וכל אשר שאלו עיני. שהתאוו ׳עֵינֵי׳ שִׂכְלִי להשכיל גם שלא היה מחקר אלהי,
לא אצלתי מהם1, כאמרו
(מלכים א׳ ה יג) ׳וַיְדַבֵּר (אל) [עַל]
2 הָעֵצִים וגו׳ וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה׳ וגו׳
3, ובכן
לא מנעתי את לבי מכל שמחה רוחנית המושגת בהשיג השכל איזה מושכל שיחפוץ בו
4:
כי לבי שמח בכל5 עמלי.
6 כי אמנם קרה לשִׂכְלִי תוספת שמחה וחוזק בעמל ההשתדלות להשכיל
7, על היפך מה שיקרה בעמל הכוחות החומריות שהם ילאו ויצטערו בו
8:
וזה היה חלקי מכל עמלי. ׳וזה׳ בלבד שהשגתי מן המושכלות ׳היה חלקי׳ ואין לזרים אתי
9, על היפך מה שעמלתי בנפסדות שיהיה גם לאחרים
10:
1. ׳אצלתי׳ לשון הבדלה (רש״י), ורבינו מפרש שלא הבדיל והרחיק דברים אלה מעיני שכלו שהתאוו להם, ולפי זה הוא פועל יוצא. אך לפירוש רש״י הכוונה שהוא עצמו לא נבדל, ו׳אצלתי׳ הוא פועל עומד.
2. בדפוסים וכת״י ׳אל׳, וכן לעיל
(א א), ע״ש.
3. אלו החכמות שלמדם שלמה, שפת העצים ובעלי החיים, וכפי שפירש רש״י שם ׳על העצים - מה רפואת כל אחת, ועץ פלוני יפה לבנין פלוני, וליטע בקרקע פלונית, על הבהמה - מה רפואתם ועיקר גידולם ומאכלם׳, הינם חכמות שאינם שייכים לידיעת ה׳, ולמרות זאת גם באלה עסק שלמה להשלים את עצמו. ובשיר השירים
(ז ח) כינה רבינו את אותן החכמות ׳חכמות של מעט תועלת, כענין שיחת דקלים ומשלי כובסים וזולתם׳.
4. כפי שהתבאר (פסוק א-ב), השמחה היא הרחבת הרוח החיוני שבאה כאשר האדם משיג דבר שכיוון אליו ורצה בו. ולהלן
(ג יב) כתב רבינו:
׳אין טוב בם, במיני השתדלות האדם אשר הוא עמל וטורח,
כי אם לשמוח בעיון שבו תושג שמחה שכלית ורוחנית
שהיא גדולה מכל שמחה חומרית׳. ושלמה מעיד על עצמו שעסק בכל שמחה שכלית, שהשיג את כל החכמות שחפץ לדעתן, ובכך הרחיב את שכלו, ואף אם השגת החכמה עצמה אין בה תועלת רוחנית, בכל זאת הרחבת הדעת ועילוי השכל שבא על ידי שמחה זו מועילה לנפש החיונית.
5. לשה״כ ׳מכל׳.
6. כאן נוסף בצד דפו״ר כותרת צד: ׳מופת (- ראיה והוכחה) על נצחיות הנפש השכלית׳. ובכת״י מ׳ אינו, ורבינו לא כתב זאת, ואינו מדוייק, ואף שבכמה מקומות הביא רבינו ראיה זו לנצחיות הנפש, ולהלן מפסוק י״ב הינו עוסק בעניין זה, אך כאן אין כוונתו לבאר אלא את ענין השמחה בהשגת מושכלות, לבאר למה לא מנע את עצמו מכל שמחה, בהשגת חכמות גם שאין בהם צורך לעבודת ה׳, כי גם חכמות אחרות יוסיפו כח לנפש השכלי, כיון שטבעו הפוך מכל דבר גשמי, שהגשמי נלאה וכלה על ידי השימוש, ואילו הרוחני מוסיף כח כמה שישכיל.
7. על ידי שהשכל עמל להשיג דברים שכליים, גם אם אלה אינם השכלה אלוקית בהשגת דברים רוחניים, אלא חכמות אחרות, ה׳לב׳ שהוא השכל משיג שמחה וחיזוק, שהעמל משביח אותו. ולכן כאשר ביקש לחקור את ההנהגה הישרה, לא מנע עצמו מכל דבר שיוכל להוסיף ולהרחיב ולחזק את שכלו, כדי שיוכל לעמוד על האמת.
8. כאשר כוחותיו הגשמיים של האדם עמלים, למשל בעמל כפיים שמעביד בו את איברי גופו, הגוף נחלש ומתעייף מן העבודה, ומצטער מחמתו. נמצא שכוחותיו הגשמיים והרוחניים של האדם שונים והפוכים זה מזה, כי הכוחות הגשמיים נחלשים על ידי ההשתמשות בהם, ואילו הכוחות הרוחניים מתגברים בכך שהוא עמל. ובכמה מקומות הוכיח רבינו ששכלו של אדם הוא רוחני מזה שהוא מתגבר על ידי ההשתמשות בו, וכ״כ רבינו בבראשית
(א כז) על שכל האדם: ׳ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו ולא בעת זקנת הגוף, אבל יוסיף אומץ, ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחומר בלי ספק, כי אמנם היפך כל אלה יקרה לכוחות הגוף החמריות׳. וכן כתב רבינו באור עמים, בפרק ׳הנפש׳, בבואו להוכיח ששכלו של האדם נצחי: ׳שנית, יתבאר שזה הכוח השכלי הוא עצם נצחי במופת אריסטו׳ אשר ביאר בספר ׳הנפש׳ [מאמר ג פרק מה] באמרו ׳אמנם השכל נראה שהוא עצם אשר הוא דבר בפועל ואינו נפסד, כי אם היה נפסד, היה יותר ראוי שייפסד בליאות אשר אצל הזקנה׳, עכ״ל, וזה בעצמו ביאר בספר הנזכר [מאמר א פרק סו] באמרו ׳אמנם השכל ראוי שיהיה דבר אלקי ובלתי מתפעל׳ עכ״ל׳ ׳. ושם בסוף הפרק ביאר שהוכחה זו הביאה דוד המלך בתהלים ׳באמרו ׳ועלהו לא יבול׳, כלומר שלא יזקין, וכמו כן זה הכוח לא יחלש אבל יגבר לעת זקנה, כמו שאמרו ז״ל
(משנה קינים ג׳:ו׳) ׳תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בהם׳, ובזה יבחן שהוא נצחי, כי כל דבר שלא יזקין הוא בלי ספק בלתי נפסד, רביעית, באמרו ׳וכל אשר יעשה יצליח׳, ובזה יורה על היות זה הכוח נבדל מכל הכוחות הגשמיות בשתים, ראשונה שזה הכוח כפי מה שיוסיף לפעול פעולת ההשכלה המיוחדת אליו יוסיף הבנה ויכולת להשיג מושכלות זולת המושגים בהשכלתו הראשונה, כמו שאמרו ׳אם שמוע בישן תשמע בחדש׳, והיפך זה יקרה לכוחות הגשמיות, שכולם כאשר יפעלו, יתפעלו ויקרה להם ליאות ויגיעה וכו׳, ובזה יבחן שזה הכוח הוא בלתי גשמי, ובזה יבחן שהוא נצחי וכו׳, וזה בעצמו נראה שביאר ישעיהו באמרו (מ כט-לא) ׳ולאין אונים עצמה ירבה, וייעפו נערים וייגעו וגו׳, וקווי ה׳ יחליפו כוח׳, וזה כי באמרו ׳ולאין אונים עצמה ירבה׳ ביאר שלעת זקנה אשר אין אונים לגוף הנה זה הכוח ׳עצמה ירבה׳, כמו שאמרו ׳חכמה ניתוספת בהם׳, והוסיף ואמר ׳וייעפו נערים וייגעו וגו׳ וקווי ה׳ יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא יגעו׳, כלומר שהכוחות הגשמיות, עם היותם בתקפם כנערים וכבחורים לא ימלטו מן הליאות והעייפות, בפרט בהרבותם פעולתם, אמנם זה הכוח גם מן הפעולה החזקה במרוצה לא ישיגהו ליאות ויגיעה, כי אמנם בהרבותו להשכיל ובהשכילו מושכל חזק יוסיף אומץ ויחליף כוח יותר שלם, ושתי אלה יורו שזה הכוח הוא בלתי גשמי ובלתי מתפעל ומזה יתחייב שהוא נצחי בלתי נפסד, וזה הוא מה שרצה הנביא לבאר׳. וכ״כ בפירושו לתהלים
(א ג) ביאר שהמזמור עוסק במהות נפש האדם, וכתב: ׳ועלהו לא יבול, שלא יזקין, וכן השכל האנושי השלם לא יחלש לעת זקנה, אבל יתחזק, וזה גם כן אות שאינו כוח בגוף, כי כל שאר הכוחות שהם גשמיות יחלשו לעת זקנה, וכל אשר יעשה יצליח, כי זה העץ גם שיתן הפרי, לא יחדל להיטיב בזולת זה בכל חלקיו, וכמו כן השכל האנושי, גם שירבה פעולת ההשכלה באיזה מושכל, לא יקרה לו בזה ליאות ועייפות כמו שיקרה לכוחות הגשמיות, אבל יתחזק בזה ויתבונן אז יותר, כאמרם ז״ל ׳אם שמוע בישן תשמעו בחדש׳, וגם זה אות שאינו כוח גשמי אבל כוח נבדל ראוי לנצחיות׳. אך ראה מו״נ (ח״א פל״ב) שהשכל אכן נחלש ברוב השימוש בו, וביאר הטעם בזה משום שהשכל מקושר עם הגוף הגשמי, ולכן גם הוא כלה.
9. ע״פ לשה״כ במשלי
(ה יז).
10. מתוך עמלו של שלמה בהשגת התענוגות הגשמיים שהזכיר בפסוקים הקודמים ועמלו בהשגת החכמה שהזכיר כאן, רק החכמה היה ׳חלקו׳ שלו בכל העמל, ואילו התענוגות הגשמיים היו גם עבור אחרים, כי מלבד ההבדל הנזכר בין העמל הגשמי המלאה ומחליש את הכוחות לעמל השכל הרוחני שמחזק את הכוחות הרוחניים, יש הבדל נוסף, כי מה שירוויח על ידי עמלו הגשמי, אינו מוכרח שייהנה ממנו, ויתכן שיפול לאחר, וכפי שמאריך להלן, ואילו הריווח וההנאה הרוחנית של מה שהשכיל הוא ׳חלקו׳ של העָמֵל, ולא יוכל אחר לקחתו ממנו. וכ״כ רבינו להלן (
ג כב,
ט ט-י). ומקורו בדברי הרמב״ם במורה נבוכים (ח״ג פנ״ד): ׳והמין הרביעי הוא השלימות האנושי האמיתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, ר״ל ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלוהיות, וזאת היא התכלית האחרונה, והיא מַשְלמת האדם שלימות אמיתי,
והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי, ובמה האדם אדם. ובחן כל שלמות מן הג׳ השלמיות הקודמים, תמצאם לזולתך - לא לך, ואם אי אפשר לפי המפורסם מבלעדי היותם גם לך, הם לך ולזולתך, אבל זה השלמות האחרון הוא לך לבדך אין לאחר עמך בו שיתוף כלל, יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, ומפני זה ראוי לך שתהיה השתדלותך להגיע אל זה הנשאר לך, ולא תטרח ולא תיגע לאחרים, אתה השוכח נפשך עד ששחר לובן פניה במשול הכוחות הגופניות עליה, כמו שנאמר בראש המשלים השיריים ההם הנשואים לזה הענין, אמר
(שה״ש א ו) ׳בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי׳, ובזה הענין בעצמו אמר
(משלי ה ט) ׳פן תתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי׳ ׳. ובשיר השירים
(א ו) כתב רבינו: ׳בני אמי נחרו בי, הכבידו עלי מסים וארנוניות וכו׳, ובכן שמוני נוטרה את הכרמים, להשתדל בצרכי חיי שעה,
כרמי שלי, שהיא שלי בלבד ואין לזרים אתי, והוא העסק בתורה ובמצוות, לא נטרתי, לא עסקתי בהם, מקוצר רוח ומעבודה קשה׳. וראה מה שציינו והארכנו בזה בס״ד במאמר ׳עולם שאינו שלך׳ הנדפס עם פירוש שיר השירים.