×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וּֽלְנׇעֳמִ֞י [מוֹדָ֣ע] (מידע)⁠א לְ⁠אִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣⁠וֹר חַ֔יִל מִמִּ⁠שְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃
Naomi had a relative1 of her husband, a mighty man of wealth2 from the family of Elimelekh; and his name was Boaz.⁠3
1. relative | מוֹדָע – The word "מוֹדָע" appears only in Rut (here, and see "מֹדַעְתָּנוּ" in 3:1) and in Mishlei 7:4, where it is parallel to the word "אחות", sister. The similar form "מְיֻדָּע" (matching the written "מידע", here) comes up a handful more times, and relates to the root "ידע", to know, taking the meaning of either a relative or acquaintance. [See, for example, Tehillim 31:12, 88:19, and Iyov 19:14.] Most commentators assume that in our verse the word refers to a kinsman, as the verse elaborates that Boaz was from the family of Elimelekh. See, though, Malbim and Hoil Moshe who maintain that it refers to a very close friend and confidante, one who knows the other very well. [If so, the verse shares that Boaz was both a friend and a relative of Elimelekh,]
2. mighty man of wealth | אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל – The word "חַיִל" can refer to either wealth (as in Bereshit 34:29), strength and valor (as in Shemuel I 2:4 and 14:48), capability (as in Bereshit 47:6), or an army (as in Shemot 14:4). All the various meanings might be applicable here. Rut, too, will later be called an "אֵשֶׁת חַיִל" (Rut 3:11).
3. Boaz | בֹּעַז – The name appears to relate to the noun "עוז" meaning: "strength". The "בֹּ" might be short for "בו", rendering the name "strength is in him" or for "בוא" in which case the name might be translated: "may strength come". Boaz is identified as the judge Ivzan (see Shofetim 12:9) in Bavli Bava Batra 91a. The identification likely stems from the Midrashic tendency to identify lesser known characters (almost nothing is known about Ivzan) with more famous ones and the fact that our story is said to have happened "in the days that the judges judged". It is not clear, though, why one would identify Boaz with Ivzan specifically rather than any of the other minor judges. For other examples of character consolidation see here or the interactive module on the topic.
א. [מוֹדָ֣ע] (מידע) =א-קרי (בקמץ), וכן ברויאר ומג"ה
• ל-קרי=מוֹדַ֣ע (בפתח) ובדפוסים ובסימנים
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּלְנָעֳמִי אִשְׁתְּמוֹדַע לְגוּבְרַהּ גְּבַר גִּבָּר תַּקִּיף בְּאוֹרָיְתָא מִן יִחוּס אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמֵיהּ בּוֹעַז.
[ג] וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל – מוֹדָע, קָרוֹב.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ נְפִיל נָסֵיב לִנְפִילָא, מָה הֵם מַעֲמִידִין, גִּבּוֹרֵי חַיִל. בֹּעַז נָסֵיב לְרוּת, מָה הֵם מַעֲמִידִין, דָּוִד, יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה׳ עִמּוֹ (שמואל א ט״ז:י״ח). יֹדֵעַ נַגֵן, בַּמִּקְרָא. וְגִבּוֹר חַיִל, בַּמִּשְׁנָה. וְאִישׁ מִלְחָמָה, שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. וּנְבוֹן דָּבָר, בַּמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב. וְאִישׁ תֹּאַר, בַּתַּלְמוּד.
דָּבָר אַחֵר, וּנְבוֹן דָּבָר, שֶׁמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. וְאִישׁ תֹּאַר, שֶׁמֵּאִיר פָּנִים בַּהֲלָכָה. וַה׳ עִמּוֹ, הֲלָכָה כִּדְבָרָיו. מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז (רות ב׳:א׳), הָרְשָׁעִים הֵן קוֹדְמִין לִשְׁמָן, גָּלְיָת שְׁמוֹ (שמואל א י״ז:ד׳). נָבָל שְׁמוֹ (שמואל א כ״ה:כ״ה). שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ (שמואל ב כ׳:כ״א). אֲבָל הַצַּדִּיקִים שְׁמָן קוֹדְמִין, וּשְׁמוֹ קִישׁ (שמואל א ט׳:א׳). וּשְׁמוֹ שָׁאוּל (שמואל א ט׳:ב׳), וּשְׁמוֹ יִשַּׁי (שמואל א י״ז:י״ב). וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי (אסתר ב׳:ה׳). וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה (שמואל א א׳:א׳). וּשְׁמוֹ בֹּעַז, דּוֹמִין לְבוֹרְאָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו׳:ג׳). אֲתִיבוּן לֵיהּ: וּשְׁמוֹ לָבָן (בראשית כ״ד:כ״ט), אָמַר רַבִּי יִצְחָק פָּרָדַכְּסוֹס. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר מְלֻבָּן בְּרֶשַׁע. וְהָכְתִיב: וּבְנֵי שְׁמוּאֵל שֵׁם הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָה (שמואל א ח׳:ב׳), רַבָּנָן אָמְרֵי מַה זֶּה רָשָׁע, אַף זֶה רָשָׁע. וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ לְמַעֲשֶׂה וְזָכוּ לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: דְּבַר ה׳ אֲשֶׁר הָיָה אֶל יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל (יואל א׳:א׳).
[פרשה ב]
(א) ולנעמי מודע לאישה – היה אוהבו של בעלה ובן דודו.
ושמו בועז (ברמז ע״ז).
וכאן לנעמי אבן לרג׳להא משהור אלנסב רגל דו צלאח אמן עשירה׳ אלימלך ואסמה בעז.
א. T-S Ar.1b.4 4 ע״א.
והיה לנעמי בן לאישה1 ידוע בקירבה2 איש בעל מדות טובות3 ממשפחת אלימלך ושמו בועז.
1. אין הכוונה ב׳אישה׳ לבעלה אלימלך, שהרי היה אחי בעלה, וכמו שיבואר להלן פרק ד. אלא שדרך הלשון לקרוא לאחי הבעל ׳הבן׳, וכן נוהגים זקני תימן עד ימינו דרך צניעות (הרב עזרא קורח).
2. בקיש: מערופה – ידוע. ואין בו הוראת קירבת המשפחה. ורבינו בהקדמתו לתהלים (עמ׳ לט) פירש שהוא ׳מערפה אלי סביל אלקראבה׳ – הידוע על דרך הקירבה. ולפי זה הגון התרגום שלפנינו, ידוע הקירבה.
3. והכוונה לצדיק, הגיבור בכיבוש יצרו. בק: ד׳וי חיל – בעל חיל, וכתרגומו של רבינו ל׳אנשי חיל׳ (בראשית מז, ו). ותרגומו של רבינו הוא ע״ד התרגום הארמי ׳גבר תקיף באוריתא׳, וכ״כ ר״א כהן צדק שהיה גיבור בתורה וגיבור לכבוש את יצרו. ובמדרש (רות רבה ה טו) אמרו שהיה בועז גדול הדור. ור״ת הירושלמי פירש שהוא בעל נפש ובעל רצון, וקרובים דבריו יותר לדברי רבינו.
מודע – קרוב, בן אחיו היה. אמרו רבותינו: אלימלך, ושלמון אבי בעז, ופלוני אלמני הגואל, ואבי נעמי, כולם בני נחשון בן עמינדב היו, ולא הועיל להם זכות אבות בצאתם מארץ לחוצה לארץ.
A kinsman – A relative; he was the son of Elimelech's brother. Our Rabbis of blessed memory said, "Elimelech, and Salmone1 the father of Bo'az, and the anonymous kinsman,⁠2 and the father of Naomi,⁠3 were all sons of Nachshon,⁠4 the son of Aminadav.⁠5 Yet the merit of their fathers was no avail them when they left the Land [of Yisroel] to go abroad.⁠"
1. Rus 4:21.
2. Ibid. 4:1.
3. Therefore Bo'az and Naomi were cousins.
4. Shemot 6:23 and Bemidbar 10:14.
5. Maseches Bava Basra 91a.
ולנעמי מודע לאישה – כלומר קרוב לאישה כמו (איוב י״ט:י״ד) חדלו קרובי ומידעי ואם תאמר למה שינה בדבור ואמ׳ קרובי ומידעי זה כמו (שם מ׳:י״ג) עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל וכן (תהלים ט׳:ה׳) כי עשית משפטי ודיני, וגם זה אחד הוא אלא שכפל הלשון.
איש גבור חיל – וברות כתי׳ (רות ג׳:י״א) כי אשת חיל את לפיכך יצא ממנה דוד שנאמר בו (שמואל א ט״ז:י״ח) ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה [ונבון דבר] ואיש תאר ויי׳ עמו יודע נגן במקרא גבור חיל במצות ואיש מלחמה בתלמוד ואיש תואר שמראה פנים בהלכה ויי׳ עמו שהלכה עמו בכל מקום.
ושמו בעז – רוב הצדיקים שמן קודמין להם כמו (שמואל א ט׳:א׳) ושמו קיש, (שם ט׳:ב׳) ושמו שאול, (שם י״ז:י״ז) ושמו ישי ושמו דוד, (אסתר ב׳:ה׳) ושמו מרדכי, (שמואל א א׳:א׳) ושמו אלקנה, (רות ב׳:א׳) ושמו בעז אבל הרשעים הם קודמים לשמן כמו (שמואל א כ״ה:כ״ה) נבל שמו, (שם י״ז:ד׳) גלית שמו, (שם ב׳ כ׳:כ״א) שבע בן בכרי שמו ואם תמצא להפך צריך מדרש.
ולנעמי מודע לאישה וג׳ – פתרונו: קרוב לאישה. כמו: אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקראא (משלי ז׳:ד׳).
א. כן בפסוק ובכ״י המבורג. בכ״י ברלין, פראג: ״תקרא לבינה״.
מודע – הנקרא בלשון תלמוד: קרוב, נקרא בלשון פסוק: מודע.
ולנעמי היה מודע {לאישה} איש גבור חיל – משבר האזן לפי שדיבר דברים נכוחים עם רות, והיא היתה אשת חיל.
ממשפחת אלימלך – ואל תתמה אם יאמר לאחיו: אם תגאל גאל (רות ד׳:ד׳).
מודע – קרוב ידוע, כמו: ומודע לבינה תקרא (משלי ז׳:ד׳).
לאישה – מפאת אישה, והנה הלמ״ד כמו: אמרי לי (בראשית כ׳:י״ג).
בועז – אמרו רבותינו ז״ל: שהוא אבצן שהיה שופט ישראל.
A KINSMAN. Moda means a person known to be a relative. Compare u-moda (kinswomen) in And call understanding thy kinswoman (Prov. 7:4).
OF HER HUSBAND'S. Le-ishah is to be rendered "of her husband.⁠"1 The lamed in le-ishah is similar to the lamed in li (of me) in say of me (li) he is my brother (Gen. 20:13).⁠2
BOAZ. Our Rabbis of blessed memory said that the reference is to Ibtzan who was a judge in Israel.⁠3
1. Literally, from the side of her husband. A lamed prefixed to a noun usually has the meaning of to. Here it means of.
2. Li usually has her meaning of to me. Here it means of me.
3. See Bava Batra 91a. Ibtzan judged Israel for seven years. See Judges 12:8-10. Also see footnote 21 on 4:15.
מודע – קרוב, ״מודע לבינה״א (משלי ז׳:ד׳).
א. בכתב היד: מודע לנו. אלא שאין לזה משמעות בהקשר זה. אמנם ניתן לטעון שיש כאן שיבוש של ״מֹדעתנו״ (רות ג׳:ב׳), אולם מסתבר יותר שמדובר בציטוט מספר משלי, ״מֹדע לבינה״ (ואולי ״לנו״ מהווה שיבוש של הקיצור ״לבי׳⁠ ⁠⁠״), שהרי מ״מדעתנו״ לא ניתן להוכיח ש״מודע״ הוא ״קרוב״, שזה מה שפרשננו מנסה לעשות כאן. לעומת זאת הפסוק במשלי בנוי כתקבולת, בה הצלע הראשונה היא ״אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ״, כך שדווקא פסוק זה מהווה ראיה לדברי פרשננו. וכך אכן מפרשים גם רי״ק (נוסח א) וראב״ע, על סמך הפסוק ממשלי.
מודע – ר״ל קרוב, ובעבור שהקרוב שלאדם, ואשר הוא ממשפחתו יודעו ומכירו נקרא כן המשפחה מודע, וכן ״מודע לבינה תקרא״ (משלי ז׳:ד׳)א.
ואמרו לנעמי מודע לאשה, ר״ל שלנעמי היה קרוב מפאת אישה, והלמ״ד במלת ״לאישה״ כמו אמרי לי, כי אלימלך היה קרוב לבועז.
ושמו בועז – רז״ל כתבו שבועז הוא אבצן שהיה שופט ישראל.⁠ב
א. השוו לר׳ יוסף קרא נוסח ראשון ואבן עזרא.
ב. תלמוד בבא בתרא צא, ע״א. [רות רבה?]. גם אבן עזרא: ״אמרו רבותינו ז״ל שהוא אבצן, שהיה שופט ישראל.⁠״
וטעם: ולנעמי – הקדמת הצעה למה שיזכר, ויקר מקרה (רות ב׳:ג׳), ורבים כן בתורה גם בנביאים.
לאישה – כמשמעו, גם נכון כמו על אישה ומצד אישה, או תואר לאיש שהוא בו רמוז.
מודע לאישה – רוצה לומר: מודע וקרוב.
(א-ז) התועלת השלישי – הוא להודיע שראוי לאדם שיהיה זריז להמציא לו הצורך אליו בעת שתמצא ידו ולא יתעצל בזה. הלא תראה מה שקרה לרות מפני חריצותה לאגור מאכלה ומאכל חמותה בעת שתמצא עד שתכף שבאו קציר שעורים השתדלה ללקוט בשבלים אחרי הקוצרים והיתה שוקדת על זה כמו שספר זה שבתה הבית מעט ובאה שם בבקר ולקטה עד הערב.
מידע. מודע ק׳.
ולנעמי מודע לאישה – יודיעני שהגם שנעמי לפי עניה עתה היה טוב לה אם היתה מבקשת משען לחם מבועז קרובה העשיר בחרה יותר שכלתה תביא לחמה מלקט עניים שזכתה לה התורה והוא כאלו היא פרנסתה ממתנת ה׳ בעת עוני מלפנות לקבל חסד מקרובה אשר היה מכירה בעת עשרה ובושה לגלות לפניו מחסורה ובשגם כבר היה בלבה כי הוא יגאל את השדה ואת רות אהובתה, ולבל נאמר שלכן לא פנתה אל בועז מפני שיראה שישיב פניה ריקם ע״ז הקדים שבועז היה מנהל אותה בלחם אם מצד שהי׳ מודע ומכיר ואוהב בין לנעמי בין לאישה עז״א ולנעמי מודע לאישה [ומודע ר״ל אוהבה ומכירה היטב לא אח רחוק] וגם היה ממשפחת אלימלך והוא בעצמו היה איש גבור חיל שכבר בארתי (בפ׳ יתרו י״ח כ״ה) ששם אנשי חיל כולל כל המדות הטובות ובכללם הנדיבות ושנאת הבצע, והיה איש גדול נודע בשם שעז״א ושמו בועז וא״כ בודאי לא היה מעלים עיניו משאר בשרו.
ולנעמי – נשאר.
מודע – איש יוצא ובא עם אישה, ומגלים זה לזה מצפונות לבם, ומתוך כך נודעים זה לזה מה טיבם. אם כן ״מודע״ הוא יותר מאוהב. וממשפחת אלימלך – מורה שהיה מקרוביו.
גבור חיל – בימי בחרותו.
מודע לאישה – מהו מודע – קרוב.⁠1 (מ״ר)
ושמו בעז – בכל מקום הצדיקים שמם קודם להם, וכן הכא, ושמו בועז, ולא ובועז שמו, ולמה כן, לפי שדומין לבוראם, דכתיב ביה (ר״פ וארא) ושמי ה׳ וגו׳.⁠2 (שם)
1. הכונה דבא להוציא מן הכתיב מְיֻדָע שהוראתו ידיד ומכיר בכ״מ בכה״ק, והקרי כאן עיקר ומוכרח כמבואר בפסוק אח״כ, ממשפחת אלימלך, וכן לקמן הלא בעז מדעתנו וזהו שאמרו, מודע (בוי״ו) והוא קרוב.
2. וכן ושמו קיש, ושמו מרדכי, ושמו אלקנה, ולא כמו הרשעים שדרך הכתוב לכתוב שמם קודם כמו גלית שמו, נבל שמו, שבע בן בכרי שמו. ואע״פ דבלבן כתיב ג״כ ושמו לבן, אך התם יש דרשה מיוחדת שמלובן ברשעות.
וּלְנָעֳמִי היה מוֹדַע (מידע כתיב) – קרוב משפחה1 לְאִישָׁהּ – לבעלה2 אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל בתורה3 הכובש את יצרו4 ובעל כל המידות הטובות5, מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, והיה איש גדול ונודע6 וּשְׁמוֹ היה בֹּעַז כי בו עֹז ותושייה7, והוא השופט אִבְצָן8:
1. רש״י, ר״י קרא, אבן עזרא, רלב״ג.
2. אמרו רבותינו ז״ל: אלימלך ושלמון אבי בועז ופלוני אלמוני הגואל ואבי נעמי כולם בני נחשון בן עמינדב היו, ולא הועילה להם זכות אבותם בצאתם מהארץ לחוצה לארץ, רש״י.
3. תרגום.
4. כך משמע מתרגום רס״ג.
5. מלבי״ם.
6. מלבי״ם.
7. ר״י אבן יחיא.
8. ראה ספר שופטים (יב ח-י), אבן עזרא.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) וַתֹּ֩⁠אמֶר֩ ר֨וּת הַמּ⁠וֹאֲבִיָּ֜⁠ה אֶֽל⁠־נׇעֳמִ֗י אֵלְ⁠כָה⁠־נָּ֤⁠אא הַשָּׂ⁠דֶה֙ וַאֲלַקֳּ⁠טָ֣הב בַֽשִּׁבֳּ⁠לִ֔יםג אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא⁠־חֵ֖ן בְּ⁠עֵינָ֑יו וַתֹּ֥⁠אמֶר לָ֖הּ לְ⁠כִ֥י בִתִּֽ⁠י׃
Rut the Moabite said to Naomi, "Please, let me go to the field, and I will glean among the ears of grain behind him in whose eyes I find favor.⁠" And she said, "Go, my daughter.⁠"
א. אֵלְכָה⁠־נָּ֤א א,ל=אֵלֲכָה⁠־נָּ֤א (חטף)
ב. וַאֲלַקֳּטָ֣ה =א (קו"ף דגושה)
• ל!=וַאֲלַקֳטָּ֣ה (טי"ת דגושה)
• הערת המקליד
ג. בַֽשִּׁבֳּלִ֔ים =א (געיה)
• ל=בַשִׁבֳּלִ֔ים (חסר דגש בשי"ן ואין געיה)
• הערת המקליד (לגבי הדגש החסר בשי"ן)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת רוּת מוֹאֲבִיתָא לְנָעֳמִי אֵיזֵיל כְּעַן לְחַקְלָא וְאֶכְנוֹשׁ בְּשִׁבוֹלִין בָּתַר דְּאַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינוֹי וַאֲמַרַת לַהּ אִיזִילִי בְרַתִּי.
[ד] וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו – רַבִּי יַנַּאי אָמַר בַּת אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיְתָה, וְאֵין קוֹרְאִין בַּת אֶלָּא לְבַת אַרְבָּעִים שָׁנָה.
ותאמר רות המואביה אל נעמי וגו׳ – היתה הולכת ומביאה בכל יום מה ששתיהן אוכלות שלא תצא לתרבות רעה ולא תהא צריכה לבריות.
אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים – רבי ינאי אומר בת ארבעים שנה היתה, מכאן שאין קוראין בת אלא בת ארבעים שנה.
פקאלת רות לנעמי ען ראיך אמצ׳י ואלקט מן אלסנבל בעד מא אגד חט׳אא ענדה פקאלת להא אמצ׳י יא אבנתי.
אמרה רות לנעמי הנכון לדעתך1 שאלך ואלקט מהשבלים אחרי אשר אמצא חן2 בעיניו, אמרה לה לכי ביתי.
1. בק קרא ותרגום: אמצ׳י – אלך. ולרבינו לא הודיעה רות לנעמי שעומדת לצאת ולא ביקשה ממנה רשות (כדעת יב״ע) אלא התייעצה עמה.
2. אגד חט׳אא – כן מתרגם רבינו בכל מקום מציאת חן למעלה מעשרים פעמים (בראשית ו, ח; יח, ג). ולא כק שתרגם אנאל חט׳אא.
אלכה נא השדה – לאחד משדות אנשי העיר אחרי אחד מהם אשר אמצא חן בעיניו שלא יגער בי, ואלקטה שם בשבלים.
אחר אשר אמצא חן בעיניו – אחרי מי אשר אמצא חן בעיניו.⁠א
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י מינכן 5 חסר: ״אחרי מי אשר אמצא חן בעיניו״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״אחר אשר אמצא חן בעיניו... חן בעיניו״. בכ״י אוקספורד 165 חסר: ״שלא יגער בי... חן בעיניו״.
Let me go now to the field – To one of the fields of the people of the city, after one of them, "in whose eyes I will find favor,⁠" so that he will not rebuke me. And glean among the stalks,
behind one in whose eyes I will find favor – After someone in whose eyes I will find favor.⁠1
1. Alternatively, after I find favor in his eyes, i.e., I will not glean in a field until I know the owner allows it. (Malbim)
ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה – לא הלכה אלא ברשות חמותה.
ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניוא – כך אמרה רות לחמותה: כל מי שיוצא ללקט בשיבולים, כל אחד ואחד נותן עיניו בשדה קרוביו איש אחר מכרו,⁠ב ואני אין לי מכיר, אלאג אלך לי אחר אדם אשר אמצא חן בעיניו – שיקבלני ללקוט בשדה שלו.
א. כן בפסוק ובכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין: ״בעיניך״.
ב. כן בכ״י המבורג. בכ״י פראג: מכיריו. בכ״י ברלין (בחילוף אותיות): ״חבירו״.
ג. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״אלא״.
אחר אשר אמצא חן – אחר אותו אשר אמצא חן בעיניו.
(ב-ג) אחר אשר אמצא חן בעיניו – יש אומרים: כי הוי״ו שב אל בועז הנזכר, והטעם אולי יהיה.
ולפי דעתי שהו״ו שב אל בעל השדה, ואם לא נזכר, בעבור ויקר מקרה – והטעם: כך הוקרה.
(2-3) AFTER HIM IN WHOSE SIGHT I SHALL FIND FAVOR. Some say that the vav1 in einav (whose sight) refers to Boaz who is mentioned earlier [in v. 1].⁠2 The meaning of achar [asher emtza chen be-einav]⁠3 (after him in whose sight I shall find favor) is perhaps I shall find favor in his eyes.⁠4
In my opinion, the vav in einav (his sight) refers to the owner of the field, even though he is not mentioned in the verse. I say this because Scripture reads and her hap was [to light on the portion of the field belonging unto Boaz.] (v. 3). The meaning of the latter is, thus it happened.⁠5
1. The vav in einav is a third person pronomial suffix meaning "his".
2. Thus einav refers to Boaz's sight.
3. This interpretation renders achar asher emtza chen be-einav as after I shall find favor in his (Boaz's) eyes.
4. After I shall find favor should be understood as "perhaps I shall find favor" because Ruth could not be certain that she would find favor in Boaz's eyes.
5. Thus she did not plan to glean in Boaz's field. Hence the vav in einav (his sight) cannot refer to Boaz.
אלכה נא השדה – ר״ל אל השדה, ואמר השדה בה״א הידיעה, ואין טעם לזאת הידיעה, רק עניין הפסוק הוא אלכה נא אל איזה שדה שיזדמן, ולא כו⁠[ו]⁠נהא ללכת אל שדה ידוע, ותמצא במקרא רבים שיבואו בה״א הידיעה ללא צורך.
אחר אשר אמצא חן בעינו – ר״ל ואלקט השבלים אחרי איש מן האנשים מבעלי השדות.
אשר אמצא חן בעיניו – שלא יכלימנו ולא ירגיש [יגרשיני]⁠ב מן השדה, והכינוי במלת ״בעיניו״ שב אל בעל השדה, ואם לא נזכר.
א. האות ו נוספה מעל המילה ״כונה״.
ב. המילה נוספה בצד הטקסט.
אחר אמצא חן בעיניו – רוצה לומר: שאחר שאמצא חן בעיני אדון השדה אתיר לעצמי ללקוט בשבלים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) התועלת החמישי – הוא להודיע שראוי להתרחק האדם מלקיחת מתנות ממי שתרע עינו בו ואף על פי שאין לבעל המתנות זכות בה כמו הענין במתנות עניי׳ כי התורה חייבה הבעלים לעזוב אותם לעניים וזה כי זה יהיה סבה אם שלא ישיג העני מבוקשו כשידקדקו הבעלים לשמור בתכלית מה שאפשר שלא יפול לפועלים מהשבלים כדי שלא ימצא דבר או יהיה סבה להחטיא הבעלים להחזיק במתנה ההיא וימנע העני מלקיחתה עם שהוא מבואר שראוי להשמר מלעשות כנגד רצון האנשים כשלא יביאו לזה ההכרח. ולזה תמצא שאמרה רות ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו.
ותאמר רות – יורה על טוב שכלה ורב זריזותה כי היא ראתה בעוני חמותה ולא רצתה להיותו עליה למשא בפרנסתה. אבל הטילה משאה על עצמה. ומה שראתה לעשות אח״כ הסכימה לעשותו בבקר מחרת בואה. אכן ברשיון חמותה.
אֵלְכָה נָּא. כי לא אלך בלתי רשותך1: וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים. הנופלים, שהם הפקר לעניים, כאמרו (ויקרא יט ט) ׳ולקט קצירך לא תלקט׳2: אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן. שיחשבה הגונה וראוייה ללקט3:
1. אין ׳נא׳ אלא לשון בקשה, ובשורש ישי (בהוספות מכת״י) כתב ש׳אלכה נא׳ הוא בקשת רשות, ונעמי ענתה ע״ז ׳לכי בתי׳, שהסכימה לכך. ובאבן יחזקאל כתב שהוצרכה רות לבקש רשות מנעמי לפי שהבטיחה לה (לעיל א טז) ׳אל אשר תלכי אלך׳. ורבי אלישע גאליקו פירש ׳נא׳ לשון בקשה, שרות ביקשה בתחנונים מנעמי שתתן רשות ללכת, ע״ש.
2. ובפסוק שלאחריו כתוב ׳לעני ולגר תעזוב אותם׳. וכ״כ הרלב״ג, שביקשה רות לזכות כמצות לקט שזיכתה התורה לעניים.
3. רש״י פירש אחר מי אשר אמצא חן בעיניו, שלא יגער בי, והרלב״ג פירש שתלקט אחרי שתמצא חן בעיני בעל השדה, כי רק אז תתיר לעצמה ללקוט בשיבלים. אך לא מצינו כלל שרות ביקשה רשות מבועז לפני שליקטה בשדהו, וגם בועז לא הכירה ורק ראה אותה לאחר שכבר התחילה ללקוט. אך יש לומר שהספיק לה שמצאה חן בעיני הנער הניצב על הקוצרים שהיה במקום בעל השדה, וכן כתב באיגרת שמואל שהכוונה לאחד מהקוצרים שתמצא חן בעיניו שלא יגער בה, ולא לבעל השדה. [ויש להבין, כיון שלא ליקטה אלא מתנות עניים שהתורה זיכתה בהם את העניים, מה לה לבקש רשות על כך. וכתב הרלב״ג (תועלת החמישית) שראוי להתרחק מלקיחת מתנות ממי שעינו רע, ואע״פ שאין לבעל המתנות זכות בה כמתנות עניים שהתורה חייבה הבעלים לעזוב אותם לעניים, ע״ש, וכ״כ אבן יחיא, והסמיך זה על הפסוק (משלי כג ו) ׳אל תלחם את לחם רע עין׳. ובשורש ישי כתב בשם רבי יוסף גאקון, שיתכן שלא ידעה רות הלכות מתנות עניים, שמותר ללקוט גם ללא רשות בעל השדה].
ואלקטה בשבלים. וכן אלקטה נא שבסמוך שניהם בחטף קמץ כ״כ רבינו יונה בספר הרקמה ורד״ק במכלול דף כ״ב ושרשים ומדקדקים אחרים וכן מצאתים במקצת ספרים כ״י גם כי בהרבה ספרי׳ הם בשוא לבדו.
ותאמר רות – מספר צדקת רות וטיב מדותיה שהגם שהיתה אמונה עלי תולע ולדעת חז״ל היתה בת מלך מואב, הסכימה ללכת ללקוט כאחד העניים, ב] שלא חפצה שגם חמותה תלך עמה שדי בזיון וכלמה אחר שנודעה בעיר הזאת לגברת ועשירה, וקבלה ע״ע שהיא תלך בשאין מכירים אותה, שעז״א ותאמר רות המואביה ר״ל שהיא ממדינה אחרת ולא תבוש והיא תפרנס את חמותה בכבוד, ואמרה אלכה נא השדה, ר״ל לא בכרם שיש שם סכנה לעלות באילנות, ואמרה ואלקטה בשבלים ר״ל שלא תקח רק לקט שאין העניים מקפידים ע״ז שיש שדות הרבה וכ״א מלקט בשדה מיוחד, משא״כ פאה שכל אחד חוטף מחברו שהדין הוא אם צ״ט אומרים לחלק וא׳ אומר לבוז שומעים למי שאומר לבוז, וא״כ יבוזו העניים בזרוע כחם ואם תרצה לבוז יפגעו בה מרי נפש, וגם בהלקט אמרה אחר אשר אמצא חן בעיניו, שאם אראה בעל השדה מביט עלי בעין רעה לא אלקט שם, עד שאראה שמצאתי חן ושלא יגיע לי בזיון מהקוצרים או יתר העניים.
לכי בתי – א״ר ינאי, בת ארבעים שנה היתה ואין קורין בת אלא לבת ארבעים שנה.⁠1 (מ״ר)
1. סתומים הדברים. ויש מי שפירש דקשה איך אמרה אחר אשר אמצא חן בעיניו דאיך לא יראה לנפשה משום מכשול, ע״ז אמר ר׳ ינאי דהיתה בת מ׳ שנה, שכבר נחו בה רגשי הנוער, ומ״ש אין קוראין בת אלא לבת מ׳ שנה הכונה שאין לפרש שהיתה עוד יותר משום דשם בת ענינו שעומדת לבנות בית, ומי שאינה נשאת עד מ׳ שנה שוב אינה יולדת, ולכן בכלל לא יונח שם בת על יותר ממ׳ שנה [מס׳ תפארת ציון], וע׳ בהגהות רד״ל ומש״כ בתו״ת פ׳ שמות בפסוק ויקח את בת לוי. ובזוהר שמות (י״ב) אתתא עד לא אזדווגת אתקרייא בת בתר דאזדווגת אתקרייא אשה (הר״מ ברלין).
ומכיוון שהיא לא רצתה שחמותה תתבזה ותלך ללקט בשדות כדרך העניים1, וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי כל מי שיוצא ללקט בשיבולים, כל אחד ואחד הולך לשדה של קרוביו או מַכָּרוֹ, ואני אין לי מכיר2, לכן אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה – לאחד משדות אנשי העיר, אשר אמצא חן בעיניו שלא יגער בי3 וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אותו אחד4 שהוא בעל שדה5 אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, וַתֹּאמֶר לָהּ נעמי לְכִי בהסכמתי6 בִתִּי:
1. מלבי״ם.
2. ר״י קרא.
3. רש״י.
4. רש״י, ר״י קרא.
5. רלב״ג.
6. מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) וַתֵּ֤⁠לֶךְ וַתָּ⁠בוֹא֙ וַתְּ⁠לַקֵּ֣⁠ט בַּשָּׂ⁠דֶ֔ה אַחֲרֵ֖י הַקֹּצְ⁠רִ֑ים וַיִּ֣⁠קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂ⁠דֶה֙ לְ⁠בֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּ⁠שְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃
She went, and she came and gleaned in the field behind the reapers. By chance, she happened upon1 the portion of field belonging to Boaz, from the family of Elimelekh.
1. By chance... | וַיִּקֶר מִקְרֶהָ – See Lekach Tov, R"Y Kara and Ibn Kaspi, that despite this language which suggests that all was a coincidence, the story suggests that Rut's arrival by Boaz happened via Divine intervention. It is possible that the verse is written from the perspective of Rut who did not intentionally head there, and simply "happened" upon Boaz's field.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲזַלַת וְעַלַת וּכְנַשַׁת בְּחַקְלָא בָּתַר חָצוֹדַיָּא וְאֵירַע אִרְעַהָא אַחְסָנַת חַקְלָא דַּהֲוָה לְבוֹעַז דְּמִן יִחוּס אֱלִימֶלֶךְ.
וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא – עַד כַּדּוּן לָא אֲזַלַת וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַתָּבוֹא, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הִתְחִילָה מְסַיֶּמֶת לְפָנֶיהָ הַדְּרָכִים.
וַיִּקֶר מִקְרֶהָ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מֵרִיק קֶרִי.
חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ – שֶׁנִּתַּן לָהּ מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי לִפֹּל בְּחֶלְקָהּ.
ותלך ותבוא ותלקט בשדה – מפני מה כתב דוחקן של צדיקים הראשונים להודיע לאחרונים שאף על פי שהוו עניים היו בוטחים בבוראם לפיכך קנו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא ושבחן נאה לי בכל דור ודור משה היה רועה שנאמר ומשה היה רועה את צאן יתרו (שמות ג׳:א׳) ויעקב היה רועה דוד היה רועה שנאמר מאחר עלות הביאו וגו׳ (תהלים ע״ח:ע״א).
אחרי הקוצרים וגו׳ – בשעה שהיא יושבת לקצור עם הקוצרים היתה הופכת פניה לצד אחר ולא היתה ניראת אחת מאצבעותיה, שבשעה שהיתה רואה שיבולת בקומתה עומדת ונוטלת וכשהיתה רואה שיבולת מושלכת היתה יושבת ולוקטת אותו כיון שראה בה בועז ג׳ מדות הללו מיד שאל בועז לנערו למי הנערה הזאת.
ותלך ותבא ותלקט – אכתי לא אזלת ואת אמרת אתית, אמר ר׳ יהודה ברבי סימון התחילה מסיימת את הדרכים.
ויקר מקרה – הרואה אותה היה מקרי קרי.
פמצ׳את וגאת ולקטת פי אלחקל ורא אלחצאדין וכאן אתפק אתפאקהמא נצבה׳ אלחקל אלד׳י לבעז אלד׳י מן עשירה׳ אלימלך.
הלכה והגיעה1 ולקטה בשדה2 מאחרי3 הקוצרים4 וקרה מקרה שניהם5, חלק6 השדה אשר לבועז אשר ממשפחת אלימלך.
1. רבינו מתרגם כפל הלשון ׳ותלך ותבא׳, ותלך על הליכתה מחמותה, ותבא על הגעתה אל השדה. וכן פירשו ר״י קרא ור״י עראמה ׳ותבוא׳ על השדה, וכתב המלבי״ם לדרך זו [בישוב הקושיא למה הוצרך לומר ׳ותבוא׳] שמיד ביציאתה הגיעה לשדה זו, כי שדה בועז היה קרוב לביתה. וכעין זה כתב ר״י אבן יחיא ששלח ה׳ מלאכו והזמין לה השדה מיד. בקב: פמצ׳ת מצ׳יא – הלכה הלוך, ככפל מקור ופועל. ואין לו מקור בכתוב.
2. רבינו מתרגם בכל מקום שדה – חקל. בב לפעמים חקל ולפעמים אלצחרא [שהוא שם השדות שמחוץ לעיר], ולפעמים צ׳יאע, ובק תמיד צ׳יאע. במקומות אחרים מתרגם רבינו כמעט בכל מקום צ׳יאע, ומצאנו חקל בתרגומו לאיוב (כד, ו) ובספר הירושות (עמ׳ 40). ונראה שכיון שמדובר כאן ובאיוב בשדות העומדות לקצירה, קראן ׳חקל׳ שהוא שמו של שדה פורה וטוב.
3. בקב מתרגם בכל מקום במגילה ׳אחר׳ תבע – לשון הליכה בעקבות איש, גם במרחק. ורבינו מתרגם ׳ורא׳ שעניינו הליכה מאחריו סמוך לו ויש במשמעותו גם לאפוקי מלפניו, ועניינו כאן בכך שלא הלכה לפני הקוצרים לקחת ממה שעוד לא הגיעו אליו אלא הלכה אחריהם לקחת ממה שהשאירו.
4. לרבינו ׳הקוצרים׳ הוא פועל. בקב תרגם ׳הקוצרים׳ כתואר: אהל אלחצאד - אנשי הקצירה, ולא כפועל.
5. שינה רבינו מלשון הכתוב המדבר במקרה שלה, ופירשו על מקרה שניהם, בועז ורות, שהזדמנו לאותה שדה. וראה ר״י קרא וראב״ע שעמדו בלשון ׳מקרה׳ שמשמעו המקרה שלה ופירשוהו.
6. נצבה׳ – מנה, חלק, גורל. וכ״כ ראב״ע ור״ת הירושלמי (להלן ד ג), שתיבת ׳חלקת׳ נגזרת מ׳חלק׳, והכוונה בה לחלק שחילקוהו מתוך השדה הגדולה. בקב חדיקה׳, כתרגום רבינו ב׳חלקת השדה׳ (בראשית לג, יט), שהוא שם הגן ונגזר מ׳אחדק׳ שפירושו הקיף וכיתר. אמנם בכ״י פטרבורג, המהימן ביותר במסירת התפסיר לתורה, הנוסח שם הוא ׳חדיקה מן אלציעה׳ ולא כנוסח קב חדיקה׳ אלציעה. ונראה שאכן כוונת רבינו שם שיעקב אבינו קנה גינה מתוך השדה, אך בכל מקום צריך לתרגם ׳נצבה׳⁠ ⁠׳ וכדברי ראב״ע ור״ת הירושלמי, וכנוסח דנן, וחכ״א העתיק מדברי רבינו בבראשית לכאן אחרי שהשתבשו גם הם מ׳חדיקה מן אלציעה׳ ל׳חדיקה׳ אלציעה׳ כשם דבר.
אויקר מקרה לבא בחלקת השדה אשר לבעז.
א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״ותלך ותבא ותלקט בשדה – מצינו במדרש רות: עד כאן לא אזלת אתת, שהוא אומר ותבא ותלקט? אלא שהיתה מסיימת הדרכים קודם שנכנסה לשדה והלכה ובאה וחזרה לעיר לעשות סימנים וציונים בדרכים כדי שלא תטעה בשבילין ותדע לשוב.⁠״ הביאור מופיע בכ״י מינכן 5 כתוספת, אך חסר בכ״י אחרים.
[So she went, and came and gleaned in the field – We find in Midrash Rus [the question is raised], "Before she had even gone she returned?⁠" For it states, "and [she] came" and afterwards "and gleaned" [i.e., she came back before she gleaned]? Rather, [the Midrash explains] she would mark the roads before she entered the field, and she went and came and returned to the city, in order to make signs and markings so that she would not stray in the paths and she should know how to return.⁠1]
[And as Divine fate decreed] she happened – To come to the portion of the field belonging to Bo'az.
1. Alternatively, Rabbi Eliezer said that she kept on coming back until she found decent people with whom to go. (Maseches Shabbos 113b).
ותלך ותבוא – עדיין לא הלכה והוא אומר ותבוא ר׳ יהודה ב״ר סימון אומר סימנה הדרכים לפניה כדי שלא תטעה בחזירתה. ויקר מקריה מלמד שהמלאך הוליכה כענין שנאמר (במדבר כ״ג:ד׳) ויקר אלהים אל בלעם.
חלקת השדה (אשר) לבעז – שהיה עתיד ליפול בחלקה ד״א ותלך ותבא ותלקט כתב הקב״ה דוחקן של ראשונים להודיע לאחרונים שאפילו הם עניים היו בטוחים בבוראם.
ותלך ותבוא – פתרונו: ותלך מאתה ותבא ותלקט בשדה אחר הקוצרים.
ויקר מקרה – כך אירע המעשה שהוקרה להא לבא בחלקת השדה לבועז.
א. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״לה״.
ותלך ותבא – הלכה ובאת לשדה בועז.
ויקר מקרה – הקב״ה גרם שהקרה מקרה שלה לחלקת בעז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

ר״ל שהלכה מביתה ובאה ולקטה השבולים בשדה אחרי הקוצרים. ואמר בשדה כלומר באחת מן {134} השדות שהיו קוצרים אותו אז, או בשדה הראשון שנכנסה בו.
ואמר אחרי הקוצרים להודיע כי לא היתה מתערבת עמהם לצניעותה ולבשתה, רק הייתה תמיד מלקטת אחריהם, וגם להודיע שלא היתה מלקטת [רק]⁠א מן המקומות שנקצרו.
ויקר מקרה חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך. ויקר מקרה – ר״ל שקרה המקרה שלה שנכנסה בחלקת השדה אשר לבועז, שאותו בועז היה ממשפחת אלימלך. ובאמרו אשר ממשפחת אלימלך שיחש בועז, ואמר שהיה ממשפחת אלימלך הראה היות עניין אלימלך גדול מבועז, או אמר כן בעבור שאלימלך זקן ממנו.
א. המילה נוספה בצד הטקסט.
ויקר – כמו כי הקרה י״י אלהיך (בראשית כ״ז:כ׳). ואפשר שהיה בכאן כונה מה, כמו שיש בכמה, והעד: כי הקרה י״י אלהיך וג׳.
אחרי הקוצרים – והוא הלקט שהוא לעניים כמו שנזכר בתורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותלך ותבא השדה ותלקט – ובמדרש (רות רבה ד׳) כשהלכה נתנה סימנין בדרך כדי שתהא חוזרת. ויקר. כענין אמרו (בראשית כ״ד) אנכי בדרך נחני ה׳ כי מה׳ הוא טוב ההזדמן לצדיקים בלי ספק. ובמדרש (שם) כל הרואה אותה מריק קרי. יראה, שהיה קשה בעיניהם לייחס עניינה זה אל המקרה ודרשוהו ליופי.
וַתֵּלֶךְ. מאת נעמי: וַתָּבוֹא. אל אחד [השדו]⁠ת1: וַיִּקֶר מִקְרֶהָ. גם שלא כיוונה לזה2:
1. ׳ותבוא׳ משמע ששבה לביתה, וזאת עוד לפני שליקטה, ורק אח״כ נאמר שליקטה. ובמדרש (ד ד) ׳ותלך ותבוא, עד כדון לא אזלת ואת אמרת ותבוא׳, וגם בשבת (קיג:) דרשו ליישב קושיא זו. לכן פירש רבינו ׳ותבוא׳, שנכנסה אל השדה, וכן תרגומו ׳ותבוא׳ – ׳ועלת׳, כלומר שנכנסה, וביפה ענף כתב שהמתרגם בא ליישב את קושיית המדרש, שהלכה ונכנסה אל השדה, ולשון ׳ותבוא׳ מלשון כניסה, לא מלשון חזרה. וכן פירש ר״י קרא, ׳ותלך מעם נעמי, ותבוא ותלקט׳.
2. באבן עזרא הוכיח מכאן שבמקרה באה לשדה של בועז, ולא בכוונה. ומה שנאמר דרך מקרה, כתב בעל העקידה, כי מה׳ יזדמן הטוב לצדיקים, וכתב הרוקח שמאת הקב״ה נעשה, כמו (בראשית כז כ) כי הקרה ה׳ וגו׳. ובשורש ישי ומשיב נפש הביאו דברי הלקח טוב שכתב: ׳ויקר מקרה, מלמד שמלאך הוליכה, כענין שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם׳. והמלבי״ם כתב שהמקרה הוא דבר שאינו מחוייב מסיבת הרגילות, ובא הכתוב לומר שהגם שנראה שמה שבאת אל שדה הזה דוקא היה מקרה גמור, באמת היה בהשגחה פרטית.
ותלך ותבוא ותלקט. מלא וא״ו לומר לך ו׳ ימים לקטה ובשבת נחה.
ותלך ותבא ותלקט – רצה לומר שהלכה תחלה כל השדה לא לקטה, כי למה לה לילך עם משאוי הליכה וחזרה, ואחר כך כשחזרה אז התחילה ללקט מסוף השדה ולקטה והלכה בזה הלקיטה עד לעיר. והמשל על זה במי שמלקט אבנים חכם וטיפש.
ותלך – וספר שלא הלכה דרך רב רק תכף שהלכה ותבוא [בשדה] ותלקט בשדה, כי השדה של בועז היה קרוב לביתה ותבוא שם תכף, והגם שהיה בבוקר שאז מחלקים פאה כמ״ש (בפ״ד דפאה) שלש אבעיות ביום, לא הלכה אל מקום הפאה שהוא בסוף השדה רק ותבוא ותלקט, שהלכה תכף ללקט לקט לבד, וע״כ לקטה אחרי הקוצרים לא אחרי עניים המלקטים כי לקטה היא לבדה. ויקר מקרה, המקרה הוא דבר שאינו מחויב מסבת הרגילות, ויספר הכתוב שהגם שנראה שמה שבאת אל שדה הזה דוקא הוא מקרה גמור, באמת היא מקרה, ר״ל מקרה מיוחד לצרכה, ולפ״ז היה מקרה השגחיית כי בענינים שירצה ה׳ להוציא ענין כולל לתועלת הכלל שם תלוה ההשגחה אל מעשים המקריים, כמ״ש אליעזר הקרה נא לפני היום, שרצה בזה שלא ימתין ה׳ עד יקדמו הסבות הממציאות והמחייבות את הדבר רק שיבא הדבר בדרך מקרה בלתי נתלה מסבות ממציאות ומחייבות אותו, וכן יאמר שהמקרה הזה היה השגחיי והיה מקרה מכוון לצרכה, שה׳ הזמין שהשדה שתבוא בו ראשונה ושתבחר ללקט שם יהיה השדה אשר לבועז וזה סבב ה׳ בעבור שבועז היה ממשפחת אלימלך, והיה מוכן להיות הגואל וליבמה שתצא מזה מלכות בית דוד.
ויקר מקרה – הגדר בין ׳קרה׳ ל׳פגע בְּ-׳ הוא שהראשון ישמש כששני הדברים הולכים ומתקרבים זה לזה כאילו קוראים איש לאחיו, והשני כשהאחד עומד במקומו והאחר הולך ומתקרב אליו. אם כן כאן היה לו להשתמש בשרש ׳פגע׳, לולא נאמר שכתב לכתחלה ויקר מקרה לומר שהאל זמן הדבר שתתן עיניה בחלקה זו ולא באחרת, שאולי קרובה יותר לביתה, או כדומה.
ותלך ותבא – מהו ותלך ותבא, א״ר אלעזר, שהלכה ובאה הלכה ובאה עד שראתה בני אדם המהוגנים לילך עמהם1 [שנת קי״ג ב׳].
ותלך ותבא – והא עדיין לא הלכה ואתה אומר ותבא,⁠2 א״ר יהודה בר סימון, התחילה לסיים לפניה הדרכים.⁠3 (מ״ר)
ויקר מקרה – מהו ויקר מקרה, א״ר יוחנן, שכל הרואה אותה מריק קרי.⁠4 (שם)
ממשפחת אלימלך – ויקר מקרה חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך, א״ר יוחנן שניתן לה ממי שהוא ראוי לפול בחלקה.⁠5 (שם)
1. קשה ליה להדורש הזה כקושיא שבדרשה הבאה והא עדיין לא הלכה ואתה אומר ותבא, ודריש שהיתה יראה ללכת יחידה וחפשה אנשים מהוגנים שבהולכי הדרך שילוו אותה על דרכה, וכל זמן שלא מצאה הלכה ושבה.
2. פי׳ דהי״ל לומר ותלך ותלקט בשדה וגו׳ ואח״כ ותבוא הביתה לנעמי ומהו דסמיך ותלך ותבוא ביחד.
3. כלומר לעשות לה סימנים בדרך כדי שתדע לשוב חזרה.
4. דייק מדלא כתיב ויקר מקרה לבא אל חלקת השדה, וכפירש״י כאן, ודריש ע״ד מ״ש (תענית ה׳:) כל האומר רחב רחב מיד נקרי, וזה לסבת יפיה הנפרז, וכן הכא. ועיין בעקדה מהר״י ערמאה.
5. מדייק יתור לשון אשר ממשפחת אלימלך, דהא כבר בפסוק א׳ יחס את בועז למשפחה זו, ודריש חלקת מלשון חלק.
וַתֵּלֶךְ רות מֵאִתָּהּ1 וַתָּבוֹא2 וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים את הלקט השייך לעניים3, וַיִּקֶר מִקְרֶהָ – ובמקרה (הקב״ה גרם שיקרה4) באה רות5 לְחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אשר היתה שייכת לְבֹעַז אֲשֶׁר היה כאמור מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:
1. ר״י קרא.
2. אומר המדרש ׳ותלך ותבוא׳ – כשהלכה כבר באה, שהיתה מסמנת בהליכתה את הדרכים כדי שתדע כיצד לשוב, ולכן קודם שנכנסה לשדה חזרה לעיר, והלכה שוב לשדה, רש״י, אלשיך.
3. רלב״ג.
4. ר״י קרא, מלבי״ם.
5. רש״י.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) וְ⁠הִנֵּ⁠ה⁠־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣⁠ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥⁠אמֶר לַקּ⁠וֹצְ⁠רִ֖ים יְהֹוָ֣הי״י֣ עִמָּ⁠כֶ֑ם וַיֹּ֥⁠א⁠מְ⁠רוּ ל֖וֹ יְ⁠בָרֶכְ⁠ךָ֥ יְהֹוָֽהי״יֽ׃
And, behold, Boaz came from Beit Lechem, and he said to the reapers, "May Hashem be with you.⁠" And they said to him, "May Hashem bless you.⁠"
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְהָא בוֹעַז אֲתָא מִבֵּית לֶחֶם וַאֲמַר לְחָצוֹדַיָּא יְהֵי מֵימְרָא דַּיָי בְּסַעְדְּכוֹן וַאֲמַרוּ לֵיהּ יְבָרְכִינָּךְ יְיָ.
[ה] וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם – רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבָּנָן אָמַר, שְׁלשָׁה דְבָרִים גָּזְרוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה וְהִסְכִּימוּ עִמָּהֶם בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, וְאֵלּוּ הֵן: לִשְׁאֹל שָׁלוֹם בַּשֵּׁם, וּמְגִלַּת אֶסְתֵּר, וּמַעַשְׂרוֹת. שְׁאֵילַת שָׁלוֹם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי (ירמיהו כ״ג:כ״ז), אֵימָתַי חָשְׁבוּ בִּימֵי עֲתַלְיָהוּ. וְרַבָּנָן אָמְרִין בִּימֵי חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. רַבִּי חֲנַנְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, וְעָמַד בֹּעַז וּבֵית דִּינוֹ וְהִתְקִינוּ לִשְׁאֹל שָׁלוֹם בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה׳ עִמָּכֶם. וְכֵן הַמַּלְאָךְ אוֹמֵר לְגִדְעוֹן: ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל (שופטים ו׳:י״ב). מְגִלַּת אֶסְתֵּר מִנַּיִן, רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, מֶה עָשׂוּ מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר כָּתְבוּ אִגְּרוֹת וְשָׁלְחוּ לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה וְאָמְרוּ מְקַבְּלִים אַתֶּם עֲלֵיכֶם לִהְיוֹת עוֹשִׂים אֶת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, שָׁלְחוּ וְאָמְרוּ לֹא דַּיֵּנוּ צָרוֹתָיו שֶׁל הָמָן אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מַטְרִיחִין עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ לָהֶם אִם מִדָּבָר זֶה אַתֶּם מִתְיָרְאִין הֲרֵי הִיא כְּתוּבָה בֵּין הַכְּרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים (אסתר י׳:ב׳). מֶה עָשׂוּ כָּתְבוּ אִגֶּרֶת שְׁנִיָּה וְשָׁלְחוּ לָהֶם: אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית (אסתר ט׳:כ״ט), רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה זְקֵנִים, וּמֵהֶם שְׁלשִׁים וְכַמָּה נְבִיאִים הָיוּ שֶׁהָיוּ מִצְטַעֲרִים עַל הַפָּסוּק הַזֶּה: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת משֶׁה (ויקרא כ״ז:ל״ד), אֵלֶּה, אֵין לְהוֹסִיף וְאֵין לִגְרֹעַ וְאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר עוֹד מֵעַתָּה, וּמָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לְחַדֵּשׁ דָּבָר עָלֵינוּ. עַד שֶׁהֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינֵיהֶם וּמָצְאוּ אוֹתָהּ כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר (שמות י״ז:י״ד). בַּנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר וגו׳ (מלאכי ג׳:ט״ז). בַּכְּתוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹנָתָן וּבַר קַפָּרָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֵין נֶאֶמְרָה מִפִּי בֵּית דִּין, מִסִּינַי נֶאֶמְרָה, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וּמִנַּיִן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, רַב אָמַר: קִיְמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים (אסתר ט׳:כ״ז), לֹא כְתִיב, וְקִבֵּל כְּתִיב, רַבָּן שֶׁל יְהוּדִים קִבֵּל. מַעַשְׂרוֹת מִנַּיִן, דְּאָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם [רבי] קְרִיצְפָּה בַּעֲוֹן תְּרוּמוֹת וּמַעֲשְׂרוֹת גָּלוּ. שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ נִפְטְרוּ, וְהֵם חִיְּבוּ עַצְמָן מֵאֲלֵיהֶן, מֶה עָשׂוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, כָּתְבוּ סֵפֶר וּשְׁטָחוּהוּ בָּעֲזָרָה, וּבְשַׁחֲרִית עָמְדוּ וּמְצָאוּהוּ חָתוּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם (נחמיה י׳:א׳). כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְעַל הֶחָתוּם, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְעַל הַחֲתוּמִים, הֵיאַךְ, אֶלָּא וְעַל הֶחָתוּם, זֶה בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, וְעַל הַחֲתוּמִים זֶה בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף חֶרְמָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ, וְכֵן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל יְהוֹשֻׁעַ: חָטָא יִשְׂרָאֵל (יהושע ז׳:י״א), וְלֹא יְהוֹשֻׁעַ גָּזַר, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עִמּוֹ.
והנה בועז בא מבית לחם – (ברמז י״ח וברמז ס״א).
ואד׳א בבעז קד גא מן בית לחם וקאל ללחצאדין אללה יעינכם פאגבוה יבארכך אללה.
והנה בועז הגיע מבית לחם ואמר לקוצרים ה׳ יעזור לכם1, השיבוהו, יברכך ה׳2.
1. וכן הוא בתרגום הארמי ובראב״ע. בב קרא ותרגום: אללה מעכם – ה׳ עמכם, ובק: קוואכם אללה – יתן ה׳ לכם כח.
2. כן הוא גם ביב. וכתב ראב״ע שהכוונה שיתן ה׳ ברכה בקצירו. בק שינה: אללה יסלמך – ה׳ יתמיד שלומך. ואולי טעמו משום שחז״ל כינו אמירתם ׳שאלת שלום׳ ולכן ביאר מקום לשון ׳שלום׳, אך בדברי חז״ל נאמר כן גם על שאלת בועז ולא רק על תשובת הקוצרים.
והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים יי׳ עמכם – מכאן לשאלת שלום בשם וכן המלאך אמר לגדעון (שופטים ו׳:י״ב) יי׳ עמך גבור החיל.
ויאמר לקוצרים י״י עמכם – מיכן לימדונו רבותינו (בבלי ברכות נ״ד.) דרך ארץ, ואיננו פְשַט. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמוא׳⁠ ⁠⁠״ בסוף רות ב׳:ה׳)
י״י עמכם – לעזור אתכם, בעבור שהן עמלים.
יברכך י״י – שיתן ברכה בקציר.
THE LORD BE WITH YOU. To help you. He said this because they were toiling.⁠1
THE LORD BLESS THEE. That is, may the Lord bless the harvest.
1. "To help you" means to help you in your toil.
והנה בועז – ר״ל בעוד שהיתה רות בשדה, והנה בועז שבא מבית לחם ומצאה שם.
ויאמר לקוצרים יי׳ עמכם – דרך האנשים לברך הקוצרים כדי שתחול הברכה במעשה ידיהם. ואמר ״יי׳ עמכם״, כלומר יהיה עמכם לשלוח ברכה במעשה⁠[ם]⁠א ידיכם או או [י]⁠אמרב יי׳ יהיה עמכם לעזור אתכם, ואמר כן בעבור שיהיו עמלים.
ויאמרו לו יברכך יי׳ – כלומר שיתן ברכתו בקצירג. ויש מפרשים שאמרו יי׳ עמכם הוא דרך שאילה, שהוא שאל לקוצרים היש יי׳ עמכם. כלומר, האם נראה בעיניכם שתהיה ברכה יי׳ בקציר, והם השיבוהו ״יברכך יי׳⁠ ⁠⁠״, כלומר יתבשר אדונינו כי השם יתעלה יברכך שיש ברכה מצויה בזה הקציר.
א. בכ״י נוספה האות מ׳ והועבר קולמוס על מלת ״ידיכם״.
ב. האות יו״ד נוספה מעל למילה ״אמ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. השוו אבן עזרא: ״יברכך יי׳ – שיתן ברכה בקציר.⁠״
י״י עמכם – מנהגם היה לומר לעמלים ולכל הצריכים עזר הכח: י״י עמך, י״י עמכם, וראוי היה לקוצרים שיאמרו לבעל התבואות יברכך י״י וישמרך, כי כל ברכה תוספת טובה, וזה כונת אמרו: יברכך י״י ואחר: וישמרך (במדבר ו׳:כ״ד), כי אחר השגת הטוב צריך שמירה, כאמרנו: שמירות הבריאות העומדת.
ויאמר לקוצרים י״י עמכם – רוצה לומר: י״י יהיה עמכם לעזרכם ובזה הלשון ברך המלאך את גדעון באמרו י״י עמך גבור החיל (שופטים ו׳:י״ב).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) התועלת הששי – הוא להודיע שראוי לאדם שיקדים שלום לכל אדם ואפילו הוא עבדו או שכירו. הלא תראה כי בועז הקדים שלום לקוצרים אשר לו.
והנה בעז – בא לקבוע ישיבתו בחלקת השדות אשר לו עם הקוצרים כל ימי קציר ואסיף כמנהג הגדולים שיש להם עבודה רבה.
ויאמר – במדרש (שם) שלש דברים עשו ב״ד של מטה והסכימו עליהם ב״ד של מעלה. מקרא מגלה. והבאת מעשר. ושאלת שלום בשם. מקרא מגלה דכתיב (אסתר ט׳) קיימו וקבלו. הבאת מעשר דכתיב (דברי הימים ב ל״א) וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר. וכתי׳ (מלאכי ג׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר. ושאלת שלום בשם דכתיב ויאמר בעז לקוצרים וגו׳. וטעם שאלת שלום בשם אמר שם שלא להשכיח שם שמים מן הבריות שנאמר (ירמיהו כ״ג) החושבים להשכיח עמי שמי. והנה אם כן כבר יש במגילת רות איסור והתר בענין הזכרת שם שמים הפך מאמר רבי זירא הנזכר בתחילה. אלא שהותר זה במה שאמר (במדרש שם) וכן המלאך אמר לגדעון (שופטים ו׳) ה׳ עמך גבור החיל שיראה שכבר למדנו הדבר מן המלאך אלא שבעז ובית דינו היו נוהגים כן ומקפידין על הדבר וקובעין בו מסמרות. וכבר ביארתי כוונת המאמר הזה כלו בפ׳ עשר תעשר שער צ״ד.
ה׳ עִמָּכֶם. יצליח בידיכם את מעשיכם: יְבָרֶכְךָ ה׳. יצו את הברכה בקצירך1:
1. בועז שינה מלשון ברכתם של פעליו, וביאר האבן עזרא שבועז אמר לפועלים ה׳ עמכם, לעזור אתכם, לפי שהיו עמלים, והיו צריכים ברכה שה׳ יהיה עמם לתת להם כח לעמלם, והקוצרים שינו מלשונו ואמרו יברכך ה׳, שיתן ברכה בקציר, לפי שהיה בעל השדה, והוא צריך לברכה בקציר.
ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם – כי איתא בזוהר כל בי תרי דאזלי שכינתא שריא ביניהון והני מילי דעסקן בדברי אבל אי לא עבדו כדקא יאות שכינתא סליק מביניהון כמד״א ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. וכן כאן שראה נערה ביניהם ואמר להם היש ה׳ עמכם, רצה לומר שמא באתם לידי מכשול על ידה ונסתלק השכינה מביניכם ויאמרו לו יברכך ה׳– אשה כשרה וצנועה היא וה׳ יברך אותך בה, כי אתה צריך לאשה וראויה היא לך.
והנה בועז בא – כ״מ שנאמר והנה מורה דבר חדש, שבועז לא היה רגיל לבא אל השדה והיה גם זה מקרה חדש בהשגחת ה׳ שבועז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם, חז״ל אמרו שבועז ובית דינו תקנו שיהיו שואלים שלום חברו בשם, והיה בעצת הסנהדרין כמ״ש בברכות (דף סג) וכי תימא בועז מדעתא דנפשיה עביד וכו׳ כי אין להזכיר ש״ש לבטלה וכמ״ש בספרא (ויקרא סי׳ יד) דלא לימא לה׳ קרבן וכו׳, אך בראותם אז שהי׳ ביניהם גזל משפט וצדק וגם אל שופטיהם לא שמעו כמ״ש ויהי בימי שפוט השופטים, וכאשר נתמנה בועז לשופט תקן שיהיו שואלים שלום חברו בשם, לקבוע בלבם כי ה׳ משמים משקיף עליהם ועל שלומם, ושלום הקבוץ משתתף עם השגחת ה׳ עד שה׳ הנקרא שלום משתתף עם שלום שבין אדם לחברו, וגם התעוררות שישוו ה׳ לנגדם תמיד וגם בדברים שבינם לבין רעיהם ודרישת שלומם וטובתם, ועז״א והנה בועז בא מבית לחם שמספר שנעשה דבר חדש בבית לחם במושב הזקנים שע״ז מורה מלת והנה, ובועז בא משם בדבר החדש שאמר לקוצרים ה׳ עמכם, ועפ״ז הזכירו גם הם ש״ש שיברכהו ה׳, וכמ״ש ולא אמרו העוברים ברכת ה׳ עליכם וכו׳ וכמש״פ שם.
בא – לשדהו.
ה׳ עמכם – מכאן שבועז תקן לשאול שלום בשם.⁠1 (שם)
1. כי עד זמנו היו נמנעים ממנהג זה, מפני שחששו שע״י ההזכרה תמיד יבאו להוציא שם שמים לבטלה, וגם אולי יזכירוהו במקום הבלתי טהור, אך בועז ובית דינו ראו, כי בימיהם היו אנשים אשר בקשו להשכיח שם ה׳ מפי ההמון, לכן עמדו ותקנו שישאלו שלום בשם ה׳ כדי שיהיו רגילים בו, וע׳ ברכות נ״ד א׳.
וְהִנֵּה למרות שלא היה רגיל בכך1 בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם לשדה שלו בו היתה מצויה רות, וַיֹּאמֶר שלום לַקּוֹצְרִים בזו הלשון2 ״יְהוָה עִמָּכֶם״ לעזור3 לכם בעמלכם4, וַיֹּאמְרוּ – והם השיבו לוֹ ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה״ שיתן ברכה בקציר5:
1. מלבי״ם.
2. חז״ל אמרו שכאשר התמנה בועז לשופט, הוא ובית דינו תיקנו שיהיו שואלים בשלום חברו בשם ה׳, והיה בעצת הסנהדרין (ברכות סג.) לקבוע בליבם כי ה׳ משמים משקיף עליהם ועל שלומם, מלבי״ם.
3. רלב״ג.
4. אבן עזרא.
5. אבן עזרא.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) וַיֹּ֤⁠אמֶר בֹּ֙עַז֙ לְ⁠נַֽעֲר֔וֹא הַנִּצָּ֖⁠ב עַל⁠־הַקּ⁠וֹצְ⁠רִ֑יםב לְ⁠מִ֖י הַנַּ⁠עֲרָ֥ה הַזֹּֽ⁠את׃
Boaz said to his servant who was set1 over the reapers in the field, "To whom2 is this young woman?⁠"
1. was set | הַנִּצָּב – The root "נצב" literally means: "to stand", but is often used with the connotation of being stationed or appointed over something. [See, for example, Shemuel I 19:20 and 22:9.] In this case, it is possible that the man was the overseer of the entire field.
2. To whom | לְמִי – Boaz does not ask who Rut is, but: "to whom", asking about her family, or perhaps wondering if she was related to one of the reapers (see Malbim). Boaz might have asked about her specifically since it was evident that Rut was a foreigner (R"Y Kara and Ibn Ezra), or perhaps because her behavior somehow set her apart from the other women (Rut Rabbah, suggesting that Rut had unusual diligence or modesty).
א. לְנַֽעֲר֔וֹ =א (געיה)
• ל=לְנַעֲר֔וֹ (אין געיה)
ב. עַל⁠־הַקּוֹצְרִ֑ים =א (אין געיה)
• ל=עַל⁠־הַקּֽוֹצְרִ֑ים (געיה)
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר בּוֹעַז לְעוּלֵימֵיהּ דְּמַנִּי רַב עַל חָצוֹדַיָּא לְאֵידֵין אוּמָּה רִיבָא הָדָא.
[ו] וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים – עַל כַּמָּה הָיָה מְמֻנֶּה, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר מִרְיָם עַל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם הָיָה מְמֻנֶּה, מִן הֲדָא: וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וגו׳ וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וגו׳ (דברי הימים ב ב׳:ט״ז-י״ז), דַּעֲבַד כֵּן יָכֵיל קָאֵים וְיָדַע מַה דְּהוּא עָבַד. לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. וְלָא הֲוָה חַכִּים לָהּ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נְעִימָה וּמַעֲשֶׂיהָ נָאִים, הִתְחִיל שׁוֹאֵל עָלֶיהָ, כָּל הַנָּשִׁים שׁוֹחֲחוֹת וּמְלַקְּטוֹת וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְלַקֶּטֶת. כָּל הַנָּשִׁים מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶם, וְזוֹ מְשַׁלְשֶׁלֶת כֵּלֶיהָ. כָּל הַנָּשִׁים מְשַׂחֲקוֹת עִם הַקּוֹצְרִים, וְזוֹ מַצְנַעַת עַצְמָהּ. כָּל הַנָּשִׁים מְלַקְּטוֹת בֵּין הָעֳמָרִים, וְזוֹ מְלַקֶּטֶת מִן הַהֶפְקֵר. וְדִכְוָותֵיהּ: וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי (שמואל א י״ז:נ״ה), וְלָא הֲוָה חַכִּים לֵיהּ, אֶתְמוֹל הֲוָה מְשַׁלַּח לֵאמֹר לְיִשַּׁי: יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי (שמואל א ט״ז:כ״ב), וְעַכְשָׁיו הוּא שׁוֹאֵל עָלָיו, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה שָׁאוּל אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ, הִתְחִיל שׁוֹאֵל עָלָיו, אִם מִפֶּרֶץ הוּא, מֶלֶךְ הוּא. אִם מִזֶּרַח הוּא, שׁוֹפֵט הוּא. וְהָיָה שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְאָמַר לוֹ אֲפִלּוּ הוּא מִפֶּרֶץ לֹא פָּסוּל הוּא, לֹא פְּסוּל מִשְׁפָּחָה הוּא, לֹא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הוּא. אָמַר לוֹ אַבְנֵר וְלֹא כְּבָר נִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית, אָמַר לוֹ אִם כֵּן אֲדוֹמִי וְלֹא אֲדוֹמִית, מִצְרִי וְלֹא מִצְרִית, אֲנָשִׁים לָמָּה נִתְרַחֲקוּ לֹא: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם (דברים כ״ג:ה׳), הָיָה לָהֶם לַנָשִׁים לְהוֹצִיא לִקְרַאת נָשִׁים. נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מֵעֵינָיו שֶׁל אַבְנֵר לְשָׁעָה. אָמַר לוֹ שָׁאוּל הֲלָכָה שֶׁנִּתְעַלְּמָה מֵעֵינֶיךָ צֵא וּשְׁאַל לִשְׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּא אֵצֶל שְׁמוּאֵל בְּבֵית דִּינוֹ אָמַר לוֹ הֲדָא מִנַּיִן אִית לָךְ, לֹא מִן דּוֹאֵג, דּוֹאֵג מִינִי הוּא וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם מִן הָעוֹלָם, לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, דִּכְתִיב: כָּל כְּבוּדָה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (תהלים מ״ה:י״ד), לְאִשָּׁה שֶׁלֹא לְהוֹצִיא, וְלָאִישׁ לְהוֹצִיא: וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ (דברים כ״ג:ה׳), לָאִישׁ לִתֵּן שָׂכָר וְלֹא לָאִשָּׁה.
ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים – על כמה היה ממונה, א״ר אלעזר בר מריון על מ״ב, שכן מצינו בשלמה דעביד כן יכיל קאים, פחות מכאן לא ידע מהו דעביד, יתיר מכאן לא יכיל קאים.
למי הנערה הזאת – וכי לא היה מכירה, אלא כיון שראתה נעימה במעשיה, כל הנשים (עומדות) [שוחחות] ומלקטות וזו יושבת ומלקטת, כל הנשים מלקטות בין העמרים וזו מלקטת מן ההפקר, כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה. ותשב מצד הקוצרים – ולא בתוך הקוצרים, שתי שבלים לוקטת שלשה אינה לוקטת.
פקאל בעז לג׳לאמה אאלמנתצב ללנט׳ר עלי אלחצאדין למן הד׳ה אלצבייה.
א. T-S Ar.1b.4 4 ע״ב.
אמר בועז לנערו המופקד להשגיח1 על הקוצרים, למי זו העלמה2.
1. ביב קרא ותרגום, אלמנתצב עלי אלחצאדין – המופקד על הקוצרים. בק: אלמוכל באלחצאד – הממונה על הקציר. ובתרגומו של רבינו, שמופקד להשגיח עליהם, למדנו הן שהיה מופקד על שמירת הקוצרים. וכעין זה בתפסיר ישעיה (כא, ח) ׳ועל משמרתי אנכי נצב׳ – ופי מחפט׳י אנא מנתצב, אלא ששם לשון השמירה מבואר כבר בכתוב ואין חידוש בהכללתו בתרגום.
2. קיב מתרגמים בכל מקום ׳הנערה׳ אלג׳אריה׳, כתרגום רבינו בבראשית (כד, ז; יד; כח; מג; נה; נז; לד, יב), בשמות (ב, ח; כב, טו) ובדברים (כב, יט; כא; כג; כד; כה; כח) ׳הנערה׳, והוא שם שנות הנערות בלשון ערבי. שם ׳אלצבי׳ נמצא בתפסיר רס״ג רק לזכרים ובשנותיהם הרכות יותר, ביצחק בהיגמלו וישמעאל בשילוחו ומשה בנתינתו בתיבה. רבינו מחלק בין שמה עתה, לפני נישואיה, לשמה להלן (ד, יב) כשבירכו העם את בועז לקראת נישואיהם, שעתה אינה אלא ׳צביה׳⁠ ⁠׳, לשון המורה על הילדות, ואפשר שהוא להגדיל התמיהה על עבודתה בשדה עם שנותיה המועטות, ושם היא ׳אמראה׳⁠ ⁠׳ – אשה.
למי הנערה הזאת – וכי דרכו של בעז לשאל בנשים? אלא דברי חכמה וצניעות ראה בה, שתי שבלים לקט שלשה אינן לקט, והיתה מלקטת עומדות מעומד ושוכבות מיושב כדי שלא תשחה.
To whom does this maiden belong – Was it the practice of Bo'az to inquire about women? Rather, [because] he saw her modest and wise behavior [he was curious about her. He observed that] two ears she would glean but three she would not glean;⁠1 and she would glean the standing ears while standing and the lying ones while sitting, in order to avoid bending over.⁠2
1. As prescribed by the Mishnah (Pe'ah 6:5). The Torah in Vayikra 19:9 awards the fallen ears of grain and forgotten sheaves to the poor. Thus her exemplary behavior and her knowledge of the law caught the attention of Bo'az and he therefore inquired about her.
2. Maseches Shabbos 113b.
ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת – מה ראה בועז לשאול עליה והלא היה מכירה אלא שראה בה דרך צניעות שכל הנשים שוחחות ומלקטות וזו עומדת ומלקטת כדי שלא שוחה, כל הנשים היו שוחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה, כל הנשים מלקטות מן העמרים וזו מלקטת מן ההפקר וכן הוא אומ׳ בדוד (שמואל א י״ז:נ״ב) וכראות שאול את דוד יצא לקראת הפלשתי אמ׳ אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי ד״א למי הנערה הזאת כסבור הוא שהיא מבנות בית לחם והיה מצטער עליה שמא היא משבט יהודה.
והנה בועז בא מבית לחם {וגו׳} ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת – מנהג העולם כל מי שבוצר כרמו או קוצר שדהו, מעמיד ממונה אחד שלא יכנס אדם נכריא ללקט בתוך שדהו בשעת קצירה, כי אם שארו הקרוב אליו. וכשבא בועז לא שאל על נערות אחרותב שהיה מכיר, ולא גער בנערו הנצב על הקוצרים על מה הניח אותן הנערות ללקט, אלא על רות שנדמית בעיניו כנכריה הקפיד עליה,⁠ג ושאל עליה: למי הנערה הזאת, כאילו גוער בו, למה נתן לה רשות ללקט.
א. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״נכרי״.
ב. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״אחרות״.
ג. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין חסרות המלים: הקפיד עליה. בכ״י המבורג רק: ״הקפיד״.
והנה בעז בא וגו׳ ויאמר בעז לנערו הנצב – למה לנצב ולא לשאר העומדים? לפי שדרך בעלי שדות מפקידים אחד על השדות שישמור שלא יכנס איש נכרי בשדהו. אבל אם בא קרובו אינו חושש אם הנצב על הקוצרים נותן לו עומר או שני עומרים. אבל רוצה הוא שלא יניח שום נכרי ליכנס בשדהו. וכשראה בועז את רות הנכרית באה בשדהו, ויאמר לנצב על הקוצרים: על שאר האביונים נערים ונערות איני שואל כי קרוביי הם, אבל זו הנכריה למה נתתה לבא אפילו ללקט, מוטב שיכנסו קרוביי.
הנצב על הקוצרים – שהיה עומד עליהם לזרזם במלאכתם. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמוא׳⁠ ⁠⁠״)⁠א
א. השוו רשב״ם בראשית י״ח:ב׳,ח׳.
למי הנערה הזאת – חשב שהיא אשת איש, אולי שאל הנער כי ראה לבושה כלבושא ארצה. גם הצורות משתנות בעבור האויר.
ודרך הדרש ידועה.
א. כן בכ״י אוקספורד פוק׳ 108, פרמא 2062. בכ״י לונדון 24896: לבוש.
WHOSE DAMSEL IS THIS. He thought that she was a married woman. It is possible that he asked the aforementioned because he saw that she was dressed in the garments of her country.⁠1 It is also possible that he asked this question because appearances change because of climate.⁠2 The rabbinic interpretation is known.⁠3
1. She stood out because of the different clothing that she wore. Hence, Boaz wanted to know who she was.
2. Literally, air. Ruth looked differently because the climate where she grew up was different from the climate in Judah. She thus had a unique appearance. Hence Boaz wanted to know who she was.
3. According to the Rabbis, Boaz was impressed with Ruth's modesty. See Ruth Rabbah 4:9.
למי הנערה הזאת – לפי שעד עתה לא נראית במלכות.
לנערו – ר״ל למשרתו שהיה נצב וע⁠[ו]⁠מדא על הקוצרים לזרז אותם על מלאכתם.
למי הנערה הזאת – אפשר שחשב שהיא אשת אחד מן הקוצרים או בתו, ולפיכך אמר לאי זה מאלו היא אישה או בת הנערה הזאת. גם אפשר ששאל על אודותיה בעבור ראותן אותה זריזה על מלאכתה, או שהיה אולי מלבושי כמלבושי נשי מואב משונה ממלבושי נשי ישראל, או שהיה נכרת בצור⁠[תה] כי היתה בעם אחר, כי הצורות משתנות כהשתנות האוירב, וזה הדבר ידוע ומפורסם, ולכן שאל עליה.
א. האות ו״ו נוספה מעל למילה ״ועמד״.
ב. כך גם אבן עזרא: ״אולי שאל הנער כי ראה לבושה כלבוש ארצה; גם הצורות משתנות בעבור האויר.⁠״
למי הנערה הזאת – שיער והכיר שהיה לה אדון או גבירה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) התועלת השביעי – הוא להודיע שהוא ראוי שידקדק האדם בשמירת נכסיו וקנייניו ואם ישכור פועלים שישב עמהם כדי שיעשו מלאכתם כראוי או יעמיד שם אדם במקומו להשגיח במלאכת הפועלים ולזרזם שיעשו מלאכתם כראוי. ולזה תמצא שספר שהיה לבועז נער נצב על הקוצרים ותמצא גם כן שבעת שזרה השעורים שכב בועז בגורן לשמור הערמה שלא יגנבו ממנה כי כבר יתכן להם לגנוב ממנה ולא יוכר ולזאת הסבה גם כן זכר כי רות לקטה עד הערב ועם כל זה מהרה לחבוט אשר לקטה להביא אל העיר כדי שלא יגנוב לה מאשר לקטה.
ויאמר בעז. למי ואל מי דרך מוסר. ולפי שאין מקום אל השאלה הזאת בזמן שרבו הנערות היוצאות ללקוט אחרי הקוצרים. אמרו במדרש (שם) וכי לא היה מכירה שהיה שואל עליה אלא כיון שראה מעשיה הנעימים התחיל לשאול: וטעם וכי לא היה מכירה. כלומר לא היה מכיר בה שהיא נערה מלקטת שבלים אלא שודאי ראה אותה משונה במעשיה לטוב והוא דרש נכון.
לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.⁠1 שלא תהיה שלוחה מאת בני אדם שאינם מהוגנים2:
1. לא שאל ׳מי׳ היא, אלא ׳למי הנערה׳, של מי היא.
2. באיגרת שמואל בשם רב אחרון כתב שכיון שראה בועז אותה בשדה, חשב שמא היא אשה מופקרת אשר הביא לשם אחד הקוצרים, ולכן שאל למי היא, מי הוא שהביאה לכאן. ורבינו מוסיף שמא נשלחה להכשיל את הקוצרים ע״י אנשים שאינם מהוגנים. [ואולי ראה שהיא מואביה, ולכן חשש לכך, שכבר החטיאו בנות מואב את ישראל בחטא בעל פעור, ויתכן שלזה ענה גם הנער הניצב שאכן מואביה היא, ואף שהתגיירה, אין גירותה גירות, כמבואר בפסוק הבא].
(ה-ו) ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים, למי הנערה הזאת – רצה לומר, אם כדבריכם שהיא הוגנת לי אם כן למי היא ולמי משפחתה.
ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא – התחיל לשבחה בעיניה שהיתה מואביה השבה עם נעמי – ורצה לומר, שעזבה את עמה ואת מולדתה ולא היתה שבה עם נעמי אלא כדי לדבוק באלהי ישראל.
ויאמר בועז לנערו – כאשר ראה בועז את רות מלקטת לבדה בשדה ולפניה עמרים הרבה (כי עד הערב לקטה כאיפה שעורים) חשב שהיא אחת מנשי או מבנות הקוצרים, וחשב שהקוצר אישה או אביה גרש יתר העניים שתלקט היא לבדה, והניחה לאסוף גם מן העמרים וע״כ שאל לנער הנצב על הקוצרים ומשגיח עליהם למי הנערה הזאת, ר״ל למי מן הקוצרים האלה.
הנצב על הקוצרים – על כמה היה ממונה, א״ר אליעזר בר מרים, על ארבעים ושנים, מנלן, דכתיב (דברי הימים ב ב׳) ויספר שלמה את כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל וגו׳ ויעש מהם שבעים אלף סבל וגו׳,⁠1 דעבד כן יכול קאים וידע מה דהוא עביד.⁠2 (שם)
למי הנערה הזאת – וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אמר ר׳ אלעזר, דבר חכמה ראה בה, שתי שבלין לקטה, שלשה לא לקטה,⁠3 במתניתא תני, דבר צניעות ראה בה, עומדות – מעומד, נופלות – מיושב.⁠4 (שבת קי״ג:)
1. וסיפא דקרא ושלשת אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם, והיינו שהיו אלו ג׳ אלפים ושש מאות נוגשים על אלו מאה וחמשים אלף עושי מלאכה, ולפי החשבון יגיע לכל אחד ארבעים ושנים [חוץ מאותן שש מאות שלא הגיע לכל אחד מהם כי אם ארבעים, ואיידי דזוטר לא קפיד הספר עלייהו].
2. ר״ל מי שעושה כן שאינו ממונה כ״א על מ״ב יכול לעמוד ולהשגיח בהם כראוי ויותר לא יכול.
3. כשהיתה רואה ב׳ שבלים שנפלו מן הקוצרים היתה לוקטתן, אבל ג׳ שוכבות בא היתה לוקטתן, דכן קיי״ל ב׳ שבלים לקט, ג׳ אינו לקט, ובס׳ עין אליהו כתב אף דכן הוא מצד הדין [ר״ל וא״כ מאי דבר חכמה יתירה ראה בה], אך הגרים בכלל אין בקיאין בדיני המצות ובה ראה חכמה יתירה בזה על שארי הגרים, עכ״ד, וגם לא כל העניים נזהרים בזה שסומכים על מחילת בעה״ב, ובה ראה הרבה חכמה שדקדקה בפרט זה כפי שורת הדין.
4. ר״ל שבלים עומדות ששכח בועז לוקטת מעומד [דשכחת קמה נמי הוי שכחה], ושבלים שנשרו מן הקציר היתה לוקטת מיושב ואינה שוחה ליטלן משום צניעות.
וכאשר הבחין בועז ברות ראה בה צניעות וחכמה1, וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב – שהוא המשגיח2 עַל הַקּוֹצְרִים והיה עומד עליהם לזרזם במלאכתם3: לְמִי – של מי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת4?:
1. ראה שהיא לוקטת שתי שבלים ולא שלושה, ומלקטת בעמידה שיבולים עומדים ומלקטת בישיבה שיבולים שוכבים, רש״י. ור״י קרא מבאר אחרת, ולדעתו בועז שאל על רות בהיותה ״זרה״, ושאל את הממונה מדוע הכניס אותה במקום להכניס את קרוביו של בועז. ולדעת מלבי״ם חשב כי היא אשתו או בתו של אחת מן הקוצרים שהיו שם, וחשב שאותו קוצר (בעלה או אביה) גירש את יתר העניים כדי שתלקט היא לבדה, ולכן שאל עליה.
2. מלבי״ם.
3. רשב״ם.
4. אמרו חז״ל ״וכי דרכו של בועז לשאול בנשים? אלא דברי חכמה וצניעות ראה בה״, רש״י. ובנחל אשכול ביאר ששאלו האם היא מותרת לבוא בקהל, וראה הערה 25.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַיַּ֗⁠עַן הַנַּ֛⁠עַר הַנִּצָּ֥⁠ב עַל⁠־הַקּ⁠וֹצְ⁠רִ֖ים וַיֹּ⁠אמַ֑ר נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּ⁠ה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥⁠בָה עִֽם⁠־נׇעֳמִ֖י מִשְּׂ⁠דֵ֥יא מוֹאָֽב׃
The servant who was set over the reapers answered and said, "She is a Moabite young woman who returned1 with Naomi from the fields of Moav.
1. She is a Moabite... who returned | נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה – This translation follows the punctuation of the Masoretic marks, connecting the word "הִיא" (she) to the first clause of the sentence. One might alternatively connect it to the second clause, translating: "A Moabite woman; she is the one who returned with Naomi". According to the second possibility, the harvester is assuming that Rut's arrival and relationship to Naomi were known to Boaz, while according to the first reading he is not.
א. מִשְּׂדֵ֥י =א,ק-מ ומסורות-א,ל וטברנית (כתיב יו"ד)
• ל!,ש1=מִשְּׂדֵ֥ה (כתיב ה"א)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳עמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתֵיב עוּלֵימָא דְּאִתְמַנַּא רַב עַל חָצוֹדַיָּא וַאֲמַר רִיבָא מִן עַמָּא דְּמוֹאָב הִיא דְּתַבַת וְאִתְגַּיַּרַת עִם נָעֳמִי מֵחֲקַל מוֹאָב.
וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָה הִיא. וְאַתְּ אֲמַרְתְּ מַעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים. אֶלָּא, רַבָּתָה רִפְּתָה לָהּ.
ויען הנער הנצב על הקוצרים וגו׳ – למה אמר נערה מואביה היא לפי שהיה מעיד עליה שלא תהא משבט יהודה שהיה סבור בה שהיא מבנות לחם אמר לו הנער הנצב על הקוצרים נערה מואביה היא אמר לו פייס לה שתהא מלקטת אחרינו.
ויאמר נערה מואביה היא – אלא שחמותה מאלפא לה.
פאגב אלג׳לאם אלמתולי עלי אלחצאדין וקאל צבייה מאבייה אלעאידה מע נעמי מן בלד מאב.
השיב הנער הממונה על הקוצרים1 ואמר, עלמה מואביה שחזרה2 עם נעמי מארץ מואב.
1. רבינו למד מכפל הלשון שלא הסתפק באמרו ׳ויאמר׳ אלא הוסיף ׳הנער הנצב על הקוצרים׳, שאין מדובר באותו נער שנשאל ונזכר בפסוק הקודם, שהנשאל הוא המופקד להשגיח על הקוצרים, והמשיב הוא הנער הממונה עליהם, שלפי שהמופקד לא ידע, שאלו לממונה על הקוצרים השומע את שיחתם ודיבוריהם. אולם ביב קרא ותרגום, ובק השמיטו כדרך רס״ג להשמיט תיבות כפולות ויתרות.
2. בקב הוסיף: אלד׳י רגעת - אשר שבה. וכ״כ ר״ת הירושלמי: השבה עם נעמי, במשמעות אשר שבה.
השבה עם נעמי – הטעם למעלה תחת השי״ן לפי שהוא לשון עבר ואינו לשון פועלת.
Who returned with Naomi – The accent is at the beginning, under the shin, because it is the past tense, and not the present tense [of the verb].⁠1
1. See Rashi in Bereshit 29:6.
ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא – כלומר אינה מיוחסת אלא חמותה למדתה דרך צניעות שנאמר השבה עם נעמי.
ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב – כאילו משיבו: אף זו מחמת קריבות באה לכאן.
והוא השיב לו: גם זאת קרובתך היא שבאה עם נעמי אשת קרובך.
השבה – ר״ל אשר שבה.
השבה עם נעמי – גם על רות, כמו שהודעתיך כי זה השרש אין תרגומו שיתאר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

נערה מואביה – והיו מוסריה בידה.
נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא. ולא מבנות עמנו1: הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי. התגיירה עמה2, לא בבית דין כראוי3:
1. במדרש (רו״ר ד ט) מבואר שהנער התכוון לספר בגנותה.
2. המתרגם פירש לשון השבה – ׳דְּתָבַת וְאִתְגַּיַּירַת׳. וביאר בבית דין שמואל כי לשון ׳שבה׳ לא שייך ברות שמעולם לא היתה בבית לחם, אלא הכוונה ששבה ליהדות (ראה מש״כ לעיל א י), ובתרגומי דסבי פירש ששבה מגילולי בית אביה.
3. ובשורש ישי כתב שגם זה אמר הנער לגנותה של רות, שגם מה ששבה ונתגיירה לא היה לשם שמים, אלא עם נעמי, שעשתה כן מאהבת נעמי. ורבינו מפרש שרצה לערער בכלל על גירותה, שלא נעשתה כדין בבית דין, אלא על ידי נעמי. ובמדרש שם מבואר שבועז שאל עליה לפי שראה במעשיה הטובים, ואמר לו הנער הניצב, הרי מואביה היא, ואיך תאמר שמעשיה נאים ונעימים, אלא חמותה היא המלמדת אותה. ודין המתגייר שלא בבית דין, ביבמות (מז.) איתא ׳גר שנתגייר בב״ד הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר׳. וראה שם (מו:) שגר צריך שלושה, וראה מש״כ הרמב״ם (איסו״ב פי״ג הט״ו) ׳היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב״ד הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ״מ ולא מקרבין אותן, עד שתראה אחריתם׳, הרי שמי שהתגייר לפני הדיוטות בדיעבד גירותם גירות אם התברר שהיתה גירות אמת. ובשורש ישי השיג על האבן עזרא שכתב שרות וערפה התגיירו לפני נישואיהן למחלון וכליון, כי מניין היו שם שלושה מומחים לגיירן. וראה מועדים וזמנים (סי׳ שטז) שתירץ שגיירום על דעת מומחים, ומעתה תלוי אם יתברר למפרע שההדיוטות טעו או לא, והוא מדברי הרמב״ם הנזכרים. ובספר חלקת מרדכי דן שאולי גיירם אלימלך, ויחיד מומחה מועיל בגירות. ועיין בספר הזכרון עולת שלמה בשיעורי הגר״ש שקופ (עמוד קיז) שדן בזה, והסיק שלא מועיל יחיד מומחה בגירות, אך הנצי״ב בהעמק שאלה (נ״ח אות ב) הסיק שיחיד מומחה יכול לגייר, וכ״ה בשו״ת אמרי כהן (סי׳ כג), אלא שכתב שמדרבנן לא די ביחיד מומחה, ובישמח משה (פרשת ויצא) כתב שיעקב היה יחיד מומחה דהוי כג׳ כמבואר בחו״מ (סי׳ מ״ו ס״ד), והוא גייר את רחל ולאה, ע״ש. ואולי לפי זה אף לנעמי היה דין יחיד מומחה, שכן מדבריה למדו חז״ל דיני גירות, וצ״ע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

השאלות (ו - ט) למה האריך הנער בדברים שלא נשאל עליהם וללא צורך. ומ״ש בועז אל תלכי ללקוט וגם לא תעבורי מזה הוא כפל לשון, ומהו החדוש שתשתה מים.
ויען, ויאמר – ענה על שאלותיו, וגם אמר אליו דברים שלא שאל עליהם, על שאלתו למי הנערה הזאת השיב, אינה של הקוצרים רק נערה מואביה היא, ולא תשאל איך אתן לקט לעניי עכו״ם, אמר השבה עם נעמי משדי מואב שנתגיירה ומגיע לה לקט.
נערה מואביה היא – [אמר ליה, את אמרת מעשיה יפים ונעימים, והלא נערה מואביה היא, אלא גבירתה רפאה לה].⁠1 (מ״ר)
1. הנער הבין בשאלת בועז כי הפיקה רצון ממנו, וחשש שמא עיניו נתן בה וקנא בה, ולכן רצה להקטין ערך פעולותיה שנראו לבועז לנאים ויפים, ואמר, כי היא בעצמה באמת רוח מואביה בה, וקצת מעשיה הטובים באו לה רק מנעמי, ולכן היא מצד עצמה אינה ראויה לשום עליה עין לטובה.
וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר לבועז מדוע התיר לה ללקוט בשדהו, וכך אמר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה1 הִיא שהתגיירה2 הַשָּׁבָה – והיא חזרה3 עִם נָעֳמִי4 (קרובתך, שהיא אשת אלימלך שהיה קרוב שלך5), מִשְּׂדֵי מוֹאָב ואין איתן שום איש שילקט עבורן6:
1. אמר זאת בדרך גנות כי חשב שבועז רוצה לשאתה לאשה, והיות שבועז גדול הדור היה, סבר כי לא ראוי שייקח בועז אישה מבנות מואב, אלשיך. ויש מפרשים שאמר זאת כדי שבועז יקרב אותה, מלא העומר.
2. ולכן יכולה לאכול מן הלקט, מלבי״ם.
3. רש״י.
4. וממנה למדה דרכי צניעות, לקח טוב.
5. ולכן גם מדין ״קרוב״ נתתי לה ללקוט בשדה שלך, ר״י קרא.
6. רי״א אבן יחיא.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳עמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) וַתֹּ֗⁠אמֶר אֲלַקֳּ⁠טָה⁠־נָּ⁠א֙א וְ⁠אָסַפְתִּ֣י בָעֳמָרִ֔יםב אַחֲרֵ֖י הַקּ⁠וֹצְ⁠רִ֑ים וַתָּ⁠ב֣וֹא וַֽתַּ⁠עֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֙⁠קֶר֙ וְ⁠עַד⁠־עַ֔תָּ⁠ה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖⁠יִת מְ⁠עָֽט׃
She said, 'Please, let me glean and gather among the sheaves1 behind the reapers', and she has stood2 from the morning until now; sitting in the house only a little.⁠"3
1. gathered among the sheaves | וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים – See R"Y Kara. Alternatively: "gathered into sheaves" (Malbim, understanding that Rut bundled the ears into sheaves), or: "gathered the sheaves", with the verse speaking of the mitzvah of "שכחה", gathering an entire sheaf that has been forgotten in the field (Rashi).
2. stood | וַתַּעֲמוֹד – The word might be meant literally, that Rut stood on her feet all morning, working steadily. Alternatively, Rut might have stood, waiting to get permission to glean from the field's owner.
3. sitting in the house only a little | זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט – See Ibn Ezra and Rid, who understand the statement to be highlighting Rut's diligence, that she hardly took a break to rest in the "בַּיִת", some sort of shelter in the field. Cf. Lekach Tov, Pseudo-Rashi and Shadal that "הַבַּיִת" refers to Naomi's house, and that the servant is saying that Boaz does not recognize Rut for she has only been sitting in Naomi's house a short while. R"Y Kara (quoting R. Menachem b. Chalbo), instead suggests that the verse be read as if written, "זה מעט לשבתה הבית", "it is only a little for the one sitting in the house". He presents the servant as saying that Boaz should not mind Rut's gleaning, for though she gathered all day, it is just a little that she will be bringing to Naomi.
א. אֲלַקֳּטָה⁠־נָּא֙
• ל?=אֲלַקֳטָה⁠־נָּא֙? (חסר דגש בקו"ף?)
• המקליד לא סימן דגש בקו"ף, אבל מעיון בכתב⁠־היד ייתכן שהוא קיים.
ב. בָעֳמָרִ֔ים =א (אין געיה)
• ל=בָֽעֳמָרִ֔ים (געיה)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת אֶצְבּוֹר כְּעַן וְאֶכְנוֹשׁ שׁוּבְלִין בַּאֲלוּמַּיָּא מָה דְּמִשְׁתְּאַר בָּתַר חָצוֹדַיָּא וַאֲתָת וְקַמַת וְאִתְעַכְּבִית כְּעַן מִקֳּדָם צַפְרָא וְעַד כְּעַן פּוֹן זְעֵיר דֵּין דְּיָתְבָא בְּבֵיתָא צִבְחַר.
[ז] וַתֹּאמֶר אֲלַקְּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים וגו׳ מְעָט – מְעַט תָּפְסָה לָהּ קַל וָחֹמֶר [לוקו] מֵאוֹתָהּ שֶׁבַּבַּיִת שֶׁהִיא מְצַפָּה לָהּ.
ואספתי בעמרים – התחיל הנער מספר בשבחה ובצניעות שבה, הרי יש לה כמה ימים שהיא עמנו שלא נראית אפילו אחד מאצבעות ידיה ורגליה כאשר כתוב למעלה (מדרש זוטא רות ב׳:ג׳) ואין אנו יודעין אם אלמת היא אם דברנית באותה שעה בדקה בועז אחריה.
(ח-י)
ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי וגו׳ עיניך בשדה אשר יקצרון וגו׳ ותפול על פניה וגו׳ – אמר רבי חייא בר אבא כל ראשי פסוקים [של רות] ווין חוץ משמונה פסוקים מפני שדבקה (לברית) [לבני ברית] שניתנה לשמונה, ומפני זה כל ראשי פסוקים ווין כלומר (אוי) [ווי] לדור שגבוריו (ידודון) [ירודין].
פאסתאדנת קאילא אלקט אלאן ואגמע מן אלאגמאר ורא אלחצאדין פאדנת להא פדכ׳לת ווקפת מן חין אלצאבח ואלי אלאן והד׳ה מא בה עודתהא ללבית קלילא.
וביקשה רשות לאמור1, אלקט עתה ואאסוף מהעומרים2 מאחרי הקוצרים, והרשיתי לה3, ונכנסה ועמדה מאז הבוקר ועד עתה וזה מה שעמו תשוב לבית4, מעט.
1. רבינו מבאר בזה למי אמרה כן ומה חידוש הכתוב בכך. וכעין זה פירש ר״י קרא, שכן אמרה רות בתחילה לנער, שבדעתה ללקוט שבלים ועומרים שנשכחו. בקיב ליתא, ורש״י פירש שאמרה כן בליבה.
2. כן תרגם רבינו כאן ולהלן (פסוק טו) ׳עומרים׳ – אגמאר, וכן הוא גם ביב, וכן תרגם רבינו ׳עומר׳ (ויקרא כג, י): גמר, וכעין זה באיוב (כד, י). והוא על פי דרכו לתרגם בתיבות הקרובות ללשון עברי באותיותיהן. בק כאן ולהלן: אחצ׳אן. בכ״י הלוי: כפאת, והעיר י׳ רצהבי שהוא כתפסיר רבינו לדברים (כד, יט).
3. כנ״ל הערה 93, וגם הוספה זו ליתא בקיב.
4. לדעת רבינו כוונת הכתוב שאספה מעט שעורים ורק עמהם תשוב לבית, וכן פירש ר״י קרא הכתוב לעניין מיעוט השיבלים שאספה, שאף שעמדה מאז הבוקר ועד עתה לא לקטה אלא זה - דבר מועט, וזה שבתה הבית - את השבלים המועטים הללו תביא לחמותה שבבית, ולכן גם אם הייתה נכריה אין לך להקפיד עליה. אך בק: מא רגעת אלבית חתי קלילא - לא שבה הבית אפילו מעט, וכ״כ ר״י קרא בשם דודו רבי מנחם ב״ר חלבו. בב נוסח שלישי: קעודהא ללקרורה׳ אלי אלבית קליל – ישיבתה לנוח אל הבית מעט. וכן פירשו ר״ת הירושלמי והרי״ד, שהיא יושבת מעט בבית ומיד מזדרזת לאגור לחמותה, וכתב ר״ת הירושלמי שלפי זה אמר ׳הבית׳ כמו ׳בבית׳, ולדרך זו ׳שבתה׳ הוא לשון ישיבה ולא לשון שיבה.
ותאמר – בלבה.
אלקטה נא – לקט השבלים.
ואספתי בעמרים – שכחה של עמרים.
And she did say – To herself.
Please allow me to glean – The gleaning of the ears.
And gather among the sheaves – The forgotten sheaves.⁠1
1. Devarim 24:19.
ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים – זה שבתה הבית מעט כלומר ליקטה ואותה ששבתה הבית מעט כלומר חמותה ממתנת בבית ומה תאכל מזה כי מעט הוא, ד״א כלומר מעט זמן יש לה לנעמי ששבתה לביתה כי בשדה מואב היתה וחזרה עם זאת הנערה.
ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים – כל זה דבריא הנער הנצב על הקוצרים שמספר לבועז: כשנכנסה זו בשדה זה ללקט אמרה לי: אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים.
ותבא ותעמד מאז הבוקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט – כאילו משיבו: אין לך להקפיד על דבר זה, אפילו היא נכרייה, שהרי עמדה מאז הבוקר ועד עתה,⁠ב ולא לקטה אלא זה דברג מעט לצורך חמותה שיושבת בבית ומצפה לה.
זה שבתה הבית מעט – פתר ר׳ מנחם בר חלבו זה מעט לשבתה הבית.
א. כן בכ״י המבורג. בכ״י ברלין: ״דבר״.
ב. כן בכ״י המבורג, ובניסוח מקוצר יותר בכ״י פראג. בכ״י ברלין הושמט ״כאילו משיבו... ועד עתה״.
ג. כן בכ״י פראג. בכ״י המבורג רק: זה. בכ״י ברלין חסר: ״זה דבר״.
ואפילו אם לא היתה קרובתך, מה עשיתי, הלא אמרה לי איני מבקשת כלום שיתנו לי, אלא: אלקטה בעמרים – אלקטה נא במקום שהקוצרים מעמרים.
אחרי הקוצרים – ולא אכנס בין הקוצרים, שלא יחשדוני בגניבת שבלים בעמרים.
ולא עוד אלא אפילו לקטה לקט הרבה, מה לך, התורה זכתה לה לקט, כל שכן שאין לך לכעוס עלי כי באתה ועמדה מאז הבוקר ועד עתה {זה} שבתה הבית מעט – וזה מיעוט לקט שבידה, לא לצרכה לקטה, אלא {לצורך חמותה}⁠א בביתך, והיא קרובתך, ואינו אלא מעט, ואין לך להשים לב לדבר. ופתרונו: זה מעט שבתה הבית.
א. ההשלמה מפירוש א׳ של ר״י קרא.
ותבוא ותעמוד – שהתעסקה תמיד בצרכה, לא בדבר אחר, שלא יחשדנה בעבור יופיה.
זה שבתה הבית מעט – זמן מועטא יש לה שישבה.
וטעם בית – כמו סוכה.
א. כן בכ״י אוקספורד פוק׳ 108. בכ״י לונדון 24896, פרמא 2062 חסרה מלת: מועט.
SO SHE CAME, AND HATH CONTINUED [EVEN FROM THE MORNING UNTIL NOW]. She was consistently occupied in her task and not in anything else so that she not be suspected because of her beauty.⁠1
SAVE THAT SHE TARRIED A LITTLE IN THE HOUSE. A little means a little time.
SHIVTAH. Shivtah (tarried) means she sat.
The meaning of ha-bayit (the house) is the booth.⁠2
1. If Ruth had left her place of gleaning people might have suspected that she was going to meet a lover.
2. The house where Ruth lived was far from the field where she gleaned. Thus by house, Scripture means the hut set up in the field for the workers to rest in.
ותאמר אלקטה נא – כך אמרו לו הקוצרים.
זה שבתה הבית מעט – אתמול שבה, לא שָׁבְתָה בבית כי אם מעט, לילה אחד, לכן לא ראיתיה עד עתה.
זה שבתה הבית מעט – אשר מעט היא יושבת בבית, אלא מזדרזת ללקט ולהוליך לחמותה.
ותאמר – ר״ל נערה מואביה היא ששבה עם נעמי משדי מואב, ואמרה בלבה לפי הנראה ״אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים״, שהרי באה ועמדה הנה מאז שהיה הבוקר ועד אתה. או יהיה פירוש ותאמר, שהגיד הנער לבועז כי לא בא שם ללקט בלא רשות, רק אמרה אלי כמבקשת רשות ממני ״אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים״, ואני הרשיתיה, ואחרי שהרשיתיה באה ועמד⁠[ה] מאז הבוקר ועד עתה. ואמרו ואספתי בעגורים, אין העניין שהיתה מבקשת ללקט העמרים ממש, רק במקום העמרים וסמוך אליהם, שהמקום שעומדין שם העמרים הם קצורים. ואפשר שהנאר הנצב על הקוצרים הגיד לבועד כי היתה מתלקטת יותר מן הראוי, והוא אמרי אלקטה נא ואספתי בעמרים, כלומר שהייתה מתלקטת מן העמרים ממש, וכן אמרו ותבא ותעמד מאז הבוקר ועד עתה, כלומר שעמדה שם יותר מדאיא.
ואמר זה שבתה [ה]⁠בית מעט – ר״ל בזה שבתה, כלומר בזה המקום, שמא המקום ישיבתה, או זה המקום מקום שבתה אמנם הבית, כלומר ישיבתה בביתה עם חמותה זה עשתה מעט, או יאמר זה כלומר בזה המקום קבעה עמידתה אמנם זמן שבתה בבית, כלומר ישיבתה בבית היה זמן מועט. ולזה התביר עוזר התביר אשר במלת זה. או יהיה פירושו {135} זה הכלל שבתה הבית, כלומר ישיבתה בביתה הוא מועט. ויש מפרשים ותבוא ותעמד מאז הבוקר ועד עתה, כלומר שמיד שבאה עמדה זריזה לעשות מלאכתה בעמידה ושבתה הבית, כלומר ויששיבתה בבית, והיא הסוכה שיעשוה הקוצרים להיות צל על ראש⁠[ם] היתה מעט.
א. נראה שהאות א׳ נוספה בטעות ונמחקה אחר כך, אולם עדיין אפשר לראות אותה. Perreau (עמ׳ 18) מוסיף קו מתחת לאות א׳.
הבית – הסכה והאוהל שהיו עושים בשדה, ואולי היה בית גמור עם קירות וספון כדרך הגדולים.
זה שבתה הבית מעט – זה הורה על זריזותה ועל חריצותה לאגור מאכלה בעת אשר תמצא ידה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותאמר אלקטה – נא כלומר אף על פי שהוא דבר זר ורחוק אליה ולפי שהיה נודע בואה מאמש אמר ותבא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה. להורות על זריזותה שלא עמדה בבית יום או יומים למצא מנוח מיגיעת הדרך. וכמדומה לי שהיה מקלסה אולי תישר בעיניו להכניסה בביתו לשם שרות כי היא היתה חרוצה במעשיה מאד.
בָעֳמָרִים [אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים]. שממתנת איזו שכחת הקוצרים1: וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר. להמתין, שלא יקדמוה עניים אחרים: זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט. וזה היה סיבת ׳שבתה הבית מעט׳ שלא כמנהג שאר עניים2:
1. הכוונה בשינוי לשון הכתוב ׳אלקטה ואספתי בעמרים׳, שלקחה הן מן הלקט שהוא בשיבלים, והן מן השכחה שהוא בעמרים, ׳אלקטה׳ את השיבלים שיפלו, שהם לקט, וכן ׳ואספתי בעמרים׳ ממה שיישאר ׳אחרי הקוצרים׳ – אאסוף את העמרים שישכחו הקוצרים, שמותרים לעניים מדין שכחה (ע״פ רש״י).
2. בגלל שממתינה לשכחה, ואינה רוצה שעני אחר יקדים לה, לכן אינה שבה לביתה אלא מעט, ועומדת כל היום בשדה. ובשורש ישי ביאר שלגנותה בא, שעינה רע ולא תסתפק בלקט בלבד, אלא רוצה גם בשכחה, שבא בעמרים שלימים. ובאיגרת שמואל ביאר יותר, שאמרה ׳אלקטה נא׳, ׳נא׳ פירושו ׳עכשיו׳, שאמרה שתלקט עכשיו בשיבלים, כפי המותר לה, אך ׳אחרי הקוצרים׳, כלומר כאשר יעברו להלן לשדה אחר ולא יראו אותה, אז תאסוף בעמרים, ולפי דרכו יש לבאר שתלקט עכשיו מן הלקט, אך כשיזדמן תיקח שכחה מן העמרים. והנער הוכיח את דבריו שכן היא לוקטת מן הבוקר עד עתה, וכדי ללקוט קצת שיבלים לא יעמול אדם כל כך מבלי לנוח, אלא שכוונתה שלא יקדם אותה אחר לקחת את השכחה כשתזדמן. וקרוב לזה פירש הרי״ד ׳זה שבתה הבית מעט׳, שהיא עובדת הרבה ללקוט ולהביא לחמותה, ואינה יושבת בבית אלא מעט.
אלקטה נא. הקו״ך בחטף קמץ כמ״ש לעיל.
ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים – רצה לומר תיכף כשבאה מן הדרך לא נחה מעיפותה כדרך עצלנים אלא אשת חיל היא והלכה תיכף למצוא טרף לביתה.
ותבא ותעמוד מאז הבוקר עד עתה – ר״ל כל היום לקטה ומזה נראה כי אשת חיל היא וזה שבתה הביתה הוא זמן מועט.
{זה שבתה וגו׳ – זמן מועט הוא שהיא יושבת בביתה, כי מארץ אחרת באה. (הואיל משה בשם ״שד״ל תרגמו״)}
ותאמר – זה אמר לו מה שלא שאל, שלא לקחה לא חלק בפאה ובשכחה רק לקט לבד וז״ש שאמרה אלקטה בשבלים אחרי הקוצרים ואספתי בעמרים, ר״ל שהעניים אחר שלקחו חלקם בפאה הלכו להם לשדות אחרים כי יש שדות רבות כמספר העניים, וכשרואים שיש בשדה זו מלקט א׳ הולך כ״א לשדה אחרת ששם לוקט לבדו, והיא נשארה פה ללקט אחרי הקוצרים (לא אחרי המלקטים שלא נמצא זולתה), ואמרה ואספתי בעמרים, ר״ל שכל מה שאספרה בכדי עומר עשתה ממנו עומר, ולא תאמר שגנבה עומר מן העמרים של השדה כי אספה אחרי הקוצרים וסמוך להם, וראו שלא לקחה דבר שלא כשורה, ולא תתפלא שיש לה עמרים רבים כי ותבוא ותעמוד ומפרש ותבוא מאז הבקר ותעמוד עד עתה שעד עתה לא נחה רגע רק עתה בבא בועז ישבה לנוח מעט בבית שהי׳ שם בשדה שיאכלו הפועלים וינוחו שם, אמר זה שבתה הבית מעט, זה רגע שישבה לנוח בבית שהיה שם וישבה רק מעט ועד עתה לא הרגיעה רגע וע״כ אספה אלומות.
זה שבתה וגו׳ – שד״ל תרגמו: זמן מועט הוא שהיא יושבת בביתה, כי מארץ אחרת באה. ונראה לי שהיה לנקדו זֹה בחולם, על דרך: ולא זֹה העיר (מלכים ב׳ ו׳:י״ט), והנער לעג בה באמרו: נראה לי כי אשה זו תאהב יותר לצאת חוץ משבתה בבית. או ר״ל: ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה חוץ מאיזה רגעים שהלכה לבית ונתעכבה שם מעט.
זה שבתה הבית מעט – אמר ליה, תפסה מעט לאותה שאתה בבית שהיא מצפה לה.⁠1 (שם)
1. יתכן דחשש הנער שמא יקצוף עליו בועז על שנתן לעניים חדשים לבוא אל תוך שדהו הקדים להתנצל לפניו כי אך מעט לקטה למען נעמי שנשארה בבית ומחכה לה, כלומר שאין לה מקור אחר למחיתה.
וַתֹּאמֶר לי1: אֲלַקֳטָה נָּא – אאסוף נא את לקט השבלים2 וְכן אָסַפְתִּי את השִׁכְחָה בָעֳמָרִים – של העומרים3 אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים, ולא תחשוש שגנבה עומר מן העומרים של השדה, כי אספה אחרי הקוצרים וסמוך להם וראו שלא לקחה דבר שלא כשורה, ואל תתפלא שיש לה עומרים רבים4 וַתָּבוֹא – כיוון שהיא באה וַתַּעֲמוֹד – ועמדה ללקוט בזריזות5 מֵאָז הַבֹּקֶר וְלא נחה6 ולא עסקה בדבר אחר7 עַד עַתָּה, וכעת זֶה שִׁבְתָּהּ – זה שהיא יושבת ונחה בתוך הַבַּיִת היא סוכה בה הפועלים נחים בה8, זה רק לפני מְעָט זמן9:
1. ר״י קרא. ורש״י מבאר שאמרה בליבה.
2. רש״י.
3. רש״י.
4. מלבי״ם.
5. רלב״ג.
6. מלבי״ם.
7. אבן עזרא.
8. אבן עזרא.
9. מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) וַיֹּ֩⁠אמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל⁠־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗⁠י אַל⁠־תֵּֽלְ⁠כִי֙א לִלְקֹט֙ בְּ⁠שָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְ⁠גַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑⁠ה וְ⁠כֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם⁠־נַעֲרֹתָֽי׃
Boaz said to Rut, "Listen,⁠1 my daughter. Do not go to glean in another field, and do not pass2 from here. You shall stay here,⁠3 close to my maidens.
1. Listen | הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ – Literally: "Have you not heard?⁠" However, see R"Y Kara that the connotation is "listen", in the present, pointing to similar usage in Melakhim I 1:11 ("הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ"). Though the word "הֲלוֹא" often acts as a question, it might also serve to emphasize what follows.
2. do not pass | לֹא תַעֲבוּרִי – This is an unusual grammatical form (as one would have expected "לֹא תַעְבְרִי" or "לֹא תַעֲבֹרי"), but see Ibn Ezra that the variations are identical in meaning. [He notes another instance of the unusual form in Shemot 18:26: "יִשְׁפּוּטוּ הֵם".] The clause is somewhat synonymous with the previous one ("do not go to another field"). The doubling might be simply for emphasis. Alternatively, Boaz is advising Rut not to roam around the field, but rather to keep close to the maidens, where she need not worry that any males will do her harm (see R"Y Kara). Cf. Malbim who suggests that in the first clause Boaz tells Rut not to go to another person's field and in the second, not even to go to another of Boaz's own fields.
3. here | כֹּה – See Bereshit 31:37 and Bemidbar 23:15 for this usage of the word. Alternatively: "thus", "in this manner".
א. אַל⁠־תֵּֽלְכִי֙ =א (געיה)
• ל=אַל⁠־תֵּלְכִי֙ (אין געיה)
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר בּוֹעַז לְרוּת הֲלָא קַבִּילִי מִנִּי בְרַתִּי לָא תְהָכִין לְמִצְבַּר שׁוּבְלִין בַּחֲקַל אָחֳרָן וְאַף לָא תִעְבְּרִי מִכָּא לְמֵיזַל לְאוּמָּה אָחֳרָא וְהַכָא תִתּוֹסְפִין עִם עוּלֵימְתָי.
[ח] וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר – עַל שֵׁם: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ׳:ב׳). וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה, עַל שֵׁם: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט״ו:ב׳). וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי, אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁקְּרוּיִין נְעָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ (איוב מ׳:כ״ט).
אל תלכי ללקוט בשדה אחר – על שם לא יהיה לך אלהים אחרים, וגם לא תעבורי מזה על שם זה אלי ואנוהו. ובו תדבקון ואתם הדבקים, עם נערותי אלו הצדיקים התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך.
פקאל בעז לרות אליס סמעת יא אבנתי פלא תמצ׳י ולא אתעברי מן ההנא ללקאט פי חקל אכ׳ר ואיצ׳א ההנא תלזמין מע פתיאתי.
א. T-S Ar.1b.4 5 ע״א.
אמר בעז לרות, הלא שמעת1, בתי, אל תלכי ואל תעברי מכאן ללקט בשדה אחר2, וגם כאן תדבקי עם העלמות שלי3.
1. כ״ה גם בב. אך בק שינה ללשון קבלה, הלא קיבלת.
2. רבינו שינה סדר התיבות בפסוק כדרכו, שגם ׳לא תעבורי׳ מוסב על ׳ללקט בשדה אחר׳. ולפי זה גם תרגם ׳תעבורי׳ בשורש ׳עבר׳ שעניינו לחלוף מכאן למקום אחר, כמו שתרגם רבינו (דברים פרק לא, כמה פעמים) לשון ׳תעבור׳ האמור במעבר ישראל את הירדן להיכנס לארץ ישראל. בב הוא כעין נוסח רבינו, שאיחד שתי הבקשות, אך כן השתמש בלשון ׳תגוזי׳. אבל בקי הוא קרא ותרגום כסדר המקרא, ותרגמו ׳תעבורי׳ ׳תגוזין׳ שעניינו היציאה ממקום זה [בלי משמעות הליכה למקום אחר], וכמו שתרגם רבינו שורש ׳עבר׳ ברוב המקומות. לדרך זו פירש ר״י אבן יחיא שהיו שתי בקשות, האחת שלא תלך ללקט בשדה אחר – היינו בשדה של אחרים [וכן משמע מנוסח ק – פי ציעה׳ אכ׳רי], וגם מתוך שדותיו לא תעבור משדה זה לשדה אחר.
3. לדעת רבינו היא בקשה נוספת, וגם תרגם ׳נערותי׳ בלשון עלמות ולא בשם של משרתות, וכ״כ ר״י אבן יחיא שהכוונה לנערות ביתו שהיו יוצאות לטייל בשדות. אך בקב הוא סיום הבקשה, שלא תלך לשדות של אחרים ולשדות אחרים אלא תדבק בנערותיו, ותרגם נערות בלשון משרתות - גוארי.
ויאמר בעז אל רות הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר – על שם (שמות כ׳:ג׳) לא יהיה לך אלהים אחרים, וגם לא תעבורי מזה כמו שנאמר (שם ט׳:ב׳) זה אלי ואנוהו, וכה תדבקין על שם (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים ביי׳ אלהיכם חיים, עם נערתי עם ישראל שנאמר (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואהבהו.
(ח-ט) ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר – לאחר שאמר לה: אל תלכי בתי ללקט בשדה אחר, מה צורך לומר וגם לא תעבורי מזה – אלא כך אמר לה: אל תלכי ללקוט בשדה אחר,⁠א שלא יפגעו בך בשדה אחר (רות ב׳:כ״ב), שדברב כיעור ונוול לאשה כשבחורים נוגעים בה. ואם תאמר: אף כאן יפגעו בי נערי בועז, לכך נאמר: וכה תדבקין עם נערותיי {וגו׳} ואת הנערים ציויתי לבלתי נגעך. וכן חמותה אומרת לה: טוב בתי כי תצאי עם נערותיו, ולאג יפגעו בך בשדה אחר (רות ב׳:כ״ב).
א. כן בכ״י המבורג, ובכ״י פראג (בהשמטת המלה ״תלכי״). בכ״י ברלין הושמט ע״י הדומות ״מה צורך... בשדה אחר״.
ב. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י ברלין: ״שדיבר״.
ג. כן בפסוק ובכ״י המבורג. בכ״י ברלין, פראג: ״ואל״.
וכששמע בועז שזו קרובתו, מיד: ויאמר אל רות.
הלא שמעת – דוגמת: הלא שמעת כי מלך אדניהו (מלכים א א׳:י״א), לשון הווה הם. הלא תשמעי לדבריי: אל תלכי ללקט בשדה אחר – אם תאמרי: מה אעשה לכשתקצור שדה זו, תלמוד לומר: לא תעבורי מזה – אינך צריכה לעבור מזה, אלא תמיד תהיי עם נערותיי, שאם יקצר שדה זו יש לי שדות הרבה.
תעבורי – כמו: לעבור הארץ. (כ״י וטיקן 48, פריס 334 בשם ״ורשב״ם פירש״)
לא תעבורי – בשורק תחת חולם כמו: ישפוטו הם (שמות י״ח:כ״ו), והיא מלה זרה בעבור היותה מלרע. אוליא היתה כן בעבור שאיננו במקום מוכרת.
נו״ן תדבקין נוסף.
א. כן בכ״י אוקספורד פוק׳ 108. בכ״י לונדון 24896 הושמט: מלרע אולי.
PASS. Ta'avuri (pass) is vocalized with a shuruk in place of a cholam.⁠1 Compare, yishpetu hem (let them decide) (Ex. 18:22).⁠2
Ta'avuri (pass) is irregular because it is accented on the last syllable.⁠3
Perhaps ta'avuri is irregular because it is not located at a pausal form.⁠4
1. For the Hebrew word for pass is, ta'avor.
2. Yishpetu should have been vocalized with a cholam, that is, yishpotu, for the Hebrew word for decide or judge is yishpot.
3. Ta'avuri has the form of a word that is be accented on its first syllable.
4. Ta'avuri has the form of a word that is be accented on its first syllable. However, it is sounded on the last syllable. Ibn Ezra says this might be so because it does not come at an etnachta (the end of the first section of a verse) or at a sof pasuk (the end of a verse). Had it come at a pause (at an etnachta or a sof pasuk) then it would have been sounded on its first syllable.
הלא שמעת בתי – דרך האנשים שלא ידעו שם האיש או האישה [שירצו]⁠א לקרוא שיקראום בלשון הזה, וכאלו אומר האדם הלא שמעת שקראתיך בשמך ולא עניתנו, ואומר כן בעבור שלא ידעו שם הנקרא.
אל תלכי ללקוט בשדה אחר – שידע כי היא כלת נעמי, לא רצה שתתביש ללכת בשדות אחרות, ולכן אמר ״אל תלכי ללקוט בשדה אחר״, רק בשדותי.
וגם לא תעבורי מזה – בא בשורק במקום חולם, כמו ״ישפטו הם״ (שמות י״ח: כ״ו), ומשפטו תעבורי בחולם על משקל ״כי רעתכי אז תעלזי״ (ירמיהו י״א:ט״ו), והיא מלה זרה בעבור הייתה מלרע, ואולי הייתה כן בעבור שאינינה במקום מוכרת, ועניינו לא תסעי מזה המקום. ויש אומרים לא תעבורי מזה הנער הנצב על הקוצרים, והפירוש הראשון נכון.
וכה תדבקין עם נערתי – דרך האנשים שידברו איש אל ראהו ירמזו בידיהם, וידבי⁠[קו] שתי אצבעות זו עם זו, ויאמרו כמו שאילו האצבעות דבקות זו בזו, כן תדבקין עם נערותי. והנו״ן במלת תדבקין נוספת.
עם נערותי – רמז לה שתתחבר עם הנקבות ותרחק מהזכרים, ואמר תדבקין שלא תפרד מהם כלל, כאילו תהיה דבוקה בהם, ואמר כן דרך משל. או יהיה וכה תדבקין דבק עם עיניך בשדה אשר יקצורון בעניין זה תדבקין עם נערתי שעיניך יהיו בשדה אשר יקצורון וגומ׳.
א. המילה נוספה בצד הטקסט.
וכה תדבקין עם נערותי – להמלט מן חשד גלוי עריות כי רות דבקה עמהן ואמר לה שכמו שעשתה עד עתה לדבק עם נערותיו כן תעשה במה שאחר זה.
התועלת השמיני – הוא להודיע שראוי לאשה כשתצטרך ללכת בין האנשים שתהיינה עמה נשים באופן שלא תשיגנה חשד ערוה. ולזה אמר בועז לרות וכה תדבקין עם נערותי וזאת ראיה שהיא דבקה תחלה עם נערותיו למלט נפשה מן החשד.
ויאמר, הלא שמעת – לפי שהיתה רחוקה ממנו כמו שהוא דרך המוסר: ובמדרש התחיל הנער מגיד לו כשרותה אמר יש לה כמה ימים אצלנו ולא ראינו אפילו אחת מאצבעותיה. אלא כשהשבולת עומדת היא עומדת ובשעה שנופלת היא יושבת ואין אנו יודעים אם היא אלמנה אם לאו. באותה שעה בדקה בעז. ויאמר הלא שמעת בתי.
וגם לא תעבורי – אמר לה שלא תלך משם לביתה עד כלות הקצירה כדרך שאר המלקטות ע״ד אחר תעבורו (בראשית י״ח).
הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ.⁠1 שהחלקה שלי, באמרם אלי ׳יברכך ה׳⁠ ⁠׳ (פסוק ד), שיברך [קציר]⁠י2, ובכן אני אומר לך, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, כי לא אקוץ בך, ויספיק לך זה השדה כל ימי קציר, כי רב הוא3: וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה. ללכת לביתך לאכול ולשתות4: וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי. שתשמרי מן הנערים5:
1. יש להבין מה שמעה, האם בועז שאל את הנער הניצב באוזניה מי היא הנערה. ומה עניין דבריו כאן לדברי הנער ששמעה אותם.
2. כמו שפירש רבינו שם שענו לו כן לפי שהוא בעל השדה והקציר שלו. וזה שאמר ׳הלוא שמעת׳, אין הכוונה לדברי הנער שדיבר באוזני בועז, אלא הכוונה לברכת הקוצרים ששמעו כולם, ומדבריהם הבינה רות שחלקת השדה שהגיעה לשם הוא של בועז.
3. כלומר, לא אמאס בך ולא אגער בך, ולכן אין סיבה שתלך לשדה אחר, וגם אין לחשוש שייגמר הקציר בשדה זה, כי שדה גדול הוא, ולא תסתיים קצירתו עד סוף עונת הקציר.
4. כמו שאמר בועז (פסוק ט) ׳ושתית מאשר ישאבון הנערים׳, וכמו שאמר להלן (פסוק יד) ׳גושי הלום ואכלת מן הלחם׳. ובמשיב נפש כתב שאמר לה בועז שגם בשעת הפנאי כשאינך לוקטת, אל תעברי מזה, אלא תדבקין כאן עם נערותי, ולזה אמר לה ׳וצמית והלכת אל הכלים׳, שלא תהיה לה שום סיבה שתצטרך ללכת למקום אחר.
5. כי בשדה בועז היו נערים קוצרים מצד אחד וקוצרות מצד שני, ואמר לה שתלקוט בצד של הקוצרות (מלבי״ם), שלא תבוא לידי חשד (רלב״ג).
תעבורי. במקצת ספרים כ״י אשכנזים ובדפוסים ישנים מלעיל שהטעם בבי״ת אך בס״ס מדוייקים כתובי יד וגם במקצת ספרי הדפוס מלרע וכן כתב רד״ק במכלול דף כ״ג ז״לש ובא שורק תחת חולם במלת תעבורי מזה והוא מלרע וכ״כ בדף קכ״ח שהטרחא ברי״ש.
ויאמר בעז לרות הלא שמעת בתי – רצה לומר, הלוא שמעת שהם משדכים אותך לי לאשה, אם כן אני מבקשך אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה – רצה לומר, בשדותי אל תלך כי יש לי שדות הרבה אלא בשדה זו.
וכה תדבקין עם נערותי – רצה לומר, אף כפי ששמעתי מהם שאתה כשירה עם כל זה לא נאה לך שתדבקין עם נערי אלא בנערותי כי בשדה יש גם כן נערותי שעושין המלאכה.
ויאמר בועז הלוא שמעת בתי – איך דנים אותך פה לכף זכות ועל כן אל תלכי ללקוט בשדה אחר, שיוכל להיות שבעל השדה שם לא יפיק ממך רצון, וגם לא תעבורי מזה, אף בשדותי (כי בועז היה לו שדות רבים) לא תעבורי לשדה אחר, שיוכל היות שהנערים שם והממונה עליהם ישנאו אותך, ויותר מזה וכה תדבקין עם נערותי, כי גם בשדה זה היו בצד א׳ פועלים נערים, ובצד א׳ נערות שקצרו את השדה לא תלכי ללקט בצד של הנערים רק בצד של הנערות.
ויאמר – אחר שצוה עליה לנערו.
תעבורי – על דרך: ישפוטו הם (שמות י״ח:כ״ו), וחשבוה תיבה אחת עם מלת מזה שאחריה ועשאוה אס״ף {= אנתחתא סוף פסוק}.
עם נערתי – מאלמות האלומים או עושות מלאכת קלה ממלאכת הנערים הקוצרים והשואבים.
בשדה אחר – על שם לא יהיה לך אלהים אחרים, וגם לא תעבורי מזה, על שם זה אלי ואנוהו, וכה תדבקין עם נערותי – אלו הצדיקים שקרויין נערים,⁠1 שנאמר (איוב מ׳) התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך.⁠2 (שם)
תדבקין עם נערתי – וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים,⁠3 א״ר אלעזר, כיון דחזי ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, אמר, שרי לאדבוקה בה. (שבת קי״ג:)
1. י״ל דק״ל לבעלי המדרש הלא לקמן פ׳ כ״א אמרה רות לנעמי גם כי אמר אלי עם ״הנערים״ אשר לי תדבקין וכאן אמר עם נערותי ולזה דרשו זה הדרש ועיין לקמן במדרש בפסוק זה.
2. ושם דרשו הפסוקים על סעודת לויתן ועל השכר של צדיקים לעתיד לבא, וע״ד רמז דריש כאן כן לפי שקשה ליה דאחר שאמר אל תלכי ללקוט בשדה אחר למה ליה עוד לומר לא תעבורי מזה, לכן סמך לדרוש על עבירת הדת לחזקה ולאמצה בדרכה החדשה, דרך הקודש.
3. הנה הדיבוק כאן קאי עליה עם הנערות, אך לישנא בעלמא מדייק דהלשון תדבקין עם נערותי אינו עולה יפה, דכן מצינו ותדבק נפשו בדינה, וכדומה, ולפי מעלתו של בועז לא הו״ל לבטא לשון גס כזה אלא לשון נקיה כמו וכה תהיי או תתרועעי וכדומה. והב״ח מביא בשם ס״א, לדבר עם הנשים, ובש״ס כ״י (עי׳ דקדוקי סופרים) לדבר עם האשה והיא גירסא נכונה.
וכששמע זאת בועז, וכן שמע שהיא קרובתו, מיד1 וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ – תשמעי לִדְבָרַי2 בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר שיכול להיות שבעל השדה שם לא יהיה טוב עמך3, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי – תעברי מִזֶּה – משדה זה לשדה אחר, ואף לשדותיי האחרים אל תעברי, שיכול להיות שהנערים שם והממונה עליהם ישנאו אותך4, וְכֹה – וכך תמשיכי5 תִדְבָּקִין – להידבק עִם נַעֲרֹתָי בשדה זה, ולא עם הנערים6, ובכך גם תימלטי מחשד גלוי עריות7:
1. ר״י קרא.
2. ר״י קרא.
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
5. אבן עזרא.
6. מלבי״ם.
7. רלב״ג.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂ⁠דֶ֤ה אֲשֶׁר⁠־יִקְצֹרוּן֙ וְ⁠הָלַ֣כְתְּא אַחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛⁠יתִי אֶת⁠־הַנְּ⁠עָרִ֖ים לְ⁠בִלְתִּ֣י נׇגְעֵ֑ךְ וְ⁠צָמִ֗ת וְ⁠הָלַכְתְּ֙ אֶל⁠־הַכֵּ⁠לִ֔ים וְ⁠שָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּ⁠עָרִֽים׃
Keep your eyes on the field in which they reap, and walk behind them. I am commanding1 the servants2 not to touch you. If you are thirsty, go to the vessels, and drink from what the servants have drawn.⁠"
1. I am commanding | הֲלוֹא צִוִּיתִי – Literally: "Have I not commanded?⁠" See the note on verse 8.
2. servants | הַנְּעָרִים – Alternatively: "youths". The difference might relate to whether Boaz is speaking of warning the reapers not to get angry at her, a foreigner, for gleaning, or of preventing any males from potentially taking advantage of her.
א. וְהָלַ֣כְתְּ
• ל!=וְהָלַ֣כְתִּ (חסרה הנקודה התחתונה של השווא בתי"ו)
• הערת המקליד
תרגום כתוביםרות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספיעקדת יצחקר״ע ספורנומלבי״םמקראות שלובותעודהכל
תְּהֵא מִסְתַּכְּלָא בְחַקְלָא דְּיִחְצְדוּן וּתְהָכִין בָּתְרֵיהוֹן הֲלָא פַקֵּידִית יָת עוּלֵימַיָּא דְּלָא יִקְרְבוּן בִּיךְ וּבְעִדָּן דְּאַתְּ צָהֲיָא לְמַיָּא אִיזִילִי לְמָנַיָּא וּתְהֵא שָׁתְיָא מַיָּא מוֹי דִי מַלְיָין עוּלֵימַיָּא.
[ט] עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים. עֵינַיִךְ, זוֹ סַנְהֶדְּרִין. מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם אֵינָן הוֹלְכִין אֶלָּא אַחַר הָעֵינַיִם, הֲדָא שֶׁנֶּאֱמַר: עֵינַיִךְ וגו׳ וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן. לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, שֶׁלֹא לִרְחֹק. וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים, אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁקְּרוּיִין כֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה (שמואל ב א׳:כ״ז). וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים, זֶה בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ שׁוֹאֵבָה, שֶׁמִּשָּׁם הָיוּ שׁוֹאֲבִין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה (ישעיהו י״ב:ג׳).

פרשה ה

[א] הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים (דברי הימים א י״א:י״ג), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בַּחֲקַל סוּמַקְתָּא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר בַּפַּס דַּמִּים, שֶׁמִּשָּׁם פָּסְקוּ דָמִים. וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים (דברי הימים א י״א:י״ג), כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר שְׂעוֹרִים, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עֲדָשִׁים (שמואל ב כ״ג:י״א), רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר עֲדָשִׁים הָיוּ אֶלָּא שֶׁהָיְתָה עִנְבוּתָן דּוֹמִין לִשְׂעוֹרִין. רַבִּי לֵוִי אָמַר הַפְּלִשְׁתִּים שֶׁבָּאוּ גְּבוֹהִים כִּשְׂעוֹרִים וְהָלְכוּ נְמוּכִים כַּעֲדָשִׁים. וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ (דברי הימים א י״א:י״ד), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיַּצִּילֶהָ (שמואל ב כ״ג:י״ב), אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱזִירוּהָ לִבְעָלֶיהָ, שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם כְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַּרְכּוֹם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שָׁנָה אַחַת הָיְתָה וּשְׁתֵּי שָׂדוֹת הָיוּ. פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְאַבֵּד וְלִתֵּן דָּמִים מַה צְּרִיכָה, אִין תֹּאמַר לְאַבֵּד אֲבָל לֹא לִתֵּן דָּמִים, עַד כַּדּוּן הִיא צְרִיכָה אֵי זוֹ מֵהֶן לְאַבֵּד שֶׁל עֲדָשִׁים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים, שֶׁל עֲדָשִׁים אֹכֶל אָדָם, שֶׁל שְׂעוֹרִים אֹכֶל בְּהֵמָה. שֶׁל עֲדָשִׁים אֵין הָעֹמֶר קָרֵב מֵהֶן, וְשֶׁל שְׂעוֹרִים קָרֵב מֵהֶן. שֶׁל עֲדָשִׁים אֵין מַפְרִישִׁין מֵהֶן חַלָּה, שֶׁל שְׂעוֹרִים מַפְרִישִׁין חַלָּה. רַבָּנָן אָמְרִין שָׂדֶה אַחַת הָיְתָה וּשְׁתֵּי שָׁנִים הָיוּ, וַהֲלֹא נִלְמַד מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד, שֶׁאֵין לְמֵדִין מִמַּעֲשֶׂה. וַיִּתְאָו דָּוִיד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם (דברי הימים א י״א:י״ז), רַבִּי חִיָּא אָמַר הֲלָכָה נִצְרְכָה לוֹ. וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלשָׁה, וְלָמָּה שְׁלשָׁה שֶׁאֵין הֲלָכָה מִתְבָּרֶרֶת אֶלָּא בִּשְׁלשָׁה. וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם. וְלֹא אָבָה שֶׁתִּקָּבַע הֲלָכָה לִשְׁמָן, עֲשָׂאָהּ מַסֶּכְתָּא וּקְבָעָהּ הֲלָכָה לְדוֹרוֹת, מֶלֶךְ פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. בַּר קַפָּרָא אָמַר חַג הָיָה, וְנִסּוּךְ הַמַּיִם הָיָה, וּוִתּוּר בָּמָה הָיָה. וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלשָׁה, וְלָמָּה הָיוּ שְׁלשָׁה, אֶחָד הוֹרֵג וְאֶחָד מְפַנֶּה אֶת הַהֲרוּגִים, וְאֶחָד מַכְנִיס הַצְּלוֹחִית בְּטָהֳרָה. רַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף הִלְכוֹת שְׁבוּיָה נִצְרְכָה לֵיהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אָמַר בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ תָּבַע.
קצדך פי אלחקל מא יחצדון פתמצ׳ין וראהם אמא קד נהית אלגלמאן מן אן ידאנוך ואן תצ׳מין פאמצ׳י אלי אלאוני ואשרבי ממא יסתקי אלגלמאן.
שימי פניך1 בשדה אשר יקצרו, ותלכי מאחריהם, אכן כבר הזהרתי הנערים מנגוע בך, ואם תצמאי2 לכי אל הכלים ושתי ממה שישתו הנערים.
1. תרגם ׳עיניך׳ לשון שימת פנים, שתכוון צעדיה לכל מקום שיקצרו. וכן בב. אבל ביק קרא ותרגום.
2. תרגם ׳צמית׳ ׳תט׳מין׳ קרוב ללה״ק, כדרכו, וכ״ה בב. בקי: עטשת, וכן תרגם רבינו לשון צמא בתורה (שמות יז, ג; דברים ח, טו; כח, מח; כט, יח).
וצמית והלכת אל הכלים – ואם תצמאי לשתות אל תכלמי מלכת ולשתות מכלי המים אשר ישאבון נעריי.
And when you are thirsty, go to the jugs – And if you are thirsty, do not be ashamed to go and drink from the vessels of water that the young men will draw.
אמ״ר חייא בר אבא כל ראשי הפסוקים שברות ווין חוץ משמנה ולמה לפי שנדבקה לבני ברית שניתנה לשמנה ימים ולמה ווין לומר לך ווי לדור שגבוריו יורדין.
עיניך בשדה אשר יקצרון – כמשמעו ודורש בו גם עיניך במצות ישראל והלכת אחר ישראל.
הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך – מצווים הם מהר סיני שנאמר (דברים י׳:י״ט) ואהבתם את הגר.
וצמית והלכת אל הכלים – כלי חכמת התורה, ושתית (משלי ט׳:ה׳) ושתו ביין מסכתי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(ט) ושמא תאמר: כשיקצור זה, בעל כרחי יש לי ללכת בשדה אחר, לכך נאמר: עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהן – כלומר עיניך ולבך יהו אחר הקוצרים שלי ללקוט אחריהם בכל שדה ושדה אשר יקצורו.⁠א וכן גם רותב מספרת לחמותה: גם כיג אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כלו אתד כל הקציר אשר לי (רות ב׳:כ״א).⁠ה
{וצמית – ואם תהי צמאה למים. דרך בני אדם להיות צמאים בעת הקציר מפני חום היום.}⁠ו
וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים – אע״פ ששאר אביונים היוצאים ללקט אחר הקוצרים אינן רשאין ללכת אל הכלים לשתות מאשר ישאבון הנערים, אבל את אם תצמאי תלכי אל הכליםז ושתית מאשר ישאבון הנערים.⁠ח
א. כן בכ״י המבורג. בכ״י ברלין, פראג הושמט (אולי ע״י הדומות): ״כלומר... אשר יקצורו״.
ב. כן בכ״י המבורג. בכ״י ברלין: וגם את רות. בכ״י פראג: ״וכן את״.
ג. כן בפסוק ובכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״אני״.
ד. כן בפסוק ובכ״י המבורג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״את״.
ה. בכ״י המבורג נוסף כאן: ״וצמית – ואם תהי צמאה למים. דרך בני אדם להיות צמאים בעת הקציר מפני חום היום.⁠״ ביאור זה חסר בכ״י ברלין, פראג, ואפשר שהוא מדברי ר״י קרא (ביאור דומה מופיע בנוסח האחר של פירושו) אך הושמט ע״י הדומות, או אפשר שהוא מפירוש רשב״ם ולא מר״י קרא.
ו. ד״ה ״וצמית״ מופיע רק בכ״י המבורג, וכל הביאור חסר בכ״י ברלין, פראג, וייתכן שהושמט שם ע״י הדומות. לחילופין אפשר שהביאור הוא מרשב״ם. אולם, ביאור מקביל מופיע כאן בפירוש השני המיוחס לר״י קרא, וגם הלשון ״דרך בני אדם״ מופיעה רק בפירושי ר״י קרא ולא בפירושי רשב״ם.
ז. כן בפסוק. בכ״י פראג: הנערים. בכ״י ברלין, המבורג כל המשפט חסר.
ח. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג הושמט ע״י הדומות: ״אבל את... הנערים״.
ועינייך בכל שדותיי אשר יקצרון והלכת אחריהן – כל ימי הקציר יש לך להיות עם נערותיי. אם תאמרי: שמא יגערו ויגעו בך? תלמוד לומר: הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך – דוגמת: על כן לא נתתיך לנגוע אליה (בראשית כ׳:ו׳) – מלהזיקך.
ולפי שדרך הקוצרים לשאוב מים מן הבאר ולהביאם בשדה, והקוצרים צריכים לשתות הרבה מפני החום והם חסין על המים מליתן לנכרים, אבל את: וצמית והלכת אל הכלים ושתית.
א
א. עיין בהערות על פירוש ר״י קרא ד״ה ״וצמית״.
וצמית – בא בבעלי הה״א בסוף.
AND WHEN THOU ART ATHIRST. Ve-tzamit is vocalized like1 a word that ends in a heh.
1. Reading ke-va'alei, rather than be-va'alei. Filwarg.
לבלתי נגעך – כדרך שרגילין מן השדה רוב הבאים עד שיקצור השדה, ואחר כך יבואו העניים ויקחו לקט שכחה ופיאה.
וצמית – ״ולצמאי ישקוני חומץ״ (תהלים ס״ט:כ״ב). אבל הא׳א חסירה, כמו ״חבי כמעט רגע״ (ישעיהו כ״ו:כ׳) מלשון ״יחד חובאו עניי ארץ״ (איוב כ״ד:ד׳),⁠ב וכן הרבה.
א. בכתב היד: הי׳. תוקן לפי ההקשר.
ב. בכתב היד: עצי השדה (במקום ״עניי ארץ״). המלה ״עניי״ קרובה מבחינה גרפית ל״עצי״, ומשם קצרה הדרך לתיקון מסברה של המלה הבאה אחריה.
ענייךא בשדה אשר יקצורון – ר״ל [עינייכי] שניכה תהיינה רואות ומסתבות בשדה אשר יקצורון הקוצרים. והנו״ן במלת יקצורון נוספת כמו והיה עקב תשמעון ודומ⁠[הם].
והלכת אחריהן בא בנו״ן, והרמז אל נערותו הנ״ז, ואם תאמרים [כי]⁠ב תיראי ללכת שם, הלא צותי את הנערים שלא יגעו בך. ויש מפרשים נגעך מעניין נגוע מוכה אלהים ומעונה ואהי נגוע כל היום.
וצמית – מעניין ולא צמאו ובא על דרך בעלי הה״א באחרונה, ועניינו ואם צמית, כלומר ואם תצמאי למים והלכת אל הכלים או יאמר ואני יודע כי תצמאי, ולכן תלכי בכל אות נפשך אל הכלים אשר בהם המים.
ושתית מאשר ישאו הנערים – כלומר, לא תלכי את לשאוב המים, רק תשתי מן המים שישאבו הנערים.
א. כך בכתב היד, עם ניקוד. בנוסח המסורה ובתעתוק הפסוק בכתב היד כתוב ״עיניך״. Perreau (עמ׳ 19) העתיק ״עיניך״.
ב. בכ״י הועבר קולמוס על האות מ׳ ונוספה מלת ״כי״.
וצמית – גם זה מבואר שאינו מאמר הכרחי.
הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך – בדרך פריצות כלל וגם שלא יגעו בך עד שתלקט באשר תחפוצי וכי תלכי לשתות מאשר ישאבון סוף דבר שתהיי שם כבת ביתי.
עֵינַיִךְ. למצוא לקט1: וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן. כשירחקו ממך2:
1. ׳עיניך׳ – תני עינייך, תסתכלי (תרגום).
2. האלשיך כתב שציווה לה שלא תעבור לשדה הבא תיכף עם הקוצרים, שמא יחשבו שנתנה בהם עיניה ויבואו לפגוע בה, וגם לא תלך אחריהם בשעת הבטלה כאשר הגיעו זה עתה לשדה החדש, אלא שתתן עיניה ותראה כאשר כבר יקצורון והם עסוקים במלאכתם, ורק אז תלך אחריהם, מרחוק. ובשורש ישי כתב שהנער הניצב על הקוצרים ביקש להוציא עליה לעז שהיתה עומדת מאחורי הקוצרים וכאילו חוטפת את הלקט מידיהן, ולכן אמר (פסוק ז) ׳ותאמר אלקטה נא בשיבלים אחרי הקוצרים׳. ובועז אמר לה שלא תבוא לחשד זה, שלא תלקוט בשדה בשעה שהקוצרים נמצאים בו, אלא שתתן עיניה בשדה אשר יקצרון, וכאשר יעברו לשדה הבא תיכנס לשדה זה ללקוט.
עיניך – לכן תשים עיניך בשדה אשר יקצורון הנערות, והלכת אחריהן של הנערות ולא תירא שזאת יחר להנערים מה שאת מתרחקת כי הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך, ולא זאת לבד כי וצמית והלכת אל הכלים ר״ל כי מצאנו שדוד אמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, מבואר שבבור ההוא היו מים טובים מאד ובאשר השער הוא מושב הסנהדרין לא הניחו שם נערות לשאוב מים, והיו הנערים שואבים שם מים לשתיה ויען היה טורח גדול ללכת עד שם לא היו נותנים להעניים מן המים ההם רק מים אחרים ששאבו ממקום קרוב, ואמר לה שהיא תשאב מן המים ששאבו הנערים כי צוה להם שלא ימחו בידה.
ולכן תשימי עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן בו הנערות1 וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, ואל תחששי מהנערים שיכעסו2 הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, ולא זו בלבד, וְצָמִת – ואם תצמאי כדרך הקוצרים שעובדים בשמש3, אל תתביישי מללכת ולשתות4 וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים האלו וְשָׁתִית מֵהַמַּיִם אֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. ר״י קרא.
4. רש״י.
תרגום כתוביםרות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספיעקדת יצחקר״ע ספורנומלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(י) וַתִּפֹּ⁠ל֙ עַל⁠־פָּנֶ֔יהָ וַתִּ⁠שְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣⁠אמֶר אֵלָ֗יו מַדּ֩⁠וּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּ⁠עֵינֶ֙יךָ֙ לְ⁠הַכִּ⁠ירֵ֔נִי וְ⁠אָנֹכִ֖יא נׇכְרִיָּֽ⁠ה׃
She fell on her face and bowed to the ground, and she said to him, "Why have I found favor in your eyes that you acknowledge me,⁠1 when I am a foreigner?⁠"2
1. acknowledge me | לְהַכִּירֵנִי – See Devarim 21:17 for this usage. More literally: "recognize me".
2. foreigner | נׇכְרִיָּה – The verse employs a play on words, with the similar sounding "לְהַכִּירֵנִי" (to acknowledge me) and "נׇכְרִיָּה" (foreigner), highlighting the unexpected nature of Boaz's concern for a foreigner.
א. וְאָנֹכִ֖י
• ל=וְאָּנֹכִ֖י (אל"ף דגושה)
• הערת המקליד
תרגום כתוביםרות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזרעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּנְפַלַת עַל אַפָּהָא וּסְגֵידַת עַל אַרְעָא וַאֲמַרַת לֵיהּ מָה דֵין אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ לְאִשְׁתְּמוֹדָעוּתַנִי וַאֲנָא מֵעַמָּא נוּכְרָאָה מִבְּנָתְהוֹן דְּמוֹאָב וּמֵעַמָּא דְּלָא אִדַּכִּי לְמֵיעַל בִּקְהָלָא דַּיָי.
[ב] וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וגו׳ – מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַבְּאָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהַכִּירָהּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.
פוקעת עלי וג׳ההא סאגדה שכרא ללה פקאלת מא דא וגדת חט׳אא ענדך אד׳ תחתשמני מע כוני ג׳ריבה דכ׳ילה פי אלמד׳הב.
נפלה על פניה בהשתחוויית תודה לה׳1, ואמרה, מה זאת2 מצאתי חן בעיניך שעשית אותי כבת-בית3 עם היותי גיורת נכנסת לדת4.
1. הוספה זו שהייתה ההשתחוויה לה׳ ליתא בקיב, אך פירשה יב״ע בפירושו. ולכאורה הוא למותר לפי מה שביאר רס״ג בפירושו הארוך לאסתר (ג), שנמצא בכתובים פעמים רבות השתחוויה של אדם פחות לאדם נכבד, ושל אדם נכבד לפחות, ושל נכבד לנכבד, ורק בדרך עבודה אסור להשתחוות לאדם, אבל בדרך כבוד או תודה אין איסור. אמנם נראה שהוקשה לרס״ג ענין זה, ולכן בכמה מקומות הוצרך לפרש שההשתחוויה אכן אינה אלא לתודה והוסיף ׳שכרא׳ – לתודה (בראשית כג, ז; יב; מז, לא), ואפשר שבתחילה בעת שחיבר פירושו לרות ראה שטוב יותר לפרש שהייתה ההשתחוויה לה׳, כיון שצריך להקדים ההודיה לשמו, וכמו שכתב בספר חסידים (מהדו׳ מרגליות, סי׳ תתמד), וכמו שעשה עבד אברהם (בראשית כד, נב), ולכן בבת שבע שהשתחוותה לדוד המלך הוצרך הכתוב לפרש ׳ותשתחו למלך׳ (מלכים א׳ א, לא).
2. וכן הוא בתרגום הארמי: מה דא. אך בקיב: מא באלי, וכדרך רס״ג לתרגם ׳מדוע׳ בכל מקום, והיינו ׳מה דעה יש לך׳ שמחמתה אתה עושה כן.
3. רבינו פירש שאין הכוונה להיכרות גרידא אלא שעשאה כבת בית [שורש חשם בל״ע עניינו בני בית, בני לוויה], וביותר מוכרח לפרש כן אם כל דבריה אלו אמורים עכ״פ גם בהודיה לה׳, שאין שייך לומר עליו שהכירה. אך בקיב קרא ותרגום: לתת׳בתני – להכירני.
4. תרגם ׳נכריה׳ ג׳ריבה, והוסיף נכנסת לדת, ליישב שהרי אינה נכריה שכן התגיירה, ועל כן אמר שמכל מקום גיורת היא. אולם בקישב התרגום ׳אגנביה׳, כתרגום רבינו ל׳נכרי׳ ברוב המקומות. לפי הלשון הערבית הן ג׳ריב והן אגנבי משמשים בהוראת זר ונכרי, אך רבינו ברוב המקומות מתרגם ׳גר׳ שאינו תושב המקום והיפך האזרח – ג׳ריב, ו׳נכרי׳ – אגנבי [ויש מקומות שמתרגם גם ׳נכר׳ גריב, כמו במילת אברהם את עבדיו שנאמר שם ׳בן נכר׳ והכוונה ג״כ למתגיירים ולכן תרגם ׳נכר׳ – גריב]. וכדברי רבינו כאן כתב רבי תנחום הירושלמי: ואנכי נכריה ג׳ריבה. ואין שם מי שמכירני, ולכן היותך מטיב עמדי בלי להכירני, הרי זה ריבוי חסד ועודף זכות. ונראה מכך שהיה לפניו תפסיר זה.
ותפל על פניה [ותשתחו ארצה] ותאמר [אליו] מדוע מצאתי חן בעיניך – נבאה על עצמה שסוף שהוא מכירה בדרך ארץ.
מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה – ומה ראית להכירני.
להכירני – אם תכיר נשי קרוביך העניים, זהו ראוי, לפי שגם הנשים מבני עמך, אבל אני נכריה.
{ותשתחו ארצה – ליתן לו חן וחסד.} (כ״י המבורג 32 בלי חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)⁠א
א. החתימה חסרה כאן, אך הביאור חסר בכ״י ברלין, פראג של ר״י קרא, ואם כן סביר להניח שהוא מרשב״ם.
ותפל על פניה – ר״ל שהפילה עצמה על פניה ברצונה והשתחוית לארץ.
מדוע – יש אומרים כי היא מלה מורכבת מן מה ומן דוע, והוא שם הדיעה, כלומר מה דעת הוא זה שמצאתי חן בעיניך שעלה כדעתך להכירנו ששאלת על אודותי, או יאמר מדוע מצאום חן בעיניך כאלו הכרתני לשעבר.
ואנכי אשה נכריה – כלומר מעם נכרי, ואמרה כן בעבור היותה מואביה.
להכירני – שרש וענין אחד עם נכריה, וזה ידוע ליודעי ההגיון.
להכירני ואנכי נכריה – רוצה לומר: בעשות לי חסד ואנכי מעם נכרי ואע״פ שנתגיירה.
(י-יב) התועלת התשיעי – הוא להודיע כי כשיראה אדם רצון איש אחד להטיב לו מאד ולא ידע בזה סבה הנה ראוי שיודיע לו מי הוא כי אולי האחר טועה בו וחושב שהוא איש מה שהוא גמול חסדו ולקיחת הטוב בזה האופן הוא בלתי ראוי. ולזה ספר שכבר שאלה רות הסבה ואמרה לו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה לחשבה כי אולי חשב בועז שהיא אשה אחרת אשר הוא מחויב להטיב לה עד שהשיב לה כי כבר ידע מי היא ושהוא מחויב להטיב לה בעבור החסד שגמלה לנעמי.
ותפול, ותאמר, ואנכי נכריה. כי היא לא ידעה עדיין קורבת זה האיש עם חמיה ועם בעלה ואין דרך הנכריה למצוא חן בזה השיעור.
לְהַכִּירֵנִי. כאילו הייתי קרובה של נעמי1: וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה. מבנות הערלים2:
1. ׳מכיר׳ יכול להתפרש קרוב, כמו בתהלים (קמב ה) ׳ואין לי מכיר׳, ותרגומו ׳אשתמודע׳, שהוא תרגומו של ׳מודע׳ הכתוב על בועז לעיל (פסוק א), ונקרא קרובו של אדם ממשפחתו ׳מודע׳ לפי שיודעו ומכירו (רד״ק בספר השרשים). ולפי זה ׳להכירני׳ היינו להתנהג אתי כקרוב משפחה, ושאלה רות למה יתנהג בועז אתה כאילו היתה קרובה של נעמי, וממילא גם קרוב שלו. וכן ביאר המלבי״ם, שמה שאתה מקרב אותי כל כך יכול להיות או בגלל שמצאתי חן שראית בי דבר טוב, או מצד שאתה מכיר את משפחתי ותעשה זאת למענם, ועל הצד הראשון שאלה ׳מדוע מצאתי חן׳, כלומר מה הטוב אשר ראית בי, ועל השני אמרה הלא ׳אנכי נכריה׳. אך רבינו מפרש גם ׳להכירני׳ כבן משפחה, ׳ואנכי נכריה׳ הוא סיבת תמיהתה.
2. ע״פ לשה״כ בשמואל ב׳ (א כ). כלומר שהגיעה מעם נכרי, ואע״פ שכבר נתגיירה (רלב״ג), אינה באמת קרובה של נעמי, כיון שלא התגיירה לפני נישואיה למחלון, ולכן אף אינה קרובה של בועז.
ותפול על פניה ותשתחו ארצה, ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה – כי מדרך האדם שאם רואה איש שמכירו קצת אזי מבקש ממנו שישב עמו ומרבה בדיבורים עד שיכירהו יפה מי הוא זה, וכל זה הוא אם מכירו ואיני מכירו אבל אם אינו מכירו כלל אפילו אם יביט עליו כמה פעמים גם כן לא יכירנו, וכן אמרה מדוע מצאתי חן בעיניך במה שאתה מבקש אותי לישב פה הוא כדי להכירני אבל על חנם היא כי אנכי נכריה ולא ראתני מעולם. ויאמר הגד הגד לי כו׳ ושמעתי צדקתך, ולזה אני מבקש שתשב פה.
עוד יש לפרש ותפול על פניה כי כשנעשה לאדם שלא כרצונו אז נופל פניו מחמת זה לכן כאן ראתה שדבר עמה דברים טובים כמו שרוצה לקחתה לאשה ואחר כך אמר וכה תדבקין כו׳ ולא לקחה לאשה וצוה שרעותיה יהיו הנערות שהם כמו שפחות שעושין מלאכתו ולזה ותפול על פניו מחמת זה אבל אף על פי כן ותשתחו לו ארצה על שדבר לה הדברים טובים ותאמר לו מדוע מצאתי חן בעיניך להכרני לך לאשה ואנכי נכריה ר״ל גם ניכר מדבריך האחרונים שאני נכריה ואם כן לא אדע כונתך.
ותפול וגו׳ מדוע מצאתי חן, ר״ל שמה שאתה מקרב אותי כ״כ יהיה או מצד שאני בעצמי מצאתי חן שראית בי דבר טוב או צד שאתה מכיר את משפחתי תעשה זאת למענם, על הא׳ אמרה מדוע מצאתי חן מה הטוב אשר ראית בי, ועל השני אמרה הלא אנכי נכריה.
להכירני – מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ.⁠1 (מ״ר)
1. בדרך אישות בחופה וקדושין. דעל כזה יונח גם לשון הכרה שהוא קרוב ללשון ידיעה, וידע אדם, ואיש לא ידעה, וכדומה. וכן הוא בלשון רבנן, אע״פ שכנסה לא הכירה עד לאחר ל׳ יום (ירושלמי יבמות פ״ד ה״ט) והיא באמרה בלשון זה המורה גם כן על הכרה לטוב היתה כמתנבאה על ההוראה השניה אשר לפעל זה. וטעם הדרשה בכלל הוא מיתור לשון להכירני, דדי היה לומר מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נכריה.
וַתִּפֹּל רות עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ומה ראית1 לְהַכִּירֵנִי ולעשות לי חסד2, שאם תכיר נשי קרוביך העניים, זה מובן, לפי שגם הנשים מבני עמך3, וְאולם אָנֹכִי נָכְרִיָּה שהתגיירתי מעם נכרי4:
1. ר״י קרא.
2. רלב״ג. ומדרש לקח טוב מובא כי התנבאה שבסוף יקח אותה לאישה.
3. ר״י קרא.
4. רלב״ג.
תרגום כתוביםרות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזרעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) וַיַּ֤⁠עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣⁠אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨⁠ד הֻגַּ֜⁠ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר⁠־עָשִׂית֙ אֶת⁠־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּ⁠עַזְבִ֞י אָבִ֣יךְא וְ⁠אִמֵּ֗⁠ךְ וְ⁠אֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְ⁠כִ֔י אֶל⁠־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־יָדַ֖עַתְּ תְּ⁠מ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃
Boaz answered and said to her, "All that you have done for your mother-in-law after the death of your husband has been fully told1 to me, that you left your father and mother and the land of your birth2 and went to a people you do not know from yesterday or the day before.⁠3
1. has been fully told | הֻגֵּד הֻגַּד – This doubling, an infinitive followed by another form of the verb, often expresses intensity. Here, it might alternatively be translated as: "it has certainly been told to me", "it has been clearly told to me" or the like.
2. land of your birth | וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ – This verse contains echoes of Hashem's command to Avraham in Bereshit 12:1: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" ("Go forth from you land, your family/birthplace and your father's house").
3. yesterday or the day before | תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם – This idiom means: "previously".
א. אָבִ֣יךְ
• ל=אָּבִ֣יךְ (אל"ף דגושה)
• הערת המקליד
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקמנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתֵיב בּוֹעַז וַאֲמַר לַהּ אִתְחַוָּאָה אִתְחַוַּא לִי עַל מֵימַר חַכִּימַיָּא דְּכַד גְּזַר יְיָ לָא גְּזַר עַל נוּקְבַּיָּא אֱלָהֵין עַל גּוּבְרַיָּא וְאִתְאֲמַר עֲלַי בִּנְבוּאָה דַּעֲתִידִין לְמִפַּק מִינָךְ מַלְכִין וּנְבִיאִין בְּגִין טֵיבוּתָא דַּעֲבַדְתְּ עִם חֲמָתִיךְ דְּפַרְנַסְתְּ יָתַהּ בָּתַר דְּמִית בַּעְלִיךְ וּשְׁבַקְתְּ דְּחַלְתִיךְ וְעַמִּיךְ אֲבוּךְ וְאִמִּיךְ וַאֲרַע יַלָּדוּתִיךְ וַאֲזַלְתְּ לְאִתְגַּיָּרָא וּלְמִתַּב בֵּין עַם דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדַע לִיךְ מֵאֶתְמָלִי וּמִדְּקַמּוֹהִי.
[ג] וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי – לָמָּה שְׁתֵּי פְּעָמִים הֻגֵּד הֻגַּד לִי, הֻגַּד לִי בַּבַּיִת, הֻגַּד לִי בַּשָּׂדֶה. כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר בְּחַיֵּי אִישֵׁךְ. וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ זוֹ אִיפַרְכִיָּא שֶׁלָּךְ. וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנִי (ירמיהו ב׳:כ״ז). וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, זוֹ שְׁכוּנָתָהּ. וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם, שֶׁאִלּוּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם, לֹא הָיִית.
ויען בועז ויאמר לה הוגד הוגד לי – למה הוגד הוגד שני פעמים, אמר הוגד לי בבית הוגד לי בשדה.
את אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך – אין צריך לומר בחיי אישך.
ותעזבי אביך ואמך – זו שכונתך.
דבר אחר: ותעזבי אביך ואמך – זו ע״א שנאמר אומרים לעץ אבי אתה, וארץ מולדתך זו איפרכיא שלך.
ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול – ושלשום שאלו באת אצלנו מאתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך שעדין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
אפאגב בעז וקאל להא כ׳ברא כ׳ברת מא פעלת מע חמאתך בעד מות רגלך ותרכת ואלדיך וארץ׳ מולדת פסרת אלי קום לם תערפינהם אמס ומא קבלה.
א. T-S Ar.1b.4 5 ע״ב.
השיב בועז ואמר לה, הגד הגידוני מה שעשית עם1 חמותך אחרי מות אישך2, ועזבת הורייך3 וארץ מולדתך והלכת4 אל עם שלא הכרת אותם אתמול ולפניו5.
1. כן הוא בכל התפסירים, וכ״כ ר״ת הירושלמי: כל אשר עשית את חמותך. במשמעות ׳עִם׳, כמו את האלהים התהלך נח.
2. בקי: בעלך.
3. ביב קרא ותרגום: אביך ואמך, ובק: דת אביך ואמך. וכן דרשו חז״ל (רות רבה ה ג) שהוא רמז לכך שפירשה מעבודה זרה שנאמר בה (ירמיה ב כז) ׳אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני׳. וכתב בשורש ישי שלפירוש זה מוכח שרק בלכתה עם חמותה התגיירה ולא קודם לכן, והאריכו המפרשים בשאלה זו.
4. רבינו תרגם ההליכה בשורש ׳סאר׳, שיש במשמעותו גם נדודים למקום רחוק. אך בקיב נקטו לשון הליכה כמשמעו: פמצ׳ית.
5. כן הוא גם בקב, וכן דרך רס״ג לתרגם בכל מקום ׳תמול שלשום׳, וכ״כ ר״ת הירושלמי: כלומר מאתמול ומה שלפניו. בב נוסף גם ׳מן׳, וכן הוא בר״ת הירושלמי: כוונתו מתמול שלשום.
ויען בעז ויאמר לה הגד הגד לי – הגד לי בבית הגד לי בשדה. כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך, כל שכן בחייו.
ותעזבי אביך ואמך דת אביך ואמך – וארץ מולדתך זו שכונתה.
ויען בועז ויאמר לה הגד הוגד לי – למה שני פעמים. פתרונו: הוגד – אשר עזבת את אביך ואמך, הוגדא – אשר עזבת אתב ארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום – שאילו לא היו לך אב ואם כשיצאת משם הייתי תולה הדבר כדי להתפרנס מישראל יצאת, או אילו יצאת ממקום אחר שלא מקום מכורותיך ומולדותייך (יחזקאל ט״ז:ג׳), שאין מכירין אותך, הייתי תולה הדבר כדי להינשא לאיש יצאת משם.⁠ג אבל עכשיו אין לתלות הדבר בצורךד פרנסה שהרי אביך ואמך קיימים, ואין לתלות הדבר כדי להינשא לאיש יצאת משם שהרי בתוך עמך ישבת, ועזבת ארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם – וקשה לכל אדםה ליקח אשה שאינו מכיר בה. לפיכך אין לתלות הדבר שבאת לכאן כי אם לחסות תחת כנפיו (רות ב׳:י״ב).
א. כן בפסוק ובכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״הוגדת״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג חסרה מלת: ״את״.
ג. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״משם״.
ד. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״לצורך״.
ה. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״עם״.
הגד הוגד לי כל אשר עשית וגו׳ – הוגד לי שתעזבי אביך ואמך אחרי מות אישך – שאילו עשית בימות אישך, אין זה חסד, ואילו עשית עודם בחיים ובעוד היית בארצך, די לך. לפי שיש נשים ששונאות חמותיהן אפילו בחיי בעליהן, אבל את עזבת אביך ואמך. ויש שמטיבות להם בעוד החמות רוצה להיות עמה בביתה. שאם הנחת אביך ואמך יושבים בעיר ובאת ליכנס ולישב בביתה באותה עיר עצמה, די לך. אלא ותלכי אל עם אשר לא ידעת.
הגד הגד לי – פועל שלא נקרא שם פועלו.
אשר לא ידעת – לדור עמהם.
IT HATH FULLY BEEN TOLD ME. Huggad (It hath been told me) is a hufal.
AND ART COME UNTO A PEOPLE. [That is] and have come to dwell among a people.
{136} הוגד הוגד לי – שרשו נגד, והראשון מקור, והשני פועל עבר מהבנין שלא נזכר שם פועלוא, מהבנין הכבד הנוסף.
כל אשר עשית את חמותך – [ר״ל כל החסדים שעשית את חמותך]⁠ב, או יאמר הוגד לי כל מה שעשית עמה, ובאה מלת את תמורת עם.
ותעזבי אמך ואביך – כלומר קרוביך וקרובותיך, או ידע אל נכון מפי נעמי או מפי אחר, כי בנסעה משדי מואב היו עדיין אביה ואמה בחיים.
וארץ מולדתך – הארץ שנולדת שם.
ותלכי אל עם – ר״ל הולכת ממקומך ותבואי אל עם אשר לא ידעת אותם ולא הכרתם תמול שלשום, כלומר לשעבר, או אמר דרך גוזמה באת להתחבר עם עם שיש זמן קרוב שהכרתם, ותמול שלשום שהם שלשה ימים לא היית יודעת טיבם, ואחר כן דרך הפלגה כאלו הם שלשה ימים ולא יותר שהכרת⁠[ם]⁠ג.
א. אבן עזרא: ״הגד הגד לי – פועל ש׳לא נקרא שם פועלו׳.
ב. נוסף בצד הטקסט.
ג. בכ״י ה״ם״ נוספה על ידי המגיה.
אחרי מות אישך – זו היא ההפלגה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

(יא-יב) הגד, ישלם ה׳ – יראה לי להכירך לתת לך פי שנים יען אשר עשית את חמותך שהם קרובים אלי ותעזבי את אביך ואת אמך להתגייר אמנם מכל זה ישלם ה׳ פעלך. כי שוא פעולת כל אדם לגמול לך כמעשיך. והנה הוא דבר על אזן שומעת כמו שיבא. מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה. ובמדרש (רות רבה ה׳) מלמד שנבאת בעצמה שהוא מכירה בתשמיש. ושלי יותר קרוב. ועוד במדרש (שם) גושי הלום למלכות כד״א (שמואל ב ז׳) כי הביאותני עד הלום.
הגד הגד לי כל אשר עשית. בנדרים פ׳ אין בין המודר נמנה עם מלין דקריין ולא כתבן את דהגד הגד וכתב הר״ן ז״ל האי את ק׳ ולא כתיב מיהו בספרים שלנו ק׳ וכתיב ואף במסרה שלהו לא מדכר ליה בהנך דקריין ולא כתבן עכ״ל ודבר זה נפלא הוא מאד בעינינו אדרבה איפכא אשכחן בסיפרי דילן ולא כתיב ולא קרי את כלל ועיקר רק הוא חילוף בין מערבאי ומדינחאי דלמדינחאי כתיב את כל אשר ולא קיימא לן כוותייהו.
ויען בעז ויאמר לה הגד הגד לי כלאשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום – רצה לומר שאמר לה שדבר לה תחלה לישא לאשה על שם ששמע מעשיה הטובים שבאתה להתגייר אך כשהוגד לי זאת הוגד לי גם כן שעזבה את עמה המואבים ומחמת זה ספק לי אם מותרת לי כי עדיין לא נתחדש לו הלכה עמוני ולא עמונית כו׳ ולכן צ״ל הדבר תלוי עד שיתברר הדין הזה.
ויען בועז ויאמר לה – מה שמצאת חן בעיני הוא מפני שני דברים: א] כי הוגד לי כל אשר עשית את חמותך, שזה מורה על טיב מדתך וטיב לבך שלרוב הכלה שונאת את חמותה בפרט אחרי מות אישך ואת היית לה לעוזר וסומך, והדבר השני הוא הגירות שהיה לש״ש שלא בעבור איזה פניה מאיזה תועלת חיצוני שתשיג עי״כ, שהלא עזבת אביך ואמך ותלכי אל עם אשר לא ידעת, וא״כ היה הגרות לש״ש.
הגד הגד לי – למה שתי פעמים, הוגד לי בבית, הוגד לי בשדה.⁠1 (מ״ר)
אחרי מות אישך – אף אחרי מות אישך, ואין צ״ל בחיי אישך.⁠2 (שם)
ותעזבי וגו׳ – ותעזבי אביך ואמך – מעבודת כוכבים שלך, שנאמר (ירמיהו ב׳) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני, וארץ מולדתך – זו שכונתך.⁠3 (שם)
תמול שלשם – מהו תמול שלשום, שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלים אותך.⁠4 (ירושלמי יבמות פ״ח ה״ג]
1. היינו מהנהגתה הישרה בבית ובשדה. וע׳ בפי׳ הר״ן לנדרים ל״ז ב׳ דמשמע שבמסורה כתוב את כל אשר עשית, אבל במסורות שלנו לא נמצא במציאות מלה את, אכן כבר כתבו התוס׳ בשבת נ״ה ב׳ דבכמה מקומות חולקת המסורה שבימי הגמרא עם המסורה שלנו.
2. בהכרח צריך לפרש כן, דאל״ה אין זה שבח אלא גנאי, דמשמע דרק אחרי מות אישה עשתה חסד עם חמותה ולא בחייו, והרי זה קנטור לה.
3. יתכן דראה לדרוש כן משום דבעלמא בעניני עזיבות כאלה סידר הכתוב מקודם את העם וארץ מולדת ואח״כ אב ואם, כמו באברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ובתהלים מ״ה שמעי בת וראי וגו׳ ושכחי עמך ובית אביך, משא״כ כאן סידר המאוחר מקודם, ולכן דריש באופן כזה שיהיה הסידור על הסדר, ומה שרבותא יותר תפס מקודם.
4. דרק אז נתחדשה ההלכה מואבי ולא מואבית, וכמבואר לעיל פרשה א׳ פסוק כ״ב, וא״כ כוונה את השעה. ואמנם לא נתבאר לאיזו תכלית הגיד לה זה עתה שאינו שייך לעיקר הענין דאיירי רק בעיקר רעיונה ומעשיה שעשתה, וי״ל דבא בזה לנחמה, משום דחיי הגרים בזה״ז רע מאד, כמבואר בדרשה הבאה, מפני מה גרים בזה״ז מעונים ויסורים באין עליהם מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה, ר״ל ששהו עצמן להתגייר עד כה, וזה רמז לה בועז כי היא לא תדאג על זה, דלה אין שייך טעם זה, יען דאם באה מקודם להתגייר לא קבלוה, משום דאך זה עתה נתחדשה ההלכה לקבל הנקבות ממואב, ואם כן לא יהיו חייה קשים כחיי כל הגרים, ואדרבה תקבל שכר הגון, וזהו ענין המשך דבריו ישלם ה׳ פעלך וגו׳.
וגם י״ל דרצה בזה להודיע לה בכלל מחידוש ההלכה שהנקבות ממואב יתקבלו לקהל, כי לולא זאת היתה מתיאשת מכל הענין שנסתבב בהמשך הדברים.
וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ מה שמצאת חן בעיני הוא מפני שני דברים1, הראשון הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל הטוב אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת עם נעמי חֲמוֹתֵךְ ובפרט2 אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ – בעלך שהיית לה לעוזר וסומך3, והדבר השני שהוגד לי הוא וַתַּעַזְבִי – שעזבת את אָבִיךְ וְאִמֵּךְ ואת דתם4 וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי לגור5 אֶל – אצל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ – הכרת לא תְּמוֹל – אתמול ולא שִׁלְשׁוֹם, ולפיכך אין לומר שבאת לכאן כדי שמישהו יקח אותך, שהרי אין אדם לוקח אשה שאינה מוכרת, ובהכרח שהתגיירת כי רצונך לחסות תחת כנפי השכינה6:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. לקח טוב.
5. אבן עזרא.
6. מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחקמנחת שיאדרת אליהו לגר״אמלבי״םתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) יְ⁠שַׁלֵּ֥⁠ם יְהֹוָ֖הי״י֖ פׇּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁ⁠לֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר⁠־בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּחַת⁠־כְּ⁠נָפָֽיו׃
May Hashem repay you for your deeds and may your reward1 be complete from Hashem, the God of Israel, under whose wings you have come to seek refuge.⁠"
1. your reward | מַשְׂכֻּרְתֵּךְ – Besides here, the word only appears in the story of Yaakov and Lavan (Bereshit 29:15, 31:7, 41), where it means: "wages". Hoil Moshe suggests that "משכרת" is a variant of the noun "שכר" (wages or reward), with the extra letters acting as an intensifier, so that "משכרת" would mean "a big reward" (or: "high wages").
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
יִגְמוֹל יְיָ לִיךְ גְּמוּל טָב בְּעַלְמָא הָדֵין עַל עוֹבָדָךְ טָב וִיהֵי אַגְרִיךְ שְׁלִים לְעָלְמָא דְּאָתֵי מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל דַּאֲתֵת לְאִתְגַּיָּרָא וּלְאִתְחַבָּאָה תְּחוֹת טְלַל שְׁכִינַת יְקָרֵיהּ וּבְהַהִיא זְכוּתָא תִשְׁתֵּיזְבִי מִן דִּין גֵּיהִנָּם לְמִהְוֵי חוּלָקִיךְ עִם שָׂרָה וְרִבְקָה וְרָחֵל וְלֵאָה.
[ד] יְשַׁלֵּם ה׳ פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה׳ – אָמַר רַבִּי חָסָא אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.
אָמַר רַבִּי אָבוּן שָׁמַעְנוּ שֶׁיֵּשׁ כְּנָפַיִם לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ (ישעיהו כ״ד:ט״ז). וּכְנָפַיִם לַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג׳:כ׳). וּכְנָפַיִם לַחַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת (יחזקאל ג׳:י״ג). וּכְנָפַיִם לַכְּרוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם (מלכים א ח׳:ז׳). וּכְנָפַיִם לַשְּׂרָפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם (ישעיהו ו׳:ב׳). בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְכַמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה, וְכַמָּה גָדוֹל כֹּחָן שֶׁל גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, שֶׁאֵין חָסִין לֹא בְצֵל שַׁחַר, וְלֹא בְצֵל כַּנְפֵי אֶרֶץ, וְלֹא בְצֵל כַּנְפֵי שֶׁמֶשׁ, וְלֹא בְצֵל כַּנְפֵי חַיּוֹת, וְלֹא בְצֵל כַּנְפֵי כְּרוּבִים, וְלֹא בְצֵל כַּנְפֵי שְׂרָפִים, אֶלָּא בְּצֵל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן (תהלים ל״ו:ח׳).

רמז תרב

ישלם ה׳ פעלך, אמר לה מי שעתיד לשלם שכר לצדיקים הוא יתן שכרך. ותהי משכורתך שלמה – שלמה כתיב רמז לה שלמה יעמוד ממך.
אשר באת לחסות תחת כנפיו – אמר ר׳ אבין כנפים לארץ מכנף הארץ זמירות שמענו, כנפים לשחר אשא כנפי שחר, כנפים לשמש שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כנפים לכרובים וקול כנפי הכרובים, כנפים לחיות וקול כנפי החיות, כנפים לשרפים שש כנפים לאחד. אמר רבי אבין גדול כהן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים ולא בצל כנפי החיות אלא בצלו של הקב״ה, הדא הוא דכתיב מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.
ית׳יבך אללה עלי פעלך ותכון אגרתך כאמלה מן ענדה תעאלי אלד׳י גית ללכן פי פנאיה.
יגמול לך1 ה׳ על פעלך ותהיה משכורתך שלמה מעמו יתעלה אשר הגעת להיות במחיצתו2.
1. בק יכאפיך, כפי שתרגם רס״ג בדברים (ז, י) ׳ומשלם לשונאיו אל פניו׳, ולא חילק בין תשלום שכר לתשלום עונש. יב: יוף, והוא לשון פרעון ותשלום חוב.
2. במקור ׳פנאיה׳, והשורש פנן, והוא לשון הבדלה וניתוח, ומשמש כאן בהוראת היותה במחיצתו (הרב עזרא קורח). ק: לתסכני תחת צ׳לאלה – שתשכני תחת צלו; י קרא ותרגום: אלאסתכנאן תחת גנאחיה, ועד״ז תרגם רבינו בתהלים (צא, ד), וכעין זה ב: תסתכין תחת כנפה; ר״ת הירושלמי כתב: תסתכני תחת סתרה – תשכני תחת הגנתו.
ישלם יי׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה – מלמד שאין הגרים נצלחין אחר שמתגיירין לכך הוצרך בעז לברכה.
מעם יי׳ אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו – וכן הוא אומר (תהלים ל״ו:ח׳) מה יקר חסדך אלהים [ובני אדם] בצל כנפיך יחסיון.
ישלם י״י פעלך ותהי משכורתך שלימה – לפי שהאשה העוזבת בית אביה וארץ מולדתה ויוצאתא לעם אשר לא ידעת מחסרת פרנסתה, ומחסרת איש הראוי לה. לפיכך הוא מברכה: ישלם י״י פעלך ותהי משכורתך שלימה – פתרונו: כל מה שחסרת בשביל שיצאת לחסות תחת כנפיו, ישלם לך. המקוםב משלם פרנסה ומנוח אשר ייטבג לך.
א. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״ויצאה״.
ב. כן בכ״י ברלין, פראג. בכ״י המבורג: הקב״ה.
ג. כן בפסוק (רות ג׳:א׳) בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״ייטיב״.
והואיל ועשית כל כך טובה, ישלם י״י פעלך – לפי שכל אשה הגולה מבית אביה אינה יכולה לינשא למיוחס ולירש נחלות, שהרי במקום גירותה לא ישאנה עשיר ומיוחס. והרי לך כל מה שנתחסרת ביציאתך ממקומך ישולם לך משכורתך שלימה בבעל עשיר ומיוחס ובעל מלכות מפני שהנחת ועזבת עמך ואלהיך לחסות בי״י אלהי ישראל.
{כל לשון חסיון – בלעז אבריאמנט.} (כ״י המבורג 32 בלי חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)⁠א
א. החתימה חסרה כאן, אך הביאור חסר בכ״י ברלין, פראג של ר״י קרא, ואם כן סביר להניח שהוא מרשב״ם.
משכרתך – כמו: מתכונת הלבנים (שמות ה׳:ח׳), והוא שם מהבניין הכבד הנוסף בעבור המ״ם.
THY REWARD. Maskurtekh (thy reward) is similar to matkonet (tale) in the tale of the bricks. (Exodus 5:8). The mem indicates that Maskurtekh is a noun in the hifil. The mem shows that this is the case.⁠1
1. Maskurtekh is derived from maskoret (reward) which is a verb in the hifil. (Torat Chayyim).
ישלם יי׳ פעלך – ר״ל שכר פעולתך הטובה.
ותהי משכורתך שלימה – ר״ל ותהיה משכורתך והוא שכרך משכורת שלימה לא חסירה, וזה השכר יהיה לך מעם יי׳ אלהי ישראל שהוא יגמלך, זה השכר בעבור אשר באת לחסות תחת כנפיו, או תאמר ותהיה משכורתך שלימה מעם יי׳, אותו יי׳ אשר באת לחסות תחת כנפיו.
ובא משכורתך – בתוספת מם בתחילה הט התיבה ובתוספת התי״ו בסופה, והוא על משקל ״מתכונת הלבנים״ (שמ׳ ה׳, ח׳), והוא [שם]⁠א מהבנין הכבד הנוסף בעבור המםב.
לחסות – מקור מהבנין הקל על משקל לעשות, ועניינו להסתופף ולהתכסות תחת צל כנפיו.
א. מופיע בצד הטקסט.
ב. אבן עזרא: ״משכרתך – כמו ״מתכנת הלבנים״, והוא שם מהבניין ׳הכבד הנוסף׳, בעבור המ״ם.
אשר באת לחסות תחת כנפיו – רוצה לומר: בהתגיירה ובאת תחת כנפי השכינה ללכת בתורת האל ית׳ ובמצותיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

יְשַׁלֵּם ה׳ פָּעֳלֵךְ. הפירות ממנו ישלם בחיי שעה: וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה. בגמול נצחי1:
1. בא ליישב את כפילות הלשון ׳ישלם ה׳ פעלך׳ – ׳ותהיה משכורתך שלימה׳, וביאר ש׳פעלך׳ הוא שכר הפעולה שתזכה לו בעולם הזה, אך אין זה אלא פירות השכר, ואילו הקרן קיימת בשלימותה לעוה״ב ולא נגרע מזה כלום, נמצא שאחרי שישלם לה פעלה, עדיין תהי משכורתה שלימה, שכן אמרו בפאה (א א) על גמילות חסדים ׳אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא׳. וכן ביאר הב״ח במשיב נפש בדעת המתרגם שפירש ׳יִגְמוֹל יְיָ לִיךְ גְּמוּל טָב בְּעָלְמָא הָדֵין עַל עוֹבָדִךְ טָב וִיהֵי אַגְרִיךְ שְׁלִים לְעָלְמָא דְאָתֵי׳.
ישלם ה׳ פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה׳ אלהי ישראל – החלוק בין פעולה לשכר הוא, פעולה שה׳ ישלם גמול עבור כל עבודה ועבודה פרטית, אמנם שכר הוא כמו במלכותא דארעא, אם ישרתנו איש באיזו מלאכה פעמים רבות אז הנה לבד אשר יושיט לו המלך בעד כל מלאכה ומלאכה אחר כך בגמר המלאכות כולם יגמלהו שנית עבור כל משך שירותו לפי נדבת לבו ועושר כבוד מלכותו, קל וחומר למלכותא דרקיע שישלם פי שנים לרעהו הישראלי אשר עבדו כל ימי חיותו על האדמה. וזהו הדבר אשר בירך בועז את רות שישלם לה ה׳ פי שנים כאשר ישלם לרעהו הישראלי העמוסים מני בטן, היינו פעולות כל עבודת פרטים ושכר חלף משך זמני העבודה כולה (גמול בעולם הבא כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא), אף כי נשתהא איזה משך שנים בגיותה לא יופחת לה מן השכר וזה שאמר לה ישלם ה׳ פעלך בעולם הזה ותהי משכורתך שלמה בעולם הבא בלי גרעון השנים ותהי משכורתך שלימה כו׳. הענין כי עבודתינו אליו ית״ש שלא על מנת לקבל פרס, כי איך נעיז פנינו לבקש שכר על עבודתינו לו היתכן שבקש עבד עולם פרס מרבו, הלא כל גופו קנוי, וכן הוא יתברך הוציאנו ממצרים מבית עבדים ולקח אותנו להיות לו לעבדים. אבל מי שלא נגאל ממצרים זה יכול לבקש שכר על עבודתו כי מעצמו בחר בה׳. וזה שאמר ישלם ה׳ פעלך ומשכרתך שלמה כו׳ ובודאי תוכל אתה לבקש שכר מפני אשר באתה לחסות עתה בצל כנפיו ולא היית בגאולת מצרים ולא שפחה עולמית אתה ותוכל לעבדו על מנת לקבל פרס.
עוד יש לומר ישלם ה׳ כו׳ הענין כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כי שכר מצוה מצוה, רוצה לומר השכר של המצוה הוא מה שזיכנו ה׳ לעשות. לכן אמר לה: הוגד לי מהמעשים טובים שעשית אך לשכר אל תצפה בהאי עלמא אלא ישלם כו׳. ועתה תהי משכורתך שלמה מאת ה׳, רצה לומר, ואתה תתרצה שכל שכרך בהאי עלמא יהיה אשר באת לחסות בצל כנפיו, רצה לומר, כל שכרך הוא מה שזכית לחסות בצל כנפיו כי שכר מצוה מצוה.
השאלות (יב) למה כפל ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה.
ישלם – נגד מה שעשית עם חמותך ישלם ה׳ פעלך, ונגד מה שהתגיירת תהי משכרתך שלמה מעם ה׳, מצד שהוא אלהי ישראל ומשגיח עליהם ועל הגרים הנלוים עליהם. ובמדרש אמר ר׳ חסא אשר באת לחסות תחת כנפיו, והוא עפ״י מה שכתבתי בפי׳ התו״ה (קדושים סי׳ ל׳) שיש הבדל בין שכר ובין פעולה, ובין שכיר ובין פועל, שהפועל או אומן יקבל שכר בעד המלאכה אשר עשה, למשל החייט עשה בגד ומקבל שכר מלאכתו, וזה נקרא פעולה שלוקח שכר פעולתו, אבל השכיר מושכר לזמן קצוב למשל שלש שנים, בין יעשה איזה מלאכה בין לא יעשה. והנה על כל מצוה ומצוה יקבל שכר בפ״ע כפועל ועז״א ישלם ה׳ פעלך, אולם על מה שבאה להתגייר שאז קבלה עליה לעבוד עבודת ה׳ ולקיים כל מצותיו והיא כמושכרת לו כל ימי חייה לעבוד עבודתו, ומאז מגיע לה שכר שכיר שישלם לה שכר תמידי בין תעשה בין לא תעשה [שאף שלא תגיע איזו מצוה לידה בכ״ז תקבל שכרה משלם] ועז״א ותהי משכרתך שלמה ר״ל שכר תמידי זה בעבור אשר באת לחסות שאז נעשית שכירה לה׳ על כל ימי חייך ומגיע לך שכר תמידי, וע״ז אמר ר׳ חסא אשר באת לחסות ר״ל שעל שעה זו מגיע לך השכר התמידי וחוץ מזה בכל פעם שתקיים מצוה בפועל מגיע שכר פעולה ביחוד חוץ מן השכר הכולל. והנה כבר חקרתי בדרושי אה״ש שאחר שזה בעצמו שיזכה האדם לעשות מצות ה׳ ולעבוד עבודת המלך הגדול ית׳ הוא השכר היותר גדול, אם מצד השלמות הנפשי שיקנה ע״י עשית המצוה אם מצד שבזה הוא עבד מלך גדול בורא כל, וא״כ יפלא למה הבטיח בכל התורה שכר מצות הלא קיום המצוה בעצמה הוא השכר היותר גדול [עד״ש שכר מצוה מצוה שהמצוה בעצמה היא השכר היותר גדול של המצוה], ואמרתי שבאמת למי שיש לו לב להבין ונפש להרגיש נועם המצוה ועריבותה א״צ להבטיח לו שכר זולת המצוה בעצמה, אבל באשר רוב בני אדם אין משיגים נועם המצוה והאושר הגדול שיקנו על ידה הוצרך להבטיח שכר עה״ז שזה מורגש אצלם כדי שיעשו המצוה בעבור תקות השכר עד יגיעו למדרגה להרגיש ולהבין לעשות המצוה לשמה מצד המצוה בעצמה, וז״ש ישלם ה׳ פעלך היינו שה׳ יתן לך שכר פעולתך אבל האמת היא ותהי משכרתך שלמה מעם ה׳, ר״ל שעיקר השכר בשלמות יהיה זה בעצמו מה שבאת לחסות תחת כנפיו, שזה עצמו הוא השכר השלם בלא חסרון כלל ועז״א ר׳ חסא אשר באת לחסות ר״ל שזה עצמו הוא עיקר השכר.
משכרתך – ברבות האותיות השם מוסיף בהוראתו, אם כן משכרת היא יותר משכר, והראיה כאן: ותחלף את משכרתי (בראשית ל״א:מ״א) – יעקב מדבר לפי דעת לבן, שלו נראה כי שכר יעקב היה יותר מדאי.
ישלם ה׳ פעלך וגו׳ – תניא, אחרים אומרים, מפני מה גרים בזה״ז מעונין ויסורים באים עליהם, מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה, א״ר אבהו ואיתימא ר׳ חנינא, מאי קרא, ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו.⁠1 (יבמות מ״ח:)
משכרתך שלמה – שלמה כתיב, רמז לה ששלמה יצא ממנה2 [מ״ר)
לחסות תחת כנפיו – א״ר חסא אשר באת לחסות תחת כנפיו – בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים ושל צדקה ושל גומלי חסדים שהן חסין בצל מי שאמר והיה העולם, וכה״א (תהלים ל״ו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.⁠3 (מ״ר)
1. פירש״י אשר באת שמהרת ולא אחרת, עכ״ל. אם כונתו לדייק מאשר באת, קשה איפה מרומז מהירות בלשון אשר באת, (אם לא דדריש אשר מלשון אשור הייא (שבת קי״ט א׳, וגיטין ל״ד א׳ וברש״י שם) מענין התחזקות וזריזות), אך הכונה דמאחר דהוא מברך ומבטיח אותה שתהא משכרתה שלמה משמע שלא שהתה, דאלו שהתה הרי היו פוחתין ממשכרתה עבור השהוי, וא״כ לא היתה המשכרת שלמה, ומה שלא באה עד עתה הוא כמ״ש בדרשה הקודמת שאלי באת תמול שלשום לא היינו מקבלים אותך (ועי׳ בתוס׳ כאן, ד״ה אשר), וזהו שכתב רש״י אשר באת [ולא קאמר אשר אמרת], משמע שמהרת לעשות ולא אחרת את העת הרצויה, דכך היה במשמע הלשון, אשר אמרת – שחשבת לבא ועוד לא באת, משא״כ אשר באת משמע תכף למחשבה ביאה.
2. וכעין הרמזים לקמן פסוק י״ד יעו״ש. ויתכן דדייק כפל הענין בפסוק זה, דהיינו ישלם ה׳ פעלך והיינו ותהי משכורתך שלמה, דבודאי אם הקב״ה ישלם כדי הפעולה הרי ממילא המשכרת שלמה, דאין הקב״ה מקפח שכר פעולה, ולכן דריש ע״ד רמז. ולפנינו במדרש חסרה דרשה זו, אך כ״ה בילקוט, וכפי הנראה נשמטה מן המדרש.
3. וענין הגמ״ח של רות מפורש לעיל פרשה א׳ פסוק ח׳ יעש ה׳ עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי, וכן בפסוק הקודם הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך, ולפנינו במ״ר הלשון קטוע ומשובש, ולכן נתן מקום לכמה ספרי דרוש לפלפל בו, והעתקנו כפי הנאות לענין.
ולכן בגלל שעזבת את בית אביך וארץ מולדתך לצאת לעם אשר לא ידעת, מחוסרת פרנסה ומחוסרת בעל ראוי, לפיכך אני מברך אותך כי ה׳ ימלא חסרונך ומברכך1 שיְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ – שכר פעולתך2 בעולם הזה3, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ – השכר שלך שְׁלֵמָה4 – שלם בעולם הבא5, ושכרך יהיה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו בזה שהתגיירת כדי ללכת בתורת האל יתברך ובמצוותיו6:
1. ר״י קרא.
2. מלבי״ם.
3. תרגום.
4. ונרמז בזה שיצא ממנה שלמה המלך (וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתְּךָ שְׁלֵמָה אותיות שְׁלֹמֹה כאילו נאמר וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתְּךָ שְׁלֹמֹה), והיא אכן זכתה לראות אותו, מעם לועז.
5. תרגום.
6. רלב״ג, מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראעמנואל הרומירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) וַ֠תֹּ֠⁠אמֶר אֶמְצָא⁠־חֵ֨ן בְּ⁠עֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְ⁠כִ֥י דִבַּ֖⁠רְתָּ עַל⁠־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְ⁠אָֽנֹכִי֙א לֹ֣א אֶהְיֶ֔הב כְּ⁠אַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָג׃
She said, "May I find favor in your eyes, my master, for you have comforted me and have spoken to the heart of your maidservant, though I am not as one of your maidservants.⁠"1
1. I am not | וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה – Literally: "I shall not be", but verbal tenses are somewhat flexible in Hebrew and a future might be used to express the present. [For other examples, see Tenses in Tanakh.] See Rashi and Ibn Ezra that the connotation is: "I am not worthy of being as one of your maidservants". Hoil Moshe also raises the possibility that Rut is making a request, "May I not be like one of your maidservants?⁠"
א. וְאָֽנֹכִי֙ =א (געיה)
• ל=וְאָנֹכִי֙ (אין געיה)
ב. אֶהְיֶ֔ה =א (אין געיה)
• ל=אֶֽהְיֶ֔ה (געיה)
ג. שִׁפְחֹתֶֽיךָ =א,ל?,ק-מ ומסורת-ל
• ל?=שִׁפְחוֹתֶֽיךָ (כתיב מלא וי"ו?)
• ברויאר ציין בצדק שהכתיב בכתי"ל נראה מטושטש, וכנראה שהכתיב המקורי היה חסר ("שִׁפְחֹתֶֽךָ" בדומה למ"ש ובעקבותיו בדפוסים וקורן) והיו"ד נוספה אח"כ בתיקון.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזרארי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינָךְ רִבּוֹנִי אֲרוּם נִיחַמְתַּנִי לְאַכְשָׁרוּתַנִי לְמִדְכֵּי לְמֵיעַל בִּקְהָלָא דַּיָי וַאֲרוּם מַלֵּילְתָּא תַּנְחוּמִין עַל לִבָּא דְּאַמְתָּךְ דְּאַבְטַחְתַּנִי לְמִחְסַן עָלְמָא דְּאָתֵי הֵי כְצַדִּיקָתָא וַאֲנָא לֵית לִי זְכוּ לְמִהְוֵי לִי חוּלָקָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי אַפִילּוּ עִם חֲדָא מִן אַמְהָתָךְ.
[ה] וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי וגו׳ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶךָ – אָמַר לָהּ חַס וְשָׁלוֹם אֵין אַתְּ מִן הָאֲמָהוֹת, אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת. וְדִכְוָותָהּ: וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וגו׳ (במדבר ל״ב:מ״ב), מְלַמֵּד שֶׁלֹא עָמַד לָהּ אוֹתוֹ הַשֵּׁם. וְדִכְוָותָהּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר (זכריה ה׳:י״א). מְלַמֵּד שֶׁאֵין לַשֶּׁקֶר תְּשׁוּעָה.
ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני – מה נחמה ניחמה אמר לה עתידה את לעלות לגדולה ועתידין בניך להיות מנהיגין של ישראל ועתידה את ללבוש כתר מלכות אע״פ שאת רואה עצמך שאת ענייה עתיד לצאת ממך בן שהוא מקדיש מאה [אלף] ככרי זהב ביום אחד שנאמר [והנה בעניי הכינותי לבית ה׳ זהב ככרים מאה אלף וגו׳ (דברי הימים א כ״ב:י״ד) וכי עני מקדיש כל הככרים] הללו של כסף ושל זהב אלא ביום שהרג דוד את גלית הפלשתי השליכו עליו בנות ישראל את כל הכסף והזהב והקדישו לבית המקדש וכיון שבא רעב שלש שנים בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום אמר לו הקב״ה לא קבלת עליך להחיות בו עניים חייך אין אתה בונה אותו אלא על ידי שלמה בנך דכתיב ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר וגו׳ (שמואל ב ז׳:ד׳) אשר יצא ממעיך הוא יבנה הבית לשמי (שמואל ב ז׳:י״ג).
כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך – א״ל לא תימר כדין חס ושלום מן האמהות את נמנית אי את נמנית אלא מן האימהות (ברמז ש״ז).

רמז תרג

אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני – מה נחמה נחמה א״ל עתידה את לעלות לגדולה ועתידין בניך להיות מנהיגין של ישראל, ועתידה את ללבוש כתר מלכות, ואע״פ שאת רואה עצמך שאת עניה עתיד לצאת ממך מי שמקדיש מאה ככרי זהב, שנאמר (ואני) [והנה] בעניי הכינותי וגו׳, וכי עני מקדיש כל הככרים הללו של זהב וכסף, אלא ביום שהרג דוד את גלית השליכו עליו בנות ישראל כל הכסף והזהב הזה והקדישו לבית המקדש, וכשבא רעב שלש שנים בקשו ממנו ישראל ליתן ולא רצה ליתן להם כלום, אמר לו הקב״ה לא קבלת עליך להחיות בו נפשות חייך שאין המקדש נבנה על ידך אלא על ידי שלמה, דכתיב ויהי דבר ה׳ אל נתן לאמר לך ואמרת וגו׳ אשר יצא ממעיך הוא יבנה הבית לשמי. תניא אמר רבי חנינא בן גמליאל מפני מה גרים בזמן הזה מעונים ויסורים באים עליהם מפני שלא קיימו עליהם שבע מצות שקבלו עליהם בני נח, רבי יוסי אומר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אלא לפי שאין מדקדקין במצות, אבא חנן משום רבי אליעזר אמר לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה, אחרים אומרים מפני ששהו עצמו ליכנס תחת כנפי השכינה, אמר רבי אבהו מאי קראה, דכתיב ישלים ה׳ פעלך וגו׳ אשר באת לחסות תחת כנפיו.
פקאלת אגד חט׳אא בין ידיך יא סיידי אד עאזיתני ולקד סלית קלב אמתך ול⁠[י]⁠סת אצלח אן אכון כאחד גואריך.
אמרה אמצא חן לפניך, אדוני, שניחמתני והרגעת1 לב אמתך, ואינני ראויה להיות כאחת שפחותיך.
1. וכן הוא בתרגום הארמי, דיברת דברי נחמה. וכ״כ ר״ת הירושלמי: וכי דברת על לב שפחתך, כאשר מצטרף למילה ׳דיבור׳ [הביטוי] ׳על לב׳, פירושו לגרום נעימות, ניחום ורוך, ׳דברו על לב ירושלם׳ (ישעיה מ, ב), ׳וידבר על לב הנערה׳ (בראשית לד, ג). ק: ודארית גאריתך – וישבת את דעת אמתך, כתרגום רבינו בבראשית ובישעיה (שם). ב קרא ותרגום: ואד׳ תכלמת עלי קלב אמתך.
לא אהיה כאחת שפחותיך – איני חשובה כאחת מהשפחות שלך.
I cannot even be considered as one of your handmaidens – I am not as worthy as one of your handmaidens.
ותאמר אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך וגו׳ – שאמרת לי ישלם יי׳ פעלך.
ואנכי לא אהיה – איני רוצה להיות אלא כשפחתך הקטנה.
ואנכי לא אהיה – איניניא ראויה להיות כאחת שפחותיך.
א. כן בכ״י פרמא 2062, מונטיפיורי 40. בכ״י אוקספורד פוק׳ 108: איני. בכ״י לונדון 24896: איננה.
THOUGH I BE NOT AS ONE OF THY HANDMAIDENS.' I am not worthy of being one of your handmaidens.⁠1
1. Literally, I am not worthy of being as one of your handmaidens.
לא אהיה כאחת שפחותיך – איני חשובה אפילו כאחת משפחותיך.
אמצא חן בעינך אדני – הוא דרך בקשה, כלומר יהי רצון שאמצה חן בעיניך כי אני רואה שאתה נחמתני, או יאמר אני רואה שאני מוצאת [חן]⁠א בעיניך אדני בעבור שנחמתני, כלומר שדברת אלי דברי נחמה והתנחמתי, ובעבור שדיברת על לב שפחתך – כלומר דברים המתקבלים על הלב ושנכנסו בלבי.
ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך – ר״ל ואני אינני ראויה לזה, כי אינני במדרגת אחת משפחותיך, או יאמר כאלו היה מתאוה להיות שפחתו בן אחר [שאר]⁠ב שפחותיו, כלומר ואנכי האנונה לא זכיתי להיות לך לשפחה כאחת משפחתייך. ופירוש אמצא חן בעיניך כאדם האומר שאני יודע שאין בי חן על דרך האמת, או אמנם יהי רצון שיהיה לי חן בעיניך, שעיניך יראו בי החן, אע״פ שאינינו בי, והעניין שייראה בעיניך שאני בעלת חן.
א. מופיע בצד הטקסט.
ב. מופיע בצד הטקסט.
ואנכי לא אהיה – כמשמעו, כלומר ואני היום נקלה בלתי דומה לערך שפחתיך.
ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך – רוצה לומר: שאין אני במדרגה שאהיה ראויה להיות כאחת משפחותיך.
כִּי נִחַמְתָּנִי. מעט בתתך לי רשות ללקוט די מחסורי: וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ. באמרך (פסוק יב) ׳ישלם ה׳ פעלך׳1:
1. לעומת שני העניינים שדיבר לה בועז, הזכירה ׳כי נחמתני׳ – על הנחמה הקטנה, שנתן לה רשות ללקט בשדהו, ׳וכי דברת׳ דברי תנחומים ׳על לב שפחתך׳, שהבטיח לה לרשת עולם הבא כמו הצדיקים (ע״פ תרגום), וזה גדול לאין שיעור מן החלק הראשון שאינו אלא נחמה פורתא.
כאחת שפחתך. ברוב הספרים חסר יו״ד.
ותאמר אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחותיך ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך – רצה לומר מדברי נחומין שלך אני מכרת שלא אהיה כאחת שפחותיך אלא אהיה לך לאשה ואהיה גברת.
{לא אהיה – איני ראויה להיות. (הואיל משה בשם שד״ל)}
ותאמר אמצא חן – אחר שהודיע לה מדוע מצאה חן בעיניו אמרה כן יהי רצון שאמצא חן להבא, כי נחמתני, ר״ל בדבור הראשון שהודיע לה שהוא מקרב אותה ושתמצא פרנסתה ע״י לקט שדותיו נחם אותי במה שלא מצאה נוחם ממות בעלה שנשארה בלי תומך בידה כי מצאה משען לחם אצלו. ובדבור השני דברת על לב שפחתך רואה אני שנחשבת בעיניך כאחת שפחותיך שקבלו ג״כ דת ישראל כדין השפחות שבבית ישראל ודברת על לבן להודיע להן כי שכרן בעד גרותן מובטח מה׳ כן דברת אלי, וזה אצלי לכבוד גדול כי אנכי בעיני לא אהיה כאחת שפחתך ואני בעיני פחותה וירודה מהן ואתה העליתני למעלה הזאת להיות כאחת שפחתיך.
לא אהיה – איני ראויה להיות (שד״ל), ושפחה גרועה מאמה, והראיה: הנה אמתך לשפחה לרחץ רגלי עבדי אדני (שמואל א כ״ה:מ״א).
ויש לפרשו גם כן על דרך שאלה: ואני לא אהיה מהיום והלאה כאחת משפחותיך?
כאחת שפחתיך – אמר לה, חס ושלום, אין את מן האמהות אלא מן האימהות.⁠1 (שם)
1. ובילקוט הלשון אמר לה, לא תאמר כדין, חס ושלום, אי את נמנית מן האמהות וכו׳, ולא נתבאר הרמז מאין דרשו כל עיקר דרשה זו, והמפרשים פירשו בדוחק גדול, [וע׳ בנמוקי רמב״ן ס״פ מטות שכתב דהדיוק הוא מדכתיב בפסוק שאחר זה ויאמר לה בעז והה״א בלי מפיק וקרינן כמו לא באל״ף, והכונה כי בעז ענה על דבריה לא, לא יהיה הדבר הזה וכמו שהביא המדרש כאן עוד שני מקומות דכתיב בהון לה בלי מפיק והכונה כמו לא], ויש להוסיף עוד דשייכא דרשה זו עם הדרשה הבאה גשי הלום דרמז לה שעתידה מלכות בית דוד לצאת ממנה, ולא נתבאר למה דוקא כאן רמז לה זה, אלא שזה היתה תשובה למה שאמרה ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך, אמר לה ״לא״ חס ושלום שתהיי מן האמהות שהרי עתידה מלכות לצאת ממך ולא יתכן שתצא משפתה זו אלא מן האימהות וכמש״כ בהו ומלכים מחלציך יצאו.
וַתֹּאמֶר רות אל בועז: יהי רצון שגם להבא1 אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי שקרבת אותי למצוא פרנסתי ע״י לקיטה בשדותיך2, וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ בדברי ניחומים והבטחה כי אקבל שכרי על זה שהתגיירתי, כמו שמגיע לשפחות שלך שהתגיירו3, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה – אינני במדרגתה4 ואיני חשובה5 כְּאַחַת שבקטנות6 מבין שִׁפְחֹתֶיךָ:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. רלב״ג.
5. רש״י.
6. ר״י קרא.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזרארי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גר״ע ספורנומנחת שיאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) וַיֹּ֩⁠אמֶר֩ לָ֨הֿ בֹ֜עַז לְ⁠עֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְ⁠אָכַ֣לְתְּ מִן⁠־הַלֶּ֔⁠חֶם וְ⁠טָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖⁠ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֙⁠שֶׁב֙ מִצַּ֣⁠ד הַקֹּצְ⁠רִ֔יםא וַיִּ⁠צְבׇּט⁠־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥⁠אכַל וַתִּ⁠שְׂבַּ֖ע וַתֹּ⁠תַֽר׃
Boaz said to her at mealtime, "Come here, and eat of the bread, and dip your morsel in vinegar.⁠" And she sat beside the reapers, and he handed her1 some roasted grain, and she ate and was satisfied, and she left over.
1. handed her | וַיִּצְבׇּט לָהּ – This word appears only here, but based on the root's usage in Mishna Chagiga 3:1 and Bavli Chagiga 22b ("בית הצביטה", the place where one grips a vessel), Rashi and R"Y Kara explain that it means to give or hand over. Alternatively: "prepared for her" (Hoil Moshe, noting that in Bavli Chulin 60a and Rosh HaShanah 17a, the root "צבת" means: "to prepare".)
א. הַקֹּצְרִ֔ים =א,ש1,ק-מ ומסורות-א,ל טברנית (כתיב חסר וי"ו ואין געיה)
• ל!=הַקּֽוֹצְרִ֔ים (כתיב מלא וי"ו וגעיה)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר לַהּ בּוֹעַז לְעִדַּן סְעוּדָתָא קְרִיבִי הָלְכָא וְתֵיכְלִין מִן לַחְמָא וּטַמִּישִׁי סַעֲדַיִךְ בְּתַבְשִׁילָא דְּאִתְבַּשַּׁל בְּחַלָא וִיתֵיבַת מִסְּטַר חָצוֹדַיָּא וְאוֹשֵׁיט לַהּ קֶמַח קָלִי וַאֲכַלַת וּשְׂבַעַת וְאַשְׁאַרַת.
[ו] וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם – רַבִּי יוֹחָנָן [נ״א רבי יונתן] פָּתַר בָּהּ שִׁית שִׁטִּין מְדַבֵּר בְּדָוִד, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת, וְאֵין הֲלֹם אֶלָּא מַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם (שמואל ב ז׳:י״ח). וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי (תהלים ו׳:ב׳). וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה מִמֶּנּוּ הַמַּלְכוּת לְשָׁעָה, דְּאָמַר רַב הוּנָא כָּל אוֹתָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁהָיָה דָּוִד בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא עָלוּ מִן הַמִּנְיָן, שֶׁהָיָה מִתְכַּפֵּר לוֹ בִּשְׂעִירָה כְּהֶדְיוֹט. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה׳ מְשִׁיחוֹ (תהלים כ׳:ז׳). וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאוֹכֵל לֶעָתִיד לָבוֹא.
דָּבָר אַחֵר, גֹּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בִּשְׁלֹמֹה, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד (מלכים א ה׳:ב׳). שְׁלשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, זֶה לִכְלוּךְ מַעֲשִׂים. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה לוֹ מַלְכוּתוֹ לְשָׁעָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָאי בַּר חֲנִינָא מַלְאָךְ יָרַד בִּדְמוּת שְׁלֹמֹה וְיָשַׁב לוֹ עַל כִּסְאוֹ. וְהָיָה מְחַזֵּר שְׁלֹמֹה עַל פִּתְחֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר: אֲנִי קֹהֶלֶת [בן דוד] הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם (קהלת א׳:י״ב), מֶה הָיְתָה אַחַת מֵהֶן עוֹשָׂה, הָיְתָה נוֹתֶנֶת לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִישִׂין וּמַכָּה אוֹתוֹ בְּקָנֶה עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ וְלֹא שְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב עַל כִּסְּאוֹ וְאַתָּה אוֹמֵר אֲנִי שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ. וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר, גֹּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בְּחִזְקִיָּהוּ, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים (ישעיהו ל״ח:כ״א). וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה לוֹ מַלְכוּתוֹ לְשָׁעָה, כְּמָה דְתֵימָא: וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה (ישעיהו ל״ז:ג׳). וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם מֵאַחֲרֵי כֵן (דברי הימים ב ל״ב:כ״ג). וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אוֹכֵל לָעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר, גֹּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בִּמְנַשֶּׁה, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זוֹ לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, שֶׁלִּכְלֵךְ מַעֲשָׂיו כַּחֹמֶץ מִמַּעֲשִׂים רָעִים. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁנּוֹצְדָה לוֹ מַלְכוּתוֹ לְשָׁעָה, דִּכְתִיב: וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ (דברי הימים ב ל״ג:י׳), וַיָּבֵא ה׳ עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כִירוֹמָנִיקָאָה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חַיָּתָא עָשׂוּ לוֹ מוּלָה שֶׁל נְחשֶׁת, וְהָיוּ מַסִּיקִין הָאוּר מִתַּחְתָּיו, וְהָיָה צוֹוֵחַ צֶלֶם פְּלָן צֶלֶם פְּלָן שֵׁזֵבְנִי, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹא הוֹעִילוּהוּ כְּלוּם, אָמַר זָכוּר הָיִיתִי שֶׁהָיָה אַבָּא מַקְרֵא אוֹתִי: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ וגו׳ (דברים ד׳:ל׳) כִּי אֵל רַחוּם ה׳ אֱלֹהֶיךָ (דברים ד׳:ל״A), אֲנָא צָוַוח לֵיהּ, אִין עָנֵי הָא טָב, וְאִין לָא עָנֵי הָא כֹּלָה חָדָא הִיא כָּל אַפַּיָא שָׁוִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְסָתְמוּ כָּל הַחֲלוֹנוֹת שֶׁל מַעְלָה, וְאָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם, אָדָם שֶׁהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל אַתָּה מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם אִם אֵינִי מְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה הֲרֵינִי נוֹעֵל פֶּתַח בִּפְנֵי כָּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָתַר לוֹ חֲתִירָה מִתַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין מַלְאָךְ יָכוֹל לִשְׁלֹט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ (דברי הימים ב ל״ג:י״ג). אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּעֲרַבְיָא צָוְחִין לַחֲתִירָה עֲתִירָה.
וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁחָזְרָה לוֹ מַלְכוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם לְמַלְכוּתוֹ (דברי הימים ב ל״ג:י״ג), וּבַמֶּה הֵשִׁיבוֹ, רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בָּרוּחַ הֱשִׁיבוֹ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר מַשִּׁיב הָרוּחַ. וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹכֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אוֹכֵל לָעוֹלָם הַבָּא.
דָּבָר אַחֵר, מְדַבֵּר בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, גֹּשִׁי הֲלֹם, קְרוֹבִי לַמַּלְכוּת. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זֶה לַחְמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ (ישעיהו נ״ג:ה׳). וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, שֶׁעֲתִידָה מַלְכוּתוֹ לִצּוֹד מִמֶּנּוּ לְשָׁעָה. שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר (זכריה י״ד:ב׳). וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, שֶׁהִיא עֲתִידָה לַחֲזֹר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו (ישעיהו י״א:ד׳). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כַּגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן כָּךְ גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן, מַה גּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן נִגְלָה וְחָזַר וְנִכְסָה מֵהֶן, וְכַמָּה נִכְסָה מֵהֶן, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן (שמות ה׳:כ׳), אַף גּוֹאֵל אַחֲרוֹן נִגְלֶה לָהֶם וְחוֹזֵר וְנִכְסֶה מֵהֶם, וְכַמָּה נִכְסֶה מֵהֶם, רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבָּנָן אַרְבָּעִין וַחֲמִשָּׁה יוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וגו׳ (דניאל י״ב:י״א), וּכְתִיב: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וגו׳ (דניאל י״ב:י״ב), אִילֵין יְתֵירַיָא מָה אִינּוּן, רַבִּי יִצְחָק בֶּן קְצַרְתָּה מִשּׁוּם רַבִּי יוֹנָה אֵלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹטְפִים מַלּוּחַ וְאוֹכְלִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ (איוב ל׳:ד׳). לְאֵיכָן הוּא מוֹלִיכָן מִן הָאָרֶץ לְמִדְבַּר יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר (הושע ב׳:ט״ז), מַאן דְּאָמַר לְמִדְבַּר סִיחוֹן וְעוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר: עוֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד (הושע י״ב:י׳), וְכָל שֶׁהוּא מַאֲמִין לוֹ, וְחָיָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין לוֹ הוֹלֵךְ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵן מְמִיתִין אוֹתוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בַּסּוֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עֲלֵיהֶם וּמוֹרִיד לָהֶן מָן, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
דָּבָר אַחֵר, גֹּשִׁי הֲלֹם, מְדַבֵּר בְּבֹעַז, קְרוֹבִי לְהָכָא, וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, זֶה לַחְמָן שֶׁל קוֹצְרִים. וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, דֶּרֶךְ הַקּוֹצְרִים לִהְיוֹתָן טוֹבְלִין בַּחֹמֶץ פִּתָּן, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִכָּאן שֶׁמּוֹצִיאִין מִינֵי חֻמְצָנִין לַגְּרָנוֹת. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, בְּצַד הַקּוֹצְרִים וַדַּאי. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, קַלִּיל זְעֵיר בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַתְּ שָׁמַע מִינָהּ תַּרְתֵּי, אוֹ בְּרָכָה שָׁרְתָה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, אוֹ בְּרָכָה שָׁרְתָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת, מִמַּה דִּכְתִיב: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, נִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהַבְּרָכָה שָׁרְתָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִם אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יַעֲשֶׂנָּה בְּלֵבָב שָׁלֵם, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם (בראשית ל״ז:כ״א), בִּכְתֵפוֹ הָיָה מוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו. וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ (שמות ד׳:י״ד) – בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת הָיָה יוֹצֵא לִקְרָאתוֹ. וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, עֲגָלוֹת מְפֻטָּמוֹת הָיָה מַאֲכִילָהּ. רַבִּי כֹּהֵן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ, אֵלִיָּהוּ כּוֹתְבָהּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וגו׳ (מלאכי ג׳:ט״ז).
(טו-טז)
[ז] וַתָּקָם לְלַקֵּט. וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים – רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה מְבַדֵּר סְלָעִים כְּדֵי לִזְכּוֹת בָּהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר בָּא. רַבֵּנוּ הָיָה מְבַקֵּר גְּרִישִׂין כְּדֵי לִזְכּוֹת בָּהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא.
(יז-יח)
[ח] וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וגו׳ – וְכַמָּה הִיא אֵיפָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שְׁלשָׁה סְאִין, דִּתְנֵינַן הָאֵיפָה שְׁלשָׁה סְאִין: וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר (רות ב׳:י״ח).
ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו׳ – ולמה אמר לה, קראה לאכול ואחר כך תהה בו. אמר בועז למה וטבלת פתך בחומץ. גרש.⁠א
א. כן בכ״י פרמא, ובדומה בקטע מן הגניזה, וצ״ע.
ויאמר לה בועז לעת האוכל – רבי יוחנן אומר מדבר בדוד, גושי הלום הקרבי למלכות כמה דאת אמר כי הביאותני עד הלום.
ואכלת מן הלחם – מלחמה של מלכות כמא דאת אמר ויהי לחם שלמה ליום אחד.
וטבלת פתך – שנטלטלה מלכותו.
ותאכל ותשבע ותותר – ותאכל בעולם הזה, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעולם הבא.
ויצבט לה קלי – שחזרה למלכותו.
דבר אחר מדבר בחזקיהו וכו׳. וטבלת פתך בחומץ – אלו היסורין, מדבר במנשה וכו׳, וטבלת פתך בחומץ זה לכלוך מעשים.
ותשב מצד הקוצרים – שנטלטלה מלכות, ויצבט לה קלי וישמע תחנתו וישיבהו למלכותו וכו׳, מדבר במלך המשיח.
וטבלת פתך בחומץ – שנטלטלה מלכותו לשעה כגואל ראשון כך גואל אחרון נכסה וחזר ונגלה, מדבר ברות.
גושי הלום – קרבי להכא, ואכלת מן הלחם מלחמן של קוצרים, וטבלת פתך בחומץ מכאן להבא, ואכלת מן הלחם מלחמן של קוצרים, וטבלת פתך בחומץ מכאן שהחומץ יפה לשרב, אמר ר׳ יונתן מכאן שהיו מוציאין מיני חמוצין לגרנות.

רמז תרד

אמר רבי יצחק בא הכתוב לומר כשאדם עושה מצוה יעשה בלב שלם, אילו היה יודע ראובן שהכתוב מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו, אילו היה יודע אהרן שהכתוב מכתיבו וראך ושמח בלבו בתופים ובמחולות היה יוצא, אילו היה יודע בועז שהכתוב מכתיבו ויצבט לה קלי עגלים פטומות היה מאכילה, רבי כהן ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי יהושע בן לוי לשעבר אדם עושה מצוה נביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח והקב״ה חותם על ידיהם שנאמר אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב.
ותאכל ותשבע ותותר – אמר רבי יצחק כתיב צדיק אוכל לשובע נפשו זו רות המואביה, וא״כ שמעת מינה תרי או שרתה ברכה בידיו של צדיק או במעיה של צדקת, אבל מה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר נראים הדברים שהברכה שרתה במעיה של צדקת.
אפקאל להא בועז וק.תב אלטעאם תקדמי הנאלך לתאכלי מן אלכ׳בז ותגמסי כסרתך פי אלכ׳ל פגלסת מן גנב אלחצאדין וקדם להא סויקא פאכלת ושבעת ופצ׳לת.
א. T-S Ar.1b.4 6 ע״א.
ב. בכה״י יש אות נוספת בין הקוף לתיו ולא הצלחתי לפענחה.
אמר לה בועז בעת האוכל1, התקרבי הנה2 לאכול מהלחם וטבלי פרוסתך3 בחומץ, וישבה מצד הקוצרים והגיש לה קמח קלוי4 ואכלה ושבעה והשאירה.
1. ק הוסיף חצ׳ור – הגשת האוכל.
2. כ״ה גם בב. קיש הוסיפו: אלי, וכ״כ ר״ת הירושלמי.
3. כ״ה גם ביב, וכן תרגם רבינו ׳פת לחם׳ (בראשית יח, ה): כסרה מן כ׳בז. ק: מתעאך, לשון קנין ודבר הנאה, וצ״ע טעמו.
4. סויקא הוא תרגומו של רבינו ל׳קלי׳ (ויקרא כג, יד), וכתב בנוה שלום שהוא המובחר מקמח שעורים או חיטים. וכ״ה בק. בב: וכ׳בז להא פריך, והוא תרגומו של רבינו שם ל׳כרמל׳, וכתב בנוה שלום שהם שבלים הנפרכים ביד.
[ויאמר לה בעז – לא מפיק ה׳, והרי לה זה כמו לא. אמר לה: חס ושלום אי את מן השפחות אלא מן האמהות.]⁠א
וטבלת פתך בחמץ – מכאן שהחומץ יפה לשרב.
ויצבט לה – ויושט לה, ואין לו דמיון אלא בלשון משנה (משנה חגיגה ג׳:א׳): אחוריים ותוך ובית הצביטה.
א. ביאור זה מופיע בכ״י לוצקי 778, והשוו להגהה על רש״י במדבר ל״ב:מ״ב המופיעה בגיליון כ״י מוסקבה 623 (דף 111ב). הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לייפציג 1, אוקספורד 34.
And dip your bread in the vinegar – From here [we derive] that vinegar is good for the heat.⁠1
And he handed her some roasted grain – And he extended to her. There is no similar [word] in Scripture, but only in the language of the Mishnah, "the outside, the inside and the handle [= בֵית הַצְּבִיטָה.⁠"2
1. Maseches Shabbos 113b. It is a popular and refreshing drink for those who toil in extremely hot climates.
2. Maseches Chagigah 3:1.
ויאמר לה בעז – לה לא מפיק ה׳ אמר לה חס ושלום אין את שפחה אלא גברת את ודכוותיה (במדבר ל״ב:מ״ב) ויקרא לה נבח בשמו שלא עמד לה אותו השם וכן (זכריה ה׳:י״א) לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקרן תשועה.
גשי הלם – רמזה במלכות בית דוד שנאמר (שמואל ב ז׳:י״ח) כי הביאתני עד הלם.
ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ – שהחמץ יפה לשרב ד״א בחמץ בחלב חמוץ וגם הוא יפה לשרב.
ויצבט לה קלי – זהו ששנינו במס׳ חגיגה אחריים ותוך ובית הצביטה מקום שטובלין בו כי יש קערות ובתוכם כעין כף והוא בית הצביטה, ד״א ויצבט מלשון צבתה שהוא מתנפח בחומץ. מדרש ואכלת מן הלחם לחמה מן המלכות, וטבלת פתך בחמץ אלו היסורין, ותשב מצד הקוצרים שני צידיה ממלכות בית דוד שברח מפני אבשלום בנו, ותאכל בעולם הזה ותשבע לימות המשיח, ותתר לעתיד לבא, ד״א ותתר מלמד ששרת ברכה במיעיה.
ויצבט לה קלי – פתרונו: הושיט לה,⁠א כמו ששנינו: אחוריים ותוך ובית הצביטה (משנה חגיגה ג׳:א׳), ומפרש בגמרא: ממקום שצובטין בו (בבלי חגיגה כ״ב:).
ותאכל ותשבע ותותר – לפי שאומר בסמוך: ותוצא ותתן לה את אשר הותירהב משבעה (רות ב׳:י״ח), קדם ולימדך שהותירה.
א. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״לך״.
ב. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״הותירו״.
ויאמר לה בעז וגו׳ – הודיענו המקרא: לפי שבאת לחסות תחת כנפי השכינה הצליחה, ומאחר שידע בעז שהיא אשת קרובו, קירבה אליו.
מצד הקוצרים – הושיבה אצלו מפני כבודה, ולא נתן לה לישב יחידית על הארץ.
ויצבט – ויושט, כמו: בית הצביטה (משנה חגיגה ג׳:א׳).
ותאכל ותשבע ותותר – שיבר לך האזן מפני שרוצה לומר למטה: ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה (רות ב׳:י״ח).
וַתוֹתַר – היה לינקוד ותותֵר, לשון הפעיל. וסוף פסוק פותחת התי״ו. מכל מקום לשון מפעיל הוא, כמו הֵיפַר (בראשית י״ז:י״ד, במדבר ט״ו:ל״א), הֵיתַז (ישעיהו י״ח:ה׳). (כ״י המבורג 32 בלי חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)⁠א
א. החתימה בשם ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ חסרה כאן, אך הביאור מתאים לסגנונו של רשב״ם ולתוכן הפירוש המיוחס לרשב״ם איוב מ׳:ל״ב, והביאור אינו מופיע בכ״י של פירוש ר״י קרא.
בחמץ – בעבור החום.
ותותר – בעבור סוף פסוק, כמו: זכור מלחמה אל תוסף (איוב מ׳:ל״ב).
ויצבט לה קלי – אין לו חבר, ופירושו כמו נתינה.
IN THE VINEGAR. Because of the heat.
AND LEFT THEREOF. Va-totar (And left thereof) is vocalized with a pattach because it comes at the end of the verse.⁠1 Compare, tosaf2 (thou wilt do more) in think upon the battle, thou wilt do so no more (Job 40:32).
AND THEY REACHED HER PARCHED CORN. Va-yitzbat (and they reached her) has no neighbor in Scripture.⁠3 It means they gave.⁠4
1. Its usual vocalization is va-toter.
2. Its usual vocalization is tosef. It is vocalized tosaf because it comes at the end of a sentence.
3. The word is never found again in Scripture.
4. Literally, it means giving.
ותשבע ותותר – להגיד עין יפה של בועז, שאף על פי ששני ריעבון היו עד עתה, נתן לה יותר משבעה. וגם הוצרך לכתוב בשביל שכתב כן לפנים ״את אשר הותירה משובעה״ (רות ב׳:י״ח) ותתן לחמותה.⁠א
א. בנוסחנו: וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן⁠־לָהּ אֵת אֲשֶׁר⁠־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ.
ויצבט – אין לו דומה, ופתרונו לפי עניינו: לשון לקיטה.
לעת האוכל – ר״ל בהגיע עת האכילה או ר״ל לעת שיגשו האנשים אל האוכל כדי לאכול, גשי גם את הלום, כלומר לשם במקום שיאכלו הם.
וגושי הוא צווי מהבנין הקל מן נגש.
ואכלת מן הלחם – כלומר מן הלחם אשר יאכלו הקוצרים.
וטבלת פתך בחומץ – ר״ל הפת שתאכלי והוא מלחם הקוצרים תטבלי אותו בחומץ לרככו אם הוא קשה. והזכיר החומץ בעבור היות דרך הקוצרים לשתות החומץ מזוג במים להגן בעד החום הגדול, או יאמר ואכלת מן הלחם שלך ותטבלי אותו בחומץ. ויש אומרים כי אמר ואכלת מן הלחם, כלומר מהלחם הקוצרים ופתך שהוא פת קשה תטבלי אותו בחומץ, ולכן שנה לומר פתך כי בעבור דלותם לא היה להם רק פתיתי לחם יבשים, ולכן אמר לה שתאכל מן הלחם שהכין לקוצרים, ופתיתי הלחם אשר לה תטבול אותם {137} בחומץ.
ותשב מצד הקוצרים – הכתוב מודיע כי ישבה מצד הקוצרים ולא עמהם ממש.
ויצבט לה קלילא – עניינו לפי מקומו, עניין נתינה והושטה, ויש לו ראיה מן הערבי צבט בנקודה על הצר״י.
קלי – מן ״אשר קלם מלך בבל״ (ירמיהו כ״ט:כ״ב), ״אביב קלוי באש״ (ויקרא ב׳:י״ד), והוא תואר כמו ״ולחם וקלי וכרמל״ (ויקרא כ״ג:י״ד).
ואמרו ויצבט לה קלי – ר״ל שבועז בעצמו הוש⁠[יט] לה מן הקלי והיא אכלה ושבעה והותירה ממנו להוליך ולחמותה, או ר״ל שאחד מן הנערים או הנער הטוב הניצב על הקוצרים הושיט לה מן הקלי. ועניינו ויצבוט הצובט לה קלי.
ותותר – הוא כאלו אמר ותותיר בחירק, ויש אומרים שהוא מורכב ותותיר בחירק [ומן] ותותר בשורק הוי״ו. ויש אומרים כי בא ותותר בעבור סוף פסוק, כמו ״זכור מלחמה אל תוסף״ (איוב מ׳:ל״ב)ב
א. כך בכתב היד. Perreau (עמ׳ 22) העתיק ״קליל״. ייתכן שהוא ״ל״ נוספה בטעות ולא נמחקה, או שיש סימון מחיקה קטן באות זו.
ב. אבן עזרא: ״ותותר – בעבור ׳סוף פסוק׳; כמו ״זכור מלחמה אל תוסף״
ויאמר לה בועז לעת האוכל – הטעם, ואחר זה כאשר הגיע עת האוכל, אם בצהרים או קודם מעט או אחריו, הנה עוד אמר לה בועז: גושי הלם והיא עשתה כן ותשב וג׳.
ותותר – זה נכון בעברי ובהגיון, ואם לא עשתה היה פעל, וכן: ויאכלו ויותירו (מלכים ב ד׳:מ״ד). ואם בזה יראה שהיה לה פעל מה, מצד אמרו עוד: ותתן לה את אשר הותירה משבעה (רות ב׳:י״ח).
וטבלת פתך בחומץ – כי החומץ משקיט הצמא ומקרר ומחזיק האצטומכא וזה כלו צריך בעת החום המופלג כי אז תחלש האצטומכא מגודל הצמא.
ויצבט לה קלי – רוצה לומר: ויושט לה קלי.
ותאכל ותשבע ותותר – הנה נתן לה בעין יפה בדרך שהספיק לה לאכול כדי שבעה ונשאר לה ממנו.
התועלת האחד עשר – הוא להודיע כי החומץ נאות בעתות החום כי בו מהתועלת כמו שזכרנו להשקיט הצמא ולחזק האצטומכא ולעמוד כנגד העפושים. ולזה אמר לה וטבלת פתך בחומץ. כמו שזכרנו.
התועלת השנים עשר – הוא להודיע שהנותן מנה למי שיבוש לבקש לו ממנה יותר אם לא תספיק לו ראוי שיתנו לו כשעור שיוסיף על מה שיצטרך לו כדי שיתברר שכבר הספיק לו. ולזה זכר שבועז הושיט לרות מהקלי מה שהספיק לה לאכול ולשבוע ולהותיר.
מן הלחם – מלחמה של המלכות שנאמר (מלכים א ה׳) ויהי לחם שלמה ביום אחד עשרים כור קמח.
וטבלת פתך בחומץ – אלו הייסורין.
ותשב מצד הקוצרים – אלו ז׳ חדשים שעמד דוד בורח מפני אבשלום.
ויצבט לה קלי – שחזרה לו מלכותו. ותאכל ותשבע ותותר. ותאכל בעולם הזה. ותשבע לימות המשיח ותותר לחיי העולם הבא. ויש שם שיטות אחרות בענין הזה. יראה בלי ספק שחז״ל מסכימים למה שאמרה בזה שהאיש ההוא הגה ברוח לשונו ותדבר אל ביתו למרחוק. וזה הענין בעצמו שערה אותו נעמי בחכמתה שהדבר היה קרוב אליה להצליח. והוא מה שאמר לה בשובה מיד.
ויאמר לה בעז. ה״א הכנוי נחה והייתה ראויה להיות במפיק והוא חד מן תלת לה דלא מפקין על פי המסורת וסימן אנ״ך פי׳ אורייתא נביאים כתובים לפיכך נראה לי שבי״ת בעז רפה שאין כאן דין מפיק עמו שכתבתי בפרשת ואלה שמות על ותחמרה בחמר ובסוף פרשת שלח לך ובזכריה ה׳ ועיין מ״ש בסוף פ׳ מטות.
ויאמר לה בועז – בתוך כך הגיע עת האוכל ובועז אכל בשלחן אחד עם הקוצרים, כי הפועלים שעושים בשכרם אין מברכים בהמ״ז רק שתי ברכות אבל כשבעה״ב מסב עמהם מברכים כתקנם כמ״ש בברכות (דף ט״ז) ובודאי היה מסב עמהם לחייבם בבהמ״ז ובועז ישב בראש והקוצרים ישבו למטה ואמר לה גשי הלם שתשב למעלה בצד בועז [ומלת הלום מציין תמיד מקום נעלה ממדרגתו ועז״א אין הלום אלא מלכות]. ואכלת מן הלחם, הלחם הוא השלם והפת הוא החתוך לפתיתין (התו״ה ויקרא) נתן לה לחם שלם שיהיה שלה (שלכן לקחה המותר לביתה) וא״ל שתאכל מן כל הלחם, והפת שתחתוך ממנו לאכלו בסעודה זו תטבול בחומץ, ותשב אולם היא לא ישבה אצל בועז רק למטה מצד הקוצרים, והוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע עד ששבעה והותירה.
ויצבט – פירשוהו: לשון הושטה. רק נראה לי שהוא לשון הכנה, וכן (בבלי חולין ס׳.): בעינא דאיצבית ליה נהמא לאלהיכו, ופירש רש״י: להכין מזון, צביתו ליה זוודתא (בבלי ר״ה י״ז.) – הכינו לו תכריכין. וגם זוודין תרגומו של צידה לדרך ממקור זה.
ובא להגידנו חסד בעז על רות שהכין לה המזון הוא בכבודו ובעצמו.
גשי הלם – א״ר אלעזר, רמז רמז לה, עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך דכתיב ביה הלום, שנאמר (שמואל ב ז׳) ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר מי אנכי כי הביאתני עד הלום.⁠1 (שבת קי״ג:)
ואכלת מן הלחם – רמז רמז לה, זו לחמה של מלכות [שעתידה לצאת ממנה], שנאמר (מלכים א ד׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח.⁠2 (מ״ר)
וטבלת פתך בחומץ – א״ר אלעזר, מכאן שהחומץ יפה לשרב,⁠3 ור׳ שמואל בר נחמני אמר, רמז רמז לה, עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ, ומנו – מנשה.⁠4 (שבת קי״ג:)
וטבלת פתך בחמץ – שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתן בחומץ.⁠5 (מ״ר)
ותשב מצד הקצרים – מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים – א״ר אלעזר, רמז רמז לה, שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק.⁠6 (שבת קי״ג:)
ותשב מצד הקצרים וגו׳ – ותשב מצד הקוצרים – רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד להנצד ממנו לשעה,⁠7 ויצבט לה קלי – רמז לה שתחזור לו מלכותו.⁠8 (מ״ר)
ותשב מצד הקצרים וגו׳ – ותשב מצד הקוצרים – מצד הקוצרים ודאי,⁠9 ויצבט לה קלי – קליל זעיר בשתי אצבעותיו.⁠10 (שם)
ויצבט – מהו לשון ויצבט – [לשון אחיזה והושטה הוא].⁠11 (חגיגה כ״ב ב׳ וברש״י)
ותאכל ותשבע ותתר – א״ר אלעזר, רמז רמז לה, ותאכל בימי דוד, ותשבע בימי שלמה, ותותר בימי חזקיה,⁠12 ואיכא דאמרי, ותאכל בימי דוד ושלמה ותשבע בימי חזקיה, ותותר בימי רבי,⁠13 דאמר מר אהורייריה דרבי הוי עתיר משבור מלכא,⁠14 במתניתא תני, ותאכל בעוה״ז, ותשבע לימות המשיח, ותותר לעתיד לבא.⁠15 (שבת קי״ג:)
1. עיין מש״כ באות הקודם.
2. ר״ל רמז לה הגדולה והעושר הרב אשר למלכות שלמה העתיד לצאת ממנה.
3. ר״ל יפה לשכך חום, לפי שטבע כל דבר חמוץ נוטה לקרירות, וטבע הקוצרים בעת החום להתייעף מפני היגיעה והחום לכן אוכלין פתן בחומץ, וממילא מבואר שלכל אדם בעת השרב טוב הטיבול בחומץ.
4. ואע״פ שהרבה ממלכי יהודה הרשיעו, אך הוא נתיישן הרבה ברשעתו, חמשים וחמש שנים, ובזה נמשל לחומץ שכל שמתיישן יותר קשה יותר.
5. כמש״כ לעיל אות כ״ח. וגם יש לפרש הכונה ע״פ מ״ש בב״מ פ״ט א׳, רשאים פועלים לטבל פתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה, והיינו משום דהציר מגרר כוסף האכילה, וחומץ הוא כעין ציר, ולכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתם בחומץ כדי לגרר כוסף האכילה.
6. כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו, ופירש״י רוה״ק נזרקה בו ונרמז למלכות בית דוד היוצא משניהם שעתידה לחלק, ואלו ישבה בתוכם לא היה ניכר הרמז להפסקה בין שניהם, וע״ע באות הבא. ויש להבין מנין לו לרש״י ז״ל לומר דהקוצרים הפסיקו בינו לבינה הלא י״ל שישבה מצד הקוצרים אשר לצד בועז וא״כ לא היה הפסק ביניהם. אמנם י״ל דהדיוק של רש״י ז״ל הוא דהו״ל לומר בצד בבי״ת (ועי׳ אלשיך ז״ל דאמר על זה דאמר מצד ולא בצד רעיון לפי דרכו) דמלת מצד משמע הרחק מן הקוצרים וא״כ אם נאמר דישבה מצד הקוצרים הנוטה לצד בועז והיא ישבה רחוק מהקוצרים א״כ ישבה מצד בועז והו״ל לומר ותשב בצד בועז אלא ע״כ דישבה הרחק מן הקוצרים בצד השני של הקוצרים שלא כנגד בועז וא״כ היו מפסיקים.
7. להנצד הוא מלשון צדיה, ורומז למ״ש חז״ל דכל אותן ו׳ חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום לא היה לו אז דין מלך, או דהכונה לעת הגלות בכלל שאז תפסק מלכות בית דוד, אבל עתידה לחזור, יען שגם המלך המשיח מבית דוד הוא. ונראה לנכון פירוש זה ממה דדריש במ״ר כאן דרשה כזו שעתידה להנצד מלכותן על דוד ועל שלמה ועל חזקיה ועל מנשה.
8. הלשון ויצבט פירושו אחיזה, ורמז לה שאע״פ כן יהיה אוחז במלכותו.
9. ר״ל כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכן או אצלו, דבתוכן לא הושיבה משום שמא יכשלו בה, וגם אצלו לא הושיבה שלא יחשדוהו, והוי הפי׳ מצד הקוצרים ודאי – ברור ונראה מצד כל הקוצרים לא מצד וסמוך להם.
10. זה דריש מלשון ויצבט שענינו אחיזה והושטה קלה בראשי אצבעות, והיינו שהושיט לה בעצמו בראשי אצבעותיו, ואולי כדי להראות לה אותות התקרבות שלא תתבייש. והמפרשים פרשו קליל זעיר שפירושו מעט מזער, והיינו שהושיט לה מעט קלי, אבל לא נתבאר למה צמצם לה כל כך. ולי נראה דהלשון זעיר שבמדרש אינו תואר על כמות הנתינה אלא על ערך קלית השעורים, והיינו שהיה קלוי מעט, ואולי הוא מפני שנוחים הם למאכל בשיעור קליה מועטה ובא להוציא בזה מלשון קלוי שפירושו קלוי הרבה.
11. ועיין מש״כ באות הקודם.
12. כל אלה רמזים הן לה על העושר והגדולה שיהיו לאלה המלכים שיעמדו ממנה. ויש לפרש באור הענין ותותר בימי חזקיה ע״פ הכתוב גבי׳ (ישעיהו ז׳) והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה, כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה, ור״ל, כי כל כך יהיה רבוי הטובה עד כי לא יחושו לעזוב אותם, וזוהי הכונה ותותר בימי חזקיה.
13. והוא יצא ממשפחת דוד המלך שבא מרות, כמבואר בכתובות ס״ב ב׳.
14. אהוריירי הוא הממונה על סוסים ופרדים.
15. זה נדרש על רות עצמה שזכתה לשני שולחנות עם יתרון לעתיד לבא.
בתוך כך הגיע עת האוכל ובועז אכל בשולחן אחד עם הקוצרים, כאשר בועז ישב בראש והקוצרים ישבו למטה1, וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם ותשבי למעלה, לצד בועז2 וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם השלם3 וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ אשר מועיל נגד השרב4, וַתֵּשֶׁב רות מִצַּד הַקּוֹצְרִים ליד בועז, ולא נתן לה לישב יחידית על הארץ מפני כבודה5, וַיִּצְבָּט – ויושט6 לָהּ בועז קָלִי7 – קמח קלוי8 ונתן לה בעין יפה9 והוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע10, וַתֹּאכַל והספיק לה לאכול וַתִּשְׂבַּע – ולשבוע וַתֹּתַר – ואף נשאר לה ממנו11:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. רש״י, אבן עזרא.
5. ר״י קרא.
6. רש״י, ר״י קרא, אבן עזרא, רלב״ג.
7. ברות רבה (ה ו) אמר רבי יצחק אלו היה יודע בעז שהקב״ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר, עגלות מפוטמות היה מאכילה.
8. תרגום רס״ג.
9. רלב״ג.
10. מלבי״ם.
11. רלב״ג.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחקמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) וַתָּ֖⁠קׇם לְ⁠לַקֵּ֑⁠ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת⁠־נְ⁠עָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָעֳמָרִ֛יםא תְּ⁠לַקֵּ֖⁠ט וְ⁠לֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃
She rose to glean, and Boaz commanded his servants, saying, "Let her glean among the sheaves as well, and do not refuse her.⁠"1
1. Do not refuse her | וְלֹא תַכְלִימוּהָ – See R"Y Kara who compares the word's usage here to its usage in Shofetim 18:7 ("וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ") and Shemuel I 25:7 ("לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה"), noting that it is parallel to the phrase "nothing was missing from them". Elsewhere, the root is normally translated as "embarrass" or "shame" (and is often paired with the synonym, "בּוֹשׁ"), leading R"Y Kara to explain that when someone requests something and is refused they feel shamed. See also Hoil Moshe, who suggests the original source of the root might have been "כלא מ-", meaning: "withhold" or "restrain".
א. הָעֳמָרִ֛ים =א (אין געיה)
• ל=הָֽעֳמָרִ֛ים (געיה)
תרגום כתוביםמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳פסאודו-רש״יעמנואל הרומירלב״גמנחת שימלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְקַמַת לְמִצְבַּר שׁוּבְלִין וּפַקֵּיד בּוֹעַז יָת עוּלֵימוֹי לְמֵימַר אַף בֵּינֵי אֲלוּמַּיָּא תְּהֶא צָבְרָא וְלָא תִכְסְפוּנַּהּ.
ותקם ללקט – כיון שנתרחקה אמר בועז לנערו אל תבוז בה שהיא בת מלכים ואל תגערו בה אל תשמיענה דבר קשה.
(טו-טז)
גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה – א״ל אינה מקבלת. אמר להם: וגם של תשולו לה מן הצבתים – לא תודיעוה אלא אתם רואים עומר יחידי עשו אותה שכחה. בא וראה כמה גדולה מצות שכחה. מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדה ועשה אותו היום סעודה גדולה ושמח אמר מצוה זו באה לידינו שלא בכוונה נשמח עליה.
פקאמת אלי אללקאט ואמר בועז לגלמאנה איצ׳א תלקט בין אלאגמאר ולא תכ׳גלוהא.
וקמה ללקוט וציווה בועז לנעריו גם תלקט בין העומרים ולא תכלימוה.
ותקם ללקט – מלמד שלא נתבטלה ממלאכתה.
גם בין העמרים תלקט – שאר המלקטין אינן רשאין ללקט בין העמרים שלא ישמטו שיבולים מן העמרים,
אבל זו בין העמריםא תלקט ולא תכלימוה – פתרונו: לא תשיבו פניה ריקם, ולא שקונדיטוב בלעז, כמו: הרעיםג אשר לך היו עמנו ולא הכלמנום (שמואל א כ״ה:ז׳) שפתרונו: לא אצלנו מהם, לאד מנענום מכל אשר שאלו ממנו. וכן: אין מכלים דבר בארץ (שופטים י״ח:ז׳) שפתרונו: אין אדם מונע מחבירו דבר,⁠ה נאישט ניל אלטיר דישקונדישיר,⁠ו לפי שכולם מליאים ואין בהם אביון. כמו שמפורש: מקוםז אשר אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ (שופטים י״ח:י׳).⁠1
1. השוו ר״י קרא שופטים י״ח:ז׳.
א. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין הושמט ע״י הדומות: ״אבל זו בין העמרים״.
ב. כן בכ״י ברלין. בכ״י המבורג: נְלַא שְקונדֻיטש. בכ״י פראג הלעז חסר.
ג. כן בפסוק. אך בכל כ״י ברלין, המבורג, פראג: ״הנערים״.
ד. כן בכ״י ברלין, פראג. בכ״י המבורג: ״ולא״.
ה. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״דבר״.
ו. כן בכ״י ברלין. בכ״י המבורג: ואֵשְטְל אַלְטַר שְקוּנְדִישְד. בכ״י פראג הלעז חסר.
ז. כן בפסוק ובכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״מאום״.
גם בין העומרים – מקום שאין דרך הקוצרים ליכנס כדי שלא יגנבו ויוציאו מן השבלים, תלקט – זו.
ולא תכלימוה – נַאשְקְוֹנְדֵיס לֵי בלעז, אל תנזפוה. כי כשאדם שואל מחברו חפץ ואינו נותן לו נמצא זה שְקְוֹנְדֵיט, פי׳ כך.
ולי נראה: לשון בושת, והוא פירושו דוגמת: ואין מכלים דבר יורש עצר (שופטים י״ח:ז׳) דצידונים כי כולם עשירים ואין זה צריך לזה, ולא הכלמנום (שמואל א כ״ה:ז׳) דנבל.
גם בין העמרים תלקט – שרגיליןא הקוצרים למנועב העניים ללקוט את הלקט של עניים עד שיאספו העמרים, פן יקחו מן העמרים.
א. בכתב היד מלה זו הוכפלה, ללא סימני מחיקה ברורים.
ב. בכתב היד: למנועה. הה״א מסומנת למחיקה.
ותקם ותלקט – אחרי שאכלה.
את נעריו – ר״ל משרתיו.
גם בין העמרים תלקט – ר״ל גם אם בין העמרים תלקט ולא תכלי מנה. והוי״ו במלת ולא נוסף ותחסר במלת אם, או יאמר גם בין העמרים יהיה לה רשות ללקט ולא תכלימוה משום זכר שתעשה, ופירוש בין העמרים – קרוב לעמרים ובין עמר לעומר.
גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה – רוצה לומר: אע״פ שתלקט השבלים הנופלות בין העמרים אשר אין לעני דין בהם לא תכלימוה.
גם בין העמרים. העי״ן בחטף קמץ.
השאלות (טו - יט) למה כפל ולא תכלימוה ולא תגערו בה תלקט ולקטה.
למה כפלה איפה לקטת ואנה עשית. ומ״ש אשר עשיתי עמו אין לו מובן.
ותקם ללקט – מספר כי לא המתינה עד שיברכו הפועלים ברכת המזון כי אין מצרפים נשים לזימון מפני פריצותא ותכף קמה ללקט, ואז צוה בועז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט, ר״ל אם תלקט בין העמרים לא תלכו לעיין אחריה אם לא גנבה איזה עומר שבזה תכלימוה כי נחשדה כגנב.
תכלימוה – מקור שרש ׳כלם׳ הוא ׳כלה׳ או ׳כלא מִ-׳, כמו ׳נחם׳ מן ׳נח מ-׳. ובושה הוא לאדם כשירהב לעשות איזה דבר וימנעוהו ממנו, ומזה להכלים הוראת חרפה ובושה.
ומיד1 לאחר מכן לא נתבטלה רות ממלאכתה2, וַתָּקָם רות לְלַקֵּט בשדה, וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם אם3 בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט אישה זו (רות) את השבלים הנופלות בין העמרים, אשר אין לעני זכות בהם, לא תמנעו ממנה4 וְלֹא תַכְלִימוּהָ – תביישו אותה5:
1. מלבי״ם.
2. מדרש לקח טוב.
3. כך משמע מרלב״ג.
4. מלבי״ם.
5. ר״י קרא.
תרגום כתוביםמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳פסאודו-רש״יעמנואל הרומירלב״גמנחת שימלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טז) וְ⁠גַ֛ם שֹׁל⁠־תָּשֹׁ֥לּ⁠וּ לָ֖הּ מִן⁠־הַצְּ⁠בָתִ֑ים וַעֲזַבְתֶּ֥ם וְ⁠לִקְּ⁠טָ֖ה וְ⁠לֹ֥א תִגְעֲרוּ⁠־בָֽהּ׃
And also, draw some out1 for her from the bundles2 and leave them for her to glean, and do not rebuke her.
1. draw some out | שֹׁל תָּשֹׁלּוּ – This verb is unique in Tanakh, and might stem from the root "שלל" which, based on Arabic cognates, means: "to draw forth" (BDB). Several commentators suggest that it is equivalent in meaning to the root "נשל" (to cast out or drop), though the two words might not be etymologically related (see Rid and Hoil Moshe). See also Rashi and Ibn Ezra who raise the possibility that the word relates to the noun "של" (Shemuel II 6:7), which, based on the similar Aramaic, might mean: "mistake". If so, Boaz is suggesting that the reapers pretend that they are accidentally dropping the grain.
2. the bundles | הַצְּבָתִים – This noun appears only here in Tanakh, but in Mishnaic Hebrew (see, for example, Mishna Eiruvin 10:1) it refers to a bundle.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמלבי״םהואיל משהמשך חכמהמקראות שלובותעודהכל
וְאַף מִתָּר תַּתִּירוּן לַהּ מִן אֲסִירַיָּא וְתִשְׁבְּקוּן לְמִהְוֵי צָבְרָא וְלָא תִנְזְפוּן בַּהּ.
וגם אל תשולו לה – רבי יוחנן הוה מבדר סלעים כדי שיזכה בהם ר״ש בר בא, ר״ח רבה הוה מפקיר גדישים כדי שיזכה בהן [ר״ש בן חלפתא]. כיון שנתרחקה אמר בועז לנערו אל תבוזו לה ולא תגערו בה, ואל תשימוה דבר קשה שהיא בת מלכים, גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה, אמר אינה מקבלת, א״ל וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולא תודיעוה אלא אתם רואים עומר יחידי עשו אותה שכחה. בוא וראה כמה גדולה מצות שכחת העומר, מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדהו ועשה אותו היום סעודה ושמחה גדולה, אמר מצוה זו באה לידינו בלא כוונה נשמח עליה.
ואיצ׳א תסלון להא מן אלצ׳מאת אלמצלוחה ואתרכו בין ידיהא פתלקט ולא תזגרוהא.
וגם הסיחו דעתכם1 עבורה מהצבתים2 המוכנים3 ועזבו לפניה4 שתלקט ולא תגערו בה.
1. לדעת רבינו ׳שול׳ הוא לשון שכחה והיסח הדעת, וכ״ה גם ביב. וכ״כ רש״י בפירוש ראשון וראב״ע בפירוש השני. וכתב רש״י שציווה אותם להעמיד פנים כאילו שכחו, כי אי אפשר לצוות על האדם לשכוח, שהרי השכחה היא בהיסח הדעת (הואיל משה). וכתב ר״ת הירושלמי שלפירוש זה הוא כמו ׳די יאמר שלו׳ (דניאל ג, כט), אך הקשה ששורש זה הוא מנחי למ״ד, ואין הלמ״ד בו באה בדגש, וכיון שכאן הלמ״ד בדגש הרי שהוא מבעלי הכפל ואינו משורש זה. לנוסח ק: תדלו – תפזרו, וכעין זה ש: תנת׳רו. ודומה לפירוש זה התרגום הארמי שפירש שהוא לשון התרה ופתיחה, שיתירו לה מהעומרים הקשורים. וכ״כ ר״ת הירושלמי, שעניינו כאן תשלפו ותמשכו מן העומר ותשליכו לה כדי שלא תתבייש.
2. אלצ׳מאת – המחוברים, הקשורים, המקובצים. בתפסירים האחרים לשונות אחרים של קיבוץ. קש: אלחזם, י: אלקבאב, ב: אלמקבץ׳, ר״ת הירושלמי: אלג׳רז או אלקבץ׳. בשבעים מילות בודדות כתב רבינו שהן ׳אלצ׳מאת׳, וכך קוראים לצבת צבת מפני שהיא מצרפת. וכבר הביא י׳ רצהבי ראיה זו נגד התפסירים התימניים, ויישב בדוחק ותלה את השינוי במעתיקים. אך בוודאי יש מכך ראיה לנוסח שלפנינו, בו אכן הנוסח ׳אלצ׳מאת׳.
3. הוסיף רבינו תיבה זו, לבאר הרבותא בהשארת הצבתים. קישב ליתא.
4. לפניה – בקישב ליתא. לפי הוספת רבינו נמצא שלא כתרגום ור״י אבן יחיא שפירשו שהכוונה לעזוב אותה ולהניחה, אלא כחיד״א בשמחת הרגל ומלבי״ם שפירשו שציווה להם לעזוב ולהפקיר בכוונה את מה ששוכחים. וביארו הטעם כדי שיהיה הפקר ופטור מן המעשרות.
וגם של תשולו – שכח תשכחו, עשו עצמיכם כאילו אתם שוכחים.⁠א
צבתים – עמרים קטנים, ויש דוגמתו בלשון משנה (משנה ערובין י׳:א׳): מצאן צבתים או כריכות.
א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״תרגום כל שגגה: שלותא, וכן על השל (שמואל ב ו׳:ז׳). דבר אחר: לשון כי ישל זיתך (דברים כ״ח:מ׳).⁠״ ביאורים אלו חסרים בכ״י.
And let [some sheaves] fall for her – שֹׁל תָּשֹׁלּוּ =] you should forget; pretend as though you are forgetting.⁠1 [The Targum for שְׁגָגָה [=oversight], is שְׁלוּתָא,⁠2 and similarly, "because of this error.⁠"3 Another explanation [of שֹׁל תָּשֹׁלּוּ is "let fall"], an expression [as in,] "your olive tree will cast off [= יִשַּׁל [its fruit].⁠"4]
Bundles – Small sheaves, and there is a similar expression in the language of the Mishnah, "[If] he found them [tefillin] tied up in bundles or in packets.⁠"5
1. The double verb indicates that the action was to be repeated many times.
2. Bemidbar 15:25.
3. II Shemuel 6:7.
4. Devarim 28:40.
5. Maseches Eiruvin 10:1.
וגם של תשלו לה מן הצבתים – כלומר הפילו לה מן הצבתים שבידכם כדי שתמצ׳ ללקט כמו (דברים כ״ח:מ׳) כי ישל זיתך.
וגם שול תשולו מן הצבתים – השלך תשליכוא לה.
מן הצבתיםב – מלא צביתתג יד שאדם תופס בשעת קצירה קורא צבתים, וכן בלשון משנה: מצאן צבתיםד או כרוכות (משנה ערובין י׳:א׳).
א. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״השליכו״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג חסר: ״מן הצבתים״.
ג. כן בכ״י ברלין. בכ״י המבורג: פיסת. בכ״י פראג: ״תפיסת״.
ד. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין הושמט ע״י הדומות: ״וכן בלשון... צבתים״.
מן הצבתים – מה שאדם תופש ביד שמאלו בפעם אחת שהוא קוצר ביד ימינו קרוי צבת, דוגמת: מצאן כרוכות או צבתים (משנה ערובין י׳:א׳).
ולא תגערו – דוגמת: ויגער בו אביו (בראשית ל״ז:י׳) – מתרגמינן: ונזף ביה.
שול תשולוא – מגזרת שלל, כמו סב – תסובו. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
א. כן בפסוק. בכ״י המבורג 32 בטעות: שתשולו.
של תשלו – מגזרת שלל.
ויש אומרים: כמו שגגה, כמו: על השל (שמואל ב ו׳:ז׳).
AND ALSO PULL OUT …FOR HER …FROM THE BUNDLES. Tasholu (pull out) is related to the word shalal (spoil).⁠1 Others say that it means an error.⁠2 Compare, al ha-shal (for his error) (Samuel II 6:7).
1. From the root shin, lamed, lamed.
2. In this case Boaz told his servants "forget" some of the bundles for her that is, leave some of the bundles for her.
שול תשולו לה – לשון שלל הוא, כמו מן סבב ״יָסֹבּוּ״ (איוב ט״ז:י״ג), מן שמם ״ישומון״,⁠א מן בלל ״בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן״ (תהלים צ״ב:י״א). והוא לשון השלכה, שגם הוא לשון שלל ומלקוח, שכולן לשון לקיחה וטילטול ממקום למקום. ואינו מלשון ״שַׁל נְעָלֶיךָ״ (שמות ג׳:ה׳) כי הוא מגזרת עשה בנה צוה כלה נשא נסה, שיאמר מן צוה ״צו״,⁠ב ״נסג את עבדיך״ (דניאל א׳:י״ב) מן נסה. וגם ״אלד תשלה אותי״ (מלכים ב ד׳:כ״ח) אינו, שאינו מגזרת שלה עשה אלא מגזרת שלל, כמו שפירשתי, שאם כן היה לו לומר שַׁלֵּה תְשַׁלּוּ במשקל דגש, כמו מן צו ״תְּצַוֶּה״ (שמות כ״ז:כ׳), או שָׁלוֹ תִשְׁלוּ במשקלה ״עָשׂה תַעֲשׂוּ״ו במשקל רפי.
מן הצבתים – במשקל ייאביל״ש, הצבתים מאספים ועושים מהם עמרים.
א. נראה שהכוונה היא למלה ״יָשֹׁמּוּ״ (תהלים מ׳, טז; איוב י״ז:ח׳). לא מצאתי במקרא מלה דומה עם נו״ן סופית.
ב. בכתב היד: מן צו צוה, מה שאינו מתאים להקשר. מן השורש נגזרת מלה בצורת הקיצור, ולא להיפך.
ג. בנוסחנו: נס נא.
ד. בנוסחנו: לא.
ה. בכתב היד נוסף כאן, בחזרה מחמת הדומות, שלוש מלים שסומנו למחיקה: דגש כמו מן.
ו. אין בנוסחנו פסוק כזה. מדובר בהטיה לנוכחים של פסוקים כמו ״עשה תעשה״ (שמואל א כ״ו:כ״ה) או ״ועשה תעשינה״ (ירמיהו מ״ד:כ״ה).
וגם של תשלו לה – עשו עצמיכם כאילו אתם שוכחים צבתים עומרים קטנים, מלשון: ונשל הברזל.
צבתים – אין לו דומה במקרא, אלא במשנה: מניחן צבתים או כרוכות.
שול – מקור מהבניין הקל מפעלי הכפל מגזירת שללא, וכן תשולו עתיד מהבניין הקל מפעלי הכפל, כלומר תתנו לה או תניחו בעבורה בשדה דבר גדול מן הצבתים כאשר עושים בחלון שלל שלא ידקדקו בדבר, או יהיה שול תשולו מעניין שגגה כמו ״ויכהו שם על השל״ והעניין תשמיטו לה שבל מן הצבתים, ותעשו עצמכם כאלו בשגגה שכחתם אותםב.
ופירוש צבתים – אגודות, ותרגום ומלקחיה ״וצבה תהא״ג, וכן בדברי ר״ל: ״אף הצבת״ד ולפי שהמלקחים לוקחים תרכ׳ה ואוגרים אותם נקראו כן.⁠ו
ופירוש לה – בעבורה.
ועזבתם – ר״ל ותעזבו אותם בשדה ולקטה אותם היא ולא תגערו בה.
א. כך אצל אבן עזרא ובאבן כספי.
ב. פירוש דומה נמצא אצל רש״י ורשב״ם, ואבן עזרא מזכיר ״יש אומרים: כמו ׳שגגה׳, כמו ״על השל״.
ג. כך בכתב היד. על פי תרגום אונקלוס על שמות כ״ה:ל״ח: ״וצביתהא״.
ד. תלמוד בבלי, פסחים נ״ד ע״א.
ה. אינני בטוח אם ככה המילה במקור נכתבה.
ו. פירוש זה דומה מילה במילה ל״ספר השורשים״ של רד״ק, תחת השורש ״צבת.⁠״ וכן גם אבן כספי: ״הצבתים – האגדות, וכן בלשון ארמי תרגום ״מלקחיה״, ובלשון תלמוד: הצבת, כי הוא אוגד הכמה המתחלק.
שול תשולו – מגזרת שלל.
הצבתים – האגודות, וכן בלשון ארמי תרגום מלקחיה (במדבר ד׳:ט׳) צבתא, ובלשון תלמוד הצבת, כי הוא אוגד הכמה המתחלק.
וגם שול תשולו לה מן הצבתים – רוצה לומר: התירו והפילו לה השבלים מאגודות השבלים אשר קשרתם ותעזבו לה השבלים ההם ולקטה אותם ולא תגערו בה.
התועלת העשירי – הוא להודיע שהוא ראוי לגמול חסד למי שיגמלהו לו או לקרוביו. הלא תראה כי מפני החסד שעשתה רות לנעמי שהיתה אשת קרובו התעורר לעשות לרות זה החסד שנזכר בזאת המגלה עד שכבר הפליג בזה ורצה להטיב לה באופן שלא תרגיש בו כדי שלא תתבייש מזה והוא מה שצוה שישולו לה מן הצבתים וכבר עשה לה כל זה בעבור החסד שעשתה לנעמי כמו שספר מצורף אל זה מה שהראתה מטוב לבבה עם י״י יתברך בבואה לחסות תחת כנפיו ולזאת הסבה תמצא מפני החסד שעשתה רות לנעמי והיתה עושה לה תמיד התעוררה נעמי לבקש לה מנוח אשר ייטב לה ונתנה לה עצה נתיישרה בה להנשא לבועז.
וגם של תשלו לה מן הצבתים – שתניחו צבתים בתורת שכחה כדי שתקח אותם, ואמר ועזבתם כי צבתים אלה חייבים בתו״מ אחר שבאמת אינם שכחה עז״א תקנה שיפקירו אותם והפקר פטור מתו״מ, ולקטה ולא תגערו בה, ר״ל ובכל אופן שתלקט לא תגערו בה אף שתלקט שלא כדין, ובזה כלל הכל שתוכל לקחת כאות נפשה כי כונתו לפרנסה בכבוד.
של תשלו – מגזרת ונשל הברזל מן העץ (דברים י״ט:ה׳), אף על פי שאינו משרשו. ומקור שניהם של מקור שָׁלוּ תרגומו של שגגה. וכאן רוצה לומר עשו באופן שיקפצו מידכם.
מן הצבתים – מגזרת צבת בצבת עשויה (משנה אבות ה׳:ו׳). כ״כ שבלים שאדם יכול לאחוז בידו אחת וקוצרן בידו האחרת ואוגדן על ידי שבולת.
גם שול תשולו לה מן הצבתים. הלא היא תסבור שהוא לקט ופטורה ממעשר, ובאמת חייב במעשר שהם בכוונה השליכו לה מן הצבתים. אך נראה דלקוח פטור ממעשר מן התורה, ולה הוי כמתנה ולא מקרי תבואת זרעך. אמנם שיטת רמב״ם ור״ת פרק הפועלים, דאם לקחן קודם מירוח ומרחן חייב במעשר מן התורה. לזה אמר ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה, פירוש שלא תזכה בלקיחה, רק שתעזבו אותם וכל זמן שלא תמרח יהיה שלי, ואחר המרוח אז תהא שלה ותפטר תו משום לקוח. לכן ותלקט בשדה כו׳ ותחבוט את אשר לקטה, הרי מרחה בשדה ולא זכתה עד לאחר מירוח ומיפטר משום לקוח. ופשוט. ודו״ק.
וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ – השלך תשליכו1 לָהּ מִן הַצְּבָתִים – עומרים קטנים2, שתניחו אותם כאילו שכחתם כדי שתקח אותם, וַעֲזַבְתֶּם את השבלים ההם3 ותפקירו אותם4, וְלִקְּטָה אותם וְלֹא תִגְעֲרוּ – תנזפו5 בָהּ:
1. רש״י, ר״י קרא. ואבן עזרא מבאר מלשון שלל, ומביא יש אומרים שהוא מלשון שגגה.
2. רש״י. ורלב״ג מבאר שבלים מאגודות השבלים אשר קשרתם.
3. רלב״ג.
4. כי באמת הם לא שכחה עפ״י הדין, מלבי״ם.
5. תרגום, ר״י קרא.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״ירי״דעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמלבי״םהואיל משהמשך חכמהמקראות שלובותהכל
 
(יז) וַתְּ⁠לַקֵּ֥⁠ט בַּשָּׂ⁠דֶ֖ה עַד⁠־הָעָ֑רֶב וַתַּ⁠חְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר⁠־לִקֵּ֔⁠טָה וַיְהִ֖י כְּ⁠אֵיפָ֥ה שְׂ⁠עֹרִֽים׃
She gleaned until evening and beat out1 what she had gleaned, and it was about an ephah2 of barley.
1. beat out | וַתַּחְבֹּט – Beating is meant to separate the grains from the chaff. See Lekach Tov and Malbim, that Rut beat them in the field so she would have a lighter load to carry home.
2. about an ephah | כְּאֵיפָה – An ephah is a dry measure of volume, equivalent to ten "omers", each of which was considered to be sufficient food for one person for one day (Shemot 16:16, 36). Though estimates vary, an ephah is equivalent to about 22-25 liters. As such, Rut gathered several days' worth of grain for Naomi and herself.
תרגום כתוביםמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּצְבַרַת שׁוּבְלִין בְּחַקְלָא עַד רַמְשָׁא וְדַשַׁת יָת שׁוּבְלִין דִּצְבַרַת וַהֲוָה שִׁיעוּרְהוֹן כִּתְלָת סְאִין סִעוֹרִין.
ותלקט בשדה עד הערב – מלמד שהיו חובטין והיו מתקנין לה עד הערב.
פלקטת פי אלחקל אלי אלמסא א [וכ׳בטת אלד׳יב] אלקטתה וכאן כויבה שעיר.
א. T-S Ar.1b.4 6 ע״ב.
ב. מטושטש בכה״י והושלם משום ששווים בכך כל התפסירים.
ולקטה בשדה עד לפנות ערב1 [וחבטה את] אשר ליקטה והיה כאיפה2 שעורים.
1. אלמסא, וכ״ה בב, והיא שעת אחר הצהריים לפנות ערב ק: אלעשי – עד שחשיכה, היינו כשעה וחומש אחר השקיעה. י: אלג׳רוב – עד השקיעה. וראה מאמרי ׳זמן השקיעה לדעת רס׳⁠ ⁠׳ג ופירוש ערב לדעתו׳ (הנ״ל הערה 21), עמ׳ תקיג–תקל, לדרכו של רס״ג בתרגום ׳ערב׳ באופנים השונים הללו, בכל מקום לפי העניין. לדעת רבינו ליקטה עד הזמן שרגילים ללקט, כדי שיספיקו להיכנס לעיר בכי טוב (ראה תענית י, ב). ולדעת המתרגם כאן שחשיכה, הטעם שכיון שחשיכה לא היה אפשר ללקוט יותר, שחששה שמא תיתקל באנשים פרוצים, כמו שביארו בלקח טוב ושורש ישי.
2. ק הדגיש יותר את כ״ף הדמיון, בתרגמו: חזר ויבה מן שעיר – לפי מראית העין כאיפה שעורים, ועל דרך שתרגם רס״ג ׳וימצא בשנה ההיא כמאה שערים׳ (בראשית כו, יב).
ותקלט בשדה עד הערב ותחבט את אשר לקטה – כדי שלא תהא נושאת העמרים על שכמה.
ויהי כאיפה שעורים – שהם ג׳ סאין.
ויהי כאיפה שעורים – פעם אחת שאלני אדם: מה טעם כאיפה שעורים. אמרתי לו: אין טעם לשאילה הזאת כי הכתוב סיפר מה היה. אז נקלותי בעיניו, ויאמר לי: כי יש לו טעם. ואני החרשתי ממנו, ולא שאלתיו. והנה בא יום אחד אלי, ואמר לי כי יש לו טעמים רבים: האחד שראתה רות בדרך נבואה כי עתיד אחד מבניה להעמיד עמוד על שם בעלה, וטעם איפה – צ״ו רמונים שהיו על העמוד, וזה בגימטריא,⁠1 ופירוש שעורים כמו שיעורים, כי כמו שער בנפשו כן הוא (משלי כ״ג:ז׳).
וטעם אחר: ויהי – שתי מלות ארמית גם עברית – ויי היא, כאשר ראתה שיתלה אבשלום שהוא מבניה. והנה כ״ף עם אל״ף רמז לשנות אבשלום במותו, ואחר כך יפהא שעורים – כמו שערותיו שהיו נאים. ועל כן לא אמר שער אלאב לשון רבים, בעבור היותו כבד עליו.
וטעם אחר: כי תחילת אות כאיפה עם תחילת שעורים הוא ישי,⁠2 שהיה צדיק גמור.
[וטעם אחר: שראתה ברוח הקודש כי דוד ינצח אדום, וטעם כאיפה – מאכל, וטעם שעורים – שהיו בהר שעיר או שהם מבני איש שעיר. וטעם אחר: שהאיפה הוא עשר פעמים בעומר, והנה ראתה כי אחר עשר דורות מבניה יבוא להם צער, וכן היה שנהרג זרע המלוכה. וטעם אחר: פירוש כאיפה – מדה, וטעם שעורים – עשרים, כמו כשב – כבש, כי עשרים מלכים יעמדו מבניה, וכן היה.]⁠ג
אז שמח וישב לבו אל קרבו.
1. כלומר: זהו ״איפה״ בגימטריא.
2. כלומר: ״ישי״ בגימטריא.
א. כן בכ״י פרמא 2062, פרמא 2876, וטיקן 49, וטיקן 488. בכ״י לונדון 24896: ״איפה״.
ב. כן בכ״י וטיקן 49. בכ״י לונדון 24896, פרמא 2062, פרמא 2876, וטיקן 488 חסר: ״כמו שערותיו... אלא״.
ג. תוספת זו מופיעה בכ״י פרמא 2062, קזנטה 3124, והמשפט האחרון מופיע גם בכ״י וטיקן 49. תוספת זו חסרה בכ״י לונדון 24896, פרמא 2876, וטיקן 488.
[VA-YEHI KE-EPHAH SE'ORIM (AND IT WAS ABOUT AN EPHAH OF BARLEY)]. A man once asked me: "what is the meaning of "and it was about an ephah of barley.⁠"1
I told him: "there is no meaning to his question,⁠2 for Scripture tells us what happened.⁠"3
As a result, I lost his respect.⁠4
He told me that he knows the reason Scripture states that Ruth gleaned about an ephah of barley.
I remained silent and I did not ask him for his answer.⁠5
He came to me on another day and told me that he knows many reasons why Scripture tells us that Ruth gleaned about an ephah of barley.
One is that Ruth saw via prophecy that one of her descendants was destined to erect a pillar bearing the name of her husband.⁠6 The word ephah is numerically equivalent to ninety-six7 and there were 96 pomegranates on the pillar.⁠8 The word se'orim (barely) is to be rendered shi'urim (measures),⁠9 as in sha'ar (reckoned) in reckoned within himself (Prov. 23:7).
Another interpretation: The word va-yehi (and it was) is made up of two words, one Hebrew – vai (woe) – and one Aramaic – hiy (woe). When Ruth saw that Absalom, one of her descendants would be hanged,⁠10 [she exclaimed "woe"].
Behold, the kaf and the alef of ke-efah (about an ephah) allude to the age of Absalom at the time of his death.⁠11 Next comes yefeh se'arim12 which means "his hair was beautiful.⁠"13 Scripture does not employ the singular sa'ar. It employs the plural. It employs the plural because Absalom's hair was very heavy upon him.⁠14
Another reason [why Scripture states "and it was about an ephah of barley"] is that the first letter in ke-efah (about an ephah)⁠15 plus the first letter of se'orim (measures)⁠16 are numerically equivalent to Yishai (Jesse)⁠17 who was a fully righteous man.
[18Another reason why Scripture states "and it was about an ephah of barley" is that, while under the influence of the holy spirit, Ruth saw that David would defeat Edom, [for] The meaning of ke-efah is [like a dish] of food.⁠19
Se'orim (measures) refers to the Edomites who lived on Mt. Seir20 or to the Edomites who are descended from a man who was hairy.⁠21
Another reason Scripture states "and it was about an ephah of barley" is that an omer consists of ten ephahs. Ruth saw that after ten generations her children would undergo suffering.⁠22 And so it was. After ten generations the royal seed was annihilated.⁠23
Another reason Scripture states "and it was about an ephah of barley" is that the words ephah means a measure and se'orim is to be interpreted as if written esrim (twenty).⁠24 Compare, kesev (lamb) and keves (lamb)⁠25, for twenty kings would descend from Ruth. And so it was.]
The man then rejoiced and his mind revived.⁠26
1. Why does Scripture inform us that Ruth gleaned "about an ephah of barley".
2. Literally, this.
3. Scripture is stating a fact. It is telling us that Ruth "gleaned in the field until even; and she beat out that which she had gleaned, and it was about an ephah of barley.⁠" There is no allegorical meaning to this verse.
4. Literally, I lost respect in his eyes The man thought that Ibn Ezra did not know the answer.
5. Literally, for an answer. Ibn Ezra thought that the question was ridiculous and he did not want to indulge the man.
6. King Solomon, a descendant of Ruth, built the Temple. The temple had two pillars at the front. One was called Yakhin and the other Boaz. See Kings I 7:15–22, 41–42.
7. Efah is spelled alef, yod, peh, heh. Alef= 1, yod=10, peh=80, heh =5.
8. See Jer. 52:23.
9. According to this interpretation "and it was about an ephah of barley" is to be homiletically rendered, and it measured about ninety-six pomegranates.
10. See Samuel II 18:9.
11. Ke-afah is spelled kaf, alef, yod, peh, heh. Kaf is numerically equal to 20. Thus kaf, alef = 21.
12. Our verse tells us that Ruth picked ke-efah se'orim (about an ephah of Barley). If we separate the kaf and alef from ke-efah se'orim, we are left with yefah se'orim (of beautiful hair) Absalom had beautiful hair. See Samuel II 14:25-26.
13. So Ezrah Le-Havin. Fillwarg renders, beautiful [with] a lot of hair.
14. His long hair resulted in his being killed. See Samuel II 18:9.
15. A kaf. The kaf is numerically equal to 20.
16. A shin. The shin is numerically equal to 300.
17. The father of David. Yishai is spelled yod, shin, yod, which together equal 320. Yishai the father of David is a descendant of Ruth.
18. The bracketed material which follows is not found in all the manuscripts. It is found in MSS Parma 2062, 2876, and in AlHatorah's edition.
19. David would devour Edom as one devours food.
20. See Gen. 36:8.
21. David would defeat the Edomites are descended from Esau who was hairy. See Genesis 25:25.
22. Literally, Ruth saw that after ten generations of her children pass, they would undergo suffering.
23. That is, almost annihilated. All the descendants of King David, with the exception of Joash, were killed by queen Athaliah. See Kings II 11:1-3.
24. This is achieved by inverting the sin with a shin and exchanging their place in the word.
25. Both words have one meaning. Their bet and sins interchange.
26. Literally, and his heart within was happy. Ibn Ezra is being sarcastic. He did not believe such interpretations elucidated the Biblical text.
ותחבט – כמו ״חובט חטים״ (שופטים ו׳:י״א), דשה במקל.
ותלקט בשדה – הזכיר כי רות לקטה בשבלים בשדה הידוע שלבעז עד הערב.
ותחבוט את אשר לקטה – ר״ל ותחבוט את השבולים אשר לקטה. ועניין החביטה ידועה: ״כי תחבוט זיתך״ (דברים כ״ד:כ׳), ״חובט חטים בגת״ (שופטים ו׳:י״א), ״כי במטה יחבט קצח״ (ישעיהו כ״ח: כ״ז).
ויהי כאיפה שעורים – הזכיר כי מה שלקטה היה סמוך לאיפה אחרי שנחבט, ומה שלקטה היה שעורים.
כאיפה שעורים – בזה זכר אבן עזרא התמצחא מאיש חסיד ושוטה.
א. כן בכ״י מינכן 265, ואולי צ״ל: ״התול צח״ או ״התנצח״.
ותחבוט את אשר לקטה – החביטה היא ההכאה על השבלים להוציא מהם התבואה.
ויהי כאיפה שעורים – הנה האיפה שלש סאין.
וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה. ולא בין העמרים, אע״פ שנתן בועז לה רשות1:
1. המפרשים פירשו שאע״פ שרות לא שמעה מה שאמר בועז לנערים שתלקוט בין העמרים והצבתים, מ״מ הרגישה בכך, אך היא ליקטה כמקודם בשדה, כלומר שליקטה כשאר הלוקטות שלוקטות בשדה אחרי הקוצרים, ולא בין העמרים, כי לא רצתה ליהנות אלא ממה שזיכתה לה תורה (אבן יחיא, אלשיך, אשכול הכופר), ואף שהפילו לה עמרים של שכחה, לא לקחה אותם, רק ליקטה מן הלקט (מלבי״ם).
ותחבט את אשר לקטה – כי מה לה לישא את התבן למשא לה לכך חבטה בשדה, ותרא חמותה את אשר לקטה רצה לומר נתנה לב לראות כמה לקטה ולא כמו שהביאה, כי בלקיטה היתה הרבה יותר ממה שהביאה. כי הלקיטה היתה עם התבן.
ותלקט – אולם היא לא לקחה צבתים של שכחה רק ותלקט לקט לבד, ולא לקטה בין העמרים רק בשדה רק שלקטה עד הערב ולכן אספה הרבה, ותחבט, כדי שתוכל לנשאו העיר ולא תשא את הקש והמוץ, ויהי כאיפה שעורים, שהוא הלקט העולה משדה כשהוא עושה ארבעה כור וחצי, כמ״ש בירושלמי דפאה דשעור נפילה ד׳ קבין לכור.
כאיפה – שוה לי״ז קילוגראם.
אולם היא לא לקחה את הצבתים של השכחה1 וַתְּלַקֵּט לקט בלבד2 בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב ולכן אספה הרבה3, וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה כדי להוציא מהם את התבואה4, וכדי שתוכל לסחוב לעיר ולא תשא את הקש והמוץ5, וַיְהִי הכמות שנשארה אחרי שהיא חבטה6 כְּאֵיפָה7 שְׂעֹרִים:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. רלב״ג.
5. מלבי״ם.
6. מעם לועז.
7. האיפה היא שלש סאין, רלב״ג.
תרגום כתוביםמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יח) וַתִּשָּׂ⁠א֙ וַתָּ⁠ב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥⁠רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר⁠־לִקֵּ֑⁠טָה וַתּ⁠וֹצֵא֙ וַתִּתֶּ⁠ן⁠־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־הוֹתִ֖רָה מִשׇּׂ⁠בְעָֽהּ׃
She carried them and came to the city, and her mother-in-law saw what she had gleaned. She brought forth and gave her what she had left over after she was satisfied.
תרגום כתוביםמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא ב׳פסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספיר״ע ספורנומלבי״םהואיל משהמשך חכמהמקראות שלובותעודהכל
וְסוֹבַרַת וְעַלַת לְקַרְתָּא וַחֲזָת חֲמוֹתָהּ יַת מַה דִּכְנַשַׁת וְאַפֵּיקַת מִן תַּרְמִילָא וִיהַבַת לַהּ יָת מְזוֹנָא דְּאִשְׁתְּאַר לַהּ מִשָׁבְעָהּ.
(ותצא) [ותשא] ותבא העיר – מלמד שהיתה מחזרת אחר מאכלה שלה בכל יום כיון שראתה חמותה נתייראה אמרה חס ושלום נדבקה לפריצים.
וחמלת ד׳לך וד׳כ׳לת אלקריה פנט׳רת חמאתהא מא לקטתה פאכ׳רגת ואעטתהא מא פצ׳לתה בעד שבעהא.
ונשאה זאת1 ונכנסה2 לעיר3 וראתה4 חמותה מה שלקטה, והוציאה ונתנה לה מה שהותירה אחרי5 שובעה.
1. זאת – ליתא בקיב.
2. ודכ׳לת – כ״ה בי. בקב: וגאת – והגיעה.
3. בקיב נוסף: אל העיר. וכן הוא בתרגום הארמי. וכ״כ ר״ת הירושלמי: ותשא ותבוא העיר כוונתו להעיר. כמו ׳נסעו העם חצרות׳ (במדבר יא, לה).
4. כ״ה בכל התפסירים, והכוונה שחמותה ראתה, וכפירוש השני בר״ת הירושלמי. וכ״כ בשורש ישי שהוא פועל קל, שמעצמה ראתה חמותה כל זה, כי רות לא ביקשה להתפאר בפני חמותה.
5. כ״כ ר״ת הירושלמי: את אשר הותירה משבעה לאחר ששבעה. אבל בקיב קרא ותרגום, מן שבעה.
ותשא ותבוא העיר – מלמד שלא עמדה בשום מקום שלא יפגעו בה מן הפריצים.
ותרא – וַתַראה את חמותה.
הותירה משובעה – מוסב על: ותאכל ותשבע ותותר (רות ב׳:י״ד), והשאר נתנה לחמותה.
(יח-יט) ותביא לחמותה א את אשר ליקטה – ולפיכך אמרה יהי מכירך ברוך.
א. בנוסחנו: ״וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ״.
ותשא ותבוא העיר – ר״ל נשאה השעורים שלקטה על כתיפה ובאה על העיר.
ותרא חמותה את אשר לקטה – כלומר ראתה מה שלקטה כלתה ושמחה בלבה.
ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה – ר״ל שרות הוציאה מחיקה או מן השק את אשר הותירה מן המאכל באכלה עם הקוצרים ונתנה אותן לרמותה, והוא הוא שהזכיר למעלה ״ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר״ (פס׳ י״ד) שהיא אכלה מן הקלי לשבע והותירה ממנו לחמותה, ועתה מספר הכתוב שהיא הוציאה הקלי אשר הותירה משבעה ונתנה אותו לחמותה. ויש מפרשים כי ותאכל ותשבע ותותר – ר״ל שאכלה ושבעה ונותר לה מן המאכל לפניה לריבוייו, לא שהיא הותירה ממנו לחמותה ולא הוליכה ממנו לביתה. ויפרשו זה הפסוק כן.
ותרא חמותה – כלומר וכראות חמותה אשר לקטה {138} והוציאה לרות את אשר הותירה משבעה ונתנה אותןא לרות.
משבעה – שם אכול, ואין לשבעה, ור״ל אשר הותירה מרוב השובע.
א. במקור ״אותת״. האות ת׳ נמחקה ונוספה ן מעליה..
ותרא חמותה – הטעם בזאת הראיה להודיענו כי שמחה במעשיה כאלו היתה בתה.
ותוצא – מחיקה או היה קשור בצעיף האשה.
וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה. ולא הסתיר1 מחמותה2: וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה. רות נתנה לנעמי ׳את אשר הותירה׳, כאמרו (פסוק יד) ׳ותשבע ותותר׳3:
1. נראה שצ״ל הסתירה.
2. משמע שלא הלכה רות ללקט עבור נעמי, אלא עבור עצמה, ובכל זאת לא הסתירה ולא מנעה את הלקט מחמותה. ובדברי המפרשים מבואר שהלכה ללקט גם עבור חמותה.
3. וכתב בדברי שלום שאע״פ שראתה חמותה את אשר ליקטה כי רב הוא, והיתה מסתפקת בכך, והיתה רות יכולה לשמור לעצמה את אשר הותירה, ובפרט שלא נותר אלא מפני הברכה שבמעיה, ובטבע היה ראוי שתאכלנו היא, מ״מ גם את זה הוציאה ונתנה לחמותה.
ותרא חמותה – ר״ל שראתה ותמהה ע״ז כי היה שלא כדרך לקט הנאסף ביום אחד, ונוסף לזה שנתנה לה מה שהותירה משבעה.
ותשא – מן הקרקע ותתן על ראשה.
ותרא אשר לקטה כו׳. פירוש דבסוטה פרק משוח מלחמה אמרו דעני שעשה גורן מלקט שו״פ חייב מעשרות משום מראית העין, דמחזי כמאן דגדל בשדהו, רש״י, ולכן אמר ותרא חמותה את אשר לקטה, שהיה ניכר עדיין שהוא של לקט, אף שחבטה, בכ״ז ניכר היה עדיין שהוא של לקט, משבלים מפוזרים, ולא כמרוח בגורן שלו, לכן לקחה אשר הותירה משבעה. ודו״ק.
וַתִּשָּׂא רות את משא השעורים וַתָּבוֹא הָעִיר ולא עמדה בשום מקום שלא יפגעו בה הפריצים1, וַתֵּרֶא – והראתה2 לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא מתרמילה3, וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אשר ליקטה ואת4 אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ כשאכלה עם בועז5:
1. מדרש לקח טוב.
2. ר״י קרא.
3. תרגום.
4. מלבי״ם.
5. ראה לעיל פס׳ יד.
תרגום כתוביםמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא ב׳פסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספיר״ע ספורנומלבי״םהואיל משהמשך חכמהמקראות שלובותהכל
 
(יט) וַתֹּ֩⁠אמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤⁠טְתְּ הַיּ⁠וֹם֙ וְ⁠אָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְ⁠הִ֥י מַכִּ⁠ירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣⁠ד לַחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר⁠־עָֽשְׂ⁠תָה֙א עִמּ֔⁠וֹ וַתֹּ֗⁠אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛⁠וֹ הַיּ֖⁠וֹם בֹּֽעַז׃
Her mother-in-law said to her, "Where did you glean today? And where did you work?⁠1 May the one who acknowledged you be blessed!⁠" She told her mother-in-law with whom she worked, and she said, "The name of the man with whom I worked today is Boaz.⁠"
1. work | עָשִׂית – See Hoil Moshe. Or, similarly: "where did you produce (or: acquire)", as per the word's usage in Bereshit 31:3, 41:47 and Devarim 8:17 (R"Y Kara).
א. אֲשֶׁר⁠־עָֽשְׂתָה֙ =א (געיה)
• ל=אֲשֶׁר⁠־עָשְׂתָה֙ (אין געיה)
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳פסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת לַהּ חֲמוֹתָהּ לְאָן צְבַרְתְּ יוֹמָא דֵין וּלְאָן אִשְׁתַּדַּלְתְּ לְמֶעֱבַד יְהֵי גּוּבְרָא דְּאִשְׁתְּמוֹדַע לִיךְ מְבָרַךְ וְחַוִּיאַת לַחֲמָתַהּ יָת דְּאִשְׁתַּדַּלַת לְמֶעֱבַד עִמֵּיהּ וַאֲמַרַת שׁוּם גַבְרָא דְּאִשְׁתַּדַּלִית לְמֶעֱבַד עִמֵּיהּ יוֹמָא דֵין מִתְקְרִי בּוֹעַז.
[ט] וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַטְתְּ הַיּוֹם – תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן אָמְרָה רוּת לְנָעֳמִי שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, וְלֹא אָמְרָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ, הַרְבֵּה פְּעוּלוֹת וְהַרְבֵּה טוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁהֶאֱכִילַנִי פְּרוּסָה אַחַת.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי יַעַן וּבְיַעַן, הוּא יַעַן הוּא עָנִי.
אָמַר רַבִּי שִׁילֹה דְּנָוֶה הָאֶבְיוֹן הוֹנָךְ בֵּיהּ.
אָמַר רַב נַחְמָן כְּתִיב: כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה (דברים ט״ו:י׳), גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם עַל הַכֹּל, דָּמֵי לְגַלְגַּל אַנְטִילְיָיא דְּמָלֵא מִתְרוֹקֵן דְּמִתְרוֹקֵן מִתְמַלֵּי. בַּר קַפָּרָא אָמַר אֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵינוֹ בָּא לְמִדָּה זוֹ, וְאִם לֹא הוּא, בָּא בְּנוֹ, וְאִם לֹא בְּנוֹ, בָּא בֶּן בְּנוֹ. תָּנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר נִקְמָתָן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְנִקְמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַד עֲנִיֵּיהֶן. נִקְמָתָן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּיַד יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כ״ה:י״ד). נִקְמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַד עֲנִיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא (דברים ט״ו:ט׳).
אָמַר רַבִּי אָבוּן הֶעָנִי הַזֶּה עוֹמֵד עַל פִּתְחֲךָ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ, אִם נָתַתָּ לוֹ, זֶה שֶׁעוֹמֵד עַל יְמִינוֹ מְבָרֶכְךָ, וְאִם לָאו הוּא עָתִיד לִפָּרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן (תהלים ק״ט:ל״א).
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ צְרִיכִין אָנוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לָרַמָּאִין שֶׁבָּהֶן. דִּלְמָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ הֲווֹ נָחֲתֵי מִסְחוּ בַּהֲדָא דֵמוּסְיָין דִּטְבֶרְיָא, וּפָגַע בְּהוֹן חַד מִסְכֵּן, אֲמַר לְהוֹן זְכוֹן בִּי, אָמְרִין לֵיהּ כִּי נָפְקִין אֲנַן זַכְיָין בָּךְ, נָפְקִין אַשְׁכַּחוּן יָתֵיהּ דְּמִית, אָמְרִין הוֹאִיל וְלָא זָכִינַן בֵּיהּ בְּחַיּוֹהִי נְטַפֵּל בְּמִיתָתֵיהּ, כִּי קָיְימִין מַסְחֲיִין יָתֵיהּ אַשְׁכְּחוּן כִּיס דְּדִנְרֵי גַּבֵּיהּ, אָמְרִין יָאוּת אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ צְרִיכִין אָנוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לָרַמָּאִין שֶׁבָּהֶן, שֶׁאִלּוּ לֹא הָרַמָּאִין שֶׁבָּהֶן, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה אָדָם אֶחָד מֵהֶן שׁוֹאֵל צְדָקָה מִמֶּנּוּ וְלֹא הָיָה נוֹתֵן לוֹ מִיָּד, הָיָה נֶעֱנַשׁ לְמִיתָה.
ותאמר לה חמותה איפה לקטת וגו׳ שם האיש אשר עשיתי עמו – עמי אין כתיב אלא עמו, ללמדך שיותר ממה שבעל הבית עושה עם עני העני עושה עם בעל הבית. הבעל הבית קונה לו מצוה אחת, העני קונה לו שבעא מצות: פתוח תפתח (דברים ט״ו:ח׳) נתון תתן לו (דברים ט״ו:י׳) (אל) [ולא] ירע לבבך בתתך לו (דברים ט״ו:י׳) לא תאמץ את לבבך (דברים ט״ו:ו׳) ולא תקפוץ את ידך (דברים ט״ו:ו׳) והחזקת בו (ויקרא כ״ה:ל׳) וחי אחיך עמך (שם שם ל״ו).
כתיב ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה (ירמיהו ט״ו:י״ט) מלמד שהקב״ה גוזר גזירה מלמעלה והצדיק מבטלה מלמטה.
א. כן בקטע מן הגניזה. בכ״י פרמא: ״עשר״.
ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו – תני רבי אושעיא יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו, אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו, פעולות הרבה פעלתי עמו בפרוסה שהאכילני.
פקאלת להא חמאתהא אין לקטת אליום ואין עמלת יכון מת׳בתך אליום מבארכא פאכ׳ברתהא כ׳בר מן עמלת מעה פקאלת אסם אלרגל אלד׳י עמלת מעה אליום בועז.
אמרה לה חמותה איפה ליקטת היום והיכן עשית1, יהיה מחזקך2 היום מבורך, והגידה לה ענין מי שעשתה עמו3 ואמרה, שם האיש אשר עשיתי עמו היום – בועז.
1. כן הוא גם ביב, קרא ותרגום, וכן להלן בפסוק זה בתרגום ׳אשר עשיתי עמו׳. אך בק: כסבת – הרווחת, והוא תרגומו של רבינו בכל מקום ל׳מלאכת עבודה׳ האסורה במועדים – צנאעה׳ מכסב, וכן תרגומו של ׳יגיעך׳ (דברים כח, לג). ור״ת הירושלמי תרגמו לשון עבודה, ׳אשתגלת׳.
2. כן תרגם רבינו גם ׳הבט ימין וראה ואין לי מכיר׳ (תהלים קמב, ה) – טאלב מסתת׳בת, מבקש חיזוקי, והוא לשון עיון וחקירה בתשומת לב וכיוצ״ב. ותרגם כן משום שלא על שהכיר אותה בירכה אותו נעמי, אלא על שנתן ליבו עליה לדאוג לצרכיה. ועל דרך זה כתב רד״ק (תהלים שם), מכיר - שיכירני ויחוס עלי ועל טלטולי. בק קרא ותרגום – אלמעתרף.
3. הגדת מי שעשתה עמו – ליתא בקיב, אלא תרגמו קב: והגידה לה ואמרה שם האיש וכו׳. אכן לדעת רבינו שתי הגדות הן, וכתב ר״י אבן יחיא לפי דרכו שהשיבה על שתי שאלותיה, על השאלה היכן ליקטה ועל השאלה היכן התקינה סעודתה. והמלבי״ם פירש שההגדה הנוספת מלבד הגדת שמו היא, שהגידה לה מה הדבר שעשתה עם בועז, שבעבור שעשתה חסד עם חמותה ובעבור שנתגיירה על כן מצאה חן בעיניו, ועל כן נתן לה לאכול, כי דבר זה חשוב אצלו כאילו עשתה לו נחת רוח.
מכירך – בעל השדה שנשא לך פנים ללקט בשדהו.
Blessed be he that took note of you – [I.e.,] the owner of the field who showed you favor [and allowed you] to glean in his field.⁠1
1. Alternatively, the person who takes note of you and marries you will be blessed because you are a gifted person. (Gra).
ותאמר לה חמותה איפה לקטתי [וגו׳] ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז – תני בשם ר׳ יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית לפי שמזכהו לחיי העולם הבא.
ותשא ותבא העיר וגומ׳ ותאמר לה חמותה איפה ליקטת היום ואנה עשית – לשון ריוח ולשון שכר, כמו: עשה לי אתא החיל הזה (דברים ח׳:י״ז), ומתרגמינן: קנהב לי. וכן ותעש הארץ בשבע שני השבע (בראשית מ״א:מ״ז) שפתרונו: הרויחה, וכן ועשת אתג התבואה לשלש השנים (ויקרא כ״ה:כ״א).
אנה עשית – או אַשיט מַרִינֵר בלעז.⁠ד
יהי מכירך ברוך – כמו: איש מאת מכרו (מלכים ב י״ב:ו׳).
מה ראתהה נעמי לשאול לה איפה לקטת היום – ומה ראתהו לומר יהי מכירך ברוך. אלא כיון שראתה שהביאה איפה שעורים ליום אחד, מה שאין אדם אחד היוצא ללקט אחרי הקוצרים יכול ללקטז לעשרה ימים, אמרה: אין זה לקט, שמא אצל אחד מקרובינו לקטת היום שהבאת כל זה. אמרי לי: איפה לקטת היום – שאי אפשר להביא כל כך, אלא אם כן ליקטתח אצל אחד ממכירינו, לפיכך היא אומרת: יהי מכירך ברוך.
א. כן בפסוק ובכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״את״.
ב. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״קני״.
ג. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״את״.
ד. כן בכ״י המבורג. בכ״י ברלין: או אשונדיש. בכ״י פראג הלעז חסר.
ה. כן בכ״י פראג. בכ״י ברלין, המבורג: ״ראת״.
ו. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין: ״ראת״.
ז. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין חסרה מלת: ״ללקט״.
ח. כן בכ״י המבורג, פראג. בכ״י ברלין הושמט ע״י הדומות: ״היום שאי אפשר... ליקטת״.
איפה ליקטת היום – לקט גדול כזה אינו כלקט שאר אנשים, וכל שכן לשל נשים. אין זה אלא במקום טוב באת.
ואנה עשית – אנה הרווחת כל זה. בלעז: גַיְינְדִיש. כמו: עשה לי את החיל הזה (דברים ח׳:י״ז), ותעש הארץ לשבע שני השבע (בראשית מ״א:מ״ז).
יהי מכירך – האיש אשר הכיר בך, כמו: איש מאת מכרו (מלכים ב י״ב:ו׳).
עשתה – הרויחה עמו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

איפה – שתי מלות, והם אי פה, כלומר אנה לקטת היום שתוכלי לומר פה לקטתי.
ואנה עשית – הוא במה איפה לקטת בשדה, כלומר אנה עשית זה המעשה הגדול, או יהיה עשית מענין ״עושה חיל״ (תהילים קי״ח:ט״ו-ט״ז), ״עשה לי את החיל הזה״ (דברים ח׳:י״ז), שעניינם עניין הקנייןא, כלומר אנה קנית זה הקיניין.
יהי מכירך ברוך – בעבור שרות היתה מואביה ולא היה לה מכיר [ומצאה אומר עליה כאילו היה מכיר אותה]⁠ב אותה, ע״כ אמרה יהי מכירך ברוך.
והגד לחמותה את אשר עשתה עמו – [ר״ל שהגידה רות לחמותה את האיש אשר עשתה שמו, או]⁠ג ר״ל שהגידה לה כל הדברים שהיו בינה ובין בעל השדה, ואמרה גם כן האיש אשר עשיתי עמו היום הוא בועז.
א. נראה שבמילה זו יש תיקון, אולי המקור היה ״די הקניין״
ב. נוסף בצד הטקסט.
ג. נוסף בצד הטקסט.
את אשר עשתה עמו – גם זה רמז לאיש.
יהי מכירך ברוך – רוצה לומר: אשר עשה לך חסד.
(יט-כ) התועלת הרביעי – הוא להודיע שהמתקרב אל י״י יתברך יצליחו ענייניו. הלא תראה איך סבב י״י יתברך להצליח רות עד שכבר נשאת לשופט מהשופטים וזכתה להיות מזרעה המלכות על ישראל לנצח וזה שכבר יצא ממנה דוד אשר נתנה לו המלוכה ברית מלח.
וְאָנָה עָשִׂית. לחבוט בכלי1:
1. בא ליישב כפל הלשון ׳איפה ליקטת ואנה עשית׳, וגם מה שייך כאן לשון ׳עשייה׳, ופירש שהעשייה היא החבטה שעשתה אחרי הלקט לפני ששבה הביתה, כמו שכתוב (פסוק יז), וכ״כ באגרת שמואל והגר״א, ורבינו הוסיף לבאר שהחבטה הוא בכלי, ונעמי התכוונה לשאול מניין היה לה כלי זה.
ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום – רצה לומר איפה לקטת כל כך הרבה ביום אחד.
ואנה עשית – תקנת שחבטת היום.
יהי מכירך ברוך – רוצה לומר מי שיכירך וישא לך יהא ברוך מה׳ כי אשת חיל את.
ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז – ואמרו רבתינו ז״ל אשר עשיתי עמו יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית והענין, כמו שאמרו רבתינו ז״ל זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית, ואף על פי כן נחשב לו לצדקה שנאמר ונגשיך בצדקה. כי מה שנותנים לעכו״ם נחשב גם כן לצדקה, אבל לא לחסד, כי חסד גדול מצדקה [כמו שנאמר וחטאיך בצדקה פרוק, חטא שהוא שוגג צוה לתקנו בצדקה, ועויתך במיחן ענין, ענינו, עון שהוא מזיד צוה לתקנו בחסד כי חסד מועיל אף למזיד]. ולעשות חסד עם העני אינו תלוי אלא בעני ולא בבעל הבית, על דרך משל, שבעל הבית נותן לשני עניים שני פרוטות ואחד היה רעב מאד ולקח בעד זה לחם והחיה את נפשו בזה, והשני לא היה כל כך רעב ולקח בעד זה איזה דבר, נמצא הבעל הבית שכרו אינו שוה כי לזה שלא היה רעב כל כך אף שקיים מצות צדקה אינו דומה שכרו לזה שנתן כשהיה רעב וקיים עולם מלא [כמאמר רבותינו ז״ל כל המקיים נפש אחת כו׳] בפרוטה שנתן לו. נמצא שכל מה שהעני מרעיב עצמו יותר עושה חסד עם בעל הבית שיהיה מצותו גדולה ולזה אם זכה בעל הבית שולח הקב״ה עני רעב ופרוס לרעב לחמך. וזה שאמרה: איפה לקטת כו׳ ואנה עשית, זה היום עשית חסד גדול עם הבעל הבית שלקטת אצלו, כי תיכף כשבאו משדי מואב הלכה ללקוט, ולא היה לה לאכול והיתה רעבה, וגם כל היום לקטה ולא אכלה, כדי להרעיב עצמה ולעשות החסד גדול עם בעל הבית, ואם כן כשאנה ה׳ לידו מצוה כזו ברוך ה׳ הוא שזכה לכך, וזה שאמרה יהי מכירך ברוך, ולזה אמרה אשר עשיתי עמו היום חסד גדול הזא בועז ואמרה לה ברוך הוא לה׳. כלומר ידעתי שמפורסם הוא לברוך ה׳.
ותאמר – כי מן המאכל שנתנו לה מורה שלא לקטה בין העניים רק שעשתה איזה עבודה לאיש ונתן לה לחם וקליות עבור עבודתה והלקט שהביאה מורה שכל היום לקטה ולא עסקה בענין אחר, ועז״א איפה לקטת היום שהוא תמוה על רוב הלקט ואנה עשית שבהכרח עשית איזה פעולה אצל איש שלכן נתן לך לאכול כי אין נותנים אוכל ללוקטי הלקט, עכ״פ נראה שאיש אחד עשה לך מצד החסד והכיר אותך שמצאת חן בעיניו יהיה מכירך ברוך, ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ר״ל שהגידה מה הדבר שעשתה עמו, כי הוא אמר לה שבעבור שעשתה חסד עם חמותה ובעבור שנתגיירה ע״כ מצאה חן בעיניו וע״כ נתן לה לאכול כי דבר זה הוא אצלו כאלו עשתה לו נחת רוח ודבר טוב בעיניו, ופרשה הדבר כי שם האיש (שדברים האלה נחשבים אצלו כאלו עשיתי עמו איזה טוב) הוא בועז שהוא שופט ישראל ודברים כאלה נוגעים לו כאילו קבל ממני איזה מעשה להנאתו.
מכירך – שבודאי עשה היכר בך מיתר ענייו.
עשתה – טרחה ואספה, על דרך: עשה את כל הכבוד הזה (בראשית ל״א:א׳).
אשר עשיתי עמו – אשר עשה עמי לא נאמר, אלא אשר עשיתי עמו, מלמד שיותר מאשר בעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית, לפיכך אמרה רות אשר עשיתי עמו, הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת.⁠1 (מ״ר)
1. מפני שזכות הצדקה גדולה ומרובה הרבה מאד מהוצאת העשיר לצדקה.
וַתֹּאמֶר לָהּ נעמי חֲמוֹתָהּ לאחר שתמהה על כי ליקטה הרבה1, אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם? וְאָנָה ואיזו פעולה2 עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ – בעל השדה אשר עשה לך חסד3 ונתן לך ללקט בשדהו4 בָּרוּךְ – מבורך, וַתַּגֵּד רות לַחֲמוֹתָהּ אֵת שם האיש אֲשֶׁר עָשְׂתָה – הרוויחה5 עִמּוֹ (כשליקטה בשדותיו), וַתֹּאמֶר רות שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי – הרווחתי עִמּוֹ6 הַיּוֹם הוא בֹּעַז:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. רלב״ג.
4. רש״י.
5. ר״י קרא. ומלבי״ם מפרש שמצאה חן בעיניו בגלל הדברים שעשתה, שהתגיירה ועשתה חסד עם חמותה.
6. תני בשם ר׳ יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית לפי שמזכהו לחיי העולם הבא, ולכן אמרה ׳עשיתי׳, מדרש לקח טוב, אלשיך.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳פסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כ) וַתֹּ֨⁠אמֶר נׇעֳמִ֜י לְ⁠כַלָּ⁠תָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַיהֹוָ֔הי״י֔ אֲשֶׁר֙ לֹא⁠־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת⁠־הַחַיִּ֖⁠ים וְ⁠אֶת⁠־הַמֵּ⁠תִ֑ים וַתֹּ֧⁠אמֶר לָ֣הּ נׇעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֙נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּ⁠אֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃
Naomi said to her daughter-in-law, "Blessed is he to Hashem, for he has not abandoned his kindness1 with the living or the dead.⁠" And Naomi said to her, "The man is a relative of ours; he is from our redeemers.⁠"2
1. for he has not abandoned his kindness | אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ – See Ibn Ezra and Ibn Kaspi that the clause refers to Boaz and comes to explain why he should be deserving of blessing. Alternatively: "He, who has not abandoned His kindness", with the clause modifying the immediately preceding word, "Hashem", and describing the benevolence of Hashem rather than Boaz.
2. from our redeemers | מִגֹּאֲלֵנוּ – See Vayikra 25:25 that if a person becomes impoverished and is forced to sell some of his inheritance, a close relative might come and redeem it. Apparently, Naomi had been forced to sell some of the family land (or was about to sell it), and she was hoping that Boaz would redeem it (see Ibn Ezra, R"Y Kara, and Rashi on Rut 3:9). Alternatively, Naomi is referring also to the practice of levirate marriage (or some variation thereof), where a brother of the deceased (or here, a family member) marries the childless widow (Devarim 25:5-6, and see Malbim Rut 3:4, and Pseudo-Rashi and Rid on Rut 3:9). The institution might serve to prevent the inheritance of the deceased from leaving the family (Bavli Yevamot 24a), to perpetuate the name of the dead, or to reincarnate his soul (Malbim on Rut 3:4, perhaps the "secret" alluded to by Ramban on Bereshit 38:8). According to the first possibility, the institutions of land redemption and levirate marriage are connected. The importance of the motif of "redemption" to the story is underscored by the fact that the root "גאל" appears 21 times in the book, and the noun "גְאֻלָּה" twice more.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת נָעֳמִי לְכַלְּתַהּ מְבוֹרָךְ הוּא מִפּוּם קוּדְשָׁא דַּיָי דְּלָא שְׁבַק טֵיבוּתֵיהּ עִם חַיַיָּא וְעִם מֵתַיָּא וַאֲמַרַת לַהּ נָעֳמִי קָרִיב לַנָא גּוּבְרָא מִפְּרִיקָנָא הוּא.
[י] וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַה׳ אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים – שֶׁזָּן וּפִרְנֵס אֶת הַחַיִּים. וְאֶת הַמֵּתִים, שֶׁנִּטְפַּל בְּתַכְרִיכֵיהוֹן. וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בֹּעַז גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, וְהָאִשָּׁה עָשְׂתָה אוֹתוֹ קָרוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ.
ותאמר נעמי ברוך הוא לה׳ אשר לא עזב חסדו – עם החיים שזנן ופרנסן, ועם המתים שנטפל להם בתכריכיהם, אר״ש בוא וראה כמה כחה של צדקה, בועז גדול הדור היה ואת אמרת האיש טפל לה, קרוב לנו האיש מגואלינו הוא.
פקאלת נעמי לכנתהא מבארך הו ללה אלד׳י לם יתרך פצ׳לה אמע אלאחיא ואלמותי וקאלת להא איצ׳א אלרגל נסיבנא ומן אוליאנא הוא.
א. T-S Ar.1b.4 7 ע״א.
אמרה נעמי לכלתה מבורך הוא לה׳ אשר לא עזב1 חסדו עם החיים והמתים. ואמרה לה עוד2, האיש קרוב3 לנו ומהזוכים בגאולתנו הוא.
1. יתרך – כן הוא ביב, וכן נוסח התאג׳ין בדברי אליעזר עבד אברהם (בראשית כד, כז) ׳אשר לא עזב חסדו׳. נוסח דירנבורג שם וק כאן – יכ׳ל, והוא לשון החסרה ומניעה, והעניין קרוב.
2. בקישב: ת׳ם קאלת להא – שוב אמרה לה. ולדעתם היא אמירה אחרת, אך לדעת רבינו אותה אמירה היא, אלא שביאר הכתוב שאמרה לה גם דברים אלו, וכמו שכתב ר״ת הירושלמי, שכיון שארכו דבריה הראשונים בברכה שבירכה את בועז, הוצרך הכתוב לחזור ולומר ׳ותאמר לה׳.
3. רבינו מתרגם בכל מקום קרוב – נסיב, אך בקישב תרגמו בשורש ׳קרב׳. ר״ת הירושלמי נקט בכל מקום את שניהם, והעניינים קרובים.
א
א. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״את החיים ואת המתים – שזן ומפרנס את החיים ונטפל בצורכי המתים.⁠״ ביאור זה חסר בכ״י.
[With the living and with the deceased – That he feeds and sustains the living, and occupies himself with the needs of the deceased.⁠1]
1. The "needs of the deceased" refers to the kindness displayed by Bo'az to Elimelech and his sons (Ibn Ezra). Alternatively, the "needs of the deceased" refers to the willingness of Bo'az to perform a levirate marriage and will thus do kindness to the memory of her deceased husband (Alshikh). Both of these readings assume that "he" refers to Boaz. See, however, Prof. Mordechai Cohen, "Hesed: Divine or Human", Hazon Nahum (New York, 1997): 19-21, who offers support for an alternative understanding of Rashi that "He" (with a capital H) refers to Hashem as He is the One who feeds and sustains and buries the dead (as per Bavli Sotah 14a).
ותאמר נעמי [לכלתה] ברוך הוא ליי׳ אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים – את החיים שפרנס אותן, ואת המתים שזכר אהבתם של ראשונים. גדול החסד מן הצדקה כי הצדקה לחיים והחסד לחיים ולמתים הצדקה בממונו והחסד בגופו ובממונו.
את החיים – עמי ועמך.
ואת המתים – בהיותם בחיים.
קרוב לנו האיש – שקיבלך בסבר פנים יפות.
מגואלינו הוא – קרוב הוא לנו וראוי לו לגאול את נחלתינו שמכרנו אני ובעלי בלכתינו לשדי מואב.
ברוך הוא לי״י אשר לא עזב חסדו – לאות כי עשה חסד בתחילה עם אלימלך ועם בניו, כי שופט היה.
החיים – נעמי ורות.
מגואלינו הוא – אין הגאולה יבום, רק היא דרך אחרת.
BLESSED BE HE OF THE LORD, WHO HATH NOT LEFT OFF HIS KINDNESS.⁠1 This is a sign that he2 had earlier dealt kindly with Elimelekh and his children,⁠3 for he4 was was a judge.⁠5
TO THE LIVING. Naomi and Ruth.
ONE OF OUR REDEEMERS (MI-GO'ALEINU HU). The term ge'ulah (redemption) does not refer to levirate marriage. It refers to another way of redemption.⁠6
1. According to Ibn Ezra "who hath not left off His kindness to the living and to the dead" refers to Boaz. Hence the interpretation that follows.
2. Boaz.
3. When they were living in Beth-lehem.
4. Boaz.
5. Boaz being a judge was in a position to help Elimelekh and his children.
6. Such as the one that was eventually performed by Boaz viz. purchasing the field of the deceased along with marriage of the widow.
ברוך הוא ליי׳ – ר״ל ברוך יהיה בועז מיי׳, ובא הלמ״ד במקום מ״ם.
אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים – ר״ל עם החיים ועם המתים, והטעם שלא עזב חסדו [רק קראהו את החיים ואת המתים, או ר״ל מן החיים ומן המתים, והעניין שלא עזב וחסדו ולא]⁠א ולא מנעו מן החיים והמתים. והחיים הם נעמי ורות, והמתים הם אלימלך ובניו. וזה הפסוק הוא לעד כי בועז עשה חסד בתחלה עם אלימלך ועם בניו, והיה יכולת בידו לעשות כי שופט היה. ויש אומרים כי ברוך הוא ליי׳, הוא שנעמי הודת לאל יתברך על זאת הטובה ואמרה ברוך הוא ליי׳ב ולמי אמרה ברוך הוא [ליי׳] שהוא יתעלה לא קב לעולם חסדו ולא מנעו מבריתו לא מן החיים ולא מן המתים. ואחרי שהודת לאל יתברך אמרה לרות קרוב לנו האיש אשר עשית עמו היום.
מגואלינו הוא – כלומר מקרובינו הראויים לגאול אותנו, כמו ״ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו״ (ויקרא כ״ה:כ״ה).
א. נוסך בצד הטקסט.
ב. מילה זו מסומנת בריבוע.
חסדו – כנוי לבועז.
החיים – רות ונעמי ויתר הקרובים החיים היום.
ואת המתים – אלימלך ובניו ויתר הקרובים שכבר מתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

(כ-כא) האיש מגאלנו הוא: ותאמר. חצי הספר בפסוקים.
ותאמר נעמי לכלתה – תחלה נתנה לו ברכה אשר לא עזב חסדו את החיים כי הבינה שעשה זאת לפרנס עי״כ בכבוד את נעמי ורות שהם חיים והם ממשפחתו, ואת המתים כי הבינה ג״כ שיעשה חסד עם המתים ע״י יבום שבזה יעשה טובה לנפש המת, ופרשה דבריה נגד מ״ש אשר לא עזב חסדו את החיים כי קרוב לנו האיש, וע״כ עושה חסד עם קרוביו החיים, ונגד מ״ש עם המתים אמרה מגואלנו הוא, והגואל צריך הוא ליבם שבזה יגאל נפש המת לבל ימחה שמו מישראל, ואמרה מגואלנו הוא כי יש עוד גואל והוא אחד מהם.
מגאלנו – חסר יו״ד הרבים, ונראה לי שאין ׳גואל׳ אלא שאר בשר, כלומר האב ולמעלה, האח ובניו, דוֹד ובן דוֹד הנזכרים בפרשת בהר. אם כן בעז היה לפי הנראה בן דודו של אלימלך.
ברוך הוא לה׳ – א״ר יוחנן, לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו, שהרי בועז בן פ׳ שנה היה אז ולא נפקד, וכיון שהתפללה עליו אותה צדקת מיד נפקד, שנאמר ברוך הוא לה׳.⁠1 (שם)
את החיים ואת המתים – את החיים – שזן ופרנס את החיים, ואת המתים – שנטפל בתכריכיהון.⁠2 (שם)
קרוב לנו האיש – א״ר שמואל בר נחמני, בועז גדול הדור היה והאשה עשתה אותו קרוב להן, שנאמר קרוב לנו האיש.⁠3 (שם)
1. וע״ע לקמן פ׳ ג׳ פ׳ י׳, ומה שאמר אצל זקן פירושו חכם וצדיק וכמו שמסיים וכיון שהתפללה עליו אותו צדקת, ואף דיש לפרש כאן זקן כמשמעו בא בשנים וכמ״ש נעמי (א׳ י״ב) כי זקנתי מהיות לאיש, אך לסתם זקן שאין לו מעלה רוחנית אין כל יתרון, אלא ודאי כמש״כ, וע״פ מ״ש אין זקן אלא מי שקנה חכמה, ולכן פשוט דגם תפלת חכם צעיר מועילה, ומה שתפס זקן הוא ע״ד ההוה דסתם זקן קנה חכמה כמש״כ באיוב ורוב שנים יודיעו חכמה, וכמ״ש בב״ב קט״ז א׳ מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שבעירו ויבקש עליו רחמים, ועיין מש״כ בתו״ת פ׳ חיי בפסוק ואברהם זקן.
2. בפי׳ מהרזו״ו כתב וז״ל, ולעיל (א׳ ח׳) ותאמר נעמי לשתי כלותיה יעש ה׳ עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהון, בהכרח צ״ל שכאשר מתו בעליהון מחלון וכליון ולא היה להם תכריכין הלכו אצל בועז קרוביהם ונתן להם תכריכין, ושניהם אמת, שהן והוא עסקו בתכריכיהון, עכ״ל, וכמה מן הדוחק הוא, אבל י״ל דהתואר אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים אינו מוסב כתואר לבועז רק להקב״ה, וכמו הלשון מעם ה׳ אשר באת לחסות תחת כנפיו, והבאור שנטפל בתכריכיהון, שאע״פ שלא נשאר להן לנשי מחלון וכליון מבעליהון מאומה אפ״ה עזר ה׳ להן להטפל בתכריכיהון, וא״כ ענין זה מכוון להדרשה דלעיל (א׳ ח׳) שהבאנו.
3. הכונה כיי רצתה נעמי בזה להתהדר לפני רות בערך משפחתה, ולכן לא אמרה קרובים אנו להאיש אלא כי קרוב האיש לנו, ומי נתלה במי, קטן נתלה בגדול, ובזה ערכה ערך משפחתה גבוה מערכו של בועז עד שהוא מתיחס לה. ולמדה בזה לרעיון ודברי בעלה אלימלך שהיה רגיל לאמר אלי תבא מלכות כמבואר בריש המגילה בשם אלימלך.
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא בועז לַיהוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ שזן ומפרנס1 אֶת הַחַיִּים – אותי ואותך2, וְאֶת – ומטפל בצרכי3 הַמֵּתִים, שהבינה שיעשה חסד גם עם המתים ע״י ייבום4, וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב משפחה הוא לָנוּ הָאִישׁ שקיבלך בסבר פנים יפות5, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא – אחד משני הגואלים שיש לנו6 כדי לגאול את נחלתנו שמכרנו אני ובעלי בלכתנו לשדי מואב7:
1. רש״י.
2. אבן עזרא.
3. רש״י.
4. מלבי״ם. וראה את אבן עזרא המסביר כי הגאולה היא לא היבום אלא גאולה בדרך אחרת.
5. ר״י קרא.
6. מלבי״ם.
7. ר״י קרא.
תרגום כתוביםרות רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כא) וַתֹּ֖⁠אמֶר ר֣וּת הַמּ⁠וֹאֲבִיָּ֑⁠ה גַּ֣ם⁠׀ ⁠כִּי⁠־אָמַ֣ר אֵלַ֗י עִם⁠־הַנְּ⁠עָרִ֤ים אֲשֶׁר⁠־לִי֙ תִּדְבָּקִ֔ין עַ֣ד אִם⁠־כִּלּ֔⁠וּ אֵ֥ת כׇּל⁠־הַקָּ⁠צִ֖יר אֲשֶׁר⁠־לִֽי׃
Rut the Moabite said, "He also said to me: 'You shall stay close to my servants1 until they finish all my harvest.'"2
1. my servants | עִם הַנְּעָרִים – Rut here mentions staying close to Boaz's male servants, while Boaz himself had mentioned his maidens (Rut 2:8). Ralbag explains that the verse is just relaying a shortened version of Rut's discussion and she might have previously mentioned that he specified maidens. Cf. Rut Rabbah and Malbim that Rut, being Moabite, (as emphasized in this verse) had not paid particular attention to the gender mentioned for she was used to the company of males. Moreover, she assumed that there would be more of a chance of meeting a potential suitor near the male reapers.
2. all my harvest | כׇּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי – Boaz invited Rut to glean in his fields until he finished harvesting all his crops, both barley and wheat (see verse 23).
תרגום כתוביםרות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גר״ע ספורנומנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת רוּת מוֹאֲבִיתָא אַף אֲרוּם אֲמַר לִי עִם רָבַיָא דִּילִי תִּתּוֹסְפִין עַד זְמָן דִּכְדֵי יְשֵׁיצוֹן יַת כָּל חֲצָדָא דִּילִי.
[יא] וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין – אָמַר רַבִּי חָנִין בַּר לֵוִי בְּוַדַּאי מוֹאֲבִיָּה הִיא זוֹ, הוּא אָמַר: וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרוֹתָי. וְהִיא אָמְרָה עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי.
פקאלת רות אלמאבייה אנה קאל לי איצ׳א מע אלאצחאב אלד׳ין לי תלזמין אלי אן ינתהי אלחצאד.
אמרה רות המואביה, שהוא אמר לי עוד, עם החברים1 אשר לי תדבקי עד שיסתיים2 הקציר.
1. תרגם כאן ובפסוק הבא ׳נער׳ אצחאב – חבר, רע, בן לוויה. ונזכר גם להלן (ג, יד). וכן תרגם רבינו כל לשונות ׳אחיו׳ במעשה יעקב שברח מלבן (בראשית לא). ונראה שכוונת רבינו ליישב בזה הקושיה שעמדו בה כל המפרשים, שהרי בועז אמר לה לדבוק עם נערותיו, ולמה שינתה ואמרה לחמותה שאמר לה לדבוק עם נעריו. ונאמרו בזה כמה תירוצים. ותירוצו של ראב״ע מקורו בדברי רבינו, שלא התכוונה לנערים הקוצרים אלא לנער הניצב על הקוצרים והקוצרות, והוא רעו ובן לווייתו של בועז. אך בקיב תרגם בשניהם ג׳לם, לשון נער משרת.
2. ינתהי, לשון סיום וגמר. בתפסירים האחרים לשונות דומים של סיום והשלמה. ק: כמל, יב: יפרגון.
ותאמר רות המואביה – אמ״ר חנין בר לוי בוודאי מואביה היא שהרי הוא אמר לה וכה תדבקין עם נערתי כלומר עם הנקבות והיא אמרה כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין.
עד אם כלו – פתרונו: עד אשר כלו, וכן: אם רחץ (ישעיהו ד׳:ד׳) כמו: כאשר רחץ.⁠א
א. כן בכ״י פראג, וכן בכ״י המבורג (אך שם חסרה מלת ״כמו״). בכ״י ברלין (במקום ״כאשר רחץ״) מופיע רק ״כי״.
גם כי אמר אלי וגו׳ – וגם תדיר ארויח עמו ואביא לך.
וגם כי אמר אלי – לבד הטובה אשר עשה עמי היום. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ בסוף רות ג׳:ב׳)
(כא-כב) כי תצאי – ללקוט.
עם נערותיו – ולא עם נעריו.
או טעמו: עם הנערים אשר לי – עם אחד מהנערים שהוא נצב על הקוצרים והקוצרות.
ולא יפגעו בך – אנשים, וכמוהו רבים.
(21-22) THAT THOU GO OUT WITH HIS MAIDENS. Not with his young men who stand over the male and female reapers.
AND THAT THOU BE NOT MET. By people. There are many instances where the word paga means met.⁠1
1. Lit. There are many such examples. The word paga can also mean, entreat, attack, or strike. Hence Ibn Ezra's comment.
(כא-כב) גם אמר ליא עם הנערים אשר לי תדבקין – יש מדקדקין, כי בעז לא אמר לה כן, אלא ״וכה תדבקין עם נערותי״ (רות ב׳:ח׳), והיא אומרת עם הנערים! אלא לראות אם תמחה בידה: אל תדבקין עם הנערים כי אם עם הנערות. ואם כדברי הפותרים כך, אם כן סיפר הכתוב בגנותה של רות! אלא נראה לי שגם רות אמרהב כדברי בועז, שאמר לה ״וכה תדבקין עם נערותי״ כדי שיהו ״עיניך בשדה אשר יקצורון״ (רות ב׳:ט׳), והיא לא חששה להגיד אלא עיקר הטובה שאמר לה.⁠ג וכשאמרה לה נעמי ״ברוך הוא לי״י אשר לא עזב חסדו״ (רות ב׳:כ׳), השיבה לה רות כלתה: עדיין טובה אחרת שעשה לי מלבד שהשביעני, שלקטתי היום גם ״ויהי כאיפה שעורים״, שאמר לי, כל ימי הקציר אלך אחר הקוצרים אשר לו. וגם נעמי שאמרה טוב בתי – לא נתכוונה אלא שתלך אחר שהקוצרים, כמו שאמרה היא. וכן מוכיח, שהרי נעמי פירשה הדבר וטעמו ולא יפגעו בך בשדה אחר.
לאד יפגעו – יגרשוך, דוגמת ״פגע בו״ דיואב (מלכים א ב׳:כ״ט).⁠ה
א. בנוסחנו: ״גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי״.
ב. בכתב היד מלה זו אינה ברורה דיה. במבט ראשון נראה לקרוא ׳איא׳, צירוף חסר משמעות. מבחינה גרפית, ייתכן מאד שזהו שיבוש של ״אמ׳⁠ ⁠⁠״ (עם הגרש כסימן קיצור), מה שמתאים מאד גם בהקשר.
ג. כאן נוסף בכתב היד בחזרה מחמת הדומות: ״כה תדבקי׳ עם נערותי כדי שיהיו עיניך בשדה אשר יקצורון״.
ד. בנוסחנו: ולא.
ה. התרגום נוקט כאן במלה ״יְעָרְעוּן״, שמשמעה להיפגש או לבוא במגע (יסטרוב; סוקולוף ערך ״ערע״). פרשננו קרוב יותר לרי״ק נו״ב, שגם הוא מפרש את המלה כבעלת קונוטציה שלילית, אבל עדינה יחסית: ״לא יעמדו נגדך לעכבך״.
גם כי אמר אלי – לפי הנראה היה לו לומר ״גם אמר אלי [עם] הנערים אש לי תדבקין״, ולא היה צריך למלת כי, ובעבור מלת כי נצטרך לפרש בעניין זה כאלו אמרה הרבה טובות עשה עמי גם הפליא חסדו עמי, כי אמר ״אלי עם הנערים אשר לי הדבקין״.
עד אם כלו – ר״ל עד אשר אם כלו, או יהיה אם במקום הזה במקום אמת, כלומר עד אשר באמת יכלו לקצור את כל הקציר אשר לי, ואמרה ״עם הנערים אשר לי תדבקין״ ובועז לא אמר לה רק ״וכה תדבקין עם נערותי״, ובעבור שהיא ספרה לחמותה כי בועז אמר לה ״עם הנערים אשר לי תבדקין״, אמרה לה חמותי ״טוב בתי כי תצאי עם נערותיו״, כלומר, עם נערותיו ולא עם נעריו, או יהיה פירוש ״עם הנערים אשר לי תדבקין״, כלומר עם אחד מן הנע⁠[רים]⁠א אשר לי, והוא הנער הנצב על הקוצרים.
א. נראה כתיקון.
(כא-כב) עם הנערים – והוא אמר: עם נערותי. אבל הכל אחד בסוג העברי וההגיון. גם היה ערב לרות דבוקה עם הזכרים, גם למעלה כתיב: מצד הקוצרים (רות ב׳:י״ד), וגם נעמי הפליגה ואמרה: עם נערותיו.
עם הנערים אשר לי תדבקין – הנה קצרה מה שאמר לה וכה תדבקין עם נערותי וכבר יתבאר ממה שאמרה לה נעמי טוב בתי כי תצאי עם נערותיו שכבר ספרה לה רות מה שאמר לה בועז וכה תדבקין עם נערותי.
וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה. הגדילה הדבר בראותה ההבדל אשר בין חסדי ישראל ובין חסד לאומים1 אחרים2:
1. רומז ללשון הכתוב (משלי יד לד) ׳חסד לאומים חטאת׳.
2. ׳גם כי אמר אלי׳ וגו׳ - פירש הרשב״ם, מלבד הטובה אשר עשה עמי היום. ויש להבין מהי האמירה החדשה הזו ועל איזה חסד נוסף סיפרה, ולמה לא נכלל במה שסיפרה לחמותה את אשר עשה עמה האיש. ולמה קראה הכתוב כאן בתואר ׳מואביה׳. לכן פירש שהכתוב שב ומתאר את התפעלותה של רות מחסדו של בועז, וסיבת תמיהתה בגלל שהיא ׳מואביה׳, והגויים רחוקים מחסד, ולכן נקראת כאן ׳המואביה׳, כי לפי שהיא ממואב שהם צרי עין התפלאה ביותר ממידת חסדו. [ויש להוסיף כי דווקא מואב התייחדו בהיפך מידת החסד, שכן באיסור ׳לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳⁠ ⁠׳ כתב בספר החינוך (מצוה תקס״א): ׳משרשי המצוה, מה שמפורש בפרשה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו׳ ואשר שכר עליך וגו׳, והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מידת הנבלה והכילות, ועל כן ציוונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו, להראות תכלית רשעם ונבלותם שלא להקדים אפילו בלחם ובמים קהל גדול עייפי הדרך העוברים בגבולם׳. וראה על זה הדרך בויקרא רבה (לד ח)].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

ותאמר רות המואביה – ורות לא הבינה ענין היבום רק מ״ש שהוא קרוב ושע״כ יעש עמהם חסד להחיותם, ע״ז אמרה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין באמת הוא אמר לה וכה תדבקין עם נערותי, רק באשר היא היתה מואביה ושם אין מתרחקים מן הנערים לא הבינה לדייק בדבריו וחשבה שכונתו שתדבק עם אנשיו שהנערים היו עיקר אצלה שחשבה שאחד מהם ישא אותה [וע״ז קראה המואביה כי בת ישראל היתה מבינה בין דבר נעמי שאמרה עם המתים בין דבר בועז שאמר עם נערותי] עכ״פ ממ״ש לה שתלקט אצלו עד סוף ימי הקציר הביאה ראיה לדברי חמותה כי יעשה זאת מצד שהוא קרובם.
גם כי – ברוך הוא לה׳ גם בעבור כי אמר אלי עם הנערים וגו׳.
ותאמר רות המואביה – [מה ת״ל המואביה], אלא בודאי מואביה היא זו, שהרי הוא אמר (פסוק ח׳) וכה תדבקין עם נערותי, והיא אמרה עם הנערים אשר לי.⁠1 (שם)
1. התואר מואביה כאן הוא מיותר, ודריש מפני שנכשלה בדבור מגונה בשנותה את דברי בועז, ושם מואב עיקרו מגונה הוא כמבואר בתורה פ׳ וירא, והוא ע״ד שאמרו זרוק חוטרא אאוירא ואעיקרו קאי.
ואולי י״ל דהכונה במ״ש בודאי מואביה היא זו ולא ידעה לדבר כן בשפת הקודש ולא הבחינה בין לשון זכר ובין לשון נקבה, אך נעמי הכירה את סלפה בלשון, ותקנה זאת בהמשך דבריה אל רות.
ובראות רות את שמחת חמותה על טוב ליבו של בועז1, וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה לנעמי גַּם | מלבד הטובה אשר עשה עמי היום2 באופן קבוע ארוויח עמו ואביא לך3 כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין ללקט עַד אִם – אשר4 כִּלּוּ – יסיימו אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי:
1. רי״א בן יחיא.
2. רשב״ם.
3. ר״י קרא.
4. ר״י קרא.
תרגום כתוביםרות רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספירלב״גר״ע ספורנומנחת שימלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כב) וַתֹּ֥⁠אמֶר נׇעֳמִ֖י אֶל⁠־ר֣וּת כַּלָּ⁠תָ֑הּ ט֣וֹב בִּתִּ֗⁠י כִּ֤י תֵצְ⁠אִי֙א עִם⁠־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו וְ⁠לֹ֥א יִפְגְּ⁠עוּ⁠־בָ֖ךְ בְּ⁠שָׂדֶ֥ה אַחֵֽר׃
Naomi said to Rut, her daughter-in-law, "It is good, my daughter, that you go out with his maidens, and that no one harm you in another field.⁠"
א. תֵצְאִי֙ =א? (אין געיה) וכך הכריעו ברויאר ומג"ה
• א?,ל=תֵֽצְאִי֙ (בכתר יש אולי געיה מחוקה או מטושטשת)
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספיר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת נָעֳמִי לְרוּת כַּלְּתַהּ שַׁפִּיר בְּרַתִּי אֲרוּם תִּפְּקִין עִם עוּלֵימְתוֹי וְלָא יְעָרְעוּן בִּיךְ בַּחֲקַל אָחֳרָן.
ותאמר נעמי אל רות כלתה וגו׳ ולא יפגעו בך בשדה אחר – לפי שאומות העולם חשודים אפילו על הבהמה אלא מוטב לנו שתביא מעט מצילו של זה ולא הרבה ממקום אחר ותוציאי שם רע על משפחותינו.
ולא יפגעו בך בשדה אחר – אלו עובדי אלילים שהן חשודין אפילו על הבהמה, ומוטב לנו שתביא מעט בצלו של זה ולא הרבה ממקום אחר ותוציא שם רע על משפחתנו.
פקאלת להא נעמי גייד יא אבנתי כ׳רוגך מע פתיאתה ולא ילקאך אצחאבה פי חקל גירה.
אמרה לה נעמי, טוב, ביתי, צאתך עם עלמותיו ולא יפגשו1 בך חבריו2 בשדה אחר.
1. ילקאך – לשון פגישה והיתקלות, הן לחיוב והן לשלילה, וראה בהערה הבאה מדברי ר״ת הירושלמי. בקשב: יואפיך, כתרגום ׳וקראת אתכם הרעה׳ (דברים לא, כט), והוא לשון השגת דבר או מקרה.
2. הכוונה מבוארת בדברי רבי תנחום הירושלמי, וכפה״נ דברי רבינו הם מקור דבריו: ולא יפגעו בך בשדה אחר, לא יתקל בך אחד במקרה ולא יראה אותך במקום שאיננו מקומי, ויבזה אותך ויזלזל בעניינך.
ותאמר נעמי אל רות טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר – ויוציאוך מצניעותך.
ולא יפגעו בך – לא יעמדו נגדך לעכבך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 21]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

טוב בתי – ר״ל טוב זה העניין שתצאי עם נערותיו ולא עם נעריו, והטעם שבעת צאתך מן העיר ללכת ללקוט, לא תצאי יחידה, רק תצאי מן העיר עם נערותיו ותלכי בני בשדות שלבועז.
ולא יפגעו בך – אנשים בשדה אחר חוץ משרותיו כי לא תמצאי בכל מקום אנשים הגונים כמוהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

(כב) ולא יפגעו – מי שיהיה.
עִם נַעֲרוֹתָיו. ולא עם הנערים, שמא יתנו עיניהם בך1: וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר.⁠2 בצאתך ובבואך, גם שישמרו מזה בשדה של בועז מפני אימת מצוותו3:
1. כ״כ אבן יחיא. ומדברי אבן עזרא נראה שנעמי אכן באה לתקן את רות, שהיא אמרה ׳נערים׳, ונעמי העיר לה שרק עם נערותיו תלקוט. וכן מפורש בילקו״ש (תר״ג) ׳ותאמר רות המואביה אל נעמי, אמר רבי יוחנן, ודאי מואביה היא, שהוציאה עילה על אותו צדיק, הוא אמר לה (פסוק ח) ׳וכה תדבקין עם נערותי׳, והיא אומרת לחמותה עם הנערים אשר לי תדבקין, ואף נעמי אמרה ברוח הקודש טוב בתי כי תצאי עם נערותיו׳.
2. אם נדבקת רק עם הנערות, איך יפגעו בה בשדה אחר, הרי יכולה להידבק גם שם עם הנערות.
3. שבועז ציוה להם (פסוק ט) ׳הלוא ציוויתי לבלתי נגעך׳. כלומר, אם תדבק בנערי בועז ותסמוך על כך שנצטוו שלא ליגע בה, לא יועיל זה אלא בעודם בשדה בועז, אבל בהיותם בשדה אחר יוכלו לפגוע בה, לכן ראוי שגם בשדה בועז תדבק רק בנערות, כדי שלא יפגעו בה נערי בועז בצאתה ובבואה מחוץ לשדה בועז.
ותאמר נעמי אל רות כלתה, טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא עם נעריו.
{יפגעו בך – יקלו בכבודך ויכלימוך. (הואיל משה בשם שד״ל)}
ותאמר נעמי – אבל נעמי הבינה בשכלה שלא טוב שתדבק עם הנערים רק עם הנערות הקוצרות, ותאמר טוב בתי כי תצאי עם נערותיו, ר״ל לא עם נעריו, וכן שלא יפגעו בך בשדה אחר שלא תבואי לידי חשד.
עם נערותיו – תצאי לשדה בבקר ועמהן תדבקי ולא עם נעריו.
יפגעו בך – יקלו בכבודך ויכלימוך, שד״ל.
אבל נעמי הבינה בשכלה שלא טוב שתדבק עם הנערים רק עם הנערות הקוצרות1 וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו ולא עם נעריו2, וְכך לֹא יִפְגְּעוּ – יתקלו3 בָךְ אנשים4 בְּשָׂדֶה אַחֵר ולא תבואי לידי חשד צניעות5:
1. מלבי״ם.
2. אבן עזרא.
3. תרגום רס״ג.
4. אבן עזרא.
5. מלבי״ם.
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קרא ב׳אבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״י אבן כספיר״ע ספורנואדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כג) וַתִּ⁠דְבַּ֞ק בְּ⁠נַעֲר֥וֹת בֹּ֙עַז֙ לְ⁠לַקֵּ֔⁠ט עַד⁠־כְּ⁠ל֥וֹת קְ⁠צִֽיר⁠־הַשְּׂ⁠עֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַחִטִּ֑⁠ים וַתֵּ֖⁠שֶׁב אֶת⁠־חֲמוֹתָֽהּ׃
She kept close to Boaz's maidens, gleaning until the end of the barley harvest and the wheat harvest; and she dwelled with her mother-in-law.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״ע ספורנומלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְאִדַּבָּקַת בְּעוּלֵימְתוֹי דְּבוֹעַז לְמִצְבַּר עַד דְּשֵׁיצִי חֲצָד סְעוֹרִין וַחֲצָד חִטִּין וִיתֵיבַת עִם חֲמָתַהּ.
וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִתְּחִלַּת קְצִיר שְׂעוֹרִים עַד כְּלוֹת קְצִיר הַחִטִּים שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ.
ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים – כתיב סכותה לראשי ביום נשק (תהלים ק״מ:ח׳) אין לך ימים קשים שחמה מכה כעת הקציר. ויאמר אל אביו (מלכים ב ד׳:י״ט) לא נתנסה אותו היום אלא להודיע גבורתן של צדיקים ומתן שכרן של עושי מצות שעל ידי פת לחם חיה המתים שלא בזמנה שני פעמים אחת בימי אליהו ואחת בימי אלישע.
פלאזמת בפתיאת בועז לללקאט אלי פראג חצאד אלשעיר ואלחנטה ואקאמת ענד חמאתהא.
ודבקה בעלמות בועז ללקיטה עד סיום קציר השעורים והחיטים ודרה1 עם חמותה.
1. לפי תרגום רבינו, גם בימי הקציר הייתה באה אל חמותה אלא שלא ישבה עמה בקביעות, ועם השלמת הקציר דרה עמה בקביעות. אך בב: וישבה, לשון ישיבה, ובק ושבה [וצ״ע שתרגם הישיבה בשיבה, וכתב ר״י קאפח שיש כתבי יד קדמונים המנקדים ותָּשָׁב], ולפי דעתם לא הייתה עד הנה עם חמותה. ודנו בזה המפרשים המאוחרים, ר״ת הירושלמי כתב כרבינו וכלשונו: ותשב את חמותה כוונתו עם חמותה. כלומר דרה [-אקאמת] עימה. ור״י עראמה כתב שבכל ימי הקציר לנה עם הקוצרים, ולא שבה אל חמותה אלא כשנשלם הקציר.
ותדבק בנערות בעז ללקט עד כלות קציר השערים וקציר החטים – אמ״ר שמואל בר נחמני ג׳ חדשים מתחלת קציר שעורים עד כלות קציר החטים.
ותשב את חמותה – כמו עם חמותה.
AND SHE DWELT WITH HER MOTHER-IN-LAW. Et chamotah means with her mother-in-law.⁠1
1. Et here has the meaning of with. It usually connects the verb with the direct object.
אותשב את חמותה – אחר כלות הקציר, שלא יצאה העיר ללקט, נשתהת בבית אצל חמותה. ומתוך שהיתה בטילה עכשיו, אמרה לה ״הלא אבקשב לך מנוח״ (רות ג׳:א׳) – בעל.
א. סידרתי קטע זה בפרק ב לפי ד״ה, אבל למעשה יש כאן דיבור שממשיך לפרק ג׳ פס׳ א.
ב. בכתב היד: אבקשך, כשהכ״ף מסומנת למחיקה.
{139} הזכיר הכתוב שהיא שמרה את מצות חמותה ומצות בועז להדבק עם הנערות, ולא היה נפרדת מהם אנה ואנה, כאלו היתה דבקה בהם.
ותשב את חמותה – ר״ל שאח⁠[רי] השלמת קציר חטים וקציר השעורים בקביעות עם חמותה.
וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ. אחר שכלה זמן הלקט1:
1. כאשר נסתיים הקציר, וַתֵּשֶׁב רות אֶת – עם חֲמוֹתָהּ, ולא ביקרה אצל הנערות שעמהן קצרה, כי אהבת חמותה עלתה על כולן (מלבי״ם). [ובעל העקידה (פסוק ח, יח) דייק מכאן שכל זמן הקציר ישבה ולנה עם נערות בועז, ורק כאן שבה אל חמותה. וגם רס״ג פירש שהוא מלשון שיבה וחזרה. והשורש ישי (פסוק יח) כתב שא״כ היה צריך לכתוב ׳וַתָּשָב׳ מלשון שיבה, לא ׳וַתֵּשֶב׳ מלשון ישיבה].
ותדבק – וכן עשתה שדבקה בנערות בועז עד כלות קציר השעורים והחטים, וא׳ במדרש זמן זה נמשך ג׳ חדשים שהם חדשי הבחנה כדין הגיורת שלא תנשא קודם לכן, וע״כ אחר עבור זמן זה התחילה להשתדל שתתיבם, ותשב את חמותה, ר״ל אעפ״י שדבקה זמן רב בנערות בועז לא היה זה רק כ״ז שהוצרכה ללקט כמ״ש ותדבק בנערות בועז ללקט, אבל אחר שלא היה מה ללקט ישבה את חמותה ולא בקרה את נערות בועז כי אהבת חמותה עלתה בלבה על כלם.
בנערות – ולא ׳בנערי׳, וקבלה תוכחת נעמי.
ותשב – בבית.
קציר השערים וגו׳ – [הנודר עד הקציר – אסור עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים, ואע״פ דכתיב קציר השעורים וקציר החטים – בדרום ארץ ישראל איירי, ומתניתין בגליל איירי].⁠1 (ירושלמי נדרים פ״ח ה״ד)
קציר השערים וגו׳ – א״ר שמואל בר נחמן, מתחלת קציר שעורים עד כלות קציר חטים שלשה חדשים.⁠2 (מ״ר)
1. ר״ל הנודר סתם עד הקציר אסור עד קציר חטים שזמנו מאוחר מקציר שעורים, מפני שהשעורים ממהרין להתבשל, וטעם הדבר משום דהשעורים לגבי חטים נזרעים ונקצרים רק מעט, ולכן סתם דעתו של אדם לקציר היותר נכבד, והוא קציר חטים, ופריך הירושלמי, והא כתיב קציר השעורים וקציר החטים, אלמא דערך ענינם שוה, וא״כ אפשר שמכוין הנודר גם לקציר שעורים, ומשני דפסוק זה בדרום ארץ ישראל איירי, ושם זורעין וקוצרין שעורין במדה מרובה, לכן ערך שניהם שוה, משא״כ המשנה בגליל איירי, ושם זריעת שעורים מועטה מאד, ואין דעתו של אדם בסתם לשון קציר עליהם כי אם על של חטים, ולכן קיי״ל בדין זה דהכל לפי המדינה. והנה בירושלמי בא ענין זה בלשון קטוע וחסר ומשובש, והמפרשים נסתבכו בו הרבה, ואנו העתקנוהו ובארנוהו כפי הנאות ורצוי לענין.
2. ר״ל שישבו שלשה חדשים כשיעור ימי הבחנה הדרושים לגיורת, ואז החלה נעמי לבקש קרבת רות עם בועז כמבואר.
וכן עשתה1 וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים2 והיה זה רק כשהוצרכה ללקט, אבל אחר שלא היה מה ללקט3 וַתֵּשֶׁב – ישבה אֶת – עם4 חֲמוֹתָהּ ולא ביקרה את נערות בועז, כי אהבת חמותה עלתה בליבה על כולם5:
1. מלבי״ם.
2. ואמרו במדרש שזמן זה נמשך שלושה חדשים שהם חדשי הבחנה כדין הגיורת שלא תינשא קודם לכן, וע״כ אחר שעבר זמן זה התחילה להשתדל נעמי שרות תתיבם, מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. אבן עזרא.
5. מלבי״ם.
תרגום כתוביםרות רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראפסאודו-רש״יעמנואל הרומיר״ע ספורנומלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144