×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {רביעי / שני במחוברות} וְהָיָה֩ כִֽי⁠־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל⁠־לְבָבֶ֔ךָ בְּכׇ֨ל⁠־הַגּוֹיִ֔םא אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃
It shall happen, when all these things have come on you, the blessing and the curse, which I have set before you, and you shall call them to mind among all the nations, where Hashem your God has driven you,
א. בְּכׇ֨ל⁠־הַגּוֹיִ֔ם =א,ש1,ק3
• ל,ל1,ש,ל9=בְּכָל⁠־הַגּוֹיִ֔ם (אין מתיגה)
• ל3=בְּכָל⁠־הַ֨גּוֹיִ֔ם (מקום המתיגה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וִיהֵי אֲרֵי יֵיתוֹן עֲלָךְ כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין בִּרְכָן וּלְוָטִין דִּיהַבִית קֳדָמָךְ וְתָתִיב לְלִבָּךְ בְּכָל עַמְמַיָּא דְּאַגְלְיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָּן.
And it will be that when all these words of blessings or of maledictions which I have set before you have come upon you, and you turn to your heart among all the nations where the Lord your God will have led you captive,
ויהווי ארום ייתון עליכון כל פתגמיא האיליין סדר ברכתה וחילופיהון די סדרת קדמיכון ותתחזרון עם לבביכון בכל אומייה די סדר יתכון י״י אלהכון לתמן.
ויהי כד ייתון עילויכון ית כל פיתגמיא האילין בירכן וחילופהון דסדרית קדמכון ותתיבון על ליבכון למיתב לפולחני בכל גלוות עממיא דאגלי יתכון י״י לתמן.
And it will be, when all these words of blessings, or their contraries, which I have set in order before you shall have come upon you, you will be converted in your hearts to return unto My fear, in all the dispersions (among) the nations where the Lord will have scattered you.
וְהָיָה֩ כִֽי⁠־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ
אלמלא כל הטובות הכתובות בתורה שמחכים להם ישראל לא היו עומדים
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ וְגוֹ׳. עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁאָמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי הָאֱמֶת, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ עֲלֵיהֶם כַּמָּה רָעוֹת בְּגָלוּתָם. וְאִלְמָלֵא כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁמְּחַכִּים וְרוֹאִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד וְלִסְבֹּל אֶת הַגָּלוּת.
אֲבָל הוֹלְכִים לְבֵית מִדְרָשׁוֹת, פּוֹתְחִים סְפָרִים, וְרוֹאִים כָּל אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁמְּחַכִּים, וְרוֹאִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה שֶׁהִבְטִיחַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, וּמִתְנַחֲמִים בְּגָלוּתָם, וּשְׁאָר הָעַמִּים מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים: אַיֵּה אֱלֹהֵיכֶם? אַיֵּה אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁמְּעֻתָּדוֹת לָכֶם, וְכִי כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ יִתְבַּיְּשׁוּ מִכֶּם?
החרדים אל דברו שסבלו כל הרעות
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שּׁנְאֵיכֶם וְגוֹ׳. מַה זֶּה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ? אֵלּוּ שֶׁסָּבְלוּ כַּמָּה רָעוֹת, כַּמָּה שְׁמוּעוֹת שָׁמְעוּ אֵלֶּה עַל אֵלֶּה וְאֵלֶּה אַחַר אֵלֶּה וְחָרְדוּ עֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי וְגוֹ׳ קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹ׳. אוֹתָם חֲרֵדִים תָּמִיד אֶל דְּבָרוֹ כְּשֶׁנַּעֲשָׂה הַדִּין.
בני אדום שמבזים אתכן כ״כ
אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שּנְאֵיכֶםאֵלֶּה הֵם אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. שֶׁאֵין עַם שֶׁמְּבַזִּים אוֹתָם בַּפָּנִים וְרוֹקְקִים בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בְּנֵי אֱדוֹם, וְכֻלָּם אוֹמְרִים שֶׁטְּמֵאִים כְּמוֹ נִדָּה, וְזֶהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה׳, אָנוּ בְּנֵי אֵל חַי, שֶׁבָּנוּ יִתְכַּבֵּד שְׁמוֹ, אָנוּ שׁוֹלְטִים עַל הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא גָּדוֹל, עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל. וּבַשֵּׁם הַזֶּה נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּדוֹל, גָּדוֹל ה׳ וּמְהֻלָּל מְאֹד. אָנוּ בְּנֵי הַגָּדוֹל, וְהוּא גָּדוֹל. וַדַּאי לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה׳.
רוה״ק עונה כנגדן
אֲבָל אַתֶּם קְטַנִּים מֵהַכֹּל, כָּתוּב יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן, אַיֵּה אֱלֹהֵיכֶם? אַיֵּה אוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁיִּתְבַּיְּשׁוּ כָּל הָעַמִּים מִשִּׂמְחַתְכֶם? מִי יִתֵּן וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, וְהֵם יֵבוֹשׁוּ, כְּמִי שֶׁתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בְאַחֵר, מִשּׁוּם שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁאָז יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, וּמִשּׁוּם כָּךְ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיְתָה אוֹמֶרֶת הַדָּבָר כָּךְ, וְעַל זֶה הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. מִי הֵם כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ? אֵלֶּה שֶׁחִזְּקוּ אֶת נְחִירֵיהֶם בְּרֹגֶז עָלֶיךְ בַּגָּלוּת הַזּוֹ. בְּאוֹתוֹ זְמַן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁיִּירְאוּ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כָּךְ זֶה וַדַּאי, אֲבָל רָאִינוּ וְכָךְ רָאוּ גִּבּוֹרֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי הַגָּלוּת נִמְשֶׁכֶת וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָא.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכָל זֶה כָּךְ הוּא, אֲבָל מִי עָשָׂה שֶׁיִּסְבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַגָּלוּת הַזּוֹ? כָּל אוֹתָן הַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטִיחַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַהֲרֵי זֶה נִתְבָּאֵר, שֶׁנִּכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְרוֹאִים כָּל אוֹתָן נֶחָמוֹת, וּשְׂמֵחִים בְּלִבָּם לִסְבֹּל אֶת כָּל מַה שֶּׁיָּבא עֲלֵיהֶם, וְלוּלֵא זֶה לֹא יָכְלוּ לִסְבֹּל.
והכל תלוי בתשובה
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וַדַּאי כָּךְ הוּא, וְהַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. וְאִם תֹּאמַר שֶׁיְּכוֹלִים עַכְשָׁו לְעוֹרֵר תְּשׁוּבָה כֻּלָּם כְּאֶחָד - לֹא יְכוֹלִים! מָה הַטַּעַם לֹא יְכוֹלִים? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
וְכָתוּב וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךְ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךְ וְגוֹ׳. וְכָתוּב וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹהֶיךְ וְגוֹ׳. וְאָז אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךְ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךְ וְגוֹ׳. וְעַד שֶׁכָּל אוֹתָם דְּבָרִים לֹא יִתְקַיְּמוּ, לֹא יְכוֹלִים לְעוֹרֵר תְּשׁוּבָה מֵהֶם.
כמה הסתרת כל הדרים והשבילים מכל בני הגלות
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כַּמָּה הִסְתַּרְתָּ כָּל הַדְּרָכִים וְהַשְּׁבִילִים מִכָּל בְּנֵי הַגָּלוּת וְלֹא הִשְׁאַרְתָּ לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה. אִם כָּךְ, שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר - שֶׁלֹּא יִסְבְּלוּ גָלוּת וְלֹא שָׂכָר, וְיֵצְאוּ מִדִּין שֶׁל הַתּוֹרָה, וְיִתְעָרְבוּ בִּשְׁאָר הָעַמִּים.
דרך במעוברת שיעברו עליה ט חדשים שלמים
פָּתַח וְאָמַר, כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ וְגוֹ׳. מַה זֶּה כְּמוֹ הָרָה? דֶּרֶךְ הוּא לִמְעֻבֶּרֶת שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שְׁלֵמִים.
אף שעבר רק יום אחד מתשיעי נחשב תשיעי שלם
וְיֵשׁ בָּעוֹלָם כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא עוֹבֵר עָלֶיהָ אֶלָּא יוֹם אֶחָד אוֹ יוֹמַיִם מֵהַתְּשִׁיעִי, וְכָל הַצִּירִים וְהַחֲבָלִים שֶׁל הַמְעֻבֶּרֶת הֵם בַּתְּשִׁיעִי. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא עָבַר עָלֶיהָ אֶלָּא רַק יוֹם אֶחָד, נֶחְשָׁב עָלֶיהָ כְּאִלּוּ עָבְרוּ כָּל הַתְּשִׁיעִי שָׁלֵם. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁטָּעֲמוּ טַעַם גָּלוּת - אִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, יֵחָשֵׁב עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ עָבְרוּ עֲלֵיהֶם כָּל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה. כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה יִסּוּרִים עָבְרוּ עֲלֵיהֶם מִיּוֹם שֶׁהִתְחִילָה הַגָּלוּת.
כמה רחמנות בדבר הזה
אֲבָל מַהוּ שֶׁכָּתוּב בַּצַּר לְךְ וּמְצָאוּךְ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִיםבֹּא וּרְאֵה כַּמָּה רַחֲמָנוּת רִחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדָּבָר הַזֶּה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְאָהַב אוֹתוֹ אַהֲבַת נֶפֶשׁ, וּמִתּוֹךְ אַהֲבָתוֹ נָתַן אוֹתוֹ לְאִמּוֹ הַגְּבִירָה שֶׁתְּגַדֵּל אוֹתוֹ וּתְלַמֵּד אוֹתוֹ דְּרָכִים מְתֻקָּנוֹת. פַּעַם אַחַת חָטָא לְאָבִיו, בָּא אָבִיו וְהִלְקָה אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ עָבַר עַל חֶטְאוֹ. שָׁב כְּמִקֹּדֶם וְשׁוּב חָטָא לְאָבִיו, וְהוֹצִיא אוֹתוֹ אָבִיו מִבֵּיתוֹ וְרָגַז עָלָיו. יָצָא אוֹתוֹ בֵן מִבֵּיתוֹ.
וּבִמְקוֹם שֶׁיֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת וְיִהְיֶה צַדִּיק כָּרָאוּי כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע אָבִיו הַמֶּלֶךְ וְתִהְיֶה עָלָיו תְּשׁוּקָתוֹ - מֶה עָשָׂה? אָמַר, הוֹאִיל וְיָצָאתִי מֵהֵיכַל אָבִי, אֶעֱשֶׂה מִכָּאן וָהָלְאָה כָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ לְהִתְחַבֵּר לְזוֹנוֹת, וְהִתְלַכְלֵךְ בְּלִכְלוּךְ וְטִנֹּפֶת עִמָּן, וְלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא עִמָּן בַּחִבּוּר שֶׁלָּהֶן. כְּשֶׁהַגְּבִירָה אִמּוֹ פּוֹקֶדֶת בְּכָל יוֹם עַל אוֹתוֹ הַבֵּן וְיוֹדַעַת שֶׁבְּנָהּ הִתְחַבֵּר עִם הַזּוֹנוֹת וְכָל חַבְרוּתוֹ הָיְתָה עִמָּהֶן, מַתְחִילָה לִבְכּוֹת וּלְמָרֵר עַל בְּנָהּ.
יוֹם אֶחָד נִכְנָס אֵלֶיהָ הַמֶּלֶךְ וְרוֹאֶה אוֹתָהּ בּוֹכָה. שׁוֹאֵל אוֹתָהּ: עַל מָה אַתְּ בּוֹכָה? אָמְרָה: וְאֵיךְ לֹא אֶבְכֶּה, שֶׁהֲרֵי בְּנֵנוּ מִחוּץ לְהֵיכַל הַמֶּלֶךְ? וְלֹא דַי שֶׁאֵינוֹ יוֹשֵׁב בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עִם הַזּוֹנוֹת! מַה יֹּאמְרוּ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם - שֶׁבֶּן הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּבֵית זוֹנוֹת?! הִתְחִילָה לִבְכּוֹת וּלְהִתְחַנֵּן לַמֶּלֶךְ.
אומר המלך בשבילך אחזיר אותו ואת הערבה שלו
בִּשְׁבִילֵךְ אַחֲזִיר אוֹתוֹ, וְאַתְּ הָעֲרֵבָה שֶׁלּוֹ. אָמְרָה: הֲרֵי וַדַּאי. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְכָךְ הוּא, לֹא צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ בַּיּוֹם בְּגָלוּי, שֶׁבּוּשָׁה עֲבוּרֵנוּ לָלֶכֶת בִּשְׁבִילוֹ לְבֵית זוֹנוֹת. וְאִם לֹא הָיָה כְּמוֹ זֶה שֶׁטִּנֵּף אֶת עַצְמוֹ כָּךְ וְחִלֵּל כְּבוֹדִי, הָיִיתִי אֲנִי וְכָל הַחֲיָלוֹת שֶׁלִּי הוֹלְכִים בִּשְׁבִילוֹ בְּכַמָּה כָבוֹד וּבְכַמָּה חֲצוֹצְרוֹת לְפָנָיו, בְּכַמָּה כְּלֵי קְרָב מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, עַד שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם יִזְדַּעְזְעוּ, וְיֵדְעוּ כֻלָּם שֶׁהוּא בֶּן הַמֶּלֶךְ. עַכְשָׁו כֵּיוָן שֶׁהוּא טִנֵּף אֶת עַצְמוֹ וְחִלֵּל אֶת כְּבוֹדִי, הוּא יַחֲזֹר בְּסֵתֶר שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בוֹ. חָזַר לַמֶּלֶךְ, וְנָתַן אוֹתוֹ לְאִמּוֹ.
כשלימים סרח שוב הוציא שניהם מן ההיכל, שאם שניכם תסבלו אדע שישוב כראוי
לְיָמִים סָרַח כְּמִקֹּדֶם. מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? הוֹצִיא אוֹתוֹ וְאֶת אִמּוֹ עִמּוֹ מִתּוֹךְ הַהֵיכָל וְאָמַר: תֵּלְכוּ שְׁנֵיכֶם, וּשְׁנֵיכֶם תִּסְבְּלוּ אֶת הַגָּלוּת וְהַמַּלְקוּת שָׁם. כֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵיכֶם תִּסְבְּלוּ כְאֶחָד, אֲזַי אֵדַע שֶׁבְּנִי יָשׁוּב כָּרָאוּי.
כָּךָ יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הֵם, הוֹרִיד אוֹתָם לְמִצְרַיִם. וְאִם תֹּאמַר שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן לֹא חָטְאוּ - הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים הָיְתָה רְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁגִּיחַ עַל שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד עַל אוֹתוֹ דִבּוּר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, זוֹהִי סִבָּה וְעִלָּה. אֲבָל עַד שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם לֹא הָיוּ גוֹי וְלֹא הָיוּ רְאוּיִים כָּרָאוּי.
(זהר שמות דף קפט.)
פאד׳א חלת בך ג׳מיע הד׳ה אלאמור מן אלברכאת ואללענאת אלתי תלותהא עליך פארג׳ע אלי נפסך ועלי אנך פימא בין ג׳מיע אלאמם אלד׳ין דחאך אללה רבך הנאך
וכאשר יבואו עליך כל הדברים האלה מהברכות והקללות אשר הצגתי בפניך, תשוב אל עצמך בעודך בין כל העמים אשר הדיח אותך ה׳ אלוהיך לשם.
פס׳: והיה כי יבואו עליך – עתידין הן לבוא עליך.
הברכה והקללה – הברכה קודמת לקללה:
(א-ג) ובעבור שאמר: וישליכם אל ארץ אחרת (דברים כ״ט:כ״ז), אמר, כי אם תשוב אל השם, אע״פ שאתה חוץ לארץ, השם ישיב שבותך.
ועל דעת ר׳ יהודה חיוג ז״ל: כי הוא יניח, והטעם: ימצא מנוחה לשבים,⁠1 ויתן להם רחמים ואחר כן ישוב ויקבץ (דברים ל׳:ד׳).
1. כלומר: פירוש ״ושב״ הוא: ״יניח״ וימציא מנוחה.
(1-3) Scripture states that if you return unto the Lord (Deut. 30:2), God will turn thy captivity (Ibid., v. 3) even though you are outside of the land because it stated earlier, and cast them into another land (v. 27). According to Rabbi Judah1 the first grammarian, the meaning of ve-shav (then shall turn) (Deut. 30:3) means God will give rest;⁠2 that is, he will give rest to the captives and be merciful to them, and after this He will return and gather.⁠3
1. Rabbi Judah Chayuj.
2. See Ibn Ezra on Num. 10:36 (Vol. 4, p. 75). Rabbi Judah renders God will turn thy captivity (Ibid., v. 3) as God will give rest to your captivity.
3. Your captivity. It should be noted that Rabbi Judah renders the first ve-shav in 30:3 as will He give rest, and the second ve-shav as and will He return.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללההברכה – בדורות הכשירים ששומרים המצות, כגון בימי יהושע, כדכתיב: ויעבדא {ישראל} את י״י כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחר⁠{י} יהושע (יהושע כ״ד:ל״א), ובימי שמואל דכתיב: וינהוב כל {בית} ישראל אחרי י״י (שמואל א ז׳:ב׳), ובימי השופטים הכשרים, ובימי דוד ושלמה, וכיוצא בהם. והקללה – בימי ירבעם, ואחאב, ואמון, ויהויכין, וכיוצא בהם.
והשבות אל לבבך – את הדברים הללו שאני אומר לך.
בכל הגוים – בגלות שתהיה שם, ותתן לבבך ודאי שקבלת הברית ולא עמדת בו.
א. בכ״י מינכן 52: ויעבדו.
ב. בכ״י מינכן 52: וינהגו.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה – IT SHALL HAPPEN WHEN ALL OF THESE THINGS COME UPON YOU THE BLESSING AND THE CURSE – הברכה – THE BLESSING – In the worthy generations that keep the commandments, like in the days of Joshua, as it is written: “And {Israel} served Hashem all the days of Joshua and all the days of the elders that outlived Joshua” (Yehoshua 24:31), and in the days of Shemuel as it is written: “and all the {house of} Israel yearned after Hashem” (Shemuel I 7:2), and in the days of the worthy judges, and in the days of David and Solomon, and those like them. והקללה – AND THE CURSE – In the days of Yeravam, and Achav, and Amon, and Yehoyakhin, and those like them.
והשבות אל לבבך – AND YOU SHALL CALL TO MIND – these things that I say to you.
בכל הגוים – AMONG ALL THE NATIONS – In exile, where you shall be, and you shall certainly take heed that you accepted the covenant and did not stand by it.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה – כבר הזכרתי (רמב״ן ויקרא כ״ו:ט״ז) כי הפרשה הזאת עתידה, כי כל עניניה לא היו ולא נבראו אבל הם עתידים להיות.
AND IT SHALL COME TO PASS, WHEN ALL THESE THINGS ARE COME UPON THEE. I have already mentioned1 that this chapter refers to the future, for all its subjects have not happened and have not been created, but they are destined to take place.
1. See Leviticus 26:12, and above, 4:25; 19:8.
הברכה והקללה – הברכה תחלה בירושת הארץ, והקללה אחר כן כשיעזבו את י״י ויתשם מעל אדמתם.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה – הגיד בזה שאחר שיבאו כל אלה הדברים הברכה תחלה ואחר כך הקללה כי כן היתה שהברכה היתה בימי יהושע ובימי הזקנים שהאריכו ימים אחריו שלא נפל דבר מכל הטוב כמו שנזכר בספר יהושע וכן היתה להם הברכה בימי קצת השופטים ובימי שמואל ושאול ודוד ושלמה ובימי קצת שאר מלכים אחרים ובית שני בימי החשמונים הנה כל אלו הקללות הדברים מהקללות שזכרנו ותשוב אחר זה אל לבבך בכל המקומות שאתה גולה בהם לשוב עד י״י אלהיך ולשמוע בקולו בכל המצוה אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך שכל תשוקתך וציוריך יהיו לעבוד השם יתעלה ותישיר לזה גם כן בניך כדי לחנכם בעבודת השם יתעלה מלידה ומבטן הנה ישיב את שבותך וירחם אותך. וזה ידמה שיהיה בבנין בית שני ולזה אמר אחר זה ושב וקבצך מכל העמים. רוצה לומר: שישוב שנית לקבצך מכל העמים וזה הוא אחר חרבן בית שני כי בבית שני נתקבצו בזה האופן וגם אמר הנביא יוסיף השם שנית ידו לקנות את שאר עמו והפליג בזה ואמר שגם אם יהיה הנדח לגלות בגוים בקצה הישוב משם יקבצהו השם יתעלה ויקחהו משם ויביאהו אל הארץ אשר ירשו אבותינו וזה הוא אמרו אחד מעיר ושנים ממשפחה, רוצה לומר: כי אף על פי שלא יהיה כי אם אחד בעיר משם יקחהו השם יתעלה וישמרהו שלא ימיתוהו הגוים אשר הוא בקרבם.
(א-ד) התועלת השישי הוא מה שיעדה התורה ביציאתינו מזה הגלות אשר אנחנו בו במה שאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגומ׳. ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך י״י אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים כי זה יורה על קבוץ גלות עשרת השבטים וגלותנו כי זה דבר לא נהיה עדין וזה כי בבית שני לא נתקבצו כולם אבל נשארו רובם תחת שאר המלכיות כמו שנכתב בספר יוסף בן גוריון.
(א-ב) אמנם אחר שזכר אופן הפכם אל הדרך והגיעם אל תכלית הריחוק בו סדר למולו תקון התשובה הנאותה לו על הדרך שסדרנוה בהקדמה והיא התשובה הכוללת אל הכלל כמו שהנסיגה גם היא הגיעה אל הכלל ואמר והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וגו׳ ושבת עד י״י אלהיך ושמעת בקולו – ירצה כאשר יגיעך תכלית הריחוק מעל י״י אלהיך אשר מחמתו נתרחקת גם כן מעל אדמתך ונטל ממך כל טובותיך הנה יהיה התקון לך מה שאמרנו למעלה שהוא תקון הולכי דרכים בתעותם ללכת הפך המגמה חזרת פניהם לאחוריהם ממש עם התמדת ההליכה כי היא עצמה סוד התשובה. ולזה והשבות אל לבבך כי סבת ריחוקך לא היה רק במה שפנית עורף אל אלהיך ובמצב ההוא הרבית נסיעותיך יום יום עד הגיעך אל תכלית הרוחק ממנו ושהעצה היעוצה לישועתך שתחזור בך ושבת פניך אל י״י אלהיך ושמעת בקולו אשר יקרא אליך ותתמיד ההליכה אל קול קריאתו הלוך וקרב עד שתגיע עדיו.
אמנם אחר שזכר אופן הפכם אל הדרך והגיעם אל תכלית הריחוק בו סדר למולו תקון התשובה הנאותה לו על הדרך שסדרנוה בהקדמה והיא התשובה הכוללת אל הכלל כמו שהנסיגה גם היא הגיעה אל הכלל ואמר והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וגו׳ ושבת עד י״י אלהיך ושמעת בקולו – ירצה כאשר יגיעך תכלית הריחוק מעל י״י אלהיך אשר מחמתו נתרחקת גם כן מעל אדמתך ונטל ממך כל טובותיך הנה יהיה התקון לך מה שאמרנו למעלה שהוא תקון הולכי דרכים בתעותם ללכת הפך המגמה חזרת פניהם לאחוריהם ממש עם התמדת ההליכה כי היא עצמה סוד התשובה. ולזה והשבות אל לבבך כי סבת ריחוקך לא היה רק במה שפנית עורף אל אלהיך ובמצב ההוא הרבית נסיעותיך יום יום עד הגיעך אל תכלית הרוחק ממנו ושהעצה היעוצה לישועתך שתחזור בך ושבת פניך אל י״י אלהיך ושמעת בקולו אשר יקרא אליך ותתמיד ההליכה אל קול קריאתו הלוך וקרב עד שתגיע עדיו.
(1)

Gate 100

Our chapter thirty in Parshat Nitzavim deals with three stages of the penitence process and the respective responses by God. Each stage represents a higher and more comprehensive level of penitence, followed by a correspondingly greater response from God. Each level of teshuva, stems from loftier motivations. Isaiah 46,2, makes the point that when a beast is loaded down with idols, it must shake off its load in order to survive. If, on the other hand, a beast is loaded with fodder, shaking off its load will expose it to death by starvation. On the contrary, the taking on of additional supplies will enable the beast to complete its trek through the desert successfully. Jews in exile who want to shake off the yoke of the Torah will only advance the day of their total destruction. However, if they increase their burden in the knowledge that they carry the seeds of their survival, they will gradually become stronger and ultimately overcome their exile. The message of our Parshah is that teshuvah has to begin due to one's feeling afflicted. It will bring redemption in its wake. Since the mitzvah of teshuvah is so powerful in its ramifications, one could have assumed that one would have to ascend to Heaven to secure it. But Moses tells us, that it is not so difficult to attain, the matter is very close at hand, "you can perform it with your mouth and with your heart.⁠" (30,11-14)
(א-ד) והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו׳ עד ראה נתתי וגו׳.
הפרשה הזאת עתידה לבא, כי לא נתקיימו יעודיה לא בבית ראשון ולא בבית שני והיא כלל נחמתנו ותקותנו והיא תרופה כללות לכל צרותינו, ולהיותה יסוד התורה כלה ופנתה. ראה אחרי הברית והאלות אשר זכר לישראל שלא יתיאשו בלבם לאמר שאחרי חטאם אל האלהים תכזב תוחלתם, ומי הוא זה אשר לא יחטא ואנה יוליך את חרפתו ומה יעשה כי יקום אל להענישו בכל אלות הברית. לזה הודיעם כי יש להם גם אחרי החטא תקון ותרופה יצילם ממות הקללות וענשם והוא התשוב׳, וזה אמרו והיה כי יבאו עליך וגו׳.
והנה ענין התשובה ומהותה יתבאר לך אחרי שתתן את נפשך וידעת עם לבבך כי האדם בעולם הזה הנה הוא כאורח נטה ללון והוא מתנועע במה שהוא מתנועע מיום הולדו ועד יום מותו וכמאמ׳ דוד ע״ה (מלכים א ב׳) אנכי הולך בדרך כל הארץ. וידוע הוא שבתנועתו יבחנו השלשה גבולים והם: מה שממנו יתנועע, ומה שאליו ילך, ומה שבין יעבור בו. כי הנה מה שממנו התנועע הוא טפה סרוחה, ומה שאליו ילך הוא להדבק במלכו של עולם לעמוד בחצר בית המלך פנימה כגבורי׳ אשר מעולם, וגבול מה שבין הוא כלל האמצעיים וההכנות אשר יעשה לעשות דרכו ולהגיע אל מחוז חפצו ותכליתו ושם תהיה מנוחתו. ולהיות זה ענין האדם כי הולך הוא ושהוא תמיד כדרכו, תמצא לשון ההליכ׳ תמיד בשלמים: אם בחנוך אמר ויתהלך חנוך את האלהים, ואם בנח אמר את האלהים התהלך נח, ובאברהם אמר התהלך לפני והיה תמיד, ויעקב אמר אשר התהלכו אבותי לפניו, ויתרו אמר למשה רבינו והודעת להם את הדרך ילכו בה.
והוא ע״ה צוה לישראל והלכת בדרכיו, לפי שמעשה האדם הוא דרכו אשר ילך בו אם לטובים ולישרים כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם. כי יודע ה׳ דרך צדיקים, ועליהם אמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳. ואם לתועים אמר (תהלים א׳) ודרך רשעים תאבד, (הושע יד) ופושעים יכשלו בם לפי שההולכים בדרך ישרה מגמת פניהם לבא אל המלך לבקר בהיכלו. והאדם התועה מדרך השכל יקרה לו כמו שיקרה להולך בדרך מותעה שהפך פניו כנגד המחוז אשר אליו ילך וכל עוד שילך יותר יתרחק יותר ממנו. וכן האדם אשר יפנה עורף ולא פנים אל היכל מלכו ואלהיו, כל עוד שילך יתרחק יותר ממנו, וכל עוד שהחוטא אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לו. יתרחק יותר מדבקות אלהיו לפי שפנה אליו עורף והלך כנגדו לא אליו. וכמו שאמר הנביא (ישעיהו א׳ ד׳) על זה עזבו את ה׳ נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור.
וכמו שהאדם שהוא הולך בדרך כשירגיש שהוא טועה בדרכו ושאינו מתדרך לאותן גבול ותכלית הנאות אליו. והאנשים הולכי ארחות עקלקלות כשישכילו פתיותם וששמו פניהם לאחור אין להם אופן ותחבולה לתקן את אשר עותו בדרכם. כי אם להפוך פניהם אל אחוריהם. ולעזוב דרכם המוטעה וללכת כנגדו. כדי שיתישרו בדרך הנאות ויגיעו אל מחוז כונתם. ככה העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך, התרופה האמתי׳ שישובו מדרכם הרעה ויעזוב רשע דרכו וישוב אל ה׳ שהוא הדרך הישר והנאות. וזה הוא ענין התשובה וגדרה, ולזה אמר כאן אדון הנביאים ע״ה והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה. רוצה לומר שתזכה בירושת הארץ ושפע הצלחו׳ ומיני הטובות והיקר שנכללו בברכות שהתקיים עליהם בארץ בימי דוד ובימי שלמה בנו וביתר הזמנים. ועם זה גם כן יבאו הקללות ותמצא ארצך מרוחק מהש״י תכלית הרחוק ומרוחק גם כן מהאמת כי נטלו ממך הטובות. הנה יהיה התקנה כהולכי הדרכים בתעותם ללכת הפך הראוי והנאות אליהם שישובו מאותו הדרך. ובמקום שהפכת עורף לאלהיך ונתרחקת ממנו תשוב ללכת אחריו ובזה הדרך תדרוך לו, וזהו אמרו והשבות אל לבבך וגו׳. ואף כי לא תדע ללכת למולו הטה אזנך ושמע כי תמיד קולו קורא אליך, וזהו ושמעת בקולו אשר יקרא לך. והתמיד ההליכה אל קול קריאתו הלוך וקרוב עד שתגיע עדיו:
ואמנם אמרו והשבות אל לבבך וגומר ושבת עד ה׳ אלהיך וגומר, כתב הר״ן שוהשבות אל לבבך הוא שתהרהר בתשובה אבל לא תשלימנה עד שתעשה בפעל ואחר כך תחזור להשלימה. וז״ש ושבת עד ה׳ אלהיך שעל כל אחד מאלה יגמלם הש״י על כל אחת מהם כפי ענינה ר״ל ששם בגלות יתנך לרחמים לפני שוביך ויניח לך מעצבך ומרגזך. ולפי זה יהיה ושב ה׳ אלהיך מלשון (ישעיהו ל׳) בשובה ונחת תושעון. ולא זכר בזה שיוציאם מהגלות כי כמו שהם לא השלימו התשוב׳ שהתחילו בה ככה השי״ת לא ישלים עדיין הגאולה אבל על תשלום התשובה שאמ׳ ושבת עד ה׳ אלהיך, שהיא התשובה השלמה אמר ושב וקבצך ואם יהיה נדחך וגומ׳ הנה אם כן זכר הערת התשוב׳ ואחר כך תשלומה וכנגדם זכר הערת הגאולה ואחר כך השלמתה זהו דעתו:
והנראה אלי בפרשה הוא שמשה אדונינו הודיעם שעם היות הברכות והקללות אשר זכר בלשון תנאי: אם שמוע תשמע, ואם לא תשמע, שכלם ר״ל הברכה והקללה עתידי׳ להתקיים כמו שזכרתי ושאח׳ שיתמו הקללות כלם ישובו אל הש״י וישמעו קולו והוא יקבצם ויגאלם וזאת היא הנחמה האמיתית והגאול׳ העתיד׳ אשר אנחנו מקווים אותה.
והנם נזכרה אחרי זכרון הברית והאלות כלם וז״א והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך כי כלם יתקיימו בהכרח, הנה אז בהכרח תשוב אל ה׳. ולפי שהאומה בתוך הגלות תחלק לשני חלקים החלק הקטן מהם מחזיק הדת והולכי׳ בתורת ה׳, ובשם ישראל יכנו והם הנשארים מעט מהרבה. והחלק האחר הוא רוב העם אשר מתוך הצרות וכובד הגלות ואונס השמדות עברו על דת וכמו שאמר שם ועבדתם שם אלהים אחרים וכו׳ כמו שפירשתי.
לכן אמ׳ כנגד שני חלקי העם והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה, ושבת עד ה׳ אלהיך. כי הנה המאמ׳ הראשון נאמר על אותם האנוסים שיצאו מכלל הדת. ולכן אמרו באלו והשבות אל לבבך כי תהיה תשובתם בלב לא בפה כי לא יוכלו לפרסם תשובתם ואמונתם מפחד הגוים אשר הם בתוכם, והוא אמרו בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה ר״ל שהם מעורבי׳ בהם ונחשבים כמוהם ובלבם ישיבו אל ה׳. ועל החלק האחרון מהיהודים המפורסמים אמר ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך, ר״ל שהם ישובו ויעשו המצות וישמעו בקול ה׳ הם ובניהם בפרסום לפי שלא עזבו שם אלהיהם.
וכאשר ישובו אל ה׳ וילכו אחריו וירוצו אלו ואלו כל אחד כפי מצבו ועניינו הבטיח שהש״י יקרבם אליו וזהו ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגומ׳. הנה אמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך על כל החלק היהודים המפורסמי׳ ומחזיקים ביהדותם ועליהם אמר את שבותך לפי שהם בשביה ועבדות, ואמר ורחמך כי לשפלות׳ וצרותיה׳ יצטרכו לרחמים. אמנם על החלק האח׳ מהיוצאים מכלל הדת מפני אונסם אמר ושב וקבצך מכל העמים וגו׳, ולא אמר בהם שביה ולא לשון רחמים. וזו הסבה שזכר בכל אחד שיקבצם מכל העמים להיותם מעורבים בהם ומתחתנים בהם. ועל אלו ואלו אמר אם יהיה נדחך בקצה השמים וגומ׳.
והנה אמר ושב ולא אמר והשיב לומר כי כמו שישראל ישובו מדרכם הרעה ללכת בדרך טובה כן הש״י ישוב מכוונתו וגזרתו שהיה להענישם עוד וישוב להטיב אותם ולקבצם.
ואמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך – לפי שאמר למעלה שיביא עליהם הקללות הנזכרות. עד שישליכם אל ארץ אחרת ויפיצם בכל הארצות. ואם כן לפי זה יאמרו נואש ח״ו ויתיאשו מן הרחמים. וזה שקר כי לעולם הם אסירי התקוה. ותוחלת יש להם לעולם. לזה אמר בכאן והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה. אל תתיאש מן הרחמים. כי ידו פשוטה לקבל שבים. ולכן והשבות אל לבבך. הדברים שעשית או שחטאת בהם. בגוים אשר הדיחך ה׳ אלהיך שם. ותצדיק הדין לומר משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו. ושבת עד ה׳ אלהיך. בתשובה שלימה בכל לבבך ובכל נפשך. ומיד ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך. אע״פ שחזרת מתוך צרה ואינה תשובה שלימה. כאומרו ה׳ בצר פקדנוך. עכ״ז ושב וקבצך מכל העמים. ואע״פ שיהיה נדחך בקצה השמים. עכ״ז משם יקבצך ה׳ אלהיך ומשם יקחך בידו. ואע״פ שאתה בארץ טמאה. והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך. לרמוז שבזכות האבות יבאו אל הארץ. וזהו וירישתה והטיבך והרבך מאבותיך. רוצה לומר מצד זכות אבותיך. ואולי יאמר אם יהיה נדחך. לרמוז על זה הגלות האחרון. שבו נתפזרו לארבעה רוחות העולם מקצה השמים ועד קצה השמים. ובראשונה אמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך. שזה רמז על גלות נבוכדנצר שהגלם לבבל ולשאר ארצות ואלו היו קלים להתקבץ. אבל בגלות אחרון שהם נפוצים בקצה השמים היאך יתקבצו. לזה חזר לומר אם יהיה נדחך. כלומר אע״פ שיהיה נדחך בקצה השמים. משם יקבצך ה׳ אלהיך ומשם יקחך. כמו שעשה במצרים דכתיב ולקחתי אתכם לי לעם. וכמו שכתב שם ארבעה לשונות של גאולה דכתיב והוצאתי אתכם והצלתי אתכם ולקחתי אתכם והבאתי אתכם. כן כתב בכאן ארבעה לשונות של גאולה. משם יקבצך ה׳ אלהיך כנגד והוצאתי אתכם. ומשם יקחך כנגד ולקחתי אתכם. והביאך ה׳ אלהיך כנגד והבאתי אתכם. והטיבך והרבך מאבותיך כנגד וגאלתי אתכם. ועל זה אמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות:
והשבת אל לבבך – התבונן בחלקו הסותר, ותשיבם אל לבבך יחדיו, להבחין האמת מן השקר, ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו.
בכל הגוים – בעודך בגלות.
והשבות אל לבבך, you will be able to distinguish the truth between apparently contradictory phenomena. When you become the victim of what has been predicted for the sinners, you will realise how far you had strayed from God’s Torah, i.e. from God Himself.
בכל הגויים, while you are still in exile.
(א-ה) והיה כי יבואו וגו׳ והשבות אל לבבך בכל הגויים וגו׳. אמר הגאון, הגם כי זאת מצוה היא, אפילו הכי הוא הודעה מה, הודיע התורה שיהיה הדבר הזה.
והשבות [אל לבבך – היא חקירה] ודרישה בעיון השכל.
וכן אמר, והיה כי יבואו וגו׳ והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה, בוודאי כשתשיב אל לבבך, היינו כשתעיין ותחקור, אז ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו.
ככל אשר אנכי מצווך היום – ולא יתר עליו, היינו רמז למנהגים שונים באו למנהג ההמון אשר לא מבני ישראל המה, והם מנהגים של הבל ואינם מעיקרי התורה, ועוזבים בעוונותינו עיקר מצוות התורה בעבורם1.
וכן אמר, כשתעיין – בוודאי תשוב בתשובה ותעשה מצות ה׳ ולא יותר, אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. [ואמר] ׳בניך׳, לפי שכשהאב הוא ירא ה׳, מוריש לבניו הקניין ההוא על הרוב. הלוא תראה כי רוב האנשים מלמדים אומנותם לבניו. וכן עתה פה אם תשוב לה׳, גם בניך יגדלו [עם] הבטחון ההוא והדרך הטובה ההיא.
ואז, אם יהיה נידחך בקצה השמים [משם יקבצך ה׳] – שהוא קיבוץ גלויות.
[קיבוץ גלויות וביאת הארץ]:
ויש הפרש רב בין קיבוץ גלויות וביאת הארץ, מרמזי הנביאים והחכמים הרבה, ונבדלו פה לשני חלקים, ראשון – אם יהיה נדחך, שהוא קיבוץ גלויות, שני – והביאך ה׳ אלהיך וגו׳:
1. בנדפס: ׳ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום – לא מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה׳, וראה נדפס לעיל (כח יא) שמפרש ׳מצות אנשים מלומדה׳.
והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו׳ – יש להתבונן כי מתחילה אמר בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה ואח״כ אמר בכל הגוים אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה. כי יש הבדל בין לשון הפיצך, ללשון הדיחך, כי הפיצך יאמר על הגלות, והדיחך יאמר על המצות, כי בהיות ישראל בארצות העמים הם נדחים מן המצות הן מצד מ״ש בתוכחה (דברים כ״ח:ל״ו) ועבדתם שם אלהים אחרים. הן מצד שרוב המצות תלויות בארץ, וע״י הדחה זו ישראל קרובים לבא לידי טעות ולומר שאין הקב״ה חפץ עוד במעשיהם כלל, על דרך שנאמר (ישעיהו א׳:י״א) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳ ועי״ז יתיאשו לגמרי מן הגאולה כי יאמרו שהקב״ה הדיחם מן המצות בכוונה גמורה, וטעות הוא בידם כי הקב״ה לא נתכוין בעצם וראשונה כ״א על הפיזור להפיצם זה מעל זה כי כינוס לרשעים רע להם (סנהדרין עא:) אמנם מה שנדחו מן המצות נמשך במקרה מן ההפצה ולא שיתכוין הש״י בעצם וראשונה להדיחם מן המצות.
וזהו המכוון בפרשה זו, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך שתחשוב בלבבך דבר, ומהו הדבר אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה. כי תחשוב שה׳ אלהיך הדיחך מן המצות בכונה ועצם וראשונה כי אינו חפץ לא בך ולא בשמירת מצותיך עוד, ועי״ז תתיאש מן התשובה כי תאמר לו חפץ ה׳ בנו לא תקראנה אותנו כאלה מידו ית׳, ע״ז אמר שאתה חושב תועה על ה׳ ואין הדבר כן אלא במצותיך חפץ מאד לעולם, ובזה יבחן הדבר במ״ש ושבת עד ה׳ וגו׳ כי מיד כאשר תגמר בלבך לשוב בתשובה שלימה עד ה׳, אע״פ שעדיין לא עשית הדבר הראוי להעשות בפועל שהרי לא נאמר כאן עדיין ועשית את כל מצותיו כמ״ש בסמוך, בזה הורה באצבע לומר ראה איך אתה טועה בדעתך כי לא זו שבמצותיך חפץ מאד אלא אפילו תיכף שתשוב עד ה׳ ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך. שעיקר השמיעה בקול ה׳ היא בכל לבבך לבד שיראה ה׳ בך סימני טהרה שנכון לבך אל ה׳ אך שהמניעה היא שלא תוכל לעשות בפועל כל מצותיו, ומ״מ תיכף ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳.
שתי פעמים ושב שהזכיר בזה אחר זה הראשון מדבר במחילת העון הקודם הנקרא שבותך, כמו הבת השובבה (ירמיהו ל״א:כ״א) וכמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיהו נ״ז:י״ז) וכמו שובה משובה ישראל (ירמיהו ג׳:י״ב) וכן רבים, ע״ז אמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך כי אפילו שבותך המתיחס אליך דהיינו העון יתהפך לזכות כאמרו רז״ל (יומא פו:) שע״י התשובה נעשין הזדונות כזכיות זהו שנאמר ורחמך שהוא לשון אהבה ר״ל שיהיה הקב״ה אוהב את שבותך יען כי הזדונות יהיו בעיניו ית׳ כזכיות ואוהבם מאד.
והשני מדבר בשיבת ישראל מן הגלות, זהו שנאמר ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה לא כמו שחשבת שהדיחך ה׳ אלהיך ונתכוון בעצם וראשונה להדיחך מעל שמירת המצות, אלא בעצם וראשונה נתכוין ה׳ להפיצך אמנם ההדחה מן המצות נמשך במקרה מן הניפוץ ומ״מ אם יהיה נדחך בקצה השמים כי באמת אתה מודח מן המצות אבל אין לייחס הדבר אליו ית׳ כ״א אליך ונקרא נדחך, כי אתה עשית וגרמת לך הדחה זו מבית ומחוץ ואע״פ שאתה גרמת לך להיות מודח מן מקום קיום המצות רחוק מאד, מ״מ משם יקבצך ה׳ ומשם יקחך. משם יקבצך זהו קיבוץ גליות, ומשם יקחך אליו לסייע לך לשמירת המצות. והביאך אל הארץ וגו׳ והטיבך והרבך מאבותיך אין הפירוש מאבותיך יותר מאבותיך שהרי בסמוך אמר כאשר שש על אבותיך משמע לא יותר מהם אלא שוה להם אלא מאבותיך לומר לך מאחר אשר אתה הכינות לבך אל ה׳ אבל עדיין לא יצאה מחשבתך אל הפועל כי לא קיימת המצות עדיין ע״כ עדיין אין זכותך מספיק לך להטיב לך ולהרבותך כ״א זכות אבותיך הוא שעמדה לך להטיב לך ולהרבותך, זה״ש מאבותיך שדבר זה נמשך לך מאבותיך, אמנם מ״מ מאחר שלבך שלם עם ה׳ וגמרת בלבך לעשות כל מצות ה׳ גם בפועל אם תבא המצוה לידך גם לעומת זה ה׳ יגמור בעדך.
ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ – שיתן בלבך לעבדו מאהבה לא מיראה כי העושה מאהבה עובד את ה׳ בשמחה, אך שכל זמן שאין הקב״ה מתנקם מאויביך תמיד מורא אויביך עליך פן יחזרו להלחם בך ועל כן אין לבך פנוי לעבוד את ה׳ בשמחה, ע״כ ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך ומאז תהיה בטוח שלא יבואו עליך עוד וישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נ״ח:י״א) הנה מאז תהיה מוכן לעשות כל מצות ה׳ בשמחה גם בפועל זה״ש ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו. ואז לא תצטרך לזכות אבותיך זה״ש ואתה כי בך לבד תלה הדבר, ואז ישוב ה׳ לשוש עליך כאשר שש על אבותיך כי תהיה שוה לאבותיך כי יש בידך זכות עצמך ואל ההרים לא תאכל כמו שדרשו רז״ל (סנהדרין פא.) מן פסוק אל ההרים לא אכל (יחזקאל י״ח:ו׳) שלא אכל בזכות אבותיו. וע״י ביאור זה נתיישבו הרבה ספיקות בכל המשך פרשה זו כמבואר לכל מבין במעט התבוננות.
וְהָיָה֩ כִֿי: הכ״ף רפה. [וְהָיָה֩ כִי⁠־יָבֹ֨אוּ].
והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר כל הדברים האלה, ולא הספיק באומרו כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך.
ואולי שיכוין על דרך אומרם ז״ל במסכת ברכות (נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, והעמידוהו בגמרא (שם ס:) לקבל הרעה בשמחה כדרך ששמח על הטובה.
והוא אומרו והיה שהוא לשון שמחה (ב״ר מב ג), כי יבואו עליך כל הדברים תקבלם בשמחה, בהשואה יחד הברכה והקללה, ואם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, היה נשמע הכתוב על זה הדרך, והיה שהוא השמחה כי יבואו עליך הברכה, ותיבת והקללה נמשכת עם מאמר אשר נתתי לפניך שלאחריה, ולא הייתי יודע שחוזר מאמר והיה גם על הקללה.
עוד הצצתי ואראה מה נעמה חיבת הקודש אשר חבב אלהינו אותנו, הלא תראה כי בזכרון הברכה הגיע אותה עלינו, ואמר כי יבואו עליך הברכה, ובזכרון הקללה אמר והקללה אשר נתתי לפניך ולא עליך, ולטעם זה אמר אשר נתתי לפניך, ולא הספיק במאמר כל הדברים האלה.
גם אם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, הייתי מפרש מאמר אשר נתתי לפניך על שניהם, אבל מאומרו כל הדברים האלה גילה בזה יתור אשר נתתי לפניך, שבא להבדיל בין הברכה לקללה כמו שפירשתי, ולדרך זה אומרו כל הדברים האלה, חוזר אל הברכה האמורה בסמוך לה, ואל ירע בעיניך אומרו הדברים לשון רבים, והברכה לשון יחיד, כי הרבה דברים טובים נכללו בברכה.
הברכה והקללה – פירוש לא מיבעיא בעוד הטובה עליהם, אם הרשיעו וחזרו בתשובה שיהיו מרוצים אל ה׳, אלא אפילו אחר שנמאסו בעיני ה׳ ושלח בם חרון אפו והדיחם מעל פניו, ולצד הצרה אשר תסובבם חוזרים בתשובה, כאומרו והשבות וגו׳ בכל הגוים, אף על פי כן ישיב ה׳ שבותם.
ויש להעיר למה הוצרך לומר הברכה, כיון שדבר הסובב התשובה הוא מורא הקללה, לא היה לו לומר אלא כי יבא עליך הקללה. ונראה כי בא להעיר דבר שבו ישיב אל לבו לשוב בתשובה, והוא כי ישכיל בהטיבו מעשיו לפני ה׳ ברוך הוא הברכה אשר תסובבנו, ועת אשר יסור מני אורח החיים הקללה אשר תבואהו, ומזה ישכיל להשיב אל לבו, כי זולת מבחן הברכה שיהיה בה בעשות רצונו יתברך, לא יצדיק סיבת הקללה שהיא לצד עוזבו את ה׳.
והשבת אל לבבך – פירוש לצד שהרשעים לבבם טועה, לזה אמר והשבות אל לבבך שניהם הטועים בדרך לא טוב, ואומרו בכל הגוים וגו׳ פירוש בכח טענת היותו גולה ונידח בכל הגוים, ויאמר ללבו ראה מה גרמו מעשי הרעים וידע כי רע ומר עוזבו את ה׳, והוא אומרו והשבות אל לבבך בטענת כל הגוים אשר הדיחך ה׳ שמה, וכאילו אמר כאשר הדיחך ה׳ בכל הגוים.
וטעם שדיבר הכתוב בדרך זה, להיות שימצא המסית טענה לסתור הוכחת הגליות, באומרו כי הלא כמה וכמה מהאומות שיקרה להם כזה שיגלו מעל אדמתם, לזה אמר בכל הגוים, כי אין גלות כגלות ישראל אשר נתפזרו בארבע רוחות העולם, והוא אומרו בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ שמה.
והיה כי יבאו עליך כל הדברים, "It will be when all these things will come upon you, etc.⁠" Why did the Torah speak about "all these things,⁠" instead of merely writing: "when the blessing or curse will come upon you?⁠" ...
Perhaps we can understand this better in light of Berachot 54 that "one must recite a benediction when he experiences something he perceives as a blessing as well as when he experiences something which appears to him as evil.⁠" The Talmud there on folio 60 goes so far as to say that even when we experience something which we perceive as evil we must accept it joyfully. ...
This is what the Torah has in mind when it introduces this verse with the word והיה which always has a joyful connotation. Moses could not have made this point if he had written only: "when the blessing or the curse come upon you.⁠" I would then have read the words "the blessing" as referring to the word והיה, which implies something joyful. The words: "or the curse,⁠" I would have understood as belonging to what follows, i.e. something that might lead to penitence but not something that the Israelite would acknowledge as being meant for his own good.
When having a second look at our verse I have realised how much God's fondness for the Jewish people is reflected here. When referring to the blessing the Torah writes: כי יבאו עליך, when the blessing will come upon you,⁠" whereas when writing about the curse the Torah writes: והקללה אשר נתתי לפניך, "the curse which I have presented before you.⁠" This is another reason why the introduction והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה is necessary. ...
Had Moses not used this formulation we would have interpreted the word לפניך as applying both to the blessing and to the curse in equal measure. Only the introductory words enable us to realise that the nature of the curse will be different from the blessing. Do not worry about the fact that the Torah writes הדברים "the things" in the plural, whereas the blessing is mentioned in the singular. There are many examples in the Torah of constructions such as this.
הברכה והקללה, "the blessing or the curse, etc.⁠" There is no need for the Torah to tell us that God will welcome Israelites with open arms if they sin and return in penitence before God has withdrawn the blessings they have become used to. The message of our verse is that even if the Israelites sinned so much that God has brought the curses upon them, He will still assist them in their penitence though it is due only to the afflictions the people have experienced.
We have to explain the need for the Torah to mention the blessing at this juncture altogether. It would have sufficed to write the word הקללה, "the curse,⁠" as this is the catalyst that sparks repentance. Perhaps the Torah describes some of the thought processes which preceded the penitence of the Israelites. As long as the Israelites had not sinned and had experienced blessings in abundance they had not attributed it to their lifestyle. They had taken such blessings for granted, considering them as their due. Only after being deprived of these blessings do the Israelites begin to perceive that the lifestyle they used to enjoy was due to God bestowing special blessings on them.
והשבת אל לבבך, "and you will take it to heart, etc.⁠" The Torah uses this expression because sinners are misled by their hearts.
The Torah refers to an additional error the exiled Jew makes before he becomes a penitent. Even when he considers for a moment that the troubles he finds himself in are due to his having disobeyed God, the evil urge will tell him that this is not so. He will try and convince the Jew that they are not the only people who have experienced exile from time to time. The Torah counters this argument by writing בכל הגוים, "amongst all the nations.⁠" When other nations are exiled they are exiled to one or two countries. No nation has ever been scattered to the four corners of the earth as have the Jews.
והיה כי יבאו עליך – הפרשה הזאת עתידה, כי לא נתקיימו יעודיה לא בבית ראשון ולא בבית שני, והיא נחמתנו ותקותנו ותרופה כללית לכל צרותינו, ותוכן ענינה להודיע לישראל שלא יתיאשו בלבם בשמעם כל אלות הברית העתידות לחול על ראש החוטאים, וידוע כי אדם אין צדיק בארץ אשר לפעמים לא יחטא, אלא יתנחמו כי גם אחרי החטא יש להם תיקון יצילם מן העונש, והיא התשובה, כמו שיזכור:
הברכה והקללה – כי שתיהם יבואו עליך בלי ספק, עתים שתזכה בירושת הארץ וקרבת אלהים ושאר מיני ההצלחות, ועתים שתהיה בגלות נגוע ומוכה אלהים ושבע בוז וקלון, ואחרי שיעברו עליך כל הזמנים האלה:
והשבת אל לבבך בכל הגוים – ובהיותך מפוזר בין העמים כאשר תתן לבך לחשוב על כל הטובות שהיו לך מלפנים ועל הרעות אשר באו עליך עתה, ותתבונן בדעתך על הדבר הגדול הזה, איך ירדת פלאים והושלכת משמים ארץ, מן תכלית ההצלחה והאושר אל תכלית העוני והלחץ:
הברכה והקללה – הברכה בשעה שהיו מעשיך רצויים, והקללה כאשר קלקלת מעשיך - אשר הדיחך. תשיב אל לבך כי הוא ית׳ הדיחך בתוך העמים (לא במקרה) גם לא השליכך להתרחק ממך כזורק חפץ מידו להפרידו מעצמו. רק כמדיח ודוחק דבר מידו לאט שיד המדיח דבקה תמיד בנדח ובשצף קצף לאט לא כזורק בחמת כחו ומרחיקו כמו רגע.
והשבות אל לבבך – כמו ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה (ישעיהו מ״ד:י״ט).
(א-ב) והיה וגו׳ – מאות שנות הייסורים של ישראל הביאו על העם מבחנים קשים, אשר לעתים קרובות משמעותם הייתה בלתי ברורה. עתה מתאר הכתוב את המטרה הגדולה שייסורים אלה יובילו אליה.
והשבת וגו׳ – לעיל, בפירושנו ל״וידעת היום והשבת אל לבבך״ (ד, לט), היה בדעתנו ש״השב אל לב״ פירושו: להשיב לעצמו מודעות והבנה של דבר או להפנות מחדש את תשומת הלב לדבר מסוים, לאחר שהדבר נעלם מעיניו או כמעט ונעלם מעיניו. אולם נראה שפסוקנו, וכן גם ״וְלֹא⁠־יָשִׁיב אֶל⁠־לִבּוֹ״ (ישעיהו מד, יט), ״זֹאת אָשִׁיב אֶל⁠־לִבִּי״ (איכה ג, כא), מסייעים לפירוש אחר.
נראה שתפיסת העובדות שמחוצה לנו נחשבת כפעולה של השכל המכוונת כלפי חוץ. אך הפעולה העיונית המביאה תפיסות אלה לפני בית דינו של שכלנו לצורך הכרעה והסקת מסקנות נחשבת לפעילות מכוונת כלפי פנים של ״השבה״; היא משיבה אל השכל הפנימי את מה שראו בחוץ. לפיכך ״השיב אל לב״ הוא ביטוי מתאים לפעולה זו. רעיון דומה מונח ביסוד הביטוי הלועזי ״רֶפְלֶקְשֶׁן״ [״התבוננות חוזרת״].
על פי זה נוכל להבין את הפסוקים שהובאו לעיל. בישעיהו (שם) נאמר: ״חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי״ וגו׳ – אלה הן העובדות החיצוניות, הידועות היטב לשכל האדם. אולם הוא איננו משיב אל לבו את מה שהוא כבר יודע; הוא לא מחזיר אותו אל דעתו הפנימית, כדי להתבונן בו ולהסיק ממנו את המסקנה הראויה. באיכה (ג, כב) נאמר: ״חַסְדֵי ה׳ כִּי לֹא⁠־תַמְנוּ״ וגו׳ – אלה הן העובדות החיצוניות, הידועות מהניסיון ההיסטורי. הוא משיב אותן מהניסיון ההיסטורי אל דעתו הפנימית, כדי להתנחם בהן.
על פי זה נוכל לבאר גם את האמור בכתוב לעיל (ד, לט): ״וידעת וגו׳ והשבת״ וגו׳. תחילה נדרש האדם לכוון את דעתו ואת הכרתו לעובדות ההיסטוריות המתוארות בפסוקים הקודמים (״וידעת״), ולאחר מכן הוא נדרש להביא תפיסות אלה בחזרה לפני בית דינו של השכל, כדי שיסיק מהן את המסקנות הנכונות, ועל יסודן יקבל את ההחלטות הנכונות לפעולה (״והשבת אל לבבך״).
וכן גם כאן: כל הברכות והקללות שעתידות לבוא עליך נובאו בספר הזה, אלפי שנים מראש. וכאשר הן באמת תפקודנה אותך, תשיב אל לבך את כל האירועים האלה של כל מהלך גורלך החיצוני; אתה תחזיר אותם אל שכלך הפנימי, כדי לדון ולהתבונן בהם. התוצאה תהיה שתשוב אל ה׳ ולתורתו בכל לבבך ובכל נפשך, ותרכוש גם את לב בניך לאותה נאמנות לה׳ ולתורתו. שכן האירועים שיעברו עליך באלפי השנים האלה יעידו לפניך על ה׳ ועל תורתך האלוקית, ועדות זו תהיה חקוקה לנצח על לוח לבך.
בכל הגוים וגו׳ – גם כאשר הנך בגלות בקרב העמים אשר ה׳ אלוקיך פיזר אותך ביניהם, ולמרות תהפוכות חייך בגלות, תישאר לאורך כל אלפי השנים ״עַם ה׳ עִם תורת ה׳ בזרועותיו״. דבר זה, ביחד עם התקיימות הנבואה על גורלך, יאפשר ויגרום בסופו של דבר את המהפך שלך, התרוממות הרוח והשיבה אל ה׳ ותורתו.
ושבת עד וגו׳ – אילו נאמר כאן ״ושבת אל״, היה אפשר לומר שהכתוב מתכוון רק לשיבה לעבר ה׳ – הווי אומר, שיבה חלקית בלבד. אולם נאמר ״ושבת עד״: לא תיעצר בחצי הדרך; תשובתך תהיה מושלמת כל כך עד שתשוב כל הדרך עד ה׳.
והיה כי יבואו עליך וגו׳ הברכה והקללה אשר נתתי לפניך – ירמז שהקללה ג״כ מתנה כמו הברכה, להביאך לתכלית הנרצה:
והשבות אל לבבך – יצוה להשיב אל לבו, וגם יעוד והבטחה, שיתקיים בהם כל הברכות והקללות כנ״ל. תשב אל לבבך. בכל הגוים אשר הדיחך (אשר הזה אינו באור באיזה גוים ידבר רק הוא מלשון אם). והכונה אם כי הדיחך בין הגוים, כהדוחה דבר שלא ירצה בה, אבל בכל זאת:
ה׳ אלהיך שמה – השכין שכינתו שמה, בהסתר פנים, ולמדנו שמה שנאמר לעיל, וישליכם אל ארץ אחרת שיהיה הגלות בגדר השלכה, אבל זה רק עד שיגיעו אל ארץ אחרת, אבל בארצות הגוים, היה רק בדרך הדחה כמ״ש לעיל, ויתשם מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, אבל חוץ לאדמתם, לא היו באף ובחמה, וההבדל בין השלכה להדחה בג׳ דברים. א) כי המשליך וזורק נעשה הדבר רחוק ממנו. ב) שע״י השלכה יתקלקל הדבר. ג) שמראה שאינו רוצה לדעת איפה תשכון, אבל המדיח דבר כל עת שידחה צריך להתקרב אל הדבר. וע״י הדחה לא יתקלקל הדבר. ויודע מקום הדבר ההוא, ויתכן לפרש והשבות אל לבבך בכל הגוים, בשבתך בין הגוים תשוב אל לבך אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה, שהדיחך למקום מיוחד כמדיח דבר ממקום למקום, עד שמוצא מקום שינוח שם במנוחה טובה, וזה לעד ולראיה שעיני ה׳ עליך רק לטובה:
והיה כי וגו׳: פרשה זו היא פרשת הגאולה 1, נבואה ברורה איך יהיה סדר הגאולה העתידה בפרטות, כאשר יבואר2. וכמו שביאר ה׳ למשה סדר גאולת מצרים מהחל עד גמר קריעת ים סוף, כמו שכתבתי בספר שמות (ז,ד)3.
והשבות אל לבבך: בשום לב לראות מה לעשות.
בכל הגוים: ולא ׳בכל העמים׳, דאע״ג שיש ׳בכל העמים׳ מעט מישראל, מ״מ בתחילה תהיה התעוררות בקרב עיקר ישוב ישראל שהם ״בכל הגוים״ היינו אומות גדולות4.
1. הבאה אחרי הפרשה הקודמת (פרק כ״ט) שלדעת רבינו היא פרשת התנחומים לבני ישראל בעקבות (פרק כ״ח) צ״ח הקללות הקודמות לגאולה העתידה.
2. ואם ישאל השואל, כיצד מודיעים מראש את כל פרטי הגאולה זה אלפים שנה לפני שיהיו, על זה משיב רבינו כי אותו עיקרון תפס בגאולה הראשונה (כי אצל הקב״ה שהוא למעלה מן הזמן מה לי עשרות שנים ומה לי אלפי שנה). גם פה כמו שם מתעוררת בעיית ה׳ידיעה ובחירה׳ שרבינו יעסוק בה.
3. ד״ה ולא ישמע אליכם וגו׳.
4. עיין רבינו לעיל (כח,סד), וז״ל: דבספר ויקרא כתוב ״ואבדתם בגויים״ וכאן כתיב ״בכל העמים״, ד״גוים״ אינו אלא אומה שלימה ומולכת בעולם, אבל ״עמים״ משמעו כל עם בפני עצמו, ויש כמה ״עמים״ במלכות אחת, ויפוצו מעט מעט בכל העמים... (עכ״ל).
(הקדמה) ה) סיום נאום⁠־הברית
פרק ל מסיים את נאום הברית, שהתחיל כ״ז:ט׳. לקללות שנאמרו בפרק כח הוסמכו דברי נחמה (פסוקים א׳-י״ד) ואחריהם נאמרו התראות לקיים את מצוות התורה ובזה להבטיח את חייהם וקיומם של ישראל בארץ (פסוקים ט״ו-כ׳).
(א) והיה וגו׳ – ברור כי ״הברכה והקללה״ הנזכרות כאן הן אותן שנאמרו בפרק כח, ונמצא שפרשה זאת הנה המשך לנאמר למעלה כ״ח:ס״ח, ולא לפרק כ״ט, כי שם נאמרו רק קללות ולא ברכות. הכתוב גם פונה לישראל כאן בלשון יחיד, כמו בפרק כח, ולא בלשון רבים כמו בפרק כט (דילמן).
אשר נתתי וגו׳ – כמו למעלה י״א:כ״ו, כן גם כאן משמשת הלשון ״נתן לפני״ לענין ברכה וקללה.
והשבות וגו׳ – כבר פירש רש״ר הירש שזהו אחרית⁠־המשפט. כמו למעלה ד׳:כ״ט, כן גם כאן מבטיח הכתוב שסופן של ישראל לחזור בתשובה מפני צרות הגלות. רוב המפרשים אומרים שאחרית⁠־המשפט מתחילה רק בפסוק ג, אבל אינו נראה שדברי הנחמה הובטחו רק על תנאי. קשה עוד יותר לפרש ״והשבות וגו׳⁠ ⁠⁠״ כמצוה לשוב בתשובה (ר׳ עובדיה ספורנו), שאם מצוה היא למה תלה אותה הכתוב בתנאי של ״כי יבואו וגו׳⁠ ⁠⁠״, והרי כל החוטא חייב לשוב (השוה במדבר ה׳:ז׳).
והשבות אל לבבך – כמו למעלה ד׳:ל״ט. הנסיון שהברכות באו עליך בשכר קיום התורה, והקללות באו עליך בעון עזיבת התורה, דבר זה תשים אל לבך להתבונן בו, ותגיע לידי ההחלטה הבאה.
בכל הגוים – גם בגלותך בין האומות תבוא לידי החלטה זאת, כיון שלא תמצא שם מנוח ומרגוע (דברים כ״ח:ס״ה).
אשר הדיחך... שמה – לשון זו נמצאת כמה פעמים בספר ירמיהו.
הברכה והקללה – הובא לעיל בפ׳ תבא (כ״ז י״ג) בפסוק ואלה יעמדו וגו׳.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) וְשַׁבְתָּ֞ עַד⁠־יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכׇל⁠־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל⁠־נַפְשֶֽׁךָ׃
and you shall return to Hashem your God, and shall obey his voice according to all that I command you this day, you and your children, with all your heart, and with all your soul;
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
וּתְתוּב לְדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ וּתְקַבֵּיל לְמֵימְרֵיהּ כְּכֹל דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ יוֹמָא דֵין אַתְּ וּבְנָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ.
and return to the fear of the Lord your God, and obey His Word, according to all that I command you this day, you and your children, with all your heart and all your soul,
ותחזרון {ל}⁠אולפן אורייתה די״י אלהכון ותשמעון בקל מימריה ככל מה די אנה כען מפקד יתכון אתון ובניכון בכל לבביכון ובכל נפשתכון.
טוביכון דצדיקיא מרי תתובא דכד תחובון ותתובון מטיא תיובתכון עד כורסי יקרא די״י אלקכון אין תקבלון למימריה ככל מה דאנא מפקד לכון יומנא אתון ובניכון בכל ליבכון ובכל נפשכון.
The upright of you will be favored with a blessed repentance; and though you have sinned, yet shall your repentance come up unto the glorious throne of the Lord your God, if you will hearken to His Word according to all that I have commanded you this day, you, and your children, with all your heart and with all your soul.
וְשַׁבְתָּ֞ עַד⁠־ד׳ אֱלֹהֶ֨יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם
בבוקר – אברהם – שעת רצון- עולה ע״ד מקום וששמו עד
בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. מַה זֶּה בַּבֹּקֶר יְחַלֵּק עַד אֶלָּא? בַּבּקֶר, שֶׁאַבְרָהָם מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם וְנִמְצֵאת שְׁעַת רָצוֹן, הַקָּרְבָּן עוֹשֶׂה הִתְעוֹרְרוּת וְנַחַת רוּחַ וְעוֹלָה עַד עַ״ד, אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁכָּתוּב וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ
(זהר בראשית דף רמח.)
ותב אלי אללה רבך ואקבל אמרה מת׳ל ג׳מיע מא אמרך בה אליום אנת ובניך בכל קלבך וכל נפסך
ותשוב אל ה׳ אלוהיך ותקבל את דברו כמו כל מה שציווה אותך בו היום, אתה ובניך, בכל לבך ובכל נפשך.
(ב-ו) הודיעם בענין אם יהיה נדחך בקצה השמים (פסוק ד) בגלות, והובטחה להם מה׳ הגאולה ממנה כפי שהתנה. וזאת הגדה מהשליח והודעה על מה שיהיה. ואמרתי זאת, כי ראיתי רב חפץ נ״ע (ספר המצוות לר׳ חפץ בן יצליח א׳:י׳) שהכניס ושבת עד ה׳ אלהיך (פסוק ב) בכלל מספר המצוות בפרק הראשון של ספרו.
ואולם רב שמואל גאון נ״ע הוא טען בספר ״נסך ׳אלשרע״ כי זה בדרך ההגדה. אמר במלים אלו אחרי הזכירו ושבת עד ה׳ אלהיך: ״והודיע כי האומה כאשר יקרו לה הרעות בין העמים, ישובו ויחזרו לשמירת המצוות אשר צווה אותן באותו הזמן. והודיע כי ה׳ יקבץ אותם עקב זאת ככתוב ושב ה׳ אלהיך. והגן בפסוקים אלה מביטול מצוות אלה אצלנו״. זהו נוסח דבריו וזה הנכון; הלא תראה כי הוא רואה את דברי הראשונים ״אם ישראל עושין תשובה – נגאלין; ואם לא, הקב״ה מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן, והן עושין תשובה ונגאלין״.
אולם נקט חפץ נ״ע בספירת זאת בכלל המצוות, כדי שישלים לו את המספר אשר הזכירו הראשונים, באמרם: דרש רב שמלאי: ׳שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל״. ולדעתי, כי דבר זה בדרך הקירוב, כי המצוות המצווים בהן מתחלקות לשנים: או מצוות נצחיות לאורך הזמן, או מצוות שחוקקו לזמנן, ונגמרה עשייתן אח״כ. אם הלך אומר זה לספירת הכל, יגיע מספרן ליותר מהמספר הנזכר הזה, כי העם נצטווה במצרים במצוות, בפסח אשר אכלו שם, ונפלו מהם אח״כ, כי היו מוגבלות בזמן ובמקום: ״וככה תאכלו אותו״ (שמות י״ב:י״א), ונתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות (שמות י״ב:ז׳), ועוד. ובמן נצטוו במספר מצוות (שמות ט״ז), אח״כ הוסרו בהסתלקותו, וכך מעשה משכן ברובו, ובו קורה מקרה זה.
ובאשר למצוות הנצחיות שנעשות לאורך הזמן, אינן מגיעות לשש מאות ושלש עשרה; ולכן הצטרכו רב חפץ ואחרים להכניס בהן מה שלא נצטוו בהן בהר סיני, כמו נר חנוכה, ומקרא מגלה, ומה שהתבטל אצלנו קיומן כמו מעשה משכן אשר היה כמו הורית שעה, כל זמן ישיבתם בלי בנין הבית. והוא כבר התנגד למי שהכניס בכלל המצוות בקור חולים וניחום אבלים, והכניס מה שהוא התנגד, ואף על פי כן, לא יגיעו מדבריו ג״כ למספר זה בשום אופן.
אח״כ הודיעם השליח כי אחרי שיבה זאת מהגלות, יתקן ה׳ את דעתם, ויסתיר מהם כל השקר והגורמים הרעים, ולא יהיה מהם חטא בשום אופן מן האופנים, הוא אמרו: ומל ה׳ אלהיך את לבבך (פסוק ו). וכבר חיזק זאת ע״י ירמיהו, הוא אמרו בפרק ״זאת הברית אשר וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ירמיהו ל״א:ל״ב-ל״ג). נראה בו שהוא כרת ברית בלי יוצא מן הכלל, שיכרית מהם את הגורמים המוליכים לאי ציות לו ויבחרו בעבודתו.
פס׳: ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו – מיכן אמר ר׳ אלעזר אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ושבת – ותעשה תשובה.
ושבת – AND YOU SHALL RETURN – and you shall repent.
וטעם: ושבת עד י״י אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך – שתשוב אל י״י בכל לבבך ובכל נפשך, ותקבל עליך ועל בניך לדורותיכם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כאשר עשו בגאולה השנית, דכתיב: ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות י״י אדנינו ומשפטיו וחוקיו (נחמיה י׳:ל׳). או יהיה: מצוך אתה ובניך – כמו: מצוה לך ולבניך, כענין: ואתה צויתה (בראשית מ״ה:י״ט), וכן: וירעו אותנו (דברים כ״ו:ו׳) – לנו.
ולפי דעתי: יש בו סוד,⁠א כי ירמוז למה שאמרו (בבלי יבמות ס״ג:): אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, וכבר דברתי בו.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״גדול״.
AND THOU SHALT RETURN UNTO THE ETERNAL THY G-D, AND HEARKEN TO HIS VOICE ACCORDING TO ALL THAT I COMMAND THEE THIS DAY, THOU AND THY CHILDREN. The meaning thereof is that you will return with all thy heart, and with all thy soul1 and you will take it upon yourself and upon your children throughout their generations to do according to all that I command thee this day, just as they did at the second redemption [i.e., the redemption from Babylon], as it is written, and they entered into a curse, and into an oath, to walk in G-d's law, which was given by Moses the servant of G-d, and to observe and do all the commandments of the Eternal our G-d, and His ordinances and His statutes.⁠2 Or it may be that the expression that I command thee this day, thou and thy children is like "command you — to you and to your children,⁠"3 similar to the expression 'v'atah tzuveitha'4 [meaning lecha tzuveithi — "to you I ordered that the command be given"]. So also, and they dealt ill 'othanu'5 means lanu ("to us").⁠6 And in my opinion there is in this matter a great secret; for it alludes to that which the Rabbis said,⁠7 "The son of David [i.e., the Messiah] will not come until all souls in the guf8 are exhausted.⁠" I have already spoken of this matter.⁠9
1. In (2) before us.
2. Nehemiah 10:30.
3. The word thou is gramatically difficult, because the verse begins with the accusative thee, and follows with the nominative thou. Ramban offers two explanations: First, that the verse contains two separate thoughts: that you will return to G-d, and that you will accept upon yourself and your children all that He commands us. Second, that the nominative thou is equivalent to the accusative thee ["to you"], and the verse is thus expressing a single thought: "that I command thee this day — to you and to your children.⁠" Ramban proceeds to cite Scriptural examples of similar usage — a nominative in place of an accusative.
4. Genesis 45:19. Here, too, the nominative v'atah (and you) is to be understood as lecha ("and to you").
5. Above, 26:6. Here likewise the literal meaning of othanu is "us,⁠" but Ramban interprets it in the context of the verse as if it means "to us.⁠"
6. So also in the verse before us, atah (you) means lecha (to you).
7. Yebamoth 62a.
8. Here understood as "a storehouse of souls in heaven.⁠" Ramban's concept is that the final redemption will come when all souls will have been purified and no longer in need of a sojourn on earth. See my Hebrew commentary, p. 479.
9. See Genesis 1:26 (Vol. I, p. 479).
ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳, בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה׳ אלהיך את שבותך – כבר ידעת מאמר רז״ל בפרק ראשון של עבודה זרה, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (שם נ״ז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. ובאור הכתוב כי לא לעולם אריב עם ישראל ולא לנצח אקצוף שלא אגאל אתכם, כי רוח מלפני יעטוף, כלומר מה שאני גואל אותם זהו בסבת הרוחות אשר הן יוצאין מלפניו, ונשמות שאני עשיתי שהן מתאחרות ליכנס בגוף, ומלת יעטוף לשון אחור, מלשון (בראשית ל) העטופים ללבן.
ופירש הרמב״ן ז״ל כי לזה נסמכו שני הפסוקים זה לזה מלת נפשך למלת ושב לבאר כי כשתשובו בכל נפשכם עד ה׳ אלהיך, כלומר שכל הנפשות של ישראל שהן בגוף ישובו עד ה׳ ויזכו החדשות לצאת, ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך, וזה שאמר אתה ובניך, שהוא רמז לכל ישראל. וכן עוד ביבמות פרק הבא על יבמתו אמר אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וגו׳, וכתיב בתריה (ישעיהו נ״ז) ואמר סלו סלו פנו דרך.
ושב וקבצך מכל העמים – כבר הזכרתי שהפרשה של מעלה תרמוז על בית ראשון שחרב בעון עבודה זרה ועל כן תזהיר על עבודה זרה ותעניש עליה גלות אל ארץ אחרת, והנדחים על עשרת השבטים שגלו ביד מלך אשור לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי. ופרשה זו הסמוכה לה תוכיח כן כי בגלות עשרת השבטים ידבר, ולכך יתחיל בנדחים ואמר אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה, כי עמהם שהם רוב ישראל ידבר, ואחרי הקבוץ ההוא הזכיר עוד קבוץ אחר של גלות אחר והם הנפוצים אנחנו אלה פה יהודה ובנימין שאנו משועבדים תחת האויבים והשונאים אשר רדפונו, והנה אנחנו נפוצים ומפוזרים בארצותיהם, ומזה אמר אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה, כי עמנו ידבר. והזכיר שני פעמים ושב לרמוז על קבוץ שני גליות שהן שני קבוצין, גלות עשרת השבטים וגלות יהודה ובנימין. ועל זה אמר הנביא (ישעיהו נ״ו:ח׳) עוד אקבץ עליו לנקבציו, כי מלבד קבוץ הנדחים עוד יש על הנקבצים ההם קבוץ אחר והם יהודה ובנימין, ועל כן נראה מלשון הכתוב כי עקר התשובה עתידה שתהיה בהם, וזהו שאמר אשר הדיחך ושבת, כי עמהם שהם נדחים ידבר בהבטחת התשובה, ואחר שיהיו הם נגאלין הוסיף לומר ושב וקבצך, קבוץ שני לרמוז על גאולתנו זה אנחנו יהודה ובנימין הנפוצים, ומזה אמר אשר הפיצך. ואחרי כן חוזר ומדבר עם הנדחים כבתחלה, זהו שאמר אם יהיה נדחך בקצה השמים, הבטיח אותם שיוציאם אל הארץ וירשוה. ורמז בזה שלש ירושות, ובשלישית תגדל מעלתם יותר ממעלת דורו של דוד ושל שלמה ע״ה, והבטיחם עוד בבטול יצר הרע ובהסרת הקנאה והשנאה, והוא שאמר והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך, ואמר עוד ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך. וטעם ואתה תשוב, הבטחה שהם עתידין לעשות כן שישיבו בתשובה.
ושבת עד ה' אלוהיך...בכל לבבך ובכל נפשך...ושב ה' אלוהיך את שבותך, "and you will return unto the Lord your God with all your heart and with all your soul. Then the Lord your God will bring back your captives, etc.⁠" You have already become familiar with the statement of our sages in Avodah Zarah 5 "that the son of David (redeemer) will not come until all the souls in the bodies have expired;⁠" this is based on Isaiah 57,16: "until a belated spirit from Me envelps them and the souls which I have made.⁠" The meaning of the whole verse is that God will not be angry at the Jewish people forever, nor will He remain furious indefinitely by not redeeming the people, seeing that a spirit יעטוף מלפני, "certain spirits emanate from Me belatedly,⁠" and the souls which I have created enter the body at this stage of history. [Rashi understand the word כי in that verse as meaning "when.⁠" Ed.] The word יעטוף is a kind of "being late,⁠" such as when it occurs in Genesis 30,42 "for the ones born late belonged to Lavan.⁠" [If I understand correctly, the author understands that just as the evil spirit enters man at birth, whereas the urge to do good does not enter him until he is of age, (13), so one cause of his corruption is due to the belated entry of the יצר הטוב. This affords God an opportunity to find some excuse for man's (the Jewish people's) behavior and to redeem them after a sufficient interval. Ed.]
Nachmanides, in commenting on our verse, focuses on the reason why the verses 2 and 3 appear sequentially, i.e. the words נפשך ושב follow each other. He understands the first verse as saying that if all the Jewish people ("all your souls,⁠" כל נפשך) become penitents) only then will the redemption occur, i.e. God will bring back your captives (ושב ה' אלוהיך את שבותך). The meaning is that totally new (renewed) souls will enter the bodies of the Jewish people. This is why the Torah here stresses אתה ובניך, i.e. this תשובה movement must embrace not just a single generation. These two words are an allusion to the whole people of Israel (historically speaking). We find yet another pronouncement on this subject by our sages in Yevamot 62, in which this conclusion is arrived at from the same verse in Isaiah, and the Talmud adds that immediately after this statement [actually immediately preceding this statement, Ed.] the prophet continues with the words ואמר סולו סולו פנו דרך, "Pave (a road,) pave a road, clear a path!⁠" The prophet paints the scenario which alone will clear the way to the final redemption.
ושב וקבצך מכל העמים, "then He will bring you back collectively from all the nations to which He scattered you.⁠" I have already mentioned (29,27) that the previous paragraph speaks of the period of the first Temple when the people sinned by committing idolatry and they were punished by being banished to ארץ אחרת, a different country, and the ten tribes were cast out, הנדחים, by King Shalmanesser of Assyria to Chalach, Chavor on the river Gozan and the cities of Media (Kings II 17,6). This passage proves that our assumption was right, seeing it commences where the last passage had left off, i.e. the נדחים, the outcasts of King Shalmanesser, by referring (verse 1) i.e. "to which the Lord your God had cast you out there.⁠" Clearly, it speaks of the exile to which the ten tribes had become doomed. They represented the bulk of the Jewish people. Having dealt with the ingathering of the ten tribes from their exile, the passage continues speaking about yet another ingathering, the countries to which the tribes of Yehudah and Binyamin had been exiled where we have been enslaved by people who hated us and persecuted us. These people are the Arabs and Edomites. We are scattered throughout their countries until this present day and this is why the Torah speaks of "the countries to which the Lord your God has scattered you" (verse 3). In that verse the Torah addresses us. The Torah twice mentions ושב, "He will bring back,⁠" to hint that there will occur two separate ingatherings, one of the ten tribes and one of the tribes Yehudah and Binyamin. Concerning these ingatherings we read in the prophecy of Isaiah 56,8: "I will gather still more to those already gathered.⁠" It appears therefore, judging by the syntax of the text in our verses, that the principal ingathering of the tribes who will do penitence will be that of the ten tribes, the ones described as אשר הדיחך ה', "whom the Lord cast out.⁠" God assures the ten tribes that repentance will immediately trigger their return to their homeland. After having dealt with the redemption of those tribes, the Torah adds ושב וקבצך, (verse 3) that there will occur a second ingathering, that of the tribes of Yehudah and Binyamin. This is why the Torah had employed the expression והפיץ, "He scattered,⁠" seeing that these two tribes are scattered all over the globe. After that, the Torah once more addresses the נדחים, the ones who had been cast out, i.e. the ten tribes, assuring them that even if they had been scattered in the meantime to the ends of the earth, God would not fail to gather them in and bring them back to their homeland which they would once again inherit. Actually, we find allusions to three separate "inheritances" here. The third will outrank the former two inheritances, will encompass more territory than the Israelites controlled during the glorious days of King Solomon. Moreover, God promises the people that the evil urge will be banished and that such emotions as envy and jealousy will disappear from among them. This is the meaning of verse 5: "He will do good to you and make you more numerous than your forefathers and circumcise your heart and the heart of your offspring to love the Lord your God with all your heart, etc.⁠" The meaning of the words ואתה תשוב, "and you will return,⁠" in verse 8, is that the penitence of which God speaks is an assurance, a promise by God to the people.
ושבת עד ה׳ אלהיך – וכתיב ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך וגו׳ כל כך למה כדא״ר יונתן בפ״ב דיומא גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנ׳ ובא לציון גואל מה טעם משום ולשבי פשע ביעקב וכו׳ מענין גדולה תשובה כדאי׳ התם. ועוד תני ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו כו׳ רביעית אין מוחלין לו שנאמר כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו והטעם שמעתי מרמ״ל לפי שיש לו שלש מחיצות לפני הקב״ה ראשונה רעש ואחר הרעש אש ואחר האש רוחו ואחר הרוח קול דממה דקה ששם שכינתו של הקב״ה ובכל מחיצה יש לה מלאכים וכאשר יחטא הראשון בא למחיצה הראשונה הן מעכבין אותו ואין מניחין אותו לעבור ונמחל וכן השלישי נמחל במחיצה שלישית וכשאדם חוטא רביעית שבא לפני הקב״ה עד מחיצתו אינו נמחל. זש״ה הוי המכעיסים אותי על פני הוי שמכעיסין כמה פעמים עד שבא פשעם לפני.
ושבת עד ה' אלוהיך, "and (then) you will return to the Lord your G–d;⁠" elsewhere (Deut.23,15) it says in indirect speech: ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך, "and the Lord your G–d will return with your captives and have mercy on you. Why does this have to be repeated? In the Talmud, tractate "Yoma", folio 86, the Talmud says that repentance is important as it hastens the arrival of the redemption. This is based on Isaiah 59,20: ובא לציון גואל, "and the Redeemer will come to Zion,⁠" why? The verse continues with ושבי פשע ביעקב, "when the sinners among Yaakov have repented.⁠" Rabbi Yossi bar Yehudah added that when a person transgresses a commandment once he is forgiven. By the time he transgresses a fourth time he is no longer subject to forgiveness. He bases himself on Amos 2,6: "thus said the Lord; for three transgressions of Israel, for four I will not revoke it (evil decree);⁠" this is how the Talmud in tractate Yoma folio 86 understands that verse. I heard a reason for this attributed to Rabi Meir Levi, who stated that access to the Lord is guarded by three different "fences.⁠" The first is overwhelming noise, the second is fire, and the third is a region of strong wind; finally there is a region in which almost inaudible sound is heard; (Compare Kings I 19, 11-12) in each region of these fences there are angels. When a person sins for the first time, the angels in the first region obstruct such a person's access to commit further sins. This results in his obtaining forgiveness1 This process continues in varying degrees if he commits a second or third sin2 When he sins a fourth time, having already breached the fences separating him from the Presence of G–d three times, he is no longer subject to forgiveness, as we know from Isaiah 65,3-7: "the people who provoke My anger who continually, to My very face, sacrifice in gardens and burn incense on tiles etc. etc. such things make My anger rage, like fire blazing all day long and I will not stand idly by but will repay deliver their sins into their bosom and the sins of their fathers as well.⁠" In other words, G–d is patient until sinning has become a pattern of the sinner's lifestyle before He reacts irrevocably.
1. [as without this he would continue to sin having started to do so. Ed.]
2. [without having repented in the interval. Ed.]
ושבת עד ה׳ אלהיך – וכתיב מיד ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך וכל כך למה כדאמר ר׳ נתן גדולה תשו׳ שמקרבת הגאולה שנא׳ ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה׳.
ושבת עד ה׳ אלהיך – וא״ת מה טעם אמרו הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ולא יותר דמשמע שהקב״ה מעביר ראשון ראשון וכן שני וכן שלישי וי״ל הטעם הוא ששמעתי מפי ר׳ מאיר הלוי ז״ל לפי שיש ג׳ מחיצות לפני הקב״ה ראשונה רעש ב׳ אש ג׳ רוח ואחריה קול דממה דקה ששם שכינתו של הקב״ה ובכל מחיצה ומחיצה יש מלאכים ממונים וכאשר יחטא האדם בא למחיצה ראשונה ומעכבין אותו ואין מניחין אותו לעבור ונמחל והב׳ בא למחיצה שנייה ונמחל וכך הג׳ נמחל הג׳ הד׳ שבא למחיצתו של הקב״ה אינו נמחל וזש״ה הוי המכעיסין אותי על פני המכעיסין אותי כ״כ עד שבא פשעם לפני וכשחוטא ושב ומתודה אינו צריך לפרסם עונו בפני רבים שנא׳ שובה ישראל עד ה׳ אלהיך וזה שחטאו אינו ידוע לרבים אבל בחטא הידוע לרבים לעולם צריך לפרט החטא שנא׳ אנא חטא העם הזה חטאה גדולה עכ״ל הרמב״ן ז״ל.
ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳ – פי׳ ותשוב אליו ותשמע בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך ותקבל עליך ועל בניך לדורותיכם לעשות ככל אשר אנכי מצוה אתכם היום. אי נמי אתה ובניך כמו לך ולבניך כענין ואתה צוות וכן וירעו אותנו שהוא לנו:
ושבת עד ה' אלוהיך, "and you will return unto Hashem your God;⁠" the meaning of the term "return" is that you will henceforth hearken to His commandments in accordance with what Moses commands the people on that day. It also means that you will commit both yourself and the people for whose education you are responsible, i.e. your children as long as they are minors, to walk in the path of Torah.
Alternately, the word ובניך, "and your children" in our verse may mean the same as it means when the Torah speaks of לך ולבניך, "for you and your children,⁠" that when God dispenses His blessing this automatically includes your children. (Compare Deut. 12,40; 12,25; 12,28) [As if the Torah had written ולבניך instead of ובניך. Such grammatical anomalies occur sometimes. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושבת עד ה׳ אלהיך – תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד. וזו היא התשובה שאמרו ז״ל ׳שמגעת עד כסא הכבוד׳.
ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום – לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית קודם לכן.
אתה ובניך – גם ילידי הדור יכירו זה, כאמרו ״כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם״ (ירמיהו ל״א:ל״ג).
בכל לבבך – שלא תסתפק בזה.
ובכל נפשך – שלא תמנע מזה נפש המתאוה בהכירך גודל הענין.
ושבת עד ה' אלוהיך, your repentance will have as its exclusive purpose to henceforth carry out only God ‘s will to the extent that He has revealed it. Our sages in Yoma 86 have said of this type of repentance that “it reaches right up to the throne of God’s Majesty.”
ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, instead of listening (abiding by) man-made laws as you were in the habit of doing.
אתה ובניך, also the children of this generation will recognize this. Jeremiah 31,33 refers to “everyone knowing Me,” i.e. God, adding למקטנם ועד גדולם, “from their early youth till their reaching adulthood.”
בכל לבבך, without any reservation.
ובכל נפשך, without allowing the “natural,” evil urge inspired temptations to sidetrack you by downplaying the importance of some of God’s legislation
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְֿקֹלוֹ: הבי״ת רפה. [בְקֹלוֹ].
ושבת עד ה׳ אלהיך – אומרו ושבת, ולא הספיק במה שאמר והשבות אל לבבך, לפי מה שפירשתי כי והשבות אל לבבך וגו׳ הוא טענת הנצחון ללבו הטועה, וזה לענין להכיר כי לא טוב עשה, והתשובה לפני ה׳ להטיב דרכיו הוא מאמר ושבת עד.
ושבת עד ה' אלוהיך, "And you will return unto the Lord your God.⁠" The expression ושבת is stronger than והשבת אל ללבך, as I explained. The former does not refer to repentance but to a reinforcing of the faulty life-outlook of the sinning Jew who finds himself in exile. The Torah makes this plain by adding the words עד השם.
ושבת עד ה׳ אלהיך – גם הפסוק הזה הוא חלק מן התנאי, יאמר וכאשר תשוב בתשובה שלימה מן הדרך המקולקל אשר בו תעית, ותקבל על עצמך לשמוע בקול ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך, אז ושב ה׳ אלהיך וכו׳:
ושבת וגו׳ ושמעת בקולו – לא זכר כאן עשיית המצות ושמירתם רק שמיעת קול לבד, שמיעה לקבל כלם לעשות לכן אמר ככל אשר לא כל אשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושבת עד ה׳ אלהיך – היינו ג״כ כמצוה על מצות התשובה, וגם הבטחה שישובו עד ה׳ ובמה תהיה תשובתם, הלא הם בארצות גלותם, ורובי המצות תלוים בארץ ובבית הבחירה, ורק התשובה תהיה:
ושמעת בקולו – כאשר כבר כתבנו שהשמיעה בקול ה׳ הוא מורה על ההכנה והשתוקקות לקיים מצות ה׳:
ככל אשר אנכי מצוך היום – אף שאי אפשר לך לקיימם במעשה אבל:
בכל לבבך ובכל נפשך – שתהיה לך כלות הנפש לקיימם:
ושבת עד ה׳ אלהיך: כמשמעו – תשובה על עונות.
ושמעת בקולו: אי אפשר לפרש הכוונה לעשות כדבר ה׳, דא״כ היאך יתפרש להלן פסוק ח׳1 ״ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו״, הרי כבר בהיותם בגולה שמעו לשמור כל המצוות2. וגם, למאי פירש (שם) הכתוב ״ועשית את כל מצותיו״, הרי היינו (שם) ״ושמעת בקול ה׳⁠ ⁠⁠״ כמו בזה הכתוב ״ושמעת בקולו״. וגם יש להבין לשון (פסוקנו) ״אתה ובניך״, מי הוא ״אתה״ ומי המה ״ובניך״, הרי לא דברה התורה עם הדור שהיה בימי משה אלא עם הדור המאוחר, וא״כ הכל בכלל ״אתה״. וגם יש להבין, דכאן כתיב ״ובניך״ ובפסוק ו׳ כתיב ״וזרעך״.
אלא מכאן בנין אב דכל מקום דכתיב ׳שמיעה בקול׳ הכוונה – לדקדק בדבריו, כמו שכתבתי בספר בראשית בכמה מקומות (כא,יב3. כב,יח4), ולעיל (כו,יד) ובכמה מקומות5. וא״כ אמר המקרא, שמלבד שתשוב למצוה מעשית, עוד ״ושמעת בקולו״ – ללמוד בדיוק התלמוד ובפלפול המביא להוראה. והכי מוכח דעת חז״ל במשמעות המקרא להלן (פסוק י׳) ״כי תשמע בקול ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ כמו שיבואר (פסוק י״א) בפרשת ״כי המצוה הזאת״, עיי״ש, והכי הבינו חז״ל בנדרים (סב,א) במשמעות הכתוב להלן (פסוק כ׳) ״לשמוע בקולו״, עיי״ש6.
ככל אשר אנכי מצוך היום: אע״ג שתהיו עוד בגולה, ויש כמה פרשיות של תורה שאינן נוהגות כלל, כמו קרבנות וטהרות ועוד הרבה, מ״מ ״תשמע בקולו״ – לדקדק בהם7.
אתה ובניך:⁠8 היינו9 עם דיבוק חברים ופלפול תלמידים שמכונים בשם ״בנים״, וכמו שכתב הרמב״ם ריש הלכות תלמוד תורה (א,ב) על המקרא ״ושננתם לבניך״, ועיין מה שכתבתי לעיל (ד,ט) הכרח לזה. ועיין מה שכתבתי לעיל (ח,א) שהזהיר משה רבינו על הלימוד בעוד שלא הגיע למעשה10. וכאן הודיע הכתוב שיהיה כן11 סמוך לגאולה במהרה בימינו12.
1. המדבר על התקופה שאחר קיבוץ גלויות (ג-ד), והבאתם לארץ ישראל (פסוק ה׳) וכו׳.
2. עיין באלשיך הקדוש שעמד על כך.
3. על הפסוק ״כל אשר תאמר אליה שרה שמע בקולה״.
4. ״והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי״.
5. לאורך כל חומש זה.
6. תניא, ״לאהבה... לשמוע בקולו״ (פסוק כ׳) ... שלא יאמר אדם אקרא – שיקראוני חכם... אלא למד מאהבה (עכ״ל). חזינן מחז״ל שפסוק זה עוסק בלימוד תורה, ודו״ק.
7. כפי שכתב רבינו בקטע הקודם שזו המשמעות של ׳שמיעה בקול׳.
8. ושאל רבינו בתחילת הפסוק: הרי לא דיברה התורה עם הדור שהיה בימי משה אלא עם הדור המאוחר, וא״כ הכל בכלל ״אתה״.
9. ע״פ דברי רבינו בתחילת הפסוק שכל הפסוק עוסק בלימוד בדיוק התלמוד ובפלפול וכו׳.
10. כלומר, אע״פ שאינו ׳למעשה׳, באשר עוסקים בסוגיות ש׳לא הגיע לידי מעשה׳, כשהם עוד בגלות.
11. לימוד התורה בפלפול עם דיבוק חברים ותלמידים.
12. כפי שאנו רואים בריבוי עצום בדורנו, ב״ה.
ושבת עד – ״שוב״ קשור לפעמים עם ״עד״ ולפעמים עם ״אל״ (ואפילו בפרק אחד, כגון הושע י״ד:ב׳ והלאה), השוה פירוש רבי עובדיה ספורנו ויומא פו (השוה גם ״הכתב והקבלה״ לפסוק י׳).
אתה ובניך – אתה עתיד לקבל התחייבות זו גם עבור בניך וכל דורותיך אחריך, כמו שעשו ישראל בימי עזרא, נחמיה י׳:ל׳ (רמב״ן).
ושבת עד ה׳ אלוהיך וכו׳ – בילקוט (ומקצת בירושלמי) שאלו לחכמה חוטא מה ענשו נפש החוטאת היא תמות, פירוש בלא תשובה, תורה אמרה יביא קרבן, וזה שמקבלין קרבן אפילו ממומר לד״א, יעוין ריש חולין ובדברי התוספות שם, הקב״ה אמר יעשה תשובה, פירוש שאף אם הוא מומר לשבת או לג׳ עבירות הנקרא לשיטת פוסקים מומר לכל התורה כולה, בכ״ז אם יתעורר לעשות תשובה יתכפר כו׳ הה״ד מורה חטאים בדרך, בדרך של תשובה, שע״י קידוש השי״ת יבוא לדרך התשובה, וזה והשבות אל לבבך כי אהבת ישראל חקוק בלבבו ושומע את אשר חרות על לבבו מהר סיני ויזכר מחשבתו ואז ושבת עד ה׳ אלוהיך, כי אחרי אשר ישוב אל עמו בטח ישוב אל אלוהיו וישוב מכסלו ורפא לו. ועוד פירשתי בזה פסוקים רבים.
במדרש וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה כו׳ ד״א כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד א״ל בשעת רצון לך עלה. הענין מבואר דאמרו ז״ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו׳ ולא היו ישראל ראוין לאותו מעשה כו׳ אלא למה עשו שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים להם כלך אצל צבור כו׳ פ״ק דע״ז. הענין דאמר סוף יוהכ״פ ה״ד בעל תשובה מחוי ר״י באותו מקום באותו פרק באותו אשה וקראוהו תשובת המשקל. ונתבונן נא בחטא של דוד, הלא אמרו ז״ל כי לא היה גלוי ערוה דכתיב ואותה לקחת לך כו׳ לקוחין יש לך בה, פירוש דדריש דכתיב ואותה לקחת לך לאשה טרם ואותו הרגת בחרב בני עמון, לרמז שקודם ההריגה היה לו בה לקוחין, וכמו דדרשו פרק נושאין והא כתיב איש אשר יקח את א״א. בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא ניסת לאחיו כו׳ (ועיין בתוס׳ שנדחקו) ולא היה רק חלול השם, לכן הפליג אליו נתן הנביא רק הגזל והלקיחה מהכבשה אל העשיר שזה החטא, לא ענין הזנות, אך חסר פרט עיקרי מעיקרי התשובה והוא באותו אשה שהיה לו לגרשה ולהסירה מביתו ולא להיות לו לאשה, ואם כי רז״ל אמרו ראויה היתה כו׳, בכ״ז אין זה תשובת המשקל.
והנ״ל משום דכיון דהיתה מותרת לו מצד הדין, א״כ אם יקחנה אחר הוי נושא אשתו של מלך ואסור להשתמש אף בשרביטו של מלך, לכן תהא עגונה כל ימיה ונמצא תקנתו קלקלתה, וכמה קשה גירושין אמרו כש״כ שתהא עגונה כל ימי׳ גלמודה, לכן לא היה באפשרי לעשות תשובת המשקל לגרשה. ובזה יש לפרש הפסוק ואני לצלע נכון שראויה בת שבע לדוד מששת י״ב, לכן וחטאתי נגדי תמיד שאין בידי תשובת המשקל, ולכן ואני כחרש לא אשמע כו׳ כאיש אשר אין בפיו תוכחות כו׳. ובזה מיושב דברי הכתוב באמרו חטאתי לה׳ אמר גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות, שבדבר שיש בו חלול השם אמרו לא יוהכ״פ מכפר כו׳ רק כו׳ ומיתה מכפרת, ולכן כיון שעשה תשובה אמר לא תמות אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה׳ בדבר הזה, וכתרגומו דפתחת פומא דסנאך כו׳, כי תשובת המשקל אי אפשר, לכן יאמרו האויבים שעדיין דוד בחטאו עומד, לכן הבן הזה כו׳, כי מוכרח עתה להיענש כי החילול השם אינו סר לגמרי באשר היא אשתך, ולכן לקיים תשובת המשקל בא אליו מעשה דעשרה פלגשיו שאמרו בירושלמי סנהדרין פ״ב הלכה ג׳ מלמד שהיה דוד מקלעתן ומקשטן ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע תאבת דבר האסור לך חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך, וכן מעשה דאבישג אך לא באותה אשה [הגם שהיו הפלגשים עגונות לא חשש לעיגון שלהם הואיל ולא פשע בזה במה ששכב אבשלום עמהן אבל בבת שבע פשע אם הוציאה, לעגנה זה אי אפשר. ועיין במש״כ רבנן בתוס׳ לענין חטא בשביל שיזכה חבירך לחלק באופן זה ריש שבת עיי״ש], ורבנן דקיסרי אמרי (שם בירושלמי) שמן הדין היו אסורות לדוד מה כלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט אסור למלך כלי מלך שנשתמש בו הדיוט כו׳, והכוונה דסברי דאנוסת ומפותת אביו מותרת להדיוט, א״כ לפי מה שהחזיקו את אבשלום למלך הלא מותר להשתמש בשרביטו של מלך וכמוש״א אבישג מותרת לשלמה כו׳, ולכן אסורה אחרי זה לדוד, ותו ל״ק מה שהקשה המל״מ הא כלי קדש שנשתמשו להדיוט מותרים לגבוה, דז״א דשם נשתמשו באיסור משא״כ כאן, ודו״ק, ואידך סבר דמפותת אביו אסורה וא״כ נשתמש באיסור, לכן מותרת לדוד כיון שלאבשלום היתה אסורה אף לפי מה שהחזיקוהו כמלך, ולכן אמר חייך שאני תואב לך דבר המותר.
וזה שאמר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום ה׳ מה רבו צרי רבים קמים עלי רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו וכו׳ ואתה ה׳ מגן בעדי כבודי ומרים ראשי, שכבר אמרו רז״ל מזמור לדוד קינה לדוד מבע״ל, ולפ״ז א״ש דרבים הקמים עליו דואג ושמעי ב״ג וסיעתו אשר אמרו כדברי נבל רבו עבדים המתפרצים מפני אדוניהם כו׳, ואמרו עליו שבליסטות קיבל המלוכה, ובזה אמרו בירושלמי סוף הוריות דאין לזה דין מלך ולכן מיהוא בן נמשי ואילך לא נתכפרו בשעיר יעו״ש, ולפ״ז שאין לו דין מלך הלא חסר לו עיקר מעיקרי התשובה שלא הוציא את בת שבע מלהיות לו לאשה ואין ישועתה לו באלהים סלה, ואילו קם עליו אחד מקרובי שאול וכיו״ב הלא ודאי היו אומרים כן, אבל כיון שקם עליו בנו והיו העומדים עמו בעצה אומרים שדוד מלך מפי ה׳ ושייך המלוכה לבנו, רק שהוא סר מדרכו הטובה ובבחירתו קלקל מעשיו וראוי להמליך את בנו, א״כ לא היו רשאי לגרש בת שבע שלא יעגן אותה, וא״כ תשובתו מועיל אם יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לכסלה, לכן אמר בברחו מפני אבשלום בנו, ה׳ רבים אומרים לנפשי אין ישועתה כו׳ וכעת נפל זה כשמחזיקים ביד אבשלום מצד שהוא בני, ואתה ה׳ מגן בעדי, פירוש אתה היודע תעלומות לב שתשובתי בשלמות, כבודי, שאתה מראה לי שדין מלך יש לי, ומרים ראשי, בזה אתה מרים ראשי, ולכן, בשבע בן בכרי אמר כי עתה ירע לנו כו׳ מן אבשלום, ששבע אמר שבליסטות ובאלמות נטל המלוכה, וא״כ אינו שב דוד כלל מחטאו, ולכן אמר שמעי בן גרא בעת ששב לבקש רחמים ממנו (שמואל ב י״ט), וא״כ הלא כל מבין יאמר כי אינו שב באמת ועדיין במרדדו עומד רק שמתיירא מפניו אחרי אשר שב להמלוכה, לכן אמר כי ידע עבדך כי אני חטאתי, פירוש שמתחילה סבור שהשם רוצה להסירו מהמלוכה עלה בדעתו כי בטח בצדיה הרג כל בית שאול ובעצתו נהרג הבן איש בושת ואבנר וכיו״ב, אבל עכשיו יודע ברור שזה רק לייסרו על חטאו בב״ש, אבל הוא נשוי פשע אהוב לה׳, לכן יודע בטח כי לא אשם בדבר בית שאול, וזה אך בידיעה לא בהראות בפועל, כי אין תשובת המשקל להראות שמתחרט הוא, לכן אמר שם אל יחשב לי אדוני עון ואל תזכור כו׳ לשום המלך אל לבו, פירוש אף שהוא מדין מלך אינו יכול לעשות תשובת המשקל, בכ״ז יודע כי מתחרט הוא בלבו ולבו חלל בקרבו וזה רצוי לה׳, לכן כי ידע עבדך כי אני חטאתי בידיעה אם כי איננו יכול לעשות תשובת המשקל, וזה ראשון לכל בית יוסף כמדרשו אחי יוסף ג״כ כזה. ונפלא מאמרם במדרש שוחר טוב והנך ברעתך אסקופי של בת שבע מהלך לפניך, פירוש שעדיין לא עשית תשובה ולא גרשה לכן עדיין הנך ברעתך. ובזה א״ש דמאן דאמר עבירות שהתודה עליהן יוהכ״פ זה וכו׳ דלא קשה מקרא דפשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד דמביא ראב״י, משום דלא היה יכול לעשות תשובת המשקל.
והנה בישראל סבת חטאם היה מפני כי בושש משה, וכמו שאמרו ששטן הראה להם מטתו של משה באויר, והכוונה כי כח המסית הראה אותם כי ענינו של משה אינו מוסד על יסוד קיים רק פורח באויר, וכמו שפרשו הקדמונים כי זה משה האיש, פירוש אינו רק איש, לא ידענו מה היה לו, באיזה תחבולה פעל כל אלה שקרע את הים וכדומה, וסברו שמת באויר העליון וכיו״ב, כיון שירד משה מן ההר ראו שטעו, ונמצא אין זה תשובת המשקל, שהחטא שלהם היה בלא משה מהראוי כי יתעוררו בתשובה בלא משה, אבל כיון שירד משה ורגזו וחלו ממנו אין זה תשובת המשקל, לכן אמר לו לך רד שבהליכתך ובירידתך מן ההר לא יהיה בגדר תשובת המשקל וכמוש״ב, לכן אמר משה אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה׳ אולי אכפרה פירוש שכשיעלה אל ההר ויתמהמה עוד מ׳ יום ויהיו בלא משה כל משך זמן הזה, כמו שהיה קודם וישובו ויתנחמו ויעזבו דרכיהם המקולקלים יהיה מזה כעין תשובת המשקל, ובזו העליה יהיה כפרה שבזה יהיה תשובת המשקל, לכן אמר לו השם אחר זה לך עלה שמהליכתך אל העם יהיה כעין תשובת המשקל אחרי ששבו כל ימי היותם בלעדיך. אמנם אין זה במשקלו לגמרי כי ידעו כי הלך ושב אל המחנה סר מאתם כח המסית בהתמהמה עוד מ׳ יום, לכן באופן שאין ביד האדם לעשות תשובת המשקל כראוי מראין לו מדוד וישראל. וזה רעיון הגמרא לא היה דוד ראוי וכו׳ ולא היו ישראל ראוין וכו׳. והוא שאמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך שהוא הבוחן כליות ולב יודע כי שבת באמת, וכדברי רמב״ם עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב אל זה החטא כו׳ כי כשלת בעוניך, כי אין בידך לעשות תשובת המשקל, וכמשל העשיר שמרוב טוב בעט במלכות שמים ואחרי זה נעשה עני, הלא אין בידו לשוב תשובת המשקל ולהראות בפועל, רק תלוי בלב וה׳ יודע תעלומות לב, לכן קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳, כי בפועל להראות אין בידכם כי שבים אתם. ובזה יש לפרש בשמואל א׳ י״ב כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאול לנו מלך, מפני שהיו שבים מיראה שנעשו להן כשגגות, אולם עכשיו הלא עשו רעה, שאין עזיבת החטא ע״ז, שכבר המליכו את שאול ובפרט שהוא בזיון לשמואל, לכן צריך למחול על כבודו ולא נמות, אחרי כי אין עזיבת החטא פן לא יתכפר לנו, לכן אמר ועבדתם את ה׳ בכל לבבכם.
מוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ג) וְשָׁ֨ב יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת⁠־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכׇּל⁠־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃
that then Hashem your God will return your captives, and have compassion on you, and will return and gather you from all the peoples, where Hashem your God has scattered you.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וְיָתִיב יְיָ אֱלָהָךְ יָת גָּלְוָתָךְ וִירַחֵים עֲלָךְ וִיתוּב וְיִכְנְשִׁנָּךְ מִכָּל עַמְמַיָּא דְּבַדְּרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָּן.
that the Lord your God will turn your captivity,⁠a and have mercy upon you, and will return, and gather you from all the nations among which the Lord your God has dispersed you.
a. Samaritan Version, "that the Lord your God may return with your conversion.⁠"
ויקבל מימרה די״י אלהכון ית תותבתכון וירחם יתכון ויחזור ויכנש יתכון מן כל אומיה די בדר יתכון י״י אלהכון לתמן.
ויקבל מימריה ברעוא ית תיובתכון וירחם עליכון ויתוב ויכנוש יתכון מכל עממיא דבדר י״י {אלהכון}⁠א יתכון לתמן.
א. חסר בכ״י לונדון.
And His Word will accept your repentance with favor, and will have mercy upon you, and He will gather you again from all the nations whither the Lord your God had scattered you.
וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז רי״ב וּבְרֶמֶז תשל״א).
וְשָׁ֨ב ד׳ אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת⁠־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ
כשישראל היו בארץ ומקריבים קרבנות כראוי
וּבֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ וְהָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת, כֻּלָּם הָיוּ מִתְקָרְבִים לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כָּרָאוּי, וּכְשֶׁקָּרְבָּן נַעֲשָׂה וְהֶעָשָׁן עוֹלֶה בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, אָז הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁעֲשַׁן הַמִּזְבֵּחַ הִדְלִיק מְנוֹרָה שֶׁרְאוּיָה לְהִדָּלֵק, וְכָל הַפָּנִים מְאִירוֹת וְהַמְּנוֹרוֹת דּוֹלְקוֹת.
ומיום שנחרב ביהמ״ק זעם ורוגז, ופרשה החדוה
וּמִיּוֹם שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לְךְ יוֹם וָיוֹם שֶׁאֵין בּוֹ זַעַם וְרֹגֶז, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, וּפָרְשָׁה הַחֶדְוָה מִלְמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וְיִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים בַּגָּלוּת, וְהֵם בְּרָשׁוּת שֶׁל עֲבוֹדוֹת זָרוֹת אֲחֵרוֹת, וְאָז הִתְקַיֵּם הַפָּסוּק שֶׁכָּתוּב וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְכָל זֶה לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךְ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. מַה זֶּה מֵרֹב כֹּל? כָּאן מֵרֹב כֹּל, וְשָׁם מֵחֹסֶר כֹּל.
(זהר בראשית דף קעז.)
וְשָׁ֨ב ד׳ אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת⁠־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ
הושיעם – מקודם
וּמַלְאַךָ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, וַהֲרֵי הוּא עִמָּם בְּאוֹתָהּ צָרָה, וְאַתָּה אוֹמֵר הוֹשִׁיעָם? אֶלָּא לֹא כָתוּב מוֹשִׁיעָם, אֶלָּא הוֹשִׁיעָם מִקֹּדֶם לָכֵן, שֶׁהוּא עָתִיד בְּאוֹתָהּ צָרָה לִסְבֹּל עִמָּם.
ששכינה עם ישראל בגלות
בּא רְאֵה, בְּכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת - שְׁכִינָה עִמָּם בַּגָּלוּת, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ שֶׁכָּתוּב וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחַמְךְ וְגוֹ׳.
(זהר בראשית דף קכ:)
וְשָׁ֨ב ד׳ אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת⁠־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ
כל גלות נודע זמן וקץ של אותה גלות. חוץ מגלות אדום
רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה בֵּאֲרוּ הַחֲבֵרִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. אֲבָל מַשָּׂא דּוּמָה, כָּל הַפְּעָמִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְצְאוּ בַגָּלוּת, נוֹדָע הַזְּמַן וְהַקֵּץ שֶׁלָּהֶם, וּזְמַן וָקֵץ שֶׁל אוֹתָהּ גָּלוּת. וְגָלוּת אֱדוֹם הוּא מַשָּׂא דּוּמָה, שֶׁלֹּא הִתְגַּלָּה וְלֹא נוֹדַע כְּאוֹתָן הָאֲחֵרוֹת.
כשאומרים שומר מה מלילה, ומה הקב״ה משיבם
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר. קוֹל שָׁמַעְתִּי בְּגָלוּת שֵׂעִיר, אוֹתָם שֶׁדְּחוּקִים בֵּינֵיהֶם, אוֹתָם שֶׁשּׁוֹכְבִים בֶּעָפָר. וּמַה הֵם אוֹמְרִים? שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. הֵם תּוֹבְעִים אוֹתִי עַל הַגְּבִירָה, מַה עָשִׂיתִי מֵהַגְּבִירָה שֶׁלִּי.
אֲזַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס אֶת הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ וְאוֹמֵר: רְאוּ בָנַי אֲהוּבַי, שֶׁהֵם דְּחוּקִים בַּגָּלוּת וְעוֹזְבִים אֶת הַצַּעַר שֶׁלָּהֶם וּמְבַקְשִׁים מִמֶּנִּי עַל הַגְּבִירָה, וְאוֹמְרִים: שֹׁמֵראַתָּה שֶׁנִּקְרָא שׁוֹמֵר, אֵיפֹה הַשְּׁמִירָה שֶׁלְּךְ? אֵיפֹה הַשְּׁמִירָה שֶׁל בֵּיתְךְ? מַה מִּלַּיְלָה - מֶה עָשִׂיתָ מִלַּיְלָה, כָּךְ שָׁמַרְתָּ אוֹתָהּ?! מַה מִּלֵּיל? שֶׁהֲרֵי לִפְעָמִים נִקְרֵאת לַיְלָה וְלִפְעָמִים נִקְרֵאת לֵיל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא, וְכָתוּב הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה.
והקב״ה משיב ששמירתי נמצאת
אֲזַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵשִׁיב לָהֶם: הֲרֵי שְׁמִירָתִי נִמְצֵאת, שֶׁהֲרֵי אֲנִי עָתִיד לְקַבֵּל אוֹתָהּ וּלְהִמָּצֵא עִמָּהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָמַר שֹׁמֵר, אוֹתוֹ שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת הַבַּיִת, אָתָא בקֶר וְגַם לָיְלָה, שֶׁהֲרֵי בַּהַתְחָלָה הִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְהֶעֱלָה אֶת אוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁמְּזֻמָּן אֶצְלוֹ תָּמִיד. עַכְשָׁו אָתָא בקֶר, וַהֲרֵי הוּא מְזֻמָּן לְהִתְחַבֵּר עִם הַלַּיְלָה. וְגַם לָיְלָה, הֲרֵי הִיא זְמִינָה, אֲבָל בִּגְלַלְכֶם מִתְעַכְּבִים.
וְאִם אַתֶּם רוֹצִים אֶת זֶה, עַל מָה אַתֶּם מִתְעַכְּבִים? שֻׁבוּ. שׁוּבוּ בִתְשׁוּבָה. אָז אֵתָיוּ, בּאוּ אֵלַי, וְנִהְיֶה כֻלָּנוּ בְּמָדוֹר אֶחָד, וְכֻלָּנוּ נָשׁוּב לִמְקוֹמֵנוּ.
פעמיים ושב, אחד לכנסת ישראל ואחד לקב״ה
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ, וְהֵשִׁיב לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא וְשָׁב. פַּעֲמַיִם וְשָׁב וְשָׁב כָּתוּב כָּאן. אֶלָּא אֶחָד לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְאֶחָד לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךְ מִכָּל הָעַמִּים.
(זהר ויקרא דף כב.)
וְשָׁ֨ב ד׳ אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת⁠־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ
כל מקום שגלו שכינה עמהם
עוֹד פָּתַח וְאָמַר, לַה׳ הַיְשׁוּעָה עַל עַמֶּךְ בִרְכָתֶךְ סֶּלָה. לַה׳ הַיְשׁוּעָה - כָּךְ שָׁנִינוּ, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁלְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ, שְׁכִינָה גָּלְתָה עִמָּהֶם.
כשיצאו מהגלות למי הגאולה לישראל או לקב״ה
כְּשֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת, לְמִי הַגְּאֻלָּה - לְיִשְׂרָאֵל אוֹ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֶלָּא הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ בְּכַמָּה כְתוּבִים,
לה׳ הישועה ודאי, שישגיח בברכות על ישראל להוציאם מהגלות
וְכָאן - לַה׳ הַיְשׁוּעָה וַדַּאי. מָתַי? עַל עַמְּךְ בִרְכָתֶךְ סֶּלָה. בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַשְׁגִּיחַ בִּבְרָכוֹת עַל יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא אוֹתָם מִן הַגָּלוּת וּלְהֵיטִיב לָהֶם, אֲזַי - לַה׳ הַיְשׁוּעָה וַדַּאי.
וְעַל כֵּן שָׁנִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָשׁוּב עִם יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחֲמֶךְ.
(זהר ויקרא דף צ:)
וְשָׁ֨ב ד׳ אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת⁠־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ
ראה אהבת השי״ת לישראל
בֹּא רְאֵה אֶת הָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל.
משל למלך שהיה לו בן יחידי
לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי, וְהָיָה חוֹטֵא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יוֹם אֶחָד סָרַח לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ: כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ הִלְקֵיתִי אוֹתְךְ וְלֹא קִבַּלְתָּ. מִכָּאן וְאֵילָךְ רְאֵה מָה אֶעֱשֶׂה לְךְ; אִם אֲגָרֵשׁ אוֹתְךְ מִן הָאָרֶץ וְאוֹצִיא אוֹתְךְ מִן הַמַּלְכוּת, אוּלַי יָקוּמוּ עָלֶיךְ דֻּבֵּי הַשָּׂדֶה, אוֹ זְאֵבֵי הַשָּׂדֶה, אוֹ לִסְטִים, וְיַעֲבִירוּ אוֹתְךְ מִן הָעוֹלָם. מָה אֶעֱשֶׂה? אֶלָּא אֲנִי וְאַתָּה נֵצֵא מִן הָאָרֶץ. כָּךָ אַף אֲנִי, אֲנִי וְאַתָּה נֵצֵא מִן הָאָרֶץ [אף אני ואתה נלך בגלות ונצא יחד].
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִשְׂרָאֵל, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? הֲרֵי הִלְקֵיתִי אֶתְכֶם וְלֹא הִרְכַּנְתֶּם אָזְנֵיכֶם. הֲרֵי הֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם בַּעֲלֵי מָגִנִּים, בַּעֲלֵי חַבָּלָה, לְהַלְקוֹת אֶתְכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם. אִם אוֹצִיא אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ לְבַדְּכֶם, אֲנִי פּוֹחֵד עֲלֵיכֶם מִכַּמָּה דֻבִּים, מִכַּמָּה זְאֵבִים שֶׁיָּקוּמוּ עֲלֵיכֶם וְיַעֲבִירוּ אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? אֶלָּא אֲנִי וְאַתֶּם נֵצֵא מִן הָאָרֶץ וְנֵלֵךְ לַגָּלוּת.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם, לָלֶכֶת בַּגָּלוּת. וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁאֶעֱזֹּב אֶתְכֶם - אַף אֲנִי עִמָּכֶם. שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶםזוֹ שֶׁבַע שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ עִמָּכֶם. וְלָמָּה? עַל חַטֹּאתֵיכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם גְּרַמְתֶּם שֶׁאֲנִי וְאַתֶּם לֹא נָדוּר בָּעוֹלָם מהעולם), הֲרֵי הַגְּבִירָה יָצְאָה מֵהֵיכָלָהּ עִמָּכֶם. הֲרֵי הַכֹּל נֶחֱרַב, הַהֵיכָל שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם נֶחֱרַב. שֶׁהֲרֵי לְמֶלֶךְ לֹא רָאוּי הֵיכָל אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נִכְנָס עִם הַגְּבִירָה. וְשִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ אֵינָהּ נִמְצֵאת.
אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס לְהֵיכַל הַגְּבִירָה, וְנִמְצָא בְנָהּ עִמָּהּ בַּהֵיכָל, כֻּלָּם שְׂמֵחִים כְּאֶחָד. עַכְשָׁו שֶׁאֵין נִמְצָאִים הַבֵּן עִם הַגְּבִירָה, הֲרֵי הַהֵיכָל חָרֵב מֵהַכֹּל. אֶלָּא אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה? אַף אֲנִי עִמָּכֶם. וְעַכְשָׁו, אַף עַל גַּב שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם בַּגָּלוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא עִמָּהֶם וְלֹא עוֹזֵב אוֹתָם. שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָשׁוּב עִמָּם, שֶׁכָּתוּב וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ, וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ וַדַּאי, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.
(זהר ויקרא דף קטו.)
וְשָׁ֨ב ד׳ אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת⁠־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ
בגלל המלכה פוקד תחילה את בניו
וּבִזְמַן שֶׁיִּפְקֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְכָּה, פּוֹקֵד אוֹתָהּ בַּתְּחִלָּה, וּבִגְלָלָהּ פּוֹקֵד אֶת בָּנָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. מִי גוֹרֵם שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ צָרָתָם? כִּבְיָכוֹל הַמַּלְכָּה. שֶׁאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. וְכָתוּב וַיִּזְכֹּר הָאֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ.
וְכַאֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, מַה כָּתוּב? וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחֲמֶךְ. זוֹ הַמַּלְכָּה. וְעוֹד כָּתוּב, רָצִיתָ ה׳ אַרְצֶךְ שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב.
(זהר דברים דף אדרא זוטא רצז:)
פאן אללה רבך יתוב עליך וירחמך ויעוד פיג׳מעך מן בין ג׳מיע אלאמם אלד׳ין בדדך הנאך
ואז ה׳ אלוהיך ישוב אליך1 וירחם עליך, ויחזור ויקבץ אותך מכל העמים אשר הפיץ אותך ה׳ אלוהיך שם.
1. הביטוי ״תאב עליה״ משמש גם לתיאור מצב שבו אלוהים מקבל את תשובתו (חזרתו בתשובה) של אדם ומעניק לו סליחה וחסד. לכן אפשר גם לתרגם: ״כי ה׳ אלוהיך יקבל את תשובתך ויסלח לך״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ושב י״יא את שבותךושב – כמו: ושבתיב את שבות בני עמון (ירמיהו מ״ט:ו׳), וזהו פשוטו.⁠ג
היה לו לכתוב: והשיב את שבותך. רבותינו למדו מכאן: ששכינה בגלות,⁠ד כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלים הכתיב הגאולה לעצמו שהוא יושבה עמהם.
ועוד יש לומר: שגדולו קיבוץ גליות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידוז ממש, איש איש ממקומו, כעניין שנאמר: ואתםח תלוקטוט לאחד אחד מבניי ישראל (ישעיהו כ״ז:י״ב). ואף בגליות שאר אומות מצינו כן: ושבתייא שבות בני עמון (ירמיהו מ״ט:ו׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק נוסף: א-להיך.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, סינסינטי 1, המבורג 37, ברלין 1221 (ובדומה להלן בפירוש המדרשי גם בשאר כה״י), אך לשון הפסוק בירמיהו מ״ט:ו׳ היא: ״אשיב״, וכנראה לשון רש״י נגרר אחר לשון הפסוק בירמיהו מ״ח:מ״ז.
ג. פירוש זה מופיע (בלי הפירוש המדרשי שלאחריו ״היה לו לכתוב...⁠״) בכ״י סינסינטי 1, המבורג 37, ברלין 1221, וינה 24, ס״פ 118, ושם לא מופיע הפירוש המדרשי של ״היה לו לכתוב... עמון״. מאידך, בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, ויימר 652, פריס 154, פריס 155, לונדון 26917, דפוס רומא, מופיע רק הפירוש המדרשי ולא הפירוש לפי הפשט. בכ״י לייפציג 1 יש הרכבה של ב׳ הפירושים, והעיר על כך א׳ טויטו במאמרו בתרביץ ס״א:א׳ עמ׳ 94-93.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״בגלות״, אך בכ״י אוקספורד 165 נותר רווח עבור המלה.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. ואפשר שעדיף הנוסח בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917: ״ישוב״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13 נוסף כאן: ״יום״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״בידיו״.
ח. כן בפסוק ובכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״אתם״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בפסוק ובכ״י מינכן 5: ״תלקטו״.
י. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, וכן בפסוק: ״בני״. בכ״י המבורג 13, אוקספורד 34 חסר: ״מבני ישראל״.
יא. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, ויימר 652. כן גם בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, פריס 154, פריס 155, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה, וכן גם לעיל בכ״י שמביאים רק את פירוש לפי הפשט, רק שבכל עדי נוסח אלו נתווספה כאן מלת ״את״. לעומת כל אלו, לשון הפסוק בירמיהו מ״ט:ו׳ היא: ״אשיב״, וכנראה לשון רש״י נגרר אחר לשון הפסוק בירמיהו מ״ח:מ״ז. בדפוסים מאוחרים אכן תוקנה לשונו של רש״י להיות מוסבת על פסוק זה ובהם מופיע: ״ושבתי שבות מואב (ירמיהו מ״ח:מ״ז)״.
ושב י"י אלהיך את שבותך THEN HASHEM YOUR GOD WILL TURN YOUR CAPTIVITY – {See Hebrew text}.
To express this idea it ought to have written והשיב את שבותך, "then He will bring back your captivity". But our Rabbis learned from this that, if one can say so of God, His Divine presence dwells with Israel in all the misery of their exile, so that when they are redeemed (i.e. when He speaks of their being redeemed), He makes Scripture write "Redemption" of Himself (i.e. He makes it state that He will be redeemed) – that He will return with them (Megillah 29a).
Furthermore the following may be said in explaining the strange form ושב ... את, – that the day of the gathering of the exiles is so important and is attended with such difficulty that it is as though He (God) Himself must actually seize hold of each individual's hands dragging him from his place (so that God Himself returns with the exile), as it is said, "And you shall be gathered one by one, O you children of Israel" (Yeshayahu 27:12). We find, however, the same expression in connection with the gathering of the exiles of other nations also, as e.g. (Yirmeyahu 48:47): ושבתי שבות מואב "And I shall bring back the exiles of Moab".
פס׳: ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך – זה גולה של בבל.
ושב וקבצך מכל העמים – זה גלות טיטוס ואספסיאנוס.
אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה – זה טלטול אחר טלטול:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ושב י״י {אלהיך} את שבותך – מגלות בבל.
ושב וקבצך – מגלות הגדול והארוך הזה, שאנו מפוזרים בו בכל העולם.
ורבותינו דרשו (בבלי מגילה כ״ט.): מכאן שהקב״ה צר בצרתם של ישראל כדכתיב: בכל צרתם לו {צר} (ישעיהו ס״ג:ט׳), וכשהם שבים, כאילו הוא שב, דכתיב: ושב י״י, ולא כתיב: וישיב. ואף על גב דכתיב גבי אומות העולם: ושבתי שבות מואבא (ירמיהו מ״ח:מ״ז), מכל מקום לא כתיב: ושב י״י, כי הכא.
א. בכ״י מינכן 52 (במקום ״שבות מואב״): את שבות בני עמון (ירמיהו מ״ט:ו׳).
ושב י"י {אלהיך} את שבותך – THEN HASHEM {YOUR GOD} WILL RETURN YOUR CAPTIVES – from the Babylonian exile.
ושב וקבצך – AND WILL RETURN AND GATHER YOU – from this great and long exile, in which we are spread throughout the whole world.
And our Rabbis expounded (Bavli Megillah 29a:4): From here [we learn] that the Blessed Holy One suffers with the suffering of Israel as it is written: “In all their affliction, He was afflicted” (Yeshayahu 63:9), and when they return, it is as if He returns, as it is written: “and Hashem will return”, and it is not written: “and He will make return.” And even though it is written regarding the nations of the world: “Yet I will return the captivity of Moab” (Yirmeyahu 48:47), nonetheless, it is not written: “and Hashem will return” as [it is written] here.
ושב י״י אלהיך את שבותך – לעיל קאי וישליכם אל ארץ אחרת (דברים כ״ט:כ״ז) ואם תשוב הוא ישוב את שבותך.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ושב ה' את שבותך, "the Lord will return with you from your captivity;⁠" in chapter 29,27, God had been described as expelling His people from the Holy Land to any other land, now, if the people have repented their wrongdoings, He promises to bring them back and remain with them.
ושב ה׳ אלהיך וגו׳ – בפ׳ בתרא דמגילה דרשו מדלא כתיב ישוב כ״א ושב מלמד שהוא עצמו ישוב עמהם, ותימה א״כ ושב ה׳ את שבות בני עמון מאי איכא למימר, ה״נ דנימא הכי דישוב עמהם, וי״ל דשאני הכא דדריש ושב יתירא דתרי ושב כתיבי ש״מ לדרשא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג-ו) והנה כשיסור הריחוק מבינך לבינו יסור גם כן הפיזור אשר בין קצתכם לקצתכם גם ריחוקכם מארצכם כמו שאמר ושב י״י אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳. אם יהיה נדחך וגו׳ והביאך י״י אלהיך אל הארץ וגו׳ ומל י״י אלהיך וגו׳. וזה ענין מעולה מאד מכוונת התשובה וסודה על הדרך שזכרנו ראשונה. האמנה כי בהשלמת התשובה ואופן ההגעה אל תכליתה אמר ענין נכבד מאד זכרו הפילוסוף בהשלמת המעשים האלו והדומים להם אמר בפ״ב מהמאמר הב׳ מספר המדות 1ולא יהיו התולדות לבד והתוספות וההפסדים מהם עצמם ומסבתם אבל הפעולות עצמם יהיו מהם כי כן יהיו בדברים יותר מפורסמים כמו בחוזק הגוף כי הוא נעשה מלקיחת מזון רב ומסבול יגיעות רבות והחזק יוכל לעשות זה יותר כן במעלות כו׳. יאמר כי האיש נכאה הלבב והחלוש מאד שכל אוכל תתעב נפשו אם יעזוב למה שימשך מחולשתו ותיעוב מאכלו הנה הוא מהרה ימות אמנם העצה הנכונה לו שיתחזק ויתאמץ כפי הכח בהתחלת הטיול ומעט מעט מההתעמלות לפי שההתעמלות המעטי הזה יביאהו לידי קצת תאוה ורצון אל לקיחת המזון או להמעיט התיעוב ומעט המזון שיקח יכינהו הכנה מה אל ההתעמלות יותר ממה שהיה בראשונה וההתעמלות ההוא השני שיש לו קצת חוזק מהראשון יחזקהו אל לקיחת המזון יותר ולקיחת המזון יותר יוסיף כח אל ההתעמלות וכן ילך הדבר בסבוב הוספת הטוב ועל זה האופן יהיו המעשים סבה לעצמם בקניני המעלות כמו שכתבנו זה הדרוש הנכבד אצל נעשה ונשמע בשער מ״ז דרוש משם וכן הענין עצמו אצל כל דבר כבד העשיה וקשה ההתחלה.
2ועל זה הדרך יובן מאמר ישעיהו שיראה מתחלה שהוא סותר גזרות משה רבינו ע״ה כי הנה משה אמר ובקשתם משם את י״י אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד׳:כ״ט) שיראה שהדרישה תחוייב שתקדם למציאה והנה ישעיהו אמר דרשו י״י בהמצאו (ישעיהו נ״ה:ו׳) שסדר הדרישה אחר המציאה גם משה אמר אשר לו אלהים קרובים אליו כי״י אלהינו בכל קראנו אליו והוא אמר קראוהו בהיותו קרוב. אלא שהענין הוא על הדרך שאמרנו כי משה רבי׳ הזכיר ההתחלות הקשות והפעולות הראשונות המתחדשות מציאות השניות וישעיהו זכר הפעולות המתחדשות מאותן השניות שהן יותר חזקות מהראשונות כי הדרישה שאחר המציאה ודאי חזקה ויפה מהדרישה הראשונה וכן הקריאה שאחר הקריבה והוא ענין נאות מאד וע״ד שאמר המשורר קוה אל י״י חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה׳ (תהלים כ״ז:י״ד) כמו שפירשו החכם בעל העקרים ז״ל וזו הוא ממליצותיו של ישעיהו שנרא׳ לכאורה שהוא חולק על רבו בדבריו ואינו כן כמו שכן עשה במאמר שמעו שמים והאזיני ארץ כמו שיבא בהאזינו ב״ה. ולפי שזה עצמו ענין התשובה סמך יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל י״י וגו׳. ויש לדקדק אחר שיעזוב רשע דרכו מאי וישוב אל י״י עזיבת הדרך ההיא היא עצמה עצם התשובה כמו שאמרנו אלא שהענין הראשון הוא הנעשה בהתחלה בקושי ובחולשא והשני הוא הנעשה אחר ההתחזקות וקצת ההתגברות והראשון יספיק לעזיבת הדרך הרעה והשני להתחזקו לשוב ממנה אל הפכה והוא התחלת התנועה להתקרב אליו יתעלה וזה הענין עצמו הוא שכתבו משה רבינו בכאן בענין התשובה כאשר ימצאו בה בעוצם החולשה והתיעוב שאתה מוצא שהוא הקדים התשובה באומרו ושבת עד י״י אלהיך וגו׳. וסמך ליה גאולה באומרו ושב י״י אלהיך את שבותך וגו׳. ואחרי גאולה תשובה כמו שנאמר ואתה תשוב ושמעת בקול י״י וגו׳ ואחר התשובה השנית תוספת טובה גאולה במה שאמר והותירך י״י בכל מעשה ידך וגו׳ ואחרי כן תשובה יותר חזקה במה שאמר כי תשוב אל י״י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. והכוונה כי בהיותם שם בחולשתם בארצות אויביהם לא יעזבו אל הרפיון והחולשא עד שיוציאו הפעולות חלושות כפי כחם כי חולשת הפעולות על הדרך ההיא תחליש הכח יותר וחולשת הכחות יותר תחליש הפעולות עד שתאבדו לגמרי אבל התחזקו בכם בהיותכם בחולשתכם להתחיל התחלה מה מהטיול ומהעזר במה שתתעוררו לשוב אליו ולשמוע בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך לפחות תהיה השמיעה ברצון ובאות נפש עם שהמעשים לא יוכלו להיות שלמים בהיותכם תחת עול הכותי׳ אבל תתחזקו כפי היכולת ועוד מעט. והוא מה שיעץ אותם ישעיהו במליצה נחמדת מאד כרע בל קרס נבו היו עצביהם לחיה ולבהמה נשאתיכם עמוסות משא לעיפה (ישעיהו מ״ו:א׳) אמר על הנושאים את עץ פסלם ומתפללים אל אל לא יושיע שזכר ראשונה שמה שכרע בל קורס נבו שהם עבודות מיוחדות לבני בבל ולמואב יעיד על כלם שאין בעבודת׳ ממש ועצביהם לא היו בהם שום תועלת אלא משא טורח הבהמות אשר ישאום ולזה הראוי והנאות הוא לפרוק עולם מעליהם אמנם בעבודת האל ית׳ אינו כן ואין לכם למצוא עילה ותואנה מצד משא מלך ושרים לומר איך נפסוק עלינו צדקה ונקבל עלינו ספוק התורה והתלמידים ואנחנו עמוסם מכובד התלאות ורוב המסי׳ כי הנה הבהמה כשהיא נושאת המשא הכבדה אם תפרוק מעליה אמתחת המספוא באמת כי תרעב בדרך המדבר ותרבץ תחת משאה ותפול ולא תוסיף קום אבל אם תכפול אז כובד אמתחת ירבו מזונותיה ממנו תאכל ותתחזק ותוכל שאת וכן כל עוד שאנחנו עמוסים מהצרות והתלאות אם נפרוק מעלינו עול התורה הראוי להיות תמיד עלינו והוא חיינו ואורך ימינו הנה ודאי כלנו מתים אמנם בכפול המשא בזה תוסף כחנו ותכפל גבורתינו כי לחמנו הם וי״י אתנו להיות בעזרתנו להקל כובד עולינו. והוא אומרו נשאתיכם עמוסות משא לעיפה כי כאשר תהיינה המשאות הנשואות עליכם עמוסות יותר מדאי אז תוסיפו משא לעיפה כי בזה ינתן ליעף כח בלי ספק אמנם הם קרסו כרעו יחדו לא יוכלו מלט משא ונפשם בשבי הלכה עד עולם ואתם לא כן אבל שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל העמסים מני בטן הנשאים מני רחם ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט (ישעיהו מ״ו:ד׳) אמר כי להיותם עמוסים מני בטן מעול תורה ומצוה יזכו להיותם נשואים מני רחם כאשר ישא האומן את היונק כמו שעשה להם מתחלה וגם עד זקנה ושיבה לא ייעף ולא ייגע כי הוא עשה הגליות והוא יסבול אתכם וימלטכם מהם.
והנה זהו באמת התחלת התשובה שאמר עליה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך י״י אלהיך שמה ושבת עד י״י אלהיך וגו׳ כי אפי׳ בהיות עולם על צוארך למשא כבד ראוי שתשיב אל לבבך אלו הטענות ותתחזק להתחיל בתשובה מעוני כי הנה אם אתה פותח כחודה של מחט הנה הוא יפתח אליך כפתחו של אולם ושב י״י אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו׳ אם יהיה נדחך וגו׳ והביאך וגו׳ כי הוא יסור עולם מעליך כי תתקרב למעלה ולמטה ואז תתחזק במעשים יותר כמו שאמר ומל י״י אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את י״י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך והוא יהיה ענין יותר שלם מברית מילה אשר נתן לאברהם אבינו כי על זה ארז״ל (תנחומא פ׳ תולדות) על המשיח המקוה ירום מאברהם כמו שכתבנו אצל חלומו של יוסף שער כ״ח.
1. ולא יהיה וכו׳ להבין דבריו אלה עיין ביאורי למעלה שמות ק״ל ע״ב ופה אוסיף רק לבאר דברי החוקר אלה בעצמם אשר הם קשי ההבנה מאוד שרצה בהם רק לאמר שלא יחשוב איש שיהיו התולדות לבד ר״ל שיהיה הכל תלוי רק בטבע ובתולדות איש, החכם יהיה ובעל מידות טובות או הכל ובעל תכונות רעות? כי הדבר אינו כן, כי אם גם ע״י פעולות האדם והרגלו במעשים ידועים טובים או רעים תולדנה בקרבו נטיות טבעיות טובות או רעות.
2. וע״ז הדרך וכו׳ ר״ל כי אחרי שאמרנו שעשיית הטוב תחילה במדרגה עוד יותר פחותה, תרגיל את האדם בו לאט לאט עד שתקנה לו הכשרון והנטיה הטבעית לעשותו אח״כ גם במדרגה עוד יותר מעולה, הלוא נמשך כי מזה יש גם ב׳ מיני עשיית הטוב אשר גם בשם ״דרישת ה׳⁠ ⁠⁠״ תקרא, הא׳ אשר בה יחל האדם בהיות עוד טבעו בלתי נוטה אליה ורק הוא בעצמו ובבחירתו החפשית מכריח אותו לזה, וממנה אמר הכ׳ פה ״ובקשתם משם את ה׳ אלהיך ומצאת״ ר״ל שכאשר תשתדל בעצמך להתקרב אל הי״ת במעשיך הטובים ימצא לך, ויעזור אותך להפיק רצונך הטוב הזה, והב׳ היא עשיית הטוב בתכלית השלימות אשר תהיה ביכולת האדם רק אחרי שהרגיל כבר עצמו תחילה בפעולות טובות פחותות הערך בבחינה מה, והתקרב בזה אל הי״ת אשר יקנה לו על ידן אח״כ גם הקנין והתכונה הנפשית להטיב דרכו עוד יותר, וממנה אמר הנביא, דרשו ה׳ בהמצאו״ וכו׳ ר״ל דרשו אותו בעשיית הטוב בתכלית השלימות, אחרי שכבר נמצא לכם להיטיב תכונתכם הנפשיית עד שנוטה כבר טבעכם מעצמו אל הטוב והמישרים (ועיין מזה גם ביאורי למעלה במדבר דף פ״א ע״א בסופו שער ע״ד,) וברעיון זה מבאר הרב ז״ל עוד כמה פסוקים (עיין בפנים).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושב וקבצך – בקבוץ גליות.
ושב וקבצך, during the ingathering of the exiles.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכשנגאלו הכתיב גאולה לעצמו כו׳. בספרי פרשת בהעלותך. ׳ואף בגלות שאר אומות׳ (רש״י כאן), ואם תאמר, אם כן למה דרשו רז״ל בישראל מה שנאמר ״ושב ה׳ אלקיך״, כיון דאף בשאר אומות כתוב כך. ויש לומר, דודאי בשאר אומות כתוב (ראו ירמיהו מח, מז) ״ושבתי את שבות בני עמון״, והשם יתברך עושה דבר זה בעצמו, ושייך לומר ״ושבתי״, שגדול יום קבוץ גלויות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם. אבל כאן הוא דברי משה, ולא היה למשה לומר זה, שאין לבשר ודם לומר שהגאולה היא כאילו הוא צריך להיות אוחז בהם. ואין לומר שדבר זה לכבוד הקדוש ברוך הוא, שכל כך הוא אוהב אתכם, ולכך יש לכם לעבוד אותו, שזה אינו, כי דבר זה תמצא גם כן בשאר אומות, ומאי אינהו עדיפי. ולכך צריך לומר דכאן פירושו כאילו נגאל הוא עצמו. והשתא לא קשיא דאין לבשר ודם לומר כאילו הוא שב, דכיון דהאמת שהשם יתברך עם ישראל בגלותם, והוא שב עמהם מן הגלות, יש לומר שפיר. אבל אי לא הוי רק כאילו אוחז בהם, ולא שב אתם ממש, כמו שהוא באומות, לא היה לבשר ודם לומר ״ושבתי״ – ד׳גדול יום קבוץ גליות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם׳, כך יש לפרש:
אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך. והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו. וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב ״ושבתי״, לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו ״ושבתי״ דכתיב. אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא ״אלקי ישראל״ (שמות כד, י). וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה, וכאשר גלו – במה שעצם כבודו דבק בהם – כאילו גלה אתם. וכאשר שבים כתיב ״ושב ה׳ אלקיך וכו׳⁠ ⁠⁠״. וחילוק גדול יש בין ״ושבתי״, ובין ״ושב ה׳ אלקיך״, שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם. אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא. מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו. אבל אצל ישראל כתיב ״ושב ה׳ אלקיך״, להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור:
כענין שנאמר ואתם תלקטו כו׳. על גלות בבל נאמרה נבואה זו:
As it is said, "You shall be plucked, etc. This prophecy was said regarding the exile of Bavel.
ושב ה׳ וגו׳ – פירוש חלקי הקדושה שנשבו מצד מעשיך הרעים שקדמו, ישיבם ה׳ מהשבאי, זה כנגד גאולת שבית הנעלם, וכנגד שבית הנגלה אמר ושב וגו׳.
ושב ה' אלוהיך את שבותך, "and the Lord your God will will bring back your captives, etc.⁠" This is a reference to some of the sanctity which the Israelites had lost to their captors, i.e. Satan, as a result of their sins. The word ושב refers to the bodily return of the Jews from exile, whereas the words ושב השם refer to the invisible part of the exile of the people, i.e. parts of their holy souls.
ושב – לשון השקטה והנחה, כמו בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל׳ ט״ו), והטעם שאז ישקיט הגלות ויניח לך מכל צרותיך:
וקבצך מכל העמים – זה לא נתקיים עדיין, כי בבית שני לא היה שם קבוץ גלויות מכל העמים, רק אנשים מעט, מ׳ אלף זכרים שעלו מיהודה ובנימין, ומן הנלוים אליהם מבבל, אבל מעמון ומואב ומצרים ויון וצרפת וספרד וארצות המערב שהיו שם יהודים מפוזרים מחרבן בית ראשון, לא עלו לבית שני, כי אם מאותם שהיו בבבל בלבד, לפיכך אין ספק שהקיבוץ הזה מכל העמים שזכר כאן הוא לעתיד במהרה בימינו:
ושב את שבותך – ושב כמו והשיב, ולדעת ר׳ יהודא מדקדק הראשון מלשון בשובה ונחת תושעון ענין השקטה והנחה. והטעם הש״י ימציא מנוחה לשבויים ויתן להם רחמים להניח להם מצרתם, ואח״כ ישוב ויקבצם; וטענו על פירוש זה. כי הגולה מארצו לא ישקוט אף אם יהיה שם בתענוגים גדולים. ונ״ל שאין ענינו מנוחת הגוף ושקיטתו מצער כ״א מנוחה רצונית ושקטה פנימית הנמצא בנפש כשיתמלא החפץ והרצון המבוקש, כענין פני ילכו והנחותי לך, כי כשנתמלא רצון המבקש תנוח דעתו בו, וכענין יסר בנך ויניחך, כלומר ימלא רצונך (וויללפאהרען); שבותך, משרש שוב שענינו התהפכות תנועת הנושא ממה שממנו אל מה שאליו, ושנוי המחשבה מדרך הרע אל דרך הטוב (דיא בעקעהרונג), והיא התשובה, ובזה מלת ושב אינו יוצא ממשמעותו להיותו פועל עומד, וא״נ להחליפו במקום והשיב כדעת המפרשים, והטעם אחר שאמר ושבת עד ה״א לשמוע בקולו והוא באמת רצונו ית׳ הרוצה בתשובת עמו ישראל, עז״א אמר ושב ה״א את שבותך, כלומר הוא ית׳ ימצא כביכול מנוחה ומרגוע בתשובה זו, אף שלא תהיה תשובה מאהבה רק מצד יראת העונשים והקללה הבאה עליהם, בכל זאת תהיה לרצונו ית׳ (ער ווירד זיך בערוהיגען, בעפריעדיגען מיט דיינער בעקעהרונג), ועל כוונה זו תרגם יב״ע ויקבל ה׳ ברעוא ית תיובתכון.
ושב ה׳ אלהיך את שבותך – מלת שבות או שבית במליצה הזאת השגורה בספרי הקדש איננה מלשון שביה וגלות, אלא משרש שוב, כמו לזות שפתים {משלי ד׳:כ״ד} משרש לוז, וכוונת המליצה הזאת בכל מקום שהיא: החזרת האדם או הגוי למעמדו הראשון; וראיה לזה וה׳ שב את שבות איוב {איוב מ״ב:י׳}, ושם אין מקום לשביה וגלות, וכן ושבתי את שבותהן את שבות סדום ובנותיה {יחזקאל ט״ז:נ״ג}, וסדום לא הלכה בגלות. גם מצאנו בשוב ה׳ את שיבת ציון {תהלים קכ״ו:א׳}, שהוא בלא ספק משרש שוב, לא משרש שבה. ואם יקשה עלינו היות ושב מבנין הקל, הנה מצאנו גם כן והשיבותי את שבות יהודה {ירמיה ל״ג:ז׳}, כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה (שם שם י״א), ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון (שם מ״ט:ו׳),⁠א עתה אשיב את שבות יעקב (יחזקאל ל״ט:כ״ה), בהפעיל. ואין להקשות: איך יאמר תחלה ישיב ה׳ אתכם למעמדכם הראשון, ואחר כן יאמר ורחמך? וכיוצא בזה בירמיה (כ״ט:י״ד) ושבתי את שבותכם וקבצתי אתכם מכל הגוים – כי אמנם המקראות הללו על דרך כלל ופרט נאמרו: ושב ה׳ את שבותך כלומר ורחמך ושב וקבצך וגו׳; ושבתי את שבותכם, כלומר וקבצתי אתכם וגו׳.
ושב – ע׳ פירושי בירמיה כ״ט:י״ד.
{ושב – את שבותך – אין נראה שיהיה טעמו לא השבת הגולים לארצם ולא החזרתם על מצבם הראשון, כי לא יתכן להזכר כל זה קודם ורחמך. אבל טעמו ישוב אליך. שבות לשון שיבה, כמ״ש בשוב ה׳ את שיבת ציון. ושיבת האל והתקרבותו לאדם אינו אלא לטוב, לא כדברי אנשי הדור החוטאים בנפשותם, ואומרים ה׳ זְכָרָנִי, כשיבואם דבר רע, כאלו אלהים משחיתים הוא, תאלמנה שפתי שקר!
ושב וקבצך – כמו ושבת וכסית {דברים כ״ג:י״ד}.}ב
א. בדפוס ראשון נוסף כאן: ״עתה אשיב את שבות בני עמון (שם מ״ט:ו׳)״. אין פסוק כזה, ואפשר שיש שם דיטוגרפיה.
ב. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ושב וגו׳ – משפטים כגון ״ושב וגו׳ את שבותך״ כאן, וכן גם במקומות רבים בנביאים ובתהילים – ״בְּשׁוּב ה׳ שְׁבוּת עַמֹּו״ (תהילים יד, ז), ״וְשַׁבְתִּי אֶת⁠־שְׁבוּת עַמִּי״ (ירמיהו ל, ג), ״שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב״ (שם ל, יח), ״וְשַׁבְתִּי אֶת⁠־שְׁבוּת מִצְרַיִם״ (יחזקאל כט, יד), וכדומה – מחזקים את הרעיון שבמקומות האלה, ״שוב״ הוא פועל יוצא שפירושו ״השיב״.
אולם מלבד העובדה שאנו מוצאים את שורש ״שוב״ כפועל יוצא רק בהקשר הרעיוני הזה, הרי שפסוקנו עצמו סותר פירוש זה [של ״ושב״ כפועל יוצא]. ברור שרחמי ה׳ על ישראל קודמים לשיבת ישראל למולדתו. אם כן, על כרחנו לומר ש״ושב״ ו״ורחמך״ מתארים מעשים הקודמים ל״ושב וקבצך״ וגו׳.
והנה, ניתן היה לפרש כאן, וכן ברוב המקומות ש״שיבה״ באה בתוספת ״את״ לאחריה, ש״ושב את שבותך״ משמעותו: ה׳ ישוב עִם הגולים שלך. הווי אומר, מיד כשתשוב אל ה׳ בגלותך, ובאותה המידה שתשוב, גם הוא ישוב אליך. אולם המקומות שאין בהם ״את״ אחר ״שיבה״ – כגון ״בשוב ה׳ שבות עמו״ – אינם מתבארים בכך.
אלא, לדעתנו, צריך להזכיר כאן את התופעה השכיחה בפעלים עומדים אחרים, במיוחד באלה המציינים תנועה, בין תנועה חיצונית בין תנועה פנימית של הלב המשתוקק: מטרת התנועה, או הדבר שאליו מכוונת השתוקקות הלב, אשר עורר את הלב ואשר הלב מרוכז בו, נתפס כמושא הישיר של פועל התנועה. כך גם בלשון ״שוב״: ״לך שב מצרים״ (שמות ד, יט), ״שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל״ (במדבר י, לו), ״בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן״ (ישעיהו נב, ח), ״וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם״ (שמואל ב כ, כב). כך בלשון ״יצא״: ״וצא השדה״ (בראשית כז, ג), ״צְאוּ הָהָר״ (נחמיה ח, טו), ״בְּצֵאתִי שַׁעַר״ (איוב כט, ז). כך גם בלשון ״יצא את״, המושא הישיר מציין את החפץ שעזיבתו היא תכלית היציאה: ״יצאו את העיר״ (בראשית מד, ד), ״כצאתי את העיר״ (שמות ט, כט), וכן גם ״בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם״ (ירמיהו י, כ). כך גם בלשון ״נגש״: ״וַיִּגַּשׁ דָוִד אֶת⁠־הָעָם״ (שמואל א ל, כא), כך גם ב״הלך״ בצירוף ״את״: ״וְאֶת⁠־בֵּית ה׳ אֲנִי הֹלֵךְ״ (שופטים יט, יח). מאמר זה מתאר את כל הדרך שהוא כבר עבר. ״בית ה׳⁠ ⁠⁠״ מציין את המטרה העיקרית של מסעו, שאותה הוא מדגיש כדי להוסיף: ״וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתי הַבָּיְתָה!⁠״
תופעה זו ניכרת באופן בולט ביותר בשורש ״בוא״ בתוספת כינוי הגוף של הפעול בסוף התיבה: ״אַל⁠־תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַאֲוָה״ (תהילים לו, יב), ״כָּל⁠־יַד עָמֵל תְּבֹאֶנּוּ״ (איוב כ, כב), ״כָּל⁠־זֹאת בָּאַתְנוּ״ (תהילים מד, יח), ״שׁוֹט שׁוֹטֵף וגו׳ לֹא יְבוֹאֵנוּ״ (ישעיהו כח, טו), ״חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ״ (משלי כח, כב), ״שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ״ (איוב טו, כא), ״חֶרֶב מֶלֶךְ⁠־בָּבֶל תְּבוֹאֶךָ״ (יחזקאל לב, יא), ״מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ״ (משלי י, כד), ״וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ״ (שם יא, כז), ״תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה״ (תהילים לה, ח), ״וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ״ (שם קט, יז). בכל המקומות האלה, כינוי הגוף אינו בא במקום מושא עקיף או במקום מילת⁠־היחס ״אל״, אשר מורים רק שהדבר הגיע אל האדם. אלא הכינוי בסוף התיבה בא כמושא ישיר, המציין את האיש שהפורענות רודפת אחריו ומשיגה אותו. כך אנו מוצאים גם במילוי משאלות טובות, כדוגמת: ״תְּבוֹאָתְךָ טוֹבָה״ (איוב כב, כא), ״וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ״ (תהילים קיט, מא), ״יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ״ (שם קיט, עז). בפסוקים אלה, כינוי הגוף בסוף התיבה מציין את המושא של רחמי ה׳ וחסדיו.
כל המושאים הישירים של פעלים עומדים יכולים להתפרש על דרך זו – כגון: ״ויבך אתו אביו״ (בראשית לז, לה), ״ולבכתה״ (שם כג, ב), ״וְאֶת⁠־מִי דָאַגְתְּ״ (ישעיהו נז, יא), ״אֲנִי דֹאֵג אֶת⁠־הַיְּהוּדִים״ (ירמיהו לח, יט), ״חָלָה אֶת⁠־רַגְלָיו״ (מלכים א טו, כג), ״לא חסרת דבר״ (לעיל ב, ז), ״הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי״ (זכריה ז, ה). וכן גם הביטוי ״ירא את״. שכן ״ירא״ הוא ביסודו פועל עומד. בכל הביטויים האלה, המושא הישיר מציין את הדבר שהוא המטרה, הסיבה או המרכז של תנועה חיצונית או פנימית, או של מצב, או של פעילות בלתי פוסקת – מערכת יחסים הרבה יותר קרובה והדוקה מאשר זו שהייתה מובעת בפועל הבא עם מילת יחס.
פירוש זה יכול לפרש את לשון ״שוב״ הבאה עם מושא ישיר, בין אם המושא הוא כינוי גוף בסוף תיבה כדוגמת ״שׁוּבֵנוּ אֱלֹקֵי יִשְׁעֵנוּ״ (תהילים פה, ה), בין אם קדם לו ״את״ כמו בפסוקנו, ובין אם לא קדם לו ״את״ כדוגמת ״בְּשׁוּב ה׳ שְׁבוּת עַמּוֹ״ (שם יד, ז) ועוד. המושא הישיר מציין את הדבר שהאיש השב מבקש, הדבר שהוא הסיבה והתכלית של שיבתו.
מבנה לשוני זה של ״שוב״ עם מושא ישיר, מורה על קשר קרוב והדוק בין השב ושיבתו מחד, לבין הדבר שהוא מבקש מאידך – קשר קרוב הרבה יותר מהקשר שהיה מובע על ידי ״שוב אל״: ״שוב אלינו״, ״ושב אל שבותך״. שכן ״שוב אל״ יכול לציין גם שיבה מקרית חסרת כוונה, או שיבה בלתי רצונית ובכפייה כדוגמת שיבת היונה אל נח, ״ותשב אליו אל התבה״ (בראשית ח, ט). לעומת זאת, ״שוב את״ מציין שהסיבה והתכלית של השב היא, להתאחד מחדש עם הדבר שהוא מבקש; ושאם הדבר היה עד כה רחוק ממנו, היה זה בניגוד לרצונו.
פירוש זה של ״ושב את שבותך״ אינו מופרך מכוח העובדה שאותו ביטוי מופיע גם בקשר לאומות אחרות: מואב (ירמיהו מח, מז), סדום (יחזקאל טז, נג), מצרים (שם כט, יד). שכן גם שם הצלחת האומה במולדתה היא תכליתה העיקרית של ההשגחה האלוקית, והחורבן הזמני נגזר על האומה בצער, כעונש על החטא הלאומי. דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בנבואת חורבן מואב.
נמצא שנאמר כאן: יבוא יום שהאירועים שעברו עליך, והספר המבאר אותם, כבר השפיעו את השפעתם עליך, ובהיותך בגלות, מפוזר בין העמים, תשוב אל ה׳ ותורתו בכל לבבך ובכל נפשך. ושיבה זו תביא לידי כך שגם ה׳ יפנה אליך שוב ויבקש אחריך בגלות, להיות קרוב אליך כבימי קדם.
ורחמך – והוא ישוב ויקבל אותך ב״רחמיו״, במידת ״טובו״, שלעולם לא תכלה (עיין פירוש, שמות לג, יט–כ). הוא יקרב אותך כיציר הנהגתו ההיסטורית, כ״פעלו בקרב שנים״ (עיין חבקוק ג, ב), כ״נצר מטעיו ומעשה ידיו״ (ישעיהו ס, כא): כערוגת הפרחים של נטיעותיו החוזרות ונשנות, שאת נצניהם הוא שמר זמן רב ושעתה הם פורחים לתפארת.
ושב וקבצך וגו׳ – הוא ישוב ויקבץ אותך מכל העמים שהפיצך ביניהם, כדי שתהיה עם מאוחד.
ושב ה׳ אלהיך את שבותך (את הזה הוא מלשון עם ושבותך מלשון תשובה) שכשם שתתעורר לשוב אל ה׳ לעמת זה ישוב ה׳ אליך עד״ה (זכריה א ג) שובו אלי וגו׳ ואשובה אליכם וגו׳:
ורחמך שיתן אותך לרחמים בלב הגוים ושב וקבצך מכל העמים – אחרי ההרוחה ישוב ויקבצך:
אשר הפיצך – ירמז שאף שתהיה שם בדרך נפוץ מפוזר מאד, לא היה זה במקרה רק ה׳ אלהיך שמה. שהיה במכוון מאת ה׳ שתהיו שמה וגם יורה שאף בשביל מעט מבנ״י בכל מדינה ה׳ אלהיך שמה שהשכין שכינתו ביניהם:
ושב ה׳ אלהיך: משורש השבה1. ״את שבותך״2 עיקר הגולה ששמה עיקר ישוב ישראל3.
ורחמך: שיתן בלב אומות העולם שיאהבוך4. וכן משמעות שורש ׳רחם׳ בכל מקום5 כמו שכתבתי לעיל (יג,יח)6, והכי אמר ישעיה הנביא (מט,כג) ״והיו מלכים אומניך וגו׳⁠ ⁠⁠״7, (שם סו,כ) ״והביאו את כל אחיכם מכל הלויים מנחה לה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״8.
ושב:⁠9 משורש ״ושוב מול את בני ישראל שנית״ (יהושע ה,ב)10, היינו – עוד הפעם11, והכי תרגם אונקלוס ״ויתוב״, וא״כ הוא פועל עומד לעצמו, כביכול12. ומזה הוציאו חז״ל ד״שב״ הראשון גם כן הוא לעצמו, ומשום הכי דרשו במגילה (כט,א)13 ׳והשיב׳ לא נאמר אלא ״ושב״, מלמד שהקב״ה שב כביכול14, פירוש, דדבר הלמד מסיפא דקרא דמשמעות ״ושב״ הוא לעצמו15.
וקבצך מכל העמים: אחר שישיב עיקר הגולה מן ״הגוים״16, ישוב17 ה׳ לקבץ ״מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלהיך שמה״ – מעט מעט. וכך כתב הרמב״ן בפירושו על שיר השירים (ח,יב) על הפסוק ״האלף לך שלמה״18, שמתחילה יהיה קצת קבוץ גלויות ע״י רשיון המלכויות, ואח״כ יוסיף ה׳ ידו שנית כדכתיב ״ושב וקבצך וגו׳⁠ ⁠⁠״19.
1. היינו להשיב דבר למקומו (ולא במשמעות ׳עוד פעם׳ כפי משמעותו של ה״שב״ השני בפסוק), וכתרגום אונקלוס, וכן דעת רש״י, עיי״ש. ולא כדעת ר׳ יהודה המדקדק (המובא בראב״ע) שפירשו במשמעות ׳מנוחה׳.
2. אונקלוס ״ית גלותך״.
3. שהם הריכוזים הגדולים של יהודים שבין ״הגויים״, ולא בין ״העמים״ (רבינו לפסוק א׳).
4. מפרש את בנין הפיעל במשמעות בנין ההפעיל, דבר שמצינו בדרך כלל אצל פועל עומד (״למלא״). פירוש ״ורחמך״ הוא, איפוא, שיגרום לכך שאחרים ירחמו עליך.
5. במשמעות של אהבה.
6. על הפסוק ״ונתן לך רחמים ורחמך והרבך״.
7. ״ושרותיהם מיניקותיך, אפים ארץ ישתחוו לך, ועפר רגליך ילחכו״.
8. רד״ק (ד״ה והביאו את כל אחיכם): שהיו נשארים באיים הרחוקים שלא עלו עם אחיהם, אותם הגויים אשר הם בתוכם, כשישמעו זה הפלא הגדול שעשה האל ממחנה גוג ומגוג, יביאו את ישראל ״בסוסים ורכב״, כמו שישראל מביאים את ״המנחה בכלי טהור בית ה׳⁠ ⁠⁠״, כן יביאו הגויים את ישראל בבגדים טהורים ונאים, ובמרכבות נאות ונכבדות.
9. כאן אין ״ושב״ במשמעות השבה כמו בתחילת הפסוק.
10. ו״שנית״ הוא ׳פירושא קא מפרש׳ את ״שוב״.
11. זהו ׳לחזור על׳, לעומת משמעות ׳השבה׳ שהיא ׳לחזור אל׳.
12. כלומר, אם היה כתוב ״ושב לקבצך״ משמעותו – יקבצך שנית, אך ״וקבצך״ משמעו פועל נוסף – ״ושב״ וגם ״וקבצך״, ומהו א״כ ״ושב״, אלא זהו פועל עומד לעצמו על הקב״ה, שהוא עצמו ישוב, וכדלהלן.
13. והביאו רש״י על-אתר.
14. לשון הגמרא: שהקב״ה שב עמהן מבין הגלויות...
15. לא ברור מדוע רבינו מכריח עצמו בכיוון זה, כשחז״ל עצמם גילו לנו את מקור דרשתם ׳והשיב לא נאמר אלא ושב׳.
16. כפי שכתב רבינו בפסוקנו בד״ה ושב ה׳ אלהיך.
17. עוד הפעם.
18. ואלה דברי הרמב״ן (כתבי הרמב״ן עמוד תקט״ו, לפסוק י״ג ד״ה היושבת בגנים... חברים מקשיבים): ... וימשחו להם בית ישראל משיח (בן יוסף) ויכבוש ארצות ומלכים ויבוא לירושלים ויבנה אותה... וימות במלחמה... ואחר כך יבואו הנפוצות המפוזרים בין העמים ושמו להם ראש אחד, הוא משיח בן דוד... וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל (ומעיר הרב שעוועל: הדברים מרפסים איגרא, ומי יגלה עפר מעיני רבינו שכן זכינו בימינו לראות קיום דבריו אלה), כדכתיב ״והביאו את כל אחיכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיהו סו,ב), ויהי המלכות ההיא נמשך ואינו פוסק לעולם... וזהו ״ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך״.
19. והשוה משך חכמה אשר עמד אף הוא על כפל הענין, ופירש אף הוא כי מדובר על שני שלבי הגאולה הסופית: האחת, אלה שעליהם אפשר לומר ״ורחמך״ (אולי שרידי השואה), ואח״כ אלה המופצים בגולה שצריכים לקבץ גם אותם שיעלו לארץ ישראל.
ושב ה׳ אלהיך את שבותך – שד״ל פירש בתרגומו ובמשתדל שֵם שבות משרש שוב כמו לזות משרש לוז, אלא שבמשתדל הוא מפרש ״ישיב אותך למעמדך הראשון״, ובתרגומו הוא מפרש ״ישוב הוא אליך״ לשון נופל על לשון ״ושבת עד ה׳ אלהיך״, וכנוי של שבותך כמו כנוי של הכצעקתה (פרשת וירא) שאינו ר״ל צעקה של סדום, רק צעקת אחרים עליה, אף כאן שבותך ר״ל שבות ה׳ אליך; אבל מצאנו (יחזקאל ט״ז:נ״ג) ושבתי את שבותהן את שבות סדום, ושם לא נוכל לומר שכונתו שישוב ה׳ אליהם, כי סדום ואחיותיה אינן נחלת ה׳; על כן נ״ל ששם שבות נגזר משרש ישב הקרוב לשוב כמו ושבתי בבית ה׳ לארך ימים (תהלים כ״ג:ה׳) שהוא במקום וישבתי, וכן אם ישב ישיבני (שמואל ב ט״ו:ח׳) המקור מן ישב והעתיד מן שוב כי עיקר שניהם הוא שב, והיושב באיזה מקום שב אליו פעמים רבות, וענינו מעמד כפירוש הראשון של שד״ל, בעוד ששב בבנין הקל הוא להוראת פירוש שני של שד״ל, ומשניהם יצא פשט המליצה כדרך לשון הקודש הקצרה במליצותיה, ושב ה׳ אלהיך אליך והשיב שבותך; ובנבואת יחזקאל על סדום, ושב ה׳ והשיב שבותה, כלו׳ ישיבה שנית למעמדה הראשון, והשמיט אחד משני הפעלים כי נשמע כבר מאליו, כמו לא תבנה אתהן גזית (פרשת יתרו), טחני קמח (ישעיהו מ״ז:ב׳) ודומיהם.
ושב... שבותך – הדין עם שד״ל כי תיבת ״שבות״ לא נגזרה משורש ״שבה״ (לשון שבייה) אלא משורש ״שוב״ (לשון חזרה), כדרך שתיבת ״לזות״ נגזרה משורש ״לוז״. לפי זה ״שבותך״ אין פירושו שבי, אלא חזרה. אם נפרשנו מלשון שבי לא יתיישבו המקראות בכמה מקומות, כגון באיוב מ״ב:י׳. אבל תיבת ״ושב״ כאן היא פועל יוצא, כמו בהפעיל ״והשיב״. בכמה מקומות מצינו שהכתוב משתמש בלשון הפעיל (ירמיהו ל״ג:ז׳,י״א,כ״ו, מ״ט:ו׳, יחזקאל ל״ט:כ״ה).⁠1
נמצאנו למדים כי ״ושב... שבותך״ פירושו ״הוא יחזיר את חזרתך״, כלומר יחזיר את מצבך הטוב לקדמותו. שד״ל אומר עוד, כי ״ושב... שבותך״ הוא כלל, והפרט הבא אחריו הוא ״ורחמך וגו׳⁠ ⁠⁠״ והפסוקים הנמשכים. גם תרגום יונתן גוזר ״שבות״ מלשון ״שיבה״, אלא שלדבריו פירושו לשון תשובה על חטא.
ורחמך – כאשר השי״ת מקבל את החוטא החוזר בתשובה לפניו ומכפר על עונו, הרי זה ממדת רחמיו (השוה ד׳:ל״א), כי אילו היה נוהג עמו בדין גמור, לא היה אפשר להפטר מעונשו.
מכל העמים – אף על פי שלמעלה פסוק א נאמר: ״בכל הגוים״, נאמר כאן: ״עמים״, מפני שלמעלה כ״ח:ו׳ לענין הפיזור בין האומות נאמר: ״בכל העמים״. הרב מלבי״ם מפרש את ההבדל שבין ״גוי״ ל״עם״, כי, ״גוי״ פירושו קיבוץ בני אדם המאוחדים כגוף אחד, על ידי יחוסם, ארצם ולשונם (מלשון ״גוה״ שפירושו גוף); אבל ״עם״ הוא ריבוי בני אדם שיש להם מושל אחד (השוה דברי הרב מלבי״ם, ״יאיר אור״ עמוד ל״ה).
1. אפשר לומר כדברי אהרליך, שהמקרא משתמש בשרשים שוב ושבות כפועל יוצא מפני שהם קרובים במבטא, ועל כן במקום שהמקרא מדבר בלשון עבר ואין המבטא דומה כל כך משתמש הכתוב בלשון הפעיל במקום הבנין הקל. אבל אין הדין עם אהרליך כשהוא אומר ש״שבות״ הוא בינוני פעול משורש ״שבת״ (כמו ״בטוח״), ופירושו ״המצב שלא נפסק אלא לפי שעה ושעתיד לחזור לקדמותו״. פירושו של שד״ל שהזכרנו למעלה הוא הנכון, השוה את מילוניהם של גזניוס וקניג בערך ״שבות״.
ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך כו׳ – פירושו עפ״י מה דאמר יחזקאל ופתחתי את קברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמתכם ונתתי רוח בכם וחייתם, וע״ז אמר ושב וקבצך מכל העמים כו׳ היינו המתים יבואו לארץ ישראל ושם יעמדו בתחיה, ושבותך הוא על החיים כי המתים אינם בשבי.
או יאמר כי ישראל אשר המה בשבי שמשתוקקים אל ארץ ישראל ורוצים לברוח מחוצה לארץ כמבור השבי המה ישיב מקודם, ורחמך ושב וקבצך מכל העמים כו׳ המה הישראלים אשר מצאו קורת רוח בארץ נכריה ובטל מהם התשוקה לארץ הצבי גם הם יקבצם השם וישיבם אחרי זה.
ושב וגו׳ – תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב״ה, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ואף כשהם עתידים להגאל שכינה עמהם, שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שאף הקב״ה שב עמהם מן הגלות.⁠1 (מגילה כ״ט.)
1. כנראה מפרש הלשון ושב את כמו ושב עם דכ״פ מצינו המלה את משמש במקום מלת עם, ועיין מענין דרשה זו לפנינו בפ׳ ויגש בפסוק ואנכי אעלך גם עלה.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעוניאגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ד) אִם⁠־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ׃
If your outcasts are in the uttermost parts of the heavens, from there Hashem your God will gather you, and from there He will bring you back.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזרארלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןעודהכל
אִם יִהְוְיָן גָּלְוָתָךְ בִּסְיָפֵי שְׁמַיָּא מִתַּמָּן יִכְנְשִׁנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ וּמִתַּמָּן יְקָרְבִנָּךְ.
If any of your dispersed be (scattered) to the ends of the heavens, from there will the Lord your God gather you, and lead you.
אין יהווןא מבדריכון עד סייפי שמיא מן תמן יכנש יתכון י״י אלהכון ומן תמן יסב יתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהוון״) גם נוסח חילופי: ״ייהוויין״.
אין יהון מבדריכון בסייפי שמיא מתמן יכנוש יתכון מימרא די״י {אלהכון}⁠א על ידוי דאליהו כהנא רבא ומתמן יקרב יתכון על ידויי דמלכא משיחא.
א. חסר בכ״י לונדון.
Though you may be dispersed unto the ends of the heavens, from thence will the Word of the Lord gather you together by the hand of Elijah the great priest, and from thence will He bring you by the hand of the King Meshiha.
חתי אן אלמנדחי מנך לו כאן פי אקצא אלסמא לג׳מע שמלך אללה רבך מן ת׳ם ולקדמך
אפילו אם יהיה המגורש ממך בקצה השמים, משם יקבץ ה׳ אלוהיך את נפוצותיך ומשם יקח אותך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פס׳: אם יהיה נדחך בקצה השמים – להביא אשר באיי הים.
משם יקבצך – זה גלות ראשון.
ומשם יקחך – זה גלות שני:
וטעם בקצה השמים – כנגד ארץ ישראל.
IN THE UTTERMOST PARTS OF HEAVEN. With regard to the Land of Israel.⁠1
1. For a person living in the Land of Israel, the place of Israel's exile appears to be at the uttermost parts of the heavens. However, in truth the heavens have no uttermost part for they are round.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד-י) התועלת השמיני הוא מה שהעיר על קיום זאת התורה לנצח במה שאמר שבשמרם את כל מצותיו שהוא מצוה אותם היום כתובים בספר התורה הזה יגיע להם זה הטוב שאמר מענין קבוץ גליות ומירושת הארץ והתברכם שם ובזרעם ובקניניהם ולזה למדנו שלא תתחדש אז תורה אחרת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בקצה השמים – כנגד ארץ ישראל, שאפילו יהיו במקום רחוק מאד מן הארץ הנבחרת, משם יקחם השם להביאם שמה, וזה יורה שהקיבוץ יהיה כללי ולא ישאר אחד שלא יקובץ:
יקבצך, יקחך – יקבץ אתכם מן הגלות ויקח אתכם לו לעם כמקדם.
נדחך – ״נדח״ הוא צורה מוגברת של ״נדה״. נמצא שפירושו: להרחיק, לגרש.
יקבצך – הוא יקבץ את כולכם, אפילו את אלה מפזוריך שהגיעו לבסוף לארצות הרחוקות ביותר.
יקחך – והוא ישוב ויקח אותך אליו, כדי שתמלא את ייעודך להיות רק לו לבדו, כפי שכבר אמר בעת שנגאלת ונבחרת לראשונה: ״ולקחתי אתכם לי לעם״ (שמות ו, ז).
אם יהיה נדחך בקצה השמים – יש הדחה שקשה אף מהשלכה והוא כשידחה הדבר עד שאין עוד מקום להרחיק יותר שזה יורה שרצונו להרחיק הדבר בתכלית הריחוק ולכן לא השליכה כי ע״י לא היה נתרחק כריחוק הזה וז״ש אם יהיה נדחך בקצה השמים, שאין עוד מקום להרחיק יותר, עכ״ז משם יקבצך. ולא שיחזירך ג״כ ע״י הדחה רק ומשם יקחך. כביכול כמלקט דבר בידו וכמ״ש (ישעיהו כז כב) ואתם תלקטו לאחד אחד:
ומשם יקחך: לא ידענו מהו ׳קיחה׳ זו1. ובא ישעיה הנביא (סו,כא) ופירש2 ״וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה׳⁠ ⁠⁠״3, פירוש, אע״ג דבמקומות שאין שם עיקר ישוב ישראל4, אפילו המעט הנמצא שם המה פחות ערך ומעוטי תורה, וגם אין להם יחס כהונה כל כך ואינם ראוים לשרת בבית המקדש, על זה אמר דמ״מ גם ״מהם אקח לכהנים וגו׳⁠ ⁠⁠״ – שיהיו מ״מ בהם אנשי חיל הראויים לשרת בבית המקדש, ולהעמידם על חזקת כהונה. ״וללויים״, פירוש, גדולי תורה, כמו שכתבנו לעיל (י,ח)5 במשמעות ״לויים״. וזהו פירוש ״ומשם יקחך״.
1. אחר שהוזכר ״משם יקבצך״.
2. אחרי שכתב ״והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה׳⁠ ⁠⁠״ (עיין הערה 24).
3. רש״י: מן העמים המביאים אותם ומן המובאים אקח כהנים ולויים שמוטמעים עתה בגויים מחמת אונסין, ולפני גלויים הכהנים והלויים שבהם, ואברור אותם מתוכן ויהיו משמשין לפני (עכ״ל).
4. אלה ״העמים״ לעומת ״הגוים״, כפי שפירש רבינו לעיל (פסוק א׳ ד״ה בכל הגויים), וכן בפסוק ג׳ ד״ה וקבצך מכל העמים.
5. כך מפרש רבינו לאורך כל פירושו לחומש דברים.
נדחך – כל אחד מהנדחים שלך, וסיים וקבצך והביאך וגו׳, פעם מסב דיבורו אל כל העם כאחד ופעם אל איש ואיש ביחוד, להורות שכולם ערבים זה לזה, ואחד לכולם ולכולם לא׳ ידרשו הצלחת האומה וטובתה.
בקצה השמים. לא מצינו מקצה השמים רק דרך גוזמא והפלגה ולא בדבר שיוכל להיות נפעל הרי הוא אומר אם יהיה נדחך וגו׳ ומה טעם אם לשון ספק אחר שייעד כמה פעמים והפיץ ה׳ אתכם בעמים ובפירוש נאמר והפיצך ה׳ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ — ועוד נראה שבדרך הפלגה הכתוב מדבר שהוסיף משם יקבצך וגו׳ כלומר אפילו משם יקבצך ואם על קצה הארץ הכוונה הרי כבר גלה שכן עתיד להיות כמו שאמרנו.
נדחך – מושג כולל. בנוגע לניקוד התיבה ראה אייוולד 189 וגזניוס-קאוטש 92 הערה 1.
בקצה השמים – השוה נחמיה א׳:ט׳.
ומשם יקחך – כלומר יקח אותך אליו, אל ארץ הקודש. פסוק ה׳ הסמוך הולך ומפרש זאת כמו שמוכח מנחמיה שם.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזרארלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןהכל
 
(ה) וֶהֱבִיאֲךָ֞א יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל⁠־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר⁠־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ׃
And Hashem your God will bring you into the land which your fathers possessed, and you shall possess it; and He will do you good, and multiply you above your fathers.
א. וֶהֱבִיאֲךָ֞ =א (אין געיה)
• ל=וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ (געיה)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
וְיַעֵילִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִּירִיתוּ אֲבָהָתָךְ וְתֵירְתַהּ וְיוֹטֵיב לָךְ וְיַסְגֵּינָךְ מֵאֲבָהָתָךְ.
And the Lord your God will bring you into the land which your fathers did inherit, and you shalt possess it: and he will do you good, and multiply you above your fathers.
ויעל יתכון י״י אלהכון לארעא די ירתוא אבהתכון ותירתון יתה וייטב לכון ויסגי יתכון מן אבהתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירתו״) גם נוסח חילופי: ״{יר}⁠תון״.
ויעילינכון מימרא די״י אלקכון לארעא דיריתו אבהתכון {ותרתה}⁠א ויוטב לכון ויסגינכון יתיר מן אבהתכון.
א. חסר בכ״י לונדון.
And the Word of the Lord your God will bring you into the land which your fathers possessed by inheritance, and you shall possess it, and He will bless you and increase you more than your fathers.
וֶהֱבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ – מַאי טַעְמָא דְּמָאן דְּאָמַר קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא דִּכְתִיב ״וַיַעֲשׂוּ כָּל הַקָּהָל הַשָּׁבִים (מֵהַגוֹלָה) [מִן הַשְּׁבִי] סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻכּוֹת״ וְגוֹ׳, אֶפְשָׁר בָּא דָּוִד וְלֹא עָשָׂה סֻכָּה, בָּא שְׁלֹמֹה וְלֹא עָשָׂה סֻכָּה עַד שָׁבָּא עֶזְרָא, אֶלָּא מַקִּישׁ בִּיאָתָם בִּימֵי עֶזְרָא לְבִיאָתָם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מַה בִּיאָתָם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מָנוּ שְׁמִיטִין וְיוֹבְלוֹת, וְקִדְּשׁוּ עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר, אַף בִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא וְכוּ׳, וְאוֹמֵר וֶהֱבִיאַךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, מַקִּישׁ יְרֻשָּׁתְךָ לִירֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ מַה יְּרֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, אַף יְרֻשָּׁתְךָ בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. וְאִידָךְ הַהוּא דְּבָעֵי רַחְמֵי וְכוּ׳, בִּשְׁלָמָא מֹשֶׁה לֹא בָּעֵי רַחְמֵי דְּלָא הֲוָה לֵיהּ זְכוּת דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ דְּהַוָה לֵיהּ זְכוּתָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אַמַּאי לָא בָּעֵי רַחְמֵי, וְהָכְתִיב ״אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ״ הָכִי קָאָמַר כֵּיוָן דְּיָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ יְרַשְׁתָּהּ אַתָּה.
אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ – יְרֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה יֵשׁ לָהֶן שְׁלִישִׁית אֵין לָהֶן.
״כִּי לֹא עָשָׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן״ (נחמיה ח׳:י״ז) וְלָמָּה כְתִיב ״יֵשׁוּעַ״, רַבִּי הִלֵּל בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּגַם הַכָּתוּב כְּבוֹד צַדִּיק בַּקֶּבֶר מִפְּנֵי כְּבוֹד צַדִּיק בִּשְׁעָתוֹ, מַקִּישׁ בִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא לְבִיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מַה בִּיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ פְּטוּרִין הָיוּ וְנִתְחַיְּבוּ, אַף בִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא פְּטוּרִין הָיוּ וְנִתְחַיְּבוּ. רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אָמַר מִדְּבַר תּוֹרָה נִתְחַיְּבוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״וְהֱבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ״ וְגוֹ׳, מַקִּישׁ יְרֻשָּׁתְךָ לִירֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ מָה אֲבוֹתֶיךָ מִדְּבַר תּוֹרָה, אַף יְרֻשָּׁתְךָ מִדְּבַר תּוֹרָה, וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ מָה אֲבוֹתֶיךָ לֹא הָיָה עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת וְאַתֶּם אַף עַל פִּי שֶׁעֲלֵיכֶם עֹל מַלְכוּת, אֲבוֹתֶיךָ לֹא נִתְחַיְּבוּ אֶלָּא לְאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְאַתֶּם כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַסְתֶּם נִתְחַיַּבְתֵּם אֲבוֹתֶיךָ לֹא נִתְחַיְּבוּ עַד שֶׁקָּנוּ כֻּלָּהּ, אַתֶּם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה וּמִתְחַיֵּב. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵאֲלֵיהֶן קִבְּלוּ הַמַּעַשְׂרוֹת מַה טַּעַם וּבְכָל זֹאת (נחמיה י׳:א׳-ל״ח) ״אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים״ וְגוֹ׳, מַה מְּקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר ״בְּכוֹרֵי בְּקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ״ מֵכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן דָּבָר שֶׁלֹּא נִתְחַיְּבוּ אֲפִילוּ דְּבָרִים שֶׁהָיוּ חַיָּבִין בָּהֶן הֶעֱלָה עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ מֵאֲלֵיהֶן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן. מַה מְּקַיֵּם רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא ״וּבְכָל זֹאת״ מִכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת הֶעֱלָה עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ מֵאֲלֵיהֶן קִבְּלוּ, מַה מְּקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר מֵאֲבוֹתֶיךָ פָּתַר לָהּ לֶעָתִיד לָבוֹא.
תַּנְיָא ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳ ״וּלְדָבְקָה בוֹ״. שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם אֶקְרָא שֶׁיִּקְרָאוּנִי חָכָם, אֶשְׁנֶה שֶׁיִּקְרָאוּנִי רַבִּי אֶשְׁנֶה שֶׁאֵקָרֵא זָקֵן וְאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה, אֶלָּא לְמֹד מֵאַהֲבָה וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז׳:ג׳) ״קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (שם ג׳:י״ח) ״עֵץ חַיִּים הִיא״. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר עֲשֵׂה דְּבָרִים לְשֵׁם פָּעֳלָם, וְדַבֵּר בָּהֶן לִשְׁמָן, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחֲפֹר לִהְיוֹת עוֹדֵר בּוֹ, וְקַל וָחֹמֶר וּמַה בֵּלְשַׁצַּר שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא בִּכְלֵי קֹדֶשׁ שֶׁנַּעֲשׂוּ חֹל נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם, הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי טַרְפוֹן, אַשְׁכְּחֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא בִּזְמַן שֶׁהֻקְפְּלוּ רוֹב הַמַּקְצוּעוֹת דְּקָא אֲכִיל, אַחְתֵּיהּ בְּשַׁקָּא וְשָׁקְלֵיהּ וְאַמְטֵיהּ לְמִשְׁדֵיהּ בְּנָהֳרָא, אָמַר לֵיהּ אוֹי לוֹ לְטַרְפוֹן שֶׁזֶּה הוֹרְגוֹ, שָׁמַע הַהוּא גַּבְרָא שָׁבְקֵיהּ וְעָרַק, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל דָּבָר זֶה, אָמַר אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, קַל וָחֹמֶר מִבֵּלְשַׁצַּר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי קֹדֶשׁ שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּלֵי חֹל שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ז׳:כ״ב) ״וּבָאוּ בָּה פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ״ כֵּיוָן שֶׁפְּרָצוּם נַעֲשָׂה חֹל נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְשַׁאצַּר״, הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְרַבִּי טַרְפוֹן כֵּיוָן שֶׁהֻקְפְלוּ רוֹב הַמַּקְצוּעוֹת הֲוָה כְּדְאָכִיל אַמַּאי צָעַרֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא, אָמְרֵי מִשּׁוּם דְּהַהוּא גַּבְרָא הַוּו גַּנְבֵי לֵיהּ עִנְבֵי כֻּלָּהּ שַׁתָא, וְכֵיוָן דְּאַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן סָּבַר הַיְנוּ דִּגְנָבָן, אִי הָכִי אַמַּאי צִעֵר נַפְשֵׁיהּ, שָׁאנִי רַבִּי טַרְפוֹן דְּעָשִׁיר גָּדוֹל הָיָה וְהַוָה לֵיהּ לְפַיְּסוֹ בְּדָמִים, מַאי דִּכְתִיב ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״, שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא צָרִיךְ אַתָּה לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ, וְאִם מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא צָרִיךְ אַתָּה לַעֲבֹר אַחֲרֶיהָ. (דָּבָר אַחֵר) [רָבָא אָמַר] לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֹא תִּמָּצֵא תּוֹרָה בְּמִי שֶׁמֵּגִיס דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ [כַּשָּׁמַיִם], וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֹא תִּמָּצֵא לֹא בְּסַחְרָנִין וְלֹא בְּתַגָּרִין.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת נִשְׁתַּכְּחוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אָמְרוֹ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ שְׁאַל אָמַר לָהֶם לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, אָמְרוּ לוֹ [לִשְׁמוּאֵל שְׁאַל, אָמַר לָהֶם] (ויקרא כ״ז:ל״ד) ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה, (כֶּדֶכָּתוּב בֶּרֶמֶז תרפ״ב).
לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא – לֹא תֹּאמְרוּ מֹשֶׁה אַחֵר עוֹמֵד וּמֵבִיא לָנוּ [תּוֹרָה] אַחֶרֶת מִן הַשָּׁמַיִם, לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה בַּשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הִיא וְכָל כְּלֵי אֻמָּנוּתָהּ נִתְּנָה עַנְוְתָנוּתָהּ, צִדְקָתָהּ, וְיַשְׁרוּתָהּ, וּמַתַּן שְׂכָרָהּ. שְׁמוּאֵל אָמַר אֵין הַתּוֹרָה מְצוּיָה בְּאִסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁאֻמָּנוּתָן בַּשָּׁמַיִם אָמְרוֹ לוֹ וַהֲלֹא אַתָּה אִסְטְרוֹלוֹגִי וְגָדוֹל בַּתּוֹרָה, אָמַר לָהֶם לֹא הָיִיתִי מַבִּיט בְּאִסְטְרוֹלוֹגְיָא אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי פָּנוּי מִן הַתּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי נִפְנֶה לְבֵית הַמַּיִם.
לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ – מָשָׁל לְבַת מְלָכִים שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם מַכִּירָהּ, וְהָיָה לַמֶּלֶךְ אוֹהֵב אֶחָד וְהָיָה נִכְנָס אֶצְלוֹ בְּכָל שָׁעָה וְהָיְתָה בִּתּוֹ עוֹמֶדֶת לְפָנָיו, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ רְאֵה הֵיאַךְ אֲנִי מְחַבֵּב אוֹתְךָ שֶׁאֵין בְּרִיָּה מַכִּיר אֶת בִּתִּי וְהִיא עוֹמֶדֶת לְפָנֶיךָ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל רְאוּ כַּמָּה אַתֶּם חֲבִיבִין עָלַי דִּכְתִיב ״וְנֶעֱלָמָה מֵעֵינֵי כָּל חָי״, אֲבָל אַתֶּם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ אֶלָּא כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, וּבִזְמַן שֶׁתְּקָרְבוּ אֶת הַתּוֹרָה אַף אַתֶּם קְרוֹבִים לִי שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ״ח:י״ד) ״לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ״.
אָמַר אֵלִּיָּהוּ זָכוּר לָטוֹב מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁכָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁלּוֹ וְנֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ וּמֵעֲמָלוֹ וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִשֶּׁל אֲחֵרִים, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר (שיר השירים ז׳:ז׳) ״מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ״. לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָנָו בַּתּוֹרָה [וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים] וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם, עִם אָבִיו וְעִם אִמּוֹ וְעִם אִשְׁתּוֹ וְעִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ, וְעִם שְׁכֵנָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם רְחוֹקָיו, וַאֲפִילוּ עִם הַנָּכְרִי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה וּמִתְקַבֵּל עַל הַבְּרִיוֹת, וּמְמַלֵּא אֶת יָמָיו וְאֶת שְׁנוֹתָיו בְּשֵׁם טוֹב, וּבָזֶּה אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וּשְׁכֵנָיו יְרֵאִין מִמֶּנּוּ, וַאֲפִילוּ הָעוֹבְדֵי אֱלִילִים יְרֵאִין מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״, אַשְׁרֵי מִי שֶׁמֵּשִׂים אֶת נַפְשׁוֹ כְּשׁוֹר לְעֹל, וְכַחֲמוֹר לַמַשּׂאוֹי, וּכְפָרָה הַחוֹרֶשֶׁת בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל״ב:כ׳) ״אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מַיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״ אִם יִקְרָא וְיִשְׁנֶּה וִישַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וִימַעֵט בִּסְחוֹרָה וְיַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ הָעוֹלָם הַזֶה שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ, יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ, הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כ״ג:ג׳) ״אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים״. אָמַר דָּוִד אֲנִי מַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּמַלְכוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם נוֹצָר וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם נִבְרָא וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם נוֹלָד, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם חַי, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם אָדָם מֵת, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִטֶּלֶת מִמֶּנּוּ, וְנִתְּנָה לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן, וּמְיַסְּרִין אוֹתוֹ כְּתִינוֹק לִפְנֵי רַבּוֹ, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מְכַלְכְּלִין אוֹתוֹ כְּתִינוֹק עַל שְׁדֵי אִמּוֹ כִּפְרִי מַעֲשָׂיו. פַּעַם אַחַת הָיוּ רַבּוֹתֵינוּ יוֹשְׁבִין [בְּבֵית הַמִדְּרָשׁ] וְאוֹמְרִין אֵלִיָּהוּ מֵהֵיכָן הוּא, יֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים מִזֶּרַע לֵאָה, וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים שֶׁהוּא בָּא מִשֵּׁבֶט גָּד, (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) [וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים] מִזֶּרַע רָחֵל, וּכְשֶׁהֵם יוֹשְׁבִין וַעֲסוּקִין בָּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לָטוֹב וְעָמַד בִּפְנֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מִצְטַעֲרִים, אֵין אֲנִי אֶלָּא מִזֶּרַע לֵאָה.
פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמְצָאֲנִי אָדָם אֶחָד הָיָה מִתְלוֹצֵץ וּמַלְעִיג בִּדְבָרַי, אָמַרְתִּי לוֹ מַה תָּשִׁיב לְיוֹצֶרְךָ לְיוֹם הַדִּין, אָמַר לִי בִּינָה וְדֵעָה לֹא נִתְּנָה לִי שֶׁאֶקְרָא וְאֶשְׁנֶה, אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי מַה מְּלַאכְתְּךָ אָמַר לִי צַיָּד, וְאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ מִי לִמֶּדְךָ שֶׁתִּטֹּל פִּשְׁתָּן וְתַאַרְגֶּנּוּ מְצוּדוֹת וְתַשְׁלִיכָהּ לַיָּם וְתַעֲלֶה הַדָּגִים מִן הַיָּם, אָמַר לִי בִּינָה נָתְנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם, אָמַרְתִּי לוֹ מַה לִּטֹּל פִּשְׁתָּן וְלֶאֱרֹג מְצוּדוֹת לְהַשְׁלִיכֵהוּ לַיָּם לְהַעֲלוֹת בָּהּ דָּגִים מִן הַיָּם, נָתְנוּ לְךָ דֵּעָה וּבִינָה מִן הַשָּׁמַיִם, לְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶם כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד לֹא נָתְנוּ לְךָ בִּינָה וְדֵעָה מִן הַשָּׁמַיִם, מִיָּד הֵרִים קוֹלוֹ וּבָכָה עַד שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ אַל יֵרַע לְךָ שֶׁכָּל בָּאֵי עוֹלָם מְשִׁיבִין תְּשׁוּבָה זוֹ, אֲבָל מַעֲשֵׂיהֶם יִהְיוּ מְעִידִין בָּהֶם, (וְכִי) (ישעיהו י״ט:ט׳) ״וּבֹשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי״. כִּי (הִיא) [הוּא] חַיֶּיךָ וְאֹרֶךָ יָמֶיךָ כָּתוּב בְּרֶמֶז ס״ו, וּבְרֶמֶז תתל״ז, וּבְרֶמֶז רצ״ח, וּבְרֶמֶז תתע״{ג}.
וידכ׳לך אללה רבך אלי אלבלד אלד׳י חאזה אבאוך פתחוזה ויחסן אליך ויכת׳רך מן אבאיך
ויכניס אותך ה׳ אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך ותירש אותה, וייטיב לך וירבה אותך יותר מאבותיך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פס׳: והביאך ה׳ אלהיך – זה כיבוש יהושע.
וירשתה – זה כיבוש דוד.
והיטבך והרבך מאבותיך – שלא יוסיפו לדאבה עוד:
אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה – דרשו רז״ל בסדר עולם, אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להן, שלישית אין להן. כלומר ירושה ראשונה שקדשה יהושע לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא יש להן ושניה גם כן שקדשה עזרא ובית דינו לשעתה ולעתיד לבא יש להן, שלישית אין להן, אינה צריכה קדושה שהרי מקודשת ועומדת היא על ידי עזרא ובית דינו שקדשה לשעתה ולדורות, כן פירש הרב מורי ר״ש נ״ע.
ויתכן לומר ירושה ראשונה ושניה יש להן, שירשו ארץ ישראל בראשונה ובשניה, בראשונה על ידי יהושע ובשניה על ידי עזרא, אבל לא ירשו שאר ארצות, אבל שלישית לא תהיה להם ירושת הארץ לבדה אלא כל העולם, וזהו שאמר והיטבך והרבך מאבותיך, ולכך הזכיר בשני הבתים ירושה, ובשלישי הזכיר מעלה היתרה על שניהם. וזה דומה למה שדרשו במקום אחר, מפני מה כל השירות כלן בלשון נקבה ושיר של עתיד בלשון זכר, דכתיב (תהלים צ״ו:א׳) שירו לה׳ שיר חדש, וכתיב (ישעיהו כ״ו:א׳) ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, מה נקבה זו מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת כך ישראל נגאלין וחוזרין וגולין, אבל לעתיד משיהיו נגאלין שוב אינן גולין, ועוד מה נקבה זו נוטלת עשור נכסים, כך ישראל בגאולה ראשונה כבשו שבעה עממין, שהן אחד מעשרה לשבעים אומות אבל לעתיד לבא עתידין שיירשו כל העולם כולו כזכר היורש כל נכסי אביו, דכתיב (יחזקאל מ״ח:ל״ג) שער יששכר אחד שער זבולן אחד.
ובמדרש תנחומא בסוף סדר שופטים (זכריה י״ג:ח׳) והשלישית יותר בה, שאינן מתישבין בארצם אלא בגאולה שלישית, גאולה ראשונה זו גאולה מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא, השלישית אין לה הפסק, עד כאן. ועוד באלה הדברים רבה, (דברים א׳:ח׳) לתת להם ולזרעם אחריהם, לתת להם אלו עולי מצרים, ולזרעם אלו עולי בבל, אחריהם לימות המשיח.
אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, "to the land which your forefathers had inherited, and you will inherit it.⁠" Our sages in Seder Olam (chapter 30, an ancient historical text) have explained that the words: "which your forefathers inherited, and you will inherit it,⁠" mean that whereas they inherited it twice, they did not (need to) inherit it a third time. The first time the people inherited the land and sanctified it by their presence was under Joshua. This sanctification remained effective only until their expulsion and the destruction of the Temple. The second sanctification (and inheritance) occurred during the time of Ezra. That sanctification was for all times so that after the present exile there is no need to inherit and sanctify the land once again. This is how my teacher Rabbi Shlomo Aderet, may his light shine, explained this matter to me.
It is possible to explain our verse as meaning that whereas the first and second inheritance by the Jewish people extended only to the land of Israel, the third inheritance will include entitlement to any part of the globe. This is what the Torah means in our verse when it writes: "He will do good for you, and increase you more so than for your forefathers.⁠" This is why the expression "inheritance" is used by the Torah in connection with the period of the first two Temples, but not in connection with the future. The expression used in that connection clearly envisages an additional distinction the Jewish people will enjoy then. This is similar to what our sages (Shir Hashirim Rabbah 1,37) expounded on as the reason why whenever we read about the word שירה in the Bible it is feminine, except when the song refers to events in the future, such as in Psalms 96,1 or Isaiah 26,1. It is the nature of a woman to become pregnant and give birth and to experience the same procedure time and again. The redemption of the Jewish people in the future will be a final redemption, something not needing to be repeated. This is why, when the Bible speaks of such times, the song sung then will be a masculine song, i.e. שיר חדש. It is the function of the male to inherit his father's property absolutely, once and for all, as distinct from when daughters receive such an inheritance, as an emergency and interim measure. (Compare Ezekiel 48,33: שער יששכר אחד, שער זבולון אחד, "the gate of Issachar — one; the gate of Zevulun — one.⁠")
Midrashim link the verse in Ezekiel with Zecharyah 13,8 describing the destruction of two thirds of the inhabitants of Israel. Midrash Tanchuma Shoftim 9 on the words לתת להם ולזרעם אחריהם, "to give to them and to their descendants after them,⁠" breaks up this verse into three sections. The words לתת להם refer to the people leaving Egypt; the word ולזרעם refers to the immigrants in the time of Ezra, the word אחריהם refers to the eternal redemption. In a Midrash in Devarim Rabbah (not found in our editions, see Pesikta Zutrata on Deut.1,8), לתת להם refers to the people leaving Egypt, ולזרעם refers to the immigrants to Babylonia, אחריהם refers to the returnees during the messianic epoch.
והטיבך והרבך מאבותיך – רוצה לומר: שאחר ייטיב להם השם יתעלה וירבה אותם רבוי נוסף על רבוי אבותיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואמר שיביאם אל הארץ אשר ירשו אבותיהם ושלא יצטרכו לכבשה כמו שעשה יהושע שהתמיד בכבוש וחלוק י״ד שנה כי הש״י ירש אותה, וזהו וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך. כלומר שתהא נחלתם וירושתם והצלחתם בארץ יותר ממה שהיה לאבותם אשר ירשו הארץ.
ואמר והרבך מאבותיך – לפי שאמר וירשת. על ארץ כנען שהיא ארץ שבעה עממים שירשו ישראל בראשונה. אבל עכשיו בגאולה האחרונה אנו בטוחים שיתן לנו השם עוד ארץ קני קניזי וקדמוני. כאומרם ז״ל ואם ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך לרבות קני קניזי וקדמוני. וכמו שרמזתי בפסוק היה דבר ה׳ אל אברם. ולכן אמר בכאן והטיבך והרבך מאבותיך. לרבות קני קניזי וקדמוני:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְהֵיטִֽבְךָ: במקצת ספרים יש מאריך בטי״ת, כמ״ש1 בפ׳ עקב על לְהֵיטִֽבְךָ, והוא חד מן ט׳ מלין חס׳ יו״ד בליש׳ הטבה, וסי׳ נמס׳2 ביחזקאל סוף סי׳ ל״ג במ״ג. [וְהֵיטִֽבְךָ֥].
1. כמ״ש: מ״ש דב׳ ח טז (׳להיטבך׳).
2. וסי׳ נמס׳: מ״ג-ד יח׳ לג לב.
והיטבך והרבך מאבתיך – גם זה לא נתקיים, כי בבית שני לא היטיב השם להם יותר ממה שהיטיב לאבותם, שהרי לפעמים נשתעבדו למדי ופרס ויון, ולא היה להם מלך מזרע בית דוד, גם לא היו בבית שני אורים ותומים וארון ושמן המשחה ואש מן השמים, אמנם ההטבה הזאת שהבטיח היא לעתיד לבא:
והביאך וגו׳ – הוא יביא אותך אל מולדתך, שכבר ירשת אותה פעמיים; פעם אחת על ידי אבותיך בימי משה ויהושע, ירושה שנתבטלה על ידי כיבוש בבל; ואחר כך על ידי הגולים ששבו בימי עזרא, ירושה שמעולם לא נתבטלה ולעולם לא תתבטל (עיין פירוש, במדבר טו, יח).
והביאך וגו׳ ביחזקאל (כ׳:ל״ד-ל״ו) נאמר שם כי יקבצם ויביאם אל מדבר העמים ויבור מהם הפושעים והמורדים ולא יביאם אל הארץ ומכלל לאו אתה שומע הן שהצדיקים יביאם אל הארץ וכן נאמר בפסוקים האלה שאחרי שאמר שיקבצם דמשמעו אל מקום אחד אז והביאך אל הארץ מפני שבתחלה יקבצם למדבר העמים ואחרי כן והביאך. ה׳ אלהיך ירמז שיביא אל הארץ רק הצדיקים שה׳ להם לאלהים. אבל לא המורדים והפושעים כנ״ל:
והיטבך והרבך מאבותיך ולא תאמר שע״י הטובה הזאת תוכל לבא לרעה שישובו לחטוא, כאשר היו בקבוץ גלות בבל, לזה יבטיחם:
אשר ירשו אבותיך וירשתה: ׳ירושה׳ אין לה הפסק1, א״כ שתי פעמים ׳ירושה׳ קשה2. משום הכי נחלקו תנאים בקדושת הארץ3. ולפי הפשט 4 משום שתשתנה חלוקת הארץ בימי חזרה שלישית לא כחלוקת יהושע5, משום הכי הרי זו ירושה אחרת.
1. עיין בבא בתרא (קכט,ב).
2. ועיין יבמות (פב,ב): תניא בסדר עולם, ״אשר ירשו אבותיך וירשתה״ – ירושה ראשונה ושניה יש להם (רש״י: ירושה ראשונה בימי יהושע הוי ירושה, וכן שניה בימי עזרא, דכשגלו גלות ראשונה בטלה קדושת הארץ), שלישית אין להם רש״י: כלומר, לא בעי למיהדר ומירתא דירושה עומדת היא, ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס (בית שני).
3. ו׳הירושה׳ השניה (״וירשתה״) מובנת היטב על פי מאן דאמר ׳קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא׳ (חגיגה ג,ב ועוד).
4. ולמאן-דאמר קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא.
5. שהיא החלוקה הראשונה.
והיטיבך – שורש ״היטיב״ עם גוף⁠־היחס, כמו למעלה כ״ח:ס״ג ועוד.
והטיבך והרבך מאבותיך – יעוין ירושלמי שביעית פרק ששי שאבותיך לא נתחייבו רק לאחר כבוש וחלוק ואתם כיון שעלה ראשון ראשון נתקדש הארץ, וכמו שכתוב ברמב״ם תרומות פרק א׳. וכתוב ובפרי אדמתך לטבה חסר ו׳, לפי שדעת רבינו שבבית שני שלא עלו כל יושביה, תרומות ומעשרות מדבריהם, ונמצא הטובה חסר מצות מעשר, יעוי׳ אור שמח בזה, ובירושלמי שם על יפתח ארץ טוב שפטורה מן המעשר, אולם למעלה פ׳ תבא שבביאה ראשונה כתוב לטובה מלא שנתחייבו במעשרות. ודו״ק.
והטיבך והרבך מאבותיך – בירושלמי פרק ששי דשביעית מוקים ר׳ יוסי בן חנינא לגאולה שהי׳ בימי עזרה, יעו״ש באורך, ולפי זה אתי שפיר מה דאמר ומל ה׳ אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה׳ כו׳ שזה קאי על מה שאנשי כנסת הגדולה בטלו יצרא דעבודה זרה כמבואר סוף יומא ולפ״ז בגאולה ראשונה בימות יהושע בן נון לא היה יכול לבטל זה שההבטחה היה על גאולה שני׳. ולפי זה מאן דאמר שפגם השם בכבוד יהושע ב״נ מפרש כר׳ אלעזר דקאי על גאולה העתידה לעתיד לבוא. וצריך ביאור הסוגי׳ דסוף ערכין ואכמ״ל, ודו״ק.
אשר ירשו – תניא, בסדר עולם, אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להם, שלישית אין להם1. (יבמות פ״ב:)
ירשו אבתיך וירשתה – מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך במנין שמיטין ויובלות וקדוש ערי חומה, אף ירושתך בחדוש כל דברים הללו.⁠2 (ערכין ל״ב:)
ירשו אבתיך וירשתה – מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך נתחייבו במצות הארץ דבר תורה אף בירושתך נתחייבת במצות הארץ דבר תורה3 (ירושלמי קדושין פ״א ה״ח).
והרבך מאבתיך – אבותיך פטורין היו ממצות הארץ ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם,⁠4 אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות ואתם אע״פ שיש עליכם עול מלכות, אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר י״ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו, אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב.⁠5 (שם שם)
והרבך מאבתיך – אבותיך אע״פ שנגאלו חזרו ונשתעבדו, ואתם מכיון שתגאלו שוב אינכם משתעבדים, מאי טעמא, דכתיב (ירמיהו ל׳) שאלו וראו אם ילד זכר, כשם שאין הזכר יולד כך אתם משתגאלו שוב אינכם משתעבדין.⁠6 (שם שם)
והרבך מאבתיך – ר׳ אלעזר פתר לה לעתיד לבא, אבותיך ירשו ארץ שבעה עממים ואתם עתידים לירש ארץ של עשר עממים, תלתא אחרנייתא מאן אינון (פ׳ לך) את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני7. (ירושלמי קדושין פ״א ה״ח)
1. ר״ל ירושה ראשונה של יהושע וירושה שניה של עזרא, והיינו דאחר ירושה וכבוש בימי יהושע גלו ע״י נבוכדנצר ואז בטלה קדושת הארץ ונצטרכו בימי עזרא ליורשה מחדש ולקדשה, אבל שלישית והיא לעתיד לבא אין להם, כלומר אין צריכים עוד לרשתה ולקדשה משום דעדיין לא בטלה קדושתה מירושת וקידוש עזרא, ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בימי טיטוס, ומסמיך זה על לשון פסוק זה דרמוזים בו שתי ירושות, אחת בשעתה ואחת בשובם מן הגלות, דבזה איירי קרא ושב ה׳ אלהיך את שבותך וגו׳.

ונ״מ בזה בזה״ז לענין תרומה אי הוי מדאורייתא או מדרבנן דאם לא בטלה קדושת הארץ גם בזה״ז הוי מדאורייתא בא״י, ודעת הרמב״ם דתרומה בזה״ז מדרבנן [פ״א הכ״ה מתרומות] וחקרו הראשונים בדעתו אי ס״ל כדרשה זו דסדר עולם או לא, משום דלכאורה עפ״י דרשה זו צריך להיות בודאי תרומה בזה״ז דאורייתא כיון דעדיין קדושת הארץ קיימת מירושה שניה, אך בגמרא נדה מ״ו ב׳ אמרו דיש סברא דאפילו לברייתא זו אין תרומה בזה״ז דאורייתא יעו״ש ובכ״מ ה׳ תרומות שם, ורבו הדברים בזה.

אבל לי נראה ראיה מכרחת דע״כ הרמב״ם לא ס״ל כברייתא זו דסדר עולם ממש״כ הוא בפ׳ י״ב הט״ו משמיטין וז״ל, וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע, וכיון שעלה עזרא נתקדשו כל הערים כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וכו׳, וכן לעתיד לבא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו ערי חומה ויתחייבו במעשרות שנאמר והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך אתה נוהג בחדוש כל הדברים האלה אף ירושתך אתה נוהג בה בחדוש כל הדברים האלה, ע״כ (עיין דרשה הבאה).

והנה זה ודאי דלברייתא זו אין בביאה שלישית כל הכרח לחדש דבר לתכלית קידוש הארץ, כיון דקדושתה עליה עדיין מקידוש שני מירושה שניה כמבואר לפנינו וההיקש מירושתך לירושת אבותיך קאי רק על ביאה שניה מירושה שניה כמבואר בערכין ל״ב ב׳ ולפנינו בדרשה הבאה, וא״כ מדכתב הרמב״ם היקש זה גם לביאה שלישית הרי זה מפורש דלא כברייתא זו דסדר עולם, וצ״ל בטעמו דלא ס״ל כמותה משום דדעת יחידאה היא דסתם סדד עולם הוא ר׳ יוסי, וגם מתבאר בנדה מ״ו ב׳ דר׳ יוסי גופיה לענין דינא נטה מדרשה זו, יעו״ש, ודו״ק.

ומה שנוגע עוד לענין ההלכה מתרומה בא״י בזה״ז אי הוי מדאורייתא או מדרבנן בארנו פ׳ שלח, כי שם מקומו.
2. נסמך על הדרשה הקודמת דפסוק זה איירי בשובם מן הגלות כמ״ש מקודם ושב ה׳ א׳ את שבותך, והיו צריכים בימי עזרא לשוב לקדש את הארץ, ומפרש שהקידוש היה בכל הפרטים שבירושה ראשונה בימי יהושע, וזהו טעם מ״ד בעלמא קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, כיון דמצינו היקש מפורש שבירושה שניה הנהיגו כל הדברים שנהגו בירושה ראשונה, ואם היתה הקדושה נמשכת עוד מקודם הלא לא היו צריכים לזה. והנה לענין ירושה שלישית דהיינו לעתיד בודאי א״צ לכל הדברים האלו, כיון דעדיין קדושתה עליה מירושה שניה, אבל לא כן דעת הרמב״ם בפ׳ י״ב הט״ז משמיטין, וכבר כתבנו מזה בדרשה הקודמת, ואל מלך יושב על כסא רחמים, יזכנו מהר בבנין עולמים, ונראה דברי מי קיימים.
3. גם זה קאי לפי פשטות הברייתא דסדר עולם [שהבאנו בדרשה דלעיל] אירושה שניה דבימי עזרא, אבל אירושה שלישית לע״ל פשיטא וא״צ להיקש כלל כיון דעדיין קדושת הארץ עליה מירושה שניה וכמבואר בארוכה בדרשה דלעיל מברייתא דסדר עולם יעו״ש היטב. אמנם אינו מבואר למה צריך להקישא גם אירושה שניה שבימי עזרא דלכאורה פשיטא הוא ומהיכי תיתא שלא יתחייבו במצות הארץ מן התורה אחרי שחדשום וקדשום במנוי שמיטין ויובלות וקידוש ערי חומה כמבואר בדרשה דלעיל א״כ הלא מקודשים הם כמו קידוש ירושה ראשונה, ומאי אולמא ראשונה משניה שנקיש אליה, ונראה דהרבותא בזה אחרי דידוע דלסדר קידוש זה צריך מלך ואורים ותומים כמבואר בשבועות ט״ז ב׳ ובכ״מ, וידוע דבימי עזרא היו חסרים אלה הדברים, והו״א דלכן אין הקידוש קידוש גמור כמו בירושה ראשונה וממילא אין החיוב במצות הארץ חיוב גמור מה״ת, קמ״ל דבכ״ז שוה ערך החיוב לירושה ראשונה דהוי ממש מה״ת מגזירת הכתוב, ודו״ק.
4. חשיב פרטים וקולות שונות שמסבתם ראוי היה שיפטרו הם ממצות התורה, ובכ״ז לאהבת ה׳ אותם היטיב עמהם וזכה אותם בשמירת המצות וכמ״ש במס׳ מכות פ״ג רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ונראה דחסר כאן בירושלמי מלה אחת וצ״ל ואתם נתחייבתם ונפטרתם ונתחייבתם, ור״ל אעפ״י שנתחייבתם ואח״כ נפטרתם מהראוי היה שתפטרו לעולם ככל פטור הבא אחר החיוב, בכ״ז זכיתם להתחייב עוד הפעם כמבואר.
5. כלומר ראשון ראשון שנכנס וקנה תבואה נתחייב במעשרות, וקדימה זו זכות הוא וכמ״ש עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר [עיין לפנינו במקומו בפ׳ ראה] וגם בכלל מצוה זכות הוא שמקיימין שעה אחת קודם.
6. כנראה סמך לכאן הפסיק דירמיה משום דבריש אותה הפרשה זכר שיבת ישראל מגלותם, הנה ימים באים נאום ה׳ ושבתי את שבות עמי והשיבותים אל הארץ וגו׳.
7. והם אדום ועמון ומואב, ועליהם כרת ה׳ ברית את אברם לזרעך אתן וגו׳ (פ׳ לך), וטעם הדבר שהשאירן הקב״ה לעתיד י״ל כדי להראות חבה יתירה לבניו אחריו. ונ״מ בזה לדינא כי בעת בוא המלך המשיח שיתוספו ארצות אלו יהיה דרוש להוסיף בהם ערי מקלט כמש״כ בדין ערי מקלט בפ׳ שופטים בפ׳ ואם ירחיב ה׳ א׳ את גבולך ויספת עוד שלש ערים יעו״ש וברמב״ם פ״ח ה״ד מרוצח.

ועיין במ״ר פ׳ לך ס״פ מ״ד, כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממים ולא נתן להם אלא ז׳, ולמה ז׳ פירושן לעיל, ע״כ. ועמלו מאוד המפרשים בבאור המלות פירושן לעיל, ורובם מחקו אותן, אבל לדעתי כמו ברור הדבר כי אך ט״ס קל הוא וצ״ל פירשן לע״ל [ר״ת לעתיד לבא], ומכוון הענין להדרשה שלפנינו שהג׳ שלא נתנו לישראל בזמנם ינתנו להם לע״ל, וכלשון ר׳ אלעזר פתר לה לעתיד לבא.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר׳ בחיירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(ו) וּמָ֨ל יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת⁠־לְבָבְךָ֖ וְאֶת⁠־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת⁠־יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכׇל⁠־לְבָבְךָ֥ וּבְכׇל⁠־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ׃
Hashem your God will circumcise your heart, and the heart of your seed, to love Hashem your God with all your heart, and with all your soul, that you may live.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
וְיַעְדֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת טַפְשׁוּת לִבָּךְ וְיָת טַפְשׁוּת לִבָּא דִּבְנָךְ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ בְּדִיל חַיָּיךְ.
And the Lord your God will take away the foolishness of your heart, and the foolishness of your children's heart, to love the Lord your God with all your heart and all your soul, that you may live.
ויגזר י״י אלהכון ית לבביכון וית לבבי זרעיכון למירחם ית אולפן אוריתה די״י אלהכון בכל לבביכון ובכל נפשתכון בגלל למקיימה יתכון.
ויעדי י״י אלקכון ית טפשות לבכון וית טפשות ליבא דבניכון ארום יבטל יצרא בישא מן עלמא ויברי יצרא טבא די ימליכינכון למירחם ית י״י אלקכון בכל ליבכון ובכל נפשכון מן בגלל דיוגדון חייכון עד עלמין.
And the Lord your God will take away the foolishness of your heart, and of your children's heart; for He will abolish evil desire from the world, and create good desire, which will give you the dictate to love the Lord your God with all your heart and soul, that your lives may flow on for evermore.
וישרח אללה צדרך וצדר נסלך לתחב אללה רבך בכל קלבך וכל נפסך לכי תחיי
וירחיב ה׳ את לבך ואת לב זרעך כדי שתאהב את ה׳ אלוהיך בכל לבך ובכל נפשך למען תחיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

פס׳: ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך – שנא׳ (יחזקאל ל״ו:כ״ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם [וגו׳] ועשיתי את אשר (בחקותי) [בחקי] תלכו.
למען חייך – דכתיב (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כי כימי העץ ימי עמי:
(ו-ח) ומל י״י אלהיך – שלו נתכנו העלילות הראשונות.
ואחר שאתה תשוב לשמוע בקולו הוא יעזרך וימול לבבך ולבב זרעך, לא כמילת הבשר שאתה חייב למול אותו.
(6-8) AND THE LORD THY GOD WILL CIRCUMCISE. For He is the first cause of all actions.⁠1 After saying, you shall return unto the Lord and listen to His voice,⁠2 Moses says that unlike the circumcision of the flesh, which you are obligated to execute, God will help you and will circumcise your heart and the heart of your seed.
1. Ibn Ezra's paraphrase of I Sam. 2:3. In other words, God is the first cause who gave man the power to circumcise his heart. Since all things can be traced back to God, God can be said to "circumcise" man's heart. And the Lord thy God will circumcise thy heart seems to indicate that man has no free will, for it implies that God will change man's nature so that he will no longer sin. Hence Ibn Ezra's comment.
2. Ibn Ezra's paraphrase of the opening of verse 6.
ומל י״י {אלהיך} את לבבך – בא לטהר מסייעין אותו, שיחזיק התשובה בידכם.
ומל י"י {אלהיך} את לבבך – HASHEM {YOUR GOD} WILL CIRCUMCISE YOUR HEART – One who comes to purify himself is [Divinely] assisted, to enable your repentance to endure.
ומל י״י אלהיך את לבבך – זהו שאמרו (בבלי שבת ק״ד.): בא ליטהר מסייעין אותו, כי אחרא שתשוב אליו בכל לבבך הואב יעזור אותך.
ונראה מן הכתובים ענין זה שאומרג כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע, אבל בימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפצו בו כלל, והיא המלה הנזכרת כאן, כי החמדה והתאוה ערלה בלב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בעת ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפרשתי בסדר בראשית (רמב״ן בראשית ב׳:ט׳).
וזהו מה שאמר הכתוב בירמיהו: הנה ימים באים נאם י״י וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותםד וגו׳, כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההמהה נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה (ירמיהו ל״א:ל׳-ל״ב) – וזהוו ביטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך יאמר עוד: והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו, דעו את י״י כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיהו ל״א:ל״ב-ל״ג). ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח׳:כ״א) וצריכים ללמד אותם, [ובזמן ההוא אין צריכין ללמד אותם],⁠ז אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי. וכן נאמר ביחזקאל: ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה, ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו (יחזקאל ל״ו:כ״ו-כ״ז) – והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו מה שאמרו רבותינו (בבלי שבת קנ״א:) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץח (קהלת י״ב:א׳) – אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויין בחפץ.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא (במקום ״כי אחר״): ״מבטיחך״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״והוא״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255 (במקום ״שאומר״): ״אחר שתשוב אליו שאומרים״.
ד. כן בכ״י פריס 222, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137: ״אבותיהם״. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״אבותיכם״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן במספר כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״ההם״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וזה״.
ז. כן בדפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, פריס 223, לונדון 208, לוצקי 869, דפוס רומא, חסר (ואולי הושמט ע״י הדומות): ״ובזמן ההוא אין צריכין ללמד אותם״.
ח. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״חפץ בהם״.
AND THE ETERNAL THY G-D WILL CIRCUMCISE THY HEART. It is this which the Rabbis have said,⁠1 "If someone comes to purify himself, they assist him" [from on High]. The verse assures you that you will return to Him with all your heart and He will help you.
This following subject is very apparent from Scripture: Since the time of Creation, man has had the power2 to do as he pleased, to be righteous or wicked. This [grant of free will] applies likewise to the entire Torah-period, so that people can gain merit upon choosing the good and punishment for preferring evil. But in the days of the Messiah, the choice of their [genuine] good will be natural; the heart will not desire the improper and it will have no craving whatever for it. This is the "circumcision" mentioned here, for lust and desire are the "foreskin" of the heart, and circumcision of the heart means that it will not covet or desire evil. Man will return at that time to what he was before the sin of Adam, when by his nature he did what should properly be done, and there were no conflicting desires in his will, as I have explained in Seder Bereshith.⁠3 It is this which Scripture states in [the Book of] Jeremiah, Behold, the days come, saith the Eternal, that I will make a new covenant with the house of Israel, and with the house of Judah; not according to the covenant that I made with their fathers etc. But this is the covenant that I will make with the house of Israel after those days, saith the Eternal, I will put my Law in their inward parts, and in their heart will I write it.⁠4 This is a reference to the annulment of the evil instinct and to the natural performance by the heart of its proper function. Therefore Jeremiah said further, and I will be their G-d, and they shall be My people; and they shall teach no more every man his neighbor, and every man his brother, saying: 'Know the Eternal;' for they shall all know Me, from the least of them unto the greatest of them.⁠5 Now, it is known that the imagination of man's heart is evil from his youth6 and it is necessary to instruct them, but at that time it will not be necessary to instruct them [to avoid evil] for their evil instinct will then be completely abolished. And so it is declared by Ezekiel, A new heart will I also give you, and a new spirit will I put within you;7 and I will cause you to walk in My statutes.⁠8 The new heart alludes to man's nature, and the [new] spirit to the desire and will. It is this which our Rabbis have said:⁠9 "And the years draw nigh, when thou shalt say: 'I have no pleasure in them'10 — these are the days of the Messiah, as they will offer opportunity neither for merit nor for guilt,⁠" for in the days of the Messiah there will be no [evil] desire in man but he will naturally perform the proper deeds and therefore there will be neither merit nor guilt in them, for merit and guilt are dependent upon desire.
1. Shabbath 104a.
2. Literally: "the permission.⁠"
3. Genesis 2:9 (Vol. I, pp. 72-73). See also Vol. III, pp. 456-457. — It should be noted here that Ramban's intention is not to state that man in the era of Messiah will be completely devoid of the desire to do evil, for if that were the case there would be no place for reward and punishment, which is founded upon the principle of man's freedom of choice between good and evil. Rather, the import of his words is to state that man will then be so motivated for good that he will naturally be doing the good and proper according to the Will of G-d, and it will appear as if the instinct for evil has been completely eliminated from him, although potentially it will still be with him. The case is similar to what we say now of a normal knowledgeable person that it is "impossible" for him to jump into a blazing fire. Of course, it is within his powers to do so, but it is his knowledge of the danger entailed that makes it "impossible" for him to do so. In the Messianic era man will have that kind of reaction to all things prohibited by G-d. There will, therefore, still be place for reward and punishment, since potentially man will still have his freedom of choice. See my Hebrew commentary, Vol. I, p. 36-37, where I quote this thought in the name of Rabbi Yeruchum, one of the great leaders of the Musar movement.
4. Jeremiah 31:30-32.
5. Ibid., Verses 32-33.
6. Genesis 8:21.
7. Ezekiel 36:26.
8. Ibid., (27).
9. Shabbath 151b.
10. Ecclesiastes 12:1.
ומל ה׳ אלהיך את לבבך – כתב הרמב״ן ז״ל, שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב (ירמיהו ט׳:כ״ה) וכל בית ישראל ערלי לב, וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא מול לב, ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה (שם ל״א) הנה ימים באים נאם ה׳ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי וגו׳, זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב.
ומל ה' אלוהיך את לבבך, "the Lord your God will circumcise your heart, etc.⁠" Nachmanides writes on this verse: "this means that the Lord will remove the 'foreskin' covering the people's heart", a simile for desires of sexual and other varieties which are described as ערלת הלב. We know that someone who is captive to such desires is known as ערל, from Jeremiah 9,25 where the prophet describes the Jewish people as being of uncircumcised heart [although they do not have a foreskin on their sexual organ. Ed.] Just as the removal of the foreskin of that organ helps to restrain excessive sexual urges, so the removal of its equivalent covering of the heart will control the cravings responsible for committing other sins. God assures the people in that verse in Jeremiah that a time will come when such obstacles to obedience to God's laws will be removed. [Although what the author wrote here is the gist of what Nachmanides writes, it does not represent an accurate translation of his words. Ed.]
ומל ה׳ אלהיך את לבבך – כי בא לטהר מסייעין לו ואחר שתשוב אליו בכל לבבך הוא יעזור אותך. וכתב הרמב״ן ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר כי מן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע וכל זמן התורה כן כדי שיהיה להם זכות בבחירתם אבל בימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם בטבע ולא יתאוה הלב למה שאינו ראוי והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה בלב ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה מה שראוי לעשות ולא היה ברצונו דבר והפכו וזהו שאמרו חכמים והגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה שלא יהיה באדם חפץ אבל נעשה הכל בטבעו המעשה הראוי ולפי׳ אין בהם לא זכות ולא חובה כי הזכו׳ והחובה תלויין הכל בחפץ:
ומל ה' אלוהיך את לבבך, "the Lord your God will circumcise your heart, etc.;⁠" we have a principle that if someone takes the first step in the direction of purifying himself he will experience a Divine assist during his continuing efforts in that direction. Moses assures the repentant sinner that Hashem will assist by removing hindrances, metaphorically described as a foreskin that are strewn on the path to one's rehabilitation.
Nachmanides writes that from the wording of the text it would appear that starting with the creation of man, he was free to act as he saw fit; [in the sense of "without interference on the part of the Creator". Ed.] As long as the Torah that we received at Mount Sinai will be in force, this situation will continue, the reason being that God wants to have a reason to reward us for having chosen freely to obey Him, as opposed to the angels who do not possess such a choice. However, in the days after the Messiah will have arrived it will become natural for man to make the right choices, the heart no longer pining away for things that are not appropriate for man. This is what Moses meant when he spoke about a "circumcision" of the heart occurring. The urge for things forbidden is considered as a ערלה, a foreskin. At the time of the Messiah man will recapture the innocence possessed by the first man, Adam, before he had eaten from the tree of knowledge. [By the way, Adam had been created without a foreskin, so that the foreskin with which most of his descendants are born are a reminder of some impediment to purity having becoming a "normal" condition in man. Ed.] Man will revert to being a "parve" being, in the sense that there is no greater tendency to do good than to do evil or vice versa. From that time and on, everything will depend on man's will. He will only need to will himself to be good in order to succeed. There will be no Satan trying to block his way.
את לבבך ואת לבב – ר״ת אלול. לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר״ח אלול ואילך. וכן לולא האמנתי לראות בטוב ה׳, לולא, אותיות אלול. שמאלול ואילך חרדתי נגד ה׳.
את לבבך ואת – בגימטריא זה לימות המשיח.
ומל י״י אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך – זה יורה שהשם יתעלה יעזרם אז וימול את ערלת לבבם שתכסה ממנו השגת השם יתעלה וזה יהיה מצד המופתים הנפלאים שיראה אותם אז כאמרו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכבר רמזו הנביאים במקומות אל המופתים שיחודשו בעת ההיא ומכללם הוא תחיית המתים ואז יהפוך השם יתעלה אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם י״י ולעבדו שכם אחד והנה בזה יתיישרו כלם לאהבה את השם יתעלה בכל לבבם ובכל נפשם למען חייהם – רוצה לומר: למען החיים האמתיים ישיגום באהבתם אותו בכל תשוקותיהם ובכל ציוריהם ואז יתן השם יתעלה את כל הקללות האלה על האויבים ועל השונאים שרדפו ישראל בגלות ובכלל הנה אתה כשתשוב אל השם יתעלה ושמעת בקולו לעשות כל מצותיו מבלי גרעון אז תבא הברכה לך בבנים ובקנינים כאשר באה לאבותיך והנה ביאר בכל זה תכלית הביאור כי כשיתקיימו המצות שהוא נותן היום והם הכתובות בספר התורה הזאת יהיה להם כן וזאת ראיה שזאת התורה לא תומר ולא תשתנה לעולם וזו פנה גדולה מפנות התורה.
התועלת השביעי הוא מה שהעיר באמרו ומל י״י אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך על מה שיתחדש אז השם יתעלה מהאותות והמופתים כדי שידעו ישראל ובניהם כי הוא י״י ותתחזק יותר האמונה בלבם. ולזה יהיה הברית ההוא חזק הקיום יותר מהברית אשר כרת השם יתעלה את ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים כי אז היו נשקעים ישראל בשקוצי מצרים ולא נתחנכו בתורה עדין וכבר העירו הנביאים על אמתת זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ולפי שלא יפחדו מגלות אחר יען יצר לב האדם רע מנעוריו ואין איש בארץ שיעשה טוב ולא יחטא. לזה יעד ומל ה׳ את לבבך ואת לבב זרעך, באופן שתהיה מוכן תמיד לאהבה את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך ולא תבא לגלות אחר ולא אל קללות אחרות עוד. ורמז עוד באמרו ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך על חלק האנוסים שרבים מהם הם ערלי לב וערלי בשר ובלתי נמולים. ולכן אמר כי הש״י לא די שימול בשרם במצות אבל גם ימול לבבם הערל ועם היות שיולדו על ברכי הגוים ומנהגיהם יהיה לבבם לאהבה את ה׳ בכל לב ובכל נפש.
ומילת הלבבות אינה העדר הבחירה ושלילתה בימי׳ ההם כי האיפשרות הוא מטבע הבעל שכל. אבל ענינו שתהא בחירתם לטובה ולא יתאוה לבבם כי אם אל הצריך לשלמות׳, לא אל התאוות והחמדה המותריית אשר הם הערלה באמת כי יהיו בימי׳ ההם באותה מדרגה שיולד בה אדם הראשון. וכמו שכתב הרמב״ן וכמו שכתב ירמיהו עליו השלום (סימן ל״א) הנה ימים באים נאום ה׳ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותיכם כי זאת הברית אשר אכרות וגומ׳ ונתתי את תורתי בקרבם. וכן אמר הנביא יחזקאל ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו וגומ׳.
ואמר ומל ה׳ אלהיך את לבבך – לרמוז כי באותו זמן יעביר רוח הטומאה מן הארץ. הוא יצר הרע נחש הקדמוני הוא לב האבן. ולזה אמר ומל ה׳ אלהיך את לבבך. כאומרו והסירותי את לב האבן מבשרכם. ולפי דרך הראשון יאמר ומל ה׳ אלהיך. לפי שאמר למעלה ושבת עד ה׳ אלהיך. ולפי שדרכי התשובה רבו ואין אדם יכול בלי עזר אלהי להשיגם. לזה אמר ומל ה׳ אלהיך את לבבך. כמו שכתב הרב רבי יונה ז״ל במה שאין כחך משגת יחדש השם בקרבך רוח נכונה. וזהו זבחו זבחי צדק. ומה שאין כחכם משגת. בטחו אל ה׳. וכן אמר הנביא בהפטרת צום כפור ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. כי זה היה מדבר כנגד המוכיחים והדורשים שאין רוצים להיישיר העם בדבר התורה. לפי שאין שומעים להם או שמבזים אותם. ואמר להם שלא יחושו לדבריהם אלא שירימו מכשול. וילמדו מהש״י שנתן להם תורתו ולא אבו שמוע וחוטאים כנגדו. ועם כל זה הוא נושא להם פנים אע״פ שהוא גדול ונורא. וזהו כה אמר רם ונשא. ועכ״ז הוא מצוי את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים בד״ת. ואע״פ כי לפי מעשיהם היה לי לריב עמהם לעולם. לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף לפי שהם מעשה ידי. זהו ונשמות אני עשיתי. ולפי שהנשמה היא למעלה מהרוח. אמר בה אני עשיתי. וברוח אמר מלפני יעטוף. ובתלמוד אמרו כי רוח המשיח דכתיב ביה ונחה עליו רוח ה׳ מלפני יעטוף. כמה דאת אמר והיו העטופים ללבן. כלומר שמתאחר לבא. לפי שהנשמות אני עשיתי. ועד שיכלו אותן הנשמות אין המשיח בא. כאומרם אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. שזה רמז למקום אחר שנקרא גוף ששם יושבות כל הנשמות שנבראו מששת ימי בראשית. בעון בצעו קצפתי ואכהו. ואם תאמרו שהם חטאים כנגדכם. עם כל זה ראוי לכם לעשות כמו שאני עושה. כי בעון בצעו קצפתי ואכהו הסתר ואקצוף. כלומר כי לפעמים אני קוצף בהם. ולפעמים אני מסתיר פני מהם כמי שאינו רואה. אע״פ שהוא הולך שובב בדרך לבו. ולפי שידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואע״פ שהאדם רוצה לשוב אינו יכול לפי שיצר הרע מטעהו. או שהאדם לפי קוצר ידיעתו אינו יודע הדרכים הראוים לשוב. לז״א דרכיו ראיתי וארפאהו. כלומר דרכיו ראיתי שהוא היה רוצה לשוב אלא שאינו יכול. ואני ברחמי ארפאהו רפואת הנפש. ואנחהו בדרך לא יכשל בה. בענין שבזה ואשלם ניחומים לו ולאבליו. שהם כחות יצר הטוב שמתאבלים ומצטערים על אבדתו. ואיך אפשר זה שיעשה השם כזה להיישיר האדם בדרך ישרה. אחר שהוא אינו רוצה או אינו יכול. לזה אמר בורא ניב שפתים. כלומר מי שברא ניב שפתים. רצה לתת שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק בראשונה ואחר כך לקרוב. או שיאמר למי שהוא רחוק וקרוב. שהוא רחוק מדרכי התשובה והוא קרוב בלבו. שהיה רוצה להשיג דרך ישכון אור. והשם רוצה להדריכו ולרפאתו. וזהו אמר ה׳ ורפאתיו:
או שיאמר בורא ניב שפתים. לתת סבה איך ראוי שאדם שחטא והתריס נגד ה׳. שבעבור שיאמר חטאתי. שהשם יכפרהו וידריכהו. לזה אמר אל תתמה על זה. כי השם ברא דיבור השפתים שיש בו סגולה נפלאה. שבו נותן שלום לרחוק ולקרוב. לרמוז שאע״פ שיהיה האדם רחוק מהשם. בדבור שפתיו מקרבו אל השם. אבל הרשעים אין להם קיום. אבל הם מתנועעים בפעולתם כים נגרש. וכמו שהיה כל סיבותיו על פיו ויגרשו מימיו רפש וטיט. כן הרשעים כל סיבותיהם על פיהם. לפי שהם מנבלים פיהם בדברי שוא. ולכן פיהם ענה בם. וכמו שהראשונים על פיהם חיים. הרשעים על פיהם מתים. וזהו מות וחיים ביד לשון. וכמו שפירשתי על פסוק כל עמל אדם לפיהו. ואחר שזה כן אין שלום אמר ה׳ לרשעים. אחר שהם בורחים מהשלום. ועם כל זה קרא בגרון אל תחשוך מלומר לאלו הרשעים שישובו. לפי שהם עמי. וזהו והגד לעמי פשעם. ומיראת האריכות איני מפרש כל הפרשה. אלא שדרך כלל אמר שיגידו להם פשעם וחטאתם ודרכי התשובה הראויים. ושלא יגנבו דעת השם והבריות באומרם שהם מתענים כל השבוע. וכן באומרם שהם רוצים להתקרב אל השם ולדעת דרכיו. ולא מלב ונפש אלא לגנוב דעת הבריות. וכשהם מתפללים ואינם נענים אומרים למה צמנו ולא ראינו. והם אינן יודעים כי הם אינם מתענים אלא לצורך עצמם. כדי שלא יאמינו רשעתם כשיצעקו מהם שיכו האנשים ויגזלום. וזהו הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע. ואמר באגרוף. לרמוז שהם אינם מכים באבן בענין שיוכר רשעתם. אלא באגרוף הנמוח בענין שלא יכירו רשעתם. אבל בתענית האמיתי הוא ענות אדם נפשו. היוצא לנו מזה שכשהאדם רוצה לשוב אל השם אלא שאינו יודע. שהשם יחדש בקרבו רוח חדשה. כאומרו דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו. וכמו שאמר בכאן ומל ה׳ אלהיך את לבבך כמו שפירשנו למעלה:
ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה – יגלה עיניך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמת, כשתשתדל לדבקה בו, באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח. וזה יעשה למען חייך – לעולמי עד.
ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה, He will open your eyes so as to remove every erroneous conceptions which have prevented you from recognizing the theological truth of all aspects of the Jewish religion. Once these “blinds” have been removed from your eyes you will realise that everything God has done was out of His love for you, and had to be done למען חייך, in order to ensure that you will be part of eternal life after your body dies.
ומל ה׳ אלהיך את לבבך וגו׳. אז ה׳ יתברך יסיר אלו המעיקים הרבים הסוגרים דרך האור והלימוד, באופן שתשוב בהסרתם נימול העיון והשכל עד שתאהב. וכן אמר לאהבה את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך – שיהיה לטובתך.
וכבר אמרנו פעמים רבות שזאת האהבה היא נבדלת מזולתה, לפי שאהבת בשר ודם היא שאנו נכספים שהנאהב יהיה יותר שלם ממה שהוא, אבל אהבת ה׳ יתברך הוא שאתה חפץ לעשות דבר ייטב בעיניו בהכירך מה רב טובו:
ומל ה׳ אלהיך וגו׳ – יש להעיר אחר שאמר למעלה ושבת עד ה׳ ושמעת בקולו, מה מקום לומר עוד ומל ה׳. עוד רואני שאומר עוד אחר כך ואתה תשוב וגו׳, שנראה שמה שקדם עדיין לא הגיע לתשובה, וזה אינו, כי אחר שמל לבו לאהבה את ה׳ בכל לבו ובכל נפשו, אין לך תשובה גדולה מזו.
אכן לפי מה שפירשתי בפרשת כי תבא (לעיל כח טו) בין בענין הברכות בין בענין הקללות שיש שלשה דברים כלליות במצות ה׳, א׳ היא עסק התורה, שנית שמירת מצות לא תעשה, שלישית קיום מצות עשה.
לזה כשבא לומר תיקון התשובה סדר שלשתם, כנגד תשובת תלמוד תורה, אמר תשובה ראשונה ושבת עד ה׳, וגמר אומר ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה, ולא הזכיר עמו דבר אחר, וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות, ואמר כנגדה ושב ה׳ את שבותך ושב וקבצך וגו׳, כאומרם ז״ל (זוה״ק ח״ג ער.) שבזכות עסק התורה יהיו ישראל נגאלין. גם אמר על מה אבדה הארץ וגו׳, ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי (ירמיהו ט יא יכ), לזה כשישובו לתלמוד תורה יקבצם ה׳ ויביאם אל הארץ אשר ירשו וגו׳.
וכנגד שמירת מצות לא תעשה אמר ומל ה׳ אלהיך את לבבך וגו׳, וידוע כי ערלת הלב הוא עשות רשע ואהבת הרשע, שלבו של אדם מחמדתו, וכנגדו אמר ומל וגו׳ לאהבה את ה׳, פירוש שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך בנעימות ידידות חיבת אלהיך, ויחד שכר לזה שיהפוך ה׳ כל הצרות מעלינו על שונאינו כאומרו ונתן וגו׳ על אויביך וגו׳.
וכנגד קיום מצות עשה, אמר ואתה תשוב וגו׳ ועשית את כל מצותיו הרי זה מצות עשה, ויחד להם שכר הקרבת התועלת כאומרו והותירך וגו׳ וישוב לשוש וגו׳.
ומל ה' אלוהיך את לבבך, And the Lord your God will circumcise your heart, etc.⁠" In view of the Torah already having described the Israelites as having done תשובה why would God have to circumcise their hearts? Besides, what does the Torah mean in verse 8 ואתה תשוב ושמעת בקול השם, "and you will return and hearken to the voice of God?⁠" This seems to contradict the statement in verse 2? Moreover, the words ואתה תשוב after God has circumcised our hearts make no sense at all. What can still be lacking in the process of penitence once God has circumcised our hearts?
I have already pointed out in my commentary on כי תבא that there are three categories of blessings and punishments concerning three different parts of Torah observance. There is a separate reward and punishment for 1) Torah study, 2) observance of the negative commandments, 3) performing the positive commandments.
In accordance with this, the process of repentance must also include all these three areas of Torah observance. The words ושבת עד ה' אלוהיך refer to the Jews beginning to study the Torah again. This is why the Torah continues with the words "and you listen to His voice.⁠" Seeing that the Torah does not mention anything else in that context it is clear that the subject of ושבת is your return to Torah study. The words ושב ה' את שבותך ושב וקבצך, are a promise that the people will be redeemed by the merit of Torah study (Zohar volume three page 72). We also have it on the authority of Jeremiah 9,12 that the disaster struck the Jewish people as a result of their abandoning Torah. This is why when they rectify this error and devote themselves once more to Torah study God will gather them in and bring them back to ארץ ישראל.
Concerning the failure to keep the negative commandments the Torah says: "and God will circumcise your hearts.⁠" We are familiar with the concept that the foreskin of the heart is a hyperbole for doing what is forbidden and a love for the forbidden. God now says לאהבה את ה' אלוהיך "in order to love the Lord your God.⁠" In response to the Israelites learning to love God, He in turn, will take care of all our troubles. He will deliver our enemies into our hands and He will afflict all our enemies with the curses mentioned previously.
Concerning the performance of the positive commandments as part of the Israelites' repentance the Torah writes: "you will return….and carry out all the positive commandments, etc.⁠" The additional reward accruing to the people as a result is described in verse 9 "God will make you abundantly successful in your various endeavours, etc.⁠"
ומל ה׳ אלהיך את לבבך – למעלה הזהיר ומלתם את ערלת לבבכם, שישתדלו מעצמם לשבור מוטות עול היצר ולהכריח כחות נפשותם להתנהג כפי דרכי החכמה, אבל ידוע שהשלמת המעשה הזה קשה מאד על האדם, ואין בידו לבא עד תכליתו לולי יסייעהו העזר האלהי, לכן הבטיח כאן שבאחרית הימים ישלח ה׳ עזרו מקודש ויעשה חדשות עם בית ישראל למול את לבבם עד שיגיעו אל המעלה הנפלאה לאהבה את ה׳ בכל לבבם ובכל נפשם, ואז ישוב האדם אל אותו מצב אשר היה בו קודם חטאו של אדם הראשון. והנה כל הנבואות מדברות בענין הגודל הזה, כי יחזקאל (ל״ו כ״ו) הבטיח והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואח״כ סמך ואמר ואת רוחי אתן בקרבכם, וכן ירמיה (ל״א ל׳) אמר הנה ימים באים נאום ה׳ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית וכו׳ אשר המה הפרו את בריתי וכו׳ כי זאת הברית אשר אכרות וכו׳ נתתי את תורתי בקרבם וכו׳ וכל הענין שם, ועל זה ניבא דוד המלך ע״ה ואמר כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה:
למען חייך – כי השם חפץ חיים, ויעשה כל זאת לזכותנו לחיי עד:
למען חייך – הוא היעוד האחרון שאין אחריה עוד, המסובב מעבודת השם באהבה בלב ונפש, ומה לך מעלה גדולה יותר מזה מהוי׳ שאין אחריה עוד, חיים שאין אחריה מות, חיי עולם בנעימות נצח.
ומל וגו׳ – כל מה שעבר עליך בימי ניסיון הגלות, וכל מה שה׳ יביא עליך בעת גאולתך האחרונה, יסיר מלבך ומלבות צאצאיך כל ערלה, כל דבר סורר שאינו מקבל מרות (עיין פירוש, בראשית יז, י). מהעת ההיא והלאה, ה׳ ו״חייך״ יהיו דבר אחד בעיניך. כדרך שאינך יכול לחיות מבלי לנשום, כך לא יהיו לך ״חיים״ ללא הכרה בה׳, מבלי ההכרה וההרגשה של קרבת בריתו אליך וקרבת בריתך אליו; וכך בכל לבבך ובכל נפשך תהיה שקוע כליל באהבתו.
ומל ה׳ אלהיך את לבבך – שיסיר מהם ערלת הלב ויבטל היצה״ר ולא רק מהאבות מפני שנתדבקו במעשים לא טובים כי אף מזרעם שנולדו בארץ גם מהם יסיר את היצר שיתבטל מציאותו בכלל, והתועלת מבטול היצר תהיה:
לאהבה את ה׳ אלהיך וגו׳ שבהסר רק את המונע תהיה לכם מעצמכם אהבת ה׳. ויאמר למה יעשה ה׳ ככה, הלא אם יסיר היצר לא יהיה להם כ״כ שכר על המצות ומעשים טובים כמשחז״ל על פסוק (קהלת יב א) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח, אבל יעשה זאת:
למען חייך – שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה:
ואת לבב זרעך:⁠1 באשר מדבר בדור שיבוא לארץ ישראל2, והייתי אומר שרק אותו הדור יהיה במעלה זו, ולא זרעם, כאשר כן היה בימי יהושע3, משום הכי מבטיח שיהיו בגאולה העתידה שוים ״לבבך״ ו״לבב זרעך״.
לאהבה את ה׳ וגו׳ למען חייך: אי אפשר לפרש כדי שתחיה ולא תמות, דא״כ אינו אהבת ה׳ אלא אהבת עצמו. ותו, הרי אהבת ה׳ נכללת בכל המצוות שכבר כתוב (פסוק ב׳) ״ושבת עד ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ וגם זה הוא מצות עשה4, וכאן לא מיירי אלא בברכת ה׳5.
אלא משמעות ״למען חייך״ הוא כמו שכתבתי לעיל (ד,א) במה דכתב ״למען תחיו״ שתרגישו בזה עונג וחיות הנפש היותר אפשר6. ובאשר בהיותנו בחוץ לארץ אפילו מי שמדבק עצמו באהבת ה׳ אינו משיגה בשלימות, משום שאין הקב״ה מתדבק עמנו להופיע עלינו רוח הקודש, והרי טבע האהבה הוא שאינה נשלמת אלא באופן שהנאהב מתדבק להאוהב, וא״כ אין חיות הנפש בשלימות עדין. אבל בימי המשיח תהיה האהבה בשלימות, כי ישפוך הוא יתברך את רוחו עלינו7, וזו היא ברכה שאין למעלה הימנה, והנביא יואל (ג,א) אמר ״והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו׳⁠ ⁠⁠״.
1. הואיל ומדבר על לעתיד לבוא לאחר הרבה דורות, מה מקום לומר ״לבבך ולבב זרעך״, הרי אז כולם יהיו בגדר ״לבבך״ או ״לבב זרעך״.
2. יחזרו לא״י לאחר הגלות, כמוזכר בפסוק הקודם.
3. שבחייו, עם ישראל עמד במדרגה רוחנית טובה, ולאחר מותו התחילה הירידה.
4. ״ואהבת את ה׳ אלוהיך״,
5. כלומר, ברכה מדיליה (״ומל ה׳ אלהיך את לבבך״) ולא תוצאה של פעלנו אנו בעבודתו.
6. עיין שם באריכות נפלאה.
7. בזה ש״ומל ה׳ אלהיך את לבבך״ וכו׳.
ומל וגו׳ – יסיר מלבך ערלתו המאטמת ומטמטמת אותו, וייחס ללב מה שאנו מיחסים למוח, כלו׳ יסיר ה׳ ממך הסכלות המעלים מעיניך כי אהבת ה׳ היא חייך, ובכן תאהב את ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך, כלו׳ תשכיל כי טוב לאהבה אותו ותחפוץ לאהבה אותו.
ומל וגו׳ – למעלה י׳:ט״ז נצטווינו למול את לבבנו בעצמנו, וכאן הכתוב מייחס פעולה זאת להקב״ה, וכבר הסביר הרמב״ן זאת מתוך שהבא לטהר מסייעין אותו. עוד מפרש הרמב״ן, שהשי״ת ימול את הלב להסיר ממנו את היצר הרע לגמרי, באופן שלא יסיתנו יצרו כלל לחטוא, וממילא יעשה רק את הטוב (השוה תרגום יונתן), כמו שהבטיח לנו השי״ת בירמיהו ל״א:ל׳ והלאה לעתיד לבוא.
למען חייך – כמו ״למען תחיה״, ד׳:א׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ז) {חמישי / שלישי במחוברות} וְנָתַן֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥ת כׇּל⁠־הָאָל֖וֹת הָאֵ֑לֶּה עַל⁠־אֹיְבֶ֥יךָ וְעַל⁠־שֹׂנְאֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר רְדָפֽוּךָ׃
Hashem your God will put all these curses on your enemies, and on those who hate you, who persecuted you.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
וְיִתֵּין יְיָ אֱלָהָךְ יָת כָּל לְוָטַיָּא הָאִלֵּין עַל בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ וְעַל שָׂנְאָךְ דְּרַדְפוּךְ.
And the Lord your God will put all these curses upon your enemies and upon them who hated and persecuted you;
וישווי י״י אלהכון ית כל לווטייה האליין על בעלי דבביכון ועל שנאיכון די רדפו יתכון.
ויגרי מימרא די״י אלקכון ית לווטייא האילין על בעלי דבביכון דאעיקו יתכון בגלוותכון ועל סנאיכון דרדפו מן בתריכון עד די אנסו יתכון.
And the Word of the Lord your God will send these curses upon your enemies who have oppressed you in your captivities, and such as have hated and persecuted, to destroy you.
ויחל אללה רבך הד׳ה אלחרג׳ באעדאיך ושאנייך אלד׳ין כלבוך
ויטיל ה׳ אלוהיך את כל הקללות האלה על אויביך ושונאיך אשר רדפו אותך.
פס׳: ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך – אלו המפורסמים שאויבין בפרהסיא כענין (שמות ט״ו:ט׳) אמר אויב ארדוף.
ועל שונאיך – אלו שבסתר. כענין (ויקרא י״ט:י״ז) לא תשנא את אחיך בלבבך ואומר (דברים יט) כי יהיה איש שונא לרעהו שהיתה שנאה טמונה בלבו.
אשר רדפוך – אלו שאר האומות שמצטרפין עם בני עשו ובני ישמעאל שנא׳ (תהלים פ״ג:ז׳) אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים. גם אשור נלוה עמם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

על אויביך ועל שונאיך – ותקח נקמתך מהם.
אשר רדפוך – כי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה (זכריה א׳:ט״ו), והוסיפו רעות על ישראל כדכתיב.
על אויביך ועל שונאיך – ON YOUR ENEMIES AND ON THOSE WHO HATE YOU – And you shall take your revenge from them.
אשר רדפוך – WHO CHASED YOU – For “for I was but a little displeased, but they added to the calamity” (Zekhariah 1:15), and they added evils onto Israel as it is written.
על אויביך ועל שונאיךאויביך – ישמעאל, שונאיך – אדום. וכן מיכה התנבא עליהן לעתיד ואמר תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו והן שתי האומות שאנחנו משועבדים תחתיהם ומפוזרים ביניהם. ועל כן הביאו רז״ל משל מתרי אווזי, והוא שאמרו אמר רבה בר בר חנה זמנא חדא הוה אזילנא במדברא וחזינן להנהו תרי אווזי דשמטי גדפיהו משמניהו וקא נגיד חוטא דדובשא מיניהו, אמינא להו אית לן כגויהו לעלמא דאתי חד דלא לי גפיא וחד דלא לי אטמא. כי אתא לקמיה דרבי אלעזר אמר ליה עתידין ישראל ליתן את הדין ע״כ.
ובאור הענין כי ראה החכם הזה ברוח הקדש במדבר שהוא מקום התבודדות מעלת שני מלכיות הללו השמנות והמלאות כל טוב אשר מלאו כרסם מעדננו ושאל להם כלום יש לנו חלק בשפע טובכם לעתיד חד דלא לי גפא האחד הגביה הכנפים זה ישמעאל והיה סימן שעתידין לעוף ולברוח אלינו ולשבת בצלנו ושיתנו לנו בהמות שלהם להקריב מהן קרבן הוא שכתוב כל צאן קדר יקבצו לך וגומר ועוד סימן שיתגיירו ויחזיקו במצות תפלין שהם דומין לכנפים וזה היה הגבהת הכנפים. וחד דלא לי אטמא זה אדו׳ שהגביה לו הירך והוא סימן למצות מלה שיתגיירו ויבאו בברית אתנו. והכונה כי כיון שהן עתידין להתחבר עמנו להתגייר ולהיות לעם אחד אין צריך לומר שתחזור השררה והמלכות אלינו שהוא כנוי לשומן שלהם ולדבש הנוסף ממנו. ומה שישראל עתידין לתן את הדין לפי שאינן חוזרין בתשובה והן מתאחרין מלהתגייר.
ומה שהזכיר אויביך על ישמעאל ושונאיך על עשו מפני שהאויב גדול מן השונא כי השונא אף על פי שיריע לו יעשה על דרך הרחמנות אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית לא ישים לו רחמים על זקן יכביד עולו מאד וזה מסוד הלשון ודקדוקו. כי אויב הוא מלשון אבוי ואותיותיהם שוות ועל שם שהנופל בידו צועק אוי ואבוי. ומה שהתחיל באויביך כדי שיסמוך הרדיפה אל השונאים שהם בני עשו שעקר גלותנו בכל מקום שהוא לבני אדום הוא וקראן שונאיך כענין שכתוב ואת עשו שנאתי. וכן אמרו במדרש משלי תחת שנואה כי תבעל זה עשו שנאמ׳ ואת עשו שנאתי ושפחה כי תירש גבירתה זה ישמעאל הבא מהגר. ומפני שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו לכך קראן הכתוב אויביך, וכן אמרו תחת אדום ולא תחת ישמעאל. וכן מצינו בהקב״ה שאמר על רבעים לשונאי אבל באויביו נאמר ואויבי ה׳ כיקר כרים כלו כעשן כלו. למדך כי האויבים אין להם השארות כלל ולכך ימשילם לחלב הכבשים שהכל כלה כעשן. ושתי האומות האלה קראן שלמה שתי בנות והזכיר שהן מזומנות לגיהנם, הוא שאמר לעלוקה שתי בנות הב הב כי המשיל גיהנם שהוא מקום הדין והמשפט לנפשות הרשעי׳ לעלוקה שמוציאה הדם שהוא הנפש. ועליהן אמ׳ ישעיה ע״ה המתקדשים והמטהרים אל הגנות. המתקדשים אלו בני אדום שדרכן לנענע אצבעותיהן לכאן ולכאן, והמטהרים אלו בני ישמעאל שדרכם לרחוץ ידיהם ורגליהם ולא לבם שהוא העקר, אחר אחד בתוך ירמוז לשתי וערב של אדום שהם מתקדשים בו, או יאמר אחר אחד בתוך על יום אידם הקבוע להם אלו ביום ששי קודם השבת ואלו אחר השבת ומניחין אותנו בתוך. אוכלי בשר החזיר אלו בני אדום, השקץ והעכבר אלו בני ישמעאל, יחדו יסופו נאם ה׳.
על אויביך ועל שונאיך, "against your enemies and those who hate you.⁠" The former are the Ishmaelites, Arabs; the latter refer to the descendants of Esau. The prophet Micah (Micah 5,8) speaks of "your hand shall prevail over your foes, and all your enemies shall be cut down.⁠" This is a reference to the two nations to which we are enslaved and amongst which we are scattered. This is why the sages in Baba Batra 73 refer to two geese in a story related by Rabbi Bar bar Chana. The story goes as follows: "I once walked in the desert and we saw these two geese which lost their feathers due to their excessive obesity. I extracted a continuous thin line of honey from them. I said to them: "are we going to have a share in the world to come?⁠" One of them lifted its body, whereas the other lifted its flank.⁠" When Rabbi Bar bar Chana came to Rabbi Eleazar (and told him of his experience) the Rabbi said to him that the meaning is that in the future the Jewish people will have to render an accounting. Thus far the Talmud. [The fact is that the entire story does not appear in our editions of the Talmud. Rabbi Chavel claims he has found it in a similar form in Agadot haTalmud. Ed.]
The meaning of the whole story is that the sage (Rabbi Bar bar Chana) saw in his mind, while in an isolated part of the world, i.e. the desert, that these two Empires, that of the Mohammedans and that of the Romans, attained tremendous power in this world. This was symbolized by the obesity of the geese. When the Rabbi asked them: "are we not going to have a share in your prosperity in the future?,⁠" the meaning of the words: "one of them lifted its wings" is a reference to Ishmael This was a symbol that the Ishmaelites will flee to us in the future and take refuge under the wings of the Shechinah. They will give us their beasts to use as sacrifices to the Lord on their behalf. This is the meaning of Isaiah 60,7: "all the flocks of Kedar shall be assembled for you (the Jewish people); the rams of Nevayot shall serve your needs.⁠" This indicates that these Ishmaelites will convert to Judaism. It also is an allusion to the fact that they will wear phylacteries, seeing the phylacteries have been compared to wings (Shabbat 49). Concerning the other goose which raised its rump, this is a reference to Edom, whose protective angel had dislocated Yaakov's hip joint in the nocturnal encounter described in Genesis 32,26. It is also an allusion to the commandment of circumcision, i.e. that in the time under discussion these people would convert and circumcise themselves. There is no need to add that at that time political and moral sovereignty will be restored to the Jewish people. This is the symbolism portrayed by the fatness of these two geese and the honey which dripped from them. As to the words of Rabbi Eleazar that the Israelites would be called upon to give an accounting at that time, the meaning is that they will have to give an accounting for not having become penitents during all the preceding years, and have tarried so long before living as true Jews. The reason the term אויב is applied to the Roman Empire, whereas the term שונא is applied to the Islamic Empire, is that the former is a term describing fiercer hatred and animosity than the word שונא. אויב is an enemy who is full of hatred in his heart, knows no mercy. A שונא, on the other hand, though he too inflicts hurt and death, tempers it with a degree of mercy. Proof of this found in Isaiah 47,6: "but you showed them no mercy. Even upon the aged you made your yoke exceedingly heavy.⁠" [actually in that chapter the prophet speaks of the cruelty of the Babylonians, not the Ishmaelites. Ed.] The very etymology of the word אויב, reflects that it refers to unrelenting hatred; it is derived from אבוי, a word which has the same letters as אויב, and means "woe.⁠" The reason that the Torah mentions אויביך before speaking of שונאיך, [when we would have expected the Torah to describe matters in an ascending order, Ed.] is that it wanted to link the שונאיך to the pursuit, i.e. אשר רדפוך, "who have pursued you.⁠" This nation has traditionally uprooted our exiles wherever their rule extended. The reason they are referred to by the term שונא, "someone who hates,⁠" is that God Himself describes His relationship with Esau with the words: "I have hated Esau,⁠" (Maleachi 1,3). Midrash Mishley confirms this when explaining the words (Proverbs 30,23) "because of the loathsome woman when she becomes married.⁠" The "loathsome, hateful one,⁠" is understood to be a reference to Esau. The verse from Scripture cited as proof is also the one from Malachi I,3. The final words in that verse in Proverbs, i.e. ושפכה כי תירש גברתה, "and when a slave-woman inherits her mistress" (another phenomenon confounding Solomon who describes such phenomena as intolerable), is a reference to Ishmael, seeing his mother Hagar was the slave-woman of Sarah.) Seeing that the attitude of the Ishmaelites towards the Jews is more hostile than that of the Edomites, the Torah describes them as "your enemies.⁠" This is confirmed by the popular saying: "rather under the Edomites than under the Ishmaelites.⁠" [The idea is that if Jews have a chance which exile to choose they would invariably prefer to live under the yoke of the former. Ed.] God, when describing for how long He will hold generations responsible for the deeds of their forefathers, says ועל רבעים לשאוני, "and to the fourth generation concerning those who qualify for the term שונאי, "those who hate Me" (Exodus 20,5).
Concerning God's אויביו, "His enemies,⁠" however, we read in Psalms 37,20: ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו, "and the enemies of the Lord shall be consumed like meadow grass consumed in smoke.⁠" The verse teaches that nothing at all will remain of these "enemies.⁠" This is why they are compared to the fat of the fat sheep which goes up completely in smoke (on the altar). Solomon refers to both of these nations as "two daughters,⁠" mentioning that both are destined for Gehinom, hell. This is what he meant when he wrote in Proverbs 30,15 that "the leech has two daughters, 'give give'!;⁠" He compared Gehinom, the place where judgment is meted out to the souls of the wicked, to a leech which is a blood-sucker. Concerning these two nations the prophet in Isaiah 66,17 wrote: "those who sanctify themselves and purify themselves to enter the groves;⁠" the former who sanctify themselves are the Edomites whose habit it is to shake their fingers in different directions. The latter are the Ishmaelites whose habit it is to bathe their hands and feet (to cleanse them) but not their hearts, which is their essence. The prophet in that verse continues אחר אחד בתוך, and alludes to the manner in which the Edomites sanctify themselves in the center of the garden. Alternatively, these last three words may be an allusion to the day of their judgment, a day already appointed for that purpose. One of these nations will be judged on a Friday preceding the onset of the Sabbath, whereas the other will be judged immediately after the Sabbath, the Sabbath remaining "in the center;⁠" when the prophet describes one of these people as "consuming swine,⁠" he refers to the Edomites, whereas the ones described in that same verse as eating reptiles and mice, are the Ishmaelites. The verse concludes by saying: "they will perish together.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ונתן י״י אלהיך את כל האלות האלה על אויביך וגו׳ והנה כאשר יגיעוך כל אלו ההצלחות כבר תוכל להתחזק יותר על התשובה מבראשונה.
ולפי שישראל סבלו צרות רבות ורעות בגלות, לכן אמר ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך והיא תהיה להם נקמה וישמח צדיק כי חזה נקם.
על איביך ועל שנאיך – על הקמים עליך ועל השונאים בלבבם, כאמרו ״כי אעשה כלה בכל הגוים״ (ירמיהו ל׳:י״א).
על אויביך ועל שונאיך, both against those who oppose you openly and attack you, as well as against those who hate you only in their hearts without translating their hatred into hostile action. According to Jeremiah 30,11 God will eliminate all those nations.
(ז-י) ואז ונתן ה׳ וגו׳ ואתה תשוב. [כשיסלק] מעליך אלו המעיקים, ׳תשוב׳ יותר בשלימות לשמוע בקולו, והוא יותר ייטיב לך1, והותירך ה׳ אלהיך וגו׳ ובפרי אדמתך לטובה הכתובה בספר התורה הזה, שהם ברכות בחוקותי.
׳הכתובה בספר התורה הזה׳ קאי לעיל – ׳לטובה׳, כאילו אמר ׳לטובה הכתובה בספר התורה הזה כי ישוב ה׳⁠ ⁠׳ וכולי קרא, וזה יהיה לסיבת כי תשוב אל ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך:
1. ראה בעקידה.
ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות האלה – אחרי שדבר בתיקון הגדול אשר יעשה השם בימים ההם, הוסיף ג״כ המשפט אשר בו ישפוט את הגוים אשר הצירו לישראל, כי אז ישלם השם למשנאי ישראל גמולם על ראשם, וכמו שירים קרן ישראל ועל עבדיו יתנחם כן ישיב נקם לצריו כמפורש בסוף שירת האזינו ובכל הנבואות:
ונתן וגו׳ – כדוגמת ״ונתתה את הברכה״ (לעיל יא, כט).
מכאן ואילך, תחול אותה האלה על העמים – באהבתם ושנאתם. יתקיים מה שהבטיח ה׳ לאברהם עם ראשית כניסתו לדברי ימי האומות [״ואברכה מברכיך ומקללך אאר״] (בראשית יב, ב–ג; עיין פירוש שם).
ונתן ה׳ אלהיך את כל האלות וגו׳. אחרי שישבו ישראל לבטח אז יבוא עליהם גוג ומגוג להלחם בם כמבואר באורך (יחזקאל לח לט) וה׳ יעשה בהם משפטים נוראים בגוג ומגוג:
ונתן וגו׳ את כל האלות האלה וגו׳: אחר שיבואו לארץ ישראל1 ויתקבצו מכל העמים, אז יענוש הקב״ה האומות שרדפו באותה שעה2 את ישראל, כאשר יבואר בשירת האזינו (להלן לב,מג). והכי אמר זכריה (ב,יב) ״כי כה אמר ה׳ צבאות, אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם וגו׳⁠ ⁠⁠״3, ותרגם יונתן ״בתר יקרא דאמיר לאייתאה עליכון, שלחני על עממיא דבזזין יתכון״ וכו׳4, הרי מתחילה ישיגו ישראל את כבודם5 ואח״כ יענשו הראויים להיענש. {והכי כתיב (ישעיהו סו,ו) ״קול שאון מעיר, קול מהיכל״, ואח״כ ״קול ה׳ משלם גמול לאויביו״6. ובשיר השירים רבה (ד,ח) איתא ״אתי מלבנון כלה״ – מתחילה הוא נוער מבית המקדש, אח״כ הוא פורע מאויביו. ועיין במכילתא ובילקוט שמעוני ריש פרשת בשלח, עה״פ (יואל ד,כא) ״ונקיתי דמם לא נקיתי וגו׳⁠ ⁠⁠״}⁠7.
על אויבך: פירש אונקלוס ״על בעלי דבבך״8. ולא כתרגום אונקלוס בפרשת משפטים (שמות כג,כב) על הפסוק ״ואיבתי את אויביך״ – ״ואסני ית סנאך״, והיינו שנאה בלב, (שם) ״וצרתי את צורריך״ – ״ואעיק ית דמעיקין לך״, היינו בפועל ממש9. אבל כאן אי אפשר לפרש ״על אויבך״ שנאה בלב, שהרי כתיב אחר זה ״ועל שונאיך אשר רדפוך״10, ודרך המקרא להיות מוסיף והולך, ואם יענשו אויבים שבלב מכ״ש רודפים דהיינו בפועל. משום הכי פירש בתרגום אונקלוס ״בעלי דבבך״, היינו המקניטים בפה, ואע״פ שאין רודפים בפועל, מ״מ קשה לסבול הקנטה בפה יותר מרדיפה במעשה, וא״כ הוא שפיר הוסיף והולך. אבל האויבים בלב לחוד באמת לא יענשו, ויקויים בהם (להלן לג,כט) ״ויכחשו אויבך לך״11.
1. יחזרו לא״י לאחר הגלות, כמוזכר בפסוק הקודם.
2. כלומר, אותן האומות אשר ישתדלו למנוע את שיבת ישראל לארצו. אודות הפרעון על אותן האומות אשר הרעו לישראל בתקופת גלותם כבר דיבר בפרשת התוכחה לעיל.
3. ״כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו״. (פסוק י״ג) ״כי הנני מניף את ידי עליהם״...
4. מפורש בדבריו שהפורענות הזאת על העמים תבוא רק אחר (״בתר״) הכבוד שיהיה מנת חלקם של ישראל (בשובם אל ארצם). ונראה כי לא כך מפרש הרד״ק: כי אין די לאל יתברך בטובה שישלם לכם תמורת הרעה שהגיע לכם בגלות, עד שיקח נקמה מאויביכם אשר שללו אתכם.
5. בשובם אל ארץ ישראל.
6. הראיה מפסוק זה אינה ברורה.
7. זה לשונו: כך הודיע הקב״ה חיבתן של ישראל לאומות העולם שהוא עצמו הלך לפניהם שיהיו נוהגים עמהם בכבוד. ולא דיין שאינם נוהגין בהם כבוד, אלא שממיתים אותם מיתות חמורות ומשונות זו מזו. ולענין כן הוא אומר (יואל ד,ב) ״וקיבצתי את כל הגויים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם...
8. ו״שונאך״ תרגם ״סנאך״.
9. ומדוע כאן תרגם ״בעלי דבבך״. אך יש לציין כי שיטת רבינו בכל מקום (עיין שמות כג,ד), שכשמוזכר ״אויב״ לבד בלי ״שונא״ משמעותו שנאה שבלב, אך כשמוזכר ״אויב״ עם ״שונא״, משמעות ״אויב״ הוא ׳בעל דבבו׳ ושונא משמעותו – בלב. וא״כ כאן שמוזכרים ״אויבך״ ו״שונאך״ מובן תרגום אונקלוס ״על בעלי דבבך ועל סנאך״, א״כ שאלת רבינו אינה ברורה.
10. אך ניתן היה לומר ש״אשר רדפוך״ מוסב גם על ״אויבך״ וגם על ״שונאך״.
11. שם מפרש רבינו: ובסוף גם המה, אומות העולם, ישכילו על השגחת ה׳ לטובת ישראל, עד שבושים ומכחישים לומר שהם אויבים (עכ״ל). (יש לציין כי שם תרגם אונקלוס ״סנאך״, באשר, כתוב רק ״אויבך״, וכפי שכתבנו לעיל בהערה 60).
את כל האלות האלה – אלה היא קללה הבאה מחמת שבועה, או השבועה עצמה שאם שקר דִּבֵּר תבא עליו קללה; וכאן שהאל כרת ברית עמם קבלו עליהם לעשות רצונו, ואם לא תבא עליהם הקללה, א״כ ראויה היא להקרא בשם אלה.
ונתן... האלות – כבר פירשנו למעלה כ״ח:ס״ט. ש״דברי הברית״ הנזכרים שם, הם ״אלות הברית״. והן הן ״האלות האלה״ שהכתוב מזכיר כאן. השי״ת יתן אותם על האויבים שרדפו את ישראל בגלל אמונתו ומנעו ממנו את קיום המצות. זאת אומרת, שאחרי שהמעכב הפנימי יסתלק על ידי מילת הלב, יסתלק גם המעכב החיצוני, על ידי זה שהקללות תחולנה על שונאי ישראל.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ח) וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְעָשִׂ֙יתָ֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃
You shall return and obey the voice of Hashem, and do all his commandments which I command you this day.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
וְאַתְּ תְּתוּב וּתְקַבֵּיל לְמֵימְרָא דַּייָ וְתַעֲבֵיד יָת כָּל פִּקּוֹדוֹהִי דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ יוֹמָא דֵין.
but you shalt return and be obedient to the Word of the Lord, and do all the commandments which I command you this day.
ואתון תחזרון ותשמעון בקל מימריה די״י אלהכון ותעבדון ית כל מצוותה די אנה כען מפקד יתכון יומא הדין.
ואתון תתובון ותקבלון למימרא די״י ותעבדון ית כל פיקודוי דאנא מפקד לכון יומנא.
But you shall return, and be obedient to the Word of the Lord, and do all His commandments that I command you this day.
ואנת תתוב ותקבל אמר אללה ותצנע ג׳מיע וצאיאה אלתי אמרך בהא אליום
ואתה תשוב ותקבל את דבר ה׳ ותעשה את כל מצוותיו אשר אני מצווה אותך בהם היום.
פס׳: ואתה תשוב – מעצמך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום – אחר שאמר ושבת, ואמר ואתה תשוב, הוסיף ואמר אשר אנכי מצוך היום. וכן אמר למעלה ככל אשר אנכי מצוך היום, וזה לבאר כי עקר התשובה אינו אלא לאחוז ולתמוך דרך תורת משה, ולכך יזכיר עם התשובה בכל פעם ופעם אשר אנכי מצוך היום. וזה דבר ירמיה (ירמיהו ב׳:י״ז) הלא זאת תעשה לך עזבך את ה׳ אלהיך בעת מוליכך בדרך, כלומר בדרך הידוע הוא דרך תורת משה שהחזיקו בו אבותיך הראשונים.
ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, "and you will carry out all His commandments which I command to you this day.⁠" After having spoken about Israel's repentance, and their return to the Holy Land, the Torah now speaks of the commandments being commanded "this day;⁠" we find a similar formulation already in verse 2 of our chapter where the repentance had also been featured. All of this is to focus on the fact that the essence of repentance is to accept the Torah as governing our lives. This is why whenever repentance is mentioned the reference to the commandments of the Torah is appended. The prophet Jeremiah employs a similar style when he writes (Jeremiah 2,17) "is this not what has happened to you for forsaking the Lord your God at the time He led you on the way?⁠" "The way" is the path of Torah. This was the path which earlier generations of Jews observed and their lives were successful.
ואתה תשוב וסמיך ליה והותירך – שאם תשוב בתשובה שלימה מיד תהא נגאל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והוא אומרו ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום וכבר תוכל על המעשה השלם מה שלא נאמר תחלה רק השמיעה.
והנה אמר עוד ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית כל מצותיו וגומ׳. כנגד חלק האנוסים היהודים החטאים בנפשותם שעברו על דת מפני היראה שהיה להם תשוב׳ בלב ויושר האמונות. לכן אמר עליהם ואתה תשוב, אל תחשבו אחר כך להפטר מן המצות אבל אחרי, ר״ל ואחרי שתבא אל הארץ תשוב מדרכיך ותעש׳ תשובה טובה על אשר חדלת מלשמוע המצו׳ ואתה תשמע בקול ה׳ ותשמור מצותיו שלא היית שומר בהיותך בגיותך באופן שתעשה מעשיך כיהודים הגמורים.
ואמר ואתה תשוב ושמעת – לפי שלמעלה אמר ושבת עד ה׳ אלהיך. ולפי שאותה תשובה לא היתה תשובה גמורה. לפי שהיתה מתוך צרה כמו שכתבתי למעלה. לז״א כשתכיר מעלת התשובה אתה תשוב מעצמך ועשית את כל מצותיו. כאומרם מתוך שלא לשמה בא לשמה. ובזה תזכה לאור באור פני המלך בעולם הנפשות. לפי שזהו השכר האמיתי. ומלבד זה והותירך ה׳ לטובה על צד היותר טוב. יברכך השם בעוה״ז בפרי בטנך ובפרי בהמתך. כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב בגאולה אחרונה כאשר שש על אבותיך. וכל זה בתנאי שתשמע בקול ה׳ אלהיך ובלבבך. ובלבד שתהיה בנפש שלימה. וזהו בכל לבבך ובכל נפשך:
ואתה תשוב – תנוח, כמו ״בשובה ונחת״ (ישעיהו ל׳:ט״ו). וזה בהגלות משיח צדקנו אחר אבדן האומות, כלומר, המה יאבדו ואתה תעמוד בשובה ונחת, שלא יוסיף להגלותך, כמו שבאר הנביא באמרו ״אם-תשוב ישראל... אלי תשוב... ולא תנוד״ (ירמיהו ד׳:א׳).
ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום – שלא תחדש דת.
ואתה תשוב, not from the root שוב to return, but from the root ישב, i.e. you will sit at ease, undisturbed. Compare Isaiah 30,15 בשובה ונחת. This period will be ushered in by the arrival of the Messiah after the hostile nations have been eliminated. Moses contrasts what will happen to those nations and what will happen to the Jewish people at that time. God will never exile you again. All this has been spelled out by Jeremiah 4,1 when he said:אם תשוב ישראל....אלי תשוב....ולא תנוד, “if you return Israel….return to Me, and you do not waver, …nations shall bless themselves by you, etc.”
ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצוך היום, not adopting any new religious rites or philosophies.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואתה תשוב – אם להזהירם על התשובה כבר אמר למעלה ושבת עד ה׳ אלהיך, אמנם אינו דומה זה לזה, כי שם נאמר על צד התנאי אם תשוב לשמוע בקולו אז ושב ה׳ אלהיך וכו׳, וכאן היא הבטחה גמורה, שאל תתיאש מן הגאולה לאמר, מאחר שהכל תלוי בתשובה מי יודע אם כל ישראל יתנו על לבם בזמן מן הזמנים לשוב עד ה׳, או אם ילכו ח״ו מדחי אל דחי ולא תהיה להם תקומה, אל תדאג לזאת, כי הנני מבטיחך שלבסוף תשוב בלי ספק לשמוע בקול ה׳, ועם כובד הגלות והצרות אשר יעברו עליך תתחזק לעשות את כל מצות ה׳ כפי האפשר, ואז כאשר תעשה מה שבכחך לעשות, ה׳ יגמור בעדך ויחדש ימיך כקדם:
ואתה תשוב ושמעת – תשוב תנוח כמו בשובה ונחת, וזה בהגלות גואל צדק אחר אבדן האלילים, כלומר המה יאבדו ואתה תעמוד בשובה ונחת, שלא יוסיף לגלותך, כמו שביאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שלא תחודש דת (רע״ס). ודע שמקרא זה הביא החכם רשד״ל למופת ברור וחותך מן התורה עצמה, כי לא בלבד שלא קצבה התורה זמן להפסק חובות הגוף, אלא גם שאמרה בפירוש שהמכות השמעיות לא יפסקו לעולם, ושאף לעתיד לבא ישאר חיובם עלינו ולזרענו עד עולם, כי הכל מודים שפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו׳, נאמרה לעתיד לבא, כי כל עניני׳ מורים כן שמדברת על זמן הגלות שבו כבר באה עלינו הברכה והקללה בכל הגוים אשר הפיצנו ה׳ בהם, והבטיח שיקבצנו מקצה השמים ושיטיב לנו יותר מאבותינו, וכל זה לא נתקיים עדיין, ואין מי שיתעקש להכחיש זאת, והנה בסוף הענין בדברו על זמן הגאולה העתידה אחרי קבוץ הגליות אמר. ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, הרי שגם לעתיד נשמור ונעשה את כל מצותיו ואין לומר שיהיו מצות חדשות, שהרי הוסיף אשר אנכי מצוך היום היינו המצות עצמן הכתובות בתורה; יבושו ויכלמו האנשים החכמים בעיניהם הפורקים מעליהם שמירת המצות השמעיות.
כל מצותיו – לפי שתשובה זו שהיא מאהבה המעולה מאד על הראשונה, לכן אמר כאן ועשית כל מצותיו.
(ח-י) ואתה תשוב וגו׳ – לעיל (פסוק ב) מזכיר הכתוב את השיבה לקיום הנאמן של מצוות ה׳, עד כמה שאפשר לקיימן בגלות. על כך מוסיף הכתוב עתה את הקיום השלם של כל מצוות ה׳ בארץ שהובטחה לה ברכת ה׳ השלמה. ברכה זו תהפוך למציאות מבלי שנצטרך לחשוש שעושרנו יגרום לנו להיכשל, כפי שהוא עשה בכל תקופות העבר (עיין פירוש להלן לא, כ–כא).
הכתובה (פסוק י) מוסב על ״בקול״. כל ״ספר התורה הזה״ אינו אלא קול ה׳ שנקבע בכתב. מסֵפר זה מדבר אלינו קול ה׳ עד סוף כל הדורות, ומלמד אותנו את התפקידים ואת המגבלות – ״מצותיו וחקתיו״ – לכל בחינה ובחינה של הווייתנו הארצית. בקיומן ובשמירתן נשוב בכל לבבנו ובכל נפשנו. שמירת התורה – לא הברכה היוצאת מגדר הרגיל הנלווית לשמירה זו – תהיה המטרה היחידה של הווייתנו ושאיפותינו. משום כך חוזר הכתוב בסוף הפרשה על הקיום השלם של תורת ה׳.
(״הכתובה״ יכול להיות מוסב רק על ״קול״. בדרך כלל, ״קול״ הוא לשון זכר. אך המבנה הטבעי של לשונות אלה בספר מלכים [א׳ א, מא; יד, ו], וכן בירמיהו [י, כב], מורה ש״קול״ בא גם בלשון נקבה.)
משפטים ברורים וחד⁠־משמעיים אלה (פסוקים א–י), מניחים את היסוד הבלתי⁠־מעורער שעליו מושתתת היהדות של זמננו ושל כל הדורות העתידיים. במילים ברורות שאינן משתמעות לשני פנים נתבשרנו כאן על קיבוץ הגלויות ושיבתם לארץ, להם אנו עדיין מחכים; ובמילים לא פחות ברורות וחד⁠־משמעיות הוכרז על נצחיות התורה ועל תוקפה המחייב השריר והקיים לעד. רק אם פזורי ישראל ישובו בכל לבבם ונפשם לנאמנות ללא סייג לתורה, יגיע לקצו פיזורם בין העמים, והתכלית היחידה של קיבוצם ושיבתם לארצם היא הקיום השלם של התורה בארץ ירושתם.
אמירות ברורות וחד⁠־משמעיות אלה של ה׳, מפריכות את כל המדברים סרה על ישראל ותורתו, ורואים אותם כמיושנים. ישראל והתורה אינם שרידים של עבר מת; הם חלק של ההווה החי, ומצפים לעתיד מבטיח. רק אם נכיר ונעריך אמת זו ונתמסר בשמחה וללא סייג לייעוד זה, נמצא בכל זמן ועידן את הישר בעיני ה׳ ואת הדרך לישועת ה׳.
״הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת״: מאמר זה, המסיים את הפרק הקודם, מורה לנו את דרכנו לתקופת גלותנו. הפסוקים הבאים לאחריו מגלים את העתיד המצפה לנו, וגילוי זה הוא הפירוש לאותו המאמר.
ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ – כדכתיב (יחזקאל לט כד) אחרי משפט גוג ומגוג וידעו בני ישראל כי אני ה׳ אלהיך מן היום ההוא והלאה, וכן יאמר בכאן כי אחרי שיתן ה׳ את האלות על אויביך ישובו בני ישראל בתשובה היותר הגונה מהתשובה שהזכיר לעיל:
ועשית את כל מצותיו במעשה שאז יהיה המקדש בנוי כדכתיב (שם לז) קודם מלחמת גוג ומגוג ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם:
ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳:⁠1 כבר ביארנו (פסוק ב׳) משמעות זה הלשון2 – עיון ודקדוק בתורה שבכתב3. ומגיד המקרא (כאן) שבבואם לארץ ישראל ויגיעו למעשה כמה דברים שהיה העיון עד כה הילכתא למשיחא ולא למעשה, על כן עתה בבואם לידי מעשה – ״תשוב ושמעת בקול ה׳״ – תחזור לעיין להוראה למעשה.
ולמדין מכאן, דאע״ג שעיין והוציא דבר חידוש שלא בשעת מעשה4, כשיבא מעשה לידו מחוייב לחזור ולדון בדבר. והיינו דאמר רבי יוחנן בגיטין (יט,א) ׳וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה׳5? פירוש, אע״ג שלהלכה ברור לנו שכך הוא, מ״מ אילו הגיע מעשה לידינו היה לנו להתיישב עוד הפעם ואולי היינו חוזרים בדבר.
ויש ראיה לזה, מדאיתא בהוריות ריש פ״ב (ו,ב) ׳הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר׳. פשיטא, אמר אביי, הכא במאי עסקינן כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שעשה אמר ׳הריני עושה על דעת הוראתי׳, מהו דתימא כיון דאילו מתיידע ליה שמא הדר ביה, כמזיד דמי ולא ליחייב, קמ״ל. הרי דע״פ דין אין לעשות ולסמוך על עיונו מכבר, עד שידע הטעם והראיה שלו בשעת מעשה.
1. קשה, אחרי שכבר ״ושבת עד ה׳ אלוהיך״, וקיבוץ גלויות לא״י, ו״מל ה׳ את לבבך... לאהבה את ה׳⁠ ⁠⁠״, מה נותר עוד ל״ואתה תשוב ושמעת״.
2. של ׳שמיעה בקול ה׳⁠ ⁠׳.
3. על מנת לחדש גם הלכות דאורייתא במסגרת נצחיות התורה.
4. כמו אצל הרמב״ם (ועוד ראשונים) ועד לבעל ׳ערוך השולחן׳ בימינו.
5. במענה לקושיית ריש לקיש על פסיקתו שכתב עליון אינו כתב ׳הלא לימדתנו רבינו – הכתב עליון כתב לענין שבת׳.
ואתה תשוב – כלומר, שוב תהא בידך האפשרות לקיים את כל התורה כולה כמו בשנות האושר.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ט) וְהוֹתִֽירְךָ֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטֹבָ֑הא כִּ֣י׀ יָשׁ֣וּב יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֙יךָ֙ לְט֔וֹב כַּאֲשֶׁר⁠־שָׂ֖שׂ עַל⁠־אֲבֹתֶֽיךָ׃
Hashem your God will make you plenteous in all the work of your hand, in the fruit of your body, and in the fruit of your livestock, and in the fruit of your ground, for good: for Hashem will again rejoice over you for good, as He rejoiced over your fathers;
א. לְטֹבָ֑ה =א,ל1,ש,ש1[תיקון],ק3,ל3,ל9 ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל!=לְטוֹבָ֑ה (כתיב מלא וי״ו)
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
וְיוֹתְרִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוּבָדֵי יְדָךְ בְּוַלְדָּא דִּמְעָךְ וּבְוַלְדָּא דִּבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְּאַרְעָךְ לְטָבָא אֲרֵי יְתוּב יְיָ לְמִחְדֵּי עֲלָךְ לְטָב כְּמָא דַּחְדִּי עַל אֲבָהָתָךְ.
And the Lord your God will make you to abound in all the works of your hand, the offspring of your womb, the increase of your cattle, and the produce of your land, to good; for the Lord will return to rejoicea over you for good, as He rejoiced over your fathers;
a. Samaritan Version, "to be kind to you, as to your fathers.⁠"
וישייר יתכון י״י אלהכון בכל עבדא ידיכון בפרי וולד מעיכון ובפרי בעירכון ובפרי ארעכון לטבן סגין ארום יחזר י״י למחדי עליכון לטב היך מה די חדה על אבהתכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבד״) גם נוסח חילופי: ״עוב⁠(י)⁠ד⁠{י}״.
וישיירינכון י״י אלקכון לטבא דתצלחון בכל עובדי ידיכון בוולדא דמעכון {ובוולדא דבעירכון}⁠א ובפירי ארעכון לטבא ארום יתוב מימרא די״י למיחדי אמטולכון לאוטבא לכון היכמא דחדי על אבהתכון.
א. חסר בכ״י לונדון.
And the Lord your God will make you to abound in good; for you shall prosper in all the works of your hands, in the offspring of thy womb, the increase of thy cattle, and the produce of your land, for good; for the Word of the Lord will return, to rejoice over you, to bless you, as He rejoiced over your fathers,
ויזידך אללה רבך פי ג׳מיע צנעה ידיך מן ת׳מר בטנך ות׳מר בהאימך ות׳מר ארצ׳ך כ׳ירא אד׳ ירג׳ע לך אללה אן יקצד בך כ׳ירא כמא קצד באבאיך
וירבה אותך ה׳ אלוהיך בכל מעשי ידיך מפרי בטנך ופרי בהמתך ופרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה׳ לרצות בטובתך כפי שרצה באבותיך.
ושמעת בקול ה׳ והותירך ה׳ אלהיך1כענין שנאמר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר:
1. כענין שנאמר בכל עצב יהיה מותר. כמו שפרש״י שם בכל יגיעת מלאכה יהיה ריוח וכן הכא והותירך ה׳ יתן לך הצלחה בכל מעשה ידיך:
וטעם והותירך – בעבור שיתן הקללות על השונאים (דברים ל׳:ז׳).
כאשר שש על אבתיך – שנחלו הארץ, כי עם הגולים ממנה ידבר.
[AND THE LORD THY GOD WILL MAKE THEE OVERABUNDANT.] Scripture states ve-hotirekha1 (make thee overabundant) because God will place curses upon the enemies [of Israel]⁠2
AS HE REJOICED OVER THY FATHERS. Who inherited the land, for Scripture addresses those who were exiled from it.
1. Ibn Ezra renders ve-hotirekha as He will permit you to remain.
2. Which shall destroy them. However, you shall survive.
כי ישוב י״י – ״כי״ זה כמו: דהא ישוב י״י לשוש עליך לטוב.
כי ישוב י"י – BECAUSE HASHEM WILL AGAIN – This “כי” is like: because Hashem will return TO REJOICE OVER YOU FOR GOOD.
כאשר שש על אבתיך – שירשו את הארץ שהרי עם הגולים ממנה מדבר.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
כאשר שש על אבותיך, "as He used to take delight in your forefathers.⁠" This is a reference to the generation who inherited the Holy Land. God is addressing the exiles at this point.
כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך – יתכן שירמוז הכתוב הזה לחזרת המלך עם הכלה בזמן הגאולה, ושעור הכתוב כן, כי ישוב ה׳ לטוב לשוש עליך כאשר שש על אבותיך, ובאור הענין כי השם הנכבד יותירך בכל מעשה ידיך, כלומר יתן לך יתרון טובה כשישוב המלך אל המלכות, ואז ישוש עליך כאשר שש על אבותיך. ואם תשאל מתי ישוב, על כן הזכיר אחריו כי תשמע, כי תשוב, על דרך הכתוב (מלאכי ג׳:ז׳) שובו אלי ואשובה אליכם, ולמדנו כי הדבר תלוי בתשובה, ובאור ואשובה אליכם, ואשוב לה״א אחרונה, לצרככם, והבן זה.
כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך, "when Hashem will return and rejoice over you for good as He rejoiced over your forefathers.⁠" It is possible that this verse alludes to the time when the King will return with His bride (the Jewish people), i.e. an allusion to the time of the redemption. At that time He will provide you with all the benefits accompanying such a return to favor. Should you inquire when exactly all this would happen, the Torah adds: "when you will hearken to the voice of the Lord your God to observe, etc.⁠" The Jewish people are always expected to make the first move towards reconciliation with God, i.e. observing His commandments. Immediately God notices this, He in turn will hasten the rapprochement. Our fortunes depend on our becoming penitents. All this has been expressed in unmistakable language by Malachi 3,7: "שובו אלי ואשובה אליכם, "return to Me and I will return to you.⁠" The letter ה at the end of the word אשובה in that verse is a reference to the final letter in the tetragrammaton, the attribute which created the universe.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ובזה תתחזק עוד הגאולה והישועה בידך בהשלמות עניניך כמו שאמר והותירך י״י אלהיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך וגו׳. כי ישוב י״י לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך שיתמיד הצלחותיהם בקיום עצמם ובספוק צרכיהם בשמחה ובטוב לבב כאשר עשה לאבותיהם שהוא תכלית ההצלחות כי בזה יוסיף להם אומץ גדול עוד בהשלמת מעלתם.
והנה אמר והותירך ה׳ להגיד שיתן הקללה על כל הגוים, ואותך יותיר בברכה כך פירשו ר״א. ודעתי בו שכוון לומר אליהם לא תחשוב שכמו שדרך הגוים תעזבו בענין שמירת המצות שגם כן תעזבו הטובות הגשמיות שהיו לכם בגיותכם, הנה לא היה כן כי העושר והכבוד שהיה לכם בקרב הגוים לא יחסר הקב״ה אותו עליכם אבל יתנהו לכם ביותר שפע והצלחה וזה אמרו והותירך ה׳ אלהיך בכל מעשה ידיך בבנים ובקניינים לטובה. כי לא יחפוץ הש״י שיסתגפו ביותר האנשים הדבקים אליו בענויים ככומרי אדום וקדושיהם, אבל ישוב לשוש עליכם לטוב כאשר שש על אבותיכ׳ שהיו מושפעים בכל הטובות האלה ביתר שאת וביתר עז מכל האומות.
והותירך ה׳ – יתן לך הצלחה יתירה מכל הצלחה קודמת.
לטבה... הכתובה בספר התורה הזה – כאמרו ״והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו-לי לעם״ (ויקרא כ״ו:י״ב). וזה יעשה כאשר ״ישוב... לשוש עליך לטוב...⁠״ כי תשמע – כמו ש״שש על אבותיך״ לא בזכות האבות. וזה מפני שתהיה תשובתך בכל לב ובכל נפש באופן שעונות נחשבים כזכיות ותהיה לרצון לפניו כמו שהיו אבותיך.
'והותירך ה, He will grant you success beyond any success you have ever enjoyed previously.
לטובה...הכתובה בספר התורה הזה, as He said when He said: והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם, “I shall walk freely in your midst and will be your God and you will be My people” (Leviticus 26,12) This promise will be fulfilled when כאשר ה' ישוב לשוש עליך...לטוב כי תשמע, as He had once delighted in your forefathers (the patriarchs). This time the good you will experience at God’s hands will not be due to the merit of the patriarchs but will be due to the fact that your repentance is so wholehearted and unreserved. Due to your unreserved repentance your former demerits will be converted into merits, seeing that it was, after all, these demerits and what followed that have become the catalyst of your eventual return to God. You will enjoy God’s goodwill just as did the patriarchs.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

כַאֲשֶר⁠־שש: מקף באמצע, ובלא מירכא בשי״ן, וגם בלא מאריך בכ״ף, בס״ס. [כַּאֲשֶׁר⁠־שָׂ֖שׂ].
והותירך – יתן לך יתרון על כל העמים בענינים אלו שזכר:
לטבה – היתרון הזה יהיה על הצד היותר טוב האפשר, ובאמרו בפרי בהמתך ובפרי אדמתך ירמוז אל התיקון הכללי אשר יעשה ה׳ בכל העולם, שישנה גם טבע הבהמות והתבואות, כמו שרמזנו על זה (בראשית א׳ ל׳):
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והותירך ה׳ אלהיך וגו׳. (זכריה יד ב) במלחמת גוג ומגוג כתיב ונלכדה העיר וגו׳ ויצא חצי העיר בגולה וגו׳ ויתר העם לא יכרת מן העיר יבשרם כי הנותרים אז יותירם ה׳ לטובה כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך האבות הקדושים עד״ה (ישעיהו ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו:
והותירך ה׳ אלהיך בכל מעשה ידך וגו׳ לטובה: כבר נתבאר לעיל (כח,יא) משמעות ברכה זו – שיהיה שפע ברכה למעלה מהטבע. אכן שם דמיירי בברכות לפני החטא1 לא נזכר אלא ״בפרי בטנך וגו׳⁠ ⁠⁠״ ולא ״בכל מעשה ידיך״ דמשמעו מסחור2, וגם פירש הכתוב (שם) דברכה זו לא תהיה אלא ״על האדמה אשר נשבע ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ והיינו בארץ ישראל, מה שאין כן ׳משלח ידך׳ – שהולך הלאה לחו״ל, לא תהיה הברכה אלא המורגל3, וכמבואר שם פסוק י״ב4. אבל כאן דמיירי לימות המשיח5, יהיה יתרון ברכה אפילו ב׳משלח ידך׳6, וממילא לא פירש הכתוב ׳באדמה׳7, דאפילו בחו״ל תהיה הליכות הברכה בשפע רב למעלה מהטבע8.
כאשר שש על אבותיך: בהיותם במדבר, כדכתיב לעיל (ב,ז) ״כי ה׳ אלהיך ברכך וגו׳⁠ ⁠⁠״, עיי״ש, אף שהיו בחוץ לארץ9.
1. שבפרשת התוכחה, אך לא בימות המשיח כפי שמדובר בפסוקנו.
2. כך שיטת רבינו בכל מקום במשמעות ״מעשה ידך״.
3. ולא למעלה מן הטבע.
4. ״ולברך את כל מעשה ידך״.
5. בתקופת הברכות שאחרי הקללות.
6. שמוזכר בפסוקנו ״בכל מעשה ידך״.
7. כמו שהוזכר לעיל (כח,יא) ״על האדמה״.
8. שזו היא משמעות ״והותירך״ ע״פ רבינו.
9. במדבר.
והותירך וגו׳ – כמו למעלה כ״ח:י״א.
כי ישוב... לשוש – השוה כ״ח:ס״ג.
והותירך ה׳ בכל מעשה ידיך – בפ׳ תבא לא כתיב בכל מע״י משום דיש שני דרכים, יש כרשב״י ועמדו זרים ורעו צאנכם, ויש כר׳ ישמעאל ואספת דגנך, והנה לצדיק גמור נאה כרשב״י דמלאכתם תהא נעשית ע״י אחרים, אבל לבעל תשובה שכבר נשתרש בחטא, לו אין נאה לילך בטל ולעסוק רק ברוחניות משום דעלול הוא לחזר לסורו, לו יאות כר׳ ישמעאל שיגיעת דרך ארץ עם תורה משכחת עון כמו שאמרו ז״ל, ולכן כאן אחרי התשובה כתיב בכל מעשה ידיך. והבן.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(י) כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל⁠־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל⁠־נַפְשֶֽׁךָ׃
if you shall obey the voice of Hashem your God, to keep his commandments and his statutes which are written in this book of the law; if you turn to Hashem your God with all your heart, and with all your soul.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
אֲרֵי תְקַבֵּיל לְמֵימְרָא דַּייָ אֱלָהָךְ לְמִטַּר פִּקּוֹדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִּכְתִיבִין בִּסְפַר אוֹרָיְתָא הָדֵין אֲרֵי תְתוּב לְדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ.
when you shalt be obedient to the Word of the Lord your God, to keep His commandments and statutes which are written in the book of this law, if you return to the fear of the Lord your God with all your heart and all your soul.
ארום תשמעון בקל ממרה די״י אלהכון למיטורא מצוותה וקיימוי דכתיב בספר אורייתה הדה ארום תחזרון קדם י״י אלהכון בכל לבביכון ובכל נפשתכוןב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיטור״) גם נוסח חילופי: ״{למי}⁠טר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נפשתכון״) גם נוסח חילופי: ״{נפ}⁠שיכון״.
ארום תקבלון למימרא די״י אלקכון למינטר פיקודויי וקיימויי דכתיבין בספר אורייתא הדין ארום תתובון לדחלתא די״י אלקכון בכל ליבכון ובכל נפשכון.
if you will hearken to the Word of the Lord your God in keeping His commandments and statutes which are written in the book of this law, when you have returned to the fear of the Lord your God with all your heart and with all your soul.
אד׳ תקבל אמר אללה רבך ותחפט׳ ותעמל בג׳מיע וצאיאה ורסומה אלמכתובה פי הד׳ה ספר אלתוריה אד׳ תתוב אלי אללהא בכל קלבך וכל נפסך
א. אללה] + רבך ב
כאשר תקבל את דבר ה׳ אלוהיך ותשמור ותעשה את כל מצוותיו וחוקותיו הכתובים בספר התורה הזה, כאשר תשוב אל ה׳ אלוהיך בכל לבך ובכל נפשך.
פס׳: כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור מצותיו וחקותיו – הכתובים לא נאמר אלא הכתובה זו עבודה זרה שכל הכופר בה מודה בכל התורה כולה. כי תשוב אל ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. שאפילו הוא נוטל את נפשך אתה הוי מיחדו.
בכל לבבך – ללמד שאין ישראל נגאלין אלא מתוך שכפרו בעבודה זרה לעיני כל הגוים להקדיש את השם הנכבד וכה״א (זכריה י״ג:ט׳) וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב. 1מלמד שעתידין אומות העולם לומר להן לישראל עזבו את אלהיכם ועבדו את אלהי זר ואם לאו תיהרגו כענין שנאמר (דניאל ז׳:כ״ה) ויסבר להשניא זמנין ודת, והם אומרים להם (תהלים מ״ד:כ״א) אם שכחנו שם אלהינו וגו׳. כי עליך הורגנו כל היום וגו׳, מה כתיב בתריה עורה למה תישן ה׳ כי שחה לעפר נפשנו. קומה עזרתה לנו:
1. מלמד שעתידין אומות העולם וכו׳. המחבר חי במלחמת הצלב (קרייצקרי״ג בשנת תתנ״ו) כמפורש בפ׳ אמור בפ׳ המוציא אתכם מארץ מצרים אשר הרבה נהרגו ונשחטו על קידוש השם כידוע. וכשמצא פסוקים כאלו חם לבו בקרבו ונזכר בצרת ישראל:
הכתובה בספר התורה – כי עיקר כל המצות שם, ואם הם צריכים קבלת הזקנים עמה.
ולא תהיה שמירה עד שיהיה הלב שלם, על כן בכל לבבך, כי המצוה השמירה עם הלב.
WHICH ARE WRITTEN IN THIS BOOK OF THE LAW. For the main part of all the commandments is there,⁠1 although they need the explanation provided by tradition.⁠2 They3 cannot be kept unless the heart is complete.⁠4 Scripture therefore states, with all thy heart, for the commandment to keep means to keep with one's heart.⁠5
1. Hence Scripture mentions the written law and omits the oral law.
2. The oral tradition elaborates the laws which are found in the Torah.
3. The commandments.
4. Has total belief in God.
5. Belief must accompany observance. See Ibn Ezra on Ex. 31:18 (Vol. 2, p. 653).
וכן ״כי״ של אחריו: כי תשמע בקול י״י – דהא תשמע בקול י״י, שאין ספק בדבר, דודאי יהיה הדבר הזה, ונבואה היא.
הכתובה בספר התורה הזה – הכתובה קאי אתורה, והזה קאי אספר.
And likewise the “כי” that is after it: כי תשמע בקול י"י – FOR YOU SHALL OBEY THE VOICE OF HASHEM – Because you shall listen to the voice of Hashem, that there is no doubt in the matter, for it is certain that this matter shall be, and it is prophecy.
הכתובה בספר התורה הזה – WHICH ARE WRITTEN IN THIS BOOK OF THE LAW – “Which are written (f.)” refers to the Torah, and “this (m.)” refers to the book.
כי תשמע בקול, כי תשוב – הרי בא ללמדנו שקבע קץ הגאולה בתשובה ושמירת חוקים ומצותיו וחקתיו הכתובה – הוא [גם] לשון רבות לנקבות כמו הכתובים בלשון רבים לזכרים כמו שפי׳ למעלה גבי ויהי ידיו אמונה (שמות י״ז:י״ב).
כי תשמע בקול...כי תשוב, "if you will listen to the voice of Hashem.....and return to the Lord;⁠" we learn here that the time for the redemption from exile depends on two factors, a) penitence, b) performance of both the positive commandments and avoiding the transgressions listed in the negative commandments.
הכתובה, "which has been recorded in writing; we would have expected this word to be in the plural mode as it covers multiple laws. Instead we find a singular feminine mode. This is not something unique; for instance we find something analogous in Exodus 17,12 where Moses' hands are described as remaining steady, i.e. ויהי ידיו אמונה.
(י-יא) כי תשמע בקול ה׳ אלהיך – בגימטריא זהו לקול של התלמיד חכם.
כי תשוב אל ה׳ אלהיך – וסמיך ליה כי המצוה הזאת – לומר שקולה היא התשובה כנגד כל המצות כולן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

והוא מה שפירש בסוף כי תשמע בקול י״י אלהיך לשמור מצותיו וחקתיו הכתובים בספר התורה הזה כי תשוב אל י״י בכל לבבך ובכל נפשך. והוא שכל מה שיעשו משמירת המצות והחקים התוריים תהיה כוונתם אל התשובה הנכונה אליו לא אל יראת העונשים הממיתים כמו שאמר ראשונה לאהבה את ה׳ אלהיך וגו׳ למען חייך. כי שם אמר שכבר ימול לבבם הערל לדעת ולהכיר כי אין לו חיים כי אם מידו יתברך אבל בכאן מזולת ההשקפה ההיא אלא בבחינת הטוב מצד מה שהוא טוב והוא ענין התשובה השלימה יעשו והוא תכלית שלמותם הנה שנבאר פרשה זו בתכלית הדיוק על הסכמת אלו הענינים אל השכל ואל כיוון הכתובים. ויראה שאליו כוונו חז״ל (יומא פ״ו.) באומרם א״ר נתן גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר שמרו משפע ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות רבי אלעזר אמר שהיא סמוכה לגאולה שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה׳ כי ר׳ נתן הזכיר התשובה הראשונה המקרבת הגאולה ואמר כי ישמרו משפט התשובה ההיא שנזכר ראשונה באומרו יעזוב רשע דרכו כמו שפירשנו ועם זה הישועה קרובה לבא שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך וגו׳. ורבי אלעזר אמר שהגאולה משלמת התשובה לעשות אותה כתקנה כמו שאחר הגאולה נאמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית וגו׳ והוא שדייק באומרו ובא לציון גואל ולשבי פשע וגו׳ ואלו ואלו ודאי דברי אלהים חיים הם כמו שנתבאר.
והנה לא יאסור הטובות הגשמיות האלה עליך לפי שלא יקרה לכם כמו שקרה לאבותיכם שברבוי הטוב עזבו את ה׳ וסרו מאחריו, ואתם לא תהיה כן כי תשמעו בקול ה׳ לשמור מצותיו וחקותיו יען וביען היתה התשובה אשר עשית בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולכן לא תשובו לחטוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

בקול וגו׳ הכתובה – לפי שהתורה לא ביארה רק כלל כל מצוה ומצוה, ובלתי אפשרי לקיים מצוה מן המצות בלעדי התורה שבע״פ המבארת כל הפרטים והדקדוקים הראוים לכל מצוה ומצוה, לכן הזהיר על קבלת התורה שבע״פ, ועז״א כי תשמע בקול ה״א לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה כדי שנוכל לשמור התורה הכתובה צריכים לתורה שבע״פ והוא הנקרא קול. כי דברי התורה שבע״פ שאסור לכותבן מדינא צריך כל חכם לשמעם מקול דברים היוצאים מפי רבו אליו ללמדם, ובתנא דבי אליהו מבואר להדיא שהתורה שבע״פ נקראת קול, דאיתא התם פ״ח ע״פ בלי נשמע קולם אלו ההלכות, ובס״ת (ר״פ ויצא קמ״ז ב׳) פירושא דאורייתא דבכתב איהו תורה שבע״פ וכו׳ והיינו קול גדול, ע״ש. ובחנת ותדע כי כמו שיורה שם קול על הקול הגשמי הנשמע לאזנים ע״י הנעת כלי הדבור והנשימה, ככה יורה ג״כ על השמעת המושכלות והמושגות הרוחניות היוצאות מנפלאות תמים דעים ית׳ בבריאות יצוריו אשר כולם בחכמה נפלאה עשויים להכיר ולהודיע גם לכל חוקר נאמן את בוראו, מענין זה כל לשון קול המוזכר בפי המשורר (תהלים כ״ט) קול ה׳ על המים וגו כולם ע״ד מליצה על הקולות הרוחניות אשר פעולות הנכבדות שבברואים אלה ישמיעו למשכיל יוקר מעשיהם הנפלאות ומציאותן וקיומן והתמדת פעולותיהן על הסדר התמידי יפרסם בקולי קולות הכרת רוממות אל ית׳, וזהו ג״כ כוונת קול המוזכר באות המטה והבאת היד אל החיק אמר (שמות ד׳) קול האות הראשון קול האות האחרון, אף שאין באותות האלה אומר ודברים וקול הברה הזכיר בהן מליצת קול להורות על התגלות יוקר משה איש עושה נפלאות אלה, מבואר מזה המובן הכללי בשם קול הוא בעצמו ענין ההתגלות, אם התגלות מחשבה הנעלמת ע״י כלי דבור נשימה (אייסערונג דער געדאנקען) או התגלות השגה נעלמת הידיעה ע״י הסתכלות בכח התבונה בפלאי הבריאה (ענטדעקקונג, נאטורערשיינונג) וכן התגלות מושכל רצוני, התגלות תוכן המכוון והמובן במאמר סתום תקרא קול (ערקלאֶרונג דעס אינהאלטס), וכן בלשון אשכנזי יש סגנון אחד לקול ולביאור דברים, זה נקרא (לויט) וזה ער- לייטערונג), ולדברינו יובן היטב מה שאמר בתנא דבי אליהו פ״ח ע״פ בלי נשמע קולם אלו ההלכות וכ״ה בילקוט שם, כי ההלכות המה ביאור תורת הכתב והוא המובן בלשון קול לפי המבואר בזה. ומזה קול דברים אתם שומעים (דברים ד׳), אם היה אומר דברים אתם שומעים לא היה מובנו כ״א דברים ככתבם וכלשונם שאין בהם תוכן כוונה פנימית רק כוונה חיצונה פשוטה מובנת לכל אדם, אמנם באמרו קול דברים ירצה שהדברים אינם כמשמעם לבד אבל ישנם דברים רוחנים מלובש בהם מובן שכלי, וכולל הביאור שמסר להם בתורה שבע״פ.
תשוב אל ה׳ – ולמעלה אמר ושבת עד ה״א, וכן בנביאים פעם מחובר תשובה במלת אל ופעם במלת עד, שובה ישראל עד ה״א, קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳ (הושע) וכן (יואל ב׳) שובו עדי בכל לבבכם וגו׳ ואל בגדיכם ושובו אל ה׳, וטעם שנויים אלו נ״ל שהוא בשנויי סבות המביאות אל התשובה, אם שהתשובה היא מפני יראת העונשים לבד, אם מצד אהבת ה׳, כי אם התשובה היא מיראת העונש שאין העון נמחק לגמרי, כמאמרם שהזדונות נעשות כשגגות, ורושם החטא עדן מחיצה מבדלת בין האדם למקום ב״ה, בזה מחובר מלת עד עם התשובה, כי אף שבתשובה זו יתקרב האדם ג״כ אל ה׳, בכל זאת רושם השגגה נשאר עדיין מסך מבדיל בינו למקום ב״ה, וענין השבה עד ה״א כענין בא עד הבית, שטעמו ההתקרבות אל הבית עד שעומד סמוך אליו בריחוק מקום קצת; אמנם אם התשובה היא מאהבת ה׳ שבזה יתעלה מעלת השב עד שהזדונות נעשות כזכיות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי יתעלה בזה אל דבקות ה׳ הגמורה, על תשובה מעליתית זו מחובר תמיד התשובה עם מלת אל ה׳, וכמאמר בא אל הבית, שהטעם בו ההגעה אל תוך הבית ופנימיותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור מצותיו וחקותיו – שיהיה הזרוז בך לקיים מ״ע כמו השמירה ממצות ל״ת (שבין העובד מאהבה ובין העובד מיראה יזהרו מלעבור על ל״ת יותר מלקיים מ״ע, כי העובד מאהבה יזהר מלעבור על לא תעשה שבזה הוא ממרה פי ה׳ יותר מלקיים מ״ע שהוא רק לעשות רצונו, והעובד מיראה יזהר מעונש על ל״ת יותר מלקיים מ״ע להשיג תשלום שכר) ולכן לא כתב לשמור ולעשות, מצותיו כמו שבא בכל מקום כי תשוב אל ה׳ אלהיך בכל לבבך. שאז יבואו למדרגה גדולה כזו מפני שהתשובה תהיה אל ה׳ אלהיך. לא כהתשובה שבראש הפרשה שהיא רק עד ה׳ אלהיך:
כי תשמע בקול וגו׳ כי תשוב וגו׳: פירש שני טעמים על יתרון ברכה זו מה שלא היה עד כה אפילו בשעת ברכה1. היינו, דאז לא היה יתרון2 בחו״ל3, משום שדרך המסחור להסיר את האדם מעבודת ה׳ {ומשום הכי כתיב שם (כח,יא) ״והותרך״ חסר יו״ד, וכאן (פסוק ט׳) כתיב מלא. דגם4 בדברים שיהא יתרון ברכה יהא במדה חסירה, כדי שלא יגיע מזה לקלקול5}, ומשום הכי עיקר רצונו יתברך היה6 שיהיו יושבים ישראל לבטח בארץ ישראל, היינו שלא יסחרו לחו״ל, כמו שכתבתי בספר ויקרא (כה,יט7. כו,ה8), משום שבזמן שאין האדם עוסק בעצמו בתורה9 אז נדרש לשמירה יתירה, ואין מקום משומר כמו בארץ ישראל עיקר ישיבת ישראל, מה שאין כן בחו״ל בקרב אומות העולם.
אבל בימות המשיח10 הבטיח הקב״ה:
כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור וגו׳: שתהא אתה מ״מ11 עוסק בתורה12. ״ומצותי ו״ היינו גוף מצוה שבתורה13. ״וחקתיו״ היינו חוקות המצוה ע״פ קבלה המסורה14.
ולא כתיב כאן ׳משפטיו׳ כמו להלן פסוק ט״ז ובכמה מקומות, שהרי מיירי כאן במי שעסוק במסחור15 ואי אפשר לו להיות עסוק בפלפולה של תורה לחדש בעצמו16, אבל יכול לעסוק בלימוד גוף התורה שבכתב ותורה שבע״פ המסורה לנו מכבר בדקדוקי התורה, והוא ילמוד מה שלפניו מכבר17.
הכתובה בספר התורה הזה: אם קאי על ״מצותיו וחקותיו״ היה ראוי לכתוב ׳הכתובים׳18. אלא קאי על ״תשמע בקול״ דמשמעו – דקדוק בדבריו19, על זה מפרש ׳כי תשמע בקול הכתובה בספר התורה הזה׳, ו״קול״ נעשה בכינוי לשון נקבה, כמו ׳קולות׳20. ואחר שתהיו עסוקים בתלמוד תורה גם בדרך המסחור21, שוב אין חשש שתבא מזה נגד רצונו יתברך, כידוע מאמרם ז״ל בקדושין (ל,ב) ׳כל זמן שהרטיה זו עליך׳ וכו׳22. ועל כן נקראת התורה ״משמרת״, שהיא משמרת מכל רע, כמו שכתבתי בספר בראשית (כו,ה)23, ועיין מה שכתבתי לעיל (טו,ה).
עוד טעם שאין חשש לימות המשיח שתסור24 בעסק המסחור לחו״ל, ״כי תשוב... בכל לבבך ובכל נפשך״, היינו תשובה מאהבה, ומי ששב מאהבה עומד לעד לעולם ואינו מתנודד כמו העובד מיראת העונש, [הרחב דבר: והיינו דברי ירמיה הנביא (ד, א-ד) בביאור ״אם תשוב ישראל וגו׳ אלי תשוב, ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד. ונשבעת חי ה׳ באמת במשפט ובצדקה, והתברכו בו גוים ובו יתהללו. כי כה אמר ה׳ וגו׳ נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים וגו׳. פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליכם״.
ביאור המאמר, ירמיה הזהיר את ישראל שבדורו שאם ירצו לשוב יהיה דווקא ״אלי״, פירוש, מאהבת ה׳ ולא מאהבת עצמו היינו יראת העונש. ״ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד״ – לא יהיה באופן שהוא מתנודד ואינו בטוח שיעמוד לעד, אלא תהיה מאהבה ואז ״לא תנוד״. ופירש עוד עד היכן יגיע כח התשובה עד ״ונשבעת חי ה׳ באמת וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומבואר יפה לעיל (י,כ) ע״פ חז״ל.
ופירש הנביא טעם על אזהרה שלו שהיא לא מחוקי התשובה, שמתקבלת אפילו היא מיראה, כמו שאמר הושע הנביא שהיה קודם ירמיה, ואמר (הושע יד,ב) ״שובה ישראל וגו׳ כי כשלת בעונך״, ומפרשת הגמרא ביומא (פו,ב) שהוא מיראה. על כן פירש ״כי כה אמר ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, והענין, שנבואה זו אמר ירמיה סמוך לשתי שנים אחרונות שלפני חורבן בית המקדש, ואיתא בגיטין (פח,א) ׳צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שהקדים שתי שנים ל״ונושנתם״, שאלמלי ישבו כל משך ״ונושנתם״ בארץ, לא נשתייר ח״ו מישראל שריד ופליט׳, וביומא שם איתא עוד ׳גדולה תשובה ומעשים טובים שהוא כתריס בפני הפורענות׳, ועל כרחך מיירי אפילו מיראה, דאילו מאהבה לא שייך ׳כתריס׳ שהרי עוונות נעשים כזכויות, שנאמר (יחזקאל לג,יט) ״עליהם הוא יחיה״, ואין מקום לפורענות. אלא אפילו מיראה, מ״מ אי אפשר שיגיעו היסורים בשעת תשובה.
מעתה יפה הזהיר ירמיה בזמנו בשם ה׳ ״נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים״ – רוצה אני שתחרשו לבבכם רק באופן שלא יגדל מזה קוצים. ומפרש עוד היאך יצא מזו החרישה קוצים – ״פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה וגו׳⁠ ⁠⁠״, היינו, דתשובה זו תהיה כתריס שלא יחרב הבית בשנים אלו של תשובה, ואח״כ יעברו משך ״ונושנתם״ והתשובה תתנודד, ואז לא תהיה לכם תקומה ח״ו, ויהיה הניר בשביל גידול קוצים. על כן אם תשובו יהיה דווקא ״אלי״ – מאהבה ולא תנוד לעולם. וזהו דבר ה׳ כאן ״כי תשוב בכל לבבך ובכל נפשך״ – מאהבה.] ואם כן אין חשש שתשובו לסורכם משום מסחור.
1. לעיל פרק כ״ח בתקופה שלפני התוכחה והקללות.
2. למעלה מהטבע (״והותירך״).
3. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם ד״ה והותירך.
4. בברכה לעיל בפרק כ״ח, שהיא אינה ברכת הגאולה העתידה הסופית.
5. כפי שממשיך רבינו ומבאר.
6. בברכה לעיל בפרק כ״ח, שהיא אינה ברכת הגאולה העתידה הסופית.
7. על המילים ״וישבתם לבטח בארצכם״.
8. על המילים ״וישבתם לבטח בארצכם״.
9. ומאידך, עוסק בדבר שדרכו להסיר את האדם מעבודת ה׳ - המסחור.
10. הוא הנושא של פרקנו על פי שיטת רבינו.
11. כלומר, באופן קבוע (בתקופת ימות המשיח).
12. זו המשמעות של ׳שמיעה בקול׳ ע״פ רבינו, בכל מקום בתורה.
13. מצוות המפורשות בתורה.
14. הן הלכה למשה מסיני (שאין להן מקור או יסוד בכתוב) והן קבלתם הנאמנה של חז״ל בפירוש הכתוב (כגון ״עין תחת עין״ ״ממחרת השבת״ וכדו׳). כך שיטת רבינו בכל התורה במשמעות ׳חוקים׳.
15. כמוזכר בפסוק ט׳ ״והותירך... בכל מעשה ידך״.
16. שהוא ״משפטיו״.
17. ללא חידושים היוצאים מלימוד הפלפול.
18. או ׳הכתובות׳ (״מצוה״ ו״חוקה״ – לשון נקבה), ואונקלוס אכן תרגם ״דכתיבין״. והחזקוני כתב: הוא לשון רבות לנקבות, כמו ׳הכתובים׳ בלשון רבים לזכרים, כמו שפירשתי למעלה (שמות יז,יב) גבי ״ויהי ידיו אמונה״.
19. כפי שפירש רבינו לעיל בפסוקים ב׳, ח׳, עיי״ש.
20. דברי רבינו מעוררים תמיהה רבתי, כי לא מצינו בכל התנ״ך את המלה ״קול״ בלשון נקבה, לשון רבים ״קולות״ אינה מעידה על לשון נקבה יותר מאשר ׳חלומות׳ ׳חלונות׳ וכדו׳, וצע״ג.
21. כפי שביאר רבינו בקטע הקודם.
22. אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא... בראתי יצר הרע ובראתי תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו...
23. על הפסוק ״וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי״.
24. שתסור מדרך התורה עקב המיסחור לחו״ל.
כי תשמע וגו׳ – כלומר, כאשר תשמע בקול ה׳ ותקיים מצותיו, אז הברכה הגשמית היא לתועלתך, ושוב אינך צריך להתחנך על ידי יסורין, ועל כן שש ה׳ לתת לך כל טוב (השוה את פירושנו למעלה כ״ח:ס״ג).
הכתובה – לשון נקיבה בתור מין סתמי, כלומר ״מה שכתוב״.
כי תשמע... כי תשוב – נתינת טעם למה שנאמר בפסוק ט, שהשי״ת ישוש עליך לטוב.
כי תשמע בקול וכו׳ הכתובה בספר התורה הזה – דמי שמביט בתורה בשרירות לבו יאמר כי כתוב בה באופן אחר מהאמת, כי הרצון יטה לבבו לעקר דברי א״ח ולפרש אותם באופן אשר יסכים לתאותו וזדונו, לכן אמר כי תשוב אל ה׳ אלוהיך בכל לבבך כו׳, שבלא שום נגיעה וחפץ תראה באר היטב מש״כ בתורה. וקרוב לזה פירש הראב״ע.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יא) {ששי} אכִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא⁠־נִפְלֵ֥אתב הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃
For this commandment which I command you this day, it is not too hard for you, neither is it far off.
א. ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב. לֹא⁠־נִפְלֵ֥את =א (אין געיה)
• ל=לֹֽא⁠־נִפְלֵ֥את (געיה)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
(יא-יד) נגישות המצוות – דברים י׳:י״ב-י״ג
אֲרֵי תַּפְקֵידְתָּא הָדָא דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ יוֹמָא דֵין לָא מְפָרְשָׁא הִיא מִנָּךְ וְלָא רַחִיקָא הִיא.
For this commandment which I command you this day is not aparta from you, nor is it far away.
a. Or, "separated,⁠" mepharash. Hebrew text, nephleeth, "too wonderful for you.⁠" Vulgate, non supra te. Syriac, lo kase, "is not hidden.⁠"
ארום מצוותה הדה די אנה מפקד יתכון יומא הדין לא כסייה היא מנכון ולא רחיקה היא.
ארום תפקידתא הדא דאנא פקד לכון יומנא לא מכסיא היא מנכון ולא רחיקא היא.
For this commandment which I command you today is not hidden from you, nor afar off.

פרשה ח

סדר אתם נצבים

[א] הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַשַּׁחַר אוֹ תְּפִלַּת מוּסַף אוֹ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁלֹא פָּנָה לְהִתְפַּלֵּל אוֹ מִקֹּצֶר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה צְרָכָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשָׁכַח לְהִתְפַּלֵּל, אֵי זוֹ שָׁעָה מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְיֵצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, כֵּיצַד הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת, תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב, תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע, אֲבָל שֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסַף וּבָא לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, וְאַחַר כָּךְ תְּפִלַּת הַמּוּסַף, לָמָּה, הַכֹּל בְּעִתָּהּ מִתְבָּרֵאת, וּתְפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר, לָמָּה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי (משלי ח׳:י״ז), וְכָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמְכַוֵּן לִבּוֹ בַּתְּפִלָּה, סִימָן טוֹב לוֹ שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִתְקַבְּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה׳ (תהלים י׳:י״ז), גְּדוֹלָה הִיא הַתְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר רְצוֹנְךָ לֵידַע כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה, אִם אֵינָהּ עוֹשָׂה כֻּלָּה חֶצְיָהּ הִיא עוֹשָׂה, קַיִן עָמַד עַל הֶבֶל אָחִיו וַהֲרָגוֹ, יָצְאָה גְּזֵרָה: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ (בראשית ד׳:י״ב), מִיָּד עָמַד וְנִתְוַדָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְשׂוֹא (בראשית ד׳:י״ג), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל הָעוֹלָם אַתָּה סוֹבֵל וְלַעֲוֹנִי אִי אַתָּה סוֹבֵל, כָּתַבְתָּ: נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע (מיכה ז׳:י״ח), סְלַח לַעֲוֹנִי שֶׁהוּא גָדוֹל, מִיָּד מָצָא חֶסֶד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִמְנַע מִמֶּנּוּ נָע חֲצִי הַגְּזֵרָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד (בראשית ד׳:ט״ז), מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁגְּדוֹלָה הַתְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן חִזְקִיָּהוּ הַנָּבִיא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ: צַו לְבֵיתְךָ כִּי מֵת אַתָּה (ישעיהו ל״ח:א׳), מִיָּד: וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר (ישעיהו ל״ח:ב׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וגו׳ [והוספתי] הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה (ישעיהו ל״ח:ה׳-ו׳), שֶׁכֵּן כְּתִיב: רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם (תהלים קמ״ה:י״ט).
[ב] כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת – הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעוֹמֵד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, כֵּיצַד מְבָרֵךְ, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים, הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וּמִנַּיִן שֶׁטְּעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, שֶׁכָּתוּב: בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ וְאַחַר כָּךְ לַמְדֵנִי חֻקֶּיךָ (תהלים קי״ט:י״ב), הֲרֵי בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. וּמִנַּיִן שֶׁטְּעוּנָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן, שֶׁכָּתוּב אַחַר הַשִּׁירָה: וְזֹאת הַבְּרָכָה (דברים ל״ג:א׳), מִשֶּׁשָּׁנָה לָהֶן אֶת הַתּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ בֵּרַךְ, הֲרֵי בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִזְקַקְתָּ לְבִרְכָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה, אַף אֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וגו׳ (שמות כ׳:כ׳).
דָּבָר אַחֵר רַבָּנָן אָמְרֵי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בֵּרַכְתָּ אֶת הַתּוֹרָה, לְעַצְמְךָ אַתְּ מְבָרֵךְ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים (משלי ט׳:י״א), וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁמָּא לְרָעַתְכֶם נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, לֹא נָתַתִּי אוֹתָהּ לָכֶם אֶלָּא לְטוֹבַתְכֶם, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִתְאַוּוּ לָהּ וְנֶעֶלְמָה מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי (איוב כ״ח:כ״א) – אֵלּוּ הַחַיּוֹת, וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה (איוב כ״ח:כ״א) – אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים (ישעיהו ו׳:ו׳), אָמַר לָהֶם, בָּנַי, מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הִיא נִפְלֵאת, אֲבָל מִכֶּם אֵינָהּ נִפְלֵאת, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְךָ.
[ג] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ (משלי כ״ד:ז׳), מַהוּ רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא הַטִּפֵּשׁ הַזֶּה נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָן שֶׁנּוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּתַּלְמוּד וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה הֵן אוֹמְרִין, הוּא מִתְבַּיֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ, וְאֵין שַׁעַר אֶלָּא סַנְהֶדְרִין, דִּכְתִיב: וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים (דברים כ״ה:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: רַבָּנָן אָמְרֵי הַטִּפֵּשׁ הַזֶּה נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְרוֹאֶה אוֹתָן עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן הֵיאַךְ אָדָם לָמֵד תּוֹרָה תְּחִלָּה, אוֹמְרִים לוֹ תְּחִלָּה קוֹרֵא בַּמְגִלָּה, וְאַחַר כָּךְ בַּסֵּפֶר, וְאַחַר כָּךְ בַּנְּבִיאִים, וְאַחַר כָּךְ בַּכְּתוּבִים, מִשֶּׁהוּא גּוֹמֵר אֶת הַמִּקְרָא שׁוֹנֶה אֶת הַתַּלְמוּד, וְאַחַר כָּךְ בַּהֲלָכוֹת, וְאַחַר כָּךְ בַּאַגָּדוֹת, כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹמֵעַ כָּךְ אוֹמֵר בְּלִבּוֹ אֵימָתַי אֲנִי לָמֵד כָּל זֹאת וְחוֹזֵר מִן הַשַּׁעַר, הֱוֵי בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ.
אָמַר רַבִּי יַנַּאי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְכִכָּר שֶׁהָיָה תָּלוּי בָּאֲוִיר, טִפֵּשׁ אוֹמֵר מִי יוּכַל לַהֲבִיאוֹ, וּפִקֵּחַ אוֹמֵר לֹא אֶחָד תָּלָה אוֹתוֹ, מֵבִיא סֻלָּם אוֹ קָנֶה וּמוֹרִיד אוֹתוֹ. כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא טִפֵּשׁ אוֹמֵר אֵימָתַי אֶקְרָא כָּל הַתּוֹרָה, וּמִי שֶׁהוּא פִּקֵּחַ מַהוּ עוֹשֶׂה, שׁוֹנֶה פֶּרֶק אֶחָד בְּכָל יוֹם וָיוֹם עַד שֶׁמְסַיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא נִפְלֵאת הִוא, וְאִם נִפְלֵאת הִיא, מִמְּךָ, שֶׁאֵין אַתָּה עָסוּק בָּהּ, הֱוֵי כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת.
[ד] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וגו׳ (משלי ד׳:כ״ב), אָמַר רַבִּי חִיָּא קִילוֹרִית לָעַיִן מְלוּגְמָא לְמַכָּה, כּוֹס עִקָּרִין לִבְנֵי מֵעַיִם קִילוֹרִית לָעֵינַיִם, דִּכְתִיב: מִצְוַת ה׳ בָּרָה מֵאִירַת עֵינָיִם (תהלים י״ט:ט׳), מְלוּגְמָא לְמַכָּה, דִּכְתִיב: רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶיךָ (משלי ג׳:ח׳). וְכוֹס עִקָּרִין לִבְנֵי מֵעַיִם, דִּכְתִיב: וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג׳:ח׳).
דָּבָר אַחֵר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, לְמִי שֶׁמּוֹצִיאָן מִפִּיו. מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁהָיָה מְמַהֵר בְּכָל תַּלְמוּדוֹ בְּשָׁעָה אֶחָת, פַּעַם אַחַת חָלָה וְשָׁכַח אֶת כָּל תַּלְמוּדוֹ, מִי גָרַם לוֹ עַל יְדֵי שֶׁלֹא הָיָה אוֹמְרוֹ מִפִּיו. וְנִתְפַּלֵּל עָלָיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְחָזַר כָּל תַּלְמוּדוֹ.
דָּבָר אַחֵר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, לְמִי שֶׁמּוֹצִיאָן לַאֲחֵרִים.
דָּבָר אַחֵר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, לְמִי שֶׁמַּמְצִיא אוֹתָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַמִּצְוָה (דברים ח׳:א׳), מַהוּ כָּל הַמִּצְוָה, עַד שֶׁתְּכַלֶּה כָּל הַמִּצְווֹת. וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, לִרמ״ח אֵבָרִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. הֲרֵי כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת.
דָּבָר אַחֵר: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת – אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כָּל מִי שֶׁמַּתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ גּוֹרֵם שֶׁיִּקְבֹּר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וּמִמִי אַתְּ לָמֵד מִיהוּדָה שֶׁהִתְחִיל בְּמִצְוָה וְלֹא גְּמָרָהּ, כֵּיצַד בְּשָׁעָה שֶׁבָּא יוֹסֵף אֵצֶל אֶחָיו וּבִקְּשׁוּ לַהֲרֹג אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ וְנַהַרְגֵּהוּ (בראשית ל״ז:כ׳), עָמַד יְהוּדָה וְלֹא הִנִּיחָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ (בראשית ל״ז:כ״ו), וְשָׁמְעוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מֶלֶךְ עֲלֵיהֶן, וְאִלּוּ אָמַר לָהֶן נַחֲזִירֶנוּ אֵצֶל אָבִינוּ הָיוּ שׁוֹמְעִין לוֹ, וְעַל יְדֵי שֶׁהִתְחִיל בְּמִצְוָה וְלֹא גְמָרָהּ, קָבַר אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה (בראשית ל״ח:י״ב), וּכְתִיב: וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן (בראשית מ״ו:י״ב).
דָּבָר אַחֵר: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת – אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כָּל מִי שֶׁמַּתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ וּבָא אַחַר וְגוֹמְרָהּ, נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁגְּמָרָהּ, כֵּיצַד, משֶׁה הִתְחִיל בְּמִצְוָה שֶׁנָּטַל עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף עִמּוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ וגו׳ (שמות י״ג:י״ט), וְעַל יְדֵי שֶׁלֹא הִכְנִיסָן לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת עַל שְׁמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁקָּבְרוּ אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (יהושע כ״ד:ל״ב), אֲשֶׁר הֶעֱלָה משֶׁה מִמִּצְרַיִם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה קָבְרוּ אוֹתָן בִּשְׁכֶם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְגַנָּבִים שֶׁגָּנְבוּ חָבִית שֶׁל יַיִן, הִרְגִּישׁ בָּהֶם בַּעַל הַבַּיִת, אָמַר לָהֶם יֶעֱרַב עֲלֵיכֶם, אֶלָּא בְּחַיֵּיכֶם מִשֶּׁאַתֶּם שׁוֹתִים אֶת הַיַּיִן הַחֲזִירוּ אֶת הַקַּנְקַן לִמְקוֹמוֹ, כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁמָּכְרוּ הַשְּׁבָטִים אֶת יוֹסֵף מִשְּׁכֶם מָכְרוּ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם (בראשית ל״ז:י״ג), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁכֶם מְכַרְתֶּם אוֹתוֹ הַחֲזִירוּ עַצְמוֹתָיו לִשְׁכֶם, כֵּיוָן שֶׁגָּמְרוּ אֶת הַמִּצְוָה נִקְרֵאת עַל שְׁמָן, הֱוֵי כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת.
[ה] דָּבָר אַחֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קְרִיתֶם אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה אַתֶּם עוֹשִׂים עַל עוֹלָמִי, שֶׁאִלְמָלֵא הַתּוֹרָה כְּבָר הָיָה הָעוֹלָם חוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ.
דָּבָר אַחֵר: כִּי הַמִּצְוָה – מַהוּ הַמִּצְוָה, רַבָּנָן אָמְרֵי דָּבָר קָשֶׁה, לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶבֶן טוֹבָה וְהִפְקִידָהּ אֵצֶל אוֹהֲבוֹ, אָמַר לוֹ, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תֵּן דַּעְתְּךָ עָלֶיהָ וּשְׁמֹר אוֹתָהּ כָּרָאוּי, שֶׁאִם תֹּאבַד לֹא יֵשׁ לְךָ מֵהֵיכָן לִפְרֹעַ לִי, וְאַף אֲנִי לֹא יֵשׁ לִי אַחֶרֶת כַּיּוֹצֵא בָהּ, וְנִמְצֵאתָ חוֹטֵא עָלַי וְעָלֶיךָ, אֶלָּא עֲשֵׂה מִצְוָה עַל שְׁנֵינוּ וּשְׁמֹר אוֹתָהּ כָּרָאוּי. כָּךְ אָמַר משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אִם שְׁמַרְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה לֹא עַל עַצְמְכֶם אַתֶּם עוֹשִׂין צְדָקָה בִּלְבָד, אֶלָּא עָלַי וְעַל עַצְמְכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָנוּ (דברים ו׳:כ״ה), לִי וְלָכֶם, אֵימָתַי: כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת (דברים ו׳:כ״ה).
ואעלם אן הד׳ה אלוציה אלתי אמרך בהא אליום ליסת בכ׳פיה ענך ולא בעידה
ודע כי מצווה זו אשר אני מצווה אותך היום אינה נסתרת ממך ואינה רחוקה.
לא נפלאת היא ממך – לא מכוסה היא ממך, כמו: כי יפלא (דברים י״ז:ח׳) – ארי יתכסי (תרגום ירושלמי דברים י״ז:ח׳), ותרד פלאים (איכה א׳:ט׳) – ותרד במטמוניות, מכוסה חבושה בטמון (איוב מ׳:י״ג).
לא נפלאת הוא ממך [FOR THIS COMMANDMENT …] IS NOT נפלאת FROM YOU – i.e. is not concealed from you, just as it is said, (Devarim 17:8): כי יפלא which is rendered in the Targum by "If there be concealed [from you]"; and (Eikhah 1:9): ותרד פלאים which means, she went down into concealment, i.e. being covered and bound in the place of concealment.
פס׳: כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום – אחר ארבעים שנה אמר להן משה לישראל היו יודעין כאלו היום קבלתם אותה מהר סיני שנאמר היום.
לא נפלאת היא ממך – אבל נפלאת מאומות העולם שנאמר (תהלים קמז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל:
פס׳: ולא רחוקה היא – אין אתה צריך לפשפש אחריה בארצות הגוים. אמר להם משה לישראל אם מבקש אדם לעמוד על התורה תן דעתך עליה כשם שהפועל הזה נותן דעתו על מלאכתו ואת עומד עליה. 1וכן אמר ישעיהו (ישעיהו כ״ח:כ״ד) הכל היום יחרוש החורש יפתח וישדד אדמתו. בתחלה הוא עושה תלמים רבים ואחר כך יפתח וישדד אדמתו שהוא עושה תלמים קטנים. (שם) הלא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמון יזרק לא כשם שהוא זורע את הקצח הוא זורע את הכמון. יש ארץ 2שהיא יפה (לקמח) ויש שהיא יפה לשעורים. (שם) ויסרו למשפט עד שאתם עמלין בדרך ארץ עסקו בתורה והם אומרים אלהינו יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. אמר להם לא בחרוץ יודש קצח לא כשם שהוא דש את הקצח דש את הכמון לחם יודק לחם צריך שיודק, כי לא לנצח אדוש ידושנו. מהו עושה מביא מוריגים שידוק אותו. אבל הקצח במטה. ומה אם אלו צריכין דעת כזה. התורה לא כל שכן. לא נפלאת היא ממך. שלא עסקת בה. ולא רחוקה היא. הא אם רחוקה צריך אתה לילך אחריה. תנן התם הוי גולה למקום תורה ואל תאמר היא תבוא אחרי:
1. וכן אמר ישעיהו הכל היום יחרוש וכו׳. כל הפסוקים אלו בישעיה קשי ההבנה מאד הרד״ק בפירושו האריך בזה בדברים נכונים מאד. גם רש״י והמבאר האריכו בפסוקים אלו ודעת המחבר נראה בזה כי מתחלה ביאר הנביא הנהגת האדם בעת החרישה אשר לכל מין ומין אופן החרישה לפי ערכו כמו שאמר שוה פניה והפיץ קצח וכמון יזרוק (היינו זה בנפיצה וזה בזריקה) ושם חטה ושעורה נסמן (היינו חטים ע״י שורה היא הזריעה ושעורה נסמן סביב לסימן) ובכאן הפסיק הנביא באמצע. ויסרו למשפט אלהים יורנו. נטה המחבר מדרך המפרשים ופי׳ כשהנביא מוכיחם שילמדו תורה וזה ויסרם למשפט היינו משפטי התורה ואומרים ע״ז אלהים יורנו היינו שקשה להם להבין דברי התורה. וע״ז קאי דברי המחבר עד שאתם עמלים בדרך ארץ (שג״כ קשה לכם אעפ״כ אתם עוסקים בעבודת האדמה) עסקו בתורה. ואח״כ מסיים הנביא ג״כ הפסוקים לא בחרוץ יודש קצח וכו׳ שזה ג״כ אחר שנגמרה התבואה בזמן קצירה יש ג״כ מלאכה מרובה לכל מין ומין מלאכה אחרת ואין אתם עמלים בזה ע״כ עסקו בתורה. וזה שהתחיל המחבר תן דעתך עליה כשם שהפועל נותן דעתו על מלאכתו. וכן מסיים ומה אלו צריכין דעת כזה התורה לא כ״ש. ועיין (עירובין נ״ה) לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה וע״ש בפרש״י שצריך לטרוח ולהעמיד סימנים ולהערים בתחבולות כדי שתתקיים התורה בידך. כנ״ל לפרש פסקא זו אף שדברי המחבר מעורבבים והבוחר יבחר:
2. שהיא יפה לקצח כצ״ל:
נפלאת – נסתרה.
או: דבר פלא שתלאה לעשותו.
TOO HARD. The word niflet (too hard) means concealed.⁠1 Or its meaning is, wondrous, that is, something that will cause you to grow weary while trying to accomplish it.⁠2
1. See Rashi.
2. In other words, too hard.
לא נפלאת היא ממך – דבר שאין אדם יכול לעשותו אלאא בטורח ובעמל, קורא רחוק, שדבר רחוק הוא.
א. בכ״י מינכן 52: אבל.
לא נפלאת היא ממך – IT IS NOT TOO WONDROUS FOR YOU – Something that a person is unable to do except with toil and labor is called “far,” for it is a distant thing.
וטעם כי המצוה הזאת – על כל התורה כולה.
והנכון כי על כל התורה יאמר: כל המצוה אשר אנכי מצוך היום (דברים ח׳:א׳), אבל המצוה הזאת – על התשובה הנזכרת, כי: והשבות אל לבבך (דברים ל׳:א׳), ושבת עד י״י אלהיך (דברים ל׳:ב׳) – מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם לאמר: כי אם יהיה נדחך בקצה השמים (דברים ל׳:ד׳) ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל י״י, ולעשות כל מה שאנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו, בכל עת ובכל מקום. וזה טעם: בפיך ובלבבךא (דברים ל׳:י״ד) – שיתודו את עונם ואת עון אבותם1 בפיהם, וישובוב בלבבם אל י״י ויקבלו עליהם קיוםג התורה לדורות, כאשר הזכיר: אתה ובניך בכל לבבך (דברים ל׳:ב׳) כאשר פירשתי.
1. השוו ללשון הפסוק בויקרא כ״ו:מ׳.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״לעשותו״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וישבו״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״היום״.
FOR THIS COMMANDMENT. The meaning thereof is that it refers to the entire Torah. But the correct interpretation is that when he refers to the entire Torah, he says [as above] Every commandment which I command thee this day.⁠1 Rather [the expression used here] this commandment refers to [the commandment of] repentance aforementioned, for the verses, and thou shalt bethink thyself;2 and thou shalt return unto the Eternal thy G-d3 constitute a commandment, wherein he commands us to do so. It is stated in a future tense [rather than in the imperative] to suggest, in the form of a pledge, that it is destined [that Israel will repent]. And the sense thereof is to state that if thy outcasts be in the uttermost parts of heaven4 and you are under the power of the nations, you can yet return to G-d and do according to all that I command thee this day,⁠5 for the thing is not hard, nor far off from you, but rather very nigh unto thee6 to do it at all times and in all places. This is the sense of the expression, in thy mouth, and in thy heart, that thou mayest do it7 meaning that they confess their iniquity, and the iniquity of their fathers8 by word of their mouth, and return in their heart to G-d and accept the Torah upon themselves this day to perform it throughout the generations, as he mentioned, thou and thy children with all thy heart,⁠9 as I have explained.⁠10
1. Above 8:1.
2. Above, (1).
3. Ibid., (2).
4. Above, (4).
5. Ibid., (2).
6. Further, (14).
7. Further, (14).
8. Leviticus 26:40.
9. Above, (2).
10. Ibid., and in (6).
כי המצוה הזאת – יאמר זה על התורה, כלשון (דברים ח׳:א׳) כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. לא נפלאת היא אין ענינה נסתר ומכוסה שלא תוכל לעשותה, וזהו שאמר לא בשמים היא, שהוא באור ללא נפלאת היא, וכן לא מעבר ליום באור ללא רחוקה היא. והים זה הוא הים הגדול שהוא חשוך והוא מן הנמנע שיהיו בני אדם רשאין ליכנס שם מפני חשכת המים, ואין הכוונה בשאר הימים שבני אדם יכולין להכנס בהם, לפי שכשם שאמר לא בשמים היא והיא מניעה שהרי מן הנמנע שיעלה אדם בשמים, כך מעבר לים הוא מניעה.
כי המצוה הזאת, "for this commandment, etc.⁠" In this instance the word המצוה refers to the entire Torah, just as it did in Deut. 8,1 where the Torah spoke of כל המצוה.
לא נפלאת היא, "it is not hidden.⁠" The Torah is not so mysterious and mystical that you cannot fulfill its commandments. This is why Moses added immediately: "it is not in heaven.⁠" Neither is it beyond the ocean. All these comparisons are only variations of the words לא נפלאת. The ocean that Moses speaks about here is the great ocean, which is dark and beyond man's ability to navigate (Ibn Ezra). Moses does not refer to seas which man is able to navigate [with the existing means of navigation, Ed.] The words compare such an ocean to "heaven,⁠" neither of which is accessible to man.
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום – כתב הרמב״ן הנכון לפרש שאינו מדבר על כל התורה שאם כן היה לו לומר כל המצות אלא על המצוה הנזכרת למעלה שהיא התשובה כי אעפ״י שאמר בלשון והשבות ושבת מצוה היא שמצוה אותנו שנשוב אל ה׳ אלהינו ומה שאמר בזה הלשון ולא אמר בלשון צווי רומז בהבטחה כי כן עתיד הדבר להיות כן. והטעם לומר אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה׳ ולעשות כל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאוד וגו׳. וזה טעם בפיך ובלבבך שיתודו את עונם בפיהם וישובו בלבבם ויקבלו היום התורה לדורות.
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, "for this commandment that I command you on this day, etc.⁠" Nachmanides writes that the proper interpretation of our verse is that Moses here does not refer to the entire Torah, as if he did he should have spoken about כל המצות or a similar expression. Moses refers to the commandment to repent of one's sins that was the last commandment discussed. The reason why this commandment had not been couched as such, i.e. Moses using the imperative mode שוב instead of ושבת, for instance, is that he wants to assure the people by means of this allusion that repentance in the near or even distant future, will be a natural when it does finally occur, and it cannot be hastened by being draconically commanded. If it were, it would not be the real thing, would only be lip service.
The reason that Moses uses exaggerations such as אם יהיה נדחך בקצה השמים, "if you were to find yourselves cast out at the edge of heaven, etc.,⁠" seeing that actually you will find yourselves among other nations that are your unwilling hosts, is that he makes the point that however physically distant you may be from your homeland, and however mentally absurd you would consider the chances of regaining your former stature, repentance is welcome, and will be able to overcome otherwise insurmountable obstacles. This is also why Moses adds the words בפיך ובלבבך לעשותו, If you commence your repentance with your lips, and proceed to internalize it in your heart, you will be able to carry it out absolutely.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

כי המצוה הזאת – זה טעם להיות בידם לשוב ולשמור מצותיו וחוקותיו כל זמן שירצו.
(יא-יב) כי המצוה אשר אנכי מצוך היום – אמר שהמצוה הזאת אינה בשמים שיצטרכו לביאור בה על יד הנביא כי מה שראוי להיות בה נכלל מזאת התורה.
(יא-יד) והנה לפי שמצות התשובה הזאת היא יתד שהכל תלוי בה מצד שהיא רפאות כל המחלות ותקון כל הקללות אמר עליה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה לא בשמים היא וגו׳ ולא מעבר לים וגו׳ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו – יאמר כי לפי התועלות העצומות הנמצאות בה ובפרט שבה עתידין ליגאל מאלו הגליות ראוי היה להם לעשות סולמות לעלות לשמים ליקח אותה משם אם בשמים היא ואם זה היה נמנע וכ״ש שהיה מחוייב לרכוב אניות לעבור ארחות ימים על זה שהוא אפשר ואם הוא רחוק שכל מה שאפשר לעשות לחתור בית האסורין ולצאת ראוי לעשות כ״ש וכ״ש שכבר סר הנמנע וההרחק ונתקרב לך הענין תכלית הקירוב כי הוא אינו אלא בפיך ובלבבך לעשותו כי התשובה תחלתה במה שיתאונן האדם בוידוי פיו על הראשונות ושיקבלם על לבו שלא לשוב בחטאים ההם עוד אבל שיעשה כנגדן מעשים טובים וישרים. ומעתה האריכות אשר לגליות אין עליו ית׳ התלונה כי אם לגולים שאינם נותנים אל לבם לצאת והרי הם מוסגרים ונמכרים ביד עצמם לא ביד זולתם. והוא מה שאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו (ישעיהו נ״ב:ג׳) כי הנה הם לא נמכרו בדמים יקרים כמו שאמר או מי מנושי (ישעיהו נ׳:א׳) אשר לא תוכלו להתקבץ לתת פדיון נפשכם כי הן בעונותיכם נמכרתם (ישעיהו נ׳:א׳) וא״כ לא בכסף תגאלו כי אם בתשובתכם והוא פי׳ יפה וקשר נאות.
אמנם חז״ל מפרשים אותה על כל התורה אמרו במדרש (דב״ר פ׳ נצבים) משל לבת מלכים שאין אדם מכירה והיה אוהב א׳ למלך והיה נכנס אצלו בכל שעה והיא עומדת לפניו אמר לו המלך ראה כמה אני מחבב אותך שאין אדם מכיר את בתי והרי היא עומדת לפניך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל ראו כמה אתם חביבין לפני שאין בפלטין שלי מכיר את תורתי ואני נותנה לכם הדא הוא דכתיב לא נפלאת היא ממך וגו׳ והוא ענין נכבד דוגמת הויכוח שאמרנו שהיה לו למשה רבינו ע״ה עם המלאכים בשעת קבלת התורה שיתבאר אצל ואתה מרבבות קדש וגו׳ וגם המפרשים ז״ל נמשכו אחר זאת הכוונה אבל מה שכתבנו הוא נראה עקר הפשט לעורר אותנו התעוררות חזק אל צורך התשובה אל גודל האשם המוטל על המתעצלים בה לבא בה מהר את גאולתם ולפדיון נפשם והוא הדין אל כל יחיד ויחיד במה שצריך לתקן את אשר עותו במעשיו למצוא פדיון לנפשו כי הוא עקר כל ההשתדליות ולעוררו מהעצלה והרישול בזה כמו שהשתדל מאד שלמה הע״ה בזה אבל משה רבינו ע״ה יותר מן הכל כמו שאמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.
ובמדרש (דב״ר שם) רבנן אמרי שבעה עצלין הן ועצלן של משה גדול מכלן הוא שאמר שלמה המלך ע״ה חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם (משלי כ״ו:ט״ז) אמר לו לעצל וגו׳. כמו שכתבנוהו בפירוש בפרשת ויצא יעקב חלק ב׳ משער כ״ה. וזהו מה שרצינו אליו בזה החלק.
(יא-יד) ולפי שמצות התשובה היא היתד שהגאולה תלויה בה והוא רפואת כל המחלות ותקון כל הקללות, אמר עליה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגומ׳. כלומר כי כפי התועלות העצומות בתשובה ראוי היה להם שיעשו סולמות לעלות לשמים ליקח אותה משם אם בשמים היתה, ואם זה היה נמנע שהיה ראוי לרכוב אניות ולעבור ארחות ימים על זה, כי כל מה שאפש׳ לאדם לעשותו היה ראוי שיעשה למעלת המצוה הזאת. כל שכן שהיא אינה רחוקה ממנו כי אם קרובה ומעשה הטוב והישר שתעשה ולא תשוב לבטלה הנה תקנה המעלה הזאת.
גם אפשר לפרש בזה שהדברים הרחוקים מהשיג תהיה הרחקתם אם בערך המקבל אותם, ואם מצד החכמה עצמה לעמקה. וזהו אמרו לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, רוצה לומר אינה נטמנת ונפלאת מצדך ולא רחוקה מצד עצמה. ופי׳ עוד לא בשמים היא, רוצה לומר לא תחשבו שהתשובה תלויה במזל ובהוראת המערכה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. לכן לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה, רוצה לומר מי יעשה פעל תכוניי מטלסם אחד כדי להוריד שפע התשובה עליו. וגם אינה מעצמה רחוק׳ כדברים שהם מעבר לים הוא הים הגדול שאין אדם עובר אותו מחשכת מים עבי שחקים שמפני זה לא יוכל האדם להשיג מה שמעבר לים ההוא. אין כן התשובה כי הוא מצד עצמה קרובה להמצא מצד הנושא היא קרובה מאד כי היא בפיו ובשפתיו ובלבו ומעשיו והם הדברים היותר קרובים לאדם. וזהו כי קרוב אליך הדבר זהו פי׳ ישר והותרו עם זה הספקות י״ב י״ג י״ד וט״ו:
ואמנם חז״ל בדברים רבה פירשו המצוה הזאת על כללות התורה. אמרו במדרש משל לבת מלכים שלא היה אדם מכירה והיה למלך אוהב אחד והיה נכנס אצלו בכל שעה והיא עומדת לפניו. אמר לו המלך ראה כמה אני מחבב אותך שאין אדם מכיר את בתי והרי היא עומדת לפניך כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל ראו כמה אתם חביבין לפני שאין בפלטון שלי מכיר את תורתי ואני נותנה לכם. הה״ד לא נפלאת היא ממך. והוא מאמר נכבד, וגם המפרשי׳ נמשכו לזה בפי׳ הפרשה, אבל עקר הפשט ואמתתו הוא כמו שפירשתי:
ואמר כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא – לפי שלמעלה דבר על מעלת התשובה האמיתית שהיא כשהאדם שב מעצמו בלי צרה. וזהו ואתה תשוב מעצמך ובזה תזכה לשתי שלחנות לטובות העולם הזה. וזהו והותירך ה׳ בכל מעשה ידיך וגו׳. ולטובות העולם הבא. שזה רמזו באומרו כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב בעולם הבא. ששם השמחה השלימה כאומרו ישמח ה׳ במעשיו. וכתיב נגילה ונשמחה בך. וכתיב בייעודי העוה״ב והתהלכתי בתוככם ואמרו אטייל עמכם בג״ע. ולכן אמר בכאן בזכות שתשוב לשמוע בקול ה׳. ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב בעולם הנפשות. כאומרו מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. וכתיב נפשו בטוב תלין. ולפי שהתשובה היא דבר פלא ושכל האדם לא יחייבה. והדין נותן כי הנפש החוטאת היא תמות. וכמו שאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ובפרט מי שחוטא נגד אדון הגדול שימות. כל שכן מי שחוטא נגד מלך מלכי המלכים הקב״ה. עד שלזאת הסבה בדורות הנביאים לא היו רוצים לשוב בתשובה. לפי שהיו אומרים שהשכל לא יחייבהו כמו שפירשו על פסוק כי יפול הנופל ממנו. אותה פרשה של ירמיהו ע״ה שהיה מגנה לאנשי דורו. שהיתה להם זאת הסברא. כאומרם היפלו ולא יקומו וגו׳. מדוע שובב העם הזה ירוש׳ משובה נצחת בחשבם שאין להם תשובה. ועיין שם כל אותה פרשה בפרשה כי תצא. וכן אמר ג״כ על זה הדרך דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. שזהו בעשרת ימי תשובה שהוא מועד לכל חי. כאומרם ז״ל אמר רבי לוי למה נתנה קורת רוח לישראל בעשרת ימי תשובה. בזכות אברהם שנתנסה בי׳ נסיונות. רבי פלוני אומר בזכות יעקב דכתיב ביה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ולכן אמר יעזוב רשע דרכו מהמעשים הרעים שעשה. ואיש און מחשבותיו ממה שחטא בהרהור הלב. וישוב אל השם שהוא רחמן וירחמהו. ולפי שהם היו מתיאשים מן התשובה כאומרם שמי שפשע נגד המלך שחייב מיתה כל שכן נגד השם. לזה סמך ואמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. כי החוטא נגד המלך אינו חייב מיתה עד שיודה בפיו. ודרכי השם הם בהפך דכתיב מכסה פשעיו לא יצלח ומודה ועוזב ירוחם. ומה שאתם אומרים כי אחר שאדם חטא ופשע אין תיקון לו. זה שקר כי כבר ידעת כי האדם עץ השדה. וכמו שעשב השדה אע״פ שייבש. השם מוריד טל ומטר וחוזר ללחותה ולהיות רעננה. כן ראוי להיות באדם אע״פ שיהיה יבש כעשב השדה מצד העבירות. אם ישוב בתשובה ישוב לקדמותו. וזהו שסמך מיד ואמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה. אע״פ שהיא יבשה. כן יהיה דברי אשר יצא מפי. שלא ישוב אחור עד עשות רצוני וישלים דיבורי. דיבור שדברתי ושבת עד ה׳ אלהיך. וכן שובה ישראל. ובתשובה ישוב האדם לקדמותו. וכן אמר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם. עיין באותה פרשה של דרשו. ובזה היסוד תבין בה דברים גדולים. וכן בזאת הסברא טעה אדם הראשון שחשב שאחר שחטא נגד השם. ונזכר מאמרו שלא היה לו תשובה. וזהו תמצאהו ברור בתהלים שאמרו טוב להודות לה׳. זה שאמר הכתוב מכסה פשעיו לא יצלח זה אדם הראשון. ומודה ועוזב ירוחם זה קין. מכסה פשעיו זה אדם הראשון שהקב״ה אמר לו שישוב בתשובה ולא רצה. שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו ועתה פן ישלח ידו. אין ועתה אלא תשובה. שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך. והוא אמר פן וכו׳. הרצון בזה מה שאמרנו כי השם ידו פתוחה לקבל שבים. ולכן אמר ועתה שהוא לשון תשובה והוא אמר פן. לפי שנסתפק בתשובה בחשבו שאין לו תיקון אחר שחטא נגד השם. ומודה ועוזב ירוחם זה קין ששב בתשובה שנאמר גדול עוני מנשוא. ואז פגע בו אדם הראשון ואמר לו מה עשית בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. ואז אמר אדם א״כ שגדול כח התשובה טוב להודות לה׳. והרמז בזה שנגזר על קין אחר החטא נע ונד תהיה בארץ. ואחר ששב בתשובה כתיב וישב בארץ נוד. וזהו עשיתי תשובה ונתפשרתי שהקלו ממנו חצי העונש. ולכן אמרו כי מזמור של שבת אדם הראשון אמרו. וכבר פירשתי במגילת שיר השירים על מאמרם ז״ל עשר שירים נאמרו בעולם. השיר הראשון אדם הראשון אמרו וזהו שיר השירים שכל עשר שירים כלולים בו. וכנגד שיר אדם הראשון אמר ישקני מנשיקות פיהו כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ולפי שחטא אמר אל תראוני שאני שחרחורת מצד החטא. ולפי שהוא לא היה יודע דרכי התשובה או לא היה רוצה לשוב. אמר אם לא תדעי לך היפה בנשים דרכי התשובה. צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך. ומהם תלמד דרכי התשובה. כמו שאמרו במאמר שאמר לו קין עשיתי תשובה ונתפשרתי:
ולכן תמצא שאמר בזאת הפרשה להוציא מלב האנשים זה הטעות. שחושבים שאין תשובה מועילה למי שחטא נגד השם. כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. שהיא מעלת התשובה. לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. כלומר לא יש בה דבר מכוסה ונפלא. ולא דבר תימא ולא דבר רחוק מן השכל. כי השכל מחייב שהמודה פשעיו ומתחרט מהם ואינו חוזר להם לעולם. שה׳ יקבל תשובתו. ועוד כי האדם החוטא ומתחרט. אחר כך אינו אותו האדם החוטא. אבל הוא בריה חדשה. שכבר הפשיט עורו ובשרו מעליו בתעניות ובמלקיות. והיא איש חדש. כאומרו לעם נולד כי עשה. ונאמר עליו אני היום ילדתיך. וא״כ איך ראוי שימות. אחר שהוא איש אחר. ולכן הבעל תשובה הוא מכובד בעיני השם. כאומרו מאשר יקרת בעיני נכבדת שהוא נתכבד מעצמו. ואני אהבתיך ואתן אדם תחתך ואמרו ז״ל אל תיקרי אדם אלא אדום. ולאומים תחת נפשך כאומרו ולאום מלאום יאמץ. כי אחר שזה האיש חטא ונגזרה עליו גזירה. הקב״ה מבטל את הגזירה מאיש זה. אחר שהוא איש חדש והופך הגזירה על איש אחר חוטא מזרע אדום. בענין שהשטן לא יקטרג על זה האיש. וא״כ השכל יחייב שיקובל זה האדם בתשובה. וזהו לא נפלאת היא. ואם נפלאת. היא ממך. לפי דעתך המשובש אבל לא לפי האמת. שאם לא היתה מעלת התשובה. לא שבקת חיי לכל בריה. אחר שכמעט הם מחוייבים לחטוא מצד יצרם הרע. ואחר שזה האיש החוטא הכריח יצרו הרע. והשיב אחור שמאלו. ושם רסן בלחייו למונעו מן התאוות. והמיתו ברעב ובצמא. ראוי הוא לשכר גדול כאומרם גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. שנאמר מר ואהלות קציעות כל בגדותיך. אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. כי אחר שזה האיש הכריח יצרו ועשאו עבד עבדים. ראוי הוא שהזדונות יתהפכו לו כזכיות. ולפי שהתשובה היא דבר ראוי ומוכרח. ארז״ל שהוא אחד מהדברים שנבראו קודם שנברא העולם. וכן בית המקדש. כי אחר שהאדם כמעט מחוייב לחטוא. אם השם לא היה בורא מקדש לכפרת העונות. לא היה קיום לעולם. וזהו מרום מראשון מקום מקדשנו. וכן התשובה. אם השם לא היה חושב במחשבתו קודם שנברא העולם לכפר לאדם השב בתשובה. לא היה לעולם קיום. וזה שאמר בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל. ותאמר שובו בני אדם:
והנה המשורר רצה בזה המזמור להורות איך השכל יחייב מעלת התשובה. ולא לחנם נזכר זה המזמור למשה איש האלהים. כי לפי מעלת התשובה והדברים הנאמרים בו. ראוי שיתואר למרע״ה שהיה איש האלהים ולכן בתחלת דבריו רמז על אלו שני דברים הנזכרים. שהם בית המקדש והתשובה. וכנגד בית המקדש אמר ה׳ מעון אתה היית לנו. כלומר אע״פ שאין לנו מקדש לכפר עונותינו. אתה ה׳ ברחמיך. היית מעון לנו ומקדש ומלך לכפר עונותינו ברחמיך. ולכן גמרת אומר קודם בריאת העולם להיות לנו מעון בית המקדש לכפר עלינו. וזהו מעון היית. ולא אמר מעון אתה לנו. וכן בטרם הרים יולדו תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. כלומר כי לכפר עון האדם תשב אנוש עד דכדוכה של נפש. להיות מדוכה ומעונה ואיש חדש. ותאמר שובו בני אדם כי אני סולח לכם. ואמר ותאמר. לרמוז על מה שכתב הקדוש רבי שמעון בן יוחאי ז״ל בפסוק ויאמר ה׳ אמחה את האדם. והתחיל ואמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו׳. כי מי שרוצה להנקם מחבירו הוא שותק בענין שלא ידע אויבו להזהר ממנו. אבל הקב״ה אינו כן כי כשרוצה להנקם מהאדם הוא נותן קולי קולות. ואומר שובו בנים שובבים שובו אלי ואשובה אליכם בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף. וזהו ויאמר ה׳ בקולי קולות. כדי שישובו אליו למחות את האדם. וכל זה לפי שהוא רחמן ורואה כי יצר לב אדם המטעה האדם לחטוא. וזה שאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ בפועל. וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. שאלו עשה אותם בשמים מי יוכל עמהם. ויתעצב אל לבו על אובדן מעשה ידיו. ונתן תיקון לזה בתשובה. וזהו ויאמר ה׳ בקולי קולות אמחה את האדם אשר בראתי. וכל זה כדי שישובו אליו. ואין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי. זולת נח שמצא חן בעיני ה׳ ושב אל ה׳ ומצא חן בעיני ה׳. ואף זה על דרך חן ולא על דרך דין. כי לא היה צדיק גמור. וזה על דרך שאמר הנביא ישעיה ואת יריבך אנכי אריב וגו׳ והאכלתי את מוניך וגו׳.
וסמך לזה כה אמר ה׳ אי זה ספר כריתות אמכם. לרמוז שאע״פ שהשם היה אומר שהוא מושיעם. היו מתיאשים מן הגאולה בחשבם שחטאו לשם. וכבר הסגירם ומכרם ביד אויב ואין להם חזרה. לזה בא לומר שזה שחר כי אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה בגט. או מי מנושי שהייתי חייב להם אשר מכרתי אתכם לו. אבל בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם. ואחר שבעונותיכם נמכרתם יש לכם תיקון גדול בתשובה. וכל זה אמר השי״ת כדי שישובו בתשובה. ועם כל זה אין איש ניחם על רעתו. ולכן אמר השם מדוע באתי להעיר אתכם ואין איש. קראתי בקול גדול ואין עונה. ואחר שהשם מקדים להם מעלת התשובה ואינם רוצים לשוב אליו. נראה שחושבים שאין כח ביד השם להושיעם. וזה שאמר הקצור קצרה ידי מפדות וגו׳. ואחר שזה כן אלביש שמים קדרות ואחזור העולם תוהו ובהו. אחר שבראתי העולם במדת חסד בעבור התשובה. והם אין רוצים לשוב. וזהו כעין מה שאמר וינחם ה׳ ויתעצב אל לבו. וכמו שאמר בכאן קראתי ואין עונה. כן אמר שם ויאמר ה׳ אמחה את האדם. וכן אמר המשורר על זה הדרך ותאמר שובו בני אדם בקולי קולות. ונתן טעם לרחמי השם על ברואיו. שאומר להם שישובו ואינו רוצה להענישם. כאומרו אם אחפוץ במות המת. כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. וכמו שאמרו יומו של הקב״ה אלף שנים. אם כן חיי האדם הם קצרים מאד כמו אתמול. כי יעבור פתע פתאום. או כמו אשמורה בלילה. שהוא זמן יותר מועט. באופי כי זרמתם שינה יהיו. כלומר כי כל זרמתם ועניינם הבל כמו שינת הסוס. והם כמו העשב שתיבש פתאום. וזהו בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש. וכ״ש כי זה הזמן אנו חיים בעצב ובדאגה ובמקרים רבים. וזהו כי כלינו באפך. וזהו כעין מה שאמר אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז ואימים. ואחר שזה כן שתה עונותינו לנגדך. ולנגד ימיך שהם אלף שנים כיום אחד. ולא תשית עונותינו לנגדנו. אחר שכל ימינו פנו בעברתך. ובמקרים רבים באופן שכלינו שנינו כמו הגה. לרמוז שבראשונה אמר ששיעור חיי האדם שינה יהיו. ועכשיו אמר כי לפי מקרה מקריו ותואניו. שיעור חייו אינו אלא כשיעור דיבור אחד. וזהו כמו הגה. ובא לבחון זה ואמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה. כלומר כשנחלק יומו של הקב״ה שהוא אלף שנים לשבעים שבעים שנה. לא יהיו ימיו של אדם אלא שיעור בלתי מורגש שהוא כדבור אחד. וכ״ש כי רהבם עמל ואון. באופן שהנשאר הוא כמעט פורח באויר. וזהו כי גז חיש ונעופה. וא״כ מי יודע עוז אפך. אם כיראתך תהיה עברתך. באופן כי לפי זה מנין ימינו הוא נקל לידע וזהו למנות ימינו כן הודע. ואפילו יהיו אלו הימים של נביא לבב חכמה. שהוא יותר גדול מנביא. כאומרם חכם עדיף מנביא. עם כל זה יהיו ימיו קצרים והוא דבר נקל לידע. ואחר שזה כן שובה והנחם על עבדיך להאיר פניך אלינו כמו הבוקר. וזו שבענו בבקר חסדך. ובבוקר שלך נרננה ונשמחה בכל ימינו. אחר שיום שלך הוא אלף שנים. ולמעט שמחנו כימות ענינתנו שיהיו ימי השמחה כימי העוני. ושנות השמחה יהיו כשנים שראינו רעה בהם. וזהו שנות ראינו רעה. ובזה יראה אל עבדיך פעליך. אחר שיחיו שלשים שנה או שלשים וחמש שנה של חיים טובים. אבל אם יהיו ימיהם קצרים מלאים רוגז ואימים. לא יוכלו להשיג פעולותיך. ובזה תהיה נעם ה׳ אלהינו עלינו ועל מעשה ידינו
מכל זה יראה איך התשובה ראויה לחוטא. והשכל יחייב דבר זה כמו שכתבתי. ולפי שזה דבר נגלה לעיני כל רואה. אמר בכאן כי המצוה הזה לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה. ולפי שהדברים לא יושגו מצד שהם נעלמים. או אע״פ שיהיו נגלים. יהיו נעלמים אם הם בדרך רחוקה. לראשונה אמר לא נפלאת היא ממך. ולשנית אמר ולא רחוקה. וכנגד הדברים הנעלמים אמר לא בשמים היא. וכנגד הרחוקים אמר ולא מעבר לים היא. ורבותינו ז״ל אמרו לא בשמים היא שאין התורה נמצאת בגסי הרוח. ולכן נדמה יששכר שהיה בעל תורה לחמור גרם שאין בו גאוה. ולא מעבר לים היא שאין התורה למצאת במפרשי ימים והולכי מדברות. כמו ולא כל המרבה בסחורה מחכים:
כי המצוה הזאת – והטעם שאמרתי ״והשבת אל לבבך בכל הגוים״ (דברים ל׳:א׳), שצריך שהתשובה תהיה בעודך בגלות למען תושע, הוא כי אמנם זאת המצוה של תשובה אשר אנכי מצוך היום – כאמרו בכל חטא בפרשת ויקרא ״ואשם״ (ויקרא ד׳:כ״ב ועוד), ״ואשמו״ (שם פסוק י״ג), שענין כולם הוא שיכיר החוטא את חטאו, כמו שפירש אחר כך באמרו ״והיה כי-יאשם לאחת מאלה, והתודה אשר חטא עליה״ (שם ה׳:ה׳). וכן באמרו ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם... ואשמה הנפש ההוא, והתודו את חטאתם״ (במדבר ה׳:ו׳-ז׳).
לא נפלאת הוא ממך – שתצטרך לנביאים.
ולא רחקה הוא – שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך, באופן שתוכל לעשותה אפילו בעודך בגלות. ובאר זה באמרו,
כי המצוה הזאת, and the reason that I said in verse 1 that the repentance must be wholehearted and among the nations, i.e. while you are still in exile, is so that it can trigger your salvation. For, indeed this commandment, i.e. the one to return to God in sincere penitence אשר אנכי מצוך היום, Moses reminds the people that in the list of sacrifices in Leviticus 5,5 et al, where various kinds of sin and guilt offerings are listed as means to expiate for the error committed, the essential refrain is always “והתוודה אשר חטא,” that the guilty person first confesses his mistake, his sin, even the one committed inadvertently. Compare also Numbers 5,6-7)
לא נפלאת היא ממך, so that you would need to ask the prophets in order to understand it correctly.
ולא רחוקה היא, so that you have to ask the leading Torah scholars of your generation who live a long way from you to explain how to observe this commandment. You can easily observe this commandment even in the Diaspora where you may not have any Torah scholars nearby.
(יא-יד) ואם תאמר, הלוא אנכי יושב פה בגולה בין עם זר לא עם בינות הוא1 ואין לי נביא ומורה צדק, ואיכה אשיב אל לבבי שאמר2, היינו להבין ולהשכיל ולשוב אליך. לכך ייעדה התורה שבעשותו זה – יכול מעצמו בלי נביא.
ואמר כי המצוה הזאת לא נפלאת וגו׳, לא בשמים היא – לומר שאתה צריך אל נביא, ולא מעבר לים – לבקש מלמדך הועיל, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו – כי אם תכין אליו לבך ורוחך ונשמתך אליו תאסוף3:
1. ע״פ ישעיה (כז יא), וראה שיעורים לפרשת בראשית (בעניין חטא עה״ד, ה׳, ביאור הענין, הנחש והסתתו) שנאמר על אדום.
2. ׳והשבות אל לבבך׳.
3. ע״פ איוב (לד יד) ׳אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף׳.
כי המצוה הזאת וגו׳ לא נפלאת היא ממך – ואח״כ לא אמר ממך ואמר סתם ולא רחוקה היא, הנה מקום אתי לפרש פרשה זו בשני דרכים הן על סתם מצות התורה, הן על התשובה אשר הזכיר למעלה.
דרך א׳, על כל מצות התורה – שיש בכל מצוה שני בחינות האחת היא העשיה עצמה לעשות המצוה בפועל, השניה הוא כוונת המצוה להבין ולהשכיל בסודות התורה אשר העלים ה׳ מן האומות, כמ״ש (תהלים כ״ה:י״ד) סוד ה׳ ליראיו וגו׳. וכתיב (שם קמ״ז:כ׳) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי העלים ה׳ מן האומות סודות התורה ומסרה לישראל ע״כ אמר לא נפלאת היא ממך. כי אם יעלה על לבבך לומר איך אעשה המצוה בלא כוונה כחמור נושא ספרים ע״ז אמר אין הדבר כן אלא לא נפלאת היא ממך, כי אם נפלאים מעשה ה׳ מן האומות אבל לא ממך כמ״ש (שם קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כי הלוחות מעשה אלהים המה ונפלאים באמת מן האומות אבל נפשי יודעת מאד כי שמעת תפלתי, אל תסתר ממני מצותיך (שם קי״ט:י״ט) הנאמר על סודות התורה. ועל העשיה בפועל אמר ולא רחוקה היא לא ממך לבד אלא מן כל האומות אינן רחוקים כי לא צוה ה׳ לך להביא ממרחק איזו מצוה, כי בקרבנות אמרו רז״ל (ויק״ר כ״ז:ו׳) שאמר הקב״ה לא הטרחתי עליך להביא קרבן מן המינים שאינן ברשותך כ״א מן בקר וצאן שברשותך כו׳, ומהם תקיש אל כל המצות שלא צוה לך הקב״ה להביא ממרחק איזו דבר למצוה כי אם בדברים המצויין אצלך.
וחזר ופירש על ראשון ראשון, כי מה שאמרתי לא נפלאת היא ממך זהו החכמה הנתונה מן השמים כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב׳:ו׳) וכדי שלא תאמר שמעשה המצות בפועל נתן ה׳ לארץ אבל לא החכמה כי עדיין היא בשמים, ע״ז אמר לא בשמים היא וגו׳. כי גם המעשה, גם העיון ודרך השכל, את הכל נתן ה׳ לארץ, ומה שאמרתי ולא רחוקה היא. ע״ז אמר ולא מעבר לים היא. כי לא צויתי לך להביא דבר מעבר לים למצוה, כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. בלבבך הוא מקום העיון והחכמה, ובפיך מקום העשיה כי אפילו בזמן שלא תבא לידך איזו מצוה יש לאל ידך לעשותה בפיך כאמרו רז״ל (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריבה כו׳, וזה היקש על כל שאר המצות שהעוסק בהם כאילו עשאם זה״ש בפיך ובלבבך לעשותו. כי יכול אתה לשלם פרים בשפתיך ודומה כאילו עשית אותם, וכן אפילו חשב בלבבו לעשות איזו מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הקב״ה כאילו עשאה (ברכות ו.), זה״ש בפיך ובלבבך לעשותו.
דרך שני הוא – שמאמר כי המצוה הזאת מדבר בתשובה שהזכיר בפרשה של מעלה, ועליה אמר לא נפלאת היא ממך כי אין לך התנצלות לומר כי לא ידעת שהקב״ה מקבל תשובת החוטאים כי אתה ידעת ענין התשובה יותר מן כל האומות כי ישראל והתשובה קדמו לעולם (פסחים נ״ד), וא״כ כשברא ה׳ התשובה שם היית גם אתה ואם האומות צריכין זירוז על התשובה כאנשי ננוה, הנה אתה אינך צריך זירוז עליה כי סוד התשובה גלוי לך מאז ומקדם ולא נפלאת היא ממך, כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. לומר שלא בקש ה׳ מידינו רמוס חציריו איש חוטא ורב מרי ומי יעלה השמימה לשאל את פי ה׳ אם יקבל אותנו אליו בתשובה כי סוד זה כבר גלוי לך. או קאי על מה שנאמר למעלה ושבת עד ה׳ אלהיך. וא״ת אם עונותי הטו אלה שנסתלקה השכינה מתחתונים ועלתה לה למרום א״כ אני אשוב אליו והוא לא ישוב אלי כי אני גרמתי הריחוק זה ואיך אשוב עד ה׳ הרי אצטרך לעלות השמימה ולשוב אליו ית׳ וא״כ פליאה דעת בעיני אנה אלך לרוחו ית׳ ע״ז אמר לא נפלאת היא ממך אפילו ממך לא נפלא ענין התשובה עד ה׳ ואין אתה צריך לעלות לשמים אליו ית׳ כ״א כאשר אתה הכינות את לבך לשוב אליו ית׳ אז הוא ית׳ יחזור וישוב אליך להוריד שכינתו ית׳ אליך.
ולא רחוקה היא – לפי שארז״ל (יומא פו:) ה״ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנה מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה, וא״כ מי שחטא באשה מעבר לים שמא תאמר שאין לו תקנה עד שיעבור ארחות ימים לאותו מקום שחטא בו שער שעבר בו וע״י זה ימנע מן התשובה, על זה אמר שאין הדבר כן כי קרוב אליך הדבר בפיך, הוידוי, ובלבבך, החרטה, ואז די לך בזה כי פיך ולבבך מקום החטא כי לב הותל הטה אותך והוא מקום התיקון בתשובה דהיינו נמי באותו מקום כי לא אמר באותה אשה אלא לרווחא דמלתא אבל אין עיקר התשובה תלוי בזה.
וי״א שאמר על התשובה, כי מצד רוממות האל יתברך התשובה נפלאת מאד הפלא ופלא כי כל בעל המגרש אשתו לא ישוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואיך יקרב מלך רם ונשא אליו אנשים החטאים בנפשותם אשר סרו מאחריו וזנו אחרי אלהי נכר אבל ממך דהיינו מצדך לא נפלאת על דרך שנאמר (תהלים ק״ג:י״ד) זכור כי עפר אנחנו. כי מצד החומר, אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) על כן מן הראוי שיקבל תשובתך ואולי שעל זה אמר לא בשמים היא כי אינה מצויה בצבא מרום הרוחנים כ״א בך אדם מעפר יולד על כן מצדך התשובה דבר ראוי ומתקבל בדרך שנתבאר.
לא מכוסה כו׳. ואם תאמר והא בפרשת וארא (שמות ח׳:י״ח) פירש״י בפסוק והפלתי, שהוא לשון הפרשה, וכן לא נפלאת היא ממך וכו׳, וכאן פירש שהוא לשון מכוסה כו׳. כבר תירץ הרא״ם קושיא זו בפרשת שופטים (לעיל י״ז:ח׳) בפסוק כי יפלא, פי׳ רש״י לשון הבדלה ופרישה וכו׳. ע״ש:
It is not concealed, etc. You might ask that in parshas Va'eira (Shmos 8:18), Rashi comments on the verse והפלתי (I will set apart) that it is an expression that connotes separation [and he then adds, support from our verse], "It is not נפלאת (separate) from You, etc.⁠" But here Rashi explains that it is an expression of concealment. Re"m already answered this question in parshas Shoftim (above 17:8) on the verse If a matter of law is too abstruse (יפלא), [where] Rashi explains that הפלאה always denotes separation, or setting apart, etc. See there.
(יא-יד) כי המצוה הזאת וגו׳. עד בפיך ובלבבך לעשותו – כל אשר ישים אדם בנפשו לעשות יעשה {ד} וכאשר יקבל איש בדמיונו קושי בדבר יתפעלו חושיו ומעולם לא תסור ממנו יראת הפעולה אלא תקשה בעיניו יותר כמאמר שלמה (קהלת ז׳) כל זאת נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו רצונו שכאשר ארצה ללמוד חכמה אבל אקבל בדעתי קושי מה בלמודה עד שאחשוב שהיא רחוקה ממני כבר יצא מזה שהחכמה תתראה בעיני יותר רחוקה ממה שהיתה ועמוקה משאול ולא אמצאנה עוד. על כן הזהירנו הכתוב לבל נאמר כדבר הזה במצות האלהים אלא נעמיק בדמיוננו שהיא קרובה לנו עד שבפיך ובלבבך לעשותה:
כי המצוה וגו׳ אשר אנכי מצוך וגו׳ – צריך לדעת אומרו היום. עוד אומרו לא נפלאת וגו׳ ולא רחוקה, הלא בכלל ההפלאה היא ההרחקה. עוד אומרו ולא מעבר לים וגו׳, בשלמא אומרו לא בשמים היא דבר נמנע מהשגה, כי מי יעלה השמימה, אבל מעבר לים הלא אניות יעברו ויקחוה, הגם שתהיה באיי הים הרחוקים מאד.
ואולי שיכוין הכתוב לשני פרטי המניעה, א׳ מצד השגת ידיעת התורה עצמה, ושניה מצד קיום מצותיה. כנגד מניעת ידיעת התורה אמר לא נפלאת היא וגו׳, וחזר ופירש מה היא ההפלאה ואמר לא בשמים וגו׳, כנגד העדר השגתה אמר לא בשמים היא וגו׳ כאשר היתה בתחילה, שהרי משה עלה בשמים ולקחה לנו, והנה היא לפנינו.
וכנגד מניעת השגת קיום מצותיה אמר ולא רחוקה, וחזר ופירש מה הוא הריחוק, ואמר ולא מעבר לים היא לאמר וגו׳, פירוש כמו שאירע למשה שהגם שעלה שמים והוריד התורה נמנעו ממנו השגת קיום מצותיה התלויות בארץ, שהם כמה וכמה כמעט רובי תורה, מה שאין כן הם שהשיגו לעבור הים לבא אל הארץ לקיים מצוותיה.
והגם שאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו, כלל יחד מניעת השגתה עם מניעת קיום מצותיה, ולעולם עיקר הדבר שנתכוון אליו במעבר לים הוא על מניעת קיום מצותיה.
ודקדק לומר היום, פירוש בזמן שהיו סמוכים ליכנס בארץ שאז היה קרוב אליהם הדבר לעשות, וקרא לירדן ים לפי שנשפך לתוך ים המלח כאמור ביהושע (ג טז) והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו.
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, "For this commandment which I command to you today, etc.⁠" Why did the Torah have to write the word "today?⁠" Besides once the Torah had told us that the Torah is not hidden from you, is it not clear that it is not very distant? Why did the Torah bother to write לא רחוקה היא? Why did the Torah have to remind us that Torah is not beyond the ocean? Even if it were, it is an accessible location and we could have secured it by means of ships!
Perhaps the Torah refers to two factors which contribute to failure of Torah observance by the people. 1) Ignorance of what is written in the Torah. 2) The difficulty in keeping the commandments. Moses told the people that although prior to his going up on Mount Sinai the Torah had indeed been in the heavens it was no longer in heaven but accessible to all.
He told the people that it was not in a distant land or across the sea, i.e. that although he personally had not been favoured by God to keep these commandments on holy soil, they would be more fortunate. When Moses asked the rhetorical question: "it is not across the ocean so that you would have to ask who would cross the ocean to get the Torah for you,⁠" he lamented his own inability to even cross the Jordan to be able to keep the Torah commandments applicable on the other bank. He portrayed the Jordan as an insurmountable obstacle for him, much like crossing an ocean.
Nonetheless, the principal meaning of this line is that there are no valid excuses for not observing Torah. It is easily accessible.
The reason the Torah added the word "today" is the imminence of the Israelites crossing the Jordan.
כי המצוה הזאת – כל התורה כולה:
לא נפלאת הוא ממך – אינה מופרשת ומובדלת מכחך שלא תוכל לעשותה, כלומר לא יכבד עליך הדבר בעבור עומק המושג:
ולא רחקה הוא – ואף אתה אינך מופרש ומובדל ממנה בשביל ריחוק המקום שיש בינך ובינה, כי אף אם הדבר הוא קל ההבנה אפשר שיעלם ממך ענינו בעבור איזה מונע שיש בך, כגון קוצר המשיג, ואח״כ פירש הכתוב שתי המניעות הללו, על לא נפלאת היא אמר לא בשמים היא, ועל לא רחוקה אמר ולא מעבר לים היא:
כי המצוה – ר״ל התורה הזאת בכללה, כמו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום (דברים ח׳), וקרא כללת התורה בשם מצוה, להורות על קלותה כאילו כולה אינה אלא מצוה אחת בלבד (רב״ח ורע״פ), ובאמת כל התורה איננה אלא מצוה אחת כי כולן קשורות ותלויות זו בזו, ובמ״ר אמרו ע״פ זה, אם קריתם את התורה מצוה אתם עושים, וכן הסכימו רוב המחברים שפרשה זו על כללת התורה מדברת.
לא נפלאת – אעפ״י שהתורה בכללה עמוקה מאד במליצותי׳, וקשה על האדם לפלס במאזני צדק הוראת כל תיבה ותיבה שבה, וביותר הוראת השמות הנרדפים הבאים בה, והמאמרים מתדמי המובן, כגון שבמקום זה יאמר זכור את יום השבת ובמקום אחר שמור וגו׳, וכגון לא תחמוד לא תתאוה וכדומה לאין מספר הבאים בתורה, שאין מן הספק שיש הבדל דק ביניהם בצד מצדדי הדבור ושנוי בחוזק ורפיון, ובכל עוד שלא נדע תוכן הוראת כל אחד ואחד, ובמה הוא נבדל מזולתו א״א לנו לעמוד על תוכן מליצותי׳, ומה כוונה התורה להודיענו בשנויים כאלה בכדי שנוכל לירד לעומק ענינה להבין את דברי התורה הזאת חוץ מכוונתה הראשונה הפשוטה גם כוונתה הפנימית, שהוא באמת הכוונה לדעת החכמה העליונה ית׳ להודיענו ענינים יקרים ומדעות נכבדות ועליונות מאד, בכדי שנוכל לקיים מצותי׳ כפי המכוון מן נותן התורה ית׳, הנה על ענין זה אמר האיש האלקים כי המצוה הזאת וגו׳ לא נפלאת וגו׳, ר״ל כל זה איננה נעלם ומכוסה מכם וכמו שיבאר בסוף הפרשה.
{אין כאן סודות כמו שהיה אצל עכו״ם שלא היו כל העם זוכים לדעת סתרי העבודה כי אם האנשים המתקדשים והמטהרים שֶיְגַלוּ להם הכמרים הסודות והמסתרים, אבל בישראל הכל שוים והקטון כגדול יכולים להתקרב אל האל בשוה, כשיגמרו בפיהם ובלבם לעשות מצותיו.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
כי המצוה וגו׳ – בפסוקים הקודמים נאמר שקיום תורת ה׳ שנמסרה לנו ביד משה הוא הבסיס היחיד לגורלנו בכל הזמנים והיסוד לתקוותינו לעתיד. בנוסף, מובע כאן ביטחון, שלמרות כל תהפוכות הגורל שלנו, התורה לעולם לא תאבד מאתנו, וגם אנחנו לא נאבד לה; אלא לבסוף נשוב אליה בכל לבבנו ובכל נפשנו. כבסיס לביטחון זה מציין הכתוב (פסוקים יא–יד), שתוכן התורה קרוב לטבע האדם וניתן להשגה בשכלו.
לא נפלאת הִוא ממך – התורה איננה עוסקת בסודות על⁠־טבעיים ובלתי מובנים לשכל האנושי.
ולא רחקה הִוא – הבנת התורה וקיומה אינם תלויים במצבים רחוקים שאינם בהישג ידם של המחויבים על ידה.
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום – ידבר מכללות התורה כי גם כל התורה תכונה מצוה ויחזור לשאמר, שבאחרית הימים יעבדו את ה׳ על דרך נפלא וגם שלא יחטאו עוד, שלא יתפלאו, האם יעשה ה׳ את מין האנושי לבריה חדשה, לכן יבאר שאין להתפלאות ע״ז כלל, כי מצד הנפש שהיא חלק אלוה ממעל הלא מטבעה תשתוקק למקור מחצבתה, ואם מצד הגוף הלא כל בעלי חיים מטבעם להמשך אחר הדברים שהם חייהם, ובורחים מהגורמים להם המות, וכ״ש האדם שהוא מבחר היצורים שישתדל לזה, ונהפוך הדבר כי הפלא הגדול הוא למה באמת האדם שונה בזה מכל החי אשר על פני האדמה. שיודע תכליתו ועכ״ז לא יעשהו וגם יעשה הפך תכליתו. ואין לתלות סבת הדבר בזה שהשגת תכליתו הוא דבר קשה הלא כל תכליתו תלוי רק בשלשה דברים, שהם המה האדם בעצמו, והוא הפה והלב והמעשה ובהכרח שיש מונע באחד משלשה אלה, והנה אנו רואים שאין המונע הזה לא בפינו ולא במעשינו, לכן המונע הזה הוא ברור בלבבנו, והנה אנחנו מרגישים זאת שיש כח בלבבנו להטותנו להשתוקק לדברים שהם הפך תכליתנו, (וכבר באר בעל חובות הלבבות הדבר באריכות שהכח הזה משתדל לדחותו מדבר המביא אל חיים הרוחנים אף גם מדברים המביאים לחיי הגופים גם זאת מונע ממנו) והכח הזה יכונה בשם ערלת הלב (כי כל דבר שהוא מיותר ועוד יסתיר תחתיו דבר הכרחי יקרא בשם ערלה) וגם הכתוב יכנהו בשם ערלת לב כמ״ש (ירמיהו ט כה) וכל בית ישראל ערלי לב, ואחרי שידענו את המונע ובאחרית הימים שיסיר ה׳ את המונע שהוא ומל ה׳ אלהיך את לבבך, הלא אז ישאר כח הטבעי לבדו להשתוקק אל התכלית שהוא החיים כטבע כל בעלי חיים, וז״ש לעיל אחרי ומל ה׳ אלהיך את לבבך יאמר שיעשה ה׳ ככה בכדי לאהבה את ה׳ בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך בשביל תשוקת החיים כנ״ל, וכה יתפרשו הכתובים כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום שהיא כל התורה:
לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא – כאשר יבאר בעצמו:
כי המצוה הזאת: אי אפשר לפרש על כלל מצוות שבתורה1, דלשון ״המצוה הזאת״ משמע שמדבר בה עתה. וגם א״כ אינו מובן עיקר הפרשה שאומר שלא נחשוב שקשה לקיים המצוות2 כמו שהיא בשמים ומעבר לים, אלא היא קלה מאד. והרי אפילו אדם אינו אומר לחבירו ׳אל תחשוב כך אלא כך׳ אלא בדבר שהדעת טועה וראוי לחשוב כן, מכ״ש המקרא3. וגם, א״כ מהו ״בפיך״ (פסוק י״ד)⁠4.
אלא קאי על הפרשה הקודמת דמסיים בשתי מצוות, היינו עיון תורה ודקדוק בה5, ובתשובה מאהבת ה׳6, ועל זה קאי ״כי המצוה הזאת״.
על הראשונה 7, מבואר בדברי חז״ל בעירובין (נה,א) ״לא בשמים היא״ – אילו היה בשמים היה לנו להביא סולמות8 וכו׳. והכי איתא שם עוד (נד,ב): ר׳ יצחק אמר מהכא9, ״כי קרוב וגו׳⁠ ⁠⁠״, עיי״ש10. ובשמות רבה (מז,ד) מפרש: ״כי על פי הדברים האלה״ – שתהא יגע בהם בפיך, וכן הוא אומר ״בפיך ובלבבך לעשותו״ (עכ״ל), ויבואר לפנינו. הא מיהא פשוט לחז״ל דקאי על עיון התורה.
ועל השניה 11, מבואר בפירוש הרמב״ן12 והספורנו 13 דקאי על מצות התשובה. [ובאמת שיטת הרמב״ם בהלכות תשובה (א,א)⁠14 דאין מצות עשה לתשובה, אלא כשהאדם שב מעונותיו יתודה על חטאיו, וממקרא אחר15]. אמנם המה ז״ל פירשו דקאי על המקרא ״והשבות אל לבבך וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוקים א-ב), וזה אינו סמוך למקרא דילן16 וגם אינו מובן17, היאך הדעת טועה שהיא קשה18 שהודיע המקרא שאינו כן19. אלא קאי 20 על הא שסיים המקרא ״כי תשוב וגו׳⁠ ⁠⁠״, דהיינו תשובה מאהבה 21, ויבואר לפנינו.
ומתחילה נבוא לפירוש חז״ל22, ואמר הכתוב שהיה עולה על הדעת דמן הנמנע לעמוד על דקדוקי התורה כאשר היא באמת עמוקה מני ים, ומשום הכי כתיב בחכמי אומות העולם (תהילים קמז,ב) ״לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום״, שהכוונה לעמוד על דקדוקי דבר ה׳23, כמו שביארנו על פי מדרשי חז״ל בספר ויקרא (יח,ה) דאפילו יהיה בר-שכל עמוק מאד מן הנמנע לעמוד על דקדוק דברי תורה24. וא״כ איך ימצא אדם מישראל רצון וחשק לעמוד על עיונה של תורה?! משום הכי אמר הכתוב ש״לא נפלאת היא ממך״ – מישראל אינה נפלאת ולא רחוקה25. ושתי לשונות הללו26 הוא, משום שיש דבר שקשה לעמוד עליו מחמת עומק המושג למעלה משכל האדם ועל זה אמר ״לא בשמים היא וגו׳⁠ ⁠⁠״27, ועל זה אמר כאן ״לא נפלאת היא ממך״, מ״מ ׳ממך28 אינה נפלאת׳29. ויש דבר שקשה לעמוד משום העדר ידיעה וקבלה מרב, וצריך לכתת רגלים לילך לרב לדעת ועל זה אמר ״ולא מעבר לים היא וגו׳⁠ ⁠⁠״, ועל זה אמר כאן ״לא רחוקה היא״ – ממך30 אינה רחוקה, וכאשר יבואר עוד.
והטעם על זה הוא מבואר בבכורות (ח,ב) ששאלו סבי דבי אתונא לרבי יהושע בן חנניא: ההוא גברא דאזיל ובעי איתתא ולא יהבו ליה, מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלי מניה?⁠31 שקל סיכתא, דצה לתתאי ולא עאל, לעילאי ועאל, אמר, האי נמי מיתרמי בת מזליה32 (עכ״ל). ובלא ספק שלא שאלו חכמי אתונא פטומי מילי, כי אם דברים העומדים ברומו של עולם השייכים להבדל ישראל מאומות העולם. ובאו להוכיח דדעת ישראל קלה מכל אומות העולם, שהרי בשעה שהקב״ה נתן תורה אזיל לפארן ואדום ולא קבלוה33, ובא לישראל וקבלוה, והיאך אפשר דישראל במעלה בחכמתם וביקרותם מאומות העולם34. והשיב רבי יהושע, דוודאי חכמו ויקר ערכם35, אלא שאומות העולם אינם בר מזליה דתורה, וישראל המה בני מזלא, וכדאיתא בזוהר הקדוש (פרשת אחרי – ע״ג) ד׳קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד׳, ר״ל, דשורש נשמת ישראל אחוזה בשורש נשמת התורה. והיא הסיבה שנמשלו ישראל לאשה בכל מקום, והיא36 נמצאת אך לאישה בכל שעה, וכדאיתא בסנהדרין (צט,ב) על הפסוק (משלי ?טז,כו) ״נפש עמל עמלה לו״ – הוא עמל במקום זה37 ותורתו עומלת לו במקום אחר38, ויבואר לפנינו.
1. כדעת רש״י בפסוק י״ד ״כי קרוב אליך״ – ׳התורה ניתנה לכם בכתב ובע״פ׳. וזו הדעה הראשונה ברמב״ן ׳על כל התורה כולה׳.
2. אילו היתה הכוונה לכל תרי״ג מצוות שבתורה.
3. כלומר, התורה (שניתנה מהקב״ה) לא תאמר שקיום כל תרי״ג מצוות הוא ״קרוב אליך מאוד״.
4. ״בפיך ובלבבך״, והרי בתורה יש הרבה מצוות מעשיות. והראב״ע כתב (כדי להתמודד עם בעיה זו): שכל המצוות עיקרם בלב, ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב, ויש מעשה כדי שיזכור בפה.
5. ״מצוותיו וחוקותיו״.
6. ״כי תשוב... בכל לבבך ובכל נפשך״.
7. עיון התורה והדקדוק בה.
8. לשון הגמרא: שאם בשמים היא, אתה צריך לעלות אחריה (על לימוד תורה).
9. לומדים את החשיבות של לימוד ושינון בפה.
10. אימתי ״קרוב אליך״, בזמן ש״בפיך ובלבבך לעשותו״.
11. תשובה מאהבה.
12. לשון הרמב״ן: ... והנכון... אבל ״המצוה הזאת״ על התשובה הנזכרת (וכך דעת הספורנו), כי ״והשבות אל לבבך״ (פסוק א׳) ״ושבת עד ה׳ אלוהיך״ (פסוק ב׳) מצוה, שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון בינוני...
13. עיין שם בהרחבה (שלא כדרכו) וכיצד מפרש ״לא בשמים״ וכו׳.
14. חולקת על דעת הרמב״ן והספורנו כאן, וסוברת...
15. זה לשונו: כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות... ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם... והתודו את חטאתם אשר עשו״ (במדבר ה,ו-ז) – זהו וידוי דברים, וידוי זה – מצות עשה.
16. רבינו מבין כי ״המצוה הזאת״ מוסבת על פסוק יו״ד הסמוך לו. לפי הרמב״ן והספורנו לא קשה מידי, באשר פסוקים ג-י הם פירוש והרחבה למצוה שבפסוקים א-ב, ולכן ״המצוה הזאת״ מוסבת על כל הפרק עד כאן.
17. דעת הרמב״ן והספורנו שמדובר על מצות תשובה.
18. שהיא בשמים או מעבר לים.
19. תמיהת רבינו אינה ברורה, האם יש מי החושב שלעשות תשובה דבר קל הוא? שמא לאנשים בדרגתו של רבינו...
20. שיטת רבינו, דלא כדעת הרמב״ן.
21. ההדגשה על ׳מאהבה׳.
22. ש״המצוה״ היא עיון התורה.
23. ״בל ידעום״ במשמעות אי אפשרות לדעת אותם (לא במשמעות – שאינם יודעים אותם).
24. באשר התורה אינה כשאר חכמות.
25. כי לעם ישראל יש סגולה רוחנית מיוחדת.
26. ״לא נפלאת ולא רחוקה״.
27. כלומר, ״לא בשמים״ בגלל ש״לא נפלאת היא ממך״ – מישראל, אך לולי כן אכן היתה בשמים.
28. כל יהודי באשר הוא.
29. כי לעם ישראל יש סגולה רוחנית מיוחדת.
30. כלומר, ״לא בשמים״ בגלל ש״לא נפלאת היא ממך״ – מישראל, אך לולי כן אכן היתה בשמים.
31. תרגום: האיש ההוא שרוצה לשאת אשה ובקש ממשפחה אחת את בתם ולא נתנו לו אותה, איך יתכן שינסה אצל משפחה נכבדה יותר מהראשונה, שהרי אפילו המשפחה הפחותה לא נתנה לו את בתם.
32. תרגום: לקח רבי יהושע סיכה ונעץ אותה בקיר למטה (היכן שהקיר עשוי מאבן) ולא ננעצה. לאח מכן הגביה ידו ונעץ הסיכה למעלה (היכן שהקיר עשוי מעץ) והיא ננעצה. אמר רבי יהושע, גם בשידוך של האדם הנ״ל לפעמים מזדמנת לו בת מזלו דוקא מהמשפחה היותר מיוחסת.
33. כפי שדרשו חז״ל (עבודה זרה ב,ב) על הפסוק (להלן לג,ב) ״ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן״.
34. כעין זה מסביר המהרש״א שם על-אתר.
35. הגוים, כי ׳חכמה בגויים תאמין׳.
36. האשה הנשואה.
37. בעולם הזה (רש״י פירוש ראשון).
38. בעולם הבא (שם). ועיין במפרשים פירושים שונים להמשך הפסוק ״כי אכף עליו פיהו״, והיחס אל הרישא.
לא נפלאת היא ממך – באופן שלא תוכל לשמרה או להבין תועלתה, ועל כן בפסוק שאחריו כתב דרך גוזמא ״לא בשמים היא״, אם ע״ד שאמרו חז״ל ״לא ניתנה תורה למלאכי השרת״, אם לומר לא נעלמה תועלתה מדעתכם; ״ולא רחוקה היא״ ששמעת מדברים עליה כדת עם רחוק שצריך לשלוח שם לקחתה, כדרך שעשו בני רומי ששלחו מלאכים לארץ יון להביא משם תורת סולון.
כי המצוה הזאת וגו׳ לא בשמים — ולא מעבר לים. צריך להבין מה טעם אומרו לא בשמים ולא מעבר לים, ומה הוסיף על מה שכבר אמר לא נפלאת ולא רחוקה, וכיצד הוא קשר הכתובים, ואומר אני שעל שני אופנים אשר בהם הורגלו האומות להשיג קורותיהם דבר הכתוב, האופן האחד מה שהיו מדמים היות שופט או נביא בתוכם שילמדנו אלוה או מלאך חקי משפט להדריך את העם ועל זה אמר לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו, כי אחר שירדה משם התורה אין עוד נביא שיוכל לחדש בה דבר, ובאו דברי חז״ל ע״פי פשט הכתוב שאמרו לא נשתייר מן התורה כלום בשמים — והאופן השני הוא שיסע השופט או הפילוסוף למרחוק בכרכים ומדינות גדולות שיצא להם שם בגוים בחכמתם וביישובם ויתלמד מהם החקים והמשפטים להנהיג העם אשר שלחו, ובדרך זה הלכו מחוקקי ופילוסופי יון הקדמונים ועל זה אמר ולא מעבר לים וגו׳ כי אינך צריך להתלמד מעמים אחרים אחר שלמדך ה׳ דעה והשכל ובאו השמים ועבר לים מכוונים למ״ש לא נפלאת ולא רחוקה, כנגד לא נפלאת אמר לא בשמים — וכנגד ולא רחוקה אמר ולא מעבר לים, וכנגד שניהם ג״כ הוסיף ואמר כי קרוב וגו׳ בפיך ובלבבך ומה שיקשה על אומרו בפיך ובלבבך מבואר, כי מה ענין הפה והלב למצות הכתובות בתורה או המסורות בקבלה — ואלו לא כתב רק בלבבך הייתי אומר שהכל תלוי בלב שהוא מקור הרצון לשמירת התורה כלה, אבל בפיך ובלבבך לא ידענו טעמו, ואומר אני שכנגד שני חלקי התורה דבר הכתוב תורה שבכתב ותו׳ שבעל פה, וידוע שתכלית תורה שבכתב שמירת המלות בתיבותן ואותיותן ודקדוקיהם וטעמיהם — ותכלית תורה שבע״פ שמירת הענין לבאר פירוש מליצות התורה על פי הנמסר, ושמירת המלות מבלי השקפה אל הענין הוא הדבר התלוי בפה, וכן שמירת הענין מבלי השקפה אל המלות הוא דבר התלוי בלב, ואמר בפיך כנגד תו׳ שבכתב, שהיא שמירת המלות בפה, ואמר בלבבך כנגד תורה שבע״פ שהיא שמירת הענין המסור ללב, ומעין פירושנו זה כתב הרב נה״ו ז״ל על דבור ואמירה עיין עליו, וכן אז״ל כשרצו לרמוז על הסכמת המלות אל הענין אמרו עד שיהיו פיו ולבו שוין. ובוצר עוללות פירש, לא נפלאת, אין לה סודות כמוסות ונעלמות מעיני העם כאותן התורות הבל ושוא שהיו להם לעמים ונקראים MYSTERIA וכו׳, וזה הבל כי הכתוב מבאר דעתו במה שהוסיף לא רחוקה, וכן אמר לא בשמים ולא מעבר לים, והם פירוש נפלאת ורחוקה, ואם על מסתרים ידבר — מה זה אומרו לא בשמים, וכי המסתרים שבמצרים ושביון היו בשמים או מעבר לים? אלא הנכון כמו שכתבנו ובאה פרשה זו מקושרת עם הקודם לה ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו וגו׳ וגו׳, וכלומר לא יקשה לך ביום שתתעורר לשוב אל ה׳ למצוא המסילה העולה בית אל, כי המצוה הזאת לא נפלאת עד שתאמר באותו יום מי יעלה לנו השמימה וגו׳ רק נתתי אותם בפיך ובלבבך, בפיך כנגד החלק הכתוב, ובלבבך כנגד המסור, והיא תמצא אצלך בכל עת ובכל רגע וזה על דרך הנאמר בשירת האזינו כי לא תשכח מפי זרעו.
המצוה – לשון כוללת כל המצוות, כמו ״כל המצוה״ למעלה כ״ז:א׳ ולמעלה ח׳:א׳. כל התורה נקראת כאן בלשון יחיד ״המצוה״, כלומר דבר קל הוא לקיימה כאילו לא היתה אלא מצוה אחת. וכן מוכח ממה שאמר הכתוב ״אשר... היום״, שלשון זו מתייחסת אל כל התורה כולה, כמו שכבר בארנו כמה פעמים. ארבעת הפסוקים הללו באו לומר, שאין ספק שסופן של ישראל לחזור בתשובה, שהרי קיום התורה אינו קשה.
לא נפלאת וגו׳ – כלומר, אין בתורה מנהגים מסתוריים שרק יחידי סגולה יכולים להשתתף בהם, כמו המיסתורין של המצרים והיוונים; גם אין בתורה ״סודות בלתי נתפסים על ידי השכל האנושי״ (רש״ר הירש).
ממך – כמו י״ז:ח׳.
ולא רחוקה היא – היא אינה מבוססת על מצבים רחוקים.
כי המצוה הזאת וכו׳ לא נפלאת היא ולא רחוקה וכו׳ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו – הביאור מושכל, כי הבורא יצר כל בחכמתו הבלתי ב״ת ועשה מה שמוכרח יותר להיות מצוי יותר, האדם כשיולד בל יוכל לחיות אף רגע בלא מזון קל, הוכן לו תיכף חלב אמו מה שדומה לו במזגו ולפי ערך גדולו, וכן האויר אשר בל יוכל היות בלעדו הוכן לו בלא טורח, והמים אשר הוא צריך לא הכרחי כ״כ כמו האויר מצוי לו, אך צריך קצת עמל להשיגו, והלחם אשר יותר יכול להתקיים בלעדו עד שלשת ימים צריך עמל יותר, והמעון אשר הוא בלתי הכרחי צריך עוד יותר עמל, רק באשר יעות האדם דרכו ויעדן עצמו במאכלים מותריים עד כי צריך עמל רב בלב ובשר להשיגם כמו המעדנות והבשר והורגל כ״כ עד כי ישוב אליו הכרחי, ועל כיו״ב אמרו הריעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, שאם לא היה האדם רדוף אחרי המותריים היה מוצא לחמו בנקל, כן נתן לו השירות ועבדים נאמנים לכל צרכיו, המה המוחשים אשר בעין יראה האור ובאזן ישמע כו׳, והמה עבדים נאמנים לכל פעלו. אמנם כאשר ישטוף אחרי המותרות יאבד חושיו הטעם והראיה וכמו שאמרו ברזילי כו׳ שטוף בזימה היה כו׳. כן ברא לו אשר ירגיש ברע לו ונתן לו ההרגש והתנועה, וכן במושכלות ומדות אשר הם עצמיות צורת אדם נתן לו ההכרחי בהיות האדם הולך משרים ולא יעקם אורחותיו, וזה במדות נתן ההרגש בנפש והעדינות בצורתה אשר בצורת הנפש נחקק אהבת המישרים, כמו הרחקת העול לזולתו, ומהם החמס והגזל ועריות אשת איש וכיו״ב, ובכלל כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, וכאשר יוסר מהאדם כל תאוה מעורת שכלו והרגשתו, אז ימצא חקוק בה הרחקת העול ואהבת הטוב והמועיל, ולכן כאשר ימות האדם וישאר הנפש בלא כח תאוה וההכרח אשר המה בעוכרי זוהר הנפש לבל יביט מישור, אז הנפש בעצמה מרגשת העול והחמס הלא צודק אשר עשה, וכמו שאנו רואים אשר לאחר עשות העול ימלא חרטה, וכמו שאמרו רשעים מלאים חרטה, כי כאשר יעבור הערב נפשו תוהא, רק שתמיד מתוסף עליו יצה״ר להלוך נגד חוקי הצדק והרגשת האמת בלבבו, אולם כאשר מת אז נפלו ממנו עבותות התאוה ורואה וצועק חמס על עשייתו העול, וז״ש נשמתו של אדם מעידה בה ליום הדין, שהיא בעצמה מרגשת העול והעושק שעשה הרכבת מזגו הנקרא בחייו אדם.
וגם במושכלות נתן לו מושכל ראשון, וזה בשכל האנושי כי חקוק בלבבו אשר הכל יותר גדול מהחלק, כן המספרים אשר ב׳ פעמים ב׳ הוא ד׳, וכל ראשי החשבון והלימודיות כולם, וההפכים אשר המשולש אינו מרובע וכיו״ב ימצא האדם בצורת נפשו חקוק בלא לימוד, וכן השכל האלהי להשיג ולידע שיש בורא וממציא לנמצאים הנהו חקוק בשכל הישר הפשוט בלתי מעוות כי יש בורא יחיד, כמו שאם יכנס אדם לבית ויראה כי הכל מוכן בו על מכונו, ונר דולק בו באשון לילה לעת הצורך, ומזון מוכן בו לעת הצורך הלא יבין כי הוא מבעל הבית משגיח על האורח, כן כאשר נסתכל במאורות אשר הכין לנמצאים כל היום ובלילה מעט כפי הצורך, ומזון תדשא הארץ דשא ועושה פרי כל עץ, בקיץ תכין לחמה על החרף, הלא ישכיל כי הכל בכוונת ממציא ויש מנהיג לבירה זו ברצון מוחלט אשר המציא הכל וממנו הכל, וכמו שהשכיל מזה אברהם אבינו כמו שאיתא במדרש, וזה חותם של הקב״ה אמת, כי שמו חקוק על הבריאה כולה להעין הרואה במבט ישר בלתי מעוות מתאות ודמיונים שונים. וכבר הרעים ע״ז ישעיה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם כו׳ מרוב אונים כו׳. נמצא שבע מצות בני נח אשר המה צורת האדם והכרחי אליו, כי כאשר איננו שומר הז׳ מצות הוא כבהמה (ר״מ בפירוש המשנה לקמא) זה הכין השי״ת בשכל הפשוט הישר מושכל ראשון, רק האדם יעות דרכו עפ״י דמיונים כוזבים וההטעות עדי כי יבקש חשבונות רבות לעות השכל הישר ולהשכיח השם היוצר הבורא בחקירות כוזבות ובחשבונות מוטעות, וכמו שבעל התאוה המשולח בפרי תאותו יבקש כל ההשתדלות לעות חקי הצדק והרחק העול המורגש בנפשו, כן הבעל דמיון כוזב אשר יערבבו בחדוד הפלסופיא המטעת יבקש כל ההתאמצות להשכיח השם ולעקור צורה מיוצרה, וע״ז נאמר האלהים עשה האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.
וזה כוונת מד״ר פ׳ ט׳ רחב״ח משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו אמר לו פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, היינו שלא ישטופו אחרי המותרות רק יסתפקו בענין קרוב להטבע המצוי לכל אדם כמעט, וירחיקו העול, ויעשו צדקה ומישרים החקוק בצורות נפשו של אדם ובהרגשתו. ר״י כו׳ למלך שהיה משיא בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיידה וציירה וראה אותה וערבה לו אמר לה בתי הלואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כו׳, וזה שתהא ידוע לפניהם מציאות הש״י והמציאו כל הנמצאים, ולא ימשכו אחרי דיעות כוזבות כאשה זונה תחת בעלה, ולא יתנגדו להמושכל הישר הפשוט. וזה וירא כו׳ את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שאלהים עשה אותו ישר רק המה הגבירו התאוה והדמיון ובקשו חשבונות רבים, ולכן אמר בירושלמי נדרים בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם אין לך כלל גדול בתורה מזה, והוא כי האדם כשהוא קרוב לתולדתו בלא שטוף תאות מגונות ובלא הפלגת מושכלים דמיונים כוזבים, הוא ספר גדול אשר בו כתוב וחקוק בעט אלוהי הרחקת העול ובקשת הצדק והחסד ומציאות השי״ת וההרחק מהתאוה רק האדם ילמוד ממנו במבט ישר, וזה שאמר בצלם אלהים כו׳ שהוא כהאלהים לדעת ממנו טוב. ורע היינו ממנו עצמו ודו״ק.
אולם האבות אשר השכילו לעלות אל מרומי ההשגה זכו, אשר העליון יתברך רצה לחונן בניהם בשלמות בלתי תכליתית, שלמות מופלגת יותר מההכרחי [כי חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא], וכמו שחונן את האדם בשכל אשר אין בכל הנמצאים, כן חנן השם זרעם להודיעם, כי השגת השי״ת דבוקה בעולם וביחוד בהם, ושידעו כי עניני הנבראים אינם נעלמים מהשי״ת, וגם זה הוא מנפלאות שיש בכח האדם אשר בשכלו וצורתו יופיע אור אלהי בה יתודע מרצון השי״ת רצון באיזה פרט, הנחילם תורתו במעמד הר סיני בעשות ענינים רבים לעיני כל בנ״י נגד הטבע והמה ינחילו לבניהם אחריהם בכל דור, ונתקשרו לבבות בנ״י בפרט לאהבת השי״ת ולאהוב תורתו אשר היא כולה צדק ומישרים, ובנויה לאהוב השי״ת השלם האמתי בתכלית היוצר הכל, אשר בכלל האהבה הוא דבר מושג אצל בחירי הפלסופים אחרי הרחיקם מהתאוה ודמיון הכוזב אשר יבואו לזה בכח לא בפועל, וגם זה בזמן מהזמנים לא תמיד, רק להביא לזה אומה שלמה בכללה גדרה תורתו חקים מיוחדים ומצות פרטים אשר בשמרם ובקיום כולם יוכל כל איש לבוא לאהבת השי״ת ולפרסם הנפלאות אשר בההשגחה העליונה והדביקות להשי״ת, וזה כל התורה כולה, נמצא הז׳ מצות בני נח נלמדים מן העין, כי העין רואה הסדר הנאות בהמציאות והערכת הדברים הפרטים החלקים בסידורם זה אל זה, ובהכנת ההכרחיות לקיום הנמצאים והמפעל הנפלא בקיום המציאות בכללה אשר ישתלם זה מזה וזה מזה עדי כי יאמר מי ברא אלה ה׳ צבאות ה׳ שמו, והתורה שנתנה לישראל היא מיוחסת אל האוזן אשר נתקשר הישראלי בשמיעתו אצל הר סיני, וזה אוזן ששמעה בהר סיני היינו בקבלה מן האבות אל הבנים, וכמו שאמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך כו׳, ולזה אמר (ע״ד כוונה שניה) בינו בוערים בעם כו׳ הנוטע אזן הלא ישמע, ונטע אזן באדם לשמוע ולקבל המפורסמות, כי בלא זה בל יוכל האדם לבוא אף לדבר אשר זה כל האדם, אם יוצר עין הלא יביט, להביט על מפעלות השי״ת, לזה יצר עין, זה תשובה מספקת על שאמרו שלא יראה אדם ה׳ ולא יבין אלהי יעקב, פירוש שהכסיל אומר שאינו רואה מציאות השי״ת כו׳, היוסר גוים הלא יוכיח המלמד לאדם דעת זה המושכלות הראשונות אשר המה נקיים מכל עול המה צועקים יש אלוהים יש מישרים נתנה תורה בסיני, וכל האמיתיות הוא דבוק במושכלות הראשונות, וזה נקרא דעת. ודו״ק.
והנה התורה כולה או מצות המסבבים לאהוב השי״ת, כמו ציצית ותפילין וקרבנות כולם, ועליה לרגל, שהם מצות שדרך האוהב לשגות באהבת הנאהב לזכרו תמיד ולחקוק שמו בזרועו, בבגדו, בביתו, ולעבדו בכל הפעולות אשר יורו התפעליות האוהב והגרשתו וכבדו את הנאהב בשמחה היוצאת מלב האוהב, וזה מצות החקוקים בלב ובפה האדם, המה להודות לחסדו ולספר השגחתו ודרכיו וטובו ומזה מצות ושננתם לבניך ק״ש ויציאת מצרים ותפילה ושמירת השבת והמועדים לפרסם אמונת החדוש ויציאת מצרים והשגחת אלהית, וכמו שהאדם נפשו הוא ספר לדעת ממנו הז׳ מצות בני נח, כן נפש הישראלי נתקשרה בעבותות האהבה לאלהות (אשר לדעת רבים זה היה השבועה שנתקשר עם האומה בכללה על קיום התורה) ולתורתו, אשר בהסירו כל תאוה וחמדה ודמיון יקרא מבשרו, ומבשרו יחזה אלוה, פירוש כי ימצא חקוק בלבו נטיה לדרכי התורה לאהוב את השי״ת ולספר כבודו ולייחד פיו ולבבו להשי״ת, אך כאשר יתרחק מהתאוה והדמיון כוזב אשר יתכן כי על ההשחתות הנתהוה משני דברים אלו יקראו אף וחימה, אף הוא על דמיון כוזב משכנו במוח, וחימה הוא טל התאוני הבא מחום הדם ומרוצתו, ולזה ישראל שעמדו בהר סיני ניטלה ופסקה זוהמתן התאות המגונות לבהמה וכיו״ב או לרצח מתועב, כמו שאמרו בפ״ב דע״ז יעו״ש, ולזה אמר דגודנא דחימה משה הרגו, שזה פעל מעמד הר סיני לדורות בהאומה אשר המה נעדרי התאוה המגונה, ולכן אין שולט עליהם חימה. ולפ״ז זהו בעצם מה שאמרו פ״ק דע״ז דף ד׳ כתיב חמה אין לי וכתיב נוקם ה׳ ובעל חמה ל״ק כאן בישראל כאן בעו״ג, דמהם לא פסקה זוהמא ומתאות המגונות שעושים נגד החקוק בנפש האדם בזה מעלים החימה. ומתורץ קושית תוספות.
וזה שאמר כי תשמע בקול ה׳ כו׳ לשמר מצותיו וחקותיו, אימתי, כי תשוב כו׳ בכל לבבך ובכל נפשך, כשישוב ויתרחק מהתאוה ומהדמיון כוזב, אז ישמור מצותיו וחקותיו כי ישמע בקול ה׳ המתהלך בקרב לבב הישראלי ודופק בכליותיו לקיים דרכי התורה, וכמו שאמרו ב״ק יוצאה מהר חורב כו׳, כי הקול אלהי צועק ברוחו של הישראלי שמור ושמעת לעשות ככל התורה אשר קבלת מסיני, ומפרש כי המצוה הזאת פירוש התורה בכללה לא נפלאת כו׳ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, שכל התורה כולה נקראת מלבב ופה הישראלי אשר הם כוללים כל התורה כולה, וזה בכלל המד״ר למה״ד לבת מלך שלא היה אדם מכירה כו׳ מה אתם חביבים עלי שאין בריה בפלטין שלי מכיר את התורה ולכם נתתיה, שנאמר ונפלאת מעין כל חי, אבל אתם לא נפלאתם וכו׳. ודו״ק בכ״ז.
כי המצוה הזאת – פירוש מצוה של תשובה כמו שפירש העקרים ראה נתתי לפניך היום את החיים כו׳ ואת המות, ובפרשת ראה אמר ראה נתתי לפניך הברכה והקללה כו׳, וזה קודם שאמר מצות התשובה, אבל כיון שאמר מצות התשובה הלא החשבון גדול מן הדין שהיה יכול לשוב ולא שב, וזה עבירה יותר גדולה ונתהוה מברכה וקללה חיים ומות, כי אם לא שב אז מהקללה נעשית מות חלילה, שכאשר אמר לו שישוב ולא שב העול יותר גדול, ולכן מסיים העידותי בכם היום, שנתתי לכם מצות התשובה כו׳ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה שמהקללה נתהוה מות, ולכן ובחרת בחיים. וזה מוסר נורא.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(יב) לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה⁠־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃
It is not in heaven, that you should say, "Who shall go up for us to heaven, and bring it to us, and make us to hear it, that we may do it?⁠"
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

לָא בִשְׁמַיָּא הִיא לְמֵימַר מַן יִסַּק לַנָא לִשְׁמַיָּא וְיִסְּבַהּ לַנָא וְיַשְׁמְעִנַּנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַּהּ.
It is not in the heavens, that you shouldst say, Who shall ascend for us into heaven, that he may bring it to us, that we may hear and do it?
לא בשמיא היא אוריתה למימר אלווי הוה לן חד כמשה נבייא די יסוקב לשמיא ויסב יתה לן וישמע יתן פקודייה ונעבד יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״לווי... נבייא״) נוסח אחר: ״מן יסק לן לשמיא היך משה נבייא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די יסוק״) גם נוסח חילופי: ״למיסק״.
לא בשמיא היא למימר מן יסוק בדילנא בשמיא ויסיבנה לנא וישמע יתה לנא ונעבדינה.
It is not in the heavens, that you shouldst say, Who will ascend for us into heaven, and bring it to us to make us hear, that we may do it?
לא בשמיא היא אורייתא למימר אלווי מן אין הוה לן חד כמשה נביא די יסוק לשמיא וייתי יתה לן וישמע ית פיקודיא ונעבד יתהון.
The law is not in the heavens, that thou shouldst say, that we had one like Mosheh the prophet to ascend into heaven, and bring it to us, and make us hear its commands, that we may do them!
[ו] דָּבָר אַחֵר: כִּי הַמִּצְוָה וגו׳ לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא – אָמַר לָהֶן משֶׁה שֶׁלֹא תֹאמְרוּ משֶׁה אַחֵר עוֹמֵד וּמֵבִיא לָנוּ תּוֹרָה אַחֶרֶת מִן הַשָּׁמַיִם, כְּבָר אֲנִי מוֹדִיעַ אֶתְכֶם לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, שֶׁלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה בַּשָּׁמַיִם.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הִיא וְכָל כְּלֵי אֻמָנוּתָהּ נִתְּנָה, עִנְוְתָנוּתָהּ, צִדְקָהּ וְיַשְׁרוּתָהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ.
דָּבָר אַחֵר: מַהוּ לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא. שְׁמוּאֵל אָמַר אֵין הַתּוֹרָה מְצוּיָה בְּאִיסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁאֻמְנוּתָן בַּשָּׁמָיִם, אָמְרוּ לִשְׁמוּאֵל הֲרֵי אַתָּה אִיסְטְרוֹלוֹגִין וְגָדוֹל בַּתּוֹרָה, אָמַר לָהֶן לֹא הָיִיתִי מַבִּיט בְּאִיסְטְרוֹלוֹגִים אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי פָּנוּי מִן הַתּוֹרָה, אֵימָתַי כְּשֶׁהָיִיתִי נִכְנָס לְבֵית הַמָּיִם.
דָּבָר אַחֵר: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא – אָמְרוּ לוֹ רַבֵּנוּ משֶׁה הֲרֵי אַתָּה אוֹמֵר לָנוּ לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, וְהֵיכָן הִיא, אָמַר לָהֶן בְּמָקוֹם קָרוֹב הִיא: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ (דברים ל׳:י״ד), אֵינָהּ רְחוֹקָה מִכֶּם קְרוֹבָה הִיא לָכֶם.
דָּבָר אַחֵר: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ – רַבָּנָן אָמְרֵי שִׁבְעָה דְּבָרִים אָמַר שְׁלֹמֹה עַל הֶעָצֵל, וּמַה שֶּׁאָמַר משֶׁה הָיָה גָּדוֹל מִכֻּלָּם, כֵּיצַד אָמְרוּ לֶעָצֵל רַבְּךָ בָּעִיר לֵךְ וּלְמַד תּוֹרָה מִמֶּנּוּ, וְהוּא מֵשִׁיב אוֹתָן וְאוֹמֵר לָהֶן, מִתְיָרֵא אֲנִי מִן הָאֲרִי שֶׁבַּדֶּרֶךְ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ (משלי כ״ו:י״ג). אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי רַבְּךָ בְּתוֹךְ הַמְדִינָה עֲמֹד וְלֵךְ אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶן מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹא יְהֵא אֲרִי בְּתוֹךְ הָרְחוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרִי בָּרְחֹבוֹת (משלי כ״ו:י״ג). אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי הוּא דָּר אֵצֶל בֵּיתְךָ, אָמַר לָהֶן וְהָאֲרִי בַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמַר עָצֵל אֲרִי בַּחוּץ (משלי כ״ב:י״ג). אָמְרוּ לוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֵשִׁיב לָהֶן וְאִם הוֹלֵךְ אֲנִי וּמוֹצֵא אֶת הַדֶּלֶת נָעוּל, אֲנִי מְחַזֵּר וּבָא. אָמְרוּ לוֹ פָּתוּחַ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ (משלי כ״ו:י״ד), לַסּוֹף שֶׁלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב, אוֹמֵר לָהֶן, אוֹ הַדֶּלֶת פָּתוּחַ אוֹ נָעוּל, מְבַקֵּשׁ אֲנִי לִישֹׁן עוֹד מְעַט, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב וגו׳ (משלי ו׳:ט׳). עָמַד מִשְּׁנָתוֹ בַּבֹּקֶר נָתְנוּ לְפָנָיו לֶאֱכֹל הוּא מִתְעַצֵּל לָתֵת לְתוֹךְ פִּיו, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו (משלי כ״ו:ט״ו), וְאֵיזֶה שְׁבִיעִי: מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן (משלי כ׳:ד׳). מַהוּ מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרשׁ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי זֶה שֶׁאֵינוֹ לָמֵד תּוֹרָה בְּנַעֲרוּתוֹ וּמְבַקֵּשׁ לִלְמֹד בְּזִקְנוּתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל, וְזֶהוּ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן. וּמַה שֶּׁאָמַר משֶׁה הָיָה גָּדוֹל מִכֻּלָּן, מִנַּיִן: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ (דברים ל׳:י״ד), הוֹצֵא דָּבָר מִתּוֹךְ פִּיךָ.
וליסהא פי אלסמא פיקול קאיל מן ד׳א יצעד לנא אלי אלסמא פינזלהא ויסמענאהא פנעמל בהא
היא אינה בשמים שיאמר אומר: מי יעלה לנו לשמים ויורידה לנו וישמיענו אותה ונעשה אותה.
לא בשמים – שאילו היאא בשמים, היתהב צריך לעלות אחריה ללומדה.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5: ״היית״. בכ״י המבורג 13: ״הייתה״. בכ״י ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״היתה״. בכ״י אוקספורד 165 חסר: ״היא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״הייתה״. בכ״י לונדון 26917: ״היית״.
לא בשמים הוא IT IS NOT IN HEAVEN – for were it in heaven it would still be your duty to go up after it and to learn it (Eiruvin 55a).
פס׳: לא בשמים היא – א״ר חיי׳ 1לא (ירד מן השמים) אלא כולה ניתנה מן השמים היא הענוה והחסידות והצדקות והכשרות וכל חכמה מעולה היא.
ד״א: לא בשמים היא – א״ר אחא לא תמצא תורה בגסי הרוח שהן רואין עצמן למעלה. והיכן היא (איוב כ״ח:י״ב) והחכמה מאין תמצא. מאותן שעושין עצמן כאין. לאמר מי יעלה לנו השמימה. הא אם היתה בשמים ויכולין אתם לעלות היה עליכם לעלות:
1. לא ירד מן השמים ט״ס. וצ״ל לא נשתייר המנה בשמים. וכ״ה ברבה:
לא בשמים היא – פירוש נפלאת (דברים ל׳:י״א).
IT IS NOT IN HEAVEN. This explains niflet (too hard) (v. 11).
לא בשמים היא – שאין הקב״ה מצוה לכם דבר שאין אדם יכול לעשותו אלא אם כן עולה לשמים, וזהו דבר ״נפלא״ (דברים ל׳:י״א).
לא בשמים היא – IT IS NOT IN HEAVEN – For the Blessed Holy One does not command you something that is impossible for a person to do unless he goes up to heaven, and this is a “wondrous” thing (Devarim 30:11).
לא בשמים היא – יתכן לפרש כי מפני שהתורה הזאת היתה בשמים, יאמר מעתה לא בשמים היא, שכבר הורדתיה לכם משם, ומלת היא תרמוז כי החכמה העליונה בשמים.
ולא מעבר לים היא – זה ים אוקיאנוס הוא הסובב את כל הישוב ששם החכמה העליונה, ולכך הוצרך להזכיר ים, שאם לא כן היה לו להזכיר התהום, ושיאמר לא בתהום היא, כדבר איוב שאמר (איוב כ״ח:י״ד) תהום אמר לא בי היא, והיה הספור יותר נאות להזכיר דרך עליה ודרך ירידה. והזכיר על כל דבר ודבר מלת היא שהוא לשון מעוט, ולרבות החכמה העליונה המקפת את הכל, מקפת את הגלגלים והגלגלים את הים והים את הישוב, וזהו שאמר לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, להורות כי יש חכמה רחוקה, וכן לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא. ועוד נוכל לומר כי הזכיר ארבעה פעמים מלת היא כנגד ארבעה יסודות העליונים הנמשכים ונאצלים מן החכמה העליונה, ואלו שמותם ברמז, אברהם יצחק ויעקב ודוד, נאצלו מהם כנגדם בעולם הנפרדים ארבע חיות הקודש וארבעה אופנים, ובעולם השפל הזה ארבעה יסודות שהם קיום כל מורכב ועמידתו.
ובמדרש לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח, ולא מעבר לים היא, לא תמצא לא בסחרנין ולא בתגרין, שמואל אמר אין התורה מצויה לא באסטרולוגין ולא באצטגנינין, שנאמר לא בשמים היא, אין התורה מצויה אלא במי שמתעסק במלאכת שמים. אמרו לו לשמואל והלא אסטרולוגוס אתה, אמר להם מימי לא הסתכלתי בחכמה זו אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים, עד כאן. ועל חכמות אלו היה מזהיר ישעיה לישראל ואמר להן (ישעיהו נ״ה:ב׳) למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לשבעה, יאמר להם אתם שוקלים כסף ומפזרים ממון לקנות חכמות שאינן לחם ואין הנפש נזונית בהן, או למה אתם יגעים ומאבדים כוחכם ומכלים ימיכם בדברים שלא תשבע נפשכם מהם, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, היא התורה הנקראת לקח טוב, כי זהו הלחם האמתי ושיהיה לכם לשבעה, וכן תתענג בדשן נפשכם, כלומר בלחם הזה תתענג נפשכם בזיו העליון כמו שהגוף מתענג בדשן, וכן אמר דוד על תענוג הנפש (תהלים ס״ג:ו׳) כמו חלב ודשן תשבע נפשי. ומכאן שאין להתעסק בשאר החכמות אלא בעיקר שהיא תורתנו. צא ולמד משמואל שלא היה מתעסק בהם אלא במקום האסור לדבר שם דברי תורה, והוא מקום בלתי טהור, וכן אמרו רז״ל צא ובקש שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד חכמת יונית. והטעם מפני שמתוך עסק שאר החכמות יבא האדם לפעמים בדת לידי נטיה מדרך האמת, כי אין לך שום חכמה בעולם שאין בה פסולת וסיג, כי לכך נמשלות החכמות כלן לכסף, כי הכסף ברוב יש בו סיגים ואינו כסף צרוף, אבל תורתנו כסף שאין בו סיג כלל, ולכך נמשלה לכסף צרוף, הוא שכתוב (תהלים י״ב:ז׳) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים.
מי יעלה לנו השמימה – יש בכאן רמז כי השם המיוחד לא תתכן השגתו כי אם לעם ישראל הנמולים שהם חתומים באות ברית קדש, ומצינו ג״כ שלא יתנבא מעומד אלא מי שהוא נמול, שכן מצינו באברהם קודם המילה שכתוב בו (בראשית י״ז) ויפול על פניו, לא היה מתנבא אלא נופל, לאחר המילה מעומד שכן כתוב (שם י״ח) ואברהם עודנו עומד לפני ה׳, ובלעם לא התנבא מעולם אלא נופל שנאמר (במדבר כ״ד:ד׳) נופל וגלוי עינים, וכן רמזו משה במה שאמר להקב״ה בסנה (שמות ג׳:י״ג-י״ד) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, יאמר כי הנמולים ישאלוהו על השם המיוחד.
ומפני שהמצוה חתומה באות ברית קדש, על כן אמרו במדרש (שיר השירים ב׳:ז׳) בצבאות או באילות השדה, צבא שיש לי בה אות. ולא אמרו שהיה לי לאות. והזכיר הכתוב ברמז מילת הבשר בחתימת השם המיוחד אחר שהזכיר בפירוש מילת הלב באמרו למעלה ומל ה׳ אלהיך את לבבך וגו׳, כי מילת הלב הוא בטול יצר הרע, וכשיתבטל היצר הרע נמצאו אבריו של אדם כולם נמשכים ומדובקים בשם המיוחד ויעשו בטבע מה שהשכל מחייב. ובא הרמז בפרשה הזאת להורות כי בזמן הגאולה יהיו כל ישראל בעלי ההשגה מולי הלב והבשר, דבקים בשם המיוחד, וזהו רמז מי יעלה לנו השמימה. וכן אמר הנביא ע״ה (ירמיהו ל״א:ל״ד) כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
לא בשמים היא, "it is not in heaven;⁠" it is possible that the reason Moses makes this point is because prior to bringing the Torah to the people it had indeed resided in heaven, and we have quoted arguments offered by the angels opposing its descent to earth. The word היא which we might have considered as redundant, is a reference to the highest level of חכמה, the emanation wisdom, which does indeed reside in heaven.
ולא מעבר לים היא, "neither is it beyond the sea.⁠" This is a reference to the great ocean which surrounds all the land mass, an area where this superior wisdom is located. The reason the Torah (Moses) had to refer to it as ים, is that otherwise it would have to be described as תהום, and the Torah would have had to write לא בתהום היא. This is the way Job referred to it when he quoted the deep as saying: "it is not with me" (referring to wisdom compare Job 28,14). It is stylistically more elevating to refer to the ocean as something elevated than as something conjuring up visions of a deep abyss, as does the word תהום. The reason Moses added the word היא to each of these descriptions of different locations is that each time the word היא appears it represents a diminution of the area meant. In order to include the supreme wisdom we spoke of, the planetary system should also have been included seeing it surrounds the ocean. Seeing that the supreme wisdom surrounds the entire visible universe, Moses when referring to parts of it, made this point plain by limiting each part with the word היא, i.e. "it only.⁠"
The word הים used here is a reference to the part of the universe inhabited by man. This is why he added: "it is not too far from you,⁠" implying that there are indeed levels of wisdom which are beyond man to attain [even by means of studying the Torah and observing it. Ed.].
We may surmise that Moses used the word היא four times in order to allude to the four basic celestial fundamentals which are emanated from this supreme wisdom. They are alluded to in the names of the patriarchs Avraham, Yitzchak, Yaakov, and David. The vision of the prophet Ezekiel (chapter 1) in which four חיות, beast-like figures equipped with angels, are featured also correspond to these four fundamentals of celestial wisdom emanated to creatures on earth. They are described elsewhere as ארבע אופנים, "four wheels,⁠" an allegorical description of what supports the מרכבה, the chariot the Shechinah is perceived as riding in. Translated into our terrestrial language, these are the four elements which are the constituent parts of all tangible matter on earth. They ensure the continued existence of the terrestrial universe when they are combined in the correct proportions.
A Midrashic approach to our verses, based on Eiruvin 55: The words "it is not in heaven,⁠" mean that Torah is not to be found amongst haughty, arrogant people. The words: "it is not beyond the ocean,⁠" mean that Torah is not to be found among people who constantly journey from place to place to make their livelihood, i.e. hawkers. Samuel said that Torah cannot be found among astrologers or professional astronomers, seeing that the Torah writes: "it is not in heaven.⁠" The Torah may be found only among people preoccupied with the pursuit of matters which are oriented toward heavenly concerns. People challenged Samuel, saying to him that seeing he himself was an astronomer how could he make such a statement? He answered: "in all my days I have never looked at חכמה except when I was relieving myself" [at a time when I was forbidden to engage in the pursuit of Torah. Ed.] (compare Devarim Rabbah 8,6). Thus far the Midrash.
Concerning these disciplines, i.e. astrology and astronomy, Isaiah warned the people of Israel, saying to them (Isaiah 55,2) "why do you spend money for what is not bread and your toil for that which does not satisfy?⁠" Isaiah meant that his compatriots were wasting their money in order to acquire "wisdom" which would neither satisfy their bodies nor their souls; he added: "give heed to Me, (God) and you shall eat choice food and enjoy the richest viands. Hearken and you shall be revived.⁠" Torah is described in Proverbs 4,2 as לקח טוב, "a good purchase.⁠" It is the true food, satisfying those that "consume it.⁠" When Isaiah said תתענגו בדשן נפשכם, "enjoy with your souls the richest foods,⁠" he refers to the "bread" which truly satisfies the soul of man, spiritual food, the Torah. The simile of דשן, something physical, material, is used by the prophet to illustrate in human language the spiritual essence of what Torah supplies to those who study it. Such metaphors for spiritual matters are also found in Psalms 63,6: "milk and fatness satisfy my soul.⁠" Clearly, David does not mean for the soul to be fed milk.
All of the above teaches that Samuel did not engage in the study of astronomy at a time when this would have competed with the study of Torah. Seeing that it is forbidden to engage in the speaking of Torah, or even contemplating thoughts of Torah, while one is in the bathhouse or in the toilet, he could use such time to increase his knowledge in other disciplines. Our sages (Menachot 99) said: "go and study Greek philosophy at a time which is neither day nor night.⁠" What they meant was that preoccupation with any disciplines other than Torah study exposes the student to the danger of being influenced by the theologically unsound element, some of which is always found scattered in those texts. This is the reason these disciplines have been compared to silver, seeing that silver invariably contains some impurities unless it has been refined over and over again. Our Torah is compared to such silver, i.e. כסף צרוף. This is what David meant in Psalms 12,7 when he wrote: "the words of the Lord are pure words, silver purged in an earthen crucible, refined sevenfold.⁠"
מי יעלה לנו השמימה, "who would ascend heaven for us?⁠" The acronym of these words is מילה from which we find a hint here that only people who have been circumcised have a chance to attain a true appreciation of the unique nature of Hashem. Only the Jewish people who wear the sign of the covenant on their very bodies have a chance to attain such a spiritual level. We also find that even prophets cannot prophesy while in a standing position unless they had been circumcised. As long as Avraham had not been circumcised he always fell down when God spoke to him [other than in a dream when he was prostate anyway. Ed.] Compare Genesis 17,3: "he fell on his face.⁠" This was prior to his circumcision. On the other hand, after he had been circumcised and recovered from the effects, and prayed on behalf of the righteous people in Sodom, the Torah speaks of him as עודנו עומד לפני ה', "still standing in the presence of the Lord.⁠" (Genesis 18,22 compare Tanchuma Lech Lecha 20). Bileam, by contrast, prophesied only when in a prone position as we know from Numbers 24,4. Moses also alluded to the inability of the Jewish people in his time to attain a true appreciation of the holy name of God. This is why he said to God: "if the people will ask me what is His name (the God in whose name you claim to speak), what shall I tell them?⁠" He may have meant that the few Israelites who were circumcised at that time would ask such a question.
Seeing that המצוה (the term used in our passage for the entire Torah) which bears the seal of the Holy Covenant requires as a precondition of being fulfilled that the persons doing so have been circumcised, the sages of the Midrash (Shir Hashirim Rabbah 2,18) said concerning בצבאות או באילות השדה, "by the Hosts or by the hinds of the fields,⁠" that the word "Hosts" refers to the Upper Hosts as well as the lower Hosts, those on earth who witnessed the covenant (Song of Songs 2,7). The Hosts referred to are the ones which already bear a distinguishing mark, (circumcision) as opposed to those who will only bear this mark in the future.
Our verse indirectly refers to the circumcision of our flesh after having openly referred to the circumcision of our hearts with the words: "and the Lord your God will circumcise your heart.⁠" This latter circumcision brings in its wake the neutralization of the evil urge. Once this has occurred all organs of a person are eager to play their respective parts in the fulfillment of the Torah's commandments, something that reason dictates. Being drawn to the name of the Lord will then be a natural state of affairs. This is all alluded to in the words: "who will ascend to heaven on our behalf?⁠" [At such times when you no longer suffer from the evil urge, there is no need for an intermediary, for someone to ascend to heaven in your behalf; you can do it yourself. Ed.] The prophet Jeremiah refers to this state of affairs when he writes (Jeremiah 31,33) "for all of them know Me, from the least of them to the greatest.⁠"
״מי ״יעלה ״לנו ״השמימה – הרי מילה בראשי תיבות רמז שבזכות מילה עלה משה לשמי׳ לקבל התורה.
מי יעלה לנו השמימה, "who will ascend to heaven on our behalf?⁠" the respective first letters in these four words, when read separately and consecutively spell מילה, circumcision. It is a hint that it was the merit of the performance of the commandment of circumcision that enabled Moses to ascend Mount Sinai and receive
״מי ״יעלה ״לנו ה״שמימה – ר״ת מילה וס״ת ה׳ רמז שבזכות מילה עלה למרום.
מי יעלה לנו השמימה – ר״ת מילה. והסופי תיבות: הויה, לומר שאינו יכול לעלות אצל השם אם לא שיהא נימול וכן התהלך לפני והיה תמים, שנאמר על המילה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

התועלת התשיעי הוא מה שהודיע שענין התורה אינו נתלה בנביא באמרו לא בשמים היא ולזה לא נשמע לדברי נביא בבאורי התורה במה שיאמר בהם על דרך נבואה אבל נשמע לבד בדברי התורה בביאורם שקובל איש מפי איש עד משה עם שהוא מתחיל בדברי התורה בעצמם כמו שביארנו אנחנו בזה הספר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

לא בשמי׳ היא שאילו היתה בשמי׳ הייתי צריך לעלות אחריה ללמד׳. פי׳ אע״פ שמהמקרא הזה משמע שאלו היתה בשמים לא היה שום אדם יכול להביאה לכם ללמדה עכ״ל שאין הכונה בו אלא שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות שם ללמדה והיינו דמסיים בה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ואס״ד שפי׳ המקרא הוא שאילו היתה בשמים לא היה נמצא שום איש לעלות שם להביא לכם צ״ל שעכשיו שאינה בשמים תוכלו למצוא אנשים להביאה לכם ואין הדבר כן שהרי אחר זה סיים כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ואינו אומ׳ ונמצאו אנשים להביאה לכם ומזה הטעם עצמו צ״ל שאילו היתה מעבר לים היית צריך לעבור שם ללמדה ואין מי יעבור שם ללמדה מפני קושי המעבר אע״פ שאינו נמנע כעליית השמים והא דכתיב ויקחה לנו דמשמע דלהביאה לנו קמיירי ולא לעלות שם ללמדה רבותא בעלמא קאמר לאו דוקא לעלות בשמים או לעבור אל עבר הים ללמדה שם שבודאי לא תוכלו לעלות או לעבור אלא אפילו נמצא שום איש לעלות בעבורכם בשמים או לעבור אל עבר הים כדי להביאם לכם ללמדה לא ימצא:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

לא בשמים הוא לאמר – לא יקרה לך בענין התשובה שתצטרך בה להגדת נביא.
לא בשמים היא, in order to repent you do not need to turn to a prophet who represents heaven,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

שאילו היתה בשמים וכו׳. כלומר, דאין פירושו שאם היתה בשמים היה נמנע לקחת אותה, כי בודאי אפשר לנביא שיעלה השמים ולקחת אותה. והרא״ם פירש דאין לפרש דאם היה בשמים היה נמנע לקחת אותה, דהיה משמע אבל עכשיו שאינו בשמים אינו נמנע, אבל צריך מכל מקום להביאה. וזה אינו, שהרי כבר ניתנה להם. אלא פירוש הדבר, שאם היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וליקח אותה וללמדה:
(יב-יג) לָנוּ: הראשון והשני והרביעי הלמ״ד דגושה. [יַעֲלֶה⁠־לָּנוּ, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, יַעֲבָר⁠־לָנוּ, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ].
שאילו היתה בשמים כו׳. דק״ל הרי רישא דקרא וסיפא דקרא סתרי אהדדי, שמתחלה כתיב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו, משמע אלא קרובה היא ויכול לשלוח שליח אחריה, א״כ משמע שאינה כל כך קרובה עד שלא יצטרך לשלוח שליח אחריה, ואח״כ כתיב כי קרוב אליך הדבר וגו׳, דמשמע שלא נצרך לשליח כלל. ל״פ לא בשמים היא, שאילו היתה בשמים א״א לשלוח שליח אחריה, ואם בקשת ללמדה, בע״כ אתה בעצמך היית צריך לעלות אחריה, וא״כ אתי שפיר הא דכתיב כי קרוב אליך. והא דכתיב ויקחה לנו, דמשמע להביא לנו, רבותא אמר, כלומר לאו דוקא לעבור או לעלות ללמדה שם שבודאי לא תוכלו, אלא אפי׳ אם נמצא שום איש עולה או עובר כדי להביאה ללמדה, לא ימצא. [ר׳ אליהו מזרחי]:
For if it were in heaven, etc. Rashi is answering the question: The beginning of the verse and the end of the verse apparently contradict each other. At the beginning it is written, It is not in heaven, [for you] to say, 'Who will go up to heaven for us, etc.' This implies: [that it is not in heaven], but near enough to send a messenger for it. It [also] implies that it is not that close that you do not [even] need to send a messenger for it. But afterwards it is written, For the matter is extremely close to you, etc., implying that one does not even need a messenger. Therefore Rashi explains, 'It is not in heaven,' (For if it were in heaven, you would be required to ascend in quest of it). But if it were in heaven it would be impossible to send a messenger after it and if you wanted to study it, you yourself would have to go up for it. Therefore there is no [longer] a problem when it is written [afterwards], For the matter is extremely close to you, [because the beginning of the verse too, is talking about the person himself and now it is saying that, on the contrary, it is close to the person himself]. And when the verse says "[Who will go up to heaven for us], and acquire it for us, [which implies that we are dealing with a messenger], it is adding even more, that [you might mistakenly think that] not only could you certainly never travel or go up to study it there, but you would never find any person to go up or travel [over the sea] in order to bring so as to study it.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

לא בשמים הוא – כי השמים הם מופלאים מבני אדם:
וישמענו – לשון הבנה כמו שומע יוסף, תשמע חלום לפתור וכדומה.
לא בשמים הִוא – היֶדַע והמעשים שהתורה מתכוונת אליהם אינם בתחום העל⁠־טבעי השמימי. וכל הגילויים האלוקיים הנצרכים להבנת התורה ולקיומה כבר ניתנו לנו במלואם; דבר מהם לא נותר בשמים. לפיכך אינך יכול לומר: היכן נמצא איש בעל רוח על⁠־אנושית, שייכנס לפני ולפנים לתוך רזי השמים עבורנו? או: מי יוריד לנו גילוי חדש מן השמים, להשלים את ידיעותינו? רק אם נמצא אדם כזה אשר רוח אלוקים בו נוכל לקיים את התורה לפי רצון ה׳!
לא בשמים היא – הוא באור על מה שאמר לא נפלאת היא:
לא בשמים היא1 וגו׳: תחילה ביאר הכתוב היטב מקום הטעות2, באשר שגם הטעות הוא עיקר גדול3, שלא יטעה האדם להיפך שאין בדקדוקי התורה שום עמקות וענינים נסתרים, וזה הטעות גרוע מן הראשון. ועיין מה שכתבתי בספר במדבר (ז,ט)4 בביאור המקרא (משלי כג,ה) ״התעיף עיניך בו ואיננו״. משום הכי פירש הכתוב הטעות באשר ודאי ראוי לטעות ולחשוב כך, אלא שמ״מ אינו כן בישראל5.
וענין המשל ״לא בשמים היא״, היינו, גבוה מטבע שכל האדם6, כמו שהוא בשמים וההכרח לעשות סולמות להוריד, והרי אי אפשר בכך, כך אי אפשר ליגע השכל ע״י תחבולות לעמוד על סוף דעתה7. ואמרו8 חז״ל בעירובין שם (נה,א) דאפילו היא בשמים צריך אתה לעלות אחריה. ואינו אלא משל ומליצה, שאם הענין גבוה משכלך החיוב להתייגע הרבה, ואז הכלל9 ׳יגעת ולא מצאת אל תאמין׳ (מגילה ו,ב). והטעם הוא כפירוש רש״י בסנהדרין שם (צט,ב)⁠10, שהתורה מבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה וכו׳.
1. הבנת רבינו במשלים הללו לשמים ולים, היא, שה״מצוה הזאת״ היא כן ״בשמים״ לולי סגולת עם ישראל, כפי שהוגדר לעיל ״לא נפלאת היא ממך״, ״ממך״ דייקא, וכפי שפירש רבינו לעיל. וא״כ ״לא בשמים היא״ בגלל (פסוק י״ד) ״כי קרוב אליך״ – דוקא אל אדם מישראל. ואם כך, כל המשל בפסוקנו ובפסוק הבא מתארים את אי היכולת להשיג את שני העניינים שאנו עוסקים בהם – הבנת התורה ותשובה מאהבה.
2. לחשוב שלימוד התורה קשה ורחוק כמו השמים.
3. כלומר, בהחלט נכון שלימוד התורה אינו פשוט ויש בו עמקות.
4. בהרחב דבר.
5. כפי שמסיימת התורה ״כי קרוב אליך הדבר מאד״.
6. כפי שכתב רבינו בפסוק י״א שהמשל של ״לא בשמים״ מתייחס לקושי מחמת עומק המושג למעלה משכל האדם.
7. לולי המתנה המיוחדת שניתנה לכל יהודי באשר הוא.
8. רבינו מביא חז״ל שעל פיהם משמעות המשל היא שאכן ״לא בשמים היא״, וניתן להשגה, ומיושב זאת שע״פ חז״ל פסוקנו עצמו עוסק בישראל, שאכן להם יש עזרה מיוחדת משמים, וכפי שמסביר שם רש״י בסנהדרין.
9. הנוגע לישראל דוקא ולא לאומות העולם.
10. על מאמר חז״ל ׳הוא עמל במקום אחד ותורתו עומלת לו במקום אחר׳. רש״י ד״ה תורתו עומלת לו: שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה, מפני ש״אכף״ – שמכפף ״פיהו״ על דברי תורה.
לא בשמים היא – זהו פירושו של ״לא נפלאת היא״, כלומר אינה דבר בלתי טבעי שצריכים להורידו מן השמים. בבבא מציעא נ״ט: למדו מכאן, שכל התורה כולה כבר ניתנה מן השמים בשעת מתן תורה, ואין משגיחין בבת קול לשנות או להוסיף כלום.
לא בשמים היא – א״ר אבדימי בר חמא, מאי דכתיב לא בשמים היא – שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה.⁠1 (עירובין נ״ה.)
לא בשמים היא – מאי לא בשמים היא, רבא אמר, לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ור׳ יוחנן אמר, לא תמצא בגסי הרוח.⁠2 (שם שם)
לא בשמים היא – מאי לא בשמים היא, א״ר ירמי׳, שכבר נתנה תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול3. (ב״מ נ״ט:)
לא בשמים היא – אמר רב יהודה אמר שמואל, שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע שאל, אמר להו לא בשמים היא.⁠4 (תמורה ט״ז.)
1. וכן דריש בפסוק הבא בלשון ולא מעבר לים היא שאם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה, והמפרשים טרחו לפרש מניין דייקו לדרוש כן. ולי נראה פשוט דמפרשי דכיון דהעכוב הוא משום דא״א לעלות לשמים ממילא מבואר דלולא היה עכוב בזה היה צריך באמת לעלות ולהביא, וכן בעבר לים, ודייקו זה מאריכות הלשון מי יעלה לנו וגו׳.
2. לכאורה שני הענינים משם אחד הוא, משם גאוה, אך מדמוסיפים לדרוש בלשונות שונות נראה דרבא איירי במין גאוה שמגביה דעתו לחקור ולהתפלסף בעיקרי ויסודי דעות התורה, והיינו שבעיקר אין לו אמונה באמתת וקבלת ומסורת התורה, ור׳ יוחנן איירי בסתם בעל גאוה שלא ישפיל עצמו לשאול מחבירו את החסר לו בידיעת התורה וממילא לא יוכל להשתלם בלמודו וא״כ לא יתקיים בו למודו.
3. כלומר בב״ק הפוסק הלכה כיחיד נגד רבים. ובסוגיא כאן אמרו אין משגיחין בב״ק שכבר כתיב בתורה אחרי רבים להטות, ואמנם נראה דלאו דוקא כיחיד נגד רבים אלא אפילו כיחיד נגד יחיד אין ב״ק מכרעת, כיון דבכלל ענין דברי תורה לא בשמים היא ומה שהביאו הפ׳ אחרי רבים להטות הוא משום דאיירו שם במחלוקת יחיד ורבים, ועיין בתוס׳ שם ובתוס׳ יבמות י״ד א׳.

ודע דבכלל לא בשמים היא הוי גם דברי נביאות וכמש״כ הרמב״ם בפ״ט ה״א מיסוה״ת שאין הנביא רשאי לחדש דבר מה״ת משום דלא בשמים היא, וכן הנביא שאמר הלכה כדברי פלוני מצד נביאות הרי זה נביא שקר ואפילו נותן אות ומופת, יען שהוא בא להכחיש את הכתוב בתורה לא בשמים היא, אבל בסתירת דין לפי שעה שומעין לו וכמבואר לפנינו בפ׳ שופטים (י״ח ט״ו) בפסוק אליו תשמעון, ועיין מש״כ בפ׳ משפטים בפסוק אחרי רבים להטות.

ונראה פשוט דרק לענין הוראה אין שומעין לנביא, אבל הודעת מציאות וגלוי מילתא בודאי שומעין לו, וראיה לזה מבכורות כ״ד א׳ דאמר שם לענין הדין דאיירי התם שעומד בספק עד יבא ויורה גואל צדק, ופריך מאי עד יבא ויורה, עד שיודע לך הדבר מבעי לי׳ ופירש״י יבא ויודיע מבעי לי׳ דגלוי מילתא בעלמא שיגיד לנו וכו׳ והוראה לא שייך אלא בדבר הלכה עכ״ל, והרי מבואר כמש״כ דעל גלוי מילתא שומעין לנביא, ועיין יבמות ק״ב א׳ ומש״כ בפ׳ שופטים שם ובפ׳ בשלח בפסוק והוא כזרע גד לבן.
4. ר״ל שאמרו ליהושע שישאל מן השמים כמו שהי׳ משה שואל, ואמר לא בשמים היא, וממשה אין ראיה, כי הכל נמסר לו מן השמים, וע״ע מענין זה לפנינו בס״פ בחקתי בפ׳ אלה המצות בדרשה שאין הנביא רשאי לחדש דבר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחיידעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יג) וְלֹא⁠־מֵעֵ֥בֶרא לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר⁠־לָ֜נוּ אֶל⁠־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃
Neither is it beyond the sea, that you should say, "Who shall go over the sea for us, and bring it to us, and make us to hear it, that we may do it?⁠"
א. וְלֹא⁠־מֵעֵ֥בֶר =א (אין געיה)
• ל=וְלֹֽא⁠־מֵעֵ֥בֶר (געיה)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

וְלָא מֵעִבְרָא לְיַמָּא הִיא לְמֵימַר מַן יִעְבַּר לַנָא לְעֵיבֶר יַמָּא וְיִסְּבַהּ לַנָא וְיַשְׁמְעִנַּנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַּהּ.
nor is it beyond the sea, that you shouldst say, Who will go over for us beyond the sea, and bring it to us, that we may hear and do it?
ולא מן עבר לימה רבה היא אוריתה למימר לווי הוה לן חד כיונה נביא די יחות לעמקוי דימה רבהא ויסק יתה לן וישמע לן פיקודייה ונעבד יתהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לווי הוה לן חד כיונה נביא די יחות לעמקוי דימה רבה״) גם נוסח חילופי: ״מן ייעיבר לנא מעיבר לימה רבה היך יונא נבייא״.
ולא מן האל לעיבר ימא רבא היא למימר מן יעיבר בדילנא לעיבר ימא רבא ויסבינה לנא וישמע יתה לן ונעבדינה.
Neither is it beyond the great sea, that you shouldst say, Who will go beyond the sea for us, and fetch it for us to make us hear, that we may do it?
ולא מעבר ימא רבא היא אורייתא למימר אלווי הוה לן חד כיונה נביא דייחות לעומקי ימא רבא וייתי יתה לן וישמע ית פקודיא ונעבד יתהון.
Neither is the law beyond the great sea, that thou shouldst say, that we had one like Jonah the prophet, who could descend into the depths of the sea, and bring it to us, and make us hear its commands, that we may do them!
וליסהא מן ד׳אך ג׳אנב אלבחר [פיקול קאיל מן ד׳א יעבר לנא אלי ג׳אנב אלבחרא] פיאכ׳ד׳הא ויסמענאהא פנעמל בהא
א. נשמט בכה״י מפני הדומות.
והיא אינה מעבר לים [שיאמר אומר: מי יעבור לנו אל עבר הים] ויקח אותה וישמיענו אותה ונעשה אותה.
פס׳: ולא מעבר לים היא – לא תמצא תורה בפורשי הים שאין להם פניות לעסוק בתורה. ד״א לא תמצא תורה במי שמרחיב לבו עליה בים במי שאוהב מלבושים נאים מצעות נאות מאכלות יפות.
לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים – הא אם צריך אתה לעבור חייב אתה לעבור אליה. על דבר אחד 1עלה הלל מבבל:
1. עלה הלל מבבל. בירושלמי פ״ו דפסחים ה״א ושם הגירסא על ג׳ דברים עלה הלל מבבל וכצ״ל הכא:
מעבר לים היא – פירוש רחוקה (דברים ל׳:י״א). ויתכן שהוא הים הגדול, שלא יוכל אדם להכנס ברחבו מפני חשכת מים.
BEYOND THE SEA. This explains neither is it far off (v. 11). It is possible that the reference is to the great sea1 whose width a person cannot enter2 because of the darkness of the water.⁠3
1. The Atlantic Ocean.
2. That is, one cannot cross it.
3. A dark cloud covers it. Ibn Ezra like other medievalists believed that one cannot cross the "large sea.⁠"
ולא מעבר לים היא – שאין אדם יכול לקיים אלא אם כן עובר את הים, וזהו דבר ״רחוק״ (דברים ל׳:י״א) אבל יכול להיות.
ולא מעבר לים היא – NEITHER IS IT BEYOND THE SEA – That a person is unable to fulfill it unless he crosses the sea, which is a “distant” thing (Devarim 30:11), but possible.
ולא מעבר לים היא – הוא הים הגדול שאין אדם יכול לעברו דרך רחבו מפני חשכת המים.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ולא מעבר לים היא, "neither is it beyond the ocean;⁠" this refers to the Mediterranean, which man cannot cross as even if he had a ship, the surface of the waters are dark and he would get lost at night. (Ibn Ezra).
ואינו גם כן מאופן מהעומק שיצטרכו לשוטט מעבר הים – להבין דבריה כי המצוה מעניינה והיא עשית המצוה הוא דבר קל מאד להגיד אותו בפה ולצייר אותו בלבבו וזה כי לא צותה התורה להעמיק העיון בה עד שיעמדו על כונותיה לפי מה שאפשר אך בטחה כי זה יתכן שישלם עם מה שהישירה אליו בזה הענין הבדל הכהנים והלוים לעבודת השם יתעלה כמו שביארנו במה שקדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ולא מעבר לים הוא – גם כן לא תצטרך בה לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך, באופן שיהיה זה אפשר לך בגלות. ולא יקשה עליך, כמו שיקרה באיזו מצוה שנפל בה ספק, ותצטרך לפירוש חכמי הדור, או שהיא נמנעת בגלות.
ולא מעבר לים היא, neither, when you are in exile, overseas, do you need to travel to the leading Torah scholars across the ocean in order to become a true penitent. True, there are commandments which are difficult to master without expert guidance, repentance, however, is not one of them.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

{הקדמונים היו מאמינים שהארץ נתונה על המים והים הגדול מקיף אותה ואין בתוכו יישוב, והנה מה שהיה מעבר לים אין יד אדם שולטת בו, כי אין בו יישוב ולא ארץ כלל.}א
א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 673(א), 673(ב).
ולא מעבר לים הִוא – היֶדַע והמעשים שהתורה מתכוונת אליהם אינם תלויים במצבים ובתנאים שקיימים אי⁠־שם בארץ רחוקה. לפיכך אינך יכול לומר: התורה מתאימה למקומות אחרים בעולם, שהאקלים והתנאים החברתיים בהם שונים מהמקום שבו אני גר. מקומות אלה מצויים הרחק מעבר לים, ואי⁠־ידיעתם מונעת ממני הבנת דינים אלה שאני אמור לקיים. תחילה יש צורך שמישהו יעבור את הים וילְמד את תנאי אדמת התורה במקומה ובארצה, על מנת להביא אלינו את הידיעות החסרות לנו, כדי שנוכל להבין את התורה לפני שנקיימנה.
כל הדברים האלה אין בהם ממש!
ולא מעבר לים היא – הוא באור על ולא רחוקה היא:
ולא מעבר לים היא: כמו שכתבתי (פסוק י״א)⁠1 שהוא ביאור של ״ולא רחוקה היא״. שיש דבר שאי אפשר לעמוד עליו מחמת חסרון ידיעה בלי קבלה מרב, וא״כ נצרך לרב שמעבר לים, וא״כ הוא טורח גדול ומן הנמנע לכמה אנשים2. ואמרו חז״ל בעירובין שם (נה,א) שאם היא מעבר לים צריך לעבור, פירוש3, אם אפשר לעבור ודאי מחויב בכך, אכן אם אי אפשר גם בזה, ׳התורה עומלת לו במקום אחר׳ (סנהדרין שם) – להזמין לפניו ידיעה זו4 באיזה אופן עד שיגיע לידיעה זו.
1. בקטע המתחיל ׳ומתחילה נבוא לפירוש חז״ל׳.
2. אלו שאינם מעם ישראל, כי לעם ישראל ניתנה ההבטחה ״לא רחוקה היא״, וממילא לגביהם המצב הוא ״לא מעבר לים״.
3. וכפי שכתב בקטע הקודם, שע״פ חז״ל מילים אלו כן עוסקות באיש ישראל, כשהמשמעות היא מתוך הפסוק עצמו שלישראל יש סייעתא מיוחדת.
4. שהיתה חסרה לו עקב חסר בקבלה מרב.
ולא מעבר לים היא – אין אתה צריך לנסוע לארצות רחוקות כדי לקחת משם את התורה. אפשר גם לפרש, שהכתוב מדבר כאן אל הגולים, שאינם צריכים לנסוע אל החכמים הרחוקים מהם כדי שיפרשו להם איך לקיים את התורה בגלות (השוה פירוש רבי עובדיה ספורנו). גם לא יחשבו שמצוות התורה מבוססות על מדינות ותקופות אחרות (רש״ר הירש).
ולא מעבר לים – א״ר אברימי בר חמא, מאי דכתיב ולא מעבר לים היא – שאם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה.⁠1 (עירובין נ״ה.)
ולא מעבר לים – מאי ולא מעבר לים היא, רבא אמר, לא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים2 ור׳ יוחנן אמר לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים.⁠3 (עירובין נ״ה.)
1. עיין מש״כ בפ׳ הקודם אות ט׳ וצרף לכאן.
2. לא נתבאר ענינו, ונראה דמכוין למ״ש בפ׳ חלק קי״א א׳ עה״פ דאיוב לא תמצא בארץ החיים לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה, והפי׳ הוא במי שחי חיי נחת ותענוגים, והיינו שלומד מתוך הרחבת הדעת בחיי העוה״ז שנדמה לים ועיין בתנחומא פ׳ בראשית דמשמע שם דזה הוא רק בתורה שבעל פה ולא בתורה שבכתב. וגם יש לפרש שמרחיב דעתו שמתגאה ברחבת דעתו על התורה לומר דבר זה נראה לו ודבר זה לא נראה לו, וכדומה.
3. פירש״י הם הסוחרים המחזירים בעיירות, ונראה שדקדק לפרש כן, משום דמצינו יפה תורה עם דרך ארץ, הרי דמי שיש לו עסק בבית אינו סותר לתלמוד תורה כי יכול לקבוע לו עתים לזה ולזה, אלא רק מי שהוא נודד בדרך, ההוא אינו יכול להתעסק בתורה כלל, כי שעתו טרודה וטרופה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתשד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יד) כִּֽי⁠־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃
But the word is very near to you, in your mouth, and in your heart, that you may do it.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

אֲרֵי קָרִיב לָךְ פִּתְגָמָא לַחְדָּא בְּפוּמָּךְ וּבְלִבָּךְ לְמִעְבְּדֵיהּ.
For the word is very nigh you, in your mouth and in your heart, that you may do it.
ארום קריב היאא לוותכון פתגמא לחדה במימר פמיכון ובלבביכון למעבד יתיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״היא״) גם נוסח חילופי: ״הוא״.
ארום קריב לכון פיתגמא בבית מידרשכון פתחו פמכון למהוי הגיין בהון בריר⁠(ן){ו} ליבכון למעבד יתהון.
For the Word is nigh you, in your schools;⁠a open your mouth, that you may meditate on it; purify your hearts, that you may perform it.
a. Be-beth medrashkun.
ארום קריב הוא לוותכון פתגם לחדא בפומכון למהון הגיין בה ובלבביכון למעבד יתה.
For the word is very nigh you, in your mouth, that you may meditate upon it, and in your hearts, that you may perform it.
[ז] דָּבָר אַחֵר: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב נַחְמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבַת מֶלֶךְ שֶׁלֹא הָיָה אָדָם מַכִּירָהּ וְהָיָה לַמֶּלֶךְ אָהוּב אֶחָד וְהָיָה נִכְנַס לַמֶּלֶךְ בְּכָל שָׁעָה, וְהָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עוֹמֶדֶת לְפָנָיו, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ רְאֵה הֵיאַךְ אֲנִי מְחַבֵּב אוֹתְךָ שֶׁאֵין בְּרִיָּה מַכִּיר אֶת בִּתִּי וְעוֹמֶדֶת לְפָנֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רְאוּ מָה אַתֶּם חֲבִיבִים עָלַי, שֶׁאֵין בְּרִיָה בַּפָּלָטִין שֶׁלִּי מַכִּיר אֶת הַתּוֹרָה, וְלָכֶם נְתַתִּיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָּל חָי (איוב כ״ח:כ״א), אֲבָל אַתֶּם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְךָ, אֶלָּא קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָבָר מְאֹד, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי, אִם יִהְיוּ דִּבְרֵי תוֹרָה קְרוֹבִים לָכֶם, אַף אֲנִי קוֹרֵא אֶתְכֶם קְרוֹבִים, שֶׁכֵּן כְּתִיב: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּיָהּ (תהלים קמ״ח:י״ד).
בל אלאמר קריב ג׳דא ימכנך בפיך ובקלבך אן תעמל בה.
אלא הדבר קרוב מאוד, בפיך ובלבך שתקיים אותו.
כי קרוב אליך – התורה נתנה להםא בכתב ובעל פה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י מינכן 5: לך. בכ״י לונדון 26917: ״לכם״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34 המלה חסרה.
כי קרוב אליך BUT [THE WORD] IS [VERY] NEAR UNTO YOU – the Torah has been given to you in writing and orally.
פס׳: כי קרוב אליך הדבר מאד – בזמן שבפיך לעשותו ובלבבך. וכן דוד אומר (שמואל ב כ״ג:ה׳) ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ״ח אברים תהא שמורה:
כי קרוב – אלא.
כי קרוב [THIS INSTRUCTION IS NOT BEYOND REACH ...] rather IT IS CLOSE BY.⁠1
1. Rashbam points out that the word כי in the verse means “rather.” Here the כי clause follows a statement in the negative (“it is not beyond reach ...”). See notes 3 and 4 above.
בפיך – שכל המצוות עיקרם בלב, [שתגרוס אותם, ויהיו שלוחים עלי פיך ושמורים בלבך.]⁠א ויש מהם זכר בפהב לחזוק הלב, ויש מעשה כדי שיזכר הפה.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פרנקפורט 150, לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176, פריס 177: לפה.
IN THY MOUTH, AND IN THY HEART. For the heart is the core of the commandments.⁠1 Some commandments require the uttering of statements which serve to reinforce the heart.⁠2 Others consist of deeds3 so that a person will utter the required statements.⁠4
1. The commandments that pertain to the heart are the most important ones. Among the latter are the commandments to believe in God, to love God, etc.
2. We thus recite the shema to reinforce our belief.
3. Such as donning tefilin.
4. So that a person will remember to recall verbally the commandment tied to the ritual. However, not all commandments observed by deeds have this as their purpose. See Ibn Ezra on Ex. 31:18 (Vol. 2, p. 410) where he divides the positive commandments into three categories: those to be observed by the heart, those to be observed by speech, and those to be observed by action.
בפיך ובלבבך לעשותו – פה בלא לב אינו כלום, דאחר כוונת הלב הן הן הדברים. דכל העושה מצוה ואין לבו לשמים, אינו כלום, כדכתיב: ו⁠{את} כל כשרון המעשה כיא היא קנאת איש מרעהו (קהלת ד׳:ד׳), ואין הכשרון לשמים, גם הוא הבל. ולב בלא פה זו היא מחשבה שאינה באה לידי מעשה, ואינו כל כך.
א. בכ״י מינכן 52: אשר.
בפיך ובלבבך לעשותו – IN YOUR MOUTH AND IN YOUR HEART TO DO IT – A mouth without a heart is nothing, since these matters go after the intention of the heart. For anyone who does a commandment whose heart is not towards heaven, it is nothing, as it is written: “and all achievement that is the envy of a man's neighbor.” (Kohelet 4:4), and the achievement is not for the sake of heaven, it too is vanity. And a heart without a mouth is a thought that does not come to action, and it is not [worth] so much.
בפיך ובלבבך לעשותו – הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז״ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו. ומן הידוע כי המצות התלויות בלב עבודה גדולה להקב״ה מן המצות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז״ל פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו על פסוק ראשון זו היא ק״ש של רבי יהודה הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. ומפני זה הזכיר ובלבבך באמצע לחשיבותו מכלן והזכיר לעשותו אחריו. וכתב הרמב״ן ז״ל, בפיך ובלבבך הוא ענין הודוי על התשובה שהזכיר למעלה, ואמר, כי המצוה הזאת, על התשובה נאמר שהוא מצווה בה, כמו שאמר ושבת עד ה׳ אלהיך, ואמר לא נפלאת היא ולא רחוקה, כי אף בהיותם בארץ אויביהם בגלות והם נדחים ונפוצים יכולין הם לשוב בתשובה בכל מקום שהם, אף אם היו בסוף העולם קרוב אליך הדבר מאד לעשותו בשני דברים אלו, בפיך ובלבבך, שתסכים במחשבתך ותגמור בלבך ותתודה בפיך.
בפיך ובלבבך לעשותו, "with your mouth and your heart to perform it.⁠" The Torah mentions three things here; the mouth, the heart, and the performance. All the laws of the Torah are included therefore as belonging to one of these three categories. There are commandments which require to be fulfilled by use of the mouth; others can be fulfilled by means of the heart only; still others require "performance,⁠" i.e. the involvement of other organs and parts of our bodies. This is what may have prompted our sages in Avot 1,20 to state that "the world stands on three things, on Torah, on service to the Lord, and on the performance of deeds of loving kindness.⁠" When the sages said: "on the Torah,⁠" they meant on our engaging our mouth in the service of the Lord; when they said: "on service to the Lord,⁠" they meant that our hearts had to be involved in fulfilling the commandments. Commandments which require the participation of our heart rank higher than those which can be discharged by means of only our mouths. This is the reason that when someone who is engaged in studying Torah (using his mouth to serve the Lord) must interrupt his studies when it is time to perform a commandment requiring our heart, i.e. the reading of the first line of the Kriyat Shema. (compare Shabbat 11) According to Rabbi Yehudah haNassi (Berachot 13) it is only the first verse in that paragraph which requires the kind of concentration that one must interrupt regular Torah study in order to perform it properly.
Mitzvah-performance which necessitates the mouth is ranked higher than the performance of commandments which involve other parts of our body such as offering sacrifices. (Tanchuma Tzav 14) This is based on Leviticus 7,31 seeing it does not say זאת התורה, עולה וגו' but זאת התורה לעולה, למנחה, וגו', "i.e. that there are viable or even superior alternatives to the offering of sacrificial animals. Ed.] This is the reason the word ובלבבך has been written in the middle of the three categories, to emphasize its centrality, the fact that it is the most important of the three. This is why performance, i.e. with the limbs and organs of the body, has been written only at the end of the verse.
Nachmanides, at the end of verse 11 writes as follows: the words בפיך ובלבבך refer to the subject of penitence, repentance, a commandment spelled out in verse 2 of our chapter. When the Torah speaks of this repentance it draws attention to the fact that it is not so difficult to fulfill this commandment. The Torah does not demand all sorts of difficult tasks such as ascending to heaven or crossing the ocean for a person to have fulfilled this commandment. All it takes to become a true penitent is the mouth and the heart. It may be performed anywhere; you do not even have to come to Jerusalem and the Temple to have your repentance accepted by the Lord. It is the easiest thing to do, i.e. כי קרוב אליך הדבר מאד לעשותו, "the matter is right at hand for you to carry out.⁠" All you need is to employ your mouth and your heart.
בפיך ובלבבך לעשותו – בפיך כי חיים הם למוצאיהם. ובלבבך אברא רשמעתא סברא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ואמר כי קרוב אליך הדבר מאד – לרמוז שמעלת התשובה היא קלה מאד להשיגה. והוא דבר שתלוי באדם עצמו. ואינו שואל מהאדם כסף וזהב ורוב פנינים. אלא שיודה פשעיו בפיו ויתחרט מהם. ויעשה תשובה בהודאה והלולים כאומרו קחו עמכם דברים ובדברים שובו אל ה׳. ואמרו אליו יש לך לכפר עונותינו וליקח לבבנו הטוב ונדבת רוחנו. וכפי מה שהוא בלבנו כך נאמר אותו בפינו. וזהו ונשלמה פרים שפתינו. ולהורות שצריך האדם להתחרט מחטאיו ושלא ישוב אליהם עוד. אמר אשור לא יושיענו. ולהורות שצריך גם כן לעשות מעשים טובים. אמר אשר בך ירוחם יתום. ובזה ארפא משובתם. אחר שהם מתחרטים. אוהבם נדבה. כמו שהם באו בלב טוב. ולא אעשה עמהם רעה כמו שהם עזבו מעשיהם הרעים. וזהו כי שב אפי ממנו. וכנגד המעשים הטובים שראוי להם לעשות. אמר אהיה כטל לישראל שהוא רחמים. ואע״פ שהטל הוא דבר מועט יפרח כשושנה וילכו יונקותיו ופארותיו הנה והנה. בענין שיושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן. כאלו ירד עליהם מטר רב. וזה רמז על רבוי הטוב ושם טוב. כאומרו ויצא שם דוד בכל הארצות. ולפי שאלו היו דברים מתקבלים על השכל. אמר שמיד נתחרטו ממעשיהם. וזהו אפרים מה לי עוד לעצבים. כלומר לילך אחר העצבים וההבלים. ואז אמר הנביא אני עניתי ואשורנו יהי רצון שאהיה כברוש רענן. אחר שממני פריך נמצא. ומצד דברי חזרת בתשובה. ולזה אמרו רז״ל שהראשון שפתח בתשובה היה הושע שבא מראובן שפתח בתשובה דכתיב וישב ראובן אל הבור. ולזה אחר שאמר תאשם שומרון כי מרתה באלהיה. אמר עם כל זה שובה ישראל עד ה׳ אלהיך. אחר שיש לך מקום לשוב. כי עדיין לא נפלת מכל וכל. אלא כשלת בעונך ולא נפלת. ולכן קחו עמכם דברים. ולפי שדבר גדול דיבר אליהם הנביא בענין התשובה שהיא תלויה בפה. אמר מי חכם ויבן אלה. שהם דברים עמוקים וכולם ישרים למבין וישרים למוצאי דעת. וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. כאומרם ז״ל לשנים שצלו פסחיהם אחד לשם פסח ואחד לשם אכילה גסה וכו׳. וכן אמרו ג״כ משל ללוט ושתי בנותיו וכו׳. ולכן אמר בכאן כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. כלומר שיחשב בלבו ויתחרט ויתנחם ממה שעשה ויאמר בפיו חטאתי עויתי פשעתי וכזה וכזה עשיתי. וכמו שכתב הקדוש ז״ל שהאדם החוטא ומודה על פשעיו לשם בינו לבין הקיר. ואומר זה וזה עשיתי ולא אשוב לעשותו יותר. שאין דינו נמסר לשום מלאך. אלא הקב״ה דן אותו ומזכה אותו. וזהו בפיך ובלבבך. ואמר לעשותו כנגד המעשים טובים שיש לו לעשות. כאומרו אשר בך ירוחם יתום. ואמר המשורר ג״כ אמרו בלבבכם כנגד בפיך ובלבבך. וכנגד המעשים אמר זבחו זבחי צדק. ובמה שאין כחכם משגת בידיעת דרכי התשובה ובטחו אל ה׳ כי הוא יעזרכם. כאומרו ומל ה׳ אלהיך את לבבך. ולפי שהאדם חוטא במחשבה בדבור ובמעשה. אמר שתיקונו הוא באלו הדברים שקלקל בהם. וכמו שאמרו במדרש על כניהו שאמר בו אם יהיה כניהו חותם על יד ימיני כי משם אתקנך. משם תהיה תיקונך. כי אע״פ שהיה גזר דין שיש עמו שבועה. בתשובה נתקן והיו לו בנים אע״פ שכתב כתבו את האיש הזה ערירי וגו׳. וכתיב ובני כניהו אסיר בנו שאלתיאל בנו. אסיר שהעמיד תולדות בבית האסורים שלא כמנהג העולם ושמש מטתו מעומד. דבר אחר אסיר שנאסר הקב״ה בשבועה. שאלתיאל שנשאל הקב״ה על שבועתו וביטל הגזירה. דבר אחר שאלתיאל שממנו הושתלה מלכות בית דוד. ולכן אמר בכאן אע״פ שחטאת בדבור ובמחשבה ובמעשה. ממקום קלקלתך תקנתך. דכתיב בפיך ובלבבך לעשותו:
ואלו השלשה רמזם דוד במזמור בבוא אליו נתן הנביא. שתקנו על חטא בת שבע. ונתן בו סדר לשבים שראוי להם להודות על פשעיהם ולא לכסות עליהם. וכן ראוי לבקש בקשתם על צד החסד והרחמים. וזהו חנני אלהים כחסדך. וכנגד ההודאה אמר כי פשעי אני אדע שהם רבים. וחטאתי הידוע נגדי תמיד. ואני מודה עליו ואומר לך לבדך חטאתי. ולא לאוריה. לפי שהוא סיבב מיתתו בעברו על מאמר המלך. וכן באשתו לא חטאתי כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות מניח לאשתו. דכתיב ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח. מאי ערובתם תקח דברים המערבים בינו לבינה שהם הקידושין תקח בגט פיטורין. ובמדרש אמרו ואת ערובתם תקח. היינו דכתיב אנכי אערבנו כי יהודה נעשה ערב על בנימין. ולכן ראוי לדוד שבא מיהודה שישלים ערבותו וילך להצילו לשאול שהיה מבנימין מיד גלית. ואם כן במה חטא דוד. לזה אמר והרע בעיניך עשיתי. שכמעט חס ושלום חטא בע״ז שהוא חמור מאד. וזהו לך לבדך חטאתי. והענין הזה הוא כמו שכתב הקדוש ז״ל שחטאתו היתה בזה שהנביא אמר לדוד ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון. ואחר שהרגו מה לי שהרגו בחרב בני עמון או בדבר אחר. אבל אמר שכל חרב בני עמון דרקון שקוץ בני עמון היה חקוק בו. וכששלח דוד ליואב שישים את אוריה בראש המערכה ומת הוא ואנשים אחרים עמו. דוד סיבב שיעבור חרב בני עמון עם שקוצו על מחנה ישראל הקדוש. בענין שהיו אומרים כי דרקון שקוצם עשה זה. וכביכול דוד סבב לתת כח ושבח לטעותם. עד שבזה כמעט היה עובד ע״ז. וזהו לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי. וכל זה אני אומר למען תצדק בדבריך ותזכה בשפטיך. שכל מה שגזרת עלי הייתי חייב ויותר ויותר. אבל יש לך לראות כי הן בעון חוללתי. ואיני רוצה להאריך בכל המזמור אלא בסוף שכמו שהוא חטא במחשבה בדיבור ובמעשה. כן היה רוצה לתקן חטאתו באלו השלשה דברים. והיה מבקש מהשם שיעזרהו במה שאין כחו משגת. וכנגד המחשבה אמר לב טהור ברא לי אלהים. וכנגד הדבור אמר אלמדה פושעים דרכיך. וכן תרנן לשוני צדקתך. ולכן ה׳ שפתי תפתח וגו׳. וכנגד המעשים אמר אם אומר לעשות זבחים לא תחפוץ זבח ואתנה. אבל הזבחים והמעשים הטובים הם רוח נשברה. ואני נשבר ונדכא ולבי חלל בקרבי. כמו נבוב לוחות שתרגום חליל לוחין. וכן בלב האדם יש שני חדרים אחד של רוח ואחד של דם. ואני בתעניות ובייסורין אין לי דם באותו חדר ולבי חלל בקרבי. ואם כן לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. או יאמר אחר שאתה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. הטיבה ברצונך את ציון שהיא מדוכה ומעונה. תבנה חומות ירושלים החרבה. ואז תחפוץ זבחי צדק והיא תפלה לעתיד:
ואלו השלשה למדם דוד ממה שאמר בכאן כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. שהם השלשה דברים שהזכרנו בענין. שמעלת התשובה דבר גדול מאד ודבר קל מאד. אחר שהכל תלוי בו בפיו ובלבו ובאיבריו. והנה תנאי התשובה הם רבים והמחברים דברו בהם ואיני רוצה להאריך בהם. ומכולם לא ישרו בעיני אלא דברי ספר הישר שמתחיל אנא ה׳ הושיעה נא. ואומרים שעשאו ר״ת ז״ל ואיני זוכר דבריו על נכון. לפי שבעונותי אין לי ספר שכולם נשארו בפורטוגא״ל אבל כמדומה לי שהיה אומר שד׳ תנאי תשובה הם כנגד ד׳ יסודות. אחר שהאדם חוטא מצד יסודותיו ותאוותיו. האחד שינחם ויתחרט מעונותיו. והשני שיעזוב מעשיו הרעים ויעשה תשובה. והשלישי לשוב אל שם ולרצותו במעשים טובים. והרביעי שיחשוב בלבו שכר התשובה ועונש המשובה. החרטה כנגד הרוח שמתהפך ומתגלגל ממעלה למטה. עזיבת החטא לגמרי ושלא ישוב אליו עוד כנגד יסוד המים הנגרים ארצה ולא יאספו. לשוב אל השם במעשים הטובים ולהסיר ממנו הגאוה להיות שפל כיסוד הארץ שהוא נרמס ברגלים. שיחשב בלבו שכר התשובה שבה עולה למעלה לעולם הנפשות. כיסוד האש שעולה למעלה ואינו יורד למטה. ואם יעמוד במשובתו יהיה נשרף באש של גיהנם. איני יודע אם אני מכוין הדבר בטוב. כי בחבור הראשון שנשאר בפורטוגא״ל הבאתי ראיות גדולות לדברי הגאון. אבל אני איני זכור בטוב עכשיו. ולא כתבתי זה בכאן אלא להציב ציונים ולתת רמזים למעיין אם יבא לידו ספר הגאון:
בפיך ובלבבך לעשתו – להכיר בלבבך את חטאך ואת האל יתברך שחטאת לו, ולהתחרט ולהתודות על זה בפיך.
בפיך ובלבבך לעשותו, to recognize with your heart the nature of your sins and the One against Whom you have sinned so that you will express your confession and remorse to Him with your heart and with your lips.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

התורה ניתנה לכם בכתב ובע״פ. דק״ל והא אף כי היא לפנינו קשה הבנת התורה מצד עומק המושג וקוצר המשיג. ועז״פ התורה ניתנה בכתב ובעל פה, וא״כ מתוך תורה שבעל פה הבנת התורה קרובה מאוד, וק״ל:
The Torah was presented to you in written and oral form. Rashi is answering the question: Even when the Torah is in front of us it is difficult to understand because of the depth of the subject matter and the shortcoming of the one studying it! Regarding this he explains, The Torah was presented (to you) in written and oral form, and therefore the understanding of the written Torah is very plausible [if one studies it] in conjunction with the Oral Torah.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

כי קרוב אליך – כל הדברים אשר צויתי אתכם הם ידועים לכם ועשייתם תלוייה בכם:
בפיך ובלבבך לעשתו – אם תלמדום בפה, ותשמרום בלב לעשותם, כלומר הם אפשרי הלימוד והשמירה והעשייה, ולפי שיצרתי בכלכם עין רואה ואזן שומעת ולב מבין ושומר, וגם כח הממשלה לבחור כמו שיאמר בסמוך, מעתה אין הדבר תלוי אלא בכם:
כי קרוב – ענינו קרוב אל השכל ומקובל על הדעת (אננעהמבאר, לייכט) כמו וקרוב לשמוע (קהלת ד׳).
בפיך ובלבבך – כלומר שמתי בפיך את תוכן מובנה (וכמ״ש רש״י התורה נתנה לכם בכתב ובע״פ), אשר על ידה נתברר לכם אמתות כוונת התורה; ובלבבך תוכל להבין (ע״י התורה שבע״פ) פירוש דברי התורה והמצות וכל תעלומות חכמה הנמצא בכוונת התורה, עד שאין לכם להסתפק עוד בביאור דברים, ובזה תבינו כל מליצה ממליצותי׳ על אמתות עומק ענינה ותוכן כל מצוה ממצותי׳, באופן שתוכלו לקיימם ולעשותם כפי אמתות כוונת נותן התורה ית׳.
כי קרוב אליך הדבר מאד וגו׳ – הנושא והתוכן של התורה הזאת קרובים מאוד אליך, קרובים יותר מכל דבר אחר; שכן אתה עצמך הוא הנושא, וחייך עלי אדמות הם התוכן. כדי להבין את שניהם, עליך רק להתעמק בעצמיותך הפנימית ולבחון את יחסיך הארציים⁠־אנושיים בעיניים פקוחות. כל הוראות נוספות שייתכן שתצטרך להן – בנוסף על ספר התורה שכבר נמסר לך – כדי להבין את התורה ולקיימה, אין לבקש אחריהן בשמים או מעבר לים, שכן הן נתונות לך ״בפיך״, הווי אומר, על ידי המסורת הנלמדת מפה לפה (השווה ״על פי הדברים האלה״ [שמות לד, כז], ״שימה בפיהם״ [להלן לא, יט], ״לֹא⁠־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ [יהושע א, ח], ״וּדְבָרַי אֲשֶׁר⁠־שַׂמְתִּי בְּפִיךָ״ [ישעיהו נט, כא]). תלמד את הנמסר לך ״בפיך״, תבין ותתפוס אותו בשכלך ובלבך – ״ובלבבך״ – כדי ״לעשותו״. ללמוד את התורה בשכל ובלב, בהדרכת המסורת שבעל פה, כדי לדעת ולקיים את מצוותיה – זוהי הדרך היחידה שניתן לקנות בה את התורה. דרך זו נתונה לפני כל אדם בכל מקום ובכל זמן, והיא הדרך היחידה שנוכל להבין בה את תורת ה׳ וללמוד ממנה את ייעודנו הנצחי עלי אדמות.
מאחר שנושא התורה קרוב אלינו, והדרך לידיעתה פתוחה בפנינו, היא תלווה אותנו בכל תהפוכות העתים; ולאחר כל נדודינו וניסיונותינו, נמצא את דרכנו לשוב אליה בנאמנות נצחית.
שלוש תיבות אלה – ״לא בשמים היא״ – מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על⁠־טבעית או להתגלות אלוקית, ועל יסודן הוא מרשה לעצמו להשפיע על התורה ולימודה. מאז נחתמה התורה ביד משה ניתן ללומדה רק דרך חכמה ולא דרך נבואה. רק למה שנלמד מלשון התורה ומקבלת חכמים, ולא לנבואה הבאה בהשראת כוח עליון, יש תוקף בלימוד התורה ובשמירתה. כפי שחז״ל מבארים כאן: ״שלא תאמרו ׳משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים׳; לא נשתייר הימנה בשמים״ (דברים רבה ח, ו).
ור׳ חנינא מוסיף: ״היא וכל כלי אומנותה ניתנה, ענותנותה צידקה וישרותה ומתן שכרה״ (שם). התורה ניתנה יחד עם כל תכונות האופי המוסריות הנצרכות ללימודה: ענווה, נאמנות לקיום חובה, יושר, ועם כל שכרה המובטח. כל העוסק בתלמוד תורה בדרך הנכונה מוצא בה את כל התכונות הרוחניות והמוסריות הנצרכות להבנתה, ותכונות אלה גדלות ומתפתחות עם כל התקדמות בלימוד התורה. התורה עצמה יוצרת את תלמידיה ונושאיה. בעת שהופקדה ללא סייג בידי ישראל, היא כללה בתוכה את הערובה לפריחתה הנצחית. היא מנורת הזהב – כפי שחזה אותה הנביא זכריה (זכריה ד, ב–ג) – הנושאת על עצמה את המקור לשמן ולעצי הזית המזינים את נרותיה (עיין גם פירוש לעיל יח, טו והלאה).
כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך – הוא עד״ה (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים וגו׳ נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה ומובן שבאמת ידבר:
ובלבבך ע״ד סור מרע שהלב מושל באדם, והיא הבוחרת לסור מרע ולבחור בטוב:
לעשותו כולל כל מעשה הטוב ע״ד ועשה טוב וזה הוא כולל כל דברי התורה, וא״כ יש להתפלא על שלא יקיים האדם התורה ובהכרח שהוא מפני המונע, לכן בהסיר המונע ישאר הדבר כמו שהוא בטבע. ויתכן כי המצוה הזאת יכוון על מצות התשובה שצוה שכשיהיו בגולה ישובו אל ה׳ שלא יהיה להם התנצלות איך נוכל לשוב אל ה׳ הלא אין לנו נביא, ואין אנו יודעים הרבה פרטים בעניני המצות כמעשה הקרבנות ובמצות התלוים בארץ ויש פרטים שבלעדם אי אפשר לקיימם, ואין לעשות להלכה למעשה, רק ע״י נביא או ע״י ב״ד הגדול (שהיו בא״י איזה מאות שנים אף אחר החרבן) שיש להם המסורת מדור דור, ע״ז ישיבם, האם צויתיכם שתעשו שמה כל המצות הלא רק צויתיכם שתהיה לכם תשוקה אמתית בלב ונפש לכשתהיה בארץ תקיימו והלא יהיו שם נביאים וחכמים והם יודיעוך פרטי מעשה המצות, ועפ״ז יתפרשו הכתובים כך, כי המצוה הזאת, היא התשובה בגולה, לא נפלאת היא (ע״ד כי יפלא ממך דבר) ולא רחוקה היא ויבאר לא בשמים היא לומר מי יעלה לנו השמימה שהוא נביא ה׳ ע״ד ומשה עלה אל האלהים, ולא מעבר לים היא יכוון על א״י וירושלים שהוא לבני הגולה מעבר לים רק בפיך ובלבבך שתאמר ושיהיו הדברים האלה מאומתים מתשוקת הלב החפץ לעשותו אחרי כשתהיו בארץ, ולזה אין אתה צריך לא לנביא ולא לב״ד הגדול:
בפרשה הזאת בא להתיר השאלה העצומה למה בברית הר חורב שהיו בני ישראל אז רק עובדים מיראה כנ״ל, עכ״ז בהברכות שבתו״כ באו שם יעודים נפשיים כמ״ש שם ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם (שפירשנו שיהיו בהם נביאים) והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, וגם בהקללות באו שם עונשים נפשיים כמ״ש וגעלה נפשי אתכם והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, ובמשנה התורה הזאת שהיו הדור עובדים מאהבה כנ״ל, לא באו בהברכות יעודים נפשיים, ואף שיש גם דברים רוחנים, אבל רק התרוממות האומה בכלל שהוא ג״כ ענין הגוף, וגם בהקללות רק ענינים גשמיים ושפלות האומה ולא זכר מחרבן המקדש והסתלקות הנבואה, ויאמר להם שממה שצוה בכל משנה התורה לעבוד את ה׳ מאהבה בכל לב ונפש יחויב מזה היעוד הנפשי והצלחת הנפש באופן שישארו קיים באיש כמלאכים ולא כמלאכים שהם עומדין רק במדרגה אחת אלא שילכו מחיל אל חיל ויעלו מעלה מעלה, וגם תהיה להם הצלחת הגוף להיות קיים במין, ואם יעשו בהפך יהיה להם אבדן הנפש מאבדה לאבדה (ולא שיהיו רק לאפס ואין) עד״ש גיהנם כלה והם אינם כלים, וגם לא ישארו קימים אף במין, ומה שלא אמר בהברכות והקללות מענינים הנפשיים הוא מפני שמחוקי הברית להיות עדים מיוחדים בו, והעדים המה השמים והארץ ועל ידם ישלם ה׳ שכר המקיים שהם הברכות והעונש להעובר שהם הקללות ולכן לא בא בברית הזאת רק דברים שסבתן הם חקות שמים וארץ, (כי אף התרוממות האומה ושפלותה ע״י חקות שמים וארץ כמובן), ולכן לא נזכרו בו ענינים נפשיים, שאין קיומן והפסדן בחקות השמים והארץ:
ולמה תבואנה הברכות והקללות רק ע״י העדים, נאמר כי העדים מוטל עליהם ג׳ דברים. א) להתרות בהרוצה לעבור. ב) שאם עבר אז עליהם להגיד אל השופט. ג) שהשופט יקיים משפטו ע״י העדים, וכן דין התורה שהעדים צריכים להתרותו ולפרש לו ענשו. וכשיעבור יגידו בב״ד. וכשישפטו הב״ד תהיה יד העדים בהעובר ראשונה, אבל שלשת התועליות לא יושלם רק בעדות בני אדם, אבל לענין כריתת ברית לארך ימים אי אפשר ליחד בני אדם לעדים מפני שהם כלים ונפסדים ובהכרח ליחד לזה איזה דבר שיקיים שלא ימצא אלא הדומם אבל לא יהיה מעדות הזה כל שלשת התועליות הנצרך בעדים. ורק תועלת אחת או שתים היינו או שע״י לא יבואו לעבור על דברי הברית כי בראותם הדבר ההוא העומד לעד יזכרו ויזהרו לקיים, ומענין הזה היה הגל והמצבה שהעמידו להם יעקב ולבן שכשיבואו עד המקום ההוא ישובו לאחריהם כמ״ש אם אנכי לא אעבור וגו׳, וגם היתה בו התועלת השנית שאם יעבור אחד מהם הגל והמצבה ידעו בזה שחלל הברית אבל לא היתה התועלת השלישית שיבא גם המשפט על ידם, לכן אמר אלהי אבי אברהם וגו׳ ישפטו בינינו ובעדות השמים והארץ על ברית התורה לא יתכן התועלת שעל ידם יזכרו דברי הברית ולא יעברו מפני שמה שהאדם רואה אותו תמיד לא יעשה בו הרגשה שבראותם יזהרו לקיים ורק התועלת הוא שעל ידי השמים והארץ ישלם ה׳ שכר למקיימי דברי הברית ולייסר את העוברים כנ״ל:
כי קרוב אליך וגו׳: כמו שכתבנו (פסוק י״א) שאתה ישראל נוצרת לכך, ונשמת ישראל בת-מזל לנשמת התורה1.
בפיך ובלבבך לעשותו: אלו עצות להגיע לעומק דעת התורה2. שהרי אפילו להשיג אשה אשר הוכיח ה׳ לו, וידוע שהזיווג האמיתי מזדמן להמצא ומתקרב בנקל3, מ״מ בלי שום סיבה והשתדלות לא יגיע לה4.
ופירש הכתוב העצה ״בפיך וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולפי פשוטו ״בפיך״ – היינו ללמוד, ״ובלבבך לעשותו״ – על מנת לעשותו, היינו לקיים מה שלומד5. אבל אם כן אינו לפי נגינת הטעם, שהיה ראוי לפי זה להיות הטפחא על ״בפיך״6.
אלא יש בכאן עוד כוונה שניה7 ומבוארת בשמות רבה הנ״ל (מז,ד) ׳שתהא יגע בהם בפיך׳. והכוונה, שתלמוד ביגיעה (בפיך) עד שיהא נוגע אל הלב8, והיינו עם תלמידים9. ופירוש ״לעשותו״ – או עשיית הפרשה להבין דקדוקיה10, כמו שביארנו בספר ויקרא (ט,ו)11, או להיפך, עשיית הלכה ע״פ הויות התלמוד במקורה בפרשה12, כמו שכתבתי שם (יח,ה)⁠13 ובכמה מקומות. והמחדש בזה מיקרי שהוא ׳עושה׳.
ועצה עמוקה זו פירש שלמה המלך בסוף קהלת, אחר שאמר (יב,יא) ״דברי חכמים כדרבונות וגו׳⁠ ⁠⁠״, אמר עוד (פסוק י״ב) ״ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר״. הביאור, שמזהיר לתלמידי חכמים שנקרא ״בני״, כמו שכתבתי בספר בראשית (מט,ט)14, אשר אם ״יותר מהמה״ – אם רוצה לחדש ולהגדיל תורה, ״הזהר״ בשני דברים: האחד, ״עשות ספרים הרבה אין קץ״, היינו, שתכתוב לעצמך15 כל רעיון וכל חידוש. דהא שתורה שבע״פ אסור בכתב16 אינו אלא ׳לאמרן בכתב׳17, אבל לעצמו מותר וגם מצוה, כמו שכתב הרמב״ם בהקדמת ספר היד שכך היו נוהגים אפילו הנביאים הראשונים לרשום כל חידושי התורה18. ומקרא מלא הוא (שופטים ה,יד) ״מני מכיר ירדו מחוקקים, ומזבולון מושכים בשבט סופר״19, כמו שכתבתי בביאור זה המקרא לעיל (ג,טז)20, ועוד עיין שמות (לד,כז)21. והשני, ״ולהג הרבה יגיעת בשר״ (קהלת שם) – שיהא מדבר הרבה ביגיעת בשר, היינו עם תלמידים22.
כל זה הוא לפירוש הגמרא (ערובין נה,א) בפרשה זו23.
ועתה נבוא לפירוש השני24 דקאי25 על תשובה מאהבה26, והוא באמת למעלה מטבע האנושי, וכדתניא בספרי בפרשת עקב ״ואהבת את ה׳⁠ ⁠⁠״, וכי היאך אדם אהב להקב״ה?! דטבע של אהבה אינו אלא ע״י השתוות האוהב ונאהב, וגם משיג בשכלו מעלות הנאהב. ושני דברים אלו שגבו משכל האדם. ופירש הכתוב דמ״מ ״לא נפלאת היא ממך״ באשר ד׳קוב״ה וישראל חד הוא׳27, וכמו האב והבן אפילו לא הכירו זה את זה, מ״מ כשמזדווגין יחד נמשכים איש לרעהו בידיעה קלה, משום שהטבע מסייע לזה28. וביאר הכתוב תחילה כמה גבוהה היא מטבע האדם, שלא נטעה להיפך לחשוב כי באמת קלה היא ע״י השתוקקות לזה, על כן פירש הכתוב תחילה מה שראוי לחשבו29 – ׳כי היא בשמים׳, היינו ע״י חקירה בגובה שמים וגלגלים30, ומזה באמת יש תקוה להשיג אהבה, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות יסודי התורה31, ובשלהי הלכות תשובה (י,ו) כתב עוד: דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב״ה נקשרת בלבו של אדם וכו׳, לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות32 וכו׳. ׳או רחוקה׳33 – לילך למקום שגורם אהבה והתדבקות כמו בית המקדש {ומשום הכי התפלל שלמה בשיר השירים (א,ד) ״משכני אחריך וגו׳⁠ ⁠⁠״, ונתבאר שהוא תפלה על השגת אהבת ה׳ ע״י המשכת הכלל לבית המקדש34, וסיים על זה ״מישרים אהבוך״, שהדעת נותנת שנקל להשיג שם אהבת השם}. וא״כ הוא דבר קשה35.
אבל לא כן: ״כי קרוב אליך״ – ישראל, ״בפיך״ – היינו ע״י רינה, שנכלל בזה גם שירות ותשבחות להקב״ה, וגם ׳רינה של תורה׳36, וכדתניא בספרי שם (ואתחנן): וכי היאך אוהב להקב״ה – ״והיו הדברים האלה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (דברים ו,ו), וטבע התורה ליתן אהבת ה׳ בלב העמל בה, גם בלי שום ידיעת סיבה ע״פ שכל האנושי. ונתבאר עוד בשיר השירים (א,ב) שהתפלל שלמה ״ישקני מנשיקות פיהו וגו׳⁠ ⁠⁠״, וקאי על בקשת אהבה ע״י דברי דודים של תורה, וסיים ״על כן עלמות אהבוך״ – שנעלם הטעם איך המה מביאים לידי אהבתך37. ״ובלבבך לעשותו״ – שיהא הרצון והתשוקה להגיע לזה, דבלא תשוקת הלב ודאי יש משורר זמירות כל היום, או הוגה בתורה, ואינו טועם טעם אהבת ה׳, מבלי משים לב. אבל בשום לב לכך, מתעורר ע״י זה אהבה עזה, כמו הבן הזוכר את אביו ברעיון אהבה, כן נפש הישראלי להקב״ה.
[הרחב דבר: וזהו שהתגעגעו בני קרח בזכרם תענוג אהבת ה׳ בעת עליית ישראל ברגל לעזרה, ואמרו (תהלים מב,ג) ״צמאה נפשי וגו׳ מתי אבוא ואראה וגו׳. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך״ – בשעה שעלו מירושלים לעזרה היו כל כך מרובים המון ישראל בחוצות, עד שלא היו יכולים לרוץ לעזרה, אלא עברו בדוחק, והיו הרגלים כמו בסך, מבלי שיכולים לפסוע פסיעה גסה ולא במרוץ. והיינו שמוסיף בלשון ״אדדם עד בית אלהים״ – כמו המדדה הוא קופץ לאט – ״בקול רנה ותודה המון חוגג״ – בשעה שהיו הולכים בדוחק מה עשו אז המון חוגג, היו מעוררים את אהבת ה׳ בקול רנה ותודה. ועתה בזכרי תענוג רוחני זה שחסר לנו בגלות, נשפך עלינו נפשנו. ואמר כמו שרוצה לנחם את עצמו ולהשקיט את המיית לבבו ״מה תשתוחחי נפשי וגו׳ כי עוד עודנו ישועות פניו״ – עוד יבא עת שתשוב ותזכה לזה. והוסיף להתגעגע באופן אחר ״אלהי עלי נפשי תשתוחח״ – לא על ה׳ הנני מתרעם חלילה שהסיר ממנו תאות נפשנו, אלא על עצמי הנני מתרעם, על מה שאינני משיג אהבת ה׳ ומחסר את נפשי מהנאה זו, ״על כן אזכרך מארץ ירדן״ – בשעה שהנני בארץ ירדן, אע״ג שהיא ארץ מבורכת, מ״מ אזכרך, שחסר ממני תענוג הרוחני שהיה לי בהיותי בארץ ישראל, ״וחרמונים מהר מצער״ – שידוע שחרמון הוא שבע מטל ברכת ה׳, עד שאמר הנביא (תהילים קלג,ג) ״כטל חרמון שיורד על הררי ציון״, ששם באמת לא היה בטבע טלי ברכה כמו בחרמון, עד ש״צוה ה׳ את הברכה״. ואמר כאן שחביב עלי טל חרמון שירדו על הר מצער נגד הר חרמון עצמו. וביאר התרעומות על עצמו שהרי ״תהום אל תהום קורא לקול צנוריך״ – כבר ביארו חז״ל בתענית פרק א׳ (כה,א) על זה המקרא ׳אין טפח יורד מלמעלה עד שעולה שני טפחים מלמטה׳, והמשילו חז״ל מיטרא בעלה דארעא, אשר בשעה שהוא מעורר את התאוה מתעוררת היא לנגדו במדה מרובה ממנו. והנה אם הוא כן בדומם, אף בנפש הישראלי שאם היינו מעוררים את האהבה כראוי, היתה מתעוררת מלמעלה. או להיפך, שאם היה הקב״ה מעורר אהבתו אלינו, היינו גם אנחנו מתעוררים להשיג אהבה. אבל לא כן הדבר, הרי ״כל משבריך וגליך עלי עברו״ – כל מאורעות שבעולם שהן כגלי הים עצבוני ויעכרוני, ואינני מוצא בי רוח השמחה לאהבת ה׳. ״יומם יצוה ה׳ חסדו, ובלילה שירה עמי, תפלה לאל חיי״, ביאר עיקר תפלתו ומה הוא מבקש שיצוה ה׳ לשפוך עליו חוט של חסד, היינו התעוררות של מעלה. ״ובלילה שירה עמי״ – הוא שקידת התורה בלילה, כדאיתא בע״ז (ג,א) ׳כל הלומד תורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר ״יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי, תפלה לאל חיי״, היינו, שאחר שלמד בלילה, משוך עליו חוט של חסד שמתקבלת תפלתו ביום {ובמסכת תמיד (לב,ב) איתא: כל הלומד בלילה שכינה כנגדו, שנאמר (איכה ב,יט) ״קומי רוני בלילה... שפכי כמים לבך נכח פני ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״}. והוא בקשה שיעזרני ה׳ ללמוד בלילה בחשק נמרץ עד שמחמת זה תתעורר האהבה מלמטה כטבע התורה, וכהבטחת התורה ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך״. ומחמת זה תתעורר אהבת ה׳ אלי]. ועל זה מסיים עוד הפעם להניח המיית נפשו ״מה תשתוחחי נפשי וגו׳ ישועות פני ואלהי״, הוסיף כאן לומר שישועה זו שאנו מקוים תהיה כביכול ישועה לאלהינו גם כן, שהרי גם שכינה מצטערת כיכול בשעה שחסר תענוג זה מבניה.]
1. ולכן עבורך אכן ״לא בשמים היא ולא מעבר לים היא״.
2. כנגד המחשבה של ״בשמים היא״, עיין לעיל.
3. כי ״מה׳ יצא הדבר״.
4. קביעה ברורה של רבינו.
5. מפרש שבזמן שעוסק ״בפיך״ עליו לחשוב (״בלבבך״) על מנת ״לעשותו״, וזהו המוזכר בפרקי אבות ׳הלומד על מנת לקיים׳.
6. כדי להפריד את ״בפיך״ מ״ובלבבך לעשותו״.
7. כדרכו של רבינו בפירוש ״משנה תורה״.
8. ובזה ״בלבבך״ קשור אל ״בפיך״ כפי טעמי המקרא.
9. רבינו כתב זאת מנסיונו העצום עם תלמידים, עד שלא טרח להסבירנו זאת.
10. כלומר כיצד הידוע לחז״ל נלמד מן הכתוב באמצעות המדות, דהיינו מעין ׳מכאן ולשעבר׳.
11. על הפסוק ״זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו״, עיין שם בהרחבה יתירה הן בהעמק דבר והן בהרחב דבר.
12. כלומר, יישום של הנלמד כבר, למצבים חדשים, דהיינו, מעין ׳מכאן ולהבא׳.
13. בהבנת ״ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם״ (גם בהעמק דבר וגם בהרחב דבר).
14. על הפסוק ״מטרף בני עלית״.
15. הדגש על ׳לעצמך׳, כפי שיבאר רבינו. וכתב בספר ׳ודרשת וחקרת׳ על-אתר, וז״ל: והוא לשיטתו של הרמב״ם במורה נבוכים חלק א׳ פרק ע״א, שפירש שטעם האיסור הוא, כי ע״י כתיבת הדברים מתרבים הטעויות והשגגות. ולפי זה הכותב לעצמו הוא יודע מה שכתב ולכן אין חשש, עיי״ש באריכות.
16. עד תקופת רבי, שהתיר זאת.
17. גיטין (ס,ב): תנא דבי רבי ישמעאל, מנין לדברים שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרן בכתב, שנאמר (שמות לד,כז) ״כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה״ – ״אלה״ אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות.
18. זה לשונו: רבינו הקדוש חיבר המשנה, ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדים אותו ברבים בתורה שבעל פה, אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו דור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים... (עכ״ל). בהמשך מבאר הרמב״ם למה הותר לרבינו הקדוש לחבר את החיבור אשר בשם ׳משנה׳ ייקרא.
19. חזינן שגדולי תורה היו כותבים את דברי התורה (״מושכים בשבט סופר״).
20. ד״ה ולראובני ולגדי וכו׳: השתדל (משה) להשתיל בקרבם (של בני גד וראובן – בעבר הירדן) גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כוח שלהם. ועיין אריכות נפלאה בענין זה בדברי רבינו ב׳קדמת העמק׳ לשאילתות, עמ׳ כ״ג ואילך.
21. על הפסוק ״כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״.
22. חידוש רבינו (עיין שם רש״י, ספורנו ועוד, המפרשים על יגיעת התורה של הלומד, ללא התייחסות להוראתה לאחרים).
23. שפסוקים אלו מדברים על לימוד התורה ודקדוקיה (הובא ברבינו לעיל פסוק י״א).
24. שהזכיר רבינו בפסוק י״א.
25. פסוקים אלו יא-יד.
26. בעקבות הרמב״ן והספורנו, ובהוספה של רבינו את הענין של ׳מאהבה׳.
27. לשון הזוהר (פרשת אחרי – ע״ג) ׳קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא׳.
28. כל זה לא לשיטת הגרא״א דסלר כי האהבה היא תוצאה מכח הנתינה...
29. לולי תחדש לנו התורה ש״לא בשמים היא״.
30. וחקירה זאת תביא אותו לאהבת ה׳ ויראתו.
31. פרק ב׳ הלכה י״ב: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר (לעיל ו,ה) ״ואהבת את ה׳ אלהיך״, ונאמר (שם פסוק י״ג) ״את ה׳ אלהיך תירא״. הלכה ב: והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו, שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד אוהב...
32. ובתבונות המודיעות לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג (עכ״ל בהלכות תשובה). מכאן לשון רבינו (׳או רחוקה לילך׳).
33. כלומר, ראוי היה לחשוב שהיא רחוקה, לולי חידשה לנו התורה ״ולא רחוקה היא״. ומדוע ׳אהבת ה׳⁠ ⁠׳ רחוקה היא.
34. כי מה שלא השיגו על ידי חקירות וכדו׳ ישיגו עקב השפעת המקום המקודש.
35. לכן אתה חושב כי ״בשמים היא, או מעבר לים היא״.
36. כלומר, לימוד התורה.
37. עיי״ש במהדורתנו, בהערות בננו הרב אריה שליט״א.
בפיך ובלבבך לעשותו – עיקרי המצוה הזאת הם דברים שיעברו תמיד על פיך, כמו שלמדת מאבותיך ששמרו דרך ה׳ (עיין מה שכתבתי בפרשת וירא על פסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה׳) וַעֲרֵבִים ללבבך לעשותם, כי בשמרך אותם תתענג נפשך.
כי קרוב – אדרבה, דבר ה׳ קרוב אליך מאד, והכתוב הולך ומפרש:
בפיך – היינו קבלת התורה בעל פה מדור לדור, כמו שהיתה כוונת התורה מעיקרה, השוה ו׳:ז׳, י״א:י״ט, ל״א:י״ט, יהושע א׳:ח׳, ישעיהו נ״ט:כ״א.
ובלבבך – נצטווינו לשמור את תורת ה׳ בלבבנו, כמו שנצטווינו לאהוב את השי״ת בכל לבבנו (למעלה ו׳:ה׳, ירמיהו ל״א:ל״ג).
לעשותו – מתייחס אל תיבת ״קרוב״, כלומר הדבר קרוב הוא לעשות. הרמב״ן ורבי עובדיה ספורנו מפרשים ש״המצוה הזאת״ שבפסוק י״א מתייחס אל מצות התשובה (כי פסוק ב׳ הוא מצות התשובה לפי פירושם), ומצוה זאת היא ״בפיך״, דהיינו וידוי פה, ״ובלבבך״, דהיינו חרטת הלב.
בפיך ובלבבך לעשותו – התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה, רש״י. הענין כי תלמוד תורה כנגד כולם, ואם למד ע״מ שלא לעשות נוח לו שנהפכה שליתו מעל פניו, וזה בפיך ובאופן שבלבבך לעשותו, הוא שאתה לומד בפיך ומחשבתך לעשותו.
בפיך ובלבבך – אמר ר׳ יצחק, כתיב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, אימתי קרוב אליך – בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו.⁠1 (שם נ״ד.)
1. נראה דר״ל לא מי שלומד את התורה רק לתכלית ידיעתה אבל לא כדי לקיימה, כי באופן כזה שאינו מקיים המצות בפועל אין הענינים נקלטים ברעיון היטב וממילא אינם קרובים לו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)דברים רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנושפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(טו) {שביעי ומפטיר / רביעי במחוברות} רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת⁠־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת⁠־הַטּ֑וֹב וְאֶת⁠־הַמָּ֖וֶת וְאֶת⁠־הָרָֽע׃
Behold, I have set before you this day life and good, and death and evil;
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
חֲזִי דִּיהַבִית קֳדָמָךְ יוֹמָא דֵין יָת חַיֵּי וְיָת טָבְתָא וְיָת מוֹתָא וְיָת בִּשְׁתָּא.
Behold, I have set before you this day life and good, and death and evil;
חמון די סדרית קדמיכון יומא הדין ית סדר אחייה וית טבתה וית סדר מותנהב וית חילופיהן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״חייה... חילופיהן״) נוסח אחר: ״חיי עלמא דאתי וית טובה דגן עדן וית מותה דמייתין בה רשיעיה וית בישותה דגיהינם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מותנה״) גם נוסח חילופי: ״מותה״.
חמון די סדרית קודמיכון יומנא ית אורחא דחיי דביה משתלם אגר טב לצדיקייא וית אורחא דמותא דביה משתלם אגר ביש לרשיעיא.
Behold, I have set before you this day the way of life, wherein is the recompense of the reward of good unto the righteous, and the way of death, wherein is the retribution of the wages of evil unto the wicked.
חזון הא שוית קדמיכון יומא הדין ית אורחא דחייא דהיא אורחא טבתא וית אורחא דמיתותא דהיא אורחא בישתא.
See, behold, I have set before you this day the way of life, which is the path of the good, and the way of death, which is the path of the evil.
רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֨יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת⁠־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת⁠־הַטּ֑וֹב וְאֶת⁠־הַמָּ֖וֶת וְאֶת⁠־הָרָֽע
אילולי יצה״ר ויה״ט לא היה זכות וחובה לאדם
...אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לַחֲבֵרִים, אִם לֹא הָיָה כָּךְ שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵצֶר טוֹב וָרַע, שֶׁהֵם אוֹר וְחֹשֶׁךְ, לֹא הָיְתָה זְכוּת וְחוֹבָה לְאָדָם שֶׁל בְּרִיאָה, אֶלָּא [בגלל] שֶׁנִּבְרָא מִשְּׁנֵיהֶם, וְלָכֵן רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךְ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְגוֹ׳.
מן הדין כן שהתורה בגללו נבראה, ובתורה שכר ועונש
אָמְרוּ לוֹ, כָּל זֶה לָמָּה? וְלֹא הָיָה יָפֶה שֶׁלֹּא נִבְרָא וְשֶׁלֹּא לַחֲטֹא וְלִגְרֹם כָּל מַה שֶּׁגָּרַם לְמַעְלָה, וְלֹא הָיָה לוֹ לֹא עֹנֶשׁ וְלֹא שָׂכָר?! אָמַר לָהֶם, מִן הַדִּין הָיָה לוֹ לְבָרְאוֹ כָּךְ, בִּגְלַל שֶׁהַתּוֹרָה בִּגְלָלוֹ נִבְרְאָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ עֹנֶשׁ לָרְשָׁעִים וְשָׂכָר לַצַּדִּיקִים, וְלֹא הָיָה שָׂכָר לַצַּדִּיקִים וְעֹנֶשׁ לָרְשָׁעִים אֶלָּא בִּגְלַל אָדָם שֶׁל בְּרִיאָה, לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ.
(זהר בראשית דף כג.)
רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֨יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת⁠־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת⁠־הַטּ֑וֹב וְאֶת⁠־הַמָּ֖וֶת וְאֶת⁠־הָרָֽע
בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא אָדָם לָעוֹלָם, נוֹתֵן בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שְׁמוֹ בָּאָדָם, וְשֵׁם אַחֵר מִשֵּׁד יְהוּדִי, שֶׁנִּקְרָא חוֹל, וְשֵׁם אַחֵר, שֶׁנִּקְרָא חֹשֶׁךְ.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךְ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. הַחַיִּים - זֶה שֵׁם יהו״ה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֶת הַטּוֹבזֶה הַשֵּׁד הַיְּהוּדִי, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ עֹשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה.
ב׳ המקטרגים הרשעים, מצד סמא״ל ונחש.
וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָעאֵלּוּ שְׁנֵי מְקַטְרְגִים רְשָׁעִים טְמֵאִים, מִצִּדּוֹ שֶׁל סמא״ל וְנָחָשׁ, מִן שָׂרוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָׂו.
אִם הָאָדָם יְקַיֵּם הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע - טוֹב, וְאִם לָאו - יִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ י״ו1. נִשְׁאֲרוּ ה׳ ה׳. וּבַשָּׁעָה הַזּוֹ, ה׳ הָעֶלְיוֹנָה מַה הִיא אוֹמֶרֶת? שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים שֶׁאָמַרְנוּ.
וְאִם שָׁבוּ - הֲרֵי טוֹב, וְאִם לָאו - תִּסְתַּלֵּק ה׳ הָעֶלְיוֹנָה עִם ו״י, וְנַעֲשֵׂית הו״י. וּמַה הִיא אוֹמֶרֶת? הוֹי גוֹי חוֹטֵא וְגוֹ׳. וְאִם שָׁבוּ מִשֶּׁנִּשְׁאֲרָה בּוֹ ה׳ הַתַּחְתוֹנָה - הֲרֵי טוֹב, וְאִם לָאו - יֵעָשֶׂה הוי״ה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב. וְיֵעָשׂוּ הָרְשָׁעִים יַחַד עֲלֵיהֶם.
(זוהר חדש אחרי)
רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֨יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת⁠־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת⁠־הַטּ֑וֹב וְאֶת⁠־הַמָּ֖וֶת וְאֶת⁠־הָרָֽע
נפש ורוח שני קשרים טובים שנתן הקב״ה באדם
פָּתַח וְאָמַר, נַפְשִׁי אִוִּיתִךְ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ. נַפְשִׁי אִוִּיתִךְ, שְׁנֵי קְשָׁרִים טוֹבִים נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם לְשַׁמֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהֵם נֶפֶשׁ וְרוּחַ. הַנֶּפֶשׁ - לְקִיּוּם הַגּוּף, בַּמִּצְווֹת שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ מִמֶּנּוּ, וְהָרוּחַ - לְעוֹרֵר אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה וּלְהַנְהִיגוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם זָכוּ, הַנֶּפֶשׁ בַּמִּצְווֹת, וְהָרוּחַ לְהִתְקַיֵּם בַּתּוֹרָה, אָז מוֹרִידִים עָלָיו גַּדְלוּת יְתֵרָה מִלְמַעְלָה, כְּפִי דְרָכָיו.
וּבַשְּׁנַיִם הַלָּלוּ הוֹלֵךְ הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה לְשַׁמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ לֹא מִתְקַיֶּמֶת בַּגּוּף, אֶלָּא בַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הָרוּחַ שֶׁשּׁוֹרָה עָלָיו.
כְּשֶׁנִּכְנָס אָדָם לְשַׁמֵּשׁ וְלַעֲבֹד אֶת רִבּוֹנוֹ בִּשְׁנֵי אֵלּוּ, מִתְעוֹרֶרֶת עָלָיו מִלְמַעְלָה הִתְעוֹרְרוּת קְדֻשָּׁה, וְשׁוֹרָה עַל הָאָדָם, וּמַקִּיפָה אוֹתוֹ מִכָּל הַצְּדָדִים. וּמִתְעוֹרֶרֶת בּוֹ בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה, לִזְכּוֹת וְלִהְיוֹת בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ.
התעוררות ממקום העליון היא הנשמה, שממנה ישוב
וְאוֹתָהּ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁשּׁוֹרָה עָלָיו הִיא מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן. וּמַה שְּׁמָהּ? נְשָׁמָה. וּמִמֶּנָּה תִּתְעוֹרֵר לָאָדָם תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְהוּא כֹּחַ עֶלְיוֹן, כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, הָאֵם לָרוּחַ, וְהָרוּחַ בֵּן לָהּ.
נשמה לנשמה, אב לרוח,
וְעַל הַנְּשָׁמָה יֵשׁ לָהּ אוֹהֵב עֶלְיוֹן. וּמַה שְּׁמוֹ? נְשָׁמָה לִנְשָׁמָה. וְהוּא נִקְרָא אָב לָרוּחַ. מִמֶּנּוּ תִּתְעוֹרֵר לָאָדָם יִרְאָה וְאַהֲבָה, תּוֹרָה וּמִצְוָה. וְהֵם מֵאָב וָאֵם בֵּן וּבַת. יו״ד אָב. ה״א אֵם. וא״ו בֵּן. ה״א בַּת. וְזֶה יהו״ה מָלֵא.
בדוגמא יש של הימין ויש של השמאל
בַּדֻּגְמָא שֶׁיֵּשׁ רוּחַ וְנֶפֶשׁ שֶׁל הַיָּמִין, שֶׁל יֵצֶר הַטּוֹב, כָּךְ יֵשׁ רוּחַ וְנֶפֶשׁ שֶׁל הַשְּׂמֹאל, שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְעַל זֶה אָמַר, רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךְ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב - שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה. וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָעשֶׁל הַשְּׂמֹאל, שֶׁל יֵצֶר הָרָע. וְעַל זֶה רָמַז, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, מִן הַטּוֹב אֱכֹל, וּמִן הָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ.
וְעַל הַה״א הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא הַנְּשָׁמָה הָאֵם, וְעַל ה״א הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא הַבַּת, נִקְרָא הַפָּסוּק הַזֶּה חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ. וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ - זוֹ הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁל יֵצֶר הָרָע. בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּהַגּוּף שֶׁל הַקֹּדֶשׁ שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׁמֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּנְשָׁמָה לְהָעִיר לַשִּׁמּוּשׁ שֶׁלְּמַעְלָה.
כשבעוה״ז ישן במיטתו רוחו משוטטת והולכת
כְּשֶׁאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה יָשֵׁן בְּמִטָּתוֹ, רוּחוֹ מְשׁוֹטֶטֶת וְהוֹלֶכֶת, וּרְצוֹנוֹ לַעֲלוֹת בְּכָל לַיְלָה. וְכַמָּה מְמֻנִּים מָגִנִּים עוֹמְדִים בְּכָל רָקִיעַ וְרָקִיעַ.
סח לי בן גאים, על הממונה על אותם שרפים
שֶׁאָמַר רַבִּי נְחוּנְיָא, סָח לִי בֶּן גֵּאִים, כְּשֶׁעָלִיתִי לָרָקִיעַ, בָּרָקִיעַ הָעֶלְיוֹן מָצָאתִי מַלְאָכִים שְׂרָפִים, כֻּלָּם כְּמַרְאֵה הַלַּפִּידִים, וְגַלְגַּלֵּי אֵשׁ סוֹבְבִים אוֹתָם, וְגַבּוֹתָם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ, וְשִׁנֵּיהֶם וְעֵינֵיהֶם שְׁבִיבִים שֶׁל אֵשׁ, הַכְּסוּת שֶׁלָּהֶם אֵשׁ לוֹהֶטֶת, וַעֲלֵיהֶם מְמֻנֶּה אֶחָד, הדומיעם שְׁמוֹ.
כְּשֶׁרָאוּ אוֹתִי שָׁם, אָמְרוּ: מִי נָתַן יְלוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה? פָּחַדְתִּי מִמֶּנּוּ, וְהִזְכַּרְתִּי אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם, כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁמְּבַקְשִׁים לִשְׂרֹף אוֹתִי בְּהֶבֶל פִּיהֶם, וְעָמְדוּ כֻלָּם. אָמַר לִי אוֹתוֹ הַשַּׂר הַגָּדוֹל הַמְמֻנֶּה עֲלֵיהֶם: מִי אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ שְׁמִי.
כל באי עולם עוברים על ידו בכל לילה
אָמַר לִי: אֵי יָדִיד, כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִים עַל יָדִי בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּאִים לִשְׁכַּב עַל מִטּוֹתֵיהֶם, וּמַפְקִידִים רוּחָם בְּיַד אֲדוֹן עוֹלָם. מִיָּד פּוֹרְחִים מֵהֶם, וְעוֹלִים לְפָנָיו.
וְכָל הָרוּחוֹת לְפָנַי, וְלֹא נָתַן לִי רְשׁוּת לְהַכְנִיס אֶלָּא אוֹתָם הַכְּתוּבִים לְפָנַי. חוּץ מֵאוֹתָם שֶׁעָשׂוּ מִצְווֹת לְפָנָיו בַּיּוֹם, עֲדַיִן אָנוּ מְבַקְשִׁים וּמְחַפְּשִׂים אַחֲרֵיהֶם.
(זוהר חדש רות)
1. ביאור הענין. השראת יהו״ה בכל עת, וסילוק האותיות כשחוטא ח״ו.
ואנט׳ר אני קד ג׳עלת בין ידיך אליום אלחיוה ואלכ׳יר ואלמות ואלשר
ראה, אני אכן הנחתי לפניך היום את החיים והטוב והמוות והרע.
החיים והמות והטוב והרעא – זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך מות. והכתוב מפרש והולך היאך:
א. כן בכ״י לייפציג 1. בפסוק ובכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, ברלין 1221, ויימר 652, פריס 154, פריס 155, לונדון 26917: ״את החיים ואת הטוב״. בכ״י אוקספורד 165: ״את החיים ואת המות״.
את החיים ואת הטוב LIFE AND GOOD – the one is dependent upon the other: if you do good, behold, there is life for you, and if you do evil, behold, there is death for you. Scripture goes on to explain how this is:
פס׳: ראה נתתי לפניך היום וגו׳ – בכל יום ויום יהו לפניך חדשים כיום שניתנו בו. את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כענין שנאמר (משלי ח׳:ל״ו) כי מוצאי מצא חיים. ואומר (שם) כל משנאי אהבו מות:
החיים – אורך ימים.
הטוב – עושר וכבוד ובריאות הגוף.
והמות והרע – הפך.
LIFE. Long life.⁠1
AND GOOD. Wealth, bodily health and honor.
Death and evil are the reverse of the above.
1. A person must ultimately die. Hence Ibn Ezra's interpretation.
את החיים ואת הטוב – אם תרצה יהיו לך חיים ארוכים וטובים, שתהיה בריא וחזק, ויהיה לך עושר וכבוד ובנים ובני בנים.
המות ואת הרע – מעט ורעים יהיו ימיך. שתהיה באותן מיעוט ימים ידוע חלי ומכאוב, דל ורש, ושכול, ועתה מפרשא כיצד.
א. בכ״י מינכן 52 בקיצור (והאות האחרונה מטושטשת): מפ׳.
את החיים ואת הטוב – LIFE AND GOOD – If you want you shall have long and good life, that you shall be healthy and strong, and you shall have wealth and honor and children and grandchildren.
המות ואת הרע – DEATH AND EVIL – Few and evil shall be your days. That there shall be in those few-numbered days acquaintance with sickness and pain, poverty and destitution, and bereavement, and now it explains how.
(טו-יט) ראה נתתי לפניך היום – יחזור להזהירם עוד, להגיד להם כי שני הדרכים בידם וברשותם ללכת באשר יחפצו בה, אין מונע ומעכב בידם לא מן התחתונים ולא מן העליונים, ויעיד בהם את השמים ואת הארץ פעם שנית אחר שאמר: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר (דברים ד׳:כ״ו), כי עתה יאמר: העידותי בכם היוםא את השמים ואת הארץ כי החיים והמות נתתי לפניך (דברים ל׳:י״ט), שהם הברכה והקללה, וכי יעצתיך שתבחר בחיים למען תחיה אתה וזרעך. והנה הוא כמחתים העדים בסוף דבריו כולם.
א. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן נוסף בין השיטין בכ״י מינכן 137. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2 חסר: ״היום״.
(15-19) SEE, I HAVE SET BEFORE THEE THIS DAY LIFE AND GOOD, AND DEATH AND EVIL. He returns to exhort them yet again, to tell them that there are two courses in their hands and it is in their power to walk in whichever they desire, and there is no power below or above that will withhold them or stop them. And he calls heaven and earth to bear witness against them a second time,⁠1 after he had said,I call heaven and earth to witness against you this day, that ye shall soon utterly perish,⁠2 for now he said, I call heaven and earth to witness against you this day, that I have set before thee life and death3 which are the blessing and the curse, and that I have counselled you that you should choose life, that hou mayest live, thou and thy seed.⁠4 Thus he is now like someone who has the witnesses sign at the end of all his words.
1. Further, (19).
2. Above, 4:26.
3. Further, (19).
4. Further, (19).
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב – מכאן שהרשות נתונה לו לאדם והבחירה בידו לעשות טוב או רע, שאם לא כן לא היה מקום לתורה והיה העונש והשכר בטל. וטעם את החיים ואת הטוב, בקיום התורה. ואת המות ואת הרע אם לא יקיימוה. או יאמר החיים והטוב והמות והרע, על התורה עצמה, וכענין שאמר (יחזקאל כ) וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, כי התורה לצדיק היא החיים והטוב, ולרשע הוא המות והרע.
ויתכן לפרש ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, כי סמך הכתוב פרשה זו לפרשה של מעלה שהיא מדברת בהבטחת הגאולה, ולפי שזמן תחיית המתים עתיד להיותו סמוך לזמן הגאולה מנין רא״ה, ולכך סמך לפרשת הגאולה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ומזה אמר שלמה (שיר השירים ח׳:י״ב) האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, ומאתים, שש שנים על מאתים, וגלה לך כי זמן תחיית המתים מאתים ושש אחר ביאת שלמה, כלומר ביאת המשיח שהוא מזרע שלמה, והנה סמיכות מלת ראה רומז אל הזמן הסמוך.
ומה שנחתמה פרשת הגאולה של מעלה במלת לעשותו, כדי להשוות ענין הגאולה למעשה בראשית שנחתם (בראשית ב׳:ג׳) אשר ברא אלהים לעשות, והשוה אחרית הזמן עם ראשית הזמן למען הודיעך כי שוין הן לענין פעולות הטבע ומנהגו של עולם, כי כן ינהג בזמן המשיח כל מנהג הטבע כמעשה בראשית. ובפירוש אמרו כן אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד גליות בלבד. ותוספת הוא״ו לרמוז כי האלף הששי ינהוג מנהג ששת ימי המעשה, וסמך לו מיד ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, להודיע כי בו יהיה תחיית המתים, ומזה אמר את החיים ואת הטוב, כי באותן החיים יזכו אל הטוב הצפון, ורצה לומר כי מעולם התחיה יעתק אל העולם הבא שהוא הטוב הצפון, וזהו שאמר את החיים והוא תחיית המתים, ואת הטוב הוא העולם הבא שאחר התחיה שעליו נאמר (תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ואת הרע זה נאמר על כת הרשעים שתהיה תחיה שלהם לרעתם, והיו דראון לכל בשר, כענין שכתוב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם.
ודעת הרמב״ם ז״ל בענין תחיית המתים כי בני תחיית המתים יאכלו וישתו ויולידו, כי הכלים שבהם לא יהיו לבטלה, ויחיו ימים ארוכים, ואחרי התחיה ימותו ויבאו לחיי העולם הבא, הוא שמזכירין ז״ל תמיד מזומן לחיי העולם הבא, הוא עולם הבא שאחר התחיה שעליו אמרו רז״ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא נפשות בלא גופות, שאם היו גופות הנה הכלים לבטלה כיון שאין משתמשין בהן בפעולות גופניות שהן אכילה ושתיה ותשמיש. ואם תאמר אין תמה בזה שהרי מצינו פליאה במשה ואליהו שעמדו זמן בגופות בלא אכילה ושתיה, כן תהיה הפליאה בבני העולם הבא שיתקיימו בגופות כקיום משה בגוף בהר סיני או כקיום אליהו. אי אפשר לומר כן, לפי שאם נתבטלו הכחות הגופניות ממשה ואליהו היה זה לפי שעה ואין בזה כלים לבטלה, שהרי קודם הפליאה הוצרכו לכלים גם אחר הפליאה הוצרכו להם, לא שבו כליהם ריקם, אבל בבני העוה״ב שאין שם לא אכילה ולא שתיה שיברא הקב״ה עולם חדש ויהיו שם בגופות והכלים פועל בטל, זה מן הנמנע, כי אין מפועל חכם שיפעל דבר לבטלה, ולכך יש לכל משכיל להאמין שאין בבני העולם הבא גופות אלא נפשות בלבד, זה כלל דעת הרב ז״ל והעולה מתוך דבריו.
אמנם לא כן דעת חכמי התלמוד ויודעי הקבלה, כי הם סוברין שאין מיתה אחר התחיה ממה שכתוב (ישעיהו כ״ה) בלע המות לנצח, וממה שדרשו רז״ל מתים שעתיד הקב״ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, ועל העולם שאחר התחיה אמרו רז״ל בברכות, מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. והמאמר הזה יורה בודאי שיש שם גופות וזהו שאמרו אין בו לא אכילה ולא שתיה, שאם לא היו שם גופות אין צריך לומר שאין בו לא אכילה ולא שתיה לנפשות, ועל כן נאמין שיהיו בני העוה״ב בגופות יתבטלו מהם הכחות הגופניות כהתבטל הכחות הגופניות ממשה ואליהו, ותתעלה נפשם על גופם כענין במשה ואליהו. ואם תקשה עוד ותאמר שיהיו הכלים לבטלה, אינן לבטלה מאחר שהם מקבלים השכר והתענוג בגוף ובנפש יחדו כשם שהשתדלו בקיום המצות וטרחו בהן כאחד בגוף ובנפש, שהרי אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה ואינו רוצה שיהיה הגוף עשוק במשפטו אלא רוצה הוא שיגמלהו שכר בתענוג שאין לו סוף, ושיהיה נעתק מעולם התחיה אל העולם הבא בגוף ובנפש. וכן דרשו רז״ל, הקב״ה משביעם מזיו שכינתו לעוה״ב, שנאמר (תהלים י״ז) אשבעה בהקיץ תמונתך, כלומר שיזכו להיותם שבעים מזיו השכינה בגופות כקיום הנפש בעולם הזה באכילה ושתיה. וכן דעת הרמב״ן ז״ל בשער הגמול, והביא מדרש זה לראיה מה שאמרו בספרי על משה רבינו ע״ה, גנזו לחיי העוה״ב, כלומר שגנז את גופו לחיי העוה״ב, לא שהוא עכשיו, וכן אמרו על ר׳ עקיבא אשריך ר׳ עקיבא שיצתה נשמתך באחד אתה מזומן לחיי העולם הבא. ובפרק הרואה, ברוך שהמית אתכם בדין ועתיד להקימכם לחיי העוה״ב. ובבראשית רבה – ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, ברך הקב״ה העולם הבא שמתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו, זימנו לישראל. וזהו לשון מזומן לחיי העולם הבא.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, "see here, I have placed before you today life and the good.⁠" This verse shows that man has been given the choice to do either good or evil; for, if he did not have a free will, how could the system of reward and punishment be relevant? The way we have to understand the verse is that if you do good you will reap life, if you do evil your "reward" will be death.
An alternative explanation of this verse: the words "life and the good, death and the evil,⁠" are a reference to the Torah itself. Torah can be the elixir of life for the righteous; at the same time it could be the source of death for the wicked. Our verse would be similar in meaning to Ezekiel 20,25: "and I also have given to them statutes which are not good and social laws that they cannot live by.⁠" [the words "to them" in the verse refer to the wicked, Sabbath-profaning Jews]. Being in exile due to their sins, and forbidden by their hosts in exile to keep the Torah, makes the continued violation of the Torah a source of the people's death for non-observance, or for death by their masters for violating local laws and insisting on observing Torah law instead. The Jewish people's failure to keep Torah while on their own land, ultimately places them in a no-win situation in the land to which they have been exiled.
It is also possible to explain the words: "see I have given you life and the good,⁠" to mean that this passage was written as a follow-up of the previous paragraph which dealt with the promise of redemption. Seeing that the time for the resurrection of the dead is understood to be close to that of the redemption i.e. 206 years later, it is appropriate that this verse commences with the word ראה which is an allusion to that time. In view of all this Solomon said in Song of Songs 8,12: האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, "I have my own vineyard; the thousand silver pieces are yours Shlomoh, and two hundred more to the ones who guarded its fruit.⁠" [I translated the whole verse, using the conventional translation. Ed.] The word ומאתים is understood as if it had been written ו-מאתים, i.e. "plus 206,⁠" the letter ו meaning the digit 6. Solomon would reveal in this verse that the time when the resurrection occurs is 206 years after the 1,000 years [the traditional interval after the first 6,000 years of our universe have been concluded and a period of complete metamorphosis of the universe has begun. Ed.] The arrival of Shlomoh, described as someone granted 1000 (years?) is a reference to the coming of the Messiah, also known as Shlomoh, which would occur at the end of the 6,000 years we have mentioned. (The source of this whole exegesis is Nachmanides כתבי הרמב'ן חלק ב עמוד תקטו, Mossad Harav Kook edition, commentary on Song of Songs, edited by Rabbi Chavel) The Messiah, of course, is a descendant of Solomon just as much as he is a descendant of David.
The reason why the passage above (verse 14) concluded with the word לעשותו, the same word we find at the conclusion of the Torah's report of the story of creation (Genesis, 2,3), is that the Torah wants to establish a conceptual linkage to the beginning of conventional time and to the end of conventional time, i.e. the arrival of the Messiah. The Torah wants you to know that from the point of view of natural laws, both points in time are no different from one another. The universe will continue to function normally, according to the rules God established at the time of creation also after the arrival of the Messiah. The Talmud in Shabbat 63 stated so explicitly, the wording being: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד גליות, "the only difference between this present world and the epoch of the Messiah will be that Israel will no longer be subservient to other nations politically.⁠" The addition of the letter ו at the end of the word לעשתו, instead of לעשות as in Genesis 2,3 is meant to symbolise the number 6, i.e. that the 6th millennium will be no different from the first millennium as far as the conventional laws of nature are concerned. The words ראה נתתי לך היום, are intended to convey that immediately after the 6,000 years the period of the Messiah will commence. During that life the people of Israel will experience all the good that it is possible to experience. The word החיים is synonymous with the life in the world to come, i.e. the life after death and resurrection concerning which we read in Psalms 31,20: "how abundant is the good that You have in store for those who fear You.⁠" the word הרע refers to a category of sinner for whom resurrection will actually spell disaster. They are the ones referred to repeatedly in both Isaiah 66,24 and Daniel (Daniel 12,2) of whom the prophet and Daniel say: "many are those that sleep in the dust of the earth who will awake, some to eternal life, others to reproaches, to everlasting abhorrence.⁠"
The view of Maimonides, in his treatise about the resurrection, is that the people resurrected will lead normal lives, will eat and drink and produce children. These functions with which God has equipped them will certainly not cease. They will lead exceptionally long lives, after which they will die a physical death and continue a life of the spirit in what we are fond of terming עולם הבא, "the world to come, the hereafter.⁠" This is what is always meant when the sages speak of someone who has been invited to the hereafter, i.e. עולם הבא. Concerning this world the sages wrote (Berachot 17): "in the hereafter there is no eating, no drinking, there are only disembodied spirits, etc.⁠" If these people had been equipped with the organs enabling them to eat and drink and procreate, these organs would be redundant, and God does not create anything which does not fulfill its assigned purpose. If you were to query this by saying that Moses and Elijah went without eating and drinking for long periods although they did have a body equipped for eating and drinking, and that therefore what Moses and Elijah were able to do in this world, people could do in the world to come in spite of having bodies, this is not a viable argument. The normal bodily functions of Moses and Elijah were made redundant for a limited period and a specific purpose, so that they were never really redundant seeing they were in use both before and after the period when they were temporarily out of use. The people (souls) who are transferred to the עולם הבא will never have any use for the organs in question. Hence it would not make sense for God to equip them with such useless organs. This is why every intelligent person has to believe that in the region we call עולם הבא there are no bodies at all, only souls. This is the view of Maimonides which clearly emerges from his words.
However, the sages of the Talmud are of a different opinion. (Nachmanides elaborates on this at the end of the treatise שער הגמול). The experts in Kabbalah believe that there will be no more death after the resurrection of the dead. They base this primarily on Isaiah 25,8 בלע המות לנצח, "He will destroy death forever.⁠" They also refer to Sanhedrin 92 where the Talmud says that "the dead who will return to life will not again turn into dust.⁠" Concerning the world (life) after death, the sages in Berachot 17 say that that a very precious statement made by Rav was that "in the world to come there will not be eating, drinking, no jealousy or competition, but the righteous will sit with their crowns on their heads and enjoy the brilliance emanated from the Shechinah.⁠" This latter statement makes it obvious that the author does hold that there will be bodies in the world to come. This is why the fact that there will not be eating and drinking, etc., had to be mentioned, seeing that if there were not presumed to be bodies this would be obvious to all. Therefore, it is proper for us to believe that there will indeed be bodies in the עולם הבא but that many bodily functions as we know them will cease to operate, just as they ceased functioning for a period in the lives of Moses and Elijah. What all this means is simply that in that world the spiritual powers of the soul will triumph over the body and what are perceived in our world as its needs.
If you were to ask why the organs of the body which are not being used should exist, the fact is that they are not really redundant at all. On the contrary, these organs receive the reward for all the effort they put in while on earth in fulfilling God's commandments. Seeing that God does not withhold reward from anyone entitled to it, or even shortchanges such a creature (compare Baba Kama 38), He does not want the body to be in a position to complain; therefore He transfers the body to the regions called עולם הבא to enable it to also enjoy these outpourings of the brilliance of the Shechinah. Support for this view comes from Psalms 17,15: "when one day I awaken, I shall be satisfied with seeing a picture of You.⁠" This means that the people in the world to come will experience satisfaction from beholding the brilliance of the Shechinah while their body is intact.⁠" (Just as the disembodied soul functioned in this terrestrial life, there is no reason to believe that the body cannot function in the celestial life). This is the view of Nachmanides, and he cites proof from a Midrash in Sifri Nitzavim, according to which Moses (his body) was hidden in the regions of the עולם הבא. This does not mean that his body is there at this point in time and that he enjoys a physical existence there now. [The text refers to the body of Aaron, Ed.]
The sages made a similar comment about the manner of Rabbi Akiva's death when they said: "hail to you Rabbi Akiva; your soul exited with the pronouncement of the word אחד (first line of Kriyat Shema), you are ready for immediate entry to life in the עולם הבא.⁠" In Berachot 58 the Talmud, in dealing with benedictions to be recited when one witnesses different events, states that when seeing the tombs of the Jewish people one is to recite: "blessed be the One who let you die in accordance with true judgment and Who will bring you back to life in the world of the future.⁠" Bereshit Rabbah understands the words: "God blessed the seventh day and sanctified it" (Genesis 2,3) to mean that God blessed the עולם הבא which commences with the seventh millennium. The words: "He sanctified it,⁠" refer to the fact that He allotted it to the Jewish people. This is the meaning of the words מזומן לעולם הבא, "ready for entry into the world to come.⁠"
את החיים ואת הטוב – בגימטריא תוצאות. כי ממנו תוצאות חיים.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע – הנה החיים הם חיי הנפש כי הם החיים האמתיים והטוב הם ההצלחות הגופייות כי הם גם כן ימשכו מקייום התורה כמו שקדם אבל התכלית העצמי לזה הוא החיים ואלו הטובות גם כן הנמשכות מקיום מצות התורה הם מישירות אל השגת החיים ההם כי מי שהוא חסר לחם ושלמה לא יתכן לו התבודדות בעיון באופן שלם והם המות והרע הם הפך שני אלו והם ימשכו מעזיבת התורה כי הוא יביא לעבוד עבודה זרה כמו שזכר.
(טו-כ) התועלת העשירי הוא להודיע שתכלית הראשון המגיע מההמשך לדברי התורה הוא השגת החיים הנצחיים וימשך מהם שנית השגת הטוב בחיי הגוף כי הם מיישירים לחיי הנפש וזהו אמרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה כי היא חייך ואורך ימיך.
את החיים ואם הטוב זה תלוי בזה אם תעשה טוב הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך מות. ופי׳ הנה נתתי לפניך את זה כנגד זה החיים כנגד הטוב והמות כנגד הרע לא שנתן להם הטוב והרע כי אין בידי שמים לתת הטוב והרע שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו׳ וכאילו אמר הנה נתתי לפניך את החיים שהם בידי ואת הטוב שאתם עושים את זה כנגד זה וכן את המות שהוא בידי ואת הרע שאתם עושים את זה כנגד זה ובידך לבחור מהטוב והרע אי זה שתרצה שאם תעשה אתה טוב אתן לך אני את החיים ואם תעשה אתה רע אתן לך אני את המות:
ראה נתתי לפניך היום וגומ׳ עד סוף הסדר.
הפרשה הזאת תקיים ותעיד על אמתת הבחירה האנושית שהיא יסוד התורה ופירושה. וכבר זכר החכם ההבדל אשר בין הרצון והבחירה בספר המדות ח״ג פ״ה באמרו שהרצון היא בתכלית הדבר, והבחירה היא על דברים אשר בעבור התכלית. כי בענין הבריאות נאמ׳ שנרצה בבריאות ושנבחר הדברים אשר בהם נהיה בריאים. וכן בענין האושר נרצה להיות מאושרים ונבחר הדרכים המביאים אותנו אל האושר. הנה אם כן רצון יאמר לבד על התכליות, והבחירה תאמ׳ על הדברים המביאים אל התכלית הנרצה. והוא מאמר הנביא (ישעיהו סו) גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה, כי שמו חפצם ורצונם בשקוציהם כתכליות להם ובחרו בדרכים המביאים אליהם. ומזה הטעם אמר שלא נתיעץ על התכליות ושהעצה היא בבחירה כלומר בבקשת הדרכים המביאים אל התכלית הנרצה.
וענין הפרש׳ הזאת היא כענין פרש׳ ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. כי שם קודם ביאור המצות פי׳ וביאר להם שבאותה המצות היתה תלויה הברכה לשמוע אותם ומקבלם, ותלויה גם כן הקללה למי שלא ישמע אותם ולא ישמרם, וכמו שפרשתי שם.
וכאן מפרש סיום ותשלום ביאור המצות וקיום הברית עליהם. לזה אמר גם כן ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳. כאלו אמר הראית בעיניך איך במצות האלה ובברית אשר קיימת עליהם נתתי לפניך ובחירתך את החיים ואת הטוב המיועד בשכר עשייתם ואת המות אשר יעדתי בעונשם. כי הנה המצות עצמם הם להשגת החיים והטוב בשמירתם ודרך בו ימצאו המות והרע כאשר לא ישמעו לעשותם ושני הדרכים האלה הם לפניך.
והנה אמרו החיים והטוב פירשו המפרשים שהחיים הם אורך הימים, והטוב הוא העושר והכבוד והבריאות. והמות והרע הם בהפך זה. ואינו נכון בעיני אבל פירושו אצלי החיים הגופיים והטוב הנפשי ואמר זה לפי שבהכר׳ החיים יש הונאה עצומה כי יש מהם שמתדמין חיים במראיתם והם רע והפסד, ומהם חיים מכוונים אל הטוב והשלמות. כי הנה חיי הרשעים עם היותם חיים כפי המציאות הנה הרע וההפסד כרוך בעקבם. וכאמרם ז״ל בברכות פרק מי שמתו (ברכות י״ח) רשעים אפילו בחייהם נקראים מתים. וחיי השלמים הם חיים לגוף וטוב ושלמות לנפש ועליהם אמר (תהלים ל״ד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב.
לפי שהטוב הוא תכלית החיים וצורתם והחיים מכוונים אל הטוב ולא הטוב אל החיים, ולכן אמר כאן ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. לפי שהיתה דרך הטובה ושמירת המצות מביאה אל חיי העולם הזה ואל הטוב הצפון לצדיקים לעולם הבא. ובהפך לרשעים בביטול התורה והמצות ששנות חייהם תקצורנה ויכרתו מן העולם הזה ומן העולם הבא, והוא אמרו ואת המות ואת הרע שהמות היא כנגד הגוף והרע כנגד הנפש.
(טו-כ) ויש מי שפירש בפרשה הזאת פירוש אחר והוא כי החיים נאמרים אצלנו פעם על החיים המאושרים אשר לנפש וכמאמר דוד עליו השלום (תהלים כ״ז י״ג) לולי האמנתי לראות בטוב ה׳ בארץ החיים. ופעם יאמרו על חיי העושר כמו שאמר (מלכים ב ד׳) ואת ובניך תחיי בנותר. ויאמרו על התאוה כמו שיאמר (קהלת ט) ראה חיים עם האשה אשר אהבת. וידוע כפי האמת השכלי שמהחיים האלה יש מהם שיקראו טוב והם החיים הנפשיים שבהם הטוב והשלמות וההשארות. ומהם חיים שהם רע והם חיים הבהמיים. וכן בענין המות כי יש ממנה שהיא זרה ורעה בעיני האדם והיא המות הגופיית ההכרחיית והיא טובה לנו להפריד בין פחיתות החמר ומשיגיו לשלמות השכל והפשטו ההשגות. וכמו שכתוב בספר של ר״מ והנה טוב מאד זה מות. ואמר דוד (תהלים קיו) יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. ויש מות קשה ממנה שהיא הרע בהחלט והיא המיתה הנפשיית.
והנה לפקוח עינים עורות אצל האונאות האלה אשר הם גדולי הערך. אמר הנה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. כאלו אמר שנתן לפניהם שני מיני החיים, כלומר החיים המדומיים הגופיים ולעומתם החיים האנושיים. וקרא הגופיים חיים בהחלט כפי דמיוני בני אדם, והנפשיים קרא טוב בהחלט כפי האמת. וכמו שאמר (פרשת ואתחנן) לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה שקרא טוב שכרם לעולם הנפשות, וחיים לעולם הגופו׳. ושני דברים האלו הם כנגד שני חלקי האדם, כי החיים המדומים הם כנגד הגופות והטוב הוא כנגד נפש המשכלת. וגם נתתי לפניך שני מיני רעות לשני חלקים, והם המות והרע. שהמות היה כנגד הגוף, והרע הוא כנגד הנפש.
ולפי שלא יושלם הלמוד בהודעת התכלית לבד אם לא כשידע גם כן הדרך אשר יביאהו אל התכלית כי מה תועלת שתדע שם העיר אשר שם מגמתך ללכת אם לא תדע איזה דרך יגיעך אליה. וזה ישלם בשני עניינים: בידיעת הדרך הישר לבא שמה ובחזרתו מהדרכים המתעים והרעים שלא יטעה בהם. כמו מלאכת הרפואה התחלקה אל שמירת הבריאות ואל חזרתה כשתסור. לזה אמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלהיך וגו׳. שהם הציונים המבוארים שאם יתן לב אליהם לא יטה אשוריו מני הדרך ולא יטעה כלל. כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ובכלל זכר סור מרע ועשה טוב. וגם בזה לא יושלם כי אם כשידע התועלת המגיע מההגעה אל המקום ההוא, והיזק המתחייב אם לא יגיע שמה. כי על כן הסכימו בעלי הדתות להניח שכר על המעשים הנאותים ועונש על המגונים. ולזה אמר וחיית ורבית וברכך ה׳ אלהיך וגו׳. ועל גלוי הרע וההזק הנמשך אם לא יגיע שמה אמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע וגו׳.
ואמר בזה הגדתי לכם היום לפי שחדשות הוא מגיד אשר לא ידע הראשונים, והוא שהם לא שיערו אחר מיתת הגוף מיתה אחרת כלל. ומשה רבינו הפליג לדבר באמרו כי אבד תאבדון רוצה לומר אבוד בעולם הזה והאבדון בעולם הנשמות. וכל זה עדיין לא יועיל אם לא ימצאו אליו הדברים העוורים והסומכים להגיעו אל סוף המעשה כמו שנא׳ שלא תתכן ההליכה אל המקום הנכסף ולקנות הטוב ההוא ולהנצל מאותו הרע אם לא יזדמן לו ממון להוצאתו ובהמה לרכוב עליה וכיוצא. וזה יוכלל בשני מינים: האחד במציאות היועצים הנאמנים באותו מעשה, והשני השלמת די ספוקו וצרכיו. ועל הראשון אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ רוצה לומר אל תאמרו שלא נמצא אליכם יועץ כי אני מעיד בכם שמים וארץ שאני יועצכם ושנתתי לכם החיים והמות הברכה והקללה ואתם רשאים ובחיריים עליו למען תחיה, ומעתה לא נשאר לך תרעומת.
האמנם אמרו ובחרת בחיים אין הכונה שיבחר בחיים ולא יבחר במות, אבל עניינו שאחרי שיש לפניו שני מיני חיים הגופיים והנפשיים יבחר מי שירצה מהם אם להמשך אחר הגופיים ותאותם וגם אחרי הנפשיים ושלמותם. וראוי שתבחר באותם החיים שיביאוך להשארו׳ והנצחיות והוא אמרו למען תחיה אתה וזרעך וגו׳, רוצה לומר שתחיה אתה ובניך באותם החיים ולא שתמות בהם. כי הנה החיים הגופיים ענינם המות והרע באמת. ולא תהיה בי״ת ובחרת בחיים סימן לדבר הנבחר כבי״ת (תהלים קל״ב) כי בחר ה׳ בציון (ישעיהו ז׳) בחור בטוב ומאוס ברע, רק הוא סימן הדברים אשר בהן ומהן תהיה הבחירה והברירה כטעם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים. ושני שמושי הבי״ת תמצא בפסוק אחד (דברי הימים א כ״ח) כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי בבני אבי כי רצה להמליך על כל ישראל ומכל בני כי רבים בנים נתן לי ה׳ ויבחר בשלמה וגו׳.
ואמנם לענין השני והוא ספוק הצרכים אשר בם יחיו כל הימים אמר לאהבה את ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה וגו׳. רוצה לומר גם לא ימנעו מכם כל הדברים הצריכי׳ להעמדת חיותכם כי מובטחים תהיו כי בהיותכם על אהבתו וההליכה בדרכיו ולדבקה בו לא יחסר כל לכם כי הוא חייך ואורך ימיך וגו׳.
הלא הוא זה דעת והמשך אחר בפירוש הפרשה והוא יותר הלציי מאמתיי. ולכן מה שכתבתי אני בה הוא היות׳ מתישב כפי האמת הפשטי:
נשלם סדר נצבים:
ואמר אחר כך ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב – לפי שלמעלה דיבר במעלת התשובה ואמר כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך והיא מצות התשובה. ואולי יחשוב אדם שאחר שהיא נקראת מצוה. שאדם חייב לעשותה. כמו שחייב בשאר מצות התורה. וזה שקר כי אם כן יהיה האדם מוכרח לעשות תשובה כמו שמוכרח להניח תפלין. לכך באה זאת הפרשה לומר שאע״פ שנקראת מצוה. אינו מוכרח לעשותה אלא הכל תלוי בבחירתו להיות טוב ולהיות רע. לפי שזה לא נגזר על האדם כשנולד אלא או עשיר או עני ארוך או גוץ. אבל צדיק ורשע לא נגזר מלמעלה. כאומרם מה ה׳ אלהיך שואל ממך כי אם ליראה. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. שהוא ביד האדם ובחירתו. ואע״פ שהשם יודע הדבר לא יכריע האדם. וזהו בהכרעה סגוליית נפלאה משארת טבע מציאותם. וכמו שפירשתי במשנת חביבים ישראל. כי השם כשבא לתת התורה זרח משעיר והופיע מהר פארן אם יקבלוה ולא רצו עד שבאו ישראל וקבלוה. אבל אם היו רוצים הכנה טובה היה להם כמו לישראל. וזהו חביב אדם שנברא בצלם. שזהו על מין האדם. חבה יתירה נודעת לפרטים. ולפי שזה נראה שנשא פנים לישראל. כי מתחלת העולם היה דעתו ליתנה לישראל והלך אל דרום וסבב אל צפון לקרר דעתם. לזה סמך מיד ואמר הכל צפוי והרשות נתונה. כלומר לא תחשב על ה׳ תועה כי הכל בבחירת האדם והכל צפוי והרשות נתונה. והדבר היה בבחירתם אם ירצו. וזהו שאמר בכאן ראה נתתי לפניך. בבחירתך. החיים והטוב והמות והרע. אם תאבו ושמעתם. ואם יפנה לבבך אבד תאבדון וגו׳. כי זה תלוי בזה. ולכן אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ שלא תטעו בדברי. כי החיים והמות נתתי לפניך. ובבחירתך הברכה והקללה. ואיני מכריח לך ואעפ״כ אני אומר לך ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. והיאך תשיג אלו ובעולם הבא החיים. לאהבה את ה׳ אלהיך כי היא חייך בעולם הזה. ואורך ימיך בעולם הבא. לפי שבשכר המצות אדם זוכה לשני שולחנות בעולם הזה ובעולם הבא:
את החיים – לעד.
ואת הטוב – הערב בחיי שעה.
ואת המות – לעד.
ואת הרע – צער חיי שעה.
את החיים, eternal life, not just life on earth.
ואת הטוב, the pleasant aspects of life on earth.
ואת המות, eternal oblivion.
ואת הרע, the unpleasant aspects of life on earth.
(טו-טז) [החיים והטוב, המוות והרע]:
והוסיף ואמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. ׳טוב ורע׳ הוא טוב לחושים ורע להם, ׳חיים ומות׳ הם הבדלי השכל אמת ושקר, כמו שכתב המורה (ח״א פ״ב) בטוב ורע דאדם הראשון1.
ולכך כאן ייעדם התורה שנתן להם אלו השני חילוקים, ואמר, אשר אנכי מצוך היום וגו׳ וחיית – אלו חיי השכל, ורבית וברכך – הם חיי הגשמים, כמו ׳יברכך ה׳ וישמרך׳ (במדבר ו כד) שפורש במזונות וצרכי הגשמים. ר״ל, אם תחיה, גם כן ׳ורבית׳, כמו שאמרו ז״ל (ב״ב כה:) ׳ולעולם ידרים שנאמר (משלי ג טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד׳:
1. ׳וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו וכו׳, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר וכו׳, ולזה נאמר ׳והייתם כאלהים יודעי טוב ורע׳, ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת׳.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב – כי אם חיים אתה מבקש צפה לטוב לעשות הטוב בעיני ה׳, וא״ת למה לא הקדים הטוב שהרי ע״י מעשה הטוב יזכה לחיים, תשובה לדבר שבא להזהירו שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה׳ כדי שיחיה אלא יחיה כדי שיעשה טוב, שלא יבקש חיים גופני כי אם יבקש החיים כדי שיוכל לעבוד בימי חייו את בוראו כמ״ש (תהלים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שלכך אוהב ימים כדי שיוכל לראות בהם בטוב ה׳ בתורה ומצוה כמ״ש בסמוך לאהבה את ה׳ אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך. ר״ל זהו תכלית חייך כי אין הקב״ה נותן לך חיים כ״א בעבור תכלית זה, וזה״ש כאן לאהבה את ה׳ אלהיך וגו׳ וחיית ורבית. כאן הקדים אהבת ה׳ אל וחיית ורבית, ובסמוך אמר למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה׳. הקדים החיים לאהבת ה׳, כי באמת הא בהא תליא כי אהבת ה׳ מביאה החיים ומ״מ אתה לא תבקש החיים לצרכך כי אם לאהבה את ה׳.
ואם יפנה לבבך – שתפנה לבך לבטלה ולא תעסוק כל הימים בעבודת האל ית׳ אז ונדחת סופך להיות מודח מכל וכל מן ה׳ והשתחוית לאלהים אחרים כי הבטלה מביאה לידי שיעמום ותסיר לבבך מן ה׳, הגדתי לכם היום וגו׳, לא תאריכון ימים וגו׳. והיינו שאמרו רז״ל (אבות ג׳:ה׳) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו.
ראה נתתי לפניך: פרשה סתומה.
אם תעשה טוב הרי לך חיים כו׳. ק״ל הול״ל דבר וחילופו, את החיים ואת המות ואת הטוב ואת הרע כדבסמוך (פסוק יט). וע״ק ראה נתתי וגו׳ דמשמע דביד הקב״ה הוא מעשה האדם הטוב, וזה אינו, שהרי אמרו (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ל״פ זה תלוי בזה שאם תעשה וכו׳, פירוש שאם תעשה מעצמך טוב וכו׳ אתן לך אני את החיים, ואם תעשה אתה רע אתן לך את המות, כי בידך לבחור מהטוב ומהרע, ואיזה שתרצה תבחור:
If you act with goodness, then you have life, etc. Rashi is answering the question: The verse should have mentioned each thing and its opposite, life and death, and good and bad, as it does below (v. 19). Furthermore, See, I have placed before you, etc. implies that man's acts of goodness are in Hashem's hand, but this is not so because they say (Megilla 25a), Everything is in the hand of Heaven except for fear of Heaven. Therefore Rashi explains, "One hinges on the other — If you act, etc. meaning that if on your account do good, etc., I will give you life, but if on your own you do bad, I will give you death. Because it in your hands to choose of the good or of the bad, and you choose from whichever you want.
ראה נתתי – יחזור להזהירם עוד להגיד להם כי שני הדרכים בידם וברשותם ללכת באשר יחפצו בה אין מונע ומעכב בידם, וזה ענין הבחירה החפשית אשר לאדם שהוא עיקר גדול בתורה:
את החיים – הידועים, והם המאושרים והנצחיים, כלל כל הברכות והטובות כלם:
ואת הטוב – הפרטי, כעושר ובריאות הגוף וחכמה וכבוד ודומיהם, ואת המות ואת הרע הם הפך:
את החיים – אינם הנצחיים, כי אין לומר על שכנגדם המות, כי חלילה לנפש החוטא שתכרת ותמות. ומלבד כי בכל הברכות והקללות לא הזכיר דבר ממה שאחר המות.
ראה וגו׳ – אלה הם דברי סיום המופנים אל הדור שהיה שם. על יסוד כל מה שאמרתי אליכם בשם ה׳, ובהתאם לכל מה שראיתם על כוחו המושל של ה׳ ואמיתותו, אתם מבינים מעצמכם שגורלכם נתון בידכם, כבחירתכם, לטוב ולמוטב.
החיים, כאן ובהמשך, אינם רק החיים הגופניים. אלא הם כוללים את ההתפתחות הכללית הבריאה והראויה של האישיות הגופנית, הרוחנית והמוסרית של חיי הפרט והאומה. ניגודם הגמור הוא המות, התמוטטות כללית בכל הבחינות האלה. הטוב הוא האושר המלא שבא כתוצאה מ״חיים״ כאלה, ואילו הרע הוא הצרה המוחלטת הבאה כתוצאה מן ״המות״.
ראה נתתי לפניך היום את החיים – הוא קיום התורה:
ואת הטוב – הוא הגמול:
ואת המות הוא בטול התורה:
ואת הרע – ענשה:
ראה נתתי וגו׳: מתחילה יש להבין כלל פרשה זו, מה נוספות יש בכאן על עיקר ברכות וקללות שבפרשת כי תבוא. ולא עוד אלא שבאמת יש נוספות על התנאי של החיים והטוב, שלעיל (כח,א) אמר ״והיה אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור לעשות וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולא התנה באהבת ה׳ שהיא מדרגה גבוהה, כמו שביארנו כמה פעמים, ולא התנה1 כי אם בלימוד תורה ושמירת המצוות שהם אינן מנגדים לטבע בני אדם. וכאן התנה באהבת ה׳ שהיא למעלה מטבע האנושי2. ויותר קשה גוף פרשה זו, שתלה חלקי התנאי על שני הקצוות הרחוקים זה מזה מאד, והניח הדרך האמצעי שהוא הנהגת האומה בדרך הממוצע – שלא להשקיע עצמם באהבת ה׳ וגם לא לעבוד עבודה זרה (פסוק י״ז).
אבל כל זה מיושבות קושיא אחת בחבירתה.
ונקדים מאמר יהושע לישראל בספר יהושע (פרק כ״ד), אחרי אשר הציע לפניהם עבודת ה׳ ועבודת אלהי האמורי (פסוקים יד-טו), וגם הזהיר את העם ואמר (פסוק י״ט) ״לא תוכלו לעבוד את ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״, והמה ענו כשורה (פסוק כ״א) ״לא כי את ה׳ נעבוד״. והוסיף יהושע לאמר (פסוק כ״ב) ״עדים אתם בכם וגו׳ ויאמרו עדים״. והוסיף עוד (פסוקים כג-כד) ״ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם, והטו את לבבכם אל ה׳ אלהי ישראל. ויאמרו העם אל יהושע, את ה׳ אלהינו נעבוד ובקולו נשמע״. ולא נתבארה הוספה זו של יהושע3, ומה הוסיפו לענות4.
אבל הענין, שבאמת יצר הרע של עבודה זרה היה אז משונה5, כמבואר בפרק חלק (סנהדרין קב,ב) ממענה מנשה6. וכבר ביארנו לעיל (ד,יד) הטעם, משום שהיה שייך לפי דעתם לפרנסה המושכת לב האדם מאד, כמו תאות הממון בעת כזאת, וקשה היה להבטיח את עצמו לעמוד בנסיון שלא לעבוד עבודה זרה. על כן הוסיף יהושע לאמר – אם באמת אתם מקבלים שלא לעבוד עבודה זרה, לא תהיו בטוחים על רצונכם, אלא גם ״הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם״ (פסוק כ״ג) – אפילו מה שאומות הכנענים הנשארים בקרבכם עובדים7, וגם ״הטו את לבבכם אל ה׳⁠ ⁠⁠״ – לא סתם שלא במחשבה כלל, דזה האופן8, אע״ג שאין בו רע בעצם, אבל אין בו כח לעמוד נגד יצר של עבודה זרה בימים יוצרו, על כן ההכרח להטות את הלב9 לחשוב באלהות ואהבת ה׳, ובזה תנצלו מיצרא דעבודה זרה. [וכמו בזמן הזה דקשה מאד מלהיות בטוח ממכשול שמץ גזל, כדאיתא בבבא בתרא (קסה,א) ׳רוב בגזל׳, אם לא מי שמחשב דרכו לפני ה׳ שיהא נושא ונותן באמונה]. אבל ישראל לא קבלו על עצמן זהירות יתירה זו, ובטחו בכוחם שלא יהיו נכשלים. והיינו שענו (פסוק כ״ד) ״את ה׳ אלהינו נעבוד ובקולו נשמע״ – אין לנו לירא ממכשול עבודה זרה אפילו לא נהיה נזהרים כל כך10. והנה באמת נכשלו בדור הבא אחריהם, עד שבא שמואל הנביא וחזר להתנות (שמואל א׳ ז,ג) ״ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר, אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה׳, הסירו את אלהי הנכר וגו׳, והכינו לבבכם אל ה׳ ועבדוהו לבדו״, וכתיב דשני דברים עשו – ״ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות, ויעבדו את ה׳ לבדו״, ופירוש ״לבדו״ – לא את עצמו וביתו11 כי אם את ה׳, והיינו אזהרת ״והכינו לבבכם וגו׳⁠ ⁠⁠״ שהיא מדה גבוהה למעלה מטבע האנושי. ומשום הכי נתקיים בידם הרבה דורות12 עד שהגיעו לירבעם ומלכי ישראל ויהודה החוטאים והמחטיאים.
נחזור לפרשה זו, שראה משה רבינו והוסיף להזהיר על קצה המעלה13, כאשר יבואר:
את החיים: אי אפשר לפרש ״חיים״ כמשמעו ו״מות״ כמשמעו, דא״כ היינו ״טוב ורע״14. ותו יפלא לפרש בסמוך (פסוק י״ט) ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה (וזרעך״), היאך שייך לומר עצה ׳תעשה כן כדי שיהיה כן׳, והרי אם הוא עומד על סעיפי הספק אם לבחור בחיים או במות, אי אפשר להגיד עצה לבחור בחיים כדי שיחיה. אלא פירוש ״חיים״ כמו שביארנו כמה פעמים15 – דבקות ועליזות נפש הישראלי, אם בעולם-הזה בשעה שהוא קשור באהבה, או בעולם-הבא בשעה שנפשו צרורה בצרור החיים. וכן ״מות״ – הוא בשעה שנפרד ממקור העליון, אם בעוה״ז וכלשון המקרא בתהלים (קב,כא) ״בני תמותה״, וכן מצויה בדרשת חז״ל על השפלת הדעת לשון ׳מיתה׳, כמו שכתבתי בספר בראשית (ב,ז)16, עיי״ש, אם בעוה״ב, כאשר נפשו מקולעת בכף הקלע וניתק מצרור החיים. ואמרה תורה שכהיום הוא נותן את ״החיים״ הרוחניים האלו, ובזה תלוי ״הטוב״ שהוא הברכה המבוארת בפרשת כי תבוא. ולהיפך, ״את המות״ – התרחקות ממקור החיים, להיות כבני תמותה בהרגש אהבה, אע״ג שאינו רע כל כך בהיות זאת לבדו17, אבל בארץ ישראל18 ודאי בזה יבא ״הרע״ שהוא הקללה המבוארת שמה19.
1. בפרשת כי תבוא ״לשמור לעשות את כל מצוותיו״.
2. כפי שביאר רבינו ב״לא מעבר לים״.
3. אחרי שפעמיים הזהיר אותם על עבודת האמורי.
4. אחרי אמרם (פסוק כ״א) ״כי את ה׳ נעבוד״. (ועיין בין היתר בפירוש המלבי״ם שאף הוא עמד על חלק מן התמיהות של רבינו).
5. כלומר, שונה (ממה שמצטייר לנו היום).
6. אמר ליה (רב אשי), מאחר דחכמיתו כולי האי (שידע את ההלכה שרב אשי לא ידע) מאי טעמא פלחיתו לעבודת כוכבים?! אמר ליה, אי הות התם, הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי...
7. ״בקרבכם״ פירושו אצל הגויים אשר בקרבכם, ולא אצל ישראל עצמם, והוא מדין גזירה להרחקה.
8. התרחקות מעבודה זרה ללא מחשבה והבנה.
9. ״הטו את לבבכם אל ה׳⁠ ⁠⁠״.
10. ולא התיחסו אל ״הטו לבבכם אל ה׳⁠ ⁠⁠״ וגם אל הגזירה ״הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם״.
11. כי יצרא דעבודה זרה היה חזק עקב רדיפת הממון.
12. לעומת דורו של יהושע שהחזיקו מעמד דור אחד בלבד.
13. דהיינו עבודת ה׳ מתוך אהבה.
14. הערת רבינו אינה ברורה, כי רש״י פירש: זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המות. ועיין גם בפירוש האברבנאל בזה.
15. לאורך כל פירושו לתורה, ועיין גם לעיל ד,ד. ה,ל. ו,כד. ועוד.
16. על הפסוק ״ויהי האדם לנפש חיה״, הן בהעמק דבר (׳דפירוש ״חי״ בלשון הקודש משמעו פעם – חי ולא מת, ופעם – חי ולא עצב׳) והן בהרחב דבר (׳חז״ל השתמשו בלשון מיתה גם כן בשתי משמעויות הללו׳, עיין שם דוגמאות שונות).
17. דהיינו, עבודת ה׳ בדרגה נמוכה בלבד באשר היא.
18. כמבואר בסוף פסוק ט״ז.
19. בפרשת כי תבוא. חידוש גדול של רבינו חזינו כאן, שבארץ ישראל מגיעה תוצאה של ״רע״ אפילו מעבודת ה׳ בדרגה נמוכה לעומת דרגת עבודה מאהבה.
את החיים ואת הטוב – החיים כלומר הטוב, והמות כלומר הרע, וכן ״ויאמנו דבריכם ולא תמותו״ (פרשת מקץ), וכן למטה פסוק י״ט ״החיים והמות נתתי לפניך״ כלו׳ ״הברכה והקללה״, וכן עוד למטה פסוק כ׳ ״כי היא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה״; ופסוק כ׳ כולו פרט למה שכתוב לפניו ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״, ובאיזה אופן תבחר בחיים? באהבך את ה׳ אלהיך כי הוא חייך, כלו׳ שמירת מצות אלה היא תנאי עיקרי לטוב אומתך לקיומה על האדמה אשר נשבע וכו׳.
עם סיום נאום⁠־הברית חוזר הכתוב בקצרה על דברי הזירוז לקיום המצות, במלים דומות לנאמר בדברי הפתיחה למצוות המפורטות (דברים י״א:כ״ו). לפני הרצאת המצוות מדבר הכתוב בלשון בינוני (״ראה אנכי נותן״), אחריה בלשון עבר (״ראה נתתי״). למעלה לא הזכיר הכתוב אלא ״ברכה וקללה״, ואילו כאן משתמש הכתוב בביטוי חזק יותר: ״חיים ומות״, ואחרי כן (בפסוק י״ט) הוא מפרש שהכוונה בזה לברכה וקללה.
נתתי לפניך – כלומר מסרתי הבחירה בידך, כמו שמפרש הכתוב להדיא אחרי כן בפסוק יט: ״ובחרת בחיים״.
את החיים וגו׳ – לדברי תרגום יונתן ״את החיים״ הוא כמו ״את דרך החיים״, כלומר הדרך שהשי״ת רוצה בה, ״ואת הטוב״ פירושו השכר הטוב המוכן לצדיקים; כמו כן הוא מפרש ש״את המות״ הוא ״דרך המות״, ״ואת הרע״ הוא העונש המעותד לרשעים, השוה ירמיהו כ״א:ח׳. רש״י מפרש להיפך: ״הטוב״ הוא המעשה הטוב, ובשכרו מבטיח הכתוב את החיים: ״הרע״ הוא המעשה הרע, ובגללו מתרה הכתוב בעונש המות. שני הפירושים יש להם מקום, כי מצינו תיבת ״הטוב״ גם במובן של מעשה טוב (השוה ״ועשית הישר והטוב״) וגם במובן ההצלחה והאושר (השוה ״ושמחת בכל הטוב״). אבל אין לפרש ״את הטוב״ ״ואת הרע״ היינו ״הברכה״ ״והקללה״ (ואינם אלא פירוש ל״החיים והמות״), שהרי אז היה הכתוב צריך לסדרם זה אחר זה, כמו בפסוק יט.
ראה נתתי לפניך את החיים כו׳ ואת המות ואת הרע – הזכיר הרע אחר המות כי הוא סובב על הרע ההחלטי שבא אחרי המות, וכן הטוב הוא הטוב הנצחי, ולכן בעדות שמים וארץ לא הזכיר רע וטוב כי המה עדים על המות והקללה הזמנית, כמו שהזכיר בקללות ארור כו׳ פרי בהמתך, ברוך פרי בהמתך והמה עדים נאמנים וכמו שאמר ונתת שמיך כברזל וכו׳, אבל על הטוב והרע הנצחי הוא ענין גבוה, גבוה משמים וארץ אז נאמר ונגולו כספר לפניו כו׳ ועתידין צדיקים לישב לפנים ממחיצתו של הקב״ה כו׳.
ויש לפרש עוד עפ״י מה שאמרו בפרק שבועות הדיינים בשאר עבירות הוא בדיניה ורשעים דמשפחה בדין חמור ורשעים דעלמא בדין הקל כו׳, וע״ז אמר החיים והמות להעושה אותם בעצמו ולאינשי דעלמא על ערבות שלהם הוא רק דין הקל, ולזה אמר טוב ורע והוא הכל על דבר אחד.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(טז) אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת⁠־יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֔יו וְלִשְׁמֹ֛ר מִצְוֺתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו וּמִשְׁפָּטָ֑יו וְחָיִ֣יתָ וְרָבִ֔יתָ וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר⁠־אַתָּ֥ה בָא⁠־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
in that I command you this day to love Hashem your God, to walk in his ways, and to keep his commandments and his statutes and his ordinances, that you may live and multiply, and that Hashem your God may bless you in the land where you go in to possess it.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
דַּאֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהָךְ בְּאוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַּר פִּקּוֹדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וְתֵיחֵי וְתִסְגֵּי וִיבָרְכִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַרְעָא דְּאַתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.
for I command you this day to love the Lord your God, to walk in the ways that are right in His presence, and to keep His commandments, statutes, and judgments, that you may live and multiply, and the Lord God may bless you in the land into which you are going, to possess it.
די אנה כען מפקד יתכון יומא הדיןא למרחוםב ית אולפן אורייתה די״י אלהכון ולמהלכה באורחן דתקנן קדמוי ולמטורג מצוותה וקיימוי וסדרי דינוי ותיחון ותסגון ויברך יתכון י״י אלהכון בארעא די אתון עללין לתמן למירת יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למרחום״) גם נוסח חילופי: ״{למר}⁠חם״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמטור״) גם נוסח חילופי: ״{ולמ}⁠טר״.
דאנא מפקיד לכון יומנא למירחם ית י״י אלקכון ולמהך באורחן דתקנן קודמוי ולמנטר פיקודוי וקיימויי ודינויי ותיחון ותיסגון ויברכינכון י״י אלקכון בארעא דאתון עללין לתמן למירתה.
For I teach you today to love the Lord your God, and to walk in the ways that are right before Him, and to keep His commandments, statutes, and judgments, and live and multiply; that the Lord your God may bless you in the land into which you are entering to possess it.
עלי מא אמרך אליום אן תחב אללה רבך ותסיר פי טרקה ותחפט׳ וצאיאה ורסומה ואחכאמה פתחי ותכת׳ר ויבארך פיך אללה רבך פי אלבלד אלד׳י אנת דאכ׳ל אליה לתחוזה
באשר ציוויתי אותך היום לאהוב את ה׳ אלוהיך, וללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו, כדי שתחיה ותרבה ויברך אותך ה׳ אלוהיך בארץ אשר אתה נכנס אליה לרשתה.
אשר אנכי מצוך היום לאהבה – הרי הטוב, ובו תלוי: וחיית ורבית – הרי החיים.⁠א
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, ברלין 1221, ויימר 652, פריס 154, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 כנראה בהשפעת רש״י להלן פסוק י״ט (במקום ״החיים״): ״שהן קיימין לעולם״.
אשר אנכי מצוך היום לאהבה IN THAT I COMMAND YOU THIS DAY TO LOVE [HASHEM YOUR GOD] – You have here a description of the "good", and upon this depends וחיית ורבית THAT YOU MAY LIVE AND INCREASE – here you have life.
פס׳: אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלהיך ללכת בדרכיו – להיות רחום וחנון וחונן דלים ועובר על פשע וכן כיוצא בהם.
וחיית ורבית וברכך – ובשכר שתבוא תירש:
לאהבה – העיקר.
ללכת בדרכיו – שלא תשנה מדרכי מעשהא מצותיו שציוך, ואם לא תדע למה ניתנו החוקים והמשפטים.
וחיית ורבית – וחיית – פירוש החיים (דברים ל׳:ט״ו). ורבית – פירוש והטוב (דברים ל׳:ט״ו), כי הוא ריבוי בגוף ובבנים ובעשר.
א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: שלא תשנה מעשיו ולא בדרכיך. בכ״י פרנקפורט 150: שלא תשנה מעשיו.
TO LOVE. This is most important.
TO WALK IN HIS WAYS. You shall not modify the way He asked you to act1 and the precepts which He commanded you, even though you do not know why the statutes and ordinances were given.
Note, Then thou shalt live explains the term life (v. 15).
AND MULTIPLY. This explains and good (v. 15), for it refers to material increase,⁠2 that is, in children and in wealth.
1. Literally, the way of His deeds.
2. Literally, an increase in bodies.
אאשר אנכי מצוך היום לאהבה וחיית ורבית – שתרבה לחיות.
וברכך י״י אלהיך – בכל מיני ברכה, וזהו: ״הטוב״ (דברים ל׳:ט״ו).
א. בכ״י מינכן 52 נוספה כאן המלה: את.
אשר אנכי מצוך היום לאהבה וחיית ורבית – IN THAT I COMMAND YOU THIS DAY TO LOVE THAT YOU MAY LIVE AND MULTIPLY – That you shall live a long time.
וברכך י"י אלהיך – AND THAT HASHEM YOUR GOD MAY BLESS YOU – With all types of blessing, and this is “the good” (Devarim 30:15).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

וברכך – ב׳ במס׳. דין. ואידך גבי עבד עברי לא יקשה בעיניך וגומר וברכך ה׳ אלהיך. וזהו שאחז״ל שאין עבד עברי נוהג בחוץ לארץ, כמו הכא דכתיב וברכך בארץ וגו׳, התם נמי דוקא בארץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(טז-יח) וכמו ששם בתחילה ביאור המצות בפרשת ראה אנכי ביאר ואמר הברכה אשר תשמעו ככה ביאר כאן מה הוא דרך החיים והטוב אשר נתן לפניהם באמרו אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלהיך וגו׳. רוצה לומר כי כמו שיצוה אותם לאהבה את השם יתברך הנכבד וללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו אשר מהם ימשך אליהם החיים והטוב, והוא אמרו וחיית ורבית וברכך ה׳ אלהיך, כי הם אלה הדרכים המביאים האדם לתכלית הנכסף ההיא מהחיים והטוב, כן דרך המות והרע הוא בהפך זה שאם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ימשך המות והרע בהכרח.
ועל זה אמר הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון. והאבדה הזאת היא הדבקה בנפש שכנה בשם רע שהוא הרע והוא ההפסד וההעדר הגמור. ועוד שלא תאריכון ימים על האדמה שזהו המות אשר זכר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וחיית – לעד.
וחיית, forever;
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

הרי הטוב ובו תלוי וחיית ורבית. ולפי⁠[כך] פירש ״ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב״ (ראו פסוק טו) החיים תלוי בטוב (רש״י שם), ולא תמצא חיים רק על ידי טוב:
אשר אנכי מצוך – עכשיו מפרש והולך, מה שאמרתי החיים והטוב הוא את אשר אנכי מצוך היום לאהבה וכו׳, וקראתי לדברים האלה חיים וטוב, לפי שעל ידם תחיה ותרבה וברכך ה׳ אלהיך בארץ וכו׳, ומה שאמרתי את המות ואת הרע הוא אם יפנה לבבך וכו׳, שאז הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון וגו׳:
אשר אנכי וגו׳ הוא הברכה שנמסרת לבחירתכם החופשית. תיבות אלו מבארות את ״נתתי לפניך״ (פסוק טו) שקדם להן. נתתי בידיך חיים וטוב – ככל ״אשר אנכי מצוך״ וגו׳, ובכך תגיע לחיים, הצלחה ופריחה.
ללכת בדרכיו מתאר את התכלית של לאהבה את ה׳ אלקיך – מצפים ממך לאהוב את ה׳ ולבטא את אהבתך על ידי הליכה בדרכיו: תשאף רק למטרות המצויות בדרכים שה׳ ציין, ורק בדרכים האלה תבקש להשיג מטרות אלו. אם תלך בדרכים אלה, תמיד תישאר קרוב אל ה׳ ותתקרב אליו יותר ויותר. אכן, קרבת ה׳ היא תמצית מה שהאהבה מבקשת (עיין לעיל ו, ה, ופירוש שם).
וחיית ורבית הוא ״החיים״, וברכך הוא ה״הטוב״.
אשר אנכי מצוך היום וגו׳, הוא החיים שאמר. ואת הטוב שאמר, הוא וחיית. פי׳ שתחיה בעצמך שהוא חיי הנפש שתהיה קיים באיש כמלאכים (כי על חיי הגופים לא יתכן לומר שהוא חי וקים בפרטות באיש שהרי המות כרוך בעקבו, והוא מת בכל רגע ורגע):
ורבית – הוא לשון גידול וצמיחה, שתלך מחיל אל חיל (ולא כמלאכים שהם עומדין רק במדרגה אחת) וגם וברכך ה׳ בארץ. שתחיו גם חיי הגופים בארץ הקדושה, שתוכל לסגל שם מצות ומעשים טובים:
אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלהיך: להשקיע את דעתך באהבת ה׳.
ללכת בדרכיו: היינו הדבק במדותיו1, שהוא גם כן דרך גבוהה.
ולשמור מצותיו וחקותיו ומשפטיו: שלא להפליג2 ע״י אהבת ה׳ שמירת המעשים ותלמוד תורה ופלפולה3, כמו שביארנו כמה פעמים שהזהירה התורה על זה הרעיון, וכמבואר בפרשת ציצית (במדבר טו,לט)4 וכמה מקומות. אלא מ״מ ״לשמור מצותיו״ – היינו גוף המצוה שבכתב, ״וחקותיו ומשפטיו״ – זהו תורה שבע״פ בפלפול התלמוד, כמו שכתבתי5.
וחיית: דבוק בשורש העליון שתחול רוח הקודש ואהבה העליונה6. ״ורבית״ זהו ״הטוב״ (פסוק ט״ו). ״וברכך וגו׳״ שארי ברכות המבוארות לעיל.
1. ׳מה הוא חנון ורחום – אף אתה חנון ורחום׳ (שבת קלג,ב).
2. לדחות.
3. גם כאן רומז רבינו לתנועת החסידות כפי ש׳נתפסה׳ בתקופתו.
4. על הפסוק ״וזכרתם את כל מצוות ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״.
5. לאורך כל חומש דברים.
6. כפי שפירש רבינו בפסוק הקודם את המושג ״החיים״.
אשר אנכי מצוך היום – משפט⁠־מפרש ל״את החיים״ (כתרגום יונתן), כלומר: דרך החיים הוא מה שאנכי מצוך היום, דהיינו לאהבה את ה׳ וגו׳ (לדברי רש״י בא המשפט לפרש את ״הטוב״). לכאורה היה הכתוב צריך להקדים לפני ״וחיית ורבית״ משפט⁠־תנאי, כמו תוספת פירוש שבתרגום השבעים (לא שקראו כן במקרא, אלא שהוסיפו בדרך פירוש): ״אם תשמע בקול ה׳ אלהיך וכו׳⁠ ⁠⁠״ ויש ליישב, שכמו שמצינו למעלה י״א:כ״ז, שלא הוסיף הכתוב משפט⁠־תנאי בלשון ״אם״, אלא ״אשר״, לרמז שהשי״ת רוצה שנזכה בחיים, כך משמשת גם בפסוק זה לשון ״אשר״ במקום ״אם״, מפני שצד זה הוא הרצוי.
וחיית ורבית וגו׳ – זהו פירושו של ״ואת הטוב״ (לדברי תרגום יונתן) או של ״את החיים״ (לדברי רש״י).
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יז) וְאִם⁠־יִפְנֶ֥ה לְבָבְךָ֖ וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע וְנִדַּחְתָּ֗ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֛יתָ לֵאלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים וַעֲבַדְתָּֽם׃
But if your heart turns away, and you will not hear, but shall be drawn away, and worship other gods, and serve them;
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וְאִם יִתְפְּנֵי לִבָּךְ וְלָא תְקַבֵּיל וְתִטְעֵי וְתִסְגּוֹד לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא וְתִפְלְחִנִּין.
But if your heart be averse, and you will not obey, but will go astray, and worship the idols of the Gentiles, and serve them,
ואן יסטון לבביכון ולא תשמעון ותתבדרון ותסגדון קדם טעוון אחרניין ותפלחון קדמיהון.
ואין יהרהר ליבכון ולא תקבלון ותיטעון ותיסגדון לטעוות עממייא ותיפלחונון.
But if you think in your heart that you will not obey, but will go astray to worship the idols of the nations, and serve them,
ואן תולי קלבך ולם תקבל ד׳לך ומלת פסג׳דת למעבודאת אכ׳ר או עבדתהא
ואם יפנה לבך ולא תקבל, ותיטה ותשתחווה לאלים אחרים או תעבוד אותם.
ואם יפנה לבבך – הרי הרע.
ואם יפנה לבבך BUT IF YOUR HEART TURN AWAY – here you have evil,
פס׳: ואם יפנה לבבך ולא תשמע – אם תפנה לבך כמעט. לא תשמע הרבה. ולא עוד אלא שגורם לעצמו מה שגורם.
ונדחת והשתחוית – ולבסוף שהוא עובדם:
ואם יפנה לבבך – כי הלב הוא העיקר.
ונדחת – פירשתיו (ראב״ע דברים ד׳:י״ט).
BUT IF THY HEART TURN AWAY. For the heart is most important.⁠1
BUT SHALT BE DRAWN AWAY. I have previously explained the meaning of ve-niddachta (but shall be drawn away).⁠2
1. Hence it personifies the entire human being.
2. See Ibn Ezra on Deut. 4:19.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(יז-יח) ואם יפנה לבבך וגו׳, הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון וגו׳. כבר פירש הרב לעיל (כו א-י) שמילת ׳הגדתי לך היום׳ אינה הגדת דברים ממש, רק פועל מורה על הדבר. [גם בכאן] הכי פירושו, באמרי לך (לעיל יא כו) שלא נתתי לך אלא השתי קצוות ׳הברכה וקללה׳, בזאת הוריתי לך ׳כי אבוד תאבדון׳ כשתעבדו אלהים אחרים.
[פירוש רבי אברהם מפיסא]:
וה״ר אברהם מפיסא פירש הכי: הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון – כאשר תאבדון1 באופן הזה שאמרתי לעיל (כט כא-כז) שיהיה אבדן בלתי טבעי, בזה הוריתי לכם שהאבדן הגופני ההוא לא יהיה גם כן כפרה לעולם הבא, ולא תאריכון ימים על האדמה.
1. ׳כי משמש בלשון ׳כאשר׳.
ואם יפנה לבבך – מעם ה׳ אלהיך:
(יז-יח) ואם יפנה וגו׳ הוא האפשרות האחרת שנמסרה לבחירתך החופשית: המרי, שסופו בבגידה גמורה – ״המות״, והחורבן שיבוא כתוצאה מכך – ״הרע״. לפי האמור במסכת סוכה (מו:), ״ואם יפנה לבבך״ פירושו: אם לבבך איננו תפוס כולו בתורת ה׳ (השווה פירוש, ויקרא יט, ד).
ואם יפנה לבבך ולא תשמע וגו׳. זה ואת המות שאמר:
ואם יפנה לבבך ולא תשמע: למה שאני מזהירך כהיום לעלות בהר ה׳1, אזי תדע ״ונדחת והשתחוית וגו׳״ – סופך להגיע לידי כך2. וזוהי ההוספה שבפרשה זו, שאע״ג שבאמת ברכות שבפרשת כי תבוא אינן תלויות על אהבת ה׳, מ״מ אם לא יטו לב למעלה זו3, אזי ממילא יבואו לקצה האחרון שברע, לכן חובה להגיע לקצה הראשון, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות דעות (ב,ב) שמי שמקולקל באיזה דבר, מחוייב להטות עצמו אל הקצה השני, אע״ג שאינו גם כן דרך המיצוע שמחוייב לכל אדם, מ״מ הוא מחוייב לכך כדי שלא יבוא לידי קלקול גדול4. ועיין מה שכתבתי בפרשת ואתחנן (לעיל ז,ט)5.
1. כל המתואר בפסוק ט״ז.
2. כפי שפירש רבינו בהרחבה בפסוקי ט״ו.
3. שהוא הקצה הראשון שב״טוב״.
4. אך לכאורה הרמב״ם כתב זאת על ׳מדות׳ דוקא ולא על מצוות ועבירות.
5. על הפסוק שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו (׳להתנהג בחסידות, אע״ג שאין אדם מישראל מוזהר על כך׳).
ואם יפנה וגו׳ – כמו למעלה כ״ט:י״ז (פירוש ל״דרך המות״ או ל״הרע״).
ונדחת – נפעל זה משמש בלשון התפעל, כלומר והדחת את עצמך.
ואם יפנה – ואם יפנה לבבך ולא תשמע, מלמד שאם תפנה לבבך שוב לא תשמע.⁠1 (סוטה מ״ו:)
1. ר״ל שאם תפנה לבבך להתייאש ממה שלמדת כבר ולא תחזור עליו שוב אין משמיעין אותך. וע״ע מש״כ לעיל בפ׳ תבא כ״ח א׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרארמב״ןרלב״ג תועלותאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יח) הִגַּ֤דְתִּי לָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵד֑וּן לֹא⁠־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עַל⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹבֵר֙ אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֔ן לָב֥וֹאא שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
I denounce to you this day, that you shall surely perish; you shall not prolong your days in the land, where you pass over the Jordan to go in to possess it.
א. לָב֥וֹא =א,ל1?,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל!=לָבֹ֥א (כתיב חסר וי״ו)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

חַוִּיתִי לְכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן לָא תֵירְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דְּאַתְּ עָבַר יָת יַרְדְּנָא לְמֵיעַל לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ.
I have shown you this day that perishing you shall perish. You will not prolong your days upon the land where you pass over Jordan to enter in and possess it.
הא תניית לכון יומא הדין ארום מסף תסופון ולא תסגון יומין על ארעא דאתון עברין ית ירדנה למיעול לתמן למירת יתה.
תניתי לכון יומנא ארום מיבד תיבדון ולא תיגדון יומין על ארעא דאתון עברין ית יורדנא למיעל לתמן למירתה.
I proclaim to you this day, that you will perish, and will not prolong your days on the land to which you are to pass over the Jordan to possess it.
פקד אכ׳ברתכם מן אליום אנכם סתבידון ולא תטול מדתכם פי אלבלד אלד׳י תעבר אלארדן לתציר אליה פתחוזה
הודעתי לכם מהיום כי תאבדו ולא תאריכו ימים בארץ אשר אתה עובר את הירדן לבוא אליה לרשתה.
כי אבד תאבדון – הרי המות.
כי אבד תאבדון [I TELL YOU THIS DAY] THAT YOU SHALL PERISH – here you have death.
פס׳: הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון – בתחלה אבוד ואחר כן תאבדון. וכה״א (ישעיהו ח׳:כ״ג) כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד:
כי אבד תאבדון – פירוש המות והרע (דברים ל׳:ט״ו), כי יאבדו הם והונם ובניהם.
לא תאריכן ימיםעליה, הפך: וברכך י״י אלהיך בארץ (דברים ל׳:ט״ז).
THAT YE SHALL SURELY PERISH. This explains death and evil (v. 15), for they and their children and their wealth shall perish.
YE SHALL NOT PROLONG YOUR DAYS. The reverse of the Lord thy God shall bless thee in the land (v. 16).
הגדתי לכם {היום} כי אבוד תאבדון – להיות קצרי ימים, ולא תאריכון ימים על האדמה – שתהיו שבוים ועשוקים ורצוצים, וזהו ״הרע״ (דברים ל׳:ט״ו).
הגדתי לכם {היום} כי אבוד תאבדון – I DENOUNCE TO YOU {THIS DAY} THAT YOU SHALL SURELY PERISH – To be shortened of days, and לא תאריכון ימים על האדמה – YOU SHALL NOT PROLONG YOUR DAYS IN THE LAND – That you shall be captured and oppressed and crushed, and this is “the bad” (Devarim 30:15).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

כי אבד תאבדון – לעד.
כי אבוד תאבדון, for you would perish forever.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(יח-כ) ועכשיו עצה טובה קא משמע לן, העדותי בכם היום וגו׳ ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, שהעיקר הוא ה׳חיים׳, ולא ה׳טוב׳, וימשך לזה שתאהב ה׳ יתברך שהוא התכלית הנמצא השלם [שכונתו אינו אלא] לעבוד ה׳ מאהבה, וכן אמר לאהבה את ה׳ אלהיך וגו׳:
כי אבד תאבדון – זה בנין אב לכל שאר המקומות שכתוב בהן לשון אבד תאבדון כנגד ישראל, שאין ענינו השמדה לגמרי מתחת כל השמים, חלילה מזה, כי אף אם יחטא ישראל לא ימחה השם את שמם, אלא ענין המליצה הזאת בכל מקום שיגרשם מן אדמת הקודש ויפזרם בגוים בשביל עונותם, עד שיאבד מהם הקיבוץ המדיני, ולא יחשבו לגוי אחד, והראיה ממה שהוסיף כאן לא תאריכון ימים על האדמה וגו׳, ואם היה פירושו אבדון גמור מכל העולם, מה טעם לומר אחריו שלא יאריכו ימים על ארץ כנען, והלא אף בכל קצוי ארץ וים רחוקים לא יאריכו ימים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

הגדתי לכם היום וגו׳. הוא ואת הרע שאמר, שהעונש שיהיה לכם אבדה בעצמכם (ולא אבדת הקנינים) שהיא אבדת הנפש:
כי אבד תאבדון – אבדה אחר אבדה (ולא שתהיה כאפס ואין). וגם לא תאריכון ימים על האדמה וגו׳. שתגלו ממנה במהרה, וא״כ לא יהיו לכם גם חיי הגוף, הרי שבגמול התורה נכלל כל עניני הצלחת הנפש והגוף, ובענשה נכלל כריתת הנפש ויסורי הגוף, אבל:
הגדתי וגו׳: ראוי היה לכתוב ׳והגדתי׳ וגו׳ כמדבר באמצע המסובב1. אבל באשר דברה תורה בדרך הנבואה שכן יהיה בבירור, וכמו שאמר ה׳ למשה בפרשת וילך (להלן לא,טז) ״הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו׳⁠ ⁠⁠״, על כן אמרה בלשון התחלת הענין לאמר ״הגדתי לכם וגו׳״ – כי ודאי יהיה כן. שכבר ראה הקב״ה שרחוקים המה בשעה זו גם כן מאהבת ה׳2, רק שאינם עובדים עבודה זרה3, וזהו ברור שלא לאורך ימים יוכלו לעמוד בזה האופן, כמו שכתבתי (פסוקים ט״ו, י״ז). והיינו דבר הכתוב ״לא תאריכון ימים וגו׳״, אע״ג שתכנסו לארץ ישראל ותכבשו, שהרי אינכם עובדים עבודה זרה4, אבל אי אפשר להיות לאורך ימים, שממילא תעבדו עבודה זרה5.
1. הואיל ולרבינו ״ונדחת והשתחוית״ הוא כבר תחילת התוצאה, א״כ ״הגדתי״ הוא כבר אמצע התוצאה, והיה צריך להתחבר עם וי״ו החיבור.
2. היא הנדרשת מהם, והוא הקצה הראשון.
3. הוא הקצה השני.
4. לעומת גויי הארץ, ולכן תזכו לכבוש אותה.
5. הואיל ואינכם מטים לבכם למעלה – לקצה הראשון.
הגדתי וגו׳ – זה הוא ״הרע״ או ״המות״, אבדן הארץ.
כי אבד וגו׳ – כמו למעלה ד׳:כ״ו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(יט) הַעִדֹ֨תִיא בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת⁠־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת⁠־הָאָ֒רֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔יםב לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖הג אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ׃
I call heaven and earth to witness against you this day, that I have set before you life and death, the blessing and the curse: therefore choose life, that you may live, you and your seed;
א. הַעִדֹ֨תִי =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר יו״ד)
• ל!=הַעִידֹ֨תִי (כתיב מלא יו״ד)
ב. בַּחַיִּ֔ים =א (אין געיה)
• ל=בַּֽחַיִּ֔ים (געיה)
ג. תִּֽחְיֶ֖ה =א (געיה)
• ל=תִּחְיֶ֖ה (אין געיה)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אַסְהֵידִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא חַיֵּי וּמוֹתָא יְהַבִית קֳדָמָךְ בִּרְכָן וּלְוָטִין וְתִתְרְעֵי בְחַיֵּי בְּדִיל דְּתֵיחֵי אַתְּ וּבְנָךְ.
I call heaven and earth to attest in you this day that I have set before you life and death, blessings and curses: but choose for life, that you may live, you and your children,
הא אסהדית בכון יומא הדיןא ית שמיא וית ארעא ית אורחה דחיי וית אורחה דמתותה יהבית לכון ית ברכתה וית לווטייה ותבחרון באורחה דחיי מן בגלל דתיחון אתון וזרעיית בניכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הדין״) גם נוסח חילופי: ״דין״.
לא סהדין דעברין מן עלמא אנא מסהיד בכון יומנא אילהין שמיא וארעא חיי ומותא סדרית קומיכון ברכתא וחילופה ותיתרעון באורחא דחיי היא אורייתא מן בגלל דתיחון בחיי עלמא דאתי אתון ובניכון.
I attest this day, not only you, who are to pass away from this world, but the heavens and the earth, that I have set before you life and death, blessing and its reverse. Choose therefore the way of life, even the law, that you and your children may live the life of the world to come;
הַעִידֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת⁠־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת⁠־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֨וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה
וישראל עדים על אלו
פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳ וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ וְגוֹ׳. אַתֶּם עֵדַי, אֵלּוּ הֵם יִשְׂרָאֵל. וְשָׁנִינוּ, אֵלּוּ הֵם שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁכָּתוּב הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל הֵם עֵדִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְשָׁמַיִם וְאֶרֶץ וְהַכֹּל עֵדִים עֲלֵיהֶם.
ועבדי זה יעקב או דוד
וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי - זֶה יַעֲקֹב, שֶׁכָּתוּב וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאָר, וְכָתוּב אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זֶה דָּוִד. וְנִקְרָא דָּוִד עַבְדִּי, שֶׁכָּתוּב לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי, זֶה דָּוִד הָעֶלְיוֹן.
(זהר ויקרא דף פו.)
וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ
שטות תקועה בליבם
כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם . שְׁטוּת תְּקוּעָה בְּלִבָּם, וְהֵם מְחֻסְּרֵי אֱמוּנָה, וְאֵין לָהֶם חֵלֶק בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּבְאוֹתָם בְּנֵי אֱמוּנָה, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים.
הקב״ה מזהיר לבני העולם
בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר לִבְנֵי הָעוֹלָם וְאָמַר, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, וְהַחַיִּים שֶׁל אוֹתוֹ עוֹלָם הֵם.
רשעים מחוסרי אמונה מה אומרים
אוֹתָם רְשָׁעִים מְחֻסְּרֵי אֱמוּנָה מָה אוֹמְרִים? כִּי מִי אֲשֶׁר יִבְחַר וְגוֹ׳. אַף עַל גַּב שֶׁיִּבְחַר אָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר - לֹא כְלוּם הוּא, שֶׁהֲרֵי מָסוּר בְּיָדֵינוּ, אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן, וּמָסוּר הוּא בְיָדֵינוּ, כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת. אֵיךְ יִהְיֶה לָנוּ חַיִּים בְּאוֹתוֹ עוֹלָם? וְעַל כֵּן זֶה רָע וַדַּאי, שֶׁלֹּא יָדוּרוּ בַּמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם בּוֹ חֵלֶק. וְאַף עַל גַּב שֶׁכָּל הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ תִּמְצָא סִמּוּכִין לַחֲבֵרִים בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, אֲבָל שְׁלֹמֹה בָּא לְגַלּוֹת עַל אוֹתָם רְשָׁעִים מְחֻסְּרֵי אֱמוּנָה שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
(זהר במדבר דף קנח.)
הַעִידֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת⁠־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת⁠־הָאָרֶץ֒
השמים של הקב״ה מספרים למקום שנקרא כבוד אל
וּבֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל. מִי הַשָּׁמַיִם? הַשָּׁמַיִם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מְסַפְּרִים לַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא כְּבוֹד אֵל. מִי זֶה כְּבוֹד אֵל? בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁנִּקְרֵאת אֵל. אֵל זֶה אַבְרָהָם.
מספרים- כמו ספיר בכל תיקוניה,
מַה מְסַפְּרִים? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ. מַה זֶּה וַיְסַפְּרָהּ? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיה. וְאוֹתָם הַשָּׁמַיִם מְתַקְּנִים אוֹתָהּ בְּכָל תִּקּוּנֶיהָ, אֶת כְּבוֹד הָאֵל הַזּוֹ.
וע״ז ישראל מביאים לה הארה בלחישה,
וְעַל זֶה יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה מְבִיאִים לָהּ הֶאָרָה בִלְחִישָׁה, מִמָּקוֹר שֶׁלְּמַעְלָה, וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וְהַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם מֵעִיד בָּהֶם.
ע׳ וד׳ גדולות – להיות עדים
וְעַל כֵּן עַיִ״ן וְדָלֶ״ת גְּדוֹלוֹת, לִהְיוֹת עֵדִים. שָׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב הַעִדתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם, זֶה יַעֲקֹב, מְקוֹם הַשָּׁמַיִם. וּמִנַּיִן שֶׁהִיא מְעִידָה? שֶׁכָּתוּב וְאֶת הָאָרֶץ. וְכָתוּב כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן.
(זוהר חדש כי תשא)
וקד אשהדת אליום עליכם אלסמואת ואלארץ׳ באני קד ג׳עלת בין ידיכם אלחיוה ואלמות אלברכאת ואללענאת וארי לך אן תכ׳תאר אלחיוה לכי תחיי אנת ונסלך
והלא העדתי עליכם היום את השמים ואת הארץ כי שמתי לפניכם את החיים והמוות, הברכות והקללות, ואני מייעץ לך לבחור בחיים כדי שתחיה אתה וזרעך.
העידותי בכםא את השמים וגו׳ – שהן קיימין לעולם, וכאשר תקראב אתכם הרעה, יהו עדיי שאני התריתי בכם בכל זאת.
דבר אחר: העידותי בכםג את השמים ואת הארץ – אמר להם הקב״ה לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מידתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כעניין שנאמר: וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳)? הסתכלו בארץ שנבראת לשמשכם, שמא שינתד מידתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חיטים והעלתה שעורים? ומה אילו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלין שכר, ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שינו את מידתם, אתם שאם זכיתם אתם מקבלים שכר, ואם חטאתם תקבלו פורענות, על אחת כמה וכמה.
ובחרת בחיים – אני מורה לכם שתבחרו בחלק חיים, כאדם האומר לבנו:⁠ו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר: את זה ברור לך. ועל זה נאמר: י״י מנת חלקי וכוסי אתה תומךז גורלי (תהלים ט״ז:ה׳) – הנחת ידי על גורל הטוב, חאת זה קח לך.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה נוסף כאן כמו בפסוק: ״היום״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה, והשוו לשון הכתוב בדברים ל״א:כ״ט. בדפוסים מאוחרים: ״תקרה״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״היום״, והשוו להערה בתחילת הפסוק. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״העידותי בכם״
ד. כן בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״שינה״.
ה. כן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י ליידן 1: ״והעלית״. בכ״י אוקספורד 165: ״וצמחו״. בכ״י לייפציג 1: ״והעלה״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 37, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״לחברו״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, ליידן 1: ״לחבירו״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13: ״תומיך״.
ח. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בדפוס רומא נוסף כאן: ״ואמרת״.
העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ I CALL AS WITNESSES AGAINST YOU THE HEAVEN AND THE EARTH – which exist forever, and when evil will befall you they will be witnesses that I have warned you regarding all this (cf. Targum Jonathan on).
Another explanation of העדתי בכם את השמים וגו'‏ I CALL THE HEAVEN [AND THE EARTH] AS WITNESSES AGAINST YOU: The Holy One, blessed be He, said to Israel, "Look at the heavens which I have created to be at your service; have they perhaps ever changed their character? Has the orb of the sun perhaps ever failed to rise in the East and to give light to the whole world, just as is stated, "And the sun rises, and the sun goes down [and hastens to its place where it arises]" (Kohelet 1:4–5)?! Look at the earth which I have created to be at your service! Has it perhaps ever changed its character? Have you perhaps sown it and it did not bring forth, or have you sown wheat and it brought forth barley?! Now how is it with these that have been made neither with the end in view that they should receive a reward nor that they should suffer a loss – for if they act meritoriously (if they follow the natural laws by which they are governed) they receive no reward and if they were to fail they would receive no punishment? They have never changed their character! You, who if you act meritoriously do receive a reward and if you sin do receive punishment, how much the more so should you obey the commands of your Maker! (Sifre Devarim 306:1).
ובחרת בחיים THEREFORE CHOOSE THE LIFE – I show you these ("I set life and death before you) in order that you may choose the portion of life. It is like a man who says to his son, "Choose for yourself a good portion of my real estate", and sets him in the best portion saying to him, "Choose this!⁠" And concerning this it states, "Hashem is the portion of my inheritance and my cup, אתה תומיך גורלי" (Tehillim 16:5), i.e. "You place my hand on the good lot, saying, 'Choose this!'"
פס׳: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ – מקום שאין לך כח לצאת מתחת מפרשם.
החיים והמות נתתי לפניך – ושמא תאמר נותן לי רשות ללכת באיזה דרך שארצה ת״ל ובחרת בחיים.
למען תחיה אתה וזרעך – אין הנאה אלא לך ולבניך:
את השמים ואת הארץ – בעבור היותם עומדים, [וכבר פירשתיו (ראב״ע דברים ד׳:כ״ו)].⁠א וכן על האבן, תהיה בנו לעדה (יהושע כ״ד:כ״ז) וכן: שמעו הרים וגו׳ (מיכה ו׳:ב׳).
החיים והמותהברכה והקללה. והנה יש לך לבחור בחיים.
למען תחיה – בגוף, או בזכר.
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
HEAVEN AND EARTH. For they endure.⁠1 Similarly with regard to this stone shall be a witness against us (Joshua 24:27) and Hear, O ye mountains, the Lord's controversy (Micah 6:2).
LIFE AND DEATH. The reference is to the blessing and the curse.⁠2 Observe, it is incumbent upon you to choose life.⁠3
THAT THOU MAYEST LIVE. Physically or in memory. Scripture explains that life is to love.⁠4
1. From generation to generation.
2. The blessing and the curse is not an addition to what precedes it but is synonymous with it.
3. Ibn Ezra's interpretation of therefore choose life.
4. The object of life is to love God.
העידותי בכם {היום} את השמים ואת הארץ – יש לפרש: פמליא של מעלה ופמליא של מטה.
ועיקר הפשט: השמים והארץ הם יעידו עליכם, וידם תהיה בכם בראשונה הן לטוב הן לחילוף, כדכתיב: ידא העדים תהיה בו בראשונה (דברים י״ז:ז׳). אם תעשו טובה – יעידו: ונתנה הארץ פריה (ויקרא כ״ה:י״ט), והשמים יתנו טלם (זכריה ח׳:י״ב) וגשמיהם בעתם (ויקרא כ״ו:ד׳). ואם רע – ועצר {את} השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה (דברים י״א:י״ז) – אפילו מה שמובילין לה (ספרי דברים י״א:י״ז).
ובחרת בחיים – אני נותן לך עצה הוגנת לך. אף על פי שדבר פשוט הוא לבחור בחיים, אני אלמדך דרך החיים.
א. בכ״י מינכן 52: ויד.
העידותי בכם {היום} את השמים ואת הארץ – I CALL HEAVEN AND EARTH TO WITNESS AGAINST YOU {THIS DAY} – It is possible to explain: The entourage of above and the entourage of below.
And the true plain meaning of the text: The sky and the land will testify against you, and their hand shall be upon you first whether for good or whether for the opposite, as it is written: “The hand of the witnesses shall be first upon him” (Devarim 17:7). If you do good – they will testify: “and the land shall give its fruit” (Vayikra 25:19), “and the heavens shall give their dew” (Zekhariah 8:12), “and their rains in their time” (Vayikra 26:4). And if bad – “and He will shut up the sky, so that there shall be no rain, and the land shall not yield its fruit” (Devarim 11:17) – not even what you bring to it (Sifre Devarim 11:17).
ובחרת בחיים – CHOOSE LIFE – I give you advice that befits you. Even though it is a simple matter to choose life, I will teach you the way of life.
העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ – הן לטובה הן לחילוף אם תשמרו המצות ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ (ויקרא כ״ו:ד׳) פריה, ואם תעברו מצותי יד העדים תהיה1 בכם בראשונה כדכתיב ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים י״א:י״ז).⁠2
1. השוו ללשון הפסוק בדברים י״ז:ז׳.
2. שאוב מר״י בכור שור.
העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, "I call as witness against you this day both heaven and earth;⁠" witness in the positive as well as in the negative sense of the word. If you will perform the commandments in the Torah heaven and earth will testify on your behalf; if not, they will testify at the heavenly tribunal against you. They will do this by heaven denying the essential rain to make your crops ripen. (Deut. 11,17)
העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ – כלומ׳ הם יעידו עליכם וידם תהיה בכם ראשונה הן לטוב הן לחילוף, כדכתי׳: יד העדים תהיה בו בראשונה כו׳ (דברים י״ז:ז׳). בכור שור.
שאלו בבי מדרשו של רבינו ניסים למה מחלקין אתם ניצבים וילך שהן קצרות כשיש שתי שבתות בין ר״ה לחג וקורין נצבים לפני הראש, {ו}⁠וילך אחר ר״ה, ואין מחלקין מטות ומסעי שהן גדולות. והשיב לפי שרוצים לקרות נצבים קודם ר״ה לפי שגם יש שם קללות שרוצים לסיימן קודם ר״ה. ואין נראה לר׳ דהא אתם נצבים אינו מחשבון הקללות שקילל משה את ישראל כדאמרינן סוף פרק המוכר את הספינה כו׳. ותו קשיא: לדבריו היה לנו לקרות האזינו קודם ר״ה שגם בו יש קללות, מזי רעב ולחומי רשף כו׳. ונראה לר׳ הטעם שמחלקין נצבים לפי שרוצים לקרות פרשה אחת קודם ר״ה שאינה מדברת בקללות שלא להסמיך הקללות לר״ה. וכן אנו קורין במדבר סיני אחרי הקללות קודם עצרת שלא להסמיכן לעצרת. הרי״ץ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 15]

העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ – כבר הזכרתי בפרשת כי תוליד (דברים ד׳:כ״ו) באור עדות השמים והארץ לפי שהם עדים נצחיים, כי כל הדורות חולפים והם קיימים, ועוד יכלול המלאכים שבשמים ובני אדם שבארץ, ועוד יכלול המטר והפירות, ואחר שסיים משה תוכחותיו ודברי נבואתו הזמין עדים אלו, כמי שמחתים העדים בסוף דבריו.
ויתכן לפרש עוד בעדות השמים והארץ שירמוז לקיומם אחר החורבן, כי היום השביעי חרב מאין אדם ובהמה והשמים והארץ קיימים, ולפיכך אחר שהזכיר משה ענין הגאולה וסמך לה תחיית המתים שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים, וסמך לתחיית המתים העולם הבא שהוא הטוב, הוצרך להזמין העדים הקיימים, הם הנשארים בעולם, שנאמר (ישעיהו ב׳:י״א-י״ב) ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא, כי הם כנגד השמים והארץ שבפסוק ראשון, והבן זה.
ובמדרש העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, אמר להם הקב״ה לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה את מדתה שמא זרעתם אותה חטים ולא צמחה, או שמא זרעתם אותה חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא לפורענות, שאם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתן, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה, לכך ובחרת בחיים, כאדם האומר לחברו ברור לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על היפה ואומר לו את זה ברור לך, כך פירש רש״י ז״ל. וזהו שכתוב (תהלים ט״ז:ה׳) ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע הנח ידי על גורל הטוב, שהקב״ה נקרא טוב שנאמר (שם קמה) טוב ה׳ לכל, (שם כ״ה) טוב וישר ה׳, ונתן לישראל התורה שנקראת לקח טוב שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם, ועמה יהיה לכם בעוה״ז החיים והטוב שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ויזכו לעוה״ב שכלו טוב, שכן דרשו רז״ל (דברים ה׳:ט״ז) למען יאריכון ימיך, לעולם שכלו ארוך, ולמען ייטב לך, לעולם שכלו טוב, וכן אמר שלמה ע״ה (משלי כ״ד:כ״ה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.
העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, "I call as witness against you this day both heaven and earth.⁠" I have already explained in connection with Deut.4,26 that the reason Moses chose heaven and earth as witnesses was because they endure forever and can always be called upon to testify. Human witnesses, due to their limited life span may no longer be alive when their testimony is required. Another reason for the choice of heaven and earth as witnesses is that they are perceived as signatories to Moses' words.
It is also possible to interpret the choice of heaven and earth as witnesses as due to the fact that they would survive destruction of the Temples seeing that in the seventh millennium (as the author described the meaning of the words היום השביע in Genesis 2,3) only heaven and earth survive the metamorphosis occurring at the end of the 6th millennium. It makes sense therefore that after Moses had spoken of the redemption that he should continue with an allusion to the subject of the resurrection. This then is the meaning of: "see I have given before you this day "the life.⁠" Close upon the heels of the resurrection follows the era known as עולם הבא which Moses alludes to as הטוב, the good.⁠"
It became necessary to invite witnesses who are of an enduring nature, remain in the universe forever, as we know from Isaiah 2,11: "none but the Lord shall be exalted in that day,⁠" just as on the first day of creation when there was only heaven and earth. At the time we described nothing but the bare essentials of heaven and earth will remain functional.
A Midrashic approach based on Sifri Haazinu: God told the people that He had created earth to serve their needs. He asks the people if, perchance the earth became disloyal and produced barley in response to the Jewish farmer sowing wheat? Or, did the heaven which He had similarly created in order to provide the Israelites with light and useful navigational information, etc., ever changed its path so that the expectations of the people were disappointed? Does not the Bible testify of the sun that "the sun rises, shines and sets at the appointed time" (Kohelet 1,8)? God reasons that if these planets which do not receive a reward for being loyal and carrying out their appointed tasks do not deviate therefrom, how much more so must the Jewish people who do receive a reward for keeping the Torah, and who do have to fear punishment for failure to keep these laws, be concerned with not deviating from the path of Torah? Keeping these thoughts in mind, Moses suggests to them: 'better choose for yourself life.⁠" This is the way Rashi explains our verse. This is what David had in mind when he said in Psalms 16,5: "the Lord is my allotted portion and my share; You control my fate.⁠" It is as if David had said to God: "place my hand on the fate which spells 'good.'" God Himself is called "Good,⁠" as we know from Psalms 145,9: "טוב ה' לכל,⁠" or טוב וישר ה', (Psalms 25,8). Both verses equate God with "good.⁠" God also gave the Jewish people the Torah, which is also known as "good,⁠" as we know from Proverbs 4,2 כי לקח טוב נתתי לכם, "for I have given you a good acquisition.⁠" The reason why the Torah is referred to as a "good acquisition,⁠" is because the Jewish people can hang on to it both in this world and in the world to come. The sages cite our verse as proof for the fact that Torah will be with us in both worlds. This is the meaning of the words in Deut. 5,16: 'in order that your days on earth will be long.⁠" The Torah refers to a life which is long, infinite, i.e. the world to come. The last words in that verse, i.e. למען ייטב לך, "in order that He will be good for you,⁠" also refer to a world which is totally good, the world to come. Solomon pursues the same approach when he said (Proverbs 24,25) "but those who rebuke the wicked will experience delight, blessings of good (things) will come upon them.⁠"
The sages cite our verse as proof of the fact that Torah will be with us in both worlds. This is the meaning of the words in Deut. 5,16: "in order that your days on earth will be long.⁠" The Torah refers to a life which is long, infinite, i.e. the world to come. The last words in that verse, i.e. למען ייטב לך, "in order that He will be good to you,⁠" also refer to a world which is totally good, the world to come. Solomon pursues the same approach when he said (Proverbs 24,25) "but those who rebuke the wicked will experience delight, blessings of good (things) will come upon them.
העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ – אעפ״י שכבר העיד בהם השמים וארץ הוסיף כאן החיים והמות נתתי לפניך שהן הברכה והקללה וכי יעצתיך שתבחר בחיים למען תחיה אתה וזרעך:
העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, "I call upon heaven and earth this day to bear witness against you;⁠" although Moses had called on heaven and earth as witnesses against the people already once before, here he adds "life" and "death" as an additional dimension to encourage the people to make the right choice when they have to make a decision. "Life" and "Death" are only different words for the concepts of "Blessing" and "Curse.⁠" Moses urges the people to choose wisely, i.e. to choose Life.
ובחרת בחיים – בחיים עולה ע׳. לומר בשבעים פנים התורה נדרשת בהן. וכן סו״ד ה׳ ליראיו. וחיי האדם ע׳ שנה.
העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ – נתן אותם לעדים כי הם קיימים להעיד שתמיד יתקיימו אלו הדברים עם שהם כמו עוזרים להמשיך זה כאלו יאמר שהשמים והארץ כלם יעזרו להגיע כל אלו הדברים מהברכות והקללות על דרך הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא.
החיים והמות נתתי לפניך – הזכיר לזכור תחילה החיים והמות האמתיים כי הם הגמול והעונש אנושיים ואחר זכר הברכה והקללה שהם הטוב והרע להיותם בלתי מכוונים בעצמות ואף על פי שכבר ימשכו מקיום מצוות התורה והנטייה מהם. ולזה אמר ובחרת בחיים ולא אמר ובחרת בברכה כי אין ראוי לעבוד השם יתעלה כדי שיגיעו אלו הטובות הגופיות אך יעבדהו כדי שישיג החיים הערבים ההם כמו שאמר דוד תודיעיני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח ולזה אמר דוד במצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו הנמשך באלו הטובות והקנינים הגופיים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

(יט) התועלת האחת עשרה הוא להודיע שאף על פי שכבר ימשך מהתועלת בקיום מצות התורה. השגת החיים הנצחיים והשגת הטובות שהם לחיי הגוף הנה ראוי שיבחר האדם בקיום התורה לתכלית חיי הנפש לא לתכלית שיגיעו לו הטובות המדומות שנאמר ובחרת בחיים.
(יט-כ) ולפי שהיו בני ישראל מתרעמים ומתלוננים בתוכחות האלה בחשבם שהיו דרכים מחוייבים ונגזרים בחכמתו העליונה ושלא יוכלו להמלט מהם, לכן הוצרך לומר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך מחוייבים ולא נגזרים מלפניו ית׳ אבל שהם אפשרים תלויים בבחירתכם. החיים והמות הגופיים, והברכה והקללה הנפשיים כי הם ברכה בהחלט וקללה בהחלט, נתתי לפניך ובבחירתך וכונתי ותאותי שתבחר בחיים למען תזכה לחיי המוחלטים שהם חיי הגוף וחיי הנפש ותחיה אתה וזרעך.
וביאר אליהם איך יזכו החיים האלה באמרו לאהבה את ה׳ אלהיך ולשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך, רוצה לומר אם השלמות הנפשיי כי כאשר תאהב את הש״י ותשמע בקולו ותדבק בו והדבקות ההוא הם החיים הנפשיים המאושרים.
ואמנם בחיי העולם הזה אמר ואורך ימיך לשבת על האדמה, רוצה לומר כי החיים הגופיים הם טובים בהתמדת הישיבה בארץ כי אם תצאו ממנה יבחר מות מחיים לכל השארית הנמצאה.
הנה ביאר איך יזכו לחיים הנפשיים ולגופיים בארץ והתבאר שלא בא בכאן פסוק העידותי בכם היום החיים והמות נתתי לפניך לעשות בזה הודעה מפורשת כי אם להגיד שלא היו הדברים מוכרחים ונגזרים כי אם בחיריים ושנכספה וגם כלתה נפשו שיבחרו בחיים כדי שיזכו לחיי הנפש ולחיי הגוף:
ואפשר עוד לפרש ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה׳ אלהיך שבא להודיע שלא יעשה תכלית שמירת המצות בעבור החיים הגופיים. אבל בהפך שיכסוף החיים כדי שבהם ישמור ויקיים המצות כי יבחר בהם מצד עצמם ולא מצד השכר הנמשך מהם כמו שאמרו רז״ל בפרק קמא דעבודת אלילים (בבלי ע״ז י״ט) במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. ולכן אמר שאחרי שהודיע שהחיים והמות הם לפניו ובבחירתו, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ שהחיים והמות שנתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים שלא תהיה הבחירה ההיא בלבד למען תחיה אתה וזרעך ויהיו התכלית האחרון בזה, אבל תבחר בחיים לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי אלה הם החיים האמתיים ותכלית הנמשך אחריהם. ואין החיים תכלית בעצמו וזה שאמר כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה, רוצה לומר כי זהו תכלי׳ החיים האורך ימים בישיבה על האדמה אשר נשבע ה׳ כדי לעשות המעשים המשובחים להדבק באלוה יתברך לא להתענג בתענוגים גופיים.
הנה התבארה הפרשה לדעתי והותרו הספקות י״ו י״ז וי״ח:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ובחרת בחיים – בחיי עד.
ובחרת בחיים, you will opt for eternal life
למען תחיה אתה וזרעך, so that both you and your offspring will experience this life לאהבה את ה' אלוהיך, when I said to choose “life,” I did not mean that you should keep the laws for the sake of the reward in store for you, but that you should make this choice for the sake of true “life.” This alone is sufficient reason to choose this option. Whatever satisfaction you experience during life on earth should be with a view to the kind of life in store for you after your body has died.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

למען תחיה אתה וזרעך – הזכיר כאן וזרעך לפי שאמרו במדרש העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ הסתכלו בחמה שבראתי לשמשכם שמא שנתה מדתה כו׳ ומה אלו שלא נבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שנו את מדתם. אתם שנבראו לשכר ועונש ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם ע״א כו״כ שלא תשנו מדתכם כך היא הנוסחא בילקוט פר׳ האזינו (לב תתקמב). ומנא ליה לבעל מדרש זה שהזכיר בק״ו זה בנים ובנות, אלא לפי שמצא כתוב אחר עדות זה, פסוק למען תחיה אתה וזרעך, וקשה ליה למה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבכל היעודים אלא שכך אמר לו הקב״ה אם אין אתה יוצא מאצטגנינות מעשיך הרעים בגינך כי ההנאה המוחשית תלחץ אותך שלא תחוש בעתיד לפחות צא בגין זרעך כי אין להם חלק בהנאה זו אבל בעונש יש להם חלק.
ואמר העידותי בכם היום – כי תסתכל בגלגל יומי שעובד מאהבה, כך אתה, לאהבה את ה׳ וגו׳, וכמו שנאמר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ועיין ביאור כל מאמר זה בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר ו׳.
וכאשר תקרה אתכם הרעה כו׳. רצונו בזה והרי עדיין לא עשו כלום ואמה יעידו. ל״פ וכאשר תקרה וכו׳, כלומר עדי התראה הם:
ד״א העידותי כו׳ אמר להם הקב״ה כו׳. דלטעם ראשון קשה הל״ל העדותי בכם בפני השמים והארץ, מפני שהם יהיו עדי התראה. לכן אמר ד״א וכו׳. ולפי׳ של ד״א קשה למה אמר לשון העדותי שהוא לשון עדות או התראה, ל״פ גם הטעם הראשון:
So that when evil befalls you, etc. Rashi wants to answer: They had not yet done anything [bad], so for what could they be invoked as witnesses? He explains, So that when evil befalls you, etc. I.e., they serve as witnesses to Hashem's warning.
Another interpretation of "I invoke as witnesses, etc. The Holy One, may He be blessed, said,⁠" etc. Because according to first interpretation you might ask that it should have said, I warn you before heaven and earth, because they are to serve as witnesses to the warning. Therefore he says, Another interpretation, etc. And according to the other interpretation you might ask why the verse says העדותי which is an expression that denotes testimony or warning. Therefore he also says the first interpretation.
העדתי בכם וגו׳ – פסוק זה מיותר שהרי אמר בסמוך ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳. עוד צריך לדעת למה שינה מסדר שאמר למעלה שעושה חלוקת הטוב בפני עצמו כאומרו (פסוק טו) את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע, וכאן אמר החיים והמות וגו׳ הברכה והקללה. עוד צריך לדעת למה לא אמר אלא ובחרת בחיים, ולא אמר ואת הטוב.
ונראה בהעיר למה הפסיק במאמר נתתי לפניך בין מאמר החיים והמות, למאמר הברכה והקללה, שהיה לו להקדים ולומר נתתי לפניך החיים וגו׳, או אחר שיאמר והקללה יאמר נתתי לפניך.
אכן כוונת הכתוב היא להעיר, כי שני יעודים אחד טוב ואחד רע הם בעולם הזה. ולזה אמר בפסוק זה החיים והמות נתתי לפניך, פירוש שכר ועונש הנתונים לפניך, פירוש בעולם הזה, הם החיים והמות, אם יטיבו יחיו, ואם ירשיעו ימותו, אלו השנים הם לפניך בעולם הזה.
ויש שנים אחרים, והם הברכה והקללה, הם יעודים לעולם הבא, ואינם לפניו אלא לאחר מיתה, על דרך אומרו (לעיל כח ו) ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, ולהיפך ארור הוא וגו׳, ואמרו רבותינו ז״ל (כ״מ קז.) שמדבר על יציאתו מן העולם, ולזה הפסיק במאמר נתתי לפניך בין שני יעודים הראשונים לשנים האחרונים.
ולזה גמר אומר ובחרת בחיים, שהוא יעוד עולם הזה, כי יתקרב לב האדם ביותר למה שלפניו, כדרך אומרו (לעיל יא יג) והיה אם שמוע תשמעו וגו׳ ונתתי מטר ארצכם, הרי שלא הזכיר להטות לבב אנוש אלא בדברים הנגלים בעולם הזה.
כמו כן אמר כאן ובחרת בחיים, פירוש יתחייב הדבר אפילו כפי טבע הגשמי לבחור בחיים, והגם שבפסוק שלפני זה (פסוק טו) אמר ראה נתתי לפניך החיים והטוב יחד, שם נתכוון במאמר לפניך לבחור בהם, וכאן נתכוון במאמר לפניך לומר מה שלפניך, והעיר על זאת הכוונה במה שסדרה באמצע היעודים כמו שפירשתי, גם במה שגמר אומר ובחרת בחיים כמו שפירשתי.
העירותי בכם היום את השמים ואת האריץ, "I call as witness against you today both the heaven and the earth, etc.⁠" This whole verse appears superfluous in light of verse 15 where Moses asked the people to choose life rather than death. Why did he have to repeat it? Besides why did Mose change the sequence and choice here? In verse 15 the choice was between life and goodness on the one hand and death and evil on the other. Here the Israelites are given choices between life and death and blessing and curse. What did Moses mean when he rephrased what he said in verse 15? Besides, why did Moses not simply exhort the people to "choose life?⁠"
We must understand terms such as "good" and "evil" to refer to life in this world. It makes sense therefore that Moses told the people: "I place before you life and death,⁠" i.e. reward and punishment in this world. If the Israelites would be good they would live, if they would sin they would die. These are the two choices we have in this world.
However, there are two more choices which pertain to the hereafter. Moses calls them ברכה and קללה, respectively, i.e. "blessing or curse.⁠" These are not immediate choices, or better, the results of such choices will not become known immediately. The whole approach is similar to what we have in Deut. 28,6: "You are blessed at your arrival (in this world) and you are blessed at your departure (from this world).⁠" As you enter this world without sin so you will leave it without sin (compare Baba Metzia 107). Moses had to separate these two paragraphs from one another in order for us to appreciate that he talks about different domains in each paragraph.
When he continues "and you shall choose life,⁠" this is the purpose of our existence in this world. Moses means that we should concentrate on immediate problems such as making sure that God will grant the necessary rainfall as a result of our observing the commandments.
Although earlier (verse 15) Moses mentioned חיים וטוב together, i.e. a reference to choices covering both our terrestrial life and preparing for our hereafter, in our verse here the emphasis is on the here and now.
את השמים ואת הארץ – שהם קיימים לעולם, וכאשר תקרא אתכם הרעה יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת, וכן אמר על האבן תהיה בנו לעדה:
ובחרת בחיים – אני נותן לך עצה שתבחר בחיים טובים ומאושרים, ומכאן ראיה שמדבר על החיים הנצחיים אשר יקנה אותם האדם במעשיו הטובים התלויים בבחירתו, ואילו כונת הכתוב על חיי העולם הזה כדברי המכחישים, איך אמר עליהם ובחרת בחיים, והלא חיי העולם הזה אינם תלויים בבחירת האדם, ואף אם יבחר וירצה בהם בכל כח בחירתו, אפשר שימות קודם עתו ונגד רצונו, ומה תועיל בחירתו בהם:
ובחרת בחיים למען תחי׳ – חיי הגוף לבד במלאת מבוקשיו הגשמיים שלא כתורה וכמצוה, הם חיים שאחרי׳ מיתה הנפשית, אמנם חיי הגוף שהיא עפ״י התורה והמצוה, הם חיים שאחרי׳ חיי הנפש הנצחי וע״ז אמר, ובחרת בחיים למען תחי׳ אתה וזרעך, ירצה, איעצך לך ולזרעך לבחור בחיי עו״הז, שהוא חיי הנוכחי (לכן אמר בחיים בפת״ח) באופן שיסובב ממנו חיים העתידים, והוא חיי עו״הב. ומבאר אח״ז, איזו היא החיים הנוכחי שאין המיתה אחרי׳, אבל נצא ממנו לחיות חיי עד, ע״ז אמר לאהבה וגו׳. כי הוא חייך, כלומר זוהי החיים הנוכחי אשר אריכות ימים בעו״הב כרוך אחרי׳, וזה״ש ואורך ימיך. ואמר לשבת על האדמה, נ״ל שאין זה למ״ד התכלית, כי ישיבת הארץ איננה התכלית האמתי המכוון בשמיעת קול ה׳ באהבתו ובדבקותו, אבל הלמ״ד תורה כאן על גבול הזמן, כמו לשבעת הימים (בראשית זיי״ן) לסוף שבעת ימים, לצאת בנ״י מארץ מצרים, אחר צאת, וכן לשבת אברם בארץ כנען (לך לך ט״ז ד׳) שהוא אחר שבתו, וטעמו כאן אריכות ימים בעו״הב המזומן לך אחר ישיבתך בארץ, כלומר אחר כלות החיים הגשמיים הקצובים לך בארץ. ואפשר שמדבר כאן מן הזמן שאחר התחי׳, דלדעת רמב״ן ורא״ה, החולקים על הרמב״ם שאומר שאין נצחיות לגוף האדם לעולם, וגם המתים שיחיו ויקומו זמן מה, ימותו וישובו לעפרם, ורק נשמותיהם יזכו לעו״הב, ודעתם אינו כן, כי החיים בימים ההם וכן המתים שיחיו לא ישובו עוד לעפרם, כי יזדכך גופם ויתקיימו לנצח בגוף ונפש. וכ״ד הפייטן בסוף תפלת טל. ולפי״ז יהיה למ״ד התכלית. והנה ממה דכתיב (ישעיהו ל״ח) לא אראה בארץ החיים, שתרגם יב״ע בארעא בית שכינתי׳ די בה אריכות חיא, וכתיב (תהלים כ״ז) לראות בארץ חיים, ותרגומו בארעא דחיי עלמא, משמען הדברים שיש ארציות בחיי הנצחי, ויש א״כ גם לגוף הארצי חלק בה, כדעת הרמב״ן. ובמכדרשב״י (זהר ר״פ תולדות) לעתיד לבא הקב״ה מחי׳ את המתים וינער אותם מעפרם שלא יהיו בנין עפר כמות שהיו בתחלה שנבראו מעפר ממש דבר שאינו מתקיים, אבל יתנערו מעפרם מאותו הבנין ויעמדו בבנין מקויים להיות להם קיומא וכו׳ ושמחת הנשמה בגוף יתר מכלם על שיהיו שניהם קיימים וידעו וישיגו את בוראם וכו׳ יעו״ש. מבואר כדעת רמב״ן. ובמדה״נע (חיי׳ שרה ד׳ קכ״ו א׳) דאתא רשב״י ודרש, ומה אם העולם הזה שהוא הבל והגוף שהוא טפה סרוחה נכנסת בו אותה הנשמה לעתיד לבא שיצרפו כלם ויהיה הגוף מובחר בקיום ותשלום יותר, אינו דין להכנס אותה הנשמה בו בכל התשלומין והעלויין שבה, אמר ר׳ אחא אותה הנשמה ממש ואותו הגוף ממש עתיד הקב״ה להעמידן בקיומן לעתיד לבא, אבל שניהם יהיו שלמים בתשלום הדעת להשיג מה שלא השיגו בעולם הזה. עמ״ש בפ׳ ואתחנן בכבוד האבות.
העדתי וגו׳ – בפרשה זו של הברכות והקללות, נתמנו השמים והארץ לעדים על ברית ה׳ ולמייצגיה מולנו. כדרך שעדים מתרים במי שמנסה לעבור עבירה, ואם הוא התעלם מהתראה צריכים העדים להביא לענישת העבריין, ועליהם אפילו לעמוד בראש בנתינת העונש: ״יד העדים תהיה בו בראשונה״ (לעיל יז, ז), כך גם כל התוכחה מראה שה׳ מתרה בנו תחילה על ידי השמים והארץ, ואם איננו שַתים לבנו להתראה זו, הם נעשים מכשירים לחורבן שנתחייבנו בו. באמצעותם ה׳ מביא לנו גם את הברכה, אם היינו ראויים לה על ידי מסירותנו לחובה.
ובחרת בחיים למען תחיה וגו׳ – לא בלי מחשבה ורצון, לא במקרה, זוכה אדם לחיים. אלא הוא חייב להחליט על כך במכוון, מתוך כובד ראש. עליך לבחור בחיים אם חפץ אתה לחיות.
העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ – כשיחדתי אותם לעדים (ויתחייב שהגמול והעונש יהיה על ידם) על החיים שהוא קיום התורה והמות שהוא בטול התורה:
נתתי לפניך רק הברכה – שהוא שכר הגופני:
והקללה – עונש הגופני לפי שהם תלוים בחקות השמים והארץ וכנ״ל:
ובחרת בחיים – כבר באר בעל חו״ה שהאדם תתרגש בו הרגשת הגוף קודם שיתרגשו בו רגשי הנפש, ולכן כאשר הודיעם שאושר הגוף תלוי בקיום התורה, הלא תהיה עבודתן להצלחת הגוף ושלא לשמה, לזה בא ליעצם שבהתרגש בם יחול הגופני לא תהיה כוונתם להנאת הגוף רק שע״י אושר הגופני יתמלא רצון ה׳ שברא את האדם בגוף גשמי ושם אותו בארץ בכדי שמלבד שנשמתו תהיה קיים באיש גם הגופים יהיה להם קיום במין וז״ש ובחרת בחיים בקיום התורה:
למען תחיה אתה וזרעך וגו׳ שיהיה לכם קיום גם במין שזה חפץ ה׳ בבריאתו את האדם וע״ד שפי׳ (בראשית יח יט) כי ידעתיו וגו׳ ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט וכוונתם תהיה למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו שע״י קיום התורה יתמלא דבר ה׳ לקיים הטובות אשר דבר לאברהם וז״ש חז״ל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור וכנ״ל:
הנה ה׳ הטביע באדם ימי הזקנה לטובתו, שירגיש שמתקרב אל המות ויחשוב לתקנת נפשו וכי יקרב קצו יפול למשכב למען שקרוביו ומיודעיו יבואו לבקרו, וישתדלו לטובתו, וכשיראה אהבתם יתקרב לבבו גם להם, ואם יש בינו לבינם דבר, יתוקן באלה הימים, וז״ש חז״ל על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, זו מיתה, הכוונה שיש בזה מדרגות, כמעשה איש כן פקודתו, שכל שיקדם אצלו הרגשת מיתתו כן ירבה תקון נפשו, ודתן ואבירם שחלקו על משה היתה מיתתם בתכלית הרע בענין הזה, שבתחלה נתרחקו כל ישראל מעליהם כמ״ש ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם והם העיזו אחרי כן ויצאו נצבים פתח אהליהם הם ונשיהם וטפם, להראות שלרצון הוא להם התרחקותם, ומובן שלא חשבו כלל בענין מיתתם, ועתה יספר לנו הכתוב שהסתלקות מרע״ה היתה בזה באופן היותר נעלה, שידע יום מיתתו, ולא מהרגשת הזקנה שנאמר לא כהתה עינו ולא נס לחה רק על פי ה׳ ידע שימיו יהיו מאה ועשרים ולא יותר, ונתקרב באהבה עם אנשי דורו, ולא מפני שחלה ובאו לבקרו, רק בהפך שהוא הלך למקום אהליהם להתפרד מהם כהולך לדרך רחוקה, והודיעם ממיתתו, באופן שלא יתבהלו, ונחם אותם שלא יתעצבו כ״כ על מותו, כי מלאו ימיו, ושלא תהיה מניעה לביאתם אל הארץ, כי ה׳ יעבור לפניהם ויהושע יהיה מנהיגם, איש אשר רוח בו, ויודע להתהלך עם כל איש לפי רוחו, וכה יתפרשו הכתובים:
החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה: כפירושו לעיל (פסוק ט״ו) אשר ״הברכה והקללה״ היא ״החיים והמות״, אם דבוק בה׳ מקור החיים, או להיפך להיות כבני תמותה.
ובחרת בחיים למען תחיה: תניא בספרי פרשת ראה (לעיל יא,כו): שמא יאמרו ישראל, הואיל ונתן לפנינו הקב״ה שני דרכים דרך החיים ודרך המות, נלך באיזה מהם שנרצה, ת״ל ״ובחרת בחיים״. משל לאדם שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור. והיה מודיע את העוברים ושבים ואומר להם, שאתם רואים שביל זה שתחילתו מישור, בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים. ואתם רואים שביל זה שתחילתו קוצים, בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה לישראל, אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בעולם הזה, בשנים ושלשה ימים הם מצליחים, וסופם לנדוח1 באחרונה, שנאמר (משלי כד,כ) ״כי לא תהיה אחרית לרע״ וכו׳2.
ולכאורה המשל אינו דומה לנמשל כלל, דלפי המשל בעל כרחך מיירי דשני שבילים מהלכים למקום אחד, דבלא זה לא שייך עצה לעוברים ושבים, והרי בנמשל אינו כן3?
אלא ביארו חז״ל בזה דבר גדול, שדקדקו בזה המקרא ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה״, אם אינו רוצה בחיים היאך אתה נותן טעם שיבחר בחיים כדי שיחיה4?! ועיין תרגום יונתן שתרגם ״ובחרת בחיים״ – ותתירעון באורחא דחיי היא אורייתא, ״למען תחיה״ – ״מן בגלל דתיחון בחיי עלמא דאתי״5. אבל חז״ל6 פירשו דגם מי שחייב כרת ונפשו מקולעת בכף הקלע, אינו לחלוטין חס ושלום, שהרי ודאי אינו דומה עונש חייב כרת אחד לחייב כמה כריתות, ואם נאמר דכרת הוא לחלוטין מאי נפקא-מינה לכרת אחד או לכמה כריתות. אלא כל כרת הוא לעת7 כפי משפטו, וסוף כל חייב כרת לשוב למקור החיים8, ״לבלתי ידח ממנו נדח״ (שמואל ב יד,יד)9.
ומעתה הכל הולך אל מקום אחד ושייכת העצה ״ובחרת בחיים״ – שתהא דבוק במקור החיים, ״למען תחיה אתה״ – שהרי לבסוף בעל כרחך תחיה10, הרי טוב שתחיה ברצונך הטוב11. והיינו דתנן באבות (ד,כב) ׳ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך׳⁠ ⁠⁠״12, פירוש13, שתהא רחוק ממקור הנשמות צרור החיים, וזה יהיה נוח לך, לא כן הוא, אלא ׳בעל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים׳14, ודין וחשבון אינו אלא כמה הוא מחויב לסבול אחר מותו עד שישוב למקור החיים15.
והוסיף משה לומר ״וזרעך״, עוד תועלת מבחירתך החיים, שגם זרעך יהיו ״בחיים״ – זרע כשר. מה שאין כן אם תלך בשרירות הלב יוכל להיות זרעו פסולים ובני גויה שאינם הולכים אחריו, והרי יהיה בודד גם אחר שישוב למקומו16.
1. יש גורסים ׳לתהות׳.
2. (המשך הספרי) ... אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה, בשנים שלושה ימים הם מצטערים, וסופם לשמוח באחרונה, וכן הוא אומר (לעיל ח,טז) ״להטיבך באחריתך״.
3. אלא הרשעים סופם ׳לנדוח׳, ואילו הצדיקים סופם ׳לשמוח׳ – הרי שתי תחנות סופיות שונות.
4. וכפי ששאל רבינו לעיל בפסוק ט״ו ד״ה את החיים.
5. תרגום דבריו ללשון הקודש: ותבחרו בדרך החיים היא התורה, כדי שתחיו בחיי העולם הבא.
6. בספרי פרשת ראה, הובא ברבינו בתחילת הקטע.
7. לפרק זמן מסוים.
8. ובזה עונה רבינו על שאלתו בענין המשל שהובא בספרי על שני השבילים, ואכן כפי ששני השבילים מהלכים למקום אחד, כך בין הצדיקים ובין הרשעים יגיעו בסופו של דבר למקום אחד.
9. אך לכאורה מדברי הרמב״ם בהלכות תשובה (ח,א) לא משמע כך, וז״ל: הטובה הצפונה לצדיקים... ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו הכרת הכתובה בתורה... ובהלכה ה׳: הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה, שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים... וזה האבדון.. לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה, וההפסד שאינו חוזר לעולם.
10. כפי שכתב רבינו שבסוף כל התהליך כולם ישובו למקור החיים ולא ידח ממנו נדח.
11. ״ובחרת בחיים״.
12. הפירוש המקובל הוא שלא יחשוב כי אחרי המות אין דין וחשבון אלא ימצא שם מפלט.
13. שלא תחשוב ש...
14. המשך המשנה שם במסכת אבות (ד,כב).
15. כך שבסופו של דבר (כפי שהוצג במשל) כל הדרכים מובילות אל התחנה הסופית שהיא ׳מקור החיים׳, כל אחד אחרי קבלו את אשר מגיע לו בדרך.
16. כשיסיים את נתיב הייסורים שלו בדרך.
העידותי וגו׳ – ד׳:כ״ו, ל״א:כ״ח.
ובחרת בחיים – נכון פירושו של תרגום יונתן: ״ובחרת בדרך החיים״;
למען תחיה – הוא השכר (״הטוב״).
ובחרת בחיים – תנא רבי ישמעאל, ובחרת בחיים – זו אומנות, מכאן אמרו חכמים חייב אדם ללמד את בנו אומנות, ואם לא למדו חייב ללמד את עצמו, מאי טעמא, למען תחיה אתה כתיב.⁠1 (ירושלמי קדושין פ״א ה״ז)
למען תחיה אתה – מכאן היה ר׳ עקיבא אומר, חייב אדם ללמד את בנו לשוט על המים, ואם לא למדו חייב ללמד את עצמו, מאי טעמא למען תחיה אתה כתיב.⁠2 (שם שם)
1. יתכן דסמיך על מ״ש בסנהדרין כ״ט א׳ שב שני הוי כפנא ואבבא אומנא לא חליף, והיינו למען תחיה. ועיין בתוספתא פ״א דקדושין ממעלות האומנות, ובבבלי קדושין ל׳ ב׳ מתבאר דלמוד עסק ומסחר ג״כ בכלל אומנות היא, יעו״ש דכן דעת רבנן דר׳ יהודה ומש״כ רש״י שם ור׳ יהודה דאתא לטעמא אומנות דוקא וכו׳, אינו מבואר הלשון, ונראה דט״ס הוא, וצ״ל דאתא לטפויא, ודו״ק.
2. ר״ל דגם זה בכלל חיותא הוא, וכפירש״י בקדושין כ״ט א׳ שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אינו יודע לשוט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנתווסף למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(כ) לְאַֽהֲבָה֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדׇבְקָה⁠־ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֙יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל⁠־הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃
to love Hashem your God, to obey his voice, and to cling to him; for He is your life, and the length of your days; that you may dwell in the land which Hashem swore to your fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob, to give them.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא לְמֵימְרֵיהּ וּלְאִתְקָרָבָא לְדַחְלְתֵיהּ אֲרֵי הוּא חַיָּיךְ וְאוֹרָכוּת יוֹמָךְ לְמִתַּב עַל אַרְעָא דְּקַיֵּים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן.
to love the Lord your God, to be obedient to His word, and to keep close to His fear, for He is your life, and the prolonger of your days, to abide upon the land which the Lord swore to your fathers, to Abraham, Izhak, and Jacob, to give to them.
למרחוםא ית אולפן אוריתה די״י אלהכון ולמשמע בקל מימרה ולמדבקה ביה ארום היא חייכון ואריכותב יומיכון על ארעא דקיים י״י לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב למיתן להון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למרחום״) גם נוסח חילופי: ״{למר}⁠חם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואריכות״) גם נוסח חילופי: ״ואו׳⁠ ⁠⁠״.
למירחם ית י״י אלקכון לקבלא במימריה ולמקרב לדחלתיה ארום אורייתא דאתון עסיקין בה היא חייכון בעלמא הדין ואוגדות יומיכון בעלמא דאתי ותתכנשון בסוף גלוותא ותיתבון על ארעא דקיים י״י לאבהתכון לאברהם ליצחק וליעקב למיתן להון.
that you may love the Lord thy God, to obey His Word, and keep close unto His fear; for the law in which you occupy yourselves will be your life in this world,⁠a and the prolongment of your days in the worldb that cometh; and you shall be gathered together at the end of the scattering,⁠c and dwell upon the land which the Lord swore to your fathers, to Abraham, Izhak, and Jacob, to give it unto them.
a. Or, "age.⁠"
b. Or, "age.⁠"
c. Or, "captivity.⁠"
כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֨יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל⁠־הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע ד׳ לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם
אשרי ישראל שהקב״ה נתרצה בהם
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְרַצָּה בָהֶם וְנָתַן לָהֶם תּוֹרַת אֱמֶת כְּדֵי לִזְכּוֹת בָּהּ לְחַיֵּי עוֹלָם, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חַיִּים עֶלְיוֹנִים וּמַכְנִיסוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב כִּי הוא חַיֶּיךְ וְאֹרֶךְ יָמֶיךְ, וְכָתוּב וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים. חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְחַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא.
(זהר ויקרא דף קסח.)
כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֨יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ
אשרי חלק המשתדל בתורה ולא נפרד ממנה
אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָם אֶת דַּרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל הַנִּסְתָּרוֹת וְהַגְּנָזִים שֶׁגְּנוּזִים לְפָנָיו. וַדַּאי כָּתוּב תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה וְגוֹ׳. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה וְלֹא נִפְרָד מִמֶּנָּה, שֶׁכָּל מִי שֶׁנִּפְרָד מִן הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, כְּמִי שֶׁנִּפְרָד מֵחַיֵּי הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב כִּי הִיא חַיֶּיךְ וְאֹרֶךְ יָמֶיךְ, וְכָתוּב אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ.
(זהר בראשית דף צב.)
כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֨יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ
ביאור ועל פני כל אחיו ישכון -לא שמע,
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה הוֹלֵךְ מִקַּפּוּטְקִיָּא לְלוֹד לִרְאוֹת אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהָיָה שָׁם, וְהָיָה רַבִּי חִזְקִיָּה הוֹלֵךְ עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חִזְקִיָּה, זֶה שֶּׁשָּׁנִינוּ לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם - וַדַּאי כָּךְ הוּא. וְזֶהוּ בֵּרוּר הַדָּבָר - סוֹף הַפָּסוּק, שֶׁכָּתוּב וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. מַה זֶּה וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן?
וזאת התורה אשר שם משה רק מה ששמע יכול לומר
אָמַר לוֹ, לֹא שָׁמַעְתִּי וְלֹא אֹמַר, שֶׁהֲרֵי לָמַדְנוּ, כָּתוּב וְזאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה. אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה - אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר. אֲבָל שֶׁלֹּא שָׂם מֹשֶׁה - אֵינְךְ יָכוֹל לוֹמַר.
הזוכה בתורה זוכה לשני חיים
פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, כִּי הוּא חַיֶּיךְ וְאֹרֶךְ יָמֶיךְ. מִי שֶׁזּוֹכֶה בַּתּוֹרָה וְלֹא נִפְרָד מִמֶּנָּה, זוֹכֶה לִשְׁנֵי חַיִּים - אֶחָד בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶחָד בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב חַיֶּיךְ, שְׁנַיִם. וְכָל מִי שֶׁנִּפְרָד מִמֶּנָּה, כְּמִי שֶׁנִּפְרָד מִן הַחַיִּים, וּמִי שֶׁנִּפְרָד מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּאִלּוּ נִפְרָד מֵהַכֹּל.
אוי לדור שרשב״י יסתלק ממנו
וּמַה בַּפָּסוּק הַזֶּה שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ פֶּתַח לֹא יָכֹלְנוּ לְהִכָּנֵס אֵלָיו - דִּבְרֵי תוֹרָה הַנִּסְתָּרִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אוֹי לַדּוֹר שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי יִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. שֶׁכְּשֶׁאָנוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַעַיְנוֹת הַלֵּב פְּתוּחִים לְכָל עֵבֶר וְהַכֹּל מִתְגַּלֶּה. וּכְשֶׁנִּפְרָדִים מִמֶּנּוּ, לֹא יוֹדְעִים דָּבָר, וְכָל הַמַּעְיָנוֹת נִסְתָּמִים.
כמנורה שמאירים ממנה כמה מנורות
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים. כַּמְּנוֹרָה הַזּוֹ שֶׁמְּאִירִים מִמֶּנָּה כַּמָּה מְנוֹרוֹת, וְהִיא מְצוּיָה בְקִיּוּמָהּ. כָּךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בַּעַל הַמְּנוֹרוֹת הוּא מֵאִיר לַכֹּל, וְהָאוֹר לֹא זָז מִמֶּנּוּ וְנִמְצָא בְקִיּוּמוֹ. הָלְכוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו.
סוד תפילת העני שעולה עד כסא הכבוד
כְּשֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו, מְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְהָיָה אוֹמֵר תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. כָּל תְּפִלַּת יִשְׂרָאֵל הִיא תְפִלָּה, וּתְפִלַּת הֶעָנִי עֶלְיוֹנָה מִכֻּלָּם. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁזּוֹ עוֹלָה עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּמִתְעַטֶּרֶת בְּרֹאשׁוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה וַדַּאי, תְּפִלַּת הֶעָנִי נִקְרֵאת תְּפִלָּה
(זהר שמות דף פו:)
כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֨יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל⁠־הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע ד׳ לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם
צדקה היא אריכות ימים לגוף בשני עולמות
חֲמִישִׁי - פֵּרְשׁוּהוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהַאֲרִיךְ עַל הַשֻּׁלְחָן בִּגְלַל עֲנִיִּים. וְסוֹד הַדָּבָר - בִּגְלַל הַצְּדָקָה יַאֲרִיךְ יָמָיו, שֶׁלֹּא יִתְקַצְּרוּ.
כְּמוֹ הַתּוֹרָה שֶׁהִיא אֲרִיכוּת יָמִים בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא לַנְּשָׁמוֹת - אַף כָּךְ הַצְּדָקָה הִיא אֲרִיכוּת יָמִים לַגּוּף בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי הוּא חַיֶּיךְ וְאֹרֶךְ יָמֶיךְ. כִּי הוּא חַיֶּיךְ - בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאֹרֶךְ יָמֶיךְ - בָּעוֹלָם הַבָּא. שֶׁעוֹלָם הַבָּא לַגּוּף לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁאַחַר שֶׁיָּקוּם לֹא יָמוּת. וּכְמוֹ שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא יִהְיֶה עוֹמֵד, כָּךְ הָעוֹלָם הַזֶּה יִהְיֶה עוֹמֵד.
(זהר במדבר דף רמד:)
וד׳לך באן תחב אללה רבך ותקבל אמרה ותלזם טאעתה פאן ד׳לך חיותך וטול מדתך אן תקים פי אלבלד אלד׳י קסם אללה לאבאיך אברהים ואסחק ויעקוב ליעטיהם.
וזאת על ידי שתאהב את ה׳ אלוהיך, תקבל את דברו ותדבק בעבודתו, כי הוא חייך ואורך ימיך להתקיים בארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיך אברהם יצחק ויעקב לתת להם.
פס׳: לאהבה – גדול העושה מאהבה לעושה מיראה.
לשמוע בקולו – זה תלמוד תורה שנאמר (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך.
ולדבקה בו – זה יחוד השם.
כי הוא חייך ואורך ימיך [וגו׳] אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם – בזכותם אתה תירש:
ופירש כי החיים הם לאהבה.
כי הוא חייך – על דעת מפרשים: שהוא שב אל קול השם.
ולפי דעתי: שהוא השם, כאשר אמר המשורר על השם: [י״י מעוז חיי (תהלים כ״ז:א׳)],⁠א גם ישעי – אלהיב ישעי (תהלים י״ח:מ״ז), חסדי – אלהיג חסדי (תהלים נ״ט:י״ח), ומגני (תהלים י״ח:ג׳) וחרבי (תהלים מ״ד:ז׳).⁠ד
א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. בכ״י פריס 177: ואלהי.
ג. בכ״י פריס 177: ואלהי.
ד. כך בכ״י פריס 176, 177, אולם לא נמצא פסוק כזה.
FOR THAT IS THY LIFE.⁠1 According to the commentaries this refers to the voice of God. I believe that the reference is to God,⁠2 as the poet says,⁠3 the Lord is my salvation;⁠4 The God of my mercy (Ps. 59:11); My shield (Ps. 18:3); and my sword.⁠5
1. Hebrew, ki hu chayyyekha.
2. Literally, ki hu chayyyekha, which reads, for he is your life. Hence this interpretation.
3. We should not be surprised that the Torah refers to God by the term life. For Scripture terms God my sword, my shield, my mercy, my salvation.
4. Compare Ps. 18:47: The God of my salvation.
5. Compare, Deut. 33:29: The Lord is the sword of thy excellency.
לאהבה את י״י {אלהיך לשמע בקלו} ולדבקה בו כי הוא חייך – וזה דרך החיים, כי י״י אלהיך מלמדך להועיל.⁠1
(סיום) חסלת נצבים.
לאהבה את י"י {אלהיך לשמע בקלו} ולדבקה בו כי הוא חייך – TO LOVE HASHEM {YOUR GOOD TO OBEY HIS VOICE} AND TO CLING TO HIM FOR HE IS YOUR LIFE – And this is the way of life, because He is Hashem your God who teaches you for your benefit.
(Conclusion) Conclusion of Nitzavim.
כי הוא חייך – אהקב״ה קאי.⁠1
שלימא סדרא דפרשת נצבים
1. בדומה באבן עזרא.
כי הוא חייך, "for He is your life;⁠" a reference to Hashem.
לאהבה את י״י אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי היא חייך – אמר כי זה הוא בעצמותו חיי האדם והוא מבואר במה שאין ספק בו כי השגת השם יתעלה אשר בה תשלם אהבת האדם אותו לשמוע בקולו ובה ישלם לו הדבקות בו הוא החיים הנצחיים אשר לא יכלו ואמר אחר זה ואורך ימים לשבת על האדמה כי זה הטוב ימשך ממנה גם כן עם שהוא מישיר אל שיושגו החיים ההם באופן יותר שלם מפני היות הארץ מוכנת אל שידבק בה לאדם השפע האלהי כמו שזכרנו פעמים רבות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

למען תחיה אתה וזרעך – לאהבה את ה׳ אלהיך. ואמרתי שתבחר בחיים, לא כעובד על מנת לקבל פרס, אבל אמרתי שתבחר מה שהוא חיים באמת בלבד, ״למען״ תחפוץ בחיי שעה לזה התכלית בלבד, שתאהב את ה׳ אלהיך, בהכירך טובו עם רוב גדלו.
ולדבקה-בו – שתהיינה כל פעולותיך לשמו.
כי הוא חייך – כי הדיבוק בו הוא סבת החיים הנצחיים.
וארך ימיך לשבת על האדמה – ומזה ימשך גם כן ״ארך ימים לשבת על האדמה״ בחיי שעה, אשר בם תזכה לחיי עד בעיון ובמעשה, כאמרם ז״ל ׳התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין׳ (אבות ד׳:ט״ז).
ולדבקה בו, meaning that all of your activities during life on earth should be focused on giving glory to His name.
כי הוא חייך, for your cleaving to Him is your real life, the reason why you will enjoy eternal life;
ואורך ימיך לשבת על האדמה, during the transient life on earth, during which through study, serious contemplation of your duties, and your performance of them you will qualify for the life awaiting you in the hereafter. Compare Avot 4,16 where we have been told that life on earth is merely to be viewed as a vestibule to the hereafter, a place in which one makes suitable preparations for eternal life in the Palace.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וּלְדָבְקָה⁠־בֿוֹ: הבי״ת רפה. [וּלְדָבְקָה⁠־בוֹ].
כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיך וגו׳ לתת להם – לתת לכם לא נאמר? לפי ששתים הנה התועליות המגיעות מקנין ארץ ישראל אחד גופני ואחד רוחני כאשר אמרנו בפרשת וישלח בפסוק ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וגו׳ והנה חיי העוה״ז הם חיי אבל הבל הבלים לפני חיי העוה״ב כי שמה החיים בעולם שכלו ארוך לחזות בנועם ה׳ ולהדבק בקונה אשר הוא החיים הנצחיים ואמנם מרע״ה בכאן מגלה טפחיים ביעוד חיי העוה״ב. ואמר שהי״ת הוא חיינו ואורך ימינו אבל לא לשבת על האדמה הזאת אשר נשבע ה׳ לתת לנו ירצה התועלת הגופני שחייהם אינם חיים אלא על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיך לתת להם שהיא העולם שכלו טוב התועלת הרוחני שהרי האבות לא אכלו מעביר הארץ וגרים ותושבים היו כל ימי מגוריהם:
לאהבה את ה׳ וגו׳ – מאמר זה סמוך עם מה שלמעלה ממנו, שאמר למען תחיה אתה וזרעך, וגמר אומר לאהבה וגו׳, פירוש שטעם חפץ בחיים הוא לאהבה את ה׳ לשמוע בקולו וגו׳, ונתן טעם כי הוא חייך, כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשיית רצונו היא תסובב שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו, וזה הוא עצמו החיים בעולם הזה ואורך ימים לעולם הבא, והוא אומרו ואורך ימיך.
ואומרו לשבת על וגו׳ – כאילו אמר ולשבת וגו׳, ודבר זה גם כן הוא מהשגת השלימות, כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה, צא ולמד ממאמרם ז״ל (כתובות קיא.) שכל ההולך בה ארבע אמות יש לו חלק לעולם הבא שכולו חיים.
חסלת פרשת נצבים
לאהבה את ה' אלוהיך, "to love the Lord your God, etc.⁠" This passage is a continuation of the thoughts in verse 19 "in order that you may live, you and your offspring.⁠" The purpose of this desire for life on this earth must be to learn to love God and to obey His commandments. When Moses concludes: "for He is your life, etc.⁠" Moses merely reflects that there cannot be a meaningful purpose in life on earth other than to cleave to God to the best of our abilities. This makes our life in this world a fitting prelude to our life in the celestial spheres., i.e. ארך ימים.
לשבת על האדמה, "to dwell in the land, etc.⁠" We have to read this as if the word לשבת had been prefaced with the conjunctive letter ו. Dwelling in the Holy Land is part of the attainment of completeness through performance of all parts of Torah observance. Our sages have so extolled the virtue of dwelling in the Holy Land that they said that anyone who walks in it a distance of four cubits qualifies for a share in the hereafter (Ketuvot 111).
כי הוא חייך – אהבת השם והשמיעה בקולו והדביקות בו, כל אחד מהדברים הללו הוא חייך, כלומר בו תלוים חייך הנצחיים:
נ״ל לאהב֞ה את ה֥׳ אלה֗יך לשמ֤וע בקולו֙ ולדבקה ב֔ו כי ה֥וא חי֖יך וא֥רך ימ֑יך, ה׳ הוא חייך, ואתה תבחר לאהבה אותו ולדבקה בו לשבת על האדמה.
ואמר כי הוא חייך מפני שאמר ולדבקה בו על דרך ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום {דברים ד׳:ד׳}.
לאהבה וגו׳ – משה חוזר ומסכם את מושג החיים וכולל אותו באהבת האדם לה׳. כל האוהב את ה׳ אין לו אלא שאיפה אחת: לשמוע בקול ה׳ ולדבוק בו ברגש פנימי עמוק, בימי שמחה וברגעי צרה, בשנות חייו וביום מותו. אהבת ה׳ היא תמצית חיינו ואושרנו, ״כי הוא חייך וארך ימיך״ וגו׳. אהבה זו מוצאת את סיפוקה בתוך עצמה, וחז״ל אומרים שהיא באה לידי ביטוי באופן מעשי כך: ״עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו״ (נדרים סב.). הווי אומר: עשה את תפקידי חייך לשם שמים; למד אותם לשמם, ואל תעשה מהם כתר להתפאר בו, או קרדום לחפור בו.
לאהבה את ה׳ אלהיך: להיות בזו דרך המעלה דוקא1. ומבאר היאך להגיע לזה:
לשמוע בקולו: כבר ביארנו כמה פעמים2 לשון זה שהוא עיונה ועמלה של תורה. וכך הבינו חז״ל בנדרים (סב,א): דתניא, ״לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו״, שלא יאמר אדם אקרא כדי שאהיה חכם, אשנה כדי שאקרא רבי, כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה. אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. הרי דפירשו ״לשמוע בקולו״ על לימוד התורה ושינונה.
ולדבקה בו: מי שאינו בר הכי להיות עמל בתורה, מ״מ יכול להשיג אהבת ה׳ ע״י ״ולדבקה בו״, וכפירוש התלמוד בכתובות (קיא,ב)3: המשיא בתו לתלמיד חכם ועושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומהנה לתלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו דבק בשכינה. אכן בזה שמתחבר ומתרועע לתלמיד חכם משיג שמץ אהבת ה׳, וכמו שביארנו בשיר השירים (ג,ג) בפסוק ״מצאוני השומרים וגו׳⁠ ⁠⁠״.
כי הוא חייך וגו׳: בזה האופן הנעלה4 תהיה בטוח להתהלך לפני ה׳ בארץ החיים לאורך ימים.
1. שהיא אהבת ה׳. (כדי שלא יגיע לקצה השני של עבודה זרה, וכפי שביאר רבינו לעיל).
2. לאורך כל חומש דברים.
3. כיוצא בדבר אתה אומר, ״לאהבה את ה׳ אלוהיך... ולדבקה בו״, וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא...
4. ״לאהבה... ולדבקה״.
לאהבה – הוא פירוש של ״ובחרת בחיים״, כלומר איזהו דרך החיים שעליך לבחור בו? אהבת ה׳ וכו׳.
כי הוא – היינו דרך החיים שבחרת בו.
חייך ואורך ימיך לשבת וגו׳ – כלומר על כך תזכה לשכר, שתשב לאורך ימים בארץ (דברים ד׳:מ׳, ל״ב:מ״ז).
כי הוא חייך ואורך ימיך וכו׳ – ברכות פ׳ הרואה דף ס״א אמר רבה כגון אנו בינונים כו׳. פי׳ דבינונים זה וזה שופטן, שיצר הטוב עם היצר הרע המה מנהיגים אותו כמו שמנהיגים שופטים להעדה, והנה רבה אמר על עצמו כי הוא אינו צריך להתגברות היצ״ט על הרע, כי אצלו יש גם ענין חיצוני אשר כח הטבעי מכריחו ללמוד תורה, וזה כמו שאמרו ברה״ש דף י״ח לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל בתורה מתכפר כו׳ רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין כו׳, א״כ הוא סגולה לחיות, ונמצא שאף כח החומר [אשר הוא יצה״ר] מסכים שיהא עוסק בתורה והוא בינוני.
חגיגה דף ד׳: ר״א כי מטי להאי קרא בכי ויאמר שמואל כו׳ דאזיל שמואל ואתיא למשה בהדיה, ובויקרא רבה פ׳ כ״ו והרי דברים ק״ו מה שמואל שכתוב בו וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳ ע״י שהיה סבור שהוא יום הדין נתיירא אני עאכו״כ. הענין כי אם האבות סבה הן לחטא הבנים אז נענשין הן בעון הבנים ואם אין סבה לחטא הבנים אז אין נענשין, והנה בעלי כתיב ולא כיהה בהם, אבל שמואל שהוכיח לאנשי דורו ושפט לכל ישראל ועלה מביתו מימים ימימה, א״כ איך יתכן שיוכיח לאחרים ולא לבניו, רק כתיב ולא אבו הלך בדרכיו שהבחירה חפשית והם לא רצו, וכל ישראל ידעו כי נאמן שמואל לנביא לה׳ ואין בזה חלול השם שכל ישראל ידעו ששמואל אינו סבה לחטא בניו. והנה שמואל היה סבור שהוא נתבע לדין, שדימה כי עון בניו מתבקרים והוא נענש עבורם ואין הקב״ה דן אלא בשעת מעשה וכמו דכתיב באשר הוא שם, וכ״ז שבניו לא נתבקר פנקסם שלא חטאו כ״כ אינו מתבקש לדין, וכיון שחטאו אז נתבקש לדין, לכן קרא למשה בהדיה, וכדאמר במדרש סוף חקת זה אחד מג׳ דברים שאמר משה לפני הקב״ה ואמר לו כו׳ כשאמר לו הקב״ה פוקד עון כו׳ אמר משה רבש״ע כמה רשעים הולידו צדיקים כו׳ וכן נאה שיהיו הצדיקים לוקין כו׳ אמר לו הקב״ה למדתני חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנאמר לא יומתו אבות על בנים וחייך שאני כותבן לשמך שנאמר ככתוב כו׳, לכן בקש שיבוא משה בהדיה שהוא נצח כביכול להשי״ת בדבר זה שכשאין סבה מהאבות לבנים אל החטא אינם נענשים לא בנים בעון אבות ולא אבות בעון בנים. ודו״ק.
שם דף ה׳ כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפילו שיחה יתרה שבין איש לאשתו כו׳ דברי שחוק שלפני תשמיש, רש״י. ולדעתי יצא להם מקרא מפורש דכתיב אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף, ברע זה היצה״ר אם יאמר לך היצה״ר חטא והקב״ה מוחל לך א״ת שנאמר אל תאמינו ברע זה היצה״ר וא״ת באלוף זה הקב״ה, כן דרשו בחגיגה ט״ז, וע״ז מסיים המקרא איך הדין משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, וזהו אפילו מזה צריך לשמור פיו כי גם ע״ז יתן דין וחשבון לפני ממ״ה הקב״ה.
דין וחשבון, פירש הגר״א דין על העבירה שעשה וחשבון על המצות שהיה יכול לעשות בעת שעשה העבירה. ולפ״ז תסמר שערת אנוש ביום הכפורים דקיי״ל דעם תשובה מכפר גם על חמורות ובלא תשובה גם על קלות אינו מכפר, א״כ כמה גדול החשבון שביום שנענה גם היחיד ואין השטן שולט עליו כמאמרם השטן בגי״מ שס״ד, ונקל לעשות תשובה, ובדבר קל יוכל לזכות לחיים הנצחים ולהיות אהוב למקום, ואם חלילה לא עשה תשובה יוכל להיות העונש על החשבון היינו העדר עשייתו התשובה כמו שיענש על כל חטאיו ואפשר יותר מהם והאחרון הכביד, וכאשר ברך ברכת שהחיינו שזה באמת שמחה אמתית שהקב״ה נתן יום סליחה לכל פשעי בני אדם להסיר מעליהם השטן, ויאות לברכו ולהודות לשמו על גודל רחמיו מצדו יתברך, אולם אם לא שב אדם מדרכו הרעה מוטב לו שלא היה יום הקדוש הזה ומוטב לו שנהפכה שליתו על פניו בערב יום הקדוש הזה, כי היום הזה הכפיל עוד ענשו לבלי קץ בעונש חשבון העדר התשובה, ע״ז ידוו כל הדוים. השיבנו ה׳ ונשובה אליך באמת ובתמים.
כבני אימרנא. דכבשים ועזים מצטרפין לענין מעשר וכן תמימים ובע״מ, אבל חדש וישן לא מצטרפין, כן הדורות נכנסין כל דור בפני עצמו, כי ההבדל בין חדש וישן גדול ממין בשאינו מינו כאשר רואים אנו בעוה״ר בחוש. כמעלות ב״ח שאין מקדרין בהרים בערי מקלט לפי שהן תורה כך בדאורייתא מדקדקין הרבה בדינו.
ר״ה דף י״ז ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר״א אמר כובשו, עיין טורי אבן. ויתכן דמי שהוא בנו של מלך אם חטא חטאים קלים אשר יוכלו להפרע ממנו במשך הזמן גובה מאתו, אבל אם חטא חטאים כבדים אשר אין בכחו להפרע ממנו, אז מוחל לו לגמרי, רק ביום פקדו פקדתי, וכמו שהיה בעגל מפני גודל החטא מחל להם לגמרי, לא כן במתאוננים וכיו״ב, ולכן אם אין בהן עון פושעי ישראל בגופן אם היו מחשיבן לרובן עונות הלא היו בגיהנם י״ב חדש וכמו דפירשו תוס׳ ד״ה כי לית להו תקנה, ולכן כובש העון היינו כאילו הוא כבד מאד עד כי אין להתפרע מהן ולכך מוחל להן לגמרי, וזה שאמר יכבוש עונותינו, ולכן ישליך במצולות ים כל חטאתינו, כי לא ימצה לנו הדין כלל, כי מי יוכל לעמוד בדין, ואף החטאים לא יפרע ממנו אעפ״י שחטאים קלים הם. ומיושב גם הגמ׳ דערכין, עיי״ש היטב.
תקעו בחדש שופר בכסה כו׳ כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב – הביאור ע״פ ג׳ הקדמות הנה ישראל הונח על אנשי המעלה כפי הוראתו ויעקב הונח על כללות ישראל הממוצעים כמו״ש רז״ל, ואיתא במדרש וירושלמי מכות שאלו לחכמה חוטא מה יעשה כו׳ שאלו לנבואה כו׳ ימות, ושאלו להקב״ה כו׳ יעשה תשובה, כי באמת התשובה אשר בחרטה ועזיבת חטא יתוקן מה שפגם בנפשו ובעולם הוא רק מצד חסד השי״ת. ואיתא ריש פרק ראוהו ב״ד שחק הונח על דבר שנגמר דינו ומשפט הוא תחילת דין. והנה הצדיקים נחתמין לאלתר לחיים והבינונים בר״ה רק תחלת דינם, וביוהכ״פ אם זכו הוי גמר דינם לחיים, וזה שאמר תקעו בחדש שופר כו׳ כי חק לישראל הוא, שמצד אנשי המעלה הוא יום גמר דין שנחתמין לאלתר לחיים, משפט לאלהי יעקב, שמצד אנשים הבינונים הוא רק משפט תחלת דין, וזה לאלהי יעקב שממתין לתשובתם שיעשו תשובה אשר אינו מצד החכמה ולא הנבואה מסכמת לזה רק מה שהבורא עושה מצד חסדו יתברך שהוא הסולח לכל עונם.
סנהדרין קי״א ופערה פיה לבלי חק אמר ר״ל למי שמשייר אפילו חק אחד אר״י כו׳ אלא אפילו לא למד אלא חק אחד. פירוש דרשב״ל קאמר דיודע ואינו מקיים נידון בגהינם אפילו שייר חק אחד, ור״י קאמר דאם אינו יודע היינו שלא למד רק אחד תו אינו נידון בגהינם, דמה שלא קיים השאר הוא משום שלא ידע, ולא הוי פלוגתא רחוקה, אולם בירושלמי קדושין תמצא שאלו ואלו דא״ח, וז״ל סוף פ״ק דשם למי שאין בידו מצוה אחת שיסייע לו לכף זכות הד״א לעולם הבא אבל בעולם הזה אפילו תתקצ״ט מלאכים מלמדים עליו חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות הקב״ה מכריעו לכף זכות, וטעמא נראה פשוט ע״פ דברי הכתוב כי נר מצוה, דכמו שמנר אחד יכול להיות נרות לאין מספר כן ממצוה אחת גוררת מצות הרבה, א״כ יש מה שיכול להתפשט בכח ספוגי לבלי תכלית ויהיה צדיק גמור ולכך ניצול מרדת שחת, אבל אחר המיתה דמה דהוי הוי, א״כ אם המאזנים שקולה נידון לגהינם י״ב חדש, ולפי מה דאיתא בספרי דאם עשה אדם מצוה ואל ישמח באותו מצוה לסוף גוררת מצות הרבה, הרי משכחת לפעמים דשמחה ששמח אדם על המצוה [ולא ידע דאם צדקת מה תתן לו כי אני ה׳ לא שניתי ולא העשיר כביכול להקב״ה רק ישמח שזכה לעשות בחרדת קודש] הורידהו לבאר שחת, דכיון דשמח במצוה לא תגרור מצות אחרות ושוב אינה מצלת בעוה״ז, הא אם לא שמח הרי בכח מצוה אחת להציל מרדת שחת ויחוננו ויאמר כו׳ מצאתי כופר. תסמר שערת המתבונן ע״ז.
הפטרה: ישעיהו פרק נה (ז)
יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו – מחשבות אדם המונחים בטבע כמו קנאה, תאוה כבוד, ותחבולותיו שיארג מהם חבילות חבילות, ויצרי מעללי איש המה המחשבות שנולדים מפעולות האדם אם ילך לטיאטראית וכיו״ב יולד בקרבו תאוות כאלה אשר אינם מונחים בטבע ועל מחשבות כאלה נידון שהוא עצמו גרם לזה, לכן אמר ואיש און שפעולתו און יעזוב גם מחשבותיו הנולדים בקרבו מפעולות האון.
ולדבקה בו – וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מתדבק בשכינה.⁠1 (כתובות קי״א:)
כי הוא חייך – א״ר אלעזר, עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר כי הוא חייך ואם על חייו לא חס, על חיי חבירו לא כש״כ.⁠2 (פסחים מ״ט:)
חייך וארך ימיך – תלמוד תורה הוא אחד מהדברים שאדם עושה אותן אוכל פירותיהם בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב, שנאמר כי הוא חייך ואורך ימיך.⁠3 (קדושין מ׳.)
וארך ימיך – א״ר יהודה, מי שנותנים לו ס״ת לקרות ואינו קורא מתקצרים ימיו, שנאמר כי הוא חייך ואורך ימיך.⁠4 (ברכות נ״ה.)
1. עיין מש״כ בבאור דרשה כזו בר״פ ואתחנן בפסוק ואתם הדבקים בה׳, יעו״ש וצרף לכאן.
2. ויש לחוש שיהרגנו, ואעפ״י דערכי החיים שלהם שזכר כאן שונים הם, דהע״ה אינו חושש לחייו הרוחנים ולענין המתלוה איירי בחיי הגוף, נראה פשוט דעיקר הכונה הוא משום דאין בור ירא חטא, ומכיון דאין בו יראת ה׳ ממילא יש לחוש ממנו לסכנה, ועל דרך צחות הענין והלשון מדמי חיותא לחיותא, ודו״ק.
3. עיין לפנינו בפ׳ ואתחנן בפסוק למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, דרשו שם למען ייטב לך בעוה״ז ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך, לעוה״ב. וה״נ דריש כפל הלשון חייך לעוה״ז ואורך ימיך לעולם שכולו ארוך וטוב.
4. לא נתבאר סבת הדבר שאינו קורא, דאטו ברשיעי עסקינן, ואפשר לומר עפ״י מה שידוע דבימי הגמרא היו הקרואים לתורה קוראים בעצמם הפרשה שאליה נקראו, ואיתא במ״ר ר״פ תשא ובטור א״ח ריש סי׳ קל״ט שאם לא סידר תחלה הפרשה לעצמו לא יעלה, ולכן אינו רוצה זה לעלות. והנה אעפ״י שמצד הדין אינו רשאי לעלות, בכ״ז נענש על שלא הכין עצמו מקודם לסדר הפרשה כדי שלא יהיה לו מניעה לעלות בעת שיקראוהו, ונראה דאיירי ברגיל בכך דבזה ניכר שאינו חושש לכבוד התורה, אבל לא באקראי בעלמא מאיזו סבה או אונס, וראיה לזה, שהרי במ״ר שם איתא דפעם אחת באו לפני ר׳ עקיבא ואמרו לו עמוד וקרא בתורה, אמר להו לא עברתי על הפרשה ושבחוהו חכמים וידוע הוא שר״ע האריך ימים, אלא ודאי דבאקראי שפיר דמי, וכמ״ש ושבחוהו חכמים.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)אגן הסהר - מלוקט מספר הזהררס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144