×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {חמישי} וַיְדַבֵּ֥⁠ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּ⁠אמֹֽר׃
Hashem spoke to Moshe, saying,
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשעודהכל
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
וַיְדַבֵּר ה׳ וְגוֹ׳ צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל כ״ז:י״ז) ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם״. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נִפְטֶרֶת מִן הָעוֹלָם, הָיְתָה מְפַקַּדְתּוֹ עַל בָּנֶיהָ, אָמְרָה לוֹ בְבַקָּשָׁה מִמְּךָ הִזָּהֵר לִי בְבָנַי. אָמַר לָהּ עַד שֶׁאַתָּה מְפַקְּדֵנִי עַל בָּנַי פָּקְדֵם עָלַי שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בִּי וְשֶׁלֹּא יָמִירוּ אֶת כְּבוֹדִי. [כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁאַתָּה מְפַקְּדֵנִי עַל בָּנַי פְּקֹד בָּנַי עָלַי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בִּי מִנְהַג בִּזָּיוֹן וְשֶׁלֹּא יָמִירוּ אֶת כְּבוֹדִי] בְּאֱלֹהֵי נֵכָר, מַהוּ אוֹמֵר (דברים ל״א:כ׳) ״כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה וְגוֹ׳, עַד שֶׁאַתָּה מְפַקְּדֵנִי עַל בָּנַי פְּקֹד אֶת בָּנַי עָלַי, לְכָךְ נֶאֱמַר ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.
״מַאי טַעֲמָא הִתְקִינוּ מַעֲמָדוֹת״. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״, וְהֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו.
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שָׁמַע מֹשֶׁה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (כָּתוּב בְּרֶמֶז שׁס״ה).
אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ״ אֲמַר רַבִּי סִימוֹן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים כָּתוּב בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ל״ד:ו׳) ״וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל פָּנָיו״ וְגוֹ׳ וְכִי יֵשׁ רַחֲמָן שֶׁהוּא מוֹסֵר מְזוֹנוֹתָיו לְאַכְזָרִי, הָוֵי ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ״ וְגוֹ׳. אֲמַר רַבִי (אַדָּא) [יוּדָן] בַּר רַבִּי סִימוֹן [אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי,] עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, שָׁלֹשׁ בִּרְשׁוּתְךָ וְשֶׁבַע אֵין בִּרְשׁוּתְךָ, אֵלּוּ הֵן בִּרְשׁוּתְךָ, (דברים י״ד:ד׳) ״שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים״, וְאֵלּוּ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתְךָ, (שם, ה) ״אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר״, שֶׁמָּא הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ שֶׁתְּהֵא מְחַזֵּר בֶּהָרִים וּבַגְּבָעוֹת כְּדֵי שֶׁתָּבִיא לְפָנַי קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ וַהֲלֹא לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא מֵאֵלּוּ שֶׁבִּרְשׁוּתְךָ וּמִן הַגָּדֵל עַל אֵבוּסְךָ, הָוֵי ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ״. אֲמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, וְכִי יֵשׁ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אִם אוֹמֵר אַתָּה יֵשׁ (לְפָנַי) אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה לְמֹד מִמַּלְאָכָיו וּמִמְּשָׁרְתָיו מֵהֵיכָן הֵן נִזּוֹנִין, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק מִזִּיו שְׁכִינָה הֵן נִזּוֹנִין, דִּכְתִיב ״בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״, רַבִּי (אָמִי) [חַגִּי] בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אֲמַר כְּתִיב (נחמיה ט׳:ו׳) ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם״, אַתָּה מְחַיֶּה לְכֻלָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר כְּתִיב ״עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי״ וְגוֹ׳, וְכִי יֵשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, נִלְמֹד מִמֹּשֶׁה דִּכְתִיב (שמות ל״ד:כ״ח) ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה״ וְגוֹ׳ חָמְתֵיהּ אָכִיל וְחָמְתֵיהּ שָׁתֵי, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אִם מֹשֶׁה הָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה (שם) ״לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה״ וּלְפָנָיו יֵשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
אֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר רָבָא בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי, שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ אוֹמֵר הַשְׁקוּ אֶת הַגֶּפֶן הַזֶּה יַיִּן, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה יַיִן הַרְבֵּה, הַשְׁקוּ אֶת הַזַּיִת הַזֶה שֶׁמֶן, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַרְבֵּה, הֲרֵי בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי, וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי, הָוֵי ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ״. אֲמַר רַבִּי יַנַּאי בַּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, זֶה שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל שְׂפַת הַנָּהָר אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם, וַאֲנָא עַל לוֹגָא דְחַמְרָא כְּתִיבַת דַּאֲנָא שָׁתֵי דַּאֲנָא רָוֵי דַּאֲנָא שָׂבַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳⁠ ⁠⁠״ לְשׁוֹן שְׂבִיעָה לְשׁוֹן שִׁכְרוּת לְשׁוֹן שְׁתִיָּה. יוֹסֵי בֶּן מְנַסְיָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֲמַר צְרִיכִין סְפָלִין שֶׁיִּהְיוּ פְקוּקִין בִּשְׁעַת הַנִּסּוּךְ. אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, מִלְּתָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֲמָרָהּ לְעַכֵּב.
בְּהֵמָה אַחַת מָסַרְתִּי לְךָ וְלֹא הָיִיתָ יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהּ, וְאֵי זוֹ, זוֹ (תהלים נ׳:י׳) ״בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף״, רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר בְּהֵמָה אַחַת רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי מַאֲכָל לַאֲכִילָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לְעָתִיד לָבֹא וּמָה טַעַם, (ישעיהו ס״ה:י׳) ״וְהָיָה הַשָׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר״. וְרַבָּנַן אָמְרֵי בְּהֵמָה אַחַת הִיא וּרְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין (לַבְּהֵמוֹת) [לָהּ בְּהֵמוֹת] וְהִיא אוֹכֶלֶת, וּמָה טַעַם, (איוב מ׳:כ׳) ״וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם״. וְאֶפְשָׁר כֵּן, וְאִית בְּעִיר אָכִיל בְּעִיר. אֲמַר רַבִּי תַנְחוּמָא גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ. וּמֵהֵיכָן הִיא שׁוֹתָה. תָּנֵי רַבִּי יהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הִיא עוֹשָׂה גְמִיעָה אַחַת, וּמָה טַעַם, ״הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר וְלֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ״. וְרַבָּנַן אָמְרִין כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הִיא עוֹשָׂה אוֹתוֹ גְמִיעָה אַחַת, וּמַה טַּעַם, ״יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ״. וְכִי יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה. רַב (הוֹשַׁעְיָא) [הוּנָא] בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אֵין בָּהֶן כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה. וּמֵהֵיכָן הִיא שׁוֹתָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר נָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וּשְׁמוֹ יוּבָל, וּמִשָּׁם הִיא שׁוֹתָה דִּכְתִיב (ירמיהו י״ז:ח׳) ״וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו״. תָּנֵי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר ״וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָ״, זוֹ בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָּךְ״, זֶה זִיז שָׂדַי, ״אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָ״, זֶה גַן עֵדֶן, ״וְיסַפְּרוּ לָךְ דְּגֵי הַיָּם״, זֶה לִוְיָתָן, ״מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה׳ עָשְׂתָה זֹּאת״.
מֶלֶךְ אֶחָד מָסַרְתִּי לְךָ וְלֹא הָיִיתָ יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ, וְאֵיזֶה, זֶה שְׁלֹמֹה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (מלכים א ה׳:ב׳) ״לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּ(וּ)⁠ר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּ(וּ)⁠ר קָמַח״. אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֵלּוּ מִינַי מְלַטְמִיָּא״ הָיוּ אֲבָל לִסְעוּדָתוֹ לֹא הָיָה בְרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ג) ״עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִ(י)⁠אִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי (מִן הַמִּרְעֶה) וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּ(וּ)⁠רִים אֲבוּסִים״. מַאי וּבַרְבּוּרִים אֲבוּסִים. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה מִינֵי בַרְבּוּרֵי. וְרַבָּנַן אָמְרֵי עוֹף גָּדוֹל וּמְשֻׁבָּח הָיָה עוֹלֶה וְנִתַּן עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה בְּכָל יוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיְתָה עוֹשָׂה סְעוּדָה כִּסְעוּדָה שֶׁל שְׁלֹמֹה סְבוּרָה שֶׁמָּא אֶצְלָהּ הוּא סוֹעֵד, הֱוֵי אוֹמֵר ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ״. שָׁבוּי אֶחָד מָסַרְתִּי לְךָ וְלֹא הָיִיתָ יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ, וְאֵיזֶה, זֶה נְחֶמְיָה (נחמיה ה׳:י״ח) ״וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד, צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻ(וּ)⁠רוֹת, וְצִפָּרִים״ וְגוֹ׳. מַהוּ (שם) ״לֶחֶם הַפֶּחָה״. קַקְבָּטוֹן. תָּנֵי אֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעוּדָה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁכָּל הָאוֹרְחִין נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא הָרֵיחַ. כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, מִכָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁאַתָּם מַקְרִיבִין כְּלוּם אֲנִי נֶהֱנֶה מֵהֶם אֶלָּא הָרֵיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״.
״צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ״ (משלי י״ג:כ״ה), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, מִכָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִין לְפָנַי כְּלוּם אֲנִי נֶהֱנֶה מֵהֶם אֶלָּא הָרֵיחַ שֶׁנֶּאֱמַר ״רֵיחַ נִחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״, ״אַתָּה צִוִּיתָה פִּקֻּ(וּ)⁠דֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד״. וְהֵיכָן צִוָּה. בְּחֻמַּשׁ הַפְּקּוּדִים. מַה צִּוָּה. לִשְׁמֹר מְאֹד, שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״, הִיא הַפָּרָשָׁה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן הִיא הַפָּרָשָׁה הָאֲמוּרָה כָאן, וְלָמָּה הוּא אוֹמְרָהּ וְשׁוֹנָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשֶׁעָבַר הָיוּ הַמַּסָּעוֹת נוֹהֲגִין וְהַתְּמִידִין נוֹהֲגִין, פָּסְקוּ הַמַּסָּעוֹת וּפָסְקוּ תְמִידִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לֵךְ אֱמֹר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִין בַּתְּמִידִין. וְרַב נְחֶמְיָה אָמַר לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל (מְגַלְגְּלִין) [מְלַגְלְגִין] בַּתְּמִידִין אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְכוּ׳. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשֶׁעָבַר הָיִינוּ מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת וּמִתְעַסְּקִין בָּהֶן, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת מַהוּ שֶׁנִּתְעַסֵּק בָּהֶן, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל שֶׁאַתֶּם מִתְעַסְּקִין בָּהֶן כְּאִלּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִין אוֹתָם. רַבִּי הוּנָא אֲמַר תַּרְתֵּי, רַבִּי הוּנָא אֲמַר אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת אֶלָּא בִזְכוּת מִשְׁנָיוֹת, וּמָה טַעַם, (הושע ח׳:י׳) ״גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם״, רַבִּי הוּנָא אֲמַר חוֹרֵי, ״כִּי מִמְזַרח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה״ וְכִי יֵשׁ מִנְחָה טְהוֹרָה בְבָבֶל אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִין בָּהּ כְּאִלּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִין אוֹתָהּ. אָמַר רַבִּי דוֹסָא מִפְּנֵי מָה מַתְחִילִין לַתִּינוֹקוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, יַתְחִילוּ לָהֶם מִבְּרֵאשִׁית, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הַקָּרְבָּנוֹת טְהוֹרִים אַף הַתִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים יָבוֹאוּ טְהוֹרִים וְיִתְעַסְּקוּ בִּטְהוֹרִים. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִי חָנָן, תַּרְוַיְהוּ בְּשֵׁם רַבִּי עֲזַרְיָה דִכְפַר חִטְּיָא אָמְרוּ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ מְגָרְסִין, בִּשֵּׁל לוֹ הָרִאשׁוֹן תַּבְשִׁיל וַאֲכָלָהוּ וְהָיָה עָרֵב לוֹ, בִּשֵּׁל לוֹ הַשֵּׁנִי תַּבְשִׁיל וַאֲכָלָהוּ וְהָיָה עָרֵב לוֹ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵי זֶה מֵהֶן עָרַב לוֹ בְיוֹתֵר אֶלָּא מִמַּה שֶּׁהוּא מְצַוֶּה אֶת הַשֵּׁנִי וְאוֹמֵר לוֹ הַתַּבְשִׁיל הַזֶּה עֲשֵׂה לִי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁל שֵׁנִי עָרַב לוֹ בְיוֹתֵר, כָּךְ הִקְרִיב נֹחַ קָרְבָּן וְהָיָה עָרֵב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּכְתִיב (בראשית ח׳:כ״א) ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״, הִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל קָרְבָּן וְהָיָה עָרֵב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵי זֶה מֵהֶן עָרַב לוֹ בְיוֹתֵר אֶלָּא מִמַּה שֶׁהוּא מְצַוֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָרַב לוֹ בְיוֹתֵר. רַבִּי אָבִין אֲמַר תַּרְתֵּי, רַבִּי אָבִין אֲמַר מָשָׁל לְמֶלךְ שֶׁהָיָה מֵסֵב עַל אִיקוֹבָּטִין שֶׁלּוֹ וְהִכְנִיסוּ לוֹ תַבְשִׁיל הָרִאשׁוֹן וַאֲכָלוֹ וְהָיָה עָרֵב לוֹ, הִכְנִיסוּ לוֹ תַּבְשִׁיל הַשֵּׁנִי וַאֲכָלוֹ וְעָרַב לוֹ, הִתְחִיל מְמַחֶה בַּקְּעָרָה, כָּךְ (תהלים ס״ו:ט׳) ״עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ״ כָּזֶה שֶׁהוּא מְמַחֶה בַּקְּעָרָה, רַבִּי אָבִין אֲמַר חוֹרִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ לַבּוּרְגַּן הָרִאשׁוֹן וְאָכַל שָׁם וְשָׁתָה שָׁם וְהִגִּיעַ לַבּוּרְגַּן הַשֵּׁנִי וְאָכַל שָׁם וְשָׁתָה שָׁם וְלָן שָׁם, כָּךְ לָמָּה הוּא מַתְנֶה עַל הָעוֹלָה ״הִיא הָעֹלָה״ (שם) ״זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה״, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָעוֹלָה כֻּלָּהּ כָּלִיל לָאִשִּׁים.
כְּבָשִׂים – בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כְּבָשִׂים, שֶׁהֵן כּוֹבְשִׁין עֲווֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (מיכה ז׳:י״ט) ״יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ״. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כָּל דָּבָר שֶׁהוּא נִכְבַּשׁ סוֹפוֹ לָצוּף, אֶלָּא כְּבָשִׂים, שֶׁהֵן מְכַבְּדִין עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיהו א׳:י״ח) ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, שֶׁמְּכַבְּסִין עֲווֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעוֹשִׂין אוֹתָן כְּתִינוֹק בֶּן יוֹמוֹ. שְׁנַיִם לַיּוֹם בִּגְלַל הַיּוֹם. שְׁנַיִם לַיּוֹם, פְּרַקְלִיט לַיּוֹם לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיוּ לִי, אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה״.
עֹלַת תָּמִיד (להלן פסוק ו) – אֲמַר רַבִּי יוּדָן בַּר רַבִּי סִימוֹן שְׁנֵי תְמִידִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בְּכָל יוֹם, הָיוּ מַרְכִּיבִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַגָּמָל וְהָיוּ רַגְלֵיהֶן נוֹגְעוֹת לָאָרֶץ.
שְׁנַיִם לַיּוֹם – שֶׁיְּהֵא יוֹדֵעַ אֵיזֶה נִשְׁחַט בְּשַׁחֲרִית וְאֵיזֶה נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבָּיִם עֹלַת תָּמִיד, [אֲמַר רַבִּי יוּדָן מֵעוֹלָם] לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָווֹן, הָא כֵיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַלַּיְלָה וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָווֹן, וּמַה טַעַם, (ישעיהו א׳:כ״א) ״צֶדֶק יָלִין בָּהּ צַדִּיק יָלִין בָּהּ. (איוב ל״ז:כ״ג) ״שַׁדַּי לֹא מְצָאַנֻהוּ שַׂגִיא כֹחַ״. לֹא מָצִינוּ כֹחַ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָבוֹא בִּטְרָחוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ ״אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ״ וְגוֹ׳, (שם קמ״ו:ה׳) ״אַשְׁרֵי שֶׁקֵּל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ״.
תָּנוּ רַבָּנָן פַּר הֶעֱלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בִּתְחִלָּה מְגַבִּין לָהֶם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֵן בָּאִין. תַּנְיָא אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ, לְרַבּוֹת פַּר הֶעֱלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁבָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
צַו – מִיָּד בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה וּלְדוֹרוֹת (כָּתוּב בְּרֶמֶז שׁע״ז). קָרְבָּנִי, זֶה הַדָּם. לַחְמִי, אֵלּוּ אֵמוּרִים. אַתָּה אוֹמֵר קָרְבָּנִי זֶה הַדָּם לַחְמִי אֵלּוּ אֵמוּרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קָרְבָּנִי אֵלּו אֵמוּרִים לַחְמִי זֶה הַדָּם תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ג׳:ט״ז) ״וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן (אֹתָם) הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם וְגוֹ׳, הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן. קָרְבָּנִי, זֶה הַדָּם. לַחְמִי, אֵלּוּ אֵמוּרִים. לְאִשַּׁי, אֵלּוּ קְמָצִין וּלְבוֹנָה. רֵיחַ נִיחֹחִי, אֵלּוּ בָּזִיכֵי לֶחֶם הַפָּנִים. תִּשְׁמְרוּ, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. תִּשְׁמְרוּ, שֶׁיְּהוּ כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵלִים עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו.
תַּנְיָא בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: מִנַּיִן לַתָּמִיד שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר (כָּתוּב לְעֵיל בְּרֶמֶז קצ״ה).
אֲמַר רַבִּי טוֹבִי בַּר מַתָּנָה אֲמַר רַבִי יֹאשִׁיָּה מִנַּיִן לְמֻקְצֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״, כָּל שֶׁעוֹשִׂין לוֹ שִׁמּוּר. מַתְקִיף לָהּ אַבַּיֵי אֶלָּא מֵעַתָּה אַיְיתֵית אִמְרָא דְצוֹמָא וְלָא עָבִיד לֵיהּ שִׁמּוּר הָכֵי נַמֵּי דְאָסוּר לְמִקְרַב. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי קָאֲמִינָא, לִי וְלֹא לְאָדוֹן אַחֵר, וְאֵיזֶהוּ אָדוֹן אַחֵר שֶׁמַּקְרִיבִין לוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים. אָמַר [רָבָא בַּר] רַב אַדָא כוּ׳ אֵין מֻקְצֶה [אָסוּר] אֶלָּא עַד שֶׁיַּעַבְדוּ בּוֹ. עוּלָא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן עַד שֶׁיִּמְסְרוּהוּ לְכֹהֲנֵיהֶם. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן עַד שֶׁיַּאֲכִילוּהוּ כַּרְשִׁינֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים. פָּרְשִׁינָא טַעֲמָא דְּעוּלָא וְלָאו מְסִירָה גְרֵידְתָא הוּא דְקָאֲמַר עוּלָא, אֶלָּא עַד שֶׁיַּאֲכִילוּהוּ כַּרְשִׁינֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים. תָּנֵי רַבִּי חֲנַנְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֵין מֻקְצֶה אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ בוֹ מַעֲשֶׂה. הוּא תָּנֵי לָהּ וְהוּא אֲמַר לָהּ עַד שֶׁיִּגָּזֵז וְיַעֲבְדוּ בוֹ.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם – אַזְהָרָה לְבֵית דִּין. זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ שְׁנַיִם לַיּוֹם, שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּנֶגֶד הַיּוֹם. אַתָּה אוֹמֵר כְּנֶגֶד הַיּוֹם, אוֹ שְׁנַיִם לַיּוֹם כְּמַשְׁמָעוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ וְגוֹ׳, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״, כְּנֶגֶד יוֹם. מִכָּאן אָמְרוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן (מִזְרָחִית צְפוֹנִית) [צְפוֹנִית מַעֲרָבִית], נָתוּן עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן (מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית) [מִזְרָחִית צְפוֹנִית], נָתוּן לְטַבַּעַת שְׁנִיָּה, שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה לַיּוֹם, כְּנֶגֶד יוֹם.
אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד – (כָּתוּב בַּגִּלָּיוֹן שֶׁל וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ). (רַבִּי יִשְׁמָעֵאל)
מֵרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן וְעַד תְּמְנָיָא בֵּיהּ אִ(י)⁠תּוֹקַם תְּמִידָא, דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן, שֶׁהָיוּ צְדוֹקִין אוֹמְרִים יָחִיד מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא תָמִיד. מַאי דְּרוּשׁ. דִּכְתִיב ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״, מַאי אַהַדְרוּ לְהוּ. אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, שֶׁיְּהוּ כֻלָּן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד – לָמָּה נֶאֱמַר לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה״ וְגוֹ׳ (שמות כ״ט:ל״ח) ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְרִיב אַרְבָּעָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד״, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ.
״תָּמִיד נִשְׁחַט בְּתִשְׁעָה וּמֶחֱצָה״. מִנָא הַנֵי מִלֵּי. אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דֲּאַמַר קְרָא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, חַלְּקֵהוּ (לַשֵּׁנִי) [לְבֵין שְׁנֵי] הָעַרְבָּיִם, שְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה לְכָאן וּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה לְכָאן וְשָׁעָה [אַחַת] לַעֲשִׂיָּתוֹ. מֵתִיב (רָבָה) [רָבָא] בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בְּחֹל בֵּין בַּשַׁבָּת, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ [בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה] דְּאוֹרַיְתָא הֵיכֵי מַקְדְּמֵי לֵיהּ. אֶלָּא אֲמַר (רָבָה) [רָבָא] מִצְוָתוֹ דְתָמִיד מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, דַּאֲמַר קְרָא בֵּין הָעַרְבָּיִם, מֵעִ(י)⁠דָּנָא דְמַתְחִיל לֵעָרֵב, הִילְכָּךְ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, דְּאִיכָּא נְדָרִים וּנְדָבוֹת, דְּרַחֲמָנָא אֲמַר (וְהִקְרִיב) ״עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים״, ״עָלֶיהָ״ הַשְׁלֵם כָּל הַקָרְבָּנוֹת כֻּלָּם, וְלֹא עַל חֲבֶרְתָּהּ, מְאַחֲרִינָן לֵיהּ תַּרְתֵּי שָׁעֵי [וְעָבְדִינָן לֵיהּ בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה], בְּעֶרֶב פֶּסַח דְּאִיכָּא פֶסַח אַחֲרָיו מַקְדְּמִינָן לֵיהּ חֲדָא שָׁעְתָא וְעָבְדִינַן לֵיהּ בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת דְּאִיּכָּא נַמֵּי צְלִיָּתוֹ, דְּלָא דָחֵי שַׁבָּת, מוּקְמִינָן לֵיהּ (אַדּוּכְתֵיהּ) [אֲדִינֵיהּ] בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה.

רמז תשעח

תָּנוּ רַבָּנָן תָּמִיד קוֹדֵם לַפֶּסַח, פֶּסַח קוֹדֵם לַקְּטֹרֶת, קְטֹרֶת קוֹדֶמֶת לַנֵּרוֹת, יְאֻחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים ט״ז:ו׳) ״בָּעָרֶב״. וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״ לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא בֵּין הָעַרְבָּיִם בִּלְבַד. אִי הָכֵי קְטוֹרֶת וְנֵרוֹת נַמֵּי נִקְדְּמֵיהּ לַפֶּסַח, יְאֻחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים שם) ״בָּעָרֶב״ (שמות שם) וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״ לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״. מִעֵט רַחֲמָנָא (שמות כ״ז:כ״א) ״אֹתוֹ״, דְּתַנְיָא (שם) ״אֹתוֹ... מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר״ וְאֵין דָּבָר אַחֵר ״מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״, וְאִ(י)⁠תְּקַשׁ קְטֹרֶת לַנֵּרוֹת. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקּוֹדֵם לַתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר אֶלָּא קְטֹרֶת בִּלְבַד, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמִּתְעַכֵּב אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם אֶלָּא קְטֹרֶת, וְנֵרוֹת, וּפֶסַח, וּמְחֻסַר כִּפּוּרִים בְּעַרְבֵי פְסָחִים שֶׁטּוֹבֵל [שֵׁנִית] וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אַף מְחֻסַּר כִּפּוּרִים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה טוֹבֵל וְאוֹכֵל קָדָשִׁים לָעָרֶב. בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא קַמָּא אָתֵי עֲשֵׂה [דְפֶסַח], שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָרֵת, וְדָחֵי עֲשֵׂה דְהַשְׁלָמָה, שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַאי אוּלְמָא דְהַאי עֲשֵׂה מֵהַאי עֲשֵׂה. אֲמַר רַב חִסְדָּא הָכָא בְּחַטַּאת הָעוֹף עָסְקִינַן, שֶׁאֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָּמָהּ. רַב פַּפָּא אֲמַר אֲפִלּוּ תֵימָא (בְּעוֹלַת) [בְּחַטַּאת] בְּהֵמָה, מַעֲלָהּ וּמְלִינָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ.

רמז תשעט

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ [שַׁחֲרִית] בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר. בֶּן בְּתֵירָא פּוֹסֵל כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבָּיִם. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא מַכְשִׁיר הָיָה בֶן בְּתֵירָא בַּפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לִשְׁמוֹ, דְּכֻלֵּי יוֹמָא זִמְנֵיהּ הוּא. הָא כְתִיב ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״. אֲמַר רַב שֵׁילָא בֵּין שְׁנֵי עַרְבָּיִם תָּמִיד, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״, הָכִי נַמֵּי דְכֻלֵּי יוֹמָא [כָּשֵׁר]. הָתָם מִדִּכְתִיב ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ מִכְּלַל דְּבֵין הָעַרְבָּיִם עַרְבָּיִם מַמָּשׁ. אֵימָא חָד בַּבֹּקֶר אִידָךְ כֻּלֵּי יוֹמָא. אֶחָד בַּבֹּקֶר וְלֹא שְׁנַיִם בַּבֹּקֶר. נֵרוֹת, דִּכְתִיב בְּהוּ (שמות ל׳:ח׳) ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״, הָכֵי נַמֵּי דְכֻלֵּי יוֹמָא [כְשֵׁרָה]. שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״ וְתַנְיָא מֵ״עֶרֶב עַד בֹּקֶר״ תֵּן לָהּ מִדָתָהּ שֶׁתְּהֵא דוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר. דָּבָר אַחֵר: אֵין לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁרָה מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר אֶלָּא זוֹ בִלְבַד קְטֹרֶת, דִּכְתִיב (שם ל׳:ז׳-ח׳) ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״, הָכֵי נַמֵּי דְכֻלֵּי יוֹמָא [כְשֵׁרָה]. שָׁאנִי קְטֹרֶת דְּאִ(י)⁠תְּקַשׁ לַנֵּרוֹת. הָתָם נַמֵּי הָכְּתִיב ״שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב״. הַהוּא לִיאֻחַר [דָּבָר] הוּא דְּאָתָא, דְּתַנְיָא יְאֻחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם) ״בָּעֶרֶב״ (שמות י״ב:ו׳) וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״ לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶּאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ בִּלְבַד. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר פּוֹסֵל הָיָה בֶן בְּתֵירָא בַּפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בֵּין לִשְׁמוֹ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לִשְׁמוֹ, דְּבָעִינַן ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הוֹאִיל וּמִקְצָתוֹ רָאוּי.
לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. בְּמָה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל נִתְחַנֵּךְ, אֲפִלּוּ רִאשׁוֹן בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין, אֲבָל הָיוּ מְזִידִין לֹא הִקְרִיבוּ בַבֹּקֶר לֹא יַקְרִיבוּ בֵין הָעַרְבָּיִם. [וְכִי] כֹהֲנִים חָטְאוּ מִזְבֵּחַ בָּטֵל. אֲמַר רָבָא לֹא יַקְרִיבוּ הֵם אֲבָל יַקְרִיבוּ אֲחֵרִים. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם, דְּכֵיוָן דְּלָא שְׁכִיחָא וּמַעְתְּרָא חֲבִיבָא לְהוּ וְלָא פָשְׁעֵי בָהּ.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
פס׳: וידבר ה׳ אל משה לאמר – לישראל:
משה לאמר צו את – סופי תיבות: תורה, לומר שהעוסק בתורה כאילו הקריב קרבן.

ואולם התועלות המגיעות ממנה הם עשרה:

(1-8) התועלת הראשון הוא להודיע שיש בהקרבת העולות תועלת בהגעת הנבואה. ולזה סמך דבר הקרבת העולות למה שזכר מצורך הנביא לשאול במשפט האורים לכהן גדול, כמו שזכרנו.
התועלת השני הוא במצוות, והוא לזרז ישראל על מצות התמידין, לפי שלא הקריבום במדבר זולתי בהר סיני. וכבר זכרנו התועלת המיוחד המגיע מהקרבת התמידין בפרשת ואתה תצוה. ובספר ויקרא ביארנו התועלת המגיע מהקרבת העולה באופן שזכרה אותו התורה.
וידבר ה׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל עד סוף הסדר. ויש לשאול במצוות האלה שיזכור שאלות:
השאלה הא׳: למה זה זכרה התורה כאן מצות התמידין בבקר ובערב בהיות שכב׳ צוה עליה בסדר ואתה תצוה ואם נשנו פה מצוות הקרבנות למה לא נשנו כלם כחטאת וכאשם:
השאלה הב׳: למה לא היו בקרבן התמידין לא פר ולא איל ולא שעיר החטאת כמו שהיה במועדים ושבתות ה׳ אלא שני כבשים בלבד ולמה לא היו נקרבים שניהם יחד במוספי׳ אלא אחד בבקר ואחד בערב:
השאלה הג׳: מדוע היה קרבן מוסף שבת ב׳ כבשים בלבד ולא פר ולא איל ולא שעיר כשאר המוספים כלם אלא שוה בשוה כתמידין ומה ההדמות שיש ביניהם שבעבורו השוו קרבנות התמידין עם מוסף שבת:
השאלה הד׳: מדוע לא היו במוסף השבת ז׳ כבשים כמו שהיו בר״ח ובכל שאר המועדים שבכל מוסף היו ז׳ כבשים או י״ד בחג הסכות זולת מוסף השבת שצוה להקריב בו בלבד שני כבשים:
השאלה הה׳: למה היו הקרבנות במוספי ר״ח ובחג המצות ובחג השבועות שוים מבלי חלוף כלל ומה הוא ההדמות ביניהם שחייב היות קרבנות מוספיהם שוים ומתדמים:
השאלה הו׳: מדוע במוספי ר״ח וחג המצות וחג השבועות היו ב׳ פרים בכל אחד מהם. אבל ביום תרועה וביום הכפורים וביום שמיני חג עצרת היה פר אחד ולא השוו כל המועדים בפרים כמו שהשוו באילים ובכבשים ובשעירי עזים:
השאלה הז׳: למה זה במוספי ר״ח וחג המצו׳ ושבועות ויום תרועה וי״ה ושמיני עצרת היה תמיד איל אחד ובמוספי חג הסכות היו שני אילים לא פחות ולא יותר בכל ימי החג:
השאלה הח׳: למה זה היו שוים בקרבנות מוספיהם יום תרועה ושמיני עצרת ומה ההדמות שיש ביניהם שהשוו בקרבנותיהם:
השאלה הט׳: מדוע בכל מוספי הר״ח והמועדי׳ כלם פסח שבועות יום תרועה וי״ה ושמיני עצרת צוה להקריב בכל מוסף מהם שבעה כבשים ובימי חג הסכות צוה להקריב בכל יום י״ד כבשים:
השאלה הי׳: מדוע בימי חג הסכות היו הכבשי׳ והאלים שוים בכל שבעת ימי החג אבל הפרים לא היו שוים כי היו הולכים ומתמעטי׳ בכל יום:
השאלה הי״א: למה ביום הראשון מהחג היו מקריבים י״ג פרים וביום השביעי האחרון מהחג שבעה ואף שיהיו הולכים ומתמעטי׳ למה היה המעטתם בזה הדרך ולא באופן אחר כי אין ספק שהיה בזה סבה מה:
השאלה הי״ב: למה לא נמצא באחד מהמוספי׳ חלוף בשעיר החטאת כי הנה בפרים מצאנו חלוף גדול פעם פר אחד ופעם ב׳ פרים ופעם י״ג וי״ב וכו׳. ובאלים פעם אחד ופעם שני אלים והכבשים פעם שבעה ופעם י״ד אבל בשעיר תמיד היה אחד. ולא בא שעיר עם התמידין ולא במוסף שבת:
השאלה הי״ג: למה לא היה מספר שוה מהבהמות הנקרבות במוספי המועדים כי הנה במוסף שבת היו מקריבים שתים בלבד ובמוסף ר״ח וכן במוסף פסח ושבועות חמש עשרה בהמות. אמנם במוסף ר״ה וי״ה ושמיני עצרת היו עשרה בהמות. ובחג הסכות כפי הימים ותוספת הימים ומעוטן ביום הראשון מהחג שלשים בהמות וביום השני כ״ט וביום הג׳ וביום הד׳ כ״ז וביום הה׳ כ״ו וביום הו׳ כ״ה וביום ה׳ כ״ד בהמות והם חלופים גדולי׳ ראוי לבקש להם טעם:
השאלה הי״ד: למה לא זכר הכתוב כאן בין קרבנות המועדים עולת עומר התנופ׳ האמורה באמור אל הכהנים ולא גם כן המנחה חדשה שצוה להקריב בחג השבועות שנאמר והקרבתם על הלחם ז׳ כבשים תמימם בני שנה ופר בן בקר אחד ואלים שנים יהיו עולה לה׳ והיה ראוי שיזכרו פה גם כן:
והנני מפרש הפסוקים ואתן סבות וטעמים להתיר השאלות האלה:
ואומר שהרלב״ג התאמץ לתת טעם וסבה לכל קרבן מהנזכרים כאן בפרש׳. ואומר בכלל שהיה המכוון מהקרבנות האלה להעיר על מציאות הצורה הראשונה יתברך והנה כשנשער מדרגות הצורות כשנתחיל בצורת היסודות וצורת הדומם וצורת הצומח וצורת המרגיש וצורת המדבר שהן חמש מדרגות. וצורת השכלים הנבדלים מדרגה ששית. היתה הצורה האלהית ית׳ מדרגה שביעית בצורות ההן. ולכן היו ז׳ כבשים בקרבנות להעיר על ז׳ מדרגות הצורות בשבעת ימי החג.
האמנם כשנשער הצורות באופן אחר. והוא יסודות דומם מרגיש צומח מדבר שהן ה׳ מדרגות ומניעי הגלגלים מדרגה ששית. והשכל הפועל מדרגה שביעית היה האל יתברך בצורת מדרגה שמיני׳ ונרמז זה ביום השמיני עצרת. וכאשר תשער הצורות במדרגותיהן באופן אחר. רוצה לומר יסודות דומם וצומח ומרגיש ומדבר ומדרגה ששית מניעי כל שבעה כוכבי לכת ומדרגה ז׳ מניע גלגל ערבות. ומדרגה ח׳ השכל הפועל הנאצל מהגרמי׳ השמימיי׳ יהיה הסבה הראשונה יתברך הוא המדרגה הט׳ מהצורות. וכאשר נשער הצורות כלם נבדלות מחומר ונמנ׳ מניעי ז׳ כוכבי לכת ז׳ מדרגו׳ ומניע הגלגל מדרגה ח׳ והשכל הפועל מדרגה תשיעית יהיה הראשון יתברך מדרגה עשירית מהצורות. וכאשר נשער כל מניעי הגלגלי׳ הראשיי׳ והמשרתי׳ להם תהיה הסבה הראשונה הוא המניע החמשי׳ לפי שכבר התבאר בספר מלחמות ה׳ שיש לכל אחד מכוכבי הנבוכה גלגל מיוחד יניעהו התנועה המהירה וגלגל אחר מאוחר יניעהו התנועה המאוחרת ועל ההנעות האלו זכר ונתן החכם הנז׳ טעמים בקרבנות המוספים שנזכרו כאן.
ואמר שבשבת נכפלו העולות שבכל יום. לפי שקדושת היום הז׳ מודיע מציאות האל והשגחתו להוראתו על המדרגה השביעית מהצורות. ולפי שביום הזה תניע ההשגה השכלית יותר נכפלו העולות ההן. ומוסף ר״ח היה ביום חדוש ראיית הלבנה כי חדושה תורה על תנועת הגרמי׳ השמימיי׳. ושאין השמי׳ קיימי׳ והארץ מתנועעת כמו שחשבו אנשי׳ שאם היה הדבר כן היה הירח תמיד כמרחק השמי׳. ואנו רואים הדבר בהפך שבכל חדש תשיג הירח השמש פעם אחת ואחר תרחק ממנו מעט מעט עוד תשוב להתקרב אליו מעט מעט וכן הענין באור הירח שהוא מוסיף תחלה עד שתשלם ואח״כ מעט מעט עד שיסתר וישוב אח״כ להראו׳ ואז הוא חדוש הלבנה וזה מורה שהשמי׳ מתנועעי׳. ולפי שכל מתנועע יש לו מניע נשיג משם מציאות הצורות הנבדלות מניעי הגלגלים ונדע שיהיו בהכרח ז׳ מניעים לז׳ כוכבי לכת ומניע אחד לגלגל ערבות ושכל אחד כמו משותף ושופע מכלם והוא השכל הפועל והשכל הראשון יתברך שהוא התחלה לכל הנמצאות ולרמוז לזה היו במוסף ר״ח ז׳ כבשים כנגד ז׳ מניעי הכוכבי לכת. ואיל אחד כנגד מניע גלגל ערבות והיו שם שני פרים להורות על מציאות השכל הפועל ועל הסבה הראשונה יתברך. ואע״פ שהם מתחלפים במדרגה לאין שיעור הנה מפני קצת שתוף שידומה ביניהם ישתף יחד ומצד השתוף הזה טעה אלישע אחר וחשב שהיה שכל הפועל הוא הש״י וז״ש חז״ל (חגיגה ט״ו) ראה מטטרון ששמו כשם רבו.
ואמנם מוסף חג המצו׳ היה בשוה כמוסף ר״ח לפי ששניהם מורים על ענין הלבנה ותנועת השמים. ולכן היה החג הזה ביום ט״ו לחודש כי אז תהי׳ הלבנה בתכלי׳ המרחק מן השמש ואורה שלם. ולזה היה גם כן חג הסכות ביום ט״ו לחדש והיו ימי החג שבעה להורות מצד הימי׳ ג״כ על מציאו׳ השם כשנשער הצורות בז׳ מדרגותיהם ולפי שבבחינת עצמות הצורות תהיה הצורה הראשונה הוא אלהינו ית׳ הי׳ ביום הראשון שבתון. ולפי שבבחינת עמידת ה׳ עליהם תהיה הצורה האחרונה הוא יתברך היה ביום הזה שבתון.
אמנם במספר חג השבועות נכפלה ההערה הזאת מה שנקרב על הלחם ובמוסף היום והיום בעצמו מעיד על המניע החמשים ולכן היה יום החמשים קדש. והיו שם שתי פעמי׳ ז׳ כבשים להעיר שיש שם ז׳ מניעי׳ מסכימי׳ בכוכבי׳ לכל כוכב מאלה התנועות כמו שיתבאר בחמשי מספר מלחמות ה׳. ולזה גם כן לא היה החג כי אם יום אחד להעיר על אחדות המניע החמשים הקדוש יתברך.
ואמנם יום תרועה שהוא בר״ח השביעי היה מורה על הצורה השביעית במדרגת הצורות לפי שהוא שביעי בחדשי׳. ולפי שהוא מורה שהעשירי יהיה קדש לכן היה היום העשירי יום כפורים. והיה קרבנו כקרבן זה היום של ר״ח והיה הפר מורה על השכל הפועל והאיל מניע על גלגל ערבות. וז׳ הכבשים על מניעי שבעה כוכבי לכת. והיה יום ר״ה קדש להעיר מל קדושת הראשון יתברך והיו בו תשע עולות להעיר על תשע מעלות הנשארות מהצורות. והנה לא שם הצורה העשירית יתברך במספר העולות מפני רוממתו על הצורות האלה. ולכן לא היתה קדושה נוספת בימים שבין ר״ה לי״ה להורות על עוצם ההבדל שבינו יתברך לשאר השכלים.
וחג הסכות היו ז׳ ימים להורות על שבע מדרגות הצורות שהראשונה מהם הוא יתב׳. והנה היו י״ד כבשי׳ בכל יום מזה החג לסבה הנזכרת בעולות חג השבועות והיו ב׳ אלים להורות שיש בערבות ב׳ מניעים. אחד ראשיי ואחד משרת. ואולם הפרים היו תמיד י״ד ושבעה פרים מהם מורים על מניעי גלגלי שבעה כוכבי לכת. והפרי׳ הנשארים והימים שהיו תמיד שבעה מורים על מניעי׳ אחרי׳ נעמוד עליהם מצד תנועת החלוף הנמצאת לכל אחד מהם. ולחלוף עניניהם הושמו המעירים עליהם פרים וימים.
ואפש׳ לומר שבאו לרמוז על התנועות וכמו שהאריך החכם בביאורו. והיה ביום השמיני עצרת רגל בפני עצמו וקדש והיו עולותיו כמו ר״ה וי״ה מפני הסבה שנזכרה בהם. הן אלו קצות דרכיו של הרלב״ג ולא ישרו בעיני לסבו׳. ראשונה שהוא לא השיב על השאלות אשר שאלתי ולא נתן סבה עצמית קיימת בטעם התמידין. והשנית לפי שכל דבריו דמיונות ואין בהם ממש כי מי הביאו למנות בתוך הצורות צורות הש״י עם צורת הדומם והצומח והיסודות ועוד כי אם מנה הדומם צורה בפני עצמה והצומח צורה בפני עצמה למה לא ימנה גם כן צורת האש בפני עצמה וצורת המים בפני עצמה בהיותם צורות הפכיות ומנה את היסודות כלם בצורם אחת ממדרגה אחת ואם ימנה כל צורה וכל מניע ממדרגה בפני עצמה יהיו צורות היסודות שהם ד׳ ודומם ומרגיש וצומח ומדבר שהם ארבעה ומניעי ז׳ כוכבי לכת ומניעי הגלגל שמיני ומניעי גלגל ערבות העליון אם הוא העלול הראשון והשכל הפועל והסבה הראשונה יעלו הצורות אל י״ט.
וכמה דוחקים שיש בדעתו ומפני זה ברחתי ממנו ואומר לא אזכרהו ולא אדבר עוד בשמו. ואבחר דרך אחר מהרמז וההערה המדעית מסכמת למועדי׳ האלה וכמו שאבאר בפירוש הפסוקים:
[סמיכות פרשת המוספין לחטא פעור]:
אמר הגאון, אחר שישראל חטאו במעשה פעור, הוצרך להוסיף להם דברים לא היו מקודם, כמו שעשה הקב״ה בכל מעשיו אחר חטאם, שתיקן אותם בעניינים חדשים.
ובכאן אחר אשר חטאו לפעור – נתחדש להם מוסף שבת וראש חודש, שלא תמצאם מקודם, ולזה סמך בכאן אלו הקרבנות. ואגב אלו סיפר כל המועדים כמשפטם ובדיניהם, ואת התמיד גם כן העשויה בהר סיני, לפי שבו נתחדש הנסכים – לא היו בו מקודם שחטאו בעגל, כדכתיב עולת תמיד וגו׳ – ונסכו, שנתחדש גם בו הנסכים לתקן מעוות ישראל.
[׳לחטאת לה׳⁠ ⁠׳ – מיעוט הירח]:
והגאון פירש תרעומת הלבנה עם הקב״ה שכולו טרפות על כנסת ישראל, כמעט דומה לפירוש השני של העראמה בשערו ל״ז1:
1. קיצור דבריו שם [והוא מקור פירושו בנדפס]: ׳והנה הרב רבי אברהם אבן עזרא ז״ל כתב, כי טעם הקיטרוג הזה נאמר על שעת ההקבלה, שהמאורות כאילו הם עורכים קטטה זה לעומת זה וכו׳, ואז שניהם מלאים אורה וזיוה, כאילו אז הירח מתנשא לומר אני אמלוך, ומאותה שעה מיד בנטותה מהנכחיות ההוא התחיל לחסר אורה, והרי הוא הקטנתה, וציוה ה׳ יתברך שיביאו קרבן ביום חסרון כל אורה, ורמזו טעם לחטאת לה׳, בעבור שה׳ ית׳ הוא הסיבה הראשונה להמעיט אורה, כי בראה מקבלת אור השמש ואין לה אור מעצמה, וחתם ואמר ׳והנה לא נפל דבר ארצה מקדמונינו ז״ל׳, זה תורף דבריו, ואני ראיתי שכן הוא כדבריו וכו׳, כי כמו שהלבנה היא נפרצת ונבנית, נפרצת ונבנית, כך הוא ענין האומה הזאת וכו׳, וגם על הירח נאמר גם כן בדרך משל ׳והיה אור הלבנה כאור החמה׳, כלומר שלא תקבל עוד חסרון, וכמו שאמר במקום אחר ׳וירחך לא יאסף׳, לומר שהאומה הנמשלת אליה ומלכותה תהיה קיימת בממשלתה, ואורה לא יסור וכו׳, כמו שהלבנה בהיותה נוסעת על פי דרכה והולכת בתומה במסלולה המכוון וכו׳ יתחדשו על כן עניינים נפלאים ושינויים מפורסמים באלו הנמצאות השפלות וכו׳, כן ועל הדרך הזה מצד שנויי הפעולות אשר תעשה האומה הזאת, אם לטוב ואם לרע, יתחדשו עניינים חדשים נפלאים בכל העולם, וכאשר גברה ידם ממעשים טובים – יגרש גוים גדולים ועצומים מפניהם, וכאשר יעצלו וירפו ידיהם – וגבר עמלק פלשת וצור עם כוש וכו׳, כמו שהלבנה כל עוד שתתישר לעמוד נוכח השמש – תוסיף לקבל מאורה חלק יותר גדול בפניה הנראים לנו ממנה, עד שבהיותה נכחו לגמרי תתמלא כולה אורה, וכל עוד שתצדד עצמה לצדדים – יעלם אורה ממנה עד שכאשר יהיו פניה אל הנסתרים ממנו לגמרי לא נראה באורה כלל, כן ישראל, בהתיישר לעמוד נוכח פני ה׳ – יאר ה׳ פניו להם ויחנם, ובהסתר ממנו לנטות מפניו, כן הסתר יסתיר גם הוא את פניו, עד שישובו אליו כבתחילה, ואז ישוב ה׳ לשוש עליהם באורו ושמחה וששון וכו׳, הנה באמת דוגמא זו יותר נפלאת ומועילה מכלן, לפי שהוא בעקר עצמותנו, והוא מה שראיתי שדורשין עליו במדרש קיטרוג של לבנה אשר זכרנוהו למעלה, לומר שכנסת ישראל קיטרגה על זרעו של עשו לומר שאי אפשר לשני הבנים האלה שישתמשו בכתר ההצלחה הנפשית, לפי שהתחלפם בתכונותיהם יחייב חלוף בענין עצמותם, והטוב ההוא, אם יהיה משותף – ראוי שימשך מסיבה עצמית משותפת ואינה, ושעל כן באה התשובה, לכי ומיעטי עצמיך בעולם הזה כדי שתתעטרי בכתר ההוא לעולם הבא, כלומר שאי אפשר לזכות בשתי שלחנות וכו׳, ראה שלא נתיישבה דעתה, כי עול הגלות וצרות השעבוד כבדו מנשוא, אמר הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח, כלומר עלי יש עוד, הביאו נוסף על שמיעטתי את הירח, והכוונה כי עם כל זה בכל מה שמיעטה לא סר קושי ערפה ולא רוככה לבה כראוי, עד שעדין תצטרך להביא עליה כפרה, כל שכן אם לא מיעטה. או שיאמר כן דרך הלצה, כלומר, שיפרעו בעדו מה שחטא לה בהמעטה, כלומר שלא חטא לה אלא שהועילה׳.
בפרק הקודם, נענה ה׳ לבקשת משה, שלאחר מותו הקרב ובא לא תישאר עדת ה׳ בלא מנהיג, אשר ילך לפני העם כמופת לחיים פרטיים וציבוריים, ושבהשפעתו האישית ידריך וישמור את חיי הפרט והכלל של העם במסלול שנקבע על ידי ה׳.
אולם היה צורך לדאוג לכך שייעודם של ישראל ושל מנהיגיו לא יסור לעולם מנגד עיניהם, אלא הם יזכרו תמיד את תפקידו הנצחי של ישראל ואת יחסיו עם ה׳, בהתאם לגורלו וחובתו הייחודיים. לשם כך, הם נצטוו כאן על קרבנות ציבור, תמידים ומוספים. קרבנות אלה הם ביטויים סמליים בעלי משמעות עמוקה ליחסים אלה ולהלכי הרוח וההחלטיות המתאימים להם, ומעשי הקרבן מביאים אותם לתודעת האומה.
נמצא שקרבנות אלה הם השלמה למינוי יהושע, שכן גם הם מבטיחים את המשך מלאכת ה׳ שהתחיל בה משה. לפיכך פרשת הקרבנות באה כהמשך לפרשת מינוי יהושע. ניתן לומר, שעד כה הופקדה מלאכת ה׳ בידי משה, ולפני מותו, מוסר אותה משה ליהושע ולקרבנות הציבור.
פרשת קרבנות ציבור מסיימת את עיקר מתן המצוות (עיין פירוש להלן ל, ב). כבר הערנו (פירוש, ויקרא כג, א) שפרשה זו מובאת רק בספר המסעות במדבר, ולמעשה רק בסוף הספר; משום שנדרשו ארבעים שנות ניסיונות במדבר כדי להביאנו לידי הכרה בעצמנו כאומה, ולגרום לנו לחוש את הצורך בתזכורות תמידיות ליחסינו עם ה׳ ולהלכי הרוח וההחלטיות מצדנו שיחסים אלה דורשים מאתנו.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשהכל
 
(ב) צַ֚ו אֶת⁠־בְּ⁠נֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְ⁠אָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת⁠־קׇרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְ⁠אִשַּׁ֗⁠י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְ⁠ר֕וּ לְ⁠הַקְרִ֥יב לִ֖י בְּ⁠מוֹעֲדֽוֹ׃
"Command the Children of Israel, and say to them, 'My sacrifices, My food for My fire-offerings,⁠1 My soothing fragrance,⁠2 you shall take care to sacrifice to Me in its appointed time.'
1. My food for My fire-offerings | לַחְמִי לְאִשַּׁי – The word "לחם", often translated as "bread", can refer also to other food, including meat (Ibn Ezra on Shemot 16:4). Cf. R"Y Bekhor Shor that, since bread is food that is eaten regularly, the continual burnt-offering, which is sacrificed daily, can also be so called. Hoil Moshe, instead, suggests that the sacrifices are here referred to as "לחם" because they serve to feed the fire. His interpretation also lessens the anthropomorphic feeling of the verse; the sacrifices are not food for God but to nourish the fire.
2. My soothing fragrance | רֵיחַ נִיחֹחִי – The phrase appears only in the context of sacrifices. It might relate to the verb "נוח", meaning to rest, or in the more active form, to relieve. See Ibn Ezra on Bereshit 8:21 that the smell of the sacrifices serves to soothe God's anger (in Biblical Hebrew, anger is associated with the nose, "חֲרוֹן אַף", so its antidote, too, is associated with the nose). Alternatively: "pleasing fragrance".
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
קרבן תמיד * – שמות כ״ט:ל״ח-מ״ב
[פסקא קמב]
וידבר י״י אל משה לאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי – למה נאמר? לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, והיתה מפקדתו על בניה. אמרה לו: בבקשה ממך הזהר לי בבני. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני – פקדי בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב״ה: עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר. מהו אומר כי אביאם אל האדמה (דברים ל״א), עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי. לכך נאמר צו את בני ישראל.
צו – ציוי מיד בשעת מעשה, ולדורות, כדאיתא בריש וידבר.
קרבני – זה הדם: לחמי – אלו אמורים. אתה אומר קרבני זה הדם לחמי אלו אמורים, או קרבני לחמי זה הדם? תלמוד לומר: והקטיר הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחח (ויקרא ג׳). הא אין עליך לומר כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון: קרבני זה הדם לחמי זו אמורים.
לאישי – אלו קומצים ולבונה: ריח ניחוחי – אלו בזיכי לחם הפנים.
תשמרו – שלא יביא אליו אלא מתרומת הלשכה. תשמרו – שיהו כהנים ולוים וישראלים עומדים עליהם. תשמרו – נאמרה כאן שמירה ונאמר להלן שמירה (שמות י״ב). מה שמירה האמורה להלן, מבקרו ד׳ ימים קודם שחיטתו – אף שמירה האמורה כאן, מבקרו ד׳ ימים קודם שחיטתו.
תשמרו להקריב לי במועדו – למה נאמר? לפי שהוא אומר ושחטו אותו (שמות י״ב), שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים (שמות ל״א) מחלליה מות יומת? בשאר מלאכות חוץ משחיטת הפסח, או אף בשחיטת הפסח, ומה אני מקיים ושחטו אותו – בשאר כל הימים חוץ מן השבת? או אף בשבת? תלמוד לומר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט׳:ב׳) – במועדו ואפילו בשבת, דברי רבי יאשיה. נאם לו רבי יונתן: כמשמע זה עדין לא שמענו. נאם לו רבי יאשיה: לפי שהוא אומר צו את בני ישראל, למה נאמר? אם ללמד על התמיד שהוא דוחה את השבת – אין צריך, שהרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה, ומה תלמוד לומר: במועדו? מופנה להקיש, לדון הימנו גזירה שוה: נאמר כאן במועדו ונא׳ להלן במועדו, מה מועדו האמור להלן דוחה את השבת – אף מועדו האמור כאן דוחה את השבת.

Piska 142

"And the Lord spoke to Moses, saying: Command the children of Israel … My offering, My bread, etc.⁠" What is the intent of this? Because Moses said (Ibid. 27:16-17) "Let the Lord appoint" (over Israel) "someone who will go out before them, etc.⁠" An analogy: A king had a wife who, before her death, charged him over her sons saying: I pray you, take care of my sons, etc. The king: Before you charge me over my sons, charge them over me, that they not rebel against me and not cheapen me. Thus the Holy One Blessed be He to Moses: Before you charge Me over My sons, charge them over Me, that they not cheapen Me and that they not exchange My honor for foreign gods. And thus is it written (Devarim 31:19-20) "And now, write for yourselves this song … When I bring them to the land … and they turn to other gods and spurn Me, etc.⁠"
"My offering": the blood. "My bread": the devoted portions. You say this, but perhaps "My offering, My bread" is the blood? It is, therefore, written (of the devoted portions) (Vayikra 3:16) "And the Cohein shall smoke them upon the altar, the bread of a fire-offering for a sweet savor.⁠" It is not the second formulation that is to be posited, but the first — "my offering": the blood; "My bread": the devoted portions. "for My fires": the fistfuls (of the meal-offerings) and the frankincense. "My sweet savor": the libations. "shall you observe": that it be brought only from the Temple funds. "shall you observe": that Cohanim, Levites, and Israelites stand over them. "shall you observe": It is written here "shall you observe,⁠" and elsewhere (in respect to the Paschal lamb, Shemot 12:6) "shall you observe.⁠" Just as there, it had to be inspected four days prior to slaughtering, so, here. "shall you observe to offer to Me in its appointed time": What is the intent of this? From (Shemot 12:6) "and they shall slaughter it (the Paschal lamb),⁠" I might think both on a weekday and on the Sabbath. And how would I satisfy (Ibid. 31:14) "Its (the Sabbath's) desecrators shall be put to death"? In the instance of other labors, besides the slaughtering of the Pesach. Or, even including the slaughtering of the Paschal lamb. And how would I satisfy "and they shall slaughter it"? On all the other days, besides the Sabbath. Or, even on the Sabbath? It is, therefore, written (Bemidbar 9:2) "And the children of Israel shall offer the Pesach in its appointed time" — even on the Sabbath. These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan said: In this sense (i.e., the above) we have not yet heard it used. But, why is it written (Ibid. 28:2) "Command the children of Israel, etc.⁠" If to teach about the tamid (the daily burnt-offering) that it overrides the Sabbath, this is not necessary. For it is already written (Ibid. 9) "And on the Sabbath day, two lambs of the first year.⁠" What, then, is the intent of (2) "in its appointed time"? It is "extra" towards the formulation of an identity (gezeirah shavah), viz.: It is written here "in its appointed time,⁠" and elsewhere, (in respect to the Paschal lamb) "in its appointed time.⁠" Just as in this instance (of the daily burnt-offering), Sabbath is overridden, so, in that instance.
צו את בני ישראל – משל צבור התמידין באין אינן באין לא משל יחידין ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים ומנין לרבות יחי׳ גר׳ נש׳ ועב׳ שישקלו או שישתתפו אמרת וידבר ה׳ אל משה לאמר לרבות יחידים צו את בני ישראל לרבות את הגרים ואמרת אליהם ריבה נשים ועבדים ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על ידי קטנים להנהיגם במצוות.
צו את בני ישראל – ר׳ יוסי בן לוי אומר כל מקום שהוא אומר צו אין בו התר אכילה ר׳ שמעון אומר כל מקום שהוא אומר צו הרי זה בפחת כיס.
- את קרבני – זה הדם. לחמי – אלו התמידין. לאשי – אלו החלבים. ריח ניחוחי – אלו הנסכים שהן השמן והיין. ר׳ יהודה אומר את קרבני לחמי כאלו קרב על שלחני וכי יש אכילה ושתיה לפניו ת״ל לאשי לפי שהן מעלין לאישים עולה היא בנחת רוח לפני וכן הוא אומר בקבלה אם ארעב לא אומר לך האוכל בשר אבירים כי לי כל חיתו יער (תהלים נ׳:י׳) אם כן למה נאמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו בשביל להרבות שכרן של ישראל.
תשמרו – תשקלו להביא מן השקול [יכול שאין לי שתשמרו להביא מן השקול] אלא מה שבענין כשאמר לי ריבה כל שהן מביאין לשמי שתשקלו להביא מן השקול.
להקריב לי במועדו – יהא לו מועד מכאן עדות בן ארבעים יום למזבח.
פַּקֵּיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְּרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ.
Instruct the children of Israel, and say to them: My oblation, the ordained bread for My oblations to be received with acceptance, shall you observe to offer in its time.
פקד ית בני ישראל ותימר להון ית קרבני לחמי לחם סדור פתורי מה די אתון מקרבין קדמיי הלא אשתא היא דאכלה יתיה והיא מתקבל מנכון קדמי לריח דרעוה עמי בני ישראל הוון זהירין למקרבה יתיה בזמניה.
פקיד ית בני ישראל ותימר להון ית קרבני לחים סידור פתורי ייכלון כהניא ומה דאתון מקרבין עלגב מדבחא לית רשו לגבר דייכול מיניה הלא אישתא היא דאכלא יתיה והוא מתקבל קדמי לריח רעוא עמי בני ישראל הוו זהירין למקרבא יתיה מאפרשות לשבתא קרבן קדמי בזימניה.
Instruct the children of Israel, and say to them: The priests may eat of My oblation the bread of the order of My table; but that which you offer upon My altar may no man eat. Is there not a fire that will consume it? And it shall be accepted before Me as a pleasant smell. Sons of Israel, My people, be admonished to offer it from the firstlings on the Sabbath, an oblation before Me in its time.
פקיד ית בני ישראל ותימר להון ית קרבני לחים סידור פתורי מה דאתון מקרבין קדמי על גבי מדבחא הלא אשתא הוא דאכלא יתיה והוא מתקבל מנכון קדמי לריח דרעוא עמי בני ישראל הוו זהירין למקרבא יתיה קדמי בזימניה.
Instruct the children of Israel, and say to them, My oblation, the bread of the order of My table. That which you offer upon the altar. Is there not a fire that will consume it? To be received from you before Me for a pleasant smell. Sons of Israel, My people, be admonished to offer it before Me in its season.
[טז] אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְקָרְבָּנוֹת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, הַבְּהֵמָה שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִים אֲנִי בָּרָאתִי אוֹתָהּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ (תהלים נ׳:י״ב), אֵין לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים כְּתִיב בִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה׳ וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), וְיֵשׁ רַחֲמָן מוֹסֵר מְזוֹנוֹתָיו לְאַכְזָרִי, הֱוֵי אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת מָסַרְתִּי לָךְ שָׁלשׁ הֵן בִּרְשׁוּתְךָ וְשֶׁבַע אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, וְלֹא הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ שֶׁתְּהֵא מְחַזֵּר בֶּהָרִים לְהָבִיא קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא מֵהַגְּדֵלִים עַל אֲבוּסְךָ, הֱוֵי אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי וְכִי יֵשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמֹד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט (תהלים ק״ד:ד׳), מֵהֵיכָן נִזּוֹנִין, רַבִּי יוּדָן אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִזִּיו שְׁכִינָה הֵם נִזּוֹנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי ט״ז:ט״ו).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְּתִיב: עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי (במדבר כ״ח:ו׳) – אִם תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמֹד מִמּשֶׁה רְאֵה מַה כְּתִיב בּוֹ: וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וגו׳ (שמות ל״ד:כ״ח), אִלּוּ הָיָה לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָה הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, הֱוֵי אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ.
[יז] אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי, מִיָּמֶיךָ שָׁמַעְתָּ שֶׁאוֹמְרִים הַשְׁקוּ נָא אֶת הַגֶּפֶן הַזֹּאת יַיִן שֶׁהִיא עוֹשָׂה יַיִן הַרְבֵּה, הַשְׁקוּ אֶת הַזַּיִת הַזֶּה שֶׁמֶן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַרְבֵּה, בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכוֹת לִבְרִיּוֹתַי וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם זֶה שֶׁעוֹבֵר עַל גַּב הַנָּהָר אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹא יִשְׁתֶּה שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם, וַאֲנִי כָּל הַיַּמִּים וְכָל הַמַּיִם אֲנִי מְלֹא שָׁעֳלִי, כְּתִיב: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם (ישעיהו מ׳:י״ב), וַאֲנִי עַל לֻגְּךָ כָּתַבְתִּי: הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר (במדבר כ״ח:ז׳), לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לְשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת.
[יח] בְּהֵמָה בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי וְאֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאֵיזוֹ זוֹ: בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף (תהלים נ׳:י׳). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי מַאֲכָל לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר (ישעיהו ס״ה:י׳). וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִים לָהּ בְּהֵמוֹת בְּכָל יוֹם וְהוּא אוֹכֵל, מַה טַּעַם: וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם (איוב מ׳:כ׳), אֶפְשָׁר דְּאִית בְּעִיר אָכֵיל בְּעִיר, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ מָה רַבּוּ מַעֲשָׂיו. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן עוֹשֶׂה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּמַכְנִיס, הוּא עוֹשֶׂה גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר וְלֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ (איוב מ׳:כ״ג). וְרַבָּנָן אָמְרֵי כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא עוֹשֶׂה גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ, וְיֵשׁ בָּהֶן לִכְלוּךְ פֶּה, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב יוֹסֵף אָמַר אֵין בּוֹ כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה, וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן (בראשית ב׳:י׳), וְיוּבָל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו (ירמיהו י״ז:ח׳), וּמִמֶּנּוּ שׁוֹתֶה. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ (איוב י״ב:ז׳). שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת, זוֹ בְּהֵמָה. וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, זוֹ זִיז שָׂדַי, אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ (איוב י״ב:ח׳), זֶה גַּן עֵדֶן, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם (איוב י״ב:ח׳), זֶה לִוְיָתָן, מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה׳ עָשְׂתָה זֹאת (איוב י״ב:ט׳).
[יט] מֶלֶךְ אֶחָד הָיָה לָךְ זֶה שְׁלֹמֹה: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח, עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים (מלכים א ה׳:ב׳-ג׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי זְבִידָא אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לוֹ לִשְׁלֹמֹה וְכָל אַחַת וְאַחַת עוֹשָׂה לוֹ בְּכָל יוֹם כָּזֶה, זוֹ סְבוּרָה שֶׁאֶצְלָהּ הוּא סוֹעֵד. נְחֶמְיָה הַפֶּחָם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּסְעוּדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי (נחמיה ה׳:י״ח), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אָמַרְתִּי לָכֶם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָרֵיחַ, שֶׁתִּהְיוּ עֲרֵבִים וְנוֹחִין לְפָנַי כְּרֵיחַ נִיחֹחַ.
[כ] תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי י״ג:כ״ה), זֶה אֱלִיעֶזֶר, שֶׁאָמַר לְרִבְקָה: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם (בראשית כ״ד:י״ז), כְּדֵי גְּמִיָּא. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר (משלי י״ג:כ״ה), זֶה עֵשָׂו, שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא (בראשית כ״ה:ל׳).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַבִּי זְעֵירָא עֵשָׂו פָּעַר פִּיו כְּגָמָל, אָמַר אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה מַכְנִיס, הָתָם תְּנִינַן אֵין אוֹבְסִים אֶת הַגָּמָל וְלֹא דוֹרְסִים אֲבָל מַלְעִיטִין. צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר (רות ב׳:י״ד), שֶׁהַבְּרָכָה הָיְתָה בְּפִיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם. מַעֲשֶׂה בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד שֶׁזִּמֵּן כָּל בְּנֵי עִירוֹ, אָמַר רַבִּי דּוֹסְתָּאי אוֹתִי זִמֵּן לְאוֹתָהּ סְעוּדָה עִם כָּל בְּנֵי עִירוֹ, וְלֹא הָיָה שֻׁלְחָנוֹ חָסֵר מִכָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם אֶלָּא אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ בִּלְבָד, מֶה עָשָׂה נָטַל אֶת הַטַּבְלָא מִלְּפָנֵינוּ, שֶׁהָיְתָה יָפָה כְּשֵׁשׁ כִּכְּרֵי כֶסֶף וּשְׁבָרָהּ, אָמַרְתִּי לוֹ מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ, אָמַר לִי אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנוּ וְהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם, אִם אֵין אָנוּ אוֹכְלִים עַכְשָׁו, אֵימָתַי אָנוּ אוֹכְלִים, קָרָאתִי עָלָיו: וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר.
[כב] צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ (איוב ל״ז:כ״ג), וּכְתִיב: הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה (איוב ל״ו:כ״ב), כֵּיצַד יִתְקַיְמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת אֵלּוּ, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם, נוֹתֵן לָהֶם לְפִי כֹּחוֹ, וּכְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, רְאֵה מַה כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת (שמות כ״ו:א׳), וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק חֻפָּה שֶׁל עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָרָא ה׳ עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה (ישעיהו ד׳:ה׳). וְעָשָׁן בְּחֻפָּה לָמָּה, כָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן עֵינָיו עוֹשְׁנוֹת וְצָרוֹת בְּתַלְמִידִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלֵּא חֻפָּתוֹ עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. אֵשׁ בְּחֻפָּה לָמָּה, מְלַמֵּד שֶׁכָּל צַדִּיק שֶׁהוּא מְעֻלֶּה מֵחֲבֵרוֹ חֻפָּתוֹ נִכְוֵית מִמֶּנּוּ. נֹגַהּ, שֶׁזִּיווֹ מַבְהִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לְכָךְ כְּתִיב: הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כ״ז:כ׳), וּכְשֶׁהֵאִיר לָהֶם לְפִי כֹּחוֹ: וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות י״ג:כ״א), וְלֶעָתִיד לָבוֹא: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה׳ עָלַיִךְ זָרָח (ישעיהו ס׳:א׳), וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה׳ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה (ישעיהו ס׳:ב׳), וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךָ (ישעיהו ס׳:ג׳), וּכְתִיב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם (ישעיהו ל׳:כ״ו), הֱוֵי הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם לֹא בִּקֵּשׁ מֵהֶם אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ (שמות כ״ג:י״ט), וּכְשֶׁנּוֹתֵן לָהֶן לְפִי כֹּחוֹ: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר (יחזקאל מ״ז:י״ב), מַהוּ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, שֶׁכָּל אִילָן מְחַדֵּשׁ בִּכּוּרִים אֲחֵרִים כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, לֹא כְּבִכּוּרֵי חֹדֶשׁ זֶה בִּכּוּרֵי חֹדֶשׁ זֶה. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כ״ג:מ׳), וְנוֹתֵן לָהֶן לְפִי כֹּחוֹ: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן (ישעיהו מ״א:י״ט). תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ (ישעיהו נ״ה:י״ג).
[יב] וַיְדַבֵּר י״י וְגוֹ׳ צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגוֹ׳ – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הַמְּנָחוֹת שֶׁהָיוּ נִקְרָבוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ, כֵּיצַד הָיוּ נִקְרָבוֹת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבְּתוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵם בָּאוֹת חָמֵץ רַבִּי מֵאִיר אָמַר, הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לוֹ מִתּוֹכוֹ וּמְחַמְּצָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמַּיִם וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמַר לוֹ: אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה. כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחְמִיצוּ. וְאִם הֶחְמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ מִמֶּנָּה לַי״י וְגוֹ׳ (ויקרא ב׳:י״א). וְחַיָּב עַל לִישָׁתָהּ וְעַל עֲרִיכָתָהּ וְעַל אֲפִיָּתָהּ. וְאֵין לְךָ חָבִיב מִן הַקָּרְבָּנוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָהֶם אָמַרְתִּי לָכֶם לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת. כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁלִּי הוּא. וְהַבְּהֵמָה שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִים מִמֶּנָּה לְפָנַי, אֲנִי בָּרָאתִי אוֹתָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ, כִּי לִי תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ (תהלים נ׳:י״ב). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, כָּל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי לָכֶם לְהַקְרִיב קָרְבָּנִי לַחְמִי, לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַאֲכִילָה, שֶׁאֵין לְפָנַי לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה. אָמַר רַבִּי סִמּוֹן, שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים כָּתוּב בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבֹר י״י עַל פָּנָיו וְגוֹ׳ (שמות ל״ד:ו׳), יֵשׁ רַחֲמָן מוֹסֵר מְזוֹנוֹתָיו לָאַכְזָרִי. הֱוֵי, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, שָׁלֹשׁ בִּרְשׁוּתְךָ, שִׁבְעָה שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתְךָ. אֵלּוּ שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתְךָ, שׁוֹר שֶׂה כְּשָׂבִים וְשֶׂה עִזִּים (דברים י״ד:ד׳). וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, אַיָּל צְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְגוֹ׳ (שם פסוק ה). שֶׁמָּא הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ שֶׁתְּהֵא מֵחֲזִיר בֶּהָרִים וּבַגְּבָעוֹת שֶׁתָּבִיא לְפָנַי קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ. לֹא אָמַרְתִּי לְךָ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתְךָ מִן הַגְּדֵלִים עַל אֲבוּסֶיךָ, הֱוֵי, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי – וְכִי יֵשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמַד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט (תהלים ק״ד:ד׳). הֵיכָן נִזּוֹנִין. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, מִזִּיו שְׁכִינָה הֵן נִזּוֹנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי ט״ז:ט״ו). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּתִיב: עוֹלַת תָּמִיד הָעֲשׂוּיָה בְּהַר סִינַי. וְכִי בְּהַר סִינַי עָשׂוּ עוֹלָה. אֶלָּא אִם תֹּאמַר יֵשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמַד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. רְאֵה מַה כְּתִיב בּוֹ, וַיְהִי שָׁם עִם י״י אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה (שמות ל״ד:כ״ח). אִלּוּ הָיָה לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וּמַה מּשֶׁה שֶׁהָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הֱוֵי, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ וְגוֹ׳ (תהלים נ׳:י״ב). אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרִיּוֹתַי אֵינָם צְרִיכִים לִבְרִיּוֹתַי. מִיָּמֶיךָ שָׁמַעְתָּ שֶׁאָמַר הַשְׁקוּ אֶת הַגֶּפֶן הַזֶּה יַיִן וְהִיא עוֹשָׂה יַיִן הַרְבֵּה, הַשְׁקוּ אֶת הַזַּיִת הַזֶּה שֶׁמֶן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַרְבֵּה. בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי, וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, זֶה שֶׁעוֹבֵר עַל גַּב הַנָּהָר, אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם. וַאֲנִי כָּל הַיָּמִים מָלֵא שַׁעֲלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָדַד בְּשַׁעֲלוֹ מַיִם (ישעיהו מ׳:י״ב). וַאֲנִי עַל לוֹגְךָ כָּתַבְתִּי, בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַי״י, שֶׁהוּא לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לָשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת. בְּהֵמָה אַחַת בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי וְאֵין אַתָּה יָכֹל לַעֲמֹד בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וְאֵיזוֹ, זוֹ בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ׳:י׳). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים הִיא רוֹעָה בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בוּל הָרִים יִשְּׂאוּ לוֹ (איוב מ׳:כ׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, בְּהֵמָה רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי מַאֲכָל לַאֲכִילָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר (ישעיהו ס״ה:י׳). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִים לָהּ בְּהֵמוֹת בְּכָל יוֹם וְהִיא אוֹכֶלֶת. מַה טַּעַם. דִּכְתִיב: וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם. אֶפְשָׁר דְּאִית בְּעִיר אָכִיל בְּעִיר. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ וּמַה מְּתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן עוֹשֶׂה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הוּא שׁוֹתֶה אוֹתָן גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפֹּז וְגוֹ׳. וְיֵשׁ לָהּ בָּהֶן כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. תַּנִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב׳:י׳), וּשְׁמוֹ יוּבָל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל יוּבָל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו (ירמיהו י״ז:ח׳). וּמִמֶּנּוּ שׁוֹתֶה. תַּנֵּי רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְּהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ (איוב י״ב:ז׳). שָׁאַל נָא בְּהֵמוֹת, זוֹ הַבְּהֵמָה. וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, זוֹ זִיז שָׁדַי. אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם (איוב י״ב:ח׳). שִׂיחַ לָאָרֶץ, זוֹ גַּן עֵדֶן. דְּגֵי הַיָּם, זֶה לִוְיָתָן. מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד י״י עָשְׂתָה זֹאת (שם פסוק ט). מֶלֶךְ אֶחָד הָיָה לְךָ וּשְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קֶמַח, עֲשָׂרָה בָּקָר בְּרִיאִים וְגוֹ׳ (מלכים א ה׳:ב׳-ג׳). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִידָה, אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לוֹ לִשְׁלֹמֹה, וְכָל אַחַת וְאַחַת עוֹשֶׂה לוֹ בְּכָל יוֹם כָּזֶה, זוֹ סְבוּרָה שֶׁאֶצְלָהּ הוּא סוֹעֵד. נְחֶמְיָה הַפֶּחָה לֹא הָיָה יְכֹלֶת בּוֹ לַעֲמֹד עַל סְעוּדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד וְגוֹ׳ (נחמיה ה׳:י״ח). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי, לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אָמַרְתִּי לָכֶם, אֶלָּא בַּשְּׁבִיל הָרֵיחַ, שֶׁתִּהְיוּ עֲרֵבִין וְנוֹתְנִין לְפָנַי לְרֵיחַ נִיחוֹחַ.
[יג] תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי י״ג:כ״ה). זֶה אֱלִיעֶזֶר, שֶׁאָמַר לְרִבְקָה, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם (בראשית כ״ד:י״ז), כְּדֵי גְּמִיאָה. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר (משלי י״ג:כ״ה), זֶה עֵשָׂו, שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב, הִלְעִיטֵנִי נָא (בראשית כ״ה:ל׳). אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעִירָא, פָּעַר פִּיו כְּגָמָל, וְאָמַר, אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה מַכְנִיס. הַתָּם תָּנִינָן, אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְאֵין דּוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. דָּבָר אַחֵר, צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, זוֹ רוּת הַמּוֹאָבִיָּה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּוֹתָר (רות ב׳:י״ד), שֶׁהַבְּרָכָה שָׁרְתָה בְּפִיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר, אֵלּוּ הַגּוֹיִם. מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לְכָל בְּנֵי עִירוֹ. אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי, אוֹתִי זִמֵּן לְאוֹתוֹ סְעוּדָה עִם כָּל בְּנֵי עִירוֹ, וְלֹא הָיָה שֻׁלְחָנוֹ חָסֵר מִכָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם אֶלָּא אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ בִּלְבַד. מֶה עָשָׂה. נָטַל אֶת הַטַּבְלָה מִלְּפָנֵינוּ שֶׁהָיְתָה יָפָה יוֹתֵר מִשִּׁשָּׁה כִּכְּרֵי כֶּסֶף, וּשְׁבָרָהּ, אָמַרְתִּי לוֹ, מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ. אָמַר לִי, אַתֶּם אוֹמְרִים: שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנוּ, וְהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם. אִם אֵין אָנוּ אוֹכְלִין עַכְשָׁו, אֵימָתַי אָנוּ אוֹכְלִין. קָרָאתִי עָלָיו, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַי״י כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם שְׁנַיִם. לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא, אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, מֵעוֹלָם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן. כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּלַּיְלָה. תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם. מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: צֶדֶק יָלִין בָּהּ (ישעיהו א׳:כ״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַתֶּם מַקְרִיבִים לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים. לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה רוֹאִין וּבוֹשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרַי וְגוֹ׳ (תהלים כ״ג:ה׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכְלוּ וְגוֹ׳ (ישעיהו ס״ה:י״ג).
[יד] צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹּחַ וְגוֹ׳ (איוב ל״ז:כ״ג). וּכְתִיב: הֵן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ (שם ל״ו:כ״ב). כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים אֵלּוּ. אֶלָּא, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לְיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהֶם לְפִי כֹּחוֹ. וּכְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ מֵהֶן, אֵין מְבַקֵּשׁ אֶלָּא כְּפִי כֹּחָן. רְאֵה מַה כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעוֹת (שמות כ״ו:א׳). לְכָךְ כְּתִיב: שַׁדַּי לֹא מְצָאנוּהוּ שַׂגִּיא כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם, לְפִי כֹּחוֹ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק חֻפָּה מֵעַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָרָא י״י עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְגוֹ׳ (ישעיהו ד׳:ה׳). וְאוֹמֵר: כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה (שם). עָשָׁן בַּחֻפָּה לָמָּה. שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן עֵינָיו עֲשׁוּנוֹת וְצָרוֹת בַּתַּלְמִידִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלֵּא חֻפָּתוֹ עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. אֵשׁ בַּחֻפָּה לָמָּה. מְלַמֵּד, שֶׁכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק מִתְנֹגַהּ מֵחֻפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ מְעֻלֶּה מִמֶּנּוּ, נֹגַהּ שֶׁזִּיווֹ מַבְהִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. לְכָךְ כְּתִיב: הֵן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם, לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (שמות כ״ז:כ׳). וּכְשֶׁהֵאִיר לָהֶם, לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שם י״ג:כ״א). לֶעָתִיד לָבֹא, קוּמִי אוֹרִי וְגוֹ׳ (ישעיהו ס׳:א׳). וּכְתִיב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה (שם ל׳:כ״ו). הֱוֵי, הֵן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם, לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ (שמות כ״ג:י״ט). וּכְשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם, לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבֹּל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר וְגוֹ׳ (יחזקאל מ״ז:י״ב). מַהוּ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר. שֶׁכָּל אִילָן וְאִילָן מְחַדֵּשׁ בִּכּוּרִים כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, לֹא כְּבִכּוּרֵי חֹדֶשׁ זֶה בִּכּוּרֵי חֹדֶשׁ אַחֵר. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶן, לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא כְּפִי כֹּחָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וְגוֹ׳ (ויקרא כ״ג:מ׳). וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן, לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה (ישעיהו מ״א:י״ט). וּכְתִיב: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְּרוֹשׁ (שם נ״ה:י״ג).
[Siman 12]
(Numb. 28:1–2:) “Then the Lord spoke unto Moses, saying, ‘Command the Children of Israel, [and say unto them], “My offering, My bread for My fire offering….”’” Let our master instruct us: Regarding the meal offerings that were offered upon the altar, how were they offered? Thus have our masters taught (in Men. 5:1–2):⁠1 All meal offerings were offered unleavened except the leavened [cakes] in the thank offering and the two loaves (of Pentecost) which were offered leavened. R. Meir says, “The leaven is separated from its own [dough], and [it is from this that] they are leavened.” R. Judah says, “Even that is not the best [method]; one should bring the leaven, put it into the [measure], and fill the measure [with flour].” [The sages] said to him, “Even that [method] resulted in too little or too much.” All meal offerings were kneaded in lukewarm water and one watched them lest they become leavened; and if the remnants of it became leavened, one transgressed a negative commandment, as stated (in Lev. 2:11), “No meal offering which you offer to the Lord shall be made with leaven.” Thus one may become culpable in the kneading of [leaven], in rolling it, and in baking it. There is nothing more pleasing for you than the offerings. The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Say to those Israelites, ‘I did not tell you to offer me sacrifices because I have a need for them, since the whole world is Mine, and I created the animal from which you offer a sacrifice in front of Me.’”2 Thus it is stated (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you, for the world and everything in it belong to Me.” R. Judah bar Simon said, “It is not that I require to eat anything which I commanded you to offer as My offering, My bread; as there is not eating or drinking in front of Me.” R. Simon said, “There are thirteen attributes of mercy that are written about the Holy One, blessed be He, as stated (in Exod. 34:6), ‘And the Lord passed over his face….’ Is there a merciful one that delivers his victuals to a cruel one?” Ergo (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.” R. Judah bar Simon said, “The Holy One, blessed be He, said, ‘I have delivered ten [kinds of] clean animals to you (for food).⁠3 Three are in your possession, and seven are not in your possession. Now these are those which are in your possession (according to Deut. 14:4), “the bull, the sheep, and the goat.” And these are those which are not in your possession (according to Deut. 14:5), “The deer, the gazelle, the roebuck, the wild goat, the ibex, the antelope, and the mountain sheep.” I did not burden you to have you seek them in the mountains and the hills, in order to bring Me a sacrifice from those [which are not in your possession]. Rather [your sacrifices come] from those which are in your possession, which grew up at your feeding trough.’” Ergo (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.” R. Isaac said, “It is written (in Numb 28:2), ‘My offering, My Bread, for My burnt offering.’ Is there eating and drinking in front of Me? And if you say there is eating and drinking in front of Me, [you should] learn from the ministering angels, as stated (in Ps. 104:4), ‘His servants flaming fire.’” From what are they [then] sustained? R. Judan said in the name of R. Isaac, “They are nourished from the radiance of the Divine Presence, as stated (in Prov. 16:15), ‘The light of the king’s face is light.‘” R. Simeon ben Laqish said, [Regarding (Numb. 28:6),] “The regular burnt offering done at Mount Sinai,” “And did they do it at Mount Sinai? It is simply that if you will say that that there is eating and drinking in front of Him, learn from Moshe, our teacher. Observe what is written about him (in Exod. 34:28), ‘And he was there with the Lord forty days and forty nights; he neither ate bread nor drank water.’ If there was eating and drinking in front of Me, he would have eaten and drank from what I eat and drink. And if Moses who [only] fulfilled the errand of God, ‘neither ate bread nor drank water,’ all the more so is it true of the Holy One, blessed be He.” Ergo (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.” R. Hiyya bar Abba said, “So did the Holy One blessed be He say: ‘My [other] creatures do not need My creatures (people). In your days have you heard one saying, “Let this vine produce wine,” and it produces much wine, [or] “Let this olive tree produce oil,” and it produces much wine. My creatures do not need My creatures and I should need My creatures?’” R. Jannai said, “It is customary that when a man is walking by a river, it is impossible for him not to drink two or three log. Now all the water that is in the world would fill the hollow of My hand, as stated (in Is. 40:12), ‘Who has measured the waters in the hollow of His hand?’ But [yet] I have written about your log (in Numb. 28:7), ‘to be poured in the sacred precinct as an offering of fermented drink to the Lord,’ which is an expression of drinking, an expression of satiation, an expression of inebriation.” I have created one animal in My world, and you are not able to support its victuals. And which is it? That is (in Psalms 50:10), “the behemoths on a thousand mountains.” R. Johanan, R. Joshua ben Levi and the Sages [disagreed about this]. R. Johanan said, ‘It was one animal crouching on a thousand mountains and it would pasture on a thousand [different] mountains each day, as stated, (in Job 40:20), ‘The mountains yield him produce.’” R. Joshua ben Levi says, “It was one animal crouching on a thousand mountains and a thousand mountains would produce many types of food, for the righteous to eat in the future to come, as stated (in Is. 65:10), ‘Sharon shall become a pasture for flocks, And the Valley of Achor a place for cattle to lie down.’” And the Sages say, “It crouches upon the thousand mountains, and the thousand mountains produce animals every day and it eats [them].” What is the explanation? As it states (in Job 40:20, cont.), “and all the beasts of the field play there.” Is it possible for a grazing animal to eat a grazing animal? R. Tanchuma says, “Great is the work of our God and how great are His acts.” And from where does it drink? R. Joshua ben Levi and the Sages [disagreed about this]. R. Joshua ben Levi says, “It drinks up with one swallow all that the Jordan produces in six months, as stated (in Job 40:23), ‘He can restrain the river from its rushing; [he is confident the Jordan will gush at his command].’ [And the sages say, “Twelve months….”]⁠4 But it only has a moistening of the mouth [from it].” And [so] from where does it drink? R. Shimon ben Gamliel taught (form Gen. 2:10), “’A river issues from Eden to water the garden’ and its name is Yuval, as stated (in Jer. 17:8), ‘sending forth its roots by a stream (yuval),’ and it drinks from it.” R. Chiya taught in the name of R. Meir (from Job 12:7), “’But ask the beasts, and they will teach you; the birds of the sky, they will tell you’: ’But ask the beasts,’ this is the behemoth; ‘the birds of the sky,’ this is the ziz of the Omnipresent (a giant bird). (Job 12:8:) ‘Or speak to the earth, it will teach you; the fish of the sea, they will inform you’: ‘Or speak to the earth,’ this is the Garden of Eden; ‘The fish of the sea,’ that is the leviathan. (Job 12:9:) ‘Who among all these does not know that the hand of the Lord has done this?’” You have one king and his name was Solomon, as stated (about the lavishness of his meals in I Kings 5:2-3), “Solomon’s daily provisions consisted of thirty kor of semolina, and sixty kor of [ordinary] flour, ten fattened oxen….” R. Yehuda bar Zvidah said, “Solomon had a thousand wives and each and every one would make him like this every day, as she thought he would eat with her. [And] Nehemiah the governor did not [even] have the ability to reckon his meal, as stated (in Neh. 5:18), ‘And although what was prepared for each day came to one ox….’ The Holy One, blessed be He, said, ‘My children, it is not because there is eating and drinking in front of Me. Rather it is because of the smell, that you shall be pleased and give the pleasant smell in front of Me.’”
[Siman 13]
(Numb 28:2:) “Guard to offer it to Me at its set time.” This text is related (to Prov. 13:25), “The righteous man eats to satiate his soul.” This is Eliezer who said to Rebekah (in Gen. 24:17), “Please let me sip a bit of water,” enough to sip. (Prov. 13:25, cont.:) “But the belly of the wicked is lacking.” That is Esau who said to Jacob (in Gen. 25:30), “Please stuff me (haliteini).” R. Isaac bar Zeira said, “He opened his mouth wide like a camel and said, ‘I will open my mouth and you put it in.’” It is taught there (Mishnah Shabbat 24:3), “One may not forcibly overfeed a camel on Shabbat and one may not force-feed it. However, one may place food into its mouth (malitin).” Another interpretation (of Prov. 13:25), “The righteous man eats to satiate his soul”: This is Ruth about whom it is written (in Ruth 2:14), “and she ate her fill and had some left over.” As blessing dwelt in the mouth of that righteous woman. (Prov. 13:25, cont.:) “But the belly of the wicked is lacking.” That is the gentiles. There was a story about a gentile who made a banquet for all the people of his city: R. Dustai said, “He invited me to that banquet, with all the people of his city, and his table was not lacking any of the tasty foods of the world except for perekh nuts alone. What did he do? He took the serving table that was in front of us that was worth more than sixty talents of silver and he broke it. I said to him, ‘Why did you do this?’ He said to me, ‘You say that this world is ours and the next world is yours. If we do not [get to] eat now, when will we eat [it[?’ I read [as being] about him (Prov. 13:25, cont.), ‘but the belly of the wicked is lacking.’” (Numb. 28:3:) “And you shall say to them, ‘This is the burnt offering which you shall offer to the Lord: two yearling lambs without blemish.’” Not two simultaneously, but (as in vs. 4), “The one lamb you shall offer in the morning, and the second lamb you shall offer at twilight.” R. Judah bar Simon said, “None ever lodged in Jerusalem with sin on their hands.⁠5 How so? The sacrifice of the morning atoned for the transgressions which were committed during the night, and the daily sacrifice at twilight atoned for transgressions which were committed during the day.” In any case none lodged in Jerusalem with sin on their hands, as stated (in Is. 1:21), “righteousness lodges6 there (i.e., in Jerusalem).” The Holy One, blessed be He, said to the Israelites, “In this world you offer shewbread, but in the world to come I will prepare a great table for you, with the idolaters looking on in shame. It is so stated (in Ps. 23:5), “You prepare a table before me in the presence of my enemies….” It also says (in Is. 65:13), “Behold, My servants shall eat, [but you shall go hungry]….”
[Siman 14]
"Command the Children of Israel" (Numbers 28:2). This is [the meaning of] that which was stated by the verse (Job 27:23), "The Omnipresent we have not found to be of great power"; and [yet] it is written (in Job 36:22), "It is true that God is beyond reach in His power.⁠" How are these two verses [resolved]? Rather [it is that] when He gives to Israel, He gives to them according to His power. But when He requests something from them, He only requests according to their power. See what is written, "As for the Tabernacle, make it of ten curtains.⁠" Hence it is written, "The Omnipresent we have not found to be of great power.⁠" But when He gives to them, He gives according to His power: In the future, the Holy One, blessed be He, will make a canopy from clouds of glory for each and every righteous person, as it is stated (in Is. 4:5), "The Lord will create over the whole shrine and meeting place of Mount Zion [cloud by day and smoke with a glow of flaming fire by night; indeed] over all the glory shall hang a canopy.⁠" And why is smoke in the canopy? Since anyone whose eyes were smoky and stingy with his students in this world will have his canopy filled with smoke in the world to come. Why is there fire in the canopy? [It is coming to] teach that each and every righteous person is lit up from the canopy of his fellow, that is more elevated than he, with light the radiance of which shines from [one] end of the world to the [other] end. Hence it is written, "It is true that God is beyond reach in His power.⁠" When He requested something from them, He only requested according to their power, as it is stated (Exodus 27:20), "And you shall command....⁠" But when He lit up for them, it was according to His power, as it is stated (Exodus 13:21), "And the Lord went in front of them by day.⁠" [Moreover, about] the future to come, it is stated (Isaiah 60:1), "Arise, My light....⁠" And it is [also] written (Isaiah 30:26), "And the light of the moon shall become like the light of the sun.⁠" Hence, "It is true that God is beyond reach in His power.⁠" When He requested something from them, He only requested according to their power, as it is stated (Exodus 23:19), "The choice first fruits of your land.⁠" But when He gives to them, it is according to His power, as it is stated (Ezekiel 47:12), "All kinds of trees for food will grow up on both banks of the stream; their leaves will not wither nor their fruit fail; they will yield new fruit every month....⁠" What is [the meaning of] "they will yield new fruit every month?⁠" That each and every tree yields new fruit each and every month, [such that] the new fruit of this month is not like the new fruit of another month. When He requested something from them, He only requested according to their power, as it is stated (Leviticus 23:40), "And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful true.⁠" But when He gives, it according to His power, as it is stated (Isaiah 41:19), "I will give in the wilderness cedar, acacia.⁠" And it is [also] written (Isaiah 55:13), "Instead of the brier, a cypress shall rise.⁠"
1. See above, Lev. 1:7.
2. Numb. R. 21:16; see Men. 110a; PRK 6:1; PR 16:1; 48:3; Tanh., Exod. 8:14.
3. See also PR 16:1; Numb. R. 20:5; 21:16.
4. See Numb. R. 21:18.
5. Numb. R. 21:21.
6. Although the biblical context requires a past tense for this verb, the sense of the midrash assumes a present or a future. Such a translation also fits the later use of the imperfect tense used here.
[יא] וידבר ה׳ אל משה לאמר, צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי וגו׳ (שם כ״ח:א׳-ב׳). ילמדנו רבינו המנחות שהיו נקרבות על גבי המזבח כיצד היו נקרבות, כך שנו רבותינו כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה, ושתי הלחם, שהן באות חמץ, ר׳ מאיר אומר השאור בודה להן מתוכן ומחמצן, ר׳ יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר, אלא מביא את השאור, ונותן לתוך המדה וממלא את המדה, אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה, כל המנחות נילשות בפושרין ומשמרין שלא יחמיצו, ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה. שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה׳ לא תעשה חמץ (ויקרא ב׳:י״א), וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה, ואין לך חביב מכל הקרבנות יותר מן התודה, א״ל הקב״ה למשה, אמור להם לישראל, לא בשביל שאני צריך לכם אמרתי לכם להקריב לי קרבנות, שכל העולם כולו שלי הוא, שנאמר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ׳:י״ב).
[11] (Numb. 28:1–2:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES, SAYING: COMMAND THE CHILDREN OF ISRAEL, AND SAY UNTO THEM: MY OFFERING, MY BREAD FOR MY FIRE OFFERING, <MY SWEET AROMA, YOU SHALL TAKE HEED TO OFFER ME IN ITS DUE SEASON>. Let our master instruct us: Regarding the meal offerings that were offered upon the altar, how were they offered?⁠1 Thus have our masters taught (in Men. 5:1–2):⁠2 ALL MEAL OFFERINGS WERE OFFERED UNLEAVENED EXCEPT THE LEAVENED <CAKES> IN THE THANK OFFERING AND THE TWO LOAVES (of Pentecost) WHICH WERE OFFERED LEAVENED. R. MEIR SAYS: THE LEAVEN IS SEPARATED FROM THEIR OWN <DOUGH>, AND <IT IS FROM THIS THAT> THEY ARE LEAVENED. R. JUDAH SAYS: EVEN THAT IS NOT THE BEST <METHOD>; ONE SHOULD BRING THE LEAVEN, PUT IT INTO THE MEASURE, AND FILL THE MEASURE <WITH THE FLOUR>. <THE SAGES> SAID TO HIM: EVEN THAT <METHOD> RESULTED TOO LITTLE OR TOO MUCH. ALL MEAL OFFERINGS WERE KNEADED IN LUKEWARM WATER AND ONE WATCHED THEM LEST THEY BECOME LEAVENED; AND IF THE REST OF IT BECAME LEAVENED, ONE TRANSGRESSED A NEGATIVE COMMANDMENT, AS STATED (in Lev. 2:11): NO MEAL OFFERING WHICH YOU OFFER TO THE LORD SHALL BE MADE WITH LEAVEN. THUS ONE MAY BECOME CULPABLE IN THE KNEADING OF <LEAVEN>, IN ROLLING IT, AND IN BAKING IT. Of all the offerings none is more pleasing to you than the thank offering. The Holy One said to Moses: Say to those Israelites: I did not tell you to offer me sacrifices because I have need of them, since the whole world is mine.⁠3 Thus it is stated (in Ps. 50:12): IF I AM HUNGRY, I WOULD NOT TELL YOU, FOR THE WORLD AND EVERYTHING IN IT BELONG TO ME.
[12] (Numb. 28:3:) AND YOU SHALL SAY TO THEM: THIS IS THE BURNT OFFERING <WHICH YOU SHALL OFFER TO THE LORD: TWO YEARLING LAMBS WITHOUT BLEMISH….> Not two simultaneously, but (as in vs. 4): THE ONE LAMB YOU SHALL OFFER IN THE MORNING, AND THE SECOND LAMB YOU SHALL OFFER AT TWILIGHT. R. Judah bar Simon said: None who ever lodged in Jerusalem had sin on their hands.⁠4 How so? The sacrifice of the morning atoned for the transgressions which were committed during the night, and the daily sacrifice at twilight atoned for transgressions which were committed during the day. In any case none who lodged in Jerusalem had sin on their hands, as stated (in Is. 1:21): FOR RIGHTEOUSNESS LODGES5 THERE (i.e., in Jerusalem). The Holy One said to those Israelites: In this world you offer shewbread and sacrifices, but in the world to come I will prepare a great table for you with the nations of the world looking on in shame. It is so stated (in Ps. 23:5): YOU PREPARE A TABLE BEFORE ME IN THE PRESENCE OF MY ENEMIES; YOU ANOINT MY HEAD WITH OIL; MY CUP OVERFLOWS. It also says (in Is. 65:13 (with reference to those who forsake the LORD): BEHOLD, MY SERVANTS SHALL EAT, BUT YOU SHALL GO HUNGRY….
1. Tanh., Numb. 8:12.
2. See above, Lev. 1:7.
3. Numb. R. 21:16; see Men. 110a; PRK 6:1; PR 16:1; 48:3; Tanh., Exod. 8:14.
4. Tanh., Numb. 8:13, end; Numb. R. 21:21.
5. Although the biblical context requires a past tense for this verb, the sense of the midrash assumes a present or a future. Such a translation also fits the later use of the imperfect tense used here.
צו את בני ישראל וגו׳ – 1למה נסמכה פרשה זו לאחר פרשה זו של יהושע, אמר הקב״ה למשה, על בני אתה מצוני איני צריך אזהרה עליהם, ועד שאתה מצויני עליהם צוה עליהם שילכו בדרכי וישמעו מצותי.
דבר אחר: צו את בני ישראל [וגו׳] במועדו. ואפילו בטומאה 2ואפילו בשבת.
1. למה נסמכה. עיין ספרי פיסקא קמ״ה ושם איתא למה נאמר, ויפה העיר הרב בעל מאיר עין שהיה כתוב ל״ג והוא ר״ת למה נסמכה ואח״כ נעשית למה נאמר. ובלקח טוב נאמר לנכון למה נסמכה, וכן משמע מדברי המחבר.
2. ואפילו בשבת. ספרי פיסקא קמ״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(2-4)

רמז תשפ

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מִשֶּׁל צִבּוּר הַתְּמִידִין בָּאִין, וְלֹא מִשֶּׁל יְחִידִים וְלֹא מִשֶּׁל גֵּרִים וְלֹא מִשֶּׁל עֲבָדִים. וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת יְחִידִים גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁיִּשְׁקְלוּ אוֹ יִשְׁתַּתְּפוּ. אָמַרְתָּ וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, לְרַבּוֹת יְחִידִים, צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְרַבּוֹת גֵּרִים, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, רִבָּה נָשִׁים וַעֲבָדִים. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל יְדֵי קְטַנִּים, לְהַנְהִיגָם בַּמִּצְווֹת.
אֶת קָרְבָּנִי – זֶה הַדָּם. לַחְמִי אֵלּוּ הַתְּמִידִין. לְאִשַּׁי, אֵלּוּ הַחֲלָבִים. רֵיחַ זֶה הַשֶּׁמֶן. נִיחֹחִי, אֵלּוּ הַנְּסָכִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר קָרְבָּנִי כְּאִלּוּ קָרַב עַל שֻׁלְחָנִי. וְכִי יֵשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה לְפָנָיו. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאִשַּׁי״, לְפִי שֶׁהֵן מַעֲלִין לָאִשִּׁים עוֹלָה הִיא בְּנַחַת רוּחַ לְפָנָי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּקַּבָּלָה (תהלים נ׳:י״ב-י״ג) ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים״ ״כִּי לֹא כָל חַיְתוֹ יַעַר״. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״רֵיחַ נִיחֹחִי״, בִּשְׁבִיל לְהַרְבּוֹת שְׂכָרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
תִּשְׁמְרוּ לְהָבִיא מִן הַשָּׁקוּל. אֵין לִי אֶלָּא מַה שֶׁבָּעִנְיָן. כְּשֶׁאָמַר זֶה רִבָּה כָּל שֶׁהֵן מְבִיאִין לִשְׁמִי שֶׁתִּשְׁקְלוּ לִי לְהָבִיא מִן הַשָּׁקוּל. לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ, יְהֵא לוֹ מוֹעֵד. מִכָּאן עֵדֻיּוֹת בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם לַמִּזְבֵּחַ.
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה – יָכוֹל אַף מְנָחוֹת וְעוֹפוֹת. אָמַרְתָּ, כְּבָשִׂים וְלֹא עוֹפוֹת וְלֹא מְנָחוֹת. שׁוֹמֵעַ אֲנִי כְּבָשִׂים וְלֹא בָקָר, וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר אִם הֵבִיא מִכָּל בְּהֵמָה דַקָּה, עוֹלֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּבָשִׂים״, מְמַעֵט אֲנִי אֶת הָרָחֵל וְלֹא אֲמַעֵט אֶת הַגְּדִי. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּבָשִׂים״. ״בְּנֵי שָׁנָה״, בֶּן שָׁנָה לְעַצְמוֹ וְלֹא בֶן שָׁנָה לְמִנְיַן עוֹלָם. ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״, שֶׁיְּהֵא הֶקְדֵּשׁ לְשֵׁם יוֹם. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר שֶׁל שַׁחַר לְיָדְעֵיהּ שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם לְמָלְכֵיהּ. וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר אִם הֵבִיא מִכָּל בְּהֵמָה גַּסָּה עוֹלֶה לוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר זֶה, (שֶׁאָמַר) [וְאָמַרְתָּ], רִבָּה שֶׁיָּבִיא נְדָבָה וְחוֹבָתָהּ, וּמַה הֵן מְבִיאִין, מוֹתַר תְּרוּמָה וְעוֹלוֹת כִּבְנוֹת שׁוּחַ לַמִּזְבֵּחַ.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁנַיִם״ [יָכוֹל] יְהוּ שָׁוִין וּמִקְּחָן שָׁוֶה, (יָכוֹל) שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶחָד. אָמַרְתָּ אֶת הַכֶּבֶשׂ (הָ)⁠אֶחָד וְגוֹ׳.
תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר – וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות ל׳:ז׳) ״וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״. אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה יַקְדִּים. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, הוּא יַקְדִּים. יָכוֹל שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן אַף זְרִיקַת דָּמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״, אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיַּקְדִּים הַקְּטֹרֶת לִזְרִיקַת דָּמוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד״, וְאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיַּקְדִּים חֶלְבֵי הַכֶּבֶשׂ לְהֶקְטֵר קְטֹרֶת, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים״, הָא מַה הַדָּבָר מְלַמֵּד, (שֶׁהַכְּבָשִׂים) [שֶׁהַקְּטֹרֶת] הַקְטָרָתָן בֵּין זְרִיקַת דָּמָיו לְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. וּכְבָר זָכִינוּ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אֶלָּא עַל מַעֲרָכָה בְנוּיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״, אִם לוֹמַר מִזְבֵּחַ בָּנוּי וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (שם כ׳:כ״א) ״וְזָבַחְתָּ עָלָיו״, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ אֶלָּא זוֹ הַמַּעֲרָכָה. מִכָּאן שֶׁמַּעֲרָכָה קוֹדֶמֶת לְכָל הַמַּעֲשִׂים, וּשְׁחִיטַת הַכֶּבֶשׂ וּזְרִיקַת דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ הַקְּטֹרֶת וְאַחַר כָּךְ הֶקְטֵר חֲלָבִים, וְכֵן (בַּבֹּקֶר) [בָּעָרֶב].
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״שֵׁנִי״ יָכוֹל שֵׁנִי שֶׁל (שֵׁנִי) [רִאשׁוֹן] שֶׁאִם יִקְדְּמֶנּוּ אֶחָד לֹא יְהֵא כָשֵׁר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״, יָכוֹל שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן אַף זְרִיקַת דָּמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיבוּ״, יָכוֹל קֹדֶם חָצוֹת, מִנַּיִן לְאַחַר חָצוֹת. אָמַרְתָּ ״תַּעֲשֶׂה, תַּקְרִיבוּ״, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״שֵׁנִי״ יָכוֹל יְהֵא שֵׁנִי שֶׁל שַׁחַר שֶׁלֹּא יִקְדְּמֶנּוּ הַפֶּסַח, יָכוֹל אִם קְדָמוֹ פֶסַח לֹא יְהֵא כָשֵׁר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״, יָכוֹל שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן זְרִיקַת דָּמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב⁠[וּ״], לְפִי שֶׁהֵעִיד בֶּן גּוּדְגְּדָא כָּשֵׁר הַכֶּבֶשׂ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, יָכוֹל אִם עָבְרוּ אַרְבַּע לֹא יְהֵא כָשֵׁר תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״, תַּקְרִיב⁠[וּ]. יָכוֹל קֹדֶם חָצוֹת, מִנַיִן אַף לְאַחַר חָצוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״ ״תַּקְרִיב⁠[וּ״].
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ז:כ׳) ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית״ [יָכוֹל אַף לַמְּנָחוֹת]. כְּשֶׁאָמַר בְּשֶׁמֶן רִבָּה שְׁמָנִים הַרְבֵּה מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה. יָכוֹל הָבֵא מִן הַמֶּמֶל, מִנַיִן אַף מִתַּחַת הַקּוֹרָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּשֶׁמֶן״ בְּשֶׁמֶן, רִבָּה שֶׁמֶן שֶׁל בַּדִּין. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שֶׁמֶן שְׁלוּקִין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּתִית״, נִמְצָא שֶׁמֶן שְׁלוּקִין כְּכָל מוּם לַמִּזְבֵּחַ.
מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻל לַהֻם קֻרבַּאנִי דַאאִמִי מֻרצִ׳י מַקבּוּלֹ אחפַטֻ׳וא ן תֻקַרִּבּוּהֻ לִי פִי וַקתִהִ
צוה את בני ישראל ואמור להם, את קורבני התמידי הרצוי והמקובל, שמרו לקרב אותו לי בזמנו.
צו את בני ישראל – מה אמור למעלה: יפקד י״י וגו׳ (במדבר כ״ז:ט״ז), אמר לו הקב״ה: עד שאתה מצוויני על בניי, צוה את בניי עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בנה כו׳, כדאית׳ בספרי (ספרי במדבר כ״ח:ב׳).
קרבני – זה הדם.
לחמי – אילו אימורים, וכן הוא אומר: והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה (ויקרא ג׳:ט״ז).
לחמי – סעודתי, כמו: עבד לחם רב (דניאל ה׳:א׳).⁠א
לאשי – הניתנים לאש מזבחי.
תשמרו – שיהו כהנים ולוים וישראל עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות.
במועדו – בכל יום הוא מועד התמידים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה חסר ביאור זה.
צו את בני ישראל COMMAND THE CHILDREN OF ISRAEL – What is said above? Moshe said, "Let Hashem set [a man over the congregation]" (Bemidbar 27:16). The Holy One, blessed be He, said to him, "Instead of giving Me a command regarding My children, command My children regarding Me!⁠" A parable! It may be compared to the case of a princess who was departing this world and gave her husband charge concerning her children, etc., as it is related in Sifre Bemidbar 28.
קרבני MY OFFERING – this refers to the blood.
לחמי MY FOOD – this refers to the fat-portions, and so it states, "And the priest shall burn them (the fat-portions) on the altar, it is the food of the fire-offerings" (Vayikra 3:16) (Sifre Bemidbar 28).
{See Hebrew text.}
לאשי [MY FOOD] FOR MY FIRE OFFERING – i.e., the fat-portions that are assigned for the fire offerings of My altar (Sifre Bemidbar 28).
תשמרו YOU (the children of Israel) SHALL WATCH [TO OFFER TO ME] – This implies that priests, Levites and ordinary Israelites shall stand by watching when the sacrifices are offered (Sifre Bemidbar 28). From this command they (the Rabbis) derived the law of, and instituted the Maamadot (representatives of the people who were present when the sacrificial service was performed) (Taanit 27a).
במועדו [YOU SHALL OFFER TO ME] IN ITS APPOINTED SEASON – Every day is the "appointed season" for the continual offerings.
פס׳: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו – למה נסמכה פרשת יפקוד ה׳ לפרשת הקרבנות מלמד שאמר לו הקב״ה למשה עד שאתה מפקדיני להפקיד עליהם איש. פקוד את בני שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי. צו ציווי מיד בשעת מעשה ולדורות:
וטעם הדבק בפרשת הקרבנות, שהשם צוה אז למשה שיאמר לישראל הקרבנות שהם חייבים לעשותם, כי הוא לא יכנס לארץ עמהם. והחל להזכיר עולת תמיד, ואם הזכירה בתחלה, יתכן שהנזכרת היא על הר סיני. או שתהיה מערכת הקרבנות סדורה.
לחמי – פירשתיה (ראב״ע שמות פירוש ראשון ט״ז:ד׳).
לאשי – פירשתיו (ראב״ע ויקרא א׳:ט׳). והטעם: לחם לאש, לריח ניחוחי.
במועדו – שלא יקדימו קודם הבקר, ושלא יאחרו אחר הערב.
The reason the chapter dealing with the sacrifices follows1 is that God then2 ordered Moses to command the children of Israel regarding the sacrifices they are obligated to offer,⁠3 for Moses was not to enter the land with them. Scripture starts with the daily burnt offering even though it was mentioned earlier.⁠4 It is possible that the earlier burnt offering was the one offered at Mount Sinai.⁠5 On the other hand, it is possible that Scripture wants to insure that the arrangement of the sacrifices is in order.⁠6
MY FOOD. I have previously explained the meaning of the term lechem (food).⁠7
MADE BY FIRE. I have previously explained the meaning of le-ishai (made by fire).⁠8 The meaning of lachmi le-ishai re'ach nicho'ach (My food…made by fire, of a sweet savour unto Me) is, food for my fire, for a sweet savour unto Me.
IN ITS DUE SEASON. It shall not be bought before the morning, nor delayed after evening.
1. The chapter dealing with the appointment of Joshua to succeed Moses.
2. Following the appointment of Joshua.
3. In the Land of Israel.
4. In Ex. 29:42. The point is, why repeat the law of the burnt offering.
5. When Israel camped around Mount Sinai. In other words, it does not pertain to the daily burnt offering to be made when they entered the Land of Israel.
6. Scripture repeats the law of the burnt offering here because it wants to list in order all of the burnt offerings which the congregation is obligated to bring, i.e., the daily burnt offering, the new moon burnt offering, the Passover offering, etc.
7. In his comments on Ex. 16:4, Ibn Ezra explains that the term lechem can refer to bread, meat, or fruit. See Ibn Ezra on Ex. 16:4 (Vol. 2, p. 316).
8. According to Ibn Ezra the word isheh means a burnt offering. Thus le-ishai means for my burnt offerings.
את קרבני לחמי – לפי שהתמידין בכל יום, קורא אותם לחם, לפי שהלחם תדיר בכל יום מכל המאכלים, כך התמידים תדירים מכל הקרבנות.
תשמרו להקריב לי במועדו – שלא יפסוק בשום עניין, ולא תאמרו: אם לא תקרב היום יהיו לו תשלומין למחר. לכך נאמר: במועדו – שלא יהא לו הפסק.
תשמרו להקריב לי – מה שמירה האמורה גבי פסח בקור אף שמירה האמורה כאן בקור.
להקריב לי במועדו – אף בשבת אף בטומאה אם לא ימצא טהור לא יניח הקרבתו ואפילו בשעת מלחמה וכן מצינו ביהושע שהוכיח המלאך על שבטלו התמיד כשצרו על יריחו.
דבר אחר: במועדו – שלא יקדימו קודם הבקר ולא יאחרו אחר הערב.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
תשמרו להקריב לי, "you shall observe in order to offer for Me.⁠" Just as the word שמירה in connection with the lambs for the Passover meant: "close supervision, to prevent any blemish developing,⁠" so here too the meaning is "close supervision prior to slaughtering the daily communal animal sacrifices.⁠"
להקריב לי במועדו, "to present to Me at its appointed time.⁠" This applies even if the appointed time occurs on the Sabbath, or if the person offering it is temporarily ritually unclean. (Compare Sifri) [I did not find the reference to ritual impurity in my edition of the Sifri. Ed.] According to the author, it must mean that if no priest can be found on that day that is ritually pure. This offering must not be skipped even during time of war. [There are stories in the Talmud describing that the priests paid fortunes to the besieging Babylonians or Romans to supply such animals for them. Ed. We find that the angel remonstrated with Joshua for not having seen to it that this offering was offered while the army laid siege to Jericho (Talmud, tractate Megillah folio 3) An alternate interpretation: the emphasis here is on the word במועדו, "at its appointed time,⁠" it must neither be offered too early in the morning nor too late in the afternoon.
את קרבני לחמ״י – אותיות מלח״י שהמלח מקיים הקרבן כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ולכן נוהגין לטבול פת ברכת מוציא במלח כי השלחן איתקש למזבח שגם הוא מכפר.
וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי – כי אחרי שאמר: לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג), צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ, כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (רמב״ן ויקרא כ״ג:ב׳), וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפרשתי בסדר שלח לך (רמב״ן במדבר ט״ו:ב׳). ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם, ואף על פי שלא פירש כאן ״כי תבאו אל הארץ״, כבר הזכירו בפרשת הנסכים (במדבר ט״ו:ב׳), ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כ״ג:י׳). והחל כאן מן התמיד, ואף על פי שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ״ט:ל״ח), החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת.
ורבינו שלמה כתב: היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן צואהא לדורות. ואיננו נכון, כי שם אמר: עולת תמיד לדורותיכם (שמות כ״ט:מ״ב).
ועל פי המדרש (ספרי במדבר כ״ח:ב׳) נתחדשו כאן דברים רבים. את קרבני – זה הדם, לחמי – אלו אמורים, לאישי – אלו קומצין ולבונה, ריח ניחוחי – זה בזיכי לחם הפנים, תשמרו – שלא יביא אלא מן השמור, תשמרו – שלא יביא אלא מתרומת הלשכה, תשמרו – שיהו כהנים לוים וישראל עומדין על גביו, תשמרו – נאמר כאן שמירה, ונאמר להלן שמירה, מה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו אף כאן, וכלב המדרש כדאיתא בסיפרי.
ועל דרך האמת: ירמוז להם עוד, ויאמר: את קרבני לחמי – של, תשמרו ותזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו. ואמרת להם עוד: זה האשה אשר תקריבו האשהג לי״י – שיהיה הקרבן מתקרב.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בנוסח רש״י בכ״י לייפציג 1: ״צוה״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כל״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון חסר: ״האשה״.
COMMAND THE CHILDREN OF ISRAEL, AND SAY UNTO THEM: MY OFFERING, MY BREAD FOR MY FIRE-OFFERINGS. The reason [for stating this command here] is that after He had said, Unto these the Land shall be divided,⁠1 He completed the commands relating to the laws of the offerings which they are to observe in the Land, since they did not bring any Additional Offerings [of Sabbaths and festivals] in the desert, as I have mentioned in Seder Emor El Hakohanim.⁠2 Likewise they were not obliged to bring drink-offerings in the wilderness, as I have explained in Seder Shelach Lecha.⁠3 But now He charged those who were to come into the Land with the duty of bringing all [these offerings] there — the Daily Whole-offerings, the Additional Offerings, and their meal-offerings and their drink-offerings. And although He did not say expressly here: "when you come into the Land,⁠" He has already mentioned it in the section of drink-offerings,⁠4 and He hinted at it in the first section dealing with the festivals.⁠5 Now He started here with the [laws of the] Daily Whole-offering, [for] although it has already been mentioned in the section of V'atah Tetzaveh,⁠6 He repeated it in order that it should all be arranged in one section. And Rashi wrote [in (4)]; "That one [i.e., the section in V'atah Tetzaveh] was an instruction [only] for the days of the installation [of the priests], and here He [repeated it] as a commandment for [all future] generations.⁠" But this is not correct, since there it says, It shall be a continual burnt-offering 'throughout your generations.'7
And according to the interpretation [of the Rabbis]⁠8 many new teachings are added here [in this repetition of the section of V'atah Tetzaveh; namely]: "My offering — this is the blood. My bread — this refers to [those parts of the offering] that are to be burnt on the altar. My fire offerings — these are the handfuls [of flour] and the frankincense [of the meal-offering]. For a pleasing odor unto Me — these are the [two] bowls [of frankincense that were brought as a memorial] with the showbread.⁠9 Ye shall observe — that it should only be brought from [animals which have been] kept [for a number of days, and examined so that no blemish occurs to them]. Ye shall observe — that one may only bring [the offering] from that [money] which was donated to the treasury [of the Sanctuary]. Ye shall observe — that priests, Levites and Israelites should stand over it. Ye shall observe — Scripture uses here the term shmirah ['keeping,' or 'observing'], and elsewhere it [also] uses the term shmirah;10 just as there the offering requires observation [so that no blemish should be found in it] for [a period of] four days before it is slaughtered, so here too etc.⁠" [See] the whole interpretation, as it is stated in the Sifre.⁠11
By way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the verse also hints to the following: It states My offering, My bread 'l'ishai' — of 'ishai' (My Divine powers) — ye shall keep and be careful to offer unto Me to My Name, in its due season. And thou shalt say unto them12 further, This is the fire-offering which ye shall offer unto the Eternal,⁠13 "so that the offering should bring about [the desired unity and harmony on high].⁠"14
1. Above, 26:53.
2. Leviticus 23:2.
3. Above, 15:2, in the verse: when ye are come into the Land …
4. Above, 15:2, in the verse: when ye are come into the Land …
5. Leviticus 23:10: when ye are come into the Land …
6. Exodus 29:38-42.
7. Ibid., 29:42. Hence the commandment to offer this in future generations has already been stated there.
8. Sifre, Pinchas 142.
9. Leviticus 24:7.
10. I.e., in the case of the Paschal-lamb where it says: And it shall be to you 'l'mishmereth' (in your keeping) until the fourteenth day of the same month (Exodus 12:6). Since the lamb had to be bought on the tenth of that month (ibid., (3)), the verse implies that it has to be carefully examined for a blemish for four days before it is slaughtered. Since here, in speaking of the Daily Whole-offering, Scripture likewise uses the term shmirah [— 'tishmeru' (ye shall keep)], we deduce that it also has to be examined for four days before it is slaughtered
11. Sifre, Pinchas 142.
12. (3).
13. (3).
14. See L'vush Ha'orah on Ricanti.
את קרבני לחמי לאשי – נסמכה פרשת קרבנות לכאן לפי שכבר נצטוה משה שיזהיר את ישראל על הקרבנות שהם חייבין לעשות. ועכשו כשראה שלא יכנס עמהם לארץ הודיעם ענין הקרבנות, והתחיל בקרבן עולת התמיד אע״פ שכבר הזכירו בסדר ואתה תצוה ושם היתה אזהרה לימי המלואים.
וע״ד הפשט קרבני זה הדם, את לרבות מלח דכתיב, (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח לכך טובלין לחם המוציא במלח שהקרבן נקרא לחם, לחמי אלו אמורין, לאשי הנתנין לאש על מזבחי, תשמרו שיהיו כהנים לוים וישראלים עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות, במועדו כלומר בכל יום ויום הוא מועד התמידין, אבל בא לומר שלא יקדים כלום קודם עולת הבקר ולא יאחר כלום אחר עולת הערב, במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.
את קרבני לחמי, "My offering, My food for My fires;⁠" the chapter dealing with the mandatory public sacrifices offered at regular intervals has been introduced here since Moses had already been warned regarding the offerings that the Israelites are to present; now that Moses saw that he was not going to enter the Holy Land together with the people he informed them of all these details (which were not applicable as yet). He commenced with the daily burnt-offering although the details of this offering had already been listed in Exodus 29, 38-41. At that time the reason was to inform us of what sacrifices were being presented during the seven days of inaugural celebrations of the Tabernacle. (compare Rashi). Nachmanides questions this as the Torah had used the expression "for all your generations" already at that point.
According to the plain meaning of the text: the word קרבני refers to the blood; the word את includes the salt which had to be added to each offering as we know from Leviticus 2,13. The reason we dip bread nowadays in salt before eating it at the beginning of our meal is that the Torah called a sacrificial offering לחם, bread. The word לחמי refers to the fat parts of the sacrificial animal, (or all its flesh as the case might be) which was burned up on the altar. The word לאשי refers to all that is given over to the fire on the altar. The word תשמרו refers to the Israelites standing in attendance during this procedure. The word במועדו, which means "at its appointed time" and seems superfluous seeing that the offering under discussion is presented daily, means that no other sacrifice is to be offered earlier in the day than these daily total-offerings. By the same token, no offering was to be presented after the evening daily burnt-offering. Another meaning of the word במועדו is that the legislation overrides the Sabbath legislation and that even on the Sabbath (Sifri 142) these daily burnt-offerings were offered as usual even if the laws of ritual impurity had to be set aside in order for this offering to be presented (compare Pesachim 76).
צו את בני ישראל – זש״ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתוב א׳ או׳ הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה. כיצד יתקיימו ב׳ מקראות הללו אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם כפי כחו וכשהוא מבקש מהם אינו מבקש מהם אלא כפי כחם ראה מה כתיב את המשכן תעשה עשר יריעות ולפי׳ כתי׳ שדי לא מצאנוהו שגיא כח. וכשהוא נותן להם כפי כחו שעתיד הקב״ה לעשות לכל צדיק וצדיק חופה שנא׳ וברא ה׳ על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם וכו׳ כי על כל כבוד חופה.
צו את בני ישראל – פרש״י אע״פ שכבר הזהיר על זה בפרשת ואתה תצוה אותה היתה אזהרה למילואים וכאן צוה לדורות. וכתב הרמב״ן שאינו נכון כי שם אמר לדורותיכם אלא סידור הענין אחר שאמר לאלה תחלק הארץ צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ כי במדבר לא הקריבו המוספין וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר ועכשיו חייבו באי הארץ לעשות הכל תמידין ומוספין ומנחתם ונסכיהם אע״פ שלא אמר כאן כי תבואו אל הארץ לבד הזכירו בפרשת נסכים ורמז אליו במועדות:
את קרבני וגו׳ – דורש בספרי זה הדם. לחמי אלו האימורים. לאשי אלו קומצין ולבונה. ריח ניחוח זה בזיכי לחם הפנים. תשמרו שלא יבוא אלא מן המשומר. תשמרו שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו. תשמרו נאמר כאן שמירה ונאמר להלן שמירה מה להלן מבקרו ד׳ ימים קודם שחיטתו אף כאן:
צו את בני ישראל, "command the Children of Israel, etc.⁠" Rashi comments that in spite of the fact that a similar instruction had already been issued in Exodus 29,38, the instructions there were limited in validity to the seven days during which the Tabernacle was being consecrated. The legislation commencing in our verse is for all times when sacrifices can be brought. Nachmanides writes that Rashi is not correct, as in Exodus 29,42 the Torah had added the word תמיד לדורותיכם, which means that the legislation is of unlimited duration. We must therefore understand the legislation as follows: After the manner in which the land of Israel would be shared out among the various tribes had been explained, i.e. לאלה תחלק הארץ, (26,53) the Torah concluded the whole subject of the sacrificial offerings, seeing that while in the desert the offerings known as מוספים had not been presented at all, and there had also not been any libation offerings, נסכים in the desert. Now that the people were on the threshold of entering the Holy Land, the Torah had to restate some of these laws in the manner in which they would apply once the people were on their own land. This applied also to the offerings whose details were not introduced under the heading of כי תבואו אל הארץ, "when you will come to the land, etc.⁠" The latter introduction had only been used in connection with the libation offerings in Numbers chapter 15.
את קרבני לחמי, "My offering, My food; etc.⁠" In the Sifri the word קרבני, "My offering,⁠" is understood as referring to the blood of the offering that gets on the altar, whereas the word לחמי, literally "My bread,⁠" is understood as applying to the meat parts burned up on the altar. The words לאשי, literally "to My fires,⁠" are understood there as applying to the meal-offering, the parts the priest closes his fist over as well as the frankincense. The expression ריח ניחוח, literally "sweet fragrance,⁠" is applied to the spoonfuls of incense presented with the showbreads each Sabbath. The תשמרו –in the same verse- means that no animal is to be offered on the altar unless it had previously been observed for a number of days and it was found to be unblemished. It also means that during the procedure of the slaughter, etc., delegates of the other tribes of the Israelites, Levites, as well as priests should be nearby. The word תשמרו which appears here as well as in Exodus 12,6, where the first communal offering, the Passover, has been described as being checked out during 4 days, is to tell us that any sacrificial animal must be examined during no less than four days before it is offered on the altar.

חלק ב: צו את בני ישראל וגו׳ (כח, ב) עד סוף הפרשה (ל, א)

(ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו׳ – לפי שלא הקריבו במדבר עולות, כמו שאמר: ׳עֹלַת תמיד העשֻיה בהר סיני׳ (פסוק ו), הוצרך להזכיר עתה שנית את דבר אלו הקרבנות. ועוד, כי מפני שהיו הקרבנות מכוונים להגיע הנבואה בצד שיהיה הכהן יותר ראוי אל שיגיד העתידות כשישאלוהו במשפט האורים, כמו שביארנו במה שקדם, והיו ישראל עתה צריכים מאד אל זה לפי שנבואת יהושע לא תספיק אם לא יֵעזר בשאלות במשפט האורים לאלעזר הכהן, הנה הוצרך להזכיר עתה את דבר הקרבנות. והנה אמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם, להעיר שעליהם המצוה הזאת, אף על פי שהיתה נעשית על יד הכהנים. וזה עדות שאלו הקרבנות אשר זכר בזה המקום הם באים משל ציבור. ואמר את קרבני לחמי, כי הלחם - והוא הבשר - היה כולו קרב לה׳ יתעלה, כי היתה העולה כולה כליל. ואמר לאשי, רוצה לומר לקרבני. ואמר זה בלשון רבים, לפי ששני התמידין אשר הם קרבים ביום האחד הם יחד מעירים בדבר נפלא, לא יעיר בה אחד מהם ביחוד, כמו שביארנו בפרשת ואתה תצוה, ולזה יצטרך להם שיהיו זריזים בשניהם. ואומרו במועדו, הוא להזהיר שיקריבום בכל יום בזמנו הקצוב לכל אחד מהם. והוא גם כן ראיה שאפילו בשבת יקריבוהו, אלא שכבר נתבאר זה בביאור במה שאמר: ׳וביום השבת שני כבשים וגו׳ על עֹלת התמיד ונסכה׳ (פסוקים ט-י). והנה ביארנו זאת המצוה בפרשת ואתה תצוה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה כאשר סיים ספור מספר מפקד הכשר והראוי לבא לרשת הארץ הטובה ההיא סמך ענין הקרבנות כלן תמידין ומוספין כי הוא מהלך התכלית והשלמות אצלם וכמ״ש הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו (הגדה של פסח) לומר כי כניסתן לארץ אינה רק הכנה והזמנה להיותם שם נכונים ומזומנים לעמוד לשרת לפני ה׳ תמיד במעשה שולחנו שלחן גבוה אשר ע״י כן יותמד השפע ותמשך ההשגח׳ עליהם תמיד כי זה הענין עצמו שבשרם בו אחרי גזרת מרגלים בפרשת נסכים נאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או במועדיכם לעשות ריח ניחוח וגו׳. וסדר ענין הנסכים והמנחות. ועתה כשהגיע זמן חזר אל הצווי הזה עצמו ופי׳ מספר הקרבנות הקרבין תמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם וגם סמך פרשת נדרים ופי׳ ענינה כמו שיתבאר כלל זה הענין בייחוד בשער הסמוך ב״ה. ודי במה שכתבנו לכוונתינו בספורים אשר נזכרו בזה השער ובענין קשורם.
צו את בני ישראל מה אמור למעלה יפקוד י״י אמר לו הקב״ה עד שאתה מצוני על בנו צוה את בני עלי כו׳. בספרי דאל״כ מה עניין צווי קרבנות אצל יפקוד י״י אלהי הרוחות שיפקוד על ישראל פרנס שינהיגם:
את קרבני זה הדם לחמי אלו האימורי׳ וכה״א והקטירם הכהן המזבח׳ לחם אשה. ובספרי קרבני זה הדם לחמי זה הדם אלו האימורים אתה אומ׳ קרבני זה הדם לחמי אלו האימורים או קרבני ולחמי זה הדם ת״ל והקטיר הכהן המזבח לחם אשה הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון פי׳ אתה אומר קרבני זה הדם הנזרק על המזבח כמו שנאמר והקריבו בני אהרן את הדם ולחמי הם האימורים וחסר וי״ו כאילו אמר את קרבני ולחמי או קרבנו ולחמי זה הדם כאילו אמר קרבנו שהוא לחמו ת״ל והקטיר הכהן המזבח לחם אשה אלמא לחם לאו דם הוא שהדם לאו בר הקט׳ לאשה המזבח הוא אלא לזריקה אבל מה שפירש לאישי הנתנים לאישי מזבחי שהם כוללים כל הנקטרים על גבי האש ולא הקומצין והלבונה בלבד הוא ומפני שהמדרש הזה אינו מתיישב אחר פשוטו של מקרא כי פי׳ לאישי לאש שלי שהיא האש של מזבחי והוא כולל כל הנתנים לאש לא הקומץ והלבונה בלבד ומזה הטעם עצמו לא פי׳ גבי ריח ניחחי מה ששנו בספרי אלו בזיכי לחם הפנים אלא הניחו אותם על פי מנהגו כשאר המקומות שפירושו להיות נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני ומפני שפי׳ אחר זה גבי אשה ריח ניחח לי״י נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לא הוצרך לפרש כאן מאחר ששניה׳ על התמיד הם נאמרים:
תשמרו שיהיו כהני׳ לוים וישראלים עומדים על גביו. בספרי שאי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות צבור הם הקרבן שכל ישראל משותפין בו ולפיכך חייבה תורה את כלם כהנים לוים וישראלים שיהיו עומדים על גבי קרבן התמיד שהוא קרבן הצבור ומפני שאי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים על הקרבן בשעת הקרבתו תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל אנשים שיהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד ומפני ששמואל הרואה ודוד המלך ע״ה חלקו הלוים לחוד לכ״ד משמרות והכהנים לחוד לכ״ד משמרות חלקו נביאים את האנשים שיהיו שלוחיהם לעמוד על הקרבנות לכ״ד מעמדות כמנין משמרת כהונה ולויה וזהו שכתב רש״י מכאן למדו ותקנו מעמדות שפירושו ממה שהזהיר הכתוב שהיו הכהנים והלוים והישראלי׳ עומדים על גביו של קרבן צבור בעת שהוא קרב על המזבח למדו ותקנו לעשות מעמדות שיהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו והרי כאילו כלם עומדים על קרבנותיהן:
במועדו בכל יום הוא מועד התמידין. אינו ר״ל שמצוה זו נוהגת בכל יום שזה בהדיא כתיב ביה שנים ליום עולה תמיד שלא יהיה יום בלא תמידין אלא הכי פירושא שכל יום הוא זמן התמידין ואין שום מונע בהם שאפילו בטומאה מקריבין אותן ביומן ומה שלא פירש פה במועדו אפילו בטומאה כמו גבי פסח הוא לב׳ סבות האחת ששם פירש אותו על פי מדרשו ולא הודיע משמעו וכאן הודיע משמעו שבכל יום הוא מועדו והשנית שהפסח אינו אלא פעם אחת בשנה ונופל בו מלת למועדו לומר כשיגיע מועדו יעשו אותו אפי׳ בשבת ואפי׳ בטומאה אבל בתמודין פעמיים בכל יום אינו נופל בם לומר כשיגיע מועדו יעשו אותו אלא על הדרך שפרש״י אבל בספרי שנו במועדו למה נאמר לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת ת״ל ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפי׳ בשבת דברי רבי יאשיה נם לו רבי יהונתן במשמע הזה עדיין לא שמענו נם לו רבי יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל במועדו אם ללמד על התמיד שהוא דוחה את השבת אין צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת ב׳ כבשים מת״ל במועדו אלא מופנה להקיש לדון ג״ש שנאמר כאן מועדו ונא׳ להלן במועדו מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת ורש״י ז״ל רצה להוצי׳ ממשמעות של מלת במועדו אף בטומאה והדין עמו שהרי אלמלא קרא דביום השבת שני כבשים היו דורשים ממשמעות במועדו דתמיד אף בשבת ולמה לא ידרשו ממשמעות במועדו אף בטומאה כמו שדרשו זה ממלת במועדו דפסח ורז״ל לא למדו מג״ש דמועדו מועדו אלא לענין דחיית השבת דכתיב ביה בהדיא וביום השבת אבל לענין הטומאה דלא כתי׳ ביה בהדיא ממלת במועדו תניינ׳ דפסח הוא דמפיק לה ויש לתמוה למה להו ג״ש לומר שדוחה שבת ת״ל מבמועדו אפילו בשבת דבשלמ׳ גבי תמיד ליכא למדרש הכי דבהדיא כתיב ביה וביום השבת וגומר אלא גבי פסח נימא במועדו אפי׳ בשבת וממועדו תניינא אף בטומאה ועוד רש״י ז״ל היאך פי׳ במועדו בכל יום הוא מועד התמידין והלא כבר אמרו שהוא מופנה לג״ש.
ושמא י״ל דרבי יאשיה האי ג״ש אליבא דרבי יונתן הוא דקאמר לה אבל לדידיה מבמועדו הוא דמפיק לה אפילו בשבת כרישא דמילתיה דקתני תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפילו בשבת ורש״י ז״ל אליבא דרבי יאשיה ורבי יונתן לא משמע להו דמלת במועדו אפילו בשבת וג״ש דמועדו אינה אלא דרך אסמכתא בעלמא לגלויי מילתא בעלמא
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(2-3) וידבר ה׳ אל משה צו את בני ישראל עד וביום השבת.
מפני שצוה הקב״ה למשה על מיתתו ראה הוא ע״ה בעוצם השגחתו הדברים שיתחדשו במיתתו מהחסרון והגריעות לישראל ותקן אליהם אשר תעוות מיתתו בתוך עמו. וצוה ראשונה על הקרבנות לפי שבהיותו מרע״ה חי היה באמצעיתן הרוח הנבואיי נשפע בקולות ובהכנה מועטת על שלומי אמוני ישראל ואחרי מותו תחדל המתנה ההיא ולא יהי׳ החזון נפרץ. ותצטרך הנבואה להכנה כפולה ומכופלת ממה שהיתה צריכה בימיו. ועל זה צוה בקרבנות התמידין והמוספים לפי שיש בהקרב׳ העולות תועלת גדולה בהגעת הנבואה. כי מפני זה הקריבו אדם הראשון ונח ואברהם לאל הנראה אליו ושאר האבות. ואולי שגם בלעם מפני זה צוה לבלק בנה לי בזה ז׳ מזבחות וגו׳.
ומפני שהיו התמידין מועילים בזה תועלת עצום ושאר העולות גם כן תמצא בסדר ואתה תצוה שאמר יתברך כשצוה על הקרבת התמידין עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה׳ אשר אועד לדבר אליך שם ונועדתי שמה לבני ישראל. והנה מרע״ה בחייו היה בא בכל יום אל אהל מועד יעיר בבקר בבקר יזהיר את הכהנים שיעשו התמידין באופן שהיו נקרבי׳ במועדי׳. והיה מעלה עולות להוריד השפע האלהי על עמו. ולכך חשש יתברך שאחר מותו הכהני׳ לא יהיו זריזים בעבודת הקרבנות כאשר היו בחיי משה. ולכך צוה למשה שיצוה את ישראל עליהם. שמפני שהיו התמידין משל צבור הם יזרזו לתת שקלי הקדש המיוחדי׳ לזה ויזהיר את הכהנים לעשות את התמידין בזמנם כראוי וזה זכרון המצוה הזאת במקום הזה לא להיותה מצוה מחודשת כי כבר נצטווה בה בסדר תצוה ולא ג״כ מפני ששם נצטוו בה לימי המלואים בלבד וכאן לדורות כמו שחשבו קצת מהמפרשי׳. כי הנה שם כתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו׳ עולת תמיד לדורותיכם. אלא מפני הסבה אשר זכרתי ממיתת משה שע״כ יצוה את בני ישראל ואת הכהנים לאמר תשמרו להקריב לי במועדו ומפני זה לא צוה כאן על קרבן אחר מאשר צוה קודם לזה והותרה בזה השאלה הראשונה.
והנה אמרו את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי אפשר לפרשו על התמידין ועל המוספים כלם שנזכרו כאן בפרשה שיקריבו כל קרבן מהם במועדו. וחז״ל אמרו את קרבני זה הדם. לחמי אלו תמידי׳. לאישי אלו חלבים. ריח זה השמן. ניחוחי אלו הנסכי׳. ויורה על זה אמרו אחריו ואמרת אליהם זה האשה וגומר שהתחיל לפרט הכלל וזכר ראשונה התמידין שהם תמידין בכל יום. ואח״כ וביום השבת שהם נ׳ שבתות בשנה ואח״כ ובראשי חדשיכם שהם י״ב בשנה. ואח״כ מועדי ה׳ שהם פעם אחת בשנה.
אבל היותר נכון ומתישב בפשט הכתוב הוא שעל התמידים בלבד אמר את קרבני לחמי לאישי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ר״ל החטאת והאשם ושאר הקרבנות הבאים על עניני בני אדם הם קרבנותיהם ואין צורך להזהיר עליהם אבל התמידין שהם ביחוד ועצם ואמת קרבני המיוחד לי לחם חקי שבעבורם השכינה שורה ביניהם כמו שנזכר וקדשתי את אהל מועד וגומר ושכנתי בתוך בני ישראל אותו המאכל שתקריבו על אש מזבחי בסעודת הבקר ובסעודת הערב כדרך בני אדם אותו תשמרו להקריב לי במועדו.
ואמר ריח ניחחי להגיד שהיתה הכוונה בקרבן ההוא הריח אשר יעלה ממנו באש. ותכלית המאמר כלו הוא אותו. המאכל הנקרב לפני כיון שהוא לאישי תהיו נזהרים להקריבו במועדו כי אין ראוי שהאש האלהי היורד מן השמים יהיה יושב ובטל אלא שבמועדו הראוי תתנו לאישי לחמי שישימו על האש המאכל הנקרב אליו.
וחז״ל פירשו במועדו שיקריבו עולת הבקר עד ד׳ שעות משתנץ החמ׳ עד שיפרוש זריחתו בעילם ושלא יקדים קרבן קודם תמיד של שחר. ולא יאחר קרבן אחר תמיד של בין הערבים. וכן דרשו במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה. והנה היתה הצוואה הזאת לישראל להגיד שיתקבצו כהנים לוים וישראלים ע״ג התמידין בשחיטתן ומכאן תקנו המעמדות.
והנה אמר ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לה׳. לפי שכל עולה להיותה נשרפת כלה ולא נאכלת תקרא אשה ואמר שנית ואמרת אליהם. אחרי שכבר אמר צו את בני ישראל ואמרת אליה׳ לפי שראשונה אמר ואמרת להם את קרבני לחמי לאישי ולא פי׳ כמה יהיה הלחם הנקרב ההוא. והיו סבורין ישראל שיצטרכו להקריב בכל יום כפי גדולת הש״י אלף פרים ועשרת אלפים כבשים כי לא ידעו במה יקדמו את השם. ובעבור זה הוצרך לומר להם אמירה שנית להודיעם שלא יחפוץ השם לפניו כי אם דבר מועט שני כבשים בני שנה תמימים בכל יום. אבל יהיו תמימים בלי מום והיו עולות כלם לגבוה.
וחז״ל דרשו שנים ליום שיהיו נשחטים כנגד היום תמיד של שחר במערב ותמיד של בין הערבים במזרח והיה זה להורות שלא היו מקריבים קרבנותיהם לשמש אבל בהפך שהיו שוחטים אותם ואחוריהם כלפי השמש.
(2-8) ואמנם על מה היה רומז קרבן התמידין הזה ומנחתו כבר נתתי בו טעמים בסדר ואתה תצוה וגם כן בסדר אחרי מות ועכ״ז אגיד לך במקום הזה עקר דעתי בו ואוסיף לך על מה שכתבתי שם מהאמתיות כהנה וכהנה הוא על אחד משני דרכים כי בכל קרבן וקרבן מהמוספי׳ שנזכרו כאן בפרשה אעשה גם כן שני דרכים מהרמזי׳:
הדרך הא׳ ענינו הוא שהחסדים שקבלו ישראל מהאלוה ית׳ כשלקח אותם לו לעם היו שנים ראשונים וכוללים שמהם נמשכו הטבות רבות. האחד מהם והוא קודם במעלה הוא מתן תורה שבו קנו השלמות הנפשיי. והב׳ הוא היה הקודם בזמן הוא יציאת מצרים שאז קנו שלמות גופני להיותם בני חורין. וצוה ית׳ שבבי׳ מקדשו בכל יום ויום עמו וחסידיו יודו לה׳ חסדו שעשה בשני הדברים ההמה ושמפני זה יקריבו על מזבחו ב׳ כבשים את הכבש אחד יעשו בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר שנא׳ ויהי ביום הג׳ בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגומר. ואת הכבש השני יעשו בין הערבים כנגד יציאת מצרים והפסח שאכלו שמה שנ׳ ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבי׳ כי לקח אות׳ הלשונו׳ עצמם שזכרה התורה בספורים ההמה ולפי שלאחר יציאת מצרים וקבלת התורה ניתן להם את המן עומר לגולגולת והעומר עשירית האיפה הוא לכן צוה שגם על זה יביאו מנחת תודה עשירית האיפה סולת שהוא עומר אחד לזכרון המן שהיה בזה השעור עצמו לכל אחד מישראל כן יתנו לפניו יתברך ולפי שביציאת מצרים נתן להם הקדוש ברוך הוא העושר והכבוד וכתר המעלה והרבה שמחתם ותשון לבם לכן צוה שיעשו לזכרון זה מנחתם בלולה בשמן כי טוב שם משמן טוב ויין כנסכו שהיין משמח לבב אנוש.
הנה התבאר כפי הדרך הזה שהיו התמידין נקרבים בכל יום מתיחסים אל החסדים והטובות שהטיב השם עמהם. והיו כבשים לרמוז שמפני זה יהיו ישראל נכבשים לפניו ולכן לא היו פר ולא איל אלא כבשים ורצה יתברך שהגמול שיגמלו לו בניו על חסדיו הגדולים לא יהיה להם למשא וטורח והוצא׳ רבה אבל יהיה הכל דבר נקל ובלתי נחשב כבש אחד מכל ישראל בסעודת הבקר וכבש אחד מכל ישראל בסעודת הערב ומן הסולת עוגה קטנה עשירית האיפה הסולת ורביעית ההין שמן וכן היין ע״ד מ״ש הנביא בתוכחות עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי:
והדרך הב׳ והוא היותר נכון בעיני מהעיוני והוא שרצה הב״ה לזכות את ישראל להשרישם בדעות אמתיות מאלהותו ומעשיו בתתו להם מצוות יורו וירמזו על האמתיות ההמה. והנה היו התמידים לרמוז שהאל ית׳ הוא מניע את הגלגל מעליון היומי בעצמו מבלי אמצעי ולכן ממנו היום והלילה כמ״ש לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש. וכבר התחלפו דעות אחרוני הפילוסופים שרבים מהם חשבו שהמניע הראשון היה העלול הראשון ממנו יתברך אבל הדעת היותר ישר מהם הוא מה שיחס בן רש״ד לארסט״ו כפי מה שיורו עליו שרשי דבריו והוא שהסבה הראשונה יתברך הוא עצמו מניע ראשון וכן הוא האמת כפי התורה האלהית כי מרע״ה רוכב שמים בעזרך והמשורר אמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכמה מהראיות יש לאמת זה בכתבי הקדש ודברי חז״ל ולרמוז עליו צוה יתברך שיקריבו בכל יום שני כבשים הכבש אחד בבקר לרמוז שהוא בהנעתו יוצר אור ומאיר הבקר. והכבש השני בין הערבים להגיד שממנו ג״כ תנועת השמש למטה מהארץ לו היום והלילה ומהנעתו הגלגל היומי ההוא יתחדשו שניהם כי כמו שהוא ית׳ ברא את השמים ככה הוא מניעם. ולפי שמן התנועה ההיא התהוו המורכבים והתחדשו ההויות כלם צוה להביא מנחת סלת והשמן והיין שהם עקר המזונות שיזון מהם האדם וכאלו יתנו בכל יום שבח והודאה על האור ועל התבואות שהכל ממנו. ולכן היו התמידין כבשים לרמוז אל האור ואלו החשך היום והלילה הכובשים את העולם. ולא היה בהם פר ולא איל אלא כבשים כפי הרמז והותרה השאלה הב׳ כפי כל אחד מהרמזים האלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מכאן למדו ותקנו מעמדות. אף על גב דמן התורה הם, ואם כן מה היו צריכין לתקן, יש לומר, מתחלה כיון שהיו ישראל עומדים על גביו – סגי בזה, ודוד ושמואל תקנו שיהיו כל ישראל מבררים אנשים, שיהיו שלוחים של כל ישראל, וילכו לירושלים ויעמדו על הקרבן. וכ״ד מעמדות היו, כנגד כ״ד משמרות (תענית כז.), שתקנו וסדרו גם כן דוד ושמואל, וזהו תקנתם. והוא עדיף יותר מדין תורה, שלא היו רק כהנים ולוים וישראל עומדים על גביו, ולא היה זה על ידי שלוחים של כל ישראל:
בכל יום מועד התמידים. כלומר, אף על גב שכל יום היה קרב התמיד, וכתיב (פסוק ג) ״שנים ליום עולה תמיד״, שייך לומר ״במועדו״, שפירושו שיקריבו כל אחד בזמנו. ולפיכך פירש ׳בכל יום מועד התמידים׳. ואף על גב דכתיב בהדיא בקרא (פסוק ד) ״את הכבש אחד וגו׳⁠ ⁠⁠״, ההוא אזהרה לבית דין, כמו שמפרש ואזיל (רש״י פסוק ג):
יפקוד ה׳ וכו׳. ר״ל מה ענין פרשת התמיד לפרשה שלמעלה שנ׳ יפקוד ה׳ אלהי הרוחות:
עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי. כדכתיב יפקוד ה׳ וגו׳, צוה את בני עלי שישמעו אלי:
זה הדם. כמו שנ׳ והקריבו בני אהרן את הדם אליו:
אלו אימורין. ר״ל והקטירם היינו אימורים שמקטירין אותן, וכתיב ביה לחם, ש״מ דאמורין מקרי לחם:
מכאן למדו ותקנו מעמדות. ר״ל דכתיב תשמרו משמע דכל זמן הקרבתו בשחרית ובין הערביים יעמדו כל ישראל על גביו, וזה א״א דכל אחד צריך לעסוק בעסקו כדי להחיות את עצמו, עמדו ותקנו וחלקו כל ישראל לכ״ד חלקים, וכן לוים וכהנים כ״א לכ״ד חלקים, וחלק אחד מאותן כ״ד משמרות כהנים וכן חלק לוים וישראלים תקנו שמעמד אחד יעמדו על קרבן תמיד שבוע א׳, ובשבוע שנייה מעמד אחר והם יהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו, וכן חוזר חלילה לעולם, נמצא שלא הגיע מעמד א׳ כי אם שני פעמים בשנה:
בכל יום וכו׳. שהרי פעמים בכל יום הוא נקרב, ולמה לי למימר במועדו, אלא שלא יהא מונע אף בטומאה. והא דלא פי׳ הכא במועדו אף בטומאה כמו שפי׳ גבי קרבן פסח. וי״ל דהתם אינו בא אלא פעם אחת בשנה נופל בו מלת במועדו אף בטומאה, אבל הכא דהתמיד נקרב פעמיים בכל יום אינו נופל בו במועדו אלא ע״ד שפירש״י ז״ל. רא״ם:
May Hashem command… Rashi is answering the question: What connection does the passage of the constant burnt-offering have with the passage above, where it states "May Hashem, God of the spirits command"?
Before you command Me concerning My children, command My children concerning Me. As it is written, "May Hashem command…" (27:16). [This means first] command My children concerning Me, that they should serve Me [by teaching them the laws of My altar offerings].
This refers to the blood. As is written (Vayikra 1:5), "The sons of Aharon shall bring the blood" upon it.
This refers to the "emurin" parts. Meaning that והקטירם ["shall burn them"] refers to the emurin parts that are burned. There (Vayikra 3:16) it is written "bread" [referring to the emurin parts]. Thus we see that the emurin parts are referred to as "bread.⁠"
They learned from here and instituted the ma'amados units. Meaning that it is written, "You shall be vigilant.⁠" This implies that for the entire duration of the offering, in the morning and in the afternoon, all of Yisroel should stand over it. However, this is impossible because everyone has to concern himself with his own affairs to support himself. Therefore, they instituted [the ma'amados] and divided all of Yisroel into twenty-four groups, and similarly the Leviim and the Kohanim were divided into twenty-four groups. One of those twenty-four groups of Kohanim would serve, and similarly they instituted that one group of Leviim and Yisraelim would stand over the constant burnt-offering for one week. During the next week a different ma'amad [would take their place] and they would be considered as the emissaries of all of Yisroel, for the emissary of a person is considered like the person who sends him. The cycle would continue in this way, such that no one ma'amad served more than twice a year.
Every day… For surely it was offered twice daily, thus why was it necessary to say, "At its prescribed time"? Rather, it was so that it would not be withheld, even in a state of impurity. [You might ask:] Why does Rashi not explain here that "at its prescribed time" means even in a state of impurity, as he explains concerning the Pesach offering (Bamidbar 9:2)? The answer is that there the Pesach offering came only once a year, thus the term "At its prescribed time" would imply even in a state of impurity. However here the constant burnt-offering was offered twice daily, thus "At its prescribed time" was only appropriate according to Rashi's explanation. Re'm
צו את בני ישראל וגו׳ – צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים.
ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי הגם שדין ציבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע וצוה בה שתהיה משל ציבור כאומרו צו את בני ישראל וגו׳ לומר שאין התמידים באים אלא משל ציבור, ולזה כפל לומר ואמרת אליהם לעיכוב, ודקדק גם כן באומרו אליהם ולא אמר להם, לפי מה שפירשתי בפרשת וירא אליו כי ירצה מיעוט זולתו כמו כן במה שלפנינו העיר אותנו שכוונתו למעט, שוב ראיתי לרז״ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים פסקו המסעות פסקו התמידין אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם שיהיו נוהגין תמידין עד כאן לשונם, וע׳ פנים לתורה.
את קרבני לחמי וגו׳ – פירוש לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן, אחד הקרבת התמיד, ב׳ עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי הנסכים, כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם ושניהם כליל לאישים לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח שהוא אינו לאישים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין, ובשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהלים כד) לה׳ הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו, ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא.
לזה נתחכם ה׳ ונתן אזהרה ואמר תשמרו לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו, ואומרו להקריב לי וגו׳ פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו אבל עקרן של נכסים הם של המקום.
עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה׳, והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו והבן, ואומרו לחמי לאשי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים סודו הוא קרבני שכשעולה לה׳ ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו.
צו את בני ישראל, "command the children of Israel, etc.⁠" Why did the Torah choose to record this paragraph of offerings in this of all places, i.e. after the appointment of Joshua instead of in Parshat Emor where all the other sacrifices offered on the festivals are recorded? After all, it is quite clear that the offerings listed here had been part of the regular schedule of sacrifices ever since the Tabernacle had been inaugurated over 38 years earlier whereas Joshua had been appointed only in the 40th year?
Perhaps the reason is that he Torah wanted to inform us that in the event that Joshua would want to offer daily burnt-offerings or the additional offerings on the festivals on his own, i.e. from his own funds, he would not be allowed to do so although he personally represented the community as the Talmud demonstrates in several instances. The Torah therefore recorded this legislation here to make certain that these offerings will be perceived as communal offerings paid for by the contributions of the whole community to the fund set up for this. This is the meaning of "command the children of Israel!" The Torah repeats this command by writing ואמרת אליהם, "and say to them,⁠" to point out that unless this detail is complied with the sacrifice is invalid. The Torah wrote אליהם instead of the customary להם in accordance with what I have explained on וירא אליו (Genesis 18,1) that when the word אליו or אלהם is used it suggests that the people so addressed should subordinate their own ego. [I suppose the exegetical aspect is that the letters אל also mean "don't.⁠" Ed.] I have seen a comment in the Yalkut Shimoni on our verse that the Israelites had assumed that the daily communal sacrifices were part of their wanderings in the desert and that as soon as they would be settled in the Holy Land this practice would be discontinued. God therefore recorded this legislation here to show that these sacrifices would be continued also after the conquest of the land of Canaan under Joshua.
את קרבני לחמי לאשי, "My food which is presented to Me as a burnt offering, etc.⁠" The convoluted language is due to the daily communal offerings consisting of three parts. 1) The offering of the sheep as the sacrifice. 2) The two tenths of an epha of flour which accompanied it as a gift-offering. 3) The drink-offerings consisting of a quarter Hin of newly pressed wine. With respect to the animal, the Torah speaks of קרבני, "My sacrifice;⁠" with respect to the meal-offering (gift) the Torah speaks of לחמי, "My bread.⁠" Finally, with respect to the drink-offerings, the Torah speaks of ריח ניחחי, "sweet savour unto Me.⁠" The reason is that the drink-offering is poured onto the foundation of the altar descending into the hole called שיתין, and only its smell is noticeable on the altar. In each of these instances God uses the suffix "MY" to indicate that all of them are His and remain within His domain as proclaimed by David in Psalms 24,1: "The earth and all that is thereon belongs to God.⁠" The reason that God appended this possessive suffix even to the word אשי, "My fire,⁠" is that even the fire belongs to God. Israel should remember that whatever they offer to God as a sacrifice is really God's in the first place.
This was the reason which made God write the word תשמרו, "observe, i.e. take care to perform this commandment;⁠" failure to offer these sacrifices means that when we use any part of the universe for our own purposes we are actually stealing God's property; we are violating a negative commandment. God adds the words להקריב לי, "to present for Me as an offering.⁠" This means that even when doing this we are only offering to God's presence a small part of His possessions by presenting them to Him. The vast majority of His possessions remain His, however.
The Torah also alludes to a mystical dimension of sacrifice per se. Its purpose is to bring closer to God's Essence things which are "branches" of sanctity extant in the universe and as such are part of God Himself. This is the meaning of the word קרבני with the suffix י, i.e. "the sacrifice is something which brings sanctity close to Me.⁠" The means by which this occurs is that My bread is offered to Me as fire. When it rises in the form of smoke it turns into a sweet odour for Me.
צו את בני ישראל וגו׳ – נאמר באחרי מות ויעש כאשר צוה ה׳ (ויקרא ט״ז:ל״ד) וגו׳, ואם גם המוספין קרבו ביום הכפורים הראשון, כמו שאמרו (משנה מנחות ד׳:ג׳): כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר, אין זה מקומה של פרשה.
לחמי – פירוש לקרבני, לאשי – בכל מיני אשים אשר לי, כמו לצבאותם (במדבר א׳:ג׳) – למיניהם.
צו את בני ישראל – אחר שאמר למעלה לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ התמידין והמוספין:
ואמרת אליהם את קרבני – השיעור, ואמרת אליהם כה אמר ה׳ את קרבני:
קרבני לחמי לאשי – את קרבני שהוא לחמי, דהיינו המיוחד להיות נאכל מאשי ולהיות לי לריח ניחוח, אותו תשמרו להקריב לי במועדו של כל קרבן וקרבן, ומועד התמיד הוא בכל יום:
לחמי – אלו אמורים (ספרי), כי גם הבשר יקרא לחם, כמו לחמם כגללים (צפני׳ א׳), וכן כי לחמם לנפשם (הושע ט׳), ובשמות רבה א״ר לוי בערביא קורין לבשר לחמי (עי׳ ערוך ערך לחם) ויו״ד במלת לחמי כיו״ד בית תפלתי, ר״ל המיוחד להתפלל בו אלי, כן לחמי בשר המיוחד להתקדש אלי, וראוי לתרגמו (דאס מיר געווייהעטע פלייש), והמתרגמו (מיינע שפייזע) לא יפה דבר כלפי מעלה.
צו את בני ישראל וגו׳ – קרבן הציבור הראשון, שהוא הבסיס והיסוד לכל הקרבנות (עיין פירוש, ויקרא ו, ה), הוא ה״תמיד״, קרבן העולה היומי הקרב מדי בוקר וערב.
מצוות התמיד נאמרה (שמות כט, לח והלאה) מיד לאחר קידוש המזבח, כדי להראות את המזבח לאלתר בפעילותו החיה, בקיימו את התכלית העיקרית של הקמתו וקידושו. ואנו מפנים את המעיין לביאורים שניתנו שם בפירושנו.
כאן מוטל קיומה הבלתי⁠־פוסק של מצווה זו על ישראל, כחיוב לאומי מיוחד; וזמן הקרבת קרבן התמיד נכלל – כמועד יומי (עיין פירוש לעיל ט, ב) – בין כל שאר המועדים, והוא אפילו הובא בכתוב לפניהם.
צו את בני ישראל – עיין פירוש לעיל (ה, ב–ג). בלשון ״ויצוהו״ שבפרשה הקודמת הועמד יהושע בשירות הציבור, ובלשון ״צו״ וגו׳ שבפרשה זו הועמד הציבור בשירות ה׳. קרבן התמיד מזכיר לציבור בכל עת שעבודת ה׳ מוטלת עליו. זה הפירוש בספרי כאן: ״עד שאתה מפקדני על בני, פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי באלהי נכר״.
את קרבני וגו׳ – קרבן התמיד הוא יסוד כל הקרבנות, והוא מתואר כאן עם כל סימני ההיכר העיקריים של היחסים המובעים על ידי הקרבנות באופן כללי. קרבני: התקרבות אל ה׳, השגת קִרבת ה׳; לחמי: על ידי הפיכת כל ההשתדלויות הארציות לראויות להשראת שכינת ה׳ עלי אדמות; לאשי: באמצעות נתינתם לאש המטהרת והמחיה של התורה (עיין פירוש, ויקרא א, ב,ט; ג, יא); ריח ניחחי: וכל זה אינו אלא ביטוי ברמז למימוש רצון ה׳ בחיים. לפיכך אומרים חז״ל (בספרי): ״⁠ ⁠׳קרבני׳ זה הדם [הנפש המתעלה אל ה׳]; ׳לחמי׳ אלו אמורים [שעבוד כל המטרות וההשתדלות]; ׳לאשי׳ אלו קמצים ולבונה [אמצעי המחיה, העושר ושמחת החיים]״. (אף על פי שאין מקריבים עם קרבן התמיד לא קומץ ולא לבונה, אלא מנחת הנסכים כולה נמסרת לאש המזבח, אף על פי כן מזכיר כאן הספרי אותן ״מתנות אל האש״ שאינן באות עם התמיד; משום שהתמיד הוא היסוד לכל שאר הקרבנות, והקומץ והלבונה של כל המנחות קשורים מבחינה רעיונית למנחת התמיד.) נמצא שכל החלק הארצי שבאדם ובאומות נהפך על ידי אש התורה לאמצעים להמלכת ה׳ עלי אדמות. ״⁠ ⁠׳ריח ניחחי׳ אלו נסכים״ (גרסת הגר״א), הסך הכולל של שמחתנו העליונה המושרשת ביסוד מקדש התורה, מעלה בתודעת ה׳ את קורת הרוח שיש לו מעמנו.
לפיכך, ״את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי״, את הביטוי הזה, המדויק והתמציתי ביותר של כל מעמדנו וייעודנו היהודי לאומי, תשמרו להקריב לי במועדו, עלינו להקריב לה׳ בזמן שהוא קבע להיוועד עמו, ודרך עצם קרבן זה אנו נותנים ביטוי להיוועדנו עם ה׳. זהו הקרבן המוטל עלינו כאן כ״מצווה״ וכ״שמירה״: כחובה שיש לקיימה בהקפדה הראויה.
והעם היהודי ידע כיצד לקיים חובה זו! קרבנות הציבור, ובייחוד קרבנות התמיד (עיין מנחות סה.), באו אך ורק מתרומת הלשכה, מתרומת מחצית השקל השנתית אשר העידה על ההתמסרות הרעננה תמיד של כל בני האומה. תמיד הוחזקו שישה כבשים תמימים בלשכת הטלאים ארבעה ימים קודם ההקרבה (עיין ערכין יג.–:). מבחינה זו דומה קרבן התמיד לקרבן הפסח (שמות יב, ג), שכן התמיד ביסודו הוא המשך של קרבן הפסח. כך היו הכהנים מקריבים כל יום ויום את הקרבן הלאומי במרומי הר המוריה בירושלים.
אך ישראל לא הסתפקו בעצם ההקרבה הזאת; הם לא ראו אותה רק כמעשה שיש לעשות כדי ש״האל״ – במובן האלילי – יתפייס. שכן בתורה, באה מצוות הקרבת התמיד כך: לשון היחיד ״תעשה״ (פסוק ד) תופסת את האומה באחדות כלליותה; לפיכך ניתן להקריב את התמיד רק על ידי הנציג הלאומי של הכלל [הכהן]. ואף על פי כן, לשון הרבים ״תשמרו״ (פסוק ב) מחייבת את האומה על כל בניה לשמור תמיד על הקרבן הלאומי הזה. אשר על כן הבינו חכמי ישראל שקרבן התמיד של בית המקדש בירושלים צריך להיות קרבנה של האומה כולה. שכן אין די במעשה האחד של הקרבת התמיד, הנעשה מדי יום במרומי המרכז הלאומי; אלא יש צורך שהעם היושב בכל רחבי התחום הלאומי יכוון את דעתו אל ההקרבה הזו. כמאמר חז״ל: ״וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו״! (תענית כו.). כלומר, איך ייתכן להקריב קרבן בשם אדם כלשהו, והוא אינו נמצא שם בגופו, או לכל הפחות ברוחו? האם אין התורה אומרת: ״תשמרו להקריב לי במועדו״! לכן חילקו נביאים הראשונים את האומה לעשרים וארבע משמרות, כנגד עשרים וארבע משמרות הכהונה (פירוש, דברים יח, ז–ח). משמרות כהונה אלו התחלפו כל שבוע בעבודת המקדש. על כל משמר של העם נמנו חברים היושבים בירושלים. חברים אלה היו שלוחי המשמר, ובמשך השבוע של אותו משמר היו באים אל המקדש להקרבת התמיד. באותו הזמן, היו שאר בני המשמר מתאספים בעריהם, ועל ידי קריאת התורה ותענית היו מצטרפים אל התמיד ברוחם. בדרך זו היו משיבים אל לבם שתכלית כל הקרבנות היא טהרת הלב והמעשה. ״עמידה״ זו על קרבן התמיד – בגוף או ברוח – קרויה ״מעמד״ (תענית כו.). מעמדות אלה היו מחזקים את ההכרה, בירושלים ובערי הארץ, בהשתתפות האומה כולה בהקרבת התמיד בירושלים.
דבר זה פיתח וחיזק אמונה כפולה בלבות בני העם: ראשית, כל יהודי הכיר שאחיזתם הרוחנית של הווייתו, מחשבתו ומעשיו היא במקדש התורה, לב האומה. שכן התורה שוכנת תחת כנפי הכרובים במקדש, ומשם היא יוצאת אל העם באמצעות הנציג הלאומי של הכלל. הקשר של היהודי עם ה׳ תלוי בתורה זו. שנית, ה״נדר״ הלאומי, הבא לידי ביטוי בקרבן התמיד, נוגע לכל אחד ואחד מבני האומה. שכן האומה ״נודרת״ כל יום לשאוף כלפי מעלה אל ה׳ על ידי נאמנות לתורה, וקיומו של ״נדר״ זה מוטל על כל אחד ואחד מבני העם. גם היושבים בקצוות הרחוקים של הארץ נדרשים לקיימו.
אלפי שנים כבר עברו מאז נוסדה תקנה זו על ידי הנביאים הראשונים; ולפי המסורת שקיבלנו מהמנהיגים המאוחרים של גלותנו, הפכה האומה כולה הנפוצה בארבע כנפות תבל ל״מעמד״ אחד. במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, זמן התמיד אשר מלפנים היה קרב בירושלים, עדיין מעורר את לבו של כל יהודי נאמן כשהוא מכוון פניו אל ארץ המוריה שבירושלים⁠־ציון. באותה שעה הוא מבטא מחדש את ״נדר״ קרבן התמיד של שחרית ומנחה, אשר תורגם לתיבות התפילה. ״נדר״ זה הוא התחייבות לנאמנות לתורה, שהיא מורשה לנו מהר המוריה שבירושלים, ובעצם ה״נדר״ הזה אנו מקשרים עצמנו עם ה׳ ועם כל אחינו שבכל רחבי תבל. ביסודו של דבר אין זה אלא הקיום הרוחני של מצוות ״את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו״.
עוד יבוא היום שבו נקיים מצווה זו בפועל ממש. נבנה מזבח חדש בירושלים, ומשִקלֵי הכלל של האומה נביא את קרבן התמיד, אשר מעשיו הסמליים, שנתקנו על ידי ה׳, יבטאו את ה״נדר״ הלאומי היהודי הנצחי.
דברים אלה יכולים להסביר את התנגדות הצדוקים להבאת קרבן התמיד מכספי הכלל. שכן זהו הרעיון שעולה מקרבן התמיד של האומה:
כל יחיד מקרב העם שרוצה ללמוד תורה ולקדש את מעשיו, חייב לפנות לנציג הכלל במקדש, שבידיו הופקדו העדות והוראת תורת ה׳ (דברים יז, י). נציג זה הוא החרד להקריב בשם הכלל את קרבן התמיד של הכלל, הקרבן שמחדש כל יום את ״נדר״ הנאמנות לתורה.
ואולם, רעיון זה סותר לחלוטין את שיטת הצדוקים שבכל דור ודור. לפי השיטה הצדוקית, אדם יהודי יכול לקשר את עצמו לה׳ רק דרך התורה שבכתב, המצויה לכל: ״כרוכה ומנחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד״ (קידושין סו:). כל אחד יכול לפרש את הכתובים כאוות נפשו. הוא יכול ליטול מהם את הערב לחִכו, לראות זאת כרצון ה׳, ולקיים אותו על פי הבנתו שלו. השיטה הצדוקית מתעבת את רוח קרבן התמיד, משום שהתמיד מלמד שהיחיד יכול למצוא את ה׳ רק על ידי התקשרות לכלל ישראל, ושהוא ימצא חן לפני ה׳ רק על ידי קיום דבר ה׳ שהופקד ביד הכלל.
לפיכך, אחת המטרות הראשונות של הצדוקים הייתה לכוף את דעתם בעניין קרבן התמיד, ולומר שיחיד מתנדב ומביא תמיד. שכן לדעתם, התמיד אינו קרבן החובה הלאומי, אלא הוא מסור לחלוטין לרצונותיו הסובייקטיביים של כל יחיד. הם פירשו כפשוטה את לשון היחיד של ״את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים״ (פסוק ד), תוך שנעלמת מעיניהם לשון הרבים של ״תשמרו להקריב לי במועדו״ ושל ״אשר תקריבו לה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ג), המורה שהחובה מוטלת על הכלל, אלא שהכלל חייב לראות עצמו בקרבן זה ככלל אחד מאוחד.
דבר זה שהצדוקים ניסו לעשות נגע לעניין בעל חשיבות גדולה ומכרעת. ומשום כך, כאשר החכמים הצליחו להביא את העם להכיר בחולשתה הגדולה של דעת הצדוקים, הם כללו את ״ימי הקמת התמיד״ – ״איתוקם תמידא״ – בין הימים המנויים במגילת תענית. מגילה זו של זיכרונות לאומיים מונה את כל ימי הישועה שיש לשמוח בהם על ידי איסור תענית, ובמקצתם גם על ידי איסור הספד; ולא רק שנכללים בה ימי ״איתוקם תמידא״ אלא שהיא אף פותחת בהם: ״אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא וכו׳, שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש, ׳את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׳, מאי אהדרו, ׳את קרבני לחמי לאשי תשמרו׳, שיהו כולן באין מתרומת הלשכה״ (מנחות סה.).
במועדו – עיין פירוש לעיל ט, ב.
חשיבות רבה נודעת לכך, שפרשה זו [של קרבנות ציבור] מכלילה את ההתרחשויות היומיומיות של הבוקר והערב עם האירועים הייחודיים של ההיסטוריה האנושית; שכן היא קושרת את זריחת החמה ושקיעתה אל עלילות ה׳ של יציאת מצרים, מתן תורה, והמסע המופלא במדבר, המעידים על ה׳ ומזמנים אותנו אל ה׳. התגלות ה׳ במצרים, בים סוף, בהר סיני ובמדבר, נקבעה כ״מועד״, המעיד על ה׳ ומזמן אותנו אל ה׳, בכל יום⁠־שנה לאירוע. וכך קבע ה׳ כמועד גם את הזריחה והשקיעה, אירועים החוזרים על עצמם מדי יום בקביעות שאין למעלה הימנה בכל תופעות הטבע האחרות.
כל קרן אור עולה או יורדת היא עד ושליח, המראה לנו את ה׳ בעיצומו של מהלך העולם, וקוראת לכל אחד מאתנו אל ה׳. מעשי ה׳ המופלאים במצרים, אשר ביטלו לשעה את הסדר הטבעי של הדברים, היו אותות המעידים על הימצאות ה׳. וכך גם דווקא קביעות חליפות העתים של סדר הטבע, מעידה על הימצאות ה׳. יתירה מכך, כל תכלית מעשי ה׳ המופלאים, שביטלו לשעה את חוקי הטבע, הייתה להראות שה׳ הוא הבורא של סדר זה ושל חוקים אלה, וכדי שקביעות הסדר האלוקי לא תשכיח מאתנו שה׳ הוא הבורא של חוקי הטבע השולטים בעולם. ״חָק⁠־נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר״ (תהילים קמח, ו), ה׳ הוא זה שיסד את החוק, והחוק לא ישתנה כל עוד ה׳ רוצה שיעמוד בתוקפו. כדרך ש״הוּא אָמַר וַיֶהִי״, כך גם ״הוּא⁠־צִוָּה וַיַעֲמֹד״ (שם לג, ט): ברצונו נוסד הסדר העולמי, וברצונו הוא קיים, כך ש״יִירְאוּ מֵה׳ כָּל⁠־הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל⁠־ישְׁבֵי תֵבֵל״ (שם לג, ח): על בני אדם לדעת שהוא אדונם של הארץ ושל עולמו של האדם, והם צריכים להבין שיזרח עתיד מזהיר רק על אותם מעשים של אנשים ואומות המשתלבים בשלמות עם חוקי ה׳ ורצונו.
ה״מועד״ של בריאת האור היומיומית עומד כאן בראש מניין כל המועדים ההיסטוריים, וכך אנו מוצאים גם במועדים האלה: הבחינה ההיסטורית קשורה תמיד לבחינה הטבעית של זמני השנה, כדי שנראה את ה׳ במבט אחד הן בטבע והן בהיסטוריה, ונלך בארצות החיים מלאים בהכרת ה׳.
צו את בני ישראל – חז״ל פי׳ ענין סמיכות פ׳ התמיד להנאמר למעלה מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום, בזרוח השמש ובין הערבים בעת השקיעה, עבודת הבקר היה פונה למזרח ועבודת בין הערבים היה פונה למערב, וצוה ה׳ להקריב לפניו שני התמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית הפך עבודת השמש. וידוע מ״ש חז״ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע״ז ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שבקש שיפקוד ה׳ איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג עניניהם במלחמות ובצרכיהם ולא היה בכחו לבטל יצרא דע״ז אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה פרשת התמיד, ועז״א וכן הוא אומר כי אביאנו אל האדמה וגו׳ ופנה אל אלהים אחרים, שאמר שם הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי אם היה משה חי לא היה בא לידי כך. ומ״ש שצו הוא מיד ולדורות התבאר בריש פ׳ צו ובפ׳ נשא:
את קרבני לחמי – כבר בארתי בפ׳ אמור (סי׳ מ״ג) שעקר שם לחם אצל קרבנות בא על הקרבת אברי התמיד שהוא כעין סעודה קבועה. ובהרחבה בא גם על שאר קרבנות הקבועים בזמנם שהוא כעין סעודה בלתי קבועה, וכמש״ש בספרא אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם שנאמר את קרבני לחמי שאר כל הקרבנות מנין ת״ל שוב לחם עיי״ש, ואמר בספרא ויקרא (סי׳ קפ״ד) לחם מלמד על החלבים שהם קרוים לחם, ושם בפ׳ אמור בארתי שממ״ש כל איש אשר בו מום לא יקרב למד זריקת הדם שלא יצדק עליו לא לשון לחם ולא לשון אשים רק שם קרבן, עוד אומר שם שמ״ש לא יגש להקריב את אשי ה׳ מרבה הקומץ והלבונה והקטורת שאינם לחם רק קרבים לאשים, ומ״ש ריח ניחוח אלו בזיכי לבונה מפני שהם באים בשביל הלחם ומן לה״פ אין ניתן לאשים והם רק לריח ניחוח, והגר״א גריס ריח ניחוחי אלו נסכים:
תשמרו להקריב לי – מבואר שחיוב הקרבתם על הצבור והוא בא מתרומת הלשכה ואין היחיד מתנדב אותו כמ״ש במנחות (דף ס״ה), ואמרו בתענית (דף כ״ו) וכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע״ג התקינו כ״ד משמרות של כהנים ושל לוים ושל ישראלים, וממה שתפס לשון שמירה למדינן מפסח שצריך בקור ד׳ ימים כמ״ש (במכלתא בא סי׳ כ״ח ובפסחים צ״ו מנחות מ״ט ערכין י״ג). ומ״ש תשמרו להקריב לי במועדו למה נאמר, מאמר זה מובא במכלתא בא (סי׳ ל׳) ובספרי בהעלותך ופרשתי בפי׳ המכלתא שם:
{צו את בני ישראל: כתיב בלשון ״צו״ ולא ׳דבר׳, בא ללמד על הדרש שבפירוש רש״י ׳עד שאתה מצוני על בני (והביאור – מזרזני), צוה את בני עלי׳, באשר נוגע כל הענין (של קרבנות) לעיקר חיות ישראל, ומשום הכי בעי זירוז}.
את קרבני לחמי: שם ׳לחם׳ משמעו פעולת החיבור בהתקשרות אמיץ ומדובק, כלשון מדרש ויקרא רבה (ג,ג) על הפסוק (ישעיהו נה,ז) ״וישוב אל ה׳ וירחמהו״ – ׳כאדם שהוא מלחים שני נסרים ומדביקן זה לזה׳. ופירושו, דטבע ידוע כשמחליקין נסרים ומדביקין אותם עד שרוח אויר לא תבא ביניהם, אז אי אפשר להפרידם זה מזה בשום אופן, וזה החיבור נקרא ׳מלחים׳. ומזו הפעולה בא שם ׳לחם׳ שמחבר הגוף עם הנפש באופן חזק.
והנה קרא הקב״ה קרבנות בכלל ״לחמי״, שהוא מחבר כביכול את הקב״ה לישראל. וכן נקרא התלמוד ׳לחמי׳, כדאיתא בחגיגה (יד,א) ״לכו לחמו בלחמי״ (משלי ט,ה) – זה תלמוד, ואין לך מחבר ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים כמו תלמוד וקרבנות. והנה לפי זה מתפרש ״לחמי לאשי״ – חיבור שלי לאשי.
אבל עוד משמעות יש בזה. היינו – לחם שאני מפרנס בם את עולמי. וכדאיתא בכתובות (י,ב) ׳למה נקרא שמו מזבח, שהוא מזין׳, ופירש רש״י ׳בזכות הקרבנות העולם ניזון׳ וכו׳. ובשביל זה נקראת עבודת הקרבנות בשם ׳עבודה׳ סתם יותר משארי מצוות שבתורה, משום דסתם ׳עובד׳ הוא כדי לשבוע לחם, וכבר ביארנו בספר בראשית (טו,ט) ובכמה מקומות דעבודת הקרבנות היתה חוק לישראל היינו פרנסתם בארץ ישראל, משא״כ כל המצוות אינן באות בשביל פרנסה בעולם הזה.
והנה רש״י הביא לשון הספרי ׳למה נסמכה פרשה זו לזו, משל למטרונא׳ וכו׳. ואינו מובן עדיין מה שייכות יש דוקא לפרשת תמידים להא דלעיל מינה. וגם, הלא כבר נאמרה בסדר תצוה (שמות כט,לח). ורש״י כתב בסמוך (פסוק ד׳) שלא נאמרה אלא בימי המלואים. וכבר השיג הרמב״ן על זה.
אבל באמת לא נשתוו תכלית התמיד במדבר לתכליתו בארץ ישראל, דבמדבר לא בא בשביל עסק פרנסה, שהרי בזכות משה ירד המן, ולא באו התמידים אלא בשביל יעוד הקב״ה עם משה רבינו, ביום לתורה שבכתב, ובלילה להופיע אור סייעתא דשמיא לתורה שבע״פ. והיינו דכתיב בפרשת תצוה בפרשת התמיד ״ונועדתי שמה לבני ישראל״. ומשום הכי מאז שנתנדו במעשה מרגלים ולא היה היעוד עם משה פנים אל פנים כמו שכתבו התוספות ב״ב (קכא,א) בשם המכילתא, פסקו להקריב תמידים לת״ק בחגיגה (ו,ב), או לר״ע שבט לוי לבד הקריב ולא מתרומת הלשכה דכל ישראל. אבל עתה בכניסתם לארץ והתפלל משה רבינו (לעיל כז,יז) ״ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה״ והוא פרנסה כמו שכתבתי לעיל (שם), על זה היתה התשובה ״את קרבני לחמי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
תשמרו: פירוש, שלא יהא כמו במדבר, שבשעה שהייתי בזעם לא הקריבו, עתה ״תשמרו״ בכל אופן, כי לחמם הוא. ובמנחות (סה,א) איתא עוד במשמעות ״תשמרו״ שיהא דוקא מתרומת הלשכה. ולא כמו במדבר שלא היתה המצוה שיהיה מתרומת הלשכה מכל ישראל, עד שכשהיתה תרומת הלשכה בפעם הראשונה בא דרש וטעם מיוחד לזה במגילה (יג,ב) שבא להקדים לשקלי המן, הרי שמצד אותה שעה לא היה נצרך אז להיות כן. והיינו משום שלא היה לצורך פרנסת ישראל אלא בשביל יעוד למשה.
וע״פ הקדמה זו יבוארו לפנינו כמה שינוים בדיוק המקראות בין פרשת התמיד בסדר תצוה ובין הפרשה שאנו עומדים.
ובביאור לשון ״לחמי לאשי״ תניא בתוספתא מנחות פ״ז: בזמן שישראל ברצון לפני המקום נאמר בהם ״את קרבני לחמי״ – כבנים שמתפרנסים מאביהם. בשעת תוכחות מהו אומר ״לאשי ריח ניחוחי״ – כל קרבנות שאתם מקריבים אינן אלא לאש (עכ״ל). ואין הכוונה שלא באים לרצון ח״ו, דא״כ למאי יקריבו. אלא הכי פירושו, בזמן שברצון, הפרנסה עולה בזכות קרבנות ישר לישראל. ובזמן תוכחה, עולה בשביל שהוא קיום ״אשי״ ה׳ ופרנסת מלאכי מעלה, ובזכות זה עולה פרנסת ישראל. אמנם בין כך ובין כך ״תשמרו להקריב״ – שהוא פרנסתכם.
במועדו: לא כקרבן חגיגה שהוא גם כן קרבן צבור, ומצוה גם כן ביום הראשון, ומ״מ יש לו השלמה כל שבעה. אלא דוקא ״במועדו״, הן התמיד הן המוספין.
לחמי לאשי – לחמי לחם אשי, קרבן המכלכל וזן האש שלפני (מתרגום שד״ל).
לחמי לאשי – הנה הלחם סועד לבב האדם ומקשר הנפש להגוף, כן הקרבנות מקשרין משכן כבוד השם עם עמו ישראל, לכן נקראים לחם. וכתוב ברמב״ם הלכות שבועות נשבע שלא יאכל ז׳ ימים הוי שבועת שוא, לכן בתמיד ובפסח שכתוב כאלה תעשו כו׳ שבעת ימים כתוב לחם, שהוא מקיים משכן השי״ת תוך ישראל, כמו הלחם המוכרח בתוך ז׳ ימים. ובשלמים בפ׳ ויקרא כתוב לחם אצל צאן לא אצל בן בקר, משום דמרמז שמותר פסח הבא מן הכשבים ועזים, שעקרו לאכילה בפסח, ולכן נאכל בטומאה, ממנו מקריבין שלמים. ודו״ק.
בחגיגה בעי מי קרינין ויעלו עולות כבשים כו׳ או אידי ואידי פרים. פירוש בתוס׳ דאליבא דמ״ד עולת תמיד הואי, דאישתני יעו״ש, והקשה הטו״א בא״מ דנבעי אם ויעלו עולות עופות כו׳. ולק״מ עפ״י מה דמבואר בספרי כאן עולת תמיד העשויה בהר סיני כו׳ כשם שעולת התמיד טעונה נסכים כן עולת הר סיני ריה״ג אומר כו׳ לריח ניחוח הקישיתיה ולא לנסכים, ובעופות ליכא נסכים, וע״כ דאו פרים או כבשים, ומדמיעטיה קרא מנסכים מזה יליף ריה״ג דאינה טעונה הפשט ונתוח. ודו״ק.
צו את בני ישראל – למה נאמר,⁠1 לפי שאמר משה (כ״ז ט״ז) יפקוד ה׳ איש על העדה אשר יצא לפניהם, אמר לו הקב״ה למשה, עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר, לכך נאמר צו את בני ישראל וגו׳2 (ספרי).
את קרבני וגו׳ – והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, לפיכך תקנו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות ועל כל משמר ומשמר היה מעמיד בירושלים וזה הוא מעמדות3. (תענית כ״ו.)
תשמרו להקריב – תניא, בן בג בג אומר, מניין לתמיד שטעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה, שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו ובפסח הוא אומר (פ׳ בא) והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש, מה להלן טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה4. (פסחים צ״ו.)
תשמרו להקריב – תניא. צדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, שהיו דורשים את הכבש אחד תעשה, ואהדרו להו רבנן את קרבני לחמי לאשי תשמרו – שיהיו כולם באים מתרומת הלשכה.⁠5 (מנחות ס״ה.)
להקריב לי – אמר רב טוביה בר מתנה א״ר יאשיה, מניין למוקצה מן התורה6 שנאמר תשמרו להקריב לי, לי ולא לאדון אחר, ואיזהו אחר שמקריבין לו הוי אומר זה עבודת כוכבים.⁠7 (תמורה כ״ט.)
במועדו – במועדו ואפילו בשבת, במועדו ואפילו בטומאה.⁠8 (פסחים ע״ז.)
1. ר״ל מה מקום פרשה זו בכאן, ויותר היה נכון לכותבה בס׳ ויקרא בעניני קרבנות.
2. בס׳ התוה״מ פירש דרשה זו מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש שהיו העובדי כוכבים משתחוים ועובדים אותה פעמים ביום, בזריחתה ובשקיעתה, ועבודת הבקר היתה פונה למזרח ועבודת בין הערבים למערב, וצוה הקב״ה להקריב לפניו שני תמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית, היפך עבודת השמש. והנה אמרו חז״ל שאם היה נכנס משה לארץ היה מבטל יצר דעבודת כוכבים ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שביקש יפקוד ה׳ איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג מלחמות ולא היה בכחו לבטל יצרא דעבודת כוכבים, לכן אמר הקב״ה למשה שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי נכר ולא יעבדו לשמש כאשר עובדים האומות, ולתכלית זו צוה פרשת התמיד להורות היפך עבודת השמש, כמבואר, וזה באור דרשה זו. וע״ע מש״כ בפ׳ בא בפ׳ משכו וקחו לכם ולקמן אות ז׳ ובפ׳ ג׳ אות י׳.
3. כי כל ישראל בעלים לקרבן התמיד, וא״א שיהיו כולם עומדים ע״ג הקרבת תמידין פעמים בכל יום ואלו האנשי מעמד הוו שלוחי כל ישראל ובאי כחם.
אך אינו מבואר מניין הוא כן שהבעלים צריכין לעמוד אצל קרבנם, ועיין בסוטה ח׳ א׳ אין קרבנו של אדם קרב אלא א״כ עומד על גביו, ופירש״י וז״ל, מצוה שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו, עכ״ל. אך אינו מבואר טעם עמידה ושמירה זו, ואולי הוא מפני שצריך לסמוך, ולפי״ז ידויק לשונו שכתב מצוה ולא חובה, יען כי סמיכה גופא אינה אלא מצוה ולא חובה דבדיעבד אם לא סמך אינו מעכב, כמבואר לפנינו ר״פ ויקרא.
ומה שכתב דנפקא לן בספרי מן תשמרו להקריב לי במועדו, צ״ע שלא הביא זה מגמרא דתענית שלפנינו.
ודע דבקדושין מ״א שקיל וטרי הגמרא איפה מרומז בתורה ענין שליחות בכלל, יעו״ש. ולכאורה הוא דבר פלא שאינו מביא מכאן שאנשי המעמד היו שלוחי כל ישראל, וצ״ל משום דאין ראיה מוחלטת מכאן משום דהשלוחים עצמן ג״כ בכלל החיוב עם כל ישראל, והרי יש להם חלק בקרבן, ומגו דזכי לנפשייהו זכו נמי לחברייהו משא״כ בשליחות דעלמא, וכהאי גונא אמרו בגמרא שם לענין הלמוד משחיטת הפסח. וזולת זה י״ל דאין ללמוד מכאן, משום דלא יתכן שיהיו כל ישראל עומדין על שחיטת התמיד, ואין דנין אפשר משאי אפשר.
4. והתם בפסח היה הביקור ד׳ ימים, שהרי לקיחתו היתה בעשור לחודש. וענין הביקור הוא אם אין בו מום, ומה שאינו די ביום אחד הוא משום דיש מומים כאלה שאין נראין ונבדקין מהר, כמו תבלול עין וכדומה מהנחשבים בפ׳ אמור.
ועיין בטורי אבן למגילה ל׳ ב׳ שכתב שענין הביקור הוא רק למצוה ולא לעכוב. ותמיהני על זה ממ״ש בסוכה מ״ב א׳ השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת וצריך להקריב תמיד אחר, ואם היה כשר בדיעבד הלא היה פטור בשבת וגם לא היה צריך אחר, אך כפי הנראה מדבריו דרך אחרת לו בפי׳ הגמ׳ הנ״ל, וצ״ע.
5. נראה דלאו דוקא שרק מלשון זה נצחום, שהרי מאי אולמא הלשון תשמרו מלשון תעשה שנסמכו בו הצדוקים, אלא ר״ל שהם הכריעו דעתם ע״פ סברות אחרות, והלשון תשמרו שהביאו הוא רק לעומת זה שהוכיחו הצדוקים מלשון תעשה אמרו שאין מזה ראיה, שהרי כנגד זה כתיב תשמרו בלשון רבים, וקצת משמע כן גם מפירש״י שהנצוח היה ממקום אחר, שכן כתב על לשון הגמרא מאי אהדרו רבנן וז״ל מאי אהדרו רבנן כשנצחום, עכ״ל.
6. שהבהמה הנקצה לעבודת כוכבים פסולה לקרבן מן התורה.
7. ואע״פ דכבר נפקינן איסור מוקצה בין שאר הפסולין בר״פ ויקרא, בכ״ז נראה דאיצטריך לאשמעינן זה כאן בפרשת תמידין עפ״י המבואר באגדות דתכלית ומטרת התמידין בבקר ובערב היתה כדי לבטל לעבודת השמש שהיו נזקקין לה לעבדה בזריחתה ובשקיעתה, וכמש״כ בריש פסוק זה אות ב׳, יעוי״ש. ולכן רמז כאן תשמרו להקריב לי במועדו, היינו את הכבש אחד תעשה בבקר וכו׳ ולא לאדון אחר שעובדים כהאי גונא, דהיינו עבודת השמש, וממילא נתבאר שכל ההקצאות למיני עבודת כוכבים פסולים, ועיקר הדיוק הוא מן המלה ״לי״ המיותרת אחרי דכתיב לעיל מזה קרבני לחמי לאשי ודריש לי ולא לאחר.
8. ע״ל בפ׳ בהעלותך מש״כ בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, דיש שדורשים לשון במועדו אפי׳ בשבת ובטומאה ויש שלא דרשי, אמנם זה הוא רק בפסח, אבל בתמיד הכל מודים דדרשינן כן משום דכאן מפורש שתמיד דוחה שבת כדכתיב וביום השבת שני כבשים ובפסוק י׳ עולת שבת בשבתו, וממילא שכן גם בטומאה, ומכאן ילפינן למועדו דפסח שגם שם דוחה שבת וטומאה, וע״ע מש״כ שם.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ג) וְ⁠אָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔⁠ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַיהֹוָ֑הי״י֑ כְּ⁠בָשִׂ֨ים בְּ⁠נֵֽי⁠־שָׁנָ֧ה תְ⁠מִימִ֛ם שְׁ⁠נַ֥יִם לַיּ֖⁠וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃
You shall say to them, 'This is the fire-offering that you shall sacrifice to Hashem: two unblemished year-old lambs each day, as a continual burnt offering.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואמרת להם – הרי זו אזהרה לבית דין: זה האשה אשר תקריבו לי״י שנים ליום – כנגד יום. שמעון בן עזאי אומר: שנים ליום כנגד יום. אתה אומר שנים ליום כנגד יום, או כשומעו – שנים ליום? תלמוד לומר: ואת הכבש אחד תעשה בבקר, ומה תלמוד לומר: שנים ליום – כנגד יום. מכאן אמרו של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ונתון על טבעת שנייה, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית דרומית ונתון על טבעת שנייה, שאמרה תורה שנים ליום – כנגד יום.
"And you shall say to them": This is an exhortation to beth-din (to charge the people). "This is the fire-offering which you shall offer up to the Lord … two for the day.⁠" Shimon b. Azzai says: "two for the day" — opposite the "day" (i.e., opposite the sun). You say this, but perhaps the meaning is: "two for the day" — an obligation (to be slaughtered) on that day? (Ibid. 4) "The one lamb shall you offer in the morning, and the other lamb shall you offer towards evening" already speaks of the obligation for the day. How, then, are we to understand (here) "two for the day"? As opposite the day (i.e., the sun) — whence they ruled: The morning tamid was slaughtered at the north-west corner (of the altar) at the second (slaughtering) ring, and the evening tamid at the north-east corner at the second ring. "the one lamb, etc.⁠" Why is this written? (It seems superfluous.) Because it is written (3) "And you shall say to them: This is the fire-offering, etc.⁠" and (Shemot 29:38) "And this is what you shall offer upon the altar,⁠" I might think that he should sacrifice four. It is, therefore, written "the one lamb" — not more than one.
ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ – יכול אף מנחות ועופות אמרת כבשים ולא עופות כבשים ולא מנחות שומע אני כבשים ולא בקר עדיין אני אומר אם הביא מכל בהמה דקה עולה לו ת״ל כבש ממעט אני את הרחל [ולא אמעט את העז ת״ל כבש ממעט אני את העז] ולא אמעט את הגדי ת״ל כבש ועדין אני אומר אם הביא מכל בהמה גסה עולה לו ת״ל זה [שאמר ריבה שיביא נדבה וחובתה ומה הן מביאים מותר תרומה ועולות כבנות שוע למזבח].
בני שנה – בן שנה לעצמו ולא בן שנה למנין עולם.
שנים ליום – שיהא הקדישו לשם היום. בן זומא אומר של שחר לידעיה של בן הערבים למלכיה.
וְתֵימַר לְהוֹן דֵּין קוּרְבָּנָא דִּתְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין תְּרֵין לְיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא.
And you shalt say to them: This is the oblation which you shall offer before the Lord; two lambs of the year unblemished daily, for a perpetual burnt offering.
פַּקֵּיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי (ח״נ: לְקוּרְבָּנַי) לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְּרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ
מהו ה״לחם״ שאליו מתכוונת התורה
א. נחלקו פרשני אונקלוס בהבנת תרגומו, יש שפירשו שפשוטו של מקרא ״קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ מוסב על עולת התמיד1 ואף התרגום ״קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ – מתייחס לקרבן התמיד, וכיוון שלשון התרגום קשה, פירשוהו בכמה דרכים: ״מרפא לשון״ יישב שלכבוד שמים וכדי להרחיק כינוי לַחְמִי מהבורא [ככתוב ״הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה״ (תהלים נ יג)] תרגם ״לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ ונקרא לַחְמִי על שם סידור הקרבן על המערכה.⁠2
חלקם נסמכו על ההשוואה לפסוקי לחם הפנים כדי להוכיח שפסוקנו מוסב על קרבן התמיד: בעוד שלגבי הלחם המיר אונקלוס לשון יחיד ללשון רבים כרמז לשתי מערכות לחם הפנים, ראה ״וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ״ (שמות מ ד) ״וְתַסְדַּר יָת סִדְרוֹהִי״, ״וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם״ (שמות מ כד) ״וְסַדַּר עֲלוֹהִי סִדְרִין דִּלְחֵים״, בפסוקנו תרגם ״סִדּוּר״ – קרבן התמיד, בלשון יחיד. אילו היה מתרגם ״לְחֵים לְקוּרְבָּנִי״, בהשמטת המילה ״סִדּוּר״, היה הדבר מתפרש כמדבר על המנחות. גם התרגום המילולי של ״לְאִשַּׁי״ – ״לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ מוכיח כן, שהרי לחם הפנים לא עלה לאישים אלא נאכל לכוהנים.⁠3
גם לדברי ״תוספת מילואים״ התרגום מכוון לקרבן התמיד, ומצא ראיה לדעתו מתרגום ״לחם״ כ״קרבן״ גם כאשר מובן מהפסוק שהכוונה היא ל״בשר הקרבן״, ראה ״לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא כב כה) ״קוּרְבַּן אֱלָהֲכוֹן״, ״לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ״ (ויקרא כא ח) ״קוּרְבַּן אֱלָהָךְ״, וא״כ משמע שלחם וקרבן שווים הם. וכן הוא בספר השרשים לרד״ק ערך ״לחם״4:
לחם – נופל על הבשר לבדו, כמש״כ ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״, ״כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב״.
להבנתו, תרגום פסוקנו ״לַחְמִי״ – ״לְחֵים סִדּוּר״ ולא בלשון ״קרבן״ כדרכו, נובע מכפל המילה קרבן בפסוק, כדלקמן. מ״מ אין מדובר על לחם הפנים כי אם על קרבן התמיד.
אחרים נסמכו על פשט התרגום, ״לַחְמִי״ – ״לְחֵים סִדּוּר״, הרומז לדעתם ללחם הפנים שנתייחד בו לשון סידור, השווה: ״עֵרֶךְ לֶחֶם״ (שמות מ כג) ״סִדְרִין דִּלְחֵים״.⁠5 ואף הוקשה להם, אם בקרבן התמיד דיבר, תמוה, למה לא תרגם לַחְמִי בלשון קרבן כדרכו, כגון ״לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם״ (ויקרא כא ו) ״קוּרְבָּנַיָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, ״לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ״ (ויקרא כא ח) ״קוּרְבַּן אֱלָהָךְ״?
״לחם ושמלה״ כתב שמסתבר שהוצרך לתרגם ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ – ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ כי כבר תרגם ״לְאִשַּׁי״ – ״לְקוּרְבָּנִי״. וכדי שלא לשלש לשון קָרְבָּן [״יָת קוּרְבָּנִי קוּרְבְּנָא לְקוּרְבָּנִי״] שהוא חסר מובן, תרגמו ״לְחֵים סִדּוּר״ הרומז ללחם הפנים.⁠6 מטעם זה תרגם גם המיוחס ליונתן ״יַת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא״ [את קורבני, לחם ערוך (על) שולחנות], כמוסב על לחם הפנים.⁠7
לפירוש זה מיושבת גם תמיהת ״מרפא לשון״ שהקשה על תרגום ״לְאִשַּׁי״ – ״לְקוּרְבָּנִי״ לפי הבנתו ש״לְחֵים סִדּוּר״ רומז לסידור הקרבן על המערכה, ואם כן למה לא תרגם בלשון אש ממש? אבל הנחתו אינה נכונה: ״לְחֵים סִדּוּר״ מדבר על לחם הפנים שאינו קרב על המזבח, לכן לא שייך לתרגם בלשון אש.⁠8 ואף על פי שפשט הכתוב מדבר בקרבן התמיד, קושי הלשון הכריחו לתרגם כמדרש חז״ל בספרי המובא גם ברמב״ן.⁠9 ואף שבעלי הטעמים פיסקו אֶת⁠־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י הגר״א צירף ״לַחְמִי לְאִשַּׁי״,⁠10 כמשמעות התרגום – ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ שחיבר את שתי התיבות ביחד, כפי שעולה מהעובדה שבתרגום ״רֵיחַ נִיחֹחִי״ הוסיף למ״ד – ״לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא״.
תוספת מילה בהקבלה לפרשת אמור
ב. ›״את קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ – ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״, תוספת המילה נתבארה באופן מקורי ב״נפש הגר״: פרשת הקרבנות בפרקנו ופרשת המועדות בסדר ׳אמר אל הכהנים׳ (ויקרא כג), מקבילות זו לזו. בעוד שסדר המועדים בפרשת אמור נכתב מן התדיר לשאינו תדיר – שבת (״מוֹעֲדֵי ה׳ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם... שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת״), ולאחריה המועדים לפי חודשי השנה (״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ... בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״) – הרי שפרקנו נכתב על פי סדר הקרבנות מן התדיר לשאינו תדיר – קרבן התמיד היומי, קרבנות שבת, ר״ח ומוספי המועדים כחודשי השנה. ואמנם בפרשת אמור הוזכרו כמה מן הקרבנות אך עיקר ציוויים הוא בפרשתנו כרש״י שם:
והקרבתם אשה וגו׳ – הם המוספין האמורים בפרשת פנחס. ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה.
והנה, פרשת המועדות מסתיימת בפסוק ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳״ (ויקרא כג מד) ותרגם אונקלוס ״וּמַלֵּיל מֹשֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. לאמור, משה מלמד את בנ״י את סדר המועדות. ואילו בפרקנו העוסק בקרבנות בהקבלה לפרשת המועדות, תרגם אונקלוס ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ – ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ היינו, משה מלמד את בנ״י את סדר הקרבנות.
בְּמוֹעֲדוֹ – זמן שאינו מוגדר
ג. ״בְּמוֹעֲדוֹ״. מוֹעֵד שכאן אין פירושו יום קבוע שהרי התמיד קרב בכל יום, לכן כתב רש״י: ״במועדו – בכל יום הוא מועד התמידים״. אבל ראב״ע פירש ״במועדו״ – זמן קבוע במשך היום: ״שלא יקדמו קודם הבקר, ושלא יאחרו אחר הערב״. וכיוון שהמועד המדויק לא התפרש, ת״א ״בְּמוֹעֲדוֹ״ – ״בְּזִמְנֵיהּ״ המתיישב עם שתי ההוראות.⁠11
והואיל ו״מוֹעֵד״ שבקרבן התמיד אינו זמן מוגדר, נחלקו בו חז״ל. היכן? כשחטא דוד במפקד העם, העמיד בפניו גד הנביא שלוש חלופות לעונש: ״הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ, אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ, וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ״. ומשבחר דוד בדֶבֶר (ככתוב: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה) נאמר ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ״ (שמואל ב כד יג-טו). והנה כיוון שלא נאמר ״שלושה ימים״, הכל מודים שגברה מידת הרחמים והדֶבֶר פסק באותו יום, אלא שנחלקו מהו ״הַבֹּקֶר״ ומהו ״עֵת מוֹעֵד״. למצמצמים – הדֶּבֶר נמשך שעה אחת בלבד, משחיטת התמיד ועד זריקת דמו, ולמרחיבים – עד חצות.⁠12 על פי זה תרגם יוב״ע ״וִיהַב ה׳ מוֹתָא בְּיִשׂרָאֵל מֵעִדָּן דְּמִתנְכֵיס תְּמִידָא וְעַד דְּמִתַּסַק״, וכן ברש״י שם.
(ג)
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד
וְתֵימַר לְהוֹן דֵּין קוּרְבָּנָא דִּתְקַרְבוּן קֳדָם ה׳ אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא (ח״נ: שַׁתָּא) שַׁלְמִין תְּרֵין לְיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא
א. ›״וְאָמַרְתָּ לָהֶם״ – ״וְתֵימַר לְהוֹן״. צירוף זה הוא יחידאי במקרא, שהרי בדרך כלל נאמר ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם/אֲלֵיהֶם״, אך באונקלוס אין זכר להבחנה זו שכן תרגומם שווה – ״לְהוֹן״.⁠13
עֹלָה תמיד אינה סמיכות
ב. ›״עֹלָה תָמִיד״ – ״עֲלָתָא תְּדִירָא״. בפסוקנו ״עֹלָה תָמִיד״, ואינה בסמיכות – ״עֹלַת תָּמִיד״ כבפסוקים המקבילים (פס׳ ו), וכתב ע״כ ריב״א:
מילה זו באה על דרך זה שהיה לו לכתוב עולת תמיד שהרי הוא דבוק כי בהרבה מקומות תי״ו בא במקום ה״א בדבקות, ואין לומר שאינו דבוק ופתרונו עולה שהיא תמיד בכל יום דאם כן היה לו לכתוב עולה תמידה שהרי עולה לשון נקבה וראיה לדבר עולת תמיד עשויה בהר סיני.⁠14
עד״י ב״א.⁠15
אונקלוס כאמור אינו סובר שמדובר בסמיכות שכן תרגם ״עֲלָתָא תְּדִירָא״ – כיון שאינו נסמך אלא ״עולה״ בנפרד, ו״תמיד״ – תואר, אבל ״עֹלַת תָּמִיד״ בנסמך – ״עֲלַת תְּדִירָא״ וכן ״זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״ (פס׳ יד) ״דָּא עֲלַת רֵישׁ יַרְחָא בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ״,⁠16 ועיין לקמן פס׳ ו.
1. ספרי במדבר, קמב (וכן ברש״י): ״קרבני – זה הדם. לחמי – אלו אימורים״.
2. המונח ״סידור״ ביחס לקרבן התמיד הוא מטבע לשון שהשתמשו בו חכמים ביחס לסדר שבו היו מקריבים את האֵמורים, כמבואר במשנה: ״מי מעלה אברים לכבש – הראש והרגל, ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרבים״ (משנה יומא ב׳:ג׳). וכן בסיכומה של מסכת תמיד: ״זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן״ (משנה יומא ז׳:ג׳). ״באורי אונקלוס״.
3. ״באורי אונקלוס״. לדעתו ״המתרגמים האחרים טעו בדבר אונקלוס ופרשו מילות ׳לְחֵים סִדּוּר׳ בלחם הפנים״. כוונתו לתרגומי א״י (ת״י והמיוחס ליונתן) המובאים לקמן, שכתבו מפורשות שהפסוק עוסק בשני דברים ״לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי... וּמַה דְאַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא״ [לחם ערוך (על) שלחנות...ומה שאתם מקריבים על גב המִזבח]. לדבריו, מסקנתם זו נבעה מחוסר הבנת דברי אונקלוס.
4. ראיה נוספת להבנת לחם כבשר, מוצא ה״ביאור״ (שמות טז ד) בפסוק ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״ שמתייחס לדבריו, אל המן ואל השליו – כראב״ע שם.
5. ״באורי אונקלוס״. יתכן שההבדל בין הפירושים משתקף גם בחילופי נוסח התרגום. אף ש״לְאִשַּׁי״ הוא לשון רבים, ותרגומו הרווח הוא – ״לְקוּרְבָּנִי״ ביחיד, חלק מהנוסחים גרסו בפסוקנו – ״לְקוּרְבָּנַי״, לשון רבים, כי הוא עוסק בלחם הפנים. והמתרגמים כרגיל בלשון יחיד – ״לְקוּרְבָּנִי״ סברו כפירוש הראשון שהפסוק מתייחס לקרבן התמיד.
6. והוסיף שלפי זה ת״א הוא היפך הספרי, כי ת״א דורש את הרישא על לחם הפנים ו״לְאִשַּׁי״ – ״לְקוּרְבָּנִי״. אבל בספרי שם: ״לאשי – אלו קמצים ולבונה. ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים״.
7. התרגום המלא במיוחס ליונתן הוא: ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא וּמַה דְאַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא לֵית רְשׁוּ לִגְבַר דְיֵיכוּל מִנֵיהּ הֲלָא אֵישָׁתָא הִיא דְאַכְלָא יָתֵיהּ״ (את קורבני, לחם ערוך [על] שלחנות, יאכלו הכהנים, ומה שאתם מקריבים על גב המִזבח אין רשות לאיש שיאכל מִמנו, הלא אש היא שאוכלת אותו). ולשון ״שולחנות״ רומז למשנה ״שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיִש ואחד של זהב, על של שיִש נותנים לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו... ואחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד״ (מנחות צט ע״ב). ואולם בת״נ השמיט ״יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא״ ותרגם ״יָת קֻרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי מַה דִי אַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא הֲלָא אֵישָׁתָא הִיא דְאַכְלָא יָתֵיהּ״, ותמוה: הרי לחם הפנים אינו קרב על המזבח? רמ״מ כשר ניסה ליישב על פי דברי ״צפנת פענח״ (לשמות כה): בשבעת ימי המילואים לא היה הלחם על השולחן אלא בגדר חינוך השולחן, ואז זהו קרבן לה׳ ולא לאכילת כהנים, ודוחק (״תורה שלמה״, לה, עמ׳ 313). ואילו ״ינחנו״ מבאר שהמיוחס ליונתן נתקשה בהבנת רצף הפסוקים: בפס ב׳ נאמר ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם... אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ ומיד לאחריו נאמר בשנית ״וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה... כְּבָשִׂים.. שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד״ (פס׳ ג) כשנתפרשה חובת הקרבת התמיד ושאר קרבנות המועדות, וא״כ כלפי מה מוסבת האמירה פס׳ ב, ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם... אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״? ועוד, פירוש הספרי (לפס׳ ב): ״את קרבני – זה הדם. לחמי – אלו התמידין. לאשי – אלו החלבים. ריח ניחוחי – אלו הנסכים שהן השמן והיין״ לכאורה אינו במקומו שהרי הפרשה מצווה על סוג הקרבנות (צאן, בקר, איל וכו׳) ולא על אופן הבאתם? לפתרון קשיים אלו פירשו התרגומים את פס׳ ב׳ כהקדמה כללית לכל הפרשה! לאמור, התורה מצווה על כל הקרבנות הקרבים לה׳ שאין בהם חלק לכהנים, קרבנות אלו הולכים ונמנים בהמשך הפסוקים. הפסוק הפותח את הפרק מבחין בין הדברים שבהם יש לכהנים חלק ובין אלו שאין להם חלק. לפי״ז הפסוק נחלק לשניים – ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (=אל הכהנים) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי (=סידור לחם הפנים השייך לכם, הכהנים)״ ואילו חלקו השני של הפסוק – ״לְאִשַּׁי (=מה שקרב ע״ג המזבח) רֵיחַ נִיחֹחִי (כלומר, אין לכם חלק בו)״.
8. אמנם לפי הנחתו הסביר מדוע תרגם ״לְאִשַּׁי״ – ״לְקוּרְבָּנִי״, משום שגם האש עצמה נקראת קרבן, כפסק הרמב״ם: ״והמסדר שני גזרי עצים על המערכה הרי הוא כמקטיר איברים וחייב מיתה שהעצים קרבן הוא״ (הל׳ ביאת המקדש פ״ט ה״ה).
9. רמב״ן: ״ועל פי המדרש נתחדש כאן דברים רבים: את קרבני – זה הדם, לחמי – אלו אמורין, לאשי – אלו קמצין ולבונה, ריח ניחוחי – אלו בזיכי לחם הפנים״.
10. כדבריו לפסוק ״יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו״ (שיר השירים ד טז): ״פירושו כמ״ש וַתִּפֹּל אֵשׁ ה׳ וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה (מלכים א יח לח) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ לד). דהיינו כמו האדם שהמאכל שאוכל נוטל האש תחילה מה שראוי לו ואח״כ נותן לכ״א מן היסודות כפי הראוי להם כן הוא כביכול. וז״ש ותפול אש וכו׳ ותאכל. וז״ש את קרבני לחמי לאשי. וכבוד ה׳ מלא, פי׳ ואח״כ היה כבוד ה׳ וכו׳. וז״ש יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ הוא מש״כ למעלה וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא וכו׳. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו פי׳ כמ״ש וַתִּפֹּל אֵשׁ ה׳ וַתֹּאכַל. וז״ש במדרש: ויאכל – מאן דהו. פי׳ דלא קאי על יבוא דודי אלא ויאכל מאן דהו היינו האש״ (מובא בקיצור ב״אבני אליהו״ בסידור הגר״א. על פרשת התמיד. ״וז״ש במדרש״ הוא מזוהר חדש פרשת בראשית כג ע״ב: ״הה״ד יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. א״ר מנחם (מי) [מאי] יאכל? סלקא דעתין דקב״ה יאכל? לא״ה אלא כמאן דאמר ייתי שולטנא דביתא ויאכל אושפיזא״. ואולם קשה להבין כיצד צירף פסוקים מאליהו ומהחומש, מה גם שאין במקרא ״ותפול אש וכו׳ ותאכל״. ואולי צ״ל: ״וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה״ (ויקרא י כג-כד) אך שם אין מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן, וצ״ע). וצרף גם דברי הגר״א שהובאו לפסוק ״כִּי אֶת אִשֵּׁי ה׳ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם״ (ויקרא כא ו), על נוסח ״ואשי ישראל״ שבתפילת ״רצה״.
11. לתרגומי ״מועד״ ראה בר׳ יז כא; שם יח יד.
12. ברכות סב ע״ב: ״ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד. מאי עת מועד? אמר שמואל סבא חתניה דרבי חנינא משמיה דרבי חנינא: משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו. רבי יוחנן אמר: עד חצות ממש״. פסיקתא רבתי, פיסקא יא: ״מהו מהבקר ועד עת מועד? רבי חייא הגדול אומר משחיטת התמיד ועד זריקת דמו. ורבותינו אמרו משהאיר המזרח ועד הנץ החמה ור׳ שמואל בר נחמן אומר משיתחיל גלגל החמה לעלות עד שיגמור, כולם מתו באותה שעה הקטנה שבעים אלף איש״.
13. ״תרגומנא״ תמה, כיצד לא נדרשו חז״ל לפרש שינוי זה? והציע לומר שהשוני בא להדגיש את השייכות הקניינית של קרבן התמיד לכל אחד ואחד מישראל, וכנגד הצדוקים. לדעתו המילה ״להם״ נתייחדה לשייכות ולקניין, ולראיה הביא מקורות נוספים, כמו ״וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּֽיִת״ (שמות יב ג), ״וְהַֽעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶֽן״ (במדבר כז ז). וכמו״כ בפסוקנו – החובה והמצוה שלכל אחד מישראל יהיה חלק בתמידים.
14. רבי יהודה ב״ר אליעזר, (אין להחליפו ב׳ריב״א׳ הראשון – ר׳ יצחק ב״ר אשר הלוי, מראשוני בעלי התוספות באשכנז) חיבר את הספר ׳מנחת יהודה׳ על התורה הכולל פירושים מר״מ הדרשן, חזקוני, סמ״ג וחכמים שונים מתקופת בעלי התוספות.
15. כך היה חותם ריב״א – עד״י ב״א.
16. ״באורי אונקלוס״, והעיר שישנם דפוסים המחליפים תרגומם בין ״עֲלָתָא״ ל״עֲלַת״, ולדבריו יש להגיהם עפ״י לשון הכתוב: ״עֹלָה תָמִיד״ – ״עֲלָתָא תְּדִירָא״, ו״עֹלַת תָּמִיד״ – ״עֲלַת תְּדִירָא״.
ותימר להון דן סדר קרבנה די תקרבון קדם י״י אמרין בני שתהון שלמין מן מום תרין בכל יום על⁠(ם){ה} תדירה.
ותימר להון דין סדר קרבניא די תקרבון קדם י״י אימרין בני שנה שלמין תרין ליומא עלתא תדירא.
And say to them: This is the order of the oblations you shall offer before the Lord; two lambs of the year, unblemished, daily, a perpetual burnt offering.
[כא] וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם – לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כ״ח:ד׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּלַּיְלָה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: צֶדֶק יָלִין בָּהּ וגו׳ (ישעיהו א׳:כ״א), אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם מַקְרִיבִין לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים וְקָרְבָּנוֹת, לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רוֹאִים וּבוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה (תהלים כ״ג:ה׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ (ישעיהו ס״ה:י״ג).
[יב] ואמרת להם זה האשה וגו׳ (במדבר כ״ח:ג׳). לא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שם שם:ד׳), אמר ר׳ יהודה בר סימון מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן בירושלים אדם ובידו עון, שנאמר צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א), אמר להן הקב״ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבים לחם הפנים וקרבנות, אבל לעולם הבא אני אערוך לכם שולחן גדול, ויהיו אומות העולם רואין ובושין, שנאמר תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (תהלים כ״ג:ה׳), ואומר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו׳ (ישעיהו ס״ה:י״ג).
שנים ליום1כנגד היום תמיד של שחר היה שוחט כנגד המזרח ותמיד של בין הערבים היה שוחט כנגד המערב.
1. כנגד היום תמיד של שחר כו׳. עיין ספרי שם, ויומא ס״ב ע״ב, ורש״י על התורה, ולקח טוב, ועיין פסיקת׳ דר״כ פיסקא את קרבני (ס״א ע״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וַבַּיןַ לַהֻם אַןַ אלמֻרצִ׳י אַלַּדִ׳י תֻקַרִּבּוּנַהֻ לִלָּהִ חַמַלַאןַ אִבּנַא סַנַתֵ צַחִיחַאןִ פִי כֻּלִּ יַוְמֵ צַעִידַתֹ דַאאִמַא
ואמור באופן ברור להם, כי המרצה, אשר תקריבו אותו אל ה׳ שני טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים, בני שנה, ללא מום, בכל יום, לעולה בתמידות.
ואמרת להם – אזהרה לב״ד.
שנים ליום – כפשוטו. ועיקרו בא ללמד שיהו נשחטין כנגד היום, תמיד של שחר במערב, ושל בין הערבים במזרחן של טבעות.
ואמרת להם AND YOU SHALL SAY TO THEM – This is an instruction to the Beth Din (Sifre Bemidbar 28).
שנים ליום – This may be understood according to its plain sense: TWO [LAMBS] FOR EACH DAY, But in the main it is intended to teach that they should be slaughtered at a spot opposite the day (i.e. the sun) – the morning continual offerings at the west and that of the evening at the east of the rings fixed in the ground and in which were inserted the animals feet (Sifre Bemidbar 28; Yoma 62b).
פס׳: ואמרת להם – להזהיר בית דין על כך אזהרה לב״ד שיעשום להקריב קרבנותם,
1את קרבני – זה הדם.
לחמי – אלו האמורים. שנאמר (ויקרא ג׳:ט״ז) והקטירם הכהן המזבחה להם אשה לריח ניחוח כל חלב לה׳.
2לאשי – אלו קמצים ולבונה.
3ריח ניחוחי – אלו בזיכי לבונה של לחם הפנים.
4תשמרו – שיהא מבוקר.
להקריב לי במועדו – מופנה לדון הימנו גזרה שוה נאמר כאן במועדו ונאמר להלן בפסח במועדו 5מלמד שדוחה את השבת:
פס׳: ואמרת להם – זו אזהרה לבית דין.
זה האשה אשר תקריבו לה׳ – שתהא הקרבתם לשם.
כבשים בני שנה – למדנו לכבש שהוא בן שנה.
תמימים – שיהו מבוקרים.
שנים ליום6כנגד היום. 7מיכן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ושל בין הערבים נתון על קרן מערבית דרומית. על טבעת שניה.
עולת תמיד – עולה כליל. תמיד אפילו בשבת:
1. את קרבני. זה הדם דכתיב והקריבו בני אהרן את הדם:
2. לאשי אלו קמצים ולבונה. שהקומץ ולבונה עולה כולה לאשים:
3. לריח ניחוח. אלו בזיכי לבונה שיש להם ריח:
4. תשמרו. שיהיו מבוקר הד׳ ימים קודם שחיטה:
5. מלמד שדוחה את השבת. היינו שחיטת הפסח כשחל י״ד בשבת כי גבי תמיד לא אצטריך דבהדיא כתיב וביום השבת שני כבשים:
6. כנגד היום. דריש ליום הוא השמש כמו (יחזקאל ל׳) ובתתפנחס חשך היום:
7. מכאן אמרו וכו׳. היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בין הערבים נשחט על קרן מזרחית צפונית כצ״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ואמרת להם – אזהרה לבית דין. זה האשה – היה לו לומר זה הקרבן לפי מה שהתחיל קרבני, אבל הוא באור לחמי לאשי. אשר תקריבו לה׳, לצורך ה׳, שלא יפגל. כבשים – ולא שאר בהמות, בני שנה – לא יום ולא שעה יותר. תמימם – שנאמר (שם כ״ב) כל מום לא יהיה בו. תמימם כתיב חסר יו״ד, שיהיו שניהם שוים. והם שבע מאות ושלשים כבשים לשנה, שהם שלש מאות וששים וחמשה יום לשנה ושני פעמים שלש מאות וששים וחמשה הם תש״ל, וזה רמוז במלת ת׳מימם ש׳נים ל׳יום בראשי תיבות. שנים ליום – פרקליטין הן, מליצין הן כנגד ישראל, וכנגד היום שוחטן. עולה תמיד – זאת העולה תהיה תמיד מליץ יושר על ישראל. ליום עולה כשעולה היום היה אומר ברק ברקאי, ומטעם זה לא נאמר עולה בסדר ואתה תצוה לדרוש.
ואמרת להם, "you shall say to them.⁠" This is a warning to the Court (Sifri).
זה האשה, "this is the fire offering;⁠" seeing the paragraph had commenced with the words: "My offering, קרבני, why did the Torah now call it אשה? The fact is that the word is the explanation of לחמי לאשי, אשר תקריבו לה', for the requirement of Hashem, i.e. it must not be disqualified by inadmissible thoughts during its presentation, פגול. כבשים, "sheep,⁠" no other animals. בני שנה, "one year old;⁠" i.e. not a day older than one year old but as young as eight days. תמימים, "unblemished.⁠" This is the corollary of Leviticus 22,21: "it shall not be blemished.⁠" The word תמימם is spelled here with the letter י before the final ם missing. This indicates that both these sheep should be identical. [This is a conjecture in the Talmud Yoma 62b which is ultimately rejected]. There were to be a total of 730 such sheep for the year, assuming the year had 365 days [as opposed to the lunar year which on average has 354 days]. The number 730 is alluded to in the first letters of the words תמימם שנים ליום.
שנים ליום, "two per day.⁠" The two offerings may be viewed as advocates, pleading the case of the Jewish people before a heavenly tribunal; the site where these two sheep were being slaughtered corresponded to the relative motion of earth to sun during the day, the morning sacrifice at the north-west corner of the courtyard, the afternoon sacrifice at the north-east corner.
עולה תמיד, "a permanent burnt-offering.⁠" This offering will always function as advocate on behalf of the Jewish people.
ליום עולה, "for the day a burnt-offering" [This contradicts the cantillation. Ed.]. According to Yoma 10 when the dawn rose the lookout in the Temple would call out ברק ברקאי, "the morning-star is shining.⁠" This is the reason why the expression עולה was not mentioned in what appears to be a parallel passage in Exodus chapter 29.
שנים ליום עולה תמיד – מלה זו באה על דרך זה שהיה לו לכתוב עולת תמיד שהרי הוא דבוק כי בהרבה מקומות תי״ו בא במקום ה״א בדבקות ואין לומר שאינו דבוק ופתרונו עולה שהיא תמיד בכל יום דאם כן היה לו לכתוב עולה תמידה שהרי עולה לשון נקבה וראיה לדבר עולת תמיד העשויה בהר סיני. עד״י ב״א.
זה האשה – ג׳ תגין על ה״א אחרונה של האשה לומר לך ה׳ מיני קרבנות נתתי לכם (חטאת. עולה. אשם. שלמים. תודה). והעולה חביבה מכלם ועסקו בחמשה חומשי תורה ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם ה׳ מיני קרבנות.
תמימים שנים ליום – ר״ת תש״ל לומר לך שחשבון תש״ל תמידין קרבין לשנה.
ליום עלה תמיד – קרי ביה עולה (בסגול) לומר לך ששוחטין אותו במקום שהיום עולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמרת להם אזהרה לב״ד. בספרי פי׳ אזהרה לב״ד שיזהירו את ישראל על התמידין דאם לא כן ואמרת תניינא ל״ל:
שנים ליום כפשוטו. פי׳ שנים בכל יום האחד בבוקר והאחד בין הערבים כמו שמפרש והולך:
ועקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום תמיד של שחר במערב ושל בין הערבי׳ במזרחן של טבעות. כדתנן במסכת תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על הטבעת שניה ופי׳ הרמב״ם ז״ל של שחר היו שוחטין אותו לצד מערבית ממקום השחיטה כדי שיהיו לנוכח השמש כששוחטין אותו תמיד ושל בין הערבים היו שוחטין אותו לצד מזרח לפי שהשמש אז במערב כדי שיהא נוכח השמש ג״כ שנא׳ שנים ליום ואמרו רז״ל כנגד יום ויום הוא שם השמש כמו שנאמר ובתחפנחס חשך היום שפירושו השמש והטבעות שהזכיר כאן הן הטבעות שקבע יוחנן כ״ג במקום השחיטה מן העזרה והיו קבועו׳ בקרקע שאוסרין בהן רגלי הבהמה וידיה בעת השחיט׳ והיו שם שש מערכות של טבעות ובשחר היו אוסרין רגלי הבהמה וידיה בטבעת השנייה של מערבית צפונית ובין הערבים בטבעת שניה של מזרחית צפונית וטעם הצפונית מפני שבית השחיט׳ של קדשי קדשים היה בצפון כדכתיב ושחט את העולה על ירך המזבח צפונה וממנה למדו כל שאר קדשי קדשים וטעם הטבעת השנייה כתב הסמ״ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם אבל בספרי שנו שנים ליום כנגד יום אתה אומר שנים ליום כנגד יום או שנים ליום כמשמעו ת״ל את הכבש א׳ וגומר מת״ל שני׳ ליום כנגד יום מכאן אמרו של שחר היה נשחט על קרן מזרחי׳ צפונית נתון על טבעת שנייה ושל בין הערבי׳ היה נשחט על קרן מערבית צפונית נתון על טבעת שנייה והיא חולקת עם משנת מסכת תמיד וסוברת שמה שאמרו כנגד יום ר״ל כפי הלוך השמש ובצדו בעת ההיא שכשהשמש לצד מזרח תהיה שחיטתו לצד מזרח וכשהשמש לצד מערב תהיה שחיטתו לצד מערב כמו שפירשו קצת מפרשים ולכן בשחר שהשמש אז במזרח של שחר נשחט בקרן מזרחית צפונית כפי מצב השמש בעת ההיא ושל בין הערבים שהשמש אז במערב היה נשחט בקרן מערבית צפונית ופי׳ מערבית צפונית בערך אל בית המטבחיי׳ לא בערך אל המזבח כי בית המטבחיים של קדשי קדשים בצפון המזבח היה כדכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אזהרה לבית דין. שאם לא כן, הרי כבר נאמר (פסוק ב) ״ואמרת אליהם״ (כ״ה ברא״ם):
במזרחן של טבעות. במסכת תמיד (משנה תמיד ד׳:א׳). פירוש, טבעות קבועות היו לשם, ששוחטין שם תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ונותנים ראש הבהמות בטבעות, והטבעות היו קבועות בארץ אצל המזבח בצפון. בשחר שוחט בטבעות שהם במערבית צפונית של מזבח, לפי שכל עוד שיתרחק מכותל המזרחית יותר טוב, כדי שיראה השמש, שבשחר אין השמש גבוה מן הארץ. ולפיכך צריך לשחוט על טבעות שהם במערבית צפונית. ובין הערבים הוא להיפך, שצריך לשחוט במזרחית צפונית של מזבח, כדי שיתרחק מכותל מערבית, כדי שיראה השמש. וששה סדרים היו של טבעות אצל מזבח, בכל סדר ארבעה טבעות, סך הכל כ״ד טבעות. והתמיד לא היה נשחט בסדר הראשון, שהוא מיד אצל המזבח, לפי שאז היה גובה המזבח מעכב האור מלראות, אלא היה נשחט על הטבעות השניות, כלומר בסדר השני מן הטבעות:
ואמרת לָהֶם זה האשה: סימן כל אוריית׳ ואמרת אליהם, במ״א ואמרת להם זה האשה, וחד באורית׳ ואמרתם אליהם דדברו אל בני ישראל (דזב), וע״ש במסורת. [להם].
אזהרה לב״ד. פירוש אזהרה לב״ד שיזהירו לישראל על התמידין, דאל״כ ואמרת שנייה ל״ל:
כפשוטו. פי׳ שנים לכל יום, א׳ בבקר וא׳ בערב:
שיהיו נשחטין כנגד היום. דאל״כ שנים ליום ל״ל, הרי כבר נאמר את הכבש האחד תעשה בבוקר מת״ל שנים ליום. אלא כנגד היום שפירושו כנגד השמש:
במזרחן של טבעות. כלומר אצל הטבעות שהי׳ במזרח, כדי שיהי׳ כנגד השמש, כדי שלא יאמרו לשמש הם עובדין. והטבעות שהזכיר כאן הן הטבעות שקבע יוחנן כ״ג במקום השחיטה מן העזרה, והיו קבועים בקרקע, שאוסרין בהן רגלי הבהמה וידיה בעת השחיטה וכו׳:
This is an admonishment to the Beis Din. Meaning, an admonishment to Beis Din, that they should warn Yisroel regarding the constant burnt-offering. For if not so, why repeat, "Say to them"?
Like the plain interpretation. Meaning: Two each day; one in the morning and one in the evening.
That they should be slaughtered towards the sun. For if not so, why is it necessary to say "two each day"? Since it says, "You shall offer the one lamb in the morning" (v. 4) why did the Torah say, "Two each day"? Rather it means כנגד היום [lit. "opposite the day"] which means opposite the sun.
To the east of the rings. Meaning: [They should be slaughtered] near the rings which were in the east, in order to be opposite the sun so that no one would say that they were serving the sun. The rings mentioned here are the rings that Yochanan the Kohein Gadol established in the area of the courtyard used for slaughtering. They were inserted into the ground and the legs of the animals were fastened to them during the slaughter…
ואמרת להם זה האשה וגו׳ – יחד אמירה אחרת, גם אמר זה האשה, לבל יחשבו כי מה שיצו ה׳ כבש אחד וגו׳ לתמידין הוא לצד ההסתפקות ולא לשיעור הנגבל בשלילת היותר ממנו והפחות ממנו, לזה יחד אמירה להגביל הדבר ואמר זה האשה זה ולא יותר ממנו את הכבש אחד וגו׳ ואת הכבש וגו׳, נמצאת אומר שבפסוק ראשון צו את וגו׳ נצטוו על התמדת הקרבת התמידין, ובפסוק זה נצטוו על שיעור הקרבת התמידין.
(3-4) ואמרת להם זה האשה, "You shall say to them 'this is the fire-offering,' etc.⁠" God repeats once more: ואמרת. Why? The words זה האשה also do not seem called for. It appears the Torah wanted to make sure we would not think that the single sheep to be offered was a minimum only and that if the priests decided to, they could offer any number of sheep. The Torah therefore wrote "tell them only this is the fire-offering,⁠" i.e. only one sheep, neither more nor less. The same applied to the sheep to be offered in the evening. We must understand verse 3 as telling us that this sacrifice had to be offered on a daily basis. (4) tells us that only the quantity specified by the Torah here and none other was acceptable for this type of sacrifice.
תמימם – שלא יהיה בהם מום הפוסל בקרבן:
שנים ליום – לכל יום ויום:
עלה תמיד – מלת תקריבו מושכת עצמה ואחרת עמה, והשעור, תקריבו עולה תמיד. והנה נכפלה כאן מצות התמיד אעפ״י שנאמרה בפרשת ואתה תצוה מן הטעם שכתבנו (לעיל ח׳ ב׳), כי משינוי הלשונות והמליצות אנו למדים הלכות חדשות, כדרך שאמרו חז״ל על פרשה זו את קרבני זה הדם, לחמי אלו אמורין, לאשי אלו קומצין ולבונה, ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים, תשמרו שלא יביא אלא מן השמור, תשמרו שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו וכו׳:
ואמרת להם – חזרה זו מורה ש״צו וגו׳ ואמרת״ וגו׳ שבפסוק הקודם הוא מאמר לעצמו, ומכאן אנו למדים שהתורה מייחסת חשיבות מיוחדת לחובת הציבור בקרבן התמיד, ועניין זה כבר נידון לעיל.
זה האשה אשר תקריבו לה׳ – עתה נשווה את האמור כאן עם האמור בספר שמות (כט, לח) [״וזה אשר תעשה על המזבח״]. שם הכתוב מציין שקרבן התמיד מקיים את תכלית המזבח, ואילו כאן דן הכתוב במשמעות התמיד לגבי ההכרה הלאומית. מבחינה זו, מודגש אופי התמיד כ״אשה״ וכ״עולה״: התמסרות לאש התורה, לכוח המאיר המטהר והמחיה של התורה, ובכך התקדמות ועלייה מתמדת אל ה׳ ואל פסגת הייעוד שהוא הורה עליו – ״אשה״ ו״עולה״ – אלה הם שני רעיונות היסוד שהתמיד מבקש לעורר בדעת כל יהודי, כדי שייהפכו לנחלת כלל האומה.
לשון ״זה האשה״ מורה ששני כבשי התמיד – של שחר ושל ערב – הם קרבן אחד, אשה אחד, שאנו מבקשים על ידו את קרבת ה׳. רעיון אחד ימלא את לבנו יומם ולילה, שכן אל אחד בורא יום ולילה, ושלו הן שתי צורות החיים, עונת היום ועונת הלילה של חיינו הארציים. שניהם יחד מהווים יום אחיד של חיינו. בחליפות עתותיו הוא נחלק לשניים, ואף על פי כן הוא אחיד. שני הכבשים המצטרפים לקרבן אחד, מבטאים בחינה זו של היום, כפי שנרמז גם בתיבות ״שנים ליום״ (עיין פירוש, שמות שם).
תמימים – על פי תכליתה של חזרה זו על מצוות הקרבת התמיד, מדגיש כאן הכתוב את תמימותו של הקרבן: ״תמימים״ – התמסרותנו חייבת להיות תמימה ושלמה.
ואמרת להם – כבר אמר ואמרת אליהם פי׳ שתחלה הזהיר את כולם שהחיוב על כולם וע״כ אמר אליהם שהדבור מיוחד אליהם בעצמם, ומכאן ואילך שמזהיר פרטי המצוה עקר הצווי להב״ד וע״כ אמר ואמרת להם, שכבר בארנו שמיני (סי׳ כ״ח) בשם הרש״ף שאמירה שאחריו למ״ד אינה מכוונת כ״כ אל המדובר בו כמו אמירה שאחריו אל, כי זה מוטל על הב״ד:
שנים ליום – זה מיותר, דהא אמר את הכבש האחד תעשה וכו׳, ופי׳ חז״ל מפני שהתמיד בא לבטל מהם עבודת החמה שהיו עובדים אל היום שהוא השמש, ובאשר היו פונים בעבודתו בבקר לצד מזרח שמשם זורח ובין הערבים לצד מערב שלשם שוקע, צוה שהם יפנו כנגד היום ואחורם אל השמש שתהיה השחיטה בבקר על קרן מערבית ובין הערבים על קרן מזרחית שהוא התנגדות אל היום ועבודת השמש, ומובא בתמיד (דף ל״א):
ואמרת להם: הפסוק הקודם הוא כלל אזהרה לכל קרבנות הצבור שיש להם ״מועד״, ועתה חוזר לקרבן תמיד בפרט. ונצטוה משה לפרש ב׳אמירה׳ (כמו שכתבתי ריש פרשת ויקרא ענין ׳אמירה׳) ענין פרשה זו שנשנית אחר שכבר ידעוה מפרשת תצוה, וכל החדשות שבאו בפרשה זו.
שנים ליום: היה במשמע שיביאו שני התמידים יחד, כדאיתא ריש פרק שני שעירי (יומא סב,ב) דהכי היה במשמע לולי שדיוק המקרא שבסמוך אינו כן. א״כ על כרחך פירוש ״שנים ליום״ – בטבעת שניה נגד היום, וכדתנן במסכת תמיד (ד,א) בשחר על טבעת שניה במערב, ובערב על טבעת שניה שבמזרח. ומשמעות ״שנים ליום״ – בטבעת שניה נגד השמש. ועיין מה שכתבתי בפרשת תמיד שם בפרשת תצוה הטעם בזה.
[הרחב דבר: והכי תניא בספרי: שמעון בן עזאי אומר, ״שנים ליום״ – כנגד יום. אתה אומר כנגד יום או כשומעו ״שנים ליום״, ת״ל ״את הכבש אחד תעשה בבוקר״, ומה ת״ל ״שנים ליום״ – כנגד יום. מכאן אמרו של שחר היה נשחט על קרן וכו׳ על טבעת שניה וכו׳. וברייתא זו עצמה הובא בגמרא יומא (סב,ב) בזה הלשון: או אינו אלא חובת היום, כשהוא אומר ״את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים״ הרי חובת היום אמור, ומה אני מקיים ״שנים ליום״ – כנגד היום, כיצד וכו׳. ופירש רש״י ׳כנגד היום׳ – כנגד זריחת השמש. ׳או אינו אלא חובת היום׳ – ובא ללמד שיהו שנים בכל יום. ולפי זה הפירוש ׳הרי חובת היום אמור׳ כבר כתיב מפורש, ואין צריך לכתוב ״שנים ליום״, אלא בא לדרוש – כנגד זריחת השמש. והא דתנן ׳טבעת שניה׳ פירש רש״י ׳טעמא לא ידענא׳ וכו׳. ושפיר תמהו התוספות אכתי ׳שנים׳ למה לי, עיי״ש שנדחקו. אבל העיקר הוא נוסחת הספרי, והכי פירושו, ״שנים ליום״ – כנגד יום, היינו טבעת שניה ליום. ׳או אינו אלא חובת היום׳, פירוש, שיבואו שנים כאחד, ת״ל ״את הכבש אחד תעשה בבוקר״, פירוש, אחד ולא שנים, ומיושב הכל. ונמצא משמעות ״תעשה״ – תכין ותביא. וכיוצא בזה לעיל (ו,יז) ועוד הרבה, כמבואר להלן פסוק כ׳.]
עולה תמיד: בפרשת תצוה (שמות כט,לח) לא כתיב ״עולה״, והוא משום שידוע שבא רק לתכלית היעוד, ולזה עיקרו עולה המביאה דעת ה׳, כמו שכתבתי ריש ספר ויקרא. אבל כאן שבאה לפרנסה הוצרך לפרש שיהא ״עולה״ ולא שלמים כמו שלמי עצרת.
שנים ליום – מהו ליום – כנגד היום,⁠1 או אינו אלא חובת היום, כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר וגו׳, הרי חובת היום אמור, הא מה אני מקיים שנים ליום – כנגד היום, הא כיצד, תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית.⁠2 (תמיד ל״א:)
1. יתכן דהדיוק הוא מדלא כתיב לְיום (בשו״א) וכמו מיום לְיום (אסתר ג׳, ז׳) כה עשו לְיום ביום (דברי הימים ב כ״ד, י״א), וכתיב לַיום (בפת״ח הידיעה) אף שלא הזכירו מקודם, משמע דעל דבר ידוע או נראה לכל יכוון, (וכמו שכתב בכגון זה הראב״ע בפי׳ לתורה בפסוק את השמים ואת הארץ, דלכן באו בה״א הידיעה להורות כי על אלה הנראים ידבר, ע״ש), ולכן דריש דהכונה כנגד השמש הנראה לכל, יהשמש נקרא גם יום, וכמ״ש ביחזקאל ל׳, ועיין באות הסמוך.
2. וכתבו המפרשים שדבר זה קבלה היא, וסמכוהו איתור לשון שנים ליום, אחרי דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, וממילא מבואר דהוו שנים, אבל לפי מש״כ בריש פסוק הקודם אות ב׳ ואות ז׳ שכל ענין ותכלית התמידין היה כדי להמשיך את הלבבות מעבודת השמש שהיו משתחוים ועובדים לה האומות פעמים ביום בזריחתה ובשקיעתה, יעוי״ש, וידוע שהשמש זורח מצד מזרח ושוקע לצד מערב, לכן כונת המצוה לשחוט את התמיד של שחר על קרן מערבית ושל בין הערבים על קרן מזרחית, דבאופן כזה פונים כנגד היום, כלומר שפונים עורף לשמש, ובזה יחלש כח האמונה בעבודת השמש, וכ״כ בס׳ התוה״מ.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ד) אֶת⁠־הַכֶּ֥⁠בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑⁠קֶר וְ⁠אֵת֙ הַכֶּ֣⁠בֶשׂ הַשֵּׁ⁠נִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃
The one lamb1 you shall make2 in the morning, and the second lamb you shall make at twilight,⁠3
1. The one lamb | אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד – The grammatical form of the phrase is difficult as one would have expected a definite article in front of the word "אֶחָד". See Ibn Ezra that the "ה" of "הַכֶּבֶשׂ" should be applied to the word "אֶחָד" as well ("האות ה״א מושך עצמו ואחר עמו"); he notes that this is a common phenomenon in Tanakh. Cf. R. Hirsch who punctuates the clause differently, suggesting: "the lamb, one, you should make...⁠", having the verse emphasize that just one lamb is to be offered in the morning. See also Abarbanel that the anomalous language is meant to teach that the morning offering should be the higher quality one (the lamb that is the "number one" should be brought).
2. You shall make | תַּעֲשֶׂה – The connotation might be: "offer", "prepare", or "perform its sacrificial service".
3. at twilight |בֵּין הָעַרְבָּיִם – See the note on Shemot 12:6 and the opinion of the Sages there that this refers to the afternoon.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

את הכבש האחד – למה נאמר? לפי שהוא אומר ואמרת להם זה האשה, וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כ״ט:ל״ח), שומע אני יקריב ד׳? תלמוד לומר: את הכבש האחד – שלא להוסיף ושלא לגרוע.
את הכבש אחד – לפה שאמרת שנים יהו שניהן שוין ומקחן שוה יכול שאינו לוקח אחד אחד אמרת את הכבש אחד תעשה בבקר.
תעשה בבקר – [ונאמר להלן והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר (שמות ל׳:ז׳) אבל איני יודע איזה יקדים כשהוא אומר את הכבש האחד תעשה בבקר] הוא יקדים יכול שחיטתו מנין אף זריקת דמו ת״ל תעשה בבקר תעשה אי אפשר לומר שיקדים הקטר קטרת לזריקת דמו של כבש שכבר נאמר את הכבש אחד תעשה בבקר ואי אפשר לומר שיקדים הקטר חלבו של כבש להקטר קטרת שכבר נאמר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר הא מה הדבר מלמד שהקטר קטרת בין זריקת דמו של כבש להקטר חלביו וכבר זכינו שאין מקריבין אלא על מערכה בנויה ת״ל וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כ״ט:ל״ח) אם לומר מזבח בנוי והלא כבר נאמר וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך (שמות כ׳:כ׳) הא מה אני מקיים וזה אשר תעשה על המזבח אלא זו המערכה מכאן זכינו שהמערכה קודמת לכל המעשים ושחיטת הכבש האחד אח״כ וזריקת דמו אח״כ והקטר קטורת אח״כ והקטר חלבי הכבש אחר הקטר הקטורת וכן בבקר.
ואת הכבש השני – לפה שאמרת שני יהא שני של שחר שלא יקדמנו אחר יכול אף קדמו אחר לא יהא כשר ת״ל תעשה יכול שחיטתו מנין אף זריקת דמו ת״ל תקריב יכול קודם חצות מנין לאחר חצות אמרת תעשה תקריב לפי שנאמר שני יכול יהא שני של שחר שלא יקדמנו הפסח יכול אם קדמו פסח לא יהא כשר ת״ל תעשה יכול שחיטתו מנין זריקת דמו ת״ל תקריב לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ארבע שעות יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר ת״ל תעשה תקריב יכול קודם חצות מנין אף לאחר חצות ת״ל תעשה תקריב.
יָת אִמְּרָא חַד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְּרָא תִּנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָּא.
The one lamb shalt you perform in the morning, and the second lamb between the suns.

אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם
יָת אִימְרָא חַד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא וְיָת אִימְרָא תִּנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָּא
א. ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד״ – ״יָת אִימְרָא חַד״ עיין להלן פס׳ ז: ״וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״.
תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר – דרשת הצדוקים נגד חז״ל
ב. ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ הוא אחד מהפסוקים שהצדוקים והחכמים נחלקו בו, וכשנצחום חכמים נקבע יום זה בין הימים הטובים הנמנים במגילת תענית:⁠1 מלשון ״תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ דרשו הצדוקים שיחיד רשאי להקריב קרבן תמיד, אך חכמים דחו: אין התמיד בא אלא מן הציבור ככתוב לעיל ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי״ (פס׳ ב) ברבים. וכן כתב רש״י בביאור הש״ס:⁠2
בענינים רבים חלקו בייתוסין עם חכמים, ומפורשין במנחות ובמגילת תענית. והכי גרסינן התם בפרק ר׳ ישמעאל (מנחות סה ע״א): תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למיספד בהון, מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למיספד.
מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד – שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? ״את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים״, מאי אהדרו? ״את קרבני לחמי לאשי... תשמרו״ שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.
ואף על פי שבכמה פסוקים אונקלוס משנה מן התרגום המילולי כדי להוציא מלבם של צדוקים, כגון ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ (ויקרא כג טו) ״מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא״ (מאחר יום טוב), דרכו לשנות רק בעניינים המסורים להמון כדי שלא יטעו בהלכה כגון בספירת העומר. אבל במצוות המסורות לבית דין הבקיאים בהלכה הוא מתרגם מילולית.⁠3 לכן הניח כלשונו את הכתוב ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ (ד) ״תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא״ [ולא: תַּעַבְּדוּן4].
אמנם המיוחס ליונתן תרגם לעיל ״תִּשְׁמְרוּ״ (פס׳ ב) ״עַמִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין לִמְקַרְבָא יָתֵיהּ מֵאַפְרָשׁוּת לִשְׁכְּתָא״ [עמי בני ישׂראל היו זהירים להקריב אותו מִתרומת הלִשׁכה], החובה היא על עם ישראל ולא על היחיד – כדיוקם של הפרושים בגמרא. והוסיף ״הֲווֹ זְהִירִין לִמְקַרְבָא יָתֵיהּ מֵאַפְרָשׁוּת לִשְׁכְּתָא״ כמבואר בגמ׳ ״שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה״.⁠5
ג. ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ – ״בֵּין שִׁמְשַׁיָּא״. נתבאר בפסוק ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַֽת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּֽיִם״ (שמות יב ו) ״בֵּין שִׁמְשַׁיָּא״.
1. מגילת תענית היא חיבור קצר שנכתב בסוף ימי בית שני ומונה כ-35 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם. ראה עליה בפסוק ״וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים״ (ויקרא ו ה).
3. כמבואר בפסוק ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ (שמות כא כד) ״עֵינָא חֲלָף עֵינָא״ [ולא: ״דְּמֵי עֵינָא חֲלָף עֵינָא״, כקבלת חז״ל].
4. ״הפשיטא״ בפסוקנו תרגם ״תַּעֲשֶׂה״ – ״קָרְבוּ״, לשון רבים, אולי כדי להוציא מלבם של הצדוקים.
5. ועיין עוד בהערת ״תרגומנא״ לפס׳ ג.
ית חד מן אמריה תקרבון בצפרא וית אמרא תנינא תקרבון יתיה ביני שמשתהא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמשתה״) גם נוסח חילופי: ״{שמ}⁠שיא״.
ית אימר חד תעבד בצפרא למכפרא על חובי ליליא וית אימר תיניין תעבד ביני שימשתא למכפרא על חובי יממא.
The one lamb you shalt perform in the morning, to make atonement for the sins of the night; and the second lamb you shalt perform between the suns to atone for the sins of the day;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אַחַדִהֻמַא בִּאלּגַ׳דַאתִ וַאלּאַכַ׳רֻ בַּיְןַ אלגֻ׳רֻובַּיְןִ
אחד משניהם לפני-נץ החמה, והאחר בין שני זמני השקיעות.
את הכבש אחד – הוא דרך קצרה. והטעם את הכבש – כבש אחד. (מובא בראב״ע)
את הכבש אחד וגו׳ – אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה: וזה אשר תעשה (שמות כ״ט:ל״ח), היא היתה אזהרה לימי המילואים, וכאן צואה לדורות.
את הכבש אחד THE ONE LAMB [SHALL YOU OFFER IN THE MORNING] – Although it has already been stated in the section beginning with the words ואתה תצוה: "Now this is what you shall offer … [The one lamb you shall offer in the morning]" (Shemot 29:38 39), that was an instruction for the days of the installation ceremony of the priests, but here it states the commands for all generations.
פס׳: את הכבש אחד – למה נאמר 1לפי שהוא אומר ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ ואומר (שמות כ״ט:ל״ח) וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד. יכול יקריב ארבעה ת״ל את הכבש אחד תעשה בבקר. שלא להוסיף ולא לגרוע.
ד״א: את הכבש אחד – אם נאמר כבש למה נאמר אחד אלא מיוחד שבעדרו. וכן הוא אומר (מלאכי א׳:י״ד) וארור נוכל ויש בעדרו זכר:
1. לפי שהוא אומר זה האשה וכו׳. שנים ליום עולת תמיד – ונאמר בפ׳ תצוה ג״כ כבשים בני שנה שנים יכול יקריב ארבעה שנים בבוקר ושנים בערב (דה״א דקרא בפ׳ תצוה קרבן אחר חוץ מה שכתוב כאן) ת״ל את הכבש האחד שלא להוסיף ולא לגרוע:
את הכבש אחד – אמר ר׳ משה הכהן המדקדק הספרדי מ״כ: כי הוא דרך קצרה. והטעם: את הכבש כבש אחד.
ועל דעתי, שאות ה״א מושך עצמו ואחר עמו. וכבר הראיתיך כמוהו רבים (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ב׳:י״ט), [והוא: את הכבש האחד – הידוע.]⁠א
א. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THE ONE LAMB. Rabbi Moses Ha-Kohen the Spaniard says that our verse is abridged. It should be read as if written ha-keves, keves echad (the lamb, one lamb).⁠1 However, I believe that the heh of keves is to be read as if written twice.⁠2 I have already shown you many such cases.⁠3
1. Our verse reads, et ha-keves echad (the one lamb). A word with the direct object prefixed to it cannot be in the construct. Our verse reads, the lamb one in the morning. This is incorrect syntax. Hence Rabbi Moses' interpretation.
2. Our verse is to be read as if written, et ha-keves, keves echad ba-boker.
3. Where a letter is to be read as if written twice.
את הכבש אחד – פר״ש: אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה היא הייתה אזהרה לימי המלואים וכאן צואה לדורות. ואם תאמר הרי התם בפרשת תצוה כתיב בהדיא לדורותיכם.
אלא יש לומר: דמיעוט דורות שנים ולא יותר ולכך צריך האי קרא דכתיב ביה צו דמשמע זירוז מיד מכאן ולדורות.
את הכבש אחד, "the one sheep;⁠" Rashi explains that although this commandment had already been written in Exodus 29,38, at that time it applied only to the days during which the priests were consecrated. Now it applies permanently. If you were to argue that we find the word: לדורותיכם, "for your generations,⁠" in the passage containing this law in Exodus, the word there might be understood as applying only to the minimum number of generations, i.e. two generations, whereas here it applies to all future generations when the Temple would be standing. This is also why it is introduced herewith the word: צו, "issue a command!⁠" (verse 2) (Sifra, at the beginning of the portion Tzav.)
את הכבש אחד – היה לו לומר האחד אבל בא לרמוז שהיו עסוקין בתמיד שלש עשרה כמנין אחד ולכך אמר את הכבש אחד לרמוז את הכבש של אחד, כלומר לשם ה׳ אחד. ובסדר ואתה תצוה (שמות כ״ט:ל״ט) אמר את הכבש האחד, המיוחד שבעדר.
תעשה בבקר – הוא בגימטרי״א לארבע שעות, כי כן העיד ר׳ יהודה בן בבא על תמיד של שחר שהיה קרב בארבע שעות.
בבקר – משתנץ החמה עד שיפרוש זריחתו בעולם, לפי שהעולם נברא ביום שנאמר (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים.
את הכבש אחד, "One of the lambs,⁠" we would have expected the Torah to write את הכבש האחד, however the omission of the letter ה here is to alert us to the fact that the word אחד has a numerical value of 13 to teach us that 13 priests were involved in this procedure (Yoma 25). This number is also not accidental but is in itself a reminder that the offering was addressed to the אחד, to the One and Only God. In Exodus chapter 29,39 the Torah does write: את הכבש האחד, as is grammatically appropriate when speaking of an animal singled out from its flock as superior.
תעשה בבוקר, "you are to prepare it in the morning.⁠" The numerical value of these two words is the same as לארבע שעות, i.e. during the first four hours of the day.
בבוקר, "in the morning.⁠" a period from sunrise until the sun has spread its rays across the horizon. The universe was created during the day as we know from Genesis 2,4: "on the day the Lord God made earth and heaven.⁠"
את הכבש אחד תעשה בבקר – פר״ש אע״פ שנאמר בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות. תימה דהתם כתיב (שמות כ״ט מ״ב) לדורותיכם עולת תמיד לדורותיכם. ואיפשר דסבירא לן כר׳ אליעזר דאמר התם פ״ק דחגיגה (ו׳ ב׳) מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, לפי שהם היו נזופים במדבר ולא היו יכולים להקריב עד שכלו מתי מדבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) וביאר למה היו שני כבשים ולא נסתפק בכבש אחד לפי שהיו נקרבים בשני פעמים כסעודת המלכים בבקר ובערב ולא יוכלו להקריב בכל פעם על שלחן המלך ית׳ פחות מכבש אחד. וזהו את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
האמנם למה אמר את הכבש אחד ולא אמר את הכבש האחד כמ״ש ואת השני. ולמה אמר בלשון יחיד תעשה בבקר, תעשה בין הערבים בהיות המצוה כלה בלשון רבים תשמרו להקריב לי זה האשה אשר תקריבו הוא לפי שבתחלה צוה לישראל שיקריבו ב׳ כבשים בכל יום ואח״כ צוה לכהן שהכבש היותר משובח ונבחר שבהם יעלה בבקר וזהו את הכבש אחד תעשה בבקר רוצה לומר המיוחד שבהם בחשיבות. ואת הכבש השני במדרגת החשיבות תעשה אתה הכהן בין הערבים כי הבקר מעלה במדרגתו מן הערב. ולפי שהבחירה הזאת היתה מוטלת על הכהן אמר תעשה בלשון יחיד.
וחז״ל דרשו את הכבש אחד שהיה רומז אל היחיד בעולמו. והמפרשים פירשו שה״א הכבש מושכת עצמה ואחרת עמה כלומר הכבש האחד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את הכבש אחד תעשה בבקר – מדקאמר ואת הכבש השני היה לו לומר את הכבש הראשון, ולמה הזכיר עולת הבקר רק פעם אחת ושל בין הערבים הזכיר שני פעמים, וכן תמצא גם בפר׳ ואתה תצוה (כ״ט:ל״ט-מ״א).
ונראה ליישב זה ע״ד שארז״ל (תנחומא פנחס י״ג) צדק ילין בה – אין אדם לן בירושלים ועבירה בידו, תמיד של שחרית מכפר על עבירות של כל הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום והכתוב אומר (מיכה ב׳:א׳) החושבים רע על משכבותם באור הבקר יעשוה. מכאן שהלילה אינה זמן הפעולה ואינה כי אם זמן להרהור ומחשבת פועלי עון, וחטא ההרהור הוא אחד ואין שני לו כי יכול להיות ההרהור בלא מעשה ע״כ נאמר את הכבש האחד תעשה בבקר, כי הוא מכפר על החושבים רע על משכבותם ויכול להיות שינחם על רעתו ולא יוציא מחשבתו הרעה אל הפועל, לכך נאמר בו לשון אחד כי יש אחד ואין שני לו וע״כ לא הזכיר עולת הבקר כי אם פעם אחד. אבל חטא של היום כפול בלי ספק אע״פ שחישב עליה בלילה לעשותה מ״מ גם ביום בשעת מעשה חזר וחושב עליה, כי בלי ספק לא עשה המעשה בלא מחשבה וכוונה דאם כן אינו לא מזיד ולא שוגג כי אם אנוס, על כן צריך התמיד של בין הערבים לכפר על שני עבירות על ההרהור ועל המעשה ע״כ הוא נזכר שני פעמים בפרשה. ומ״ש אין אדם לן בירושלים ובידו עון ולמה לא אמרו שאין אדם קם ממטתו ובידו עון לפי שלשון ובידו משמע שמדבר בחטא המעשה הנעשה בידים ממש וא״כ בלילה לעולם אין בידו עון כי ההרהור אינו בידו, ורבותא אתא לאשמועינן כי התמיד מכפר אפילו על עבירות היום אע״פ שיש בהם הרהור ומעשה, וכ״ש לתמיד של שחרית שיכפר על ההרהור לבדו.
ונאמר שנים ליום עולה תמיד – עולות תמיד מבעי ליה למימר, ונראה שמהכרח קושיא זו אמרו שכל אחד מכפר על ענין בפני עצמו שהרי שניהם עולה אחת ולמה חלקם הכתוב לשני זמנים אלא לפי ששל שחרית מכפר על עבירות של הלילה ושל ערבית מכפר על של היום אמנם לפי דרכינו נראה לפרש לפי שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ולמעלה פר׳ בראשית (א׳:ה׳) כתבנו שלכך נאמר יום אחד להוציא מלב המינים האומרים מי שברא בקר לא ברא ערב כי מן התחלה אחת לא יצאו שני הפכים, ע״כ אמר יום אחד שהערב והבקר הכל יומו של אחד ב״ה כי אל אחד ברא לשניהם כך נאמר בעולות אלו עולה תמיד כי שניהם עולה אחת לאל אחד.
ומה שתמיד של שחרית נשחט במערב, להורות שהוא מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערבים נשחט במזרח להורות שהוא מכפר על עבירות של כל היום, ויש אומרים שהפך מקום שחיטתן להרס מחשבת עובדי שמש וירח והכל לאל אחד ברוך הוא ומבורך שמו ית׳.
וכאן צוה לדורות. (קצ״מ) הרמב״ן טען ואמר אין זה נכון שכבר נאמר שם עולת תמיד לדורותיכם, ותירץ החזקוני מיעוט דורות שנים ולא יותר, ולכך צריך האי קרא שכתוב בה צו דמשמע זרוז מיד ולדורות:
Here the commandment is for all the generations. (Kitzur Mizrochi) Ramban claims that this is not correct, for there it already stated, "A continual burned-offering for your generations.⁠" Chizkuni answers that the minimum [meaning of the] number of "generations" is two and no more, therefore the verse where it is written "command" (v. 2) implies alacrity for now and for future generations is necessary.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

תעשה בבקר – אמר תעשה בלשון יחיד ולמעלה צוה אשר תקריבו בלשון רבים, כי ההקרבה הוא מצוה לכל ישראל שישתדלו לתת שקליהם לתמידין, אבל העשייה מוטלת על הכהן, ואליו יצוה עתה:
את הכבש אחד – ארז״ל (מגלה כ״ח) אם נאמר הכבש למה נאמר אחד, אחד המיוחד שבעדרו, ע״כ. הכוונה על ששינה הכתוב בלשונו לומר הכבש בה״א ואחד בלא ה״א, ובאמת שניהם ראויים בה״א כמ״ש בתצוה, דוגמה לזה נאמר (שמואל א א׳) שם אחת חנה ושם השנית פנינה, דמן הראוי לומר שם האחת, כמנהג הלשון בכל המקרא שם האחד אלדד ושם השני מידד (לעיל י״א), שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ואמר שם אחת בלא ה״א בראש לחלק ההצטרפות שביניהם, ולהורות שהיא היתה החשובה ומיוחדת בנשיו, כי את חנה אהב; ובזה מתבארים דברי רש״י התמוהים שבמס׳ מנחות (ד׳ נ׳) שאמרו אבל נתחנך המזבח אפי׳ ראשון בין הערבים, ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבקר (ע״ש שנפלה הה״א בדפוס בטעות, וע״ש בהעתקת הר״ע ברטנורא), וכוונתו מבוארת שבנפול הה״א נתחלק ההצטרפות שבינותם, וע׳ במאזנים להראב״ע עיקר ההבדל שבין שתי הלשונות (רוו״ה). ועל יסוד זה ישמשו רבותינו גם בדרך שיחתם מלת אחת לענין הפלגה, אמרו (מנחות י״ח) והיה חביב לו ביותר עד לאחת, ומלת מאד שהוא בעברי מלת הפלגה יתרגמהו הארמי במלת לחדא. ע״ש בתוס׳.
את הכבש אחד – לא נאמר ״האחד״ [כבספר שמות (כט, לט)] אלא ״אחד״, שמשמעו: ״הכבש – ורק אחד״. בכך שולל הכתוב את פירוש הצדוקים ואומר במפורש שעל כלל האומה להביא רק קרבן תמיד אחד; נמצא שהתמיד הוא קרבן ציבור בדווקא ואין היחיד יכול להקריבו בתורת נדבה.
ואת הכבש השני איננו הציווי להקריב תמיד של בין הערביים, שכן ציווי זה נזכר רק בפסוק ח. אלא הוא בא לבאר את האמור לפניו ״את הכבש אחד״ וגו׳, הווי אומר: לא את שניהם אלא רק אחד יש להקריב, שכן השני קרב רק בין הערביים.
ביאור נצרך זה מדגיש עוד יותר את אחדות קרבן התמיד. שכן היה מקום לומר שקרבן התמיד – אף שהוא קרבן ציבור – מייצג את הציבור באמצעות שני כבשים, כמו קרבן מוסף של שבת הבא אחריו בסמוך. אך באופן זה ייוצג הכלל הלאומי בריבוי בניו ולא כיחידה אחת שלמה, בעוד שקרבן התמיד צריך לייצג את ישראל ברעיון של אחדות כלל האומה (עיין פירוש פסוקים ט,י).
את הכבש אחד – כבר בארנו (מצורע סי׳ י״ז) שכ״מ שבא שם יחיד אצ״ל בו מספר אחד וכשבא מספר אחד בודאי יש איזה מקום טעות שהיינו טועים שיהיה יותר מאחד, ופי׳ חז״ל שבכאן יש מקום טעות מפני שנכפל צווי זה בפ׳ תצוה בעת החנוך ונוכל לטעות שצוה להקריב בין הכבשים הנאמרים שם ובין הנאמר פה לכן אמר שרק אחד תעשה לא שנים:
את הכבש אחד: כבר דייק הראב״ע שמצד לשון הקודש היה ראוי לכתוב ״האחד״, וכן הוא בפרשת תצוה (שמות כט,לט). ונראה ברור, דאך מזה דרשו בזבחים (יא,ב) לבן בתירא ״אחד תעשה בבוקר״ – ולא שנים בבוקר, וקאי האי ״אחד״ א״תעשה״ שאחריו. אבל זה אינו אלא לבן בתירא דסבירא ליה משמעות ״בין הערביים״ – כשר כל היום, אבל לרבנן הגיע לנו הדרש ביומא שם (סב,ב) – אחד יביאו ולא שנים ביחד, כפי שהייתי מדייק מלשון ״שנים ליום״ כמו שכתבתי לעיל (פסוק ג׳ ד״ה שנים).
וכל זה בארץ ישראל, אבל במדבר דכתיב ג״כ ״שנים ליום״ וכתיב ״הכבש האחד״ באמת היתה המצוה להביא שני התמידים יחד, ונבחר ״האחד״ המיוחד בבוקר, וכדאיתא במגילה (כח,א) ״האחד״ – המיוחד, והשני לבין הערביים.
וטעם השינוי מובן לפי דברינו, דבמדבר באו התמידים משום אור שתי תורות, כמו שכתבתי, משום הכי היה תמיד הבוקר בשביל יעוד של תורה שבכתב, ותמיד של בין הערביים בשביל יעוד וסייעתא דשמיא של תורה שבע״פ. ובאשר ששפעת תורה שבע״פ מקורה נובע מתורה שבכתב על כן המיוחד בא בבוקר והשני בערב. משא״כ בארץ ישראל נשתוו צרכי שניהם ביום ובלילה בעניני פרנסה.
את הכבש אחד – שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, אמר לו, אחד – מיוחד שבעדרו1. (מגילה כ״ח.)
את הכבש אחד וגו׳ – תניא, רבנן אמרי, תפלות מתמידין גמרו, תפלת השחר מתמיד של שחר, את הכבש אחד תעשה בבקר, תפלת המנחה מתמיד של בין הערבים, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.⁠2 (ירושלמי ברכות פ״ד ה״א)
אחד תעשה בבקר – אחד בבקר ולא שנים בבקר3. (זבחים י״א:)
בין הערבים – אמר רבא, מצותו דתמיד משינטו צללי ערב, דאמר קרא בין הערבים, מעידנא דמתחיל שמשא למערב.⁠4 (פסחים נ״ח.)
בין הערבים – ת״ר, תמיד קודם לפסח, מאי טעמא, יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד.⁠5 (שם נ״ט.)
1. ר״ל ממובחר שבעדרו, ועיין ביומא ל״ד ב׳ דיליף הא דבעינן מן המובחר מפסוק דפרשה ראה ממבחר נדריכם, ומפרש שם דצריכי שני הפסוקים, חד בנדר וחד בנדבה, משום דיש צד לומר שהנדבה צריך ליפותה כדי שתתרצה לדורן, וכנגד זה יש סברא לומר שהחובה המוטלת צריך לפרוע בעין יפה, ולכן קמ״ל זה בשניהם.
ודע דנראה לומר דט״ס קל יש בדרשה זו, וצ״ל אם נאמר הכבש למה נאמר אחד, ור״ל אחרי דכתיב הכבש בה״א הידיעה הול״ל האחד ג״כ בה״א הידיעה, וכן הוא מדרכי הלשון, ועיין תוס׳ ריש כתובות ב׳ א׳. ונראה שזו היא כונת רש״י שציין על מ״ש אם נאמר כבש וכו׳ וז״ל את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ״ל, והוא הפסוק שלפנינו, ולכאורה מנין לו שכוון לפסוק זה ודילמא כוון לפסוק דפרשה תצוה (כ״ט ל״ט) או לפסוק דפ׳ מצורע (י״ד י״ב), אך משום דשם כתיב הכבש האחד, וא״כ הלשון מכוון, משא״כ כאן דכתיב בלשון שאינו דבוק, הכבש אחד, ודו״ק, וע״ע מש״כ השייך לענין זה בפ׳ מצורע (י״ד כ״א).
2. ותפלת ערבית אין לה עיקר במה לתלות, ורק בהמשך מקרבנות היום והם האברים ופדרים שמתאכלין כל הלילה, ולכן קי״ל דתפלת ערבית רשות. והנה עיקר הדבר בא גם בבבלי ברכות כ״ו ב׳, רק שם לא הובאו הכתובים כמו שהעתקנו, ועוד כתבנו מענין זה בפ׳ לך ובר״פ ויצא ובר״פ צו, וכאן אין מקומו להאריך.
3. זה מפרש אליבא דחד מ״ד דהלשון בין הערבים פירושו בין שני ערבים, כלומר מעלות השחר עד שקיעת החמה, דהיינו בין סוף ערב דאתמול ותחלת ערב דאורתא, ופריך על זה א״כ תמיד דכתיב ביה בין הערבים ה״נ דכולא יומא כשר, ומשני התם מדכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר מכלל דבין הערבים בין הערבים ממש [ובגה״ש הגיהו דצ״ל הכבש האחד, וא״צ לזה דבאמת כתיב לפנינו הכבש אחד, אך אולי כוונו לפ׳ תצוה דשם כתיב כן], ופריך עוד אימא חד בבקר ואידך כולי יומא, ומשני אחד בבקר ולא שנים בבקר, ור״ל אי ס״ד אידך כולא יומא, א״כ גם בשחרית מותר להקריבו דגם שחרית בכלל כל היום ויהיה אפשר לפי״ז שנים בבקר והכתוב אומר רק אחד בבקר.
ועיין ברי״ף פ״ג דברכות שמי שנזכר באמצע התפלה שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה, משום דאם בא לגומרה נמצא כמו שמקריב שני תמידין בשחרית, ונראה דסמך בזה על הדרשה שלפנינו.
4. והיינו אחר ו׳ שעות ומחצה שאז ינטו צללי ערב שהחמה נוטה למערב, וזה הוא מדין תורה, אבל חכמים אחרוהו לזמן השחיטה שתי שעות, דהיינו בשמונה שעות ומחצה כדי שיהיה פנאי להקריב קודם עשייתו נדרים ונדבות שאסור להקריבם אחר תמיד של בין הערבים כמבואר לפנינו ר״פ צו. ואמנם אין זה עקירת דבר מן התורה, יען כי הלשון בין הערבים סובל עוד כונה בין שני ערבים, ולכן חלקו אותן ו׳ שעות של אחר חצות שיהיה באמצען, שעה אחת לעשייתו וב׳ שעות ומחצה לאחר עשייתו, ולכן קיי״ל דתמיד בכל השנה נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה וסמכוהו אקרא זה, ורק בערב פסח מקדימין שעה להשחיטה ושעה להקרבה מפני רבוי הפסחים.
5. דבפסח כתיבי שתי הלשונות, בפ׳ בא כתיב בין הערבים ובפ׳ ראה כתיב שם תזבח את הפסח בערב, ועוד ביארנו בארוכה דרשה זו בפ׳ בא, יעוי״ש וצרף לכאן.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ה) וַעֲשִׂירִ֧ית הָאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְ⁠מִנְחָ֑ה בְּ⁠לוּלָ֛ה בְּ⁠שֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְ⁠בִיעִ֥ת הַהִֽין׃
along with one tenth of an ephah of fine flour as a grain offering, mixed with one quarter of a hin of pressed oil.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ועשירית האיפה – אחד מעשרה באיפה: סולת – מן החטים. אתה אומר סולת מן החטים, או אינו אלא מן השעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר: סולת חטים תעשה אותו (שמות כ״ט). הואיל ונאמרו סלתות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם שאינה אלא מן החטים – אף פורטני כל סלתות שבתורה, שלא יהו אלא מן החטים.
בלולה בשמן – להוציא את השלוק. אין לי אלא למנחות, למנורה מנין? תלמוד לומר: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (ויקרא כ״ד:ב׳) – להוציא את השלוק.
"and a tenth of an ephah": one of ten in an ephah. "flour": of wheat. You say this, but perhaps it may be of barley, spelt, oats or shifon (a kind of spelt). It is, therefore, written (Shemot 29:2) "Of wheat flour shall you make them.⁠" Since "flours" are mentioned in the Torah unqualified, and in one instance it is specified that it must be wheat flour, so, all "flours" in the Torah are to be only of wheat. (Bemidbar 28:5) "for the meal-offering mixed with oil of crushing": to exclude (oil that is exuded from) what is cooked. This tells me only of (oil that is kasher for) meal-offerings. Whence do I derive (the same for) the menorah? It is written (in that regard) (Vayikra 24:2) "Command the children of Israel that they take to you clear oil of beaten olives" — to exclude what is cooked.
בלולה בשמן כתית – כל השמנים כשרים למנחות לא נאמר כתית אלא למובחר. לפה שאמרת ויקחו אליך שמן זית זך כתית כשאמר שמן ריבה שמן של עטנים יכול הבא מן הממל מנין אף מתחת הקורה ת״ל שמן כשאמר שמן ריבה שמן של נובלות יכול הבא מן הממל מנין אף מתחת הקורה ת״ל שמן כשאמר שמן ריבה שמן של גרגרים יכול שאני מרבה אף שמן של שלוקים ושל כבושים ושל שרויים במים ת״ל שמן כתית נמצא השמן של שלוקים וחביריו כבעל מום למזבח.
וְחַד מִן עֶשְׂרָא בִּתְלָת סְאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְּפִילָא בִּמְשַׁח כָּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא.
And with one tenth of three seahs of flour for the mincha sprinkled with the fourth of a hin of beaten oil.

וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין
וְחַד מִן עַסְרָא בִּתְלַת סְאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח כָּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא
תרגומי מידות
לביאור תרגומי מידות ומטבעות עיין ״וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא״ (שמות טז לו) ״וְעוּמְרָא חַד מִן עַסְרָה בִּתְלַת סְאִין הוּא״ בביאורנו.
כתב החזקוני: ״ועשירית האיפה סלת, מה סולת האמורה במלואים של חטים אף כל סלת האמורה בתורה של חטים״. אונקלוס לא הוסיף בתרגומו ממה נעשית הסולת, אך המיוחס ליונתן פירט לגבי הסולת והשמן: ״סְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא... בִּמְשַׁח זֵיתָא״ [סולת של חיטים למִנחה... בשמן זית].
ועשרוןא מכלתה סלת למנחתה פילתב במשח כתית רבעית הינה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועשרון״) גם נוסח חילופי: ״ועשרונה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פילת״) גם נוסח חילופי: ״{פיל}⁠ה״.
וחד מן עשרא בתלת סווין סמידא דחינטיא {למנחתא}⁠א פתיכא במשח זיתא כתישא רבעות הינא.
א. חסר בכ״י לונדון.
and the tenth of three seahs of wheaten flour as a mincha mingled with beaten olive oil, the fourth of a hin.
וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה – אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בָאֵיפָה. סֹלֶת, מִן הַחִטִּין. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַשְּׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁ(י)⁠פּוֹן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כ״ט:ב׳) ״סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם״, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ סְלָתוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם וּפֵרֵט בְּאַחַת מֵהֶן שֶׁאֵינּוֹ אֶלָּא מִן הַחִטִּין אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל סְלָתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְהוּ אֶלָּא מִן הַחִטִּין. מִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית, לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁלוּק. אֵין לִי אֶלָּא מִנְחָה, לַמְּנוֹרָה מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כ״ד:ב׳) ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר״, לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁלוּק.
וַעֻשׁרַ וַיְבַּתֵ סִמִידֹ מִןַ אלבִּרִּ מַלתֻותֹּ בִּרִבּעִ קִסט מִן דֻהןֵ מַטחֻוןֵ
ועשירית האיפה1 סולת מן הדגנים מעורב עם רבע ליטר מן שמן טחון.
1. (2.484 ק״ג)
סלת למנחה – מנחת נסכים.
סלת למנחה FLOUR FOR A MEAL OFFERING – the meal offering that usually accompanies drink offerings (cf. Rashi on Vayikra 23:37).
פס׳: ועשירית האיפה סלת – אחד מעשרה מאיפה.
סלת – מן החטים.
1למנחה בלולה בשמן – להוציא את השלוק.
כתית רביעית ההין – כתית לגזרה שוה. למנחות ולמנורה:
1. למנחה בלולה בשמן כתית. להוציא את השלוק כצ״ל ומילת כתית דריש:
כתית – נדוך הזית במדוכה, ואינו ניתן בגת, אלא עוצרים אותו בידים, והוא זך, שאין השמרים מתמצים בו.
ועשירית האיפה סלת – מה סולת האמורה במלואים של חטים אף כל סלת האמורה בתורה של חטים.
בשמן כתית – הזית נדוך במדוכה וסוחטים אותו בידיים ואין עוצרים אותו בגת כדי שלא יתמצו בו השמרים.⁠1
רביעת ההין – ג׳ לוגין.
1. שאוב מר״י בכור שור.
ועשירית האיפה סלת, "and the tenth of an eyphah of fine flour;⁠" just as the "fine flour" mentioned in the passage in Exodus referred to flour from wheat, so here too it refers to flour ground from wheat. (Exodus 29,42). Whenever the Torah mentions the word סלת, it refers to fine flour made from wheat.
בשמן כתית, "with beaten oil;⁠" the olives were ground in a mortar and oil resulting was squeezed out by hand. It was not stored in a vat to prevent any residue from accumulating at the bottom of the vat. (B'chor shor)
רביעית ההין, a quarter of a hin, i.e. three logs.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

סלת למנח׳ מנחת נסכי׳. היא הסלת הבאה עם הקרבן עשרון לכבש שהוא עשירי׳ האיפה ושני עשרוני׳ לאיל וגו׳ עשרוני׳ לפר לא מהחמש מנחות האמורות בויקר׳ שהן באות מנחה בפני עצמה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(5-6) וביאר המנחה אשר יקריבו עם הקרבן ההוא באמרו ועשירית האיפה סולת. וידוע שהעומר עשירית האיפה הוא. וכדי שתהיה מנחה הדורה צוה בלולה בשמן ולא הרבה יותר מדאי. שיעשה לכלוך ולא מעט שיהיה בלתי נרגש אלא שיהי׳ באיכותו כתית ובדמותו רביעית ההין שהוא הכמות הממוצע.
ואמר עולת תמיד העשויה בהר סיני להגיד שאין זו כאן מצוה מחודש׳ כי הוא קרבן העולה שנצטוו עליו בהר סיני כי לא צוה ית׳ בתחלה על קרבן אחר כמ״ש וזה אשר תעשה על המזבח והוא אשר מקריבים תמיד במדבר והוא היה לריח ניחח לה׳ כלומר בהיותו נשרף ונאכל על אשו האלהי אשר במזבחו היה נרצה לפניו יתברך. ובפ״ק (חגיגה ט״ו) רבי אליעזר אומר העשויה בהר סיני מעשיה נאמרו מסיני והוא עצמה לא נקרבה. רבי עקיבה אומר קרבה ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מ׳ שנה שבטו של לוי שלא עבדו ע״ז הקריבוה.
וי״מ העשויה בהר סיני שצוה על קרבן התמיד בהר סיני כי שאר הקרבנות נצטוו בערבות מואב ובאהל מועד ולהבדיל ביניהם נאמר העשויה בהר סיני לפי שבסיני שהיו קרובים לישוב הקריבו שם את התמידי׳ ואחרי כן לא הקריבום כל ימי המדבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מנחת נסכים. כלומר, אף על גב דלא כתיב ׳ומנחתו׳, דהוי משמע דקאי על התמיד, ומשמע שצריך מנחה בפני עצמה כל יום, וזה אי אפשר, שהרי כתיב אחריו (פסוק ו) ״עולת תמיד העשויה וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואכל האמור לפניו קאי, אם כן מנחת נסכים הוא. ועוד, דאם כן יקשה, למה אינו מזכיר מנחת נסכים כמו שמזכיר היין (פסוק ז), אלא מנחת נסכים הוא:
כתית רְבִיעִת: בהעתק הללי כתוב רביעת וחברו, וכן הוא בכל ספרי׳ מדוייקים מל׳ יו״ד קדמא׳ וחס׳ יו״ד בתראה. והכי מוכח במסורת דסוף יחזקאל, וכמ״ש בפ׳ שלח לך. והמדפיס טעה שכתבו בהפך. [רביעת].
מנחת נסכים. כלומר הוא הסלת שהוא עשירית האיפה הבאה עם הקרבן, לאפוקי מחמשת המנחות האמורות בויקרא שהן באות בפני עצמן:
The libation minchah. Meaning that this was the tenth of an eiphah of fine flour which comes with the offering, to the exclusion of the meal-offerings mentioned in Vayikra, which come on their own (Vayikra 2).
ועשירית האיפה וגו׳ – בספר שמות (כט, מ) נאמר רק ״ועשרֹן סלת״, ולא נאמר במפורש שהסולת היא למנחה; ואילו כאן נאמר ״למנחה״, וכמות הסולת נקבעה בתיבות ״עשירית האיפה״. שתי נקודות אלה עולות בקנה אחד עם מטרת החזרה על מצוות התמיד.
יש להביא את האומה לידי הכרה, שרעיון העולה טעון השלמה על ידי מושג המנחה. שכן אין די בהתמסרות כל האישיות, אלא צריך גם להכיר ולהודות שכל נכסי האומה קנויים לה׳, והאומה צריכה להכיר בכך שה׳ הוא האדון על כל אמצעי המחיה והרווחה שבהם תלויים קיומה ורווחתה.
והכתוב אינו נוקט כאן בלשון ״עשרֹן״, שהיא הלשון המשמשת בכל הקרבנות הבאים, אלא אומר ״ועשירית האיפה״, הרומז לאמור בספר שמות (טז, לו): ״והעמר עשרית האיפה הוא״. כל עישרון של מנחה יזכיר לאומה את הניסיון היסודי של המן, שכן באמצעות המן ראתה האומה במוחש את השגחת ה׳ הזן ומפרנס את כל בריותיו.
עשירית האיפה – הוא א׳ מעשירי לשלשה סאים ספרא ויקרא (סי׳ של״ט) ושם התבאר וסלת הוא מן החטין כמ״ש בספרא (ויקרא סי׳ צ״ו וסי׳ קט״ו וסי׳ של״ט וצו סי׳ מ״ב) וספרי (נשא) וכמ״ש במלואים סלת חטים תעשה אותם, והדבר מבואר בקבלה (מלכים ב ז׳:א׳,ט״ז,י״ח) סאה סלת וסאה שעורים:
בלולה בשמן כתית – פי׳ שכתית היינו שיצא השמן ע״י כתיתה [או טחינה] לא ע״י שליקה או בשול וכבוש, כמ״ש במנחות (דף פה ע״ב), ובמנורה ממעט זה מן זית מזיתו, ובארתי זה היטב בפי׳ בספרא אמור (סי׳ ר״י) עיי״ש:
ועשירית האיפה וגו׳ בלולה בשמן כתית רביעית ההין: ושם (שמות כט,מ) כתיב בתמיד הבוקר ״ועשרון סולת בלול בשמן כתית רבע ההין״. היינו, משום דתורה שבכתב היא המשפיעה על תורה שבע״פ, ומשום הכי כתיב (שם) בתמיד של הערב בלשון נקבה. אבל כאן בשניהם כתיב המנחה בלשון נקבה והתמידים בלשון זכר.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ו) עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָעֲשֻׂיָה֙ בְּ⁠הַ֣ר סִינַ֔י לְ⁠רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖⁠ה לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃
A continual burnt offering like the one made at Mount Sinai1 as a soothing fragrance, a fire-offering for Hashem.
1. like the one made at Mount Sinai | הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ – Literally: "that was done/made on Mount Sinai", but see Rashi and others that the connotation is: "like that offered at Sinai...⁠" See Ibn Ezra that this clause supports the position that after the Israelites' stay at Sinai, the people did not offer burnt offerings throughout the rest of their wanderings in the wilderness. Only with arrival in the land did they resume such service.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[פסקא קמג]
עולת תמיד העשויה בהר סיני – מקיש עולת תמיד לעולת הר סיני. מה עולת הר סיני טעונה נסכים אף עולת התמיד יטעון נסכים.
רבי יוסי הגלילי אומר: לריח ניחוח. לריח ניחח הקשתיה ולא הקשתיה לנסכים.

Piska 143

"A perpetual burnt-offering offered up at Mount Sinai": The burnt-offering of Mount Sinai is being likened to the tamid burnt-offering. Just as the tamid burnt-offering required libations, so that of Mount Sinai required libations. R. Yossi Haglili says: "as a sweet savor.⁠" It is likened to the sweet savor and not to the libations.
עולת תמיד העשויה בהר סיני – ונאמר עולת תמיד לדורותיכם (שמות כ״ט:מ״ב) הקיש עולת דורות לעולת הר סיני מה עולת הר סיני טעונה כלי אף זו טעונה כלי אמר ר׳ שמעון מנין לעולת הר סיני שטעונה כלי שנאמר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (שמות כ״ד:ו׳). עולת תמיד העשויה בהר סיני משקרבה בהר סיני עוד לא פסקה.
לריח ניחוח – מלמד שהיא לריח ניחוח ושהריח נחת רוח לפני הקב״ה.
אשה לה׳ – מלמד שהיא לאישים.
עֲלַת תְּדִירָא דְּאִתְעֲבֵידַת בְּטוּרָא דְּסִינַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ.
It is a perpetual burnt offering, which was made in the mountain of Sinai, to be received with acceptance (as) an oblation before the Lord.

עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה׳
עֲלַת תְּדִירָא דְּאִתְעֲבֵידַת (ח״נ דְּאִתְעֲבֵידַא) בְּטוּרָא דְּסִינַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם ה׳
תָּמִיד – קביעות ורציפות
א. תיבת תָּמִיד מופיעה פעמיים בחומש במדבר ובשתי הוראות שונות: האחת מופיעה לעיל, ״כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ״ (במדבר ט טז) משמעה ברציפות, כל הזמן [כמו ״וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד״ (שמות כח לח), ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ״ (ויקרא ו ו), כל הזמן] ותרגומה ״תְּדִירָא״. והשניה אצלנו, ״עֹלַת תָּמִיד״ משמעה בקביעות, בכל יום, וגם זו מתורגמת ״תְּדִירָא״ [וכן במנחת חביתין ״עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״ (ויקרא ו יג) ״מִנְחָתָא תְּדִירָא״ משמעה בקביעות, בכל יום]. בטעם התרגום המשותף לשני המשמעים עיין בפסוק ״לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״ (שמות כז כ) ״לְאַדְלָקָא בּוֹצִינַיָּא תְּדִירָא״.
מגילת תענית ות״א
ב. במשנה שגור השם המקראי תָּמִיד כגון ״תמיד נשחט בשמנה ומחצה״ (פסחים ה א), ״אברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה״ (מסכת ח ח). אבל במגילת תענית המשקפת את לשון הדיבור בשלהי בית שני, נשתמר השם הארמי תְּמִידָא [ולא כת״א: עֲלַת תְּדִירָא]. השווה: ״אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למספד בהון: מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא״ וברש״י: ״הוקם התמיד על משפטו״ (מנחות סה ע״א). וכעין זה גם להלן ״בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם״ (פס׳ כו) שאונקלוס מתרגמו ״בְּעַצְרָתְכוֹן״ אבל במגילת תענית הוא נקרא ״חַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא״.⁠1
בינוני שהוא לשון עבר
ג. ›״עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי״ – ״עֲלַת תְּדִירָא דְּאִתְעֲבֵידַת (ח״נ דְּאִתְעֲבֵידַא) בְּטוּרָא דְּסִינַי״. ״באורי אונקלוס״ מבכר את הנוסח ״דְּאִתְעֲבֵידַת״, לשון יחיד בנקבה בעבר נסתר המוסב לעולת התמיד, על פני נוסח ״דְּאִתְעֲבֵידַא״ שהוא תרגום לשון רבים בנקבה בעבר נסתר. ואין לתמוה על התרגום בלשון עבר, כי פעמים רבות פסוקית הפותחת בה״א + בינוני מציינת זמן עבר ואף אצלנו לשון התורה – ״הָעֲשֻׂיָה״, היא בעבר.⁠2 לדוגמאות נוספות ראה ״וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה׳ הַנִּרְאֶה אֵלָיו״ (בראשית יב ז) ״וּבְנָא תַּמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם ה׳ דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ״ (ולא דְּמִתְגְּלִי), ״ה׳ הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ״ (בראשית לב י) ״ה׳ דַּאֲמַר לִי״.⁠3
1. המגילה הכתובה בארמית פותחת במלים ״אלין יומיא דלא לאתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון״ (אלו הימים שלא להתענות בהם ומקצתם – שלא לספוד בהם), ולשונה משקפת את לשון הדיבור בארץ ישראל בתקופת בית שני כמבואר במבוא ל״פרשגן״, עמ׳ 32. עוד על לשון מגילת תענית השונה מת״א ראה בפסוק ״עצים״ (ויקרא ו ה).
2. וכן הוא במיוחס ליונתן: ״עֲלַת תְּדִירָא הֵיכְמָא דַהֲוַת מִקְרְבָא עַל טַוְורָא דְסִינַי״ [עולת תמיד כמו שהיתה מוקרבת על הר של סיני].
3. האירני על כך ידידי ד״ר חנן אריאל הי״ו. נחלקו התנאים האם קרבן תמיד הוקרב במדבר: ״דתניא, עלת תמיד העשיה בהר סיני, רבי אלעזר אומר (ובדקדוקי סופרים – ר׳ אליעזר): מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל? (רש״י – לשון תימה, ומשמע שלא הקריבו, לפי שנזופין היו) – שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה, הן הקריבו אותה״. הד למחלוקתם מוצאים גם במפרשי הפשט ראה כאן ראב״ע: ״העשויה בהר סיני – הטעם כאשר עשיתם בהר סיני. גם זה אות שלא העלו עולות במדבר אחר נסעם מסיני, כאשר פירשתי בראיות גמורות״, כדעת ר״א. לעומתו חזקוני: ״מאחר שהקרבתם אותה בסיני כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות אינני רוצה שתבטל לעולם״, כדעת ר״ע. ויתכן שזהו שורש ההבדל בין שני פירושי רש״י. ואף שנראה היה לומר שאונקלוס תרגם ״הָעֲשֻׂיָה״ – ״דְּאִתְעֲבֵידַת״ בלשון עבר כדי לרמוז לשיטת ר׳ אליעזר רבו, שהרי ״תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע״ (מגילה ג ע״ב), לפי האמור אין למצוא בדבריו ראיה לשיטה זו, שכן פשט המקרא, ״הָעֲשֻׂיָה״, הוא לשון עבר – ותרגמו מילולית.
עלה תדירה היך מה דאתקרבתא על טורא דסיני לריח דרעווה קרבן קדם י״י מתקבלב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאתקרבת״) גם נוסח חילופי: ״דהוות מתקרבת״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם י״י מתקבל״) גם נוסח חילופי: ״מתקבל לשמה די״י״.
עלת תדירא היכמא דהות מיקרבא על טוורא דסיני מטול לאתקבלא ברעוא קרבנא קדם י״י.
It is a perpetual burnt offering, such as was (ordained to be) offered at Mount Sinai, to be received with favor as an oblation before the Lord.
עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי – מַקִּישׁ עוֹלַת הַר סִינַי לְעוֹלַת תָּמִיד, מָה עוֹלַת תָּמִיד טְעוּנָה נְסָכִים אַף עוֹלַת הַר סִינַי טְעוּנָה נְסָכִים. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר לְרֵיחַ נִיחֹחַ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ הִקַּשְׁתִּיהָ וְלֹא הִקַּשְׁ(י)⁠תִּיהָ לִנְסָכִים.
עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה – וְנֶאֱמַר ״עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם״. הִקִּישׁ עוֹלַת דּוֹרוֹת לְעוֹלַת הַר סִינַי, מָה עוֹלַת הַר סִינַי טְעוּנָה כְלִי אַף זוֹ טְעוּנָה כְלִי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִנַיִּן לְעוֹלַת הַר סִינַי שֶׁטְּעוּנָה כְלִי. שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ״ד:ו׳) ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנוֹת״. הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי, מִשֶּׁקָּרְבָה בְּהַר סִינַי עוֹד, לֹא פָסְקָה.
צַעִידַתֹ דַאאִמַא כַּמַא צַנַעתַּ פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ מַקבּוּלַתֹ מֻרצִ׳יתֹ לִלָּהִ
עולה בתמידות, כמו שעשית במדבר סיני, מקובלת ומרצה לה׳.
העשויה בהר סיני – כאותן שנעשו בימי המילואים.
דבר אחר: העשויה בהר סיני – הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה: וישם באגנות (שמות כ״ד:ו׳) – מלמד שטעונה כלי.
העשיה בהר סיני WHICH WAS OFFERED BY MOUNT SINAI – i.e., like those continual burnt offerings which were offered during the days of the installation ceremony (which took place while the people were encamped by Mount Sinai).
Another explanation of העשיה בהר סיני is: It compares the continual burnt offering to the burnt offering of Mount Sinai – to that which was offered on the fifth day of the third month, before the Giving of the Torah (see Rashi on Shemot 19:11), of which it is written, "And he put it (the blood) in basins" (Shemot 24:6): this teaches, therefore, that it (the continual burnt-offering) requires a vessel for the reception of the blood (Sifra, Tzav, Chapter 18 8).
פס׳: עולת תמיד העשויה בהר סיני – מקיש עולת תמיד לעולת הר סיני. 1מה עולת הר סיני על גבי המזבח אף עולת תמיד על גבי המזבח. דברי ר׳ ישמעאל. 2ר׳ עקיבא אומר מה עולת הר סיני טעונה נסכים אף עולת תמיד טעונה נסכים:
1. מה עולת הר סיני ע״ג דמזבח. דכתיב ויבן מזבח תחת ההר וכו׳ וישלח את נערי ב״י ויעלו עולות וסברי עולה שהקריבו במדבר עולת תמיד הואי:
2. ר״ע אומר מה עולת כו׳. עיין ספרי ולפי גרסת הגר״א וכן הגיה החכם הספרדי צ״ל להיפך מה עולת תמיד טעונה נסכים דכתיב בהדיא בקרא ונסכו רביעית ההין אף עולת הר סיני טעונה נסכים:
העשויה בהר סיני – הטעם: כאשר עשיתם בהר סיני. גם זה אות שלא העלו עולות במדבר אחר נסעם מסיני, כאשר פירשתי בראיה גמורה (ראב״ע ויקרא ז׳:ל״ח).⁠1 [גם זה טעם: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר (עמוס ה׳:כ״ה).]⁠א
1. השוו גם ראב״ע שמות פירוש השני כ״ט:מ״ב.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
WHICH WAS OFFERED IN MOUNT SINAI. Its meaning is, as you offered on Mount Sinai.⁠1 This verse2 is an additional proof that Israel did not offer burnt offerings in the wilderness after they journeyed from Sinai,⁠3 as I previously explained with perfect proof.⁠4
1. In other words, they were not to bring the very same offering which they had brought at Sinai, for that offering no longer existed. They were to bring a similar offering.
2. In addition to Ex. 29:42. See Ibn Ezra on Ex. 29:42 (Vol. 2, p. 620).
3. Our verse speaks of the burnt offering at Sinai. It does not speak of the one offered in the wilderness. This implies that no burnt offering was offered in the wilderness.
4. See Ibn Ezra on Ex. 29:42.
העשויה בהר סיני – לפי הפשט: נראה כמאן דאמר (בבלי חגיגה ו׳:) עולה שהקריבו במדבר עולת תמיד הואי.
עלת תמיד העשיה בהר סיני – מאחר שהקרבתם אותה בסיני כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות (שמות כ״ד:ה׳) אינני רוצה שתבטל לעולם.
עולת תמיד העשויה בהר סיני, "it is a continual burnt offering which was offered at Mount Sinai. In other words, this practice began when the Jewish people were encamped around Mount Sinai, as we know from Exodus 24,5: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, "Moses sent forth the young men of the Children of Israel and they offered burnt offerings. He intended that this practice should remain in use forever.
העשויה בהר סיני – כאותה שנעשית בימי המלואים קודם שנעתק הכבוד מהר סיני אל המשכן ונראה מכאן כי אחר סיני לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלל, ובפ״ק דחגיגה ר״א אומר עולת תמיד העשויה בהר סיני, מעשיה נאמרו מסיני והיא עצמה לא קרבה, ר״ע אומר קרבה ושוב לא פסקה, אבל מה אני מקיים (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה שבטו, של לוי שלא עבדו עבודה זרה הקריבו עד כאן. והא למדת שאפילו לר״ע דאמר קרבה ושוב לא פסקה לא הקריבו ישראל במדבר עולות כלום, ואעפ״כ לא פסקו עולות במדבר ע״י בני לוי.
העשויה בהר סיני, "which was instituted at Mount Sinai.⁠" This is a reference to the offerings brought daily during the inaugural procedures of the Tabernacle (Exodus 29). This was a period prior to the attribute of כבוד moving from the top of the mountain to the top of the Tabernacle. The wording here seems to suggest that after their stay around Mount Sinai the Israelites did not continue to offer these burnt-offerings in the desert at all. In Chagigah 6 Rabbi Eleazar understands the words עולת תמיד העשויה בהר סיני as meaning that the relevant procedures were taught at Mount Sinai whereas the offerings were not offered there at all. Rabbi Akiva, however, understood the verse to mean that this procedure was first introduced at Mount Sinai. [Presumably prior to the building of the Tabernacle, as the Tabernacle was not built till nine months after the sin of the golden calf. A better explanation is that of Tosafot that the disqualification of the Israelites was the sin of the spies. This leaves other problems. Ed.] and never again interrupted. This poses the problem of a verse in Amos 5,25: "the meat-offerings and gift-offerings which you offered to Me during the forty years in the desert.⁠" Why did the prophet not mention the burnt-offerings offered during that period? The answer given is that during those 40 years the daily-burnt-offering represented only the tribe of Levi who had not been guilty of the sin of the golden calf and who therefore were not out of grace. This teaches that even according to the view of Rabbi Akiva who holds that once introduced this procedure was not abandoned even temporarily, the meaning of the offering was different.
עֹלת תמיד העשֻיה בהר סיני – אמר זה לפי שלא הקריבו עולה במדבר זולתי בהר סיני, כמו שכתב החכם אבן עזרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

העשויה בהר סיני הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני כו׳ מלמד שטעונה כלי. דכיון דהוקשת העולה העשויה בהר סיני לעולת התמיד לענין נסכי׳ מה עולת תמיד טעונה נסכים אף עולת הר סיני טעונה נסכים כדאיתא בספרי אמרינן נמי ומה עולת הר סיני טעונה כלי לקבלת דמה דכתיב בה וישם באגנות אף עולת תמיד טעונה כלי:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

עולת תמיד העשויה בהר סיני – קודם העגל שלא היתה צריכה נסכים.
עולת תמיד העשויה בהר סיני, before the sin of the golden calf when there was not yet a need to accompany this sacrifice with libations.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הָעֲשֻיָה: היו״ד רפה. [הָעֲשֻׂיָה].
כאותן שנעשו בימי המלואים. ר״ל כיון שכתוב העשוי׳ בהר סיני משמע שכבר נעשו בהר סיני וכיון שכבר נעשו למה צריכין לעשות כאן. ומתרץ כאותן וכו׳ כלומר דמגיה הפסוק והוי כאלו כתיב כהעשויה בכ״ף הדמיון:
Like those which were done during the days of inauguration. Meaning that when the Torah wrote, העשויה בהר סיני [lit. "that was offered at Mount Sinai"] it implied that these had already been offered at Mount Sinai. So why then was it necessary to offer it here? Rashi answers that it was "like those…" meaning that he 'amends' the verse as if it had said כהעשויה ["as was done"] with a [letter] kaf indicating comparison.
העשיה בהר סיני – כאותן שנעשו בימי המלואים:
עלת תמיד וגו׳ – בפירושנו לשמות (כז, ח) הערנו שבספר יחזקאל (מג, טו) קרוי המזבח ״הראל״, וכן הבאנו שם את האמור בתהילים (סח, יח): ״אֲדֹנָ⁠־י בָם סִינַי״. על יסוד זה העלנו השערה שהמזבח קרוי כאן ״הר סיני״, ושהמזבח עם אשו מייצג במקדש את הר סיני, אשר על פסגתו התגלתה ה״אש אֹכלה״.
הדברים האמורים עולים בקנה אחד באופן מושלם עם תכליתה של חזרה זו על מצוות התמיד. נמצא שקרבן התמיד מסמל את ההתחדשות היומית הנצחית של נדר ״נעשה ונשמע״, שבו נענתה האומה להתגלות התורה על הר סיני ונכנסה לברית התורה. ואכן, העולה אינה אלא ״נדר״ להתקדמות תמידית במעשה ובלימוד. אך התמסרות זו ל״אש אוכלה בהר סיני״ מתבטאת רק על ידי נתינת העולה והמנחה אל האש שעל המזבח; ואין היא מתבטאת בניסוך היין, שכן את היין מנסכים באופן שירד אל יסוד המזבח. לפיכך בפסוקנו הסיכום ״עלת תמיד״ כולל רק את העולה והמנחה, ורק עליהם נאמר שהם ״עלת תמיד העשיה בהר סיני״, בעוד שהנסך נזכר רק בפסוק הבא: ״ונסכו״ וגו׳.
עלת תמיד העשויה בהר סיני – ת״ק הוא ר״ע (כמ״ש בספרי זוטא) לשטתו שס״ל בקדושין (דף לז) שקרבו נסכים במדבר וע״כ ס״ל שעולת הר סיני [שהיתה ג״כ עולת תמיד לדידיה כמ״ש. בחגיגה דף ו׳] טעונה נסכים, וריה״ג סובר כר׳ ישמעאל שלא קרבו נסכים במדבר לכן ס״ל שעולת הר סיני [אע״ג שגם לדידיה היתה עולת תמיד כמ״ש בחגיגה שם] א״צ נסכים שעדיין לא היה במת צבור עד שנעשה המשכן ועמ״ש בפי׳ הספרי שלח (סי׳ א׳):
עולת תמיד העשויה בהר סיני: בפרשת תצוה לא כתיב כל זה, היינו משום שלא נצרך לפרש שתהיה חביבה כ״עולת תמיד העשויה בהר סיני״, אחר שעיקר הבאתה הוא לחביבות, מה שאין כן כאן הוצרך לפרש שתהיה חביבה כ״עולת תמיד העשויה בהר סיני״ – לפני חטא העגל.
והקדים הכתוב זה המאמר לפני ״ונסכו רביעית ההין״ (יין), באשר הוא טעם לדבר, שבשביל שהוא ערב להקב״ה כמו שבהר סיני על כן צוה ״ונסכו רביעית וגו׳⁠ ⁠⁠״, דבלא זה אין טעם ליין, וכמו שאמר הושע הנביא (ט,ד) ״לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו וגו׳⁠ ⁠⁠״.
העשויה בהר סיני – ששם התחילו לעשות תמידין בחשבם שעוד מעט ויכנסו לארץ, ובראותם כי נגזרה עליהם גזרה להיות רועים במדבר מ׳ שנה, חדלו מעשותם.
העשיה בהר סיני – תניא, רבי עקיבא אומר, עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, דכתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני, קרבה ולא פסקה.⁠1 (חגיגה ו׳:)
1. הא דהקריבו ישראל עולות במדבר מבואר ס״פ משפטים ויעלו עולות, וס״ל דפסוק זה סמיך על ההיא עולה, כלומר לעשות לדורות כמעשיה.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ז) וְ⁠נִסְכּוֹ֙ רְ⁠בִיעִ֣ת הַהִ֔ין לַכֶּ֖⁠בֶשׂ הָאֶחָ֑ד בַּקֹּ֗⁠דֶשׁ הַסֵּ֛⁠ךְ נֶ֥סֶךְ שֵׁכָ֖ר לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
Its libation shall be1 a quarter of a hin for the one lamb; on the holy2 you shall pour a libation of strong drink3 for Hashem.
1. Its libation shall be | וְנִסְכּוֹ – The words "shall be" have been inserted into the translation for clarity, and appear to be assumed by the Hebrew.
2. on the holy | בַּקֹּדֶשׁ – See Rashi that the verse refers to pouring libations on the holy altar. Alternatively: "in the sanctuary" or perhaps: "in holy [vessels]", i.e. that the libation should be poured from holy vessels (Targum Yerushlami (Yonatan)).
3. strong drink | שֵׁכָר – See Rashi that this refers to aged wine that is capable of intoxicating. Cf. Ramban that it refers to undiluted wine.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ונסכו רביעית ההין לכבש האחד – א׳ אתה מנסך, ואי אתה מנסך מזוג.
בקדש הסך נסך שכר לי״י – שכר שיתנסכו בקודש, ובקודש יבלעו.
רבי נתן אומר: הסך נסך שכר למה נאמר? להביא נסוך המים.
"And its (wine) libation, a fourth of a hin for the one lamb": The libation is poured unmixed and not mixed. "On the holy place (i.e., the altar) shall it be poured, a pouring of strong drink to the Lord.⁠" They are poured on the altar and burned on the altar. R. Nathan says: Why is it written "pouring, pouring" (twice)? To include the water libation.
ונסכו רביעית ההין לכבש האחד – כתוב אחד אומר האחד אין מערבין נסכים בנסכים וכתוב אחד אומר כמספר כיצד מביא את הנסכין במספר ומערב יכול שלא בא לומר שאתה מערב נסכים בנסכים אלא נסכי תמידין בנסכי מוספין ומניין נסכי מוספין בנסכי תמידין ת״ל כמספר כמספרם מערב את נסכים בנסכים נסכי תמידין בנסכי מוספין ונסכי מוספין בנסכי תמידין.
בקדש הסך נסך – שלא יצא הסך ידי קדש.
שכר – לפי שהעיד בן בבא לומר הכבש כשר עד ארבע שעות יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר ת״ל הסך נסך שכר לה׳ אף הוא העיד לומר כשר היין בן ארבעים יום למזבח.
נסך שכר – דאנא רוי דאנא שבע.
וְנִסְכֵּיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִמְּרָא חַד בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַּךְ נִסּוּךְ דַּחֲמַר עַתִּיק קֳדָם יְיָ.
And its libation shall be the fourth of a hin for each lamb; in the sanctuary shall the libation of old wine be poured out before the Lord.

וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳
וְנִסְכֵּיהּ רַבְעוּת הִינָא לְאִימְרָא חַד בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַּךְ נִסּוּךְ דַּחֲמַר עַתִּיק קֳדָם ה׳
בת״א אין הפרש בין הָאֶחָד לבין אֶחָד
א. עיין לעיל ״הַכֶּבֶשׂ אֶחָד״ (פס׳ ד) ״אִימְרָא חַד״ וכן תרגם בפסוקנו ״הָאֶחָד״ – ״חַד״, וזאת משום שבמספר אֶחָד אין הפרש בין מספר מיודע לסתמי ותרגומם שווה, כיון שלא ניתן לתרגם הָאֶחָד – חֲדָא, הואיל וזו צורת נקבה, השווה: ״קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת״ (במדבר ז יג) ״מְגִיסְתָא דִּכְסַף חֲדָא״.⁠1
בַּקֹּדֶשׁ – במקום קדוש או בקדושה?
ב. ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ״ – ״בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַּךְ״. אונקלוס פירש ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ״ כתיאור מקום: ״בְּקוּדְשָׁא יִתְנַסַּךְ נִסּוּךְ״, וכן פירש רש״י.⁠2 אבל המיוחס ליונתן ״בְּמָאנֵי בֵּית קוּדְשָׁא יִתְנְסַךְ״ (בכלי בית המִקדשׁ יתנסך) פירשו כתיאור אופן.⁠3
שֵׁכָר – יין ישן
ג. כאן תרגם ״נֶסֶךְ שֵׁכָר״ – ״נִסּוּךְ דַּחֲמַר עַתִּיק״, כי לא כל שֵׁכָר כלול בפסוק אלא רק יין ישן כשר למזבח, וכפי שפירש רש״י:⁠4 ״נסך שכר – יין המשכר פרט ליין מגתו״,⁠5 וכן הוא לגבי איסורי נזיר השייכים בתוצרת הגפן בלבד ולא במשקה משכר – ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״ (במדבר ו ג) ״מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק״, אבל ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ״ (ויקרא י ט) מתורגם ״חֲמָר וּמְרַוֵּי״, כי כהנים אסורים בכל סוג של שֵׁכָר, עיין שם.⁠6
1. ״נפש הגר״ ו״תוספת ומלואים״, ולא כ״נתינה לגר״ שכתב ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד״ (פס׳ ד) ״יָת אִימְרָא חַד״ וכן ״לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ (בפסוקנו) ״לְאִימְרָא חַד״ מפני שניסוך היין שווה בכל הכבשים בכמותו – רביעית ההין, ועל כן לא הוצרך לפרט ״חֲדָא״ המורה על ה״א הידיעה״. וראה גם בביאורנו לפסוק ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ (שמות כט לט). והמיוחס ליונתן הוסיף טעם מדרשי: ״יָת אִימַר חַד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי לֵילְיָא וְיַת אִימַר תִּנְיַין תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי יְמָמָא״.
2. רש״י: ״בקדש הסך – על המזבח יתנסכו״.
3. ו״העמק דבר״ כתב שזהו פשוטו של מקרא.
4. ›ואף שרמב״ן דחה דבריו: ״ואינו נכון, שכבר אמרו (ב״ב צז א) יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר, והנה אינו מתמעט מן הכתוב, אלא מעלה מדרבנן לכתחילה. אבל ״שכר״ להוציא את המזוג שהוא פסול אפילו בדיעבד״. וכן הוא במיוחס ליונתן ״יִתְנְסַךְ נִיסוּךְ חֲמַר עַתִּיק וְאִין לָא מַשְׁכַּח חֲמַר עַתִּיק מַיְיתֵי חֲמַר בַּר אַרְבְּעִין יוֹמִין לִמְנַסְכָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ [יתנסך ניסוך יין עתיק, ואם לא מצא יין עתיק מביא יין בן ארבעים ימים לנסך לפני ה׳]. ובת״י ״יִתְנַסֵךְ נִיסוּךְ חֲמַר בְּחִיר״ [יין מובחר] – מ״מ מודה רמב״ן שלא ניתן לנסך שכר העשוי מדבר שאינו יין.
5. רמב״ם, הלכות ביאת המקדש פ״א הל״א: ״כל כהן... אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים... והוא ששתה רביעית יין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ׳ יום״. ובהשמטת טורי אבן שם: ״ואיתא בגמ׳ [ב״ב צ״ז] ופוסק הרמב״ם פרק ששי הלכה ט׳ מהלכות איסורי מזבח דיין שלא עבר עליו ארבעים יום אסור להביא על המזבח דכתיב הסך נסך שכר כדי לשכר״.
6. ›וקבילתו של ״נתינה לגר״ על תרגומו ״מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק״, שלא כדרכו בכל המקומות ״חֲמָר וּמְרַוֵּי״ תמוהה – שהרי התרגום הרגיל הוא כבפסוקנו, ודווקא תרגום ״חֲמָר וּמְרַוֵּי״ הוא החריג, כפי שנתבאר.
ונסוכוי חמר רביעות הינה תקרבון עם אמרא חדתהא במני בית קודשה יתנסך ניסוך חמר בחיר לשמה די״י.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתה״.
וניסוכיה רבעות הינא לאימר חד במני בית קודשא יתנסך ניסוך חמר עתיק ואין לא משכח חמר עתיק מייתי חמר בר ארבעין יומין למנסכא קדם י״י.
And its libation shall be the fourth of a hin for one lamb; from the vessels of the house of the sanctuary shall it be outpoured, a libation of old wine. But if old wine may not be found, bring wine of forty days to pour out before the Lord.
במאני בית קודש יתנסך ניסוך חמר בחיר לשמא דיי.
From the vessels of the house of holiness, it shall be poured out a libation of choice wine unto the Name of the Lord.
הסך נסך שכר לה׳1מכאן לשני ניסוכין, אחד ניסוך המים בחג, ואחד ניסוך היין בכל יום.
שכר2אין יין כשר לגבי המזבח אלא יין שהוא משכר, ואימתי יהיה כשר לגבי המזבח 3מן ארבעים יום ולהלן.
1. מכאן לשני ניסוכין. עיין ספרי פיסקא קמ״ג, ופיסקא ק״נ, וע״ש בהערות הרב בעל מאיר עין.
2. אין יין כשר לגבי המזבח אלא יין שהוא משכר. וכן רש״י עה״ת הביא נסך שכר יין המשכר פרט ליין מגתו, וכן בגמ׳ ב״ב צ״ז ע״ה תאני ר׳ חייא יין מגתו לא יביא ופירש הרשב״ם משום דכתיב הסך נסך שכר (במדבר כ״ח), מידי דמשכר.
3. מן ארבעים יום ולהלן. עיין ילקוט סוף רמז תש״פ בשם ספרי זוטא.
וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד – יִלְמַד שֶׁל שַׁחֲרִית מִשֶּׁל עַרְבִית. רַבִּי אוֹמֵר שֶׁל עַרְבִית מִשֶׁל שַׁחֲרִית. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן, הַאי בְּתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּתִיב. אֶלָּא רַבִּי, מַאי טַעֲמָא. אֲמַר קְרָא לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, אֵיזֶהוּ כֶּבֶשׂ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (פסוק ד) ״אֶחָד״, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תָמִיד שֶׁל שַׁחֲרִית. וְרַבָּנַן מַאי אֶחָד, הַמְיֻחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ. הַאי מִמִּבְחַר נִדְרֵיכֶם נָפְקָא חָד בְּחוֹבָה וְחָד בִּנְדָבָה, וּצְרִיכֵי.
וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד – חַי אַתָּה מְנַסֵּךְ וְלֹא אֶת הַמָּזוּג. בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר, שֶׁיִּתְנַסְּכוּ בַּקֹּדֶשׁ, וּבַקֹּדֶשׁ יִבָּלְעוּ.
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״, אֵין מְעָרְבִין נְסָכִים בִּנְסָכִים, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (לעיל ט״ו:י״ב) ״כְּמִסְפַּר״, כֵּיצַד. מֵבִיא אֶת הַנְּסָכִים בְּמִסְפָּר וּמְעָרֵב. יָכוֹל שֶׁלֹּא בָא לוֹמַר שֶׁאַתָּה מְעָרֵב נְסָכִים בִּנְסָכִים אֶלָּא נִסְכֵּי תְמִידִין בְּנִסְכֵּי מוּסָפִין וְנִסְכֵּי מוּסָפִין בְּנִסְכֵּי תְמִידִין. בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ, שֶׁלֹּא יֵצֵא. נֶסֶךְ שֵׁכָר, לְפִי שֶׁהֵעִיד בֶּן גּוּדְגָדָא הַכֶּבֶשׂ כָשֵׁר עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, יָכוֹל אִם עָבְרוּ אַרְבַּע לֹא יְהֵא כָשֵׁר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַסֵּךְ נֶסֶךְ״, אַף הוּא הֵעִיד לוֹמַר (כָּשֵׁר) הַיַּיִן בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם [כָּשֵׁר] לַמִּזְבֵּחַ.
נֶסֶךְ שֵׁכָר – דַּאֲנָא רָוֵי דַּאֲנָא שָׂבַעַ (כָּתוּב לְעֵיל).

רמז תשפא

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר בַּשֵׁנִי בֶּחָג הוּא מַזְכִּיר. מַאי טַעֲמָא. נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי ״וְנִסְכֵּיהֶם״, בַּשִּׁשִּׁי (שם, לא) ״וּנְסָכֶיהָ״, בַּשְּׁבִיעִי ״כְּמִשְׁפָּטָם״, מֵ״ם יוֹ״ד מֵ״ם מַיִם, מִכָּאן רֶמֶז לְנִסּוּךְ הַמַּיִם מִן הַתּוֹרָה, אֵימָת קָא רָמִיז לֵיהּ קְרָא, בַּשֵּׁנִי, הִלְכָּךְ בַּשֵּׁנִי בֶּחָג הוּא מַזְכִּיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בַּשִּׁשִּׁי בֶּחָג הוּא מַזְכִּיר, אֲמַר קְרָא בַּשִּׁשִּׁי ״וּנְסָכֶיהָ״, בִּשְׁנֵי נִסּוּכִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶחָד נִסּוּךְ הַמַּיִם וְאֶחָד נִסּוּךְ הַיַּיִן. וְאֵימָא תַּרְוַיְהוּ דְחַמְרָא. סְבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא דַּאֲמַר מַיָּא רְמִיזָא הָכָא. אִי סְבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה נִדְכַּר בַּשֵּׁנִי. נִסּוּךְ יְתֵירָא כִּי כְתַב, בַּשִּׁשִּׁי הוּא דְכְתַב. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר, בִּשְׁנֵי נִסּוּכִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד נִסּוּךְ הַמַּיִם וְאֶחָד נִסּוּךְ הַיַּיִן. וְאֵימָא תַּרְוַיְהוּ דְחַמְרָא. אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא אוֹ הַסֵּךְ הַסֵּךְ אוֹ נֶסֶךְ נֶסֶךְ, מַאי הַסֵּךְ נֶסֶךְ, שְׁמַע מִ(י)⁠נָהּ תְּרֵי, חָד דְּמַיָּא וְחָד דְּחַמְרָא.
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי צָדוֹק לוּל קָטָן הָיָה בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ, וְאַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה פִרְחֵי כְהֻנָּה יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם יַיִן קָרוּשׁ, שֶׁדּוֹמֶה לְעִגּוּלֵי דְּבֵלָה, וּבָאִין וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בַּקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳⁠ ⁠⁠״, כְּשֵׁם שֶׁנִּסּוּכוֹ בִקְדֻשָּׁה כָּךְ שְׂרֵפָתוֹ בִקְדֻּשָׁה. מַאי מַשְׁמַע. אֲמַר רָבִינָא אַתְיָא קֹדֶשׁ ״קֹדֶשׁ״, כְּתִיב הָכָא בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ וּכְתִיב הָתָם (שמות כ״ט:ל״ד) ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַסְּכִין יַיִן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ פּוֹקְקִין אֶת הַשִּׁיתִין לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר״, מַאי מַשְׁמַע. אֲמַר רַב פַּפָּא [שֵׁכָר] לְשׁוֹן שִׂמְחָה לְשׁוֹן שְׂבִיעָה לְשׁוֹן שִׁכְרוּת. אֲמַר רָבָא הַאי צֻרְבָּא מֵרַבָּנָן דְּלָא נָפִישׁ חַמְרֵיהּ לִגְמַע גְּמוּעֵי. [רָבָא] אֲכַסָּא דְבִרְכָּתָא [אַגְמַע גְּמוּעֵי].
וַמַעַהֻ מִןַ אלמַזַאגִ רֻבּעֻ קִסט לִכֻּלִ חַמַלֵ יֻרַשֻּׁ פִי אלּקֻדֻסִ רַשַּׁא מִן עַתִיקִהִ לִלָּהִ
ועמו מן היין הנמזג, ליטר לכל טלא, יטפטף בקודש, טפטוף מן הישן שבסוגיו, לה׳.
ונסכו – יין.
בקדש הסך – על המזבח יתנסכו.
נסך שכר – יין המשכר, פרט ליין מגתו.
ונסכו (more lit., its pouring forth – i.e. its offering that was poured forth) – wine (cf. Bemidbar 15:5).
בקדש הסך CAUSING IT TO BE POURED FORTH ON THE HOLY SPOT – upon the altar they shall be poured out.
נסך שכר A POURING FORTH OF STRONG DRINK – wine that has intoxicating power. This excludes wine straight out of its vine press (new wine which is non-intoxicating) (Bava Batra 97a).
פס׳: ונסכו רביעית ההין לכבש האחד1חי אתה מנסך ואין אתה מנסך מזוג.
בקדש הסך נסך שכר – שיתנסך בו בקודש 2והקדש יבלעו. רבי נתן אומר בקדש הסך נסך שכר. 3להביא את המים:
1. חי אתה מנסך. מדכתיב רביעית ההין שאם יהיה מזוג לא יהיה יין חי רביעית ההין.
2. והקדש יבלעו. היינו לתוך השיתין:
3. להביא את המים. היינו בחג הסוכות מנסך ג״כ מים:
הסך נסך שכר – נו״ן השורש נבלע בסמ״ך, ומן הפירוש נסמך על דברי קדמונינו ז״ל.
SHALT THOU POUR OUT A DRINK-OFFERING OF STRONG DRINK. The stem nun1 is swallowed by the samekh.⁠2 We will rely on the words of our sages of blessed memory as to its meaning.⁠3
1. Of the root nun, samekh, caf, the root of hassekh (shalt thou pour out).
2. In the word hassekh (shalt thou pour out). Hence the dagesh in the samekh.
3. We will rely on the sages concerning what Scripture means by the term nesekh (strong drink). According to the sages it refers to undiluted wine. In ancient times wine for drinking was mixed with water.
בקודש הסך נסך שכר – אם אינו קרב לאישים, מכל מקום: בקדש יהא הסכו (בבלי סוכה מ״ט.).
ונסכו – יין. בקדש הסך – על המזבח יתנסכו. נסך שכר – יין המשכר, פרט ליין מגתו. לשון רבינו שלמה.
ואינו נכון, שכבר אמרו (בבלי ב״ב צ״ז.) יין מגתו לא יביא, ואם הביא כשר. והנה אינו מתמעט מן הכתוב, אלא מעלה מדרבנן לכתחלה. אבל שכר – להוציא את המזוג שהוא פסול אפילו בדיעבד, וכך הוא נדרש בסיפרי ושם אמרו: בקדש הסך – שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו (ספרי במדבר כ״ח:ז׳).
הזכיר הכתוב בתמיד ובראשי חדשים שיעור הסולת במנחה, ושיעור היין בנסכים, אבל בשבת ובחג המצות והשבועות ובראש השנה ויום הכפורים ובראשון של חג הסוכות הזכיר שיעור המנחה, ולא הזכיר שיעור הנסכים. והטעם בזה כי אף על פי שצוה בפרשת הנסכים (במדבר ט״ו) בשיעורי המנחה והנסכים לפר לאיל ולכבשים בנדרים ונדבות ובמועדים, מצינו מנחה כפולה לכבש העומר (ויקרא כ״ג:י״ג), וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ (ויקרא כ״ג:י״ז), וכן בקרבן התודה, והם מנחה, ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדים שלא תשתנה בהםא המנחה כאשר נשתנית באלה. אבל הנסכים לא נשתנו לעולם, לפיכך הזכיר אותם בתחלה בתמיד, ולא הזכירם אחרי כן בשבת, וחזר והזכירם בראש חדש להזכיר גם נסכי הפר והאילים, ואחר כן לא הוצרך להזכירם כלל. והזכיר ביום הראשון של סוכות שיעור המנחה (במדבר כ״ט:י״ד), ולא הוצרך עוד להזכיר באותו החג, אלא: מנחתם ונסכיהם במספרם כמשפטם (במדבר כ״ט:ל״ג) – כלומר כמשפטם ביום הראשון הנזכר.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נשתנה מהם״.
AND THE DRINK-OFFERING THEREOF — "of wine. IN THE HOLY PLACE THOU SHALT POUR — upon the altar they shall be poured out. A POURING FORTH OF STRONG DRINK — wine which has an intoxicating power. This excludes wine straight from the [wine-]press.⁠" This is the language of Rashi. But it is not correct, for the Rabbis have already said:⁠1 "Wine straight from the wine-press one may not bring [for the drink-offering, since it is non-intoxicating], but if one did bring [such wine], it is valid" [and there is no need to bring other wine]. Thus [we see that] wine straight from the wine-press is not excluded on the basis of a [Scriptural] verse [for in that case, he would have to bring other wine instead of it], but it is merely a prohibition of the Rabbis to be observed as a rule directly [but if not observed, it does not invalidate the drink-offering]. However, [the correct interpretation is]:⁠2 "Strong drink, to exclude wine which is diluted [with water],⁠" which is invalid even if already brought [so that one must bring other wine which is undiluted]. And this is how it is interpreted in the Sifre.⁠3 And there they [furthermore] said: "In the holy place thou shalt pour — it was to be poured in the holy place, and in the holy place it was absorbed.⁠"4
Now Scripture mentions in the [case of the] Daily Whole-offering and [the Additional Offerings of] your New Moons the amount of fine flour in the meal-offering [which accompanied them],⁠5 and the amount of wine in the drink-offerings [which accompanied them],⁠6 but in the [case of the Additional Offerings of the] Sabbath, the Festival[s] of Unleavened Bread, Weeks, the New Year, the Day of Atonement, and the first day of the Festival of Tabernacles, He mentioned the amount of the meal-offering, but did not specify the amount of the drink-offerings. The reason for this is that although in the section [dealing with] the drink-offerings7 He commanded how much the meal-offerings and the drink-offerings should be for the bullocks, for the rams, and for the lambs,⁠8 in vow-offerings, freewill offerings, and [the offerings of] the festivals,⁠9 we find a double meal-offering for the lamb brought with the sheaf [of barley],⁠10 and on the day of Atzereth11 [they brought] two tenth-parts of an ephah [baked] with leaven,⁠12 and so also we find [unleavened cakes, wafers, and cakes of leavened bread] in a thanks-offering, which were a meal-offering.⁠13 Therefore Scripture had to specify [here] in the case of all the festivals that their meal-offering does not change, as it changed in these [above-mentioned cases]. But the drink-offerings never varied; therefore He mentioned them at first in [the case of the] Daily Whole-offering, and did not refer to them afterwards in the case of [the Additional Offering of] the Sabbath. He did refer to them again [when speaking] of the New Moon,⁠14 in order to mention also the drink-offerings of the bullocks and the rams, but afterwards He did not have to mention them at all. [Likewise] He mentioned on the first day of Tabernacles the amount of the meal-offering,⁠15 and it was [therefore] no longer necessary to mention it in connection with the other days of the festival, except [to state], and their meal-offering and their drink-offerings … according to their number, after their ordinance,⁠16 meaning to say: "after their ordinance on the first day [of the festival] as mentioned [previously].⁠"
1. Baba Bathra 97a.
2. Sifre, Pinchas 143.
3. Sifre, Pinchas 143.
4. This is a reference to the cavity at the side of the altar, into which the libations were poured. It was a natural cavity in the ground which had existed since the six days of creation, and the wine went down and was absorbed therein. See my Hebrew commentary, p. 317.
5. Verses 5, 13.
6. Verses 7, 14.
7. Above, 15:4-12.
8. Further, 29:33.
9. Above, 15:3.
10. Leviticus 23:13.
11. I.e., the Festival of Weeks. See in Vol. III, p. 393, why this festival is called by the name Atzereth. — Ibid., (17).
12. I.e., the Festival of Weeks. See in Vol. III, p. 393, why this festival is called by the name Atzereth. — Ibid., (17).
13. Ibid., 7:12-13.
14. Further, (14).
15. Ibid., 29:14.
16. Further, 29:33.
הסך נסך שכר – יין המשכר בן ארבעים יום, פרט ליין מגתו, כן פירש רש״י ז״ל.
והרמב״ן ז״ל כתב על זה שאין זה נכון, שכבר אמרו יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר. והנה אינו מתמעט מן הכתוב אלא מעלה מדרבנן לכתחלה, אבל שכר להוציא את המזוג שהוא פסול ואפילו דיעבד. וכך הוא נדרש בספרי. ושם אמרו בקדש הסך שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו, עד כאן. וכפל הלשון הסך נסך לרמוז על שני נסוכין, נסוך המים ונסוך היין.
וע״ד המדרש את קרבני לחמי, נסמכה פרשה זו לפרשת יפקוד ה׳, אמר הקב״ה למשה עד שאתה מצוה אותי על בני צוה את בני עלי, זה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ה:י״א) האותיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני, משל למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, כל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס למלך ומתרצה לאשתו, כשהגיע זמנו למות התחיל מבקש מהמלך אמר לו בבקשה ממך תן דעתך על אשתך, אמר לו המלך מה אתה מצוני על אשתי, צוה לאשתי עלי שתהיה זהירה בכבודי.
את קרבני לחמי – שני כבשים בכל יום, ולא שניהם בבת אחת אלא את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ולחם שלמה היה הרבה מזה שנאמר (מלכים א ה׳:ב׳-ג׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר מריאים, זה שאמר הכתוב (משלי י״ג:כ״ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר עבד אברהם שאמר לרבקה (בראשית כ״ד:י״ז) הגמיאיני נא מעט מים, ובטן רשעים תחסר זה עשו שאמר ליעקב (שם כ״ה) הלעיטני נא, כתוב אחד אומר (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתוב אחד אומר (שם ל״ו) הן אל ישגיב בכחו ומי כמוהו מורה, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם כפי כחו וכשהוא מבקש מהם אינו מבקש אלא לפי כחן, ראה מה כתיב (שמות כ״ו:א׳) ואת המשכן תעשה עשר יריעות, לכך כתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח. (שם כ״ז) ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכתיב (שם כ״ג) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו׳ וכשנותן להם נותן כפי כחו שנאמר (יחזקאל מ״ז:י״ב) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר, שכל אילן ואילן מחדש בכורים אחרים בכל חדש וחדש, לא כמגדי חדש זה. מגדי חדש זה. כשמבקש אינו מבקש אלא לפי כחם שנאמר (ויקרא כ״ג:מ׳) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים, וכשהוא נותן נותן לפי כחו שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ט) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו וכתיב (שם נ״ה) תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וגו׳.
וע״ד הקבלה את קרבני לחמי לאשי, כל אחת מארבע מלות אלו מורה על מדת הדין, כי הוא המדבר. התחיל את מלשון (יחזקאל ב׳:ב׳) ואשמע את מדבר אלי. וכן קרבני לחמי מלשון קרב ומלחמה, וכן לאשי מלשון אשה ריח ניחוח, באורו שהקרבן הזה הוא המשכת ירידת השפע אלי. תשמרו כלומר תזהרו שתהיה כונתכם לשם המיוחד כדי להקריב לי. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו אני בעצמי לה׳ כשתקריבו כבשים בני שנה שנים ליום עולה תמיד, וקרבן התמיד הזה שצוה בו הכתוב הוא להקריב בכל יום ויום כבש אחד בבקר, וסולת למנחה עשירית האיפה שהוא שיעור העומר, ויין רביעית ההין לנסך וכזה היה קרבן של בין הערבים. וידוע כי הקרבת דברים אלו עקר מזונות האדם, ולפי שצמיחת המזונות וגדולן ובשולן בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, אנחנו מקריבין הקרבן הזה לעטרת תפארת שמשם נאצלו השמש והירח, והממשלה אשר להם בעולם השפל הזה בין בתולדות הארץ ובכל המתהוה ממנה בין בבני אדם משם בא להם, ומפני זה היה האחד בבקר והשני בין הערבים ולא שניהם ביחד. וכבר ידעת כי תמיד של שחר היה נשחט במערב כנגד המזרח ושל בין הערבים היה נשחט במזרח כנגד המערב, וכמו שנתבאר בגמרא דיומא פרק שעירי יום הכפורים, וזהו שאמר שנים ליום ודרשו שם כנגד היום, כלומר כנגד זריחת השמש, בין בשל שחר בין בשל הערבים, כי הכונה לקו האמצעי שהוא כח השמש, וקרבן התמיד הזה היה מכפר ומגין על ישראל, וסימנך (משלי ד׳:ט׳) עטרת תפארת תמגנך. ומזה רמזו לנו חכמי האמת ז״ל בברכת הלבנה, שהם עטרת תפארת לעמוסי בטן. ובזה היה העולם מתקיים ומתפרנס והיו המזונות מתברכין, כי הברכה היתה מתפשטת ונמשכת מלפני ולפנים אל העדן ומן העדן לגן ומשם יפרד אל הנפרדים, והבן זה.
'הסך נסך שכר לה', "to be poured as an intoxicating libation for the Lord.⁠" Wine at least 40 days old is intoxicating. The word שכר in our verse therefore disqualifies wine which has not aged long enough (Rashi).
Nachmanides disagrees with Rashi, seeing that the sages in Baba Batra 97 stated that whereas fresh wine is not to be offered as a libation in the first instance, if it had been used by mistake it is acceptable. It follows that such new wine could not have been excluded by a Biblical verse. What the verse here does exclude is wine which has been watered down to make it less potent. Any wine so watered down is unacceptable for the libation mentioned. We find confirmation of Nachmanides' view in Sifri 143. The repetition of the words הסך נסך is an allusion to a second kind of libation, the water libation offered on Tabernacles (Taanit 3).
A Midrashic approach, Tanchuma Pinchas 11: The reason that the passage dealing with the daily communal sacrifices adjoins the one in which Moses asked for his successor to be appointed is to show that God told Moses: "before you tell Me what to do for My son (the Israelites) tell them what they have to do for Me.⁠" This is also the meaning of Isaiah 45,11: האותיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני, "Will you question Me on the destiny of My children, will you instruct Me about the works of My hands?⁠" The matter can best be illustrated by a parable. A king married a certain lady. The king had a friend who, whenever the king was angry at his wife, interceded on her behalf and calmed him down. When this friend was close to death (seeing he was an elderly man) he asked the king to tell him what he really thought of his wife. The king replied: "before I tell you what I think of my wife, i.e. before you tell me how to treat her, you better find out what she thinks of me and warn her not to insult my dignity.⁠"
את קרבני לחמי, "My offering, My bread.⁠" The words שנים ליום, mean "two sheep per day, one in the morning and one in the evening,⁠" not both at the same time (verse 4).
We find that King Solomon consumed far more than that as is spelled out in Kings 5, 2-3: "Solomon's daily provisions consisted of 30 kors of semolina, 60 kors of ordinary flour; 10 fattened oxen, 20 pasture-fed oxen, 100 sheep and goats, besides deer, gazelles, roebuck and fatted geese.⁠" The author (of Kings) appears to contrast Proverbs 13,25: "a righteous person eats (enough) to satisfy his soul (life-force), whereas the belly of the wicked will always feel in need.⁠" Eliezer, Avraham's trusted servant is an example of the righteous mentioned by Solomon, seeing that he asked Rivkah to only let him sip a little water from her jug (Genesis 24,17). Esau, on the other hand, demanded from Yaakov that he let him "gulp down the red stuff" (Genesis 25,30).
We find that in Job 37,23 Elihu tells Job that "Shaddai we cannot attain to Him, He is great in power and Justice,⁠" whereas in Job 36,22 the same Elihu proclaims: "see, God is beyond reach in His power; who governs like Him?⁠" [This suggests we can appreciate His greatness. Ed.]. How can these two verses be reconciled? When God gives to us He gives according to His power; when He asks of us He asks much less than is due Him, demanding only that we give according to our means. To illustrate: the Torah writes in Exodus 26,1 that the coverings for the Tabernacle be made of ten carpet-like strips of cloth; this is an illustration of the verse in Job 37,23, seeing "we cannot attain to Him, providing Him with His needs.⁠" Similarly, when the Torah asks the Jewish people to provide olive oil for the Menorah in the Tabernacle (Exodus 27,20) the request is one well within the power of the Israelites to fulfill. Similarly, the Torah asks the farmer to present merely the first ripe fruit of his orchard to the Lord (Exodus 23,19). On the other hand, when the Bible describes God's largess to man, such as in Ezekiel 47,12 the wording is: "all kinds of trees for food will grow up on both sides of the river. Their leaves will not wither nor their fruit fall; they will yield new fruit every month; each tree will produce new 'first-fruit' every single month.⁠" This is a perfect illustration of the imbalance of what God asks of us and what He is prepared to provide for us. The author quotes a few more verses depicting the generous measure of God's largess.
A Kabbalistic approach on the words את קרבני לחמי לאשי: every one of these four words reflects the attribute of Justice, seeing the attribute of Justice is speaking. The word את is known as representing the attribute of Justice from Ezekiel 2,2: ואשמע את מדבר אלי, "I heard את speaking to me.⁠" The words קרבני לחמי are both derived from קרב, "battle,⁠" and לוחם, "fighting" as in מלחמה. The word לאשי, is derived from אשה לריח ניחוח. The meaning of these words is that this offering is designed to draw down to "Me" the largesse of the attribute of Hashem. The word תשמרו is a warning that when you the Israelites offer this sacrifice it must be exclusively addressed to Hashem, the attribute of Justice saying that even it addresses itself to Hashem. When will that occur? When you the Jewish people, offer these two sheep twice daily as a daily burnt-offering. This sacrifice is to be offered twice daily, morning and evening, together with fine flour, etc., and the wine libation as listed in our paragraph.
The components of this offering, i.e. meat, bread, and wine are the principal ingredients of our diet. Seeing that the earth which provides these food items either directly or indirectly does so under the influence of the two great luminaries, one of which is active by day and the other at night, it is appropriate that when we offer this sacrifice we do so at times which allude to the activities of sun and moon respectively. After all, their orbits determine morning and evening. They have been given authority to rule our terrestrial universe and everything which grows in it or moves on its surface. Seeing that the domains of sun and moon do not overlap, it would not be appropriate to offer both these animals during the same time of the day. We have already explained that even the slaughtering of these two sheep does not take place in the same corner of the Temple's courtyard. The Talmud Yoma 62 makes clear that the wording שנים ליום means that that both animals are to face in the same direction but on different sides of the "center line,⁠" i.e. north-east and north-west respectively.
The daily morning and evening burnt-offering was an instrument of atonement for the Jewish people, and acted as a shield for the people. The sign that this is so is found in the words of Proverbs 4,9; עתרת תפארת תמגנך, "a crown of beauty will protect you.⁠" Our sages of the Talmud have incorporated this idea in the benediction recited when welcoming the new moon when we say: שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, "may the crown of glory renew itself for the people burdened (with a destiny since its inception) from the womb.⁠" The offering of this daily communal sacrifice by the Jewish people has been responsible for the continued existence of the world, its sustenance, and the fact that its food-supply is blessed. The source of this blessing resides in the celestial spheres, is transferred to the inner sanctum of the celestial temple to Eden, thence to the garden, thence to the disembodied creatures (angels) and ultimately to our terrestrial universe.
שכר – פרש״י פרט ליין מגתו שאינו משכר. והקשה הרמב״ן דהא אמרינן יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר אלמא מעלה דרבנן היא אלא שכר להוציא את המזוג.
כתב הרמב״ן הזכיר הכתוב בתמיד ובראש חדש שיעור הסלת במנחה ושיעור היין בנסכים אבל בשבת ובכל שאר המועדות הזכיר שיעור המנחה ולא הזכיר שיעור הנסכים והטעם בזה כי אע״פ שצוה בפרשת נסכים בשיעורי המנחה והנסכים לפר ולאיל ולכבשים בנדרים ונדבות ובמועדים מצינו כפולה לכבש העומר וביום העצרת שתים שני עשרונים ולכך הוצרך לכתוב לפרש בכל מועדים שלא תשתנה בהם המנחה אבל הנסכים לא נשתנו בשום מקום לפי׳ הזכיר אותם בתחלה בתמיד ולא הזכירם אחרי כן כלל והזכיר ביום הראשון של סוכות שיעור המנחה ולא הוצרך עוד להזכיר באותו החג אלא ומנחתם ונסכיהם כמשפט כלומר כמשפטם ביים הראשון שנזכר ע״כ. ומ״מ עדיין לא תירץ למה הזכיר שיעור נסכי היין בראש חודש טפי מבאחרינא ואיכא למימר כיון שהוא תחלת המוספין שיש בהן פר ואיל וכבשים הזכיר בו הנסכים של כל אחד ואחד:
שכר, "intoxicating liquid.⁠" Rashi understands the word as excluding newly made wine that has not yet become alcoholic, the liquid not yet having fermented. Nachmanides queries that since we know that such wine if it had been offered is not disqualified retroactively, we can see that the requirement was only a cautionary decree by the Rabbis, this could not be the meaning of the word here. He concludes that therefore the meaning is that watered down wine is not acceptable.
Nachmanides writes further that the Torah mentions the amount of fine flour to be used as part of the daily meal-offering accompanying the daily burnt offering, and it also mentions the amount of wine used in the libation, both in the daily offerings and on the corresponding offerings on the New Moon. Similar measurements for the libations are, however, not mentioned in connection with the corresponding offering on the Sabbath and all the other festivals. The reason maybe that although these measurements are mentioned in the section dealing with the libations (Numbers 15,4-12) in connection with the meal-offerings and libations for the bull, ram, and sheep when these are free-willed offerings such as different categories of vows and individual offerings on the festivals, we find different measurements (double) in the meal offering accompanying the Omer, or that on Shavuot the meal-offering also comprises 10 loaves of leavened bread. Similarly, these standard measurements are varied in connection with the קרבן תודה, people who have to present thanksgiving offerings. Basically, seeing that the libations do not vary in measurements, allowing for the size of four-legged animal that they accompany, they, i.e. their measures have been written first in conjunction with the daily communal offerings known as תמיד. They do not have to be mentioned again as they are not subject to variations in their measures at all. The size of the מנחה on the first day of Tabernacles has been mentioned (29,14) something that did not need to be repeated on the subsequent days of that festival other than a brief note such as "and their meal offerings and libations in accordance with the law.⁠" The משפט, "law,⁠" referred to is the size of the libation on the first day of that festival. This still leaves us with the question of why there was a need to specify the size of the libation on the New Moon more so than on any other days in the calendar. Perhaps one can explain this by saying that seeing the legislation of the offerings on that day introduces the concept of the so-called מוספים, "additional" communal offerings, the Torah saw fit to also give details of the accompanying libation of each mammal being presented.
ונסכו רביעית ההין וכו׳, שכר לי״י – יין המשכר פרט ליין מגתו, ואינו נכון שכבר אמרו (ב״ב צ״ז א׳) יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר. והנה אינו מתמעט מן הכתוב [אלא] מעלה מדרבנן לכתחלה, אבל שכר להוציא המזוג שהוא פסול אפילו בדיעבד.
בקֹדש הסך נסך שכר לה׳ – למדנו מזה המקום שניסוך היין לא יהיה מן היין החדש; ולזה אמר ׳שֵׁכָר׳, שהוא יין ישן; ושיערו חכמים כי עד ארבעים יום הוא פסול לענין זה. אמנם אחר זה נקרא ׳שֵׁכָר׳, כי כבר נתבררו שמריו. וזה הביאור הוא מצד הוראת הגדר. והנה אמר שיהיה זה הניסוך בקודש, להורות שלא יהיה הניסוך הזה על המזבח במערכה אשר יערכו עליה איברי התמיד; עם שהוא מבואר גם כן בצד אחר, כי התורה הזהירה שלא לכבות אש המערכה; ולזה היה הניסוך הזה במקום שביארנו בפרשת ואתה תצוה ובפרשת שלח לך; כי התורה יִדמה שכִּונה בזה להסיר העיפוש והלכלוך מן הבית הקדוש ההוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונסכו יין לא שאר מיני משקין שכן כתוב בפר׳ נסכי׳ ויין לנסך רביעית ההין:
נסך שכר יין המשכר פרט ליין מגתו. הרמב״ן ז״ל טען ואמר ואינו נכון שהרי כבר אמרו יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר והנה אינו מתמעט מן הכתוב אבל הוא מעלה מדרבנן לכתחלה אבל שכר להוציא את המזוג שהוא פסול אפי׳ בדיעבד וכך הוא נדרש בספרי. ואני תמיה מאד וכי לא ראה מה שפי׳ הרשב״ם ז״ל שכל דבריו דברי רש״י בבתרא פרק המוכר פירות גבי יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר לא יביא משום דכתיב שכר מידי דמשכר ואם הביא כשר דליכא עכובא אי נמי הסך נסך מ״מ לפי הפי׳ הראשון כיון דליכא עכובא איכא למימר דהאי שכר דמשמע מידי דמשכר אינו אלא למצוה דכה״ג בפרק איזהו מקומן חטאת מנלן דבעיא צפון דכתיב ושחט את החטאת וכו׳ קבלה מנלן ולקח הכהן מדם החטאת מקבל עצמו מנ״ל לקח ולקח אשכחן למצוה לעכב מ״ל קרא אחרינא כתיב וכו׳ והדר בעי אשכחן שחיטה בעולה למצוה קבלה נמי למצו׳ שחיטה וקבלה לעכב מנ״ל אמר רב אדא בר אהבה ק״ו וכו׳ וא״כ הא דדייקינן מינה ולא יין מגתו אינו אלא למצוה ולכך אמרו לא יביא ואם הביא כשר ולפי הפי׳ השני כיון דכתיב ביה הסך נסך דמכשר מ״מ עכ״ל דהא דכתיב שכר דמשמע מידי דמשכר ולא יין מגתו אינו אלא למצוה אבל לא לעכובא ולכך אמרו לא יביא ואם הביא כשר ויהיה פי׳ הסך נסך מ״מ שאם הביא כשר ופי שכר מידי דמשכר בעת הניסוך לאפוקי יין מגתו שאע״פ שסופו להיות משכר כיון שבעת נסוכו אינו ראוי לשכר לא יביא למצוה ולא לעכו׳ אבל היין המזוג שהוא פסול אפי׳ בדיעבד לא ממלת שכר הוא דממעטי לה בספרי כמו שכתב הרמב״ן ז״ל אלא מקרא דונסכו רביעית ההין כדקתני התם בהדיא ונסכו רביעית ההין יין חי אתה מנסך ואי אתה מנסך את המזוג ואע״פ שאין כתוב יין במקרא הזה הרי כבר כתוב בפרשת נסכים ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד וגו׳ והרי הוא כאילו כתוב כאן ונסכו רביעית ההין יין לכבש האחד ולפיכך דרשו בו חי אתה מנסך ואי אתה מנסך את המזוג והרשב״ם ז״ל כתב בהדיא יין מזוג פסול שהמזוג אינה בכלל שכ׳ ובספרי דריש הכי ונסכו רביעית ההין חי אתה מנסך ולא מזוג ונראה שלא דרשו בספרי חי ולא מזוג אלא מקרא דונסכו רביעית ההין ולא מסיפיה דקרא דכתיב ביה הסך נסך שכ׳ כמו שהבין הרמב״ן ז״ל דאם לא כן מה הפרש יש בין מה שכתב הוא שטעם פסלות המזוג הוא משום שאינו בכלל שכ׳ ובין הטעם שאמרו בספרי עד שאמר ובספרי דרשי הכי דמשמע באופן אחר ממה שפירש הוא ומה שמיעטו את המזוג בספרי מקרא דונסכו רביעית ההין ולא מסיפיה דקרא דכתיב ביה נסך שכ׳ הוא מפני שמלת שכ׳ דסיפיה דקרא אינו אלא למצוה ולא לעכובא כדלעיל ולפיכך לא מיעטו ממנו היין מגתו שאינו מתמעט אלא מהמצוה אבל היין המזוג שהוא מתמעט לעכובא שאפילו בדיעבד אם הביא ממנו פסול אינו מתמעט אלא מקרא דונסכו רביעית ההין יין לכבש האחד שאינו נקרא יין אלא חי ועוד שאין שם קרא לרבויא כמו שיש גבי יין מגתו קרא דהסך נסך מכל מקום:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז) ואמרו ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקדש הסך נסך שכר לה׳. ראוי לענין למה לא אמר רביעית ההין יין ולמה אמר בקדש ולא אמר כן בשמן למה כפל הלשון הסך נסך והוא שאמר ונסכו רביעית ההין לכבש וגזרת המאמר הוא שכר לה׳ והנה לא קראו יין כי אם שכר למעט שלא ינסך יין מהול במים כשיצא מגתו הנקרא ג״כ יין לכן אמר שכר שהוא שם ליין המשכר שעבר עליו חדש ימים.
ולפי שלא ידענו איך ינסך את היין האם נתן אותו על המנחה כשמן או על בשר הכבש קודם הקרבתו ביארה התורה באמרה בקדש הסך נסך שכר לה׳. רוצה לומר שבמזבח השם שנקרא קדש שם ינסכו נסך השכר ההוא לא שישפכו אותו על האש כי תכבה אותו והתורה צותה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה אלא על מקומות מיוחדים מהמזבח וז״ש בקדש הסך נסך שכר לה׳ כי בהיות הנסוך לשם ה׳ תשלם מצותו. וי״מ בקדש הסך נסך לה׳ בכלי השרת הנקראים כאן קדש בהם ינסך נסך שכר לה׳.
והנה כפל הלשון הסך נסך לרמוז אל שני הנסוכים שהיו עושים על המזבח. הא׳ נסוך היין בתמידין. והב׳ נסוך המים בחג.
והנה היה שעור היין רביעית ההין לפי שזה הוא השעור מהיין שיספיק לשמח ולא ישכר את האדם בשתייתו והדברים האלה שהיו מקריבים בתמידין הם עקר מזונות האדם בשר כבשים ולחם חטים שמן כתית ויין שהם דגן ותירוש ויצהר. ובעבור זה היו מביאים מהם המעשרות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

על המזבח יתנסכו. כלומר, שאין פירושו שיהיה היין קודש, שזה אין צריך לומר, אלא ״בקדש הסך נסך״ במזבח שהוא קודש:
יין. פי׳ ולא שאר משקין, שכן כתיב בפ׳ נסכים ויין לנסך רביעית ההין:
על המזבח תנסכו. אע״ג דכתיב סתם בקודש ולא פי׳ באיזה. ר״ל על המזבח שהוא קודש, כדאיתא בסוכה דף מ״ט:
Wine. Meaning [wine] but not other drinks, for in the passage dealing with the libations it is written "wine for a libation, one fourth of a hin" (Bamidbar 15:5).
They shall be poured on the altar. Although it is written, "In the Holy" alone without explaining where, it means upon the altar which is termed "holy,⁠" as is taught in Succah 49a.
ונסכו – יין והכנוי שב על אשה שהוא לשון זכר:
בקדש הסך – לפי שלא ידענו עדיין איך ינסך את היין, האם יתן אותו על המנחה כשמן, או על בשר הכבש קודם הקרבתו כי בפרשת נסכים לא אמר רק תעשה על העולה (לעיל ט״ו ה׳), לכן ביאר הכתוב בקדש הסך, ר״ל במזבח ה׳ הנקרא קדש שם ינסכו את היין, ואמר הסך כלומר לא שישפכו אותו על האש כי תכבה אותו, אלא על מקומות מיוחדים מהמזבח:
נסך שכר – הוציאו הכתוב בלשון שכר ולא בלשון יין לומר לך חי אתה מנסך ואי אתה מנסך המזוג, כי על היין החי בלבד נופל לשון שכר לפי שהוא המשכר ולא על המהול במים:
ונסכו רביעית ההין – לרבותינו (יומא ל״ד) הך קרא בתמיד של ערבית כתיב פירש״י דהאחד של ערבית דהא מני׳ סליק דכתיב לעיל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועשירית האיפה וגו׳ עולת תמיד וגו׳ ונסכו רביעית ההין. וילמד של שחרית משל ערבית מה זה טעון נסכים אף זה טעון נסכים, ע״כ. והוא תמוה דהא מקרא מפורש לפנינו ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה, הרי מבואר דעיקר נסכים בשל שחרית כתיב, וקרא גופי׳ תלה ערבית בשל שחרית. והרב בחתם סופר (ח׳ או״ח סי׳ ט׳) הביא בשם ס׳ יד אלי׳ דכבר נתקשו רבנן קשישאי בקושי׳ זו, ולא מצאו יישוב נכון. והוא ז״ל אמר, דקרא ועשירית האיפה אשל שחרית קאי, במה שכתוב את הכבש אחד תעשה בבקר, ואגב גררא כתב שם ואת הכבש השני וגו׳, וא״כ בדשחרית עסק ובא ומסיים ועשירית האיפה וגו׳, נמצא מנחה עיקרה בבוקר נאמר ואח״כ אתי סכינא חריפא ומפסקא עולת תמיד העשוי׳ בהר סיני וגו׳ והדר אמר ונסכו רביעית ההין וגו׳ וזה אדסמוך לי׳ לאחריו קאי שהוא ואת הכבש השני, א״כ המנחה עיקרה בשחרית ונסך היין עיקרה בערבית ואדסמוך לי׳ לאחריו קאי והשתא מה דכתיב כמנחת הבוקר וכנסכו ר״ל כמנחת סלת של בוקר, וכנסכו של עצמו, שניהם יעשה לריח ניחח. ובזה יובן דבפ׳ תצוה בעולת סיני כתיב במנחת הבקר וכנסכה, במפיק ה״א דשם ליכא הפסק בין מנחת סלת לונסכו רביעית, א״כ תרווייהו אדשחרית קאי׳ וכי אמר אחר כך ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה, ר״ל נסכה של מנחת הבוקר דמנחה הוא לשון נקבה ועלי׳ קאי כנסכה שהרי כבר הזכיר נסכי בוקר בריש הפרשה, משא״כ כאן בתמיד דפ׳ פינחס, עכ״ד. פירושו דלרבנן רק קרא דונסכו בשל ערבית, וקרא דועשירית האיפה בשל שחרית, דלא כפירש״י, מסתבר כדבריו, מדמפסיק בין עשירית האיפה לונסכו במילתא אחריתי ועוד מדמוסיף קרא בונסכו מלות לכבש האחד דמיותר הוא לגמרי, מזה משמע דקרא ונסכו אינו מדבר מאותו כבש דאיירי בי׳ קרא דועשירית האיפה, דזה בשל שחרית וזה בשל ערבית, אמנם פירושו בקרא דמנחת הבוקר וכנסכו אינו נכון לדעתי לחלק כנסכו ממנחה דזה בבוקר׳ וכנסכו בערבית, דודאי כנסכו דומי׳ דמנחת ושניהם של בוקר, כי דרך הלשון שלא יבואו שני נסמכים על סומך אחד, לא יאמר מרכבות וחיל פרעה, כ״א מרכבות פרעה וחילו, יאמר מעשה איש ופקדתו לא מעשה ופקדת איש, דרכי איש ומעלליו לא דרכי ומעללי איש, יאמר מחשבות אדם ותחבולותיו לא מחשבות ותחבולות איש, וכן אור ישראל וקדושו, מלך ישראל וגואלו, וכן בכ״מ כששנים נסמכים על סומך אחד, יבוא הראשון בנסמך והשני בכנוי׳ הכי נמי כמנחת הבוקר וכנסכו, שניהם נסמכים אל בוקר ובא השני בכנוי, וטעמו כנסך הבוקר, וכי תימא א״כ מה קאמרי רבנן ילמד שחרית מערבית, הא נסך הבוקר מבואר בקרא, דאין זה כלום, דמי יכריחנו לפרש כנסכו על נסך היין, דילמא כנסך השמן שהוא יציקת השמן ובלילתו במנחת סלת, וכבר מצאנו לשון זה במנחת עומר (אמור כ״ג י״ג) ונסכה יין רביעית ההין, דאמרי׳ עלה (מנחות פ״ט ב׳) כתיב ונסכה וקרי ונסכו, נסכו דמנחה (דהיינו שמן) כנסכו דיין (עתי״ט מנחות פ״ט מ״ד שסותר בזה דעת רש״ל דסבר דיציקת שמן לא אקרי נסך) דלשון יציקה ונסוך שניהם ענין שפיכה, ושפיר נופל לשון נסך על יציקת השמן בסולת המנחה, כי לשון נסך ישמש גם על הבלילה והתערובות, כמו מסכה יינה (משלי ט׳ ב׳) שהוא תערובת המשקה להעמידו על טעמו כראוי, וכן מסך בקרבה רוח עועים (ישעיהו י״ט) נסך עליהם רוח תרדמה (שם כ״ט) ע״ש רש״י. ובמטמא ומדמע ומנסך לחד מ״ד מנסך היינו מערב, ובמנחה אמר קרא סלת בלולה בשמן, ושפיר נופל לשון נסך על יציקת השמן ובלילתו בסולת המנחה, וטעם כמנחת הבקר וכנסכו, כסולת המנחה של בוקר, וכיציקת השמן ובלילתו של בוקר, תעשה בכבש השני של בין הערבים. ובזה כמנחת הבקר וכנסכו הוא בעצמו מה דאמר קרא לעיל ועשירית האיפה סלת למנחה בלול בשמן כתית רביעית ההין, דמיירי בשל בוקר (כפירוש הרב בח״ס הנ״ל) א״כ לא הוזכר יין בשל שחרית, ושפיר קאמרי ילמד שחרית משל ערבית. ובזה מתיישב לנו הבדל הלשון שבכאן לפרשת תצוה (כ״ט מ״א) שם אמר כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה, וכאן לא אמר רק תעשה, כי שם בבקר מבואר בפירוש עשיית המנחה ונסוך היין, לכן אמר תעשה לה, דמלת לה משמעותו כל החיובים הנצרכים לעשות לעולה, אבל כאן דנסוך היין לא הוזכר לרבנן רק בשל ערבית, ובלשון כמנחת הבקר וכנסכו אין משמעותו רק עשיית המנחה בסלתה ויציקת השמן ובלילתו במנחה, וחסר נסוך היין דבקר, לא יוכל קרא לומר תעשה לה, דבזה עדיין לא נעשו כל החיובים הנצרכים לעולה שחסר נסוך היין הנלמד לרבנן משל ערבית. גם במה שאנו מפרשים כנסכו על יציקת השמן ובלילתו במנחת סלת, לא על נסוך היין, אנו מרויחים עוד, דלשון אשה ריח ניחוח לה׳ שאמר אחריו מוסב על שניהם, כי המנחה סלתה עם שמנה שניהם עולים לאשים, ואם נפרש כנסכו על נסוך היין, נצטרך לדחוק ולומר דלשון אשה וגו׳ אינו מוסב על כנסכו, כי היין אינו לאשים רק מתנסך ע״ג המזבח שיורד ממנו לשיתין.
נסך שכר – אם יהי׳ מלת שכר כאן שם למשקה, כמו יין ושכר אל תשת, הי׳ ראוי להזכירו ברישי׳ דקרא, כבפרשת אמור כ״ג י״ג ונסכה יין רביעית ההין, ולומר כאן ונסכו יין ושכר, ומדחברו עם מלת נסך יורה שהוא תאר הפעל ולהורות באיזה אופן יהי׳ הנסוך, כי שפיכת דבר הנוזל אל כלי מנוקב הוא בשני דרכים, הא׳ להשאיר הנקב פתוח, ובזה לא יתמלא הכלי כי מיד שבא אל תוכו מוצא מקום לצאת ממנו דרך הנקב. והב׳ לסתום הנקב עד שיתמלא הכלי על כל גדותיו ואח״כ פותחו ויזל המשקה דרך שם החוצה. ובנסוך היין בחרה תורה בדרך זה השני, דבשעה שמנסך היין ע״ג המזבח יהיו הנקבים סתומים ופקוקים עד שיתמלא המזבח תחלה מן היין ואח״כ פותחו ויורד לשיתין. ונסוך היין ויציקתו בדרך זה קרא הכתוב, נסך שכר, כלומר יציקה ושפיכה בדרך המרוה והמשביע את שותה יין (זאֶטטיגעכדען גוס פיללענדעס גיסען), כי השותה יין בלגימות דקות אין היין משביעו, כ״א כששותהו בלגמיות גסות שממלא גרונו אז הוא מרווה ומשביע את שותיו. וקרוב ללשון זה כוסי רויה (תהליה כ״ג) שפירושו כוס שהוא גדול ומלא כדי לרוות את הצמא. הכי פירשו רבותינו (סוכה מ״ט ב׳) בזמן שהנסכין ע״ג המזבח פוקקין הנקב שבראש המזבח שהנסכים יורדים בו לשיתין לקיים מה שנאמר הסך נסך שכר. דמשמע שכר לשון שתי׳ לשון שביעה לשון שכרות, דכי שבע אינש חמרא מגרוני׳ שבע, ויראה דלכוונה זו כתב רש״י (שם מ״ח ב׳) הנסכים מקלחין ויורדין תחת החוטמין ע״ג המזבח ובמזבח היה נקב וכו׳, ותמהו בתוס׳ שם עליו מנין לו זה שמחוטם הספלים מקלח ע״ג המזבח ומשם לשיתין דלמא מנקב הספלים יורדין לשיתין. ודעת רש״י דמטעם נסך שכר הי׳ יורד תחלה ע״ג המזבח. ולא ידעתי למה לא הזכיר הרמב״ם בחבורו מפקיקת הנקבים.
ונסכו וגו׳ – התמסרות זו של כל ההוויה, כל השאיפות וכל הקניינים לאש תורת ה׳, לא תיעשה מתוך הכרח או שלא מרצון. אלא על ישראל למצוא את פיסגת אושרו בייעוד זה. שורשיו של אושר ישראל נמצאים ביסוד מקדש התורה, ש״הר אל״ מתרומם עליו ומציג את דרישותיו. ישראל מלא שמחה והתלהבות כאשר הוא מנסך את ביטוי שמחת חייו בתוך המקדש לפני ה׳ (עיין פירוש לעיל טו, ה והלאה).
שכר הוא יין בכוחו הרוחני. בהשקפה ראשונה נראה כאילו ״שכר״ ו״קֹדש״ הם הפכים. לפיכך מקדים הכתוב ואומר ״בקֹדש״. המקום שמקבל את קרבנות ישראל הוא גם היסוד לשמחת ישראל העליונה. ישראל רשאי להביא את ה״שכר״ שלו לתוך המקדש, ואינו רואה בו ״שכר״ אלא אם כן הוא [ישראל] יכול להסיך אותו [את השכר] ״בקדש לפני ה׳⁠ ⁠⁠״.
הסך נסך שכר – כבר בארנו (נשא סי׳ פ״ו) ששם שכר מובדל מן יין שמציין בפרטות יין הבלתי מזוג ולמד ממ״ש הסך נסך שכר שלא ינסך מזוג, כי יין מגתו כשר לנסכים (כמ״ש בב״ב דף צ״ו), ואינו מדייק בשם שכר להוציא יין מגתו שא״כ למה תפס בכ״מ על הנסכים שם יין שמבואר שגם יין מגתו כשר וע״כ אינו שולל במ״ש שכר רק המזוג שגם שם יין מציין יין כמו שהוא בלא מים רק מפני שגם אחר שנותנים בו מים קוראים אותו יין שרובו יין באר פה במ״ש שכר שיהיה יין בדיוק בלא מזיגת מים:
בקדש הסך – כבר למד מזה בסוכה (דף מ״ט) שר״ל שע״י שנסוכו בקדושה ממילא צריך לשרפו בקדש כמ״ש רבינא אתיא קדש קדש עיי״ש, וגי׳ ישרפו היא גי׳ הגר״א ומאן דגריס יבלעו ס״ל כמ״ד דשיתין מחוללים עד התהום:
הסך נסך שכר – הסך הוא הפעל, ונסך שכר פירושו נסך של שכר, ומשמע שיש עוד נסך אחר עד שלכן מוסיף שם ההבדל שכר ר״ל לא נסך של מים רק נסך של שכר, ומבואר שיש מציאות גם לנסך של מים, שלכן מזכיר שם ההבדל נסך של שכר שאם אין במציאות רק נסך שכר לא היה צריך לציינו בשם נסך שכר, ובזה תבין מ״ש בתענית (דף ג׳) ואימא תרווייהו דחמרא א״כ לכתוב קרא או הסך הסך או נסך נסך מאי הסך נסך ש״מ חד דמיא וחד דחמרא, והבן:
בקדש הסך: לפי הפשט הוא כתרגום יונתן ״במאני בית קודשא יתנסך ניסוך חמר עתיק״. והענין שנצרך לפרש שיהא בכלי שרת, משום שמובחר שביין הוא שריחו חזק ונודף, כדתנן במנחות פרק כל הקרבנות (פו,ב) ׳ואינו ממלא את החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף׳. וידוע שאין מחזיקין יין אלא בחבית של חרס, כידוע בעובדא דרבי יהושע בן קרחה ובת קיסר (תענית ז,א), ואין עושין כלי חרס כלי קודש כדאיתא במנחות (כח,ב). וסלקא דעתך דכדי שיהא נודף יותר בשעת הניסוך טוב להסיך על המזבח מן חבית של חרס, משום הכי כתיב ״בקודש הסך״ – חובה להסיך מן חבית של חרס לכלי קודש, ואח״כ יהיה ״נסך שכר לה׳⁠ ⁠⁠״. כל זה הוא פשט. ויש על זה דרש מזה היתור, עיין סוכה (מט, א-ב).
שכר – מכאן נראה ברור ששכר אינו משקה עשוי משעורים וחטים, אבל הוא שם יין חזק ומשכר, ויין סתם הוא קלוש ממנו.
ונסכו רביעת ההין – ת״ר, ונסכו רביעית ההין – [בשל ערבית איירי] ושל שחרית ילמד משל ערבית.⁠1 (יומא ל״ד.)
בקדש – תניא, ר׳ אליעזר ב״ר צדוק אומר, יין קרוש של נסכים שורפין אותו במקום קדוש, מאי טעמא, יליף קודש קודש מנותר, מה נותר שריפתו בקדושה אף האי שריפתו בקדושה2. (סוכה מ״ט.-:)
בקדש – תניא, רבי אומר, אומר אני אף משנכנסו ישראל לארץ אין נסכים קרבים אלא מבפנים,⁠3 מאי טעמא, דכתיב בקדש הסך נסך.⁠4 (ירושלמי מגילה פ״א הי״א)
הסך נסך – תניא, ר׳ נתן אומר, בקדש הסך נסך, בשני נסוכין הכתוב כדבר, אחד נסוך המים ואחד נסוך היין,⁠5 ואימא תרווייהו דחמרא, אם כן לכתוב קרא או הסך הסך או נסך נסך, מאי הסך נסך – ש״מ תרתי.⁠6 (תענית ג׳.)
הסך נסך שכר לה׳ – אמר ריש לקיש, בזמן שמנסכין יין על גבי המזבח פוקקין את השיתין7 לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה׳, מאי משמע, אמר רב פפא׳ שכר לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות.⁠8 (סוכה מ״ט:)
1. הנה כאן כתיב פעם אחת שטעון נסכים וצריך ללמוד אחד מחבירו או של שחרית משל ערבית או של ערבית משל שחרית, וס״ל לרבנן דמה דכתיב ונסכו רביעית ההין לכבש האחד קאי אכבש של ערבית משום דמיניה סליק כדכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועשירית האיפה וגו׳ ונסכו וגו׳, וא״כ ילפינן של שחרית משל ערבית, ודעת רבי בגמ׳ דילפינן של ערבית משל שחרית ומפרש המשך הכתובים באופן אחר, ועיין בבאור פלוגתתם בפירוש רבינו חננאל בגה״ש ובהגהות הגר״ב רנשבורג לש״ס.
2. איירי ביין המתקבץ מנסכים הנשפכים בין כבש למזבח ומנקים אותם כדי שלא יסתמו החלל, ואמר בזה דצריך לשרפם במקום קדוש בעזרה, ויליף זה מנותר, דכמו דתלי התם דבר השריפה משום דקודש הוא כך נסכים מדנסוכם בקודש צריכים ג״כ שריפה, ומדנותר נשרפת במקום קדוש כך נסכים, דשניהם קדושה אחת. ובספרי כאן הגירסא בקודש יתנסכו ובקודש יתבלעו, וזה כדעת חכמים במעילה י״א א׳ דס״ל דשיתין [חללים שבמזבח] מחוללין ויורדין עד התהום, וא״כ לא שייך בהו שריפה, אך הגר״א הגיה ובקודש ישרפו, וכנראה ס״ל דהלכה כראב״צ, וי״ל בטעמו משום דכיון דהגמ׳ שקיל וטרי הרבה לאוקים המשנה כראב״צ משמע דס״ל לסתמא דגמ׳ דהלכה כמותו.
ורמב״ם השמיט כל ענין זה דראב״צ, ובפ׳ ב׳ מבית הבחירה העתיק המשנה דמדות (פ״ג מ״ג) לענין השיתין שהיו מנקין מקבוץ הדמים הנקרשים, אבל מענין הנסכים לא ביאר מאומה, וקשה לומר דס״ל דהלכה כחכמים שהבאנו שהשיתין היו מחוללין עד התהום, וא״כ לא נקרש ולא נקבץ מאומה, יען שהרי הוא בעצמו פסק שהיו מנקין מקבוץ דמים וא״כ גם מקבוץ יין היו צריכין לנקות, וגם כפי שביארנו משקלא וטריא של הגמרא מתבאר דהלכה כראב״צ ולכן לא נתבאר לי דעתו בזה, ובכלל פליאה גדולה היא שהשמיט לבאר כל ענין זה.
3. ר״ל באהל מועד ולא בבמה.
4. וסמיך על סוף הפסוק נסך שכר לה׳, ודריש לה׳ כמו לפני ה׳ והבמות אין נקראות לפני ה׳, כמו שבארנו בר״פ ויקרא, ועיין מש״כ לעיל בפ׳ שלח (במדבר ט״ו:א׳) לענין נסכים בבמת יחיד.
5. כך משמע ליה מכפל לשון הפעל הסך נסך, ומהבדל השם נסך שכר שפירושו נסך של שכר, ואם לא היה רק נסך אחד לא הו״ל לכתוב אלא נסך שכר ולא גם הסך, אלא ודאי שיש שני נסכים, ומרמז לניסוך המים בחג.
6. פירש״י מדשני קרא בדבוריה ש״מ תרתי, ואינו מבואר איך ש״מ. ולולא דבריו נראה לפרש דאם היה כונת הכתוב להורנו רק משני נסכים של יין הו״ל לכפול רק הפעל נסך, ולזה יותר מכוון בלשון אחד או הסך הסך או נסך נסך, אבל ל״ל עוד לציין שהנסך הוא של שכר כיון שהוא דבר ידוע, אלא ודאי שמין נסך אחד הוא של מים, וא״כ אשמעינן בזה דהנסך שבכאן הוא של יין, ולפי״ז צ״ל בגמ׳ מאי הסך נסך שכר ש״מ תרתי, ודו״ק. וע״ע מש״כ מענין זה בפרשה הסמוכה פ׳ י״ח, דעיקר ענין ניסוך המים בחג הוא הלכה למשה מסיני, ורק חז״ל מצאו רמז בתורה לזה, ועי״ש עוד בכלל ענין ניסוך המים.
7. סותמין את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיתין.
8. יתכן כי דרשו שכר מלשון עושי שכר (ישעיהו י״ט) במובן סתימה ופקיקה, וכמו ויסכרו מעינות תהום, והכונה בהשאלה מאי משמע כלומר איזה תועלת יוצאת מזה, ומפרש למען יתראה כשתיה שביעה וכו׳, ולכן צריך שיהיה היין עליו כגרון מלא ושבע, שכן גם דרך בני האדם שהנאת השתיה באה מהגרון, כלומר ע״י ששותין בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע, ולא ע״י שמכניס הרבה יין למעיו ע״י לגימות דקות, ולא דמי לאכילה שהשובע שלה באה רק במלוי כרס.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(ח) וְ⁠אֵת֙ הַכֶּ֣⁠בֶשׂ הַשֵּׁ⁠נִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּ⁠מִנְחַ֨ת הַבֹּ֤⁠קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּעֲשֶׂ֔ה אִשֵּׁ֛⁠ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
And the second lamb you shall make at twilight; as the grain offering of the morning and its libation you shall make it, a fire offering, a soothing fragrance to Hashem.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקונירלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואת הכבש השני תעשה בין הערבים – למה נאמר? לפי שהוא אומר את הכבש האחד, הרי שלא הקריב בתמיד של שחר, שומע אני שלא מקריב בתמיד של בין הערבים. תלמוד לומר: ואת הכבש השני – מגיד שאם לא הקריב של שחר מקריב בין הערבים.
רבי שמעון אומר: אימתי? בזמן שבית דין שוגגים או אנוסים. אבל אם היו מזידים, לא הקריבו כבש בבקר – לא יקריבו בין הערבים. לא הקטירו קטורת בבקר – יקטירו בין הערבים. וכך בחנוכת הבית לא יביא, שאין מחנכים מזבח הזהב, אלא בקטורת סמים. ולא מזבח העולה, אלא בתמיד של שחר. ולא את של חג, אלא בלחם הפנים בשבת. ולא את המנורה, אלא בז׳ נרותיה בין הערבים. אמר רבי שמעון: אף על פי שנגמרו כלים שלא בזמנם – אין מחנכים אותם אלא בזמנם. וכן הוא אומר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה י״י כן עשו (שמות ל״ט:מ״ג), ויברך אותם משה. מה ברכה ברכם? אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, והם אומרים: ויהי נועם י״י אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו (תהלים צ׳:י״ז). ואף על פי שאין כתוב בתורה – מפורש בכתובים, שנאמר יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם (תהלים צ׳:ט״ז).
ואת הכבש השני – למה נאמר? לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים (שמות י״ב:ו׳). איני יודע אי זה יקדים: אם תמיד אם פסחים? תלמוד לומר: שני. שני לתמיד, ולא שני לפסחים. מכאן אמרו: אין מוקדם לתמיד של שחר אלא קטורת, ואין מאוחר אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ופסח בערבי פסחים, ומחוסרי כפרה בשביל להביא כפרתם.
כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה – למה נאמר? לפי שהוא אומר ואת הכבש השני, שומע אני יקריב תמידים ואחר כך נסכיהם? תלמוד לומר: כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה: מגיד כשהזבח קרב – נסכים קרבים עמו.
אשה – אף על פי שאתה נותן לאשים לא ירצה עד שיהו כאשים.
אשה ריח ניחח לי״י – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. שמעון בן עזאי אומר בוא וראה: בכל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אלהים ולא אלהיך ולא שדי וצבאות אלא יו״ד וה״י, שם מיוחד, שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. ללמדך, שאחד מרבה ואחד ממעיט לפני הקב״ה. וכשם שנאמר ריח ניחח בשור – כך נאמר בבן הצאן, וכך נאמר בבן העוף, ללמדך שאין לפניו אכילה ושתיה, אלא שאמר ונעשה רצונו. וכן הוא אומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ׳:י״ב), ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי. שומע אני שאין לפניו אכילה ושתיה, שנאמר: האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה (תהלים נ׳:י״ג). אלא מפני מה אמרתי לך זבח לי? בשביל לעשות רצוני. וכן הוא אומר וכי תזבחו זבח תודה לי״י לרצונכם תזבחו (ויקרא כ״ב:כ״ט).
"And the second lamb": Why is this written? Since it is written "the one lamb shall you offer in the morning,⁠" I might think that if it were not offered in the morning it could be offered in the evening. It is, therefore, written "the second shall you offer up towards evening,⁠" implying that if the morning tamid had not been offered, the evening tamid is not to be offered. When is this so? When the altar had not been inaugurated. But if it had been inaugurated, even the first may be offered in the evening. R. Shimon said: When is this so? When they were unwitting or under constraint (in not offering it in the morning), but if they were deliberate (in not doing so), if they did not offer the lamb in the morning, it could not be offered in the evening. If they did not smoke the frankincense in the morning, they can do so at twilight, for the altar is inaugurated only with the frankincense smoking of twilight, and the burnt-offering altar only with the morning tamid. Nor (is) the table (inaugurated) except with the show-bread of the Sabbath; nor the menorah except with the seven lamps of twilight. R. Shimon said: Even if the (pertinent) vessels were finished before their (relevant) time, they are inaugurated only in their time. And thus is it written (Shemot 39:43 - 40:1-2) "And when Moses saw all the work — that they had performed it as the Lord had commanded them, thus did they do — that Moses blessed them, saying: On the first day of the first month shall you set up the mishkan, etc.⁠" With what blessing did he bless them? He said to them: "May it be His will that the Shechinah repose upon the work of your hands.⁠" And they responded "May the beauty of the Lord our G-d be upon us. And establish the work of our hands upon us. The work of our hands — establish it.⁠" And though this is not written in the Torah, it is explicated in the writings, viz. (Psalms 90:16) "May Your works be beheld by Your servants, and Your glory by their children. (17) And may the beauty of the Lord our G-d be upon us, etc.⁠" Variantly: What is the intent of "and the second lamb"? Because it is written (of the Paschal lamb, Shemot 12:6) "and they shall slaughter it at twilight,⁠" I do not know which takes precedence, the tamid or the Paschal lamb. It is, therefore, written "the second" — the second to the tamid, and not second to the Pesach (i.e., it is slaughtered before the Pesach.) From here they ruled: Nothing precedes the morning tamid but (the smoking of) the frankincense. And nothing follows the tamid of twilight but the incense, the Pesach, and those lacking atonement on Pesach eve, so that they can bring their atonement (and observe the Pesach.) (Bemidbar 28:8) "As the meal-offering of the morning and its libation shall you offer it.⁠" What is the intent of this? Because it is written (Ibid. 4-5) "the one lamb shall you offer in the morning and the second lamb shall you offer towards evening. And a tenth of an ephah, etc.⁠", I might think that first the two temidim are offered. And then their libations; it is, therefore, written "As the meal-offering of the morning and its libation shall you offer it,⁠" whereby we are apprised that when each sacrifice is offered, the libations are offered with it. "a fire-offering": Though it is consigned to the fire, it is not accepted until it is completely burned. "a sweet savor": gratifying to Me, in that I spoke and My will was done. "to the Lord": Shimon ben Azzai says: Come and see that with all of the offerings in the Torah it is not written of them "Elokim" or "Kel" or "Shakkai" or "Tzevakoth,⁠" but only Yod-Keh-Vav-Keh, the Tetragrammaton — so as not to give an opening to the heretics for their heresies (i.e., that there is a plurality of gods). And just as "a sweet savor" is written in respect to an ox, so is it written in respect to a lamb and in respect to a bird — whereby the Torah teaches us that there is no "eating" or "drinking" before the Holy One Blessed be He, but (that His) only ("gratification") is that He speaks and His will is done. And thus is it written (Psalms 50:12) "Were I hungry, I would not tell you. For Mine is the world and its fulness. (11) I know every bird in the mountains, and the creatures of the field are with Me.⁠" Lest I think He eats and drinks, it is written (Ibid. 13) "Do I eat the flesh of bulls or drink the blood of he-goats?⁠" Why, then, do I ask you to sacrifice to Me? To do My will. And thus is it written (Vayikra 22:29) "When you sacrifice a thank-offering to the Lord, it is to your favor that you sacrifice it.⁠"
ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו – כל שלימד בשל שחר לימד בשל בין הערבים חוץ מהרמת הדשן וסדור המערכות והפייסות בלבד.
וְיָת אִמְּרָא תִּנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָּא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכֵּיהּ תַּעֲבֵיד קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ.
And the second lamb shalt you perform between the suns, as the morning offering; and you shalt make its libation (in like manner) an oblation to be received with acceptance before the Lord.

וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳
וְיָת אִימְרָא תִּנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָּא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכֵּיהּ תַּעֲבֵיד קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרָעַוָּא קֳדָם ה׳
מנחה – קרבן או מתנה
א. ״כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר״ – ״כְּמִנְחַת צַפְרָא״, ולא ״כְּדוֹרוֹנָא דְצַפְרָא״ שהשתרבב לכמה דפוסים מצויים מתוך התרגום המיוחס ליונתן. ייתכן שהתרגומים נחלקו במשמעות ״וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר״ – והרי הכבש אינו מנחה אלא עולה, ומהו ״כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר״? לפי אונקלוס זהו מקרא קצר שמשמעו ״תעשה כבש, ועמו תעשה גם מנחה כמנחת הבקר״, והיות שזוהי מנחה כמשמעה תרגם ״כְּמִנְחַת צַפְרָא״. אבל המיוחס ליונתן פירש שקרבן הבוקר (הכבש ומנחתו) מכונה כאן ״מנחת הבוקר״, ומכיוון שאין זו ״מנחה״ בהוראת קרבן מנחה, תרגם ״כְּדוֹרוֹנָא דְצַפְרָא״.⁠1
הערת מסורה תמוהה
ב. ״וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה״ – ״וּכְנִסְכֵּיהּ תַּעֲבֵיד״ כתרגום הקבוע של תיבת ״תַּעֲשֶׂה״ – ״תַּעֲבֵיד״ (בי״ת צרויה). אבל בהערת מסורה לפסוק ״אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה״ (שמות יח כג) נכתב שבשני אלה יש לתרגם ״תַּעֲבִיד״ (בי״ת חרוקה) כי בהם תיבת תַּעֲשֶׂה מוטעמת בזקף. ואולם ההערה תמוהה כי ישנן תיבות ״תַּעֲשֶׂה״ נוספות המוטעמות בזקף ובהן מתורגם תַּעֲבֵיד.⁠2
1. ובדומה ת״א ״מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו״ (בראשית לב יד) ״תִּקְרוּבְתָּא לְעֵשָׂו אֲחוּהִי״, כי זו מתנת חולין. וראה חילופי הנוסחים בפסוק ״וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית ד ג) ״מִנְחָתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ אבל גם תִּקְרוּבְתָּא או קֻרְבָּנָא, לדעות שלא היתה מנחה כשרה. וכן לעיל ״אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם״ (במדבר טז טו) ״לָא תְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנְהוֹן״, כי לא הקריבו קרבן מנחה.
2. קליין, מסורה, עמ׳ 116: ״תַּעֲשֶׂה דמִתרגם תַּעֲבִיד ב׳ באוריתא זקפין ואנון לנהרדעי וסוראי אִ֣ם אֶת-הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה, כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכּוֹ֙ תַּעֲשֶׂ֔ה״. והרי גם בבאים כך: ״וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה״ (שמות טו כז), ״כֵּ֣ן תַּעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל קַרְשֵׁ֥י הַמִּשְׁכָּֽן״ (שמות כו יז), ״וּשְׁנֵ֤י קְרָשִׁים֙ תַּעֲשֶׂ֔ה לִמְקֻצְעֹ֖ת הַמִּשְׁכָּ֑ן״ (שמות כו כג), ״וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה״ (שמות ל לז), ״עִשָּׂר֤וֹן עִשָּׂרוֹן֙ תַּעֲשֶׂ֔ה לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד״ (פס׳ כא), ״שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ״ (דברים יב יד).
וית אמרא תנינא תקרבון יתיה {ביני} שמשתהא כמנחתה דאמר דצפרא וכנסוכוי כדןב תקרבון יתיה קרבן מתקבל לריח דרעוה קדם י״יג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמשתה״) גם נוסח חילופי: ״{שמ}⁠שיא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבן מתקבל לריח דרעוה קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״לריח דרעוה קרבן מתקבל לשמה די״י״.
וית אימר תניין תעביד ביני שמשתא הי כדורונא דצפרא והי כניסוכיה תעביד קרבן דמתקבל ברעוא קדם י״י.
And the second lamb you shalt perform between the suns, according to the presentation of the morning, and according to its oblation shalt you make the offering, that it may be accepted with favor before the Lord;
וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ (הָ)⁠אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, הֲרֵי שֶׁלֹּא הִקְרִיב שֶׁל שַׁחַר שׁוֹמֵעַ אֲנִי לֹא יַקְרִיב בֵּין הָעַרְבָּיִם וְכוּ׳ (כְּדִלְעֵיל) עַד אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין. וְכֵן בַּחֲנֻכָּה לֹא יָבִיא, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בַּשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְּשִׁבְעַת נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ כֵלִים שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן אֵין (מְחַבְּבִין) [מְחַנְּכִין] אוֹתָן אֶלָּא בִּזְמַנָּן וּבִמְלָאכְתָּן. מַהוּ אוֹמֵר ״וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה״ וְגוֹ׳. וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכָן. אָמַר לָהֶם יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, וְהֵן אוֹמְרִים (תהלים צ׳:י״ז) ״וִיהִי נֹעַם ה׳ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ״ וְגוֹ׳, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כָתוּב בַּתּוֹרָה מְפֹרָשׁ בַּכְּתוּבִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם, טז) ״יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ״ וְגוֹ׳.
וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי – לָמָּה נֶאֶמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (שמות י״ב:ו׳) ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם״ אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה יַקְדִּים, אִם תָּמִיד אִם (הַסַּמִּים) [פְּסָחִים], תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֵׁנִי״, שֵׁנִי לַתָּמִיד וְאֵין שֵׁנִי לַפֶּסַח. מִכָּאן אָמְרוּ אֵין מֻקְדָּם לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר אֶלָּא קְטֹרֶת, וְאֵין מְאֻחָר אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם אֶלָּא קְטֹרֶת וּפֶסַח בְּעַרְבֵי פְסָחִים וּמְחֻסְּרֵי כַפָּרָה בִּשְׁבִיל לְהָבִיא כַּפָּרָתָן. כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה, לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְרִיב תְּמִידִין וְאַחַר כָּךְ יַקְרִיב נִסְכֵּיהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה״, מַגִּיד כְּשֶׁהַזֶּבַח קָרֵב נְסָכִין קְרֵבִין עִמּוֹ.
כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ – מַה מִּנְחַת הַבֹּקֶר קְטֹרֶת קוֹדֶמֶת לַנְּסָכִים, אַף מִנְחַת הָעֶרֶב קְטֹרֶת קוֹדֶמֶת לַנְּסָכִים. אִי מַה לְּהַלָּן קְטֹרֶת קוֹדֶמֶת לָאֵבָרִים אַף כָּאן קְטֹרֶת קוֹדֶמֶת לָאֵבָרִים. מִי כְתִיב כְּאֵבְרֵי הַבֹּקֶר, כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר כְּתִיב, כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וְלֹא כְאֵבְרֵי הַבֹּקֶר.
אִשֵּׁה – אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָאִשִּׁים לֹא יֵרָצֶה עַד שֶׁיְּהוּ כְאִשִּׁים. רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳, נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי. שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר צֵא וּרְאֵה, בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם לֹא אֱלֹהִים וְלֹא אֱלֹהֶיךָ וְלֹא שַׁדַּי וְלֹא צְבָאוֹת אֶלָּא יוֹ״ד הֵ״א שֵׁם הַמְיֻחָד שֶׁלֹּא לִתֵּן [פִּתְחוֹן פֶּה] לְאֶפִּיקוֹרוֹס לִרְדּוֹת. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֶחָד מַרְבֶּה וְאֶחָד מַמְעִיט לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר ״רֵיחַ נִיחֹחַ״ בְּשׁוֹר כָּךְ נֶאֱמַר בְּבֶן הַצֹּאן וְכָךְ נֶאֱמַר בְּבֶן הָעוֹף, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֶלָּא שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ״ וְגוֹ׳ (שם, יא) ״יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים״ וְגוֹ׳ שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה״. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה אָמַרְתִּי לְךָ זְבַח לִי. בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹנִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כ״ב:כ״ט) ״וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה׳ לִרְצֹנְכֵם תִּזְבָּחוּ״.
וַאִדַ׳א צַנַעתַּ אַלּחַמַלַ אַלתַּ׳אנִי בַּיְןַ אלגֻ׳רֻובַּיְןִ פַכַּהַדִיתִ אלּגֻ׳דַאתִ וַמַזַאגִהַא אַיְצַ׳א אצנַעהֻ קֻרבַּאנַא מַקבּוּלַא מֻרַצִּ׳יַא לִלָּהִ
ואם עשית את הטלא השני בין שני זמני השקיעות, אזי כמתנת הבקר והיין הנמזג עמה גם כן, עשה אותו, קרבן מקובל ומרצה לה׳.
ריח ניחח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.
ריח ניחח A SMELL OF ניחח – one that causes satisfaction (נחת רוח) to Me, that I gave commands and My will was executed (Sifre Bemidbar 28; see Rashi on Vayikra 1:9).
פס׳: ואת הכבש השני תעשה בן הערבים – יכול אם הקריב בבקר לא יקריב בין הערבים. ת״ל ואת הכבש השני. מגיד שאם לא הקריב יקריב בין הערבים. ודבר זה בדבר שבית דין אנוסים או שוגגין. 1אבל מזידים עבר היום בטל קרבנו. במנחת הבקר וכנסכו תעשה מלמד 2שהזבח קריב ונסכין קריבין עמו.
אשה ריח ניחוח לה׳ – נחת רוח לפני מי שאמר ונעשה רצונו. לה׳ אמר רבי שמעון בן עזאי צא וראה. כל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם אלהים אלהיך ולא שדי ולא צבאות אלא יו״ד ה״א שם מיוחד שלא ליתן למינים לרדות. נאמר ריח ניחוח בשור הגס ונאמר ריח ניחוח בצאן וכן בעוף 3ללמדך שאין לפניו לא אכילה ולא שתיה אלא שיאמר ויעשה רצונו שנא׳ (משלי ח׳:ל״ד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי:
1. אבל מזידים עבר היום בטל קרבנו. וע״ש (מנחות נ.) שמסיק הש״ס דווקא אותן כהנים לא יקריבו אבל כהנים אחרים יקריבו בין הערבים כי מזבח מה חטא ע״כ הגי׳ דהכא בטל קרבנו צע״ג:
2. שהזבח קרב היינו לכל תמיד יקריב אתו הנכסים. ולא שיקריב השני תמידין ואח״כ הנסכים:
3. ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט שווין לפני הקב״ה שאין לפניו אכילה ושתיה אלא שאמר וכו׳ כצ״ל:
וכנסכו – קאי אנסכי יין ואנסכי מנחה דתמיד הבקר.
וכנסכו, "and as its drinkoffering;⁠" this is a reference to the libation consisting of wine, as well as to the drink offering accompanying the communal gift offering presented every morning.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ח) ואמנם אמרו פעם שנית ואת הכבש השני תעשה בין הערבים בהיות שכבר אמרו למעלה לא בא להזהיר על קרבן הכבש השני כי כבר צוה עליו למעלה באמרו ואת הכבש השני תעשה בין הערבים אלא לצוות שכל המנחה והנסוך אשר יעשה על תמיד של שחר יעשו כמותו על תמיד שבין הערבים וכאלו אמר הכתוב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים תעשה אותו אשה לה׳ כמנחת הבקר וכנסכו כי באותו אופן עצמו יהיה ריח ניחח לה׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח – אף על פי שכבר עשית בו ביום ׳עולת הבקר׳ כמו זאת השנית לגמרי, מכל מקום תהיה גם השנית ״ריח ניחוח״.
כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח, even though you have already offered the daily burnt-offering of the morning which in all respects corresponds to this one, also the second one will be received by God with equal goodwill, to also become a pleasant fragrance.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואת הכבש השני תעשה בין הערבים – לא בא לצות על זה כי כבר אמר למעלה (פסוק ד׳) ואת הכבש השני וכו׳, אלא בא להזהיר שכל הנסוך והמנחה אשר יעשה על תמיד של שחר יעשו כמותו על תמיד של בין הערבים, וכאילו אמר הכתוב ואת הכבש השני אשר תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אותו:
ואת הכבש השני – עיין פירוש, שמות כט, לח–לט,מא.
וכנסכו מוסב על ״הבקר״: המנחה והנסך של בין הערביים הם כמו המנחה והנסך של הבוקר. (להרחבת הביאור על כל קרבן התמיד, עיין פירוש, שמות כט, לח–מב.)
ואת הכבש השני תעשה בין הערבים – במנחות (דף נ׳) ת״ר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים בד״א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח אפי׳ ראשון בין הערבים, אמר ר״ש אימת בזמן שהב״ד וכו׳ וכן הגיה הגר״א ברייתא דפה, ורש״י ז״ל פי׳ שהלמוד שלמד שאם לא נתחנך המזבח צריך דוקא שני בין הערבים הוא מפ׳ תצוה דשם מיירי בחנוך והלמוד שבנתחנך המזבח יקריב ראשון בין הערבים הוא מפ׳ פינחס והוא תמוה שגם בפ׳ פינחס כתוב את הכבש האחד ואת הכבש השני כמו בפ׳ תצוה, ואני בפ׳ תצוה בארתי שלמד הכל מפ׳ תצוה, שתחלה אמר את הכבש האחד ואת הכבש השני הוא תנאי אם את הכבש האחד תעשה בבקר אז תעשה את הכבש השני בין הערבים ואם לא הקריב בבקר לא יקריב בין הערבים כי שם מדבר בחנוך, ואח״כ אמר שם ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה וגו׳ עולת תמיד לדורותיכם, זה קאי על עולת דורות, ופי׳ תעשה לה לעולת תמיד לדורותיכם שבעולת דורות תקריב כבש של בין הערבים אף שלא הקריב כבש הבקר כיון שכבר נתחנך המזבח, וע״כ אמר שם כנסכה תעשה לה בלשון נקבה והיל״ל כנסכו בלשון זכר רק שפי׳ תעשה לה לעולת תמיד שהוא לשון נקבה וכבר בארתי זה בפ׳ תצוה, ולפ״ז מ״ש בראשית הברייתא אם נגיה כגי׳ הגר״א או גם לגי׳ הספרים שמלמד שאחר שנתחנך המזבח יכול להקריב בין הערבים בלא תמיד השחר הכל למד מפ׳ תצוה, ומ״ש ת״ל השני בין הערבים, מכוין עמ״ש בפ׳ תצוה תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה וכו׳ עולת תמיד. אולם לפ״ז יקשה למה כתוב פה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שמשמע ולא ראשון בין הערבים והלא פה אינו מדבר מעת החנוך, עז״א אמר ר׳ שמעון אימתי בזמן שהב״ד שוגגים, ר״ל שפה בא ללמד שמ״ש בפ׳ תצוה פעם שנית ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ללמד שגם אם לא נעשה כבש בבקר יעשה בין הערבים היינו דוקא אם היה זה בשוגג או באונס אבל לכתחלה דוקא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת השני בין הערבים, ואם לא עשו כבש בבקר במזיד לא יעשה בין הערבים, אמנם לחכמים שחולקים בזה על ר״ש ולא מחלקים בין שוגג למזיד אאל״כ, והם פירשו שמ״ש פה את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים בא להורות שצריך ששל בין הערבים יהיה הכבש השני לכבש התמיד של בקר לא כבש השני לפסח, שהפסח יוקרב אחר התמיד של בין הערבים כמ״ש בפסחים (דף נט). ומ״ש לא הקטירו קטורת וכו׳ מבואר במנחות (שם). ומ״ש ומה ברכה ברכם כ״ה גם בספרא שמיני (סי׳ ט״ו) ושם מבואר שהיה בגמר המלאכה, כמ״ש בפ׳ פקודי ויברך אותם משה ואז נצטוה על החנוך:
כמנחת הבקר וכנסכו תעשה – כבר אמר ועשירית האיפה וכו׳ אך שיש לטעות שמ״ש ועשירית האיפה היינו שזה יביא בין הערבים ויעלה לשני התמידין או שנאמר שמנחת הבקר ומנחת של בין הערבים יביא כאחד אחר תמיד של בין הערבים ועז״א כמנחת הבקר וכנסכו וידענו שמחויב להביא נסכים מיוחדים בבקר אחר תמיד הבקר ונסכים מיוחדים בין הערבים אחר תמיד של בין הערבים:
אשה ריח ניחוח – כבר אמר לריח ניחוח אשה, רק כי י״ל שדי אם נתן ריח על האשים לכן חזר שנית שצריך להיות אשה ר״ל נשרף באש, ובמ״ש בזבחים (דף מ״ו ע״ב) אשה לשם אשה לאפוקי כבבא דלא, וכפל ריח ניחוח הא׳ בא לאפוקי אברים שצלאן ואח״כ העלן כמ״ש בזבחים שם עז״א לריח ניחוח ואח״כ אשה, והשני ר״ל לנחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני כי אין אכילה לפניו, רק מה שממלאים רצונו זה הנחת רוח, ומ״ש שמעון בן עזאי אומר הוא במנחות (דף ק״י) ועי׳ מ״ש בספרא (ויקרא סי׳ טו). ומ״ש וכשם שנאמר ריח ניחוח בשור מובא בספרא (ויקרא סי׳ צ״א ושבועות דף ט״ו ומנחות דף ק״י):
ואת הכבש השני וגו׳: כבר כתיב בפסוק ד׳. ופליגי רבי וחכמים במשמעות המקראות ביומא (לד,א): ת״ר, ״ונסכו רביעית ההין לכבש האחד״ – ילמד של שחרית משל ערבית, רבי אומר, ערבית משל שחרית. וחקרו בגמרא: בשלמא לרבנן האי בתמיד של בין הערביים כתיב, אלא לרבי מאי טעמא. אמר רבה בר עולא, אמר קרא ״לכבש האחד״, איזהו כבש שנאמר בו ״אחד״ הוי אומר זה תמיד של שחר. ורבנן מאי ״אחד״ – מיוחד שבעדרו (עכ״ל). ולכאורה הוא פלא, היאך למד שחרית משל ערבית, הא בשל שחרית מבואר יפה.
אבל הכוונה, דלפי שכתוב בפסוק ד׳ ״ואת הכבש השני תעשה בין הערביים״, וא״כ כי כתיב ״ונסכו רביעית ההין לכבש האחד״ על כרחך משמעו – לכל אחד, וא״כ כבר ידענו שכל אחד יש לו נסכים. מעתה לא בא מקרא זה (פסוקנו) ״ואת הכבש השני וגו׳⁠ ⁠⁠״ אלא בשביל שהיינו מפרשים שהנסכים של שני התמידים היו קרבים אחר בין הערבים, משום הכי כתיב ״ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה״, הרי שכבר הקריבו בבוקר המנחה ונסך. נמצא שנלמד שחרית משל ערבית שקרב של בוקר סמוך לה. ורבי אומר להיפך, דפירוש ״ונסכו רביעית ההין לכבש האחד״ היינו הראשון של שחר, הרי מבואר דסמוך להקרבת התמיד יביאו הנסכים, ואח״כ כתיב ״ואת הכבש השני״ יעשו גם כן הכי, וא״כ נלמד ערבית משל שחרית. מעתה מבוארת הסוגיא. [אמנם במאי פליגי בדין, מבואר אצלי בס״ד דהיינו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בתפלת המנחה אי עד הערב או עד פלג המנחה, אלא שאין כאן מקום].
ואת הכבש השני וגו׳ – למה נאמר,⁠1 לפי שהוא אומר את הכבש אחד, יכול לא הקריבו של שחר שומע אני שלא יקרבו של בין הערבים,⁠2 ת״ל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מגיד שאם לא הקריב תמיד של שחר מקריב של בין הערבים3 (ספרי).
כמנחת הבקר וכנסכו – תניא, קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים,⁠4 ושל בין הערבים בין אברים לנסכים, דאמר קרא כמנחת הבקר וכנסכו, מה מנחת הבקר קטורת קודמת לנסכים אף של בין הערבים קטורת קודמת לנסכים, אי מה להלן קטורת קודמת לאברים אף כאן קטורת קודמת לאברים, מי כתיב כאברי הבקר, כמנחת הבקר כתיב, כמנחת הבקר ולא כאברי הבקר.⁠5 (יומא ל״ד.)
1. ר״ל אחרי דכבר כתיב בפ׳ ד׳ את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, א״כ למה חזר עוד הפעם מעשה הכבש של בין הערבים.
2. דהו״א דהכי נדרש קרא אם את הכבש אחד תעשה בבקר אז תעשה השני בין הערבים, ואם לאו, יתבטל התמיד כל אותו היום.
3. ומבואר בגמ׳ מנחות נ״ח א׳ דזה דוקא במזבח ישן אבל במזבח חדש שעדיין לא קרבו עליו כלום לא יקריבו עליו תחלה את של בין הערבים, מפני דקי״ל שאין מחנכין את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר. והנה דרשה כזו באה לפנינו בפ׳ תצוה כ״ט מ״א, ושם איירי לענין מזבח חדש, ומה שיש לבאר בענין זה בגמ׳ פירש״י התמוה מאד ביארנו שם.
4. נתבאר לפנינו בפ׳ תצוה משום דבקטורת כתיב שתי פעמים בבקר בבקר ובתמיד כתיב רק פעם אחת בבקר, ולאו דוקא בין דם לאברים ממש, שהרי בינתים הטיב גם שתי נרות, כמבואר הסדר במס׳ יומא ל״ג א׳, אלא ר״ל שלא היתה זריקת הדם והקטרת האברים תכופין זה לזה.
5. נראה דמדייק מדלא כתיב כמעשה כבש הבקר, דלשון זה היה כולל הכל, גם מעשה האברים, ומדכתיב כמנחת משמע רק שהמנחה של ערב תהא כמנחה של בקר אבל לא כל מעשה הקרבן דהיינו הקטרת אברים.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובחזקונירלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ט) וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔⁠ת שְׁ⁠נֵֽי⁠־כְ⁠בָשִׂ֥ים בְּ⁠נֵֽי⁠־שָׁנָ֖ה תְּ⁠מִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּ⁠לוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖⁠מֶן וְ⁠נִסְכּֽוֹ׃
On the Sabbath day two male lambs a year old without blemish, and two tenth parts of an ephah of fine flour for a meal offering, mixed with oil, and its drink offering.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[פסקא קמד]
וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים – למה נאמר? לפי שהוא אומר את הכבש האחד תעשה בבוקר, והיתה בו שבת בכלל, שנאמר את הכבש האחד, והרי הכתוב מוציאה מכללה, להחמיר ולדון בקבועה.
וביום השבת שני כבשים – למה נאמר? לפי שהוא אומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו (ויקרא י״ט:ל׳), שתהיה עבודת מקדש דוחה את השבת. אתה אומר שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת, או שתהא שבת דוחה את העבודה? תלמוד לומר: וביום השבת שני כבשים. הא מה תלמוד לומר: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו? שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת. או אחת של יחיד ואחת של צבור? אמרת: במה עניין מדבר? בשל צבור.

Piska 144

"And on the Sabbath day, two lambs of the first year without blemish": It is written "The one lamb shall you offer in the morning,⁠" and the (tamid of the) Sabbath is included in that. Scripture (here) removes it from its (merely) general category for (purposes of) stringency, (i.e., the fixed (additional ["mussaf"] offering). Variantly: From (Vayikra 26:2) "My Sabbaths you shall keep and My sanctuary you shall fear" it is deduced that the sacrificial service overrides the (keeping of the) Sabbath. You say this, but perhaps (the meaning is that) the Sabbath overrides the sacrificial service? From "And on the Sabbath day, two lambs of the first year, etc.⁠" we find the meaning of the above to be that the sacrificial service overrides the Sabbath. __ But perhaps both individual and communal offerings (override it)? What is the context (of "And on the Sabbath day")? Communal offerings, (so that only communal and not individual offerings override the Sabbath.)
וּבְיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא תְּרֵין אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִיןִ וּתְרֵין עֶשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח וְנִסְכֵּיהּ.
But on the Sabbath day two lambs of the year unblemished, and two tenths of flour for the mincha sprinkled with oil, and its libation.
וביומא שבתה תקרבון תרין אמרין בני שתהון שלמין מן מום ותרין עשרונין סלת מנחה פילה במשח אינוןא ונסכיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
וביומא דשבתא תרין אימרין בני שתא שלמין ותרין עשרונין סמידא למנחתא פתיכא במשח זיתא וניסוכא.
but on the day of Shabbatha two lambs of the year without blemish, and two-tenths of flour mixed with olive oil for the mincha and its libation.
וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת – (כָּתוּב בְּרֶמֶז רצ״ה).
שְׁנֵי כְבָשִׂים – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק ד) ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ שַׁבָּת הָיְתָה בַּכְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״, וַהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאָהּ מִכְּלָלָהּ לְהַחֲמִיר עָלֶיהָ וְלִדּוֹן בְּקָבוּעַ.

רמז תשפב

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ״ שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת דּוֹחֶה אֶת הָעֲבוֹדָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ״, שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אוֹ אֶחָד שֶׁל יָחִיד וְאֶחָד שֶׁל צִבּוּר. אָמַרְתָּ, בַּמֶּה הָעִנְיָן מְדַבֵּר, בְּשֶׁל צִבּוּר.
עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז קצ״ט).
תָּנוּ רַבָּנָן ״עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ״, לִמֵּד עַל חֶלְבֵי שַׁבָּת שֶׁקְּרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, יָכוֹל אַף שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בַּשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּשַׁבַּתּוֹ״ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ, לִמֵּד עַל חֶלְבֵי שַׁבָּת שֶׁקְּרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, יָכוֹל אַף בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּשַׁבַּתּוֹ״, כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב [וְכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְיוֹם הַכִּפּוִּרים, לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב וְכִי אִיצְטְרִיךְ לְמִישְׁרֵי בְיוֹם טוֹב].
רָמִי לֵיהּ רַב סַפְרָא לְרָבָא כְּתִיב (שמות ל״ד:כ״ה) ״וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח״, ״לַבֹּקֶר״ הוּא דְּלָא יָלִין הָא כָּל הַלַּיְלָה יָלִין, וּכְתִיב ״עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ״ וְלֹא עוֹלַת חוֹל בַּשַּׁבָּת וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב. אֲמַר לֵיהּ כְּבָר רָמֵי לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי אַבָּהוּ, וּשְּׁנִי לֵיהּ הָכָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַׁבָּת עָסְקִינַן, דְּחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב וְשָׁבְקֵיהּ לִקְרָא דְּהוּא דָחִיק וּמוּקֵי אֲנַפְשֵׁיהּ.
עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ – וְלֹא עוֹלַת עֶרֶב שַׁבָּת בַּשַּׁבָּת. עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ, וְלֹא עוֹלַת שַׁבָּת זוֹ בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת, הֲרֵי שֶׁלֹּא הִקְרִיב לְשַׁבָּת זוֹ שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְרִיב לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ״, מַגִּיד שֶׁאִם עָבַר הַיּוֹם בָּטַל קָרְבָּנוֹ. עַל עֹלַת הַתָּמִיד (יַעֲשֶׂה) וְנִסְכָּהּ, מַגִּיד שֶׁאֵין מוּסָפִין קְרֵבִין אֶלָּא בֵּינְתַיִם.
וַפִי יַוְםִ אלסַּבּתִ חַמַלַאן אִבּנַא סַנַתֵ צַחִיחַאןִ וַמַעַהֻמַא מִןַ אלבִּרִּ עֻשׁרַאןַ סִמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהןֵ וַמַזַאגִהִמַא
וביום השבת, שני טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה, ללא מום, וביחד עמם, שני עשרונים1 סולת המעורב עם שמן, והיין הנמזג עמם.
1. (4.96 ק״ג)
פס׳: וביום השבת שני כבשים1יצא שבת לידון בקבועה להביא בו מוסף.
שני כבשים בני שנה – שיהו שוין.
תמימים2שיהו מבוקרים.
ושני עשרונים סלת – מן החטים.
מנחה בלולה בשמן – כדין כל הבלולות.
ונסכו – כשיעור נסכי כבש. מלמד שעבודת מקדש דוחה את השבת:
1. יצא שבת לדין בקבועה. אחרי כי מוסף שבת קבועה ע״כ דוחה שבת ולא קרבנות אחרים:
2. שיהו מבוקרים. מע״ש:
וביום השבת שני כבשים – לא הטריח במוסף של שבת יותר מדאי, אלא המוסף שוה לתמיד. וחטאת אין בו כמו בשאר מוספין, מפני כבוד השבת, שאין לשחוט בשבת דבר {שאינו}⁠א נאכל לשום אדם, אלא כל הקרבתם לגבוה. ואף על גב דמוספי ראש חודש וימים טובים קריבים בשבת אם יארע בשבת, מכל מקום בשל שבת עבד רחמנא הכירא.
א. כך נראה להשלים, אולם המלה חסרה גם בחזקוני.
וביום השבת – בכל הקרבנות כתיב ביה הקרבה או עשיה ובשבת הואיל ונאסרה בה מלאכה מפני כבודה לא נאמר בקרבנותיה הקרבה ועשיה כאלו אין מלאכה נעשית בהם.
שני כבשים – לא הטריח הקב״ה במוסף של שבת יותר מדאי אלא המוסף שוה לתמיד. ולא נאמר בה חטאת כמו בשאר מוספין מפני כבוד השבת שאין לשחוט בשבת דבר הנאכל לשום אדם, אלא כל הקרבתו לגבוה ועליו יסדו רצית קרבנותיה. ואף על גב דמוספי חטאת קרבין בה כגון בשבת דר״ח ושבת דיו״ט מכל מקום במוסף שבת דעלמא עבד רחמנא היכרא, ונסכו קאי אנסכי יין.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
וביום השבת, "and on every Sabbath, etc.⁠" All of the offerings are described as being offered with either the word עשיה, something being carried out, or with the word הקרבה, something being presented. Seeing that basically such activities as offering sacrifices are forbidden on the Sabbath, the Torah avoids the use of these terms in connection with the communal offerings that are mandatory on the Sabbath nonetheless. The reader may therefore be misled by the absence of these words in connection with the communal offerings on the Sabbath.
שני כבשים, "two male sheep" the Torah did not demand more than the minimal as additional communal sacrifices on the Sabbath. In fact that additional offering is equal to the daily morning and evening offerings. No sin offering is offered on the Sabbath as a communal offering, contrary to the musspah, additional offerings on the various festival days. The major reason is that seeing that parts of the sin offerings were meant to be consumed by the priests, the Torah did not want them to benefit from animals that were slaughtered on the Sabbath, something that in their private lives they were not allowed to do on the Sabbath. The Sabbath was "desecrated" only for offerings which were presented only to God. This is why the Torah adds the words: רצית קרבנותיה, "You received the offerings pertaining to the Sabbath with goodwill.⁠" The exception to this rule is when New Moon occurs on the Sabbath and there is an additional offering including a sin offering on that day, due to the calendar day occurring on the Sabbath. (B'chor shor) At any rate, on ordinary Sabbath days the Torah made a distinction.
ונסכו, "and the drink offering thereof.⁠" This again refers to a libation consisting of wine.
אין במוספי השבת חטאת כשאר כלא המוספין מפני שכנסת ישראל בת זוגו, והכל שלום, והמשכיל יבין.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כל״.
Now there is no sin-offering amongst the Additional Offerings of the Sabbath, as there is in all the other Additional Offerings [i.e., those brought on the New Moon and the festivals], because the congregation of Israel is its partner [that of the Sabbath],⁠1 and all is [therefore] peace [and harmony]. The student [learned in the teachings of the Cabala] will understand.
1. See Vol. I, p. 60. The allusions here are Cabalistic.
וביום השבת שני כבשים – בשלשה החגים גם בראש חדש וכן בראש השנה ויוה״כ תמצא בכל יום שבעה כבשים מלבד עולת התמיד וכאן בשבת לא צוה להקריב כי אם שני כבשים, וצריך שיהיו שוין למצוה, וכן אמרו בפרק שני שעירי, מוספין ודאי בעינן שוין. ופירוש למצוה, לא לעכובא. וטעם שלא היו כי אם שנים מפני שהשבת כבודו כפול, זכור ושמור, את שבתותי תשמרו, ולכך באו כל עניני שבת כפולים, עומר כפול אזהרותיו כפולות שכרו כפול עונשו כפול שירו כפול קרבנו כפול. ובמדרש אמר הקב״ה אין אני רוצה שתביאו לי בשבת יותר מכם, מה אתם שתי סעודות אף אני שני כבשים, עד כאן.
ושני עשרונים – כנגד לחם משנה. ולא הזכיר כאן בשבת והקרבתם ולא תקריבו, שלא הקריבו קרבן מוסף במדבר, כי לא נצטוו עד עתה.
וביום השבת שני כבשים, "and on the Sabbath day, two male lambs (additionally).⁠" On the holidays including New Moon and New Year and the day of Atonement a total of seven male sheep were part of the day's communal additional offerings. These were additional to the daily two lambs. On the Sabbath, however, only two additional male lambs were offered. According to the Talmud Yoma we quoted these definitely had to match each other in their size, appearance and value if possible. The word למצוה, "for performance of the commandment,⁠" used in the Talmud when stipulating this means that this was an a priori requirement, i.e. efforts had to be made to find two such matching animals. In the event it was impossible to find such, the next best match was acceptable.
The reason that on the Sabbath only two extra male lambs were required for the Mussaf offering is that the Sabbath, by definition, has a dual significance, i.e. the Torah once wrote the word זכור and once the word שמור in the two versions of the Ten Commandments concerning its observance. In other words, the positive and negative aspects of the Sabbath observance carry equal weight When the Torah speaks of Sabbath observance, God refers to this as את שבתותי תשמרו, "observe My Sabbath days,⁠" i.e. each Sabbath has two aspects to it (Leviticus 26,2). Every piece of legislation in connection with the Sabbath appears in pairs, even the amount of manna which fell on Friday (on account of the Sabbath) comprised two omer instead of one. Warnings of penalties are worded as מות ימות, promises of reward for its observance are similarly expressed in dual form, i.e. the hymn recited on the Sabbath is called both מזמור and שיר. Also the reward promised for its observance is described in such terms, i.e. Isaiah 58,13-14: "then you will enjoy the favour of the Lord, I will set you astride the heights of the earth, and let you enjoy the heritage of your father Yaakov.⁠" According to a Midrash based on the wording of the mussaph prayer on Sabbath, God explained the reason why He is content with only two extra male sheep on that day as that He does not want to ask us for more than we ourselves enjoy on the Sabbath, i.e. two extra meals.
ושני עשרונים "and two tenths, etc.⁠" These correspond to the two loaves of bread over which we recite the benediction on the Sabbath meals. The reason that at this point the Torah omits the words והקרבתם or תקריבו, is that while the Israelites were in the desert these mussaf sacrifices were not offered up. The people had not been commanded concerning them until now, at the end of their wanderings in the desert.
וביום השבת שני כבשים – שוחר טוב. כל מעשים של שבת כפולים. שירו כפול מזמור שיר ליום השבת. תענוגו כפול וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד. עונשו כפול מחלליה מות יומת. לחמו כפול לחם משנה. קרבנותיו כפולים שני כבשים. וזהו שאנחנו אומרים ותצונו ה׳ אלהינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי לו.
וביום השבת – איתא בשוחר טוב לכל המוספים לא תמצא מוסף מועט כשבת ועל דבר זה קראה שבת תגר לפני הקדוש ברוך הוא אמר לה הקב״ה הנה שזהו קרבן מוסף הראוי לך לפי שכל מעשיך כפולים שיר כפול שנא׳ מזמור שיר ליום השבת עונג כפול שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד עונשו כפול שנא׳ מחלליה מות יומת לחם כפול לחם משנה לפיכ׳ ראוי קרבן שלך להיות כפול וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי מה שלא נאמר בכל המוספין משל למלך שאמר לעבדיו הכינו סעודה לבני הכינו להם שני מיני מאכלים לאחר שסעדו צוה המלך להכין לו סעודתו אמרו לו עבדיו מה נכין לך אמר להם ולבני מה הכינותם אמרו לו כך וכך אמר להם ולי כמו כן אל תכינו יותר מבני כך הקב״ה נתן לבני ישראל לחם משנה ביום השבת לפיכ׳ צוה להקריב ג״כ לחם משנה וזהו וביום השבת שני כבשים. ואגב גררא אפרש פירוש של תכנת שבת והוא לשון ותכן לבנים כלומר שספרת יום ראשון יום שני וכו׳ ושבת ביום שביעי שהקב״ה אוהב שביעית לפיכ׳ לקח חנוך שהיה דור שביעי וכן שבת וכן שבעה רקיעים וכן שמטה וכן יובל וכן ארץ שבעה עממין. רצית קרבנותיה הקרבנות שראו פני שבת שאמרת ומיום השמיני והלאה ירצה ואי אפשר לשמונה ימים בלא שבת. צוית פירושיה עם סדורי נסכיה צוית פי׳ ענש שבת עם צווי דנסכים כדפרש״י גבי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן לא יקח איש את אשת אחיו יבמה יבא עליה בדבור אחד נאמרו וכלם נרא׳ סותר זה לזה אבל זכור ושמור אין נראה סותר זה את זה וי״ל דאיהו נמי דומה סתירה שהרי זכור ושמור דרשי׳ מיניה זכרהו על היין בכניסתו הוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ושמור משמע לא תעשה דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ונשים חייבות הרי דומה שבא לסתור הבנין דזכור. מיהו אמת הוא דנשים חייבות בקדוש היום דכל דאיתנהו בשמיר׳ איתנהו בזכירה. ויש להקשות למה אין אנו קורין בכל שבת פרשה זו דביום השבת כמו שאנו קורין בר״ח ובמועדות מוספין שלהם וליכא למימר משום דאין בפ׳ זו כי אם שני פסוקים ואמרי׳ במס׳ מגלה דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים שהי׳ לנו לקרותה ולהתחיל בפ׳ דצו את אהרן את קרבני לחמי כמו שאנו מתחילין אף בר״ח שחל להיות בשבת וי״ל לפי שכל קריאת הפרשיות הוו משום כפרה כדאמרינן במס׳ תענית בשעה שאמר אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה כלומר באיזה זכות אירשנה ואמר לו הקב״ה קחה לי עגלה משולשת כלו׳ בזכות הקרבנות והשיב לו אברהם תינח בזמן שבית המקדש קיים כשאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו הקב״ה שיהו קורין לפני הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומכפר להם ובכל פרשיות של מועדות ור״ח כתיב בהו כפרה שנא׳ ושעיר עזים אחד לכפר עליכם אבל פרשת שבת לא כתיב בה כפרה לפיכ׳ אין אנו קורין אותה. ד״א משום דגבי מועדות כתיב אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם ואין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע קריאה בתורה ממש אבל בשבת לא כתיב כן וגם לא איקרי מועד ור״ח איקרי מועד כדכתיב קרא עלי מועד וגומר. בר״ח כתיב לחטאת לה׳ מה שלא נאמר בכל המוספין ובמסכת שבועות דריש ליה אמר הקב״ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ויש לפרש כן תביאו לדורות בשבילי ולשמי קרבן להיות קרבן כפרה לי ובזה תתנחם הלבנה על שמעטתי אותה. והכפרה היא מועלת לתינוקות שלא תפול עליהם אסכרה לפי שחדוש ראשון היה ברביעי כדאמרינן ברביעי נתלו המאורות ואמר מר ברביעי היו מתענין על האסכרה שלא תפול בתינוקות וגם רש״י פי׳ בפרשת בראשית שלפיכ׳ כתיב יהי מארת חסר לשון מארה וכ״ש ביום חדוש הלבנה שיש לדאג על התינוקות וקרבן זה של ר״ח מכפר עליהם וזהו שאנו אומרי׳ במוסף של ר״ח. זמן כפרה לכל תולדותם ותולדותיו של אדם אלו התינוקות.
וביום השבת, "and on the Sabbath day, etc.;⁠" there is a comment by Midrash Shocher tov on Psalms 92,1 that amongst all the mussaph offerings there is none that is as inexpensive as that of the Sabbath, i.e. consisting of only two not more than one year old sheep. According to the author of that Midrash the Sabbath complained to G–d about this. G–d told the Sabbath that this day is distinguished by a number of things that occur on it or relating to it in duplicates. It has two hymns dedicated to it; its special offering consists of two sheep; it is known as עונג, "pleasure, delight,⁠" not once but twice; when it is deliberately desecrated it brings a dual penalty, i.e. מות יומת, the show breads are paired on the table in the Temple. This is also why we speak of this mussaph offering being כראוי, "tailored to its essence.⁠" This is an expression that has not been applied to the mussaph offerings on any other occasion. The Midrash elaborates by means of a parable: a King told his servants to prepare his meal for "my sons". The servants prepared two separate meals. After both his sons had consumed these meals, the king asked for a meal to be prepared for him. The servants asked him which kind of meal he desired. The king asked what kind of meal they had served to his sons? The servants spelled out the details for him. The king then responded that they should not prepare a more elaborate meal for him than they had prepared for his sons.⁠1
G–d acted in a similar manner when He provided the Jewish people with a double portion of manna for the Sabbath even before the Sabbath had commenced. Seeing He gave His people the equivalent of two loaves of bread before the Sabbath, He wished this to be remembered by "feeding" Him the equivalent of two loaves of bread as the special offering on the Sabbath. This is what the two sheep of the mussaph offering on that day represent. Seeing that we are on the subject of preparations for the Sabbath, let us explain also the central part of the Sabbath Mussaph prayer which commences with the words: תכנת שבת, "You (G–d) have instituted the Sabbath, etc.⁠" The sequence of the letters תכן in the word תכנת, are a reminder of Exodus 5,18, where in response to Moses requesting a three day vacation for the Israelites to serve the G–d of his people, Pharaoh not only refused, but doubled the work load of the people by denying them the straw that had been given to them for making bricks, and insisting that the daily number of bricks required תכן לבנים, remain the same. The "institution" the author of the prayer speaks of refers to G–d having named each day of the creation sequentially so that the Sabbath would be the seventh day, a number which G–d is especially fond of. (Compare Vayikra Rabbah 29,11)⁠2 He claims that this is why G–d took a special liking to Chanoch, the outstanding human specimen of the seventh generation.]
רצית קרבנותיה, "You took pleasure in its offerings.⁠" Any offerings of animals which had been alive for at least one Sabbath are especially welcome to G–d. [In fact animals which have not been alive on at least one Sabbath are not considered as fit as such.⁠3
צוית פירושיה עם סדורי נסכיה, "You did commanded its special obligations with the order of its drink offerings.⁠" The word "You did command,⁠" implies that violation of the command carries a serious penalty. Rashi explains this in connection with the words זכור, "remember,⁠" and שמור, "make sure you do not violate,⁠" appearing on the two versions of the Sabbath Commandment in the two sets of Tablets. (Exodus 20,8) He explains that these two versions of the same commandment were uttered by the Lawgiver at the Revelation as if they were a single utterance. We find something similar in connection with one of the commandments concerning incestuous relationships, where the Torah wrote לא יקח איש את אשת אחיו, "a man is not to take as a wife a woman who had been the wife of his brother, but where the reverse i.e. "the nakedness of the wife of the wife of your brother you must not reveal.⁠" (Leviticus 19,15) In Deuteronomy 25,5, we find a similar construction concerning the levirate marriage. One utterance, but two written recordings. The Torah writes: יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה,⁠"her brother-in-law shall sleep with her, and take her as a levirate wife.⁠" Although some of these statements appear on the face of it as if they contradict one on another in some way, the one concerning the Sabbath does not contain a contradiction but appears to complement one the other. Some scholars see in even this commandment some contradiction to the extent that the word זכור, which our sages interpret as making kiddush over wine when it commences, i.e. a positive commandment, which would relieve women from observing it as positive commandment linked to a specific time frame are not binding on women, and it is clear to the whole world that Sabbath observance applies to women no less than to men.⁠4 The expression שמר only appears in the Torah in connection with negative commandments, i.e. violation involves an act. (Compare Talmud, tractate Zevachim, folio 106. At first glance it looks as if שמר is the opposite of זכור. Actually, this is not so, as women are no less obliged to sanctify the Sabbath seeing that the Talmud stated specifically in tractate B'rachot, folio 20 that whosoever is obligated not to violate the negative commandments of the Sabbath is also obligated to fulfill the positive commandments pertaining to that day. One might raise the question of why we do not publicly read both of these paragraphs every Sabbath? We do this every New Moon, and on every festival, whenever we pray a mussaph prayer in remembrance of the sacrifices offered in honour of such days. The fact that these two paragraphs consist of only two verses each is no excuse for not reading them in public on every Sabbath, and the Talmud, tractate Megillah folio 22, prohibits the public reading of paragraphs of the Torah that are not at least three verses long. The fact remains that we add this paragraph to the public reading of the Torah on every New Moon day that occurs on a Sabbath. The reason that we do so on those days is that New Moon is a day associated with the need to obtain atonement of sins as pointed out in the Talmud, tractate Taanit, folio 27; This is supposed to date back to the time of Avraham in Genesis chapter 15, when upon being told by G–d that he would have biological offspring who would develop into a great nation, he had asked for some sign as confirmation that he had not imagined G–d speaking to him. He wanted to know by what merit he had deserved such a promise and such a future. G–d spelled this out to him in verse 8 and 9 of that chapter when He asked him to prepare some sacrifices to Him. In other words, these sacrifices would earn him the merit that this promise of G–d would be fulfilled. When Avraham heard this, he responded that this was all well and good as long as there would be a Temple in which to offer these sacrifices daily. What would ensure that even during years of exile, which G–d had indicated that his descendants would have to endure, there would not be a chance to offer these sacrifices? G–d replied that these exiles would recite the relevant portions of the Torah in which the legislation about the sacrificial offerings is written, and then He would consider this as a substitute for their not having been presented on an appropriate altar. On New Moon we recite a verse in the mussaph prayer relating to a male goat that had to be presented on that day as a sin offering.
An alternate approach: When the Torah dealt with the subject of the festivals at length in Leviticus chapter 23, it wrote: "these are the festivals for the Lord which you are to proclaim (ahead of time)", and it is forbidden to interpret a text contrary to the plain meaning, p'shat, and the Sabbath is obviously not included in this commandment as it occurs at the end of every week, and the people are all aware of this, neither is that day ever referred to as a moed, days which are related strictly to certain days of the calendar, whereas New Moon is included in the days called: moed. (Lamentations 1,15, based on the Talmud in tractate Taanit, folio 29). The sages felt the need to explain why, for instance, the sin offering in the mussaph offering is described as לה', "for the Lord,⁠" i.e. on behalf of the Lord, a formulation we do not find elsewhere. The sages of the Talmud tractate Sh'vuot folio, 9 suggest that this offering is offered on behalf of the Lord for having diminished the size of the moon, which had originally been the same size as the sun. This is a very puzzling explanation. We may have to understand it as follows: G–d, in speaking of a sin offering on His behalf, refers to our offering an atonement offering on His behalf throughout the generations on New Moon and this will comfort the moon for having been demoted. The "comfort" will help babies not to be infected with certain diseases called diphtheria to small children, seeing that the first renewal of the moon occurred on the fourth day of the week, the day on which G–d had "hung" the luminaries during the six days of the creation. (Compare Talmud tractate Taanit folio 29.) This is also how Rashi explains this when commenting of Genesis 1,14. He draws our attention to the defective spelling of the word meorot, luminaries, which ought to have been spelled מאורות, seeing it is derived from the word אור, "light,⁠" but the first letter ו has been omitted. By omitting this letter, what remains is the plural of the word מארה, "curse.⁠" On the first day of the month when the light of the moon is at its weakest, the children are more at risk than during any other day of the month. Hence G–d, in a manner of speaking, apologises for this, so that this day makes that sacrifice atonement for anything that could have harmed these children in the normal course of events.⁠5
1. [My version of this Midrash does not quote the Sabbath as having complained to G–d. Ed.]
2. [The author of the Midrash there makes a long list of proving the statement he has just made. Ed.]
3. [Compare Leviticus 22,27 Ed.]
4. [The double portion of manna was provided for men and women equally, i.e. both were included in that legislation. Ed.]
5. [G–d does not "apologise" to the moon, -He had diminished the size of the moon for a valid reason- but to our children who would have been at greater risk had we not offered this extra sin offering on each New Year's day. Ed.]
וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים – יש תימא מפני מה קרבן שבת מועט מכל הקרבנות והלא שבת חביבה עליו יותר מכל המועדים וי״ל דרצה הקב״ה שלא להטריח את בניו להקריב אלא שנים לפי שכל מעשה שבת ועונשיה ואזהרותיה ותענוגיה כפולים הם שבת שבתון מחלליה מות יומת זכור ושמור לחם משנה וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד לפיכך הקרבן שנים. וא״ת מפני מה לא תיקן משה ועזרא לקרות בתורה בקרבן שבת כמו שתיקנו במועדים ובר״ח וא״ת מפני שאין בו עשרה פסוקים והלא בר״ח חוזרים הפסוקים דואמרת כדי להשלים החשבון וג״כ היה לנו לעשות בקריאת קרבן שבת ולהוסיף על הפרשה מלמעלה או מלמטה. וי״ל דיש אסמכתא בהמועדות אחרים בקריאתם דכתיב אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם פי׳ לשון קריאה ממש קריאת התורה ואפי׳ ר״ח קרוי מועד שנאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי ודרשו רבותינו תמוז דההיא שתא מלויי מליוה כדי שאירע אותו הלילה שבכו המרגלים בליל ט׳ באב שהשלימו מ׳ יום.
גבי קרבנות סוכות יש סי׳ לדעת באיזה מהם כתי׳ שעיר עזים והסי׳ אב״ד עזים פי׳ ביום הראשון ושעיר עזים א׳ לחטאת וכן בב׳ ובד׳ וזה הכלל ימים ופרים לעולם שוים ופרים י״ג ביום שני פרים י״ב הרי ימים ופרים י״ד וכן כולם ודוק ותשכח.
ביום העצרת אמרו רבותינו שהוא רגל בפ״ע וחלוק משאר הימים לענין פז״ר קש״ב פי׳ פייס בפ״ע זמן בפ״ע שצריך לברך שהחיינו רגל בפני עצמו לגבי אבל ערב סוכות וסוכות עולין לו לי״ד יום וש״ע לז׳ הרי כ״א יום ואחר הרגל מונה ז׳ הרי שלשים יום קרבן בפ״ע שהוא חלוק משאר הימים. שיר בפ״ע ללויים לענין המזמורים. ברכה בפ״ע שצריך להזכיר בבה״מז את יום שמיני חג עצרת הזה כמו שמזכירין כל הרגלים אחרים. השע״ך.
מדרש: ילמדנו רבינו הרואה בני אדם משונים כיצד הוא מברך כך שנו רבותינו הרואה את הכושי ואת הקפח ואת הבוהקנין ואת הבוסי או׳ ברוך משנה הבריות והרואה בריות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו כשם שאין פרצופותיהן דומות זו לזו כך אין דעתם שוה אלא כל א׳ וא׳ יש לו דעת בפ״ע תדע לך שהרי משה בקש מהקב״ה בשעת מיתה ואמר לפניו רב״שע גלוי וידוע לפניך דעתם של כל א׳ וא׳ מהם ואין דעת שאר בניך דומה זה לזה ובשעה שאני מסתלק מהם בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהם מנהיג מנה עליהם אדם שיהא סובל כל א׳ וא׳ כפי דעתו מנין ממה שקראו בענין יפקוד ה׳ אלהי הרוחות. זהו שאמר הכתוב האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני מלה״ד למלך שנשא אשה והיה לו שושבין כל זמן שהמלך כועס על אשתו היה השושבין מפייס על אשתו בא שושבין למות התחיל מבקש מן המלך א״ל בבקשה ממך תן דעתך על אשתך א״ל המלך עד שאתה מצוני על אשתי צוה את אשתי עלי שתהיה זהירה בכבודי כביכול כך אמר לו הקב״ה עד שאתה מצוני עליהם צוה אותם עלי שיהיו זהירין בכבודי מה כתיב למטה צו את בני ישראל ואמרת אליהם.
וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימִם – הנה דין הקרבתם כדין התמידין בשוה, אין הבדל ביניהם; אלא שלא יביאו עמהם שני גזירי עצים, כי זה לא חייבה התורה אלא בתמיד של שחר ושל בין הערבים, כמו שנתבאר בפרשת ויקרא ובפרשת צו, ולא חייבה זה בקרבנות שביניהם, כמו שנתבאר שם. והנה המוספין היו קרבים בין תמיד של שחר ושל בין הערבים, כי לא היה שם קרבן קרב קודם תמיד של שחר ולא אחר תמיד של בין הערבים, כמו שביארנו שם.
התועלת השלישי הוא במצוות, והוא מה שציותה התורה להוסיף על התמידין בשבת שני כבשים בני שנה תמימים, רוצה לומר שלא יוסיפו על שנה ויהיו בלי מום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(9-10) וביום השבת וגו׳ עד ובראשי חדשיכם צוה ית׳ שמלבד קרבנות התמידין שיקריבו בכל יום עוד יקריבו ביום השבת קרבן מוסף על אותם התמידין וצוה שיהיה מוסף שבת שני כבשים בני שנה תמימים ומנחתם ונסכיהם כתמידין שוה בשוה.
והנה לא אמר בשבת והקרבתם ולא תקריבו. לפי שבמדבר לא הקריבו מוסף שבת כי לא נצטוו בו עד עתה.
ואמר עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה להגיד שעולת שבת יהיה תמיד נקרב בשבתו אע״פ שכתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השב׳ הנה הקרבן דוחה שבת. והיה הקרבן הזה נקרב אחר תמיד של שחר ואחרי נסכו כי על כן נקרא מוסף לפי שהוא נוסף על עולת התמיד שהוא בחצי היום והוא אמרו עולת שבת בשבתו להודיע שמועד המוסף הזה הוא בשבת שאם עבר יומו בטל קרבנו ואין לו תשלומין וכן הוא בכל.
ואמנם למה היה מוסף השבת שני כבשים כתמידין כתבו מאחרוני המפרשים שמפני שבשבת דבורו כפול זכור ושמור לכן היה קרבנו שני כבשי׳ כנגד שני הדבורים שנאמרו עליו ואינו נכון. כי הנה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו אבל היה הרמז בקרבן הזה ג״כ בב׳ דרכים. הדרך הא׳ תורניי שהשבת לא מפני טעם אחד נצטוה לישראל כי אם לשני טעמים יחד. הא׳ להיותו זכר לבריאת העולם וחדושו כמ״ש במצותו כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום הז׳ שבת וינפש. והב׳ שהוא לזכר יציאת מצרים כמ״ש וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה׳ אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ע״כ צוך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת. ולרמוז לשני הטעמים האלה שכוונה אליהם מצות השבת צוה ית׳ להקריב שני כבשים. הא׳ כנגד הבריאה הראשונה שהקב״ה כבש את העולם והגבילו בבריאתו והכבש השני כנגד יציאת מצרים שכבש את פרעה ואת מצרים במסות באותות ומופתים והיו המנחו׳ והנסכים באים לכבוד הקרבן כמי שמקריב מנחה לפני אדוניו. ובעבור שהיה מוסף השבת מורה ורומז על גאולת מצרים כמו שהיו התמידין ברמז הראשון שהזכרתי בהם ולכן מצד אותו דמוי היו שוים קרבנות התמידין לקרבן מוסף שבת. והדרך הב׳ הוא ג״כ עיוני ומדעי וענינו שהשם בערך העולם הוא סבה פועלת והוא ג״כ סבה שומרת ומתמדת אות כי הוא אשר ברחו וחדשו אחר האפס המוחלט והוא השומר אותו ומתמידו וכמ״ש הרב המורה בפע״א ח״א ולרמוז למדע האמתי הזה צוה ית׳ שביום השבת המורה על חדוש העולם יקריבו שני כבשים לרמוז שהוא ית׳ כובש את העולם להיותו פועל ובורא אותו ולהיותו שומר מתמיד ומקיי׳ אותו. ומנחת׳ ונסכיה׳ כמשפט הקרבנו׳. ולפי הדרך הזה ג״כ היה הדמות גדול בין רמזי התמידין לרמזי מוסף השבת כי בהיות הש״י מניע הגלגל העליון היה מנהיג ושומר ומתמיד העולם. ולכך היה קרבן מוסף שבת דומה לתמידין והיו ב׳ כבשים ולא ז׳ ולא פר ולא איל. והותרו בזה השאלות הג׳ והד׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וביום השבת: פרשה פתוחה.
תְּמִימִם: התי״ו דגושה. [תְּמִימִם].
וביום השבת שני כבשים וגו׳ – טעם שמוסף שבת הוא מועט מכל מוספי ראש חודש ומוספי יום טוב והמועדים, הוא סוד לחם משנה, ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד, וסוד השביעיות רמוז ביום עצמו כי הוא שביעי מה שאין השביעיות מסוים לא בראש חודש ולא בשאר ימים טובים, והגם שיש שביעי של פסח, אין השביעיות קבוע בו כיום השבת והבן.
וביום השבת שני כבשים, "And on the Sabbath day, two sheep, etc.⁠" The reason that the additional communal offering on the Sabbath was smaller than any of the parallel offerings on the festivals and even the intermediate days of the festivals is the mystical dimension of לחם משנה, the two loaves we eat on the Sabbath at each meal. The two additional sheep offered on the Sabbath symbolise the idea which has been eternalised in the custom of the two loaves, themselves a reminder of how God provided a double portion of manna to the Israelites in the desert each Friday. The mystical element of the number seven is alluded to by the fact that only this day is also called "the seventh day.⁠" Even though some festivals have a seventh day, the significance of the seventh day of a festival does not have anything in common with the mystical dimension of the seventh day which occurs regularly every week.
שני כבשים – זה קרבן מוסף שבת:
וביום השבת וגו׳ – קרבן העולה שמתווסף בשבת על קרבן התמיד, מבטא את אופיו המיוחד של היום. קרבן עולה זה דומה לקרבן התמיד. ההבדל היחיד ביניהם הוא, שקרבן התמיד כולל כבש אחד, ואילו קרבן מוסף של שבת כולל שני כבשים. מכאן שההבדל במשמעות בין הקרבנות, דומה להבדל במשמעות בין המספרים אחת ושתיים בקרבנות ציבור הבאים מן הבהמה.
והנה, כבר עמדנו על ההבדל המהותי בין קרבן המייצג את האומה באמצעות בהמה אחת לבין קרבן המייצג אותה באמצעות שתי בהמות (ויקרא כג, יב–יג,יז, יט, ועוד). המספר אחת מייצג את האומה באחדותה, ואילו המספר שתיים מייצג את האומה כריבוי של יחידים. זה גם ההבדל בין עולת התמיד לעולת השבת. הכבש האחד של התמיד מייצג את האומה כאומה. האומה הישראלית ניגשת אל ה׳, המנהיג והמדריך של גורלה הלאומי, וכל פעם שאור היום עולה או יורד, מחדשת האומה את ״נדר״ הנאמנות לה׳ והשמיעה בקולו, ומקבלת על עצמה להתמסר למטרות שנקבעו לה על ידי ה׳, הרועה שלה, אדונה ושליטה.
בשני הכבשים של עולת השבת, ניגשים כל יחידֵי האומה היהודית אל בוראם ושליטם. שכן בשבת הם שובתים מכל מלאכה, ועל ידי שבתון זה הם מטילים את עצמם ואת עולמם לרגלי ה׳. וכדרך שהם שומרים את השבתון של שבת, כך הם גם מביעים באמצעות עולת השבת, ש״רועה ישראל״, רועה כל האומה היהודית, הוא גם הרועה של כל נפש יהודית, שכן ״כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל״ (ישעיהו מ, יא). עתה הם מחדשים את ״נדר״ הנאמנות והשמיעה בקול ה׳ הרועה את כל בריותיו, והם מקבלים על עצמם להתמסר למטרות שהוא קבע להם. למען מטרות אלה הוא ברא אותם כבני אדם מישראל; ולצורך ייעוד זה הוא נתן להם חלק בעולמו ובכוחות האנושיים של השליטה על עולמו.
נמצא שבאמצעות קרבן התמיד ניגש ישראל אל ה׳ כיחידה לאומית אחת – כבש אחד עם עישרון אחד ועם רביעית יין אחת; אך בשבת ניגש שוב ישראל אל ה׳, והפעם כריבוי לאומי, המייצג את כל הנפשות הכלולות באומה. לפיכך בשבת מביא ישראל שני כבשים עם שני עשרונים ועם שתי רביעיות יין. במסגרת תודעת הכלל הלאומי נותן ישראל ביטוי לקשר כל יחיד ויחיד אל ה׳; ובתחושת הנברא המתעוררת על ידי השבת, מביא ישראל קשר זה לידי הכרה חיה.
נמצא שעולת השבת אינה אלא עולת תמיד בגוון שונה, והיא חלוקה מהתמיד רק בשני הכבשים במקום הכבש האחד של התמיד. משום כך, מצוות עולת שבת באה כאן ללא פתיחה מיוחדת, כגון ״וביום השבת תקריבו עולה לה׳ שני כבשים״ וגו׳; אלא היא נראית כהמשך של מצוות קרבן התמיד: ״וביום השבת שני כבשים״ וגו׳. לשון זו מדגישה את שני הכבשים, האופייניים למוסף השבת – בניגוד לכבש האחד של קרבן התמיד.
ונסכו – איננו יודעים על מה מוסבת סיומת וא״ו הכינוי. אם, כפי שמצוי בדרך כלל, היא מוסבת על ״כבשים״, היה הכתוב אומר ״ונסכיהם״. בלשון יחיד, יכולה הסיומת להיות מוסבת רק על ״סלת״, או על ״יום השבת״, או על ״שבת״ אשר בפסוק י באה גם בלשון זכר. לפיכך המשמעות יכולה להיות: הנסך המתלווה לכל סולת של מנחת נסכים; שכן הביטוי לאמצעי המחיה והרווחה טעון השלמה על ידי הביטוי לשמחת החיים העליונה. או המשמעות יכולה להיות: השמחה שכבר באה לידי ביטוי בקרבן התמיד תבוא לידי ביטוי מיוחד גם בשבת. שכן השבת מבקשת למלא את חיי כל יחיד ויחיד ברוח השמחה העליונה; השבת אומרת לכל יחיד ויחיד: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג״ (ישעיהו נח, יג). נמצא שההימנעות בשבת מיצירת אמצעי המחיה והעושר – ״אִם⁠־תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי״ – אינה מס המשתלם בלא רצון; אלא היא מקור של אושר ושמחה עילאית (שם).
וביום השבת שני כבשים וגו׳ עולת שבת בשבתו – פי׳ חז״ל שהוצרך לומר עולת שבת לבל נטעה שהשני כבשים היינו שני כבשי התמיד ר״ל גם בשבת יקריב שני כבשי תמיד שמקריב בכל יום בחול, לכן באר שהוא עולת שבת ר״ל עולה מיוחדת לשבת חוץ מכבשי התמיד, ועדיין מיותר מ״ש בשבתו, פי׳ חז״ל מפני שיש לטעות שמ״ש את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שר״ל שהגם שמקדשי תיראו בכ״ז את שבתותי תשמרו כי שבת דוחה את העבודה, ונאמר לפ״ז שמ״ש וביום השבת שני כבשים היינו שיקריב בע״ש קרבן שבת, לכן אמר שעולת שבת יקריב בשבת לא בע״ש, ומזה ידעינן שהפי׳ הוא שאף על פי ששבתותי תשמרו מ״מ מקדשי תיראו ועבודת מקדש דוחה שבת, ודוקא בקרבנות צבור כי הענין מדבר בק״צ:
ושני עשרונים וגו׳: הזכיר הכתוב שיעור המנחה ולא הזכיר שיעור הנסכים. והטעם בזה כתב הרמב״ן, כי אף על פי שצוה בפרשת הנסכים (לעיל פרק ט״ו) שיעורי המנחה והנסכים, מצינו מנחה כפולה לכבש העומר, וביום העצרת מביא שתים שני עשרונים חמץ, והם מנחה, לכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנית באלו, אבל הנסכים לא נשתנו לעולם. ועיין מה שכתבתי בפרשת ראש חודש.
וביום השבת – הובא לפנינו בפ׳ תשא בפסוק מחלליה מות יומת.
שני כבשים – [מעוט כבשים שנים, ומה ת״ל שני, שיהיו שניהם שוין].⁠1 (יומא ס״ב:)
1. במראה ובקומה ובדמים, ובארנו ענין דרשה כזו בפ׳ מצורע בפ׳ ולקח שתי צפרים חיות ובפ׳ אחרי בפ׳ שני שעירי עזים ובכ״מ. והרמב״ם בה׳ תמידין השמיט דין עיקר כזה והוא פלא, ואולי דעתו דכיון דקיי״ל בפ״ד דמנחות דכבשי מוספין אין מעכבין זא״ז ואם אין שנים כשר גם אחד, וא״כ לא גרע שנים ואינם שוים מאחד יחידי, ועדיין צ״ע, שהרי עכ״פ הוא דין מפורש בגמ׳.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(י) עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖⁠ת בְּ⁠שַׁבַּתּ֑⁠וֹ עַל⁠־עֹלַ֥ת הַתָּ⁠מִ֖יד וְ⁠נִסְכָּֽהּ׃
This is the burnt offering of every Sabbath, besides the continual burnt offering and its drink offering.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
עולת שבת בשבתו – ולא עולת שבת בערב שבת.
עולת שבת בשבתו – ולא עולת שבת זו בעולת שבת אחרת. הרי שלא הקריב לשבת זו, שומע אני יקריב לשבת הבאה? תלמוד לומר: עולת שבת בשבתו. מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו.
על עולת התמיד ונסכו – מגיד שאין מקריבים מוספים אלא בינתים.
"the burnt-offering of the Sabbath on its Sabbath": And not the burnt-offering of Sabbath eve (i.e., its limbs and fat-pieces), on the Sabbath, (but on Sabbath eve.) "the burnt-offering of the Sabbath on its Sabbath": And not the burnt-offering of this Sabbath on another Sabbath. If one did not sacrifice (the mussaf offering) of this Sabbath, I might think that he could do so on the next Sabbath. It is, therefore, written "the burnt-offering of the Sabbath on its Sabbath" — "Once the day has passed, its sacrifice has passed.⁠" "in addition to the daily burnt-offering and its libation": We are hereby apprised that the mussafim (of Sabbath) are sacrificed between (the two daily offerings).
עֲלַת שַׁבָּא תִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבָּא עַל עֲלַת תְּדִירָא וְנִסְכַּהּ.
It is the Sabbath burnt offering which shall be performed on the Sabbath, together with the perpetual burnt offering and its libation.

עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ
עֲלַת שַׁבָּא תִּתְעֲבֵיד (ח״נ: דְתִּתְעֲבֵיד) בְּשַׁבָּא עַל עֲלַת תְּדִירָא וְנִסְכָּהּ (ח״נ וְנִסְכֵּיהּ)
תרגומי ׳שבת׳
א. בכל מקום שַׁבָּת מתורגמת שַׁבְּתָא כגון ״שַׁבָּת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (שמות כ ט) ״שַׁבְּתָא קֳדָם ה׳ אֱלָהָךְ״. מדוע כאן תרגם ״עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ״ – ״עֲלַת שַׁבָּא תִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבָּא״? משום שכבר התבאר ש״שַׁבָּא״ הוא התרגום הקבוע של צורת הַהַקְטָנָה ״שַׁבָּתוֹן״, כגון ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן״ (שמות לא טו) ״וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבָּא שַׁבָּתָא״, עיין שם. והואיל וחז״ל דרשו גם כאן ״בְּשַׁבַּתּוֹ״ כמיעוט: ״ולא עולת שבת זו בשבת אחרת״ (רש״י) וכן מיעטו חלבי שבת מלִקרב ביום כיפור החָל במוצאי שבת1 – תרגם ״עֲלַת שַׁבָּא תִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבָּא״ לרמוז למיעוט שבתיבת שבת.⁠2
רש״י והעמק דבר
ב. לדעת הנצי״ב הטעם שתרגם ״בְּשַׁבַּתּוֹ״ – ״דְתִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבָּא״, ללמד שאף שהקרבת קרבן המוסף כרוכה במלאכות האסורות בשבת, גזירת הכתוב היא להקריבו בשבת.⁠3 אבל ״נתינה לגר״ כתב שבתרגום ״דְתִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבָּא״ נרמז ששבת קביעא וקיימא להבדיל ממוסף ראש חודש שבו תרגם ״עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״ (פס׳ יד) ״בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ״ ועיין עוד שם.
על, למעט
ג. ›״עַל עֹלַת הַתָּמִיד״ – ״עַל עֲלַת תְּדִירָא״ מתפרש במשמעות של ״לבד מ-״, ״חוץ מ-״ כרש״י:
אלו מוספין לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד.
ובוודאי שהמילה ״עַל״ אינה במשמע של מיקום פיזי, דהיינו שיש להניח את קרבן המוסף במזבח מעל קרבן התמיד. וייתכן שבשל כך תרגם המיוחס ליונתן ״וּמִיתּוֹסְפָא עַל עוֹלַת תְּדִירָא״ [ומִתווספת על עולת התמיד], כדי לשלול הבנה מוטעית זו.
לטעם חילופי הנוסח
ד. ›״וְנִסְכָּהּ״ – ״וְנִסְכָּהּ (ח״נ וְנִסְכֵּיהּ)״. אונקלוס מקפיד לתרגם בצמידות ללשון הכתוב, ואכן כשנכתב בפסוק ״וְנִסְכּוֹ״ בלשון זכר מתרגם ״וְנִסְכֵּיהּ״, וכשנכתב ״וְנִסְכָּהּ״ בלשון נקבה מתרגם ״וְנִסְכָּהּ״ כמשפט. אמנם נשתמרו נוסחים בודדים על חלק מהפסוקים שבהם המיר לשון נקבה שבפסוק ללשון זכר – ״וְנִסְכֵּיהּ״ כחילופי הנוסח שבפסוקנו, וכתב ״חליפות שמלות״ שרצה התרגום להשוות את כל ההיקרויות בתרגומו, ודבריו צ״ע.
1. שבת קיד ע״א: ״רבי עקיבא אומר: עלת שבת בשבתו – לימד על חלבי שבת שקרבים ביום טוב, יכול אף ביום הכפורים – תלמוד לומר בשבתו״.
2. ״מרפא לשון״. ומה שלא תרגם ״בְּשַׁבַּתּוֹ״ – ״בְּשַׁבַּתֵּיהּ״ [כמו ״דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ״ (ויקרא כג לז) ״יוֹם בְּיוֹמֵיהּ״] כי בארמית תיבת שבת אינה באה בכינוי, השווה תיוב״ע: ״וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״ (ישעיהו סו כג) ״שַׁבָּא בְּשַׁבָּא״ וסרה הערת ״לחם ושמלה״.
3. ›״העמק דבר״: ״ת״א דְתִּתְעֲבֵיד בְּשַׁבָּא. מפרש בְּשַׁבַּתּוֹ גם בחיוב השביתה, מכל מקום גזירת הכתוב להקריב המוסף בו״. ובפירושו חולק על פירש״י: ״עלת שבת בשבתו – ולא עולת שבת זו בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו״. וא״כ לדברי הנצי״ב ״בְּשַׁבַּתּוֹ״ – אפילו בשבת, ולדברי רש״י ״בְּשַׁבַּתּוֹ״ – כמתייחס למילה הקודמת, דהיינו דווקא עֹלַת שַׁבַּת זוֹ תיעשה בְּשַׁבַּתּוֹ.
עלתה דשבתה ביום שבתה תקרבון יתיה סמיכה לעולתא תמידה תתקרב ונסוכה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעולת״) גם נוסח חילופי: ״{לעול}⁠תה״.
עלת שבתא תתעבד בשבתא ומיתוספא על עלת תדירא וניסוכה.
On the Sabbath you shalt make a Sabbath burnt sacrifice in addition to the perpetual burnt sacrifice and its libation.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

דַ׳לִךַּ קֻרבַּאןֻ סַבּתֵ בִּסַבּתֵ מַעַ אַלּקֻרבַּאןִ אלדַאאִםִ וַמַזַאגִהִ
זהו קורבן שתאחר שבת, ביחד עם הקרבן התמידי וממזגו.
עלת שבת בשבתו – ולא עלת שבת בשבת אחרת. הרי שלא הקריב בשבת זו, שומעני יקריב שתים לשבת הבאה? תלמוד לומר: בשבתו – מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו.
על עולת התמיד – אילו נוספים,⁠א לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד. ומגיד שאין קריבין אלא בין שני תמידין, וכן בכל המוספין נאמר: על עלת התמידב (במדבר כ״ח:ט״ו,כ״ד, ועוד) לתלמוד זה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״מוספין״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״התמיד״.
עלת שבת בשבתו lit., THE BURNT OFFERING OF A SABBATH ON ITS SABBATH – and not the burnt offering of this Sabbath on another Sabbath. Take the case that one had not offered the sacrifice on this Sabbath, I might think that he might offer two on the following Sabbath! However, it states "on its Sabbath', thus showing that if its day (the Sabbath on which it had to be brought) be past, its (that Sabbath's) offering is cancelled (Sifre Bemidbar 28).
על עלת התמיד BESIDES THE CONTINUAL BURNT OFFERING – these two lambs are additional offerings for the Sabbath besides (על) those two lambs of the continual burnt offering. And this tells us that these additional offerings must be brought only between the two continual offerings (Sifre Bemidbar 28). Similarly in the case of all additional offerings it is stated that they are to be brought על עלת התמיד to point to this deduction.
בשבתו – שב אל: יום השבת, אע״פ שנמצא: כל שומר שבת מחללו (ישעיהו נ״ו:ו׳). והטעם: כל שבת ושבת, כמו: יום ביומו (שמות ה׳:י״ג).
על עולת התמיד – הטעם: אחרי התמיד שישים עליהא עולת שבת.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: עליה.
OF EVERY SABBATH. The vav suffixed to the word shabbat1 refers to the day of Sabbath.⁠2 This is so even though we find the word me-challelo3 (from profaning it4) in Every one that keepeth the sabbath from profaning it (Is. 56:6). The meaning of be-shabbato (of every Sabbath) is, every sabbath and sabbath. Compare, yom be-yomo (daily) (Ex. 5:13).
BESIDE THE CONTINUAL BURNT-OFFERING. This means after the continual burnt offering. The Sabbath burnt offering shall follow it.⁠5
1. The reference is to the vav in the word shabbato (every Sabbath).
2. Shabbat is feminine. Thus Scripture should have used the term shabbatah if the reference was to every Sabbath. Hence Ibn Ezra's comment that the vav refers to the word yom in verse 9, which is masculine. Thus according to Ibn Ezra we should render shabbato (every Sabbath) as every Sabbath day.
3. Rather than mechallelah.
4. The reference is to the Sabbath. We thus see that Scripture treats shabbat as masculine.
5. Literally, he shall place the Sabbath burnt offering upon it.
עלת שבת בשבתו – לא נאמר בו ושעיר לכפר ללמדך ביו״ט ובראשי חדשים שבקרבנותיהם כתוב חטאת או כפרה והם באים לכפר התקינו שיהו קורין אותן ועולין להם ישראל קריאתו כאילו הקריבום כמו ששנו רבותינו ז״ל כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני אבל קרבן מוסף שבת לא כתיב ביה לא חטאת ולא כפרה ללמדך שאין קרבנותיו באין לכפר לפי ששבת מכפרת, אלא לריח ניחוח הן באים ולכך אין קורין בתורה מוסף שבת כמו האחרים.
ונסכה – קאי אנסכי יין ואנסכי מנחה דעולת תמיד.
עולת שבת בשבתו, "the burnt offering for the Sabbath, on its Sabbath; Festival days and New Moon both have an element of enabling atonement connected to them. This is why the Jewish people are advised of these days ahead of time, and are called upon to do repentance on them. Our sages tell us in the Talmud tractate Megillah folio 31, that as long as we read from the Torah the sections dealing with these days on their respective days or on the Sabbath preceding them, we are considered as if we had offered the sacrifices ordained to be offered on those days even if we had been prevented from doings so, such as when in exile and there being no Temple to do so. [On some of the festivals God sits in judgment of parts of His creation, such as the fruit of the earth, the trees, or if there will be sufficient rain, etc.. Since His decisions affect us greatly, doing some penitence even on those days is very appropriate, and is reflected in our liturgy on those days, and we do not restrict ourselves to Rosh Hashanah and the Day of Atonement. Ed.] In connection with the additional communal offerings on the Sabbath, no hint of the day serving as atonement in any form is given. The offerings on that day have only one objective, to provide God with a pleasant fragrance from His children, i.e. ריח ניחוח. This is also why the Mussaph prayer on the Sabbath is quite differently worded from the parallel prayers on the festivals. In those prayers the fact that we have been sinful and are therefore still in exile, is not mentioned with a single word or hint.
ונסכה, "and its drink offering.⁠" This is a reference to the drink offerings consisting of wine accompanying the daily communal burnt offerings.
עולת שבת בשבתו – כלומר בכל שבת, ושבת כמו (שמות ה׳:י״ג) דבר יום ביומו.
על עולת התמיד – כלומר עולת התמיד תחלה ואח״כ עולת השבת.
עולת שבת בשבתו, "the Sabbath burnt-offering on its Sabbath.⁠" This means that the procedure is to take place on each Sabbath, as if the Torah had written דבר יום ביומו, "a daily procedure day by day" (Exodus 8,13).
על עולת התמיד, "in addition to (after) the daily total-offering.⁠"
עֹלת שבת בשבתו – למדנו מזה שאם שכחו או נאנסו ולא הקריבו עולת שבת זו, אי אפשר להם שיקריבוה ביום אחֵר או בשבת אחֵר, אך ׳בשבתו׳ לבד.
על עֹלת התמיד ונסכה – זה מורה שעולת התמיד קרבה ראשונה, קודם המוספין. והנה דבר הנסכים התבאר בפרשת שלח לך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

על עולת התמיד אלו נוספים לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד ומגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין וכן בכל מוספין שנאמ׳ על עולת התמיד לתלמוד זה. וכן שנינו בספרי על עולת התמיד ונסכו מגיד שאין מוספין קרבין אלא בנתים פירוש השני כבשי׳ עם שני עשרונים סולת בלולה בשמן ונסכו הם נוספים על עולת התמיד שהוא עולת הבקר ומאומרו אלו נוספים על עולת התמיד למדנו שאין מוספין קרבין אלא בין תמיד של שחר ובין תמיד של בין הערבים שהרי ממלת על עולת התמיד למדנו שהתמיד קוד׳ בהקרבה ואח״כ המוספין עליו ולמדנו עוד ממלת על שלא יהא קרבן אחד מפסיק בין תמיד של שחר לבין המוספין ויחוייב מזה בהכרח שתמיד של בין הערבים קרב אחר המוספין ומכאן שאין המוספין קרבים אלא בין תמיד של שחר ובין תמיד של בין הערבים אבל ממה שאמר לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד שפירוש מלת על כמו חוץ לא ידעתי איך חייב מזה מגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין וכבר הארכתי בזה בפרשת שמיני ע״ש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ולא עולת שבת בשבת אחרת. דאם לא כן, ״בשבתו״ למה לי. ואין לומר דלא אתא למעט אלא עולת שבת ביום הכפורים דלא, כגון אימורי שבת שנותרו ליום הכיפורים, שאל יקריבו אותם, אבל עולת שבת יש לו תשלומין בשבת אחרת, דאם כן לכתוב ׳עולת שבת בשבת׳, מאי ״בשבתו״, שמע מינה דהכי קאמר, בשבת שלו, ולא בשבת אחרת:
אלו מוספין לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד וכו׳. פירוש, ״על עולת התמיד״ אינו רוצה לומר שיהיה התמיד למטה ומוספין עליו מלמעלה, אלא שיהיו נוספין עליו לבד אותן התמידים, רצה לומר שיהיה המוסף תוספת על התמיד. ומפני שהוקשה למה למכתב נוסף עליו, דמהיכי תיתי לי לומר שלא יהיה נוסף עליו, אלא פירושו שיהיה קרב בין תמידים, דאחר שהמוספין נוספין על התמיד, הרי לעולם העיקר קודם, ולפיכך עולת השחר קודם. וכן תמיד של בין הערבים מאוחר, כי אחר שדין תמיד של בין הערבים להקריב בין הערבים (פסוק ד), יהא תוספת על תמיד של בין הערבים אם יקריב תמיד של בין הערבים בזמנו ומוספין קודם, ונקרא קרבן זה ׳תוספת׳. אבל אם היה מאחר לתמיד של בין הערבים, לא היה זה תוספת עליו, דהרי עיקר זמן תמיד של בין הערבים הוא בערב, ולפיכך אחר שאמר שיהיו קרבנות מוספין נוספין עליהן, למדך דעולת התמיד הוא עיקר וקודם, וממילא כל חד כדינו; דעולת הבוקר הוא עיקר שתהא בבוקר קודם, ובין הערבים מאוחר בערב כדינו, ואז המוספים נוספים עליו:
וְנִסְכָה: הסמ״ך בשוא.⁠א [וְנִסְכָּהּ].
א. נורצי העתיק הערה זו מא״ת, [והיא מכוונת לדפוס ש״ז שאין בו שווא באות סמ״ך].
ולא עולת שבת כו׳. וא״ת גבי י״ט למה לא כתב ג״כ שאין מביאין עולת י״ט בי״ט אחר. וי״ל דזה לא צריך ללמוד דפשיטא דאסור כיון די״ט זה שם בפני עצמו וזה שם בפני עצמו, אבל משבת לשבת הכל עניין אחד הוא ה״א דשרי קמ״ל דאסור: [גור אריה] ואין לומר דאתא למעוטי אלא עולת שבת ביום הכפורים דלא, כגון אימורי שבת שנתותרו ביום הכפורים שאל יקריבו אותם, אבל עולת שבת יש להם תשלומין בשבת אחרת, דא״כ לכתוב עולת שבת בשבת מאי בשבתו ש״מ דה״ק בשבת שלו ולא בשבת אחרת:
בין שני התמידין. מדכתיב על עולת התמיד משמע אחר עולת התמיד. ומדלא כתיב על עולות התמידים משמע בין שני תמידים. ובזה יתורץ מה שהקשה הרא״ם, אבל ממה שאמר, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד שפירש מלת על כמו חוץ, לא ידעתי איך יחויב מזה מגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין:
But not one Shabbos burnt-offering… You might ask: Why concerning Yom Tov does Rashi also not write that we do not bring the burnt-offerings of one Yom Tov on another Yom Tov? The answer is that this does not have to be taught, for it is obviously forbidden, given that each Yom Tov has a distinct name. However, each Shabbos is the same as another Shabbos and one might have said that this was permitted, thus Rashi informs us that it is forbidden. (Gur Aryeh) One cannot say that this only comes to exclude the burnt-offerings of Shabbos from being offered on Yom Kippur, for example the emurin of Shabbos that were left over until Yom Kippur, teaching that they should not be offered. However one could make up for the burnt-offerings of one Shabbos on another Shabbos. For if so, it should have written עולת שבת בשבת [lit. "the burnt-offering of Shabbos on Shabbos"]. What is meant by בשבתו ["on its Shabbos"]? Hear from this that the verse is saying [it shall be brought] on its Shabbos and not on another.
Between the two constant-offerings. When it is written על עולת התמיד [lit. "upon the constant burnt-offering"] this implies [that it was offered] after the constant burnt-offering. However, since it did not write על עולת התמידים ["upon the constant burnt-offerings"] it implies that it was offered between the two constant-offerings. With this the difficulty of Re'm is answered. However according to Rashi's comment, "Aside from the two constant burnt-offering lambs" which explains the word על as meaning "aside from" I do not know how one can derive from here that they may only be offered between the two constant-offerings.
בשבתו – בא שבת בלשון זכר, וכמהו כל שומר שבת מחללו (ישעיה נ״ו ו׳), והטעם כי הוא שב על יום השבת, וביאורו שבת בשבתו כמו יום ביומו, חדש בחדשו:
על עלת התמיד – נוסף על אותן שני כבשים של עולת תמיד:
על עלת התמיד – מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים (ספרי), פי׳ דממלת על ידעי׳ דמוסף היום יבא אחר התמיד לא קדם אליו, ומדאמר עולת לשון יחיד ידענו דהמוסף קרב אחר אחת מן העולה והוא עולת הבקר, דאם אחר תמיד של בין הערבים הי״ל לומר עולות לשון רבים אחר שתיהן בא, אלא ש״מ שהוא בין שתי העולות, ולא ידעתי למה האריך הרא״ם כ״כ בפי׳ דברי הספרי, וכן בעל זרע אברהם העתיק דברי הרא״ם והגה״ה מבן המחבר שם, והדברים ברורים כפשטן, ולשון רש״י מגומגם קצת בזה. וכבר העיר עליהם הרא״ם.
עלת שבת בשבתו – בביטוי הזה – וכן בביטוי ״עלת חדש בחדשו״ (פסוק יד) – מוסבות תיבות ״שבת״ ו״חדש״ על מוסדות השבת וראש החודש באופן כללי, ומוסדות אלה באים לידי ביטוי ״בשבתו״ ו״בחדשו״: כל יום שחל בו שבת או ראש חודש. ״עלת שבת״ היא קרבן העולה המתאים למשמעותו ותכליתו של מוסד השבת, ו״שבתו״ הוא כל יום שביעי המוקדש להוצאת מוסד השבת לפועל. ושמא משום כך נאמר כאן ״שַׁבַּת״ בסמיכות ללא נסמך: לבטא את כלליות המושג שתיבת ״שבת״ הראשונה מורה עליו. מושג ״השבת״ הוא המונח ביסוד כל יום שבת.
״⁠ ⁠׳עלת שבת בשבתו׳ ולא עולת חול בשבת״ (שבת כד:). בשבת מותר להקריב קרבן רק כדי לצאת ידי חובת מוסד השבת; אסור להקריב חלבים ואיברים שנותרו מלפני שבת.
על עלת התמיד ונסכה – קרבן התמיד על מנחתו ונסכו קרב גם בשבת (עיין פירוש לעיל ט, ב). זאת ועוד, קרבן השבת אינו אלא דבר שנוסף על קרבן התמיד: ״⁠ ⁠׳על עולת התמיד ונסכה׳, מגיד שאין מקריבים מוספים אלא בינתים״ (ספרי); ״התמידין קודמין למוספין״ (זבחים פט.).
קרבן התמיד הוא הביטוי התמידי של האומה השואפת ומשתדלת ללא הרף לעלות לפסגת ייעודה; ומשום כך הוא פותח ומסיים בכל יום את עבודת הקרבנות במקדש. כל שאר הקרבנות – לרבות עולת השבת – קרבים בין שני התמידים, וכל תכליתם היא להכריז על שאיפה והשתדלות זו של הציבור להתעלות, כפי שכבר ביארנו בפירושנו לויקרא (ו, ה).
מוסד זה של השבת קדם לאומה; גם מבחינה רעיונית קדמה השבת לבחירת האומה ולייעודה, עד כדי כך, שכמעט ניתן לומר שמימושו של מוסד השבת היה הסיבה והתכלית של בחירת ישראל. ואף על פי כן, השבת נישאת על ידי התמסרות האומה לייעודה, שהשבת אינה אלא חלק אחד בלתי נפרד ממנו. משום כך ״על עלת התמיד ונסכה״ נאמר גם על ״עלת שבת בשבתו״.
כתוצאה מהאמור, נתעלמה כאן, כביכול, עדיפותה של השבת. ואולי משום כך חוזר הכתוב ומדגיש את עצמאות השבת ביחס לכל שאר המצוות, ולכן השבת נזכרת כאן בלשון זכר, אף על פי שבדרך כלל מתייחסים אליה כנקבה: ״עלת שבת בְּשַׁבַּתּוֹ״, ולא ״בְּשַׁבַּתָּהּ״.
מוסף השבת נעשה אך ורק מעוֹלה, ובניגוד לשאר מוספים, לא באה עמה חטאת. אם נזכור את מה שאמרנו (פירוש, ויקרא ד, כד) על מושג החטאת ועל יחסה לעולה, יתבאר בנקל העדר החטאת במוסף של שבת. שכן זה מה שלמדנו מההלכות האופייניות לשני סוגים אלה של קרבנות:
תודעת החטאת – התחושה המדכאת של הירידה המוסרית והנטייה לחטא – אינה המצב או הלך⁠־הרוח הרגיל של החיים היהודיים. אולם המועדים הם ימים מיוחדים שנקבעו באופן הדדי על ידי ה׳ ועל ידי האומה. בימים אלה – ומבחינה זו גם ראש חודש הוא מועד (עיין שבועות י.) – האומה מתוועדת עם ה׳, ובהליכתה לקראת אלוקיה היא נותנת ביטוי, באמצעות קרבנה, לייעודה האידיאלי. בהתבוננה בשלמות אידיאלית זו, חשה האומה צורך להביא גם חטאת, שכן החטאת מייצגת את המרחק בין המציאות הקיימת לבין אותה פסגה אידיאלית.
לעומת זאת, מוסף השבת אינו אלא השלמה לקרבן התמיד; שכן התמיד מייצג את ההכרה בה׳ הנובעת מההכרה הלאומית, ומוסף השבת רק מוסיף על כך את ההכרה בה׳ הנובעת מהכרת האדם כנברא; משני אלה יחד נוצרת רוח ההתמסרות השואפת ומשתדלת לעלייה מתמדת. רוח זו צריכה למלא אותנו בכל נשימה של חיינו. לפיכך יש להרחיק את החטאת ממוסף השבת, כדרך שיש להרחיקה מהתמיד עצמו.
עלת שבת בשבתו – היל״ל עולת שבת בשבת ונדע שדוחה את השבת, רק שקמ״ל שלא יקריבהו בשבת אחר, שכ״מ שאומר ביומו בשבתו בחדשו היינו באותו יום ובאותו שבת ואם עבר יומו בטל קרבנו כמ״ש בתמורה (דף י״ד). ומ״ש על עולת התמיד היינו שיקריב אחר תמיד של שחר ונסכיו וכמ״ש בזבחים (דף פ״ט) דהא אמר עולת בלשון יחיד שקאי על עולת השחר:
עולת שבת בשבתו: תרגם אונקלוס ״עלת שבתא תתעבד בשבתא״. מפרש ״בשבתו״ – לענין חיוב השביתה דמ״מ גזירת הכתוב להקריב המוסף בו. {ורש״י פירש משום דעבר יומו בטל קרבנו. והוא מהספרי. ואע״ג דבתמורה (יד,א) נפקא ליה מ״דבר יום ביומו״ (ויקרא כג,לז), אבל בשבת ור״ח לא כתיב ״דבר יום ביומו״, אלא במועדים. אבל תרגום אונקלוס לא סבירא ליה הכי}.
על עולת התמיד ונסכה: בשבת ור״ח (פסוק ט״ו) ובשבעת ימי הפסח (פסוק כ״ד) כתיב ״על עולת התמיד״, ובשארי המוספין כתיב ״מלבד עולת התמיד״. ועוד שינוי, שבמקום דכתיב ״על עולת התמיד״ לא הזכיר הכתוב אלא ״ונסכו״ ולא הזכיר המנחה, משא״כ בכל מקום דכתיב ״מלבד עולת התמיד״ הזכיר המנחה והנסכים.
והענין, למדנו מברייתא בספרי: ״על עולת התמיד״ – מגיד שאין מקריבין מוספים אלא בינתיים. כך שנינו בשלשה מקומות דכתיב ״על עולת התמיד״. ופירושו, דמשמעות ״על עולת התמיד״ לא תמיד השחר אלא תמיד הערב, ופירוש ״על״ – למעלה ממנו וקודם לו [הרחב דבר: ולא נימא דתדיר קודם. והא דכתיב (ויקרא ו,ה) ״והקטיר עליה חלבי השלמים״ ודרשינן (פסחים נט,א) ״עליה״ – השלם כל הקרבנות כולן. סלקא דעתך שאינו אלא בקרבנות יחיד, כמו שכתבו התוספות פסחים (נח,ב) ובכמה מקומות בהא דבעינן ״מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד״ (פסוק כ״ג) ללמדנו דתמיד הבוקר קודם למוספין, ולא למדנו מדכתיב (ויקרא שם) ״וערך עליה העולה״ – העולה ראשונה. ויישבו התוספות דהאי קרא מיירי בקרבנות יחיד. והכי נמי בסיפא דהאי קרא.] ולמדנו דהמשמעות כך היא, מדכתיב ביום ראשון של פסח (פסוק כ״ג) ״מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד״, ואח״כ כתיב (פסוק כ״ד) ״על עולת התמיד״, למדנו שאין משמעות ״על״ כמו ׳מלבד׳. ומשם למדנו דכך הפירוש בשבת ור״ח.
ומשום הכי במוספי רגלים דכתיב אחר הפסח לא הוצרך הכתוב לפרש שיהיו המוספין בינתים, שהרי למדנו ממוסף הפסח (משא״כ שבת וראש חודש דקודם).
ולא הוצרך הכתוב לפרש בשבת ור״ח דתמיד הבוקר קודם למוסף, אחרי שפירש הכתוב הטעם (בפסוק כ״ג) ״(מלבד) עולת הבקר אשר לעולת התמיד״ – שהוא משום דתמיד תדיר וקודם, ממילא ידענו דשבת ור״ח גם-כן הכי. ועיין עוד מה שכתבתי בפסוק כ״ג טעם על שפירש הכתוב יותר זה הכלל ברגל.
ואחר שלמדנו פירוש ״על עולת התמיד״ שהוא תמיד הערב ושהמוסף קודם, מיושב שפיר שלא הוצרך הכתוב לומר שיהא קודם גם למנחה הבאה אחר התמיד.
והא דכתיב הנסך, בא ללמדנו שיהא המוסף קרב במשך העת שיהא קרב אחריו התמיד והנסך גם כן. דאע״ג דמנחת נסכים כשרה גם בלילה, כדאיתא בתמורה פרק ב׳ (יד,א), מ״מ יש להקדים הנסך ביום כדי שיהא בשיר, דבלילה אין אומרים שירה.
ונסכה: בכל המוספין עד החודש השביעי כתיב ״ונסכו״ (של) התמיד בלשון זכר, לבד תמיד הערב של שבת כתיב בלשון נקבה, כמו בפרשת תצוה וכמו שכתבתי שם ולעיל פסוק ה׳. ומזה למדנו לקבוע בי מדרשא בשבת אחר חצות היום, כדאיתא בגיטין (לח,ב) ובסוגיא ריש פרק כל כתבי (שבת קטו,א), ומשום הכי כתיב בלשון נקבה כמו הטעם שכתבנו שם בכל תמיד הערב, יע״ש.
עולת שבת בשבתו – העולה מכפרת על הרהור הלב (ירושלמי סוף יומא), וחטאת מכפרת על מעשה של חטא. והענין כי כאשר נגדר האדם ממלאכת רשות, מלאכת עבודה, אז אינו מצוי לבוא לידי חטא, לכן בשבת אשר האדם נגדר מכל מלאכה ועבודה אינו בא לידי חטא ואינו צריך להביא חטאת, רק שהרהור מותר בכל מילי דרשות, כמו שאמרו שבת קמ״ט, לכן צריך להביא עולה, שבזה מצוי לבוא לידי עבירה וחטא, לכן אמר עולת שבת בשבתו, לא כן ביו״ט, שהמעשה של רשות, אוכל נפש מותר, לכן חייבים להביא חטאת. ודו״ק.
עלת שבת בשבתו – אין שורפין קדשים ביו״ט,⁠1 מנה״מ, אמר אביי, דאמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו״ט2. (שבת כ״ד:)
עלת שבת בשבתו – תניא, ר׳ עקיבא אומר, עולת שבת בשבתו, לימד על חלבי שבת שקריבים ביו״ט,⁠3 יכול אף ביוהכ״פ, ת״ל בשבתו4. (שם קי״ד.)
עלת שבת בשבתו – תניא, תמיד דוחה שבת, דאמר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, מכלל דתמיד קרב בשבת.⁠5 (פסחים ס״ו.)
עלת שבת בשבתו – בשבתו ולא בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו יכול יקריב בשבת הבא, ת״ל עולת שבת בשבתו, מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו6 (ספרי).
על עולת התמיד – מגיד שאין מקריבים מוספים אלא בין תמיד של שחר ובין תמיד של בין הערבים.⁠7 (שם)
1. כגון נותר מפסח ומקדשים שמצוה לשורפו.
2. אצטריך ליליף בזה משום שהסברא החיצונית מורה להיפך שמותר לשרוף מפני ששריפת קדשים מ״ע באש תשרפו ומלאכת יו״ט ל״ת, ועשה דוחה ל״ת.
ועיין בתוס׳ כאן הקשו כיון דקרא בשבת איירי מנ״ל לדרוש על יו״ט ודילמא דוקא ולא עולת חול בשבת דחמיר, ותרצו בדוחק רב. ולי נראה ע״פ מה שכתבנו בחבורנו שגם יו״ט נקרא שבת על שם השביתה שבו [ע״ל בפ׳ בא בפ׳ והיה לך לאות], ובכ״ז אם היה כתוב עולת שבת בשבת הו״א דקאי על סתם שבת יום השביעי בשבוע דבזה איירי וסליק מיניה וביום השבת שני כבשים, דהתם בודאי שבת ממש שהרי ביו״ט מביאים קרבנות מיוחדים, אבל מדכתיב בשבתו דריש בכל יום ששובתין בו, כלומר שלא ישנו בקרבנות הקבועים כל יום ששובתין בו, וממילא גם יו״ט בכלל שהרי שובתין גם בו, ולפי״ז נתמעט הקרבת עולת חול לא בשבת ולא ביו״ט, וכגון אברי תמיד של ערב יו״ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן מחשיכה, וכש״כ קדשים פסולין לא שרפינן ביו״ט, ודו״ק. ומה שנוגע עוד מענין זה לדין בזה״ז בארנו בפ׳ בא בפסוק אך אשר יאכל לכל נפש.
3. שחל להיות במוצאי שבת, ועיין באות הבא.
4. דריש שתי דרשות מרבוי ומיעוט, דמלשון עולת שבת בשבת בלא ו׳ משמע דעולת שבת קריבה בשבת אחרת, ובאה לרבות גם ביו״ט שחל במוצאי שבת, ומיעוט בשבתו דריש בשבתו שלו ולא בשבת אחרת דהיינו ביוהכ״פ דאקרי נמי שבת שבתון, והיינו ביוהכ״פ שחל במוצאי שבת [בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראיה], ואע״פ דכפי שכתבנו בדרשה הקודמת גם יו״ט מקרי שבת, אכן כיון דצריך כאן לרבות ולמעט ניחא ליה לרבות יו״ט דקילא משבת ולמעט יוהכ״פ דשוה לשבת.
והנה בדרשה הקודמת כבר דרשינן פסוק זה לענין דאין שורפין קדשים ביו״ט, וצ״ל דר״ע יליף הא דאין שורפין קדשים ביו״ט מדרשה אחרת כאשר כן באמת יש בגמרא שבת שם כמה דרשות לדין זה יעו״ש.
5. עיין מש״כ לעיל בפ׳ ב׳ בדרשה במועדו.
6. ועיין בפרשה הבאה פ׳ י״ח.
7. מדלא כתיב על עולות התמיד, דאז היה משמע שאחר תמיד של בין הערבים מקריבין קרבן מוסף, וכן בכל קרבנות המוספין בפרשה זו ובהבאה כתיב לשון זה להורות ענין זה.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(יא) אוּבְרָאשֵׁי֙ חׇדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַיהֹוָ֑הי״י֑ פָּרִ֨ים בְּ⁠נֵֽי⁠־בָקָ֤ר שְׁ⁠נַ֙יִם֙ וְ⁠אַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּ⁠בָשִׂ֧ים בְּ⁠נֵי⁠־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּ⁠מִימִֽם׃
In the beginnings of your months you shall offer a burnt offering to Hashem: two young bulls and one ram, seven male lambs a year old without blemish;
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהעודהכל
[פסקא קמה]
ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לי״י – למה נאמר? לפי שהוא אומר ואת הכבש השני, שומע אני אף ראשי חדשים בכלל היו? – שנאמר ואת הכבש האחד, הרי הכתוב מוציאו מכללם להחמיר עליהם, ולדון במוספים. וילמדו משבת. והדין נותן: או מה שבת שני כבשים, אף בראשי חדשים שני כבשים? – תלמוד לומר: ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לי״י, במנין אחד הכתוב מדבר.

Piska 145

"And in the beginnings of your months, you shall offer a burnt-offering to the Lord": What is the intent of this? From (Ibid. 4) "The one lamb shall you offer in the morning,⁠" I understand the beginning of the month (Rosh Chodesh) also to be included; therefore, Scripture removes it from the general category for greater stringency — the mussafim (of Rosh Chodesh). (But why is a special verse needed for the mussafim of Rosh Chodesh?) Let it be derived from (the mussafim of) Sabbath? (In that case I would say:) Just as (the mussafim of) Sabbath are two lambs, so, those of Rosh Chodesh; it is, therefore, written "And in the beginning of your months, you shall offer a burnt-offering to the Lord, etc.⁠" — Scripture adduces a different numeration. R. Elazar b. R. Tzaddok says: There was a hin (a liquid measure) in the Temple, with markings: Thus far (the libation) for a bullock; thus far for a ram; thus far for a sheep. R. Yishmael says: There was no hin, but an additional measure of a log and a half in which was apportioned the high-priest's meal-offering, a log and a half in the evening, a log and a half in the morning.
וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תְּקָרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרֵי בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חַד אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שִׁבְעָא שַׁלְמִין.
And in the beginnings of your months you shall offer a burnt offering before the Lord; two young bulls, and one ram, lambs of the year, seven, unblemished.

וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה׳ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם
וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵיכוֹן תְּקַרְבוּן עֲלָתָא קֳדָם ה׳ תּוֹרֵי בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חַד אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שִׁבְעָא (ח״נ שַבְעָה) שַׁלְמִין
א. ״פָּרִים בְּנֵי בָקָר״ – ״תּוֹרֵי בְּנֵי תּוֹרֵי״. אף שהכתוב השתמש בשני שמות לבהמות הקרבן ״פָּרִים בְּנֵי בָקָר״, בשל דלות הלשון תרגמם אונקלוס בשווה – ״תּוֹרֵי בְּנֵי תּוֹרֵי״.
תרגום משובש שהוזכר בירושלמי
ב. בירושלמי נפסק: ״אף על גב דאת אמר אין התרגום מעכב – טעה מחזירין״ (מגילה פ״ד ה״א). פירוש: אף על פי שאם קראו בתורה מבלי לתרגם יצאו ידי חובה, אם תרגמו תרגום שגוי חייבים לחזור ולתרגם כהלכה. בין התרגומים השגויים הוזכר גם
ר׳ פנחס מחזר ״פטימין בני תורין״ ויאמר ״תורין בני תורין״.⁠1
לדעת ״פני משה״ ו״קרבן העדה״ הכוונה לת״א ״מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה״ (ויקרא א יד) ״מִן שַׁפְנִינַיָּא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה״: ר׳ פנחס היה מחזיר מי שתרגם ״תֹּרִים וּבְנֵי יוֹנָה״ – ״פַּטִימִין בְּנֵי תּוֹרִין״, שיאמר ״תּוֹרִין וּבְנֵי תּוֹרִין״. והוסיפו: ״והתרגום שלנו שַׁפְנִינִין וּבְנֵי יוֹנָה, ותרגום אחר היה להם בזה״.
ופירושם קשה, איך השתבש נוסח ״שַׁפְנִינִין וּבְנֵי יוֹנָה״ (בנוסחים שלנו: שַׁפְנִינַיָּא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה) ל״פַּטִימִין בְּנֵי תּוֹרִין״? לכן פירש הרה״ג ר׳ אביגדר נבנצל באופן שונה: דברי הירושלמי מכוונים לפסוקנו ״פָּרִים בְּנֵי בָקָר״ שתרגומו הנכון הוא ״תּוֹרֵי בְּנֵי תּוֹרֵי״, ור׳ פנחס היה מחזיר את המשבשים שתרגמו ״פַּטִימִין בְּנֵי תּוֹרִין״. ושפתים ישק פירושו, שהרי ניתן לשבש בנקל תּוֹרִין עם פַּטִימִין כתיוב״ע ״וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן״ (מלכים א א כה) ״וּנְכַס תּוֹרִין וּפַטִימִין וְעָן״.⁠2
1. וכן החזירו מי שתרגם ״וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים״ (שמות יב ח) ״פַּטִירִין עִם יַרְקוֹנִין״ במקום ״פַּטִירִין עם מְרָרִין״, ״וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא״ (דברים כו ב) ״וּתְשַׁוֵּי בְּמָנָא״ במקום ״וּתְשַׁוֵּי בְּסַלָּא״, ונתבארו במקומם.
2. שוב מצאתי שכדבריו כתב גם הרב מ׳ קוסווסקי, אוצר לשון הירושלמי ב, עמ׳ 479.
ובראשי ירח⁠[י]⁠כון תקרבון עלה קדם י״י תורין בני שתהון תורין {בני תורין} תרין ודכר חד אמרין בני שתהוןא {שבעה} שלמין מן מום.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתהון״) גם נוסח חילופי: ״שנה״.
וברישי ירחכון תקרבון עלתא קדם י״י תורין בני תורי דלא עירובין תרין ודכר חד אימרין בני שנא שבעא שלמין.
And at the beginning of your months you shall offer a burnt sacrifice before the Lord; two young bullocks, without mixture, one ram, lambs of the year seven, unblemished;
וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם – בָּעָא מִנֵּיהּ עוּלָא (מֵרַב) [בַּר רַב מֵרָבָא] פָּרָשַׁת רֹאשׁ חֹדֶשׁ כֵּיצַד קוֹרִין אוֹתוֹ, (לעיל א-ח) ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ דְּהָווּ תָּמְנֵי פְּסוּקי הֵיכֵי לֵעָבִיד, לִיקְרֵי תְּלָתָא תְּלָתָא, פָּשׁוּ לְהוּ תְרֵי וְאֵין מְסַיְּמִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים, וְכוּ׳, לִקְרֵי תְרֵי מֵהָךְ וּתְלָת מֵהָךְ, פָּשׁוּ לְהוּ תְרֵי. רַב אֲמַר דּוֹלֵג, וּשְׁמוּאֵל אֲמַר פּוֹסֵק. רַב אֲמַר דּוֹלֵג, קָסְבַר כָּל פְּסוּקָא דְּלָא פָסְקֵיהּ מֹשֶׁה אֲנַן לָא פָסְקִינַן לֵיהּ. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר פּוֹסֵק. וְהָאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא צַעַר גָּדוֹל הָיָה לִי אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא קָרָא, וְלֹא הִתִּיר לִי לִפְסֹק אֶלָּא לְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עוֹשִׂין. הָתָם טַעֲמָא מַאי, מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, הָכָא נַמֵּי לָא אֶפְשָׁר. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר פּוֹסֵק, מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר דּוֹלֵג. גְּזֵרָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין. וְהִלְכָתָא, אֶמְצָעִי דוֹלֵג.
וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה׳ – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד וְגוֹ׳ אַף רָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם בַּכְּלָל הָיוּ וַהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאָן מִכְּלָלָן לְהַחֲמִיר עֲלֵיהֶן לִדּוֹן בְּמוּסָפִין. וְיִלְמְדוּ מִשַּׁבָּת וְהַדִּין נוֹתֵן אִי מַה שַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים אַף בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁנֵי כְבָשִׂים. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳ בְּעִנְיָן אַחֵר הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם – כְּתִיב ״וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ (תִּקַּח) פַּר בֶּן בָּקָר (תָּמִים) [תְּמִימִם] וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים וָאַיִל תְּמִימִ(י)⁠ם יִהְיוּ״. ״פַּר״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה ״פָּרִים״ וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא שְׁנַיִם מֵבִיא אֶחָד תַּלְמוּד לוֹמַר ״פַּר״. ״שֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה ״שִׁבְעָה״ וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא שִׁבְעָה מֵבִיא שִׁשָּׁה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֵׁשֶׁת״. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא שִׁשָּׁה מֵבִיא חֲמִשָּׁה אַרְבָּעָה שְׁלֹשָׁה שְׁנַיִם וַאֲפִלּוּ אֶחָד. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם, ז) ״וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״. וּמֵאַחַר דִּכְתַב הָכֵי, ״שֵׁשֶׁת כְּבָשִׂים״ לָמָּה לִּי. דְּכַמָּה דְּאֶפְשָׁר לְאַהֲדוּרֵי מְהַדְּרִינָן. וּמִנַּיִן שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיוּ״.
וַפִי רֻאֻוסִ שֻׁהֻרִכֻּם קַרִּבּוּ קֻרבַּאנַא צַעִידַתַּ לִלָּהִ רַתַּיןַ מִןַ אלבַּקַרִ וַכַּבּשַׁא וַסַבּעַתַּ חַמַלַאןֵ אַבּנַאאַ סַנַתֵ צִחַאחַא
ובראשי חודשכם, קרבו קורבן עולה לה׳ שני פרים מן הבקר ואיל ושבעה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים, בני שנה, ללא מום.
ובראשי חדשיכם – פירושו חדש ניסן, כי כן כתוב ראשון הוא לכם (שמות י״ב:ב׳). ואחרי כן אמר: זאת עלת חדש בחדשו (במדבר כ״ח:י״ד) – שיעשו כן בכל חדש, על כן הוסיף: לחדשי השנה (במדבר כ״ח:י״ד). (מובא בראב״ע)
פס׳: ובראשי חדשיכם – יצאו ראשי חדשים לדון בדין אחד. תקריבו עולה לה׳ פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים:
ובראשי חדשיכם – אמר ר׳ משה הנזכר ז״ל: שפירושו חודש ניסן, כי כן כתוב: ראשון הוא לכם (שמות י״ב:ב׳). ואחר כן אמר: עולת חדש בחדשו (במדבר כ״ח:י״ד), שיעשו כן בכל חדש, על כן הוסיף: לחדשי השנה (במדבר כ״ח:י״ד). ופירושו נכון הוא, אע״פ שיש לטעון על יו״ד ובראשי. רק בעבור שמצאנו: הנה חדש (שמואל א כ׳:ה׳), מחר חדש (שמואל א כ׳:י״ח), יישר דברו.
AND IN YOUR NEW MOONS. Rabbi Moses Ha-Kohen the Spaniard, who rests in paradise, says that u-ve-roshe chodshekhem1 (and in your new moons) refers to the new moon of Nisan, for Scripture clearly states, it shall be the first month of the year to you (Ex. 12:2).⁠2 Scripture then goes on to say, This is the burnt-offering of every new moon (v. 14), that is, they shall offer this burnt offering3 on every new moon. The Torah therefore adds, throughout the months of the year (Ibid.).⁠4 Rabbi Moses' interpretation is correct. He is right even though the yod in u-ve-roshe chodshekhem (and in your new moons) argues against his interpretation.⁠5 However, the fact that we find hinneh chodesh machar6 (Behold, tomorrow is the new moon) (I Sam. 20:5) shows that what he says is correct.⁠7
1. Literally, and in the first of your months. Hence Rabbi Moses' interpretation.
2. Hence the first of your months (see previous note) refers to the first month of the year, i.e., the new moon of Nisan.
3. The same burnt offering that was offered on the new moon of Nisan.
4. A similar burnt offering shall be offered on the new moons throughout the year.
5. Roshe is a plural. Hence roshe chodshekhem seems to mean the many first days of the month. If the reference was to the new moon of Nisan, then Scripture should have read u-ve-rosh chodshekem (and on the first day of your months).
6. Not hinneh rosh chodesh machar.
7. The Book of Samuel refers to the new moon as chodesh. This implies that an ordinary new moon is called chodesh, and the new moon of Nisan rosh chodesh. Otherwise Samuel would have referred to the new moon by the phrase rosh chodesh.
פרים בני בקר שנים ואיל אחד – וכן מוסף של פסח (במדבר כ״ח:י״ט), וכן עצרת (במדבר כ״ח:כ״ז). אבל של ראש השנה, ושל יום הכיפורים, ושל שמיני עצרת, אין בהם אלא פר אחד (במדבר כ״ט:ב׳,ח׳,ל״ו). כי בראשי חדשים שהן תדירין, וברגלים שהם באסיפה הוסיף במוסף שלהם. אבל בראש השנה איכא שני מוספין של ראש חדש ושל ראש השנה, וביום הכפורים אילו של אהרון ופר ושעיר חטאת לשם (ויקרא ט״ז), משום הכי סגי להו בפר אחד, ובשמיני עצרת פר אחד שהוא כנגד ישראל (בבלי סוכה נ״ה:).
ובראשי חדשיכם – חדש ניסן שכן כתיב בו החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות י״ב:ב׳),⁠1 פרים בני בקר שנים ואיל אחד – וכן מוסף של פסח ושל עצרת לפי שבראשי חדשים שהן תחילת החדש וברגלים שהן באסיפה הוסיף במוסף שלהם אבל של ראש השנה ויום הכפורים ושמיני עצרת אין בהם אלא פר אחד בראש השנה משום דאיכא שני מוספים של ר״ח ושל ר״ה. וביום הכפורים אילו ופר של אהרן ושעירי הגורלות משום הכי סגי להו בפר אחד. ובשמיני עצרת פר אחד כנגד כל ישראל גוי אחד (דברי הימים א י״ז:כ״א).⁠2
1. שאוב מאבן עזרא בשם ר׳ משה אבן ג׳קטילה.
2. שאוב מר״י בכור שור.
ובראשי חדשיכם, "and on your New moon days, etc.;⁠" this paragraph refers specifically to the day ushering in the month of Nissan, the month in which we were redeemed from Egypt our national birthdayas specifically stated in Exodus 12,2.
פרים בני בקר שנים ואיל אחד, "two young bullocks and one ram;⁠" The same animals are to be offered as mussaph offerings on Passover and on the festival of weeks, 50 days later; New Moon and these festivals are occasions when a great number of Jewish people are assembled around the Temple in Jerusalem. On Rosh Hashanah, the Day of Atonement and Sh'mini Atzeret, only one young bullock is offered as part of the mussaph offering. On Rosh Hashanah the reason is that there is anyways another bullock that is the burnt offering of the new Moon which occurs on the same date. On the day of Atonement, the bullock offered by the High Priest on his own behalf consists of a young bullock. Also, one of the male goats serves as a sin offering for the whole people, a source for their atonement on that day. On Shimini Atzeret, after for seven days a total of 70 bullocks had been offered on behalf of the seventy nations of the world, one, such young bullock is offered on behalf of the Jewish people.
ובראשי חדשיכם – לא אמר ובראש שאלו כן הייתי מבין ראש חדש ניסן שנקרא ראש חדשים (שמות י״ב:ב׳), לכך אמר ובראשי חדשיכם כלומר לכל חדש וחדש תקריבו מחדשי השנה. ועוד שיש לכל חדש שני ראשים, בערב נראית הירח ובבקר היו מקריבין הקרבן, וקרבן ראש חודש לא היה בלילה בעת שיראה הירח כי אין קרבן בלילה אלא קרבן פסח, ולאחר קרבן התמיד היו קריבין.
פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים – דרשו רז״ל פרים כנגד אברהם דכתיב (בראשית י״ח:ז׳) ואל הבקר רץ אברהם, איל אחד כנגד יצחק דכתיב (שם כ״ב) והנה איל אחר נאחז בסבך, כבשים כנגד יעקב דכתיב (שם ל) והכשבים הפריד יעקב, ושעיר עזים אחד לחטאת כנגד השבטים דכתיב (שם ל״ז) וישחטו שעיר עזים.
וראוי להתעורר במה שהיו י״א, שני פרים ואיל אחד שבעה כבשים ושעיר, הרי י״א קרבנות שהיו מקריבין בראש חדש וזה כנגד י״א שעות שהחמה גדולה מן הלבנה, שהחמה נבראת ביום רביעי והלבנה בו ביום אחר י״א שעות, וכנגד י״א ימים שיתרים ימות החמה על ימות הלבנה שהרי ימות החמה שס״ה וימות הלבנה שנ״ד. ומה שהיו מקריבין פרים כנגד אברהם, לפי שהיה כשני אנשים טומטום ואדרוגינוס וזכר, אברם אברהם. ומה שהיו מקריבין איל כנגד יצחק שהיה המיוחד שבעדר ואילו היה מששת ימי בראשית. שבעה כבשים כנגד יעקב לפי שצורתו חקוקה בכסא הכבוד למעלה משבעה רקיעים. ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן לפר האחד כנגד שלש פעמים שכתוב בו וירא ה׳ אל אברהם. ושני עשרונים סלת בלולה בשמן לאיל האחד כנגד שני פעמים שכתוב וירא ה׳ אל יצחק. ועשרון עשרון לכבש האחד היה לו לומר שני עשרונים ואמר עשרון כנגד פעם אחת שכתוב בו (בראשית ל״ה:ט׳) וירא אלהים אל יעקב, ומה שכפל ואמר עשרון עשרון כנגד שני שמות שיש לו יעקב וישראל, ועוד כנגד שתי עשיריות של ברכות שקבל, עשר ברכות כשנקרא יעקב ועשר ברכות כשנקרא ישראל, וכן כתוב בו (שם כ״ח) עשר אעשרנו לך, זה לוי בנו העשירי בבנים, וחלקו של לוי מעשר, והלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר. ואמר הנביא (ירמיהו ל״א:ט׳) ואפרים בכורי הוא, מאפרים ולמעלה עד לוי עשרה הרי מעשר, גרשון קהת ומררי לבני שמעי עמרם יצהר חברון ועזיאל אהרן הרי עשרה, לכך כתיב (דברי הימים א כ״ג:י״ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.
ובראשי חדשיכם, "and on your New Moons, etc.⁠" The reason the word ובראשי is in the plural instead of ובראש, is to avoid misunderstanding. Had the Torah written the singular ובראש I could have understood this legislation to apply only to the first day of Nissan, a day previously singled out as beginning of the month. This day had been referred to as ראש חדשים in Exodus 12,2. By writing ובראשי חדשים, the Torah made plain that the following mussaf offerings were to be offered on the first of every month. Not only this; every month has two beginnings. In the evening it is recognizable through the appearance of the moon, in the morning through the offering of the requisite sacrifice. The special offering for the New Moon could not be offered at night as no offerings may be offered at night with the exception of the Passover which is offered after the daily evening burnt-offering.
פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים, "two young bulls, one ram, seven male lambs in their first year, unblemished.⁠" Our sages in Bamidbar Rabbah 13,13 explain that the bulls symbolize the patriarch Avraham of whom the Torah wrote: "he ran to the cattle" (Genesis 18,7); the ram symbolizes Yitzchak, as it was offered in his place by Avraham (Genesis 22,13). The seven sheep symbolize Yaakov of whom it is written that "he separated the sheep" (Genesis 30,40). The male goat mentioned at the end of the paragraph symbolizes the goat the brothers killed and dipped Joseph's blood therein.
It is worthwhile to note that the total number of animals offered on New Moons was 11 as this number corresponds to the 11 hours which the sun is older than the moon. The sun was created (made operational) on the fourth day at the beginning of the day (night), whereas the moon was made operational 11 hours later. The number 11 also recalls the fact that the solar year is (on average) 11 days longer than the lunar year (12 months), seeing the solar year is 365 days and the lunar year 354 days.
The reason that the bulls were being offered in respect of Avraham (and Sarah) is because Avraham and Sarah originally were like טומטום ואנדרונינוס, hermaphrodite and epicene (people whose sexual organs were underdeveloped preventing them from bearing or siring children). The ram offered in respect of Yitzchak symbolised the uniqueness of the ram Avraham had slaughtered at the time, of which we learned in Avot 5,6 that it had been designated as such an offering since the days of the creation. The seven sheep offered in respect of Yaakov acknowledge symbolically that his features are engraved on the throne of God above the seven heavens (Bereshit Rabbah 68,18). The three tenths ephah of fine flour mixed with oil as a gift-offering for each of the bulls correspond to the three verses in which God is described as appearing to Avraham (Genesis 12,7; 17,1; 18,1). The two tenths ephah of fine flour mixed with oil as gift-offering which accompanied the ram offering were in respect of the two verses in the Torah in which God is described as appearing to Yitzchak (Genesis 26,2; 26,24). The reason that only one tenth ephah fine flour mixed with oil was brought as gift-offering alongside the seven sheep is that we have only one verse in which God is described as appearing (וירא) to Yaakov (Genesis 35,9).
The reason that the Torah repeats the word עשרון in connection with the single tenth ephah of fine flour mixed with oil as gift-offering in respect of the seven sheep symbolising Yaakov, is that it alludes to both of Yaakov's names, יעקב and ישראל. It also alludes to the two blessings he received (from his father), one instead of Esau's blessing, the other prior to his departure to Charan. He also received 10 blessings when he was called Yaakov when his father gave him the first blessing (compare Genesis 27,28-29 and Genesis 32,30 [where the individual blessings are not enumerated; presumably God confirmed Yitzchak's blessing. Ed.]). Yaakov also used the word עשר twice when he promised to tithe (twice) everything God would give him (Genesis 28,23). This applied especially to his son Levi as we pointed out in connection with Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 37 why Levi was considered the tenth son (compare author's comments on Genesis 28,22). It may be worth considering in this connection that Jeremiah 31,8 quotes God as saying: "Ephrayim is My firstborn.⁠" When you count backwards from Ephrayim you will find that Levi is the tenth son. When you count from Levi to Aaron in descending order, i.e. Gershon, Kehat, Merari, Livni, Shimi, Amram, Yitzhar Chevron, Uzziel, Aaron you also have Aaron as the tenth (collective) descendant of Levi named by the Torah (compare Chronicles I 6,1-3). This is also why we find in Chronicles I 23,13: "Aaron was set apart, he and his sons, forever to be consecrated most holy, to make burnt-offerings to the Lord, etc.⁠"
ובראשי חדשיכם – י״מ שפירושו חודש ניסן כדכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה ואחרי כן אמר זאת עולת חודש בחדשו שיעשה כן לכל חודש על כן הוסיף לכל חדשי השנה:
ובראשי חדשיכם, "and on your New Moons, etc.⁠" Some commentators understand this verse as applying to the New Moon of the month of Nissan, seeing that the New Moon of that month has been described as ראשון הוא לכם לחדשי השנה, "it is the first New Moon for you of the moons of the year.⁠" (Exodus 12,2) This would explain why the Torah concludes (verse 14) our paragraph with זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה, "this is the burnt offering of each New Moon on the successive moons of the year.⁠"
ובראשי חדשיכם תקריבו עֹלה לה׳ פרים בני בקר שנים וגו׳ – אלו העשר עולות היה מוסיף בראש חודש, עם נסכיהם הראוי להם לפי מה שנתבאר בפרשת שלח לך, ומעשיהם כמעשה התמידין, אלא שהם קרבים בין שני התמידין, כמו שזכרנו במוסף של שבת.
זאת עֹלת חֹדש בחדשו לחדשי השנה – מגיד שבכל ראש חודש יקריבו כך מן העולות יתר על התמידין; ומגיד גם כן שאם לא הקריבום ביום ההוא אין להם תשלומין לא בראש חודש אחֵר ולא ביום אחֵר.
התועלת הרביעי הוא במצוות, והוא מה שציותה התורה להקריב קרבן מוסף בראשי חודשים, והוא שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה תמימים לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(11-13) ובראשי חדשיכם עד בחדש הראשון.
מאחר שאמר וביום השבת שני כבשים בלשון יחיד וכן ובחדש הראשון וכל שאר המועדים זכר כל אחד מהם בלשון יחוד לא בלשון רבים היה ראוי לומר ג״כ ובראש החדש בלשון יחיד לא בלשון רבים ובראשי חדשיכם. אבל הסבה בזה היא לפי שראש החדש יאמר לכל התחלה לכל אחד מהחדשים בכלל ובפרט יאמר על ר״ח ניסן שהוא ראש החדשים ראשון לחדשי השנה. ואם יאמר הכתוב ובראש החדש אולי נחשוב שהיתה המצוה הזאת מקרבן המוסף הזה מייחד לר״ח ניסן לבד ולא לשאר החדשים ומפני זה אמרה התורה ובראשי חדשיכם בלשון רבים לכלול כל התחלות חדשי השנה. ועוד שיש לכל ר״ח שני ראשים שבערב היה נראה הירח ובבקר היו מקריבין קרבן מוסף החודש כי קרבן ר״ח לא היו מקריבי׳ בלילה בעת הראות הירח כי אין קרבן בלילה כ״א קרבן הפסח בלבד. ולכך אמר ובראשי חדשיכם.
וכבר פירשתי שכאשר יחובר אל החדש ראש יהיה כמשמעו ר״ח ימים. אבל כשיאמר חדש סתם פעמים יהיה הכוונה ימי החדש כלם כמ״ש עד חדש ימים מבן חדש ומעלה. ופעמים יאמר על ראש החדש בלבד כמו חדש ושבת חדשיכם ומועדיכם. ועל זה הדרך נאמר כאן זאת עולת חדש בחדשו.
ואמנם על מה היו מורים הפרים האלים והכבשים הנקרבים בר״ח כבר העירו עליו חז״ל ואמרו שהיו כנגד האבות הפר כנגד אברהם שנ׳ ואל הבקר רץ אברהם. והאיל כנגד יצחק כמ״ש והנה איל אחד. והכבשי׳ כנגד יעקב שנאמר והכבשים הפריד יעקב. והשעיר עזים היה כנגד השבטים כמ״ש בהם וישחטו שעיר עזים.
האמנם לא נתנו חז״ל טעם למה לא היו במוסף ר״ח פרים בני בקר שנים ואיל אחד וכבשים בני שנה שבעה והשעיר אחד שהם כלם י״א בהמות נקרבו׳ במוסף ההוא. ויש מי שפי׳ שאותם י״א היו כנגד י״א שעות שהחמה גדולה מן הלבנה שהחמה נראת אחריה י״א שעות. ויש מי שפי׳ שהוא כנגד י״א ימים שימות החמה בשנה יתרים על ימות הלבנה שהרי ימות החמה הם שס״ה וימות הלבנה שנ״ד. ויהיה כפי הדרך הזה ענין מוסף ר״ח שבעבור שבחדוש הלבנה יש הוראה רבה על מה שיקרה בחדש ההוא לבני אדם צוה ית׳ שיזכרו לפניו זכות האבות כדי שבעבורם יזכרו בניו וזרעם לטוב. וינצלו מן הרעות שתורה עליהם המערכה.
אבל מה שנר׳ לי עוד ברמז המוסף הזה הוא ג״כ בשני דרכים אחרים. הדרך הא׳ הוא תורני וענינו לזכור לישראל מצות החדש שצוה להם במצרים שיקדשו חכמי ישראל ומנהיגיהם את החדש והיא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל ונאמרה יחד למשה ולאהרן ולכן צוה ית׳ שיקריבו אז שני פרים כנגד משה ואהרן שעשו פרי התורה והקדושה בקרב ישראל שאליה׳ נצטוה ראשונה קדוש החדש. ואיל אחד לרמוז לראשון ית׳ שהוא בעל האילות והכח הבב״ת שצוה להם המצוה ההיא שמה ושבעת הכבשים היו רמז לשבעת אבותיהם הצדיקים שמהם יצאו משה ואהרן והם נח אברהם יצחק יעקב לוי קהת ועמרם כדי שזכותם יעמוד להציל ולמלט את ישראל מהוראת החדש אם רעה היא.
ואפשר לומר כפי הדרך הזה התורני שהיה מוסף ר״ח לזכור המצוה הראשונה שצוה ישראל בפרשה כמו שביארתי ולכך צוה להביא שני פרים כנגד שני המאורות הגדולים שמש וירח בשנוי אורם בראיי׳ הירח שהאור הקנוי לה הוא מהשמש ויען הם מולידי הפירות בעולם צוה שיבואו במקומם פרי׳ שיעשו פרי הרבה ורב תבואות בכח שור. ולפי שבאותה מצוה מהחדש צוה על הפסח היה בא לזכרונו האיל. ולפי שבאותו דבור גם כן צוה על חג המצות ז׳ ימים צוה שיקריבו ז׳ ימי החג ז׳ הכבשים. זהו הדרך הא׳ התורני.
ואמנם הדרך הב׳ הוא מדעי עיוני וענינו שידע ויזכור האדם ביום החדש שלא לבד הירח תפעל בעולם השפל כי הנה יש גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם. והיו שני הפרים כנגד המניע הראשון יתברך והמתנועע הראשון עליון על כל הגלגלים ומקיף בהם. ולפי שמהם התחלת ההויות כלם נרמזו הפרים שהם עושי פרי והאיל האחד הוא פועל אחר למטה מהם שהוא רמז לגלגל השמיני שבו הכוכבים הקיימים. והז׳ כבשים היו רמז לפועלים אחרים למטה מהשמיני שהם שבעת כוכבי לכת. ואלה כלם הם הפועלים העליונים שיפעלו בעולם השפל וצוה יתברך שיהיו כלם עולה לה׳. ולרמוז שהיו כלם כלים לרצונו יתברך כמו שאמר השמים שמים לה׳ והארץ וגומ׳ וגם רמז בזה שהשמים ושמי השמים המה יאבדו וכלם כבגד יבלו ולזה היו העולות ההם נקרבים ונשרפים על מזבח השם.
ואמנם שעיר החטאת שהיה נקרב בכל ר״ח ובכל מועדי ה׳ לא היה לרמוז כשאר העולות אבל היה בא כמו שארז״ל לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכן אמרו במסכ׳ שבועות חטאת לה׳ חטאת שאין מכיר בו אלא ה׳. שזה היה מכפר על מי שנכנס למקדש בטומאה והוא בשגגה. האמנם למה לא יהיה נקרב גם כן עם התמידין ולא עם מוסף שבת אתבאר סבת׳ בסוף הסדר הזה.
והנה בשעיר ר״ח נאמר לחטאת לה׳ ולא נאמר כלשון הזה באחד משאר המועדים אלא חטאת לבד או לכפר ולכן דרשו עליו אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר ר״ח דכתיב ביה חטאת לה׳. אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה וכו׳. ופירש הרב האלפסי שענינו הביאו אלי כפרה. אבל הרב המורה כתב בכתוב טעם נכבד כפי פשוטו והוא שבעבור שהיו המצריים בחדוש הלבנה מקריבים קרבנות אליה. צוה יתברך שהשעיר עזים אשר יביאו בר״ח יהיה לחטאת לה׳ לא ללבנה כדרכם.
ובראשי חדשיכם – הנה יום ראש חדש היה מנהג לישראל, שיהיה יום קודש בצד מה, כמו שהעיד באמרו ״אשר נסתרת שם ביום המעשה״ (שמואל א כ׳:י״ט). וזה יורה שלא היה יום ראש חדש אצלם ׳יום מעשה׳. ולכן ייחס אותו לישראל באמרו ״ראשי חדשיכם״, ולא כן כתב במועדים, שלא כתב בשבת ׳שבתכם׳ ולא ׳ביום ביכוריכם׳, ולא ׳ביום סוכותיכם׳. וטעם מנהגם זה היה כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח, אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה. וזה שאף על פי שקודם לעגל היה ״חרות על הלחת״ (שמות ל״ב:ט״ז), חירות משעבוד מלכיות לעולם, הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות תמיד, כמו שאר האומות, אבל היה זה להם לעתים כפי שפע האור העליון עליהם. ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו, כמו שיקרה ללבנה כשלא תקבל אור השמש. כי ׳אין מזל לישראל׳ (שבת קנ״ו.), ולא אור כלל מעצמם, זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא האל יתברך אצל הנביאים ״אור ישראל״ כאמרו ״והיה אור ישראל לאש״ (ישעיהו י׳:י״ז), וכן העיד באמרו ״ה׳ אורי וישעי״ (תהלים כ״ז:א׳).
וכאשר היו החטאים מבדילים, כאמרו ״כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע״ (ישעיהו נ״ט:ב׳), הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חלול ה׳ בלי ספק ״באמור להם עם ה׳ אלה״ (יחזקאל לו, כ), היה באופן מה ״בכל צרתם לו צר״ (ישעיהו ס״ג:ט׳), כאמרם ז״ל ׳כביכול עלי ועליך בא שודד׳ (גיטין נ״ח.). ובהיות חטאת ראש חדש כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מעוטו, כמו שהתקינו ז״ל באמרם ׳שעירי חטאת לכפר בעדם, זכרון לכולם יהיו, תשועת נפשם מיד שונא׳, ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחלול השם, לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ראש חדש ״חטאת לה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ט״ו), מפני שכפרתו מועילה לקדוש שמו יתברך. וזה רצו באמרם: ׳אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח׳ (חולין ס׳:), רצונו לומר: הביאו כפרה בשבילי להשיג קדוש שמי המחלל בגוים, בסבת מה שמעטתי את ״הירח״, כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם.
ובראשי חדשיכם, it was an ancient custom among the Israelites to treat the day of the new moon as a semi festival. We know this already from Samuel I 20,19 where Yonathan describes the day as one on which no work is performed in the field, a day not defined as יום המעשה, “a working day.” This is why this day has retained a special significance for the Jewish people, i.e. the Torah describes it as ראשי חדשיכם “the beginning of your months.” You will not find the regular festivals, מועדים described as “your festivals.” We do not find the Sabbath described as “your Sabbath” or the festival of Shavuot as “your day of the firstling fruits.”a Neither do we find the expression סכותיכם, etc.
The reason for this ancient custom of treating the day of the new moon almost like a festival is that historically, success of the Jewish people in matters terrestrial has always been linked to the lunar cycle. The moon is a phenomenon which has no light of its own, a phenomenon which depends on receiving and reflecting light from an external source.
Although prior to the sin of the golden calf the Jewish people’s fate was totally independent of any foreign domination, described as חרות על הלוחות, a kind of absolute independence, freedom engraved on the Tablets (the first set no doubt), (compare Exodus 32,16) as well as Eyruvin 54 and Tanchuma, Ki Tissa 16), once they had sinned they (divested themselves of this privilege, (and) no longer made use of this “Royal crown” at all times as did the other nations, so that they did no longer appear to enjoy this advantage over the other nations of the world.
Ever since that spiritual disaster, the Jewish people could enjoy their original privilege of independence from the restrictions imposed by the fact that one is part of the “laws of nature” only on rare occasions in their history, whereas most of the time they were dependent on “light”, i.e. good fortune, from external sources not under their control. To that extent, their history reflects the situation of the moon with its periods of ascent and decline month after month. When the moon is not directly exposed to the light of the sun it becomes invisible. The expression אין מזל לישראל, (Shabbat 126) means that the Jewish people do not generate light of their own, do not work at being masters of their own fate, but rely entirely on God to guide their fates. They receive this Divinely emanated light when their deeds are pleasing to God.
This is why in the parlance of our prophets God Himself is referred to as: “אור ישראל” Israel’s source of light. (compare Isaiah 10,16 as well as Psalms 27,1 where David refers to God. as אורי וישעי, “my light and my salvation.”)
Whenever the Jewish people are in a state of sin, their sins act as a barrier between them and their God so that they are deprived of their source of light. When Isaiah describes their state of being when sinful, he speaks of their God’s hiding His face from them, as Israel walking in darkness harassed by the gentile nations. (Isaiah 59,2).
Whenever the Jewish people’s fortunes are at low ebb this represents a desecration of God’s name, i.e. His reputation, as the gentiles refer to us sneeringly as עם ה' אלה “are these the ones who describe themselves as God’s special nation?” We can understand what our sages have said in Gittin 58 that whenever the Jewish people are in trouble, God is automatically forced to share their troubles. Having linked His honour to the honour and glory of the Jewish people, He suffers with us, (allegorically speaking). Whenever we suffer, whenever we are in a state of being oppressed, God is described as saying that “the pirate has attacked Me and you simultaneously.”
Seeing that the sin offering presented on New Moon’s day is an atonement for the Jewish people who are the cause of preventing the light of the moon to shine, or the reason it shines so weakly when it does shine, the sages in our prayers on that day referred to that sin offering as לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא, “to obtain atonement for themselves. They were to be a memorial for them all, and a salvation for their soul from the hand of the enemy.” This is the reason that this is the only sin offering described as חטאת לה', “a sin offering on behalf of God.” Presentation of this offering is also in respect of the damage the sinful behaviour of the Jewish people has inflicted on God’s image among the gentile nations.
When we read about the dialogue described between the moon and God in Chulin 60, where God is eventually described as saying to the Jewish people “bring a sin offering on My behalf,” (in expiation for My diminishing the light of the moon) what the sage (Rabbi Shimon ben Pezzi) wanted to explain by putting such strange sounding words in God’s mouth is that ultimately the reason why the moon was diminished was because seeing it has a kinship with the Jewish people and these did not always live up to their lofty destiny, the moonb therefore has to suffer alongside with them for their shortcomings. Seeing this may not sound quite fair, God allegorically ordered a sin offering to be brought by the Jewish people on New Moon’s day in order appease the moon.
a. the author will go to some length to explain that the ending כם in the word שבועותיכם in verse 26 does not refer to that festival.
b. as a celestial representative of God Himself,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

חָדְשֵיכֶם: החי״ת בקמץ לבד.⁠א [חָדְשֵׁיכֶם].
א. ראה הערת נורצי לבר׳ כז יט (׳וְאָכְלָה׳) ואת הערתי שם, וכן תה׳ קיח יד (׳עזי׳).
ובראשי חדשיכם – אמר בכינוי חדשיכם לפי שקידוש החודש תלוי בבית דין של של מטה.
ובראשי חדשיכם, and on your new moons, etc. The suffix "your" is used to remind us that it is up to a collegium of terrestrial judges to determine the date the new moon should be celebrated.
ובראשי חדשיכם – לפי שמלת חדש נופלת בשוה על יום הראשון של חדש ועל כל השלשים יום, לכן הוסיף מלת ובראשי להודיע שרק על היום הראשון יצוה, ואילו אמר ובראש חדשיכם היינו שומעים שמדבר על ר״ח ניסן בלבד כי הוא נקרא ראש חדשים, עכשיו שאמר ובראשי, משמע בכל ר״ח ור״ח, ואולם אמר חדשיכם בכינוי, לפי שקביעות ראשי החדשים תלויה בב״ד עפ״י הראיה:
ובראשי חדשיכם – שאתם מונים לתועלתכם, כי גם קודם מתן תורה היו מונים ללבנה, אבל אין הכוונה שהיו חוגגים ראשי חדשים כדעת הספורנו; ואין ראיה ממה שכתוב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ׳:י״ט) שראש חדש לא היה אצלם יום מעשה, כי פירושו ביום המאורע הידוע (שמואל א י״ט:י׳), וכן בשבועותיכם (למטה פסוק כ״ו) אין ענינו שהיו חוגגים חג שבועות קודם מתן תורה, אבל שהיו מונים שבע⁠{ה} שבועות, שהיו מצפים מתי יהיה יום הקציר או (כדברי דח״א) בשבועות שכבר צויתי אתכם למנות.
ובראשי חדשיכם וגו׳ – ראש חודש הוא אבן הפינה של התפיסה היהודית של ה׳, של העולם ושל האדם. בו החל ה׳ להניח את היסוד לאומה שלו, ובו קבע את עובדת החידוש כעמוּד התווך של ישועת ישראל והאנושות. עובדת החידוש – עובדת בריאת העולם וגאולת האדם על ידי מעשה בן⁠־חורין של ה׳ – היא הפכו הגמור של רעיון הקדמוּת המשובש, הגורר את העולם ואת האדם לתהומות חשוכים של אשמה ואומללות. כבר ביארנו זאת בפירושנו לשמות (יב, א–ב).
התחדשות עצמית; התעוררות מחודשת לשאיפות טהורות ולחיים של שמחה; גאולה מכל רע מוסרי, חברתי וגופני; הושטת יד למעלה אל יד ה׳ המושטת, כדי לשאוף לחזון המוסריות והישועה; העלאת עצמנו מחדש אל קרבת אור ה׳, כדי לחלץ עצמנו מהצער והיגון של המקומות הרחוקים והחשוכים שבהם שקענו – זוהי הקריאה הבוקעת אלינו למראה כל לבנה חדשה. שכן ה׳ אמר: ״החדש הזה לכם ראש חדשים״, ובכך הוא עשה את חידוש הלבנה לדוגמא, לאות, המבטיח את גאולתנו; כדרך שעשה את הקשת בשמים לאות הברית המבטיחה את קיום המין האנושי (עיין פירוש, שם יב, ב).
אשר על כן, כל אימת שהלבנה החדשה מזמינה אותנו ליצור את חודשינו, את תקופות התחדשותנו, אנו ניגשים אל ה׳ במקדש תורתו ומביאים לפניו קרבן. קרבן זה מייצג את החזון המושלם של הייעוד שה׳ קבע עבורנו. בעולה אנו ״נודרים״ לשאוף ולהשתדל לעלות אל פסגת ייעוד זה, ובחטאת אנו ״נודרים״ להישאר חזקים ולהישמר מכל ירידה. קרבן זה מייצג את ייעודו האידיאלי של ישראל, שהיה התכלית של הגאולה ממצרים ושל מתן התורה בסיני, ושהוא התכלית של המשך הנהגת ה׳ לאורך הדורות. הקרבן המייצג ייעוד זה באופן מלא הוא: ״פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם״, וכבר עמדנו על משמעותו בפירושנו לויקרא (כג, יח). בשעת בשורת הגאולה, ה׳ אמר שתכליתה היא: ״ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים״ (שמות ו, ז; עיין פירוש שם), ואותה תכלית תבוא לידי ביטוי בקבוצה זו של קרבנות המועדים.
ישראל יהיה אומה שכל אחד ואחד מבניה יעבוד את ה׳ ברעננות נעורים נצחית (פרים בני בקר שנים), ולכן זהו המראה הכללי של האומה בעדר האנושי של ה׳: ישראל יהיה מופת לכל שאר האומות ויצעד לפניהם בכוח שניתן מאת ה׳ (איל אחד). כל דברי ימיו אינם אלא אצבע האלקים המעידה על ה׳ בדברי ימי העולם. כצאן המונהג על ידי ה׳, ממשיך ומתקדם עם ישראל ברעננות נעורים נצחית (כבשים בני שנה שבעה). (עיין פירוש, ויקרא כג, יח.)
ייעוד זה של ישראל יבוא לידי ביטוי בכל ראש חודש, מאחר שהוא מטרת ישראל שלעולם לא תישכח ממנו. רדיפת ישראל אחר ייעוד זה מתחדשת ללא הרף, וכל המועדים המזמנים את ישראל אל ה׳ מבטאים את השאיפה למלא את הייעוד הזה. שכן למען ייעוד זה נגאלו ישראל ממצרים, למענו הם קיבלו את התורה, למענו סוכך עליהם ה׳ במדבר, למענו הם מתעוררים לקול התרועה בראש השנה, והוא הפותח להם את שערי הכפרה ביום הכיפורים.
לפיכך, כל אימת שעם ישראל נראה לפני ה׳ במועדים, הוא מביא אותה קבוצה של קרבנות. קרבנות המועדים חלוקים זה מזה רק בפרט אחד: בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת, קרב פר אחד במקום שני פרים. הבדל זה נובע מאופיו המיוחד של כל אחד מימים אלו, כפי שכבר ציינו בפירושנו לויקרא (כג, יח).
עוד נראה כאן בהמשך, שקבוצת קרבנות ראש החודש היא גם היסוד לקבוצת קרבנות חג הסוכות. נמצא שקרבן ראש חודש הוא הדוגמה הכללית לכל קרבנות המועדים. כמו כן קביעות כל המועדים וקריאתם ״מקרא קדש״, תלויה בקידוש החודש ובקביעת ראש החודש.
ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה׳ – מה שהוסיף תקריבו עולה לה׳, שלא אמר כן בשבת, ואמר זאת עולת חדש, מפני שיש לטעות שמנין הז׳ כבשים יהיו עם שני כבשי התמיד ויוסיף עליהם (בשבת)⁠א חמשה, לכן אמר תקריבו עולה שהוא הקרבה בפ״ע, ועוד יש לטעות שאם חל ר״ח בשבת יחשבו שני כבשי מוסף השבת ממנין ז׳ כבשים, אחר שגם הם למוספים, לכן אמר זאת עולת חדש, ואין עולת שבת מכללם:
א. בכ״י מופיע מלת ״בשבת״, אך היא כנראה פליטת קולמוס.
{ובראשי חדשיכם: בראש חודש כתב בלשון רבים, ולא כמו בשבת, היינו משום שיש שני ימים ר״ח, ופירש הכתוב בשני ימים ר״ח ״תקריבו עולה״. ואח״כ מפרש הכתוב דאין להקריב אלא ביום השני, שהוא תחילת החדש דלהבא ולא ביום הראשון, וכמבואר להלן פסוק י״ד. שמעתי מפי גיסי הרב מוהר״ב נ״י (זצ״ל). ולא תקשה מהא דאיתא במסכת תענית (יח,א) ׳לא נצרכא אלא לחודש מעובר׳, פירוש שעיברו אדר ולא היה יום ל׳ ראש חודש. דהתם בר״ח ניסן, דבאופן רגיל הוא ר״ח יום אחד, משום הכי כשאירע שעיברו אותו, אין יום ל׳ קודש כלל, מה שאין כן חדשים המעוברים מעולם שני ימים ראש חודש.
ומשום הכי כתיב ״חדשיכם״ ולא ׳חדשים׳, ועיין ספורנו , ולדברינו כמשמעו, שרק אצלנו הם שני ראשים, אבל באמת יום אחד הוא ראש חודש}.
תקריבו עולה: משום דכתיב באותו יום חטאת, משום הכי פירש ״תקריבו עולה״, וכן בכל הרגלים, משא״כ בשבת שלא היה חטאת.
פרים בני בקר שנים – מוספי ר״ח חג המצות והשבועות שוים, יום הזכרון ויום הכפורים ושמיני עצרת שוים, וחג הסוכות חלוק בקרבנותיו כל יום.
ובראשי חדשיכם כו׳ ועשרון עשרון סלת מנחה בלולה כו׳ לכבש האחד – בכולה פרשה כתיבא לכבש האחד לשבעת הכבשים, וכאן בר״ח לא סיים לשבעת הכבשים, והנראה, דמרמז לנו מה שלימד לנו יחזקאל, כמו דדריש במנחות דף מ״ה וביום החדש תקח פר בן בקר וששה כבשים כו׳ מנין שאם לא מצא שבעה יביא ששה כו׳ ואפילו אחד ת״ל ולכבשים מאשר תשיג ידו, וכן קמ״ל כאן דאם לא מצא רק כבש אחד שמביא אחד, לכן אמר לכבש האחד לחודיה, אעפ״י שאין כאן רק אחד, ועיין היטב בתוס׳ שם ודו״ק. וכפי הנראה דמזה דריש ר״מ שהיו שני עשרונות במקדש, ורבנן לחצי עשרון.
ופוק חזי דבראש חדש שני פרים, בפסח שני פרים, בשבועות שני פרים כתיב לפר האחד ולא מסיים לשני הפרים, לבד בחג הסוכות כתיב לפר האחד לשלשה עשר פרים, לאיל האחד, לשני האילים, והיינו כמו דאמרינין במנחות מ״ה דחג כמשפט כמשפטם כתיב בהו, וכן אמרינין בסוכה דף מ״ז הפרים והאילים והכבשים מעכבין זא״ז, וכרבנן דפליגי על ר׳ יהודה, לכן ע״כ מוכרח להיות שני אילים, שלשה עשר פרים ודו״ק בכ״ז. ונכון.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמההכל
 
(יב) וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּ⁠לוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔⁠מֶן לַפָּ֖⁠ר הָאֶחָ֑ד וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּ⁠לוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔⁠מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד׃
and three tenth parts of an ephah of fine flour for a meal offering, mixed with oil, for each bull; and two tenth parts of fine flour for a meal offering, mixed with oil, for the one ram;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשעודהכל
וּתְלָתָא עֶשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְתוֹרָא חַד וּתְרֵין עֶשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְדִכְרָא חַד.
And three tenths of flour sprinkled with oil for each bull, and two tenths of flour for a mincha sprinkled with oil for the one ram,
ותלתה עשרונין סולת מנחה פילה במשח לתור חד ותריןא עשרונין סלת מנחה פילה במשח עם דכרה חדתהב תקרבון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לתור חד ותרין״) גם נוסח חילופי: ״תקרבון עם תורה חתה ותרין״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתה״.
ותלתא עשרונין סמידא למנחתא פתיכא במשח זיתא לתורא חד ותרין עשרונין סמידא דמנחתא פתיכא במשח זיתא לדיכרא חד.
and three tenths of flour mingled with oil for the mincha for one bullock; two tenths of flour with olive oil for the mincha of the one ram;
וַתַּ׳לַאתַּ׳תַּ עֻשֻׁוְרֵ מִןַ אלבִּרִּ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהןֵ לִכֻּלִ רַתֵּ וַעֻשׁרַיְןַ לִלכַּבּשִׁ
ושלושה עשרונים1 מן הדגנים סולת המעורב עם שמן לכל שור, ושני עשרונים2 לאיל.
1. (7.452 ק״ג)
2. (4.96 ק״ג)
ושלשה עשרונים – כמשפט נסכי פר, שכן קצובים בפרשת נסכים (במדבר ט״ו:ט׳).
ושלשה עשרנים AND THREE TENTH DEALS [OF FLOUR] – according to the rule of the drink-offerings which are brought with a bullock, for so are they (three tenth deals) fixed in the chapter dealing with the drink offerings (Bemidbar 15:9).
ושלשה עשרונים וגו׳ לפר – פי׳ לכל פר ופר מהם וכן ולכבש האחד ולמד עליו באומרו עשרון עשרון ועוד שמפרש לשבעת הכבשים וכן זה לפר האחד לשני הפרים אבל מקצר הפסוק בדבר המובן כי הדבר ידוע שלא היה ג׳ עשרונים לפר האחד ולשני לא יהיה כלום. ומה שפירש בכבשים בשביל שהם מרובים וכ״ש בפרי החג שהם מרובים שהוא צריך לפרש לשלשה עשר פרים:
ושלושה עשרונים...לפר, "three-tenths ephah of fine flour for the meal-offering with a bull.⁠" The measurement specified here was for each bull,; similarly, the measurement for the flour for the meal-offering accompanying the sheep or ram was for each of the respective animals. This is derived from the repetition of the word עשרון, עשרון. Not only that, but the addition of the words לשבעת הכבשים, "for the seven sheep" in verses 21 and 29 make it plain that the measurements given were not for the whole offering but for each animal that was part of that offering. The reason why the hint is given with the sheep is that there were so many sheep that were being offered on the altar. The Torah did not bother to spell out the details of each libation/meal offering separately for each animal as there were no fewer than a total of 196 such animal offerings on the seven days of Tabernacle alone. [Not including the Sabbath. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ושלשה עשרונים כמשפט נסכי פר שכך הם קצובין בפרשת נסכים. לא על השלשה עשרונים של הפר לבד אמר זה אלא אף על השני עשרנים של האיל ועל העשרון האחד של הכבש ונקט פר וה״ה השאר שכולן כן הם קצובין בפרשת נסכים כמו שהם אמורים כאן ומה שהצריכו לומר כאן שכאן הן קצובין בפרשת נסכים ולא בפרשיות הקודמות הוא מפני שבפרשת ובראשי חדשיכם הוזכר ההבדל של שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ולא בקודמות לפיכך הוצרך לומר שאין זה חידוש פה שבפרשת נסכים נאמר שיהיה כן תמיד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כמשפט נסכי הפר. פירוש, הא דכתיב ״ושלשה עשרונים״, דמשמע דבא המנחה לפר, ואינו כמו כן בכל מקום, דאם לא כן, למה הוצרך להאריך ולכתוב ״ושלשה עשרונים לפר״, לכתוב ׳ומנחתו כמשפטו׳, וזה אינו, דהא מנחת הפר בכל מקום שלשה עשרונים, ולפיכך הא דכתיב ״ושלשה עשרונים״ למנחה, כאילו כתיב ׳ושלשה עשרונים לפר כמשפטו׳:
שכן הן קצובין בפרשת נסכים. ר״ל בפ׳ שלח לך:
Designated as such in the chapter of the libations. Meaning: Parshas Shelach Lecha (Bamidbar 15:9).
ושלשה עשרנים – כמשפט נסכי הפר, שכן הן קצובין בפרשת נסכין. והנה לא הזכיר הכתוב שיעור הסולת במנחה ושיעור היין בנסכים רק בקרבן תמיד ובקרבנות ראשי החדשים, אבל בשבת ובחג המצות ובשבועות ובראש השנה וביום הכפורים ובראשון של חג הסכות הזכיר שיעור המנחה ולא הזכיר שיעור הנסכים, והטעם בזה כי אעפ״י שצוה בפרשת נסכים כל השיעורים ההם לפר ולאיל ולכבשים בנדרים בנדבות ובמועדים, הנה מצינו מנחה כפולה לכבש העומר וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ וכן בקרבן התודה והם מנחה, ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנית באלו, אבל הנסכים לא ישתנו לעולם לפיכך הזכיר אותה בתחלה בתמיד, ולא הזכירם אחרי כן בשבת, וחזר והזכירם בראש חדש להזכיר גם נסכי הפר והאילים, ואח״כ לא הוצרך להזכירם כלל, וביום הראשון של סכות הזכיר שיעור המנחה ולא הוצרך עוד להזכיר באותו חג אלא מנחתם ונסכיהם במספרם כמשפטם, כלומר כמשפטם ביום הראשון הנזכר:
לפר האחד לאיל האחד לכבש האחד – לא הזכיר כאן גם הסכום הכללי המתפשט לכל הפרטים כבשאר החגים ובפרט בחג הסכות (כ״ט י״ד ט״ו) לפר האחד לשלשה עשר פרים לאיל האחד לשני האילם לכבש האחד לארבעה עשר כבשים, והי׳ גם כאן ראוי לומר לשני הפרים לשבעת הכבשים. אבל סמך בזה עמ״ש בפרשת נסכים (שלח ט״ו י״ב) כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם (וזהו כוונת רש״י במ״ש כמשפט נסכי פר שכן הם כתובין בפ׳ נסכי׳. והרא״ם לא הבין כן), והא דלא אמר סתם לפר לאיל לכבש, שהיינו יכולים לפרשו לכל פר לכל כבש, כבקרבנות אחרות, בלתי מלת אחד. נ״ל שבא להורות שאין מנין העולות מעכב, שאם לא מצא אלא ששה כבשים מקריבין ששה, ואפי׳ לא מצא אלא אחד מקריב אחד, בין בר״ח בין בימי המועדות כלם, (ערמב״ם ספ״ח מתמידין) לכן הוסיף מלת אחד.
רש״י באמרו כמשפט נסכי פר, הוא כולל המנחה עם הנסכים, כי כן בלשון חכמים היא נקראת מנחת נסכים, ובפרשת נסכים שהזכיר כאן רש״י (והיא למעלה סימן ט״ו {במדבר ט״ו}) נתבארו גם המנחות וגם הנסכים.
ושלשה וגו׳ – כפי שכבר נאמר בפרק טו, האומה בכללותה וכל יחיד בייחודיותו חייבים להוסיף מנחה ונסך לקרבן העולה. שכן קרבן העולה, המייצג את קידוש המעשים האישי, טעון השלמה על ידי מנחה ונסך, המורים שכל אמצעי המחיה, הרווחה והנאת החיים, של ה׳ המה, ומסורים לו בהכנעה. הכרה זו באה לידי ביטוי על ידי הסולת, השמן ויין הנסכים, המקבילים לדגן התירוש והיצהר של העושר הלאומי.
אולם חשיבות המעמד האישי בבית ה׳ שונה בסוגים השונים של העולה. ההולך בנאמנות אחר הנהגת ה׳, מסומל בכבש. הצועד כמופת לפני צאן ה׳, מסומל באיל. העובד במרץ על אדמת ה׳, בשדות האומה והאנושות, מסומל בפר. וככל שחשיבות המעמד האישי גדולה יותר, כך חשובה יותר ההכרה שכל אמצעי ההוויה וההשגה, של ה׳ המה. לפיכך שיעור המנחה והנסך הולך וגדל, מהכבש אל האיל ואל הפר. דבר זה כבר נקבע בפרק טו, והוא מונהג כאן בקרבנות המועדים.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשהכל
 
(יג) וְ⁠עִשָּׂ⁠רֹ֣ן עִשָּׂ⁠ר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּ⁠לוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔⁠מֶן לַכֶּ֖⁠בֶשׂ הָאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖⁠ה לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
and a tenth part of fine flour mixed with oil for a meal offering to every lamb; for a burnt offering of a pleasant aroma, an offering made by fire to Hashem.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשעודהכל
וְעֶשְׂרוֹנָא עֶשְׂרוֹנָא סוּלְתָּא מִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח לְאִמְּרָא חַד עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ.
and a tenth of flour for a mincha sprinkled with oil for each lamb: it is a burnt offering to be received with acceptance as an oblation before the Lord.
ועשרן עשרין מכלתה סלת מנחה פילה במשח תקרבון עם אמרא חתתהא עלה ריח דרעוה קרבן קדם י״י מתקבלבג.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חתתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חתתה״) גם נוסח חילופי: ״חתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתקבל״) גם נוסח חילופי: ״מתאכל״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״לשמה די״י״.
ועשרונא עשרונא סמידא למנחתא פתיכא במשח זיתא לאימרא חד עלתא לאתקבלא ברעוא קרבנא קדם י״י.
and one tenth of flour with olive oil for the mincha for each lamb of the burnt offering, an oblation to be received with favor before the Lord.
תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן״... לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, אֶחָד גָּדוּשׁ וְאֶחָד מָחוּק, גָּדוּשׁ (שֶׁכֵּן) [שֶׁבּוֹ] הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת, מָחוּק (שֶׁכֵּן) [שֶׁבּוֹ] הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִ(י)⁠תֵי כֹּהֵן גָּדוֹל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא עִשָּׂרוֹן אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כ״ט:ד׳) ״וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן״, לְרַבּוֹת חֲצִי עִשָּׂרוֹן. וְרַבִּי מֵאִיר, (הַאי) [חֲצִי] עִשָּׂרוֹן מִנָּא לֵיהּ. נָפְקָא לֵיהּ מִוְּעִשָּׂרוֹן וְרַבָּנַן, וַי״ו לָא דָרְשֵׁי. וְרַבִּי מֵאִיר הַאי ״וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ מַאי דָּרִישׁ בֵּיהּ. הַהוּא שֶׁלֹּא יִמְדֹּד לֹא בְשֶׁל שְׁלֹשָׁה לַפַּר וְלֹא בְּשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל. וְרַבָּנָן, נָפְקָא לְהוּ מִנִּקּוּדוֹ, דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָמָּה נָקוּד עַל וַי״ו שֶׁבְּאֶמְצַע עִשָּׂרוֹן שֶׁל עִשָּׂרוֹן רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג, שֶׁלֹּא יִמְדֹּד לֹא בְשֶׁל שְׁלֹשָׁה לַפָּר וְלֹא בְּשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל. וְרַבִּי מֵאִיר, נִקּוּד לָא דָרִישׁ.
וַעֻשׁרֹ סַמִידַא מַלתֻותַּא בִּדֻהןֵ לִכֻּלִ חַמַלֵ כַּדַ׳אךַּ צַּעִידַתֹ מַקבּוּלַתֹ מֻרצִ׳יַתֹ לִלָּהִ
ועשרון1 מן הסולת המעורב עם שמן לכל טלא, ככה עולה מקובלת ומרצה לה׳.
1. (2.484 ק״ג)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עלה ריח ניחח וגו׳ – מנחת נכסי האדם היא השלמה מהותית לפרים איל וכבשים. כמותם, גם היא נמסרת לאש המזבח, המצפה להתמסרות האומה. לפיכך היא מהווה ביחד אתם את מושג העולה.
העולה מבטאת את ״נדר״ השאיפה וההשתדלות לעלות לפסגות שצוינו על ידי ה׳. ״ריח ניחח״: היא מרמזת לעשיית נחת רוח לה׳ בחיי המעשה של האדם. ״אשה לה׳⁠ ⁠⁠״: היא מייצגת התקרבות אל ה׳ על ידי התמסרות לכוח המטהר, המחיה והמעצב של תורתו.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירשהכל
 
(יד) וְ⁠נִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִהְיֶ֨ה לַפָּ֜⁠ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖⁠בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֙דֶשׁ֙ בְּ⁠חׇדְשׁ֔וֹ לְ⁠חׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁ⁠נָֽה׃
Their drink offerings shall be half a hin of wine for a bull, and the third part of a hin for the ram, and the fourth part of a hin for a lamb. This is the burnt offering of every month throughout the months of the year.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
ונסכיהם חצי ההין יהיה – רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: הין היה במקדש, וכמין שנתות היו בו: עד כאן לפר, ועד כאן לאיל, ועד כאן לכבש.
רבי ישמעאל אומר: לא היה שם הין, אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היה, שבו היה חולק מנחת כהן גדול: לוג ומחצה בערב ולוג ומחצה בבוקר.
זאת עולת חודש בחדשו – ולא עולת חודש זה בחודש אחר. הרי שלא הקריב בחודש זה, שומעני יקריב בחודש אחר? תלמוד לומר: זאת עולת חודש בחדשו, מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו.
לחדשי השנה – למה נאמר? לפי שהוא אומר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לי״י, שומעני מיעוט חדשים שנים – תלמוד לומר: לחדשי השנה.
"This is the burnt-offering of the month in its month.⁠" And not the burnt-offering of this month for a different month. If one did not sacrifice it this month, I might think he could sacrifice it on a different month. It is, therefore, written "This is the burnt-offering of the month in its month,⁠" whereby we are taught that if the day passes, its sacrifice "passes.⁠" "for the months of the year": What is the intent of this? From "And the beginnings of your months you shall offer a burnt-offering to the Lord,⁠" I might think the minimum of months — two; it is, therefore, written "for the months of the year.⁠"
וְנִסְכֵּיהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִמְּרָא חַמְרָא דָּא עֲלַת רֵישׁ יַרְחָא בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ כֵּן לְכָל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא.
And their libations a half hina of wine shall be for the bull, and the third of a hina for the ram, and a quarter of a hina for a lamb: this is the burnt offering for the beginning of the month, at its renewal; so shall it be for all the beginnings of the months of the year.

וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה
וְנִסְכֵּיהוֹן פַּלְגוּת הִינָא יְהֵי לְתוֹרָא וְתַלְתּוּת הִינָא לְדִכְרָא וְרַבְעוּת הִינָא לְאִימְרָא חַמְרָא דָּא עֲלַת רֵישׁ יְרַח (ח״נ: רֵישׁ יְרַח בִּירַח) בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ כֵּין לְכָל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא
עֹלַת חֹדֶשׁ – עולת ראש חודש
א. כיוון שכתוב ״זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״ ללא ציון זמן, ניתן היה לפרש בטעות שחובה להקריב מוסף זה פעם בחודש ובכל יום שירצה. לכן הוסיף אונקלוס ״דָּא עֲלַת רֵישׁ יְרַח בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ״, ללמד שהקרבת הקרבן דווקא בראש חודש ולא ביום אחר.⁠1 ועוד, לעומת שֵם חֹדֶשׁ במקרא המציין את היום הראשון בחודש, כגון ״מָחָר חֹדֶשׁ״ (שמואל ב כ יח), ״לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת״ (מלכים ב ד כג), ״מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״ (ישעיהו סו כג), – יֶרַח הארמי הוא החודש בשלמותו, לכן הוסיף ״רֵישׁ יְרַח״.⁠2 מטעם זה חזר והטעים ״לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״ – ״כֵּין לְכָל רֵישֵׁי יַרְחֵי שַׁתָּא״, רק בראשי חודשים.
בְּחָדְשׁוֹ – בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ, כי אין לו תשלומים
ב. בתורה לא פורש האם לקרבן ראש חודש יש תשלומים, אבל חז״ל דרשו ״זאת עולת חודש בחדשו – מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו״ (ספרי במדבר, קמה) ולכך רמז ת״א: ״עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״ – ״בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ״, בעת חידושו בלבד. נמצא שלפי תרגומו בְּחָדְשׁוֹ אינו שם עצם (חודש) כי אם שם פועל (התחדש) המוסב על הירח.⁠3 אבל ״העמק דבר״ כתב: ״תרגם אונקלוס בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ, מפרש בְּחָדְשׁוֹ בהתחדשות החודש לאפוקי יום ראשון של ר״ח שהיה נהוג גם בזמן הבית שְני ימים כמבואר בשמו״א כ שהיה כן, מכ״מ מוספין אינו קרב אלא ביום ר״ח שמתחיל למנות בו החודש הבא מחדש״.
מקור לרמב״ם מת״א
ג. כדי להוציא מן הטעות ש״חודש״ הוא החלק השניים עשר משנת החמה (כחודשי הגויים), כתב הרמב״ם: ״חדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו״ (הל׳ קידוש החודש פ״א ה״א). ואולם מהי הראיה מפסוקנו? לדעת הגרי״ד סולוביצ׳יק הוכחת הרמב״ם מיוסדת על אונקלוס שתרגם ״בְּחָדְשׁוֹ״ – ״בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ״, בהתחדשו. תרגום זה מוכיח שכוונת התורה לחודשי הלבנה דווקא, שהרי חודשי חמה נקבעו באופן שרירותי ואין בהם כל התחדשות.⁠4
בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ – מפני כובד הלשון
ד. בכמה נוסחים ״בְּחָדְשׁוֹ״ מתורגם ״בְּאִתְחַדָּדוּתֵיהּ״ [ולא: בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ] מפני כובד הלשון ולסילוק שלוש תוי״ן במילה אחת. בדומה ומפני יופי הלשון, לא תרגם ״חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״ ״ריש ירחא בריש ירחא״, אלא ״דָּא עֲלַת רֵישׁ יְרַח״ או כבמקצת נוסחים ״רֵישׁ יְרַח בִּירַח״.⁠5
1. ״נפש הגר״. ומטעם זה יש שגרסו ״זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״ – ״דָּא עֲלַת רֵישׁ יְרַח בִּירַח״; זאת עולת ראש חודש [בכל] חודש.
2. ״לחם ושמלה״.
3. וב״תוספת מלואים״ ציין לחזקוני ״בחדשו – בהתחדשו, בשעת החידוש״ שהוא כת״א וכנגדו יצא ראב״ע שכתב: ״בחדשו – כמו שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ, ולא יתכן בו על דרך הפשט פי׳ אחר, כי אין בפסוק זכר לירח״.
4. הרב צבי שכטר, ״נפש הרב״, ירושלים תשנ״ד, עמ׳ שח.
5. ״באורי אונקלוס״.
ונסוכיהון מה די תהוון מקרבין עמהון פלגות הינא תקרבון עם תורא ותלתות הינא תקרבון עם דכרא ורבעות הינא תקרבון עם אמרא חמרא דא עלתה די תהווי מקרבהב בכל ריש ירח וירח בהתחדתותיה כהדיןג סדרא תהוון מקרבין עמי בכל ראשי ירחי שתא.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דעלתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מקרבה״) גם נוסח חילופי: ״מתקרבה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בהתחדתותיה כהדין״) גם נוסח חילופי: ״לבית חתתותיה בזמנא וכהד׳⁠ ⁠⁠״, וגם נוסח חילופי (במקום ״כהדין״): ״בזמניה״.
וניסוכיהון דמתקרב עמהון פלגות הינא יהי לתורא ותלתות הינא לדיכרא ורבעות הינא לאימרא חמר עינבי דא עלתא תהוי מתקרבא בכל ריש ירח וירח בזמן אתחדתות כל רישי ירחי שתא.
And for their libation to be offered with them, the half of a hin for a bullock, the third of a hin for the ram, and the fourth of a hin for a lamb, of the wine of grapes. This burnt sacrifice shall be offered at the beginning of every month in the time of the removal of the beginning of every month in the year;
שִׁשָּׁה לַפַּר וְאַרְבָּעָה לָאַיִל וּשְׁלֹשָׁה לַכֶּבֶשׂ, מִנָּלָן. דִּכְתִיב ״וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר״ וְגוֹ׳, הִין תְּרֵיסַר לוֹגֵי הָווּ דִּכְתִיב (שמות ל׳:כ״ד) ״שֶׁמֶן זַיִת הִין״ וּכְתִיב ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם״ ז״ה בְּגִימַטְרִיָּא תְּרֵיסָר הָווּ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר הִין הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, כְּמִין שְׁנָתוֹת הָיוּ בוֹ עַד כָּאן לַפַּר וְעַד כָּאן לָאַיִל עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם הִין, אֶלָּא מִדָּה יְתֵירָה שֶׁל לוֹג וּמֶחֱצָה בַבֹּקֶר וְלוֹג וּמֶחֱצָה בֵין הָעַרְבָּיִם.
זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ – וְלֹא עֹלַת חֹדֶשׁ זֶה בְּחֹדֶשׁ אַחֵר, הֲרֵי שֶׁלֹּא הִקְרִיב בְּחֹדֶשׁ זֶה שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְרִיב בְּחֹדֶשׁ אַחֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״ מַגִּיד שֶׁאִם עָבַר הַיּוֹם בָּטַל קָרְבָּנוֹ. לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק יא) וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִעוּט חֳדָשִׁים שְׁנַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִתְרוּמַת שְׁקָלִים, מִנָּלָן. אֲמַר רַבִּי טָבִי אֲמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה אֲמַר קְרָא זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, אָמְרָה תוֹרָה חַדֵּשׁ וְהָבֵא קָרְבָּן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה וְגָמַר שָׁנָה שָׁנָה מִנִּיסָן. וְלִגְמַר שָׁנָה שָׁנָה מִתִּשְׁרֵי דִּכְתִיב (דברים י״א:י״ב) ״מֵרֵ(א)⁠שִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה״. דָּנִין שָׁנָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֳדָשִׁים וְאֵין דָּנִין שָׁנָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים.
תַּמָּן תָּנֵינַן בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים, וְלָמָּה, כְּדֵי שֶׁיָּבִיאוּ יִשְׂרָאֵל שִׁקְלֵיהֶן בְּעוֹנָתָן. וְתוֹרְמִין תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה מִן הַחֲדָשָׁה בִּזְמַנָּהּ בְּאֶחָד בְּנִיסָן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק [תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה] כִּתְחִלָּתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות מ׳:י״ז) ״וַיִהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״, וְתָנֵי עֲלָהּ בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן בּוֹ בַּיּוֹם נִתְרְמָה תְרוּמָה. רַבִּי טָבִי וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּשֵׁם רַבִּי כַהֲנָא, נֶאֱמַר כָּאן ״חֹדֶשׁ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״חֹדֶשׁ״, מַה לְּהַלָּן אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן אַף כָּאן אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן. אֲמַר רַבִּי יוֹנָה שְׁבַק רַבִּי טָבִי רֵישָׁא וַאֲמַר סֵיפָא דְּלָא כִּי הָא מַתְנִיתִין, דְּתַנְיָא זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, יָכוֹל יְהֵא תוֹרֵם בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״, בְּחֹדֶשׁ אֶחָד יְהֵא תוֹרֵם כָּל חָדְשֵׁי שָׁנָה, יָכוֹל יְהֵא תוֹרֵם בְּאֵיזֶה (רֶגֶל) [חֹדֶשׁ] שֶׁיִּרְצֶה, נֶאֱמַר כָּאן ״חָדְשֵׁי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שם) ״חָדְשֵׁי״, מַה חָדְשֵׁי הָאָמוּר (כָּאן) [לְהַלָּן] אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן אַף חָדְשֵׁי הָאָמוּר (לְהַלָּן) [כָּאן] אֵין מוֹנִין אֶלָּא מִנִּיסָן.
וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד – תְּנַן הָתָם עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לְהִוָּדַע שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. מַאי טַעֲמָא דְרַבִּי יְהוּדָה. דַּאֲמַר קְרָא וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה׳, חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳ יְהֵא שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר. וְהַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לִכְדְּרֵישׁ לָקִישׁ מַה נִּשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״לַה׳⁠ ⁠⁠״ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂעִיר זֶה יְהֵא מְכַפֵּר עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. אִם כֵּן לֵימָא קְרָא עַל ה׳, מַאי לַה׳, שְׁמַע מִ(י)⁠נָּהּ תַּרְתֵּי. וְנִכַפֵּר נַמִּי אֲפִלּוּ בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת. תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הוֹאִיל וְזֶה בָא בִזְמַן קָבוּעַ וְזֶה בָא בִזְמַן קָבוּעַ מַה זֶּה אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו אַף זֶה אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. אַשְׁכְּחַן שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, שְׂעִירֵי רְגָלִים מִנָּלָן. [וְכִי תֵימָא] הָא נַמֵּי כִּדְתַנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ אִי מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁכֵּן תָּדִיר, אִי מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁכֵּן מְרֻבָּה כַפָּרָתוֹ. וְכִי תֵימָא הָא גָּמְרִינַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים וְלָא פָרְכִינָן. הָתָם כַּפָּרָה כְתִיבָא, גִּלּוּי מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא, אֲבָל הָכָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר כֻּלָּהּ מִלְּתָא גָּמְרִינָן. אֶלָּא כִּדְאֲמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא שָׂעִיר וְשָׂעִיר הָכָא נַמֵּי ״שָׂעִיר וְשָׂעִיר״, וְאִ(י)⁠תְּקַשׁ שְׂעִירֵי רְגָלִים לִשְׂעִירֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ מַה שְּׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֵין מְכַפְּרִים אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף אַף שְׂעִירֵי רְגָלִים אֵין מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הַשְּׂעִירִים מְכַפְּרִים וְכַפָּרָתָן שָׁוָה עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. אֲמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא מַאי טַעֲמָא דְרַבִּי מֵאִיר. אֲמַר קְרָא שָׂעִיר וְשָׂעִיר, הֻקְּשׁוּ כָל הַשְּׂעִירִים זֶה לָזֶה וַי״ו מוּסָף עַל עִנְיָן הָרִאשׁוֹן כֻּלְּהוּ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ גָּמְרֵי. עֲצֶרֶת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּלָא כְתִיב בְּהוּ וְשָׂעִיר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. אֲמַר רַבִּי יוֹנָה אֲמַר קְרָא ״אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה׳ בְּמוֹעֲדֵיכֶם״, הֻקְּשׁוּ כָל הַמּוֹעֲדִין כֻּלָּן זֶה לָזֶה. וְהָא רֹאשׁ חֹדֶשׁ לָאו מוֹעֵד הוּא. אֲמַר אַבָּיֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ נַמֵּי אִיקְרֵי מוֹעֵד דִּכְתִיב (איכה א׳:ט״ו) ״קָרָא עָלַי מוֹעֵד״. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר בַּשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים שֶׁהוּא אֵינוֹ מְכַפֵּר כַּפָּרָתָן, דַּאֲמַר קְרָא (שמות ל׳:י׳) ״אַחַת״, כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַפָּרוֹת. וְהֵן אֵינָן מְכַפְּרִין כַּפָּרָתוֹ אֲמַר קְרָא ״אַחַת בַּשָּׁנָה״ כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְהֵא אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף וְעַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ מְכַפְּרִין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְאִלּוּ שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים שְׁיָרֵיהּ וְכַפָּרָתוֹ שִׁיֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּסוֹף פָּרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה).
אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר בַּשָּׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּבָעִינָן שָׂעִיר (בַּת) [בֶּן] שְׂעִירָה. מַאי טַעֲמָא. אֲמַר קְרָא (שם) ״אֶחָד״, הַמְיֻחָד וּבָא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא, [מֵהָתָם נָפְקָא] (ויקרא כ״ב:כ״ז) ״שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב״ פְּרָט לְכִלְאַיִם (שם) ״אוֹ עֵז״ פְּרָט לְנִדְמֶה. צְרִיכָא, דְּאִי מֵהָתָם הֲוָה אָמִינָא הָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְלָא נָחִית לְדָרֵי אֲבָל הֵיכָא דְּנָחִית לְדָרֵי לָא, וְאִי מֵהָכָא הֲוָה אָמִינָא הָנֵי מִלֵּי [לְגַבֵּי קָרְבַּן] חוֹבָה אֲבָל (בְּנֵדֶר) בִּנְדָבָה אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה, בְּתָמִיד בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית נוֹתֵן מִזְרָחָה צָפוֹנָה, מַעֲרָבִית (עַד) דְּרוֹמִית, נוֹתֵן מַעֲרָבָה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן דָּרוֹמָה. מַאי טַעֲמָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה. אֲמַר קְרָא וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה׳ עַל עֹלַת הַתָּמִיד, עוֹלָה הִיא וַאֲמַר רַחֲמָנָא עָבִיד בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטָּאת, הָא כֵיצַד, נוֹתֵן מַתָּנָה אַחַת שֶׁהִיא שְׁתַּיִם כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה (אַרְבָּע) [שְׁתַּיִם] שֶׁהֵן (אַרְבַּע) [שְׁתַּיִם] כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת. וְנֵיתִיב שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה וְאַרְבַּע שֶׁהֵן אַרְבַּע כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת. לֹא מָצִינוּ דָּמִים שֶׁהֵן מְכַפְּרִין וְחוֹזְרִין וּמְכַפְּרִין. וְכִי מָצִינוּ דָמִים שֶׁחֶצְיָן חַטָּאת וְחֶצְיָן עוֹלָה, אֶלָּא עַל כָּרְחֲךָ הִקִּישָׁן הַכָּתוּב, [הָכֵי נַמֵּי עַל כָּרְחָן הִקִּישָׁן הַכָּתוּב]. הָתָם פִּסּוּק מַתָּנוֹת בְּעָלְמָא הוּא. וְנֵיתִיב אַחַת שֶׁהִיא שְׁתַּיִם לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן שְׁתַּיִם לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת. לֹא מָצִינוּ דָמִים שֶׁחֶצְיָן לְמַטָּה וְחֶצְיָן לְמָעְלָה. וּמַאי שְׁנָא דְּיָהִיב דְּעוֹלָה בְּרֵישָׁא וַהֲדָר יָהִיב דְּחַטָּאת, נֵיתִיב בְּרֵישָׁא חַטָּאת וַהֲדָר נֵיתִיב דְּעוֹלָה. כֵּיוָן דְּעוֹלָה הִיא, הִיא קָדְמָא בְּרֵישָׁא. וּמַאי שְׁנָא דְּיָהִיב מִזְרָחִית צְפוֹנִית וּמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, נֵיתִיב דְּרוֹמִית מִזְרָחִית וּצְפוֹנִית מַעֲרָבִית.אָמְרֵי, עוֹלָה טְעוּנָה יְסוֹד וְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית לֹא הָיָה לָהּ יְסוֹד. וּמַאי שְׁנָא דְּיָהִיב בְּרֵישָׁא מִזְרָחִית צְפוֹנִית וַהֲדַר מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, נֵיתִיב בְּרֵישָׁא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית וַהֲדַר מִזְרָחִית צְפוֹנִית. כֵּיוָן דַּאֲמַר מַר כָּל פִּנּוֹת שֶׁאַתָּה פוֹנֶה לֹא יְהֵא אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין, לַמִּזְרָח בְּרֵישָׁא הוּא פָגַע. וּמִמַּאי דִּבְעוֹלָה הוּא דְּקֲאֲמַר רַחֲמָנָא עָבִיד בָּהּ מַעֲשֵׂה חַטָּאת, וְדִילְמָא בְּחַטָּאת קָאֲמַר רַחֲמָנָא עָבִיד בָּהּ מַעֲשֵׂה עוֹלָה. לָא סָלְקָא דַעְתָּךְ דִּכְתִיב ״עַל עֹלַת הַתָּמִיד״, (שֶׁמְּבִיאָהּ) מַאי קָאֲמַר רַחֲמָנָא מִידֵי דְחַטָּאת שָׁדִי אֲעוֹלָה.
וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה׳ – לְכַפֵּר עַל קֶבֶר הַתְּהוֹם. עַל עֹלַת הַתָּמִיד, מַגִּיד שֶׁאֵין מוּסָפִין קְרֵבִין אֶלָּא בֵּינְתַיִם.
וַמַזַאגֻהַא יַכֻּוןֻ נִצפֻ קֻסט לִכֻּלִ תַּ׳וְרֵ וַתִ׳לתֻ׳ קִסט לִלכַּבּשִׁ וַרֻבּעֻ קִסט לִלחַמַלִ מִןַ אלשַּׁרַאבִּ הַדַ׳א קֻרבַּאןֻ שַׁהרֵ בִּשַׁהרֵ לִשֻׁהֻוְרִ אלסַּנַתִ
והיין הנמזג עמם, יהיה מחצית ליטר, לכל טלא, מן המשקה, זה קורבן חודש אחר חודש לחודשי השנה.
זאת עולת חדש בחדשו – שאם עבר יומו בטל קרבנו, ושוב לא ישא לו תשלומין.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, והשוו לשון הפסוק באיוב ט׳:ל״ג (והפירוש המיוחס לרשב״ם שם בניגוד לפירוש מבית מדרשו של רש״י), ולשון הפסוק ורש״י דניאל ג׳:כ״ה, ד׳:ל״ב. בכ״י מינכן 5, דפוס רומא (במקום ״לא יש״): ״אין״.
זאת עלת חדש בחדשו THIS IS THE BURNT OFFERING OF EVERY MONTH IN ITS MONTH – so that if its day is past its offering is cancelled, and there is no supplementary period for it (Sifre Bemidbar 28).
פס׳: ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר – רבי אלעזר בר׳ צדוק אומר 1הין היה במקדש. וכמין שנתות היו בו עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש.
זאת עולת חדש בחדשו – ולא 2עולת חדש זה בחדש אחר.
לחדשי השנה – שלא תאמר ובראשי חדשיכם 3מיעוט חדשים שנים. ת״ל לחדשי השנה:
1. הין היה במקדש. (מנחות פז):
2. לא עולת חודש זה וכו׳. היינו שיכול אם לא הקריבו בחודש א׳ לא יקריבו בחודש שלאחריו שני קרבנות. וכ״ה בהדיא בספרי:
3. מיעוט חדשים שנים. ולא יקריב בשנה רק שני חדשים:
בחדשו – כמו: שבת בשבתו (במדבר כ״ח:י׳), ולא יתכן בו על דרך הפשט פירוש אחר, כי אין בפסוק זכר לירח. ועוד: לא מצאנו זאת המלה כי אם מהבנין הכבד הדגוש, והנה הדל״ת רפה.
OF EVERY NEW MOON. Chodesh be-chodsho (of every new moon) is similar1 to shabbat be-shabbato (of every sabbath) (Num. 28:10).⁠2 According to the plain meaning of the text there is no possibility of interpreting it any other way,⁠3 for there is no mention of the moon in our verse.⁠4 Furthermore, we only find the Hebrew form for the verb new in the pi'el, which has a dagesh placed in it.⁠5 However, here6 the dalet has no dagesh in it.
1. In meaning.
2. In other words, the meaning of chodesh be-chodsho is every new moon.
3. Some interpreted chodesh be-chodsho to mean when it (the moon) renews itself.
4. If we take chodesh to mean new and chodesh be-chodsho to mean as when it renews itself, then the subject (the word moon) is missing from the text.
5. In other words, if our text intended to say "when it renews itself" the text would have read, chodesh be-chiddusho, not chodesh be-chodsho.
6. In chodesh be-chodsho.
אזאת עולת חדש בחדשו – בהתחדשו בשעת החידוש צריך להקריבו, ולא ביום אחר (ספרי במדבר כ״ח:י״ד).
לחדשי השנה – כתרגומו.
א. בכ״י מינכן 52, הביאור הראשון על פסוק ט״ו (״לחטאת״) קודם לביאור על פסוק י״ד.
בחדשו – בהתחדשו בשעת החדוש צריך להקריב קרבן כזה לכל חדשי השנה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
בחדשו, of every new moon, i.e. at the time when the lunar cycle renews itself. It must be offered on that day, and no other day.
ונסכיהם חצי ההין – ששה לוגין, שההין י״ב לוגין. יהיה לפר כנגד אברהם, בשש שעות מן היום כחם היום באו אליו המלאכים ורץ אל הבקר. ושלישית ההין – הוא ארבע לוגין, לאיל – כנגד יצחק שהוקרב בארבע שעות ביום. ורביעית ההין – הוא שלשה לוגין י״ח ביצים, לכבש – כנגד יעקב שהתפלל י״ח ברכות, שנאמר (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום, ואין פגיעה אלא תפלה דכתיב (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואל תפגע בי.
ויש להתעורר שלא מצינו בכל התורה כלה שעור רביעית ההין בפר ואיל כי אם בכבש לבדו, ויש בענין סוד, ובפסוק (ויקרא כ״ו:מ״ב) וזכרתי את בריתי יעקוב רמזתי מזה.
זאת עולת חדש בחדשו – שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין.
ונסכיהם חצי ההין, "and their libations, half a hin, etc. A half hin equals 6 login seeing the measure hin comprises 12 login.
יהיה לפר, "for each bull.⁠" Seeing that the bulls were in respect of Avraham, and he had entertained and served bulls to the unexpected visitors (who turned out to be angels) during the hottest part of the day six hours after sunrise (compare Genesis 18,1-8).
ושלישית ההין לאיל, "and a third of a hin for the ram, etc.⁠" This was in respect of Yitzchak whose binding occurred four hours after sunrise.
ורביעית ההין, "and a quarter of a hin with each sheep.⁠" This corresponds to Yaakov who uttered 18 benedictions. When Yaakov encountered sudden sunset (Genesis 28,11), the Torah uses the expression ויפגע במקום. We have a tradition that the term פגיעה in the Bible always refers to prayer (Berachot 26, based on Jeremiah 7,16 אל תפגע בי, "do not plead with Me.⁠") Yaakov is credited with inventing the daily evening prayer (עמידה) on that occasion.
It is worth noting that the small quantity of a quarter of a hin wine is used only with a sheep offering, never with a ram or bull offering. There is a mystical dimension to this. I have alluded to this in my commentary on Leviticus 26,42: "I will remember My covenant with Yaakov.⁠"
זאת עולת חדש בחשדו, "this is the New Moon offering whenever the moon renews itself.⁠" This means that if, for some reason, the day passed without this offering having been presented it cannot be made up for subsequently (Sifri 145).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יד) ואמרו זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה. אפשר לפרשו זאת עולת כל חדש מחדשי השנה. ואפשר לפרש זאת עולת חדש בחדשו שזאת עולת התחלת החדש וראשיתו כי חדש יאמר אם על כל ימי החדש ואם על ראשיתו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עלת חדש בחדשו – עולת יום הראשון של החדש, כדרך חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי:
לחדשי השנה – כלומר כן הדבר בכל חדשי השנה, והלמ״ד הוא למ״ד הכללי:
לחדשי השנה – מלת לחדשי לדעת רז״ל אינו מענין חדש בחדשו אשר על זמן תקופת הירח סבוב שלם (מאָנאטע), דא״כ מאמר לחדשי השנה נוסף לגמרי, כמו שלא אמר כ״א עולת שבת בשבתו, ועוד דא״כ הי׳ יותר ראוי לומר לחדשי כל השנים, אבל הוא מענין חדש ימינו כקדם, שהוא הפך הישן בשיבת הדבר להיות כבתחלת הויתו (נייא), והמכוון שעולת התמידין שנלקחו ממעות התרומה הנגבית בשנה זו אין מקריבין אותן בשנה שלאחרי׳ כי בכל שנה ושנה צריכים להקריב התמידין ממעות התרומה החדשה כבימי המדבר בר״ח ניסן, כמשרז״ל בו ביום הוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה החדשה, ואמר הכתוב בהקמת המשכן ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, וז״ש רז״ל (ר״ה ז׳) לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה.
ונסכיהם – התמסרות זו היא המקור לשמחת ישראל הטהורה ביותר, ההולכת וגדלה ככל שגדלה דרגת החשיבות שהעם חש שהוא הגיע אליה לפני ה׳.
זאת עלת חדש בחדשו – עיין פירוש פסוק י. בכל יום של ראש חודש, יש לממש את הרעיון הכללי של ראש חודש. לפיכך ״עבר היום בטל קרבנו״ (ספרי): אם קרבן מועד לא קרב ביום שנקבע לו, אין לו ימי תשלומין; מאחר שלא יצאו ידי חובת היום, ולא נתנו ביטוי להכרה שצריכה להתעורר בו ביום ועל ידי אותו יום. לדבר זה אין תשלומין. שכן תכלית הקרבנות אינה לתת לה׳ את המגיע לו; ולפיכך אי אפשר לטעון שלא משנה לה׳ מתי הוא מקבל את המגיע לו, כל עוד הוא מקבל אותו לבסוף. אלא תכלית קרבן המועד היא לרומם את ההכרה שלנו ולכוון אותה אל סדרת הרעיונות המתאימים למועד. ואם דבר זה לא נעשה ביום המועד, לא ניתן להשלימו ביום אחר, שכן כל יום מביא את דרישותיו הייחודיות לו, שיש לצאת ידי חובתן בכל כוחנו ומסירותנו. כך נאמר גם ביחס לקרבן התמיד, קרבן מוסף של שבת וכל שאר קרבנות ציבור שקבוע להם זמן: ״עבר זמנו בטל קרבנו״ (תמורה יד.).
אולם אין די בכך שנציג האומה מקיים בכל יום את חובת היום במקדש. אלא כלל האומה חייב לחדש תמיד את השתתפותו בקרבנות אלה. כך נאמר על כל קרבנות המועדים, ובכללם התמיד, המנוי בראשם (פסוק ב): החל מחודש ניסן, יש להביאם מהשקלים הנאספים כל שנה לחודשי השנה: ״חדש והבא קרבן מתרומה חדשה״ (ראש השנה ז.). מבחינה זו, כל שנה מהווה מחזור מיוחד של קרבנות, כפי שכבר ביארנו בפירושנו לשמות (ל, טז).
ונסכיהם חצי ההין – לראב״צ היו שנתות בהין ולר׳ ישמעאל היו ז׳ מדות וכ״ז מועתק ממשנה מנחות (דף פ״ז ע״ב) ור׳ ישמעאל מפרש חצי ההין יהיה שיהיה לזה מדה מיוחדת, וכתב הרמב״ן הזכיר הכתוב בתמיד ובר״ח שעור הסלת במנחה ושעור היין בנסכים אבל בשבת ובחג המצות ובשבועות ור״ה ויוהכ״פ וראשון של סוכות הזכיר שעור המנחה ולא הזכיר שעור הנסכים, והטעם בזה כי אעפ״י שהזכיר בפ׳ הנסכים בשעורי המנחה והנסכים לפר ולאיל ולכבשים בנדרים ונדבות ובמועדים, מצינו מנחה כפולה לכבש העומר וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ וכן בקרבן התודה והם מנחה ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנה באלו, אבל הנסכים לא נשתנו לעולם לפיכך הזכיר אותם בתחלה בתמיד ולא הזכירם אח״כ בשבת והזכירם בר״ח להזכיר גם נסכי הפר והאילים ואח״כ לא הוצרך להזכירם כלל, והזכיר ביום ראשון של סוכות שעור המנחה ולא הוצרך עוד להזכיר באותו החג אלא מנחתם ונסכיהם במספרם כמשפטם כלומר כמשפט ביום הראשון הנזכר:
זאת עולת חדש בחדשו – היינו שלא יביאנה בחדש אחר אף שלא הקריב בחדש זה (כנ״ל סי׳ מ׳ על בשבתו). ומ״ש לחדשי השנה שלא נטעה שמ״ש בראשי חדשיכם הם בניסן ותשרי לבד, שניסן ראש חדשים ובתשרי מבואר ממ״ש מלבד עולת החדש, לכן אמר שיביאו זה בכל חדשי השנה:
ונסכיהם חצי ההין וגו׳: כל זה מיותר, וכמו שכתבתי לעיל (פסוק ט׳) בשם הרמב״ן . ומזה למדנו במסכת מנחות (פרק ט׳ משנה ב׳) דשנתות היו בהין. ובשביל שזה היה מוסף הראשון שיש בו פר איל וכבש, פירש בו הכתוב שכולם היו בכלי אחד.
זאת עולת חודש בחודשו: תרגם אונקלוס ״באתחדתותיה״. מפרש ״בחדשו״ בהתחדשות החודש, לאפוקי יום הראשון של ראש חודש שהיה נהוג גם בזמן הבית – שני ימים, כמבואר בשמואל א׳ (כ,יח) שהיה כן {כן הוא בירושלמי תענית (ד,ג), וכך כתב בספר ברכי יוסף או״ח סימן תכ״ז בשם ר״י}, מ״מ מוספין אינו קרב אלא ביום ר״ח שמתחיל למנות ממנו החודש הבא מחדש. ומה שפירש רש״י ׳ללמדנו שאם עבר יומו בטל קרבנו׳, למדנו מדכתיב בפרשת אמור (ויקרא כג,לז) ״דבר יום ביומו״, כדאיתא בתמורה (יד,א).
לחדשי השנה: אם פשוט אם מעובר אינו תלוי בשנה אלא לפי החדשים.
ונסכיהם וגו׳ – בלוג היה מודד לכל המנחות,⁠1 ששה לפר, ארבעה לאיל, שלשה לכבש, דכתיב ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין, הין י״ב לוגין, דכתיב (פ׳ תשא) ושמן זית הין, וכתיב (שם) שמן משחת קודש זה לי לדורותיכם, זה – בגימטריא י״ב.⁠2 (מנחות פ״ט.)
עלת חדש בחדשו – ת״ר, באחד בניסן ר״ה לתרומת שקלים,⁠3 דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה הדשה, וגמר שנה שנה מניסן, דכתיב (פ׳ בא) ראשון הוא לכם לחדשי השנה4. (ר״ה ז׳.)
עלת חדש בחדשו – תניא, יכול יהא תורם בכל חודש וחודש, ת״ל עולת חודש בחדשו לחדשי השנה, בחודש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה, יכול באיזה שירצה, נאמר כאן לחדשי השנה ונאמר להלן (פ׳ בא) ראשון הוא לכם לחדשי השנה, מה התם ניסן אף הכא ניסן.⁠5 (ירושלמי שקלים פ״א ה״א)
עלת חדש בחדשו – בחדשו ולא בחודש אחר, הרי שלא הקריב בחודש זה שומע אני יקריב בחודש אחר, ת״ל זאת עולת חודש בחדשו, מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו6 (ספרי).
1. ר״ל מדת ההין וחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין היה מחזיק לפי ערך י״ב לוגין ההין כדמפרש שההין היה מחזיק י״ב לוגין וחצי ההין ששה וכו׳, אבל אין הפירוש שבמקום שהיה צריך למדוד חצי ההין היו מודדין ששה לוגין ורביעית ההין היו מודדין שלשה לוגין, יען כי באמת היו כלים אלו מיוחדים במקדש, חצי ורביעית ההין, אלא ר״ל שהכלים אלו היו מחזיקין לפי ערך י״ב לוגין ההין וכמש״כ.
2. סימן בעלמא הוא לדבר ידוע בקבלה.
3. להקריב תמידין ומוספין מכסף מחצית השקל הנתקבץ מחדש בתרומת הלשכה מר״ח אדר והלאה שאז משמיעין על השקלים כמבואר בסמוך.
4. ומהאי טעמא מבואר בריש מס׳ שקלים שבאחד באדר מכריזין, להביא שקלים לתרומת הלשכה, משום דמצות ההקרבה מתרומה חדשה היא באחד בניסן ולכן מכריזין שלשים יום מקודם דזהו זמן ב״ד שנותנים לאדם למלא חובתו.
וטעם הדבר שדוקא בחודש ניסן מתחילין להקריב מתרומה חדשה, הנה לבד גז״ש זו שלפנינו יש עוד טעם לזה בירושלמי ריש שקלים מפני שתחלת הקרבת קרבנות בכלל היתה בר״ח ניסן שבו הוקם המשכן כמבואר בפ׳ פקודי, ולכן גם לדורות נוהגין כן, יעו״ש. ואפשר לומר דשני הטעמים האלה אינם חלוקים זמ״ז, אלא דמאן דדריש בגז״ש הוא מוסיף עוד לסמך ולחיזוק טעם הראשון שתחלת הקרבת קרבנות היתה בר״ח ניסן, אשר באמת רק סברא חיצונית היא, ואין צורך למה שעשו המפרשים מחלוקת בטעמים אלו, יעו״ש.
5. היינו הך דדרשה הקודמת בתוס׳ ענין, ועיין מש״כ שם.
6. כמש״כ לעיל בפסוק י׳.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(טו) וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥⁠ים אֶחָ֛ד לְ⁠חַטָּ֖⁠את לַיהֹוָ֑הי״י֑ עַל⁠־עֹלַ֧ת הַתָּ⁠מִ֛יד יֵעָשֶׂ֖ה וְ⁠נִסְכּֽוֹ׃
One male goat for a sin offering to Hashem; it shall be offered besides the continual burnt offering, and its drink offering.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
ושעיר עזים אחד לחטאת לי״י – לכפר על קבר התהום.
על עולת התמיד יעשה ונסכו – מגיד שאין מוספים קרבים אלא בינתיים.
"And one kid of goats as a sin-offering to the Lord": to atone for "a grave of the depth" (i.e., tumah which was discovered only after one had come in contact with it.) "in addition to the continual burnt-offering shall it be offered and its libation.⁠": We are hereby apprised that the mussafim (of Rosh Chodesh) are sacrificed only between (the two temidim).
וּצְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלַת תְּדִירָא יִתְעֲבֵיד וְנִסְכֵּיהּ.
And one kid of the goats for a sin offering before the Lord, beside the perpetual burnt offering, shalt you make with its libation.

וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה׳ עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ
וּצְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְחַטָּתָא קֳדָם ה׳ עַל עֲלַת תְּדִירָא יִתְעֲבֵיד וְנִסְכֵּיהּ
א. לטעם התוספת ״וּשְׂעִיר עִזִּים״ – ״וּצְפִיר בַּר עִזִּין״, עיין ״מִן הָעִזִּים״ (ויקרא א י) ״מִן בְּנַי עִיזַיָּא״.
לְחַטָּאת לַה׳ – לפני ה׳
ב. בפשוטו ״לְחַטָּאת לַה׳⁠ ⁠⁠״ – ״לְחַטָּתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא תרגום לכבוד שמים הבא לשלול את הרעיון כאילו הקרבן הוא לצורך הבורא: באמצעות קֳדָם מדגיש ת״א שהקרבן הוא ״לפניו״ בלבד ואינו לצורכו.⁠1 לכן תרגם גם בפסוק הבא ״פֶּסַח לַה״ – ״פִּסְחָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ וכן בשאר הפרק.⁠2 ואולם בפסוקנו יש טעם לשבח בתרגום ״לְחַטָּתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, כי הוא רומז גם לדרשת חז״ל:⁠3
ידיעות הטומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דאמר קרא וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה׳, חטא שאין מכיר בו אלא המקום יהא שעיר זה מכפר.
לפי זה ״לְחַטָּתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ רומז שהחטא ידוע לבורא בלבד. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וּצְפִיר בַּר עִזֵי חָד לְחַטָאתָא קֳדָם ה׳ עַל חוּסְרַן סִיהֲרָא״ (על מיעוט הירח). ורש״י הביא את שני הביאורים.⁠4 גם הטעם המחודש שכתב הרמב״ם – מדוע רק בשעיר ראש חודש נאמר ״לְחַטָּאת לַה׳״ – עולה יפה ומתיישב עם ת״א ״לְחַטָּתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠5 ועיין גם בקרבן ראש השנה ״וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה׳״ (ויקרא כג כה) המתורגם במיוחס ליונתן שבדפוסים מצויים ״וּתְקַרְבוּן קוּרְבָּנָא קֳדָם ה׳ לִשְׁמָא דַה׳״ שנתבאר ל״ינחנו״ שם על פי תרגומו כאן.
1. ראה בראב״ע: ״ודע כי חטאת עם למ״ד בלשון הקדש אין החטאת דבק, כי אם בחוטא״.
2. כמבואר בהרחבה בפסוק ״⁠ ⁠⁠״ויקחו לי תרומה״ (שמות כה ב) ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״.
4. רש״י: ״ונשתנה שעיר ראש חדש שנאמר בו לה׳, ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב״ה בלבד. ומדרשו באגדה: אמר הקב״ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח״.
5. ״מורה נבוכים״ ג מו (בתרגום מיכאל שוורץ): ״כתוב בתורה כמו שפירש אונקלוס שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושונאים רועי צאן. נאמר הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם (שמות ח כב ות״א: אֲרֵי בְעִירָא דְמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵיהּ מִנֵּיהּ אֲנַחְנָא נָסְבִין לְדַבָּחָא קֳדָם ה׳)... ראיתי לנכון להסב את תשׂומת-לבך אל דבר מופלא מאוד, אף שלכאורה אין הוא ממטרת הספר. והוא שדווקא על שֹעיר חטאת ראש חודש אמר: לְחַטָּאת לַה׳, מה שלא אמר על שֹעירי הרגלים כולם ולא על החטאות האחרות. לדעתי הטעם לזאת ברור מאוד. כי קורבנות אלה שהציבור מקריבים במועדים, כלומר המוספים, הם כולם עולות. ובכל יום מהם (הקריבו) שֹעיר עזים לחטאת והיה נאכל. ואילו העולות היו כולן נשׂרפות. לכן נאמר עליהן במפורש אִשֶּה לַה׳ ואין לומר חטאת לה׳ ולא שלמים לה׳, כי הם נאכלים. אפילו על החטאות הנשׂרפות לא מותר לומר אִשֶּה לה׳ מהטעם שאבהיר בפרק זה. לכן אין להעלות על הדעת שיֵאָמֵר על שֹעירים: חטאת לה׳, מפני שהם נאכלים ולא נשׂרפים כליל. אבל מכיוון שחשש שידמו ששֹעיר ראש חודש הוא קורבן לירח כמו שהמצרים הקדמונים היו עושׂים, שהיו מקריבים לירח בראשי החודשים, הוא הבהיר לגביו שהוא על-פי מִּצְוַת האל ואינו לירח. ולא חשש כזאת באשר לשֹעירי הרגלים ואחרים, היות שאותם ימים אינם ראשי חודשים, ואין להם סימן טבעי המבחין אותם, אלא התורה חייבה אותם בקביעה. ואילו ראשי החודשים שעל-פי הירח אינם בקביעת התורה. האומות היו מקריבים בהם לירח כשם שהיו מקריבים לשמש בשעת זריחתו ובשעה שהיה נמצא במעלות מסוימות כמו שהתפרסם באותם ספרים, לכן נקבע לשֹעיר זה ביטוי חריג, ונאמר עליו לה׳ להסיר אותם דמיונות-שווא הדבקים באותם לבבות החולים בחולי מושרש. דע אפוא גם את הדבר המופלא הזה״.
וצפיר בר עזיןא תקרבון יתה לחטאתהב קדם י״י סמיך לעלת תמידה יתקרב ונסכוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בר עזין״) גם נוסח חילופי: ״עזין חד״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתה לחטאתה״) גם נוסח חילופי: ״לחטאת״.
וצפיר בר עיזי חד לחטאתא קדם י״י על חוסרן סיהרא על עלת תדירא יתעביד וניסוכיה.
and one kid of the goats, for a sin offering before the Lord at the disappearing (failure) of the moon, with the perpetual burnt sacrifice shalt you perform, with its libation.
ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳1חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ לבדו, מכאן אמרו על טומאת מקדש וקדשיו שאין ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שעיר של ראש חדש מכפר.
2דבר אחר: למה נשתנה שעיר עזים של ראש חדש שמכפר, שנאמר בו לה׳, אמר הקב״ה הביאו שעיר זה כפרה על ציוויי, כדי שיהא כפרה עלי על שמיעטתי אותה.
1. חטא שאינו מכיר בו אלא ה׳ לבדו מכאן אמרו כו׳. שבועות ט׳ ע״א, ומובא ברש״י עה״ת, ובילקוט רמז תשפ״ב.
2. דבר אחר: למה נשתנה. גמ׳ שם, וע״ש בתוס׳ בשם הערוך, ומבוא גם ברש״י עה״ת.
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ זַכּוַתַּ לִלָּהִ מַעַ אַלּקֻרבַּאןִ אלדַאאִם יֻקַרַּבֻּ דַ׳לִךַּ וַמַזַאגַהֻ
ושעיר מן העזים לחטאת, אל ה׳ עם הקרבן יקרב זאת, עם היין הנמזג עמם.
ומובן חדש בחדשו – ׳שהרא פשהר׳ {=מדי חדש בחדש}, והו״ו בו מיותרת. והתרגום בו כי הוא ממובן ראש חדש לאמרו ׳יהא עלת ריש ירח⁠{א} באתחדתותיה. ונאמר כבר בלי ו״ו כמו: ״ודבר יום ביום״ (דברי הימים ב ח׳:י״ג); ״דבר שנה בשנה״ (מלכים א י׳:כ״ה) כלומר מדי יום ביום, שנה בשנה, ומתכוון לתמידות הענין.
ושעיר עזים וגו׳ – כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, הכל כמו שאמור במסכת שבועות. ונשתנה שעיר ראש חדש שנאמר בו: לי״י – תלמודו ללמד שמכפר על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב״ה בלבד, ושאר השעירים למדין הימנו.
ומדרשו באגדה: אמר הקב״ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח (בבלי שבועות ט׳.).
על עולת התמיד ונסכוא יעשה – כל הקרבן הזה. ואין ונסכו מוסב אל השעיר, שאין נסכים לחטאת.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917. בדפוס שונצינו הושמטה כאן מלת ״ונסכו״ והועברה לאחר המלים ״יעשה – כל הקרבן הזה״ ואז ממשיך ״אין ונסכו...⁠״ (במקום ״ואין״). בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34 הושמט כל הביאור של ״על עולת התמיד... נסכים לחטאת״.
ושעיר עזים וגו'‏ AND ONE KID OF THE GOATS [FOR A SIN OFFERING] – All goats brought as additional offerings are intended to atone for those sins committed by causing uncleanness to the Sanctuary or its holy things, – all as is set forth in Treatise Shevuot 9a. The goat of the New Moon differs from other goats brought as additional offerings in the fact that the word לי"י is stated of it: that it is a sin offering to Hashem. The Halakhic explanation of this is: it is to teach you that it only makes atonement for uncleanness where there is no consciousness of having caused it either before or after it has been done (cf. Rashi on Vayikra 16:16 and Note thereon), so that no one is cognizant of the sin except the Holy One, blessed be He, alone. (It is a חטאת לי"י, a sin offering for a sin known only to God). And that the same applies to other goats (i.e., that they atone for uncleanness under the same conditions) we derive from the law about this goat. – But its Aggadic explanation is as follows: The Holy One, blessed be He, said, "Bring an atonement offering for My sake, because I diminished the size of the Moon" (cf. Rashi on Bereshit 1:16; Shevuot 9a, Chulin 60b).
על עלת התמיד יעשה BESIDES THE CONTINUAL BURNT OFFERING SHALL IT BE DONE – It means: shall all this sacrificial rite (not the kid of the goats just mentioned) be done,
ונסכו AND ITS DRINK OFFERING – the words "and its drink-offering" do not refer to the goat, because sin-offerings have no drink-offerings.
פס׳: ושעיר עזים אחד – מיוחד שבעדר.
לחטאת לה׳ – לכפר על קבר התהום חטא שאין יודע בו אלא הקב״ה.
על עולת התמיד יעשה ונסכו – מלמד 1שאין מוספין קריבין אלא בינתים בין תמיד של שחר של בין הערבים:
1. שאין מוספים קריבים וכו׳. וכ״ה גבי מוספי ר״ח שקרבין באמצע. וכ״ה בהדיא בספרי:
ושעיר עזים {אחד} לחטאת לי״י – כמו: אשר עלה עליו הגורל לי״י ועשהו חטאת (ויקרא ט״ז:ט׳). ודע כי חטאתא עם למ״ד בלשון הקדש, אין החטאת דבק כי אם בחוטא. הלא תראה וחטאתי לאבי (בראשית מ״ד:ל״ב), [וחטאתי לי״י אלהיכם ולכם (שמות י׳:ט״ז), זו חטאנו לו (ישעיהו מ״ב:כ״ד), לך לבדך חטאתי (תהלים נ״א:ו׳)].⁠ב והנה זה הפך הדרש (בבלי שבועות ט׳.), [והכל חוטאין לו,]⁠ג רק יש לו סוד. [ולפי דעתי: אסור לאומרו להוציאו מתחת השפה.]⁠ד
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177:חט. בכ״י ברסלאו 53: חטא.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ד. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
AND ONE HE-GOAT FOR A SIN-OFFERING UNTO THE LORD. Compare, upon which the lot fell for the Lord, and offer him for a sin-offering (Lev. 16:9).⁠1 Note, in Hebrew the sin is connected to the sinner whenever the word chattat is followed by a lamed.⁠2 Can't you see that Scripture reads, ve-chatati le-avi 3 (I shall bear the blame to my father) (Gen. 44:32). Look, this is contrary to the midrashic interpretation.⁠4 However, the midrashic interpretation has a secret meaning.⁠5
1. Our verse literally reads for a "sin" unto the Lord. Lev. 16:9 teaches us that in our context "sin" stands for, a sin offering.
2. The lamed prefaced to a word sometimes means of. Compare, mizmor le-david (a psalm of David). Thus the phrase chattat la-Adonai might be taken to mean a sin of God. Therefore Ibn Ezra points out that its meaning is, an offering to God to atone for a sin.
3. Ve-chatati le-avi literally means I will sin to my father.
4. According to the midrash, le-chattat la-Adonai (for a sin-offering unto the Lord), which literally states, for a sin offering for the Lord, means that the sin offering is offered on behalf of God for diminishing the size of the moon. See Shavu'ot 9a.
5. Ibn Ezra does not give us its secret meaning. However, in his Yesod Ha-Ibbur he indicates that the sin offering is to avert the unfavorable consequences which come about when the moon is full. See Meijler on this verse.
אלחטאת לה׳ – לפי שהוא ראשון כתיב ביה: לשם, שיהא לשם שמים, וכן כולם.
ורבותינו דרשו (בבלי שבועות ט׳.): שהוא בא על חטא שאין מכיר בו אלא הש״י, שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
ואיכא למאן דאמר (בבלי שבועות ט׳.) דדריש: שאמר הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח.
על עלת התמיד {יעשה} ונסכו – של תמיד יעשה החטאת, ומקרא מסורס הוא.
א. בכ״י מינכן 52, הביאור הראשון על פסוק ט״ו (״לחטאת״) קודם לביאור על פסוק י״ד.
ושעיר עזים – לכפר על וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א) במכירת יוסף.
לחטאת לי״י – לפי שהוא ראשון כתיב ביה לי״י שיהא לשם שמים וכן כולם.⁠1
על עלת – עם עולת.
על עלת התמיד יעשה ונסכו – סרסהו עם עולת התמיד ונסכו של תמיד יעשה החטאת.⁠2
ונסכו – קאי אנסכי יין ואנסכי מנחה דעולת תמיד.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
ושעיר עזים, "as well as one hegoat;⁠" this is to serve as sin offering for the whole Jewish community. It symbolises the guilt of the whole Jewish people, i.e. the 10 brothers of Joseph who had been involved in his sale, and who had never offered an atonement offering at the time. In connection with this hegoat, the Torah adds the words: "for the Lord,⁠" meaning that all of these sin offerings had to be offered as "for the sake of heaven.⁠"
על עולת "together with the burnt offerings already mentioned.⁠"
על עולת התמיד יעשה ונסכו, "it shall be offered as a continual burnt offering together with its drink offering.⁠"
ונסכו, this word, as on previous occasions, refers to the libation consisting of wine as a gift offering on a daily basis.
ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳ – מפני ששעיר ר״ח הוא השעיר הנזכר ראשון כתיב בו לה׳ שיהא לשם שמים, והוא הוראה לכולם, ולרבותינו דרך אחר בזה ידוע, ואמרם הביאו עלי כפרה וכו׳, פירושו שבזה תתנחם הלבנה על שמיעטתיה שמה שקבעתי ר״ח לכפרה על אסכרה שלא תפול, שהרי ברביעי הי׳ נופל בתינוקות כדאמרינן וברביעי היו מתענין וכו׳, וגם המאורות נתלו ברביעי שהרי ר״ח הראשון הי׳ ברביעי, וכן לדעת מ״ד ששעיר ר״ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו קבע בזה בר״ח ג״כ לנחם את הלבנה זהו הביאו עלי וכו׳, מרבי.
בכל השעירים כתיב לחטאת חוץ מבשל עצרת דכתיב בו שעיר עזים א׳ לכפר עליכם, מפני שאמר הקב״ה אם קבלתם עליכם עול מלכות שמים ועול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מעולם, זהו לכפר עליכם.
בכולם כתיב והקרבתם עולה וגו׳ – חוץ מבראש השנה דכתיב ועשיתם עולה, מפני שאמר הקב״ה אם תצאו זכאין בדין ביום ר״ה הוי כאלו בראתי ועשיתי אתכם ברי׳ חדשה.
ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳ – ע״ד הפשט לשם ה׳, כמו (שם ט״ז) עלה עליו הגורל לה׳ ועשהו חטאת. או יאמר חטאת לה׳ על החטא שהאדם עושה לה׳, כי כן לשון חטאת בלשון הקדש הבא עם למ״ד אין החטא דבק כי אם באדם החוטא, כמו (בראשית ל״ט:ט׳) וחטאתי לאלהים, (שם מ״ד) וחטאתי לאבי, ולפי מה שדרשו בו רז״ל הוא בהפך, והענין מסתרי התורה.
וע״ד המדרש לחטאת לה׳, חטא שאין מכיר בו אלא ה׳, כן דרשו במסכת שבועות, והוא כי שעיר של ראש חדש מכפר על מי שנכנס למקדש בטומאה בשוגג בלא ידיעה כלל. ועוד דרשו בו אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ר״ח דכתיב בו חטאת לה׳, אמר הקב״ה שעיר זה יהא כפרה עלי על שמעטתי את הירח. ובפרק אלו טרפות רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א׳:ט״ז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב״ה, רבש״ע אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אמר לה הקב״ה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבש״ע בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמרה לו מאי רבותיה שרגא בטהרא מי אהני, אמר לה לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה לו יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופות דכתיב (שם) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, אמר לה לכי ויקראו צדיקים על שמך, יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. לא הוה מיתבא דעתה אמר הקב״ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו חטאת לה׳, אמר הקב״ה שעיר זה יהא כפרה עלי שמעטתי את הירח. ובאור הענין הזה כי מלת הגדולים תורה שהיו השמש והירח שוין באורה ואחר כך נתמעטה הירח, וזהו שחזר ואמר (שם) את המאור הגדול ואת המאור הקטן, ונתמעטה ע״י קטרוג שקטרגה ואמרה אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ולכבודו של מקום אמרה כן שנראה שאין יכולת לעשות שמשים שיהיה כל אחד ואחד אור בפני עצמו ושלא יצטרך האחד לקבל מחברו וכמעט שיאמרו האומות מבלתי יכולת השם להשפיע אורה לכל אחד ואחד, וקטרוג זה היה במה שהרהרה אחר מדותיו של הקב״ה, ואחר שנתמעטה ונתבישה מחטאה אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, ועוד וימנו בך ישראל ימים ושנים, ועוד צדיקים יקראו על שמך, ועשה הקב״ה כל זה כדי להפיס דעתה, ולא נתפייסה עד שחלק לה כבוד בקרבן ראש חדש שיהיו מקריבין לפניו בכל זמן שהיא מתחדשת, וזהו שאמרו אמר הקב״ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח. וכל זה להורות שאין הקב״ה חפץ שיהיה קטרוג במעשה בראשית בין בריותיו. ועוד אפשר שיכלול ענין אחר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ומהם יראו התחתונים ויקחו מוסר שאם ישובו אחר שחטאו שהקב״ה יתפייס להם כשם שנתפייס ללבנה וקבע קרבנות כפרה ביום חדושה, וקבע גם כן ראש השנה שהוא יום תשובה ביום חדושה, וכל זה להודיע שהקב״ה מקבל תשובת הרשעים כשם שקבל הלבנה ונתפייס לה מעון הקטרוג, ולכך הצדיקים נמשלים לשמש שהיה עלוב מן הלבנה והוא שכתוב (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ולשון ״עלי״ כתב הרב הגדול ר׳ יצחק אלפס ז״ל בהלכותיו שהוא כמו אלי, וכן פירשו רוב המפרשים.
וע״ד השכל לחטאת לה׳, ולא ללבנה, ובא שעיר זה לעקור אמונת עובדי הלבנה, כי היה מנהג האומות בימים קדמונים להקריב קרבנות ללבנה בכל ראשי החדשים, ולכך הוצרך הכתוב להזכיר לה׳, כלומר לה׳ ולא ללבנה, שלא יחשוב חושב שאנו מקריבים ללבנה ועושין כמעשה העכו״ם, ולא מצינו בשאר שעירי הרגלים שיזכיר בהן כלל חטאת לה׳ אלא חטאת סתם, שהרי היו נאכלין ולא נשרפים ולכך א״א שיזכיר בהן לה׳, ומה שנזכר כאן בשעיר זה והוא נאכל גם כן היה זה כדי למעט עבודת הלבנה ולהסיר המחשבה ההיא מלב כל מסתפק בה זה דרך הרמב״ם ז״ל.
ועל הדרך הזה יהיה באור המדרש לרז״ל כי השמש והירח בתחלת הבריאה היו שוין באורה, והוא לשון (בראשית א׳:ט״ז) שני המאורות הגדולים, כי היה השמש עליה פנים בפנים, והיה לזה אור ביום ולזה אור בלילה מצד השמש שעליו, ואין הכוונה שהיה אור הלבנה בתחלת הבריאה גדול כאור השמש אלא שנבראו שניהם בגדלן, כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונן נבראו, וזהו שהזכיר את שני המאורות הגדולים. וחזר והזכיר המאור הגדול לומר שעמד כן בגדלו. ואת המאור הקטן שלא עמד כן בגדלו אלא שנתמעט, וכן הוא מתמעט והולך, שאינו כשמש שאינו מקבל תוספת ומגרעת. גם אין לומר שהיו בגודל גוף, כי גוף השמש והירח בתחלת הבריאה היו כמו שהם היום זה גדול וזה קטן, לא נשתנה גוף הירח ולא נתמעט אלא באורה. וענין המעטת האור הוא כשראתה הירח שהיא משתמשת באור השמש ולא היה האור מעצמה, אמרה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, והכתר הנה כנוי ומשל לזוהר האור, ולכך אמרה כיון שאני צורך בעולם השפל כמו השמש לפעול בו ולהנהיגו ואני מלך כמוהו למה לא יהיה לי כתר בפני עצמי, שאם אין האור שלי צח כאור השמש מ״מ יהיה מעצמי ולא אקבל מאחר, ודבר הגון אמרה אמר לה הקב״ה לכי ומעטי את עצמך, כלומר סבורה את שהאור הזה בעצמו הבא לך מהשמש שיהיה כן תמיד, אין זאת, אלא בלכתך תהי מתמעטת, וזהו לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבש״ע בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה מה שבראתיך בענין זה שתקבלי אורה מהשמש לצורך היה, אבל בשביל שאמרת דבר הגון יביאו בני כפרה וקרבן בכל עת שאת מתחדשת.
ודעת רבי שמעון ז״ל במאמר זה, שהיו מתחלה שוין באורם ממש והיה אור הלבנה גדול כאור השמש ואחר כך מעטה הבורא יתעלה לתועלת העולם ולישובו, שאילו לא מעטה היה הזמן כלו יום, והתועלת המגעת מהלילה לבעלי חיים השפלים יהיה נעדר ומציאותו בטל ולא היה העולם מתקיים, ולכך שינה הקב״ה טבע הלבנה וחסר אורה לצורך ישוב העולם, כשם ששינה טבע המים להקוות כלן אל מקום אחד, והוא ים אוקיאנוס, וזהו שאמרו במדרש קהלת (קהלת א׳:ט״ו) מעוות לא יוכל לתקון, משנתעותו מימי בראשית ונתנו באוקיאנוס שוב לא נתקנו, משנתעותו באורות מששת ימי בראשית וחסר הקב״ה שנת הלבנה משנת החמה כמה קצים וכמה חדשים לא נתקנו, עד כאן במדרש קהלת.
וע״ד הקבלה לחטאת לה׳, אמר הקב״ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. לשון עלי למה שעלי, שמעטתי את הירח בשבילי ובסבתי.
ובאור המדרש על דרך זה, אמרה ירח לפני הקב״ה, רבש״ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר הכבוד לפני הבינה אפשר לשני מלכים שהם התפארת והכבוד שישתמשו בצינור אחד ושלא יהיה לכל מלך ומלך צינור בפני עצמו לקבל ולשאוב מלמעלה מלפני ולפנים, רצה הכבוד שיהיה לו צינור בפני עצמו למשוך מן הבינה כמו התפארת, לא שיצטרך למשוך מן התפארת, אמר לה לכי ומעטי את עצמך, המעטה זו היא הפסקת השפע הבא אל הכבוד מלמעלה, אמר הכבוד בשביל שאמרתי דבר הגון יפסק השפע ממני, אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה, אמר לה ימנו בך ישראל ימים ושנים, ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן, ובאור על שמך שהוא אדנ״י הקטן. לא נתפייס עד שאמר הקב״ה שנקריב לו קרבן בכל יום החדש, וזהו שאמר אמר הקב״ה, כלומר בעל הרחמים אמר הביאו כפרה לכבוד, ותהיה הכוונה למה שעלי שמעטתי את הירח, כלומר על שנתמעט ונפסק שפע הרחמים מכח הירח וחזרה דין, ועל כן תצטרכו להביא כפרה בכל חדש בזמן חדושה כדי להמשיך לה שפע הרחמים מלמעלה ויתעלה העולם, וזהו סוד זאת עולת חודש בחדשו, כי היא המדה המתעלה ועולה לקבל שפע הרחמים. ולעתיד לבא יהיה השמש עם הירח שוין באורה כמו שהיו בתחלה, וכמו שמורה על זה מלת הגדולים, וכן יהיה בסוף, וזהו דבר הנביא ע״ה (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, כלומר אחר שיהיה אור החמה שבעתים, והטעם בזה לפי שכח הלבנה שהוא מדת הדין תתאחד ותתעלה ברחמים, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (שמות ט״ו) זה אלי, וזה מבואר.
'ושעיר עזים אחד לחטאת לה', "and one male goat as a sin-offering for Hashem.⁠" According to the plain meaning of the text he word לה' means the same as in Leviticus 16,8: "one male goat as sin-offering for Hashem.⁠" Alternatively, the word לה' may mean "in respect of a sin committed against Hashem.⁠" This would be a normal construction in Hebrew where the prefix ל often occurs as not meaning "for" but "against.⁠" Examples are: Genesis 39,9 וחטאתי לאלו-הים and I would commit a sin against God.⁠" Or, Genesis 44,32: וחטאתי לאבי, "and I would have committed a sin against my father.⁠"
According to Chulin 60 (one opinion) the meaning here is the reverse of the usual, God commanding the offering on His own behalf, "atoning" for having reduced the moon from its original size. This is one of the mysteries of the Torah.
A Midrashic approach: The words חטאת לה' refers to the kind of sin unknown to anyone except Hashem. This is the way the Talmud in Shevuot 9 understands the expression. Another explanation offered by Rabbi Shimon ben Lakish there is that God offered to atone for having diminished the size of the moon by means of this offering. [The important thing to remember is that nowhere else does the sin offering in a mussaf sacrifice conclude with the words לה', a peculiar expression seeing all sacrifices are לה' for Hashem and no other deity or even attribute of God. Ed].
In Chulin 60 we find a lengthy description of what is meant here. Rabbi Shimon ben Pazzi raised the point that the Torah appears to contradict itself when it wrote in Genesis 1,16: "God made the two large luminaries, the great luminary and the small luminary.⁠" If they both were first described as "large,⁠" how could the verse continue in the same breath describing one as "small" and one as "great?⁠" In answer to this question a dialogue between the moon and God is cited. The moon said to God: "how can two kings both wear the same crown?⁠" God replied: "reduce yourself in size.⁠" Thereupon the moon countered: "why should I have to reduce myself in size (importance) merely because I asked a legitimate question?⁠" Thereupon God said: "OK so you shine by day as well as by night.⁠" To this the moon replied: "what good is my light during the day when there is no one to appreciate it?⁠" To this argument God replied: "the Jewish people are going to count their days and years according to your orbits.⁠" The moon was not satisfied with this, saying: "they will have to count days in accordance with the seasons, i.e. by relying on solar orbits.⁠" God appreciated this argument and reassured the moon by saying: "the righteous will bear names referring to you.⁠" Thus we find Yaakov referred to as יעקב הקטן in Amos 7,2, and Samuel referred to as שמואל הקטן; David is referred to as דוד הקטן in Samuel I 17,14. In spite of all this God did not succeed in satisfying the moon. As a last resort, God told the Jewish people to offer a male goat as sin-offering on His behalf seeing He had reduced the size of the moon.
In order to understand this strange-sounding dialogue between God and the moon we must appreciate that the word הגדולים in Genesis 1,16 means that originally sun and moon were equal in size and power. The moon was reduced in size and this is why the Torah refers to it as the small luminary in the second half of the verse we quoted. The reason that it was reduced was that it had complained. However, we must not view the moon as displaying egotistical motives, [otherwise why would God feel guilty? Ed.]. When the moon referred to the inability of two kings wearing the same crown it meant that anything which appeared like power-sharing would reflect negatively on God. If two luminaries were to wear the same crown it would appear as if God were unable to create two servants each of whom had the ability to generate its own light without relying on an outside force, a companion to assist Him. The nations of the world would be encouraged to say that God was unable to supply original light to each of the luminaries as they had to trade "crowns" with one another. The moon's error was the suggestion that God did not know what He had been doing when He created the universe as the moon had found it. One does not second-guess God the Creator.
As a result, the moon had to be "punished.⁠" After the moon had been reduced in size and had felt suitably ashamed for its behavior, God said to it: "go and govern both by day and by night.⁠" He added that the Jewish people would count their months according to its orbit, and that the righteous would bear names associated with the moon. God did all this in order to put the moon's mind at rest, so much so that He accorded the moon honor in assigning an additional male goat to the mussaf offering commemorating this dialogue for all times. This is the real meaning of the enigmatic words by Rabbi Shimon ben Pazzi who portrayed God as saying: "bring an atonement on My behalf.⁠" God's major concern in all this was that none of His creatures should have complaints about the way in which He had seen fit to create the universe and to assure its proper functioning. No creature should feel disadvantaged by its creator vis-a-vis any other part of the creation.
It is also possible that the entire episode and the manner it is alluded to in the Torah serves as an encouragement to would be repentant sinners to come forward and change their life styles. They would learn from this episode in the celestial regions that once the guilty party had recognized the error of its ways God would go out of His way to compensate such repentant sinners for their having accepted instruction from Him. This also explains why the righteous are actually compared to the sun in Judges 5,31: "and the ones who love Him will emerge like the sun in its might,⁠" seeing that they had to suffer various insults just as the sun had to be the victim of the moon's complaints.
Rav Yitzchak Alfassi writes in his halachic work at the end of the first chapter of tractate Shevuot that the word עלי in Rabbi Shimon ben Lakish's parable הביאו כפרה עלי, "bring an atonement on My behalf,⁠" should really be understood as אלי, "to Me,⁠" not "on My behalf.⁠" Most commentators agree with him.
A rational approach to our verse: the word לה' "for Hashem" had to be written so that the offering would not be understood as being addressed to the moon. The reason that the male goat was used as such an offering altogether was to uproot the still deep-seated tradition that sacrifices had to be offered to the moon at the moon's renewal each month.
We do not find the expression חטאת לה' in connection with any other sin-offering presented as part of the mussaf ceremonies on Holidays. The usual expression is simply חטאת, i.e. a sin-offering parts of which were consumed by the priests. Seeing that those sin-offerings were not burned up on the altar the description חטאת לה', "a sin-offering for Hashem,⁠" would have been inappropriate. If, in spite of the fact that this sin-offering was also consumed by the priests the Torah nonetheless chose to describe it as חטאת לה', this was in order to drive home the point that it was not intended to assuage the moon's feelings in any way. It was to remove any vestige of doubt that this offering as opposed to all the others was addressed to some other deity than Hashem. This is the way that Maimonides understands the wording here (compare Moreh Nevuchim 3,46).
If we follow this approach the explanation of the parable quoted by Rabbi Shimon ben Pazzi must be understood along the following lines: Originally, sun and moon were equal in size, i.e. this is the meaning of "the two great luminaries,⁠" the sun completely facing the moon like a mirror so that the moon felt that its own light was not noticeable. The sun shone by day, the moon by night, but the moon only reflected the light of the sun, did not have light of its own. When the Torah describes the moon subsequently as being the "small" luminary, the meaning is that after the dialogue the moon's size as perceived from the terrestrial perspective would appear smaller, in particular as it would wane towards the end of each month. [It is evident that there would have been no point even originally in the sun and the moon providing equal amounts of light, one by day and one by night, as who would have known when it is night? Ed.]. The basic difference in the moon before and after the dialogue with God was that whereas the sun remained in the sky completely unchanged, the moon's position in the sky was altered so that it appears different; nonetheless, God did not change His universe on account of the moon's complaint. Had He done so, He would have agreed that His universe had been imperfect. The word "crown" used by the moon to describe two kings wearing the same crown, meant that the "light" was the "crown.⁠" The moon argued that seeing it needed to provide light for the terrestrial universe just as did the sun, it should be a source of light of its own just as the sun was such an independent source of light. It did not argue that it wanted to be a light of the same potency as the sun but that the quality of its light, though smaller, should be self-generated and therefore as clear as that of the sun. This, according to Rabbi Shimon ben Pazzi, and possibly acknowledged by God, was a fair and reasonable request. When God said to the Moon: "go and reduce yourself in size,⁠" He meant: "do you think that the light of the sun is self-generated and that therefore it is something to be taken for granted that will endure indefinitely? This is an error on your part. When you will move out of its range you will experience that you will receive even less of its light.⁠" The moon replied that it was unfair that it should be the one to reduce itself further seeing it had made a reasonable statement. To this God replied that if He had seen fit to make the moon as a receptacle for light (instead of as a source of light) He had done so for a good reason. There was a need for such reflected light. However, in view of the fact that the moon's comments had been well-intentioned, God's Children, i.e. the people of Israel, would offer a sin-offering on New Moon throughout the generations (compare Rashba on Shevuot 9).
Rabbi Shimon ben Pazzi had understood that originally both sun and moon had not only been equal in size but also equal in the ability to dispense light they had generated themselves. Afterwards, God decided to make changes in that system for the sake of the world and its inhabitants. Had He not done so the world would have experienced daylight around the clock. This would have deprived the inhabitants of the terrestrial universe of the positive aspects of the night as a result of which the universe and its inhabitants could not have endured indefinitely. This is why God made changes in the laws of nature as they had been prior to the creation of life on earth. [Remember the sun and moon were placed in orbit on the fourth day, whereas the living creatures on the surface of the earth were not created until the fifth day, so that God's change does not mean that He found His handiwork inadequate. Ed.]. After all, even prior to this, God had made adjustments to the globe when He commanded the oceans to recede in order for the dry land to emerge and to produce vegetation in preparation for animals which would feed on that. This too had not implied that the situation prior to that had been the result of a miscalculation by the Creator. When Solomon (Kohelet 1,15) says that מעוות לא יוכל לתקון, that "that which has been twisted cannot be made straight,⁠" he meant that the number of days which are missing in the lunar calendar annually as a result of the moon being reduced in size will not be replaced. Changes that God made in the universe during its development are not reversible after completion of the work of creation. [If God made what appear to be changes during the stages of creation this proves that what existed prior to such changes was not twisted, but corresponded to the needs of the universe at that time. Ed.]. (Compare Kohelet Rabbah 1,16).
A kabbalistic approach to the words לחטאת לה'. God did say: "bring an atonement offering עלי, seeing that I reduced the moon in size.⁠" By using the word עלי, God did not apologise; He merely meant "because I have found it appropriate for My purposes to reduce the moon in size.⁠"
When we understand the word עלי in Shevuot 9 quoted in the name of Rabbi Shimon ben Lakish in this fashion, we must understand the entire Midrash of Rabbi Shimon ben Pazzi in Chulin 60 as follows: [The key to understanding the following is that in the parable the two kings are not sun and moon but two different emanations, i.e. כבוד and תפארת, presented as similar to moon and sun respectively in their influence on the terrestrial universe. Ed]. The moon said to God: "is it possible for two kings to wear the same crown?⁠" At this point the attribute בינה pointed out that it was entirely possible for two kings to wear the same crown, i.e. to derive its inspiration from the same source just as did the emanations כבוד and תפארת, both of which derive their input from the same celestial emanations This must be viewed as if the attribute of כבוד said this to the emanation בינה (here equated with God as it is a higher emanation). The emanation בינה replied that it was absolutely possible, to wit the emanation תפארת and כבוד make use of the same conduit, צנור. There is no need for each king to have a conduit of its own to draw down to it from the celestial regions its respective requirements. Nonetheless, the attribute כבוד desired to have its own conduit ("hot line" in our parlance) to the emanation בינה; it was not content to share such a conduit with the emanation תפארת. To this the emanation בינה replied: "go and reduce yourself;⁠" i.e. stop sharing the celestial input via the emanation תפארת which served you thus far. Thereupon the attribute כבוד said: 'why should I be denied direct celestial input when what I said was perfectly reasonable?⁠" To this בינה replied: "go ahead and rule by day and by night.⁠" God added: Israel will count both its days and its nights by means of you. Moreover, the righteous will have your name associated with them, such as Yaakov "the small,⁠" Samuel "the small one,⁠" etc. (as we pointed out in the earlier version of this Midrash). The word שמך, "your name" in the parable is to be understood as the name of God אדנ'י, i.e. the "smaller" name of God. The attribute כבוד was not satisfied until God said that a sacrifice dedicated to Hashem (the great name) would be offered on each New Moon compensating it for its diminution vis-a-vis the emanation תפארת. This is what is meant by the words אמר הק'בה in Rabbi Shimon ben Pezzi's parable, i.e. the attribute of Mercy said this. He instructed the Israelites to offer this male goat sin-offering as a sacrifice on behalf of the (sub)emanation כבוד. The purpose of the offering as far as the Jewish people are concerned is to draw down to it the outpourings of the attribute of Mercy which, through the association of the fate of the Jewish people with the emanation כבוד which had forfeited the "hot line" to בינה had been severed. The association with the moon without the sin-offering to the attribute of Hashem on New Moon would otherwise place the Jewish people under the aegis of the attribute of Justice, as is the moon itself. The entire matter is a part of the mystical dimension of God's relationship with the Jewish people. This is alluded to in the words זאת עולת חדש בחדשו. The attribute in question represented by the offering "rises" i.e. עולה, to become the recipient of God's merciful outpourings.
At an unspecified time in the future, the light of the moon and the sun will be equal in power and origin just as it was originally when both were described as גדולים, great. This is what Isaiah 30,26 spoke about when he wrote: "and the light of the moon shall become like the light of the sun, and the light of the sun shall become seven-fold.⁠" At such a time, the power of the moon which is the attribute of Justice will become unified with the attribute of Mercy. I have already explained this in connection with my commentary on Exodus 15,3: זה א-לי.
חטאת לה׳ – לפי שהוא ראשון כתיב בו לה׳ שיהיה לשם שמים וכן כולם. ורבותינו אמרו שאמר הקב״ה הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח והכי הפי׳ משמע הביאו לדורות בשבילי דבר קרבן להיות כפרה ובזה תתנחם הלבנה במה שמעטתיה והכפרה היתה על התינוקות להגן עליהם מאסכרה שהיה ברביעי. לפי שהוא יום חדוש הראשון דברביעי נתלו המאורות והיו מתענים על התינוקות שלא תפול עליהם אסכרה וקרבן זה של ר״ח מכפר עליה. ולשון תפלות מוסף נמי דאמר זמן כפרה לכל תולדותם ולא אמר להם משום דהכפרה בשביל התינוקות.
ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳, על עֹלת התמיד יֵעשה ונסכו – מגיד שאחר עולת התמיד היה מקריב החטאת, לפי שהחטאת קודם לעולה, כמו שביארנו במה שקדם, ואחר כך היה מקריב עולות המוסף. והנה מצאנו כי השעיר היה בא בציבור לכפר על טומאת מקדש וקודשיו בשעיר הנשחט ביום הכיפורים, שהיה חטאת; ומצאנו גם כן בשעירי הרגלים שנאמר בהם: ׳ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם׳ (כח, כב); ולזה למדנו שכולם באים לכפר על הטומאה; ומהם נלמד ששעיר של ראש חודש בא גם כן לכפר על הטומאה. והוא מבואר שיחוייב מזה ששעירי הרגלים מכפרין מן הטומאה מה שלא יוכל שעיר ראש חודש לכפר; ולזה יצטרך גם כן להקריב שניהם בראש השנה; ושעיר של יום הכיפורים מכפר מן הטומאה מה שלא יוכלו שעירי הרגלים לכפר. והנה הוצרכה התורה אל זה לפי שכבר סידרה התורה לסוג⁠־מה משגגת טומאת מקדש וקודשיו קרבן עולה ויורד, כמו שביארנו בפרשת ויקרא, ולפי שנשארו שם סוגים אחרים לא יכפר עליהם זה הקרבן — הנה סידרה התורה אלו החטאות של ציבור לכפר על הטומאות ההם בהדרגה. והנה אחשוב שאמר בשעיר של ראש חודש: ׳לחטאת לה׳⁠ ⁠׳, ובשעירי הרגלים נאמר: ׳ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם׳ (פסוק כב), לפי שהוא בא לכפר על הטומאה שלא היתה בה ידיעה כלל לבעלים, והנה היא ידועה לה׳ לבדו, ולזה אמרו שהוא בא לכפר על קבר התהום שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף; ובשעירי הרגלים אמר: ׳לכפר עליכם׳, כי הוא מכפר על שגגת טומאת מקדש וקודשיו שהיתה בה ידיעה⁠־מה. ושעיר של יום הכיפורים מכפר אפילו על הזדון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ושעיר עזי׳ וגו׳ כל שעירי המוספי׳ באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הכל כמו שמפורש במס׳ שבועו׳ ונשתנ׳ שעיר ר״ח שנ׳ בו לי״י ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הב״ה בלבד ושאר השעירין למדין ממנו. פירוש כל שעירי המוספין בין דרגלים בין דר״ח כולן באין לכפר על טומחת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כרבי יהודה דאמר ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ר״ח מכפרין ופירש הרמב״ם ז״ל אין בה ידיעה בתחלה זה אפשר בתינוק שנשבה לבין הכותים ולא קדמה לו ידיעה שהוא מסור לבני ישראל ביאה למקדש והוא טמא ונעלמה ממנו הטומאה ונכנס למקדש טמא ופרשו בגמרא מאי טעמא דרבי יהודה אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לי״י שאין מכיר בו אלא הקב״ה יהא שעיר זה מכפר והיינו שאין לו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף דקאמר והקשו בגמרא והא מיבעי ליה לכדריש לקיש דאמר מה נשתנה שעיר ר״ח שנא׳ בו לי״י אמר הקב״ה שעיר זה יהא כפרה עלי שמיעטתי את הירח ותרצו אם כן לימא קרא על י״י מאי לי״י כדאמרן ואימא כוליה קרא להכי הוא דאתא א״כ לימא קרא חטאת י״י מאי לי״י שמעת מינה תרתי והדר פריך ונכפר נמי אפילו בשאר עבירות בשלא נודע לו לא בתחלה ולא בסוף דהא הכא סתמא כתיב לחטאת לי״י שאין מכיר בחטאו רק השם לבדו ל״ש בחטא דטומאת מקדש וקדשיו ל״ש בשאר חטאות ומנ״ל לאוקומה בטומאת מקדש וקדשיו בלבד ומשני תנא דבי רבי ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע פי׳ שעיר החיצון דיום הכפורים וזה בא בזמן קבוע פי׳ שעיר דר״ח מה שעיר החיצון של יום הכפורים אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו דהא איתקש לשעיר הפנימי מדכתיב שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים ובפנימי כתיב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם ודרז״ל מטומאות בני ישראל על הנכנסים למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף שנאמר לכל חטאחם וחטאת הוא שוגג ומפשעיהם אף הנכנסין מזידין בטומאה אף שעיר ר״ח אינו מכפר אלא על הנכנסין למקדש בטומאה אשכחן שעיר ר״ח שעירי רגלים מנ״ל דתנא דמכפרי מטומאת מקדש וקדשיו דאית בה כרת אימא לא מכפר אלא אשאר עבירות דלית בהו כרת ולא דמי לר״ח שמפורש בחטא שאין מכיר בו אלא הקב״ה ומשמע כל חטאים שאינם ידועים ולהכי בעי מנ״ל דלא מכפרי נמי השאר עבירות ואף על גב דברגלים נמי כתיב בהו לכפר אימא לא מכפרי אמידי דעון כרת הא נמי כדתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ושעירים של רגלים באין בזמן קבוע ושעיר של ר״ח או שעיר של יום הכפורים בא בזמן קבוע מהשעיר דר״ח או דיום הכפורים אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף שעירי רגלים אינם מכפרים אלא על טומאת מקדש וקדשיו איכא למיפרך אי מדר״ח שכן תדיר אי מדיום הכפורים שכן מרובה כפרתו ודין הוא בשעיר החדש לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אע״ג דאית בהו כרת מכיון שהוא תדיר י״ב פעמים בשנה תאמר בשעירי רגלים שאינם תדיר ואין להם כח לכפר אלא בשאר עבירות דלית בהו כרת וכן נמי אי ילפת מיום הכפורים איכא למפרך מה ליום הכפורים שכן מרובה כפרתו שהוא מכפר על כל עבירות וכיון שיום הכפורים עצמו מכפר על כל עבירות דין הוא שהשעיר של יום הכפורים שיכפר על טומאת מקדש וקדשיו דאית בהו כרת תאמר בשעירי הרגלים דאף על גב דכתיב בהו לכפר אימא לא מכפרי אמידי דעון כרת וכי תימא הא גמרן ראש חדש מדיום הכפורים ולא פרכינן התם כפרה מכתב כתיבא וגלויי מילתא בעלמא הוא אבל הכא כולה מילתא לא גמרינן ופרש״י התם גבי ר״ח כפרה בגופיה כתיב לחטאת לי״י שפירושו על חטא שאינו ידוע כי אם להב״ה וכולל כל חטאים שאינם ידועים והא דגמרינן מיום הכפורים שלא יכפר אלא טומאת מקדש וקדשיו גלויי מילתא בעלמא הוא דהא לא גמיר ר״ח מיניה כפרה אלא מיעוטא למעט שאר עבירות דהא לכפר הוא דכתיב בהו ולא פירש על מה ואתה בא ללמוד משל יום הכפורים שיכפרו על טומאת מקדש וקדשיו דאית בהו כרת ולהכי פרכינן מה ליום הכפורים שכן מרובה כפרתו ומסיק בגמרא אלא כדאמר ר׳ חמא בר חנינא שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר ואיתקו׳ שעירי רגלים לשעירי ראש חדש מה שעירי ראש חדש אינן מכפרין אלא על שאין בטומאה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ופרש״י שעיר ושעיר שעיר הוה מצי למכתב בכולהו וכתיב ושעי׳ וי״ו מוסיף על ענין ראשון להקיש ומהו ההקש איתקוש שעירי הרגלי לשל ר״ח והוא כב׳ למד בבנין אב מיום הכפורים ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהקש בקדשים וילפינן שפי׳ רגלי׳ דראש חדש אף על גב דראש חדש לא ידעינן אלא בבנין אב מיום הכפורים הכי אמרינן בזבחים בפרק איזהו מקומן וא״ת הרי שעי׳ עצרת וי״ה דלא כתיב בהו וי״ו מנ״ל דשעירים דידהו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הן באים א״ת מבנין אב דשאר רגלי׳ א״כ תפשוט מהכא דדבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב ועוד אי בבנין אב אתו למילף בקמא דבתר ר״ח נכתי׳ ושעי׳ בוי״ו ואינך ליתו בבניין אב כב׳ תרצו התוס׳ בזה דלא חייש הכא אלא בההוא ושעי׳ דכתי׳ בת׳ ר״ח ואינך ושעי׳ לשום דרשא וממילא אתו שא׳ רגלי׳ דכיון דגלי בחד הוו אחריני ילמד סתום מן המפורש ואפילו בניו אם לא צריך. אך קשה במה שפרש״י ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהקש והא בעיא היא בפרק איזהו מקומן אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהקש אי לאו והתוספות הקשו לרש״י על זה ולא תרצו כלום:
ומדרשו באגדה אמר הקב״ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. איני רוצה לומר שפירוש הראשון הוא על דרך פשוטו וזה הוא על דרך מדרשו שהרי בגמרא הקשו והא מיבעי לכדריש לקיש דאמר מה נשתנה שעי׳ של ר״ח שנ׳ בו לי״י אמר הקב״ה הביאו עלי כפרה כו׳. ותרצו א״כ לימא קרא חטאת י״י מאי לי״י ש״מ תרתי חד להא דריש לקיש וחר לשאין מכי׳ בו אלא י״י לבדו אלמא תרויהו לפי מדרשו הוו אלא ה״ק ומדרשו לפי אגדה שהן דברים אגדיים אבל הראשון מדרשו על פי הברייתות שבת״כ שהם כולם הלכות ודינים:
על עולת התמיד יעשה כל הקרבן הזה. זה מסכים עם מה שביארתי על פסוק על עולת התמיד דלעיל שממנו יובן שכל אלה המוספין אינן קריבין אלא בין שני התמידין כדפרשתי:
ונסכו אין ונסכו מוסיף על השעיר שאין נסכים לחטאת כמו שדרשו בפרשת נסכים גבי ועשיתם אשה שומע אני כל הקרב לאישים יטענו נסכים ת״ל עולה מנין לרבות שלמים ת״ל או זבח יכול שאני מביא חטאת ואשם ת״ל לפלא נדר או לנדבה מי שבא בנדר או בנדבה טעון נסכים לא החטאת והאשם רק הוא מוסב על עולת התמיד הסמוך לו כאילו אמר על עולת התמיד ונסכו יעשה כל הקרבן הזה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. דכתיב אצל שעיר הפנימי של יום הכפורים (ראו ויקרא טז, טז) ״וכפר על טומאת הקודש מטומאות בני ישראל״, והוקש חיצון לפנימי, דכתיב (פסוק יא) ״מלבד חטאת יום הכפורים״. ובפרק קמא דשבועות (ט.) ילפינן כל שעירי המוספים משעיר החיצון של יום הכפורים, כדאיתא שם:
ומדרש אגדה אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. רבים הם מן המתמיהים על דברי חכמים (חולין ס ע״ב) בזה, עד שהרב הגדול רב אלפס ז״ל מפרש, שרצה לומר הביאו לפני כפרה לכפר עליכם כדי שתשלימו עלי כפרה זו, היא הכבוד שאמרתי לעשות לה, ובזה נתיישבה דעתה. מפרש הוא ז״ל כי ׳עלי׳ רצה לומר ׳בשבילי׳, וצוה הקדוש ברוך הוא לישראל להביא קרבן כפרה על ישראל, והוא כבוד ללבנה, ובזה נתיישבה דעתה. ולפי דעתו יהיה פירוש ״לחטאת [לה׳]״ כך, שהקדוש ברוך הוא צוה לישראל להביא קרבן זה ״חטאת לה׳⁠ ⁠⁠״ – בשביל ה׳ אשר הוא מיעט את הירח, וציוה להביא קרבן חטאת לישראל לעשות לה כבוד זה. ונכון הוא פירוש זה להשיב לשואלים. ועדיין יש לדקדק, למה הוצרכו לומר ׳הביאו כפרה עלי׳, ולמה לא אמרו ׳הביאו קרבן עלי׳, דבזה הלשון היה הלשון מרווח טפי, ומי הכריח לומר ׳הביאו עלי כפרה׳, ולמה נתנו פתחון פה לשואלים בחנם. ועוד, למה רמז הכבוד בחטאת, ולא בשאר קרבנות מוספין. ועוד, למה לא נתיישבה דעתה בשום דבר רק בקרבן, וכמה דברים נתן לה, ולא נחה דעתה:
ואני אומר, ״אם ללצים הוא יליץ ואם לענוים יתן חן״ (משלי ג, לד) . אמנם המאמר הזה הוא מכלל המאמרים הנפלאים בדברי חכמים. והמאמר הזה בפרק אלו טריפות (חולין ס ע״ב) ; רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א, טז) ״ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים״, וכתיב (שם) ״את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וכו׳⁠ ⁠⁠״. והרב אברהם בן עזרא (בראשית שם) רצה להתחכם, ופירש דלא קשיא, שכך רוצה לומר, ״שני המאורות הגדולים״ שהם גדולים בערך שאר הכוכבים, ״המאור הקטן״ שהרי הירח קטן כלפי החמה. ודברי הבאי הם אלו הדברים, כי גם רז״ל יודעים לפרש כך, וכבר בארנו זה בתחלת בראשית (פ״א אות מה) שאין לפרש כך, שכיון שבבריאה אחת נבראו, אין ראוי שיהיה נברא בבריאה אחת שני דברים המתחלפים, שהאחד נקרא גדול והשני נקרא קטן, שיש בהם צד היפך. ולעולם תמצא בבריאה שהדברים שהם שוים נבראו יחד. ועל כרחך מה שכתיב ״ויברא אלקים את שני המאורות הגדולים״, שוים נבראו, כיון שנבראו כאחד מן הסיבה הראשונה, ובריאה אחת להם, ואחר כך הוקטן הירח:
אמנם כאשר אמרה הירח ׳אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד׳, שודאי כתר אחד להם, שכאשר שוים הם, שבבריאה אחת נבראו, אם כן כל אחד חלק, ואינו הכל. ומאחר שהם מלכים, ויש להם מלכות, צריך שיהיה להם כתר אחד ביחד, מאחר שכל אחד רק חלק בעצמו, ואין כל אחד בפני עצמו, ואם כן הכתר – שהוא המלכות שיש להם – צריכים שישתמשו בכתר אחד. וזה אי אפשר, כי המלך צריך שיהיה מיוחד. ויש לך לדעת, כי המלך הוא המקשר את מלכותו עד שהכל אחד. ולפיכך צריך שיהיה מלך אחד, ולא שני מלכים, כי איך יתקשר להיות אחד על ידי שנים, כי שנים הם מחולקים. וקראו רז״ל (ברכות יג.) ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״ (דברים ו, ד) קבלת מלכותו, ומה ענין ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״ אל (אחדותו) [מלכותו], רק כי אין אחדות אלא למלך, שהוא יחיד בעמו, ועל ידו יתקשר הכל להיות כלל אחד. וכן הכתוב קראו אותו שהוא שני למלך ״משנה״ (בראשית מא, מג), וזה כי המלך הוא כמו האחד במספר, ואותו שהוא אחריו שני. לכך קיימא לן במסכת ראש השנה (לב ע״ב) ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״ הוא מלכות שלימה, וזה כי האחדות הוא המלכות, שמאחר שהוא אחד – ראוי למלכות. וכבר הארכנו גם כן בסוף בשלח. ולכך אמרה ׳אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד׳, כי כל מלך צריך שיהיה מיוחד, ולא יהיה לו שתוף אל זולתו כלל, רק מיוחד בעצמו. וכאשר נבראו שני המאורות בבריאה אחת, והיה כל אחד חלק בלבד, ושניהם ביחד כוללים כל האור, אם כן הם משתתפים יחד. והכתר, שהוא המלכות שיש להם, גם כן להם בשתוף, ואם כן שני מלכים משתמשים בכתר אחד:
ואז השיב לה הקדוש ברוך הוא ׳לכי ומעטי את עצמך׳. המעוט הזה כדי שלא יהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד, שהרי הירח הוקטן עד שהאור נפסד ממנו לגמרי כל חודש, ונשארה החמה בלבד. ומאחר שהירח אין ממשלתו קיים, אלא הוכהה ונפסד, נמצא כי החמה לבד מלכות קבוע, ומשתמש בכתר אחד. וכך ראוי לעולם הזה, שהוא עולם אחד – מקושר, והמושל היא החמה, מקשר חלקי העולם יחד, לכך הוקטנה הירח. ועוד, כי כאשר אינם שוים, אין להם שיתוף ביחד כלל, ויש לכל אחד ואחד כתר בפני עצמו, שהרי אין להם שווי ביחד כמו שהיה בראשונה, מפני שהשווי היה להם ביחד כתר אחד, ומעתה מדריגה ומעלה לחמה לפי גדלה, ומעלה ומדריגה לירח לפי קטנותה:
ואז אמרה ׳בשביל שאמרתי דבר הגון כו׳⁠ ⁠׳. פירוש, אחר כי מצד עצם הבריאה נבראו שניהם כאחד, ואין ראוי להיות אחד יותר גדול מן האחר, רק מצד ממשלת העולם ומלכותו אשר הם מושלים – אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אם כן נקצר שלימות הירח מה שראוי לה מצד עצם הבריאה, ואין לקצר מה שיש לה בעצם הבריאה. ואז השיב הקדוש ברוך הוא לה ׳לכי ומשול ביום ובלילה׳, שאין הקטנות פחיתות שתתרעם על הקטנות, אדרבה מצד מה הוא עלוי, שהרי הקטנות גורם למשול ביום ובלילה. וזה, כי אם היו מובדלים ולא הוקטן הירח, לא היה האחד נמצא בזמן השני, רק השמש ביום, והירח בלילה, שהיה היום לשמש והלילה לירח. אבל עכשיו אין הבדל בין הירח ובין החמה, ויכול להיות הירח נמצא ביום גם כן, שאין כאן הבדל בין המלכים. דרך משל, שנמצא השר עם המלך במקום אחד, ולא נמצא המלך עם מלך אחר במקום אחד, וזה בשביל שלא ישתמשו בכתר אחד, אבל השר הוא נמצא עם המלך:
ועוד יש בזה דבר מופלג מאוד, כי הקטנות גורם לה שתמשול ביום ובלילה, כי כל דבר שהוא במעלה – אי אפשר לו בלא חסרון. כמו השמש – שהוא מאור הגדול – אי אפשר לו בלא חסרון והעדר. ולכך אינה רק ביום, ובלילה היא נעדרת. אבל דבר שהוא קטן, אפשר בלא העדר גמור, כי במה שנמצא קטן – הוא חסרונו, ולא צריך העדר. ולפיכך קטנותו גורם שישמש ביום ובלילה, ודבר זה ברור:
אז השיבה ׳שרגא בטיהרא מאי אהני׳. כי אין זה עילוי מציאות, כי נמצא הירח ביום עם השמש, ובטלה אצל השמש. עד שאמר לה ׳למני בך ישראל ימים ושנים׳. והוא מצד זה גם כן, כי אחר שהוקטן הירח נעשה ראש ומלך לשועלים, שמתחלה היתה חבר לארי, והוא החמה. וכאשר הוקטן, אז בא לה מקרה העולם הזה מבני האדם, שהם כלים ונפסדים וחוזרים להתחדש. ובשביל זה שהיא דומה לעולם הזה מונין לה ישראל, בעבור שהיא ביחוד נקרא מלך עולם השפל, כמו שאמרתי לך, שנעשית ראש לשועלים. וכמו שמונין למלך, כך מונין לירח, שהוא מלך שועלים. ואנו מונין לה כמו שמונין למלכים. ואילו היתה עם החמה בשוה, לא היו מונין לה, ובשביל זה הקטנות שלה אין פחיתות מצד זה, אבל הוא עלוי למציאות:
והשיבה דהרי מונין תקופות גם כן לחמה. כלומר דהחמה היא יותר גדול ויותר מלך, דאף על גב שהירח מלך תתאי, הרי החמה יותר עליון, וצריכין אנו למנות לבסוף אליה, להורות דהחמה יותר מושל, ומלכותה יותר. ולפיכך אין המנין אל הירח בלבד, עד שאנו מונין גם כן לחמה. ועוד דבר זה דבר מופלג. דע, כי הירח יותר ראוי למנות אליה מן החמה, וזה כי ראוי לזה יותר דבר שיש לו שעור קטן, שהירח שהוא מתחדש בחודש אחד, ולכך הוא יותר ראוי לשער בו הזמן. וכמו שיותר ראוי למדידה הכלי שהוא יותר קטן, יותר מן כלי שהוא גדול, לפי שאין הכל נמדד בכלי גדול, אבל הכל נמדד בקטן. ולפיכך יותר ראוי למנות לירח, שהשעור שלו יותר קצר. ומפני זה יש למנות הכל אל הירח, המדה הקטנה. ומפני זה האריכו חכמי המחקר, ואמרו כי הזמן תולה בגלגל היומי, לפי שהוא סובב יום אחד, ומפני שהוא יותר קצר – בו משוער הזמן. אבל דעת התורה אינו כך, רק הזמן נמנה אל המאורות. ותחלה נמנה אל הירח, המאור הקטן, שמפני שהוא קטן יש לו זמן קטן, והוא ראוי לשיעור הזמן. ולפיכך אמר ׳ימנה בך ימים ושנים׳, וכל זה נמשך אל הירח מצד הקטנות. ואז השיבה ׳בדידה נמי לא סגיא׳, דהא מנין הירח נמשך אל החמה, שהרי צריך לעבר חודש אחד בשביל תקופות החמה. ואם כן לא סגיא בלא דידה, ואין כאן מעלה מיוחדת לירח בשביל הקטנות. שראוי שיהיה מכריע, כי אם היה הקטנות מצד עצמו עלוי מציאות – ראוי שיהיה מכריע, אבל אין זה כן, ונשאר התרעומת. ודברים אלו ברורים למי שמבין אותם:
ואז השיב הקדוש ברוך הוא ׳צדיקים יקראו על שמך׳. וכך פירושו; כל התרעומת הוא על הקטנות, אמר לה הרי בעצמו הקטנות דבר הגון, כי הצדיקים יקראו על שמך. שכאשר תבין בארץ שהיא הנקודה האמצעית, אשר איננה נוטה אל אחד מן הקצוות, והיא הקטנה ביסודות. שתראה מזה כי הקטנות הוא ראוי אל הצדיק, שהצדיק גם כן הוא אינו נוטה מן האמצעי ראוי לקטנות, כמו שהארץ – שהיא בפרט עומדת באמצע – היא קטנה, כי הקטן אין לו התפשטות, לכך ראוי לו האמצע. לכך הארץ, שהיא קטנה, באמצע העולם. כלל הדבר, כי הצדיק הוא מי שהוא אינו נוטה מן היושר, ואינו נוטה מן הצדק, ונשאר על הנקודה, ובאמצע. והקטן בעבור שאין לו התפשטות ראוי לזה. אמנם הגדול, מפני שהוא גדול, יש לו התפשטות בגדלותו, היפך הקטן, ואין זה סגולת הצדיק. וזהו שאמר ׳צדיקים יקראו על שמך׳, כלומר הצדיקים במה שהם צדיקים, יקראו על שם הקטנות, והוא ראוי לנמצאות. ואפילו הכי לא נתיישבה דעתה, אחר שהיה לירח מעלה – ונחסרה, לא נתיישב בזה דעתה. הנה כל התשובה הוא הצד שקנתה שלימות בקטנות:
ואמר הקדוש ברוך, הוא הביאו עלי כפרה. דע לך, כי שם ׳כפרה׳ בלשון חכמים אינו כמו שהוא בלשון המוני, כי לשון ׳כפרה׳ בלשון המוני על חטא שחטא, ועשה דבר שלא היה לו לעשות, ומתחרט על חטא שלו, ומביא כפרה לכפר על חטאו. ובאלו לשון ׳כפרה׳ נופל דווקא על זה. ולפיכך הם מתפעלים אלו האנשים כאשר רואים בדברי חכמים ׳הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח׳, שלא יתכן חס ושלום לומר שהוא צריך כפרה על מעשיו, שעשה דבר שלא היה לו לעשות, ומתחרט עליו. ועוד, בשביל שהם סבורים כי הקרבן שמביא האדם לחטאת הוא כמו דורון שמביא אל השם יתברך, ובזה מכפר לו חטאו, כך מבינים, ובשביל כך הוא יתברך ויתעלה, שהוא אחד (דברים ו, ד), ואין מבלעדו (דברים ד, לט), לא שייך בו דברים אלו. ולפיכך תמהו אלו האנשים על דברי חכמים:
ונחלקו דבריהם לחלוקים; כת אחת הם הדוברים על צדיקי יסודי תבל -וחכמי לב רחב כחול הים – עתק וגאוה ובוז, והם קלי עולם, ידמו בעצמם שהם חכמים, והם ריקנים מכל חכמה ומדע. הכת השני, שנותנת פירושים שונים, וחתרו דרך להשיב האניה ליבשה, ועדיין נשארו בנבכי ים, לא יוכלו לצאת הימנו, שהדברים אינם מקובלים על לב. לשני כתות אלו אני אשיב, אם קצרה דעתם מלרדת לעומק דברי חכמה, הלא לא רחוקה, ולא מעבר לים היא:
אין ספק, כי לשון כפרה הוא לשון סלוק וקנוח וכפרה, וכדכתיב (בראשית לב, כא) ״אכפרה פניו״, וכמו שפירש רש״י בפרשת וישלח (שם) . ואין ספק בזה הפירוש, כי אינו משמש על סליחת עון מי שחטא להשם יתברך בלבד, כי לשון זה הוא לשון כללי, לכל קנוח וכפרה וסלוק. וכן לשון ׳חטאת׳, אין עיקר הלשון מי שחטא אליו יתברך, שעבר דבריו, כי לשון ׳חטא׳ פירושו חסרון, כדכתיב (בראשית לא, לט) ״אנכי אחטנה מידי תבקשנה״, ״קולע אל השערה ולא יחטא״ (ראו שופטים כ, טז), ״והיה אני ובני שלמה חטאים״ (ראו מ״א א, כא) . ולשון הכתוב בקרא יביא קרבן זה לחטאת, פירוש, החסרון מן העבירה שעשה – יביא קרבן זה עליו. ואם כן, כשאמרו ׳שעיר זה יהא כפרה עלי׳, פירושו שהוא סלוק וקנוח התרעומת שהתרעם הירח, וזה היה על ידי שעיר זה. וכן לשון ״חטאת״, כי התרעומת הוא חסרון, שאין ראוי שיהיה כאן תרעומת, ואם כן הקרבן מסלק החסרון, כמו שהוא בכל חטאת, שנקרא ׳חטאת׳ שהוא מכפר ומסלק החסרון:
ואין לך להקשות, סוף סוף, וכי בן אדם הוא שיעשה דבר ויתחרט, ויאמר שיביא סלוק התרעומת, שדבר זה אין כלום, חס ושלום שיהא עולה על דעתם שהוא דבר עולה במעשה ה׳, שהקטין הירח, שהרי כבר אמרנו לך למעלה (ד״ה אמנם), כי לא היה אפשר בענין אחר, שהרי אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, כמו שנתבאר למעלה. רק שמצד הירח, שהוא בריאה פרטית, היה כאן תרעומת, מפני שמצד עצם בריאתה אין ראוי לה הקטנות, רק מצד סדר הבריאה, אבל לא מצד עצמה. והיינו דאמרה ׳בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי׳, כלומר בשביל שכך הוא לפי סדר הכללים בעולם, והראוי שלא יהיו ב׳ מלכים משמשים בכתר אחד, ׳אמעיט עצמי׳, שאני אפסיד זכותי. ואל יקשה לך, סוף סוף וכי יש עולה לפניו, שמפני כך ראוי סדר הבריאה – יש לה להפסיד זכותה שהיה לה. ואין זה קשיא, שאילו היה נותן הדין שיבראו הנבראים, היה זה קשיא, אבל אין לשום בריה על הקדוש ברוך הוא כלום (דב״ר ב, א), כי מתוך חסדו בראם. וכאשר ראה חכמתו שכך ראוי לבריאה כללית, שיהיה מלך אחד, ולא יהיה ב׳ מלכים משתמשים בכתר אחד, מקבלים הנמצאים גזירתו, ואין דין עליו. ומכל מקום היה מסלק השם יתברך התרעומת אף לפי דברי הירח – שהיתה מתרעמת מה שהפסידה והקטינה – בשעיר זה. ואם כן, מי שאמר ׳כפרה׳ ו׳חטאת׳ ממש, לא משתבש כלל. ופירושו, לפי דברי וטענת הירח, שאמרה שמצד הירח – הבריאה פרטית – יש לה תרעומת, לתקן את זה בקרבן. ומעתה, מה עולה נמצא בדבריהם. ולו חכמו ישכילו דבריהם, לא היו אומרים כך:
ואם דבר זה קשה להם, מה ענין הקרבן, שיהיה כפרה וסלוק לתרעומת הירח. דבר זה אינו קשיא, כי הקרבת הקרבן לה׳ – קדושה ליום שיש בו קרבן, שלא ימצא בשאר ימי חול שמביאין קרבן. וכי אין זה דבר נכבד, שהוקבע בחדושה קרבן מיוחד, מורה זה על קדושה עליונה שיש בחדושה, ובה התקין השם יתברך מה שמעט אותה. והנה קרבן זה יש לומר עליו שהוא ׳כפרה לה׳⁠ ⁠׳, ״חטאת לה׳⁠ ⁠⁠״, אבל אין זה מצד השם יתברך, כי מצד השם יתברך כל מעשיו במשפט וצדק, רק שמצד הבריאה הפרטית נקרא זה ׳חטאת׳ ו׳כפרה לה׳⁠ ⁠׳. ודי בזה להשיב לאלו המתמיהים על דברי חכמים:
והנה לאיש חכם ונבון, [ה]⁠רוצה להבין דברי חכמים, אפתח לו אוצר חמדה שאצרו חכמים במטמונים. דע, כי אין הקרבן שמביא האדם לחטאת, הוא כמו אדם שחוטא למלך בשר ודם ומביא דורון לפייס אותו, שאין הדבר כך. אבל החטאת נקרא ׳קרבן׳, כי החוטא נתרחק מה׳ בשביל חטאו, והקרבן שמקריבין אל ה׳ – כאשר יש לו קורבה אל ה׳ על ידי הקרבן, הוסר חטאו שנתרחק בשביל חטא, והקרבן בשביל זה הוא סלוק חטאו. וכאשר מיעט את הירח, אל תאמר שלא נמשך בשביל זה חסרון והעדר בתחתונים, שאם ימצא חסרון והעדר בירח – שהוא שליט ומושל בעולם השפל – בודאי ימשך זה אל הנמצאים התחתונים למטה ממנו. וכאשר השם יתברך מחדש בכל חודש וחודש אור הירח, והנה השם יתברך מנהיג עולמו בהיפך אשר היה מקודם, אשר היה ממעט אור הירח, [ו] עתה מחדש אור, ובזה מנהיג עולמו. ובו צוה השם יתברך להביא חטאת להתקרב אל ה׳, להיותם בו דבקים. ובזה הנמצאים דבקים בו יתברך, במה שהוא מהוה ומחדש האור, לא במה שהוא ממעט האור, והוא יציאה לנמצאים אשר קבלו מיעוט על ידי מעוט הירח, ועתה הם מתדבקים במדת טובו יתברך, במה שהוא מחדש ומהווה האור:
וזה שתקנו (ראו תפילת מוסף דר״ח) ׳שעירי חטאת לכפר בעדם לכולם היו תשועת נפשם מיד שונא׳. כי ה׳שונא׳ הוא השטן הוא המלאך המות (ב״ב טז.), שהוא העדר הנמצאים, כאשר הם דבקים במדת טובו במה שהוא מחדש האור, יצאו מן המעוט, שהיה נמשך לכל הנמצאים מעוט והעדר, ובזה עצמו הוא כפרה על השם, רוצה לומר סלוק תרעומת הירח, שמתחילה על ידי מעוט האור היו דבקים הנמצאים במדה זאת – מה שהוא ממעט אור הירח, וזהו בעצמו תלונת הירח. וכאשר הנמצאים דבקים במדת טובו – שהוא מהוה ומחדש אור – כאשר מקריבים קרבן בראש חודש, אז מקבלים הנמצאים ממנו ממדת טובו מה שהוא מחדש האור, וכך הוא יתברך דבק בהם עתה, והרי הוא יציאה אליו יתברך ממדה שהיה מנהיג עולמו מתחלה למעט הירח, ומנהיג עולמו במדת טובו, וזהו יציאה וסלוק חסרון הראשון כאשר הם דבקים במדת טובו, והוא עמהם גם כן על ידי קרבן זה, שהוא חטאת לישראל, וכפרה להסיר תלונת הירח:
אמנם כבר אמרנו לך למעלה (ד״ה ואין לך), כי ה׳כפרה׳ הזאת וה׳חטאת׳ אינם נאמרים רק בבריאה פרטית, כמו שאמרנו למעלה, כי לפי דברי הירח נאמר לשון זה. ואתה האדם, עם שהאמת כך הוא שהוא לפי דברי הירח מצד הבריאה הפרטית, אבל אין אתה מוכרח לזה, כי מה עולה מצאו בלשון זה שאמר ״חטאת לה׳⁠ ⁠⁠״, אפילו אם לא נאמר שהוא כפי בריאה פרטית של הירח. כי כבר אמרנו (ד״ה אין ספק), כי אין לשון ׳חטא׳ נאמר על מי שהוא חוטא אל ה׳, רק כל חסרון נקרא ׳חטא׳. וכאשר היה נמצא מעוט הירח מן השם יתברך, נמצא חסרון במעשיו. שכבר אמרנו כי נמשך אחר חסרון ומעוט הירח – שהוא המושל בתחתונים – חסרון ומעוט כל הנמצאים. ודבר זה מאת ה׳, שהוצרך כך טבע וסדר הבריאה, לפי שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, כמו שהתבאר (ד״ה ואין לך), ושעיר ראש חודש שהיו מקריבים בהתחדשות האור, בזמן שהוא היפך ההעדר ומעוט. ומכל שכן כאשר הוא הויה חדשה, שהחדוש מורה על מעלה עליונה מן ענין הראשון, כאשר חוזר להתחדש. והשם יתברך מנהיג עולמו בחדוש האור, ולכך מקריבין שעיר לחטאת לכפר בעדם, לסלק פחיתות הירח ומעוטו. וכמו שאמרו ׳שעירי חטאת לכפר בעדם לכלם היו תשועת נפשם מיד שונא׳, כי נסתלק המעוט, ודבקים בו יתברך במדת טובו אשר הוא משפיע האור ממעלה העליונה. וזה בעצמו כפרה לסלק חסרון הבריאה:
ונקרא זה ״לחטאת לה׳⁠ ⁠⁠״, כי החסרון הזה נמצא במעשה ידיו. אף על גב שהוא להכרח כמו שאמרנו, סוף סוף היה חסרון. וכאשר מקריבין השעיר, הוא ׳תשועת נפשם׳ לסלק חסרון זה, הוא תקון מעשה ידיו, שהם מעתה באמת ובתמים. רק שהעולם סבורים כי ׳חטאת׳ זה כמו חטאת שמביא האדם, ובודאי זה אינו, כי החטאת שמביא האדם – אין קבוע לו זמן, ואפשר שלא יביא החטאת. אבל חטאת ראש חודש קבוע ומסודר הוא בזמן. ואף על גב שבזמן שחרב הבית אין כאן קרבן, הרי סדר הקרבן במקום הקרבן עומד, ומעתה אין חלוק. [ו]⁠כמו שסידר הוא בבריאה ומיעט את הירח, כך תקן החסרון בסדר הקרבן, והוא נקרא ״לחטאת לה׳⁠ ⁠⁠״, שהוא המוחץ והוא הרופא (דברים לב, לט), והכל מסדר השם יתברך. סוף סוף, סדר קרבן זה מסלק חסרון מעשיו. רק שאצל ההמון לשון ׳חטאת׳ בא על מי שעשה חטא, וכוונתו אל החטא, ואחר כך מכוון לתקן החטא. אבל אצל השם יתברך הכל מסודר ממנו בענין אחד; תחלת בריאתם, ואחר כך היה ממעיט הירח לצורך הבריאה, ואחר כך תקן והסיר החטא והחסרון, וזה היה על ידי קרבן שעיר חטאת. שכמו שלא היה החטא מתחלה רק במה שמעט הירח, כך עתה סלוק החטא בסילוק חסרון הירח. וזה במה שהם דבקים על ידי הקרבן במדת טובו, במעלה העליונה, במה שהוא מחדש ומהוה האור, ובזה יסולק מיעוט הירח:
והתבאר לך אמיתת פירוש זה. אך אל יעלה על דעתך שזה הוא פירוש המאמר על עומקו, אך לבאר לך עומק מעוט הירח וסלוק תלונתה בקרבן – דבר זה אי אפשר, רק בהעמיק בחכמה נפלאה, שאין כאן מקומה. אבל ראוי שיהיה נהפך פניהם של שונאיהן כשולי קדירה (ראו מגילה יא.), כאשר יבינו הדברים אשר אמרנו למעלה, כי נראה חכמתם הרמה והנשואה, אשר ידעו בסתרי מעשה בראשית, ובריאתם וקשורם וסדרם. והוא יתברך יאיר עינינו במאור תורתו, ובדברי נביאיו יביאנו, ובחכמת חכמיו יחכמנו:
כל הקרבן הזה. כלומר, שלא קאי על שעיר בלבד, דלמה יכתוב אצל שעיר ״על עולת התמיד״, ולא אצל פרים (בפסוק יא). ועוד, שהרי ״ונסכו״ שכתוב אחר זה – על כרחך לא קאי כלל על השעיר. אלא פירוש ׳כל הקרבן הזה׳, וקאי גם כן על פרים ואילים (שם). ״ונסכו״ דכתיב לא קאי על שעיר החטאת, שאין נסכים לחטאת (מנחות צ ע״ב), אלא פירושו ״ונסכו״ של קרבן:
כל שעירי כו׳. ר״ל למה מביאין בר״ח שעיר עזים לחטאת, על איזה חטא:
טומאת מקדש וקדשיו. ר״ל אם נכנס אחד בטומאה למקדש. וקדשיו, ר״ל אם הקריב קרבנו בטומאה:
שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. כגון גר שנתגייר ותינוק שנשבה לבין הע״א:
ושאר השעירים למדין ממנו. פירוש כל שעירים המוספין דרגלים ילפינן משעיר דר״ח, מדכתיב ושעיר בוי״ו מוסיף על מוסף דר״ח, מה שעיר דר״ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אף שאר שעירים ואותן שאין בהם וי״ו ילפינן כיון דגלי קרא בחד ילפינן אינך מהם דילפינן סתום מן המפורש:
ומדרשו באגדה וכו׳. אע״פ שהראשון נמי מדרש, אלא פירושו הכי ומדרשו לפי אגדה, כלומר שהם דברים אגדיים, והראשון מדרשו ע״פ הברייתות של ת״כ שהם הלכות ודינים:
כל הקרבן הזה. [גור אריה] פי׳ דלא קאי על השעיר כלל, שאין נסכים לחטאת. אלא על הקרבן:
אין ונסכו מוסב על השעיר. בלבד דלמה יכתוב זה בשעיר ולא אצל הפרים ואלים וכבשים, ועוד שהרי ונסכו לא קאי על השעיר, פי׳ רק מוסב על עולת התמיד הסמוך לו, כאלו אמר על עולת התמיד ונסכו יעשה כל הקרבן הזה:
All the [musaf] goats… Meaning, why do they bring a he-goat on the New Moon as a sin-offering — for what sin [was it brought]?
The ritual defilement of the Sanctuary. Meaning: If one entered the Sanctuary in a state of impurity; "And its sacred objects,⁠" meaning: If one brought an offering in a state of impurity.
Who was not cognizant either at the beginning or the end. Such as a proselyte who converted, or a baby who was kidnapped by gentiles.
The other goats are derived from this one. Meaning: One learns [this quality] of the festival musaf goat-offerings from the goat brought on the New Moon. For it is written, "And [one] goat,⁠" with a [letter] vav denoting something in addition to the musaf of the New Moon. [This teaches that] just as the musaf of the New Moon atones for the defilement of the Sanctuary and its sacred objects, so too the other goats. Those [goat-offerings] that do not have a [letter] vav [preceding them] are learned from those cases where the Torah did teach this law, since we learn the general case from the explicit.
This is also expounded aggadically… Even though the first explanation is also a Midrash. But, the meaning is as follows: It is expounded according to the aggadah, meaning with an aggadic explanation. For the first midrashic interpretation was according to the beraysos of Toras Kohanim which contain halachos and monetary laws.
This entire offering. (Gur Aryeh) Meaning: This does not refer to the goat at all, since there are no libations for a sin-offering. Rather, it refers to the [entire] offering.
"Its libation" does not [only] refer to the goat. Why would this be written concerning the goat and not the bulls, rams and sheep? Furthermore [Rashi comments:] "Its libation" does not refer to the goat, meaning that it only refers to the continuous burnt-offering mentioned previously, as if the Torah had said, "In addition to the continuous burnt-offering and its libation shall you make this offering.⁠"
לחטאת לה׳ – כתוב כן במוסף הראשון כדי שלא יצטרך לכפלו בכל מוסף ומוסף, זהו פשוטו. ומדרשו ידוע.
לחטאת לה׳ – מלת לחטאת מובדלת בטעם, כי אינה דבוקה לתיבת לה׳, ופירושו לפני ה׳ ושב על פועל יעשה שבסוף הפסוק:
ונסכו – אינו מוסב על השעיר, כי אין נסכים לחטאת, אלא הוא מוסב על התמיד:
ושעיר עזים וגו׳ – שעיר החטאת כלול בקבוצת קרבנות כל המועדים. הוא נותן ביטוי להכרה, שעד כה המציאות הקיימת לא עמדה בדרישות השלמות האידיאלית המיוצגת על ידי קבוצת העולות.
יש קשר מיוחד בין שעיר החטאת לראש חודש, המורה על היחלצות מכל שפלות מוסרית. בכל קרבנות המועדים הבאים מכאן ואילך, מצורף שעיר חטאת אחד לקבוצת העולות, המנחה והנסכים; ואילו כאן, קבוצה זו מסוכמת תחילה בלשון ״זאת עלת חדש״ וגו׳, ורק אחר כך מוסיף הכתוב ״ושעיר עזים אחד לחטאת״. זאת ועוד, הכתוב מוסיף ״לה׳⁠ ⁠⁠״ – כדרך שבעולה (פסוק יא) הוא מוסיף ״לה׳⁠ ⁠⁠״ – ובכך נותן לחטאת זו חשיבות מיוחדת משלה.
משמעותה של חטאת ראש חודש זו היא כדלהלן: הקב״ה הוא אלוקי האהבה המחנך את האדם ואת המין האנושי, ודרך מילוי ומיעוט הלבנה הוא הראה לנו דוגמא של עצמנו (עיין פירוש, שמות יב, א–ב). בכל התחדשות חוזרת ונשנית של הלבנה הוא תיקן לנו יום של ראש חודש, ללמדנו שכדוגמת הלבנה, אנו מסוגלים להתחדש ולזכות באור אחַר כל חושך. כך הוא לימד אותנו את האמת הגדולה, שגם החוטא עודנו ״לה׳⁠ ⁠⁠״, ולא עוד אלא אפילו החטאת היא ״לה׳⁠ ⁠⁠״; שכן ״חטאת״ היא היכולת לחטוא, הצורך בכפרה, והאפשרות להתכפר ולהתרומם מתהומות החטא.
״חטאת״ זו היא ״לה׳⁠ ⁠⁠״: היא מתנת חסד עליונה שה׳ העניק לנאצל שבברואיו, האדם. שכן עליונותו של האדם ויחודיותו העיקרית היא החירות: על ידי הפעלת רצונו בן⁠־החורין הוא מסוגל להישאר בפסגת הטוב המוסרי; בידו לסור מרע ולעשות טוב בחירות. אך חירות זו נמצאת רק באדם, שיש בו גם את היכולת לחטוא. שכן כוח החושים מגרה את האדם בפיתוייו, אך האדם ניחן בכוח להתנגד לו בהחלטת רצונו בן⁠־החורין. על ידי הפעלה חוזרת ונשנית של כוח זה, הוא רוכש את מעלת הטהרה המוסרית וזוכה לקרבת ה׳.
אולם אלמלא יכולת האדם לחטוא, ואילו החטא לא היה מגרה את האדם, הוא לא היה אדם אלא בהמה או מלאך, שאינם סרים מהנתיב שנקבע להם [״לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן (עיין יחזקאל א, ט)]; הוא לא היה ״אדם״ העובד את ה׳ בחירות.
יכולת האדם לחטוא טבועה בו ובלתי נפרדת ממנו, ואילו החטאת מלמדת ופועלת שהאדם יכול לסור מחטאו, והעלאתו העצמית של האדם מהחטא מכפרת על יכולתו לחטוא. מעלת הרצון החופשי שאליה הוא מרומם עצמו דרך החטאת, היא תוצאה ברוכת⁠־אל של יכולתו לחטוא. וכפי שמבטאת זאת מצוות ראש חודש: הכבוד והתפארת של התחדשות הלבנה, מגלה את חכמת הבורא, אשר חנן את הלבנה ביכולת להחשכה זמנית.
ושמא זוהי משמעות מאמר חז״ל על פסוקנו: ״מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו ׳לה׳⁠ ⁠׳? אמר הקב״ה, שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח״ (שבועות ט.). חטאים שנעשים על ידי בני אדם הם הרע היחיד בעולמו של הקב״ה. אנשים חסרי דעת שואלים: מדוע ה׳ נתן לאדם את היכולת לחטוא? התשובה לשאלתם ניתנת על ידי החוטא השב בחירות אל הטהרה המוסרית; שכן מעולם לא היה מגיע למדרגה נעלה זו אלמלא ניתנה לו היכולת לחטוא. נמצא שתשובתו של החוטא מצדיקה, כביכול, את הבורא. כל ניצחון על חטא הוא כפרה על היכולת לחטוא, שעִמה עשה הבורא את האדם לאדם; וכל ראש חודש דורש מאתנו לעשות ״כפרה כזו על מעשה הבורא״. תוספות (שם) מביאים גם את הגירסה: ״שעיר זה יהא כפרה עלי שמיעטתי״ וכו׳; או כנאמר במסכת חולין (דף ס:): ״הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח״.
חזון ייעודנו המוסרי בא לידי ביטוי במקדש וקודשיו, והפכו הגמור של חזון זה – השקיעה בחוסר חירות מוסרית – מיוצג על ידי מצבי הטומאה. נמצא שטהרת הרעיון של מקדש וקודשיו נעכרת על ידי מגע בטומאה. החטאת של קרבנות המועדים מבטלת את הניגוד בין המציאות של ההווה לבין חזון ייעודנו המיוצג על ידי העולות.
לפי זה ניתן לומר שהחטאת מכפרת על טומאת מקדש וקודשיו, ולפיכך אומרים חז״ל במסכת שבועות (ב., ט.): ״שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף״; הווי אומר, ששעירים אלה מכפרים על חטאים כלפי המקדש שאדם עשה ללא ידיעה שהוא טמא, ושגם לאחר מכן לעולם לא נודע לו על כך. (קרבן עולה ויורד, המכפר על טומאת מקדש וקודשיו, קרב רק אם יש ידיעה בתחילה ובסוף [עיין ויקרא ה, ב ופירוש שם ה, יג].) טומאת מקדש וקודשיו באה כתוצאה ממעשה הבורא, אשר איחד את הנשמה הטהורה האלוקית עם הצד הגופני החושני של האדם. טומאת מקדש וקודשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף מסמלת את חוסר החירות המוסרית שאנחנו נופלים לתוכו כל כך בקלות. שהרי בהכרח אנו באים במגע עם הבחינות שאינן בנות⁠־חורין של הקיום הגופני, וכך שלא ביודעין אנו נוטים להתנכר לטהרת הדעת ולצלילות הדעת שצריך לשמור עליהן בתוך תוכם של החיים הגופניים החושניים. לפיכך באים אלינו מועדי ה׳ מזמן לזמן, כדי להוציאנו מתרדמת העבדות ולקרוא לנו לקרבת אלוקינו המשחררת והמאירה.
השחרור מן הטומאה שבאה ללא ידיעתנו, מרומז בתוספת תיבת ״לה׳⁠ ⁠⁠״ ל״חטאת״. כמאמר חז״ל: ״⁠ ⁠׳ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳⁠ ⁠׳, חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ יהא שעיר זה מכפר״ (שבועות ט.). מאמר זה חוזר בעצם על הרעיון שבמאמר המובא לעיל: ״שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח״. שכן מיעוט הירח – לפי ההבנה היוצאת מפרשת החדש הזה לכם – מסמל את האפשרות שהצד האלוקי שבאדם יואפל באופן זמני, אפשרות הבאה כתוצאה ממעשה הבורא, אשר איחד את הנשמה האלוקית הטהורה עם הצד הגופני החושני של האדם.
ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳ – לשון חטאת לה׳ לא נמצא בשום מקום כמו שנמצא תמיד עולה לה׳ כי העולה מכפרת על הרהור הלב שא״י בה זולת ה׳, לא כן החטאת, [ובפר כהן משיח אמר לה׳ לחטאת ולא אמר לחטאת לה׳] וע״ז פי׳ חז״ל שגם חטאת זה מכפר על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שא״י זולת ה׳, ומן שעיר ר״ח למדנו לשעירי מועדות וכמ״ש בשבועות (דף ט׳) כי אמר זה בר״ח מפני עוד דרוש הביאו עלי כפרה. ומ״ש על עולת התמיד יעשה מלמד שקרב בין עולת תמיד של שחר לשל בין הערבים, ואמר זה בשבת ור״ח ובפסח, כי משבת לא נדע של ר״ח שנאמר ששבת תדיר יותר מר״ח וע״כ קודם לתמיד של בין הערבים אבל של ר״ח תתאחר, ואם יאמר גם בר״ח לא נדע של מועדות כי ר״ח תדיר יותר ממועד, אבל אחר שאמר זה בפסח ידעינן ממילא בכל המועדות וגם ירמז בזה הדין דעולת שבת קודם לעולת ר״ח ועולת ר״ח למוסף המועד כמ״ש הרמב״ם (פ״ט מה׳ תו״מ ה״ב):
לחטאת לה׳: הדרשות על זה ידועות בשבועות (ט,א). אמנם עוד יש להבין הא דבכל המוספין כתיב בחטאת ״לכפר עליכם״, לבד בראש חודש ומיום הכפורים ואילך. והנראה, דאע״ג שעיקר החטאת באה על טומאת מקדש וקדשיו, מ״מ מכפר על שארי עוונות הצבור שמצויים ברגלים משום שמחת יו״ט, וכדאיתא בקדושין (פא,א) ׳סקבא דשתא ריגלא׳, והרי חטאת מכפרת על עשה גם כן כדאיתא בזבחים (ו,א), והכי נמי מכפרת על עוונות שאין מביאים קרבן. ומשום הכי בראש חודש וביום הכפורים דאינו שמחה. ובסוכות, מצוה דסוכה בקביעות אגוני ומצלי מיצר הרע, כדאיתא בסוטה (כא,א), וכן בשמיני עצרת דשמחת הלילה הוא מהתורה הרי זה מצוה ואגוני. מה שאין כן בשאר ימים טובים אין שמחת לילה מצוה ולא מגין, משום הכי כתיב ״לכפר עליכם״. ועיין מה שכתבתי בספר דברים (טז,טו).
ושעיר עזים אחד כו׳ על עולת התמיד יעשה – דריש בפ״ק דיומא דשדי מילי דחטאת על עולת התמיד כו׳. והנה לרבנן דפליגי על ר״ש אה״מ נראה, דמרמז לנו הכתוב דאברי מוסף של ר״ח ניתנין מחצי המזבח ולמעלה, מה שכל אברים של תמידין ומוספין ניתנין למטה מחצי המזבח, כדי לפרסם שהוא ר״ח, יעוין סוכה דף נ״ה, ולכן קמ״ל אע״ג דתמידין קודמין למוספין ואברי עולה קודמין לחטאת, בכ״ז גם אברי השעיר נתנין למעלה מחצי המזבח למעלה מן התמיד, וזה על עולת התמיד שהוא למעלה מן אברי התמיד יעשה. ודו״ק.
חטאת לה׳ – הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. חולין ס׳. פי׳ דאמרו במ״ר פ׳ בראשית לא נברא להאיר אלא גלגל חמה כו׳ שעתידין לעשותן אלהות כו׳ ומה שהם שנים מתכחשין זה את זה כו׳, ובעו״ג אמרו בשלש שעות ראשונות שמלכי מזרח כו׳ ומשתחוין לחמה כו׳ כועס, ומי גרם להטעיות שעובדין לחמה, מה שהוא המאור הג׳, הפועל היותר גדול בעולם, אבל אם היה שוה אור הלבנה לאור החמה לא היה הטעיות, ולא היו עובדין לחמה, לכן ישראל בני אברהם שעקרו עו״ג מעולם, המה מצווין ליחס כל מפעלות הטבעיים ליוצרם ובוראם האחד ולעקור עו״ג, ועל כל הפעולות לתת תודה להיוצר אשר שכן שמו במקדשו, וע״ד זה בעצרת שנידונין בפירות האילן, והשמש הוא הפועל היותר גדול בפירות, שחומו מבשל, ליחס זה אל השי״ת צוה להביא שתי הלחם עם חטאת על הוראה זו. ובית ישראל הם המשלימים בידיעת השי״ת ואחדותו והשגחתו, אשר הטעיות מעו״ג ליחס להשמש אשר הוא מוכרח כגרזן ביד חוצבו. ודו״ק. ולכן הגם כי ביום הבכורים לא נזכר חטאת, בכ״ז גבי שתי הלחם כתוב חטאת להוראה הנ״ל.
ושעיר עזים אחד – הנדמה פסול לקרבן המוספים, מאי טעמא, דאמר קרא אחד, אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית.⁠1 (בכורות י״ז.)
לחטאת לה׳ – ידיעות הטומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף2 שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין,⁠3 יאמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳, חטא שאין מכיר בו אלא המקום יהא שעיר זה מכפר4. (שבועות ט׳.)
לחטאת לה׳ – אמר ריש לקיש, מה נשתנה שעיר של ר״ח שנאמר בו לה׳, אמר הקב״ה, יהא זה כפרה עלי על שמעטתי את הירח5. (חולין ס׳:)
על עולת התמיד – תניא, שעיר של ר״ח קורם לפר של ר״ח, דאמר קרא על עולת התמיד ונסכו – סמכו לעולת התמיד.⁠6 (ירושלמי הוריות פ״ג ה״ד)
על עולת התמיד – מגיד שאין מוספין קריבין אלא בנתיים7 (ספרי).
1. הנדמה הוא רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין כבש שאע״פ שאין בזה משום כלאים אך נדמה הוא למין אחר, ודריש מלשון אחד שיהא ממשפחת עזים מדורותיו. וכפי המבואר מדייק כן משום דמלת אחד מיותר, שכן מצינו כ״פ כתיב כלשון פסוק זה בלא מלת אחד, כמו וישחטו שעיר עזים, אנכי אשלח גדי עזים, שעיר עזים זכר תמים (פ׳ ויקרא) קחו שעיר עזים לחטאת (פ׳ שמיני), אך צ״ע דהא כהאי גונא מצינו כ״פ בתורה כתיב גם מלת אחד, וגם בפרשה זו כתיב ג״כ כ״פ כן, ואולי גם שם יש איזו כונה בזה, ועיין לפנינו בפ׳ אמור בפ׳ שור או כשב או עז כי יולד באה עוד דרשה לפסול נדמה, ושם עיקר דין זה ושם בארנוהו.
2. משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ולא שמע מעולם שהנוגע בשרץ נטמא אף שידע שנגע בשרץ ונכנס למקדש ואכל קודש ולא נודע לו דין זה גם אחר שנכנס למקדש ואחר שאכל את הקודש.
3. ר״ל או שעיר חטאת שבמוסף שמקריבין בכל הרגלים או שעיר חטאת מוסף של ר״ח.
4. עיקר הענין ששעיר של ר״ח מכפר על עונות טומאת מקדש וקדשיו ילפינן מדכתיב ביה (פ׳ שמיני) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, ושאר הרגלים ילפינן מר״ח דכתיב ס״פ זו אלה תעשו לה׳ במועדיכם הוקשו כל המועדים זל״ז, ופריך בגמרא והא ר״ח לאו מועד הוא ומשני ר״ח נמי איקרי מועד, וכמ״ש בתענית כ״ט א׳ עה״פ קרא עלי מועד וקאי על ר״ח כמבואר שם ולפנינו בפ׳ שלח בפסוק ויבכו העם בלילה ההוא, וע״ע מש״כ בזה בפ׳ תשא בפ׳ ויתפרקו.
והנה אע״פ שמבואר ששעיר של ר״ח מכפר על חטא שלא נודע בכ״ז אינו מכפר רק על חטא טומאת מקדש וקדשיו, היינו על אכילת קדשים בטומאה ועל ביאה למקדש בטומאה, וטעם הדבר, דילפינן כפרת שעיר זה מכפרת שעיר של יוהכ״פ שאינו מכפר רק על כאלה כדכתיב ביה (פ׳ אחרי) וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל.
5. כמבואר בפ׳ בראשית דבתחלת הבריאה כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, הם החמה והלבנה, והיו שניהם שוין בכמותם, ואחר כך כתיב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, הקטין את הלבנה, ומבואר ענין זה לפנינו בפ׳ בראשית. ויש בענין אגדה זו כמה דברי אגדה ודרוש, והנה אע״פ דבדרשה הקודמת כבר נדרשה המלה לה׳, מפרש בגמ׳, דאי משום דרשה זו שלפנינו היה אפשר לכתוב על ה׳, ומדכתיב לה׳ ש״מ תרתי, ועיי״ש עוד. -
ורמב״ם בס׳ מורה נבוכים ח״ג פמ״ו כתב טעם מש״כ בשעיר ר״ח לה׳ בביאור ארוך, ותמצית הדברים, מפני שהמצריים היו נוהגים להקריב ללבנה בראשי חדשים, וחששה התורה שלא יאמרו שגם קרבן שמקריבין ישראל בראשי חדשים הוא ללבנה, לכן כתב בו לה׳, ע״כ תוכן דבריו, וכנראה כתב זה מסברא ומטעם דנפשיה, כי לא מצאתי ענין זה באגדות חז״ל, ואע״פ דבגמרא אמרו טעם אחר בזה כמבואר לפנינו, לא חשש הרמב״ם לפרש עוד טעם ע״פ סברא הנראית לו, כיון דאין נוגע הפירוש לדינא וכמש״כ הוא בפי׳ המשניות פ״ה דנזיר מ״ה דהיכי שאין נ״מ לדינא הרשות נתונה לפרש כפי הדעת הנוטה כל זמן שאינו סותר דין שבגמרא, וכמו הבאור במקרא, ועיין בתוי״ט שם.
6. עיקר טעם קדמות השעיר להפר הוא משום דהשעיר הוא חטאת והפר עולה, וקיי״ל חטאת קודמת לעולה כמבואר לפנינו בפ׳ ויקרא, אכן כדי שלא יסתור הדין מסדור הכתובים שמקדים כאן העולה [הפר] להחטאת [השעיר] מביא סמך לגוף לשון הפסוק שמרומז בו שצריך להקדים השעיר, והוא דכתיב ושעיר עזים אחד לה׳ על עולת התמיד יעשה ונסכו, סמכו הכתוב לעולת התמיד שיעשה סמוך אחריו קודם לעולת הפר למוספין.
7. עיין מש״כ בענין זה לעיל בפסוק י׳.
מוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טז) {ששי} וּבַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּ⁠אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ פֶּ֖סַח לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
In the first month, on the fourteenth day of the month, is Hashem's Passover.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[פסקא קמו]
ובחודש הראשון בארבעה עשה יום – קבעו הכתוב חובה.
שבעת ימים מצות יאכל – למה נאמר? לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו (שמות י״ב:ט״ו), שומעני כל מצה במשמע? תלמוד לומר: לא תאכל עליו חמץ (דברים ט״ז:ג׳) – לא אמרתי אלא הבא לידי מצה וחמץ – אלו חמשת המינים, ואלו הם: החטים והשעורים והכוסמים ושבולת שועל ושיפון. יצא אורז ודוחן והשומשמים והפרגוס שאינן באים לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון.

Piska 146

"And in the first month, on the fourteenth day of the month, it is Pesach to the Lord": Scripture (here) makes it mandatory (and not optional.) (Ibid. 28:17) "for seven days matzoth shall be eaten": I might think that any matzoth (may be eaten [e.g., even those made of rice]). It is, therefore, written (Devarim 16:3) "You shall not eat chametz with it. Seven days shall you eat matzoth with it.⁠" Only that which can be matzah (unleavened) or chametz (leavened) (is forbidden in the leavened state). These are the five varieties: wheat, barley, spelt, rye, or oats. This excludes rice, millet, sesame, paragim, which never become matzah or chametz, but only decay.
וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבְּעַת עֶשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ.
And in the first month, on the fourteenth day of the month, is the Pascha before the Lord.

וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה׳
וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבְּעַת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא פִּסְחָא קֳדָם ה׳
א. ״וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״ – ״וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה״ כמשמעות הכתוב. אבל לעיל תרגם ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן״ (במדבר ט ה) ״וַעֲבַדוּ יָת פִּסְחָא בְּנִיסָן״, וכן ״בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת״ (שמות יב יח) ״בְּנִיסָן בְּאַרְבְּעַת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא״ עיין שם הטעם.
פסח – שחיטתו ולא אכילתו
ב. ›בפסוקנו לא נאמר שהפסח נחוג בערב כפי שפורש בפרשת בא ״בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת״ (שמות יב יח), ואף שפעמים רבות דרכו של אונקלוס להוסיף מילים כדי לכוון להלכה, ולכאורה היה לו לתרגם את פסוקנו בתוספת המילה ״בְּרַמְשָׁא״, כתב ״חליפות שמלות״ שנמנע מלהוסיפה משום שלדעתו הפסוק מתייחס לשחיטת הפסח ביום י״ד ולא לאכילתו בערב שלאחר י״ד.
ג. ״פֶּסַח״ – ״פִּסְחָא״. אבל ״וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח״ (שמות יב כז) ״וְתֵימְרוּן דֵּיבַח חֲיָס״, עיין שם הטעם.
ובירחא קדמיה בארבעת עשר יומין לירחא נכסתא פסחאב קדם י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נכסת״) גם נוסח חילופי: ״מכס״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״הוא״.
ובירחא דניסן בארביסר יומין לירחא ניכסת פיסחא קדם י״י.
And in the month of Nisan, on the fourteenth day of the month, is the sacrifice of the Pascha before the Lord.
וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ – קְבָעוֹ הַכָּתוּב חוֹבָה.
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מַצָּה וְכָל מַכְשִׁירֶיהָ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, גְּמַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֵחַג הַסֻּכּוֹת.
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ״. שׁוֹמֵעַ אֲנִי כָּל מַצָּה בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים ט״ז:ג׳) ״לֹא תֹּאכַל עָלָיו חָמֵץ וְגוֹ׳ לֶחֶם עֹנִי״ וְגוֹ׳ לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּדָבָר הַבָּא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ אֵלּוּ חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים וְאֵלּוּ הֵן הַחִטִּין וְהַשְּׁעוֹרִין וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן, יָצְאוּ אֹרֶז וְדֹחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁאֵינָן בָּאִין לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ אֶלָּא לִידֵי סִרָחוֹן.
וַפִי אַלשַּׁהרִ אלּאַוַּלִ פִי אַליַוְםִ אלרַאבִּעִ עַשַׁרַ מִנהֻ פַצחַא לִלָּהִ
ובחודש הראשון, ביום הארבעה עשר ממנו, קרבן פסח לה׳.
פס׳: ובחדש הראשון 1בארבעה עשר יום לחדש וגומר – קבעו הכתוב חובה.
מצות יאכל – דבר הבא לשם חימוץ ממנו אתה אוכל מצות. ואיזה זה זה. חטה. ושעורה. וכוסמת. שבולת שועל. ושיפון. יצאו ארז ודוחן ופרגין ושומשמין שבאין לידי סרחון:
1. בארבעה עשר יום לחודש. פסח לה׳ – קבעו הכתוב חובה. עיין במפרשי הספרי שנדחקו בפירושו. ול״נ הכוונה קבעו הכתוב חובה פי׳ בין חובות הקבועות להם זמן היינו שידחה שבת אם חל י״ד בשבת ועיין (פסחים סו) דריש ממועדו:
{ב}⁠ארבעה עשר יום לחדש – ולא הזכיר בין הערבים, גם חזוק למעתיקים,⁠1 אע״פ שאין להם צורך.
1. השוו ראב״ע שמות פירוש ראשון י״ב:ו׳.
ON THE FOURTEENTH DAY OF THE MONTH. Scripture does not mention at dusk.⁠1 This verse is also a support for those who transmit tradition,⁠2 even though their words need no support.
1. As it does in Ex. 12:6.
2. According to the rabbis the paschal lamb could be offered after midday, at the moment the sun moves to the west. See Ibn Ezra on Ex. 12:6 (Vol. 2, p. 221).
וכן הזכיר: ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לי״י (במדבר כ״ח:ט״ז) – שיעשו קרבן הפסח, להזהיר עליו עם שאר קרבנות חג המצות, וקצר בו להזכיר שמו בלבד, שכבר ביאר את דינו ככל חוקותיו וככל משפטיו.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר ט׳:ג׳.
Similarly He mentioned [here for the purpose of arranging all offerings in one section] And in the first month, on the fourteenth day of the month, is the Eternal's Passover,⁠1 meaning that they should offer the Paschal-offering, in order to command them about it together with the other [additional] offerings of the Festival of Unleavened Bread. And He dealt with it [the Paschal-offering] briefly, referring to it only by its name, since He had already explained [all] its laws, according to all the statutes of it, and according to all the ordinances thereof.⁠2
1. Further, (16).
2. Above, 9:3.
ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה׳ – לא הזכיר כאן בין הערבים, שהרי כבר ידוע. והנה לא הזכיר עולת שבת בשבעת ימי הפסח, כאשר לא הזכיר עולת התנופה של עומר האמורה בסדר אמור אל הכהנים. (ויקרא כ״ג:ז׳) ואמר כל מלאכת עבודה ולא אמר כל מלאכה כמו בשבת, לפי שיום טוב הותר באוכל נפש וכשהזכיר במקום אחר (שמות י״ב:ט״ז) כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש (שם) אך אשר יאכל לכל נפש.
ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה', "and in the first month on the fourteenth of the month, a passover for the Lord.⁠" In this verse the words בין הערבים which usually appear in connection with the passover are missing. Also the burnt-offering which has to be brought on the Sabbath during the seven days of Passover is not mentioned; neither does the Torah make any reference to the offering of the first new barley, commonly known as Omer which is presented on the second day of the Passover and which is mentioned in Leviticus 23,12. Here the Torah phrases the prohibition to perform work on the Holiday as כל מלאכת עבודה, instead of the more all encompassing expression כל מלאכה, "all manner of work,⁠" used in connection with the Sabbath. The difference is that it is permitted to use fire on the festival in connection with preparing food for the same day. Seeing that in Exodus 12,16 where the Torah also speaks of the Passover it does use the expression כל מלאכה to refer to the work-prohibition it had to add the words: "except what is needed to prepare food for every person,⁠" in that verse.
ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה׳ – הזהיר שיעשו פסח וכתבו להזהיר עליו עם שאר קרבנות חג המצות וקצר בו להזכיר שמו בלבד שכבר ביאר את דינו ככל חוקותיו וככל משפטיו:
ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחודש, "And in the first month on the fourteenth of the month, a Passover for the Lord.⁠" This was a special warning to present the Passover, (each householder, as rule) it was mentioned here once more in conjunction with the other offerings of the festival of unleavened bread. The Torah abbreviated here by only mentioning the name of that offering as all its details had already been spelled out in chapter 12 of the Book of Exodus.
ובחֹדש הראשון וגו׳ – כבר התבאר אופן מעשה הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן במה שקדם, והתבארו גם כן דיני החגיגה ודין אכילת המצות בזה הרגל, והמלאכות האסורות בראשון ושביעי של פסח, והמותרות בו - והם המלאכות שהם לצורך אוכל נפש. ואולם המוסף הנעשה בכל יום מימי הרגל הזה לא נתבאר במה שקדם, אך אמר בכללות בפרשת אמור אל הכהנים על דבר המוסף הזה: ׳והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים׳ (ויקרא כג, ח); ובמקום הזה ביאר ענין זה האשה, והוא שוה למוסף ראש חודש, וזה ממה שיחזק שיהיו אלו השעירים באים על דברים מתיחסים, כמו שזכרנו. והנה יתבאר ממה שאמר בזה המקום: שבעת ימים מצות יֵאכל (פסוק יז), שאכילת מצה שבעת ימים - רשות, אך הרצון בו שמה שיאכל מלחם - יהיה מצה, ואין שָׁם חיוב באכילת מצה כי אם בלילה הראשונה, כמו שביארנו בפרשת בא אל פרעה.
וראוי שתדע שמה שהקפידה התורה במנין אלו העולות במוספין אלו אינו לעכב, אך הוא על צד היותר טוב, כמו שנבאר בגזרת ה׳ עם זכרון תועלות אלו המוספין; ולזה אם לא מצאו אלא פרים - יקריבו פרים, לא מצאו אלא איל - יקריבו איל, לא מצאו אלא כבשים - יקריבו כבשים, לא מצאו שבעה - יקריבו מה שמצאו, שנאמר בפרשת אמור אל הכהנים: ׳והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים׳ (ויקרא כג, ח) - לא הקפידה התורה אלא שיקריבו אשה. ואמר בזה המקום: ׳שבעת ימים לחם אשה׳ (פסוק כד), ואמר: ׳על עולת התמיד יֵעשה ונסכו׳ (שם) - מגיד שאם לא מצאו אלא אחד מאלו העשרה יקריבוהו; וכן אמר במוסף ראש חודש (פסוק טו); ובמוסף השבת נאמר: ׳על עֹלת התמיד ונסכה׳ (פסוק י), מגיד שאם לא מצאו אלא כבש אחד - מקריבין אותו.
התועלת החמישי הוא במצוות, והוא מה שצונו להקריב מוסף בחג המצות, והוא שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה תמימים לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(16-18) ובחדש הראשון וגומר עד ובחדש השביעי.
אחרי שצוה במוסף השבת ובמוסף ר״ח ראה לצוות על מוספי מועדי ה׳ והתחיל מחג המצות שהוא המועד הראשון וזכר שני חלקי החג הזה רוצה לומר פסח שנשחט בי״ד יום לחדש בערב וחג המצות שהיא שבעת ימים מתחלת יום ט״ו וביאר שהיום הראשון מהחג והיום האחרון ממנו הם אסורים במלאכה האמנם לא אמר בו כל מלאכה לא תעשו אלא כל מלאכת עבודה לא תעשו לפי שביום טוב הותר אוכל נפש ולכך כשהזכיר במקום אחר כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך הכתוב לפרש מיד אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. אבל לענין קרבן המוסף אין הבדל בימי החג כי בכל אחד משבעת ימי החג יקריבו לה׳ עולות במזבחו עשרה שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים ומנחתם ונסכיהם ושעיר אחד לכפר על טומאת המקדש.
פֶסַח לה׳ ובחמשה עשר וגו׳: עיין מ״ש בפ׳ כי תשא בויחל משה בשם התוס׳.
הַזֶּה: הזי״ן דגושה.
פסח – יום הקרבת הפסח:
ובחדש הראשון וגו׳ – כאשר חוזר ומגיע, במעגל השנה, החודש הראשון של לידת האומה הישראלית, אזי ביום הארבעה עשר של החודש, בבין הערביים שלפני הגאולה, מקריבים עם ישראל את קרבן הפסח. בכך הם חיים מחדש את שעת הגאולה, וכל בית יהודי – על כל הנפשות המשתייכות אליו – מוסר עצמו להכרעת ה׳ אם להיות או לחדול, מבחינה גופנית ולאומית, וחוגג מחדש את הקמת האומה על בסיס חוקי היסוד שלה (עיין שמות יב, ג–יד,כז, ופירוש שם).
ביום החמישה עשר נאספת האומה אל ה׳ במקדשו, ויוצרת מעגל חגיגי, ״חג״ (עיין פירוש שם ה, א). באכילת מצות שבעת ימים, מכירה האומה ומודה שה׳ לבדו העניק לה חירות ועצמאות, ולפיכך משיצאה מהשעבוד המדכא של פרעה היא נכנסה לעבודת ה׳ הגואלת (שמות יב, יד–טו; פירוש שם).
מיד ביום הראשון נקראת האומה אל ה׳ במקדשו ושובתת מכל ״מלאכה״ יוצרת של ״עבודה״ ארצית (שמות יב, טז; פירוש שם). וכדרך שעשתה בראש חודש, כן תעשה עתה...
והקרבתם – האומה מתקרבת אל ה׳ בביטוי האידיאלי של ייעודה, הנובע מכל יחסיה עם ה׳. ביטוי זה הוא: ״פרים בני בקר שנים ואיל אחד ושבעה כבשים״. אך בניגוד ללשון ״תמימם״ הרגילה של פרשת ראש חודש (השווה פסוק יא), מדגיש כאן הכתוב את הדרישה לתמימוּת באמצעות משפט בפני עצמו: ״תמימם יהיו לכם״. בהתאם למושגי הפסח והמצות, מדגיש הכתוב את שלמות התמסרות כל אישיותנו: בכל עצמיותנו עלינו להיכנס לעבודת ה׳ שנוסדה על ידי יציאת מצרים. ״תמימם יהיו לכם״: רק במצב של תמימוּת הם יכולים לתת ביטוי לייעוד שניתן להם ביציאת מצרים (עיין ויקרא כב, יט והלאה).
ובחדש הראשון בארבעה עשר יום – כי במדבר לא עשו רק פסח אחד וי״א שלא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ וע״כ בצווי זה שהיו קרובים לכנס לארץ הזהיר שמעתה יהיה הפסח חובה:
פסח לה׳: גם זה הקרבן בכלל ״תשמרו להקריב לי במועדו״ (פסוק ב׳). וגם זה שייך ביחוד לביאת הארץ כמו שכתבתי לעיל (ט,א), משום הכי כתיב כאן ״פסח״.
ולא פירש הכתוב ״בין הערבים״, שהרי כבר מפורש מועדו במקומו. משא״כ בפרשת המועדות בסדר אמור דבא הכתוב להזכיר פסח כדי ללמדנו שגם זה נקרא יום ״מועד״ – שאסור במלאכה כדין יום הבאת קרבן, והיה סלקא דעתך דאסור כל היום, משום הכי כתיב ״בין הערבים״ ללמדנו שלא אסור במלאכה אלא בין הערביים, כמו שכתבו התוספות בשם הירושלמי ריש פרק מקום שנהגו (פ״ד ה״א).
ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה׳ – בכל מקום דכתיב הקרבת פסח כתיב בין הערבים, וכאן לא כתוב, משום דדריש בספרי (והובא בירושלמי פ׳ תמיד נשחט) הא דכתיב כאן בתמיד קרא יתירא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, פירוש ולא פסח שני, אע״ג שבא מן הצאן איננו שני לקרבן תמיד רק אחר התמיד הוא קרב, א״כ ידענא דזמן הקרבתו הוי בין הערבים אחר התמיד. ובירושלמי פרק מקום שנהגו הלכה ו׳ על משנתינו הלילה ב״ש אוסרין וב״ה מתירין כו׳ הא יום אסור אר״ל כו׳ יום פסח הוא לה׳, פירוש, שאסור במלאכה אף קודם בין הערבים, לכן לא כתיב בין הערבים. ודו״ק.
ויתכן עוד לבן בתירא דאמר פסח ששחטו שחרית כשר, ובין הערבים הוא בין שני הלילות, היינו, ביום י״ד, פירושו ברור, דבין הערבים במובנו האמיתי הוא, מכי ינטו צללי ערב, רק דאינו מעכב, אע״ג דתנא ביה קרא כמה זימני, משום דמתקיים בין הערבים במובן הבלתי מדויק בין שני הלילות, ולפ״ז מדויק היטב הא דכאן כתיב ובחדש הראשון בארבעה עשר יום, פירוש, ולא בלילה, לחדש פסח לה׳, ולא כתוב בין הערבים, דאינו מעכב רק שיהא ביום. ובאמור כתיב בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח כו׳, ולא כתוב יום, שמתקיים בין הערבים בין שני הלילות. ואמנם במדבר שקודם ירושה וישיבה לא נתחייבו בפסח, יעוין קדושין ל״ח, רק שעשו עפ״י הדבור, א״כ אם יקיימו כההלכה, שיעשו מכי ינטו צללי ערב כשר, אבל אם לא יעשו כפי הדין, רק יקריבו בבקר, ועל אופן זה לא צוה הש״י להוראת שעה, רק שחזר כאילו הקריבו בשנה אחרת קודם שעברו הירדן, והפסח פסול והוי שלמים, לכן כתוב בארבעה עשר יום כו׳ בין הערבים, פירוש, שמוכרח להיות ביום בין הערבים, היינו כמובנו הפשטי מכי ינטו צללי ערב, ואם לאו פסול. ודו״ק.
הנה בתוספתא וירושלמי פסחים פליגי אם ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה, היינו שניתן להם רשות לבנות בהמ״ק, וכמו שהי׳ בימי ר׳ יהושע בן חנני׳ (מ״ר פ׳ תולדות), ואם ניתן הרשות אחר הפסח, ונבנה בהמ״ק קודם פ״ש סבר ר׳ יודא, דהצבור עושין בפסח שני, דאם הן טמאים עושין הראשון, אבל כיון שלא היה בהמ״ק עדיפא מאילו היו זבין בפסח ראשון, ואכמ״ל, ומביא מיחזקי׳ המלך שעישה הצבור לעשות פסח שני, יעו״ש היטב, וכיון שלא יכלו לטהר הבית בראשון הוי כמו שלא נבנה עד לאחר הפסח. ונראה לי דזה הוי דריש חזקי׳ מה דכתוב ובחדש הראשון כו׳ פסח לה׳ ובחמשה עשר יום לחדש הזה, ולא כתב בחדש הראשון וכתוב הזה (דלא כמו בחדש השביעי), וכן כתוב באמור, הוא להורות דאם כל ישראל לא היה להם בית הבחירה בניסן, ואז עושין כל ישראל הפסח בחדש השני, ובזה הזמן שכל ישראל עושין פסח בחדש השני גם כן אז עושין כל ישראל חג המצות בשני שבעת ימים, אף ע״ג דפסח שני של יחידים נאכל על מצות רק בליל ט״ו, אבל כשכל ישראל עושין אותו אז עושין חג מצות שבעת ימים, לכן כתוב ובחמשה עשר לחדש הזה, פירוש לחדש שנעשה הפסח מכל ישראל, אז חג המצות שבעת ימים, אף אם הוא אינו בחודש הראשון, רק בי״ד של חדש השני, אז בט״ו הוי חג המצות שבעה ימים, לזה עשה חזקי׳ חג המצות בחדש השני וכמו דכתוב בדברי הימים ויאספו כו׳ לעשות חג המצות כו׳. ודו״ק בזה.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(יז) וּבַחֲמִשָּׁ֨⁠ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖⁠ה חָ֑ג שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים מַצּ֖⁠וֹת יֵאָכֵֽל׃
On the fifteenth day of this month shall be a feast; seven days unleavened bread shall be eaten.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלאור החייםרש״ר הירשנצי״במשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וּבַחֲמֵישְׁתְּ עֶשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָּא שִׁבְעָא יוֹמִין פַּטִּירָא יִתְאֲכִיל.
And on the fifteenth day of this month is the feast: seven days you shall eat unleavened (bread).

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל
וּבַחֲמֵישְׁתְּ עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָּא שִׁבְעָא יוֹמִין פַּטִּירָא יִתְאֲכִיל
תרגם ״מַצּוֹת״ שבלשון רבים ל״פַּטִּירָא״ בלשון יחיד, וכאילו נכתב ״מצה יאכל״. טעם השינוי נתבאר בהרחבה בשמ׳ יב ח בתרגומי מצה. אכן, המיוחס ליונתן תרגם בלשון רבים ״שׁוּבְעָא יוֹמִין פַּטִירֵי יִתְאָכֵל״.
ובחמשת עשר יומין לירחא הדן חגה שבעה יומין פטירין תאכלון.
ובחמישת עשר יומא לירחא הדין חגא שובעא יומין פטירי יתאכל.
On the fifteenth day of this month is a festival; seven days shall unleavened be eaten.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וַפִי אַליַוְםִ אלּכַ׳אמִסִ עַשַׁרַ מִנהֻ חַגֹ סַבּעַתַּ אִיאמֵ יֻאְכַּלֻ פַטִירֹ
וביום החמשה עשר ממנו, עלייה לרגל, שבעת ימים יאכל מצות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

לחדש הזה – תיבת הזה מיותרת ודרשוה רז״ל (תו״כ כ״ג ו׳) למעט סוכות ממצה, וכבר פירשתיה בפרשת תזריע.
לחדש הזה, of this month, etc. The word "this" appears superfluous. Torat Kohanim Leviticus 23,6 explains that the word is used to teach us that on the Sukkot festival one need not eat matzah. Matzah needs to be eaten only on Passover. I have already explained this on Leviticus 14,7.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג: כבר ביארנו בספר שמות (יג,ו) דלא נזכר מפורש בתורה ״חג״ בפסח אלא בחמשה עשר, ורק מדרשות חז״ל נשתוו חול המועד של פסח לחול המועד של סוכות. אבל מ״מ היה מנהג של ישראל חלוק בין פסח לסוכות לענין ריבוי קרבנות, וגם בפי חז״ל נקרא סתם ״חג״ לחג הסוכות בשביל שחגו מרובה בלשון המקרא.
[הרחב דבר: ונראה דמשום הכי אין גומרים הלל בחול המועד של פסח אלא בראשון, משום שאינו מתקדש לחג. דאע״ג דבערכין (י,א) מפרש טעם החילוק בין פסח לסוכות משום דבסוכות חלוקין בקרבנותיהן משא״כ בפסח, לא נצרכו לכך אלא משום דבשמיני עצרת שלא נקרא גם כן ״חג״ בתורה ואומרים הלל, אלא משום שחלוק בקרבנות. ומשום הכי נצרכה הגמרא לומר טעם על שאין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים, ולא פירשה הטעם משום שלא התקדשו לחג, אלא משום שמיני עצרת. אבל אי הוי (חוה״מ) פסח נקרא ״חג״ בתורה היו אומרים הלל אפילו בלי חילוק קרבנות, כמו ליל התקדש חג.]
חג שבעת ימים מצות יאכל – לא כתוב שום דבר רק קרבנות, ולכן לא כתב סוכות רק כאן, משום שכתב אלה תעשו לה׳ במועדיכם כו׳ ולשלמיכם שקרבין תוך החג, יעוין תמורה י״ד ע״ב סד״א דתודה נמי מביא תוך חג הפסח, דמשעה שהקדיש אינו עובר בבל יראה, וכי עבר אחר זריקה והותרו לאכול, סד״א דמצוה דאכילת קדשים דוחה ל״ת שיש בה כרת דחמץ, דאיכא נמי לאו דל״ת, לכן אמר שבעת ימים מצות יאכל ולא תודה נאכלת, ואינו מביא תודה בפסח, יעוין ביצה י״ט ודו״ק. וכפי הנראה דמגלה לנו הטעם שנתרומם נפש הישראלי עד כי כל מה שאוכל השבעת ימים הוי מהפסח ואילך כמו שירי מנחה ואסורים לחמץ. וזה שאמר משה שבעת ימים תאכל מצות על הפסח ודו״ק.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלאור החייםרש״ר הירשנצי״במשך חכמההכל
 
(יח) בַּיּ֥⁠וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא⁠־קֹ֑דֶשׁ כׇּל⁠־מְ⁠לֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
The first day shall be a holy convocation; you shall do no servile work.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[פסקא קמז]
וביום הראשון מקרא קודש – ארעו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה.
כל מלאכת עבודה לא תעשו – מגיד שאסור בעשיית מלאכה. ומנין להתיר בו אוכל נפשות? נאמר כאן מקרא קודש, ונאמר להלן מקרא קודש (שמות י״ב). האמור להלן – להתיר בו אוכל נפש, אף מקרא קודש האמור כאן – להתיר בו אוכל נפש.

Piska 147

"On the first day it is a calling of holiness.⁠" Celebrate it with eating and drinking and with clean garments. "All work of labor you shall not do": We are hereby apprised that working is forbidden. And whence is it derived that the work that is needed for the preparation of food is permitted? From (Shemot 12:16) "Only (for) what is to be eaten by every person, that alone may be done for you.⁠" (Ibid. 19) "And you shall present a fire-offering, a burnt-offering to the Lord": If one found bullocks but not rams, or rams but not lambs, I might think that he does not sacrifice any until he can sacrifice all. It is, therefore, written "And you shall present a fire-offering,⁠" implying even one. I might then think that even if all are found, (he may present only one). It is, therefore, (to negate this) written "two young bullocks, and one ram, etc.⁠"
בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ כָּל עֲבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְּדוּן.
On the first day shall be a holy convocation; you shall not do any servile work;

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ
בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ כָּל עִבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְּדוּן
מקרא, לשון קריאה או מקרה
רש״י (שמות יב טז) פירש מִקְרָא מלשון קריאה שכן כתב: ״מקרא קדש – קרא אותו קדש לאכילה ושתייה וּכְסוּת״. ואולם אונקלוס שתרגם מְעָרַע, פירש מלשון מקרה (משורש קר״ה) וכן הוא ב״חזקוני״ לפסוקנו ״לשון מקרה כתרגומו מערע קדיש״. להרחבת הדברים עיין ״אֵלֶּה קְריּאֵי [קרי: קְרוּאֵי] הָעֵדָה״ (במדבר א טז) ״אִלֵּין מְעָרְעֵי כְּנִשְׁתָּא״.
ביומא קדמיה יום טב וארוע קדיש כל עבידה דפלחן לא תעבדון.
ביומא קמאה דחגא מארע קדיש כל עיבידת פולחנא לא תעבדון.
On the first day of the festival a holy convocation; no servile work shall ye do;
(וּ)⁠בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ – אֵרְעוֹ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת נְקִיָּה. ״כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ״, מַגִּיד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה. וּמִנַּיִן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ. נֶאֱמַר כָּאן ״מִקְרָא קֹדֶשׁ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״מִקְרָא קֹדֶשׁ״, מַה ״מִקְרָא קֹדֶשׁ״ הָאָמוּר לְהַלָּן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ אַף ״מִקְרָא קֹדֶשׁ״ הָאָמוּר כָּאן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נָפֶשׁ.
תַּנָּא דְּבֵי שְׁמוּאֵל ״כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ״, יָצָא תְקִיעַת שׁוֹפָר וּרְדִיַּת הַפַּת שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה.
תָּנוּ רַבָּנָן (שמות כ״ג:ט״ו) ״אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר״, לִמֵּד עַל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְכוּ׳ (כָּתוּב בְּרֶמֶז שנ״ו).
פִי אַליַוְםִ אלּאַוַּלִ מִנהֻ אסםֹ מֻקַדַּסֹ כֻּלֻּ צַנעַתִ מַכּסַבֵּ לַא תַּעמַלֻוא
ביום הראשון ממנו שם מקודש, כל מלאכה למטרת רוח כסף, לא תעשו.
כל מלאכת עבודה – אפילו מלאכה הצריכה לכם, כגון: דבר האבד המותר בחולו של מועד, אסרהא ביום טוב.
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״אסורה״. בכ״י ליידן 1: ״ואסור״.
כל מלאכת עבדה [YOU SHALL DO] NO SERVILE WORK – even work that is a necessity for you, as, for instance, a matter that may become lost (that cannot be postponed without irretrievable loss) and which is permissible on the intermediate days of Passover and Tabernacles (lit., the week days of the Festival) is forbidden on the Festival itself (see Rashi on Vayikra 23:8).
פס׳: ביום הראשון מקרא קדש1אירעו במאכל ובמשתה ובלבוש נקיה.
כל מלאכת עבודה לא תעשו – מגיד שאסור בעשיית מלאכה:
1. אירעו במאכל ובמשתה. תרגום על מקרא קודש מארע קודש:
כל מלאכת עבודה לא תעשו – כל מלאכה שהיא עבודה, לבו״ר בלעז,⁠1 אבל הקרבנות תעשו. ובמקום אחר הוא מתיר אוכל נפש (שמות י״ב:ט״ז). והא ליכא למימר כל מלאכת עבודה לא תעשו – אבל אוכל נפש תעשו, דהא ביום הכיפורים נמי כתיב הכי, שאין אוכל נפש מותר בו לעשות.⁠2
1. בלעז: labeur.
2. ביאור זה כנראה מכוון נגד שיטת רשב״ם שמות י״ב:ט״ז. אולם הביאור עומד בסתירה לפסוקים שהרי ביום הכיפורים נאסרה דווקא ״כל מלאכה״, ולא ״כל מלאכת עבודה״. ואולי צריך לגרוס כאן (השוו חזקוני): ״ואיכא למימר: כל מלאכת עבודה לא תעשו – אבל אוכל נפש תעשו, דהא ביום הכיפורים כתיב: כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ל״א), שאין אוכל נפש מותר בו לעשות״.
מקרא קודש – לשון מקרה, כתרגומו: מערע קדיש, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה.
כל מלאכת עבדה – מלאכה של עבודה אסורה, אבל מלאכת אוכל נפש מותרת, לכך כתיב כאן: כל מלאכת עבודה לא תעשו, אבל בשבת ויום הכפורים שאסורים בכל מלאכה כתיב: כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ג׳,ל״א, במדבר כ״ט:ז׳).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
מקרא קדש, "a holy convocation.⁠" Although the word מקרא appears with the letter א at the end, it is to be understood as if it had been spelled with the letter ה at the end meaning: "a happening.⁠" The Targum renders the verse as referring to a מערע, "a happy gathering involving food and drink, and fancy dress.⁠"
כל מלאכת עבודה, "any manner of servile work;⁠" this type of work is prohibited to be carried out on such a day, whereas work involving the preparation of food and drink is permissible. This is the reason why the Torah here did not write as it did concerning work on the Sabbath: כל מלאכה לא תעשו, "you must not perform any manner of מלאכה, but only forbade: "servile type of work.⁠" כל מלאכת עבודה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

כל מלאכת עבודה אפי׳ מלאכה הצריכה לכם כגון דבר האבד המותר בחולו של מועד אסור בי״ט. ובפ׳ אמור כתב כל מלאכות עבודה אפי׳ מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון בבטלה שלהם כגון דבר האבד כך הבנתי מת״כ דקתני יכול אף חש״מ יהא אסור במלאכת עבודה וכו׳. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ואיננו נכון כלל כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבאו שאר מלאכות מק״ו וא״כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד שא״כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמות׳ בדבר האבד והם אמרו לא מסרן הכ׳ אלא לחכמים שאין בתורה רמז איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת ול׳ עבודה כולל כל המלאכות והשמושים עובד אדעתו ישבע לחם ועבדך שש שנים ועבדת את אויבך ואינו משתמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר. ונ״ל שאין מכל אלו טענה כלל כי מה שטען מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבאו שאר מלאכות מק״ו הנה כמוהו ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה וערות בתו אתיא מק״ו כדגרסינן בפ׳ הנשרפין אמר אביי ק״ו ומה על בת בתו חייב על בתו לא כ״ש וכתיב השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו אפי׳ בקצהו וק״ו בגוף ההר עצמו כדאיתא במכילתא. ומה שטען א״כ ראוי שיאמר אף בשבת כן אינה טענה כי בי״ט שהותרה מלאכת אוכל נפש והיה עולה על הדעת לומר הואיל והותרה מכלל הותרה נמי בדבר האבד שיש בו חסרון כיס אם לא תעשה היום אבל בשבת היאך היה עולה על הדעת לומר שהמלאכה בדבר האבד תהי׳ מותרת עד שיצטרך לומר שגם היא אסורה ועוד שאין טענה למה לא אמר גם בשבת כלשון זה כי הכתוב מדבר פעם בל׳ א׳ ופעם בל׳ אח׳ שהרי בי״ט עצמו פעם כותב כל מלאכת עבודה לא תעשו ופעם כותב בו לא תעשה מלאכה. ומה שטען עוד שא״כ יהיה חולו של מועד רמוז בתורה שהוא מותר בדבר האבד והם אמרו לא מסרו הכתוב אלא לחכמים משמע שאין בתורה רמז איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת אינה טענה כי זה המדרש של ת״כ אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא שכן כתבו כל גדולי המפרשים שכל אותן ברייתות דפרק אין דורשין אינן אלא אסמכתא בעלמא ולפיכך אמרו דאסור מלאכה דחולו של מועד אינו אלא מד״ת וא״כ אין ממה שפרש״י מלאכת עבודה היא מלאכת דבר האבד ראיה שיהא חולו של מועד מותר מן התורה בדבר האבד עד שיקשה עליו ממה שאמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ועוד מאן לימא לן דההיא דאין דורשין שאמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים שאינה חולקת עם הברייתא הזאת של ת״כ שזו הברייתא סוברת שמלאכת דבר האבד מותרת מן התורה בחולו של מועד והברייתא דפרק אין דורשין סוברת שאין ההת׳ שלה אלא מד״ס שהכתוב מסרן לחכמים ומה שאמרו בריש מי שהפך אמר רב אשי לא מיבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא דשרי אלא אפילו חול המועד דאסור מדאורייתא שרי פירוש אפילו חול המועד דאסמכוה רבנן אקראי דאורייתא שרי ומה שאמר שהברייתא של ת״כ אינה שנוייה בלשון שכתב רש״י אלא כך היא שנויה בנסחאות המדוקדקות כל מלאכת עבודה לא תעשו הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהך אסורין במלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה דברי ר׳ יוסי הגלילי רע״א מת״ל אלה מועדי י״י אשר תקראו אותם מקראי קדש אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה וכו׳ לא ידעתי מי גלה לו שהנסחאות שמצא הוא מן המדוקדקות והנוסחאות של רש״י ז״ל הן משובשות אם מפני הטענות שטען על פרש״י ז״ל הבנוי על פי הנסחאות שהיו בידו הנה כבר השיבונו על כל טענותיו ולא נשארה עליו שום טענה כלל מכל מה שטען עליו ואם מפני שהברייתא של ת״כ שנו אותה בפ׳ אין דורשין שם שנו עוד אי מה שביעי עצו׳ מכל מלאכה אף ששה עצורין בכל מלאכה ת״ל השביעי השביעי עצור בכל מלאכה ואין הששה עצורים בכל מלאכה הא לא מסרן הכ׳ אלא לחכמים וחשב שמאחר שהבריתא של ת״כ סמוכה לאידך ברייתא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ אלהיך מה שביעי עצור אף ששה עצורין וקתני בה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו אף ששה עצורין בכל מלאכ׳ משמע שגם הבריתא הסמוכה לה דת״כ צריך שיהא שנו בה כזה הל׳ שהיא יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה שפירושו יכול יהו אסורין בכל מלאכה דאי כפי הנוסח של רש״י ז״ל שפירושו מלאכת הדבר האבד לא יהיו שתי הברייתות הללו של ת״כ ושל פ׳ אין דורשין שוות בפירושן ולמה הסמוך אותן סתמא דתלמודא זו אינה ראיה דא״ל שלא הסמיכן אלא לענין האיסור בכל הבריתות של פ׳ אין דורשין לא באו להודיע שימי חול המועד אסורין בעשיית מלאכה לא לענין הת׳ מלאכת דבר האבד והראיה על זה שהרי מהבריתא דת״כ לא הביא סתמא דתלמודא רק החלק המורה על איסור לא החלק המורה על ההתר:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אפילו מלאכה הצריכה לכם כו׳. ואם תאמר, מהיכי תיתי לומר דיהא דבר האבוד מותר – עד שצריך הכתוב לאסור. ויש לומר, לכך כתב רחמנא אסורא גבי מלאכת עבודה, כדי לדרוש שההיתר דכתב לך גבי חולו של מועד – דווקא דבר האבוד הוא מותר. דאי כתב ׳כל מלאכה׳ בלבד, הוי ההיתר דכתב רחמנא גבי חולו של מועד – גם כן בכל מלאכה. אבל השתא דכתב איסורא אצל דבר האבוד, ממילא נלמד התירא דחול המועד גם כן בדבר האבוד דוקא, ולא בשאר. עיין בפרשת אמור (ויקרא פכ״ג אות ו), שם מבואר הכל:
כגון דבר האבד. [גור אריה] פי׳ דכתב רחמנא איסור גבי מלאכת עבודה כדי לדרוש שגבי חולו מועד לא התיר אלא מלאכת עבודה שהיה דבר האבד, ואי כתב כל מלאכה בלבד הוי התירא דכתב רחמנא גבי חולו של מועד גם כן בכל מלאכה, אבל השתא דכתיב אסור אצל דבר האבד בי״ט ממילא נלמוד היתרא דח״ה ג״כ בדבר האבד דוקא ולא בשאר מלאכות. (קצ״מ) פי׳ הוצרך להודיע בו זה בי״ט משום דה״א כיון שהותרה מכללה לענין אוכל נפש ה״א דגם לדבר האבד הותרה הואיל ויש בה חסרון כיס אם לא יעשה היום, קמ״ל דאפילו הכי אסור:
For example, to prevent a loss. (Gur Aryeh) Meaning: The Torah writes a prohibition concerning "work of consequence" in order for one to expound that on the intermediate days only work of consequence is permitted, [meaning work] that prevents a loss from happening. For if it had only written, "Any work,⁠" then the authorization of allowing to do work that the Torah writes concerning the intermediate days would have also referred to "any work.⁠" However now that the prohibition regarding work to prevent a loss from happening is written regarding the festival, we inevitably learn that the authorization of allowing to do work on the intermediate days is specifically for work to prevent a loss from happening, but not for other types of work. (Kitzur Mizrochi) explains that this was necessary to inform us that other types of work are prohibited on the festival; for one would have said that since work was permitted [on the festival] regarding the preparation of food, so too it was permitted [to do work] to prevent a loss from happening, [i.e.] where there would be a monetary loss if it were not performed on that day. Thus, we are informed that even in this case it is forbidden.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

מקרא קדש – הקדושה הוא ההבדלה שיבדיל יום זה משאר הימים ומלאכה נזכר ביחוד וע״כ בא על שיבדיל אותו במאכל ובמשתה וכסות נקיה וכ״ה בספרא אמור (סי׳ קפ״ו). ומ״ש כל מלאכת עבודה לא תעשו אינו כולל אוכל נפש שבפ׳ בא ששם אמר מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אמר בפירוש אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם ופה מציין זה במ״ש כל מלאכת עבודה לא תעשו:
ביום הראשון מקרא קדש – לפלא שבכל הפרשה כתוב מקרא קדש יהיה לכם, ובעצרת תהיה לכם, לבד ביום ראשון של פסח לא כתוב יהיה לכם. והנראה, שבא להורות שלא נטעה ממה שכתוב לא ילין לבקר זבח חג הפסח הא כל הלילה כולה ילין, באמת הוא חלבי חול ואין קרבין ביו״ט, אע״ג דהבשר נאכל בלילה, מ״מ דמו כבר נזרק בחול, וכמו דפריך בפרק תמיד נשחט, יעו״ש, וזה בא להורות, דהוא מקרא קדש אע״ג שאינו לצרכיכם, וזהו אעפ״י שאינו לכם, לכן כתוב מקרא קדש, והוא כי אף הפסח אינו נקרב חלביו ביו״ט, ואעפ״י שהוא לה׳. ודו״ק.
ובזה א״ש מה שבפ׳ אמור כתיב ביום ראשון של פסח מקרא קדש יהיה לכם, הוא מפני ששם נאמר על פסח ראשון שעשו במדבר, והמשכן הוקם בראשון למעשי בראשית, והוי פסח בשבת, וחלבי שבת קרבין ביו״ט, וא״כ היה הפסח קרב בליל יו״ט ולכך כתיב יהי׳ לכם, הא צרכי גבוה מותר. ודו״ק. ובזה יבואר מה שלא כתוב שם יהיה לכם בשביעי של פסח, משום ששביעי הוה בשבת, ואין חגיגה וראיה דוחין אותו, לכן אף לצרכי גבוה אסור. אולם מה שלא נאמר בפ׳ אמור בראשון של סוכות צ״ע עוד בזה. ולפי דברינו הוא כמו שאמר לכם הוא לדברים הנוגעים אליכם יהיה מקרא קדש לבד מלאכת אוכל נפש. ודו״ק בכ״ז.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םמשך חכמההכל
 
(יט) וְ⁠הִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤⁠ה עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ פָּרִ֧ים בְּ⁠נֵי⁠־בָקָ֛ר שְׁ⁠נַ֖יִם וְ⁠אַ֣יִל אֶחָ֑ד וְ⁠שִׁבְעָ֤ה כְ⁠בָשִׂים֙ בְּ⁠נֵ֣י שָׁנָ֔ה תְּ⁠מִימִ֖ם יִהְי֥וּ לָכֶֽם׃
But you shall offer an offering made by fire, a burnt offering to Hashem: two young bulls, and one ram, and seven male lambs a year old; they shall be to you without blemish,
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונימנחת יהודההדר זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שירש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והקרבתם אשה עולה לי״י פרים בני בקר – הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שיקריב כולם? תלמוד לומר: שבעת ימים תקריבו אשה, אפילו אחד מהם. או אפילו כולם מצויים? תלמוד לומר: פרים בני בקר שנים ואיל אחד.
וּתְקָרְבוּן קוּרְבָּנָא עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תּוֹרֵי בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין וּדְכַר חַד וְשִׁבְעָא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן.
but offer the oblation of a burnt offering before the Lord; two young bulls and one ram, and seven lambs of the year without blemish shall you have;
ותקרבון קרבנין עלווןא קדם י״י תוריןב בני תורין {....} ודכר חד ושבעה אמרין בני שתהון שלמים מן מום יהווןג לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבנין עלוון״) גם נוסח חילופי: ״קרבן עולה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״תרין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוון״) גם נוסח חילופי: ״{יה}⁠ווי״.
ותקרבון קרבנא עלתא קדם י״י תורין בני תורי תרין ודכר חד ושובעא אימרין בני שנא שלמין יהון לכון.
but offer an oblation of a burnt sacrifice before the Lord, two young bullocks, one ram, and seven lambs of the year, unblemished, shall you have.
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה׳ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְגוֹ׳ – הֲרֵי שֶׁמָּצָא פָרִים וְלֹא מָצָא אֵילִים, אֵילִים וְלֹא מָצָא כְבָשִׂים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי לֹא יַקְרִיב עַד שֶׁיִּמְצָא כֻלָּם. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כ״ג:ל״ו) ״שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה״, אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶן. אוֹ אֲפִלּוּ כֻּלָּן מְצוּיִּים תַּלְמוּד לוֹמַר ״פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד״ וְגוֹ׳.
וַקַרִּבּוּ קֻרבַּאנַא צַעִידַתַּ לִלָּהִ רַתַּיןַ מִןַ אלבַּקַרִ וַכַּבּשַׁא וַסַבּעַתַּ חַמַלַאןֵ אַבּנַאאַ סַנַתֵ צִחַאחַא תַּכֻּוןֻ לַכֻּם
וקרבו קרבן עולה לה׳ שני פרים מן הבקר ואיל ושבעה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים, בני שנה, ללא מום, יהיה לכם.
פרים – כנגד אברהם.⁠א
אילים – כנגד יצחק.⁠ב
כבשים – כנגד יעקב:⁠ג והכבשים הפריד יעקב (בראשית ל׳:מ׳). ביסודו של ר׳ משה ראיתי זאת.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כאן: ״שנ׳: ויקח בן בקר״ (בראשית י״ח:ו׳).
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כאן: ״שנ׳: ויקח את האיל (בראשית כ״ב:י״ג)״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כאן: ״דכתיב״.
פרים BULLOCKS – in allusion to Avraham, as it is said, "And unto the herd (the bullock) Avraham ran" (Bereshit 18:7),
אילים RAMS – in allusion to the ram of Yitzchak (Bereshit 22:13).
כבשים LAMBS – in allusion to Yaakov, as it is said, "And the lambs did Yaakov set aside" (Bereshit 30:40). I saw this in the work of R. Moshe the Preacher (see Rashi on Bemidbar 7:21).
פס׳: והקרבתם אשה עולה לה׳ פרים בני בקר שנים ואיל אחד – מלמד שאם לא מצא איל ומצא פרים או מצא פרים ולא מצא איל אין מעכבין זה את זה:
תמימים יהיו לכם – כלומר: צריכין אתם שיהיו תמימים, שאם לא כן, הרי אתם מחללים ימים טובים בהפשטם ובשחיטתם, שהרי אינו קרב. תדע דלא כתוב: תמימים יהיו לכם, לא בראש חדש ולא בחולו של מועד, שאינן אסורים בעשיית מלאכה כל כך.
תמימם יהיו לכם – אבל אם יהיו בעלי מומין הרי אתם מחללין שבת בשחיטתן ובפשיטתן שהרי אינן קרבין ועל כן נאמר קדשי בזית ואת שבתותי חללת (יחזקאל כ״ב:ח׳) ולכך לא כתיב תמימים בראש חדש הואיל ואינו אסור בעשיית מלאכה.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
תמימים יהיו לכם, "they shall be free from blemish, for you.⁠" If animals used as communal offerings on the Sabbaths or festivals should have a blemish disqualifying them as offerings, slaughtering such animals on the Sabbath or festival would be a grave sin. It would even be forbidden to remove the skins of such animals on either the Sabbath or the festival. This is why the prophet Ezekiel, Ezekiel 22,8 stated: קדשי בזית ואת שבתותי חללת, "you have despised My holy things, and you have profaned My Sabbaths.⁠" This is also why no mention is made of the animals for the offerings on New Moon having to be free from blemish. It is clear that all animals for offerings must be free from blemishes on any day of the week, but if these animals are offered on a day when certain work must not be performed, if such an animal is nonetheless being offered, the person doing so has committed an additional sin, that of profaning the holiness of the day.
והקרבתם – וכן בכלם חוץ מקרבן ר״ה שנא׳ בו ועשיתם לפי שכשישראל יוצאים ובאים הרי הם לפני הקב״ה כאלו עשו קרבן. כפר״ת.
תמימים יהיו לכם – לכך הזהיר בשבת ויום טוב יותר מבר״ח וחולו של מועד לפי שחילול היום יש בדבר. גבי יום הבכורים כתי׳ ושעיר א׳ ולא כתב חטאת מפני כבוד התורה. הרב״ש. ויש במדרש לפי שאז ישראל עומדים בלי חטא. והכי איתא במדרש משקבלתם עליכם עול תורה ומצות מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מעולם וזהו שייסד הפייט קבלו מלכותי ולא תאשמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

פרים כנגד אברהם. דכתיב ביה ואל הבקר רץ אברהם אילם כנגד אילו של יצחק דכתיב ביה וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פרים נגד אברהם. דכתיב (בראשית יח, ז) ״ואל הבקר רץ אברהם״. איל נגד יצחק, דכתיב (בראשית כב, יג) ״ויעלהו לעולה תחת בנו״. כבשים נגד יעקב, דכתיב (בראשית ל, מ) ״והכבשים הפריד יעקב״:
תְמִימִם דפסח: וכן תְמִימִם דשבועות ודראש השנה, כולם מלאי׳ יו״ד קדמא׳ וחס׳ יו״ד בתר׳ כחביריהם. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, שנים תמימם דתצוה, מל׳ יו״ד קדמא׳ וחס׳ יו״ד תניינא כתי׳, וכל תמימם באורית׳ דכות׳. והמדפיס נשתבש באלו,⁠א ולא הלך בדרך תמים,⁠ב כי במסורת תילים ל״ז וריש משלי נמס׳ כל תמימם דבעירא חס׳ יו״ד בעקבא, במ״א ואיל מן הצאן תמימים יעשו (יחזקאל מ״ג), וכל דגברי מל׳, במ״א יודע ה׳ ימי תמימם. [תמימם].
א. [בדפוס ונציה ש״ז פסח כראוי (תמימם), שבועות וראש השנה שגויים (תמימים); בדפוס ונציה ש״ד פסח שגוי (תמימים), שבועות וראש השנה כראוי (תמימם); ב-ד הכול כראוי).]
ב. כאן דוגמה לשעשוע הלשון החביב על נורצי: בעסקו ב׳תמימם׳ שילב בדבריו את המילה ׳תמים׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והקרבתם אשה עולה לה׳ – בפ׳ אמור גבי פסח ור״ה ויוהכ״פ אמר והקרבתם אשה לה׳ וגבי סכות אמר שבעת ימים תקריבו אשה לה׳ ושם לא נזכר מה יקריב, מבואר שדי אם מקריב אשה מה שימצא וכן אמר בספרא שם (סי׳ קנ״ב) מנין אם אין לך פרים הבא אילים וכו׳ ת״ל והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים תקריבו אשה לה׳ מ״מ, וכן נדרש בספרי גבי חג המצות וחג השבועות וגבי סכות וגבי עצרת, וצ״ל דשבועות למד מסכות כי בשבועות לא כתיב והקרבתם אשה, ועי׳ במנחות (דף מ״ד) וה״ה בר״ח נלמד מאינך, והספרא והספרי יחלקו על שטת הש״ס שס״ל דבחג מעכבין זא״ז וכוותייהו פסק הרמב״ם (בפ״ח מה׳ תו״מ):
והקרבתם אשה לה׳ פרים כו׳ ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה תמימים יהיו לכם – כתוב בואוי״ן, לבד בתמימים יהיו לכם בלא וא״ו. ונראה משום דעשרה קרבנות יש כאן בעולה פרים שנים ואיל ושבעה כבשים, וכל ז׳ ימי הפסח מקריבין אותם, סד״א דהוה שבעים כנגד ע׳ אומות, וכמו פרי החג דאמרו סוף סוכה, לכן אמר תמימים יהיו לכם ולא לעו״ג. ופשוט.
תמימים יהיו לכם ומנחתם – דריש במשנה בפרק ט׳ דמנחות, דסולת שהתליעה פסולה וכן שמן שרוי של שמרים כו׳ פסולים כבעל מום. יעו״ש. וזה מהסמיכות. ונראה דגם דהמנחות והנסכים, דבעי שיהיו ממשקה ישראל, המותר לישראל, נפקא לן מהך סמיכות דכתיב יהיה לכם ומנחתם, ולכם בעי היתר אכילה לישראל, כמו דדרשינין גבי אתרוג, כמו דפי׳ בתוס׳ שם דף ל״ה. ומזה ידענא מה דתניא זבחים דף פ״ח אין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע ואצ״ל מן הערלה כו׳, דבעי לכם. ולפ״ז א״ש מה דכתוב גבי פסח ובגבי יום הכפורים תמימים יהיו לכם ומנחתם, דבששה עשר בניסן קרב העומר, אע״ג דלהדיוט אסור, יעוין מנחות דף ו׳ ע״ב, וכן ביוהכ״פ דאסורין לאכילה להדיוט משום זמן דיוהכ״פ, לכן הוי אמינא דבהם לא בעי בקרבנות שלהם שיהיו ראוים לאכילה להדיוט, לכן אמר קרא תמימים יהיו לכם ומנחתם, דיהיו ראוים לאכילה להדיוט, וטרפה וערלה וכלאי כרם פסולין לקרבנות ולמנחות ודו״ק.
והקרבתם אשה וגו׳ – תניא, הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים יכול לא יקריב עד שיהיו כולם ת״ל (פ׳ אמור) והקרבתם אשה – אפילו אחד מהם, יכול אפילו כולם מצויין, ת״ל פרים בני בקר שנים ואיל אחד1 (ספרי).
1. ר״ל בפ׳ אמור בקרבנות ר״ה ויוהכ״פ כתיב רק והקרבתם אשה ולא פירש מה להקריב, ש״מ שדי להקריב מה שנמצא ואין אחד מעכב חבירו, וכאן מפרש בפרטיות מה להקריב בא להורות שלכתחלה מצוה להקריב שניהם. ובסוגיית הגמרא מנחות מ״ה א׳ שקלא וטריא אם פרים ואלים וכבשים מעכבים זא״ז, וקיי״ל כדרשת הספרי כאן דאין מעכבים.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונימנחת יהודההדר זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שירש״ר הירשמלבי״םמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כ) וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּ⁠לוּלָ֣ה בַשָּׁ֑⁠מֶן שְׁ⁠לֹשָׁ֨ה עֶשְׂרֹנִ֜ים לַפָּ֗⁠ר וּשְׁנֵ֧י עֶשְׂרֹנִ֛ים לָאַ֖יִל תַּעֲשֽׂוּ׃
and their meal offering: fine flour mixed with oil; you shall offer three tenth parts for a bull, and two tenth parts for the ram.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וּמִנְחָתְהוֹן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח תְּלָתָא עֶשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא וּתְרֵין עֶשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא תַּעְבְּדוּן.
and their mincha of flour mingled with oil, three tenths for the bull and two tenths for the ram you shall make:
ומנחתהון סלת פילה במשח תלתה עשרוניןא תקרבון.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״עם תורה ותרין עשרונין עם דכרא״.
ומנחתהון סמידא דחנטיא פתיכא במשח זיתא תלתא עשרונין לתורא ותרין עשרונין לדיכרא תעבדון.
And their minchas of wheat flour, mingled with olive oil, three tenths for each bullock, two tenths for the ram,
וַמַעַהֻם מִןַ אלבִּרִּ סִמִידֹ מַלתֻותֹּ בִּדֻהןֵ תַּ׳לַאתַּ׳תֻ עֻשֻׁוְרֵ לִכֻּלִ רַתֵּ וַעֻשׁרַיְןַ לִלכַּבּשִׁ
ואתם מן הדגנים סולת מעורב בשמן שלושה עשרונים1 לכל שור, ושני עשרונים2 לאיל.
1. (7.452 ק״ג)
2. (4.96 ק״ג)
פס׳: ומנחתם סלת בלולה בשמן וכו׳ ועשרון וכו׳ ושעיר חטאת אחד מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה – מגיד הכתוב שעולת הבקר היא עולת התמיד. ומה ת״ל אשר לעולת התמיד לימד על הקרבנות שכל התמיד מחבירו הוא קודם את חבירו ויום טוב הראשון של פסח הוא בנין אב לכל הקרבנות שכל התמיד מחבירו קודם את חבירו:
וטעם שלשה עשרונים לפר – לכל פר מהם, וכן: שלשה עשרונים לפר האחד (במדבר כ״ח:כ״ח) – לכל האחד מהם. ולכבש האחד (במדבר כ״ח:כ״א) ילמד עליו באמרו: עשרון עשרון, ועוד יפרש: לשבעת הכבשים (במדבר כ״ח:כ״א). וכן זה לפר האחד – לשני הפרים. אבל פעמים יקצר הכתוב בדבר המובן, כי בידוע שלא יהיו שלשה עשרונים לפר האחד ולא יהיה לשני כלום. ויפרש בכבשים שהם מרובים, וכל שכן בפרים, ובסוכות שהפרים מרובים, יפרש בהם: לשלשה עשר פרים (במדבר כ״ט:י״ד).
THREE TENTH-PARTS SHALL YE OFFER FOR 'A BULLOCK' — that is, for each of the [two] bullocks, [mentioned in the preceding verse]. Similarly, three tenth-parts for 'the one bullock'1 means for each one of the [thirteen] bullocks [mentioned in the preceding verse]. And [the expression in the following (21)] for the one lamb shows us [the meaning of] this [phrase — for 'a bullock,' in (20) before us], since it says [there in (21)], 'isaron isaron' [literally: 'a tenth-part, a tenth-part' shalt thou offer for 'the one lamb' — thus indicating clearly that this amount of the meal-offering is for each of the Iambs; and here too the amount stated is for each of the bullocks and rams]. Scripture further states explicitly [in (21)]: for every lamb of the seven lambs. So here too, for 'a bullock' means for [each of] the two bullocks. Scripture, however, sometimes speaks briefly in a matter which is self-understood, for it is obvious that there are not three tenth-parts [of an ephah offered up] for one bullock, whilst the second one has none [at all]. And [the reason why] He stated explicitly [in the following (21)] in connection with the lambs [that the meal-offering specified is for each one of the lambs], is because they are many [i.e., seven], and it follows all the more so in the [case of the] bullocks [mentioned here in (20) that the meal-offering specified there is to be offered up for each of the two bullocks]. And in [speaking about the first day of] the Festival of Tabernacles, when the bullocks were more [than on any other festival], He explains three tenth-parts for the one bullock of the thirteen bullocks.⁠2
1. Ibid., 29:14.
2. Ibid., 29:14.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

שלשה עשרנים לפר – לכל אחד משני הפרים:
ומנחתם – מאחר שכבר בפרק טו ניתנה הוראה כללית שלכל עולה יש להוסיף את המנחה והנסכים הראויים לה, הרי מובן מאליו שצריך להביא מנחה ונסכים גם עם קרבנות המועדים. ומאחר שאף על פי כן נזכרו המנחה והנסכים לפרטיהם במוסף ראש חודש, הרי שבשאר קרבנות המועדים הם נידונים בצורה מקוצרת: המנחה קרויה ״מנחתם״ – המנחה המצורפת אליהם כדבר מובן מאליו. הנסכים אינם נזכרים כלל בקרבן המועד של חג המצות, משום שהם מובנים מאליהם; ובשאר הקרבנות הם נרמזים רק בתיבת ״ונסכיהם״, והכתוב אינו מפרט את השיעור שנקבע להם.
לדעת הרמב״ן בפירושו יש צורך להזכיר בייחוד את המנחה ושיעוריה משום שהשיעור משתנה במקרים מסוימים, כדוגמת כבש הבא עם העומר, הטעון מנחה של שני עשרונים (ויקרא כג, יב–יג; פירוש שם). לעומת זאת, שיעור הנסכים הוא קבוע ואינו משתנה בשום מקום; לפיכך אין צורך להזכירו כאן במיוחד.
מה שדורש התייחסות מיוחדת הוא השינוי הפתאומי מלשון רבים ללשון יחיד (פסוק כא); שכן בפסוקים הקודמים ובפסוקים הבאים הפנייה היא בלשון רבים, ואילו כאן במנחת הכבשים נאמר ״תעשה״ בלשון יחיד. יתירה מכך, לשון ״תעשה״ עצמה טעונה ביאור, שכן היא קובעת את מנחת הכבשים כציווי בפני עצמו, בעוד שבכל שאר הקרבנות מוסיף הכתוב בפשטות ״עשרון עשרון לכבש״ לעשרונות הפרים והאיל. שינוי לשון זה יכול להתבאר על פי משמעות קרבן החג של יציאת מצרים. שכן ״שבעת״ הכבשים נותנים ביטוי לדברי ימי ישראל המגלים את ה׳ בעולם, ורעיון זה מתחדש בהכרתנו בזיכרון יציאת מצרים של כלל האומה. יותר מכל שאר מעשי החסד של ה׳ בהיסטוריה שלנו, תופסת גאולת יציאת מצרים את ישראל בכלליותו כיחידה אחת. יציאת מצרים גילתה את אהבתו וידו החזקה של האב האלוקי אשר הציל את בנו ממוות וממאסר, והוציא אותו לחיים ולחירות. לכן נאמר על פסח: ״עשרון עשרון תעשה לכבש האחד לשבעת הכבשים״. כמו כן, הדין שמביאים רק עישרון אחד עם כבשי המוסף, אמור כאן בקרבן פסח כציווי מפורש, משום שדווקא בעומר הקרב בפסח מצאנו את היוצא מן הכלל של שני עשרונים לכבש אחד (השווה ויקרא כג, יב–יג).
ושני עשרונים לאיל תעשו, עשרון עשרון תעשה: תיבות ׳עשיה׳ מיותרות, ולא כתיב בכל הפרשה. והנה כבר נתבאר לעיל (טו,ו) משמעות ׳עשיה׳ גבי מנחת נסכים, שהוא כל עשיות שעד הקרבה. והיתה המצוה להכין בשביל מוספי הצבור ביחוד, דגדולים במעלה מקרבן יחיד.
ומשום הכי כתיב באיל ״תעשו״ לשון רבים ובכבש ״תעשה״ לשון יחיד, דכל עשרון נמסר לכהן בפני עצמו, ושני עשרונים נמסרים לשני כהנים, וכמו בהולכה למזבח כדתנן ביומא פרק ב׳ (כו,ב).
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהכל
 
(כא) עִשָּׂ⁠ר֤וֹן עִשָּׂ⁠רוֹן֙ תַּעֲשֶׂ֔ה לַכֶּ֖⁠בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְ⁠שִׁבְעַ֖ת הַכְּ⁠בָשִֽׂים׃
You shall offer a tenth part for every lamb of the seven lambs,
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

עֶשְׂרוֹנָא עֶשְׂרוֹנָא תַּעֲבֵיד לְאִמְּרָא חַד כֵּן לְשִׁבְעָא אִמְּרִין.
a tenth shall you make for one lamb, so for the seven lambs.

עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים
עֶסְרוֹנָא עֶסְרוֹנָא תַּעְבֵּיד לְאִמְּרָא חָד (ח״נ כֵּן) לְשִׁבְעָא אִמְּרִין
תוספת כן
›״לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים״ – ״כֵּן לְשִׁבְעָא אִמְּרִין״. כתב ״אוהב גר״ שתוספת ״כֵּן״ באה בקביעות בתרגום מליצה זו למרות שבחלק מהדפוסים השמיטוה, ותפקידה להדגיש שכל אחד מהכבשים מחייב הבאת נסכים עימו ולא רק עם אחד משבעת הכבשים עבור כולם כפי שניתן היה לחשוב.⁠1 אבל ״חליפות שמלות״ סבר שאין צורך בתוספת זו, והראיה שאף בלשון הכתוב פעמים נכתבה ״כן״ ופעמים הושמטה, ראה ״וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים.. וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָֽה״ (שמות כה לג-לה).
״באורי אונקלוס״ מעיר על שינוי הסגנון שבפרקים כח-כט: בפסוקנו ובפסוקים הבאים תרגם ״כֵּן לְשִׁבְעָא אִמְּרִין״: ״עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים״ (פס׳ כט); ״וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים״ (במדבר כט ד); ״עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים״ (במדבר כט י) – בכולם הוסיף ״כֵּן״ [ובכולם מדובר על שבעה כבשים]. אך לקמן ״וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים״ (במדבר כט טו) ״לְאַרְבְּעַת עֲשַׂר אִמְּרִין״, ״וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָֽאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָֽאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם״ (במדבר כט יד) ״לִתְלָת עֲשַׂר תּוֹרִין... לִתְרֵין דִּכְרִין״ – ללא תוספת ״כֵּן״, אף שהצורך זהה.⁠2 על הסבר ״אוהב גר״ השיב שכבר ידוע ממקומות אחרים שהמנחות קרבות עם כל קרבן בנפרד ואין צורך בתוספת זו, כי נלמד מהמפורש על הסתום.⁠3 ואע״פ שדברי ״אוהב גר״ התייחסו למליצת ״לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים״, מ״מ אין סיבה לחלק ביניהם.
1. ״באורי אונקלוס״.
2. וכבר קדמו יא״ר בהערתו.
3. וכעין זה כתב רמב״ן: ״אבל פעם יקצר הכתוב בדבר המובן, כי בידוע שלא יהיו שלשה עשרונים לפר האחד ולא יהיה לשני כלום, ויפרש בכבשים שהן מרובין וכל שכן בפרים״ (פס׳ כ׳).
עשרון עשרון מכלתה תקרבון עם אמרא חדתהא כהדין סדרא תקרבון עם שבעתיהב אמריהג.
א. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקרבון עם שבעתיה״) גם נוסח חילופי: ״תהוון מקרבין למניין שב׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמריה״) גם נוסח חילופי: ״{אמ}⁠רין״.
עשרונא עשרונא תעביד לאימר חד הכדין לשובעא אימרין.
and for a single lamb a tenth, so for the seven;
וַעֻשׁרֹ לִכֻּלִ חַמַלֵ מִןַ אלסַּבּעַתִ
ועשרון1 לכל טלא מן השבעה.
1. (2.484 ק״ג)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

עשרון עשרון תעשה לכבש כו׳ – בשום מועד לא כתב תעשה רק כאן בפסח. נראה דמלמדנו, דסלת העשרון ביום ראשון דפסח קודם הקרבת העומר ודאי בא מן הישן, דחדש אסור להדיוט, רק בימים האחרונים אחר הקרבת העומר הוי אמינא דבאין מן החדש כמו להדיוט, לכן אמר תעשה, שיהיו כל עשיות שוין (כדדריש ריש התדיר), דלגבוה בעי שיקריב שתי הלחם, הגם דממנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות ידענא, אפשר דהו״א דדוקא למנחות הבאין בפני עצמן לא גלל זבח, או יליף לן, דהנך דזרעינהו בין עומר לשתי הלחם אינם מתירין השתי הלחם והעומר שלא כסדרן, דאם יתירו נמצא דאחר הקרבת העומר יביאו מחטים חדשים, ואין כל העשיות שוין. ודו״ק.
עשרון עשרון – מה ת״ל עשרון עשרון – לרבות חצי עשרון.⁠1 (מנחות פ״ז:)
1. ר״ל לרבות שבין כלי המדות שהיו במקדש היתה גם מדה המחזקת חצי עשרון, ואינו מבואר מניין מוכח זה, וי״ל מדכפל הכתוב לכתוב עשרון עשרון משמע ליה שמרמז שצריך למדוד בכלי המחזקת עשרון שלם ולא בשתי חצאי עשרונים, דאי לגוף הענין שהיה צריך לכל כבש עשרון היה די לכתוב רק ועשרון לכבש והיינו יודעים דלכל כבש עשרון אחד אחרי דכבר כתיב בפסוק י״ג ועשרון עשרון סלת וגו׳ לכבש האחד, וצורך המדה חצי עשרון היה צריך במקדש למדוד בה חביתי כהן גדול שהיה מביא עשרון שלם והיו מקריבין אותו מחצה בבקר ומחצה בערב כמבואר בפ׳ צו, והיו חוצין אותו בחצי עשרון.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כב) וּשְׂעִ֥יר חַטָּ֖⁠את אֶחָ֑ד לְ⁠כַפֵּ֖⁠ר עֲלֵיכֶֽם׃
and one male goat for a sin offering, to make atonement for you.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וּצְפִירָא דְּחַטָּתָא חַד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן.
And one goat for a sin offering to make atonement for you;
וצפיר לחטאתה חד למכפרהא עליכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למכפרה״) גם נוסח חילופי: ״{ל}⁠כפ׳⁠ ⁠⁠״.
וצפירא דחטאתא חד לכפרא עליכון.
and one kid of the goats, to make an atonement for you:
וַעַתֻודַא לִלזַּכּוַתִ לִיַסתַּג׳פִרַ עַנכֻּם
ושעיר לחטאת לבקש כפרה מעלכם.⁠1
1. [ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם. - ידענו כי אי אפשר בלתי חטא, נאמר כי זה נכתב על האפשר, ואם יחטא יכפר לו בו, ואם לא יחטא יהיה לנו עליו הגמול. ואם יאמר, איך אמר (קהלת ז, כ): כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא? נאמר לא אמר זה כי אם על היכלת, כי אין אחד מן הצדיקים יכול לעשות (רק) טוב אלא הוא יכול לעשות רע, אבל הוא בוחר בטוב ומגבירו על הרע, אבל השלם הוא מי שהתישר לו לקים כל המצוות והאזהרות ולא קצר במאומה מהם, והוא שיקרא צדיק גמור. לעומת זה המקצר והוא המקל במצוות עשה, והוא שנאמר עליו עובר על מצוות עשה, והוא המקל בתפלין ובציצית ובסכה ולולב ושופר והדומה לזה, והוא במעלה הזאת מן החטא שיכפר לו בו, ונוסף לזה, החוטא והוא העובר על מצוות לא תעשה, אבל לא על החמורות, ובאי זה צד נדע שאינם חמורות? מפני שלא הגדילו ענשם בעולם הזה, והוא נקרא עובר על מצוות לא תעשה, והוא כמי שמקל בנבלה וטרפה ושעטנז ובעוננות ובכחש, והדומה לזה שענינו במעלה הזאת מן החטא שיכפר לו בו. אבל המזיד הוא שעובר על החמורות, והם שיש בו כרת בידי שמים, ומיתה בידי שמים, וארבע מיתות בית דין, ובזה נדע כי הם חמורות, כמו העריות וחלול שבת והאכילה ביום הכפורים, וחמץ בפסח, והדומה לזה, הוא במעלה הזאת מן החטא. אבל הכופר הוא העוזב העקר, רוצה לומר בורא הכל יתברך ויתעלה, ועזבו אותו על שלשה דרכים, אם שיהיה עובד זולתו מדמיון עשוי, או אדם או שמש או ירח, וכמו שיש בלא יהיה לך אלהים אחרים, או שלא עבד זולתו ולא עבדו, והוא איננו עובד דבר, לא אמת ולא שקר, וכמו שיש בפרשת (איוב כא, יד): ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. או שיהיה בספק באמונתו, והוא נקרא בשם מאמין, ואפשר שיתפלל ויתחנן ואין לבו שלם ומאמין, והוא מפתה במאמרו ובאמונתו, וכאשר אמר (תהלים עח, לו-לז): ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו. והוא נקרא מי שנתחלל בו שם שמים, והוא במעלה הזאת מן החטא. ואלה כלם כאשר ישובו, יכפר להם בעולם הזה. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר חמישי)]
ושעיר חטאת – כמו: שעיר עזים, והוא דרך קצרה.
והנה לא הזכיר עולת שבת בשבעת ימי הפסח, כאשר לא הזכיר עולת התנופה (ויקרא כ״ג:י״א-י״ב). ואנו צריכין לקבלה, כי פסוק שבת אמר: על עולת התמיד (במדבר כ״ח:י׳), וחג המצות: על עולת התמיד (במדבר כ״ח:כ״ד).
AND ONE HE-GOAT FOR A SIN-OFFERING. U-se'ir chattat echad (and he-goat for a sin-offering) is the same as u-se'ir izzim echad le-chattat1 (and one he-goat for a sin-offering). Our verse is abridged.⁠2 Observe, Scripture does not mention the Sabbath burnt offering3 which is to be brought during the seven days of Passover. It similarly omits4 the burnt offering which accompanied the waved sheaf.⁠5 We need tradition.⁠6 For the verse (v. 10) tells us that [the burnt offering] of every sabbath shall follow the daily burnt offering.⁠7
1. This is the phrase normally used for a he-goat offering. See verses 15 and 30 in our chapter and verses 5, 11, 16, and 25 in chapter 29.
2. Se'ir is short for se'ir izzim.
3. So Vat. Ebr. 38. Also see Krinsky and Meijler. The printed texts omit the word Sabbath.
4. From the Passover offerings.
5. On the second day of Passover. See Lev. 23:9-14.
6. As to when the Sabbath offering is to be brought on a Sabbath during the week of Passover (Meijler).
7. The question arises, when is the Sabbath offering to be offered on a Sabbath which falls during the week of Passover? Is it to be before or after the additional Passover offerings? According to tradition, the Sabbath offering came before the Passover offerings.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לכפר עליכם – עולות המוספים הן הביטוי האידיאלי של האומה, אך בראש חודש האומה אינה נמצאת בבית ה׳; רק באופן סמלי היא מצויה שם. לפיכך בראש חודש, חוסר שלמותה של האומה במציאות הממשית אינו גלוי לכל, רק ה׳ מודע לו. לכן נאמר שם: ״ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק טו; עיין פירוש שם). אולם בפסח, האומה כולה נראית בפועל לפני ה׳, והכל יכולים לראות שעדיין לא הגיעה לשלמותה ועודנה טעונה כפרה. לפיכך נאמר כאן: ״ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם״.
לכפר עליכם: ביארנו לעיל פסוק ט״ו שאגב מרומזת כפרה על ׳סקבא דשתא ריגלא׳.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשנצי״בהכל
 
(כג) מִלְּ⁠בַד֙ עֹלַ֣ת הַבֹּ֔⁠קֶר אֲשֶׁ֖ר לְ⁠עֹלַ֣ת הַתָּ⁠מִ֑יד תַּעֲשׂ֖וּ אֶת⁠־אֵֽלֶּ⁠ה׃
You shall offer these besides the burnt offering of the morning, which is for a continual burnt offering.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

בָּר מֵעֲלַת צַפְרָא דְּהִיא עֲלַת תְּדִירָא תַּעְבְּדוּן יָת אִלֵּין.
besides the burnt sacrifice of the morning which is the perpetual burnt sacrifice, you shall make these.

מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה
בָּר מֵעֲלַת צַפְרָא דְּהִיא עֲלַת תְּדִירָא תַּעְבְּדוּן יָת אִלֵּין
חוץ, בר
א. ›״מִלְּבַד עֹלַת״ – ״בָּר מֵעֲלַת״. לְּבַד במשמע ״חוץ מ-״ מתרגם אונקלוס ״בָּר״ ראה ״כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּֽף״ (שמות יב לז) ״בָּר מִטַּפְלָא״, וכשהכתוב מוסיף מ״ם – ״מִלְּבַד״ – לא משנה אונקלוס את תרגומו אלא מוסיף במילה הבאה מ״ם כבפסוקנו ״מִלְּבַד עֹלַת״ – ״בָּר מֵעֲלַת״. וכן ״מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן״ (בראשית כו א) ״בָּר מִכַּפְנָא״.
הסיפא מפרטת את הרישא
ב. ›״אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד״ – ״דְּהִיא עֲלַת תְּדִירָא״. כדי שלא נטעה לומר שיש עולת בוקר הנוספת על עולת התמיד, כפי שניתן היה להבין מהצירוף ״מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד״, תרגם אונקלוס באופן המבהיר ששני חלקי הפסוק מתייחסים לאותה עולה, ״אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד״ – ״דְּהִיא עֲלַת תְּדִירָא״. וב״העמק דבר״ למד שלא כדברי התרגום הנראים כפשוטו של מקרא, לדעתו אריכות לשון הכתוב ״מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד״, (שלא כמו בשאר המועדים שבהם נכתב ״מלבד/על עלת התמיד״) משמש מקור לשינוי הזמנים ברגלים:⁠1
בא ללמדנו דברגלים מקדימין עולת התמיד לכל יום חול, וכדתנן ביומא (משנה יומא א׳:ח׳) דברגלים לא היה קריאת הגבר מגעת עד שהיה עזרה מלאה מישראל, ומשמעות הבוקר – בהשכמה. ומזה הרגל למדנו בכל רגלים.
1. וראה גם ״משך חכמה״.
בר מן עלתה דצפרה די לעלתה דתמידה תקרבון ית איליןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אילין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
בר מעלת צפרא די לעלת תדירא תעבדון ית איליין קורבנייא.
beside the burnt sacrifice of the morning, the perpetual burnt sacrifice, you shall make these offerings.
מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר – כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ, הַתְּמִידִין קוֹדְמִין לַמּוּסָפִין, מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה״, מִנָּלָן. [מִנָּלָן], כִּדְקָתָנֵי טַעֲמָא מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר, דִּילְמָא תְּמִידִין הוּא דְקָדְמֵי לְמוּסָפִין מִשּׁוּם דְּתָדִירֵי, מוּסָפִין דְּקָדְמֵי לְמוּסָפִין מִנָּלָן. אֲמַר רַבִּי אִלְעָא דַּאֲמַר קְרָא כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים, אֵלֶּה כָּאֵלֶּה. וְהַאי מִבָּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ. אִם כֵּן נֵימָא קְרָא אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם, אִי כְתַב אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים הֲוָה אֲמִינָא אֵלֶּה לְשִׁבְעַת הַיָּמִים. (אִין מִידִי אַחֲרִינָא לָא) לַיּוֹם כְּתִיב. (כָּאֵלֶּה) וְאַכָּתֵי אֵימָא אֵלֶּה לַיּוֹם אֲבָל שְׁאָר יוֹמֵי לָא יָדַעְנָא כַּמָּה. אֲמַר קְרָא תַּעֲשׂוּ, שֶׁיְּהוּ כָּל הָעֲשִׂיּוֹת שָׁווֹת. אַבָּיֵי אֲמַר לְעוֹלָם מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא אִם כֵּן לִכְתֹּב קְרָא מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר וְלִשְׁתֹּק וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד״ הָכֵי קָאֲמַר הָךְ דְּתָדִיר הִיא תִקְדֹּם.
כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים – לָמָּה נֶאֱמַר. שֶׁהָיָה בְדִין, הוֹאִיל וְחַג טָעוּן חֲגִיגָה וְהַפֶּסַח טָעוּן חֲגִיגָה מַה הֶחָג פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ אַף הַפֶּסַח יְהֵא פוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ״, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ. ״עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה״, מַגִּיד שֶׁאֵין מוּסָפִין קְרֵבִין אֶלָּא בֵּינְתַיִם.
מַא עַדַא קֻרבַּאןֻ אַלגַ׳דַאתִ וַקֻרבַּאןֻ אַלדַאאִםִ אלתַּ׳אנִי תֻקַרִּבּוּןַ הַדִ׳הִ
מלבד קורבן עלות השחר לפני-הנץ החמה, וקורבן התמידי השני תקרבו זאת.
מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד – אשר נעשית לצורך עולת התמיד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(23-24) וראוי לתת לב בפסוקים אלו בדברים ארבעה עם היות שלא זכרתי אותם בשאלות:
הא׳ למה אמר מלבד עולת הבקר שהיה לו לומר מלבד עולת התמיד שהוא כולל לבקר ולערב שיזכו׳ בקר בלבד.
והב׳ אם כבר אמר מלבד עולת הבקר למה אמר אחר כך על עולת התמיד יעשה ונסכו. כי בזה המאמר הכולל יוכלל הראשון.
והג׳ למה לאא אמר גם כן מלבד עולת השבת שאם יחול השבת ביום מימי החג יעשו מצות מוסף החג מלבד מוסף השבת כמו שאמר מלבד עולת הבקר או מלבד עולת התמיד.
והד׳ למה לא אמר גם כן מלבד קרבן העומר שהיה נקרב ביום השני מהחג והיה מלבד מוסף החג.
ונראה להשיב עכ״ז כי הנה במקדש בתחלת היום כל הקרבנות היו מקריבים תמיד של שחר כבש אחד ואחריו היו מקריבים מוסף היום. ומפני שבחג הפסח צוה שיקריבו במוסף היום שבעה כבשים הוצרך לומר מלבד עולת הבקר רוצה לומר שלא יעשה מנין השבעה כבשים עם אותו כבש אחד שכבר נקרב בתמיד של שחר והוצרך לומר זה לפי שהיה אפשר שיעלה כן על הלב. אבל לא היה אפשר שיעלה על הלב שהשבעה כבשים מהמוסף שהיו נקרבים יחד יהיו עם התמיד של בין הערבים שהיה האחרון מכל הקרבנות ולא היה עדין נקרב.
הנה מפני זה אמר מלבד עולת הבקר כדי שלא נטעה לחשוב שעם עולת הבקר שכבר נקרב היה נשלם מנין הז׳ כבשים. וכן אמרו בספרי אין המוספי׳ נקרבים אלא בנתים ר״ל בין תמיד של שחר ובין תמיד של בין הערבי׳ וזה טעם ההערה הראשונה אשר העירותי. וכן אומר לשנית שאין אמרו על עולת התמיד כמו מלבד עולת הבקר לפי שמאמר מלבד עולת הבקר בא ללמד שלא ישלימו׳ מנין ז׳ הכבשים עם הכבש הנקרב בתמיד הבקר כי מלבדו יהיו שבעת הכבשים. אמנם אמרו אחר זה על עולת התמיד יעשה ונסכו בא ללמד סדר הקרבנות בקדימה והאיחור רוצה לומר שלא יקריב קרבן מוסף היום אלא אחרי שיקריב קרבן התמיד רוצה לומר של שחר לא קודם אליו.
ולשלישית אומר וכן לרביעית שהנה לא הוצרך הכתוב לבאר שהיה מוסף חג המצות מלבד עולת השבת ומלבד עולת העומר הנקרב ביום הב׳ מהחג לפי שהכתוב אומר כאלה תעשו ליום ז׳ ימים רוצה לומר שיהיה על הקרבן הזה עושה שבעת ימים בשוה בכל יום ויום מימי החג ולהיות הקרבן הזה מיוחד לשבעה ימים בשווי היה מבואר שהוא מלבד עולת השבת כי הוא אינו אלא ליום אחד בלבד וזה היה לשבעת ימים. ושהיה גם כן מלבד עולת העומר שהיה גם כן נקרב ליום אחד בלבד. ולא היה אחד מאלה רוצה לומר שבת ועומר לז׳ ימים ומפני זה לא הוצרכה התורה לומר באלה מלבד עולת השבת מלבד עולת העומר שכבר נצטוו בה בכתוב בסדר אמור אל הכהנים. אבל התמידין מפני שהיו לשבעה וגם לכל ימות השנה הוצרך לומר עליה׳ מלבד עולת הבקר. כדי שלא יטעו בחשבם שיושלם מנין השבעת כבשים ממוסף החג עם כבש תמיד של שחר כל שכן שהיו נקרבים רצופי׳ השבעה של המוסף מיד אחרי תמיד של שחר ולא ישאר אם כן ספק ולא ערעור בפסוקים אלו:
א. כן צ״ל. בדפוסים חסר: ״לא״.
מלבד עלת הבקר – לפי שצוה להקריב שבעה כבשים לעולה, והיה אפשר לטעות שאף התמיד בכללן, הוצרך להזהיר מלבד עולת הבקר. והנה לא אמר הכתוב ג״כ מלבד עולת השבת שיחול ביום אחד מז׳ ימי חג המצות, וכן לא אמר מלבד קרבן העומר שהיה נקרב ביום השני, כי אין צורך לכל זה וא״א לטעות בהם לפי שאמר בסמוך כאלה תעשו ליום שבעת ימים, ובהיות הקרבנות האלה מיוחדים לשבעה ימים בשווי, שוב אין מקום לטעות שיהיה מוסף שבת וקרבן העומר בכללן, כי אלה אינן נקרבין אלא יום אחד בלבד:
מלבד עלת הבקר – בפסוק כד נאמר, כפי שנאמר בראש חודש ובשאר קרבנות המועדים: ״על עולת התמיד יעשה ונסכו״. כאן נאמר במיוחד: ״מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד תעשו את אלה״. פסוק זה לא בא ללמדנו שיש להקריב את המוסף אחר קרבן התמיד, שכן הלכה זו נקבעה בלשון הרגילה בפסוק כד. אלא פסוקנו מזכיר שני קרבנות אלה ביחסם ההדדי. תחילה הוא עוסק בקרבן התמיד, המודגש כאן במשמעותו כ״עלת הבקר״, ביטוי שלא נמצא בשום מקום אחר בכל פרשת קרבנות המועדים.
אין ניגוד גדול יותר מהניגוד שבין קרבן התמיד למוסף של פסח. שכן קרבן התמיד בא בעטיו של אור הבוקר הבוקע ועולה על פי הסדר הטבעי של הדברים; ואילו קרבנות המועד של חג המצות הם זכר ליציאת מצרים, אשר התרחשה על ידי ביטול זמני של הסדר הטבעי. ואף על פי כן, שתי עובדות אלה מיוחסות כאן, זו אחר זו, לאל האחד והיחיד. האל המתגלה אלינו דרך קרני הבוקר הזוהרות, הוא אותו אל שזיכרון יציאת מצרים קורא אותנו אליו. שכן האל המעורר תמיד את השחר לפי הסדר הטבעי שהוא יסד, הוא אותו אל שבמצרים ביטל זמנית סדר זה, וכך התגלה כמי שיסד את הסדר הזה, האדון והמושל על הטבע וההיסטוריה; ובהתגלות זו בחר בנו כעמו ונעשה לאלוקינו.
משום כך נאמר כאן: ״מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד תעשו את אלה״. יתירה מכך, עליכם להקריבם בהקשר לעולת התמיד הקודמת להם. דבר זה נלמד ממלות היחס ״על ו״מלבד״ (עיין פירוש פסוק י).
נאמר כאן שעולת הבוקר קודמת למוספים בגלל שהיא ״עולת התמיד״. מכאן למדנו את ההלכה הכללית (זבחים פט.; עיין גם הוריות יב: ורש״י שם) ש״כל התדיר מחבירו קודם את חבירו״. צריך לתת את הדעת היטב לכלל זה, שכן בעבודת ה׳ הבריות נוטות להקדיש יותר תשומת לב למצוות הבאות רק לעתים רחוקות, מאשר למצוות הרגילות או היומיות.
מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד: אריכות לשון הוא. ובא ללמדנו דברגלים מקדימין עולת התמיד לכל יום חול, וכדתנן ביומא פ״א (כ,א) דברגלים לא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה העזרה מלאה מישראל. ומשמעות ״הבוקר״ – בהשכמה. ומזה הרגל למדנו בכל רגלים.
מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד – צריך טעם מדוע לא כתוב עולת הבקר בשום מקום רק גבי פסח. ויתכן עפ״י מש״כ האחרונים, דהעיקר דבמנין שעות כהזוה״ק, שי״ב שעות נחשבין ליום וי״ב שעות נחשבין לילה, וזמן תפלה הוא עד שני שעות קודם חצות לא זמניות, א״כ עד ה׳ שעות מיחשב בקר, כדאמרו פרק תפלת השחר, וא״כ בריש תקופת ניסן, היינו ניסן דתקופה, שאז היום ולילה שוין, וכמו שאמרו בפ׳ כיצד מעברין דף נ״ו בתקופת ניסן ותשרי, ואז מכוון ה׳ שעות ביום משעה שהאיר המזרח, דכיון דהיום והלילה שוים, והוי עדיין בקר, אבל בשאר חדשים שאין היום והלילה שוה יכול להיות שהאיר המזרח ה׳ שעות אחר חצות הלילה, נמצא דעד עשרה שעות אחר חצות הלילה שהוא חשבון ה׳ שעות על היום, וכמו שאמרנו לשיטת הזוה״ק יהיה אז ששה שעות על היום ואין זה בקר לענין אור היום, שכבר עבר ששה שעות זמניות, אם כי מיקרי בקר לענין תמיד כמו לענין תפלה, ולכן לא כתיב בקר רק בפסח לבד, שמעברין על התקופה של ניסן, כדאמר בפ״ק דר״ה, אבל לא על תקופת תשרי. ודו״ק.
מלבד עלת הבקר – תניא, ר׳ עקיבא אומר, פר העולה ושבעה כבשים של יוהכ״פ עם תמיד של שחר היו קרבין, שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד אלמא מוספין עם תמיד של שחר עביד להו.⁠1 (יומא ע׳:)
אשר לעלת התמיד – כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, תמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ר״ח, מוספי ר״ח – למוספי ר״ח, שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד, מה ת״ל לעולת התמיד – למימר דהך דתדיר תיקדום2. (זבחים פ״ט.)
1. וטעם הראיה מדכתיב עולת הבקר אשר לעולת התמיד משמע דמוספין עם עולת הבקר נעשין בסמוך להן, ואע״פ דזה כתיב במוספי כל הרגלים ילפינן יוהכ״פ מהם.
2. ר״ל דהלשון מלבד עולת הבקר משמע דעולת הבקר קודמת, ומדיחס עולה זו שהיא עולת התמיד ש״מ שבא להורות דלכן קדמה מפני שהיא עולת התמיד, ומה מעלה יש בעולת התמיד ע״כ צ״ל מפני שהיא תדירה, וא״כ ילפינן דכל התדיר קודם.
והנה לכאורה צ״ע בפרט זה דמוספי שבת קודמין למוספי ר״ח, דהא במוסף ר״ח יש שעיר חטאת כמבואר בפרשה, וקיי״ל דחטאת קודמת לעולה כמבואר בפ׳ ויקרא, וצ״ל דהקדימה ההיא היא רק כששניהם עומדים לפנינו, וכאן כל זמן שלא הביאו המוסף דר״ח אין להקדים בכלל המוסף למוסף דשבת בשביל זה, ולכן צריך לפרש הלשון קודמין שיכינום תחלה, אך לפי״ז יתחייב שאם במקרה הכינו יחד את המוסף דר״ח עם המוסף דשבת יקדימו את המוסף דר״ח מפני החטאת שבו, וזה דבר חדש וצריך תלמוד.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר״י בכור שוררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כד) כָּאֵ֜לֶּ⁠ה תַּעֲשׂ֤וּ לַיּ⁠וֹם֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים לֶ֛חֶם אִשֵּׁ֥⁠ה רֵֽיחַ⁠־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָ֑הי״י֑ עַל⁠־עוֹלַ֧ת הַתָּ⁠מִ֛יד יֵעָשֶׂ֖ה וְ⁠נִסְכּֽוֹ׃
In this way you shall offer daily, for seven days, the food of the offering made by fire, of a pleasant aroma to Hashem. It shall be offered besides the continual burnt offering and its drink offering.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

כאלה תעשו ליום שבעת ימים – למה נאמר? שהיה בדין: הואיל וחג טעון חגיגה, והפסח טעון חגיגה, מה החג פוחת והולך – אף פסח פוחת והולך? תלמוד לומר: כאלה תעשו ליום, שלא להוסיף ושלא לגרוע.
על עולת התמיד יעשה ונסכו – מגיד שאין מוספים קרבים אלא בינתים.
"As these shall you offer each day for seven days.⁠": Why is this written? For (were it not written) it would follow, (otherwise), viz.: Since Succoth requires a festival offering, and Pesach requires a festival offering, therefore, just as the offering of Succoth decreases progressively (each day [viz. Bemidbar 29:12-13]) so should that of Pesach decrease progressively. It is, therefore, written "As these shall you offer each day" — neither to increase or to decrease. "in addition to the continual burnt-offering shall it be offered, and its libation": We are hereby apprised that the mussafim (of Pesach) are sacrificed only between the two (temidim).
כְּאִלֵּין תַּעְבְּדוּן לְיוֹמָא שִׁבְעָא יוֹמִין לְחֵים קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ עַל עֲלַת תְּדִירָא יִתְעֲבֵיד וְנִסְכֵּיהּ.
After the manner of these you shall do by the day for seven days; it is the bread of the oblation to be received with acceptance before the Lord; (with) the perpetual burnt offering and its libation shall it be made.
כהדן סדרא תקרבון בכל יום שבעתי יומיאא לחם קרבן מתקבל ברעוהב קדם י״י סמיך לעלת תמידה יתקרב ונסוכוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבעתי יומיא״) גם נוסח חילופי: ״שובעה יומין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברעוה״) גם נוסח חילופי: ״לריח דרעוה״.
כאילין קורבני יומא קמאה תעבדון כל יומא שובעא יומין דחגא {לחים}⁠א קרבן דמתקבל ברעוא קדם י״י על עלת תדירא יתעביד וניסוכיה.
א. חסר בכ״י לונדון.
According to these oblations of the first day you shall do daily through the seven days of the festival. It is the bread of the oblation which is received with favor before the Lord; it shall be made beside the perpetual burnt offering, with its libation.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

וַמִת׳לַהַא קַרִּבּוּ פִי כֻּלִּ יַוְמֵ מִן אַלּאִיאםִ אלסַּבּעַתִ קֻרבַּאנַא מַקבּוּלַא מֻרַצִּ׳יַא לִלָּהִ מַעַ אַלּקֻרבַּאןִ אלדַאאִם יֻקַרַּבֻּ דַ׳לִךַּ וַמַזַאגַהֻ
וכמוהו קרבו בכל יום מן הימים השבעה, קרבן מקובל ומרצה אל ה׳ עם הקרבן התמידי יקרב זאת, עם היין הנמזג עמם.
כאלה תעשוא – שלא יהו פוחתין והולכין כפרי החג.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״ליום״.
כאלו תעשו ליום LIKE THESE YOU SHALL OFFER ON EACH DAY – Like these mentioned: this implies that they are not continuously to decrease in number on each day as do the bullocks brought on the Feast of Tabernacles (Bemidbar 29:12–34) (Sifre Bemidbar 28).
פס׳: כאלה תעשה ליום – בכל יום ויום שלא להוסיף ושלא לגרוע.
על עולת התמיד – לימד על המוספין שאין קרבין אלא בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים:
על עולת התמיד יעשה ונסכו – נראה לכך כתוב: ״יעשה״ בין ״{ה}⁠תמיד״ ״ו⁠{ו}⁠נסכו״, לפי שצריך לעשות התמיד קודם המוספים, דאמר מר:⁠א היא העולה (ויקרא ו׳:ב׳) – עולה ראשונה (בבלי פסחים נ״ח:). ומגיד לךב שנסכי התמיד יכול לעשות אחר קרבנות היום, כדאמר: מנחתם ונסכיהם (במדבר כ״ט:י״ח ועוד הרבה) – אפילו בלילה, אפילו למחר (בבלי מנחות מ״ד:). לפיכך כתוב: ״יעשה״ קודם ״ונסכו״.
א. כך בערוגת הבשם ח״א עמ׳ 98 (בשם ״הר׳ יוסף״). בכ״י מינכן 52 (במקום ״דאמר מר״): כלומר
ב. כך בערוגת הבשם ח״א עמ׳ 98. בכ״י מינכן 52: לה.
כאלה תעשו ליום שבעת ימים – למעלה בתורת כהנים בפרשת אמור דמשתעי בענייני הארץ כמו שפי׳ להלן מזכיר הרגלים והתבואות הרגילות לבא בהן לפיכך הזכיר הקרבנות הבאות בגלל העומר ושתי הלחם אבל כאן לא הזכיר רק הקרבנות הבאים על היום.
ונסכו – קאי אלחם אשה דסליק מיניה והוא נסכי יין ונסכי מנחה.
כאלה תעשו ליום שבעת ימים, "After this manner you shall present offerings for seven consecutive days;⁠" previously, when this festival had been discussed in Leviticus in the latter part of chapter 23, where not the offerings but the location of them in our own land are the central focus of the Torah, the blessings related to these festivals are highlighted, and therefore our gratitude for them. In this chapter the Torah highlights the details of the offerings to be presented on those occasions.
ונסכו, and its drink offering;⁠" the verse refers to the words: 'לחם אשה לה, at the beginning of our verse, i.e. "the food of the offering for God made by fire;⁠" what is meant specifically are the drink offerings accompanying the animal offerings as gift offerings, מנחה, including the meal (baked flour) parts of such offerings.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

על עוֹלַת: התמיד דפסח, בהעתק הללי ובמנחת כהן נמס׳ ל׳ מל׳ בתורה. ובמסרה קטנה כתי׳ עליו ג׳ מל׳ בליש׳. ועיין סימנם ביחזקאל מ״ו, והא והא איתא. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, עוֹלַת תמיד דפסח, דכאלה תעשו ליום, מל׳ וי״ו כתי׳, וכל שאר אורית׳ עֹלַת חס׳ וי״ו כתי׳. [על⁠־עולת].
כאלה תעשו ליום שבעת ימים – שעורו כאלה תעשו שבעת ימים, בכל יום ויום, כי אין מלת ליום סמוכה, שלא יסמך הנודע, והכונה שלא יהיו פוחתין והולכין כפרי החג:
על עולת התמיד – לא בא להזהיר שאין התמיד בכללן כי על זה כבר נאמר מלבד עולת הבקר, אלא בא ללמד סדר הקרבנות בקדימה ואיחור, ר״ל שלא יקריב קרבן מוסף היום אלא אחרי שהקריב קרבן התמיד של שחר:
כאלה תעשו ליום וגו׳ – האומה החוגגת את חג ייסודה מתקרבת אל ה׳ במשך שבעת ימים, ובכל אחד משבעת הימים האלה היא נותנת ביטוי לייעודה על ידי אותו קרבן עצמו (בניגוד לאמור בחג הסוכות, שבו קבוצת הקרבנות משתנה מיום ליום [ספרי]). שכן בחג ייסוד האומה, צריך להשריש בלב העם את רעיון ייעוד האומה; כך יהיה קרבן זה ״לחם אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠⁠״. תכלית זו של הקרבן אינה מבוארת במלואה בשום מועד אחר.
לחם – כל צרכי האומה יהיו מוכנים ומזומנים להשראת שכינת ה׳ בקרבה.
אשה ריח ניחח לה׳ – דבר זה יושג בעת שהאומה תמסור את כל אשר לה לכוח האש של תורת ה׳, וכך תוכיח שהיא עושה את רצון ה׳ בעבודה הפעילה של החיים.
ונסכו מוסב כנראה על קרבן התמיד, שכן כך משמשת תיבה זו בשאר המקומות. אלמלא כן, אפשר היה לפרש ש״נסכו״ מוסב על ״לחם״ [הווי אומר, על כל סדר קרבנות הפסח], שהרי הנסכים [של הקרבנות] טרם הוזכרו.
כאלה תעשו ליום – שלא נדמהו לפרי החג שפוחת והולך וכל יום משונה מחברו. ומ״ש על עולת התמיד, כבר התבאר (בסי׳ מ״ד):
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(כה) וּבַיּ⁠וֹם֙ הַשְּׁ⁠בִיעִ֔י מִקְרָא⁠־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל⁠־מְ⁠לֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
On the seventh day you shall have a holy convocation: you shall do no servile work.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתדעת זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[פסקא קמח]
וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לי״י – למה נאמר? לפי שהוא אומר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום (ויקרא כ״ג:ט״ז), יכול מנה חמשים והקריב מנחה בחמשים ואחד? תלמוד לומר: וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לי״י, ועדין אני אומר: עשה יום טוב בחמשים ואחד והקריב מנחה בחמשים? תלמוד לומר: בשבועותיכם מקרא קודש. הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: מנה חמשים, והקריב מנחה בחמשים.
מנחה חדשה לי״י – שתהא חדשה לכל המנחות, שלא תקדמנה מנחה אחרת. מכאן אמרו אין מביא מנחת ביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, ואם הביא פסול. קודם לשתי הלחם לא יביא, ואם הביא כשר. מה הפרש בין עומר לשתי הלחם? הקודם לעומר אסור לגבוה ואסור להדיוט, לפיכך אם קרבו לא יעלו. הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט, לפיכך אם קרבו יעלו.
רבי טרפון אומר: הואיל ועומר מתיר וב׳ הלחם מתירות, אם למדתי למנחות הבאות קודם לעומר שהם פסולות, אף מנחות הבאות קודם לשתי הלחם יהיו פסולות. אמר לו רבי יהודה בן נחמן לא: אם אמרת במנחות הבאות קודם לעומר, שלא כשרו לא לגבוה ולא להדיוט, תאמר בשתי הלחם, שהם פסולות שאף על פי שלא הוכשרו לגבוה הוכשרו להדיוט. נסתכל בו רבי עקיבה וצהבו פניו. אמר לו: יהודה בן נחמן צהבו פניך שהשבת את הזקן? תמיה אני עליך אם תאריך ימים בעולם. אמר רבי אלעזר ברבי יהודה בפסח היה מדבר, וכשבאתי לעצרת אמרתי היכן יהודה בן נחמן? אמרו לי הלך לו.
וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עֲבִידַת פּוּלְחָן לָא תַעְבְּדוּן.
And on the seventh day there shall be a holy convocation, (when) you may do no servile work.
וביומא שביעיה יום טב וארוע קדיש יהווי לכון כל עבידה דפלחן לא תעבדון.
וביומא שביעאה מארע קדיש יהי לכון כל עיבידת פולחנא לא תעבדון.
And on the seventh day you shall have a holy convocation; no servile work shall you do.
וַפִי אַליַוְםִ אלסַּאבִּעִ אסםֹ מֻקַדַּסֹ יַכֻּוןֻ לַכֻּם כֻּלֻּ צַנעַתִ מַכּסַבֵּ לַא תַּעמַלֻוא
וביום השביעי שם מקודש יהיה לכם, כל מלאכה למטרת רוח כסף, לא תעשו.
וביום השביעי – מצאתי שבז׳ של פסח שאומר בקרבנות של מוסף פסוק זה ביום השביעי וגו׳.
וביום השביעי, "and on the seventh day;⁠" I have found that an identical verse is recited also on the seventh day of Passover in our mussaph prayers, i.e. 'ביום השביעי וגו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(25-30) ואחרי שצוה במוסף חג המצות צוה במוסף חג השבועות באמרו וביום הבכורים לפי שהוא בכורי קציר חטים.
ואמר בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ שהם שתי הלחם שהיו מקריבים מהחדש באותו יום. וצוה שיקריבו בו קרבן שוה למוסף ר״ח ובמוסף חג המצות ב׳ פרים. איל אחד. ז׳ כבשים ומנחתם ונסכיהם ושעיר עזים אחד לכפר והוא שעיר החטאת שנזכר למעלה שהוא בשאר המוספים אבל דבר בו כאן בקצרה ואמר לכפר.
ולפי שכאשר צוה בכבשים ובפרים והאיל כאן בזה החג לא אמר בהם תמימים כדרך הכתוב הוצרך לומר באחרונה תמימים יהיו לכם ונסכיהם ולא אמר תמימים אלא על הכבשים בלבד אלא שבדרך כלל הדברים שיקריבו על מזבח השם יהיו משובחים ונבחרים ושלמים בעצמם אם הקרבנות ואם הנסכים וכן היו ישראל עושים בזמן שבית המקדש קיים שהיו מביאים לקרבנות אלים ממואב וכבשים שהיו גב הן רחלה מחברון וגוזלות מהר המלך ושמן מתקוע הכל מובחר במינו ואף בעצי המערכה היו מקפידים הרבה שיהיו מובחרים ושלא יהיו בם תולעת ואין מביאים עצים מבנין הנסתר אלא חדשי׳ לעולה.
והנה היה קרבן מוסף חג המנות וחג השבועות כמו מוסף ר״ח שוה בשוה מפני שני הדרכים אשר ביארתי ברמזי ר״ח. אם בדרך התורני בעבור שחג המצות נצטוו בה משה ואהרן יחד בפרש׳ החדש ושניהם הוציאו את ישראל ממצרי׳ והיו מקריבים לזכרונם שני פרים. ולפי שהפלאים והקדושה בא להם מהש״י היו מקריבים שמה איל אחד לרמוז אליו יתברך שהוא בעל האילנות והכח בלתי בעל תכלית. והיו שבעת הכבשים אם לזכרון זכות אבותיה׳ כמו שביארתי או לרמוז אל שבעת ימי חג המצות או לשבעת הימים שהיו משיצאו ממצרים עד שנכנסו לים סוף.
ואם הדרך השני העיוני ענינו שמפני שביציאת ממצרים בוטלו מערכות השמים שהיו מעכבות ומונעות צאת ישראל משם צוה יתברך שיעשו רמז מהעליונים שהם מנהיגים ופועלים בשפלים והיו שני הפרים לרמוז כאשר אמרתי למניע הראשון יתברך שהוא הפועל האמתי בכל הדברים ולמתנועע העליון הראשון שיתנועע מכחו ונרמזו בפרים לפי שהם פועלי ההויות והפירות כלם והאיל היה לרמוז אל גלגל המזלות הוא הגלגל השמיני. והז׳ הכבשים הוא לרמוז לז׳ כוכבי לכת והיו כלם עולה לה׳ לרמוז שכלם היו כלי רצונו וחפצו ואל אשר יהיה שמה הרוח האלהי וחפצו תהיה ההנעה והתנועה הראשונה ההיא ושאר התנועות כלם ושלא היתה היציאה ממצרים ומתן תורתינו מכח העליונים תנועותיהם ומחברותיהם אלא מסבה ראשונה ית׳ לבדו ומפני ההדמות שהיה בימים האלה הנזכרים ונעשים רוצה לומר ר״ח וחג המצות וחג השבועו׳ בענינם ורמזיהם היו קרבנותיהם במוספיהם שוים ומתדמים. והותרה בזה השאלה הה׳ והו׳:
וביום השביעי וגו׳ – מה שנוהג ביום הראשון נוהג גם ביום השביעי: גם ביום זה תשבתו מכל ״מלאכה״ יוצרת של ״עבודה״ ארצית, ותיקָראו אל ה׳ ואל מקדשו. כל הרעיונות וכל קבלות הלב שנרכשו ונתחזקו בהשפעת שבעת ימי החג ייאספו וייקבעו בלבכם, ומקדש ה׳ ישלח הביתה את כל המבקרים בבית ה׳ כשבידם אוצר עשיר של חיים (עיין פירוש, שמות יב, טז).
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתדעת זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשהכל
 
(כו) וּבְי֣וֹם הַבִּכּ⁠וּרִ֗ים בְּ⁠הַקְרִ֨י⁠בְ⁠כֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ בְּ⁠שָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא⁠־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל⁠־מְ⁠לֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
Also on the day of the first fruits, when you offer a new meal offering to Hashem in your feast of weeks, you shall have a holy convocation; you shall do no servile work.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימהעודהכל

Piska 148

"And on the day of the first-fruits (Shavuoth), when you offer a new meal-offering to the Lord": What is the intent of this? From (Vayikra 23:16) "Until the morrow of the seventh week shall you count fifty days,⁠" I might think (either) that he counts forty-nine days and offers the meal-offering on the fiftieth, or that he counts fifty days and offers the meal-offering on the fifty-first. It is, therefore, written "And on the day of the first-fruits, when you offer a new meal-offering to the Lord in (the completion of) your weeks,⁠" whence we find that it is not the second rending that is to be accepted, but the first — Count (up to) fifty, and offer the meal-offering on the fiftieth. __ But I still can say: Offer the meal-offering on the fiftieth and observe the festival on the fifty-first! It is, therefore, (to negate this), written "in your weeks" (and not after them), "a calling of holiness.⁠" "a new meal-offering to the Lord": that it be the newest of the meal-offerings, that no other meal-offering precede it. From here it was ruled: The meal-offering of the first-fruits and the meal-offering of (i.e., accompanying) a beast is not brought (from the new crop) before the omer; and if it is brought, it is not fit. Before the two loaves (of Shavuoth), he should not bring it; but if he brought it, it is kasher. R. Tarfon said: Since the omer permits (for eating by men), and the two loaves permit (for sacrifice to the Lord), then if I have learned about meal-offerings that precede the omer that they are unfit, the meal-offerings that precede the two loaves are also unfit. R. Yehudah b. Nachman said to him: No, this may be true of meal-offerings that precede the omer, which are kasher neither for (sacrifice to) the Lord nor for (eating by) men. Would you say the same — that they are unfit — for (meal-offerings that precede) the two loaves? Even though they are not kasher for the Lord, they are kasher for men! R. Akiva looked at him (R. Yehudah b. Nachman) and saw his face shining, whereupon he said to him: "Yehudah b. Nachman, your face is shining, for you have 'bested' the elder" (R. Tarfon). I doubt that you will live much longer.⁠" R. Elazar b. R. Yehudah said: This happened on Pesach, and when I came for the atzereth (Shavuoth) and asked: "Where is Yehudah b. Nachman?⁠", I was told "He has passed away.⁠"
וּבְיוֹמָא דְּבִכּוּרַיָּא בְּקָרוֹבֵיכוֹן מִנְחָתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ בְּעַצְרָתְכוֹן מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עֲבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְּדוּן.
But on the day of the First Fruits, when you bring the new thank offering before the Lord in your expletion,⁠a there shall be a holy convocation; no servile work shall you do,
a. Beatsrathekun. Qu., "When your time of threshing and wine-making is out.⁠" Hebrew text, Beshabuothekem, rendered by Mendelssohn, "Wenn eure Wochen zu ende sind.

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה׳ בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ
וּבְיוֹמָא דְּבִכּוּרַיָּא בְּקָרוֹבֵיכוֹן מִנְחָתָא חֲדַתָּא קֳדָם ה׳ בְּעַצְרָתְכוֹן מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עֲבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְּדוּן
מדוע תרגם בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם – בְּעַצְרָתְכוֹן?
א. שם החג שָׁבוּעוֹת מתורגם בדרך כלל כצורתו, כגון ״וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת״ (דברים טז טז) ״וּבְחַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא״. ואם כן מדוע תרגם כאן ״בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם״ – ״בְּעַצְרָתְכוֹן״? ״נתינה לגר״ (בביאורו הראשון) הציע: ״נראה דכיון דהכא לא קבעה התורה זמן, לא חודש ולא יום, חשש המתרגם שמא יטעה הקורא לאמר שזמן הבאת הבכורים לעצמו וחג השבועות לעצמו״. אך ביאורו תמוה שהרי גם תרגומו ״וּבְיוֹמָא דְּבִכּוּרַיָּא... בְּעַצְרָתְכוֹן״ אינו מונע טעות כזו. לדעת ״מרפא לשון״ הטעם הוא ״להקל הלשון״: אילו תרגם ״בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם״ – ״בְּחַגָּא דְשָׁבוּעַיָּא דִילְכוֹן״ היה תרגומו מסורבל (״הוא יותרת הכבד״) ולכן תרגם ״בְּעַצְרָתְכוֹן״, בתיבה אחת.⁠1 ו״באורי אונקלוס״ כתב שת״א מבחין בין ״חַג הַשָּׁבֻעוֹת״ המתורגם כצורתו, לפסוקנו שבו לא נאמר ״חג״ ובזה תרגם עצרת, אך לא נתן טעם.
לעומתם פירש הגר״י קמינצקי2 באופן מקורי את שינוי הלשון: תרגום ״עַצְרָתְכוֹן״ בא במשמע של עצירה-חתימה, כפי שחז״ל כינו את החג ״עצרת״, ובכך רומז שביום זה מסתיימת תקופת קציר השעורים וקציר החיטים ״ואפשר דמנחת העומר היא בסוף השבוע הראשון של קצירת השעורים, ושתי הלחם הוא גמר קציר החטים״. וסמך דבריו על פירוש הרמב״ן בפרשת אמור:
ויתכן שיהיה כל ״השבת״ הנזכר בפרשה – שבוע, ויהיה טעם ״ממחרת השבת״ לומר כי ביום הנפת העומר יתחיל לעשות השבוע במנינו, אם כן יהיה היום ההוא ממחרת השבוע שעבר, כאילו אמר, יהיה יום התנופה ממחרת שבוע לימים העוברים, וראשון לשבועות שיספור עד שישלים שבע שבתות.
כלומר יום הנפת העומר הוא היום שבו מסתיים השבוע הראשון לקציר השעורים, וממנו והלאה מתחילים שבעה שבועות, ובסה״כ שמונה שבועות של קציר – ארבעה שבועות לקציר שעורים וארבעה שבועות לקציר חיטים – המסתיימים בחג העצרת.
אך מסתבר יותר שתרגם ״בְּעַצְרָתְכוֹן״ כדרכו לתפוס מטבע לשון חז״ל בתרגומי הלכה.⁠3 וחז״ל עצמם שקראוהו עצרת ולא כלשון המקרא, נמנעו אולי מן השם שָׁבוּעוֹת כדי להוציא מדעת הצדוקים: הואיל וסתם שָׁבוּעַ הוא מיום ראשון עד שבת, ״שבועות לא קרי אלא אותן המתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת״ (רש״י מנחות סה ע״ב ד״ה חמישים יום), עלול השם ״שבועות״ לסייע לצדוקים הסוברים ששבועות חל לעולם במוצאי שבת. לפיכך שינו לקרותו עצרת ובעקבותיהם תרגם גם אונקלוס כך, בדומה לתרגומו ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ (ויקרא כג יא) ״מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא״ המכוון גם הוא כנגד דעת הצדוקים, וכביאורנו שם.⁠4
ואולם במדרש ״לקח טוב״ על אתר כתב:
אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר ז״ל: חזרתי על כל ענייני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת. ורבותינו ז״ל קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות והוא לשון תרגום דאמר אונקלוס בְּעַצְרָתְכוֹן.
משמע מדבריו ששם ׳עצרת׳ בלשון חז״ל יסודו בתרגום אך הדבר אינו מוסכם. רבים סבורים שאונקלוס שאב תרגומו מחז״ל ולא להיפך.⁠5 נוסף על כך, בפי העם החג היה נקרא שָׁבוּעַיָּא כמוכח ממגילת תענית: ״מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד״ (מנחות סה ע״א).
ב. כתב יא״ר ״בְּעַצְרָתְכוֹן״ הרי״ש בקמץ, לרמוז ללשון רבים והוסיף שאולי יש לגרוס בְּעַצְרָתֵיכוֹן, וראה ״מרפא לשון״.⁠6
1. וכן ב״לחם ושמלה״.
2. ״אמת ליעקב״.
3. ראה דוגמאות רבות לעיקרון זה בפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג).
4. כ״נתינה לגר״ בביאורו השני: ״דעת הצדוקים שהבאת העמר הוא רק ביום שאחר השבת, לכן פי׳ שהוא עצרת בשמו הידוע בימיו להחזיק דברי רז״ל. וגם מזה ראיה למ״ש בפ׳ אמור ובכמה מקומות שת״א השתדל תמיד לעמוד בפרץ נגד מכחישי התורה שבע״פ״.
5. ראה רמב״ן לפסוק ״עֲצֶרֶת הִוא״ (ויקרא כג לו): ״ולכך יקראו רבותינו ז״ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן״. כלומר, עֲצֶרֶת אינו שם המיוחד לשבועות דווקא כי גם שמיני של סוכות ושביעי של פסח מכונים כך, השווה: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת״ (דברים טז ח). וכן עולה גם מדברי מו״ר הגר״י אברמסקי שכתב ב״חזון יחזקאל״ (ראש השנה, א יא): ״כנראה אחר חורבן הבית שבטלה הבאת שתי הלחם, ולא היה בו שום קיום מצוה פרטית זולת שהוא יום טוב, התחילו קוראים בבבל את חג השבועות עצרת אשר בו אתה עצור רק ממלאכה״. אבל הרב ש״י זוין טען כנגדו: ״קראו בשם עצרת לשבועות אף בזמן הבית ובארץ ישראל. אף אונקלוס נתחבר בימי הבית כפי שהוכיח שד״ל ב״אוהב גר״ (״המועדים בהלכה״, שבועות, א, הערה 29). וב״ערוך השלחן״ (או״ח סי׳ תצד א) כתב: ״וחז״ל קראו יו״ט זה עצרת... ולי נראה דהנה התרגום בכל מקום מפרש שבועין ובפינחס בפסוק דביום הבכורים ת״א בְּמִיעַצְרָתְכוֹן כלשון חכמים. ואולי משום שבמעמד הנבחר נצטוו אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה ובדוד כשבא אצל אחימלך כתיב כִּי [אִם] אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ. ועל זה רמזו שהתורה ניתנה בקדושה ובטהרה ולזכר זה קראוהו חכמים בלשון עצרת״, ורחוק. באופן שונה פירש הגרי״ד סולוביצ׳יק: אונקלוס תרגם עֲצֶרֶת במשמע אסיפה [כמו ״קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים״ (יואל א יד)], כדי ללמד שיו״ט של שבועות חל על ידי איסוף וצירוף ספירת כל שבעה השבועות [הרב צבי שכטר, מפניני הרב, עמ׳ רמז. והוסיף: אבל בעל ״הכתב והקבלה״ (לדברים ט י) כתב שכיוון שיום מתן תורה נקרא ״יום הקהל״ כי היו אז כולם בתחתית הר סיני, תרגם בְּעַצְרָתְכוֹן כמשמעו בפסוק ״עצרת בוגדים״ (ירמיהו ט א) חבורה, כמבואר במיוחס ליונתן שתרגם ״בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל״ (דברים יח טז) ״בְּיוֹמָא דְאִתְכַּנָּשׁוּ שִׁבְטַיָא לִמְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא״]. וראה גם ״נפש הגר״ ו״העמק דבר״ כאן. אבל הרמב״ם הזכיר את שני השמות: ״ביום חמשים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת״ (תמידין ומוספין ח א).
6. אמנם בדפוס סביוניטה, בְעַצְרַתְכוֹן (הרי״ש בפתח).
וביומא דביכורייא בקרבותכון מנחה מן חדתה קדם י״י בזמן (ב){ד}⁠חגי שבועיכון יום טב וארוע קדיש יהווי לכון כל עבידה דפלחן לא תעבדון.
וביומא דביכוריא בקרוביכון דורונא מן עללתא חדתא קדם י״י בעצרתיכון כד יתמלון שבעתי שבועיא מארע קדיש יהי לכון כל עיבידת פולחנא לא תעבדון.
Likewise on the day of your firstlings, when you offer the gift from the new produce before the Lord in your ingatherings, after the seven weeks are completed, you shall have a holy convocation, no servile work shall you do;
וביום הביכורים1זה חג שבועות שבו מקריבים שתי הלחם של חמץ מן החטים חדשים.
בשבעותיכם – הוא חג שבועות.
פרים בני בקר2מכאן כל מקום שכתיב פר הוא כנגד אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם (בראשית י״ח:ז׳).
איל – כנגד יצחק, שנאמר וילך אברהם ויקח את האיל וגו׳ (בראשית כ״ב:י״ג).
כבשים – כנגד יעקב, שנאמר והכשבים הפריד יעקב (בראשית ל׳:מ׳).
שעיר עזים אחד – כנגד יוסף לכפר על מכירתו, שנאמר בו ויקחו [את כתונת יוסף וישחטו] שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א).
ולמה לא נאמר שעיר חטאת בחג השבועות לפי שהוא יום מתן תורה והתורה היא מכפרת כקרבן, לכך לא נאמר בו חטאת הכפורים.
1. זה חג שבועות שבו מקריבים שתי הלחם של חמץ מן החטים חדשים, וכן הביא רש״י חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים, על שם שתי הלם שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש, ועיין מנחות פ״ד ע״ב.
2. מכאן כל מקום שכתוב פר הוא כנגד אברהם כו׳. אולי צ״ל מכאן אמרו, מובא ברש״י כ״ה י״ט בשם יסודו של רבי משה הדרשן, וכן נשא ז׳ י״ח הביא רש״י ג״כ בשם ר׳ משה הדרשן, ומצאתי המקור במדרש תדשא פ״י (בית המדרש ח״ג צד 174).
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם – (כָּתוּב בְּפָסוּק ״רֵאשִׁית״ וְגוֹ׳ בְּרֶמֶז תנ״ג).
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים – לָמָּה נֶאֱמַר״. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (שם כ״ג:ט״ז) ״עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִ(י)⁠ת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״ יָכוֹל מְנֵה חֲמִשִּׁים וְהַקְרֵב מִנְחָה בַּחֲמִשִּׁים וְאֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים״, וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר עֲשֵׂה יוֹם טוֹב בַּחֲמִשִּׁים וְאֶחָד וְהַקְרֵב מִנְחָה בַּחֲמִשִּׁים [וְאֶחָד]. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ״, הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כְּלָשׁוֹן רִאשׁוֹן, מְנֵה חֲמִשִּׁים וְהַקְרֵב מִנְחָה בַּחֲמִשִּׁים. מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה׳, שֶׁתְּהֵא חֲדָשָׁה לְכָל הַמְּנָחוֹת, שֶׁלֹּא תִּקְדָּמֶנָּה מִנְחָה אַחֶרֶת. מִכָּאן אָמְרוּ אֵין מְבִיאִין מִנְחָה וּבִכּוּרִים קֹדֶם לָעֹמֶר וְאִם הֵבִיא פָּסוּל, קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא יָבִיא וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר. מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעֹמֶר לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. הַקּוֹדֵם לָעֹמֶר אָסוּר לְגָבוֹהַּ וְאָסוּר לְהֶדְיוֹט לְפִיכָךְ אִם קָרְבוּ לֹא יַעֲלוּ, הַקּוֹדֵם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָסוּר לְגָבוֹהַ וּמֻתָּר לְהֶדְיוֹט לְפִיכָךְ אִם קָרְבוּ יַעֲלוּ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר הוֹאִיל וְעֹמֶר מַתִּיר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מַתִּירוֹת אִם לָמַדְתִּי לִמְנָחוֹת הַבָּאוֹת קֹדֶם לָעֹמֶר שֶׁהֵן פְּסוּלוֹת אַף מְנָחוֹת הַבָּאוֹת קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם יְהוּ פְסוּלוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָן לֹא אִם אָמַרְתָּ בִמְנָחוֹת הַבָּאוֹת קֹדֶם לָעֹמֶר שֶׁלֹּא כָשֵׁר לֹא לְגָבוֹהַּ וְלֹא לְהֶדְיוֹט, תֹּאמַר בִּמְנָחוֹת שֶׁקָּדְמוּ לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵינָן פְּסוּלוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָשְׁרוּ לַגָּבוֹהַּ הֻכְשְׁרוּ לְהֶדְיוֹט. נִסְתַּכֵּל בּוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וְצָהֲבוּ פָנָיו. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, צָהֲבוּ פָנֶיךָ שֶׁהֵשַׁבְתָּ אֶת הַזָּקֵן, תָּמֵהַּ אֲנִי עָלֶיךָ אִם תַּאֲרִיךְ יָמִים בָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי בַּפֶּסַח הָיָה הַדָּבָר, וּכְשֶׁבָּאתִי לַעֲצֶרֶת אָמַרְתִּי הֵיכָן יְהוּדָה בַּר נַחְמָן, אָמְרוּ לִי הָלַךְ לוֹ וְכוּ׳.
וַפִי יַוְםִ אלּבֻּכֻּורִ פִי תַּקרִיבִּכִּם בִּרַא גַדִידַא לִלָּהִ בַּעדַ אַסַאבִּיעַכֻּם אסמַא מֻקַדַּסַא יַכֻּוןֻ לַכֻּם כֻּלֻּ צַנעַתִ מַכּסַבֵּ לַא תַּעמַלֻוא
וביום הבכורות שאתם מקרבים בו דגן חדש, אל ה׳ אחרי השבועות שלכם, שם מקודש יהיה לכם, כל מלאכה למטרת רוח כסף, לא תעשו.
וביום הביכורים – חג שבועות קרוי בכורי קציר חטים (שמות ל״ד:כ״ב) על שם שתי הלחם, שהם ראשונה למנחת חטין הבאה מן החדש.
וביום הבכורים AND ON THE DAY OF THE FIRSTLINGS – The Feast of Weeks is called the firstlings of the wheat harvest (Shemot 34:22) because of the two loaves (Vayikra 23:17) which were the first of the wheat meal offerings which were brought from the new grain (Menachot 84b).
פס׳: וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ – שתהא חדשה לכל המנחות. שלא הקדימנה מנחה אחרת. 1מיכן אמרו אין מביאין מנחות ובכורים 2ומנחת בהמה קודם לעומר, ואם הביא פסול. קודם לשתי הלחם לא יביא, ואם הביא כשר. ומה הפרש בין עומר לשתי הלהם. הקודם לעומר אסור לגבוה ולהדיוט. לפיכך אם קרבו לא יעלו. הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט. לפיכך אם קרבו יעלו. רבי טרפון אומר הואיל והעומר מתיר ושתי הלחם מתירות. אם למדתי למנחות הקדומות לעומר שהן פסולות אף הבאות קודם לשתי הלחם יהו פסולות. אמר רבי יהודה בן נחמיה לא אם אמרת במנחות הבאות קודם לעומר שהן פסולות 3שלא כשרו לא לגבוה ולא להדיוט. תאמר במנחות הבאות קודם לשתי הלחם שהן פסולות שהוכשרו להדיוט. נסתכל בו רבי עקיבא וצהבו פניו אמר לו ר׳ יהודה בן נחמיה צהבו פניך על שהשבתה את הזקן תמה אני עליך אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה בר׳ אלעאי בפסח היה הדבר וכשבאתי בעצרת אמרתי היכן הוא יהודה בן נחמיה אמרו לי הלך לבית עולמו בשבועותיכם:
אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר ז״ל חזרתי על כל עניני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת. ורבותינו ז״ל קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות והוא לשון תרגום דאמר אנקלוס הגר בעצרתכון. נאמר עצרת בשביעי של פסח ונאמר עצרת בשמיני של חג להקישו ללינה דכתיב (דברים ט״ז:ט״ז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות הוקשו זה לזה:
1. מכאן אמרו (מנחות ס״ח:).
2. ומנחת בהמה היינו מנחת נסכים של בהמה:
3. שלא כשרו וכו׳. שחדש אסור קודם לעומר:
בהקריבכם מנחה חדשה לי״י – לחם התנופה הוא העיקר, ועמו שבעה כבשים ופר בן בקר, ואיליםא שנים ושני כבשי השלמים (ויקרא כ״ג:י״ז-כ׳). והעלה הנזכרת בפרשה הזאת היא חובת היום. והעד על דבריהם, כי לא ביאר בשבת ובמועד קרבן כלל, רק הזכיר בחג המצות ובסכות וביום העשור והקרבתם אשה, ולא אמר כמה מספר, וכן ביום התרועה. ולא הזכיר עולת החדש, ועולת התמיד ומנחתה היא העולה בראשונה.
א. כן בכ״י פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: ואילם. בכ״י פריס 176: ואלים.
WHEN YE BRING A NEW MEAL-OFFERING UNTO THE LORD. The two waveloaves1 were the main offerings.⁠2 The seven lambs, one young bullock, two rams and two lambs of peace offering3 were brought along with it. The burnt offering mentioned in our chapter4 refers to the obligatory sacrifice of the festival day.⁠5 The fact that Scripture does not state6 anything at all7 about the Sabbath and festivals, but only mentions And ye shall bring an offering made by fire without telling us the number of sacrificial animals for the festival of unleavened bread (Lev. 23:8), and Sukkot (Lev. 23:36), and the holiday celebrated on the tenth day of Tishri (Lev. 23:27) is proof of the words of our sages.⁠8 The same is true for the day of the shofar sounding.⁠9 Scripture does not mention the new moon burnt offering.⁠10 And the continual burnt-offering and the meal-offering thereof (Num. 29:6) refers to the first burnt offering.⁠11
1. Which were offered on Shavu'ot. See Lev. 23:17-21.
2. In contradistinction to the sacrifices that were brought along with them.
3. Mentioned in Lev. 23:17-21.
4. In verses 27-31.
5. While those listed in Lev. 23:17-21 were secondary to the wave offering.
6. In chapter 23 of Leviticus.
7. That is, how many sacrifices are to be offered.
8. That our chapter deals with the festival offerings.
9. Lev. 23:25. Scripture does not mention there the number of burnt offerings to be brought on Rosh Ha-Shanah.
10. In citing Rosh Ha-Shanah offerings. See Lev. 23:24,25.
11. The one offered in the morning. Another was offered in the evening. Hence Ibn Ezra's comment.
מנחה חדשה – מתבואה חדשה, ששתי הלחם מתירין חדש במקדש למנחות (בבלי מנחות פ״ד:).
וביום הבכורים – על שם שמשם והלאה מביאין בכורי אדמה קורהו יום הבכורים לא פי׳ הכתוב באיזה חדש ובכמה בו וכבר פרשתי הטעם בפרשת אמור. בשבעתיכם מתורגם בעצרתיכון מכאן אנו קורין לחג שבועות עצרת.
וביום הבכורים, "And on the day of offering the first fruits, etc,⁠" The reason why this day is called: "the day of the first fruits,⁠" is that commencing with that date the farmer can present such fruit from the current harvest in the Temple as his gift to God, i.e. the priests, His terrestrial representatives. The verse failed to mention the month, and from which day of that month this regulation applies. I have already explained the reason for this omission in my commentary on Leviticus23,21.
בשבועותיכם, "on your feast of weeks;⁠" the word is translated by the Targum as בעצרתיכון; since the Targum appeared, or in deference to its author, the name of the festival has been changed to Atzeret. [Presumably, this is on account of the stoppage of counting the omer. Ed.] Previously, this festival had been known as Shavuot.
וביום הבכורים – חג השבועות נקרא בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם תחלה למנחת חטים הבאה מן החדש.
ויש לך להתבונן למה לא הזכיר כאן בשעיר של עצרת חטאת, כשם שהזכיר בכל המועדים שבפרשה זו, והטעם בזה על דרך הפשט לפי שעצרת זמן מתן תורה ושם היו ישראל כנולד זה בלא חטא.
וע״ד הקבלה ירמוז לעצרתו של עולם שבו יבטל יצר הרע לגמרי וגדר אבניו נהרסה.
וביום הבכורים, "and on the day of the first-fruits;⁠" the Shavuot festival is also known as בכורי קציר חטים, "the first fruit of the wheat harvest,⁠" as on that day two loaves of the first ripe new wheat are presented as an offering (Rashi).
We must try and understand why in connection with the mussaph offering on this festival the customary male goat as a sin-offering is not described by the word "sin-offering,⁠" although the Torah does say that its function is לכפר, "to atone.⁠" The simple reason is that on a day when the Jewish people commemorate receiving the Torah, an occasion when they were as innocent as new-born children and had no specific sins to atone for, it is appropriate to commemorate this fact at least by an allusion.
A kabbalistic approach sees in the wording an allusion to the day in the future when the orbit of the earth as we know it will cease, עצרתו של העולם, and the evil urge will be destroyed at that time and the "stone" i.e. the heart of stone, described by Ezekiel 36,26 as our heart, will be destroyed in exchange for "a heart of flesh,⁠" a heart open to Hashem and His instructions.
וביום הבכורים וגו׳ שעיר עזים לכפר עליכם – קשה אמאי לא כתיב חטאת כמו בשאר מועדים, (וא״ת ואמאי לא כתיב חטאת הכא גבי עצרת כדכתיב בכולהו), וי״ל כדאמר בירושלמי אמר הב״ה הואיל וקבלתם תורתי מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם.
במדרש אגדה יש להכי נהגו לקרות רות בעצרת, מפני שאז נתגיירו ישראל שקבלו את התורה ורות כמו כן נתגיירה וקרינן בעניינא דיומא.
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה – למדנו שהיא הראשונה לכל המנחות הבאות מן החדש; ואף על פי שהעומר מתיר את החדש להדיוט, לא הותר לגבוה לכתחילה עד הקרבת זאת המנחה, אלא שאם הביא - לא פסל, כיון שקרב העומר, שהרי קרא הכתוב מנחת העומר ׳מנחת בכורים׳ בפרשת ויקרא (ב, יד), אלא שהוא ראוי שימתינו למנחות הבאות מן החיטים עד שתי הלחם של עצרת, ולזה קְרָאָהּ הכתוב ׳מנחה חדשה׳.
תמימִם יהיו לכם ונסכיהם – למדנו מזה שהנסכים צריך שיהיו תמימים.
וראוי שתדע שזה המוסף הנזכר בזה המקום הוא זולת המוסף הנזכר בפרשת אמור אל הכהנים, כי הוא היה קרב על הלחם, כמו שנזכר שם (ויקרא כג, יח). והעד, כי שם ציוה להקריב פר אחד ואילים שנים ושבעה כבשים בני שנה לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת, ובזה המקום ציוה להקריב שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת. ולזה יהיו קרבים ביום הזה לעולה ארבעה עשר כבשים ושלושה פרים ושלושה אילים, ולחטאת שני שעירי עזים. ולפי שהיו בכאן שני מוספין, אמר: ׳ונסכיהם׳. וכן הענין במוסף ראש השנה.
התועלת הששי הוא במצוות, והוא מה שצונו להקריב מוסף בחג השבועות. והנה העולות שיקריבו ביום הזה הם עשרים: עשר על הלחם, ועשר לחובת היום, יתר על התמידין.
וביום הבכורים חג שבועות קרוי קציר חטים על שם שתי הלחם כו׳. שאף על פי שהעומר מתיר כל מיני החדש של חטין ושל שאר מיני דגן ה״מ לאכילה אבל למנחה לאישי׳ אין רשאין להביא מן החדש אלא אחר מנחת שתי הלחם שהיא באה מן החטים של שנה זו כי מנחת העומר משל שעורים היא באה ולא מן החטים ולפיכך קרוי החג של שבועות בכורי קציר חטים וכתיב מנחה חדשה לי״י שתהא חדשה לכל המנחות שלא תקדשנה מנחה אחרת כדתניא בספרי מכאן שאין מקריבין מנחה מן החדש אפי׳ מן השעורים קודם לשתי הלחם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

בשבעתיכם – בשביל ״שבעת חקות קציר״ (ירמיהו ה׳:כ״ד) ששמרתי לכם. וטעם הבי״ת בתיבת ״בשבעתיכם״ כטעם ״בנפש יכפר״ (ויקרא י״ז:י״א), ״בדם עשהאל״ (שמואל ב ג׳:כ״ז), ״בלחם נשכרו״ (שמואל א ב׳:ה׳).
בשבועותיכם, on account of the weeks of cutting, harvesting. Compare Jeremiah 5,24 שבועות חקת קציר, “the weeks appointed for the harvest.” The reason for the apparently superfluous letter ב at the beginning of this word here is similar to the use by Scripture of the same letter in constructions such as בנפש יכפר in Leviticus 17,11, or בדם עשהאל in Samuel II 3,27, or בלחם נשכרו in Samuel I 2,5. It is a form of emphasis of the word it introduces.
שהם ראשונים וכו׳. פירוש, שאסור להקריב מנחה מתבואה חדשה, אפילו מנחת סוטה שהיא של שעורים (לעיל ה, טו) – אסור להביא מן החדש, קודם הקרבת שתי הלחם (מנחות פד ע״ב) :
בְהַקְרִיבְכֶם: אין בבי״ת געיא בספרי׳ מדוייקי׳ וגם בקצת דפוסי׳. [בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם].
בְשָבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם: טרחא בעי״ן ובלא מאריך בשי״ן. [בְשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם].
שהם ראשונים למנחת חטים. אף על פי שהעומר מתיר כל מיני חדש של חיטים ושל שעורים ושאר מיני דגן, ה״מ לאכילה, אבל למנחה לאישים אין רשאי להביא מן החדש אלא אחר מנחת שתי הלחם שהיא באה מן החיטין של שנה זו:
Which are the first of the wheat minchah- offerings. Though the omer allows all varieties of new crop, wheat, barley and other types of grain, this is concerning for food that is eaten. However, for offerings one would not be permitted to bring from the new crop until after the minchah of the two loaves which was brought from the wheat from the present year.
בהקריבכם וגו׳ בשבועותיכם – נתכוון לומר כי אין החג על סי׳ מנחה חדשה לבד אלא גם לתשלום ספירת השבועות, כי הוא תיקון גדול לנשמות עם בני ישראל כאמור בספרי אנשי אמת, ודקדק לומר בשבועותיכם בכינוי, להעיר כי השבעה שבועות הם בחינת שבעה הצדיקים יסודי עם בני ישראל כאמור בספר הזוהר (תיקונים כא).
עוד נתכוין באומרו בשבועותיכם לשלול דעת שוטים (מנחות סה:) שסוברים במה שאמר הכתוב ממחרת השבת הוא שבת בראשית לזה אמר בשבועותיכם פירוש השבועות שלכם, ואם פירוש מאמר ממחרת השבת שבת כראשית אין שביעיות אלו שלהם אלא שביעיות עולם, כיוצא בדבר מצינו שאמרו בברייתא (שם ע״ב) וזה לשונם ר׳ יהודה אומר תספור לך יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם.
בהקריבכם…בשבעתיכם, when you offer on your festival of weeks, etc. The plural indicates that this festival is not only meant for bringing the offering from the new wheat harvest, but that at the same time it also symbolises the completion of the count of the seven weeks commencing with the second day of Passover. This represents a major rehabilitation of our souls as explained by the Kabbalists. The Torah is careful to use the possessive suffix to indicate that the seven weeks represent the essential elements which distinguished the seven righteous people who between them form the spiritual foundation of the Jewish people. This is explained in detail in Tikkuney Hazohar chapter 21.
Another reason why the Torah wrote בשבעתיכם is to disabuse the fools who thought that the words ממחרת השבת in Leviticus 23,25 refer to the Sabbath of Bereshit, i.e. the ordinary Sabbath, rather than the first day of Passover (compare Menachot 65). By saying "your weeks,⁠" the Torah makes it plain that the count started on a day which was subject to the terrestrial court to determine. The terrestrial court has no authority to change the date of the Sabbath, although it may postpone the day on which we observe new moons. We have a Baraitha in Menachot 72 where Rabbbi Yehudah also deduces the same ruling from the words in Deut. 16,9 תספר לך, "count for yourself.⁠" This excludes days over which our courts have no authority and which all mankind counts alike.
וביום הבכורים – חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש, ולא הזכיר בו החודש לפי שאין למועד הזה יום קבוע בחדש כי אם יום החמשים מתנופת העומר, והוא פעמים חמשה, פעמים ששה, פעמים שבעה, כמו שארז״ל:
בשבועתיכם – אונקלס ויב״ע תרגמו בעצרתיכון, וטעמו בל״א (רעליגיאָנספעסט), ואם נתרגמו כפי המורגל (וואָכען- פעסט) אין בו טעם וכוונה כלל, ועמ״ש מזה בס״פ ראה.
וביום הבכורים – לאחר שעבר חג החירות, תגיעו לבסוף ליום החונך את עונת ה״ביכורים״ [הפירות הראשונים], העונה בה תהיו רשאים להביא את ביכורי פירות השנה ולהניחם לפני מזבח ה׳. באותה העת, תכירו ותודו שה׳ קיים את הבטחתו ובירך את ארצכם, עקב כניסתכם לברית תורתו.
בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ – בתחילת העונה הזאת, לפני הקריבכם לה׳ כל קרבן הכנעה מהתבואה החדשה, עליכם להביא למקדשו את ״שתי הלחם״, שתי כיכרות לחם חיטים העשויות חמץ, המייצגות את העצמאות הראויה לאדם, המובטחת לכל אחד מבני עם התורה אם הוא מקיים את תורת ה׳.
יום זה יחול ״בשבעתיכם״, עם השלמת השבועות שלכם, שספרתם אותם מהחירות והעצמאות שזכיתם להן. שבועות אלה לא יהיו ״שְׁבֻעֹת חֻקּוֹת קָצִיר״ (ירמיהו ה, כד), הם אינם השבועות של הבשלת הקציר; אלא ״שבעתיכם״, השבועות שלכם. שכן אתם צריכים להבשיל מבחינה רוחנית ומוסרית כדי להיעשות למקבלי ונושאי התורה (עיין ויקרא כג, טו–כב ופירוש שם). ביום זה תשבתו מכל ״מלאכה״ יוצרת של ״עבודה״ ארצית, ותיקראו שוב אל עבודת ה׳ במקדשו.
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ בשבועותיכם – האריך בלשונו, מפני שבמ״ש בפ׳ אמור וספרתם וכו׳ שבע שבתות וכו׳ עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה יש לטעות שיספרו חמשים וביום שאחר החמשים יקריבו מנחה חדשה, וא״כ מ״ש כאן בהקריבכם מנחה חדשה הוא ביום נ״א, וכן אף שאמר וביום הבכורים בהקריבכם, נאמר שגם יום הבכורים שהוא היו״ט יהי׳ ביום נ״א, ונפרש מ״ש בפ׳ אמור והקרבתם מנחה חדשה וכו׳ וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש הכל ביום נ״א וכבר הבאתי שם בהתו״ה (סי׳ קסד) שהמפרשי׳ נלחצו מאד במ״ש תספרו חמשים יום, ואם נפרש והקרבתם היינו ביום חמשים ואחד יבואר הכתוב כפשוטו, ע״כ הוסיף פה בשבעותיכם מקרא קדש שהיו״ט יהיה בשבעותיכם ר״ל כשיתמלאו השבעה שבועות שהוא ביום החמשים, וידעינן שהקרבת המנחה ויו״ט שהוא יום הבכורים הכל הוא ביום החמשים, ומ״ש תספרו חמשים יום הוא כפי קבלת חז״ל שבארנו שם בארך:
בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ – כבר באר בספרא (ויקרא סי׳ קל״ז אמור סי׳ קס״ח) שקראה מנחה חדשה שלא תהיה מנחה קודם לה (דאל״פ מתבואה חדשה דהיל״ל מנחת חדש) וכפל שם זה פה ובפ׳ אמור, ללמד דאין להביא אף מנחת קנאות קודם לשתי הלחם אף שמנחת קנאות היא מן השעורים והצבור הביאו עומר מן השעורים קודם לשתי הלחם, ומ״ש אמר ר׳ טרפון, מובא במנחות (דף סח ע״ב) עיי״ש:
וביום הבכורים: פירש רש״י ׳חג השבועות קרוי ״בכורי קציר חטים״ (שמות לד,כב). וא״כ הדר מפרש קרא ״בהקריבכם וגו׳⁠ ⁠⁠״. ויותר נראה, דסתם ״בכורים״ היינו כלשון המקרא בפרשת משפטים (שמות כג,טז) ״וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה״, היינו שאז החל להביא בכורים מכל דבר, וכן פירש רש״י בפרשת משפטים, עיי״ש, ואח״כ מפרש עוד ״בהקריבכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ זהו שתי הלחם, ועיין עוד בסמוך.
בשבועותיכם: תרגם אונקלוס ״בעצרתיכון״. מכאן רגיל במשנה לקרוא זה החג ׳עצרת׳, כמבואר במגילה פ״ג (ל,ב) ׳בעצרת (קורין) שבעה שבועות׳, ועוד הרבה, ובמקרא לא נקרא ׳עצרת׳ כי אם שביעי של פסח ושמיני עצרת [ועיין רמב״ן וספורנו ויקרא (כג,לו)], אלא ע״פ תרגומא דהאי תיבה. ועדיין לא נתבאר האיך מיתרגם ״בשבועותיכם״ – ״בעצרתיכון״. אכן אחר הישוב בעיקר תיבה זו אין לו הבנה פשוטה, שנאמר שהוא משום מנין שבועות, והרי גם ימים נמנו ולכתוב ׳ביומיכם׳.
אלא ניתן ללמדנו ענין מנין הימים ומנין השבועות, ושני דברים המה: מנין הימים היה, לדעת לנו שכל הנהגות קוב״ה שמנהיג עולמו בשבע ספירות הידועות ובצירופן בהתמזגות המדות – המה מ״ט [הרחב דבר: ונראה דלזה כיוונו בב״ר (ט,יא): אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא, כל המדות בטלו, ומדה כנגד מדה לא בטלה. ופירש רש״י: כל המדות – ׳תשעה וארבעים מדות שבהן נברא העולם׳. ולא נתבאר מה הוא. והנראה שהוא התמזגות המדות.] וכל זה ניתן בהשגחה לפני מעשה התורה והמצוות שניתנו בחג הקציר. אבל מנין שבועי הוא להורות לנו שבזמן מתן תורה נתקשרנו עם ה׳ כביכול ככלה הנכנסת לחופה, אשר לבד שהיא משתעבדת (לבעלה) למעשי ידיה, עוד היא מחויבת להשקיע אהבתה אך בו. ועל זה היא סופרת שבעה ימים ביחוד בשביל זה החתן דוקא [והיינו דאיתא בנדה (סו,א) טעם משום חימוד. וטעם שיש לחוש בכלה יותר, משום דמחויבת להשקיע דעתה בו שבוע ימים. ומשום הכי אי אירע שספרה לזה האיש וביום חופה נעשה חתן אחר, היא מחויבת לספור שבעת ימים אחרים, והוא משום שמחויבת להשקיע דעתה בזה], כך נתחייבנו, לבד מעשה המצוות עוד להשקיע אהבתנו אך אליו יתברך. ובאשר לא בנקל לאדם להשקיע אהבתו לקוב״ה כמו אשה לבעלה, על כן צוה הקב״ה למנות שבעה שבועות. ועל זו התכלית נקרא זה החג ״חג השבועות״ ולא ׳חג הימים׳, ללמדנו בינה שעלינו להשקיע אהבתינו בו יתברך שמו ולהיות ׳נעצר׳ לפני ה׳. ובשביל זה נקרא ׳חג העצרת׳ שהיא הכוונה של ׳חג השבועות׳. ומשום הכי כתיב בפרשת ראה (דברים טז,יב) אצל ״שבעה שבועות תספר לך״ – ״ושמרת ועשית את החוקים האלה״, שמשמען – חוקות התלמוד, כאשר יבואר שמה ברצות האל ית״ש.
והנה כאן הודיע הכתוב שלשה ענינים לקדושת זה היום: א׳, ״וביום הבכורים״. ב׳, ״בהקריבכם וגו׳. ג׳, ״בשבועותיכם״. משא״כ בשביעית שאין בו ביכורים קרא (רק) ״חג השבועות״ כמו שכתבתי בפרשת תשא (שמות לד,כב), דאז הזמן נותן לשמירת חוקים ותלמוד ביותר, כמו שכתבתי בספר ויקרא (כה,יח) לענין יובל.
וביום הבכורים כו׳ שעיר עזים אחד לכפר עליכם – הנה בירושלמי רה״ש אמר טעמא דלא כתיב חטא כיון שקבלתם עול תורה הנכם לפני בלא חטא. ויתכן כמו דאמר ר״ש בפ״ק דזבחים שני שעירי עצרת למה הן באין לכפר על טומאה שאירע בין זה לזה, וא״כ רחוק שימצא חטא חלילה בשעה קלה כזו, לכן לא כתב חטאת, כיון שהביאו חטאת על לחם הבכורים על טומ״ק כו׳. אמנם ברה״ש כתיב חטאת ושם איכא שני שעירים, וזה א״ש לר״ש דסבר דשל ר״ח מכפר על טהור שאכל טמא, ושל רגלים מכפר על טמא שאכל קדש באין בה ואין בה, וא״כ שפיר כתב חטאת. וכן איתא בירושלמי שבועות ה״ז ולא ר״ש היא דר״ש חולק כפרות כו׳. יעו״ש. אמנם לר׳ מאיר דסובר דכולן מכפרין על דבר אחד נראה, דבעצרת דרוב ישראל המה בירושלים אינם עלולים לחטוא, וכמוש״א צדק ילין בה, ולכן כיון שהקריבו שעיר לשתי הלחם רחוקין הן מהחטא, אבל ברה״ש דהמה בגבולין צריכים חטאת בכל שעה, אלא שחיסך עליהן הכתוב. ודו״ק. ובירושלמי פ״ק דשבועות אילו ישראל כשרים שמא אינן מביאין מה שקבעה להן תורה.
וביום הבכורים וכו׳ מלבד עולת התמיד ומנחתו תעשו וכו׳ – הפסיק בין המנחה לנסכיהם משום שנסך התמיד שוה עם נסכי החג, אבל המנחה יש בה חלוקים, שמנחת תמיד של בקר צ״ל מן הישן ומנחה של ערב כשר מן החדש, שכבר התיר השתי הלחם, וכן מנחות קרבנות החג באין מן החדש.
הגה: באמור ובפנחס כתוב מוספים ושתי הלחם וקרבנותיה שאינן רק ביו״ט עצמו ואין להם תשלומין, לכן לא כתוב בשבועות חג, משום שאם חל בשבת אין כאן חגיגה ביו״ט עצמו רק יש לה תשלומין ויום טבוח, לכן במשפטים ותשא וראה, ששם לא נזכר קרבנות כתוב חג הקציר חג השבועות, אבל פסח וסוכות ששבעת ימים כתוב בהן חג. ולפ״ז החגיגות הררים התלוים במאמרו של השי״ת. ופשוט. ומוכח דממחרת השבת הוא ממחרת יו״ט, דלכן משכחת עצרת בשבת.
מנחה חדשה – [מהו חדשה – שתהא חדשה לכל המנחות שלא תקדמנה מנחה אחרת], ואין לי אלא חדשה של חטים, חדשה של שעורים מניין, ת״ל חדשה חדשה (פ׳ אמור) אם איני ענין לחדשה של חטים תנהו ענין לחדשה של שעורים1. (מנחות פ״ד:)
1. הלשון הנוסף במוסגר הוא מספרי כאן, ומבואר ענינו לפנינו בפ׳ ויקרא ב׳ י״ב דמפרש הלשון מנחה חדשה שתהיה חדשה [כלומר ראשונה] לכל המנחות משום דא״א לפרש מתבואה חדשה דלפי״ז הול״ל מנחת חדש, ועיי״ש עוד בבאור הענין, ומפרש כאן אין לי אלא חדשה של חטים, חדשה של שעורים מניין, כלומר אולי רק מנחות של חטים אין להביא קודם להם מפני שגם הם של חטים ואין להקדים מה שבמינם, אבל אולי מותר להקריב קודם להם מנחה של שעורים והיא מנחת סוטה, ת״ל שתי פעמים חדשה חדשה, כאן ובפ׳ אמור, ובא לרבות.
ועיין לעיל בפ׳ ט״ו בענין ר״ח דרשינן מה נשתנה שעיר של ר״ח שנאמר בו לה׳ וכו׳, ויש להעיר דלא דייקינן כזה בפסוק זה מה נשתנה קרבן שתי הלחם שנאמר בו מנחה לה׳, וי״ל ע״פ דרשה זו שקודם שתי הלחם אין להקריב שום קרבן, וידוע דבשבועות יש שני מתירים, האחד בא להתיר לבני אדם לאכול תבואה חדשה כמבואר בפ׳ אמור, ושתי הלחם באים להתיר להקריב קרבנות לה׳ כמבואר כאן, ולכן כתיב בהקריבכם מנחה חדשה, שהיא שתי הלחם, לה׳, כלומר שבאה לתכלית היתר קרבנות לה׳, ומה ששייך עוד לפסוק זה עיין לפנינו בפ׳ ויקרא ב׳ י״ב.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״במשך חכמהתורה תמימההכל
 
(כז) וְ⁠הִקְרַבְתֶּ֨ם עוֹלָ֜ה לְ⁠רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ פָּרִ֧ים בְּ⁠נֵי⁠־בָקָ֛ר שְׁ⁠נַ֖יִם אַ֣יִל אֶחָ֑ד שִׁבְעָ֥ה כְ⁠בָשִׂ֖ים בְּ⁠נֵ֥י שָׁנָֽה׃
But you shall offer a burnt offering for a pleasant aroma to Hashem: two young bulls, one ram, seven male lambs a year old,
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[פסקא קמט]
והקרבתם עולה לריח ניחח לי״י – מה אלו אתה מקריב – חוץ מן האמור בתורת כהנים. אתה אומר אלו אתה מקריב חוץ מן האמור בתורת כהנים, וכי שוים הן? אין עליך לומר כלשון אחרון, כי אם כלשון ראשון: אלו אתה מקריב חוץ מן האמור בתורת כהנים.
פרים בני בקר שנים ואיל אחד – הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שימצא כולן? תלמוד לומר: שבעת ימים תקריבו אשה לי״י, אפילו אחד מהם. או אפילו כולם מצויים? תלמוד לומר: פרים בני בקר שנים עשר אילים שנים.

Piska 149

"And you shall present a burnt-offering as a sweet savor to the Lord": You sacrifice these aside from those mentioned in Torath Cohanim (Vayikra 27:18). "You say this; but perhaps they are the same as those mentioned there? __ Can you say this? Are they similar? You cannot accept the second supposition, but the first — You sacrifice these aside from those mentioned in Torah Cohanim. "two young bullocks, one ram, etc.⁠": If one found bullocks but not rams, or rams but not lambs, I might think that he does not sacrifice any until he finds all. It is, therefore, written "And you shall present a burnt-offering,⁠" implying even one. I might then think that even if all are found, (he may present only one). It is, therefore, written (to negate this) "two young bullocks, and one ram, etc.⁠"
וּתְקָרְבוּן עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ תּוֹרֵי בְּנֵי תּוֹרֵי תְּרֵין דְּכַר חַד שִׁבְעָא אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא.
but offer a burnt offering to be received with favour before the Lord; two young bulls, one ram, seven lambs of the year;
ותקרבון עלה לריח דרעוה קדם י״י תורין בני תורין תרין ודכר חד שבעה אמרין בני שתהוןא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתהון״) גם נוסח חילופי: ״שנה״.
ותקרבון עלתא לאתקבלא ברעוא קדם י״י תורין בני תורין תרין ודכר חד שובעא אימרין בני שנא.
but offer a burnt sacrifice to be received with favor before the Lord, two young bullocks, one ram, seven lambs of the year;
וַקַרִּבּוּ צַעִידַתַּ מַקבּוּלַתַּ מֻרצִ׳יַתַּ לִלָּהִ רַתַּיְןַ מִןַ אלבַּקַרִ וַכַּבּשַׁא וַסַבּעַתַּ חַמַלַאןֵ אַבּנַאאַ סַנַתֵ
וקרבו עולה מקובלת ומרצה אל ה׳ שני פרים מן הבקר ואיל ושבעה טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים בני שנה.
פס׳: והקרבתם עולה לריח ניחוח לה׳ וגו׳ ומנחתם וגו׳. עשרון וגו׳. שעיר עזים וגומר.
מלבד עולת התמיד ומנחתה תעשו תמימים יהיו לכם ונסכיהם – מה ת״ל יהיו לכם. אתה מקריב 1חוץ מן האמורים בתורת כהנים.
פרים בני בקר שנים ואיל אחד – הרי מי שמצא פרים ולא אילים מצא אילים ולא כבשים שומע אני לא יקריב עד שימצא את כולם. ת״ל 2(שבעת ימים תקריבו אשה לה׳) אפי׳ אחד מהם. 3יהיו לכם ונסכיהם מקיש נסכים לבהמה מה בהמה נפסלה במומין או אם חסרה או אם יתירה. אף נסכין נפסלין במומין ובחסר וביתר:
1. חוץ מן האמורים. בת״כ בפ׳ אמור ז׳ כבשים פר אחד ואילים שנים והם באו להתיר את הלחם. ובכאן הוא חובת היום:
2. ת״ל שבעת ימים וכו׳. עיין ספרי בהג׳ הגר״א הגיה הקרא והקרבתם עולה אפילו א׳ מהם ונכון כי זה הקרא כתיב הכא בחג השבועות.
3. יהיה לכם חסר וכצ״ל תמימים יהיו לכם ונסכיהם מקיש נסכים וכו׳. ומומין גבי נסכים יין שעלה בו קמחין פסול:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 26]

כל עולת הכתוב במועדות כלם חסרים חוץ מעולת העצרת שהוא מלא, רמז שבששה בסיון ניתנה תורה. בכל המועדות נאמר חג חוץ משבועות כי פעמים נדחה אם הוא בשבת (לבית שמאי) יום טבוח למחר אבל בפסח וסוכות יביא בחולו של מועד אבל שבועות תשלומין שלו אינו בחג. בכלם נאמר לחטאת חוץ מעצרת בשביל שניתנה בו תורה שמכפרת על לומדיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

עוֹלָה דבכורי׳: בהעתק הללי מסו׳ עליו ל׳ מל׳ בתורה, וכן הוא בהרמ״ה ז״ל ובמסורת. <ובפסיקתא דר' טוביהו למה עוֹלָה שבעצרת מלא, ללמדך שבששה בסיון ניתנה תורה ועצרת חלה להיות בששה בסיון, ולא כמו שאומרי' התועים עצרת לאחר השבת כל זמן שיבא, וכן בבעל הטורים.> [עולה].
והקרבתם – הקרבן הנזכר בפרשת אמור הוא בא על הלחם, כמבואר שם, שאינו חובת היום כי אם חובת הלחם, כי שם בפרשת המועדים לא פרט הקרבנות שהם חובת היום, ולא הזכיר בחג המצות והסכות ור״ה ויום העשור כי אם דרך כלל והקרבתם אשה לה׳, מבלי לפרט מספרם וענינם, רק בעצרת שלחם התנופה הוא עיקר המועד, זכר גם את הקרבן הבא בשביל הלחם, והוא שבעה כבשים ופר בן בקר ושני אילים לעולה ושני כבשים לשלמים ושעיר לחטאת, וכאן הזכיר המוספין שהן חובת היום:
שבעה כבשים – אמנם בכבשים הבאים עם שתי לחמי עצרת אמר (אמור כ״ג י״ח) שבעת כבשים בתי״ו. ונ״ל טעמו, כי הבאים עם לחמי עצרת, אף שאין מין אחד מעכב על מין חברו, מ״מ בכל מין ומין מעכב מספרו (עתי״ט פ״ד דמנחות מ״ב), לכן אמר שם שבעת בתי״ו הסמיכות, להורות על התאחדות והצטרפות, כי מספר השבעה מעכב בו, אמנם כאן במוספי החג שאין מנינו מעכב עליו, בא שבעה כבנפרד, להורות על ההתחלקות והתפרדות, כי כל אחד בפ״ע, ואם לא נמצא כל מנינו הראוי מקריב את מה שבידו.
והקרבתם וגו׳ – תשובו ותיגשו אל ה׳ עם הביטוי האידיאלי של ייעודכם, הנובע מכל היחסים האלה. בכוח ייעוד זה יוקדשו חיי כל יחיד ויחיד לעבודת ה׳ פעילה; האומה בכללותה תהיה למופת מאיר לעמים; דברי ימי ישראל יפתחו את עיני האנושות לראות את מעשי ה׳; קיומכם, רווחתכם ואושרכם יתקדשו, עד שהם יחלקו כבוד לה׳. מתוך חוסר השלמות של כל זמן הווה, ייפתח שער לעתיד חדש וטהור. כך תיגשו אל ה׳, בשני פרים, איל אחד, שבעת כבשים; ובשמן שלכם, ביין הנסכים שלכם, ובשעיר לכפר.
לעיל, לעניין פסח (פסוק יט), מייחס הכתוב את התמימוּת רק לבהמות הקרבן המייצגות את האישיות שנשתחררה על ידי ה׳. שונה הדבר בחג השבועות, שבו נעשינו ראויים לקבלת התורה. כאן נזכרת התמימוּת רק בסוף, במשפט מסכם המתייחס לכל הבחינות המיוצגות בקרבן. הכתוב אומר ״תמימם יהיו לכם״ על הפרים, האיל והכבשים; ועל הסולת, השמן והיין – כולם צריכים להיות שלמים, וצריכים לייצג את כל אשר לנו, ללא שיור. רק כך יוכלו לייצג בקרבן את מעמדנו האמיתי ושמחתנו בהם. שכן ״תמימוּת״, התמסרות אל ה׳ ללא גבול וללא תנאי, הכנעת כל אשר לנו אל ה׳, במובן של ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך״, אחדות חיינו הנובעת מאחדות ה׳ – היא הבאה לידי ביטוי על ידי תמימוּת הקרבנות (עיין פירוש, ויקרא א, ג), ותמימות זו היא עיקר וכל תוכן התורה, שהיא ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״.
והקרבתם עולה – סתמא דספרי פה כר״ע במנחות (דף מה ע״ב) שס״ל שהפרים ואילים וכבשים דפ׳ פינחס אינם אלה דפ׳ אמור, כי אינם שוים דשם פר א׳ ואילים שנים וכאן שני פרים ואיל אחד. והראב״ע כתב שבמ״ש בהקריבכם מנחה חדשה שהוא שתי הלחם נכלל הז׳ כבשים ופר בן בקר ואילים שנים ושני כבשי שלמים שכולם הם טפלים אל המנחה החדשה, ודבריו יצדקו מאד לשטת ר״ע שס״ל בספרא (סי׳ קע״ד) לחם אעפ״י שאין כבשים שהלחם הוא העקר עמש״ש, ובספרא אמור (סי׳ קע״א) סתם כר׳ טרפון שחולק על ר״ע ושם בארתי פלוגתתן. ומ״ש הרי שמצא פרים התבאר למעלה (סי׳ מז). ומ״ש פסוק שבעת ימים תקריבו אשה ר״ל ולמדינן מחג הסוכות:
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םהכל
 
(כח) וּמִ֨נְחָתָ֔םא סֹ֖לֶת בְּ⁠לוּלָ֣ה בַשָּׁ֑⁠מֶן שְׁ⁠לֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֣⁠ר הָֽאֶחָ֔ד שְׁ⁠נֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים לָאַ֖יִל הָאֶחָֽד׃
and their meal offering: fine flour mixed with oil, three tenth parts for each bull, two tenth parts for the one ram,
א. וּמִ֨נְחָתָ֔ם =ל1,ב,ש1,ק3,ל3 ושיטת-א (ולעיל כח,כ בכתי"ל) וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל,ש=וּמִנְחָתָ֔ם (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שירש״ר הירשעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

וּמִנְחָתְהוֹן סוּלְתָּא דְּפִילָא בִמְשַׁח תְּלָתָא עֶשְׂרוֹנִין לְתוֹרָא חַד תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין לְדִכְרָא חַד.
and their mincha of flour mingled with oil, three tenths for one bull, two tenths for the ram,
ומנחתהון סולת פילהא במשח תלתה עשרונין תקרבון עם תורה חדתהב תרין עשרונין עם דכרא חדתהג תקרבון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פילה״) גם נוסח חילופי: ״מערבה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתה״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתה״.
ומנחתהון סמידא דחינטיא פתיכא במשח זיתא תלתא עשרונין לתורא חד תרין עשרונין לדיכרא חד.
also their mincha of wheaten flour mingled with olive oil, three tenths for each bullock, two tenths for the ram,
וַמַעַהֻם מִןַ אלבִּרִּ סַמִידֹ מַלתֻותֹּ בִּדֻהןֵ תַּ׳לַאתַּ׳תַּ עֻשֻׁוְרֵ לִכֻּלִ רַתֵּ וַעֻשׁרַיְןַ לִלכַּבּשִׁ
ואתם מן הדגנים, סולת מעורב בשמן, שלושה עשרונים1 לכל שור, ושני עשרונים2 לאיל.
1. (7.452 ק״ג)
2. (4.96 ק״ג)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

ומנחתם דשבועות: טעה המדפיס לעשות כאן פיסקא ואמר שהיא סתומה, כי בכל הספרי׳ אין כאן פיסקא כלל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שירש״ר הירשהכל
 
(כט) עִשָּׂ⁠רוֹן֙ עִשָּׂ⁠ר֔וֹן לַכֶּ֖⁠בֶשׂ הָאֶחָ֑ד לְ⁠שִׁבְעַ֖ת הַכְּ⁠בָשִֽׂים׃
a tenth part for every lamb of the seven lambs;
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

עֶשְׂרוֹנָא עֶשְׂרוֹנָא לְאִמְּרָא חַד כֵּן לְשִׁבְעָא אִמְּרִין.
a tenth for each lamb of the seven lambs;
עשרון עשרון מכלתה תקרבון עם אמראא חדתהב כהדן סדרא תקרבון ית שבעתיג אמריה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמרא״) גם נוסח חילופי: ״אמרייה״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקרבון ית שבעתי״) גם נוסח חילופי: ״תהוון מקרבין למניין שב׳⁠ ⁠⁠״.
עשרונא עשרונא לאימרא חד כדין לשובעא אימרין.
a tenth to a lamb; so for the seven lambs
וַעֻשׁרַא לִכֻּלִ חַמַלֵ מִןַ אלסַּבּעַתִ
ועשרון1 לכל טלא מן השבעה.
1. (2.484 ק״ג)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלרש״ר הירשהכל
 
(ל) שְׂ⁠עִ֥יר עִזִּ֖⁠ים אֶחָ֑ד לְ⁠כַפֵּ֖⁠ר עֲלֵיכֶֽם׃
one male goat, to make atonement for you.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקונידעת זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שירש״ר הירשנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

צְפִיר בַּר עִזִּין חַד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן.
one kid of the goats to make an atonement for you;
צפירא בר עזין חד למכפרהב עליכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צפיר״) גם נוסח חילופי: ״וצ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למכפרה״) גם נוסח חילופי: ״לכפ׳⁠ ⁠⁠״.
צפיר בר עיזי חד לכפרא עליכון.
one kid of the goats to make an atonement for you;
וַעַתֻודַא מִןַ אלמַאעִזִ לִיַסתַּג׳פִרַ עַנכֻּם
ושעיר מן העזים לבקש כפרה מעלכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

שעיר עזים אחד לכפר – ולא כתיב ביה: חטאת, מפני כבוד התורה. מצאתי.א
א. הביאור מופיע בספר הג״ן במדבר כ״ט:ח׳ בשם ״הרב בכור שור״.
שעיר עזים אחד – תנן התם בסוף מסכת ר״ה דבני מערבא ר׳ משרשיא אומר בשם ר׳ אחא בכל הקרבנות כתוב חטאת ובעצרת אין כתיב חטאת אמר להם הקב״ה לישראל כיון שקבלתם עליכם את עול תורתי מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימכם.
שעיר עזים אחד, "one male goat;⁠" we have a statement recorded near the end of the Babylonian Talmud tractate Rosh Hashanah, that in the land of Israel the scholars quoting Rabbi Mesharshia in the name of Rabbi Acha, draws attention to the fact that whereas with all the other such sacrifices the term used is חטאת, "sinoffering,⁠" whereas here the reference to sin is omitted. He explains by quoting the Lord saying to the Israelites: "seeing that this is the anniversary of the day on which you voluntarily accepted the yoke of My Torah, I consider this as if you had not committed any sins to be atoned for prior to this day.⁠" (Jerusalem Talmud Rosh Hashanah chapter 4, halachah 10)
כתיב גבי שבועות שעיר עזים לכפר עליכם ולא כתיב לחטאת מפני כבוד התורה שנתנה בו ביום וזהו אשר יסד הפייט דיום הבכורים חטאת לא נזכר למען יהי דבר המלך למנוחה. ד״א לפי שהיו אז ישראל נקיים מכל חטאת כדאיתא במדרש משקבלתם עליכם עול תורה והמצות מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מעולם וזהו שייסד הפייט בזולת של שבועות קבלו מלכותי ולא תאשמו ועוד כתיב גביה מלבד עולת התמיד מאי טעמא לא כתיב בהדיה ומלבד שתי הלחם ופר ושני אילים ושני כבשים הקריבים באותו יום כמו שכתוב בר״ה מלבד עולת החדש ומלבד עולת התמיד וכן ביום הכפורים מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד וי״ל שהם נזכרים בכלל מה שכתוב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה בשבועותיכם בגלל המנחה כל אלו באין ולא במוסף. גם כן גבי ר״ה כתיב ועשיתם עולה מאי שנא מכולהו דכתיב בהו והקרבתם. וי״ל לפי שהוא יום הדין ומשנכנסו לדין הם נעשים בריאה חדשה וזהו שייסד הפייט הבוראים בריאה חדשה וצריך לאמרו אחר האוחז דמיירי בדין ולפי המדרש נראה שאין לאומרו כי אם ביום הכפורים דכתיב בספר תהלים ועם נברא יהלל יה ומסיק על מי נאמר פסוק זה רב ור׳ יוחנן חד אמר על דור מרדכי ואסתר וחד אמר על כל דור ודור נאמר שהם מתים בכל שנה במעשיהם הרעים והקב״ה מחיה אותם ביום הכפורים שמוחל להם עונותיה׳ ובוראי׳ בריא׳ חדש׳ וזהו ועם נברא יהלל יה ועוד גבי מלבד עולת החדש אמאי לא כתי׳ גבי׳ מלבד חטאת החדש שהוא שעיר אחד לחטאת דכמו שמזכי׳ העול׳ הי׳ לו להזכיר החטאת כי גם ביום הכפורים מצינו כתוב מלבד חטאת הכפורים. וי״ל דלא הזכיר העולה אלא לפי שכפרתה שוה קצת לעולה דר״ה דעולת ר״ח מכפרת על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל ר״ה על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ומיהו אמת הדבר שיש בראש השנה שני שעירי מוספין אחד של ר״ה ואחד של ר״ח ולפי שלא פירש הכתוב שעיר ר״ח בפי׳ קורא התלמוד ר״ה חג שהחדש מתכסה בו כי השעיר הזה בא לכפרה ותנחומין ללבנה שנתמעטה ולפי שאמת הוא דשני שעירים קריבין למוסף של ר״ח תיקנו לומר במוסף של ר״ה ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן. וגם נכון לומר מלבד עולת החדש ומנחתה שהרי גם היא קריבה במוסף. ובשם הרב נתנאל מצאתי שאין צריך לומר ושני שעירים כי מאחר שהכתוב מכסהו אין לפרסמו. ויש מקשים למה אין אומרין בתפלת מוסף של שבועות כמו כן ושני שעירים שהרי בזבחים מסיק שני שעירי עצרת למה הן באין על טומאה שאירע בין זה לזה. וכן מוכיחין הפסוקי׳ בפ׳ אמור דכתיב ועשיתם שעיר עזים לחטאת ופרש״י יכול שעיר האמור כאן הוא שעיר האמור בחומש הפקודים כשאתה מגיע אצל הפרים ואילים אינו כן. ועוד נוכל לומר שיש להוכיח שאינו הוא מדכתיב שם לחטאת והכא לא כתיב לחטאת וא״כ מאחר שקריבין שני שעירים בעצרת וכפרת׳ שוה לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כשאר שעירי המוספין דין הוא להזכירם בתפלה. וי״ל דלא דמי שהרי תפלת מוסף תחת קרבן מוסף היא באה ואחד מן השעירים הללו לא היה קרב במוסף כי אם בשחר וכן נמי פרש״י בפרשת אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן הללו קריבין בגלל הלחם והללו למוספין. בסוכות כתיב פרים בני בקר שלשה עשר אלים שנים כבשים ארבעה עשר ולפי שיש בסוכות תוספת שמחה כדפרש״י לעיל שבו תוספת קרבן והפרים מתמעטין והולכין כדי שיבאו לחשבון שבעים כנגד שבעים אומות והכבשים עומדין במקומן בכל יום י״ד כדי שיעלו לחשבון צ״ח כדי לבטל צ״ח תוכחות שבמשנה תורה. ואומר הרב בכור שור שצריך פי׳ למה הן עומדין בכל יום אילם שנים ולפי שבכל ימי החג קרבן מוסף משתנה מה שאין כן במוסף פסח לפיכ׳ אנו גומרין את ההלל בכל ימי החג. ובימי הפסח אין אנו גומרין אותו אלא שני ימים ראשונים בלבד ובפרק שני דערכין פריך שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא ומשני שבת לא איקרי מועד וביום ר״ה ויום הכפורים שהם יום הדין אין אומרין אותו ובחנוכה גומרין משום ניסא ובפורים דליכא למימר הללויה הללו עבדי וכו׳ ואכתי עבדי אחשורוש. בשמיני חג עצרת פר אחד איל אחד להראות שאין הקב״ה צריך לצורך עצמו כי אם להראות כבודן של ישראל. ומן הראוי היה להיות חג העצרת חמשי׳ יום אחר סוכות כמו ששבועות חמשים יום אחר הפסח אלא שאחר הפסח באין ימי הקיץ ואין טורח לעלות לרגל אבל אחר סוכות באין ימי הגשמים והיה טורח לעלות לפיכך קבעו ית׳ מיד אחר סוכות משל למלך שנושא שתי נשים אחת ממקום קרוב ואחת ממקום רחוק לאותה שהיא ממקום קרוב אומר לה עכשיו נעשה השידוכין ולאחר שלשה חדשים אחזור הנה ונעשה הנשואין כי קרוב אלי המקום ולאותה שהיא ממקום רחוק אומר לה נעשה עכשיו השידוכין והנשואים ביחד כי רחוק המקום ולא אוכל לטרוח לשוב פה פעם אחרת וזהו שייסד הפייט בשמיני חג העצרת חקר לאספו עד שבעה מפני טורח יולדת השבעה וישראל נקראו כן שנאמר אומללה יולדת השבעה על שם שילדה שבעה מלכים לגיהנם.
In connection with the festival of Sh'vuot, although the line: שעיר עזים אחד לכפר עליכם, "one male goat to atone for you,⁠" appears, the customary word: לחטאת, "as a sin offering " is absent. Presumably this is in honour of the Torah which had been given to the people on that date. This is also why the author of the liturgical poem recited in many congregations on that day, writes that: "sin is not mentioned on that day so that the Lord can enjoy a day of rest.⁠" An alternate explanation. Seeing that on that day, at least, the entire congregation was free from sin,⁠1 According to the Midrash, their status was like as if they had never sinned, as on that day they had unanimously accepted the yoke of the Torah. We find also the line: מלבד עולת התמיד, "apart from the daily burnt offering,⁠" immediately following this verse and it is strange that these words do not appear in connection with the two wave-breads that were offered up only on that day of the year. This was the pattern of the Torah in chapter 29,6,as well as in chapter 29,11, in connection with the mussaph offerings on New Year's Day as well as on the Day of Atonement.
Perhaps we can answer this question by suggesting that this statement had already been included in the description of the mussaph offerings on that day commencing in verse 26 of our chapter. We also find that in connection with the details of the mussaph offerings on New Year's Day, (29,2) it is written specifically: ועשיתם עולה, "you are to prepare a burnt offering, etc;⁠" Why was this expression different in any way from the usual formula of והקרבתם עולה, "you are to sacrifice (bring to the altar) that the Torah employs everywhere else when discussing the burnt offering? We may understand that the reason is that that day is the day when all of mankind is being judged, and from the moment we enter the New Year, we are all considered as if we had only been created on that day. The author of the liturgical poems for that day probably had this in mind when he wrote: הבוראם בריאה חדשה, "Who had created them as a new creature.⁠" According to the Midrash, these words in the liturgy for the Days of awe should be read only on the Day of Atonement. (based on the Midrash on Psalms 102,19 where the psalmist speaks of a new people having been created.)⁠2
The reason why on Sukkot we recite the entire Hallel as opposed to the festival of Passover is that on each of the days of Sukkot, the composition of the offering is different from every other day, thereby giving each day a special significance. On Passover, the mussaph offering is exactly the same on all of the seven days. The reason why on the eighth day, sh'mini ha-atzeret, only a single bullock is part of the mussaph offering, is to show that it is not the Lord Who is in need of these offerings, but they are presented as a sign of honour by G–d to the Jewish people to the gentile nations. It would have been appropriate that this day occur on the 50th day after the end of the Sukkot festival, just as the festival of Sh'vuot occurs on the fiftieth day after the first day of Passover. It has been shifted as the climate at that time makes a pilgrimage to Jerusalem a hardship during the rainy season. (Tanchuma section 15 on this portion) Our author quotes another liturgical poem for these days referring to this point.⁠3
1. [when the Ten Commandments were given at Mount Sinai. Ed.]
2. [There are several disagreements quoted by the Midrash as to who precisely the psalmist referred to, at any rate all are agreed that he referred to people not yet created at the time when the psalmist composed this hymn. I am therefore not continuing with this part of the author's commentary. The reader interested can read the Midrash Tehillim Ed.]
3. [We, especially in the land of Israel, where these festivals are part of the everyday atmosphere on these days, do not recite most of these poems anymore, as we do not need them as a reminder of the significance of the days. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

<שְעִיר עזים: מסורת, בכורים וכפורים שְעִיר, וכלם וּשְעִיר. ובפסיקתא דר׳ טוביהו למה נאמר בי״ה ובעצרת שעיר, ולא נאמ׳ ושעיר כמו בשאר המועדות, מקיש עצרת לי״ה, מה י״ה יום מתן תורה אף עצרת יום מתן תורה, מפני שלוחות הראשונות ניתנו בי״ה, ועשרת הדברות נאמרו בעצרת, וכדי להוציא מלבן של צדוקי׳ שאומרי׳ מתן תורה לא היה בעצרת לכך הוקשו זה בזה בשעיר שעיר.> [שעיר].
שעיר עזים אֶחָד לְכַפֵר עליכם: בכל הקרבנות כתי׳ חַטָאת, ובעצרת אין כתיב חטאת, אמ׳ להם הקב״ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם, ירושלמי פ׳ בתרא דר״ה. ובמדרש חזית פסו׳ כמגדל דוד מסיים בה ללמדך שלא היה בידם לא חטא ולא עון. <ועיין עוד ברעיא מהימנא דפ' אמור דף צ"ז.> [שעיר עזים אחד לכפר עליכם].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

שעיר עזים אחד: בירושלמי ר״ה (פ״ד, ה״ו): בעצרת אין כתיב ״חטא״, אמר להם הקב״ה, מכיון שקבלתם התורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתכם מימיכם.
שעיר עזים אחד – א״ר משרשיא בשם ר׳ אידא, בכל הקרבנות כתיב שעיר לחטאת ובעצרת אין כתיב לחטאות, אמר הקב״ה לישראל, מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם.⁠1 (ירושלמי ר״ה פ״ד ה״ח)
1. ומכאן י״ל המקור להא דקיי״ל בעצרת נתנה תורה, ועיין במג״א סי׳ תצ״ד ולפנינו ס״פ משפטים.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י בכור שורחזקונידעת זקניםרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שירש״ר הירשנצי״בתורה תמימההכל
 
(לא) מִלְּ⁠בַ֞ד עֹלַ֧ת הַתָּ⁠מִ֛יד וּמִנְחָת֖וֹ תַּעֲשׂ֑וּ תְּ⁠מִימִ֥ם יִהְיוּ⁠־לָכֶ֖ם וְ⁠נִסְכֵּיהֶֽם׃
Besides the continual burnt offering, and its meal offering, you shall offer them they shall be to you without blemish, and their drink offerings.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

מלבד עולת התמיד ומנחתו תמימים יהיה לכם ונסכיהם – מקיש נסכים לבהמה: מה בהמה נפסלת במומים בחסר ויתר, אף נסכים נפסלים במומים וחסר ויתר.
"Unblemished shall they be for you, and their libations": The libations are being likened to the (sacrificial) animal. Just as the animal is rendered unfit by blemishes, by deficiency or superfluity, so, the libations.
בָּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵיהּ תַּעְבְּדוּן שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן.
beside the perpetual burnt sacrifice and its mincha you shall (make) them unblemished, and their libations.

מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם
בָּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵיהּ תַּעְבְּדוּן שַׁלְמִין יְהוֹן לְכוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן
כאשר מופיעים במקרא כפלי צורות, ״דקדוק כפול״ בלי כוונת הבחנה, נשמרת הסטייה הדקדוקית גם בת״א, כבפסוקנו: ״מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ״ – ״בָּר מֵעֲלַת תְּדִירָא וּמִנְחָתֵיהּ״, לעומת הפרשה הבאה: ״מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ״ (במדבר כט ו) ״בָּר מֵעֲלַת יַרְחָא וּמִנְחָתַהּ״.⁠1
1. כעין זה גם ״וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם״ (שמות כט י), עיין שם. על כפל צורות לעומת עירוב צורות ראה ״אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ״ (בראשית לב ט).
בר מן עלתה דתמידה ומנחתהא תקרבון שלמין מן מום יהווןב לכון ונסוכיהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומנחתה״) גם נוסח חילופי: ״{ומנח}⁠תהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוון״) גם נוסח חילופי: ״יהווי״.
בר מן עלת תדירא ומנחתיה תעבדון שלמין יהוון לכון וחמר ניסוכיהון.
beside the perpetual burnt offering you shall make these; they shall be unblemished, with their libation of wine.
מַא עַדַא קֻרבַּאןֻ אַלדַאאִם וַבִּרַּהֻ תֻקַרִּבּוּןַ דַ׳לִךַּ וַצִחַאחַא יַכֻּונֻוןַ לַכֻּם וַמַזַאגִהַא
מלבד קורבן התמידי והדגן הבא עמו תקרבו אותו, וללא מום יהיו לכם, והיין הנמזג עמה.
תמימים יהיו לכם ונסכיהם – אף הנסכים יהיו לכם תמימים. מכאן אמרוא שהיין שעלה קמחים פסול לנסכים.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״למדו רבותינו מכאן״. בכ״י לונדון 26917: ״מיכן אמרו רבותינו ז״ל״. הביאור חסר בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, ליידן 1.
תמימים יהיו לכם ונסכיהם THEY SHALL BE TO YOU WITHOUT BLEMISH, AND THEIR DRINK OFFERINGS – i.e. the drink offerings, too, shall be without blemish. Our Rabbis learned from this that wine upon which mold shows itself is unfit for drink-offerings (Menachot 87a).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

מלבד עולת התמיד – ותימה: מאי טעמא לא אמר: מלבד שתי הלחם ופר ושני אילים ושבעת כבשים הבאים עמהם, כמו שאומר מלבד חטאת הכיפורים (במדבר כ״ט:י״א), ומלבד עולת התמיד (במדבר כ״ח:ל״א ועוד הרבה). ואיכא למימר: משום דכתיב: בהקריבכם מנחה חדשה (במדבר כ״ח:כ״ו) – הרי כבר הזכירם, דעל המנחה היו באים, ותו לא צריך.
מלבד עלת התמיד – ואם תאמר ואמאי לא כתיב מלבד שתי הלחם ושבעת כבשים ופר ושני אילים ושעיר ושבעת כבשים הבאים עמהם כמו שכתוב מלבד עולת החדש ומנחתה וגו׳ (במדבר כ״ט:ו׳) מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד (במדבר כ״ט:י״א).
אלא יש לומר מדכתיב בהקריבכם מנחה חדשה (במדבר כ״ח:כ״ו) הרי כבר הזכירה ועל המנחה הם באים ותו לא צריך.⁠1
ונסכיהם – קאי אנסכי יין דיום הבכורים ואנסכי יין ואנסכי מנחה דעולת התמיד.
1. שאוב מר״י בכור שור.
מלבד עולת התמיד, "beside the daily burnt offering;⁠" if you were to ask why the Torah did not write: beside the two showbreads, etc. etc., which are all part of the offerings presented on Atzeret (as the Torah had done in connection with the New moon offerings, and the offerings on the Day of Atonement?) We would respond to this question by reminding the reader that earlier, in verse 26, these details had already been recorded so that there was no need to repeat them here again. Beside they referred to the gift offerings, not the principal offerings.
ונסכיהם, "and their drink offerings.⁠" This refers to the wine libations on the day of Shavuot and the meal offerings accompanying the principal offerings.
תמימים יהיו לכם ונסכיהם – אף הנסכים יהיו תמימים, מכאן דרשו רז״ל עלו ביין קמחים פסול לנסכים, שהרי אין ראוי להקריב על גבי המזבח אלא דבר המובחר במינו, וכל שאין פסול אך הוא כחוש וכעור אין מקריבין אותו לכתחלה, שאם היה חייב קרבן עולה לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר הרי אין בו מום, שעל זה נאמר (מלאכי א׳:י״ד) וארור נוכל ויש בעדרו זכר, אלא צריך שיביא מן המובחר. וכן היו ישראל עושין בזמן שבהמ״ק קיים, היו מביאין אילים ממואב, וכבשים שגביהם רחבה מחברון, וגוזלות מהר המלך, ושמן מתקוע, הכל היה מובחר במינו. וכן מצינו בקרבנו של הבל (בראשית ד׳:ד׳) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן, ונתרצה קרבנו, ונאמר בקין שלא הביא מן המובחר (שם) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, וכן כתיב (דברים י״ב:י״א) וכל מבחר נדריכם, וכתיב (במדבר י״ח:ל׳) בהרימכם את חלבו ממנו. ואפילו עצי המערכה שהיו עורכין בקרבנות על גבי המזבח נצטוינו בהם שיהיו מובחרין שלא יהא בהן תולעת, ואין מביאים עצים מבנין שנסתר אלא חדשים לעולם. וכל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן מפני ישוב ארץ ישראל. וכן נצטוינו בשמן של מנורה להביא מן המובחר, ואין כל השמנים כשרין למנורה אלא שמן זית היוצא מן הכתית בלבד. ומטעם זה אסרו רז״ל שמן שנפל בו עכבר להדליק ממנו נרות של בית הכנסת, ודעת הגאונים ז״ל שאם נמוח ויש בשמן ששים שמותר באכילה, ואם אינו נמוח זורקו והשמן הותר בששים ממנו, ואע״פ שהשמן מותר באכילה פסול למאור, שנאמר (מלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך, דבעינן דבר המובחר.
תמימים יהיו לכם ונסכיהם, "they shall be unblemished for you, together with their libations.⁠" This means that the libations must also be unblemished. Our sages in Menachot 87 use this verse to legislate that if in the wine of the libation any kind of flour-like material floats to the surface the wine is unfit for the altar. The reason is that only the choicest product of its respective category of produce or animal is to be presented on the altar. Anything which does not fit these criteria is unwelcome, unfit for use on the altar a priori (Maimonides Hilchot Issurey Hamizbeach 7, 1-2). If, for instance, someone was obligated to present a burnt-offering on the altar he must not bring a weak or frail, undernourished animal. He must not say that seeing the weak animal is unblemished he has complied with the legislation of the Torah. Concerning such an attitude (saying that as long as it is not blemished it is acceptable) the prophet Malachi 1,14 said "cursed be the cheat" (Rashi).
During the period of the Temple the Israelites would import rams from Moav, and sheep with wide backs they would bring from Chevron, and young turtle-doves from the mountain known as הר המלך. They would bring olive oil from Tekoah; all these places mentioned were known to produce the finest of that respective category of animal, bird, or oil.
We already find that when the Torah mentions the first offering by man, i.e. Kayin and Hevel, that the gift by Hevel is described as consisting of the choicest of its kind (Genesis 4,4). As a result, God welcomed his offering while He spurned that of Kayin, who had contented himself with offering produce of an inferior quality (Genesis 4,5). We also have an explicit verse in Deut. 12,11 speaking of כל מבחר נדריכם, "and all the choicest of your vows,⁠" i.e. the choicest animals which you present to God to discharge your vows.⁠" It is also written in Numbers 18,32: "when you raise up its best from it.⁠" Even the wood used for kindling on the altar had to be the finest of its kind, was not allowed to contain worms (Maimonides, Hilchot Issurey Hamizbeach 6,2). Timber from buildings which had been demolished was not allowed to be used as wood for the woodpile of the altar. Only "new" wood, i.e. wood not previously used for something else was admissible. Wood from all kinds of trees was permitted to be used except wood from olive trees or from vineyards (Maimonides ibid.) This was out of ecological considerations for the land of Israel.
Similarly, the olive oil used for burning in the Menorah was of the choicest quality, only finely crushed pure olive oil being permitted; it had to be the kind which was free-flowing from the fruit after it was crushed. This is also why the sages disqualified oil into which a mouse had fallen as being unsuitable for lighting the candelabra in the Synagogue (Shulchan Aruch Yoreh Deyah 104,2). In this connection the same source says that if the mouse had already disintegrated and there is a minimum of 60 times as much oil as residual animal tissue, such oil may be fit for eating, whereas if the remains of the mouse are identifiable one is to throw out the remains of the mouse and, provided there is 60 times as much oil left thereafter, the oil may be used without restriction. All the above is the practical expression of Malachi 1,8: "would you dare offer a blemished beast to your governor, would he treat you with favor?⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

תמימים יהיו לכם ונסכיה׳ אף הנסכים יהיו תמימים. פירוש תמימים יהיו לכם כל הקרבנות דלעיל וגם נסכיהם שלא יביא נסכים לא מיין מעושן ולא מסלת שהתליעה ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע כדתניא ביומא בשלהי כל הקרבנות שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים שהיין לפעמים נעשה בו כדמות קמח לבן למעלה בשטחו:
ועולת התמיד ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו. הוצרך פה לכל זה מפני שאין זה דומה למלבד עולת החדש ועולת התמיד כי שם כולן עולות ודי במלבד אחד כאילו אמר מלבד עולת החדש ועולת התמיד תעשו עולות הללו אבל כאן שפירושן מתחלף שלגבי מלבד חטאת הכפורים צריך לומר מלבד חטאת הכפורים תעשו חטאת זו ולגבי עולת התמיד צריך לומר ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו כי לא יתכן לומר מלבד חטאת הכפורים תעשו עולות הללו ולא מלבד עולת התמיד תעשו חטאת זו לפיכך הוצרך לומר לגבי ועולת התמיד ומלבד עולת התמיד תעשו עולות הללו כדי שיפורש בפני עצמו ולא עם מלבד חטאת הכפורים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אף הנסכים יהיו תמימים. מדכתיב ״תמימים יהיו לכם״ בכאן, והוי ליה למכתב למעלה (פסוק ל) ׳שעיר עזים אחד לכפר עליכם תמימים יהיו לכם׳, וסמך אל ״ונסכיהם״, ללמוד שגם הנסכים יהיו תמימים. ופירש רש״י במנחות (פז.) שהיין שהעלה קמחים פסול, דהוי כמו בעל מום:
למדו רבותינו מכאן כו׳. פי׳ דהל״ל למעלה ושעיר עזים א׳ לכפר עליכם תמימים יהיו לכם וסמך ליה אל ונסכיהם לומר לך שגם נסכיהם יהיו תמימים:
The Rabbis derive from this… Meaning: Above (v. 30) the Torah should have said, "One he-goat to make atonement for you, shall be without blemish for you." However, it was juxtaposed to the libations to teach you that the libations too, should be without blemish.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

תמימם יהיו לכם ונסכיהם – למדו במנחות (דף פ״ז) שגם הנסכים יהיו תמימים, וממ״ש כמה פעמים תמימים יהיו ומנחתם, למד שהמנחות יהיו תמימים ולא יהי׳ בהם מום וחסרון:
תמימים יהיו לכם ונסכיהם: מכאן למדו במנחות (פז,א) דיין שיש בו קמחין פסול, שנאמר ״תמימים יהיו לכם ונסכיהם״ – הנסכים יהיו גם כן תמימים. ורמזה התורה ביחוד בזה החג, משום שאז שכיח קלקול ביינות, כדתנן בב״ב (צח,א) ׳יין מבושם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת׳, ופירש רשב״ם שמכאן ואילך מתקלקל אפילו יין מבושם. כן שמעתי מהרב הגאון מהור״ר אלעזר משה שיחיה האב״ד דק״ק פינסק .
תמימים יהיו לכם ונסכיהם – מקיש נסכים לבהמה, מה בהמה נפסלת במומין בחסר ויתר, אף נסכים נפסלין במומין בחסר ויתר1 (ספרי).
1. עיין במשנה מנחות פ״ו ב׳, אין מביאים יין לנסכים לא מתוק ולא מעושן [שנתעשנו הענבים כדי שיתמתקו] ולא מבושל ואם הביא פסול וכו׳, ר׳ יוסי ב״ר יהודה אומר, יין שיש בו קמחין פסול שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם, ע״כ, ופירש״י ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום, עכ״ל. והנה זה פשוט דלא קיי״ל כר״י בר״י נגד חכמים, אבל זה צ״ע, כי כנראה מדברי רש״י הפסוק המובא הוא מדברי ר׳ יוסי ולא מדברי חכמים, וזה תימא, דלמה אין חכמים מביאים מקור לדבריהם לפסול מעושן ומבושל ויתר הפסולים דחשיב שם, וזולת זה הנה פסוק כזה שמביא במשנה לא נמצא כלל, ואף אינו מבואר לאיזה צורך מביא גם פסוק תמימים יהיו לכם ומנחתם אחרי דאיירי בנסכים.
ולכן נראה פשוט, דיש במשנה זו ערבוב דברים, והך שנאמר תמימים יהיו וכו׳ צריך להיות מסודר אחר דברי חכמים, וכונת ראייתם ע״פ הדרשה שלפנינו מספרי דמקשינן נסכים לבהמה, מה בהמה נפסלת במומים כמו דדרשינן בעלמא תמים בלא מום, אף נסכים דכתיב בהו ג״כ המלה תמימים פוסל בהו מומים, והפסוק שמביא שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם רומז לב׳ הפסוקים המחוברים בפרשה הסמוכה.
ואמנם יותר נכון להשמיט במשנה כל המלות תמימים יהיו לכם ומנחתם ולגרוס רק תמימים יהיו לכם ונסכיהם, ואז היה עולה הכל יפה [וברבות הימים ראיתי כי בנוסחא ש״ס כת״י באמת חסרים אלו המלות שהגהנו, והודיתי לה׳ על ישרת ההשערה].
ומה שראה הכתוב להורות ענין תמימות היין בנסכים בענין עצרת ולא בחג אחר י״ל פשוט משום דמעצרת מתחיל זמן קלקול היינות כמ״ש במשנה ב״ב צ״ח א׳, ולכן רמז הכתוב בעצרת שישגיחו על שלמותם.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלגור אריהשפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144