה, שהיה הסכסוך הראשון עם אומה אחרת, למדה משפחת יעקב לקח חשוב: מכיון שהם חלשים וחסרי הגנה, הרי שביכולתם להיות בטוחים רק כשהאחרים מכירים באצילותם המוסרית והרוחנית; אשר בה, דווקא בחולשתם הגשמית, הם מגלים את הכח האלקי המנצח שעושה את יעקב ל״ישראל״. אך כאן, חוּלל כבודו האנושי של ישראל, נעשתה בו ״נבלה״. בתנאים אחרים, דבר כזה לעולם ״לא ייעשה״: שכם לא היה מעיז לעשות זאת לבתו של אזרח מן המנין. הדבר נעשה לדינה רק משום שהייתה ״בת יעקב״: אינה אלא נערה יהודיה.
דבר זה השפיע על בני יעקב עמוקות. הן אך מקודם הוטבע בלבם שיש להניח לאחרים את ״גיד ההליכה היציבה״ (עיין פירוש לעיל לג, כ, בסוף). אך עתה הוברר להם שקיימים מצבים שבהם ירצו יותר לקחת לידיהם את חרבו של עשו – כאשר מה שמונח על כף המאזניים הוא שמירת הטהרה והמוסריות. משום כך: ״ויחר להם מאד״.
ובני יעקב שמעו הדבר ובאו מן השדה, ובאו באמצע הדבור, שדבר חמור עם יעקב ולא היה להם פנאי להתיעץ עם יעקב, ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו, מבלי שיבקש נקמה משום אדם, והחרון הוא על מי שעשה נגדו עולה ויבקש נקמה, והמאמרים מקבילים. ויתעצבו כי נבלה עשה בישראל, ויחר להם וגו׳ וכן לא יעשה, כי היה במעשה זה שני ענינים. א] מה שטמא אותה מצד שהוא ערל, שאף אם היה שוכב עמה ברצונה שזה אינה נבלה אצל בני נח, היא נבלה אצל בני ישראל שא״א שתבעל לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לבני ישראל, וע״ז היה העצב על החרפה שקרה להם, ולא היה מצד זה חרון אף על שכם שהוא אינו יודע נמוסי בני ישראל שהערלה חרפה היא להם, וז״ש ויתעצבו האנשים כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, שהוא נבלה בדין ישראל מצד שהיא בת יעקב שהערלה מאוסה היא בעיניהם. ב] זאת שנית גוף המעשה שלקחה בחזקה בגזל ובאונס, שזה לא יעשה גם בדין בני נח, ע״ז חרה להם מאד ורצו להנקם בשכם, כי כן לא יעשה אף בדין ב״נ. וכן פי׳ הרי״א.
YAQOV’S SONS, HAVING HEARD OF THE INCIDENT, RETURNED FROM THE FIELD. They arrived while Hamor was speaking to Yaqov and they thus had no opportunity to confer with Yaqov. The men were saddened and very displeased. Sadness (ezev) is experienced when one is afflicted in some way, without there being the desire for revenge upon anyone in particular; displeasure (haron), on the other hand, is focused upon the one who did the wrong and there is the desire for revenge. Hence the terms appearing here match accordingly. They were saddened...for an outrage in Yisrael — and the men were very saddened... for a thing which is not done, his deed comprising two aspects. One, he defiled her; since he was uncircumcised, that would have been true even if it had not been against her will. Although it is not an outrage among the Noahides, it is an outrage and a disgrace among the Israelites for a woman to have intercourse with a man who is not circumcised. In respect of this, they were saddened — at the disgrace that was theirs. There was no displeasure (haron) as such, however, not even at Shekhem, for he knew not the moral standards of the children of Israel according to which the uncircumcised sex organ was shameful. Hence the deliberate emphasis of the men were saddened...for he had committed an outrage in Yisrael by lying with the daughter of Yaqov; in Yisrael specifically, it being an outrage in the laws of the Israelites, and on account of her being the daughter of Yaqov, in whose eyes the orlah is loathsome. Two, the very act of abduction by force and the crimes of robbery and kidnapping. are not countenanced also by the laws of the Bnei-Noah. In respect of this, there was haron – great displeasure on their part — and they sought to avenge themselves upon Shekhem who was guilty of violating the Noahide standards of behavior. (The same analysis is also made by R. Yitzchak Abarbanel.)
ויתעצבו האנשים: עצבון הוא שפלות בעיני עצמם1, כאילו המה אשמים בדבר שהגיע להם דבר מכוער כזה2.
ויחר להם3 מאד: נצטערו על שעשה להם שכם דבר עוול כזה, והוא שני דברים4.
ומפרש הכתוב טעם שניהם:
כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב5: שאפילו היה הדבר מצוי לאנס בתולה, מכל מקום לא היה הדיוט תופס בת מלכים ושרים מפני יראת המעלה והעונש. והנה אע״פ שלא היה לשכם לירא מפני גבורת יעקב ובניו, שהרי לא ידע מגבורתם, והוא נשיא הארץ, מכל מקום היה לו לירא מפני מעלת וקדושת יעקב. וכאשר לא נפל עליו פחד המעלה אין להאשימו ג״כ כל כך, כי אם את עצמם6, שלא נתקיים בהם ׳וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליהם וייראו מהם׳ (ע״פ דברים כח,י), א״כ נתעצבו על רוע הנהגתם שאירע דבר נבלה כזה באומה ישראל7.
ומפרש עוד על מה חרה להם על שכם8 – ״וכן לא יעשה״, עיקר אותו מעשה לא היה נעשה. שאע״ג שהיו שטופים בזימה, מכל מקום לא היה באונס ובזה האופן, וא״כ העביר עליהם הדרך9 אפילו בלי יראת המעלה10, משום הכי חרה להם על שכם, ונצטערו על זה. ועיין כיוצא בזה להלן (מה,ה)11.
1. לעומת ״ויחר״ – שהוא על הזולת שעשה את המעשה.
2. והמלבי״ם מגדיר הגדרה קרובה להגדרת רבינו, וז״ל: העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו, מבלי שיבקש נקמה משום אדם. והחרון הוא על מי שעשה נגדו עוולה ויבקש נקמה.
3. לא מוזכר ׳ויחר אפם׳ שמשמעותו כעס, אלא ״ויחר״ – צער. וכך ברבינו לעיל לא,לה, עיי״ש.
4. וכן כתב רבינו להלן מה,ה, עיי״ש.
5. משפט זה מתייחס ל״ויתעצבו האנשים״, וכך מפרש גם המלבי״ם.
6. וזה ״ויתעצבו האנשים״ – ׳שפלות בעיני עצמם׳ (רבינו לעיל).
7. מדגיש רבינו ׳באומה ישראל׳, כי המצב הזה של ״וראו כל עמי הארץ... ויראו״ לא מצאנו שהתקיימה אצל האבות, שהרי לקחו את נשותיהם (שרה ורבקה) והוצרכו להלחם (מלחמת ארבעת המלכים) וסבלו ממריבות עם הפלשתים, ולא מצאנו שהתעצבו על כך שלא ייראים מהם. אלא, רק אצל יעקב ובניו מצאנו מצב של ״ויתעצבו״, כי הם מוגדרים ׳אומה׳, ועל האומה נאמר ״וראו כל עמי הארץ״ וכו׳.
8. החלק השני – ״ויחר להם מאד״.
9. כלומר, הגזים במעשיו.
10. גם ללא קשר ליראת מעלת יעקב שהיתה מצופה ממנו.
11. בפסוק ״ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה״.
כי נבלה עשה בישראל – תכף אחרי הקראו בשם ישראל תקן יעקב שבניו בהיותם לגוי יקראו בשם זה המורה שררה ולא בשם יעקב המורה עקבה, וכן בך יברך ישראל (בראשית מ״ח:כ׳).
כשמעם – לפי יוסף בן מתתיהו1 שלח אביהם להודיעם על הנעשה,⁠2 וכך מסתבר.
כי נבלה וגו׳ – זהו הסבר מצב רוחם של הבנים שבפי הכתוב, המשתמש כאן בביטוי השכיח בשפת המקרא למעשה מחפיר כזה; השווה דברים כ״ב:כ״א, שופטים כ׳:י׳, שמואל ב י״ג:י״ב, ירמיהו כ״ט:כ״ג. ניכרת כאן מורת רוחו של המספר שבהתרגשותו מתאר את המצב לבני זמנו ומראה בהזדמנות זו, שבבית יעקב שורר היה אותו טוהר המידות, שניתן לאחר מכן כחוק לישראל עם קדושים.
וכן לא יעשה – ״לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות״ וכו׳ (רש״י),⁠3 כלומר היה אסור לעשות כן אפילו לפי חוקיהם, והמעשה שנעשה היה איפוא בניגוד לכל חוק וסדר, ובכך יש משום הצדקה למעשה הבנים.
1. תולדות היהודים א׳:ס״א:א׳.
2. וכן גם באור החיים, ד״ה עם בואם (המ׳).
3. על פי בראשית רבה פ׳:ה׳ (המ׳).
כשמעם – אמר רבי תנחומא, פסוק זה אין לו הכרע, ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או כשמעם ויתעצבו האנשים.⁠1 (ירושלמי ל״ז פ״ב ה״ז)
כי נבלה עשה – יש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא, דכתיב באיוב (ב׳) כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב הכא כי נבלה עשה.⁠2 (ב״ב ט״ו:)
1. עי׳ בבבלי יומא נ״ב ב׳ חשיב כל המלות שבתורה שאין להם הכרע ולא חשיב זה, וצ״ע.
2. יתכן דמרמז בדרשא זו למה דאיתא בתרגום בפסוק הנזכר כדבר אחת הנבלות תדברי, די ממללן חדא מן נשיא דעבידן קלנא בבית אבהתהון, וסמיך זה על לשון הנבלות בה׳ הידיעה, דדי הי׳ לכתוב כדבר נבלה תדברי, ומרמז להנבלה הידועה בתורה, ומפני כי ענין נבלה כזו כתיב בתורה בראשונה במאורע דדינה, ודרך העולם לקפח את האיש בקלון שבבית, לכן סמכו לדרוש דאיוב נשא אותה וקפחו אותו בקלון שבביתו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ח) וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
Chamor spoke with them, saying, "My son, Shekhem, his soul desires1 your daughter. Please, give her to him as a wife.
1. his soul desires | חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ – See Rashi. A modern equivalent might be: "he has set his heart on your daughter".
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כג] 1וידבר חמור אתם לאמר, וידבר הוא בעצמו, לאמר על ידי שלוחים. (לקח טוב)
[כד] 2שכם בני חשקה נפשו, החוח אשר בלבנון (מלכים ב י״ד:ט׳) זה חמור אבי שכם, שלח אל הארז אשר בלבנון (מלכים ב י״ד:ט׳) זה יעקב, תנה את בתך לבני לאשה (מלכים ב י״ד:ט׳) שכם בני חשקה נפשו בבתכם, ותעבור חית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח (מלכים ב י״ד:ט׳) ואת חמור ואת שכם בנו הרגו (בראשית ל״ד:כ״ו). ומי גרם ותצא דינה. (בראשית רבה פ)
1. ראה לעיל אות טו.
2. בברייתא דל״ב מדות ממשל כיצד וכו׳ וכיוצא בו החוח אשר בלבנון וגו׳ וכי מה נשואין יש בחוח ובארזים אלא כנגד שכם ויעקב אבינו. ובסגנון אחר בתנ״י וישלח טו. ותנחומא שם. ובמדרש הגדול ותעבור חית השדה אשר בלבנון זה שמעון ולוי שמשולין בחיות.
וּמַלֵּיל חֲמוֹר עִמְּהוֹן לְמֵימַר שְׁכֶם בְּרִי אִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ בִּבְרַתְּכוֹן הַבוּ כְעַן יָתַהּ לֵיהּ לְאִתּוּ.
Chamor spoke with them saying, “My son, Shechem, desires your daughter. Now, grant her to him for a wife.
ומלל חמור עמהון למימר שכם ברי אתרעיית נפשה בברתכון אסבו יתה כען לה לאתהא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אסבו יתה כען לה לאתה״) גם נוסח חילופי: ״היבו כען יתה ליה לאתו״.
ומליל חמור עימהון למימר שכם ברי רעיית נפשיה בברתכון הבו בבעו יתה ליה לאינתו.
And Hamor spoke with them, saying, The soul of Shekem my son delighteth in your daughter: give her, I pray, to him to wife;
[ז] וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר – רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בִּשְׁלשָׁה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל חִבָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, בִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה וּבַחֲפִיצָה. בִּדְבִיקָה: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים (דברים ד׳:ד׳). בַּחֲשִׁיקָה: לֹא מְרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ (דברים ז׳:ז׳). וּבַחֲפִיצָה: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם וגו׳ (מלאכי ג׳:י״ב). וְאָנוּ לְמֵדִים אוֹתָהּ מִפָּרָשָׁה שֶׁל רָשָׁע הַזֶּה. בִּדְבִיקָה: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ (בראשית ל״ד:ג׳), בַּחֲשִׁיקָה: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם (בראשית ל״ד:ח׳). בַּחֲפִיצָה: כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב (בראשית ל״ד:י״ט). רַבִּי אַבָּא בַּר אֱלִישָׁע מוֹסִיף אַף תַּרְתֵּין בְּאַהֲבָה וְדִבּוּר, בְּאַהֲבָה: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם (מלאכי א׳:ב׳). בְּדִבּוּר: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם (ישעיהו מ׳:ב׳). וְאָנוּ לְמֵדִים מִפָּרָשָׁתוֹ שֶׁל רָשָׁע הַזֶּה, בְּאַהֲבָה: וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה (בראשית ל״ד:ג׳). בְּדִבּוּר, וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה (בראשית ל״ד:ג׳). וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמְדַבֵּר עַל הַלֵּב, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּיַשְּׁבִים אֶת הַלֵּב, אָמַר לָהּ אָבִיךְ בִּשְׁבִיל שָׂדֶה אֶחָד רְאֵה כַּמָּה בִּזְבֵּז וְכַמָּה מָמוֹן הִכְרִיעַ, אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לִי לִתֵּן לָךְ כַּמָּה נְטָעִים וְכַמָּה שָׂדֶה בֵּית זֶרַע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

תנו נא אותה – מכאן אתה למד שררה של חמור לפי ששכם פייסו עוד לדבר עמהם לשון פיוסים ויקנה אותה בדמים, שנאמר ויאמר שכם [וגו׳] קח לי (בראשית ל״ד ד׳) ואין אמירה אלא פיוס וכד״א אמרי נא אחותי את (בראשית י״ב י״ג). לאמר, שגם הוא ידבר עמהם בפיוס. קח לי שיקח אותה בדמים. והוא לא עשה כן אלא דבר עמהם לשון עז, ובקשה מהם במתנה, שכן את מוצא שלא נכתב בחמור אלא לשון דבור שהוא עז וקשה.
(כא-כד)
האנשים האלה שלמים – א״ל אין אתם יודעים שנשבע הב״ה לאברהם לתת לו את כל הארצות האלה, ואלו בני בניהם והם עתידים לירש את הארץ הזאת ורוצים לעשות שלום עמנו ולישב אתנו ולהתחתן בנו כדי שלא נתירא מהם. א״ל אנשי עירם כן נעשה, רצוננו בכך. א״ל דבר א׳ הם מבקשים שנמול עצמנו, ואם תאמרו דבר קשה הוא, הלא טוב לנו לחתוך מאבר א׳ מעט כדי להציל כל הגוף, הה״ד אך בזאת יאותו לנו וגו׳. מהו אך, א״ל אפי׳ אתם נותנים להם כל ממונכם ולא תמולו אינם שומעים לכם. א״ל א״כ הוא לא יהיו שלמים עמנו שלא נמול עצמנו ולא נצער עצמנו על דבר שאין אנו יודעים מתי יהי, שאם היו הם עתידים לירש את הארץ כלום הם קונים חלקת השדה ממך, לא בחזקה היו לוקחים אותו. א״ל אם אין אתם עושים לכך, עשו כדי שתקחו ממונם וכל אשר להם אח״כ, הה״ד מקניהם וקנינם וגו׳ הלא לנו הם. א״ל אם על ממונם אתם אומרים שנמול אין אנו צריכים לימול, אם רצונכם בכך נגייס עליהם ונטול מהם כל אשר להם. א״ל אין אתם יודעים שגבורים הם ואין אנו יכולים להם, הלא לבן רדף אחריו עם כל גבורי מקומו ולא יכול לו. וכן עשו אחי⁠(נ)⁠ו בא עליו בד׳ מאות איש ראשי גייסות ולא יכול לו, ואנו יכולים להם, אבל אחר (שנדבר) [שנדבק] בהם יהיו בוטחים בנו ונבא עליהם ולא יהיו נשמרים ונהרוג אותם ונטול ממונם הה״ד אך נאותה להם. מהו אך, יכול בלא דבוק נזדווג להם, לכך נאמר אך שאין אנו יכולים אלא בענין הזה, (חביריו) [סברין] למיחפת איחפתון, הם חשבו להורגם וליטול ממונם והם נהרגו ונשללו. כיון שא״ל כן מיד שמעו להם הה״ד וישמעו אל חמור וגו׳ וימולו כל זכר.
והתחתנו אתנו1אין ישראל נותן תחלה אצבעו לתוך פי אחר, אלא אם כן הוא נותן תחלה לתוך פיו.
1. אין ישראל. ב״ר פ״פ אות ז׳, וילקוט רמז קל״ד, ולק״ט.
שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בִּשְׁלֹשָׁה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל חִבָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, בִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה וּבַחֲפִיצָה. בִּדְבִיקָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד׳:ד׳) ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, בַּחֲשִׁיקָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ז׳:ז׳) ״חָשַׁק ה׳ בָּכֶם״, בַּחֲפִיצָה (מלאכי ג׳:י״ב) ״כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ״. וְאָנוּ לְמֵדִים מִפָּרְשָׁתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, בִּדְבִיקָה, וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב, בַּחֲשִׁיקָה, שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם, בַּחֲפִיצָה, (בראשית ל״ד:י״ט) ״כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב״. רַבִּי אַבָּא בֶּן אֱלִישָׁע מוֹסִיף עוֹד תְּרֵין בְּאַהֲבָה וּבְדִבּוּר. בְּאַהֲבָה, ״אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳⁠ ⁠⁠״. בְּדִבּוּר, (ישעיהו מ׳:ב׳) ״דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם״. וְאָנוּ לְמֵדִין מִפָּרְשָׁתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאַהֲבָה, (בראשית ל״ד:ג׳) ״וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה״, בְּדִבּוּר ״עַל לֵב״ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה, דְּבָרִים שֶׁהֵן מְנַחֲמִים אֶת הַלֵּב אָמַר לָהּ, אָבִיךְ בִּשְׁבִיל שָׂדֶה אַחַת רְאִי כַּמָּה מָמוֹן הוֹצִיא, אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לִי לִתֵּן לָךְ כַּמָּה נְטָעִים, כַּמָּה שְׂדוֹת בֵּית זֶרַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פכלמהם חמור קאילא אן שכם אבני קד שגפתא נפסה באבנתכם פאעטוהא לה זוג֗ה.
א. שגפת] א1 שעפת אב.
ודיבר אליהם חמור ואמר: נפשו של שכם בני חשקה1 בבתכם, תנו אותה לו לאישה.
1. במקום זה מופיעים בכתב היד שני חילופי נוסח. בגוף כ״י שמואל בן יעקב ובכ״י ב: שעפת, והוגה, כנראה על ידי הסופר שמואל בן יעקב: שגפת. ״שעפת״ פירושו הדליק, הבעיר, ובהשאלה - מילא בתשוקה עזה; ״שגפת״ פירושו אהבה עזה שחודרת ללב, כמו בקוראן בסורת יוסף (12:30) ״قَدْ شَغَفَهَا حُبًّا״ - שמתאר את אהבתה העזה של אשת פוטיפר ליוסף (ובתרגום אורי רובין: הצית בה את אש האהבה).
חשקה נפשו – חפצה נפשו.
חשקה – means desires.
וידבר חמור אתם לאמר – וידבר הוא בעצמו. לאמר על ידי שלוחים.
וידבר חמור אתם – פה אל פה:
לאמר – ע״י שלוחים:
שכם בני חשקה נפשו – לשון חיבה, ודומה לו חשק ה׳ לאהבה [אותם] (דברים י טו), אלו דברי רבותינו, ולבי רחש להדביר מלת חשק על אופן חיבור וכיבוש, כגון שני דברים מתאחין בחיבור זה עם זה, ודומה לו מחושקים כסף (שמות כז יז), וכן חשקה נפשי לשון איחוי וחיבור וכיבוש יצר הרע, וכל דומיהן נדרשין כך:
בבתכם – מלמד שפייס גם לאה, ומפני דרך הכבוד לא הזכירה הכתוב אלא ברמז:
תנו נא אותה – נא לשון בקשה:
לו לאשה – שהרי תמה על מה שעשה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

וידבֵר אתַם – עם יעקב ובניו.
בבתכם – כי יעקב הוא העקר ועוד כי לכל אחד נחשבת לו כבתו.
וידבר חמור אתם, with Yaakov and his sons.
בבתכם, not “your sister,” although she was the sister to 11 brothers, but “your daughter,” seeing her status as the daughter of Yaakov was the foremost consideration. Besides, each of Dinah’s brothers was concerned for her well being as if she had been his daughter, not just his sister.
(ח-י) ואמר להם חמור שיתנו את דינה לאשה לשכם בנו, ויתחתנו עמהם בְּדרך שיהיו לעם אחד, ויֵשבו עמהם ויסחרו הארץ ויאחזו בה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ח) וידבר חמור וכו׳ – [ד] יראה מדבריו שבקש לתקן את אשר עותו בנו מהג׳ צדדים שאמרנו. וכנגד פגם עצמה אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם.
בהיותם באותו עצבון וכעס הנה חמור שחשב שהם לא היו יודעים אמתת הדבר אמר אליהם שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגומר ר״ל עם היותי נשיא הארץ ואין כבודי להתחתן עם אנשים נכרים רועי צאן הנה שכם בני חשקה נפשו בבתכם ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ולכן אני חפץ שיקח אותה לאשה ואתם תנו נא אותה לו לאשה ר״ל שיעשו החתון מיד קודם שיתחרט וכאלו היה יועץ אותם בזה לכבודם.
(ח-כו) וידבר חמור וגו׳, והתחתנו וגו׳, ואתנו וגו׳, ויאמר וגו׳, הרבו עלי מאוד מוהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי את הנערה לאשה, ויענו בני יעקב לשתי החלוקות שאמר. וידברו על מה שאמר ׳הרבו עלי׳ וגו׳ – אשר טימא את דינה אחותם, כלומר שאין עתה עת ליקח מוהר ומתן, כי כבר ׳טימא את דינה אחותם׳, והיה כאתנן זונה אילו יקחו עתה מוהר ומתן. ועל מה שאמר ׳ותנו לי את הנערה לאשה׳, ויאמרו אליהם לא נוכל וגו׳ כי חרפה היא לנו, כי אם היינו נותנים אחותנו לאיש אשר לו ערלה, היה הודאה שאין בנימולים איש ראוי לה, וחרפה היה לנו.
וכן כל שאר הפסוקים פשוטים.
[למה הרגו את אנשי שכם]:
וזאת המרמה איך עשוה להרוג גוי גם צדיק. נשיב, כי כולם היו חייבים זאת הכליה, כי אילו לא היה מנהג המדינה כך, לא העיז פניו שכם לקחתה לולא שמנהג המדינה היה, ולכן היו חייבים על זה, וכן עשו שמעון ולוי:
וידבר חמור וגו׳ – אומרו לאמר, אולי שנתכוין לומר שהוא מוכן לעשות משפט כתוב דין מאנס הבתולה לתת קנס צער בושת ופגם, גם הוא מוכן לקחתה לאשה אם ירצו אביה ואחיה, והוא אומרו תנו וגו׳.
או יאמר שנתכוין לפטור עצמו מהקנס כדתנן (כתובות מא.) האומר אנסתי פתיתי בתו של פלוני אינו משלם הקנס על פי עצמו ע״כ, לזה אמר לאמר שכם בני וגו׳ פי׳ כי שכם מודה מעצמו ואומר ששכב עם דינה ובזה פטור מחיוב הקצוב שהוא קנס בין במפתה בין באונס. ואין לפרש כי חמור הוא מעיד על שכם. כי בדין בני נח יתחייב הבן בעדות אביו (רמב״ם הל׳ מלכים פ״ט).
וידבר חמור אתם לאמור, Chamor spoke to them, saying, etc. Perhaps the word לאמור here means that he was willing to pay damages due to the father of a virgin who has been raped or seduced. He may also have been willing to marry her if her father and brothers were willing. This is why he continued: "give her to him as a wife.⁠"
On the other hand, maybe Chamor wanted to disclaim any responsibility to pay damages in accordance with Ketuvot 41 that when the rapist comes forward admitting "I have raped, or I have seduced the daughter of so and so", he is not required to pay the damages mentioned in the Torah. We have a rule that self-confessed sinners are free from financial penalties. The words לאמור שכם בני could be understood as "seeing that my son has freely admitted his guilt he is not subject to the penalty imposed on rapists.⁠" We should not understand this verse as testimony by the father that his son had committed a felony because under Noachide laws a father may testify against his son (Maimonides Hilchot Melachim chapter 9).
וידבר חמור אתם לאמר – רצה לדבר רק עם יעקב אביה שבידו הרשות להשיא את בתו, וכשמצא בניו נאספים שם נהג בהן כבוד ודבר עם יעקב ובניו כולם.
שכם בני חשקה נפשו בבתכם – הכתוב מעיד שדבקה נפש שכם בדינה גם אהב אותה, ובארנו שתיהן. וחמור העלים שתיהן רק אמר ״חשקה נפשו בבתכם״ ואין ״חשק״ דבקות ואהבה אלא הוא נופל על מבקש להתקרב להתאחד עם דבר, וחושב שהוא שלמות לו ויתרון, אעפ״י שאינו דבקות הנפש באותו הדבר, גם איננו אהוב לו אהבת נפש. וראיה [לזה] ״לא מרובכם מכל העמים חשק י״י בכם, ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים. כי מאהבת י״י אתכם ומשמרו את השבועה״1 וגו׳. כלומר לא חפץ [ה׳] לקרב אתכם אליו ולייחד אתכם להיות לו לעם, שהיא החשיקה2 והבחירה, בעבור שאתם רבים מכל העמים וחשק ברוב-עַם לכבודו אלא. אלא מאהבת י״י אתכם בחר בכם, וּמִשָׁמְרוֹ את השבועה אשר נשבע לאבותיכם חשק בכם. וכן אמר ״רק באבותיך חשק י״י לאהבה אותם״ שרצה שידבקו בו בעבור האהבה שאהב אותם.⁠3 וכן ״את כל חשק שלמה אשר חשק לעשות״4 להגדיל מלכותו וכבודו. ומזה ״וחשוקיהם כסף״,⁠5 הקרסים המקשרים עשה כסף, כי הכסף חשוב מנחושת, והזהב חשוב מכסף, קראן ״חשוקים״ על דרך משל. וכן דבר [חמור] לכבוד יעקב ובניו, שחשקה נפש בנו בבתם שהיא ממשפחת אנשי כבוד, ורוצה להתחבר עמה, ומבקש מהם שיתנו אותה לו לאשה למלאות חשקו.⁠6
1. דברים ז, ז-ח.
2. כדי להיטיב כביכול עם הקב״ה עצמו.
3. יש להבדיל בין דרגת האבות לדרגת הבנים והדורות. רק באבותיך כן חשק ה׳ כי הם המרכבה (בראשית רבה פב, ו), עליהם שורה שכינה בעולם. אבל על הדורות, אין חשק אלא אהבה.
4. מל״א ט, א.
5. שמות כז, י.
6. מובא ברמב״ם (מורה נבוכים, ח״ג פרק נא) ״כי האהבה המופלגת עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר זולת אותו האהוב, הוא החשק״.
שכם בני חשקה נפשו בבתכם – בקש לרמותם ולא הגיד להם דבר מן הענוי והנבלה שעשה בנו, רק שאל את דינה מאתם כאילו אינו רוצה לעשות דבר שלא ברשותם, וכאילו דינה ברצונה נתעכבה בביתו, ועדיין לא נתחלל כבודה, אולם אם היתה כוונתו לטובה, היה לו לספר הדברים כמו שהיו ולבקש מהם מחילה על בנו, ואח״כ ישא ויתן עמהם על דבר הנישואין:
(ח-יב) וידבר חמור אתם וגו׳ ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה – חמור פונה אל האחים ולא אל האב. שני האבות משמשים כאן בתפקידים תמוהים. תפקידו של יעקב הוא לייצג את דינה. אולם הוא שותק, ביודעו שהוא, ״הזקן״, יהווה מטרה ללעג בלבד. אולם חמור גם הוא חש שהצעתו לא תתקבל אצל יעקב, אשר לא יקבל תשלום עבור כבוד בתו. חמור גם חשש שמא יעקב יעמוד על סוף דעתו, ויבין כי הרווח המדומה של קשרים עם בעל האחוזה רב ההשפעה, אינו אלא אחיזת עינים. משום כך הוא פונה אל הבנים הצעירים, מתוך מחשבה שיוכל לרכוש את לבם בהצעה מעין זו.
אך שכם פונה גם אל האב וגם אל האחים: קִבעו ״מהר ומתן״ גבוה ככל שתחפצו. ״מהר״ הוא ההתחייבות הכספית של הבעל לעתיד כלפי הכלה, ו״מתן״ פירושו: מתנות למשפחה.
כל זה נשמע טוב ויפה. אך יואיל נא האדון ״הנחמד״ להשיב תחילה את הנערה אל משפחתה, ורק לאחר מכן, כשהיא חופשיה ומשוחררת, יבקש את ידה. מעשה זה כמות שהוא – לנהל משא ומתן עם האב והאחים בשעה שהבת והאחות עדיין כלואה – אינו אלא נסיון להוציא במרמה הסכמה בדיעבד למעשה אלימות שכבר נעשה.
(ח-ט) וידבר חמור – חמור לא דבר רק הכללית כמושל ארץ שבידו חוקי המדינה לשנות אותם כחפצם, כי היה אז גדר בין המשפחות שלא יתחתנו רק אזרחים באזרחים לא אזרחים עם גרים, וכן הגרים לא היה להם החירות בארץ כמו התושבים, והוא רוצה לשנות החקים האלה לטובתם, זה היה דבר חמור, ומן הפרטית הנוגע לחיתון הלז הניח לשכם בנו שידבר, ואמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם, שהחשק הוא מובדל מן האהבה והחפץ, שהחשק אין לו עינים ואין לו טעם, שלפעמים יחשוק אדם גדול בבת פחותים ובכעורה ובבעלת מום, כאומר שהוא חשק בלי טעם, כי ימצא יפות וטובות יותר ממנה בבני עמו, תנו נא אתה לו לאשה, ובזה תרויחו כי,
והתחתנו אתנו להבא, כי תחשבו כאחד מאזרחי הארץ. ובמד׳ והתחתנו אותנו אמר ר׳ אלעזר אין ישראל נותן אצבעו בתוך פיו של גוי תחלה אא״כ נותן גוי אצבעו תחלה בתוך פיו של ישראל, התחתנו אותנו לא תתחתן בם, הם אמרו והתחתנו אותנו הם תבעו תחלה. חז״ל בארו הבדל בלשון בין התחתן שאחריו מלת את ובין התחתן שאחריו ב׳ השמוש, שהראשון המתחיל לדבר מן החתון, יבא בלשון התחתן את, והשני המשיב ומסכים או בלתי מסכים אל דברי המתחיל יבא בלשון התחתן שאחריו ב׳, והניח הקדמה שהגוי הוא תמיד המתחיל, וע״כ שם כתיב לא תתחתן בם, כי הם אמרו שבודאי הגוי התחיל וישראל משיב, אמר לא תתחתן בם שהוא דברי המשיב, ופה אמר והתחתנו אותנו, כי חמור הוא המתחיל. וז״ש והתחתנו אותנו הם תבעו תחילה, ובדוד אמר (שמואל א י״ח) להתחתן במלך, כי מסתמא המלך הוא המתחיל, ומ״ש ויתחתן שלמה את בת פרעה, יצא מן הכלל ללמד ששלמה היה המתחיל כי גייר אותה.
(8-9) {What was Hamor's principal argument? The distinction between ‘hafez’ and ‘hesheq’}
HAMOR SPOKE. Hamor addressed himself only to the general issue, as befits the ruler of a country in whose power it is to modify the laws of the land at will. There was a general rule among the families that citizens should marry only citizens, not aliens; and so too that aliens should not have the same freedoms as did the citizens. These laws, Hamor now wanted to change to their advantage, that being the essence of Hamor’s words. As regards the details of the proposed marriage (into Yaqov's family), that, he left for Shekhem to discuss.
He said, “My son Shekhem deeply desires (hashqa-nafsho) your daughter.” Now, there is a difference between hesheq, ahavah and hefez. Hesheq-desire is blind and irrational, a great man sometimes desiring a daughter of low estate, or someone ugly or deformed. He was thus saying that Shekhem’s desire was irrational, since he could find better and more beautiful women among his own people. Please give her, then, to him as wife and you will benefit by it, since thereafter you can intermarry with us, as you will be regarded a permanent citizen of the land. The Midrash writes:⁠1 ---You can intermarry with us. Said R. Eliezer: A Jew never places his finger into the mouth of a non-Jew, unless the non-Jew first places his finger into the mouth of the Jew. Hence, You can intermarry with us (itanu), and Do not intermarry with them (bam).⁠2 They proposed first, they were the ones who said, “You can intermarry with us.”--- Our Sages have explained here that there is a difference in meaning between the word ‘intermarry’ (hit-ha-then) when it is followed by the word eth, and when it is followed by the word bo (or bam). When one initiates a proposal of marriage, the words hit-ha-then eth are appropriate; and when the other replies, whether in agreement with or in rejection of the proposal, there will appear the words hit-hathen bo (bam). The Midrash asserted an axiom that the initiative always comes from the non-Jew, and that is why it says there Do not marry them (‘hit-hathen bam’). Our Sages declare that assuredly the non-Jew proposes and the Jew responds. Therefore it is written there lo hit-hathen bam [addressed to the Jew], which refers to the words of response [that the Jew’s response should be negative]. But here he said, vehit-hathen ithanu, since it was Hamor who initiated the proposal. The meaning of the Midrash — its statement that You can intermarry with us (‘ithanu’) means that they proposed first — is therefore clear. Thus, in the case of King David, the verse said,⁠3 to intermarry with the king (‘b’melekh’), as it is reasonable to assume that a king (Shaul) takes the initiative. As for,⁠4 And Shlomo wed (‘vayit-hathen eth’) the daughter of Pharoh, the eth follows from the general rule, emphasizing that Shlomo was the initiator, in that he converted her to Judaism.
1. Gen. R. 80:7.
2. Deut. 7:3.
3. 1Sam. 18:23.
4. 1Kings 3:1.
{בבתכם: בשביל שהיא בתכם ולא מצד תאוה.}
לו לאשה: לא סיפר ששכבה בזנות, אלא מבקש על להבא שיתנו אותה לו לאשה בדרך אישות כנהוג.
שכם בני וגו׳ – אך טבעי הוא שחמור איננו מדבר על מה שנעשה, ושהוא מבקש את ידה של דינה לבנו כאילו לא קרה מאומה.⁠1 חמור חושב שעל ידי הנשואין עם דינה יתקן בנו מה שעיוות, ועל כן הוא רוצה להשכיח את העבר.
בבתכם – בפניה זו הוא כולל גם את האחים.
1. ואין איפוא כל ראיה מכאן שמחברם של פסוקים אלה איננו יודע על מעשה האונס.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ט) וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ⁠־לָ֔נוּ וְאֶת⁠־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃
Intermarry with us; give your daughters to us and take our daughters for yourselves,
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קהדר זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
(ט-י) משא ומתן בין חמור ושכם ובני יעקב (קישור לעיון)בראשית ל״ד:ט״ז, בראשית ל״ד:כ״א-כ״ג
[כה] 1והתחתנו אתנו, אמר ר׳ אלעזר לעולם אין ישראל נותן אצבעו בתוך פיו של גוי תחלה אלא אם כן נתן גוי אצבעו תחלה בתוך פיו של ישראל, התחתנו אותנו ולא תתחתן בם (דברים ז׳:ג׳), הם אמרו והתחתנו אותנו הם תבעו תחלה. (בראשית רבה פ)
1. נותן אצבעו, דרך משל הוא על הנותן מקום לאחר שיזיקנו שהוא כנותן אצבע בין שיניו שינשכנו וכדאמר בכתובות עא. נתן אצבע בין שיניה לפיכך יוציא ויתן כתובה והכוונה שלעולם אין ישראל מחרחר ריב עם גוי ונותן לו מקום שיזיקנו אלא א״כ הגוי קודם לתת לו מקום להזיקו ולהתקוטט עמו (יפ״ת) ואולי י״ל דהוא משל לנשואין עי׳ כתובות יא: ופסחים קיב: ובמנח״י מביא גי׳ כת״י ופי׳ ב״ר אין גוי נותן אצבעו לתוך פיו של ישראל אא״כ נותן ישראל אצבע לתוך פיו של גוי תחלה פי׳ לא יעלה על לב גוי לתבוע את בת ישראל אא״כ ראה שישראל מפקיר עצמו תחלה לדבק בגוי נושאו לבו לתבוע בת ישראל שכן הוא אומר בנותיכם תתנו לנו כו׳ ואח״כ את בנותינו תקחו לכם.
וְאִתְחַתַּנוּ בַּנָא בְּנָתְכוֹן תִּתְּנוּן לַנָא וְיָת בְּנָתַנָא תִּסְּבוּן לְכוֹן.
Intermarry with us. Give us your daughters, and take our daughters for yourselves.

וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם
וְאִתְחַתַּנוּ בַּנָא בְּנָתְכוֹן תִּתְּנוּן לַנָא וְיַת בְּנַתַנָא תִּסְּבוּן לְכוֹן
חמור אמר ״וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ״ בלשון הנאמר בגדולי מלכות בלבד, כגון ״וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם״ (מלכים א ג א). אבל אונקלוס תרגם ״וְאִתְחַתַּנוּ בַּנָא״ כי ״להתחתן את״ אינו נוהג בארמית, וכן תרגם יוב״ע שם ״וְאִתחַתַן שְלֹמֹה בְּפַרעֹה מַלכָא דְמִצרָיִם״ [ולא: יָת].
והתערבוא לן בנתכון הבוב לן וית בנתן תסבון לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והתערבו״) גם נוסח חילופי: ״ותתערבון עמן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הבו״) גם נוסח חילופי: ״תתנון״.
ותיתערבון בחיתונא עימנא בנתיכון תתנון לנא וית בנתנא תיסבון לכון.
and conjoin yourselves by marriage with us. Give your daughters to us, and take our daughters to you;
וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם אֵין יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן אֶצְבָּעוֹ בְּתוֹךְ פִּיו שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים תְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶצְבָּעוֹ תְּחִלָּה בְּתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהִתְחַתְּנוּ אוֹתָנוּ, לֹא תִתְחַתֵּן בָּם (דברים ז׳:ג׳). הֵם אָמְרוּ: וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ, אָמְרוּ הֵם תָּבְעוּ תְּחִלָּה.
וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְעוֹלָם אֵין יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן אֶצְבָּעוֹ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל כּוּתִי וְכוּ׳ וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ ״לֹא תִתְחַתֵּן בָּם״.
וצאהרינא אעטונא בנאתכם וכ֗ד֗ו בנאתנא.
והיו מחותנים שלנו, תנו לנו בנותיכם וקחו את בנותינו.
והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו1א״ר אלעזר לעולם אין ישראל נותן אצבעו בתוך פיו של גוי תחלה. אלא אם כן נותנו גוי לתוך פיו של ישראל. הם אמרו והתחתנו אותנו. הוא תבע תחלה.
1. א״ר אלעזר. ב״ר שם וילקוט רמז קל״ד.
והתחתנו אותנו – לא נאמר אתנו, אלא אותנו, כלומר עשו אותנו חתנים לכם מצד:
בנותיכם תתנו לנו – א״ר אליעזר לעולם אין ישראל נותן אצבעו לתוך פיו של גוי תחלה, אלא א״כ הגוי נותן אצבעו לתוך פיו של ישראל, וכן הקב״ה מזהיר לא תתחתן בם (דברים ז ג), כיצד בתך לא תתן לבנו (שם), כדי שלא תבא לקחת בתו לבניך, וכתיב ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם (עזרא ט יב), כדי שלא תקחו בנותיהם לבניכם, וכן כאן:
בנותיכם תתנו לנו – תחלה, ואח״כ ואת בנותינו תקחו לכם:
בנותיכם תתנו {לנו} ואת בנותינו תקחו לכם – בבני יעקב תלו החיתונים לכבודם לתת ולקחת. אבל כשסיפרו את הדבר לאנשי עירם אמרו למפרע לכבוד בני העיר שהם יהיו הלוקחים והנותנים, כדי לפתותם שישמעו אליהם להמול.
Benotekhem GIVE YOUR DAUGHTERS TO US AND TAKE OUR DAUGHTERS FOR YOURSELVES: When speaking to Jacob's sons, they respectfully described Jacob's sons as the initiators of the marriages – the "takers" and the "givers.⁠" However, when they related the matter to the townspeople, they respectfully described it the other way around1 (vs. 21) – that the townspeople would be the "givers" and the "takers" – in order to entice them to agree to be circumcised.⁠2
1. Lemafrea'. For such use of lemafrea' as meaning in a different order, see e.g. Meg. 2:1.
2. So also Rashi ad vs. 16.
והתחתנו אותנו – עמנו או בנו.
והתחתנו אותנו, the word אותנו here means the same as if the Torah had written either עמנו or בנו, “with us.”
בנותיכם תתנו לנשים – כאן תלו הכבוד ביעקב. ובספרו הדבר לבני עירם אמרו להפך ותלו הכבוד בהם אמרו בנותם נקח לנו ואת בנותנו נתן להם. הכל כחפצנו נעשה. וכל זה עשה כדי שלא יסרבו לעשות הדבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וכנגד קלון המשפחה אמר והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. ויש במשמע שאם הם ירצו ליקח בנותיהם על זה האופן עצמו לא יקפידו בכך.
ואמר שימשך מזה שלא לבד יעשו החתון הזה כי גם חתונים אחרים יעשו וזהו והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם.
והנה אמר זה הלשון תקחו לכם מיראתו שיגיע ענין שכם באזניהם שלקחה מעצמו בחזקה ולכן אמר ואת בנותינו תקחו לכם שכאשר תרצו תקחו מבנות הארץ בחזקה כמו שלקח שכם את דינה כי לא נקפיד על זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

בְּנֹתֵיכֶם: הבי״ת דגושה. [בְּנֹתֵיכֶם].
והתחתנו אותנו – לשון ״חתון״ במקרא בעיני הוא ענין דיבוק משפחות זו בזו. ומצאתים על שתי דרכים. האחד, אחריו [אות] בי״ת כמו ״לא תתחתן בם״,⁠1 ״בשתים תתחתן בי היום״,⁠2 ״התחתן במלך״.⁠3 והוראתן שע״י הנשואין ידבקו המשפחות גם במנהגיהן ובמעשיהן; שבהיות דוד חתן למלך יגדל כבודו וענינו כבני המלך. וזה טעם איסור החתון בכנענים שידבקו במנהגיהם ובתועבותיהם. על כן כתוב ״בם״, וכן ״והתחתנתם בהם״,⁠4 ״ולהתחתן בעמי התועבות האלה״.⁠5 אבל אם המתחתן רק נושא האשה ולבו רחוק מהתדבק עם משפחתה כתוב ״את״ או [אות] למ״ד כמו ״ויתחתן שלמה את פרעה״,⁠6 כי רק בתו חשק, לא מנהגי אבותיה. וכן ״ויתחתן לאחאב״,⁠7 ולא רצה במנהגיו. וכן אמר ״והתחתנו אותנו״ כי ידע שהן ״עם לבדד ישכון״8 ולא יתערבו במנהגיהם. אבל בני יעקב אמרו במרמה ״והיינו לעם אחד״9 וכמו שיתבאר בעז״ה. וזהו את ״בנותיכם תתנו לנו״ ולא אמר לנשים, כי אם הם נותנים יהיה לשם אישות. וכן ״ואת בנותינו תקחו לכם״ דומה לראשון לשם אישות, דִבֶּר דרך כבוד שהכל תלוי ברצונם.
1. דברים ז, ג.
2. שמו״א יח, כא.
3. שם יח, כג.
4. יהושע כג, יב.
5. עזרא ט, יד.
6. מל״א ג, א.
7. דהי״ב יח, א.
8. מליצה על פי במדבר כג, ט.
9. פסוק טז.
והתחתנו אתנו – עמנו, והיה חמור חפץ מאד בזה, כי משפחת יעקב חשובה ומיוחסת יותר מכל גדולי ארצם:
בנתיכם תתנו וכו׳ תקחו לכם – אתם תתנו בנותיכם ליותר חשובים שבינינו, ותבחרו לכם בנותינו היותר חשובות ויפות, הכל כרצוניכם, ואמר כל זה לפתותם שיתנו לבנו את דינה, אבל כשדבר אל אנשי עירו הפך הלשון:
והתחתנו אתנו – הול״ל והתחתנו בנו כדרך לשון חיתון להתקשר עם בי״ת כמו לא תתחתן בם, התחתן במלך (שמואל א י״ח), בשתים תתחתן בי, מאי והתחתנו אותנו, אלא שהיה תולה הכבוד ביעקב שהיו הם הפועלים ואנשי חמור הפעולים, ולכן שינה גם בלשונו באמרו בנותיכם תתנו לנו אתם תהיו הנותנים כחפציכם, ואת בנותינו תקחו לכם כלומר וגם בבנותינו הרשות לכם להיות הלוקחים כאשר ייטב בעיניכם ולא נמחה בידכם, ואולם בדברו אל אנשי עירו שינה הלשון ואמר בנותם נקח לנו, בנותינו נתן להם (רוו״ה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

והתחתנו1 אותנו: ׳בנו׳ מיבעי2, כמו ״לא תתחתן בם״ (דברים ז,ג), וכן הרבה. אלא בשביל שראו אותם עם בפני עצמם רחוקים מבני אדם, כמו שכתבתי לעיל (לג,יח), אמרו ״והתחתנו״ התערבו3 עם כל אומות העולם, ״אותנו״ – על ידינו4, שעל ידי שתתערבו עמנו תהיו מקורבים לכל אומות העולם.
בנתיכם תתנו לנו: לא פירשו ׳לאשה׳ כמו שפירשו בדבריהם לאנשי עירם ״את בנותם נקח לנו לנשים״ (פסוק כ״א). אלא באשר הבינו כי הנהגת עם ישראל משונה מהם ועל כן יושבים בדד בפני עצמם, אמרו כי אינו ראוי להקפיד על הנשים, אלא ״בנתיכם תתנו לנו״ לפי הנהגותינו, ״ואת בנותינו תקחו לכם״ לפי הנהגה שלכם. ומשום הכי תלו הנשואין ברצון שלהם5, באשר הם6 המקפידים לצאת משיטת כל אומות העולם7, אמרו שאינו ראוי להקפיד אלא בראשי הבית המה האנשים8.
1. ״והתחתנו״ = ״ותתחתנו״ (אונקלוס).
2. ברד״ק כתב ״אותנו״ = עמנו או בנו. אך ודאי קשה ׳מדוע׳ לא נכתבה המילה הפשוטה והמתבקשת (ועיין במלבי״ם וב׳הכתב והקבלה׳).
3. תתערבו.
4. על פי טעמי המקרא מנותק ה״והתחתנו״ מ״אתנו״.
5. של בני יעקב ״תתנו... תקחו״, בניגוד לדיבורם לאנשי העיר כשאמרו ״את בנותם נקח לנו לנשים ואת בנותינו נתן להם״, תלו הכל באנשי שכם. וכבר העיר על כך הרשב״ם.
6. בני יעקב.
7. כלומר, להבדל מהם.
8. ועל פי האיש תנהג האשה שתבוא לביתו.
והתחתנו אתנו – ולא אתנו (באל״ף חרוקה), מכיוון שחמור רוצה להשאיר את הבחירה בידי בני יעקב, ליתן את בנותיהם ולקחת מבנות שכם כרצונם, כך שאנשי שכם יהוו רק את הצד הסביל בענין זה; השווה רוו״ה.⁠1 אך לא כן מדבר חמור בפני אסיפת אנשי שכם שבפסוק כא; השווה רש״י.⁠2
1. וראה גם איוולד § 124 b.
2. לפסוק טז, ד״ה ואת בנתיכם (המ׳).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קהדר זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(י) וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃
and dwell among us. The land will be before you; dwell, trade in it, and possess it.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[כו] 1ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם, ראו שהיתה הארץ חביבה (בפניכם), [עליהם] לכך היו מרצים אותם להארץ. (לק״ט)
[כז] 2שבו וסחרוה, כתיב בסכת תשבו (ויקרא כ״ג:מ״ב) אין תשבו אלא תדורו. וכן הוא אומר שבו וסחרוה. (ירושלמי)
1. בשכ״ט לפי שידעו שהארץ חביבה עליהם לכן היו מרצין אותה בה. ועפ״ז הגהתי בפנים. ובהערות מהרש״ב מגי׳ בלק״ט דצ״ל חביבה בעיניהם.
2. מאמר זה בשם ירושלמי מובא בס׳ הפרדס לרש״י בפסקי ברכות לרבינו יוסף בן פלט (הוצאת עהרענרייך קצח:) ולפנינו בירושלמי סוכה פ״ב ה״י מביא מקרא וירשתם אותה וישבתם בה, ומקרא שלפנינו ליתא שם וכנראה היה כן בגרסתו.
וְעִמַּנָא תִּתְּבוּן וְאַרְעָא תְּהֵי קֳדָמֵיכוֹן תִּיבוּ וַעֲבִידוּ בַּהּ סְחוֹרְתָא וְאַחְסִינוּ בַּהּ.
You will live with us and the land will be open to you. Dwell, trade in it, and possess it.”

וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ
וְעִמָּנָא תִּתְּבוּן וְאַרְעָא תְהֵי קֳדָמֵיכוֹן תִּיבוּ וַעֲבִידוּ בָּהּ סְחוֹרְתָא וְאַחְסִינוּ בָהּ
יתבאר להלן ״וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ״ (בראשית מב לד) ״וְיָת אַרְעָא תַּעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָא״.
ועמן תשרון וארעא תהוי קדמיכון שרוןא ואתגרו בה ואחסנו יתהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שרון״) גם נוסח חילופי: ״תיבו בה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואחסנו יתה״) גם נוסח חילופי: ״ואיתחסנו בה״.
ועמנא תתיבון וארעא תהי קדמיכון בדניחא לכון תיבו ועיבידו בה פרקמטייא ואחסינו בה.
and dwell with us, and the land shall be before you, to dwell where you please and do business in it and possess it.
ואתנו תשבו – שיתנו להם מקום בתוך העיר לישב. מחוץ לעיר היו יושבים שנאמר ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו (בראשית ל״ג י״ט), מכאן אתה למד שלא הניחוהו לישב בתוך העיר, שהיו מתיראין מן הדבר שנשבע הב״ה לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב ז׳), אבל אחר שתתחתנו אתנו נהיה לעם אחד ולא נירא מכם.
וקמו מענא הא אלבלד בין ידיכם אג֗לסו ואתג֗רו פיה וחוזוה.
ושבו עמנו, הנה הארץ לפניכם, שבו וסחרו בה ואחזו בה.
ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם – ראו שהיתה הארץ חביבה בפניכם. לכך היו מרצים אותם לארץ.
ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם – לפי שידעו שהארץ חביבה עליהם לכן היו מרצין אותם בה:
שבו וסחרוה – לפי שראו כעת שעשו שם שווקים והיו מוכרין בזול, אמרו מעתה אינכם זקוקין למכור בזול, ולא לשלוח דורונות לראשי העיר, אלא סחרו זמרת הארץ בשווה, ודומה לדבר עובר לסוחר (בראשית כג טז), סחרך ועזבונך, [וסוחרי] תרשיש (יחזקאל לח יג), וכל דומיהן, וקרוב בעיני לומר, שבו וסחרוה, הקיפהו באהליכם, ודומה לו סחרו אל ארץ [ולא] ידעו (ירמיה יד יח), וסופו מוכיח:
והאחזו בה – וכה״א סובו ציון והקיפוה (תהלים מח יג):
וסחרוה – החי״ת גורמת, וכן: מן גאל – גאלני (תהלים קי״ט:קנ״ד), מן שחט – שחטוהו,⁠א מן שאל – ישאלוני משפטי צדק (ישעיהו נ״ח:ב׳), מן בחר – בחרוהו,⁠ב מן פעל – יפעלוהו.⁠ג
א. השוו שופטים י״ב:ו׳ ״וישחטוהו״ (שופטים י״ב:ו׳).
ב. השוו ישעיהו נ״ח:ו׳ ״אבחרהו״.
ג. השוו ישעיהו מ״ד:י״ב ״ויפעלהו״.
Useharuha: Because of the het1 Similarly, from the root g-’-l, one says ge'aleni (Ps. 119:154); from the root sh-h-t, one says vayyishhatuhu (Jud. 12:6); from the root sh-'-l, one says yish'aluni, as in the phrase, "They ask me (yish’aluni) for the right way" (Is. 58:2); from the root b-h-r, one says beharuhu; from p-'-l, one says yif'aluhu.⁠2
1. In other words, because the verb is middle guttural, this paradigm – sheva after the first letter of the root and qameṣ after the second – is used with suffixed forms in the imperfect and the imperative.
2. See similarly Rashbam's Sefer dayqut, p. 43. So also G.-K. 60c and 61g.
והאחזו בה – שתהיה לכם ולא לנו.
והאחזו בה – AND POSSESS IT – That it will be yours and not ours.
ואתנווסחרוה – וסחרו בה.
והאחזו בה – קחו לכם אחזה בה עד שתהיו כגדולי העיר.
ואתנו... וסחרוה, and trade within it.
והאחזו בה, and buy yourselves freehold property there until you will be equal to the prominent people of the town.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ועל צער הנערה אמר ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם כי הוא אדוני הארץ ויכבשה לפניהם עד שיקבלו עמהם התועלת והריוח כל מה שירצו בתמורת צערה ומוהר בתוליה. ולזה חזר ואמר שבו וסחרוה כלומר אף על פי שלא תודו לדברי ההתחתנות מעתה שבו וסחרוה והאחזו בה לפרעון הנזק העשוי.
ואין לכם למאן החתון עמנו לומר שמא תלכו מכאן ואיך ישארו כאן בנותיכם כי אתנו תשבו והארץ הנה לפניכם ר״ל אם תרצו להיות מטובי העיר ומנהיגיה אתנו תשבו במושב העיר ואם לעשות סחורה שבו וסחרוה ואם להיותכם עובדי אדמה ורועי צאן האחזו בה קנו קרקעות ואחוזת שדה וכרם כי זה כל האדם היושב בארץ הזאת.
וסחרוה – עם היות הסחורה אז בלתי מותרת לגרים, כאמרם ׳בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב׳ (בבא בתרא כ״א:).
וסחרוה, Even though normally, newcomers were not allowed to engage in the kind of commerce or artisanship which would compete with that practiced by the local inhabitants. We have this principle in Baba Batra 21, where it is spelled out as the right of the local inhabitant who feels economically threatened by competition from a new immigrant. He is accorded the right to lodge a complaint against the newcomer practicing his trade in his town.⁠a
a. an ancient form of the policy of “closed shop.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואתנו תשבו – לא כגרים כאשר אתם היום מתגוררים את פני העיר ושוכנים לבדכם, אבל אתנו תשבו בעיר כאילו אתם כמונו אזרחי הארץ.
והארץ תהיה לפניכם – אם תרצו לעשות עבודתכם בשדה ובכרם, ולעשות מקנה וקנין, תהיה הארץ כולה לפניכם לעשות בה כרצונכם.
שבו – בעיר ובכל מקום שתרצו,
וסחרוה – במסחר כדרך הסוחרים,
והאחזו בה – גם תקנו בכל מקום אחוזת קרקע.
שבו וסחרוה – שבו בה וסחרו בה, וגם בזה היה חפץ מאד כי לתועלת יהיה לו ישיבת יעקב בארצו:
והאחזו בה – קחו לכם אחוזה בה עד שתהיו כגדולי העיר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואתנו תשבו – הודיע להם שבעבור זה ישיגו לתועלתם ששה דברים שהיה מגרעת לגר נגד התושב. א] שלא היה יכול להתחתן עמהם, ועז״א בנותיכם תתנו לנו. ב] שלא היה יכול לדור בשוק ובמקומות המובחרים בעיר, עז״א ואתנו תשבו, ג] שלא היה יכול להשתמש בארץ במקומות השייכים לרבים, עז״א והארץ תהיה לפניכם – ד] שלא היה יכול להתעכב ימים רבים, עז״א שבו, ה] שלא היה יכול לסחור בסחורה כחפצו, עז״א וסחרוה, ו] שלא היה יכול לקחת שדה אחוזה שיהיה שלו לאחוזת עולם, עז״א והאחזו בה.
{Why the iteration: ‘You may dwell with us...the land will be open to you’?}
YOU MAY DWELL WITH US. Hamor pointed out six things that would henceforth be theirs, and in respect of which the alien usually stood at a disadvantage vis-a-vis the citizen. He could not marry into the local populace — whereas, give us your daughters; he was not permitted to dwell in the market-place area, and in other choice locations of the city — while You may dwell with us; he could not make use of land that belonged to the public domain — whereas, and the land will be open to you; he could not remain there for a long time — whereas, settle; he could not trade freely — whereas, and do business; he could not acquire permanent title to land — whereas, in contrast, you will be acquiring a share of it.
ואתנו תשבו: בחברתנו1. ואינו כמו משמעות ״שבה עמדי״ (לעיל כט,יט), ״וישב עמו״ (שם שם,יד) דפירושו בעסקיו, אבל ״אתנו״ משמעו שלא תהיו נפרדים ומרוחקים ממנו2.
שבו וסחרוה: תסבבו לקנות תבואת הארץ ולמכור לחוץ, או להביא מן החוץ ולסבב בארץ למכור ליחידים3.
והאחזו בה: לקנות נחלה ולהיות כתושבים.
1. כפי שאמרו להלן פסוק כ״ב ״לשבת אתנו להיות לעם אחד״.
2. קשר משמעותי יותר מקשר עסקי. (אך הדבר קשה לשיטת רבינו הסובר ש״עם״ מצביע על שיוויון וכו׳ יותר מאשר ״את״).
3. ומוסיף הספורנו: עם היות הסחורה אז בלתי מותרת לגרים.
והארץ ... לפניכם – השווה לעיל י״ג:ט׳, כ׳:ט״ו, ולהלן מ״ז:ו׳.
וסחרוה – השווה מ״ב:ל״ד.
והאחזו – השווה מ״ז:כ״ז.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יא) וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל⁠־אָבִ֣יהָא וְאֶל⁠־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא⁠־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃
Shekhem said to her father and her brothers, "Let me find favor in your eyes; whatever you say to me I will give.
א. אֶל⁠־אָבִ֣יהָ =ל1,ש,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=אֶל⁠־אָבִ֣יה (חסר קמץ באות ה״א)
• הערת דותן
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כח] 1ויאמר שכם, החציף פניו ודבר הוא בעצמו. (לק״ט)
1. לעיל אות טו. ובשכל טוב ואשר תאמרו אלי אתן על שאנסתיה. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת ואשר תאמרו אלי אתן, שרצה לימול ולהתגייר וזהו שאמר ביוסף אשר יאמר לכם תעשו, להיות נימולים וכאן הוא בנין אב לכל דבר.
וַאֲמַר שְׁכֶם לַאֲבוּהָא וּלְאַחַהָא אֶשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן וּדְתֵימְרוּן לִי אֶתֵּין.
Shechem said to her father and her brothers, “Let me find favor in your eyes and what ever you say, I will give.
ואמר שכם לאבוה ולאחיה אשכחא חן וחסד באפיכון וית מה די תאמרוןב לי אתן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אשכח״) גם נוסח חילופי: ״נשכחה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וית מה די תאמרון״) גם נוסח חילופי: ״ודי תימר׳⁠ ⁠⁠״.
ואמר שכם לאבוהא ולאחהא אשכח רחמין בעיניכון ודתימרון לי אתין.
And Shekem said to her father and to her brethren, Let me find gracea in your sight, and what you shall tell me I will give.
a. Or, "mercies.⁠"
וקאל שכם לאביהא ואכ֗ותהא אג֗ד חט֗א ענדכם ומא תקולון לי אעטיכם.
ואמר שכם לאביה ולאחיה: אמצא חן בעיניכם, ומה שתאמרו לי אתן לכם.
ויאמר שכם – החציף פניו ודבר הוא בעצמו.
ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה – החציף פניו לדבר הוא עצמו עמהם:
אמצא חן בעיניכם – שתמחלו לי מה שעשיתי ואם עונש ממון אני מתחייב:
ואשר תאמרו עלי אתן – על שאנסתיה:
אמצא חן בעיניכם – דבק בטעם עם ״ותנו לי״, ואם הפסיק בינהם. 1
1. הקשר הסיבתי הוא בין חלק זה של הפסוק לבין סוף פסוק יב, למרות המרחק ביניהם בפסוק. יש לקרוא כך: אמצא חן בעיניכם – על ידי שאשר תאמרו אלי אתן, הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי – ותנו לי את הנערה לאשה׳. זאת בניגוד לבר׳ לג׳, טו למשל ״אמצא חן״ הוא משפט עצמאי.
(יא-יב) ולפי שראה שכם שלא היה בזה המאמר מהפיוס מה שיצטרך, השלים המאמר לפייסם, ואמר להם שיַּרבו עליו מאד מוהר ומתן, וְיתן כאשר יאמרו לו, וְיתנו לו את דינה לאשה.
ויאמר שכם אמצא חן וכו׳ – מפני שעל הרוב ישא אדם אנוסתו או מפותתו לעשות טוב עמה ועם משפחתה לכסות בשר ערוה אחר שהערה בה כמ״ש הכתוב ולו תהיה לאשה וכו׳ (דברים כ״ב:כ״ט). או מפני שאין לו ממון לפרוע צערה ופגמה וקנסה יבחר לקחתה לו לאשה ולהפטר. או לבלתי הפזר ממון רב במוהר ומתן הראוי למצא בתולה אחרת. ולזה כיוון דבריו באופן שיובן ממנו שהוא לא בא אל הזווג הזה לשום צד מאלו. ועל הראשון אמר אמצא חן בעיניכם. ועל השני אמר ואשר תאמרו אלי אתן.
והנה שכם לא נסתפק עם דברי אביו שאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם לפי שנראה שמצד החשק היה לוקח אותה לא להיות הדבר טוב לעצמו גם פחד אולי חמור אביו ישאל שיתן יעקב מוהר גדול לבתו כי היה מנהג אצלם בימים ההם להביא האשה מוהר לבעלה כמו שאמרו בנות לבן העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ומפני זה דבר שכם אל יעקב וכל בניו ואמר אמצא חן בעיניכם ובזה די מהכביד לכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ויאמר שכם – כשכלה חמור לדבר לא ענוהו דבר. וכשראה שכם זאת התחנן על עצמו לבד, כאמרו אם אין רצונכם להתחתן עמנו, על כל פנים אמצא אני חן בעיניכם בעבור שהיה נשיא הארץ ונכבד בכל בית אביו, וגם הוא עשיר מאד ויוכל למלאות משאלתם בכסף ובזהב ובחמודות, וזהו ״ואשר תאמרו אלי אתן״.
ויאמר שכם – יראה כי בתחלה הלך חמור לבדו לדבר אל יעקב, והוצרך להמתין שם עד יבואו בניו מן השדה, כי לא רצה יעקב לדבר כלל בענין זה, אם מפני כבודו ואם בעבור העצבון הגדול שהיה לו על דבר בתו. וכשראה שכם שאביו מתאחר לבוא, לא יכול עוד להתאפק ויצא גם הוא לראות איך יפול דבר, והגיע אל בית יעקב ברגע שהשלים אביו לדבר, ולפי שבני יעקב לא ענו דבר לדברי חמור, חשב שכם להוסיף עוד דברי רצוי ופיוס כדי שיתרצו לו, ואמר אמצא חן בעיניכם וכו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יא-יב) ויאמר שכם – עתה דבר שכם מענין החתון הזה הפרטי, שע״ז היה צריך להשיב חמה על הנבלה אשר עשה שהתעולל בה על כרחה, עז״א אמצא חן בעיניכם, למחול את עוני, ואשר תאמרו אלי לשלם בושת ופגם אתן, ועל העתיד הרבו עלי מאד מהר ומתן, שהוא נדן ומתנות בעבור הנשואין ואתנה בעבור שתתנו אותה לי לאשה.
(11-12) {Why the iteration: ‘I will give whatever you ask for... Set dowry as high as you please and I will give it’?}
SHEKHEM THEN SAID. Now Shekhem broached the personal matter of the marriage; and here he had to deal with their rage against him for his brutality to Dinah. He therefore said: May I find favor in your eyes to forgive my sin and whatever you ask for, by way of recompense for the shame and dishonor and injury, I will give. As regards the future, set for me a dowry as high as you please — which means wedding gifts, as well — and I will give it in return for your giving her to me for a wife.
אמצא חן בעיניכם: הוא לא נכנס בדברים אשר לכלל המדינה, אלא בשל עצמו, לאמר דאפילו אין הענין מתקבל להתחתן ביושבי הארץ, מכל מקום עמו ייטיבו מפני הרבות מוהר ומתן.
ויאמר שכם וגו׳ – כך מובן מאליו הוא ששכם עצמו מבקש את ידה של דינה, ושהוא מצהיר על נכונותו — לאחר שאביו כנשיא הארץ הראה את היתרונות שבדבר — ליתן מצדו כל מה שיידרש ממנו.
אמצא⁠־חן – אולי יש בזה גם משום בקשת סליחה על מה שהיה; השווה ל״ב:ו׳, ל״ג:ח׳,ט״ו.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יב) הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ⁠־לִ֥י אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃
Ask for a high dowry and gift and I will give as you say to me, but give me the young lady as a wife.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[כט] 1הרבו עלי מאד מהר ומתן, מוהר, פרנון. מתן, פראפורנון. (בראשית רבה פ)
[ל] 2מהר, מהר ימהרנה לו לאשה (שמות כ״ב:ט״ו), ואין מוהר אלא כתובה שנאמר הרבו עלי מאד מהר ומתן כאשר תאמרו אלי ותנו לי את הנערה לאשה. (מכילתא משפטים יז.)
1. מהר כתובה, מתן תוספת כתובה. (פי׳ ב״ר) וברמב״ן פי׳ מהר כתובה שהוא הדבר הנתן לבתולה כדכתיב כמהר הבתולות והם סבלונות שהבחורים שולחים לבתולות כו׳ ומתן מגדנות או כסף וזהב לאביה ולאחיה. ובב״ר אמרו מהר פראנין מתן פרא פראנין והם כתובה ונכסי מלוג. ובלקח טוב מהר אלו הנדוניות ומתן תוספת הנדוניות.
2. וכ״ה בירושלמי כתובות פ״ג ה״ה. ובתנחומא וישלח ז. א״ל הרבו עלי מאד מהר ומתן, אני יודע שאברהם זקינה נשיא היה ואני נשיא הארץ, א״ל לא נשיא נקרא אלא שור שנאמר ואל הבקר רץ אברהם (יח.) ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור ואי אפשר לחרוש בשור וחמור יחדיו (דברים כב). והנביא צווח לרעתך את מבקשה, שנאמר החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה, ותעבור חית השדה ותרמוס את החוח (מלכים ב, יד) החוח זה חמור שלח אל הארז אשר בלבנון זה יעקב, שנמשל כארז שנאמר כארז בלבנון ישגא (תהלים צב) תנה את בתך לבני לאשה שאמר להם שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו׳. ותעבור חית השדה אלו בני יעקב שנמשלו כחיות, (בראשית מט) גור אריה יהודה, דן גור אריה, כלביא שכן, נפתלי אילה, וכן כולם, ותרמוס את החוח שנאמר ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר, כיון ששמעו ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד וגו׳. וראה אות כד.
אַסְגּוֹ עֲלַי לַחְדָּא מוּהְרִין וּמַתְּנָן וְאֶתֵּין כְּמָא דְּתֵימְרוּן לִי וְהַבוּ לִי יָת עוּלֵימְתָא לְאִתּוּ.
Increase greatly the amount I must pay for the bridal dowry and gifts. I will give whatever you say, but give me the maiden for a wife.”

הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה
אַסְגּוֹ עֲלַי לַחֲדָא מוּהְרִין וּמַתְּנָן וְאֶתֵּין כְּמָא דְתֵימְרוּן לִי וְהָבוּ לִי יַת עוּלֵימְתָא לְאִיתּוּ
״מֹהַר וּמַתָּן״ – ״מוּהְרִין וּמַתְּנָן״ ברבים, וכן ״כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת״ (שמות כב טז) ״כְּמוֹהֲרֵי בְּתוּלָתָא״, רמז לסבלונות, כמבואר שם בשם רמב״ן.
אסגון עלי לחדא פרן וכתובה ואתן היך מהא די תאמרון לי ואסבו לי ית רביתהב לאתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מה״) גם נוסח חילופי: ״כל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רביתה״) גם נוסח חילופי: ״טליתא״.
אסגו עלי לחדא מוהרא ומתנא ואיתן היכמא דתימרון לי והבו לי ית ריבא לאינתו.
Multiply upon me greatly dowry and gift, and I will give as you shall tell me; only give me the damsel to wife.
פורן כתובתא.
Dotation and marriage portion.
הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן – מוֹהַר, פַּרְנוֹן, מַתַּן, פְּרָאפוֹרוֹן.
הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן – מֹהַר, פּוּרְנוּן וּמַתָּן, פֶּרֶא פּוּרְנוּן.
כת֗רו עליי ג֗דא מן אלמהר ואלעטא אעטיכם כמא תקולון לי ואעטוני אלג֗אריה זוג֗ה.
הרבו עלי מאוד מוהר ומתן, אתן לכם כאשר תאמרו לי, ותנו לי את הנערה לאישה.
מוהר – כתובה.
מהר DOWRY – refers to the Ketuba (the sum settled by the husband on his wife as set forth in the Ketuba – the marriage contract (Bereshit Rabbah 80:7).
הרבו עלי מאד מהר ומתן1מהר אלו הנדוניות. ומתן תוספות הנדוניות.
1. מהר אלו הנדניות. ומתן תוספות הנדוניות. ובמדרש ב״ר פ״פ ובילקוט רמז קל״ד מוהר פרנון φέρυη פי׳ ביוני מהר (מיטגיפט). מתן פראפורנון παραφερυα מה שיותן לארוסה בלתי המוהר והם המתנות הנתונים עם המוהר. ובת״י שם תר׳ פודן [צ״ל פורן] וכתובתא ובפי׳ רש״י על התורה מהר כתובה. ובפי׳ המיוחס לרש״י על ב״ר פי׳ פרנון כתובה ופרא פורנון תוספת כתובה. והרמב״ן על התורה כתב מהר הוא הדבר הנתון לבתולה כדכתיב כמהר הבתולות והם סבלנות שהבחורים שולחים לבתולות כאשר ישאו אותן. ומתן מגדנות או כסף וזהב לאביה ולאחיה כו׳. ועיין מכילתא משפטים פי״ז.
הרבו עלי מאד – יותר ממה שהייתי צריך תחלה:
מוהר – זו נדן, פי׳ נדוניא, כדכתיב כמוהר הבתולות (שמות כב טז):
ומתן – זו תוספת נדוניא:
ואתנה – לשון ענוה:
כאשר תאמרו [אלי] – ולא על פי מוכיחים אחרים:
ותנו לי את הנערה – מרצונכם דרך כבוד והיתר לאשה:
הרבו עלי מאד מהר – בגימט׳ תרי״ג.
הרב״ו על״י מא״ד מה״ר – בגימט׳ תרי״ג.
מהר ומתןמהר – (כתובה, שהוא) הדבר הניתן לבתולה, כדכתיב: כמהר הבתולות (שמות כ״ב:ט״ז), [והם סבלונות שהבחורים שולחין לבתולות כאשר ישאו אותן.]⁠א ומתן – מגדנות או כסף וזהב לאביה ולאחיה.
ובבראשית רבה (בראשית רבה פ׳:ז׳) אמרו: מהר – פראנון, מתן פרא פראנון, והם כתובה ונכסי מלוג בלשון ירושלמי. כלומר שיתן לה הוא משלו נכסים שיהיו שלה כנכסי בית אביה, ויהיו אצלו כנכסי מלוג. וטעם הפיוס הזה כדי שיתנו אותה לו לאשה ברצון, כי הנערה לא היתה מתרצה אליו וצועקת ובוכה תמיד. וזה טעם: וידבר על לב הנערה (בראשית ל״ד:ג׳), ולכך אמר: קח לי את הילדה הזאת לאשה (בראשית ל״ד:ד׳), שכבר היא בביתו ובידו. ולא יירא מאחיה כי הוא נשיא הארץ, ואיך יגזלוה ממנו להוציאה מביתו.
והחשק הגדול לשכם כי היתה הנערה יפת תואר מאד, אבל לא סיפר הכתוב ביופיה כאשר עשה בשרה ורבקה וברחל כי לא ירצה להזכיר יפיה בהיותוב אליה למכשול עון, ובשבח הצדיקות דבר הכתוב ולא בזו, וכן לא הזכיר מה נעשה בה אחר כן. ועל דרך הפשט: עמדה עם אחיה צרורה באלמנות חיות, כי היתה טמאה בעיניהם כדכתיב: אשר טמא את דינה אחותם (בראשית ל״ד:י״ג).
ורבותינו נחלקו בה (בראשית רבה פ׳:י״א), והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען, והוא כמו שאמרנו שהיתה עמו בביתו כאלמנה, וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ. וקבורתה ידועה עד היום בקבלה, והיא בעיר ארבאל עם קבר נתאי הארבלי. ויתכן שהעלה שמעון עצמותיה לחמלה עליה, או שהעלו אותם ישראל עם עצמות אחיה כל השבטים, כאשר הזכירו רבותינו (בראשית רבה ק׳:י״א).
א. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בהיות״.
'MOHAR' (DOWRY) 'UMATAN' (AND GIFT). Mohar [refers to the bridal gifts given at the time of] the marriage-contract which is given to maidens, as it is written, according to the dowry of virgins,⁠1 these being the presents which the young men send to the maidens whom they marry. Umatan are garments or silver and gold which the groom sends to her father and her brothers. In Bereshith Rabbah the Rabbis said:⁠2 "Mohar is parnon (the wife's settlement); matan is parapurnon (the additional settlement above the usual dowry),⁠" these being in the language of the Jerusalem Talmud3 "the regular dowry" and "the usufruct estate,⁠" that is to say, that which he gives her of his properties to be accounted as if she had brought them from her father's house, the produce of which belongs to him.
The reason for this conciliatory gesture is in order that they willingly give her to him as a wife, as the maiden did not consent to him and she steadily protested and cried. This is the sense of the verse, And he spoke comfortingly unto the damsel.⁠4 Therefore Shechem said, Take me this young maiden to wife,⁠5 as she was already in his house and in his power, and he feared not her brothers because he was the prince of the country and how could they take her by force out of his house? Now Shechem's great desire was because the maiden was very beautiful. However, Scripture did not narrate her beauty as it did in the case of Sarah, Rebekah and Rachel because it did not want to mention that which was to her a stumbling-block of iniquity,⁠6 while Scripture speaks only in praise of the righteous women but not of this one. Similarly, Scripture does not mention what happened to her after her rescue from Shechem's house. In line with the simple meaning of Scripture she stayed with her brothers, "shut up, living as widows,⁠"7 as she was considered defiled in their sight, as it is written, Because he had defiled Dinah their sister.⁠8 Our Rabbis have differed on this matter.⁠9 The most feasible opinion is that of he who says10 that Simeon took her, and upon her death, he buried her in the land of Canaan, this being in agreement with what we have said, i.e., that she was with him in his house as a widow, and she went down with them to Egypt, and there she died but was buried in the Land of Israel. Her grave is known by tradition to this day as being in the city of Arbel with the grave of Nitai the Arbelite.⁠11 It is possible that Simeon brought up her remains from Egypt out of pity for her while the Israelites were still in Egypt or that the children of Israel brought them up together with the bones of her brothers — all the tribes — just as our Rabbis have mentioned.⁠12
1. Exodus 22:16.
2. 80:7.
3. Yerushalmi Kethuboth 5:8.
4. (3) here.
5. (4) here.
6. Ezekiel 18:30.
7. See II Samuel 20:3.
8. (13) here.
9. Bereshith Rabbah 80:10.
10. Bereshith Rabbah 80:10.
11. Aboth 1:7. He was a leader of the Sanhedrin in the early days of the Hasmoneans. As for Dinah's grave being near that of Nitai the Arbelite, see my Hebrew commentary, p. 190, for data from other medieval itinerants. Ramban's testimony though is that of an eye-witness when he travelled through the land.
12. Mechilta, Exodus 13:19.
הרבו עלי מאוד מוהר ומתן – כל זה הפיוס שיתנוה לו לאשה מרצונם כי כבר בביתו היתה ולא היה ירא שיקחוה ממנו אלא שהיא לא היתה מתרצית אליו וזהו וידבר על לב הנערה:
הרבו עלי מאד מוהר ומתן, "demand of me much dowry, etc.⁠" All these conciliatory offers were designed to have Yaakov's family agree to Dinah being married to Shechem of her own free will, seeing she was already captive in the house of Shechem, and Shechem and Chamor had no reason to fear that she would be kidnapped. They only wanted a willing bride instead of an unwilling one. This is also the reason why the Torah reports that Shechem "talked to the heart of the girl.⁠" (verse 3)
הרבו – ב׳ במסורה הכא ואידך בגלגל הרבו לפשוע. אף על פי שהרבה במוהר כמו שהרבו בגלגל דהיינו בע״א הרבו גם אלו לפשוע שהתנו עמם שלא לעבוד ע״א.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ד] ועל השלישי הרבו עלי מאד מהר ומתן וכו׳. והדברים מבוארים וכל זה כבוד גדול ליעקב ובניו שעם היותם אדני הארץ נצטדקו עמם כל זה השיעור אחר שהחלו לעשות הרע.
ואמנם בענין המוהר והם הסבלונות מלבושים ותכשיטין הראויים לתת לה כמוהר הבתולות אשר תאמרו אלי אתן. ואם אבי ישאל מכם נדוניא רבה מפני כבודו להיותו נשיא הארץ אחלה פניכם שאתם תרבו מוהר ומתן לאחותכם ואני אפרענו בסוד כמו שתאמרו אלי ר״ל אם תרצה שאפרע הכל או חצי או השליש הכל אפרע כרצונכם כי אני רוצה שתתנו לי את הנערה כי איני מקפיד במוהר כי בנערה אני חפץ לא במוהר וזהו אמרו הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי וגו׳ ויהיה אומרו עלי כמו ועלי לתת לך עשרה כסף שנאמר באבשלום כלומ׳ הרבו מוהר ומתן לאחריותי ועלי לפרוע אותו כל אשר תאמרו ממנו. וזה הפירוש מתיישב בפסוק הזה יותר מכל מה שפירשו בו המפרשים. והותרה בזה השאלה הה׳.
ואמר הרבו עלי מאד מהר ומתן – לפי שאמר ואשר תאמרו אלי אתן ונראה ע״ד מתנה. לזה אמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. לפי שאני חייב מן הדין כמוהר הבתולות. ולפי שהיו דברי שכם יותר מקובלים מדברי אביו. אמר ויענו את שכם בראשונה ואח״כ ואת חמור אביו. ואמר במרמה על שדברו אחד בפה ואחד בלב והראו להם פנים שוחקות כמאמר שכם. ובקרבם ארבם. או שיאמר הסבה שענו בני יעקב קודם שיענה אביהס היתה. לפי שהיו רוצים לדבר במרמה כפי עושי הנבלה. כי אם היה דבר חכמה לא היו מדברים לפני אביהם ולהס היה ראוי לדבר במרמה. כי יעקב נקרא איש תם שאינו חריף לרמות. ולכן השיבו זה בלי עצת אביהם. כי יעקב בכל אלו הדברים לא דיבר דבר לפי שהיה עצב וכואב על דבר הנבלה כי חרפה היא לו. כאומרו לשכב את בת יעקב. וכמאמר התורה את אביה היא מחללת. ולהם היה ראוי לדבר בדבר הנבלה בלי עצתו לפי שהיו כלי חמס מכרותיהם. ולכן אמר להם בסודם אל תבא נפשי. ואולי ויענו בני יעקב הם שמעון ולוי ולא כולם. והם נכנסו בעובי הקורה יותר מאחיהם ונתנו זאת העצה. ולכן אמר בשעת הפועל ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה. לפי שהם מסרו עצמם עליה בעצה ובמעשה וראו כולם שהיתה עצה נכונה ושתקו והסכימו עמהם בפועל. דכתיב בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. כי שמעון ולוי לא ראו לעשות זה אלא להרוג הזכרים אבל הנשים והטף מה חטאו. וכן לא רצו לשלוח יד בביזה בענין שלא יאשימום שבעבור חמדת הממון עשו מה שעשו. ולא היה כן אלא בשביל היותם אחי דינה. ולכן ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. כי זה היה תכליתם. אבל הנשארים אמרו שראוי שיבוזו כל העיר אחר אשר טמאו אחותם. וכולם היו במעל וכולם חייבים ואשמים. ואחר שלא מיחו ביד שכם ראוי להחרים כל רכושם. וזאת היא הסבה עצמה שהרגו שמעון ולוי כל הזכרים אחר שלא מיחו בידם. ובזה מסולק הספק שיש בזאת הפרשה. כי אם שכם חטאה העיר כולה מה חטא. וכ״ש שקבלו עליהם ברית מילה ולא שאלו יותר מהם. אבל היה הענין כמו שכתבנו כי כולם חייבים אחר שלא מיחו בידם. והברית שקבלו לא היה לשם שמים אלא לשם חמדה וגזל שאמרו להם מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלא לנו הם. ורבותינו זכרונם לברכה עשו מדרש ואמרו כי כשאמרו להם האנשים האלה שלמים הם אתנו. אמרו להם כבר אתם יודעים כי זאת הארץ עתידים בני יעקב לכבשה ולהרוג כל נשמה. כי כן היה מסורת בידם. ואם ילכו עכשיו יפרו וירבו ויעשו רצונם. ועכשיו הם מתי מספר והם שלמים ושלוים אתנו ורוצים לישב בארץ ואינם נשמרים. מוטב שנחתוך אבר מן החי כדי להציל כל הגוף. ופתע פתאום נבוא עליהם ונכם ונקח כל שללם. הדא הוא דכתיב מקניהם וקניינם הלא לנו הם. והמשל אומר הבא להרגך השכם להרגו. ומכאן הותרו בני יעקב להרגם ולשלול שללם. והנראה לפי פשט הפסוק כי בני יעקב לא עשו דבר שלא כהוגן. כי כל מה שעשו להם התנו עמהם. ולפי שהם לא הבינו הדבר שהיו פתאים בני חם. אמר הכתוב שהיה במרמה. וזהו ויענו בני יעקב במרמה. והם אמרו להם שני דברים. האחד אשר טמא את דינה אחותם. והב׳ לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. ולכן תמצא שאמר בראשונה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ואחר כך חזר לומר ויאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה. וחמור ושכם לא הבינו זה לפי שהיה דברו דק וזך מאד. כי הם חשבו שאחר שהמולו בשר ערלתם היו פטורים. כמו שאמרו להם לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והם לא ראו ולא ידעו בחשיכה יתהלכו ולא הבינו מה שאמרו להם בראשונה. ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. אשר פירושו אצלי שדברו את שכם ואמרו לו בפירוש אשר טמא את דינה אחותם. ודבר הטומאה הוא דבר מכוער מאד אין לו תשלומין בממון. באומרו ואשר תאמרו אלי אתן לא יכופר להם עד ימותון. ועל מה שאומר להם ותנו לי את הנערה לאשה. השיבו להם בפנים שוחקות לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה. וראוי לכם למול בשר ערלתכם. ואם לא תשמעו להמול נקח את בתנו ונלך ולא תהיה לך לאשה. אבל דבר הטומאה ישאר ליום מחר. והם היו פתאים אשר בשר חמורים בשרם. והבינו כי בזה היה הכל מכופר. ולא ראו כי דבר הטומאה היא העיקרית כמאמרם באומרם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ובזה היו חייבים מיתה הם וכל בני העיר. ולכן אמרו וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפי שלא עשו כלום במה שעשו בענין הטומאה שטמאו לדינה נשאר עדיין בידם. לזה אמר וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפיכך ויקחו שני בני יעקב אחי דינה שטמאו אותה איש חרבו ויבואו על העיר שהיו יושבים בטח בחשבם שכבר פרעו חובם. וזהו שאמר מיד בני יעקב הנשארים שהבינו כוונת לוי ושמעון בענין הטומאה. באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. שהוא היה התנאי הראשון כמאמרם למעלה וידברו אשר טמא דינה אחותם. וזהו אשר טמאו אחותם. וכולם היו חייבים ואשמים. כי באופן אחר מיותר הוא מה שאמר אשר טמאו אחותם. ולפי ששמעון ולוי היו בעלי העצה והפועל. כתוב בו ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי. רמז בזה שדעת יעקב היתה צלולה ולא היה בעצה נבערה כזאת. כאומרם בסודם אל תבא נפשי. ועכשיו עכרתם אותי כי יאמרו הכל שבעצתי היה כל זה. ועוד שאני נבאש ביושב הארץ ולא יתנו לי מקום ליכנס ביניהם ואשאר בשדה ונאספו עלי והכוני. והם השיבו לו הכזונה יעשה את אחותנו. ונראה שרצונך היה שנהיה לעם אחד ונשב עמהם ונקח מהם שדות וכרמים בשכר הנבלה. כמו שעושים לזונה. וכן תשאר דינה בבית שכם ויעשה ממנה זונה. כי כל בעילותיו בעילת זנות. ורעה עוד מזאת שתשאר הדבר לשמצה בקמינו שיאמרו זאת אחות שמעון ולוי הזונה אשר שכב אותה ויעניה ואחר כן נתנוה לו לאשה ואנה נוליך חרפתנו וכלימתנו. ואיה פה גבורתנו אשר ראינו צרת נפשה בהתחננה אלינו. ואומרת אוי נא לי כי בא בי ערל וטמא וענני ולחצני ושפך לארץ דמי בתולותי וקירות לבי הומה לי. ולכן כלה מדברותיך המולות המולות ומה לך אצל נגעים ואהלות. כי השם דבר בנו ומלתו על לשוננו זכר. במאמר המול לכם כל זכר. וכשראה יעקב קושט דבריהם שמח ושתק ולא ענה להם. ולפי שבאולי אפשר שהיה לו ספק בזה באתהו מיד הדבור. וא״ל קום עלה בית אל ושב שם לא תירא ולא תחת. כי אני הסכמתי עמהם ושמתי שמי עליהם ואני אברכם. וזהו ויאמר אלהים אל יעקב קום לך עלה בית אל ולא תירא ולא תחת כי אתה עשית את כל אלה לקנות חלקת השדה לישב בתוך עם טמא שפתים. ולכן קום עלה מזה לבית אל שהוא מקום קדוש ושב שם ולא תשב בכאן. ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. רמזו לו בכאן שאיחר נדריו שנדר בשעת הצרה. ועתה רצה לישב ברווחה. ובראשונה בנה לו בית וסכות ושהה בה שנה וחצי כמאמרם ז״ל. ואחר כך הלך לעיר שכם וקנה לו חלקת שדה לישב. ובסבת זה בא לו צרת דינה והוא מעצמו היה לו להרגיש זה ולשלם נדריו. ולמה המתין שיאמר לו השם קום לך מזה ועשה מזבח בבית אל. כי בכאן אינו מקום ראוי לבנות מזבח. כי החכם עיניו בראשו. ולו ראוי החריצות וההשתדלות אחר שהוא בחיריי. ואין ראוי להתעצל בדברים הקדושים. אחר שהוא עצמו נדר ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. וזהו שאמרו בזוהר בראשונה נשכו נחש ועכשיו נשכו חמור ולא הרגיש. וביארו ואמרו כי לפי שהיה מתאחר בדרך נשכו נחש הקדמוני הוא שטן הוא יצר הרע הצד ציד הוא סמאל שר של עשו. דכתיב ביה ויגע בכף יריכו לפי שנשכו כנחש. ולפי שלא יכול לו נגע בכף ירכו הם צאצאיו ונביאיו וחכמיו ודורו של גזירות שנוגע בהם ומכלה אותן. ולפי שנגע בכף הירך לא היתה נבואתו לישראל ממשה עד שמואל. כביכול שנחלש מקום הנבואה שהוא סוד הירכים הם יכין ובועז. ולפי שנגע בכף הירך והיא שלו ונטלו השם ממנו. וזהו כי לא יכול לו. נתן לו השם בטן וירך של סוטה כדכתיב בתת השם את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. וזהו סוד שעיר עזאזל בענין שיעסוק בו ולא יקטרג את ישראל. וכן מים אחרונים הם חלקו וגורלו מהסעודה. ואם לא עשו כן הוא נוטר איבה וירדפם עד חובה. וכן ירך הסוטה תחת ירך יעקב. וכשבא שמואל והיה נביא נאמן כמו שנאמר במשה. חטף ממנו הירך כאשר בירך הזבח בבית שאול. ולכן כתב שם וירם הטבח את השוק ואת האליה וישם לפני שאול וגו׳. וזה לרמוז שהירך שנחלש מימות משה עליו השלום עכשיו נתחזק בנבואה וידעו כל העם כי נאמן שמואל לנביא. ולכן תמצא שאומנתו של סמאל וסיעתו הוא להחליש הירך והאליה. הם החכמים שהם ירך ויסוד הבית כמו שהירך יסוד האדם. ומכאן תבין מה שאמרו בברכות הני ברכי דרבנן דחלשי וכו׳. לפי שכתות של מלאכי חבלה נתהוו בעולם ולא ניתן רשות לעין לראותן. ולפי שהם דבקים בחסידים ובחכמים להרע להם. ותורתם משמרתם ואין לו רשות בהן. אבל תמצאם כולם חלושים ויגעים וברכיהם כושלות ובגדיהם בלות ומטולאות מדבוקם שנדבקים בהם בצערם ולשבר ירכותיהם. ולכן אמרו הני ברכי דרבנן ולא אמרו ידי דרבנן וכיוצא בזה. והטעם בזה כי נגע בכף ירך יעקב. וזהו והוא צולע על יריכו. רוצה לומר מצטער על יוצאי יריכו שעתידין לפול בידו. ולכן כתיב יוצאי ירך יעקב שבעים הם ע׳ סנהדרין והחכמים שבאו מצד הירך. וזה הצר הצורר הלוך אחריהם עד יתקיים מאמר הכתוב וברכים כושלות אמצו. וזהו שאמרו שנשכו הנחש הוא סמאל הוא נחש הקדמוני. ובאחרונה נשכו חמור הוא חמור אבי שכם במעשה דינה שנשכו וטמא דינה בתו. סמאל שנגע בכף הירך וטמאו כדכתיב כי נגע בכף ירך יעקב. עכ״ז לא הרגיש יעקב והחריש עד בואס. כי לבניו ניתן הנקמה של חמור ונזדווגו עמו שור וחמור. הם שמעון שנקרא שור. ולוי נקרא חמור. שהיה עוסק בתורת יששכר שנקרא חמור. ואנו מקווים שיבא מורה צדק עני ורוכב על חמור. וינקום נקמת השם כנחש וחמור שנשכו ליעקב ולזרעו וכן יהי רצון:
הרבו עלי מאד – כמשיב לכם אשם על מה שחטאתי לכם.
הרבה עלי מאד, as a penance he would be prepared to pay over and above the customary amount of a dowry.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

הַנַעֲרָ: הנערה ק׳.⁠א [את⁠־הנער כ׳, אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֖ה ק׳].
א. ראה הערתי בבר׳ לד ג (׳את הנער׳).
הרבו עלי מאד מוהר ומתן – מוהר לאשה כמו ״כסף ישקול כמוהר הבתולות״.⁠1 ואתם תפסקו המוהר כאשר תרצו. גם מתן אתן לכם כאשר תשאלו ממנו, ותנו לי את הנערה לאשה. שאעפ״י שהיתה בביתו והוא חזק מהם, ידע שאם לא יתרצו אביה ואחיה בנשואיה לא תנשא לו ברצונה, כי היא צועקת שהיא בת ישראל ובוכה שנפלה ביד ערל וטמא, ויהיו כל ימיו מכאובים. והוא אוהב אותה ומבקש אהבתה, והיא תשנאהו ותדבר אליו קשות, כי אביה ואחיה ירחקו ממנה2 מן הארץ בעבור החמס שנעשה להם, ותשב בביתו כל הימים שוממה. ורמב״ן ז״ל כתב עוד על זה דברים.
1. שמות כב, טז.
2. יסעו למקום אחר.
מהר – כתובה שהוא הדבר הניתן לבתולה, כדכתיב כמוהר הבתולות (שמות כ״ב ט״ז), והם סבלונות שהבחורים שולחים לבתולות כאשר ישאו אותן:
ומתן – מגדנות או כסף וזהב לאביה ולאחיה:
ואתנה כאשר תאמרו אלי – המנוול הזה חשב שיעקב יהיה נבהל להון ובעבור בצע כסף יתרצה בחרפת בתו, אבל מלבד שיעקב היה עשיר גדול בברכת ה׳ כדכתיב ויפרוץ האיש מאד מאד (לעיל ל׳ מ״ג), גם לא היה רודף אחר הממון, כי היה די לו לחם לאכול ובגד ללבוש כמו ששאל מהשם בבית אל, ואדרבא היה נדיב לב לתת משלו לאחרים, כנראה מן המנחה ששלח לאחיו, ואיך יתן את בתו לאיש כנעני בעבור המוהר והמתן, לפיכך בהיות דברי שכם נגד כבודם, לא הזכירו בני יעקב בתשובתם כלום לא מן המהר ולא מן המתן:
מהר – קרוב ללשון מחיר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 11]

{מהר ומתן: ״מהר״ – כתובה לה, ״ומתן״ – היינו להם1.}
כאשר תאמרו אלי2: תיכף3, לא בהבטחה שאתן אח״כ, אלא מיד. ועיין לעיל (יב,ד)4.
{את הנערה: ולא אמר ׳הילדה׳5, שלא יאמרו שלא הגיעה להנשא ועבדא דחלשא.}
1. וכן פירש הרוו״ה (בספרו ׳תורת האלהים׳).
2. כפילות מפסוק הקודם ו״אשר תאמרו אלי אתן״.
3. ״כאשר תאמרו״ = ׳מתי שתאמרו׳, ולא ׳כמו שתאמרו׳. השוה (שמות כא,כב) ״כאשר ישית עליו בעל האשה״.
4. עה״פ ״וילך אברם כאשר דיבר אליו ה׳⁠ ⁠⁠״. (ועיין גם קדמת העמק ח׳ ולעיל כז,ל).
5. כפי שביקש מאביו (לעיל פסוק ד׳) ״קח לי את הילדה הזאת לאשה (ועיי״ש ברבינו).
מהר – הוא הכסף שמשלם החתן בעבור הכלה להוריה; השווה שמות כ״ב:ט״ו-ט״ז.
ומתן – הוא המתנה שנותן החתן לכלה; השווה לעיל כ״ד:נ״ג.
את⁠־הנער – ולא ילדה, כאמור בפסוק ד, מפני שבדרך כלל לא היו משיאים ילדה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יג) וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי⁠־יַעֲקֹ֜ב אֶת⁠־שְׁכֶ֨ם וְאֶת⁠־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃
The sons of Yaakov replied to Shekhem and his father Chamor deceitfully,⁠1 speaking thus because2 he had defiled their sister Dinah.
1. deceitfully | בְּמִרְמָה – Regarding the nature of the brother's deceit and whether their ultimate slaughter of Shekhem was justified, see Sin and Slaughter in Shekhem.
2. speaking thus because... | וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה – See Ibn Ezra (second possibility) that "אֲשֶׁר" here takes the meaning "because". Alternatively: "and they spoke to the one who had defiled Dinah...⁠" (Ibn Ezra, first possibility).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לא] 1ויענו בני יעקב את שכם וגו׳ מה אתה סבור רמיות דברים יש כאן ורוח הקדש אומרת אשר טמא את דינה אחותם וגו׳. (בראשית רבה פ)
1. בכת״י רמזי ר״י עה״ת רוח הקודש אומרת כך בדין הן עושין בעבור אשר טמא. ובלק״ט ויענו בני יעקב וגו׳ במרמה, כשם שלקח יעקב הברכה במרמה והיא חכמה, כך ויענו בני יעקב במרמה, ושמא תאמר ברמיה, ת״ל אשר טמא את דינה אחותם, כדין וכשורה עשו. ועי׳ לעיל פכ״ז אות קסה. ובתרגומים ורש״י כאן. ובשכל טוב ויענו בני יעקב ולמה קפצו לדבר לפני אביהן שהיו יודעין בו שהוא תם וחסיד ביותר ולא היה מכריע לשכם ולא מרמה בו, כיון שבא והשפיל את עצמו כל כך, לכך קפצו לדבר. וראה לעיל פכ״ד אות קעד. ויען לבן ובתואל. וברש״י שם ובפי׳ הרע״ב שם מ״ש לתרץ מה דענו בני יעקב משום שיעקב הסכים שלא לדבר באותו מעשה כדכתיב והחריש יעקב עד בואם.
וַאֲתִיבוּ בְנֵי יַעֲקֹב יָת שְׁכֶם וְיָת חֲמוֹר אֲבוּהִי בְּחָכְמָא וּמַלִּילוּ דְּסַאֵיב יָת דִּינָה אֲחָתְהוֹן.
The sons of Yaakov answered Shechem, and his father Chamor, with wisdom, when they spoke; because he had defiled their sister, Dinah.

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם
וַאֲתִיבוּ בְנֵי יַעֲקֹב יָת שְׁכֶם וְיָת חֲמוֹר אֲבוּהִי בְּחוּכְמָא וּמַלִּילוּ דְּסַאֵיב יָת דִּינָה אֲחָתְהוֹן
בְּמִרְמָה – בְּחוּכְמָא לכבוד בני יעקב, חידוש הגרי״ז
א. הואיל ומִרְמָה הוא מלשון תרמית ושקר, שינה לכבוד בני יעקב ותרגם ״וַיַּעֲנוּ... בְּמִרְמָה״ – ״בְּחוּכְמָא״ כתרגומו לעיל: ״בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה״ (בראשית כז לה) ״עָל אֲחוּךְ בְּחוּכְמָא״. ונחלקו המפרשים אם התרגום הוא בגדר ״שינוי העניין״ או שהוא ריכוך לשון בלבד: יש שפירשו שאין כאן ״מרמה״ כמשמעה; קבלת דבר בדרכים שאינן כשרות. מאחר שדינה נגזלה בכח, בדין הם מחזירים אותה, ואת עצתם על המילה יש לראות על דרך הכתוב ״וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל״ (שמואל ב כב כז). כיוצא בזה יעקב נטל בדין את הברכה, כי עשו מכר לו בכורתו. לפי זה ״בְּחוּכְמָא״ הוא ריכוך לשון בלבד.⁠1 אבל יש שהבחינו בין שני המקרים: בפסוקנו הוא ״שינוי העניין עם שינוי המלות״ ולא כך אצל יעקב שהוא ״שינוי המלות בלבד״, מדוע? כי ״בְּחוּכְמָא״ שאצל יעקב הוא ביאור דברי יצחק שגם הוא הסכים למעשה, ולכן אין זה אלא ריכוך לשון המקרא. אבל בשמעון ולוי שענו במרמה, מאחר שיעקב קצף עליהם אחר כך ״עכרתם אותי״ – הרי ש״בְּחוּכְמָא״ הוא גם ״שינוי העניין״.⁠2 ואילו לדעת הרב מבריסק, תרגום ״בְּחוּכְמָא״ רומז להלכה בדיני מילה ולכן לא היתה שם מרמה כלל3:
והנה כתוב שם במרמה ובת״א בחכמתא. נראה כוונתו דבאמת לא היתה תשובת בני יעקב לרמות אותם שימולו עצמם בכדי שיוכלו להורגם, רק היתה באמת תשובה אמתית על דבר חמור שאמר להם והתחתנו אותנו. וע״ז השיבו שכ״ז שהם ערלים והם נכרים, ההתחתנות עמהם אסורה. רק אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר. ר״ל שיהיו כמוהם ותהיה מילה לשם גרות [שרק אז הוא דנחשבת מילה, אבל בערבי מהול וגבעוני מהול אין בה שם מילה כלל והרי הוא ערל כשהיה. כמבואר בע״ז דף כז], וכמו דמסיים הכתוב וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד, דהיינו שיתגיירו במילתם ויעשו ישראל, ואז וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, שאז כבר תהיה מותרת ההתחתנות עמהם. וא״כ לא היתה בזה שום מרמה בתשובתם וזהו דמתרגם בחכמתא. רק הם לא הבינו כוונתם ומלו עצמם במילה בעלמא.
אֲשֶׁר טִמֵּא – שֶׁטִּמֵּא או בגלל שטמא?
ב. המיוחס ליונתן מפרש ״אֲשֶׁר טִמֵּא״ כִּי, בגלל שטמא: ״וַאֲתִיבוּ... בְּחוּכְמָא וּמַלִּילוּ בְּגִין דְּסַאֵיב יָת דִּינָה אֲחָתְהוֹן״. וכן פירש רש״י: ״אשר טמא, הכתוב אומר שלא היתה רמיה שהרי טמא את דינה אחותם״. אבל ראב״ע מפרש בשתי דרכים: במשמע שֶׁ וגם במשמע כִּי :
וטעם וידברו אשר טמא. וידברו את שכם אשר טמא אחותם... או טעם אשר – כי: ענו במרמה בעבור אשר טמא.
ת״א ״דְּסַאֵיב״ סובל את שתי האפשרויות: כשם שאֲשֶׁר במשמע שֶׁ מתורגם דְּ כגון ״המים אֲשֶׁר מתחת לרקיע״ (בראשית א ז) ״דְּמִלְּרַע לִרְקִיעָא״, גם אֲשֶׁר במשמע כִּי מתורגם באמצעות דְּ כגון ״אבל אשמים אנחנו על אחינו אֲשֶׁר ראינו צרת נפשו״ (בראשית מב כא) ״דַּחֲזֵינָא בְּעָקַת נַפְשֵׁיהּ״.⁠4
1. כדרך זו פירש בעל ״אור החיים״: ״צריך לדעת מה היא החכמה שעשו שתרגם אונקלוס בחוכמתא ואין זה אלא גניבת דעת... . אכן יכוין באומרו במרמה כי נתחכמו לבל ירגישו בערמתם״, ולכך נוטים דברי רש״י על פי ב״ר: ״במרמה – בחכמה. אשר טמא – הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם״. וראה גם ״חליפות שמלות״.
2. ״אוהב גר״ נתיב ה ונתיב יג. כבמדרש שכל טוב: ״ויענו בני יעקב – זה שמעון ולוי. אלא כאן סתמו, ובא כתוב אחר ופירשו. ולמה קפצו לדבר לפני אביהן? שהיו יודעין בו שהוא תם וחסיד ביותר, ולא היה מכריע לשכם ולא מרמה בו, כיון שבא והשפיל את עצמו כל כך, לכך קפצו לדבר. במרמה. זש״ה בסדם אל תבא נפשי (בראשית מט ו), וכתיב ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי (בראשית לד ל)״. אבל לדעת רמב״ן ״ויענו בני יעקב... במרמה״ מתייחס לכלל האחים ויעקב לא התנגד להצעתם; כעסו היה רק על שמעון ולוי שהרגו שלא כדין את כל תושבי שכם.
3. ״חידושי מרן רי״ז הלוי על התורה״, ירושלם תשכ״ג.
4. אבל בתרגומי ״כאשר״, ת״א מבחין בין כמו שֶ- לבין בזמן שֶ- כמבואר לעיל ח כא.
וענוןא בנוי דיעקב ית שכם וית חמור אבוי בסגי חכמתהון ומללוב די סאבג ית דינה אחתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וענון״) גם נוסח חילופי: ״וענין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומללו״) גם נוסח חילופי: ״ומליל״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סאב״) גם נוסח חילופי: ״סאבו״.
ואתיבו בני יעקב ית שכם וית חמור אבוי בחוכמא ומלילו בגין דסאיב ית דינה אחתהון.
But the sons of Jacob answered Shekem and Hamor his father with subtilty, and so spoke, because he had polluted Dinah their sister,
[ח] וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וגו׳ – מָה אַתְּ סָבוּר רַמְיוּת דְּבָרִים יֵשׁ כָּאן, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם וגו׳ (בראשית ל״ד:י״ג).
במרמה וידברו – תנא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, לפי שהוא אומר בא אחיך במרמה (בראשית כ״ז ל״ה), השיב לו הב״ה כשבאו לדבר במרמה קראם בני יעקב דומים לאביהם, מה אביהם דבר במרמה, אנכי עשו בכורך (בראשית כ״ז י״ט), כך בניו דברו במרמה ויחסום על שם אביהם.
(יג-יד) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם – מָה אַתְּ סָבוּר רְמִיַּת דְּבָרִים יֵשׁ כָּאן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָה, אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.
פאג֗אבהמא אבנא יעקוב במכר קאילין כמא נג֗ס דינה אכ֗תהם.
וענו להם בני יעקב בערמה ואמרו, כפי שטימא את דינה אחותם:
במרמה – בחכמה.
אשר טמא – הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם.
במרמה WITH GUILE – cleverly.
אשר טמא BECAUSE HE HAD DEFILED – Scripture (the Sacred Historian) says that there was no deception (מרמה) in this because he had defiled Dinah their sister (Bereshit Rabbah 80:8).
ויענו בני יעקב וגו׳ במרמה – כשם שלקח יעקב הברכה במרמה 1והיא חכמה. כך ויענו בני יעקב במרמה. 2ושמא תאמר ברמיה. ת״ל אשר טמא את דינה אחותם. כדין וכשורה עשו.
1. והוא חכמה. וכן בת״א במרמה בחוכמתא. וכן הביא רש״י בפי׳ עה״ת.
2. ושמא תאמר ברמיה. עיין ב״ר שם מה את סבור רמיות דברים יש כאן רוה״ק אומרת אשר טמא את דינה. ועיין ברמב״ן.
ויענו בני יעקב – זה שמעון ולוי, אלא כאן סתמו, ובא כתוב אחר ופירשו, ולמה קפצו לדבר לפני אביהן. שהיו יודעין בו שהוא תם וחסיד ביותר, ולא היה מכריע לשכם ולא מרמה בו, כיון שבא והשפיל את עצמו כל כך, לכך קפצו לדבר:
במרמה – זש״ה בסדם אל תבא נפשי (בראשית מט ו), וכתיב ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי (בראשית לד ל), וכל כך למה:
אשר טמא את דינה אחותם – כדדרשנו:
אוטעם: וידברו אשר טמא – וידברו אל שכם אשר טמא אחותם, כי מצאנו: דברו לשלום (בראשית ל״ז:ד׳) – תחת דבר לו.
או טעם: אשר – כי ענו במרמה בעבור אשר טמא אחותם.
א. הביאור על פסוק י״ג מופיע בכ״י בין הביאורים על פסוק י״ד.
AND SPOKE BECAUSE HE HAD DEFILED. And spoke to Shechem who had (asher) defiled their sister.⁠1 We may interpret our verse in this manner because we find Scripture stating, dabbero le-shalom (Gen. 37:4), which is to be rendered: speak peaceably unto him (Gen. 37:4).⁠2 On the other hand asher may mean because. In this case the Bible is telling us that they answered with guile because (asher) he had defiled Dinah their sister.⁠3
1. The Hebrew reads: va-yedabberu, asher timme et dinah achotam which literally means: and they spoke who had defiled Dinah their sister. This makes no sense. Hence Ibn Ezra points out that Shechem, who is mentioned in the first part of the verse (et shechem), is also the object here. We should thus read it as if it were written: va-yedabberu et shechem asher timme et dinah achotam, viz., and spoke to Shechem who had defiled their sister. It should be noted that according to this interpretation, asher means who.
2. Ibn Ezra claims that dabber et Shechem is grammatically similar to dabbero. For an explanation of their linguistic similarity see Filwarg. See also notes to Gen. 37:4. For alternate interpretations see Weiser, Cherez and Krinsky.
3. Cherez.
(יג-טו) במרמה – הוא היה אומר להם: אין לכם חרפה בדבר זה, כי אקחנה וארבה לה מוהר ומתן, כיא לא נגעתי בה.
ויענו – להב אין זה כבוד אלא תוספות חרפה שניתן ביתינו לערל.
אך בזאת ניאות לכם – סבורים היו: לא יעשו לעולם זאת, כי אם שכם רוצה בשביל אהבת הנערה, אבל אחרים לא יעשו, כי שכם נסיב ומבנאיג גזר (בבלי מכות י״א.). ולכך שאלו להמול לכם כל זכר.
במרמה – חשבו: כיון שלא יוכל לעשות זאת, ניקח נקמתינו ממנו בדין, זה הוא המרמה.
א. כך בכ״י מינכן 52. בליקוט אוקספורד-מינכן: כאילו.
ב. אולי צ״ל: לנו.
ג. בבלי מכות י״א. בדפוס וילנא: ומבגאי.
(13-15) במרמה – DECEITFULLY – He was saying to them: You will not have humiliation in this matter, because I will take her and give a high dowry and gift for her, because I did not touch her.
ויענו – THEY REPLIED – For her this is not honor but rather an additional humiliation, that our daughter be given to an uncircumcised one.
אך בזאת ניאות לכם – ONLY ON THIS CONDITION WILL BE AGREE TO YOU – They thought: They will never do this, only Shekhem is willing because of love for the lass, but the others will not do [it], because Shekhem married and Mavgai circumcised (Bavli Makkot 11a). And therefore they asked להמול לכם כל זכר THAT EVERY MALE OF YOURS BE CIRCUMCISED.
במרמה – DECEITFULLY – They thought: Since he will not be able to do this, we can take our revenge from him with justice; this is the trickery.
ויאמר. הרבו. ויענו בני יעקב – אבל הואא לא דבר במרמה אף על פי שחטא לו, לא דברב מרמה בשפתיו, והניח הדבר לבניו, והם ענו להם במרמה.
ובעבור שטמא את דינה אחותם – לא חשבו זה לעון אם ירמו אותם בדבריהם.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הוא״.
ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״דבר״.
ויענו בני יעקב, Yaakov himself did not utter a single word of falsehood or deceit, even though seeing that he had been the injured party he could have excused such conduct. He left the matter in his sons’ care and if they used subterfuge he did not interfere. The brothers did not consider their conduct as reprehensible for people who had defiled their sister and were still holding her captive.
ויענו בני יעקב וג׳ – היו מקדימים בתשובה {שלהם} שכם לחמור לפי שהוא {היה} המתאוה לנפשו והחוטא נגדם, ו{הוא} אשר כיוונו להנקם ממנו.
ומאמרו במרמה – בטעם [...] לפי שהמרמה אינה ממדותיהם1, ולא הורו לעצמם היתר {להשתמש} בה אלא נגד מי שקדם ברוע פעלו נגדם2, על דרך מה שאמר דוד ע״ה (תהלים יח:כז) עם נבר תתברר וג׳.
1. קו. ראה לעיל (כז:לה) שהדגיש רבנו שתירגם אונקלוס ׳במרמה׳ – ׳בחוכמא׳: ׳לפי שהיא ראויה יותר ליעקב׳, ושמא דברי רבנו כאן ג״כ מתייחסים לתרגום אונקלוס, וכך יש למלא החסרון הניכר בדברי רבנו בפירושו כאן: ׳ומאמרו במרמה – בטעם בחכמה ובתחבולה ולא ברמאות וערמה, וכן תירגם המתרגם בחוכמתא, לפי שהמרמה אינה ממדותיהם וכו׳⁠ ⁠׳.
2. קז. כנראה דעת רבנו כי ׳אשר׳ [ב׳וידברו אשר טמא את דינה אחותם׳] טעמו ׳יען אשר׳ (כתרגום יב״ע ׳בגין...׳, והשוה פרש״י) או ׳כאשר׳ (כמו שתרגם רס״ג), והשוה ראב״ע ורד״ק. [הערות נהור שרגא]
במרמה – ששאלו להמול כל זכר וסבורים בני יעקב שלא יאותו להמול רק שכם וחמור בשביל אהבת הנערה ואמרו כיון שלא ימולו כולם נקח נקמתנו מהם וזהו במרמה.⁠1 ומכל מקום על ידי עלילה גמורה ונכונה באו עליהם כמו שנפרש.
1. שאוב מר״י בכור שור.
במרמה, "with slyness;⁠" the sons of Yaakov never expected for a moment that Sh'chem and his father Chamor would agree to this condition to circumcise themselves and all the males in the city merely on account of a young girl. They reasoned that seeing that not all the males in that city would perform circumcision on themselves, they would be free to take their revenge on them. This is the mirmah that the Torah speaks about here. At any rate they were fully justified to attack the population of that city as we will explain shortly.
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה – הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו (בראשית ל״ד:י״א), אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל.
ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביהם ובעצתו ענו, כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן, למה כעס. ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא את בתו לכנעני אשר טמא אותה. והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעוןא ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם.
והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבאו ביום השלישי בהיותם נואשיםב ויקחו את בתם מבית שכם, וזאתג עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל העיר.⁠ד
ויתכן שהיה הכעס ליעקב שאיררה אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו. וזהו מה שאמר הכתוב: ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם – כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם.
ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. והרב השיב בספר שופטים (רמב״ם הלכות מלכים ט׳:י״ד) ואמר שבני נח מצווים על הדינין, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשבע מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות נהרג בסייף. ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו, הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו, ולא דנוהו. ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן, היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו ואיררו אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם.
ועל דעתי: הדיניןז שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם, כענין הדינין שנצטוו ישראל. ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חברו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהם. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל. ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (בבלי סנהדרין נ״ז.) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תקרא אזהרה אלא המניעה בלאו. וכן דרך הגמרא בסנהדרין (בבלי סנהדרין נ״ט.).
[ובירושלמי אמרו בדינין של בני נח: הטה דינו נהרג, לוקח שוחד נהרג. בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו, אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנוח אתה רשאי לברוח ממנו. נראה מכאן, שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין: איני נזקק לכם, כי תוספת הוא בישראל: לא תגורו מפני איש (דברים א׳:י״ז), אל תכניס דבריך מפני איש (בבלי סנהדרין ו׳:), וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל1 לשפוט את אדוניו.]⁠ט
ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ועושים כל תועבות השם היו? והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות: על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו׳ (דברים י״ב:ב׳), לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם (דברים י״ח:ט׳), ובגלוי עריות כתיב: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (ויקרא י״ח:כ״ז). אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.
אבל ענין שכם: כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה, שנאמר: עכרתם אותי להבאישניי (בראשית ל״ד:ל׳), ושם אירריא אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו: וישבנו אתכם והיינו לעם אחד (בראשית ל״ד:ט״ז), והם היו בוחרים בהם, ובטחו בדברם, ואולי ישובו אל י״י, והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר: כלי חמס מכרותיהם (בראשית מ״ט:ה׳).
ואם נאמין בספר מלחמות בני יעקב, בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתויב ונלחם בהם, היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (בראשית רבה פ׳:י׳) הזכירו מזה בפירוש: אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מ״ח:כ״ב). אמרו: נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רבינו שלמה שם. אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קיצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל. אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב (בראשית ל״ה:ה׳), כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב.⁠2 וזה טעם: חתת אלהים (בראשית ל״ה:ה׳) – כי נפלה עליהם אימתה ופחד3 מן הגבורה אשר ראויג במלחמה. ולכך אמ׳:⁠יד ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו (בראשית ל״ה:ו׳) – להודיע שלא נפקד מהםטו ולא מעבדיהם איש במלחמה.
1. השוו ללשון הפסוק במשלי ו׳:ז׳.
2. השוו ללשון הפסוק ביהושע י״א:ד׳.
3. השוו ללשון הפסוק בשמות ט״ו:ט״ז.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שמעון״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״כואבים״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וזה״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בכ״י מינכן 138: ״זכר״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״שארר״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בדפוס ליסבון: ״וארר״.
ז. כן בכ״י פולדה 2, דפוס רומא. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס ליסבון: ״הדיינין״.
ח. כן בכ״י פולדה 2 (בגיליון), פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 (בגיליון) נוסף כאן: ״אי״.
ט. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״להבאשיני״.
יא. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בדפוס ליסבון: ״ארר״.
יב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הוא חרבו״.
יג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״כי״.
יד. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״אמרו״.
טו. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״איש״.
AND THE SONS OF JACOB ANSWERED SHECHEM AND HAMOR HIS FATHER WITH SUBTLETY. Now Hamor and Shechem spoke to her father and her brothers,⁠1 but the patriarch did not answer them at all as his sons spoke in his place on this matter out of respect for him for since the affair was a source of shame to them, they did not want him to speak about it at all.
There is a question which may be raised here. It would appear that they answered with the concurrence of her father and his advice for they were in his presence, and it was he who understood the answer which they spoke with subtlety, and, if so, why was he angry afterwards?⁠2 Moreover, it is inconceivable that Jacob would have consented to give his daughter in marriage to a Canaanite who had defiled her. Now surely all the brothers gave that answer with subtlety, while Simeon and Levi alone executed the deed, and the father cursed only their wrath.⁠3 [But if all the brothers shared responsibility for the answer and the plan, why did Jacob single out only Simeon and Levi for chastisement?] The answer is that the craftiness lay in their saying that every male of theirs be circumcised,⁠4 as they thought that the people of the city will not consent to it. Even if perchance they will listen to their prince and they will all become circumcised, they will come on the third day, when they were in pain,⁠5 and will take their daughter6 from the house of Shechem. Now this was the advice of all the brothers and with the permission of their father, but Simeon and Levi wanted to take revenge of them and so they killed all the men of the city.
It is possible that Jacob's anger in cursing their wrath7 was because they killed the men of the city who had committed no sin against him; they should have killed Shechem alone. It is this which Scripture says, And the sons of Jacob answered Shechem and Hamor his father with subtlety, and spoke, because he had defiled Dinah their sister, for they all agreed to speak to him craftily because of the base deed which he had done to them.
Now many people ask: "But how did the righteous sons of Jacob commit this deed, spilling innocent blood?⁠" The Rabbi (Moshe ben Maimon) answered in his Book of Judges,⁠8 saying that "sons of Noah"9 are commanded concerning Laws, and thus they are required to appoint judges in each and every district to give judgment concerning their six commandments10 which are obligatory upon all mankind. "And a Noachide who transgresses one of them is subject to the death-penalty by the sword. If he sees a person transgressing one of these seven11 laws and does not bring him to trial for a capital crime, he who saw him is subject to the same death-penalty. It was on account of this that the people of Shechem had incurred the death-penalty because Shechem committed an act of robbery and they saw and knew of it, but they did not bring him to trial.⁠"
But these words do not appear to me to be correct for if so, our father Jacob should have been the first to obtain the merit of causing their death, and if he was afraid of them, why was he angry at his sons and why did he curse their wrath a long time after that and punish them by dividing them and scattering them in Israel?⁠12 Were they not meritorious, fulfilling a commandment and trusting in G-d Who saved them?
In my opinion, the meaning of "Laws" which the Rabbis have counted among their seven Noachidic commandments13 is not just that they are to appoint judges in each and every district, but He commanded them concerning the laws of theft, overcharge, wronging, and a hired man's wages; the laws of guardians of property, forceful violation of a woman, seduction, principles of damage and wounding a fellowman; laws of creditors and debtors, and laws of buying and selling, and their like, similar in scope to the laws with which Israel was charged, and involving the death-penalty for stealing, wronging or violating or seducing the daughter of his fellowman, or kindling his stack, or wounding him, and their like. And it is also included in this commandment that they appoint judges for each and every city, just as Israel was commanded to do,⁠14 but if they failed to do so they are free of the death-penalty since this is a positive precept of theirs [and failing to fulfill a positive precept does not incur the death-penalty]. The Rabbis have only said:⁠15 "For violation of their admonishments there is the death-penalty,⁠" and only a prohibition against doing something is called an "admonishment.⁠" And such is the purport of the Gemara in Tractate Sanhedrin.⁠16 And in the Jerusalem Talmud17 they have said: "With respect to Noachide laws, a judge who perverts justice is to be slain. If he took a bribe he is to be slain. With respect to Jewish laws, [if after having heard both parties] you know perfectly well what the proper legal decision should be, you are not permitted to withdraw from the case without rendering a decision, and if you know that it is not perfectly clear to you, you may withdraw from the case. But with respect to their laws, even though you know the law perfectly well you may withdraw from it.⁠" From this it would appear that a non-Jewish judge may say to the litigants, "I am not beholden to you,⁠" for it is only in Israel that there is an additional admonishment — "Lo thaguru' (ye shall not be afraid) of the face of any man,⁠18 meaning, "You shall not gather in, [i.e., restrain], your words before any man"19 — and surely he is not to be slain for failing to make himself chief, overseer, or ruler20 in order to judge superiors. [Ramban thus disagrees with Rambam, who writes that the people of Shechem had incurred the death-penalty by not having brought Shechem to justice.] Moreover, why does the Rabbi [Moshe ben Maimon] have to seek to establish their guilt? Were not the people of Shechem and all seven nations21 idol worshippers, perpetrators of unchaste acts, and practitioners of all things that are abominable to G-d? In many places Scripture loudly proclaims concerning them: Upon the high mountains, and upon their hills, and under every leafy tree, etc.;⁠22 Thou shalt not learn to do after the abominations, etc.?⁠23 For all these abominations have the men of the land done, etc.⁠24 However, it was not the responsibility of Jacob and his sons to bring them to justice.
But the matter of Shechem was that the people of Shechem were wicked [by virtue of their violation of the seven Noachide laws]⁠25 and had thereby forfeited their lives. Therefore Jacob's sons wanted to take vengeance of them with a vengeful sword, and so they killed the king and all the men of his city who were his subjects, obeying his commands. The covenant represented by the circumcision of the inhabitants of Shechem had no validity in the eyes of Jacob's sons for it was done to curry favor with their master [and did not represent a genuine conversion]. But Jacob told them here that they had placed him in danger, as it is said, You have troubled me, to make me odious,⁠26 and there,⁠27 [i.e., at the time he blessed the other children], he cursed the wrath of Simeon and Levi for they had done violence to the men of the city whom they had told in his presence, And we will dwell with you, and we will become one people.⁠28 They would have chosen to believe in G-d and trust their word, and perhaps they might have indeed returned to G-d and thus Simeon and Levi killed them without cause for the people had done them no evil at all. It is this which Jacob said, Weapons of violence are their kinship.⁠29 And if we are to believe in the book, 'The Wars of the Sons of Jacob,'30 their father's fear was due to the fact that the neighbors of Shechem gathered together and waged three major wars against them, and were it not for their father who also donned his weapons and warred against them, they would have been in danger, as is related in that book. Our Rabbis have mentioned something of this conflict in their commentary on the verse, Which I took out of the hand of the Amorite with my sword and with my bow.⁠31 They said,⁠32 "All the surrounding nations gathered together to join in battle against them, and Jacob donned his weapons to war against them,⁠" just as Rashi writes there.⁠33 Scripture, however, is brief about this because it was a hidden miracle,⁠34 for the sons of Jacob were valiant men, and it appeared as if their own arm saved them.⁠35 Scripture is similarly brief about the matter of Abraham in Ur of the Chaldees,⁠36 and it did not at all mention Esau's wars with the Horites. Instead, Scripture mentions here that there was the terror of G-d upon the cities that were round them,⁠37 and they did not all assemble to pursue after the sons of Jacob38 for they would have fallen upon them as the sand which is on the sea-shore in multitude.⁠39 And this is the meaning of the terror of G-d,⁠40 for the terror and dread41 of the military prowess they had seen fell upon them. Therefore Scripture says, And Jacob came to Luz… he and all the people that were with him,⁠42 in order to inform us that not one man among them or their servants was lost in warfare.⁠43
1. (11) here.
2. Further, (30). See also Ramban further, 49:5.
3. Genesis 49:7.
4. (15) here.
5. (25) here.
6. "Daughter.⁠" in Tur: "sister.⁠"
7. Genesis 49:7.
8. Hilchoth Melachim, IX, 14, with slight textual changes. The Book of Judges is the last of the fourteen books which comprise Maimonides' great life work: The Mishneh Torah, or Yad Hachazakah.
9. Or "a Noachide,⁠" a term denoting the human race. See Seder Bereshith, Note 222.
10. The six commandments prohibit idolatry, blasphemy, bloodshed, incest, robbery, and eating a limb or flesh which was cut from a living creature. The seventh one is the commandment to establish courts to enforce these laws. Together, these laws are generally referred to as "the seven Noachide laws.⁠" Ramban will later set forth his thesis that the seventh commandment also requires that they establish laws regulating all civil matters such as damages, business regulations, labor laws, etc.
11. The six commandments prohibit idolatry, blasphemy, bloodshed, incest, robbery, and eating a limb or flesh which was cut from a living creature. The seventh one is the commandment to establish courts to enforce these laws. Together, these laws are generally referred to as "the seven Noachide laws.⁠" Ramban will later set forth his thesis that the seventh commandment also requires that they establish laws regulating all civil matters such as damages, business regulations, labor laws, etc.
12. Genesis 49:7.
13. The six commandments prohibit idolatry, blasphemy, bloodshed, incest, robbery, and eating a limb or flesh which was cut from a living creature. The seventh one is the commandment to establish courts to enforce these laws. Together, these laws are generally referred to as "the seven Noachide laws.⁠" Ramban will later set forth his thesis that the seventh commandment also requires that they establish laws regulating all civil matters such as damages, business regulations, labor laws, etc.
14. Deuteronomy 16:18.
15. Sanhedrin 57a.
16. 58b. See my Hebrew commentary, p. 192.
17. Not found in our editions. See my Hebrew commentary, ibid.
18. Deuteronomy 1:17.
19. Sanhedrin 6b. This explanation is based upon the common root of the words thaguru and ogeir (gathering) as in the expression, gathering in summer, (Proverbs 10:5).
20. Proverbs 6:7.
21. Deuteronomy 7:1.
22. Ibid., 12:2.
23. Ibid., 18:9.
24. Leviticus 18:27.
25. The six commandments prohibit idolatry, blasphemy, bloodshed, incest, robbery, and eating a limb or flesh which was cut from a living creature. The seventh one is the commandment to establish courts to enforce these laws. Together, these laws are generally referred to as "the seven Noachide laws.⁠" Ramban will later set forth his thesis that the seventh commandment also requires that they establish laws regulating all civil matters such as damages, business regulations, labor laws, etc.
26. (30) here.
27. Genesis 49:7.
28. (16) here.
29. Genesis, 49:5.
30. This is the Midrash Vayisu. See Eisenstein, Otzar Midrashim, p. 157, and L. Ginzberg's, The Legends of the Jews, Vol. I, pp. 404-411.
31. Further, 48:22.
32. As quoted here, the comment appears in Rashi, ibid. See also Bereshith Rabbah 80:9.
33. Further, 48:22.
34. See Ramban above, 17:1.
35. Psalms 44:4.
36. See Ramban above, 11:58.
37. Further, 35:5.
38. Further, 35:5.
39. I Samuel 13:5.
40. Further, 35:5.
41. See Exodus 15:16.
42. Further, 35:6.
43. See Numbers 31:49.
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה – מן הראוי היה שידבר יעקב כי לפניו היו, אבל לפי שהיה להם הענין לקלון לא רצו הבנים שידבר בו האב ויפתח פיו בזה כלל כי הם ידברו במקומו, ועשו זה לכבוד האב.
וכתב הרמב״ן כיון שענו ברצון אביהם ועצתו והוא יודע כי דברו במרמה אם כן למה כעס על שמעון ולוי שאמר להם עכרתם אותי, ועוד שלא יתכן להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו כל המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה ואביהם ארר אפם להם לבדם. והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את אחותם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל העיר, ועל כן ארר אפם כאשר הרגו בני העיר אשר לא חטאו להם. וההיתר שמצאו בני יעקב שמעון ולוי לשפוך דם נקי כתב הרמב״ם ז״ל לפי שבני נח נצטוו על שבע מצות והדינין בכללם, ובן נח שעבר וגנב או גזל או אנס בתו של חברו או פתה אותה חייב מיתה בסייף, וכן הרואה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל אנשי שכם שהרי שכם גזל ואנס והם ראוהו וידעו ולא דנוהו. אבל כתב עליו הרמב״ן ולא יתכן לומר כן, לפי שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהן דין. אבל ההיתר שמצאו שמעון ולוי מבואר הוא כי היו אנשי שכם רשעים עובדי ע״ג מגלי עריות, וכענין שכתוב בהם (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו׳, ועל כן ראו כי דמם חשוב להם כמים ורצו להנקם מהם, והרגו הנשיא וכל אנשי העיר כי כולם אוחזים דרכו, עד כאן.
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה, "the sons of Yaakov answered Shechem and his father Chamor cleverly.⁠" It would have been appropriate for their father Yaakov to conduct these negotiations. After all, they were in their father's presence and they should have kept quiet. However, seeing that they felt that their honor had been besmirched and they therefore had a vested interest in the matter they did not want their father to take part in the conversation at all. When they spoke up in lieu of their father they meant to honor him.
Nachmanides writes as follows: seeing that what the brothers answered was at the advice of their father and with his consent, why did Yaakov afterwards become angry at Shimon and Levi when he said "you have caused me anguish?⁠" He had been aware that they had spoken cleverly, i.e. misleadingly, in order to succeed in obtaining Dinah's release. Besides, Yaakov had known full well that there was no question of Dinah marrying the man who had raped her and defiled her! All the brothers had answered with the same מרמה, deceitfulness, not just Shimon and Levi. Whereas Shimon and Levi carried out the retribution by themselves their father cursed only the anger of these two brothers who had carried out the deed.
Actually, the deceit had consisted in the brothers leading Chamor and Shechem to believe that if they would all circumcise themselves they would be ready to intermarry. They had assumed that the people of Shechem would never allow their leader to go through with such a plan. If, by chance, they would listen to their leaders and all circumcise themselves they would then attack the town on the third day when the inhabitants were defenseless. They would then take their sister and free her. This part of the plan enjoyed a consensus and the blessing of Yaakov. When Shimon and Levi decided to kill all the menfolk this was something which had not been part of the original plan and this aroused Yaakov's displeasure.
ויענו בני יעקב במרמה – פי׳ ה״ר בכור שור ממה היתה הרמאות מזה הדבר שאמר להם סברא גדולה מאחר שאין אנחנו עם אחד היאך נתחתן יחד. אכן זאת עשו והמולו כמונו שהרי אנחנו לא יכולנו להיות כמותכם כי מי יוכל להחזיר הערלה על בשרינו כבראשונה אין זאת ואי אפשר. וחמור לא הבין היכן הדבר נוטה.
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה – כתב הרמב״ן ז״ל אע״פ שחמור ושכם דברו אל אביה ואל אחיה לא ענה יעקב אלא בניו דברו במקומו בשביל שהיה להם הדבר לקלון לא רצו שאביהם ידבר בו כלל. והקשה כי נראה מפשט הפסוק שברצון אביהם ובעצתו ענו והוא ידע מענם שהיה במרמה שכיוונו להחלישם ולהרגם וא״כ למה כעס ועוד שלא יתכן שיהיה ברצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה ודאי כולם היו בעצה אחת על זה המענה אלא ששמעון ולוי עשו המעשה וא״כ למה ארר אפם לבדם. ותירץ שמה שאומר הפסוק שענו במרמה לא שהיתה כוונתם להרגם אלא שזו היתה המרמה אולי לא ישמע להם להמול ואפי׳ אם ישמעו להם חשבו בהיותם כואבים יקחו אחותם מבית שכם וילכו וכך היתה עצתם עם אביהם אלא ששמעון ולוי רצו לינקם והרגו כל העיר ועל זה כעס יעקב שהי׳ להם להרוג שכם לבדו. ועוד מקשים היאך בני יעקב הצדיקים שפכו דם נקי חנם וכתב הרמב״ם שבני נח מצווין על הדינין להושיב שופטי׳ בכל פלך ופלך לדון בשבע מצות שלהם ובן נח שעבר על אחת מהם ולא דנוהו להורגו הרי הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם שראו לשכם שגזל את בת יעקב ולא דנו עליו. וכתב הרמב״ן וא״כ הוא זכו לנקום בהריגתן ולמה כעס יעקב עליהם אלא אע״ג שנצטוו בני נח על הדינין היינו כגון אם גנב ועשק וגזל וכיוצא באלו וחייב עליהם מיתה אם עבר עליהם שאזהרתן היא מיתתן אבל אם עבר ולא הושיב דיינין אין בזה חטא מות שזו היא מצות עשה ולא אמרינן בהן אזהרתן זו היא מיתתן ואין אנו צריכין לבקש חיוב מיתה לבעלי שכם שכמה עבירות עשו שנתחייבו בהם כגון ע״ז וגלוי עריות דכתיב על ההרים וכו׳ וכתי׳ כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם דין אבל ענין בני יעקב עם שכם בעבור שהיו אנשי שכם רשעים רצו לינקם בהם בחרב נוקמת במלך וכל אנשי עירו כי סרים למשמעתו ולא חשבו הברית שכרתו עמהם כי היה להחניף להם ויעקב כעס עליהם על שהביאוהו בסכנה וארר אפם על שעשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והם היו בוטחי׳ בדבורם ואולי ישובו אל השם והרגום חנם כי לא הרעו להם כלל ועל זה כעס וארר אפם:
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה, "the sons of Yaakov answered Shechem and his father Chamor speaking with cleverness, etc.⁠" Nachmanides writes that although both Chamor and Shechem had addressed both Yaakov and his sons, only the sons replied, Yaakov remaining totally silent. Seeing that they felt that their father had been greatly insulted by what happened, they did not want him to get involved in the discussion at all. Nachmanides' explanation presents us with a problem, as it appears from the plain text as if the sons of Yaakov had spoken at the instigation of their father and with his complete approval. In fact, Yaakov appears to have been fully aware of the intent of the brothers for the men of Shechem to become so weakened by their circumcision that they could be killed without putting up a fight. Seeing that the brothers said what they said in Yaakov's presence, we must assume that their answer was inspired by their father.
What is difficult to understand is Yaakov's anger at Shimon and Levi's conduct afterwards! Furthermore, it is quite inconceivable that Yaakov would give his consent to Dinah being married to a Canaanite, especially to a Canaanite who had already defiled her before marriage! There can be no question that the entire family was united in their answer and the reason for their answer. If so, why was Yaakov angry only at Shimon and Levi?
The only thing that was objectionable was that Shimon and Levi, in their desire to avenge their sister's rape, vented their rage on all the citizens of the town, instead of restricting themselves to punishing only Shechem. We must understand that when the verse tells us "they answered במרמה, "with cleverness,⁠" this did not refer to their intention at that time to kill the whole town but they contemplated one of two scenarios unfolding. 1) If the people of Shechem would agree to circumcise themselves, this would afford the brothers an opportunity to rescue their sister without encountering much opposition due to the weakened state of the males of that city. 2) If the people would refuse to circumcise themselves. Shechem would then be obliged to release Dinah. Failing his doing so, they would kill Shechem only.
Another difficulty in the whole episode is what made the righteous sons of Yaakov spill innocent blood? Maimonides, addressing this problem, argues that mankind had been obliged to institute a proper judiciary and to try and convict people who had broken their laws by the death penalty. Whenever a person who had committed a violation of the seven Noachide laws went untried and unpunished, every member of society had the right or duty to execute such a person by the sword. Seeing that all the people of Shechem had condoned Dinah's rape by not trying Shechem, Shimon and Levi did not do anything wrong in killing them..
Although most of the 7 Noachide commandments are negative commandments, i.e. "don'ts,⁠" the commandment to have a judiciary is a positive commandment, and as such the principle of the existence of the commandment is equivalent to the sinner having been forewarned and exposed himself to execution by violating the commandment does not apply here. Failure to establish courts, while a violation of the commandment, does not result in the violator becoming guilty of the death penalty. After all, the inhabitants of the land of Canaan were guilty of many severe sins such as idolatry, incest etc., but this did not authorize Yaakov's sons to play God's executioner. On the other hand, raping one of their family members was a crime committed directly against Yaakov's family, and this is why they were within their rights, basically, to avenge this wrong when there was no court that would do so. The people of Shechem were blindly obedient to their leader, not caring that by doing so they breached the covenant God had made with mankind after the deluge, a covenant based on the agreement to observe the 7 Noachide commandments that apply uniformly to all of mankind. Yaakov's anger was based solely on his sons having exposed him to the danger of being killed by hugely superior forces of the surrounding region. He also was angry at the brothers having violated their own undertaking to live peacefully with these people on condition that they circumcise their males, a condition which they had fulfilled. These people had not harmed them individually or collectively at all, and their dishonouring their promise would ruin Yaakov's reputation in the entire region.
במרמה – אינו במרמה בצירוף1 אל בני יעקב, רק בצירוף לשכם ואביו. והנה התנצלות זה בצדו כאמרו ״אשר טמא״, וכבר דברנו על זה.⁠2 ואמר דוד ״עם עקש תתפל״ (שמואל ב כ״ב:כ״ז). ואולם אמרו עוד על בני העיר כולם ״אשר טמאו אחותם״ (כז) ואם לא שכבו עמה, הנה זה התנצלות על מיתתם, כמו שאכתוב שם.⁠3
1. מנקודת מבטם של בני יעקב לא הייתה כאן מרמה, אלא רק מצד שכם ואביו.
2. הצדקת הריגת בני העיר מופיעה בפסוק עצמו ״אשר טמא״. כבר דובר על זה בטירת כסף, עמ׳ 119: ״…אבל לשון הסיפור הביאני לומר שמה שעשו היה כדין וכראוי להם… כי לקיחת הנשים ביד חזקה הוא גזל בעלי חיים…״.
3. הסיפא של פסוק כז האומר ״אשר טמאו אחותם״ אף על פי שלא שכבו כולם עמה בא להצדיק את הריגת אנשי העיר, כמבואר בהמשך על פסוק כז.
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה להנקם מהנבלה הזאת,
התועלת הששי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיוציא בפיו דבר⁠־מרמה, אפילו לכַוֵּן אל מה שראוי לכַוֵּן אליו; אבל ראוי שיהיה פיו ולבו שוין. ולזאת הסיבה לא רצה יעקב לענות לשכם ולחמור אביו מה שהיתה ההסכמה שיענוהו, לפי שזה המענה לא היה לפי האמת. כי בלי ספק לא יאותו לתת אחותם לשכם, אף על פי שיסכימו להימול, כי לא די להם בהסכמתם להימול להיות עמהם לעם אחד, כי הם היו עובדים עבודה זרה, ולא יסכימו בשום פנים להיות לעם אחד עם עובדי עבודה זרה. אבל חשבו שבזה יימלטו מנתינת דינה לו לאשה, לפי שכבר יִקשה להם להימול, ויהיה זה סיבה אל שיהיה להם התנצלות כאשר לא יסכימו לתת לו דינה. והנה לזאת הסיבה ענו בני יעקב זה המענה לפני אביהם, כי לא היה להם עזות מצח לענות בפניו לולא שלא הסכים לענות בפיו כמו זה המענה. ולזה תמצא כי כאשר ראו שכבר הסכימו להימול, ויביאם זה לתת לו אחותם — והוא מה שברחו ממנו, עם מה שיִּמָּשֵׁךְ בזה להם מההפסד, שיתערבו עם עובדי עבודה זרה ויהיו עמהם לעם אחד, ולא יהיה להם אות יוכר בו זרעם, עד שיהיה זה סיבה שיתערב זרעם בהם ויִמָּשכו לאמונותיהם הנפסדות; כל שכן עם התחתנם זה בזה כמו שהתנו — הנה למלט נפשם מזה ההפסד התעוררו לעשות זה הפועַל הנפלא.
ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וכו׳ – כבר אמרנו שהכתוב סמך הטעם למה שהתירו אלו האנשים לעצמם לרמותם.
[ה] אמנם הכתוב כיוון ענין רמאותם בכל דבריהם כמו שיתבאר הענין. האחד באומרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם. וזה שכבר התחילו לדבר עמם קצת קנטורין על אשר טמא אותה. ולסוף באו עמהם בפשרה. ובזה נתאנו שחשבו שכבר שקטה חמתם בזה וסמכו על דבריהם מה שלא יעשו זה אם לא ידברו על הענין ההוא כלל או שיענו טובות. כי החשד הוא קרוב שהיה בלבם דבר מר. והענין השני שהם כוונו כל דבריהם מראש ועד סוף באופן שכשיתבונן האדם בהם ימצא שלא הפילו דבר אחד מכל דבריהם ארצה והנה לא הפירו בריתם ולא שקרו באמונתם והם מעצמם נתאנו ונתפתו בפתיותם. ולזה תרגם אונקלוס בחוכמתא כי מחשבות צדיקים משפט תחבולות רשעים מרמה (משלי י״ב:ה׳).
במרמה בחכמה. לא כמו בידו מאזני מרמה כי חלילה לזרע קדש שיעשו רמיה:
אשר טמא הכתוב אומר שלא היתה רמיה שהרי טמא את דינה אחותם. בב״ר אמר רבי שמואל בר נחמן מה את סבור רמיות דברים יש כאן רוח הקודש אומרת אשר טמא את דינה אחותם כלומר ומאחר שטמא ועשה הנבלה הזאת בישראל צריך להשתמש עמו בזאת התשובה ואין זו רמאות אלא חכמה ומה שהכריח לרז״ל לפרש קרא דאשר טמא שהם דברי רוח הקדש ולא שיהיה פירושו וידברו עם שכם אשר טמא הוא מפני שהיה לו לכתוב זה למעלה גבי ויענו בני יעקב את שכם לומר את שכם אשר טמא:
ואמנם אמרו ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. חשבו המפרשים שמרמה היתה שימולו כלם ויתנו לו את דינה כי לא היה דעתם לעשות כן אלא כדי שבהיותם כואבים יבואו עליהם להרגם כמו שעשו ושאמרו אשר טמא את דינה אחותם הוא מאמר התורה לתת הסבה למה עשו הרמאות והרעה ההיא שהנה היה זה על אשר טמא את דינה אחותם ואינו נכון כי אם ישמעו אליהם להמול כל זכר למה לא יתנו את דינה אשר חולל הדרה לבן נשיא הארץ ועם מי יוכלו להשיאה שיהיה יותר ראוי ויהיה נכנס בברית ישראל ודתו. ויעקב ששמע דבריהם ושתק איך היה במרמה ההיא ומה צורך שתודיע התורה שעשו זה מפני שטמא שכם את דינה אחותם כי ידוע הוא והספור מבואר בזה אבל היתה המרמה שהם ראו לענות אל שכם ואל חמור במענה אחד עם היות דבריהם של חמור ושכם בדרכי׳ שונים והקדימו זכרון שכם אל חמור כי הוא היה העקר ואליו רצו לחרף ולגדף בעצם באופן שלא יורגש מאד כי נשיא הארץ היה.
ואמנם ויענו וידברו לפי שכוונו לשני דברים האחד לענות לשאלת הנשואין. והב׳ לחרף אותם עם שאינו מענין התשובה. והיא החרופין באמרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם ר״ל שהודיעוהו בדבריהם שבמה ששכב את דינה אחותם טמא אותה כי היתה שכיבתו אצלם טומאה והנה גלוי זה באמרם לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו שנראה מזה שהיה חרפה אצלם ששכב שכם עם אחותם. וכן אם הוא בדרך אישות הוא חרפה כ״ש בדרך זנות.
והנה אמרו אשר טמא בסתם לרמוז על שכם ולכן הקדימו זכרונו בתשובה והיה דעתם שלא ישמע איש אליהם להמול וכדי ששכם יבין דברי החרפה והטומאה שיחסו אליו ובזה יכנס הריב ביניהם וינקמו נקמתם וזהו ויענו במרמה כי תכלית ענינם היה לחרפו. והיותר נכון בעיני בזה הוא שהם ענו במרמה במה שלא אמרו לו בהחלט שיתנו לו את דינה בהמולו לאשה אבל סדרו דבריהם באופן שיוכלו לעשות כל מה שעשו מבלי חלול דבריהם ושקרות באמונתם וכמו שאבאר ולפי שחמור אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם כאלו לא היה ביניהם כי אם אהבה וחשק בלבד. לכן קודם המענה זכרו אשר טמא את דינה אחותם ר״ל אל תאמר חשקה נפשו אמור האמת שטמא אותה כי כבר ידענו אמתת הדבר.
במרמה – שאלו שימולו, בחשבם שלא יקבלו עליהם, או שלא יוכלו לפתות אנשי עירם לזה.
וידברו אשר טמא – השיבו שמיני הנדיבות שאמרו שכם ואביו לעשות לא היו ראויים עתה אחרי שטמא, בדרך אתנן זונה.
במרמה, they demanded that the people circumcise themselves expecting them to refuse. Alternatively, they thought that Shechem and Chamor, although prepared themselves to circumcise themselves, would not be able to convince the townsfolk to follow their example.
וידברו, אשר טמא; they said that the kind of ipso facto voluntary circumcision which Shechem and his father were willing to perform on themselves was not relevant after Shechem had already defiled their sister. They considered this as in the category of אתנן זונה, offering the price paid to a whore as a sacrifice on God’s altar.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

הכתוב אומר כו׳. דאם לא כן ״אשר טמא אחותם״ למה לכתוב, כי לא דברו הם ״אשר טמא⁠(ו) את דינה אחותם״, דהא במרמה השיבו, ואם היו אומרים להם ״אשר טמא⁠(ו) דינה אחותם״ היו מבינים כי במרמה הם מדברים, אלא בודאי הכתוב אומר ״כי טמא דינה אחותם״ ולא הוי זה מרמה. אך קשה אם שכם חטא כל העיר מה חטאו להרוג, ותירץ הרמב״ם (הלכות מלכים פ״ט הי״ד) דבני נח מצווים על הדינין, ועבירה אחת שעובר – נהרג על ידו, וכאן ראו המעשה הרע הזה ולא דנוהו, לכך היו חייבין מיתה שלא היו דנין אותם. ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים, כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ (פסוק ב), כי היו יראים מהם, ואף על גב שנצטוו על הדינין – היינו כשיוכלו לדון, אבל אונס רחמנא פטריה (ב״ק כח ע״ב), ואיך אפשר להם לדון אותם:
ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) ״והיינו לעם אחד״ – ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) ״כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום״, היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם – כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה – מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון ״צרור את המדיינים וגו׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות:
(יג-יד) ויענו בני יעקב את שכם וגו׳ וידברו וגו׳ ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות וגו׳ – ליישב כפל הכתוב ויענו בני יעקב וגו׳ וידברו. וחזר ואמר ויאמרו אליהם וגו׳ והיה די באחת שיאמר ויענו בני יעקב במרמה ויאמרו לשכם אשר טמא את דינה אחותם לא נוכל לעשות וגו׳? אם מאמר אשר טמא את דינה הוא טעם למה דברו במרמה. צריך לומר שזהו דבור שאמרו לשכם. והגיד לנו הכתוב שהבליעו בנעימות הלשון ובפה רך שטמא את דינה אחותם. כי אמנם חמור לא הודה ששכב אותה ויענה אלא אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם כאלו לא פעלו און. אלא לשאול שאלה כהוגן לקחתה לו לאשה. ובני יעקב רצו להגיד לו שהשכבו עמה בהיותו ערל טמאה. אולם ספרו לו בלחש שיהיה נשמע מדבריהם ולא בפירוש וזהו לשון במרמה ירצה בלשון אחרת באופן שישמע מדבריהם ולא בביאור. והיכן דברו אליו בא הכתוב השני כמפרש ואמר ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות וגו׳ לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו. בזה ישכילו כי חרפה ושקוץ עשו להם לשכב עמה וטמאו אחותם. על כן כתוב בפסוק הראשון וידברו לשון קשה ובשני ויאמרו לשון רך. כי הדבר הקשה אמרוהו בלשון רכות:
ויענו בני יעקב וגו׳ – צריך לדעת מה היא החכמה שעשו שתרגם אונקלוס בחוכמתא ואין זה אלא גניבת דעת. עוד מה היא כוונתו באומרו וידברו אשר וגו׳.
אכן יכוין באומרו במרמה כי נתחכמו לבל ירגישו בערמתם כי זה הוא העיקר כי מה יועילו בערמתם אם יחושו לה חמור ושכם ויעשו שמירה הצריכה, או לא יעשו דבר לחשש המיחוש. אשר על כן נתחכמו בתשובתם וקודם כל דבר גילו כי הקפידו על הדבר שזולת זה תהיה נכרת הערמה כיון שהמעשה היה ידוע כי לא יעשה כן אם העלם יעלימו מהראות הקפדה קצת, מרמה יגיד, לזה פתח דבריהם דברו קשות אשר טמא וגו׳, והוא אומרו וידברו דיבור קשה שהוכיחום על הדבר ובזה הסירו החשד שאינם מדברים אחד בפה ואחד בלב שהרי הראו הקפדתם.
ואחרי כן אמרו להם אמירה רכה, והוא אומרו ויאמרו לא נוכל פי׳ הם חפצים ורצונם לתתה לו אלא שאינם יכולין לתתה לצד אשר לו ערלה ולא אמרו אשר הוא ערל כי לטענה זו יספיק בהמולו הוא את בשר ערלתו, לזה אמרו אשר לו ערלה פי׳ אשר לו היתר ערלה כי מה בכך אם ימול הוא ובנים אשר יולדו לו מדינה יהיו ערלים כיון שאין להם דין מילה.
ועוד נתנו טעם בדבריהם שהעיקר הוא כדי שיתחתנו עמהם ויהיו נושאים נשים אלו מאלו והיו לעם אחד וזה לא יהיה אלא אם ימולו כולם, לזה אמרו אך בזאת נאות לכם וגו׳ להמול כל זכר, דקדקו לומר אך למעט טענת שיקבל עליו מילה חמור הוא וזרעו כי לא יספיק זה מטעם שכתבנו אלא דוקא להמול לכם כל זכר, וטעמם בעיקר הדבר הלא הוא כמוס עמם להרוג כולם ואין מידם מציל. עוד נתחכמו לבטל מהם חשד דבר ערמה בכל דיבור ודיבור שאמרו להם כאשר אבאר בסמוך בעז״ה.
ויענו בני יעקב, The sons of Jacob replied, etc. We have to understand exactly what wisdom Onkelos attributes to Jacob's sons when he translates the word במרמה as "with wisdom" instead of as "with guile.⁠" At first glance it appears that the sons of Jacob simply meant to deceive Chamor and Shechem. Besides, what is meant by וידברו אשר טמא את דינה?
Actually, the cleverness of the sons when they answered Chamor במרמה consisted in that they answered him in such a way that their proposal seemed extremely plausible. Shechem and Chamor did not feel that they needed to be on guard against reprisals. The brothers lulled Chamor into a false sense of security by the very fact that they threatened to take some action if their proposal was not accepted; they thus made him believe that if the town accepted the proposal of mass circumcision the whole chapter of the rape would be closed. The word וידברו, a term describing harsh words, indicates that the brothers first harped on the fact that their sister had been sullied. By doing so they ensured that Chamor and Shechem could not accuse them of giving conflicting signals, i.e. suggesting intermarriage while at the same time condemning the people of Shechem for their immoral behaviour.
They then continued speaking in a friendly tone, saying לא נוכל, "we cannot intermarry, etc.,⁠" suggesting that they would like to but could not under existing conditions, i.e. while the males of Shechem remained uncircumcised. When they described the condition of the local inhabitants as אשר יש לו ערלה, they meant that whereas the local people were not required to circumcise themselves, it was not enough for Chamor or Chamor and Shechem alone to perform circumcision on themselves. In fact, even if they were to circumcise themselves as a voluntary act they would still be regarded by Jews as ערלים, seeing they did not fulfill a commandment by removing their foreskin.
They would consider intermarriage with the people of Shechem and the merging of the two clans only on condition that the entire male population of Shechem would be circumcised. They emphasized this in order to forestall an offer by Chamor and Shechem to circumcise only themselves and their future male offspring. The brother's entire purpose was to facilitate killing the people of Shechem with a minimum of resistance on the part of the latter. They worded their conditions so that they would not be suspected of merely tricking the people of Shechem.
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה – פירוש ״מרמה״ הוא המדבר בפיו לטובת רעהו, ובלבו אחרת. כמו ״עבדי רמני״,⁠1 ״ולמה רמיתני״.⁠2 והענין עצמו מעיד שלא היה בלבם כן, שהרי מלו ואעפ״כ הרגום. והוצרך הכתוב לומר שענו במרמה לפי ששמעון ולוי עשו מה שעשו שלא מדעת אביהם ואחיהם, שהרי יעקב כעס על מעשיהם. והייתי אומר ששאר בני יעקב והוא עצמו ענו כן בתום לבב, שאם ימול יתנוה לו. וחלילה ליעקב ולבניו להתרצות להתחתן עם הנמול בעבור אהבת אשה, ועובד לאלהי נכר שהוא עיקר הטומאה. על כן אמר שענו כן בני יעקב במרמה להטעותם {לא להרגם אלא שראו שכובש דינה תחת ידו ולא יצילוה מידו ברצונו כי אם ביד רמה, ושראוי לו המות בעבור הנבלה שעשה. אלא שאם יהרגוהו יקומו עליהם אנשי העיר להנקם מהם בעבור דם נשיא ארצם, והם רבים ובני יעקב מתי מספר. ועל כן העלילו שימולו כל זכריהם, ובהיותם כואבים ינקמו משכם ומחמור ויקחו את דינה מידו וילכו מן הארץ טרם יחלימו ויבריאו הנמולים. וזאת חשבו יעקב ובניו. אבל שמעון ולוי הוסיפו מדעתם להרוג כל אנשי העיר וכמו שיזכור} שכסבורין היו שלא יקבל עליו להמול בשרו, גם חרפה תהיה לו נגד בני עמו ויצטרך לבקש מכולם שימולו גם הם, וכזאת לא יעשו. ועל ידי כן לא יחר אפו בם אם ימנעוה מתתה לו. ולולי טענת הערלה למה לא יתרצו להשיא אחותם עם נשיא הארץ שחסים בצלו? וכשלא יתרצו לו לא ישאנה בעל כרחם, כי דינה תצעק על החמס יומם ולילה כמבואר למעלה. אבל שמעון ולוי רוח אחרת אתם להנקם ממנו ומן העיר כלה. וכמו שיספר בענין שהרגו כולם ושללו שללם, ועליהם אמר הכתוב ״אשר טמאו אחותם״3 שלא עשו מה שעשו לשלול שלל ולבוז בז אלא בעבור נקמת אחותם ועוד נדבר על זה בעז״ה.
1. שמו״ב יט, כז.
2. בראשית כט, כה.
3. פסוק כז.
במרמה – כל מה שמדובר בלב ולב, קרוי מרמה, ובלשון חכמים גניבת דעת, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה (תהלים ל״ד:י״ד), אף שאין בו רע1.
1. אפילו שנוצר לשונו מרע, צריך גם לנצור שפתו ממרמה.
ויענו בני יעקב – הנה חמור ושכם אל אביה ואחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, שבעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל:
במרמה – בדין היה שידברו אתו במרמה, כי אחרי הנבלה הגדולה שעשה שכם לאנשים צדיקים שלא עשו עמו רק טוב וקנו מאתו בכסף מלא מעט קרקע לנטיית אהלם, רצה גם כן לרמותם ולהראות עצמו כאילו אין עול בכפיו, ובא בחלקלקות לשאול את דינה אחרי אשר גזל אותה בחזקה וענה אותה. והיתה המרמה בזה שהראו את עצמם כאילו לא ידעו כלום ממה שענה שכם את אחותם, מאחר שהוא בקש להעלים מהם מה שעשה, ותיקנו תשובתם באופן שיחשוב שכם כאילו הם ימלאו את בקשתו, אבל הם לא אמרו בפירוש שיתנו לו את דינה, וכמו שנפרש בסמוך. ועוד חשבו בני יעקב שלא יעשו כן בני העיר להמול כולם בעבור שכם, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם בלי שפיכת דמים וילכו, ובעצה הזאת הסכים גם אביהם, כי בפניו דברו, אבל מה שהרגו אח״כ כל אנשי שכם היה לסבה אחרת ולא כיונו אליה עתה, כמו שנפרש שם:
אשר טמא את דינה אחתם – שב על במרמה, כי לזה דברו במרמה על אשר טמא את אחותם ורצה להעלים מהם דבר זה:
במרמה – תרגומו בחכמה, עמ״ש (תולדות כ״ז ל״ה) בא אחיך במרמה, ואפשר לומר דמלת מרמה היא בעצמה מה שענו בני יעקב אל שכם וחמור, אמרו אליהם, במרמה כל מדברותיכם, אתם תציעו לפנינו דברי רצוי ופיוס להשיג התרצות מצדנו לתת אותה לכם לאשה, כאילו הנערה מרצונה הטוב באה אל ביתך וחפצה להתדבק בכם, לכן לא תבוא אל בית אביה, ומרצונה הטוב תשאר בביתכם ואינכם חסרים רק הסכמת רצוננו, אמנם לא כן היא עמנו, ידענו כי שפתותיכם מרמה תדברנה, בחזקה לקחתם אותה אל ביתכם, וביד חזקה תעכבו בה ולא תשלחו אותה לנפשה, ונפש המשכיל תבין שבהיות האחים בעצבות גדולה על הנבלה הנעשה באחותם והיו מלאים חרון אף וחמה, ובמעמד כזה אין האדם שליט ברוחו להרבות דברים כי המה עליו למשא, לכן יעזוב במאמרו כל התיבות והמלות הטפליות במאמר כי מעצמם יובנו, ולא יוציא מפיו רק תיבה אחת הראשית, ובהתפעלות קראו אליהם תיבת: במרמה.
ובהוצאתם מפיהם תיבה זו, שככה מעט חמתם בקרבם, והוסיפו לדבר אליהם: אשר טמא את דינה אחותם – הודיעו אליהם, ידענו כי נבלה עשיתם לטמאה אותה, ואף שמעשה הטומאה עצמה היה בלי ספק במקום מוצנע אין רואה, מ״מ דנו על סוף המעשה מתחלתו מאשר החציף פניו להרשיע לקחת אותה ביד חזקה מן הרחוב אל ביתו, חזקה שהוסיף רשע על רשעתו לעשות מעשה הטומאה. וברבה אמרו ויענו וגו׳ מה את סבור רמיות דברים יש כאן ורוח הקדש אומרת אשר טמא, כוונתם לדברינו, מה את סבור, למה אתה תסביר דבריך להטות לבבנו אליך, ידענו כי דבריכם רמיה, ובבירור גמור ידענו כאילו נתאמת לנו ברוה״ק, כי עולתה פעלתם בטמאכם אותה, ובמת״כ לא פירש כן.
אשר טמא – לרש״י הוא מאמר הכתוב להודיענו שלא היתה רמיה מהם רק בעבור שטמא את דינה אחותם, ויותר יתכן פירוש הרע״ס שהוא חוזר על מלת וידברו, וטעמו שהשיבו בני יעקב אל שכם וחמור שאינם ראויים למלאות בקשתם אחרי שהתנהג עם אחותם בדרך אתנן זונה.
במרמה – חשבו כי מעולם לא יסכימו להמול, ועי״כ יִפָֽטְרוּ מהם ויצילו את אחותם, אך כשראו שנמולו ולא היה להם מנוס מלתתה להם, אז שמעון ולוי לבדם התעוררו ועשו מה שעשו באף ובחמה, לבלתי יהיו מוכרחים לתת את אחותם לאיש נבל אשר טמא אותה (הרמב״ן). אבל שתהיה כוונתם מתחלה להרגם לא יתכן, שא״כ לא היה יעקב בשעת מותו מקלל אפם של שמעון ולוי לבדם, ועוד אם היו כלם בעצה אחת איך היה ששאר האחים לא הלכו עמהם, כי סוף סוף לא היה המעשה בלי סכנה, כי הנשים היו יכולות להתקומם על שני בני אדם ההורגים את בעליהם ואת בניהם ואת אבותיהם ואת אחיהם.
ויענו בני יעקב – בניו של יעקב הקדימו לענות לפני אביהם הזקן, שכן הדברים שהם התכוונו לומר לא עלו לגמרי בקנה אחד עם הכבוד והיושר היהודי; ואם יש שמץ פסול בדבר, הוא יפול עליהם בלבד. מצפונם שלהם לעומת זאת היה שקט ורגוע. הרי סוף כל סוף, שכם היה זה אשר טמא את דינה; והם חשו שכל דבר יהיה מוצדק כדי להציל אותה מצפורניו. הם לא נתנו כל תשומת לב לפיתויי השקר של שכם.
שאלות:
מ״ש אשר טמא את דינה, לא ידענו משמעותו, שאם פי׳ שלכן דברו במרמה הוא למותר.
איך נתרצו אנשי שכם להמול, ומדוע נתחייבו הריגה אחרי שמלו א״ע ולא חטאו מאומה, ולמה בזזו את שללם.
ויענו בני יעקב במרמה – הנה ענו במרמה וחכמה רבה, שבאמת עקר חרון אפם מה שרצו לנקום מאנשי שכם היה על הגזל ועל מה שענה אותה בע״כ, שע״ז נתחייבו כל בעלי שכם הריגה כמו שיתבאר. אבל על אשר שכב עמה וטמא אותה, הגם שע״ז התעצבו בפ״ע, לא יכלו להנקם ממנו ולהענישו בעבור זה, כי הוא לא ידע מנמוסיהם שהערלה היא טומאה אצלם, וא״כ היה להם לריב עמו על הגזל והענוי שהוא נבלה גם בדין ב״נ לא על הטומאה ע״י שהוא ערל, שזה אינו נבלה רק בדין ישראל, והיה מחכמתם וערמתם שעשו א״ע כאלו על הגזל והענוי לא ישיתו לב, שאם לא היה ערל היו מוחלים ע״ז והיו נותנים לו את דינה, רק עקר מה שהורע להם הוא על אשר טמא את דינה אחותם, באשר הוא ערל וזה נחשב בדתיהם לטומאה, ע״ז דברו אתו קשות ועי״כ בטח לב שכם שאין להם שום תרעומות על הגזל והענוי, אחר שלא דברו מזה כלל, רק העקר הוא מה שטמא את דינה במשכב ערל, ובזה בטח שאם ימול א״ע יתנו לו את דינה. וז״ש שהיה המרמה מה שדברו רק על אשר טמא את דינה, שאם היו מדברים עמו קשות על הגזל והענוי, היה יודע שיש בלבם משטמה עליו והיה ירא מן הנקמה.
{Why state the rather superfluous reason for their cunning: ‘because he had defiled Dinah’? }
THE SONS OF YAQOV ANSWERED WITH CUNNING. They responded with cunning and forethought. The focus of their wrath was a desire for revenge against the people of Shekhem for the kidnapping of Dinah and Shekhem’s violent rape of her. As is made clear below, these were crimes for which all the population of Shekhem deserved to die — for these crimes specifically, not, however, for his having had intercourse with her, as such, and defiling her. Although this too grieved them, they could not, however, take revenge and punish him for it, since he was ignorant of their mores, that to them the foreskin (orlah) was impure (tameh). They focused upon the kidnapping and the abuse inflicted upon her — despicable crimes also in Noahide law — and not upon his having defiled Dinah as a result of not being circumcised, which was not an abomination except in Israelite law. Their deep cunning thus lay in making it appear as if they cared not at all about the kidnapping or the violent rape — indeed, that they could even forgive him for those things and let him have Dinah, if only he were not an arel. They indicated that the sole thing which perturbed them was that he had defiled Dinah their sister in being an arel, since it was considered by their religion as tummah. They spoke harshly to Shekhem only about this, and so he was reassured that they bore him no malice for the kidnapping and the forced rape, only for his having defiled Dinah by her intercourse with an arel, Accordingly, Shekhem was made to believe that if only he would be circumcised they would give him Dinah.
Therein lay their cunning, for had they spoken harshly of the kidnapping and the rape, he would have realized that their hearts were set in hatred against him — and he would have been wary of their vengeance.
במרמה: הודיע הכתוב בזה לאמר כי לא עלה על דעתם להסכים להנחה זו שלא להקפיד בעניני הדת הנוגעים לחיתון, אבל מתחילה לא דיברו אלא במרמה. ועוד עיין בסמוך.
וידברו1: בלשון עז2, מתחילה דברו רתת3.
אשר טמא את דינה אחתם: הראו לו לדעת כי ביאת שכם בתורת זנות היא טומאה לפי קדושת ישראל {וגם הודיעו כי לא כמו שאמר שרק בשביל שהיא מיוחסת4 חפץ בה, שהרי כבר טמא אותה, וא״כ אינו אלא תאוה}, על כן המה אינם מתרצים לבקשת שכם בשום אופן. אבל לבקשת חמור שהיא כללית5 על זה עונים בנחת.
1. כבר כתוב ״ויענו״ א״כ ״וידברו״ מיותר.
2. כמשמעות דיבור בתורה – לשון קשה, לשון עז (מכות יא,א).
3. לשון קשה.
4. כפי שהציג חמור את הענין (לעיל פסוק ח׳).
5. ״והתחתנו אותנו״ (פסוק ט׳). הרי ׳שני דינים׳, דין שכם (״וידברו״) ודין חמור (״ויענו״), ״וידברו״ מוסב על ״אשר טמא את דינה אחותם״.
(יג-יד) את⁠־שכם – מכיוון ששכם דבר אחרון, מופנית התשובה תחילה אליו.
במרמה – התניית תנאי המילה לא שימשה אלא כדי לאפשר להתנקם בהם לאחר מכן. ונראה שיעקב ראה בהתניית התנאי הצעה רצינית מצד הבנים, ואם לא התערב כדי לשלול אותה, היה זה רק משום שציפה, כי אנשי שכם לא יקבלוה. ואולי, חשב, יסתפקו הבנים בעצם התניית תנאי מכניע כזה — ויסתלקו מכל הענין, אם אנשי שכם לא יקבלוהו.
וידברו ... ויאמרו אליהם – כמו שבא לעתים קרובות בקשר לנאומים חגיגיים; השווה ויקרא א׳:ב׳, במדבר ח׳:ב׳, יחזקאל י״ד:ד׳, כ״ט:ג׳.⁠1
אשר טמא וגו׳ – הוא מאמר מוסגר מסביר שמושם בין ״וידברו״ ובין ״ויאמרו אליהם״, כדי להסביר את דיבורם הערמומי של בני יעקב.
אשר – במובן מפני ש..., כמו פסוק כ״ז וכמו לעיל ל״א:מ״ט.
את⁠־אחתנו – כך הם יכולים לדבר גם בשם האב; השווה כ״ד:ס׳ דלעיל.
חרפה הוא – כלומר החיתון עם ערלים הוא חרפה לנו; השווה שופטים י״ד:ג׳. אך אפשר גם להסב את ״חרפה״ על ״ערלה״, כלומר הערלה היא חרפה לנו; השווה יהושע ה׳:ט׳. בזה יתפרש גם הביטוי הבלתי רגיל ״לאיש אשר⁠־לו ערלה״ במקום ערל; הכוונה היא להכין לקראת ״חרפה הוא לנו״.
1. ואין איפוא כל צורך לקרוא: וידברו במרמה, כפי שעושים אולסהאוזן ודילמן, וגם אין צורך לפרש ״וידברו״ כמו בדברי הימים ב כ״ב:י׳, כפי שעושים גזניוס. דליצש ואחרים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יד) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת⁠־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר⁠־ל֣וֹ עׇרְלָ֑ה כִּֽי⁠־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃
They said to them, "We cannot do this thing, to give our sister to a man who has a foreskin, because it is shameful to us.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לב] 1לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה, א״ר יוחנן עובר כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, כי חרפה הוא לנו, מאוסה ערלה שנקראת חרפה, היא קרי והוא כתיב, אמר לו הברית הוא לנו מאבותינו והערלה היא חרפה. ולכך נקרא היא וכתיב הוא. (לקח טוב)
[לג] 2חרפה הוא לנו, ר׳ נחמיה אמר היכן מצינו שנקראת ערלה חרפה מן הכא כי חרפה הוא לנו. (בראשית רבה פ)
1. עי׳ יבמות מה: ולעיל אות טז. ובשאלתות דרא״ג כאן ובשכ״ט באריכות.
2. ראה פ״ל אות פא. וצרף לכאן. וראה נדרים לא: ובכ״י ר״י מה ערלה עור לה, יש לה עור למעלה למי שהוא ערל. ועי׳ מנורת המאור ח״ג תעב. [ובס׳ חצי מנשה מביא בשם ר״ש מגרמיזא חרפה כי כשהוא נימול והאשה טהרה וטבלה את עצמה מטומאת דמים וכשנעשה לבשר אחד הרי האשה כבעלה וכאילו גם היא נימולה, ואם נבעלת לערל הרי הוא כמהו וזה כי חרפה היא לנו לתת את אחותינו הרי הערלה חרפה לאשה כשנבעלת כמו לאיש ולכך לא נתעברה שרה עד שנמול אברהם ע״כ. ועפ״ד אלו י״ל פי׳ חדש בגמ׳ ע״ז כז: מובא לעיל פי״ז אות כד. אשה כמאן דמהילא דמיא. ואפילו פנויה משום דעומדת להנשא למהול. וכתיב והיו לבשר אחד. ובהדר זקנים פ׳ בא (כח:) כ׳ שמצרים חרפו את ישראל על שמלו את בניהן במצרים ולא במדבר, וכתוב על המילה כי חרפה היא לנו גבי שכם, ולכך נאמר על המילה היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם. ובספר הישר, ויענו שמעון ולוי את חמור ואת שכם בנו במרמה לאמר, כל אשר דברתם אלינו כן נעשה לכם, והנה אחותינו בביתכם, אך הרפו ממנו עד אשר נשלח אל יצחק אבינו על הדבר הזה, כי לא נוכל לעשות דבר בלתי דברו, כי הוא ידע את דרכי אברהם אבינו, והיה הדבר אשר יאמר אלינו והגדנו אליכם לא נכחד מכם דבר, ושמעון ולוי דברו את הדבר הזה אל שכם ואל אביו למען מצוא עלילה ולבקש עצה מה לעשות אל שכם ואל עירו, בדבר הזה, ויהי כשמוע שכם ואביו את דברי שמעון ולוי אליהם וייטב בעיניהם ויצאו שכם ואביו וילכו אל ביתם, ויהי בלכתם וידברו בני יעקב אל אביהם לאמר, הנה ידענו כי משפט מות יש לרשעים האלה ולעירם כי עברו את אשר צוה ה׳ אלהינו את נח ואת בניו וזרעו אחריו, וגם אשר עשה את הדבר הזה לדינה אחותינו אשר טמא אותה, כי לא תעשה הנבלה הזאת בתוכנו עד עולם, עתה דעו וראו מה תעשו ובקשו עצה ועלילה מה לעשות להם להמית את כל יושבי העיר הזאת, ויאמר אליהם שמעון הנה לכם עצה נכונה אשר תאמרו אליהם להמול להם כל זכר כאשר אנחנו נמולים, ואם לא יחפצו להם בדבר הזה ולקחנו את בתנו מאתם והלכנו, והיה כאשר יאבו לעשות את הדבר הזה ועשו אותן, והיה בהיותם כואבים ובאנו בחרבינו עליהם על עם שוקט ובוטח והרגנו להם כל זכר, ותיטב עצת שמעון בעיניהם ויאמרו שמעון ולוי לעשות להם כדבר הזה, ויהי ממחרת ויבואו שכם וחמור אביו עוד אל יעקב ואל בניו לדבר על אודות דינה ולשמוע מה ישיבו אותם בני יעקב על דבריהם, וידברו אליהם בני יעקב במרמה לאמר הגד הגדנו את כל דבריכם לאבינו ליצחק וייטבו דבריכם בעיניו אך דבר אלינו לאמר כה צוה אברהם אביו אותו מאת אלהינו אדון כל הארץ, כי כל איש אשר לא מבניו אשר יחפוץ לקחת מבנותיו ימול לו כל זכר כאשר אנחנו נמולים, ואחר ניתן לו את בתנו לאשה, עתה הודענו לכם את כל דרכנו אשר דבר אלינו אבינו, כי לא נוכל לעשות הדבר הזה אשר דברתם אלינו לתת את בתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו.
וַאֲמַרוּ לְהוֹן לָא נִכּוֹל לְמֶעֱבַד פִּתְגָמָא הָדֵין לְמִתַּן יָת אֲחָתַנָא לִגְבַר דְּלֵיהּ עָרְלָא אֲרֵי חִסְדָּא הִיא לַנָא.
They said to them, “We cannot do such a thing, to give our sister to an uncircumcised man, for that is a disgrace to us.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ
וַאֲמַרוּ לְהוֹן לָא נִיכּוֹל לְמַעֲבַד פִּתְגָּמָא הָדֵין לְמִתַּן יַת אֲחָתַנָא לִגְבַר דְּלֵיהּ עָרְלָה אֲרֵי חִסְדָּא הִיא לַנָא
א. פעמיים בתורה נאמר לֹא נוּכַל לעיכוב נישואין אבל אין תרגומם שווה: כאן תרגם ״לֹא נוּכַל... לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ״ – ״לָא נִיכּוֹל״, אבל את דברי לבן ובתואל ״לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב״ (בראשית כד נ) תרגם ״לֵית אֲנַחְנָא יָכְלִין״. לטעם ההבדל עיין לעיל ״וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל״ (בראשית יט יט).
ב. על פי ת״א ״חֶרְפָּה״ – ״חִסְדָּא״, פירש רש״י ״ואיש אשר יקח את אֲחֹתוֹ בת אביו... חֶסֶד הוא״ (ויקרא כ יז) – לשון ארמי. חרפה – חסודא״. ומה שתרגם ״חֶסֶד הוא״ (ויקרא כ יז) ״קְלָנָא הוּא״ ולא כתרגומו כאן ״חִסְדָּא״, יתבאר שם.
ואמרן להון לית אנן יכלין למעבד פתגמא הדין למיסבא ית אחתן לגבר די ליה {עורלה} ארום בזיוןב הוא לן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיסב״) גם נוסח חילופי: ״למיתן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזיון״) גם נוסח חילופי: ״מרחקא״.
ואמרו להום לא ניכול למעבד ית פיתגמא הדין למיתן ית אחתן לגבר דל⁠(א){ה} עורלתא ארום גנותא היא לנא.
and said to them, We cannot do this thing, to give our sister to a man who is uucircumcised, because that would be a disgrace to us.
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה – רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנִּקְרֵאת עָרְלָה חֶרְפָּה, מִן הָכָא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חֶרְפָּה הִוא.
ויאמרו אליהם – למה נאמר בבני יעקב דבור ומאמר, לומר לך כשם שהם דברו עז ורך כך הם ענו עז ורך. ד״א הם ענו להם א, קשה וא׳ רכה כדי שלא יבינו בדבר. כי חרפה היא לנו, אמרו להם עבדיו של זקננו היו נמולים שנאמר ויקח אבר⁠[ה]⁠ם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו וגו׳ (בראשית י״ז כ״ג), ואנו נתן את בנותינו לערלים ונקח בנותיהם. ד״א כי חרפה היא לנו, הרי אנו גורמים גיהנם לזרענו כד״א ואלה לחרפות לדראון עולם (דניאל י״ב ב׳), מי שהוא ערל נופל בגיהנם שנאמר ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה׳ י״ד), ואומר אשר ירדו ערלים אל ארץ תחתיות (יחזקאל ל״ב כ״ד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וקאלו להמא לא נטיק אן נצנע הד֗א אלאמר אן נעטי אכ֗תנא לרג֗ל לה קלפה לאנה עאר עלינא.
ואמרו להם: לא נוכל לעשות את הדבר הזה, לתת את אחותנו לאיש שיש לו ערלה כי חרפה היא לנו.
חרפה היאא לנו – שמץב אצלינו. הבא לחרף את חברו, אומר לו: ערל אתה או בן ערל אתה.
חרפה – בכל מקום גידוף, בלעז דישטרטייש.
א. בבראשית ל״ד:י״ד מופיע ״הִוא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165 נוסף: ״היא״. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו נוסף: ״הוא״. בדפוס סביונטה נוסף: ״פסול הוא״.
חרפה הוא THAT WERE A DISGRACE – Among us it is somewhat of a blot on our pedigree, for if one wishes to revile another, he says to him: "You are an uncircumcised person", or "the son of an uncircumcised person".
The word חרפה always means "reviling".
ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה1א״ר יוחנן עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר.
כי חרפה היא לנו2מאוסה ערלה שנקראת חרפה. 3היא קרי והוא כתיב. אמר לו הברית הוא לנו מאבותינו והערלה הוא חרפה. ולכך נקרא היא וכתוב הוא.
1. א״ר יוחנן. יבמות מ״ה ע״א.
2. מאוסה ערלה שנקראת חרפה. ב״ר פ״פ.
3. היא קרי והוא כתיב. כתיב בוי״ו ונקודתה כאלו כתיב היא ועיין מנחת שי פ׳ לך י״ד ב׳.
ויאמר אליהם לא נוכל לעשות (את) הדבר הזה – להתרצות בממון:
לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה – ולא מל:
כי חרפה הוא לנו – א״ר יונתן היכן מצינו שנקרא ערלה חרפה, מהכא, דכתיב כי חרפה הוא לנו, הוא כתיב היא קרי, אמרו לו הערלה חרפה היא ומאוסה, והברית הוא לנו מאבותינו:
חרפה – לדורות, וזה טעם: כי נבלה עשה בישראל (בראשית ל״ד:ז׳).
אשר לו ערלה – ערלת בשר, וטעמו: דבר שיכבד, וכן: ערל שפתים (שמות ו׳:י״ב) – [כבד שפתים. והעד, הוא בעצמו: כי כבד פה וכבד לשון (שמות ד׳:י׳). וכן:]⁠א כי ערלה אזנם (ירמיהו ו׳:י׳), בעבור הנוסף.
והאומר, שהשם אמר לאברהם: והיה תמים (בראשית י״ז:א׳), ובהמולו הנה הוא חסר, הדבר הפוך, והנה הבהמות יוכיחו. ואם אמרו: למה נחתוך דבר שבראו השם, [התשובה: הוא צוה,]⁠ב גם הטבור יוכיח.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
A REPROACH. It will be a reproach for generations.⁠1 This is the meaning of because he had wrought a vile deed in Israel (v. 7).⁠2
TO ONE THAT IS UNCIRCUMCISED. One whose sexual member is uncircumcised.⁠3 The meaning of the term orlah (uncircumcised) is something which is heavy. Aral (uncircumcised), in uncircumcised (aral) lips (Ex. 6:12), and arelah (dull), in their ear is dull (arelah) (Jer. 6:10), are similar. An orlah is something which lays heavy because it is an unnecessary appendage.⁠4 Those who say that Abraham blemished himself by undergoing circumcision, and thereby violated God's charge to him, and be thou whole (Gen. 17:1), err. The opposite is true.⁠5 Proof of this can be offered from the animal kingdom. 6 As to their query, why remove that which God created, we respond that God also created the umbilical cord.⁠7
1. Cherez interprets Ibn Ezra to mean that future generations will look down upon us. They will ask, how could they give their sister to an uncircumcised man?
2. According to Ibn Ezra the vile deed refers to having intercourse with an uncircumcised male (Weiser). Israel in verse 7 refers to a later time when there was a people of Israel. It was then shameful to recall that Dinah had slept with an uncircumcised man (Joseph ben Eliezer Ha-Sephardi).
3. The Hebrew literally reads: to one who has an orlah, hence Ibn Ezra's interpretation.
4. Krinsky. In the case of the foreskin the heaviness is physical. In the case of lips and ears, metaphoric. Ibn Ezra renders "uncircumcised lips" as heavy lips. There is, as it were, a burden on the lips which makes speaking difficult. The same applies to the ears.
5. By circumcision Abraham became "whole.⁠" His impediment was removed. So Cherez and Filwarg. For an alternate interpretation see Weiser.
6. Animals have no foreskin. We thus see that it is an unnecessary appendage.
7. We thus see that God created appendages that require removal (Weiser).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

ויאמרוכי חרפה הואא לנו – להתחתן עם ערלים ואנחנו מולים.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, וכן בפסוק. בכ״י פריס 193: ״היא״.
ויאמרו ...כי חרפה היא לנו, to be intermarried with the uncircumcised, seeing that our males are all circumcised.
ויאמרו אליהם וג׳ – לאבי אבא ז״ל {ביאור} בערלה [כי] שמה חרפה1, בעדות מאמרו יתעלה ליהושע (יהושע ה:ט) היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, רמז שהיו בעלי חרפה בהיותם בעלי ערלה2. ומשה ע״ה מל אותם במצותו3, ועסק בו יהושע4 על פי מה שנאמר במצרים כאשר נצטוו בקרבן פסח ב{מצות} וכל ערל לא יאכל בו (שמות יב:מח). ואחר שלא נימולו הילודים במדבר (ע״פ יהושע ה:ה), חזר להם תואר חרפת הערלה אשר היתה {להם} במצרים, ואחר שנימולו בימי יהושע ע״ה נאמר על הסרת הערלה מהם היום גלותי וג׳. וזה פירוש יפה, [אמנם] משמעות הפשט5 ממאמרם כי חרפה היא לנו – ׳כי חרפה היא לנו להתחתן במי שאינו בדתנו ואינו מקיים מה שנצטוינו בו׳.
1. קח. ר״ל שלדעת זקנו ר׳ מימון הדיין ז״ל ׳חרפה היא לנו׳ מוסבת על הערלה, ולא על החיתון עם מי שיש לו ערלה, ועל דרך זה פירש רש״י. דעה כזאת נמצאת כבר במדרש רבה (פ:ח), וזה גרם למהדיר שהגיה בדברי רבנו ׳לאבי אבא ז״ל [במאמר החכמים ז״ל] בערלה [כי] שמה חרפה׳, ואמנם הגהתו מיותרת, שכן דרך רבנו לצטט מפירושי זקנו גם במקומות שביאורו בנוי על פרשנות קדומה, וראה מש״כ להלן בסמוך.
2. קט. ׳בעדות מאמרו׳ = והראיה על זה מאמרו, וכוונתו להוכיח מהנאמר אצל יהושע שכיון שנמולו סר מהם חרפתם בהיותם ערלים. כעי״ז פירש רש״י כאן, וגם בכאן כבר קדמם ר״ש בן חפני בפירושיו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ נח) שכתב: ׳ומאמר כי חרפה היא לנו מקביל למה שאמר ה׳ ליהושע היום גלותי את חרפת׳. ומסתבר כמש״כ לפני זה, שרבנו מימון הדיין ז״ל בנה גם הוא פירושו על גרעין הרעיון שראה אצל רשב״ח.
3. קי. נראה שר״ל שמשה עשה זאת באמצעות ציוויו ליהושע, והשוה פירוש רבנו לפר׳ תרומה (שמות כה:י-יא) שביאר שהעשייה נזקפת על חשבון מי שבשליחותו נעשית. ולחילופין, אולי צ״ל ׳משה עשה את זה במצותו יתעלה׳ (וא״נ סתמו כפירושו).
4. קיא. לא נזכר בכתוב שיהושע הוא שמל את ישראל בפועל בארץ מצרים, אבל כך נזכר בשמות רבה (יט:ה) ובבמדבר רבה (יא:ג) לפי דעה אחת, ע״פ הנאמר בספר יהושע (ה:ב) ׳ושוב מול את בני ישראל שנית׳, הרי שזו פעם שניה שמל יהושע. דעה זו היא כאחד מן הפירושים שביאר רבנו בתשובתו (סי׳ ט, מהד׳ פריימאן-גויטיין עמ׳ 27), וראוי להביאה כאן בשלימותה: ׳שאלה ילמדנו רבנו מה שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית. ולא היו מלים בראשונה ומה אפוא רוצה לומר שנית. יורנו אדוננו. התשובה שנית ר״ל ביחס למה שהיה בענין המילה במצרים לאבותיהם של אלו. כי רובם הפרו ברית מילה במצרים, ונצטוה משה למולם לפני אכילת פסח מצרים, ושנית ר״ל כשם שצויתי למול כלם במצרים כך צויתי שימולו עכשיו כלם, לא שהנמולים ימולו פעם שנית. ויש אומרים שיהושע עליו השלום עסק בענין המילה במצרים, ונצטוה שיעסק בו גם כן לפני הכניסה לארץ, ושנית ביחס ליהושע לא ביחס לנמולים. וכתב אברהם ביר׳ משה זצו״ל׳. בהערות שם ציינו לעוד מקורות בענין עיין עליהם, והשוה במיוחד פי׳ ר׳ תנחום הירושלמי לספר יהושע (הוצ׳ הארבריקר, ברלין 1862 עמ׳ 6–7) שהאריך לבאר כשני הפירושים שהביא רבנו. [וכן השוה לשון האלשיך בפירושו לשמות (יב:מג) שכתב בביאור דברי המדרש הנ״ל כך: ׳שהיה אפשר לומר שאומרו שנית אינו אל יהושע שישנה מה שעשה פעם אחת, רק אל הנמולים שנמולו פעם אחת שימולו פעם שנית, ולא יחוייב שפעם ראשונה היתה על ידי יהושע׳. ומאידך, פירוש שונה לגמרי הוצע ע״י הרד״ק בשרשיו (שרשים ׳שוב׳ ו׳שני׳), ולדבריו טעם ׳ושוב מול שנית׳ היינו שישנה וימול פעם אחר פעם עד שיהו כולם נימולים].
5. קיב. במקור: ׳והדה שרח מסתסחן מנטבע אלט׳אהר׳. לפי דעת פרופ׳ י׳ בלאו במילונו (עמ׳ 394) תרגומו הנכון של ׳מנטבע אלט׳אהר׳ הוא ׳מתאפיין בפשט׳ באופן שכוונת רבנו לומר שפירוש אבי אביו הוא גם רעיון יפה וגם קרוב לפשט. אצ״ל שלפי״ז לא צדק המהדיר בהוספתו [ואמנם] לתוך הטקסט כאילו נחסרה מפני טעות הדומות. ואמנם המשך לשון רבנו משמע שחרפה אינה מוסבת רק על המילה אלא גם על התחברות לאומה שאינה שומרת דתם בכלל (וכעין שיטת רשב״ח גאון בפירושו, שדרשו האחים גם שמירת יתר החוקים והמשפטים מלבד מילה), ועדיין צל״ע בזה.
יש לציין שגם הרד״ק פירש ש׳חרפה׳ מוסבת על החיתון המרומז בכתוב ׳לעשות הדבר הזה׳, ולא על הערלה, ואמנם לפי הקרי נאמר ׳היא׳ לשון נקבה וזה תואם דוקא את הביאור הראשון שהיא מוסבת על הערלה, אבל יתכן שלביאור השני ׳היא׳ מוסבת על ׳לעשות׳ דהיינו עשייה, או על ׳לתת׳ דהיינו נתינה. ועי׳ להגרד״צ הופמן בפירושו שכתב: ׳חרפה הוא – כלומר החיתון עם ערלים הוא חרפה לנו, השווה שופטים (יד:ג). אך אפשר גם להסב את חרפה על ערלה, כלומר הערלה היא חרפה לנו, השווה יהושע (ה:ט). בזה יתפרש גם הביטוי הבלתי רגיל ׳לאיש אשר לו ערלה׳ במקום ׳ערל׳, הכוונה היא להכין לקראת חרפה הוא לנו׳.
כי חרפה היא לנו – אם לא תהיו נמולים כמונו היום, למחר תבזו אותנו ותקראו אותנו בעלי מומין על שאנו מהולים.
כי חרפה היא לנו, "for it is something shameful in our eyes.⁠" Their argument was as follows: "if you do not circumcise yourselves as part of the bargain then one fine day you will declare all of us as baaley mum, cripples or deformed because we lack a foreskin.⁠"
לתת את אחותנו – אחר כך אמרו ולקחנו את בתנו, כי הם המדברים במקום אביהם, ולכן הזכירו אחותנו כלפי עצמם והזכירו בתנו כלפי האב. או יהיה בתנו כמו אחותנו, וכן מצינו כתוב ביורם בן יהושפט (מלכים ב ח׳:י״ח) כי בת אחאב היתה לו לאשה ואחאב לא היה לו בת, ופירושו אחות אחאב וכן תרגם יונתן.
לתת את אחותינו, "to give our sister.⁠" Afterwards they spoke of "we will take our daughter.⁠" In the first instance they spoke on their own behalf, whereas later on they spoke on behalf of their father. It is possible that the word "our daughter" is used here in a sense similar to "our sister,⁠" as we find in Kings II 8,18 where Yoram the son of King Yehoshaphat of Yehudah is reported to have taken a daughter of king Achav of Israel as a wife although Achav did not have a daughter. The word "daughter" there clearly refers to "sister.⁠" This is also the way Targum Yonathan translates it.
ואמרו: לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה, כי הערלה חרפה היא לנו.
הנה אמרו לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו׳ – [ו] כוונתם לומר שלא יוכלו לעשות דבר הפיוס הזה להמשך ממנו לתת את אחותם לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו מחילת הענין הזה באמת. והם הבינו מאמרם כאלו לא אמרו רק לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה וכו׳ וייחסו החרפה אל הערלה ונתאנו ברצונם.
ואחר שהסירו מעליהם הונאת הדברים שחשב חמור לעשות להם אמרו בתשובת השאלה לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו וגו׳ ר״ל לא נוכל בעצמנו לתת את דינה אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי הוא לנו חרפה וקלון גדול אך בזאת נאות לכם וגומר.
כי חרפה הוא לנו – שיהיה נראה שאין איש הגון בין המולים להתחתן עמו.
כי חרפה היא לנו, it would appear that none of the circumcised men among us were fit to marry our sister.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

לתת את אֲחֹתֵנוּ: חס׳ וא״ו וחס׳ יו״ד. וטעה המדפיס1 שכתבו ביו״ד, והוא עצמו מס׳ עליו2 ב׳ חס׳ דחס׳, וגם בסוף פ׳ חיי שרה על פסוק אחתנו את היי וגו׳ נמס׳ שם3 אחתנו ג׳ בספרא, ב׳ חס׳ וא׳ מלא, וסי׳ אחתנו את היי4 לאלפי, לתת את אחתנו5, הכזונה6 יעשה את אחותנו מל׳, וכך הם בספרי׳ כ״י ובדפו׳ קדמו׳ ובהעתק הללי. וכ״כ הרמ״ה7 ז״ל. הכזונה יעשה את אֲחוֹתֵנוּ דין לחוד מל׳ וי״ו כתי׳, וכל שאר׳ באורית׳ חסרי׳ וי״ו כתי׳. [אחתנו].
1. המדפיס: ונציה ש״ז (ד כראוי).
2. מס׳ עליו: מ״ק-ד על אתר.
3. נמס׳ שם: מ״ג-ד בר׳ כד ס.
4. את היי: בר׳ כד ס.
5. לתת את אחתנו: פסוקנו.
6. הכזונה: בר׳ לד לא.
7. הרמ״ה: אח״ה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ויאמרו אליהם – אמרו, זה שאמרתם לתת אחותנו לשכם נשיא הארץ גם לשבת בתוככם ולהתחתן עמכם, שנהיה קרובים ודבקים זה עם זה, לא נוכל לעשות כן כי אי אפשר שנתן אחותנו {מרצוננו} ״לאיש אשר לו ערלה, כי חרפה היא לנו״. הערלה היא חרפה שנחרף בה הערל. ואם נַשִׂיא אחותנו לערל יהיה המעשה הזה לנו לחרפה שיקלונו על זה, שבשביל ממון או כבוד נתנו בתנו לאיש ערל. וכבר פירשנו לשון ״חרפה״ בפירוש ״אסף אלהים את חרפתי״.⁠1
1. בראשית ל, כג.
לא נוכל לעשות – הרי שבתחלת דבריהם אמרו בפירוש שא״א להם לעשות זאת, והטעם כי חרפה היא לנו, פי׳ אם ירצה אדם ליקח את בתנו לאשה, צריך שימול תחלה את בשר ערלתו כדי שלא תגיע אלינו חרפה בהתחתן עם איש ערל בשר, ואח״כ ישאנה, אבל שכם עשה בהפך, כי תחלה בא עליה דרך זנות בהיותו ערל ואח״כ מל, ולפי הדין לא היה די מעשהו האחרון להסיר החרפה שעשה למשפחת יעקב במעשהו הראשון, אולם בני יעקב בראותם כי שכם בקש להעלים מהם את הנבלה שעשה, דברו גם הם במרמה כאילו לא ידעו מה שקרה, ורק אמרו בדרך כלל, אם תקדם המילה לבעילה נתרצה לך, ואם לאו ולקחנו את בתנו והלכנו, אבל שכם לא הבין כוונתם בחשבו שנעלם מהם אמתת הדבר ולזה מהר להמול:
כי חרפה היא לנו – הערלה, ברש״י כ״י כתוב שמץ (בלי מלת פסול), ונכון.
ויאמרו אליהם – עפ״ז אמרו נגד מ״ש ואשר תאמרו אלי אתן, בושת ופגם לרצות החטא העבר, שע״ז אינם שמים לב רק על הטומאה, שבזה אין אשמה עליו, כי אינו יודע נמוסיהם ואין מבקשים ממנו בושת ופגם על העבר, רק מה שמבקש לישא אותה להבא, לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה בעד כל חללי דעלמא.
THEY SAID TO THEM. The brothers now replied accordingly to Shekhem’s earlier words — viz: whatever you tell me, I will give it in recompense for the shame endured and the disgrace, so as to wipe away the wrong committed — by insisting that the one thing which distressed them was the fact of defilement. As he was not, however, familiar with their mores and way of life, they were not actually holding it against him, and therefore demanded no compensation for the shame and the disgrace. That all belonged to the past, and they were addressing themselves only to what pertained to the future — his desire to marry Dinah. But we cannot do this thing, to give our sister to a man who is not circumcised — not for all the treasures in the world.⁠1
1. Sanhedrin 97a.
לתת את אחתנו1: אם את דינה, או מי שבאת לחסות תחת כנפי ישראל2, והרי היא אחותנו, אי אפשר להיות נשואה לערל3.
לאיש אשר לו ערלה: משמע אם היה האיש מהול אפילו אין כל עמו נימולים שוב לא לחרפה היא להם, אבל מכל מקום אינו ברצון באשר אי אפשר להיות לעם אחד4, והיה בזה הלשון לשון מרמה כמו שיבואר5.
1. ולהלן (פסוק י״ז) קראו לה ״בתנו״.
2. כפי שביאר רבינו (בפסוק הקודם) שכאן הם התייחסו להצעת חמור הכללית ״והתחתנו אותנו״. (אך קצ״ע ״אחותנו״ לשון יחיד).
3. ועיין ב׳הכתב והקבלה׳ בשם ספר ׳מעשי ה׳⁠ ⁠׳ שביאר להיפך.
4. כל עוד שכל עמו לא נימולים (פסוק ט״ז). ועיין בהמשך דברי רבינו בפסוק י״ז.
5. להלן פסוק י״ז בדברי רבינו ׳והחכימו לאמר׳...
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(טו) אַךְ⁠־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כׇּל⁠־זָכָֽר׃
Only on this condition1 will we agree to you: if you will be like us, that every male of yours be circumcised.
1. on this condition | בְּזֹאת – Literally: "with this".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[לד] 1אך בזאת נאות לכם, בזאת בריתי (בראשית י״ז:י׳) שנאמר לאברהם אבינו. אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר, לשם שמים ולא לשם חיתונים. שכשם שקבלנו בריתו של אברהם אבינו מבן שמונת ימים מילת קדושה ולא מילת טומאה. (לקח טוב)
[לה] 2אך בזאת נאות, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, רב אמר יאותו, ושמואל אמר יעותו, מאן דאמר יאותו אך בזאת נאות לכם, מאן דאמר יעותו לדעת לעות את יעוף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳). (ירושלמי ברכות פ״ח ה״ו)
1. ראה לעיל פי״ז אות נג. ולקמן מו.
2. וכ״ה בירושלמי עירובין פ״ה ה״א, ע״ז פ״א ה״ב. שיאותו שיהנו מאורו, והפי׳ שבזאת ינוחו להם להנות מהם. ורש״י כאן פי׳ שיתרצו. ובשכ״ט מפרש נאות לכם מלשון תאוה ורצון כמו לא תתאוה. ובאונקלוס ניטפס כלומר נטפייס מובא בערוך ע׳ טפס וכן בהרד״ק בשרש יאת, עי׳ באוה״ג.
בְּרַם בְּדָא נִטְּפַס לְכוֹן אִם תְּהוֹן כְּוָתַנָא לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא.
Only with this we will agree to you: if you will be like us, circumcising all your males.

אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר
בְּרַם בְּדָא נִטְּפַס לְכוֹן אִם תְּהוֹן כְּוָתַנָא לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא
נִטְּפַס לְכוֹן – נִתְפַּיֵּיס
א. ״נֵאוֹת לָכֶם״ – ״נִטְּפַס לְכוֹן״. וכן להלן: ״אך בזאת יֵאֹתוּ לנו״ (כב) ״יִטַּפְסוּן לַנָא״, ״אך נֵאוֹתָה להם״ (כג) ״בְּרַם נִטְּפַס לְהוֹן״. וכן תיוב״ע ״וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים״ (מלכים ב יב ט) ״וְאִטְפַסוּ כָּהֲנַיָא״. מה משמעו של פועל ״טפס״? על פי תרגום ״בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא״ (משלי א י) ״לָא תִּתְפַּיֵּס״ קבע יא״ר: ״לפי הענין נִטְּפַס כמו נִתְפַּיֵּיס, כי התי״ו והטי״ת שורש מוצאיהם ממקום אחד ומתחלפות״ והסכים עמו ״מרפא לשון״.⁠1 אבל המיוחס ליונתן תרגם ״נֵאוֹת לכם״ – ״נִתְפַּיֵּיס לְכוֹן״, בתי״ו. מכאן שיבשו בדפוסים מצויים גם בת״א ״נֵאוֹת לכם״ ״נִתְפַּס לְכוֹן״ בתי״ו, ואינו נכון.
ב. רש״י פירש ״לְהִמֹּל לָכֶם – להיות נמול״ מבניין נפעל. אבל אונקלוס תרגם ״לְמִגְזַר לְכוֹן״, וכן להלן ״נִמֹּלִים״ (כב) ״גָּזְרִין״ בבניין פעיל, עיין שם הטעם.
1. ולכן תמה על יא״ר שבפסוק כב כתב ״יֵאֹתוּ לנו – יִטַּפְסוּן לַנָא, לשון תנאי וטופס״ וכתב: ״ואולי פירש זה קודם ושכח להעביר עליו קולמוס״. וראה ״ערוך״, ״ערוך השלם״ ו״מתורגמן״, ערך טפס.
לחודא בדהב נתערב לכון אן תהוון כוותן למגזר לכון כל דכורא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״{ל}⁠ה⁠{וד}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בדה״) גם נוסח חילופי: ״בהדא״.
ברם בדא נתפייס לכון אין תהוון כוותנא למיגזור לכון כל דכורא.
But in this we will accede to you, if you will be as we are by circumcising every male.
לכן בכ֗לה נטאבקכמא אן תצירא מת֗לנא ותכ֗תתנא וכל ד֗כר לכמאא.
א. אן תצירא מת֗לנא ותכ֗תתנא וכל ד֗כר לכמא] אן צרתם מת֗לא ואכ֗תתן מנכם כל רג֗ל ב.
אך בזאת נגיע להסכמה עם שניכם, אם תהיו כמונו ויימול כל זכר לכם1.
1. לפי נוסח שמואל בן יעקב התרגום: אם תהיו כמונו ויימול כל זכר לכם, לפי כ״י ב התרגום: אם תהיו כמונו ויימול מכם כל איש.
נאות – נתרצה, לשוןא ויאותו (מלכים ב י״ב:ט׳).
להמול – להיות נימול. אינו לשון לפעוֹל, אלא לשון להיפעל.
א. בכ״י ויימר 651 מופיע כאן: ״פיוס, והרבה בפרשה דיהוידע דכתיב ויאותו הכהנים״, ובכ״י מינכן 5, ליידן 1, ברלין 1221, פריס 157, במקום המלה ״לשון״, מופיע: ״לכם, והרבה יש בפרשה וביהוידע ויאותו״. כ״י פריס 155 דומה לכ״י לייפציג 1.
נאות לכם means WE WILL CONSENT UNTO YOU: it has the same meaning as (Melakhim II 12:9) ויאותו "and they consented".
להמול means TO BE CIRCUMCISED – It is not an active infinitive (Kal), but a passive infinitive (Niphal).
אך בזאת נאות לכם – בזאת בריתי 1שנאמר לאברהם אבינו.
אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר – לשם שמים ולא לשם חיתונים. שכשם שקבלנו בריתו של אברהם אבינו מבן שמונת ימים. מילת קדושה ולא מילת טומאה.
1. שנא׳ לאברהם אבינו. זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳ (בראשית י״ז י׳).
אך בזאת נאות לכם – לשון תאוה ורצון, ודומה לו, לא תתאוה (דברים ה יח), ויאותו הכהנים (מלכים ב יב ט), נפשי אויתיך בלילה (ישעיה כו ט), אוה למושב לו (תהלים קלב יג), ויתאו המלך [יפיך] (שם מה יב), וכל דומיהן, ואונקלוס תרגם נטפס, כלומר נתפייס, אע״פ שאתם בני כנען:
אם תהיו כמונו – בגופכם:
להמול לכם כל זכר – לשם שמים ולא לשם חיתונים, מילת קדושה, ולא מילת טומאה, כשם שקבלה אברהם אבינו בקדושה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

אךנאות – נתרצה.
אך...נאות, we would be willing.
(טו-טז) ולזה אם תסכימו להימול לכם כל זכר — נֵאות לתת את אחותנו לשכם, ואם לא — ולקחנו את בתנו והלכנו.
והנה כִּוְּנוּ בזה לאחד משלושה דברים: וזה, שאולי יקשה להם זה הפועַל במוחלט, וכל שכן בגדולים, ויהיה זה סיבה אל שיהיה להם התנצלות כשלא יתנו אחותם לשכם, כי הוא היה בן נשיא הארץ ולא יוכלו להימנע מלהשלים חפצו אם לא יהיה להם טענה מספקת; ואם היה שיסכימו להימול — הנה אולי יוכלו להינקם מהם בעת היותם כואבים, ויהרגו כולם; ואם לא יִשְׁלַם להם זה — הנה על כל פנים יועיל להם להציל אחותם מהיותה לאשה לאיש אשר לו ערלה. וזאת היתה החכמה והמרמה אשר היתה בזאת המענה.
אך בזאת נאות וכו׳ – גם בזה נשתבשו הפתאים ולא ירדו לסוף כוונתם. כי הם אמרו אך בזאת נאות לכם להתחתן בכם כמו שאמרתם אם תהיו כמונו להמול וכו׳ – [ו] שהכוונה שיהיו כמותם ממש להמול בהוצאת דמים וקבלת מצוה שבזה כבר יהיו בעלי ברית ויהיה אז ההתחתנות ביניהם למחילת חטא ולסליחת עון בלי שום חרפה. אמנם אם לא יהיו כמותם ממש אף על פי שימולו לא יצאו מידי חרפתם. והם נתאנו מעצמם במה שהבינו מהם שיהיו כמותם בענין המילה לבד וכמו שאמר חמור באזני יצאי שער עירו בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים.
נאות נרצה. והנו״ן נון האיתן לא שהנון פ״א הפועל כמו את כל נאות יעקב שהוא מענין נוי והביא ראיה ממה שכתוב אחר זה אך בזאת יאותו לנו שהוא מאמר בני יעקב לשכם אך בזאת נאות לכם ומלת יאותו אי אפשר להתפרש מלשון נוי דאם כן אך בזאת ינאו לנו מיבעי ליה:
להמול להיות נמול. פי׳ מבנין נפעל כמו הכון לקראת אלהיך:
ואינו לשון לפעול. פי׳ מבנין הקל כי אם שרשו מול מגזרת שוב מול היה ראוי להיות למול הלמ״ד בקמ״ץ והמ״ם בשורק כמו לקום לשוב ואם שרשו נמל מגזרת ונמלתם היה ראוי להיו׳ לנמול ובחסרון פ״א הפועל למול הלמ״ד בחירק והמ״ם בחולם ובדגש על משקל לפול לשוך:
והסתכל בדבריהם שהשיבו וערמתם כי הם לא אמרו אך בזאת תאותו לנו אם תהיו כמונו להמול וגו׳ את דינה נתן לשכם כי לא יצא מפיהם שיתנו את דינה אע״פ שיהיה שהם נמולי׳ לפי שכבר טמא אותה בהיותו ערל אבל אמרו בדרך כלל ובאופן עצה אך בזאת נאות לכם ר״ל שתהי׳ תועלת והנאה לכם אם תהיו כמוני במצו׳ המילה כי תהיו שלמים כמונו ומרוחקים משטוף הזמה וזהו נאות לכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

להיות נימול. שהוא מבנין נפעל מנחי עין הפעל, שרשו ׳מול׳. ו׳אינו לשון לפעול׳, שאם היה כן היה לכתוב ׳למל׳ הלמ״ד בחירי״ק והמ״ם בחול״ם אם היה מחסירי נו״ן ששרשו ׳נמל׳, ואם היה מנחי עין הפעל – כי לשון ׳מילה׳ ימצא בשני ענינים, או מנחי עי״ן שרשו ׳מול׳, או מחסירי נו״ן שרשו ׳נמל׳ – ואם היה מנחי עין היה ראוי להיות ׳למל׳ על משקל ״לקום״ (לעיל לא, לה) ״לשוב״ (שמות ד, כא):
בְזֹ֖את: בטפחא. [בְּזֹ֖את].
נתרצה לכם כו׳. ר״ל אל תפרשנו מלשון נויה או נאוה ודירה דא״כ קשה דכתיב אח״כ (פסוק כב) אך בזאת יאותו לנו ינאו לנו מבעי׳ ליה שהוא לשון נוי:
להיות נמול. פי׳ מבנין נפעל ואינו לשון לפעול ששרשו מול דאם כן היה ראוי להיות למול הלמ״ד בקמ״ץ ומ״ם במלאפום ואם שרשו נמל לנמול מבעיא ליה:
Will we be reconciled with you. Rashi is saying that נאות does not mean נויה (beauty) or נאוה (habitation). For if so, in v. 22 it should not have written יאותו לנו but ינאו לנו, which is the correct conjugation for נוי.
To be circumcised. I.e., it is in the passive form, not the active. This is because the root is מול, and if [it was active] it would be written לָמול. And if the root is נמל, then it would be written לִנְמוֹל.
אך בזאת נאות לכם – אם תעשו זאת שנאמר אליכם, נאות לכם למלאות רצונכם לתת לכם אחותנו, גם לשבת עמכם ולהתחתן בכם.
אם תהיו כמונו – אנחנו לא נתערב עמכם [כי אין לכם] ברית מילה אלא תהיו אתם כולכם כמונו להמול לכם כל זכר. ולא יועיל אם שכם לבדו ימול כי נהיה זרים בין עם הארץ, ולא נוכל להתחתן עמהם ולא לשבת אתכם, כי גרים נֵחָשֵׁב בעיניכם.
נאות – אמרו המדקדקים1 כי שרשו ׳יאת׳, ואינו נראה, שאם כן יהיה בעתיד ׳נִוָאֵת׳ כמו ׳נִוָרֵשׁ׳ – מן ׳ירש׳, ׳תִּוָרֵא׳ (תהלים ק״ל:ד׳) – מן ׳ירא׳. ובעבר, ׳נוֹאֲתוּ׳2, כמו מן ׳יאש׳ – וְנוֹאַשׁ ממני3 שאול (שמואל א כ״ז:א׳), ומן ׳יאל׳ – ׳נואלנו׳ (במדבר י״ב:י״א).
אבל שרשו ׳אות׳, כאשר יאמר מן ׳אור׳ – וַיֵאוֹר להם (שמואל ב ב׳:ל״ב), ומן ׳בוש׳ – יֵבוֹשׁוּ, כן מן ׳אות׳ – נֵאוֹת.⁠4
וכן אמרוּ5, כי לך יאתה (ירמיהו י׳:ז׳), שרשו ׳יאת׳, ואינו נראה, אלא שרשו ׳יאה׳, והוא מארמי, שתרגום יפה תואר – יאה בחזו, ויאמר יאתה, כמו מן ראה – ראתה.⁠6
1. רד״ק בפירושו על אתר, ובספר השרשים ערך ״יאת״: ״כי לך יאתה (ירמיהו י׳:ז׳), אך בזאת יאתו לנו האנשים (בראשית ל״ד:כ״ב), ויאתו הכהנים לבלתי קחת כסף (מלכים ב י״ב:ט׳), אך בזאות נאות לכם (בראשית ל״ד:ט״ו), ענין המלות האלה ענין התרצות בדבר, והכונו״. וכך נראה דעת רש״י: ״נאות – נתרצה, לשון ויאותו (מלכים ב י״ב:ט׳). וראה כאן בספר ״מודע לבינה״ לרוו״ה, ברש״ד בחומש נתיבות השלום, ורדצ״ה.
2. ולא ויאתו הכהנים (מלכים ב׳ י״ב:ט׳) שמביא הרד״ק.
3. בדפוס ראשון ״ממנו״ (וראה אבן עזרא ישעיהו נ״ז:י׳).
4. ופירושו נראה שהמילה תהיה לאות ברית בינינו. וראה רש״ר הירש.
5. רד״ק ספר השרשים ערך ״יאת״, וכן באבן עזרא להלן פסוק כ״ב.
6. שד״ל כאן מפרש בדרך הרכסים לבקעה ״נאות – נראה שהוא נפעל משרש אות (ראזנמילר וגעזעניוס). ולרד״ק שרשו יאת, והוא קל, והוא מדמהו ללשון כי לך יאתה (ירמיהו י׳:ז׳). וקרוב יותר שיהיה יאתה משרש יאה, שענינו יפה, והוא כמו נאוה שמורה ג״כ יפה והושאל על מה שהוא ראוי, ובלשון ארמית יאות ענינו טוב הדבר, ואולי מזה נבנה לשון נאות על המסכים לדברי רעהו אומר לו: יָאוּת, כלומר טוב הדבר אשר דברת לעשות. וקרוב לזה בלשון חכמים פעל קלֵס נגזר מן קָלוֹס שענינו בלשון יוני יפה״. ובירמיהו (ירמיהו י׳:ז׳): ״יאתה – מגזרת יָאֶה בארמית ובלשון חכמים, וענינו: יפה. ודומה לו בלשון הקודש: נָאוֶה (משורש אוה) – ענינו: נחמד ויפה. וזה וזה (יאה ונאוה) נאמרים להוראת הראוי״. וראה הכתב והקבלה.
אך בזאת נאות לכם – ולא פירשו במה יאותו להם, כי לא אמרו בפירוש לתת לו את דינה, אלא כונתם לומר נאות לכם במה שאמרתם להתחתן בכם מכאן ולהבא ולשבת אתכם, אבל לא לתת לכם את דינה אחרי אשר הוטמאה, כי לחרפה הזאת שוב אין תקנה. וכן משמע מלשון הכתוב, כי מלת אך בא למעט, כלומר את אחותנו לא נוכל לתת לך כי כבר נבעלה לאיש אשר לו ערלה, אכן בזאת נאות לכם, ואין פירוש מלת בזאת, בתנאי הזה שנזכור אח״כ, אלא פירושו אך בדבר הזה ששאלתם להתחתן בנו נאות לכם, כי יש לתקן הדבר באופן שלא תהיה לנו לחרפה, וזה בהמול לכם וכו׳. והראיה על אמתת הפירוש הזה, מה שאמרו להמול לכם כל זכר, ואילו כוונתם על נתינת דינה לשכם היה די שישאלו להמול את שכם בלבד, כי הוא העיקר:
נאות – להמדקדקים שרשו יאת, ואינו נראה דא״כ יהיה בעתיד נואת נו״ן חרוקה וי״ו קמוצה כמו נורש מן ירש, תורא מן ירא, בעבר נואתו כמו מן יאש ונואש ממנו, מן יאל נואלנו אמנם שרשו אות כמו מן אור יאור להם, מן בוש יבושו, כן מן אות נאות (רל״ש). ויתכן ששמעון ולוי לא אמרו שימולו כל בני העיר, כי אם, לא נוכל לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה, ולא היתה ערמתם רק להרוג את שכם, ודברו לנשיא הארץ בלשון רבים נאות לכם, וכאשר הסכימו שכם וחמור לדבריהם, והיה להם חסרון כבוד שלא ימולו רק הם לבדם, לכן פתו את כל יוצאי שער עירם, וכאשר נודע לשמעון ולוי שכל אנשי העיר נמולו, וסבת התרצותם להמול היה כדי לגזול ממונם, כאמרם מקניהם וכל קנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, לכן התירו שמעון ולוי לעצמם ג״כ לבוז את ממונם, ובזה סרה תלונת הרמב״ן שטען איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, כי אמנם אחר שנודע שנתנו בני העיר עיניהם על ממונם, ידעו ודאי שאם יברחו יבקשו לעשקם ולהרגם וכש״כ כאשר יראו שהם ירצו לקחת את אחותם ולהרוג את שכם, שבני העיר יקומו עליהם, כי היה דעת כולם מסכמת לגזלם, וכבר נשאו עיניהם במקניהם ורכושם עד שהתרצו להמול לסבת חמדתם (ר׳ אליעזר אשכנזי).
אם תהיו כמנו להמול – מדלא אמרו בלשון קצר אם תמולו לכם כל זכר, יראה שאין המכוון מהם מעשה המילה לבדה כ״א גם התכלית העיקרי שעם המילה והוא שמירת המצות, עכ״פ שבע מצות בני נח שהיו מצווים עליהם וזהו אם תהיו כמונו, תסכימו להשתוות עמנו, כמו שאנו נזהרים בקיום מצות אלה ככה גם אתם תהיו נזהרים לשמרם, ולפי שהמילה היא אות למי שנכנס בברית שמירת המצות לכן ביארו בפירוש מעשה המילה, ואמרו להמול וגו׳ טעמו אחר שתהיה נמולים תהיו נזהרים להיות לגמרי כמונו, והם הדברים המצטרפים אל המילה, ולמ״ד להמול כלמ״ד לשבעת הימים, לצאת בני ישראל מא״מ, שטעמם אחר שבעת, אחר צאת, אחר המול, כי מעשה המילה קדום בזמן אל ההסכמה להיות כמונו אבל שכם וחמור בדברם אל אנשי שכם לא הזכירו רק מעשה המילה לבד והעלימו את המצורף עם מעשה זו להיות כמוהם לגמרי בשאר דברים כי מחשבתם היו להשאר ללכת אחרי הבלי אלילים ולא זו בלבד שבטלו את התנאי שהותנה עמהם, עוד הוסיפו להרע לעשות מעשה המילה רק לפנים, ולהיותו סבה להרויח קניניהם, כאמרם מקניהם וגו׳ ובזה מצאו בני יעקב מקום להנקם מהם.
נאות – נראה שהוא נפעל משרש אות (ראזנמילר וגעזעניוס) ולרד״ק שרשו יאת והוא קל, והוא מדמהו ללשון כי לך יאתה (ירמיהו י׳:ז׳), וקרוב יותר שיהיה יאתה משרש יאה, שענינו יפה, והוא כמו נאוה שמורה ג״כ יפה והושאל על מה שהוא ראוי, ובלשון ארמית יאות ענינו טוב הדבר ואולי מזה נבנה לשון נאות על המסכים לדברי רעהו אומר לו: יָאוּת, כלומר טוב הדבר אשר דברת לעשות. וקרוב לזה בלשון חכמים פעל קלֵס נגזר מן קָלוֹס שענינו בלשון יוני יפה.
נאות – כדרך ש״אוד״ מציין מנוף [עיין פירוש לעיל א, א ד״ה את], שעל ידו אפשר להביא דבר לתנועה; כך ״אות״ היא אמצעי שכלי להביא לידי הכרה. ומכאן ״הֵאוֹת״ בנפעל: לעשות עצמו לאמצעי, שעל ידו ישיג האחר את מבוקשו [כמו בתהלים מה, יב].
האחים ראו לפניהם שתי אפשרויות בלבד: או שהצעתם לא תתקבל, וזו האפשרות היותר מסתברת; והרי לא יכולה להיות אמתלא יותר טבעית לסרב אפילו לנשיא הארץ. או שהצעתם תתקבל, שאז יוכלו לשחרר את אחותם בשעה שאנשי שכם יהיו כואבים.
בכל זה, עדיין לא היה דבר שיש לגנותו, שהרי כל הדרכים שניתן לעשותן על פי שורת הדין, מותרות הן בכדי להציל אחות ממצב חרפה שכזה.
(טו-טז) אך בזאת – לעומת זה אמרו שאם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר, זה לבדו יספיק ולא נבקש מכם שום דבר ממשפט אזרחי הארץ, כי אך בזאת נאות לכם, אף שלא יהיה לנו הרשיון להיות כאחד מאזרחי הארץ לשבת ולהאחז בארץ, בכ״ז ונתנו את בנתנו לכם, ונהיה לעם אחר, ולא נבקש מכם רק וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, שנוכל לשבת בארץ אף שנהיה כגרים לענין יתר הפרטים שחשב בפסוק י׳, ושנהיה לעם אחד.
(15-16) {What demand did Yaqov's sons insist upon by ‘in this way only’?}
IN THIS WAY ONLY. Therefore, only if you will be like we are, having every male circumcised: This alone will suffice, and we shall demand none of that to which every citizen is entitled under the law. In this way only can we be convinced by you. Even if we are not permitted to become equal citizens, in respect of right-of-residence and ownership of land, nonetheless, we will...give you our daughters and become one people. We ask only that we live with you and become one people as far as living in this land, despite being as aliens in respect of all the other things (listed in verse 10).
אך בזאת נאות לכם: להתחתן ולישב אתכם ברצון.
בזאת – זוהי בי״ת התמורה; השווה כ״ג:ט׳, דהיינו במחיר זה, בתנאי זה.
נאות – לפי הרד״ק במכלול משורש יאת; לפי הרוו״ה משורש אות, בלשון עבר, אך מוטב — עתיד, גוף ראשון ברבים; השווה מלכים ב י״ב:ט׳.
להמול – מקור בבנין נפעל, כמו לעיל י״ז:י׳.
אך בזאת יאותו לנו האנשים כו׳ מקניהם כו׳ ויהרגו כל זכר – אפשר כי בן נח נצטווה שלא לחבול בעצמו וכתיב את כל דמכם לנפשותיכם אדרוש אך אם כוונו לש״ש הלא נתגיירו אך המה לא נתכוונו לגירות רק לקחת נשיהם ומקניהם וחבלו בעצמם שלא כדין ודו״ק.
נאות לכם – מכאן דמה ששנינו אין מברכין על הנר במוצאי שבת עד שיאותו לאורו – עד שיאותו ולא עד שיעותו הוא1 (ירושלמי ברכות פ״ח ה״ו)
1. יאותו באל״ף הוא מלשון הנאה ויעותו בעי״ן הוא מלשון עת וזמן שיכירו ע״י הבדלת לילה מיום, ומלשון לעות את יעף דבר (ישעיהו נ״א), ומביא מכאן סימן לדבר דצ״ל באל״ף דכאן אמרו דאך בזאת יניחו להם ליהנות מהם ואמרו נאות לכם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת⁠־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת⁠־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח⁠־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃
Then we will give our daughters to you and your daughters we will takes for ourselves, and we will dwell among you and become one people.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םעודהכל
משא ומתן בין חמור ושכם ובני יעקב (קישור לעיון)בראשית ל״ד:ט׳-י׳, בראשית ל״ד:כ״א-כ״ג
[לו] 1ונתנו את בנתינו לכם, כשם שאמר להם בנותינו תתנו לנו, כך ענו בני יעקב ונתנו את בנותינו לכם. (לקח טוב)
1. ראה ברש״י כאן, ורש״י איכה ה, ו. ורש״י עזרא ט, ח.
וְנִתֵּין יָת בְּנָתַנָא לְכוֹן וְיָת בְּנָתְכוֹן נִסַּב לַנָא וְנִתֵּיב עִמְּכוֹן וּנְהֵי לְעַמָּא חַד.
Then we will give our daughters to you, and we will take your daughters for ourselves. We will live together with you, and we will become one people.
ונתן ית בנתן לכון וית בנתכון נסב לון ונשרי עמכון וניהווי (כולה) כולן לאומה חדה.
וניתן ית בנתנא לכון וית בנתיכון ניסב לנא וניתב עמכון ונהי לעמא חד.
And we will give our daughters to you, and will take your daughters to us, and dwell with you, and be one people.
אעטינאכם בנאתנא ותזוג֗נא בנאתכם פאן פעלתם ואקמנא ענדכם וצרנא אמה ואחדה.
ניתן לכם את בנותינו ובנותיכם תהיינה לנו לנשים, ואם תעשו כך נשב עמכם ונהיה לעם אחד.
ונתנּו – נו״ן שנייה מדגשת, לפי שהיא משמשתא שני נו״נין: ונתננו.
(שלימים – לשלום ובלב שלם.)⁠ב
ואת בנותי⁠(ה)[כ]⁠םג נקח לנו – אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב, ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב ליקח בנות שכם את שיבחרו להם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם: ונתנו בנותנו – לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח – ככל אשר נחפץ. וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם הפכו הדברים: את בנותם נקח, ואת בנותינו נתן (בראשית ל״ד:כ״א), כדי לרצותם שיאותו להמול.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף: ״במקום״.
ב. הפירוש על ״שלמים״ מופיע פעמיים בכ״י לייפציג 1, כאן עם סימני מחיקה לפני הפירוש על ״ואת בנותי⁠(ה)[כ]⁠ם נקח לנו״ ושוב לאחר ד״ה זה, ומיקומו הנכון תלוי באם גורסים ״בנותיהם״ או ״בנותיכם״. בשלב א׳ כתב הסופר ״בנותיהם״ שהוא פרפרזה של הפסוק בפסוק כ״א (בו כתוב ״את בנתם נקח לנו״), ולכן ד״ה ״שלמים״ קדם לפירוש זה. אולם, בעת כתיבת הפירוש על ״ואת בנותיהם נקח לנו״ (ולפני שהמשיך הלאה), נוכח הסופר שאין פסוק שבו כתוב ״בנותיהם״. מסיבה זו, החליף הסופר (בגיליון) את ה״ה״ ב״כ״, שינוי שהפך את הד״ה לפירוש על ״ואת בנותיכם נקח לנו״ בפסוק ט״ז שהוא לשון דברי בני יעקב. לאחר שינוי זה, ״שלמים״ היה צריך לבוא אחריו, ולכן סימן הסופר למחוק את ד״ה ״שלמים״ המקורי ואז כתב אותו שוב לאחר ד״ה ״ואת בנותי⁠[כ]⁠ם נקח לנו״. בכ״י משתקפים שלבים שונים:
1. כ״י פרמא 3204, פריס 159 מייצגים את השלב הקדום (לפני המחיקות והתיקונים של כ״י לייפציג 1) בו מופיע ד״ה ״שלמים״ ואז ד״ה ״ואת בנותיהם נקח לנו״.
2. כ״י ליידן 1, ברלין 1221 מייצגים את השלב המאוחר (לאחר המחיקות והתיקונים של כ״י לייפציג 1) ובהם מופיע ד״ה ״ואת בנותיכם נקח לנו״ ולאחריו ד״ה ״שלמים״.
3. כ״י פריס 155, פריס 157, וינה 24, פריס 158 מייצגים את השלב הקדום עם תיקון הפוך מהתיקון של סופר כ״י לייפציג 1. בכ״י אלו תוקן ״בנותיהם״ ל״בנתם״ כדי להתאימו ללשון הפסוק המופיע בפסוק כ״א והד״ה הפך להיות ״ואת בנותם נקח לנו״. תיקון זה (בניגוד לתיקון של סופר כ״י לייפציג 1) לא חייב החלפת הסדר. [בכ״י פריס 155 גם מופיעות המלים בפסוק כ״א ״והארץ הנה רחבת ידים״ לפני ״ואת בנותם נקח לנו״, אלא שמלים אלה נמחקו בגלל שהן נתפרשו רק לאחר הפירוש ל״ואת בנותם״. והשוו כ״י מינכן 5 שבו מופיע: ״והארץ הנה רחבת ידים לפניכם ואת בנותי⁠(כ)[ה]⁠ם נקח לנו״, אלא ששם נמחק חלק מהאות כ׳ כדי להופכה לאות ה׳.]
4. אפשר שהשלב הקדום ביותר משתקף בכ״י ויימר 651, וינה 23. בכ״י וינה 23, מופיע כל הפירוש המשווה בין דברי שכם וחמור השונים רק לאחר פסוק כ״ג, ובנוסח שונה ממה שמופיע בכ״י האחרים (בד״ה ״ואת בנותיה/כם נקח לנו״). הנוסח הוא: בני שכם אמרו תחלה בנותיכם תתנו לנו לרצונכם ולדעתכם, ואת בנותינו תקחו לכם בכח יד אפי׳ {צ״ל: שלא} מדעתנו, וכמו כן קבלו התנאי בני יעקב, בהמול לכם כל זכר ונתנו את בנותינו וגו׳, וכשבאו בני שכם לדבר את זה התנאי לבני עירם חלפו ושינו התנאי בני יעקב ואמרו בנותם נקח על פניה {אולי צ״ל: כרחם} ובנותינו ניתן להם לרצונינו וכדי להפי {אולי צ״ל: להפיס} דעת אנשי עירם מיעטו את התנאי והותירו להנאתם״. בכ״י ויימר 651, מאידך, לפני ד״ה ״ונתנו את בנותינו״ מופיע: ״תוס׳: לפני ״בני שכם אמרו תחילה בנותיכ׳ תתנו לנו לרצונכם, לדעתכם, ואת בנותינו תקחו לכם, אפי׳ שלא מדעתנו, וכמו כן קבלו התנאי׳ בני יעקב, בהמול לכם כל זכר ע״כ״, ולאחר ד״ה ״ונתנו״ מופיע: ״ואת בנותיכ׳ נקח לכם – אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעק׳ ובתשובות בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב ליקח בנות שכם את שיבחרו להם ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, ונתננו בנתינו לפי דעתנו, ואת בנותיכ׳ נקח ככל אשר נחפץ, וכשדיברנו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם הפכו הדברים את בנותם נקח ואת בנותינו נתן, וכדי לרצותם אנשי עירם שיאותו להמול. תוס׳: מעטו התנאי והותירו להנאתם ע״כ.⁠״, ואז מופיע ד״ה ״שלימים״. ייתכן על פי זה, שכל הפירוש הוא תוספת לפירוש רש״י (אולי על פי רשב״ם; השוו פירוש רשב״ם בראשית ל״ד:ט׳) ולכן מופיע בנוסחאות שונים ובמקומות שונים במגוון כתבי היד.
ג. עיין בהערה הקודמת להשתלשלות הנוסח בדברי רש״י.
וְנָתַנּוּ THEN WILL WE GIVE – The second נ has a Dagesh because it serves the purpose of two nuns – וְנָתַנְנוּ (cf. Rashi on Bereshit חנני 33:11).
{See Hebrew text.}
ואת בנותיכם נקח לנו AND WE WILL TAKE YOUR DAUGHTERS TO US – You will find that in the proposition which Hamor made to Yaakov (Bereshit 34:9) and in the reply of Yaakov's sons to Hamor (in this verse) they (both parties to the proposition) regarded the sons of Yaakov as being the more important – that they should take of the daughters of Shechem whomever they would select for themselves and that they should give their daughters to them (the men of Shechem) as they (Yaakov's sons) would think fit, as it is written, "and we will give our daughters" – as we think fit – "and we will take your daughters unto us" – whomever we please. When, however, Hamor and his son spoke to the inhabitants of their city (v. 21) they reversed the matter, saying, "their daughters we will take to us for wives, and our daughters we will give unto them", instead of saying "they will give their daughters to us, and they will take our daughters to themselves", in order to induce them to consent to be circumcised.
ונתנו את בנותינו לכם – כשם שאמר להם בנותיכם תתנו לנו. כך ענו בני יעקב ונתנו את בנותינו לכם.
ונתנו – היה לו לומר ונתננו, אלא הדגש שבנו״ן פוטר התיבה מנו״ן השנייה וכיוצא בו, ולנו בגבעה (שופטים יט יג), הלמ״ד פתוחה לבד והנו״ן דגושה, כיוצא בו, נתנו יד (איכה ה ו), התי״ו פתוחה והנו״ן דגושה, והרבה כמותם במקרא, שהתיבה צריכה ב׳ אותיות בתווך, כגון אלו, והדגש אשר באחת מהן פוטרת את האות האחרת חברתה, בין בלשון יחיד, בין בלשון רבים:
ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו – כדרך ששאלו תחלה, כך השיבו להם:
וישבנו אתכם – שאמרו ואתנו תשבו (פסוק י):
והיינו לעם אחד – כלומר אם באמת ובתמים אתם נמולים תכשרו להיות עמנו עם אחד. זה שפסקו רבותינו גוי שקידש את בת ישראל וכן עבד הוולד כשר, שכל מי שהקדושין תופסין בהן הוולד כמוהו, וכן נאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב), וכל מי שאין קדושין תופסין בה הוולד כמוה, כגון בר ישראל הבא על הגויה ועל השפחה, וגוי ועבד הבא על בת ישראל, שאין קידושין תופסין בהן, ולפיכך הוולד כאמו:
ונתנו – דגש, כמו: ונתננו, פירוש ניתן. וכן: מצרים נתנו יד (איכה ה׳:ו׳) כמו: נתננו.
Venatannu: has a dagesh [in the second nun], as if it were written with two nuns after the tav, meaning "we will give.⁠" Similarly (Lam. 5:6), "We will hold out (natannu) a hand to Egypt,⁠" as if two nuns were written after the tav.⁠1
1. So also Rashi and G.-K. 440.
והיינו לעם אחד – יכולים אתם להיות כמונו, שאתם יכולים להמול, אבל אנו אין אנו יכולין להיות ככם. הערל יכול להיות נימול, אבל הנימול אינו יכול להיות ערל בשר. ואם תירצו שנהיה עם אחד, הימולו אתם.
והיינו לעם אחד – AND BECOME ONE PEOPLE – You can be like us, for you can be circumcised, but we cannot be like you. The uncircumcised can become circumcised, but the circumcised cannot become uncircumcised of flesh. And if you want us to be one people, you circumcise.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וגם טפש כחלב לבם מהבין אמרם ונתנו את בנותינו וכו׳ – [ז] כי הם בחכמתם פירשו עצמם מדבר בייחוד בענין דינה ודברו בעניינים כלליים. לומר שאם יהיו כמותם ממש להמול כבר יותר להם להתחתן מצד הדת כמו שאמר להם חמור. ולא הוציאו דבר בלשונם שיורה על הודאתם לתת לו את דינה אפילו ע״י שום תנאי.
ומלבד התועלת שימשך אליכם מפאת הדבר בעצמו הנה עוד ימשך אליכם מזה תועלת שני שאת בנותינו נתן לכם ואת בנותיכם נקח לנו. ועוד ימשך מזה תועלת שלישי והוא שנשב אתכם והיינו לעם אחד. הרי שנחנו להם עצה שימולו ויהיו שלמים בעצמם ויעשו חתונים ביניהם וישבו בארצם שהם תועליות כוללים אבל זה לא אמרו שיתנו לשכם בפרט את דינה אחותם לאשה אבל בהפך שאמרו בתחלת דבריהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותינו וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אתה מוצא בתנאי וכו׳. וקשיא דודאי היה צריך לומר כך, דכיון דבני יעקב היו אומרים להם ׳ימולו אז יתחתנו עמהם׳, בהכרח יאמרו ׳אם ימולו אז יתנו להם בתם, ואם לאו לא יתנו להם׳, וכן ׳בנותיכם נקח לנו, ואם לאו לא נקח בנותיכם׳, ובודאי אי אפשר לומר ׳בנותיכם תתנו לנו׳ דהא אמרו עכשיו לא ניתן בנותינו לכם ולא נקח בנותיכם אחר שאינכם נימולים. ולא שיהיה פירושו כי נקח איזה שנרצה אנחנו, דלא דברו בזה. ובבני חמור אשר דברו לבני עירם קודם שהזכירו את המילה, אמרו להם (פסוק כא) ״האנשים האלה שלימים הם אתנו וישבו בארץ״ ויהיו צריכים לנו, כי ניקח בנותם לנו כשאנו צריכים, ואת בנותנו ניתן להם כשאנו רוצים להשיאם, היו מדברים מה שהיה מועיל ישיבתם, ואם כן הכל כסדר, ואין צריך לפירוש רש״י:
ונתנו את וגו׳ – כאן נתחכמו חכמה גדולה והוא כי מדרך הרמאי שלא לדקדק בפרטי התנאים ואדרבא יבקש להקל הדבר על שכנגדו כדי שיתרצה לעשות הדבר שבזה יעשה את אשר זמם לעשות, ובני יעקב הפכו הדבר לעקור מלב שכנגדם ספק ערמה ואמרו תנאי הוא הדבר ונתנו את בנותינו וגו׳ ואת בנותיכם נקח וגו׳ פי׳ שהרשות בידינו לתת ולקחת, ודבר זה יגיד סימן מובהק כי מדברים ביושר לבב לא לצד ערמה בעולם.
ונתנו את בנותינו לכם, "and then we will give our daughters to you, etc.⁠" Here the brothers displayed great astuteness. As a rule, swindlers prefer to be very vague when describing the conditions under which they enter into commitments; not only that, but they usually leave the other party many loopholes in order to lure that party into entering into the desired contract. The sons of Jacob reversed this procedure in order to remove any doubt from the people of Shechem that they were being tricked. They offered their daughters in marriage without reservations and explained that as a result they themselves would marry the local girls. All of this was designed to convince Chamor and his people that their intentions were honourable.
וישבנו אתכם – כמו שאמרתם ״ואתנו תשבו״. אבל לא כדבריכם שיהיה לנו משפט אנשי הארץ בתורת חסד אף כי אנחנו זרים להם, אלא ״והיינו לעם אחד״, שבהיותנו נמולים כלנו נהיה לעם אחד בעלי דת אחת. וכל זה מרמה להטעותם, כי חלילה להם להיות עם אחד עם האומות, אנשי התועבות ועובדי אל נכר. ואילו היה לבבם שלם עמם על כל פנים היה להם להתנות שיעבדו את י״י כמוהם.
ונתנו את בנתינו לכם – בזה גלו כוונתם שמעשה המילה לא יועיל אלא לעתיד להתחתן זה עם זה, אך לא לתקן מה שעבר:
ואת בנתיכם נקח לנו – תפשו הלשון שאמר חמור להם בנתינה ולקיחה, אבל להלן חמור הפך הדברים לאנשי עירו:
והיינו לעם אחד – בעלי הברית שכרת ה׳ עם אבותינו ומוכנים לקבל תורתו. והנה בני יעקב כוונו בזה לטובת אנשי שכם כדי לגיירם אם היה אפשר, אבל כשבא חמור לדבר אל אנשי עירו ואמר אך בזאת יאותו וכו׳ להיות לעם אחד, לא היתה כוונתו להמיר דתו ולהשליך גילוליו מפניו, אלא כיון לרמות את בני יעקב ולשלול אח״כ את כל אשר להם כמו שנפרש בסמוך:
ונתנו – עיין דקדוקי 465, 464 §§.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םר״י בכור שוררלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םהכל
 
(יז) וְאִם⁠־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת⁠־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃
But if you do not listen to us to be circumcised, we will take our daughter and go.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לז] 1ואם לא תשמעו אלינו להמול, עשו עצמם כמתנכרים על אודות דבר הנבלה. ולקחנו את בתנו והלכנו, חסר יו״ד כלומר אף על פי שנבעלה וחסרה כתובתה, אין אנחנו חוששין. (לקח טוב)
1. חסר יו״ד בבאור מהרש״ב כ׳ דבר פלא כי אין כאן חסרון יו״ד ומבאר דהלק״ט מפרש את בתנו כמו ביתנו א״כ חסר יו״ד אחר הבי״ת כי שכם רצה להתחתן בבית יעקב וע״ז אמר ולקחנו את ביתנו והלכנו שלא יתחשב לאחד מבני משפחתנו ומפרש כן מפני שהכתוב מוקשה מאוד בטח שאמרו ולקחנו את בתנו ולא אמרו אחותנו א״ד. ואין זה נכון גם הדרש לא מתאים לזה ואולי י״ל דכונתו דחסר יו״ד אחר התי״ו וצ״ל בתינו, וכמו דכתיב בתורה בכל מקום בנותינו מלא יו״ד אחר התי״ו ס״ל דכצ״ל בתינו אבל ג״ז תימה דלפי חוקי הלשון באמת לא חסר יו״ד כאן. ועל הקושיא למה לא כתיב אחותנו כ׳ ברב״ח וש״ר משום דדברו במקום יעקב אמרו בתנו. ומובא דרש הנ״ל בכת״י חמאת החמדה ולקחנו את בתנו והלכנו חסרה יו״ד כלומר ואפילו בעלה ונפחתה.
וְאִם לָא תְּקַבְּלוּן מִנַּנָא לְמִגְזַר וְנִדְבַּר יָת בְּרַתַּנָא וְנֵיזֵיל.
But if you do not accept from us us to circumcise [yourselves], we will take our daughter and go.”

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ
וְאִם לָא תְקַבְּלוּן מִנָּנָא לְמִגְזָר וְנִדְבַּר יַת בְּרַתָּנָא וְנֵיזִיל
בתרגום ״וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ״ – ״וְאִם לָא תְקַבְּלוּן מִנָּנָא״ [ולא: לְמֵימְרַנָא], אונקלוס רומז לסמכותיות שבה נקטו בני יעקב בתשובתם לחמור ולשכם, כמבואר לעיל ״ועתה בני שְׁמַע בְּקֹלִי״ (בראשית כז ח) וּכְעַן בְּרִי קַבֵּיל מִנִּי״.
ואן לא תשמעון לן למגזר ונסב ית ברתן וניזל.
ואין לא תקבלון מיננא למיגזור וניסב בתוקפא ית ברתנא וניזיל.
But if you will not hearken to us to be circumcised, we will take our daughter by force and will go.
ואן לם תקבלו מנא פתכ֗תתנו אכ֗ד֗נא אבנתנא ומצ֗ינא.
ואם לא תשמעו אלינו להימול, ניקח את בתנו ונלך.
ולקחנו את בתנו והלכנו – רוצה לומר: ׳אחותנו׳,⁠1 וכמוהו: ׳כי בת אחאב היתה לו לאשה׳ (מלכים ב ח׳:י״ח), והיא אחותו על פי האמת, כי היא ׳בת עמרי׳ (מלכים ב ח׳:כ״ו).
1. כך תרגם רס״ג על אתר את ׳בתנו׳. וכך אומר אבן בלעם בפירושו שבכ״י למל״ב על הפסוק המצוטט בהמשך, ושם הוא מכניס את המקרה דידן במסגרת של חילוף מלה בזולתה (על הנושא הזה, ראה מאמרי בעיוני מקרא ופרשנות ב׳, רמת⁠־גן תשמ״ו, עמ׳ 228-207). תרגום אונקלוס, רשב״ח וראב״ע על אתר רואים את מלתנו ככתבה, ללא חילוף, ורשב״ח מסביר את השימוש בה בפי האחים בנימוק שהם מדברים בשם ההורים, יעקב ולאה, וראב״ע מוסיף גם את הנימוק: ״בעבור היותה קטנה״.
ואם לא תשמעו אלינו להמול – עשו עצמם כמתנכרים על אודות דבר הנבלה.
ולקחנו את בתנו והלכנו1חסר יו״ד. כלומר אע״פ שנבעלה וחסרה כתובתה. אין אנחנו חוששין.
1. חסר יו״ד. דבר פלא כי אין כאן חסרון יו״ד. ולחומר הקושיא נ״ל משום דהכתוב הזה מוקשה מאד במה שאמרו ולקחנו את בתנו ולא אמרו אחותנו. וכמו בכתובים (י״ג. י״ד. כ״ז. ל״א). ודברי הראב״ע דחוקים בזה. וגם קשה הלא המה לא יכלו לקחת את דינה רק בהרגם כל זכר וכמו בסוף המעשה. ואיך אמרו ולקחנו את בתנו והלכנו דמשמע בחזקה. הלא בזה כבר גלו את אזנם כי נכונים הם גם לרצח. ופן יזהרו מהם. לכן מפרש ר״ט ולקחנו את *בתנו* כמו *בתנו* (ובא בדגש תמורת הנח. ועי׳ במגילה י״ג לקחה מרדכי לו לבת. לבית) כי עיקר חשקת שכם בדינה היתה בשביל שחפץ להתחתן בבית יעקב וכמו״ש הספורנו בכתוב ג׳ וכן מורים הכתובים ע״ש. וע״ז אמרו לו ולקחנו את ביתנו והלכנו. והוא לא יתחשב לאחד מבני משפחתנו. וז״ש כי בא חסר יו״ד אחר הבי״ת ורק בתשלום דגש משום שביתם היה חסר במה שטמא את דינה. ויש להאריך עוד בזה.
ואם לא תשמעו אלינו להמול – עשו עצמן כמתנכרין על אודות הנבלה:
ולקחנו את בתנו והלכנו – בחזקה מכאן לארצנו. בתנו חסר יו״ד, כלומר אע״פ שנפגמה וחסרה מכתובתה, אין אנו חוששין:
את בתנו – בעבור היותה קטנה. והם המדברים בעבור אביהם.
OUR DAUGHTER. They spoke thus because she was a minor.⁠1 They referred to Dinah as our daughter because they spoke on behalf of Jacob.
1. Since Dinah was a minor they could threaten, then we will take our daughter, and we will be gone.
ונתנו. ואם לאבתנו – כמו שפרשנו.
ואם לא...בתנו, as we explained on 34,9
ולקחנו את בתינו – ולא אמרו אחותינו כי במקום אביהם היו מדברים:
ולקחנו את בתינו, "we will take our houses, etc.⁠" They did not threaten to liberate their sister by force. The reason they did not was because they were speaking on behalf of their father.
ולקחנו את בתנו והלכנו – תימה ולקחנו את אחותינו הוה להם למימר. וי״ל כי מצינו לו חבר במקרא על יהורם בן יהושפט כי בת אחאב היה לו לאשה (מלכים ב ח׳ י״ח) וכי בת אחאב היתה, והלא בת עמרי היתה, וכיון שמעיד הכתוב כן אלמא מצינו אחות קרויה בת.
אמנם אמרו בבירור ואם לא תשמעו אלינו ולקחנו את בתנו והלכנו.
הן אמת שבשלילה אמרו ואם לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו כי לא נשב פה פן יאמרו עליה כל הרואה אותה נבעלה לשכם. הנה אם כן בשלילת הנשואין דברו בה בפרט אבל לא בעשייתן כי היה דעתם בזה שאם ימולו יהרגו אותם כמו שעשו ואם לא ימולו יהיה התנצלות להם מחמור ומשכם בשלא יתנו לו את דינה להיותו ערל כי חרפה היא להם יען היה חמור נשיא הארץ וראוי להתנצל ממנו בטענה אמנם חמור ושכם טפש כחלב לבם לא ידעו ולא הבינו דבריהם ודרכיהם וחשבו שעם המילה לא ישאר עוד ספק בדבר דינה ולכן הסכימו להמול ובהשתדלות גדול לא אחר הנער לעשות הדבר ר״ל להסכים הענין עם אנשי העיר כי חפץ בבת יעקב ר״ל מפני שלמותו וזה לא היה להיות שכם פחות בעיניו נמאס כי הוא הנכבד מכל בית אביו שהיה נשיא הארץ אלא שהיה יעקב כל כך חשוב בעיניו שלא נמנע מעשות בעבורו כל דבר. ואפשר לפרש ולא אחר הנער לעשות הדבר על המילה שהוא במהירות מל ראשונה את עצמו בחשבו שבזה יותן לו את דינה לאשה לפי שחפץ בבת יעקב ושעשה זה ראשונה עם היותו נכבד מכל בית אביו. והיא היותר נכון והותרה השאלה הו׳.
ואחר שמל את עצמו בא לדבר עם אביו אל שער עירם ואמרו להם האנשים האלו שלמים הם אתנו. והתבונן בערמת דבריהם עם אנשי עירם כי לא הגידו להם שהיו עושים זה כדי שתנתן את דינה לשכם לאשה וגם לא הודיעו אותם המחלוקת שהיה מעותד מפני ששכב שכם עם דינה אבל בהפך שמפני שלא יאמרו אנשי העיר שאיש אחד יחטא שכם במה שעשה ועל כל העדה יהיה קצף להכריחם להכנס בברית מילה אשר לא ידעו.
ולקחנו את בתנו – אף על פי שהיא עתה בבתיכם נקח אותה מעמכם.
והלכנו – עם כל עשרנו שלא תהנו בו.
ולקחנו את בתנו, even though she is at this point in time locked up in your house we will liberate her from you.
והלכנו, with all our wealth which you would otherwise benefit from.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ואם לא תשמעו וגו׳ – נתחכמו גם בזה שלא יאמרו שאם לא יעשו כן הנה הם עורכים אתם מלחמה ולנוקמי נקם יהיו להם, לזה אמרו כי אם לא ישמעו וגו׳ יקחו בתם וילכו להם ואין כאן נוקמי נקם. גם נתחכמו בזה להראות קצת הקפדה בדבר שלא ישבו שם עמהם, וזולת זה אם לא יזכירו שום הרגש בדבר יחשוב החושב כי ערמה בדבר כי הענין היה מגונה כפי האמת כאומרו וכן לא יעשה אפילו בין האומות, לזה גילו קצת הקפדה ומובנים להם הדברים בענין נכון כי אחר שימולו פשיטא שיהיה קשר אמיץ ביניהם שלום וריעות, ולזה תמצא שאמר שכם וחמור לבני עירו האנשים האלה שלמים הם וגו׳ פירוש שהרגיש מהם שאין ערמה בדבר.
עוד ירצה באומרו ולקחנו את בתנו נתכוונו להחם לבבו של חמור ושכם למהר לעשות דבר כשיראו שהם מוליכין הבת ממנו ימהר לעשות דבר וינקמו נקמת הצדקת מזרע מריעים.
ואם לא תשמעו, "If you are not agreeable, etc.⁠" This was also a clever move. They did not threaten retaliatory action for the rape of their sister but only told Chamor that in that case they would take their sister and leave the region. They made it clear that they did feel insulted and that therefore they could not consider remaining in a region where rape went unopposed. On the other hand, if the people were to circumcise themselves en masse this would show a change of heart on their part towards the laws of sexual purity. It was the brothers' astuteness that caused Chamor to tell his people that the family of Jacob were sincere (verse 21).
The brothers also intended to speed up a decision by Chamor and Shechem personally when they held out the prospect of "we will take our daughter and leave.⁠" Perhaps Chamor thought that as soon as Dinah would be removed from the region the brothers would prepare to take their revenge.
ואם לא תשמעו אלינו להמול – אעפ״י שתשמעו לשאר התנאים ותתנו לנו אחוזה להחשב כעם אחד, אין אנו חפצים בכל מה שתאמרו.
ולקחנו את בתנו והלכנו – רמזו לו שאל יתהלל בשקר שיאחז בה בחזקה כי היא בביתו ותחת ידו, אלא אם לא ימול ולא יאבה להשיבה ברצון, יקחוה מביתו בעל כרחו.
והלכנו – אם על ידי כן תשנאונו, אין אנו חוששין לזה; שאם לא תחפצו להניח אותנו עוד בארצכם נלך מכאן אל ארץ אחרת.
ולקחנו את בתנו והלכנו – אין פירושו שאם ימולו תשאר דינה בבית שכם, אלא שאם ימולו, יתיישב יעקב עם משפחתו ביניהם והיו לעם אחד ויתנו אח״כ את בתם לאחד מהם לאשה, ואם לאו ילכו משם מיד עם בתם:
את בתנו – ולא אמרו את אחותנו כי היו מדברים בשם אביהם:
את בתנו – כמו אחותינו, ומצינו כי האחות נקרא בת ביורם בן יהושפט, כי בת אחאב היתה לו לאשה (מלכים ב ח׳), ולאחאב לא היה בת, וכתיב״ע שהיתה אחות אחאב (רוו״ה), ויתכן שבשלילת הנתינה גדרו אותה בשם אחות ״לתת את אחותינו״ להורות כי גם מצד האחוה שביניהם לא יתרצו לתת אותה אליו. אמנם פה בהוצאתה מתחת ידו גדרו אותה בשם בת, להורות על התאמצותם כאב על בתו להצילה מידם כשימאנו להשיבה מרצון נפשם.
ואם לא תשמעו אלינו להמול – בל תחשבו כי אז ננקום על העבר, לא כן כי זה היה בשגגה שלא ידע נמוס שלנו, שהערלה חרפה לנו והוא שוגג בזה, רק ולקחנו את בתנו והלכנו מפה, ובזה עורו עיניו בערמה גדולה. א] שלא הבין כלל שיש בלבם משטמה על המעשה שעשה, וששואפים לנקום ממנו, ולכן לא נשמר מהם. ב] שראה שכל הון לא יועיל בלעדי המילה, אחר שבהפך אין רוצים מוהר ומתן וכל חרות, ג] שראה שאם ימולו א״ע לא יצאו בני יעקב מארצם לעולם, כי אז עוד הם יבקשו שיתחתנו בם, ועוד יתנו הם מס הרבה כדי שיתנו להם רשיון לסחור ולהאחז בארץ, ובזה נפתה לב אנשי העיר, כמ״ש מקניהם וקנינם הלא לנו הם כמו שנבאר.
IF, HOWEVER, YOU DO NOT LISTEN TO US TO BECOME CIRCUMCISED. Do not imagine that we would then avenge ourselves for what has already occurred. No! — for that was not committed willfully, but in ignorance of our conviction that the orlah is shameful, and Shekhem is therefore blameless. Instead, we will merely take our daughter and depart this place. In this manner did their great cunning totally blind them. Shekhem completely failed to discern the animosity in their hearts for what he had done, nor that they plotted vengeance. As a result, he was not on guard against them. By insisting that they desired neither dowry nor presents nor equal rights with all citizens, he became convinced that no amount of proffered treasure would avail here, but only his circumcision. Moreover, he was persuaded that if they all be circumcised, then the sons of Yaqov would never depart this land of theirs. They would then desire to intermarry with them, and would also pay heavy taxes for the right to do business and to hold land. All this would sway the populace; it is stated below: their cattle and their possessions will be ours.
ולקחנו את בתנו1: היא דינה ביחוד. ורמזו2 שהיא כבת לכולם למסור נפשם עליה, כדרך האב שמוסר נפשו על הבת, כדאיתא במדרש (תנחומא וירא י״ב) והביאו הרמב״ן פרשת וירא (לעיל יט,ח) ׳בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו, יהרג או נהרג׳.
והחכימו לאמר (פסוק י״ד) ״לאיש אשר לו ערלה״ ולא אמרו ׳לעם ערל׳3, משום שאולי לא יתרצו כל העיר להמול, וא״כ יהיו נלחמים עמהם4, ורצו שיהא שכם על כל פנים מל עצמו, ולא יהיה למשא עליהם ליקח את דינה בחזקה, שהרי כל העיר לא ימסרו נפשם בדבר כמו שכם עצמו. וכן היה, ששכם מל עצמו תחילה, כמו שיבא.
1. ולעיל פסוק י״ד – ״אחותנו״, כשהכוונה שם היתה על כל מי שבא לחסות תחת כנפי ישראל, כפי שביאר רבינו שם.
2. מדוע קראו לה ״בתנו״ הרי היא אחותם.
3. שהרי בסופו של דבר תלו את הכל במילת כל אנשי העיר (פסוקים ט״ז,י״ז).
4. מלחמה ממש, כי אותם אנשים לא יהיו חלושים.
בתנו – כמו בפסוק ח. והכוונה לומר — נקח את דינה מבית שכם.⁠1
1. ר׳ הערה 18 בפרק הקודם (המ׳).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קטור הפירוש הארוךמושב זקניםעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יח) וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן⁠־חֲמֽוֹר׃
Their words seemed good in the eyes of Chamor and in the eyes of Shekhem, the son of Chamor.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[לח] 1וייטבו, ט׳ ס״ז באורייתא דארבעה זיוני, וייטבו דבריהם. (ספר התגין)
[לט] 2וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור, כשם שלא היה דעת בבן, כך לא היה דעת באב. (לקח טוב)
1. בכת״י רמזי ר״י וייטבו דבריהם, מי מצויצת כלומר טובה גדולת נראית להם ורצו להתגייר ליכנס לחיי העולם הבא.
2. וכ״ה בשכ״ט.
וּשְׁפַרוּ פִּתְגָמֵיהוֹן בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר.
Their words were agreeable in the eyes of Chamor, and in the eyes of Shechem, the son of Chamor.
ושפרוא מיליהון באפוי דחמור ובאפוי דשכם בר חמור.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושפרו״) גם נוסח חילופי: ״וייטבו״.
ושפרו פיתגמהון בעיני חמור ובעיני שכם בר חמור.
And their words were pleasing in the eyes of Hamor, and in the eyes of Shekem the son of Hamor.
וחסן כלאמהם ענד חמור ושכם אבנה.
והוטב דברם בעיני חמור ושכם בנו.
וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור – כשם שלא היה דעת בבן. כך לא היה דעת באב.
וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור – כשם שלא היה דעת באב להכיר מרמתם שהוא קל דעת, כך לא היה דעת בשכם בנו להכיר:
(יח-כג) וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור, והשתדלו עם אנשי עירם שימולו כל זכר.
והם בפתיותם הבינו דבורם הכולל עם תנאי מיוחד לדבור חלקי בתנאי אחר. ולזה הטיב אשר דבר וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור שהרי האב והבן נתפסו בדבריהם כחמורים. שהיה להם לברר וללבן הדברים ולהתנות עליהם בתנאי בני גד ובני ראובן (במדבר ל״ב:כ״ה) ומתוך כך ירדו לסוף דעתם [ז] אמנם השלמים דברו בחכמה כי ידעו שלא יעשו מה שמכוונים אותו. ואם אולי ישכילו ויעשו כבר תהיה זכות גדולה להם ולאחותם להכניס עם אחד תחת כנפי השכינה ולא ימנעוה ממנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וַיִֽיטְבוּ דִֿבְרֵיהֶם: הטי״ת בשוא לבד.⁠א וכתו׳ במכלול1 (דף קכ״ד) העמדת היו״ד הנוספת בגעיא להורו׳ על יו״ד פ״א הפעל הנחה. [וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם].
1. במכלול: צב ע״ב.
א. נורצי העתיק הערה זו מא״ת, [והיא באה להוציא מדפוס ונציה ש״ז, שנראה בו באות ט כעין חטף פתח (או פתח ומימינו חיריק)].
וייטבו דבריהם בעיני חמור – כששמע שאינן מואסים להתחבר עמהם אבל רוצים להיות עמהם לעם אחד, ואין דבר מעכב רק המילה שהיא מצוה קדושה שבהם, והערלה חרפה להם, הטיבו דבריהם בעיני חמור. כי היו יעקב ובניו אנשי שם בארץ, ועתה יתחתנו עמהם ויהיו גם המה ממשפחתם. וכל שכן והטיבו בעיני שכם בן חמור שהיה אוהב את דינה.
ובעיני שכם: אם הוטב הדברים בעיני חמור מכל שכן בעיני שכם1. אלא כמו שכתבתי שהבין שאם ימול עצמו שוב אין הדבר רחוק כל כך2, אע״ג שדיברו עמו רתת3, מ״מ בטח שיפייס אותם4 במה שמל עצמו ועושה דבר גדול כזה בשביל שחפץ בבת יעקב, והיא כפרה על העדר כבודם5.
1. שהרי הוא הנהנה העיקרי מן ההסדר (הערת אאמו״ר).
2. גם אם אנשי העיר לא יסכימו להמול.
3. בלשון עז (לעיל פסוק י״ג ד״ה וידברו).
4. את בני יעקב.
5. כפי שהובא ברבינו לעיל פסוק ז׳ ד״ה כי נבלה עשה בישראל.
וייטבו וגו׳ – הם לא ראו את התנאי כחמור יתר על המידה.
חמור... שכם – כאן מוזכר חמור בתור ראשון ושכם בתור שני, כדי לחבר אל הפסוק הבא, שבו מסופר, ששכם החל מיד לבצע מה שהותנה.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יט) וְלֹֽא⁠־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת⁠־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃
The young man did not delay to do this thing, because he desired Yaakov's daughter; and he was the most honored1 of his father's household.
1. and he was the most honored | וְהוּא נִכְבָּד – The verse might be explaining that Shekhem did not hesitate to circumcise himself because, due to his stature, he knew that his city was to follow suit (Rashbam). Alternatively, the verse is sharing that "even though he was the most honored" he still did not tarry (Sforno).
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[מ] 1ולא אחר הנער, (הנעירו) הבעירו יצרו ותקפו, כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד, להודיע מה גרם לו לאביו לעשות כזה. (לקח טוב)
1. בשכ״ט הבעירו יצרו ותוקפו כדי לעשות הדבר מהר שאמרו לו לימול, ולמה כי חפץ בבת יעקב להזדווג לו ולא לשם שמים. (ועפ״ז תקנתי בפנים הבעירו).
וְלָא אוֹחַר עוּלֵימָא לְמֶעֱבַד פִּתְגָמָא אֲרֵי אִתְרְעִי בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא יַקִּיר מִכֹּל בֵּית אֲבוּהִי.
The young man did not delay doing the thing, because he desired the daughter of Yaakov. He was the most honored in his father’s house.
ולא אשתהי רביאא למעבד פתגמא ארום אתרעייתב נפשיה בברתיה דיעקב והוא הוה יקרג מן כל אנשי ביתיה דאבוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רביא״) גם נוסח חילופי: ״טליא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתרעיית״) גם נוסח חילופי: ״רעה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יקר״) גם נוסח חילופי: ״מיקר״.
ולא איתעכב רבייא למעבד פיתגמא ארום צבי בברת יעקב והוא יקיר מכל ביתא דאבוי.
And the young man delayed not to do the thing; because he wished for the daughter of Jacob; and he was more honorable than all his father's house.
ולם יוכ֗ר אלגלאם אן יצנע ד֗לך אלאמר לאנה מריד אבנת יעקוב והו אכרם מן גמיע בית אביה.
ולא איחר הנער לעשות את הדבר הזה כי חפץ בבת יעקב, והוא היה הנכבד מכל בית אביו.
ולא אחר הנער – הנעירו יצרו ותקפו.
כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד – להודיע מה גרם לו לאביו לעשות כזה.
ולא אחר הנער – הבעירו יצרו ותוקפו כדי לעשות הדבר מהר שאמרו לו למול ולמה כי חפץ בבת יעקב להזדווג לו ולא לשם שמים:
והוא נכבד מכל בית אביו – זה שדרשנו בויקן את חלקת השדה (בראשית לג יט):
ולא איחר – מגזרת: לא תאחר (שמות כ״ב:כ״ח), שהוא משקל כבד, כמו: תשבר (שמות כ״ג:כ״ד).
והוא נכבד – ושמעו לו.
Velo' 'ehar: ’Ehar is from the same paradigm as (Ex. 22:28) "Lo te'aher – you shall not put off,⁠" which in turn is a piel form on the pattern of teshabber (e.g. Ex. 23:24).⁠1
Vehu' HE WAS RESPECTED: And, therefore, they listened to him.⁠2
1. Rashbam apparently wishes to distinguish this form from va'ehar of 32:5. While 'ehar here is third person, singular, masculine, perfect of the piel, va'ehar of 32:5 is first person, singular, imperfect, vav-consecutive of qal. So also Ibn Ezra.
2. So also R. Joseph Bekhor Shor, von Rad and, with hesitation, Dillmann. For other explanations of the inclusion of this incidental information, see LT, Seforno and Skinner.
ולא אחר – איננו בדקדוק כמו: ואחר עד עתה (בראשית ל״ב:ה׳), רק הוא מהבנין הכבד הדגוש, על משקל: ברך נבות אלהים ומלך (מלכים א כ״א:י״ג), [וכן: ארש אשה (דברים כ׳:ז׳). ואם תסתכלא בפעלים אשר עי״ן פועלם רי״ש, תמצא מוצאם יחד.]⁠ב
א. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177: תשתכל.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
DEFERRED NOT. Echar (deferred) is not of the same grammatical form as va-echar (and stayed) in and stayed (va-echar) until now (Gen. 32:5).⁠1 Our word is a third person pi'el perfect following the paradigm of berakh (did curse) in Naboth did curse (berakh) God and the King (I Kings 21:13).⁠2
1. Both words look alike and are identically vocalized.
2. However, echar in Gen. 32:5 is a first person kal imperfect (Weiser). Here the alef is a root letter. In Gen. 32:5 the root alef is missing, for the alef therein is a first person kal prefix (Filwarg).
והוא נכבד – ונשמע לבני עירו.
והוא נכבד – HE WAS THE MOST HONORED – And listened to by the people of his town.
וייטבו. ולא אחר לעשות הדבר – לקבץ בני עירו ולדבר עמהם.
והוא נכבד – והיה היכולת בידו כי ישאו פניו בני עירו.
ולא...לעשות הדבר, to gather together the men of his town and to speak with them.
והוא נכבד, seeing that he was highly esteemed. he was able to persuade the citizens of his town to circumcise themselves for his and their sake.
והוא נכבד מכל בית אביו – ויודע שלא יסרבו בקשתו.⁠1
1. בדומה ברשב״ם ור״י בכור שור.
והוא נכבד מכל בית אביו, "and he was the most revered person of his father's family.⁠" He knew that they would not refuse his request.
ולא אחר הנער – קראוֹ בזה לפחיתותו ולעשותו מעשה נערים.⁠1
1. הכתוב מכנה את שכם ׳נער׳ משום פחיתותו באופן כללי ומשום ההקשר כאן, בו הוא עושה מעשה נערות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ולא אחר הנער לעשות הדבר וכו׳ – יאמר שאף על פי שהוא חפץ בבת יעקב היה ממהר בזה מפני הכבוד שראה עצמו בזה נכבד מכל בית אביו. או שיאמר כי מפני היותו הכי נכבד שמעו בקולו ולא אחרו וכו׳.
והוא נכבד – ואף על פי כן לא אחר לעשות, ״כי חפץ בבת יעקב״.
והוא נכבד, in spite of his high reputation he did not hesitate to agree to circumcise himself, because he had taken such a liking to the daughter of Yaakov.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו – מה טעם שהיה שכם נכבד מכל בית אביו לשיהיה חפץ בבת יעקב? ועוד כי הוא מבואר שבן המלך יהיה נכבד מכל בני ביתו? ויתכן מאד לדעתי לפרש כי הרצון בזה שיעקב היה נכבד מכל בית אביו של שכם ובא לתת טוב טעם למה שכם נשיא הארץ רצה לקחת אשה עברית לאשה. ואמר כי חפץ בה ליפיה ועוד ליחסה כי יעקב היה נכבד מכל עמו ובית אביו. ולכך חפץ בה יותר מבנות אנשי דורו:
ולא אֵחַר הנער לעשות הדבר – אעפ״י שהיו דבריהם טובים בעיני חמור, היה קשה עליו להמול בשר ערלתו, וכל עוד שהיה בידו להתעכב היה מאחר לעשות. אבל הנער לא אחר ברצונו כלל, ובדעתו למהר ולהמול, כי חפץ בבת יעקב ומאהבתו אליה רצה להמול מיד. וזהו פירוש ״אֵחַר״ כמו ״אל תאחרו אותי״,⁠1 ״וָאֵחַר עד עתה״.⁠2 ונופל על המתעכב ברצון. וגם שכם הוצרך להתעכב עד שידבר עם יוצאי שער עירו וזהו התמהמהות מפני סבה.
כי חפץ בבת יעקב – מלת ״חפץ״ על הרוצה בלי תנאי, ואין דבר מעכבהו כי על כל פנים רוצה בדבר. כמו ״כל אשר חפץ י״י עשה בשמים ובארץ״.⁠3 ולהפך מהיבם האומר ״לא חפצתי לקחתה״,⁠4 בשום אופן. וכן כאן שום תנאי לא עכב ״כי חפץ בבת יעקב״, עיקר חפצו בה היה בעבור שהיא בת יעקב, ונחשב בעיניו לגדולה ולכבוד להיות חתן ליעקב, ואהבת יופיה לא היתה מכריחתו לעשות מה שעשה. ללמדנו היא כי הגדיל השם כבוד נביאיו ומשיחיו בעיני כל העמים, וכמו שבא בספור אברהם ואבימלך.⁠5
והוא נכבד מכל בית אביו – שלא תאמר אעפ״י שהיה נשיא הארץ היה נבזה וריק בלי שם, ועל כן התאוה להתחתן ביעקב. על כן הודיע כי היה רב השם ומגדולי עירו, איש המעלות, כי הוא נכבד בעיני אנשי העיר מכל בית אביו שהיו גדולי הארץ. ואעפ״כ היה בעיניו לכבוד אם יתחתן ביעקב {גם ילמדנו למה הסכים חמור להמול בעבור בנו שאהב בת יעקב, לפי שהיה נכבד בביתו ועשה הכל למענו}. ורשב״ם ז״ל פירש ״והוא נכבד ושמעו לו״. ואין צורך6 וכבר אמר ״נשיא הארץ״.
1. שם כד, נו.
2. שם לב, ה.
3. תהלים קלה, ו.
4. דברים כה, ח.
5. בראשית כא, כב.
6. להשמיענו זאת, ובזה חולק רבינו על פירוש רשב״ם.
חפץ בבת – חפץ הסמוך לבי״ת הוא תשוקה לדבר1, ויותר מ״רצה״ הסמוך לבי״ת. ועם הלאו, היא לפעמים כעין שנאה ומיאוס, אין לי חפץ בכם (מלאכי א׳:י׳), לא חפצתי בך (שמואל ב ט״ו:כ״ו) (מאג דיך ניכט ליידען), אם לא חפצתה בה וגו׳ (דברים כ״א:י״ד).
1. השוה רנ״ה וויזל, ומלבי״ם.
ולא אחר – לא התעכב ברצונו להמול, כי אם היה הדבר תלוי בו היה מל לאלתר, אלא שהוצרך לדבר תחלה אל אנשי עירו, ולזה יורה שורש אחר שהוא על העכבה ברצון:
כי חפץ בבת יעקב – וחשב שעם המילה לא ישאר עוד ספק בדבר דינה:
והוא נכבד מכל בית אביו – שכם היה הנכבד מכלם, לכן שמע אליו אביו לילך עמו לפייס אנשי עירו שיתרצו להמול, וגם אנשי העיר שמעו אליו לפי שהיה נכבד:
אחר – פִעֵל.
והוא נכבד וגו׳ – ולפיכך שמע לו אביו והלך עמו לדבר אל אנשי עירו (מה״ר שלמה דובנא בפירוש שני).
(יט-כד) עובדה זו, שאזרחים בני חורין של עיר שלמה יאותו להמול כדי ששכם יוכל להשיג את דינה, היא ממש יוצאת דופן. אולי נוכל למצוא לכך הסבר מה בביטוי הבלתי⁠־רגיל ״יצאי שער עירו״, החוזר ונשנה באופן בולט בפסוק כד.
אוכלוסיה עירונית נקראת תמיד ״באי שער עירו״. כך מצאנו בהקשר לאברהם (לעיל כג, י,יח), כשאסיפת כל אנשי העיר הייתה צריכה לפסוק בענין מסויים. הביטוי ״יצאי שער עירו״ כמעט ומרמז שאנשי שכם היו רובם איכרים עובדי אדמה, שהעבודה ״הוציאה״ אותם מדי יום ביומו אל השדות מחוץ לעיר. לפי זה יתכן שחמור ושכם היו הבעלים של כל האזור; ואנשי המקום היו קנויים להם ותלויים ברצונם, ורגילים זה מכבר להכנע לכל דרישות הבעלים.
ולא אחר הנער – שאם היו מתנים שימולו כלם ושיתנו להם משפטי אזרחי הארץ, היה מאחר הדבר עד שימולו כלם ועד יסכימו לקבלם לתושבים, אבל אחר שאמרו שאם ימולו יבקשו הם את החתון מהם ואין רוצים בשום דבר אחר, הי׳ בטוח שאם יהי׳ הוא נמול יתנו לו את דינה, לכן הקדים א״ע למול, ובאר שלא מל א״ע לשם מצוה רק מצד שחפץ בבת יעקב ויש הבדל בין לשון חפץ ללשונות חשק ואהבה ודבקות נפש שהזכיר למעלה, שחפץ כולל כל דבר שיש לו בו חפץ, החפץ לעשות או לבנות, החפץ זהב, שאחר שראה מעלת יעקב ובניו התעורר אצלו חפץ מצד התועלת שהיא בת יעקב שהוא עשיר גדול, חוץ מהחשק והאהבה בהנערה עצמה שכבר היתה ברשותו, ובענין זה בא אל אנשי עירו לעורר גם בלבם חפץ אל העושר של יעקב, ואמרו חז״ל שבכל אלה הלשונות חבב הקב״ה את ישראל, בדביקה ובחשיקה ובחפיצה ובאהבה, וענינם מובן במ״ש.
THE YOUTH DID NOT DELAY. Had they (Yaqov and his sons) made it conditional upon everyone first being circumcised, and also that they be granted full-citizen status, there would have been a delay until all had in fact been circumcised and had agreed to accept them as permanent residents. But having been told by Yaqov and his sons that they would welcome this marriage subject only to circumcision, and that they desired nothing else, Shekhem was assured that once he was circumcised they would let him have Dinah. Therefore, he was the first to circumcise himself — the verse stressing that it was done not for the sake of the mizvah of milah, but solely because he wanted (‘hafez’) Yaqov’s daughter.
Now, there is a difference between the term hafez and the expressions ahavah (love) and hashqa nafsho (desires), found earlier. The term hafez covers every kind of thing that one may desire — such as the desire to achieve, the desire to build, or the desire for gold. It appears here because, after ascertaining the stature of Yaqov and his sons, there stirred a desire within him that was related to the advantages of her being the daughter of a man of great wealth. It went beyond his desire for the maiden herself and his love for her. When, therefore, he approached the city’s inhabitants, he related to this aspect, so as to influence their hearts with a desire for Yaqov’s wealth.
Our Sages declare that the love of the Holy One, blessed be He, for Israel, is expressed in every one of these forms: through dveqah (attachment), hashqa (desire), hefza (wanting), and ahavah (love).
ולא אחר הנער לעשות הדבר: היינו למול את עצמו1 גם טרם דיבר עם אנשי העיר ולא ידע אם יסכימו לדבר, מכל מקום הוא הראה לדעת ״כי חפץ בבת יעקב״2 ולא מצד שהיא יפת תואר3.
והוא נכבד: וזה היה האות4 עד כמה השכיל על מעלת הרוממות של יעקב, שאע״ג שהוא נכבד מכל בית אביו וכו׳.
1. וכן פירש במלבי״ם. דאין לפרש ״לא אחר״ – לדבר עם אנשי העיר, כי ענין זה מוזכר בפסוק הבא ״ויבא חמור ושכם בנו... וידברו״, ומלבד זה הול״ל ׳ולא אחרו׳, כי בענין הדיבור עם אנשי העיר שניהם דיברו.
2. ולא ׳כי חפץ בדינה בת יעקב׳, כדלעיל פסוק ג׳ ״ותדבק נפשו בדינה בת יעקב״. וגם הלשון ״חפץ״ לעומת ׳אהב׳ ׳דבק׳ מסמלת זאת. ועיין במלבי״ם.
3. כפי שהסביר רבינו לעיל פסוק ג׳ במשמעות ״בת יעקב״ (וכעין זה פירש במלבי״ם).
4. שחשב שבני יעקב יראו ויחשבו עד כמה השכיל...
ולא⁠־אחר – הנער נמול מיד, מבלי להמתין לזמן נוח. געגועיו על דינה דחפוהו לעשות כן, והרי יכול היה לסמוך על הסכמתם של אנשי שכם, כי הוא ״נכבד מכל בית אביו״.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כ) וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל⁠־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל⁠־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃
Chamor and his son Shekhem came to the gate of their city, and spoke to the people of their city, saying,
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קרלב״ג ביאור הפרשהשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[מא] 1ויבא חמור ושכם בנו, בעצה אחת ובכוון דעת אחד. (לק״ט)
[מב] 2וידברו אל אנשי עירם לאמר, הם וקרוביהם. (לקח טוב)
1. בכת״י נר השכלים ויבוא חמור ושכם בנו, שלא ישנו בדבריהן אלא יהיו דבריהן שוים.
2. ובשכ״ט לאמר ע״י קרוביהן אל שער עירם רוב פסוקים במקרא מודיעים כי היו לראשונים שער אחד מיוחד לעיר להתקבץ שם, ושם ישיבת גדולי העיר וזקניה למשפט ולדברים גדולים.
וַאֲתָא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּרֵיהּ לִתְרַע קַרְתְּהוֹן וּמַלִּילוּ עִם אֲנָשֵׁי קַרְתְּהוֹן לְמֵימַר.
Chamor and his son, Shechem, came to the gate of their city, and they spoke to the men of their city saying,
ואתא חמור ושכם ברה לתרע קרתיהון ומלילו עם אנשי קרתיהוןא למימר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אנשי קרתיהון״) גם נוסח חילופי: ״עמא דקרתא״.
ואתא חמור ושכם בריה לתרע קרתיהון ומלילו עם אינשי תרע קרתיהון למימר.
And Hamor and Shekem his son came to the gate of their city, and spoke with the men of the gate of their city, saying,
פלמא דכ֗ל חמור ושכם אבנה אלי קריתהמא כ֗אטבא אהלהא קאילין.
וכאשר נכנסו חמור ושכם בנו אל עירם, דיברו אל אנשיה לאמור:
ויבא חמור ושכם בנו – בעצה אחת ובכוון דעת אחד.
וידברו אל אנשי עירם לאמר – הם וקרוביהם.
ויבא חמור ושכם בנו – בעצה אחת ובכיוון דעת אחת באו, אל שער עירם וידברו אל אנשי עירם. הן עצמן:
לאמר – ע״י קרוביהן, רוב פסוקים במקרא מודיעים כי היו לראשונים שער אחד מיוחד לעיר להתקבץ שם, ושם ישיבת גדולי העיר וזקניה למשפט ולדברים גדולים, שנא׳ בצאתי שער עלי קרת (איוב כט ז), וכן בני חת, שנא׳ לכל באי שער (עירם) [עירו] (בראשית כג י), וכן הוא אומר כל יוצאי שער (עירם) [עירו] (פסוק כד) ובישראל הוא אומר אל זקני העיר השערה (דברים כב טו):
ויבאאל שער עירם – כי שם יאספו זקני העיר וגדוליה לכל דבר, כמו שכתוב, השערה אל הזקנים (דברים כ״ה:ז׳), ובעז עלה השער (רות ד׳:א׳).
ויבא...אל שער עירם, this is where they would hold an assembly of the elders of the town together with the other influential citizens as was the custom pertaining to all matters of common concern. We find examples of such conduct both in Deuteronomy 25,7 and in Ruth 4,1. where the word השערה means that this is the place where assembles were held.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

<ויבא חמור1 ושכם בנו וגו׳: סימן חילוף, ויבא חמור עִירָם עִירָם, וישמעו אל חמור2 עִירוֹ עִירוֹ.>
1. ויבא חמור: פסוקנו.
2. וישמעו אל חמור: להלן פס׳ כד.
ויבא חמור ושכם בנו אל שער עירם – מקום המשפט, ואספו אליהם כל אנשי העיר ודברו אליהם מה שאמור בענין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

אל שער עירם. בארץ פרס היו קורים לארמון המלך ולארמון ראשי המדינות שער, עיין Senofonte Ciroped. Lib. VllI p. 201. 203. — Plut. in Pelop. T. l. p. 294 et in Lisand. p. 436. שער — ודע, ששם שער, הוא מהשמות שהטעו אנשי איאורופא בכתבי ועד היום קורים בקוסטאנטיניפולי לחצר המלכות הקדמונים, שהרי אומירוס קרא לעיר טיבי בארץ מצרים עיר, בת מאה שערים, וכשנסעו חיל צרפת למצרים ואתם מחכמיהם וחוקריהם, ודרשו וחקרו בחרבות מצרים, מצאו שלא היו לטיבי מאה שערים — ודיודורו כבר הרגיש בדבר וכתב, ששם שער בלשונות המזרח ענינו ג״כ ארמון עיין Belzoni Viaggi. l. 83 ומהטעיות הנמשכות מהרקת הענין מלשון אל לשון עיין מה שאכתוב בע״ה ע״פ יוצאי ירך יעקב בפ׳ שמות.
חמור ושכם בנו – כאן קודם חמור לשכם, בתור נשיא הארץ.
אם אמנם שכם, שבפסוק הקודם מסופר עליו כי לא אחר להמול, עשה זאת לפני הליכתו אל אסיפת אנשי העיר, לא נאמר כאן. אם מניחים, שלא היה יכול לעשות כן אחרי ניתוח קשה כזה, הרי צריך לומר שפסוק י״ט מהווה סיפור מוקדם של מה שאירע אחרי כן,⁠1 שאיננו בא לומר אלא כי שכם הצעיר עשה את המילה מהר ככל האפשר ושימש בזה דוגמא לשאר.
אל⁠־שער – כמו כ״ג:י׳, הוא מקום אסיפת העם.
1. Anticipation.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קרלב״ג ביאור הפרשהשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(כא) הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת⁠־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת⁠־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח⁠־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת⁠־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃
"These men are at peace with us.⁠1 Let them dwell in the land and trade in it, for behold, the land is wide open2 before them. We will take their daughters for ourselves as wives and we will give our daughters to them.
1. at peace with us | שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ – See Ibn Ezra. Alternatively: "perfect" (Ralbag, explaining that the family's lofty stature would be an incentive for the inhabitants to consent to the deal), or: "wholehearted", with the text highlighting how unaware they were of the brother's deceit (Rashi).
2. wide open | רַחֲבַת יָדַיִם – Literally: "wide-handed". Cf. Ibn Ezra who understands the word "יד" to refer to a place, as per its usage in Devarim 23:13 and might translate the phrase as "wide of space". Chamor appears to be reassuring his country-men that there is ample room for all.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
(כא-כג) משא ומתן בין חמור ושכם ובני יעקב (קישור לעיון)בראשית ל״ד:ט׳-י׳, בראשית ל״ד:ט״ז
[מג] 1שלמים, ברצון ואין בלבם חלוק רצון כי אם בלב שלם. (לק״ט)
[מד] 2את בנתם נקח לנו לנשים, בכל מקום בנות ישראל קודמות לבנות האומות. (לק״ט)
1. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת שלמים הם אתנו, תמימים הם ואין ערמימות וזהו שלמים, ובלק״ט מביא האנשים האלה שלמים, יש מפרשים שלמים על שם ויבא יעקב שלם, והוא טעות ושבוש, ואני לא כתבתי אלא להבחין בין מדרש למדרש, ראה לעיל פל״ג אות נח. ויש בקה״ר א. ד. וקהלת זוטא שם דרש על הפסוק שלפנינו. אדם יש לו ידים והארץ כמו כן שנאמר והארץ הנה רחבת ידים. וכ״ה במדרש אבכיר מובא בילק״ש רמז קמח. תנ״י וארא יח. ובסגנון אחר בילק״ש ח״ב רמז תרעב. ורמז תתקסז. ובילקוט המכירי תהלים יט, סג. הארץ כו׳ אין לה ידים ויש לה לפני המקום שנא׳ והארץ הנה רחבת ידים.
2. ראה לעיל אות כה.
גּוּבְרַיָּא הָאִלֵּין שְׁלָם אִנּוּן עִמַּנָא וְיִתְּבוּן בְּאַרְעָא וְיַעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָא וְאַרְעָא הָא פַתְיוּת יְדִין קֳדָמֵיהוֹן יָת בְּנָתְהוֹן נִסַּב לַנָא לִנְשִׁין וְיָת בְּנָתַנָא נִתֵּין לְהוֹן.
“These men are completely at peace with us. Let them live in the land and trade in it. Behold, there is ample room before them. We will take their daughters for wives, and we will give them our daughters.

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם
גֻּבְרַיָּא הָאִלֵּין שְׁלָם אִנּוּן עִמַּנָא וְיִתְּבוּן בְּאַרְעָא וְיַעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָּא וְאַרְעָא הָא פַתְיוּת יְדִין קֳדָמֵיהוֹן יַת בְּנָתְהוֹן נִסַּב לַנָא לִנְשִׁין וְיַת בְּנָתָנָא נִתֵּין לְהוֹן
שְׁלֵמִים אִתָּנוּ – בשלום אתנו
לא תרגם ״שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ״ – שַׁלְמִין, כי הוא תרגום של ״תמימים״. לפי תרגומו ״שְׁלָם אִנּוּן עִמַּנָא״ – והוא כמו בִּשְׁלָם בחסרון הבי״ת – הם בשלום עמנו. וכמוהו ״וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם״ (בראשית לז ד) ״לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ שְׁלָם.⁠1
ביאור מליצה
ב. מליצת ״וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם״ אינה מובנת בארמית. לכן תרגם ״וְאַרְעָא הָא פַתְיוּת יְדִין״ כאומר: ״ואם תתרעמו על הארץ שלא תספיק לכם, הנה רַחֲבוּת ידים – יש לפניכם הרבה״ (יא״ר). אבל בתרגום תהילים ״זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם״ (קד כה) ״דְּנָן יַמָּא רַבָּא וּפָאתֵי תְחוּמִין״.
1. ״מרפא לשון״ ו״באורי אונקלוס״.
גברייא האיליןא שלמין בעבדא טבא עמןב וישרון בארעא ויתגרון בה וארעא הא פתיא היא בתחומה קדמיהון ית בנתהון נסב לן לנשין וית בנתן נתןג להון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״האילין״) גם נוסח חילופי: ״האיליין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמן״) גם נוסח חילופי: ״הנון עמא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נתן״) גם נוסח חילופי: ״נתנין״.
גוברייא האילין שלימין אינון עימנא ויתבון בארעא ויעבדון בה פרקמטייא וארעא הא פתיית תחומין קדמיהון ית בנתיהון ניסב לנא לינשין וית בנתנא ניתן להום.
These men are friendly with us; and they may dwell in the land and do business in it; and the land, behold, it is broad (in) limits before them; let us take their daughters to us for wives, and give our daughters to them.
האולא אלקום מסאלמון לנא אן יג֗לסו פי אלבלד ויתג֗רו פיה והא הו ואסע אלאמאכן בין ידיהם ואן נתזוג֗ בבנאתהם ונזוג֗הם בנאתנא.
האנשים האלה שלמים הם עמנו, שישבו בארץ ויסחרו בה, והנה הארץ רחבת המקומות לפניהם, ושבנותיהם תהיינה לנו לנשים וניתן להם את בנותינו לנשים.
שלמים – לשלום ובלב שלם.
רחבת ידים – כאדם שידו רחבה וותרנית. כלומר: לא תפסידו,⁠א פרקמטיא בא הרבה לכאן, ואין לה קונים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917 נוסף: ״כלום בדבר שהארץ רחבת ידים״.
שלמים – means peaceable and whole hearted.
והארץ הנה רחבת ידים FOR THE LAND, BEHOLD, IT IS LARGE ENOUGH (literally, wide-handed) – the metaphor is that of a man whose hand is large and generous, and the idea is: "You will lose nothing if they dwell and trade in the land, for much merchandise is brought here and there are no buyers for it".
האנשים האלה שלמים – יש מפרשים שלמים על שם ויבא יעקב שלם (בראשית ל״ג:י״ח). והוא טעות ושבוש. ואני לא כתבתי אלא להבחין בין מדרש למדרש. כי בודאי שכם היה שם העיר ולא שלם. שכן כתוב ויטמן אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם (שם ל״ה:ד׳). ועיקרו שלמים ברצון ואין בלבם חילוק רצון כי אם בלב שלם.
את בנותם נקח לנו לנשים – בכל מקום בנות ישראל קודמת לבנות האומות 1כמו שאמרנו עובד כוכבים נותן אצבעו בפיו של ישראל.
1. כמו שאמרנו. לעיל פסוק ט׳.
האנשים (ההם) [האלה] שלמים הם אתנו – שלמים ברצון ובלב שלם, ושלמים בנכסים שנוכל ליהנות מהם:
וישבו בארץ ויסחרו אותה – שהרי ידענו בהן שהן מוכרין בזול:
והארץ הנה רחבת ידים לפניהם – ידים לשון מקומות מצויינים ודומה לדבר ויד תהיה לך (דברים כג יג), כל יד נחל יבק (שם ב לז), והנה מציב לו יד (שמואל א טו יב):
את בנותם נקח לנו לנשים – בכל מקום מקדים בנות ישראל לגויות, כמו שדרשנו, ואחר כך ואת בנותינו נתן להם:
שלמים הם – בשלום.
רחבת ידים – מקומות, כמו: ויד תהיה לך (דברים כ״ג:י״ג).
PEACEABLE. They are at peace.⁠1
LARGE ENOUGH. Yadayim (enough)⁠2 is to be rendered places, as in Thou shalt have a place (yad) (Deut. 23:13).
1. In other words, shelemim (peaceable) is an adjective (Weiser, Krinsky).
2. Ibn Ezra renders rachavat yadayim (large enough) as large places, i.e., the land is large enough for both of us.
והארץ הנה רחבת ידים – כלומר: לא תפסידו בכך כלום, כי הארץ תספיק לנו ולהם.
והארץ הנה רחבת ידים – BEHOLD THE LAND IS WIDE OPEN – Meaning to say: You will not lose out with this at all, because the land is sufficient for us and for them.
(כא-כב) האנשים – בשלום הם אתנו – ולא נשמר מהם אף על פי שעניתי אחותם, כי הם רוצים לשבת אתנו להיות לעם אחד.
ודבר מועט שואלים ממנו: בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים – מה נהיה חסרים בזה. אין שואלים ממנו דבר כי יש להם רב ושלהם שלנו הוא.
והארץ רחבת ידים לפניהם – אף על פי שיש להם מקנה רב, הארץ רחבת ידים מקומות היא, ויש לנו ולהם די למקום מרעה.
(21-22) האנשים האלה שלמים הם אתנו, they are quite peaceful towards us even though I raped their sister; the reason is that they are anxious to live side by side with us and to become one people. They are asking for a very minor concession on our part, that all out males must circumcise themselves as they are all circumcised themselves. He argued that acceptance of such a demand would not deprive his townsfolk of anything of value. In return for complying with their demand his countrymen would become co-owners of the extensive property of Yaakov’s family רחבת ידים לפניהם. Even though they do possess extensive herds and flocks, the land is more than adequate to support these animals without our having to limit the grazing land allocated to our livestock.
רחבת ידים – מקומות, כמו ויד תהיה לך (דברים כ״ג:י״ג).⁠1
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
רחבת ידים, "enough large places:" we find the word: יד used in this sense also in Deuteronomy. 23,13 ויד תהיה לך, "you shall have a small place there" and explained in this sense by Ibn Ezra.
שלמים הם אתנו – היו אנשי העיר חושבים שהם שונאים אותםא כי ראו אותם עצבים ויחר להם מאד (בראשית ל״ד:ז׳), ואולי היו נשמרים מהם ונותנים בעירם בריח ודלתים כי גבורים המה1 ואנשי חיל למלחמה,⁠2 ועתה אמרו להם: אל תפחדו ואל תתרחקו מהם כי בלב שלם הם אתנו.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל ב י״ז:ח׳.
2. השוו ללשון הפסוק בירמיהו מ״ח:י״ד.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אותו״.
THESE MEN ARE PEACEABLE WITH US. The men of the city thought that they hated them as they saw them dejected, and it angered them very much. Perhaps they guarded themselves against them and installed in their city bars and doors, for Jacob's sons were mighty men and valiant men for the war.⁠1 But now Hamor and his son Shechem told them, "Do not fear and do not keep distant from them for they are whole-hearted with us.⁠"
1. Jeremiah 48:14.
שלמים הם אתנו – בעבור שאנשי העיר היו חושבים שהיו שונאים אותם על שראו אותם עצבים ויחר להם מאד ואולי הם נשמרים מהם ושומרים העיר מפניהם על כן אמרו להם בשלום הם עמנו:
רחבת ידים – פי׳ ר׳ אברהם מקומות רבים כמו ויד תהי׳ לך:
שלמים הם אתנו, "they are of a peaceful disposition toward us.⁠" Chamor and Shechem made this statement as the people of their town believed that Dinah's family now hated everyone in their town, having had visual evidence of the faces of Yaakov's sons after the rape of their sister.
רחבת ידים, "the land is big enough,⁠" according to Ibn Ezra this is a reference to the many areas in the region which offered good pasture.
שלמים הם אִתָּנוּ – הוא מענין שלום, והרצון: שכבר הם בשלום עמהם. או יהיה מענין שלמוּת ומעלה, כמו שאמרו לאברהם: ׳נשיא אלהים אתה בתוכנו׳ (כג, ו), ולזה ראוי שישמעו להימול להם כל זכר, כדי שיוכלו להתחתן עמהם באופן שיהיו לעם אחד.
רחבת ידים – רחבת המקומות, ולזה לא יצר לנו המקום בסיבתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

האנשים האלה שלמים הם אתנו וכו׳ – כדי שלא יאמרו להם האיש אחד יחטא ועל כל העדה הוטלו התשלומים.
[ט] לזה היה פתח דבריהם שהאנשים ההם כבר נתפייסו להם והשלימו עמהם ושאינן מבקשים מהם לצורך הפיוס כי אם לתועלת המדינה לדרוש שלומה וטובתה שהם צריכים מאד לאנשים כאלה כי ראה אותם פקחים וזריזים כמו שיאות לשבת אותם ולסחור את ארצם שהיא רבת התבואות ויושביה קצרי יד לצאת ולבוא בהנה.
והארץ הנה רחבת ידים לפניהם למרעה מקניהם ולאכלם והותר. ולא ידחקו לכם והרי יהיה בזה תועלת גדול מבלי הפסד. וגם אמר שתהיה עצה הגונה להתחתן יחד כדי שישתקעו ביניהם הם וזרעם.
שלמים בשלום ובלב שלם. מפני שלא מצאנו תואר מהשלום הוצרך לומר בלב שלם ומפני שהשלם הוא הפך החסר והמכוון פה הוא השלום הוצרך לומר בשלום לפיכך כתב שניהם:
כאדם שידו רחבה. לא שיפול בארץ רוחב ידים אלא דרך משל שהארץ הזאת היא כאדם שידו רחבה מרוב וותרנותו ככה הארץ הזאת היא וותרני׳ להשפיע ולוותר לזולתם מרוב הפרקמטיות שבתוכ׳ שמתוך שאין בה קונים רבים מוותרים לסוחרי׳ הבאים בה כדי שיקנו מהם ומה שהוסיף לומר כלומר אל תפסידו כלום הוא מפני שאלה הדברים שדבר לעמו ואמר להם שהארץ היא וותרנית הם דברים שלתועלת בני יעקב לא תועלת עמו ולא היה ראוי לפייס את עמו בדברים כאלה לפיכך הוסיף ואמר שהכונה באלה הדברים אינו אלא להודיעם שלא יפחדו פן יפסידו את ממונם מסבת יוקר השער שתהיה בסבתם כי הארץ הזאת היא וותרנית מרוב הפרקמטיא שיש בתוכה ואין לה קוני׳ ועכשו ימצאו קונים רבים וירויחו גם הם גם אתם:
ואמרו חמור ושכם האנשים האלה שלמים הם אתנו ר״ל לא תחשבו שאנו דורשים זה מפני מה שעשה שכם כי כבר אנחנו עמהם בשלו׳ ואמרו זה לפי שחשבו שכיון שנמול שכם לא היה ספק בנשואיו ושלומו. אבל יהיו חמור ושכם בנו דורשים זה לתועלת הארץ וטובו. לפי שיעקב ובניו ועמו ישבו בארץ ויסחרו אותה ויגיע לכל א׳ מהם תועלת רב ושאין להם שיאמרו שיעקב ובניו יאכלו את טוב הארץ ולא תוכל הארץ לשאת אותם כי הנה הארץ רחבת ידים ויש בה ולתושביה ולגרים עליה די והותר ושמלבד זה יתחתנו בהם כי יש אתם בנים ובנות אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו היותכם לעם א׳ להמול לכם זכר כאשר הם נמולים ר״ל שאחרי שיעקב ובניו הם נמולים איך יהיו לעם אחד עם אנשי הארץ אלא בשימולו כמוהם כי בהיותם מתחלפים במנהגיהם אלה נמולים ואלה ערלים לא תחדל הקטטה והגדופים ביניהם וכיון שא״א לנמולים שיחזרו להיות ערלים לא ישאר האחוה אלא להמול לכם כאשר הם נמולים ועם כן הכניסום גם כן בחמדת הממונות באמרם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם ר״ל הלא ידעתם שאלה הם עשירים מאד והם מתי מעט ואנחנו רבים בהכרח כל אשר להם ישאר בידינו זה בשכירות בית ושדה וזה בהונאה וזה בגניבות או בגזל ואם ירצו לצאת נקח כל אשר להם באופן שלסוף סוף כל עשרם לנו הוא ובלבד שנאות כלנו אלה לאלה כדי שיתמידו לשבת בארץ. והנה נתפתו כל אנשי הארץ לעשות זה אם להפיק רצון אדוני הארץ ואם בחמדתם להיות להם כל קניני יעקב ובניו.
שלמים הם אתנו – בשלום הם אתנו, ואין בלבם לתבוע עלבונם.
שלמים הם אתנו, they are of a totally peaceful disposition towards us. They do not intend to revenge themselves for the indignity their family has suffered.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

בשלום ובלב שלם. דאם לא כן מה שייך כאן שהם ״שלימים״ עמהם, ולפיכך פירושו שרוצה לומר ׳בשלום׳. ומפני שלא מצאנו תואר השם מלשון ׳שלום׳, כי ״שלימים״ תואר השם, צריך לפרש ׳בלב שלם׳. ולא נוכל לפרש ״שלימים״ – בלב שלם, דלשון זה יבא על מי שאוהב אחד בלב שלם, ובודאי לא ראו בני שכם אהבה מהם – שיאמרו שהם אוהבים אותנו בלב שלם. ואי אפשר לפרש רק שהם עמנו בשלום, ודבר זה הוא בלב שלם, דהיינו השלום. אבל אין לפרש ״שלימים הם אתנו״ שהם עמנו בלב שלם לענין השלום, דזה לא כתיב בקרא, לכך צריך לפרש כי ״שלימים הם אתנו״ שהם עמנו בשלום. וכתב לשון ״שלימים״ ולא ׳בשלום׳ לומר שהשלום הוא בלב שלם:
שְֽלֵמִים: כת׳ ר׳ אלייא המדקדק1 בס׳ טוב טעם פ״ח, ולוית חן2 שער ב׳ פ״ז, שהשי״ן בגעיא. וכן הוא במדוייקים. [שְֽׁלֵמִ֧ים].
נִֽקַח⁠־לָנוּ: במקצת ספרים המאריך בנו״ן לא בקו״ף. [נִֽקַּח⁠־לָ֣נוּ].
1. ר׳ אלייא המדקדק: טוב טעם, פרק ז (!), ד״ה ועתה אדבר מן הגעיה.
2. ולוית חן: שער שני פרק ז, כד ע״א.
האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם – ירצה האנשים האלה שלמים עמנו ובלתנו לא נהיה אנו והם שלמים. כי אמנם הם סוחרים והארץ רחבת ידים לסחורה ואין אנו בקיאים בה. וכאשר נהיה לעם אחד אנחנו והם נהיה שלמים:
שלמים הם אתנו – פי׳ ואין בלבם שנאה על המעשה לחוש לערמה.
ואומרו את בנותם נקח לנו וגו׳ נתחכמו לומר כן כדי שיאמינו אנשי עירם כי אין בלבם טינא כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם כי בנותיהן הם מתרצים שיקחו להם וגו׳ ובנות משפחת שכם יצטרכו לתתם הם להם, ודבר זה יגיד כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם וזו סיבה למה שלא הקפידו על הדבר.
שלמים הם אתנו, "they are at peace with us.⁠" They do not harbour hatred against us that we should have to be afraid they are out to trick us.
When the Torah quotes Chamor and Shechem as saying: "we will take their daughters for ourselves,⁠" this was a clever ploy by Chamor and Shechem who wanted to make their own people believe them that Jacob's sons harboured no enmity because they considered the local people superior, so much so that they looked forward to intermarry with them.
האנשים האלה שלמים הם אתנו – לא יתכן שהיה זה תחלת הדברים, אבל דברו תחלה מעניני יעקב ובניו שהם משפחה רמה, והיא נפרדת מאנשי העיר, ואינן רוצים להדבק עמהם ולעשות כמעשיהם. ואחרי כן הודיעום שאין זה מפני [שמבזים] את אנשי העיר כשפלים ונבזים, או משנאתם אותם, אבל האנשים האלה שלמים הם אתנו. והתורה קצרה בכל אלה [כזה] מובן, ועל כן נאמר ״וידברו לאמר״, שדברו בהשכל ותוכן דבריהם אמרו מה שמפורש בענין. וכבר פירשנו בפירוש ״וידבר אתו אלהים לאמר״.⁠1 גם בדברי בני חת.⁠2
שלמים הם אתנו – פירש רש״י ז״ל ״בשלום ובלב שלם״. ויפה פירש, שאעפ״י שהכוונה היא השלום שרוצים בשלומם וטובתם, כל שהן מענין שלום הם בבנין הכבד3 כמו ״ואם לא תשלים עמך״.⁠4 והיה לו לומר ״האנשים האלה בשלום אתנו״ על כן הוסיף ״ובלב שלם״. כי ״שלמים״ הנפרד [הוא] ״שלם״, כמן מן זקן זקנים. כדרך ״ועבדוהו בלב שלם ובנפש חפצה״.⁠5 וכן כאן לבם שלם אתנו, וזהו שפירשנו למעלה בפירוש ״ויבא יעקב שלם״.⁠6
וישבו בארץ – אעפ״י שהן עד עתה כגרים חונים מחוץ לעיר כאורח נטה ללון, באו להתישב בארץ לקבוע דירתם בארצנו. וכן כל ״וישב״ כמו ״ושב שם״7 ״וישב יעקב בארץ מגורי אביו״.⁠8
ויסחרו אותה – אם עד עתה הם רועים צאנם ובקרם, רוצים הם להיות סוחרים להתעסק במקח וממכר. ולפי שהם בעלי שכל ונכבדים יועילו לנו בעסקיהם הרבה, ותרב הגדולה והעושר בארץ.
והארץ הנה רחבת ידים לפניהם – גם לא יעזבו אותנו בעבור כי צר להם המקום למקניהם ולעסקיהם כי טובה הארץ בעיניהם ורחבת ידים לפניהם לעשות בה כל חפציהם. ורש״י ז״ל פירש ״רחבת ידים, כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר לא תפסידו כלום״. וראב״ע ז״ל פירש ״רחבת ידים, מקומות. כמו ׳ויד תהיה לך׳⁠ ⁠⁠״.⁠9 ולדעתי טעם המליצה כי מכל איברי הגוף אין בהם המתפשטים לרוחב כי אם הידים. ובהיות במקום שעומד עליו גדול ורחב יוכל לפשט ידיו כרצונו ולא יצר לו. ומזה הושאלה המליצה על כל דבר מספיק לצורך האדם ולא יחסר לו דבר. וכן כאן הארץ מספקת לכל עבודתם וצרכיהם. וכן ״זה הים גדול ורחב ידים״.⁠10 ולדעת רש״י ז״ל אמרו ככה שלא יקנאו בהם אנשי העיר כי הארץ רחבת ידים [הוסיף רש״י] ״כלומר לא תפסידו כלום. פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים״. אך אם כן אין צורך, שכבר נאמר ״מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם״. גם לפירושו זה יאמר ״רחבת ידים לפניכם״ או ״לפנינו״.
את בנותם נקח לנו לנשים – אל יקשה בעיניכם שנושיב בארצנו משפחות נכריות ויהיה להם משפט אזרח הארץ וירבו ויגדלו ויעלו עלינו, ואין להם עמנו קורבת שאר בשר. לא כן הוא כי הם חפצים מאד להתחתן בנו. כי את בנותם נקח לנו לנשים, אותן שהן טובות בעינינו נבחר לנו לנשים, ואת בנותינו ניתן להם, לא שיקחו המה מבחר משפחותינו להם לנשים כטוב בעיניהם, אלא צריכין לקחת אותן ברשותנו. ובני יעקב אמרו להפך, ״וְנָתַנּוּ את בנותינו לכם, ואת בנותיכם נקח לנו״.⁠11 כי הוצרכו חמור ושכם להפוך הדבר כדי לרצותם שיאותו להמול. וכן פירשו רש״י12 ורשב״ם13 ז״ל. ובהיות שנתחתן זה עם זה כמוהם כמונו בטובה, כי על שם עם אחד נחשב.
1. בראשית יז, ג. עמ׳ 371-372.
2. שם כג, ג.
3. כל פעל שאינו בבנין הקל, נקרא ״כבד״, כמו נפעל, פועל, התפעל, פיעל.
4. דברים כ, יב.
5. דהי״א כח, ט.
6. בראשית לג, יח.
7. שם לה, א.
8. שם לז, א.
9. דברים כג, יג. ושם כתב ראב״ע ״ועל יד הירדן״ (במדבר יג, כט).
10. תהלים קד, כה.
11. פסוק טז.
12. פסוק טז.
13. בפסוק ט.
שלמים – דעתם שלמה בלי מרמה1 (וואהלמיינענד). אם אמרו תמימים היה משמע תמימים בכל דרכיהם, אבל שלמים אתנו אין במשמעו אלא שאתנו דעתם שלימה.
1. וכמו שכתב הרכסים לבקעה בפסוק י״ג, ש״מרמה״ זה אחד בפה ואחד בלב.
האנשים האלה – התבונן בערמת דבריהם עם אנשי עירם כי לא הגידו להם שהיו עושים כן כדי שתנתן דינה לשכם, אלא כך אמרו להם, מה שאנו יועצים אתכם הוא לטובתכם, וטובתכם היא שתעשו באופן שיתרצו האנשים האלה לשבת אתנו, ואל תחשבו שהם אויבים לנו ומבקשים רעתנו, כי כבר ידענו שהם שלמים אתנו ורודפי שלומנו, וחפצים לשבת אתנו:
ויסחרו אתה – וגם יעשו סחורה בארצנו, ותגיע לכם תועלת ורוח מהם:
והארץ הנה רחבת ידים לפניהם – אין לכם לירוא פן לא תוכל הארץ לשאת אותם, כי יש מקום רחב בארצנו גם להם:
את בנתם נקח – הפך ממה שאמרו לבני יעקב, וכל זה לפתות את אנשי שכם:
את בנותם נקח לנו וגו׳ – כשדברו עם בני יעקב תלו הדבר בהם, בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם, וכאן בהפך, לפתות אלה ואלה (רש״י ורשב״ם).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

האנשים – הקדימו להגיד להם התועליות שישיגו אם ישארו בני יעקב אצלם. א] האנשים האלה שלמים הם אתנו, ויהיו לנו לעזר מכל צר ואויב. ב] וישבו בארץ. כי עד עתה הארץ שממה, כי יושביה מעטים. ג] ויסחרו אתה, ובזה יתרבה עושר ומסחר ומקנה וקנין, אמנם מה שהם מבקשים מאתנו הוא, כי הארץ הנה רחבת ידים לפניהם, וימצאו פה מרעה לצאנם. ב] הם מבקשים שאת בנותם נקח, היינו שנתרצה להתחתן עמהם [כי זה מונח בטבע הלשון, שאל הצד שמבקשים מהם הסכמה על החתון יאמר מיחס ההתחלה אליהם, בנותם נקח ובנותינו נתן, שאנחנו נתרצה לזה, משא״כ למעלה שבני יעקב היו המעכבים, תלה הריצוי בם, בנותיכם תתנו] ממילא נשיג תועלת משני הצדדים, אם מצד שישבו בארץ ויסחרו אותה, ואם מן התנאים שהם מתנים שנתחתן עמהם, וזאת יהיה לתועלת לנו.
THESE PEOPLE. He began by speaking of the advantages they would gain by having the sons of Yaqov remain in their midst. These people are whole-hearted with us — and will therefore help us against any foe; they will live in the land — which until now has remained desolate due to its being sparsely populated; and do business in it — which will lead to an increase of wealth and commerce. On the other hand, what they demand from us is that the spaciousness of the land will be open to them — so as to have ample pasture for their sheep — and that we will take their daughters, that is, we should consent to intermarry with them. (Note the corresponding linguistic aspect. To the party whose consent to a marriage is sought, one will ascribe the initiative: we will take their daughters and give our daughters — that we should give our consent to it; while above, when the sons of Yaqov were opposed, he placed the decision up to them — giving us your daughters.)
We would thus achieve advantages from both sides. By settling in the land they will do business in it, and the conditions they propose for our intermarrying with them will be to our advantage.
שלמים1 הם אתנו: חותני הגאון ז״ל היה מפרש – אם המה ״אתנו״ אז הננו ״שלמים״2, שכל מדינה חסר לה גידולי ארץ אחרת, ונדרש לזה אנשים המוכשרים לסחור ולקנות תבואת הארץ שהותר מצרכיה3 ולהביא גידולי חו״ל. ואמרו שהעברים מוכשרים יותר ממנו, וא״כ רק אם המה ״אתנו״ הננו ״שלמים״, הלא ״הארץ רחבת ידים״ – יש לה גידולים למותר והמה יסחרוה.
1. הפרשנים מפרשים מלשון ׳בשלום עמנו׳. אך לא כך ברבינו.
2. צ״ע, כי ה״שלמים״ מוסב על ״האנשים האלה״ ולא על אנשי העיר.
3. כלומר, שיש ממין זה די והותר לצרכי המדינה כך שניתן למכור את היתר לחו״ל. כפי שהציע חמור ליעקב לעיל פסוק י׳.
האנשים האלה וגו׳ – בנאום זה משתדלים חמור ושכם לתאר את הדברים באור היפה ביותר. כמובן שאין הם מגלים לאיש, שלטובת עצמם הם דורשים, שהם עושים כאן מתוך ענין אנוכי ביותר, אלא הם מעמידים פנים כאילו כל ענינם הוא לקדם את טובת הציבור בלבד.
שלמים – כמו שלווים וידידותיים.
רחבת⁠־ידים – פירוש רחבה לשני הצדדים; השווה שופטים י״ח:י׳.
את⁠־בנתם – השווה למעלה לפסוק ט.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כב) אַךְ⁠־בְּ֠זֹ֠את יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כׇּל⁠־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃
But only on this condition will the men agree to dwell among us, to become one people, if every male among us is circumcised, as they are circumcised.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[מה] 1בהמול לנו - כאשר הם נמלים, וגו׳ ר׳ אומר יצחק מל את יעקב ועשו מאס במילה כשם שמאס את הבכורה שנ׳ ויבז עשו את הבכורה (בראשית כ״ה:ל״ד), ויעקב דבק בברית מילה ומל את בניו ואת בני בניו, ומנין שהיו בני יעקב נימולין שנ׳ אך בזאת יאותו לנו האנשים וגו׳ כאשר הם נמולים, מכאן אתה למד שבני יעקב היו נימולין ומלו לבניהם והנחילום לחוק עולם. וכו׳. (פדר״א פכ״ט)
1. ראה לעיל פכ״ה אות כב. קלג. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת כאשר הם נמולים, נמלים כתיב שישראל חלשים ותשי כח מחמת המילה והם כנמלים וכתיב הנמלים עם לא עז, הנמלים הנמולים, עם לא עז תשי כח הן ואין להן עז. ועי׳ מעילה יז.
בְּרַם בְּדָא יִטַּפְסוּן לַנָא גּוּבְרַיָּא לְמִתַּב עִמַּנָא לְמִהְוֵי לְעַמָּא חַד בְּמִגְזַר לַנָא כָּל דְּכוּרָא כְּמָא דְּאִנּוּן גָּזְרִין.
Only with this will the men agree to live with us, to become one people: by circumcising every male among us, just as they are circumcised.

אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים
בְּרַם בְּדָא יִטַּפְסוּן (ח״נ: יִטְפָסוּן) לַנָא גֻּבְרַיָּא לְמִתַּב עִמַּנָא לְמִהְוֵי לְעַמָּא חָד בְּמִגְזַר לַנָא כָּל דְּכוּרָא כְּמָא דְּאִינּוּן גָּזְרִין (ח״נ: גְּזִירִין)
א. ״יֵאֹתוּ״ – ״יִטַּפְסוּן״ אבל במיוחס ליונתן ״יִתְפַּיְיסוּן״. נתבאר לעיל ״נֵאוֹת״ (טו) ״נִטְּפַס״.
ב. התרגום המתבקש של ״נִמֹּלִים״ בנפעל הוא ״גְּזִירִין״, בבניין סביל. אבל יא״ר קיים נוסח ״גָּזְרִין״ בבניין פעיל. לטעם הדבר עיין לעיל ״הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר״ (בראשית יז י).
לחוד בדהא אתערבוב לנא גברייא למשרי עמןג למהויד לאומא חדא במגזרה לנא כל דכורא היךו דאינוןז גזרין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בדה״) גם נוסח חילופי: ״בהדא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתערבו״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמן״) גם נוסח חילופי: ״גבן״.
ד. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כולן״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במגזר״) גם נוסח חילופי: ״כד יגזור״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״היך״) גם נוסח חילופי: ״הך״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאינון״) גם נוסח חילופי: ״{ד}⁠הנון״.
ברם בדא יתפייסון לנא גוברייא למיתב עימנא למיהוי לעם חד במיגזור לנא כל דכורא היכמא דאינון גזרין.
But in this only will the men accede to us, to dwell with us, and to be one people, by every male of us being circumcised as they are.
לכן בכ֗לה יטאבקנא אלקום עלי אן יקימו מענא ונציר אמה ואחדה באן יכ֗תתן כל רג֗ל כמא הם מכ֗תתנון.
אך בזאת יסכימו לנו האנשים לשבת אתנו ונהיה עם אחד, בהימול כל איש כפי שהם נימולים.
בהמול – בהיות נימול.
בהמול – means by every male of us being circumcised (infinitive Niphal).
בהמול לנו כל זכר – למדנו שלא היה מהילתם לשם שמים. שנא׳ מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם. נתנו עיניה בשל ישראל ומה שבידם ניטלו מהם.
אך בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד – ולהזדווג:
בהמול לנו כל זכר כאשר הם נימולים כמשמעו:
יאותו – מגזרת: כי לך יאתה (ירמיהו י׳:ז׳), והנוח הנעלם אחר האות המשרת תחת פ״א הפועל.
א. בכ״י פריס 177: להמול.
WILL THE MEN CONSENT. Ye'otu (consent) comes from the same root as ya'atah (befitteth) in For it befitteth (ya'atah) Thee (Jer. 10:7).⁠1 The yod prefix is vocalized with a tzere2 to compensate for the missing first root letter.⁠3
BE CIRCUMCISED. The word be-himmol (be circumcised) has already been explained.⁠4
1. According to Ibn Ezra its root is yod, alef, tav (Krinsky).
2. Rather than a chirik (Cherez).
3. The yod.
4. Cf. Ibn Ezra's comments on Gen. 17:10.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 21]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים – יאמר שלא יאותו להם אם יהיו מתחלפים במנהגיהם עד שאלו יהיו נמולים ואלו ערלים כי זה מה שיוליד קטטה ביניהם תמיד ואחר שאי אפשר לנמולים שיעשו ערלים יאות להם להמול כאשר הם נמולים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אך בזאת יֵאֹתוּ: בתיקון ס״ת כתו׳ יֵאֹתוּ, במפתח יאותו מל׳, ע״כ. וכל ספרי׳ שלנו הם כמ״ש הרמ״ה1 ז״ל, וזל״ש, אך בזאת נֵאוֹת2 לכם מל׳ וי״ו כתיב, אך בזאת יֵאֹתוּ3 חס׳ וי״ו כתי׳, אך נֵאוֹתָה4 להם מל׳ וא״ו כתי׳. [יֵאֹתוּ].
בְהִמוֹל לנו: בהעתק הללי בהמל, ירושל׳ בהמול, עכ״ל. ובכל הספרי׳ מל׳, וכן ראוי להיות, שלא נמנה עם החס׳ בליש׳, וסי׳ נמס׳ במסר׳ גדולה5 ערך מל. ודע כי במסרה הנזכרת נמנה בכלל החסרי׳ ואם לא תשמעו6 אלינו לְהִמוֹל, וטעות הוא בלי ספק, כי בכל הספרי׳ וגם בהעתק הללי מל׳, וצריך לשים במקומו לְהִמֹל לכם כל זכר7, שהוא חסר בהללי ובכל הספרי׳. וכן מצאתי מסור׳ כ״י להמול ב׳ חד חס׳ וחד מל׳ והם כמ״ש. אח״כ שמח לבי ויגל שכוונתי למה שכת׳ הרמ״ה8, וזה לשונו, כללא דמילתא כל הִמוֹל יִמוֹל בְהִמוֹל לְהִמוֹל, מלאי׳ וי״ו, בר מן א׳ חס׳, להמל דאך בזאת9. עוד יש לדעת כי לפי דעתי נפל טעות אחר במסרה זו שנמס׳ ה׳ חס׳ בלישנ׳, ויש לנו עוד שני׳ חסרי׳, והם, כאשר הם נִמֹלִים10 (דפ׳ וישלח), וַיִמֹלוּ כל זכר11 דוישמעו אל חמור, וצריך להגיה ז׳ חס׳ בליש׳, וכן במסר׳ קטנה12 שבמקרא גדולה אצל לְהִמֹל לכם כל זכר, מסו׳ עליו ז׳ חס׳ בליש׳, ושנים אלו כתבן גם כן הרמ״ה בפרטי החסרים. [בהמול].
כאשר הם נִמֹלִים – חס׳ וי״ו ומל׳ יו״ד. ומ״ש המדפיס13 שמצא בספרי׳ מדוייקי׳ אין לחוש עליו.⁠א [נִמֹּלִים].
1. הרמ״ה: יא״ת.
2. בזאת נֵאוֹת: בר׳ לד טו.
3. בזאת יֵאֹתוּ: פסוקנו.
4. נֵאוֹתָה: להלן פס׳ כג.
5. במסר׳ גדולה: מ״ס-ד מל 1.
6. ואם לא תשמעו: בר׳ לד יז.
7. לְהִמֹל לכם כל זכר: בר׳ לד טו.
8. הרמ״ה: מו״ל.
9. להמל דאך בזאת: פסוקנו.
10. כאשר הם נִמֹלִים: בר׳ לד כב.
11. וַיִמֹלוּ כל זכר: בר׳ לד כד.
12. במסר׳ קטנה: מסורה צדית של ד לבר׳ לד טו.
13. ומ״ש המדפיס: מסורה צדית של ד על אתר (׳נמלים ל׳ באו׳ וחס׳ ובספרים מדוייקים מצאתי נמהלים נקוד׳).
א. ההערה נמצאת בכ״י ל אך נשמטה מכ״י א.
אך בזאת יאותו לנו – כמו ״בזאת יבוא אהרן אל הקדש״,⁠1 כלומר בזאת הנזכר בענין, בפר בן בקר לחטאת. וכן בזאת יאותו לנו, בזאת הנזכר בענין, ״בהמול לכם כל זכר״.⁠2 ומלת ״יאותו״ שרשו ״יאת״,⁠3 וכן כל אלו הלשונות הכתובים בפרשה. וכן ״ויאותו הכהנים״4 האמור ביהוידע. וכן ״מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה״5 וענין כולם בלעז ״אַיינוִילִיג״6 והמורא, יאותו כולם להשם ב״ה, מטעם שאמר ״מאין כמוך י״י״. על כן מי לא יראך? מלך הגוים, כי לך יאתה המורא. וכן כאן בתנאי זה יאותו לנו האנשים לשבת אתנו בעירנו דירת קבע כמו ״ואתנו תשבו״. וכמו שפירשנו גם להיות לעם אחד על ידי החיתון.
בהמול לנו כל זכר – דעתנו בפירוש ״כל זכר״ גלינו בפרשת המילה,⁠7 על כן לא נאמר ״בהמול לנו כל איש״. וטעם ״בהמול, בהיות נמול״, וכן פירש רש״י ז״ל. והוסיפו8 ״כאשר הם נמולים״, אולי לא ידעוהו אנשי העיר או רמזו שאין תקנה אחרת בדבר. כי הם כבר נמולים בהולדם ואם נהיה לעם אחד צריכים גם אנו להמול. ואין כן אם עדיין לא מלו, כי תאמרו ״הֶיוּ כמונו ערלים״. ולא אמרו טעם שאמרו בני יעקב שהערלה חרפה להם, כי דאגו אם לא ישמעו להם להמול תגדל שנאתם על יעקב ובניו. וכשיתחתן שכם עמהם וימול יהיה לבוז בעיני אנשי עירו. גם יכאיבו ליעקב ולבניו. על כן החריש ולא גלה להם שהם שונאים אנשים ערלים.
1. ויקרא טז, ג.
2. פסוק טו.
3. אמר המגיה: אפשר שביאור שורש זה מלשון ״את״, להיות כטפל אל השני, כמו ההבדל בין המלים ״עם״ ״את״ וכדברי המלבי״ם (הכרמל, ערך: אתו, עמו)
4. מל״ב יב, ט.
5. ירמיה י, ז.
6. כלומר, נכנע בדעתו לעשות כרצונו של השני הדורש ממנו.
7. בראשית יז, י. ״המול לכם כל זכר״ [רבינו מפרש שהוא כינוי להאבר].
8. הוסיפו המלים.
אך בזאת יאתו לנו – טעם מלת בזאת כלומר בתנאי הזה שנהיה נמולים, וזה כפי מחשבת חמור ושכם בנו, ואינו דומה למה שאמרו בני יעקב אך בזאת נאות לכם, כי הם כיונו לומר שאם ימולו, יאותו להם רק בדבר ההוא ששאלו להתחתן זה עם זה, כמו שפירשנו שם:
נמולים – נפעל מן מול, על דרך לשון חכמים נידון; ועי׳ דקדוקי 521 §.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

(כב-כג) אך בזאת יאתו – שאין מבקשים רק שנמול, ואז הלא מקנהם וקנינם וגו׳ לנו הם, כי אח״כ נרצה בכל פעם לגרשם מן הארץ ושלא להתחתן עמהם, ויתנו לנו כל אשר להם כדי שאך נאותה להם שישבו אתנו.
(22-23) ONLY THIS WILL CONVINCE THEM. They only require that we be circumcised, whereupon their cattle and their possessions...will be ours. For afterwards, whenever we should wish to drive them out of the land or refuse to intermarry with them, they will give us all they possess to gain our consent to them to live with us.
בהמול לנו כל זכר כאשר הם נימולים – פירוש שבני קטורה היו נימולים אך עור הערלה לא עור הפריעה שלא נתנה פריעה לאברהם אבל יעקב ובניו קיימו כה״ת עד שלא ניתנה ופרעו ג״כ וזה שאמר כאשר הם נימולים בפריעה וזה פשוט ועיין תוס׳ יבמות דף ע״א ע״ב ד״ה לא ניתנה וכו׳ עיי״ש.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םמשך חכמההכל
 
(כג) מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכׇל⁠־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃
Their livestock and their possessions and all their animals, are they not ours? Let us but agree to them and they will dwell among us.⁠"
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחישיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[מו] 1מקנהם וקנינם - הלוא לנו, למדנו שלא היה מהילתם לשם שמים, שנאמר מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם, נתנו עיניהם בשל ישראל, ומה שבידם נטלו מהם. (לקח טוב)
[מז] 2מקנהם וקנינם, סברון למחפת ואתחפתון. (בראשית רבה פ)
1. ראה לעיל אות לד. ולקמן אות מז. ובשכ״ט פכ״ד וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יוצאי שער עירו כשהתיר להם לגזול ממונו של יעקב שהרי הגזל נאסר לבני נח וימולו כל זכר לשום גזל.
2. לעיל אות מו. ובפי׳ ב״ר סברון למקפח ואתקפחון סברון הוו לגזול את שלהם ונגזלו הם לעצמן. ובכת״י רמזי התורה לר״י הלוא לנו הם, הלוא מלא ו״ו כלומר לגמרי כולם שלנו הם במלוי.
גֵּיתֵיהוֹן וְקִנְיָנְהוֹן וְכָל בְּעִירְהוֹן הֲלָא דִּילַנָא אִנּוּן בְּרַם נִטְּפַס לְהוֹן וְיִתְּבוּן עִמַּנָא.
Their livestock, their possessions and all their cattle, will it not be ours? Only let us agree to them, and they will live with us.”

מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ
גֵּיתֵיהוֹן וְקִנְיָנְהוֹן וְכָל בְּעִירְהוֹן הֲלָא דִילַנָא אִינּוּן בְּרַם נִיטְפַס לְהוֹן וְיִתְּבוּן עִמַּנָא
פתרון הכפל מִקְנֵהֶם וְכָל בְּהֶמְתָּם
אונקלוס תרגם ״מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם״ – ״גֵּיתֵיהוֹן וְקִנְיָנְהוֹן״. ואולם לפי המבואר (בפסוק ה) ש״מִקְנֶה״ המתורגם ״גֵּיתָא״ מציין עשירות מופלגת של בעלי חיים, נמצא שחמור אומר ״עושרם המופלג בבעלי חיים לנו הם״ ואם כן, מדוע כפל ״וכל בהמתם״? אכן להלן ״בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר וּבַחֲמֹרִים״ (בראשית מו יז) ותרגומו ״בְּסוּסָוָתָא וּבְגֵיתֵי עָנָא וּבְגֵיתֵי תּוֹרֵי וּבִחְמָרַיָּא״ יתברר ששם ״גֵּיתָא״ אינו נופל על סוסים וחמורים כדברי ״מרפא לשון״ שם. על פי זה ״מִקְנֵהֶם״ והם עושרם המופלג בעדרי צאן ובקר – ״גֵּיתֵיהוֹן״. ואילו ״וכל בהמתם״ אלה הם סוסים וחמורים, בהמות בודדות.⁠1 וכן יש לפרש בשני פסוקים נוספים שגם בהם נכפלו ״מקנה״ ו״בהמה״: ״ויקח עשו... ואת מקנהו ואת כל בהמתו״ (בראשית לו ו), ״ואת כל בהמתם ואת כל מקנהם״ (במדבר לא ט), ועיין שם בביאורנו.
1. לדעת רמב״ן כאן ״מִקְנֶה״ אלה העדרים בשדה, ו״בהמה״ אלה הבהמות שבבית: הבהמות אשר בעדרים בשדה הם יקראו מִקְנֶה בעבור שהם עיקר קנין האדם, בין טמאות בין טהורות, כענין שכתוב (שמות ט ג) ״הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן״. ואשר אינם עדר כגון בהמות יחידות בבית אין שמם מקנה, ויכנסו בכלל ״וכל בהמתם״.
קנינהון וממוניהוןא וכל בעירהון הלא דידן אינון לחודב נתערב להון ו⁠((נ))[י]⁠שרון עמן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קנינהון וממוניהון״) גם נוסח חילופי: ״נכסיהון וקניניהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחוד״) גם נוסח חילופי: ״{ל}⁠ה⁠{וד}״.
גיתיהון וניכסיהון וכל בעיריהום הלא דלנא הינון ברם נתפייס להום ויתבון עימנא.
Their flocks, and their substance, and all their cattle, will they not be ours? Only let us consent to them, and they will dwell with us.
מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם – סְבָרוּן לְמֶחֱפַת וְאִתְחַפְּתוּן.
מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם – סָבְרִין לְמִחְפַּת וְאִתְחַפְּתוּן.
ומואשיהם ובהאימהם וסאיר מלכהם אנמא הו לנא עלי אן נטאבקהם עלי הד֗א ויקימו מענא.
ומקניהם ובהמתם ושאר רכושם הלא הוא לנו, רק אם נסכים להם בזה וישבו אתנו.
אך נאותה להם – דברא זה, ועל ידי כן ישבו אתנו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, דפוס שונצינו: ״לדבר״. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא: ״בדבר״.
אך נאותה להם LET US CONSENT UNTO THEM in this matter, and because of this they will dwell with us.
וישמעו אל חמור וגו׳ וימולו כל זכר1אנשי ארץ ישראל היה להם משל. שכם נסיב מבוגיי גזר. לפי שבשעה שהיו מלים אנשי שכם בא אחד מן השדה ליכנס בשער. א״ל שב ונמול אותך. א״ל ולמה. א״ל כדי שיקח שכם את בת יעקב. אמר להם שכם נסיב ומבוגיי גזר. כלומר שכם יקח את האשה ובעל השדה ימול. בתמיה.
1. אנשי א״י היה להם משל שכם נסיב ומבוגיי גזר. בב״ר פ״פ וילקוט רמז קל״ד. איתא שכם נסיב ומגבאי קטע. ומה שהביא רבינו שאנשי א״י היה להם המשל הזה. ע״פ מאמרם מכות י״א ע״א הכא (בבבל) אמרינן טוביה חטא וזיגוד מנגיד. התם (בא״י) שכם נסיב ומבגאי גזר. ופירש״י שם הכא בבבל אומרין משל זה. התם בא״י אומרין משל זה שכם בן חמור לקח את דינה בת יעקב וההנאה שלו ושאר בני העיר שלא נהנו. מלו עצמן ונצטערו מבגאי שם איש מבני העיר עכ״ל. מזה נראה להגיה במדרש ובילקוט שצ״ל מבגאי כמו שמובא בגמרא וכמו שהביא לנכון הרב בעל הערוך בשם המדרש ומפרש מבגאי מלשון בגא כלומר עובדי אדמה. וכן סיים רבינו ובעל השדה ימול.
מקניהם – אלו הבקר וצאן:
וקנינם – השדה שקנו והמטלטלים והעבדים:
וכל בהמתם – אלו הגמלים והחמורים ושאר בהמות:
הלא לנו הם אך נאותה להם – בערמה שנמול עד שיאותו לנו:
וישבו אתנו – ואחר כך נתעולל עליהם ונבוז מעליהם את הכל, מכאן שלא נמולו לשם שמים, אלא נתנו עיניהם בממונו של יעקב, ולא הרויחו, ומה שבידם נטלו מידם:
והנה הם חשבו על יעקב רעה ועל בניו באמרם: מקניהם וקנינם, [וחופר גומץ בו יפול (קהלת י׳:ח׳).]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
Shechem and Hamor had evil designs on Jacob and his sons for they said, Shall not their cattle and their substance and all their beasts be ours (v. 22)?⁠1
1. They had intentions of later robbing them of their possessions. Thus both sides plotted against each other (Weiser).
הלא לנו הם – דברים הניחומים להם ללב היו אומרים להן. ונהפך הוא, כי בהמתם היו לבני יעקב.
[וגם הפכו דבריהם: לבני יעקב אמרו: בנותיכם תתנו לנו ובנותינו תקחו לכם (בראשית ל״ד:ט׳) – כלומר, ברשותכם יהיה הדבר, אתם תתנו ואתם תקחו. ולבני עירם אמרו להפך: בנותם נקח לנו ובנותינו נתן (בראשית ל״ד:כ״א) – ברשותינו יהיה, כדי שישמעו להם. הגה״ה.]
הלא לנו הם – ARE THEY NOT OURS – Things that would comfort their hearts they said to them. And it was the opposite, because their animals were possessed by the sons of Yaakov.
[And they also switched their words: To the sons of Yaakov they said: Your daughters you will give to us and our daughters you will take for yourselves (Bereshit 34:9) – meaning, with your permission will be the matter, you will give and you will take. And to their townspeople they said the opposite: Their daughters we will take for ourselves and our daughters we will give (Bereshit 34:21) – with our permission it will be, so that they would listen to them. {A glossed annotation.}]
מקניהם – מבואר הוא.
מקניהם, this is one of 3 instances where the letter י after the נ is missing in this word. As spelled, the word means “they are cattle.”1
1. Ibn Ezra sees in this a hint that the people of Shechem saw in Yaakov’s family and belongings prospective property of theirs, placing man and beast on the same footing.
וטעם מקניהם וקנינם וכל בהמתם – כי הבהמותא אשר בעדרים בשדה הם שיקראו מקנה, בעבור שהם עיקר קנין האדם, בין טמאות בין טהורות, כענין שכתוב: הנה יד י״י הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאןב (שמות ט׳:ג׳). ואשר אינם עדר, כגון בהמות יחידות בבית, אין שמם מקנה, ויכנסו בכלל: וכל בהמתם. או היא כפל לשון לחזוק, כלומר: וכל בהמתם אשר הנה רבות מאד.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי הבהמות״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 רק: ״במקנך וגו׳⁠ ⁠⁠״.
'MIKNEIHEM' AND THEIR SUBSTANCE AND ALL THEIR BEASTS. The reason for referring to cattle by the word mikneihem is that beasts of the herds which are in the field are called mikneh — [from the root kanah, which means "acquire"] — because whether they are clean or unclean, they are the mainstay of a man's substance, just as it is written, Behold, the hand of the Eternal is 'b'miknecha' (upon thy cattle) which are in the field, upon the horses, upon the asses, upon the camels, upon the herds, and upon the flocks.⁠1 And those which do not constitute a herd, as, for example, single beasts in the house, are not called mikneh, and they are included in the term, and all their beasts. It may be that [mikneh and "all their beasts" both refer to the same cattle], and the redundancy is for the purpose of emphasis, meaning, and all their beasts which were very numerous.
1. Exodus 9:3.
מקנהם וקניינם וכל בהמתם – פי׳ הרמב״ן מקנה הם הבהמות אשר הם בעדר כי הם עיקר קנין האדם כדכתי׳ מקנך אשר בשדה ואשר אינם אתם בעדר כגון הבהמות יחידות בבית בכלל בהמתם א״נ כפל הלשון לחזוק כלו׳ כל בהמתם אשר הם רבות מאד:
מקנהם וקניים וכל בהמתם, "their cattle, their chattels and all their livestock.⁠" According to Nachmanides the word מקנה refers to animals which form part of the herd, and which represented the backbone of the family's wealth. Animals that were not part of carefully supervised herds, are called בהמות, i.e. stray animals tagging along. It is also possible that the reason why Chamor spoke both about מקנה and about בהמות was to emphasize that the livestock of Yaakov's family was extremely numerous.
מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלא לנו הם – זה מליצה נהוגה וטובה. 1
1. בניגוד לדעת ראב״ע הסובר כי אנשי שכם תיכננו להשתלט על נכסי משפחת יעקב, ריא״כ סובר כי יש כאן ביטוי (מליצה) המבטאת את העובדה שמיזוג המשפחות יביא להצלחה כלכלית של שני הצדדים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

(כג-כט) התועלת השביעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיחמוד שיהיה לו מה שלזולתו מהקנינים, כי זאת היא מידה פחותה מאד, מביאה להפסד רב בקיבוצים המדיניים. ולזה תמצא שסיפר כי שכם וחמור נתנו עיניהם במקנה יעקב ובקניניו וקיוו שיהיה להם, והנה קרה להם הפך זה, והוא שכבר היה לבני יעקב כל מקניהם וקנינם.
מקניהם וקנינם וכו׳ – אמר להם אם תאבו ושמעתם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם כי את הכל נקח מאתם במחיר שדות וכרמים או במחיר סחורות ותבואות אך נאותה להם וכו׳.
אך נאותה להם לדב׳ זה ועל ידי כן ישבו אתנו. לא שנאות׳ שישבו אתנו כי הם לא היו מונעים אותם לשבת אתם וכאלו אמר אך נאותה להם להמול ואז ישבו אתנו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אך נאותה לדבר הזה ועל כן ישבו אתנו. דאין פירושו ׳אך נאותה להם שישבו אתנו׳, דלא היו מבקשים בני יעקב שישבו אתנו שיאמר ״אך נאותה להם״ שישבו אתנו, אלא פירושו ׳אך נאותה להם לדבר הזה׳:
לדבר זה ועי״כ ישבו אתנו. רצונו לתרץ דבמקרא משמע שבני יעקב היו מבקשים להם להניחם ליישב אתם והא איפכא הוה:
To this matter and, as a result, they will settle with us. Rashi is answering the question: The verse seems to implythat the sons of Yaakov asked for consent to live with them. But it was just the opposite!
מקניהם וקנינם וכל בהמתם, הלא לנו הם – אמר ראב״ע ז״ל ״והנה הם חשבו רעה על יעקב ובניו שאמרו מקניהם וקנינם״. ואין כן דעתי, שאם כן יאמרו אנשי העיר עתה נוכל להם יותר, כי הם מתי מספר וכשירבו בארץ יחזקו ממנו לא נוכל להם. אבל לפתותם אמרו כן. שבהיותנו לעם אחד בנותינו נשואות להם, ובנותיהם נשואות לנו, וילדו בנים ובנות הנה כל אשר להם עתה ואין לנו בם חלק ונחלה, אח״כ יהיה הכל לנו. כי בניהם בָּנֵינוּ, ובנותיהם בנותינו, ונהיה עצומים בעם רב ובעושר וכבוד, כי עם אחד אנחנו.
אך נאותה להם – רק דבר אחד קשה הם שואלים, שנמול בשר ערלותינו. בבקשה מכם נתרצה להם בדבר זה וישבו אתנו ישיבת קבע, וכמפורש למעלה.
מקניהם וגו׳ – בזאת יצדקו בני יעקב, כי אלה אמרו לשלוח יד ברכושם1.
1. מתוך דברי הכתב והקבלה בפסוק ט״ו: ״וכאשר נודע לשמעון ולוי שכל אנשי העיר נמולו, וסבת התרצותם להמול היה כדי לגזול ממונם, כאמרם מקניהם וכל קנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, לכן התירו שמעון ולוי לעצמם ג״כ לבוז את ממונם, ובזה סרה תלונת הרמב״ן שטען איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, כי אמנם אחר שנודע שנתנו בני העיר עיניהם על ממונם, ידעו ודאי שאם יברחו יבקשו לעשקם ולהרגם וכש״כ כאשר יראו שהם ירצו לקחת את אחותם ולהרוג את שכם, שבני העיר יקומו עליהם, כי היה דעת כולם מסכמת לגזלם, וכבר נשאו עיניהם במקניהם ורכושם עד שהתרצו להמול לסבת חמדתם (ר׳ אליעזר אשכנזי – מעשי ה׳)״.
מקנהם – ואח״כ אמר וכל בהמתם, כי רק הבהמות אשר בעדרים בשדה הם יקראו מקנה בעבור שהם עיקר קנין האדם, ואשר אינם עדר כגון בהמות יחידות בבית אין שמם מקנה ויכנסו בכלל וכל בהמתם:
הלא לנו הם – כלומר הלא ידעתם שהם עשירים מאד והם מתי מעט ואנחנו רבים, בהכרח כל אשר להם ישאר בידינו מעט מעט, קצת בהונאה קצת בגנבות או בגזל וכדומה, ולבסוף נקח לנו כל ממונם:
אך נאותה להם וישבו אתנו – כלומר הכל תלוי בישיבתם בארצנו, ורק אם נאות להם בדבר הזה ישבו אתנו:
מקניהם וקנינם – חשבו רעה על יעקב ובניו (ראב״ע).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 22]

וכל בהמתם1: שאינו בכלל ״מקנה״, כמו חיות בני תרבות2. ועיין בספר במדבר (לא,ט. לא,ל)⁠3 .
1. כבר הוזכר ״מקניהם״, ו״מקנה״ משמעותו שם כולל לכל עדרי הבהמות כדלעיל ברבינו כו,יד.
2. ע״פ רבינו (לעיל ז,יד. ח,יז) הכלל של ׳חיה בכלל בהמה׳ נאמר רק כשמדובר על חיה ביתית שדומה בתכונותיה לבהמה, לכן מוסיף כאן רבינו ׳כמו חיות בני תרבות׳ שרק הם יכולות להכנס בכלל ״בהמתם״.
3. על הפסוק ״ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם... בזזו״.
מקנהם – הם העדרים.
וקנינם – הוא שאר הרכוש, המטלטלין; השווה להלן ל״ו:ו׳.
וכל⁠־בהמתם – אלה בהמות המשא, הגמלים והחמורים.
הלא לנו הם – הם רומזים שמאוחר יותר יוכלו לרכוש את כל עושרה של משפחת יעקב, אם בערמה ואם בכוח הזרוע, ובלבד שהללו יאותו להשתקע במקום עכשו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחישיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כד) וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל⁠־חֲמוֹר֙ וְאֶל⁠־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כׇּל⁠־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כׇּל⁠־זָכָ֔ר כׇּל⁠־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ׃
They listened to Chamor and his son, Shekhem, all who went by his city gate,⁠1 and every male was circumcised, all who went by his city gate.
1. all who went by his city gate| כׇּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ – Compare the similar expression in Bereshit 23:10, "לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (all who come by his city gate). R. D"Z Hoffmann suggests that perhaps both are short for "כל יוצאי ובאי שער העיר" (all who come and go by the city gate), referring to all the inhabitants of the city.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[מח] 1כל יצאי שער עירו, הוה חד מנהון נכנס לעיר טעין מובילתיה ואמר ליה תא גזור, והוה אמר שכם נסיב ומבגיי קטע. (בראשית רבה פ)
1. בלק״ט וישמעו אל חמור וגו׳, וימולו כל זכר, אנשי ארץ ישראל היה להם משל, שכם נסיב מבוגיי גזר, לפי שבשעה שהיו מלים אנשי שכם, בא אחד מן השדה ליכנס בשער, א״ל שב ונמול אותך א״ל ולמה, א״ל כדי שיקח שכם את בת יעקב, אמר להם שכם נסיב ומבוגיי גזר, כלומר שכם יקח את האשה ובעל השדה ימול, בתמיהה. וכ״ה במכות יא. שכם נסיב ומבגאי גזר, ופרש״י מבגאי שם איש מבני העיר. ובשכ״ט אמר להם שכם בועל ומבגאי מוהל. ובכת״י מדרש החפץ וישמעו אל חמור ואל שכם בנו וימולו, תנו רבנן שבעה פרושים מכלי עולם, פרוש שכמי זה העושה מעשה שכם שמלו עצמן שלא לשמן. וכן מבואר בפרש״י סוטה כב. ובתוס׳ פי׳ באופן אחר. ובמדרש הגדול פרוש שכמי שמלו וסכנו עצמן לא מפני המצוה אלא להראות ליעקב אבינו. וראה בתורה שלמה לעיל פי״ז אות קנז. מ״ש מהר״ש דיש איסור חבלה במילה שלא במקום מצוה. וראה לעיל פ״ט אות לא. דב״נ נצטוו על חבלה ומה״ט י״ל דנתחייבו גם כאן.
וְקַבִּילוּ מִן חֲמוֹר וּמִן שְׁכֶם בְּרֵיהּ כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ וּגְזַרוּ כָּל דְּכוּרָא כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ.
They accepted [this plan] from Chamor and his son, Shechem – all those who left through the gate of his city. Every male circumcised [himself] – all who left through the gate of his city.
ושמעו לחמור ולשכם בריה כל נפקי תרע קרתיה וגזרו כל דכורא כל נפקי תרע קרתיה.
וקבילו מן חמור ומן שכם בריה כל נפקי תרע קרתיה וגזרו כל דכורא כל נפקי תרע קרתיה.
And all they who came out of the gate of his city received from Hamor and from Shekem his son; and they circumcised every male, all who came out of the gate of the city.
וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ וגו׳ – הֲוָה חַד מִנְּהוֹן נִכְנַס לָעִיר טְעִין מוֹבְלִיתֵיהּ וְאָמְרִין לֵיהּ תָּא גְּזוֹר, וְהוּא אָמַר שְׁכֶם נָסֵיב וּמַגְבַּאי קָטַע.
וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ – הֲוָה חַד מִנְּהוֹן טָעוּן מוֹבִלְתֵיהּ וַהֲוָה אָמַר: שְׁכֶם נָסִיב וּמִגַּבָּאי גָּזַר.
״כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי״ (עמוס ה׳:י״ט), זֶה לָבָן שֶׁרָדַף אַחֲרָיו לַחֲטֹף אֶת נַפְשׁוֹ. (שם) ״וּפְגָעוֹ הַדֹּב״, זֶה עֵשָׂו, שֶׁעָמַד עַל הַדֶּרֶךְ כְּדֹב שַׁכּוּל. (שם) ״וּבָא (אֶל) הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ״, זֶה שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר שֶׁהָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב יוֹשֶׁבֶת אֹהָלִים מֶה עָשָׂה שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הֵבִיא נְעָרוֹת מְשַׂחֲקוֹת חוּצָה לָהּ מְתוֹפְפוֹת בְּתֻפִּים וְיָצְאָה חוּצָה לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ וּשְׁלָלָהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וַהֲרַת וְיָלְדָה אֶת אָסְנַת. וְאָמְרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב לְהָרְגָהּ. אָמְרוּ, יֹאמְרוּ בְּכָל הָאָרֶץ שֶׁיֵּשׁ בַּת זְנוּת בְּאָהֳלֵי יַעֲקֹב, מֶה עָשָׂה יַעֲקֹב כָּתַב עַל צִיץ שֶׁל זָהָב שֵׁם הַקֹּדֶשׁ וְתָלָה עַל צַוָּארָהּ וְשִׁלְּחָהּ. וְהַכֹּל צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיָרַד מִיכָאֵל הַמַּלְאָךְ וּנְטָלָהּ וְהוֹרִידָהּ לְמִצְרַיִם לְבֵיתוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע שֶׁהָיְתָה אָסְנַת רְאוּיָה לְיוֹסֵף וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע עֲקָרָה וְגִדְּלָה אוֹתָהּ כְּבַת, וּלְקָחָהּ יוֹסֵף לְאִשָּׁה.
פקבל מן חמור ושכם אבנה כל מן כ֗רג֗ מן באב קריתהמא פאכ֗תתן כל רג֗ל מנהם.
ושמעו אל חמור ושכם בנו כל יוצאי שער עירם, ונימול כל איש מהם.
וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יוצאי (השער) [שער] – כשהתיר להם לגזול ממונו של יעקב, שהרי הגזל נאסר לבני נח:
וימולו כל זכר – לשום גזל:
כל יוצאי שער עירו – כל הענין מדבר בעניין זה:
יוצאי שער עירו – מלמד שהיו כולם בעלי שדות וכרמים, והיו כל יום ויום יוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב, ולערב כשבאין לכנוס הכניסם בשער אחד ואמר שבו והמולו וכן עשו, והיו בהם אחד טוען חבילתו על כתיפו אומרים לו שב ונמול אותך, אמר להן ולמה, א״ל עבור שיקח שכם את בת יעקב א״ל שכם בועל ומבגאי מוהל בתמיה:
[כלא יוצאי שער עירוב – יש תימה גבי אברהם {ב}⁠פרשת {חיי} שרה {כתוב}: לאברהם למקנה לעיני בני חת לכל באי שער עירו (בראשית כ״ג:י״ח). יש לומר: לגבי אברהם שעשה קניין מן השדה שמחו כולם ובאו כולם לראותו, ועתה גבי המילה שנצטערו יצאו כולם מן העיר. הג״ה.]
א. בכ״י מינכן 52: לכל.
ב. הגהה זו מופיעה בכ״י באמצע הביאור לפסוק כ״ה וקוטעת את הרצף של רובד הביאור המקורי.
[כל יוצאי שער עירו – ALL WHO WENT BY HIS CITY GATE – There is a question regarding Avraham {in} Parshat {Chayyei} Sarah {is written}: “for Avraham as a possession in the sight of the Hittites, of all who come by his city gate” (Bereshit 23:18). It is possible to say: Regarding Avraham, who made an acquisition from the field, everyone rejoiced and everyone came to see him, and here regarding the circumcision where they were pained, everyone left from the city. {A glossed annotation.}]
כל יצאי שער עירו – ולהלן הוא אומר גבי שרה: לכל באי שער עירו (בראשית כ״ג:י׳). אלא כאן שהכל בורחים לפי שהיו צריכים להמול בעל כרחם כתיב: כל יוצאי – לא היה אחד מהם רשאי לצאת עד שנמול, אבל גבי שרה שהכל באים לגמול לה חסד כתיב: לכל באי (בראשית כ״ג:י׳).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
כל יוצאי שער עירו, "here the Torah speaks about people leaving his city,⁠" whereas in 23,10, it spoke about כל באי עירו, "all the people coming into the gate of the town.⁠" In this instance no one was allowed to leave the city until after he had been circumcised. In chapter 23 above everybody came in order to pay their respects to Sarah on the occasion of her forthcoming burial.
כל יוצאי שער עירו – ובאברהם כתיב כל באי שער עירו, מפני כי הכל באו שמה לקיים המקח לאברהם שהכל שמחו בקנייתו גם שבאו לגמול חסד עם שרה אבל כאן הרבה יצאו וברחו להם מאימת צער מילה.
כל יוצאי שער עירו – וגבי אברהם כתיב לכל באי שער עירו. י״ל התם הרבה היתה לבאים תוך העיר כדי להעיד על המכירה יותר מאותן שבעיר אבל הכא לא היה הדבר מוטל אלא על אותם שבעיר להיות נמולים.
כל יוצאי שער עירו – וא״ת למה אינו אומר כל באי שער עירו כמו גבי אברהם (לעיל כ״ג י״ח) כשקנה השדה מעפרון. וי״ל לגבי אברהם שעשה קניין משדה שמחו כולם ובאו לראות אבל גבי מילה שנמולו שכם וחמור נצטערו כל העולם ויצאו חוץ לעיר.
ושמעו להם ומלו כל זכר וכל יוצאי שער עירם; ויתכן שמלו אותם בני יעקב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

וישמעו אל חמור וכו׳ – כי יקרה בעיניהם הצלחת המדינה ותועלתה.
ולכן נמולו כלם זה נכון כמי שכתב הרלב״ג שבני יעקב מלו אותם והיו באים אצלם לרפאתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וישמעו אל חמור ואל שכם בנו – כמו ״ועתה אם שמוע תשמעו בקולי״,⁠1 ״וישמעו אליו בני ישראל״.⁠2 והכלל, כל שמיעה שאינה צריכה להכתב היא קבלת הדברים לעשותן, כי האזן שומעת דברי המדבר.⁠3 על כן כתוב ״טוב הדבר, שמעתי״.⁠4 ולא היה שמעי חרש, אבל ״שמעתי״, קבלתי הדברים לעשותן. כי השומע ומואס בדברי המדבר ואינו רוצה לעשות כמצותו דומה למי שלא שמע הַמְּצַוֶה. וכן הורגלו חכמים לומר ״לא שמיע לי״, ומפרש ״כלומר לא סבירא לי״.⁠5 ואצל חמור ושכם כתוב ״וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם״6 כי הם היו חפצים להתחתן עם בת יעקב על כן היו דבריהם טובים בעיניהם מאד. אבל אנשי העיר לא היו שמחים לעשות כן רק שמעו למצות ולבקשת נשיאיהם, וסמכו על דעתם וקבלו עליהם לעשות כן.
כל יוצאי שער עירו – לדעתי הם אנשי העיר שהיו נאספים בשער, על פי מצות נשיאיהם חמור ושכם, שאמר עליהן למעלה ״ויבא חמור ושכם בנו אל שער עירם״. ולא אמר ״כל באי שער עירו״7 כי הודיע שלא התחרטו בצאתם משער, אלא כשיצאו מבית הוועד שמעו ועשו. וכן טעם ״לכל באי שער עירו״8 במעשה עפרון שהיה במעמד אנשים הבאים בשער עירו על דבר המשפט.
וימולו כל זכר, כל יוצאי שער עירו – הוסיף ״כל יוצאי שער עירו״ שלא מלו כל זכר בטף רק האנשים שהיו נאספים בשער, והם יושבי העיר כולם הראוים לדבר באזניהם. והם מלו כי בעבור שעשו הדבר לפנים שיהיו לעם אחד ויתחתנו עמהם, סבורים היו כי די אם יעשוה בני דעת. וכשיגדלו הטף יעשו גם המה כמו שעשו אבותיהם, כי לא התנו בני יעקב שימולו לשמונת ימים. שכל עצמו של דבר היה מרמה ולא נחשבה מילתם בעיני יעקב ובניו לכלום, כי הם עושים להנאתם, ואת ה׳ אינן עובדים.⁠9
1. שמות יט, ה.
2. דברים לד, ט.
3. כלומר אם כוונת המשפט רק שמיעה באוזן, אין שום צורך לכתוב זאת כי הרי אין מדובר בחרשים. אלא ״וישמעו״ הכוונה ציות לקיים מה שנדרש מהם.
4. מל״א ב, מב.
6. פסוק יח.
7. אלא כתוב ״כל יוצאי״.
8. בראשית כג, י.
9. כדברי רמב״ן (בפסוק יג) ״אין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם [של בני יעקב] למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם״.
וישמעו – זה דבר גדול שיתרצו כל יושבי העיר להמול ולהביא עצמם לידי חולי כי אין חביב לאדם יותר מגופו, אבל כל זה עשו בעבור בצע כסף, כדי לעשות להם חיל ונכסים מאשר ליעקב כאשר הבטיחם חמור:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וישמעו אל חמור – ספר שלא מלו לשם גרות רק מצד ששמעו אל חמור שאמר להם שעי״כ ישיגו כל רכוש בני יעקב, וזה מורה איך שאפו לבלוע חיל זרים עד שסבלו צער המילה להיות אנשי חמס, והראיה שלא שמעו ולא מלו רק יוצאי שער עירם, שהם הדרים בעיר לא באי שער עירם, שהם יושבי הכפרים, שהם לא קוו להשיג רכוש יעקב, ולכן לא מלו.
LISTENED TO HAMOR. Stressing that they were not circumcising for purposes of conversion, but only because they listened to Hamor, who told them that by this means they would acquire all the wealth of Yaqov’s sons. It proves how great was their urge to consume a strangers’ substance1 — even to suffering the pain of circumcision in order to plunder. This is borne out by the fact that only those listened and only those were circumcised who exited the gates of the city — which means those who live within the city — but not those entering the city gates, those living in the villages. The latter had no desire to acquire Yaqov’s wealth, so they did not submit to circumcision.
1. Ovadia 1:11.
וימלו1: חמור ושכם ואנשי ביתם נמולו כבר2 ונרפאו, ויכלו אח״כ למול את בני העיר. ועיין בסמוך פסוק כ״ו.
כל יצאי שער עירו: ׳כל בני עירו׳ או ׳אנשי עירו׳ מיבעי. אלא לא היו מדברים אלא עם אנשים הבאים בשער העיר שהוא בית האסיפה לכל דבר3, משא״כ הדיוטים שאין בהם דעת לשמוע ענין. אך המה4 עיקר העיר שמעו. וגם במעשה המילה5 חזר ופירש הכתוב ״וימולו... כל יצאי שער עירו״ – אבל הדיוטי העיר עוד לא מלו, ומכל מקום לא חשו שמעון ולוי6.
1. המשמעות היא שאחרים מלו אותם (ועיין באברבנאל בשם הרלב״ג שבני יעקב מלו אותם), היות ומילה היא בתינוק ואחרים מלים אותו, מצינו בדרך כלל את הנפעל – על ידי אחרים, כגון ״המול ימול״ ״ונמלתם״ ״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״ – הערת אאמו״ר.
2. כפי שביאר רבינו בפסוק י״ט.
3. כפי שכותב רבינו לעיל (כב,יז) ש״שער״ משמעותו מקום ישיבת חכמים וגדולי המדינה (וכן לעיל כד,ס). אך עיין ברד״ק (לעיל כג,י) וז״ל בד״ה ״באי שער״: רצה לומר כל אנשי העיר, ופעם יאמר כך ופעם יאמר כך, וענין אחד הוא, ר״ל כל אנשי העיר, ועל דרך הקיצור יאמר ״באי״ לבד או ״יוצאי״ לבד.
4. האנשים הבאים לבית האסיפה שהם עיקר העיר הם שמעו ומלו.
5. בהמשך פסוקנו.
6. כאשר פשטו על העיר והרגו ״כל זכר״ – גם את אלה שלא מלו.
כל יוצאי שער עירו – כל היוצאים מלו והאחרים לא מלו; אם כן נראה ששמעון ולוי לקחו עמם עבדי אביהם להלחם עם שכם, שאי אפשר לשני נערים שיעיזו פניהם כ״כ להלחם לבדם נגד כל יושבי עיר אחת.
כל⁠־יצאי⁠־שער עירו – בעוד שלמעלה כ״ג:י׳,י״ח נקראים יושבי העיר ״כל באי שער״, ונראה ששני הביטויים גם יחד הם קיצורים, במקום כל יוצאי ובאי שער העיר.
לכל יוצאי שער עירו – בפ׳ חיי אמר לכל באי שער עירו שבאו לגמול חסד עם שרה ובאו גם הנשים אבל כאן שאמר להמול אמר רק לזכרים לכן אמר לכל יוצאי שהנשים אינן יוצאין לסחורה ויושבים בבית ובפרט בארץ קדם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טובר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאהדר זקניםמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי⁠־בְנֵי⁠־יַ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל⁠־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כׇּל⁠־זָכָֽר׃
On the third day, when they were in pain, Yaakov's two sons, Shimon and Levi, the brothers of Dinah, each took his sword, and they came upon the unsuspecting city,⁠1 and killed every male.
1. unsuspecting city | הָעִיר בֶּטַח – Literally: "the secure (or: trusting) city". See Rashbam that the word "בֶּטַח" refers to the inhabitants of the city. Alternatively, it refers back to Shimon and Levi who were confidant and secure in their plan (Bereshit Rabbah 80:9, Rashi).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[מט] 1ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים. מתני׳ מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. (משנה בירו׳ שבת ט׳:ג׳)
[נ] 2כאבים, ר׳ אבהו בשם ר״א הלכה כראב״ע, ר׳ אבון בשם ר׳ אבהו טעמיה דראב״ע ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, בהיותו כואב אין כתיב כאן, אלא בהיותם כואבים, בשעה שכל איבריהם כואבים עליהם. (ירושלמי שבת ט׳:ג׳)
[נא] 3כאבים, ר׳ חנינה בן דוסא אומר, כל הנמולים ביום השלישי כאב הוא להם שנ׳ ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ולכך שנו חכמים מרחיצים את הקטן בשלישי שלו שחל להיות בשבת וכל צרכי מילה עושין בשבת. (פרדר״א פכ״ט)
[נב] 4כאבים, היו כאבים ומצטערים על שמלו, ומתחרטים, ועל זה הרגום. (מדרש)
[נג] 5כאבים, י׳ דעקים ככף פ״ג באורייתא, כאבים. (ס׳ התגין)
[נד] 6ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, ממשמע שנאמר שמעון ולוי איני יודע שהן בני יעקב, אלא בני יעקב שלא נטלו עצה מיעקב, שמעון ולוי שלא נטלו עצה זה מזה. (בראשית רבה פ)
[נה] 7שמעון ולוי אחי דינה, והלא אחות כל השבטים היתה מה תלמוד לאמר אחי דינה לפי שנתנו נפשם עליה נקראת על שמם. (מכילתא בשלח י.)
[נו] 8איש חרבו, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר בן שלשה עשר שנה היו. (בראשית רבה פ)
[נז] 9ויבאו על העיר בטח, שמואל שאל ללוי בר סיסי א״ל מהו דין דכתיב ויבאו על העיר בטח, א״ל בטוחים היו על כוחו של זקן, ולא היה יעקב אבינו רוצה שיעשו בניו אותו מעשה, וכיון שעשו בניו אותו מעשה אמר מה אני מניח את בני ליפול בידי אומות העולם, מה עשה, נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחו של שכם, אמר אם יבואו אומות העולם להזדווג לבני אני נלחם כנגדן, הוא דהוא אמר ליה ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (בראשית מ״ח:כ״ב) [ואיכן מצינו שנטל אבינו יעקב חרבו וקשתו בשכם]. (בראשית רבה פ)
[נח] 10ויהרגו כל זכר, כיון שבאו בני יעקב לארץ ישראל היו מראין כחן ועשרן ונויין, מראין כחן ויקחו שני בני יעקב איש חרבו וגו׳ ויהרגו כל זכר. (תנחומא ישן וישלח יט.)
1. במשנה שבתלמוד בבלי מניין שמרחיצין את המילה כו׳ ומענין זה בירושלמי שבת פ״ט ה״ג מרחיצין את הקטן תניי דבית רב מרחיצין את המילה (מילה דווקא ולא שאר הגוף, ק״ע) ר״א בשם ר״י הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן כו׳ אם אומר שמרחיצין את המילה (ולא כל גופו) מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן. וכ״ה בב״ר כאן בשינוים. וכן בבבלי שבת קלד: הוו בה במערבא הרחצה כל גופו או הרחצת מילה כו׳ מסתברא הרחצת כל גופו כו׳ אר״י הלכה כראב״ע בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מע״ש בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו. ורש״י בשבת פו. מניין שמרחיצין כו׳ ״דאף״ ביום ג׳ מסוכן הוא. וביתר ביאור בחי׳ הרמב״ן שבת קלב. שכ׳ דראב״ע כ״ש בשני קאמר ואי ק״ל הא כתיב ביום הג׳ בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג׳ מבשני לאו קושיא שבג׳ היו חלושים ביותר ולא היו יכולין לברוח ולהלחם אבל ביום הב׳ עדיין לא תשש כחם, אע״פ שסכנת יום ב׳ גדולה משל ג׳ ויום ראשון תוכיח שלא נגעו בהן מפני שעדיין כחם עליהם אע״פ שהם מסוכנים יותר, וכ״כ הרשב״א והריטב״א והתוס׳ רי״ד שם והר״ן כאן ונדרים לא: והמאירי הוסיף עוד טעם בפי׳ הקרא בהיותם כואבים כלומר שעדיין היו כואבים וכ״ש שהיו כואבים בראשון ושני אלא שהיו נמלכים בעצמם אם יעשו או לא יעשו וכשהגיע השלישי ודנו בעצמם שאם לא יעשו באותו היום אף הם יתרפאו למחרתו נמנו וגמרו להורגם אלמא כאב של מילה ושאר פצעים אף בשלישי הם וכ״ש בראשון ובשני וכן הלכה. וראה לקמן אות נ. נא. דיש שיטה אחרת דס״ל דביום השלישי יותר מסוכנים.
2. כר׳ אליעזר בן עזריה, במשנה שבת קלד: מרחיצין את הקטן, בין לפני המילה, ובין לאחר המילה כו׳, ר׳ אליעזר בן עזריה אומר, מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. כואב אין כתיב כאן, דהוה משמע כאב המילה לחוד, כואבים משמע דכל איבריהם היה כואב להם ש״מ דביום השלישי אית בה סכנת נפשות (ק״ע). ובפנ״מ כ׳ בהיותו כואב אין כתיב דהוה קאי על היום בהיותם כואבים משמע שעל האיברים קאי שכל איבריהם כואבים עליהם ולפיכך המתינו להם עד יום השלישי. ובמדרש הגדול כ׳ ואפילו בחמין שהוחמו בשבת מפני שכל גופו כואב עליו. ומדברי הירושלמי אלו ילה״ר לשיטת הרמב״ם פ״ב מהל׳ מילה ה״ח והרמב״ם בפיהמ״ש פ״ט דשבת שכ׳ ומאמרם בהיותם כואבים ראיה כי היום השלישי קשה למהול כי הלחות ניגרות ויורדות ומתהוה מהם חבורה וירבו המכאובות ומפני זה התירו לרחצו במים חמים בשבת ואפילו הוחמו בשבת לפי שהוא סכנת נפשות ומבואר דיום ג׳ דווקא או בו ביום לאחר המילה. והריטב״א שם מביא שיטת הרמב״ם ומפרש דאיכא למימר שיותר הם מסוכנים בשלישי ואל תתמה שטבען של הרבה חוליים כך הוא להתחזק יותר בשלישי. וכ״כ הראב״ע שלישי לעולם קשה. עי׳ בתיו״ט שבת פ״ט מ״ג. ובלק״ט ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים לפיכך שנו רבותינו מרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת מפני שיום שלישי קשה למכה. וכ״מ במדרש הגדול וירא דף רסג. מובא לעיל פי״ח אות א. וירא אליו ה׳ תאנא אותו היום יום שלישי למילה היה והיה מצטער יותר מדי שכל החלאים מכבידין ביום השלישי דכ׳ ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים. וברש״י תענית כז: שלישי ליצירה. דאדם נברא ביום ששי ובכל יום שלישי הוי חלוש כדכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. וכן משמע מלשון האונקלוס כד תקיפו עליהון כיביהון. וביונתן בן עוזיאל כד הוו ״מתמקמקין״ (מלשון המק בשרו) מן כיב גוזרתהום [ובירושלמי כפשוטו לידידי מהר״ש ליברמן מביא דבכתי״ל בירושלמי שם איתא שכל איבריהם מתפרקין כואבים עליהם, ונמחקה המלה מתפרקין ע״כ. ולפ״ד התיב״ע נראה דאין למחוק והכונה כנ״ל דמפרש מלת כואבים]. וראה לקמן אות נא. כן יש לה״ר מגמ׳ נדרים לא: תניא ר׳ יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר (שמות ד) ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו, אמר רבי חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר, אמול ואצא, סכנה היא, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ובשטמ״ק מביא ״שיטה״ שנתעסק במלון תחלה וכבר היה קרוב למצרים ויכול היה למול ואין כאן סכנה לתינוק שכל עיקר הסכנה ביום ג׳ כדכ׳ ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. והר״ן כ׳ לפרש כשיטת רש״י כנ״ל. ועיי״ש במהרש״א ולקמן אות נא. ובפי׳ הטור איתא בהיותם כואבים פרש״י שכל מכה כואבת יותר ביום השלישי ובפר״א דמילה לא משמע כן, דקאמר מרחיצין את הקטן ״אף״ ביום השלישי שחל להיות בשבת וכ״ש בראשון. ותמוה דליתא כן לפנינו לא ברש״י ולא בגמ׳ וצ״ע. גם במנחה בלולה כ׳ או אמר בהיותם כואבים שכאב להם ונתחרטו על המילה (ראה לק׳ נב.) וזהו הנכון שהרי ארז״ל בפי ר״א דמילה מרחיצין את הקטן ״אף״ ביום השלישי שחל להיות בשבת שהמכה קלה עליו וקרובה לרפואה, אם לא נרצה לחלק בין קטנים לגדולים.
3. ראה לעיל אות מט. נ. ומכאן מוכח ג״כ כהשיטה דביום שלישי כואב יותר. ומובאים דברי הפדר״א במלאכת שלמה שבת פי״ט מ״ג. אמנם בעיקר הראי׳ מקרא אין הכרח לכל הפירושים, לפמ״ש בבכור שור מובא בס׳ פרשנדתא כג. ויהי ביום השלישי, ור׳ יוסף קרא אמר כי בג׳ ימים נימולו כולם וביום שהיו כולם נימולים וכואבים באו עליהם. ומובא גם בחזקוני ורבעה״ת כאן. וי״ל עפ״ז הא דמבואר בשבת קלד: ואע״פ שאין ראי׳ לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים שאינו רק זכר לדבר מטעם הנ״ל. ועי׳ לק׳ נב.
4. מאמר זה מובא בס׳ דרשת אבן שועיב בשם מדרש וסיים וזהו ביום השלישי כשהשלימו למול כולם דאם לא תאמר כן למה מצטערים יותר ביום השלישי יותר הי׳ להצטער להם ביום הראשון. וענין זה מבואר גם במבוא לתנ״י מכ״י סד. וז״ל ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, כיצד צדיקים עשו את הדבר הזה, ויש לומר הם שינו את התנאי, שהרי התנו חמור ושכם את בני יעקב את בנותיכם תתנו לנו אם תרצו, ואת בנותינו תקחו לכם, על כרחנו, והם שינו תנאים שכן כתיב בנותינו נתן להם ואת בנותיהם נקח לנו על כרחם. ועוד עברו שהרי התנו יחד לפרוש מע״ז שנאמר להיות כמונו שלא תעבדו עוד לע״ז, והם לא עמדו על דבריהם, שנאמר בהיותם כואבים, ואין כאב אלא עצב ואין עצב אלא ע״ז שנאמר עצביהם כסף וזהב (תהלים קטו) ד), מפי ר׳ יצחק ארנפיירא וצ״ל, ועוד כי היו מתחרטים על המילה, כי כאב כמו מתחרט שנאמר (עני אני וכואב, [ואני עני וכואב] (תהלים סט, ל). וכעי״ז בפער״ז וריב״א ורא״ש וחזקוני. וראיתי להביא כאן מה שיש מענין זה באריכות בספר הישר ויהי ממחרת וישכימו בבקר שכם וחמור אביו, ויקבצו את כל אנשי עירם אל תוך העיר, ויקראו אל בני יעקב וימולו להם כל זכר (עי׳ לעיל פי״ז אות צד.) ביום ההוא ומחרתו, ואת שכם ואת חמור אביו מלו, ואת חמשת אחי שכם, ויקומו וילכו וישב כל אחד בביתו, כי מה׳ היה הדבר הזה לעיר שכם ומאת ה׳ היתה עצת שמעון בדבר הזה למען תת ה׳ את עיר שכם ביד שני בני יעקב, ויהי מספר כל זכר אשר היו בעיר אשר נמולו שש מאות וארבעים וחמישה איש והילדים מאתים ושבעים וששה, אך חדקם בן פרד אבי חמור וששת אחיו לא שמעו אל שכם ואל חמור אביו, ולא מלו, כי היה דבר בני יעקב נמאס בעיניהם, ויחר אפם מאד על הדבר הזה כי לא שמעו להם אנשי העיר, ויהי ביום השני בערב וימצאו שמונה ילדים קטנים אשר לא מלו אותם כי החביאום אמותם מפני חמור ושכם בנו, ומפני אנשי העיר, וישלחו אליהם שכם וחמור אביו להביאם לפניהם ולמולם וידלגו עליהם חדקם וששת אחיו בחרבותיהם, ויבקשו להמיתם, ויבקשו להמית גם את שכם ואת חמור אביו, ויבקשו להמית גם את דינה עמהם על הדבר הזה, ויאמרו אליהם מה המעשה הזה אשר עשיתם, האין בבנות כל אחיכם הכנענים אשה כי תקחו לכם מבנות העברים אשר לא ידעתם תמול שלשום, ותעשו את כל המעשה הזה אשר לא צוו אתכם אבותיכם עד עולם, התחשבו כי תצליחו לכם מעשה הזה אשר עשיתם, ומה תשיבו ותענו בדבר הזה לאחיכם הכנענים כי יבואו מחר וישאלו אתכם בדבר הזה, והיה אם לא יישר ולא ייטב בעיניהם את מעשיכם. ומה תעשו לכם על נפשותיכם ועל נפשותינו אנחנו אשר לא שמעתם בקולנו, וכי ישמעו כל יושבי הארץ, וכל אחיכם בני חם את מעשיכם לאמר, בעבור אשה עבריה עשו שכם וחמור אביו וכל יושבי עירם את אשר לא ידעו ולא צוום אבותיהם עד עולם, אנה תנוסו ואנה תוליכו את חרפתכם כל הימים לפני יושבי ארץ כנען אחיכם. ועתה לא נוכל לעמוד בדבר הזה אשר עשיתם ולא נוכל לסבול ולשאת את העול הזה עלינו אשר לא צוו אבותינו לנו, הנה אנחנו למחר והלכנו ואספנו את כל אחינו הכנענים היושבים בכל הארץ, ובאנו כולנו יחד ונכה אתכם, ואת כל אשר אתם בוטחים עליהם, ולא נשאיר להם ולכם שריד, ויהי כשמוע חמור ושכם בנו וכל אנשי העיר את דברי חדקם ואחיו ויפחדו ויראו מאד לנפשם מדבריהם וינחמו על כל אשר עשו, ויענו שכם וחמור אביו את חדקם אביהם ואחיו, ויאמרו אליהם כל הדברים אשר דברתם אלינו נכונה היא, עתה אל תאמרו ותחשבו בלבבכם כי מאהבת העברים עשינו את המעשה הזה אשר לא צוו אותנו אבותינו, אך על כי ראינו כי לא היה לבם וחפצם לעשות דברנו על אודות בתם לקחתה לנו כי אם בדבר הזה, ונשמע בקולם ונעש את המעשה הזה אשר ראיתם עד אשר נמצא את מבוקשנו מהם, והיה כאשר נמצא את חפצנו אשר שאלנו מהם ושבנו אליהם ועשינו להם את הדבר אשר תאמרו אלינו, ועתה חכו נא והתמהמהו עד אשר ירפא בשרינו ונתחזק והלכנו אליהם יחד ועשינו להם את אשר היה עם לבבינו ולבכם, ודינה בת יעקב שמעה את כל הדברים האלה אשר דברו חדקם ואחיו ואת אשר השיבו אותם חמור ושכם בנו ואנשי עירם, ותמהר ותשלח נערה אחת מנערותיה אשר שלח אביה לשמרה בבית שכם אל יעקב אביה ואל אחיה לאמר, ותלך השפחה ותגד את כל דבריהם אל יעקב ואל בניו לאמר, כזה וכזה יעץ חדקם ואחיו עליכם וכזאת וכזאת השיבו להם חמור ושכם ואנשי עירם, ויהי כשמוע יעקב ובניו את הדברים האלה וימלאו חימה וקצף עליהם, ויחר אפם עליהם מאד, וישבעו שמעון ולוי ויאמרו חי ה׳ אלהי כל הארץ כי כעת מחר לא ישאר בכל העיר שריד ופליט, ויתחבאו עשרים בחורים ולא מלו, וילחמו הבחורים ההם עם שמעון ולוי ויהרגום שמעון ולוי, ושנים ברחו מהם וימלטו וילכו ויבאו אל בארות החמר אשר בעיר ויבקשום שמעון ולוי ולא מצאום, ויוסיפו עוד שמעון ולוי ויתהלכו בעיר ויהרגו כל אנשי העיר לפי חרב לא השאירו שריד, ותהי מהומה גדולה בתוך העיר, ותעל צעקת כל אנשי העיר השמימה ויצעקו כל הנשים וכל הילדים, ושמעון ולוי הרגו כל העיר לא השאירו זכר בכל העיר, ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב, ויוציאו את דינה מבית שכם ויצאו משם.
5. ראה לעיל דף תקלג. ולקמן סג. סו.
6. ראה פרש״י.
7. ב״ר פ״פ, מכלתא דרשב״י שמות טו. כ. תנחומא בשלח י. שיטה חדשה לברכת יעקב. מדרש אגדה וירא מט, ח. וברש״י כאן. ולקמן בב״ר פצ״ט ו. אמר להם [יעקב] אחים הייתם בדינה דכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ולא אחים ליוסף שמכרתם אותו.
8. בלק״ט איש חרבו מכאן אמרו רבותינו שכל מקום שנאמר איש אינו פחות משלושה עשר שנה, שהרי שמעון נולד בשנה שניה שנתן לבן לאה ליעקב, שהיא שנת תשיעית לביאת יעקב בבית לבן, שנא׳ הבה את אשתי, (ברא׳ כט,כא) ולוי נולד בשנה שלישית, שהיא עשירית לביאת יעקב בבית לבן, נשארו מן י״ד שנים ה׳ שנים, עם שנת לידת לוי הרי לך ה׳ שנים ללוי, ושש לשמעון, וטול עוד שש שנים שעבד בצאן, דכתיב ושש שנים בצאנך (שם לא, מא) הרי י״א ללוי, וי״ב לשמעון, וב׳ שנים שהיה מקריב זבחים בבית אל, שהרי כ״ב שנים נכסה יעקב אבינו מאביו, וכנגדן נכסה יוסף מאביו, בלוש ותשכח, הרי י״ג ללוי, וי״ד לשמעון לכך נאמר איש חרבו. ובשכ״ט מביא דרש שלפנינו בסגנון אחר איש חרבו זה בנין אב לכל איש שבמקרא דאמר רשב״א כל מי שנאמר בו איש אינו פחות משלש עשרה שנה שהרי לוי בן י״ג שנה ויום א׳. ומביא שם החשבון בסגנון אחר ומבאר דלוי הי׳ י״ב שנים וז׳ חדשים ומחצה (ורב״ח כ׳ לפי החשבון י״ב וט׳ חדשים) וההפרש של שנות החמה על שנות הלבנה עולה יותר מי״ג (ובזי״ר על הילק״ש עמד בזה דהרי הי׳ ללוי רק י״ב ומחצה ותי׳ מטעם דהוי מופלא הסמוך לאיש. ועכ״פ שמעון הי׳ בן י״ג.) וברש״י נזיר כט: ד״ה ור׳ יוסי אבל בבן י״ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י״ג הוו. וראה במחזור ויטרי דף תק״נ במשנה אבות סוף פ״ה בן י״ג למצות דמבן י״ג הוא מביא שערות בזקן התחתון ונקרא איש כמו שפי׳ רבותינו במס׳ נדה מו. ואף במקרא מצינו שבן י״ג נקרא איש בלוי בן יעקב שנקרא איש במעשה שכם ולא הי׳ באותה שעה אלא בן י״ג שנה (ומביא שם החשבון בסגנון אחר מהמבואר בלק״ט, וראה בפי׳ ב״ר במנח״י ג״כ באופן אחר) ובתיו״ט ובמגן אבות להתשב״ץ באבות שם מביא מדרש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו בגימטריא ז״ו שלש עשרה שנה ואז תהלתי יספרו. (וכ״ה בארחות חיים להרא״ה הל׳ תפלה אות עג.) ופרקי בן ובת הם הלכה למשה מסיני. וכ״ה בשו״ת הרא״ש ריש כלל ט״ז בן י״ג שנה ויום א׳ הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא דע כי הל״ט והוא בכלל שיעורין שהן הלכה למשה מסיני. וכן הוא בתשובת מהרי״ל סי׳ נא. (ומביא שם הרמז מעם זו יצרתי) דהעיקר מכח הלכתא כמו כל שיעורין דהלכתא נינהו, והראיה מהדרש שלפנינו גבי לוי דנקרא איש, אכתי מנלן דפחות מי״ג לא הוי איש, ועוד דורות הראשונים ילדו בח׳ כדמוכח בסנהדרין כו׳ אלא הילכתא היא. ע״כ. ומ״ש מהא דסנהדרין מבואר כן בתוס׳ סנהדרין סט. אע״פ שבדורות אחרונים נתנו חכמים סימן להבאת שערות לקטנה בת י״ב שנה ויום א׳ ולקטן בן י״ג שנה ויום א׳ בדורות הראשונים שהיו ממהרים להביא שערות היה זמן גדלות מקודם, והא דקאמר בגמ׳ שם סט: וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי בר תליסר דכתיב איש איש ממלאכתו התם רוצה להוכיח על דורות הראשונים דאפי׳ כי אזלת בתר דורות דהשתא כו׳. הרי מבואר כמ״ש המרי״ל ובע״כ צ״ל דהדרש שלפנינו הוא רק בדרך אסמכתא והעיקר דבן י״ג בכלל שיעורין דהלמ״מ. וכן הביא הברכי יוסף או״ח סי׳ נ״ה מכת״י שטמ״ק ערכין בשם הרא״ש בתוספותיו שכ׳ ותימה לרבינו אלחנן מנלן די״ג ויום א׳ בעינן שלימות מיום אל יום ותי׳ שמא הלכה למ״מ כו׳ עיי״ש. וילה״ר דהדרש שלפנינו הוא בדרך רמז מהא דמצינו כעי״ז במדרש אבכיר מובא בילק״ש רמז קסז. מי שמך לאיש שאין אדם נקרא איש עד כ״ה שנים כלומר עדיין לא הגעת לאיש. ובמדרש תנחומא שמות ח. הגי׳ א״ל אחד מהם מי שמך לאיש ועדיין אין אתה איש מלמד שהיה פחות מבן עשרים, ומצינו דבר זה גם בהלכה בגמ׳ ב״ב קנה. קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו ח״א מבן י״ח שנה וח״א מבן עשרים כדי שיהא בקי בטיב משא ומתן, ומבואר דאיש שלם בדעת לא הוי רק מבן עשרים. (ובש״ע חו״מ סי׳ ז׳ ס״ג כ׳ דאינו ראוי להיות דיין עד שנת י״ח מהא דשבת נו: כל דין שדן יאשיה משנת ח׳ עד שנת י״ח החזיר עיי״ש). ולכן אמרו מי שמך לאיש שר ״ושופט״. וע״פ גירסת המדרש אבכיר נ״ל סמך מקרא להא דמבואר בגמ׳ קדושין ל. לענין נשואי אשה השיעור מתמני סרי ועד עשרים וארבעה משום דאיש גמור נקרא כשהוא בן כ״ה. ועי׳ חולין כד. לענין עבודת הלוים מבן כ״ה. ובמדרש משלי פ״א עד כמה שנים נקרא אדם נער, רמ״א עד כ״ה שנה, רע״א עד ל׳ שנה אר״י לא כד״ז ולא כד״ז אלא עד כ׳ שנה. (וראה מ״ש לעיל בתו״ש פ״ג אות רב. לענין אין מענישין בב״ד של מעלה פחות מבן כ׳. ויש להוסיף ממדרש משלי פ״א א״ד וזהר חדש כ.) ויש להעיר בהא שחקרו האחרונים אם גם בב״נ יש שיעור זה לעונשין. והרמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״ד כ׳ דאין עונשין לקטן. ובשו״ת חת״ס יו״ד סי׳ שי״ז ה״ר מגמ׳ נזיר סב: דגם עכו״ם שיעורו י״ג שנה. ועי׳ לעיל פכ״ה אות קנב. ויגדלו הנערים. ושם אות קלג. בבאור. לענין מילה אמר עד שיהא בן י״ג. וראה לקמן פל״ח פסוק י׳ מ״ש מדברי הריב״א דבב״נ תלוי בדעת ובמחשבה. ובחגיגה ב. דפטור קטן משום דלאו בני דעה נינהו. ובסנהדרין נה: מבואר דגם גבי קטן מקרי החטא תקלה ורק רחמנא הוא דחס עלויה ובמקא״ה.
9. ראה פרש״י. ובב״ר לקמן פצ״ז ופפ״א ובתרגומים לקמן מח, כב. ובתרגומים כאן שפי׳ על העיר בטח קרתא דיתבא לרוחצן. ובתנחומא וישלח ז. ויהי ביום השלשי בהיותם כואבים, הנביא צווח וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה כי זמה עשו (הושע ו) וכחכי איש גדודים זה יעקב שנקרא איש תם, שהיה מחכה [ל]⁠בניו הבאים מן הגדוד, חבר כהנים זה בניו שנקראו ממלכת כהנים, דרך ירצחו שכמה למה כי זמה עשו.
10. ראה לעיל אות ג. ומענין זה שהראו גבורתם יש בתנחומא ויחי י. כי באפם הרגו איש וכי איש אחד הרגו והלא כתיב ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר אלא שנחשבו לפני הקב״ה ולפניהם כאיש אחד. ובתנ״י ויגש ו. א״ל יכנסו דברי באזניך שנים ממנו קטנים נכנסו לכרך גדול והחריבוהו, שנאמר ויקחו שני בני יעקב וגו׳ ואנו כלנו כאן אם אנו מבקשים אין אנו משיירים נפש כאן. ובספרי דברים שמח. ידיו רב לו (דברים לג, ז) בשעה שאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, ועזר מצריו תהי׳ כענין שנאמר ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב. עוד שם סי׳ שמט. משל לשנים שלוו מן המלך אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך, ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה. כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם כענין שנא׳ ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר, לוי פרע מה שלוה במדבר שנא׳ (שמות לב) ויעמוד בשער המחנה ויאמר מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי, וחזר והלוה את המקום בשטים שנא׳ (במדבר כה) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל כו׳ שמעון לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה שנא׳ ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני. ובלק״ט מקץ מב, כד. ויקח מאתם את שמעון, מפני שהוא השליכו לבור. ד״א לפי שהוא היה ראשון למרד, שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ומענין זה בזהר ח״א קפה:
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּיבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְּרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה גְּבַר חַרְבֵּיהּ וְעָאלוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבָא לְרוּחְצָן וּקְטַלוּ כָּל דְּכוּרָא.
On the third day when their pain was strong upon them, two of Yaakov’s sons, Shimon and Levi, brothers of Dinah, each took his sword. They came upon the city that was dwelling securely, and killed every male.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּיבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְּרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה גְּבַר חַרְבֵּיהּ וְעָלוּ (ח״נ: וַאֲתוֹ) עַל קַרְתָּא דְּיָתְבָא לְרוּחְצָן וּקְטַלוּ כָּל דְּכוּרָא
סתירות ברש״י ויישוב מהרש״א ע״פ ת״א
א. לשון ״בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים״ מציין רק את עובדת הכאב. אבל אונקלוס תרגם ״בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּיבֵיהוֹן״ (כשחזקו עליהם כאביהם), ומדבריו עולה שביום השלישי מתגבר כאב המילה. תרגומו מתאים עם דברי המשנה: ״מנין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת? שנאמר וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים״ (שבת ט ג). ופירש הרמב״ם שם: ״ומאמרם בהיותם כואבים ראיה כי היום השלישי קשה לַמָּהוּל, כי הליחות ניגרות ויורדות ומתהוה חבורה וירבו המכאובות״. משמע, עיקר הסכנה והכאב הם ביום השלישי דווקא, כדעת המתרגם.⁠1
והנה לדעת רש״י בגמרא, שני הימים הראשונים עולים בסכנתם על היום השלישי.⁠2 והואיל ובתחילת פרשת וירא כתב רש״י ״יום שלישי למילתו היה ובא הקב״ה ושאל לשלומו״ טען רא״ם (לבראשית יח א) שדבריו בחומש סותרים לביאורו בש״ס, כי לשיטתו ראוי היה לקב״ה לבקרו ביום הראשון או ביום השני שסכנתם מרובה. עוד טען שדבריו בביאור הש״ס נסתרים מת״א לפסוקנו ״בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּיבֵיהוֹן״ המלמדים שעיקר הסכנה היא ביום השלישי. ואולם מהרש״א דחה את קושיות רא״ם בהבחינו בין כאב לבין סכנה:
דברי הרא״ם בזה באורך אין להם עיקר ורחוקים מצד עצמם. אבל הוא מבואר בדברי הר״ן באורך בפרק ר״א דמילה, ע״ש באורך. דלפירוש רש״י אע״ג דביום א׳ וב׳ איכא סכנה יותר מביום ג׳ מ״מ ביום ג׳ החולשה גוברת יותר כדכתיב ׳ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים׳, ומשום הכי קאמר ר׳ חמא ברבי חנינא, דביום ג׳ בא הקב״ה לבקרו דהוא עיקר מצות הביקור שהוא חלוש ביותר וצריך לבקרו... ולדברי הרמב״ם ניחא טפי שיום הג׳ יותר מסוכן ויותר חלוש. ובזה יבואו דברי המתרגם על נכון בין לפירוש רש״י ובין לרמב״ם בלי גמגום.⁠3
אִישׁ חַרְבּוֹ – גְּבַר ולא אֱנָשׁ
ב. בפסוקנו מכונים שמעון ולוי ״איש״ והוא המקור למשנה ״בן שלש עשרה למצות״ (אבות ה כא).⁠4 לכאורה מסייע לכך גם ת״א ״אִישׁ חַרְבּוֹ״ – ״גְּבַר חַרְבֵּיהּ״ [ולא: אֱנָשׁ], כהבחנת יא״ר בתרגומי ״איש״, מהם המתורגמים גְּבַר ואחרים אֱנָשׁ: ״כל איש ואיש שבתורה שתרגומם גְּבַר, אינו אלא למעט פחות מבן יג״. אבל בפסוק ״לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו״ (שמות י כג) ״לָא חֲזוֹ גְּבַר יָת אֲחוֹהִי וְלָא קָמוּ אֲנָשׁ מִתְּחוֹתוֹהִי״ יתבררו כללים נוספים בעניין.
ג. ״וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר״ – ״וְעָלוּ עַל קַרְתָּא״ (ונכנסו), ולא כנוסחי ״וַאֲתוֹ״ (והגיעו). אבל לפי זה מתבקש לכאורה לתרגם ״וְעָלוּ לְקַרְתָּא״ (ונכנסו לעיר) ולא ״עַל קַרְתָּא״.
האם בֶּטַח מוסב לעיר או לשמעון ולוי?
ד. לפי ת״א והמיוחס ליונתן ״וַיָּבֹאוּ על העיר בֶּטַח״ – ״וְעָלוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבָא לְרוּחְצָן״, העיר ישבה בֶּטַח וכן פירשו רשב״ם ואחרים.⁠5 אבל לפי רש״י, בֶּטַח מוסב לשמעון ולוי: ״בטח – שהיו כואבים (כלומר, שמעון ולוי באו על תושבי שכם מתוך הרגשת בטחון כי הללו ״היו כואבים״). ומדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן״.⁠6
רבים תמכו בת״א על פי הכלל שברשב״ם: ״כל בֶּטַח... על היושבים הוא אומר״. והואיל ובלשון מקרא רגיל לבוא פועל ״ישב״ אצל ״בֶּטַח״ כגון ״וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח״ (ויקרא כה יח), ״וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם״ (ויקרא כו ה) הוסיף בתרגומו ״קַרְתָּא דְּיָתְבָא לְרוּחְצָן״ (העיר היושבת לבטח), ותיבת ״בֶּטַח״ היא תואר לפועל ״יושבת״ שלא נזכר במפורש.⁠7 אבל רש״י מפרש ״בֶּטַח״ כתואר לפועל ״וַיָּבֹאוּ״ המדבר בשמעון ולוי. ויש מי שהעיר שהטעמים מסייעים לרש״י.⁠8
1. הסכנה מוטעמת בתחילת פירושו למשנה שם: ״מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, ואין חילוק כאן בין חמין שהוחמו בערב שבת או בשבת מפני שיש סכנת נפשות ביום השלישי בלבד״. נוסח ״ביום השלישי בלבד״, מצוי בתרגום ר״י קאפח למשנה אך אינו בפהמ״ש הנפוץ. וראה הערת ר״י קאפח שם שלא משמע כן מדברי הרמב״ם בהלכות מילה פ״ב הל׳ ח. ועיין ״נתינה לגר״.
2. רש״י שבת קלד ע״ב:״ולא שני כו׳ – והכא גבי מילה בהוחמו בשבת עסקינן, הלכך, בשלישי דליכא סכנתא – לא״.
3. מהרש״א ״חדושי אגדות״, בבא מציעא פו ע״ב. בדומה לקושית רא״ם שאל גם הטור בפירוש החומש: ״פירש רש״י שכל מכה כואבת יותר ביום השלישי. ובפרק ר״א דמילה אינו משמע כן״. ולא נתברר היכן מצא הטור דברים אלה ברש״י. אולי היה לפניו כן בנוסח רש״י לפסוק ואינו בידינו. וראה גם ״הכתב והקבלה״.
4. רע״ב: ״בן שלש עשרה למצות – דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וגבי שכם כתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ולוי באותו פרק בן שלשה עשר שנה היה, וקרי ליה איש״, וראה תוי״ט וביאור הגר״א שם.
5. רשב״ם: ״ויבאו על העיר – שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם, וכן כל בטח שבכל מקום על היושבים הוא אומר, בין בתורה בין בנביאים״. חזקוני (בפירושו השני): ״דבר אחר: על בני העיר שהיו יושבים בטח שלא נזהרו מהם״. יצויין שהפועל הארמי ״רחץ״ (בָּטַח) מופיע פעם אחת במקרא : ״לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי״ (דניאל ג כח). וממנו בת״א כגון ״ידיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עליו״ ֹ(דברים לג יב) ״יִשְׁרֵי לְרוּחְצַן עֲלוֹהִי״ ומכאן גם ״בֵּיהּ אֲנָא רָחֵיץ״ [ב״בריך שמיה״] ואין כל קשר בין ״רחץ״ הארמי לבין ״רחץ״ העברי (שָׁטַף). עוד יצויין ש״וַיָּבֹאוּ על העיר״ המתורגם ״וְעָלוּ עַל קַרְתָּא״ אינו לשון עלייה אלא לשון כניסה (משורש עו״ל), כמבואר בפסוק ״בֹּא... אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״.
6. ב״ר פרשה פ י: ״שמואל שאל ללוי בן סיסי, אמר ליה מהו ויבאו על העיר בטח? אמר לו בטוחים על כוח הזקן״. וכן תרגם הפשיטתא: ״ועלו על קריתא בשליא״, ומפרש ״בטח״ כמוסב על בני יעקב ולא על יושבי העיר.
7. ״נתינה לגר״ ו״נפש הגר״. וכן ב״מרפא לשון״.
8. כך כתב ר״ש דובנו ב״ביאור״: ״ויראה שהנגינה תסכים עם פירושו (של רש״י)״ מבלי לפרש. וביאר נכונה מיכאל פרלמן (חוג לטעמי המקרא, ה, 166): לפסוק בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֨וּ מַלְאָכִ֤ים מִלְּפָנַי֙ בַּצִּ֔ים לְהַחֲרִ֖יד אֶת-כּ֣וּשׁ בֶּ֑טַח (יחזקאל ל ט) כתב רש״י: ״להחריד את כוש היושבת בטח״. ולכאורה סתר לביאורו כאן, שהרי כאן פירש ״בטח״ על המתקיפים ושם על היושבים? אלא שבשני הפסוקים פירש כטעמים: ביחזקאל תיבת ״בטח״ באה בטעמים מחוברים אל ״את-כוש״, ולכן ייחס רש״י ״בטח״ אל התושבים. אבל כאן וַיָּבֹ֥אוּ עַל-הָעִ֖יר בֶּ֑טַח ״בטח״ מופסק בטעם מן ״על-העיר״ ולכן ייחס רש״י ״בטח״ לשמעון ולוי.
והוה ביומא תליתיא כד הוון צעורין מן גזרתהון ונסבו תרין בנוי דיעקב שמעון ולוי אחיא דינה גבר חרביה ועלו לקרתא לרוחצןב וקטלו כל דכוריא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחי״) גם נוסח חילופי: ״אחיה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לרוחצן״) גם נוסח חילופי: ״לרוחצה״.
והוה ביומא תליתאה כד הוו מתמקמקין מן כיב גוזרתהום ונסיבו תרין מבנוי דיעקב שמעון ולוי אחי דינא גבר סייפיה ועלו על קרתא דהבא יתבא לרוחצן וקטלו כל דכורא.
And it was on the third day, when they were weak from the pain of their circumcision, two of the sons of Jacob, Shimeon and Levi, the brothers of Dinah, took each man his sword, and came upon the city, which was dwelling securely, and killed every male.
[ט] וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים – תַּמָּן תְּנֵינַן מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן, דְּבֵי רַבִּי מֵאִיר מַרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אַתְּ תָּנֵי מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן, אָמַר רַבִּי זְעֵירָא בְּכָל שָׁעָה הֲוָה רַבִּי יוֹסֵי אָמַר לוֹ תְּנֵי מַתְנִיתָךְ, דִּתְנַן אֵין מוֹנְעִים לֹא שֶׁמֶן וְלֹא חַמִּין מֵעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בַּשַּׁבָּת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְזַלְּפִין חַמִּין עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בַּשַּׁבָּת, וְאִם תֹּאמַר מַרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה, מַאי שְׁנָא הִיא מַכַּת קָטָן מִמַּכַּת גָּדוֹל, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן כָּל גּוּפוֹ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּגָדוֹל אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בִּלְבָד. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּכָל שָׁעָה הֲוָה רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יוֹנָתָן מַפְקִידִין חָיָתָא וְאָמְרֵי לְהוֹן כָּל שָׁקוֹעִין שֶׁאַתּוּן עָבְדוּן בְּחֹלָא הֲווּן עָבְדִין בְּשַׁבַּתָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. שְׁמוּאֵל אָמַר מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אִם מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה נַעֲשֶׂה לוֹ חַמִּין בַּשַּׁבָּת, דִּתְנַן מְחַמֵּם אָדָם אֲלוּנְתִּית וְנוֹתְנָהּ עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ בַּשַּׁבָּת, וְלֹא יִטֹּל עֲרֵבָה מְלֵאָה חַמִּין וְיִתְּנָהּ עַל כְּרֵסוֹ בַּשַּׁבָּת, אֲבָל חַמִּין לִרְפוּאָתוֹ מֻתָּר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֵית כָּאן אִסּוּר אֶלָּא מֻתָּר.
[י] וַיִּקְּחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי – מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, יָדַעְנוּ שֶׁבְּנֵי יַעֲקֹב הֵם, אֶלָּא בְּנֵי יַעֲקֹב שֶׁלֹא נָטְלוּ עֵצָה מִיַּעֲקֹב. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, שֶׁנָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. אֲחֵי דִינָה, וְכִי אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה וַהֲלוֹא אֲחוֹת כָּל הַשְּׁבָטִים הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנוּ אֵלּוּ נַפְשָׁם עָלֶיהָ נִקְרֵאת עַל שְׁמָם, וְדִכְוָתָהּ: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן (שמות ט״ו:כ׳), וְכִי אֲחוֹת אַהֲרֹן הָיְתָה וַהֲלוֹא אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן אַהֲרֹן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ לְפִיכָךְ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, וְדִכְוָתָהּ: וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם (במדבר כ״ה:י״ח), וְכִי אֲחוֹתָם הָיְתָה וַהֲלוֹא בַּת אֻמָּתָן הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנָה נַפְשָׁהּ עַל אֻמָּתָהּ נִקְרֵאת אֻמָּתָהּ לִשְׁמָהּ.
אִישׁ חַרְבּוֹ – רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ. שְׁמוּאֵל שָׁאַל לְלֵוִי בַּר סִיסִי אָמַר לוֹ מַהוּ דֵין דִּכְתִיב: וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח (בראשית ל״ד:כ״ה), אָמַר לוֹ בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן, וְלֹא הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב רוֹצֶה שֶׁיַּעֲשׂוּ בָנָיו אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ בָנָיו אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אָמַר מָה אֲנִי מַנִּיחַ אֶת בָּנַי לִפֹּל בְּיַד אֻמּוֹת הָעוֹלָם, מֶה עָשָׂה נָטַל חַרְבּוֹ וְקַשְׁתּוֹ וְעָמַד לוֹ עַל פִּתְחָהּ שֶׁל שְׁכֶם וְאָמַר אִם יָבוֹאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם לְבָנַי אֲנִי נִלְחַם כְּנֶגְדָן, הוּא דְּהוּא אוֹמֵר לוֹ לְיוֹסֵף: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וגו׳ (בראשית מ״ח:כ״ב), וְהֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנָּטַל אָבִינוּ יַעֲקֹב חַרְבּוֹ וְקַשְׁתּוֹ בִּשְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (בראשית מ״ח:כ״ב). וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ (בראשית ל״ד:כ״ו).
ויקחו שני בני יעקב [שמעון ולוי]. 1ממשמע שנאמר שמעון ולוי איני יודע שבני יעקב הם, אלא בני יעקב שלא נטלו עצה זה מזה.
אחי דינה2וכי אחות שניהם ולא אחות השאר היתה, אלא לפי שנתנו עצמם עליה נקראת על שמם.
ויבאו אל [העיר] בטח. 3בטוחים היו על כחו של זקן, אמר יעקב לא אניח בני אשר יפול בידי אומות העולם להזדווג עליהם, אני אלחם כנגדם, הדא הוא דכתיב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מ״ח:כ״ב).
1. ממשמע שנאמר. ב״ר פ״פ אות י׳ וילקוט רמז קל״ה.
2. וכי אחות שניהם. ב״ר שם, וילקוט שם.
3. בטוחים. שם שם ולק״ט ורש״י.

רמז קלה

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים – תָּנֵינָן, מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן. תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי, מַרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה. אָמַר רַבִּי אַסִי, עַל כָּרְחִין אִית תַּנְיָא מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא בְּכָל שָׁעָה הֲוָה רַבִּי אַסִי אָמַר לִיתְנֵי מַתְנִיתָךְ, דִּתְנָן אֵין מוֹנְעִין לֹא שֶׁמֶן וְלֹא חַמִּים מֵעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְזַלְּפִין חַמִּין עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם תֹּאמַר מַרְחִיצִין אֶת (הקטן) [הַמִּילָה] מַאי שְׁנָא הוּא מַכַּת קָטָן מִמַּכַּת גָּדוֹל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא, בְּכָל שָׁעָה הָווּ רַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יוֹחָנָן מְפַקִּידִין חַיְּתָא וְאָמְרוּ לְהוֹן, כָּל שְׁקוּעִים דְּאַתּוּן עָבְדִין בַּחוֹלֶה עָבְדִין בַּשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שְׁמוּאֵל אָמַר: מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה [אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי], אִם מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה נַעֲשֶׂה לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת דְּתַנִינָן מֵיחֵם אָדָם אָלוּנְטִית וְנוֹתְנָהּ עַל גַּבֵּי כְּרֵסוֹ בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי, לֵית כָּאן אָסוּר אֶלָּא מֻתָּר.
וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי – מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן בְּנֵי יַעֲקֹב אֶלָּא שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה מִיַּעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה.
אֲחֵי דִינָה – וְכִי אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה וַהֲלֹא אֲחוֹת כָּל הַשְּׁבָטִים הָיְתָה אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנוּ נַפְשָׁם עָלֶיהָ נִקְרֵאת עַל שְׁמָם. וְדִכְוָתֵהּ ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן״, וְכִי אֲחוֹת אַהֲרֹן בִּלְבַד הָיְתָה וַהֲלֹא אֲחוֹת שְׁנֵיהֶם הָיְתָה אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתַן אַהֲרֹן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. וְדִכְוָתֵהּ, (במדבר כ״ה:י״ח) ״וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם״, וְכִי אֲחוֹתָם הָיְתָה וַהֲלֹא בַּת אֻמָּתָן הָיְתָה, אֶלָּא לְפִי שֶׁנָּתְנָה נַפְשָׁהּ עַל אֻמָּתָהּ נִקְרֵאת אוּמָּתָהּ לִשְׁמָהּ.
אִישׁ חַרְבּוֹ – בְּנֵי שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיוּ.
וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח – בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן, וְלֹא הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ יוֹדֵעַ שֶׁעָשׂוּ בָּנָיו אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אָמַר: מָה אֲנִי מַנִּיחַ אֶת בָּנַי לִפֹּל בְּיַד אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֲנִי נִלְחָם כְּנֶגְדָּן, הוּא דְּהוּא אוֹמֵר לוֹ לְיוֹסֵף, ״אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי״.
פלמא כאן פי אליום אלת֗אלת֗ והם וג֗עון אכ֗ד֗ אבנא יעקוב שמעון לוי אכ֗וא דינה כל אמר סיפה פדכ֗לו עליהם והם מטמאנון פקתלו כל רג֗ל.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, לקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה כל איש את חרבו, ונכנסו עליהם כשהם בטוחים והרגו כל איש.
שני בני יעקב – בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן כשמעון ולוי – כשאר אנשים שאינן בניו, שלא נטלו עצה הימנו.
אחי דינה – לפי שמסרו נפשם עליה נקראו אחיה.
בטח – שהיו כאבים.
ומדרש אגדה (בראשית רבה פ׳:י׳): בטוחין על כחו של זקן.
שני בני יעקב TWO OF THE SONS OF YAAKOV – They were his sons (the sons of Yaakov, a wise and clever man), but they acted as any man named Simeon and Levi would do – as other people would do who were not his sons – for they did not take counsel with him (Bereshit Rabbah 80:10).
אחי דינה DINAH'S BROTHERS – because they risked their lives for her they are designated as her brothers (Bereshit Rabbah 80:10)
בטח IN SECURITY – because they (the men of Shechem) were ill.
The Midrashic explanation, taking בטח in the sense of confident, is: that they relied upon the strength (i.e. the merits) of the old man (Yaakov) (Bereshit Rabbah 80:10).
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים – לפיכך 1שנו רבותינו מרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת. מפני שיום שלישי קשה למכה.
ויקחו שני בני יעקב – שלא נטלו עצה מן יעקב.
שמעון ולוי2שלא נטלו עצה זה מזה.
אחי דינה3לפי שנתנו נפשם עליה נקראו אחי דינה.
איש חרבו4מיכן אמרו רבותינו שכל מקום שנאמר איש אינו פחות משלשה עשר שנה. שהרי שמעון נולד בשנה שניה שנתן לבן לאה ליעקב. שהיא שנת תשיעית לביאת יעקב בבית לבן. שנאמר הבה את אשתי (בראשית כ״ט:כ״א). ולוי נולד בשנה שלישית שהיא עשירית לביאת יעקב בבית לבן. נשארו מן י״ד שנים ה׳ שנים עם שנת לידת לוי. הרי לך ה׳ שנים ללוי. ושש לשמעון. וטול עוד שש שנים שעבד בצאן. דכתיב ושש שנים בצאנך (בראשית ל״א:מ״א). הרי י״א ללוי. וי״ב לשמעון. 5וב׳ שנים שהיה מקריב זבחים בבית אל. 6שהרי כ״ב שנים נכסה יעקב אבינו מאביו. וכנגדן נכסה יוסף מאביו. 7בלוש ותשכח. 8הרי י״ג ללוי. וי״ד לשמעון. לכך נאמר איש חרבו.
ויבואו על העיר בטח9שמואל שאל ללוי בר סיסי מה בטח. א״ל בטוחים היו על כחו של זקן. 10כיון שראה יעקב אבינו אמר מה אני מניח את בני ליפול ביד האומות. מיד נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם. אמר שאם יבואו האומות העולם להרוג אותם אני אלחם כנגדם. הוא שהוא אומר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (שם מ״ח:כ״ב).
1. שנו רבותינו. שבת קל״ד ע״ב במשנה. וב״ר פ״פ.
2. שלא נטלו עצה. ב״ר פ״פ וילקוט רמז קל״ה.
3. לפי שנתנו. ב״ר שם ומכילתא ותנחומא בשלח וילקוט רמז קל״ה ורש״י עה״ת.
4. מיכן אמרו רבותינו. בב״ר שם ר׳ אלעזר אומר בני י״ג שנה היו.
5. וב׳ שנים שהיה מקריב זבחים בבית אל. אשתהי באורתא ב׳ שנים מגלה י״ז ע א ע׳ ש בפירש״י. ועיין לעיל ל״ג הערה ל״ב.
6. שהרי כ״ב שנים נכסה יעקב כו׳. בגמרא מגילה שם נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה כשם שפירש יעקב אבינו מאביו.
7. בלוש ותשכח. עיין ברש״י מגילה שם יוסף בן שבע עשרה שנה היה כשפירש מאביו וכשמלך על מצרים היה בן שלשים שנה. שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה. הרי י״ג. ושבעה דשובעא. ותרין דכפנא הרי עשרים ושתים שנה שנכסה יוסף מאביו. ויעקב עמד עשרים שנה בבית לבן וב׳ שנים בדרך הרי כ״ב.
8. הרי י״ג ללוי וי״ד לשמעון. ז״ל היוחסין יעקב נולד ב״א ק״ח. ומבניו לא ידענו באיזה שנה נולדו. (מצאנו שנת לידתם במדרש תדשא נדפס בבית המדרש ח״ג דף ק״ע ע״ש) מדרך סברא נולד לוי כשהיה יעקב בן פ״ו שנים ה׳ שנים קודם שנולד יוסף וכן נראה מדברי חז״ל. כיצד כשנולד יוסף היה יעקב בן צ״א שנה ועוד שש שנים שעבד בצאן לבן הרי צ״ז ובדרך עד שבא לשכם נתעכב בסוכות שנה וחצי. וא״כ בשנת צ״ט ליעקב באו לשכם ואז לוי בן י״ג שנה שנקרא איש חרבו על ירכו וא״כ נולד בשנת פ״ו ליעקב שהוא ב״א וקצ״ד ליצירה עכ״ל. ועיין בסדר הדורות שהאריך בזה. ולפ״ז נולד יעקב ב״א ק״ה ולוי נולד ב״א קצ״ד וכשבא לשכם היה יעקב בן צ״ט שנה א״כ היה בשנת ב״א ר״ז ואז היה לוי בן י״ז שנה.
9. שמואל שאל. ב״ר וילקוט שם. ורש״י עה״ת בשם מדרש אגדה.
10. כיון שראה יעקב. ב״ר וילקוט שם.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים – מצער המילה, מכאן שנו רבותינו מרחיצין את המילה ביום השלישי שלה שחל להיות בשבת מפני שיום שלישי קשה למכה:
ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי – ממשמע שנאמר שמעון ולוי איני יודע שהן בני יעקב, אלא בני יעקב לא נטלו עצה זה מזה:
אחי דינה – והלא אחות כל השבטים היתה, אלא אלו שמסרו נפשם עליה נקראו על שמה, וכן אתה דורש ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות טו כ), שמסר נפשו עליה שנאמר אל [נא] תשת עלינו חטאת (במדבר יב יא), לכך נקראת על שמו:
איש חרבו – זה בנין אב לכל איש שבמקרא, דא״ר שמעון בן אליעזר כל מי שנאמר בו איש אינו פחות משלש עשרה שנה, שהרי לוי בן י״ג שנה ויום אחד, וזה מדוייק מן המניין, שהרי בסוף שבעת שנת העבודה אסף לבן את כל אנשי מקומו ועשה משתה, ולערב שהיא שנה שמינית הכניס את לאה לחופה, והרתה בליל יום ט״ו לכניסתה, ח׳ ימים אחר חופת רחל, ולסוף ז׳ חדשים ילדה את ראובן, וטבלה בליל ט״ו ונזקקה לערב לבעלה והרתה, ראתה שהחלב נעכר ונתנה את בנה למניקה, וילדה את לוי לסוף ז׳ חדשים, נמצא נולד לוי במחצית חדש י״א, שנה השנית לכניסתה, ועוד עבד יעקב את לבן ה׳ שנים ברחל, הרי ללוי השלים שבע ושש שנים בצאנו, הרי ללוי י״א שנה וא׳ חדש ומחצה, וי״ח חדשים עשה יעקב בסוכות הרי י״ב שנים וז׳ חדשים ומחצה, ועכשיו טול י׳ ימים כ״א שעות ר״ד חלקים מכל שנה, שיתירה שנות החמה על שנת הלבנה, שלא היו מונין ללבנה אלא לחמה, עד שאמר הקב״ה למשה החודש הזה לכם (שמות יב ב), ויבא לכל העודף לי״ב שנים ח׳ חדשים ומחצה קל״ז ימים קרוב לשש שעות פחות, קח מהם קל״ג ימים על חדשי לבנה ומחצה, הרי י״ג שנות הלבנה פשוטות ללידת לוי נותרו ד׳ ימים להשלמת י״ח חדשים שעשה בסוכות, קח אחד מהן להשלים י״ג שנים ויום אחד, ובאותו היום באו על שכם והרגו כל זכר, וליום השני באו על החללים, ובשלישי נאמר בו קום עלה בית אל (בראשית לה א), ועשה שם ששה חדשים אחרים, כי כ״ב שנה לא ראה יעקב פני אביו, וכן יוסף כ״ב שנה לא ראה את פני יעקב אביו, ולכך נאמר איש חרבו, שהקטן שבשניהם הי׳ בן י״ג שנה ויום אחד, וזה בניין אב לכולן, ושמעון גדול מלוי ד׳ חדשים ומחצה:
ויבאו על העיר בטח – שהיה להם שלום עמם, כדכתיב שלמים הם אתנו (בראשית לד כא), ודומה לו, ויבטחו בו בעלי שכם (שופטים ט כו):
ויהרגו כל זכר כי הזכרים קלקלו:
{ביום השלישי בהיותם כאבים} – כי בשלשה ימים נימולו כולם, וביום שהיו כולם נימולים וכואבים באו עליהם. (ר״י בכור שורא בשם ורבי יוסף קרא אמר)
א. בשינויים קלים בספר הג״ן.
בהיותם כאבים – לפי דרך ארץ ופשוטו של מקרא: אז היו כאבים מיום ראשון ושני.
ויבאו על העיר – שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם, וכן כל ״בטח״ שבכל מקום – על היושבים הוא אומר, בין בתורה בין בנביאים.
Bihyotam ON THE THIRD DAY WHEN THEY WERE IN PAIN: According to common knowledge and according to the plain meaning of Scripture, [on the third day] they continued to suffer the same pain that they had felt during the first and second days.⁠1
Vayyavo'u THEY CAME UPON THE CITY which was UNSUSPECTING (betah): and had taken no precautions. Betah always, both in the Pentateuch and in the Prophets, refers to the inhabitants.⁠2
1. Rashbam's interpretation is opposed to the standard rabbinic claim that the third day after circumcision is the most dangerous (Shabbat 19:3, Bereshit Rabbah 80:9 and Rashi ad Gen. 18:1).
Cf. Qara (cited by R. Joseph Bekhor Shor) and Hizkuni, who claim that it took three days to circumcise all the townspeople.
2. And not to the attackers.
Rashi offers two explanations for the word betah (the second based on Bereshit Rabbah 80:10). According to both these explanations, betah refers to the attackers and explains why Simeon and Levi had the nerve to perform such an audacious action. According to Rashi, then, beṭah would be an adverb, translated as "confidently.⁠" However, according to Rashbam, betah would be an adjective modifying the noun, ha-'ir, and would be translated as "unsuspecting.⁠"
While betah does appear more often as an adverb, there are two verses in which it serves an adjectival role similar to that which Rashbam attributes to it here. Both in Judges 8:11 and Ezek. 30:9, betah is used to describe unsuspecting and overconfident townspeople who are, nevertheless, routed.
ביום השלישי – הוא לעולם קשה, שהוא חצי המרובע.
וזה המעשה שעשו שמעון ולוי בדעת אחיהם עשו, כי כן כתיב: במרמה וידברו (בראשית ל״ד:י״ג). והיו שם בני יעקבא (בראשית ל״ד:כ״ז). וחרה אף יעקב על שמעון ולוי, שהם הרגו אנשי שכם.
א. בכ״י פריס 177 בגליון: ״נ״א: ובני יעקב (בראשית ל״ד:י״ג) הם כלם״.
ON THE THIRD DAY. The third day is always a difficult day because it is half of a monthly quarter.⁠1 Simeon and Levi acted with the full consent of their brothers. This is clear from And the sons of Jacob answered Shechem and Hamor his father with guile (v. 13). The "sons of Jacob"2 refers to all of the brothers. Jacob spilled his anger on Simeon and Levi because they killed the men of Shechem3
1. It is half a week which is a quarter of the month (Weiser). The astrologers count the days from the afternoon. Hence the fourth day begins after the noon of the third day has passed. The time between noon and sunset of the third day is called half the monthly quarter (Krinsky).
2. The reference is to verse 13 (Krinsky, Cherez). Weiser suggests that the reference is to verse 27 wherein it is stated, The sons of Jacob came upon the slain and spoiled the city.
3. While the others merely looted the city, Simeon and Levi killed its male inhabitants (Weiser). Cherez explains that the others merely wanted to save Dinah. They did not intend to kill the men of Shechem.
ויהי ביום השלישי – כי המכה כואבת בשלישי יותר מבראשון. וכן מוכיח בפ״ר אליעזר דמילה (משנה שבת י״ט:ג׳), דפליגי התם ר׳ אליעזר בן עזריה ורבנן גבי יום שלישי דמילה שחל להיות בשבת, שר׳ אליעזר בן עזריה מתיר לחלל עליו את השבת.
ור׳ יוסף קרא אמר: כי בשלשה ימים נימולו כולם, וביום שהיו כולם נימולים וכואבים באו עליהם.
שמעון ולוי אחי דינה – שנראו לה כאחים, שמסרו נפשם עליה. אבל האחרים לא רצו לפשוט בהם יד, כי אמרו: שלא כדין הוא, שהרי עשו כל מה שגזרנו עליהם. אבל כשאמרנו להם היה דעתינו לנקום בהם, ולכך שאלו מהם דבר שהיו סבורים שלא יעשו לעולם.
אאבל משעשו, לא רצו לעשות שלא כדין. אבל שמעון ולוי שהיו בעלי כעס, אמרו: בין כדין ובין שלא כדין ננקום מהם.
בטח – שהיו כולם חולים ולא נשמרים מהם.
א. בכ״י מינכן 52 נכנסה כאן ההגה״ה על פסוק כ״ד, ועיין בהערה שם.
ויהי ביום השלישי – ON THE THIRD DAY – Because the wound hurts more on the third than on the first. And so it proves in the chapter of Rabbi Eliezer of Circumcision (Mishna Shabbat 19:3), that R. Eliezer ben Azariah and the Rabbis argue there about the third day of circumcision that happens on Shabbat, that R. Eliezer ben Azariah permits to desecrate the Sabbath for it.
And R. Yosef Kara said: that in three days everyone was circumcised, and on the day that everyone was circumcised and in pain they came upon them.
שמעון ולוי אחי דינה – SHIMON AND LEVI THE BROTHERS OF DINA – That they appeared to her like brothers, for they risked their lives for her. But the others did not want to stretch out a hand against them, because they said: This is not justice, for they did everything we decreed upon them. But when we spoke to them it was our intention to take revenge on them, and therefore they asked from them something that they thought they would never do.
But after they did [the circumcision], they [the brothers] did not want to do what was unjust. But Shimon and Levi who were people of angry character, said: whether it is just or not we will take revenge on them.
בטח – UNSUSPECTING – That everyone was sick and not on guard against them.
וישמעו. ביום השלישי בהיותם כואבים – כי ביום השלישי למילה המכה יותר קשה. לפיכך התירו רבותינו ז״ל (שבת קל״ה) לרחצה ביום השלישי שחל להיות בשבת, ואפילו בחמין שהוחמו בשבת מפני שהיא סכנה.
ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי – ואף על פי שכלם היו בהסכמה זאת תחלה, כמו שאמר: ויענו בני יעקב במרמה (בראשית ל״ד:י״ג), אחר כן מנעו עצמם מיראתם מבני הארץ. אבל שמעון ולוי עמדו על דעתם הראשונה ולא פחדו, לפיכך אמר: אחי דינה – שמסרו עצמם עליה.
בטח – כאלו היו רבים.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, this was because the pains are strongest on the third day after the circumcision. In view of this the sages permitted bathing the child with hot water on the Sabbath after the circumcision, if it coincided with being the third day after the operation.(Shabbat 134). Even hot water boiled on the Sabbath itself is permissible to be used for this when there is no other, as the potential danger to the life of the infant overrides the Sabbath legislation not to boil anything on that day.
ויקחו שני בני יעקב, in this instance, Shimon and Levi, although all the brothers were in complete agreement of what was being planned. We know this from verse 13 ויענו בני יעקב במרמה, “the sons of Yaakov responded, deceitfully.” When it came to carrying out their plan, the other brothers were afraid and did not risk their lives in that undertaking. Only Shimon and Levi considered the fate of their sister as paramount. אחי דינה; the Torah accords them full points for considering themselves as the brothers of Dinah par excellence, although at least four more of the brothers were Dinah’s brothers both from the father and from the mother.
בטח, they were feeling as secure as if they were numerous and not 2 against a whole town.
[...]1 ומה שנקראו שמעון ולוי אחי דינה אע״פ שזה היה {כבר} נודע, אמרו {החכמים} ז״ל מתוך שמסרו עצמן עליה נקראו על שמה (ב״ר פ:י)2.
1. קיג. כתב המהדיר שנראה שיש כאן ובפסוק הבא חסרון (למרות שאין זכר לכך בכתה״י, והוטעה בכך ר״א גרינבוים בהערותיו לפירוש רשב״ח שבמהד׳ עמ׳ נט הערה 159), ולא ביאר מה הניעו לכך. ואם הוא מפני שפירושו לפסוקים אלו קצר מדי, אין זה מוכרח כמובן, ואם מפני שביאורו מתחיל בוא״ו החיבור גם זה אינו ראיה שהרי כן הוא דרכו ברוב המקומות.
ויש לציין לדברי רבנו בפר׳ ויחי (מט:ו), שכתב שאע״ג שנמנו כאן רק שמעון ולוי אין ספק ששאר האחים עזרו על ידם, ועמש״כ שם. ובס׳ ׳אוצר מפרשי התורה׳ לפסוקנו נאמר: ׳בראשונים מבואר שעשו כן לבדם׳, ולא העירו מדברי רבנו להלן פר׳ ויחי.
2. קיד. כן הוא בכמה מדרשים, אבל כלשון רבנו בדיוק לא נמצא לע״ע כי אם ב׳מדרש שכל טוב׳, כמו שהעיר המהדיר.
ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים – כולם מצטערים ומתחרטים על שמלו. ובני יעקב שמעו וידעו שחמור ושכם שינו את התנאי ולשונם לאנשי עירם ותלו הכבוד באנשי העיר ולא ביעקב ובני ביתו. ועוד שאמרו חמור ושכם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם (בראשית ל״ד:כ״ג) לכך ויבאו על העיר וגומ׳.⁠1
ולמה ביום השלישי לפי שביום אחד לא יספיקו אנשי העיר להמול, ואפילו בשנים ובשלישי גמרו להמול וכולם כואבים ונפצעים,⁠2 אז ויבאו על העיר בטח וכן ת״א.
דבר אחר: על – בני העיר – שהיו יושבים בטח – שלא נזהרו מהם.⁠3
ויהרגו כל זכר – לפי שבני נח מצווים להושיב בית דין בכל פלך ופלך (בבלי סנהדרין נ״ו:), והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין.⁠4
1. בדומה ברשב״ם בראשית ל״ד:ט׳ והשוו ר״י בכור שור בראשית ל״ד:כ״ג.
2. בדומה בר״י בכור שור בשם ר״י קרא.
3. שאוב מרשב״ם.
4. בדומה ברמב״ם מלכים ט׳:י״ד, ובדומה הובא בשם הרמב״ם בפירוש המיוחס לרא״ש בראשית ל״ד:ל״א.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, "It was on the third day when they are in pain:" they were all in pain and regretted having agreed to undergo circumcision: when Yaakov's sons heard about this and they also heard that Chamor and Sh'chem had altered the conditions they had agreed to with them, i.e. that no one was allowed to leave the town before he had undergone circumcision, plus their having presented the whole agreement as due to enhancing the honour of the people of Sh'chem instead of in response to an ultimatum by the sons of Yaakov, plus the fact that they boasted that henceforth the herds and flocks of Yaakov's family would (verse 23) be theirs, they decided to attack the city's inhabitants. The reason they had waited until the third day was that it took the people of Sh'chem until that day to complete the process of circumcising all the men and boys. On that day those who had been circumcised on the first day were still suffering from pains and relatively weak. This is why the Torah writes: ויבואו על הער בטח, "they came into the city unopposed, without having to worry.⁠" This is also how Onkelos translated it. A different exegesis: Shimon and Levi entered the town while the inhabitants were sitting, feeling themselves secure.
ויהרגו כל זכר, "they killed every male inhabitant; they were all guilty as gentiles are also commanded to appoint a judicial court in every town and when it became known that Sh'chem had raped Dinah and abducted her, refusing to release her, he should have been tried and convicted.⁠"
בהיותם כואבים – פר״ש (בראשית יח:א ד״ה וירא) דביום ג׳ כואב יותר משאר ימי׳. ותימ׳ לר״ת דבפ׳ ר׳ אליעזר דמילה (שבת קלד:) מרחיצין את הקטן אף ביום השלשי שחל להיות בשבת שהמכה קלה עליו וקרוב לרפואה. והוא אומ׳ אפי׳ הכי מחללין עליו השבת (במושב זקנים הוסיף: וכל שכן אם חל שבת ביום ראשון דידיה). י״ל בהיותם כואבים. כלומ׳ כואבים שלא הספיקו למול ביום ראשון ושני כולם לפי שהיו עמי הארץ מרובים.
כואבים – פי׳ שהיו כואבים בלבם ומצטערים על שנימולו ואמרו כשנרפא נהרוג אותם. לפיכך הקדימו להרגם. אי נמי לכך הרגו אותם אע״פ שנתגיירו לפי שהתנו להסיר ע״ז (???) ולא עשו כן. רי״ח.
בהיותם כואבים – פי׳ שנצטערו הרבה על שניסתו מהם להמול וחשבו להרגם כשיתרפאו, וא״כ התנצל הפסוק בזה בעד בני יעקב שנתעצמו להרוג אותם מדין הבא להרגך השכם וכו׳, א״נ שהרגום בדין מפני שקבלו עליהם תנאי להסיר ע״ז מתוכם ולא קיימוהו, רי״ח, וא״ת למה שבו נשיהם וטפם, וי״ל כדי שעי״כ ישלימו עמם יושבי הארץ שהתחתנו באנשי שכם בבניהם ובנותיהם, ותדע שהרי יוסף הלך אח״כ יחידי לשכם בשליחות אביו ולא עשו לו מאומה אלא שכבר השלימו עמם ע״י שהחזירו להם שבוייהם כנהוג שבעולם, רי״ח.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים – ידוע מדרך חכמת הטבע כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי ויהיה הנימול ביום השלישי למילה יותר חלוש. ורבותינו אמרו שמותר לעשות לנימול ביום שלישי למילתו שחל להיות בשבת כל מה שיצטרך כמו בחול ממש לפי שהוא מסוכן ביום שלישי יותר משאר הימים. וחכמי התכונה כתבו כי יום שלישי מזלו עקרב ומלכו סמאל ומשרתו מאדים. ומזה אמרו רז״ל (תענית כז ב) אנשי מעמד [לא] היו מתענין ביום ראשון מפני שהוא יום שלישי ליצירה, פי׳ ליצירת אדם הראשון שנברא בששי. וזהו טעם ברכת עצי בשמים במוצאי שבת כדי לחזק כח הנפש השכלית בריח טוב.
ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי – מן הכתובים יש לנו ללמוד כמה שנים היו להם כשהחריבו שכם. ידוע כי יעקב היה בבית לבן עשרים שנה, ארבע עשרה בשתי בנותיו ושש שנים בצאנו, ואחר שבע שנים שעבד ברחל רמהו לבן והכניס לו את לאה וילדה לראובן בז׳ חדשים, ואחריו נולד שמעון לשבעה חדשים, נמצא כשפירש יעקב מלבן לסוף עשרים שנה היה שמעון בן י״ב שנה פחות ב׳ חדשים. נתעכב יעקב בסכות י״ח חדשים ובא לשכם, נמצא שמעון בן י״ג שנה וארבעה חדשים, ולוי בן שתים עשרה שנה וט׳ חדשים, וקראן הכתוב איש דכתיב ויקחו שמעון ולוי איש חרבו וגו׳.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, "it was on the third day, when they were in pain, etc.⁠" It is an accepted fact in science that amongst all creatures the "third" is always relatively weak. It makes no difference whether it is the third day after a woman has given birth or whether it is the third day in the development of anything else. This is all due to the fact that the third day was under the aegis of the planet Mars. This is why the pain after a wound has been inflicted is always greater on the third day. This is why the pain of circumcision is greatest on the third day, weakening the person who has undergone this procedure. Our sages in Shabbat 86, have ruled that it is permissible to perform all kinds of procedures otherwise prohibited on the Sabbath for a person on the third day after he has been circumcised, as he is weak and even his life may be in some danger.
Experts of a science known as Techunah, (a form of astronomy) wrote that the third day is the day under the influence of the horoscope cancer which in turn is presided over by Samael. Samael's personal servant is the planet Mars. This knowledge prompted our sages in Taanit 27 to decree that the אנשי מעמד, the Israelites representing the people every day in the Temple, were not to fast on Sundays (first day of the week) as this was the third day after Adam had been created on Friday, the 6th day of the week, so that in counting a completed universe this day was actually the third day. This is also the reason we take some fragrant plants at the conclusion of the Sabbath and pronounce a benediction over them as the third day is ushered in and we want to face it having performed an additional mitzvah. Our spiritual self is strengthened by means of the pleasant fragrance.
ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, "and Shimon and Levi, two of Yaakov's sons, took, etc.⁠" By reading the text carefully it is possible to deduce the ages of these two sons of Yaakov when they destroyed the city of Shechem. We know from the text that Yaakov stayed at his uncle Lavan for twenty years. During the first 14 years he worked for his two wives Rachel and Leah, whereas during the remaining six years he worked in order to establish an economic base for himself and his family. After the first seven years of his service Lavan cheated him by giving him Leah instead of Rachel as his wife. Leah bore Reuven for Yaakov after a pregnancy of seven months. Another seven months (or so) later Shimon was born. It follows that when Yaakov left Lavan and interrupted his journey at Sukkot, Shimon was 2 months shy of 12 years old. Yaakov stayed at Sukkot for 18 months before moving on to Shechem. This means that at that time Shimon was 13 years and four months. His younger brother Levi was only 12 years and nine months old at that time. The Torah called both of them by the name איש, meaning they had attained puberty. This is the meaning of the words איש חרבו, "each man his sword.⁠"
ויבאו על העיר בטח – שהיו בוטחים כפרש״י. משמ׳ לפי׳ שבטח מוסב על בני יעקב ואין זה כפי׳ אנקלוס שתרגם ועלו על קרתא דיתבא לרחצן משמע שבטח מוסב על העיר לומ׳ שהעיר היתה יושבת לבטח.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים – וא״ת מה ראו לרמותם לאמר להם שימולו ולהרגם. י״ל שלא עשו רמאות אכן לפי שהיו מתחרטין על המילה כדכתיב בהיותם כואבים כלומר היו מצטערין על שמלו עצמן בני שכם ולפיכך הרגום בני יעקב. והיינו דכתיב ויבאו על העיר בטח שעשו עמהם תנאי לבלתי לעבוד ע״ז ולהיות נמולים וביום הב׳ חזרו לסורם. ולמה המתינו עד יום שלישי למילתם אין לומר שאז היו כואבים ממילתם דאדרבא יותר ויותר היו כואבים ביום ראשון מאשר היו ליום שלישי אלא ודאי הטעם כן הוא שאנשי עירו לא יכלו להיות נימולים כלם ביום אחד ולא בשנים וביום שלישי נימולו כולם והיו כואבים ואז ויהרגו כל זכר.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים – תימה מה ראו לרמות בני העיר לאמר להם להמול ואח״כ הרגום. י״ל שלא עשו רמאות כי ביום השלישי היו מצטערין והיו מתחרטין על המילה ולכך הרגום. ותימה למה המתינו עד יום השלישי דאין לומר שהיו כואבים יותר ביום השלישי מביום הא׳ וב׳. אלא נראה הטעם כי כל אנשי שכם לא יכלו להמול כלם ביום אחד ולא בשנים וביום השלישי היו כלם כואבים שכבר מלו כלן מיד ויקחו איש חרבו.
ויהי ביום השלישי בהייותם כואבים, "it was on the third day (after circumcision) when they were all in pain, etc.⁠" it is difficult to understand why the brothers had insisted that all these people circumcise themselves when they had meant to kill them anyways. Why did they have to resort to such deceit? Our verse may provide the answer by reporting that on that day the men of Sh'chem regretted having circumcised themselves. It was on account of that Shimon and Levi killed them. There had been no intent to kill them when they demanded that they circumcise themselves if they wanted to become members of the clan of Semites. Their act of circumcision was perceived by them as an initiation rite. Also, there is no reason to assume that they should have been in greater pain on the third day than on the previous two days. In fact, it is likely that they had not been able to circumcise themselves all on a single day, and the third day that the Torah speaks of was the day when these circumcisions were completed. This is why Shimon and Levi did not take their swords until the third day.
ויהי ביום הג׳ – בהיותם כואבים. תימא הוא איך עשו בני יעקב מרמה גדולה כזאת אחר אשר שמעו להם לימול הרגום ביום הג׳. וי״ל שהיו מתחרטין ממצות מילה ולשון כואבים משמעו מוכיח על זה שכן מצינו לשון כאב גבי ע״ז.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים – פירש״י שכל מכה כואבת יותר ביום השלישי ובפרק ר״א דמילה אינו משמע כן דקאמר מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת וכ״ש ביום הראשון.
וי״מ: בהיותם עדיין כואבים כי הי׳ דעתם להורגם ביום הראשון אלא שנתחרטו ונמלכין בענין והיו בזה ב׳ ימים עד שהסכימו ביום השלישי להורגם ומצאום עדיין כואבים ביום השלישי והרגום.
וי״א: שהיו רבים ולא הסכימו כלם למול עד יום השלישי שמלו כלם והיו כלם כואבים.
וי״א: דביום הראשון למילה הרגום ויהי ביום השלישי קאי לעינוי דינה ולעולם יום ראשון למילתם הי׳:
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, "It was on the third day, when they were in a lot of pain, etc.;⁠" according to Rashi every wound or injury is especially painful on the third day after it has been inflicted. His explanation appears to conflict with what the Talmud stated in the chapter dealing with circumcision, where the washing of the wound on the third day if it occurs on the Sabbath is permitted, adding that it is clear from this that it may certainly be washed on the first day after the circumcision. (Shabbat, 134)
Some commentators hold that the Torah described the last day when the brothers could kill with impunity, as they had failed to do so on the first or second day when no resistance at all would have been forthcoming.
Some commentators say that the inhabitants of the town were numerous, and not all of them had gone along with the request of their king and prince until the third day of their deliberations. This was the day when all the male inhabitants of the town were in great pain and could not defend themselves. There is yet another opinion according to which the brothers actually killed the men of Shechem on the first day after their circumcision, the day which was the third day after Dinah's rape.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים – פר״ש דביום ג׳ כואב יותר משאר ימים. ותימה לר״ת דבפר׳ ר׳ אליעזר דמילה אמר (שבת קל״ד ב׳) מרחיצין את הקטן בים השלישי שחל להיות בשבת, שהמכה קלה עליו, וקרוב לרפואה, והוא אומר א״ה מחללין עליו. וי״ל בהיותם כואבים כלומר לא כולם כואבים, אלא שלא הספיקו כלם למול ביום ראשון ושני לפי שהיה עם הארץ מרובה.
ויבואו על העיר בטח – פי׳ על העיר שיושבת בטח כי קשה הדבר לומר כי שני אנשים באים לבטח על עיר שהוא מליאה בני אדם. א״נ י״ל בט״ח בלא עון שלא היה להם עון בהריגתם שעברו על תנאם, כמו שנפרש בסמוך, וא״ת מה ראו בני יעקב להכניסם בברית ואח״כ יהרגום. וי״ל כששאלו האב והבן את הנערה אמרו להם בני יעקב בזאת נאות וכו׳, והיינו לעם אחד ש״מ שהתנו לבער מהם ע״ז ולבערה מן העולם, שאם לא כן מה הנאה להם בברית מילה אחרי שעובדים ע״ז, וכשידעו בני יעקב שעדיין ע״ז בידם כדכתיב אח״כ (בראשית ל״ה ב׳) הסירו את אלהי הנכר, הרי עברו התנאי לכן הרגום. וא״ת ולמה שבו את טפם ואת נשיהם, וי״ל לפי שיושבי סביבות שכם היו להם קרובים ומחותנים בשכם ושבו אותם בני יעקב כדי שיצטרכו יושבי סביבות שכם לעשות שלום עמהם כנגד כל האומות. וראייה מיוסף שהלך יחידי לשכן, כי כבר עשו שלום עם סביבות יושבי שכם.
אחי דינה – תארם בזה לרמוז על חום לבם והפלגת טוב עניינם.⁠1
1. האחים מכונים כאן לא רק ׳בני יעקב׳ אלא גם ׳אחי דינה׳, כדי להזכיר את מצב רוחם הסוער ואת חסדם של האחים כלפי אחותם.
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, לקחו שמעון ולוי איש חרבו, ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. ויתכן שהם אמרו שכבר באו לבקר האנשים הנימולים ולהשתדל ברפואת מַכָּתָם, וסיבבו שלא ישאר בחדר ההוא מהטף והנשים, בְּדרך שלא יִוָּדַע הדבר, והיו הורגים אותם בחרב אשר לקחו, והיו סוגרים הדלת אחריהם, וציוו הנשים והטף שלא יכנסו שם בְּדרך שינוחו ממחץ מַכָּתָם מהמילה, עד שכבר הרגו כל זכר בעיר קודם שהרגישו בזה הפועַל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וכו׳ ממה שזכרנו בספקות שיעמוד כנגד המורגל [ח] אומר לי לבי שיום שלישי זה שלישי לשבת הוא והוא ראשון למילתם שכבר יכנעו לככב מאדים שהוא משרתו אשר כוחו ירוצו וימהרו לשפוך דם [ט] ואין ספק שההוראות האלו יש להם כח גדול בכמו אלו המעשים אשר לא יעשו בצווי אלהי. ואולי שחשבוה לסבה אלהית אשר הסב את לבם אחורנית כדי שיקחו נקמתם מהם להודיע לעולם כי אלהי ישראל וזה העם אשר בחר בו שונאי זימה הם. ולזה הוסיפו אומץ ובטחון באלהיהם ויעשו כרצונם והצליחו.
שני בני יעקב בניו היו ואף על פי כן נהגו עצמן כשמעון ולוי כשאר אנשים שאינם בניו שלא נטלו עצה ממנו. בב״ר אמרו ויקחו בני יעקב שמעון ולוי ממשמע שנאמ׳ שמעון ולוי איני יודע שהם בני יעקב אלא בני יעקב שלא נטלו עצה מיעקב פי׳ מבני יעקב יתירא שמעינן דלא אתא אלא לדרשא לומר שהם בני יעקב ולא עשו עצמן אלא כשמעון ולוי כאנשים נכריים שאינם נקראים בשם בניו אלא בשמם מפני שלא נטלו עצה מאביהם כמנהג הבנים אלא עשו עצמן כנכריים אבל בלאו יתורא דבני יעקב ה״א שכתב אות׳ בשמם ולא בשם בניו להודיענו אי זה מבניו עשו זה אבל מה שאמרו בב״ר אלא בני יעקב שלא נטלו עצה מיעקב שמעון ולוי שלא נטלו עצה זה מזה נראה שלא מייתורא דבני יעקב דרשו זה שהרי שמעון ולוי לגופייהו הו׳ כדי להודיע מי מבניו עשו זה ואפי׳ הכי דרשו בם שלא נטלו עצה זה מזה.
ושמא יש לומר דמדבני יעקב לדרשא שמעון ולוי נמי לדרשא דומי׳ דרך וטוב כדאיתא במציעא ורש״י לא הביא רק דרשה דבני יעקב מפני שהכתוב מעיד על זה ויאמר יעקב אל שמעון ולוי עכרתם אותי ולא דרשה דשמעון ולוי מפני שהוא רחוק מהשכל שילכו שניהם בפועל הזה ולא לקחו עצה זה מזה:
אחי דינה לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה. דאם לא כן אחי דינה למה לי וכי לא ידענו שהם אחיה אבל בב״ר אמרו וכי אחות שניהם היתה ולא אחות כל השבטים אלא לפי שמסרו נפשם עליה לפיכך נקראת על שמם ודכוותה ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה אלא לפי שמסר אהרן נפשו עליה כשנצטרעה נקראת על שמו וכן פרש״י שם ואף ע״פ שאינם דומין זה לזה דבשלמא גבי אחות אהרן היה לו לומר אחות משה ואהרן אלא הכא שלא נכתב אחות שמעון ולוי עד שיקשה והלא אחות כל השבטים היתה רק שמעון ולוי אחי דינה מכל מקום מייתורא דאחי דינה משמע דלא אתא אלא להודיע שהם לבדם אחיה וכאלו אמר אחות שמעון ולוי והיינו דקשיא להו וכי אחות שניהם היתה ולא אחות כל השבטים:
ואמנם אמרו ויהי ביום השלישי אחשוב שאינו שלישי למילתם כי לא אחרו בני יעקב כ״כ לנקום נקמתם אבל היה יום ג׳ למעשה דינה כי מיד ששכם שכב אותה דבר לאביה לתתה לו לאשה וישיבוהו בני יעקב בענין המילה וביום הב׳ נימול שכם ויצא ודבר אל שער עירו וביום הג׳ נמולו כלם ובו ביום בהיותם כואבים מהמילה שאז נמולו באו שמעון ולוי בבתיהם ויתכן כמו שכתב הרלב״ג שהיו באים לרפאתם וסבבו שלא תשאר בחדר אחד מהנשים והטף והיו הורגים אותם בחרבותם מבלי שיודע הדבר והיו סוגרים הדלת אחריהם ומצוים את הנשים ואת הטף שלא יכנסו שמה כדי שינוחו החולים בשינתם מן מחץ מכתם ובזה הדרך עשו עד שהרגו כל זכר קודם שירגישו בדבר. ואין ספק שהיתה עיר קטנה ואנשי׳ בה מעט ולכן יכלו שמעון ולוי לעשות את הפועל.
ויהרגו כל זכר – שלא מלו אלא על תקוה להשיג מקניהם וקנינם, כדברי חמור ושכם (פסוק כ״ג).
ויהרגו כל זכר, these men had not circumcised themselves in order to become Jews and embrace monotheism but only in order to lay their hands on the vast possessions of the family of Yaakov, as their leaders Chamor and Shechem had promised them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[א] ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים
[1] שבת פרק תשיעי דף פו ע״א (שבת פו.) ופרק תשעה עשר דף קלד ע״ב ב1
[2] נדרים פרק שלישי דף לא ע״ב (נדרים לא:)
1. הציטוט מופיע שם שלוש פעמים [במשנה פעם אחת ובגמ׳ פעמיים], ורבנו שציין רק פעמיים, כנראה משום שהפעם השנייה היא הסבר וביאור לדבריו של ר׳ אליעזר במשנה [׳הכי קתני׳] ואין כאן דרשה חדשה.
ואף על פי שבני יעקב כו׳. דאם לא כן למה כתב בקרא ״בני יעקב״, דודאי יודע אני שהיו בני יעקב, והוי למכתב ״שמעון ולוי״, אלא למדרש – בני יעקב היו, ולא נהגו אלא כשמעון ולוי, שהם אנשים דעלמא. ובב״ר (פ, י) יליף התם ״בני יעקב״ – ׳שלא נטלו עצה מיעקב׳, ״שמעון ולוי״ – ׳שלא נטלו עצה זה מזה׳. וכך פירושו – דמדכתיב ״בני יעקב״ למדנו שלא נטלו עצה מיעקב, ומה שכתוב ״שמעון ולוי״ אחר ״בני יעקב״, והוי למכתב ׳שמעון ולוי בני יעקב׳ – על כרחך קרא בא ללמוד עוד שלא נטלו עצה זה מזה. ואין לומר אפכא ״בני יעקב״ שנטלו עצה מיעקב, דאם כן מה בא לומר ׳שלא נטלו עצה זה מזה׳, דכיון שנטלו עצה מיעקב למה להם עצה זה מזה, אלא שלא נטלו עצה מיעקב, ומפני שדרך שנים שעושים דבר נוטלים עצה זה מזה – אף דבר זה לא עשו. ורש״י לא הביא רק שלא נטלו עצה מיעקב, נראה דהוא מפרש כך ״שני בני יעקב״ היו, ואפילו הכי לא נטלו עצה מיעקב, רק היו כמו ״שמעון ולוי״, וזהו ״שמעון ולוי״ דכתיב בקרא. ואין נראה כך מב״ר:
לפי שמסרו עצמם עליה נקראו אחיה. פירוש שהכתוב משמע שבא ליתן טעם למה שמעון ולוי עשו זה, וקאמר מפני שהיו אחיה, ואם כן משמע דאלו שנים הם אחיה, וזה אינו, דהרי שאר נמי אחיה, אלא הא דכתיב ״אחי דינה״ היינו שאלו נקראו אחיה מפני שנתנו עליה נפשם, ולא אחרים נקראו אחיה:
ויבואו על העיר בטח – פירש״י שהיו בטוחים על כחו של זקן, וי״א כי זקן זה היינו אברהם זקנם שהתפלל על בני יעקב כשיבואו לשכם, כמו שפירש״י פר׳ לך לך על ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם (י״ב:ו׳) ויתכן לפרש בטח שהיו בטוחים שלא יבקשו הכנעני והפריזי לעשות נקמה בעבורם, כי יאמרו מאחר שנכנסו בדת הנמולים אינם משלנו ויתיאשו מהם.
בִֽהְיוֹתָם: הה״א בשוא לבדו, ולא כהגהת המדפיס1 בשוא ופתח. [בִּֽהְיוֹתָ֣ם].
שְנֵֽי⁠־בְנֵֽי: בס״ס ובדפו׳ קדמו׳ במקף לא בגלגל למלת שְנֵי. [שְׁנֵֽי⁠־בְנֵֽי⁠־יַ֠עֲקֹב].
1. כהגהת המדפיס: מסורה צדית של ד על אתר.
שמעון ולוי כשאר אנשים כו׳. ברש״י מדקדק זה מדכתיב שני בני יעקב שמעון ולוי הל״ל שמעון ולוי שני בני יעקב ל״ל אלא וכו׳. [מהרש״ל]:
לפי שמסרו עצמן עליה וכו׳. דאל״כ אחי דינה ל״ל אלא לומר שמצד האחוה עשו זה ולא מכח שהיו אנשי דמים:
ומדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן. ר״ל יעקב. א״נ על תפלתו של אברהם שהתפלל עליהם כדמפורש בפ׳ לך לך (לעיל י״ב:י׳). [מהרש״ל]:
Shimon and Leivi acted as other people... Rashi knows this because Scripture should have just said, "Shimon and Leivi.⁠" Why is it [also] written, "Two of Yaakov's sons"? Thus Rashi explains as he does. (Maharshal)
Because they risked their lives for her... [Rashi knows this] because otherwise, why does it say, "Brothers of Deenah?⁠" Perforce, it tells us that they acted out of brotherhood and not because they were violent.
The Aggadaic explanation is: They were confident of the power of the "old one.⁠" This refers to Yaakov. Alternatively, [it refers to Avraham. They were confident] of Avraham's prayer for them, as explained in Parshas Lech Lecha (12:10). (Maharshal)
ויהרגו כל זכר ואת חמור וגו׳ – קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה.
אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה.
עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש.
ותמצא שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם הרי כינה המעשה לכולם הא למדת שיד כולם שוה בגזילה. וטעם שלא אמר אשר גזלו אחותם שהוא עיקר העון שעליו נתחייבו מיתה לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה, ונפקא מינה אם לא טעם אשר טמאו לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר, והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים, ומידי דהוה כמה מהאומות עוברי דת המצות ואין אחריותם על בני יעקב כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב (פסוק ל׳) עכרתם אותי וגו׳ ואני מתי מספר אלא לצד הנבלה שעשו שטמאו לזה לבשו קנאה.
עוד טעם אומרו אשר טמאו נתנו טעם זה ללקיחת ממונם ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם אשר טמאו את דינה אחותם פי׳ דמי בושת כי לפי שיעור המבייש והמתבייש כי הם הדרגות מופלגות ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב המיוחד בעולם ברום המעלות מחמור הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות מא.) ופשוט.
ורמב״ם בפרק ט׳ מהלכות מלכים נתן טעם להריגת אנשי שכם לצד שלא הושיבו דיינים על גזל שכם וכו׳ ע״כ. וקשה מי אמר להרב שחייבין לדון האלם עליהם מלך וכיוצא בו והלא גם בדיני ישראל פטורים מכיוצא בזה לא דנים ולא מעידין אותו, (סנהדרין יז.) ובהכרח לומר שהם היו בעוזריו ובעצתם עשה מה שעשה. ורמב״ן ז״ל דחה דברי רמב״ם בפירוש מצות דיינים שנצטוו בני נח כי אין הכוונה להושיב דיינים אלא לדון משפטים בין איש לרעהו יעויין שם דבריו, ונתן טעם הריגת שכם לצד שהיו חייבין מיתה על שהיו עובדי עבודה זרה כו׳. ודבריו ז״ל צריכין ערב. וב׳ המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם.
ויהרגו כל זכר. They killed every male. Why did they kill people who had not actively committed a sin? Why did they not first kill the truly guilty, i.e. Shechem?
Actually, the sons of Jacob did not intend to kill anyone except the guilty party; however, all the inhabitants formed a human barrier to protect their king and prince. As a result the sons of Jacob were forced to kill the townspeople under the heading of killing a רודף, a pursuer, someone who endangers the life of the avenger. When the Torah states that they killed all the males this means that they succeeded in killing Chamor and his son only after killing the other males in the town. Had they not done so they could not have executed someone who was guilty of death.
Another reason they killed all the males in the city was that they had all been accessories to the crime by keeping Dinah captive after the rape. This was tantamount to kidnapping. According to the Noachidic law the penalty for kidnapping is death. Gentiles are not guilty of the death penalty for sleeping with an unmarried girl.
You will note that the Torah (or the brothers) describes all the people of having "defiled their sister" (34,26). This shows that they all shared equally in the guilt of kidnapping. The reason the Torah does not speak about these people having "stolen" their sister is that the principal sin they were guilty of was that it was the kind of robbery which could not be made good. [If you kidnap a virgin and you give back a woman who has been defiled by sexual intercourse out of wedlock this is not a proper restoration. Ed.] The Torah makes it plain by using the term "they had defiled,⁠" that if the sin had not been one that could not be reversed the brothers would not have killed all the males in the town. While it is certainly true that the people of Shechem were not the only ones in the world guilty of such crimes, and Noachides who have committed robbery are all guilty of the death penalty, the brothers could certainly not be expected to play executioners in all such instances. They lacked the power to do so. Jacob himself alluded to this when he accused Shimon and Levi as "distressing" him, especially in view of the fact that his family was "numerically weak" (verse 30).
Another reason why the Torah speaks of "who had defiled" is to justify the brothers looting the belongings of the inhabitants of Shechem. Their property served as דמי בושת, compensation for the humiliation Dinah had suffered at the hands of these people. The amount of such compensation is determined in accordance with the relative stature of the victim as well as the perpetrator of the crime. In this instance both Shechem and Dinah were of very elevated stature so that the compensation due was of the highest category. The entire possessions of the townspeople may not have sufficed to provide adequate compensation for the shame Dinah had suffered. She was a person who was unique in the whole world. When I mentioned earlier that a self-confessed sinner is free from financial penalties, this does not apply to the money paid as compensation for shaming someone (Ketuvot 41).
In his Hilchot Melachim chapter 9,14, Maimonides explains that the reason all the inhabitants of Shechem were guilty of death was that they had failed to establish a judiciary which would deal with the robbery committed by Shechem. Whence does Maimonides know that the common people had to judge their king or crown prince? Is it not a fact that even amongst the Israelites individuals do not have to testify against the King, and one does not sit in judgment of him (Sanhedrin 16)? Accordingly, we are forced to conclude that the guilt of the people of Shechem consisted in their being active accessories to the crime. They may even have advised Shechem how to successfully rape Dinah. Nachmanides refutes Maimonides' argument claiming that the Noachides were not commanded to establish a permanent judiciary but to settle matters that come up for litigation. He claims that the death of the people of Shechem was primarily for the sin of idolatry which all of them had been guilty of for a long time. His words require proof, and they do not account for the brothers looting the town.
ויהי ביום השלישי, בהיותם כואבים – אפשר יום השלישי מיום שהתנו עמהם בני יעקב שימולו, ובו ביום או ביום שלפניו מלו, והיו כואבים מן המכה. או ביום השלישי למילתם והגיד שהיו עדיין כואבים. ובמשנה1 ״מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי? שנאמר ׳ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים׳⁠ ⁠⁠״. וכל שכן בשני ימים הראשונים, אבל גם ביום השל׳שי מצינו שהנמולים כואבים.
ויקחו שני בני יעקב – לא זכר הכתוב אם אחיהם הסכימו. וכפי הנראה שמעון ולוי לבדם נועצו לעשות כן, שאילו נעשה בעצת הנשארים היו עוזרים להם לבוא על העיר. והכתוב מיעד ששני אלה לבד לקחו איש חרבו ובאפם ובחמתם עשו מה שעשו, כי קנאו לאחותם קנאה גדולה. ולא היו יושבי העיר חייבים על מה שעשה שכם. ואם בעבור שלא עשו משפט על הגזילה אשר גזל, ובני נח מצווין על הדינין, מאין התברר להם שֶׁעִנָּה אותה? ואולי נתפתתה לו? והיא בבית שכם אין רואה. ובני יעקב לא צעקו אל שופטי העיר שיעשו משפט. אבל התירו דמם בעבור שהן עובדי אל נכר ונוהגין בתועבות.⁠2 והתירו עצמם להנקם מהם בעבור הנבלה שעשה בישראל. אלא שהיה להם למנוע מפני שידם תקיפה, והם3 מתי מספר וכשישמעו יושבי הארץ את אשר עשו יבואו עליהם למלחמה. וזהו שאמר יעקב ״עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ״4 וגו׳ לא הוכיחם על הדם אשר שפכו אלא על הסכנה שמסרו עצמם ואת בית אביהם בעבור זה. אלא שעשו מה שעשו באף ובחימה ולא השכילו ״כי מרה תהיה באחרונה״.⁠5 ולכן קלל יעקב את אפם ואמר ״ארור אפם כי עז״.⁠6
שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה – גלה7 שעשו הנקמה בעבור שהם בני יעקב, לכבוד ישראל אביהם. כטעם ״כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב״8 ובעבור החמס שעשו לדינה אחותם שֶׁעִנּוּ אותה׳ כטעם ״וכן לא יֵעָשֶׂה״.⁠9
ויבאו על העיר בטח – אפשר שהלכו עמהם עבדיהם ורועי צאנם, והכתוב אינו חושש להזכיר זה רק להודיענו שעל פי שמעון ולוי לבד נעשה הדבר, לא ע״פ אביהם ואחיהם.
בטח – שהיתה יושבת בטח, בטוחים על יעקב וביתו שלא יעשו עמהם רעה, ולא נשמרו מהם אחר שעשו רצונם. ובתרגום ״ועלו על קרתא דיתבא לרוחצן״ וכן פירש רשב״ם ז״ל ״שהיו יושבים בטח, ולא נזהרו מהם. וכן כל ״בטח״ שבכל מקום על היושבים הוא אמור, בין בתורה בין בנביאים״. אבל רש״י ז״ל פתר ״בטח, שהיו כואבים״.⁠10
ויהרגו כל זכר – אולי עיקר חמתם על חמור ושכם, אבל הוצרכו להרוג כל זכר תחלה שלא יעצרו בעדם מלשלוח יד בעושי הרעה {כי אפשר שיש ביניהם אנשי חיל מתחזקים בכאבם לתפוש חרב להנקם מהם}. על כן חלק הכתוב הריגת יושבי העיר, והריגת חמור ושכם, לשתים, אעפ״י שגם הם בכלל ״כל זכר״, לפי שתחלה הרגו כל איש חיל, ושוב לא היה מי שיעצור אותם מהנקם מחמור ושכם בנו. וזהו שכתוב אחריו11 ״ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב״. ואולי מטעם זה הושוו כולם12 ואמרו במרמה שימולו כולם, שבהיותם כואבים יוכלו לקחת את דינה מבית שכם. ואם חמור ושכם לבדם ימולו יקומו אנשי העיר עליהם ולא יניחום לקחתה. אבל לא רצו13 לשלוח בהם יד זולתי שמעון ולוי עשו כן באפם.
2. כך מפרש רמב״ן.
3. בני יעקב.
4. פסוק ל.
5. מליצה על פי שמו״ב ב, כו.
6. בראשית מט, ז.
7. גלה המקרא.
8. פסוק ז.
9. שם.
10. ולא היה כח לנהרגים לקום ולהגן על עצמם נגד תוקפיהם.
11. זה כתוב דוקא אחרי שכתוב שהרגו כל שאר הזכרים שבעיר.
12. כל שאר אחי דינה, לא רק שמעון ולוי.
13. שאר האחים.
ויהי ביום השלישי – לפי המסופר בספר הישר אחר שנמולו התחרטו על זאת, כי יראו מאחיהם הכנענים פן יבאו עליהם למלחמה, והמתיקו סוד כי אחר שיתרפאו יתאספו כלם על בני יעקב להרגם בחרב, ודינה שמעה זאת כי היתה עדיין בבית שכם, ושלחה להודיע זאת לאביה ולאחיה ביד נערה אחת מנערותיה אשר שלח יעקב לשמרה בבית שכם, ועל זה נתמלאו חימה שמעון ולוי ועשו מה שעשו, ויש רמז מזה בפסוק ויסעו ויהי חתת אלהים וכו׳ ולא רדפו אחרי בני יעקב, שנראה שהיה בדעתם לרדוף אחריהם לולי חתת אלהים נפלה עליהם. אולם זולת זה, אין ספק שבמשך שלשת הימים האלה נודע לבני יעקב מה שדברו שכם וחמור אביו אל יושבי עירם וכוונתם לשלול את בית יעקב, ובראותם שנמולו כל אנשי העיר לכוונה הרעה ההיא, עלה עשן באפם, ותחת אשר חשבו בתחלה ליקח את דינה מבית שכם בלי שפיכת דמים, עתה נועצו יחד להרוג את כלם בלי שידע יעקב כלום מזה. ועכ״פ חטאו במעשה הזה, כי היה להם לשכך חמתם ולא ללכת אחר כעסם, ולזה הוכיחם אביהם במאמר עכרתם אותי וכו׳, וגם לפני מותו שאמר ארור אפם כי עז וכו׳:
בהיותם כאבים – לפי פשוטו היו אז כואבים מיום ראשון ושני:
שני בני יעקב – בניו היו ואעפ״י כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינן בניו שלא נטלו עצה הימנו, ב״ר:
אחי דינה – כלומר הנוקמים נקמתה:
בטח – שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם:
ויהרגו כל זכר – יתכן שהיתה עיר קטנה ואנשים בה מעט, ולכן יכלו להרוג את כלם, ובספר הישר כתוב שמספר הנשים אשר הוליכו בשביה פ״ה נפש, והטף בזכר מ״ז נפש:
ביום השלישי בהיותם כאבים – ת״א כד תקיפו עליהון כיביהון וכתיב״ע כד הוו מתמקמקין מן כיב גוזרתהון והטור העתיק פירש״י שכל מכה כואבת יותר ביום השלישי והוא טען עליו דבפרק ר״א דמילה לא משמע כן דקאמר מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת וכש״כ ביום ראשון. וכ״כ הר״ן שם בפר״א דמילה שסכנת יום שני גדול יותר מיום שלישי. ומלבד זה לפירושם שמגודל הכאב הכתוב מדבר, לשון המקרא חסר והיה ראוי לומר כואבים מאד. ועוד אם חבורת המילה היתה סבת כאבם היה לו לקרא להסב הדבור אל הכאב, כבאיוב (ב׳ י״ג) כי גדל הכאב מאד, ולומר כאן כי גדל כאבם מאד, ומדלא הסב הכתוב לדבר על הכאב רק על האנשים הכואבים נ״ל שאין זה כאב חיצוני שבגופם מחבורת המילה, רק כאב פנימי שבנפש בענין יוסיף דעת יוסיף מכאוב דקהלת, שהוא צער פנימי על דברים הנעשים שלא לרצונו ודעתו, כי אנשי שכם היו מצטערים ומתחרטים על שהתרצו להמול, כי עי״ז יהיו שנואים בעיני העמים שבסביבותיהם על שעזבו דתם ויעמדו עליהם להרגם, כי אין לך שנאה גדולה יותר משנאת הדת, וכיון שהקרא מדבר מכאב לב וצער נפשם על התרצותם להמול לראותם את הרעה הגדולה המעותדת לבוא עליהם מסבת המילה, וגדלה דאבון נפשם עליהם כי הם גרמו לעצמם הרעה הגדולה הזאת לכן הוציא הכתוב צער נפשם בלשון כואבים כי הם בעצמם היו הפועלים להביא עליהם כאב לבם וצער נפשם, ועל זה יורה גם מלת ״בהיותם״ שיוסב הדבור על עצמו, שהיו כואבים ומצטערים על נפשם בעשותם בידיהם דבר בלתי השתכלות על סכנת מות שיגיע להם, וצ״ל עוד מדלא הסב הכתוב הדבור אל הכאב לומר ״כי גדל כאבם״ רק על האנשים הכואבים, להודיע עוד מה שהוזכר בספר הישר דאנשי שכם אחר שנתיישבה דעתם עליהם ביום השלישי הסכימו ביניהם להתאסף יחד על בני יעקב להרגם וזה הוא המכוון ג״כ בלשון כואבים, כי לשון כאב ישמש גם על השחתת דבר וקלקולו (פערדערבען) כי על השחתת תבואת השדה להמית שרשם בגזעם אמר (מלכים ב ג׳) כל חלקה טובה תכאיבו, וטעם כואבים, משחיתים ומחבלים, ומלת בהיותם אינו כאן על מציאותם וישותם (זיא ווארען) רק על השתנות דבר והתהפכותו ממעמד זה למעמד אחר (זיא וואורדען) כמו יהי לתנין, והיה לדם ביבשת וטעם ״בהיותם כואבים״ כאשר נשתנה דעתם וחזרו ממה שהתרצו תחלה להיות לעם אחד עם בני יעקב, עתה התחרטו ע״ז ונהפכו להם לאויבים והסכימו כעת להיות משחיתים ומחבלים את האנשים שאמרו עליהם תחלה שלמים הם אתנו (אינדעם זיא שמערצהאפט בערייענד, אונהיילשטיפטער וואורדען) ואין טענה לפרש מלת כואבים כפועל יוצא כי רבים מאד ע״פ המקרא פעלים שהם עומדים ויוצאים. ובזה אין מקום לקושית המפרשים, איך בני יעקב הצדיקים שפכו דם נקי חנם, כי לפי המבואר הכתוב עצמו מגלה לנו, שהם בעצמם גרמו להם הרעה הזאת, יען שהתחרטו והצטערו על שמלו, והסכימו לעמוד על בני יעקב להרגם, לכן השיבו גמולם על ראשם, כי הבא להרגך השכם להרגו. ונראה כי מה שהודיעה דינה הסכמת אנשי שכם כמוזכר בספר הישר לא נודע רק לבני יעקב והם העלימו מלהודיע בשורה זו ליעקב בל יוסיפו יגון על יגונו, לכן בהוכיחו אותו על מה שעשו הצדיקו מעשיהם בדבר אחר הכזונה וגו׳.
בהיותם כאבים – שכאב להם ונתחרטו על המילה (מ״ב), וכן סופר בספר הישר כי יראו מאחיהם הכנעניים פן יבאו עליהם למלחמה על אשר עזבו את דתם, לכן המתיקו סוד כי אחר שיתרפאו יתאספו כולם על בני יעקב להורגם, ודינה שהיתה עדיין בבית שכם שמעה זאת והודיעה לאביה ולאחיה, וע״ז נתמלאו חמה שמעון ולוי ועשו מה שעשו ע״כ, לפי זה אין כואבים דקרא כאב הגוף הבא להם מחבורת המילה, דא״כ הוא טוב יותר היה לבני יעקב לבא עליהם ביום ראשון למילתם או ביום שני, כי אז חבורת המילה מכאבת יותר מביום שלישי (עיין ר״ן שבת פ״ו) אבל כואבים דקרא הוא כאבי לב, כי כל המצטער בנפשו עבור דבר שהוא נגד רצוני נופל עליו לשון מכאוב, גם בשחוק יכאב לב, כי ידעתי את מכאוביו, והוא הרגשת צער פנימי, ולזה שם מכאוב נרדף עם שם כעס, ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, כי שניהם התפעלות פנימיות למי שעניניו אינם הולכים מסודרים כחפצו ורצונו, יצטער יתרעם ויכעס ויתחרט על הנעשה לו בידי אחר או על מה שעשה הוא בעצמו בלתי מכיר שיתילד לו מזה דבר המכאיבו והמכעיסו בנפשו, וכזה קרה לאנשי שכם, בתחלה שמעו לפתויי שכם וחמור להמול מחמדת ממון מיהרו בקיום דבריו, ואחר שעברו עליהם שני ימים הראשונים מן המילה שהצטערו בהם מאד, ונתיישבה דעתם קצת ביום השלישי והעלו על דעתם, כי מזה יתילד להם רעות רבות וצרות משכניהם הסובבים אותם, בהודע להם עזיבת דתם, לכן הצטערו מאד בנפשותם והיו להם מכאובי לב, מה זאת עשינו להיות שנואים לכל שכנינו, ושכר המקווה בהרווחת קניני בני יעקב הוא רחוק, והפסד נקמת שכנינו קרוב מאד, וכאשר נודע הדבר לבני יעקב, כי מילתם לא היו לפי תנאם, להיות כמוהם בדת, ומה שעשו לא היו רק כתקות הרווחת הקנינים וגם שכעת מצטערים בנפשם ומכאיבים את לבם על מעשה המילה, ומה נקל להם בחברת שכניהם להרע לבני יעקב, לכן עשו מה שעשו, כי הבא להרגך השכם להרגו, ותרגום כואבים (וועהמוטהיג, קוממערפאָלל). ולפי זה לא עשו בני יעקב שום עול במעשה דשכם, וא״צ לדברי רמב״ם ורמב״ן להצדיק בם את מעשיהם.
שמעון ולוי – שמעון היה אז בן י״ג שנים וד׳ חדשים. ולוי בן י״ב שנים וט׳ חדשים, ודינה היתה בת שמונה שנים וחדש אחד. כך למד הרב״ח מן המקראות.
ויבאו על העיר בטח – שהיתה יושבת לבטח, וכן כל בטח שבמקרא על היושבים נאמר (רשב״ם) וכן תרגם אנקלוס דיתבא לרוחצן. וכן הירושלמי דהוה יתבא לרוחצן. אבל רש״י והמדרש {בראשית רבה פ׳:ט׳} פירשו בטח על שמעון ולוי, וכן תרגמתי.
(כה-לא) כאן מתחיל החלק הראוי לגנות, ואיננו צריכים לחפות עליו. אילו היו הורגים רק את שכם ואת חמור, בודאי היה הצדק עם האחים. אך הם לא חסו על האנשים הבלתי⁠־חמושים וחסרי המגן, הנתונים לחסדיהם. יתירה מכך, הם בזזו את העיר. הם פקדו על יושבי המקום את עוון אדוניהם, ולזה לא הייתה כל הצדקה. משום כך גוער בהם יעקב: הבאתם עלי צרה במעשיכם. שמֵנו הטוב וכבודנו היו צחים כשלג, אך עתה ״עכרתם״ אותם. הבאשתם את ריחי אף בין הכנעני והפריזי. ובנוסף על עשיית הרע, פעלתם גם שלא בחכמה, שהרי ״ואני מתי מספר״ – כה מועטים אנו במספר...
תשובתם היחידה, ״הכזונה״ וגו׳, מגלה את כל הנימוק למעשיהם. בעל האחוזה לא היה מרשה לעצמו לעולם הנהגה כזאת, אילו לא הייתה העלמה המדוברת נערה יהודיה נכרייה ועזובה. מתוך מחשבה זו הכירו שמעון ולוי שיש זמנים בהם גם על משפחת יעקב מוטל לאחוז בחרב כדי להגן על טהרה וכבוד. כל עוד מכבדים יושבי הארץ רק את זכויותיהם של בעלי הכח, יהיה על יעקב לדעת כיצד לאחוז בחרב. לבני יעקב לא היה ענין לפעול בזהירות, הם רצו להטיל את אימתם על אחרים, כדי שלעולם לא יהיה אחד שיעיז לחזור ולעשות להם דבר כזה. אין להשאיר את בנות יעקב עזובות ונתונות לחסדי אחרים.
ואף על פי כן, הפריזו בני יעקב על המידה, בהריגתם אנשים נקיים עקב עוונו של רשע יהיר.
מאורע זה מסופר בתורה מיד לאחר הפגישה בין יעקב לעשו. בפגישה ההיא ראינו ״הארה״ מועטת של ״קול״ יעקב, התעוררות של רגש אנושי בלב עשו, וראינו בכך את הניצוץ הראשון של האנושיות העתידה להתפתח ביום מן הימים במלואה אף בעשו. לעומת זאת, כאן אנו רואים לרגע את חרבו של עשו בידיהם של בני יעקב. מכאן אנו למדים, למען הבהרת ההסטוריה היהודית, את האמת הבאה:
אם במהלך הזמן היינו לעם שנפשו קצה בשפיכות דמים, והפכנו לעדינה ולרחומה שבאומות, אין זה אומר שחלשים אנו או מוגי לב. הימים האחרונים של קיומנו כמדינה יהודית גילו לכל את אומץ לבנו ורוחנו הלוחמת, עד שהיה צורך לקרוא לחזק שבלגיונות עשו על מנת להלחם בנו. גם אנו יכולים להניף את החרב; אנו יכולים גם להיות צמאי דם. עדינותנו ואנושיותנו באות כתוצאה מהחינוך שהקב״ה העניק לנו, באמצעות ההסטוריה שלנו ותורתו.
רק הדרך בה נקטו שמעון ולוי בפעולתם, וגודלה המופרז, ראויים לגנאי; אך הגורמים שהביאו לפעולה, והמטרה שבקשו להשיג, היו קדושים ומוצדקים. הרוח שהניעה אותם הייתה הכרחית למשפחה, שגדלה לאומה בגדר ״יעקב״, במצב שעליה לסבול את כל אופני הקושי וההשפלה; ועם זה נקראה לזקוף קומתה, ובכחם של חוסן הרוח ואצילות הדעת, להתמיד במסע הנצחי שאין דומה לו דרך כל הימים והתקופות.
עוד נראה את האב הזקן, שאף על ערש מותו מקלל את האלימות היתירה הזאת, אך בה בעת מברך את הסיבות ואת הרוח שעוררוה. נראה עוד גם את המעמד שנתן לשמעון ולוי בתוך יעקב⁠־ישראל, מעמד של חוסר⁠־אונים ושל פיזור. זאת, על מנת שהחרב שבידם לא תפרוץ עוד לעולם את כל גבולות המתינות; אולם רוחם החזקה, הנותנת את הדעת תמיד על כבודם וייעודם המוסרי והרוחני של ישראל, תישאר חיה ופעילה, ככח מחייה מקיים ומושיע בכל חלקי האומה (עיין פירוש להלן מט, ז). אותה חרב שלוי הניף כאן על אויב מבחוץ להציל את כבוד אחותו, תופנה מאוחר יותר על ידי הלויים ללא רחמים נגד אחיהם שלהם; להעלותם מתהומות שחיתותם המוסרית, ולהעלות ולהושיע ללא מעצור וללא משוא פנים: ״ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע״ (דברים לג, ט).
יש בכחן של תכונות אלה, כפי שנתגלו במעשה הזה ובמעשים שיבואו, להסביר בסופו של דבר מדוע היה צורך לזכך ולטהר גזע אנשים זה ב״כור הברזל״ של הייסורים, כדי להכשירם כדוגמאות הנבחרות שראוי למין האנושי לנהוג כמותן למען ישועתו. ה׳ בחר בנו להיות הכלי שבידיו, לא בשל היותנו אומה המקבלת עול בהכנעה, אלא דווקא מחמת שאנו אומה עיקשת ובלתי נכנעת – ״עז שבאומות״, כמאמר חז״ל (עיין ביצה כה:). הוא חישל אותנו לברזל הקשה העומד בפני הכל, כדי שבכך שיביא אותנו לעשות רצונו, יראה לעין כל את כחם המופלא של השגחתו ותורתו.
(כה-כו) ויהי ביום השלישי – עפ״ז נתחייבו הריגה כדין, א] מצד שלא עשו משפט בשכם, שגזל בפרהסיא ולא מיחו בידו, וב״נ נצטוו על הגזל, כמ״ש הרמב״ם בה׳ מלכים, ב] כי שכם לא רצה לשלח את דינה בטוב ועצרה בביתו, ואם לא היו נותנים לו בטוב היה נלחם בם, והותר ליעקב להוציאה מרשותו ע״י הריגת אנשי שכם שהיו הורגים אותם כי היו נכונים למלחמה. ג] שנתבאר שנתנו עיניהם בעושר של יעקב ומלו א״ע רק כדי שיוכלו לגזלו בכל עת כנ״ל, לכן ביום השלישי בהיותם כאבים ומתחרטים על המילה והיה בדעתם לנקום מבני יעקב על שגרמו להם הכאב הזה, לקחו שמעון ולוי מצד שהם בני יעקב, ולהם להלחם בעד יעקב, ומצד שהם אחי דינה ולא יכלו להוציא את דינה באופן אחר, לכן הרגו כל זכר ואת שכם וחמור, ועי״כ השיגו מגמתם להוציא את דינה מבית שכם, שזה היה עיקר מגמתם.
(25-26) {Why did they deserve the death penalty, seeing that they did not prosecute Shekhem they had circumcised themselves and done no wrong?}
ON THE THIRD DAY. By law, they deserved death for the following reasons. 1) They did not prosecute Shekhem who had openly committed robbery without protest from anyone, notwithstanding that Noahides are commanded against robbery, as Rambam writes in the Law of Kings. 2) Shekhem refused to set Dinah free. He imprisoned her in his house instead, so that should they not let him have her peacefully, he would wage war against them. Yaqov was thus entitled to remove her from under Shekhem’s jurisdiction by killing the men of Shekhem who were prepared for war and would have killed him. It became clear that they cast their eyes upon Yaqov’s wealth, and had allowed themselves to be circumcised only so as to rob him at any opportunity — as was explained. Therefore, on the third day, when they were in pain, and regretted the circumcision, planning to avenge themselves for it upon the sons of Yaqov for having brought upon them this pain, Shimon and Levi, being Yaqov’s sons upon whom it was incumbent to do battle for Yaqov, and who were Dinah’s brothers and could not free her in any other way, each took his sword, killing every male and Hamor and Shekhem.They thus attained their purpose, in that they took Dinah from Shekhem’s house and departed.
שני בני יעקב שמעון ולוי: תיבת ״שני״ מיותרת, ובנדב ואביהוא כתיב ״ויקחו בני אהרן נדב״ וגו׳ (ויקרא י,א)1. ובא ללמדנו דאע״ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה, וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מ״מ היו שנים, היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה. אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא לאש כזאת, והיא אש זרה, כידוע, ואחד בא בדעת קנאת ה׳ בלי שום פניה ורצון, היא אש שלהבת יה. ומכל מקום מאש כזאת גם כן יש להזהר הרבה לכוון המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה. ויעקב אבינו פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיו בזה ולא הסכים גם לאש המעולה, כאשר יבואר בפרשת ויחי (להלן מט,ה)2.
[הרחב דבר: והנה ישעיה הנביא (סג,יז) אמר ״למה תתענו ה׳ מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, שוב למען עבדיך שבטי נחלתך, למצער ירשו עם קדשך צרינו בוססו מקדשך״. ואיתא ברבה להלן (פד,יח): ר׳ יהושע בן בייתוס אמר בשם ר׳ יהודה בר סימון, כתיב ״למה תתענו וגו׳⁠ ⁠⁠״, כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא. פירוש, ׳לאהוב׳ הוא במעשה דינה שאהבה יתירה הראו לדינה, ו׳לשנוא׳ הוא במעשה יוסף. והעירו בזה (חז״ל) דשני המעשים הנפלאים מעשה שכם ומעשה יוסף, אע״ג שנחשב לחטא וגם נענשו על זה, בכל זאת המה ׳עבדי ה׳⁠ ⁠׳ לא היו ראוים לזה, אם לא שבעיקר שני הענינים היו בהשגחה ורצון עליון יתברך שיהיה כך, וזה העיר בלבם באותה שעה אהבה ושנאה יתירה כזו, ולאחר שעברה אותה שעה התבוננו ונתחרטו, כמו שדייקו ברבה שם, יע״ש3.
ודקדקו חז״ל כל זה מלשון ״למה תתענו... שוב למען עבדיך שבטי נחלתך״, משמע שהקב״ה מביא לפרקים ענין שמביא להתעות, וכן היה בשבטי יה4. והדבר מובן דזה הדרוש אינו אלא כוונה שניה במקרא, כדרך דרשות חז״ל, אבל מזה נבוא למשמעות המקרא שהסמיך ישעיה ״שוב למען עבדיך וגו׳⁠ ⁠⁠״5, ולא אמר ׳שוב למען אברהם יצחק ויעקב׳6, היינו משום דיש שני אופנים שהחטא נעשה, א׳, שהוא מקלקל מעשיו ע״י שהוא תועה7 בדרך ה׳, ואינו בא חשבון יפה בדרך חסידות שהיא חכמה עמוקה, וכמו שכתבתי בספר דברים (לג,ח) בפסוק ״תומיך ואוריך לאיש חסידך״. ב׳, כמשמעו, ע״י חסרון ביראת ה׳. ובזמן שבית המקדש היה קיים היתה ביאה לבהמ״ק תועלת לשני אופנים, דמי שהוא תועה בדעות8, כשבא למקום מקור הקדושה נסתתמו טענותיו, משא״כ כשהוא אחוז בדרך אמונה היה שואב שם רוח הקודש. ומי שמחוסר יראת ה׳9, כשבא לבית המקדש היה משיג פחד ומורא המקום.
על כן כשראה ישעיה חורבן בהמ״ק צעק ״למה תתענו ה׳ מדרכיך״ – אתה גורם שנהיה תועים מדרכיך, וגם ״תקשיח לבנו מיראתך״ – להיות חסרים יראת ה׳, ע״י מה ש״צרינו בוססו מקדשך״. והזכיר ״שוב למען עבדיך שבטי נחלתך״10, שגם המה באו לידי מעשה רע, א׳, ע״י שהיו תועים11 בדרך יראת ה׳, וב׳, ע״י חסרון יראת ה׳12 בשעה זו, הרי שגם אנשים כאלו נדרשים לעזר ה׳, ובענין שהיה הרצון שיעלה כך, כמו שכתבתי לעיל, על כן הוסר העזר ובאו לידי כך, ואח״כ לידי צער גדול. בזכותם תחוס לשוב לבהמ״ק ולא נהיה תועים ולא נקשיח לבנו מיראתך. ועוד עיין להלן (לז,יב בהרח״ד) מה שכתבתי שם13.]
{ואע״ג דבריש פרק שני שעירי (יומא סב,ב) דרשינן מ״שני״ יתירא להיפך שיהיו שניהם שוים14, מכל מקום משום הכי משמעות ״שני״ שהיו שתי דעות כאן, דבלא זה היה במשמע שהלכו בדעה אחת15. וכיוצא בזה איתא בב״ק (עז,ב)16.}
1. ולא מוזכר ״שני״, כי מיעוט רבים שנים, ועיין בהמשך דברי רבינו.
2. עה״פ ״שמעון ולוי אחים״.
3. ב״ר פה,ב: אמר (יהודה לאחיו) בואו ונפזר עצמנו, שכל זמן שאנו מכונסין, השטר מצוי להגבות.
4. שהם ״עבדיך שבטי נחלתך״.
5. שהם השבטים, בני יעקב.
6. כפי שמוזכר בכל התנ״ך.
7. תועה בדעות.
8. האופן הראשון לחטא.
9. האופן השני לחטא.
10. שהם השבטים, בני יעקב.
11. קביעה של רבינו על שבטי – יה.
12. קביעה של רבינו על שבטי – יה.
13. לכאורה שם משמעות דבריו שונה מכאן.
14. ז״ל הגמרא: מיעוט ״שעירים״ שנים, ומה ת״ל ״שני״, שיהיו שניהם שוין. וכן לעיל א,טז ״ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים״ – שוים נבראו, עיי״ש.
15. כלומר, כאן, בלא ה״שני״ היה במשמע שהלכו בדעה אחת, מש״ה על כרחך משמעות ה״שני״ יתירא שהיו שתי דעות.
16. בענין ״או״ למעט או לרבות ׳הכא מענייניה דקרא והכא מענייניה דקרא׳. (ולי נראה לפרש כי ההבדל הוא בכך, שכאן לא כתוב ״ויקחו בני יעקב״ בלבד שאז התוספת ״שני״ היתה מלמדת ׳שוים היו׳, כי מיעוט רבים (״בני״) שנים. אולם כאן כתוב גם ״שמעון ולוי״, ללמד שאמנם היה משותף ביניהם (״שני״) אבל עדין כל אחד נתן ביטוי לייחודיות שלו – הערת אאמו״ר).
ויהי ביום השלישי וגו׳ – לפי הרמב״ן לפסוק י״ג היו יעקב וכל בניו בעצה אחת בערמה זו — ״ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם״ וכו׳. ברם, שמעון ולוי לא הסתפקו בזה אלא בקשו גם לנקום את קלון אחותם, ועל כן הרגו לא רק את הפושע עצמו, את שכם, כי אם גם כל שאר אנשי העיר, ועל הריגתם של הללו חרה לו ליעקב. ואף על פי כן מבקשים הרמב״ם1 והרמב״ן להצדיק מעשה זה של שמעון ולוי.
ואכן ניתן להסביר מעשה זה מתוך שאט נפשם של שני האחים, שאט נפש שהיה עמוק ובוער כל כך, עד שלא הניח להם להעלות על הדעת, שמעשה זה עשוי להביא אותם ואת כל משפחתם בסכנה חמורה. הם ראו פגיעה נוראה בכבוד בית אביהם והעדיפו את המות על הקלון. והרי במצבים מעין זה אין האדם מסוגל למחשבה הגיונית. הכעס דוחף אותו לעשות מעשים שכמעט ואין הוא אחראי להם, ואת הכעס הזה מקלל יעקב בשעת מותו. בגזר דינו של יעקב2 גוזרת התורה את דינה על מעשה זה. ואף על פי כן, ניתן לראות מתוך גזר דין זה את מעלתם המוסרית של הנידונים בו.
ביום השלישי – כי אז הכאב גדול ביותר; השווה מסכת שבת, פרק ט׳ משנה ג׳ ותוספות יו״ט שם.⁠3
שמעון ולוי – כנראה יחד עם עבדיהם.
בטח – מוסב בוודאי על העיר (השווה יחזקאל ל׳:ט׳), וכן הוא בתרגומים וברשב״ם.
2. להלן מ״ט:ו׳ ואילך.
3. ד״ה ביום, וראה גם בפירושו של הרמב״ם למשנה (המ׳).
ביום השלישי מניין שמרחיצין את הקטן הנמול ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים.⁠1 (שבת פ״ו.)
בהיותם כואבים – בהיותו כואב לא נאמר אלא בהיותם כואבים, מלמד שכל אבריהם כואבים עליהם, [לפיכך מרחיצין את כל גופו של קטן הנמול ביום השלישי שחל להיות בשבת].⁠2 (ירושלמי שבת פי״ט ה״ג)
שמעון ולוי וגו׳ איש חרבו – לא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י״ג שנה, אבל בבן י״ג מצינו שקראו הכתוב איש, כדכתיב שמעון ולוי וגו׳ איש חרבו, וגמירי דההיא שעתא בני י״ג שנה הוו.⁠3 (נזיר כ״ט ב׳ ברש״י)
1. דכשאין מים חמין מן המוכן מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו דאז הוא מסוכן. ובמשנה שבמשניות גרסינן מניין שמרחיצין את המילה, והעיקר כגירסת המשנה שבגמרא, מרחיצין את הקטן, וקאי על רחיצת כל גופו דגם כל הגוף מסוכן הוא וכפי שיתבאר בדרשא הבאה.
2. דבהיותו כואב הי׳ אפשר לפרש על אבר המילה, אבל בהיותם כואבים משמע על כל האברים, ואע״פ דע״פ הפשט מוסב הלשון בהיותם כואבים על האנשים אבל כל אחד לעצמו י״ל דרק אבר המילה הי׳ כואב עליו, בכ״ז משמע לי׳ דקאי ממילא על כל הגוף, כיון דרוצה לומר שהאנשים היו כואבים ואם אין כל הגוף כואב לא שייך לומר שהאיש כואב. ודבר ענין הרחיצה עיין מש״כ בדרשא הקודמת דמותר לישראל להחם למען הרחיצה מים חמין אם אין חמין מן המוכן. וע׳ מש״כ שם.
ומה שאמר הכתוב ויהי ביום השלישי – יש בזה מחלוקת הראשונים אם רק שלישי למילה מסוכן יותר או שהכונה עד יום השלישי, ורש״י בשבת פ״ו א׳ במשנה כתב מפורש דאף ביום השלישי מסוכן הוא, וכ״ד עוד פוסקים, משמע דכש״כ בשני ימים הראשונים, אבל הרמב״ם בפ״ב משבת כתב מפורש דרק ביום השלישי הסכנה תקיפה.
ונראה ראי׳ לדעת הרמב״ם ממ״ש בתענית כ״ז ב׳ שאין גוזרין תענית על הצבור באחד בשבת משום דהוא שלישי ליצירת אדם [שנברא בערב שבת] ואז הוא חלש ביותר, ומביא המפרש שם ראי׳ על יתרון החלישות ביום השלישי ליצירה מן שלישי למילה, הרי מבואר דשלישי למילה מסוכן יותר משני הימים הראשונים.
וכן ראי׳ מאגדה דב״מ פ״ו ב׳ בענין מילתו של אברהם, וירא אליו ה׳, אותו היום שלישי למילתו הי׳ והוציא הקב״ה חמה מנרתיקה שימנעו אורחים לבא אליו, ובמדרשים פירשו שם בטעם הוצאת החמה בגבורתה מפני שהחום יפה למכה, מדלאו עשה הקב״ה כן בשני ימים הראשונים ש״מ דיום השלישי דורש זהירות ורפואה יתירה מב׳ ימים הראשונים, וכ״כ הר״ן פי״ט דשבת דטבע המחלה להתגבר ביום השלישי. ופשוט דמהאי טעמא המתינו בני יעקב עד יום השלישי. ולדעת רש״י צ״ל דאע״פ שמצב הסכנה אחד הוא בכל משך השלשה ימים, אבל החלישות רבה בשלישי, ולכן הוחילו עד יום השלישי. –
ודע דמש״כ בפסוק כ״ז בני יעקב באו על החללים אשר טמאו אחותם, לכאורה אין הלשון מבואר כל כך, דהא לא כל החללים טמאו אותה, ורק שכם טמאה, וי״ל ע״פ מש״כ הרמב״ם בפ״ט הי״ד ממלכים וז״ל, חייבין בני נח להושיב דיינים ושופטים לדון במצות דידהו, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה מפני שהם ראו וידעו בו ולא דטהו, עכ״ל, ונראה דכיון למ״ש בשבת נ״ד ב׳ כל מי שאפשר לו למחות באנשי עירו ולא מיחה נתפס על אנשי עירו, כלומר על עון שבידיהם, ולפי״ז דמכיון שעבור עבירה זו נתחייבו הם הריגה תלה הכתוב בהו כאלו עברו הם גוף העבירה.
ודוגמא ללשון זה מצינו בפ׳ שלח (ט״ו ל״ה) רגום אותו באבנים כל העדה, ואמרו על זה בספרי שם, כל העדה – במעמד כל העדה, או אינו אלא כל העדה ממש הורגים אותו ת״ל יד העדים תהיה בו, הא מה ת״ל רגום אותו באבנים כל העדה – במעמד כל העדה, ע״כ, והבאור הוא, דמכיון שהדבר נעשה במעמד העדה תלה הכתוב את הפעולה בהם, וה״נ כן, כיון שכל העיר ראו וידעו תלה הכתוב את הפעולה בהם, ודו״ק.
3. כי כשתחשוב י״ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב׳ שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים, ראובן שמעון ולוי, לחשבון שבעה חדשים לכל אחד, נמצא לוי בן י״א שנה כשיצאו משם, הוסיף עליהם ו׳ חדשים שעשה בדרך וי״ח חדשים שעשה בסכות, קיץ וחורף וקיץ, שהם ב׳ שנים [ע״ל ל״ג י״ז], הרי לוי בן י״ג שנים בלכתו לשכם [תוי״ט פ״ה מכ״א דאבות], ונקרא איש, וע׳ בסדר עולם. –
ומכאן ילפינן דבן י״ג שנה נחשב לאיש בר דעת שנדריו נדר והקדשו הקדש, ויתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ בחקתי ובפ׳ נשא ובפ׳ מטות למקומותם לעניניהם, וכן נעשה בר מצוה להתחייב בכל המצות, יען דכתיב (פ׳ נשא) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וצריך טעם בדבר במ״ש בשבת פ״ט ב׳ דב״ד של מעלה אין עונשין בפחות מבן עשרים, ובמקום אחר בארנו ענין זה [ע״ל בפ׳ לך, י״ז י״ד]
ודע דשיעור זה דוקא בזכר, אבל נקבה נקראת אשה לענין נדרים ועוד ענינים השייכים בה כשהיא בת י״ב שנה, ונתבאר מענין זה לפנינו בפ׳ בראשית בפסוק ויבן ה׳ את הצלע בדרשא דנדה מ״ה ב׳, ועוד יתבאר אי״ה בפ׳ מטות בפ׳ נדרים ובפ׳ עקב בפסוק ולמדתם אותם את בניכם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י קרארשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כו) וְאֶת⁠־חֲמוֹר֙ וְאֶת⁠־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי⁠־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת⁠־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃
They killed Chamor and his son Shekhem by the edge of the sword,⁠1 and they took Dinah from Shekhem's house and left.
1. by the edge of the sword | לְפִי חָרֶב – Literally: "by the mouth of the sword". Swords in the time of Tanakh were often sickle shaped, which might explain the choice of term "by the mouth" (and by extension, the related term, "eaten by the sword"). Alternatively, "לְפִי" simply means "according to" (as in Bereshit 47:12 and Vayikra 25:16) and the idiom would be translated as "by the sword".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קחזקונימנחת יהודהרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[נט] 1ואת חמור ואת שכם בנו הרגו, לפי שגזלו את דינה, ובן נח שגזל יהרג בסייף, ויהרגו כל זכר לפי שלא דנו את שכם, והדינין הן משבע מצות שנצטוו בני נח, ולקחו ממונן שלקחו דינה בכסותה ובתכשיטיה, ויש אומרין לפי שאמרו מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם (בראשית ל״ד:כ״ג). (מדרש החפץ כת״י)
[ס] 2ויקחו את דינה, ר׳ יודן אמר גוררין בה ויוצאים, אמר רב הונא הנבעלת לערל קשה לפרוש. אמר רב הונא אמרה ואני אנה אוליך את חרפתי (שמואל ב י״ג:י״ג) עד שנשבע לה שמעון שנוטלה הה״ד ובני שמעון וגו׳ ושאול בן הכנענית (בראשית מ״ו:י׳), בן דינה שנבעלה לכנעני. רי״א שעשתה כמעשה כנענים, רנ״א שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנענים, רבנן אמרו נטלה שמעון וקברה בארץ כנען. (בראשית רבה פ)
1. מאמר זה יש בכל כת״י הילקוטים התימנים אור האפלה, מדרש הבאור, מעין גנים ואלביחאני, ובשנוי לשון במדרש הגדול ומנא לן דנגמר דינם למיתה דתניא שבע מצות נצטוו בני נח והגזל והדינין בכלל השבעה והרי שכם גזל ונתחייב מיתה והן ראו אותו ולא דנוהו והן מצווין לדון בדינין שלהן [בשו״ת הרמ״א סי׳ י׳ חוקר אם הדינין שחייבין ב״נ היינו מנהג המדינה וחוק נימוסי או נצטוו בדיני ישראל ונוטה לומר דחייבין בדיני ישראל וכאן מבואר דנצטוו בדינין שלהן] והואיל ולא דנוהו נתחייבו אף הם מיתה וכולן מיתתן בסייף שאין להם מיתה אלא בסייף. ותוכן דברים אלו דהרגו את שכם בעבור שגזל ואת אנשי שכם משום שלא דנו אותו יש בספר הישר, וז״ל ויען יהודה את אביו לאמר החנם הרגו שמעון ולוי אחי את כל יושבי שכם, הלא על אשר ענה שכם את אחותינו, ויעבור על מצוות אלהינו את נח ואת בניו כי גזל ונאף שכם את אחותינו ויעש שכם את כל הרעה אשר עשה, ואין איש מיושבי עירו דובר אליו דבר למה תעשה זאת, הלא על זאת הלכו אחי ויכו את העיר ויתנה ה׳ בידם על אשר עברו כל יושביה את מצוות אלהים החנם עשו אחי כל אלה, ועתה למה תירא ולמה ייצר לך. אמנם סגנון ההלכי שמבואר בילקוטים הנ״ל יש ברמב״ם בפ״ט מהל׳ מלכים הי״ד וז״ל וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. וקרוב לומר שמקור דבריהם לקוחים מהרמב״ם כדרכם בכמה מקומות [ובמדרש הבאור ואור האפלה יש קטע ארוך שהוא כלשון הרמב״ם שם פ״ט ה״ט בשינוים קלים ואכ״מ] אמנם אין זה ברור יען כי נאמרו בשנוים רבים ובהוספות ובפרט הסגנון שבכת״י תימני נר השכלים, ויהי ביום השלשי, למה נתחייבו אנשי שכם הריגה מפני שרצו בגזל ולא מיחו ביד חמור ושכם בנו, ומסורת היא בידם שבן נח שגזל פחות משוה פרוטה חייב מיתה, וכו׳ כמו שאמרו האמורים מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, לכך נתחייבו הריגה. ומבואר דלא הזכיר כלל מענין הדינין שכ׳ הרמב״ם רק מגזל. וענין זה מבואר גם בשכ״ט לד, כד. וישמעו אל חמור כו׳ כשהתיר להם לגזול ממונו של יעקב שהרי הגזל נאסר לבני נח וימולו כל זכר לשם גזל. ולפ״ז יכול להיות שכתבו דבריהם ע״פ ספר הישר הנ״ל או מדרש אחר מאותו המקור ששאב הרמב״ם דבריו. והרמב״ן בפי׳ התורה הביא דברי הרמב״ם וכתב עליהם ואין הדברים הללו נכונים בעיני שא״כ היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם ואם פחד מהם למה כעס על בניו כו׳ והלא הם זכו ועשו מצוה [והרדב״ז בפי׳ על הרמב״ם תי׳ מפני שמלו ונתגיירו וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולכן פטורין, וצ״ע. ראה לעיל אות מח. נב. דלא היתה גירות גמורה] ועל דעתי הדינין שמנו לב״נ בז׳ מצות שלהם אינם להושיב דיינין כו׳ ״בלבד״ אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר וכו׳ ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חברו וכו׳ ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין כו׳ ואם לא עשו כן אינן נהרגין שזו מ״ע בהם ולא אמרו אלא אזהרתן זו מיתתן ולא תקרא אזהרה אלא המניעה בלאו כו׳ ומה יבקש בהן הרב חיוב וכי אנשי שכם וכל ז׳ עממין לא עובדי ע״ז ומגלי עריות ועושים כל תועבות השם כו׳ אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם ויעקב אמר להם כי הביאוהו בסכנה. (והלח״מ כ׳ כי מגמ׳ סנהדרין נו: מוכח כדברי הרמב״ן ועי׳ בכס״מ ובמרכבת המשנה שם דא״ר). והמאירי בחדושיו לסנהדרין נו: הביא דברי הרמב״ם והרמב״ן וכ׳ ולדעתי הושבת דיינין בכלל דינין והדינין הוא מניעת העול והחמס ואזהרה היא, ולא קללם אלא שהיה רוצה לעמוד בדבורו ובבריתם ולעשות עמהם לפנים משורת הדין וראיה מלשון הגמ׳ שם דקאמר דדינין הוי קום ועשה ושב ואל תעשה כלומר מניעת העול וכמו שאמרו ל״ת עול וכל שהוא סבה לעשייתו נקרא עושהו (וכעי״ז כ׳ הלח״מ ובשו״ת חת״ס בליקוטים סי׳ י״ד דחה דבריו ובמאירי מפורש כמ״ש הלח״מ וכ״נ) ומבואר דס״ל כהרמב״ם בטעם המעשה דשכם. גם בחי׳ הר״ן סנהדרין שם הביא דברי הרמב״ם וקושית הרמב״ן וכ׳ ועוד קשה לי דהא במקום שכם אפשר שהיה שם דיינין אלא לפי שהיה שכם בן חמור אדון עליהם לא יכלו לשפטו כמו שמצינו בכמה חכמי [מלכי] ישראל שהי׳ עושים הרע בעיני ה׳ ולא היו הורגים אותם ישראל, ולפמ״ש המאירי י״ל שפיר קושיא זו דאדרבא אם היה שם ב״ד ולא דנו הרי עשו עול וזה הוא בכלל אזהרה, ומה שהקשה ממלכי ישראל י״ל דבוודאי שאני דיני ישראל מדיני עכו״ם בכמה דברים דב״נ נהרג בע״א ודיין אחד ובלא התראה משא״כ בישראל ומשום הכי לא היו יכולים להרוג אותם דלא היתה התראה וקבלת התראה וכל הדינים המחייבים למיתה. ובחמדת ימים התימני כ׳ למה לא היה רוצה יעקב להרוג בעלי שכם [משום] שנכנסו בברית ויהיו כאותן שגיירו בחרן דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, ושמעון ולוי סברו אע״ג שמלו לא נכנסו בייחוד השם שעדיין ע״ז בידם ולא מלו מאהבה ויהיו גרי צדק, עו״ש שמלו ולא פרעו כו׳ שכל המל ולא פרע כאלו לא מל שעדיין ערלתן נמשכת וחוזרין לעבוד ע״ז. ועי׳ תוס׳ יבמות עא: ובשו״ת חת״ס שם כ׳ לתרץ דברי הרמב״ם מקושיית הרמב״ן דס״ל להרמב״ם נהי דעל ביטול מ״ע אין ב״נ נהרג בב״ד אבל מ״מ חייב מיתה כמו גוי ששבת חייב מיתה ואינו נהרג עליו בב״ד נמצא אנשי שכם חייבים מיתה אבל אין ב״ד מצווים להורגם ואין אשם על שמעון ולוי שהרגו מי שנתחייבו מיתה, ומ״מ הואיל ולא נתחייבו ב״ד לטפל בהריגתם כעס עליהם יעקב. וז״ד להמעיין בלשון הרמב״ם. [וכדברי הרמב״ם מבואר בכת״י ר׳ אפרים שאל השואל איך הגיע כעס בני יעקב להרוג על חטא איש אחד כל אנשי עיר שכם שהיתה עיר גדולה מוקפת חומה וכל שכן אחר הברית והבטחון באו עליהם במרמה והגיעו כעסם לכעס המן הרשע שכתוב בו ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, וי״ל כי בני יעקב היו מבקשים לעשות משפט במי שעשה זה הנבלה ולהשיב להם אחותם ואנשי העיר לא רצו לעשות בו משפט אבל סמכו את ידו מפני שהיה בן נשיא הארץ והוא נכבד מכל בית אביו לכן עשו בני יעקב תחבולה להחליש כוחם כדי שיוכלו לקחת דין מהם שגזלו אחותם ובני נח נהרגים על הגזל כאמרם מנין שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו שאתה יכול להמיתו בכל דרך שתוכל. ודברי הרמב״ם מובאים בפי׳ הרא״ש עה״ת ורבינו בחיי ודרשת אבן שועיב. וראה לעיל אות נב. מספר הישר דהרגו אותם מפני שנתחרטו על המילה ואמרו שיהרגו את בני יעקב והבא להרגך השכם והרגו מדין רודף. וכ״כ בפי׳ הר״י מוינה ופער״ז בשם רי״ח שאמרו כשיתרפאו שיהרגו כולם והבא להרגך השכם והרגו. ויש להעיר על טעמו של הרמב״ם שהרגו את אנשי שכם משום שלא דנו את שכם הרי י״ל משום דאנשי שכם שמעו דיעקב ובניו מסכימים לתת אותה לאישה אם ימולו את עצמם א״כ הרי מחלו להם ברצונם ולא הי׳ צריכים לדון אותם. ולפי הטעם שבספר הישר נכון הכל. ועי׳ בפירוש אוה״ח. וטעמו של הרמב״ן שהיו אנשי שכם בני מות משום שהיו עובדי ע״ז מבואר בתיב״ע וירושלמי לקמן פסוק לא. למהוי מתאמר ערלאין אתקטילו בגין בתולתא ״ופלחי צלמין בגין ברתיה דיעקב״. והר״י מוינה ופער״ז בשם רי״ח כ׳ שהרגו אותם מפני שקיבלו עליהם תנאי להסיר ע״ז מתוכם ולא קיימוהו.
2. גוררים, שלא היתה רוצה לצאת מבית שכם. ובלק״ט גוררים בה ויוצאה לפי שהיתה מתביישת כענין שנאמר אנה אוליך את חרפתי. ובשפתי כהן מביא אמרו ז״ל במדרש שנשאה שמעון ולא לוי לפי שהנבעלת לעכו״ם היא הזונה האמורה בתורה והיא הפסולה לכהונה. ועי׳ בילקוטים כת״י תימנים. ולק׳ מו. י. ובכ״י רמזי ר״י עה״ת ויקחו אח דינה מבית שכם, לקחוה בעל כרחם ואמרינן בבראשית רבה שקשה היה לה לפרוש מן הערלה לכך לא הלכה ברצון שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, אותו ששוכב עמה תחלה, כדאמרינן בסנהדרין בפרק ב׳ ולכך לא הלכה ברצון, כו׳ ויקחו את דינה, כל מעשה דינה רמז על ישראל, כשם שנלקחה בבית גוי באונס וכשהוציאוה הכו כל אנשי העיר אף האומות הגלו את ישראל ואנסום וכשיגאלם הקב״ה יכה כל האומות הרי דינה סימן על ישראל, דינה, שעשה לה הקב״ה דין, כך יעשה לישראל כי ידין ה׳ עמו. [ובחמדת ימים ולמה קראן חללים מכאן שהרשעים בחייהן חשובין כמתים כד״א לא המתים יהללויה. ועיין בתרגומים ורש״י.]
וְיָת חֲמוֹר וְיָת שְׁכֶם בְּרֵיהּ קְטַלוּ לְפִתְגָם דְּחָרֶב וּדְבַרוּ יָת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וּנְפַקוּ.
They killed Chamor and his son Shechem by the word of the sword. They took Dinah from the house of Shechem and they left.

וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ
וְיָת חֲמוֹר וְיָת שְׁכֶם בְּרֵיהּ קְטַלוּ לְפִתְגָּם דְּחָרֶב וּדְבַרוּ יָת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וּנְפַקוּ
לְפִי חָרֶב – לְפִתְגָּם דְּחָרֶב, רמז לתפילה
לכאורה תרגום ״לְפִי חָרֶב״ – ״לְפִתְגָּם דְּחָרֶב״ מוזר ותמוה: פֶּה כמשמעו, החלל שמאחורי השפתיים, מתורגם פּוֹם או פּוּמָא כגון, ״מי שם פה לאדם״ (שמות ד יא) ״מַן שַׁוִּי פוּמָא לַאֲנָשָׁא״. גם פֶּה בהוראה מושאלת לפתח או חלל מתורגם כך כגון, ״בפי אמתחתיכם״ (בראשית מג יב) ״בְּפוּם טוּעְנֵיכוֹן״, ״ופי המעיל״ (שמות לט כג) ״וּפוּמֵיהּ דִמְעִילָא״. מכיוון שגם ״לפי חרב״ הוא מאותו סוג, ראוי לתרגמו לְפוּם חָרֶב או לְפוּמָא דְּחָרֶב, אבל אונקלוס מתרגמו בקביעות ״לְפִתְגָּם דְּחָרֶב״.⁠1 ״מתורגמן״ שעמד על זרות התרגום, סבר שהלשון הארמי מחייב שינוי אבל לא נתן בו טעם.⁠2
ואולם ביאור מבריק ומופלא העלה בעל ״נפש הגר״: מכיוון שחז״ל לימדו שנצחון במלחמה מבוסס גם על תפילה, אונקלוס מתרגם כל צירופי ״לפי חרב״ – ״לְפִתְגַּם דְּחָרֶב״ שהוראתו ״לדְבר [לדיבור] החרב״, כדי לרמוז לתפילה בפה המצטרפת למלחמה בחרב. והוסיף שרעיון זה מוכח מן המקרא עצמו, כי מליצת ״לפי חרב״ כתובה בתורה רק במקראות שבהם ההריגה נעשית בידי בני ישראל, רמז לתפילה שבפיהם. השווה: ״ויחלֹש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב״ (שמות יז יג), ״ויכהו ישראל לפי חרב״ (במדבר כא כד), ״הכה תכה את ישבי העיר ההִוא לפי חרב החרם אתה... לפי חרב״ (דברים יג טז), ״והכית את כל זכורה לפי חרב״ (דברים כ יג), בכל אלה תרגם ״לְפִתְגָּם דְּחָרֶב״. אבל כאשר גויים הם ההורגים נוקט הכתוב לשון ״בחרב״ [ולא: לפי חרב] ולכן תרגומם הוא בלשון ״קָטְלִין בְּחַרְבָּא״ (הורגים בחרב), השווה: ״וחרב לא תעבר בארצכם״ (ויקרא כו ו) ״וּדְקַטְלִין בְּחַרְבָּא לָא יֶעְדּוֹן בְּאַרְעֲכוֹן״, וכן עוד שם: ״והבאתי עליכם חרב״ (כה), ״והריקתי אחריכם חרב״ (לג), ״וכשלו איש באחיו כמפני חרב״ (לז) בכולם תרגם ״דְּקָטְלִין בְּחַרְבָּא״, כי זוהי חרב שביד גויים. וכן במלך אדום: ״לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך״ (במדבר כ יח) ״דִּלְמָא בִּדְקַטְלִין בְּחַרְבָּא אֶפּוֹק לְקַדָּמוּתָךְ״. וזה לשון בעל ״נפש הגר״:
אמנם גרסינן בגמרא (ב״ב קכג ע״א): ״ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (בראשית מח כב). וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר ״כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני״ (תהלים מד ז)?! אלא ״חרבי״ – זו תפילה. ״קשתי״ – זו בקשה״. עכ״ל הגמרא.
הַקַּבָּלָה הזו היתה להמתרגמים הקדושים ודרשו זאת בלשון ״לפי חרב״ שכתוב אצל ישראל ותרגמו ״לפתגם דחרבא״ שהכוונה על פתגם התפילה. וכן דרש אונקלוס על פסוק ״בחרבי ובקשתי׳ ותרגם ״בצלותי ובבעותי״ כמו שדרש הגמרא.
אבל בחרב עמים אחרים לא כתיב בתורה ובנביאים ״לפי חרב״ וכתיב סתם ״לחרב״ או ״בחרב״, השכילו לשנות תרגומם ותרגמו ״בחרב״, ״לחרב״ – ״בדקטלין לחרבא״. דוק ותשכח כי רבים הם. וכוונתם לברכת יצחק ״ועל חרבך תחיה״, כלומר חרב ממש ההורג וקטיל את האדם.⁠3
בהמשך מראה ״נפש הגר״ שהבחנה זו היתה מוכרת גם לרש״י כמוכח בכמה מביאוריו.⁠4
1. הצירוף ״לפי חרב״ מקורו בצורתה של החרב הכנענית המצויה שהיתה עקומה. מכיוון שהלהב ששימש להריגה היה דמוי פה, הרי זה ״פי״ החרב. בניגוד לחרב הדקירה הדו פומית (״חרב פיפיות״) שהיא כעין סכין ארוכה המושחזת משני צדיה, כמו חרבו של אהוד שעליה נאמר ״וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת״ (שופטים ג טז).
2. בהקדמתו ל״מתורגמן״ שבה סקר את דרכי התרגומים: ״ולפעמים תרגמו לפי הנאות בלשון ארמי לא אחר לשון המקרא ואין ביניהם הפרש בכוונה כמו ״ובני ישראל יצאים ביד רמה״ (שמות יד ח) ״בריש גלי״ כי כן נוהגים לומר על דבר שיעשה האדם לעין כל ובלי פחד. וכן ״לפי חרב״ (בראשית לד כו) התרגום ״לפתגם דחרבא״ כי כן נוהגים לומר בלשון ארמי״.
3. ״נפש הגר״, א, מבוא עמ׳ 7. ואולם הכלל שקבע נכון בתורה בלבד. ואילו בנ״ך מתוך 28 היקרויות של ״לפי חרב״ רק 25 נאמרים כשישראל הם ההורגים. אבל בשלושה פסוקי נ״ך כשגויים הורגים נאמר כמו כן ״לפי חרב״ ותרגומם גם הוא ״לפתגם דחרבא״: ״אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ... וְאֶת עֲבָדָיו... בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל... וְהִכָּם לְפִי חֶרֶב״ (ירמיהו כא ז), ״וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב״ (איוב א טו, שם יז).
4. מדוע נאמר ״ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב״ (במדבר לא ח)? והרי ישראל הרגוהו ומתבקש אפוא ״לפי חרב״? לכן הביא רש״י שם את המדרש: ״הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם ע״י תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו – אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה״. ומאותו הטעם פירש רש״י ״ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב (ויקרא כו ז) – איש בחרב רעהו״, כי אם ישראל הם ההורגים היה לו לכתוב ״לפי חרב״.
וית חמור וית שכם בריה קטלוא לפ⁠{ת}⁠גם דחרב ונסבו ית דינה מבייתה דשכם (דשכם) ונפקו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קטלו״) גם נוסח חילופי: ״קטילו״.
וית חמור וית שכם בריה קטלו לפתגם דחרב ודברו ית דינה מבית שכם ונפקו.
And Hamor and Shekem his son they killed with the edge of the sword; and they took Dinah from the house of Shekem, and went forth.
[יא] וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה – רַבִּי יוּדָן אָמַר גּוֹרְרִין בָּהּ וְיוֹצְאִין.
אָמַר רַב הוּנָא הַנִּבְעֶלֶת לְעָרֵל קָשֶׁה לִפְרשׁ.
אָמַר רַב הוּנָא אָמְרָה וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא נוֹטְלָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית (בראשית מ״ו:י׳), בֶּן דִּינָה שֶׁנִּבְעֲלָה לַכְּנַעֲנִי. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שֶׁעָשָׂה כְּמַעֲשֵׂה כְּנַעֲנִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שֶׁנִּבְעֲלָה מֵחִוִּי שֶׁהוּא בִּכְלַל כְּנַעֲנִים. וְרַבָּנָן אָמְרִין נְטָלָהּ שִׁמְעוֹן וּקְבָרָהּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
ויקחו את דינה וגו׳ – 1גוררין היו אותה ויוצאין.
1. גוררין. ב״ר שם אות י״א, וילקוט שם, ולק״ט.
וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ – הָיוּ גוֹרְרִין בָּהּ וְיוֹצְאִים אָמַר רַב הוּנָא, הַנִּבְעֶלֶת מֵעָרֵל קָשָׁה לִפְרוֹשׁ, אָמְרָה [וַאֲנִי אָנָה] אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא נוֹשְׂאָהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית מ״ו:י׳) ״וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית״ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁעָשְׂתָה כְּמַעֲשֵׂה כְּנַעֲנִית. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שֶׁנִּבְעֲלָה מֵחִוִּי שֶׁהוּא בִּכְלַל כְּנַעַן וְרַבָּנָן אָמְרִין נְטָלָהּ שִׁמְעוֹן וּקְבָרָהּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן.
וחמור ושכם אבנה קתלוהמא בחד אלסיף ואכ֗ד֗א דינה מן בית שכם וכ֗רג֗א.
ואת חמור ושכם בנו הרגו בפי החרב, ולקחו את דינה מבית שכם ויצאו.
ויקחו את דינה1ר׳ יודן אומר גוררים בה ויוצאה. לפי שהיתה מתביישת. כענין שנאמר אנה אוליך את חרפתי (שמואל ב י״ג:י״ג).
1. ר׳ יודן. ב״ר וילקוט שם.
ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב – שלא תאמר שניצולו בשביל שנתחתנו אתנו בהן, לכך פירשה:
ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו – ר׳ יהודה אומר גוררין בה ויצאו. א״ר חמא הנבעלת לגוי קשה לפרוש, היתה אומרת אנה אוליך את חרפתי, עד שנשבע לה שמעון שיקחנה לו לאשה, זש״ה ושאול בן הכנענית (בראשית מו י), שנבעלת לחוי שהוא בן כנען. ורבותינו אמרו נטלה שמעון וקברה בארץ כנען:
ואתויקחו את דינה – יש דרש (בראשית רבה פ׳): כי לא רצתה לצאת מחרפה עד שנשבע לה שמעון שיקחנה לאשה. זה הוא שאמר: ושאול בן הכנענית (שמות ו׳:ט״ו).
ויקחו את דינה; there is an aggadic commentary (Bereshit Rabbah 80,11) according to which Dinah felt so ashamed that she did not want to leave the house of Shechem until Shimon swore to her that he would marry her, and that this is the meaning of 46,10 where among the issue of Shimon one is described as being named “Shaul son of the Canaanite (woman). “Supposedly, the father of that child was Shechem, i.e. Dinah had conceived him at the time of the rape.
ויקחו את דינה מבית שכם – ר׳ יודן אומר (בראשית רבה פ׳:י״א): גוררין היו אותה ויוצאין. א״ר חוניא: הנבעלת מן הגוי1 קשה לפרוש.
1. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224: ״לערל״.
ויקחו את דינה מבית שכם, "they took Dinah from the house of Sh'chem;⁠" Rabbi Yudon claims that they had to drag her along on the floor, as she was unwilling to come along willingly. Rabbi Chunia claims that it is a known fact that a girl or woman who has had sexual relations with a gentile is difficult to separate from that gentile (Compare B'reshit Rabbah 80,11).
ואת חמור ואת שכם בנו וגו׳ – וא״ת והיאך הרגום אם היו נמולים. וי״ל שנתחרטו על המילה והיינו דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כלומר שהיו מצטערים על שנמולו.
והרגו את שכם ואת חמור אביו, ולקחו את דינה מבית שכם ויצאו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

וכן הרגו את חמור ואת שכם בנו אבל דינה לקחו אותה מבתיהם כי מפני שהיתה אנוסה ודמעת׳ על לחיה הוציאוה משם ולא המיתוה והנה הותר להם לעשות זה לפי שבני נח היו מוזהרים על העריות ועל הגזל ושכם בגזל שכב עם דינה ויענה ואנשי העיר לא מיחו בידי ומפני זה היו נתפשי׳ באותו מעשה ולכן היו כלם חייבי מיתה.
ואת חמור ואת שכם בנו הרגו – שבקשום ומצאום.
ואת חמור ואת שכם בנו הרגו, they went looking for them and found them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו – למדנו הכתוב כי שכם תפש בחזקה את דינה ושמר אותה בביתו, שאם לא יתחתנו עמו יעקב ובניו ברצונם, יעכבנה בעל כרחה. ולולי כן מה טעם לכבוש אותה ולא שלחה אל בית אביה?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 25]

ואת חמור וגו׳ הרגו לפי חרב: ייחד המקרא אותם בפני עצמם וגם בשינוי לשון ״לפי חרב״, דחמור ושכם מלו עצמם איזה ימים קודם שפיתו את כל העיר1, וא״כ ביום השלישי של כל אנשי העיר היו המה בריאים, ומכל מקום הרגום במלחמה ממש, והיינו ״לפי חרב״, כמו בעמלק דכתיב ״לפי חרב״ (שמות יז,יג)2. משא״כ באנשים כואבים לא נצרכו לכך.
1. כפי שביאר רבינו בפסוק י״ט, ובפסוק כ״ד.
2. וכן במלחמת משה בסיחון, ובהריגת עיר הנדחת, ובמלחמת ישראל באויביו (דברים כ,יג).
ויצאו – הווה אומר שהם יצאו משם מיד עם דינה אחותם, כדי להביאה אל אביה, דבר שהיה קרוב יותר ללבם מאשר בזיזת העיר.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קחזקונימנחת יהודהרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כז) בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל⁠־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃
Yaakov's sons came upon the slain and they looted the city because1 they had defiled their sister.
1. because they had defiled | אֲשֶׁר טִמְּאוּ – Alternatively: "which had defiled". See the note on verse 13.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ישכל טובר״י בכור שוררד״קטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[סא] 1אשר טמאו אחותם, מלמד שכלם היו באותה עצה לטמאה. (שכל טוב)
1. וכ״ה בכ״י רמזי ר״י אשר טמאו אחותם, וכי שאר העיר טמאוה, אלא שהיו מסייעין לשכם בן חמור. ובפי׳ הרד״ק העיר אשר טמאו בה אחותם כי רבים ראו כאשר לקחה שכם בחזקה ולא מיחו. ועי׳ בתרגום הפשיטא פסוק יג. כז. וכ״כ בפי׳ אבן ג׳נאח אשר טמאו את דינה אחותם. שתפו אותם (את כל אנשי שכם) במעשה עמו על שלא מיחו בידו. ובספורנו שהי׳ מורגל אצלם שלקחו ראשי העיר בנות העם בלתי רשות לנשים או לפלגשים ע״ד ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. וראה בתרגומים כאן. ובספר הישר וילכו וישבו בני יעקב, ויבואו על החללים ויבזו את כל חילם אשר בעיר ואת אשר בשדה, ויהי הם בוזזים את כל השלל ויעמדו עליהם כשלש מאות נשים, וישליכו עליהם עפר ויכום באבנים, ויפן עליהם שמעון ויהרוג את כולן לפי חרב, וישב שמעון לפני לוי ויבואו על העיר, ויבוזו גם הצאן ואת הבקר וכל הבהמה בזזו, וגם את יתר הנשים ואת הטף, וינהגו את כל אלה ויפתחו שערי העיר ויצאו, ויבאו אל יעקב אביהם בגבורה, ויהי מספר הנשים אשר שבו שמעון ולוי מעיר שכם אשר לא הרגו אותם שמונים וחמשה אשר לא ידעו איש, ותהי בהן נערה קטנה ויפת תואר ויפת מראה מאד ושמה בונה ויקחה שמעון לו לאשה, ומספר כל זכר אשר שבו ולא הרגו ארבעים ושבעה איש והיותר הרגו, ויהיו כל הנערים וכל הנשים אשר שבו שמעון ולוי מעיר שכם עבדים לבני יעקב ולבניהם אחריהם עד יום צאת בני יעקב מארץ מצרים.
בְּנֵי יַעֲקֹב עָאלוּ לְחַלָּצָא קְטִילַיָּא וּבַזוּ קַרְתָּא דְּסַאִיבוּ אֲחָתְהוֹן.
The sons of Yaakov came to strip the corpses, and they plundered the city that had defiled their sister.

בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם
בְּנֵי יַעֲקֹב עָלוּ לְחַלָּצָא קְטִילַיָּא וּבַזוּ קַרְתָּא דְסָאִיבוּ אֲחָתְהוֹן
ביטול עבודה זרה
לפסוק ״וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם... וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה״ (בראשית לה ד) כתב רמב״ן:
עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים, אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו״ם מבטל עבודה זרה בעל כרחו... אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם... והיה די להם בקבורה. ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע.
בעל ״פנים יפות״ הבין מדברי רמב״ן שהע״ז נתבטלה בידי אנשי שכם קודם שהרגום בני יעקב ולכן הקשה מה שהקשה. ואולם בשו״ת ״קול מבשר״ (ח״א סי׳ כג) הוכיח מהמקרא ובמיוחד מת״א שכאשר ״בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים״ – ״עָלוּ לְחַלָּצָא קְטִילַיָּא״, כבר היו אנשי שכם מתים, כמוכח גם מתיוב״ע ״וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים״ (שמואל א לא ח), ״בַּעֲלוֹת יוֹאָב... לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים״ (מלכים א יא טו) – ״לְחַלָּצָא קְטִילַיָּא״. ״מבואר מזה שכל אנשי שכם זולת הנשים והטף היו כבר פגרים מתים בעת לקיחת השלל והביזה, אשר בתוכם היו גם אלילי הכסף ואלהי הנכר והנזמים, ולא היו יכולים אנשי שכם לבטלם אחרי שכבר מתו אז״ [אלא רק הנשים, כדבריו בהמשך].
בנוי דיעקב עלו על קטיליא ובזוןא קרתא די סאבוב אחתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובזון״) גם נוסח חילופי: ״ובזזו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סאבו״) גם נוסח חילופי: ״סאיבו ית דינא״.
מותר בנוי דיעקב עלו לחלצא קטילייא ובזו ית קרתא דסאיבו בגוה אחתהון.
And the rest of the sons of Jacob came to the spoil of the slain, and they sacked the city because they had polluted their sister in the midst of it.
ויבזו העיר – יכול על בזת העיר, ת״ל [אשר טמאו], רוח הקדש צווחת אשר טמאו אחותם.
בני יעקב באו על החללים – הם נהגו בזיון על אחותם אף הם נהגו בם בזיון והפשיטום והניחום ערומים. ולמה נתחייבו לעמוד ערומים, מחטאו של חם אביהם שראה ערות אביו מגולה ולא כסהו.
תניא א״ר יהודה אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, היכן מת משה בחלקו של ראובן, שנאמר ובני ראובן וגו׳ ואת נבו ואת בעל מעון (במדבר ל״ב ל״ז - ל״ח), והיכן משה קבור בחלקו של גד, דכתיב וירא ראשית לו כי שם וגו׳ (דברים ל״ג כ״א). מחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי ד׳ מילין, ואותם ד׳ מילין מי הוליכו, מלמד שהיה משה מוטל בכנפי השכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה׳ עשה וגו׳ (שם), והב״ה היה סופדו, ומה היה אומר מי יקום לי עם מרעים (תהלים צ״ד ט״ז), ושמואל אמר, מי כהחכם וגו׳ (קהלת ח׳ א׳), ר׳ יוחנן אמר, והחכמה מאין תמצא וגו׳ (איוב כ״ח י״ב), רב נחמן אמר, וימת שם משה (דברים ל״ד ה׳), סמליון אמר, וימת משה ספרא רבא (ב) [ד]⁠ישראל. ר׳ אליעזר הגדול אומר י״ב מיל על י״ב מיל כנגד מחנה ישראל נשמע הקול אומר וימת משה ספרא רבא דישראל.
ובנו יעקוב דכ֗לו עלי אלצרעי וגנמו מא פי אלקריה כמא נג֗סו אכ֗תהם.
ובני יעקב התנפלו על החללים ובזזו את מה שבעיר כמו שטימאו את אחותם.
אשר טמאו (את דינה) אחותם – שיתפו אותם (את כל אנשי שכם) במעשה עמו, על שלא מיחו בידו. (ספר השרשים ״טמא״)
על החללים – לפשוט את החללים.
על החללים UPON THE SLAIN – to strip the slain.
בני יעקב – שאר השבטים:
באו על החללים – לפשוט את חללי העיר ומתוך כך עמדו:
ויבוזו העיר – וכל כך למה:
אשר טימאו אחותם – מלמד שכלם היו באותה עצה לטמאה:
בני יעקב באו על החללים – לשלול. מאחר שמתו, לקחו הכל.
בני יעקב באו על החללים – YAAKOV'S SONS CAME UPON THE SLAIN – to pillage. Since they died, they took everything.
בְנֵיעל החללים – לפשטם ולקחת כל אשר בבתיהם.
אשר טמאו אחותםהעיר אשר טמאו בה אחותם בזו אחר שהרגו אנשיה, כי רבים ראו כאשר לקחה שכם בחזקה ולא מנעו בידו.
בני יעקב באו על החללים, to undress them and to take all their possessions
אשר טמאו אחותם, to demonstrate by means of this that the men of this city had defiled their sister. This became public knowledge in the region after the sons of Yaakov killed the people who had tolerated this crime, the townspeople had watched the violent rape and had not lifted a finger to stop it.
טמאו – ג׳ במסורה טמאו אחותם. טמאו את מקדשי. טמאו את היכל קדשך. כולם למדין מזה טמאו קדשי לעשות מעשה שכם וכן טמאו את היכל קדשך כדכתיב נשים בציון ענו.
טמאו אחותם – וסמך את צאנם לומר לך שעשו מעשה בהמה.
אשר טמאו אחותם – בזה סרה כל תלונה, אחר שנותן התורה העיד כי יד כולם הייתה במעל, וכדאי הוא לסמוך עליו.⁠1 והנה ידוע מיני הסבות הפועלות ושנוייהם ופירש יחזקאל ואמר ״ולא הזהרתו ולא דברת להשיב רשע מדרכו… ודמו מידך אבקש״ (יחזקאל ג׳:י״ח). ועוד כתי׳ בתורה ענין עיר הנדחת (דברים י״ג:י״ג-י״ט). וכתו׳ מה שעשה גדעון לסכות ופניאל, ומה שאמ׳ יפתח לכלל גלעד.⁠2 ויותר מזה3 מי יתן וכן עשו אז מכל בני כנען אחר שהוא נתנם להם כמו שקדם, ומה שעשה היה עשוי4, ולמה יתרעמו מפרשינו על זה? ואין אני מתרעם רק ממה שנשאר.⁠5
1. אין לבקר את אחי דינה על כך שפגעו מלבד בחמור ובשכם, באנשי שכם החפים מפשע, כיוון שהתורה מעידה שיד כולם הייתה במעשה ״אשר טמאו את אחותם״. פשעם של אנשי העיר היה בכך שלא מחו בשכם ובגביע כסף פרק כ״ג כתב: ״…ולכן אין ספק שאם כל בני העיר לא שתקו לא היה שכם יכול על זה״. ומוסיף שם ואומר: ״כל שכן שנראה שהם צחקו על זה, במה שרמז התורה ״אשר טמאו אחותם״. וכן הרמב״ם בהלכות מלכים פ״ט הי״ד: ״…ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו״.
2. ריא״כ מביא פסוקים אלו כדוגמאות לכך שאשמה מוטלת אף על זה שלא חטא אלא שלא מיחה בחוטא. ביחזקאל נאמר כי בנוסף למות הרשע בעבור חטאו, יתבע אף יחזקאל אם לא יזהירנו. אנשי עיר הנדחת נענשים כולם אף אלו שלא עבדו כיון שלא מחו בשאר בני העיר. גדעון הורג את כל אנשי סכות ופנואל (שופטים ח׳:ט״ז-י״ז), שוב כנראה לדעת ריא״כ בעבור שהחפים מפשע בעיר לא מחו באשמים. והדוגמא האחרונה היא דברי יפתח לזקני גלעד: ״ותגרשוני מבית אבי״ (שופטים י״א:ז׳) והרי לא זקני גלעד גרשוהו אלא אחיו ״ויברח יפתח מפני אחיו״ (שופטים י״א:ג׳) אלא אשמים הם שלא מיחו באחיו.
3. נוסף על כך, לא זו בלבד שלא חטאו בני יעקב בהרגם את אנשי העיר, אלא אומר ריא״כ, הלואי וכולם היו נוהגים כמותם, הואיל ונתנו בידינו.
5. כאן באה לידי ביטוי קיצוניותו של ריא״כ ביחסו לגויים.
וכשנשלם להם הריגת כל זכר בעיר, נתקבצו בני יעקב כולם לשלול שלל ולבוז בז, להינקם מהם על אשר טימאו אחותם,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

ובני יעקב באו על החללים וכו׳ – [י] אחר שהותר להם להשמיד את הזכרים יען אשר טמאו אחותם הוכרחו לקחת להם הנשים והטף כדי שלא להשאיר שריד ופליט להגיד בערים אשר סביבותיהם. ומעתה מה בצע כי יהיו מקניהם נעזבים על פני השדה לאבדון גם כי מן השמים זכום בהם בטענת הקנס והפגם וכו׳.
באו על החללים לפשט החללים. לקחת המלבושי׳ שלהם דאם לא כן מה להם אצל החללים באו על העיר ויבוזו את צאנם ואת בקרם מיבעי ליה:
(כז-כט) ולפי שכאשר נמולו היתה דעתם וחמדת׳ על קניני יעק׳ לקח׳ את כל אשר לו לכן ראו בני יעקב לפשוט את החללים ויבוזו את העיר ואת כל אשר להם ועשו להם כאשר יזמו לעשו׳ ולקחו נשיהם וטפם כדי שלא ישאר להם שם ושארית להגיד בערים אשר סביבותיה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הז׳ והח׳ והט׳.
העיר אשר טמאו – כי לולא היה כבר דבר כזה בלתי נמאס אצלם לא היה שכם עושה כן. אמנם היה זה מורגל אצלם שיקחו השרים בנות העם בלתי רשות לנשים או לפילגשים, על דרך ״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״ (בראשית ו׳:ב׳).
העיר אשר טמאו, unless according to the mores of Shechem (city) such behaviour was no longer considered despicable, Schechem would not have done what he did. He felt sure he could get away with it, as his townspeople would not object. However raping virgins was commonplace in Shechem already. They behaved in the manner described in Genesis 6,2 “they took women for themselves from wherever they chose.”a
a. the punishment for this type of violence had been the deluge.
(כז-כט) ויבוזו כל אשר בעיר. כנראה מן הפסוקים הפשוטים:
בני יעקב באו וגו׳ – פי׳ כולן יחד, נתכוון הכתוב לומר טעם ביזת כל נכסי העיר וגו׳ כי נוגע הבושת לכולן וצריך שיטלו כנגד בשת כל אחד. וכמו שכתב הרמב״ם פ״ב מהלכות נערה בתולה וז״ל רואין בית דין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכו׳ וכמוהו חייב לשלם ע״כ, והאחים בכלל המשפחה לזה נתקבצו יחד להעריך שיעור הראוי לבושת כולן ויבוזו את כל העיר ואין כדי בה לערך בושתם ולקחו הכל לזכות יעקב אביהן כי לו נוגע. והגם שדנו בהם משפט מות לא אמרינן בבני נח קים ליה בדרבה מיניה (תוספ׳ עירובין סב.).
בני יעקב באו על החללים, The sons of Jacob came upon the slain and plundered the city. This means that all of Jacob's sons participated in the looting. They were entitled to do so as they had all suffered humiliation by the rape of their sister. Each one was entitled to take his share. Maimonides has written in Hilchot Na-arah Betulah chapter 2 that the court gives due consideration to the respective stature in society of both the rapist and the victim before it decides the amount of money to award to the victim's father and to her family. Dinah's brothers were all included in what Maimonides described as the victim's "family.⁠" This is why they all assembled there to determine their respective shares of the compensation due them. When they determined that the combined wealth of the townspeople was not adequate, they simply carted off all their belongings on behalf of their father to whom all this belonged. Although we have a rule that if someone is executed for a crime we do not exact financial penalties in addition, this rule does not apply to Gentiles (compare Tosafot Eyruvin 62).
בני יעקב באו על החללים – אין זה שמעון ולוי1 אלא האחים כולם כששמעו מה שעשו שמעון ולוי באו אחריהן לפשט את החללים ולבוז העיר. וכן בתרגום [יונתן] ״מותַר בנוי דיעקב עלו לחלצא קטוליא״. ואמר ״אשר טמאו אחותם״ שב על העיר שבזו העיר שטמאו בה את אחותם. ״ובזו ית קרתא דסאיבו בגווה אחתהון״. והודיע זה הכתוב שלא בזזו מחמדת ההון חלילה, אלא להנקם ממנה בעבור שנטמאה בה אחותם. כי עתה שנשארה העיר ערומה מיושביה לקחו כל אשר להם תשלומי צערם ובשתם, שטמאו את אחותם. כמו שנשיאם לקח בחזקה מה שאינו שלו, לקחו הם כל אשר ליושבי העיר. כי גם מטעם זה הרגו שמעון ולוי כל זכר כדי שיוכלו לקחת נשיהם וטפם וכל אשר להם.
1. אין מדובר בשניהם לבד.
בני יעקב – שאר בני יעקב:
באו על החללים – לפשטם:
ויבזו העיר – לפי שהיה דעתם לשלול כל אשר ליעקב, עשו להם כאשר יזמו לעשות:
אשר טמאו אחותם – בעבור אשר טמאו, וממה שאמר טמאו בלשון רבים, יראה שכל בני העיר הסכימו במעשה שעשה שכם, והיה בעיניהם דבר טוב ורצוי שיהיה נשיא הארץ הראשון שיגזול נערה מבית יעקב כי אחריו יוכלו גם הם לעשות כן, וכן פתה אותם שכם בעצמו באמור להם את בנותם נקח לנו לנשים, ולכן חשבו בני יעקב שכל אנשי העיר בני מות הם:
באו על החללים – המפרשים יוסיפו מלת לפשט, להודיע תכלית בואם על החללים האלה׳ והנה מלבד שאין להוסיף על לשון המקרא ללא צורך, גם גוף המעשה נראה זר אחרי שמבאר והולך במקרא פרטי הבזה צאנם וגו׳ דברים שהם יקרי ערך, מה להם לפשט בגדי החללים האלה שהיו לבושים בהיותם כואבים, שמסתמא הם פחותים מאד בערכם באין שוים בכדי טורח הפשטתם, לכן נ״ל יותר נכון לפרש מלת על מענין על עולת התמיד ומנחתה, על כל לבונתה, שענינם כטעם מלת מלבד (אויססער) ויהיה טעם המקרא, מלבד החללים שעשו בהם באו בני יעקב ויבזו העיר ואין כאן לשון קצר, ובא הכתוב להודיע, שלא היה בזתם אותם לחמדת ממונם כ״א להנקם מאנשי רשע אשר מעשה הנבלה ישר בעיניהם, עד שהתרצו להמול, וזה שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם.
אשר טמאו – כלומר אשר גרמו וסבבו הטומאה, כי אף שאנשי שכם לא היו פועלים עצמיים בדבר הנבלה, מ״מ מפני שהיו יודעים בו ושותקים, וגם התרצו להמול והשתדלו לייפות הדבר לכן נתיחסה המעשה גם אליהם, ע״ד מי שבידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בו. הלא תראה כי מי המבול שהיו באמת לרשעת עון הדור ההוא, וקראו הכתוב מי נח, ככתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ, על שהאשים ונמנע להתפלל עליהם ולהצילם, נקראו מי נח, שהוא היה סבה לאבד הדור ההוא, כדאיתא במכדרשב״י (זהר ויקרא י״ד ב׳), ובזה אין צורך לתוספות דברי׳ כתיב״ע שתרגם דסאיבו בגווה אחתהון, וטמאו הוא פעל מסבב (כאשר זכרתי בבשלח במה תצעק).
בני יעקב – שאר בני יעקב, כתרגום ירושלמי כי אע״פ שלא היתה ידם עמהם להרוג ולא היו עמהם באותה עצה, שאם לא כן היו הולכים גם הם להרוג ולא היו מניחים אותם לבדם בסכנה, מכל מקום אחר שכבר נהרגו בני העיר, הלכו גם הם לבוז.
אשר טמאו – מפני שטמאו, ולקחו מהם תשלומֵי צערם ובושתם, וכן דעת בעל הטעמים. עיין נתיבות השלום {ביאור בראשית ל״ד:כ״ז}.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

(כז-כט) בני יעקב – אבל יתר בני יעקב הלכו אח״כ ויבוזו העיר לגבות דמי בשתם, ומלקוח שייך על המקנה, ושבי מוסב על טפם ונשיהם, ויבזו מוסב על כל חילם ועל כל אשר בבית.
(27-29) YAQOV’S SONS. Rescuing Dinah was the main aim of Shimon and Levi. The rest of Yaqov’s sons arrived later, plundering the city — indemnity for the disgrace — their flocks and their cattle and their donkeys...all their children and all wives they captured and plundered all their goods and all they had in their house.
אשר טמאו אחותם: כתיב ״טמאו״ בלשון רבים1, בשביל שאירע ע״י מה שיצאו בקיבוץ בנות הארץ ויצאה דינה לראות, ומגלגלין חוב ע״י חייב, משום הכי נקראו ״אשר טמאו אחותם״ שהמה טמאו2.
1. יש שתי אפשרויות לבאר משפט זה, או ׳ויבזו העיר אשר טמא (בה שכם את) אחותם׳ (רד״ק), או ׳העיר אשר טמאה (את) אחותם׳. לשתי האפשרויות קשה ״טמאו״ בלשון רבים.
2. ולפי״ז שיעור הכתוב ׳ויבוזו העיר אשר טמאו (בה אנשי המקום את) אחותם׳ (וכעין זה בספורנו).
בני יעקב – לפי תרגום יונתן הכוונה לשאר בני יעקב, להוציא שמעון ולוי1 שעליהם מסופר בפסוק הקודם ״ויצאו״.
באו – בעוד שאלה יוצאים, כבר באו שאר בני יעקב (ומשום כך לשון העבר הרחוק).
באו על⁠־החללים – לעומת ״ויבאו על העיר״ שבפסוק כה. שמעון ולוי באו על העיר והרגו כל זכר, וכאשר באו שאר האחים, היה זה כבר אחרי מעשה ההרג, וכוונת הכתוב לומר שלשאר הבנים לא היה חלק במעשה זה. הם השתתפו רק בלקיחת השלל, והם ראו עצמם זכאים לעשות כן
אשר טמאו אחותם – משום שטמאו את אחותם. כל יושבי שכם נחשבים לאשמים, לא רק משום שלא נשמע אפילו קול אחד נגד מעשה הפשע, אלא גם משום שהכל הסכימו להמול על מנת ליטול לידיהם רכושה של משפחת יעקב לאחר מכן (פסוק כ״ג).⁠2
1. שטראק מוכיח נכונותו של תרגום זה על ידי דוגמות רבות. השווה ״בישראל ובאדם״ (ירמיהו ל״ב:כ׳), ״ועם אדם״ (תהלים ע״ג:ה׳), ״ואת העם״ (לעיל י״ד:ט״ז), ״בגדי הקדש״ (שמות ל״א:י׳, ל״ה:י״ט).
2. לפי זה נראה חשדם של דילמן ואחרים לגבי מהימנותם של הפסוקים כ״ז-כ״ט כבלתי מבוסס לחלוטין.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ישכל טובר״י בכור שוררד״קטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(כח) אֶת⁠־צֹאנָ֥ם וְאֶת⁠־בְּקָרָ֖ם וְאֶת⁠־חֲמֹרֵיהֶ֑םא וְאֵ֧ת אֲשֶׁר⁠־בָּעִ֛יר וְאֶת⁠־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃
Their sheep, their cattle, and their donkeys, that which was in the city and that which was in the field, they took.
א. וְאֶת⁠־חֲמֹרֵיהֶ֑ם =ל?,ל1,ש,ו ובדפוסים
• ל?!=וְאֶת⁠־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם (ה״א מנוקדת?!)
• הערות דותן וברויאר (במהדורתו האחרונה)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברד״קרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[סב] 1את צאנם ואת בקרם, מי התיר לבני יעקב שיבוזו אנשי שכם, כיון שאמר חמור ושכם בנו מקניהם וקנינם הלא לנו הם כיון שחשבו בשל בני יעקב הותר ממונם. (מעין גנים כ״י)
1. ראה לעיל אות נט. בבאור וצרף לכאן. ובזהר חלק א׳ דף קפה. ובמנחה בלולה דלקחו זאת תמורת בושת צער ופגם.
יָת עָנְהוֹן וְיָת תּוֹרֵיהוֹן וְיָת חֲמָרֵיהוֹן וְיָת דִּבְקַרְתָּא וְיָת דִּבְחַקְלָא בַּזוּ.
Their sheep, their cattle, their donkeys, whatever was in the city and whatever was in the field, they plundered.

אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ
יָת עַנְהוֹן וְיָת תּוֹרֵיהוֹן וְיָת חֲמָרֵיהוֹן וְיָת דִּבְקַרְתָּא וְיַת דִּבְחַקְלָא בָזוּ
״לָקָחוּ״ – ״בָּזוּ״ הוא תרגום יחידאי לפועל ״לקח״; מכיוון שברור שהבעלים לא היו מסכימים ללקיחה, אונקלוס קרא לפעולה זו בִּזָּה כלשון הכתוב בפסוק הבא ״שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ״.
וית עניהון וית תוריהון {....} וית מה דיא בקרתא וית מה דיב באפי בראג נסבו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברא״) גם נוסח חילופי: ״בריה״.
ית ענהום וית תוריהום וית חמריהום וית דבקרתא וית דבחקלא בזו.
Their flocks, and oxen, and asses, and whatever was in the city or in the field they spoiled;
גנמהם ובקרהם וחמירהם ומא פי אלקריה ומא פי אלצ֗יעא אכ֗ד֗וה.
את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם ואת מה שבעיר ואת מה שבשדה לקחו.
את צאנם ואת בקרם ואת (חמורם) [חמוריהם] – כמשמעו:
ואת אשר בעיר – שאר המטלטלין הכל לקחו:
את הצאן והבקר והחמורים אשר היו בעיר ואשר היו בשדה הכל לקחו.
The sons of Yaakov also took all the movable possessions of the city of Shechem both in the city and the fields belonging to that town.
ולקחו צאנם ובקרם וחמוריהם, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

אֲשֶר⁠־בָעִיר: במקף ובלא טעם אחר במלת אֲשֶר. [אֲשֶׁר⁠־בָּעִ֛יר].
את צאנם זאת בקרם ואת חמוריהם – הם פרטי המקנה.
ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו – נראה ששב על המקנה שזכר, הן אותן שהיו בעיר גם אותן שהיו רועים בשדה, את הכל לקחו.
או את אשר בעיר – דברים חשובים שהיו בעיר לנוי וליופי, ממיני המתכות וכן בשדה.
את צאנם וגו׳ – לא היה המקרא ראוי לאתנח, רק לכבדות קריאת הפסוק בלא שום הפסקה עשו אותו כאלו הוא שני מאמרים, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם לקחו, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו, וכיוצא בזה למעלה ז׳:י״ג, וכן בירמיה ט׳:כ״א, וביחזקאל י׳:י״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

את צאנם ואת בקרם וגו׳ ואת אשר בעיר1: היינו בהמות יחידות שיש ביד איש, שלא שייך לומר על יחידה ״צאן או בקר״. ועיין ספר שמות (כא,לז)2.
לקחו: לא כשאר חפצים שיבואר בסמוך3 שהפקירו לכל הבא ליקח יקח, אבל אלו לקחו לעצמן. והטעם, באשר טבע צאן ובקר ובהמה שניזונים מיד בעלים, ואם אין להם בעלים ימותו ברעב, על כן משום צער בעלי חיים לקחו לעצמם, משא״כ שארי דברים4.
1. אם הוזכרו ״צאנם ובקרם וחמוריהם״ מה הוסיפה התורה ב״ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה״, ובודאי אין זה רכוש כי עניני הרכוש מוזכרים בפסוק הבא.
2. עה״פ ״חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה״.
3. בפסוק הבא. שם לא כתוב ״לקחו״.
4. גם בזמן ביצוע גזר דין דאוריתא של הריגה, אין לבטל מצוה אחרת דאוריתא של צער בעלי חיים, והלא דבר הוא!! (הערת אאמו״ר).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתשכל טוברד״קרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(כט) וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֵילָ֤ם וְאֶת⁠־כׇּל⁠־טַפָּם֙ וְאֶת⁠־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃
And all their wealth and all their little ones and their wives, they took captive and looted, and all that was in the houses.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[סג] 1חילם, י׳ דעקים ככף פ״ג באורייתא, חילם. (ספר התגין)
[סד] 2ואת כל אשר בבית, אפילו מטמוניות נתגלו להם. (נר השכלים כת״י)
1. ראה לעיל אות נג. ולקמן אות סו. ובקרית ספר להמאירי כותב החללים היו״ד מוזרקת, ולא מזכיר חילם, ונראה שזה הוא גירסא אחרת במקום חילם החללים.
2. בשכ״ט ואח כל אשר בבית אלו אלהי נכר ותשמישן. ראה לקמן פל״ה אות י. כג. ושני הפי׳ מובאים בשפתי כהן, ועל טעם האחרון מוסיף שלקחו הע״ז שלא יבואו אחרים ויעבדוה ולזה אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר.
וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיָת כָּל טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן שְׁבוֹ וּבַזוּ וְיָת כָּל דִּבְבֵּיתָא.
All their wealth, all their small children, and their wives, they took captive, and plundered, including everything in the house.

וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת
וְיַת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיַת כָּל טַפְלְהוֹן וְיַת נְשֵׁיהוֹן שְׁבוֹ וּבָזוּ וְיַת כָּל דִּבְּבֵיתָא
וְאֶת כָּל חֵילָם – גיבוריהם או נכסיהם?
חַיִל בהוראת כֹּחַ, עֹז, צָבָא, מתורגם חֵילָא כגון ״אנשי חַיִל״ (בראשית מז ו) ״גֻּבְרִין דְּחֵילָא״, ״וַיִּקְצֹף משה על פקודי הֶחָיִל״ (במדבר לא יד) ״עַל דִּמְמַנַּן עַל חֵילָא״. אבל בהוראת עֹשֶׁר, הַצְלָחָה מתורגם נְכָסִים כגון ״כֹּחִי וְעֹצֶם ידי עשה לי את הַחַיִל הזה״ (דברים ח יז) ״יָת נִכְסַיָּא הָאִלֵּין״, ״וישראל עֹשֶׂה חָיִל״ (במדבר כד יח) ״וְיִשְׂרָאֵל יַצְלַח בְּנִכְסִין״. לכאורה ״וְאֶת כָּל חֵילָם... שָׁבוּ״ היא לקיחת החיילים בשבי, אבל מכיוון שהרגו את כל אנשי שכם תרגם ״ְאֶת כָּל חֵילָם״ – ״וְיַת כָּל נִכְסֵיהוֹן״ ובעקבותיו פירש גם רש״י כך.⁠1
1. רש״י :״חילם – ממונם. וכן: עשה לי את החיל הזה, וישראל עושה חיל, ועזבו לאחרים חילם״.
וית כל ממוניהון וית כל טפליהון וית נשיהון שבו ובזוא וית כל מה דהווה בגו בייתהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבו ובזו״) גם נוסח חילופי: ״שבון ובזזו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהווה בגו בייתה״) גם נוסח חילופי: ״דאית בבי׳⁠ ⁠⁠״.
וית כל נכסיהון וית כל טפליהון {וית נשיהום}⁠א שבו ובזו וית כל דבביתא.
א. חסר בכ״י לונדון.
and all their wealth and all their little ones they took and spoiled, and all that was in the houses.
וג֗מיע את֗את֗הם ואטפאלהם ונסאיהם סבוהא וגנמוהא וסאיר מא פי אלמנאזל.
ואת כל כלי ביתם1 וטפם ונשיהם שבו ובזזו ואת כל שאר מה שבבתים.
1. המילה ״את׳את׳⁠ ⁠⁠״ מתייחסת במיוחד לרכוש הנייד שבתוך הבית - רהיטים, כלי בית, וחפצים אישיים, בשונה מ״מלך״ (ملك) המתייחס לרכוש באופן כללי יותר. ואכן פסוק זה עוסק בבזיזת מה שבתוך הבתים, כמבואר מסופו, וכוונת הכתובים שאחרי שבזזו את מה שבחוצות העיר, שבו ונכנסו לבתים ובזזו מה שבתוכם.
חילם – ממונם, וכן: עשה לי את החיל הזה (דברים ח׳:י״ז), וישראל עשה חיל (במדבר כ״ד:י״ח), ועזבו לאחרים חילם (תהלים מ״ט:י״א).
שבו – לשון שבייה.
חילם – means THEIR WEALTH. Examples are: "has gotten me this (חיל) wealth" (Devarim 8:17); "and Israel acquires (חיל) wealth" (Bemidbar 24:18); "and they leave (חילם) their wealth to others" (Tehillim 49:11).
שבו – has the meaning of taking captive (i.e. it is the Kal, perfect, 3rd person plural of the root שבה and means "they took captive"), and therefore it is accented on the last syllable (whereas שָׁבוּ, accented on the first syllable, is the same form of the verb שוב and means "they returned").
ואת כל חילם – אלו העבדים והשפחות:
ואת כל טפם ואת (כל) נשיהם – כמשמעו:
שבו – הטעם בב׳ שהוא לשון שביה:
ויבזו – שבי וביזה ענין אחד הוא, אלא שהשבי אינו אלא במהלכי ברגל, והביזה בין במהלכי ברגל בין בכל מטלטלין:
(וכל) [ואת כל] אשר בבית – אלו אלהי נכר ותשמישן:
ואת כל אשר בבית – והטעם: בבית חמור או שכם.
EVEN ALL THAT WAS IN THE HOUSE. This refers either to the house of Shechem or Hamor.⁠1
1. "House" is in the singular, hence Ibn Ezra's comment (Krinsky).
ואת כל חילם – כסף וזהב ומרגליות.
ואת כל אשר בבית – המטלטלין.
ואמר: בבית – דרך כלל, כלומר בבתים.
ואת כל חילם, silver, gold, and precious stones.
ואת כל אשר בבית, chattels. The word בבית is a general term, a place where most chattels are kept.
[...]1 ומאמרו ואת כל טפם – מורה שהחיו להם את הזכרים בטף2, כעין מה שצוה יתעלה לזרעם כשלוכדים עיר (דברים כ:יג) והכית את כל זכורה לפי חרב רק [הנשים ו]הטף וג׳3.
1. קטו. ראה מש״כ בהערה לפסוק שלפני זה.
2. קטז. בדפו״ר הוסיף המהדיר לתוך דברי רבנו איזכור הנשים כך: ׳ומאמרו ואת כל טפם [ואת נשיהם] – מורה שהחיו להם את [הנשים ואת] הזכרים בטף׳. נראה שהוסיף המהדיר הוספות אלו בחשבו שנשמט זכר הנשים רק מפני שכתב רבנו ע״פ הזכרון (וכעין שנשמט בציטוט מן המקרא בסמוך). ואמנם נראה ברור שכוונת רבנו לבאר, שלמרות שנאמר לפני כן ׳ויהרגו כל זכר׳ אין זכרי הטף במשמע, וכעי״ז כתב ר״ש בן חפני בפירושו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ סב), ולכן לא היה צורך לבאר שהחיו את הנשים שכן הוא מפורש בכתוב, וראה בהערה להלן בסמוך.
3. קיז. רצונו בזה שכמו שנאמר שם ׳והרגת כל זכורה׳, ובכל זאת הוציא זכרי הטף מן הכלל, אף כאן כשנאמר ׳ויהרגו כל זכר׳ אין זכרי הטף בכלל.
מעניין לציין לתשובת רבנו (מהד׳ פריימאן-גויטיין סי׳ סד, עמ׳ 68–70) שבה נשאל על לשון הרמב״ם בספר המצוות (עשה קצ), שבה נאמר מתחילה שבמצוות ׳והכית כל זכורה׳ הנאמר במלחמת הרשות נכלל להרוג הזכרים גדולים וקטנים. וכך השיב רבנו שם: ׳התשובה לשאלה השניה, והיא השגתך על מה שנאמר בבאור והכית את כל זכורה לפי חרב, הרי כל מה שזכרת בדבריך אמת ואין חובה אלא להרג את הזכרים הגדולים וכמו שאמר רבנו סעדיה זצ״ל, וכבר באר זה רבנו זצ״ל בפרק הששי מן הלכות מלכים ומלחמותיהם וזהו נוסח דבריו: ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהן מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזים כל ממונם וטפם, ואין הורגים אשה ולא קטן שנ׳ והנשים והטף זה טף שלזכרים. ומה שנמצא בספר מצות הוא טעות של היסח דעת במרוץ הכתיבה. וכבר תקנתיו עכשיו בנוסח זה: ונצטוינו להרג כל זכר בעיר מן הגדולים ולקחת את כל שללם וכו׳. ותקן גם אתה לפי זה׳ (וראה שם בהערה שתרגום ר״מ אבן תיבון לספר המצוות נעשה ע״פ העתקת רבנו ולכן נכלל בו תיקונו).
וא״ת למה שבו נשיהם וטפם. וי״ל כדי שישלימו אנשי סביבותיהם אשר עמהם על ידי בניהם ובנותיה׳ הנשואים לאנשי שכם. ותדע שהרי (שהרי) יוסף הלך יחיד לשכם (בראשית לז:יד) ולא עשו לו כלום. מכלל שעשו שלום. רי״ח.
בבית – שם מין כמו בשדה,⁠1 ואילו אמ׳ ׳בשדות׳ ו׳בבתים׳ היה נכון.⁠2
1. למלה ׳בית׳ יש גם משמעות של ׳כל השייך למין בית׳, לא רק משמעות של בית יחיד.
2. ״שם מין״ = שם קיבוצי. לכן: ״בבית״ = בבתים (גוף יחיד במקום רבים). כמו: ״ואת אשר בשדה – לקחו״ – והכוונה: בשדות.
ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו, ואת כל המטלטלין אשר בבית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

שבו לשון שביה וטעמו מלרע. פי׳ מפני שטעמו מלרע על משקל בנו קנו ידענו ששרשו שבה מלשון שביה אבל אם היה טעמו מלעיל על משקל קמו שבו היה שרשו שוב מלשון שיבה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

לשון שביה. לכן טעמו מלרע, דאילו מלשון ׳שב׳ – היה טעמו מלעיל, כמו שפירש לעיל בפרשת לך לך (רש״י טו, טז) דכל מלה שהיא בת שתי אותיות כשהיא מדבר לשון עבר טעמו מלעיל, ו״שבו״ הוא בת ג׳ אותיות, כי שרשה ׳שבה׳ מנחי למ״ד, ולפיכך טעמו מלרע:
<שָבוּ: ד׳ מלרע וסי׳ מסרתי1 בד״ה ב׳ כ״ה.>א [שָׁב֖וּ].
1. מסרתי: מ״ש דה״ב כה יב (׳שבו בני יהודה׳).
א. ההערה נמצאת בכ״י ל (כתוספת, בעמוד א), אך נשמטה מכ״י א.
לשון שבייה לפיכך טעמו מלרע. אבל אם היה טעמו מלעיל על משקל קמו שבו היה שרשו שוב והי׳ מלשון שיבה:
From the term שבייה. The accent is, therefore, on the latter syllable. But if the accent was on the first syllable, like with קמו and שבו, the root would be שוב. Then it would mean "returning.⁠"
ואת כל חילם – שפחות וילדיהן ועבדיהן שאינן מאנשי העיר {או כסף וזהב ואבני חן} גם טפם ונשיהם.
שבו ויבוזו – לא ששבום כדרך השביה ביום מלחמה, שחוזרים לפעמים להשיבם1 אלא שהיו לְבִזָה, ובזזו אותן לעצמן.
ואת כל אשר בבית – אם ״חילם״ [פירושו] עבדים ושפחות, יהיה ״כל אשר בבית״ מטלטלין וכסף וזהב. ואם ״חילם״ כסף וזהב, שב ״כל אשר בבית״ על בית שכם וחמור וכמו שזכר הריגתם בפני עצמו, כן זכר הבזה שבזו אותן ג״כ בפני עצמו.
1. אל בעליהם המקוריים. רבנו בא לבאר כפילות הלשון ״שבו ויבוזו״.
חילם – ממונם:
שבו – לשון שביה, כי טעמו מלרע. והנה אמר כאן שני לשונות שבו ויבזו, כי לשון שביה נופל על הנפשות ולשון ביזה על הממון, והרי הוא כאילו כתוב וישבו את כל טפם ואת נשיהם ויבזו את כל חילם ואת כל אשר בבית:
כל אשר בבית – בבית של כל אחד מהחללים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 27]

ואת כל חילם: פירש רש״י ׳ממונם׳, ונכלל בזה עבדים ושפחות.
שבו ויבזו: בספר דברים (ב,לה)1 הוכחנו בארוכה2 דזו ההוראה3 כשבאה ע״פ גזרת נחי ע״ו משמעו שיהיה הפקר גם בשעת הביזה, ולא לקחת לנפשם, עיי״ש. משא״כ כשבא בכפולים ׳בזז׳ משמעו שהוציאו מיד בעלים ומקפידים שיבא לידם בשלימות. וכאן הפירוש – מהם ״שבו״4, מהם ״ויבזו״ לאחרים5, אף שבא על דרך הכפולים6, אבל הם מתחלפים זה בזה כידוע.
ולא7 הקפידו בזה, משום שמתחילה לא נכנסו לזה בשביל הביזה.
ואת כל אשר בבית: היינו כלי בית8. רק מה שאינו נצרך לאכול מיד בעלים9 מהם ״שבו״ מהם ״ויבזו״10.
1. עה״פ ״רק הבהמה בזזנו לנו״. לעומת מלחמת עוג (שם ג,ז) ״בזונו לנו״ (ועיין שם ברש״י).
2. ז״ל רבינו שם: שידוע בדקדוק דשורש הבא פעם בנע״ו ופעם בכפולים, כשבא בכפולים עניינו ומשמעו חלש מכשבא בנע״ו, וכל יתר אות מקטין המשמעות שבאותו ענין.
3. ״בזונו״ (לעומת ״בזזנו״).
4. לצורך עצמם.
5. לצורך אחרים, שיהיה הפקר.
6. כלומר, גם בשורש ״בזז״ הטייתו ברבים עתיד, הוא – ״ויבוזו״, כך שאין מבחינים בין נחי עי״ן הפועל ובין הכפולים, אבל המשמעות תיקבע לפי השורש אם הוא ׳בוז׳ או ׳בזז׳.
7. עתה חוזר רבינו להסביר מדוע אכן חלק מהשלל לא בזזו לעצמם.
8. ולא בעלי חיים שהיו בבית כי אלו הוזכרו כבר בפסוק הקודם.
9. כלומר, חפצים שאינם בעלי חיים.
10. בניגוד לבעלי חיים שאת כולם ״לקחו״ לעצמם (כמוזכר בפסוק הקודם ע״פ הסבר רבינו שם).
שבו ויבזו – פירוש הם לא הרגו את אלה שאינם יכולים להתגונן, אלא לקחום עמהם כביזה, וכמצווה בדברים כ׳:י״ד, והשווה גם במדבר ל״א:ט׳.
ואת כל⁠־אשר בבית – ״פירוש בבית חמור, או בבית שכם״,⁠1 בבית הידוע. ונכון לפרש כך, שאלמלא כן היה צריך להיות כאן לשון רבים.
1. ראב״ע.
ואת כל טפם ואת נשיהם שבו – לפי שטת הרמב״ן שהריגת שכם היה על מעשיהן המקולקלין כמו שבעת אומות של ארץ ישראל המעיין יראה דבכל מקום נהרגו הנשים היודעות למשכב זכר במדין וביבש גלעד ובעיר הנדחת (עיין רמב״ם) אולם לפי שיטת הרמב״ם דמשום שלא הושיבו דיינים לנקום בשכם ועל דינים המה מצווים א״ש דבני נח נהרג עפ״י קרוב ולא עפ״י אשה כמבואר סנהדרין יעו״ש ודו״ק לכן החיו הנשים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םפענח רזאר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ל) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל⁠־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל⁠־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃
Yaakov said to Shimon and Levi, "You have caused me trouble, making me repugnant1 to those who dwell in the land, the Canaanites and the Perizites. And I am but few men; if they gather upon me and strike me, I and my house will be destroyed!
1. making me repugnant | לְהַבְאִישֵׁנִי – Literally: "to make me reek".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחיימנחת יהודהרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[סה] 1עכרתם אתי, רבנן אמרי צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היא בידי הכנעניים שהן עתידין ליפול בידי, אלא שאמר הקב״ה עד אשר תפרה ונחלת את הארץ (שמות כ״ג:ל׳), בששים ריבוא. אמר ר׳ יהודה בר סימון עכורה היתה החבית וצללנו אותה. ויאמרו הכזונה, אמרו מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר, מי גרם ותצא דינה (בראשית ל״ד:א׳).(בראשית רבה פ)
[סו] 2בישב הארץ, י׳ דעקים ככף פ״ג באורייתא, ביושב הארץ, מתי מספר. (ספר התגין)
1. מדרש תהלים מזמור קה. סי׳ ד. ועיי פדש״י. וכ״ה במדרש אגדה עכרתם אותי כמים העכורין. עכרתם, ערבבתם אותה כו׳ ואני מתי מספר ויש להם רשות לשלוט בנו לפי שעברנו על הצווי (פ׳ ב״ר). עכורה היתה החבית וצללו אותה, שהיו בחרפה ובושה מחמת הפועל שנעשה בדינה אחותם כדכתיב כי נבלה עשה בישראל ונעשת עכשיו צלולה שלא נשאר בהם שום דופי (פי׳ מהרא״ם). ובשכ״ט עכרתם עיקר מלת עכר כעין בלבול דבר המסכסך את השלום ומחזיר את הקטטה. להבאישני, לשון סריחה. ובתנחומא וישלח ז. כשבאו התחיל יעקב לומר לשמעון ולוי עכרתם אותי וגו׳ א״ל הקב״ה אל תירא כי אין בריה מזיקך שנאמר ויהי חתת אלהים. ובכת״י אור האפלה עכרתם אותי להבאישני, והלא אבינו יעקב עומד ומתפלל עליהם שנאמר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, חרבי זו תפלה, וקשתי, זו בקשה, אלא נתיירא מהריגת אנשי שכם וכו׳. ועי׳ ברבעה״ת פ׳ זאת הברכה ושמעון לא ברך כמו שלא בירכו אביו, משום מעשה דשכם אמר אתם עכרתם אותי וכו׳.
2. בכ״י רמזי ר׳ יואל. להבאישני ביושב הארץ, יו״ד של יושב מצויצת כזה י״ רמז עשרה (פעמים) [עמים] ישבו בארץ והם כתובים בפרשת ברית בין הבתרים, הקני והקניזי והקדמוני וכו׳ ואת הרפאים. וראה לעיל אות סג. וכן בקרית ספר להמאירי כותב היו״ד של בישב ומתי מספר מוזרקת ונ״ל דהיו״ד של מתי מצויצת לרמז כי היו עשרה אנשים מלבד שמעון ולוי יעקב ותשעה בניו. וכ״ה בשכ״ט מספר כלומר כעשרה אנשים. ובאונקלוס אומר ״עם דמנין״. ועי׳ תורה שלמה פי״ח אות רצג. ובשכ״ט מתי כלומר אנשים כו׳ ולמה נקראו הגברים מתים שהם שלמים בגוף ודומה אין בו מתום ותיב״ע לית בהן דשלים.
וַאֲמַר יַעֲקֹב לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי עֲכַרְתּוּן יָתִי לְמִתַּן דְּבָבוּ בֵּינָא וּבֵין יָתֵיב אַרְעָא בִּכְנַעֲנָאָה וּבִפְרִזָּאָה וַאֲנָא עַם דְּמִנְיָן וְיִתְכַּנְשׁוּן עֲלַי וְיִמְחוֹנַנִי וְאֶשְׁתֵּיצֵי אֲנָא וַאֲנָשׁ בֵּיתִי.
Yaakov said to Shimon and Levi, “You have made trouble for me, putting hatred between us and the inhabitants of the land, the Canaanite and the Perizzite. I am few in number, they will gather together and attack me. I and the members of my house will be destroyed.”

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי
וַאֲמַר יַעֲקֹב לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי עֲכַרְתּוּן יָתִי
לְמִיתַּן דְּבָבוּ בֵּינַא
וּבֵין יָתֵיב אַרְעָא בִּכְנַעֲנָאָה וּבִפְרִיזָאָה וַאֲנָא
עַם דְּמִנְיָן וְיִתְכַּנְשׁוּן עֲלַי וְיִמְחוֹנַנִי וְאַשְׁתֵּיצֵי אֲנָא
וַאֲנָשׁ בֵּיתִי
לְהַבְאִישֵׁנִי – לתת שנאה, לכבוד יעקב
א. לכבוד יעקב נמנעו המתרגמים מתרגום מילולי של מליצת ״לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ״ המביעה סירחון [אבל ״אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ״ (שמות ה כא) ״דְּאַבְאֵישְׁתּוּן יָת רֵיחַנָא״]. ולעומת המיוחס ליונתן שפירש ״לְהַבְאִישֵׁנִי״ – ״לְמַפְּקָא שְׁמִי בִּישׁ״ (להוציא שמי [ל]⁠רע), אונקלוס נמנע מלתרגם כמוהו כדי שלא לייחס שם רע ליעקב ואפילו בדרך מליצה. לכן במקום הסיבה, השם הרע, פירש את תוצאתה: ״לְמִיתַּן דְּבָבוּ בֵּינַא וּבֵין יָתֵיב אַרְעָא״ (לתת שנאה ביני ובין יושב הארץ).⁠1 וראה גם ״וּבָאַשׁ הַיְאֹר״ (שמות ז יח) ״וְיִסְרֵי נַהְרָא״.
מְתֵי מִסְפָּר – אנשים מועטים
ב. מתרגום ״וַנַּחֲרֵם את כל עִיר מְתִם״ (דברים ב לד) ״קִרְוַיָּא גֻּבְרַיָּא״ עולה שלת״א ״מְתִם״ הם אנשים, כמבואר שם. לכן תרגם כאן ״וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר״ – ״וַאֲנָא עַם דְּמִנְיָן״ היינו אנשים מועטים (רש״י). וכן ״ויגר שם במתי מעט״ (דברים כו ה) ״בְּעַם זְעֵיר״.
ג. בטעם התוספת ״אני וביתי״ – ״אֲנָא וַאֲנָשׁ בֵּיתִי״, עיין ״וישמע בית פרעה״ (בראשית מה ב) המתורגם ״וּשְׁמַע אֱנָש בֵּית פַּרְעֹה״.
1. לשינויים נוספים מסוג זה ראה לעיל ״ועיני לאה רכות״ (בראשית כט יז) ״וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָן״. ודברי ״נפש הגר״ רחוקים.
ואמר יעקב לשמעון וללוי אבאשתוןא לי למיסבא שמיב ביש קדם דיירי ארעא בכנעניי ובפריזיי ואנה עם למניין ויתכנשו לוותי וישיצון יתי ולאינשי בייתיג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבאשתון״) גם נוסח חילופי: ״בעשתון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמי״) גם נוסח חילופי: ״טבי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לוותי וישיצון יתי ולאינשי בייתי״) גם נוסח חילופי: ״עלי ויקטלון ויקטלון אותי וישיצי אמהתא עם בנייה״.
ואמר יעקב לשמעון וללוי עכרתון יתי למפקא טיבי ביש ביתבי ארעא בכנענאי ובפריזאי ואנא עם דמניין ויתכנשון עלי וימחונני ואישתיצי אנא ואינש ביתי.
And Jacob said to Shimeon and Levi, You have made my name to go forth as evil among the inhabitants of the land, among the Kenaanites and Pherezites. And I am a people of (small) number, and they will gather together against me, and destroy me and the men of my house.
[יב] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי – רַבָּנָן אָמְרֵי צְלוּלָה הָיְתָה הֶחָבִית וַעֲכַרְתֶּם אוֹתָהּ, מָסֹרֶת הִיא בִּידֵי הַכְּנַעֲנִים שֶׁהֵן עֲתִידִין לִפֹּל בְּיָדִי, אֶלָּא שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן עֲכוּרָה הָיְתָה הֶחָבִית וְצִלַּלְנוּ אוֹתָהּ.
עכרתם אותי1עכרתם אותי כמים העכורין.
1. עכרתם אותי כמים העכורין. וז״ל רש״י עכרתם לשון מים עכורים, אין דעתו צלול עכשיו.
(ל-לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי – צְלוּלָה הָיְתָה הֶחָבִית וַעֲכַרְתּוּהָ מַסֹּרֶת הִיא בְּיַד הַכְּנַעֲנִים שֶׁהֵן עֲתִידִין לִפֹּל בְּיַד בָּנַי אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות כ״ג:ל׳) ״עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ״, בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא, אָמְרוּ עֲכוּרָה הָיְתָה הֶחָבִית וְצָלַלְנוּ אוֹתָהּ וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ, מַה הֵן נוֹהֲגִין בָּנוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁל הֶפְקֵר. מִי גָּרַם, וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.
פקאל יעקוב לשמעון ולוי קד פצ֗חתמאני ואפסדתמא חאלי מע אהל אלבלד אלכנעאניין ואלפריזיין ואנא רהט ד֗ו אחצא פיג֗תמעון עליי ויקתלוני פאנפד אנא ואלי.
אמר יעקב לשמעון ולוי: ביישתם אותי והשחתם את מצבי עם יושבי הארץ הכנעני והפריזי, ואני קבוצה קטנה במספר, הם יתאספו עלי ויהרגו אותי, ואובד אני וביתי.
להבאישני – אפשר שאינו מתעבר (פועל יוצא), כמו: ולא הבאיש (שמות ט״ז:כ״ד), והיה צריך לומר: להבאישי (שאהיה נבאש) וה-נ׳ נוספת, כמו: תחתני (שמואל ב כ״ב:ל״ז). ואפשר שהוא מתעבר, כמו: יבאיש יביע שמן רוקח (קהלת י׳:א׳), וה-נ׳ וה-י׳ כינוי פעול בו. והעניין שהם הביאוהו להתבאש בהם. (ספר השרשים ״באש״)
להבאישני ביושב הארץ – רוצה לומר: קלקול מצבו,⁠1 ומשמעותו היסודית: סרחון, והושאל לקלקול המצב.
1. כך רס״ג ורשב״ח על אתר, אלפסי, וריב״ג באצול, ערך ׳באש׳, וראב״ע על אתר, ובדרך דומה גם תרגום אונקלוס על אתר. ההבחנה בין המשמעות היסודית, סרחון, לבין המשמעות המושאלת כאן קיימת גם בדברי אלפסי, רשב״ח, ריב״ג, וראב״ע.
עכרתם אותי – לשון: מים עכורים (משנה מקוואות ח׳:ב׳), אין דעתי צלולה עכשיו.
ואגדה (בראשית רבה פ׳:י״ב): צלולה היתה החבית ועכרתם אותה – מסורת היא ביד כנענים שיפלו ביד בניי, אלא שהיו אומרים: עד אשר תפרה ונחלת (שמות כ״ג:ל׳), לפיכך היו שותקים.
מתי מספר – אנשים מועטים.
עכרתם YOU HAVE TROUBLED ME – This has the same meaning as "troubled (עכורים) waters" (Berakhot 25b) (i.e. waters that are disturbed, not clear). He meant "Now my mind will never be clear (without worry)".
There is an Aggadah (Bereshit Rabbah 80:12): "He said: the wine in the cask was clear but you have troubled it". The Canaanites had a tradition that they would fall by the hands of the sons of Yaakov, but they thought that this would happen only when the condition was fulfilled as expressed in the verse "when you shall increase, then shall you inherit the land" (Shemot 23:30); consequently they had been silent until now (i.e. they had not attacked them).
מתי מספר – means A FEW MEN.
ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי1רבנן אמרי צלולה היתה חבית ועכרתם אותה. מסורת הוא ביד הכנעניים שיהא נופלין בידי. אלא אמר הקב״ה עד אשר תפרה ונחלת את הארץ (שמות כ״ג:ל׳). בששים רבוא ואני מתי מספר עדיין.
1. רבנן אמרי. ב״ר וילקוט. ורש״י עה״ת:
ויאמר יעקב אל שמעון (ולוי) [ואל לוי] עכרתם אותי – עיקר מלת עכר כעין בלבול דבר המסכסך את השלום ומחזיר את הקטטה, ודומה לדבר, מה עכרתנו יעכרך (יהושע ז כה), עוכר ישראל (מלכים א יח יז), עכר אבי את הארץ (שמואל א יד כט), וכל דומיהן:
ורבותינו דרשו ודימוהו ללשון דילוח מים צלולים ומרפס ברגל, אמר יעקב מצוללת היתה חבית שלי ועכרתם אותי, ודומה לו בדבריהם, מים עכורים:
להבאישני – לשון סריחה, כשם שאדם מדמה שהאוכל מתובל ומנוסף ריח נעים ונמצא מבואש, כך אדם שדומה לו שחבירו נאמן ונמצא שבגד בו, ודומה לדבר, אשר הבאשתם את ריחנו (שמות ה כא), וגם נבאש ישראל בפלשתים (שמואל א יג ד), וכל שכמותן מדוברין על באוש ריח, כדכתיב ותבאש הארץ (שמות ח ד), ויבאש היאור (שמות ז כא) ועלה באשו (יואל ב כ). (ותעל הבאוש) [ואעלה באש] (עמוס ד י) וכל דומיהן:
להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי – מסורת בידם שעתידין ליפול בידי, אלא שהקב״ה אמר עד אשר תפרה ונחלת (שמות כג ל), בשישים ריבוא:
ואני מתי מספר – עדיין, ואיני יכול כנגדם:
מתי – כלומר אנשים ודומה לו [את כל עיר מתים] והאנשים והטף (דברים ב לד), מעיר מתים ינאקו (איוב כד יב), מתי אהלי (שם לא לא), אשר דרכו מתי און (שם כב טו), וכל דומיהן. ולמה נקראו הגברים מתים, שהן שלמים בגוף, ודומה אין בו מתום (ישעי׳ א ו), ותרגם יונתן בן עוזיאל לית בהן דשלים:
מספר – כלומר כעשרה אנשים:
ונאספו – כלומר אם נאספים עלי:
והכוני ונשמדתי – מן העולם:
אני וביתי – שאין פליט נשאר שכולנו קבוצים כאן, ונמצא שם שמים מחולל בנו:
להבאישני – את ריחי, כמו: אשר הבאשתם את ריחנו (שמות ה׳:כ״א).
Lehav'isheni: [is to be understood as if the text read lehav'ish] 'et rehi – to make my smell putrid, just like in the phrase, "hiv'ashtem 'et rehenu – you made our smell putrid" (Ex. 5:21).⁠1
1. The precise purpose of Rashbam's comment is unclear to me. Perhaps he is pointing out that hiv'ashtem here must be connected to the root b-'-sh and must have something to do with smell, as opposed to the interpretation underlying Onq. and Ps.-Jon. who both appear to connect hiv'ashtem to the Aramaic word bish, meaning bad. See Appendix II.
Alternatively, Rashbam may be pointing out that while verbs from the root b-'-sh, even in hifil, tend to be intransitive (e.g. Ex. 16:24, Ps. 38:6 and I Sam. 27:12), one should not be surprised to see a transitive use here. Then he cites Ex. 5:21 as support.
מתי מספר – פירוש מתי כמו: אנשים, ודבר שיסופר הוא מעט. על כן טעה רב אהרן הכהן הגדול ראש ישיבה מ״ע שפירש ויהי מתיו מספר (דברים ל״ג:ו׳) כמשמעו.
להבאישני בישב הארץ – שישנאו אותי כאשר ישנא האיש דבר באוש.
FEW IN NUMBER. Mete (few) means men. Anything that can be numbered is deemed a few.⁠1 Hence Rabbi Aaron Ha-Kohen, dean of the Yeshiva,⁠2 errs in rendering literally vi-yehi metav mispar (in that his men became few) (Deut. 33:6).⁠3
TO MAKE ME ODIOUS.⁠4 They will hate me as one loathes something which gives off a horrible odor.
1. Ibn Ezra renders mete mispar (few in number) as men of number, i.e., few men.
2. Head of the academy in Pumpeditha. Hai Gaon was among his students (Weiser).
3. Rabbi Aaron renders Deut. 33:6, and let his men be numbered. Ibn Ezra renders this verse: and let his men not be men who can be numbered.
4. Literally, to make me stink, hence Ibn Ezra's comment.
ויאמרעכרתם – כענין השחתה כמו עכר אבי את הארץ (שמואל א י״ד:כ״ט).
להבאישני – שימאסוני וירחקוני, כמו שמואס אדם ומרחיק הדבר הנמאסא הנבאש והנסרח, ויעקב היה מפחד כמנהגו, ובניו היו אנשי לב לנקם את חרפתם על נפשם.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הנמאס״.
ויאמר...עכרתם, an expression meaning “destruction.” The word is used in this sense in Samuel I 14,29 עכר אבי את הארץ, “my father has destroyed the land.”1
להבאשני, to cause me shame. The Canaanites in the region will despise me and try to remove me from the district as one removes a person who exudes a putrid stench. Yaakov reacted in the time-honoured fashion of being afraid, almost a trademark of his, whereas his sons were stout-hearted men willing to avenge the shame inflicted upon their very personalities.
1. I do not see this meaning in the root עכר either here or in Samuel. I would translate it more appropriately as “confused, caused confusion.
להבאישני – נגזר מן ויבאש (שמות ז:כא, טז:כ)1.
ומתי {מספר} – שם הגדוד הקטן והחבורה2. כוונתו {של יעקב} ע״ה ׳הנה חבורתי {קטנה}, ועוזרי מעטים אשר נכללים במספר קטן, וישב הארץ המון רב – מה אנחנו לעומתם׳.
1. קיח. בפירושו לשם מבחין רבנו בין שתי הוראות לשרש ׳באש׳: א. עיפוש. ב. סרחון. ונראה שכוונתו כאן ש׳להבאישני׳ היא השאלה מ׳ויבאש׳ לפי המובן של סרחון. והשוה לשון הרד״ק בשרשיו (שרש באש) ׳כל אשר תמצא בלשון הזה הם ענין סרחון, אבל תפרש כל אחד לפי ענין הקרוב אליו, להבאישני ביושב הארץ, להתעיבני ולמאוס בי כמו שימאס אדם בדבר המבאיש׳, וכ״כ בפירושו כאן. ומאידך, השוה לשון ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש באש, עמ׳ 79) שמנה פסוקנו כהוראה נוספת לשרש זה, וכתב: ׳וענין אחר הבאש הבאיש בעמו, להבאישני ביושב הארץ, אלא שהוא קרוב מהענין הראשון כי הכל שנוי והפסד, הלא תראה כי ענין אשר הבאשתם את ריחנו איננו כי אם שניתם עניננו והפסדתם עלינו׳.
2. קיט. השוה פרש״י וראב״ע שפירשו ׳מתי׳ כ׳אנשים׳, וכ״ה לשון הרד״ק בשרשיו (שרש מתה).
עכרתם אותי – לשפוך דם חנם, והזכיר לשון עכירה כאדם שעוכר היין בשמריו כן עכרתם אותי ביושב הארץ להוציא עלי שם רע שיאמרו הרעו לאנשי שלומם.
ובמדרש, עכרתם אותי צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורה היא ביד כנעניים שיפלו ביד בני, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין. ואני מתי מספר – אנשים מועטים.
עכרתם אותי, "you have caused me to become tainted.⁠" Yaakov referred to their having spilled innocent blood. He used the term עכירה, similar to a person who introduces a turbid appearance into wine by adding sediments. Yaakov's previously clear image had now been tainted. The inhabitants of the land were now able to point at Yaakov saying that he had dealt evilly with peaceful people.
Bereshit Rabbah at the end of Genesis 80, describes this as a barrel of wine which had contained clear wine now having turned cloudy. Although it had been a tradition that the Canaanites would become the victims of the Jews, Yaakov felt his sons should have waited until they were numerically strong enough to overcome the Canaanites without miracles. Once they had taken possession of the land of Israel they could have punished the people of Shechem with Yaakov's blessing. This is why he added ואני מתי מספר, "and I am few in number.⁠"
עכרתם אותי – פרש״י מדרש צלולה היתה ועכרתם אותה מסורת היא ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה ונחלת לפי׳ היו שותקין עכ״ל והר״ל רש״י לפיכך היו שותקין שהיו יראים להכות בכם מפני המסורת שהיה בידם ליפול בידכם ומעכשיו לא ייראו עוד מכם כי אמרו אותה נפילה שהיתה מסורת בידינו ליפול ביד בני יעקב היא הנפילה שנפלו אנשי שכם בידם. כך פי׳ הר״ר אליקים.
מתי מספר – עַם מעט, שיסופר בקלות.
והנה כעס יעקב על שמעון ועל לוי, ואמר להם: עכרתם אותי לשים שנאה ביני ובין יושב הארץ, והם הכנעני והפריזי שהם אומות גדולות, ואני במתי מעט, ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי.
התועלת השמיני הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם למסור עצמו אל הסכנות. הלא תראה כי יעקב — עם מה שהגיע לו מהייעוד מה׳ יתעלה (כח, טו) שישמרהו תמיד — פחד פחד נפלא כשעשו בניו זה הפועַל הזר, ויירא מאנשי הארץ שישמידוהו הוא וביתו.
ויאמר יעקב אל שמעון וכו׳ – תפס עליהם אביהם על ההסתכנות הנפלאה אשר שמו נפשם בכפם עליה ולא הזכיר שאר העניינים שחטאו בהם כמו שנזכר דחמירא סכנתא.
צלולה היתה החבית כו׳. בב״ר פי׳ צלולה היתה זרעי ולא היה בה שום עכירות ושום בלבול מפני שאף על פי שהיתה מסורת ביד הכנעניים שהם עתידין ליפול ביד זרעי מכל מקום היו יודעים שלא יהיה זה אלא כאשר יפרו וירבו ולפיכך היו שותקין ולא היו מתעוררין עליו והיתה כל החבית שלי צלולה ועכשו שראו הפועל הזה יתעוררו עלינו ויעתיקונו ממקומנו וממנוחתנו ויתעכ׳ החבית שליש היתה צלולה עד עכשו אבל רבי יהודה ב״ר סימון אמר עכורה היתה החבית וצללו אותה שהיו בחרפה ובושה מחמת הפועל שנעשה בדינה אחותם כדכתיב כי נבלה עשה בישר׳ ונעשת עכשו צלולה שלא נשאר בהם שום דופי ולא ידעתי איך יתיישב לפירושו קרא דעכרתם אותי דצללתם אותי מיבעי ליה.
ושמא יש לומר דרבי יהודה ב״ר סימון לא פליג עליה דת״ק אלא שמסברא דנפשיה אמ׳ שזה שאמר יעקב לשמעון ולוי עכרתם אותי שצלולה היתה החבית ועכרתם אותה אדרבה איפכא מסתברא שעכורה היתה החבית וצללו אותה:
והנה יעקב לא ידע דבר מזה לא מערמת בניו והסכמת בהריגה ובשלל קוד׳ היותו ולכן תפש את בניו על ההסתרכו׳ הנפלא ההוא ששמו נפשם בכפם והיתה הסכנה בזה מפאת הסביבות ר״ל סביבות העיר שהם הכנעני והפריזי שהיו עם רב והוא אמרו עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ר״ל אתם חשבתם שעכרת׳ אותם ואינו כן אבל עכרת׳ אותי לא עם אלו שכבר מתו אלא ביושב הארץ שהם רבים ואני מתי מספר ר״ל אנשי׳ מעטים שבקלות יוכל אדם לספור אותם ונאספו עלי מפני זה שעשיתם והכוני ונשמדתי אני וביתי ונהיה נשמדים כלנו ומה התועל׳ בנקמה אם ינקם אדם מעצמו.
להבאישני – שיאמרו ששקרנו באמונתנו אחר שנמולו.
להבאישני, the local population would accuse us of having gone back on our agreement after the people of Shechem had circumcised themselves.
(ל-לא) ויאמר יעקב וגו׳ עכרתם וגו׳ והכוני ונשמדתי אני וביתי. כשיראו שעשינו רעה גדולה כזאת.
ויאמרו הכזונה יעשה וגו׳. אתה אמרת שיעלה עם הארץ להכותך, וכן לא יהיה, כי ׳הכזונה יעשה׳ – היינו עם הארץ את אחותנו, כי אילו היה קם עלינו, היו עושים זונה אחותנו, אך בראותם כי היא אשה נכבדת, יאמרו כי האמת והצדק עשינו, ואילו היתה היא זונה ועשינו כזה, באמת היו קמים עלינו, אבל הם לא [יעשו כן] בחשבם שאינה זונה, כי ׳הכזונה יעשה׳, ובפרט שהיא ׳אחותנו׳ באמת, אל תחת מפניהם:
צלולה היתה החבית וכו׳. כי הגזירה שגזר הקב״ה על הכנענים היתה צלולה, שהיו אומרים אינו עכשיו אלא לאחר זמן, כמו השמרים שהם למטה בסוף החביות (שבת קלט ע״ב) – כך היו אומרים לאחר זמן יהיה, והשתא ״עכרתם אותי״ שאומרים עכשיו יהיה. ולא כר׳ יהודה דדרש התם (ב״ר פ, יב) כך ׳עכורה היתה החביות וצללתם אותה׳, פירוש עכורה היתה שלא ידעו (המצריים) [הכנענים] שורש הדבר והיו מסופקים בדבר הזה, עכשיו יהיה הדבר צלולה בידכם. והא דכתיב ״עכרתם אותי״ – פירוש אותי עכרתם ואת החביות צללתם:
וּבַפְרִזִּי: הזי״ן דגושה. [וּבַפְּרִזִּי].
וְנֶאֶסְפֿוּ: הפ״א רפה. [וְנֶאֶסְפוּ].
עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. פסוק הוא בפרשת משפטים (שמות כ״ג:ל׳) רוצה לומר לאחר שפרה ורבה ונחלת:
לפיכך היו שותקין. אבל עכשיו היו סבורין דהזמן עתה ובאין עלינו:
"When your numbers will increase, then will you inherit the land.⁠" This is a verse in Parshas Mishpatim (Shemos 23:30). It implies: after you are fruitful and multiply, then you will inherit.
They had, therefore, been silent. But now they will think the time has come, and they will attack us.
ויאמר יעקב וגו׳ – נכרים הדברים כי יעקב לא ידע כי במרמה זו דברו אלא חשב שהמרמה היתה כדי שיקחו דינה מביתו בעל כרחו או להרוג שכם לבד בעל דבר לא להרוג כל אנשי העיר יחד.
ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי – זכר שמעון ולוי להודיענו שלא עשו כן בעצת אחיהם ולכן גער בהם לבדם.
עכרתם אותי – פירש רש״י ז״ל ״לשון מים עכורים. אין דעתי צלולה עכשיו״ [עכ״ל]. [ונראה]⁠1 כאן להביא ראיה שלשון עכירה עצבת הרוח. שכמה פעמים נכתב במקרא כמו ״ויאמר יהושע מה עכרתנו? יעכרך י״י ביום הזה״.⁠2 ״האתה זה? עוכר ישראל״.⁠3 שענין כולם על המעציב דעת הבריות. רק מביא לשון ראיה שאמרו ״מים עכורים״ לפרש עומק הוראת השרש הזה. שלדעתי ענינו על עצב גדול שאין תקוה להנצל. שיש לך אדם דואג ולבו עצב, ובעצבונו עולה מחשבות תקוה טובה איך ינצל מדאגתו. או שמראה לו לבו שאין ראוי שידאג כל כך בעבור המקרה שקרהו. אבל ה״עכירה״ נופל על צרה שאין לבו פנוי לתקוה. כמו מה שקרה לישראל במלחמת עי, וכעדות הכתוב שם.⁠4 וכמו הרעב שהיה בימי אליהו וכיוצא בזה. על כן אמר המשורר ״וכאבי נעכר״,⁠5 שגדל הכאב מאד ואין לו תקוה להנצל. וראיה ״ואת עמק עכור לפתח תקוה״6 ויפה אמר רש״י ז״ל לשון ״מים עכורים״.⁠7 המשיל מחשבות הלב למים עכורים שאין צורה נראית בהן. וכן הדעת המשוקעת בדאגה בלי מחשבת תקוה, עכורה אינה צלולה להראות בה מחשבת מְשַׂמַחַת, מחשבת תקוה. ובמעשה דינה עצמו היתה עת צרה ליעקב, אבל התנחם. ואתם עכרתם אותי, ועכשיו אין דעתי צלולה כלל. כי מה שאני דואג עתה אין לי תקוה להנצל.
להבאישני ביושב הארץ – ההבאש יֵאָמֵר על הריח, כמו ״אשר הבאשתם את ריחֵינו״,⁠8 כי מרחוק יָרִיחוּ הדבר הנבאש. ונמשל לו שמו של אדם, כי שם האדם הולך למרחוק, גם הטוב גם הרע. והשם הטוב הולך כמו ריח שמן טוב, והשם הרע כריח שמן נבאש. ועל זה אמר9 אתם הבאשתם את שמי הטוב ביושב הארץ, כי יאמינו [שהנקמה]⁠10 היתה על פי.
בכנעני ובפרזי – עמים עצומים, והם יושבי הארץ, ואנו מתי מספר. וכשישמעו הגבורות האלו יאספו עם רב כחול הים והכוני, ״ונשמדתי אני וביתי״ בלי תקוה. וזה קשה מאד מצרת דינה. ועל כן כאבי נעכר כי אין לי תקוה שתשאר פרסה11 בכל ביתי.
מתי מספר – אנשים מעטים, יִסָּפְרוּ בנקל. ומה שנאמר ״ויהי מְתָיו מספר״12 נמשך אל ״ואל ימות״.⁠13 וענינו ״ואל יהי מְתָיו מספר״. או אל ימותו רבים עד שימעטו, ״ויהי מְתָיו מספר״.
1. מלה לא ברורה בכתב היד. וכתבנו לפי אומדן.
2. יהושע ז, כה.
3. מל״א יח, יז.
4. ״וימס לבב העם ויהי למים״ (יהושע ז, ה) וראו שם פסוק ז.
5. תהלים לט, ג.
6. הושע ב, יז.
7. רש״י גם הביא דברי בראשית רבה (פ, יב) ״צלולה היתה החבית, ועכרתם אותה״.
8. שמות ה, כא.
9. יעקב.
10. מלה לא ברורה בכתב היד, וכתבנו לפי אומדן.
11. מליצה על פי שמות י, כו.
12. דברים לג, ו.
13. מלת ״אל״ שבתחילת הפסוק, מוסבת גם על ״מתיו״ שבסוף הפסוק.
להבאישני – שנאת1 עולם שאין להעבירה קרויה הבאשת ריח, שאין לה רפואה.
מתי מספר – כל הכתובים מורים שאין ׳מתי׳ ו׳מתים׳ אנשים סתם, כי אם מדוכאים ואומללים, חסרי כח להלחם. ובמקום שאמר ׳מתי מספר׳ היא מגרעת כפולה, אומללים, ומעטים.⁠2
נאמר במלחמת משה וישראל, החרם כל עיר מתים (דברים ג׳:ו׳), וכן ביהושע נאמר כן, ונאמר באיוב מעיר מתים | ינאקו (איוב כ״ד:י״ב). בכלם עיר דבק למתים, ויש הפסק פסיק באיוב בין מתים ובין ינאקו, והדברים מראין שהיו מיחדין מקום להחולים ואומללים כמו שעשו למצורעים, וקראוה עיר מתים. ואמר במלחמות, שאחר שהכו חיל הצבא, החרימו גם את כל עיר המדוכאים, והנשים והטף.
ואיוב אמר מעיר המדוכאים, ינאקו המדוכאים, ונפש חללים הנועים למות, תשוע (איוב כ״ד:י״ב). וכן מתיך בחרב יפולו – על משכבם, וגבורתך במלחמה (ישעיהו ג׳:כ״ה). יחי ראובן ואל ימות (דברים ל״ג:ו׳), ויהי חלשיו ומדוכאיו מעטים. אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל (ישעיהו מ״א:י״ד) – חלשי ישראל. ממתים ידך (תהלים י״ז:י״ד) – מהמדוכאים מידך, וכן כלם.
ופעמים השתמשו בו לגנאי, מתי שוא (תהלים כ״ו:ד׳), מתי און (איוב כ״ב:ט״ו) (געזינדעל). אם לא אמרו מתי אהלי מי יתן מבשרו לא נשבע (איוב ל״א:ל״א), שאמר איוב, לגנות בני ביתו.
1. אבן עזרא: ״להבאישני בישב הארץ – שישנאו אותי כאשר ישנא האיש דבר באוש״. ומה שדאג יעקב על השנאה, מתבאר יפה אצל רי״ש ריגיו: ״להבאישני – להבאיש את ריחי, והטעם, לסבב שישנאו אותי וימאסו בי כמו שימאס אדם בדבר המבאיש. ולא אמר זה מפני יראת המלחמה, כי זה כתוב אח״כ ונאספו עלי והכוני וכו׳״.
2. משנה תענית ג׳:ד׳ (ה׳) ״אֵיזֶהוּ דֶבֶר, עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלשָׁה מֵתִים בִּשְׁלשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הֲרֵי זֶה דֶבֶר״. יתכן לדברי הרכסים לבקעה, שהניקוד צריכה להיות שלשה ״מְתִים״, היינו חולים.
עכרתם אתי – לא אמר להם רוצחים אתם שהרגתם אנשים צדיקים על לא חמס בכפם, כי באמת רשעים היו, ונהגו עמו בתכלית הנבלה באשר זלזלו בכבוד משפחתו לעשות לו חרפה גדולה, והתנכלו עליו לקחת את אשר לו, אשר על כל אלה היו ראויים לאיזה עונש, אבל עכ״ז הוכיחם שלא היה להם להתאכזר עליהם ולעשות נקם בידם, כי לדעתו היה יותר טוב לברוח מפניהם אל ארץ אחרת מלהרגם, או להניח הדבר ביד השם, והוא יענישם כמו שהעניש את פרעה ואבימלך על דבר שרה, ולכן אמר להם עכרתם אותי, כמו המים שהיו צלולים ועתה הם עכורים, כן אני הייתי בשלום ובשלוה עם כל העמים אשר סביבותי, ואתם גרמתם שיתהפכו עלי לאויבים:
להבאישני – להבאיש את ריחי, והטעם, לסבב שישנאו אותי וימאסו בי כמו שימאס אדם בדבר המבאיש. ולא אמר זה מפני יראת המלחמה, כי זה כתוב אח״כ ונאספו עלי והכוני, ולכן בא האתנח במלת והפריזי כי הם שני ענינים, הא׳ צר לו מאד להיות שנוא בעיני העמים, הגם כי אינו צריך להם ואף אם לא יבאו עליו למלחמה, כי היה בטבעו רודף שלום וחפץ להיות אהוב בעיני כל העמים, כדי שילמדו ממנו דרכי היושר והצדק, ולזה אמר להבאישני וכו׳. והב׳ היה ירא ג״כ פן יאספו עליו והכו אותו בהיותו במתי מעט:
מתי מספר – אנשים מועטים שיכולים לספרם בנקל:
ונאספו – ואם יתאספו עלי יכולים להכות אותי, ואז ונשמדתי אני וביתי:
להבאישני בישב הארץ – להבאישני שיאמרו ששקרנו באמונתינו אחר שנמולו (רע״ס) ולא אמר יושבי רק יושב להורות על האחדות שבשני האומות, שלא יבצר מהם לעמוד עלי (רמ״א).
מתי מספר – נראה שאין מתי מתים אנשים סתם, כ״א חסרי כח מדוכאים ואומללים, כמו אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל כלומר חלושי ישראל, וכן יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר, כלומר יהיה בו מעט מן החלשים ומדוכאים, וכן החרם כל עיר מתים במלחמת משה ויהושע, וכן באיוב מעיר מתים ינאקו בכולם עיר דבוק למתים, ובאיוב יש פסיק בין מתים ובין ינאקו ומראין הדברים שהיו מיחדים מקום לחלושי כח וחולים כמו שעשו למצורעים וקראוה עיר מתים, ואמר מתיך בחרב יפלו וגבורתך במלחמה, הגבורים יפלו במלחמה והחולים והחלושים על משכבם (רל״ש).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

עכרתם אותי ר״ל שגם בלא זה אני שנוא בעיניהם. א] מצד שהם יושבי הארץ שאני גר ביניהם. ב] מצד שהם אומות שונות ודתות שונות מדתי, ועז״א בכנעני ובפרזי, ואתם עוד הבאשתם את ריחי בעיניהם שעי״כ יתאספו עלי, כי הם גואלי הדם, ואני לא אוכל לעמוד כנגדם כי אני מתי מספר והם המון רב והכוני.
YOU HAVE BROUGHT TROUBLE UPON ME. When even without this, I am hated in their eyes because I, a stranger, dwell among the inhabitants of the land — and because they differ from me in nationality (hence, the Canaanites and the Perizites). Moreover, you have made me odious to them, so that they might unite against me — they who are the blood-avengers — without my being able to withstand them, since I am few in number and they are a great multitude that can conquer me.
עכרתם אתי: באשר מידת יעקב היתה רק אהבת השלום ולשבת בטח1, ועתה הנני מוכרח לצאת מגדרי2.
להבאישני3 בישב הארץ: להתגר מלחמה עמהם, וכלשון המקרא (שמואל א יג,ד) ״נבאש ישראל בפלשתים״4.
ואני מתי מספר5: מעט גבורי מלחמה. ועיין דברים (לג,ו)6.
ונשמדתי אני וביתי: בדברים ט,כ7 ט,כה8 נתבאר ד׳השמדה׳ אין משמעו כליון הוא ובניו, אלא אותו בעצמו ולא בניו. והכי נמי לא ירא יעקב מן הבנים, דגמירי ד׳לא כלי שבטא׳ (בבא בתרא קטו,ב)9, אבל ירא לעצמו ונשיו וכל ביתו.
1. כפי שהזכיר רבינו לעיל יב,יז. הרח״ד טו,א. לא,מו. לב,כו. ועוד.
2. ופירוש ״עכרתם״ לשון מים עכורים (כרש״י), ׳לכלכתם׳ את מדתי – מדת השלום.
3. לדעת כל המפרשים משמעותו – להרחיקני להמאיסני. אך רבינו מפרש אחרת.
4. לשון הפסוק ״וכל ישראל שמעו לאמר הכה שאול את נציב פלשתים וגם נבאש ישראל בפלשתים״.
וכן פירש שם מהר״י קרא, וז״ל: כתרגומו ״איתגרו״, כגון ״להבאישני ביושב הארץ״.
5. רש״י מפרש ׳אנשים מועטים׳, וכן בראב״ע. ״מתי״ = אנשים, ו״מספר״ = מספר מועט, שניתן לספור.
6. עה״פ ״יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר״.
7. עה״פ ״ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו״.
8. עה״פ ״כי אמר ה׳ להשמיד אתכם״.
9. כפי שביאר רבינו לעיל לב,יב. לב,כג.
עכרתם אותי. כתב רש״י ז״ל משם רבותינו מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, ודע כי מצינו שני מסורות כיוצא בזו, מעין נבואה קטנה, בראיות גדולות, האחת, שמזמן ווירניליו המשורר הרומי הגדול, כבר החלו הרומיים להגיד טרם בואם, כל קורות הנצרות ופרסומו הגדול בעולם, והשנית שבארץ אמיריקא קודם שיכבשוה הספרדים כבר היתה מסורת ביניהם שעם רחוק מצד ספרד יבוא דרך ים לכבוש את ארצם.
יש דורשים לגנאי שיעקב נוזף במעשה שמעון ולוי כמעשה אוולת, בעוד שאין לו אפילו מלה אחת של נזיפה לגבי הצד הבלתי מוסרי של מעשה זה. ברם, דוקא העובדה שהביאו את עצמם ואת משפחתם בסכנה חמורה, עובדה זו מראה שכה בער חרונם, עד שעשו את המעשה במצב, שבו לא היו אחראיים לפעלם.
כבר ראינו למעלה שגם יעקב וגם האחים תמימי דעים היו לנצל את חולשתם של בני העיר, כדי לשחרר את דינה משביה. שמעון ולוי עשו מעשה אמיץ, מעשה אמיץ גם אם היו צריכים להלחם רק בנשי שכם בלבד. הם הזדיינו וחדרו עם עבדיהם לתוך העיר, וכאן גבר עליהם כעסם והם עברו את גבולות שליחותם. על ידי זריעת בהלה בעיר חשבו לא רק להשיג בדרך הבטוחה ביותר את מטרתם — שחרורה של דינה, אלא גם להחזיר את כבוד אחותם שחולל על ידי הענשתם החמורה של אלה שחללוהו.
מנקודת מבט זו, ודאי שעצם מעשה ההרג פחות ראוי לנזיפה הוא מאשר חוסר האחריות וההתחשבות, שבהן הביאו סכנה חמורה על הוריהם ואחיהם. ומכיוון שכך, נוזף בהם יעקב תחילה על הרע שעשו לביתם, למשפחתם. ולאחר שהם מכריזים⁠־מצהירים, שאין הם מוכנים להפקיר את כבוד המשפחה גם אם הדבר יעלה בחייה — ״הכזונה יעשה את⁠־אחותנו״ — או אז אין עוד טענות בפי יעקב להוכיח אותם על אי⁠־צדקתם.
כאשר חיי ההורים והאחים אינם חשובים בעיניהם, כיצד אפשר לדבר על לבם על אודות חייהם של אנשים חטאים? ייתכן גם ייתכן שכבר אז קלל יעקב את כעסם בלבו, אך לבטא זאת במלים לא היה נראה לו באותה עת, והוא שמר את הדברים לשעת מותו.
עכרתם – מלשון עכר = לבלבל, להתעות, להביא אסון על מישהו.
להבאישני – לעשותני מעשה באש = ריח רע, כלומר לעשות לי שמע רע.⁠1
בכנעני ובפרזי – כמו לעיל י״ג:ז׳.
מתי מספר – פירוש אנשי מספר, כלומר אנשים שניתן לספור אותם, מעטים. לשון היחיד — מת — אינו בא אלא בתוך שמות פרטיים: מתושאל, מתושלח.⁠2
1. השווה שמות ה׳:כ״א.
2. לעיל ד׳:י״ח, ה׳:כ״א.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחיימנחת יהודהרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕הא יַעֲשֶׂ֖ה אֶת⁠־אֲחוֹתֵֽנוּ׃
They said, "Shall he make our sister into a whore?⁠"
א. הַכְזוֹנָ֕ה יש ספרים=הַכְזוֹנָ֕ה באות זי״ן גדולה (לטריס)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[סז] 1הכזונה יעשה את אחותנו, שמעון ולוי קנאו קנאה גדולה על הזנות שנאמר הכזונה, ולקחו איש חרבו והרגו את כל אנשי שכם. (פדר״א פל״ח)
[סח] 2ויאמרו הכזונה, לפי שקודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, ובני יעקב פרושים מדבר זה. (מדרש מעין גנים כת״י)
[סט] 3ויאמרו הכזונה, השיבוהו תשובה נצחת, ללמדך שאנוסה היתה, ולא נתרצה בו. (לקח טוב)
[ע] 4הכזונה, יש אומרים זי״ן גדולה. (מדרש אותיות גדולות)
[עא] 5את אחותנו, מלא ו״ו כתיב. (מסרה)
1. וכ״ה בפדר״א פמ״ו ובמדבר רבה פי״ג לפי ששמעון קינא על זנות והרג כל אנשי שכם על שענו דינה אחותם כמה דתימא (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר וגו׳. ובתנחומא פנחס ב. זמרי בן סלוא נשיא בית אב הכתוב מתמיה עליו פורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י) אביו קנא על הזנות תחלה שנאמר ויקחו שני בני יעקב וגו׳ וזה פירץ גדר שגדר אביו. וכ״ה במדב״ר פכ״א. וברש״י סנהדרין פב: ובגנזי שכטר ח״א קס. כו׳ ואלה יעמדו לברך את העם וגו׳ ולמה אילו ששה שבטים עמדו לברך את ישראל שמעון ולוי שקנאו על הזנות בשכם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו כו׳.
2. וכ״ה בכת״י מדרש הבאור ואור האפלה. ולשון הרמב״ם פ״א מהל׳ אישות ה״ד קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך וזו הנקראת קדשה. ובמגיד משנה מעשה יהודה ותמר יוכיח. וזה לא מתאים עם סוף המאמר. ואולי כונת דרש הנ״ל לומר דקודם מ״ת היו שכיחים דברים אלה אפילו באונס. (ולשון פגיעה משמש בנגיעה לרעה, עי׳ ערוך ע׳ פגע) ובפי׳ הרלב״ג מביא בשם אביו דב״נ חייב על העריות ופטור על הזונה וזהו שאמרו וכי יעשה שכם את אחותנו כזונה שלא יהיה נהרג עליה.
3. ראה לעיל אות ח. – יא.
4. מובא באו״מ ח״ב מט. וכ״ה במחזור ויטרי. (ועי׳ רמב״ם בפיהמ״ש כלים פכ״ד מט״ז וכבר פירשו יוצאת החוץ מענין הפרסום תרגום הכזונה הכנפקת ברא).
5. בכת״י ר״י הכזונה יעשה את אחותנו, מלא ו״ו כתיב כלומר אחותינו שהיא חשובה ובת אבות, וכי יעשה אותה זונה לכך היא מלא ו״ו כלומר שהיא חשובה ומיוחסת, אחותנו, מלא ו״ו עליה ועל כיוצא בה נאמר בשיר השירים שש אחותי כלה (ד׳ פעמים) אחות לנו, אחותי רעיתי ו׳ חוץ לאחותינו. ובקצת דפוסים יש הוספה ברש״י על מ״ש את אחותנו ית אחתנא (וכ׳ הרב״ח ולא הבנתי זה. פי׳ מה כונתו לבאר.) דכונתו לפרש כיון דכתיב אחותינו ביו״ד שנראה מזה שהוא לשון רבים לכן מבאר שזה לשון יחיד כמו שת״א אחתנא. וכעין זה בחזקוני. אבל בכל הספרים איתא אחותנו חסר יו״ד. ועי׳ לעיל אות לז. והרא״ש כ׳ לפרש דרש״י בא להשמיענו התרגום את ״ית״ ולא ״עם״ שאם נתרגם עם משמע דהיה מתנהג עם אחותנו כמו עם אשה זונה אבל היא עצמה לא יעשה זונה מופקרת לכך תרגום ית שעושה אותה זונה מופקרת. ובמנח״י בשם ר׳ אליקום בסגנון אחר דבלשון עם משמע שדינה נתרצית לשכם. ובמפרשים פרושים שונים. והקרוב יותר מ״ש בהבנת המקרא לרוו״ה משום דיש גרסאות שונות באונקלוס א) ית אחתנא, ב) יתעבד לאחתנא, ג) יעביד לאחתנא, ורש״י בא להעמידנו על הגירסא האמיתית. עי׳ בקרני אור.
וַאֲמַרוּ הַכְּנָפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵיד לַאֲחָתַנָא.
They said, “Should our sister be made into a woman of the street?”

וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ
וַאֲמָרוּ הַכְנַפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵיד (ח״נ: יַעֲבֵיד) לַאֲחָתַנָא (ח״נ: בַּאֲחָתַנָא, יָת אֲחָתָנָא)
זוֹנָה – נַפְקַת בָּרָא, מַטְעֲיָא, זָנִיתָא; פסקי הלכה
א. אף על פי שהשם זוֹנָה מופיע בתורה חמש פעמים בלבד, הוא מתורגם בשלש דרכים: נַפְקַת בָּרָא, מַטְעֲיָא, זָנִיתָא.
השווה:
הכזונה יעשה את אחותנו (פסוקנו) הַכְנַפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵיד לַאֲחָתַנָא
ויחשבה לזונה כי כסתה פניה (בראשית לח טו) וְחַשְבַהּ כְּנָפְקַת בָּרָא אֲרֵי כַסִּיאַת אַפָּהָא
אשה זֹנָה וחללה לא יקחו (ויקרא כא ז) אִתְּתָא מַטְעֲיָא וּמַחֲלָא לָא יִסְּבוּן
אלמנה וגרושה וחללה זֹנָה (ויקרא כא יד) אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וַחֲלִילָא מַטְעֲיָא
לא תביא אתנן זונה (דברים כג יט) לָא תַעֵיל אֲגַר זָנִיתָא
״מתורגמן״ עמד על חילופי התרגומים מבלי לבאר הטעם.⁠1 ואולם היו שהציעו את הביאור הבא: כל המקיימת יחסי אישות מחוץ לנישואין – בין באיסור (כאשת איש וגם הנבעלת לגוי או לממזר) ובין פנויה המפקירה עצמה מכונה במקרא זוֹנָה. אבל אונקלוס מבחין בין בעילת איסור לשלא באיסור: ״זונה״ שבאיסורי כהונה ״שנבעלה בעילת ישראל האסור לה״ (רש״י ויק׳ כא ז; רמב״ם איסורי ביאה, יח א) היא ״אִתְּתָא מַטְעֲיָא״ (מַטְעָה, גורמת לטעות), כי כל הדחה לעברה מתורגמת בפועל ״טעי״ כמבואר בפסוק ״הנחש הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל״ (בראשית ג יג) ״חִיוְיָא אַטְעְיַנִי וַאֲכַלִית״. אבל בדינה ובתמר שקדמו למתן תורה כשטרם נאסרה פנויה תרגם ״נַפְקַת בָּרָא״, יצאנית. ומסתבר שהשם הארמי השפיע על לשון המשנה (כלים כד טז): ״שלש סבכות הן: של ילדה... של זקנה... ושל יוצאת לחוץ״.⁠2 לשון זה מביע את הכיעור של היותה מופקרת ויצאנית, גם אם אין איסור בדבר.⁠3 ואילו ״אתנן זונה״ מתורגם ״אֲגַר זָנִיתָא״, שכר זְנוּת, מפני שהוא מונח הלכי וכדרכו לתפוס מטבע לשון חז״ל בתרגומי הלכה, כמבואר שם.⁠4
וכן מבחין ת״א בתרגום הפועל ״זנה״: כשהוא מציין הדחה לעבירה מתורגם ״טעי״ כגון ״וזנו בנתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן״ (שמות לד טז) ״וְיִטְעוֹן בְּנָתְהוֹן בָּתַר טָעֲוָתְהוֹן וְיַטְעֲיָן יָת בְּנָךְ בָּתַר טָעֲוָתְהוֹן״.⁠5 אבל ״זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים״ (בראשית לח כד) ״זַנִּיאַת תָּמָר כַּלְּתָּךְ וְאַף הָא מְעַדְּיָא מִזְנוּתַהּ״, וכן ״לזנות בית אביה״ (דברים כב כא) ״לְזַנָּאָה בֵּית אֲבוּהָא״, בשניהם תרגם בפועל ״זנה״ המטעים את יחסי האישות שמחוץ לנישואין אך לא את ההדחה לעברה.
הבחנות אונקלוס בתרגומי זונה שימשו סניף לפסיקה בכמה שאלות חמורות.⁠6
יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ – שלושה נוסחי תרגום
ב. לתרגום ״הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ״ יש שלושה נוסחים בת״א: ״הַכְנַפְקַת בָּרָא יַעֲבֵיד יָת אֲחָתָנָא״ שהוא התרגום המילולי, וגם ״יִתְעֲבֵיד לַאֲחָתַנָא״ או ״יַעֲבֵיד לַאֲחָתַנָא״.
ברוב הנוסחים ״יַעֲשֶׂה את אחותנו״ שבבניין פעיל מתורגם ״יִתְעֲבֵיד לַאֲחָתַנָא״ בבניין סביל, וכן גרסת יא״ר והתאג׳. וטעמם: לא מצאנו לשון עשיית האשה לזונה על ידי אחרים שהרי זונה מפקרת עצמה. לכן תרגם כאילו נכתב ״הכזונה יֵעָשֶׂה לאחותנו?⁠״ והוציא תיבת ״את״ מפשוטה.
ואולם רש״י כתב : ״את אחותנו – יָת אֲחָתָנָא״, וכתב רוו״ה ב״הבנת המקרא״ שכוונתו לשלול מנוסח ״יִתְעֲבֵיד לַאֲחָתַנָא״, כי כוונת הפסוק היא ״הכזונה יעשה [שכם] את אחותנו״ ולכן יש לגרוס ״יַעֲבֵיד יָת אֲחָתָנָא״. ואף על פי שלא מצאנו כמותו במקרא זולת פסוקנו, הוא שגור בלשון חז״ל כגון ״פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה״ (יבמות סא ע״ב).
אבל יא״ר קיים נוסח ״הַכְנַפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵיד לַאֲחָתַנָא״ משני טעמים: ראשית, אילו תרגם ״הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה״ בתרגום מילולי היה נשמע כאילו דינה היתה שותפה למעשה ״והרי הכל יודעים שאנוסה היתה״. לכן תרגם ״יִתְעֲבֵיד לַאֲחָתַנָא״ להסב הדבר אל שכם. ועוד, שמעון ולוי שהשיבו לתרעומת יעקב ״עכרתם אותי״, התכוונו לומר כך:
אחותנו יפת תואר ויפת מראה... ואי אפשר לגונזה כל ימיה בתיבה ולנעול בפניה. ואם כן היום או מחר כשתצא לחוץ כל הרואה אותה ימלא את ידו לעשות בה כל חשקו כמו שיעשה בזונה!... הטוב לך הדבר הזה?!...
ורוצה לומר ״יעשה״ העושה, כמו ״יחרוש בבקרים״ וחבריו שהביא רש״י בתחילת בראשית.⁠7 ואף על פי שאם תרגם יַעֲבֵיד יָת אֲחָתָנָא (כרש״י) היה יכול להתפרש גם כן... לא רצה להניחו על פשט תרגומו כדי שירגיש אדם ויתבונן על מה תרגם כך.
כלומר, לעיתים משנה התרגום במתכוון כדי להעיר את לב הלומד לכוונה המוצנעת במקרא שקשה לעמוד עליה בתרגום מילולי.⁠8
1. ״מתורגמן״ (שורש זנה): ״כל לישנא זְנוּת אחר עבודה זרה מתורגם בלשון טָעוּת... ואף רוב לישנא זנות ממש מתורגם בלשון טעות, עיין בשורש ״טעה״. ומעטים מהם מתורגמים בלשון זנות כמו זנתה תמר (בראשית לח כד) זַנִּיאַת תָּמָר״.
2. כפהמ״ש לרמב״ם שם: ״וכבר פירשו יוצאת לחוץ מענין הפירסום: תרגום הַכְזוֹנָה – הַכְנַפְקַת בָּרָא״. וכן ברמב״ן ״ויחשבה לזונה (בראשית לח טו) – יוצאת חוץ היא הזונה, נפקת ברא״.
3. השווה יבמות סא ע״ב: ״זונה כשמה, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: זונה זו מופקרת״. וברש״י: ״זונה כשמה, לשון טועה שטועה מתחת בעלה לאחרים, דלרבי אליעזר אין זונה אלא אשת איש״, הרי שאצל איסור כתב ״לשון טועה״, כת״א. אמנם בגיטין עט ע״ב ד״ה נפסלת כתב ״דסתם זונה היינו אשת איש שמזנה תחת בעלה לאחרים דהיינו נפקת ברא״.
4. על פי יא״ר ו״מרפא לשון״ כאן, ו״באורי אונקלוס״ לויקרא כא, ז.
5. וכן עוד: ״ויחל העם לזנות אל בנות מואב״ (במדבר כה א) ״לְמִטְעֵי בָּתַר בְּנָת מוֹאָב״, ״ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת״ (ויקרא כא ט) ״אֲרֵי תִתַּחַל לְמִטְעֵי מִקְּדוּשַׁת אֲבוּהָא הִיא מִתַּחֲלָא״, ״אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה״ (ויקרא יט כט) ״לָא תַחֵיל יָת בְּרַתָּךְ לְאַטְעָיוּתַהּ וְלָא תִטְעֵי אַרְעָא וְתִתְמְלֵי אַרְעָא עֵיצַת חֲטִין״. בשני האחרונים מכיוון שמוטעם ״את אביה היא מחללת״ או ״ומלאה הארץ זמה״ שתרגומו ״עֵיצַת חֲטִין״, הרי שגם בהם מודגש צד החטא והאיסור ולכן תרגם באלה ״טעי״.
6. א. בשו״ת מהרשד״ם (אבן העזר, סימן רלג) הסתמך על ת״א בשאלה הבאה: בהיותו בסלוניקי התייחד ראובן הנשוי עם פנויה שהתעברה וילדה בן וחזר לביתו. ״ויהי היום וראובן נתבקש בישיבה של מעלה... והניח בנים ובנות מאשתו הנשואה לו ממשפחתו. ובני ראובן בקשו להדיח לבחור הזה מנכסי אביהם, ומבקשים עילה לזה באמרם כי הבחור הנזכר אינו בן אביהם, כי האשה אמו לא היתה אצל אביהם בקידושין, וכמו שזנתה עם אביהם זנתה עם אחר. וכיון שכן הם יורשים ודאים והוא ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי״.
ואולם מהרשד״ם דחה את טענתם: ראשית, לא הוכח כי האשה זנתה עם אחרים. שנית, גם אם היתה האם חשודה בזנות מאדם אחר אין בכך להפקיע את בנה מן הירושה:
וזה כי יש שני מיני זונה: האחת היא הזונה האמיתית שהיא נאמרה לענין פיסול כהונה ״אשה זונה וחללה״ וגו׳, שזו אינה אלא בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו איסור השווה בכל, או אותה שאינה בת ישראל. אמנם המין השני בת ישראל הפנויה, אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל, שאע״פ שהיא במלקות לא נעשית זונה ולא נפסלה. אמנם נקראת זונה בשלוח [=בהשאלה] לפי שהפקירה את עצמה לכל וכמו שאמר הכתוב ״הכזונה יעשה״ וגו׳ ותרגם אונקלוס ״הכנפקת ברא״, שר״ל אשה שאין לה בושת פנים, שכל הרוצה לזנות בה זונה כאילו היא הפקר הנמצא בחוץ לכל אדם...

אמנם האשה הפנויה שמסרה עצמה לישראל כשר בין פעם אחד במקרה בין שנתיחדה אליו, אין לה שם זונה ח״ו אלא פלגש לדעת הרמב״ם שהיא מותרת אליו. או אפי׳ לדעת רש״י ז״ל שסובר פלגש היינו בקדושין, מ״מ בלא קדושין נמי איסורא איכא לאו ליכא וזונה לא מקרי.

ב. בשו״ת ״חות יאיר״ (סימן ריא) הסתמך על תרגום ״נַפְקַת בָּרָא״ לפסוק בדיני ממונות: לאחד ששכר משרתת נודע שקודם לכן היתה זונה ולפיכך רצה לחזור בו. ״ואחיה טוען: מאחר שאינה מעוברת, מה אכפת לך בכך?⁠״. לכאורה הדין עמה ואין השוכר רשאי לחזור בו כי גם אם עסקה בזנות אין בכך להפריע למלאכתה כמשרתת ובכגון זה נפסק בשו״ע: ״הלוקח עבד או שפחה אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו״ (חו״מ סימן רלב סעיף י). בכל זאת פסק ב״חות יאיר״ שהמקח בטל. והטעם: מת״א ל״זונה״ ״נַפְקַת בָּרָא״ משתמע שהיא ״יוצאת לחוץ״ וזו עילה מספקת לביטול המקח:
אין בדבריו (של אחיה) כלום, כי ודאי איכא למיחש אחר שטעמה טעם איסור צריכה שימור שלא תצא בלילה חוצה כתרגום ״זונה״, ״נפקת ברא״. כי אחר שהוחזקה לזונה שוב אינה מקפדת, ונשכרת בפתיתי לחם ואתנן כל דהו, וגם לימשכו אחריה לביתה פוחזים וזנאים.

ג. יהודי שהפסיד כספו בהימורים ונתבע לשלם כינה את התובע ״נאדליר״ שהוא ביטוי גנאי חריף הרומז לממזרות וגאוני פולין הכריזו חרם על האומרו [לחרם הצטרף גם מהר״ל מפראג כמבואר בספרו ״נתיבות עולם״, נתיב לשון הרע פרק ט]. ומכיוון ש״הקורא לחברו ממזר סופג את הארבעים״ (קידושין כח ע״א), חייב מהרש״ל את המשמיץ בהסתמך על פסקו של מהר״ם מרוטנבורג שאותו פירש על פי תרגום פסוקנו (שו״ת מהרש״ל סימן קא):
נמצא כתוב בשם רבינו ברוך מצורך (ציריך): הקורא לחברו ״בן הזונה״ יכול לומר ״כמו רחב הזונה קאמינא״, רוצה לומר אכסנאית [כרש״י ליהושע ב א: ״אשה זונה – תרגם יונתן פונדקיתא, מוכרת ממיני מזונות״].. וכן השיב ר׳ אביגדור כ״ץ שיכול לומר ״בן פונדקאית קאמינא״.

ודבריהם זרים בעיני מאחר דכל הני דברים... צריך לדון עליהם לפי משמעות לשון בני אדם... תדע, דהא מהר״ם פסק דין קנס ומלקות על מי שקרא לאשת חברו ״נפקת ברא״. והא יכול לתרוצי דבריו: ״יוצאת לחוץ״ קאמינא! ואמת ששורש ומקור הלשון כך הוא, מכל מקום מאחר שלשונו מובן אַחַר לשון בני אדם לזנות, לא ימלט מן הדין! ק״ו בנידון זה. ואם כן, היכא שאחד קרא לחברו ״בן הזונה״ אפילו טען ואמר זונה פנויה היתה מאחר שהזכירו ״בן הזונה״... הוה כמו שקרא אותו ממזר... ולכן פסק מהר״ם על אחד שקרא לאשת חברו ״נפקת ברא״, שאם היו עדים בדבר ראוי לקנסו... אע״פ ד״נפקת ברא״ הוא התרגום של ״הכזונה יעשה את אחותנו״ והתם דינה פנויה היתה, אלמא דלשון ״נפקת ברא״ כמו זונה פנויה, אפילו הכי ארבעים בכיתפיה.
7. רש״י בר׳ א א: ״ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת… כמו אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים (עמוס ו יב) ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים״.
8. ודוגמתו ״למה תעשה כה לעבדיך״ (שמות ה טו) ״לְמָא מִתְעֲבֵיד כְּדֵין לְעַבְדָךְ״ (ולא: תַּעֲבֵיד), עיין שם.
עניין תרין בנוי דיעקב שמעון ולוי ואמרין ליעקב אבוהון לא יאה הוא דיהוון אמריןא בכנישתיהון ובמדרשיהוןב ערליןג סאיבו בתולן ופלח⁠(ו){י} צלמיןד לברתיהה דיעקב ברם יאי הוא דיהוון אמריןו בכנישתיהון דישראל ובבית מדרשהון ערלין אתקטלו על עסק בתולהז ופלחי צלמיןח על די סאבו לדינהט ברתיה דיעקב כלא מן כל כדין דלא יהוו⁠(ן){י} שכם בר חמור מלגלגי בנפשיה ומתגאי בלביה ויאמר באתהיא יבדלית לה בר נש תבע עלבנה כדון אתעבד לדינא אחתן היך אתהיג טעיא נפקת ברא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוא דיהוון אמרין״) גם נוסח חילופי: ״למהוי מית⁠{אמר}״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובמדרשיהון״) גם נוסח חילופי: ״ובבתי מד׳⁠ ⁠⁠״.
ג. מלת ״ערלין״ נמחקה בכ״י ניאופיטי 1 ע״י הצנזור.
ד. מלת ״צלמין״ נמחקה בכ״י ניאופיטי 1 ע״י הצנזור.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לברתיה״) גם נוסח חילופי: ״טניפו ית ברתא״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיהוון אמרין״) גם נוסח חילופי: ״דיתאמר״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על עסק בתולה״) גם נוסח חילופי: ״בגין בתולה״.
ח. ״ופלחי צלמין״ נמחק בכ״י ניאופיטי 1 ע״י הצנזור.
ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סאבו לדינה״) גם נוסח חילופי: ״טניפו ית דינה״.
י. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״במיליה״.
יא. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ויאמר באתה״) גם נוסח חילופי: ״ואמר הך אתה״.
יב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דלית לה ...⁠״) נוסח אחר: ״מטעיה נפקת ברא דלית ליה תב⁠(י){ו}⁠ע איתעביד בדינה אחתי בגין כן עבד⁠(י)⁠נן פתגמ׳ הדין״. וכן בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דלית לה...⁠״) נוסח אחר: ״{דלית לה} תבוע אדם ולא תבוע עלבן כן הוה לדינה ברתיה דיעקב ואמר היך אתה זני ונפקת ברא {מחשב} ית אחת׳⁠ ⁠⁠״.
יג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אחתן היך אתה״) גם נוסח חילופי: ״ברתיה דיעקב כאתה״.
עניין שמעון ולוי לא יאי למיהוי מתאמר בכנישתהון דבני ישראל ערלאין סאיבו לבתולתא ופלחי צילמין טניפו לברתיה דיעקב אלהין כדין יאי למיהוי מתאמר ערלאין איתקטילו בגין בתולתא ופלחי צילמין בגין ברתיה דיעקב ולא יהוי שכם בר חמור מלגלג במיליה עלנא וכאיתא מטעייא נפקת ברא דלית לה תבוע יעביד ית אחתן אין לא עבדנא ית פיתגמא הדין.
And Shimeon and Levi answered, It would not have been fit to be said in the congregations of Israel that the uncircumcised polluted the virgin, and the worshippers of idols debased the daughter of Jacob; but it is fit that it should be said, The uncircumcised were slain on account of the virgin, and the worshippers of idols on account of the daughter of Jacob. Shekem bar Hamor will not (now) deride us with his words; for as a whorish woman and an outcast who hath no avenger would he have made our sister, if we had not done this thing.
עניין תרין בנוי דיעקב כחדא ואמרין לישראל אבוהון לא יאי הוא דיהוי מתאמר בכנישתהון דישראל ובבית מדרשיהון ערלין סאיבו בתולה ופלחי צלמין ברתיה דיעקב ברם יאי הוא דיהוי מתאמר בכנשתיהון דישראל ובבית מדרשיהון ערלין איתקטילו על עיסק בתולה פלחי צלמין על דסאיבו לדינה בת יעקב דלא יהוי שכם בר חמור מתגאי בלביה ואמר כאיתא דלית לה אנש תבע עולבנה כן יתעביד לדינה בת יעקב ואמרין כאיתא זני ונפקת ברא מחשב ית אחתן.
The two sons of Jakob answered together, and said to Israel their father, It would not be fit to be said in the congregations of Israel, in their house of instruction, that the uncircumcised polluted the virgin, and the worshippers of idols the daughter of Jakob; but it is fit that it be said in the congregations of Israel and in their house of instruction, that the uncircumcised were put to death for the sake of the virgin, and the worshippers of idols because they had defiled Dinah the daughter of Jakob. And Shekem bar Hamor will not boast in his heart and say, As a woman who hath no man to avenge her injury, so hath Dinah the daughter of Jakob been made. And they said, As an impure woman and an outcast would he have accounted our sister.
וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה – אָמְרוּ מָה הֵם נוֹהֲגִים בָּנוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁל הֶפְקֵר, מִי גָרַם: וַתֵּצֵא דִינָה (בראשית ל״ד:א׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

קאלא אכזאניה יצנע אכ֗תנא.
אמרו: האם כזונה תיעשה אחותינו?
הכזונה יעשה את אחותינוא – הפקר.
את אחותינוב – ית אחתנא.⁠1
1. עיינו חזקוני, ועיינו במקורות המובאים בהערה בתורה שלמה בראשית ל״ד:ל״א אות ע״א לגבי מה בא רש״י ללמדנו. בכ״י מינכן 5 הנוסח בדברי רש״י הוא: ״הכזונה יעשה את אחותינו – כתרגומו: הכנפק⁠(ד){ת} ברא יעבד ית אחתנא״, אך נוסח זה לא מופיע בעדי נוסח אחרים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, וכן בהרבה כ״י של המקרא, ועיינו בחזקוני. בכ״י אוקספורד 165, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״אחותנו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, דפוס רומא, וכן בהרבה כ״י של המקרא, ועיינו בהערה הקודמת ובחזקוני. בכ״י אוקספורד 165, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״אחותנו״.
הכזונה – implies as one unprotected.
אחותנו The Targum renders it as an accusative – ית אחתנא "our sister",) so that the meaning is: Should one (be permitted to) make our sister become as a woman who has no-one to protect her (Bereshit Rabbah 80:12).
ויאמרו הכזונה – השיבוהו תשובה נצחת. ללמדך שאנוסה היתה. ולא נתרצה בו.
ויאמרו הכזונה יעשה – לשון תימה, כמו הכמכת מכהו (ישעי׳ כז ז). האם יחרוש, וכל דומיהן, אמר הכל יודעין שאנס את אחותינו ואם הנחנוהו חי, הרי נתרצית לו כזונה, ומעתה יהיו הכל נוהגין בנו כבני אדם של הפקר, וזו היא תשובה נצחת:
ורבותינו דרשו לפי שאמר יעקב אבינו וענתה בי צדקתי (בראשית ל לג), לכך הכריזו עליו מן השמים, אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום (משלי כז א), למחר בתך יוצאת ומתענה, שנאמר ותצא דינה:
רב הונא אמר למס מרעהו חסד (איוב ו יד), זה יעקב שמנע את בתו מעשו אחיו, לפיכך יראת [שדי] יעזוב (שם שם), שאם השיאה לו היה חוזר למיטב:
ויאמר [אליהם] לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה – מכאן אמרו רבותינו גוי ועבד שקידש בת ישראל ולקחוה, לא תפסי בה קידושין, ואינה צריכה הימנו גט, עבד מפני שהוא כבהמה טמאה, דכתיב שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), כלומר עם הדומה לחמור, גוי דתניא ר׳ חנינא [אומר] בעולת בעל יש להם לבני נח, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, וגבי ישראל אקיש הוויית להדדי כל היכא דקני בכסף ובשטר קני [נמי] בביאה וכל היכא דלא קני בכסף ובשטר, לא קני בביאה, והיכא דאיתעברא וילדה לא שדינן ליה בתריה דהכא אמר רחמנא למשפחותם לבית אבותם, בדתפסי בה קידושין, אבל היכא דלא תפסי קידושין לא קרינן בה וילדו לו. ובת ישראל דאולידא מגוי לא הוי גוי מעבד לא הוי עבד, וכשר הוא לבא בקהל, דלא הוי ממזר, מאי טעמא כיון דלא שדינן לי׳ בתר אביו לא מהני פסולתא דאבוה כלל, ואם תמצא לומר הני מילי בפנויה מאי טעמא כיון דאתגייר גוי או משתחרר עבד חזיא ליה ומשום הכי לא הוה ממזר לאפוקי אשת איש שכיון דבהדה לא תפסי קידושין אי מגייר או משתחרר אבל באחרת תפסי בה קידושין לאפוקי שהוא גוי או עבד דלא תפסי קידושין כלל, לא בה ולא באחרת, ולית בה חיים ולא אזיל זרעין בתרי׳ לא הוי ממזר, וקיי״ל כר׳ שאין לו קידושין לא בה ולא באחרת כמותה, ואיזה גוי ועבד הבא על בת ישראל, ואמר רב אשי איקלע ר׳ יוסי בר זבידא לאתרין, ואכשר בין בפנוי׳ בין באשת איש רב אשי אכשרי לרב מרי בר רחל ואוקמי ופירסיה דשוקא דבבל, ואע״ג דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהי׳ אלא מקרב אחיך, האי כיון דאימיה מישראל מקרב אחיך קרינן ביה, אמר לי׳ רב אחא בר רב לרבינא איקלע אמימר לאתרין ודרש הוולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, והלכתא גוי ועבד שקידשו בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הוולד כשר:
ובר ישראל הבא על הגויה ועל השפחה זנות הוא ולא תפסי בה קידושין, ואי מגייר גויה או משתחררת שפחה לא צריכא גיטא מיני׳ [גויה מנלן] דכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וגו׳ (דברים כא יג), מכלל דמעיקרא לית הוייה בגויה. שפחה [מנלן] דכתיב שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), עם הדומה לחמור, והיכא דמיעברא וילדה [מישראל] בתר דידה שדינן לוולד דגויה הוי גוי דשפחה הוי עבד, דתנן כל מי שאין בה קידושין לא עליו ולא על אחרים הוולד כמוה, ואיזה זה וולד שפחה ונכרית, שפחה מנלן דהוית כעבד, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה (שמות כא ד), דנכרית מנלן דהוה גוי, דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים וגו׳ (דברים כא טו), כל היכא דקרינן בי׳ כי תהיין קרינן ביה וילדו לו, וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו וגו׳, לית בה הוויה כדדרשנו:
ויענו בני יעקב [וגו׳] במרמה – כשם שלקח יעקב את הברכה במרמה, בחכמה ושמא תאמר חנם, ת״ל אשר טימא את דינה אחותם כדין וכשורה עשו:
האנשים האלה שלמים הם אתנו – יש מפרשים כמו ויבא יעקב שלם (בראשית לג יח), ואומרים כי הוא שם מקום, וכן שלמים מאנשי מקומנו והוא דבר של תהו ופירוש של בהו, ולא כתבתי אלא לבטלו:
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים – תנן ר״א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת א״ר יעקב בר אחא כל שעה היו ר׳ יונתן ור׳ יוחנן מפקדא לחייתא ואמרין לה כל שיקועין דאתון עבדין בחול עבידי בשבתא בשלישי למילה שחל להיות בשבת, שמואל אמר מפני סכנה נעשה חמין בשבת. תנינא מריחו אדם אלונטה, פי׳ לבונה, ומניחה על גבי כריסו בשבת, אבל עריבה מלאה מים חמין לא יטול ויניח על גבי כריסו. א״ר יהושע בן לוי לית כאן איסור אלא מותר. כי אתא רבין אמר רב כהון ואמרי לה ר׳ יוחנן אמר הלכה כר׳ אליעזר בן עזריה דאמר סכנה היא לתינוק ומחממין לו חמין בשלישי למילה שחל להיות בשבת, ולא כרבנן בין להרחצת מילה, בין להרחצת כל גופו, בין בחמין שהוחמו בשבת, בין שהוחמו בחול. ויתר צרכי מילה יזכני בוראי במקומו לכבדו כהנה:
ויבאו על העיר בטח – שמואל שאל ללוי בן סיסי מהו בטח, א״ל בטוח על כחו של זקן, שלא היה יעקב רוצה שיעשו בניו כך, אלא כיון שעשו אותו מעשה, אמר מה אני מניח את בניי ליפול בידי אומות העולם, נטל חרבו וקשתו עמד על פתח העיר, אמר אם יבאו אומות העולם להזדווג לבניי, אני נלחם עמהם, שכן אמר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח כב) מכאן למדנו שנטלה יעקב בחרבו ובקשתו:
ויאמרו – שמעון ולוי.
הכזונה יעשה – שכם את אחותינו.
AND THEY SAID. Simeon and Levi.
SHOULD ONE DEAL WITH OUR SISTER AS WITH A HARLOT. Should Shechem deal with our sister as with a harlot.⁠1
1. The subject is missing in the sentence, hence Ibn Ezra's comment.
הכזונה יעשה את אחותינו – מוטב לנו להיות בסכנה ולא לקבל חרפה זו.
הכזונה יעשה את אחותינו – SHALL HE MAKE OUR SISTER INTO A WHORE? – Better for us to be in danger and not to accept this humiliation.
ויאמרו הכזונה – וכי שכם יעשה את אחותנו, כאשה זונה, ולא נקח נקמתנו ממנו.
?ויאמרו הכזונה, is Shechem to be allowed to treat our sister as if she were a harlot, and we should not avenge the shame she was subjected to?
ויאמרו הכזונה וג׳ – כלומר ׳האם זה ממה שנתאפק בו1, ולא נסבול עבורו את הסכנה אשר אתה מתירא שתתרחש׳2.
וכמה מדוייקים דבריהם3 הכזונה יעשה לפי שהיתה אנוסה כפויה על דרך הזנות4. והוא {היה} עושה בבחירתו לכן עונשו ברור, והיא פטורה5, {ולפיכך} לקחו אותה ויצאו ולא ענשו אותה. וכבר העיר על זה ר׳ שמואל בן חפני ז״ל6.
1. קכ. וכן פירש רבנו בקטע כת״י מס׳ המספיק המובא למעלה (פסוק ז) בהערה, ע״ש.
2. קכא. מפרשים רבים נתלבטו לבאר היאך תשובתם זאת עונה על טענת יעקב שהם מסכנים אותו ואת ביתו במעשיהם. ואמנם דרך רבנו פשוטה היא: תגובת האחים היתה שיש וכדאי ליכנס למצב סכנה בכדי להגן על כבוד וקדושת האומה וצביונה המיוחד.
3. קכב. במקור: ׳ומא אחכם קולהם׳ (בתרגום המהדיר: וכמה צדק מאמרם, ועמש״כ לעיל פר׳ וירא כא:יג).
4. קכג. נראה שר״ל שלשון זנות משמעו שמדובר ביחסי אישות אסורים, והכוונה בזה כאן שהיתה אנוסה, שכן אילו היתה מפותה לא היה נקרא זנות בהיותה פנויה [השוה מה שנתבאר בד׳ רבנו בפר׳ יתרו (שמות כ:יג), ובפר׳ כי תשא (שמות לד:טו), שזנות היא ביאה אסורה ולא רק ביאה חוץ למסגרת הנשואין]. וכמו״כ אפשר שדקדק כן ממה שנאמר ׳הכזונה יעשה׳ שמשמע ששכם לבדו הוא שעשה אותה לזונה, ואילו היא לא עשתה כלום.
5. קכד. לכאורה הרי קטנה היתה, ואף אם היה ברצונה אינה בת עונשים, וגם כבר אמרו רז״ל פיתוי קטנה אונס הוא. [הערות למיסבר קראי]. ובדרך הפלפול אפשר היה לדחות קושיות אלו ע״פ ההנחה דלא גמרינן מדורות הראשונים כמבואר בסנהדרין (סט:) ע״ש. אבל בלא״ה ל״ק לענ״ד, שאפילו אם אמנם מצינו לפעמים מגמה ברורה בדברי רשב״ח (כמו רס״ג לפניו) להתאים מעשי האבות עם ההלכה המקובלת, אין בהכרח שיימצא כן בכל מקום, ומצאנו רבות בדברי המפרשים שנהגו האבות בהנהגות קדומים שלא תמיד התאימו לגדרי ההלכה המקובלת של הדורות הבאים. והשוה מאמרם ז״ל אודות גזירת בית דינו של שם בעבודה זרה (לו:), ועי׳ בכגון זה להרמב״ן להלן פר׳ וישב (לח:כד).
6. קכה. לפנינו ליתא, אבל שיער ר״א גרינבוים (בפירושי רשב״ח שבמהדורתו עמ׳ סג הערה 173) שמקומו למעלה (פסוק כו) במקום שבאמת נחסר בפירושי רשב״ח הנשארים.
הכזונה יעשה – שכם את אחותנו.
את אחותנו – פר״ש: כתרגומו ית אחתנא.⁠א פי׳ לפי שיש אחותינו במקרא שהוא לשון רבות, הוצרך לפר״שב לומר כתרגומו ית אחתנאג שהוא לשון יחידה, נושטרשור, שאם היה לשון רבים היה מתורגם אחוותנא.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״יתאחתנא״.
ב. בכ״י מינכן 224: ״לפרש״י״. בכ״י אוקספורד 568: ״לפרש״ (בלי גרשיים).
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״יתאחתנא״.
?הכזונה יעשה את אחותנו, "is he (Sh'chem) to be allowed to treat our sister as if she were a harlot?⁠" Rashi explains the word את in this phrase as emphasising the singular mode as the word אחותנו, occurs several times in the Bible in the plural mode although not spelled in the plural mode with the letter י. [In Aramaic it would then have to be spelled אחותנא instead of אחתנא.
הכזונה יעשה את אחותנו – כתב רש״י כתרגומו ית אחתנא, ולא הבנתי זה.
הכזונה יעשה את אחותנו, "is our sister to be treated like a whore?⁠" Rashi wrote כתרגומו ית אחתנא, but I have not been able to understand what he had in mind.
הכזונה יעשה את אחותינו – פרש״י כתרגום ית אחתנא אומר הר״ר אליקים שלכך פרש״י לפי שאין לפרש את זה בלשון עם דא״כ יהיה משמע שדינה נתרצית לשכם שיהיה פירושו הכזונה יעשה שכם את אחותינו כלומ׳ עם הסכמת אחותנו. וחזקו׳ פי׳ שבא רש״י ללמדנו שאחותינו לשון יחיד נושטר שור ב״ע שאם היה בלשון רבים ואמ׳ נושטר״י שור״ש ב״ע. והיה מתורגם אחותנא ולא אחתנא. וי״מ פ׳ זה על פי פי׳ רש״י שבפר׳ תצא גבי ושמח את אשתו וגו׳ וז״ל ושמח וישמח ותרגו׳ ויחדי ית אתתיה והמתרגם ויחדי עם אתתיה טועה שאין זה תרגום של ושמח אלא של ושמח עכ״ל. וכמו כן הכא בא רש״י ללמדנו שאין לפרש את זה בלשון עם שאין לשון עם טפל כאן על יעשה שהוא מבנין נפעל כ״ש.
הכזונה יעשה את אחותנו – פירש״י הפקר כתרגומו ית אחתנא. פי׳ לפי׳ מה בא לחדש שתרגם את ית. י״ל הדין עמו דע״כ צריך לתרגם את ית שאם תתרגם עם משמע היה מתנהג עם אחותינו כמו עם אשה זונה אבל היא עצמה לא יעשה זונה מופקרת לכך תרגם ית כלומר עושה אותה הפקר. ואלו מתרגם מן אחתנא משמע קצת מן אחותנו ולא כלה כלומר הוא מתנהג עמה קצת מנהג שאדם מתנהג עם אשה זונה אבל עתה שהוא עושה גוף אחותינו הפקר שיד הכל שוה בו א״כ כדין נתחייבו מיתה דהא הפקר כמו גזל ובני נח היו מוזהרים על הגזל ואזהרתם זה היא מיתתם וזהו שפי׳ רש״י הפקר בתמיהה. וא״ת חמור ושכם בנו היו חייבים מיתה אבל כל בני העיר למה. ופירש הר״ר משה המיימוני שבן נח שראה חבירו עובר על א׳ מז׳ מצות שהוזהרו עליהם ולא הרגו בב״ד נהרג ומכאן מוכיח זה שהגזל א׳ מהם ולכך נתחייבו מיתה כל אנשי העיר לפי שלא דנו את שכם על הגזל כשגזל את דינה ועשה בתוליה הפקר.
הכזונה יעשה את אחותינו – פר״ש הפקר כתרגומו ית אחתנא. פי׳ לפירושו על כרחי׳ צריך לתרגם ית שאם תתרגם עם היה משמע שמתנהג עם אחותם כמו אשה זונה, אבל עתה שהוא עושה גוף אחותם הפקר שיד הכל שוה בו, א״כ בדין יתחייבו מיתה דהא הפקר כמו גזל ובני נח מוזהרין על הגזל ואזהרתן זו היא מיתתן, וזהו שפר״ש הפקר בתמיה. וא״ת בשלמא חמור ושכם היו חייבים מיתה, אבל כל בני העיר למה נהרגו. וי״ל לפי שבן נח שראה חבירו עובר על אחת מז׳ מצות שהוזהרו עליהן ולא נהרגו בב״ד נהרג, ומכאן מוכיח זה שהגזל אחת מהן, ולכן נתחייבו כל אנשי העיר, לפי שלא דנו את שכם כשגזל את דינה ועשה את בתוליה הפקר. ועי״ל שהרגו תחלה חמור, ואח״כ באו בני העיר לעזור לחמור, ועל כן הרגום.
ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו – התורה לא תכתוב דברי טפשות, רק דברי חכמה. וכן היה זאת התשובה לאביהם, כי אמרו לו: ׳אל תירא, אבינו, שיקומו אנשים לנקום נקמתו,⁠1 אבל כל שומע יאשר אותנו ויאשים הוא׳.⁠2
1. נקמתו של שכם.
2. דברי שמעון ולוי אכן מהווים תגובה עניינית לדברי יעקב, שכוונתם היא שצדקת מעשם, הנובעת מהטיעון ׳הכזונה יעשה את אחותנו׳, תגרום לכך שיושבי הארץ יצדיקו את מעשם ויאשימו את שכם ולא יתנקמו ביעקב ובבניו.
הכזונה יַעשה את אחותנו – קיבלנו בביאור זה מהרב אדוננו אבינו, שהם אמרו ליעקב: וכי יעשה שכם אחותנו כזונה שלא יהיה נהרג עליה? וזה, שבן נח מצווה על העריות ונהרג עליהן, אבל לא בגילוי ערות הזונה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (סנהדרין נח, ב): מאימתי פטור עליה? מכי קרו לה רביתא דפלניא.
ויאמרו לו: האם ראוי שיעשה שכם את אחותנו כזונה שלא יהיה בן נח נהרג עליה?
והנה לא היה אפשר להרוג שכם כי אם בזה האופן, כי אם יהרגוהו לבדו — ינקמו נקמתו אביו וכל יושבי עירו; וידם גם כן היתה במעל, כשלא מיחו בידו מעשות זה הפועַל המגונה, או מפני שלא השתדלו שיהיה נהרג עליה כמשפט, ולזה הרגום כולם.
והית׳ תשובתם מה שתכלול כל הענינים כלם באומרם הכזונה יעשה את אחותינו – [ט] לומר כי על כיעור זה היו מחוייבים להמסר אל המות כי המות הראוי בעיניהם הוא טוב מחיי החרפה והקלון. וזו ג״כ מהמדינית היא וראי׳ עצומה על טוב כונתם בכל זה ממה שירא׳ שהסכימה לדעתם דעת עליון אשר לא כהה בהם.
הכזונה הפקר. לא זונה ממש כמשמע׳ שהפקיר׳ עצמה לזנו׳ דא״כ מה יעשה את אחותנו דקאמ׳ והלא אין ביד שום אד׳ כח לעשות את האשה זונה מאח׳ שפי׳ זונה מפקר׳ את עצמ׳ אלא עכ״ל שפי׳ זונה כאן הפקר שההפקר ביד כל אדם לעשותו וכך אמרו בב״ר מה הם נוהגי׳ בנו כבני אדם של הפקר כאלו אמר הכאנשי הפקר יעשה את אחותנו ואע״פ שאמרו בפרק הבא על יבמתו פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ואמרו גם כן כותי ועבד הבא על בת ישר׳ עשאה זונה לא אמרו זה אלא בזונה האמורה בכהונה שהיא הנבעלת לפסול לה שבביאתו עושה אות׳ זונה לפוסלה לכהונה אבל זונה האמורה בכל מקום שהיא אותה שהפקירה עצמה לזנות אין אחרים עושין אותה זונה אלא היא עצמה ולכן לא יפול בלשון לומ׳ הכזונה המפקר׳ עצמה לזנות יעשה את אחותנו אלא הכזונה תעשה אחותנו שהפקיר׳ עצמה לזנו׳ כמו הזונה או הכזונה יעשה עם אחותנו ויהיה פירושו הכמו עם הזונה יתנהג עם אחותינו שכמו שהאדם עושה עם הזונה ששוכב אותה שלא ברצונה ושלא ברצון קרובי׳ ככה יעשה עם אחותנו עד שלקחה ושכב עמה בעל כרחה ושלא ברצון קרוביה אבל אם יהיה פי׳ זונה האמורה כאן הפקר שאינו מכוין בה על הזנות רק על ההפקר כמו שאמרו בב״ר כבני אדם של הפקר יהיה פי׳ יעש׳ את אחותנו שעשאה כהפקר ואע״פ שלא יאמר שעשה הפקר אלא בנכסיו שהן ברשותו מתחלה ואח׳ כך הוציאן מרשותו ועשאן הפקר לכל העולם ולא זו שלא היתה ברשותו מעולם מ״מ אמרו זה בדרך משל בעלמא שכן משמע מלשונם בב״ר נוהגים בנו כבני אדם של הפקר ואין בני אדם של הפקר אלא ההדיוטו׳ ולא הפקר ממש:
את אחותנו ית אחתנא. פירו׳ שמלת את מורה על עצם הפעול ולא שיהיה פירושו במקום עם כמו את יעקב כי מאחר שפי׳ מלת זונה האמורה כאן הפקר יחוייב בהכרח שיהיה פי׳ את אחותנו ית אחתנא שעשה אותה הפקר שזהו שמוש מלת את ברוב המקומו׳ אבל אלו היה פי׳ זונה האמורה כאן כפי׳ זונה בכל מקום שהיא האשה שהפקיר׳ עצמה לזנות שאז לא תפול עליה מלת יעשה מפני שזה הפועל אינו ביד אחרים אלא ביד עצמה היה מפרש את אחותנו עם אחתנא כדלעיל ומה שפי׳ את בלשון ארמי ית אחתנא הוא מפני שמלת את בלשון הקדש משמש׳ פעם עצם הפעול פעם על עצם הפועל פעם במקום מן פעם במקום עם ואלו בלשון ארמי איננו כן כי המורה על עצם הפעול מתורגם בלשון ית והמורה על עם מתורגם בלשון עם והמורה על מן מתורגם בלשון מן לפיכך פי׳ את אחותנו ית אחתנא בלשון ארמי להבדיל ביניהם. וא״ת ולמה לא פי׳ מלת הכזונ׳ כמשמעה הנפקרת לזנו׳ ויהיה פי׳ את אחותנו עם אחותנו כדלעיל. י״ל מפני שאין לפרש את אחותנו עם אחותנו אלא בשיוסיף מלת עם על מלת הכזונה לומר הכמו עם זונה יעשה עם אחותינו ומפני זה ברח מלפרש הכזונה כמשמעה ואת אחותנו עם אחותנו ופירש אותה הפקר כדי שיתיישב בלא שום תוספ׳ וכי האי גוונא כתב הרב גבי ושמח את אשתו ישמח את אשתו ותרגומו ויחדי ית אתתי׳ והמתרג׳ ויחדי עם אתתיה טועה הוא שאין זה תרגום של ושמח אלא של ושמח.
ושמא מזה הטעם עצמו פירשו רבותינו ז״ל בב״ר הכזונה הפקר ואמרו מה היו נוהגים בנו כבני אדם של הפקר:
אבל בניו השיבוהו הכזונה יעשה את אחותינו. ופירשו בו המפרשי׳ הכמו זונה יעשה שכם לאחותינו ואין זו תשובה מספק׳ לדברי הזקן אבל הרלב״ג כתב בשם אביו פי׳ נאה והוא שבני נח כמו שזכרו חז״ל לא היו מוזהרים על הזנות מופקרות כי הותרו אצלם אבל היו מוזהרים על העריות שלא ישכב אדם אלא עם אשתו המיוחדת לו או עם זונה מופקרת ואם לא היו מענישים אנשי העיר ההיא והורגים אותם יחשב שהיתה דינה זו מופקרת ושלכן שכב שכם עמה ואיש אין בארץ שימחה בידו ולכן היה מההכרח אחד משני דברים אם שישימו יד לפה ויסבלו קלונם או שיהרגו כל זכר כ״א יהרגו את חמור ואת שכם בלבד יעמדו עליהם כל אנשי העיר ולכן הוצרך להיות הדבר כולל אם הסבל ואם הנקמה כדי שלא תשאר דינה כזונה מופקרת שאין הורגים עליה וכלל דבריהם שעל הקלון הזה היו מחוייבים להמסר עצמם בסכנה כי המות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז וכבר הסכים דעת המקום ב״ה שעשו כי היה חתת אלהים בכל הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב והותרה בזה השאלה הי׳.
והנה נכתב הספור הזה ללמדנו כמה היא גדולה צרת הבת שיעקב נולדו לו י״ב בנים ולא קבל מהם החרפה והקלון והסכנה שקבל בעד בת אחת שנולדה ביניהם. ולהודיע גם כן כמה יגיע לאנשי המעלה והכבוד שום חרפה וקלון שיעשה להם שישימו נפשם בכפם להסתכן הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם כדי להנק׳ מאויביהם. ולהודיע עוד כמה ראוי לנשים הנכבדות שתהיינה נזהרות מצאת מדלתי ביתם החוצה ולכן אמרו ילמדנו רבינו מהו שתצא האשה בעדי של זהב בשבת כך שנו רבותינו לא תצא רבנן אמרי לא תצא ברה״ר מפני שמסתכלי׳ בה שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא כדי שתהא מתקשטת בהם בתוך ביתה שאין נותנים פרצה מפני הכשר כ״ש מפני הגנב כמ״ש כל כבודה בת מלך פנימה.
הכזונה – שאין ראוי לתבוע עלבונה.
יעשה – עם הארץ.
את אחותנו – שאינה זונה, וראוי לתבוע עלבונה, ושהיא אחות לנו, וראוי לנו לתבוע עלבונה. והנה כשיתבונן יושב הארץ באלה אין ראוי שיתקומם.
?הכזונה, only a harlot does not have anyone standing up in her defense, avenging violence done to her.
יעשה, “shall the people who you are afraid of rising up against us be allowed to get away with such conduct?
את אחותנו, who was not a harlot. It is incumbent upon us to avenge her disgrace. Once the inhabitants of the region will understand this they will have no reason to attack us.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

הכזונה הפקר. פירוש מדכתיב ״הכזונה״ ולא כתיב ׳הזונה יעשה את אחותינו׳, שאילו כתיב ׳הזונה יעשה את אחותינו׳ היה פירושו כמשמעו, שעשה אותה זונה, שגוי הבא על בת ישראל עשאה זונה, אבל ״הכזונה״ בכ״ף הדמיון פירושו כמו זונה, דזונה לא עשאה שהיתה קטנה, ופתוי קטנה אונס הוא (יבמות לג ע״ב), ואם כן על מה יפול הדמיון הזה שאמר ״הכזונה״, אלא פירוש ״הכזונה״ רוצה לומר כמו זונה שהיא הפקר (יבמות סא ע״ב) – כך ״יעשה את אחותינו״ לשכב עמה כאילו היא הפקר. ושלא תאמר כי פירוש ״הכזונה יעשה אחותינו״ כמו שעושין עם הזונות, דהיינו שכיבה בלא נישואין, ויהיה פירוש ״את אחותינו״ כמו ׳עם אחותינו׳, לכך מביא רש״י ראיה דהא מתרגם ׳ית אחתנא׳, ומפני זה על כרחך צריך לפרש ״הכזונה״ כמו זונה שהיא הפקר יעשה את אחותינו, שאם פירוש ״את״ כמו ׳עם׳ הוי התרגום ׳עם אחתנא׳ (כ״ה ברא״ם). והא דלא תרגם ״את אחותינו״ ׳עם אחתנא׳, ויהיה פירוש ״הכזונה״ כמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותינו (קושית הרא״ם), מפני דיותר עדיף שאין להוציא מלת ״את״ ממשמעו, ואין צריך לפרש אותו מלשון ׳עם׳. ועוד דאין צריך להוסיף על מלת ״הכזונה״ ׳כמו שעושין עם הזונה׳, שהיה מקרא קצר יותר מדאי. אבל לי נראה כמשמעו, [ו] מפני שהיתה קטנה ואינה זונה ממש – לכך אמר ״הכזונה יעשה את אחותינו״, אף על גב דפתוי קטנה אונס נחשב, מכל מקום דומה לזנות:
הַכְֿזוֹנָה: במכלול1 (דף ס״א) נמנה תיבה זו עם אחרות שהן רפות ובלא געיא. ובנוסח א׳ מאותיות רבתות הזי״ן רבתי, אבל בכמה ספרי׳ כ״י מדוייקי׳ ודפוסי׳ ישני׳ אינה רבתי. גם לא נמנית במסור׳ שלנו2 ריש ספ׳ בראשית וריש ד״ה באלפא ביתא רבתות. [הַכְזוֹנָ֕ה].
אֲחוֹתֵנוּ: בהעתק הללי אחותנו, ירוש׳ אחתנו, ובכל הספרי׳ מל׳ בוא״ו, וכן ראוי להיות ע״פ המסורת, וכמו שכתבתי3 על פסוק לתת את אחתנו. [אחותנו].
1. במכלול: מח ע״ב.
2. במסור׳ שלנו: מ״ג-ד בר׳ א א; מ״ג-ד דה״א א א.
3. וכמו שכתבתי: מ״ש בר׳ לד יד (׳לתת את אחתנו׳).
הפקר. דק״ל דלא נקראת זונה אלא מי שמפקרת עצמה לזנות לכל אדם וא״כ למה כתיב הכזונה יעשה היאך יכול הוא לעשותה זונה כיון שהיא אינה מפקרת עצמה לכך מפרש הפקר ר״ל שעשה כאילו היא הפקר:
ית אחתנא. דק״ל דלמא ה״פ הכזונה שחסר בית והוי כאילו נכתב הכבזונה עשה את אחותינו ואת פי׳ עם וה״פ של הפסוק הכמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותינו והוה פירוש זונה ממש לכך מביא התרגום שמתרגם ית ש״מ שלאו פירוש עם ועל כן פירש הכזונה הפקר:
Abandoned. Rashi is answering the question: Only a woman who willingly abandons herself to relations with any man is called a harlot. If so, how could Shechem possibly make her a harlot, when she did not willingly abandon herself? Thus Rashi explains [that here it means] "abandoned.⁠" I.e., Shechem acted as if she was [property that has been] abandoned.
To our sister. Rashi is answering the question: Perhaps הכזונה should be interpreted as missing a ב, as if it said הכבזונה עשה את אחותינו? Then it would mean, "Should he do with our sister as one does with a harlot?⁠" Accordingly, זונה would indeed mean harlot, [contrary to Rashi's explanation of "abandoned"]. Therefore Rashi cites Onkelos who translates [את as] ית, proving that it does not mean "with.⁠" This explains why Rashi said that הכזונה means "abandoned.⁠"
ויאמרו הכזונה וגו׳ – צריך לדעת מה תשובה זו עושה למיחוש יעקב על השמדתו הוא וביתו והלא אפי׳ לכתחילה אם שאלו (ויאמרו) הגוים אחת מהכת ויחדוה נותנים אותה להם (ירושלמי פ״ח דתרומות) ולא יהרגו כולן עליה אפי׳ בעריות ומכל שכן בדרך זה שכבר היה מה שהיה.
ואולי שיכוונו לומר כי לא יחוש על הדבר כי לא ירעישו אלא אם היו הורגים בלא סיבה אבל הריגה זו לסיבה ראויה היתה שלקח אחותינו בעל כרחה ועשאה זונה, והוא אומרם הכזונה יעשה את אחותינו, ואין הכוונה שחייב על הזנות שהרי פנויה היתה ובן נח אינו מצווה אלא על אשת חברו וזכר ובהמה חיה ועוף ואחותו מאמו.
או ירצה להשיב כי אדרבא יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ופעל ועשה כחפצו ורצונו לא תהיה לשונאיהם תקומה בין העמים, ואדרבה בזה תהיה חתתם על העמים וירעדו מפניהם.
ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו, They said: "Should we have let him treat our sister like a harlot?⁠" We need to understand how such a reply could have had any bearing on Jacob's concern for the survival of his family in a possible confrontation with the other Emorites in the region? After all, Jewish law provides that if the surrender of a specific individual is demanded by enemy forces as a condition to save the lives of the remaining prisoners, then such an individual must be surrendered (Jerusalem Talmud Terumah chapter eight) in order to save the lives of all the people who this individual is part of. There is no requirement for all the people to become martyrs even if the alternative is the commission of a serious crime of ערוה, incest or other sexual crime. Seeing that this is so before such a sin has been committed, it is all the more so after the crime has already been committed and cannot be reversed!
Perhaps the brothers merely wanted to calm the fears of their father saying that a confrontation with the Emorites would be a real danger only if they had killed the people of Shechem without an adequate reason. Under the circumstances, when kidnapping and rape had been committed, they did not think the other Emorites would raise much of a fuss. Legally speaking, of course, Shechem had not been guilty of harlotry seeing Dinah had been unattached at the time. Categories of sexual intercourse forbidden to the Gentiles include only homosexuality, adultery, bestiality, and intercourse with the sister of the same mother.
It is also possible that the brothers considered their action as one that would serve notice on the Emorites not to take liberties with their family. Having seen what happened to an individual who used violence against a member of Jacob's family, the Emorites would take this to heart and be forewarned of the consequences of such deeds in the future.
ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו? – האם יעשה העושה כזונה את אחותנו? ואין [מלת] ״יעשה״ על שכם, שנהג בה מנהג זנות, וכמו שחשב ראב״ע ז״ל. כי לא תהיו תשובתם התנצלות למעשיהם שהרגו אנשי העיר כולם. אבל ״יעשה״ [מוסב] על כל אחד מן החללים. שאם החיינו אחד מהם, שנודע לו מעשה שכם, יגיד הדבר לזולתו ויעשה אחותנו לזונה, שהלכה אל עירם לזנות, ו״כדי בזיון״1 לה ולנו. על כן לא השארנו גם אחד מהם זולתי הטף והנשים שהן תחת ידינו.
1. מליצה על פי אסתר א, יח.
ויאמרו – שמעון ולוי:
הכזונה יעשה את אחותנו – הנסבול הקלון והפגם הזה שאיש ערל ובזוי יעשה את אחותנו כזונה מופקרת לכל, ולא נשיב חרפתו שבעתים אל חיקו, כי אם נחריש אחרי מה שקרה, יאמרו שמופקרת היתה ולכן לא נקמנו נקמתה, ויהיה שכם הסבה שיאמרו כך, כי הוא במעשהו עשה אותה כזונה, כלומר סבב שיאמרו עליה שהיא זונה, וכדי שלא יאמרו כך מוכרחים היינו לעשות מה שעשינו:
הכזונה יעשה – כי שכם לא אמר לבני יעקב ששכב עמה אבל היה אומר שהנערה נתרצה לו ושהוא רוצה אותה, וכן חמור לא אמר להם רק שבנו חשק בה ושהיא נתרצה לו, ולא שאנס אותה ושכב עמה לכן השיבו שמעון ולוי תשובה נכונה ליעקב, הכזונה יעשה את אחותינו, כלומר אם היו אומרים שכם וחמור את האמת שעינה אותה בע״כ, הרי גם אנחנו אז היינו לוקחים נקמתינו מהם עפ״י המשפט או באיזה אופן שאפשר, אבל הם שקרו על אחותינו לומר שחשק בה ושנתרצתה לו א״כ הרי עשו אותה כזונה בשקר ותרמית באמרם שנתרצת שלא ברשות אביה לכן גם אנחנו עשינו בתרמית (ר׳ אליעזר אשכנזי).
הכזונה יעשה – שכם.
את אחותנו – כלומר ראוי היה לנו להנקם ממנו על כבודנו אשר חִלֵל, ואמנם תשובה זו לא השיבו אלא שמעון ולוי באפם ובחמתם, והיו דבריהם נגד השכל, כי אחר שהיה לוקח אותה לאשה לא היה כבודם מזולזל אלא מתרבה, ובפרט אחר שהסכים עמהם להמול. גם לא היה לחוש שמא יקרה להם רע כזה או רע מזה לעתיד, כי משעה שהיו מתחתנים עם נשיא הארץ, מי יזיד לגעת בהם? א״כ לא היה זה אלא שֶטֶף אף ונקמה, ועל כן אביהם שמר את הדבר עד יום מותו, וקלל אפם. ורש״י באמרו הכזונה הפקר, את אחותנו ית אחתנא, הוקשה לו שהיל״ל לאחותנו, וכן בקצת נסחאות התרגום נמצא לאחתנא, ורש״י מפרש מלת את כמשמעה, ומפרש הכזונה הפקר – היעשה את אחותנו הפקר כזונה?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

ויאמרו – השיבו שבהפך אחר שאנחנו מתי מספר וגרים בארץ והתחילו לפרוץ בנו במה שלקחו את אחותנו כזונה, אם נחריש יעשו בנו כרצונם, וצריך להראות להם כי יש לאל ידינו להנקם מן הנוגע בנו לרעה.
BUT THEY ANSWERED. They replied, however, that it was precisely due to our being few in number and aliens, that they had begun intruding upon us by taking away our sister as if she were a harlot. If we now remain passive, they will deal with us arbitrarily — and we must therefore show them that we have the capability to wreak vengeance upon anyone who does us harm. [Let us not permit that for us it come true that] Lo, we press our sons and our daughters into slavery, and some of our daughters are pressed into slavery already: nor is it in our power to redeem them.⁠1
1. Neh. 5:5.
{הכזונה: דבאמת באונס לא נקראת זונה, כדאיתא ביבמות (נו,ב), משום הכי אמרו דאם נשתוק יהא נראה שהיה ברצון ותהיה כזונה, אבל עתה שנראה שהיה באונס אינה אלא ׳טמאה׳1 ולא זונה. אבל רש״י2 פירש כלישנא קמא שם (ביבמות), דגם באונס נקראת זונה, משום הכי פירש3 ׳הכמו עם זונה ינהג4 בה מנהג הפקר׳5. והכי נראה כוונת תרגום אונקלוס ״יתעבד״, משמעו – הוא6 ינהיג עצמו.
ופירוש רש״י שהביא תרגום אונקלוס ״ית אחתנא״ כבר כתב רבינו בחיי שאינו מבין כוונתו7. ונראה דצריך לומר8 ״יתעבד ית אחתנא״, ומזה הוכיח פירושו9. והנה במדרש לקח טוב10 איתא בזה הלשון: ״הכזונה״ – ללמדך שאנוסה היתה, ולא נתרצית, והיינו כפירושנו11.}
1. עיין רבינו לעיל פסוק ה׳.
2. בפסוקנו שכתב ״הכזונה״ – הפקר.
3. כלומר, שיעור הכתוב לפי דבריו הוא...
4. שכם.
5. כלומר, מעשהו של שכם אכן הגדיר את דינה – ״זונה״.
6. שכם.
7. עיין ברא״ם שהאריך בביאור דברי רש״י.
8. בלשון אונקלוס שהובאה ברש״י היתה חסרה מלת ״יתעבד״ והיא המלה העיקרית.
9. כפי שהסביר רבינו בקטע הקודם.
10. פסיקתא זוטרתי.
11. בקטע הקודם. לא כרש״י.
הכזונה יעשה – כמו ויקרא ט״ז:ט״ו ועוד, כלומר לנהוג ב... שאלה לאקונית זו פירושה — נעדיף למות מלהניח להם לחלל כבודנו. אין יעקב תמים דעים עם בניו בזה, אך לפי שעה הוא שותק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיימנחת יהודהמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144