Bereshit 34 – בראשית לד‏ – Mikraot Gedolot

Loading text...

(א) {חמישי} וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת⁠־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃

Dinah, the daughter of Leah, whom she bore to Yaakov, went out to see the women of the land.⁠women of the land | בִּבְנוֹת הָאָרֶץ – Literally: "the daughters of the land".

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימה

[א]

ראה לעיל פ״ל אות סז.

ותצא דינה בת לאה, אמר ר׳ חייא בר אבא, לעולם הזכר נתלה באשה, והנקבה באיש ולמה זו תולה באמה, שהיה עיקר עיבורה זכר אלא בשעה שילדה לאה ששה, ובלהה ב׳ וזלפה ב׳ הרי י׳ עיברה לאה זכר, באותה שעה נתפללה על רחל, ונעשה מתוך מעיה נקבה, לפיכך היא נתלה באמה ותצא דינה בת לאה. (תנ״י וישלח יח.)

[ב]

תנ״י וישלח יד. ובירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ו א״ל מהו דין דכתיב (יחזקאל טז) הנה כל המושל עליך ימשול לאמור כאמה בתה וכי אימנו לאה זונה היתה דכתיב ותצא דינה, א״ל לפום דכתיב ותצא לאה לקראתו פשטין יציאה מיציאה. וכעי״ז בב״ר פ״פ לית איתתה זניא עד דברתא זניא (אין אשה זונה עד שבתה זונה כלומר האם נכרת במעשה בתה) אמר לו אם כן לאה אמנו זונה היתה (שהרי בתה זנתה) א״ל ותצא לאה לקראתו וגו׳ יצאת מקושטת כזונה (אף שהיתה כוונתה לשמים ראה לעיל פ״ל אות נב.⁠־נז.) לפיכך ותצא דינה בת לאה. ובשכ״ט שכשם שיציאת אמה מקושטת לקראת יעקב לדבר מצוה כך יצאה בתה מקושטת לפריצות וראתה כזונה ולא מיחתה. ובמדרה״ג גורס ומפרש וכי אמנו לאה זונה היתה חס ושלום אלא מקיש יציאה ליציאה לפי שכתוב בלאה ותצא לאה לקראתו בדבר הקל לפיכך תלה בדינה יציאה ותצא דינה בת יעקב אין כתיב אלא בת לאה הוי כאמה בתה. ובתנ״י וישלח טו. ותצא דינה בת לאה בכל מקום נטפלת התינוקת בזכרים, וכאן היא נטפלת באמה. ובכת״י אור האפלה בסגנון אחר ותצא דינה בת לאה, מדה כנגד מדה, יצאה לאה לקראת יעקב וביישה אותו לפיכך ותצא דינה בת לאה, ולא בת יעקב. ובב״ר ח, יב. שכל אשה שיוצאה לשוק סופה להכשל מנא לן מן דינה שנאמר ותצא דינה ולבסוף נכשלה הה״ד וירא אותה שכם וגו׳. ראה לעיל פ״א אות תשצו. וכ״ה בתנחומא וישלח ה. ותצא דינה בת לאה, ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בעיר של זהב בשבת. וכו׳ רבנן אמרי אף בחול אסור לצאת בהן לר״ה מפני שהעם מסתכלין בה ופגם הוא לאשה כו׳ שהרי דינה בת יעקב בשביל שהיתה רגילה פדרנית, (יצאנית) גרמה תקלה לעצמה, מנין ממה שקראו בענין ותצא דינה. ומענין זה יש עוד בב״ר לעיל פי״ח מובא לעיל פ״ב אות רפה. וי״ג כאן פ״פ אמר [הקב״ה] לא אברא אותה (חוה) מן הרגל שלא תהא פרסנית (וי״ג פדרנית) כו׳ והרי היא פרסנית ותצא דינה. ובב״ר פמ״ה ד׳ מדות נאמרו בנשים כו׳ יוצאניות ותצא דינה. ועי׳ תנ״י וישלח יז.

ותצא דינה בת לאה, ולא בת יעקב תלאה הכתוב באמה מה לאה יצאנית אף זו יצאנית, ומנין דכתיב ותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז), אמר יחזקאל הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה בת אמך את וגו׳ (יחזקאל ט״ז:ס״ד). (תנחומא וישלח ז.)

[ג]

במדרש אגדה ותצא דינה בת לאה, לא יצאה אלא להראות עצמה ויפיה וגרם לה החטא, ודבק בה שכם בן חמור. ובלק״ט אשר ילדה ליעקב, אותה נולדה בת יעקב והלואי לא נולדה, לראות בבנות הארץ, יצתה להראות יפיה. וראה לעיל פל״ג אות נו. ואדר״נ נו״ב פ״ג ד״א חופר גומץ בו יפול וגו׳ זו דינה בת לאה שהיו אחיה ובית אביה יושבים ושונים בבית המדרש ויצאה לראות בבנות הארץ שנאמר ותצא דינה בת לאה. ובתנ״י וישלח יט. ויקח אותה וישכב אותה ויענה, ומאיזו חטייא בא עליה הערל כתיב למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב (איוב ו, יד.) (שמנעה מעשו) וכ״ה בב״ר כאן מובא לעיל פל״ב אות קז. ועי׳ תנ״י שמיני ג. וכ״ה בשכ״ט באריכות.

לראות בבנות הארץ, כיון שבאו בני יעקב לארץ ישראל, התחילו מראין כחן ועשרן ונויין, מראין כחן ויקחו שני בני יעקב וגו׳ איש חרבו, וגו׳ ויהרגו כל זכר (בראשית ל״ד:כ״ה) כו׳ ונויין מנין, ותצא דינה בת לאה לראות וליראות. (תנחומא ישן וישלח י.)

[ד]

בתנ״י וישלח יט. לראות בבנות הארץ, לראות ליראות, למה הדבר דומה למי שהיה מהלך בשוק וחתיכה בידו, ראה אותה כלב אחד והיה מהלך אחריה וחטפה ממנו, כן היתה דינה יוצאת לראות וראה אותה שכם וחטפה. שגלה בה דרועה, שנתגלה זרועה ועי״ז ראה ביפיה כי לא יתכן שלא כפתה פניה ביציאתה (מת״כ ויפ״ת). וי״ג שגרו בה דרעה וצ״ע.

ותצא דינה וגו׳ וירא אתה, ר׳ ברכיה בשם ר׳ לוי לאחד שהיה בידו ליטרא אחת של בשר, וכיון שגלה אותה ירד העוף וחטפה ממנו, כך ותצא דינה בת לאה מיד וירא אותה שכם בן חמור, ר׳ שמואל בר נחמן אמר שגלה בה דרועה. (בראשית רבה פ)

וּנְפַקַת דִּינָה בַּת לֵאָה דִּילֵידַת לְיַעֲקֹב לְמִחְזֵי בִּבְנָת אַרְעָא.

Dinah went out, the daughter of Leah, whom she had borne to Yaakov, to see the daughters of the land.

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ

וּנְפַקַת דִּינָה בַּת לֵאָה דִּילֵידַת לְיַעֲקֹב לְמִחְזֵי בִּבְנָת אַרְעָא

רָאָה אֶת, רָאָה בְּ-

לעומת רָאָה אֶת שברוב המקראות, הצירוף רָאָה בְּ- מציין רְאִיָּה מכוונת, במעורבות יתירה של הרואה כגון, ״וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם״ (שמות ב יא, וברש״י: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם), ״אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ״ (שמואל א א יא), ״לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל״ (שיר השירים ו יא). בכגון זה אונקלוס מתרגם כצורתו בהעתקת בי״ת היחס. כמו שתרגם ״וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם״ – ״וַחֲזָא בְּפוּלְחָנְהוֹן״, גם כאן ״לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ״ – ״לְמִחְזֵי בִּבְנָת אַרְעָא״. אבל המיוחס ליונתן מתרגם בתוספת: ״לְמִיחְמֵי בְּנִימוּס בְּנָת עַמֵי דְאַרְעָא״ (לראות במנהג בנות עמי הארץ).⁠

ואילו ת״נ מתרגם ״למתחמייא עם בנתהון דעמא דארעא״ (לְהֵרָאוֹת עם בנות עמי הארץ), בהתרחקות מן המקור על דרך המדרש ״בקשה לראות – ונראית״ (מדרש ילמדנו, ילקוט תלמוד תורה – בראשית אות קמט).

ונפקת דינה

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ברת... ילדת״) נוסח אחר: ״ברתא דלאה דאיתילידת״.

ברת לאה די ילדת

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די ילדת״) גם נוסח חילופי: ״דלד׳⁠ ⁠⁠״.

ליעקב למתחמייא עם בנתהון

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם בנתהון״) גם נוסח חילופי: ״בבנתהון״.

דעמא דארע׳.

ונפקת דינה ברת לאה די ילידת ליעקב למיחמי בנימוס בנת עמי ארעא.

And Dinah the daughter of Leah, whom she bare to Jacob, went forth to see the manners of the daughters of the people of the land.

פרשה פ

[א] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה – הִנֵּה כָּל הַמּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ (יחזקאל ט״ז:מ״ד), יוֹסֵי מְעוֹנָאָה תִּרְגֵּם בִּכְנִישָׁתְהוֹן דִּמְעוֹנָא, שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ (הושע ה׳:א׳), אָמַר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִטֹּל אֶת הַכֹּהֲנִים וּלְהַעֲמִידָן בַּדִּין וְלֵאמֹר לָהֶם לָמָּה לֹא יְגַעְתֶּם בַּתּוֹרָה, לֹא הֱיִיתֶם נֶהֱנִים מֵאַרְבַּע וְעֶשְׂרִים מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, וְאִינוּן אָמְרִין לֵיהּ לָא יָהֲבִין לָן כְּלוּם. וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לָמָּה לֹא הֱיִיתֶם נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁכָּתַבְתִּי לָכֶם בַּתּוֹרָה, וְאִינוּן אָמְרִין לֵיהּ עַל אִלֵּין דְּבֵי נְשִׂיאָה דַּהֲווֹ נָסְבִין כּוֹלָּא. בֵּית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט, שֶׁלָּכֶם הָיָה, וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים (דברים י״ח:ג׳), לְפִיכָךְ לָכֶם וַעֲלֵיכֶם מִדַּת הַדִּין נֶהְפָּכֶת. שָׁמַע רַבִּי וְכָעַס, בְּפַתֵּי רַמְשָׁא סְלֵיק רֵישׁ לָקִישׁ שָׁאֵיל שְׁלָמֵיהּ דְּרַבִּי וּפַיְּסֵי עֲלוֹהִי דְּיוֹסֵי מְעוֹנָאָה, אָמַר לוֹ רַבִּי, צְרִיכִין אָנוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהֵן מַכְנִיסִין מוּמָסִין לְבָתֵּי טְרַטְיָאוֹת וּלְבָתֵּי קַרְקְסָאוֹת שֶׁלָּהֶן וּמְשַׂחֲקִין בָּהֶם כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ מְשִׂיחִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְיָבוֹאוּ לִידֵי קְטָטָה בְּטֵלָה, יוֹסֵי מְעוֹנָאָה אָמַר מִלָּה דְּאוֹרָיְיתָא וְאַקְפַּדְתְּ עֲלוֹהִי, אָמַר לוֹ וְיוֹדֵעַ הוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּלוּם, אָמַר לוֹ הֵן. אֲמַר לֵיהּ וְאוּלְפַן קַבֵּיל, אֲמַר לֵיהּ אֵין. וְאִי שָׁאֵלְנָא לֵיהּ מְגִיִּיב, אֲמַר לֵיהּ אֵין, אִם כֵּן יִסַּק לְהָכָא, וּסְלֵיק לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מַהוּ דִּכְתִיב: הִנֵּה כָּל הַמּשֵׁל עָלַיִךָ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ. אֲמַר לֵיהּ כַּבַּת כֵּן אִמָּהּ, כַּדּוֹר כֵּן נָשִׂיא, כַּמִּזְבֵּחַ כֵּן כֹּהֲנָיו. הָכָא אָמְרֵי לְפוּם גִּנְּתָא גַּנָּנָא. אָמַר לוֹ רֵישׁ לָקִישׁ עַד כַּדּוּן לָא חֲסֵלִית מִן מְפַיְּסֵיהּ עַל הָדָא וְאַתָּה מַיְיתֵי לָן אוֹחֲרִי, עִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר הִנֵּה כָּל הַמּשֵׁל מַהוּ, אֲמַר לֵיהּ לֵית תּוֹרְתָא עֲנִישָׁא עַד דִּבְרַתָּהּ בְּעִיטָא, לֵית אִתְּתָא זָנְיָא עַד דִּבְרַתָּהּ זָנְיָא. אָמְרוּ לֵיהּ אִם כֵּן לֵאָה אִמֵּנוּ זוֹנָה הָיְתָה, אָמַר לָהֶם: וַתֵּצֵא לִקְרָאתוֹ וגו׳ (בראשית ל׳:ט״ז), יָצָאת מְקֻשֶּׁטֶת כְּזוֹנָה, לְפִיכָךְ וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.

[ב] וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ (הושע ו׳:ט׳), כְּשֵׁם שֶׁהַלִּסְטִים הַלָּלוּ יוֹשְׁבִין עַל הַדֶּרֶךְ וְהוֹרְגִים בְּנֵי אָדָם וְנוֹטְלִים מָמוֹנָם, כָּךְ עָשׂוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם, אֶלָּא כְּחֶבֶר כֹּהֲנִים, אֶתְמְהָא, כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּהֲנִים הַלָּלוּ נֶחְבָּרִים עַל הַגֹּרֶן לִטֹּל אֶת חֶלְקָם, כָּךְ עָשׂוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה, מִדֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם. הַכְזוֹנָה וגו׳ (בראשית ל״ד:ל״א) – אָמְרוּ מָה הֵם נוֹהֲגִים בָּנוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁל הֶפְקֵר, וּמִי גָרַם וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.

[ג] הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז (מלכים ב י״ד:ט׳), הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, זֶה חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם. שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז, זֶה יַעֲקֹב. תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה (מלכים ב י״ד:ט׳), שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם (בראשית ל״ד:ח׳). וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתִּרְמֹס (מלכים ב י״ד:ט׳), וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ (בראשית ל״ד:כ״ו), מִי גָרַם וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.

[ד] רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח: אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר (משלי כ״ז:א׳), וְאַתְּ אֲמַרְתְּ: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר (בראשית ל׳:ל״ג), מָחָר בִּתְּךָ יוֹצֵאת וּמִתְעַנָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתֵּצֵא דִינָה וגו׳. רַבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּתַח: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד (איוב ו׳:י״ד), מָנַעְתָּ חֶסֶד מִן אֲחוּךְ הִיא נְסִבַת לְאִיּוֹב, שֶׁאֵינוֹ לֹא גֵּר וְלֹא מָהוּל, לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִּׂיאָהּ לְמָהוּל, הֲרֵי הִיא נִשֵּׂאת לְעָרֵל. לֹא בִקַּשְׁתָּה לְהַשִּׂיאָהּ דֶּרֶךְ הֶתֵּר, הֲרֵי נִשַּׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר, וַתֵּצֵא דִינָה וגו׳.

(א-ב)

[ה] רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי (קהלת ז׳:כ״ח), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח: וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי (משלי א׳:כ״ה), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב׳:כ״ב), וַיִּבֶן הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לְבָרְאָהּ וכו׳: רֵישׁ לָקִישׁ מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ (בראשית ל״ה:ז׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לִיטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר וְכֵיוָן שֶׁגִּלָּה אוֹתָהּ יָרַד הָעוֹף וַחֲטָפָהּ מִמֶּנּוּ, כָּךְ: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה, מִיָּד: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁגִּלָּה בָּהּ דְּרוֹעָהּ.

וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ – וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ – כְּדַרְכָּהּ, וַיְעַנֶּהָ – שֶׁלֹא כְּדַרְכָּה.

[ה] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ שֶׁתֵּצֵא אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב בְּשַׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצְאָה בָהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיֶּבֶת חַטָּאת. אֲבָל לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ, פְּטוּרָה. רַבָּנָן אָמְרֵי, אַף בַּחוֹל אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בָּהּ וּפְגָם הוּא לָאִשָּׁה. שֶׁלֹּא נִתְּנוּ תַכְשִׁיטִין לָאִשָּׁה אֶלָּא שֶׁתְּהֵא מִתְקַשֶּׁטֶת בָּהֶן לְתוֹךְ בֵּיתָהּ, שֶׁאֵין נוֹתְנִין פִּרְצָה לִפְנֵי הַכָּשֵׁר, בְּיוֹתֵר לִפְנֵי הַגַּנָּב. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, רְאֵה מַה כְּתִיב בְּאִיּוֹב, בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה (איוב ל״א:א׳). רְאֵה צִדְקָתוֹ שֶׁל אִיּוֹב, וּמָה בְּתוּלָה שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ שֶׁמָּא יִשָּׂאֶנָּה לְעַצְמוֹ אוֹ יִשָּׂאֶנָּה לִבְנוֹ אוֹ לְאָחִיו, לֹא נִסְתַּכֵּל בָּהּ. בְּאֵשֶׁת אִישׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ צְרִיכָה אִשָּׁה לִהְיוֹת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְלֹא תֵצֵא לָרְחוֹב, שֶׁלֹּא תִכָּשֵׁל עַצְמָהּ וְלֹא תָבִיא מִכְשׁוֹל לִבְנֵי אָדָם וְנִמְצְאוּ מִסְתַּכְּלִין בְּאֵשֶׁת אִישׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַר שָׁלוֹם, תֵּדַע לְךָ שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א׳:כ״ח). וְכָבְשָׁהּ כְּתִיב, הָאִישׁ כּוֹבֵשׁ הָאִשָּׁה, וְאֵין הָאִשָּׁה כּוֹבֶשֶׁת הָאִישׁ. הָאִישׁ כּוֹבֵשׁ אֶת הָאָרֶץ, וְאֵין הָאִשָּׁה כּוֹבֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתִגְרֹם תַּקָּלָה לְעַצְמָהּ, שֶׁהֲרֵי דִינָה בַּת יַעֲקֹב בִּשְׁבִיל שֶׁהָיְתָה רְגִילָה פַּרְדָּנִית, גָּרְמָה תַקָּלָה לְעַצְמָהּ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן וַתֵּצֵא דִינָה.

[ו] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (תהלים מ״ה:י״ד). אָמַר רַבִּי יוֹסִי, כְּשֶׁהָאִשָּׁה מַצְנַעַת אֶת עַצְמָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְתַעֲמִיד כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל כְּבוּדָּה וְגוֹ׳. אִם תְּכַבֵּד עַצְמָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ, תִּנָּשֵׂא לְמִי שֶׁכָּתוּב בָּהֶן וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ. אָמַר רַבִּי פִנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא, בִּזְמַן שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת, כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְכַפֵּר, כָּךְ הִיא מְכַפֶּרֶת עַל בֵּיתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ (תהלים קכ״ח:ג׳). וְאֵין יַרְכְּתֵי אֶלָּא מִזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא א׳:י״א). דָּבָר אַחֵר, אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, אֵימָתַי הִיא כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. וְאִם עָשְׂתָה כֵּן, בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים, תַּעֲמִיד בָּנִים נִמְשָׁחִין בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה סָבִיב.

[ז] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה – וְלֹא בַת יַעֲקֹב הִיא, תְּלָאָהּ הַכָּתוּב בְּאִמָּהּ. מָה לֵאָה יַצְאָנִית, אַף זוֹ יַצְאָנִית. וּמִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (בראשית ל׳:ט״ז). אָמַר יְחֶזְקֵאל, הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ, בַּת אִמֵּךְ אַתְּ וְגוֹ׳ (יחזקאל ט״ז:מ״ד-מ״ה). לִרְאוֹת, לֵרָאוֹת. בִּקְשָׁה לִרְאוֹת וְנִרְאֵית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה. הָלַךְ לוֹ אֵצֶל יַעֲקֹב, אָמַר לוֹ: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבְרָהָם זְקֵנָהּ נָשִׂיא הָיָה, וַאֲנִי נְשִׂיא הָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: לֹא נָשִׂיא נִקְרָא אֶלָּא שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם (בראשית י״ח:ז׳), וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר. וְאַתָּה חֲמוֹר. וְאִי אֶפְשָׁר לַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, דִּכְתִיב: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו (דברים כ״ב:י׳). וְהַנָּבִיא צֹוֵחַ לְרָעָתְךָ אַתְּ מְבַקְּשָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ (מלכים ב י״ד:ט׳). הַחוֹחַ, זֶה חֲמוֹר. שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, זֶה יַעֲקֹב שֶׁנִּמְשָׁל כָּאֶרֶז, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צ״ב:י״ג). תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנֵי לְאִשָּׁה, שֶׁאָמַר לוֹ: שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם וְגוֹ׳. וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֵלּוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שֶׁנִּמְשְׁלוּ כְּחַיּוֹת, גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳), דָּן גּוּר אַרְיֵה (דברים י״ג:כ״ב), כְּלָבִיא שָׁכֵן, נַפְתָּלִי אַיָּלָה, וְכֵן כֻּלָּם. וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ בְנֵי יַעֲקֹב, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד וְגוֹ׳, וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ וְגוֹ׳, לְכוּ וּמוֹלוּ עַצְמְכֶם. הָלְכוּ וּמָלוּ עַצְמָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. הַנָּבִיא צוֹוֵחַ (הושע ו׳:ט׳), וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ. וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים, זֶה יַעֲקֹב שֶׁנִּקְרָא אִישׁ תָּם, שֶׁהָיָה מְחַכֶּה בָנָיו הַבָּאִין מִן הַגְּדוּד. חֶבֶר כֹּהֲנִים, זֶה בָנָיו שֶׁנִּקְרְאוּ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה, לָמָּה, כִּי זִמָּה עָשׂוּ. כְּשֶׁבָּאוּ, הִתְחִיל יַעֲקֹב לוֹמַר לְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי וְגוֹ׳. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא, כִּי אֵין בְּרִיָּה מַזִּיקֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים.

[Siman 5] And Dinah, the daughter of Leah, whom she had borne unto Jacob, went out (Gen. 34:1). May it please our master to teach us whether a woman is permitted to walk about on the Sabbath while adorned with jewelry (gold medallions)? Thus do our masters teach us: A woman is prohibited from walking about on the Sabbath with a gold medallion suspended about her neck, with a signet ring upon her finger, or wearing an eyeless hairpin in her hair. If she wears any of these adornments in the public thoroughfare, she must bring a sin offering. In the courtyard of her home, however, she is permitted to wear them.

Our sages maintain that she is forbidden to wear them in public even on a weekday, for people would stare at her if she did so, and that is discreditable to a woman. Ornaments were given to woman to wear only inside her home. After all, if one must not tempt a righteous person, how much less should one not tempt a thief. R. Samuel the son of Nahmani said: Observe what is written concerning Job: I have made a covenant with my eyes; how then shall I look upon a maid? (Job 31:1). Here indeed is evidence of Job’s righteousness. If (he would not look at) an unmarried woman, whom a man is permitted to look at, as he might marry her himself or match her with his son or his brothers, (then) all the more so would Job not look at a married woman. Hence a woman must remain in her home and not promenade about in the street lest she sin herself and cause men to sin through tempting them to look at the wife of another man. R. Judah the son of Shalum said: You know this to be so, as well, from the scriptural verse: And God blessed them and said to them: “Be fruitful and multiply, and replenish the earth, and subdue her (Gen. 1:39). The word subdue her is written (without a vav) as a singular imperative, for it is the male that subdues the female, while the female does not subdue the male. Similarly, the male subdues the earth and the female does not. Hence, a woman must not meander about lest tragedy befall her. That is what happened to Dinah, Jacob’s daughter. She wandered about alone and was disgraced. Whence do we know this? We know it from what we read in the portion And Dinah went out.

[Siman 6] And Dinah, the daughter of Leah, went out (Gen. 34:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: All honor to the king’s daughter within the palace (Ps. 45:14). R. Yosé asserted: If a woman conducts herself modestly in her home, she is worthy of marrying a high priest, and of rearing high priests, as is written: All honor to the king’s daughter, etc. If she behaves honorably in her home, Her raiment is of chequer work (ibid.); that is, she will marry a man about whom Scripture says: And thou shalt weave a tunic in chequer work (Exod. 28:39).⁠

Referring to the priestly vestments, which were of checkered work.

R. Phinehas the priest, the son of Hama, declared: A woman who is modest in her home atones for her household, just as the altar brings atonement, as it is said: Thy wife shall be a fruitful vine in the innermost parts of thy house (Ps. 128:3). The word innermost refers here to the altar, as is stated: And he shall kill it on the innermost side of the altar (Lev. 1:11).

Another comment on Thy wife shall be a fruitful vine. When is a wife considered a fruitful vine? When she remains secluded in the innermost parts of thy house (Ps. 128:3). If she does so, Thy children shall be like olive plants about thy table (ibid.), that is, she will rear children who will be anointed with the oil of installation.

[Siman 7] And Dinah, the daughter of Leah, went out to see (Gen. 34:1). Was she not also Jacob’s daughter? Indeed, but Scripture associates her name with that of her mother. Leah’s daughter (Dinah) loved to roam about just as her mother did. How do we know this about Leah? It is written: And Leah went out to meet him (Gen. 30:16). Ezekiel declared: Behold, everyone that useth proverbs shall use this proverb against thee, saying: As the mother, so her daughter (Ezek. 16:44). To see should be read as “to be seen,” for though she went out to see, she was, in fact, seen, as it is said: And Shechem the son of Hamor … saw her (Gen. 34:2).

And Shechem spoke unto his father Hamor, saying: “Get me this damsel to wife” (ibid., v. 4). He (Hamor) went to Jacob and said: Ask me ever so much dowry and gift (ibid., v. 7). And he said: I know that her grandfather Abraham was a prince, but I am also a prince. Jacob replied: He was not called a prince, but an ox, as is said: And Abraham ran to the oxen (ibid. 18:7) and Much grain (can be harvested) through the strength of ox (Prov. 14:4), but you are an ass (hamor), and it is impossible for an ox and an ass to plow together, as it is said: Thou must not plow with an ox and an ass together (Deut. 22:10). The prophet declared: You seek your own misfortune, as is said: The thistle that was in Lebanon sent to the cedar that was in Lebanon, saying: “Give thy daughter to my son to wife”; and there passed by the wild beasts that were in Lebanon, and trod down the thistle (II Kings 14:9).

The thistle refers to Hamor, and the cedar that was in Lebanon alludes to Jacob, who was compared to a cedar, as is said” He shall grow as a cedar in lebanon (Ps. 92:13). Give thy daughter to my son for a wife refers to Shechem, for he said to him: The soul of my son Shechem longeth for your daughter (Gen. 34:8).

And there passed by the wild beasts. These are the sons of Jacob, who were compared to beasts: Judah is a lion’s whelp (Gen. 49:9); Dan is a young lion (Deut. 33:22); Naphtali is a hind let loose (Gen. 49:21); and likewise all the others. And trod down the thistle confirms what is stated in the verse And came upon the city unawares, and slew all the males. And they slew Hamor and Shechem, his son, with the edge of the sword (Gen. 34:25–26).

When Jacob’s sons learned what had transpired: The men were grieved, and they were very wroth, because he had wrought a vile deed in Israel in lying with Jacob’s daughter (ibid., v. 7). And they said unto them: “We cannot do this thing, to give our sister to one that is uncircumcised (ibid. v. 14), Go! Circumcise yourselves. They departed and circumcised themselves, as is said: And unto Hamor … harkened all (ibid., v. 24). And it came to pass on the third day, when they were in pain (ibid., v. 25). The prophet cried out: And as troops of robbers wait for man, so doth the company of priests; they murder in the way toward Shechem, yea, they commit enormity (Hos. 6:9). As troops of robbers wait for man (ish) refers to Jacob, who was a righteous man (ish tam), and he was forced to await the return of his sons from their pillaging.

A company of priests alludes to the sons of Jacob, who had been called a kingdom of priests. Why does Scripture say: They murder in the way to Shechem? Because they committed an immoral act. Upon their return, Jacob began to chastise Simeon and Levi, saying: Ye have troubled me, to make me odious (Gen. 34:30). The Holy One, blessed be He, said to him: Be not afraid, no one can harm you, as it is said: And a terror of God was upon the cities (ibid. 35:5).

[יב] ותצא דינה בת לאה (בראשית ל״ד:א׳), ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים, כך שנו רבותינו, לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה, ולא בכבול ולא בעיר של זהב ולא בקטלא (מין תכשיט הוא) ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה, ואם יצתה אינה חייבת [חטאת], בזמן שיצתה בהן בתוך הבית, אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים, ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה, שלא נתן הקב״ה תכשיטין לאשה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב, וכך איוב אמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב ל״א:א׳), בוא וראה צדקו של איוב, ומה אם הבתולה שכל אדם רשאי להסתכל בה, שמא ישא אותה, או שמא ישאנה לבנו, או לאחד מקרוביו, לא היה איוב נסתכל בה, על אחת כמה וכמה על אשת איש שאינו רשאי להסתכל בה, לפיכך כתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה:י״ד), ואם עשתה והצניעה עצמה וזכתה, ממשבצות זהב לבושה (שם), אמר ר׳ לוי זכתה שתעמיד כהנים שהם לובשים בגדי כהונה גדולה, ואין משבצות אלא בגדי כהונה, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כ״ח:י״ג), וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה, מנין, שכן כתיב ויברך אותם אלהים וגו׳ וכבשוה (בראשית א׳:כ״ח), [וכבשה כתיב] האיש כובש את האשה ואן האשה כובשת את האיש אבל אם הרבתה רגל והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל, לידי זנות, וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהיתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבא לידי קלקלה.

[יג] ותצא דינה בת לאה. זש״ה בז לרעהו חסר לב (משלי י״א:י״ב), מי שהוא מבזה את רעהו נקרא חסר לב. ואם היה אותו האיש שהוא מתבזה בעל דעה ותבונה נותן ידו על פיו ומחריש, שנאמר ואיש תבונות יחריש (שם), בז לרעהו חסר לב זה חמור אבי שכם שאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם (בראשית ל״ד:ח׳), ואיש תבונות יחריש, זה יעקב, שנאמר וחריש יעקב עד בואם (שם שם:ה׳), מתוך מה על ידי הקלקלה הזו ותצא דינה בת לאה.

[יד] [ותצא דינה בת לאה]. זש״ה הנה כל המשל עליך ימשול לאמר כאמר בתה (יחזקאל ט״ז:מ״ד), רבינו שאל לר׳ חייא מה אתם אומרים כאמה בתה, א״ל כמזבח כן כהניו, הטריח עליו רבי הרבה, א״ל אמור אמת מה אתם אומרים, א״ל כנשיא כן הדור.

ד״א כאמה בתה, זו דינה, מה כתיב בלאה, ותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז), ואף כאן ותצא דינה.

[טו] [ותצא דינה], זש״ה ההוה אשר בלבנון (מלכים ב י״ד:ט׳), זה היה חמור אבי שכם, שלח אל הארז אשר בלבנון (שם), זה יעקב, שנאמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (תהלים צ״ב:י״ג), תנה את בתך לבני לאשה (מלכים ב שם), שהוא אומר תנו נא אותה לו לאשה (בראשית ל״ד:ח׳), ותעבר חית השדה (מלכים ב י״ד:ט׳), אלו השבטים שהיו משולים בחיות, שנאמר גור אריה יהודה (בראשית מ״ט:ט׳), בנימין זאב יטרף, (שם שם:כ״ז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם:כ״א), יששכר חמור גרם (שם שם:י״ד), ותרמוס את החוח (מלכים ב שם), זה חמור ושכם בנו שהרגו לפי חרב על ידי דינה, שנאמר ותצא דינה בת לאה, בכל מקום נטפלת התינוקת בזכרים, וכאן היא נטפלת באמה, אלא שהתחילה הקלקלה באמה.

[טז] ד״א ותצא דינה. ומן חטייא שאמר יעקב קטנתי מכל החסדים (בראשית ל״ב:י״א), אמר ר׳ אחא האכלתי את אבותיך ממעשיהם ואתה אומר קטנתי, א״ל הקב״ה יעקב בצדקתך עשיתי לך כל הנסים הללו שאתה אומר קטנתי, אלא הרי היא יוצאה ותעמוד לך זכותך, ותצא דינה.

[יז] [ותצא דינה]. זש״ה ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם (משלי א׳:כ״ה), מדבר בחוה, כשבקש הקב״ה לבראותה, אמר הקב״ה אם אני בורא אותה מן הראש של אדם, רוחה גסה עליה, מעיניו סוקרנית, מפיו תהא דברנית, מידיו תהא גנבת, מרגליו תהא פרסנית, אמר הקב״ה כל העצה מזאת נטלתי עד שלא בראתי אותה, ולא יצאתי מהם אמרתי אם בורא אני אותה מראשו רוחה גסה עליה, שנאמר ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון וגו׳ (ישעיהו ג׳:ט״ז), ומעיניו, מסקרות עינים, (שם שם), ומאזנים ושרה שומעת (בראשית י״ח:י׳), ומפיו, ותדבר מרים (במדבר י״ב:א׳), ומידיו, ותגנוב רחל (בראשית ל״א:י״ט), ומרגליו היא נכנסת ויוצאה ותצא דינה הוי ותפרעו כל עצתי וגו׳.

[יח] ותצא דינה בת לאה. אמר ר׳ חייא בר אבא, לעולם הזכר נתלה באשה, והנקבה באיש, ולמה זו תולה באמה, שהיה עיקר עיבורה זכר, אלא בשעת שילדה לאה ששה, ובלהה ב׳, וזלפה ב׳, הרי י׳, עיברה לאה זכר, באותה שעה נתפללה על רחל, ונעשה תוך מעיה נקבה, לפיכך היא נתלה באמה, ותצא דינה בת לאה.

[יט] לראות בבנות הארץ, לראות ליראות, למה הדבר דומה, למי שהיה מהלך שוק וחתיכה בידו, ראה אותה כלב אחד והיה מהלך אחריה וחטפה ממנו, כן היתה דינה יוצאת לראות וראה אותה שכם וחטפה. ד״א לראות בבנות הארץ, כיון שבאו בני יעקב לארץ ישראל התחילו מראין כחן ועשרן ונויין, מראין כהן ויקחו שני בני יעקב וגו׳ [איש חרבו וגו׳ ויהרגו כל זכר] (בראשית ל״ד:כ״ה), מראין עושרן ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות (שם ל״ג:י״ז), התחיל פותח אטלין, ונויין מנין, ותצא דינה בת לאה לראות וליראות.

[12] (Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH < WHOM SHE HAD BORNE TO JACOB > WENT OUT. Let our master instruct us: Is is legitimate for a woman to go out with her jewelry on the Sabbath into a public place?⁠

Tanh., Gen. 8:5.

Thus have our masters taught (according to Shab. 6:1): A WOMAN SHALL NOT GO OUT into a public place on the Sabbath with her jewelry, NOR WITH A HAIR NET … NOR WITH A GOLDEN TIARA, NOR WITH A CATELLA

The Latin word denotes a small ornamental chain worn by women.

{i.e., a type of jewelry} < … > NOR WITH A NEEDLE HAVING NO EYE. BUT, IF SHE SHOULD GO OUT, SHE IS NOT LIABLE FOR [A SIN OFFERING], < i.e., > when she goes out < of her rooms > with them < but remains > within the house. Let her not, however, go out into a public place with a single piece of jewelry. Now, our masters say: Even on a weekday she must not go out into a public place. Why? Because people will stare at her. Thus the Holy One gave jewelry to a woman only for her to adorn herself with them inside of the house; for one does not give an opening

I.e., an occasion for transgression.

to the trustworthy person, let alone to the thief. And so Job has said (in Job 31:1): I HAVE MADE A COVENANT WITH MY EYES. HOW THEN SHALL I GAZE ON A MAIDEN? Come and see Job's righteousness. If in the case of a maiden, at whom any man has a right to look, perhaps to marry her or perhaps to marry her to his son or to one of his kin, Job did not look at her, how much the less in the case of someone's wife, at whom he has no right to look. It is therefore written (in Ps. 45:14 [13]): ALL GLORIOUS IS THE KING'S DAUGHTER WITHIN. So, if she acts to conceal herself and is worthy, (ibid., cont.:) HER CLOTHING IS OF GOLD BROCADE. R. Levi said: She was worthy to raise up priests to put on the high priestly garments. Now there is no BROCADE except priestly garments. Thus it is stated (regarding Aaron's vestments in Exod. 28:13): AND YOU SHALL MAKE GOLD BROCADE. There is already an allusion in the Torah about this thing, that a woman should not go about a lot in a marketplace. Where? Where it is so written (in Gen. 1:28): THEN GOD BLESSED THEM, AND GOD SAID TO THEM: < BE FRUITFUL AND MULTIPLY, FILL THE EARTH > AND SUBDUE HER. [AND SUBDUE HER is written < here >].⁠

Tanh., Gen. 2:12; Gen. R. 8:12; cf. Yev. 65b.

The man subdues the woman, and the woman does not subdue the man. But, if she walks about a lot and goes out into the marketplace, she finally comes to a state of corruption, to a state of harlotry. And so you find in the case of Jacob's daughter Dinah. All the time that she was sitting at home, she was not corrupted by transgression; but, as soon as she went out into the marketplace, she caused herself to come to the point of corruption.

[13] (Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH … WENT OUT. This text is related (to Prov. 11:12): ONE WHO DESPISES HIS NEIGHBOR IS LACKING IN SENSE. Whoever scorns his neighbor is called LACKING IN SENSE. But, if that same person who was despised was a person of knowledge and understanding, he would put his hand over his mouth and be silent. Thus it is stated (ibid., cont.): BUT A PERSON OF UNDERSTANDING WILL KEEP SILENT. (Prov. 11:12:) ONE WHO DESPISES HIS NEIGHBOR IS LACKING IN SENSE. This is Hamor,⁠

A name which means “ass” in Hebrew.

the father of Shechem, who said (in Gen. 34:8): THE SOUL OF MY SON, SHECHEM, LONGS FOR YOUR DAUGHTER. (Prov. 11:12, cont.:) BUT A PERSON OF UNDERSTANDING WILL KEEP SILENT. This is Jacob of whom it is stated (in Gen. 34:5): SO JACOB KEPT SILENCE UNTIL THEY CAME. For what reason? On account of this corruption (in Gen. 34:1-2): NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH, < WHOM SHE HAD BORNE TO JACOB > WENT OUT…. < THEN SHECHEM BEN HAMOR THE HIVITE, THE PRINCE OF THE LAND, SAW HER. SO HE TOOK HER, LAY WITH HER, AND VIOLATED HER >.

[14] [(Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH … WENT OUT.] This text is related (to Ezek. 16:44): BEHOLD, EVERYONE WHO USES PROVERBS WILL USE A PROVERB ABOUT YOU AND SAY: LIKE MOTHER, LIKE DAUGHTER.⁠

See ySanh. 2:6 (29d); Gen. R. 80:1. These versions draw a conclusion missing here, that, like her mother, Leah, Dinah also played the harlot.

Our master asked R. Hiyya: In what sense do you say: LIKE MOTHER, LIKE DAUGHTER? He said to him: Just as the altar, so are its priests. Rabbi (in his day) had taken a lot of pains with < this text >. He said to him: Tell < me > the truth; in what sense do you say it? He said to him: Just as the prince, so is the generation.⁠

‘Arakh. 17a.

Another interpretation (of Ezek. 16:44): LIKE MOTHER, LIKE DAUGHTER. This refers to Dinah. What is written of Leah (in Gen. 30:16)? LEAH WENT OUT TO MEET HIM. So also (in Gen. 34:1): NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT.

[15] (Gen. 34:1:) NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT. This text is related (to II Kings 14:9): THE THISTLE THAT WAS IN LEBANON. This thistle was Shechem's father, Hamor.⁠

Gen. R. 80:3; cf. Tanh., Gen. 8:7; cf. also rule 26 in the thirty-two middot of R. Eliezer b. R. Jose the Galilean.

(Ibid., cont.:) SENT TO THE CEDAR THAT WAS IN LEBANON. This is Jacob, as stated (in Ps. 92:13 [12]): THE RIGHTEOUS ONE SHALL FLOURISH LIKE THE PALM, LIKE A CEDAR IN LEBANON SHALL HE GROW. (II Kings 14:9, cont.:) GIVE YOUR DAUGHTER TO MY SON FOR A WIFE. Thus it says (in Gen. 34:8): PLEASE GIVE HER TO HIM FOR A WIFE. (II Kings 14:9, cont.:) BUT A WILD BEAST PASSED BY. These are the tribes, who have been compared to wild beasts.⁠

See Gen. R. 99:4.

Thus it is stated (in Gen. 49:9): JUDAH IS A LION'S WHELP, (in vs. 27:) BENJAMIN IS A RAVENOUS WOLF, (in vs. 21:) NAPHTHALI IS A HIND LET LOOSE, (and in vs. 14:) ISSACHAR IS A STRONG-BONED ASS. (II Kings 14:9, cont.:) AND TRAMPLED DOWN THE THISTLE. This is Hamor and his son Shechem, whom < the tribes > killed with the edge of the sword because of Dinah, as stated (in Gen. 34:1): NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH … WENT OUT. In every place the female child is accompanied by males, but here she is accompanied by her mother. Thus, the corruption had begun with her mother.

[16] Another interpretation (of Gen. 34:1): NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT. But < had she gone out > from sin? After all, Jacob had said (in Gen. 32:11 [10]): I AM UNWORTHY OF ALL THE KINDNESSES. R. Aha said: < The Holy One said >: I have nourished your ancestors from their < good > deeds, but you say: I AM UNWORTHY! The Holy One said to him: Jacob, < it is > through your righteousness < that > I have done all these miracles of which you say that you are unworthy. But look, she is going out; yet your merit shall remain for you. (Gen. 34:1:) NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT.

[17] [(Gen. 34:1:) NOW < LEAH'S DAUGHTER > DINAH … WENT OUT.] This text is related (to Prov. 1:25): BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY COUNSEL AND WOULD NOT ACCEPT MY REBUKE. < The verse > speaks about Eve. When the Holy One wanted to create her,⁠

Tanh., Gen. 9:6; Gen. R. 18:2; 80:5.

the Holy One said: If I create her from Adam's head, her spirit will be haughtily above her; < if > from his eyes, < she will be > flirtatious; < if > from his mouth, she will be loquacious; < if > from his hands, she will be a thief; < if > from his feet, she will be a gadabout. The Holy One said: All this counsel I took before I created her, and I did not depart from it. I said: If I create her from his head, her spirit will be haughtily above her; < yet >, as stated (in Is. 3:16): MOREOVER, THE LORD SAID: BECAUSE THE DAUGHTERS OF ZION ARE HAUGHTY…. < If > from his eyes; < yet >, (ibid., cont.:) < HER > EYES ARE ROVING ABOUT. < If > from < the > ears; < yet >, (in Gen. 18:10:) SARAH WAS LISTENING < AT THE ENTRANCE OF THE TENT >. < If > from his mouth; < yet >, (in Numb. 12:1:) THEN MIRIAM … SPOKE < AGAINST MOSES >. < If > from his hands; < yet >, (in Gen. 31:19) RACHEL STOLE. < If > from his feet, she will be going in and out; < yet >, (in Gen. 34:1) DINAH … WENT OUT. Ergo (in Prov. 1:25): BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY COUNSEL….

[18] (Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH… WENT OUT. R. Hiyya bar Abba said: The male is always attributed to the wife, and the female, to the husband.⁠

See Tanh. (Buber), Lev. 4:4; Tanh., Lev. 4:3.

Then why is this < daughter > attributed to her mother? Because her pregnancy was originally male. However, when Leah had borne six < sons >, Billah, two, and Zilpah, two, for a total of ten; then she prayed on behalf of < the barren > Rachel, and < the child > in her womb became female.⁠

See above, 7:19; Ber. 60a; Gen. R. 72:6. Ber. 60a explains that Jacob could have no more than twelve sons and that, therefore, if Leah’s seventh child were a son, there would only be one son left for Rachel to have. Then Rachel would not even be equal to one of the handmaidens.

For that reason, she was attributed to her mother. (Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH … WENT OUT.

[19] (Gen. 34:1:) < NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH, WHOM SHE HAD BORNE TO JACOB, WENT OUT > TO SEE THE DAUGHTERS OF THE LAND. TO SEE < implies > TO BE SEEN.⁠

The unpointed Hebrew text could be read either way by assuming a contraction of the passive common in Mishnaic Hebrew. See M.H. Segal, A Grammar of Mishnaic Hebrew (Oxford: Clarendon, 1958), section 115. See also Gen. 22:14, where the same contracted passive is used to explain a place-name based on the active Hebrew verb, “to see.” On Gen. 22:14, see E.A. Speiser, Genesis (“Anchor Bible,” 1; Garden City, NY: Doubleday, 1964), pp. 163f.

To what is the matter comparable? To one who was walking in the marketplace with a piece < of meat > in his hand.⁠

Gen. R. 80:5.

A dog, having seen it, went after it, and snatched it from him. Thus did Dinah go out TO SEE (and TO BE SEEN) when Shechem saw her and seized her.⁠

See Eccl. R. 10:8:1.

Another interpretation (of Gen. 34:1): TO SEE THE DAUGHTERS OF THE LAND. When the children of Jacob came into the land of Israel, they began to exhibit their strength, their wealth, and their beauty. They exhibited their strength (according to Gen. 34:25): THAT TWO OF JACOB'S SONS, < SIMEON AND LEVI, BROTHERS OF DINAH >, [EACH TOOK HIS SWORD … AND KILLED EVERY MALE]. They exhibited their wealth (according to Gen. 33:17): BUT JACOB JOURNEYED TO SUCCOTH, BUILT A HOUSE FOR HIMSELF, AND MADE STALLS (sukkot) FOR HIS CATTLE. He began opening < cattle > bazaars.⁠

Gk.: katalusis (“resting place” or “inn”). See Gen. R. 79:6; Eccl. R. 10:8:1; Esth. R. 3:7.

And where is it shown concerning their beauty? (In Gen. 34:1:) NOW LEAH'S DAUGHTER DINAH, WHOM SHE HAD BORNE TO JACOB, WENT OUT TO SEE AND TO BE SEEN.⁠

Note that the midrash understands the one verb, “see,” in both an active and passive sense. See above, note 59.

(Gen. 34:2:) THEN SHECHEM BEN HAMOR THE HIVITE, THE PRINCE OF THE LAND, SAW HER. < It is > the wicked < who > "see.⁠" (Thus in Esth. 3:5:) WHEN HAMAN SAW. (Similarly in Gen. 28:6:) WHEN ESAU SAW. (So also here, in Gen. 34:2:) THEN SHECHEM BEN HAMOR … SAW. David said (in Ps. 69:24:) LET THEIR EYES BE DARKENED SO THAT THEY DO NOT SEE.

(Gen. 34:2, cont.:) SO HE TOOK HER, LAY WITH HER, AND VIOLATED HER. Because of what sin did the uncircumcised one come upon her? It is written (in Job 6:14) TO ONE WHO IS DESPONDENT LOYALTY IS DUE FROM HIS NEIGHBOR EVEN THOUGH HE SHOULD ABANDON THE FEAR OF THE ALMIGHTY. However, when our father Jacob came along with the tribes, Dinah was with him < as well >. As soon as the messengers came and said to him (according to Gen. 32:7 [6]): WE CAME UNTO YOUR BROTHER ESAU, Jacob took Dinah and put her in a chest so that Esau would not see her and take her for a wife.⁠

Gen. R. 76:9.

The Holy One said to him: You have withheld her from him. By your life, she is ready for an uncircumcised man, i.e., the one about whom it is written (in Job 6:14): TO ONE WHO IS DESPONDENT LOYALTY IS DUE FROM HIS NEIGHBOR. If she had been married to Esau, perhaps she would have converted him. When Job took her, did she not convert him?⁠

See ySot. 5:8 (20c); BB 15b; Gen. R. 57:4; 80:4.

He therefore withheld her. See, < now > the son of a cursed (rt.: 'RH) one has come across her. Ergo (in Gen. 34:2): THEN SHECHEM BEN HAMOR … SAW (rt.: R'H) HER.

[20] What is written above on the matter (in Gen. 33:18)? NOW JACOB CAME WHOLE. < When > he had come from Paddan-Aram under conditions that the Holy One had set with him, he did not lessen him in any respect. What did Jacob do? He began opening bazaars.⁠

On this word, see above, 8:19, and the note there.

The Holy One said to him: Have you forgotten what you vowed to me? And did you not say this (in Gen. 28:20): IF GOD IS WITH ME, so that I do not commit idolatry, (ibid., cont.:) AND PROTECTS ME, from bloodshed, (ibid., cont.:) ON THE WAY, from unchastity, as stated (in Prov. 30:20): SUCH IS THE WAY OF AN ADULTERESS: SHE EATS, WIPES HER MOUTH, AND SAYS: I HAVE DONE NO WRONG. The Holy One did protect him, for it so states (in Gen. 28:15): AND I WILL PROTECT YOU WHEREVER YOU GO. Jacob said (in Gen. 28:22): [AND] OF ALL THAT YOU GIVE ME, I WILL SURELY SET ASIDE A TITHE FOR YOU. As soon as he came to the land of Israel, he forgot this vow. The Holy One said: By your life, through the very things which you said you would observe, through them you shall come to grief. Where is it shown in regard to idolatry? Where it is stated (in Gen. 35:4): THEN THEY GAVE UNTO JACOB ALL THE ALIEN GODS THAT THEY HAD…. Where is it shown in regard to bloodshed? Where it is stated (in Gen. 34:25): THAT TWO OF JACOB'S SONS, SIMEON AND LEVI, BROTHERS OF DINAH, EACH TOOK HIS SWORD … [AND KILLED EVERY MALE]. Where is it shown in regard to unchastity? From Dinah, of whom it is stated (in Gen. 34:2-3): THEN SHECHEM BEN HAMOR THE HIVITE, THE PRINCE OF THE LAND, SAW HER. < … > AND HIS SOUL CLUNG TO JACOB'S DAUGHTER DINAH. R. Abbahu said: We have learned things from putrid secretion (i.e., mere mortals):⁠

“Putrid secretion” can denote semen or, as here, the mere mortals like Pharaoh, who were produced by it.

(Gen. 41:44:) PHARAOH SAID TO JOSEPH: I AM PHARAOH.⁠

Gen. R. 90:2.

I have said that you shall be king. The Holy One said to Israel concerning each and every commandment which they do: I AM THE LORD (e.g., in Lev. 19:3, 4, 10, 12, 14, 16, etc.). I am the one who is going to repay each and everyone with his reward. Now, just as in the case of flesh and blood, when it said: I AM PHARAOH, it raised him to great dignity; so much the more so with me when I say something. And just as you said (in Gen. 41:40): ONLY WITH RESPECT TO THE THRONE SHALL I BE GREATER THAN YOU, < so > has the Holy One said to Israel (in Deut. 28:13): AND YOU ONLY SHALL BE AT THE TOP. Just as an "only" from flesh and blood (i.e., from Pharaoh) magnified Joseph, so much the more so in the case of an "only" from the Holy One.

It is written of Israel (in Deut. 7:7): THE LORD HAS DELIGHTED IN YOU AND CHOSEN YOU. It is also written (in Gen. 34:3): AND HE (Shechem) LOVED THE MAIDEN (Dinah). Now you would not know what that love was; [however, from the fact that he set his soul upon her, you do know what love was]. How much the more so in the case of the Holy One, when he said to Israel (in Mal. 1:2): I HAVE LOVED YOU! (According to Deut. 7:7:) THE LORD HAS DELIGHTED IN YOU; you do not know how. We do, however, learn from Shechem, as stated (in Gen. 34:8): THE SOUL OF MY SON, SHECHEM, LONGS FOR YOUR DAUGHTER. R. Abbahu said: We have learned from putrid secretion (i.e., mere mortals). It is written about Shechem (in Gen. 34:3): AND HIS SOUL CLUNG TO JACOB'S DAUGHTER DINAH; and it is written about Israel (in Deut. 4:4): BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD ARE ALL ALIVE TODAY.

[פרק לד]

ותצא דינה – א״ר יהודה ב״ר שלום צריך אדם שיזהיר את אשתו שתהא צנועה ותעמוד בתוך ביתה ולא תהא יצאנית, שכן מצינו ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א׳ כ״ח), וכבשה כתיב, שהאיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק, אבל אשה שיוצאה סוף שתכשל. מנא לן מדינה בת לאה שנאמר ותצא דינה, ונכשלה, וירא אותה וגו׳.

בת לאה – ולא בת יעקב, אלא מפני שקפצה והעזה פניה ויצאה לקראתו של יעקב, א״ל הב״ה זו מצוה וזו שכרה, זו שכרה של רחל אחותה שמסרה לה אותן סימנין שהיו ביניה ובין בעלה שלא תתביישי, חייך שאני נותן לך בושה גדולה מזו הה״ד ותצא דינה בת לאה.

[פרק לד]

(א-ב)

ובא הבית וסמך ידו וגו׳ (עמוס ה׳ י״ט), כשבא יעקב לבית לארץ כנען נשכו הנחש, זה שכם בן חמור, שהיתה דינה יושבת אהלים ואינה יוצאה החוצה, מה עשה שכם, הביא נערות משחקות ומתופפות בתפים ובמחולות ויצאת דינה לראות בבנות הארץ המשחקות ותפשה ושכב עמה (והדר) [והרה]. לראות, מגיד שיצאתה להראות נויה ולכך נענשה. החוי, כד״א ונשכו הנחש (שם). נשיא הארץ, מה ראה לומר כן, אלא מלמד שהיו נשיאי הארץ [מבקשים] לידבק בזרעו של יעקב. ד״א למדך הכתוב אלו לא היה נשיא הארץ לא עלתה על לבו לשכב עם בת יעקב, אבל חשב אני נשיא והוא נשיא נאה לו לידבק בי.

ותצא דינה בת לאה – לא יצאה אלא להראות עצמה ויפיה וגרם לה החטא, ודבק בה שכם בן חמור.

(א-ב) ״הִנֵּה [כָּל] הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל [לֵאמֹר] כְּאִמָּה בִּתָּהּ״ (יחזקאל ט״ז:מ״ד) לֵית תּוֹרְתָא נָגְחָא עַד דִּבְרַתָּא בָּעֵיטָא לֵית אִתְּתָא זָנִי עַד דִּבְרַתָּא זָנִי אָמַר לֵיהּ, אִם כֵּן לֵאָה אִמֵּנוּ זוֹנָה הָיְתָה, אָמַר לֵיהּ לְפִי שֶׁכָּתוּב (בראשית ל׳:ט״ז) ״וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ״ יָצְאָה מְקֻשֶּׁטֶת כַּזּוֹנָה, לְפִיכָךְ כְּתִיב וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.

״וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים״, כְּשֵׁם שֶׁהַלִּסְטִים הַלָּלוּ יוֹשְׁבִים עַל הַדֶּרֶךְ וְהוֹרְגִים בְּנֵי אָדָם וְנוֹטְלִין אֶת מָמוֹנָם, כָּךְ עָשׂוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם. (שם) ״חֶבֶר כֹּהֲנִים״, כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּהֲנִים מִתְחַבְּרִים עַל הַגֹּרֶן לִטֹּל חֶלְקָם, כָּךְ עָשׂוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לִשְׁכֶם. ״דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שְׁכֶמָה״, מִדֶּרֶךְ רָצְחוּ לִשְׁכֶם.

רמז קלד

״וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ״ (בראשית ל״ד:ל״א) מַה הֵן נוֹהֲגִים בָּנוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁל הֶפְקֵר וְמִי גָּרַם, וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.

״הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן״ (מלכים ב י״ד:ט׳) זֶה חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם ״שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן״, זֶה יַעֲקֹב (שם) ״תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי״ ״שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם״. (מלכים ב שם) ״וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳ ״וַתִּרְמֹס״ (בראשית ל״ד:כ״ו) ״וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב״, מִי גָּרַם, וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.

רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְאֶחָד שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִטְרָא שֶׁל בָּשָׂר וְכֵיוָן שֶׁגִּלָּה אוֹתָהּ יָרַד הָעוֹף עָלָיו וַחֲטָפָהּ מִמֶּנּוּ, כָּךְ וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, כְּדַרְכָּהּ, וַיְעַנֶּהָ, שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

ת֗ם כ֗רג֗ת דינה אבנה לאה אלתי ולדתהא ליעקוב לתנט֗ר אלי בנאת אלבלאד.

אחר כך יצאה דינה בת לאה אשר ילדה אותה ליעקב להביט בבנות הארץ.

בת לאה – ולא בת יעקב? אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יוצאנית:⁠

כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, והשוו רש״י בראשית א׳:כ״ח, שמואל א כ׳:ל׳, ישעיהו א׳:י״ז, רש״י סוטה י״ב. ״ששיבב״. בדפוס רומא: ״יצאנית״.

כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״כאמה כמה שנאמר״. בדפוס רומא נוסף: ״שנ׳⁠ ⁠⁠״.

ותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז).

בת לאה THE DAUGHTER OF LEAH – so Scripture calls her. Why not the daughter of Yaakov? But just because she "went out" she is called Leah's daughter, since she, too, was fond "of going out" (Bereshit Rabbah 80:1), as it is said "and Leah went out to meet him" (Bereshit 30:16). With an allusion to her they formulated the proverb: "Like mother, like daughter".

ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב –

מה ת״ל בת לאה. וז״ל רש״י בת לאה ולא בת יעקב אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנאמר ותצא לאה לקראתו. והוא נובע מתנחומא וישלח.

מה ת״ל בת לאה. להקיש יציאה ליציאה. דכתיב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא (שם ל׳:ט״ז).

אשר ילדה ליעקב – אותה נולדה בת יעקב. והלואי לא נולדה.

לראות בבנות הארץ – יצאת להראות יפיה.

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

ותצא דינא בת לאה – למה פתח הכתוב ותצא, מלמד שחסרונה נתלה באמה, שכשם שיצאת אמה מקושטת לקראת יעקב לדבר מצוה [שנאמר ותצא לאה לקראתו] ותאמר אלי תבא (בראשית ל טז), כך יצאת בתה מקושטת לפריצות וראתה כזונה ולא מיחתה:

בת לאה – בת תרבותה, זש״ה [הנה] כל המושל עליך ימשול [לאמור] כאמה בתה (יחזקאל טז מד):

אשר ילדה ליעקב – זו בלבד נולדה בת ליעקב:

לראות בבנות הארץ – שהיו משחקות במחול לפני העמים הלכה זו להראות העמים את יופיה שיראו שאין בהם כמותה:

ותצא דינה – כי חוץ לעיר נטה אהלה, ויצאה

בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון בטעות: ויצא.

משם ונכנסה לעיר.

Vattese' DINAH WENT OUT: Her tent was pitched outside the city (Gen. 33:18-19). She "went out" from there and entered the town.⁠

Rashbam's explanation opposes Rashi who feels (following Bereshit Rabbah 80:1 and Tanh. Vayyishlah 6 and 7) that there were pejorative overtones to Dinah's "going out.⁠"

ולפי דעתי: יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים,⁠

מלת ״שנים״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.

כי לא היתה דינה בת שבע שנים, גם שמעון ולוי קטנים היו.

ותצא דינה – מעצמה.

I believe that Jacob spent many years in the city of Shechem, for at the time of Jacob's arrival in Shechem, Dinah was less than seven years old and also Simeon and Levi were yet small children.⁠

Jacob stayed in Laban's house for 20 years. He married Leah and Rachel after seven years, and with the exception of Benjamin, all of his children were born in the next seven years (cf. Ibn Ezra on Gen. 30:23). Reuben, his eldest, was a little over 12. Simeon and Levi, the next two in order, a bit younger. Dinah, who was born in the 14th year of Jacob's service to Laban, had to be under seven. The question thus arises, could what is described in Chapter 34 apply to such a little girl? Dinah is described as a young lady of age. Furthermore, could children of Simeon and Levi's age, preadolescents, overcome and slay a city? Could pre-adolescents act and talk the way Jacob's sons are described as doing in Chapter 34? Ibn Ezra thus suggests that many years passed between the end of Chapter 33 and Chapter 34. During these years Jacob's children had grown. It should be noted that in putting forth this interpretation Ibn Ezra is taking issue with the Midrash which states that Simeon and Levi were 13 when they destroyed Shechem. Cf. Bereshit Rabbah 80.

AND DINAH WENT OUT. Of her own accord.⁠

She did not ask her parents' permission (Krinsky). Filwarg asks, "How does Ibn Ezra know this?⁠"

ותצא דינה בת לאה – יצאה מאהל אמה ואביה שהיו חוץ לעיר ובאה אל העיר לראות בבנות הארץ.

ומה שאמר בת לאה – דרשו בו (בראשית רבה פ׳): יצאנית בת יצאנית: ותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז).

ואמר אשר ילדה ליעקב – כי מה שקרה לה ענש יעקב היה כמו שכתבנו.

ותצא דינה בת לאה, she went forth from her mother’s tent, her father also not being at home, and she came into the town to get acquainted with other girls in the town. The reason why the Torah underscored that she was the daughter of Leah, a fact we are all familiar with, was to remind us “like mother like daughter.” Her mother had been described in 30,16 by the words ותצא לאה לקראתו, “Leah went forth to meet her husband,” suggesting that she took an initiative which was not common for her. The reason the Torah added another fact that we knew already, i.e. אשר ילדה ליעקב, “whom she had born for Yaakov,” is to alert us to the fact that what happened to her was a punishment for her father (as we explained in 32,23).

ותצא דינה וג׳ – הודעת {המקרא} שהיא בת לאה אשר ילדה ליעקב, אע״פ שזה ידוע, לתוספת ביאור. ואם יש בה כוונה חוץ מזו

צב. כנראה לא ניחא ליה לרבנו לפרש כמדרשם ז״ל, שנרמז בכאן גנותה של לאה שהיתה יצאנית, וסמכוהו על האמור בפרשת ויצא (לעיל ל:טז) שיצאה לאה לקראת יעקב באמרה אלי תבוא, והיינו מפני שלדעת רבנו מעשה לאה ראוי לשבח ולא לגנאי, כמו שנתבאר לעיל (שם), ע״ש. [לפי השערת המהדיר יתכן שמה שאמר רבנו בפירושו לפסוק הבא ׳ומה שאמרו חוץ מזה הוא דרש׳ נשמט ממקומו הנכון ובאמת מוסב אמדרשם זה, ואמנם איני רואה סיבה כל שהיא לשבש הגירסא].

, היא לרמז שנתרשלו

צג. במקור ׳פרט פי׳, ובהערות נהור שרגא הציע בדרך אפשר לתרגם לאידך גיסא ׳הפריז על המדה׳ [מה שג״כ עלול להביא תוצאות בלתי ראויות כמבואר מד׳ חז״ל בגיטין (צ.) אודות מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא ע״ש], ואמנם לבד שאי״ז עולה יפה מן ההקשר כאן, הרי שימושו של רבנו במונח ׳פרט פי׳ בכל מקום הוא במובן זלזול והתרשלות (כמו לדוגמא להלן פר׳ משפטים כב:יא ׳לאנה פרט פי אלחראסה׳ – לפי שנתעצל בשמירתה).

בשמירתה התרשלות בלתי מתאימה עם זהירות אמה ולא {ראויה ל}כבוד אביה, ויצא מן ההתרשלות מה שיצא ממנה. ובזה מוסר לבעלי התורה שלא יתרשלו בשמירת הנשים.

וטעם בת לאה אשר ילדה ליעקב – לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה, והזכיר אשר ילדה ליעקב – כי כל האחים קנאו בה.

THE DAUGHTER OF LEAH, WHOM SHE HAD BORNE UNTO JACOB. The reason [Scripture specifies the daughter of Leah] is to state that she was the sister of Simeon and Levi, who were envious for her sake and avenged her cause. And Scripture mentions further, whom she had borne unto Jacob, in order to allude to the fact that all the brothers were envious for her.

ותצא דינה בת לאה – נענש יעקב בענין דינה מכמה טעמים. האחד ממה שאמר ללבן (בראשית ל׳:ל״ג) וענתה בי צדקתי ביום מחר. והשני על שמנע דינה מעשו אחיו כי שמא תחזירנו למוטב. והשלישי על שנטל שררה לעצמו. והוא שאמרו בב״ר אמר לו הקב״ה (משלי כ״ז:א׳) אל תתהלל ביום מחר, אתה אמרת וענתה בי צדקתי וגו׳, מחר בתך יוצאה ומתענה.

ועוד שם ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה מלמד שהכניסה יעקב בתיבה ונעל בפניה, אמר לו הקב״ה לא בקשת שתנשא למהול תנשא לערל, לא בקשת שתנשא בהתר תנשא באסור, מחר בתך יוצאה ומתענה.

ועוד שם ויקרא לו אל וגו׳, אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. אמר לו הקב״ה אפילו חזן בהכ״נ אינו נוטל שררה לעצמו ואתה נטלת שררה לעצמך מחר בתך יוצאה ומתענה, לכך סמך ותצא. עד כאן.

נראה שהבינו שם שיעקב הוא אומר להקב״ה, ולכך הענישו מיד בענין דינה על שנטל שררה לעצמו.

וענין ותצא דינה למדך שיצאה מקושטת כשם שיצאה לאה אמה שהזכיר בה הכתוב (בראשית ל׳:ט״ז) ותצא לאה לקראתו. כלומר יצאנית בת יצאנית. והכתוב מגנה את האשה כשהיא יצאנית, הוא שכתוב (משלי ז׳:י״א-י״ב) הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות, אבל כשהיא צנועה ועומדת בביתה הכתוב משבחה שנאמר (תהלים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה, וכן כתוב בשרה אמנו (בראשית י״ח) הנה באהל.

ובמדרש בזמן שהאשה עומדת בתוך ביתה מכפרת על ביתה כשם שהמזבח מכפר על הארץ, הוא שכתוב (תהלים קכ״ח:ג׳) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, כתיב הכא בירכתי ביתך, וכתיב התם גבי מזבח (ויקרא א׳:י״א) ושחט אותו על ירך המזבח, אם עשתה כן תעמיד בנים ראוים להמשח בשמן המשחה שנאמר בניך כשתילי זיתים.

וכן דרשו רז״ל במסכת יומא בתחילת פרק הוציאו לו, מעשה בקמחית שהיו לה ז׳ בנים וכולן שמשו בכהונה גדולה בחייה, אמרו לה מה עשית שזכית לכך, אמרה להן מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. ובאור אשתך כגפן פוריה המשיל האשה הצנועה לגפן, לפי שהמנהג לנטוע הגפן בירכתי הבית וכאשר יגדל מוציאין ענפיו מחור הבית ולחוץ אל השמש, והנה השורש עומד בתוך הבית וענפיו חוץ לבית, כן האשה הצנועה ראויה לישב בירכתי הבית לא לפתח הבית פן יראו אותה עוברים ושבים, כענין שהזכיר שלמה ע״ה (משלי ט׳:י״ד) וישבה לפתח ביתה, וכיון שהיא עומדת בירכתי הבית ובניה יוצאין לחוץ לשדה למלאכתם הנה הבנים הללו כשתילי זיתים, והמשילם לזיתים מפני שאין לך אילן שאינו מקבל הרכבה חוץ מאילן הזית שאינו מקבל הרכבה כלל, וכן הבנים בני אביהם, שהרי אמר צנועה בירכתי הבית לא נזקקה כי אם לבעלה. ועוד המשילם לזית לכוונה אחרת והוא שהזית נושא פריו לתשעה חדשים, וכן האשה הזאת בשכר צניעותה אינה מפלת אבל תלד בניה לתשעה חדשים. וכן דרשו ז״ל, בבכורות בהמה גסה טהורה לט׳ חדשים וכנגדה באילן זית. וכן תמצא במעלות שהן ט״ו שבא הכתוב הזה במעלה התשיעית. סביב לשלחנך כלומר יהיו מזומנים לשרת אותך בעת שתאכל.

ועוד ידוע שכל האילנות יש להן לב כשתחתוך אותו אבל אילן זית אין לו לב, ואולי מפני זה טבע הפרי משכח התלמוד ומטמטם הלב, כמו שהזכירו רבותינו ז״ל בזית.

ויש שפירש עוד אשתך כגפן פוריה שהוא מדבר בזמן נדותה שהיא רואה דם, ועל כן אמר כגפן פוריה, ואמר בירכתי ביתך כלומר שתהיה מרוחקת ממך לצד אחר כשם שאתה מתרחק מן האש, ומזה אמר אשתך בסגו״ל ולא בחירי״ק, ואם תעשה כן עוד יהיו בניך כשתילי זיתים שיהיו הגונים ולא יהיה בהם שמץ פסול.

לראות בבנות הארץ – באה לראות בנות הארץ שהיו חולות במחולות, כענין (שופטים כ״א:כ״א) והיה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות.

ובמדרש לראות, יצאה לראות ונראית. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו. אמרו במדרש א״ל יודע אני שאברהם זקנך נשיא היה שנאמר (בראשית כ״ג:ו׳) נשיא אלהים אתה בתוכנו, ואני נשיא הארץ תנו בת נשיא לנשיא. א״ל יעקב אין נשיא אלא שור שנאמר (בראשית י״ח:ז׳) ואל הבקר רץ אברהם, וכתיב (משלי י״ד:ד׳) ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור ואין יכולין להזדווג, שהרי התורה אמרה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, והנביא צווח לרעתך את מבקשה, שנאמר (מלכים ב י״ד:ט׳) החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה ותעבור חית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח. ותעבור חית השדה אלו בני יעקב שנמשלו לחיות, יהודה גור אריה. דן יהי דן נחש. בנימן זאב יטרף, נפתלי אילה שלוחה. ותרמוס את החוח, ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. וכן הנביא צווח (הושע ו׳:ט׳) וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה. ולמה כי זמה עשו.

ותצא דינה בת לאה, "Dinah, Leah's daughter went out, etc.⁠" What happened to Dinah was a punishment for Yaakov for several misdemeanours. Firstly, he had said to Lavan (30,33) "let my integrity testify for me in the future.⁠" Secondly, he was punished for denying Esau a glimpse of Dinah, for maybe she could have exercised a beneficial influence on him if he had married her. Thirdly, he was arrogant in assuming authority on earth as indicated by the name he gave the altar. According to Bereshit Rabbah, God told him: "never praise yourself with something that is in the future.⁠" You have said: "let my integrity testify for me in the future. Tomorrow your daughter will leave her house and she will be raped.⁠" [The implication is that if he had seen to it that she was properly chaperoned this could not have happened. Ed.]

Furthermore, the Torah had reported (32,23) "he took his two wives and his maid-servants and his eleven children and presented them to Esau.⁠" Where was Dinah? The report in the Torah alerts us to the fact that Yaakov had hidden Dinah in a box so that Esau would not become aware of her. God said to Yaakov: "because you did not make an effort for her to be married to a circumcised male she will become married to an uncircumcised male. Not only that, but she will be raped first.⁠"

Another criticism of Yaakov mentioned in the Midrash in the name of God is the fact that he had assigned God sovereignty in the heavens whereas arrogating to himself something parallel in the terrestrial spheres as we explained in connection with his naming the altar. God said to him: "even the reader in the synagogue does not arrogate to himself the right to act on behalf of the congregants. He waits for an invitation by the congregation to act on their behalf. Tomorrow your daughter will be raped.⁠"

The reason this punishment followed the misdemeanour so promptly was because Yaakov had spoken to God in a somewhat provocative manner.

The reason the Torah describes Dinah as "Dinah the daughter of Leah went out,⁠" when we all know she was Leah's daughter is because she was trying to attract attention to herself; she had bedecked herself (Bereshit Rabbah 80,1). She proved to be a true daughter of her mother who had also attracted attention to herself by leaving her tent as we have been told in 30,16. Scripture is critical of women who leave the security and modest environment of their homes unnecessarily. Solomon wrote in Proverbs 7,11-12 "She is loud and rebellious, her feet would not stay home. Now outside, now in the streets, she lurks at every corner.⁠" David had written about a woman who stays at home. that "the true measure of a princess is found in the fact that she remains indoors.⁠" (Psalms 45,14) When the angels asked Avraham where Sarah was, he answered: "here she is in the tent (Genesis 18,9).⁠"

The Midrash explains in that connection that a woman who remains within the confines of her home confers forgiveness upon the members of her house by her very presence therein, just as the altar in the Temple conferred forgiveness on the Jewish people. We have an allusion to this in Scripture when David wrote (Psalms 128,3) "your wife shall be like a fruitful vine within your house;⁠" the inside of the house is called ירכתי ביתך in that verse. We also have a verse concerning the function of the altar in which a similar point is made when the Torah wrote (Leviticus 1,11) ושחט אותו על ירך המזבח, "he is to slaughter it on the ירך, 'the side' of the altar. The word ירך also describes the function of the woman to bear children. The altar and woman have something vital in common. If woman fulfills here role of presiding first and foremost within the confines of her home, she will have the kind of children who will be anointed with the oil of anointing (the oil with which the High Priest was anointed) compare Psalms 128,3 "your sons will be like olive saplings.⁠"

Our sages in Yoma 16 have also said that there was a woman by the name of Kimchit who lived to see all her seven sons anointed as High Priest at one time or another. In response to the question how it was possible that she enjoyed such a singular distinction, she replied that the ceiling in her house had never seen the plaits of the hair on her head.
The reason the psalmist chose to compare the fertility of a model wife to the vine ("your wife shall be like a fruitful vine", Psalms 128,3) is that vines are planted inside the rear of the house. As they grow, its branches find the sun through holes in the walls. In other words, this is the only tree whose trunk grows inside whereas its branches develop outside. This tree is therefore an appropriate simile for the kind of woman we have discussed. Such a woman not only stays inside her house but she is not near the entrance of her house where she would be exposed to everyone's view. This is what Solomon criticized about the foolish woman whom he described as sitting at the entrance to her house (Proverbs 9,14). Seeing the mother takes care of everything within the house, her sons go out to the field to do their various kinds of work. These sons are compared to olive saplings. The reason David chose this simile is that unlike other trees which are receptive to the practice of grafting, the olive tree rejects grafts (Jerusalem Talmud Kilayim 1:7),[much like the human body has a tendency to reject even organs from another human being. Ed.] Similarly, the paternity of the sons of such a chaste woman will never be questioned. Another reason for comparing the children of such a woman to olive saplings is that the fruit of the olive tree matures after nine months similar to the fruit of woman. Such a woman does not experience miscarriages and all her children are born after a full pregnancy of nine months. We have been taught in Bechorot 8 that the pure domestic animals of the beef variety carry their young for nine months.
You are no doubt aware that the Levites sang 15 psalms commencing with the words שיר למעלות, "song of the steps" on the Temple steps corresponding to the 15 steps which led up to the level of the Sanctuary from the antechamber. The song from which the above-mentioned verse is taken is the ninth in that series (compare Psalms 120-134). The words סביב לשלחנך "all around your table,⁠" in the verse above mean that the sons are all assembled at the table to serve their mother at meal-time.

Furthermore, it is a well known fact that all trees have a "heart" which becomes exposed when you cut down the trunk. The only exception to this rule is the olive tree. Perhaps this is the reason why eating olives led to the person who has consumed them forgetting the Torah he has studied, his heart becoming dull and unresponsive to learning. Our sages have distinguished between the effect of eating olives and consuming olive oil. The former has a negative effect even on matters one has studied for seventy years whereas the latter has a beneficial effect, restoring to one's memory what one had forgotten for a long time. (Horiot 13)

An additional explanation of the words אשתך כגפן פוריה, "your wife shall be as fruitful as a vine,⁠" is a reference to the time when the woman menstruates and observes blood oozing from her insides. The additional words בירכתי ביתך, "in the innermost part of your house,⁠" are a hint that during her period of menstruation her husband has to keep his distance from her. The psalmist assures such a woman that if she does observe this legislation meticulously, then "your sons will be like olive saplings.⁠" The reason that the psalmist spelled the word אשתך with the vowel segol under the letter א instead of the vowel chirik which we would have expected, [making the word sound like "your fire", Ed.] is that during the period in question he is to stay away from from her as if from fire. When she conducts herself in accordance with Jewish norms her sons will not display any character blemishes.

לראות בבנות הארץ, "to look around amongst the daughters of the land.⁠" She wanted to watch the girls perform dances. We find a similar expression in Judges 21,21 וראיתם והנה אם-ילאו בנות שילה לחול במחולות, "as soon as you see the girls of Shiloh coming out to join the dances, etc.⁠"

A Midrashic approach: the word לראות, "to see,⁠" means "to see and to be seen.⁠" We read in verse six: ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו, Chamor the father of Shechem went out to Yaakov to speak with him.⁠" About this the Tanchuma 7 Vayishlach writes: He said to him: 'I know that your grandfather Avraham was a prince as the Hittites had acclaimed him as: "you are a prince in our midst" (23,6). I, however, am a prince in the land also. Give the daughter of a prince to a prince (my son) as a wife.⁠" Upon hearing this Yaakov replied: "The title 'prince' is applicable only to a שור, ox" (not to a donkey, meaning of the name Chamor.) The Torah had written that Avraham ran to the cattle, (ox) (18,7) and it is written in Proverbs 14,4: ורב תבואות בכח שור, "a bountiful harvest is due to the strength of the ox.⁠" An ox and a donkey cannot mate together. The Torah writes expressly: "you shall not plow with an ox and a donkey together.⁠" In the Book of Prophets (Kings II 14,9) we find the following statement: "The thistle in Lebanon sent the following message to the cedar in Lebanon. 'give your daughter to my son in marriage.' But a wild beast in Lebanon went by and trampled down the thistle.⁠" The wild beasts in that parable are the sons of Yaakov who have been compared to wild beasts. In the blessings bestowed on Yaakov's sons by their father, Yehudah is compared to a lion (49,9); Dan is compared to a snake (49,17); Binyamin is compared to a wolf (49,27); Naftali to a gazelle (49,21). When the Book of Kings spoke about the wild beasts trampling the thistle, the reference was to the sons of Yaakov Shimon and Levi killing the male inhabitants of Shechem. The prophet Hoseah also complains about a similar occurrence in Hoseah 6,9 where he wrote about what would happen to the people of Shechem in his own time because they encouraged depravity. The people would be murdered because they had been guilty of sexual misconduct.

ותצא דינה בת לאה – היינו דכתיב ותפרעו כל עצתי כשבקש הקב״ה לברא אשה נתיעץ בעצמו אמר אברא אותה מן הראש תהיה רוחה גסה עליה. ואם מעינים תהי סרקנית ואם מן האזנים תהיה צייתנית מן הפה תהי דברנית מן הרגל תהי יצאנית מן הידים תהי גנבנית. אמר הקב״ה כל זה נטלתי עצתי ולא יצאתי מידה. רוח גסה שנאמר יען כי גבהו בנות ציון. סרקנית שנאמר ומסקרות עינים. שמענית שנאמר ושרה שומעת. דברנית ותדבר מרים. גנבנית שנא׳ ותגנוב רחל. יצאנית שנא׳ ותצא דינה.

לראות בבנות הארץ – אל תיקרי לראות אלא ליראות ועל זה אמר וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש זה יעקב שהיתה בתו יושבת אהלים הביא שתים מבנות הארץ להיות משחקים בתופים ובמחולות חוצה לו ויצאה דינה לראותם ולהראות להם ובא שכם וחטפה ושכב עמה וילדה בת. ויאמרו אחיה להורגה פן יאמרו באהל רחל זנתה. מה עשה יעקב כתב לה שם הקדש על טס של זהב ותלה לה בצוארה והשליכה תחת הסנה ובא מיכאל והורידה למצרים בבית פוטיפרע שהיתה אשתו עקרה וגדלה בביתו והשיאה ליוסף אחי אמה ועל שם שהשליכה תחת הסנה נקראת אסנת.

ותצא דינה בת לאה – הזכיר בת לאה לומר שהיה אחות שמעון ולוי המקנאין ונוקמין נקמתה ואמר אשר ילדה ליעקב כי גם כל האחים קנאו לה:

ותצא דינה בת לאה, "Dinah, daughter of Leah went out, etc.⁠" The Torah first mentioned that Dinah was a daughter of Leah, seeing that this made her a full sister to Shimon and Levi, who avenged her disgrace. The Torah continues writing that she had been born for Yaakov, in order to tell us that her other brothers and half-brothers were also jealous on her behalf.

בבנות – שנים במסורה בבנות הארץ. בבנות אחיך אשר גבי שמשון. לומר בשביל שלא רצה ליתן לאחיו בתו כדאיתא במדרש שהטמינה בתיבה מפניו נענש שיצאה לראות בבנות הארץ ובעלה שכם.

אשר ילדה ליעקב – תימה למה יחסה בת יעקב בשעת קלקולה, התינח בת לאה יצאנית כמותה אלא יעקב למה הזכיר כאן. נ״ל שעל ידו נענשו לבא לזה הקלקול שהסתיר אותה מעשו.

(א-ב) ותצא דינה בת לאה – זה חסד גדול מנותן התורה כי הודיענו סיבת ״וירא אותה שכם״.⁠

כאשר ריא״כ מייחס לנותן התורה ׳חסד׳, כוונתו לרוב היא שנכתבה הרחבה שאינה חיונית ולפיכך כתיבתה היא בבחינת לפנים משורת הדין. די היה לכותב התורה לכתוב ׳וירא שכם בן חמור החוי נשיא הארץ את דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב׳, וכתיבת נסיבות הראיה ״ותצא… לראות בבנות הארץ״ היא ׳חסד׳.

(א-ג) ותצא דינה בת לאה לראות בבנות הארץ, ולפי שעשתה שלא כהוגן קרה לה זה המקרה הרע, והוא שכבר ראה אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ולקח אותה וישכב אותה, ונקשרה אהבתו בה, ודיבר על לבה למשוך לבבה להישמע אליו.

התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאשה שתצא מביתה. הלא תראה מה שקרה לדינה בצאתה לראות בבנות הארץ, עד שכמעט היה זה סיבה להשמיד כל בית אביה, לולא ה׳ שהיה להם.

ותצא דינה בת לאה – [ב] אומר אני שבשבח הנערה הכתוב מדבר שלא היתה בלבה מחשבה פוסלת ביציאה זו ושלא יצאת ממחיצת אביה ואמה נבקש דבר רע אלא שנתכוונה לדבר אחד ונזדמנה לה זאת התלאה. והעד מוכיח באומרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה.

[ב] לומר שלא היה לרצון לא בתחלה ולא בסוף כמו שיקרה בקצת האנוסות שתחלתן באונס וסופן ברצון. ואמרו בגמ׳ (כתובות נ״א:) מ״ט יצר אלבשה.

1) There is no firm evidence that the city of Shechem mentioned in the books of the prophets is identical with the town near which Dinah was raped. There are pointers that suggest that this was not the same city. If the brothers were tending sheep at Shechem while their homes were at Chevron, Shechem must be presumed to have been less than a day's walk away. It is unreasonable to assume that Jacob sent Joseph all by himself on a journey of several days, as would have been the case if Shechem mentioned there were identical with the Nablus of today. In particular, seeing that so much bloodshed had taken place there, it would have been irresponsible to send a seventeen-year old into such hostile country all by himself. Even the brothers themselves were hardly likely to provoke the local population by grazing their flocks in their vicinity. We must assume therefore that Ir Shechem means the city of Shechem in the same sense as Ir David means "the capital of David's kingdom.⁠" The author explains how to dispose of apparently contradictory comments by the Talmud in Sanhedrin 102.

2) The reference to Dinah being a daughter of Leah is undoubtedly complimentary. The Torah, by referring to her ancestry, emphasizes that she had nothing but the best of intentions, that her excursion did not indicate a departure from traditional Jewish conduct. The repetition of the three expressions "He took her, he lay with her, he forced her" indicate that she remained uncooperative during all three phases of what is being described; she did not weaken in her resistance in any way. The reason three actions are mentioned is because Jacob's family suffered three indignities: A) The shame suffered by the whole family; B) The damage done to the girl's innocence and the loss of her virginity; C) The physical pain caused Dinah when she had to submit to violence. The punishment for the first of these indignities prescribed by the Torah is boshet, compensation in financial terms. The second indignity which reduced Dinah's value as a prospective bride in the compensation for the victim. It is noteworthy that Dinah did not lose her appeal for Shechem on account of any of the indignities he had heaped upon her. "He cleaved to the daughter of Jacob" (34,3). The family of Jacob had not become sullied in his eyes; he loved her just as before (not like Amnon who lost all his desire for Tamar once he had raped her). Shechem tried to talk softly to Dinah's heart to help her recover from her pain.

3) The order in which the Torah describes the arrival of the sons, after Chamor had already arrived at Jacob's house, is to exonerate Jacob from any implication in his sons' subsequent actions, since there had not been an opportunity for them to consult. That is why Jacob on his deathbed refers to "in their secret counsel let my soul not be involved" (Genesis 49,6). It is to underscore that he had not been a party to their plan. Obviously, the sons could not have heard about the event while being in the field. Therefore, we must understand the sequence of events thus: (34,7) "When the sons came home and heard what a shameful act had been perpetrated against Israel, namely that a daughter of Jacob had been slept with, something that could not be tolerated.⁠"

4) Chamor uses the future course of events in order to compensate for an injustice that could no longer be undone. He emphasizes that he does not only want to legitimize his relations with Dinah, but goes far beyond this, and this constitutes a great honor for Jacob. The king offers the freedom of the country to Jacob's family. The sons' reason for deceiving Chamor has already been discussed in the first part of this chapter.

5) When the brothers use the term tame, defiled, when referring to the rape and subsequently suggesting a compromise, they are already using deceit, since they conveyed the impression to Chamor and Shechem that they had calmed down already and that their suggestions therefore could be taken at face value, could be believed. An exact examination of the text reveals that in fact the brothers did not breach any contract, nor did they retract from their original position. This is the reason Onkelos translates the word mirmah, slyness, deceit, simply as chochmah, cleverness, wisdom. They said, "We cannot do this thing, to give our sister to a man with a foreskin because it is a shame for us to forgive such an act.⁠" Chamor understood them to mean that the words "we cannot" refer only to the foreskin, not to the shame they had suffered. Similarly, Chamor understood their statement "if you will become like us,⁠" as referring only to the rite of circumcision, whereas the brothers used it in a wider sense meaning that they would have to embrace all aspects of the brothers' lifestyle and religion. Thereby they served notice that they were not going to forgive anything. We note that nowhere did the brothers promise that Dinah would become Shechem's wife. They only spoke in general terms, "our daughters,⁠" "your daughters,⁠" etc., and threatened to leave the neighborhood with their sister if their demands were not complied with. When Chamor reported in his city on these discussions, he represented the rape episode as having been resolved, and emphasized the future advantages to be gained by intermarrying with Jacob's family. The unexpected acceptance by the townspeople of the terms offered may have convinced the sons of Jacob that heaven had indicated its approval for their plan of revenge.

6) Possibly the "third day" referred to was the third day of the week, i.e. Tuesday, but in reality the first day after the circumcision. This day is under the constellation of Mars, and signals bloodshed.

7) The brothers had to prevent the wives and children from raising an alarm in the neighboring towns after they had killed the males. Therefore, the females and children had to be taken captive. Since abandoning the herds made no sense, and since their undertaking had evidently enjoyed the help of heaven, they felt entitled to acquire the livestock etc. The repeated outcry "May our sister be treated like a harlot?⁠" underscores that to revenge such a misdeed, considerations of personal safety that are normally valid criteria, and which were part of the objections raised by Jacob, were not valid now.

וספר הכתוב שיצאה דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לא לספר בגנותה שהיתה יצאנית בת יצאנית כדברי רש״י כי הנה לאה צנועה היתה עד שלצניעותה לא הכירה יעקב כשבא אליה. ומה שיצאה ליעקב לאמר אלי תבא וגו׳ אל פתח ביתה יצאה ולשם שמים נתכונה אבל הכתוב הזה בא לספר שבחה של דינה שלא קרה לה זה להיותה יצאנית בטבעה כי היא היתה בת לאה המלומדת לשבת בית כי רחל היתה רועה את הצאן ולאה לא היתה יוצאת החוצה. גם מפאת אביה שהיתה בת יעקב יושב אוהלים ואם היה אביה צנוע כל שכן בתו וזה מורה שלא יצאה לכוונה רעה חלילה אלא לראות בבנות הארץ לא אמר באנשי העיר וגם לא בבני העיר אלא בבנות העיר ר״ל לראות בבנות העיר במלבושיהן ותכשיטיהן יען לא היה בבית יעקב שום נערה בלתה והיא רצתה ללמוד מנערות העיר כדרך הבתולות והותרה עם מה שפירשתי השאלה הד׳.

ואין ספק שלא יצאה דינה יחידה לבדה מבלי חברת איש או אשה עם היות שלא זכרו הכתוב להיותו דבר מבואר בעצמו וכמ״ש ויצא משה לקראת חותנו וידוע שלא יצא הוא לבדו.

ואמר ותצא דינה בת לאה – להורות כי לא שלו ולא שקט. ובהיותו שלו ושלם. מיד והנה אשה לקראתו יוצאת שלא כמנהג בנות ישראל הצנועות. וזהו בת לאה ולא בת יעקב. ואע״פ שנולדה ליעקב לא למדה מדרכיו ומוסריו. וזהו לראות בבנות הארץ ולעשות כמעשיהן. ולכן וישכב אותה. כמו שאמר בפסוק ותצא לאה לקראתו וגומר וישכב עמה בלילה ההוא. כי די שיאמר ויקח אותה ויענה. ואמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ולא בת לאה. להורות שהנושא אשה ראוי להביט בב׳ דברים. האחד לבדוק במשפחת בית אביה. והשני לבדוק בה שתהא ראויה. ולכן אמר בכאן ותדבק נפשו בדינה. מצד האב אמר בת יעקב. ומצדה אמר ויאהב את הנערה. ויעקב שמע כי טמא דינה בתו. ולא אמר כי ענה או שכב את דינה אלא טמא. כי על זה חרה לו איך רוח טומאה נחה על זרעו זרע טהור וקדוש. ועכ״ז החריש יעקב עד בואם. וזה להורות על חכמתו וסבלנותו מורגל בתלאות ובלהות. ואולי רמז כמו וידום אהרן שהצדיק הדין ושתק. כי הוא המסבב בשלוח כל בניו עם המקנה. כי אם היו קצתם בבית ילווה וישמרוה. ולפי שראוהו מחריש אמר שיצא חמור לדבר אתו. אחר שלא ראוהו בוכה וצועק בקול מר:

(א-ד) ותצא דינה וגו׳. הפרשה כפשוטה:

ותצא דינה וגו׳ – טעם אומרו בת לאה וגו׳, נתכוין הכתוב להודיע הסיבות אשר סבבו היציאה. והם במספר ג׳, וזה הוא שיעור הכתוב ותצא דינה וטעם היציאה לצד היותה בת לאה שאלו היתה בת רחל לא היתה יוצאה אלא לצד היותה בת יצאנית (ב״ר פ״פ) יולדתה ילדה במזגה וטבעה. סבה ב׳. להיותה בת יחידה ליעקב בת אחת בין הבנים, עוד להיותה בת יעקב יצא לה שם הויתה בעולם, שבאמצעות זה עשה שכם מה שעשה כאשר אבאר. הג׳ לראות בבנות הארץ על דרך אומרם ז״ל (פדר״א פל״ח) כי שכם הביא בנות הארץ סביב לאהל יעקב והיו משחקים בכלי נבל וכו׳ לצאת דינה לקולם וזו סיבה ג׳ ליציאתה, וממוצא דבר אתה יודע שאלולי לא ידע שכם בדינה לצד היותה בת יעקב הרשום בעולם והיה לו שם בלדת בניו לא היה עושה מעשהו.

ותצא דנה בת לאה, Dinah, Leah's daughter went out, etc. The reason that the Torah emphasizes that Dinah was Leah's daughter (something that we are well aware of) is in order to facilitate understanding of the causes underlying Dinah's excursion into town. There were three reasons for this. 1) Dinah was Leah's daughter. Had she been Rachel's daughter she would never have made such an unchaperoned excursion. Her mother Leah had "gone out" to meet her husband (30,15), something that was uncharacteristic of Jewish women. Bereshit Rabbah 80,1 claims that at the time Leah adorned herself with all her jewelry. Her daughter copied her mother, giving the impression that she was a harlot. 2) A second cause for Dinah's excursion was the fact that as an only daughter she had no female playmates; she went in search of suitable company. Inasmuch as she was a daughter of Jacob she had already acquired the reputation of being a distinguished person, something that provoked Shechem as we shall explain later. 3) לראות בבנות הארץ, "she went to take a look at the daughters of the land.⁠" According to Pirke de Rabbi Eliezer chapter 38 Shechem had brought the girls of the neighborhood to play music around the tent of Jacob. This then was a third reason for Dinah venturing outside. From all the above you may surmise that unless Shechem had already been aware of the existence of Dinah, a daughter of the famous Jacob, even before she left her house he would not have committed the rape.

ותצא דינה בת לאה – טעם ״בת לאה״ שהיתה כרוכה אחר אמה כדרך הבנות. ומדרך הסברא באו בנות הארץ הנכבדות לשחר פני נשות יעקב, ומדרך המוסר הוצרכה דינה ללכת גם אצלן לשחר פניהן. ואילו היתה עם יעקב לא הניחה לצאת אצלן, כי הוא יודע אנשי כנען שהם רעים ונבזים. אבל לאה לא ידעה דרך בני הארץ והניחה ללכת אצלן.

אשר ילדה ליעקב – בשבחה דבר הכתוב שהיא בת יעקב, זרע אמת שלא היתה בה מחשבות גנות בצאתה.

לראות בבנות הארץ – לא אמר ״את בנות הארץ״ אולי היה מחשבתה להבחין בין הבנות מי הן הראויות להתחבר עמהן ולבקש קרבתן, בעלות המוסר והצניעות והמדות הטובות. ולמדנו עוד שלא יצאה חלילה ללכת אחרי הבחורים אלא לראות ולהבחין בבנות, עם מי תתחבר.

ותצא דינה – כי חוץ לעיר נטה יעקב אהלו, ויצאה משם ונכנסה לעיר:

בת לאה אשר ילדה ליעקב – הטעם, לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה, והזכיר אשר ילדה ליעקב כי כל האחים קנאו לה:

לראות בבנות הארץ – לראות אנה ואנה בין בנות הארץ כי לא היה בבית יעקב נערה אחרת בלתה להתענג בחברתה, וקרוב הדבר שיצאו אז בנות העיר לחוג את חגיהם במחולות או כדומה, וטעתה דינה לצאת יחידה להתחבר עם בנות הערלים ההם, כי כל כבודה בת מלך פנימה, ולכן נענשה:

לראות בבנות הארץ – למחמי בנימוס בנת עמא ארעא, כלומר לראות באופן מלבושיהן ותכשיטיהן כדרך הבתולות, ככתוב התשכח בתולה עדיה, ובפרקי דר״א אמר בתו של יעקב היתה יושבת אוהלים מה עשה שכם בן חמור, הביא נערות משחקות חוצה לו שהיו מתופפות בתופם ויצאה חוצה לראות.

ותצא דינה – הספור הזה נכתב להבנת דברי יעקב בברכותיו {בראשית מ״ט:ז׳} ארור אפם וגו׳ (משה עהרענרייך).

לראות בבנות הארץ – לעיין נשי הארץ ההיא ומנהג מלבושן, כמשפט הבנות. ובס׳ השמרונים כתוב להראות.

ותצא דינה וגו׳ – דינה הייתה ״בת לאה״, לא פחות מרוב אנשי ישראל שלעתיד. היא גם נולדה ״ליעקב״: הווי אומר שרוחו של יעקב חיה בתוכה. ולמרות שנטמאה; ואולי אף הביאה זאת על עצמה, ב״יציאתה״ מהחוג המצומצם של משפחתה אל בין הזרים; אף על פי כן הייתה כל כולה בת יעקב. היא יצאה ״לראות בבנות הארץ״ ולהתעניין בהן – לעשות הכרות עם הנערות הזרות, כמו ״לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל״ (שיר השירים ו, יא). היא הייתה נערה צעירה – וסקרנית.

שאלות:

מ״ש בת לאה אשר ילדה ליעקב הוא שפת יתר, מ״ש ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה היל״ל ויאהב אותה, וגם בת יעקב מיותר, ושוב קורא אותה בשם ילדה.

מה שהכניס מה שבני יעקב באו מן השדה בין ויצא חמור לוידבר חמור, ולמה וידבר חמור ויאמר שכם, למה הפסיק דברי אביו, ולמה כפל אשר תאמרו אתן, הרבו מוהר ומתן ואתנה, למה כפל ואתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם שבו וגו׳.

ותצא דינה – מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות, כי היתה בת לאה, שהיתה צנועה באהלה, ואשר ילדה ליעקב, שלידתה היה מתיחס אל יעקב שהיתה צנועה וכשרה, כי לא היתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק לראות בבנות הארץ ובתהלוכותיהן.

DINAH...WENT OUT. Lest one say here that Dinah was guilty of loose behavior, the narrative stresses that in no way was she at fault. She was the daughter of Leah, modestly keeping to her quarters — and that Leah had borne her to Yaqov, her birth being linked to Yaqov, signifying that she was modest and pure. She was not in the habit of venturing forth for boys, but only to socialize with the daughters of the land and to observe their ways.

ותצא דינה: ׳ותבא׳ מיבעי, שהרי דירת יעקב היתה חוץ לעיר והיא באה העיר לראות בבנות הארץ

אך ברשב״ם כתב: כי חוץ לעיר נטה אהלה (עם אהלו), ויצאה משם ונכנסה לעיר. וכעין זה כתב ברד״ק.

. אלא משמעות ״ותצא״ – מחין ערכה וכבודה, שנכנסה לראות במחול ובשמחת בנות הארץ, ויציאה חוץ מגדר הראוי מיקרי ׳יציאה׳. והיינו דאיתא ריש מסכת שבת (ב,א) ׳תנא הכנסה – הוצאה קרי לה׳, והטעם על זה משום דבשבת אסור להביא מרשות הרבים לרשות היחיד, א״כ כשמביא מרשות הרבים נקרא הוצאה ממקומו הראוי לו.

אשר ילדה ליעקב: הוא מיותר. מבואר דהראה לנו הכתוב דהסיבה היתה משום שילדה ליעקב

וברש״י הביא מדרש חז״ל ע״ש יציאתה, שאף לאה היתה יצאנית.

. ולפי פשוטו הוא משום חשיבותו של יעקב חפץ (שכם) בבת יעקב.

[הרחב דבר: אבל לא נתיישב בזה כל כך, שהרי עדיין לא היה מוכח דלהכי לקחה ושכב אותה משום שהיתה בת יעקב, ורק להלן שמל עצמו ונזדרז כתיב שהוא מפני שחפץ בבת יעקב. אלא לפי הדרש הוא שיעקב אבינו נענש על שקרא עצמו ״ישראל״

כפי שביאר רבינו לעיל לג,כ ובהרחב דבר שם.

וענין זה העונש לזה החטא, הוא ע״פ הבנת מאמרם ז״ל ברבה פרשת תולדות (סג,ג): אברהם נקרא שמו ״ישראל״ והביאו ראיה ממקרא

רבי נתן אומר, מילתא עמיקתא היא, ׳ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה׳. רש״י על המדרש: עמוק הוא טעם זה – ׳ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ גושן ובארץ כנען׳, שהאיך אפשר לומר שישבו בארץ מצרים כל אותן השנים כולן. אלא מאברהם אבינו חשב... ומדקא חשיב מאברהם וקרי ליה ״ישראל״, אלמא אברהם נקרא ישראל.

, יצחק נקרא שמו ״ישראל״ והביאו ראיה

דכתיב ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב״. מתנות כהונה: משמע יעקב גם הוא אחד מבני ישראל, הרי שיצחק על כרחך נקרא ׳ישראל׳.

. ולכאורה א״כ אמאי כתיב בפירוש זה השם ביחוד גבי יעקב. ותו קשה, באמת הא כוונת ׳ישראל׳ הוא על הנהגה למעלה מהטבע

כפי שביאר רבינו פעמים רבות בחומש זה (עיין פרק ל״ה פסוקים י׳,כ״א,כ״ב, וכן לז,יז. מו,א. ועוד).

, ואברהם ג״כ התנהג במדה זו, ואמאי לא נקרא שמו ״ישראל״.

אלא הענין, דכל אדם נדרש לג׳ דברים בהליכות חייו – הגנה מאויביו, ופרנסה, ושמירת שלום, דבלי שלום אין שום ברכה מתקיימת. וכבר ביארנו (לעיל יב,יז ועוד) דאברהם אבינו התנהג למעלה מהטבע בהגנה, ויצחק בפרנסה, ועדיין היתה חסרה מדה השלישית עד שבא יעקב ונשלם עם לבן ועשו בדרך נס

כלומר, למעלה מן הטבע (במדת השלום).

, משום הכי נקרא ״ישראל״ שכבר נשלמו בו כל הנהגות האדם. משא״כ אברהם ויצחק לא נשלם בם עדיין מדה זו של למעלה מן הטבע

במדת השלום.

, אלא דמ״מ מכונים ברמז בשם ״ישראל״ היינו בפרט הגנה ופרנסה. ומעתה קרא יעקב עצמו בשם ״ישראל״

כפי שביאר רבינו לעיל לג,כ ובהרחב דבר שם.

באשר נשלם בו מדת השלום גם כן. וזה היה שלא במדת דרך ארץ לקרוא עצמו בשם המעלה, על כן נענש במדת השלום במעשה שכם ודינה שהגיעה לו צרה זו במדת השלום והאהבה שהיתה ביניהם

בין דינה לשכם.

. כל זה לדעת המדרש רבה שהוא כחכמים דר׳ יהודה (חולין קא,ב)

עיין לעיל לג,כ ובהרחב דבר, ובהערה 88 שם.

, משא״כ לר׳ יהודה כבר נקרא שמו ״ישראל״ וא״כ יש לבאר טעם הסיבה

שנענש במעשה דינה.

באופן אחר.

דהנה אנו אומרים ׳אלהי יעקב׳ והוא אמר (לעיל לג,כ) ״אלהי ישראל״. דבאמת נכלל בשם ׳אלהי אברהם׳ הגנה מן האויבים אם בדרך הטבע רק בהשגחה פרטית

אך רבינו לעיל (כו,ה לא,מב) כתב – רק למעלה מדרך הטבע.

אם בדרך נס. וכן ׳אלהי יצחק׳ בפרנסה, ג״כ משמעו כך, וכן ׳אלהי יעקב׳ בשמירת שלום ג״כ בין שבא בהשגחה פרטית בדרך הטבע בין בדרך נס. אבל יעקב אבינו כסבור שמדת השלום כשהיא בדרך הטבע אינה טעונה השגחה פרטית, שהרי תליא ג״כ בדעת האדם שרוצה במדה זו, ולא נצרך להשגחה אלקית יתברך בזו המדה אלא בשעה שבאה בנס כמו במעשה לבן ועשו, ומש״ה אמר

בשובו בשלום בדרך נס מעשו ולבן.

״אלהי ישראל״ (לג,כ). אבל באמת אינו כן, דגם במדה זו תליא בהשגחה פרטית שתבא לברכה אפילו בדרך הטבע. {והיינו דמצלינן ׳כי אתה הוא מלך אדון לכל השלום׳, אפילו מה שבדרך הטבע והשכל האנושי מסייע.} והראה הקב״ה כשיצאה ״בת יעקב״

כלומר, בחיים הנראים כפשוטים ע״פ דרך הטבע, ללא איום נראה לעין, הדורש נס.

אירעה סיבה נוראה ע״פ השלום, ומש״ה יש לומר ״אלהי יעקב״, וכלשון המקרא בספר שמות ג,ו

״ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב״.

ותצא דינה – אי אפשר לקבוע בוודאות, מה היה גילה המדוייק של דינה בשעת מעשה זה. אין שום מניעה להניח, כי שהותם של יעקב וביתו בסוכות, ולאחר מכן בשכם (עובר למעשה זה), נמשכה תקופה ניכרת. די לכל המאורעות המתוארים עד ל״ז:ב׳ — שם נאמר שיוסף בן שבע עשרה היה — זמן של שנתיים, ואם כך הדבר, יוצא שבשעת המעשה המסופר בפרשה זו היה יוסף בן חמש עשרה שנה. והנה, אם נאמר שדינה נולדה בארם נהרים, בזמן הולדת יוסף, הרי שאף היא כבת חמש עשרה. אך אם נאמר שנולדה רק אחר שובו של יעקב, כלומר שש שנים יותר מאוחר,⁠

השווה לעיל ל״ב:כ״ג.

הרי שתהיה עכשו רק כבת תשע. ברם, מי שמכיר את תנאי החיים במזרח התיכון — וכאן מדובר בימי קדם — לא יתמה על המסופר להלן גם אם דינה היתה אז רק בת תשע. הן מצינו בתלמודים במקומות רבים שבנות נישאות בגיל שתים עשרה, כלומר כשהן נערות, ולעתים קרובות משיאין אותן בעודן קטנות, ואף אמרו

נדה מ״ד: (המ׳).

״בת ג׳ שנים ויום אחד מתקדשת בביאה... וחייבים עליה משום אשת איש״.

לפי כל אלה אין זה בלתי סביר שדינה בת שמונה או תשע היתה כשפגשה שכם. יתרה מזו. העובדה שאין הכתוב מזכיר אותה בכל הפרשה, רומזת לכך שאכן קטנה היתה; והשווה הביטוי ״ילדה״ שבפסוק ד.

אשר ילדה ליעקב – השווה לעיל ט״ז:ט״ו, כ״א:ט׳, כ״ה:י״ב, מ״א:נ׳ ועוד.

לראות בבנות הארץ – כמו לראות את בנות הארץ; השווה שופטים ט״ז:כ״ז, שיר השירים ו׳:י״א.

ותצא דינה בת לאה – וכי אמנו לאה זונה היתה,⁠

ר״ל משום דאפשר לפרש שבמכוון יחסה הכתוב ללאה ולא ליעקב מפני שעתיד לספר מקרה מגונה שאירע לה, וא״כ הלא גנאי הוא ללאה.

אלא לפום דכתיב (פ׳ ויצא) ותצא לאה לקראתו – פשטון יציאה מיציאה.⁠

עיין פירש״י כאן. ויש באגדות שהיה שכם מאסף מנגנים בחוץ כדי שע״י זה תצא דינה [והוא כמש״כ ותקח מרים את התוף ותצאנה כל הנשים] ובסוף מ״ס איתא שהיתה דינה אז בת שש שנים, ויש לכוין בזה כונת לשון הגמרא במו״ק ט׳ ב׳ בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא – ומרמז כבת שית – כדינה.

(ירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ו)

(ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן⁠־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖יהַֽחִוִּ֖י ל=הַֽחִוִּ֖י בגעיה ימנית נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃

Shekhem, the son of Chamor the Chivite, prince of the land, saw her. He took her, lay with her, and violated her.⁠violated her | וַיְעַנֶּהָ – The root "ענה" takes various shades of meaning depending on context and elsewhere might be translated as "afflict" or "subdue". Here, it appears to mean "to take by force", as per its usage in Devarim 22:29 and Shofetim 19:24. See, though, Bereshit Rabbah 80:1, who suggests that the language of "affliction" teaches that Shekhem lay with Dinah in an unnatural way.

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םרמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימה

[ה]

תנ״י בלק ב. ותנ״י וישלח יט. וירא אותה שכם הרשעים רואים וירא המן וירא עשו וירא אותה שכם בן חמור אמר דוד תחשכנה עיניהם מראות. ובגמ׳ נזיר כג. מובא לעיל פי״ג אות מ. א״ר יוחנן כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר וכו׳ (בראשית יג) וירא, וירא אותה שכם בן חמור. ובכת״י מדרש הבאור וירא אותה שכם רבנן אמרין ליבא ועינא תרין סרסורי חטאה הוי.

וירא אתה שכם נוח לרשעים שיהו סומין שעיניהם מביאין מארה לעולם כו׳ וכתיב וירא אותה שכם. (תנחומא בלק ב.)

[ו]

וכ״ה במדרש תימני כת״י. ובכת״י מדרש מעין גנים שעשה מעשה חויא בערמה הדא היא דכתיב כאשר ינוס איש מפני הארי ופגע בו הדוב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש וכו׳ והנחש זה שכם שנשך דינה וכו׳. ומקור דבר זה הוא בפדר״א פל״ח כתיב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש וכשבא יעקב לביתו בארץ אחוזתו שבארץ כנען נשכו הנחש ואי זה נחש שכם בן חמור שהיתה בתו של יעקב יושבת אהלים ולא היתה יוצאת החוצה מה עשה שכם בן חמור הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים יצאה דינה לראות בבנות המשחקות ושללה ושכב אותה והרתה וילדה את אסנת ואמרו בני ישראל להרגה שעכשיו יאמרו כל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב מה עשה יעקב הביא ציץ וכתב עליו שם הקודש ותלה על צוארה ושלחה והלכה לה. (ראה לקמן פמ״א מה.) וכנראה היה לפניהם בפדר״א נסמך הדרש הזה על לשון החוי. ובתיב״ע בנימוס בנת עמי ארעא. ובכ״י רמזי ר״י עה״ת שכם בן חמור, נקרא חמור על שם בשר חמורים בשרם, ועם הדומה לחמור. החוי, לשון חויא, שהנחש בא על חוה והטיל בה זוהמה כך בא זה על בת ישראל והטיל בה זוהמה.

וירא אתה שכם - החוי נשיא הארץ, וכי חוי הוא והלא אמורי הוא שנאמר אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מ״ח:כ״ב), אלא שעשה מעשה חוי בערמה. (אור האפלה כת״י)

[ז]

ראה לקמן אות כב.

נשיא הארץ, כל פרצה שאינה באה מן הגדולים אינה פרצה, שמשעה שבא מבול לעולם גדרו גדר על העריות, ולא היו פרוצים בעריות, וזה מפני סרחתו מעל. (לק״ט)

[ח]

ראה ביוב״ע כאן. ובמדרש אגדה ויקרא ח. ב. ואין קח אלא לשון פיתוי כו׳ וכמו שנאמר בדינה ויקח אותה וישכב אותה ויענה שלא היתה רוצה והיה מפתין אותה. ובס׳ והזהיר בחקותי קכט: שפייסה בדברים. ועי׳ לעיל פי״ב אות קנה.

ויקח אתה, פתה אותה בדברים כמה דאת אמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים. (קה״ר י, ח.)

[ט]

בקה״ר י. ח. וישכב אותה כדרך ארץ ויענה כמשכב זכור. וכ״ה בס׳ והזהיר בחקותי קכט: ובגמ׳ סנהדרין ע. אשר עשה לו בנו הקטן, (בראשית ט) רב ושמואל, חד אמר סרסו, וחד אמר רבעו, מ״ד סרסו מתוך שקלקלו ברביעי, קללו ברביעי, ומ״ד רבעו גמר וירא וירא, כתיב הכא וירא חם, וכתיב התם וירא אותה שכם בן חמור וגו׳, ראה לעיל פ״ט אות קמד.

וישכב אתה כדרכה, ויענה שלא כדרכה. (בראשית רבה פ)

[י]

ראה לעיל פל״א אות קיג. בבאור וצרף לכאן. ובגמ׳ יומא עז: איתא א״ל ר׳ פפא לאביי הא תשמיש גופה איקרי ענוי דכתיב וישכב אותה ויענה, א״ל התם שעינה מביאות אחרות. ובד״ס מביא מכת״י רבינו אליקום גורס א״ל ר״פ לאביי ומאי חזית דאם תענה היינו דא״ל שלא יענה אותן מתשמיש כלומר שלא יגרע עונתן מתשמיש דלמא הכי קא מותיר ליה שלא יעשה להם תשמיש יותר מדאי, דהוי עינוי דכתיב וישכב אותה ויענה ששימש עמה יותר מדאי א״ל התם לאו משום רוב תשמיש הוא אלא מלמד שעינה מביאות אחרות כגון שלא כדרכה אכל בכדרכה לא הוי עינוי. ורש״י דוחה גירסא זו ונראה שדבר זה תלוי בגירסאות דלפי הגי׳ שעינה ״מביאות״ י״ל כמ״ש רש״י ובש״ס כת״י הגי׳ ״בביאות״ אחרות ווה מוכח כפירוש ר״א. עו״ש גירסא בגמרא ואימא תשמיש יתירה דהא תשמיש יתירה עינוי הוא. ועי׳ תוס׳ יבמות לד: ובשכ״ט עינוי ביאה לא בא ללמד אלא שתחלתה וסופה שלא ברצון, או שלא כדרכה.

ויענה, שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ״א:י׳) ועונתה זו דרך ארץ שנאמר וישכב אותה ויענה. דברי רבי יאשיה. (מכילתא משפטים ג.)

[יא]

ראה לעיל אות ח. י. בבאור. ולקמן אות יד.

ויקח אתה וישכב אתה ויענה, שהיתה צווחת וי וי. (מדרש הגדול.)

וַחֲזָא יָתַהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִוָּאָה רַבָּא דְּאַרְעָא וּדְבַר יָתַהּ וּשְׁכֵיב יָתַהּ וְעַנְּיַהּ.

She was seen by Shechem, son of Chamor, the Chivite, who was the ruler of the land. He took her, he lay with her, and he mistreated her.

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ

וַחֲזָא יָתַהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִיוָאָה רַבָּא דְאַרְעָא וּדְבַר (ח״נ: ונסיב) יָתַהּ וּשְׁכֵיב יָתַהּ וְעַנְּיַהּ

וּדְבַר – תרגום חריג לליקוחי אשה

ליקוחי אשה מתורגמים בפועל ״נסב״ כגון, ״ויקח אברהם ונחור להם נשים״ (בראשית יא כט) ״וּנְסֵיב אַבְרָם וְנָחוֹר לְהוֹן נְשִׁין״. מטעם זה גרסו מקצת נוסחים גם כאן ״וַיִּקַּח אֹתָהּ״ – ״וּנְסֵיב יָתַהּ״. ואולם ברוב הנוסחים – ״וּדְבַר יָתַהּ״. לדעת ״נפש הגר״ רק בפסוקנו תרגם דְבַר (הנהיג) שהובילה והנהיגה לביתו בדברי פיתוי ולאחר מכן שכבה באונס, אבל בהמשך תרגם ״קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה״ (ד) ״סַב לִי יַת עוּלֵימְתָא״ כמשפט.⁠

״נפש הגר״ א, מבוא, עמ׳ 15.

לעומת פתרונו המקומי, המסורה לפסוק ״וַתֻּקַּח האשה בֵּית פַּרְעֹה״ (בראשית יב טו) ״וְאִידְּבַרַת אִיתְּתָא״ מציינת את פסוקנו ״נשיא הארץ״, כאחד משלשה שבהם ליקוחי אשה מתורגמים בפועל ״דבר״ ולא ב״נסב״ כמתבקש:

לקיחה דמתרגמינן ״דבירא״ דחזי להון ״נסיבא״ ג׳ באוריתא: ״ואקח אותה״, ״ויהי בערב״, ״נשיא הארץ״.

ועיין שם בטעם השינוי.

וחמא יתה שכם בר חמור חיוויה רבה דארעא ונסב יתה ושמש עמה

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושמש עמה״) גם נוסח חילופי: ״ואיזדמן לותה״.

וצער ית⁠[ה].

וחמא ית⁠(א){ה} שכם בר חמור חיואה רבא דארעא ודבר יתה באונסא ושכיב עימה וסגפה.

And Shekem, the son of Hamor the Hivite, prince of the land, saw her, and took her by force, and lay with her and afflicted her.

וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, הרשעים רואים, וירא המן (אסתר ג׳:ה׳), וירא עשו (בראשית כ״ח:ו׳), וירא אותם שכם בן חמור (שם ל״ד:ב׳), אמר דוד תחשכנה עיניהם מראות (תהלים ס״ט:כ״ד)

ויקח אותה וישכב אותה ויענה. ומאיזו חטייא בא עליה הערל, כתיב למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב (איוב ו׳:י״ד), אלא בשעה שהיה יעקב אבינו בא והשבטים עמו היתה דינה עמו, כיון שבאו המלאכים ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו (בראשית ל״ב:ז׳), נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה, שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה, א״ל הקב״ה חסכתה אותה ממנו חייך לאדם ערל היא מתוקנת, הוא דכתיב למס מרעהו חסד, אילו היתה נישאת לעשו שמא היתה מגיירת אותו, כשנטלה איוב לא גיירה אותו, לפיכך חסכתה אותה הרי בן מאירה בא כנגדה, וירא אותה שכם בן חמור.

[כ] מה כתיב למעלה מן הענין ויבא יעקב שלם (בראשית ל״ג:י״ח). בא מפדן אדם בתנאין שהתנה עמו הקב״ה לא חיסרו כלום, מה עשה יעקב, התחיל פותח איטליסין, א״ל הקב״ה שנדרת לפני שכחת, ולא כך אמרת אם יהיה אלהים עמדי (שם כ״ח:כ׳) שלא אעבוד עבודה זרה, ושמרני (שם), משפיכות דמים, בדרך הזה (שם) מגילוי עריות, שנאמר כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און (משלי ל׳:כ׳), שמרו הקב״ה, שכן הוא אומר, ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו), אמר יעקב אם שמרתני מכל הדברים הללו, כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם שם:כ״ב) כיון שבא לארץ שכח אותו נדר, אמר הקב״ה חייך באותן הדברים שאמרת לשמרך בהם אתה נכשל בע״ז, מנין שנאמר ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם וגו׳ (שם ל״ה:ד׳). בשפיכות דמים מנין, שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו וגו׳ (שם ל״ד:כ״ה), בגילוי עריות מנין, מדינה, שנאמר וירא אותה שכם בן חמור ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, אמר ר׳ אבהו למדנו דברים מליחה סרוחה, פרעה אמר ליוסף אני פרעה (שם מ״א:מ״ד), אני אמרתי שתהא מלך, אמר הקב״ה לישראל על כל מצוה ומצוה שעושין אני ה׳, אני שעתיד לשלם לכל אחד ואחד מתן שכרו, ומה בשר ודם שאמר אני פרעה, העלה אותו לכל הגדולה, אני שאמרתי על כל מצוה ומצוה אני ה׳ על אחת כמה וכמה, וכיוצא בדבר אתה אומר רק הכסא אגדל ממך (שם שם:מ׳), אמר הקב״ה לישראל והיית רק למעלה (דברים כ״ח:י״ג), ומה רק של בשר ודם כך גידל את יוסף, רק של הקב״ה על אחת כמה וכמה.

וישכב אותה – מלמד שעבירה גוררת עבירה.

בת לאה –

ולא בת יעקב. עיין תנחומא וישלח אות י״ד, ורש״י עה״ת, ולקח טוב, ועיין ב״ר ריש פ״פ.

ולא בת יעקב, אלא כשם שהיתה לאה יצאנית: [שנאמר ותצא לאה לקראתו (בראשית ל׳:ט״ז), כך היתה דינה יצאנית].

וישכב אותה –

כדרכה. ב״ר שם אות ה׳, וילקוט רמז קל״ד, ורש״י עה״ת, ולקח טוב, ועיין יומא ע״ז ע״ב, וברש״י ד״ה מביאות.

כדרכה.

ויעניה – שלא כדרכה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פראהא שכם בן חמור אלחוי שריף אלבלד פאכ֗ד֗הא וצ֗אג֗עהא ואתאהא.

וראה אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ולקח אותה ושכב עמה ועינה אותה.

וישכב אתה – כדרכה,

ויענה – שלא כדרכה.

וישכב אתה AND HE LAID WITH HER – in her normal way;

ויענה AND HE AFFLICTED HER – not in her normal way (Bereshit Rabbah 80:1).

וירא אותה שכם בן חמור – שלא נצטנעה הימנו.

החוי נשיא הארץ – כל פרצה שאינה באה מן הגדולים אינה פרצה.

שמשעה שבא מבול לעולם. ב״ר פ״ב.

שמשעה שבא מבול לעולם גדרו גדר על העריות. ולא היו פרוצים בעריות. וזה מפני סרחתו מעל.

וישכב אותה ויענה –

כדרכה ושלא כדרכה. ב״ר שם ילקוט רמז קל״ד. ורש״י עה״ת. עיין יומא ע״ז ע״ב. וברש״י ד״ה מביאות.

כדרכה ושלא כדרכה.

וירא אותה שכם בן חמור – לא נצנעה ממנו:

החוי נשיא הארץ – מלמד שכל פירצה שאינה מן הגדולים אינו פירצה, שמשעה שיצאה מן התיבה גדרו גדר על העבירות. ולא היו פרוצין אפי׳ בפנויות ויפות תואר, וכה״א באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), ובכנעניים הוא אומר והכנעני אז בארץ (בראשית יב ו), שעדיין מתבקשת להן זכות שגדורים מן הערוה, וכתיב כי לא שלם עון האמרי עד הנה (שם טו טז), שעדיין גדורין מן הערוה, וכיון שנתפרצה לו ויצאתה לפניו מקושטת כזונה וראה שאין יפת תואר בארץ כמותה, נתפתה לבו אחר ראות עיניו, וכן הקב״ה מזהיר לישראל ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט):

ויקח אותה – אע״פ שלא נצנעה ממנו באונם לקחה, כעוף החוטף ודורס פתאום:

וישכב אותה – כדרכה:

ויענה – שלא כדרכה. כל שכיבת ביאה שבמקרא, אפילו תחילתה באונס וסופה ברצון, אבל עינוי ביאה לא בא ללמד אלא שתחלתה וסופה שלא ברצון, או שלא כדרכה, וכן הוא אומר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), על דבר אשר עינה (דברים כב כד), אל תענני (שמואל ב יג יב), ואע״פ שהפועל נפרד מחבירו, יש להדבירו מקצת לשונו על אופן יתר העינויין, דכתיב ויענך וירעיבך (דברים ח ג), וכתיב עינה בדרך כחי (תהלים קב כד):

ויענה – כדרכה, וטעם העינוי בעבור היותה בתולה.

AND AFFLICTED HER. He had normal intercourse with her.⁠

Contra Rashi who interprets humbled as sodomized.

Scripture uses the term va-ye'anneha (and afflicted her)⁠

The root ayin, nun, heh means to afflict. Hence Ibn Ezra's interpretation.

because she was a virgin.⁠

Intercourse was thus painful, hence the term afflicted her.

וירא – אמר: ויענה – לפי שהיתה בתולה, וכן תחת אשר ענה (דברים כ״ב:כ״ט).

וירא, the reason why the Torah uses the word ויעניה when what Shechem had done was more in the nature of a seduction that a violent rape, is that this term is used in connection with a virgin having intercourse, something usually very painful for her. The term is also used on account of this reason in Deuteronomy 22,29.

וישכב אותה ויענה – פירש המורה: וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה ותימה שהרי שתי משכבות יש לאשה דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אלמא דשתי משכבות יש לה ומה עינוי יש כאן. י״ל כל שכיבה שהיא באונס ואפי׳ כדרכה היא עינוי כדאמר גבי אונס את אשת אחיו ענה ואעפ״י שהיא כדרכ׳ קורא אותה עינוי וכל שכיבה שהיא ברצון אפי׳ שלא כדרכה לא יקרא עינוי כי שתי משכבות יש לה.

ויענה – רמז שהיתה אנוסה. ומה שאמרו חוץ מזה {הוא} דרש, לא פירוש

צד. כפי הנראה הכוונה למדרשם ז״ל המובא בפירש״י ש׳וישכב אותה׳ היינו כדרכה, ו׳ויענה׳ היינו שלא כדרכה. ונראה שגם הראב״ע נתכוון להוציא מפירוש זה בכותבו: ׳ויענה – כדרכה בעבור היותה בתולה׳, והרמב״ן פירש כדברי רבנו וכתב שכל ביאת אונס תקרא עינוי [ולכאורה המחלוקת בין ראב״ע ורמב״ן, האם מדובר בצער ביאה דבתולה או בצער מיוחד לביאת אונס, היא מחלוקת תנאים בכתובות לט. ששם נחלקו חכמים על ר״ש שאמר אונס אינו משלם את הצער מפני שסופה להצטער תחת בעלה, ע״ש ודו״ק].
ובשמואל ב׳ (יג:יד) כתיב נמי כהאי לישנא אצל אמנון ותמר, אבל שם נאמר תחילה ׳ויענה׳ ואח״כ ׳וישכב אתה׳, וזה מורה כפירוש המלבי״ם שם שויענה היינו בביאה שלא כדרכה ע״ש.

וישכב אותה ויענה – וישכב – כדרכה. ויענה – שלא כדרכה. לשון רבינו שלמה.

אבל ר׳ אברהם אמר: ויענה – בעבור היותה בתולה. ואין צרך, כי כל ביאה באונס תקרא ענוי. וכן: לא תתעמר בה

כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 חסר: ״לא תתעמר בה״.

תחת אשר עניתה (דברים כ״א:י״ד), וכן: ואת פילגשי ענו ותמות (שופטים כ׳:ה׳). ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ לספר בשבחה.

AND HE LAY WITH HER, AND HE AFFLICTED HER. He lay with her in natural gratification; and he afflicted her unnaturally. This is Rashi's language. But Rabbi Abraham ibn Ezra said: And he afflicted her naturally because she was a maiden.⁠" But there is no need for this for all forced sexual connection is called "affliction.⁠" Likewise, Thou shalt not deal with her as a slave, because thou hast afflicted her.⁠

Deuteronomy 21:14.

And so also: And my concubine they afflicted, and she is dead.⁠

Judges 20:5.

Scripture thus tells — in Dinah's praise — that she was forced, and she did not consent to the prince of the country.

וישכב אותה ויענה – פירש״י וישכב כדרכה ויענה שלא כדרכה. ור׳ אברהם כתב בשביל שהיתה בתולה קורא עינוי. והרמב״ן כתב אין צריך כל זה כי כל ביאת אונס קורא עינוי הכא הקדים שכיבה לענוי ובתמר כתיב ויענה וישכב אותה.

וי״מ: שדינה נתפתת תחלה אבל תמר לא נתפתת לכך הקדים ענוי לשכיבה:

וישכב אותה ויענה, "he slept with her and subsequently abused her.⁠" According to Rashi the word וישכב describes normal intercourse, whereas the word ויענה describes a more perverted method of sexual intercourse.

Ibn Ezra understands the word ויענה as describing the pain involved in her having intercourse as she had been a virgin.

Nachmanides writes that there is no need for all these explanations, seeing that any intercourse in which the woman is being raped is described in the Bible as עינוי, i.e. that is the meaning of the word ויעניה. In this instance, intercourse by mutual consent appears to have preceded the rape. The opposite was the case in the rape of Tamar by her half-brother Amnon. (Samuel II 13). There the rape is mentioned before the sexual intercourse. Some commentators suggest that Dinah had first been seduced, whereas Amnon never bothered to seduce Tamar.

וירא אותה שכם בן חמור – תימה למה הוצרך לפרסם קלקולה של בת יעקב אלא מגיד לך הכתוב שבחו אע״פ שהיה נשיא ואביו נשיא מתכבד היה להדבק ביעקב.

וישכב אותה ויענה – פר״ש ויענה שלא כדרכה. ותימה שהרי ב׳ משכבות יש לאשה דכתיב (ויקרא י״ח כ״ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, אלמא דשני משכבות יש לה, ומה עינוי יש בכאן. וי״ל כל שכיבה [ש]⁠היא באונס, ואפי׳ כדרכה היא עינוי כדאמר גבי אונס (את אשת אחיו ענה) [אשר ענה את אשת רעהו] (דברים כ״ב כ״ד), ואע״פ שהיא כדרכה קורא אותה ענוי, וכל שכיבה שהיא ברצון, אפי׳ שלא כדרכה לא יקרא ענוי, כי שתי משכבות יש לה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַיְעַנֶּהָ – אפשר שבא עליה שלא כדרכה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ, ה); וזה, כי אנשי המקומות ההם היו מתגאלים מאד בעריות. או אפשר שיהיה העינוי להיותה בתולה, כמו שאמר בנערה המאורסה: ׳על דבר אשר עִנָּה את אשת רעהו׳ (דברים כב, כד), ובאונס נערה בתולה אמר: ׳תחת אשר עִנָּהּ׳ (דברים כב, כט).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ – לכבודו של יעקב אבינו ייחס אותו כן.

ויקח אותה וישכב אותה ויענה – [ב] הגיד הכתוב שלש פעולות אלו למה שהם שלשה גנאים מתחלפים הנופלים בדבר זה:

האחד הוא הקלון המגיע אל אביה ואל אחיה ולכל משפחתה בהלקח מאתם נערה זו בלא רשותם ואפילו לשם נישואים.

והשני הפגם שמגיע אל הנערה עצמה במה שנפגמה מהיות עוד עליה חן הבתולות.

והשלישי הצער המגיע לה במה שהוכרחה שלא כרצונה.

ומטעם הראשון חייבה תורה האונס בדמי הבושת, מטעם השני בדמי פגם, ומטעם השלישי חייבה תורה בצער (כתובות ל״ט.).

ועל הראשון אמר [ב] ויקח אותה כי הלקיחה לבדה בלא רשות והסכמת אביה וקרוביה היא אשמה רבה וקלון אליהם, ועל השני אמר וישכב אותה שכיון ששכבה תשאר פגומה ושנואה, ועל השלישי אמר ויענה והוא מבואר.

אבל אמר הכתוב וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ להגיד שלהיותו בן נשיא הארץ בחזקה עשה זה ולא חשש למי שבא עם דינה ולא יירא מיעקב ובניו.

ואמנם אמרו ויקח אותה וישכב אותה ויענה. כבר ראית מה שפי׳ רש״י ששכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה והוא מגונה מאד ואיך ידבר בעשותו הנבלה הזאת. והראב״ע פירש שהיתה בתולה אמר בה ויענה ובעבור היות הענוי טבעי הרי הוא בכלל וישכב ולמה יזכרהו הכתוב ואין בו צורך אבל אמתת הדבר ששכם עשה שלש רעות האחד ויקח אותה שלקחה בחזקה בהיותה עוברת בשוק והכניסה לביתו באונס וזה מגונה שאף שיקחה לשם נשואין לא היה ראוי ללקחה באונס. והשנית וישכב אותה וחלל בתוליה. והשלישית ויענה שלא שכב עמה ברצונה כי אם באונס ובצער גדול ועל זה נאמר באחרונה ויענה. ואולי אמר ויענה לפי שהמשגל מענג בטבע ואף שתהיה תחלתו באונס הנה יהיה סופו ברצון על כל פנים להיותו תענוג טבעי וכבר זכרו בגמרא כי באת אשה לפני רבי ואמרה לו נבעלתי באונס והיה לפי שיהיה סבור רבי שהאונס תחלה וסוף שאל אותה אם התענגה בבעילה ההיא כי לא תהיה אנוסה לפי זה ותהיה אסורה לבעלה והשיבתו שאם בא אדם ונתן לתוך פיו ביום הכפורים דבש באונס האם ימתק לחכו. וזה ראיה התענוג הטבעי לא יוסר עם האונס אשר הוא בבחינות הרצון ולכן הגיד הכתוב שבח דינה שעל גודל צערה נמנע ממנה התענוג הטבעי בפועל המשגל וזהו מה שרצה באמרו ויענה שגודל הצער המיוחס לכח הרצוני העיק נפשה מהתענג החוש במושגו הטבעי וכל זה מורה על היות דינה נקיה מעון הזה ולולי זה אין ספק שאחיה הורגים אותה ביום בואם על החללי׳ כשמצאוה בבית שכם והיו נדונים הנואף והנואפת אלא שנתברר אצלם היותה אנוסה בהחלט.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] וירא אותה שכם בן חמור

[1] נזיר פרק רביעי דף כג ע״א (נזיר כג.)

[2] סנהדרין פרק שמיני דף ע ע״א (סנהדרין ע.)

[3] הוריות פרק שלישי דף י ע״ב (הוריות י:)

[ב] ויקח אותה וישכב אתה ויענה

[1] יומא פרק שמיני דף עז ע״ב (יומא עז:)

נשיא הארץ – פירוש ובזה צעקה הנערה ואין מושיע לה.

וישכב אותה וגו׳ – יתבאר על דרך אומרם ז״ל (הוריות י:) במעשה יעל שהנאתם של רשעים צער הוא אצל הצדיקים, והוא אומרו וישכב אותה הגם ששכב אותה כדרך איש ואשה ומן הטבע שתהנה האשה אף על פי כן לא מלבד שלא נהנית אלא אדרבא ענוי היה לה, והוא אומרו ויענה, והיו הדברים נכרים בה שאין חפצה בו והוצרך לדבר על לבה דכתיב וידבר על לב וגו׳.

נשיא הארץ, the prince of the land, etc. Shechem's position in the community was the reason that no one came to Dinah's assistance when she cried for help against being raped.

וישכב אותה ויעניה. He slept with her by forcing her. We must understand the sequence of how the Torah reports what happened [not "he forced her and slept with her,⁠" Ed.] in light of a statement in Horiyot 10 where the encounter between Yael and Siserah is described. The Talmud says that when the wicked derive physical pleasure this is a source of pain for the righteous. The Torah therefore tells us that although Shechem slept with Dinah in a perfectly natural way, not subjecting her to painful perversions, Dinah felt tortured instead of enjoying the experience. Her distaste of Shechem is obvious; this is why Shechem had to expend so much effort by "speaking to her heart.⁠"

וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ – הכתוב סתום אם חמור, או שכם, נשיא הארץ. ובפסוק ״ולשם יולד וגו׳ אחי יפת הגדול״

בראשית י, כא.

בארנו בשם הרמב״ן ז״ל שהתאר בכל מקום למדובר לו כמו ״ישעיה בן אמוץ הנביא״,⁠

ישעיה א, א.

״חנניה בן עזור הנביא״,⁠

ירמיה כח, א.

״לחובב בן רעואל המדיני חותן משה״.⁠

במדבר י, כט.

ואם כן גם כאן ״נשיא הארץ״ תאר לשכם. ויראה שהיה חמור איש עשיר ושליט בשכם, ומכל בניו הקים בנו שכם על כל אחיו להיות נשיא הארץ. וזהו שאמר ״והוא נכבד מכל בית אביו״.⁠

בראשית לד, יט.

ולכבוד בית יעקב נכתב כי הנכבד בכל העיר לא מצא בכל בנות עירו אשה טובה ומשכלת כדינה. כי אילו היתה אחרת כמותה או טובה ממנה לא היו

לא היו הורי הנערה ממאנים...

ממאנים לתתה לו, כי הוא נשיא הארץ. וזהו ״וירא אותה״ כמו ״ויראו אותה שרי פרעה״,⁠

בראשית יב, טו.

ושם בארנו שראו מעלתה וגדולת נפשה. וכן ״וירא אותה שכם בן חמור״. ולהודיענו שעם כל מעלת האיש הזה, לא נשמעה לו דינה והוצרך לענותה וכמו שיתבאר.

ויקח אותה – כמו ״קח לך את יהושע בן נון״,⁠

במדבר כז, יח.

השתדל עמה בדברים לבקש קרבתה, והגיד לה שיש לו אחיות טובות, ושתבוא לבית אביו לראות פניהן. וכשבאה לביתו עשה מה שעשה.

וישכב אותה וַיְעַנֶּהָ – פירש רש״י ז״ל ״וישכב אותה כדרכה, ויענה שלא כדרכה״. וראב״ע ז״ל פירש ״ויענה כדרכה, בעבור היותה בתולה״. ולדעתי יש הבדל בין כאב ובין ענוי. לשון ״כאב״ נופל על צער חלי ומכה כמו ״כי הוא יכאיב ויחבש״,⁠

איוב ה, יח.

״כי גדל הכאב מאד״

שם ב, יג.

וכיוצא. ו״עִנּוּי״ אינו נופל אלא על השפלת גאון וגובה לב, או השפלת הכבוד הנטוע בלב כל אדם. פעם ע״י עונש מכאובות, ופעם על ידי בזיון, או לדבר [אליו] קשות וכמו שבארנו בפירש ״וַתְּעֲנֶהָ שרי״

בראשית טז, ו.

שהעבידה בדרך שפלות גם דברה אתה קשות להכניע גובה לבבה, בעבור שהקלה גבירתה בעיניה. ואילו נכתב כאן על המשכב שלא כדרכה או על הבתולים, לא היה נופל על זה ״ויענה״. אבל הכתוב מעיד כי המשכב ששכב עמה לא היה להנאתה כי לא רצתה להשמע לו לחלל כבודה במשכב ערל וטמא. לכן כתוב ״ויענה״ שהיתה לה לענוי נפש וחלול כבודה. ולכן תמצא לשון זה בכל מקום על המשכב באונס כמו ״ולו תהיה לאשה תחת אשר עִנָּהּ״,⁠

דברים ב, כט.

״על דבר אשר ענה את תמר״,⁠

שמו״ב יג, כב.

״לא תתעמר בה תחת אשר עניתה״,⁠

דברים כא, יד.

״נשים בציון ענו״,⁠

איכה ה, יא.

״ואת פילגשי ענו ותמות״,⁠

שופטים כ, ה.

״טמאת הנדה ענו בך״

יחזקאל כב, י.

כולם על חלול כבוד שלא ברצון. ואל יקשה בעיניך הכתוב על הנערה המאורסה ״ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו״

דברים כב, כד.

שכבר פירש רמב״ן ז״ל שם דברים. וכשיזכנו השם לפרשו נדבר עליו. וכן כל ״ענוי״ בשאר דברים כולם על הכנעת נפש כמו ״ועניתם את נפשותיכם״,⁠

ויקרא טז, לא.

יקרא צום יום זה ״ענוי״ בעבור שנצטוה להכנעת נפש ולהשפילה לפני השם, וכן כולם. ויתבארו בעז״ה במקומם. לא על פצע ושבר שאין בו חלול כבוד והכנעת נפש. וכן כאן העיד שבשכבו עמה ענה אותה בעל כרחה.

ויענה – גם במפותה יאמר כן

רש״י, ושאר המפרשים עמלים לפרש שיש כאן שתי דברים, שכיבה, ועוד יותר, עינוי. הרכסים לבקעה מפרש שהכל אחת, השכיבה עצמה, אפילו כדרכה וברצון, קרויה ״עינוי״.

, על דבר אשר ענה וגו׳

ספורנו דברים כ״ב:כ״ד ״הענה והשפיל אותה מכשרותה, ופסל אותה מהיותה עוד ראויה לבעלה״, אור החיים כאן ״והוא אומרו ויענה, והיו הדברים נכרים בה שאין חפצה בו והוצרך לדבר על לבה דכתיב וידבר על לב וגו׳⁠ ⁠⁠״.

(דברים כ״ב:כ״ד), בנערה מאורשה הנסקלת

ראה רמב״ן דברים כ״ב:כ״ג.

נשיא הארץ – יתכן ששב אל שכם שגם הוא היה לראש על אנשי העיר כאביו, וכן משמע לקמן ששניהם דברו אל אנשי העיר, ושם כתוב וישמעו אל חמור ואל שכם בנו (פסוק כ״ד), מכאן ששניהם נשיאים היו:

ויקח אתה – בעל כרחה כי לא אמר הכתוב ויקח אותה לאשה, כמו שכתוב אח״כ קח לי וכו׳ לאשה:

ויענה – לפי שהיתה הלקיחה באונס קראה הכתוב ענוי, וסיפר בשבחה שלא נתרצית לו אעפ״י שהיה נשיא הארץ:

וישכב אותה – אותה כמו עמה, עיין ישעיה י״ג ט״ז.

ויענה – שכב אותה בעינוי, כלומר שלא ברצונה.

נשיא הארץ – כנראה ששכם הבן, הוא זה שהיה נשיא הארץ; סוף כל סוף העיר נקראת על שמו. הוא היה ״בעל האחוזה״, ויושבי המקום היו כולם תלויים בו. לולא זאת, אי אפשר היה להבין את הסכמתם הכנועה שבאה מאוחר יותר.

וירא אתה – בל תאמר שנכנסה עמו בדברי עגבים, כי ראה אותה בפעם הראשון, ויקח אתה, ביד חזקה ואין מציל מידו, כי היה נשיא הארץ, והיה חטאו משולש. א] ויקח אתה ביד חזקה וזה גזל גמור. ב] וישכב אתה, ובזה טמא אותה, אחר שהוא ערל ג] ויענה, כי לא נתרצית והיה אונס אצלה ונחשב לה לענוי, ובזה היה גזל גם נגדה.

Nor should one say that she had already entered into promiscuous relationship with Shekhem, as in fact he saw her for the first time and abducted her by force. Nor could one rescue her from him, since he was the prince of the land. Accordingly, his guilt was three-fold. He abducted her by force — and that is unmitigated robbery; and lay with her, defiling her, since he was uncircumcised; sadistically: as she did not yield to him, it was rape, considered as inflicting torture upon her, which means that he was also guilty of robbery against her private person.

ויקח אתה: לביתו וחדרו.

וישכב אתה: כבר נתבאר בספר ויקרא (טו,לג)

וכן בקדמת העמק (ט׳), ולעיל יט,לג.

דבכל מקום דכתיב בשכיבת אשה לשון ״אותה״ משמעו באונס, וברצון כתיב ״עמה״

וההסבר פשוט, כי ״עם״ לעומת ״את״ מסמל ע״פ פרשנות רבינו שיוויון ובאותה דעה וכו׳ (שיטה הידועה כשיטת הגר״א – אצל בלעם, ״וילך עם שרי מואב״ לעומת ״קום לך אתם״).

, אם לא שיש לזה איזה דרש, והכי נמי כתיב ״אותה״ שהיה באונס.

ויענה: אי אפשר לפרש – באונס כמו שכתב הרמב״ן, והוכיח מלשון דכתיב בתמר ״ויענה וישכב אותה״ (שמואל ב יג,יד)

אין הוכחה זו מופיעה ברמב״ן לפנינו. אלא הוכיח מ״לא תתעמר בה תחת אשר עניתה״ (דברים כא,יד), וכן ״ואת פלגשי עינו ותמת״ (שופטים כ,ה).

, אבל אינו דומה, דשם כתיב תחילה ״ויענה״ משמע דעינה בתפיסתה

ללא קשר לשכיבתה. (אך יש לדחות, כי שם כתוב ״ויחזק ממנה ויענה״, א״כ תפיסתה כבר הוזכרה).

ואח״כ שכבה, משא״כ הכא כתיב להיפך

רבינו גם יכול היה לטעון נגד הרמב״ן ע״פ דבריו הקודמים (של רבינו), שהרי ׳לשכב את׳ משמעותו באונס, א״כ כבר הוזכר האונס, ומדוע לחזור פעם נוספת ״ויענה״.

. אלא כדאיתא ביומא (עז,ב) ״ויענה״ – ׳מביאות אחרות׳, ופירש רש״י ׳שלא כדרכה׳

ז״ל רש״י: שהיתה מתאוה לו ולא בא עליה בעונתה בימים שעמדה אצלו. ואני שמעתי ׳שעינה מביאות אחרות׳ – שבא עליה שלא כדרכה. וקשיא לי, א״כ... ועוד, ׳שעינה בביאות אחרות׳ מיבעי ליה עכ״ל. משמע מרש״י בפירושו לגמרא שדחה דעה זו, אך בפסוקנו כאן הביא פירוש זה ״ויענה״ – שלא כדרכה, ועיין בנחלת יעקב (לר״י סלניק) שעמד על תופעה זו (וגדול מפרשי רש״י, הרא״ם, העיר בכמה מקומות, ובעקבותיו גם הגור אריה, כי רש״י על התורה ׳ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא׳ לחוד, ורש״י בפירוש הגמרא לחוד, ולא תמיד קרב זה אל זה – הערת אאמו״ר).

. ובאמת הכי איתא במדרש רבה (פ,ה). אבל בכוונת הגמרא קשה לפרש הכי

מלבד טענותיו של רש״י עצמו.

, דא״כ לימא ׳ויענה – שלא כדרכה׳

מדוע חז״ל נקטו לשון ׳מביאות אחרות׳ כשניתן לומר לשון פשוטה ומורגלת בחז״ל ׳שלא כדרכה׳.

, ותו, הא בקידושין (כב,ב) איתא – מי נימא דשכיבה שלא כדרכה אין לה הנאה ג״כ, ואם יש לה הנאה אינו עינוי {ופירוש רש״י שם

בפירושו הראשון (עיין הערה 21).

שמנע ממנה עונתה

כפירוש החזקוני בפסוק ״אם תענה את בנותי״ (לעיל לא,נ), כלומר, למנוע מהן מצות ׳עונה׳, כמו ׳לשרש׳ – לעקור מן השורש (לעומת ׳להשריש׳) – הערת אאמו״ר.

ודאי דוחק, שהרי עמדה אצלו זמן קטן.}

אלא הכי פירושו

פירוש דברי הגמרא ׳שעינה מביאות אחרות׳. וכך גם פירש רבינו שם בפירושו ׳מרומי שדה׳.

, דדינה חשבה דבמה שנבעלה בזנות מערל שוב לא יהיה לה בעל כהגון לה לעולם, וכדאיתא במדרש רבה (פ,יא) שצעקה ואני אנה אוליך את חרפתי, עד שנשבע לה שמעון שהוא נוטלה. והיינו ׳ויענה מביאות אחרות׳ שנצטערה שלא תבעל עוד

ונלע״ד דוחק בכוונת הגמרא.

. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (כב,כד)

עה״פ ״ואת האיש על דבר אשר עינה את אשת רעהו״.

ג״כ בזו הכוונה.

החוי – כאן בא הכינוי חוי רק לגבי חמור, ואין זה מבטל איפוא את האפשרות שאנשי שכם מבני האמורי היו, ואין איפוא סתירה מכאן לאמור להלן מ״ח:כ״ב, אם אמנם שם הכוונה לשכם העיר. ברם, כבר הערנו ששם פירוש ״שכם״ הוא — חלק,⁠

ראה הערה 18 בפרק לג, בסוף (המ׳).

— ולא שייך איפוא כלל לענין זה.

ויקח אתה – פירוש — לביתו, וכפי שנראה מפסוק כו.

וישכב אתה – יחסת⁠־את; השווה הקרי בדברים כ״ח:ל׳, וכן להלן כ״ו:י׳ ול״ה:כ״ב.

ויענה – השווה דברים כ״א:י״ד, שופטים כ׳:ה׳ ועוד. בשמואל ב י״ג:י״ד סדר הפעלים הפוך — ״ויענה וישכב אתה״.

ויענה – מהו ויענה – שעינה אותה מביאות אחרות.⁠

פירש״י שלא בא אליה בעונתה בשעה שנתאוית לו או שבא עליה שלא כדרכה, עכ״ל, ומה שלא פרשו חז״ל בפשיטות ויענה שאנסה שלא לרצונה, שעל זה יונח לשון ענוי כמו תחת אשר ענה את אשת רעהו (פ׳ תצא), י״ל ע״פ המבואר במ״ר בפרשה כאן בפסוק ויקחו את דינה ויצאו (פ׳ כ״ו) גוררין בה ויוצאין, והיינו שלא יצאה ברצון מבית שכם, א״כ מבואר שלא נאנסה על כרחה.

(יומא ע״ז:)

(ג) וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת⁠־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙וַיֶּֽאֱהַב֙ =ל,ש,ק3,ו (געיה קלה באות יו״ד); אין געיה כבדה סדירה באות וי״ו לפי ב״א ע״פ חלק מהגרסאות של ספר החילופים, וגרסת ק3 מראה שזוהי הגרסה הנכונה לחילוף זה. וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• ל1=וַיֶּאֱהַב֙ (אין געיה)
• ל3=וַֽיֶּאֱהַב֙ (געיה כבדה באות וי״ו כשיטת ב״נ)
• דפוסים וקורן=וַֽיֶּֽאֱהַב֙ (שתי געיות) אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל⁠־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃

His soul clung to Dinah, the daughter of Yaakov, and he loved the young ladyyoung lady | הַנַּעֲרָ – In several places the term "נערה" appears to refer to a woman of marriageable age (see its usage throughout Bereshit 24, Devarim 22 and Shofetim 19). However, if Dinah was born in the fourteenth year of Yaakov's sojourn in Charan, as implied by a simple reading of the verses, she would be only seven or eight at the time this story. For discussion, see Ages of Yaakov's Children. and spoke to the young lady's heart.⁠spoke to the young lady's heart | וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ – The idiom might refer to speaking tenderly or comfortingly to another (Ibn Ezra), and is in fact often paired with the word "נחם", to comfort (see Bereshit 50:21, Rut 2:13, and Yeshayahu 40:2). Alternatively, it might refer to appeasement (R. D"Z Hoffmann) or encouragement (see Divrei HaYamim II 32:6-7).

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר׳ בחייהדר זקניםמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן

[יב]

מדרש תהלים מזמור כב. אות כב. ובתנ״י וישלח כ. כתיב בישראל חשק ה׳ בכם ויבחר בכם (דברים ז, ו) וכתיב ויאהב את הנערה ואין אתה יודע מה היתה האהבה [אלא ממה שנתן נפשו עליה את יודע מה היתה האהבה], הקב״ה שאמר לישראל אהבתי אתכם (מלאכי א, ב) על אחת כמה וכמה, אמר ר׳ אבהו נלמד מליחה סרוחה כתיב בשכם ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וכתיב בישראל ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום, (דברים ד, ד). ועי׳ בכד הקמח ערך אהבה מ״ש מענין זה.

ותדבק נפשו - ויאהב - וידבר, אמר רשב״ל בג׳ לשונות של חבה חיבב הקב״ה את ישראל בדבוקה בחשיקה ובחפיצה, בדבוקה ואתם הדביקים בה׳ (דברים ד׳:ד׳). בחשיקה חשק ה׳ בכם (דברים ז׳:ז׳) בחפיצה כי תהיו אתם ארץ חפץ (מלאכי ג׳:י״ב), ואנו למדין אותן מפרשתו של אותו רשע, בדביקה ותדבק נפשו, בחשיקה שכם בני חשקה נפשו בבתכם (בראשית ל״ד:ח׳), בחפיצה כי חפץ בבת יעקב (בראשית ל״ד:י״ט), כו׳ ר׳ אבא בן אלישיב מוסיף אף תריין באהבה ובדיבור ואנו למדים מפרשתו של רשע הזה באהבה ויאהב את הנערה בדיבור וידבר על לב הנערה. (בראשית רבה פ)

[יג]

ראה לק׳ אות טו. וכתובות מ: ובשכ״ט את הילדה לימד שלא הגיעה לימי נערות, וזה בנין לכל נערה שבמקרא הנכתבות חסרות ה׳ שאינה מגעת עדיין לימי נערות כו׳ הרי לדינה שמונה שנה וחצי. וראה לעיל פכ״ד אות קיז. ר. בבאור. ובכת״י רמזי התורה לר״י ויאהב את הנער חסר ה״י רמז עשתה כמו נער זכר כך יצאה לחוץ, וראה בסנהדרין עג. ולנערה לא תעשה דבר נער (כתיב) זה זכור.

הנער כל נערה שבמקרא הכתובים חסרים ה׳ בידוע שלא הניעו לשנות נעורים, וכל שנכתבה מלא ה׳, בידוע שמלאו לה ימי נעוריה והיא בכלל בוגרת. (שכ״ט)

[יד]

ראה בתיב״ע ומליל פיוסין. וי״ג באונקלוס ומליל תנחומין על ליבא. ובקה״ר א. טז. הלב משתדל שנאמר (בראשית לד) וידבר על לב הנערה. ובכת״י ילקוט אור האפלה וידבר על לב הנערה, אמר לה אביך קנה מקום אהל במאה קשיטה, ואני ראי כמה לי עיירות, כמה לי מדינות, כמה לי כפרים. ובשכ״ט גורס וידבר על לב הנערה, מה אמר לה, אביך נתן לי מאה קשיטה בשדה אחת, אני אתן לך כמה שדות וכמה כרמים. וראה לעיל פל״ג אות סז.

וידבר על לב הנער, וכי יש לך אדם שמדבר על הלב, אלא דברים שמושכים את הלב אמר לה אביך בשביל שדה אחת ראי כמה בזבז וכמה ממון הכריע, אני שיש לי ליתן לך כמה נטעים וכמה שדות בית זרע על אחת כמה וכמה. (בראשית רבה פ)

וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וּרְחֵים יָת עוּלֵימְתָא וּמַלִּיל עַל לִבַּהּ דְּעוּלֵימְתָא.

He desired Dinah, the daughter of Yaakov, and he loved the maiden. He spoke to the maiden’s heart.

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה

וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וּרְחֵים יַת עוּלֵימְתָא וּמַלִּי (ח״נ: וּמַלֵּיל, : וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין) עַל לִיבַּהּ דְּעוּלֵימְתָא

דינה מאסה בשכם

א. מדוע תרגם ״וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה״ כלשון רצון ״וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ בְּדִינָה״, ולא כתרגומו הקבוע בלשון דביקה, כגון ״ודבק באשתו״ (בראשית ב כד) ״וְיִדְבַּק בְּאִתְּתֵיהּ״, ״ולא ידבק בידך מאומה״ (דברים יג יח) ״וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִידָּעַם״?⁠

דָּבַק במשמעו המילולי, עניינו נִצְמַד, נֶאֱחַז כגון ״כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ״ (ירמיהו יג יא), ״דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא״ (איכה ד ד). ובהשאלה בא דָּבַק גם במשמע הִתְחַבֵּר, הִתְקַשֵּׁר בקשר אמיץ כגון ״וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ״ (רות א יד), או גם במשמע תָּקַף, הִשִּׂיג כגון ״וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו״ (שמואל א לא כ). אונקלוס מתרגם בלשון דביקה גם דָּבַק בהוראותיו המושאלות כגון ״וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בהר הגלעד״ (בראשית לא כג) ״וְאַדְבֵּיק יָתֵיהּ בְּטוּרָא דְּגִלְעָד״, ״כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל״ (במדבר לו ז) ״אֲרֵי גְּבַר בְּאַחְסָנַת שִׁבְטָא דַּאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, ״ולא ידבק בידך מאומה״ (דברים יג יח) ״וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִידָּעַם״.

אולי בכך הביע את סלידתה של דינה משכם; מכיוון שדיבוק הנפש הוא ביטוי להתקשרות הנפשות, עלול התרגום בלשון דיבוק להִשמע כהדדיות, כאילו שגם נפש דינה דבקה בשכם ורצתה בו כבמדרש.⁠

ב״ר פרשה פ יא: ״ויקחו את דינה, ר׳ יודן אמר גוררין בה ויוצאין, א״ר הונא הנבעלת לערל קשה לפרוש״.

לכן תרגם ״וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ״ לציין שנפשו בלבד רצתה אותה אך נפשה מאסה בו.⁠

שמעתי מהרה״ג אביגדר נבנצל. וקרוב לזה כתב המלבי״ם. עוד לתרגומי ״דבק״ ראה ״פן תדבקני הרעה״ (בראשית יט יט) ״דִּלְמָא תְעָרְעִינַנִי בִּשְׁתָּא״.

וַיְדַבֵּר – וּמַלֵּיל או וּמַלִּי?

ב. ״וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה״. התרגום המילולי הוא ״וּמַלֵּיל״, אבל בנוסחי תימן ״וּמַלִּי עַל לִיבַּהּ דְּעוּלֵימְתָא״. והטעם: ״דקשיא ליה לאונקלוס תיבת וידבר שהוא לשון קשה, וזהו הפך המכוון שלפייסה היה צריך. לכן תרגם אחר כוונת הענין, וּמַלִּי, לומר שמילא על לבה דברי פיוס וריצוי. וכן תפרש דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם (ישעיהו מ ב), דמתרגמינן מַלּוֹ תַּנְחוּמִין ולא מתרגם מַלִּילוּ״.⁠

״חלק הדקדוק״. ויא״ר הקשה למה לא תרגם גם ״וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם״ (בראשית נ כא) ״וּמַלִי״, והרי גם שם הוא לשון תנחומים? ותירץ ״מרפא לשון״ שאולי לשון זה מיוחד לפיתוי אשה. ועוד, שם נאמר וַיְנַחֵם אוֹתָם ואין צורך ל״וּמַלִי״. וכעין זה ב״באורי אונקלוס״.

שני הנוסחים מתועדים בהערות המסורה לאונקלוס: האחת ״וּמַלִּי ב׳ באוריתא: וַיִּסְגֹּר בשר (בראשית ב כא), וידבר על לב הנערה״ מקיימת נוסח וּמַלִּי. אבל בהערה אחרת נרשם: ״וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִיבַּהּ דְּעוּלֵימְתָא״.⁠

קליין, מסורה, עמ׳ 77.

ואתרעיית נפשה בדינה ברת יעקב ורחם ית רביתא

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רביתא״) גם נוסח חילופי: ״טליתא״.

ומליל עם לבה (ו){ד}⁠רביתה

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומליל עם לבה (ו){ד}⁠רביתה״) גם נוסח חילופי: ״מילין דשלם על לבה דטליתא״.

מלל דשלם.

ואתרעיית נפשיה בדינה ברת יעקב ורחים ית ריבא ומליל פייוסין על ליבה דריבה.

And his soul delighted in Dinah the daughter of Jacob; and he loved the girl, and spoke kindly to the heart of the girl.

(ג-ח) כתיב בישראל חשק ה׳ בכם ויבחר בכם (שם ז׳:ז׳), וכתיב ויאהב את הנערה (בראשית ל״ד:ג׳), ואין אתה יודע מה היתה האהבה, [אלא ממה שנתן נפשו עליה את יודע מה היתה אהבה], הקב״ה שאמר לישראל אהבתי אתכם (מלאכי א׳:ב׳), על אחת כמה וכמה, חשק ה׳ בכם, אין אתה יודע מה, אלא אנו למדין משכם, שנאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם (בראשית ל״ד:ח׳), אמר ר׳ אבהו נלמד מליחה סרוחה, כתב בשכם ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, וכתיב בישראל ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד׳:ד׳).

ותעלקת נפסה בהא ואחבהא ודאראהא.

ונקשרה נפשו בה ואהב אותה והתרצה אליה

הפועל ״דארא״ בערבית משמעו לנהוג ברכות, להתנהג בעדינות, לפייס, לרצות. הבניין השלישי מוסיף משמעות של הדדיות או מאמץ מתמשך בפעולה, כך שיש כאן דגש על המאמץ המתמשך של שכם לרצות את דינה או להשיג את אהדתה.

וידבר על לב הנער – דברים המתיישבים על הלב: אביך, בחלקת שדה קטנה, ראי כמה ממון בזבז – מאה קשיטה. אני אשאך, ותקני כל העיר וכל שדותיה.

על לב הנערה [AND SPOKE] LOVINGLY TO THE DAMSEL – (literally, he spoke to the heart of the maiden) words that would appeal to her heart: See how much money your father has lavished for a small plot of field. I will marry you and you will then possess the city and all its fields (Bereshit Rabbah 80:7).

ותדבק נפשו בדינה –

ה׳ לשונות של חיבה. ב״ר וילקוט שם. ושו״ט מזמור כ״ב.

ה׳ לשונות של חיבה כתוב בפרשה. ותדבק. ויאהב. וידבר. חשקה נפשי. כי חפץ בבת יעקב. וכולם מצאנו על ישראל. ואתם הדבקים בה׳ (דברים ד׳:ד׳). חשק ה׳ בכם (שם ז׳:ז׳). ארץ חפץ (מלאכי ג׳:י״ב). אהבתי אתכם (שם א׳:ב׳). דברו על לב ירושלים (ישעיה מ׳:ב׳). ללמדך חיבת הקב״ה על ישראל.

וידבר על לב הנערה –

מה אמר לה. ב״ר וילקוט ורש״י עה״ת.

מה אמר לה. אביך נתן לי מאה קשיטה בשדה אחת. אני אתן לך כמה שדות וכמה כרמים.

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב – שנקשרה חיבתה בנפשו:

ויאהב את הנערה – כדי לקחתה לו לאשה:

וידבר על לב הנערה – מה דיבר על לבה, אמר אביך נתן לי מאה קשיטה בחלקת שדה אחת, ואני נותן לך מתנה כמה שדות וכרמים. מפרשתו של אותו רשע אנו למדין שחמש לשונות של חיבה הן, ותדבק נפשו, ויאהב את הנערה, וידבר על לב הנערה, חשקה נפשו, כי חפץ בבת יעקב, אמר ריש לקיש בשלשה לשונות הללו חיבב הקב״ה את ישראל. בדביקה, שנאמר ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם (דברים ד ד). בחשיקה, דכתיב רק [באבותיך] חשק ה׳ (שם י טו). בחפיצה, שנאמר כי חפץ ה׳ בך (ישעיה סב ד):

ר׳ יוסי מוסיף אף אהבה ודיבור, אהבה דכתיב אהבתי אתכם אמר ה׳ (מלאכי א ב), בדבור דכתיב דברו על לב ירושלים (ישעי׳ מ ב). כל נערה שבמקרא הכתובים חסירים ה׳, בידוע שלא הגיעו לשנות נעורים, וכל שנכתבה מלא ה׳, בידוע שמלאו לה ימי נעוריה, והיא בכלל בוגרות:

וידבר על לב הנער – שדבר לה דברים רכים וניחומים.

AND SPOKE COMFORTINGLY UNTO THE DAMSEL. He spoke tenderly and comfortingly to her.

ותדבק – בת יעקב – דבקה נפשו בה בעבור יפיה ועוד שהיתה בת אדם גדול ונכבד.

וידבר על לב הנערה – בעבור שענה, דבר על לבה שלא יחר לה, וכי הוא ישאנה לאשה, והוא נשיא הארץ.

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, his soul felt a strong attachment to her on account of her beauty as well as on account of the fact that she was the daughter of an outstanding personality, Yaakov.

וידבר על לב הנערה, seeing that he had caused her pain, he now did his best to soothe her feelings as he was intent of marrying her and needed her consent. He hoped that his being the crown prince would help sway her opinion in his favour.

ותדבק נפשו – היפך מצב אמנון עם תמר

צה. ששם (שמואל ב ג:טו) נאמר: ׳וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שְׂנֵאָהּ מאהבה אשר אֲהֵבָהּ ויאמר לה אמנון קומי לכי׳, וגם הספורנו העיר כדברי רבנו. [והנה סתם רבנו ולא פירש טעם החילוק, ובאמת קשה שהרי אמרו חז״ל באבות (ה:טז): ׳כל אהבה שהיא תלויה בדבר סופה בטלה׳, והמשילו על זה מעשה אמנון ותמר, וא״כ היה הדין נותן שגם שכם תתבטל אהבתו את דינה אחר אשר טימא אותה. ואמנם נראה שאצל מעשה אמנון ותמר, היה זה סוג אהבת מים גנובים של ביאה אסורה, וזהו שכיוונו רז״ל באומרם שאהב אותה בשביל אותו הדבר, ומאחר שעשה מעשהו התפוררה אהבתו שכן לאחר המעשה כבר פגה מתיקות המים הגנובים (ומה שעוד שנאה שנאה גדולה יותר מהאהבה אשר אהב ע״ז דרשו רז״ל בסנהדרין כא. דנימא קשרה לו ע״ש). ואולם במעשה שכם לא חשק שכם את דינה מקודם עקב היותה אסורה לו, אלא מיד בראותה תפסה ואנסה, ומסתמא לא היה זה אלא משום היותו מבני מלכים שלא עצבום אביהם מימיהם ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ובכן לא בטל אותו הדבר, וגם אחר שביצע מעשהו התמיד לחשוק את אשר כבר חשק וניסה לעשוק את אשר כבר עשק. ואולי על דרך הדרש ניתן לבאר ע״פ מאמרם ז״ל בגיטין (לח.): ׳חביבה להן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן׳].

וידבר על לב הנערה – להקל {לה} מה שאירע, ונגד העינוי שקדם

צו. כראב״ע ורד״ק. [הערות נהור שרגא]

ותדבק נפשו בדינה – היתה דינה באותה שעה בת שמונה שנים וחדש אחד, שכן דרשו רז״ל דינה קודם יוסף נולדה, ויוסף נולד בסוף י״ד שנה לביאת יעקב לחרן ועבד ללבן בצאנו שש שנים ויצא, עשה בסוכות י״ח חדש ובא לשכם, נמצא יוסף בן שבע שנים וחצי, ודינה היתה גדולה ממנו שבעה חדשים, נמצאת דינה באותה שעה בת שמונה שנים וחדש אחד.

ותדבק נפשו בדינה, "His soul became attached to Dinah.⁠" At that time Dinah was eight years and one month old. Our sages (Bereshit Rabbah 72,6) arrive at this conclusion by assuming that Leah's prayer that her fetus should be a girl was offered when she was in a state of advanced pregnancy. Dinah was born before Joseph as the Torah mentions Rachel as becoming pregnant after her birth. Joseph was born 14 years after Yaakov had arrived in Charan when Yaakov started serving Lavan an additional six years for his sheep. They stayed in Sukkot for 18 months before moving on to Shechem. This makes Joseph seven and a half years old at that time. Dinah was seven months older than he (Joseph was born at the end of a seven month pregnancy) so that made Dinah eight years and one month when she was raped.

וידבר על לב הנערה – א״ל שכם יעקב אביך קנה השדה במאה קשיטה ואני אתן לך כל העיר. א״ל אני מזרע שור דיוסף נקרא בכור שור. ואתה מזרע חמור דכתיב שכם בן חמור ולא נאה שור וחמור להתחבר יחד שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו דברים שקצה בהם.

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב – כאן יחסה בת יעקב ולמעלה בת לאה, נ״ל לאחר שבא עליה לא חשק נפשו בה כל כך אלא שהיה חפץ לידבק ביעקב שהיה גדול הדור ונשוא פנים, וכן כי חפץ בבת יעקב ולא אמר בדינה, כלומר אפי׳ אחרת שהיתה בת יעקב.

ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה – ראה כי רוב ׳הנערה׳ הכתו׳ בכל התורה הוא כתו׳ בלא ה״א וקרי ה״א.⁠

כתוב ״נער״, וקוראים ׳נַעַרָ׳, כאילו היה כתוב ׳נערה׳.

ואמרו מפרשי קדמונינו

ראב״ע לשמות כ״א, ח.

כי כולם כדרך קריאתם הוא טעמם.⁠

משמעות הפסוק (׳טעמו׳) הוא על פי הקרי ולא על פי הכתיב.

ונראה לי כי ברוב, ואולי בכל, נכון שיהיה הכונה ששני הטעמים כל אחד נכון, כמו שאמר דוד: ״משפטי י״י אמת צדקו יחדיו״ (תהלים י״ט:י׳).⁠

ריא״כ משתמש בפסוק זה כאשר רצונו לומר כי שתי הצורות נכונות, ראה גם פירושו לבראשית ח׳, יז. ריא״כ מביע כאן אמירה כללית לגבי הקרי והכתיב, ולא רק במקרה הספציפי הזה.

והענין בזה להעירנו על ענין יתבאר עוד על ידִי בספר נקודות הכסף, ורמזתיו לפנים, והוא, כי סימן הזכר וסימן הנקבה הוא על הרוב אבל אינו דבר הכרחי.⁠

תפקיד הקרי והכתיב בדרך כלל (׳ברוב, ואולי בכל׳) הוא להורות על שתי משמעויות בו-זמנית. כאן זהו מפני שכל החילוק הדקדוקי בין לשון זכר לבין לשון נקבה מלכתחילה איננו הכרחי אלא הוא רק על דרך הרוב, ולכן אף על פי שעל פי דרך הרוב מתאימה לנקבה המלה ׳נערה׳, אפשרית גם המילה ׳נער׳.

ולכן נטו המפרשים שאמרו ״ותכל דוד״ (שמואל ב י״ג:ל״ט) חסר ׳נפש׳, אבל נכון ואפשרי זה כמשמעו.⁠

יש שסברו שהפסוק ״ותכל דוד״ הוא מקרא קצר, שהרי הפועל ״ותכל״ הוא לשון נקבה, ודוד הוא זכר, ולכן חסרה המלה ׳נפש׳, כאילו נאמר ׳ותכל נפש דוד׳ (ראה אונקלוס, רש״י ורד״ק שם). לדעת ריא״כ פירוש זה אינו הכרחי כלל משום שדרך העברית להחליף זכר בנקבה. וכך כותב ריא״כ בפירושו לשמואל ב׳ יג, לט: ״אין בזה חסרון שם, ולא במקום מכל ספר הקדש, וחלילה! כי אם כן לא יהיה ספר ותורה, אבל מן האפשר הוא לכל זכר לשון נקבה, וכן הפך זה, כמו שאמרנו כמה פעמים.

וכן ׳ויכל בת שבע׳.⁠

כן נכון לומר ׳ויכל בת שבע׳ (אף על פי שאין זה כתוב).

לכן נכון לומר לנקבה ׳נער׳ כמו ׳נערה׳, כאשר פירשנו לפנים. ובעבור זה המין

נכונות שתי המילים במקביל.

עשה נותן התורה עצמו או אנשי כנסת הגדולה כתיב וקרי בכל התורה והמקרא. והפליגו

הגדילו לעשות בחכמתם.

בעשותם קרי וכתיב במאמר דוד: ״אשר לא נשא לשוא נפשו״ (תהלים כ״ד:ד׳) בכתיב, וקרי – ׳נפשי׳. הנה הכתוב מבואר, אבל הקרי יקר מאד, כי הוא תואר על משקל ׳ארמי׳, ׳עברי׳, ׳מצרי׳, וזה תואר לכח מכחות האדם.⁠

פירוש ׳נפשי׳ שבקרי אינו ׳נפש שלי׳ אלא ׳השייך לנפש׳, כמו הצורן הסופי במילה ׳ישראלי׳ וכיוצא בזה (י׳ הנִסְבָּה), כלומר, השייך לכוחות הנפש.

ותכלית

׳תכלית׳ כאן לא במובן מטרה אלא במובן סוף ועיקר.

השמירה מן השוא הוא בכח הנפשי, לא בחמריי, כמו המדמה וכל שכן היותר חומריים ממנו.⁠

לחלקי הנפש השונים ראה: שמונה פרקים לרמב״ם (ההקדמה למסכת אבות בתוך פירוש המשניות), פרק ראשון. היותר חומריים מהכח המדמה הם הכח הזן והכח המרגיש.

וכל ספרי החכמים מלאים מזה, וגם מזה הוא אמרם ז״ל: ׳הרהורי עבירה קשה

בגמרא בדפוס וילנא ׳קשו׳.

מעבירה׳ (יומא כט, ע״א), כמו שפירשו המורה (מורה נבוכים ג׳:ח׳). וזכור זה והקש על זה.⁠

שם מרחיב הרמב״ם על הפגיעה בכח הנפשי לעומת הפגיעה בגוף האדם. פירושו של ריא״כ לפסוק מתהילים כ״ד, ד. ״אשר לא נשא לשווא נפשי״ החל ממילה ״והפליגו״ ועד לסוף הפירוש לפסוק זה, הוא מאמר מוסגר, אשר אינו שייך כלל לביאור פסוקנו

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וכו׳ – [ב] הגיד הכתוב כי לא נפגמה הנערה הזאת בעיניו בשום אחד מאלו הענינים. ועל פגם משפחתה אמר שנדבקה נפשו בדינה בת יעקב כי כבוד בית אביה ותפארת משפחתה הנה עמד בעיניו. ועל פגם גופה אמר ויאהב את הנערה כי היתה חשובה אליו כבתחלה ולא קרה לה כמקרה אמנן (שמואל ב י״ג:ט״ו). ועל צערה דבר על לבה דברים טובים כשישלם לה שכר גדול וייטיב עמה ועם אביה ואחיה טובות גדולות תחת אשר ענה. ולשון הכתוב מוכיח במה שהזכיר בראשונה בת יעקב ובשתים הנשארות הנערה לבד.

ולפי שהאהבה התלויה בפועל המשגל תתבטל או תחלש בהכרח עם השלמת הפועל המגונה ההוא וכמו שקרה לאמנון עם תמר העיד הכתוב שלא היה כן ענין שכם עם דינה שאחרי ששכב עמה עם היותה בעל כרחה דבקה נפשו בה וזה לשתי סבות האחת להיותה בת יעקב הרשום בשלמות ולזה לא די שלא מאסה אבל גם נדבקה נפשו בה. והב׳ מצד דינה עצמה שהיתה יפת תואר ויפת מראה אשת חן. ועל הראשונה אמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב כי זכר בת יעקב להגיד שלזה אהבה ביותר ועל השנית אמר ויאהב את הנערה שאהבה ג״כ מצד עצמה והנה דבקות הנפש הוא סבת גודל האהבה כי לא תתפרד צורת הדבר הנאהב מנפש האויב ודמיונו.

ותדבק נפשו – על היפך באמנון לתמר אחר ששכב אותה.

בדינה בת יעקב – בשביל שהיתה בת יעקב הנכבד בעיני האומות, כאמרו אחר כך ״כי חפץ בבת יעקב״ (פסוק י״ט).

ותדבק נפשו, this was the opposite of Amnon having raped Tamar whose infatuation with her turned to disgust the moment he had satisfied his biological urge. (Samuel II 13,14-16)

בדינה בת יעקב, because she was the daughter of the widely respected Yaakov, someone of an international reputation. The Torah confirms this once more later in verse 19 when it describes Shechem as desiring the “daughter of Yaakov.”

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ֽוַיֶאֱהַב: <בספרי' כ"י> המאריך בוי״ו לא ביו״ד, וכן

לב״א: חילופים-ד.

לב״א. [וַֽיֶּאֱהַב֙].

את ֽהַנַעֲרָ, לב הַנַעֲרָ: הנערה ק׳, וכן

השני והשלישי: בר׳ לד ג2, יב.

השני והשלישי.

ובמסורת: מסורה צדית של ד על אתר.

ובמסורת כל אורית׳ חס׳ במ״א,

וענשו אתו: דב׳ כב יט.

וענשו אתו מאה (דפ׳ כי תצא)

וכמ״ש: דב׳ כב יט (׳מאה כסף׳).

וכמ״ש שם. והה״א לבדה במאריך, וכן כולם במדוייקים.⁠

מדברי נורצי כאן עולה שבכל היקרויותיה של הנערה יש לתת בה געיה בה״א, [אף-על-פי שלא דקדק לסמן את הגעיה בדיבור המתחיל אלא בפעם הראשונה].

[את⁠־הנער כ׳, אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֔ה ק׳; הנער כ׳, הַֽנַּעֲרָֽה ק׳].

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב – מלת ״דביקה״ ידועה כמו ״ותדבק ידו אל החרב״,⁠

שמו״ב כג, י.

״כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש״.⁠

ירמיה יג, יא.

ומזה הושאל לכל דבק בריע ושכן, שהולך עמו תמיד ורוצה בחברתו ובטובתו. כמו ״ויש אוהב דבק מאח״,⁠

משלי יח, כד.

כי האחים ידבקו זה בזה, ולפעמים נכרי אוהב ידבק יותר בזולתו מדבקת אח. וכן ״ורות דבקה בה״,⁠

רות א, יד.

שעזבה ארצה ומולדתה והלכה עם נעמי. וכן ״ותדבק בנערות בועז״,⁠

שם ב, כג.

שהלכה בחברתן כל ימי הקציר. וכן ״ודבק באשתו״.⁠

בראשית ב, כד.

ולפעמים הדבקות איננה מאהבת נפש רק לבקשת תועלת, כמו רות שדבקה עם נערות בועז כדרך הרואה איש חכם מאד והולך אחריו תמיד ללמוד ממנו, נקרא דבק בו. וענין אחר בהסמך דבקות אל נפש רמז כאן שאמר ״ותדבק נפשו״ שזוהי דבקת מחשבת הלב שחושב תמיד על מנהגי וסגולת האיש שנדבק בו. וזה היה לשכם שראה מעלת דינה, חכמתה, וחן שִׂכְלָהּ ומנהגיה, דבקה נפשו בה. ועל כן אמר ״בדינה בת יעקב״ ולא סתם ״ותדבק נפשו בה״ כי מדינה ידבר. אבל ילמדנו שהסתכל על מעלתה שהיא בת יעקב, האיש הגדול במעלתו, ושהיא דומה לו בחן ובנפש יקרה. וכשיהיה דבקות כזה באדם על מעלת יוצרו הרי זה סגולה נפלאה ויורה על כבוד נשמתו שעוזבת כל מחשבותיה בעניני העולם וחושב תמיד בגדולת ה׳ ובטוהר דרכיו. ולא מצאנו כן בכל המקרא לבד דוד אמר ״דבקה נפשי אחריך״,⁠

תהלים סג, ט.

וזה מורה על מעלת נפשו. ולא אמר ״בך״ שאינו דרך כבוד של מעלה. אבל המצוה ״ואותו תעבוד ובו תדבק״,⁠

דברים י, כ.

״ולדבקה בו״,⁠

שם יא, כב.

וחביריהן. לא נזכר בהן ״נפש״ כי לא יצוה השם על המעלה הגדולה הזאת

שתדבק הנפש עצמה באהבת הבורא.

לכל הקהל, שהיא מעלת הנביאים ואנשי הרוח, ולפי שענינו על דבקות ממש שיתחבר עמו תמיד כמו ״ורות דבקה בה״. וזה אי אפשר כלפי מעלה, יפה אמרו רבותינו בפרושה: וכי אפשר לאדם לעלות למרום ולהדבק בו? והלא כבר נאמר ״כי י״י אלהיך אש אוכלה הוא״.⁠

דברים ד, כד.

אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו.⁠

ספרי, פרשת עקב, פסקא מט, בשינויים (ד״ה ללכת בכל דרכיו).

למדנו שפירוש דבקות [אינה] ממש, לפי שלא נסמך אליהן מלת ״נפש״. ומעלות הדבקים בחכמים ובתלמידיהם ודבריהם, יקרה מאד. כי ההולך את חכמים ושומע תמיד מפיהם תורה, כביכול כהולך עם השם. ולפי שיש דבקות בלי אהבה, גם אהבה בלי דבקות, שלפעמים יאהב אדם דבר ונשאר רחוק ממנו, על כן נזכרו שתיהן כמו ״לאהבה את י״י אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו״

דברים יא, כב.

וכן ״לאהבה את י״י אלהיכם לשמוע בקולו ולדבקה בו״.⁠

שם ל, כ.

ויש שבין אדם לאדם יזכיר שתיהן כמו כאן ״ותדבק נפשו וגו׳ ויאהב את הנערה״, וכן ״והמלך שלמה אהב נשים נכריות״ וגו׳ וכתוב אחריו ״בהם דבק שלמה לאהבה״.⁠

מל״א יא, א-ב.

ויאהב את הנערה – כמו שאמרנו שגם אהב אותה מצד מעלתה וחכמתה, גם מצד החן והיופי. לא כמו אמנון אחרי ענותו את תמר אמר ״כי גדולה השנאה אשר שְׂנֵאֵהּ מאהבה אשר אֲהֵבָהּ״.⁠

שמו״ב יג, טו.

אבל דינה אעפ״י שהיתה שוממה ובוכה, ובלי ספק דברה קשות על מה שעשה, היה שכם אוהב אותה.

וידבר על לב הנערה – דברים טובים לנחמה, שאל תצטער כי המעשה לא יהיה לה לקלון. לא ישלחנה מביתו אבל תהי לו לאשה, וכבוד הוא לה כי הוא נשיא הארץ ואין בבית אביו נכבד ממנו. וקרוב לזה פירוש רש״י ז״ל.

ויאהב את הנערה – החשק הגדול לשכם, כי היתה הנערה יפת תואר מאד, אבל לא ספר הכתוב ביפיה בהיותו אליה למכשול עון:

וידבר על לב הנערה – דברים המתיישבים על הלב, כי היתה מצטערת על חלול בתוליה ובוכה תמיד, ולא היתה מתרצת אליו:

וידבר על לב הנערה – דברים טובים דברים נחומים, כמו דברו על לב ירושלם וקראו אליה (ישעיהו מ׳:ב׳), כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך (רות ב׳:י״ג), ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך (שמואל ב י״ט:ח׳), וינחם אותם וידבר על לבם (בראשית נ׳:כ״א), וידבר יחזקיהו על לב כל הלוים (דברי הימים ב ל׳:כ״ב). וידבר על לבבם לאמר חזקו ואמצו אל תיראו ואל תחתו (שם שם ל״ב:ו׳). והנחומים הם שיקחה לו לאשה. ברש״י צ״ל אֶשָאֵך בלי יו״ד, וכן הוא ברע״ח.

ותדבק נפשו – בתחילה עינה אותה מתוך דחף תאוותו. ולאחר מכן, כשנפשו דבקה בה מחמת החן הטבעי והמוסרי שלה, בקש להיות עמה בקביעות.

ותדבק – יבאר שבתחלה כשלקחה לא לקחה ע״מ לקחתה לאשה רק חטף אותה להשביע בולמוס תאותו לפי שעה, כי כן היה דרכו, שאם היה דעתו תחלה לקחת אותה לו לאשה, לא היה מענה אותה והיה ממתין עד שיתנו אותה לו ברצון, רק שאח״כ דבקה נפשו בה – ויש הבדל בין אהבה ובין דבקת נפש, שאם יחשוק נשיא הארץ בבת דל ואביון יצדק אהבה לא דבקת נפש, כי הבדל המעלות והמדרגות יבדיל בין הנפשות, שלא תדבק נפש איש המעלה בבת פחותים הגם שיאהבנה, ולפעמים תדבק נפש שני אנשים העומדים במדרגה אחת מצד שווי מעלותיהם, הגם שאין ביניהם אהבת הערב, ופה היו שניהם, ותדבק נפשו בדינה מצד שהיא בת יעקב, וחשב שהיא עמו במעלה אחת, כי גם יעקב היה נשיא ונכבד, וגם ויאהב את הנערה, אהבת הערב מצד יפיה, ואז וידבר על לב הנערה, שעד עתה שהיתה רק תאוה בהמיית שלא יצדק עליה בעצם לשון אהבה, שאם היה אוהבה באמת לא היה עושה לה הנבלה הזאת שהיה כרצח בעצמותיה, רק שהאהבה האמיתיית נתחדשה אחר שסרה התאוה הבהמיית, ואז התחרט על שענה אותה, וידבר על לבה לנחמה מצערה ויגונה.

HIS SOUL STRONGLY CLUNG (VATIDBAQ NAFSHO) TO DINAH. It is made clear that when he first took her, it was not in order to make her his wife; it was abduction to satisfy the intensity of his momentary lust, as was his way. Had he intended from the very first to make her his wife, he would not have raped her, but would instead have waited until she was given to him freely. It was, rather, only afterwards that his soul strongly clung to her.

Now, there is a difference between ahavah (love) and dveqath hanefesh (soul-clinging). Should a prince of the land come to desire a lowly daughter of paupers, this would be described as ahavah, not as dveqath hanefesh, for social strata and levels of personal endowment separate their souls, and the soul of a higher man will not cling to that of a daughter of inferiors, even if he loves her. On the other hand, two people of equal stature will sometimes find themselves emotionally attached to one another precisely because of their equality, even without there being physical love between them. Here, both things were present. His soul strongly clung to Dinah, because she was the daughter of Yaqov, regarding her to be his equal — Yaqov, too, being a prince and a nobleman — and also because he loved (‘va-yehav’) the maiden; there was physical love (ahavah) on account of her beauty.

It was then that he spoke tenderly to the maiden. Until now, when it had only been animal lust, the term ahavah was not really an appropriate description, since if he had truly loved her, he would not have subjected her to this outrage that was like an act of murder against her body. True love sprung forth only after the passing of the animal lust—whereupon he regretted having abused her, and he spoke tenderly to her, consoling and comforting her in her pain and distress.

ותדבק נפשו

בספורנו פירש: על היפך באמנון לתמר אחר ששכב אותה.

: לחיות עמה חיי אישות ע״פ חכמתה

״ותדבק נפשו״.

{ויחוסה

״בת יעקב״.

. משום הכי כתיב ״בת יעקב״

לרמוז על סיבת ייחוסה. וכך ברד״ק, ספורנו ואברבנאל, ועיין היטב במלבי״ם.

ויאהב את הנערה: אהבת עונג ביפיה.

וידבר וגו׳: שלא תדאג מי יקחנה לאשה

כתשובה על צעקתה (ע״פ מדרש רבה) ׳ואני אנה אוליך את חרפתי׳, הובא ברבינו בפסוק הקודם.

, כי הוא נשיא הארץ יקחנה

כך איתא ברד״ק.

ותדבק וגו׳ – שלא כמסופר בשמואל ב י״ג:ט״ו, הרי אהבתו של שכם נתקיימה גם לאחר שספק תאוותו.

וידבר על⁠־לב וגו׳ – כלומר בקש לפייס אותה על מה שעשה לה; השווה הושע ב׳:ט״ז.

(ד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל⁠־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח⁠־לִ֛י אֶת⁠־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃

Shekhem said to his father Chamor, saying, "Take this girl for me as a wife.⁠"

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן

[טו]

לעיל אות יג. ולק׳ כג. ובספר הישר ושכם שלח שלשה אנשים מרעיו, אל חמור בן חדקם בן פרד אביו לאמר קח לי את הנערה הזאת לאשה, ויבוא חמור בן חדקם החוי בית שכם בנו וישב לפניו, ויאמר חמור אל שכם בנו, האין בבנות עמך אשה אשר תקח אשה עברית אשר לא מעמך היא, ויאמר שכם אליו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני.

ויאמר שכם אל חמור אביו, אמר בפיו וגם שלח לו שלוחים, לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה, עדיין לא הגיעה לעונת נעורים לכך כתוב הנער חסר ה׳. (לקח טוב)

וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אֲבוּהִי לְמֵימַר סַב לִי יָת עוּלֵימְתָא הָדָא לְאִתּוּ.

Shechem spoke to his father Chamor, saying, “Take this maiden for me as a wife.”

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה

וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אֲבוּהִי לְמֵימַר סַב לִי יַת עוּלֵימְתָא הָדָא לְאִיתּוּ

הַיַּלְדָּה – עוּלֵימְתָא ולא רִיבָה

זוהי הפעם היחידה בה מופיע יַלְדָּהּ בתורה ואונקלוס תרגם עוּלֵימְתָא. ולכאורה בדומה לרָבְיָא שהוא תרגום יֶלֶד כגון, ״ויגדל הילד וַיִּגָּמַל״ (בראשית כא ח) ״וּרְבָא רָבְיָא וְאִתְחֲסִיל״, ״ותפתח ותראהו את הילד״ (שמות ב ו) ״וּפְתַחַת וַחֲזַת יָת רָבְיָא״, ראוי היה לתרגם יַלְדָּהּ – רִיבָה ומדוע תרגם עוּלֵימְתָא (עלמה)? ייתכן שרִיבָה אינו קיים בארמית של אונקלוס או שאינו מתאים כי אינו מבטא את קטנותה.⁠

ראה שבת קכז ע״ב: ״תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל״. וברש״י : ״ריבה – נערה״ ודינה היתה כבת שמונה באותו הפרק. והשווה תיוב״ע ״יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים״ (זכריה ח ה) ״עוּלֵמִין וְעוּלֵימָן״.

אבל אפשר שהטעם שונה: לפעמים אונקלוס מתרגם לא על פי הגיל האמיתי אלא על פי כוונת הדובר. דוגמה לכך בדברי הגר ״אל אראה במות הילד״ (בראשית כא טז) המתורגם ״בְּמוֹתֵיהּ דְּרָבְיָא״. מצד גילו היה ישמעאל ״עוּלֵימָא״ (עֶלֶם) ואולם מכיוון שבעיני אמו נתפס הוא כ״ילד״ תרגם אונקלוס רָבְיָא על פי כוונתה כמבואר שם. ואף כאן: מכיוון ששכם חשק בדינה לאשה, לכן אף על פי שקראה יַלְדָּהּ תרגם אונקלוס ״עוּלֵימְתָא״ לציין שחשק בה כעלמה.⁠

בדרך קרובה לזה כתב גם הגר״י קמינצקי ב״אמת ליעקב״.

ואמר שכם לחמור אבוי למימר אסב ית רביתה

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רביתה״) גם נוסח חילופי: ״טליתא״.

הדא לאתה.

ואמר שכם לחמור אבוי למימר סב לי ית טליתא הדא לאינתו.

And Shekem spoke to Hamor his father, saying, Take for me this damsel to wife.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וקאל לחמור אביה כ֗ד֗הא לי זוג֗ה.

ואמר לחמור אביו: קח אותה לי לאישה.

ויאמר שכם אל חמור אביו – אמר בפיו וגם שלח לו שלוחים.

לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה –

עדיין לא הגיעה לעונת נעורים לכך כתוב הנער חסר. כך נדרש בכתובות מ׳ ע״ב. ומ״ד ע״ב.

עדיין לא הגיעה לעונת נעורים. לכך כתוב הנער חסר ה׳.

ויאמר שכם אל חמור אביו לאמור – מהו לאמור, מלמד שהכיר באביו שהוא קל דעת ולא סמך עליו אלא גם שלח לאמר ליעקב ע״י שלוחים אחרים:

קח לי – בפיוסים מקרוביה:

את הילדה – לימד שלא הגיעה לימי נערות, וזה בנין לכל נערה שבמקרא הנכתבות חסרות ה׳, שאינה מגעת עדיין לימי נערות, שהרי נולדה דינה בשנת שבע לכניסת לאה, שהיא שנת ארבע עשרה לעבודה, שנת צ״א ליעקב, ואחר כך עבד יעקב שש שנים בצאן, הרי לדינה ז׳ שנים, וזה המעשה היה בסוף שמנה עשר חדש, שעשה יעקב בסוכות, הרי לדינה שמונה שנה וחצי, היא שנת צ״ט ליעקב, וסוף שנה זו הגיע יעקב לקרית ארבע אל יצחק אביו:

לאשה – לימד שנתחרט על מה שפרץ גדר ובא אליה בזנות ומעתה אינו רוצה לבוא עליה אלא דרך אישות:

אל חמור אביו לאמר – טעם לאמר, שיאמר כן ליעקב, או לחזק הענין כלומר אמירה ודאית שתתקיים. וכן בלבן (בראשית ל״א:כ״ט) אמש אמר אלי לאמר. וכן באשת פוטיפר (בראשית ל״ט:י״ד) ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו.

אל חמור אביו לאמור, "to his father Chamor, to say:" The word לאמור means that he wanted his father to speak to Yaakov on the subject. Alternately, the word is merely used to underline the urgency with which Shechem viewed the matter. He wanted his father to be insistent. We find a similar use of the word לאמור in connection with the wife of Potiphar in Genesis 39,14, where she wanted to underline that the fact that her husband had brought a Hebrew slave into the household resulted in her almost being raped.

את הילדה – כו׳. תימה עד עתה קורא אותה נערה והשתא ילדה, לכן יש לפרש ילדה לשון מיוחסת, כמו לידה, אי נמי לפני אביו קראה ילדה בלשון שבח כדי שתכנס אהבתה בלבו, ולפני אביו ואחיה נערה כלומר פותה.

(ד-ה) ואמר שכם אל חמור אביו, מרוב חשקו בה, שיקח לו הילדה הזאת לאשה. והנה שמע יעקב זה הפועַל המגונה, והחריש יעקב עד בוא בניו, כי היו את מקנהו בשדה.

(ד-ח) ויאמר שכם אל חמור וכו׳ ויעקב שמע וכו׳. ויצא חמור וכו׳. ובני יעקב וכו׳ וידבר חמור וכו׳ – [ג] בהתנצלות יעקב אבינו הכתוב מדבר לומר שלא היתה מאתו גדולה וקטנה מכל מה שעשו בניו. שהרי נאמר שהוא שמע בדבר והחריש מבלי דבר עליו טוב ורע עד בואם וקודם בואם יצא חמור לדבר אליו ועוד מדבר עמו באו. הנה שלא היה להם שום פנאי להתיעץ. והוא מה שאמר הזקן בסודם אל תבא נפשי וכו׳ (בראשית מ״ט:ו׳).

ולפי שדינה היתה מצטערת על אנסה וחלול בתוליה והדרה היה שכם מדבר על לבה דברי שמחה נדרים ונדבות למלאת רצונה כדי שתאהבהו ותחפוץ בו. ומפאת זה אמר שכם לאביו קח לי את הילדה הזאת לאשה ר״ל שיבקשנה מאביה ומאחיה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר שכם – הכתוב מעיד שבקש מאביו שיקח לו את דינה לאשה. ויתכן שהגיד לאביו מה שעשה או שהיה הדבר מפורסם וזהו ״ויאמר... לאמר״, שאמר לו האמת ושלבו מלא אהבתה ושעל כן ייקחנה לו לאשה, ואם אַיִן, ימות.

קח לי – כבר היתה בביתו, אבל ראה שלא יכול לפייסה, ושאי אפשר לו לעשות הנישואין עד שתתרצה לו, לכן אמר לאביו שיעשה באופן שתסכים בדבר, וזה בדבר אל קרוביה שיחפצו לתתה לו:

קח לי – האדון שכם מדבר כמו עריץ. היותה לו לאשה, נראה לו כדבר התלוי אך ברצונו. סוף כל סוף הוא בעל האחוזה, והיא אינה אלא נערה זרה יהודיה.

ויאמר – ואז אמר אל אביו קח לי את הילדה הזאת לאשה, וקראה ילדה כי היא השיבה לו שאינה עדיין נערה גדולה שתעמוד ברשות עצמה רק ילדה קטנה העומדת ברשות אביה וצריך שיסכים אביה ע״ז.

{Why did Shekhem refer to her as ‘yalda’-child?}

SHEKHEM THEN SAID. Then he said to his father, Get me this girl for a wife. He called her a girl (yalda) because she had said to him that she was not yet of age to be independent, but a minor under her father’s control, and it was thus necessary that her father consent to this marriage.⁠

Kethuboth 48b.

{לאמר: פירוש, שלח אנשים משתדלים לאביו לאמר, וכן הוא במדרש לקח טוב

בלקח טוב מופיע ענין זה על ״ויאמר שכם״, לא על ״לאמר״.

{הילדה: לא אמר ׳הנערה׳

כפי שהיא מוגדרת בפסוק הקודם. מעניין שאונקלוס תרגם ״הילדה״ – ״עולימתא״, כפי שתרגם את ״הנערה״. ובלקח טוב כתב, וז״ל: עדיין לא הגיעה לעונת נעורים, לכך כתוב (בפסוק הקודם) ״הנער״ חסר ה״א.

, כי לא הודיע לאביו שכבר מצא חשק לה מצד שכלה וטוב טעמה

פסוק ג׳ – ״ותדבק נפשו״, ע״פ ביאור רבינו.

, אלא היא ילדה אך דבק בה ביחוסה

שם – ״בת יעקב״.

קח⁠־לי – כי כך היה הנוהג, ההורים היו לוקחים נשים לבניהם; השווה ירמיהו כ״ט:ו׳.

הילדה – ביטוי לחיבה יתרה.⁠

או משום גילה הצעיר של דינה, כאמור לעיל בסוף ד״ה ותצא דינה (המ׳). מכל מקום אין מכאן ראיה שפסוק זה בא ממקור אחר מאשר קודמו, שבו נאמר נער.

(ה) וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת⁠־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת⁠־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד⁠־בֹּאָֽם׃

And Yaakov heard that he had defiled his daughter Dinah, but his sons were with his livestock in the field, and Yaakov remained silent until they came.

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובשכל טובאבן עזרא א׳רד״קר׳ אברהם בן הרמב״םר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמן

[טז]

ראה לעיל פכ״ב אות עז. בבאור וצרף לכאן. וצ״ל דאין כוונתו לשם איסור טומאה אלא משום פגם טומאה. וראה לקמן אות לב. ויבמות מה. והלכתא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ועי׳ סנהדרין עג: ע״ז לו:

כי טמא את דינה בתו, לימד על גוי הבא על בת ישראל שטמא אותה וכה״א וישפכו את תזנותם עליה (יחזקאל כ״ג:ח׳) וכתיב ויטמאו אותה בתזנותם ותטמא בם (יחזקאל כ״ג:י״ז). (שכ״ט)

[יז]

תנ״י וישלח יג. ובכ״י נה״ש והחריש יעקב, לקיים מה שנאמר ואיש תבונות יחריש, אלולי החריש יעקב לא נהרגו אנשי שכם. ובכת״י מדרש הבאור והחריש יעקב עד בואם, מכאן אמרו יפה שתיקה לחכם, לא כל שכן לטפשים, שנאמר גם אויל מחריש חכם יחשב.

והחרש יעקב וגו׳. זש״ה ואיש תבונות יחריש (משלי י״א:י״ב). (בראשית רבה פ)

[יח]

בכ״י רמזי ר״י והחרש חסר יו״ד עשה עצמו כחרש שאינו שומע. ולשון זה ממש בכת״י ר׳ אפרים עה״ת. ועי׳ ערוך ע׳ חרש. וכ״ה במס׳ כלה רבתי פ״א ומנורת המאור ח״ד פ״י. ובמנחת שי כאן. ובספר הישר כאן ויבאו ויגידו הדבר ליעקב וישמע יעקב כי טמא שכם את דינה בתו וישלח יעקב שנים מעבדיו להביא את דינה מבית שכם, וילכו ויבאו בית שכם לקחת את דינה משם, ויהי בבאם ויצא שכם אליהם עם אנשיו ויגרשום מביתו ולא נתנום לבוא לפני דינה אך ישב שכם את דינה וינשקה ויחבקה לעיניהם, ויבאו עבדי יעקב ויגידו לו לאמר בבואינו ויגרשונו הוא ואנשיו וכזאת וכזאת עשה שכם לדינה לעינינו, וידע עוד יעקב כי טמא שכם את בתו, אך לא דבר מאומה, ובניו היו רועים את מקנהו בשדה, והחריש יעקב עד בואם, וישלח יעקב טרם בוא בניו שתי נערות מבנות עבדיו לשמור את דינה בבית שכם ולשבת אתה.

והחרש, חסר ו׳ [י] שתיקה גמורה כמו שנאמר ואיש תבונות יחריש (משלי י״א:י״ב). (שכ״ט)

וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרֵי סַאֵיב יָת דִּינָה בְרַתֵּיהּ וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתוֹהִי בְּחַקְלָא וּשְׁתֵיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן.

Yaakov heard that he had defiled his daughter, Dinah, while his sons were with the livestock in the fields. Yaakov remained silent until they returned.

וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם

וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרֵי סַאֵיב יַת דִּינָה בְרַתֵּיהּ וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתוֹהִי (ח״נ: גֵּיתֵיהוֹן) בְּחַקְלָא וּשְׁתֵיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן

א. ״אֶת מִקְנֵהוּ״ – ״עִם גֵּיתוֹהִי״. זה אחד מארבעים פסוקים (נרשמו לעיל ד א) שבהם אֶת באה כמלת-יחס ותרגומה ״עִם״ ואינה מלת-מושא (יָת).

אֶת מִקְנֵהוּ – עִם גֵּיתוֹהִי או עִם גֵּיתֵיהוֹן?

ב. ברוב הנוסחים ״וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ״ – ״עִם גֵּיתוֹהִי״, מוסב על יעקב; בניו היו עם מקנה אביהם. אבל במקצת נוסחים מתורגם ״עִם גֵּיתֵיהוֹן״ (עם מקניהם). ואף על פי שאין לכך אחיזה בכתוב יש שקיימו נוסח זה, כי בפסוק ״וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר״ (בראשית כו יד) ״גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרֵי״ התבאר ש״מִקְנֶה״ המתורגם ״גֵּיתָא״ [ולא: בְּעִיר] מציין עושר מופלג בבעלי חיים, עיין שם. ומכיוון שבני יעקב מתוארים כבעלי מקנה כבר מצעירותם ככתוב ״אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ״ (בראשית מו לד) ותרגומו ״גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ עַבְדָּךְ מִזְּעוּרַנָא״, יש טעם רב לתרגם כאן ״וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתֵיהוֹן״, רוצה לומר, אף על פי שצעירים היו כבר היו רועים את צאנם שלהם.⁠

על פי יא״ר ו״באורי אונקלוס״. לדעתם גם דרשת חז״ל לפסוק ״וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם״ (בראשית לז יב) ״נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן״ (רש״י בשם ב״ר), מורה כך: לפי דרשה זו קריאת הפסוק היא ״וילכו אחיו לרעות. צאן אביהם בשכם״. וכוונתה: האחים רעו את צאנם, ואת צאן אביהם הניחו בשכם (עיין רא״ם). הרי שגם פסוק זה מלמד על היותם בעלי צאן בנעוריהם כנרמז כאן באמצעות ״גֵּיתֵיהוֹן״. אכן שם תרגם ״וַאֲזַלוּ אֲחוֹהִי לְמִרְעֵי יָת עָנָא דַאֲבוּהוֹן בִּשְׁכֶם״ ״לפי ששם אי אפשר לדרוש זה הדרוש מבלי לשנות הלשון לגמרי״ (״באורי אונקלוס״). אבל ראה ״מרפא לשון״ השולל נוסח ״עִם גֵּיתֵיהוֹן״..

ובפירושנו שם יתבאר שזו גם דעת רמב״ן.

וְהֶחֱרִשׁ עַד בֹּאָם – עַד מֵיתֵיהוֹן, אבל וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ – עָלוּ

ג. ״וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם״ – ״עַד מֵיתֵיהוֹן״. כבר נתבאר שהארמית מבחינה בין בָּא במשמע הגיע למקום פלוני, קָרַב, שתרגומו אֲתָא לבין בָּא בהוראת נכנס המתורגם עָל (עיין לעיל ז א). והנה בפסוקנו תרגם ״עד בֹּאָם״ – ״עַד מֵיתֵיהוֹן״, משורש את״א, ומשמעו יעקב החריש עד הגיעם מן השדה. אבל להלן ״וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם״ (פסוק ז) תרגם ״וּבְנֵי יַעֲקֹב עָלוּ מִן חַקְלָא״, היינו נכנסו לביתם.

השינוי בתרגום מסייע להבחין בין הלך הרוח של יעקב לאחים. ביעקב מוטעמת במיוחד תחושת הדחיפות הנובעת מחוסר האונים; בסערת רוחו יעקב ממתין לבניו מחוץ לביתו על מנת שימהרו להגיע אליו. לפיכך תרגם ״עַד בֹּאָם״ – ״עַד מֵיתֵיהוֹן״ [ולא: עַד מֵיעַלְהוֹן, כמו ״בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות ל כ) ״בְּמֵיעַלְהוֹן״], ובכך ביטא את ציפייתו הדרוכה של האב לבניו עוד טרם שייכנסו לבית. כנגד זאת ביחס לאחים מוטעמת תחושת החרפה והבושה; מששמעו על הדבר עוד בהיותם בשדה לא דנו על הדבר בחוץ, אלא התכנסו לביתם לטכס עצה.⁠

ומסתבר שיעקב שלח להודיעם על הנעשה, ראה ״אור החיים״ ד״ה עד בואם. וכן כתב רד״צ הופמן על פי יוסף בן מתתיהו, ״תולדות היהודים״ א, סא א.

לכן תרגם ״וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם״ – ״וּבְנֵי יַעֲקֹב עָלוּ מִן חַקְלָא״.

ויעקב שמע ארום סאב ית דינה ברתה ובנוי הוון עם בעירה

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעירה״) גם נוסח חילופי: ״נכסוי״.

באפיה ברא ושתק יעקב עד זמן דאתון

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עד זמן דאתון״) גם נוסח חילופי: ״עד מיעלהון״.

ויעקב שמע ארום סאיב ית דינה ברתיה ובנוי הוו עם גיתוי בחקלא ושתיק יעקב עד מיתיהון.

But Jacob had heard that he had polluted Dinah his daughter. And his sons were with the flocks in the field, and Jacob was silent until they came.

[ו] וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ (משלי י״א:י״ב).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

והחריש יעקב. חסר הדרשה ובלק״ט זש״ה ואיש תבונות יחריש (משלי י״א:י״ב).

והחריש יעקב עד בואם.

וְהֶחֱרִישׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ״.

וסמע יעקוב אנה קד נג֗ס דינה אבנתה וכאן בנוה מע מאשיתה פי אלצחרא פאמסך אלי מג֗יהם.

ושמע יעקב כי אכן טימא את דינה בתו, ובניו היו עם מקנהו בשדה, ושתק עד בואם.

כי טמא את דינה בתו – פירושו: שכב, בבעלו אותה,⁠

כך פירש ריב״ג באצול, ערך ׳טמא׳, בעדיפות ראשונה, אף כי אין הוא פוסל לחלוטין את המשמעות הרגילה של השורש ׳טמא׳. במשמעות הרגילה פירשו תרגום אונקלוס, רס״ג, רשב״ח (על פי תרגומיהם) וראב״ע על אתר.

וכבר הזכרנו לגביה את העדות ממקום אחר.⁠

הוא מתכוון בוודאי לפירושו לדברים כ״ד:ד׳, על ׳הטמאה׳. שם הוא גם מפרש במשמעות שהוא נתן כאן, ומצביע על הקראן שבו קיים השימוש בשורש הזה. איזכור⁠־המשנה הזה מראה שהערת אבן בלעם על פסוקנו נכתבה אחרי שהוא רשם את הערתו על דברים כ״ד:ד׳, כהשלמת דברים שנשכחו בעתם.

ויעקב שמע כי טמא – זש״ה ואיש תבונות יחריש (משלי י״א:י״ב). לכך נאמר והחריש יעקב עד בואם.

ויעקב שמע – שהכל מרננין על שכם שפרץ גדירן של ראשונים:

כי טמא את דינה בתו – לימד על גוי הבא על בת ישראל שטמא אותה, וכה״א וישפכו (את) תזנותם עליה (יחזקאל כג ח), וכתיב ויבואו [אליה] בני [בבל למשכב דודים] ויטמאו אותה בתזנותם ותטמא בם ותקע [נפשה] מהם (שם שם יז), אבל בת ישראל שנקנית לבר ישראל הרי היא קדושה, שהארוסה קורין אותה מקודשת, וכשהיא נמסרה לו לחופה, הרי היא מכובדת על הכל, וזכר לדבר כי על כל כבוד חופה (ישעיה ד ה), וכיון שנבעלת לו בטהרה ובמצוה היא מדבקת עמו, ולשון בעולה שהיא בעילויא, וכן אמרו רבותינו שהאיש תוהא אשתו עולה עמו בחיים ובמות ואינה יורדת:

ובניו היו את מקנהו בשדה – בא ללמד כיון שגדלו בניו נהגו כבוד באביהן והם היו רועין את הצאן והוא יושב בישיבה:

והחריש יעקב עד בואם – חסר ו׳, שתיקה גמורה, כמו שנאמר ואיש תבונות יחריש (משלי יא יב):

כי טמא – [צריך הפועל, והוא]⁠

ההוספה מופיעה בכ״י פריס 177. היא חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

שכם.

THAT HE HAD DEFILED. That Shechem had defiled.

ויאמר יעקב – כי טמא – שכם הנזכר, וטמאה היא שנבעלה לערל.

והחריש יעקב – שלא נתן קול בעיר ולא התרעם עד באם וכן כשיצא חמור לדבר אתו החריש מלענות אותו דבר כי אמר לו עד שיבאו בניו.

ויעקב שמע כי טמא, Shechem, who had already been mentioned (hence his name does not need to be repeated here and a pronoun will do) and that as a result of what he did, Dinah had been defiled by an uncircumcised person who had been intimate with her.

והחריש יעקב, he did not raise a fuss in the town but waited until his sons would come home from the field. Similarly, when Chamor came to speak to him, Yaakov waited with answering him by telling him that he preferred to wait until his sons were present.

ויעקב שמע וג׳ – הבלגתו {של יעקב} ע״ה עד שבאו בניו מורה כי דרש תמיכה מכחם ואומץ לבבם, וביקש סיוע ביושר דעתם אע״פ שהיו צעירים בשנים וקטנים.

וביטויו {של המקרא} על המעשה כי טמא {הוא} על דרך התורה בקריאת שם טומאה לאיסור בענין כזה, כמו שאמר בעריות (ויקרא יח:כד) אל תטמאו בכל אלה

צז. וכ״כ ר״ש בן חפני, והשוה לשון הרמב״ם במו״נ (ג:מז): ׳ומפני זה קרא העבירה על המצוות גם כן טומאה, אמר באבות המצוות ועקריהם, שהם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים {שהם בבחינת טומאה}, אמר בעבודה זרה כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי, ובגילוי עריות אל תטמאו בכל אלה וגו׳, ובשפיכות דמים ולא תטמאו את הארץ וגו׳⁠ ⁠׳ (וע״ש עוד ג:לג).

כי טמא – שכם, ואין הכרח שיזכור זה תמיד.

נושא הפועל ׳טמא׳ הוא שכם. אין צורך להזכיר תמיד את נושאו של פועל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

התועלת החמישי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיתנהג במידת הסבל לפי מה שאפשר, ולזה לא ימהר להראות כעסו על מה שיעשו האנשים כנגדו, אבל ימתין זה אל העת הראוי. הלא תראה שיעקב — עם חוזק ההתפעלות שהיה ראוי שיהיה מתפעל מזאת הנבלה שעשה שכם — החריש עד בוא בניו, כדי שתִּשְׁלַם העצה ביניהם איך יתנהגו בזה. ועוד, שאם תתחדש מריבה בינו ובין שכם, היה יותר טוב שיהיו יחד לקחת עצה להנצל מהם, ואם היו בחוץ את המקנה היה אפשר שיזיקום בקלות הקמים עליהם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והחרש יעקב עד באם – החריש מלצאת לריב עד שיבואו בניו וידעו הדבר וישמרו עצמם מאנשי ריבם.

והחריש יעקב עד בואם, he refrained from starting a quarrel until his sons would have been informed of what happened so that they could be on their guard against their adversaries.

(ה-ז) וישמע יעקב כי טימא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב. שלא להתרעם על טומאת בתו, פן בשמעם התרעמו ילכו אל בניהם בשדה שלא היו יודעים בדבר ולא היו נשמרים – ויהרגום, ולכן ׳החריש׳ מלהתלונן עד בואם, שגם המה יידעו בדבר וישמרו את נפשם, ואחר כך יתרעם מהדבר.

ויצא וגו׳, ובני יעקב באו מן השדה בשמעם ויתעצבו. על זה, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, ואין תעלה

רפואה.

לזה, שהוא ׳מעוות לא יוכל לתקון׳ (קהלת א טו, ועיין חגיגה ט.), ועל זה נתעצבו, ויחר להם מאוד מצד כי כן לא ייעשה, שאם היו לוקחים בני האלהים והשרים בנות באונס, היו לוקחים ענייה ואביונה, אבל לא בת שר ואיש גדול, ולכן אמרו ׳וכן לא ייעשה׳ ליקח בת איש כזה באונס, ומזה כעסו:

וְהֶחֱרִש: חס׳ יו״ד, ובמסורת כ״י ב׳ חסרי׳ בתורה, וסי׳

והחרש יעקב: פסוקנו.

והחרש יעקב,

והחרש לה אביה: המילים האלה רומזות לבמ׳ ל ה, אך באמת צ״ל: ושמע אישה וְהֶחֱרִשׁ לה (במ׳ ל יב), וכן במסורה על אתר וברמ״ה. נראה שנורצי לא חש שהערת המסורה שהוא מצטט מנוגדת למסורה ולרמ״ה.

והחרש לה אביה. וכן במסרה אחריתי ז׳ חס׳ בליש׳, עיין

במקרא גדולה: מ״ג-ד על אתר.

במקרא גדולה. וגם

הרמ״ה: חר״ש.

הרמ״ה ז״ל הביא ד׳ באורית׳ חס׳ יו״ד כלשון מסרתנו. ואח״כ כת׳ הלין ד׳ בלשון החרשה באורית׳ חסרי׳ יו״ד, וכל לישנ׳ דקריא רי״ש דידיה בחירק מל׳ יו״ד,

ואם הַחֲרֵש יחריש: במ׳ ל טו.

ואם הַחֲרֵש יחריש לה אישה, החרש חס׳ וקרי רי״ש דידיה צירי, יַחֲרִיש חירק מל׳ יו״ד

ככללא דאמרן: עכ״ל רמ״ה.

ככללא דאמרן. [וְהֶחֱרִשׁ].

עד בואם – פי׳ ששלח להם והיה ממתין בואם.

עד בואם, until they came home. Jacob sent a message to them asking them to return home.

ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו – להורותנו אעפ״י שקצף על שמעון ולוי לא היה מעשה שכם קל בעיניו, אבל היה בעיני יעקב טומאה גמורה וכמו שאמר ״כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב״ וכמו שאפרש בעז״ה. ואילו שמע כן במעמד בניו היה נועץ עמהם מה לעשות. אבל בניו היו את מקנהו בשדה ולא הלך האב אליהם להגיד להם צרת לבו אלא החריש עד בואם. ואילו הלך והגיד להם והיו אומרים שילחמו בשכם היה מונע אותם מדם, ועתה התגלגל הדבר כמו שיספר.

ויעקב שמע – לפי ששכם וחמור בקשו להסתיר מיעקב את המעשה הרע שעשו, וכמו שנפרש בסמוך, לכן דקדק הכתוב להודיענו שיעקב ידע את כל אשר נעשה, אעפ״י ששכם לא הגיד לו כלום:

כי טמא – שכם:

ובניו היו את מקנהו בשדה – הוא כמו מאמר מסוגר והקדמה למאמר והחריש יעקב עד בואם:

והחריש יעקב עד באם – לא שלח יעקב לקוראם ולא הודיעם עד בואם, פן יתפעלו יותר מדאי, לכן החריש עד בואם לזמן הנהוג אצלם לבוא (רי״א) ולשון הרע״ס, החריש מלצאת לריב עד שיבואו בניו וידעו הדבר וישמרו עצמם מאנשי ריבם.

והחריש יעקב – המתין וישב לו בטל ושקט, כמו ועתה למה אתם מחרישים להשיב את המלך (שמואל ב י״ט:י״א), ואתם תחרישון (שמות י״ד:י״ד), וכן בשרש חשה, ואנחנו מחשים מקחת אותה מיד מלך ארם (מלכים א כ״ב:ג׳), ואתם מחשים אל תעצלו (שופטים י״ח:ט׳).

והחריש יעקב עד באם – שתיקת יעקב מגלה לנו את כל המצב. יעקב היה אדם זקן, אולי כבר בן תשעים ושבע. אילו היה אפשר לעשות משהו בדרך משפט, בתבונה או בתוכחה, בודאי שלא היה נשאר בשתיקתו. אילו הייתה שם אוזן קשבת לקול הצדק, בודאי שאם האב הישיש בעצמו היה הולך לנשיא, ודורש את בתו שבוזתה – היה הרושם גדול יותר מאשר בקשה של האחים הצעירים. שתיקת יעקב מגלה שלא הייתה תקווה להשיג דבר בדרך של צדק. דרך הפעולה האפשרית היחידה הייתה שימוש בכח הזרוע, ולזה נדרשו ידים צעירות יותר.

(ה-ו) ויעקב – ר״ל שאם היה יעקב יודע שעדיין לא נטמאה היה מוסר נפשו להצילה בל תטמא, אבל יען ששמע שכבר טמא אותה ובניו היו בשדה ולא ירויח בהמהירות, לכן החריש עד בואם, ובתוך כך יצא חמור לדבר אתו.

(5-6) SO, YAQOV HEARD. It is stressed that had Yaqov known that she had not yet been defiled, he would have done all in his power to prevent her being defiled. Since, however, Yaqov heard that he had (already) defiled his daughter, and since his sons were in the field, so that haste would avail him nothing, he remained silent until they returned. In the interim, Hamor...went out to meet Yaqov, to speak with him.

כי טמא: לשון ׳טומאה׳ על ביאת זנות של פנויה לא נאמר

ברד״ק כתב: ונטמאה היא שנבעלה לערל. וכן כתב המלבי״ם.

. אלא על ביאת אדם פחות הערך לפי ערכה, וכדאיתא ביבמות (סח,ב) ׳כהנת דמיקדשא גופא – מתחללת׳

ראיה זו מלשון ׳חילול וחללה׳ ללשון ׳טומאה׳ איננה ברורה.

. והכי נמי, בתולה בעלמא לא נתחללה בביאת נשיא הארץ, אבל ״את דינה בתו״ – היינו טומאה

אך להלן פסוק י״ג כתב רבינו שזו טומאה לפי קדושת ישראל, עיי״ש.

והחריש: שירא לצעוק כשהוא בעצמו, ואם היה שומע קודם שטימא היה מוסר נפשו עליה, כמבואר ברבה

לפנינו איתא בתנחומא וירא י״ב, הביאו הרמב״ן לעיל פרשת וירא יט,ח.

ויובא להלן פסוק י״ז דבנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו יהרג או נהרג, אבל אחר שכבר טימא לא היה כדאי למסור נפשו כשהוא בעצמו. וסיפר זאת הכתוב, דאילו צעק תחילה לא הגיעו שכם וחמור עם דברי פיוסים כאלו.

והחריש יעקב עד בואם. לדעתי זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, בחקירות הנוגעות לכתבי הקדש, במה שמתייחס למה שקבלו רבותינו, לחקור בשרשי הלשון, אולי ימצא מקום להתלות בו ההלכה או המדרש או המעשה המקובל, כי דבר זה למדנו מפי חכם גדול איטלקי Vico שהלשונות קדמוניות יסתירו בתחתיות ארשת שפתם המנהגים, האמונות, המעשים, שהיו נודעים אצל הקדמונים, ואחר זמן הסתירו פניהם ולא נדעה שתרם, וגם אני זה לי ימים רבים נסיתי ללכת באלה, והצליח ה׳ דרכי אשר אנכי הולך עליה ועוד תשמע ממני דברים בפרשת שופטים ע״פ על פי שנים עדים או שלשה עדים, וגם פה ראיתי כמעשהו בשרש חרש ובשם חרש הנגזר ממנו, והוא שכבר נודע מה שכללו בזה רבותינו, חרש שאמרו חכמים בכ״מ שאינו שומע ואינו מדבר, וכשנשקיף אפילו בראייה כל דהו על תשמישי ל״הק בזה השרש, נראה, כי חרש ירמוז גם יחד על חסרון השמיעה וגם על העדר הדבור או השתיקה, ובכן צדקו יחדיו שני התנאים שנקבצו באו לדעת חז״ל בחרש של תורה ואת מקורם הערה הלשון עצמו הנדבר בפי קדמונינו.

וישמע וגו׳ – הכתוב מקדים הערה זו על אודות העדר תגובה מצד יעקב לסיפור על בקשת ידה של דינה על ידי חמור ושכם, כדי שלא תתעורר תמיהה על שלוות נפשו של יעקב, נוכח הנבלה שנעשתה לבתו.

ובניו היו וגו׳ – הבנים היו בשדה, ולהם זכות ראשונה בכגון דא; השווה לעיל כ״ד:נ׳.

(ו) וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי⁠־שְׁכֶ֖ם אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃

Chamor, the father of Shekhem, went out to Yaakov to speak with him.

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלמלבי״םנצי״ברד״צ הופמן

וּנְפַק חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם לְוָת יַעֲקֹב לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ.

Chamor, father of Shechem, went out to Yaakov to speak with him.

ונפק חמור אבוי דשכם לוות יעקב לממללה

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לממללה״) גם נוסח חילופי: ״למליל״.

עמה.

ונפק חמור אבוי דשכם לות יעקב למללא עימיה.

And Hamor the father of Shekem came forth to Jacob to speak with him.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ת֗ם כ֗רג֗ חמור אבו שכם אלי יעקוב ליכלמה פי ד֗לך.

ואז יצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר עמו בזה.

(ו-ח) ובני יעקב באו מן השדה – בתוך כך שיצא חמור לדבר אל יעקב ומצאם וידבר אתם וגו׳.

(6-8) Uvene JACOB'S SONS WERE COMING IN FROM THE FIELD: at the same time that Ḥamor was setting out to speak to Jacob. He met them "and spoke to them" (vs. 8).⁠

So also Speiser: "Ḥamor ... had gone to Jacob ... just as Jacob's sons were returning ....⁠" Rashbam's interpretation is based on the use of the simple perfect instead of a vav-consecutive construction. See also above ad 30:40.

(ו-ז) וכאשר יצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו שיתן את דינה בתו לשכם בנו לאשה, כבר באו בני יעקב מן השדה, ויתעצבו מאד כאשר שמעו זה הענין, ויחר להם מאד, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב איש אשר לו ערלה, כי הם לא ירצו להתחתן עימו בשום פנים. ועוד שזה הפועַל לא היה ראוי לעשות אף על פי שיהיו לעם אחד ויֵאותו להתחתן עמהם, כי בני נח נצטוו על העריות, כמו שזכרנו במה שקדם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ויצא חמור אבי שכם וגו׳. עד ויאמר אלהים אל יעקב. ספר הכתוב שיעקב שמע ענין דינה ועם היות שנגע עד נפשו הנה החריש לפי שבניו היו בשדה עם הצאן ולכן החריש עד בואם כדי להתיעץ עמם כדת מה לעשות כי לא שלח יעקב לקראם ולא הודיעם עד בואם פן יתפעלו יותר מדאי אבל החריש עד בואם לזמן הנהוג אצלם לבא וחמור אבי שכם למה שראה שלא התפעל יעקב מהדבר חשב או שלא היה יודע אותו או שלא חשש אליו כי דרך נשים לו ולכן יצא לדבר אתו אל הנשואין כי הנה להיות חמור זקן ונכבד לא יצא מביתו כי אם לסבה חזקה וזהו ויצא חמור וגו׳ ובהיות חמור עם יעקב מדבר אליו על זה קרה שבאו בני יעקב אז מן השדה ולזה הוכרח חמור לדבר לכלם ר״ל לאב ולבנים יחד.

ויצא חמור – כשראה שהחריש, ודאג פן יחריש עליו רעה.

ויצא חמור, when he noticed that Yaakov’s reaction had been silence he began to worry about reprisals.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויצא חמור אבי שכם – יראה כי שכם בנו הלך אתו, שכן משמע בענין שנאמר ״ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה״, והכתוב אינו מזכיר כי אם דברי חמור כי הוא ההולך לדבר עם יעקב עבור בנו, וסבור היה שישמח יעקב בשמעו כי נשיא הארץ חשקה נפשו בבתו ויסכים בדבר, וסבור היה שלא נודע ליעקב שכבר ענה אותה. ולא ספר הכתוב מי הגיד זאת ליעקב ולבניו, אולי דינה בחכמתה הודיעה הדבר

על ידי שליח.

למשפחתה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

ויצא חמור וגו׳ לדבר אתו: באו אל יעקב עד שלא באו האחים, ומשום הכי הפסיק הכתוב בסיפור של ״ובני יעקב״ בין ״ויצא חמור״ ובין ״וידבר חמור״, ללמדנו שבא חמור ליעקב תחילה קודם שבאו הבנים, וכשבאו מצאו אותו מדבר

אמנם לא מוזכר מה דיברו עם יעקב, כי לאחר שהאחים הגיעו עבר חמור לדבר גם עמם (פסוק ח׳).

לשון רכה

אף שמוזכר לשון ״לדבר״ ודיבור לשון קשה, אין זו בעיה, עיין פרק מ״א הערה 84.

, על כן לא יצאו בני יעקב בחרון אף, והכל היה בהשגחה נסתרת שיבא סוף מעשה כפי שהיה במחשבה תחילה.

ויצא – שכן יעקב ישב מחוץ לעיר.⁠

אם דילמן מיחס פסוק זה למקור מסויים, הרי יוצא, לדידיה, שמחבר זה ידע גם על תוכנה של מחציתו השניה של פסוק י״ח ואילך, פסוקים שהוא עצמו משייך למקור אחר.

(ז) וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜בוּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב =ל,ש,ו,ק3,פטרבורגEVR-II-B-80(9ב),פטרבורג-EVR-II-C-1(76ב),פטרבורג-EVR-II-B-8(27א),ש2 (קדמא ואזלא) וכמו כן בתאג׳ חבשוש
• ל1,ה,דפוסים=וּבְנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב (מונח רביעי) וכמו כן בתאג׳ דפוס ראשון. בָּ֤אוּ מִן⁠־הַשָּׂדֶה֙ כְּשׇׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי⁠־נְבָלָ֞הכִּֽי⁠־נְבָלָ֞ה =ל,ל1,ש,ק3,ו (״כי״ מוקפת ובגעיה)
• דפוסים=כִּ֣י נְבָלָ֞ה (״כי״ בטעם מונח) עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת⁠־בַּֽת⁠־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃

And Yaakov's sons came from the field when they heard, and the menThe men | הָאֲנָשִׁים – Yaakov's sons are referred to as men, yet according to a simple reading of the text, the oldest son is only about fourteen or so at the time of the story. More troubling, as Shimon and Levi are but 13, one wonders how they could possibly have managed to slaughter the entire city. For discussion, see Ages of Yaakov's Children. were pained and they were very angry because he had done a disgraceful thing in Israel,⁠in Israel | בְיִשְׂרָאֵל – It is unclear if this refers to the individual Yaakov (and perhaps his family), or to the nation of Israel. This depends, in part, on whether one thinks that the phrase, "he had done a disgraceful thing...⁠" represents the thoughts of the brothers or the words of the narrator (see R. D"Z Hoffmann). sleeping with the daughter of Yaakov. Such was not to be done!

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םרד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימה

[יט]

ראה לעיל פ״ד אות נ. בבאור וצרף לכאן. ויש להוסיף שהש״ר א. ב. ושם גורס ובני יעקב באו מן השדה כשמעם או כשמעם באו מן השדה. ובמת״כ ומהרז״ו כ׳ דצ״ל כשמעם ויתעצבו. ועי׳ במסורה כאן. וי״ג בב״ר וכשמעם אינו אומר אלא ובני יעקב באו מן השדה כשמעם היינו שמכריע מדלא כתיב וכשמעם ויתעצבו, מוכח דמלת כשמעם קאי אדלעיל כשמעם באו מן השדה, וכ״ה לפי פיסוק הטעמים. ובעקידה שער כו. כ׳ שלא יתכן ששמעו הדבר בשדה ובאו ואח״כ נתעצבו וכו׳ ולזה אני קורא כו׳ כשמעם ויתעצבו האנשים. ועי׳ תוס׳ בכורות לד. ורש״י תמורה ט. ובתרגום הסורי וכד שמעו. וכן בתרגום השבעים.

ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, איסי בן יהודה אומר חמשה מקראות בתורה שאין להם הכרע כו׳ ר׳ תנחומא מוסיף חדא ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או כשמעם ויתעצבו האנשים. (בראשית רבה פ)

[כ]

ראה לעיל צד תקלז.

להם, ה׳ ש״ס באורייתא דאית להון ד׳ קרני ולא דבקי, ויחר להם. (ספר התגין)

[כא]

ראה ב״ר פי״ט יא. פנ״ז ג. ולעיל פל״ב אות קז. ולקמן פסוק כו.

כי נבלה עשה בישראל, יש אומרים איוב בימי יעקב היה, ודינה בת יעקב נשא כתיב הכא כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב׳:י׳) וכתיב התם כי נבלה עשה בישראל. (ב״ב טו:)

[כב]

ראה לעיל אות ז. ופכ״ט אות לד. בבאור. ובלק״ט כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, ישראל אלו הבנים שנקראו על שם ישראל, יעקב זה האב, גנאי לאב גנאי לבנים, וכן לא יעשה, אפילו האומות לא היו פרוצים בעריות משעה שלקו במבול עד שבא זה הרשע ופרץ את הגדר, ועליו נאמר ופורץ גודר ישכנו נחש. ועי׳ ברש״י ורמב״ן כאן ובפי׳ רבעה״ת שב״נ גזרו על הזנות. וצ״ע עי׳ ע״ז לו: זנות בבית דינו של שם גזרו. ובפער״ז וש״ר כ׳ וכן לא יעשה וא״ת הא אמרינן בעולת בעל יש להם ארוסה אין להם וכ״ש פנויה וי״ל דבאונס שאני. ובמדרש משלי פ״ל אות לב. אם נבלת בהתנשא, זה יון, שגזרו לבטל נשותיהן של ישראל, כד״א כי נבלה עשה בישראל. ובילקוט הגי׳ שגזרו לבטל פריה ורביה.

וכן לא יעשה, אפי׳ באומות העולם שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן העריות. (בראשית רבה פ)

וּבְנֵי יַעֲקֹב עָאלוּ מִן חַקְלָא כַּד שְׁמַעוּ וְאִתְנְסִיסוּ גּוּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחְדָּא אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁכַּב יָת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לָא כָשַׁר דְּיִתְעֲבֵיד.

The sons of Yaakov returned from the field when they heard [what had happened]. The men were sullen and were very angry, for he had committed an outrage against Yisrael to lie with a daughter of Yaakov. Such a thing is not fitting to be done.

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה

וּבְנֵי יַעֲקֹב עָלוּ מִן חַקְלָא כַּד שְׁמַעוּ וְאִתְנְסִיסוּ גֻּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחְדָא אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁכַּב יַת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לָא כָשַׁר דְּיִתְעֲבֵיד

האם בָּאוּ כְּשָׁמְעָם או כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ?

א. תיבת כְּשָׁמְעָם הוזכרה בין המקראות שפיסוקם מוטל בספק. האם לקרוא ״וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם״ או שהקריאה היא: ״כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד״?⁠

ב״ר פ: איסי בן יהודה אמר: חמשה מקראות בתורה אין להם הכרע ואלו הן: שְׂאֵת (בראשית ד ז), אָרוּר (בראשית מט ז), מָחָר (שמות יז ט) מְשֻׁקָּדִים (שמות כה לד), וְקָם (דברים לא טז). ר׳ תנחומא מוסיף חדא: ״בני יעקב באו מן השדה כשמעם״ או: ״כשמעם ויתעצבו האנשים״ וגו׳. וכן בירושלמי עבודה זרה, ב ז [מא ע״ד].

בעלי הטעמים שהטעימו כְּשָׁמְעָם בזקף, הכריעו כדעה הראשונה. אבל בעל העקידה פירש כדעה השנייה, ״כי הם באו מן השדה לתומם, וכשמעם את דברי חמור אשר היה מדבר עם אביהם – נתעצבו״.⁠

״עקידת יצחק״, שער כז (רלב ע״א).

אונקלוס שתרגם ״כְּשָׁמְעָם – כַּד שְׁמַעוּ״ מתאים לשתי הקריאות, אבל הפשיטתא השבעים והוולגטה שתרגמו כאילו נאמר ״וכשמעם ויתעצבו״ – כקריאה השנייה.⁠

בהערת הגר״ח הלר לפשיטתא שתרגם ״וכד שמעו״.

ב. להבנת ״וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים״ – ״וְאִתְנְסִיסוּ גֻּבְרַיָּא״, עיין להלן ״וְהִנָּם זֹעֲפִים״ (בראשית מ ו) ״וְהָא אִינּוּן נְסִיסִין״.

נְבָלָה של זימה – קְלָנָא, ושל שאר עבירות – רִשְׁעָא, טַפְּשׁוּתָא, לָא כָּשֵׁר, שְׁקַר

ג. כל נְבָלָה היא ״דבר כעור ומגונה״ (רד״ק, ״שרשים״ נבל). אבל התרגומים הארמיים הבחינו בין נְבָלָה של ניאוף אונס או זימה שתרגומה קְלָנָא (קלון) לשאר עבירות שבהם נְבָלָה מתורגמת כטפשות או רשע. הדבר ניכר בתיוב״ע לנביאים שבהם מופיעים שני הסוגים. למשל בחטא עכן תרגם ״וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל״ (יהושע ז טו) ״וַאֲרֵי עֲבַד דְלָא כָּשֵׁר בְּיִשְׂרָאֵל״, וכן בנבל הכרמלי ״נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ״ (שמואל א כה כה) ״נָבָל שְׁמֵיהּ וְטַפְּשׁוּתָא עִמֵּיהּ״. גם בנבואות ישעיהו ״וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה״ (ישעיהו ט טז) ״וְכָל פּוּמְהוֹן מְמַלְלִין שְׁקַר״, ״כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר״ (ישעיהו לב ו) ״אֲרֵי רַשִׁיעַיָא רִשְׁעָא מְמַלְלִין״. אבל כאשר מדובר בניאוף כגון ״יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם״ (ירמיהו כט כג) תרגם ״חֲלַף דַעֲבַדוּ קְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל״. וכן תרגם בכל פסוקי פילגש בגבעה: ״אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת״, ״וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת״ (שופטים יט כג-כד) ״קְלָנָא הָדֵין״, ״כְּכָל הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל״ (שופטים כ י) ״כְּכָל קְלָנָא דְאִתְעֲבֵיד בְּיִשְׂרָאֵל״. לכן גם בפסוק ״כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל״ (שופטים כ ו) נכון לגרוס ״וּקְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל״ כמיעוט הנוסחים, אף על פי שברוב כתבי היד מתורגם ״וּדְלָא כָּשֵׁר בְּיִשְׂרָאֵל״. כך גם במעשה אמנון ותמר ״אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת״ (שמואל ב יג יב) ״יָת קְלָנָא הָדֵין״.

וכן בת״א: כמו שתרגם ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ... חֶסֶד הוּא״ (ויקרא כ יז) ״קְלָנָא הוּא״, תרגם גם כאן ״כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל״ – ״אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל״. וכן ״כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ״ (דברים כב כא) ״אֲרֵי עֲבַדַת קְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל״.⁠

וכן המיוחס ליונתן: קְלָנָא. פשיטתא: מרחקא (זנות). ת״נ: טמאותא (טומאה).

ואפשר שמן הארמית נתקבל קָלוֹן גם בלשון חז״ל לציון חרפת הניאוף והזימה.⁠

כגון, מגילה כה ע״א: ״המכנה בעריות משתקין אותו. תנא רב יוסף: קלון אביו וקלון אמו״. כתובות עב ע״א: ״דברים של קלון״. גיטין נז ע״ב: ״מעשה בד׳ מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון״. סנהדרין נה ע״א: ״נכרי הבא על הבהמה מהו? תקלה וקלון בעינן?⁠״ אבל מצאנו גם ״מימי לא נתכבדתי בקלון חברי״ (מגילה כח ע״א).

לֹא יֵעָשֶׂה שבדברי לבן – לָא מִתְעֲבֵיד, אבל בדינה – לָא כָשַׁר דְּיִתְעֲבֵיד

ד. בטענת לבן ״לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה״ (בראשית כט כו) שהיא מצד הנימוס המקומי, תרגם ״לָא מִתְעֲבֵיד כֵּין״. אבל במעשה דינה הפסול מצד המוסר תרגם ״וכן לא יֵעָשֶׂה״ – ״וְכֵן לָא כָשַׁר דְּיִתְעֲבֵיד״. ומתרגומו הסתייע רמב״ן לפרש ״וכן לא יעשה״ – בישראל, ולא כרש״י שפירש ״וכן לא יעשה״ גם בין האומות לפי שגדרו עצמן מן העריות.⁠

רמב״ן: ״וכן לא יעשה – לענות הבתולות שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול, לשון רש״י. ולא ידעתי זה, כי הכנענים שטופים בעריות... אבל ״וכן לא יעשה״ נמשך עם ״בישראל״, כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם. על כן אמר בישראל, כי איננה נבלה בין הכנענים. ואונקלוס אמר לא כשר לאיתעבדא, לומר שהוא אסור, ולכך היא נבלה בישראל״.

ובנוי דיעקב עלו מן אפי ברה כדי שמעו ואתרגזו גבריא ובאש

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובאש״) גם נוסח חילופי: ״ובעש״.

להון לחדא ארום מרחקא עבד

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבד״) גם נוסח חילופי: ״איתעבד״.

בישראל למשמשה

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למשמשה״) גם נוסח חילופי: ״למיזדמנה״.

עם ברתה דיעקב וכדן

בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכדן״) גם נוסח חילופי: ״וכן״.

לא הוה כשר למתעבדא.

ובנוי דיעקב עלו מן חקלא כדי שמעו ואיתנסיסו גוברייא ותקיף להום לחדא ארום קלנא עבד שכם בישראל למשכוב עם ברת יעקב וכן לא הוה כשר לאתעובדא.

And the sons of Jacob had come up from the field when they heard. And the men were indignant, and very violently moved, because Shekem had wrought dishonor in Israel in lying with the daughter of Jacob; for so it was not right to have been done.

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם – אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אָמַר אַרְבַּע מִקְרָאוֹת אֵין לָהֶם הֶכְרֵעַ, וְאֵלּוּ הֵן: שְׂאֵת (בראשית ד׳:ז׳), אָרוּר (בראשית מ״ט:ז׳), וְקָם (דברים ל״א:ט״ז), מְשֻׁקָּדִים (שמות כ״ה:ל״ד). רַבִּי תַּנְחוּמָא מוֹסִיף הָדָא: וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, אוֹ: כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים.

וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה – אֲפִלּוּ בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל עָמְדוּ וְגִדְּרוּ עַצְמָן מִן הָעֲרָיוֹת.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה – (כָּתוּב בְּרֶמֶז ל״ז).

כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה – אֲפִילוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם בְּדוֹר הַמַּבּוּל עָמְדוּ וְגָדְרוּ עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה.

ובנו יעקוב ג֗או מן אלצחרא כמא סמעו פאגתם אלקום ואשתד עליהם ג֗דא לאנה קד צנע כ֗סאסה באסראיל אד֗ צ֗אג֗ע אבנתה וכד֗אך לא יצנע.

ובני יעקב באו מן השדה כאשר שמעו, והתעצבו האנשים והוקשה להם מאוד כי מעשה נבלה עשה בישראל בשכבו את בתו וכך לא ייעשה.

וכן לא יעשה – לענות את הבתולות, שהאומות גזרו

כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, ויימר 651, פריס 155. בכ״י מינכן 5, ברלין 1221: ״גדרו״.

על עצמן על ידי המבול מן העריות.

וכן לא יעשה AND THUS IT OUGHT NOT TO BE DONE – viz., to do violence to a maiden, for even the heathens have trained themselves (literally, have fenced themselves round) against unchastity as a consequence of the Flood which had come upon the world as a punishment for this sin (Bereshit Rabbah 80:6).

ובני יעקב באו מן השדה כשמעם –

ר׳ תנחומא. ב״ר פ״פ ושם מובא בשם איסי בן יהודה ד׳ מקראות שאין להם הכרע ור׳ תנחומא מוסף הדא מן השדה כשמעם. ונובע מירושלמי ע״ז פ״ב ה״ח דף מ״א סוף ע״ג. ונשנה במדרש חזית בפ׳ כי טובים דודיך. ובמדרש ב״ר שם יש לתקן שצ״ל חמשה מקראות במקום ארבע מקראות. כמו שהוא בירושלמי וחזית שם. גם צ״ל ואלו הן שאת ארור מחר משוקדים וקם. ובירושלמי שם חסר שם האומר וגם בגמרא בבלי יומא נ״ב ע״א ובמכילתא סוף בשלח פרשה ויבא עמלק ותנחומא סוף בשלח הוא ג״כ בשם איסי בן יהודה ועיין במכילתא שם מה שהעיר ידידי הרה״ג מהרא״ה ווייס נ״י במדות סופרים. ועיין בתוס׳ יומא שם ד״ה שאת שהקשו דלא נקטינהו כסדר שהן כתובין בתורה והכי הוה ליה למימר שאת ארור מחר משוקדים וקם. ולפלא שלא העירו על דברי הירושלמי וחכמי התוס׳ בעצמם הביאו הירושלמי ע״ז ל״ה ע״א ד״ה מאי. וע״ש בהגהות הרי״ב שהתעורר מתנחומא בשלח. וראיתי בילקוט בראשית רמז ל״ז הביא המאמר איסי בן יהודה אומר ה׳ מקראות בתורה שאין להם הכרע ותושב כסדר כמו שהוא בירושלמי ונרשם בצדו יומא נ״ב. והביא ג״כ דברי ר׳ תנחומא אשר נמצא רק בירושלמי וב״ר וחזית ולא בבבלי יומא שם.

ר׳ תנחומא אמר כשמעם אין לו הכרע.

מן השדה כשמעם. מהנגינה משמע שקאי על ביאתם מן השדה.

מן השדה כשמעם. או כשמעם ויעצבו האנשים.

כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב – ישראל אלו הבנים שנקראו על שם ישראל. יעקב זה האב. גנאי לאב גנאי לבנים.

וכן לא יעשה –

אפילו האומות. ב״ר פ״פ וילקוט שם ורש״י עה״ת.

אפילו האומות לא היו פרוצים בעריות משעה שלקו במבול. עד שבא זה הרשע ופרץ את הגדר. ועליו נאמר ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י׳:ח׳).

ובני יעקב באו מן השדה כשמעם – זה אחד מחמש המקראות שאין להם הכרע, דתנן חמש מקראות הן שאין להם הכרע, ואלו הן:

שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם, ור׳ תנחומא מוסיף עוד א׳ כשמעם, באו מן השדה כשמעם או כשמעם ויתעצבו האנשים, וכן נפרשין כולן. ויתעצבו לשון צער, ודומה לו [בעצב] תלדי בנים (בראשית ג טז), ויתעצב אל לבו (שם ו ו), נעצב המלך (שמואל ב יט ג), כי ילדתי בעצב (דברי הימים א ד ט), וכל דומיהן:

ויחר להם מאד – יותר ממה שחרה ליעקב על דברי לבן, שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן (בראשית לא לו), וכאן חרה להם יותר, כל כך למה, לפי שנבלה עשו בישראל, שהכל מנבלין את פיהם ומדברים גנות עליהם:

בישראל – אלו הבנים:

לשכב את בת [יעקב] – מפני שהוא חשוב ולשכב עלה כהפקר כבת שאין לה תובעין:

וכן לא יעשה – אפי׳ בשאר בנות הדיוטות שהיו גדורין מן הערוה ואסורין ביפת תואר, עד שבא רשע זה ופרץ הגדר, ועליו ועל כיוצא בו נאמר, ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח):

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ויצא. ובני יעקב – בישראל – בכל זרע ישראל יהיה פגם זאת הנבלה שעשה.

וכן לא יעשה – בשאר בנות אדם לאנוס בת איש בתולה

כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״גדולה״.

לענותה, כל שכן בבת יעקב.

ובני יעקב...בישראל, the rape of Dinah was considered as a stain of the spiritual wholeness of all the family of Yisrael.

וכן לא יעשה, it was totally unforgivable for something of this nature to be done. This is why they were so angry that it had been done to them (of all people).

ויתעצבו – לאבי אבא ז״ל יש הבדל בין ויתעצבו {לבין} ויחר להם, שהרי טעם ויתעצבו צער, והצער אינו מעורר הרגש לנקמה, [וטעם ויחר להם – ויחר אפם

צח. אמנם יש ׳ויחר ל...׳ שאין לפרש כן בשום פנים, כמו בשמואל א (טו:יא) ושמואל ב (ו:ח, ודהי״א יג:יא) ויונה (ד:א) ועוד, וזה ראיה לדברי ר״י ן׳ ג׳נאח בספר השרשים (ערך חרה) כי ׳ויחר׳ בלתי ׳אף׳ הוא כעין וירע. [הערות נהור שרגא]

, והאף מעורר את ההרגש לנקמה] וזה פירוש נכון

צט. וכ״כ ר״ש בן חפני בפירושו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ מח), ואם פירושו היה לפני רבנו ולפני אבי אביו – קצת מוזר הדבר שלא הביאו ממנו.

כי נבלה וג׳ – ׳סקוט וכ׳סאסה׳ (=תועבה וקלון)

ק. כך תירגם המהדיר לשון רבנו שהוא לשון רס״ג בתרגומו. ואולי ניתן לומר שמש״כ הרד״ק בשרשיו (שרש נבל) ש׳נבלה׳ היינו ׳דבר כעור ומגונה׳, הוא תרגום שלו ללשונו הערבי של רס״ג.

ובישראל – טעמו בבני ישראל

קא. השוה פי׳ הרד״ק שכתב: ׳בכל זרע ישראל יהיה פגם זאת הנבלה שעשה׳.

. והם שהיתה להם עצה זו, ובהם קנאות זו, ראוי להם לדון במי שינאף מזרעם שתיסקל

קב. הלשון צ״ב שהרי התחיל בל׳ זכר ׳ינאף׳ וסיים בל׳ נקבה ׳תסקל׳. כבר הרגיש בזה מגיה כתה״י שסימן לשנות ׳תסקל׳ ל׳יסקל׳ בל׳ זכר, ואמנם נראה שההיפך הוא הנכון שסיום דברי רבנו מורים שהוא מדבר בנערה המאורסה שזינתה, ולא בבועלה. המהדיר ניסה לפשר בין ב׳ הלשונות בהוספה ארוכה כזו: ׳ראוי להם לדון במי שינאף מזרעם [שיסקל. וכך ידונו גם כן בכל אשה מנאפת מזרעם] שתיסקל׳. ויתכן שבאמת יש כאן חסרון, אבל לא ידעתי למה כתב המהדיר ׳וכן ידונו בכל אשה מנאפת׳, והרי דין סקילה אינו אלא בנערה המאורסה שזינתה כמו שהעירני הג״ר שלום שפיץ נר״ו.

לפי שלא נמנעה

קג. במקור: ׳תסתנכף׳ (בתרגום המהדיר: חשבה לתועבה), והתרגום ע״פ מילונו של פרופ׳ י׳ בלאו (עמ׳ 717).

ממה שאבותיה ברחו ממנה, {ולכן נאמר} וסקלוה פתח בית אביה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה (דברים כב:כא)

קד. נראה שכוונת רבנו בזה היא, שהשימוש המכוון במילים ׳נבלה בישראל׳ בפרשת נערה המאורסה, שהם המילים שבאו בכתוב כאן לתאר מה הניא בני יעקב לקנא קנאת אחותם ולבא בעצה להרוג את בני שכם, הוא כדי לרמז על החומר המיוחד שבעבירת נערה המאורסה בזה שלא חשה על הדבר שמסרו אבותיה בני ישראל נפשם עליו. [ויתכן שגם נכלל בכוונתו שמטעם זה הדגיש הכתוב פעמיים ׳בית אביה׳ – להורות שחומר הדבר מצד שלא חששה לכבוד אבותיה בני יעקב].
דמיון לשוני מעין זה נמצא עוד לרבנו להלן בפר׳ מקץ (מב:כב) משם אבי אביו, ע״ש ודוק היטב.

. וכבר ביארנו זה בספר המספיק

קה. ככל הנראה הכוונה למש״כ בחלק מספר המספיק שנשתמר בכת״י בספריית סט. פטרסברג (מספרו Ms. EVR ARAB I 1719), ששם (עמ׳ 4b, ונכרך הדף בהיפוך וראוי להיות 4a) כתב לבאר פסוק זה, שהחרפה בזנות הבת מתייחסת בעיקר לאב (ככתוב לזנות בית אביה), יותר מכל קרוב אחר עד שכמעט ניתן לומר שאצל יתר הקרובים הם כלפה כזולת הבעל על אשתו, והיינו מפני שהוא האחראי על גידולה בתרבות רעה. ועוד כתב שם בהמשך (בתרגום חפשי): ׳וראוי לך לדעת שהאחים ג״כ אפשר שכנגדם יהיה זה החטא, ו{ירגישו} עושק ומגינת הלב הרבה אם יהיו בעלי חמה וזולתה מן החרפה, כמו שמתבאר מ{הנאמר ב}שבח בני יעקב בזה ׳ויתעצבו האנשים מאד ויחר להם כי נבלה עשה בישראל וכול׳⁠ ⁠׳, ואמרם אל יעקב ע״ה בתירוץ התקדמותם ועשיית מה שעשו, ׳הכזונה יעשה את אחותינו׳, והתכוונו לומר, ׳האם ניתן להתאפק על דבר זה׳.

באו מן השדה כשמעם – מהרו ביאתם על השמועה ששמעו.⁠

השוו לקח טוב וספר הג״ן.

וכן לא יעשה – אפילו בבת הדיוט.⁠

כן בשכל טוב, והשוו בראשית רבה פ׳:ז׳.

מן השדה כשמעם,⁠"returned from the field after hearing (about Dinah's rape).⁠" They returned prematurely, in a hurry.

וכן לא יעשה, "and such a thing must not happen,⁠" even to the daughter of common parents, much less one of a distinguished family such as ours.

וכן לא יעשה – תימ׳ והאמ׳ לעיל (פרשת תולדות כה:כט בקטע ״ד״א והוא עייף. בעבירות...⁠״) בעולת בעל יש להם ולא נערה המאורסה (סנהדרין נז:). וכל שכן פנויה. וי״ל דאונס שאני.

ובני יעקב באו מן השדה (כשומעם) [כשמעם] – בירושלמי (עבודה זרה ב:ז) מונה (כשומעם) [כשמעם] עם אותן מקראות שאין להם הכרע. דיכול לומר מן השדה כשמעם ויכול לומ׳ כשמעם ויתעצבו. ויש לתמוה על כולם שאומ׳ אין להם הכרע. בפ׳ הוציאו לו (יומא נב.-נב:) תנייא איסי בן יהודה אומ׳ ה׳ מקראות אין להם הכרע מן התורה ואלו הם. שאת. משוקדים. מחר. ארור. וקם. ופי׳ שאת. הלא אם תטיב שאת (בראשית ד:ז). משוקדים. ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה:לד, לז:כ). מחר. וצא הלחם בעמלק מחר (שמות יז:ט). ארור. וברצו⁠[נ]⁠ם עקרו שור ארור (בראשית מט:ו-ז). וקם. הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים לא:טז). ובירושלמי דע״ז (עבודה זרה ב:ז) מוסיף כשמעם דהכא. ותימה לגן אדרבא אימ׳ לכולם יש להם הכרע דהא הניגון מכריע ומוכיח. גן.

וכן לא יעשה – וא״ת והא אמרינן בעולת בעל יש להם ארוסה אין להם וכ״ש פנויה, וי״ל דבאונס שאני.

וכן לא יעשה – לענות הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול. לשון רבינו שלמה.

ולא ידעתי זה, כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור, כדכתיב: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (ויקרא י״ח:כ״ז), ולא התחילו בהן באותו הדור. ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם.⁠

כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נשיכם״.

אבל: וכן לא יעשה – נמשך עם בישראל: כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם, על כן אמר: בישראל, כי אינה נבלה בין הכנענים.

ואנקלוס אמר: לא כשר לאיתעבדא, לומר שהוא אסור, ולכך היא נבלה בישראל.

AND THUS IT OUGHT NOT TO BE DONE. I.e., to do violence to maidens, for the nations "had fenced themselves round" against unchastity as a result of the Flood. This is Rashi's language. But I do not know this, for the Canaanites were immersed in unchastity with women, beasts and males, as it is written, For all these abominations have the men of the land done, that were before you,⁠

Leviticus 18:27.

and they did not begin such practices in that generation [but rather it was their traditional behavior], and even in the days of Abraham and Isaac, the patriarchs feared lest they kill them in order to take their wives. Instead, the expression, and thus it ought not to be done, refers back to the word beyisrael (in Israel): because he had wrought a vile deed in Israel… and thus it ought not to be done among them. This is why Scripture said in Israel for it was not a base deed among the Canaanites. And Onkelos translated: "It is not proper that it be done,⁠" meaning that it is forbidden, and that is why it was a base deed in Israel.

באו מן השדה כשמעם ויתעצבו – זה אחד מן הפסוקים שאין להם הכרע לא נודע אם באו מן השדה כשמעם. או כשמעם ויתעצבו. (אש״ה בש״ס איתא ארבע מקראות שאין להם הכרע שאת מחר משוקדים וקם. אבל פסוק זה לא נזכר שוב ראיתי דהכי איתמר בי מדרשא בראשית רבא ובמדרש חזית).

כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב – הכי פי׳ כי נבלה עשה אפילו לבת הדיוט שהרי בני נח גזור על הזנות וכ״ש לזאת שהיא בת יעקב.

כי נבלה עשה בישראל לשכב – אפי׳ עם בת הדיוט כל שכן עם בת יעקב שהוא אדם חשוב.

כי נבלה עשה בישראל, "that a vile deed had been committed against Israel;⁠" it would have been a vile deed against anyone, all the more so against the daughter of a man of the stature of Israel.

וכן לא יעשה – פירש״י שהאומות גדרו עצמם מן העריות. והקשה עליו הרמב״ן שהכנעניים שטופים בזמה ובעריות ובבהמה ובזכור כדכתיב כי כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ופי׳ שוכן לא יעשה נמשך אל בישראל כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהן על כן אמר בישראל כי אינו נבלה בכנענים:

וכן לא יעשה, "such a thing must not be allowed to happen.⁠" Rashi writes that even the gentile nations had agreed to outlaw rape. Nachmanides takes issue with Rashi, saying that the Canaanites had certainly practiced rape and worse sexual perversions as testified by the Torah in Leviticus He therefore explains the words וכן לא יעשה, as referring to what was forbidden to Jews, seeing that the Canaanites did not consider it as something immoral.

וכן לא יעשה – פי׳ אפי׳ המלכים לא אנסו שרה אמנו ואבימלך אפי׳ בשוגג בקשו (לנפש) [לענשו]. אך תימה והלא אמרי׳ לעיל (קידושין ט׳ א׳) בעולת בעל יש להם ולא נערה מאורסה, וכ״ש פנוייה, וי״ל דאונס שאני דאפי׳ בפנוייה אסור.

וכן לא יעשה – אינו מן הנמנע הגמור, אבל מן האפשרי הרחוק. ויותר מופלג אמרו ״לא נוכל לעשות הדבר הזה״ (יד).⁠

לשיטתו של כספי, לעתים הניסוח המוחלט איננו מבטא מוחלטות גמורה. כך ״כל״ למשל מאפשר יוצאים מן הכלל. לפיכך, ״וכן לא יעשה״ – הכוונה איננה שכך לא נעשה מעולם, אלא שהדברים אינם שכיחים. כך גם דברי אנשי שכם ״לא נוכל לעשות את הדבר הזה...⁠״ – הכוונה היא: אנחנו מתקשים מאד בעשיית הדבר הזה.

וזכור זה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ז) ויתעצבו האנשים וכו׳ – לא יתכן ששמעו הדבר בשדה ובאו ואחר כך נתעצבו כי העצבון חוייב להיות תכף השמיעה כמו שאמרנו.

[ג] ולזה אני קורא ובני ישראל באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים – כי הם באו מן השדה לתומם וכשמעם את דברי חמור אשר היה מדבר עם אביהם על זה נתעצבו וחרה להם מאד כי נבלה עשה בישראל וכו׳. ויהיה כשמעם ויתעצבו כמו כמרעיתם וישבעו (הושע י״ג:ו׳). כרפאי לישראל ונגלה וכו׳ (הושע ז׳:א׳). כשמוע עשו וכו׳ (בראשית כ״ז:ל״ד). ושוב מצאתי במדרש חזית גבי ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א׳:ב׳) חמשה כתובים שאין להם הכרע. אמר רבי תנחומא אית לי אחרי ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים אי כשמעם ויתעצבו. או באו מן השדה כשמעם. ראיתי וישמח לבי שהרי רבי תנחומא ראה שהענין מכריע לקרוא כשמעם ויתעצבו. ולפי שבעל הטעמים הכריעו למה שלפניו נשאר לו מכלל שאין להם הכרע וכבר אמרנו שעל הדבר הזה הותר או חוייב להם העצבון הנמרץ וכמו שסמך כי נבלה עשה וכו׳.

[ג] ואפשר שיליץ בעדם ממקום אחר והוא וכן לא יעשה. והנה חוייבו להעצב ולהחרד לגדור את הפרצה הזאת שלא יעשה כזה עוד.

וכן לא יעשה לענות את הבתולות שהאומו׳ גדרו עצמו מן העריות ע״י המבול. ואף על פי שאין הפנויה מכלל העריות כיון שגזל אותה ובא עליה הרי היא כערוה וחייב עליה הריגה שהרי בפר׳ ט׳ מהלכות מלכים כתב הרמב״ם ז״ל ומפני מה נתחייבו כל אנשי שכם הריג׳ מפני ששכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו הרי לך בפי׳ ששכם נתחיי׳ הריגה בביאת הפנויה הזאת במכ״ש שאפי׳ אנשי שכם נתחייבו הריגה בעבורה כ״ש שכם עצמו שעשה העבירה וזהו שכתב רש״י וכן לא יעשה לענות את הבתולות וכתב אחריו מיד שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע״י המבול. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ולא ידעתי זה כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור כדכתיב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ כו׳ ולא התחילו בהן באותו הדור ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם עכ״ד: ואני תמה מאד כי נראה לי שכל ראיותיו הפוכות כי הראיה שהביא מן כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ היא לנגדו כי אלו לא התחילו בהן באותו הדור אלא שהיה מנהגם זה תעיד מהו זה שאמר הכתוב עליהם כי בכל התועבות האלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמ׳ האר׳ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ואם היו פרוצים בהם תמיד מדוע לא הקיאה אותם הארץ מזמן המבול עד זה הזמן שהם שמנה מאות ושלשים שנה אבל זאת ראיה בלי ספק שהיו גדורים בעריות מזמן המבול עד קרוב לזמן שבאו ישראל לכבשם לקחת את ארצם ומפני שבאותו הדור התחילו לפרוץ גדרם בעריו׳ ותטמ׳ הארץ נגזר עליהם שתקיא אותם הארץ וישבו ישרא׳ תחתם. ומה שטען עוד ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם גם זאת הראיה היא לנגדו שאלו לא היו גדורים בם למה יהרגו אותם לקחת את נשיהם ולא יקחו את נשיהם בחזק׳ מבלתי שיהרגו את בעליהם אבל זאת ראיה גמורה שהיו גדורים באשת איש ולכן לא היו יכולין לקחת נשיהן רק כשיהרגו בעליהן תחלה והנה אבימלך אמר לאברה׳ אבינו ע״ה מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה גם פרעה אמר לו למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה ואברהם השיב לאבימלך כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה מכלל שבשאר המקומות גדורים היו בם ולכן ישראל אף על פי שהיו גדורים בעריות הוצרך הכתוב להזהירם שלא יפרצו בם ותקיא הארץ אותם כאשר קאה את הגוי שהיו גדורים בם ואחר כך פרצו גדרם ולכן מה שפירש הרמב״ן ז״ל וכן לא יעשה נמשך עם בישראל כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם על כן אמר בישראל כי איננה כן בין הכנענים אינו מחוור כי ממאמר כי נבלה עשה בישראל למדנו זה ולמה חזר וכתב וכן לא יעשה:

והנה זכר הכתוב שבני יעקב בבואם שמעו את הדבר או שבאו מהצאן כשמעם את הדבר הזה כי זהו אחד מהפסוקים שאין להם הכרע כמו שאז״ל במדרש חזית אם באו מן השדה כשמעם ויתעצבו או שבאו משם כששמעו את הדבר שמה ואמר שהתעצבו ויחר להם מאד מפאת שלשת הסבות שזכרתי בפי׳ ויקח אותה ויענה. כי הנה כנגד הלקיחה שלקח שכם את דינה בחזקה והביאה אל ביתו אמר כי נבלה עשה בישראל ר״ל כי לבת ישראל לא היה לו ללקחה באונס כי היה לה גואל וגואלים אביה ואחיה והאונס הזה היה נבלה בחק ישראל אביהם וכבודו.

ואמנם כנגד מה שאמר וישכב אותה אמר לשכב את בת יעקב ר״ל שלא היה ראוי לשכב עם בת אדם גדול כיעקב ולחלל בתוליה מבלי נשואין.

ואמנם כנגד ויענה אמר וכן לא יעשה כלומר שהשכיבה לא היה ראוי לעשותה באונס ושלא ברצונה כמו שעשאה כי היה אסור לבני נח לשכב עם אשה בתולה אם לא בדרך נשואין ולכן אמר וכן לא יעשה. ואפשר עוד לומר בזה שהעצבון והחרון אף הם שתי תנועות מתחלקו׳ לרוח. כי העצבון הוא עם כניסת הרוח לפנים והחרון הוא עם יציאתו לחוץ לבקש הנקמה ולכן נתן הכתו׳ שתי סבות אחת לעצבון ואחת לחרון אף. כי הנה העצבון אינו אלא שיתעצב אדם לרוע מזלו או למה שיקרה למה שלא יבוקש עליו נקמה ועל זה אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב רוצה לומר שהתעצבו מהקלון הנמשך למשפחותם לבית אבותם בזנות דינה או להיותה נבעלת לערל לכן אמר לשכב את בת יעקב כי איזו שכיבה שתהיה לה עם הערל היה להם חרפה.

ואמנם בחרון אף היה להם עם שכם לפי שטמא אותה באונס וחזקה בהיות זה דבר בלתי נהוג אצלם ועשה גם כן עם אחותם מה שלא היה ראוי ביניהם כפי מנהגם לעשות ועל זה אמר וכן לא יעשה רוצה לומר שלא היה מנהגם לשכב עם אשה כי אם בדרך נשואין לא בעילת זנות ויהיה אם כן וכן לא יעשה כמו לא יעשה כן במקומנו. והרמב״ן תפש על רש״י שהכנעניים היו שטופי זמה ואין בזה טענה כלל כי הנה עם היותם כן בטבעם מי המונע שיהיה הדבר אסור כפי דתיהם ונמוסיהם. הלא תראה שרבים הם זונים בטבעם עם היותו דבר אסור בדתם אם כן העצבון היה כפי משפחתם ודתם לשכב עם ערל אחותם. והחרון אף היה כנגד שכם על האונס אשר עשה בזה.

ובני יעקב באו מן השדה – בענין שלא היה לו מקום לדבר אתו. ויתעצבו האנשים מצד היותם גבורים ונשתה גבורתם ולא הועיל להם גבורתם. ויחר להם מאד אע״פ שלא יהיו גבורים. מצד הנבלה שעשה בישראל. וכ״ש היות נבלה מזמה ובבת יעקב. וכן לא יעשה באיש אחר כ״ש בבת יעקב. ואז דבר חמור ואמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם. לומר חשקה נפשו בלי טעם. כי אחרות היו בארצנו יפות ממנה. והוא ע״ד כי בי חשק בלי טעם ודעת שאפלטהו. אבל כשידע שמי אשגבהו. ולפי שדברי חמור בלי טעם ודעת שאמר והתחתנו אותנו ואתנו תשבו. כי אחר שלקחו בתם באונס היו רוצין להתחתן ולא יעשה כן. לא השיבו לו דבר. ולפי שראה שכם דברי אביו שהיה שלא כהוגן. וראה אותם נעצבים בלבם ועלה חרונם באפם ונראה בפניהם. אמר להם אמצא חן בעיניכם. כלומר איני מבקש מכם כלום אלא שאמצא חן בעיניכם ושתראו לי פנים שוחקות וכל אשר תאמרו אלי אתן. או שאמר אמצא חן בעיניכם. כלומר אני רואה דברי אבי שאין כדין עמו לאנוס האשה ולשכב עמה ולהתחתו אח״כ. ולכי אני שואל מכם דרך חי וחסד ולא מתורת דין ומנהג. וזהו אמצא חן בעיניכם. ע״ד ונח מצא חן ולא מכח הדין:

ויתעצבו האנשים ויחר – הנה העצבון היה על כי ״נבלה עשה בישראל״, שהיה בזיון אצל ישראל, אף על פי שאצל אומות העולם לא היה כן. ובשביל שהיה בלתי מורגל אז לאנוס את בתולות גדולי הדור, כאמרו ״וכן לא יעשה״, לפיכך חרה להם על שנעשתה כזאת נגדם.

ויתיצבו האנשים ויחר, the sadness and sorrow described by the Torah as the brothers’ reaction pertained to the despicable deed that had been perpetrated against a member of Yisrael’s family. This was in spite of the fact that whereas Jews do not rape unmarried virgins, gentiles are known to be guilty of this. Seeing that even in gentile circles it was taboo to rape the daughters of prominent citizens, the Torah adds the words וכן לא יעשה, that such a thing was totally unacceptable. Their anger, ויחר, therefore was turned against the perpetrators and against those who had condoned the act.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[א] כי נבלה עשה בישראל

[1] בתרא פרק ראשון דף טו ע״ב (בבא בתרא טו:)

[2] סנהדרין פרק שישי דף מד ע״א (סנהדרין מד.)

הגמ׳ בסנהדרין מצטטת ציטוט שונה שנאמר בעכן. לשון הגמ׳: ׳וכי עשה נבלה בישראל׳, אמר רבי אבא בר זבדא מלמד שבעל עכן נערה המאורסה, כתיב הכא (יהושע ז, טו) ׳וכי עשה נבלה׳ וכתיב התם (דברים כב, כא) ׳כי עשתה נבלה בישראל׳. פשיטא, מהו דתימא כולי האי לא פקר נפשיה, קא משמע לן. רבינא אמר, דיניה כנערה המאורסה דבסקילה׳.
בגמ׳ א״כ לא מוזכר כלל הציטוט מהפסוק בפרקנו ׳כי נבלה עשה בישראל׳, וגם בדפוס וינציאה הראשון כתוב כבדפוס ימינו. ומובן א״כ מדוע במהדורות החדשות של תולדות אהרן השמיטו הפנייה זו. כנראה שרבנו השתמש בגירסת ה׳ילקוט שמעוני׳ יהושע פרק ז [רמז יח]: ׳וכי עשה נבלה בישראל׳, אמר ר׳ אבא בר כהנא, בעל נערה המאורסה. כתיב הכא ׳כי עשה נבלה בישראל׳ (יהושע ז, טו), וכתיב התם ׳כי נבלה עשה בישראל׳ (בראשית לד, ז). פשיטא׳ וכו׳. (הספר ׳ילקוט שמעוני׳ היה קיים בדפוס כבר בשנת רפ״א).

שהאומות גדרו כו׳. דאם לא כן מאי ״וכן לא יעשה״, דמשמע שאין המנהג לעשות כך. הקשה הרמב״ן כי הכנעניים שטופין בעריות, שנאמר (ויקרא יח, כז) ״כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו׳,⁠״ ובימי אברהם (לעיל כ, יא) ויצחק (לעיל כו, ז) היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם, עד כאן. והרא״ם השיב על זה דאדרבא מדכתיב (ראו ויקרא יח, כד-כז) ״כי את כל התועבות האל עשו וגו׳ ואפקוד עונם עליהם כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואם היה מזמן רב מדוע לא הקיאה אותם הארץ כבר, אלא מזמן קרוב התחילו בהם. וכן באבימלך כתיב (לעיל כו, י) ״כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם״, ופרעה אמר ״למה לא הגדת כי אשתך היא״ (ראו לעיל יב, יח), שנראה שהיו גדורים בעריות. אך קשה לי למה אמר הכתוב ״כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב״ ולא הוי ליה למימר רק ״כי נבלה עשה״, ולפיכך משמעות הכתוב כי יעקב איש אלקי היה נחשב, ונבלה הוא לעשות זה ב״בת יעקב וכו׳ וכן לא יעשה״, שאין ראוי לעשות מעשה כזה, כי הוא דבר גנאי מאד במה שהיה נחשב יעקב איש אלקי – אין ראוי לעשות מעשה כזה לבתו. ולכך הוסיף ״וכן לא יעשה״, כדכתיב (לעיל כ, ט) ״מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי״, ושם פרש״י בעצמו ׳מכה אשה לא הורגלה כו׳⁠ ⁠׳. וכן אונקלוס תירגם למעלה (שם) ׳עובדין דלא כשרין לאתעבדא׳, וכן תרגם כאן ׳וכן לא כשר לאיתעבדא׳, והכל ענין אחד על דבר שהוא יוצא מן המנהג:

כשמעם ויתעצבו: חד מן פסוקי׳ דלית להון הכרע אליבא דר׳ תנחומא

בירושלמי: עבודה זרה פ״ב ה״ט, מא ע״ד.

בירושלמי פ׳ אין מעמידין. עיין

ביפה מראה: על ע״ז (׳האלילים׳) פרק ב, סימן ג, רד ע״ג-ע״ד.

ביפה מראה שם,

ומ״ש: מ״ש דב׳ לא טז (׳וקם׳).

ומ״ש בפ׳ וילך.

וַיִתְעַצְּבוּ: הצד״י דגושה. [וַיִּתְעַצְּבוּ].

שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע״י המבול. והעובר יהא נדון במיתה כך קבלו עליהם אף שלא מן הדין כדפירש לעיל בפרשת חיי שרה וכן דייק הלשון היו גודרין מעצמן עשו הגדר לא שהוא צווי מפי השם ודו״ק. וא״ת הא פנוייה מותרת לבני נח. י״ל כיון שגזל אותה ובא עליה הוי כמו ערוה וחייב עליה הריגה. [ר׳ אליהו מזרחי]: הנחלת יעקב הקשה על זה התירוץ ואמר דהפנויות לא נאסרו לבני נח רק ע״י גדר וסיג ומה שנתחייב שכם מיתה היינו משום גזל אליבא דהרמב״ם או משום שאר מעשיו הרעים אליבא דהרמב״ן והא דהרב לא הזכיר א׳ מאלו הב׳ טעמים לפי שהרב לא ביקש למצא טעם לחיוב מיתתו אלא לפרש לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בפנויה והוקשה לו קושית הרא״ם וע״ז תירץ שהאומות גדרו כו׳ וע״ש באריכות:

For the gentiles constrained themselves from illicit relationships as a result of the Flood. And one who transgresses is sentenced to death. So did they accept upon themselves, as Rashi mentioned in Parshas Chayei Sarah [24:16]. Although this was beyond the requirement of the law [i.e., to be sentenced to death in a case where the woman is unmarried]. And so too, the expression גדרו עצמן implies: they constrained themselves, although Hashem did not command it. Nachalas Yaakov objected to this answer: The prohibition on unmarried women was merely a constraint and decree that the descendants of Noach [placed upon themselves. If so,] why was Shechem liable for death? The Rambam says because of robbery, and the Ramban says because of Shechem's various evil deeds, [but no one says that he was liable to be executed for engaging in illicit relations]. And Rashi does not mention the above reasons because he is not seeking to explain why Shechem was liable for death, but to explain that "Such a thing should not be done" even with an unmarried woman. This raises the question of Re'm: ["Is not an unmarried woman permitted to the descendants of Noach?⁠"] to which Rashi answers, "For the gentiles constrained themselves....⁠" See there for elaboration. [An alternate approach:] You might ask: Is not an unmarried woman permitted to the descendants of Noach? The answer is: Since Shechem kidnapped her and thereby had relations with her, it is considered like illicit relations. Thus, he was liable to be executed. (Re'm)

ויתעצבו וגו׳ כי נבלה וגו׳ – פירוש כי יש במעשה זה שני דברי כיעור הא׳ הוא אפילו אם היה לוקח אותה לו לאשה כדרך ארץ אף על פי כן הוא חרפה להם לתת בתם לאיש טמא, והוא אומרו אחר כך כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכנגד פרט זה אמר ויתעצבו האנשים, והב׳ הוא לצד עשות הדבר בדרך זה שאפילו בין העמים הדומים בגדר הפחיתות הוא דבר מגונה, והוא אומרו וכן לא יעשה פי׳ אפי׳ בין האומות כאומרם ז״ל (בראשית רבה פ׳) שגדרו עצמן האומות מן העריות. וכנגד זה אמר ויחר להם איך עשה דבר שאפילו ביניהם בלתי הגון הוא.

ויעצבו…כי נבלה עשה בישראל. They were distressed… because he had committed a disgraceful act against Israel, etc. The Torah uses two expressions, 1) "they were angry,⁠" and 2) "they were distressed" to indicate that Shechem had been guilty of two wrongs. It would have been shameful for the family of Jacob even if Shechem had married Dinah, seeing that they would not give their sister to an "unclean" person. However, that would have been merely distressing. The fact that Shechem had raped their sister, something that was repugnant even to the local inhabitants, i.e. וכן לא יעשה, aroused their anger. Bereshit Rabbah 80,6 states that the Gentiles had accepted sexual restrictions upon themselves after the deluge. This included rape.

ובני יעקב באו מן השדה כשמעם – כששמעו הדבר הרע הזה עזבו המקנה עם עבדיהם בשדה, והם באו אל אביהם. והכתוב לא פירש אם יעקב הודיעם הדבר או שמעוהו משלוחי דינה.

ויתעצבו האנשים מאד – הצטערו על המעשה שקרה כן לאחותם שנטמאה בבעילת ערל וטמא, וכמו ״כי נעצב המלך אל בנו״.⁠

שם יט, ג.

ויחר להם מאד – גם חרה להם. שרש ״חרה״ בארנו בפירוש ״ויחר לקין״.⁠

בראשית ד, ה.

שהיה דמם מתחמם על שכם שעשה זאת, והכתוב יפרש שתיהן.

כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב – זהו העצבון שהצטערו על המעשה, גם אם היה דרך נשואין ברצונה של דינה. לפי שהיא נבלה בישראל שישכב החוי הערל את בת יעקב. כי השם קרא שמו ״ישראל״ והבדילו מן העמים, הוא וזרעו. וזהו שאמר ״בישראל״ לקדושת השם הזה שבו נבדלו מכל העמים. ואיך ישכב את בת יעקב איש ערל מזרע מרעים? אפילו בשכיבת רצון בדרך נשואין.

וכן לא יעשה – ״לענות את הבתולות״, כן פירש רש״י ז״ל, ויפה פירש. וזהו ״ויחר להם מאד״ שחרה להם על שכם כי איסור השכיבה עם בת יעקב לא ידע שכם, אבל לענות את הבתולות באונס שלא ברצונם, כן לא יעשה אפילו בגוים, שזהו חמס גדול. ומה שאמר רש״י ז״ל שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע״י המבול, אין הכונה ״עריות״ כי פיתוי בתולה איננה ערוה אפילו לישראל.⁠

כי פרשת ״עריות״ הוא לענין אשת-איש וקרובי משפחה, כמפורט בספר ויקרא (יח, י-כא).

אבל הוא על החמס שגם ממנו גדרו עצמן, שהרי על החמס נחתם גזר דינם.⁠

סנהדרין קח, א.

ולענות בתולה באונס חמס גדול מאד.

מה שאמר רמב״ן ז״ל

אחרי שהביא דברי רש״י.

״לא ידעתי זה. כי הכנענים היו שטופים בעריות ובבהמה ובזכור, דכתיב ׳כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם׳,⁠

ויקרא יח, כז.

ולא התחילו בהן באותו הדור. ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותן לקחת נשיהם״ [עכ״ל רמב״ן]. אמנם

כאן רבינו מסתייג מדברי הרמב״ן.

אם עשו כן ברשעתם, לא הותר להן באמת, כי בני נח נצטוו על העריות, וביותר על אשת איש. ומי שבידו למחות בהם ולהנקם מן העוברים, ראוי לו שיעשה נקמה. וזהו שאמרו ״וכן לא יעשה״ שהוא איסור. והרמב״ן ז״ל פירש ״וכן לא יעשה״ הוא נמשך עם ״בישראל״ כלומר וכן לא יעשה בישראל שבהם לא יעשה. ואין סדר הכתוב משמע כן.⁠

אלא הוא איסור ונבלה לכולם, ולא רק לישראל.

נבלה – מעשה המתועב בעיני כל. ומעתיקים לועזים

כך כתב גם וילהלם גזניוס, אמנם מילונו יצא לאור לראשונה בתקע״ט, ופירוש הרכסים לבקעה בשנת תקע״ה.

טעו לתרגם כל נבל שוטה, ונבלה שטות, לפי שדמו כי עם נבל ולא חכם (דברים ל״ב:ו׳) הוא דבר והפוכו, ושבוש הוא, שעל נבל הכרמלי נאמר, והאיש קשה ורע מעללים (שמואל א כ״ה:ג׳), ואמרה אביגיל עליו, נבל שמו ונבלה עמו (שמואל א כ״ה:כ״ה). וכן בן ינבל

כן בדפוס ראשון. בפסוק: ״מנבל״.

אב (מיכה ז׳:ו׳), ודומיהן. ודעת הכתוב (דברים ל״ב:ו׳): עם נבל – רע מעללים עושים נבלה, ולא חכם – לזכור אחריתם.⁠

דומה לזה פירש אבן עזרא שם: ״נבל – במעשיו, ולא חכם – בלב״. וראה פירוש נאה לפסוק זה אצל רנ״ה וויזל בספרו ״גן נעול״, הבית השני, חלון רביעי (עמוד 354 בהוצאת ישיבת ראשון לציון, תשע״ו).

ובני יעקב באו מן השדה כשמעם – לפי הפשט היו בשדה כשהגיד להם המגיד כי נגזלה דינה וכשמעם זאת באו מן השדה, ובעת בואם היה חמור אצל יעקב לדבר אתו, וכשראם חמור דבר אל כולם, שכם בני וכו׳. ואף כאן הקדים הכתוב מלת כשמעם, להודיע שבני יעקב ידעו את הדבר כמו שקרה באמת ולא כמו שהגיד להם חמור, ולכן נועצו אח״כ לדבר במרמה, וכמו שנפרש במקומו:

כי נבלה עשה בישראל – בישראל שהם זרע קודש ונגדרים מן העריות, אבל אצל הכנענים השטופים בזמה לא נחשבה זאת לנבלה, שכן כתוב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (ויקרא י״ח כ״ז):

לשכב את בת יעקב – ובפרט להיותה בת יעקב עצמו, והיה ראוי לשכם למנוע עצמו מלחלל כבוד הצדיק:

וכן לא יעשה – ערש״י, והרמב״ן טען עליו ופירש וכן לא יעשה נמשך עם בישראל וכן לא יעשה עמהם, לכן אמר בישראל כי איננה נבלה בין הכנענים ול״נ מלת וכן ענין נכון אמת וישר, כמו כן בנות צלפחד דוברות, על כן באה עלינו הצרה הזאת (מקץ מ״ב כ״א) ר״ל על אמתת המשפט הבא על העול, והודיע הכתוב שלא היה חרון אפם על שכם לבדו פועל הרע בידים, כי אמנם על כל האנשים הנעשה בפניהם לקחת אותה בחזקה לעיניהם, ולא קם ולא זע אחד מהם לעשות ע״פ האמת למחות בידו לבלי עשות חציפות הגדולה לתפוס בנערה מתוך הרחוב, וזהו וכן לא יעשה. אין אחד עושה לפי הנכון והיושר, (רעכטליכקייט ווירד ניכט אויסגעאיבט) ומטעם זה אמר על אנשי העיר אשר טמאו אחותם.

כי נבלה עשה בישראל – נבלה על הרוב נאמר על מעשה שהוא גנאי לעושהו, אך לפעמים נמצא ג״כ על מעשה שהוא חרפה וגנות למי שעושים אותו לו, כמו כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה (איוב מ״ב:ח׳), וכן פירושו כאן, עשה בישראל דבר שהוא חרפה וגנאי למשפחתנו (Coccejus).

וכן לא יעשה – ענוי הבתולות ההולכות בדרך לא היה מעשה הגון אצל שום אומה, והנה שכם בעשותו דבר זה לישראל נמצא מחרפם ומגדפם והראה מיעוט חשיבותם בעיניו, ומחר אם ירצה יהרוג איש מהם על אם הדרך. זו כוונתם לפי דעתי, כי אמנם לא היה להם להתעצב אם הנבל נבלה יעשה, אלא לכבודם חששו, ולנפשם פחדו.

ויתעצבו האנשים וגו׳ כי נבלה וגו׳ – שני רגשות שונים פעמו בלבם: ״עצב״, הצער העמוק הפוקד את מי שהוכרח לוותר על דבר יקר, תחושת אובדן כואבת. דינה אחותם, הצנועה והטהורה, אבדה לעולמים; אף אם יצליחו להוציא אותה מידיו של שכם. זו הייתה הרגשתם האישית. אך גם ״ויחר להם מאד״, המעשה המרושע הרתיח אותם מכעס, משום שהוא ״עשה״ מעשה זועה – ״נבלה״ – נגד ישראל, בחללו בת יעקב.

״נול״, ״נבל״, ״נפל״, מציינים את אותו המושג בתחומים שונים. ״נול״ ו״נפל״: חורבה, פסולת. ״נבל״: כמישת העלים, התמעטות הכח, מות החיים הבהמיים, איבוד הכחות המוסריים, ובאופן כללי חורבן החיים שקודם לכן היו חזקים ורעננים. ומכאן ״נְבָלָה״: מעשה המעיד על השחתה מוסרית גמורה – מעשה מביש. וכן גם: מעשה המעיד על שפלות מוסרית – לא של העושה, אלא של מי שנעשה לו המעשה. כך באיוב (מב, ח), וכך ״נַבֵּל״: לנהוג בדבר בזלזול, להביאו לידי קלון. בפסוקנו, יש להבין את ״נבלה״ בשתי משמעויותיה.

ממאורע זה, שהיה הסכסוך הראשון עם אומה אחרת, למדה משפחת יעקב לקח חשוב: מכיון שהם חלשים וחסרי הגנה, הרי שביכולתם להיות בטוחים רק כשהאחרים מכירים באצילותם המוסרית והרוחנית; אשר בה, דווקא בחולשתם הגשמית, הם מגלים את הכח האלקי המנצח שעושה את יעקב ל״ישראל״. אך כאן, חוּלל כבודו האנושי של ישראל, נעשתה בו ״נבלה״. בתנאים אחרים, דבר כזה לעולם ״לא ייעשה״: שכם לא היה מעיז לעשות זאת לבתו של אזרח מן המנין. הדבר נעשה לדינה רק משום שהייתה ״בת יעקב״: אינה אלא נערה יהודיה.

דבר זה השפיע על בני יעקב עמוקות. הן אך מקודם הוטבע בלבם שיש להניח לאחרים את ״גיד ההליכה היציבה״ (עיין פירוש לעיל לג, כ, בסוף). אך עתה הוברר להם שקיימים מצבים שבהם ירצו יותר לקחת לידיהם את חרבו של עשו – כאשר מה שמונח על כף המאזניים הוא שמירת הטהרה והמוסריות. משום כך: ״ויחר להם מאד״.

ובני יעקב שמעו הדבר ובאו מן השדה, ובאו באמצע הדבור, שדבר חמור עם יעקב ולא היה להם פנאי להתיעץ עם יעקב, ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד, העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו, מבלי שיבקש נקמה משום אדם, והחרון הוא על מי שעשה נגדו עולה ויבקש נקמה, והמאמרים מקבילים. ויתעצבו כי נבלה עשה בישראל, ויחר להם וגו׳ וכן לא יעשה, כי היה במעשה זה שני ענינים. א] מה שטמא אותה מצד שהוא ערל, שאף אם היה שוכב עמה ברצונה שזה אינה נבלה אצל בני נח, היא נבלה אצל בני ישראל שא״א שתבעל לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לבני ישראל, וע״ז היה העצב על החרפה שקרה להם, ולא היה מצד זה חרון אף על שכם שהוא אינו יודע נמוסי בני ישראל שהערלה חרפה היא להם, וז״ש ויתעצבו האנשים כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, שהוא נבלה בדין ישראל מצד שהיא בת יעקב שהערלה מאוסה היא בעיניהם. ב] זאת שנית גוף המעשה שלקחה בחזקה בגזל ובאונס, שזה לא יעשה גם בדין בני נח, ע״ז חרה להם מאד ורצו להנקם בשכם, כי כן לא יעשה אף בדין ב״נ. וכן פי׳ הרי״א.

YAQOV’S SONS, HAVING HEARD OF THE INCIDENT, RETURNED FROM THE FIELD. They arrived while Hamor was speaking to Yaqov and they thus had no opportunity to confer with Yaqov. The men were saddened and very displeased. Sadness (ezev) is experienced when one is afflicted in some way, without there being the desire for revenge upon anyone in particular; displeasure (haron), on the other hand, is focused upon the one who did the wrong and there is the desire for revenge. Hence the terms appearing here match accordingly. They were saddened...for an outrage in Yisrael — and the men were very saddened... for a thing which is not done, his deed comprising two aspects. One, he defiled her; since he was uncircumcised, that would have been true even if it had not been against her will. Although it is not an outrage among the Noahides, it is an outrage and a disgrace among the Israelites for a woman to have intercourse with a man who is not circumcised. In respect of this, they were saddened — at the disgrace that was theirs. There was no displeasure (haron) as such, however, not even at Shekhem, for he knew not the moral standards of the children of Israel according to which the uncircumcised sex organ was shameful. Hence the deliberate emphasis of the men were saddened...for he had committed an outrage in Yisrael by lying with the daughter of Yaqov; in Yisrael specifically, it being an outrage in the laws of the Israelites, and on account of her being the daughter of Yaqov, in whose eyes the orlah is loathsome. Two, the very act of abduction by force and the crimes of robbery and kidnapping. are not countenanced also by the laws of the Bnei-Noah. In respect of this, there was haron – great displeasure on their part — and they sought to avenge themselves upon Shekhem who was guilty of violating the Noahide standards of behavior. (The same analysis is also made by R. Yitzchak Abarbanel.)

ויתעצבו האנשים: עצבון הוא שפלות בעיני עצמם

לעומת ״ויחר״ – שהוא על הזולת שעשה את המעשה.

, כאילו המה אשמים בדבר שהגיע להם דבר מכוער כזה

והמלבי״ם מגדיר הגדרה קרובה להגדרת רבינו, וז״ל: העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו, מבלי שיבקש נקמה משום אדם. והחרון הוא על מי שעשה נגדו עוולה ויבקש נקמה.

ויחר להם

לא מוזכר ׳ויחר אפם׳ שמשמעותו כעס, אלא ״ויחר״ – צער. וכך ברבינו לעיל לא,לה, עיי״ש.

מאד: נצטערו על שעשה להם שכם דבר עוול כזה, והוא שני דברים

וכן כתב רבינו להלן מה,ה, עיי״ש.

ומפרש הכתוב טעם שניהם:

כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב

משפט זה מתייחס ל״ויתעצבו האנשים״, וכך מפרש גם המלבי״ם.

: שאפילו היה הדבר מצוי לאנס בתולה, מכל מקום לא היה הדיוט תופס בת מלכים ושרים מפני יראת המעלה והעונש. והנה אע״פ שלא היה לשכם לירא מפני גבורת יעקב ובניו, שהרי לא ידע מגבורתם, והוא נשיא הארץ, מכל מקום היה לו לירא מפני מעלת וקדושת יעקב. וכאשר לא נפל עליו פחד המעלה אין להאשימו ג״כ כל כך, כי אם את עצמם

וזה ״ויתעצבו האנשים״ – ׳שפלות בעיני עצמם׳ (רבינו לעיל).

, שלא נתקיים בהם ׳וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליהם וייראו מהם׳ (ע״פ דברים כח,י), א״כ נתעצבו על רוע הנהגתם שאירע דבר נבלה כזה באומה ישראל

מדגיש רבינו ׳באומה ישראל׳, כי המצב הזה של ״וראו כל עמי הארץ... ויראו״ לא מצאנו שהתקיימה אצל האבות, שהרי לקחו את נשותיהם (שרה ורבקה) והוצרכו להלחם (מלחמת ארבעת המלכים) וסבלו ממריבות עם הפלשתים, ולא מצאנו שהתעצבו על כך שלא ייראים מהם. אלא, רק אצל יעקב ובניו מצאנו מצב של ״ויתעצבו״, כי הם מוגדרים ׳אומה׳, ועל האומה נאמר ״וראו כל עמי הארץ״ וכו׳.

ומפרש עוד על מה חרה להם על שכם

החלק השני – ״ויחר להם מאד״.

– ״וכן לא יעשה״, עיקר אותו מעשה לא היה נעשה. שאע״ג שהיו שטופים בזימה, מכל מקום לא היה באונס ובזה האופן, וא״כ העביר עליהם הדרך

כלומר, הגזים במעשיו.

אפילו בלי יראת המעלה

גם ללא קשר ליראת מעלת יעקב שהיתה מצופה ממנו.

, משום הכי חרה להם על שכם, ונצטערו על זה. ועיין כיוצא בזה להלן (מה,ה)

בפסוק ״ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה״.

כי נבלה עשה בישראל – תכף אחרי הקראו בשם ישראל תקן יעקב שבניו בהיותם לגוי יקראו בשם זה המורה שררה ולא בשם יעקב המורה עקבה, וכן בך יברך ישראל (בראשית מ״ח:כ׳).

כשמעם – לפי יוסף בן מתתיהו

תולדות היהודים א׳:ס״א:א׳.

שלח אביהם להודיעם על הנעשה,⁠

וכן גם באור החיים, ד״ה עם בואם (המ׳).

וכך מסתבר.

כי נבלה וגו׳ – זהו הסבר מצב רוחם של הבנים שבפי הכתוב, המשתמש כאן בביטוי השכיח בשפת המקרא למעשה מחפיר כזה; השווה דברים כ״ב:כ״א, שופטים כ׳:י׳, שמואל ב י״ג:י״ב, ירמיהו כ״ט:כ״ג. ניכרת כאן מורת רוחו של המספר שבהתרגשותו מתאר את המצב לבני זמנו ומראה בהזדמנות זו, שבבית יעקב שורר היה אותו טוהר המידות, שניתן לאחר מכן כחוק לישראל עם קדושים.

וכן לא יעשה – ״לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות״ וכו׳ (רש״י),⁠

על פי בראשית רבה פ׳:ה׳ (המ׳).

כלומר היה אסור לעשות כן אפילו לפי חוקיהם, והמעשה שנעשה היה איפוא בניגוד לכל חוק וסדר, ובכך יש משום הצדקה למעשה הבנים.

כשמעם – אמר רבי תנחומא, פסוק זה אין לו הכרע, ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או כשמעם ויתעצבו האנשים.⁠

עי׳ בבבלי יומא נ״ב ב׳ חשיב כל המלות שבתורה שאין להם הכרע ולא חשיב זה, וצ״ע.

(ירושלמי ל״ז פ״ב ה״ז)

כי נבלה עשה – יש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא, דכתיב באיוב (ב׳) כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב הכא כי נבלה עשה.⁠

יתכן דמרמז בדרשא זו למה דאיתא בתרגום בפסוק הנזכר כדבר אחת הנבלות תדברי, די ממללן חדא מן נשיא דעבידן קלנא בבית אבהתהון, וסמיך זה על לשון הנבלות בה׳ הידיעה, דדי הי׳ לכתוב כדבר נבלה תדברי, ומרמז להנבלה הידועה בתורה, ומפני כי ענין נבלה כזו כתיב בתורה בראשונה במאורע דדינה, ודרך העולם לקפח את האיש בקלון שבבית, לכן סמכו לדרוש דאיוב נשא אותה וקפחו אותו בקלון שבביתו.

(ב״ב ט״ו:)

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון