×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
(א) {חמישי} וַיְדַבֵּ֥⁠ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּ⁠אמֹֽר׃
Hashem spoke to Moshe, saying,
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנורש״ר הירש
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe, saying:
ומליל י״י עם משה למימר.
ומליל י״י עם משה למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
וַיְדַבֵּר ה׳ וְגוֹ׳ צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי – לָמָּה נֶאֱמַר. לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל כ״ז:י״ז) ״אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם״. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נִפְטֶרֶת מִן הָעוֹלָם, הָיְתָה מְפַקַּדְתּוֹ עַל בָּנֶיהָ, אָמְרָה לוֹ בְבַקָּשָׁה מִמְּךָ הִזָּהֵר לִי בְבָנַי. אָמַר לָהּ עַד שֶׁאַתָּה מְפַקְּדֵנִי עַל בָּנַי פָּקְדֵם עָלַי שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בִּי וְשֶׁלֹּא יָמִירוּ אֶת כְּבוֹדִי. [כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁאַתָּה מְפַקְּדֵנִי עַל בָּנַי פְּקֹד בָּנַי עָלַי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בִּי מִנְהַג בִּזָּיוֹן וְשֶׁלֹּא יָמִירוּ אֶת כְּבוֹדִי] בְּאֱלֹהֵי נֵכָר, מַהוּ אוֹמֵר (דברים ל״א:כ׳) ״כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה וְגוֹ׳, עַד שֶׁאַתָּה מְפַקְּדֵנִי עַל בָּנַי פְּקֹד אֶת בָּנַי עָלַי, לְכָךְ נֶאֱמַר ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.
״מַאי טַעֲמָא הִתְקִינוּ מַעֲמָדוֹת״. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״, וְהֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו.
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שָׁמַע מֹשֶׁה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (כָּתוּב בְּרֶמֶז שׁס״ה).
אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ״ אֲמַר רַבִּי סִימוֹן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים כָּתוּב בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ל״ד:ו׳) ״וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל פָּנָיו״ וְגוֹ׳ וְכִי יֵשׁ רַחֲמָן שֶׁהוּא מוֹסֵר מְזוֹנוֹתָיו לְאַכְזָרִי, הָוֵי ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ״ וְגוֹ׳. אֲמַר רַבִי (אַדָּא) [יוּדָן] בַּר רַבִּי סִימוֹן [אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי,] עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, שָׁלֹשׁ בִּרְשׁוּתְךָ וְשֶׁבַע אֵין בִּרְשׁוּתְךָ, אֵלּוּ הֵן בִּרְשׁוּתְךָ, (דברים י״ד:ד׳) ״שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים״, וְאֵלּוּ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתְךָ, (שם, ה) ״אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר״, שֶׁמָּא הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ שֶׁתְּהֵא מְחַזֵּר בֶּהָרִים וּבַגְּבָעוֹת כְּדֵי שֶׁתָּבִיא לְפָנַי קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ וַהֲלֹא לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא מֵאֵלּוּ שֶׁבִּרְשׁוּתְךָ וּמִן הַגָּדֵל עַל אֵבוּסְךָ, הָוֵי ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ״. אֲמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, וְכִי יֵשׁ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אִם אוֹמֵר אַתָּה יֵשׁ (לְפָנַי) אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה לְמֹד מִמַּלְאָכָיו וּמִמְּשָׁרְתָיו מֵהֵיכָן הֵן נִזּוֹנִין, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק מִזִּיו שְׁכִינָה הֵן נִזּוֹנִין, דִּכְתִיב ״בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״, רַבִּי (אָמִי) [חַגִּי] בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אֲמַר כְּתִיב (נחמיה ט׳:ו׳) ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם״, אַתָּה מְחַיֶּה לְכֻלָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר כְּתִיב ״עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי״ וְגוֹ׳, וְכִי יֵשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, נִלְמֹד מִמֹּשֶׁה דִּכְתִיב (שמות ל״ד:כ״ח) ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה״ וְגוֹ׳ חָמְתֵיהּ אָכִיל וְחָמְתֵיהּ שָׁתֵי, וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמָה אִם מֹשֶׁה הָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה (שם) ״לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה״ וּלְפָנָיו יֵשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
אֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר רָבָא בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי, שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ אוֹמֵר הַשְׁקוּ אֶת הַגֶּפֶן הַזֶּה יַיִּן, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה יַיִן הַרְבֵּה, הַשְׁקוּ אֶת הַזַּיִת הַזֶה שֶׁמֶן, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַרְבֵּה, הֲרֵי בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי, וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי, הָוֵי ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ״. אֲמַר רַבִּי יַנַּאי בַּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, זֶה שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל שְׂפַת הַנָּהָר אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם, וַאֲנָא עַל לוֹגָא דְחַמְרָא כְּתִיבַת דַּאֲנָא שָׁתֵי דַּאֲנָא רָוֵי דַּאֲנָא שָׂבַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא ״בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה׳⁠ ⁠⁠״ לְשׁוֹן שְׂבִיעָה לְשׁוֹן שִׁכְרוּת לְשׁוֹן שְׁתִיָּה. יוֹסֵי בֶּן מְנַסְיָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֲמַר צְרִיכִין סְפָלִין שֶׁיִּהְיוּ פְקוּקִין בִּשְׁעַת הַנִּסּוּךְ. אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, מִלְּתָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֲמָרָהּ לְעַכֵּב.
בְּהֵמָה אַחַת מָסַרְתִּי לְךָ וְלֹא הָיִיתָ יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהּ, וְאֵי זוֹ, זוֹ (תהלים נ׳:י׳) ״בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף״, רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר בְּהֵמָה אַחַת רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי מַאֲכָל לַאֲכִילָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לְעָתִיד לָבֹא וּמָה טַעַם, (ישעיהו ס״ה:י׳) ״וְהָיָה הַשָׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר״. וְרַבָּנַן אָמְרֵי בְּהֵמָה אַחַת הִיא וּרְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין (לַבְּהֵמוֹת) [לָהּ בְּהֵמוֹת] וְהִיא אוֹכֶלֶת, וּמָה טַעַם, (איוב מ׳:כ׳) ״וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם״. וְאֶפְשָׁר כֵּן, וְאִית בְּעִיר אָכִיל בְּעִיר. אֲמַר רַבִּי תַנְחוּמָא גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ. וּמֵהֵיכָן הִיא שׁוֹתָה. תָּנֵי רַבִּי יהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הִיא עוֹשָׂה גְמִיעָה אַחַת, וּמָה טַעַם, ״הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר וְלֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ״. וְרַבָּנַן אָמְרִין כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הִיא עוֹשָׂה אוֹתוֹ גְמִיעָה אַחַת, וּמַה טַּעַם, ״יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ״. וְכִי יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה. רַב (הוֹשַׁעְיָא) [הוּנָא] בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אֵין בָּהֶן כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה. וּמֵהֵיכָן הִיא שׁוֹתָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר נָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וּשְׁמוֹ יוּבָל, וּמִשָּׁם הִיא שׁוֹתָה דִּכְתִיב (ירמיהו י״ז:ח׳) ״וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו״. תָּנֵי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר ״וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָ״, זוֹ בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָּךְ״, זֶה זִיז שָׂדַי, ״אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָ״, זֶה גַן עֵדֶן, ״וְיסַפְּרוּ לָךְ דְּגֵי הַיָּם״, זֶה לִוְיָתָן, ״מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה׳ עָשְׂתָה זֹּאת״.
מֶלֶךְ אֶחָד מָסַרְתִּי לְךָ וְלֹא הָיִיתָ יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ, וְאֵיזֶה, זֶה שְׁלֹמֹה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (מלכים א ה׳:ב׳) ״לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּ(וּ)⁠ר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּ(וּ)⁠ר קָמַח״. אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֵלּוּ מִינַי מְלַטְמִיָּא״ הָיוּ אֲבָל לִסְעוּדָתוֹ לֹא הָיָה בְרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ג) ״עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִ(י)⁠אִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי (מִן הַמִּרְעֶה) וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּ(וּ)⁠רִים אֲבוּסִים״. מַאי וּבַרְבּוּרִים אֲבוּסִים. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה מִינֵי בַרְבּוּרֵי. וְרַבָּנַן אָמְרֵי עוֹף גָּדוֹל וּמְשֻׁבָּח הָיָה עוֹלֶה וְנִתַּן עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה בְּכָל יוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיְתָה עוֹשָׂה סְעוּדָה כִּסְעוּדָה שֶׁל שְׁלֹמֹה סְבוּרָה שֶׁמָּא אֶצְלָהּ הוּא סוֹעֵד, הֱוֵי אוֹמֵר ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ״. שָׁבוּי אֶחָד מָסַרְתִּי לְךָ וְלֹא הָיִיתָ יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ, וְאֵיזֶה, זֶה נְחֶמְיָה (נחמיה ה׳:י״ח) ״וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד, צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻ(וּ)⁠רוֹת, וְצִפָּרִים״ וְגוֹ׳. מַהוּ (שם) ״לֶחֶם הַפֶּחָה״. קַקְבָּטוֹן. תָּנֵי אֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעוּדָה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁכָּל הָאוֹרְחִין נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא הָרֵיחַ. כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, מִכָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁאַתָּם מַקְרִיבִין כְּלוּם אֲנִי נֶהֱנֶה מֵהֶם אֶלָּא הָרֵיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״.
״צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ״ (משלי י״ג:כ״ה), זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, מִכָּל קָרְבָּנוֹת שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִין לְפָנַי כְּלוּם אֲנִי נֶהֱנֶה מֵהֶם אֶלָּא הָרֵיחַ שֶׁנֶּאֱמַר ״רֵיחַ נִחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״, ״אַתָּה צִוִּיתָה פִּקֻּ(וּ)⁠דֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד״. וְהֵיכָן צִוָּה. בְּחֻמַּשׁ הַפְּקּוּדִים. מַה צִּוָּה. לִשְׁמֹר מְאֹד, שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״, הִיא הַפָּרָשָׁה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן הִיא הַפָּרָשָׁה הָאֲמוּרָה כָאן, וְלָמָּה הוּא אוֹמְרָהּ וְשׁוֹנָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשֶׁעָבַר הָיוּ הַמַּסָּעוֹת נוֹהֲגִין וְהַתְּמִידִין נוֹהֲגִין, פָּסְקוּ הַמַּסָּעוֹת וּפָסְקוּ תְמִידִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לֵךְ אֱמֹר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִין בַּתְּמִידִין. וְרַב נְחֶמְיָה אָמַר לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל (מְגַלְגְּלִין) [מְלַגְלְגִין] בַּתְּמִידִין אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְכוּ׳. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשֶׁעָבַר הָיִינוּ מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת וּמִתְעַסְּקִין בָּהֶן, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת מַהוּ שֶׁנִּתְעַסֵּק בָּהֶן, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל שֶׁאַתֶּם מִתְעַסְּקִין בָּהֶן כְּאִלּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִין אוֹתָם. רַבִּי הוּנָא אֲמַר תַּרְתֵּי, רַבִּי הוּנָא אֲמַר אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת אֶלָּא בִזְכוּת מִשְׁנָיוֹת, וּמָה טַעַם, (הושע ח׳:י׳) ״גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם״, רַבִּי הוּנָא אֲמַר חוֹרֵי, ״כִּי מִמְזַרח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה״ וְכִי יֵשׁ מִנְחָה טְהוֹרָה בְבָבֶל אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִין בָּהּ כְּאִלּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִין אוֹתָהּ. אָמַר רַבִּי דוֹסָא מִפְּנֵי מָה מַתְחִילִין לַתִּינוֹקוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, יַתְחִילוּ לָהֶם מִבְּרֵאשִׁית, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הַקָּרְבָּנוֹת טְהוֹרִים אַף הַתִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים יָבוֹאוּ טְהוֹרִים וְיִתְעַסְּקוּ בִּטְהוֹרִים. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִי חָנָן, תַּרְוַיְהוּ בְּשֵׁם רַבִּי עֲזַרְיָה דִכְפַר חִטְּיָא אָמְרוּ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ מְגָרְסִין, בִּשֵּׁל לוֹ הָרִאשׁוֹן תַּבְשִׁיל וַאֲכָלָהוּ וְהָיָה עָרֵב לוֹ, בִּשֵּׁל לוֹ הַשֵּׁנִי תַּבְשִׁיל וַאֲכָלָהוּ וְהָיָה עָרֵב לוֹ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵי זֶה מֵהֶן עָרַב לוֹ בְיוֹתֵר אֶלָּא מִמַּה שֶּׁהוּא מְצַוֶּה אֶת הַשֵּׁנִי וְאוֹמֵר לוֹ הַתַּבְשִׁיל הַזֶּה עֲשֵׂה לִי אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁל שֵׁנִי עָרַב לוֹ בְיוֹתֵר, כָּךְ הִקְרִיב נֹחַ קָרְבָּן וְהָיָה עָרֵב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּכְתִיב (בראשית ח׳:כ״א) ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״, הִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל קָרְבָּן וְהָיָה עָרֵב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵי זֶה מֵהֶן עָרַב לוֹ בְיוֹתֵר אֶלָּא מִמַּה שֶׁהוּא מְצַוֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָרַב לוֹ בְיוֹתֵר. רַבִּי אָבִין אֲמַר תַּרְתֵּי, רַבִּי אָבִין אֲמַר מָשָׁל לְמֶלךְ שֶׁהָיָה מֵסֵב עַל אִיקוֹבָּטִין שֶׁלּוֹ וְהִכְנִיסוּ לוֹ תַבְשִׁיל הָרִאשׁוֹן וַאֲכָלוֹ וְהָיָה עָרֵב לוֹ, הִכְנִיסוּ לוֹ תַּבְשִׁיל הַשֵּׁנִי וַאֲכָלוֹ וְעָרַב לוֹ, הִתְחִיל מְמַחֶה בַּקְּעָרָה, כָּךְ (תהלים ס״ו:ט׳) ״עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ״ כָּזֶה שֶׁהוּא מְמַחֶה בַּקְּעָרָה, רַבִּי אָבִין אֲמַר חוֹרִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ לַבּוּרְגַּן הָרִאשׁוֹן וְאָכַל שָׁם וְשָׁתָה שָׁם וְהִגִּיעַ לַבּוּרְגַּן הַשֵּׁנִי וְאָכַל שָׁם וְשָׁתָה שָׁם וְלָן שָׁם, כָּךְ לָמָּה הוּא מַתְנֶה עַל הָעוֹלָה ״הִיא הָעֹלָה״ (שם) ״זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה״, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָעוֹלָה כֻּלָּהּ כָּלִיל לָאִשִּׁים.
כְּבָשִׂים – בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כְּבָשִׂים, שֶׁהֵן כּוֹבְשִׁין עֲווֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (מיכה ז׳:י״ט) ״יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ״. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כָּל דָּבָר שֶׁהוּא נִכְבַּשׁ סוֹפוֹ לָצוּף, אֶלָּא כְּבָשִׂים, שֶׁהֵן מְכַבְּדִין עֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיהו א׳:י״ח) ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, שֶׁמְּכַבְּסִין עֲווֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעוֹשִׂין אוֹתָן כְּתִינוֹק בֶּן יוֹמוֹ. שְׁנַיִם לַיּוֹם בִּגְלַל הַיּוֹם. שְׁנַיִם לַיּוֹם, פְּרַקְלִיט לַיּוֹם לְאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיוּ לִי, אָמַר ה׳ צְבָאוֹת, לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה״.
עֹלַת תָּמִיד (להלן פסוק ו) – אֲמַר רַבִּי יוּדָן בַּר רַבִּי סִימוֹן שְׁנֵי תְמִידִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בְּכָל יוֹם, הָיוּ מַרְכִּיבִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַגָּמָל וְהָיוּ רַגְלֵיהֶן נוֹגְעוֹת לָאָרֶץ.
שְׁנַיִם לַיּוֹם – שֶׁיְּהֵא יוֹדֵעַ אֵיזֶה נִשְׁחַט בְּשַׁחֲרִית וְאֵיזֶה נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבָּיִם עֹלַת תָּמִיד, [אֲמַר רַבִּי יוּדָן מֵעוֹלָם] לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָווֹן, הָא כֵיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַלַּיְלָה וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָווֹן, וּמַה טַעַם, (ישעיהו א׳:כ״א) ״צֶדֶק יָלִין בָּהּ צַדִּיק יָלִין בָּהּ. (איוב ל״ז:כ״ג) ״שַׁדַּי לֹא מְצָאַנֻהוּ שַׂגִיא כֹחַ״. לֹא מָצִינוּ כֹחַ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָבוֹא בִּטְרָחוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ ״אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ״ וְגוֹ׳, (שם קמ״ו:ה׳) ״אַשְׁרֵי שֶׁקֵּל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ״.
תָּנוּ רַבָּנָן פַּר הֶעֱלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בִּתְחִלָּה מְגַבִּין לָהֶם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֵן בָּאִין. תַּנְיָא אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ, לְרַבּוֹת פַּר הֶעֱלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁבָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
צַו – מִיָּד בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה וּלְדוֹרוֹת (כָּתוּב בְּרֶמֶז שׁע״ז). קָרְבָּנִי, זֶה הַדָּם. לַחְמִי, אֵלּוּ אֵמוּרִים. אַתָּה אוֹמֵר קָרְבָּנִי זֶה הַדָּם לַחְמִי אֵלּוּ אֵמוּרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קָרְבָּנִי אֵלּו אֵמוּרִים לַחְמִי זֶה הַדָּם תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ג׳:ט״ז) ״וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן (אֹתָם) הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם וְגוֹ׳, הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן. קָרְבָּנִי, זֶה הַדָּם. לַחְמִי, אֵלּוּ אֵמוּרִים. לְאִשַּׁי, אֵלּוּ קְמָצִין וּלְבוֹנָה. רֵיחַ נִיחֹחִי, אֵלּוּ בָּזִיכֵי לֶחֶם הַפָּנִים. תִּשְׁמְרוּ, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. תִּשְׁמְרוּ, שֶׁיְּהוּ כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵלִים עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו.
תַּנְיָא בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: מִנַּיִן לַתָּמִיד שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר (כָּתוּב לְעֵיל בְּרֶמֶז קצ״ה).
אֲמַר רַבִּי טוֹבִי בַּר מַתָּנָה אֲמַר רַבִי יֹאשִׁיָּה מִנַּיִן לְמֻקְצֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״, כָּל שֶׁעוֹשִׂין לוֹ שִׁמּוּר. מַתְקִיף לָהּ אַבַּיֵי אֶלָּא מֵעַתָּה אַיְיתֵית אִמְרָא דְצוֹמָא וְלָא עָבִיד לֵיהּ שִׁמּוּר הָכֵי נַמֵּי דְאָסוּר לְמִקְרַב. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי קָאֲמִינָא, לִי וְלֹא לְאָדוֹן אַחֵר, וְאֵיזֶהוּ אָדוֹן אַחֵר שֶׁמַּקְרִיבִין לוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ עֲבוֹדַת אֱלִילִים. אָמַר [רָבָא בַּר] רַב אַדָא כוּ׳ אֵין מֻקְצֶה [אָסוּר] אֶלָּא עַד שֶׁיַּעַבְדוּ בּוֹ. עוּלָא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן עַד שֶׁיִּמְסְרוּהוּ לְכֹהֲנֵיהֶם. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן עַד שֶׁיַּאֲכִילוּהוּ כַּרְשִׁינֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים. פָּרְשִׁינָא טַעֲמָא דְּעוּלָא וְלָאו מְסִירָה גְרֵידְתָא הוּא דְקָאֲמַר עוּלָא, אֶלָּא עַד שֶׁיַּאֲכִילוּהוּ כַּרְשִׁינֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים. תָּנֵי רַבִּי חֲנַנְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֵין מֻקְצֶה אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ בוֹ מַעֲשֶׂה. הוּא תָּנֵי לָהּ וְהוּא אֲמַר לָהּ עַד שֶׁיִּגָּזֵז וְיַעֲבְדוּ בוֹ.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם – אַזְהָרָה לְבֵית דִּין. זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ שְׁנַיִם לַיּוֹם, שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּנֶגֶד הַיּוֹם. אַתָּה אוֹמֵר כְּנֶגֶד הַיּוֹם, אוֹ שְׁנַיִם לַיּוֹם כְּמַשְׁמָעוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ וְגוֹ׳, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״, כְּנֶגֶד יוֹם. מִכָּאן אָמְרוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן (מִזְרָחִית צְפוֹנִית) [צְפוֹנִית מַעֲרָבִית], נָתוּן עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן (מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית) [מִזְרָחִית צְפוֹנִית], נָתוּן לְטַבַּעַת שְׁנִיָּה, שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה לַיּוֹם, כְּנֶגֶד יוֹם.
אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד – (כָּתוּב בַּגִּלָּיוֹן שֶׁל וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ). (רַבִּי יִשְׁמָעֵאל)
מֵרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן וְעַד תְּמְנָיָא בֵּיהּ אִ(י)⁠תּוֹקַם תְּמִידָא, דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן, שֶׁהָיוּ צְדוֹקִין אוֹמְרִים יָחִיד מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא תָמִיד. מַאי דְּרוּשׁ. דִּכְתִיב ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״, מַאי אַהַדְרוּ לְהוּ. אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, שֶׁיְּהוּ כֻלָּן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד – לָמָּה נֶאֱמַר לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה״ וְגוֹ׳ (שמות כ״ט:ל״ח) ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְרִיב אַרְבָּעָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד״, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ.
״תָּמִיד נִשְׁחַט בְּתִשְׁעָה וּמֶחֱצָה״. מִנָא הַנֵי מִלֵּי. אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דֲּאַמַר קְרָא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, חַלְּקֵהוּ (לַשֵּׁנִי) [לְבֵין שְׁנֵי] הָעַרְבָּיִם, שְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה לְכָאן וּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה לְכָאן וְשָׁעָה [אַחַת] לַעֲשִׂיָּתוֹ. מֵתִיב (רָבָה) [רָבָא] בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה, בֵּין בְּחֹל בֵּין בַּשַׁבָּת, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ [בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה] דְּאוֹרַיְתָא הֵיכֵי מַקְדְּמֵי לֵיהּ. אֶלָּא אֲמַר (רָבָה) [רָבָא] מִצְוָתוֹ דְתָמִיד מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, דַּאֲמַר קְרָא בֵּין הָעַרְבָּיִם, מֵעִ(י)⁠דָּנָא דְמַתְחִיל לֵעָרֵב, הִילְכָּךְ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, דְּאִיכָּא נְדָרִים וּנְדָבוֹת, דְּרַחֲמָנָא אֲמַר (וְהִקְרִיב) ״עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים״, ״עָלֶיהָ״ הַשְׁלֵם כָּל הַקָרְבָּנוֹת כֻּלָּם, וְלֹא עַל חֲבֶרְתָּהּ, מְאַחֲרִינָן לֵיהּ תַּרְתֵּי שָׁעֵי [וְעָבְדִינָן לֵיהּ בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה], בְּעֶרֶב פֶּסַח דְּאִיכָּא פֶסַח אַחֲרָיו מַקְדְּמִינָן לֵיהּ חֲדָא שָׁעְתָא וְעָבְדִינַן לֵיהּ בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת דְּאִיּכָּא נַמֵּי צְלִיָּתוֹ, דְּלָא דָחֵי שַׁבָּת, מוּקְמִינָן לֵיהּ (אַדּוּכְתֵיהּ) [אֲדִינֵיהּ] בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה.

רמז תשעח

תָּנוּ רַבָּנָן תָּמִיד קוֹדֵם לַפֶּסַח, פֶּסַח קוֹדֵם לַקְּטֹרֶת, קְטֹרֶת קוֹדֶמֶת לַנֵּרוֹת, יְאֻחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים ט״ז:ו׳) ״בָּעָרֶב״. וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״ לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא בֵּין הָעַרְבָּיִם בִּלְבַד. אִי הָכֵי קְטוֹרֶת וְנֵרוֹת נַמֵּי נִקְדְּמֵיהּ לַפֶּסַח, יְאֻחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים שם) ״בָּעָרֶב״ (שמות שם) וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״ לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״. מִעֵט רַחֲמָנָא (שמות כ״ז:כ״א) ״אֹתוֹ״, דְּתַנְיָא (שם) ״אֹתוֹ... מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר״ וְאֵין דָּבָר אַחֵר ״מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״, וְאִ(י)⁠תְּקַשׁ קְטֹרֶת לַנֵּרוֹת. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקּוֹדֵם לַתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר אֶלָּא קְטֹרֶת בִּלְבַד, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמִּתְעַכֵּב אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם אֶלָּא קְטֹרֶת, וְנֵרוֹת, וּפֶסַח, וּמְחֻסַר כִּפּוּרִים בְּעַרְבֵי פְסָחִים שֶׁטּוֹבֵל [שֵׁנִית] וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אַף מְחֻסַּר כִּפּוּרִים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה טוֹבֵל וְאוֹכֵל קָדָשִׁים לָעָרֶב. בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא קַמָּא אָתֵי עֲשֵׂה [דְפֶסַח], שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָרֵת, וְדָחֵי עֲשֵׂה דְהַשְׁלָמָה, שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַאי אוּלְמָא דְהַאי עֲשֵׂה מֵהַאי עֲשֵׂה. אֲמַר רַב חִסְדָּא הָכָא בְּחַטַּאת הָעוֹף עָסְקִינַן, שֶׁאֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָּמָהּ. רַב פַּפָּא אֲמַר אֲפִלּוּ תֵימָא (בְּעוֹלַת) [בְּחַטַּאת] בְּהֵמָה, מַעֲלָהּ וּמְלִינָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ.

רמז תשעט

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ [שַׁחֲרִית] בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר. בֶּן בְּתֵירָא פּוֹסֵל כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבָּיִם. אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא מַכְשִׁיר הָיָה בֶן בְּתֵירָא בַּפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לִשְׁמוֹ, דְּכֻלֵּי יוֹמָא זִמְנֵיהּ הוּא. הָא כְתִיב ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״. אֲמַר רַב שֵׁילָא בֵּין שְׁנֵי עַרְבָּיִם תָּמִיד, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״, הָכִי נַמֵּי דְכֻלֵּי יוֹמָא [כָּשֵׁר]. הָתָם מִדִּכְתִיב ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ מִכְּלַל דְּבֵין הָעַרְבָּיִם עַרְבָּיִם מַמָּשׁ. אֵימָא חָד בַּבֹּקֶר אִידָךְ כֻּלֵּי יוֹמָא. אֶחָד בַּבֹּקֶר וְלֹא שְׁנַיִם בַּבֹּקֶר. נֵרוֹת, דִּכְתִיב בְּהוּ (שמות ל׳:ח׳) ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״, הָכֵי נַמֵּי דְכֻלֵּי יוֹמָא [כְשֵׁרָה]. שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״ וְתַנְיָא מֵ״עֶרֶב עַד בֹּקֶר״ תֵּן לָהּ מִדָתָהּ שֶׁתְּהֵא דוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר. דָּבָר אַחֵר: אֵין לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁרָה מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר אֶלָּא זוֹ בִלְבַד קְטֹרֶת, דִּכְתִיב (שם ל׳:ז׳-ח׳) ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״, הָכֵי נַמֵּי דְכֻלֵּי יוֹמָא [כְשֵׁרָה]. שָׁאנִי קְטֹרֶת דְּאִ(י)⁠תְּקַשׁ לַנֵּרוֹת. הָתָם נַמֵּי הָכְּתִיב ״שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב״. הַהוּא לִיאֻחַר [דָּבָר] הוּא דְּאָתָא, דְּתַנְיָא יְאֻחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם) ״בָּעֶרֶב״ (שמות י״ב:ו׳) וּ״בֵין הָעַרְבָּיִם״ לְדָבָר שֶׁלֹּא נֶּאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ בִּלְבַד. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר פּוֹסֵל הָיָה בֶן בְּתֵירָא בַּפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בֵּין לִשְׁמוֹ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לִשְׁמוֹ, דְּבָעִינַן ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הוֹאִיל וּמִקְצָתוֹ רָאוּי.
לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. בְּמָה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל נִתְחַנֵּךְ, אֲפִלּוּ רִאשׁוֹן בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין, אֲבָל הָיוּ מְזִידִין לֹא הִקְרִיבוּ בַבֹּקֶר לֹא יַקְרִיבוּ בֵין הָעַרְבָּיִם. [וְכִי] כֹהֲנִים חָטְאוּ מִזְבֵּחַ בָּטֵל. אֲמַר רָבָא לֹא יַקְרִיבוּ הֵם אֲבָל יַקְרִיבוּ אֲחֵרִים. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם, דְּכֵיוָן דְּלָא שְׁכִיחָא וּמַעְתְּרָא חֲבִיבָא לְהוּ וְלָא פָשְׁעֵי בָהּ.
תֻ׳םַּ כַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ תַּכּלִימַא
אחרי זאת דבר ה׳ אל משה, לאמר הלאה.
פס׳: וידבר ה׳ אל משה לאמר – לישראל:
משה לאמר צו את – סופי תיבות: תורה, לומר שהעוסק בתורה כאילו הקריב קרבן.

ואולם התועלות המגיעות ממנה הם עשרה:

(1-8) התועלת הראשון הוא להודיע שיש בהקרבת העולות תועלת בהגעת הנבואה. ולזה סמך דבר הקרבת העולות למה שזכר מצורך הנביא לשאול במשפט האורים לכהן גדול, כמו שזכרנו.
התועלת השני הוא במצוות, והוא לזרז ישראל על מצות התמידין, לפי שלא הקריבום במדבר זולתי בהר סיני. וכבר זכרנו התועלת המיוחד המגיע מהקרבת התמידין בפרשת ואתה תצוה. ובספר ויקרא ביארנו התועלת המגיע מהקרבת העולה באופן שזכרה אותו התורה.
וידבר ה׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל עד סוף הסדר. ויש לשאול במצוות האלה שיזכור שאלות:
השאלה הא׳: למה זה זכרה התורה כאן מצות התמידין בבקר ובערב בהיות שכב׳ צוה עליה בסדר ואתה תצוה ואם נשנו פה מצוות הקרבנות למה לא נשנו כלם כחטאת וכאשם:
השאלה הב׳: למה לא היו בקרבן התמידין לא פר ולא איל ולא שעיר החטאת כמו שהיה במועדים ושבתות ה׳ אלא שני כבשים בלבד ולמה לא היו נקרבים שניהם יחד במוספי׳ אלא אחד בבקר ואחד בערב:
השאלה הג׳: מדוע היה קרבן מוסף שבת ב׳ כבשים בלבד ולא פר ולא איל ולא שעיר כשאר המוספים כלם אלא שוה בשוה כתמידין ומה ההדמות שיש ביניהם שבעבורו השוו קרבנות התמידין עם מוסף שבת:
השאלה הד׳: מדוע לא היו במוסף השבת ז׳ כבשים כמו שהיו בר״ח ובכל שאר המועדים שבכל מוסף היו ז׳ כבשים או י״ד בחג הסכות זולת מוסף השבת שצוה להקריב בו בלבד שני כבשים:
השאלה הה׳: למה היו הקרבנות במוספי ר״ח ובחג המצות ובחג השבועות שוים מבלי חלוף כלל ומה הוא ההדמות ביניהם שחייב היות קרבנות מוספיהם שוים ומתדמים:
השאלה הו׳: מדוע במוספי ר״ח וחג המצות וחג השבועות היו ב׳ פרים בכל אחד מהם. אבל ביום תרועה וביום הכפורים וביום שמיני חג עצרת היה פר אחד ולא השוו כל המועדים בפרים כמו שהשוו באילים ובכבשים ובשעירי עזים:
השאלה הז׳: למה זה במוספי ר״ח וחג המצו׳ ושבועות ויום תרועה וי״ה ושמיני עצרת היה תמיד איל אחד ובמוספי חג הסכות היו שני אילים לא פחות ולא יותר בכל ימי החג:
השאלה הח׳: למה זה היו שוים בקרבנות מוספיהם יום תרועה ושמיני עצרת ומה ההדמות שיש ביניהם שהשוו בקרבנותיהם:
השאלה הט׳: מדוע בכל מוספי הר״ח והמועדי׳ כלם פסח שבועות יום תרועה וי״ה ושמיני עצרת צוה להקריב בכל מוסף מהם שבעה כבשים ובימי חג הסכות צוה להקריב בכל יום י״ד כבשים:
השאלה הי׳: מדוע בימי חג הסכות היו הכבשי׳ והאלים שוים בכל שבעת ימי החג אבל הפרים לא היו שוים כי היו הולכים ומתמעטי׳ בכל יום:
השאלה הי״א: למה ביום הראשון מהחג היו מקריבים י״ג פרים וביום השביעי האחרון מהחג שבעה ואף שיהיו הולכים ומתמעטי׳ למה היה המעטתם בזה הדרך ולא באופן אחר כי אין ספק שהיה בזה סבה מה:
השאלה הי״ב: למה לא נמצא באחד מהמוספי׳ חלוף בשעיר החטאת כי הנה בפרים מצאנו חלוף גדול פעם פר אחד ופעם ב׳ פרים ופעם י״ג וי״ב וכו׳. ובאלים פעם אחד ופעם שני אלים והכבשים פעם שבעה ופעם י״ד אבל בשעיר תמיד היה אחד. ולא בא שעיר עם התמידין ולא במוסף שבת:
השאלה הי״ג: למה לא היה מספר שוה מהבהמות הנקרבות במוספי המועדים כי הנה במוסף שבת היו מקריבים שתים בלבד ובמוסף ר״ח וכן במוסף פסח ושבועות חמש עשרה בהמות. אמנם במוסף ר״ה וי״ה ושמיני עצרת היו עשרה בהמות. ובחג הסכות כפי הימים ותוספת הימים ומעוטן ביום הראשון מהחג שלשים בהמות וביום השני כ״ט וביום הג׳ וביום הד׳ כ״ז וביום הה׳ כ״ו וביום הו׳ כ״ה וביום ה׳ כ״ד בהמות והם חלופים גדולי׳ ראוי לבקש להם טעם:
השאלה הי״ד: למה לא זכר הכתוב כאן בין קרבנות המועדים עולת עומר התנופ׳ האמורה באמור אל הכהנים ולא גם כן המנחה חדשה שצוה להקריב בחג השבועות שנאמר והקרבתם על הלחם ז׳ כבשים תמימם בני שנה ופר בן בקר אחד ואלים שנים יהיו עולה לה׳ והיה ראוי שיזכרו פה גם כן:
והנני מפרש הפסוקים ואתן סבות וטעמים להתיר השאלות האלה:
ואומר שהרלב״ג התאמץ לתת טעם וסבה לכל קרבן מהנזכרים כאן בפרש׳. ואומר בכלל שהיה המכוון מהקרבנות האלה להעיר על מציאות הצורה הראשונה יתברך והנה כשנשער מדרגות הצורות כשנתחיל בצורת היסודות וצורת הדומם וצורת הצומח וצורת המרגיש וצורת המדבר שהן חמש מדרגות. וצורת השכלים הנבדלים מדרגה ששית. היתה הצורה האלהית ית׳ מדרגה שביעית בצורות ההן. ולכן היו ז׳ כבשים בקרבנות להעיר על ז׳ מדרגות הצורות בשבעת ימי החג.
האמנם כשנשער הצורות באופן אחר. והוא יסודות דומם מרגיש צומח מדבר שהן ה׳ מדרגות ומניעי הגלגלים מדרגה ששית. והשכל הפועל מדרגה שביעית היה האל יתברך בצורת מדרגה שמיני׳ ונרמז זה ביום השמיני עצרת. וכאשר תשער הצורות במדרגותיהן באופן אחר. רוצה לומר יסודות דומם וצומח ומרגיש ומדבר ומדרגה ששית מניעי כל שבעה כוכבי לכת ומדרגה ז׳ מניע גלגל ערבות. ומדרגה ח׳ השכל הפועל הנאצל מהגרמי׳ השמימיי׳ יהיה הסבה הראשונה יתברך הוא המדרגה הט׳ מהצורות. וכאשר נשער הצורות כלם נבדלות מחומר ונמנ׳ מניעי ז׳ כוכבי לכת ז׳ מדרגו׳ ומניע הגלגל מדרגה ח׳ והשכל הפועל מדרגה תשיעית יהיה הראשון יתברך מדרגה עשירית מהצורות. וכאשר נשער כל מניעי הגלגלי׳ הראשיי׳ והמשרתי׳ להם תהיה הסבה הראשונה הוא המניע החמשי׳ לפי שכבר התבאר בספר מלחמות ה׳ שיש לכל אחד מכוכבי הנבוכה גלגל מיוחד יניעהו התנועה המהירה וגלגל אחר מאוחר יניעהו התנועה המאוחרת ועל ההנעות האלו זכר ונתן החכם הנז׳ טעמים בקרבנות המוספים שנזכרו כאן.
ואמר שבשבת נכפלו העולות שבכל יום. לפי שקדושת היום הז׳ מודיע מציאות האל והשגחתו להוראתו על המדרגה השביעית מהצורות. ולפי שביום הזה תניע ההשגה השכלית יותר נכפלו העולות ההן. ומוסף ר״ח היה ביום חדוש ראיית הלבנה כי חדושה תורה על תנועת הגרמי׳ השמימיי׳. ושאין השמי׳ קיימי׳ והארץ מתנועעת כמו שחשבו אנשי׳ שאם היה הדבר כן היה הירח תמיד כמרחק השמי׳. ואנו רואים הדבר בהפך שבכל חדש תשיג הירח השמש פעם אחת ואחר תרחק ממנו מעט מעט עוד תשוב להתקרב אליו מעט מעט וכן הענין באור הירח שהוא מוסיף תחלה עד שתשלם ואח״כ מעט מעט עד שיסתר וישוב אח״כ להראו׳ ואז הוא חדוש הלבנה וזה מורה שהשמי׳ מתנועעי׳. ולפי שכל מתנועע יש לו מניע נשיג משם מציאות הצורות הנבדלות מניעי הגלגלים ונדע שיהיו בהכרח ז׳ מניעים לז׳ כוכבי לכת ומניע אחד לגלגל ערבות ושכל אחד כמו משותף ושופע מכלם והוא השכל הפועל והשכל הראשון יתברך שהוא התחלה לכל הנמצאות ולרמוז לזה היו במוסף ר״ח ז׳ כבשים כנגד ז׳ מניעי הכוכבי לכת. ואיל אחד כנגד מניע גלגל ערבות והיו שם שני פרים להורות על מציאות השכל הפועל ועל הסבה הראשונה יתברך. ואע״פ שהם מתחלפים במדרגה לאין שיעור הנה מפני קצת שתוף שידומה ביניהם ישתף יחד ומצד השתוף הזה טעה אלישע אחר וחשב שהיה שכל הפועל הוא הש״י וז״ש חז״ל (חגיגה ט״ו) ראה מטטרון ששמו כשם רבו.
ואמנם מוסף חג המצו׳ היה בשוה כמוסף ר״ח לפי ששניהם מורים על ענין הלבנה ותנועת השמים. ולכן היה החג הזה ביום ט״ו לחודש כי אז תהי׳ הלבנה בתכלי׳ המרחק מן השמש ואורה שלם. ולזה היה גם כן חג הסכות ביום ט״ו לחדש והיו ימי החג שבעה להורות מצד הימי׳ ג״כ על מציאו׳ השם כשנשער הצורות בז׳ מדרגותיהם ולפי שבבחינת עצמות הצורות תהיה הצורה הראשונה הוא אלהינו ית׳ הי׳ ביום הראשון שבתון. ולפי שבבחינת עמידת ה׳ עליהם תהיה הצורה האחרונה הוא יתברך היה ביום הזה שבתון.
אמנם במספר חג השבועות נכפלה ההערה הזאת מה שנקרב על הלחם ובמוסף היום והיום בעצמו מעיד על המניע החמשים ולכן היה יום החמשים קדש. והיו שם שתי פעמי׳ ז׳ כבשים להעיר שיש שם ז׳ מניעי׳ מסכימי׳ בכוכבי׳ לכל כוכב מאלה התנועות כמו שיתבאר בחמשי מספר מלחמות ה׳. ולזה גם כן לא היה החג כי אם יום אחד להעיר על אחדות המניע החמשים הקדוש יתברך.
ואמנם יום תרועה שהוא בר״ח השביעי היה מורה על הצורה השביעית במדרגת הצורות לפי שהוא שביעי בחדשי׳. ולפי שהוא מורה שהעשירי יהיה קדש לכן היה היום העשירי יום כפורים. והיה קרבנו כקרבן זה היום של ר״ח והיה הפר מורה על השכל הפועל והאיל מניע על גלגל ערבות. וז׳ הכבשים על מניעי שבעה כוכבי לכת. והיה יום ר״ה קדש להעיר מל קדושת הראשון יתברך והיו בו תשע עולות להעיר על תשע מעלות הנשארות מהצורות. והנה לא שם הצורה העשירית יתברך במספר העולות מפני רוממתו על הצורות האלה. ולכן לא היתה קדושה נוספת בימים שבין ר״ה לי״ה להורות על עוצם ההבדל שבינו יתברך לשאר השכלים.
וחג הסכות היו ז׳ ימים להורות על שבע מדרגות הצורות שהראשונה מהם הוא יתב׳. והנה היו י״ד כבשי׳ בכל יום מזה החג לסבה הנזכרת בעולות חג השבועות והיו ב׳ אלים להורות שיש בערבות ב׳ מניעים. אחד ראשיי ואחד משרת. ואולם הפרים היו תמיד י״ד ושבעה פרים מהם מורים על מניעי גלגלי שבעה כוכבי לכת. והפרי׳ הנשארים והימים שהיו תמיד שבעה מורים על מניעי׳ אחרי׳ נעמוד עליהם מצד תנועת החלוף הנמצאת לכל אחד מהם. ולחלוף עניניהם הושמו המעירים עליהם פרים וימים.
ואפש׳ לומר שבאו לרמוז על התנועות וכמו שהאריך החכם בביאורו. והיה ביום השמיני עצרת רגל בפני עצמו וקדש והיו עולותיו כמו ר״ה וי״ה מפני הסבה שנזכרה בהם. הן אלו קצות דרכיו של הרלב״ג ולא ישרו בעיני לסבו׳. ראשונה שהוא לא השיב על השאלות אשר שאלתי ולא נתן סבה עצמית קיימת בטעם התמידין. והשנית לפי שכל דבריו דמיונות ואין בהם ממש כי מי הביאו למנות בתוך הצורות צורות הש״י עם צורת הדומם והצומח והיסודות ועוד כי אם מנה הדומם צורה בפני עצמה והצומח צורה בפני עצמה למה לא ימנה גם כן צורת האש בפני עצמה וצורת המים בפני עצמה בהיותם צורות הפכיות ומנה את היסודות כלם בצורם אחת ממדרגה אחת ואם ימנה כל צורה וכל מניע ממדרגה בפני עצמה יהיו צורות היסודות שהם ד׳ ודומם ומרגיש וצומח ומדבר שהם ארבעה ומניעי ז׳ כוכבי לכת ומניעי הגלגל שמיני ומניעי גלגל ערבות העליון אם הוא העלול הראשון והשכל הפועל והסבה הראשונה יעלו הצורות אל י״ט.
וכמה דוחקים שיש בדעתו ומפני זה ברחתי ממנו ואומר לא אזכרהו ולא אדבר עוד בשמו. ואבחר דרך אחר מהרמז וההערה המדעית מסכמת למועדי׳ האלה וכמו שאבאר בפירוש הפסוקים:
[סמיכות פרשת המוספין לחטא פעור]:
אמר הגאון, אחר שישראל חטאו במעשה פעור, הוצרך להוסיף להם דברים לא היו מקודם, כמו שעשה הקב״ה בכל מעשיו אחר חטאם, שתיקן אותם בעניינים חדשים.
ובכאן אחר אשר חטאו לפעור – נתחדש להם מוסף שבת וראש חודש, שלא תמצאם מקודם, ולזה סמך בכאן אלו הקרבנות. ואגב אלו סיפר כל המועדים כמשפטם ובדיניהם, ואת התמיד גם כן העשויה בהר סיני, לפי שבו נתחדש הנסכים – לא היו בו מקודם שחטאו בעגל, כדכתיב עולת תמיד וגו׳ – ונסכו, שנתחדש גם בו הנסכים לתקן מעוות ישראל.
[׳לחטאת לה׳⁠ ⁠׳ – מיעוט הירח]:
והגאון פירש תרעומת הלבנה עם הקב״ה שכולו טרפות על כנסת ישראל, כמעט דומה לפירוש השני של העראמה בשערו ל״ז
קיצור דבריו שם [והוא מקור פירושו בנדפס]: ׳והנה הרב רבי אברהם אבן עזרא ז״ל כתב, כי טעם הקיטרוג הזה נאמר על שעת ההקבלה, שהמאורות כאילו הם עורכים קטטה זה לעומת זה וכו׳, ואז שניהם מלאים אורה וזיוה, כאילו אז הירח מתנשא לומר אני אמלוך, ומאותה שעה מיד בנטותה מהנכחיות ההוא התחיל לחסר אורה, והרי הוא הקטנתה, וציוה ה׳ יתברך שיביאו קרבן ביום חסרון כל אורה, ורמזו טעם לחטאת לה׳, בעבור שה׳ ית׳ הוא הסיבה הראשונה להמעיט אורה, כי בראה מקבלת אור השמש ואין לה אור מעצמה, וחתם ואמר ׳והנה לא נפל דבר ארצה מקדמונינו ז״ל׳, זה תורף דבריו, ואני ראיתי שכן הוא כדבריו וכו׳, כי כמו שהלבנה היא נפרצת ונבנית, נפרצת ונבנית, כך הוא ענין האומה הזאת וכו׳, וגם על הירח נאמר גם כן בדרך משל ׳והיה אור הלבנה כאור החמה׳, כלומר שלא תקבל עוד חסרון, וכמו שאמר במקום אחר ׳וירחך לא יאסף׳, לומר שהאומה הנמשלת אליה ומלכותה תהיה קיימת בממשלתה, ואורה לא יסור וכו׳, כמו שהלבנה בהיותה נוסעת על פי דרכה והולכת בתומה במסלולה המכוון וכו׳ יתחדשו על כן עניינים נפלאים ושינויים מפורסמים באלו הנמצאות השפלות וכו׳, כן ועל הדרך הזה מצד שנויי הפעולות אשר תעשה האומה הזאת, אם לטוב ואם לרע, יתחדשו עניינים חדשים נפלאים בכל העולם, וכאשר גברה ידם ממעשים טובים – יגרש גוים גדולים ועצומים מפניהם, וכאשר יעצלו וירפו ידיהם – וגבר עמלק פלשת וצור עם כוש וכו׳, כמו שהלבנה כל עוד שתתישר לעמוד נוכח השמש – תוסיף לקבל מאורה חלק יותר גדול בפניה הנראים לנו ממנה, עד שבהיותה נכחו לגמרי תתמלא כולה אורה, וכל עוד שתצדד עצמה לצדדים – יעלם אורה ממנה עד שכאשר יהיו פניה אל הנסתרים ממנו לגמרי לא נראה באורה כלל, כן ישראל, בהתיישר לעמוד נוכח פני ה׳ – יאר ה׳ פניו להם ויחנם, ובהסתר ממנו לנטות מפניו, כן הסתר יסתיר גם הוא את פניו, עד שישובו אליו כבתחילה, ואז ישוב ה׳ לשוש עליהם באורו ושמחה וששון וכו׳, הנה באמת דוגמא זו יותר נפלאת ומועילה מכלן, לפי שהוא בעקר עצמותנו, והוא מה שראיתי שדורשין עליו במדרש קיטרוג של לבנה אשר זכרנוהו למעלה, לומר שכנסת ישראל קיטרגה על זרעו של עשו לומר שאי אפשר לשני הבנים האלה שישתמשו בכתר ההצלחה הנפשית, לפי שהתחלפם בתכונותיהם יחייב חלוף בענין עצמותם, והטוב ההוא, אם יהיה משותף – ראוי שימשך מסיבה עצמית משותפת ואינה, ושעל כן באה התשובה, לכי ומיעטי עצמיך בעולם הזה כדי שתתעטרי בכתר ההוא לעולם הבא, כלומר שאי אפשר לזכות בשתי שלחנות וכו׳, ראה שלא נתיישבה דעתה, כי עול הגלות וצרות השעבוד כבדו מנשוא, אמר הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח, כלומר עלי יש עוד, הביאו נוסף על שמיעטתי את הירח, והכוונה כי עם כל זה בכל מה שמיעטה לא סר קושי ערפה ולא רוככה לבה כראוי, עד שעדין תצטרך להביא עליה כפרה, כל שכן אם לא מיעטה. או שיאמר כן דרך הלצה, כלומר, שיפרעו בעדו מה שחטא לה בהמעטה, כלומר שלא חטא לה אלא שהועילה׳.
:
בפרק הקודם, נענה ה׳ לבקשת משה, שלאחר מותו הקרב ובא לא תישאר עדת ה׳ בלא מנהיג, אשר ילך לפני העם כמופת לחיים פרטיים וציבוריים, ושבהשפעתו האישית ידריך וישמור את חיי הפרט והכלל של העם במסלול שנקבע על ידי ה׳.
אולם היה צורך לדאוג לכך שייעודם של ישראל ושל מנהיגיו לא יסור לעולם מנגד עיניהם, אלא הם יזכרו תמיד את תפקידו הנצחי של ישראל ואת יחסיו עם ה׳, בהתאם לגורלו וחובתו הייחודיים. לשם כך, הם נצטוו כאן על קרבנות ציבור, תמידים ומוספים. קרבנות אלה הם ביטויים סמליים בעלי משמעות עמוקה ליחסים אלה ולהלכי הרוח וההחלטיות המתאימים להם, ומעשי הקרבן מביאים אותם לתודעת האומה.
נמצא שקרבנות אלה הם השלמה למינוי יהושע, שכן גם הם מבטיחים את המשך מלאכת ה׳ שהתחיל בה משה. לפיכך פרשת הקרבנות באה כהמשך לפרשת מינוי יהושע. ניתן לומר, שעד כה הופקדה מלאכת ה׳ בידי משה, ולפני מותו, מוסר אותה משה ליהושע ולקרבנות הציבור.
פרשת קרבנות ציבור מסיימת את עיקר מתן המצוות (עיין פירוש להלן ל, ב). כבר הערנו (פירוש, ויקרא כג, א) שפרשה זו מובאת רק בספר המסעות במדבר, ולמעשה רק בסוף הספר; משום שנדרשו ארבעים שנות ניסיונות במדבר כדי להביאנו לידי הכרה בעצמנו כאומה, ולגרום לנו לחוש את הצורך בתזכורות תמידיות ליחסינו עם ה׳ ולהלכי הרוח וההחלטיות מצדנו שיחסים אלה דורשים מאתנו.
 
(ב) צַ֚ו אֶת⁠־בְּ⁠נֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְ⁠אָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת⁠־קׇרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְ⁠אִשַּׁ֗⁠י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְ⁠ר֕וּ לְ⁠הַקְרִ֥יב לִ֖י בְּ⁠מוֹעֲדֽוֹ׃
"Command the Children of Israel, and say to them, 'My sacrifices, My food for My fire-offerings,⁠My food for My fire-offerings | לַחְמִי לְאִשַּׁי – The word "לחם", often translated as "bread", can refer also to other food, including meat (Ibn Ezra on Shemot 16:4). Cf. R"Y Bekhor Shor that, since bread is food that is eaten regularly, the continual burnt-offering, which is sacrificed daily, can also be so called. Hoil Moshe, instead, suggests that the sacrifices are here referred to as "לחם" because they serve to feed the fire. His interpretation also lessens the anthropomorphic feeling of the verse; the sacrifices are not food for God but to nourish the fire. My soothing fragrance,⁠My soothing fragrance | רֵיחַ נִיחֹחִי – The phrase appears only in the context of sacrifices. It might relate to the verb "נוח", meaning to rest, or in the more active form, to relieve. See Ibn Ezra on Bereshit 8:21 that the smell of the sacrifices serves to soothe God's anger (in Biblical Hebrew, anger is associated with the nose, "חֲרוֹן אַף", so its antidote, too, is associated with the nose). Alternatively: "pleasing fragrance". you shall take care to sacrifice to Me in its appointed time.'
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימה
קרבן תמיד * – שמות כ״ט:ל״ח-מ״ב
[פסקא קמב]
וידבר י״י אל משה לאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי – למה נאמר? לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, והיתה מפקדתו על בניה. אמרה לו: בבקשה ממך הזהר לי בבני. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני – פקדי בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב״ה: עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר. מהו אומר כי אביאם אל האדמה (דברים ל״א), עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי. לכך נאמר צו את בני ישראל.
צו – ציוי מיד בשעת מעשה, ולדורות, כדאיתא בריש וידבר.
קרבני – זה הדם: לחמי – אלו אמורים. אתה אומר קרבני זה הדם לחמי אלו אמורים, או קרבני לחמי זה הדם? תלמוד לומר: והקטיר הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחח (ויקרא ג׳). הא אין עליך לומר כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון: קרבני זה הדם לחמי זו אמורים.
לאישי – אלו קומצים ולבונה: ריח ניחוחי – אלו בזיכי לחם הפנים.
תשמרו – שלא יביא אליו אלא מתרומת הלשכה. תשמרו – שיהו כהנים ולוים וישראלים עומדים עליהם. תשמרו – נאמרה כאן שמירה ונאמר להלן שמירה (שמות י״ב). מה שמירה האמורה להלן, מבקרו ד׳ ימים קודם שחיטתו – אף שמירה האמורה כאן, מבקרו ד׳ ימים קודם שחיטתו.
תשמרו להקריב לי במועדו – למה נאמר? לפי שהוא אומר ושחטו אותו (שמות י״ב), שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים (שמות ל״א) מחלליה מות יומת? בשאר מלאכות חוץ משחיטת הפסח, או אף בשחיטת הפסח, ומה אני מקיים ושחטו אותו – בשאר כל הימים חוץ מן השבת? או אף בשבת? תלמוד לומר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט׳:ב׳) – במועדו ואפילו בשבת, דברי רבי יאשיה. נאם לו רבי יונתן: כמשמע זה עדין לא שמענו. נאם לו רבי יאשיה: לפי שהוא אומר צו את בני ישראל, למה נאמר? אם ללמד על התמיד שהוא דוחה את השבת – אין צריך, שהרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה, ומה תלמוד לומר: במועדו? מופנה להקיש, לדון הימנו גזירה שוה: נאמר כאן במועדו ונא׳ להלן במועדו, מה מועדו האמור להלן דוחה את השבת – אף מועדו האמור כאן דוחה את השבת.

Piska 142

"And the Lord spoke to Moses, saying: Command the children of Israel … My offering, My bread, etc.⁠" What is the intent of this? Because Moses said (Ibid. 27:16-17) "Let the Lord appoint" (over Israel) "someone who will go out before them, etc.⁠" An analogy: A king had a wife who, before her death, charged him over her sons saying: I pray you, take care of my sons, etc. The king: Before you charge me over my sons, charge them over me, that they not rebel against me and not cheapen me. Thus the Holy One Blessed be He to Moses: Before you charge Me over My sons, charge them over Me, that they not cheapen Me and that they not exchange My honor for foreign gods. And thus is it written (Devarim 31:19-20) "And now, write for yourselves this song … When I bring them to the land … and they turn to other gods and spurn Me, etc.⁠"
"My offering": the blood. "My bread": the devoted portions. You say this, but perhaps "My offering, My bread" is the blood? It is, therefore, written (of the devoted portions) (Vayikra 3:16) "And the Cohein shall smoke them upon the altar, the bread of a fire-offering for a sweet savor.⁠" It is not the second formulation that is to be posited, but the first — "my offering": the blood; "My bread": the devoted portions. "for My fires": the fistfuls (of the meal-offerings) and the frankincense. "My sweet savor": the libations. "shall you observe": that it be brought only from the Temple funds. "shall you observe": that Cohanim, Levites, and Israelites stand over them. "shall you observe": It is written here "shall you observe,⁠" and elsewhere (in respect to the Paschal lamb, Shemot 12:6) "shall you observe.⁠" Just as there, it had to be inspected four days prior to slaughtering, so, here. "shall you observe to offer to Me in its appointed time": What is the intent of this? From (Shemot 12:6) "and they shall slaughter it (the Paschal lamb),⁠" I might think both on a weekday and on the Sabbath. And how would I satisfy (Ibid. 31:14) "Its (the Sabbath's) desecrators shall be put to death"? In the instance of other labors, besides the slaughtering of the Pesach. Or, even including the slaughtering of the Paschal lamb. And how would I satisfy "and they shall slaughter it"? On all the other days, besides the Sabbath. Or, even on the Sabbath? It is, therefore, written (Bemidbar 9:2) "And the children of Israel shall offer the Pesach in its appointed time" — even on the Sabbath. These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan said: In this sense (i.e., the above) we have not yet heard it used. But, why is it written (Ibid. 28:2) "Command the children of Israel, etc.⁠" If to teach about the tamid (the daily burnt-offering) that it overrides the Sabbath, this is not necessary. For it is already written (Ibid. 9) "And on the Sabbath day, two lambs of the first year.⁠" What, then, is the intent of (2) "in its appointed time"? It is "extra" towards the formulation of an identity (gezeirah shavah), viz.: It is written here "in its appointed time,⁠" and elsewhere, (in respect to the Paschal lamb) "in its appointed time.⁠" Just as in this instance (of the daily burnt-offering), Sabbath is overridden, so, in that instance.
צו את בני ישראל – משל צבור התמידין באין אינן באין לא משל יחידין ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים ומנין לרבות יחי׳ גר׳ נש׳ ועב׳ שישקלו או שישתתפו אמרת וידבר ה׳ אל משה לאמר לרבות יחידים צו את בני ישראל לרבות את הגרים ואמרת אליהם ריבה נשים ועבדים ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על ידי קטנים להנהיגם במצוות.
צו את בני ישראל – ר׳ יוסי בן לוי אומר כל מקום שהוא אומר צו אין בו התר אכילה ר׳ שמעון אומר כל מקום שהוא אומר צו הרי זה בפחת כיס.
- את קרבני – זה הדם. לחמי – אלו התמידין. לאשי – אלו החלבים. ריח ניחוחי – אלו הנסכים שהן השמן והיין. ר׳ יהודה אומר את קרבני לחמי כאלו קרב על שלחני וכי יש אכילה ושתיה לפניו ת״ל לאשי לפי שהן מעלין לאישים עולה היא בנחת רוח לפני וכן הוא אומר בקבלה אם ארעב לא אומר לך האוכל בשר אבירים כי לי כל חיתו יער (תהלים נ׳:י׳) אם כן למה נאמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו בשביל להרבות שכרן של ישראל.
תשמרו – תשקלו להביא מן השקול [יכול שאין לי שתשמרו להביא מן השקול] אלא מה שבענין כשאמר לי ריבה כל שהן מביאין לשמי שתשקלו להביא מן השקול.
להקריב לי במועדו – יהא לו מועד מכאן עדות בן ארבעים יום למזבח.
פַּקֵּיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנַי לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְּרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ.
Instruct the children of Israel, and say to them: My oblation, the ordained bread for My oblations to be received with acceptance, shall you observe to offer in its time.
פקד ית בני ישראל ותימר להון ית קרבני לחמי לחם סדור פתורי מה די אתון מקרבין קדמיי הלא אשתא היא דאכלה יתיה והיא מתקבל מנכון קדמי לריח דרעוה עמי בני ישראל הוון זהירין למקרבה יתיה בזמניה.
פקיד ית בני ישראל ותימר להון ית קרבני לחים סידור פתורי ייכלון כהניא ומה דאתון מקרבין עלגב מדבחא לית רשו לגבר דייכול מיניה הלא אישתא היא דאכלא יתיה והוא מתקבל קדמי לריח רעוא עמי בני ישראל הוו זהירין למקרבא יתיה מאפרשות לשבתא קרבן קדמי בזימניה.
Instruct the children of Israel, and say to them: The priests may eat of My oblation the bread of the order of My table; but that which you offer upon My altar may no man eat. Is there not a fire that will consume it? And it shall be accepted before Me as a pleasant smell. Sons of Israel, My people, be admonished to offer it from the firstlings on the Sabbath, an oblation before Me in its time.
פקיד ית בני ישראל ותימר להון ית קרבני לחים סידור פתורי מה דאתון מקרבין קדמי על גבי מדבחא הלא אשתא הוא דאכלא יתיה והוא מתקבל מנכון קדמי לריח דרעוא עמי בני ישראל הוו זהירין למקרבא יתיה קדמי בזימניה.
Instruct the children of Israel, and say to them, My oblation, the bread of the order of My table. That which you offer upon the altar. Is there not a fire that will consume it? To be received from you before Me for a pleasant smell. Sons of Israel, My people, be admonished to offer it before Me in its season.
[טז] אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְקָרְבָּנוֹת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, הַבְּהֵמָה שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִים אֲנִי בָּרָאתִי אוֹתָהּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ (תהלים נ׳:י״ב), אֵין לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים כְּתִיב בִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה׳ וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), וְיֵשׁ רַחֲמָן מוֹסֵר מְזוֹנוֹתָיו לְאַכְזָרִי, הֱוֵי אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת מָסַרְתִּי לָךְ שָׁלשׁ הֵן בִּרְשׁוּתְךָ וְשֶׁבַע אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, וְלֹא הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ שֶׁתְּהֵא מְחַזֵּר בֶּהָרִים לְהָבִיא קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא מֵהַגְּדֵלִים עַל אֲבוּסְךָ, הֱוֵי אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי וְכִי יֵשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמֹד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט (תהלים ק״ד:ד׳), מֵהֵיכָן נִזּוֹנִין, רַבִּי יוּדָן אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִזִּיו שְׁכִינָה הֵם נִזּוֹנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי ט״ז:ט״ו).
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְּתִיב: עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי (במדבר כ״ח:ו׳) – אִם תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמֹד מִמּשֶׁה רְאֵה מַה כְּתִיב בּוֹ: וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וגו׳ (שמות ל״ד:כ״ח), אִלּוּ הָיָה לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָה הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, הֱוֵי אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ.
[יז] אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי, מִיָּמֶיךָ שָׁמַעְתָּ שֶׁאוֹמְרִים הַשְׁקוּ נָא אֶת הַגֶּפֶן הַזֹּאת יַיִן שֶׁהִיא עוֹשָׂה יַיִן הַרְבֵּה, הַשְׁקוּ אֶת הַזַּיִת הַזֶּה שֶׁמֶן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַרְבֵּה, בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכוֹת לִבְרִיּוֹתַי וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם זֶה שֶׁעוֹבֵר עַל גַּב הַנָּהָר אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹא יִשְׁתֶּה שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם, וַאֲנִי כָּל הַיַּמִּים וְכָל הַמַּיִם אֲנִי מְלֹא שָׁעֳלִי, כְּתִיב: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם (ישעיהו מ׳:י״ב), וַאֲנִי עַל לֻגְּךָ כָּתַבְתִּי: הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר (במדבר כ״ח:ז׳), לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לְשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת.
[יח] בְּהֵמָה בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי וְאֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאֵיזוֹ זוֹ: בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף (תהלים נ׳:י׳). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי מַאֲכָל לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר (ישעיהו ס״ה:י׳). וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִים לָהּ בְּהֵמוֹת בְּכָל יוֹם וְהוּא אוֹכֵל, מַה טַּעַם: וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם (איוב מ׳:כ׳), אֶפְשָׁר דְּאִית בְּעִיר אָכֵיל בְּעִיר, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ מָה רַבּוּ מַעֲשָׂיו. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן עוֹשֶׂה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּמַכְנִיס, הוּא עוֹשֶׂה גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר וְלֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ (איוב מ׳:כ״ג). וְרַבָּנָן אָמְרֵי כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא עוֹשֶׂה גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ, וְיֵשׁ בָּהֶן לִכְלוּךְ פֶּה, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב יוֹסֵף אָמַר אֵין בּוֹ כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה, וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן (בראשית ב׳:י׳), וְיוּבָל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו (ירמיהו י״ז:ח׳), וּמִמֶּנּוּ שׁוֹתֶה. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ (איוב י״ב:ז׳). שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת, זוֹ בְּהֵמָה. וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, זוֹ זִיז שָׂדַי, אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ (איוב י״ב:ח׳), זֶה גַּן עֵדֶן, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם (איוב י״ב:ח׳), זֶה לִוְיָתָן, מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה׳ עָשְׂתָה זֹאת (איוב י״ב:ט׳).
[יט] מֶלֶךְ אֶחָד הָיָה לָךְ זֶה שְׁלֹמֹה: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח, עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים (מלכים א ה׳:ב׳-ג׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי זְבִידָא אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לוֹ לִשְׁלֹמֹה וְכָל אַחַת וְאַחַת עוֹשָׂה לוֹ בְּכָל יוֹם כָּזֶה, זוֹ סְבוּרָה שֶׁאֶצְלָהּ הוּא סוֹעֵד. נְחֶמְיָה הַפֶּחָם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּסְעוּדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי (נחמיה ה׳:י״ח), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אָמַרְתִּי לָכֶם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָרֵיחַ, שֶׁתִּהְיוּ עֲרֵבִים וְנוֹחִין לְפָנַי כְּרֵיחַ נִיחֹחַ.
[כ] תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי י״ג:כ״ה), זֶה אֱלִיעֶזֶר, שֶׁאָמַר לְרִבְקָה: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם (בראשית כ״ד:י״ז), כְּדֵי גְּמִיָּא. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר (משלי י״ג:כ״ה), זֶה עֵשָׂו, שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא (בראשית כ״ה:ל׳).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַבִּי זְעֵירָא עֵשָׂו פָּעַר פִּיו כְּגָמָל, אָמַר אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה מַכְנִיס, הָתָם תְּנִינַן אֵין אוֹבְסִים אֶת הַגָּמָל וְלֹא דוֹרְסִים אֲבָל מַלְעִיטִין. צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר (רות ב׳:י״ד), שֶׁהַבְּרָכָה הָיְתָה בְּפִיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם. מַעֲשֶׂה בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד שֶׁזִּמֵּן כָּל בְּנֵי עִירוֹ, אָמַר רַבִּי דּוֹסְתָּאי אוֹתִי זִמֵּן לְאוֹתָהּ סְעוּדָה עִם כָּל בְּנֵי עִירוֹ, וְלֹא הָיָה שֻׁלְחָנוֹ חָסֵר מִכָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם אֶלָּא אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ בִּלְבָד, מֶה עָשָׂה נָטַל אֶת הַטַּבְלָא מִלְּפָנֵינוּ, שֶׁהָיְתָה יָפָה כְּשֵׁשׁ כִּכְּרֵי כֶסֶף וּשְׁבָרָהּ, אָמַרְתִּי לוֹ מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ, אָמַר לִי אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנוּ וְהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם, אִם אֵין אָנוּ אוֹכְלִים עַכְשָׁו, אֵימָתַי אָנוּ אוֹכְלִים, קָרָאתִי עָלָיו: וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר.
[כב] צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ (איוב ל״ז:כ״ג), וּכְתִיב: הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה (איוב ל״ו:כ״ב), כֵּיצַד יִתְקַיְמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת אֵלּוּ, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם, נוֹתֵן לָהֶם לְפִי כֹּחוֹ, וּכְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, רְאֵה מַה כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת (שמות כ״ו:א׳), וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק חֻפָּה שֶׁל עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָרָא ה׳ עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה (ישעיהו ד׳:ה׳). וְעָשָׁן בְּחֻפָּה לָמָּה, כָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן עֵינָיו עוֹשְׁנוֹת וְצָרוֹת בְּתַלְמִידִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלֵּא חֻפָּתוֹ עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. אֵשׁ בְּחֻפָּה לָמָּה, מְלַמֵּד שֶׁכָּל צַדִּיק שֶׁהוּא מְעֻלֶּה מֵחֲבֵרוֹ חֻפָּתוֹ נִכְוֵית מִמֶּנּוּ. נֹגַהּ, שֶׁזִּיווֹ מַבְהִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לְכָךְ כְּתִיב: הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כ״ז:כ׳), וּכְשֶׁהֵאִיר לָהֶם לְפִי כֹּחוֹ: וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות י״ג:כ״א), וְלֶעָתִיד לָבוֹא: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה׳ עָלַיִךְ זָרָח (ישעיהו ס׳:א׳), וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה׳ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה (ישעיהו ס׳:ב׳), וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךָ (ישעיהו ס׳:ג׳), וּכְתִיב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם (ישעיהו ל׳:כ״ו), הֱוֵי הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם לֹא בִּקֵּשׁ מֵהֶם אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ (שמות כ״ג:י״ט), וּכְשֶׁנּוֹתֵן לָהֶן לְפִי כֹּחוֹ: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר (יחזקאל מ״ז:י״ב), מַהוּ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, שֶׁכָּל אִילָן מְחַדֵּשׁ בִּכּוּרִים אֲחֵרִים כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, לֹא כְּבִכּוּרֵי חֹדֶשׁ זֶה בִּכּוּרֵי חֹדֶשׁ זֶה. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כ״ג:מ׳), וְנוֹתֵן לָהֶן לְפִי כֹּחוֹ: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן (ישעיהו מ״א:י״ט). תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ (ישעיהו נ״ה:י״ג).
[יב] וַיְדַבֵּר י״י וְגוֹ׳ צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגוֹ׳ – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הַמְּנָחוֹת שֶׁהָיוּ נִקְרָבוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ, כֵּיצַד הָיוּ נִקְרָבוֹת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבְּתוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵם בָּאוֹת חָמֵץ רַבִּי מֵאִיר אָמַר, הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לוֹ מִתּוֹכוֹ וּמְחַמְּצָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמַּיִם וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמַר לוֹ: אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה. כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחְמִיצוּ. וְאִם הֶחְמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ מִמֶּנָּה לַי״י וְגוֹ׳ (ויקרא ב׳:י״א). וְחַיָּב עַל לִישָׁתָהּ וְעַל עֲרִיכָתָהּ וְעַל אֲפִיָּתָהּ. וְאֵין לְךָ חָבִיב מִן הַקָּרְבָּנוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָהֶם אָמַרְתִּי לָכֶם לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת. כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁלִּי הוּא. וְהַבְּהֵמָה שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִים מִמֶּנָּה לְפָנַי, אֲנִי בָּרָאתִי אוֹתָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ, כִּי לִי תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ (תהלים נ׳:י״ב). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, כָּל מַה שֶּׁצִּוִּיתִי לָכֶם לְהַקְרִיב קָרְבָּנִי לַחְמִי, לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַאֲכִילָה, שֶׁאֵין לְפָנַי לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה. אָמַר רַבִּי סִמּוֹן, שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים כָּתוּב בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבֹר י״י עַל פָּנָיו וְגוֹ׳ (שמות ל״ד:ו׳), יֵשׁ רַחֲמָן מוֹסֵר מְזוֹנוֹתָיו לָאַכְזָרִי. הֱוֵי, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, שָׁלֹשׁ בִּרְשׁוּתְךָ, שִׁבְעָה שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתְךָ. אֵלּוּ שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתְךָ, שׁוֹר שֶׂה כְּשָׂבִים וְשֶׂה עִזִּים (דברים י״ד:ד׳). וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, אַיָּל צְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְגוֹ׳ (שם פסוק ה). שֶׁמָּא הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ שֶׁתְּהֵא מֵחֲזִיר בֶּהָרִים וּבַגְּבָעוֹת שֶׁתָּבִיא לְפָנַי קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ. לֹא אָמַרְתִּי לְךָ, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתְךָ מִן הַגְּדֵלִים עַל אֲבוּסֶיךָ, הֱוֵי, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי – וְכִי יֵשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמַד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט (תהלים ק״ד:ד׳). הֵיכָן נִזּוֹנִין. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, מִזִּיו שְׁכִינָה הֵן נִזּוֹנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי ט״ז:ט״ו). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּתִיב: עוֹלַת תָּמִיד הָעֲשׂוּיָה בְּהַר סִינַי. וְכִי בְּהַר סִינַי עָשׂוּ עוֹלָה. אֶלָּא אִם תֹּאמַר יֵשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמַד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. רְאֵה מַה כְּתִיב בּוֹ, וַיְהִי שָׁם עִם י״י אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה (שמות ל״ד:כ״ח). אִלּוּ הָיָה לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וּמַה מּשֶׁה שֶׁהָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הֱוֵי, אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לְךָ וְגוֹ׳ (תהלים נ׳:י״ב). אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרִיּוֹתַי אֵינָם צְרִיכִים לִבְרִיּוֹתַי. מִיָּמֶיךָ שָׁמַעְתָּ שֶׁאָמַר הַשְׁקוּ אֶת הַגֶּפֶן הַזֶּה יַיִן וְהִיא עוֹשָׂה יַיִן הַרְבֵּה, הַשְׁקוּ אֶת הַזַּיִת הַזֶּה שֶׁמֶן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַרְבֵּה. בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי, וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, זֶה שֶׁעוֹבֵר עַל גַּב הַנָּהָר, אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם. וַאֲנִי כָּל הַיָּמִים מָלֵא שַׁעֲלִי, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי מָדַד בְּשַׁעֲלוֹ מַיִם (ישעיהו מ׳:י״ב). וַאֲנִי עַל לוֹגְךָ כָּתַבְתִּי, בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַי״י, שֶׁהוּא לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לָשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת. בְּהֵמָה אַחַת בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי וְאֵין אַתָּה יָכֹל לַעֲמֹד בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. וְאֵיזוֹ, זוֹ בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ׳:י׳). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים הִיא רוֹעָה בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בוּל הָרִים יִשְּׂאוּ לוֹ (איוב מ׳:כ׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, בְּהֵמָה רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי מַאֲכָל לַאֲכִילָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר (ישעיהו ס״ה:י׳). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִים לָהּ בְּהֵמוֹת בְּכָל יוֹם וְהִיא אוֹכֶלֶת. מַה טַּעַם. דִּכְתִיב: וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם. אֶפְשָׁר דְּאִית בְּעִיר אָכִיל בְּעִיר. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ וּמַה מְּתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן עוֹשֶׂה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הוּא שׁוֹתֶה אוֹתָן גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפֹּז וְגוֹ׳. וְיֵשׁ לָהּ בָּהֶן כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. תַּנִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב׳:י׳), וּשְׁמוֹ יוּבָל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל יוּבָל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו (ירמיהו י״ז:ח׳). וּמִמֶּנּוּ שׁוֹתֶה. תַּנֵּי רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְּהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ (איוב י״ב:ז׳). שָׁאַל נָא בְּהֵמוֹת, זוֹ הַבְּהֵמָה. וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, זוֹ זִיז שָׁדַי. אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם (איוב י״ב:ח׳). שִׂיחַ לָאָרֶץ, זוֹ גַּן עֵדֶן. דְּגֵי הַיָּם, זֶה לִוְיָתָן. מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד י״י עָשְׂתָה זֹאת (שם פסוק ט). מֶלֶךְ אֶחָד הָיָה לְךָ וּשְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קֶמַח, עֲשָׂרָה בָּקָר בְּרִיאִים וְגוֹ׳ (מלכים א ה׳:ב׳-ג׳). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִידָה, אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לוֹ לִשְׁלֹמֹה, וְכָל אַחַת וְאַחַת עוֹשֶׂה לוֹ בְּכָל יוֹם כָּזֶה, זוֹ סְבוּרָה שֶׁאֶצְלָהּ הוּא סוֹעֵד. נְחֶמְיָה הַפֶּחָה לֹא הָיָה יְכֹלֶת בּוֹ לַעֲמֹד עַל סְעוּדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד וְגוֹ׳ (נחמיה ה׳:י״ח). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי, לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אָמַרְתִּי לָכֶם, אֶלָּא בַּשְּׁבִיל הָרֵיחַ, שֶׁתִּהְיוּ עֲרֵבִין וְנוֹתְנִין לְפָנַי לְרֵיחַ נִיחוֹחַ.
[יג] תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי י״ג:כ״ה). זֶה אֱלִיעֶזֶר, שֶׁאָמַר לְרִבְקָה, הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם (בראשית כ״ד:י״ז), כְּדֵי גְּמִיאָה. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר (משלי י״ג:כ״ה), זֶה עֵשָׂו, שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב, הִלְעִיטֵנִי נָא (בראשית כ״ה:ל׳). אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעִירָא, פָּעַר פִּיו כְּגָמָל, וְאָמַר, אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה מַכְנִיס. הַתָּם תָּנִינָן, אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְאֵין דּוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. דָּבָר אַחֵר, צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, זוֹ רוּת הַמּוֹאָבִיָּה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּוֹתָר (רות ב׳:י״ד), שֶׁהַבְּרָכָה שָׁרְתָה בְּפִיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר, אֵלּוּ הַגּוֹיִם. מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לְכָל בְּנֵי עִירוֹ. אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי, אוֹתִי זִמֵּן לְאוֹתוֹ סְעוּדָה עִם כָּל בְּנֵי עִירוֹ, וְלֹא הָיָה שֻׁלְחָנוֹ חָסֵר מִכָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם אֶלָּא אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ בִּלְבַד. מֶה עָשָׂה. נָטַל אֶת הַטַּבְלָה מִלְּפָנֵינוּ שֶׁהָיְתָה יָפָה יוֹתֵר מִשִּׁשָּׁה כִּכְּרֵי כֶּסֶף, וּשְׁבָרָהּ, אָמַרְתִּי לוֹ, מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ. אָמַר לִי, אַתֶּם אוֹמְרִים: שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנוּ, וְהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם. אִם אֵין אָנוּ אוֹכְלִין עַכְשָׁו, אֵימָתַי אָנוּ אוֹכְלִין. קָרָאתִי עָלָיו, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַי״י כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם שְׁנַיִם. לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא, אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן, מֵעוֹלָם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן. כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּלַּיְלָה. תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם. מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: צֶדֶק יָלִין בָּהּ (ישעיהו א׳:כ״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַתֶּם מַקְרִיבִים לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים. לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה רוֹאִין וּבוֹשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרַי וְגוֹ׳ (תהלים כ״ג:ה׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכְלוּ וְגוֹ׳ (ישעיהו ס״ה:י״ג).
[יד] צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹּחַ וְגוֹ׳ (איוב ל״ז:כ״ג). וּכְתִיב: הֵן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ (שם ל״ו:כ״ב). כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים אֵלּוּ. אֶלָּא, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לְיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהֶם לְפִי כֹּחוֹ. וּכְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ מֵהֶן, אֵין מְבַקֵּשׁ אֶלָּא כְּפִי כֹּחָן. רְאֵה מַה כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעוֹת (שמות כ״ו:א׳). לְכָךְ כְּתִיב: שַׁדַּי לֹא מְצָאנוּהוּ שַׂגִּיא כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם, לְפִי כֹּחוֹ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק חֻפָּה מֵעַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָרָא י״י עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְגוֹ׳ (ישעיהו ד׳:ה׳). וְאוֹמֵר: כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה (שם). עָשָׁן בַּחֻפָּה לָמָּה. שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן עֵינָיו עֲשׁוּנוֹת וְצָרוֹת בַּתַּלְמִידִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלֵּא חֻפָּתוֹ עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. אֵשׁ בַּחֻפָּה לָמָּה. מְלַמֵּד, שֶׁכָּל צַדִּיק וְצַדִּיק מִתְנֹגַהּ מֵחֻפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ מְעֻלֶּה מִמֶּנּוּ, נֹגַהּ שֶׁזִּיווֹ מַבְהִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. לְכָךְ כְּתִיב: הֵן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם, לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (שמות כ״ז:כ׳). וּכְשֶׁהֵאִיר לָהֶם, לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שם י״ג:כ״א). לֶעָתִיד לָבֹא, קוּמִי אוֹרִי וְגוֹ׳ (ישעיהו ס׳:א׳). וּכְתִיב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה (שם ל׳:כ״ו). הֱוֵי, הֵן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם, לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ (שמות כ״ג:י״ט). וּכְשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם, לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבֹּל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר וְגוֹ׳ (יחזקאל מ״ז:י״ב). מַהוּ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר. שֶׁכָּל אִילָן וְאִילָן מְחַדֵּשׁ בִּכּוּרִים כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, לֹא כְּבִכּוּרֵי חֹדֶשׁ זֶה בִּכּוּרֵי חֹדֶשׁ אַחֵר. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶן, לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא כְּפִי כֹּחָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וְגוֹ׳ (ויקרא כ״ג:מ׳). וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן, לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה (ישעיהו מ״א:י״ט). וּכְתִיב: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְּרוֹשׁ (שם נ״ה:י״ג).
[Siman 12]
(Numb. 28:1–2:) “Then the Lord spoke unto Moses, saying, ‘Command the Children of Israel, [and say unto them], “My offering, My bread for My fire offering….”’” Let our master instruct us: Regarding the meal offerings that were offered upon the altar, how were they offered? Thus have our masters taught (in Men. 5:1–2):⁠
See above, Lev. 1:7.
All meal offerings were offered unleavened except the leavened [cakes] in the thank offering and the two loaves (of Pentecost) which were offered leavened. R. Meir says, “The leaven is separated from its own [dough], and [it is from this that] they are leavened.” R. Judah says, “Even that is not the best [method]; one should bring the leaven, put it into the [measure], and fill the measure [with flour].” [The sages] said to him, “Even that [method] resulted in too little or too much.” All meal offerings were kneaded in lukewarm water and one watched them lest they become leavened; and if the remnants of it became leavened, one transgressed a negative commandment, as stated (in Lev. 2:11), “No meal offering which you offer to the Lord shall be made with leaven.” Thus one may become culpable in the kneading of [leaven], in rolling it, and in baking it. There is nothing more pleasing for you than the offerings. The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Say to those Israelites, ‘I did not tell you to offer me sacrifices because I have a need for them, since the whole world is Mine, and I created the animal from which you offer a sacrifice in front of Me.’”
Numb. R. 21:16; see Men. 110a; PRK 6:1; PR 16:1; 48:3; Tanh., Exod. 8:14.
Thus it is stated (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you, for the world and everything in it belong to Me.” R. Judah bar Simon said, “It is not that I require to eat anything which I commanded you to offer as My offering, My bread; as there is not eating or drinking in front of Me.” R. Simon said, “There are thirteen attributes of mercy that are written about the Holy One, blessed be He, as stated (in Exod. 34:6), ‘And the Lord passed over his face….’ Is there a merciful one that delivers his victuals to a cruel one?” Ergo (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.” R. Judah bar Simon said, “The Holy One, blessed be He, said, ‘I have delivered ten [kinds of] clean animals to you (for food).⁠
See also PR 16:1; Numb. R. 20:5; 21:16.
Three are in your possession, and seven are not in your possession. Now these are those which are in your possession (according to Deut. 14:4), “the bull, the sheep, and the goat.” And these are those which are not in your possession (according to Deut. 14:5), “The deer, the gazelle, the roebuck, the wild goat, the ibex, the antelope, and the mountain sheep.” I did not burden you to have you seek them in the mountains and the hills, in order to bring Me a sacrifice from those [which are not in your possession]. Rather [your sacrifices come] from those which are in your possession, which grew up at your feeding trough.’” Ergo (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.” R. Isaac said, “It is written (in Numb 28:2), ‘My offering, My Bread, for My burnt offering.’ Is there eating and drinking in front of Me? And if you say there is eating and drinking in front of Me, [you should] learn from the ministering angels, as stated (in Ps. 104:4), ‘His servants flaming fire.’” From what are they [then] sustained? R. Judan said in the name of R. Isaac, “They are nourished from the radiance of the Divine Presence, as stated (in Prov. 16:15), ‘The light of the king’s face is light.‘” R. Simeon ben Laqish said, [Regarding (Numb. 28:6),] “The regular burnt offering done at Mount Sinai,” “And did they do it at Mount Sinai? It is simply that if you will say that that there is eating and drinking in front of Him, learn from Moshe, our teacher. Observe what is written about him (in Exod. 34:28), ‘And he was there with the Lord forty days and forty nights; he neither ate bread nor drank water.’ If there was eating and drinking in front of Me, he would have eaten and drank from what I eat and drink. And if Moses who [only] fulfilled the errand of God, ‘neither ate bread nor drank water,’ all the more so is it true of the Holy One, blessed be He.” Ergo (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.” R. Hiyya bar Abba said, “So did the Holy One blessed be He say: ‘My [other] creatures do not need My creatures (people). In your days have you heard one saying, “Let this vine produce wine,” and it produces much wine, [or] “Let this olive tree produce oil,” and it produces much wine. My creatures do not need My creatures and I should need My creatures?’” R. Jannai said, “It is customary that when a man is walking by a river, it is impossible for him not to drink two or three log. Now all the water that is in the world would fill the hollow of My hand, as stated (in Is. 40:12), ‘Who has measured the waters in the hollow of His hand?’ But [yet] I have written about your log (in Numb. 28:7), ‘to be poured in the sacred precinct as an offering of fermented drink to the Lord,’ which is an expression of drinking, an expression of satiation, an expression of inebriation.” I have created one animal in My world, and you are not able to support its victuals. And which is it? That is (in Psalms 50:10), “the behemoths on a thousand mountains.” R. Johanan, R. Joshua ben Levi and the Sages [disagreed about this]. R. Johanan said, ‘It was one animal crouching on a thousand mountains and it would pasture on a thousand [different] mountains each day, as stated, (in Job 40:20), ‘The mountains yield him produce.’” R. Joshua ben Levi says, “It was one animal crouching on a thousand mountains and a thousand mountains would produce many types of food, for the righteous to eat in the future to come, as stated (in Is. 65:10), ‘Sharon shall become a pasture for flocks, And the Valley of Achor a place for cattle to lie down.’” And the Sages say, “It crouches upon the thousand mountains, and the thousand mountains produce animals every day and it eats [them].” What is the explanation? As it states (in Job 40:20, cont.), “and all the beasts of the field play there.” Is it possible for a grazing animal to eat a grazing animal? R. Tanchuma says, “Great is the work of our God and how great are His acts.” And from where does it drink? R. Joshua ben Levi and the Sages [disagreed about this]. R. Joshua ben Levi says, “It drinks up with one swallow all that the Jordan produces in six months, as stated (in Job 40:23), ‘He can restrain the river from its rushing; [he is confident the Jordan will gush at his command].’ [And the sages say, “Twelve months….”]⁠
See Numb. R. 21:18.
But it only has a moistening of the mouth [from it].” And [so] from where does it drink? R. Shimon ben Gamliel taught (form Gen. 2:10), “’A river issues from Eden to water the garden’ and its name is Yuval, as stated (in Jer. 17:8), ‘sending forth its roots by a stream (yuval),’ and it drinks from it.” R. Chiya taught in the name of R. Meir (from Job 12:7), “’But ask the beasts, and they will teach you; the birds of the sky, they will tell you’: ’But ask the beasts,’ this is the behemoth; ‘the birds of the sky,’ this is the ziz of the Omnipresent (a giant bird). (Job 12:8:) ‘Or speak to the earth, it will teach you; the fish of the sea, they will inform you’: ‘Or speak to the earth,’ this is the Garden of Eden; ‘The fish of the sea,’ that is the leviathan. (Job 12:9:) ‘Who among all these does not know that the hand of the Lord has done this?’” You have one king and his name was Solomon, as stated (about the lavishness of his meals in I Kings 5:2-3), “Solomon’s daily provisions consisted of thirty kor of semolina, and sixty kor of [ordinary] flour, ten fattened oxen….” R. Yehuda bar Zvidah said, “Solomon had a thousand wives and each and every one would make him like this every day, as she thought he would eat with her. [And] Nehemiah the governor did not [even] have the ability to reckon his meal, as stated (in Neh. 5:18), ‘And although what was prepared for each day came to one ox….’ The Holy One, blessed be He, said, ‘My children, it is not because there is eating and drinking in front of Me. Rather it is because of the smell, that you shall be pleased and give the pleasant smell in front of Me.’”
[Siman 13]
(Numb 28:2:) “Guard to offer it to Me at its set time.” This text is related (to Prov. 13:25), “The righteous man eats to satiate his soul.” This is Eliezer who said to Rebekah (in Gen. 24:17), “Please let me sip a bit of water,” enough to sip. (Prov. 13:25, cont.:) “But the belly of the wicked is lacking.” That is Esau who said to Jacob (in Gen. 25:30), “Please stuff me (haliteini).” R. Isaac bar Zeira said, “He opened his mouth wide like a camel and said, ‘I will open my mouth and you put it in.’” It is taught there (Mishnah Shabbat 24:3), “One may not forcibly overfeed a camel on Shabbat and one may not force-feed it. However, one may place food into its mouth (malitin).” Another interpretation (of Prov. 13:25), “The righteous man eats to satiate his soul”: This is Ruth about whom it is written (in Ruth 2:14), “and she ate her fill and had some left over.” As blessing dwelt in the mouth of that righteous woman. (Prov. 13:25, cont.:) “But the belly of the wicked is lacking.” That is the gentiles. There was a story about a gentile who made a banquet for all the people of his city: R. Dustai said, “He invited me to that banquet, with all the people of his city, and his table was not lacking any of the tasty foods of the world except for perekh nuts alone. What did he do? He took the serving table that was in front of us that was worth more than sixty talents of silver and he broke it. I said to him, ‘Why did you do this?’ He said to me, ‘You say that this world is ours and the next world is yours. If we do not [get to] eat now, when will we eat [it[?’ I read [as being] about him (Prov. 13:25, cont.), ‘but the belly of the wicked is lacking.’” (Numb. 28:3:) “And you shall say to them, ‘This is the burnt offering which you shall offer to the Lord: two yearling lambs without blemish.’” Not two simultaneously, but (as in vs. 4), “The one lamb you shall offer in the morning, and the second lamb you shall offer at twilight.” R. Judah bar Simon said, “None ever lodged in Jerusalem with sin on their hands.⁠
Numb. R. 21:21.
How so? The sacrifice of the morning atoned for the transgressions which were committed during the night, and the daily sacrifice at twilight atoned for transgressions which were committed during the day.” In any case none lodged in Jerusalem with sin on their hands, as stated (in Is. 1:21), “righteousness lodges
Although the biblical context requires a past tense for this verb, the sense of the midrash assumes a present or a future. Such a translation also fits the later use of the imperfect tense used here.
there (i.e., in Jerusalem).” The Holy One, blessed be He, said to the Israelites, “In this world you offer shewbread, but in the world to come I will prepare a great table for you, with the idolaters looking on in shame. It is so stated (in Ps. 23:5), “You prepare a table before me in the presence of my enemies….” It also says (in Is. 65:13), “Behold, My servants shall eat, [but you shall go hungry]….”
[Siman 14]
"Command the Children of Israel" (Numbers 28:2). This is [the meaning of] that which was stated by the verse (Job 27:23), "The Omnipresent we have not found to be of great power"; and [yet] it is written (in Job 36:22), "It is true that God is beyond reach in His power.⁠" How are these two verses [resolved]? Rather [it is that] when He gives to Israel, He gives to them according to His power. But when He requests something from them, He only requests according to their power. See what is written, "As for the Tabernacle, make it of ten curtains.⁠" Hence it is written, "The Omnipresent we have not found to be of great power.⁠" But when He gives to them, He gives according to His power: In the future, the Holy One, blessed be He, will make a canopy from clouds of glory for each and every righteous person, as it is stated (in Is. 4:5), "The Lord will create over the whole shrine and meeting place of Mount Zion [cloud by day and smoke with a glow of flaming fire by night; indeed] over all the glory shall hang a canopy.⁠" And why is smoke in the canopy? Since anyone whose eyes were smoky and stingy with his students in this world will have his canopy filled with smoke in the world to come. Why is there fire in the canopy? [It is coming to] teach that each and every righteous person is lit up from the canopy of his fellow, that is more elevated than he, with light the radiance of which shines from [one] end of the world to the [other] end. Hence it is written, "It is true that God is beyond reach in His power.⁠" When He requested something from them, He only requested according to their power, as it is stated (Exodus 27:20), "And you shall command....⁠" But when He lit up for them, it was according to His power, as it is stated (Exodus 13:21), "And the Lord went in front of them by day.⁠" [Moreover, about] the future to come, it is stated (Isaiah 60:1), "Arise, My light....⁠" And it is [also] written (Isaiah 30:26), "And the light of the moon shall become like the light of the sun.⁠" Hence, "It is true that God is beyond reach in His power.⁠" When He requested something from them, He only requested according to their power, as it is stated (Exodus 23:19), "The choice first fruits of your land.⁠" But when He gives to them, it is according to His power, as it is stated (Ezekiel 47:12), "All kinds of trees for food will grow up on both banks of the stream; their leaves will not wither nor their fruit fail; they will yield new fruit every month....⁠" What is [the meaning of] "they will yield new fruit every month?⁠" That each and every tree yields new fruit each and every month, [such that] the new fruit of this month is not like the new fruit of another month. When He requested something from them, He only requested according to their power, as it is stated (Leviticus 23:40), "And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful true.⁠" But when He gives, it according to His power, as it is stated (Isaiah 41:19), "I will give in the wilderness cedar, acacia.⁠" And it is [also] written (Isaiah 55:13), "Instead of the brier, a cypress shall rise.⁠"
[יא] וידבר ה׳ אל משה לאמר, צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי וגו׳ (שם כ״ח:א׳-ב׳). ילמדנו רבינו המנחות שהיו נקרבות על גבי המזבח כיצד היו נקרבות, כך שנו רבותינו כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה, ושתי הלחם, שהן באות חמץ, ר׳ מאיר אומר השאור בודה להן מתוכן ומחמצן, ר׳ יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר, אלא מביא את השאור, ונותן לתוך המדה וממלא את המדה, אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה, כל המנחות נילשות בפושרין ומשמרין שלא יחמיצו, ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה. שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה׳ לא תעשה חמץ (ויקרא ב׳:י״א), וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה, ואין לך חביב מכל הקרבנות יותר מן התודה, א״ל הקב״ה למשה, אמור להם לישראל, לא בשביל שאני צריך לכם אמרתי לכם להקריב לי קרבנות, שכל העולם כולו שלי הוא, שנאמר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ׳:י״ב).
[11] (Numb. 28:1–2:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES, SAYING: COMMAND THE CHILDREN OF ISRAEL, AND SAY UNTO THEM: MY OFFERING, MY BREAD FOR MY FIRE OFFERING, <MY SWEET AROMA, YOU SHALL TAKE HEED TO OFFER ME IN ITS DUE SEASON>. Let our master instruct us: Regarding the meal offerings that were offered upon the altar, how were they offered?⁠
Tanh., Numb. 8:12.
Thus have our masters taught (in Men. 5:1–2):⁠
See above, Lev. 1:7.
ALL MEAL OFFERINGS WERE OFFERED UNLEAVENED EXCEPT THE LEAVENED <CAKES> IN THE THANK OFFERING AND THE TWO LOAVES (of Pentecost) WHICH WERE OFFERED LEAVENED. R. MEIR SAYS: THE LEAVEN IS SEPARATED FROM THEIR OWN <DOUGH>, AND <IT IS FROM THIS THAT> THEY ARE LEAVENED. R. JUDAH SAYS: EVEN THAT IS NOT THE BEST <METHOD>; ONE SHOULD BRING THE LEAVEN, PUT IT INTO THE MEASURE, AND FILL THE MEASURE <WITH THE FLOUR>. <THE SAGES> SAID TO HIM: EVEN THAT <METHOD> RESULTED TOO LITTLE OR TOO MUCH. ALL MEAL OFFERINGS WERE KNEADED IN LUKEWARM WATER AND ONE WATCHED THEM LEST THEY BECOME LEAVENED; AND IF THE REST OF IT BECAME LEAVENED, ONE TRANSGRESSED A NEGATIVE COMMANDMENT, AS STATED (in Lev. 2:11): NO MEAL OFFERING WHICH YOU OFFER TO THE LORD SHALL BE MADE WITH LEAVEN. THUS ONE MAY BECOME CULPABLE IN THE KNEADING OF <LEAVEN>, IN ROLLING IT, AND IN BAKING IT. Of all the offerings none is more pleasing to you than the thank offering. The Holy One said to Moses: Say to those Israelites: I did not tell you to offer me sacrifices because I have need of them, since the whole world is mine.⁠
Numb. R. 21:16; see Men. 110a; PRK 6:1; PR 16:1; 48:3; Tanh., Exod. 8:14.
Thus it is stated (in Ps. 50:12): IF I AM HUNGRY, I WOULD NOT TELL YOU, FOR THE WORLD AND EVERYTHING IN IT BELONG TO ME.
[12] (Numb. 28:3:) AND YOU SHALL SAY TO THEM: THIS IS THE BURNT OFFERING <WHICH YOU SHALL OFFER TO THE LORD: TWO YEARLING LAMBS WITHOUT BLEMISH….> Not two simultaneously, but (as in vs. 4): THE ONE LAMB YOU SHALL OFFER IN THE MORNING, AND THE SECOND LAMB YOU SHALL OFFER AT TWILIGHT. R. Judah bar Simon said: None who ever lodged in Jerusalem had sin on their hands.⁠
Tanh., Numb. 8:13, end; Numb. R. 21:21.
How so? The sacrifice of the morning atoned for the transgressions which were committed during the night, and the daily sacrifice at twilight atoned for transgressions which were committed during the day. In any case none who lodged in Jerusalem had sin on their hands, as stated (in Is. 1:21): FOR RIGHTEOUSNESS LODGES
Although the biblical context requires a past tense for this verb, the sense of the midrash assumes a present or a future. Such a translation also fits the later use of the imperfect tense used here.
THERE (i.e., in Jerusalem). The Holy One said to those Israelites: In this world you offer shewbread and sacrifices, but in the world to come I will prepare a great table for you with the nations of the world looking on in shame. It is so stated (in Ps. 23:5): YOU PREPARE A TABLE BEFORE ME IN THE PRESENCE OF MY ENEMIES; YOU ANOINT MY HEAD WITH OIL; MY CUP OVERFLOWS. It also says (in Is. 65:13 (with reference to those who forsake the LORD): BEHOLD, MY SERVANTS SHALL EAT, BUT YOU SHALL GO HUNGRY….
צו את בני ישראל וגו׳ –
למה נסמכה. עיין ספרי פיסקא קמ״ה ושם איתא למה נאמר, ויפה העיר הרב בעל מאיר עין שהיה כתוב ל״ג והוא ר״ת למה נסמכה ואח״כ נעשית למה נאמר. ובלקח טוב נאמר לנכון למה נסמכה, וכן משמע מדברי המחבר.
למה נסמכה פרשה זו לאחר פרשה זו של יהושע, אמר הקב״ה למשה, על בני אתה מצוני איני צריך אזהרה עליהם, ועד שאתה מצויני עליהם צוה עליהם שילכו בדרכי וישמעו מצותי.
דבר אחר: צו את בני ישראל [וגו׳] במועדו. ואפילו בטומאה
ואפילו בשבת. ספרי פיסקא קמ״ב.
ואפילו בשבת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(2-4)

רמז תשפ

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מִשֶּׁל צִבּוּר הַתְּמִידִין בָּאִין, וְלֹא מִשֶּׁל יְחִידִים וְלֹא מִשֶּׁל גֵּרִים וְלֹא מִשֶּׁל עֲבָדִים. וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת יְחִידִים גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁיִּשְׁקְלוּ אוֹ יִשְׁתַּתְּפוּ. אָמַרְתָּ וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, לְרַבּוֹת יְחִידִים, צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְרַבּוֹת גֵּרִים, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, רִבָּה נָשִׁים וַעֲבָדִים. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל יְדֵי קְטַנִּים, לְהַנְהִיגָם בַּמִּצְווֹת.
אֶת קָרְבָּנִי – זֶה הַדָּם. לַחְמִי אֵלּוּ הַתְּמִידִין. לְאִשַּׁי, אֵלּוּ הַחֲלָבִים. רֵיחַ זֶה הַשֶּׁמֶן. נִיחֹחִי, אֵלּוּ הַנְּסָכִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר קָרְבָּנִי כְּאִלּוּ קָרַב עַל שֻׁלְחָנִי. וְכִי יֵשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה לְפָנָיו. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאִשַּׁי״, לְפִי שֶׁהֵן מַעֲלִין לָאִשִּׁים עוֹלָה הִיא בְּנַחַת רוּחַ לְפָנָי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּקַּבָּלָה (תהלים נ׳:י״ב-י״ג) ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים״ ״כִּי לֹא כָל חַיְתוֹ יַעַר״. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״רֵיחַ נִיחֹחִי״, בִּשְׁבִיל לְהַרְבּוֹת שְׂכָרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
תִּשְׁמְרוּ לְהָבִיא מִן הַשָּׁקוּל. אֵין לִי אֶלָּא מַה שֶׁבָּעִנְיָן. כְּשֶׁאָמַר זֶה רִבָּה כָּל שֶׁהֵן מְבִיאִין לִשְׁמִי שֶׁתִּשְׁקְלוּ לִי לְהָבִיא מִן הַשָּׁקוּל. לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ, יְהֵא לוֹ מוֹעֵד. מִכָּאן עֵדֻיּוֹת בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם לַמִּזְבֵּחַ.
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה – יָכוֹל אַף מְנָחוֹת וְעוֹפוֹת. אָמַרְתָּ, כְּבָשִׂים וְלֹא עוֹפוֹת וְלֹא מְנָחוֹת. שׁוֹמֵעַ אֲנִי כְּבָשִׂים וְלֹא בָקָר, וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר אִם הֵבִיא מִכָּל בְּהֵמָה דַקָּה, עוֹלֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּבָשִׂים״, מְמַעֵט אֲנִי אֶת הָרָחֵל וְלֹא אֲמַעֵט אֶת הַגְּדִי. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כְּבָשִׂים״. ״בְּנֵי שָׁנָה״, בֶּן שָׁנָה לְעַצְמוֹ וְלֹא בֶן שָׁנָה לְמִנְיַן עוֹלָם. ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״, שֶׁיְּהֵא הֶקְדֵּשׁ לְשֵׁם יוֹם. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר שֶׁל שַׁחַר לְיָדְעֵיהּ שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם לְמָלְכֵיהּ. וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר אִם הֵבִיא מִכָּל בְּהֵמָה גַּסָּה עוֹלֶה לוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר זֶה, (שֶׁאָמַר) [וְאָמַרְתָּ], רִבָּה שֶׁיָּבִיא נְדָבָה וְחוֹבָתָהּ, וּמַה הֵן מְבִיאִין, מוֹתַר תְּרוּמָה וְעוֹלוֹת כִּבְנוֹת שׁוּחַ לַמִּזְבֵּחַ.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׁנַיִם״ [יָכוֹל] יְהוּ שָׁוִין וּמִקְּחָן שָׁוֶה, (יָכוֹל) שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶחָד. אָמַרְתָּ אֶת הַכֶּבֶשׂ (הָ)⁠אֶחָד וְגוֹ׳.
תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר – וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות ל׳:ז׳) ״וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר״. אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה יַקְדִּים. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, הוּא יַקְדִּים. יָכוֹל שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן אַף זְרִיקַת דָּמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״, אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיַּקְדִּים הַקְּטֹרֶת לִזְרִיקַת דָּמוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד״, וְאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיַּקְדִּים חֶלְבֵי הַכֶּבֶשׂ לְהֶקְטֵר קְטֹרֶת, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים״, הָא מַה הַדָּבָר מְלַמֵּד, (שֶׁהַכְּבָשִׂים) [שֶׁהַקְּטֹרֶת] הַקְטָרָתָן בֵּין זְרִיקַת דָּמָיו לְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. וּכְבָר זָכִינוּ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אֶלָּא עַל מַעֲרָכָה בְנוּיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״, אִם לוֹמַר מִזְבֵּחַ בָּנוּי וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (שם כ׳:כ״א) ״וְזָבַחְתָּ עָלָיו״, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ אֶלָּא זוֹ הַמַּעֲרָכָה. מִכָּאן שֶׁמַּעֲרָכָה קוֹדֶמֶת לְכָל הַמַּעֲשִׂים, וּשְׁחִיטַת הַכֶּבֶשׂ וּזְרִיקַת דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ הַקְּטֹרֶת וְאַחַר כָּךְ הֶקְטֵר חֲלָבִים, וְכֵן (בַּבֹּקֶר) [בָּעָרֶב].
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״שֵׁנִי״ יָכוֹל שֵׁנִי שֶׁל (שֵׁנִי) [רִאשׁוֹן] שֶׁאִם יִקְדְּמֶנּוּ אֶחָד לֹא יְהֵא כָשֵׁר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״, יָכוֹל שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן אַף זְרִיקַת דָּמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיבוּ״, יָכוֹל קֹדֶם חָצוֹת, מִנַּיִן לְאַחַר חָצוֹת. אָמַרְתָּ ״תַּעֲשֶׂה, תַּקְרִיבוּ״, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״שֵׁנִי״ יָכוֹל יְהֵא שֵׁנִי שֶׁל שַׁחַר שֶׁלֹּא יִקְדְּמֶנּוּ הַפֶּסַח, יָכוֹל אִם קְדָמוֹ פֶסַח לֹא יְהֵא כָשֵׁר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״, יָכוֹל שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן זְרִיקַת דָּמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב⁠[וּ״], לְפִי שֶׁהֵעִיד בֶּן גּוּדְגְּדָא כָּשֵׁר הַכֶּבֶשׂ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, יָכוֹל אִם עָבְרוּ אַרְבַּע לֹא יְהֵא כָשֵׁר תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״, תַּקְרִיב⁠[וּ]. יָכוֹל קֹדֶם חָצוֹת, מִנַיִן אַף לְאַחַר חָצוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״ ״תַּקְרִיב⁠[וּ״].
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ז:כ׳) ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית״ [יָכוֹל אַף לַמְּנָחוֹת]. כְּשֶׁאָמַר בְּשֶׁמֶן רִבָּה שְׁמָנִים הַרְבֵּה מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה. יָכוֹל הָבֵא מִן הַמֶּמֶל, מִנַיִן אַף מִתַּחַת הַקּוֹרָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּשֶׁמֶן״ בְּשֶׁמֶן, רִבָּה שֶׁמֶן שֶׁל בַּדִּין. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שֶׁמֶן שְׁלוּקִין. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּתִית״, נִמְצָא שֶׁמֶן שְׁלוּקִין כְּכָל מוּם לַמִּזְבֵּחַ.
מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻל לַהֻם קֻרבַּאנִי דַאאִמִי מֻרצִ׳י מַקבּוּלֹ אחפַטֻ׳וא ן תֻקַרִּבּוּהֻ לִי פִי וַקתִהִ
צוה את בני ישראל ואמור להם, את קורבני התמידי הרצוי והמקובל, שמרו לקרב אותו לי בזמנו.
צו את בני ישראל – מה אמור למעלה: יפקד י״י וגו׳ (במדבר כ״ז:ט״ז), אמר לו הקב״ה: עד שאתה מצוויני על בניי, צוה את בניי עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בנה כו׳, כדאית׳ בספרי (ספרי במדבר כ״ח:ב׳).
קרבני – זה הדם.
לחמי – אילו אימורים, וכן הוא אומר: והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה (ויקרא ג׳:ט״ז).
לחמי – סעודתי, כמו: עבד לחם רב (דניאל ה׳:א׳).⁠
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה חסר ביאור זה.
לאשי – הניתנים לאש מזבחי.
תשמרו – שיהו כהנים ולוים וישראל עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות.
במועדו – בכל יום הוא מועד התמידים.
צו את בני ישראל COMMAND THE CHILDREN OF ISRAEL – What is said above? Moshe said, "Let Hashem set [a man over the congregation]" (Bemidbar 27:16). The Holy One, blessed be He, said to him, "Instead of giving Me a command regarding My children, command My children regarding Me!⁠" A parable! It may be compared to the case of a princess who was departing this world and gave her husband charge concerning her children, etc., as it is related in Sifre Bemidbar 28.
קרבני MY OFFERING – this refers to the blood.
לחמי MY FOOD – this refers to the fat-portions, and so it states, "And the priest shall burn them (the fat-portions) on the altar, it is the food of the fire-offerings" (Vayikra 3:16) (Sifre Bemidbar 28).
{See Hebrew text.}
לאשי [MY FOOD] FOR MY FIRE OFFERING – i.e., the fat-portions that are assigned for the fire offerings of My altar (Sifre Bemidbar 28).
תשמרו YOU (the children of Israel) SHALL WATCH [TO OFFER TO ME] – This implies that priests, Levites and ordinary Israelites shall stand by watching when the sacrifices are offered (Sifre Bemidbar 28). From this command they (the Rabbis) derived the law of, and instituted the Maamadot (representatives of the people who were present when the sacrificial service was performed) (Taanit 27a).
במועדו [YOU SHALL OFFER TO ME] IN ITS APPOINTED SEASON – Every day is the "appointed season" for the continual offerings.
פס׳: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו – למה נסמכה פרשת יפקוד ה׳ לפרשת הקרבנות מלמד שאמר לו הקב״ה למשה עד שאתה מפקדיני להפקיד עליהם איש. פקוד את בני שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי. צו ציווי מיד בשעת מעשה ולדורות:
וטעם הדבק בפרשת הקרבנות, שהשם צוה אז למשה שיאמר לישראל הקרבנות שהם חייבים לעשותם, כי הוא לא יכנס לארץ עמהם. והחל להזכיר עולת תמיד, ואם הזכירה בתחלה, יתכן שהנזכרת היא על הר סיני. או שתהיה מערכת הקרבנות סדורה.
לחמי – פירשתיה (ראב״ע שמות פירוש ראשון ט״ז:ד׳).
לאשי – פירשתיו (ראב״ע ויקרא א׳:ט׳). והטעם: לחם לאש, לריח ניחוחי.
במועדו – שלא יקדימו קודם הבקר, ושלא יאחרו אחר הערב.
The reason the chapter dealing with the sacrifices follows
The chapter dealing with the appointment of Joshua to succeed Moses.
is that God then
Following the appointment of Joshua.
ordered Moses to command the children of Israel regarding the sacrifices they are obligated to offer,⁠
In the Land of Israel.
for Moses was not to enter the land with them. Scripture starts with the daily burnt offering even though it was mentioned earlier.⁠
In Ex. 29:42. The point is, why repeat the law of the burnt offering.
It is possible that the earlier burnt offering was the one offered at Mount Sinai.⁠
When Israel camped around Mount Sinai. In other words, it does not pertain to the daily burnt offering to be made when they entered the Land of Israel.
On the other hand, it is possible that Scripture wants to insure that the arrangement of the sacrifices is in order.⁠
Scripture repeats the law of the burnt offering here because it wants to list in order all of the burnt offerings which the congregation is obligated to bring, i.e., the daily burnt offering, the new moon burnt offering, the Passover offering, etc.
MY FOOD. I have previously explained the meaning of the term lechem (food).⁠
In his comments on Ex. 16:4, Ibn Ezra explains that the term lechem can refer to bread, meat, or fruit. See Ibn Ezra on Ex. 16:4 (Vol. 2, p. 316).
MADE BY FIRE. I have previously explained the meaning of le-ishai (made by fire).⁠
According to Ibn Ezra the word isheh means a burnt offering. Thus le-ishai means for my burnt offerings.
The meaning of lachmi le-ishai re'ach nicho'ach (My food…made by fire, of a sweet savour unto Me) is, food for my fire, for a sweet savour unto Me.
IN ITS DUE SEASON. It shall not be bought before the morning, nor delayed after evening.
את קרבני לחמי – לפי שהתמידין בכל יום, קורא אותם לחם, לפי שהלחם תדיר בכל יום מכל המאכלים, כך התמידים תדירים מכל הקרבנות.
תשמרו להקריב לי במועדו – שלא יפסוק בשום עניין, ולא תאמרו: אם לא תקרב היום יהיו לו תשלומין למחר. לכך נאמר: במועדו – שלא יהא לו הפסק.
תשמרו להקריב לי – מה שמירה האמורה גבי פסח בקור אף שמירה האמורה כאן בקור.
להקריב לי במועדו – אף בשבת אף בטומאה אם לא ימצא טהור לא יניח הקרבתו ואפילו בשעת מלחמה וכן מצינו ביהושע שהוכיח המלאך על שבטלו התמיד כשצרו על יריחו.
דבר אחר: במועדו – שלא יקדימו קודם הבקר ולא יאחרו אחר הערב.⁠
שאוב מאבן עזרא.
תשמרו להקריב לי, "you shall observe in order to offer for Me.⁠" Just as the word שמירה in connection with the lambs for the Passover meant: "close supervision, to prevent any blemish developing,⁠" so here too the meaning is "close supervision prior to slaughtering the daily communal animal sacrifices.⁠"
להקריב לי במועדו, "to present to Me at its appointed time.⁠" This applies even if the appointed time occurs on the Sabbath, or if the person offering it is temporarily ritually unclean. (Compare Sifri) [I did not find the reference to ritual impurity in my edition of the Sifri. Ed.] According to the author, it must mean that if no priest can be found on that day that is ritually pure. This offering must not be skipped even during time of war. [There are stories in the Talmud describing that the priests paid fortunes to the besieging Babylonians or Romans to supply such animals for them. Ed. We find that the angel remonstrated with Joshua for not having seen to it that this offering was offered while the army laid siege to Jericho (Talmud, tractate Megillah folio 3) An alternate interpretation: the emphasis here is on the word במועדו, "at its appointed time,⁠" it must neither be offered too early in the morning nor too late in the afternoon.
את קרבני לחמ״י – אותיות מלח״י שהמלח מקיים הקרבן כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ולכן נוהגין לטבול פת ברכת מוציא במלח כי השלחן איתקש למזבח שגם הוא מכפר.
וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי – כי אחרי שאמר: לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג), צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ, כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (רמב״ן ויקרא כ״ג:ב׳), וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפרשתי בסדר שלח לך (רמב״ן במדבר ט״ו:ב׳). ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם, ואף על פי שלא פירש כאן ״כי תבאו אל הארץ״, כבר הזכירו בפרשת הנסכים (במדבר ט״ו:ב׳), ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כ״ג:י׳). והחל כאן מן התמיד, ואף על פי שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ״ט:ל״ח), החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת.
ורבינו שלמה כתב: היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן צואה
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בנוסח רש״י בכ״י לייפציג 1: ״צוה״.
לדורות. ואיננו נכון, כי שם אמר: עולת תמיד לדורותיכם (שמות כ״ט:מ״ב).
ועל פי המדרש (ספרי במדבר כ״ח:ב׳) נתחדשו כאן דברים רבים. את קרבני – זה הדם, לחמי – אלו אמורים, לאישי – אלו קומצין ולבונה, ריח ניחוחי – זה בזיכי לחם הפנים, תשמרו – שלא יביא אלא מן השמור, תשמרו – שלא יביא אלא מתרומת הלשכה, תשמרו – שיהו כהנים לוים וישראל עומדין על גביו, תשמרו – נאמר כאן שמירה, ונאמר להלן שמירה, מה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו אף כאן, וכל
כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כל״.
המדרש כדאיתא בסיפרי.
ועל דרך האמת: ירמוז להם עוד, ויאמר: את קרבני לחמי – של, תשמרו ותזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו. ואמרת להם עוד: זה האשה אשר תקריבו האשה
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדפוס ליסבון חסר: ״האשה״.
לי״י – שיהיה הקרבן מתקרב.
COMMAND THE CHILDREN OF ISRAEL, AND SAY UNTO THEM: MY OFFERING, MY BREAD FOR MY FIRE-OFFERINGS. The reason [for stating this command here] is that after He had said, Unto these the Land shall be divided,⁠
Above, 26:53.
He completed the commands relating to the laws of the offerings which they are to observe in the Land, since they did not bring any Additional Offerings [of Sabbaths and festivals] in the desert, as I have mentioned in Seder Emor El Hakohanim.⁠
Leviticus 23:2.
Likewise they were not obliged to bring drink-offerings in the wilderness, as I have explained in Seder Shelach Lecha.⁠
Above, 15:2, in the verse: when ye are come into the Land …
But now He charged those who were to come into the Land with the duty of bringing all [these offerings] there — the Daily Whole-offerings, the Additional Offerings, and their meal-offerings and their drink-offerings. And although He did not say expressly here: "when you come into the Land,⁠" He has already mentioned it in the section of drink-offerings,⁠
Above, 15:2, in the verse: when ye are come into the Land …
and He hinted at it in the first section dealing with the festivals.⁠
Leviticus 23:10: when ye are come into the Land …
Now He started here with the [laws of the] Daily Whole-offering, [for] although it has already been mentioned in the section of V'atah Tetzaveh,⁠
Exodus 29:38-42.
He repeated it in order that it should all be arranged in one section. And Rashi wrote [in (4)]; "That one [i.e., the section in V'atah Tetzaveh] was an instruction [only] for the days of the installation [of the priests], and here He [repeated it] as a commandment for [all future] generations.⁠" But this is not correct, since there it says, It shall be a continual burnt-offering 'throughout your generations.'
Ibid., 29:42. Hence the commandment to offer this in future generations has already been stated there.

And according to the interpretation [of the Rabbis]⁠
Sifre, Pinchas 142.
many new teachings are added here [in this repetition of the section of V'atah Tetzaveh; namely]: "My offering — this is the blood. My bread — this refers to [those parts of the offering] that are to be burnt on the altar. My fire offerings — these are the handfuls [of flour] and the frankincense [of the meal-offering]. For a pleasing odor unto Me — these are the [two] bowls [of frankincense that were brought as a memorial] with the showbread.⁠
Leviticus 24:7.
Ye shall observe — that it should only be brought from [animals which have been] kept [for a number of days, and examined so that no blemish occurs to them]. Ye shall observe — that one may only bring [the offering] from that [money] which was donated to the treasury [of the Sanctuary]. Ye shall observe — that priests, Levites and Israelites should stand over it. Ye shall observe — Scripture uses here the term shmirah ['keeping,' or 'observing'], and elsewhere it [also] uses the term shmirah;
I.e., in the case of the Paschal-lamb where it says: And it shall be to you 'l'mishmereth' (in your keeping) until the fourteenth day of the same month (Exodus 12:6). Since the lamb had to be bought on the tenth of that month (ibid., (3)), the verse implies that it has to be carefully examined for a blemish for four days before it is slaughtered. Since here, in speaking of the Daily Whole-offering, Scripture likewise uses the term shmirah [— 'tishmeru' (ye shall keep)], we deduce that it also has to be examined for four days before it is slaughtered
just as there the offering requires observation [so that no blemish should be found in it] for [a period of] four days before it is slaughtered, so here too etc.⁠" [See] the whole interpretation, as it is stated in the Sifre.⁠
Sifre, Pinchas 142.

By way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala], the verse also hints to the following: It states My offering, My bread 'l'ishai' — of 'ishai' (My Divine powers) — ye shall keep and be careful to offer unto Me to My Name, in its due season. And thou shalt say unto them
(3).
further, This is the fire-offering which ye shall offer unto the Eternal,⁠
(3).
"so that the offering should bring about [the desired unity and harmony on high].⁠"
See L'vush Ha'orah on Ricanti.
את קרבני לחמי לאשי – נסמכה פרשת קרבנות לכאן לפי שכבר נצטוה משה שיזהיר את ישראל על הקרבנות שהם חייבין לעשות. ועכשו כשראה שלא יכנס עמהם לארץ הודיעם ענין הקרבנות, והתחיל בקרבן עולת התמיד אע״פ שכבר הזכירו בסדר ואתה תצוה ושם היתה אזהרה לימי המלואים.
וע״ד הפשט קרבני זה הדם, את לרבות מלח דכתיב, (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח לכך טובלין לחם המוציא במלח שהקרבן נקרא לחם, לחמי אלו אמורין, לאשי הנתנין לאש על מזבחי, תשמרו שיהיו כהנים לוים וישראלים עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות, במועדו כלומר בכל יום ויום הוא מועד התמידין, אבל בא לומר שלא יקדים כלום קודם עולת הבקר ולא יאחר כלום אחר עולת הערב, במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה.
את קרבני לחמי, "My offering, My food for My fires;⁠" the chapter dealing with the mandatory public sacrifices offered at regular intervals has been introduced here since Moses had already been warned regarding the offerings that the Israelites are to present; now that Moses saw that he was not going to enter the Holy Land together with the people he informed them of all these details (which were not applicable as yet). He commenced with the daily burnt-offering although the details of this offering had already been listed in Exodus 29, 38-41. At that time the reason was to inform us of what sacrifices were being presented during the seven days of inaugural celebrations of the Tabernacle. (compare Rashi). Nachmanides questions this as the Torah had used the expression "for all your generations" already at that point.
According to the plain meaning of the text: the word קרבני refers to the blood; the word את includes the salt which had to be added to each offering as we know from Leviticus 2,13. The reason we dip bread nowadays in salt before eating it at the beginning of our meal is that the Torah called a sacrificial offering לחם, bread. The word לחמי refers to the fat parts of the sacrificial animal, (or all its flesh as the case might be) which was burned up on the altar. The word לאשי refers to all that is given over to the fire on the altar. The word תשמרו refers to the Israelites standing in attendance during this procedure. The word במועדו, which means "at its appointed time" and seems superfluous seeing that the offering under discussion is presented daily, means that no other sacrifice is to be offered earlier in the day than these daily total-offerings. By the same token, no offering was to be presented after the evening daily burnt-offering. Another meaning of the word במועדו is that the legislation overrides the Sabbath legislation and that even on the Sabbath (Sifri 142) these daily burnt-offerings were offered as usual even if the laws of ritual impurity had to be set aside in order for this offering to be presented (compare Pesachim 76).
צו את בני ישראל – זש״ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתוב א׳ או׳ הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה. כיצד יתקיימו ב׳ מקראות הללו אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם כפי כחו וכשהוא מבקש מהם אינו מבקש מהם אלא כפי כחם ראה מה כתיב את המשכן תעשה עשר יריעות ולפי׳ כתי׳ שדי לא מצאנוהו שגיא כח. וכשהוא נותן להם כפי כחו שעתיד הקב״ה לעשות לכל צדיק וצדיק חופה שנא׳ וברא ה׳ על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם וכו׳ כי על כל כבוד חופה.
צו את בני ישראל – פרש״י אע״פ שכבר הזהיר על זה בפרשת ואתה תצוה אותה היתה אזהרה למילואים וכאן צוה לדורות. וכתב הרמב״ן שאינו נכון כי שם אמר לדורותיכם אלא סידור הענין אחר שאמר לאלה תחלק הארץ צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ כי במדבר לא הקריבו המוספין וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר ועכשיו חייבו באי הארץ לעשות הכל תמידין ומוספין ומנחתם ונסכיהם אע״פ שלא אמר כאן כי תבואו אל הארץ לבד הזכירו בפרשת נסכים ורמז אליו במועדות:
את קרבני וגו׳ – דורש בספרי זה הדם. לחמי אלו האימורים. לאשי אלו קומצין ולבונה. ריח ניחוח זה בזיכי לחם הפנים. תשמרו שלא יבוא אלא מן המשומר. תשמרו שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו. תשמרו נאמר כאן שמירה ונאמר להלן שמירה מה להלן מבקרו ד׳ ימים קודם שחיטתו אף כאן:
צו את בני ישראל, "command the Children of Israel, etc.⁠" Rashi comments that in spite of the fact that a similar instruction had already been issued in Exodus 29,38, the instructions there were limited in validity to the seven days during which the Tabernacle was being consecrated. The legislation commencing in our verse is for all times when sacrifices can be brought. Nachmanides writes that Rashi is not correct, as in Exodus 29,42 the Torah had added the word תמיד לדורותיכם, which means that the legislation is of unlimited duration. We must therefore understand the legislation as follows: After the manner in which the land of Israel would be shared out among the various tribes had been explained, i.e. לאלה תחלק הארץ, (26,53) the Torah concluded the whole subject of the sacrificial offerings, seeing that while in the desert the offerings known as מוספים had not been presented at all, and there had also not been any libation offerings, נסכים in the desert. Now that the people were on the threshold of entering the Holy Land, the Torah had to restate some of these laws in the manner in which they would apply once the people were on their own land. This applied also to the offerings whose details were not introduced under the heading of כי תבואו אל הארץ, "when you will come to the land, etc.⁠" The latter introduction had only been used in connection with the libation offerings in Numbers chapter 15.
את קרבני לחמי, "My offering, My food; etc.⁠" In the Sifri the word קרבני, "My offering,⁠" is understood as referring to the blood of the offering that gets on the altar, whereas the word לחמי, literally "My bread,⁠" is understood as applying to the meat parts burned up on the altar. The words לאשי, literally "to My fires,⁠" are understood there as applying to the meal-offering, the parts the priest closes his fist over as well as the frankincense. The expression ריח ניחוח, literally "sweet fragrance,⁠" is applied to the spoonfuls of incense presented with the showbreads each Sabbath. The תשמרו –in the same verse- means that no animal is to be offered on the altar unless it had previously been observed for a number of days and it was found to be unblemished. It also means that during the procedure of the slaughter, etc., delegates of the other tribes of the Israelites, Levites, as well as priests should be nearby. The word תשמרו which appears here as well as in Exodus 12,6, where the first communal offering, the Passover, has been described as being checked out during 4 days, is to tell us that any sacrificial animal must be examined during no less than four days before it is offered on the altar.

חלק ב: צו את בני ישראל וגו׳ (כח, ב) עד סוף הפרשה (ל, א)

(ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו׳ – לפי שלא הקריבו במדבר עולות, כמו שאמר: ׳עֹלַת תמיד העשֻיה בהר סיני׳ (פסוק ו), הוצרך להזכיר עתה שנית את דבר אלו הקרבנות. ועוד, כי מפני שהיו הקרבנות מכוונים להגיע הנבואה בצד שיהיה הכהן יותר ראוי אל שיגיד העתידות כשישאלוהו במשפט האורים, כמו שביארנו במה שקדם, והיו ישראל עתה צריכים מאד אל זה לפי שנבואת יהושע לא תספיק אם לא יֵעזר בשאלות במשפט האורים לאלעזר הכהן, הנה הוצרך להזכיר עתה את דבר הקרבנות. והנה אמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם, להעיר שעליהם המצוה הזאת, אף על פי שהיתה נעשית על יד הכהנים. וזה עדות שאלו הקרבנות אשר זכר בזה המקום הם באים משל ציבור. ואמר את קרבני לחמי, כי הלחם - והוא הבשר - היה כולו קרב לה׳ יתעלה, כי היתה העולה כולה כליל. ואמר לאשי, רוצה לומר לקרבני. ואמר זה בלשון רבים, לפי ששני התמידין אשר הם קרבים ביום האחד הם יחד מעירים בדבר נפלא, לא יעיר בה אחד מהם ביחוד, כמו שביארנו בפרשת ואתה תצוה, ולזה יצטרך להם שיהיו זריזים בשניהם. ואומרו במועדו, הוא להזהיר שיקריבום בכל יום בזמנו הקצוב לכל אחד מהם. והוא גם כן ראיה שאפילו בשבת יקריבוהו, אלא שכבר נתבאר זה בביאור במה שאמר: ׳וביום השבת שני כבשים וגו׳ על עֹלת התמיד ונסכה׳ (פסוקים ט-י). והנה ביארנו זאת המצוה בפרשת ואתה תצוה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה כאשר סיים ספור מספר מפקד הכשר והראוי לבא לרשת הארץ הטובה ההיא סמך ענין הקרבנות כלן תמידין ומוספין כי הוא מהלך התכלית והשלמות אצלם וכמ״ש הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו (הגדה של פסח) לומר כי כניסתן לארץ אינה רק הכנה והזמנה להיותם שם נכונים ומזומנים לעמוד לשרת לפני ה׳ תמיד במעשה שולחנו שלחן גבוה אשר ע״י כן יותמד השפע ותמשך ההשגח׳ עליהם תמיד כי זה הענין עצמו שבשרם בו אחרי גזרת מרגלים בפרשת נסכים נאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או במועדיכם לעשות ריח ניחוח וגו׳. וסדר ענין הנסכים והמנחות. ועתה כשהגיע זמן חזר אל הצווי הזה עצמו ופי׳ מספר הקרבנות הקרבין תמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם וגם סמך פרשת נדרים ופי׳ ענינה כמו שיתבאר כלל זה הענין בייחוד בשער הסמוך ב״ה. ודי במה שכתבנו לכוונתינו בספורים אשר נזכרו בזה השער ובענין קשורם.
צו את בני ישראל מה אמור למעלה יפקוד י״י אמר לו הקב״ה עד שאתה מצוני על בנו צוה את בני עלי כו׳. בספרי דאל״כ מה עניין צווי קרבנות אצל יפקוד י״י אלהי הרוחות שיפקוד על ישראל פרנס שינהיגם:
את קרבני זה הדם לחמי אלו האימורי׳ וכה״א והקטירם הכהן המזבח׳ לחם אשה. ובספרי קרבני זה הדם לחמי זה הדם אלו האימורים אתה אומ׳ קרבני זה הדם לחמי אלו האימורים או קרבני ולחמי זה הדם ת״ל והקטיר הכהן המזבח לחם אשה הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון פי׳ אתה אומר קרבני זה הדם הנזרק על המזבח כמו שנאמר והקריבו בני אהרן את הדם ולחמי הם האימורים וחסר וי״ו כאילו אמר את קרבני ולחמי או קרבנו ולחמי זה הדם כאילו אמר קרבנו שהוא לחמו ת״ל והקטיר הכהן המזבח לחם אשה אלמא לחם לאו דם הוא שהדם לאו בר הקט׳ לאשה המזבח הוא אלא לזריקה אבל מה שפירש לאישי הנתנים לאישי מזבחי שהם כוללים כל הנקטרים על גבי האש ולא הקומצין והלבונה בלבד הוא ומפני שהמדרש הזה אינו מתיישב אחר פשוטו של מקרא כי פי׳ לאישי לאש שלי שהיא האש של מזבחי והוא כולל כל הנתנים לאש לא הקומץ והלבונה בלבד ומזה הטעם עצמו לא פי׳ גבי ריח ניחחי מה ששנו בספרי אלו בזיכי לחם הפנים אלא הניחו אותם על פי מנהגו כשאר המקומות שפירושו להיות נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני ומפני שפי׳ אחר זה גבי אשה ריח ניחח לי״י נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לא הוצרך לפרש כאן מאחר ששניה׳ על התמיד הם נאמרים:
תשמרו שיהיו כהני׳ לוים וישראלים עומדים על גביו. בספרי שאי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות צבור הם הקרבן שכל ישראל משותפין בו ולפיכך חייבה תורה את כלם כהנים לוים וישראלים שיהיו עומדים על גבי קרבן התמיד שהוא קרבן הצבור ומפני שאי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים על הקרבן בשעת הקרבתו תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל אנשים שיהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד ומפני ששמואל הרואה ודוד המלך ע״ה חלקו הלוים לחוד לכ״ד משמרות והכהנים לחוד לכ״ד משמרות חלקו נביאים את האנשים שיהיו שלוחיהם לעמוד על הקרבנות לכ״ד מעמדות כמנין משמרת כהונה ולויה וזהו שכתב רש״י מכאן למדו ותקנו מעמדות שפירושו ממה שהזהיר הכתוב שהיו הכהנים והלוים והישראלי׳ עומדים על גביו של קרבן צבור בעת שהוא קרב על המזבח למדו ותקנו לעשות מעמדות שיהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו והרי כאילו כלם עומדים על קרבנותיהן:
במועדו בכל יום הוא מועד התמידין. אינו ר״ל שמצוה זו נוהגת בכל יום שזה בהדיא כתיב ביה שנים ליום עולה תמיד שלא יהיה יום בלא תמידין אלא הכי פירושא שכל יום הוא זמן התמידין ואין שום מונע בהם שאפילו בטומאה מקריבין אותן ביומן ומה שלא פירש פה במועדו אפילו בטומאה כמו גבי פסח הוא לב׳ סבות האחת ששם פירש אותו על פי מדרשו ולא הודיע משמעו וכאן הודיע משמעו שבכל יום הוא מועדו והשנית שהפסח אינו אלא פעם אחת בשנה ונופל בו מלת למועדו לומר כשיגיע מועדו יעשו אותו אפי׳ בשבת ואפי׳ בטומאה אבל בתמודין פעמיים בכל יום אינו נופל בם לומר כשיגיע מועדו יעשו אותו אלא על הדרך שפרש״י אבל בספרי שנו במועדו למה נאמר לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת ת״ל ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפי׳ בשבת דברי רבי יאשיה נם לו רבי יהונתן במשמע הזה עדיין לא שמענו נם לו רבי יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל במועדו אם ללמד על התמיד שהוא דוחה את השבת אין צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת ב׳ כבשים מת״ל במועדו אלא מופנה להקיש לדון ג״ש שנאמר כאן מועדו ונא׳ להלן במועדו מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת ורש״י ז״ל רצה להוצי׳ ממשמעות של מלת במועדו אף בטומאה והדין עמו שהרי אלמלא קרא דביום השבת שני כבשים היו דורשים ממשמעות במועדו דתמיד אף בשבת ולמה לא ידרשו ממשמעות במועדו אף בטומאה כמו שדרשו זה ממלת במועדו דפסח ורז״ל לא למדו מג״ש דמועדו מועדו אלא לענין דחיית השבת דכתיב ביה בהדיא וביום השבת אבל לענין הטומאה דלא כתי׳ ביה בהדיא ממלת במועדו תניינ׳ דפסח הוא דמפיק לה ויש לתמוה למה להו ג״ש לומר שדוחה שבת ת״ל מבמועדו אפילו בשבת דבשלמ׳ גבי תמיד ליכא למדרש הכי דבהדיא כתיב ביה וביום השבת וגומר אלא גבי פסח נימא במועדו אפי׳ בשבת וממועדו תניינא אף בטומאה ועוד רש״י ז״ל היאך פי׳ במועדו בכל יום הוא מועד התמידין והלא כבר אמרו שהוא מופנה לג״ש.
ושמא י״ל דרבי יאשיה האי ג״ש אליבא דרבי יונתן הוא דקאמר לה אבל לדידיה מבמועדו הוא דמפיק לה אפילו בשבת כרישא דמילתיה דקתני תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפילו בשבת ורש״י ז״ל אליבא דרבי יאשיה ורבי יונתן לא משמע להו דמלת במועדו אפילו בשבת וג״ש דמועדו אינה אלא דרך אסמכתא בעלמא לגלויי מילתא בעלמא
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(2-3) וידבר ה׳ אל משה צו את בני ישראל עד וביום השבת.
מפני שצוה הקב״ה למשה על מיתתו ראה הוא ע״ה בעוצם השגחתו הדברים שיתחדשו במיתתו מהחסרון והגריעות לישראל ותקן אליהם אשר תעוות מיתתו בתוך עמו. וצוה ראשונה על הקרבנות לפי שבהיותו מרע״ה חי היה באמצעיתן הרוח הנבואיי נשפע בקולות ובהכנה מועטת על שלומי אמוני ישראל ואחרי מותו תחדל המתנה ההיא ולא יהי׳ החזון נפרץ. ותצטרך הנבואה להכנה כפולה ומכופלת ממה שהיתה צריכה בימיו. ועל זה צוה בקרבנות התמידין והמוספים לפי שיש בהקרב׳ העולות תועלת גדולה בהגעת הנבואה. כי מפני זה הקריבו אדם הראשון ונח ואברהם לאל הנראה אליו ושאר האבות. ואולי שגם בלעם מפני זה צוה לבלק בנה לי בזה ז׳ מזבחות וגו׳.
ומפני שהיו התמידין מועילים בזה תועלת עצום ושאר העולות גם כן תמצא בסדר ואתה תצוה שאמר יתברך כשצוה על הקרבת התמידין עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה׳ אשר אועד לדבר אליך שם ונועדתי שמה לבני ישראל. והנה מרע״ה בחייו היה בא בכל יום אל אהל מועד יעיר בבקר בבקר יזהיר את הכהנים שיעשו התמידין באופן שהיו נקרבי׳ במועדי׳. והיה מעלה עולות להוריד השפע האלהי על עמו. ולכך חשש יתברך שאחר מותו הכהני׳ לא יהיו זריזים בעבודת הקרבנות כאשר היו בחיי משה. ולכך צוה למשה שיצוה את ישראל עליהם. שמפני שהיו התמידין משל צבור הם יזרזו לתת שקלי הקדש המיוחדי׳ לזה ויזהיר את הכהנים לעשות את התמידין בזמנם כראוי וזה זכרון המצוה הזאת במקום הזה לא להיותה מצוה מחודשת כי כבר נצטווה בה בסדר תצוה ולא ג״כ מפני ששם נצטוו בה לימי המלואים בלבד וכאן לדורות כמו שחשבו קצת מהמפרשי׳. כי הנה שם כתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו׳ עולת תמיד לדורותיכם. אלא מפני הסבה אשר זכרתי ממיתת משה שע״כ יצוה את בני ישראל ואת הכהנים לאמר תשמרו להקריב לי במועדו ומפני זה לא צוה כאן על קרבן אחר מאשר צוה קודם לזה והותרה בזה השאלה הראשונה.
והנה אמרו את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי אפשר לפרשו על התמידין ועל המוספים כלם שנזכרו כאן בפרשה שיקריבו כל קרבן מהם במועדו. וחז״ל אמרו את קרבני זה הדם. לחמי אלו תמידי׳. לאישי אלו חלבים. ריח זה השמן. ניחוחי אלו הנסכי׳. ויורה על זה אמרו אחריו ואמרת אליהם זה האשה וגומר שהתחיל לפרט הכלל וזכר ראשונה התמידין שהם תמידין בכל יום. ואח״כ וביום השבת שהם נ׳ שבתות בשנה ואח״כ ובראשי חדשיכם שהם י״ב בשנה. ואח״כ מועדי ה׳ שהם פעם אחת בשנה.
אבל היותר נכון ומתישב בפשט הכתוב הוא שעל התמידים בלבד אמר את קרבני לחמי לאישי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ר״ל החטאת והאשם ושאר הקרבנות הבאים על עניני בני אדם הם קרבנותיהם ואין צורך להזהיר עליהם אבל התמידין שהם ביחוד ועצם ואמת קרבני המיוחד לי לחם חקי שבעבורם השכינה שורה ביניהם כמו שנזכר וקדשתי את אהל מועד וגומר ושכנתי בתוך בני ישראל אותו המאכל שתקריבו על אש מזבחי בסעודת הבקר ובסעודת הערב כדרך בני אדם אותו תשמרו להקריב לי במועדו.
ואמר ריח ניחחי להגיד שהיתה הכוונה בקרבן ההוא הריח אשר יעלה ממנו באש. ותכלית המאמר כלו הוא אותו. המאכל הנקרב לפני כיון שהוא לאישי תהיו נזהרים להקריבו במועדו כי אין ראוי שהאש האלהי היורד מן השמים יהיה יושב ובטל אלא שבמועדו הראוי תתנו לאישי לחמי שישימו על האש המאכל הנקרב אליו.
וחז״ל פירשו במועדו שיקריבו עולת הבקר עד ד׳ שעות משתנץ החמ׳ עד שיפרוש זריחתו בעילם ושלא יקדים קרבן קודם תמיד של שחר. ולא יאחר קרבן אחר תמיד של בין הערבים. וכן דרשו במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה. והנה היתה הצוואה הזאת לישראל להגיד שיתקבצו כהנים לוים וישראלים ע״ג התמידין בשחיטתן ומכאן תקנו המעמדות.
והנה אמר ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לה׳. לפי שכל עולה להיותה נשרפת כלה ולא נאכלת תקרא אשה ואמר שנית ואמרת אליהם. אחרי שכבר אמר צו את בני ישראל ואמרת אליה׳ לפי שראשונה אמר ואמרת להם את קרבני לחמי לאישי ולא פי׳ כמה יהיה הלחם הנקרב ההוא. והיו סבורין ישראל שיצטרכו להקריב בכל יום כפי גדולת הש״י אלף פרים ועשרת אלפים כבשים כי לא ידעו במה יקדמו את השם. ובעבור זה הוצרך לומר להם אמירה שנית להודיעם שלא יחפוץ השם לפניו כי אם דבר מועט שני כבשים בני שנה תמימים בכל יום. אבל יהיו תמימים בלי מום והיו עולות כלם לגבוה.
וחז״ל דרשו שנים ליום שיהיו נשחטים כנגד היום תמיד של שחר במערב ותמיד של בין הערבים במזרח והיה זה להורות שלא היו מקריבים קרבנותיהם לשמש אבל בהפך שהיו שוחטים אותם ואחוריהם כלפי השמש.
(2-8) ואמנם על מה היה רומז קרבן התמידין הזה ומנחתו כבר נתתי בו טעמים בסדר ואתה תצוה וגם כן בסדר אחרי מות ועכ״ז אגיד לך במקום הזה עקר דעתי בו ואוסיף לך על מה שכתבתי שם מהאמתיות כהנה וכהנה הוא על אחד משני דרכים כי בכל קרבן וקרבן מהמוספי׳ שנזכרו כאן בפרשה אעשה גם כן שני דרכים מהרמזי׳:
הדרך הא׳ ענינו הוא שהחסדים שקבלו ישראל מהאלוה ית׳ כשלקח אותם לו לעם היו שנים ראשונים וכוללים שמהם נמשכו הטבות רבות. האחד מהם והוא קודם במעלה הוא מתן תורה שבו קנו השלמות הנפשיי. והב׳ הוא היה הקודם בזמן הוא יציאת מצרים שאז קנו שלמות גופני להיותם בני חורין. וצוה ית׳ שבבי׳ מקדשו בכל יום ויום עמו וחסידיו יודו לה׳ חסדו שעשה בשני הדברים ההמה ושמפני זה יקריבו על מזבחו ב׳ כבשים את הכבש אחד יעשו בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר שנא׳ ויהי ביום הג׳ בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגומר. ואת הכבש השני יעשו בין הערבים כנגד יציאת מצרים והפסח שאכלו שמה שנ׳ ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבי׳ כי לקח אות׳ הלשונו׳ עצמם שזכרה התורה בספורים ההמה ולפי שלאחר יציאת מצרים וקבלת התורה ניתן להם את המן עומר לגולגולת והעומר עשירית האיפה הוא לכן צוה שגם על זה יביאו מנחת תודה עשירית האיפה סולת שהוא עומר אחד לזכרון המן שהיה בזה השעור עצמו לכל אחד מישראל כן יתנו לפניו יתברך ולפי שביציאת מצרים נתן להם הקדוש ברוך הוא העושר והכבוד וכתר המעלה והרבה שמחתם ותשון לבם לכן צוה שיעשו לזכרון זה מנחתם בלולה בשמן כי טוב שם משמן טוב ויין כנסכו שהיין משמח לבב אנוש.
הנה התבאר כפי הדרך הזה שהיו התמידין נקרבים בכל יום מתיחסים אל החסדים והטובות שהטיב השם עמהם. והיו כבשים לרמוז שמפני זה יהיו ישראל נכבשים לפניו ולכן לא היו פר ולא איל אלא כבשים ורצה יתברך שהגמול שיגמלו לו בניו על חסדיו הגדולים לא יהיה להם למשא וטורח והוצא׳ רבה אבל יהיה הכל דבר נקל ובלתי נחשב כבש אחד מכל ישראל בסעודת הבקר וכבש אחד מכל ישראל בסעודת הערב ומן הסולת עוגה קטנה עשירית האיפה הסולת ורביעית ההין שמן וכן היין ע״ד מ״ש הנביא בתוכחות עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי:
והדרך הב׳ והוא היותר נכון בעיני מהעיוני והוא שרצה הב״ה לזכות את ישראל להשרישם בדעות אמתיות מאלהותו ומעשיו בתתו להם מצוות יורו וירמזו על האמתיות ההמה. והנה היו התמידים לרמוז שהאל ית׳ הוא מניע את הגלגל מעליון היומי בעצמו מבלי אמצעי ולכן ממנו היום והלילה כמ״ש לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש. וכבר התחלפו דעות אחרוני הפילוסופים שרבים מהם חשבו שהמניע הראשון היה העלול הראשון ממנו יתברך אבל הדעת היותר ישר מהם הוא מה שיחס בן רש״ד לארסט״ו כפי מה שיורו עליו שרשי דבריו והוא שהסבה הראשונה יתברך הוא עצמו מניע ראשון וכן הוא האמת כפי התורה האלהית כי מרע״ה רוכב שמים בעזרך והמשורר אמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכמה מהראיות יש לאמת זה בכתבי הקדש ודברי חז״ל ולרמוז עליו צוה יתברך שיקריבו בכל יום שני כבשים הכבש אחד בבקר לרמוז שהוא בהנעתו יוצר אור ומאיר הבקר. והכבש השני בין הערבים להגיד שממנו ג״כ תנועת השמש למטה מהארץ לו היום והלילה ומהנעתו הגלגל היומי ההוא יתחדשו שניהם כי כמו שהוא ית׳ ברא את השמים ככה הוא מניעם. ולפי שמן התנועה ההיא התהוו המורכבים והתחדשו ההויות כלם צוה להביא מנחת סלת והשמן והיין שהם עקר המזונות שיזון מהם האדם וכאלו יתנו בכל יום שבח והודאה על האור ועל התבואות שהכל ממנו. ולכן היו התמידין כבשים לרמוז אל האור ואלו החשך היום והלילה הכובשים את העולם. ולא היה בהם פר ולא איל אלא כבשים כפי הרמז והותרה השאלה הב׳ כפי כל אחד מהרמזים האלה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מכאן למדו ותקנו מעמדות. אף על גב דמן התורה הם, ואם כן מה היו צריכין לתקן, יש לומר, מתחלה כיון שהיו ישראל עומדים על גביו – סגי בזה, ודוד ושמואל תקנו שיהיו כל ישראל מבררים אנשים, שיהיו שלוחים של כל ישראל, וילכו לירושלים ויעמדו על הקרבן. וכ״ד מעמדות היו, כנגד כ״ד משמרות (תענית כז.), שתקנו וסדרו גם כן דוד ושמואל, וזהו תקנתם. והוא עדיף יותר מדין תורה, שלא היו רק כהנים ולוים וישראל עומדים על גביו, ולא היה זה על ידי שלוחים של כל ישראל:
בכל יום מועד התמידים. כלומר, אף על גב שכל יום היה קרב התמיד, וכתיב (פסוק ג) ״שנים ליום עולה תמיד״, שייך לומר ״במועדו״, שפירושו שיקריבו כל אחד בזמנו. ולפיכך פירש ׳בכל יום מועד התמידים׳. ואף על גב דכתיב בהדיא בקרא (פסוק ד) ״את הכבש אחד וגו׳⁠ ⁠⁠״, ההוא אזהרה לבית דין, כמו שמפרש ואזיל (רש״י פסוק ג):
יפקוד ה׳ וכו׳. ר״ל מה ענין פרשת התמיד לפרשה שלמעלה שנ׳ יפקוד ה׳ אלהי הרוחות:
עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי. כדכתיב יפקוד ה׳ וגו׳, צוה את בני עלי שישמעו אלי:
זה הדם. כמו שנ׳ והקריבו בני אהרן את הדם אליו:
אלו אימורין. ר״ל והקטירם היינו אימורים שמקטירין אותן, וכתיב ביה לחם, ש״מ דאמורין מקרי לחם:
מכאן למדו ותקנו מעמדות. ר״ל דכתיב תשמרו משמע דכל זמן הקרבתו בשחרית ובין הערביים יעמדו כל ישראל על גביו, וזה א״א דכל אחד צריך לעסוק בעסקו כדי להחיות את עצמו, עמדו ותקנו וחלקו כל ישראל לכ״ד חלקים, וכן לוים וכהנים כ״א לכ״ד חלקים, וחלק אחד מאותן כ״ד משמרות כהנים וכן חלק לוים וישראלים תקנו שמעמד אחד יעמדו על קרבן תמיד שבוע א׳, ובשבוע שנייה מעמד אחר והם יהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו, וכן חוזר חלילה לעולם, נמצא שלא הגיע מעמד א׳ כי אם שני פעמים בשנה:
בכל יום וכו׳. שהרי פעמים בכל יום הוא נקרב, ולמה לי למימר במועדו, אלא שלא יהא מונע אף בטומאה. והא דלא פי׳ הכא במועדו אף בטומאה כמו שפי׳ גבי קרבן פסח. וי״ל דהתם אינו בא אלא פעם אחת בשנה נופל בו מלת במועדו אף בטומאה, אבל הכא דהתמיד נקרב פעמיים בכל יום אינו נופל בו במועדו אלא ע״ד שפירש״י ז״ל. רא״ם:
May Hashem command… Rashi is answering the question: What connection does the passage of the constant burnt-offering have with the passage above, where it states "May Hashem, God of the spirits command"?
Before you command Me concerning My children, command My children concerning Me. As it is written, "May Hashem command…" (27:16). [This means first] command My children concerning Me, that they should serve Me [by teaching them the laws of My altar offerings].
This refers to the blood. As is written (Vayikra 1:5), "The sons of Aharon shall bring the blood" upon it.
This refers to the "emurin" parts. Meaning that והקטירם ["shall burn them"] refers to the emurin parts that are burned. There (Vayikra 3:16) it is written "bread" [referring to the emurin parts]. Thus we see that the emurin parts are referred to as "bread.⁠"
They learned from here and instituted the ma'amados units. Meaning that it is written, "You shall be vigilant.⁠" This implies that for the entire duration of the offering, in the morning and in the afternoon, all of Yisroel should stand over it. However, this is impossible because everyone has to concern himself with his own affairs to support himself. Therefore, they instituted [the ma'amados] and divided all of Yisroel into twenty-four groups, and similarly the Leviim and the Kohanim were divided into twenty-four groups. One of those twenty-four groups of Kohanim would serve, and similarly they instituted that one group of Leviim and Yisraelim would stand over the constant burnt-offering for one week. During the next week a different ma'amad [would take their place] and they would be considered as the emissaries of all of Yisroel, for the emissary of a person is considered like the person who sends him. The cycle would continue in this way, such that no one ma'amad served more than twice a year.
Every day… For surely it was offered twice daily, thus why was it necessary to say, "At its prescribed time"? Rather, it was so that it would not be withheld, even in a state of impurity. [You might ask:] Why does Rashi not explain here that "at its prescribed time" means even in a state of impurity, as he explains concerning the Pesach offering (Bamidbar 9:2)? The answer is that there the Pesach offering came only once a year, thus the term "At its prescribed time" would imply even in a state of impurity. However here the constant burnt-offering was offered twice daily, thus "At its prescribed time" was only appropriate according to Rashi's explanation. Re'm
צו את בני ישראל וגו׳ – צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים.
ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי הגם שדין ציבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע וצוה בה שתהיה משל ציבור כאומרו צו את בני ישראל וגו׳ לומר שאין התמידים באים אלא משל ציבור, ולזה כפל לומר ואמרת אליהם לעיכוב, ודקדק גם כן באומרו אליהם ולא אמר להם, לפי מה שפירשתי בפרשת וירא אליו כי ירצה מיעוט זולתו כמו כן במה שלפנינו העיר אותנו שכוונתו למעט, שוב ראיתי לרז״ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים פסקו המסעות פסקו התמידין אמר הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם שיהיו נוהגין תמידין עד כאן לשונם, וע׳ פנים לתורה.
את קרבני לחמי וגו׳ – פירוש לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן, אחד הקרבת התמיד, ב׳ עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי הנסכים, כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם ושניהם כליל לאישים לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח שהוא אינו לאישים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין, ובשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדיין ברשותו כאומרו (תהלים כד) לה׳ הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו, ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא.
לזה נתחכם ה׳ ונתן אזהרה ואמר תשמרו לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו, ואומרו להקריב לי וגו׳ פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו אבל עקרן של נכסים הם של המקום.
עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה׳, והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו והבן, ואומרו לחמי לאשי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים סודו הוא קרבני שכשעולה לה׳ ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו.
צו את בני ישראל, "command the children of Israel, etc.⁠" Why did the Torah choose to record this paragraph of offerings in this of all places, i.e. after the appointment of Joshua instead of in Parshat Emor where all the other sacrifices offered on the festivals are recorded? After all, it is quite clear that the offerings listed here had been part of the regular schedule of sacrifices ever since the Tabernacle had been inaugurated over 38 years earlier whereas Joshua had been appointed only in the 40th year?
Perhaps the reason is that he Torah wanted to inform us that in the event that Joshua would want to offer daily burnt-offerings or the additional offerings on the festivals on his own, i.e. from his own funds, he would not be allowed to do so although he personally represented the community as the Talmud demonstrates in several instances. The Torah therefore recorded this legislation here to make certain that these offerings will be perceived as communal offerings paid for by the contributions of the whole community to the fund set up for this. This is the meaning of "command the children of Israel!" The Torah repeats this command by writing ואמרת אליהם, "and say to them,⁠" to point out that unless this detail is complied with the sacrifice is invalid. The Torah wrote אליהם instead of the customary להם in accordance with what I have explained on וירא אליו (Genesis 18,1) that when the word אליו or אלהם is used it suggests that the people so addressed should subordinate their own ego. [I suppose the exegetical aspect is that the letters אל also mean "don't.⁠" Ed.] I have seen a comment in the Yalkut Shimoni on our verse that the Israelites had assumed that the daily communal sacrifices were part of their wanderings in the desert and that as soon as they would be settled in the Holy Land this practice would be discontinued. God therefore recorded this legislation here to show that these sacrifices would be continued also after the conquest of the land of Canaan under Joshua.
את קרבני לחמי לאשי, "My food which is presented to Me as a burnt offering, etc.⁠" The convoluted language is due to the daily communal offerings consisting of three parts. 1) The offering of the sheep as the sacrifice. 2) The two tenths of an epha of flour which accompanied it as a gift-offering. 3) The drink-offerings consisting of a quarter Hin of newly pressed wine. With respect to the animal, the Torah speaks of קרבני, "My sacrifice;⁠" with respect to the meal-offering (gift) the Torah speaks of לחמי, "My bread.⁠" Finally, with respect to the drink-offerings, the Torah speaks of ריח ניחחי, "sweet savour unto Me.⁠" The reason is that the drink-offering is poured onto the foundation of the altar descending into the hole called שיתין, and only its smell is noticeable on the altar. In each of these instances God uses the suffix "MY" to indicate that all of them are His and remain within His domain as proclaimed by David in Psalms 24,1: "The earth and all that is thereon belongs to God.⁠" The reason that God appended this possessive suffix even to the word אשי, "My fire,⁠" is that even the fire belongs to God. Israel should remember that whatever they offer to God as a sacrifice is really God's in the first place.
This was the reason which made God write the word תשמרו, "observe, i.e. take care to perform this commandment;⁠" failure to offer these sacrifices means that when we use any part of the universe for our own purposes we are actually stealing God's property; we are violating a negative commandment. God adds the words להקריב לי, "to present for Me as an offering.⁠" This means that even when doing this we are only offering to God's presence a small part of His possessions by presenting them to Him. The vast majority of His possessions remain His, however.
The Torah also alludes to a mystical dimension of sacrifice per se. Its purpose is to bring closer to God's Essence things which are "branches" of sanctity extant in the universe and as such are part of God Himself. This is the meaning of the word קרבני with the suffix י, i.e. "the sacrifice is something which brings sanctity close to Me.⁠" The means by which this occurs is that My bread is offered to Me as fire. When it rises in the form of smoke it turns into a sweet odour for Me.
צו את בני ישראל וגו׳ – נאמר באחרי מות ויעש כאשר צוה ה׳ (ויקרא ט״ז:ל״ד) וגו׳, ואם גם המוספין קרבו ביום הכפורים הראשון, כמו שאמרו (משנה מנחות ד׳:ג׳): כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר, אין זה מקומה של פרשה.
לחמי – פירוש לקרבני, לאשי – בכל מיני אשים אשר לי, כמו לצבאותם (במדבר א׳:ג׳) – למיניהם.
צו את בני ישראל – אחר שאמר למעלה לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ התמידין והמוספין:
ואמרת אליהם את קרבני – השיעור, ואמרת אליהם כה אמר ה׳ את קרבני:
קרבני לחמי לאשי – את קרבני שהוא לחמי, דהיינו המיוחד להיות נאכל מאשי ולהיות לי לריח ניחוח, אותו תשמרו להקריב לי במועדו של כל קרבן וקרבן, ומועד התמיד הוא בכל יום:
לחמי – אלו אמורים (ספרי), כי גם הבשר יקרא לחם, כמו לחמם כגללים (צפני׳ א׳), וכן כי לחמם לנפשם (הושע ט׳), ובשמות רבה א״ר לוי בערביא קורין לבשר לחמי (עי׳ ערוך ערך לחם) ויו״ד במלת לחמי כיו״ד בית תפלתי, ר״ל המיוחד להתפלל בו אלי, כן לחמי בשר המיוחד להתקדש אלי, וראוי לתרגמו (דאס מיר געווייהעטע פלייש), והמתרגמו (מיינע שפייזע) לא יפה דבר כלפי מעלה.
צו את בני ישראל וגו׳ – קרבן הציבור הראשון, שהוא הבסיס והיסוד לכל הקרבנות (עיין פירוש, ויקרא ו, ה), הוא ה״תמיד״, קרבן העולה היומי הקרב מדי בוקר וערב.
מצוות התמיד נאמרה (שמות כט, לח והלאה) מיד לאחר קידוש המזבח, כדי להראות את המזבח לאלתר בפעילותו החיה, בקיימו את התכלית העיקרית של הקמתו וקידושו. ואנו מפנים את המעיין לביאורים שניתנו שם בפירושנו.
כאן מוטל קיומה הבלתי⁠־פוסק של מצווה זו על ישראל, כחיוב לאומי מיוחד; וזמן הקרבת קרבן התמיד נכלל – כמועד יומי (עיין פירוש לעיל ט, ב) – בין כל שאר המועדים, והוא אפילו הובא בכתוב לפניהם.
צו את בני ישראל – עיין פירוש לעיל (ה, ב–ג). בלשון ״ויצוהו״ שבפרשה הקודמת הועמד יהושע בשירות הציבור, ובלשון ״צו״ וגו׳ שבפרשה זו הועמד הציבור בשירות ה׳. קרבן התמיד מזכיר לציבור בכל עת שעבודת ה׳ מוטלת עליו. זה הפירוש בספרי כאן: ״עד שאתה מפקדני על בני, פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי באלהי נכר״.
את קרבני וגו׳ – קרבן התמיד הוא יסוד כל הקרבנות, והוא מתואר כאן עם כל סימני ההיכר העיקריים של היחסים המובעים על ידי הקרבנות באופן כללי. קרבני: התקרבות אל ה׳, השגת קִרבת ה׳; לחמי: על ידי הפיכת כל ההשתדלויות הארציות לראויות להשראת שכינת ה׳ עלי אדמות; לאשי: באמצעות נתינתם לאש המטהרת והמחיה של התורה (עיין פירוש, ויקרא א, ב,ט; ג, יא); ריח ניחחי: וכל זה אינו אלא ביטוי ברמז למימוש רצון ה׳ בחיים. לפיכך אומרים חז״ל (בספרי): ״⁠ ⁠׳קרבני׳ זה הדם [הנפש המתעלה אל ה׳]; ׳לחמי׳ אלו אמורים [שעבוד כל המטרות וההשתדלות]; ׳לאשי׳ אלו קמצים ולבונה [אמצעי המחיה, העושר ושמחת החיים]״. (אף על פי שאין מקריבים עם קרבן התמיד לא קומץ ולא לבונה, אלא מנחת הנסכים כולה נמסרת לאש המזבח, אף על פי כן מזכיר כאן הספרי אותן ״מתנות אל האש״ שאינן באות עם התמיד; משום שהתמיד הוא היסוד לכל שאר הקרבנות, והקומץ והלבונה של כל המנחות קשורים מבחינה רעיונית למנחת התמיד.) נמצא שכל החלק הארצי שבאדם ובאומות נהפך על ידי אש התורה לאמצעים להמלכת ה׳ עלי אדמות. ״⁠ ⁠׳ריח ניחחי׳ אלו נסכים״ (גרסת הגר״א), הסך הכולל של שמחתנו העליונה המושרשת ביסוד מקדש התורה, מעלה בתודעת ה׳ את קורת הרוח שיש לו מעמנו.
לפיכך, ״את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי״, את הביטוי הזה, המדויק והתמציתי ביותר של כל מעמדנו וייעודנו היהודי לאומי, תשמרו להקריב לי במועדו, עלינו להקריב לה׳ בזמן שהוא קבע להיוועד עמו, ודרך עצם קרבן זה אנו נותנים ביטוי להיוועדנו עם ה׳. זהו הקרבן המוטל עלינו כאן כ״מצווה״ וכ״שמירה״: כחובה שיש לקיימה בהקפדה הראויה.
והעם היהודי ידע כיצד לקיים חובה זו! קרבנות הציבור, ובייחוד קרבנות התמיד (עיין מנחות סה.), באו אך ורק מתרומת הלשכה, מתרומת מחצית השקל השנתית אשר העידה על ההתמסרות הרעננה תמיד של כל בני האומה. תמיד הוחזקו שישה כבשים תמימים בלשכת הטלאים ארבעה ימים קודם ההקרבה (עיין ערכין יג.–:). מבחינה זו דומה קרבן התמיד לקרבן הפסח (שמות יב, ג), שכן התמיד ביסודו הוא המשך של קרבן הפסח. כך היו הכהנים מקריבים כל יום ויום את הקרבן הלאומי במרומי הר המוריה בירושלים.
אך ישראל לא הסתפקו בעצם ההקרבה הזאת; הם לא ראו אותה רק כמעשה שיש לעשות כדי ש״האל״ – במובן האלילי – יתפייס. שכן בתורה, באה מצוות הקרבת התמיד כך: לשון היחיד ״תעשה״ (פסוק ד) תופסת את האומה באחדות כלליותה; לפיכך ניתן להקריב את התמיד רק על ידי הנציג הלאומי של הכלל [הכהן]. ואף על פי כן, לשון הרבים ״תשמרו״ (פסוק ב) מחייבת את האומה על כל בניה לשמור תמיד על הקרבן הלאומי הזה. אשר על כן הבינו חכמי ישראל שקרבן התמיד של בית המקדש בירושלים צריך להיות קרבנה של האומה כולה. שכן אין די במעשה האחד של הקרבת התמיד, הנעשה מדי יום במרומי המרכז הלאומי; אלא יש צורך שהעם היושב בכל רחבי התחום הלאומי יכוון את דעתו אל ההקרבה הזו. כמאמר חז״ל: ״וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו״! (תענית כו.). כלומר, איך ייתכן להקריב קרבן בשם אדם כלשהו, והוא אינו נמצא שם בגופו, או לכל הפחות ברוחו? האם אין התורה אומרת: ״תשמרו להקריב לי במועדו״! לכן חילקו נביאים הראשונים את האומה לעשרים וארבע משמרות, כנגד עשרים וארבע משמרות הכהונה (פירוש, דברים יח, ז–ח). משמרות כהונה אלו התחלפו כל שבוע בעבודת המקדש. על כל משמר של העם נמנו חברים היושבים בירושלים. חברים אלה היו שלוחי המשמר, ובמשך השבוע של אותו משמר היו באים אל המקדש להקרבת התמיד. באותו הזמן, היו שאר בני המשמר מתאספים בעריהם, ועל ידי קריאת התורה ותענית היו מצטרפים אל התמיד ברוחם. בדרך זו היו משיבים אל לבם שתכלית כל הקרבנות היא טהרת הלב והמעשה. ״עמידה״ זו על קרבן התמיד – בגוף או ברוח – קרויה ״מעמד״ (תענית כו.). מעמדות אלה היו מחזקים את ההכרה, בירושלים ובערי הארץ, בהשתתפות האומה כולה בהקרבת התמיד בירושלים.
דבר זה פיתח וחיזק אמונה כפולה בלבות בני העם: ראשית, כל יהודי הכיר שאחיזתם הרוחנית של הווייתו, מחשבתו ומעשיו היא במקדש התורה, לב האומה. שכן התורה שוכנת תחת כנפי הכרובים במקדש, ומשם היא יוצאת אל העם באמצעות הנציג הלאומי של הכלל. הקשר של היהודי עם ה׳ תלוי בתורה זו. שנית, ה״נדר״ הלאומי, הבא לידי ביטוי בקרבן התמיד, נוגע לכל אחד ואחד מבני האומה. שכן האומה ״נודרת״ כל יום לשאוף כלפי מעלה אל ה׳ על ידי נאמנות לתורה, וקיומו של ״נדר״ זה מוטל על כל אחד ואחד מבני העם. גם היושבים בקצוות הרחוקים של הארץ נדרשים לקיימו.
אלפי שנים כבר עברו מאז נוסדה תקנה זו על ידי הנביאים הראשונים; ולפי המסורת שקיבלנו מהמנהיגים המאוחרים של גלותנו, הפכה האומה כולה הנפוצה בארבע כנפות תבל ל״מעמד״ אחד. במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, זמן התמיד אשר מלפנים היה קרב בירושלים, עדיין מעורר את לבו של כל יהודי נאמן כשהוא מכוון פניו אל ארץ המוריה שבירושלים⁠־ציון. באותה שעה הוא מבטא מחדש את ״נדר״ קרבן התמיד של שחרית ומנחה, אשר תורגם לתיבות התפילה. ״נדר״ זה הוא התחייבות לנאמנות לתורה, שהיא מורשה לנו מהר המוריה שבירושלים, ובעצם ה״נדר״ הזה אנו מקשרים עצמנו עם ה׳ ועם כל אחינו שבכל רחבי תבל. ביסודו של דבר אין זה אלא הקיום הרוחני של מצוות ״את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו״.
עוד יבוא היום שבו נקיים מצווה זו בפועל ממש. נבנה מזבח חדש בירושלים, ומשִקלֵי הכלל של האומה נביא את קרבן התמיד, אשר מעשיו הסמליים, שנתקנו על ידי ה׳, יבטאו את ה״נדר״ הלאומי היהודי הנצחי.
דברים אלה יכולים להסביר את התנגדות הצדוקים להבאת קרבן התמיד מכספי הכלל. שכן זהו הרעיון שעולה מקרבן התמיד של האומה:
כל יחיד מקרב העם שרוצה ללמוד תורה ולקדש את מעשיו, חייב לפנות לנציג הכלל במקדש, שבידיו הופקדו העדות והוראת תורת ה׳ (דברים יז, י). נציג זה הוא החרד להקריב בשם הכלל את קרבן התמיד של הכלל, הקרבן שמחדש כל יום את ״נדר״ הנאמנות לתורה.
ואולם, רעיון זה סותר לחלוטין את שיטת הצדוקים שבכל דור ודור. לפי השיטה הצדוקית, אדם יהודי יכול לקשר את עצמו לה׳ רק דרך התורה שבכתב, המצויה לכל: ״כרוכה ומנחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד״ (קידושין סו:). כל אחד יכול לפרש את הכתובים כאוות נפשו. הוא יכול ליטול מהם את הערב לחִכו, לראות זאת כרצון ה׳, ולקיים אותו על פי הבנתו שלו. השיטה הצדוקית מתעבת את רוח קרבן התמיד, משום שהתמיד מלמד שהיחיד יכול למצוא את ה׳ רק על ידי התקשרות לכלל ישראל, ושהוא ימצא חן לפני ה׳ רק על ידי קיום דבר ה׳ שהופקד ביד הכלל.
לפיכך, אחת המטרות הראשונות של הצדוקים הייתה לכוף את דעתם בעניין קרבן התמיד, ולומר שיחיד מתנדב ומביא תמיד. שכן לדעתם, התמיד אינו קרבן החובה הלאומי, אלא הוא מסור לחלוטין לרצונותיו הסובייקטיביים של כל יחיד. הם פירשו כפשוטה את לשון היחיד של ״את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים״ (פסוק ד), תוך שנעלמת מעיניהם לשון הרבים של ״תשמרו להקריב לי במועדו״ ושל ״אשר תקריבו לה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ג), המורה שהחובה מוטלת על הכלל, אלא שהכלל חייב לראות עצמו בקרבן זה ככלל אחד מאוחד.
דבר זה שהצדוקים ניסו לעשות נגע לעניין בעל חשיבות גדולה ומכרעת. ומשום כך, כאשר החכמים הצליחו להביא את העם להכיר בחולשתה הגדולה של דעת הצדוקים, הם כללו את ״ימי הקמת התמיד״ – ״איתוקם תמידא״ – בין הימים המנויים במגילת תענית. מגילה זו של זיכרונות לאומיים מונה את כל ימי הישועה שיש לשמוח בהם על ידי איסור תענית, ובמקצתם גם על ידי איסור הספד; ולא רק שנכללים בה ימי ״איתוקם תמידא״ אלא שהיא אף פותחת בהם: ״אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא וכו׳, שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש, ׳את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים׳, מאי אהדרו, ׳את קרבני לחמי לאשי תשמרו׳, שיהו כולן באין מתרומת הלשכה״ (מנחות סה.).
במועדו – עיין פירוש לעיל ט, ב.
חשיבות רבה נודעת לכך, שפרשה זו [של קרבנות ציבור] מכלילה את ההתרחשויות היומיומיות של הבוקר והערב עם האירועים הייחודיים של ההיסטוריה האנושית; שכן היא קושרת את זריחת החמה ושקיעתה אל עלילות ה׳ של יציאת מצרים, מתן תורה, והמסע המופלא במדבר, המעידים על ה׳ ומזמנים אותנו אל ה׳. התגלות ה׳ במצרים, בים סוף, בהר סיני ובמדבר, נקבעה כ״מועד״, המעיד על ה׳ ומזמן אותנו אל ה׳, בכל יום⁠־שנה לאירוע. וכך קבע ה׳ כמועד גם את הזריחה והשקיעה, אירועים החוזרים על עצמם מדי יום בקביעות שאין למעלה הימנה בכל תופעות הטבע האחרות.
כל קרן אור עולה או יורדת היא עד ושליח, המראה לנו את ה׳ בעיצומו של מהלך העולם, וקוראת לכל אחד מאתנו אל ה׳. מעשי ה׳ המופלאים במצרים, אשר ביטלו לשעה את הסדר הטבעי של הדברים, היו אותות המעידים על הימצאות ה׳. וכך גם דווקא קביעות חליפות העתים של סדר הטבע, מעידה על הימצאות ה׳. יתירה מכך, כל תכלית מעשי ה׳ המופלאים, שביטלו לשעה את חוקי הטבע, הייתה להראות שה׳ הוא הבורא של סדר זה ושל חוקים אלה, וכדי שקביעות הסדר האלוקי לא תשכיח מאתנו שה׳ הוא הבורא של חוקי הטבע השולטים בעולם. ״חָק⁠־נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר״ (תהילים קמח, ו), ה׳ הוא זה שיסד את החוק, והחוק לא ישתנה כל עוד ה׳ רוצה שיעמוד בתוקפו. כדרך ש״הוּא אָמַר וַיֶהִי״, כך גם ״הוּא⁠־צִוָּה וַיַעֲמֹד״ (שם לג, ט): ברצונו נוסד הסדר העולמי, וברצונו הוא קיים, כך ש״יִירְאוּ מֵה׳ כָּל⁠־הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל⁠־ישְׁבֵי תֵבֵל״ (שם לג, ח): על בני אדם לדעת שהוא אדונם של הארץ ושל עולמו של האדם, והם צריכים להבין שיזרח עתיד מזהיר רק על אותם מעשים של אנשים ואומות המשתלבים בשלמות עם חוקי ה׳ ורצונו.
ה״מועד״ של בריאת האור היומיומית עומד כאן בראש מניין כל המועדים ההיסטוריים, וכך אנו מוצאים גם במועדים האלה: הבחינה ההיסטורית קשורה תמיד לבחינה הטבעית של זמני השנה, כדי שנראה את ה׳ במבט אחד הן בטבע והן בהיסטוריה, ונלך בארצות החיים מלאים בהכרת ה׳.
צו את בני ישראל – חז״ל פי׳ ענין סמיכות פ׳ התמיד להנאמר למעלה מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום, בזרוח השמש ובין הערבים בעת השקיעה, עבודת הבקר היה פונה למזרח ועבודת בין הערבים היה פונה למערב, וצוה ה׳ להקריב לפניו שני התמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית הפך עבודת השמש. וידוע מ״ש חז״ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע״ז ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שבקש שיפקוד ה׳ איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג עניניהם במלחמות ובצרכיהם ולא היה בכחו לבטל יצרא דע״ז אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה פרשת התמיד, ועז״א וכן הוא אומר כי אביאנו אל האדמה וגו׳ ופנה אל אלהים אחרים, שאמר שם הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי אם היה משה חי לא היה בא לידי כך. ומ״ש שצו הוא מיד ולדורות התבאר בריש פ׳ צו ובפ׳ נשא:
את קרבני לחמי – כבר בארתי בפ׳ אמור (סי׳ מ״ג) שעקר שם לחם אצל קרבנות בא על הקרבת אברי התמיד שהוא כעין סעודה קבועה. ובהרחבה בא גם על שאר קרבנות הקבועים בזמנם שהוא כעין סעודה בלתי קבועה, וכמש״ש בספרא אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם שנאמר את קרבני לחמי שאר כל הקרבנות מנין ת״ל שוב לחם עיי״ש, ואמר בספרא ויקרא (סי׳ קפ״ד) לחם מלמד על החלבים שהם קרוים לחם, ושם בפ׳ אמור בארתי שממ״ש כל איש אשר בו מום לא יקרב למד זריקת הדם שלא יצדק עליו לא לשון לחם ולא לשון אשים רק שם קרבן, עוד אומר שם שמ״ש לא יגש להקריב את אשי ה׳ מרבה הקומץ והלבונה והקטורת שאינם לחם רק קרבים לאשים, ומ״ש ריח ניחוח אלו בזיכי לבונה מפני שהם באים בשביל הלחם ומן לה״פ אין ניתן לאשים והם רק לריח ניחוח, והגר״א גריס ריח ניחוחי אלו נסכים:
תשמרו להקריב לי – מבואר שחיוב הקרבתם על הצבור והוא בא מתרומת הלשכה ואין היחיד מתנדב אותו כמ״ש במנחות (דף ס״ה), ואמרו בתענית (דף כ״ו) וכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע״ג התקינו כ״ד משמרות של כהנים ושל לוים ושל ישראלים, וממה שתפס לשון שמירה למדינן מפסח שצריך בקור ד׳ ימים כמ״ש (במכלתא בא סי׳ כ״ח ובפסחים צ״ו מנחות מ״ט ערכין י״ג). ומ״ש תשמרו להקריב לי במועדו למה נאמר, מאמר זה מובא במכלתא בא (סי׳ ל׳) ובספרי בהעלותך ופרשתי בפי׳ המכלתא שם:
{צו את בני ישראל: כתיב בלשון ״צו״ ולא ׳דבר׳, בא ללמד על הדרש שבפירוש רש״י ׳עד שאתה מצוני על בני (והביאור – מזרזני), צוה את בני עלי׳, באשר נוגע כל הענין (של קרבנות) לעיקר חיות ישראל, ומשום הכי בעי זירוז}.
את קרבני לחמי: שם ׳לחם׳ משמעו פעולת החיבור בהתקשרות אמיץ ומדובק, כלשון מדרש ויקרא רבה (ג,ג) על הפסוק (ישעיהו נה,ז) ״וישוב אל ה׳ וירחמהו״ – ׳כאדם שהוא מלחים שני נסרים ומדביקן זה לזה׳. ופירושו, דטבע ידוע כשמחליקין נסרים ומדביקין אותם עד שרוח אויר לא תבא ביניהם, אז אי אפשר להפרידם זה מזה בשום אופן, וזה החיבור נקרא ׳מלחים׳. ומזו הפעולה בא שם ׳לחם׳ שמחבר הגוף עם הנפש באופן חזק.
והנה קרא הקב״ה קרבנות בכלל ״לחמי״, שהוא מחבר כביכול את הקב״ה לישראל. וכן נקרא התלמוד ׳לחמי׳, כדאיתא בחגיגה (יד,א) ״לכו לחמו בלחמי״ (משלי ט,ה) – זה תלמוד, ואין לך מחבר ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים כמו תלמוד וקרבנות. והנה לפי זה מתפרש ״לחמי לאשי״ – חיבור שלי לאשי.
אבל עוד משמעות יש בזה. היינו – לחם שאני מפרנס בם את עולמי. וכדאיתא בכתובות (י,ב) ׳למה נקרא שמו מזבח, שהוא מזין׳, ופירש רש״י ׳בזכות הקרבנות העולם ניזון׳ וכו׳. ובשביל זה נקראת עבודת הקרבנות בשם ׳עבודה׳ סתם יותר משארי מצוות שבתורה, משום דסתם ׳עובד׳ הוא כדי לשבוע לחם, וכבר ביארנו בספר בראשית (טו,ט) ובכמה מקומות דעבודת הקרבנות היתה חוק לישראל היינו פרנסתם בארץ ישראל, משא״כ כל המצוות אינן באות בשביל פרנסה בעולם הזה.
והנה רש״י הביא לשון הספרי ׳למה נסמכה פרשה זו לזו, משל למטרונא׳ וכו׳. ואינו מובן עדיין מה שייכות יש דוקא לפרשת תמידים להא דלעיל מינה. וגם, הלא כבר נאמרה בסדר תצוה (שמות כט,לח). ורש״י כתב בסמוך (פסוק ד׳) שלא נאמרה אלא בימי המלואים. וכבר השיג הרמב״ן על זה.
אבל באמת לא נשתוו תכלית התמיד במדבר לתכליתו בארץ ישראל, דבמדבר לא בא בשביל עסק פרנסה, שהרי בזכות משה ירד המן, ולא באו התמידים אלא בשביל יעוד הקב״ה עם משה רבינו, ביום לתורה שבכתב, ובלילה להופיע אור סייעתא דשמיא לתורה שבע״פ. והיינו דכתיב בפרשת תצוה בפרשת התמיד ״ונועדתי שמה לבני ישראל״. ומשום הכי מאז שנתנדו במעשה מרגלים ולא היה היעוד עם משה פנים אל פנים כמו שכתבו התוספות ב״ב (קכא,א) בשם המכילתא, פסקו להקריב תמידים לת״ק בחגיגה (ו,ב), או לר״ע שבט לוי לבד הקריב ולא מתרומת הלשכה דכל ישראל. אבל עתה בכניסתם לארץ והתפלל משה רבינו (לעיל כז,יז) ״ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה״ והוא פרנסה כמו שכתבתי לעיל (שם), על זה היתה התשובה ״את קרבני לחמי וגו׳⁠ ⁠⁠״.
תשמרו: פירוש, שלא יהא כמו במדבר, שבשעה שהייתי בזעם לא הקריבו, עתה ״תשמרו״ בכל אופן, כי לחמם הוא. ובמנחות (סה,א) איתא עוד במשמעות ״תשמרו״ שיהא דוקא מתרומת הלשכה. ולא כמו במדבר שלא היתה המצוה שיהיה מתרומת הלשכה מכל ישראל, עד שכשהיתה תרומת הלשכה בפעם הראשונה בא דרש וטעם מיוחד לזה במגילה (יג,ב) שבא להקדים לשקלי המן, הרי שמצד אותה שעה לא היה נצרך אז להיות כן. והיינו משום שלא היה לצורך פרנסת ישראל אלא בשביל יעוד למשה.
וע״פ הקדמה זו יבוארו לפנינו כמה שינוים בדיוק המקראות בין פרשת התמיד בסדר תצוה ובין הפרשה שאנו עומדים.
ובביאור לשון ״לחמי לאשי״ תניא בתוספתא מנחות פ״ז: בזמן שישראל ברצון לפני המקום נאמר בהם ״את קרבני לחמי״ – כבנים שמתפרנסים מאביהם. בשעת תוכחות מהו אומר ״לאשי ריח ניחוחי״ – כל קרבנות שאתם מקריבים אינן אלא לאש (עכ״ל). ואין הכוונה שלא באים לרצון ח״ו, דא״כ למאי יקריבו. אלא הכי פירושו, בזמן שברצון, הפרנסה עולה בזכות קרבנות ישר לישראל. ובזמן תוכחה, עולה בשביל שהוא קיום ״אשי״ ה׳ ופרנסת מלאכי מעלה, ובזכות זה עולה פרנסת ישראל. אמנם בין כך ובין כך ״תשמרו להקריב״ – שהוא פרנסתכם.
במועדו: לא כקרבן חגיגה שהוא גם כן קרבן צבור, ומצוה גם כן ביום הראשון, ומ״מ יש לו השלמה כל שבעה. אלא דוקא ״במועדו״, הן התמיד הן המוספין.
לחמי לאשי – לחמי לחם אשי, קרבן המכלכל וזן האש שלפני (מתרגום שד״ל).
לחמי לאשי – הנה הלחם סועד לבב האדם ומקשר הנפש להגוף, כן הקרבנות מקשרין משכן כבוד השם עם עמו ישראל, לכן נקראים לחם. וכתוב ברמב״ם הלכות שבועות נשבע שלא יאכל ז׳ ימים הוי שבועת שוא, לכן בתמיד ובפסח שכתוב כאלה תעשו כו׳ שבעת ימים כתוב לחם, שהוא מקיים משכן השי״ת תוך ישראל, כמו הלחם המוכרח בתוך ז׳ ימים. ובשלמים בפ׳ ויקרא כתוב לחם אצל צאן לא אצל בן בקר, משום דמרמז שמותר פסח הבא מן הכשבים ועזים, שעקרו לאכילה בפסח, ולכן נאכל בטומאה, ממנו מקריבין שלמים. ודו״ק.
בחגיגה בעי מי קרינין ויעלו עולות כבשים כו׳ או אידי ואידי פרים. פירוש בתוס׳ דאליבא דמ״ד עולת תמיד הואי, דאישתני יעו״ש, והקשה הטו״א בא״מ דנבעי אם ויעלו עולות עופות כו׳. ולק״מ עפ״י מה דמבואר בספרי כאן עולת תמיד העשויה בהר סיני כו׳ כשם שעולת התמיד טעונה נסכים כן עולת הר סיני ריה״ג אומר כו׳ לריח ניחוח הקישיתיה ולא לנסכים, ובעופות ליכא נסכים, וע״כ דאו פרים או כבשים, ומדמיעטיה קרא מנסכים מזה יליף ריה״ג דאינה טעונה הפשט ונתוח. ודו״ק.
צו את בני ישראל – למה נאמר,⁠
ר״ל מה מקום פרשה זו בכאן, ויותר היה נכון לכותבה בס׳ ויקרא בעניני קרבנות.
לפי שאמר משה (כ״ז ט״ז) יפקוד ה׳ איש על העדה אשר יצא לפניהם, אמר לו הקב״ה למשה, עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר, לכך נאמר צו את בני ישראל וגו׳
בס׳ התוה״מ פירש דרשה זו מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש שהיו העובדי כוכבים משתחוים ועובדים אותה פעמים ביום, בזריחתה ובשקיעתה, ועבודת הבקר היתה פונה למזרח ועבודת בין הערבים למערב, וצוה הקב״ה להקריב לפניו שני תמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית, היפך עבודת השמש. והנה אמרו חז״ל שאם היה נכנס משה לארץ היה מבטל יצר דעבודת כוכבים ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שביקש יפקוד ה׳ איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג מלחמות ולא היה בכחו לבטל יצרא דעבודת כוכבים, לכן אמר הקב״ה למשה שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי נכר ולא יעבדו לשמש כאשר עובדים האומות, ולתכלית זו צוה פרשת התמיד להורות היפך עבודת השמש, כמבואר, וזה באור דרשה זו. וע״ע מש״כ בפ׳ בא בפ׳ משכו וקחו לכם ולקמן אות ז׳ ובפ׳ ג׳ אות י׳.
(ספרי).
את קרבני וגו׳ – והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, לפיכך תקנו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות ועל כל משמר ומשמר היה מעמיד בירושלים וזה הוא מעמדותכי כל ישראל בעלים לקרבן התמיד, וא״א שיהיו כולם עומדים ע״ג הקרבת תמידין פעמים בכל יום ואלו האנשי מעמד הוו שלוחי כל ישראל ובאי כחם.
אך אינו מבואר מניין הוא כן שהבעלים צריכין לעמוד אצל קרבנם, ועיין בסוטה ח׳ א׳ אין קרבנו של אדם קרב אלא א״כ עומד על גביו, ופירש״י וז״ל, מצוה שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו, עכ״ל. אך אינו מבואר טעם עמידה ושמירה זו, ואולי הוא מפני שצריך לסמוך, ולפי״ז ידויק לשונו שכתב מצוה ולא חובה, יען כי סמיכה גופא אינה אלא מצוה ולא חובה דבדיעבד אם לא סמך אינו מעכב, כמבואר לפנינו ר״פ ויקרא.
ומה שכתב דנפקא לן בספרי מן תשמרו להקריב לי במועדו, צ״ע שלא הביא זה מגמרא דתענית שלפנינו.
ודע דבקדושין מ״א שקיל וטרי הגמרא איפה מרומז בתורה ענין שליחות בכלל, יעו״ש. ולכאורה הוא דבר פלא שאינו מביא מכאן שאנשי המעמד היו שלוחי כל ישראל, וצ״ל משום דאין ראיה מוחלטת מכאן משום דהשלוחים עצמן ג״כ בכלל החיוב עם כל ישראל, והרי יש להם חלק בקרבן, ומגו דזכי לנפשייהו זכו נמי לחברייהו משא״כ בשליחות דעלמא, וכהאי גונא אמרו בגמרא שם לענין הלמוד משחיטת הפסח. וזולת זה י״ל דאין ללמוד מכאן, משום דלא יתכן שיהיו כל ישראל עומדין על שחיטת התמיד, ואין דנין אפשר משאי אפשר.
. (תענית כ״ו.)
תשמרו להקריב – תניא, בן בג בג אומר, מניין לתמיד שטעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה, שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו ובפסח הוא אומר (פ׳ בא) והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש, מה להלן טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטהוהתם בפסח היה הביקור ד׳ ימים, שהרי לקיחתו היתה בעשור לחודש. וענין הביקור הוא אם אין בו מום, ומה שאינו די ביום אחד הוא משום דיש מומים כאלה שאין נראין ונבדקין מהר, כמו תבלול עין וכדומה מהנחשבים בפ׳ אמור.
ועיין בטורי אבן למגילה ל׳ ב׳ שכתב שענין הביקור הוא רק למצוה ולא לעכוב. ותמיהני על זה ממ״ש בסוכה מ״ב א׳ השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת וצריך להקריב תמיד אחר, ואם היה כשר בדיעבד הלא היה פטור בשבת וגם לא היה צריך אחר, אך כפי הנראה מדבריו דרך אחרת לו בפי׳ הגמ׳ הנ״ל, וצ״ע.
. (פסחים צ״ו.)
תשמרו להקריב – תניא. צדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, שהיו דורשים את הכבש אחד תעשה, ואהדרו להו רבנן את קרבני לחמי לאשי תשמרו – שיהיו כולם באים מתרומת הלשכה.⁠
נראה דלאו דוקא שרק מלשון זה נצחום, שהרי מאי אולמא הלשון תשמרו מלשון תעשה שנסמכו בו הצדוקים, אלא ר״ל שהם הכריעו דעתם ע״פ סברות אחרות, והלשון תשמרו שהביאו הוא רק לעומת זה שהוכיחו הצדוקים מלשון תעשה אמרו שאין מזה ראיה, שהרי כנגד זה כתיב תשמרו בלשון רבים, וקצת משמע כן גם מפירש״י שהנצוח היה ממקום אחר, שכן כתב על לשון הגמרא מאי אהדרו רבנן וז״ל מאי אהדרו רבנן כשנצחום, עכ״ל.
(מנחות ס״ה.)
להקריב לי – אמר רב טוביה בר מתנה א״ר יאשיה, מניין למוקצה מן התורה
שהבהמה הנקצה לעבודת כוכבים פסולה לקרבן מן התורה.
שנאמר תשמרו להקריב לי, לי ולא לאדון אחר, ואיזהו אחר שמקריבין לו הוי אומר זה עבודת כוכבים.⁠
ואע״פ דכבר נפקינן איסור מוקצה בין שאר הפסולין בר״פ ויקרא, בכ״ז נראה דאיצטריך לאשמעינן זה כאן בפרשת תמידין עפ״י המבואר באגדות דתכלית ומטרת התמידין בבקר ובערב היתה כדי לבטל לעבודת השמש שהיו נזקקין לה לעבדה בזריחתה ובשקיעתה, וכמש״כ בריש פסוק זה אות ב׳, יעוי״ש. ולכן רמז כאן תשמרו להקריב לי במועדו, היינו את הכבש אחד תעשה בבקר וכו׳ ולא לאדון אחר שעובדים כהאי גונא, דהיינו עבודת השמש, וממילא נתבאר שכל ההקצאות למיני עבודת כוכבים פסולים, ועיקר הדיוק הוא מן המלה ״לי״ המיותרת אחרי דכתיב לעיל מזה קרבני לחמי לאשי ודריש לי ולא לאחר.
(תמורה כ״ט.)
במועדו – במועדו ואפילו בשבת, במועדו ואפילו בטומאה.⁠
ע״ל בפ׳ בהעלותך מש״כ בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, דיש שדורשים לשון במועדו אפי׳ בשבת ובטומאה ויש שלא דרשי, אמנם זה הוא רק בפסח, אבל בתמיד הכל מודים דדרשינן כן משום דכאן מפורש שתמיד דוחה שבת כדכתיב וביום השבת שני כבשים ובפסוק י׳ עולת שבת בשבתו, וממילא שכן גם בטומאה, ומכאן ילפינן למועדו דפסח שגם שם דוחה שבת וטומאה, וע״ע מש״כ שם.
(פסחים ע״ז.)
 
(ג) וְ⁠אָמַרְתָּ֣ לָהֶ֔ם זֶ֚ה הָֽאִשֶּׁ֔⁠ה אֲשֶׁ֥ר תַּקְרִ֖יבוּ לַיהֹוָ֑הי״י֑ כְּ⁠בָשִׂ֨ים בְּ⁠נֵֽי⁠־שָׁנָ֧ה תְ⁠מִימִ֛ם שְׁ⁠נַ֥יִם לַיּ֖⁠וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד׃
You shall say to them, 'This is the fire-offering that you shall sacrifice to Hashem: two unblemished year-old lambs each day, as a continual burnt offering.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ואמרת להם – הרי זו אזהרה לבית דין: זה האשה אשר תקריבו לי״י שנים ליום – כנגד יום. שמעון בן עזאי אומר: שנים ליום כנגד יום. אתה אומר שנים ליום כנגד יום, או כשומעו – שנים ליום? תלמוד לומר: ואת הכבש אחד תעשה בבקר, ומה תלמוד לומר: שנים ליום – כנגד יום. מכאן אמרו של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ונתון על טבעת שנייה, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית דרומית ונתון על טבעת שנייה, שאמרה תורה שנים ליום – כנגד יום.
"And you shall say to them": This is an exhortation to beth-din (to charge the people). "This is the fire-offering which you shall offer up to the Lord … two for the day.⁠" Shimon b. Azzai says: "two for the day" — opposite the "day" (i.e., opposite the sun). You say this, but perhaps the meaning is: "two for the day" — an obligation (to be slaughtered) on that day? (Ibid. 4) "The one lamb shall you offer in the morning, and the other lamb shall you offer towards evening" already speaks of the obligation for the day. How, then, are we to understand (here) "two for the day"? As opposite the day (i.e., the sun) — whence they ruled: The morning tamid was slaughtered at the north-west corner (of the altar) at the second (slaughtering) ring, and the evening tamid at the north-east corner at the second ring. "the one lamb, etc.⁠" Why is this written? (It seems superfluous.) Because it is written (3) "And you shall say to them: This is the fire-offering, etc.⁠" and (Shemot 29:38) "And this is what you shall offer upon the altar,⁠" I might think that he should sacrifice four. It is, therefore, written "the one lamb" — not more than one.
ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ – יכול אף מנחות ועופות אמרת כבשים ולא עופות כבשים ולא מנחות שומע אני כבשים ולא בקר עדיין אני אומר אם הביא מכל בהמה דקה עולה לו ת״ל כבש ממעט אני את הרחל [ולא אמעט את העז ת״ל כבש ממעט אני את העז] ולא אמעט את הגדי ת״ל כבש ועדין אני אומר אם הביא מכל בהמה גסה עולה לו ת״ל זה [שאמר ריבה שיביא נדבה וחובתה ומה הן מביאים מותר תרומה ועולות כבנות שוע למזבח].
בני שנה – בן שנה לעצמו ולא בן שנה למנין עולם.
שנים ליום – שיהא הקדישו לשם היום. בן זומא אומר של שחר לידעיה של בן הערבים למלכיה.
וְתֵימַר לְהוֹן דֵּין קוּרְבָּנָא דִּתְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין תְּרֵין לְיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא.
And you shalt say to them: This is the oblation which you shall offer before the Lord; two lambs of the year unblemished daily, for a perpetual burnt offering.
פַּקֵּיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי (ח״נ: לְקוּרְבָּנַי) לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא תִּטְּרוּן לְקָרָבָא קֳדָמַי בְּזִמְנֵיהּ
מהו ה״לחם״ שאליו מתכוונת התורה
א. נחלקו פרשני אונקלוס בהבנת תרגומו, יש שפירשו שפשוטו של מקרא ״קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ מוסב על עולת התמיד
ספרי במדבר, קמב (וכן ברש״י): ״קרבני – זה הדם. לחמי – אלו אימורים״.
ואף התרגום ״קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ – מתייחס לקרבן התמיד, וכיוון שלשון התרגום קשה, פירשוהו בכמה דרכים: ״מרפא לשון״ יישב שלכבוד שמים וכדי להרחיק כינוי לַחְמִי מהבורא [ככתוב ״הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה״ (תהלים נ יג)] תרגם ״לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ ונקרא לַחְמִי על שם סידור הקרבן על המערכה.⁠
המונח ״סידור״ ביחס לקרבן התמיד הוא מטבע לשון שהשתמשו בו חכמים ביחס לסדר שבו היו מקריבים את האֵמורים, כמבואר במשנה: ״מי מעלה אברים לכבש – הראש והרגל, ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרבים״ (משנה יומא ב׳:ג׳). וכן בסיכומה של מסכת תמיד: ״זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן״ (משנה יומא ז׳:ג׳). ״באורי אונקלוס״.
חלקם נסמכו על ההשוואה לפסוקי לחם הפנים כדי להוכיח שפסוקנו מוסב על קרבן התמיד: בעוד שלגבי הלחם המיר אונקלוס לשון יחיד ללשון רבים כרמז לשתי מערכות לחם הפנים, ראה ״וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ״ (שמות מ ד) ״וְתַסְדַּר יָת סִדְרוֹהִי״, ״וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם״ (שמות מ כד) ״וְסַדַּר עֲלוֹהִי סִדְרִין דִּלְחֵים״, בפסוקנו תרגם ״סִדּוּר״ – קרבן התמיד, בלשון יחיד. אילו היה מתרגם ״לְחֵים לְקוּרְבָּנִי״, בהשמטת המילה ״סִדּוּר״, היה הדבר מתפרש כמדבר על המנחות. גם התרגום המילולי של ״לְאִשַּׁי״ – ״לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ מוכיח כן, שהרי לחם הפנים לא עלה לאישים אלא נאכל לכוהנים.⁠
״באורי אונקלוס״. לדעתו ״המתרגמים האחרים טעו בדבר אונקלוס ופרשו מילות ׳לְחֵים סִדּוּר׳ בלחם הפנים״. כוונתו לתרגומי א״י (ת״י והמיוחס ליונתן) המובאים לקמן, שכתבו מפורשות שהפסוק עוסק בשני דברים ״לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי... וּמַה דְאַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא״ [לחם ערוך (על) שלחנות...ומה שאתם מקריבים על גב המִזבח]. לדבריו, מסקנתם זו נבעה מחוסר הבנת דברי אונקלוס.
גם לדברי ״תוספת מילואים״ התרגום מכוון לקרבן התמיד, ומצא ראיה לדעתו מתרגום ״לחם״ כ״קרבן״ גם כאשר מובן מהפסוק שהכוונה היא ל״בשר הקרבן״, ראה ״לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא כב כה) ״קוּרְבַּן אֱלָהֲכוֹן״, ״לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ״ (ויקרא כא ח) ״קוּרְבַּן אֱלָהָךְ״, וא״כ משמע שלחם וקרבן שווים הם. וכן הוא בספר השרשים לרד״ק ערך ״לחם״
ראיה נוספת להבנת לחם כבשר, מוצא ה״ביאור״ (שמות טז ד) בפסוק ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״ שמתייחס לדבריו, אל המן ואל השליו – כראב״ע שם.
:
לחם – נופל על הבשר לבדו, כמש״כ ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי״, ״כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב״.
להבנתו, תרגום פסוקנו ״לַחְמִי״ – ״לְחֵים סִדּוּר״ ולא בלשון ״קרבן״ כדרכו, נובע מכפל המילה קרבן בפסוק, כדלקמן. מ״מ אין מדובר על לחם הפנים כי אם על קרבן התמיד.
אחרים נסמכו על פשט התרגום, ״לַחְמִי״ – ״לְחֵים סִדּוּר״, הרומז לדעתם ללחם הפנים שנתייחד בו לשון סידור, השווה: ״עֵרֶךְ לֶחֶם״ (שמות מ כג) ״סִדְרִין דִּלְחֵים״.⁠
״באורי אונקלוס״. יתכן שההבדל בין הפירושים משתקף גם בחילופי נוסח התרגום. אף ש״לְאִשַּׁי״ הוא לשון רבים, ותרגומו הרווח הוא – ״לְקוּרְבָּנִי״ ביחיד, חלק מהנוסחים גרסו בפסוקנו – ״לְקוּרְבָּנַי״, לשון רבים, כי הוא עוסק בלחם הפנים. והמתרגמים כרגיל בלשון יחיד – ״לְקוּרְבָּנִי״ סברו כפירוש הראשון שהפסוק מתייחס לקרבן התמיד.
ואף הוקשה להם, אם בקרבן התמיד דיבר, תמוה, למה לא תרגם לַחְמִי בלשון קרבן כדרכו, כגון ״לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם״ (ויקרא כא ו) ״קוּרְבָּנַיָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״, ״לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ״ (ויקרא כא ח) ״קוּרְבַּן אֱלָהָךְ״?
״לחם ושמלה״ כתב שמסתבר שהוצרך לתרגם ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ – ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ כי כבר תרגם ״לְאִשַּׁי״ – ״לְקוּרְבָּנִי״. וכדי שלא לשלש לשון קָרְבָּן [״יָת קוּרְבָּנִי קוּרְבְּנָא לְקוּרְבָּנִי״] שהוא חסר מובן, תרגמו ״לְחֵים סִדּוּר״ הרומז ללחם הפנים.⁠
והוסיף שלפי זה ת״א הוא היפך הספרי, כי ת״א דורש את הרישא על לחם הפנים ו״לְאִשַּׁי״ – ״לְקוּרְבָּנִי״. אבל בספרי שם: ״לאשי – אלו קמצים ולבונה. ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים״.
מטעם זה תרגם גם המיוחס ליונתן ״יַת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא״ [את קורבני, לחם ערוך (על) שולחנות], כמוסב על לחם הפנים.⁠
התרגום המלא במיוחס ליונתן הוא: ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא וּמַה דְאַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא לֵית רְשׁוּ לִגְבַר דְיֵיכוּל מִנֵיהּ הֲלָא אֵישָׁתָא הִיא דְאַכְלָא יָתֵיהּ״ (את קורבני, לחם ערוך [על] שלחנות, יאכלו הכהנים, ומה שאתם מקריבים על גב המִזבח אין רשות לאיש שיאכל מִמנו, הלא אש היא שאוכלת אותו). ולשון ״שולחנות״ רומז למשנה ״שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיִש ואחד של זהב, על של שיִש נותנים לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו... ואחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד״ (מנחות צט ע״ב). ואולם בת״נ השמיט ״יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָא״ ותרגם ״יָת קֻרְבָּנִי לְחֵים סִדוּר פָּתוֹרֵי מַה דִי אַתּוּן מְקַרְבִין עַל גַב מַדְבְּחָא הֲלָא אֵישָׁתָא הִיא דְאַכְלָא יָתֵיהּ״, ותמוה: הרי לחם הפנים אינו קרב על המזבח? רמ״מ כשר ניסה ליישב על פי דברי ״צפנת פענח״ (לשמות כה): בשבעת ימי המילואים לא היה הלחם על השולחן אלא בגדר חינוך השולחן, ואז זהו קרבן לה׳ ולא לאכילת כהנים, ודוחק (״תורה שלמה״, לה, עמ׳ 313). ואילו ״ינחנו״ מבאר שהמיוחס ליונתן נתקשה בהבנת רצף הפסוקים: בפס ב׳ נאמר ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם... אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ ומיד לאחריו נאמר בשנית ״וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה... כְּבָשִׂים.. שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד״ (פס׳ ג) כשנתפרשה חובת הקרבת התמיד ושאר קרבנות המועדות, וא״כ כלפי מה מוסבת האמירה פס׳ ב, ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם... אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״? ועוד, פירוש הספרי (לפס׳ ב): ״את קרבני – זה הדם. לחמי – אלו התמידין. לאשי – אלו החלבים. ריח ניחוחי – אלו הנסכים שהן השמן והיין״ לכאורה אינו במקומו שהרי הפרשה מצווה על סוג הקרבנות (צאן, בקר, איל וכו׳) ולא על אופן הבאתם? לפתרון קשיים אלו פירשו התרגומים את פס׳ ב׳ כהקדמה כללית לכל הפרשה! לאמור, התורה מצווה על כל הקרבנות הקרבים לה׳ שאין בהם חלק לכהנים, קרבנות אלו הולכים ונמנים בהמשך הפסוקים. הפסוק הפותח את הפרק מבחין בין הדברים שבהם יש לכהנים חלק ובין אלו שאין להם חלק. לפי״ז הפסוק נחלק לשניים – ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (=אל הכהנים) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי (=סידור לחם הפנים השייך לכם, הכהנים)״ ואילו חלקו השני של הפסוק – ״לְאִשַּׁי (=מה שקרב ע״ג המזבח) רֵיחַ נִיחֹחִי (כלומר, אין לכם חלק בו)״.
לפירוש זה מיושבת גם תמיהת ״מרפא לשון״ שהקשה על תרגום ״לְאִשַּׁי״ – ״לְקוּרְבָּנִי״ לפי הבנתו ש״לְחֵים סִדּוּר״ רומז לסידור הקרבן על המערכה, ואם כן למה לא תרגם בלשון אש ממש? אבל הנחתו אינה נכונה: ״לְחֵים סִדּוּר״ מדבר על לחם הפנים שאינו קרב על המזבח, לכן לא שייך לתרגם בלשון אש.⁠
אמנם לפי הנחתו הסביר מדוע תרגם ״לְאִשַּׁי״ – ״לְקוּרְבָּנִי״, משום שגם האש עצמה נקראת קרבן, כפסק הרמב״ם: ״והמסדר שני גזרי עצים על המערכה הרי הוא כמקטיר איברים וחייב מיתה שהעצים קרבן הוא״ (הל׳ ביאת המקדש פ״ט ה״ה).
ואף על פי שפשט הכתוב מדבר בקרבן התמיד, קושי הלשון הכריחו לתרגם כמדרש חז״ל בספרי המובא גם ברמב״ן.⁠
רמב״ן: ״ועל פי המדרש נתחדש כאן דברים רבים: את קרבני – זה הדם, לחמי – אלו אמורין, לאשי – אלו קמצין ולבונה, ריח ניחוחי – אלו בזיכי לחם הפנים״.
ואף שבעלי הטעמים פיסקו אֶת⁠־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י הגר״א צירף ״לַחְמִי לְאִשַּׁי״,⁠
כדבריו לפסוק ״יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו״ (שיר השירים ד טז): ״פירושו כמ״ש וַתִּפֹּל אֵשׁ ה׳ וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה (מלכים א יח לח) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות מ לד). דהיינו כמו האדם שהמאכל שאוכל נוטל האש תחילה מה שראוי לו ואח״כ נותן לכ״א מן היסודות כפי הראוי להם כן הוא כביכול. וז״ש ותפול אש וכו׳ ותאכל. וז״ש את קרבני לחמי לאשי. וכבוד ה׳ מלא, פי׳ ואח״כ היה כבוד ה׳ וכו׳. וז״ש יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ הוא מש״כ למעלה וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא וכו׳. וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו פי׳ כמ״ש וַתִּפֹּל אֵשׁ ה׳ וַתֹּאכַל. וז״ש במדרש: ויאכל – מאן דהו. פי׳ דלא קאי על יבוא דודי אלא ויאכל מאן דהו היינו האש״ (מובא בקיצור ב״אבני אליהו״ בסידור הגר״א. על פרשת התמיד. ״וז״ש במדרש״ הוא מזוהר חדש פרשת בראשית כג ע״ב: ״הה״ד יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. א״ר מנחם (מי) [מאי] יאכל? סלקא דעתין דקב״ה יאכל? לא״ה אלא כמאן דאמר ייתי שולטנא דביתא ויאכל אושפיזא״. ואולם קשה להבין כיצד צירף פסוקים מאליהו ומהחומש, מה גם שאין במקרא ״ותפול אש וכו׳ ותאכל״. ואולי צ״ל: ״וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה״ (ויקרא י כג-כד) אך שם אין מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן, וצ״ע). וצרף גם דברי הגר״א שהובאו לפסוק ״כִּי אֶת אִשֵּׁי ה׳ לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם״ (ויקרא כא ו), על נוסח ״ואשי ישראל״ שבתפילת ״רצה״.
כמשמעות התרגום – ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ שחיבר את שתי התיבות ביחד, כפי שעולה מהעובדה שבתרגום ״רֵיחַ נִיחֹחִי״ הוסיף למ״ד – ״לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא״.
תוספת מילה בהקבלה לפרשת אמור
ב. ›״את קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ – ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״, תוספת המילה נתבארה באופן מקורי ב״נפש הגר״: פרשת הקרבנות בפרקנו ופרשת המועדות בסדר ׳אמר אל הכהנים׳ (ויקרא כג), מקבילות זו לזו. בעוד שסדר המועדים בפרשת אמור נכתב מן התדיר לשאינו תדיר – שבת (״מוֹעֲדֵי ה׳ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם... שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת״), ולאחריה המועדים לפי חודשי השנה (״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ... בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״) – הרי שפרקנו נכתב על פי סדר הקרבנות מן התדיר לשאינו תדיר – קרבן התמיד היומי, קרבנות שבת, ר״ח ומוספי המועדים כחודשי השנה. ואמנם בפרשת אמור הוזכרו כמה מן הקרבנות אך עיקר ציוויים הוא בפרשתנו כרש״י שם:
והקרבתם אשה וגו׳ – הם המוספין האמורים בפרשת פנחס. ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה.
והנה, פרשת המועדות מסתיימת בפסוק ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳״ (ויקרא כג מד) ותרגם אונקלוס ״וּמַלֵּיל מֹשֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָּא דַּה׳⁠ ⁠⁠״. לאמור, משה מלמד את בנ״י את סדר המועדות. ואילו בפרקנו העוסק בקרבנות בהקבלה לפרשת המועדות, תרגם אונקלוס ״אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״ – ״יָת קוּרְבָּנִי לְחֵים סִדּוּר לְקוּרְבָּנִי״ היינו, משה מלמד את בנ״י את סדר הקרבנות.
בְּמוֹעֲדוֹ – זמן שאינו מוגדר
ג. ״בְּמוֹעֲדוֹ״. מוֹעֵד שכאן אין פירושו יום קבוע שהרי התמיד קרב בכל יום, לכן כתב רש״י: ״במועדו – בכל יום הוא מועד התמידים״. אבל ראב״ע פירש ״במועדו״ – זמן קבוע במשך היום: ״שלא יקדמו קודם הבקר, ושלא יאחרו אחר הערב״. וכיוון שהמועד המדויק לא התפרש, ת״א ״בְּמוֹעֲדוֹ״ – ״בְּזִמְנֵיהּ״ המתיישב עם שתי ההוראות.⁠
לתרגומי ״מועד״ ראה בר׳ יז כא; שם יח יד.
והואיל ו״מוֹעֵד״ שבקרבן התמיד אינו זמן מוגדר, נחלקו בו חז״ל. היכן? כשחטא דוד במפקד העם, העמיד בפניו גד הנביא שלוש חלופות לעונש: ״הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ, אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ, וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ״. ומשבחר דוד בדֶבֶר (ככתוב: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה׳ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה) נאמר ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ״ (שמואל ב כד יג-טו). והנה כיוון שלא נאמר ״שלושה ימים״, הכל מודים שגברה מידת הרחמים והדֶבֶר פסק באותו יום, אלא שנחלקו מהו ״הַבֹּקֶר״ ומהו ״עֵת מוֹעֵד״. למצמצמים – הדֶּבֶר נמשך שעה אחת בלבד, משחיטת התמיד ועד זריקת דמו, ולמרחיבים – עד חצות.⁠
ברכות סב ע״ב: ״ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד. מאי עת מועד? אמר שמואל סבא חתניה דרבי חנינא משמיה דרבי חנינא: משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו. רבי יוחנן אמר: עד חצות ממש״. פסיקתא רבתי, פיסקא יא: ״מהו מהבקר ועד עת מועד? רבי חייא הגדול אומר משחיטת התמיד ועד זריקת דמו. ורבותינו אמרו משהאיר המזרח ועד הנץ החמה ור׳ שמואל בר נחמן אומר משיתחיל גלגל החמה לעלות עד שיגמור, כולם מתו באותה שעה הקטנה שבעים אלף איש״.
על פי זה תרגם יוב״ע ״וִיהַב ה׳ מוֹתָא בְּיִשׂרָאֵל מֵעִדָּן דְּמִתנְכֵיס תְּמִידָא וְעַד דְּמִתַּסַק״, וכן ברש״י שם.
(ג)
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד
וְתֵימַר לְהוֹן דֵּין קוּרְבָּנָא דִּתְקַרְבוּן קֳדָם ה׳ אִמְּרִין בְּנֵי שְׁנָא (ח״נ: שַׁתָּא) שַׁלְמִין תְּרֵין לְיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא
א. ›״וְאָמַרְתָּ לָהֶם״ – ״וְתֵימַר לְהוֹן״. צירוף זה הוא יחידאי במקרא, שהרי בדרך כלל נאמר ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם/אֲלֵיהֶם״, אך באונקלוס אין זכר להבחנה זו שכן תרגומם שווה – ״לְהוֹן״.⁠
״תרגומנא״ תמה, כיצד לא נדרשו חז״ל לפרש שינוי זה? והציע לומר שהשוני בא להדגיש את השייכות הקניינית של קרבן התמיד לכל אחד ואחד מישראל, וכנגד הצדוקים. לדעתו המילה ״להם״ נתייחדה לשייכות ולקניין, ולראיה הביא מקורות נוספים, כמו ״וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּֽיִת״ (שמות יב ג), ״וְהַֽעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶֽן״ (במדבר כז ז). וכמו״כ בפסוקנו – החובה והמצוה שלכל אחד מישראל יהיה חלק בתמידים.
עֹלָה תמיד אינה סמיכות
ב. ›״עֹלָה תָמִיד״ – ״עֲלָתָא תְּדִירָא״. בפסוקנו ״עֹלָה תָמִיד״, ואינה בסמיכות – ״עֹלַת תָּמִיד״ כבפסוקים המקבילים (פס׳ ו), וכתב ע״כ ריב״א:
מילה זו באה על דרך זה שהיה לו לכתוב עולת תמיד שהרי הוא דבוק כי בהרבה מקומות תי״ו בא במקום ה״א בדבקות, ואין לומר שאינו דבוק ופתרונו עולה שהיא תמיד בכל יום דאם כן היה לו לכתוב עולה תמידה שהרי עולה לשון נקבה וראיה לדבר עולת תמיד עשויה בהר סיני.⁠
רבי יהודה ב״ר אליעזר, (אין להחליפו ב׳ריב״א׳ הראשון – ר׳ יצחק ב״ר אשר הלוי, מראשוני בעלי התוספות באשכנז) חיבר את הספר ׳מנחת יהודה׳ על התורה הכולל פירושים מר״מ הדרשן, חזקוני, סמ״ג וחכמים שונים מתקופת בעלי התוספות.
עד״י ב״א.⁠
כך היה חותם ריב״א – עד״י ב״א.
אונקלוס כאמור אינו סובר שמדובר בסמיכות שכן תרגם ״עֲלָתָא תְּדִירָא״ – כיון שאינו נסמך אלא ״עולה״ בנפרד, ו״תמיד״ – תואר, אבל ״עֹלַת תָּמִיד״ בנסמך – ״עֲלַת תְּדִירָא״ וכן ״זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״ (פס׳ יד) ״דָּא עֲלַת רֵישׁ יַרְחָא בְּאִתְחַדָּתוּתֵיהּ״,⁠
״באורי אונקלוס״, והעיר שישנם דפוסים המחליפים תרגומם בין ״עֲלָתָא״ ל״עֲלַת״, ולדבריו יש להגיהם עפ״י לשון הכתוב: ״עֹלָה תָמִיד״ – ״עֲלָתָא תְּדִירָא״, ו״עֹלַת תָּמִיד״ – ״עֲלַת תְּדִירָא״.
ועיין לקמן פס׳ ו.
ותימר להון דן סדר קרבנה די תקרבון קדם י״י אמרין בני שתהון שלמין מן מום תרין בכל יום על⁠(ם){ה} תדירה.
ותימר להון דין סדר קרבניא די תקרבון קדם י״י אימרין בני שנה שלמין תרין ליומא עלתא תדירא.
And say to them: This is the order of the oblations you shall offer before the Lord; two lambs of the year, unblemished, daily, a perpetual burnt offering.
[כא] וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם – לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כ״ח:ד׳), אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּלַּיְלָה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: צֶדֶק יָלִין בָּהּ וגו׳ (ישעיהו א׳:כ״א), אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם מַקְרִיבִין לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים וְקָרְבָּנוֹת, לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רוֹאִים וּבוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה (תהלים כ״ג:ה׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ (ישעיהו ס״ה:י״ג).
[יב] ואמרת להם זה האשה וגו׳ (במדבר כ״ח:ג׳). לא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שם שם:ד׳), אמר ר׳ יהודה בר סימון מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן בירושלים אדם ובידו עון, שנאמר צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א), אמר להן הקב״ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבים לחם הפנים וקרבנות, אבל לעולם הבא אני אערוך לכם שולחן גדול, ויהיו אומות העולם רואין ובושין, שנאמר תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (תהלים כ״ג:ה׳), ואומר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו׳ (ישעיהו ס״ה:י״ג).
שנים ליום
כנגד היום תמיד של שחר כו׳. עיין ספרי שם, ויומא ס״ב ע״ב, ורש״י על התורה, ולקח טוב, ועיין פסיקת׳ דר״כ פיסקא את קרבני (ס״א ע״ב).
כנגד היום תמיד של שחר היה שוחט כנגד המזרח ותמיד של בין הערבים היה שוחט כנגד המערב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וַבַּיןַ לַהֻם אַןַ אלמֻרצִ׳י אַלַּדִ׳י תֻקַרִּבּוּנַהֻ לִלָּהִ חַמַלַאןַ אִבּנַא סַנַתֵ צַחִיחַאןִ פִי כֻּלִּ יַוְמֵ צַעִידַתֹ דַאאִמַא
ואמור באופן ברור להם, כי המרצה, אשר תקריבו אותו אל ה׳ שני טלאים זכרים מן הכבשים או מן העזים, בני שנה, ללא מום, בכל יום, לעולה בתמידות.
ואמרת להם – אזהרה לב״ד.
שנים ליום – כפשוטו. ועיקרו בא ללמד שיהו נשחטין כנגד היום, תמיד של שחר במערב, ושל בין הערבים במזרחן של טבעות.
ואמרת להם AND YOU SHALL SAY TO THEM – This is an instruction to the Beth Din (Sifre Bemidbar 28).
שנים ליום – This may be understood according to its plain sense: TWO [LAMBS] FOR EACH DAY, But in the main it is intended to teach that they should be slaughtered at a spot opposite the day (i.e. the sun) – the morning continual offerings at the west and that of the evening at the east of the rings fixed in the ground and in which were inserted the animals feet (Sifre Bemidbar 28; Yoma 62b).
פס׳: ואמרת להם – להזהיר בית דין על כך אזהרה לב״ד שיעשום להקריב קרבנותם,
את קרבני. זה הדם דכתיב והקריבו בני אהרן את הדם:
את קרבני – זה הדם.
לחמי – אלו האמורים. שנאמר (ויקרא ג׳:ט״ז) והקטירם הכהן המזבחה להם אשה לריח ניחוח כל חלב לה׳.
לאשי אלו קמצים ולבונה. שהקומץ ולבונה עולה כולה לאשים:
לאשי – אלו קמצים ולבונה.
לריח ניחוח. אלו בזיכי לבונה שיש להם ריח:
ריח ניחוחי – אלו בזיכי לבונה של לחם הפנים.
תשמרו. שיהיו מבוקר הד׳ ימים קודם שחיטה:
תשמרו – שיהא מבוקר.
להקריב לי במועדו – מופנה לדון הימנו גזרה שוה נאמר כאן במועדו ונאמר להלן בפסח במועדו
מלמד שדוחה את השבת. היינו שחיטת הפסח כשחל י״ד בשבת כי גבי תמיד לא אצטריך דבהדיא כתיב וביום השבת שני כבשים:
מלמד שדוחה את השבת:
פס׳: ואמרת להם – זו אזהרה לבית דין.
זה האשה אשר תקריבו לה׳ – שתהא הקרבתם לשם.
כבשים בני שנה – למדנו לכבש שהוא בן שנה.
תמימים – שיהו מבוקרים.
שנים ליום
כנגד היום. דריש ליום הוא השמש כמו (יחזקאל ל׳) ובתתפנחס חשך היום:
כנגד היום.
מכאן אמרו וכו׳. היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בין הערבים נשחט על קרן מזרחית צפונית כצ״ל:
מיכן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ושל בין הערבים נתון על קרן מערבית דרומית. על טבעת שניה.
עולת תמיד – עולה כליל. תמיד אפילו בשבת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ואמרת להם – אזהרה לבית דין. זה האשה – היה לו לומר זה הקרבן לפי מה שהתחיל קרבני, אבל הוא באור לחמי לאשי. אשר תקריבו לה׳, לצורך ה׳, שלא יפגל. כבשים – ולא שאר בהמות, בני שנה – לא יום ולא שעה יותר. תמימם – שנאמר (שם כ״ב) כל מום לא יהיה בו. תמימם כתיב חסר יו״ד, שיהיו שניהם שוים. והם שבע מאות ושלשים כבשים לשנה, שהם שלש מאות וששים וחמשה יום לשנה ושני פעמים שלש מאות וששים וחמשה הם תש״ל, וזה רמוז במלת ת׳מימם ש׳נים ל׳יום בראשי תיבות. שנים ליום – פרקליטין הן, מליצין הן כנגד ישראל, וכנגד היום שוחטן. עולה תמיד – זאת העולה תהיה תמיד מליץ יושר על ישראל. ליום עולה כשעולה היום היה אומר ברק ברקאי, ומטעם זה לא נאמר עולה בסדר ואתה תצוה לדרוש.
ואמרת להם, "you shall say to them.⁠" This is a warning to the Court (Sifri).
זה האשה, "this is the fire offering;⁠" seeing the paragraph had commenced with the words: "My offering, קרבני, why did the Torah now call it אשה? The fact is that the word is the explanation of לחמי לאשי, אשר תקריבו לה', for the requirement of Hashem, i.e. it must not be disqualified by inadmissible thoughts during its presentation, פגול. כבשים, "sheep,⁠" no other animals. בני שנה, "one year old;⁠" i.e. not a day older than one year old but as young as eight days. תמימים, "unblemished.⁠" This is the corollary of Leviticus 22,21: "it shall not be blemished.⁠" The word תמימם is spelled here with the letter י before the final ם missing. This indicates that both these sheep should be identical. [This is a conjecture in the Talmud Yoma 62b which is ultimately rejected]. There were to be a total of 730 such sheep for the year, assuming the year had 365 days [as opposed to the lunar year which on average has 354 days]. The number 730 is alluded to in the first letters of the words תמימם שנים ליום.
שנים ליום, "two per day.⁠" The two offerings may be viewed as advocates, pleading the case of the Jewish people before a heavenly tribunal; the site where these two sheep were being slaughtered corresponded to the relative motion of earth to sun during the day, the morning sacrifice at the north-west corner of the courtyard, the afternoon sacrifice at the north-east corner.
עולה תמיד, "a permanent burnt-offering.⁠" This offering will always function as advocate on behalf of the Jewish people.
ליום עולה, "for the day a burnt-offering" [This contradicts the cantillation. Ed.]. According to Yoma 10 when the dawn rose the lookout in the Temple would call out ברק ברקאי, "the morning-star is shining.⁠" This is the reason why the expression עולה was not mentioned in what appears to be a parallel passage in Exodus chapter 29.
שנים ליום עולה תמיד – מלה זו באה על דרך זה שהיה לו לכתוב עולת תמיד שהרי הוא דבוק כי בהרבה מקומות תי״ו בא במקום ה״א בדבקות ואין לומר שאינו דבוק ופתרונו עולה שהיא תמיד בכל יום דאם כן היה לו לכתוב עולה תמידה שהרי עולה לשון נקבה וראיה לדבר עולת תמיד העשויה בהר סיני. עד״י ב״א.
זה האשה – ג׳ תגין על ה״א אחרונה של האשה לומר לך ה׳ מיני קרבנות נתתי לכם (חטאת. עולה. אשם. שלמים. תודה). והעולה חביבה מכלם ועסקו בחמשה חומשי תורה ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם ה׳ מיני קרבנות.
תמימים שנים ליום – ר״ת תש״ל לומר לך שחשבון תש״ל תמידין קרבין לשנה.
ליום עלה תמיד – קרי ביה עולה (בסגול) לומר לך ששוחטין אותו במקום שהיום עולה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמרת להם אזהרה לב״ד. בספרי פי׳ אזהרה לב״ד שיזהירו את ישראל על התמידין דאם לא כן ואמרת תניינא ל״ל:
שנים ליום כפשוטו. פי׳ שנים בכל יום האחד בבוקר והאחד בין הערבים כמו שמפרש והולך:
ועקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום תמיד של שחר במערב ושל בין הערבי׳ במזרחן של טבעות. כדתנן במסכת תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על הטבעת שניה ופי׳ הרמב״ם ז״ל של שחר היו שוחטין אותו לצד מערבית ממקום השחיטה כדי שיהיו לנוכח השמש כששוחטין אותו תמיד ושל בין הערבים היו שוחטין אותו לצד מזרח לפי שהשמש אז במערב כדי שיהא נוכח השמש ג״כ שנא׳ שנים ליום ואמרו רז״ל כנגד יום ויום הוא שם השמש כמו שנאמר ובתחפנחס חשך היום שפירושו השמש והטבעות שהזכיר כאן הן הטבעות שקבע יוחנן כ״ג במקום השחיטה מן העזרה והיו קבועו׳ בקרקע שאוסרין בהן רגלי הבהמה וידיה בעת השחיט׳ והיו שם שש מערכות של טבעות ובשחר היו אוסרין רגלי הבהמה וידיה בטבעת השנייה של מערבית צפונית ובין הערבים בטבעת שניה של מזרחית צפונית וטעם הצפונית מפני שבית השחיט׳ של קדשי קדשים היה בצפון כדכתיב ושחט את העולה על ירך המזבח צפונה וממנה למדו כל שאר קדשי קדשים וטעם הטבעת השנייה כתב הסמ״ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם אבל בספרי שנו שנים ליום כנגד יום אתה אומר שנים ליום כנגד יום או שנים ליום כמשמעו ת״ל את הכבש א׳ וגומר מת״ל שני׳ ליום כנגד יום מכאן אמרו של שחר היה נשחט על קרן מזרחי׳ צפונית נתון על טבעת שנייה ושל בין הערבי׳ היה נשחט על קרן מערבית צפונית נתון על טבעת שנייה והיא חולקת עם משנת מסכת תמיד וסוברת שמה שאמרו כנגד יום ר״ל כפי הלוך השמש ובצדו בעת ההיא שכשהשמש לצד מזרח תהיה שחיטתו לצד מזרח וכשהשמש לצד מערב תהיה שחיטתו לצד מערב כמו שפירשו קצת מפרשים ולכן בשחר שהשמש אז במזרח של שחר נשחט בקרן מזרחית צפונית כפי מצב השמש בעת ההיא ושל בין הערבים שהשמש אז במערב היה נשחט בקרן מערבית צפונית ופי׳ מערבית צפונית בערך אל בית המטבחיי׳ לא בערך אל המזבח כי בית המטבחיים של קדשי קדשים בצפון המזבח היה כדכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אזהרה לבית דין. שאם לא כן, הרי כבר נאמר (פסוק ב) ״ואמרת אליהם״ (כ״ה ברא״ם):
במזרחן של טבעות. במסכת תמיד (משנה תמיד ד׳:א׳). פירוש, טבעות קבועות היו לשם, ששוחטין שם תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ונותנים ראש הבהמות בטבעות, והטבעות היו קבועות בארץ אצל המזבח בצפון. בשחר שוחט בטבעות שהם במערבית צפונית של מזבח, לפי שכל עוד שיתרחק מכותל המזרחית יותר טוב, כדי שיראה השמש, שבשחר אין השמש גבוה מן הארץ. ולפיכך צריך לשחוט על טבעות שהם במערבית צפונית. ובין הערבים הוא להיפך, שצריך לשחוט במזרחית צפונית של מזבח, כדי שיתרחק מכותל מערבית, כדי שיראה השמש. וששה סדרים היו של טבעות אצל מזבח, בכל סדר ארבעה טבעות, סך הכל כ״ד טבעות. והתמיד לא היה נשחט בסדר הראשון, שהוא מיד אצל המזבח, לפי שאז היה גובה המזבח מעכב האור מלראות, אלא היה נשחט על הטבעות השניות, כלומר בסדר השני מן הטבעות:
ואמרת לָהֶם זה האשה: סימן כל אוריית׳ ואמרת אליהם, במ״א ואמרת להם זה האשה, וחד באורית׳ ואמרתם אליהם דדברו אל בני ישראל (דזב), וע״ש במסורת. [להם].
אזהרה לב״ד. פירוש אזהרה לב״ד שיזהירו לישראל על התמידין, דאל״כ ואמרת שנייה ל״ל:
כפשוטו. פי׳ שנים לכל יום, א׳ בבקר וא׳ בערב:
שיהיו נשחטין כנגד היום. דאל״כ שנים ליום ל״ל, הרי כבר נאמר את הכבש האחד תעשה בבוקר מת״ל שנים ליום. אלא כנגד היום שפירושו כנגד השמש:
במזרחן של טבעות. כלומר אצל הטבעות שהי׳ במזרח, כדי שיהי׳ כנגד השמש, כדי שלא יאמרו לשמש הם עובדין. והטבעות שהזכיר כאן הן הטבעות שקבע יוחנן כ״ג במקום השחיטה מן העזרה, והיו קבועים בקרקע, שאוסרין בהן רגלי הבהמה וידיה בעת השחיטה וכו׳:
This is an admonishment to the Beis Din. Meaning, an admonishment to Beis Din, that they should warn Yisroel regarding the constant burnt-offering. For if not so, why repeat, "Say to them"?
Like the plain interpretation. Meaning: Two each day; one in the morning and one in the evening.
That they should be slaughtered towards the sun. For if not so, why is it necessary to say "two each day"? Since it says, "You shall offer the one lamb in the morning" (v. 4) why did the Torah say, "Two each day"? Rather it means כנגד היום [lit. "opposite the day"] which means opposite the sun.
To the east of the rings. Meaning: [They should be slaughtered] near the rings which were in the east, in order to be opposite the sun so that no one would say that they were serving the sun. The rings mentioned here are the rings that Yochanan the Kohein Gadol established in the area of the courtyard used for slaughtering. They were inserted into the ground and the legs of the animals were fastened to them during the slaughter…
ואמרת להם זה האשה וגו׳ – יחד אמירה אחרת, גם אמר זה האשה, לבל יחשבו כי מה שיצו ה׳ כבש אחד וגו׳ לתמידין הוא לצד ההסתפקות ולא לשיעור הנגבל בשלילת היותר ממנו והפחות ממנו, לזה יחד אמירה להגביל הדבר ואמר זה האשה זה ולא יותר ממנו את הכבש אחד וגו׳ ואת הכבש וגו׳, נמצאת אומר שבפסוק ראשון צו את וגו׳ נצטוו על התמדת הקרבת התמידין, ובפסוק זה נצטוו על שיעור הקרבת התמידין.
(3-4) ואמרת להם זה האשה, "You shall say to them 'this is the fire-offering,' etc.⁠" God repeats once more: ואמרת. Why? The words זה האשה also do not seem called for. It appears the Torah wanted to make sure we would not think that the single sheep to be offered was a minimum only and that if the priests decided to, they could offer any number of sheep. The Torah therefore wrote "tell them only this is the fire-offering,⁠" i.e. only one sheep, neither more nor less. The same applied to the sheep to be offered in the evening. We must understand verse 3 as telling us that this sacrifice had to be offered on a daily basis. (4) tells us that only the quantity specified by the Torah here and none other was acceptable for this type of sacrifice.
תמימם – שלא יהיה בהם מום הפוסל בקרבן:
שנים ליום – לכל יום ויום:
עלה תמיד – מלת תקריבו מושכת עצמה ואחרת עמה, והשעור, תקריבו עולה תמיד. והנה נכפלה כאן מצות התמיד אעפ״י שנאמרה בפרשת ואתה תצוה מן הטעם שכתבנו (לעיל ח׳ ב׳), כי משינוי הלשונות והמליצות אנו למדים הלכות חדשות, כדרך שאמרו חז״ל על פרשה זו את קרבני זה הדם, לחמי אלו אמורין, לאשי אלו קומצין ולבונה, ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים, תשמרו שלא יביא אלא מן השמור, תשמרו שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו וכו׳:
ואמרת להם – חזרה זו מורה ש״צו וגו׳ ואמרת״ וגו׳ שבפסוק הקודם הוא מאמר לעצמו, ומכאן אנו למדים שהתורה מייחסת חשיבות מיוחדת לחובת הציבור בקרבן התמיד, ועניין זה כבר נידון לעיל.
זה האשה אשר תקריבו לה׳ – עתה נשווה את האמור כאן עם האמור בספר שמות (כט, לח) [״וזה אשר תעשה על המזבח״]. שם הכתוב מציין שקרבן התמיד מקיים את תכלית המזבח, ואילו כאן דן הכתוב במשמעות התמיד לגבי ההכרה הלאומית. מבחינה זו, מודגש אופי התמיד כ״אשה״ וכ״עולה״: התמסרות לאש התורה, לכוח המאיר המטהר והמחיה של התורה, ובכך התקדמות ועלייה מתמדת אל ה׳ ואל פסגת הייעוד שהוא הורה עליו – ״אשה״ ו״עולה״ – אלה הם שני רעיונות היסוד שהתמיד מבקש לעורר בדעת כל יהודי, כדי שייהפכו לנחלת כלל האומה.
לשון ״זה האשה״ מורה ששני כבשי התמיד – של שחר ושל ערב – הם קרבן אחד, אשה אחד, שאנו מבקשים על ידו את קרבת ה׳. רעיון אחד ימלא את לבנו יומם ולילה, שכן אל אחד בורא יום ולילה, ושלו הן שתי צורות החיים, עונת היום ועונת הלילה של חיינו הארציים. שניהם יחד מהווים יום אחיד של חיינו. בחליפות עתותיו הוא נחלק לשניים, ואף על פי כן הוא אחיד. שני הכבשים המצטרפים לקרבן אחד, מבטאים בחינה זו של היום, כפי שנרמז גם בתיבות ״שנים ליום״ (עיין פירוש, שמות שם).
תמימים – על פי תכליתה של חזרה זו על מצוות הקרבת התמיד, מדגיש כאן הכתוב את תמימותו של הקרבן: ״תמימים״ – התמסרותנו חייבת להיות תמימה ושלמה.
ואמרת להם – כבר אמר ואמרת אליהם פי׳ שתחלה הזהיר את כולם שהחיוב על כולם וע״כ אמר אליהם שהדבור מיוחד אליהם בעצמם, ומכאן ואילך שמזהיר פרטי המצוה עקר הצווי להב״ד וע״כ אמר ואמרת להם, שכבר בארנו שמיני (סי׳ כ״ח) בשם הרש״ף שאמירה שאחריו למ״ד אינה מכוונת כ״כ אל המדובר בו כמו אמירה שאחריו אל, כי זה מוטל על הב״ד:
שנים ליום – זה מיותר, דהא אמר את הכבש האחד תעשה וכו׳, ופי׳ חז״ל מפני שהתמיד בא לבטל מהם עבודת החמה שהיו עובדים אל היום שהוא השמש, ובאשר היו פונים בעבודתו בבקר לצד מזרח שמשם זורח ובין הערבים לצד מערב שלשם שוקע, צוה שהם יפנו כנגד היום ואחורם אל השמש שתהיה השחיטה בבקר על קרן מערבית ובין הערבים על קרן מזרחית שהוא התנגדות אל היום ועבודת השמש, ומובא בתמיד (דף ל״א):
ואמרת להם: הפסוק הקודם הוא כלל אזהרה לכל קרבנות הצבור שיש להם ״מועד״, ועתה חוזר לקרבן תמיד בפרט. ונצטוה משה לפרש ב׳אמירה׳ (כמו שכתבתי ריש פרשת ויקרא ענין ׳אמירה׳) ענין פרשה זו שנשנית אחר שכבר ידעוה מפרשת תצוה, וכל החדשות שבאו בפרשה זו.
שנים ליום: היה במשמע שיביאו שני התמידים יחד, כדאיתא ריש פרק שני שעירי (יומא סב,ב) דהכי היה במשמע לולי שדיוק המקרא שבסמוך אינו כן. א״כ על כרחך פירוש ״שנים ליום״ – בטבעת שניה נגד היום, וכדתנן במסכת תמיד (ד,א) בשחר על טבעת שניה במערב, ובערב על טבעת שניה שבמזרח. ומשמעות ״שנים ליום״ – בטבעת שניה נגד השמש. ועיין מה שכתבתי בפרשת תמיד שם בפרשת תצוה הטעם בזה.
[הרחב דבר: והכי תניא בספרי: שמעון בן עזאי אומר, ״שנים ליום״ – כנגד יום. אתה אומר כנגד יום או כשומעו ״שנים ליום״, ת״ל ״את הכבש אחד תעשה בבוקר״, ומה ת״ל ״שנים ליום״ – כנגד יום. מכאן אמרו של שחר היה נשחט על קרן וכו׳ על טבעת שניה וכו׳. וברייתא זו עצמה הובא בגמרא יומא (סב,ב) בזה הלשון: או אינו אלא חובת היום, כשהוא אומר ״את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים״ הרי חובת היום אמור, ומה אני מקיים ״שנים ליום״ – כנגד היום, כיצד וכו׳. ופירש רש״י ׳כנגד היום׳ – כנגד זריחת השמש. ׳או אינו אלא חובת היום׳ – ובא ללמד שיהו שנים בכל יום. ולפי זה הפירוש ׳הרי חובת היום אמור׳ כבר כתיב מפורש, ואין צריך לכתוב ״שנים ליום״, אלא בא לדרוש – כנגד זריחת השמש. והא דתנן ׳טבעת שניה׳ פירש רש״י ׳טעמא לא ידענא׳ וכו׳. ושפיר תמהו התוספות אכתי ׳שנים׳ למה לי, עיי״ש שנדחקו. אבל העיקר הוא נוסחת הספרי, והכי פירושו, ״שנים ליום״ – כנגד יום, היינו טבעת שניה ליום. ׳או אינו אלא חובת היום׳, פירוש, שיבואו שנים כאחד, ת״ל ״את הכבש אחד תעשה בבוקר״, פירוש, אחד ולא שנים, ומיושב הכל. ונמצא משמעות ״תעשה״ – תכין ותביא. וכיוצא בזה לעיל (ו,יז) ועוד הרבה, כמבואר להלן פסוק כ׳.]
עולה תמיד: בפרשת תצוה (שמות כט,לח) לא כתיב ״עולה״, והוא משום שידוע שבא רק לתכלית היעוד, ולזה עיקרו עולה המביאה דעת ה׳, כמו שכתבתי ריש ספר ויקרא. אבל כאן שבאה לפרנסה הוצרך לפרש שיהא ״עולה״ ולא שלמים כמו שלמי עצרת.
שנים ליום – מהו ליום – כנגד היום,⁠
יתכן דהדיוק הוא מדלא כתיב לְיום (בשו״א) וכמו מיום לְיום (אסתר ג׳, ז׳) כה עשו לְיום ביום (דברי הימים ב כ״ד, י״א), וכתיב לַיום (בפת״ח הידיעה) אף שלא הזכירו מקודם, משמע דעל דבר ידוע או נראה לכל יכוון, (וכמו שכתב בכגון זה הראב״ע בפי׳ לתורה בפסוק את השמים ואת הארץ, דלכן באו בה״א הידיעה להורות כי על אלה הנראים ידבר, ע״ש), ולכן דריש דהכונה כנגד השמש הנראה לכל, יהשמש נקרא גם יום, וכמ״ש ביחזקאל ל׳, ועיין באות הסמוך.
או אינו אלא חובת היום, כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר וגו׳, הרי חובת היום אמור, הא מה אני מקיים שנים ליום – כנגד היום, הא כיצד, תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית.⁠
וכתבו המפרשים שדבר זה קבלה היא, וסמכוהו איתור לשון שנים ליום, אחרי דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, וממילא מבואר דהוו שנים, אבל לפי מש״כ בריש פסוק הקודם אות ב׳ ואות ז׳ שכל ענין ותכלית התמידין היה כדי להמשיך את הלבבות מעבודת השמש שהיו משתחוים ועובדים לה האומות פעמים ביום בזריחתה ובשקיעתה, יעוי״ש, וידוע שהשמש זורח מצד מזרח ושוקע לצד מערב, לכן כונת המצוה לשחוט את התמיד של שחר על קרן מערבית ושל בין הערבים על קרן מזרחית, דבאופן כזה פונים כנגד היום, כלומר שפונים עורף לשמש, ובזה יחלש כח האמונה בעבודת השמש, וכ״כ בס׳ התוה״מ.
(תמיד ל״א:)
 
(ד) אֶת⁠־הַכֶּ֥⁠בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑⁠קֶר וְ⁠אֵת֙ הַכֶּ֣⁠בֶשׂ הַשֵּׁ⁠נִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃
The one lambThe one lamb | אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד – The grammatical form of the phrase is difficult as one would have expected a definite article in front of the word "אֶחָד". See Ibn Ezra that the "ה" of "הַכֶּבֶשׂ" should be applied to the word "אֶחָד" as well ("האות ה״א מושך עצמו ואחר עמו"); he notes that this is a common phenomenon in Tanakh. Cf. R. Hirsch who punctuates the clause differently, suggesting: "the lamb, one, you should make...⁠", having the verse emphasize that just one lamb is to be offered in the morning. See also Abarbanel that the anomalous language is meant to teach that the morning offering should be the higher quality one (the lamb that is the "number one" should be brought). you shall makeYou shall make | תַּעֲשֶׂה – The connotation might be: "offer", "prepare", or "perform its sacrificial service". in the morning, and the second lamb you shall make at twilight,⁠at twilight |בֵּין הָעַרְבָּיִם – See the note on Shemot 12:6 and the opinion of the Sages there that this refers to the afternoon.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״ילקח טובאבן עזראחזקוניר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימה
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

את הכבש האחד – למה נאמר? לפי שהוא אומר ואמרת להם זה האשה, וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כ״ט:ל״ח), שומע אני יקריב ד׳? תלמוד לומר: את הכבש האחד – שלא להוסיף ושלא לגרוע.
את הכבש אחד – לפה שאמרת שנים יהו שניהן שוין ומקחן שוה יכול שאינו לוקח אחד אחד אמרת את הכבש אחד תעשה בבקר.
תעשה בבקר – [ונאמר להלן והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר (שמות ל׳:ז׳) אבל איני יודע איזה יקדים כשהוא אומר את הכבש האחד תעשה בבקר] הוא יקדים יכול שחיטתו מנין אף זריקת דמו ת״ל תעשה בבקר תעשה אי אפשר לומר שיקדים הקטר קטרת לזריקת דמו של כבש שכבר נאמר את הכבש אחד תעשה בבקר ואי אפשר לומר שיקדים הקטר חלבו של כבש להקטר קטרת שכבר נאמר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר הא מה הדבר מלמד שהקטר קטרת בין זריקת דמו של כבש להקטר חלביו וכבר זכינו שאין מקריבין אלא על מערכה בנויה ת״ל וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כ״ט:ל״ח) אם לומר מזבח בנוי והלא כבר נאמר וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך (שמות כ׳:כ׳) הא מה אני מקיים וזה אשר תעשה על המזבח אלא זו המערכה מכאן זכינו שהמערכה קודמת לכל המעשים ושחיטת הכבש האחד אח״כ וזריקת דמו אח״כ והקטר קטורת אח״כ והקטר חלבי הכבש אחר הקטר הקטורת וכן בבקר.
ואת הכבש השני – לפה שאמרת שני יהא שני של שחר שלא יקדמנו אחר יכול אף קדמו אחר לא יהא כשר ת״ל תעשה יכול שחיטתו מנין אף זריקת דמו ת״ל תקריב יכול קודם חצות מנין לאחר חצות אמרת תעשה תקריב לפי שנאמר שני יכול יהא שני של שחר שלא יקדמנו הפסח יכול אם קדמו פסח לא יהא כשר ת״ל תעשה יכול שחיטתו מנין זריקת דמו ת״ל תקריב לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ארבע שעות יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר ת״ל תעשה תקריב יכול קודם חצות מנין אף לאחר חצות ת״ל תעשה תקריב.
יָת אִמְּרָא חַד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְּרָא תִּנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָּא.
The one lamb shalt you perform in the morning, and the second lamb between the suns.

אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם
יָת אִימְרָא חַד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא וְיָת אִימְרָא תִּנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּין שִׁמְשַׁיָּא
א. ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד״ – ״יָת אִימְרָא חַד״ עיין להלן פס׳ ז: ״וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״.
תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר – דרשת הצדוקים נגד חז״ל
ב. ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ הוא אחד מהפסוקים שהצדוקים והחכמים נחלקו בו, וכשנצחום חכמים נקבע יום זה בין הימים הטובים הנמנים במגילת תענית:⁠
מגילת תענית היא חיבור קצר שנכתב בסוף ימי בית שני ומונה כ-35 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם. ראה עליה בפסוק ״וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים״ (ויקרא ו ה).
מלשון ״תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ דרשו הצדוקים שיחיד רשאי להקריב קרבן תמיד, אך חכמים דחו: אין התמיד בא אלא מן הציבור ככתוב לעיל ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי״ (פס׳ ב) ברבים. וכן כתב רש״י בביאור הש״ס:⁠
בענינים רבים חלקו בייתוסין עם חכמים, ומפורשין במנחות ובמגילת תענית. והכי גרסינן התם בפרק ר׳ ישמעאל (מנחות סה ע״א): תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למיספד בהון, מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא, דלא למיספד.
מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד – שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? ״את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים״, מאי אהדרו? ״את קרבני לחמי לאשי... תשמרו״ שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.
ואף על פי שבכמה פסוקים אונקלוס משנה מן התרגום המילולי כדי להוציא מלבם של צדוקים, כגון ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ (ויקרא כג טו) ״מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא״ (מאחר יום טוב), דרכו לשנות רק בעניינים המסורים להמון כדי שלא יטעו בהלכה כגון בספירת העומר. אבל במצוות המסורות לבית דין הבקיאים בהלכה הוא מתרגם מילולית.⁠
כמבואר בפסוק ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ (שמות כא כד) ״עֵינָא חֲלָף עֵינָא״ [ולא: ״דְּמֵי עֵינָא חֲלָף עֵינָא״, כקבלת חז״ל].
לכן הניח כלשונו את הכתוב ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ (ד) ״תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא״ [ולא: תַּעַבְּדוּן
״הפשיטא״ בפסוקנו תרגם ״תַּעֲשֶׂה״ – ״קָרְבוּ״, לשון רבים, אולי כדי להוציא מלבם של הצדוקים.
].
אמנם המיוחס ליונתן תרגם לעיל ״תִּשְׁמְרוּ״ (פס׳ ב) ״עַמִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲווֹ זְהִירִין לִמְקַרְבָא יָתֵיהּ מֵאַפְרָשׁוּת לִשְׁכְּתָא״ [עמי בני ישׂראל היו זהירים להקריב אותו מִתרומת הלִשׁכה], החובה היא על עם ישראל ולא על היחיד – כדיוקם של הפרושים בגמרא. והוסיף ״הֲווֹ זְהִירִין לִמְקַרְבָא יָתֵיהּ מֵאַפְרָשׁוּת לִשְׁכְּתָא״ כמבואר בגמ׳ ״שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה״.⁠
ועיין עוד בהערת ״תרגומנא״ לפס׳ ג.
ג. ״בֵּין הָעַרְבָּיִם״ – ״בֵּין שִׁמְשַׁיָּא״. נתבאר בפסוק ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַֽת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּֽיִם״ (שמות יב ו) ״בֵּין שִׁמְשַׁיָּא״.
ית חד מן אמריה תקרבון בצפרא וית אמרא תנינא תקרבון יתיה ביני שמשתה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמשתה״) גם נוסח חילופי: ״{שמ}⁠שיא״.
.
ית אימר חד תעבד בצפרא למכפרא על חובי ליליא וית אימר תיניין תעבד ביני שימשתא למכפרא על חובי יממא.
The one lamb you shalt perform in the morning, to make atonement for the sins of the night; and the second lamb you shalt perform between the suns to atone for the sins of the day;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אַחַדִהֻמַא בִּאלּגַ׳דַאתִ וַאלּאַכַ׳רֻ בַּיְןַ אלגֻ׳רֻובַּיְןִ
אחד משניהם לפני-נץ החמה, והאחר בין שני זמני השקיעות.
את הכבש אחד – הוא דרך קצרה. והטעם את הכבש – כבש אחד. (מובא בראב״ע)
את הכבש אחד וגו׳ – אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה: וזה אשר תעשה (שמות כ״ט:ל״ח), היא היתה אזהרה לימי המילואים, וכאן צואה לדורות.
את הכבש אחד THE ONE LAMB [SHALL YOU OFFER IN THE MORNING] – Although it has already been stated in the section beginning with the words ואתה תצוה: "Now this is what you shall offer … [The one lamb you shall offer in the morning]" (Shemot 29:38 39), that was an instruction for the days of the installation ceremony of the priests, but here it states the commands for all generations.
פס׳: את הכבש אחד – למה נאמר לפי שהוא אומר זה האשה וכו׳. שנים ליום עולת תמיד – ונאמר בפ׳ תצוה ג״כ כבשים בני שנה שנים יכול יקריב ארבעה שנים בבוקר ושנים בערב (דה״א דקרא בפ׳ תצוה קרבן אחר חוץ מה שכתוב כאן) ת״ל את הכבש האחד שלא להוסיף ולא לגרוע:לפי שהוא אומר ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ ואומר (שמות כ״ט:ל״ח) וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד. יכול יקריב ארבעה ת״ל את הכבש אחד תעשה בבקר. שלא להוסיף ולא לגרוע.
ד״א: את הכבש אחד – אם נאמר כבש למה נאמר אחד אלא מיוחד שבעדרו. וכן הוא אומר (מלאכי א׳:י״ד) וארור נוכל ויש בעדרו זכר:
את הכבש אחד – אמר ר׳ משה הכהן המדקדק הספרדי מ״כ: כי הוא דרך קצרה. והטעם: את הכבש כבש אחד.
ועל דעתי, שאות ה״א מושך עצמו ואחר עמו. וכבר הראיתיך כמוהו רבים (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ב׳:י״ט), [והוא: את הכבש האחד – הידוע.]⁠
ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THE ONE LAMB. Rabbi Moses Ha-Kohen the Spaniard says that our verse is abridged. It should be read as if written ha-keves, keves echad (the lamb, one lamb).⁠
Our verse reads, et ha-keves echad (the one lamb). A word with the direct object prefixed to it cannot be in the construct. Our verse reads, the lamb one in the morning. This is incorrect syntax. Hence Rabbi Moses' interpretation.
However, I believe that the heh of keves is to be read as if written twice.⁠
Our verse is to be read as if written, et ha-keves, keves echad ba-boker.
I have already shown you many such cases.⁠
Where a letter is to be read as if written twice.
את הכבש אחד – פר״ש: אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה היא הייתה אזהרה לימי המלואים וכאן צואה לדורות. ואם תאמר הרי התם בפרשת תצוה כתיב בהדיא לדורותיכם.
אלא יש לומר: דמיעוט דורות שנים ולא יותר ולכך צריך האי קרא דכתיב ביה צו דמשמע זירוז מיד מכאן ולדורות.
את הכבש אחד, "the one sheep;⁠" Rashi explains that although this commandment had already been written in Exodus 29,38, at that time it applied only to the days during which the priests were consecrated. Now it applies permanently. If you were to argue that we find the word: לדורותיכם, "for your generations,⁠" in the passage containing this law in Exodus, the word there might be understood as applying only to the minimum number of generations, i.e. two generations, whereas here it applies to all future generations when the Temple would be standing. This is also why it is introduced herewith the word: צו, "issue a command!⁠" (verse 2) (Sifra, at the beginning of the portion Tzav.)
את הכבש אחד – היה לו לומר האחד אבל בא לרמוז שהיו עסוקין בתמיד שלש עשרה כמנין אחד ולכך אמר את הכבש אחד לרמוז את הכבש של אחד, כלומר לשם ה׳ אחד. ובסדר ואתה תצוה (שמות כ״ט:ל״ט) אמר את הכבש האחד, המיוחד שבעדר.
תעשה בבקר – הוא בגימטרי״א לארבע שעות, כי כן העיד ר׳ יהודה בן בבא על תמיד של שחר שהיה קרב בארבע שעות.
בבקר – משתנץ החמה עד שיפרוש זריחתו בעולם, לפי שהעולם נברא ביום שנאמר (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים.
את הכבש אחד, "One of the lambs,⁠" we would have expected the Torah to write את הכבש האחד, however the omission of the letter ה here is to alert us to the fact that the word אחד has a numerical value of 13 to teach us that 13 priests were involved in this procedure (Yoma 25). This number is also not accidental but is in itself a reminder that the offering was addressed to the אחד, to the One and Only God. In Exodus chapter 29,39 the Torah does write: את הכבש האחד, as is grammatically appropriate when speaking of an animal singled out from its flock as superior.
תעשה בבוקר, "you are to prepare it in the morning.⁠" The numerical value of these two words is the same as לארבע שעות, i.e. during the first four hours of the day.
בבוקר, "in the morning.⁠" a period from sunrise until the sun has spread its rays across the horizon. The universe was created during the day as we know from Genesis 2,4: "on the day the Lord God made earth and heaven.⁠"
את הכבש אחד תעשה בבקר – פר״ש אע״פ שנאמר בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות. תימה דהתם כתיב (שמות כ״ט מ״ב) לדורותיכם עולת תמיד לדורותיכם. ואיפשר דסבירא לן כר׳ אליעזר דאמר התם פ״ק דחגיגה (ו׳ ב׳) מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, לפי שהם היו נזופים במדבר ולא היו יכולים להקריב עד שכלו מתי מדבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) וביאר למה היו שני כבשים ולא נסתפק בכבש אחד לפי שהיו נקרבים בשני פעמים כסעודת המלכים בבקר ובערב ולא יוכלו להקריב בכל פעם על שלחן המלך ית׳ פחות מכבש אחד. וזהו את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
האמנם למה אמר את הכבש אחד ולא אמר את הכבש האחד כמ״ש ואת השני. ולמה אמר בלשון יחיד תעשה בבקר, תעשה בין הערבים בהיות המצוה כלה בלשון רבים תשמרו להקריב לי זה האשה אשר תקריבו הוא לפי שבתחלה צוה לישראל שיקריבו ב׳ כבשים בכל יום ואח״כ צוה לכהן שהכבש היותר משובח ונבחר שבהם יעלה בבקר וזהו את הכבש אחד תעשה בבקר רוצה לומר המיוחד שבהם בחשיבות. ואת הכבש השני במדרגת החשיבות תעשה אתה הכהן בין הערבים כי הבקר מעלה במדרגתו מן הערב. ולפי שהבחירה הזאת היתה מוטלת על הכהן אמר תעשה בלשון יחיד.
וחז״ל דרשו את הכבש אחד שהיה רומז אל היחיד בעולמו. והמפרשים פירשו שה״א הכבש מושכת עצמה ואחרת עמה כלומר הכבש האחד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את הכבש אחד תעשה בבקר – מדקאמר ואת הכבש השני היה לו לומר את הכבש הראשון, ולמה הזכיר עולת הבקר רק פעם אחת ושל בין הערבים הזכיר שני פעמים, וכן תמצא גם בפר׳ ואתה תצוה (כ״ט:ל״ט-מ״א).
ונראה ליישב זה ע״ד שארז״ל (תנחומא פנחס י״ג) צדק ילין בה – אין אדם לן בירושלים ועבירה בידו, תמיד של שחרית מכפר על עבירות של כל הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום והכתוב אומר (מיכה ב׳:א׳) החושבים רע על משכבותם באור הבקר יעשוה. מכאן שהלילה אינה זמן הפעולה ואינה כי אם זמן להרהור ומחשבת פועלי עון, וחטא ההרהור הוא אחד ואין שני לו כי יכול להיות ההרהור בלא מעשה ע״כ נאמר את הכבש האחד תעשה בבקר, כי הוא מכפר על החושבים רע על משכבותם ויכול להיות שינחם על רעתו ולא יוציא מחשבתו הרעה אל הפועל, לכך נאמר בו לשון אחד כי יש אחד ואין שני לו וע״כ לא הזכיר עולת הבקר כי אם פעם אחד. אבל חטא של היום כפול בלי ספק אע״פ שחישב עליה בלילה לעשותה מ״מ גם ביום בשעת מעשה חזר וחושב עליה, כי בלי ספק לא עשה המעשה בלא מחשבה וכוונה דאם כן אינו לא מזיד ולא שוגג כי אם אנוס, על כן צריך התמיד של בין הערבים לכפר על שני עבירות על ההרהור ועל המעשה ע״כ הוא נזכר שני פעמים בפרשה. ומ״ש אין אדם לן בירושלים ובידו עון ולמה לא אמרו שאין אדם קם ממטתו ובידו עון לפי שלשון ובידו משמע שמדבר בחטא המעשה הנעשה בידים ממש וא״כ בלילה לעולם אין בידו עון כי ההרהור אינו בידו, ורבותא אתא לאשמועינן כי התמיד מכפר אפילו על עבירות היום אע״פ שיש בהם הרהור ומעשה, וכ״ש לתמיד של שחרית שיכפר על ההרהור לבדו.
ונאמר שנים ליום עולה תמיד – עולות תמיד מבעי ליה למימר, ונראה שמהכרח קושיא זו אמרו שכל אחד מכפר על ענין בפני עצמו שהרי שניהם עולה אחת ולמה חלקם הכתוב לשני זמנים אלא לפי ששל שחרית מכפר על עבירות של הלילה ושל ערבית מכפר על של היום אמנם לפי דרכינו נראה לפרש לפי שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ולמעלה פר׳ בראשית (א׳:ה׳) כתבנו שלכך נאמר יום אחד להוציא מלב המינים האומרים מי שברא בקר לא ברא ערב כי מן התחלה אחת לא יצאו שני הפכים, ע״כ אמר יום אחד שהערב והבקר הכל יומו של אחד ב״ה כי אל אחד ברא לשניהם כך נאמר בעולות אלו עולה תמיד כי שניהם עולה אחת לאל אחד.
ומה שתמיד של שחרית נשחט במערב, להורות שהוא מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערבים נשחט במזרח להורות שהוא מכפר על עבירות של כל היום, ויש אומרים שהפך מקום שחיטתן להרס מחשבת עובדי שמש וירח והכל לאל אחד ברוך הוא ומבורך שמו ית׳.
וכאן צוה לדורות. (קצ״מ) הרמב״ן טען ואמר אין זה נכון שכבר נאמר שם עולת תמיד לדורותיכם, ותירץ החזקוני מיעוט דורות שנים ולא יותר, ולכך צריך האי קרא שכתוב בה צו דמשמע זרוז מיד ולדורות:
Here the commandment is for all the generations. (Kitzur Mizrochi) Ramban claims that this is not correct, for there it already stated, "A continual burned-offering for your generations.⁠" Chizkuni answers that the minimum [meaning of the] number of "generations" is two and no more, therefore the verse where it is written "command" (v. 2) implies alacrity for now and for future generations is necessary.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

תעשה בבקר – אמר תעשה בלשון יחיד ולמעלה צוה אשר תקריבו בלשון רבים, כי ההקרבה הוא מצוה לכל ישראל שישתדלו לתת שקליהם לתמידין, אבל העשייה מוטלת על הכהן, ואליו יצוה עתה:
את הכבש אחד – ארז״ל (מגלה כ״ח) אם נאמר הכבש למה נאמר אחד, אחד המיוחד שבעדרו, ע״כ. הכוונה על ששינה הכתוב בלשונו לומר הכבש בה״א ואחד בלא ה״א, ובאמת שניהם ראויים בה״א כמ״ש בתצוה, דוגמה לזה נאמר (שמואל א א׳) שם אחת חנה ושם השנית פנינה, דמן הראוי לומר שם האחת, כמנהג הלשון בכל המקרא שם האחד אלדד ושם השני מידד (לעיל י״א), שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ואמר שם אחת בלא ה״א בראש לחלק ההצטרפות שביניהם, ולהורות שהיא היתה החשובה ומיוחדת בנשיו, כי את חנה אהב; ובזה מתבארים דברי רש״י התמוהים שבמס׳ מנחות (ד׳ נ׳) שאמרו אבל נתחנך המזבח אפי׳ ראשון בין הערבים, ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבקר (ע״ש שנפלה הה״א בדפוס בטעות, וע״ש בהעתקת הר״ע ברטנורא), וכוונתו מבוארת שבנפול הה״א נתחלק ההצטרפות שבינותם, וע׳ במאזנים להראב״ע עיקר ההבדל שבין שתי הלשונות (רוו״ה). ועל יסוד זה ישמשו רבותינו גם בדרך שיחתם מלת אחת לענין הפלגה, אמרו (מנחות י״ח) והיה חביב לו ביותר עד לאחת, ומלת מאד שהוא בעברי מלת הפלגה יתרגמהו הארמי במלת לחדא. ע״ש בתוס׳.
את הכבש אחד – לא נאמר ״האחד״ [כבספר שמות (כט, לט)] אלא ״אחד״, שמשמעו: ״הכבש – ורק אחד״. בכך שולל הכתוב את פירוש הצדוקים ואומר במפורש שעל כלל האומה להביא רק קרבן תמיד אחד; נמצא שהתמיד הוא קרבן ציבור בדווקא ואין היחיד יכול להקריבו בתורת נדבה.
ואת הכבש השני איננו הציווי להקריב תמיד של בין הערביים, שכן ציווי זה נזכר רק בפסוק ח. אלא הוא בא לבאר את האמור לפניו ״את הכבש אחד״ וגו׳, הווי אומר: לא את שניהם אלא רק אחד יש להקריב, שכן השני קרב רק בין הערביים.
ביאור נצרך זה מדגיש עוד יותר את אחדות קרבן התמיד. שכן היה מקום לומר שקרבן התמיד – אף שהוא קרבן ציבור – מייצג את הציבור באמצעות שני כבשים, כמו קרבן מוסף של שבת הבא אחריו בסמוך. אך באופן זה ייוצג הכלל הלאומי בריבוי בניו ולא כיחידה אחת שלמה, בעוד שקרבן התמיד צריך לייצג את ישראל ברעיון של אחדות כלל האומה (עיין פירוש פסוקים ט,י).
את הכבש אחד – כבר בארנו (מצורע סי׳ י״ז) שכ״מ שבא שם יחיד אצ״ל בו מספר אחד וכשבא מספר אחד בודאי יש איזה מקום טעות שהיינו טועים שיהיה יותר מאחד, ופי׳ חז״ל שבכאן יש מקום טעות מפני שנכפל צווי זה בפ׳ תצוה בעת החנוך ונוכל לטעות שצוה להקריב בין הכבשים הנאמרים שם ובין הנאמר פה לכן אמר שרק אחד תעשה לא שנים:
את הכבש אחד: כבר דייק הראב״ע שמצד לשון הקודש היה ראוי לכתוב ״האחד״, וכן הוא בפרשת תצוה (שמות כט,לט). ונראה ברור, דאך מזה דרשו בזבחים (יא,ב) לבן בתירא ״אחד תעשה בבוקר״ – ולא שנים בבוקר, וקאי האי ״אחד״ א״תעשה״ שאחריו. אבל זה אינו אלא לבן בתירא דסבירא ליה משמעות ״בין הערביים״ – כשר כל היום, אבל לרבנן הגיע לנו הדרש ביומא שם (סב,ב) – אחד יביאו ולא שנים ביחד, כפי שהייתי מדייק מלשון ״שנים ליום״ כמו שכתבתי לעיל (פסוק ג׳ ד״ה שנים).
וכל זה בארץ ישראל, אבל במדבר דכתיב ג״כ ״שנים ליום״ וכתיב ״הכבש האחד״ באמת היתה המצוה להביא שני התמידים יחד, ונבחר ״האחד״ המיוחד בבוקר, וכדאיתא במגילה (כח,א) ״האחד״ – המיוחד, והשני לבין הערביים.
וטעם השינוי מובן לפי דברינו, דבמדבר באו התמידים משום אור שתי תורות, כמו שכתבתי, משום הכי היה תמיד הבוקר בשביל יעוד של תורה שבכתב, ותמיד של בין הערביים בשביל יעוד וסייעתא דשמיא של תורה שבע״פ. ובאשר ששפעת תורה שבע״פ מקורה נובע מתורה שבכתב על כן המיוחד בא בבוקר והשני בערב. משא״כ בארץ ישראל נשתוו צרכי שניהם ביום ובלילה בעניני פרנסה.
את הכבש אחד – שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול, אם נאמר כבש למה נאמר אחד, אמר לו, אחד – מיוחד שבעדרור״ל ממובחר שבעדרו, ועיין ביומא ל״ד ב׳ דיליף הא דבעינן מן המובחר מפסוק דפרשה ראה ממבחר נדריכם, ומפרש שם דצריכי שני הפסוקים, חד בנדר וחד בנדבה, משום דיש צד לומר שהנדבה צריך ליפותה כדי שתתרצה לדורן, וכנגד זה יש סברא לומר שהחובה המוטלת צריך לפרוע בעין יפה, ולכן קמ״ל זה בשניהם.
ודע דנראה לומר דט״ס קל יש בדרשה זו, וצ״ל אם נאמר הכבש למה נאמר אחד, ור״ל אחרי דכתיב הכבש בה״א הידיעה הול״ל האחד ג״כ בה״א הידיעה, וכן הוא מדרכי הלשון, ועיין תוס׳ ריש כתובות ב׳ א׳. ונראה שזו היא כונת רש״י שציין על מ״ש אם נאמר כבש וכו׳ וז״ל את הכבש אחד תעשה בבקר, עכ״ל, והוא הפסוק שלפנינו, ולכאורה מנין לו שכוון לפסוק זה ודילמא כוון לפסוק דפרשה תצוה (כ״ט ל״ט) או לפסוק דפ׳ מצורע (י״ד י״ב), אך משום דשם כתיב הכבש האחד, וא״כ הלשון מכוון, משא״כ כאן דכתיב בלשון שאינו דבוק, הכבש אחד, ודו״ק, וע״ע מש״כ השייך לענין זה בפ׳ מצורע (י״ד כ״א).
. (מגילה כ״ח.)
את הכבש אחד וגו׳ – תניא, רבנן אמרי, תפלות מתמידין גמרו, תפלת השחר מתמיד של שחר, את הכבש אחד תעשה בבקר, תפלת המנחה מתמיד של בין הערבים, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.⁠
ותפלת ערבית אין לה עיקר במה לתלות, ורק בהמשך מקרבנות היום והם האברים ופדרים שמתאכלין כל הלילה, ולכן קי״ל דתפלת ערבית רשות. והנה עיקר הדבר בא גם בבבלי ברכות כ״ו ב׳, רק שם לא הובאו הכתובים כמו שהעתקנו, ועוד כתבנו מענין זה בפ׳ לך ובר״פ ויצא ובר״פ צו, וכאן אין מקומו להאריך.
(ירושלמי ברכות פ״ד ה״א)
אחד תעשה בבקר – אחד בבקר ולא שנים בבקרזה מפרש אליבא דחד מ״ד דהלשון בין הערבים פירושו בין שני ערבים, כלומר מעלות השחר עד שקיעת החמה, דהיינו בין סוף ערב דאתמול ותחלת ערב דאורתא, ופריך על זה א״כ תמיד דכתיב ביה בין הערבים ה״נ דכולא יומא כשר, ומשני התם מדכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר מכלל דבין הערבים בין הערבים ממש [ובגה״ש הגיהו דצ״ל הכבש האחד, וא״צ לזה דבאמת כתיב לפנינו הכבש אחד, אך אולי כוונו לפ׳ תצוה דשם כתיב כן], ופריך עוד אימא חד בבקר ואידך כולי יומא, ומשני אחד בבקר ולא שנים בבקר, ור״ל אי ס״ד אידך כולא יומא, א״כ גם בשחרית מותר להקריבו דגם שחרית בכלל כל היום ויהיה אפשר לפי״ז שנים בבקר והכתוב אומר רק אחד בבקר.
ועיין ברי״ף פ״ג דברכות שמי שנזכר באמצע התפלה שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה, משום דאם בא לגומרה נמצא כמו שמקריב שני תמידין בשחרית, ונראה דסמך בזה על הדרשה שלפנינו.
. (זבחים י״א:)
בין הערבים – אמר רבא, מצותו דתמיד משינטו צללי ערב, דאמר קרא בין הערבים, מעידנא דמתחיל שמשא למערב.⁠
והיינו אחר ו׳ שעות ומחצה שאז ינטו צללי ערב שהחמה נוטה למערב, וזה הוא מדין תורה, אבל חכמים אחרוהו לזמן השחיטה שתי שעות, דהיינו בשמונה שעות ומחצה כדי שיהיה פנאי להקריב קודם עשייתו נדרים ונדבות שאסור להקריבם אחר תמיד של בין הערבים כמבואר לפנינו ר״פ צו. ואמנם אין זה עקירת דבר מן התורה, יען כי הלשון בין הערבים סובל עוד כונה בין שני ערבים, ולכן חלקו אותן ו׳ שעות של אחר חצות שיהיה באמצען, שעה אחת לעשייתו וב׳ שעות ומחצה לאחר עשייתו, ולכן קיי״ל דתמיד בכל השנה נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה וסמכוהו אקרא זה, ורק בערב פסח מקדימין שעה להשחיטה ושעה להקרבה מפני רבוי הפסחים.
(פסחים נ״ח.)
בין הערבים – ת״ר, תמיד קודם לפסח, מאי טעמא, יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד.⁠
דבפסח כתיבי שתי הלשונות, בפ׳ בא כתיב בין הערבים ובפ׳ ראה כתיב שם תזבח את הפסח בערב, ועוד ביארנו בארוכה דרשה זו בפ׳ בא, יעוי״ש וצרף לכאן.
(שם נ״ט.)
 
(ה) וַעֲשִׂירִ֧ית הָאֵיפָ֛ה סֹ֖לֶת לְ⁠מִנְחָ֑ה בְּ⁠לוּלָ֛ה בְּ⁠שֶׁ֥מֶן כָּתִ֖ית רְ⁠בִיעִ֥ת הַהִֽין׃
along with one tenth of an ephah of fine flour as a grain offering, mixed with one quarter of a hin of pressed oil.
מקבילות במקראמוני המצוותספרי במדברספרי זוטאתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י בכור שורחזקונירלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםרש״ר הירשמלבי״םנצי״ב
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ועשירית האיפה – אחד מעשרה באיפה: סולת – מן החטים. אתה אומר סולת מן החטים, או אינו אלא מן השעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון? תלמוד לומר: סולת חטים תעשה אותו (שמות כ״ט). הואיל ונאמרו סלתות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם שאינה אלא מן החטים – אף פורטני כל סלתות שבתורה, שלא יהו אלא מן החטים.
בלולה בשמן – להוציא את השלוק. אין לי אלא למנחות, למנורה מנין? תלמוד לומר: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (ויקרא כ״ד:ב׳) – להוציא את השלוק.
"and a tenth of an ephah": one of ten in an ephah. "flour": of wheat. You say this, but perhaps it may be of barley, spelt, oats or shifon (a kind of spelt). It is, therefore, written (Shemot 29:2) "Of wheat flour shall you make them.⁠" Since "flours" are mentioned in the Torah unqualified, and in one instance it is specified that it must be wheat flour, so, all "flours" in the Torah are to be only of wheat. (Bemidbar 28:5) "for the meal-offering mixed with oil of crushing": to exclude (oil that is exuded from) what is cooked. This tells me only of (oil that is kasher for) meal-offerings. Whence do I derive (the same for) the menorah? It is written (in that regard) (Vayikra 24:2) "Command the children of Israel that they take to you clear oil of beaten olives" — to exclude what is cooked.
בלולה בשמן כתית – כל השמנים כשרים למנחות לא נאמר כתית אלא למובחר. לפה שאמרת ויקחו אליך שמן זית זך כתית כשאמר שמן ריבה שמן של עטנים יכול הבא מן הממל מנין אף מתחת הקורה ת״ל שמן כשאמר שמן ריבה שמן של נובלות יכול הבא מן הממל מנין אף מתחת הקורה ת״ל שמן כשאמר שמן ריבה שמן של גרגרים יכול שאני מרבה אף שמן של שלוקים ושל כבושים ושל שרויים במים ת״ל שמן כתית נמצא השמן של שלוקים וחביריו כבעל מום למזבח.
וְחַד מִן עֶשְׂרָא בִּתְלָת סְאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְּפִילָא בִּמְשַׁח כָּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא.
And with one tenth of three seahs of flour for the mincha sprinkled with the fourth of a hin of beaten oil.

וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין
וְחַד מִן עַסְרָא בִּתְלַת סְאִין סוּלְתָּא לְמִנְחָתָא דְּפִילָא בִמְשַׁח כָּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא
תרגומי מידות
לביאור תרגומי מידות ומטבעות עיין ״וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא״ (שמות טז לו) ״וְעוּמְרָא חַד מִן עַסְרָה בִּתְלַת סְאִין הוּא״ בביאורנו.
כתב החזקוני: ״ועשירית האיפה סלת, מה סולת האמורה במלואים של חטים אף כל סלת האמורה בתורה של חטים״. אונקלוס לא הוסיף בתרגומו ממה נעשית הסולת, אך המיוחס ליונתן פירט לגבי הסולת והשמן: ״סְמִידָא דְחִינְטַיָא לְמִנְחָתָא... בִּמְשַׁח זֵיתָא״ [סולת של חיטים למִנחה... בשמן זית].
ועשרון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועשרון״) גם נוסח חילופי: ״ועשרונה״.
מכלתה סלת למנחתה פילת
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פילת״) גם נוסח חילופי: ״{פיל}⁠ה״.
במשח כתית רבעית הינה.
וחד מן עשרא בתלת סווין סמידא דחינטיא {למנחתא}⁠
חסר בכ״י לונדון.
פתיכא במשח זיתא כתישא רבעות הינא.
and the tenth of three seahs of wheaten flour as a mincha mingled with beaten olive oil, the fourth of a hin.
וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה – אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בָאֵיפָה. סֹלֶת, מִן הַחִטִּין. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַשְּׂעוֹרִין וְכֻסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁ(י)⁠פּוֹן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כ״ט:ב׳) ״סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם״, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ סְלָתוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם וּפֵרֵט בְּאַחַת מֵהֶן שֶׁאֵינּוֹ אֶלָּא מִן הַחִטִּין אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל סְלָתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְהוּ אֶלָּא מִן הַחִטִּין. מִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית, לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁלוּק. אֵין לִי אֶלָּא מִנְחָה, לַמְּנוֹרָה מִנָּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כ״ד:ב׳) ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר״, לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁלוּק.
וַעֻשׁרַ וַיְבַּתֵ סִמִידֹ מִןַ אלבִּרִּ מַלתֻותֹּ בִּרִבּעִ קִסט מִן דֻהןֵ מַטחֻוןֵ
ועשירית האיפה
(2.484 ק״ג)
סולת מן הדגנים מעורב עם רבע ליטר מן שמן טחון.
סלת למנחה – מנחת נסכים.
סלת למנחה FLOUR FOR A MEAL OFFERING – the meal offering that usually accompanies drink offerings (cf. Rashi on Vayikra 23:37).
פס׳: ועשירית האיפה סלת – אחד מעשרה מאיפה.
סלת – מן החטים.
למנחה בלולה בשמן כתית. להוציא את השלוק כצ״ל ומילת כתית דריש:
למנחה בלולה בשמן – להוציא את השלוק.
כתית רביעית ההין – כתית לגזרה שוה. למנחות ולמנורה:
כתית – נדוך הזית במדוכה, ואינו ניתן בגת, אלא עוצרים אותו בידים, והוא זך, שאין השמרים מתמצים בו.
ועשירית האיפה סלת – מה סולת האמורה במלואים של חטים אף כל סלת האמורה בתורה של חטים.
בשמן כתית – הזית נדוך במדוכה וסוחטים אותו בידיים ואין עוצרים אותו בגת כדי שלא יתמצו בו השמרים.⁠
שאוב מר״י בכור שור.
רביעת ההין – ג׳ לוגין.
ועשירית האיפה סלת, "and the tenth of an eyphah of fine flour;⁠" just as the "fine flour" mentioned in the passage in Exodus referred to flour from wheat, so here too it refers to flour ground from wheat. (Exodus 29,42). Whenever the Torah mentions the word סלת, it refers to fine flour made from wheat.
בשמן כתית, "with beaten oil;⁠" the olives were ground in a mortar and oil resulting was squeezed out by hand. It was not stored in a vat to prevent any residue from accumulating at the bottom of the vat. (B'chor shor)
רביעית ההין, a quarter of a hin, i.e. three logs.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

סלת למנח׳ מנחת נסכי׳. היא הסלת הבאה עם הקרבן עשרון לכבש שהוא עשירי׳ האיפה ושני עשרוני׳ לאיל וגו׳ עשרוני׳ לפר לא מהחמש מנחות האמורות בויקר׳ שהן באות מנחה בפני עצמה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(5-6) וביאר המנחה אשר יקריבו עם הקרבן ההוא באמרו ועשירית האיפה סולת. וידוע שהעומר עשירית האיפה הוא. וכדי שתהיה מנחה הדורה צוה בלולה בשמן ולא הרבה יותר מדאי. שיעשה לכלוך ולא מעט שיהיה בלתי נרגש אלא שיהי׳ באיכותו כתית ובדמותו רביעית ההין שהוא הכמות הממוצע.
ואמר עולת תמיד העשויה בהר סיני להגיד שאין זו כאן מצוה מחודש׳ כי הוא קרבן העולה שנצטוו עליו בהר סיני כי לא צוה ית׳ בתחלה על קרבן אחר כמ״ש וזה אשר תעשה על המזבח והוא אשר מקריבים תמיד במדבר והוא היה לריח ניחח לה׳ כלומר בהיותו נשרף ונאכל על אשו האלהי אשר במזבחו היה נרצה לפניו יתברך. ובפ״ק (חגיגה ט״ו) רבי אליעזר אומר העשויה בהר סיני מעשיה נאמרו מסיני והוא עצמה לא נקרבה. רבי עקיבה אומר קרבה ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מ׳ שנה שבטו של לוי שלא עבדו ע״ז הקריבוה.
וי״מ העשויה בהר סיני שצוה על קרבן התמיד בהר סיני כי שאר הקרבנות נצטוו בערבות מואב ובאהל מועד ולהבדיל ביניהם נאמר העשויה בהר סיני לפי שבסיני שהיו קרובים לישוב הקריבו שם את התמידי׳ ואחרי כן לא הקריבום כל ימי המדבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מנחת נסכים. כלומר, אף על גב דלא כתיב ׳ומנחתו׳, דהוי משמע דקאי על התמיד, ומשמע שצריך מנחה בפני עצמה כל יום, וזה אי אפשר, שהרי כתיב אחריו (פסוק ו) ״עולת תמיד העשויה וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואכל האמור לפניו קאי, אם כן מנחת נסכים הוא. ועוד, דאם כן יקשה, למה אינו מזכיר מנחת נסכים כמו שמזכיר היין (פסוק ז), אלא מנחת נסכים הוא:
כתית רְבִיעִת: בהעתק הללי כתוב רביעת וחברו, וכן הוא בכל ספרי׳ מדוייקים מל׳ יו״ד קדמא׳ וחס׳ יו״ד בתראה. והכי מוכח במסורת דסוף יחזקאל, וכמ״ש בפ׳ שלח לך. והמדפיס טעה שכתבו בהפך. [רביעת].
מנחת נסכים. כלומר הוא הסלת שהוא עשירית האיפה הבאה עם הקרבן, לאפוקי מחמשת המנחות האמורות בויקרא שהן באות בפני עצמן:
The libation minchah. Meaning that this was the tenth of an eiphah of fine flour which comes with the offering, to the exclusion of the meal-offerings mentioned in Vayikra, which come on their own (Vayikra 2).
ועשירית האיפה וגו׳ – בספר שמות (כט, מ) נאמר רק ״ועשרֹן סלת״, ולא נאמר במפורש שהסולת היא למנחה; ואילו כאן נאמר ״למנחה״, וכמות הסולת נקבעה בתיבות ״עשירית האיפה״. שתי נקודות אלה עולות בקנה אחד עם מטרת החזרה על מצוות התמיד.
יש להביא את האומה לידי הכרה, שרעיון העולה טעון השלמה על ידי מושג המנחה. שכן אין די בהתמסרות כל האישיות, אלא צריך גם להכיר ולהודות שכל נכסי האומה קנויים לה׳, והאומה צריכה להכיר בכך שה׳ הוא האדון על כל אמצעי המחיה והרווחה שבהם תלויים קיומה ורווחתה.
והכתוב אינו נוקט כאן בלשון ״עשרֹן״, שהיא הלשון המשמשת בכל הקרבנות הבאים, אלא אומר ״ועשירית האיפה״, הרומז לאמור בספר שמות (טז, לו): ״והעמר עשרית האיפה הוא״. כל עישרון של מנחה יזכיר לאומה את הניסיון היסודי של המן, שכן באמצעות המן ראתה האומה במוחש את השגחת ה׳ הזן ומפרנס את כל בריותיו.
עשירית האיפה – הוא א׳ מעשירי לשלשה סאים ספרא ויקרא (סי׳ של״ט) ושם התבאר וסלת הוא מן החטין כמ״ש בספרא (ויקרא סי׳ צ״ו וסי׳ קט״ו וסי׳ של״ט וצו סי׳ מ״ב) וספרי (נשא) וכמ״ש במלואים סלת חטים תעשה אותם, והדבר מבואר בקבלה (מלכים ב ז׳:א׳,ט״ז,י״ח) סאה סלת וסאה שעורים:
בלולה בשמן כתית – פי׳ שכתית היינו שיצא השמן ע״י כתיתה [או טחינה] לא ע״י שליקה או בשול וכבוש, כמ״ש במנחות (דף פה ע״ב), ובמנורה ממעט זה מן זית מזיתו, ובארתי זה היטב בפי׳ בספרא אמור (סי׳ ר״י) עיי״ש:
ועשירית האיפה וגו׳ בלולה בשמן כתית רביעית ההין: ושם (שמות כט,מ) כתיב בתמיד הבוקר ״ועשרון סולת בלול בשמן כתית רבע ההין״. היינו, משום דתורה שבכתב היא המשפיעה על תורה שבע״פ, ומשום הכי כתיב (שם) בתמיד של הערב בלשון נקבה. אבל כאן בשניהם כתיב המנחה בלשון נקבה והתמידים בלשון זכר.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144