[קהלת מבקש לברר את מהות נצחיות הנפש האנושית, לבדוק את ההוכחות שהיא נצחית ולסתור את הדיעות המכחישות את זה, כי מתוך כך שנכיר את מהות הנפש, נדע במה ראוי לעמול בחיי עולם הזה, כפי שיסיק בסוף פרק זה]:
ופניתי אני לראות חכמה. מאמיתת נצחיות הנפש: והוללות וסכלות. ולראות גם כן דעות משובשות מכחישות זה [את זה]1 בטעות או מחסרון הקדמות2, לראות איזה יכשר3:
[׳ספק באפשרות שלימות הנפש׳4, בו מבאר את דעת המכחישים את נצחיות הנפש]:
כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. והיה הספק אצלי בזה, כי מה שנחשוב שתהיה החכמה שלימות לשכלנו הכוחיי נקנה בהשתדלותנו5, הנה הוא נראה בלתי אפשר, ׳כי מה האדם6 שיבוא׳ להשלים מה שעשה ׳המלך׳ אשר תמים פעלו7 ומה שעשה באמצעות הגרמים השמימיים ומניעיהם אשר כבר עשו את האדם במִצְוַת המלך8:
1. כ״ה בדפוס, אבל בכת״י אינו, ולנוסח הכת״י הכוונה שמכחישות את הדיעות האמיתיות שהנפש היא נצחית, ולנוסח הדפוס הדיעות המשובשות מכחישות את עצמן.
2. ׳הוללות׳ היינו ׳מהולל ומעורבב׳, שיש בהם ערבובי דברים המכחישים זה את זה מחמת השיבוש והטעות שבהם, ו׳סכלות׳ הם הדיעות המוטעות נגד הדיעות האמיתיות בגלל שאינן בנויות על הקדמות כלשהן. וראה מש״כ רבינו לעיל
(א יז-יח).
3. לשה״כ להלן
(יא ו), כלומר, לבדוק את כל הדיעות שנאמרו בעניין נצחיות הנפש, כדי להכריע איזו דיעה היא האמיתית, כי דרך בירור האמת הוא על ידי ידיעת הצדדים הסותרים, וכ״כ רבינו בדברים
(ד לט) עה״פ ׳וידעת היום והשבות אל לבבך׳: ׳ראוי בלי ספק שתתבונן ותדע כל חלקי הסותר, והשבות אל לבבך, ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם׳. וכן שם (ל א) ׳והשבות אל לבבך - התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר׳.
4. נוסף בצד דפו״ר. ׳ספק׳ במובן של תמיהה וקושיא.
5. כלומר, שהשכל שלנו הינו דבר רוחני שאינו קיים אלא בכח ולא בפועל, ועל ידי שהאדם משתדל ועוסק בחכמה, קונה השכל שלימות, והופך להיות קיים בפועל. וזה ביאר רבינו בתחילת החקירה, לעיל
(א יג), וראה מה שצויין שם.
6. ׳כי מה האדם - כענין מה אדם ותדעהו, וכן מה אנוש כי תזכרנו׳ (אבע״ז), כלומר, איזו חשיבות יש לו.
7. לשה״כ בדברים
(לב ד), ו׳המלך׳ הוא ה׳. ואבע״ז לא פירש כן.
8. ׳אשר עשוהו׳ בלשון רבים, ואילו ׳מלך׳ לשון יחיד, כי הגרמים השמימיים עשו את האדם במצות המלך, כמו שכתוב ׳נעשה אדם בצלמנו׳, וביאר רבינו שם שה׳ אמר למלאכים שימשיכו לאדם את הצלם שלהם. [וכן איתא בקה״ר ׳אין כתיב כאן
עשהו אלא
עשוהו, כביכול הקב״ה ובית דינו עשאוהו, נמנים על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תיקונך׳]. וכיון שה׳ עשה את האדם ע״י הגרמים השמימיים הרוחניים שנתנו באדם שֵׂכֶל במצות ה׳, איך יתכן שנתנו לו שֵׂכֶל שחסר, שאינו קיים אלא בכח, ואילו האדם בעמלו יעשה את שלא עשו הם, והוא יהפוך את השכל שלו לדבר שלם, הרי ה׳ ׳תמים פעלו׳ – ׳כי תמים פעלו במציאות, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ׳ (לשון רבינו בדברים שם), ואילו האדם ׳מה׳ חשוב הוא, ואיך יוסיף האדם שלימות על מעשה ה׳. שאלה זו חקרה רבינו באריכות באור עמים (פרק ׳בחיריות׳): ׳נחקור אם השלימות השני לנפש האנושית השכלית הנזכר יושג בכח אנושי בלבד ולא יושג בכח אלקי או טבעי בשום פנים. ונראה בתחילת העיון שזה נמנע, כי אמנם אין שום דבר שיהיה אפשר היעשותו בכח קטן שלא יהיה יותר אפשר היעשותו בכח גדול וחזק ממנו, והנה הכח הטבעי, כל שכן האלקי, הוא יותר גדול וחזק מן הכח האנושי, אם כן יתחייב שזה השלימות שאפשר שיושג בכח אנושי יהיה יותר ראוי בהכרח שתהיה השגתו אפשרית בכח אלקי או טבעי. שנית, נראה היות מן הנמנע שיושג בכח אנושי שלימות לנפש השכלית, וזה כי כל פעולה טבעית, כל שכן אלקית, היא בתכלית שלימות, לא יחסר כל בה מכל הצריך למציאותה, והנה הנפש השכלית היא פעולה אלקית או טבעית, אם כן יתחייב שלא תצטרך לשלימות נוסף שיושג בכח אנושי׳. ותשובה לזה כתב שם: ׳נשוב אם כן להתיר ספק החקירה הנזכרת, שהשלימות השני לנפש השכלית האנושית לא יושג זולתי בכח אנושי בחיריי, וזה כשיתכוין להדמות לבורא בעיון ובמעשה, וכאשר יעשה זה איזה איש מאישי האדם להפיק רצון האל יתברך, תהיה אז נפשו שלימה דומה בצד מה לאל יתברך וראויה שתהיה לרצון לפניו כעובדת מאהבה, ובכן יאושר חלקה בחיים כמוצאת שלום כמשפט רואי פני המלך המוצאים חן בעיניו היושבים ראשונה במלכות, ועל טענת החולק ראשונה באמרו שכל מה שיוכל עליו הכח החלוש יוכל עליו יותר בלי ספק הכח החזק ממנו, נשיב שזאת ההנחה תצדק באותן הפעולות אשר לא יבוקש בהן זולתי חוזק הכח הפועל, כי אז בהיות הבחינה על הכח אצל רוב גדלו ומיעוטו, יתחייב בהכרח שתצדק ההנחה הנזכרת מכח אותו המושכל ראשון שיאמר בו שה׳כל׳ גדול מן ה׳חלק׳, אשר ממנו יתחייב שב׳כל׳ יהיה כמות ה׳חלק׳ ויותר ממנו, וכן באיכות הכח הגדול נמצא שיעור איכות הכח הקטן ממנו ויותר, ומזה יתחייב שכאשר תהיה הפעולה אפשרית בשיעור איכות הכח הקטן, יהיה יותר ראוי שתהיה אפשרית בכח הגדול ממנו אשר בו השיעור הנזכר ויותר. אמנם בפעולות אשר יבוקש בהן יחס מוגבל בין הפועל והמתפעל לא תצדק ההנחה הנזכרת, כי אמנם כשנאמר שמעלה אחת בחום תבשל איזה בישול באיזה דבר מוגבל, לא יתחייב מזה ששתי מעלות בחום יבשלו בו אותו הבישול או יותר, כי אולי יתיכוהו או ישרפוהו ולא יבשלוהו כלל להעדר היחס המוגבל הצריך לפעולת אותו הבישול. וכמו כן, בהיות שלשלימות הנפש השכלית תבוקש תכונת מעלות המידות מכוונת אל המעשים הטובים להדמות לבורא יתברך, ובכן יתחייב שיהיה כל זה בבחירה אישיית, לא בכח אלקי או טבעי מכריח לזה, לא תצדק בכמו זה ההנחה הנזכרת באופן שנאמר שבהיות השגת שלימות הנפש הנזכרת אפשרית בכח אנושי אישיי תהיה אפשרית יותר בכח אלקי או טבעי, כי אמנם היה זה מקבץ שני חלקי הסותר אשר לא יצדקו יחדיו בשום פנים, וזה כי מצד היות המושג הוא השלימות הנרצה לאל יתברך, יתחייב שיהיה בחיריי, ומצד היותו מושג בכח אלקי או טבעי היה בלתי בחיריי, וזה לא יתכן. ועל הטענה השנית שטען החולק באמרו שאם יושג שלימות לנפש השכלית בכח אנושי אישיי נוסף על אשר מקודם יתחייב שהכח הטבעי או האלקי אשר המציא אותה עשה פעולה חסרה, נשיב כי אמנם החסרון בנפש הנזכר יאמר על אחד משני פנים: ראשונה על חסרון שלימותה הראשון, וזה האופן מהחסרון לא יצדק עליה כלל, כי אמנם היא שלימה בשלימות הראשון בתכלית מה שאפשר להיותה מוכנת אל השלימות השני. שנית, יאמר בה חסרון מצד מה שיחסר בה השלימות השני, וזה אמנם יצדק עליה, ולא ייוחס זה לחסרון פעולת הפועל, כי אמנם כוונת הפועל היא שתהיה מוכנת בתכלית אל השגת שלימות שני אשר הוא נמנע שיושג זולתי בבחירה אישיית כאשר התבאר׳. ולעיל
(א יג) ביאר רבינו שמה שהשכל נברא כאשר הוא קיים רק בכח ולא בפועל הוא ׳לענות בו׳, כדי שייכנע האדם לפני ה׳ ולא יחטוא לחשוב שהוא אל, ע״ש. וראה עוד להלן
(ג י-יא).