×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) ט֥⁠וֹבא שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣⁠מֶן ט֑וֹב וְ⁠י֣וֹם הַמָּ֔⁠וֶת מִיּ֖⁠וֹם הִוָּלְ⁠דֽוֹ׃
A good name is better than fine perfume; and the day of death better than the day of one's birth.
א. ט֥⁠וֹב =מסורה ומ"ש (ובדפוסים וקורן)
• ל=ט֥וֹב (אין אות גדולה)
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָב שְׁמָא טָבָא דְּיִקְנוּן צַדִּיקַיָּא בְּעַלְמָא הָדֵין יַתִּיר מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא דַּהֲוָה מִתְרַבֵּי עַל רֵישׁ מַלְכַיָא וְכַהֲנַיָא וְיוֹמָא דְּיִשְׁכּוּב גְּבַר וּמִפְטַר לְבֵית קְבוּרְתָּא בְּשׁוּם טָב וּבִזְכוּתָא מִן יוֹמָא דְּאִתְיְלִיד רַשִּׁיעָא בְּעָלְמָא.
סדרא תנינא

פרשה ז

[א] טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב – שֶׁמֶן טוֹב יוֹרֵד, וְשֵׁם טוֹב עוֹלֶה. שֶׁמֶן טוֹב לִשְׁעָתוֹ, וְשֵׁם טוֹב לְעוֹלָם. שֶׁמֶן טוֹב כָּלֶה, וְשֵׁם טוֹב אֵינוֹ כָּלֶה. שֶׁמֶן טוֹב בְּדָמִים, וְשֵׁם טוֹב בְּחִנָם. שֶׁמֶן טוֹב נוֹהֵג בַּחַיִּים, וְשֵׁם טוֹב נוֹהֵג בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים. שֶׁמֶן טוֹב בָּעֲשִׁירִים, וְשֵׁם טוֹב בָּעֲנִיִּים וּבָעֲשִׁירִים. שֶׁמֶן טוֹב מְהַלֵּךְ מִקִּיטוֹן לַטְרַקְלִין, וְשֵׁם טוֹב הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הַמֵּת וּמַבְאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ (קהלת י׳:א׳). שֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הַמֵּתִים וְאֵינוֹ מַבְאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל וַיִּגְהַר עַל הַיֶּלֶד וגו׳ (מלכים ב ד׳:ל״ה). שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הַמַּיִם וְנִדּוֹחַ, וְשֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הַמַּיִם וְאֵינוֹ נִדּוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה (יונה ב׳:י״א). שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הָאוּר וְנִשְׂרַף, וְשֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הָאוּר וְאֵינוֹ נִשְׂרָף, דִּכְתִיב: בֵּאדַיִן נָפְקִין וגו׳ (דניאל ג׳:כ״ו).
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן מָצִינוּ בַּעֲלֵי שֶׁמֶן טוֹב נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וְיָצְאוּ הֵם שְׂרוּפִין, וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב נִכְנְסוּ לִמְקוֹם מֵתִים וְיָצְאוּ חַיִּים, נָדָב וַאֲבִיהוּא, נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וּמֵתוּ, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, נִכְנְסוּ לְאַתּוּן נוּרָא וְיָצְאוּ חַיִּים. לְכָךְ נֶאֱמַר: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וגו׳.
[ב] רַבָּנָן אָמְרֵי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ וּמַנֵּה לִי כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מֵאֵיזֶה שֵׁבֶט, אָמַר לוֹ מִשֵּׁבֶט לֵוִי. וּבַמֶּה אֲנִי מוֹשְׁחוֹ, אָמַר לוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח משֶׁה, אָמַר כָּךְ שִׁבְטִי חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ לֹא שִׁבְטְךָ הוּא אֶלָּא אָחִיךָ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ (שמות כ״ח:א׳). וּמְשִׁיחָתוֹ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקַחְתָּ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה (שמות כ״ט:כ״א), אֲבָל עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ עֲבוֹדָה וְנִתְחַיֵּב, אִלּוּלֵי שֶׁשְּׁמוֹתָן שֶׁל שְׁבָטִים חֲקוּקִים עַל לִבּוֹ, דִּכְתִיב: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת וגו׳ (שמות כ״ח:כ״ט), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲבִיבִין עָלַי שְׁמוֹתָן שֶׁל שְׁבָטִים מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשְׁחוּ כֹּהֲנִים וּמְלָכִים.
אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ וּמַנֵּה לִי כֹּהֵן גָּדוֹל, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מֵאֵיזֶה שֵׁבֶט, אָמַר לוֹ מִשֵּׁבֶט לֵוִי. וּבַמֶּה אֲנִי מוֹשְׁחוֹ, אָמַר לוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח משֶׁה אָמַר כָּךְ שִׁבְטִי חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ לֹא שִׁבְטְךָ הוּא אֶלָּא אָחִיךָ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ (שמות כ״ח:א׳). וּמְשִׁיחָתוֹ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקַחְתָּ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אֲבָל עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ עֲבוֹדָה וְנִתְחַיֵּב אִלּוּלֵי שְׁמוֹתָן שֶׁל שְׁבָטִים חֲקוּקִים עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו, דִּכְתִיב: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה׳ עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרוֹן (שמות כ״ח:י״ב), שִׁשָּׁה מִשְּׁמוֹתָם, אָמָר רַב בֵּיבַי אִלּוּ הָיוּ חֲסֵרִים אוֹת אַחַת לֹא הָיוּ מְשַׁמְּשִׁין. תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אֲפִלּוּ נְקֻדָּה אַחַת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה, וְכֶתֶר כְּהֻנָּה, וְכֶתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר כְּהֻנָּה זָכָה בּוֹ אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ, כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בּוֹ דָּוִד וּנְטָלוֹ, כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מֻנָּח לְדוֹרוֹת, כָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְתוֹרָה כְּאִלּוּ זָכָה לִשְׁלָשְׁתָּן, וְכָל שֶׁלֹא זָכָה לְתוֹרָה כְּאִלּוּ לֹא זָכָה לְאַחַת מֵהֶן. רַבִּי בּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, מָצִינוּ שֶׁהָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לִקְנוֹת לוֹ שֵׁם, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם (שמואל ב ז׳:כ״ג), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אֻמָּה וֵאלֹהֶיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא עָשִׂיתָ קֹדֶשׁ חֹל, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל עַצְמְךָ פָּדִיתָ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו (שמואל ב ז׳:כ״ג). כְּתִיב: אֲשֶׁר הָלַךְ לוֹ אֱלֹהִים (דברי הימים א י״ז:כ״א), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים, הָלַךְ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָלְכוּ זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן.
[ג] אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, חָבִיב שֵׁם טוֹב מֵאֲרוֹן הַבְּרִית, שֶׁאֲרוֹן הַבְּרִית לֹא הָלַךְ אֶלָּא שְׁלשָׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲרוֹן בְּרִית ה׳ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במדבר י׳:ל״ג). וְשֵׁם טוֹב הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, מְנָא לָן, מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת וַה׳ נָתַן אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל הַגּוֹיִם (דברי הימים א י״ד:י״ז), חָבִיב שֵׁם טוֹב מִכְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, שֶׁכְּהֻנָּה וּמַלְכוּת בָּטְלוּ, וְשֵׁם טוֹב לֹא בָּטֵל. תַּלְמִידָיו דְּרַבִּי אַבָּא, וְאַבָּא צִידוֹנִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר חֲבִיבָה מִיתָתָן שֶׁל שְׁבָטִים יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם לֹא נֶאֱמַר שִׁשָּׁה מִשְּׁמוֹתָם, וּבְמִיתָתָן נֶאֱמַר שִׁשָּׁה מִשְּׁמוֹתָם.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִרְיָם וְיוֹכֶבֶד הֵן הֵן הָיוּ חַיּוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה (שמות א׳:ט״ו), שִׁפְרָה זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת אֶת הַיְלָדִים.
דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרָה וְרָבָה.
דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדֶיהָ.
דָּבָר אַחֵר, שֶׁשִּׁפְּרוּ אוֹתָן בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים.
דָּבָר אַחֵר, שִׁפְרָה לְשֵׁם שֶׁבַח, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה (איוב כ״ו:י״ג). פּוּעָה זוֹ מִרְיָם, שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה בָּאִשָּׁה וְהַוְלַד יוֹצֵא.
דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה וּבוֹכָה עַל אָחִיהָ משֶׁה שֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (שמות ב׳:ד׳).
דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה שֶׁהוֹפִיעָה אֶת מַעֲשֵֵֹה אָחִיהָ.
דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּעַת בִּפְנֵי פַּרְעֹה וְאָמְרָה לוֹ אוֹי לְךָ מִיּוֹם הַדִּין. תָּנֵי שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא לָאָדָם הַזֶּה, אֶחָד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אֲחֵרִים, וְאֶחָד שֶׁקָּרוּי לוֹ בְּסֵפֶר תּוֹלְדוֹת בְּרִיָּתוֹ.
[ד] רַבִּי פִּנְחָס אָמַר אָדָם חָבִיב בִּשְׁמוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן, בָּא שְׁלֹמֹה וּפֵרַשׁ, טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. נוֹלַד אָדָם מוֹנִין לוֹ לַמִּיתָה. מֵת, מוֹנִין לוֹ לַחַיִּים. נוֹלַד אָדָם הַכֹּל שְׂמֵחִין, מֵת הַכֹּל בּוֹכִין. וְאֵינוֹ כֵן, אֶלָּא נוֹלַד אָדָם וְאֵין שְׂמֵחִין לוֹ, שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה פֶּרֶק וּמַעֲשִׂים יַעֲמֹד, אִם צַדִּיק, וְאִם רָשָׁע, אִם טוֹב, וְאִם רָע. וּמֵת, הֵם צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ שֶׁנִּפְטַר בְּשֵׁם טוֹב וְיָצָא מִן הָעוֹלָם בְּשָׁלוֹם. מָשָׁל לִשְׁנֵי סְפִינוֹת פּוֹרְשׁוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, אַחַת יוֹצֵאת מִן הַלָּמָן וְאַחַת נִכְנֶסֶת לַלָּמָן, הַיּוֹצֵאת מִן הַלָּמָן הַכֹּל שְׂמֵחִין וְהַנִכְנֶסֶת לַלָּמָן לֹא שָׂמְחוּ לָהּ, הָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד אָמַר לָהֶם חִלּוּף הַדְּבָרִים אֲנִי רוֹאֶה, זוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצְאָה מִן הַלָּמָן לֹא צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה פֶּרֶק עוֹמֶדֶת, כַּמָּה יָמִים מִזְדַּוֶּגֶת לָהּ, כַּמָּה עַלְעוֹלִין הֵן מִזְדַּוְגוֹת, וְשֶׁנִּכְנֶסֶת לַלָּמָן הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ שֶׁנִּכְנְסָה לְשָׁלוֹם. כָּךְ מֵת אָדָם הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ וּלְשַׁבֵּחַ שֶׁנִּפְטַר בְּשֵׁם טוֹב בְּשָׁלוֹם מִן הָעוֹלָם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר: וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹלָדִין אֵין בְּרִיָּה מַרְגֶּשֶׁת, וּכְשֶׁמֵּתִין הַכֹּל מַרְגִּישִׁים, כְּשֶׁנּוֹלְדָה מִרְיָם לֹא הִרְגִּישׁ בָּהּ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּתָה נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר וְהִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, הַבְּאֵר הוֹדִיעָה מִיתָתָהּ. נוֹלַד אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל וְלֹא הִרְגִישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, הֶעָנָן הוֹדִיעַ מִיתָתוֹ. נוֹלַד משֶׁה רַבֵּנוּ וְלֹא הִרְגִּישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, הַמָּן הוֹדִיעַ מִיתָתוֹ, שֶׁשָּׁבַת. נוֹלַד יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא הִרְגִּישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל וגו׳ מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ (יהושע כ״ד:ל׳), רַבָּנָן אָמְרֵי חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא כֻּלָּהּ וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ הַר גַּעַשׁ, אֶלָּא מַהוּ הַר גַּעַשׁ, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגַּעֲשׁוּ נִתְרַשְּׁלוּ יִשְׂרָאֵל מִלִּגְמֹל חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְעִישׁ וְגַם לְהַגְעִישׁ עֲלֵיהֶם הָהָר וּלְהַפִּילוֹ לָהֶם לְאַבְּדָן, לְפִי שֶׁנִּתְחַלְּקָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָיָה חִלּוּקָהּ חָבִיב עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּאי, זֶה עוֹסֵק בְּשָׂדֵהוּ, וְזֶה עוֹסֵק בְּכַרְמוֹ, וְזֶה עוֹסֵק בְּזֵיתוֹ, וְזֶה עוֹסֵק בְּפֶחָמוֹ, כֻּלָּן עוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן, לְכָךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְעִישׁ עֲלֵיהֶם אֶת הָעוֹלָם, לְפִיכָךְ הִרְגִּישׁוּ בּוֹ הַכֹּל וְהוֹדִיעוּ אֶת מִיתָתוֹ. נוֹלַד דָּוִד וְלֹא הִרְגִּישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת הִרְגִּישׁוּ בּוֹ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וגו׳ (מלכים א י״א:כ״א).
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס וַהֲלֹא שְׁכִיבָה הִיא מִיתָה, אֶלָּא דָּוִד שֶׁהָיָה מֶלֶךְ כְּתִיב בּוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁהָיָה שַׂר הַצָּבָא כְּתִיב בּוֹ מִיתָה.
דָּבָר אַחֵר, וַהֲלֹא שְׁכִיבָה הִיא מִיתָה, אֶלָּא דָּוִד שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּתִיב בּוֹ שְׁכִיבָה, וְיוֹאָב שֶׁלֹא נִמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּתִיב בּוֹ מִיתָה.
דָּבָר אַחֵר, וַהֲלֹא שְׁכִיבָה הִיא מִיתָה, אֶלָּא דָּוִד שֶׁמֵּת עַל מִטָּתוֹ כְּתִיב בּוֹ שְׁכִיבָה, וְיוֹאָב שֶׁנֶּהֱרַג כְּתִיב בּוֹ מִיתָה.
דָּבָר אַחֵר, וַהֲלֹא שְׁכִיבָה הִיא מִיתָה, אֶלָּא דָּוִד שֶׁיָּרְשׁוּ בָנָיו אֶת מְקוֹמוֹ נֶאֶמְרָה בּוֹ שְׁכִיבָה, וְיוֹאָב שֶׁלֹא יָרְשׁוּ בָנָיו מְקוֹמוֹ נֶאֶמְרָה בּוֹ מִיתָה, לְפִיכָךְ הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, כְּשֶׁמֵת דָּוִד הוֹדִיעַ שְׁלֹמֹה מִיתָתוֹ. נוֹלַד שְׁמוּאֵל וְלֹא הִרְגִּישָׁה בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל (שמואל א כ״ה:א׳).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַתְלָא אָמַר מַאן דְּנַכְּתֵיהּ חִיוְיָא חַבְלָא מַדְחֵיל לֵיהּ.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִשֶּׁלּוֹ נָתְנוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל (שמואל א ז׳:ט״ז). כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: וּשְׁמוּאֵל מֵת (שמואל א כ״ח:ג׳), אָמַר רַבִּי אַסֵּי וּשְׁמוּאֵל מֵת מִיתָה וַדַּאי, וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא לְעִנְיַן נָבָל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שְׁמוּאֵל (שמואל א כ״ה:א׳) [וגו׳] וְאִישׁ בְּמָעוֹן (שמואל א כ״ה:ב׳), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן הַכֹּל סוֹפְדִין וְטוֹפְחִין עַל מִיתַת הַצַּדִּיק, וְזֶה הָרָשָׁע עוֹשֶׂה לוֹ מַרְזֵחִין, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בִּגְמִילוּת חֶסֶד כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר, אֲבָל דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֶה הָיָה עוֹשֶׂה, גּוֹמֵל חֶסֶד לַכֹּל. אוֹמֵר כֵּן, אֲפִלּוּ הוֹרֵג אוֹ נֶהֱרַג, אוֹ רוֹדֵף אוֹ נִרְדָּף, גּוֹמֵל אֲנִי לוֹ חֶסֶד כְּמוֹ לְצַדִּיק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָמַל עָלָי (תהלים י״ג:ו׳).
[פרשה ז]
(א) טוב שם משמן טוב – אמרו לו לשלמה מה היא טוב שם משמן טוב. אמר להם בשעה שאדם נולד אין הכל יודעין מה יהיה בו. בשעה שנפטר בשם טוב ומפיע מעשים טובים ישראל באין ומטפלין עמו ועושין עמו גמילות חסד ולמה לא אמר מין טוב ומדבש טוב אלא הניח כל המשקים טובים ולא אמר אלא שמן. אלא מה שמן אתה נותן לתוכו מים והם צפים.
ד״א טוב שם משמן טוב – [שמן טוב יורד שנאמר כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן (תהלים קל״ג:ב׳). שם טוב] עולה. שנאמר ואעשך לגוי גדול וגו׳ (בראשית י״ב:ב׳). שמן טוב לשעה שם טוב לעולם שנאמר יהי שמו (לעד). [לעולם] (תהלים ע״ב:י״ו). שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה שנאמר שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (ישעיהו נ״ו:ה׳). שמן טוב של עשירים ושם טוב בין עניים בין עשירים שמן טוב בחיים ושם טוב בחיים ובמתים שמן טוב מהלך מקיטון לטרקלין ושם טוב מסוף העולם ועד סופו שמן טוב נופל על המת ומבאיש שנאמר זבובי מות יבאיש וגו׳ (קהלת י׳:א׳). שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש שנאמר וישם פיו על פיו (מלכים ב ד׳:ל״ד). שמן טוב נופל על המים והוא (בורח) [נדוח]. ושם טוב אינו (בורח) [נדוח] שנאמר ויאמר ה׳ לדג וגו׳ (יונה ב׳:א׳). שמן טוב נופל על האור והוא נשרף ושם טוב אינו נשרף הה״ד באדין נפקין (מישך שדרך) [שדרך מישך] וגו׳ (דניאל ג׳:כ״ו). א״ר יהודה בר׳ סימון מצינו שבעלי שמן טוב נכנסו להקריב ויצאו שרופין שנאמר ותצא אש וגו׳ חנניה מישאל ועזריה עלו לגו אתון נורא יקידתא מכפתין ויצאו חיים שנאמר באדין נפקין וגו׳ (דניאל ג׳:כ״ו) נולדה מרים אין הכל יודעין מה היא מתה נסתלק הבאר והרגישו הכל וכן אהרן.

רמז תתקעג

טוב שם משמן טוב – למה משמן טוב שאם אתה נותן לתוכו מים הוא צף מלמעלה, מה שאין כן בשאר משקים, שמן טוב יורד כשמן הטוב על הראש שיורד, שם טוב עולה ואגדלה שמך, שמן טוב כלה, שם טוב אינו כלה שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, שמן טוב בדמים, שם טוב בחנם, שמן טוב לעשירים, שם טוב לעניים ולעשירים, שמן טוב מהלך מקיטון לטרקלין, שם טוב מהלך מסוף העולם ועד סופו, שמן טוב נופל על המת מבאישו שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש שנאמר ויגהר עליו ויזורר. שמן טוב נופל על המים והוא נדוח, שם טוב נופל על המים ואינו נדוח ויאמר ה׳ לדג ויקא את יונה, שמן טוב נופל על האור והוא נשרף, שם טוב נופל על האור ואינו נשרף באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו מגו אתון נורא, אמר רבי יודן בר סימון בעלי שם טוב נכנסו למקום החיים ויצאו מתים, נדב ואביהוא נכנסו לאהל מועד ויצאו מתים, חנניה מישאל ועזריה נפלו לתוך כבשן האש ויצאו חיים, אמר הקב״ה חביב עלי שמותן של שבטים החקוקים על לבו של אהרן מכהן גדול שנמשח בשמן המשחה. ר׳ ברכיה שם רי אבין אמר אם היו חסרים אות אחת לא היו מכפרין, תנא רבי יהושע אמר אפילו נקודה אחת, תנא רבי שמעון בן יוחאי שלשה כתרים הם, כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן, ר׳ אבין בשם ר׳ שמעון בן יוחאי מצינו שלך הקב״ה מהלך ת״ק שנה בשביל ליטול שם טוב שנאמר אשר הלכו לו אלהים לפדות לו לעם, אמר ר׳ שמעון בן מנסיא חביב הוא השם מכהונה ומלכות שהם בטלו ושם טוב אינו בטל.
ויום המות מיום הולדו – נולד אדם מונין לו למיתה, מת מונין לו לחיים, נולד אדם הכל שמחים, מת הכל בוכים, ואינו כן אלא נולד אדם הכל צריכים לבכות מפני שאין יודעים על אי זה פרק הוא עומד, מת הכל צריכים לשמוח מפני שיודעים שיצא בשלום מן העולם, משל לשתי ספינות שהיו פורשות בים אחת נכנסת לנמל ואחת יוצאה מן הגמל, אותה שהיתה נכנסת היו מקלסות אותה עמדו להם תמהות, אמרו להם למה אתם מקלסים לזו ואין אתם מקלסים לזו, אמרו להם לזו שבאתה אנו מקלסין שאנו יודעים שהלכה בשלום ובאה בשלום, אבל זו אין אנו יודעין מה היא עתידה לעשות, כך האדם, לפיכך טוב שם וגו׳. נולדה מרים אין הכל יודעים מה היא, מתה נסתלקה הבאר, וכן את מוצא במשה ובאהרן וכו׳.
אלאסם אלגמיל אכ׳יר מן אלדהן אלטייב, ויום אלממאת אפצ׳ל מן יום אלולאדה.
השם הטוב, יותר טוב מהשמן הטוב (הבושם). ועדיף יום המיתה מיום הלידה.
(הקדמה) חצי1
(א) טוב שם משמן טוב – יפה לאדם שם טוב משמן טוב, וביום המות טוב השם מיום הולדו – לכך הוקש שם טוב לשמן יותר משאר כל המשקין שהשמן אתה נותן מים לתוכו והוא צף ועולה וניכר אבל שאר המשקין אתה נותן מים לתוכן והם בולעין.
טוב שם משמן טוב – שמן טוב יורד למטה, שנאמר: כשמן הטוב יורד על הזקן (תהלים קל״ג:ב׳), שם טוב עולה למעלה שנאמר:⁠א ואגדלה שמך (בראשית י״ב:ב׳). שמן טוב לשעה ושם טוב לעולם, שנאמר: יהי שמו לעולם (תהלים ע״ב:י״ז). שמן טוב הולך מקיטון לטרקלין, שם טוב לסוף העולם. אמר רבי יהודה ברבי סימון: מצינו בעלי שמן טוב נכנסו למקום החיים ויצאו שרופים, והם נדב ואביהוא שנמשחו בשמן המשחה, ובעלי שם טוב נכנסו למקום המיתה ויצאו חיים, הן חנניה מישאל ועזריה שיצאו מכבשן האש.
ויום המות מיום הולדו – נולדה מרים אין הכל יודעים מה היא, מתה נסתלקה הבאר. וכן אהרן בעמוד ענן, וכןב משה במן.
1. סימון לחצי הספר.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778, לונדון 27298 חסר: ״למעלה שנאמר״. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״למעלה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778: ״כן״.
(1) Better a good name than precious oil – A fine reputation for a person is better than precious oil,⁠1 and on the day of [his] death that reputation is better than [it was] on the day he was born. For this reason, a good name is compared to oil in preference to other liquids, for [if] you put water into oil, it rises and floats, and is distinguishable, but other liquids, [if] you put water into them, it becomes absorbed.
Better a good name than precious oil – Precious oil runs down, as it is stated, "as the precious oil (on the head) runs down upon the beard.⁠"2 But a good name rises to the top, as it is stated, "and I will make your name great.⁠"3 Precious oil is temporary, but a fine reputation is forever, as it is stated, "may his name endure forever.⁠"4 Precious oil [at best] flows from the flask to the palace, and no further, but a fine reputation [spreads] throughout the world.⁠5 Rabbi Yehudah the son of Rabbi Simon said, that we find that those who had good oil entered the place of life and emerged burnt up. These are Nadav and Avihu, who were anointed with the anointing oil. And we find those who possessed a fine reputation, who entered a place of death and emerged alive, [these are] Chananyah, Mishaeil, and Azaryah, who emerged [unscathed] from the fiery furnace.
And the day of death than the day birth – When Miriam was born, no one knew what she was. But when she died, the well ceased to exist, and similarly with Aharon with the pillar of cloud, and Moshe with the manna.⁠6
1. The Mishnah in Avos 4:13 states that there are three crowns, the crown of Torah, the crown of Kehunah and the crown of royalty, but the crown of a good name [כתר שם טוב], i.e., fine reputation, surpasses them all.
2. Tehillim 133:2.
3. Bereshit 12:2.
4. Tehillim 72:17.
5. The fragrance of good oil dissipates but a good name grows constantly stronger. (Metzudat David)
6. Alternatively, a fine reputation is better on the day of death than on the day of birth, because so long as one lives, his reputation is subject to possible future deterioration, whereas on the day of death there are no uncertainties. This thought is found in the Mishnah in Avos 2:4 wherein Hillel said, "do not believe in yourself until the day you die.⁠" (Seforno) Or, it is good for one to consider his death [יום המות], beginning from the time that he is born [יום הולדו], and by doing so he will refrain from sinning. (Khilos Yaakov)
טוב שם – על שאמר למעלה כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים אמ׳ טוב שם משמן טוב. טוב לו לאדם לקנות שם טוב בעולמו משמן טוב. שהרי שמן טוב בדמים ושם טוב בחנם שנאמר לכו שברו בלא כסף. שמן הטוב יורד על הזקן ושם טוב עולה שנאמר ואגדלה שמך. שמן הטוב מסריח על המת ושם טוב אינו מסריח על המת. שמן הטוב הולך ד׳ אמות ושם טוב מסוף העולם ועד סופו. שמן הטוב כלה ושם טוב אינו כלה שנאמר שם עולם לא יכרת שם טוב לחיים ולמתים. שמן טוב לשעה שם טוב לדורות שנאמר יהי שמו לעולם. אמ״ר יהודה ב״ר סימון משוחים בשמן הטוב נכנסו למקום חיים ויצאו שרופים אבל בעלי שם טוב נכנסו למקום מתים ויצאו חיים. ואלו (הם) חנניה מישאל ועזריה. שמן הטוב שנמשח בו אהרן הכהן הוצרך לשמותם של שבטים שנאמר ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו.
ויום המות מיום הולדו – שכיון שנולד מי יודע מה יהיה אם צדיק אם רשע כיון שמת הכל יודעין בו שהוא צדיק שנפטר בשלום מן העולם. כשהצדיק נולד אין העולם מרגישין בו אבל כשמת הכל מרגישין (בו). בשעה שנולדה מרים לא הרגישו בה ישראל מתה נוטל הבאר שנאמר ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה והכל הרגישו שבזכות׳ היה הבאר.
טוב שם משמן טוב – לפי ששמן טוב אם אין אדם נוגע בו וסך בו, אין לו הנאה של כלום, ושם טוב אפילו אין אתה נוגע באדם שיש לו שם טוב אתה נהנה ממנו.
א[דבר אחר: שם טוב הוא טוב וערב על האדם משמן, ואותו שם טוב שאומרים עליו ביום מותו, כי כשאדם נוטה למות מזכירין מעשיו הטובים ואותו השם ערב עליו מן השמן שסכין אותו ביום הולדו.
דבר אחר: אותו שם טוב של יום המות הוא טוב מאותו שם טוב שיש לו ביום הולדו.]
ויום המות מיום היולדו – דע לך שכשםב שתחלת המקרא באיש צדיק הכתוב מדבר, אף סופו של מקרא בצדיק מדבר. אבל אדם רשע, אין יום מיתתו טוב לוג מיום הולדו, לפי שיום היולדו עדיין לא חטא, ואין יודעים מעשיו, אבל יום מיתתו ידועים מעשיו. אבל הצדיק, יום היולדו אין מעשיו ידועים, אבל יום מיתתו נתבררו מעשיו הטובים שכבר קנה לו עולמו.
(א-ב) לשון אחר: טוב שם משמן טוב – טוב שם שאדם קונה, טוב הוא משמן אפרסמון, והוא הדין שהוא טוב מכל הדברים שבעולם החמודים,⁠ד אלא שהלשון נופל על הלשון.
ויום המות טוב הוא מיום היולדו – שאחר מותו שוב אינו רואה עמל, ושוב לא יחטא.
טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה – בשביל שהוא סוף כל האדם. וכשיראה אותו מתאבל על מתו, החי יתן אל לבו – שסופו גם הוא למות, ויתן לב לשוב בתשובה.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לונדון 22413 אך חסר בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
ב. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 חסרה מלת: ״שכשם״.
ג. כן בכ״י לונדון 7621, ובשינויים קלים בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 הושמט: ״אף סופו... טוב לו״.
ד. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״דברים חמודים״.
טוב שם משמן טוב – טוב ומשובח שם טוב של אדם יותר משמן טוב של אפרסמון שריחו נודף. לפי שמצינו במקום אחד מקרא מלא שהמשיל והזכיר שם לשמן טוב, שנאמר: שמן תורק שמך (שיר השירים א׳:ג׳). ואל תתמה על אשר נמשלו והוזכרו שניהם במקרא זה יחד.
ויום המות מיום הולדו – ומשובח וטוב יום מיתתו מיום לידתו, שביום מיתתו פוסקים מעשיו הרעיםא ולא יחטא עוד, אבל יום לידתו רע הוא לו כי לעמל נולד, שנאמר: כי אדם לעמל יולד (איוב ה׳:ז׳). ועוד, בשביל שאין אדם אשר לא יחטא, רע הוא לו יום לידתו.
א. בכ״י המבורג: רעים.
טוב – גם זה הפסוק דבק בראשונים כי העני היודע שמעשיו טובים, יותר כבוד הוא לו השם משמן טוב ויותר תענוג. ויום המות – הוא טוב לאשר יש לו שם טוב מיום הולדו – כי ביום הולדו לא ידע איש מה יהיה אם טוב ואם רע, ובמותו נקרא שמו ונודע אשר1 היה אדם טוב.
ויתכן היות ויום המות טוב לבעל השם הטוב, בעבור שימצא מנוחה ושכר טוב ולא יראה עמל, ואין כך ביום הולדו כי אדם לעמל יולד (איוב ה׳:ז׳).
ויש מפרש: ויום המות – חייב אדם שיעלה על לבו יום המות מיום הולדו, והענין בעצמו טוב, לכן איננו מעינין הפסוק.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ו׳:י׳.
A GOOD NAME. Also this verse is connected to the earlier verses,⁠1 for [the point of this verse is that] the knowledgeable poor person, whose deeds are good – honor is greater than precious oil and other2 pleasures.
The day of death [is better] than the day of one's birth because on the day of one's birth no-one knows what he will be—whether he will be good or evil. However, [if] he is called by [a good] name on the day of his death, it then becomes known that he was3 a good man.
It is possible that the day of death is [better than the day of birth] because the person who has a good name finds rest and good reward [after his death]. Furthermore, he no longer toils, for man is born to toil4 (Job 5:7).⁠5
Some say that the meaning of ve-yom ha-mavet [mi-yom hivvaledo] (and the day of death than the day of one's birth) is that one should think of the day of one's death from the day he is born.⁠6 The point made by this commentator is basically correct. However, it has nothing to do with this verse.⁠7
1. Kohelet 6:9,12 speak of the poor man mentioned in 6:8. So does our verse. See Ibn Ezra Kohelet 6:9,12.
2. Literally, more.
3. Literally, is called.
4. Hebrew, amal.
5. In other words, the meaning of a good name is better than precious oil; and the day of death than the day of one's birth is: The day of death is better than the day of birth for the person who has a good name.
6. The literal meaning of ve-yom ha-mavet mi-yom hivvaledo is: and the day of death from the day of one's birth. Hence, this interpretation.
7. The idea expressed by this commentator is correct.
טוב שם משמן טובאטוב לאדם שם טוב, וכבוד גדול הוא לו, של מעשיו הטובים, יותר משמן טוב של מלך. וכן כתב כלומר ״ג׳ כתרים הם... וכתר שם טוב עולה על גביהם״ (משנה אבות ד׳:י״ג).
ויום המות – שנפטר בשם טוב, ונודעים מעשיו של צדיק בעולם, מיום הולדו – כי אז לא נודע אם צדיק אם רשע.
א. בכתב היד נוסף כאן פעם נוספת ״שם משמן טוב״ מחמת הדומות.
[טוב שם משמן טוב] – מוטב ש׳*
[ ] להישמ׳
[ ] שמן הטו׳
[ ]⁠ן לטרקלין
[ ] טוב לשמן
[ ] ויום המו׳
[ ] עוד אם
[ ] ונוצל מ׳*
[ כדכתיב] אדם לעמל יולד (איוב ה׳:ז׳).
טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו גם זה קשור למה שנאמר קודם, שכן הוא אמר שהדבר הראוי והטוב ביותר לאדם לעשות בחייו הוא לעשות הטוב והחסד אשר יפארו את שמו, וזה טוב מאשר לעסוק בהנאות ובפינוק ובתענוגות ובסיכה בשמנים מבושמים. הוא הזכיר את השם והשמן ולא את שאר התענוגות מפני שזהו לשון נופל על לשון, כמנהג צחות הלשון. לפיכך, אם הוא הולך בדרך הטוב ויודע בוודאות שזכה בשלמות הנפש ובאחרית טובה לנפש, הרי שבמקרה זה יום מותו מוצלח יותר וטוב יותר מיום לידתו מכמה בחינות. הראשונה היא שבשעתו הגיעה הנפש אל עולם הסבל והניתוק והצער וכדומה, ואילו כעת היא מגיעה אל ההשארות המתמדת והשמחה המתמשכת והחיים הנצחיים. הבחינה השנייה היא שבשעתו הייתה שלמותה של הנפש שלמות בכוח, וכעת היא שלמות בפועל, ובשעתו היא הייתה חסרת כל ידיעה ואילו כעת דימוי הידיעות האמיתיות טבוע בה בשלמות. אחרים מפרשים על דרך הדרש שטוב וראוי לו לאדם שישים את המוות מול עיניו יחשוב עליו מיום הלידה ועד יום הפרידה. זהו רעיון יפה כשלעצמו, אך אין זו כוונת הפסוקים ואין זה מעניינם.
טוב שם – הנה השם יגיע אל האדם בכשרון המעשה כשיתנהג עם האנשים בדרכים משובחים כי בזה ישבחוהו האנשים ויהיה לו שם טוב בהם.
(הקדמה) טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א) וגו׳ עד כל זה נסיתי בחכמה (שם שם, כג).
(א) אמר להודיע מעלת כשרון המעשה, טוב לאדם שם (שם שם, א) טוב מבני אדם, מהתענוג אשר ישיגהו בשמן הרוקח ויום המות יותר טוב מיום הלידה, כי הוא סוף ותכלית לנפש האנושית. ובהיות הענין כן, אין ראוי שימנע האדם מהשלמת הנפש או מכשרון המעשה מפני אהבת התענוגים.
ואמר טוב שם. לפי שמבחר בקשות האנשים מן הענינים הזמניים הוא מעלת הכבוד כמו שנתבאר בפילוסופיה מדינית (מאמר א׳ פ״ט מהמדות) ועינינו רואות משל ימשול בו מה שהוא רוצה לבארו, וזה כי הוא מן הידוע כי שמן הטוב היורד על זקן ראש המלך כשממליכין אותו סבתו התכליתיית הנה היא כדי שיתחזק זה הנמשח ויהיה לבן חיל לבו כלב האריה לעזרת העם אשר משחוהו עליהם והיה כי תקראנה מלחמה יתאמץ להכנס בקשרי הסכנות החזקות בעד עמו ובעד עבדיו אם להנצל מזולתו או לנצח אותו. סוף דבר בכל מה שירבה הצלחת עמו ונחלתו. או הרחבת גבולו. וא״כ הוא מבואר שיותר טוב הוא יום קנותו השם טוב ההוא מן המעלה והכבוד הנקנה למלך מצד פעולותיו המלכיות אע״פ שיקנה אותם בהרבה עמל וצער. מיום המשחו מן השמן הטוב אשר בו נמשח למלך עם היותו אז ביום חתונתו וביום שמחת לבו. וזהו מעצמו אחר שהשם הטוב הנה היא הסבה התכליתית למשיחה: וכן הוא ממש יום המות עם יום הולדו כי יום הלידה עם היות אז להם משתה ושמחה אינו למשכילים רק התחלת התחלות רבות לבוא עד תכלית שלמותו והצלחתו הרוחניית אשר אי אפשר לו לקנותה כי אם אחרי עברו בכלח המות וכמו שכתב (שמות ל״ג) כי לא יראני האדם וחי.
(א-ב) [אחרי שסיים לשלול את דעות הטועים העוסקים רק בחיי שעה, בא לתת עצות איך לזכות לאושר הנצחי]:
טוב שם. הנקנה בעיון ובמעשה1: משמן טוב. שבו מושחים מלכים וכהנים גדולים2: ויום המוות מיום הולדו. ואותו ׳שם טוב׳ הוא יותר ׳טוב׳ ב׳יום המוות׳, שכבר נשלם בעל השם3 ולא יקרה לו קלקול, ׳מיום היוולד׳ אותו ׳השם טוב׳, שלא נשלם עדיין, ולפעמים יתקלקל4, כאמרם ז״ל (משנה אבות ב׳:ד׳) ׳אל תאמן בעצמך עד יום מותך׳5, ולכן טוב ללכת אל בית אבל [באשר הוא סוף כל האדם], ששם יסופר ׳סוף׳ שֵׁם המת לטוב או לרע, והחי יתן אל לבו להשתדל שיהיה שֵׁם שלו טוב בסופו6:
1. בתורה ובמעשים טובים (ע״פ דברי רבינו בהקדמה, ע״ש). ויש לבאר ע״פ מה שפירש רבינו ששמו של כל דבר מורה על צורתו ועל הפעולה הנמשכת מצורתו (ראה מש״כ בבראשית ב יט, כט ל לב ל, שמות ג יג-טו, אור עמים שמים כ), ואם כן שמו של אדם מורה על צורתו שהיא נפשו השכלית ועל הפעולה שיכולה נפשו זו להשיג, נמצא שהשם הוא לפי מה שהאדם יכול לפעול על ידי שכלו, ושלימות האדם הוא שיהיה ראוי ליקרא בשמו, שהשיג את כל השלימות הרמוזה בשם שלו (ראה בראשית מו ח, שמות א א, ו יד-כה, לא ב, במדבר א א-ב, ג ב, יג ד), ולכן מי שאינו חשוב אינו נקרא בשמו כי לא הוציא את כל כח נפשו השכלית אל הפועל (ראה בראשית טו ב, לו מ, שמות ו יד-כה), לכן ה׳שם׳ הוא ׳הנקנה בעיון ובמעשה׳.
2. הרי שכתר שם טוב עולה על כתר כהונה וכתר מלכות, וכמו שאמרו באבות (פ״ד מי״ג) ׳שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן׳. וכ״ה בקה״ר ׳אמר הקב״ה, חביבין עלי שמותן של שבטים משמן המשחה שנמשחו כהנים ומלכים׳. [ומה שאמר כן על השבטים עולה בקנה אחד עם המצויין בהערה הקודמת לשמות (א א), שם נשתבחו השבטים לפירוש רבינו ש׳נקראו בשם׳]. וראה מה שפירש רבינו שם שאף כתר מלכות וכתר כהונה אינם כתרים אלא כאשר כתר שם טוב עולה על גביהן, ודומה לדבריו מבואר כאן בקה״ר ׳תני ר׳ שמעון בן יוחאי, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן ונטלו, כתר מלכות זכה בו דוד ונטלו, כתר תורה הרי מונח לדורות, כל מי שזוכה לתורה כאילו זכה לשלשתן, וכל שלא זכה לתורה כאילו לא זכה לאחת מהן׳. וראה אלשיך כאן שנראה מדבריו שכתר שם טוב הוא כתר תורה, וכן נראה ממה שביאר רבינו ש׳שם טוב׳ נקנה בעיון ובמעשה, אך אין נראה כן מפירושו לאבות שם.
3. שהאיש שהוא ׳בעל השם׳ כבר השיג שלימות.
4. השם הטוב שהאדם קונה על ידי התעסקותו בתורה ובמעשים טובים הוא טוב יותר מכתר כהונה וכתר מלכות, והוא בעצמו טוב יותר ביום מותו של האדם מאשר ביום שנולד אותו השם, כי ביום מותו השלים את כל מה שהיה בכוחו לעשות בימי חייו, שכל זה היה טמון בשמו ובצורתו כמו שהתבאר, וגם כי אז ידוע ששם זה הוא שיישאר לו לעולם ולא יתקלקל. ופירש ׳יום היוולדו׳ על יום היוולד השם ולא האדם, כי ביום היוולד האדם טרם קנה שם בתורה ובמעשים טובים. [ובזה א״ש למה לא נאמר ׳ויום המוות מיום הלידה׳, או ׳יום מותו מיום היוולדו׳, כי ׳יום המוות׳ מוסב על האדם, ויום ׳היוולדו׳ מוסב על השם]. ורש״י פירש ׳וביום המות טוב השם מיום היוולדו׳, ולדעתו הכל מוסב על האדם.
5. ובדרך דומה פירש אבע״ז: ׳ויום המוות הוא טוב לאשר יש לו שם טוב מיום היוולדו, כי ביום היוולדו לא ידע איש מה יהיה אם טוב ואם רע, ובמותו נקרא שמו ונודע שהוא אדם טוב׳. ובקה״ר ׳נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין, ואינו כן, אלא נולד אדם ואין שמחין לו, שאין יודעין באיזה פרק ומעשים יעמוד, אם צדיק ואם רשע אם טוב ואם רע, ומת הם צריכין לשמוח שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום, משל לשני ספינות וכו׳⁠ ⁠׳, ע״ש.
6. כיון שחשיבות השם הטוב הוא ביום המוות, לכן טוב ללכת לבית אבל לשמוע על שמו של המת אם לטוב ואם למוטב, ובכך יתן אל לבו ששמו של האדם ביום המוות הוא החשוב, וישתדל שיהיה שמו טוב לכשימות. ואבע״ז כתב ׳טוב ללכת - בעבור ראותו מה הוא סוף כל האדם שהוא המוות, ובעודנו חי יתן אל לבו׳.
טוב. טי״ת רבתי ועיין מ״ש באיוב סוף סימן ט׳.
טוב שם – שם טוב היוצא לאדם מרחוק בעבור מעשיו ההגונים הוא יותר טוב משמן הטוב הנודף ריח טוב למרחוק, כי שמן הטוב דרכו להפיג ריחו בכל עת והוא הולך וחסור, אבל שם טוב דרכו ללכת ולהתגבר בכל פעם.
ויום המות – יותר טוב לאדם יום המות מיום הולדו, כי השם הטוב שיצא לו בחייו לא יפסק אחר המיתה, אבל ביום הולדו אין ידוע עדיין אם יזכה לשם טוב ואם יתקיים השם.
והנה עד הנה השתדל קהלת להניא לב בני האדם מלעשוק ולגזול לאסוף הון להניחו לבניהם אחריהם, ולמען הרחיקם מן הדרך הזאת אמר כי טוב לאכול ולשתות ולשמוח, ושלא ליגע להעשיר אלא כדי צרכנו, ולא לצורך הבאים אחרינו; וכאשר הביא את הקורא לידי מדה זו, וכבר הרחיקו ממדת הכילות אשר היא אֵם אל החמס, והביא אותו אל המדה הבינונית, הנה עתה יגלה לו את כל לבו ויודיעהו איך באמת כל זה איננו שוה, וגם איש אשר לא ייגע להעשיר, רק כדי לאכול ולשתות ולשמוח, עדיין לא היטיב דרכיו כראוי, כי אמנם טוב שם משמן טוב – כלומר מכל התענוגים, והזכיר השמן להיותו לשון הנופל על הלשון;
ואמר עוד ויום המות מיום הולדו – כי ביום המות תדום הקנאה, וזכר צדיק לברכה,
דברי המורה לפי בן זאב.
שם – שם טוב המתקיים לדורות גם אחרי מות בעליו.
משמן טוב – שמן מרקחת שמושחים בו המלכים; וענין המקרא כדעת ר׳ שמעון (מסכת אבות פרק ד׳ משנה ג׳) שלשה כתרים הם וכתר שם טוב עולה על גביהן.
טוב שם משמן טוב – במה טובתו – שמן טוב ירד, שם טוב עולה,⁠1 שמן טוב לשעתו ושם טוב לעולם,⁠2 שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה,⁠3 שמן טוב נקנה בדמים ושם טוב בחנם,⁠4 שמן טוב נוהג בחיים ושם טוב נוהג בחיים ובמתים, שמן טוב בעשירים ושם טוב בעשירים ובעניים, שמן טוב מהלך מחדר לחדר ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו,⁠5 שמן טוב כשנופל על המת הוא מבאיש ושם טוב נופל על המתים לאינו מבאיש, שמן טוב כשנופל על המים הוא נדוח6 ושם טוב נופל על המים ואינו נדוח, שנאמר ויאמר ה׳ לדג ויקיא את יונה (ג׳), שמן טוב כשנופל על האור הוא נשרף ושם טוב נופל על האור ואינו נשרף, דכתיב (דניאל ג׳) באדין נפקין וגו׳.⁠7 (מ״ר)
טוב שם משמן טוב – במה טובתו, א״ר יהודה ב״ר סימון, מצינו בעלי שמן טוב נכנסו למקום חיים ויצאו שרופים, ואיזו הם – נדב ואביהוא,⁠8 ומצינו בעלי שם טוב נכנסו לכבשן האש ויצאו חיים, ואיזו הם – חנניה מישאל ועזריה. (שם)
טוב שם משמן טוב – ר׳ פנחס אומר, אדם חביב בשמו ואינו יודע באיזו מהם, בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב.⁠9 (שם)
טוב שם משמן טוב וגו׳ – רבי יוחנן כד הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי10 סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו.⁠11 (ברכות י״ז.)
ויום המות מיום הולדו – מאי טעמא, לפי שכשנולד אדם מונין לו למיתה, וכשמת – מונין לו לחיים,⁠12 נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין ואינו כן, אלא נולד אדם אין לשמוח בו שאין יודעין אם צדיק או רשע יהיה, מת – צריכים לשמוח שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום, הדא הוא דכתיב טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו. (מ״ר)
1. ר״ל בשמן טוב מצינו לשון ירידה, כשמן הטוב יורד על הזקן, ובשם טוב כתיב ואגדלה שמך, דהיינו עולה למעלה.
2. כדכתיב יהי שמו לעולם, ומפרש דתיבת טוב נמשך גם לתיבת שם, וכמו שכתוב טוב שם טוב משמן טוב.
3. כדכתיב (ישעיהו נ״ד) שם עולם אתן לו אשר לא יכרת.
4. כי אע״פ מי שאיני עשיר ואינו יכול לקנות שם טוב בהרבה צדקה אעפ״כ אפשר לו לקנות זה במדות טובות בכלל ובאהבת הבריות ובגמילות חסד בגופו וכדומה.
5. וכדכתיב בדוד ויצא שם דוד בכל הארצות.
6. כלומר הוא מתפצל לחלקים שונים קטנים למקומות מפוזרים, וא״כ הוא נדוח ממקומו שהיה בחלק שלם על מקום אחד.
7. חנניה מישאל ועזריה מן גו אתון נורא יקדת.
8. שנמשחו בשמן טוב, ובדרשה הקודמת דריש שמן טוב כפשוטו, ועתה דריש שמן טוב בעלי שמן טוב.
9. נראה הפירוש דכל אדם בכלל יש לו שם עצם מתולדה וגם שם לוויי, אם חכם או עשיר או בעל גמ״ח וכדומה, ואיש כזה בכלל הוא חביב לבריות, אך אינו יודע בשביל מה הוא חביב אם בשביל עצמיותו או בשביל מעשיו, לכן בא שלמה ופירש טוב שם משמן טוב, ומפרש כמו דכתיב טוב שם טוב משמן טוב, ור״ל שכל טובתו ומעלתו של אדם הוא רק בשביל מעשיו הטובים.
10. הלשון כד הוי מסיים מורה שחזון נפרץ היה אצלו לסיים ספר איוב, ויתכן לומר הסיבה לזה ע״פ המבואר בברכות ה׳ ב׳ שאמר ר׳ יוחנן על מת אחד שמת לו דין גרמא דעשיראה ביר, ופירש״י שהיו לו הרבה בנים ומתו, ולכן היה רגיל ללמוד ס׳ איוב.
11. ר״ל שטיב השם של יום המות נמשך מיום הולדו, והיינו שמשעת הולדו עד שעת פטירתו היה כולו בשם טוב, מפני שכל ימי חייו גדל בתורה ועמל בתורה וכו׳.
12. כי הילודים למות, אבל משמת מונין לו לחיי העוה״ב.
כעת בא שלמה המלך ע״ה להודיע מעלת המעשה של האדם וכך אמר1, טוֹב שֵׁם טוב היוצא לאדם למרחקים בעבור מעשיו ההגונים2 מִשֶּׁמֶן טוֹב המדיף ריח טוב למרחוק3, ששמן טוב מועיל לשעה וְאִלּוּ שם טוב לעולם4, ועוד, ששמן הטוב דרכו להפיג ריחו בכל עת והוא הולך וחסר, אבל שם טוב דרכו ללכת ולהתגבר בכל פעם5, וְיוֹם הַמָּוֶת יותר טוב6 לאיש בעל שם טוב7 מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ, כי השם הטוב שיצא לו בחייו לא יִפָּסֵק אחר המיתה, אבל ביום הִוָּלְדוֹ אין ידוע עדיין אם יזכה לשם טוב ואם יתקיים השם8:
1. רלב״ג.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. והוקש שם טוב לשמן יותר משאר כל המשקים, שהשמן אתה נותן מים לתוכו והוא צף ועולה וניכר, אבל שאר המשקים אתה נותן מים לתוכם והם בולעים, רש״י.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. אבן עזרא. אבל אדם רשע אין יום מיתתו טוב לו מיום הוולדו, לפי שביום הוולדו עדיין לא חטא ואין ידועים מעשיו, אבל ביום מיתתו ידועים מעשיו, ר״י קרא.
8. מצודת דוד. ועוד טעם, כשהצדיק נולד אין העולם מרגישין בו, אבל כשמת הכל מרגישין בו, וכך היה עם מרים הנביאה שבשעה שנולדה לא הרגישו בה ישראל, וכשמתה ניטל הבאר והכל הרגישו שבזכותה היה הבאר, לקח טוב. ובמדרש, במה שם טוב עדיף על שמן טוב? שמן טוב יורד שם טוב עולה, שמן טוב לשעתו ושם טוב לעולם, שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה, שמן טוב נקנה בדמים ושם טוב בחינם, שמן טוב נוהג בחיים ושם טוב נוהג בחיים ובמתים, שמן טוב בעשירים ושם טוב בעשירים ובעניים, שמן טוב מהלך מחדר לחדר ושם טוב הולך מסוף העולם ועד סופו, שמן טוב כשנופל על המת הוא מבאיש ושם טוב נופל על המתים ואינו מבאיש, שמן טוב כשנופל על המים הוא נדוח ושם טוב נופל על המים ואינו נדוח... שמן טוב כשנופל על האור הוא נשרף ושם טוב נופל על האור ואינו נשרף. ובמה טובתו? א״ר יהודה ב״ר סימון, מצינו בעלי שמן טוב נכנסו למקום חיים ויצאו שרופים, ואיזו הם? נדב ואביהוא, ומצינו בעלי שם טוב נכנסו לכבשן האש ויצאו חיים, ואיזו הם? חנניה מישאל ועזריה, מדרש רבה. ועוד אמרו רבותינו (ברכות יז.), רבי יוחנן כאשר היה מסיים את ספר איוב אמר כך, סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, ועליו אמר שלמה ״טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הִוָּלְדוֹ״.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל⁠־בֵּֽית⁠־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙⁠כֶת֙ אֶל⁠־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כׇּל⁠־הָאָדָ֑ם וְ⁠הַחַ֖י יִתֵּ֥⁠ן אֶל⁠־לִבּֽ⁠וֹ׃
It is better to go to the house of mourning than to go to the house of feasting, for that is the end of all men, and the living should take this to heart.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָב לְמֵיזַל לִגְבַר אָבֵילָא לְנַחָמוּתֵיהּ מִלְּמֵיזַל לְבֵית מִשְׁתַּיָא דְּחַמְרָא דְּמִתְלָעֲבִין [תַּמָן דִי] בְבֵית אָבֵילָא תַּמָּן הוּא סוֹף כָּל אֱנָשָׁא לְמֵיזַל דְּעַל כּוּלְּהוֹן אִתְגְּזֵרַת גְּזֵירַת מוֹתָנָא וּמִן בִּגְלַל דִּיהָךְ לְבֵית אָבֵילָא גַבְרָא צַדִּיקָא יְתִיב וְיִתֵּין לְלִבֵּיהּ מִלֵּי דְּמוֹתָא וְאִין אִית בִּידֵיהּ מִדָּעַם בִּישׁ יִשְׁבְּקִינֵּיהּ וְיָתִב בִּתְיוּבְתָּא קֳדָם מָרֵי עַלְמָא.
[א] טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה – לָמָּה שֶׁלֵּב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל, שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׂמְּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה׳ שִׂמְחָה (ישעיהו כ״ט:י״ט).
דָּבָר אַחֵר: טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה – מוּטָב לָלֶכֶת לְמִדָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ פֵּרָעוֹן, מִמִּדָּה שֶׁאֵין לָהּ פֵּרָעוֹן. מוּטָב לֵילֵךְ בְּמִדָּה נוֹהֶגֶת בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים, מִמִּדָּה שֶׁאֵינָה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בַּחַיִּים. מוּטָב לֵילֵךְ בְּמִדָּה נוֹהֶגֶת בָּעֲשִׁירִים וּבָעֲנִיִּים, מִמִּדָּה שֶׁאֵינָה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּעֲשִׁירִים. מוּטָב לֵילֵךְ בְּמִדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פִּיּוּס, מִמִּדָּה שֶׁאֵין בָּהּ פִּיּוּס.
[ב] אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה גְּמִילוּת חֶסֶד בַּתּוֹרָה, בְּרֹאשָׁהּ, וּבְאֶמְצָעִיתָהּ, וּבְסוֹפָהּ. בְּרֹאשָׁהּ, דִּכְתִיב: וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב׳:כ״ב), מְלַמֵּד שֶׁקִּלְעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָהּ אֶל הָאָדָם וְנַעֲשָׂה שׁוֹשְׁבִין לָהֶם, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלְעִיתָא בָּנְיָאתָא. וּבְאֶמְצָעִיתָהּ, דִּכְתִיב: וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (בראשית י״ח:א׳), מְלַמֵּד שֶׁבִּקְּרוֹ: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ (בראשית כ״ה:י״א), זוֹ בִּרְכַּת אֲבֵלִים. בְּסוֹפָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי (דברים ל״ד:ו׳).
אָמַר רַבִּי חָנִין מִדַּת פֵּרָעוֹן מָה הִיא, יַעֲקֹב מֵת בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִי רָאוּי לְהִטָּפֵל בּוֹ, לֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לוֹ: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְךָ מִצְרַיְמָה וגו׳ (בראשית מ״ו:ד׳), בָּא יוֹסֵף וְחָטַף לוֹ אֶת הַמִּצְוָה, דִּכְתִיב: וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו (בראשית נ׳:ז׳). מֵת יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם מִי רָאוּי לְהִטָּפֵל בּוֹ לֹא הַשְּׁבָטִים שֶׁהִשְׁבִּיעַ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף (בראשית נ׳:כ״ה), בָּא משֶׁה וְחָטַף לוֹ אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף (שמות י״ג:י״ט). מֵת משֶׁה וּפָרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְבֹּר אוֹתוֹ בַגַּי (דברים ל״ד:ו׳).
[ג] כְּתִיב: וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם (בראשית ג׳:כ״א), מָצִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים, מְקַשֵּׁט כַּלּוֹת, מְבָרֵךְ חֲתָנִים, מְבַקֵּר חוֹלִים, וְקוֹבֵר מֵתִים, מְנַחֵם אֲבֵלִים. מְקַשֵּׁט כַּלּוֹת דִּכְתִיב: וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים (בראשית ב׳:כ״ב), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּנָאָהּ וְקִשְׁטָהּ וְהֶרְאָהּ לוֹ.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שֶׁמָּא תֹאמַר מִתּוֹךְ חָרוּב אֶחָד אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה אַחַת הֶרְאָהּ לוֹ, אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁקִּשְׁטָהּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי תַּכְשִׁיטִין, אַחַר כָּךְ הֶרְאָהּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם (בראשית ב׳:כ״ב). מְבָרֵךְ חֲתָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים (בראשית א׳:כ״ח). מְבַקֵּר חוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (בראשית י״ח:א׳). קוֹבֵר מֵתִים, דִּכְתִיב: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי (דברים ל״ד:ו׳). מְנַחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת (בראשית ל״ה:ח׳).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מַהוּ אַלּוֹן בָּכוּת, עַד שֶׁמְשַׁמֵּר אֶבְלָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה מֵנִיקְתּוֹ בָּאתָה לוֹ שְׁמוּעַת רִבְקָה אִמּוֹ וּבָכָה שְׁתֵּי בְכִיּוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר אַלּוֹן בָּכוּת. וְיַעֲקֹב הוּא אוֹמֵר: וַיְבָרֶךְ (בראשית ל״ה:ט׳), בִּרְכַּת אֲבֵלִים בֵּרְכוֹ.
[ד] אָמַר רַבִּי סִימוֹן מָצִינוּ שֶׁהָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן, לְבֵית הָאֵבֶל וְנִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן, עוֹג הָלַךְ בְּמִשְׁתֵּה אַבְרָהָם וְלֹא נִתְפָּרֵשׁ שְׁמוֹ, שְׁלשֶׁת רֵעֵי אִיוֹב הָלְכוּ לְבֵית הָאֵבֶל וְנִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן. מָצִינוּ שֶׁהָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא נִדְחוּ מִגֵּיהִנֹּם, וְהָלְכוּ לְבֵית הָאֵבֶל וְנִדְּחוּ מִגֵּיהִנֹּם, עוֹג הָיָה בְּמִשְׁתֵּה אַבְרָהָם וְלֹא נִדְחֶה מִגֵּיהִנֹּם, וְאֵלּוּ שֶׁהָלְכוּ לְבֵית הָאֵבֶל נִדְחוּ מִגֵּיהִנֹּם.
אָמַר רַבִּי יִשָּׂשכָר דִּכְפַר מַנְדִּי דַּרְכָּן שֶׁל רְשָׁעִים לְהִנָּתֵן בִּדְיוֹטָא תַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּחַת רְשָׁעִים סְפָקָם (איוב ל״ד:כ״ו). שְׁלשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב הָלְכוּ לְבֵית הָאֵבֶל וְנִדְחוּ מִגֵּיהִנֹּם, דִּכְתִיב: וַיָּבֹא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ (איוב ב׳:י״א), אִישׁ מִבֵּיתוֹ, אִישׁ מֵעִירוֹ, אִישׁ מֵאַרְצוֹ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, מִמְּקוֹם שֶׁנִּתְבַּצֵּר לָהֶם בַּגֵּיהִנֹּם נִדְחוּ וְנִצּוֹלוּ מִמֶּנּוּ. מָצִינוּ שֶׁהָלְכוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא שָׁרַת עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, זֶה עוֹג, וּשְׁלשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב הָלְכוּ לְבֵית הָאֵבֶל וְשָׁרַת עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּעַן אֱלִיפַז (איוב ד׳:א׳), וַיַּעַן בִּלְדַד (איוב ח׳:א׳). תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר עֲנִיָּה וַאֲמִירָה, כֹּה כָּכָה, אֵלּוּ בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא מְדַבֵּר.
[ה] וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, עֲבֵיד חִסְדָּא, דְּיַעַבְדוּן לָךְ. לַוֵּוי, דִּילַוּוּנָיךְ. סְפוֹד, דְּיִסְפְּדוּנָךְ. קְבוֹר, דְּיִקְבְּרוּנָךְ. גְּמוֹל חֶסֶד, דְּתִתְגַּמֵּל חֶסֶד.
אָמַר רַבִּי מָנָא, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁנּוֹתְנִין מִיתָתָן כְּנֶגֶד לִבָּן, וְלָמָּה כּוֹתְשִׁין עַל הַלֵּב, מֵימַר דְּכֹלָּה תַּמָּן.
דָּבָר אַחֵר: וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ – זֶה חֵי הָעוֹלָמִים שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם שָׂכָר לְבַר נָשׁ עַל כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָה אֵין שׁוֹאֲלִין הֲלָכוֹת לִפְנֵי מִטָּתוֹ שֶׁל מֵת, וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן שָׁאַל לְרַבִּי יַנַּאי קוֹמֵיהּ עַרְסֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק הִקְדִּישׁ עוֹלָתוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת מַהוּ מוֹעֲלִים בָּהּ. וּמְגִיב לֵיהּ מִשֶּׁהַכֹּהֲנִים מְעַכְּבִין בִּשְׁחִיטָתָהּ מָעַל, נֶאֱמַר כַּד הֲוָה רָחִיק הֲוָה מְגִיב לֵיהּ. תָּנֵי הַכַּתָּפִין אֲסוּרִים בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, שֶׁמָּא יִפָּסֵק סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְנִמְצָא מִתְעַכֵּב מִן הַמִּצְוָה. רַבִּי זְעֵירָא שְׁרַע בְּדִיבּוּרָא, אָזְלוּן מוֹזְקוֹפוּנֵיהּ וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ אִיעַנֵּי בְּדִבּוּרָא, אָמְרִין לֵיהּ מַהוּ כֵן, אֲמַר לוֹן עָלְמָא דְּאָתֵינַן מִן לְתַמָּן, הָא מַה דְּאִתְּמָר: וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ.
טוב ללכת אל בית אבל – מוטב ללכת במדה שיש בה פורענות ממדה שאין בה פורענות מוטב שילך במדה שנוהגת בעניים ובעשירים ממדה שאינה נוהגת אלא בעשירים מוטב שילך במדה שנוהגת במתים ובחיים ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים אמר ר׳ לוי תורה תחלתה וסופה גמילות חסדים אמר הקב״ה למוד ממני הנחתי שמחה לבניי במשכן והלכתי לאבל נדב ואביהוא.
באשר הוא סוף כל האדם – היא סופא דכולא אם בא לאוהבך משתה וקרא לך ולא הלכת יכול אתה לומר חשוב אצלך כאבל ת״ל באשר הוא סוף כל האדם סופייא דכולא וכן אתה מוצא באברהם שצווה על מצות אבל שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט). מי יכול לשמור דרך ה׳ אותו שכתוב בו החסד אלא דרך ה׳ גמילות חסדים.
טוב ללכת אל בית אבל וגו׳ – תנא היה רבי מאיר אומר מאי דכתיב וחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטען יטעוניה, א״ר שמעון בר אבא שתי מדות של גומלי חסדים, לגמול חסד עם הכלה ועם המת, ואם באו שתיהם יחד לתוך ידך ואי אתה יודע אי זה מהם לאחוז תחלה, בא שלמה ופרש טוב ללכת אל בית אבל, מצינו בני אדם שהלכו אל בית משתה ולא נתפרשו שמותם ומצינו בני אדם שהלכו אל בית האבל נדחו מגיהנם ונתפרשו שמותם ונתנבאו ברוח הקדש, ומי היו אלו שהלכו לבית משתה כתיב ויעש אברהם משתה גדול, משתה שגדולים היו שם, מי הויו שם ועבר ולא נתפרשו שמותם, אבל אלו שהלכו לבית האבל נתפרשו שמותם ונדחו מגיהנם ושרתה עליהם רוח הקדש, ואלו הן אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי שנאמר ויען אליפז וגו׳, ואין ויען אלא לשון נבואה שנאמר והאלהים יעננו בקול, ומי הרא פנים תחלה לאבל, זה הקב״ה שנאמר ותמת דבורה, וכתיב וירא אלהים אל יעקב.
טוב ללכת אל בית אבל – מוטב שילך במדה שיש בה פורענות ממדה שאין בה פורענות, מוטב שילך במדה שנוהגת בעניים ובעשירים ממדה שאינה נוהגת אלא בעשירים, מוטב שילך במדה שנוהגת בחיים ובמתים ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים, אמר הקב״ה למוד ממני שהנחתי שמחתי במשכן והלכתי לאבל נדב ואביהוא.
באשר הוא סוף כל האדם – הוא סופא דכולא, אם בא לאוהבך משתה וקרי לך ולא הלכת יכול את לומר לו נבוא אצלך במילה, ואם באת לו מילה ולא הלכת יכול אתה לומר לו נבוא אצלך באבל.
ואלאפצ׳ל אלסיר למחאצ׳ר אלאחזאן מנה למחאצ׳ר אלשראב, לחאל אנה כ׳אתמת גמיע אלנאס, פיצרף אלחי אלי ד׳אלך קלבה.
ועדיפה ההליכה לסוכות האבלים (אסיפות האבלים) מללכת לבית המרזח. לפי שהוא סוף החיים של כל אדם. ויקח החי את זה לתשומת לבו.
טוב ללכת אל בית אבל – מדה הנוהגת בחיים ובמתים.⁠א
מלכת אל בית משתה – שהיא מדה שאינה נוהגת אלא בחיים.
באשר הוא סוף כל האדם – בשביל שהאבל סוף כל האדם סופו של כל אדם לבוא לידי כך, לפיכך החי יתן אל לבו – כל מה שאגמול חסד עם המת אצטרך אני שיגמלו לי במותי, דידל ידלוניה דיטען יטענוניה דיספד יספדוניה דילווה ילווניה.
דבר אחר: באשר הוא סוף כל האדם – שהמיתה היא סוף ימי האדם, ואם לא עכשיו יגמול לו חסד, לא יגמול לו עוד. אבל בית משתה, זימנו ולא הלך, יכול לומר לו סופך שיוולד לך בן ושם אהיה עמך, תבוא לך שמחת חתונת בניך ושם אלך.
והחי יתן אל לבו – הדבר הזה שאם לא עכשיו יגמול לו חסד זה לא יגמול לו עוד.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778: ״במיתה ובחיים״.
Better to go to a house of mourning – [Where] the type of conduct serves both the living and the dead.
Than to go to a house of feasting – [Where] the type of conduct serves only the living.⁠1 2
For that is the end of all men – Because mourning marks the end of every person. Every person will ultimately come to this. Therefore, "the living should take it to heart,⁠" [to the fact that] whatever kindness I bestow upon the dead, I will need that they bestow [the same] upon me upon my death. He who raises his voice in lamentation, they will raise their voices in lamentation for him; he who bears the dead, they will bear him; he who eulogizes, they will eulogize him; he who escorts the dead, they will escort him.
Another explanation: For that is the end of all men – For death is the end of all man's days, and if he does not bestow kindness upon him now, he will no longer [be able to] bestow it upon him, but [if] he invited him to a house of feasting and he did not go, he can say to him, "a son will ultimately be born to you, and I will be there with you, the joy of your child's wedding will come to you, and I will go there.⁠"
And the living should take it to heart – This matter, that if he does not bestow kindness now, he will no longer [be able to] bestow it upon him.⁠3
1. Upon going to a house of mourning a person realizes that he too will be mourned when his time comes. This will cause him to be humbled and make him aware of sin. (Metzudat David) Alternatively, the kindness done for the dead is absolute and the level of kindness [חסד של אמת], for the provider does anticipate any payback because that is "the end of all men.⁠" However, when going to a house of feasting, e.g., a wedding, the newly married couple "take to heart" to remember that act of kindness so that they can return the kindness. The latter type of kindness is somewhat inferior to the former, and therefore Koheles says, "it is better to go to a house of mourning than to a house of feasting, etc. (Binah La'itim)
2. Frequenting the company of those who pursue honor and vanity arouses one's lust and desire for those things, and that is the intent of this verse. (Mesilas Yeshorim)
3. Alternatively, if a person who is planning to do evil visits a house of mourning, he will surely "take it to heart" the matters dealing with death, and will thus abandon his plans and repent before God. (Targum)
טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם – טוב ללכת למדה שהיא נוהגת בכל מלכת למדה שמקבלין עליה שכר טוב מלכת למדה שאין מקבלין עליה שכר טוב. אמ״ר ידן ב״ר סימון במשתה של אברהם אבינו הלכו לבית האבל ונתפרשו שמותם שנאמר ויעש אברהם משתה גדול וריעי איוב הלכו לבית האבל ונתפרשו שמותם באשר הוא סוף כל האדם. מדה כנגד מדה. יוסף זכה באביו לפיכך נטפל בו משה הגדול שבישראל. משה זכה ביוסף לפיכ׳ ויקבור אותו בגיא.
והחי יתן אל לבו – הצדיקים נותנין אל לבם.
טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה – דע לך כי גם מקרא זה באבלו של צדיק שהתחיל לדבר בו הכתוב מדבר, וכה פתרונו: טוב ללכת אל בית אבלו – של צדיק כשהצדיק נפטר, מלכת אל בית משתה – כשאביו עושה משתה כשהוא נולד.
והולך ומפרש מה טעם: באשר הוא סוף כל האדם – שהבריות מספידין עליו, בשביל שהוא נפרד מהם, וכשישמע השומע שכל כך הבריות מספידין עליו, יתאוה לעשות כמעשיו, כמו שמפרש: והחי יתן אל לבו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

טוב ללכת – מוטב לו לאדם שילך לבית אבילות יותר מאשר ילך לבית משתאות.⁠א כי בית אבילות הוא סוף מיתתו של כל אדם,
ואדם חי שהולך שם נותן מחשבתו ולבו – על מיתתו של אדם, ומתוך כך הוא מונע מלחטוא. אבל כשהוא הולך לשמוח בבית המשתה, מתוך שמחתו חוטא.
א. בכ״י המבורג: משתאת.
טוב – בעבור ראותו מה הוא סוף כל האדם שהוא המות ובעודנו חי יתן אל לבו.
IT IS BETTER TO GO [to the house of mourning, than to the house of feasting] because person will then see what the end of all men is; namely, he will see that all people ultimately die. He will lay this to his heart while still alive.
טוב ללכת אל בית אבל – שמתוך כך יתן אל לבו, וידאג מן המיתה.
טוב ללכת – בזמן ששניהם יחד בעיר, יניח מלכת אל בית משתה – של מצוה, וילך לנחם אבילים.
והחי – שלא הגיע עדיין לסופו, יתן מעתה אל לבו – לשוב בטרם ימות.
טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו כלומר אם המוות הוא מובטח והתרחשותו הכרחית, הרי שהדבר הנכון והשלם לעשות הוא לשמוח ביום המוות ולהעדיף אותו על יום הלידה, וראוי לאדם להעדיף להיות נוכח במקומות המזכירים את המוות ומעירים את תשומת הלב לקץ אשר אין מנוס ממנו, ועליו להעדיף זאת על פני נוכחות במקומות בתענוגות והשמחה הגורמים לאדם לחשוק בעולם הזה ולשכוח את המוות, שהוא אחרית כל אדם ואיש לא ימלט ממנו. ראוי שכל אדם נבון ומודע למצבו שיקבע זאת במחשבתו תמיד וישים זאת מול עיניו כדי שלא יסיח את לבו ולא ישכח, ועל כך אמר ״והחי יתן אל לבו״. אחרים מפרשים שהמילים ״באשר הוא סוף כל האדם״ כוונתן שזהו השירות האחרון שהמת זכאי לקבלו מן החיים, כלומר הלוויה והקבורה. זאת שהרי האדם החי עומד לפניך, ואתה יכול לכבד אותו בכל זמן שתרצה, ולעומת זאת כיבוד המת הוא הזדמנות אחרונה שעלולה לחלוף. בנוסף לכך יש בכך תועלת לאדם החי, שהוא יפיק לקח ממצבו של המת ויסיק מכך מסקנות לגבי עצמו ויצייר במחשבתו את קצו, ועל כך אמר ״והחי יתן אל לבו״.
וכן: טוב ללכת אל בית אבל וג׳ – וזה כטעם שיש יתרון לחכמה מן הסכלות.
ולזאת הסבה בעינה טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה כי המות הוא סוף כל האדם, ובהליכה אל בית האבל תועלת, שיתן האדם אל לבו (שם שם, ב) ענין המות ולא תמנעהו אהבת תענוגי העולם מהשלים עצמו בכשרון המעשה ובשלמות המושכלות.
ולזה טוב ללכת – יראה טוב לאדם שלא יעציבהו ענין המות עד שיברח ויתרחק מן המקומות אשר יבוא שם בברחו מן המעציב והרע המיחל כי אינו כן אבל הוא דבר נאות ומתיחס אליו מצד עצמותו אצל יודעי האמת כמו שאמר המשורר (תהלים קט״ז) יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו שיעורו אצל חסידים יקר הוא המותה בעיני ה׳. ע״ד אמר (בראשית רבה ט׳) בספרו של רבי מאיר והנה טוב מאד והנה טוב מות. ולזה אמר שטובה היא ההליכה וההתעסקות במתים מצד נאתותו אליו. כי עם שבמיתת האדם לא יקנה לו שלמות כי אם אחריה מ״מ הוא ענין קרוב אל תכלית הנכבד ההוא. ולזה הנה האיש הנלבב יבחר יותר הנמצא בו מהיותו בבית המשתה עם היות שהוא תכלית אל האנשים הרודפים אחרי התענוגים ובאה הסבה ואמר באשר הוא סוף כל האדם: וזה כי אז יתום ויסוף שם אדם מעליו כי בעוד הנפש בגוף הנה חבורם יחד יקרא אדם כמשפט כל בעל צורה במשכנה וכן אמר הכתוב (בראשית ה׳) זכר ונקבה בראם וכו׳ ויקרא את שמם אדם.
אמנם אחרי הפרדם זה מזה כל אחד יקרא על שמו. החמר יקרא גוף והצורה תקרא נשמה או רוח כמו שאמר הכתוב בסוף וישוב העפר והרוח תשוב. ולזה אמר כי שעת המות הוא סוף האדם כמו שאמר החכם כל תכלית הוא סוף ולא כל סוף הוא תכלית. כלומר אע״פ שאינו התכלית. מ״מ הוא הגבול קרוב אל התכלית. ואשר הוא קרוב אל תכלית יפה ומעולה מאד הוא יפה מאד מתכלית אחר עצמן אשר אינו מעולה כמוהו וזהו דבר נודע.
ולפי שדעת רוב האנשים היא בלתי נוחה מן הגזירה הזאת כי לא יקבלו הם כי אם מה שהוא מושג להם בהרגש אמר והחי יתן אל לבו, כי הראוי להקרא חי ע״ד מה שאמר הכתוב והוא בן איש חי (שמואל ב כ״ג) ואז״ל צדיקים במיתתן קרויין חיים (ברכות י״ח.) והוא אשר חי לפני השכל הוא יתן אל לבו זה הענין ויקבלהו לא אותם אשר בחייהם קרויים מתים (ברכות י״ח.) לחיותם חיי החמר. וזה הלשון עצמו הוא אשר הפילו החכם בזה הענין בעינו במאמר ג׳ מאלהיות טענה י״א אמר הנה אם היה הבוחר נופל המחשבה מת הלב אשר לא שלף כחותיו הפנימיות מנרתקם. יבחר הממתק והמשמן יותר: ואם היה הבוחר יקר רוח מוכתר בנימוס השכל. ימאס תענוגי המטעמים בצרוף אל אשר יגיענו מתענוג השררה והממשלה על האויבים. ע״כ הורה בכל עוז שהאיש החי הוא הבוחר בטוב ואפילו שיכאב. ויתכן כי לפי שמה שיתרחק האדם ויברח מעצב המות ומזכרונו אינו לו אלא מצד סוגו שהוא החי לא מצד הבדלו שהוא המדבר. לזה ייחד המאמר אל החי באומרו והחי יתן אל לבו לומר כי יתעורר הכח החיוני הלז לתת לב לדעת אל עצת השכל ולשמוע לו בזה ויאות אליו. גם הוא נכון. וכבר נמשך זה לכונתינו בפ׳ זאת הברכה וכתבנוהו שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

טוב ללכת – יותר טוב ללכת לבית האבל לשמוע קנות ויללות המעציב את הלב, מללכת לבית המשתה לראות שמחות ורקודין המרחיב את הלב.
באשר – בעבור אשר מקרה האבל הוא סוף של כל אדם, כי כולם ימותו ויתאבלו עליהם, והחי ההולך לבית האבל אף כי עודנו חי יתן אל לבו שגם עליו יתאבלו בבוא עת חליפתו, ובזה יחרד ויכנע לבבו ויהיה נשמר מן החטא.
אשר על כן טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו מה שיראה ומה שישמע בבית האבל ויאמר בלבו: אתקן מעשי, למען אחרי מותי ידובר בי טוב ויספדו עלי כאשר ספדו על פלוני הצדיק, ולא יגנו אותי כאשר גנו פלוני הרשע.
יתן אל לבו – סוף כל האדם הוא האבל שמתאבלים עליו.
טוב ללכת וגו׳ – טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, למה – שלב חכמים בבית אבל, לפי שכל מי שמתאבל הקב״ה משמחו, שנאמר (ישעיהו כ״ט) ויספו ענוים בה, שמחה.⁠1 (שם)
טוב ללכת וגו׳ – ד״א טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה – מוטב ללכת למדה שיש לה פרעון מלמדה שאין לה פרעון,⁠2 מוטב ללכת במדה שנוהגת בחיים ובמתים ממדה שאינה נוהגת אלא בחיים, מוטב ללכת במדה שנוהגת בעשירים ובעניים ממדה שאינה נוהגת אלא בעשירים,⁠3 מוטב ללכת במדה שיש בה פיוס ממדה שאין בה פיוס.⁠4 (שם)
והחי יתן אל לבו – מהו יתן אל לבו, לוויי ליה כי היכי דילוון לך, ספוד ליה כי היכי דיספדון לך, קבור ליה כי היכי דיקברון לך, גמול לו חסד כי היכי דיגמלון לך חסד.⁠5 (מ״ר)
והחי יתן אל לבו – אמר ר׳ מנא, אלו הצדיקים שנותנין מיתתן כנגד לבן6 ולמה כותשין על הלב, למימר דכולה תמן.⁠7 (שם)
והחי יתן אל לבו – דבר אחר והחי יתן אל לבו – זה חי העולמים שהוא משלם שכר לכל איש על כל פסיעה ופסיעה בגמילות חסדים.⁠8 (שם)
והחי יתן אל לבו – אמר ר׳ יונה. אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת [מאי טעמא והחי יתן אל לבו]⁠9. (שם)
והחי יתן אל לבו – [רבי זעירא נפסק בדבורו שדבר לפני מת, אמרו לו, מהו כן, אמר להו, הא עלמא דאתינן לתמן, הדא הוא דכתיב והחי יתן אל לבו].⁠10 (מ״ר)
1. הלשון לפי שכל מי וכו׳ הוא נתינת טעם למה לב חכמים בבית אבל, וכונת הראיה מהפסוק ויספו וגו׳, דאלה הענוים שסבלו וקבלו באהבה את גזירות הקב״ה סופם שיוסיפו לשמוח בהקב״ה ובישועתו.
2. ר״ל למדה שיש לה ודאי פרעון מלמדה שאין לה ודאי פרעון, כי המות שוה בהכרח לכל אדם, והגומל חסד למתים וסופו שימות גם הוא יגמלו חסד גם עמו, וכמבואר בדרשה הבאה לויי לו כי היכי דילוון לך וכו׳, אך המשתה אף במשתה של מצוה אולי ימות ולא יעשה משתה וממילא גם לא יפרע.
3. לא נתבאר למה מוטב ללכת במדה שהיא גם בעניים, וי״ל ע״פ מ״ש בשבת קנ״א ב׳ עה״פ לא יחדל אביון מקרב הארץ, שהעניות אם הוא לא בא, יבא בנו או בן בנו וכו׳ ולכן אם הולך במדה שנוהגת גם בעניים יש לו לקוות כי אע״פ שיעני ג״כ יגמלו לו חסד כמו שגמל הוא לעניים, משא״כ אם ילך במדה שנוהגת רק בעשירים אז אולי יעני לא יגמלו לו חסד, העשירים – מפני שעני הוא, והעניים מפני שלא גמל הוא להם חסד.
4. כי אצל המות מתבטלים קטטות ומריבות, ומי שהיה לו מריבה עם המת מפייסו, משא״כ במשתות ושמחות עוד מתעוררות התגרות, וכמ״ש ליכא כתובה דלא רמי בה תגרא וכדומה בשארי שמחות קנאה וכעס ותרעומות.
5. ור״ל יתן אל לבו כי הוא גמלות חסד החוזר, ועיין במו״ק כ״ח ב׳ שנוי נוסחאות בענין זה, וגם יש לפרש לשון והחי יתן אל לבו ביחד עם באור המשך הלשון באשר הוא סוף כל האדם, יען כי כשמת אדם צעיר יש להחי איזו נחמה לומר כי בודאי ע״פ איזו סיבה מת שלא נזהר וכדומה, משא״כ אם המת הוא זקן ושבע ימים אז בהכרח שגם התקיף והחזק בדעתו יכנע תחת רעיון יום המיתה, אחרי שזה מת אך ורק מפני שהוא סוף כל אדם, וא״כ גם עליו יבא זמנו, וזהו שאמר טוב ללכת אל בית אבל, ואל איזה בית אבל, לזה שהוא סוף כל אדם היינו שהמת זקן, כי אז והחי, אפילו האדם הבריא והחזק, יתן אל לבו, וידין להתנהג חסד עם המת כי היכי דיתנהגו כזה עמו, כמבואר.
6. ר״ל שתמיד מתשבין יום מיתתן וממילא אינם חוטאים, והוא כעין שדרשו בשבת קנ״ב א׳ הפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים שוב יום אחד לפני מיתתך ושמא ימות היום ונמצא כל ימיו בתשובה, והחי כנוי לצדיקים שנקראו חיים כמבואר בברכות י״ח א׳ לפי שחיים הם בעוה״ב.
7. ר״ל למה מכין על הלב כשמתודין על העונות לפי שכל עיקר העונות בלב הוא, וכמ״ש לבא סרסורא דעבירה הוא כמ״ש הלב חומד, והוא הסבה הראשונה לכל עון ולכל חטאת, וע׳ מש״כ בזה בתורה תמימה פ׳ בראשית בפסוק לפתח חטאת רובץ השייך לדרשה זו.
8. י״ל בטעם תשלום מצומצם על מדה זו ע״פ מ״ש במדרש תהלים אמר נבל בלבו אין אלהים, על נבל שלא רצה לגמול חסד לשמואל ולדוד הוי כמו שאמר אין אלהים, ונראה בטעם הדמיון הזה ע״פ מ״ש בסוטה י״ד א׳ שממדת הקב״ה לגמול חסד, וגדולה גמ״ח שהתורה תחלתה גמ״ח [שעשה כתנות לאדה״ר] וסופה גמ״ח [שקבר את משה], וא״כ מבואר דמי שהוא אוחז במדת גמ״ח הוי כמודה בהקב״ה ובתורתו, ולכן גדול זכותו שמשתלם לו בצמצום על כל פסיעה ופסיעה.
9. ר״ל שלא יסיח דעתו ע״י ההלכה מענין האבל והמיתה ולשוב בתשובה, וע״ד שאסרו חז״ל ללמוד בת״ב דברים שאינם מענין אבילות, כדי שלא להסיח דעת מאבילות היום, ועל כן יתבאר טעם הדבר שאמרו בריש ברכות ג׳ ב׳ אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, [כגון צרכי קבורה והספד] והיינו משום דבדברי ענינים כאלה אין מסיחים דעת, וכמו בת״ב שמותר ללמוד בעניני היום, ופשוט הדבר דזה איירי בחוץ לד׳ אמותיו של המת, דאלו בתוך ד׳ אמותיו אסור משום לועג לרש, כמבואר בכ״מ בגמ׳ ובפוסקים.
והנה בברכות ג׳ ב׳ איתא, א״ר יהושע בן לוי, אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, א״ר אבא בר כהנא, לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה, ואיכא דאמרי, א״ר אבא בר כהנא, לא אמרן אלא אפילו בדברי תורה וכש״כ מילי דעלמא, ע״כ. והדורש שלפנינו כנראה ס״ל כאיכא דאמרי, דכש״כ מילי דעלמא, דכיון דהטעם הוא משום היסח הדעת בודאי מילי דעלמא מסיחין דעת, וכמו דקיי״ל כזה בת״ב, דאסור להתעסק במילי דעלמא משום היסח הדעת.
ורש״י בברכות שם פירש על מ״ש אבל מילי דעלמא לית לן בה משום דמילי דעלמא אין גנאי למחריש בה [כלומר, ולכן אין בזה משום לועג לרש כנגד המת], עכ״ל. ולפי״ז יש לכוין טעמי שתי הלשונות, דלישנא קמא ס״ל דטעם האיסור בכל עיקר דבר זה הוא משום לועג לרש, ולא משום היסח הדעת והחי יתן אל לבו, ולכן מכיון שבמילי דעלמא אין משום לועג לרש, לכן שרי, והאיכא דאמרי ס״ל דעיקר האיסור הוא משום היסח הדעת, ולכן ס״ל דכש״כ מילי דעלמא אסור, שהם עוד יותר מסיחים דעת מדברי תורה.
והנה בתוס׳ שם איתא בזה״ל, ופסק רב אלפס משום רב האי, דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה, עכ״ל. מבואר שתפס עיקר כלישנא קמא ומשום לועג לרש, אבל כפי שבארנו דגם הדורש ממ״ר כאן אזיל בשיטת האיכא דאמרי והטעם הוא משום היסח הדעת, מתבאר ההכרח לפסוק כאיכא דאמרי דכש״כ מילי דעלמא אסור. וכל הפוסקים נגררו אחר הרי״ף, ולפי מש״כ צ״ע ותלמוד רב בזה.
10. ור״ל ששם אל לבו תכלית האדם ופטירתו חלש ונתעלף, וזוהי הכונה והחי יתן אל לבו, ועיין בירושלמי ברכות פ״ג סוף הלכה א׳ הובא ענין זה בשנוי לשון קצת.
וזו הסיבה שבגינה1 טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל – האבל לשמוע קינות ויללות2 מִלֶּכֶת – מללכת3 אֶל בֵּית הַמִשְׁתֶּה לראות שמחות וריקודים4, בַּאֲשֶׁר האבל5 הוּא סוֹף של כָּל הָאָדָם – אדם, כי כולם ימותו ויתאבלו עליהם6, ובהליכת האדם אל בית האבל מפיק הוא תועלת7 היות וְהַחַי ההולך לבית האבל אף כי עודנו חי8 יִתֵּן אֶל לִבּוֹ שגם עליו יתאבלו בבוא עת חליפתו9, ובזה יחרד ויכנע לבבו ויהיה נשמר מן החטא10:
1. רלב״ג.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. ורש״י ביאר שטוב ללכת אל בית האבל כי היא מידה הנוהגת בחיים ובמתים, ואילו בית המשתה היא מידה הנוהגת רק בחיים.
7. רלב״ג.
8. אבן עזרא, מצודת דוד.
9. רש״י, מצודת דוד.
10. מצודת דוד. ורש״י ביאר שהתיבות ״באשר הוא סוף כל האדם״ מחוברות לתיבות ״והחי יתן אל ליבו״ והביאור הוא שבגלל שסוף כל האדם למות, יצטרך גם הוא במותו את החסד שיגמול עם המת. ביאור נוסף ברש״י, בגלל שהמיתה היא סוף כל האדם, לכן יתן החי אל ליבו לגמול חסד עם המת, שאם עכשיו לא יגמול לו חסד זה לא יגמול לו עוד. ובמדרש, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, למה? שלֵב חכמים בבית אבל, לפי שכל מי שמתאבל הקב״ה משמחו, שנאמר (ישעיה כט, יט) ״וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיהוָה שִׂמְחָה״... דבר אחר ״והחי יתן אל לבו״ זה חי העולמים שהוא משלם שכר לכל איש על כל פסיעה ופסיעה בגמילות חסדים, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂ⁠ח֑וֹקא כִּֽי⁠־בְ⁠רֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃
Sorrow is better than laughter; for by the sadness of the face the heart is made good.
א. מִשְּׂח֑וֹק =ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות ובדפוסים
• ל!=מִשְּׂחֹ֑ק (כתיב חסר וי"ו)
• הערת ברויאר
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָב רְגִז דִּרְגַז מָרֵי עַלְמָא עַל צַדִּיקַיָּא בְּעַלְמָא הָדֵין מִן חוֹכָא דִי הוּא מְחָיֵךְ עִם רַשִּׁיעַיָּא אֲרוּם בְּאַבְאָשׁוּת אַפֵּי שְׁכִינְתָא אָתֵי בַּצּוּרְתָּא וּפוּרְעָנוּתָא בְּעַלְמָא בְּגִין לְאוֹטָבָא לֵב צַדִּיקַיָּא וִיצַלַן קֳדָם מָרֵי עָלְמָא דְּהוּא מְרַחֵים עֲלַוֵיהוֹן.
טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק – אָמַר שְׁלֹמֹה אִלּוּ כָּעַס אַבָּא עַל אֲדוֹנִיָּה קִמְעָא, טוֹב הָיָה לוֹ מִשְּׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה עָלָיו מִדַּת הַדִּין, לָמָּה, כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב, אִלּוּ הֵרַע לוֹ פָּנִים הֱבִיאוֹ לְמוּטָב, אֶלָּא, וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו (מלכים א א׳:ו׳). וְכֵן אַמְנוֹן, טוֹב הָיָה לוֹ אִם כָּעַס דָּוִד אַבָּא עַל אַמְנוֹן קִמְעָא, מִשְּׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה עָלָיו מִדַּת הַדִּין, וְלָמָּה, כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב, אֶלָּא: כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת (שמואל ב י״ג:ל״ב).
דָּבָר אַחֵר: טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק – טוֹב הָיָה אִלּוּ כָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל דּוֹר הַמַּבּוּל, מִשְּׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה עֲלֵיהֶם מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם (איוב כ״א:ח׳).
דָּבָר אַחֵר: טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק – טוֹב שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס עַל הַסְּדוֹמִים מִשְּׂחוֹק שֶׁשָּׂחֲקָה עֲלֵיהֶם מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וגו׳ (איוב כ״א:ט׳).
טוב כעס משחוק – טוב כעס שכעס [הקב״ה] על דור המדבר משחוק ששחק על דור המבול [שאלו] כעס עליהם קימעא [היה] הביאן למוטב אלא שחק על דור המבול כדי לאבן מן העולם דכתיב וימח את כל היקום וגו׳ (בראשית ו׳:כ״ג). טוב כעס שכעס הקב״ה על סדומיים משחוק ששחק עליהם שנאמר וה׳ המטיר על סדום (שם י״ט:כ״ד).
ד״א [טוב כעס] – אמר שלמה מוטב [אילו] כעס אבא על אדוניהו קימעא משחוק ששחק עליו וכו׳ הדא הוא דכתיב ולא עצבו אביו מימיו (מלכים א א׳:ו׳). לפיכך ויפגע בו וימת (שם ב׳:כ״ה). וכן באמנון שנאמר כי אמנון לבדו מת (שם י״ג:ל״ג).
טוב כעס משחוק – טוב כעס שכעס הקב״ה על דור המבול, משחוק ששחק, שאילו כעס עליהם קימעא היה מביאם לידי מוטב, אלא שחק עליהם כדי לאבדן מן העולם דכתיב וימח את כל היקום.
טוב כעס – שכעס הקב״ה על הסדומיים, משחוק ששחק עליהם וכו׳. ד״א אמר שלמה מוטב אלו כעס אבא על אדוניה קימעא, משחוק ששחק עליו וגו׳, הדא הוא דכתיב ולא עצבו אביו מימיו וגו׳.
ואלברם בחאל אלדניא אפצ׳ל מן אלסרור בהא, לאן מע תג׳ייר אלסחנה יצלח אלקלב.
וההתרחקות מתענוגי העולם הזה, עדיפה מההשתעשעות בתענוגי העולם הזה. כי עם שנויי גון הפנים של האדם, יהפך לבו להתדבק בדרך הטובה.
טוב כעס משחוק – מי שרודפת מדת הדין אחריו אל יצטער. טוב היה להם לדור המבול אם הראה להםא הקב״ה פנים כעוסות על עבירות שבידם משחוק ששחק עמהם. שאילו הראה להם קימעא רוע פנים היו חוזרין למוטב, טוב היה לו לאדניהו אם עצבו אביו על כל יתרהב שהיה עושה משחוק שהראה לו וסוף שנהרג עליו.
ייטב לב – יהפך לב האדם להטיב דרכיו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778 נוסף כאן: ״פנים״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בדפוסים: ״עבירה״.
Better vexation than levity – If one is pursued by the [Divine] standard of justice, he should not be depressed.⁠1 It would have been better for the generation of the flood if the Holy One, Blessed Is He, had showed them an angry countenance because of their sins, rather than the laughter that He laughed with them, for had He shown them a slight expression of displeasure, they would have returned to [do] good.⁠2 It would have been better for Adoniyahu had his father caused him grief for every sin that he committed, rather than the laughter that he showed him, and for which he was ultimately killed.
The heart is made better – It will reverse man's heart and cause him to improve his ways.⁠3
1. Alternatively, "better vexation stemming from levity,⁠" i.e., when a situation calls for vexation [e.g., a teacher with his student], it should be only an appearance on the outside of anger, but not an emotional, true feeling, of anger. In the words of the Mesilas Yeshorim [Chapter 11] "any anger shown should be anger of the face and not anger of the heart.⁠"
2. See Maseches Shabbos 30b.
3. Alternatively, as a result of the drought and retribution inflicted upon the world, the righteous will pray to God for mercy. (Targum)
טוב כעס משחוק – טוב לו לאדם שיכעוס על בניו ויוכיחם משחוק שלא יניחם בשרירות לבם וישחוק עמהם שאלמלא כעס דוד על אבשלום מקטנותו לא שחקה עליו מדת הדין וכן על אמנון כי ברוע פנים ייטב לב ולפי שלא עצבו אביו מימיו נטרד מן העולם רז״ל אמרו טוב שהקב״ה כועס על הצדיקים ומיסרן משחוק ששוחק לרשעים לטרדם מן העולם כי ברוע פנים ייטב לב לצדיק לעתיד לבא.
טוב כעס משחוק – גם זה דבוק למקרא שלמעלה שאמר: טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז׳:ב׳). ופירוש המקרא שלמעלה הימנו: שכל אדם שהולך אל בית אבל יש לו צער ורוע פנים, ואותו הצער ורוע פנים מביאו שלבסוף ייטב לבו, שמתוך שנותן לב שזהו סוף כל האדם, יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) להטיב דרכיו ומעשיו, ובאחריתו ייטב לבו, על ששב מדרכו הרעה להחיותו. אבל השחוק מבטל ומשכח את היראה, ואחריתה שמחה תוגה (משלי י״ד:י״ג).
לשון אחר: טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב – כל אדם שדואג יש לו רוע פנים, והדאגה שבלבו גורמת לו לתקן הדבר שהוא דואג עליו. למדתה שברוע פנים גורם סופו שייטב לב.
טוב כעס משחוק – מוטב לו לאדם כעס, שהוא בעל מחשבות לחשוב בעיניין המיתה שהוא סוף כל האדם (קהלת ז׳:ב׳), ואינו שמח יותר, ממה שהוא עוסק בשחוק של בית המשתה.
שהרי ברוע פנים – שיש לו מחמת שהוא מחשב בעיניין המיתה, ייטב לבו – שלא יחטא.
טוב כעס – כבר בארו חכמי הראיות שיש באדם שלש נפשות, האחת הנפש הצומחת, והענין כי כמו שיש במיני הצמחים והדשאים וכל עץ כח, קרא שמו נפש או מה שתרצה, שיגדל גשם הצמח ויגביהנו וירחבנו כן יש באדם, וזאת הנפש מתגברת עד זמן קצוץ. וזאת הנפש היא המתאוה והיא הצריכה לאכול. והנפש השנית נפש הבהמה והיא בעלת ההרגשות חמשה והיא בעלת התנודה ההולכת ממקום למקום, וזאת הנפש גם היא באדם. ולאדם לבדו נפש שלישית, היא הנקראה נשמה, היא המדברת הַמַּכֶּרֶת בין אמת ושקר בעלת החכמה.
והנפש השנית אמצעית בין שתי הנפשות. והאלהים נטע שכל באדם, הוא הנקרא לב, למלאות חפץ כל נפש בעתו, גם עֲזָרָהוּ בַמִצְוֹת תַעֲמֵדְנָה כל דבר על מתכונתו, ואין זה הספר מוכן לדבר על סוד הנפש כי עמוק הוא, ולא יוכל מבין לעמוד על האמת כי אם אחר קְרֹאת ספרים רבים. ולולי שהוצרכתי להזכיר חלקי הנפשות בעבור פירוש הפסוקים, לא רמזתי לכלל אף כי לפרט.
ועיקר הצורך הוא שֶיֵירָאוּ בדברי שלמה בַספר הזה דברים קשים מהם שיאמר במקומות רבים דבר וְיֹאמַר הֶפֶךְ הדבר. ובעבור זה אמרו חכמי ישראל בקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. אמר טוב כעס משחוק והפך זה: כי כעס בחיקא כסילים ינוח (קהלת ז׳:ט׳). וכן כי ברב חכמה רב כעס (קהלת א׳:י״ח), והפך: והסר כעס מלבך (קהלת י״א:י׳). וכן טוב אשר יפה לאכל ולשתות (קהלת ה׳:י״ז), והפך: טוב ללכת אל בית אבל (קהלת ז׳:ב׳). וכן ושבחתי אני את השמחה (קהלת ח׳:ט״ו), והפך: ולשמחה מה זו עשה (קהלת ב׳:ב׳). וכן מה יותר לחכם מן הכסיל (קהלת ו׳:ח׳), והפך: שיש יתרון לחכמה מן הסכלות (קהלת ב׳:י״ג). וכן ושבח אני את המתים (קהלת ד׳:ב׳), והפך: כי לכלב חי הוא טוב (קהלת ט׳:ד׳). וכן כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בִשְׁאוֹל (קהלת ט׳:י׳), והפך: כי עת לכל חפץ (קהלת ג׳:י״ז). וכן וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל (קהלת ח׳:י״ג), והפך: ויש רשע מאריך ברעתו (קהלת ז׳:ט״ו). וכן אשר יהיה טוב ליראי האלהים (קהלת ח׳:י״ב), והפך: {ו}⁠יש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים (קהלת ח׳:י״ד). והמחפש היטב ימצא עוד כַאלה בספר הזה.
וידוע כי הקל שֶבחכמים לא יחבר ספר ויסתור דבריו בספרו. והוצרך אחד מן המפרשים לפרש מלת קהלת כמו קהלת יעקב (דברים ל״ג:ד׳), ואמר כי תלמידיו חִברו הספר וכל אחד אמר כפי מחשבתו. וזה איננו נכון כלל, בעבור שאמר ויותר שהיה קהלת חכם (קהלת י״ב:ט׳), והנה הוא אדם אחד. ועוד: בקש קהלת למצא דברי חפץ (קהלת י״ב:י׳). והראיה הגמורה: אני קהלת הייתי מלך (קהלת א׳:י״ב).
ואחר שהעיד הכתוב על שלמה שאחריו לא יקום כמוהו חכם, ידענו שאין בדבריו הפך, רק הם כלם נכחים למבין וישרים למוצאי דעת (משלי ח׳:ט׳). ועתה אפרש אותם בדרך קצרה. אף על פי שהשלש נפשות נקראות בשם אחד בעבור הִתְאַחְדָם כי הנשמה תִקָרֵא רוח ונפש, לכן אשים שמות להם למען לא אאריך בתואר כל אחת. ויהי שם הנפש המתאוה לאכול ולשמוח וחשק המשגל נפש. ויהי שם הנפש בעלת ההרגשה המבקשת גדוּלָה וּשְרָרָה רוח. ויהי שם הנפש בעלת החכמה נשמה. גם כן חִלְקם רבנו סעדיה גאון זכרו לברכה.
וידוע כי בהתגבר הנפש תחלש הנשמה, ואין כח לה לעמודב לפניה בעבור היות הגוף וכל יצריו עוזרים אותה. על כן המתעסק באכילה ובשתייה לא יחכם לעולם. ובהתחבר הנשמה עם הרוח תנצחנה הנפש, אז תפקחנה מעט עיני הנשמה להבין חכמות הגויות. לכן לא תוכל לדעת החכמות העליונות בעבור כח הרוח המבקשת שררה, והיא המולידה הכעס. והנה זה פירוש טוב כעס משחוק.
וענין כי ברע פנים ייטב לב – הוא הדאגה כמו מדוע פניכם רעים (בראשית מ׳:ז׳).
וענין לב – הוא השֶׂכֶל. ואחר שתתגבר הנשמה על הנפש בעזרת הרוח, צריכה הנשמה להתעסק בחכמה שתעזור אותה עד שתנצח הרוח ותהיה תחת ידיה. וזה פירוש אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז׳:ט׳). וענין כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז׳:ט׳) שהוא עמהם לעולם ולא יזוז מהם, ועם החכם לא יִמָצא כי אם בעתו לצורך. וענין כי ברוב חכמה רוב כעס (קהלת א׳:י״ח) כעינין {ו}⁠אל תתחכם יותר (קהלת ז׳:ט״ז), כי רוב החכמה ירבה כעסו על הבלי העולם ועל בני העולם, ויצא מהישוב כענין למה תשומם (קהלת ז׳:ט״ז) וימות בלא עתו. על כן הטוב לאדם שישקול כל דבריו ועניניו במאזני צדק ויתן חלק לכל נפש בעתו.
וענין והסר כעס מלבך (קהלת י״א:י׳) הוא שלא תמשיל הרוח עליך. וכן והעבר רעה מבשרך (קהלת י״א:י׳) היא התאוה כי אם אכל כל מאכל שיתאוה יביא רעה על בשרו וכן אם הוסיף במשגל יביא רעה חולה על בשרו, וענין בשרוג הוא גופו. והנה הזכיר בפסוק הזה שיחליש אדם בכל יכלתו הרוח בעלת הכעס והנפש בעלת התאוה. וענין טוב אשר יפה לאכול ולשתות (קהלת ה׳:י״ז) כנגד הכסיל העמל לקבץ ממון ולא יתענג ממנו. וטוב ללכת אל בית אבל (קהלת ז׳:ב׳) הוא האמת. ד וכן ושבחתי אני את השמחה (קהלת ח׳:ט״ו) כי היגיעים בעולם ואינם מבקשים חכמה השמחים הם יותר משובחים מהדואגים להבל. ולשמחה מה זו עושה (קהלת ב׳:ב׳) הוא האמת. וענין כי מה יותר לחכם (קהלת ו׳:ח׳) שאם יעשה החכם כמעשה הכסיל שלא תשבע נפשו מה יתרון יש לו. ושיש יתרון לחכמה (ב׳:י״ג) הוא האמת.
ופירוש ושבח אני את המתים (קהלת ד׳:ב׳) כנגד העשוקים (קהלת ד׳:א׳). וענין כי לכלב חי (קהלת ט׳:ד׳) הוא דברי בני האדם. וגם כתוב למעלה וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם (קהלת ט׳:ג׳). וכן כי אין מעשה וחשבון (קהלת ט׳:י׳) דבריהם. וענין כי עת לכל חפץ (קהלת ג׳:י״ז) הוא האמת. וענין וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל (קהלת ח׳:י״ג) על הרוב ידבר. וענין {ו}⁠יש רשע (קהלת ז׳:ט״ו) הוא הנמצא לפרקים מעטים. וכבר הזכרתי בתחלת הספר כי בעבור רע מעט אין בחכמה העליונה למנוע טוב רב. וכמו כן בספר משלי שיאמר וקובץ על יד ירבה (משלי י״ג:י״א), והוא האמת. ויש מפזר ונוסף עוד (משלי י״א:כ״ד) הוא המעט, וכן {ו}⁠יש רשעים שמגיע אליהם (קהלת ח׳:י״ד). וכאשר תמצא בספר הזה דבר, ופעם שנית יֵרָאֶה שיאמר הפך הדבר, גם כן תמצא בספר משלי כמו: אל תען כסיל (משלי כ״ו:ד׳), ענה כסיל (משלי כ״ו:ד׳), גם כןה בדברי הנביאים, ובתורת אלהינו שהיא העיקר, כמו אפס כי לא יהיה בך אביון (דברים ט״ו:ד׳), כי לא יחדל אביון (דברים ט״ו:י״א) וכולם אמת.
א. כן בפסוק, ובכ״י לונדון 24896. בכ״י לונדון 27298: בחק.
ב. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י לונדון 27298: לעמוד לה.
ג. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י לונדון 27298 הושמט ע״י הדומות: ״וכן אם... בשרו״.
ד. בדפוסים נוסף כאן: ״וענין כי מה יותר לחכם (קהלת ו׳:ח׳) שאם יעשה החכם כמעשה הכסיל שלא תשבע נפשו מה יתרון יש לו ושיש יתרון לחכמה הוא האמת״. בכ״י לונדון 27298, לונדון 24896, פרמא 2393, פרמא 2876, וטיקן 49, וטיקן 82, וטיקן 488, מונטיפיורי 40 חסר (אולי הושמט ע״י הדומות).
ה. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י לונדון 27298 הושמט ע״י הדומות: ״תמצא בספר משלי... גם כן״.
VEXATION IS BETTER THAN LAUGHTER. The philosophers1 have already explained that there are three souls in man.⁠2
The first is a botanical soul;⁠3 that is, just as there is among the various plants, herbs, and trees a power which you may call “soul” (or whatever you wish) which causes the body of the plant to develop, to be high, and wide,⁠4 so is the case with human beings.⁠5 This soul grows in strength until a specific time. This soul lusts for and needs food.
The second is an animal soul. This soul possesses the five senses and the ability to move from place to place. This soul, too, is found in man.
Man alone has a third soul, called the neshamah. This soul speaks6 and has the ability to distinguish between truth and falsehood. It possesses wisdom.
The second soul is intermediary between the first and third soul.
God planted intelligence in man. This intelligence is referred to as the "heart.⁠"7 This intelligence serves to fulfill the desire of each soul in its time.⁠8 It also helps a person to observe the commandments. It explains their makeup.⁠9
This commentary on the Book of Kohelet10 is not prepared to speak on the secret of the soul, for this secret is very profound. One who possesses understanding can only ascertain the truth after reading many books. These books are too numerous for me to mention. If it were not necessary for me to mention the [three] parts of the soul in order to explain [certain] verses,⁠11 then I would not have alluded to these things in general, and certainly not mentioned its specific parts.
The major reason [that the Book of Kohelet12 requires interpretation] is that some of the things that Solomon said in this book appear difficult for them [the readers]. Among the difficulties that we find in this book is that in many places Solomon says a thing and its opposite. It is for this reason that the wise men of Israel, may their memories be blessed, said: The Sages wanted to hide the Book of Kohelet because his words contradict each other.⁠13
[For example, Solomon states:] Vexation is better than laughter (our verse). Solomon then says the opposite; namely, for anger resteth in the bosom of fools (v 9).
Similarly, Solomon states: For in much wisdom is much vexation (1:18). He then says its opposite; namely, Therefore remove vexation (ka'as) from thy heart (11:10).
Similarly, Solomon states: It is comely for one to eat and to drink, [and to enjoy pleasure] (5:17). He then says its opposite; namely, It is better to go to the house of mourning, [than to go to the house of feasting] (Kohelet 7:2).
Similarly, Solomon states: So I commended mirth (8:15). He then says its opposite; namely, I said of mirth: 'What doth it accomplish?’ (2:2).
Similarly, Solomon states: For what advantage hath the wise more than the fool? (6:8). He then states its opposite: Then I saw that wisdom excelleth folly (2:13).
Similarly, Solomon states: Wherefore I praised the dead (4:2). He then states its opposite: for a living dog is better than a dead lion (9:4).
Similarly, Solomon states: For there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave (9:10). He then states its opposite: [God will judge the righteous and the wicked,] for there is a time there for every purpose (3:17).
Similarly, Solomon states: but it shall not be well with the wicked, neither shall he prolong his days, which are as a shadow (8:13). He then states its opposite: and there is a wicked man that prolongeth his life in his evil-doing (Kohelet 7:15).
Similarly, Solomon states: yet I know that it shall be well with them that fear God (8:12). He then states its opposite: there are wicked men, to whom it happeneth according to the work of the righteous (8:14).
One who carefully searches will find many other similar examples in this book.
We all know that the least among the wise will not compose a book in which he contradicts himself.
[As a result of the above,] one of the commentators was compelled to explain that the word Kohelet (1:1) is related to the word kehilat (congregation of) in the congregation of Jacob (Deut 33:4).⁠14 This commentator says that Kohelet's students composed this book and each one expressed his own opinion in it.⁠15
However, the above is incorrect, for the book says And besides that Kohelet was wise (12:9). We thus see that “Kohelet” refers to one person. Furthermore, the book says, Kohelet sought to find out words of delight (12:10).⁠16 The clinching proof is: I Kohelet have been king over Israel in Jerusalem (1:12).
Now it is certain that Solomon would not contradict himself being that Scripture bears testimony that no king that will reign after him will be as wise as he (1Kings 3:12). On the contrary, all his words are all plain to him that understandeth, and right to them that find knowledge (Prov. 8:9).
I will now briefly explain them.
The three souls [that are in the human body]⁠17 are called by one name [neshamah] because they are united.⁠18 Hence, the neshamah is [also] called ru'ach (spirit)⁠19 and nefesh (soul). I will refer to the souls by their names20so that I will not have to dwell at length on each one of them.⁠21
The part of the soul which seeks eating, enjoyment and sexual lust will be referred to by the term nefesh. The term ru'ach (spirit) will apply to that aspect of the soul that seeks to dominate and to attain high status. The aspect of the soul which consists of wisdom will be referred to as neshamah.
Rabbi Saadiah Gaon of blessed memory (Sefer Ha-Emunot Ve-Hade'ot 6:3) also divided the souls into three groups.
It is known that when the nefesh grows in strength, the neshamah weakens and lacks the power to stand up to it because the body and all of its impulses help the nefesh. Therefore, a person who spends his time in eating and drinking will never become wise.⁠22
[On the other hand,] when the neshamah unites with the ru'ach,⁠23 they overcome the nefesh. The eyes of the neshamah are then opened a little and it can understand the science of the bodies [that are in heaven and the earth].⁠24 However, it cannot know the "upper" sciences25 because of the power of the ru'ach, which seeks to rule. The ru'ach gives birth to vexation.⁠26 This is the meaning of, Vexation is better than laughter.⁠27
[VEXATION IS BETTER THAN LAUGHTER; FOR BY THE SADNESS OF THE COUNTENANCE THE HEART MAY BE GLADDENED.] The meaning of be-ro'a (by the sadness of) in, For by the sadness of the countenance the heart may be gladdened is “by the worry of.” Be-ro'a is similar to ra'im (worried) in, Why are your faces worried? (Gen. 40:7).
"Heart" refers to the intellect.
After the neshamah, with the help of the ru'ach, overpowers the nefesh, the neshamah has to occupy itself with wisdom. Wisdom will help the neshamah28 overcome the ru'ach, so that the neshamah controls the ru'ach.⁠29
The meaning of Be not hasty in thy spirit to be angry (Kohelet 7:9) and the import of for anger resteth in the bosom of fools (Kohelet 7:9) is: Fools are always angry. It (anger) never leaves them. However, wise people are angry only when the situation calls for it.
For in much wisdom is much vexation (1:18) is similar in meaning to neither make thyself over wise (Kohelet 7:16). Its meaning is: The attainment of a great amount of wisdom causes a person to be very angry at the vanities of the world and at people. [If a person will overly focus on the vanities of the world,] he will leave society30 and waste away (Kohelet 7:16),⁠31 and die prematurely. We thus read: [Be not righteous overmuch; neither make thyself over wise.] Why shouldest thou destroy32 thyself? (Kohelet 7:16).
It is therefore good for a person to weigh his words and affairs in just scales and to give to each soul what it needs in its proper time.⁠33
The meaning of Therefore remove vexation from thy heart (Kohelet 11:10) is: “Do not allow the ru'ach (spirit) to rule over you.”
Kohelet similarly states and put away evil from thy flesh (ibid).
"Evil" refers to lust, for if a person eats each and every food that he lusts for, he will bring evil upon his flesh. Similarly, if he overindulges in sexual activity he will bring illness upon his flesh. The meaning of “flesh" is body.
Therefore remove vexation from thy heart and put away evil from thy flesh (11:10)⁠34 notes35 that a person should employ all of his might to weaken the ru'ach (spirit) which is the source of vexation,⁠36 and the nefesh (soul) which is the source of lust.⁠37
The message of It is good, yea, it is comely for one to eat and to drink (5:17) is directed at the fool who toils to gather money and does not derive any pleasure from his wealth.
It is better to go to the house of mourning [than to go to the house of feasting] (v.2) speaks the truth.⁠38
The meaning of For what advantage hath the wise more than the fool? (6:8) is: “What advantage hath the wise more than the fool if he imitates the fool whose appetite is never filled?”39
Then I saw that wisdom excelleth folly (2:13) speaks the truth. So too does, So I commended mirth (8:15).⁠40 For those who toil in things of the world, and do not seek wisdom and are happy, are to be praised above those who [toil in things of the world and do not seek wisdom and] worry because of vanities.⁠41
I said of... mirth: 'What doth it accomplish?'(2:2) speaks the truth.⁠42
Wherefore I praised the dead (4:2) relates to those who are oppressed.⁠43
For a living dog is better than a dead lion (9:4) is what people say.⁠44 The same also applies to the following later statement by Scripture: Yea also, the heart of the sons of men is full of evil, and madness is in their heart (9:3).⁠45
Likewise,⁠46 for there is no work, nor device, [nor knowledge, nor wisdom in the grave, whither thou goest] (9:10)⁠47 is what people say.⁠48
[I said in my heart: 'The righteous and the wicked God will judge,] for there is a time there for every purpose and for every work (3:17) is the truth.⁠49
But it shall not be well with the wicked, neither shall he prolong his days, which are as a shadow (8:13) speaks of the majority of cases.
And there is a wicked man [that prolongeth his life in his evil-doing] (Kohelet 7:15) speaks of what is found in a few instances.⁠50
I have already mentioned at the beginning of this book51 that the Divine wisdom52 does not hold back a lot of good because of a little evil.⁠53
We find the same in the Book of Proverbs.⁠54
But he that gathereth little by little shall increase (Prov. 13:11) speaks the truth. However, There is that scattereth, and yet increaseth (ibid. 11:24) speaks of the minority of cases.
We also find in the Book of Proverbs statements such as Answer not a fool according to his folly (Prov. 26:4) and its opposite, Answer a fool according to his folly (ibid. 26:5).⁠55
We find the same with the prophets and also in the Torah, which is the main [book of Scripture]. For example, the Torah states: Howbeit there shall be no needy among you (Deut. 15:4). It then says, For the poor shall never cease out of the land (ibid. 15:11). They are all true.⁠56
1. Literally, the men who prove things.
2. See the Secret of the Torah 7:4, p. 96. Also see Solomon ibn Gabirol's Mekor Chayyim 5:13, and Ch. 1 of Maimonides' introduction to Pirkei Avot. Man's three souls are first mentioned by Plato in Book 4 of The Republic.
3. Literally, a plant soul.
4. Literally, it (the power) makes it high and makes it wide.
5. There is a power in human beings which controls growth. This power is referred to as the plant or botanical soul.
6. The power of speech comes from this soul.
7. “Heart” in Scripture often refers to intelligence.
8. Intelligence teaches how and when to employ the powers of the various souls.
9. Ibn Ezra wrote Yesod Mora to explain the makeup of the mitzvot. He there explains that there are positive and negative commandments. Some are rational commandants that God placed in the heart of every human being, others whose meaning is difficult to fathom.
10. Literally, the book.
11. Literally, the verses.
12. Literally, this book.
13. Shabbat 30b.
14. This commentator renders kehilat ya'akov as, “the collection of the descendants of the children of Jacob.”
15. According to this interpretation Kohelet means a collection.
16. This, too, shows that the word “Kohelet” refers to a single individual, not to a collection of individuals.
17. According to Ibn Ezra, there are three powers in the human body nefesh, ru'ach, and neshamah. Ibn Ezra says that if one wishes, he may refer to these powers as “souls,” and thus speak of three souls in the body. See The Secret of the Torah, 7:4 p. 26.
18. Each soul needs the other to properly function in the body.
19. The neshamah is at times referred to as the ru'ach even though, strictly speaking, they refer to different powers.
20. Literally, I will give the souls’ names.
21. Literally, “Even though the three souls are called by one name because they are united, for the neshamah is called ru'ach (spirit) and nefesh (soul). I will therefore give names to them so that I will not have to dwell at length on each one of them.” Since the word “neshamah” can refer to either the neshamah, ru'ach, or nefesh, Ibn Ezra would be forced to explain what part of the neshamah he is referring to each time he mentions the word neshamah. Hence, Ibn Ezra says that he will use a specific name for each part of the neshamah that he speaks of.
22. A person who spends his time in satisfying his physical desires by eating and drinking will never become wise because that person is strengthening his nefesh to the detriment of his neshamah.
23. The soul which seeks to dominate.
24. The natural sciences that deal with the stars, planets, and the bodies found on earth. So, R. Goodman.
25. The metaphysical world.
26. Literally, and it is it, which gives birth to vexation. According to Ibn Ezra, vexation, the domain of the ru’ach (which seeks to dominate), stimulates a person to act and to achieve.
27. The vexation of the ru'ach is better than the joy of the nefesh. For the vexation of the ru'ach helps the neshamah overcome the happiness of the nefesh, which consists of satisfying bodily pleasures.
28. Literally, it.
29. Literally, so that it will be under its hand.
30. Literally, he will leave the place where people live
31. Translated according to Ibn Ezra
32. Literally, waste.
33. Rabbi Judah Ha-Levi makes a similar point in the Kuzari 3:2-5).
34. Literally, this verse.
35. Literally, he mentions in this verse.
36. Literally, which is the master of vexation..
37. Literally, which is the master of lust.
38. It does not contradict anything that Kohelet says elsewhere in his work.
39. See Ibn Ezra on 6:8.
40. These two verses do not contradict each other.
41. In other words, So I commended mirth means “I commended mirth to those who toil in things of the world and do not seek wisdom.” At least they do not seek and worry over vanities.
42. It is so. It needs no explanation.
43. It does not refer to ordinary people. It refers to those who suffer. Kohelet is not saying that death is preferable to life.
44. This is not the opinion of Kohelet.
45. Kohelet 9:3 speaks of what men say.
46. Like Kohelet 9:4.
47. There is no judgment after death. (R. Goodman).
48. This is not the opinion of Kohelet.
49. This is Kohelet's true opinion.
50. Thus, there is no contradiction between Kohelet 8:13 and 7:15.
51. The reference is to Ibn Ezra 'introduction to Kohelet.
52. Literally, supernal wisdom.
53. Ibn Ezra’s point is that God is just. However, what is good for the majority of people may cause discomfort for a few. See Ibn Ezra on Ps. 94:15: "God’s justice (mishpat) is combined with the right (ha-tzedek) with regard to the whole. However, at times there is a lack of righteousness regarding the parts. I will give you an example. When it rains, there is ‘righteousness and loving kindness to all of the [people of the] world' who need water. Nevertheless, there are a few individuals, part of the whole, for whom the rain is not an act of righteousness, for the large amount of rain causes them damage.⁠" Also, see p. 4 of Ibn Ezra's introduction to Kohelet.
54. We find apparent contradictions in Proverbs.
55. According to the Talmud, one verse applies to secular matters and the other to words of Torah.
56. According to Ibn Ezra's comments on Deut. 15:4-6, v. 4 applies to when most of Israel observes God's law, and v. 11 applies when the reverse is the case.
טוב כעס – לא לכעוס עם בני אדם, שהרי כתיב ״אל תבהל ברוחך לכעוס״ (קהלת ז׳:ט׳), אלא יהי כעס וחרדה ונמיכות בתוך לבו, כמו שאמר ר׳ אלעזר ״הוי קבל וקיים״ (בבלי סנהדרין צ״ב.; והשוו שם י״ד.) – חשוך ומאופל.
טוב כעס משחוק – לא שישחוקא על חביריו, כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז׳:ט׳) כאמרו לפנינו: אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז׳:ט׳). אלא למעט שחוק וקלות ראש מלבו של אדם, בא ולימד שיהא לבו באימה ורתת וזיע ויחרד מיום המיתה, ואל ימלא פיו שחוק וליצנות, אלא הוי קבל וקיים.⁠1
כי ברוע פנים – זעומות ודואגות.
ייטב לב – האדם, להטיב מעשיו ולפרוש מעבירות.
א. כנראה צ״ל שיכעס.
טוב כעס משחוק כבר נאמר שבדברי שלמה, על פי הרובד המילולי שלהם, יש סתירות רבות, אך אם אתה מעיין במשמעותם אין בהם כל סתירה, וכבר בארנו מעט מעניינים אלה. אחת הסתירות היא מה שאמר בפסוק זה ״טוב כעס משחוק״ ולאחר מכן אמר ״כי כעס בחיק כסילים ינוח״ (קהלת ז:ט). הוא אמר ״כי ברוב חכמה רב כעס״ (שם א:יח) ואמר ההפך ״והסר כעס מלבך״ (שם יא:י), וזה כבר בואר קודם לכן והוסברה מטרתו ונתגלה סודו. הוא אמר ״טוב אשר יפה לאכול ולשתות״ (שם ה:יז) וכנגד זאת אמר ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה״ (שם ז:ב). מעניין זה גם ״ושבח אני את השמחה״ (שם ח:טו) וכנגד זה ״ולשמחה מה זו עושה״ (שם ב:ב). הוא אמר גם ״כי מה יותר לחכם מן הכסיל״ (שם ו:ח) כפי שבואר קודם לכן, ולאחר מכן אמר ״יש יתרון לחכמה מן הסכלות״ (שם ב:יג). הוא אמר גם ״ושבח אני את המתים״ (שם ד:ב) ולאחר מכן אמר ״כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת״ (שם ט:ד). הוא אמר גם ״וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים״ (שם ח:יג) ולאחר מכן אמר ״יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים״ (שם ח:יד) ויש רבים בדומה לכך ומי שיחפש אותם ימצא אותם. כבר ביארנו גם במשלי עניינים רבים דומים לזה והסברנו את משמעותם ויישבנו את הסתירות באופן שאינו מותיר מקום לספק, כפי שנאמר שם. בדומה לכך כל הפסוקים שהזכרנו כאן ודומיהם, כבר הסברנו רבים מהם וחשפנו את סודם, ואנו עתידים להסביר את השאר בעזרת השם, כל פסוק במקומו, לפיכך לא נאריך בעניין זה כאן, כיוון שיש בכך חזרה מיותרת והארכה שלא לצורך. אין ספק שהנפש האנושית מתחלקת לשלושה חלקים, כלומר נובעות ממנה שלוש פעולות, והכוח המבצע של כל פעולה מכונה נפש בפני עצמו, והן הנפש הטבעית והחייתית והמדברת [התבונית]. כאשר הנפש הטבעית מתחזקת וגוברת, אז התאוות מתחזקות ואהבת התענוגות מתגברת. לפיכך כל מי שמתעסק בשאיפותיה של הנפש הזאת לא יזכה לחכמה. כאשר הנפש החייתית מתחזקת וגוברת, אז משתוללת להבת הכעס והנקמה, והשאיפה למנהיגות ולכוח ולצוות ולאסור, והשאיפה לכבוד ואהבת הרכוש וכל שאיפות הגדולה הדמיוניות הדומות לכך, וזה מכבה את אור החכמה ומעמעם את זוהרה של הנפש המדברת [התבונית]. כאשר הנפש המדברת [התבונית] מתחזקת, והיא שולטת על כל הכוחות האלה ומנהיגה אותם בצורה נכונה, כלומר נותנת לכל אחד את חלקו המגיע לו ואת צרכיו ההכרחיים אשר לשמם נברא במידה הדרושה ובזמן הדרוש, כפי שיבואר בפירוש הפסוק ״אי לך ארץ שמלכך נער...⁠״ (קהלת י:טז) ו״אשרך ארץ שמלכך בן חורים...⁠״ (שם י:יז), במקרה כזה יתחזקו אורות הנפש המדברת [התבונית] וחכמתה תפרח, והיא תתקשר אל מקורה ותקבל ממנו את אמיתות הדברים ותתאחד עם שלמותה המוחלטת ואושרה הנצחי, בלי שיעכבו אותה או שזה יימנע ממנה ע״י האויבים האלה, אשר נוצרו כדי שישרתו אותה בענייני הגוף, לא כדי שיעכבו אותה מלגלות את עצמותה. לפיכך היא נעזרת בכל אחת מהן כדי לשבור את האחרת, כדי שהיא עצמה תוכל להתעסק רק בשלמותה העצמית. זאת שהרי הצחוק והלצון וההתרגשות באים בעקבות בקשת ההנאות, ולעומת זאת הכעס והיהירות והרצון למנהיגות ולכוח מסלקים את הצחוק והשעשוע. החיים הטובים הנובעים מבקשת התענוגות והשעשוע וההנאה והצחוק מובילים לנפש שפלה בעלת אופקים מצומצמים, ואילו המנהיגות והכעס והרצון בכבוד ובכוח מובילים לנפש גאה ובעלת שאיפות גדולות, וזה בלי ספק נעלה יותר וקרוב יותר לדרך בחכמה, ולכן אמר ״טוב כעס משחוק״. לעומת זאת, אין זה ראוי שהאדם ישליט את הנפש הזועמת על הנפש המדברת [התבונית] באופן שהכעס יהיה השליט העליון, והאדם יתרגל לכך ומידת הכעס תתחזק בו ותגרום לנזק למידותיו וידיעותיו, כפי שנאמר במשלי ״אל תתרע את בעל אף... פן תאלף אורחותיו ולקחת מוקש לנפשך״ (משלי כב:כד-כה). לפיכך אמר על כך ״אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח״ (קהלת ז:ט), כפי שנאמר קודם, שהנפש תיעשה חשוכה ותתכסה חלודה וזוהמה והדימויים השכליים לא יוכלו להשתקף במראה של הנפש, כמו שאמרו חז״ל ״כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו״ (בבלי פסחים סו:ב), והם הביאו ראייה מאלישע עליו השלום ומיעקב אבינו עליו השלום1, אשר רוח הקודש הסתלקה מהם כאשר כעסו, ואלישע נזקק לדבר שיעורר בו שמחה ויסלק את הכעס ואמר ״ועתה יקחו לי מנגן...⁠״, ויעקב חזרה אליו רוח הקודש כשנתבשר שיוסף חי, כמו שנאמר במקרא ״ותחי רוח יעקב אביהם״ (בראשית מה:כז) ותורגם לארמית ״ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון״ (אונקלוס שם). אם כך, המילים ״טוב כעס משחוק״ לא נאמרו כהצהרה בלתי מסוייגת, אלא רק בקשר לצחוק שנובע מתוך קלות דעת וטפשות, כמו שאמר ״לשחוק אמרתי מהולל״ (קהלת ב:ב). לפיכך אתה רואה שאלה שמרבים בצחוק הם רק הילדים או הצעירים רפי השכל אשר התאווה שולטת בהם, ואילו הזקנים והאנשים בגיל העמידה אשר אש התאווה כבר כבתה בהם והסערה של נוזלי הגוף כבר שככה בקרבם, הריהם נוטים בד״כ לשמירה על הכללים ולנפש גאה, ומבקשים להפגין הדרת פנים וכבוד באמצעות פנים זועפות והימנעות משעשוע וצחוק ולצון. לפיכך הוא אמר ״כי ברוע פנים ייטב לב״, כלומר פנים זועפות – אם הם נובעים ממחשבה ושיקול דעת וכוונה נעלה – הרי שאחריתם נחת רוח ושמחה. אם כך, הרי שהכעס הוא כשלעצמו מגונה והוא מידה גרועה, אך הוא קרוב יותר למידות הרצויות מן השחוק, אשר נהוג לחשוב שהוא דבר משובח, אך לפי האמת הוא אחד הדברים הגרועים ביותר ואחד החסרונות הגדולים ביותר. כך בעניין כל פסוק שנראה לכאורה שהוא סותר פסוק אחר, הרי זה בגלל שהם מדברים על הקשר מסויים ביחס לדבר מסויים, או בגלל שיש בהם ביטוי שיש לו כמה משמעויות, כמו שבארנו לגבי ״אל תען כסיל״ (משלי כו:ד) ו״ענה כסיל״ (שם כו:ה), וכפי שבואר במקומות רבים בספר הזה.
1. למעשה, הגמרא בפסחים מביאה את הדוגמא של אלישע, אך לא את הדוגמא של יעקב. תנחום כנראה הושפע מדברי הרמב״ם בפרק שביעי של הקדמתו למסכת אבות, שם הרמב״ם מזכיר שהנבואה שורה רק מתוך שמחה ומביא כדוגמא את אלישע ויעקב.
וכן מזה: טוב כעס משחוק – כלומר הכעס וההצטערות בהתחשבות שימשך מן החכמה הזאת כמו שקדם: כי ברוב חכמה רב כעס, והשחוק הוא קצה האחרון, לא כענין היתר הסתירות שעשה אבן עזרא. והנה כל היתרים יצאו מפירושו ואין צורך לנו להאריך.
(ג-ד) ואמר עוד שאעפ״י שהכעס מדה מגונה הנה הוא טוב מהשחוק, כי השחוק מושך האדם תמיד אל התענוגים, ואין הענין כן בכעס. ולזה ייטב לב (שם שם, ג) האדם באופן מה ברוע פנים, ולזאת הסבה בעינה ימצא לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה (שם שם, ד).
(ג-ה) טוב כעס. לב. טוב לשמוע – יראה מעתה טוב כעס אשר יכעס האדם ביום המות או ממנו או מכל דבר אשר האדם ממית את עצמו בעולם להחיות את נפשו לעולם הבא מהשחוק אשר יהיה לו ביום הולדו. ובכל הדברים אשר הוא מתענג בהם. וזה כי ברוע פנים בעניינים האלו ייטב לב המשכיל אשר עליו אמר והחי יתן אל לבו. ויצליח הצלחה שלמה. וכבר פירשנו הכתוב הזה בפרשת ראה בפנים אחרים נעימים מסכימים אל שרשי הפילוסופיה המדינית. אבל הכונה הנה אינה אלא במה שיקושר עם כוונתינו כמו שנתבאר זה בהקדמת זה הספר.
טוב כעס משחוק. וגם שזה לא יושג זולתי1 בהיות האדם כועס על הנפש המתאווה וגוער בה, הנה אותו ׳הכעס׳ הוא ׳טוב׳ מן ׳השחוק׳ אשר ישחק במעשיה2 וישמח בהם3: כי ברוע פנים. מתנגדים לנפש המתאווה: ייטב לב. ייטב הכוח השכלי בעיון ובמעשה4:
1. כלומר, שלא יתכן לקנות שם טוב רק באופן זה.
2. של הנפש המתאווה.
3. הדרך היחידה לקנות ׳שם טוב׳, בהשלמת נפשו השכלית בתורה ובמצוות, הוא על ידי שירגז ויכעס האדם על רוח המתאווה שבו המושך אותו לגשמיות, והוא מה שאמרו בברכות (ה.) ׳לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע׳, ו׳כעס׳ זה הוא טוב יותר מ׳שחוק׳ ושמחה שיהיה לאדם כשימלא את רצון הכח המתאווה. וראה אבע״ז שהאריך ופירש בדרך דומה, ובזה מיישב את אשר הקשו חז״ל ׳ומאי דבריו [של קהלת] סותרין זה את זה, כתיב טוב כעס משחוק, וכתיב (לעיל ב ב) לשחוק אמרתי מהולל׳. וראה מש״כ לעיל שם ביישוב סתירה זו לדעת רבינו. ובאור עמים (פרק הנפש) כתב רבינו שלפעמים התגברות היצר על האדם תהיה ׳בעצלות בחיריי, וזה כשיתעצל השכל אשר בנו ולא יתקומם על הכוח המתאווה הגשמי אשר רוב תאוותיו בלתי ישרות ולא יסיר תוקפו וגבורתו עד שימנעהו מלהשיגם כמו שהיה ראוי שיעשה, כאמרם (סוכה נב:) ׳פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ׳⁠ ⁠׳. והיינו שמפרש ׳משכהו לבית המדרש׳, כי בית המדרש הוא המקום לעיון שכלי, והכוונה שיגביר את שכלו על יצרו, ובכך היצר ייעלם, וזוהי עניין גערת היצר הטוב על היצר הרע בלשון חז״ל, וכעס האדם על נפשו המתאווה בלשון רבינו.
4. כלומר, ע״י שמראה פנים רעות וזועפות לתאוותיו, וכועס על נפשו המתאווה ואינו שמח ושוחק עמה, הוא מיטיב את ׳לבו׳, שהוא שכלו הרוחני, ומגביר את כוחו השכלי, ויתפנה לעסוק בעיון התורה ובמעשים טובים. ודומה לזה פירש הרי״ד, ׳טוב כעס׳ שכועס אדם על בניו יותר ׳משחוק׳, כי על ידי רוע פנים שלו, ייטב ליבם, שמיישר ליבם ומיטיבים דרכם.
טוב כעס – אם יחטא לחברו וזה מראה לו כעס יותר נוח לו משיראה לו פנים שוחקות כי במה שמראה לו רוע פנים של זעם נח החימה וייטב הלב ולא יתנקם עוד כי כן הטבע, אבל אם מראה לו פנים שוחקות השנאה טמונה בלבו ולא יחמול ביום נקם לעת מצוא.
(ג-ד) ואל תאמר כי לא טוב ללכת אל בית אבל, להיותו מביא כעס ועצבון; לא כן הדבר, כי אם תקח מוסר ותתם דרכיך למען הניח אחריך שם טוב, הנה אז טוב כעס משחוק, כי ברֹע פנים שתראה בבית האבל, שהכל בוכים וסופדים כי הצדיק אבד, אז ייטב לב, בהעלותך על לבבך כי גם עליך יבכו ויספדו במר נפש בזוכרם שבחיך. על כן לב חכמים בבית אבל, ולב כסילים בבית שמחה.
ברע פנים – אנחה ודאגה המולידה באדם כעס שענינו גם כאן כמו בשאר מקומות שבא בספר זה מרירות הלב, ומתוך מרירותו הלב ייטב, כלומר יפנה למחשבות טובות.
טוב כעס משחוק – מהו טוב כעס משחוק – טוב כעס שכועס הקב״ה על הצדיקים בעוה״ז משחוק שמשחק על הרשעים בעוה״ז.⁠1 (שבת ל׳:)
טוב כעס משחוק וגו׳ – אמר שלמה, אלו כעס אבא על אדוניהו מעט טוב היה לו משחוק ששחקה עליו מדת הדין, ולמה כן, מפני כי ברוע פנים ייטב לב, אלו הרע לו פנים היה מביאו למוטב, אלא (מלכים א א׳) ולא עצבו אביו מימיו, וכן באמנון טוב היה לו אלו כעס עליו דוד אלא (שמואל ב י״ג) כי אמנון לבדו מת.⁠2 (מ״ר)
טוב כעס משחוק וגו׳ – דבר אחר טוב כעס משחוק, טוב היה לדור המבול ולאנשי סדום אלו כעס הקב״ה עליהם משחוק ששחקה עליהם מדת הדין, שנאמר בדור המבול (איוב כ״א) זרעם נכון לפניהם ובאנשי סדום (שם) בתיהם שלום מפחד.⁠3 (שם)
1. דרשה כזו כפולה לעיל פרשה ב׳ פסוק ב׳ בדרשה לשתוק אמרתי מהולל, ושם נתבארה די צרכה, יעו״ש.
2. ר״ל שמתוך שלא עצבו כתיב עליו כי אמנון לבדו מת, והיינו שהוא לבדו בחטאו.
3. פסוק זה דזרעם וגו׳ בדור המבול משתעי כמבואר במ״ר פ׳ נח פרשה ל״ו, והפסוק השני איירי בשלות אנשי סדום, ומבואר מזה שמעולם לא כעס עליהם הקב״ה, וגדלו והצליחו, ומתוך כך בעטו בה׳, והגיע להם מה שהגיע, אבל אם היה כועס מעט עליהם לא היה מגיעם שפע טובה כל כך ולא היו בועטים, ואז היה טוב להם מאשר עתה ששחקה עליהם מדת הדין כשנתמלא סאתם.
ועוד אמר שלמה המלך ע״ה, כי אעפ״י שהכעס מִדָּה מגונה היא1, טוֹב לאדם שחבירו כועס עליו ויראה לו פנים של2 כַּעַס מִפנים של3 שְּׂחֹק, כי בזה שמראה לו פנים של זעם ישקוט כעסו ולא יתנקם בו, אבל אם מראה לו פנים שוחקות השנאה נשארת טמונה בליבו4, כִּי בְרֹעַ פָּנִים כשמראה לו פנים רעות5 יִיטַב – יהפוך לטובה6 לֵב האדם הכועס וינוח כעסו7:
1. רלב״ג.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד. ורש״י ביאר פסוק זה על האדם כלפי הקב״ה, שטוב לאדם שה׳ כועס עליו שיראה לו את מידת הדין ולא פנים שוחקות, כמו שטוב היה לדור המבול אם היה הקב״ה מראה להם פנים זעומות על עבירות שבידם משחוק ששחק עמהם, שאילו הראה להם קימעא רוע פנים היו חוזרים למוטב, וכך גם טוב היה לאדוניהו אם עצבו אביו על כל עבירה שהיה עושה משחוק שהראה לו ובסוף נהרג עליו. ורלב״ג ביאר כי אעפ״י שהכעס מִדָּה מגונה היא, טוב כעס משחוק, כי השחוק מושך את האדם תמיד אל התענוגים, ואין הענין כן בכעס. ובתלמוד, (שבת ל:) טוב כעס שכועס הקב״ה על הצדיקים בעולם הזה משחוק שמשחק על הרשעים בעולם הזה. ועוד דרשו, טוב היה אם הקב״ה היה כועס על אנשי סדום מִשְּׂחוֹק ששחקה עליהם מידת הדין, מדרש רבה.
5. ר״י קרא.
6. רש״י.
7. מצודת דוד. ורש״י ביאר שכשהקב״ה מראה לאדם פנים רעות יתהפך לבבו להטיב דרכו. ויצליח הצלחה שלימה, עקידת יצחק.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּ⁠בֵ֣ית אֵ֔בֶל וְ⁠לֵ֥ב כְּ⁠סִילִ֖ים בְּ⁠בֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃
The heart of the wise is in the house of mourning; but the heart of fools is in the house of mirth.
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
לִבְּהוֹן דְּחַכִּימַיָּא אָנֵן עַל חָרְבַּן בֵּית מוּקְדְּשָׁא וִעָצֵיב עַל גָּלוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְלֵב שָׁטְיָא בְּחֶדְוַת בֵּית לִיצָנוּתְהוֹן אָכְלִין וְשָׁתַן וּמִתְפַּנְּקִין וְלָא יִתְבוּן עַל לִבְּהוֹן סִגּוּף אֲחֵיהוֹן.
לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל – אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ צֵא וְהָבֵא לִי חֵפֶץ טוֹב, אָמַר לוֹ וּמֵהֵיכָן אֲנִי מוֹצֵא חֵפֶץ טוֹב, אָמַר לוֹ מִשֶּׁתִּמְצָא רֹב בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים, שָׁם חֵפֶץ טוֹב.
קלב אהל אלעלם פי מחל אלמאת׳ם, וקלב אלגהאל פי מנזל אהל אלטרב ואלפרח.
לב אנשי החכמה (דעתם) על בתי האבל. ולב הטפשים (דעתם) על בתי הזמר והשמחה.
לב חכמים בבית אבל – מחשבתם על יום המיתה.
ולב כסילים בבית שמחה – אין חרידין מיום המיתה ולבם בריא כאולם.
The heart of the wise [will reflect on] the house of mourning – Their thoughts1 are [focused] on the day of death.⁠2 3
But the heart of the fools [are attracted] to the house of feasting – They do not fear the[ir] day of death, and their heart is as sound as a palace.⁠4 5
1. The literal translation is somewhat difficult because the heart of the wise is located in the same place as everyone else, therefore Rashi explains that it refers to their thoughts. (Sifsei Chachomim)
2. These are their thoughts even when they are not visiting a house of mourning. As a result they subordinate their desires and avoid sin. (Metzudat David)
3. Alternatively, the heart of the wise mourns over the destruction of the Beis Hamikdosh and grieve over Yisroel's exile. (Targum)
4. They are always thinking about joy and levity which brings a person to sin. (Metzudat David)
5. Alternatively, the heart of fools is involved in mockery, in eating, drinking and seeking enjoyment, and they have no concern over the suffering of their brethren. (Targum)
לב חכמים בבית אבל – לנחם את האבלים ולדבר על לבם ולב כסילים בבית שמחה כלומר לשתות ולאכול. ס״א אמ״ר חזקיה לב חכמים בבית אבל אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות ולמה נקראו בית אבל שבשעה שהדרשן דורש כל מי שיודע עבירה בידו כל איבריו מתאבלין עליו והקב״ה עתיד לשמה אותם האיברים שנאמר ויספו ענוים שמחה. ולב כסילים בבית שמחה אלו בתי תאטראות וקרקסאות.
לב חכמים בבית אבל – פתרונו: לפי ששם נשמעים דברי חכמים שרואים שזה נפטר, ומורים לחיים לשוב בתשובה בעודם בחיים.
ולב כסילים – שאין לבם דואג בקרבם מה יהיה רעה על הארץ, נותנים לב ללכת בבית שמחה.
לב חכמים בבית אבל – ללכת שם, שמתוך כך נותנים לבם על יום המיתה ואינן חוטאין.
ולב כסילים בבית שמחה – ומתוך שמחתן הן חוטאין, שאינן נותנין פחד אלהים נגד עיניהם.
לב – אחר שהזכיר טוב ללכת אל בית אבל (קהלת ז׳:ב׳) אמר כי חכמי לב, אפילו שלא ילכו לבית האבל, בית אבל תמיד בלבם.
THE HEART OF THE WISE. After noting that It is better to go to the house of mourning, [than to go to the house of feasting] (v.2) Kohelet says that even when the wise of heart do not go to the house of mourning, the house of mourning is in their hearts.
לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה ״לב״ כלומר שכלם ומחשבתם. עניין זה משלים את מה שנאמר קודם ״טוב ללכת אל בית אבל...⁠״.
(ד-ה) וכן מזה הענין: לב חכמים בבית אבל וג׳ וכן נמשך: טוב לשמוע גערת חכם – כי כל לשון חכם וחכמה בזה הענין כונתו החכמה ההמונית שענינה ההתחשבות וההתבודדות בעסקי העולם הזה עד שעיניו ורעיוניו כולם לקמוץ לקפוץ ולאסוף, וזה מוסר אלו החכמים וגערתם, כלומר, שיוכיחו בני אדם שיעשו כן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד-ה) לב חכמים – אמר שהוא מחוייב אמות מה שהניח מצד כי לב חכמים ודאי הוא מתגבר ומתעלה בבית אבל בכל ענייניהם אל שמוע גערת חכם. מהיותם בבית שמחה אל שמוע שיר כסילים שכל אדם יוכל לשפוט בנקל אי זה יכשר או זה או זה והמשל הוא נכון מאד.
לב חכמים בבית אבל. ועל זה יעיד הנסיון, כי אמנם החכמים מתעצבים על חסרונם ודואגים לעתיד בימי הפקודה1, ומשתדלים לקנות שלימות נצחי2: ולב כסילים בבית שמחה. שמחים על התענוג שהוא הווה עתה בלבד, בלתי רואים את הנולד3:
1. לשה״כ בהושע (ט ז), והם הימים שיפקדו עוונותיכם (רש״י שם). כלומר, החכמים דואגים לאותו היום שימותו ויצטרכו לתת דין וחשבון על מעשיהם. וכ״כ רש״י כאן: ׳מחשבתם על יום המיתה׳, ולכן ׳אפילו כשלא ילכו אל בית האבל, בית האבל תמיד בלבם׳ (אבע״ז).
2. מכיון שחושבים על העתיד ודואגים מיום הפקודה, ומבינים שהשלימות השכלית היא שתעמוד לנצח, לעומת השמחה והשחוק בתענוגים הגשמיים.
3. ע״פ לשון המשנה באבות (ב׳:ט׳) ׳איזהו חכם הרואה את הנולד׳, ושם פירש רבינו ׳הרואה את הנולד, המשווה לנגדו תמיד את הטוב הנמשך לפועל הטוב [לפעולה הטובה], ואת הרע הנמשך לפועל הרע [לפעולה הרעה]׳. וכן פירש רש״י כאן, ש׳אין חרדים מיום המיתה׳, כי הכסילים אינם חושבים על העתיד, ולכן ליבם תמיד בבית שמחה של התענוג המיידי, ואינם חושבים אל תוצאות מעשיהם. וראה אלשיך שפירש קרוב לדרכו של רבינו. [ולעיל (ב יג-טז) כתב רבינו ׳וראיתי אני שיש יתרון לחכמה - המושגת בכוח שכלי, מן הסכלות - המשיג את המוחש בלבד בלתי התבוננות, כיתרון האור מן החושך וכו׳, כי החכם עיניו בראשו, רואה את הנולד העתיד, עד שלפעמים ימאס תענוג הווה לברוח מאיזה היזק עתיד וכו׳, והכסיל בחושך הולך - בלתי רואה את העתיד׳. ולכן מי שהוא ׳כסיל׳ רואה לפניו רק את ׳התענוג ההווה עתה׳, לעומת החכם שעיניו בראשו ורואה את הנולד, ועוסק בקנייני נצח].
לב חכמים – מחשבת החכמים הוא בבית אבל, בכל עת יחשבו בענין אבלות למען יכנע לבבם להיות נשמר מן החטא.
בבית שמחה – תמיד יחשבו בענין שמחת הרקוד וקלות הראש המרגיל לעבירה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

לב חכמים בבית אבל – ולמה, א״ר יצחק, משל לאחד שאמר לעבדו צא והבא לי חפץ טוב, אמר ליה, ומהיכן אני מוצא חפץ טוב, אמר ליה, משתמצא רוב בני אדם הולכין שם חפץ טוב.⁠1 (שם)
לב חכמים בבית אבל – [ולמה], לפי שכל מי שמתאבל הקב״ה משמחו שנאמר (ישעיהו כ״ט) ויספו ענוים בה׳ שמחה.⁠2 (קהלת רבה ז׳:ב׳)
1. הנמשל לכאן מפני שסוף כל אדם למות, וזהו רוב בני אדם הולכין לשם, ולכן לב חכמים שם, ואע״פ דהול״ל כל בני אדם, אך נקט הלשון רוב – ליפוי הלשון, כהענין אשר בהמשל בההליכה אחר חפץ טוב, ושם לאו דוקא כל בני אדם.
2. הובא ונתבאר לעיל בפסוק ב׳ אות י״ג.
ואחר שהזכיר שלמה המלך ע״ה כי טוב ללכת אל בית האבל, אמר כי חכמי לב אפילו שלא ילכו לשם1, לֵב – מחשבתם של2 חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל – האבל, שבכל עת יחשבו בעניין המוות3 למען יכנע לבבם להיות נשמר מן החטא4, וְלעומתם לֵב – מחשבת5 כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה שאין הם חרדים מיום המוות6, ותמיד יחשבו הם בענין שמחת הריקוד וקלות הראש המרגילה לעבירה7:
1. אבן עזרא.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. רש״י.
4. מצודת דוד. ור״י קרא ביאר כי לב חכמים בבית האבל לפי ששם נשמעים דברי חכמים שרואים שזה נפטר, ומורים לחיים לשוב בתשובה בעודם בחיים.
5. רש״י, מצודת דוד.
6. רש״י.
7. מצודת דוד. ובמדרש, ״לב חכמים בבית אבל״ אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולמה נקראו בית אבל, שבשעה שהדרשן דורש כל מי שיודע עבירה בידו כל איבריו מתאבלין עליו, והקב״ה עתיד לשמח אותם האיברים, שנאמר (ישעיה כט, יט) ״וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה׳ שִׂמְחָה״, ״ולב כסילים בבית שמחה״ אלו בתי תאטראות וקרקסאות, לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּ⁠סִילִֽים׃
It is better to hear the rebuke of the wise, than for a man to hear the song of fools.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָב לְמִתַּב בְּמֶדְרָשׁ בֵּית אוּלְפָנָא וּלְמִשְׁמַע נְזוֹף גְּבַר חַכִּימָא בְּאוֹרָיְתָא מִגְּבַר דְּאָזֵיל לְמִשְׁמַע קָל טַבְלָא דְּשָׁטְיָן.
טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם – אֵלּוּ הַדַּרְשָׁנִים. מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים, אֵלּוּ הַמְתֻרְגְּמָנִין שֶׁמַּגְבִּיהִין קוֹלָם בְּשִׁיר לְהַשְׁמִיעַ אֶת הָעָם.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב לִשְׁמוֹעַ גַּעַרַת חָכָם – אֵלּוּ תּוֹכָחוֹת שֶׁהוֹכִיחַ משֶׁה רַבֵּנוּ. מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים, אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁבָּהֶן גָּבַהּ לִבָּן וְנָפְלוּ בַּשִּׁטִּים.
טוב לשמוע גערת חכם – אלו הדרשנים.
מאיש שומע שיר כסילים – אלו המתורגמנין.
ד״א טוב לשמוע גערת חכם – זה משה.
מאיש שומע שיר כסילים – זה בלעם שלא בא בלעם לומר אלא מי מנה עפר מואב והפך הקב״ה ואמר מי מנה עפר יעקב (במדבר כ״ג:י׳).
טוב לשמוע גערת חכם – אלו הדרשנים.
מאיש שומע שיר כסילים – אלו המתורגמנין כו׳. ד״א טוב לשמוע גערת חכם זה משה.
מאיש שומע וגו׳ – זה בלעם, שלא בא בלעם לומר אלא מי מנה עפר מואב, והפך הקב״ה צוארו ואמר מי מנה עפר יעקב.
וסמאע אנתהאר אלעאלם וזגרתה, אפצ׳ל מן סמאע נשיד אלגהאל.
ושמיעת גערת החכם ואת הכעס (שמוכיח לסור מרע) עדיפה משמיעת שירי הטפשים.
טוב לשמוע גערת חכם – אלו השומעים גערת תלמידי חכמים מתוך שהם דורשים מאיש שומע שיר כסילים. ס״א טוב היה להם לישראל לשמוע גערת חכם שהיה משה רבינו מוכיחם מאיש שומע שיר כסילים שהרי משבירכם בלעם גבה לבם ונפלו בשטים.
טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים – פתרונו: טוב להקשיב גערת חכם אף על פי שמעציב את הלב מיד, מאיש מקשיב שיר כסילים אף על פי שמשמח את הלב מיד. שהמקבל גערת חכם, לוקח מוסר ומביאו לידי שמחה, אבל המפנה לבו לשמוע שיר כסילים, מתבטל ממלאכתו ומביאתו לידי עוני.
(ה-ו) לשון אחר: טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים – פתרונו: טוב לו לאדם שהולך לשמוע גערת חכם, שכשהוא שומע גערת חכם הוא מחכים ושב מאיולתו, ואישא שומע שיר כסילים מתייאש מכל צרכיו, לפי שלבו נמשך אחריהם.
כי כקול הסירים שנדלקים תחת הסיר – שאין באותו קול הנאה של כלום, כן שחוק הכסילב וגם זה הבל – פתרונו: קול הסירים ושחוק הכסיל שניהם הבל.
א. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״ואינו״.
ב. כן בפסוק ובכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״הכסילים״.
טוב לשמוע – ומוטב לו לאדם שישמע גערתו של חכם.
ועל כן יחכם יותר מאיש שומע שיר כסילים – שלא יבין ולא ישמע שם רק דבר כסילות.
טוב – יותר טוב יהיה למי שאיננו חכם לשמוע גערת חכם – בו, ויותר יועילנו, ואם הגערה תועיל אף כי חכמתו. והענין שאפלו גערת חכם שכעס יותר טוב תועיל ותתענג הנשמה בה משמוע שיר כסילים.
IT IS BETTER TO HEAR THE REBUKE OF THE WISE. It is better and will be of more use for a man who is not wise, to hear the rebuke of the wise directed at him [than for such a man to hear the song of fools].
Now if the rebuke of the wise is beneficial, how much more so are his words of wisdom?
The point of our verse is: The rebuke of a wise man who is angry gladdens the soul and is of greater benefit than listening to the song of fools.
טוב לשמוע גערת חכם – שהרי ״תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין״ (משלי י״ז:י׳), משמחת שיר של כסילים ליצנים.
(ה-ו) שיר כסילים – זמרת ליצנות.
כי כקול הסירים תחת הסיר – הנוגע או העובד אצל הקוצים במקום גידולן בקרקע, משמיעים קול בסיכוכן באדם והוא ניזוק, כדכתיב: ובליעל כקוץ מונד כולהם וג׳ ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית (שמואל ב כ״ג:ו׳-ז׳).
כן שחוק הכסיל – ושחוקו עם הבריות להזיק ולגזול, כדכתיב: כשחוק לכסיל עשות זימה (משלי י׳:כ״ג). הרי השמעת קול הקוצים וקול שחוק הכסיל שוים, בשניהם הבריות ניזוקין, ולכן: טוב לשמוע גערת חכם משמוע שיר הכסילים, כי סופו לתקלה.
כך גם טוב לשמוע גערת חכם מאיש שמע שיר כסילים משלים את עניין ״טוב כעס משחוק״, שכן גערת החכם ונזיפתו מעירה תשומת לב למידות המשובחות ומסייעת לנפש המדברת [התבונית] לנצח את כוחות התאווה. ״שיר כסילים״ הוא שיר אהבה ושבח המידות המגונות ושבח הפריצות, המעורר בנפש התאוותנית תשוקה אל הפריצות הוא מעודד את הדמיון לתאר לעצמו בפירוט את תמונותיה השונות של הפריצות, ודבר זה מביא לצחוק ולהתרגשות ולשעשוע ולקלות דעת שהיא אסורה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ואמר עוד לבזות תענוגי העולם, שטוב הוא לשמוע גערת חכם כי בזה תועלת ללקיחת המוסר, מאיש שומע שיר כסילים (שם שם, ה), שאין בו תועלת רק התענוג לבד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ולכן טוב לשמוע גערת חכם. כי אף על פי שיתעצב האדם בה, הנה יושג ממנה תיקון מעוות1: מאיש שומע שיר כסילים. אף על פי שישמח בו לפי שעה2:
1. כיון שהחכם הוא רואה את הנולד, הוא גוער באדם לתקן את מעשיו, ואף שהאדם מתעצב מן הגערה, יש לו מזה תועלת מרובה לעתיד. ו׳גערת החכם׳ הרי היא כאותו ׳רוע פנים׳ של השכל על הנפש המתאווה, והיא נובעת מכך שלב החכם בבית אבל ומתבונן בתוצאת כל מעשה.
2. ׳הכסיל׳ הוא שלבו בבית שמחה ואינו רואה את הנולד, לכן הוא שר שירים, ואף שיש לאדם שמחה לשמוע את שיריו, לא יועילו לו כלום בעתיד, ועוד ניזוק מכך כמו שיבאר בפסוק הבא. [ו׳שיריו׳ של הכסיל הכוונה לקריאה ליהנות ולשמוח בתענוגים הגשמיים שלפניו מבלי לחשוב על העתיד, לעומת ׳גערת החכם׳ הקורא לחשוב על העתיד, גם אם בגלל זה יתעצב ויסבול בהווה].
טוב לשמוע – יותר טוב לשמוע גערת נזיפה מן החכם, אף כי יחריד את הלב, מכל מקום לטובה יחשב, כי אין דרך החכם להשמיע גערת נזיפה כי אם ליישר הדרך, אם כן הגערה ההיא לטובת השומע.
מאיש – רוצה לומר אף אם הוא איש חשוב ירא אלהים אשר לא יקל ראש בעבור שמיעת השיר, ויש אם כן בזה מן הטוב, כי משמח את הלב ומסיר את היגון, מכל מקום הואיל והכסילים הם המשוררים אי אפשר שלא ישמיעו לאזן השומע דבר קלות ראש, ולפי שעה יבא בלבו מחשבת קלות ראש.
(ה-ו) ונמשך מזה גם כן כי טוב לשמע גערת חכם, מאיש שֹמע שיר כסילים, והטעם כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל – כי הקוצים כשהם נשרפים משמיעים קול גדול, אבל אין בהם תועלת כלל, כי אִשָם מהרה יכבה, כן שחוק הכסיל משמיע קול גדול, אבל גם זה הבל, כי הוא ללא תועלת, כמו הקוצים לאש.
טוב לשמוע וגו׳ – טוב לשמוע גערת חכם – אלו הדרשנים,⁠1 מאיש שומע שיר כסילים – אלו המתורגמנין שמגביהין קולן בשיר להשמיע את העם.⁠2 (מ״ר)
טוב לשמוע וגו׳ – דבר אחר טוב לשמוע גערת חכם – אלו תוכחות שהוכיח משה רבינו את ישראל,⁠3 מאיש שומע שיר כסילים – אלו ברכות של בלעם הרשע שבהם גבה לבם של ישראל ונפלו בשטים.⁠4 (מ״ר)
1. שמכוונים להוכיח באמת ולכן מדברים ברמה ובגערה דברים היוצאים מן הלב.
2. ר״ל אלו המתורגמנין של הדרשנין שכל עיקר מגמתם לבטא דבריהם בשפה נאה ומסולסלים ובשירים וחרוזים ואינם מקפידים על אמתת הכונה ומקלקלים אותם, והרד״ל הביא משם הרמב״ן גירסא אחרת באגדה זו וגרים אלו החזנין ופירש הטעם שמוסיפין על קבע התפלה בפיוטים, וצ״ל בבאור הדברים משום דע״י זה מסיחין המתפללים את לבם מעיקר התפלה, ועיי״ש עוד.
3. כמש״נ נאמנים פצעי אויב.
4. ר״ל גבה לבם במעלותיהם ששבחם וע״י זה נפלו בעון מכוער דבנות מואב, ויתכן דמכוין למ״ש בסוטה ד׳ ב׳ כל המתגאה נכשל באשת איש.
טוֹב יותר1 לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת – נזיפה2 מִחָכָם אעפ״י שמחרידה את הלב3, מֵאִישׁ4 אשר5 שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים אף על פי שמשמח את הלב ומסיר את היגון, שהואיל והכסילים הם המשוררים אי אפשר שלא ישמיעו לאוזנו דבר קלות ראש6, שהמקבל גערת חכם לוקח מוסר ומביאו לידי שמחה, אבל המפנה לבו לשמוע שיר כסילים מתבטל ממלאכתו ומביאתו לידי עוני7:
1. אבן עזרא, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. כי אין דרך החכם להשמיע גערת נזיפה כי אם ליישר הדרך, אם כן הגערה ההיא לטובת השומע, מצודת דוד. שכאשר הוא שומע את גערת הנזיפה הוא מחכים ושב מאוולתו, ר״י קרא.
4. אף אם הוא איש חשוב ירא אלהים אשר לא יקל ראש בעבור שמיעת השיר, מצודת דוד.
5. ר״י קרא.
6. מצודת דוד.
7. ר״י קרא. ובמדרש, ״טוב לשמוע גערת חכם״ אלו הדרשנים, ״מאיש שומע שיר כסילים״ אלו המתורגמנין שמגביהין קולן בשיר להשמיע את העם. דבר אחר ״טוב לשמוע גערת חכם״ אלו תוכחות שהוכיח משה רבינו את ישראל, ״מאיש שומע שיר כסילים״ אלו ברכות של בלעם הרשע שבהם גבה לבם של ישראל ונפלו בַּשִּׁטִּים, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) כִּ֣י כְ⁠ק֤וֹל הַסִּ⁠ירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔⁠יר כֵּ֖ן שְׂ⁠חֹ֣ק הַכְּ⁠סִ֑יל וְ⁠גַם⁠־זֶ֖ה הָֽבֶל׃
For as the crackling of thorns under a pot, so is the laughter of the fool. This also is vanity.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם כְּקָל קִיבְלַת כּוּבִּין דְּמִתּוֹקְדִין תְּחוֹת דּוּדָא כְּדֵין קָל חוֹכָא דְּשָׁטְיָא אוֹף דֵּין הֲבָלוּ.
כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר – רַבִּי לֵוִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זְעֵירָא עֲבַד לָהּ נְטִילַת רְשׁוּת, כָּל הָעֵצִים כְּשֶׁהֵן דּוֹלְקִין אֵין קוֹלָן הוֹלֵךְ, בְּרַם הָלֵין סִרְיָיתָא כַּד אִינוּן דּוֹלְקִים קוֹלָן הוֹלֵךְ, מֵימַר אוֹף אֲנַן קֵיסִין.
כי כקול הסירים תחת הסיר – אמר רבי יהושע בן לוי כל קיסיא כשהן דולקין אין קולם הולך ברם אלו סירוותא קלהון אזיל למימר [ואף] אנן מן קיסיא.
כי כקול הסירים תחת הסיר – א״ר יהושע בן לוי כל קיסיא כשהם דולקים אין קולם הולך, ברם סירייתא קליהון אזיל, מימר אוף אנן מן קיסיא.
לאן צ׳חכהם וטרבהם, ישבה צות אלאשואך תחת קדור אלוקיד, והד׳י איצ׳א מסתחיל.
בגלל שהצחוק והזמר שלהם דומה לקולות הקוצים (שבוערים) תחת הסיר שעל האש. וגם זה דבר שלא נתפס בשכל (מתאדה).
כקול הסירים – עצי קוצים, אשפינש.
תחת הסיר – תחת סיר הנחשת הכפוי על תבערת קוצים, והם מקשקשין לתוכה. אמר רבי יהושע בן לוי: כל קיסיא כד אינון דלקין לית קלהון אזיל ברם הלין סירייאתא קלהון אזיל למימר אוף אנן מן קיסיא, מודיעים לומר גם אנו מן העצים ויש צורך בנו. אף הכסילים מרבים דברים לומר גם אנו מן החשובים.
גם זה הבל – ועמל הוא שמסר הקב״ה לבריות להיות יגיעים ומתקנתרין בהם.
For like the crackling of thorns – Thorn wood, espines in Old French.
Under a pot – Under a copper pot turned over a fire of thorns, and they rattle into it.⁠1 Rabbi Yehoshua the son of Levi said, that all [other] woods when they are kindled, their sound does not travel [far], but when thorns are kindled, their sound travels [far], as if to say, "We, too, are of wood". They publicize, "We too are wood, and we are needed.⁠" So do fools speak excessively, [as if] to say, "We, too, are important.⁠"
This too is vanity – And it is labor, which the Holy One, Blessed Is He, gave the people to toil in and to be vexed with.
1. The crackling of thorns in the fire lasts only a brief moment and then is gone. So, too, the laughter of the fool has no useful purpose or lasting value. Or, the verse conveys the thought that the wise grieve because they are fearful that they are lacking in their service to God, whereas fools are generally satisfied and happy because they feel they have totally fulfilled their obligation in their service to God.
כי כקול הסירים תחת הסיר – אמ״ר לוי בריה דר׳ זעירה כל העצים דולקין ואין קולם נשמע. וברוב הסירים קולם נשמע כלומר גם אנחנו בני אדם גם זה הבל.
כי כקול הסירים תחת הסיר – שלפי שעה נותן קול וכבה מיד.
כן שחוק הכסיל – בשעה ששומעו מטייל בו, ובהפנותוא שכמו ללכת משם והולך לביתו, מוצא נפשות ביתו רעבים וחסרים כל טוב. מי גרם כל זה – על שפנה לבו לשמוע שיר כסילים ולהתבטל ממלאכתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

א. כך תוקן בין השיטין בכ״י פרמא 2203. בטקסט: ״מהפנותו״.
כי כקול – שהרי כקול הקוצים שנשמע בשעת הבערת דליקתן, שנותנים ומתבערים תחת סיר – של נחשת, כדי לבשל תבשיל שבו, ואין אש של אותן קוצים אש חשובה כשאר אש של שאר עצים.
כן שחוק הכסיל – ברוב דבריו, שהוא משמיע בקולו דברים שאיןא בהן טעם וריוח,⁠ב ודבר תוכיחה וחכמה.
וגם זה הבל – כשאר הבלים הנאמרים למעלה, ועל כן יש לאדם להתרחק מן הכסילים ושחוק של דבריהם.
א. בכ״י המבורג: שהן.
ב. ילינק הציע לגרוס: וריח.
כי כקולסירים – כמו קוצים, כמו: הנני שַׂךְ את דרכך בסירים (הושע ב׳:ח׳). והענין שישים על דרכה שיכים וקוצים.
ותחת הסיר – כמו בשבתנו על סיר הבשר (שמות ט״ז:ג׳). ובא סיר עם סירים בפסוק אחד ואינמו מענין אחד, כמו רכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י׳:ד׳).
ואמר: {ו}⁠גם זה הבל – וישוב על שיר כסילים (קהלת ז׳:ה׳) ועל השחוק והשמחה שלהם אין להם טעם וענין כי אם קול וצעקה כקול הסירים.
FOR AS THE CRACKLING OF THORNS UNDER A POT [KI KHE-KOL HA-SIRIM TACHAT HA-SIR]. Sirim means “thorns.” It is related to the word sirim (thorns) in: Therefore, behold, I will hedge up thy way with thorns (ba-sirim) (Hosea 2:8). The meaning of the aforementioned verse is: He (God) will place thorns and prickles on her way.⁠1
The word sir (pot) means the same as the word sir (pot) in when we sat by the flesh-pots (sir ha-basar) (Ex. 16:3).
The words sir (pot) and sirim (thorns) are employed in the same clause. They do not have the same meaning. Kohelet employs them to enhance his language.⁠2 Compare, [And he had thirty sons] that rode on thirty ass colts (ayarim), and they had thirty cities (ayarim) (Judges 10:4).⁠3
Kohelet concludes the verse with this also is vanity.⁠4 This refers to the song of the fools (Kohelet 7:5), their laughter, and their joy (Kohelet 7:4). All of the aforementioned have no meaning. Their song, their laughter, and their joy, like the crackling of thorns, consists of noise and shouts.
1. On the way of the unfaithful woman. The unfaithful woman represents Israel.
2. Literarily, it is pure language.
3. Here, too, Scripture employs in the same verse two words that sound the same but have different meanings so as to beautify the verse.
4. Literally, he says this also is vanity.
כי כקול הסירים תחת הסיר – כי כקול הקוצים והברקנים. הנוגע אצלם, הם מוציאים קול, ואז הוא ניזוק, כדכתיב ״והרשעיםא כקוץ מונד כולהם... והנוגעב בהם ימלא ברזל ועץ חנית״ (שמואל ב כ״ג:ו׳-ז׳), כן קֹל הכסיל, שחוק שלו. כמו שקול הסירים מזיק את האדם בשעת נגיעה, אף שחוק גורם פורענות לאדם.
תחת הסיר – מקום הסירים וגידולן, כדכתיב ״תחתג סירים סבוכים״ (נחום א׳:י׳); וכן ״בלתי כרע תחת אסיר״ (ישעיהו י׳:ד׳) – לא שכבו במקום שהיו אסורים. והמפרש כי כקול הסירים תחת הקדירה, לא ידע לא פשט ולא דרך ארץ, שהרי אותו קול טוב, שאם התבשיל מתבשל, אין כאן שום היזק.
א. בנוסחנו: וּבְלִיַּעַל.
ב. בנוסחנו: ואיש יגע.
ג. בנוסחנו: כי עד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ו) תחת הסיר – מקום הסירים והקוצים, במקום שגדילים, וכן תחת סירים סבוכים,⁠1 תחת כמו מקום. וכן: בלתי כרעא תחת אסירב ותחת הרוגיםג יפולו (ישעיהו י׳:ד׳),⁠2 – לא כרעו ולא נפלו במקום שיהו אסורים והרוגים. וכן תחת רשעים ספקם (איוב ל״ד:כ״ו)3 – במקומם של רשעים.
1. אפשר שהפרשן טעה בצטטו מזכרונו, וכוונתו לפסוק בנחום א׳:י׳: ׳כי עד סירים סבכים׳ שבו לא מופיעה המלה ״תחת״. והשוו גם ישעיהו נ״ז:ה׳: ׳תחת סעפי הסלעים׳.
2. ראה רש״י ישעיהו י׳:ד׳: ״תחת – מקום, כמו: שבו איש תחתיו (שמות ט״ז:כ״ט)״.
3. השוו מיוחס לרשב״ם איוב ל״ד:כ״ו: ״תחת רשעים ספקם – במקום רשעים מספיק להם הקב״ה רעה לעין כל״.
א. כן בנוסחאות שלנו. בכ״י: כרוע.
ב. כן בפסוק. בכ״י (בהשפעת הפסוק שלנו): הסיר.
ג. כן בפסוק. בכ״י (בהשפעת איוב ל׳:ז׳): חרולים.
כי כקול הסירים תחת הסיר סירים הם קוצים, כמו ״הנני שך את דרכך בסירים״ (הושע ב:ח). ״סיר״ הוא קדרה, כמו ״בשבתנו על סיר הבשר״ (שמות טז:ג), והוא השתמש במילים אלה – שהם לשון נופל על לשון – לצורך צחות הלשון.
כן שחוק הכסיל וגם זה הבל כלומר צחוק הכסיל והשעשוע שלו מזיק לו, ואך על פי כן הוא אינו מודע לכך ואינו מרגיש בכך עד שהוא נשרף ומתכלה. כשם שהקוץ תחת הסיר נשרף באש ומתכלה, ואתה שומע שהוא יוצר קול רם של ניפוץ ואתה מחפש היכן גוף הקוץ ואינך יכול למצוא אותו, כך גם הכסיל צוחק בקול גדול ורם, משום שהוא אינו מודע למצב נפשו והשכל הישר שלו נמצא בתרדמה.
הסירים – ר״ל הקוצים.
הסיר – היא קדרה כטעם, ׳בשבתנו על סיר הבשר׳ (שמות ט״ז:ג׳).
וזה כי כקול הסירים והם הקוצים, תחת הסיר כאשר ישרפו וישחתו וישחיתו העצים אשר אצלם וידליקום, כן שחוק הכסיל, כי הוא ישחית הכסיל וזולתו מאשר סביבו וילהיב להבת התאוות, ולזה יתבאר שהכעס טוב והשחוק רע, וגם זה הבל (שם שם, ו).
כי כקול – יראה כי כקול הסירים הבוערים תחת הסיר השפותה עליהם שישמע למרחוק רעש גדול וידמה שהוא אש בוערה גדולה מאופה. וכשבדקו מצאו שהסיר אשר עליהם לא קרירא ולא חמימא.
כן שחוק הסכלות – כי לכאורה יחשב שיש שם דבר שהוא ראוי לשחוק עליו ולשמוח בו. ואחריתה שמחה תוגה (משלי י״ד) וגם השחוק הזה בעצמו כי יהיה בהוייתו הוא הבל ומי לא ידע בכל אלה אלא מצד מה שאמר (ז) כי העושק – יראה שרוע ההנהגה הנראה לו בתחלת עיונו.
יהולל – אפי׳ החכם ומונע ממנו הכרת האמת וזה ענין מאבד את הכח השכלי אשר נתן למנה לאדם כמה שנאמר לו מפי הגבורה (מלכים א ג׳) הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר ע״ז אמר והחי יתן אל לבו. יראה אשר נתן לו.
כי כקול הסירים תחת הסיר. כי כמו שיקרה בקול הקוצים הנשרפים ׳תחת סיר׳ הבשר1, שיאבדו הם בזה הקול באש ויקלקלו את הסיר גם שיבשלו את הבשר2: כן שחוק הכסיל. שמאבד בזה את עצמו ומקלקל גם השומע באיבוד זמנו, אף על פי שישמחהו לשעה מועטת3: גם זה הבל. וגם זאת השמחה המושגת לשעתה4 היא דבר שתכליתו בלתי נחשב5:
1. ׳סיר׳ ו׳סירים׳ אינם מעניין אחד, אלא ׳סירים׳ הם קוצים, ו׳סיר׳ הוא סיר הבשר. וכ״כ אבע״ז. והקוצים משמיעים רעש כשהם נשרפים יותר משאר עצים.
2. בבישול סיר בשר על אש של קוצים יש הנאה זמנית בכך שהבשר מתבשל, אך יש מזה נזק הן לסיר המתקלקל והן לקוצים עצמם שנשרפים. [ואולי ההבדל שבין עצים אחרים לקוצים, כי העצים אחרים האש נאחז לזמן רב, ואינו מכלה אותו מיד, ולכן אף אינו משמיע קול כל כך, ואילו באש קוצים האש אוכל את הקוצים מיד וקופצת ממקום למקום, ולכן משמיע קול, ונמצא שקול זה הוא עצמו הסימן שהקוצים כלים כרגע ואף מקלקלים את הסיר].
3. הכסיל השר ושוחק משול לקוצים שנשרפים ואובדים לגמרי, והשומעים אותו במקום לשמוע את גערת החכם נמשלים לסיר שנשרף ומתקלקל גם הוא, כי הם מאבדים את זמנם לריק. ואילו ההנאה הרגעית שלהם בשמיעת השיר נמשלת לבישול הבשר שבתוך הסיר. [ולכן משל הכסיל בכל דרכיו לקוצים שנשרפים לגמרי, ואילו השומע לשיריו לפי רגע נמשל לסיר שרק מתקלקל קצת באיבוד זמנם, אך קלקול זה נשאר גם אחרי גמר הבישול, וכפי שיבאר בפסוק הבא כי הקלקול לשומע שירת הכסיל אינה מסתיימת באיבוד זמנו].
4. ההנאה הרגעית של שמיעת שיר הכסיל.
5. שזו הגדרת ה׳הבל׳, כפי שהתבאר.
כן שחק הכסיל וגם זה הבל. שחק חסר וא״ו וכבר הרחבתי הדבור בזה הענין בירמיה סי מ״ח.
שחק הכסיל וגם זה הבל. כן כתיב וגם בוא״ו ופן אחשב למעוות הכתובים ומשנה סדרן ומנהגן של ישראל אודיע אמונה בפי כי כך מצאתי בכמה ספרים כ״י ישנים מכמה מאות שנים וגם בדפוס ישן מויניציאה שנת רע״ח ודפוסים אחרים ישנים וכן נראה מפי׳ החכם ערמ״אה בעל העקידה ולמען לא ישאר לשום אדם מקום ספר בזה ונקוף הלב כלל אומר כי כן מוכרע מהמסורת שחיבר את זה עם י״ד פסוקים אית בהון וגם ותרין מלין בסוף פסוק וסימן נמסר בפרשת משפטים אצל פסוק וגם בעליו יומת משם תראה במקרא גדולה.
הסירים – ענפי קוצים כמו עד סירים סבוכים (נחום א׳:י׳).
הסיר – כן יקרא קדרה של נחשת כמו והיה כל סיר (זכריה י״ד:כ״א), ואמר בלשון הנופל על הלשון.
כקול הסירים – כמו קול תבערת קוצים שתחת הסיר ישמיעו קול קשקוש יקשקשו בסיר, ולא יבא בסדר מיושר כדרך שבא מכלי הניגון.
כן שחוק – כן הוא שחוק שמחת השיר מהכסיל, כי לא יבא בסדר מיושר כדרך השיר אבל יערב בו דברי קלות ראש.
גם זה הבל – לכן גם זה הבל עם כי יש בהשיר מה מן הטוב כי משמח הלב ומסיר היגון, עם כל זה הוא הבל הואיל ומערב בו דברי קלות ראש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

כקול הסירים – המצער אוזן שומעו.
כקול הסירים וגו׳ – מהו כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל, כל העצים כשהן דולקין אין קולן הולך, אבל הקוצים הללו כשהן דולקין קולן הולך, לומר אף אנו מן העצים.⁠1 (שם)
1. משל הוא למי שאינו גדול בתורה משמיע קולו יותר בתורה, כאומר שידעו שגם אני בן תורה, וכה״ג דרשו במ״ר פ׳ בראשית פרשה ט״ז, אומרים לאילני מאכל למה אין קולכם הולך [בשעה שרוח מנשב בהם], אמרו, אין אנו צריכין להשמע פירותינו מעידים עלינו, כלומר על מציאותינו, אומרים לאילני סרק למה קולכם הולך, אמרו הלואי ישמע קולנו ונראה.
כִּי כְקוֹל – כמו שקול תבערת1 הַסִּירִים – ענפי הקוצים2 תַּחַת הַסִּיר – קדרת הנחושת3 לא יביא למנגינת כלי ניגון4, ולא יתמיד אלא נותן קול וכבה מיד5, כֵּן – כך הוא6 שְׂחֹק שמחת השיר7 מֵהַכְּסִיל כי יֵעָרֵב בשיר דברי קלות ראש8, ובלכת השומע לביתו מוצא נפשות ביתו רעבים וחסרים כל טוב9, וכמו שקול הסיר שורף ומשחית, כך קול הכסיל בהדליקו את לב התאווה משחית את זולתו10, וְלכן11 גַם זֶה – שיר הכסיל12 הָבֶל, שלמרות שיש בו מן הטוב שמשמח הלב ומסיר היגון, עם כל זה הוא הבל הואיל ומערב בו דברי קלות ראש13:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, רלב״ג, מצודת ציון.
3. רש״י, מצודת ציון. והזכיר סיר בלשון הנופל על הלשון, אבן עזרא, מצודת ציון.
4. מצודת דוד. ובמדרש, כל העצים כשהן דולקין אין קולן הולך, אבל הקוצים הללו כשהן דולקין קולן הולך, לומר אף אנו מן העצים, אף הכסילים מרבים דברים לומר גם אנו מן החשובים, מדרש רבה, רש״י.
5. ר״י קרא.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. ומי גרם כל זה? על שפנה לבו לשמוע שיר כסילים ולהתבטל ממלאכתו, ר״י קרא.
10. רלב״ג.
11. מצודת דוד.
12. הוא השיר המוזכר בפס׳ ה׳ לעיל, אבן עזרא.
13. מצודת דוד.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְ⁠הוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥⁠ד אֶת⁠־לֵ֖ב מַתָּ⁠נָֽה׃
Surely extortion makes the wise man foolish; and a bribe destroys the understanding.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם אָנִיסָא יְהַתֵּיל בְּחַכִּימָא בְּגִין דְּלָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָתֵיהּ וּמְהוֹבַד בְּמִלּוֹי בִּישַׁיָּא יָת חוּכְמַת לֵב חַכִּימַיָא דְּאִיתְיְהִיבַת לֵיהּ בְּמַתְּנָא מִן שְׁמַיָּא.
[א] כִּי הָעשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם – עֵסֶק שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים עֲסוּקִין בּוֹ זֶה עִם זֶה, יְהוֹלֵל חָכָם, מְעַרְבְּבִין חָכְמָתוֹ. וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שְׁמוֹנִים הֲלָכוֹת לָמַדְתִּי מִיהוּדָה בֶּן פְּדָיָה בַּחֲרִישַׁת הַקֶּבֶר, וְעַל יְדֵי שֶׁהָיִיתִי עָסוּק בְּצָרְכֵי רַבִּים שְׁכַחְתִּים. אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם, רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן כָּל שֶׁהוּא מְבַטֵּל עֲסָקָיו מִפְּנֵי מִשְׁנָתוֹ. תָּנֵי, כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ הֲלָכָה מִמִּשְׁנָתוֹ וּמֵשִׁיב עָלֶיהָ.
[ב] חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה קַיָּם הָיוּ יוֹשְׁבִין לְפָנָיו, כְּשֶׁנִּפְטַר הָלְכוּ לְיַבְנֶה, וְהָלַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ לְאֵמָאוֹס, מְקוֹם מַיִם יָפִים וְנָוֶה יָפֶה, הִמְתִּין לָהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ אֶצְלוֹ וְלֹא בָאוּ, כֵּיוָן שֶׁלֹא בָאוּ בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ אֶצְלָם, וְלֹא הִנִּיחַתּוּ אִשְׁתּוֹ, אָמְרָה מִי צָרִיךְ לְמִי, אָמַר לָהּ הֵן צְרִיכִין לִי. אָמְרָה לוֹ חֵמֶת הָעַכְבָּרִים מִי דַרְכּוֹ לֵילֵךְ אֵצֶל מִי, הָעַכְבָּרִים אֵצֶל הַחֵמֶת אוֹ הַחֵמֶת אֵצֶל הָעַכְבָּרִים, שָׁמַע לָהּ וְיָשַׁב לוֹ עַד שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ, מֵאַחַר זְמַן בָּאוּ אֶצְלוֹ שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ פַּת חִטִּין אוֹ פַּת שְׂעוֹרִים מִי טַב אָכְלָהּ בְּלִפְתָּן, וְלָא יָדַע לַהֲשִׁיבָן בַּלִּפְתָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין לְפוּתִין זֶה בָּזֶה. רַבִּי הֲוָה מְמַנֵּי תְּרֵין מַנָּאִין בְּכָל שָׁנָה, אִין הֲווֹן כְּדַי הֲווֹן מִתְקַיְימִין, וְאִין לָא הֲווֹן דָּמְכִין, מִן דַּאֲתָא רַבִּי לְמִדְמַךְ אֲמַר לִבְרֵיהּ לָא תַעֲבֵיד כֵּן אֶלָּא הֱוֵי מְמַנֵּי כּוּלְּהוֹן כַּחֲדָא, וּמַנֵּי לָךְ רַבִּי חֲנִינָא קֳדָמַאי. וְהוּא לְמָה לָא מַנְּיֵיהּ, רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִיד אֲמַר עַל דְּצָוְוחִין צִיפּוֹרַיָא עֲלֵיהּ, וּמִן צִוְוחָא עָבְדִין הָא כַּדּוּן צָוְוחִין טָבָאוּת, אִם אֲנַן שָׁמְעִין בַּהֲדָא אוֹף בְּהַהִיא צְרִיכִין שְׁמוֹעַ לְהוֹן. רַבִּי בּוֹן אֲמַר לֵיהּ קֳדָם מַן קְרַיְיתָא, אָמַר לֵיהּ קֳדָם רַבִּי הַמְנוּנָא סַפְרָא דְבָבֶל, אֲמַר לֵיהּ כַּד תֵּיזֵל לְתַמָּן אֱמָר לֵיהּ שֶׁמִּנִּיתִיךָ זָקֵן וִידַע דְּלָא מִתְמַנֵּי בְּיוֹמֵיהּ, כֵּיוָן דִּדְמַךְ בְּעָא בְּרֵיהּ דִּימַנִּינֵיהּ וְלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ, אֲמַר לֵית אֲנָא מְקַבֵּל אֶלָּא קֳדָם רַבִּי אָפֵס דְּרוֹמָא, הֲוָה תַּמָּן חַד סַב אָמַר אִם רַבִּי חֲנִינָא קֳדָמַי אֲנָא תִּנְיָין, וְאִם רַבִּי אָפֵס קֳדָמַי אֲנָא תִּנְיָין, קַבֵּיל עֲלוֹי רַבִּי חֲנִינָא לְמִתְמַנֵּי תְּלִיתוֹי, וּזְכָה לִמְאַרְכָה סַגְיָן שְׁנִין. אֲמַר לֵית אֲנָא יָדַע מִן בְּגִין מַה זָּכִיתִי מְאַרְכָה שְׁנִין סַגְיָן, מִן בְּגִין הֲדָא מִילְּתָא, וְאִם מִן בְּגִין דַּהֲוֵינָא סָלֵיק מִן טְבֶרְיָה לְצִפּוֹרִין וַהֲוֵינָא עָקֵים אִיסְטְרַטְיָא שְׁאֵיל בִּשְׁלָמָה דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בְּאֵידֵין מִתַּנְיָן לֵית אֲנָא יָדַע.
דָּבָר אַחֵר: כִּי הָעשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם – עשֶׁק שֶׁעָשְׁקוּ דָּתָן וַאֲבִירָם לְמשֶׁה רַבָּן אִבְּדוּ חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ. וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה, מְתוּנָה כְּתִיב, אִלּוּ הָיָה משֶׁה מָתוּן הָיָה נִצּוֹל, אֶלָּא שֶׁהִקְנִיטוּ וְהִקְפִּידוּ אוֹתוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: יֵרֶא ה׳ עֲלֵיכֶם (שמות ה׳:כ״א), וְלֹא סָבַל אֶלָּא אוֹף הוּא הִקְפִּיד מִכַּעֲסוֹ, וְאָמַר: וּמֵאָז בָּאתִי (שמות ה׳:כ״ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי כָּתַבְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתְּ חָכָם, וְאַתְּ מַקְפִּיד וְאוֹמֵר לִי כָּךְ, חַיֶּיךָ יֵשׁ לְךָ לֵידַע וּלְיַידַּע, טוֹב אַחֲרִיתָן שֶׁל בָּנַי מֵרֵאשִׁית שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם בְּמִצְרַיִם, דִּכְתִיב: עַתָּה תִרְאֶה (שמות ו׳:א׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַוי דְּמוֹבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין, אִבַּדְתִּי אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁלֹא הִרְהֲרוּ אַחֲרַי, וְלֹא מָצָאתִי כַּיּוֹצֵא בָּהֵן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּקְשָׁה מִדַּת הַדִּין לִפְגֹּעַ בּוֹ, דִּכְתִיב: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים (שמות ו׳:ב׳), וְאֵין אֱלֹהִים אֶלָּא מִדַּת הַדִּין, וְנֶאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳ (שמות ו׳:ב׳), אָמַר לוֹ אַתְּ בָּשָׂר וָדָם לֹא יָכוֹלְתָּ לִסְבֹּל אוֹתָם, אֲנִי ה׳ רַחֲמָן בַּעַל הָרַחֲמִים בְּמִדּוֹתַי אֲרַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא (ישעיהו מ״ו:ד׳).
כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה – עושק שהתלמיד עושק את רבו מאבד חכמתו ממנו איזה רבו כל שלמדו משנה ותלמוד וכו׳.
ד״א עושק – (שעשו) [שעשקו] דתן ואבירם את משה נאבדה חכמתם מהם.
ויאבד את לב מתנה – א״ר אביתר מתנה כתיב [אילו היה משה מתון היה ניצול] אלא שהקפידו [ואמרו לו] ירא ה׳ עליכם (שמות ה׳:כ״א) אף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי [אל פרעה] לדבר וגו׳ (שם שם כ״ג). מהו אשר הבאשתם (שם שם כ״א). מלמד שהיו המצריים נותנים אותם בתוך הבנין ובונים עליהם באותה שעה בקש מדת הדין לפגוע במשה הדא הוא דכתיב וידבר אלהים אל משה וגו׳ (שם ו׳:י״ט) א״ל הקב״ה אני כותב עליך והאיש משה עניו מאד (במדבר י״ב:ג׳) ואתה אמרת והצל לא הצלת (שמות ה׳:כ״ג).
כי העושק יהולל חכם – כשהחכם מתעסק בעיסוקים הרבה הם מערבבין אותו מן החכמה, ויאבד את לב מתנה זה תורה שנאמר וממתנה נחליאל.
דבר אחר עסק שמתעסק החכם בצרכי צבור הם משכחין אותומן החכמה, אמר רבי יהושע בן לוי ששים הלכות למדתי מיהודה בן פדיה בחרישת הקבר, ולפי שהייתי עוסק בצרכי צבור שכחתי את כלם.
דבר אחר עסקים שעסק שלמה בדברים שלא היה צורך בהם הטעו אותו שנאמר ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים היו יושבים לפניו, וכשנפטר הלכו להם ליבנה, והלך ר״א בן ערך אצל אשתו (לאימעוט) [לדיומסי] מקום שהמים יפים והנוה יפה, המתין להם כסבור שהם באים אצלו, לבסוף בקש ללכת אצלם ולא הניחתו אשתו, אמרה ליה מי צריך למי, א״ל הם צריכין לי, אמרה ליה הפת והעכברים מי דרכן ללכת אצל מי, הוי אומר עכברים אצל הפת, שמע לה וישב עד ששכח תלמודו, אחר ימים באו אצלו ושאלו לו פת חטים ופת שעורים אי זו טובה בליפתן, ולא היה יודע מהו ליפתן, ויש אומרים קם לקרוא בתורה בפרשת החדש ואמר החרש היה לבם צווחו ליה כולי עלמא התחיל לבכות והם בוכים עד שהחזירו לו תלמודו, והיינו דתנן ר״א אומר הוי גולה למקום תורה, וי״א אליהו ז״ל החזיר לו תלמודו, לכך נאמר כי העושק יהולל חכם.
ואלג׳שם יסכ׳ף אלעאלם, ותד׳הב באלקלב אלעטאיא.
והגזלה והעושק הופכים את החכם לטפש (בעיני הבריות). והמתנות שמקבל (השופט למשל) מעבירות אותו על דעתו.
כי העושק הזה יהולל חכם – כשהכסיל מקנתר את החכם מערבב את דעתו וגם הוא נכשל. דתן ואבירם קינתרו את משה לומר ירא י״י עליכם וישפט (שמות ה׳:כ״א), ועירבבוהו ואיבדו את לבו וגרמו לו שהקפיד כנגד הקב״ה ואמר: והצל לא הצלת את עמך (שמות ה׳:כ״ג), ונענש בדבר שהשיבוהו:⁠א עתה תראה (שמות ו׳:א׳) ולא תראה במלחמת שלשים ואחד מלכים.
לב מתנה – לב חכמה שהיא מתנה לאדם, שנאמר :כי י״י יתן חכמה (משלי ב׳:ו׳).
עשק – לשון ריב וקנתורין.
יש פנים אחרים אך מפרידין את המקראות זה מזה, וכי האמור בראש המקרא מוכיח שמחובר למקרא שלפניו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165 (לפני שתוקן), לונדון 27298. בכ״י לייפציג 1: ״שהשיבהו״. בכ״י מינכן 5: ״שהשיבו״.
For quarreling makes the wise foolish – When the fool provokes the wise person, he confuses his thoughts, and he too, stumbles. Dasan and Aviram taunted Moshe, by saying, "may Adonoy look down upon you and judge, etc.,⁠"1 and they confused him and caused his wisdom to depart and to speak in anger2 against the Holy One, Blessed Is He, and he said, "and You did not save Your people,⁠"3 and he was punished for this matter, when He replied to him, "now you will see,⁠"4 but you will not see the war of the thirty-one kings.
And a gift [corrupts] the heart – The heart of wisdom, which is a gift to man,⁠5 as it is stated, "For Adonoy gives wisdom.⁠"6
Quarreling – An expression of conflict and provocation. There are other interpretations, but they separate the verses one from the other, but "כִּי" [=for] which is stated at the beginning of the verse proves that it is connected to the preceding verse.
1. Shemot 5:21.
2. A wise person should distance himself from being involved in discussion with fools because it will cause his own wisdom to suffer. (Metzudat David)
3. Ibid. (23).
4. Ibid. 6:1.
5. I.e., the provocation by the wicked, causes the wise to forfeit their wisdom, which is God's gift to man.
6. Mishlei 2:6.
כי העושק יהולל חכם – מה שהחכם עושק את תלמידו ואינו רוצה לגלות לו את טעמי התורה יהולל חכמתו ומעורבב דעתו ויאבד אותו החכם את לב מתנה מה שנתן הקב״ה בלבו אותו המעט מאבדו שזה דומה לפסוק עשיר ורש נפגשו עושה כולם י״י.
כי העושק יהלל חכם – למעלה הוא אומר: טוב לשמוע גערת חכם (קהלת ז׳:ה׳), ועכשיו מפרש מהו גערת חכםא – אדם שמניח אומנותו ועוסק לעשוק רשים ולגזול אביונים. פעמים שנכנס אצל חכם, והחכם גוער בו ואומר לו: חזור בך מדרך הרע, ותפוש אומנותך הראשונה. שהעושק יהולל חכם, ומשבח אומנותו ראשונה שהיה בו קודם שתפש דרך לסטיות.
ויאבד את לב מתנה – פתרונו: ויאבד חכמה שנתן הקב״ה בלבו, שמתוך שעוסק בזה שוכח את זה.
א. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 הושמט ע״י הדומות: ״ועכשיו... חכם״.
כי העושק יהולל חכם – מוסב על ולב כסילים בבית שמחה (קהלת ז׳:ד׳), לומר: הכסילים הם משוכים ולהוטיםא ללכת בבית השמחה, ואותה שמחה מביאתן לידי חטאב ועון. על כן יש לחכמים להתרחקג מן הכסילים, שהרי הכסיל שהוא מלא כסילות ועושק יהולל חכם לעשותו כסיל, ומאבד את לב – החכמה שהיא מתנה לאדם מן הקב״ה, ונהפכה חכמת החכם לכסילות.
העושק – הכסיל קורא עושק, על שם שהוא מלא כסילות ועושק. ודוגמתו: וחטאתד עמך (שמות ה׳:ט״ז) – שהעם קורא חטאת.
מתנה – חכמה קורא מתנה, כעיניין שנאמר: כי י״י יתן חכמה (משלי ב׳:ו׳).
א. בכ״י המבורג: ולוהטים.
ב. בכ״י בכתיב חסר: חט.
ג. בכ״י (בחילוף הסדר): להתרחק לחכמים.
ד. כן בפסוק ובהמשך. בכ״י המבורג: וחטא.
כי העשק – הזכיר כי הטוב לחכם שלא יתעסק בדברי השחוק. והזכיר שיש דבר שישיבנו מְהוֹלָל והוא העשק.
ויחסר דְבר קודם מתנה בעבור היות ויאבד לשון זכר, כענין ושונא מתנות יחיה (משלי ט״ו:כ״ז). וכמוהו עד נמצא עולתה בך (יחזקאל כ״ח:ט״ו).
SURELY OPPRESSION TURNETH A WISE MAN INTO A FOOL. Kohelet notes that it is good for a wise man not to occupy himself with laughter. He mentions that [in addition to laughter] there is something else that will turn a wise man into a fool; that is, oppression.⁠1
[AND A GIFT2 DESTROYETH THE UNDERSTANDING]. The word devar should have been placed before mattanah (gift) because vi-ye'abbed (destroyeth) is masculine.⁠3
Our verse is similar in meaning to but he that hateth gifts (mattanot)⁠4 shall live (Prov. 15:27).
Our verse is also similar to till unrighteousness (avlatah) was found (nimtza) in thee (Ezek. 28:15).⁠5
1. If a wise man oppresses another, he will lose his sense of judgment.
2. A bribe.
3. However, mattanah is feminine. Our verse reads: vi-ye'abbed et lev mattanah (and... destroyeth the understanding). The verse should have read: vi-te'abbed et lev mattanah, for mattanah is feminine. Hence, Ibn Ezra comments that our text should be read as if written: vi-ye'abbed et lev devar matannah. Devar is masculine. Thus, it is proper for vi-ye'abbed to govern it. Devar means “a thing.” Devar mattanah means “a thing which is a gift.” Vi-ye'abbed et lev devar matanah means: a thing which is a gift destroys understanding.
4. Gifts refers to bribes.
5. Here, too, the word devar must be inserted into the text. Ezek. 18:15 reads: ad nimtza avlatah bakh (till unrighteousness [avlatah] was found [nimtza] in thee). Avlatah is feminine. Nimtza is masculine. Nimtze'ah is feminine. Thus, our verse should have read ad nimtze'ah avlatah bakh. Hence, Ibn Ezra comments that our verse should be read as if written: ad nimtza devar avlatah bakh. In this case nimtza governs devar, which is masculine. According to Ibn Ezra, ad nimtza avlatah bakh should be rendered: “till an unrighteous thing was found in thee.”
כי העושק יהולל ויסכל החכם, לכך יתרחק אדם משיר כסילים, ויתקרב אצל גערת חכם, כי שחוק הכסיל רשע הוא, כדכתיב ״שחוק לכסיל עם עסוק זמה״ (משלי י׳:כ״ג).
ויאבד את לב מתנה – המקבלה, הוא הלוקח שוחד לעשות משפט.
כי העושק והגזל והשוחד יהולל – ויסלף דברי חכם – לכן יתרחק מן הכסילים הגוזלים והחומסים, ויאבד העושק את לב מקבל מתנה.
כי העושק יהולל חכם אם החכם עוסק בעושק ובלקיחת רכוש, הדבר הורס את שכלו ומשבש את מחשבתו והידע שלו נעלם, וזאת למרות שהוא חכם, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בכסיל.
ויאבד את לב מתנה משמעות משפט זה דומה למשמעות הפסוק ״ושונא מתנות יחיה״ (משלי טו:כז), כלומר ״והמתנה תאבד את הלב״, או שה-ו׳ נשמטה וכוונתו לומר ״ויאבד את לבו באהבת המתנות״, שכן ״ויאבד״ הוא פועל יוצא, והוא בלשון זכר ואינו יכול להתייחס למילה ״מתנה״, ומכאן שהוא מתייחס אל החכם, והמושא שלו הוא הלב. אחרים מפרשים בצורה שהיא קרובה יותר למדרש, שהנושא של ״ויאבד״ הוא העושק שהוזכר קודם לכן, כמו ״יהולל״, והמילים ״את לב מתנה״ משמעותן השכל שניתן לאדם במתנה, כלומר המוכנות שיש בו לקבל את המעלות [הידע] ולתאר לעצמו במחשבתו את הרעיונות השכליים והאמיתות, המוכנות הזאת סופגת נזק מן העיסוק בעושק ובקשת ההנאות הגופניות. כלומר, המשמעות של הפסוק כולו היא שהעושק הופך את החכם לכסיל, כלומר הורס את חכמתו, ולא זו בלבד אלא הוא גם מקלקל את המוכנות השכלית שיש בו ומקלקל את שכלו הטבעי, שכן נשארת בו רק חייתיות טהורה, ופירוש זה הוא מופשט מאוד אך מתאים לדברי הפסוק.
כי העשק – הנה העושק.
לב מתנה – הוא השכל הנתן בשפע השכל הפועל והוא אשר יקראוהו השכל הנקנה, או יהיה הרצון בו, רצון מתנה, כי לב יאמר בענין הרצון.
הנה העשק יכעס עליו החכם ויהולל אותו לרוב כעסו עליו, ויאבד לב מתנה (שם שם, ז) והוא השכל הנקנה שנתנו לו מושכליו באמצעות החושים והשכל הפועל. וזה כי רוב הכעס יהיה סבה מצד טרדתו בו שלא יוכל להשתדל בהשגת הדברים העיוניים.
או ירצה בזה, שהעושק יאבד מהחכם לרוב כעסו עליו, הרצון אשר לשכל הפועל לתת לו המושכלות והודעת העתידות להשגחה עליו, וזה מבואר בנפשו, כי הכעס ימנע מהאדם קבול שפע השכל הפועל.
או ירצה בזה והוא הנכון, שהחכם אם יאהב העושק והחמס הנה זה יסיר ממנו חכמתו וישימהו הולל, כי הטרדה במחשבות המגונות ההם תמנע ממנו בקשת החכמה, ויאבד ממנו הרצון אשר לשכל הפועל לתת לו המושכלות.
(ז-יז) והכלל העולה מהדברים הוא, ששלמות כשרון המעשה הוא מועיל מאד וטוב. ובאר עם זה שההמשך לחכמים עם הצער טוב מההמשך לסכלים עם ההנאה. וזכר בזה קצת מוסרים כוללים בענין כשרון המעשה, ובאר עם זה שכשרון המעשה צריך לחכם, כי העדר כשרון המעשה יהיה סבה להסיר מהחכם חכמתו כמו שאמר, כי העושק יהולל לב חכם (שם שם, ז). ובאר גם כן שהחכמה צריכה לשלמות כשרון המעשה וזהו אמרו, החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר (שם שם, יט), והם המושלים ברוחם. כי החכמה תשים כשרון המעשה בצד היותר שלם, ובזה התבאר שכל אחד מאלו השלמויות יעזר בחברו. וזכר עם זה שטובה חכמה עם שלמות הקנין כי שלמות הקנין הוא עוזר להשיגה. והוא אמרו, טובה חכמה עם נחלה (שם שם, יא). ואחר באר שהחכמה תעזור להשיג שלמות הקנין והוא אמרו, בצל החכמה בצל הכסף (שם שם, יב). ובזה התבאר שאלו השלמויות גם כן הם נעזרים קצתם בקצת. והזהיר עם זה מנטות בכשרון המעשה אל החסידות והקצה, במקום הבלתי ראוי, ר״ל שלא יהיה צדיק הרבה ולא יהיה רשע הרבה, אבל ראוי שיטה אל האמצעי במדות לפי מה שישוער בדבר דבר. ובזה הזהיר זאת האזהרה בענין החכמה, כי אין ראוי שיחקור האדם במה שאין לו פתח יכנס ממנו בהשגתו. ולא ימנע מהחקירה בדברים אשר אפשר לו השגתם. ולזה אמר אל תתחכם יותר... (שם שם, טז) ואל תהי סכל (שם שם, יז). ואולם בשלמות הקנין לא הוצרך לכמו זאת האזהרה לפי שכבר נתבאר מענינו שאין טוב בו בעצמו כי אם להיות לעזר לשאר השלמויות. ומי שישתדל בשלמות הקנין יותר מן הראוי, ימנע ממנו שאר השלמויות, וזה הפך המכוון ממנו. וכבר העיר גם כן במה שקדם שאין ראוי להשתדל יותר מן הראוי בשלמות הקנין והוא אמרו, אהב כסף לא ישבע כסף (שם ה, ט). ובאר שם שאין תועלת בשלמות הקנין מצד עצמו.
כי העושק. כי הזמן שיעשוק האדם מן העיון כדי לשחוק בו בדברים בטלים, יהולל חכם במה שיבטל בו מן העיון1: ויאבד לב מתנה. עד שלפעמים יקרה שיטעה גם במושכלות הראשונות שניתנו לו במתנת הטבע, או המסדר, בלתי השתדלות האדם2:
1. ׳יהולל׳ מלשון ׳הוללות׳ שעניינו ערבוב הדעת. כלומר, על ידי שיעשוק מזמנו הראוי לעיון, ויבלה את זמנו בשמיעת קול הכסיל, תתערבב דעתו של החכם עליו, נמצא שעושק הזמן גורם להולל ולערבב את דעת החכם. וקרוב לזה פירש אבע״ז. ונמצא שלא הזמן העשוק בלבד הלך לריק, אלא שנעשה שכלו מהולל ומבולבל בגלל שיר הכסיל ששמע, עד שלא תהיה לו יישוב הדעת אחר כך לעיון הישר.
2. לאדם ניתן ׳לב מתנה׳, כלומר שיש מושכלות שנמצאים בשכלו מטבעו ללא שיעמול בכך במתנת הטבע או במתנת ה׳ המסדר את הטבע, אך כאשר האדם עושק את זמנו ומתבטל מן העיון לעסוק בדברים בטלים כשמיעת שיר הכסיל, דעתו מתערבבת עליו והופך להיות מהולל, עד שיכול לשכוח לא רק את החכמה שקנה בעמלו, אלא אף את אותה החכמה שהיתה בו מטבעו, שהם דברים פשוטים שהאדם משיג אותם ללא התבוננות. [וכ״כ רבינו לעיל (ג י-יא) ׳גם את העולם נתן בלבם - נתן בשכלם מושכלות ראשונות להשיג בהם כוללים אשר הם לעולם על אופן אחד׳, וראה מה שצויין שם לדבריו באור עמים].
ויאבד את לב מתנה. במדרש רבתי עושר שעשקו דתן ואבירם למשה רבן אבדו חכמתו ממנו ויאבד את לב מתנה מתונה כתיב אילו היה משה מתון היו ניצולין אלא שהקניטו והקפידו אותו וכו׳ כלומר דקרי ביה מתונה ובש״ר פ׳ ו׳ אין זה ועיין באות אמת דף קי״ג עמוד ב׳.
העושק – ענין קנתור וערעור כמו את כל העשוקים (קהלת ד׳:א׳).
יהולל – ענין ערבוב הדעת כמו ושופטים יהולל (איוב י״ב:י״ז).
לב מתנה – רוצה לומר לב חכמה שהיא מתנה לאדם מאת המקום כמו שנאמר כי ה׳ יתן חכמה (משלי ב׳:ו׳).
כי העושק – כאומר אף אם האיש החכם הזה יגער בכסילים בשמעו כי ידבר דברי קלות ראש, עם כל זה לא טוב לשמוע, כי כשיגער בהם ישיבו גם המה דברי קנתור ויערבבו דעת החכם ויאבד את לב חכמה וידבר גם הוא בלי דעת, לכן טוב ללכת מנגד.
וזה שאני מצוך היום ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, וכיוצא בזה מהרחקת התענוגים, הוא כי העֹשר(ק) יהולל חכם, והראיה על זה היא שהרי השֹחד יעור פקחים ויאבד את לב מתנה; הרי שהעושר יהולל חכם,
העשק – שהכסיל הולך ועושק ושוחק עליו.
יהולל – יצער החכם צער כ״כ חזק שכמעט משתטה בעבור זה.
ויאבד – ויגרום שלב מתנה (לב חכם וטוב שכמהו נמצאים יקרים ומעטים בעולם עד שיתכן לומר על מי שנפל גורלו להיות לו מבטן לב כזה, מתנה גדולה קבל מאת האלהים) ישתגע ויאבד (שד״ל).
כי העושק וגו׳ – כי העושק יהולל חכם – עסק שתלמידי חכמים עסוקין בו זה עם זה, יהולל חכם, מערבבין חכמתם,⁠1 [דבר אחר כי העושק יהולל חכם עסק שתלמיד חכם עוסק יהולל חכם] ויאבד את לב מתנה – כדאמר ר׳ יהושע בן לוי, שמונים הלכות למדתי מיהודה בן פדיה בחרישת הקבר,⁠2 וע״י שהייתי עוסק בצרכי רבים שכחתים.⁠3 (שם)
כי העושק וגו׳ – כי העושק יהולל חכם – עושק שעשקו דתן ואבירם למשה האבידו חכמתו ממנו,⁠4 ויאבד את לב מתנה – מתונה כתיב, שאלמלא היה משה מתון היה נצול, אלא שהקניטוהו והקפידוהו, ואף הוא הקפיד מכעסו ואמר להקב״ה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה.⁠5 (שם)
1. ומפרש כאן עושק מענין מחלוקת ומלשון כי התעשקו עמו (פ׳ תולדות) ור״ל כשהחכמים מתעשקים זה עם זה, על ידי זה נשכח תלמודם.
2. בשדה שנחרש בו קבר לענין טומאה וטהרה.
3. דריש עשק מלשון עסק בחלף שי״ן בסמ״ך מפני שהן ממוצא אחד, ור״ל תלמיד חכם שמתעסק בצרכי צבור מתערבב ומשתכח תלמודו, כי לא יוכל ליחד ולצמצם כל כשרונותיו וכחותיו לתורה.
4. ר״ל המחלוקת, והוא מלשון כי התעשקו עמו, כמש״כ.
5. ובזה אבד לו חלק טוב מפני שזה גרם לו שלא יכנס לארץ כמש״כ עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, ודרשו, עתה תראה, ואי אתה תראה במלחמת ל״א מלכים שבעת כניסת ישראל לארץ, ועיין במ״ר ר״פ וארא. ולכאורה אינו מבואר לדרשה זו ענין הכתוב ויאבד את לב מתנה, והלא אדרבה הוא דריש כאן דמשה לא היה מתון, וצ״ל דהכונה כאן אלמלא היה משה מתון בדבר זה היה נצול, והבאור הוא דבאמת היה משה מתון במעשיו וכנראה מענינו במחלוקת קרח, אלא כאן אבד מתינותו מפני העושק שעשקוהו, והוי הפי׳ ויאבד את לב מתנה, כי העושק יאבד מדת המתינות אפילו מאיש מתון, כמו משה. – ודע כי לפנינו לא כתיב מתונה, אך ידוע הוא כי לחז״ל היו מסורות שונות מאשר המסורות שאתנו וכמש״כ התוס׳ בשבת נ״ה ב׳, והארכנו מזה במק״א.
ואף אם האיש החכם הזה יגער בכסילים בשמעו כי ידברו דברי קלות ראש, עם כל זה לא טוב לשמוע את הכסיל, כי כשיגער בהם ישיבו גם הם דברי קנתור ויערבבו דעת החכם1, כִּי הָעֹשֶׁק – הקנתור2 יְהוֹלֵל – יערבב את דעתו של3 הֶחָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב חכמתו שהיא4 מַתָּנָה לאדם5 מאת המקום6 וידבר גם הוא בלי דעת7:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, מצודת ציון.
3. רש״י, מצודת ציון.
4. רש״י, ר״י קרא, מצודת ציון.
5. רש״י, ר״י קרא, מצודת ציון.
6. כמו שנאמר (משלי ב, ו) ״כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה״, מצודת דוד. וכמו שדתן ואבירם קנתרו את משה לומר (שמות ה, כא) ״יֵרֶא ה׳ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט״ וערבבוהו ואבדו את ליבו וגרמו לו שהקפיד כנגד הקב״ה ואמר (שם פס׳ כג) ״וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ״, ונענש בדבר שהשיבו (שמות ו, א) ״עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה״ ולא תראה במלחמת ל״א מלכים, רש״י, מדרש רבה.
7. מצודת דוד. ובמדרש, ״כי העושק יהולל חכם״ מה שהחכם עושק את תלמידו ואינו רוצה לגלות לו את טעמי התורה, יחולל חכמתו ומעורבב דעתו, ״ויאבד״ אותו החכם את ״לב מתנה״ מה שנתן הקב״ה בליבו, אותו המעט מאבדו, לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹא ט֥וֹב אֶֽרֶךְ⁠־ר֖וּחַ מִגְּ⁠בַהּ⁠־רֽוּחַ׃
Better is the end of a thing than its beginning. The patient in spirit is better than the proud in spirit.
א. מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ל=מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ בגעייה ימנית
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָב סוֹף עִסְקָא מִן שֵׁירוּיָהּ דִּבְשֵׁירוּיָהּ לָא אִשְׁתְּמוֹדַע לִגְבַר מַה דַּעֲתִיד לְמֶהֱוֵי בְּסוֹפֵיהּ אֱלָהֵין סוֹף מִלְּתָא טָב אִשְׁתְּמוֹדַע לִגְבַר דְּטָב הוּא וְטָב [מִן] קֳדָם יְיָ גְּבַר דִי שַׁלִיט בְּרוּחֵיהּ וּמְחַבֵּשׁ יִצְרֵיהּ מִגְּבַר דְּאָזִיל בְּגַּסּוּת רוּחֵיהּ.
טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ – רַבִּי מֵאִיר הֲוָה יָתֵיב וְדָרִישׁ בְּבֵי מִדְרְשָׁא דִּטְבֶרְיָה וַהֲוָה אֱלִישָׁע רַבֵּיהּ גָּיֵּיז בְּשׁוּקָא אַרְכֵּיב עַל סוּסְיָא בְּשַׁבַּתָּא, אָמְרוּן לְרַבִּי מֵאִיר הָא אֱלִישָׁע רַבָּךְ אָתֵי גָּיֵּיז בְּשַׁבַּתָּא בְּשׁוּקָא, נָפַק לְגַבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ בַּמֶּה הֲוֵיתָא עָסֵיק, אָמַר לֵיהּ: וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ (איוב מ״ב:י״ב), אֲמַר לֵיהּ בֵּרַךְ, שֶׁהִכְפִּיל אֶת מָמוֹנוֹ. אָמַר לֵיהּ עֲקִיבָא רַבָּךְ לָא הֲוָה אָמַר כֵּן, אֶלָּא: וַה׳ בֵּרַךְ אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ, בִּזְכוּת תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מֵרֵאשִׁיתוֹ. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אַתְּ אֲמַרְתְּ שׁוּב טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁתוֹ, אֲמַר לֵיהּ וּמָה אַתְּ אֲמַרְתְּ בֵּיהּ, אָמַר לוֹ יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁהוּא קוֹנֶה סְחוֹרָה בְּנַעֲרוּתוֹ וְהוּא מַפְסִיד, וּבְזִקְנוּתוֹ הוּא מִשְׂתַּכֵּר בָּהּ.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁתוֹ – יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמּוֹלִיד בָּנִים בְּנַעֲרוּתוֹ וְהֵן מֵתִים, מוֹלִיד בְּזִקְנוּתוֹ וְהֵן מִתְקַיְּמִין.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁתוֹ – יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשִׂים רָעִים בְּנַעֲרוּתוֹ וּבְזִקְנוּתוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁתוֹ – יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁהוּא לָמֵד תּוֹרָה בְּנַעֲרוּתוֹ וּמְשַׁכְּחָהּ, וּבְזִקְנוּתוֹ הוּא חוֹזֵר עָלֶיהָ, הֱוֵי: טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁתוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא רַבָּךְ לֹא כָךְ אָמַר, אֶלָּא: טוֹב אַחֲרִית דָּבָר כְּשֶׁהוּא טוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ, וְכֵן הָיָה מַעֲשֶׂה אֲבוּיָה אָבִי מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וּכְשֶׁבָּא לְמוּלֵנִי קָרָא לְכָל גְּדוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְקָרָא לְכָל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וְקָרָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עִמָּהֶם, וּכְשֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ שָׁרוֹן אִילֵּין אָמְרִין מִזְמוֹרִין, וְאִילֵּין אָמְרִין אַלְפָבֵּתָרִין, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִילֵּין עָסְקִין בְּדִידְהוֹן, וַאֲנַן לֵית אֲנַן עָסְקִין בְּדִידָן, וְהִתְחִילוּ בַּתּוֹרָה וּמִן הַתּוֹרָה לַנְּבִיאִים, וּמִן הַנְבִיאִים לַכְּתוּבִים, וְהָיוּ הַדְּבָרִים שְׂמֵחִין כִּנְתִינָתָן מִסִּינַי וְהָאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתֵיהֶן, עִקַּר נְתִינָתָן לֹא מִסִּינַי נִתְּנוּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם (דברים ד׳:י״א), אָמַר הוֹאִיל וְכָךְ הוּא גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה, הַבֵּן הַזֶּה אִם מִתְקַיֵם לִי הֲרֵינִי נוֹתְנוֹ לַתּוֹרָה, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹא הָיְתָה כַּוָּנַת מַחְשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם לֹא נִתְקַיְמָה בִּי תּוֹרָתִי. וּמָה אַתְּ אָמַר תּוּבָן: לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית (איוב כ״ח:י״ז). אֲמַר לֵיהּ וּמָה אֲמַרְתְּ בֵּיהּ, אָמַר לוֹ אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁקָּשִׁין לִקְנוֹת כִּכְלֵי זָהָב וּזְכוּכִית, אָמַר לוֹ עֲקִיבָא רַבְּךָ לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא מַה כְּלֵי זָהָב וּזְכוּכִית אִם נִשְׁבְּרוּ יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה, אַף תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאִבֵּד מִשְׁנָתוֹ יָכוֹל הוּא לַחֲזֹר עָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ חֲזוֹר עוֹל לָךְ, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ מְנָּן אַתְּ יָדַע, אֲמַר לֵיהּ מִטַּלְפֵי סוּסִי, שֶׁכְּבָר הָלַךְ אַלְפַּיִם אַמָּה. אֲמַר לֵיהּ וְכָל הֲדָא חָכְמְתָא אִית בָּךְ וְלֵית אַתְּ חוֹזֵר בָּךְ. אֲמַר לֵיהּ לֵית בְּחֵילִי. אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, אֲמַר לֵיהּ רוֹכֵב הָיִיתִי עַל הַסּוּס וּמְטַיֵּל אֲחוֹרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְשָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל מְצַפְצֶפֶת וְאוֹמֶרֶת: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים (ירמיהו ג׳:כ״ב), שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג׳:ז׳), חוּץ מֵאֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ כֹּחִי וּמָרַד בִּי. וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹ, רָאָה אָדָם אֶחָד עָלָה לְרֹאשׁ הַדֶּקֶל בְּשַׁבָּת וְנָטַל הָאֵם עַל הַבָּנִים וְיָרַד בְּשָׁלוֹם, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת רָאָה אָדָם אֶחָד עָלָה לְרֹאשׁ הַדֶּקֶל וְנָטַל הַבָּנִים וְשִׁלַּח אֶת הָאֵם, וְיָרַד וְהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ וָמֵת, אָמַר כְּתִיב: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כ״ב:ז׳), הֵיכָן טוּבוֹ שֶׁל זֶה וְהֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה, וְלֹא יָדַע שֶׁדְּרָשָׁהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְמַעַן יִיטַב לָךְ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל יְדֵי שֶׁרָאָה לְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנַּחְתּוֹם נָתוּן בְּפִי הַכֶּלֶב, אָמַר מָה הַלָּשׁוֹן שֶׁיָּגַע בַּתּוֹרָה כָּל יָמָיו כָּךְ, לָשׁוֹן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְיָגֵעַ בַּתּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר אִם כֵּן לֹא מַתַּן שָׂכָר לַצַּדִּיקִים, וְלֹא תְּחִיַּת הַמֵּתִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל יְדֵי שֶׁכְּשֶׁהָיְתָה אִמּוֹ מְעֻבֶּרֶת בּוֹ עָבְרָה עַל בָּתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵרִיחָה וְנָתְנוּ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְאָכְלָה, וְהָיָה מְפַעְפֵּעַ בִּכְרֵיסָהּ כַּאֲרִיסָה שֶׁל חֲכִינָה. לְאַחַר יָמִים חָלָה אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה, אֲתוֹן אָמְרִין לְרַבִּי מֵאִיר אֱלִישָׁע חוֹלֶה, אֲזַל לְגַבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ חֲזוֹר בָּךְ, אֲמַר לֵיהּ וְעַד כַּדּוּן מְקַבְּלִין, אֲמַר לֵיהּ וְלָא כְתִיב: תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא (תהלים צ׳:ג׳), עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה וָמֵת, וְהָיָה רַבִּי מֵאִיר שָׂמֵחַ וְאוֹמֵר דּוֹמֶה שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה נִסְתַּלֵּק רַבִּי. וְכֵיוָן שֶׁקְּבָרוּהוּ בָּאתָה הָאוּר לִשְׂרֹף אֶת קִבְרוֹ, אֲתוֹן אָמְרִין לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר קֶבֶר רַבְּךָ נִשְׂרַף, יָצָא וּפָרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, אֲמַר לֵיהּ: לִינִי הַלַּיְלָה (רות ג׳:י״ג), בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁכֻּלּוֹ לַיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, מַהוּ וְהָיָה בַבֹּקֶר, בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב ה׳ לַכֹּל (תהלים קמ״ה:ט׳). וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה׳ שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. וּדְמָכַת לֵיהּ. אָמְרוּן לֵיהּ רַבִּי לְעָלְמִין דְּאָתֵי אִין אָמְרִין לָךְ מָה אַתְּ בָּעֵי אָבִיךְ אוֹ רַבָּךְ מַה תֵּימַר, אֲמַר אַבָּא וּבָתַר כֵּן רַבִּי. אָמְרִין לֵיהּ וְשָׁמְעֵי לָךְ אִינוּן, אֲמַר לְהוֹן וְלָאו מַתְנִיתָּא הִיא, מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, מַצִּילִין אֱלִישָׁע בִּזְכוּת תּוֹרָתוֹ. לְבַסּוֹף בָּאוּ בְנוֹתָיו וְתוֹבְעוֹת צְדָקָה אֵצֶל רַבֵּנוּ, אָמַר: אַל יְהִי לוֹ משֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו (תהלים ק״ט:י״ב). אָמְרִין, רַבִּי לָא תִסְתַּכַּל בְּעוֹבָדוֹהִי אִסְתַּכַּל לְאוֹרָיְיתֵיהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה רַבִּי וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיִתְפַּרְנְסוּ, אָמַר מַה מִּי שֶׁלֹא הָיְתָה תּוֹרָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם כָּךְ הֶעֱמִיד, מִי שֶׁתּוֹרָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ, חַד פַּרְסִי אֲתָא גַּבֵּי רַב אֲמַר לֵיהּ אַלְפֵנִי אוֹרָיָא, אֲמַר לֵיהּ אֱמֹר אָלֶ״ף, אֲמַר לֵיהּ מַאן דְּיֵימַר דְּהוּא אָלֶ״ף, יֵמְרוּן דְּאֵינוֹ כֵן. אֱמֹר בֵּי״ת, אֲמַר לֵיהּ מַאן אֲמַר דְּהוּא בֵּי״ת, גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה, אֲזַל לְגַבֵּי שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ אַלְפֵנִי אוֹרָיָא, אֲמַר לֵיהּ אֱמֹר אָלֶ״ף, אֲמַר לֵיהּ מַאן דְּיֵימַר דְּהוּא אָלֶ״ף, אֲמַר לֵיהּ אֱמֹר בֵּי״ת, אֲמַר לֵיהּ מַאן אֲמַר דְּהוּא בֵּי״ת, אַחֲדֵיהּ בְּאוּדְנֵיהּ וַאֲמַר אוּדְנִי אוּדְנִי, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל מַאן אֲמַר דְּהוּא אוּדְנִיךְ. אֲמַר לֵיהּ כּוּלֵּי עָלְמָא יָדְעִין דְּהוּא אוּדְנִי, אֲמַר לֵיהּ אוֹף הָכָא כּוּלֵּי עַלְמָא יָדְעִין דְּהוּא אל״ף וּדְהוּא בי״ת, מִיָּד נִשְׁתַּתֵּק הַפַּרְסִי וְקַבֵּיל עֲלוֹי, הֱוֵי: טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ, טוֹבָה הִיא הָאֲרִיכָה שֶׁהֶאֱרִיךְ שְׁמוּאֵל עִם הַפַּרְסִי מֵהַקְפָּדָה שֶׁהִקְפִּיד עֲלֵיהּ רַב, אִלּוּלֵי כֵן חָזַר הַפַּרְסִי לְסִיאוּרוֹ, וְקָרָא עָלָיו: טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ. וְעוֹד, עֲקִילַס הַגֵּר שָׁאַל לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמַר לוֹ הֲרֵי חִבָּה שֶׁחִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגֵּר בְּלֶחֶם וּבְשִׂמְלָה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה (דברים י׳:י״ח), כַּמָּה טַוָּוסִין וְכַמָּה פַּסְיוֹנִין אִית לִי וַאֲפִלּוּ עֲבָדַי לָא מַשְׁגִּיחִין עֲלֵיהוֹן. אָמַר לֵיהּ וְכִי קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ דָּבָר שֶׁבִּקֵּשׁ בּוֹ אָבִינוּ יַעֲקֹב מִתְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ (בראשית כ״ח:כ׳), דָּבָר קַל הוּא. אֲתָא לְגַבֵּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּשְׁאֵיל לֵיהּ כָּךְ, אָמַר לוֹ גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר לְשֵׁם שָׁמַיִם זָכָה וּמַשִּׂיאִין מִבְּנוֹתָיו לִכְהֻנָּה. לֶחֶם זוֹ לֶחֶם הַפָּנִים. וּבֶגֶד אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה. צִמְצְמוֹ בִּדְבָרִים, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו וְכִי קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ דָּבָר שֶׁנֶּחְבַּט בּוֹ הַזָּקֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן לִי לֶחֶם (בראשית כ״ח:כ׳), וְלָמָּה אַתְּ מוֹשִׁיטוֹ בְּקָנֶה, הִתְחִיל מְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, לֶחֶם זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי (משלי ט׳:ה׳). וּבֶגֶד זֶה הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח׳:ט״ו). הֱוֵי: טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ טוֹבָה הִיא הָאֲרִיכָה שֶׁהֶאֱרִיךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עִם עֲקִילַס הַגֵּר, מֵהַקְפָּדָה שֶׁהִקְפִּיד בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁאִלּוּלֵי כֵן חָזַר לְסִיאוּרוֹ, וְקָרָא עָלָיו: טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְבַהּ רוּח.
טוב אחרית דבר מראשיתו – ר׳ מאיר הוה קאים ודריש טוב אחרית דבר מראשיתו אדם שעושה סחורה בנערותו ומפסיד ובזקנותו חוזר ומשתכר טוב אחרית דבר יש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו ובזקנותו חוזר בתשובה.
ד״א טוב אחרית דבר – יש לך אדם שמוליד בנים בנערותו והם מתים ובזקנותו הם חיים. ד״א יש לך אדם שלמד בנערותו ושכחו ומתעסק בה בזקנותו וכך היה רבי מאיר דורש בטבריא והוה אלישע רביה עבר בשוקא והוה רכיב על סוסיא בשבתא א״ל אלישע לרבי מאיר במאי עסיקינן א״ל בהאי קרא א״ל חבל על דאבדין ולא משתכחין עקיבא רבך לא כך אמר אלא טוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו טוב. וכך היה מעשה אבויה אביו היה מגדולי ירושלים יום שגמלתו אמו עשה סעודה והיו שם גדולי ירושלים ור׳ אליעזר ורבי יהושע כיון דאכלין ושתין אלו אמרין אלפא ביתא מן הכא ואילין אמרין [מזמורין] מן הכא א״ל רבי אליעזר לר׳ יהושע עד דאלו מתעסקין בדידהון אף אנן נעסוק בדידן התחילו מתעסקין בתורה ובנביאים ובכתובים והיו הדברים עריבין כנתינתן מהר סיני וירדה האש והיתה מלהטת סביבותן עלה אבויה אביו אצלם אמר להם למה באתם כאן לשרוף את ביתי באש אמרו לו חס ושלום עוסקין היינו בתורה ובנביאים ובכתובים והיו הדברים] שמחים] כנתינתן מסיני ולא באש ניתנו [לאו הכי כתיב וההר בוער באש] אמר להם ואבויה אבא אם כך היא כחה של תורה הבן שמלתי היום אני מגדלו לתורה ועל ידי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימה בו תורה אמר להם ומאי אמריתו תוב וה׳ בירך את אחרית איוב מראשיתו (איוב מ״ב:י״ב) א״ל ומאי אמרת ביה אמר מלמד שכפל הקב״ה את כל ממונו דכתיב (וישב) [ויסף] ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה (שם שם י׳) א״ל חבל עליך עקיבא רבך לא כך אמר אלא וה׳ בירך את אחרית איוב בזכות תשובה ומעשים טובים שהיה בידו היה אחריתו טוב מראשיתו. א״ל ומאי אמרת (וישב ה׳) [ייטיב אלהיך] את שם שלמה וגו׳ (מלכים א א׳:מ״ז) מכאן אתה למד שאין אדם מתקנא לא על בנו ולא על תלמידו א״ל חבל על דאבדין ולא משתכחין עקיבא רבך לא כך אמר אלא (יגדל ויטב) [ייטיב] אלהים את שם שלמה בזכות שמך ויגדל [את] כסאו בזכות כסאך א״ל ומאי אמרת לא יערכנה זהב וזכוכית (איוב כ״ח:י״ז) א״ל מאי אמרת ביה א״ל אלו דברי תורה שקשין לקנותן כזהב ונוחין לשברן כזכוכית א״ל חבל על דאבדן ולא משתכחין עקיבא רבך לא כך אמר אלא מה כלי כסף וכלי זהב אם נשתברו יש להם תקנה אף תלמיד חכם שסרח יש לו תקנה אף אתה חזור בך (אמר לו:) מאיר עד כאן תחום שבת א״ל מנין אתה יודע א״ל מטלפי סוסי שיערתי א״ל וכל הא חכמתא אית גבך ולית את חזר בך א״ל לית אנא יכיל א״ל למה א״ל פעם אחת הייתי רוכב על הסוס סמוך לכותל מערבי של בית המקדש ושמעתי בת קול יוצאת מבית קדשי הקדשים ומפוצצת ואומרת שובו בנים שובבים (ירמיהו ג׳:י״ד) חוץ מאלישע שהיה יודע כוחי ומרד בי מה היה עושה להם לישראל בימי השמד היו משעבדין אותן בתוך חבילות גדולים ופורקין אותן בתוך ארבע אמות אמר ישאו קטנות ואל יפרקו עוד זמן עלו תרויהון קמי בית ספרין והוה מקרא לטליא ולרשע אמר אלהים (תהלים נ׳:ט״ז) והוא אמר ולאלישע אמר אלהים א״ל מאיר לא מן סגונו אם כן ומהיכן היה הדבר הזה אמרו פעם אחת היה יושב ושונה בה בבקעת גינוסר וראה יהודי אחד עולה לדקל ונטל את הבנים והניח האם כיון שירד נשכו נחש ומת אמר כתיב שלח תשלח את האם וגו׳ והארכת ימים (דברים כ״ב:ז׳) היכן אריכת ימיו ולא ידע [הא] דדרשו [רבי יעקב] בר ברתיה דאחר בציבורא למען ייטב לך (דברים כ״ב:ז׳) בעולם שכולו טוב והארכת ימים (דברים כ״ב:ז׳) בעולם שכולו ארוך. ויש אומרים ע״י שהיתה אמו מעוברת [בו] ועברה אצל בתי ע״ז והיתה מריחה מאותו המין ולא היתה יכולה לסבול עד שנתנו לה מאותו המין ואכלה והיה מפעפע במעיה. ויש אומרים לשונו של ר׳ יהודה הנחתום ראה בפי כלב אמר פה שהוציא דברים טובים כנתינתן מסיני ילחך בעפר בשוק דומה שאין תחיית המתים ואין מתן שכר לצדיקים לאחר ימים חלה אחר ואמרין לר׳ מאיר רבך חולה אזיל לגביה אמר ליה רבי חזו רבך א״ל וכי כדו מקבלין א״ל אין הכי נמי דהא כתיב תשב אנוש עד דכא (תהלים צ׳:ג׳) עד דכדוכה של נפש באותה שעה זלגו עיניו דמעות שמח רבי מאיר אמר דומה לי שמתוך תשובה נסתלק רבי כיון שנקבר ירד האש לשרוף את רבו אמרו לו לרבי מאיר קברו של רבך שורף הלך ופירש טליתו עליו אמר ליני הלילה (רות ג׳:י״ג) בעולם הזה שדומה ללילה והיה בבקר (שם) זה העולם הבא שהוא דומה ליום אם יגאלך טוב (שם) זה הקב״ה שכתוב בו טוב ה׳ לכל (תהלים קמ״ה:ט׳) ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך (אני) [אנכי] וגו׳ (שם) ודמכת ליה אמרין לר׳ מאיר עליתיה לעלמא דאתי אינון אמרין לך למאן את בעי לאבוך או לרבך אמר להון לאבא ולסוף לרבי ושמעין לך הדא אמר להון ר״מ ולאו מתניתין היא מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין. מצילין אלישע בן אבויה בשביל תורתו.

רמז תתקעד

טוב אחרית דבר מראשיתו – לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הקב״ה לפנינו שני דרכים נלך באי זה שנרצה, תלמוד לומר ובחרת בחיים, משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחלתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים, אמר אתם רואים את השביל הזה שתחלתו קוצים בשתים ושלש פסיעות וסופך לילך למישור, ואתם רואים שביל זה שתחלתו מישור בשתים ושלש פסיעות וסופך לילך לקוצים, כך אמר משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים בשלשה ימים בעוה״ז וסופן ללקות באחרונה כי לא תהיה אחרית לרע, ואתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה בשנים בשלשה ימים וסופם לשמוח באחרונה שנאמר להיטבך באחריתך, ואומר טוב אחרית דבר מראשיתו. ואומר אור צדיקים כאור נוגה. רבי מאיר הוה קאים ודריש בבי מדרשא בטבריא והוה אלישע רביה עבר בשוקא רכב על סוסיא בשבתא, אתו ואמרי ליה אלישע רבך עבר בשוקא, פסק דרשיה נפק לאפיה אמר ליה במאי הוית עסיק, אמר ליה בהדין קרא טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר ליה ומה אמרת ביה, אמר ליה יש לך אדם שוא עושה סחורה בנערותו ובזקנתו חוזר בתשובה, טוב אחרית דבר וגו׳, אמר ליה חבל על דאבדין ולא משתכחין, עקיבא רבך לא כך אמר אלא טוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו טוב, וכך היה מעשה אבויה אבא היה מגדולי ירושלים ויום שבא למולני קרא לכל גדולי הדור ולרבי אליעזר ורבי יהושע, כיון דאכלין ושתי אלין אמרין אלפ״א בית״א מן הכא ואלין אמרין מזמורים מן הכא, א״ל ר׳ אליעזר לר׳ יהושע עד דאלין מתעסקין בדידהו אף אנן נעסוק בדידן, התחילו להתעסק בתורה בנביאים ובכתובים והיו הדברים ערבים כיום נתינתן מהר סיני וירדה האש והיתה מלהטת סביבותם, עלה אבא אצלם אמר להם מה באתם לכאן לשרוף הבית הזה באש, אמרו לו ח״ו עסוקים היינו בתורה בנביאים ובכתובים (והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני), [עיקר נתינתה] לא באש נתנה לאו הכי כתיב וההר בוער באש, א״ל אבויה אבא אם כך היא כחה של תורה הבן שמלתי בזה היום אם מתקיים לי אני מגדלו לתורה, ועל ידי שלא היתה כוונתו לשמים לא נתקיימה בי התורה. אמר לו ומאי אמרית תוב וה׳ ברך את אחרית איוב מראשיתו, א״ל ומאי אמרת ביה אמרו ליה מלמד שכפל הקב״ה כל ממונו דכתיב וישב ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה, אמר להם עקיבא רבך לא כך אמר אלא וה׳ ברך את אחרית איוב בזכות מעשים טובים שהיו בידו מראשיתו, אמר ליה ומאי אמרית תוב [א״ל לא יערכנה זהב וזכוכית, א״ל ומאי אמרית ביה א״ל אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב ונוחין לאבדן כזכוכית], אמר ליה עקיבא רבך לא כך אמר אלא מה כלי זהב וזכוכית אם נשתברו יש להם תקנה אף תלמיד חכם שסרח ושכח תלמודו יכול לחזור בו ולחזור לתורתו, א״ל חזור (עליך) [לאחוריך] מאיר עד כאן תחום שבת, אמר ליה מנין אתה יודע אמר ליה מטלפי סוסישערתי, אמר ליה וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חוזר בך, אמר ליה לית אנא יכיל, אמר ליה למה, אמר ליה פעם אחת הייתי רוכב על הסוס סמוך לכותל מערבי של בית המקדש, ושמעתי בת קול יוצאה מבית קדש הקדשים מפוצצת ואומרת שובו בנים שובבים חוץ מאחר שהיה יודע כחי ומרד בי. ומהיכן היה לו הדבר הזה אמר רבי פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, ראה יהודי אחד עולה לדקל בשבת ונטל את האם והבנים והלך לו, אחר השבת היה יושב ושונה ורואה יהודי אחד עולה לדקל ונטל את הבנים והניח את האם, כיון שירד נשכו נחש ומת, אמר כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים וגו׳ למען ייטב לך והארכת ימים היכן היא הטבתו ואריכות ימים של זה, ולא ידע מה דרש רבי עקיבא (בר סיה) בצבור למען ייטב לך בעולם שכלו טוב, והארכת ימים בעולם שכלו ארוך, ויש אומרים ע״י שהיתה אמו מעוברת בו ועברה אצל ע״א והריחה מאותו המין ולא היתה יכולה (לאכול) [להכיל] עד שנתנו לה מאותו המין ואכלה והיה מפעפע במעיה, ויש אומרים לשונו של רבי יהודה הנחתום ראה בפי כלב אמר פה שהיה מוציא דברים כתקנן ילחך בעפר בשוק דומה שאין תחית המתים ואין שכר טוב לצדיקים. לאחר ימים חלה אתון ואמרין ליה לרבי מאיר, אזל לגביה, אמר ליה חזור בך, אמר ליה עד כדו מקבלין, אמר ליה לאו הכי כתיב תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש, באותה שעה זלגו עיניו דמעות, שמח רבי מאיר אמר דומה לי שמתוך תשובה נסתלק, כיון שנקבר ירדה האש לשרוף את קברו, אתו ואמרו ליה לרבי מאיר, הלך ופרש טליתו עליו, אמר ליני הלילה בעולם הזה שדומה ללילה, אם יגאלך טוב זה הקב״ה, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי וגו׳, אמרו ליה לר״מ לעלמא דאתי אין אמרין לך למאן את בעי לאביך או לרבך, מה תימא, אמר להון לאבא קמא ולבסוף לרבי, ושמעו לך אהדא, אמר ליה ולאו מתני׳ היא מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפלין עם התפלין, מצילין אלישע בן אבויה בזכות תורתו.
וכ׳יר עואקב אלאמור מן אואילהא, ואנאת אלרוח ואלתמהל, אחמד מן אלכברייא ואלאעגאב.
ועדיפים סופי הדברים מתחילתם. והשלוה והמתינות המרובה אהובה יותר מהגאוה והשחצנות.
טוב אחרית דבר מראשיתו – כמשמעו, בראשית הדבר אין יודעין מה יהא בסופו אבל כשאחריתו טוב נגמר בטובה.
דבר אחר: טוב אחרית דבר כל זמן שהוא מראשיתו טוב, שנתכוונו לטובה כשהתחילו בו.
רבי מאיר הוה קאים ודריש כולה מילתא דאלישע בן אבויה במדרש קהלת.⁠א
ארך רוח – המאריך רוגזו ואינו ממהר לריב.
א. בכ״י לונדון 27298 מופיע כאן כל המדרש.
Better is the end of a matter than its beginning – [To be interpreted] according to its apparent meaning, [i.e.,] at the beginning of a matter, we do not know what will be its outcome,⁠1 but when the outcome is good, it ends well.
Another explanation: Better is the end of a matter than its beginning – When it is good from its beginning, [i.e.,] that they had good intentions when they started it.⁠2 Rabbi Meir stood and expounded the entire matter as referring to Elisha the son of Avuyah,⁠3 in Midrash Koheles.
Patience – One who is slow to anger and is not easily provoked.⁠4
1. And we are therefore unable to evaluate it properly.
2. Alternatively, immediately at the beginning of a matter, a person should reflect on its repercussions, and by doing so he will constantly improve himself, as the Gemara in Maseches Tamid 32a states, "Who is wise? He who discerns what is about to come to pass.⁠" (Ksav Sofer)
3. Rashi should not be translated literally, that Rabbi Meir expounded this matter etc., rather Rabbi Meir was in the midst of expounding when Elisha clarified to Rabbi Meir what Rabbi Akiva expounded pertaining to this verse. (Sifsei Chachomim)
4. See Mishna Avos 5:11.
טוב אחרית דבר מראשיתו – זה כמו שאמ׳ ויום המות מיום הולדו כלומר טוב הוא אחרית דבר מראשיתו לאחד שסויים הדבר והכל יודעין שהוא טוב מראשיתו שבשעה שהוא מתחיל בו אין אדם יודע אם טוב יהיה אם רע כענין שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות. לכך נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. ס״א טוב אחרית מראשיתו בזמן שמתחלתו הוא טוב. ס״א טוב אחרית דבר מראשיתו היינו דאמרי אינשי סופך טב כולך טב. טוב ארך רוח שמקרב את הפושעים לתורה מגבה רוח שדוחה את בני העולם מלפניו שלא להרגילם במצות.
(ח-י) טוב אחרית דבר מראשיתו טוב ארך רוח מגבה רוח – מקרא זה סופו מפרש את ראשו. וזה פתרונו: טוב מי שנותן לב מה יהיה בסופו של דבר, ומושל ברוחו ואינו עושה רעיון לבו, מזה שעושה חרון אפו בתחלת הדבר, ואינו רואה מה בסוף המעשה.
דבר אחר: טוב אחרית דבר מראשיתו – בטוב זה חתם כל טוב שאמר למעלה. למעלה הוא אומר: טוב שם משמן טוב ויום המות מיום היולדו (קהלת ז׳:א׳) – הרי שיבח את האחרית מהראשית. כמו כן כשאמר: טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז׳:ב׳), לפי שהולך אל בית אבל גורם לו לתקן מעשיו באחריתו – גם בכאן שיבח את האחרית מן הראשית. ואף כשהוא אומר: טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב (קהלת ז׳:ג׳), וכן: טוב לשמוע גערת חכם (קהלת ז׳:ה׳), לפי שלבסוף מביאו לידי מוטב. לפיכך הוא אומר בסוף כולם: טוב אחרית דבר מראשיתו.
וכן: טוב ארך רוח – פתרונו: טוב אדם שמושל ברוחו מאדם שעושה לשעה תאות לבו, נמצא גם בזה: טוב אחרית דבר מראשיתו.
דבר אחר: טוב אחרית דבר מראשיתו – טוב לו לאדם שמטיבין לו באחריתו, ממי שמטיבין לו בראשיתו ומריעין לוא באחריתו. ואם ראה אדם שהטיבו לו בראשיתו והריעו לו באחריתו, אל יהא רב את יוצרו (ישעיהו מ״ה:ט׳) ויוכח נגד מדת הדין, אלא יארך רוחו ויקבל מאהבה, כמו שמפרש: טוב ארך רוח מגבה רוח.
וכן בסמוך הוא אומר: אל תבהל ברוחך לכעוס וגומ׳. וגם אחריו הוא אומר: אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה – פתרונו: אם הטיבוך מן השמים בראשיתך, ובאחריתך נשתנה עולמך לחלופו, אל תתמה ותאמר: מה היה הדבר שהימים הראשונים היו טובים מאלה (קהלת ז׳:י׳), שהרי אני לא שניתי את שלותי וצדקתי נשתנית.⁠ב שאילה זו לא שאילת חכם היא,⁠ג כמו שמפרש: כי לא מחכמה שאלת על זה – אחרי שאתה יודע שהצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט (דברים ל״ב:ד׳), כי חכמה זו להקב״ה היא, ואין לאדם בה מבוא.
א. כן בכ״י לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203 חסרה מלת: ״לו״.
ב. כן בכ״י לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203: ״נשתנת״.
ג. כן בכ״י לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203: ״הוא״.
טוב אחרית דבר מראשיתו – יותר מראשיתו של דבר, שהרי בראשיתו לא נודע ולא נגלה סודו עד באחריתו, ויש על השומעא לשמוע ולהטות אוזן שלא יפצה פה עד אשר ישמע.
טוב ארך רוח – שהרי מאריך אפו וחרונו יותר מאותו שהוא גבה רוח – וכועס מהרה.
באדםב שהוא {עניו}⁠ג נופל לומר אֶרך רוח, לשון אריכות, שמאריך על אודות כעסו ואינו חושש בו, וסובל מיעוט חרונו ושותק. ואחרי שזה לשון נופל באדם שאינו רגזן, נופל גם באותו שהוא כועס מהרה לקרותו גבה רוח.
א. בכ״י המבורג: השמיע.
ב. בכ״י המבורג: כאדם.
ג. הסופר השאיר ריווח למספר אותיות לפני אות שנראית כאות ו׳, וההשלמה על פי ההקשר. יילינק השלים: ״וותרן״.
טוב אחרית – אמר כי החכם ראוי שלא יאהב מתנות, וכל דבר שיעשה יביט מה אחריתו כי הוא העיקר. הלא תראה כי החכם יאכל רפואה היא מרה בראשיתה בעבור שתועיל באחרונה, וימנע עצמו מאכול מתוק שהוא בראשיתו טוב, ורע באחריתו.
ושיהיה אֶרך רוח – ואֶרך הוא שם התואר על משקל יֶלד וַיָבֹא הֶלֶך (שמואל ב י״ב:ד׳), יתר שאת (בראשית מ״ט:ג׳).
BETTER IS THE END OF A THING THAN THE BEGINNING THEREOF. Kohelet says that it is fit for a wise man not to love gifts (Kohelet 7:7). He should consider the end result of all things that he does. For the end result is what counts.⁠1
Can you not see that a wise man [who is ill] initially consumes medicine which is bitter because it will ultimately be of value? He will refrain from eating sweet things which initially taste good but are ultimately harmful.⁠2
Kohelet tells the wise man to be patient in spirit. Erekh (patient) is an adjective. It follows the form of yeled (child) (4:13), helekh (a traveler) in And there came a traveler (2 Sam.12:4), and yeter (excellency) in the excellency of dignity (Gen. 49:3).
1. Literally, is the main thing.
2. Literally, bad.
טוב אחרית דבר – גמר המצוה.
מראשיתו – מתחילתו, דוגמת ״ויום המות מיום הולדו״ (קהלת ז׳:א׳). וחכמים דרשו: ״טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שראשיתו טוב (ראו ירושלמי חגיגה ב׳:א׳ / ע״ז ע״ב).
ארך רוח – שמאריך אפו, ואינו כועס מיד.
טוב אחרית דבר מראשיתו – עיקר פשוטו כמשמעו,⁠1 דוגמת: ויום המות מיום הולדו (קהלת ז׳:א׳), הגומר מצוה טוב מן המתחיל, כי שמא לא יזכה לגומרה, אבל זה שעשאה כבר כולה וגמרה טוב ממנה מראשיתו.
ארך רוח – מאריך ומצניע כעסו ומשככו.
מגבה רוח – מניח לעלות חמתו.
1. השוו רש״י: ״טוב אחרית דבר מראשיתו – כמשמעו״.
טוב אחרית דבר מראשיתו טוב ארך רוח מגבה רוח הוא רומז בכך אל החכם, שאין זה ראוי שיסתפק במבוא לחכמות השונות וייקח מהן מה שמזדמן, אלא עליו לשאוף אל התכלית השלמה, שכן המטרה של כל דבר מופיעה ומתגשמת רק בסופו. לעומת זאת ההתחלות הן לא שלמות, ורק העצלנים מסתפקים בהן. כנגד זה, רק אדם ארך רוח וחזק ובעל סבלנות יכול להתמיד בסבלנות במסע לעבר המטרה היעודה עד סופה, ואילו האדם הנחפז והיהיר הריהו מסתפק במה שמזדמן לו ובכך שהוא משלה את עצמו שהגיע לשלמות, או שהוא משלה אנשים אחרים לחשוב כך, והוא שמח בכך ונפשו מסתפקת בזה. אחרים אומרים שהכוונה ב״אחרית דבר״ היא שהאדם מתבונן בתחילת הדברים ומכך הוא מסיק מסקנות לגבי סופם, והוא פועל אך ורק לפי המסקנות שהסיק וממשיך בדרך זו עד לסוף ולחתימת העניין, ואינו שם לבו להתחלות, וכביכול מרוב פקחותו וחדות מבטו הוא רואה את הסוף בתוך ההתחלה. ״ארך״ הוא שם תואר המשמש כנסמך, על משקל ״יתר שאת״ (בראשית מט:ג).
טוב אחרית דבר מראשיתו כי התכלית הוא היותר נכבד שבסבות, ובזה טוב להאריך רוחו ולעיין במתון מה שראוי לעשות בדבר דבר, ממי שיהיה גבה רוח (שם שם, ח) ויעשה מה שיעשה בזולת עצה וישוב, אבל ימהר לעשות העולה על רוחו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

אמנם מן הראוי והנאות לכל חכם לגזור מה שאמר טוב אחרית דבר – יראה טוב אחרית הענין במציאות הענין מראשיתו. כאשר הוא נודע וניכר שיש יתרון לתכלית בכל הדברים על מה שקודם התכלית. אלא שזה בלתי ניכר לאנשים גבוהי הרוח אשר לא יכינו ספקי ההנהגה ולא יכנעו למצוא להם עילה כי אם לאשר יאריך אפו ויכבוש כעסו הרותח לו לכאורה וישתדל למצוא נחת רוח בהם כמו שיבוא. וזה אומרו טוב ארך רוח.
(ח-ט) [בגנות הכעס]:
טוב אחרית דבר מראשיתו. הנה בכל הפעולות יהיה ה׳טוב׳ המקווה מהם בתכליתם בלבד1, מכל מקום טוב ארך רוח מגבה רוח, כי בדבר הכעס יקרה היפך זה2, ש׳טוב׳ שיהיה האדם ׳ארך רוח׳ - קשה לכעוס3, אף על פי שיהיה קשה לרצות בסוף4, יותר ממי שיהיה גבה רוח - נוח לכעוס, גם שיהיה נוח לרצות בסוף5. ולכן אל תבהל ברוחך לכעוס, אל תהי נוח לכעוס6, כי כעס בחיק כסילים ינוח, מזומן בחיקם וגלוי לכל, מבלי אין מעצור לרוחם, ונמשכים אחר התנועה הטבעית בלתי שיכוונו בו תכלית נאות7:
1. ה׳טוב׳ של כל פעולה הוא התכלית שאליו כיוונו כשעשו את הפעולה ומה שקיוו להשיג על ידו, וכ״כ רבינו בהקדמתו לאור עמים: ׳התכלית המכוון בכל דבר הוא ה׳טוב׳ המקווה ממנו׳, ושם (הנחות א) ׳התכלית הוא ה׳טוב׳ האחרון המכוון מהפועל בפעולתו׳. ו׳בראשית הדבר אין אנו יודעים מה יהא בסופו, אבל כשאחרית טוב נגמר בטובה׳ (רש״י), הרי שתכלית הדבר הושג רק בסופו.
2. לפי שבפסוקים הקודמים ביאר ההבדל שבין החכם לכסיל, שהחכם רואה את הנולד ודואג מה יהיה בסופו, ואילו הכסיל מתמסר להנאת הרגע, בא כאן להעיר שאף שכן הוא בכל דבר, שסוף הדבר הוא עיקרו, אך יש יוצא דופן בזה, והוא הכעס, כי בעניין הכעס הראשית חשוב יותר מן האחרית, שעדיף שתהיה הראשית טובה אף שאין האחרית טוב מאשר להיפך, וכפי שיבאר.
3. - המאריך רוגזו ואינו ממהר לריב (רש״י).
4. אחרי שכבר כעס.
5. באבות (פ״ה מי״א) ׳נוח לכעוס ונוח לרצות - יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס וקשה לרצות - יצא הפסדו בשכרו׳. ופירש הרע״ב, ׳אדם שכועס מהר על כל דבר, אע״פ שהוא חוזר ומתרצה מהרה, הפסדו מרובה משכרו, שרוב מעשיו מקולקלים מאחר שהוא נוח לכעוס על כל דבר ודבר, אבל הקשה לכעוס, אע״פ שיש לו מדה רעה שהוא קשה לרצות, יצא הפסדו המועט שהוא קשה לרצות בשכרו המרובה שהוא קשה לכעוס, ורוב מעשיו מתוקנים׳.
6. ׳אל תבהל׳ פירושו ׳אל תמהר׳ (רש״י, אבע״ז).
7. הכעס הוא תנועה טבעית של יציאת הרוח החיונית של האדם אל החוץ (ראה מש״כ רבינו בבראשית לד ז, ובביאור שם), והכסיל הוא מי שנמשך אחרי טבעו ואינו מתבונן במעשיו להשיג בהם איזה תכלית, ואצל הכסילים הכעס נח בחיקם, כלומר שהוא מזומן לפרוץ בכל רגע שהטבע מבעירו, כי הכסיל נמשך אחר טבעו, ואינו עוצר את רוחו להתגבר על הכעס ולשקול ברוחו שתהיה למעשיו תכלית טובה.
רוח – ענינו רוגז כמו הניחו את רוחי (זכריה ו׳:ח׳).
מגבה רוח – ענין גאוה יתירה.
טוב אחרית דבר – רוצה לומר כמו שאחרית הדבר הוא טוב יותר מן הראשית כי בראשית הדבר לא נודע מה יעשה בה, אבל כשנגמר הדבר נודע הכל, כן טוב יותר המאריך רוגזו ואינו ממהר לריב, ממי שהוא גבה רוח אשר בעבור זה ימהר להתקצף, כי הממהר להתקצף עומד הוא עדיין בתחלת הריב ולא נודע מה יהיה בסוף בהכלים אותו רעהו אבל אם מאריך אף מאליו ישקע הריב וכאלו נשלם הדבר.
ועל כן טוב שם משמן טוב, וטובה חכמה מעושר ותענוגים, כי טוב אחרית דבר מראשיתו. והראיה על זה שהרי הכל מודים כי טוב ארך רוח הממתין לאחרית דבר מגבה רוח אשר אין מעצור לרוחו ולא יוכל להתאפק;
טוב אחרית וגו׳ – ע״כ אין להצטער אם נראה כסילים עושקים וצוחקים, כי מי יודע מה תהי אחריתם, ויש להניח שתהיה אחרית רעה.
מגבה רוח – הכועס בנקלה, בעוד שארך רוח הוא סבלן.
טוב אחרית דבר וגו׳ – רבי מאיר היה דורש, טוב אחרית דבר מראשיתו, יש לך אדם שהוא קינה סחורה בנערותו והוא מפסיד ובזקנותו הוא משתכר בה, ויש לך אדם שהוא מוליד בנים בנערותו והן מתים ומוליד בזקנותו והן מתקיימין, ויש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו ובזקנותו עושה מעשים טובים, ויש לך אדם שלמד תורה בנערותו ומשכחה ובזקנותו הוא חוזר עליה,⁠1 אבל רבי עקיבא היה דורש, טוב אחרית דבר מראשיתו – טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו.⁠2 (מ״ר)
טוב ארך רוח וגו׳ – חד פרסי אתא לקמיה דרב, אמר ליה, למדני תורה, אמר ליה, אמור אל״ף, אמור בי״ת, אמר ליה, מאן יימר דהוא אל״ף, דהוא בי״ת, גער ביה והוציאו בנזיפה, אזל לגבי שמואל ואמר ליה הכי, משכיה שמואל באזניה, התחיל צועק אזני אזני, אמר ליה שמואל, מאן יימר דהוא אוזן, אמר ליה, כולי עלמא ידעי שהוא אוזן, אמר ליה, אף הכא כולי עלמא ידעי דהוא אל״ף דהוא בי״ת, מיד נשתתק הפרסי וקביל עליה ללמוד, הוי, טוב ארך רוח מגבה רוח, טוב ארך רוח של שמואל מהקפדתו של רב, שאלולי כן היה חוזר הפרסי לסורו.⁠3 (שם)
טוב ארך רוח וגו׳ – עקילוס הגר שאל לר׳ אליעזר, הרי כל החיבה שחבב הקב״ה את הגר הוא בלחם ושמלה בלבד, שנאמר (פ׳ עקב) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה והלא כמה תורין ויונין אית לי ואפילו עבדי לא משגיחין בהו, אמר ליה, וכי קלה היא בעיניך דבר שבקש בו יעקב אבינו, שנאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש,⁠4 אתא לגבי רבי יהושע ושאל ליה כך, התחיל מפייסו בדברים, אמר ליה, לחם זו התורה, כמש״נ (משלי ט׳) לכו לחמי בלחמי5 ובגד – זה הכבוד, שנאמר (שם ח׳) בי מלבים ימלוכו,⁠6 וקבל דבריו. הוי, טוב ארך רוח מגבה רוח, טוב ארך רוח של ר׳ יהושע מהקפדתו של רבי אליעזר, שאלולי כן היה חוזר עקילוס לסורו.⁠7 (מ״ר)
1. אמר בכל אלה הלשון יש לך דמשמע יש שיקרה כך, יען כי לפי הטבע המסחר שעושה אדם בנערותו טוב מאשר בזקנותו, לפי שבנערותו ידיו חרוצות וחילים יגבר, וכן בתורה, כמ״ש באבות, הלומד תורה בילדותו דומה לכותב על נייר חדש וכו׳, וכן בהולדת בנים ובכלל פעולת מעשיו של אדם בכל יש יתרון לימי הבחרות על ימי הזקנה, אך כמקרים יוצאים מן הכלל יש שמותר לזקנה על הבחרות, ולפי״ז יתבאר הלשון יש לך.
2. ר״ל שאם בראשיתו היתה מחשבתו לטובה אז טוב גם אחרית הדבר לאפוקי מי שבתחלת מחשבתו מעורבת מחשבה זרה, וכמו באחר, רבו של ר׳ מאיר, דכלפי דידי׳ אמר ר״מ כל זה.
3. לסכלותו. והנה פי׳ הלשון גבה רוח ענינו גאוה יתירה, ולכאורה לא שייך כאן שנתגאה רב על זה הפרסי, וצריך לפרש הכונה גבה רוח ברעיון, שאינו יכול לסבול דברי קטנות וסכלות כשאלת הפרסי, ולכן הקפיד וכעס, וכן צריך לפרש בדרשה הבאה ועיין באגדה דשבת ל״א א׳ מעין ענין כזה בהלל ושמאי.
4. הוא סבר דכל עיקר שכרו של גר הוא רק שיהיו לו מזונות מצומצמים למלא רעבונו, וא״כ הוא באמת דבר קטן, וחשב שזה הוא מפני שאין הגר חביב לפני הקב״ה, ואמר לו ר״א, כי אדרבה זה שכר גדול שיהיה לו מזונותיו במנוחה ושלוה ויוכל לעסוק בתורה ובעבודה, ובכ״ז לא קבל דבריו.
5. ונקראה התורה לחם מפני שהוא מזון להנפש כמו שהלחם מזון להגוף, וכמ״ש בזוהר פינחס רמ״ד ב׳ דנפשא דאתעסקת באורייתא מלחם אביה תאכל, ועיין מש״כ לעיל סוף פרשה ב׳ בפסוק כ״ד שיאכל ושתה.
6. הפסוק הזה הוא מאמר בשם התורה, ופירש״י שהמלכים ישפטו משפט וצדק על פיה, ולא נתבאר מה שייכות הוא זה לראיה דבגד זה הכבוד. ואולי ט״ס הוא וצ״ל הפסוק דמשלי ג׳ כבוד חכמים ינחלו, וידוע דהבגד מכבד את האדם, וכמ״ש דר׳ יוחנן קרי למאני׳ מכבדותי׳ ועוד ממין מאמרים כאלה, ומבטיח הקב״ה שיזכה הגר למשנה כבוד, ע״י התורה וע״י בגדיו המכובדים. ולבד זה בהכרח להגיה במדרש במקום ובגד זה הכבוד – ושמלה זה הכבוד, אחרי שדרש זה מוסב על הפסוק לחם ושמלה דגבי גר, כמבואר. וכ״מ במ״ר פ׳ ויצא פרשה ע׳, ולפי״ז יתאמת יותר פירושנו ע״פ המבואר בשבת קי״ג ב׳ דשם שמלה יונח על בגד מכובד, כמו שדרשו שם עה״פ דרות ושמת שמלותיך עליך אלו בגדי שבת ויו״ט, ובספרי ר״פ תצא והסירה את שמלת שביה, דרשו שהכנעניות היו מתקשטות במלחמה, ודרשו זה מלשון שמלת. וכן מורה לשון הפסוק שמלה לכה קצין תהיה לנו, ולפי כל זה יתבאר הלשון והענין ושמלה זה הכבוד, וכמו שבארנו.
7. עיין מש״כ לעיל אות מ׳.
כמו1 שֶׁטוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ כי בראשית הדבר לא נודע מה יעשה, אבל כשנגמר הדבר נודע הכל, כן2 טוֹב יותר3 אֶרֶךְ רוּחַ – המאריך רוגזו ואינו ממהר לריב4 מִמי שהוא5 גְּבַהּ רוּחַ – שיש בו גאווה יתרה6 שגורמת לו לכעוס מהר, כי הממהר להתקצף כשהרגיז אותו חבירו הוא עומד עדיין בתחילת הריב ולא נודע מה יהיה בסוף, אבל אם מאריך אף מאליו ישקע הריב וכאילו הסתיים הדבר7, לכן טוב מי שנותן לב מה יהיה בסופו של דבר ומושל ברוחו ואינו עושה רעיון ליבו, מזה שעושה חרון אפו בתחילת הדבר ואינו רואה מה בסוף המעשה8:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד. רש״י ביאר ביאור נוסף שטוב אחרית דבר כל זמן שהוא מראשיתו טוב, שנתכוונו לטובה כשהתחילו בו. ובמדרש, ר׳ מאיר היה יושב ודורש בבית המדרש בטבריה והיה אלישע רבו (שיצא לתרבות רעה) רוכב על סוס בשוק בשבת, אמרו לרבי מאיר הנה אלישע רבך רוכב בשבת בשוק, יצא ר״מ לקראתו, שאל אותו רבו במה אתה עוסק כעת?... אמר לו, ואיך אתה מבאר את הכתוב ״טוב אחרית דבר מראשיתו״?... א״ל ר״מ יש לך אדם שהוא קונה סחורה בנערותו והוא מפסיד, ובזקנותו הוא משתכר בה, דבר אחר, ״טוב אחרית דבר מראשיתו״ יש לך אדם שמוליד בנים בנערותו והן מתים, מוליד בזקנותו והן מתקיימין, דבר אחר, יש לך אדם שעושה מעשים רעים בנערותו, ובזקנותו עושה מעשים טובים, דבר אחר, יש לך אדם שהוא למד תורה בנערותו ומשכחה, ובזקנותו הוא חוזר עליה, הוי טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר לו אלישע, ר׳ עקיבא רבך לא כך אמר, אלא טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו, וכך היה מעשה, אבויה אבי מגדולי הדור היה, וכשבא למולני קרא לכל גדולי ירושלים, וקרא לכל גדולי הדור וקרא לר׳ אליעזר ולר׳ יהושע עמהם... והתחילו בתורה ומן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחין כנתינתן מסיני והאש מלהטת סביבותיהן, אמר הואיל וכך הוא גדול כוחה של תורה, הבן הזה אם מתקיים לי הריני נותנו לתורה, וע״י שלא היתה כוונת מחשבתו לשם שמים לא נתקיימה בי תורתי, מדרש רבה.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
8. ר״י קרא.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) אַל⁠־תְּ⁠בַהֵ֥ל בְּ⁠רֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּ⁠חֵ֥יק כְּ⁠סִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃
Don't be hasty in your spirit to be angry, for anger rests in the bosom of fools.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבְעִדָּן דְּתֵיתֵי עֲלָךְ אוֹכַחְתָּא מִן שְׁמַיָּא לָא תְבַהֵיל בְּנַפְשָׁךְ לְמִרְתַּח וּלְמֵימַר פִּתְגָמֵי סָרְבָנוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא אֲרוּם אִין אַנְתְּ סָבִיל יִשְׁתְּבֵיק לָךְ (חוֹבָךְ) וְאִין אַתְּ מְסָרֵיב וּמִרְתַּח דַּע אֲרוּם רִתְחָא בַּעֲטַף שָׁטְיָן יְנוּחַ עַד כְּדוּן דִי הוֹבֵד יָתְהוֹן.
אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס – אָמַר רַבִּי יוּדָן הֵכְמָה דְּמַעֲזֵילָא עָזֵיל עַל פְּלַכְתֵּיהּ כֵּן סָלֵיק לֵיהּ בִּפְלַכְתֵּיהּ הוּא נָסֵיב, הֵיךְ מַה דְּקִימְקוּמָא גָּלֵישׁ עַל גִּיסֵיהּ שָׁפֵיךְ כָּל דְּרָקַק לְעֵיל עַל אַפּוֹי נְפַל.
אל תבהל (את פיך) [ברוחך לכעוס] – זה משה. אמר לו הקב״ה למשה אתה כעסת תה השלכת [אתה שברת אתה תחליף] אתה כעסת שנאמר ויחר אף משה (שמות ל״בי ״ט) אתה השלכת שנאמר וישלך מידו את הלוחות (שם) אתה שברת שנאמרו ישבר אותם תחת ההר (שם) אתה תחליף שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים (שם ל״ד:א׳).
אל תבהל על פיך – לכעוס, זה משה אמר לו הקב״ה אתה כעסת אתה השלכת אתה שברת אתה תחליף, דכתיב ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וכתיב פסל לך.
לא תבאדר ברוחך לאלברם ואלתסכ׳ט, פאנה אנמא יחל ענד אלגהאל.
אל תקדים במצב רוחך לכעוס ולקצוף. כי הכעס יחול (מרכזו) רק אצל הכסילים.
אל תבהל – אל תמהר.
Do not quicken – Do not rush.
אל תבהל ברוחך לכעוס – שבני אדם כועסים על לא לדבר. ועליהם נאמר כי כעס בלב כסילים ינוח. לא יעזבו כסלותם לפיכ׳ צריך אדם להנהיג עצמו דרך שפלות וכן אמרו ז״ל רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(ט) אל תבהל ברוחך לכעוס – גם מקרא זה מחובר לשלמעלה, ופתרון אחד להם.
אל תבהל ברוחך לכעוס – וכוף את יצרך שלא תכעוס, שהרי כעס אצל כסילים – שהם רגזנים.
אל תבהל – ענין תבהל כמו תמהר. וכן ויבהילו להביא את המן (אסתר ו׳:י״ד). וכבר פירשתי פסוק הזה בפסוק טוב כעס (קהלת ז׳:ג׳).
BE NOT HASTY (AL TEVAHEL). Tevahel means “to be hasty.” Compare, va-yavhilu (and hastened) in and hastened to bring Haman (Est. 6:14).
I have already explained the meaning of this verse in my comments on Vexation is better than laughter (Kohelet 7:3).
אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח פסוק זה כבר פורש קודם לכן יחד עם ״טוב כעס משחוק״. ״תבהל״ משמעו למהר, מלשון ״ויבהילו להביא את המן״ (אסתר ו:יד), ויש מתרגמים ״ואל תחפז״. משמעות הפסוק ברורה, הכוונה היא שאסור לאדם לסגל לעצמו תכונה של חוסר קביעות וחוסר כוח עמידה, ואסור שיהיה מהיר לכעוס, שכן תכונות אלה הן מתכונות השוטים אשר אינם יודעים כיצד לתרגל את מידותיהם ולתקן את נפשם ״כי כעס בחיק כסילים ינוח״.
אבל: אל תבהל ברוחך לכעוס – הוא מין מהכעס, והוא מה שאמרו רז״ל עליו: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, והטעם לכעוס עם בני אדם.
אל תמהר לכעוס על הדברים אם לא אחר ישוב וחקירה אם זה דבר ראוי לכעוס עליו. כי הכעס היא תכונה דבקה לכסילים, כי הם לחסרון דעתם יכעסו לקטנה שבסבות. ויהיה גם כן הכעס דבק להם להמנע התכלית מהם מכל אשר יחשבו לעשותו מפני שלא ידרכו בהגעתו בסבות הנאותות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ועל פי הדברים האלה אמר אל תבהל – יראה אל תמהר לכעוס על מה שאתה רואה משבוש ההנהגה לפי דעתך כי כעס זה לא ינוח כי אם בחיק הכסילים: ולפי שאי אפשר לכל שלא יעלה על לבו דבר מה מזה בתחלת המחשבה אלא שלסוף בהתיישב דעתו על הדבר ישקיט תלונתו ויכניס חמתו בנרתקם לזה אמר כי הכסילים יתחלפו בזה בשני הענינים הא׳ לא יכנס לחיקם אלא מן השפה ולחוץ והב׳ כי ינוח בהם זמן רב ובנוחה יאמר דברים קשים וזרים כלפי מעלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

אל תבהל – אל תמהר.
אל תבהל ברוחך – בעת התרגזך אל תמהר להראות הכעס, כי הראות הכעס מצא לעצמה מקום מנוח ומשומר בחיק הכסילים ומהם לא נעזב על כי לא יתבוננו אשר רעיהם יכלימם לכן המשכיל ידום בעת ההיא ולא יתקצף מהר.
ועל כן אל תבהל ברוחך לכעוס, מאחר שטוב ארך רוח מגבה רוח, כי כעס בחיק כסילים ינוח.
לכעוס – גם כעס זה הוא מרירות רוח ולא חרון אף, וצודק גם עליה לשון תבהל ברוחך (עיין מה שכתבתי למעלה ה׳:א׳), לפי שהמעמיק במחשבתו ימצא שאין בעניני העולם כדי למרר רוחו עליהם.
אל תבהל ברוחך לכעוס – [לפי שהרגזן אינו עולה בידו אלא רגזנותו, כמו כל הרוקק למעלה חוזר ונופל על פניו]. (שם)
כי כעס וגו׳ – א״ר ירמיה מדפתי, כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב (משלי י״ג) וכסיל יפרוש אולת.⁠1 (נדרים כ״ב:)
1. דמדהוא תמיד כעסן אינו נוח לבריות ואינו לומד עם חברים ותלמידים, וע״י זה יפרש אולת בתורה, וכמ״ש בברכות ס״ג ב׳ שהלומד ביחידות הוא מתטפש, וממילא גם משתכח ממנו עיקר ביאור התורה, וכמ״ש בתענית ז׳ א׳ דעיקר קיום למוד התורה הוא בחבורה.
בעת התרגזך1, אַל תְּבַהֵל – אל תמהר2 בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס על הדברים, אם לא אחר יִשּׁוּב וחקירה אם זה דבר שראוי לכעוס עליו3, וכוף את יצרך שלא תכעוס4 כִּי הרי5 כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים6 יָנוּחַ ומחיקם לא יצא7, שלחסרון דעתם יכעסו על קטנה שבסיבות8, לפיכך על האדם להנהיג עצמו בדרך שפלות9:
1. מצודת דוד.
2. רש״י, אבן עזרא, מצודת ציון.
3. רלב״ג.
4. רשב״ם.
5. רשב״ם.
6. שהם רגזנים, רשב״ם. ואמרו רבותינו (קידושין מ:), רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו.
7. מצודת דוד.
8. רלב״ג.
9. לקח טוב. ואמרו רבותינו (נדרים כב:), א״ר ירמיה מדפתי, כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טפשות, שנאמר ״כי כעס בחיק כסילים ינוח״.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) אַל⁠־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּ⁠מִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּ⁠ה כִּ֛י לֹ֥א מֵחׇכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל⁠־זֶֽה׃
Don't say, "Why were the former days better than these?⁠" For you do not ask wisely about this.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּבְעִדָּן עָקְתָךְ לָא תֵימַר מָה דַּהֲוָת קַדְמַת דְּנָא טָב בְּעָלְמָא דְּיוֹמִין קַדְמָאִין הֲווֹ טַבְיָין וֶאֱנָשֵׁי דָּרָא הַהוּא הֲווֹ שַׁפִּירֵי עוֹבָדָא יַתִּיר מִן אִלֵּין בְּגִין כֵּן טָבָא הֲוָה מַטֵי לְהוֹן וְאַנְתְּ לָא עַל חוּכְמְתָא שְׁאַלְתָּ עַל דְּנָא.
אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים – (בשמואל ברמז קי״ד).
לא תקול מא כאן מן אלזמאן אלמתקדם כאן אפצ׳ל מן הד׳י, פאנך לא תסאל ען הד׳י מן חכמה.
אל תאמר, מה שהיה בעבר מקודם היה יותר טוב מזה (שעכשיו). כי אתה לא שואל על זה מחכמה.
אל תאמר מה היה שהימים וגו׳ – אל תתמה על הטובה שהיתה באה לצדיקים הראשונים בדור המדבר ודורו של יהושע ודורו של דוד.
כי לא מחכמה שאלת – שהכל לפי זכות הדור.
Do not say, was it that the former days, etc – Do not wonder about the goodness that was bestowed upon the righteous men of yore, such as the generation of the wilderness, the generation of Yehoshua and the generation of Dovid.
For it is not out of wisdom that you ask – For everything depends upon the merit of the generations.⁠1
1. Alternatively, the answer to this question is beyond human comprehension. (Metzudat David)
אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה – מכאן אמ״ר שמעון ב״ל ואין לך אלא מה שבדורך וכן הוא אומ׳ ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם.
כי לא מחכמה שאלת על זאת – לפי שבימים הראשונים היו תגרים מועטים והיה ריוח בעולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(י) אל תאמר מה שהיה שהימים הראשונים וגומ׳ – פתרונו: אל תשאל מה היה בימים הראשונים אשר היו לפנינו. אם יאמרו לך: איש פלוני היה מפולפל בתורה שלא קם אחריו כמוהו, אלא תאמר: הואיל ואין בדור הזה חכם כמוהו,⁠ב מעתה איני הולך ללמוד תורה אצל חכם שבדור.
וכן בדרך ארץ, אל תשאל: מה היה שכר האדם בדורות שלפנינו, כשיאמרו לך: איש פלוני זרע ומצא מאה שערים (בראשית כ״ו:י״ב), דורות הראשונים יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה (ישעיהו ז׳:כ״א-כ״ב) – אדם יגע מעט ומשתכר הרבה. כשתשמע כן, אל תאמר: מאחר שהעולם נהפך הוא, איני יגע בדרך ארץ מעתה. אל תאמר כן, אלא לפי מה שאתה רואה את העולם, הוי יגע בתורה, הוי יגע בדרך ארץ, שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה.
א. כן בכ״י לונדון 7621. בכ״י לונדון 22413: ואל. בכ״י פרמא 2203 המלה חסרה.
ב. כן בכ״י לונדון 22413, ובשינויים קלים בכ״י לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203 הושמט ע״י הדומות: ״אל תאמר... כמוהו״.
אל תאמר מה היה – אל תאמר מה הם המעשים הנעשים עכשיו בעולם, שלא תתמה ולא תשאל עליהם לומר שהימים הראשונים היו טובים – ומשובחים במעשיהם יותר מאלה הימים.
שהרי לא מחמת חכמה שבך שאלת על דבר זה – כי אם ברוב כסילותך, לפי שיש לך להבין מעצמך מתוך ראות עיניך שבכל יום ויום העולם מתנונהא והולך.
א. השוו לשון ״מתנוונה והולך״ בפירוש לעיל ד׳:ה׳. בכ״י המבורג: מתנה.
אל תאמר – עודנו מצווה ומזהיר לחכם שישמח בחלקו ואם היה עני, כמו שכתוב למעלה מה לעני יודע (קהלת ו׳:ח׳). וְיאמר שלא יתעסק בדברי קנות ממון כי אם מה שיספיקנו, ולא יכעס בעבור שיש לכסיל ממון רב ממנו, ויהיה ארך רוח ואל יאמר מה היה – כמו שיאמרו הכסילים אם ירדו מגדולתם כבר נהפך העולם, כי המבין ידע כי הימים שוים והמערכות העליונות הם הם, רק המקבלים ישתנו איש איש כפי חלקו.
SAY NOT THOU. Kohelet is still warning and charging the wise man to be happy with his lot, even if he be poor,⁠1 as stated in the earlier verse: or the poor man that hath understanding, in walking before the living? (6:8).⁠2 Kohelet then goes on to say that the poor person should not occupy himself with acquiring money, but only with attaining that which sustains him (6:9). He should not be angry, because the fool has more money than he has. He should be patient in spirit (Kohelet 7:8).⁠3 He should not ask, “What happened?” as do the fools if they lose their money.⁠4 The fools say that the world was turned upside down.⁠5 The one who understands, knows that the days are the same, so are the upper arrangements.⁠6 However, those who receive their influence7 change, each one according to his portion.
1. R. Goodman's version reads: Kohelet is still warning and charging the wise man—it is possible that all of the earlier verses are connected—to be happy with his lot, even if he be poor, as stated in the earlier verse which reads or the poor man that hath understanding, in walking before the living?
2. See Ibn Ezra's interpretation of 6:8.
3. The wise man should be patient in spirit and should not be angry because the fool has more money than he has.
4. Literally, their greatness.
5. Ibn Ezra interprets our verse as: The fools believe that the arrangement of the stars has changed, and thus, so has his luck.
6. The arrangement of the stars that appears each day is always the same for that day. Thus, a sudden change in one's luck is not to be attributed to a change in the arrangement of the stars. See Ibn Ezra's comment on the next verse.
7. That is, people change. See Ibn Ezra on Deut. 31:16:"We know that God is One. Change comes from the recipient. God does not change His works.⁠" In other words, God does not change but people do.
(י-יא) ...אלאא אם אתה רואה דור שפל וגרוע יותר מאבותיו, אל תתמה עלב זאת. למה? כי טובה חכמה עם נחלה – חכמים הראשונים גרמוה להם לעמוד בעושר ובנחלה, אבל האחרונים איבדו בשטותם, כגון רחבעם בן שלמה.
ויותר לרואי השמש – וגם יתרון וריוח היא חכמה לנראים תחת השמש.
א. מלה זו נראית כמתייחסת למה שנאמר לפניה, אלא שמה שיש כאן בכתב היד הוא פירוש לפסוק ח׳, בעוד המשפט הזה כנראה מתייחס לפסוק י׳ (כך ניתן להבין גם מתוכן הדברים וגם משאלת הקישור ״למה״ בהמשך כאן). נראה לענ״ד שהמעתיק דילג כאן, אולי מחמת הדומות מ״אל״ (המלה הראשונה של פסוק ט׳) ל״אלא״.
ב. נראה שהמעתיק כתב בתחילה: אל, ותיקן את האל״ף לעי״ן.
אל תאמר מה היה – כפירוש רבינו זקיני.⁠1
1. עיינו רש״י: ״אל תאמר מה היה שהימים וגו׳ – אל תתמה על הטובה שהיתה באה על הצדיקים הראשונים, כדור המדבר ודורו של יהושע ודורו של דוד.⁠״
אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה מנהגם של ההמון הוא שכאשר רווחיהם מתמעטים בזמן כלשהו לעומת מה שהרוויחו קודם, או שמצב כלשהו נפסק לאחר שהתקיים, או שאדם חלה לאחר שהיה בריא או דברים מעין אלה, במצב כזה האדם מחליט שכך קרה לכל בני האדם, והוא אומר שהשנה שעברה הייתה טובה יותר מן השנה הנוכחית, ובשנה הקודמת המצב היה טוב יותר ואנשים הרוויחו יותר וחייהם היו נעימים יותר מאשר בשנה זו, או שהם מספרים שזמנים עברו היו טובים יותר מזמנים אלה, והם מבזבזים את זמנם בסיפור על מה שהיה ומה שקרה והטוב שהיה בעולם וכדומה, דבר שאינו מביא שום תועלת בהווה ואינו מביא לשום דבר מלבד מחשבות של צער בלא סיבה ורגעי אבל. לפיכך הוא אסר על כך ואמר: אל תבזבזו את זמנכם בסיפורים על מה שהיה ומה שקרה, ועל כך שזמנים עברו היו טובים מזמנים אלה, שכן רק אדם חסר חכמה וידע טועה לחשוב כך, ואילו החכמים יודעים שהזמן הוא דבר אחד והוא נובע מתנועה אחת שחלקיה רציפים. הזמן הריהו מספר התנועות והימים והכרת מספר הסיבובים, ולפיכך אין בכלל זמנים טובים יותר או פחות, ויש הבדלים רק בעניינים הפרטיים בין אנשים שונים, לפי ההבדל בין המקבלים, אך עושה הפעולה הוא אחד והפעולה היא אחת, כמו שהשמש מלבינה את הבגדים הפרושים לאחר הכביסה אך היא משחירה את פני הכובס, וכך גם האש הופכת דברים מסויימים למוצקים וגורמת לדברים אחרים להתמוסס, והאש מקשה ומרככת ומלבינה ומשחירה, אך עושה הפעולה הוא אחד והפעולה פועלת בצורה אחת, ואילו ההבדל נובע ממקבלי הפעולה, כל אחד לפי המוכנות השונה שיש לו. בדומה לכך אמר ר׳ יהודה הלוי בשירתו: ״הרב עם הזמן על לא חטאה ועם ימים ואין עון לימים. פלכים הם בקו צדק ירוצון ואין נפתל ועקש במרומים. בהתקצף אנוש יומו יקלל ויקוב את רגעיו הזעומים. והוא היום יברכוהו אחרים אשר אותו יבלו בנעימים״1. מכיוון שהאנשים אינם יודעים את הדברים האלה, לפיכך כאשר אדם נופל ממדרגת החשיבות שבה היה, או שהוא נעשה עני לאחר שהיה עשיר או שהוא נעשה בזוי לאחר שהיה אדם מכובד, במקרה כזה הוא חושב שסדרי העולם השתנו, והוא חושב שמצב זה נובע מן הזמן. לפיכך אמר הכתוב שדבר זה סותר את דבריהם של הוגי הדעות החכמים ״כי לא מחכמה שאלת על זה״.
1. שני קטעים מתוך השיר ״ידענוך נדוד״ (יהודה הלוי, דיואן א 155-154).
אל תדאג ותאמר שענין זמנך ודורך רע כאשר יוקש אל הדורות הראשונים כי לא מחכמה אמרת זה, כי הזמן מתדמה החלקים וגדר האדם ועניניו אחדים. האלהים, אם לא מה שישתנו עניני האדם בדור האחד מעניניו בדור האחר מצד ממשלת הכוכבים, וזה דבר אין ראוי לדאוג עליו. ואפשר ויהיה הרצון בזה, אל תתעצל מבקשת השלמות בכשרון המעשה והחכמה כשתאמר להתנצל על אשר לא תתעסק בזה השלמות כמו שהיו מתעסקים בו הראשונים בשלמות, כי הימים הראשונים היו טובים מאלה, והיה אפשר בהם להשיג מהשלמות יותר ממה שתשיג אתה. כי לא מחכמה שאלת על זה (שם שם, י), ר״ל שאלתך מה היה בימים הראשונים, ותאמר להתנצלות, שזה היה מצד היות הימים ההם טובים מאלו. וזה כי הזמן הוא כלו מתדמה החלקים, וגדר האדם אחד תמיד, ולזה הוא מבואר שככחם כחך אם תשתדל בזה באופן הראוי, והנה הבאור הראשון הוא יותר נאות לפי מה שאחשב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואל תאמר – יראה ואם תרצה להכריח דעתך זה מצד מה שראית שהימים הראשונים היו טובים מאלה וכבר בקשת ומצאת שהיה זה לסבה שמימיית כמו שאמר קצת כי כל הענינים אשר קדמו מהמצאת החכמות. וצמיחת הדתות ומציאות המלאכות וחדוש התחבולות אשר היו בעניינים המוצלחים שעברו שהכל היה נמשך אל מערכת הכוכבים שאם לא כן למה לא נמשכו כן תמיד וכבר הביא זה הדעת ובטולו הרמב״ם ז״ל באגרת תימן.
אל תאמר – כן כי לא מחכמה שאלת ע״ז – יראה לא קרה לך בזה מה שאמר (בס׳ מבחר הפנינים שער החכמה) שאלת החכם חצי תשובתו. שהרי לא באת עד סוף המחקר בזה עד שתכריח בזה דעתך.
(י-יא) [יבאר למה נראה שה׳ היטיב עם הראשונים יותר מאשר עם האחרונים, ויבאר את אופן ההתנהגות הראויה בעסק הפרנסה]:
אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ׳אל תאמר׳ זה כמו תמה וכועס על הנהגת האל יתעלה שהיטיב לראשונים ולא כן מיטיב לאחרונים1: כי לא מחכמה שאלת על זה. שאין ספק שהנהגתו לא תשתנה בלתי התחדשות סיבה במתפעל מכרחת אל ההשתנות2, ובכן ראוי לדעת כי טובה חכמה עם נחלה, כי גם בימינו תיטב חכמת ההנהגה3 כשתהיה עם נחלת ממון4 או אומנות מקובל מן האבות5, כמו המסופר שקרה להרבה מהראשונים שהתעשרו בחכמת מרעה הצאן ועבודת האדמה6: ויותר לרואי השמש. ׳ויותר׳ יקרה זה לאותם ׳הרואים׳ ההנהגה הראויה במה שתחת ׳השמש׳7, באופן שמכלכלים8 עסקיהם במשפט9 והנהגה נאותה10, ובזה היו ׳הימים הראשונים טובים׳ לאותם שנזכרו בדברי הימים שהיו על זה האופן11:
1. ע״פ לשון שיר הייחוד ליום השבת ׳הטיבות מאד לראשונים, כן תיטיב גם לאחרונים׳. כלומר, אין איסור לשאול על כך, אך לא באופן של טרוניא על הנהגתו יתברך, אלא בדרך שאלה כדי ללמוד במה זכו לכך דורות הראשונים, כדי ללכת בדרכם.
2. בה׳ אין שינויים, כמו שכתוב (מלאכי ג ו) ׳כי אני ה׳ לא שניתי׳ (ראה מש״כ רבינו בויקרא כב לב-לג, כו מה, במדבר ג יב-יג), ואם יש שינוי בהנהגתו אין זה אלא כי התחדשה איזו סיבה במתפעלים, כלומר באנשי הדור, שהיא הגורמת ומכריחה את השינוי בהנהגתו יתברך. וכ״כ אבע״ז ׳כי המבין ידע כי הימים שווים והמערכות העליונות הם הם, רק המקבלים ישתנו איש איש כפי חלקו׳.
3. החכמה בהנהגת חיי עולם הזה ועסק הפרנסה.
4. עם נחלה של כסף שירש מאבותיו, וזהו ׳בצל הכסף׳ הנזכר בפסוק הבא.
5. שעוסק במלאכה שלמדה מאבותיו, וזהו ׳בצל החכמה׳. נמצא ש׳נחלה׳ יכול להתפרש על הממון או על המלאכה. וכן איתא בקה״ר ׳טובה חכמה כשיש עמה נחלה, דתנינן תמן באבות רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ׳ וכו׳.
6. באברהם ויעקב מצינו שהתעשרו במרעה הצאן (ראה בראשית יג ב, כד א, ל מג), וביצחק מצינו שהתעשר מעבודת האדמה (שם כו יב). ושתי מלאכות אלה מצינו גם אצל קין והבל, וראה במאמר ׳מגילת קהלת – תכלית הבריאה וחיי האדם׳ (פרק ג סוף אות ה במאמר המוסגר).
7. שמתבוננים איך ראוי להשתדל בעסקי חיי עולם הזה והפרנסה.
8. בכל הדפוסים ׳שמבלבלים׳.
9. ע״פ לשה״כ בתהלים (קיב ה) ׳יכלכל דבריו במשפט׳.
10. ׳הרואים׳ היינו שמתבוננים היטב ומכלכלים צעדיהם איך לנהוג, ומתוך כך מתעשרים ומצליחים.
11. לכן מצינו שהרבה מן הקדמונים הנזכרים בדברי ימינו, מהם האבות והבאים אחריהם, הצליחו בעושר ונכסים, ומצבם בימיהם היו טובים ממצבינו היום, אך לא בגלל שינוי בהנהגתו יתברך, אלא כי כלכלו דבריהם בשכל וביישוב הדעת.
אל תאמר – אל תתמה מפני מה היה זה אשר ימים הראשונים כדורו של יהושע וכדורו של דוד היו טובים יותר מאלה הימים, כי אז מצאו טובה מרובה אשר לא נמצא כזה באלה הימים.
כי לא מחכמה שאלת על זה – השאלה ההיא לא שאלת מן החכמה עצמה, כי אלו שאלת אותה היא היתה משיבה אמריה בטוב טעם ודעת, אבל האדם דעתו קצרה להבין את זאת או השאלה ההיא לא שאלת מפאת חכמה כי אם מפאת כסילות. (כי דרך החכם לשאול שאלות הגונות כפי עומק חכמתו, ודרך הכסיל לשאול שאלות שאין בהם ממש לפי כסילותו).
גם אל תאמר מה היה – ההפוך הזה כי עולם הפוך ראיתי, שהימים הראשנים היו טובים מאלה, עד שאי אפשר לי להתאפק מלכעוס.
כי לא מחכמה שאלת על זה – כי באמת אין כל חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה. שני הכתובים האחרונים הללו באו אגב גררא דטוב ארך רוח מגבה רוח {קהלת ז׳:ח׳}.
מה היה – מה גרם שהימים וגו׳ (שד״ל), רק לפי טעמו (זקן קטן) נפרד הוא ממה שאחריו, וענינו הלוא דבר רע הוא זה! רק שאלת שאחריו מורה על אמתת פירוש ראשון.
טובים – שבימים הקודמים היו בבני אדם צדיקים יותר ורשעים פחות מהיום.
לא מחכמה וגו׳ – רק מסכלות, שאם היית חכם (המבין כמות הדברים) היית יודע שלכל דור ודור יש זכיות פרטיות ועונות פרטיות בשיקול, ואם באיזה ערך יראה לך שרע דור זה מהדורות שקדמוהו, בערך אחר בודאי טוב הוא ממנו, ורק סבות פרטיות גורמות שכף המאזנים תכרע מצד הטוב או מצד הרע.
שהימים הראשונים וגו׳ – ללמד שלא יאמר אדם האיך אני דן לפני פלוני הדיין, וכי הוא כמשה ואהרן, כאלדד ומידד, אלא ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, לפיכך אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך.⁠1 (ר״ה כ״ה:)
1. עיין מה שכתבנו בענין זה בתורה תמימה פ׳ שופטים בפסוק ועלית אל השופט אשר יהיה בימים ההם.
ממשיך שלמה המלך ע״ה ומצווה ומזהיר את החכם שישמח בחלקו, וכך אמר1, אַל תֹּאמַר וְתִתְמַהּ מפני2 מֶה – מה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים בדור המדבר3 ודורו של יהושע ודורו של דוד4 הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה שאז מצאו טובה מרובה אשר לא נמצאה כזו בימים אלה5, כִּי לֹא מֵחָכְמָה – מן החכמה עצמה6 שָׁאַלְתָּ עַל זֶה – שאלה כזו, אלא מפאת כסילות שאלת שאלה זו7, כי המבין יודע כי הימים שווים והמערכות העליונות הם הם, רק המקבלים ישתנו איש איש כפי חלקו8, והכל לפי זכות הדור9:
1. אבן עזרא.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. רש״י.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. רש״י, מצודת דוד.
6. מצודת דוד. ביאור נוסף מובא במצודת דוד שלא שאלת את החכמה עצמה את השאלה הזו, כי אילו שאלת אותה היא היתה משיבה אמריה בטוב טעם ודעת, אבל האדם דעתו קצרה להבין את זאת.
7. כי דרך החכם לשאול שאלות הגונות כפי עומק חכמתו, ודרך הכסיל לשאול שאלות שאין בהם ממש לפי כסילותו, מצודת דוד. ואמרו רבותינו (ראש השנה כה:) שבא פסוק זה ללמד שלא יאמר אדם היאך אני דן לפני פלוני הדיין, וכי הוא כמשה ואהרן, כאלדד ומידד?! אלא ירובעל בדורו כמשה בדורו, בְּדָן (הוא שמשון שבא מזרע דן) בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, לפיכך אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך.
8. אבן עזרא. והדבר נכון גם בעניינים גשמיים וגם בעניינים רוחניים, ר״י קרא.
9. רש״י.
תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) טוֹבָ֥ה חׇכְמָ֖ה עִֽם⁠־נַחֲלָ֑ה וְ⁠יֹתֵ֖ר לְ⁠רֹאֵ֥י הַשָּֽׁ⁠מֶשׁ׃
Wisdom is as good with an inheritance and an advantage to those that see the sun.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָבְתָא חוּכְמְתָא דְּאוֹרָיְתָא עִם אַחְסָנַת מָמוֹנָא וְיַתִּיר לִגְבַר לְמֶהֱוֵי מִדַּבַּר בְּעִנְוְתָנוּתָא עִם גּוּבְרִין דַיָירֵי אַרְעָא דְּחָזַן טָב וּבִישׁ תְּחוֹת שִׁמְשָׁא בְּעַלְמָא הָדֵין.
טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה – טוֹבָה חָכְמָה כְּשֶׁהִיא נַחֲלָה דָּבָר אַחֵר, טוֹבָה חָכְמָה, כְּשֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ נַחֲלָה, דִּתְנֵינַן תַּמָּן בְּאָבוֹת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר יָפָה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ וכו׳.
דָּבָר אַחֵר: טוֹבָה חָכְמָה – טוֹבָה חָכְמָתוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם (משלי כ״א:כ״ב). עִם נַחֲלָה, שֶׁהִנְחִיל תּוֹרָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: טוֹבָה חָכְמָה – זוֹ חָכְמָתוֹ שֶׁל בְּצַלְאֵל, שֶׁהִנְחִיל אָרוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ משֶׁה עֲשֵׂה אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן, אָמַר לוֹ בְּצַלְאֵל משֶׁה רַבֵּנוּ מְבִיאִין אֶת הַכֵּלִים וּמַעֲמִידִין אוֹתָם בָּאֲוִיר, בַּתְּחִלָּה יַעֲשֶׂה הַמִּשְׁכָּן, וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הָאָרוֹן. אָמַר לוֹ משֶׁה שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ יוֹשֵׁב וְיָדַעְתָּ בַּתְּחִלָּה: וְעָשׂוּ אֲרוֹן (שמות כ״ה:י׳), וְאַחַר כָּךְ: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה (שמות כ״ו:א׳), הֱוֵי: טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה, טוֹבָה חָכְמָה שֶׁל בְּצַלְאֵל, עִם נַחֲלָה, שֶׁהִנְחִיל אָרוֹן לְיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: טוֹבָה חָכְמָה – שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, עִם נַחֲלָה, שֶׁהִנְחִיל אֶת הָאָרֶץ. וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ.
דָּבָר אַחֵר: טוֹבָה חָכְמָה – שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ זְכוּת אָבוֹת. אַשְׁרֵי שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָיו עוֹמֶדֶת וּמְאִירָה לוֹ. רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם לָמַד אָדָם וְלִמֵּד וְשָׁמַר וְעָשָׂה וְהָיְתָה סְפֵיקָא בְּיָדוֹ לְהַחֲזִיק וְלֹא הֶחֱזִיק, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל: אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים כ״ז:כ״ו). לָמַד וְלֹא לִמֵּד, לֹא שָׁמַר וְלֹא עָשָׂה וְלֹא הָיְתָה סְפֵיקָא בְּיָדוֹ לְהַחֲזִיק וְהֶחֱזִיק, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל: בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָקִים, כִּי כָּל אָרוּר מִכְּלַל בָּרוּךְ. רַבִּי הוּנָא אָמַר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת צֵל וְחֻפָּה לְבַעֲלֵי מִצְווֹת אֵצֶל בַּעֲלֵי תּוֹרָה, מַאי טַעְמָא, כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף. שְׁלשׁ מֵאוֹת נְזִירִין עָלוּ לְהַקְרִיב תְּשַׁע מֵאוֹת קָרְבָּנִין בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, מֵאָה וַחֲמִשִּׁים מָצָא לָהֶם פֶּתַח, וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים לֹא מָצָא לָהֶם פֶּתַח. סְלִיק שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח לְגַבֵּי יַנַּאי מַלְכָּא אֲמַר לֵיהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת נְזִירִין סָלְקִין בָּעֲיִין לִמְקָרְבָא תְּשַׁע מְאוֹת קוּרְבָּנִין וְלֵית לְהוֹן, אֶלָּא הַב אַתְּ פַּלְגָּא מִן דִּידָךְ וַאֲנָא פַּלְגָּא מִן דִּידִי וְיֵזְלוּן וִיקָרְבוּן, יְהַב לְהוֹן יַנַּאי פַּלְגָּא וַאֲזַלּוּן וְקָרְבוּן, אֲתוֹן אָמְרִין לִישָׁן דְּבִישׁ לְיַנַּאי מַלְכָּא עַל שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, אָמְרִין לְיַנַּאי מַלְכָּא תֶּהֱוֵי יְדִיעַ כָּל מַה דְּאַקְרֵיבִינוּן מִן דִּידָךְ הֲוָה, בְּרַם שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח לָא יְהַב כְּלוּם מִן דִּידֵיהּ. שְׁמָעִינֵיהּ וּכְעַס עַל שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, וּשְׁמַע שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח וַעֲרַק. בָּתַר יוֹמִין הֲווֹ תַּמָּן בַּר נָשׁ רַבְרְבִין מִן מַלְכוּתָא דְּפָרַס הֲווֹן יַתְבִין עַל פְּתוֹרֵיהּ דְּיַנַּאי מַלְכָּא, מִן דְּאָכְלִין אָמְרִין לְיַנַּאי מָרֵי מַלְכָּא נְהִירִין אֲנַן דַּהֲוָה הָכָא חַד סַב וַהֲוָה אָמַר לָן מִילֵּי דְאוֹרַיְתָא, אֲמַר לִשְׁלָמְתּוֹ אֲחָתֵיהּ, אִינְתְּתֵיהּ דְּיַנַּאי, שִׁלְחִי וְאַיְיתֵי, אֲמַר לֵיהּ הַב לִי מִילָּא וּשְׁלַח לֵיהּ עִזְקְתָךְ וְהוּא אָתֵי, יְהַב לָהּ מִילָּא וַאֲתָא, מִן דַּאֲתָא יְתֵיב לֵיהּ בֵּין מַלְכָּא לְמַלְכְּתָא, אֲמַר לֵיהּ לְמָה עֲרַקְתְּ, אֲמַר לֵיהּ שְׁמָעִית דְּאַתְּ כָּעֵיס עָלַי, וּצְרַת לִי בְּגִינָךְ דְּלָא תִקְטְלִנַנִּי וַעֲרָקִית, וְהָדֵין קְרָיָיה קַיֵּימְתְּ, דִּכְתִיב: חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (ישעיהו כ״ו:כ׳), אֲמַר לֵיהּ וּלְמָה אַפְלֵית בִּי, אֲמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם לָא אַפְלֵית בָּךְ, אֶלָּא אַתְּ מִן מָמוֹנָךְ וַאֲנָא מִן אוֹרָיְיתִי, דִּכְתִיב: כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף. אֲמַר לֵיהּ וּלְמָה יְתַבְתְּ בֵּין מַלְכָּא לְמַלְכְּתָא, אֲמַר לֵיהּ דְּהָכִין כְּתִיב בְּסִפְרֵיהּ דְּבֶן סִירָא, סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ וּבֵין נְגִידִים תּוֹשִׁיבֶךָּ. אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית מִן מָה אֲנָא מוֹקִיר לָךְ, אֲמַר לֵיהּ לֵית אַתְּ מוֹקִיר אֶלָּא אוֹרָיְיתִי הִיא מוֹקְרָא לִי, דִּכְתִיב: סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ (משלי ד׳:ח׳) אֲמַר לוֹן מָזְגִין לֵיהּ כָּסָא דִּיבָרֵיךְ, אֲמַר מָה אֵיבָרֵיךְ, נֵימַר בָּרוּךְ שֶׁאָכַל יַנַּאי מִשֶּׁלּוֹ, אֲמַר לֵיהּ אַתְּ כַּדּוּן אַתְּ בְּקַשְׁיוּתָךְ, לָא שְׁמָעֵית מִן יוֹמָא יַנַּאי בְּבִרְכְּתָא, אֲמַר וּמָה אִית לִי לְמֵימַר בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ, וְלֹא אָכַלְתִּי. אֲמַר לְהוּ אַיְיתֵי לֵיהּ דְּיֵיכוּל, מִן דַּאֲכַל אָמַר שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וַחֲלוּקִין חֲבֵרָיו עַל שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, רַבִּי אָבִין אָמַר עַל הַשְּׁנִיָּה, וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר עַל הָרִאשׁוֹנָה, וּמַחֲלִיפִין שִׁיטָתֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, תַּמָּן פְּשִׁיטָא לֵיהּ וְהָכָא צְרִיכָה לֵיהּ, תַּמָּן פְּשִׁיטָא לֵיהּ כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְהָכָא צְרִיכָה לֵיהּ כְּרַבָּנָן, דְּתָנֵי עֲלָהּ וְהֵסֵב וְטָבַל עִמָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹא אָכַל עִמָּהֶן כַּזַּיִת דָּגָן מְזַמְּנִין עָלָיו, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי אִיסֵי אָמַר לְעוֹלָם אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת דָּגָן. תָּנֵי שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ דָגָן וְאֶחָד שֶׁאָכַל חוּץ מִדָּגָן מִצְטָרֵף, כְּמַאן דִּתְנֵינַן כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. שְׁלשָׁה בַּלְיוֹטִין הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, בֶּן צִיצִית הַכְּסָת, וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, וְכָל חַד וְחַד הָיָה יָכוֹל לְסַפֵּק וּלְפַרְנֵס לַמְדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים, וְהָיָה שָׁם בֶּן בָּטִיחַ בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְהָיָה מְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת, רֹאשׁ קֵסָרִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וְעָמַד וְשָׂרַף אֶת הָאוֹצָרוֹת, שָׁמַע רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר וַוי, אָזְלִין וְאָמְרִין לְבֶן בָּטִיחַ חֲבִיבָךְ אֲמַר וַוי וַוי. שְׁלַח וְאַיְיתִיתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְמָה אַתְּ אֲמַרְתְּ וַוי, אָמַר לֵיהּ לָא אֲמָרִית וַוי אֶלָּא וַהּ אֲמָרִית, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָאוֹצָרוֹת יְקָרִין קַיָּימִין לָא יַהֲבִין גַּרְמֵיהוֹן לְמֶעֱבַד קְרָבָא. בֵּין וַוי לְוַהּ נִמְלַט רַבִּי יוֹחָנָן, וּקְרוֹן עֲלֵיהּ וְיִתְרוֹן דַעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוּס וְהָלַךְ לְאִימוֹנִיס, וְיָשַׁב לוֹ לְמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה וְנִתְרַפֵּא, אָמְרִין לֵיהּ הָדָא מְנָא לָךְ, אֲמַר לוֹן מִן דָּוִד, דִּכְתִיב: וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה (שמואל א ל׳:י״ב), וּקְרוֹן עֲלֵיהּ וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יָאסִין הֲוָה אָתֵי בְּאִלְפָא וְאָתֵי מִן טַרְסִים וַאֲמַר לֵיהּ טַלְיָא אֲנָא צָרִיךְ לְמֵיחַת, אֲמַר לֵיהּ לָא תֵיחוֹת לְיַמָּא דְּיַמָּא סַכַּנְתָּא, אֲמַר לֵיהּ בָּעֵי אֲנָא לְמִיקְרֵי קְרִיאַת שְׁמַע, אֲמַר לֵיהּ קְרֵי. אֲמַר לֵיהּ בָּעֵי אֲנָא לְמֵיכַל, אֲמַר לֵיהּ אֱכֹל. כֵּיוָן דַּאֲתוֹן לַלָּמָן אָמַר לֵיהּ אָסוּר אַתָּה עַד שֶׁתִּטְבֹּל, וּקְרָא עֲלֵיהּ וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. רַבִּי מֵאִיר הֲוָה מִתְבְּעֵי לְמַלְכוּתָא וַעֲרַק, עֲבַר עַל חֲנוּתָא דַּאֲרַמִּיִּין וְאַשְׁכַּח יַתְהוֹן יְתִיבִין אֲכָלוּן מִן הַהוּא מִינָא, חֲמוֹן יָתֵיהּ אָמְרִין הוּא הוּא, לֵית הוּא הוּא, אָמְרִין אִם הוּא הוּא, אֲנַן כָּרְזִין לֵיהּ אִין אָתֵי אָכִיל עִמָּן, וַהֲוָה צָבַע חֲדָא אֶצְבְּעוֹתֵיהּ בִּדְמֵהּ דַּחֲזִיר, וִיהַב אֶצְבְּעוֹתֵיהּ אוֹחֲרֵי בְּפוּמֵיהּ, טְמַשׁ הָא וּמְתַק הָא. אָמְרִין דֵּין לְדֵין אִלּוּ הֲוָה רַבִּי מֵאִיר לָא הֲוָה עָבֵיד כֵּן, שַׁבְקוּנֵיהּ וַעֲרַק, וּקְרָא עֲלֵיהּ וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. רַבִּי הֲוָה דָּמֵיךְ בְּצִפּוֹרִין וְאָמְרִין צִיפּוֹרָאֵי כָּל דַּאֲתָא וְאָמַר דְּמַךְ רַבִּי אֲנַן קָטְלִין לֵיהּ. אֲזַל בַּר קַפָּרָא וְעָלֵל בְּכַוְּותָא וַאֲדֵיק לֵיהּ וְרֵישֵׁיהּ מִיכְרַךְ וּמָנֵיהּ בְּזִיעִין, אָמַר אַחֵינוּ בְּנֵי יְדַעְיָה שְׁמָעוּנִי שְׁמָעוּנִי, אֶרְאֶלִּים וּמְצוּקִים אָחֲזוּ יָדָן בְּלוּחוֹת הַבְּרִית, גָּבְרָה יָדָן שֶׁל אֶרְאֶלִּים וְחָטְפוּ אֶת הַלּוּחוֹת. אָמְרִין לֵיהּ דְּמַךְ רַבִּי, וַאֲמַר לְהוּ אַתּוּן אַמְרִיתוּן אֲנָא לָא אֲמִינָא, וְלָמָה לֹא אָמַר, דִּכְתִיב: וּמוֹצִיא דִּבָּה הוּא כְסִיל (משלי י׳:י״ח). קְרָעוּן מָנֵיהוֹן עַד דַּאֲזַל קָלֵיהּ דִּקְרִיעָה עַד גּוּפְתְּתָא, מַהֲלַךְ שְׁלשָׁה מִילִין, וּקְרָא עֲלֵיהּ: וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי מָנָא מַעֲשֶׂה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְאִיתְכַּנְשִׁין כָּל קִרְיָיתָא לְהֶסְפֵּידָא דְרַבִּי, אַשְׁרוּנֵיהּ בִּתְמַנֵּי עָשָׂר כְּנִישְׁתָּא, וְאוֹבְלוּנֵיהּ לְבֵית שְׁעָרִים, וּתְלָא לוֹן יוֹמָא עַד דִּמְטָא כָּל חַד וְחַד מִיִּשְׂרָאֵל לְבֵיתוֹ וּמַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר, וְצוֹלֶה לוֹ דָּג, וּמְמַלֵּא לוֹ חָבִית מַיִם, עַד שֶׁעָשָׂה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן שָׁקְעָה הַחַמָּה וְקָרָא הַגֶּבֶר, שָׁרוֹן מְצוֹקִין אָמְרִין וַוי דְּחַלְּלִינַן שַׁבַּתָּא, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה כָּל מִי שֶׁלֹא נִתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל רַבִּי מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, בַּר מִן קַצְרָה דַּהֲוָה תַּמָּן וְלָא אֲתָא, כֵּיוָן דִּשְׁמַע כֵּן סְלֵק וּטְלַק גַּרְמֵיהּ מִן אִיגְּרָא וְנָפַל וָמֵת. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה אַף לְאִגְרָא קַצְרָא מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
טובה חכמה עם נחלה וגו׳ – א״ר אחא בשם ר׳ תנחום בר חייא למד אדם [ולימד] שמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק למחות ולא מיחה הוא בכלל ארור דכתיב ארור (האיש) אשר לא יקים (דברים כ״ו:כ״ו) ר׳ אחא אמר לא למד ולימד [ולא עשה ולא שמר] סיפק בידו להחזיק והחזיק ולא למחות ומיחה הרי זה בכלל ברוך רבי ירמיה בשם ר׳ חייא בר אבא עמר עתיד הקב״ה לעשות צל וחופה לעמלי תורה ואית (ליה) [לן ג׳] קראי כי בצל החכמה בצל הכסף וגו׳ (קהלת ז׳:י״ב) וכתיב אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה (ישעיהו נ״ו:ב׳) וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג׳:י״ח).
ד״א טובה חכמה עם נחלה – דתנן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ טובה חכמה שיש עמה נחלה.
ד״א טובה חכמה עם נחלה – זה חכמה של אדם הראשון. עם נחלה – שהנחיל העולם לבניו.
ויותר לרואי השמש – ר׳ לוי בשם ר׳ שמעון בן מנסיא אומר תפוח עקיבו של אדם הראשון (מכסה) [מכהה] גלגל חמה משל לאחד שעשה לו שני קיטונין אחד לו ואחד לבן ביתו של מי עושה נאה לא את שלו כך גלגל חמה נברא לתפקידו של בריאת העולם ואדם נברא לתפקידו של מקום ומה תפוח עקיבו מכהה גלגל חמה קלסתר פניו לא כן שכן.
טובה חכמה עם נחלה – כדתנן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.
דבר אחר: טובה חכמה זהו חכמתו של אדם הראשון, עם נחלה – שהנחיל עולם לבניו, ויותר לרואי השמש תפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה וגו׳.
מא אפצ׳ל אלחכמה מע אלנחלה, ופצ׳להא לבאצרי אלשמס.
כמה משובחת החכמה כשהיא עם הנחלה (ממון ונכסים וכדו׳). וכמה היא משובחת כפי שהדבר ניכר לעיני כל הרואים (בני אדם).
טובה חכמה וגו׳ – חכמתן עמדה להן עם נחלת זכות אבותם כי טובה היא החכמה.
ויותר לראי השמש – ויתרון היא החכמה לכל הבריות.
רואי השמש – הן כל הבריות, כדתנן: הנודר מרואי החמה אסור אף בסומין לא נתכוון זה אלא במי שהחמה רואה אותו.⁠א
א. בגיליון כ״י לוצקי 778 מופיעה הוספה (כנראה של המעתיק): ״בזכות תלמוד תורה עם שמועת הרב המנחיל את התורה ללומדיה. ויותר לרואי השמש – יתרון וחשיבות יש לרואי ומביני התורה מדעתם בלא ר׳{ב}. כך מפי ר׳ מנח׳{ם} קרא. ונרא׳{ה} בע׳{יני} כי לפי הפתרון הזה צריך לפרש כי לא מחכמה שאלת על זאת כן, כלומ׳ כי מחמת לא חכמת תורה שאינה מצוייה עכשיו ואינם עוסקים בה, הוצרכת לשאל כן למה פסקה הטובה עכשיו ובימים הראשונים היתה. שהרי הראשנים עסקו הרבה והבינו מדעתם בסתרי תורה מעשה מרכבה ומעשה בראשית ולא האחרונים. והרי כי לא מחכמה כמו כי מִלֺא חכמה.⁠״
It is good to have wisdom, etc – Their wisdom stood for them together with the heritage of the merit of their forefathers, for wisdom is good.⁠1
And [such wisdom] benefits those who see the sun – Wisdom is a benefit for all mankind.
Those who see the sun – This refers to all mankind, as it was taught in the Mishnah,⁠2 "He who vows not to benefit from those who see the sun, is also forbidden [to benefit] from the blind.⁠" The intention [of this phrase] is to [include] anyone who benefits from the sun.
1. Alternatively, נחלה refers to a monetary inheritance or a skill that is handed down from father to son (Ibn Ezra). Thereby, one is able to immerse himself in his studies without having the burden of financial worries (Alshich). See Mishna Avos 2:2 which states that the study of Torah is good when combined with an occupation, for the exertion of them both makes sin forgotten. Or, wisdom is good as an accompaniment to an inheritance, for without wisdom, the wealth he came into will not endure. (Metzudat David)
2. Mishna Nedarim 3:7.
טובה חכמה עם נחלה – היינו דתנן ר״ג בנו של ר׳ יהודה אומ׳ יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון ויותר לרואי השמש ביותר על האדם שהוא סבר וחכם שהוא אומ׳ דברים מלבו כשמש. ס״א טובה חכמה עם נחלה זה חכם שמלמד תורה לרבים ומנחילם תורתו ויותר לרואי שמש ויותר שמלבין להם הדבר כשמש וכצהרים כדרך שעשה משה רבי׳ לישראל.
טובה חכמה עם נחלה – פתרונו: טובה היא החכמה כשיש עמה נחלה ונכסים, אבל חכמה בלא נחלה – חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים (קהלת ט׳:ט״ז). וכשאדם רש, אף על פי שהוא חכם עושה כף רמיה (משלי י׳:ד׳) והכל מבזין אותו, וכן עומד לפני כסילים ומשרתם ומתבזה.
ויותר לרואי השמש – פתרונו: ויותר משובחת החכמה עם הנחלה לכל באי העולם, אבל החכמה בלא נחלה אינו מכובד לכל העולם כולו, אלא בעיני חכמים בלבד.
ויותר לרואי השמש – פלוש אן אשט אונורד אטוט לו שיקול בלעז.
(יא-יב) לשון אחר: טובה חכמה עם נחלה – אם אדם עשיר, אל יאמר: מה אני מיגע את בני וכופהו ללמדו תורה וללמדו אומנות או חכמה, אחר כשאני בא ליפטר מן העולם אני מנחילו שדות וכרמים וזהב וכסף לרוב, ואילו יחיה מאה שנה ויוציא בכל יום מנה אינינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה (קהלת ו׳:ב׳). אל תאמר כן, שהרי טובה חכמה עם נחלה, שהחכמה מקיימת את הנחלה ושומרתה לבעליה, ומי שאין בו חכמה מאבד כל מה שהורישו אביו.
ויותר לרואי השמש – פתרונו: לא תאמר שהחכמה שווה לנחלה, אלא יותר היא שווה לרואי השמש – לבאי העולם, מן הנחלה. כמו שמפרש והולך: כי בצל החכמה בצל הכסף – ופתרונו: במקום שיש שם החכמה, יש שם גם הכסף. ולא תאמר שניהם שוים אלא: ויתרון דעת – פתרונו: הדעת יתר על הכסף, שהרי החיים אין אדם יכול לקנות בכסף, והחכמה תחיה בעליה – כמו שפירשתי בספר משלי, בפסוק: אורך ימים בימינה (משלי ג׳:ט״ז).
א[דבר אחר: טובה חכמה – לאותם שיש להם נחלה. ויותר היא טובה החכמה לאותם שאין להם נחלה ומקוים ליום ולשמש אם יזדמן להם שום ריוח ומרויחים בחכמתם שמתפרנסים.]
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לונדון 22413, אך הוא חסר בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
(יא-יב) טובה חכמה עם נחלה – חשובה וטובה חכמתו של אדם עם נחלה ונכסים שנשתיירו לו מאביו, שלא יתקיימו בידו אם אין לו חכמה כדי לשמור נכסיו.
ויותר לרואי השמש – וטובה החכמה יותר מן הממון לרואי השמש ההולכים ומתנהגים בעולם, שחכמתן מסייעתןא ועומדת להן.
כי בצל החכמה בצל הכסף – לשון כפול על: טובה חכמה עם נחלה – שהרי במקום שיש שם חכמה יש שם עמה כסף ושאר עושר.
ויתרון דעת – כפול על ויותר לרואי השמש – יתרון של דעת הוא שהחכמה נותנת חיים לבעליה – שעל ידי חכמתו הוא מתנהג ומתפרנס בעולם ומצילתו ממעשים רעים.
א. בכ״י המבורג: וסייעתן.
טובה – ואם יתכן שתהיה לחכם נחלה טוב הוא לו, ויותר טוב לרואי השמש – כי יכבדו אותו בעבור עשרו.
WISDOM IS GOOD WITH AN INHERITANCE. If it's possible for the wise man to have an inheritance, then he is doing well.⁠1 It is even better [to have an inheritance] before those who see the sun,⁠2 for people will respect him for his wealth.⁠3
1. Literally, then it is well with him. The inheritance will provide for his needs.
2. In other words, people.
3. According to Ibn Ezra the meaning of our verse is. It is good for a wise man to have an inheritance, because it will provide for his needs. Moreover, people will respect him for his wealth.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש במילה ״נחלה״ הוא מתכוון לדבר המספק את הצרכים ההכרחיים – כגון מזון ובגד ומחסה – במאמץ מינימאלי ובלי התעסקות ממושכת, כמו למשל ירושה הניתנת בלי טורח, שכן העיסוק בסיפוק הצרכים ההכרחיים – שאין האדם יכול לחיות בלעדיהם – מפריע להשגת החכמה ולעיסוק בשלמות הנפש, וכאשר הנפש נפטרת מן הדאגה לצרכי הגוף היא מתפנה לחכמה ולעיסוק בעצמותה של הנפש. המילים ״ויותר לרואי השמש״ הכוונה בהם שזהו דבר ברור ותועלתו ניתנת להשגה בחוש ע״י כל הברואים, וזה איננו מן הדברים הנסתרים אשר יש צורך בראיות וההיקשים כדי לדעת אותם. יתכן שבמילה ״חכמה״ כוונתו לחכמה הנלמדת, הנרכשת מאחרים ע״י לימוד ורכישת מידע, ובמילה ״נחלה״ כוונתו למוכנות הטבעית שהאדם זכה לה מטבע ברייתו, מוכנות המסייעת ללימוד ולרכישת מידע, ואילולי זאת לא היה זוכה בחכמה, כפי שבארנו בדברינו על הפסוק ״ויאבד את לב מתנה״, שכן מי שאין לו מוכנות וכשרון בתחום כלשהו לא יזכה לשלמות, למרות כל המאמץ שהוא משקיע בכך, כפי שנאמר לגבי הנבואה ״בטרם אצרך מבטן ידעתיך... נביא לגוים נתתיך״ (ירמיהו א:ה), ואמר הכתוב לגבי חכמה ״יהב חכמתא לחכימין״1 (דניאל ב:כא), ולגבי אמירת דברי שבח ותהילה וכדומה ״רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהילה״ (תהלים לג:א). אתה רואה זאת אפילו בלימודי המקצועות ובלימודי תרבות האדם, שכן אנשים מסוימים קולטים תחומי לימוד מסוימים בקלות ובמהירות יותר מאנשים אחרים. כך גם לגבי מלאכת השיר, אתה רואה שישנם אנשים המוכנים ומוכשרים לכך, ומחברים שירים ללא מאמץ, והם מחברים כמה שהם רוצים בכל נושא שירצו בזמן קצר ובלא מאמץ, וזאת בלי שיהיה להם ידע ובלי ללמוד את תורת הלשון או הדקדוק או תורת המשקל, ובלי ידיעת מבנה השיר ומשקליו. לעומת זאת, אלה שאין להם מוכנות טבעית לעניין, אפילו שהם בקיאים במדעים ומכירים את הסודות ומכירים את המטאפורות ויודעים לפתור חידות, והם למדו את תורת הלשון והדקדוק ומשקלי השירה, ופקחותם מאפשרת להם להסיק רעיונות נשגבים ולבאר סודות כמוסים, ולמרות זאת הם אינם מסוגלים לחבר בית שיר אחד עם משקל, ואם הם יטילו זאת על עצמם הרי שהם יטרחו על כך טורח רב במשך זמן ארוך ויאמצו את שכלם, ועם כל זאת שירתם תהיה נחותה לעומת השירה שחיברו אלה שיש להם כשרון טבעי לזה2. לפיכך נקראו המשוררים בשפה העברית ״נביאים״, כפי שבואר בדברי הימים על הפסוק ״והנבא בהודות והלל״ (דברי הימים א כה:ג). כך גם המילים ״להקת נביאים״ (שמואל א יט:כ) תורגמו כ״קבוצת משוררים״, האומרים דברי שיר של שבח ותהילה. כך גם בלשון הערבית המילה שירה [שער] יש לה משמעות של ידיעה [שעור], והידיעה היא אחד מכוחות הנפש האנושית המסוגל להבין עניינים נסתרים באופן מיידי, בלי חשיבה ועיון, כפי שבארנו במבוא לספר ובסיפור בעלת האוב, כשהסברנו כיצד היא ידעה מה שספרה לשאול3. המילים ״ויותר לרואי השמש״ משמעותם לפי הפירוש הזה השני היא שאת גדולתה וחשיבותה של המעלה הזו יכולים להכיר רק יודעי האמתות המתבוננים אל העניינים השכליים והרוחניים, המאירים על הנפש כאור השמש על העולם החושי.
1. על פסוק זה נאמר בקהלת רבה א:יז ״אילו נתן הקב״ה חכמה לטפשים היו יושבים והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות, אלא נתן הקב״ה חכמה לחכימין, והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הוי: יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה״.
2. מקטע זה אפשר להסיק שתנחום עצמו ניסה לחבר שירים, אלא שהדבר לא עלה בידו. בדבריו על אנשים המוכשרים במלאכת השיר, אף שאינם בעלי ידע, הוא מכוון אולי לבנו יוסף, שהיה משורר חשוב אך לא נראה שחיבר ספרים בנושאים אחרים.
3. ר׳ דברי תנחום בפירושו לשמואל א פרק כח (Tanchum, Samuelis 47 arabic).
טובה חכמה עם שלמות הקנין, וזהו מה שישאר לראי השמש (שם שם, יא). כי החכמה לא תשלם בזולת שלמות הקנין. והחכמה היא תכלית האדם והשארותו, כמו שבארנו בראשון מספר ״מלחמות י״י״. והנה יתבאר כי טובה חכמה עם נחלה (שם, שם).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואחר שחסרון חכמתך הביאך עד הנה אומר אני טובה חכמה – יראה שטוב היא החכמה האלהית כאשר יקחנה בעליה לנחלה לו ולא לדרך עראי וא׳ תראה תועלתה ויותר תוכר לרואי השמש אלו אשר רמזת עליהם החוזים בכוכבים המודיעים לחדשים מה שיכירו וידעו מן ההנהגה השמימיית כי הם יודו לה׳ חסדו ויודיעו לכל כי גבוה מעל גבוה שומר וכמו שאמר הנביא ישעיהו (מ״ו) מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה. יראה החכם החוזה באצטגנינות שלו אשר הוא מראשית השנה מה שיהיה עד סופה. ומקדם אשר נעשו הדברים מבשר אותם הוא יודה ויאמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה בין שיסכימו המערכות ובין שלא יסכימו. וכמו שאמר (תהלים ק״ח) כי גדול מעל שמים חסדך. ולזה הוא צורך נפלא לבעל דת הכרת הטבע ודרכיו כי בידיעתו יוכר מה שהוא נגדו או עליו והוא צורך ספור מעשה בראשית כמו שאמרנו שם ובספר ואלה שמות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

טובה חכמה – אם מי מצא בית והון נחלת אבות, מכל מקום החכמה טובה היא אליה, כי בלעדה לא תתקיים נחלתו בידו.
ויותר – וביותר יש צורך אל החכמה לאלו שהם רואי השמש, רוצה לומר המסתכלים במערכת השמים להוריד מהם השפעה לעצמם, כי אלו אין בידם מאומה וכל בטחונם במערכת השמים לזה צריך חכמה (וזכר השמש לפי שהיא הגדולה מכולם ופועלת הרבה בתחתונים, ולכן תקרא מלכת השמים מלשון מלכה וכמוש״כ בתחלת הספר).
ועכשו חוזר לענינו, ואומר כי אף על פי שהעושר יהולל חכם, מכל מקום טובה חכמה עם נחלה, לא עם עושר, רק עם נחלה בינונית; ויתר לרֹאי השמש – על ידי זו וזו, חכמה ונחלה, יהיה יתרון לרואי השמש,
טובה וגו׳ – מי שנחל עושר טובה לו ג״כ החכמה שהיא יותר (יתרון, עיין מה שכתבתי למעלה ו׳:ח׳) לכל; רואי השמש – לכל בני אדם כעני כעשיר.
טובה חכמה וגו׳ – טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמה כשהיא נחלה1 דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמה כשיש עמה נחלה, כמו דתנינן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.⁠2 (מ״ר)
טובה חכמה וגו׳ – דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמתו של משה עם נחלה שהנחיל תורה לישראל.⁠3 (שם)
טובה חכמה וגו׳ – דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמתו של בצלאל עם נחלה שהנחיל ארון לישראל.⁠4 (שם)
טובה חכמה וגו׳ – דבר אחר טובה חכמה עם נחלה – טובה חכמתו של יהושע עם נחלה שהנחיל את הארץ לישראל.⁠5 (מ״ר)
טובה חכמה וגו׳ – דבר אחר טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש, טובה חכמה שיש עמה זכות אבות שעומדת ומאירה לו.⁠6 (שם)
1. עיין בכורות נ״ב ב׳ ברש״י דטובה חכמה כשיש עמה נחלה היינו בקיאות בברייתות ושמועות וקבלות מרבותיו. ויש מפרשים בענין אחר דהיינו כשהוא ת״ח ובנו וב״ב ת״ח דשוב אינה פוסקת מזרעו, ונראה עיקר כפירש״י, משום דשם בבכורות קרא אחד החכמים כזה על רב ששת שהיה בעל ברייתות, ומכוון זה יותר על רב ששת על שם סוף הפסוק ויותר לרואי השמש, דכידוע היה רב ששת סגי נהור [והלשון רואי השמש הוא לשון נקיה לעור כמו סגי נהור], ומי שהוא סגי נהור טוב לו שיודע בע״פ ברייתות ושמועות מרבותיו, אחרי כי מתוך הכתב אינו יכול ללמוד, הרי מבואר דכונת הגמרא לפרש נחלה – ברייתות ושמועות וכו׳.
2. נסמך על המבואר במשנה דאבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
3. נראה דר״ל שטובה החכמה כשהיא לתועלת הכלל, וכן בדרשות הבאות.
4. סמיך על המבואר בברכות נ״ה א׳, שבשעה שאמר לו משה עשה ארון וכלים ומשכן, אמר ליה בצלאל, וכי מביאין כלים ומעמידין אותן באויר, ר״ל וכי אפשר לבנות הארון והכלים קודם שיבנה המשכן, כי איפה יעמידום, אלא בתחלה צריך לבנות המשכן ואח״כ יכנסו בו כליו, ואמר ליה משה, הכי נקרא שמך בצלאל, כי בצל אל היית, שבאמת כך אמר לי הקב״ה, וזהו טובה חכמה עם נחלה, שהנחיל מלאכת המקדש בחכמה.
5. ר״ל שהנחיל את הארץ בחכמה באופן שהפיק רצון כל ישראל.
6. וקרא לזכות אבות נחלה מפני שהאב מנחיל זאת לבנו, ומ״ש ומאירה לו, דייק מן ויותר לרואי השמש, כלומר ויותר טובה זכות אבות כשהיא מאירה לו כשמש.
טוֹבָה היא1 הַחָכְמָה עִם כשיש לאדם2 נַחֲלָה ונכסים3, כי בלעדיה הם לא יתקיימו בידו4, וְיֹתֵר נצרכת היא5 לְכל6 רֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ – המסתכלים במערכת השמש להוריד להם את השפע7:
1. ר״י קרא.
2. מצודת דוד. ור״י קרא ביאר שהחכמה טובה כשיש עמה נכסים. ורש״י ביאר שפסוק זה המשך של הפסוק הקודם, שדורות ראשונים חכמתם עמדה להם עם נחלת זכות אבותם כי טובה היא החכמה.
3. ר״י קרא.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד. ורש״י ור״י קרא ביארו משובחת.
6. רש״י.
7. כי אלו אין בידם מאומה וכל בטחונם במערכת השמים שצריך חכמה להסתכל בה, וזכר השמש לפי שהיא הגדולה מכולם ופועלת הרבה בעולם, מצודת דוד. ורש״י ביאר שרואי השמש הם כל הבריות. ובמדרש, ״טובה חכמה עם נחלה״ טובה חכמה כשהיא נחלה. דבר אחר, ״טובה חכמה עם נחלה״ טובה חכמה כשיש עמה נחלה, כמו דתנינן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. דבר אחר, ״טובה חכמה עם נחלה״ טובה חכמתו של משה עם נחלה שהנחיל תורה לישראל. דבר אחר, טובה חכמתו של בצלאל עם נחלה שהנחיל ארון לישראל. דבר אחר, טובה חכמתו של יהושע עם נחלה שהנחיל את הארץ לישראל. דבר אחר, ״טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש״ טובה חכמה שיש עמה זכות אבות שעומדת ומאירה לו, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) כִּ֛י בְּ⁠צֵ֥ל הַֽחׇכְמָ֖ה בְּ⁠צֵ֣ל הַכָּ֑⁠סֶף וְ⁠יִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחׇכְמָ֖ה תְּ⁠חַיֶּ֥⁠ה בְ⁠עָלֶֽיהָ׃
For wisdom is a defense, even as money is a defense; but the excellency of knowledge is that wisdom preserves the life of him who has it.
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם הֵיכְמָא דְּמִסְתַּתַּר גַבְרָא בִּטְלַל חוּכְמְתָא הֵיכְדֵין מִסְתַּתַּר בִּטְלַל כַּסְפָּא בְּעִדָּן דִי עֲבִיד מִנֵּיהּ צִדְקְתָא וּמוֹתַר מַנְדְּעָא בְּחוּכְמְתָא דְּאוֹרָיְתָא תְּחֵי יָת מָרַהָא מִבֵּית קְבוּרְתָא לְעַלְמָא דְּאָתֵי.
ויתרון [דעת] החכמה תהיה (את) בעליה ארבעה עשירים היו בירושלים והיה שם [בן] אבטיח בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי והיה ראש סריקין שבירושלים עמד ושרף את האוצר אתו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי בר אחתך מוקיד אוצריא אמר ווי שמע בן אבטיח שלח ואייתיה א״ל למה אמרת ווי א״ל לא אמרתי אלא ווה א״ל ולמה אמרת ווה א״ל דאמרית בגרמיי כל יומיא דאוצרין קיימין לא שוין גרמיהון למיעביד קרבא ברם כד אוצריה יקידין עבדין קרב בין ווי לווה נמלט רבן יוחנן בן זכאי וקרא עליו ויתרון [דעת] החכמה תחיה בעליה.
ד״א והחכמה תחיה (את) בעליה – מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שאחזו בולמוס והלך וישב במזרחה של תאנה ונתרפא אמרי ליה מנא לך הא א״ל מדוד שנאמר ויתנו לו פלח דבילה וגו׳ ותשב רוחו (ויהי) אליו (שמואל א ל׳:י״ב) [וקרין עליה ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה].

רמז תתקעה

כי בצל החכמה בצל הכסף – א״ר יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף. רבי ירמיה בשם ר׳ חייא בר אבא מצינו שעתיד הקב״ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, וכתיב אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה וגו׳.
החכמה תחיה – (את) בעליה כגון רבן יוחנן בן זכאי. מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שאחזו בולמוס והלך וישב לו במזרחה של תאנה ונתרפא, אמרו ליה הדין מנא לך דכתיב ויתנו לו פלח (דבש) [דבלה] וגו׳, וכתיב ותשב רוחו אליו ויחי. בן בטיח בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי היה ממונה על האוצרות, עמד ושרף כל האוצרות, ושמע רבן יוחנן בן זכאי ואומר ווי. אזלין אמרין הא אמר חביבך ווי, שלח ואיתיתיה, אמר למה אמרת ווי, אמר לא אמרית אלא ווה, ולמה אמרת ווה, אמר כל אלין יומיא דאלין אוצרין קיימין לא עבדין קרבא למרדפא סנאה. בין ווי לווה (שתק) [נמלט] רבן יוחנן בן זכאי וקריין עליה החכמה תחיה (את) בעליה.
לאן בצ׳ל אלחכמה צ׳ל אלמאל, ותפצ׳ל אלמערפה, אן אלחכמה תחיי ארבאבהא.
כי החכמה בחסות הכסף. ויותר עדיפה הידיעה, שהחכמה תחיה את בעליה.
כי בצל החכמה בצל הכסף – כל מי שהוא בצל החכמה ישנו בצל הכסף, שהחכמה גורמת לעושר שיבוא.
ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה – ועוד החכמה יתירה על הכסף, שהחכמה תחיה בעליה.
For wisdom shelters [as well] as money shelters – Whoever is in the shade of wisdom is in the shade of money, for wisdom causes eventual wealth.⁠1
But the advantage of knowledge is that wisdom preserves the life of him who possesses it – And moreover, wisdom has an advantage over money, because wisdom preserves the life of its possessors.⁠2
1. Alternatively, just as wisdom of the Torah gives life [i.e., shelters] in the World of Come, so does money that is given to charity provide life [i.e., shelters] in the World to Come. (Targum)
2. Wisdom is not subject to death or consumption. The idea that "wisdom preserves the life of him who possesses it,⁠" may be in reference to the Gemara in Maseches Yevamos 97a, which states that the lips of a deceased scholar in whose name a traditional statement is reported in this world, move gently in the grave. (Reb Tzvi Charif)
כי בצל החכמה בצל הכסף – ר׳ חנינא ור׳ ירמיה בשם ר׳ חייא בר אבא אמ׳ מקום שעתיד הקב״ה לעשות צל חופה לבעלי תורה יעשה לבעלי מצות שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תהיה בעליה. זה המחזיק דברי תורה ומודיעה לרבים תחיה בעליה. ס״א ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה בהרבה מקומות אדם מציל את עצמו מן המות.
כי בצל החכמה בצל הכסף – דע כי זה הפסוק נותן ראיה לשלמעלה שאמר: ויותר לרואי השמש (קהלת ז׳:י״א), ואמר: כאשר יהיה החכם עשיר, כבר נחסה תחת צל החכמה וצל הכסף; צל החכמה יסוככהו, מהצרות והרעות שיפול בהם הכסיל, וצל הכסף יגונניהו מן הצרות שיפול בהם העני.
ויתרון דעת – עתה שב להעדיף החכמה על הממון. כי הממון פעמים שיגרום מיתה לבעליו, ואין הדעת כן. אלא החכמה תחייה בעליה, בעיתי הצרות בעולם הזה ובעולם הבא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

כי – אז יהיה חוסה בצל החכמה ובצל הכסף – לכן יש הפרש בין צל החכמה וצל הכסף, שהחכמה תחיה בעליה, כי החכמה היא צורת הנשמה העליונה שאיננה מתה במות הגוף.
FOR WISDOM IS A DEFENSE, EVEN AS MONEY IS A DEFENSE.⁠1 When wisdom is combined with an inheritance2 the wise man will find protection in the shade provided by wisdom and in the shade provided by silver. However, there is a difference between the shade provided by wisdom and the shade provided by silver, for the shade provided by wisdom preserves the one who has it.⁠3For wisdom is the form4 of the supernal soul5 that does not die when the body dies.
1. Literally, For in the shade of wisdom and in the shade of silver. Ibn Ezra renders this phrase: When wisdom is combined with an inheritance, then the wise man will find protection in the shade provided by wisdom and in the shade provided by silver.
2. Literally, then.
3. It provides eternal life.
4. That is, the essence.
5. Man's supernal soul consists of the wisdom which he acquires. See Ibn Ezra on 7:12. "Wisdom is the form of the supernal, which does not perish when the body dies.⁠"
כי בצל החכמה – מי שהוא חכם גרמה לו חוכמתו להיות בצל החוכמה ובצל הכסף והזהב והעושר, לפיכך טובה חוכמה עם נחלה.
ויתרון דעת – אף על פי שהחוכמה נותנת זהב וכסף, עדיין יש בה יתירות ומעלה גדולה, שהרי גם חיים נותנת לבעליה.
ויתרון – עוד גם עוד יש יתרון לחכמה שהחכמה תחיה בעליה.
כי בצל החכמה בצל הכסף כלומר לצורך קיום החוכמה והשגתה יש צורך במשהו שיספק את צרכי האדם העוסק בחוכמה, וכך הרכוש מגונן על החוכמה ושומר עליה ומבטיח את קיומה והחכמה היא מגן וצל ותפארת לרכוש. כלומר, כל אחד מהם נזקק לשני לצורך קיומו והשגתו, ואעפ״כ הרי שהמעלה האמיתית והחיים המוחלטים באים רק מצד החוכמה והמעלה השכלית, לא מצד הרכוש, למרות שהוא מסייע לכך, ועל כך אמר ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה שכן החוכמה היא צורת הנפש, אשר כאשר היא מתחברת לצורה אז היא נעשית קיימת בפועל, ואילולי החוכמה לא הייתה הנפש קיימת, וזהו המוות האמיתי, ואם כן הרי שבאמצעות החוכמה זוכה הנפש לחיים.
ועל כל פנים יש יתרון לדעת מן הסכלות, כי החכמה תחיה את בעליה.
כי בצל החכמה ימצא האדם בצל הכסף. כי החכמה תעזר לאדם להשיג שלמות הקנין לשתי סבות; האחת, כי שלמות הקנין מגיע בקלות כשישתדלו בהגעתו בחכמה ובסבות הנאותות. והשנית כי מצד החכמה יהיה האדם מושגח ויצליחו קניניו, כמו שבארנו ברביעי מספר ״מלחמות י״י״, ובבאורנו לספר איוב. והנה יתרון דעת החכמה תחיה בעליה (שם שם, יב) חיים נצחיים, ותחיהו עם זה החיים הגופיים כי בה יעזר בכשרון המעשה ובהשגת שלמות הקנין לפי מה שיצטרך לו ממנו לעמידת גופו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

כי בצל – יראה בהיות האדם הסתופף בצל החכמה גם הוא מסתופף בצל הכסף כי גם הוא יועיל להחיות את עצמו בעולם הזה וכמו שא״ר נהוראי מניח אני כל אומניות שבעולם ומלמד לבני תורה (קידושין פ״ב.) ויתרון דעת החכמה על כל שאר המבוקשים שהיא תחיה את בעליה ומשארתו בחיים שהוא הדרוש אשר אנו דורשים מה שלא יעשה אחת מהנה.
ואחר אשר המשיך דבריו עם זה החלק השכלי עד הנה בהוכיחו אותו על צדקו עבדיו הפחותים ממנו ולהאיר לפניו נתיבות עולמו הרוחני אשר הוא מטבעו שיהיה לו שם אחרית ותקוה טוב מראשיתו לפי שהחלק השכלי הזה הוא בלתי אפשר ליפסד אם לעצלותו והתרשלותו אחרי הראות לו מקום שבושו בהכחישו מה שהניח בחלק הג׳ ממציאות השני ההנהגות והסכמתם וחשבו שהכל הוא מסודר מפאת המערכה. והודיע אותו כי לא מחכמה שאל על זה כמ״ש. נעתק עתה לבאר לו תוכן ענין ואמר כי כאשר יעיין החכם בטוב שכלו זה ימצא שאלו ההנהגות אשר אמרנו ראשונה הטבעיית וההשגחיית אשר מצדן יפול הספק והמבוכה בלב האנשים כמו שזכר שהם בתכלית והיושר וההצדק וע״פ שתיהן יושלם סדר המציאות והנהגתו ולא נשאר לשום חכם לשום בו דופי.
כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה. כי אמנם ׳החכמה׳ בהנהגה מדינית ׳תחיה בעליה׳1, ׳בצל חכמת׳ האומנות המקובלת כשתצלח, או ׳בצל הכסף׳, שהיא נחלת אבות שיאכל האדם פירותיה, או ב׳יתרון דעת׳ באותה חכמת האומנות כשידע האדם בה יותר מרבים מבני דורו2, וזה יקרה גם בימינו לאיש אשר אלה לו3:
1. כלומר, כמו שבדורות הראשונים מי שהיה בעל חכמה מדינית היה מצליח, כן הוא גם בימינו, שהחכמה תחיה בעליה. ולהלן יבאר שלושה אופנים של חכמה מדינית ראויה.
2. ישנם שלושה אופנים של חכמה המחיים את בעליה, ׳בצל החכמה׳, ׳בצל הכסף׳, ׳ויתרון דעת׳. ׳בצל החכמה׳ היינו בחכמת אומנות שקיבלה האדם מאבותיו, כשגם הוא מצליח בה. ׳בצל הכסף׳ הוא מי שירש מאבותיו ממון, וחכמתו היא בכך שמכלכל את הונו בצורה נכונה, כך שאוכל רק את פירות ההון ולא את הקרן עצמו. ו׳יתרון דעת׳ הוא מי שיש בו חכמה שבה הוא חכם יותר משאר אנשי דורו, ומשתמש באומנות זו להשתכר. [ראה מש״כ רבינו בפירושו לאבות (ב׳:א׳) על המשנה ׳איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם׳: ׳אמר, שממיני ההשתדלות בחיי שעה יבור [יבחר] לו האדם מהאפשרים אצלו אותו המין שהוא תפארת למי שיתעסק בו וכו׳, ועם זה יבור לו איזה מין השתדלות שימצא עצמו מוכן להיות יותר שלם בו באופן שישיג בו תהילה ותפארת מן האדם, כי בו יצליח יותר׳. וראה מש״כ בחובות הלבבות (שער הביטחון פ״ד) ׳לכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע האל לה בטבעו אהבה וחיבה וכו׳, ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות, ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבול את טרחה, יחזר עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו ויסבול מתקה ומרירותה, ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העתים, אך יבטח באלהים, שיספיק לו טרפו כל ימי חייו׳].
3. ע״פ לשה״כ בבראשית (לח כה), כלומר למי שיש אחד משלוש אלה גם הוא יחיה בנחת והרחבה. ולכן ׳אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה׳, ואין הבדל בהנהגת ה׳ עם הדורות הראשונים להנהגתו עם דורותינו, אלא שנשתנו הדורות בהתבוננות לעסוק בהשתדלות הראויה.
כי בצל החכמה – החוסה בצל החכמה הוא כאילו יחסה בצל הכסף, כי לפעמים יוכל האדם לכלכל עצמו די מחסורו עם החכמה כמו בכסף.
ויתרון – עוד יש יתרון מעלה בדעת החכמה, כי היא תחיה את בעל החכמה, אבל הכסף פעם היא סיבה על מיתת בעליה, כי יעמדו עליו רוצחים לקחת העושר.
ובכן יהיו בני אדם מאושרים כי בצל החכמה וגם בצל הכסף יעמדו כאחת;
ויתרון דעת – ועוד יש יתרון לחכמה על הכסף, כי החכמה תחיה בעליה, מה שהכסף לפעמים המית בעליו.
בצל החכמה וגו׳ – שניהם הכסף והחכמה הם מחסה לאדם כצל שהוא מחסה משרב השמש, ויתרון גדול יש לדעת והחכמה על הכסף.
שהחכמה תחיה – תגרום חיים כלו׳ אושר (ע״ד ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, פרשת נצבים, וזה ג״כ ענין מות תמות הנגזר על אד״הר אם יאכל מעץ הדעת, כלו׳ תחיה חיי צער ומרירות; ועיין בביאורי ע״הת שהארכתי בפירוש הענין שם בפרשת בראשית באופן שאין התנגדות בין מקרא זה בספר קהלת וכמה וכמה מקראות אחרים כמוהו ובין המקרא שזכרתי מפרשת בראשית).
כי בצל החכמה וגו׳ – א״ר יוחנן, כל המטיל מלאי לכיס תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף.⁠1 (פסחים נ״ג:)
כי בצל החכמה וגו׳ – אמר רב חייא, עתיד הקב״ה לעשות צל לבעלי מצות בצלו של בעלי תורה, מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף.⁠2 (ירושלמי סוטה פ״ז ה״ד)
1. פירש״י נותן סחורה לת״ח להשתכר בהם, עכ״ל. ובכתובות קי״א ב׳ אמרו העושה פרקמטיא לת״ח הוי כאלו מתדבק בשכינה, וזה מדרגה גבוה מאשר השכר המבואר כאן, וצ״ל בבאור הענינים, דהתם איירי שהוא עוסק בפרקמטיא ואת הריוח נותן לת״ח, והת״ח עצמו יושב ועוסק בתורה, ולכן שכרו מרובה כאלו מתדבק בשכינה, וכעין מ״ש בהשתתפות ישכר וזבולן, כנודע, אבל הכא איירי דהת״ח עצמו עוסק במסחר, ולפי״ז שוב אין שעתו פנויה בכולה לתורתו, וא״כ לא זיכה זה הבעל כיס אותו ואת תורתו בזכות שלמה, ולכן אין זכותו גדול כ״כ שיחשב כאלו מתדבק בשכינה, אלא רק שיושב בישיבה של מעלה, דהיינו במסבות צדיקים וחכמים, וכבדרשה הבאה.
2. איירי במחזיק בידי ת״ח, ויהיו שוים וקרובים לת״ח עצמם, וזה מעין דרשה הקודמת בשנוי לשון.
וכאשר יהיה החכם עשיר, יהיה חוסה תחת צל החכמה וצל הכסף1, כִּי החוסה2 בְּצֵל הַחָכְמָה כאילו חוסה הוא3 בְּצֵל הַכָּסֶף כי החכמה גורמת לעושר שיבוא4, וגם צל החכמה יסוככהו מהצרות והרעות שיפול בהם הכסיל, וצל הכסף יגן עליו מן הצרות שיפול בהם העני5, ולפעמים יוכל האדם לכלכל עצמו די מחסורו עם החכמה, וזהו יתרון החכמה על הכסף6, וְיש עוד7 יִתְרוֹן לַדַּעַת – לחכמה על הכסף8, כי הממון פעמים שיגרום מיתה לבעליו9 כי יעמדו עליו רוצחים לקחת את ממונו10, ואין החכמה כן, אלא11 הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ בְּעִתֵּי הצרות בעולם הזה ובעולם הבא12:
1. ר״י קרא.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. מצודת דוד. ורש״י ביאר שחוסה הוא בצל הכסף.
4. רש״י.
5. ר״י קרא.
6. מצודת דודי.
7. רש״י, מצודת דוד.
8. רש״י, מצודת דוד.
9. ר״י קרא.
10. מצודת דוד.
11. ר״י קרא.
12. ר״י קרא. והרבה פעמים מציל עצמו מן המוות בזכות החכמה, לקח טוב. ואמרו רבותינו בתלמוד (פסחים נג:), א״ר יוחנן, כל המטיל מלאי לכיס תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, מאי טעמא? ״כי בצל החכמה בצל הכסף״. ועוד אמרו, (ירושלמי סוטה פ״ז ה״ד) אמר רב חייא, עתיד הקב״ה לעשות צל לבעלי מצוות בצל בעלי התורה, מאי טעמא? ״כי בצל החכמה בצל הכסף״. ובמדרש, ר׳ חייא בר אבא אמר, מקום שעתיד הקב״ה לעשות צל חופה לבעלי תורה יעשה לבעלי מצוות שנאמר ״כי בצל החכמה בצל הכסף״, ״החכמה״ זה המחזיק דברי תורה ומודיעה לרבים, היא ״תחיה בעליה״, לקח טוב.
תרגום כתוביםמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) רְ⁠אֵ֖ה אֶת⁠־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְ⁠תַקֵּ֔⁠ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּ⁠תֽוֹ׃
Consider the work of God, for who can make that straight, which he has made crooked?
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
הֲוִי מִסְתַּכַּל יָת עוֹבָדָא דַּיָי וּגְבוּרְתֵיהּ דִי עֲבַד יָת סַמְיָא וְיָת גְבִינָא וְיָת חֲגִירָא לְמֶהֱוֵיהוֹן פְּרִישָׁן בְּעָלְמָא אֲרוּם מַן הוּא חַכִּימָא דִי יָכִיל לְתַקָּנָא יָת חַד מִנְּהוֹן אֱלָהֵין מָרֵי עָלְמָא דִי עִוְתֵיה.
רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ – בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ, רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ, וְלֹא עוֹד שֶׁאַתְּ גּוֹרֵם מִיתָה לְאוֹתוֹ צַדִּיק. מָשָׁל משֶׁה רַבֵּנוּ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁהָיְתָה חֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יָלְדָה שָׁם בֵּן, גִּדְלָה שָׁם וּמֵתָה שָׁם, לְיָמִים עָבַר הַמֶּלֶךְ עַל פֶּתַח הָאֲסוּרִים, כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹבֵר הִתְחִיל אוֹתוֹ הַבֵּן צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כָּאן נוֹלַדְתִּי, כָּאן גָּדַלְתִּי, בְּאֵיזֶה חֵטְא אֲנִי נָתוּן כָּאן אֵינִי יוֹדֵעַ. אָמַר לוֹ, בַּחֵטְא שֶׁל אִמְּךָ. כָּךְ בְּמשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד (בראשית ג׳:כ״ב), כְּתִיב: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת (דברים ל״א:י״ד).
ראה את מעשה האלהים – כיון שברא הקב״ה את האדם נטלו והוליכו באילני גן עדן [ואמר לו] ראה את מעשה האלהים מה נאין הן מה משובחין הן כל מה שבראתי בשבילך בראתי אל תקלקל במעשיך ועמד וקלקל במעשיו ונקנסה עליו מיתה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות אמר ר׳ יהושע דסיכנין בשם ר׳ לוי בשעה שאמר הקב״ה למשה הן קרבו ימיך למות (דברים ל״א:י״ד) היה דומה משה באותה שעה לאשה עוברה חבושה בבית האסורים ילדה שם וגידלה שם ומתה שם פעם אחת נמצא המלך עובר על פתח בית האסורים והתחיל אותו תינוק בוכה ואמר אדוני המלך כאן נולדתי כאן גידלתי ואיני יודע באיזה חטא א״ל בחטאה של אמך כך בשעה שאמר לו הקב״ה למשה הן קרבו ימיך למות אמר לפניו רבונו של עולם באיזה חטא א״ל בחטאו של אדם הראשון.
ראה את מעשה האלהים – כיון שברא הקב״ה את אדם הראשון נטלו והוליכו באילני גן עדן וא״ל ראה את כל מעשה אלהים מה נאים לך מה משובחים לך, כל מה שבראתי בשבילך בראתי, אל תקלקל מעשיך, עמד וקלקל במעשיו וקנה לו מיתה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות. רבי יהושע דסיכנין בשם ר׳ לוי בשעה שאמר לו הקב״ה למשה למה היה משה דומה באותה שעה, לאשה עוברה שהיתה חבושה בבית האסורין ילדה שם וגדלה שם ומתה, פעם אחת עבר המלך על בית האסורין התחיל אותו תינוק צווח ובוכה ואומר למלך אדוני המלך כאן נולדתי כאן גדלתי ואיני יודע באיזה חטא, א״ל בחטא אמך, כך משה וכו׳ (בקה״ר).
תאמל פעל אללה, פמן ד׳א יטיק אצלאח מא עווגה (ג׳יירה) ושוושה.
התבונן במעשה ה׳, מי הוא זה שיוכל לתקן את מה שהוא ערבב ושבש אותו?
ראה את מעשה הק׳ – היאך הוא מתוקןא הכל לפי הפעולה של אדם גן עדן לצדיקים, גיהנם לרשעים, ראה לך באיזה תדבק.
כי מי יוכל לתקן – לאחר מיתה את הדבר אשר עוותו בחייו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״האיך הוא מתוקן״.
Consider the deeds of God – How everything is prepared according to man's actions, the Garden of Eden for the righteous and Gehinnom for the wicked. Consider to which you should cling.
For who [else] can straighten – After death that which he made crooked during his life?⁠1
1. Alternatively, only God can straighten what He made crooked on account of the inequity of the generation, e.g., the Gemara in Maseches Rosh Hashanah 17b states, that if little rain had been decreed on account of the inequities of the generation and afterwards the people improved their ways, God will rectify what He made crooked and cause the rain to fall in its proper time and place without the loss of a drop. (Metzudat David)
ראה את מעשה האלהים – והתבונן בו ותהיה לו לעבר עולם.
כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו – שאתה תעוות את מעשיך מי יוכל לתקנך ואז יגזור עליך ייסורין מי יוכל להשיגך להצילך שהרי אדם הראשון עבר על צווי אחד ונתעוות מגן עדן ושוב לא חזר.
ראה אתא מעשה האלהים כי מי יכל לתקן את אשר עיותו – כשהקב״ה גוזר להביא גזירה, מי יפר ידו החזקה ומי ישיבנה. אם ראית פורענות בדור וגזירות מתרגשות, קבלם מאהבה, שאין אתה יכול לעמוד כנגד גזירותיו של הקב״ה, אלא: ראה את כל מעשה האלהים – אוֹטְרְיְיא בלעז. וכן אם ראית טובה באה בדור, היה עמהם בטובה, ותיהנהב עמהם בטובה הבאה בדור,⁠ג כמו שמפרש:
א. כן בנוסח שלנו ובכ״י לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413, וכן בכמה כ״י של המקרא נוספה כאן מלת: ״כל״.
ב. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״שתהנא״.
ג. כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 7621: ״שבאה לדור״.
ראה את מעשה האלהים – תן לבך לראות ולהבין במעשיו של הקב״ה, בעבור תהיה יראתו על פניך לבלתי תחטא (שמות כ׳:ט״ז), ועל כן יצילך מכל רע.
כי מי הוא אשר בידו יכולת לתקון את המעוות אשר עיוותו – הקב״ה. ועל כן יש לבני האדם להתיירא מפניו, כי אין מידו מציל.⁠1
ראה – והחכם שאין לו נחלה וכסף ישמח בחכמתו ולא יכעס בעבור עניו, כי כבר נגזר עליו מה שניגזר מששת ימי בראשית. ומביני מלאכת שמים יבינו. והוא פירוש אשר ברא אלהים לעשות (בראשית ב׳:ג׳), כי אלהים שָׂם בכל מלאכתו כח לעשות על הדמות הראשונה ומי שהיתה מעותת מערכתו בדבר ממון או דבר אחר אין לו תיקון.
CONSIDER THE WORK OF GOD. The wise man who does not have an inheritance or silver will be happy with his wisdom. He will not be angry because of his poverty, for that which was decreed for him was decreed at the six days of creation.⁠1 Those who understand the working of the heavens2 will understand this. This is the meaning of which God in creating had made (Gen. 2:3). The meaning of the latter is: God put in all of the things that He had created the ability to produce things in accordance with the first forms [of the heavenly bodies]⁠3 at the time of a person's birth].⁠4 The one who was born under a perverse [heavenly] arrangement5 with regard to money or anything else has no recourse.⁠6
1. It was decreed during the 6 days of creation that a person born under a certain arrangement of the stars would have a given fate. Now, the arrangement of the stars does not change.
2. Astrology, the arrangement of the celestial bodies and their influence upon earth.
3. The arrangement of the heavenly bodies at creation. R. Goodman
4. There is nothing new under the sun. Things happen according to the original arrangement of the heavenly bodies.
5. A bad heavenly arrangement.
6. Literally, has no fixing.
ראה את מעשה האלהים – מה הוא עושה לפושעים, כי מי יוכל לתקן ולרפאת את מה שעיותו וקילקלו הקב״ה על חטאיו, ולכך ״השמר מפניו ושמע בקולו״ (שמות כ״ג:כ״א).
ראה מעשה האלהים – היאך הוא מחליף עתות האדם לפי מעשיו מטובה לרעה.
כי מי יוכל לתקן – ולהצדיק את אשר עותו – הקב״ה במשפט וגמר דינו לחובה. ולכך אחוז בחכמה ובמצות (קהלת ז׳:י״ח), כי החכמה תחיה את בעליה (קהלת ז׳:י״ב) ותציל את האדם מהתעוות לפני המקום.
ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו עיין והתבונן בחכמת מעשיו של האל יתעלה, אשר קבע כל דבר במקום המתאים והמועיל לו, ואם יש דבר שאין לו אפשרות להגיע לשלמות כלשהי, הרי שאף אחד לא יכול לתקן את העיוות הזה או להשלים את החיסרון הזה. פסוק זה הוא מעין פירוש לפסוקים שקדמו לו, כפי שבוארה משמעותם בפירושי. המילים ״אשר עותו״ אין כוונתן שהאל הכניס בו את העיוות בכוונה ומתוך רצון, אלא הכוונה היא כמו שנאמר קודם שכל מי שאין לו מוכנות לקבלת השלמות השכלית או לשלמויות אחרות, בגלל איזה מקרה חומרי שאירע לו, מבחינת הכמות או האיכות או המצב או הטוהר או העכירות או הגסות או העדינות והקרירות והרטיבות או החום והיובש ומתינות המזג או הקיצוניות ומקרים אחרים מעין זה, הרי שבמקרים אלה אי אפשר להחזיר את מה שאבד או להשלים את החיסרון. זה דומה למה שאמר בהתחלה ״מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות״ (קהלת א:טו) כפי שביארנו במקומו.
ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל וג׳ – הטעם מעשה בני אדם ופעולותיו בעולם הזה, כי המה מעשה האלהים, אחר שהוא המציאהו בעולם הזה והוא נתן לו כח לעשות המעשים, כי הוא הפועל הראשון לכל, וזה כטעם מעות לא יוכל לתקון (קהלת א׳:ט״ו).
ראה את מעשה האלהים והתבונן בו, ר״ל במה שפעל באלו הדברים השפלים אם יתחדש בהם רע מה, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו (שם ז, יג) י״י ית׳ בזאת הבריאה השפלה, מצד שלא יכול המקבל לקבל מהטוב שעור יותר גדול. או ירצה בזה, ראה את מעשה האלהים איך השתדל י״י ית׳ להשלים חסרון החומר השפל ועם כל זה לא נמלט החומר מחסרון כי מי יוכל לתקן אשר עותו החומר, ומי שידאג על אלו הרעות ידאג על מה שאי אפשר שלא יהיה, וזה ממה שאין ראוי שידאג איש עליו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואמר ראה – כלומר אי זה עוות ימצא שיוכל המתקן לתקנו כי הוא בחכמה גדולה שם את הטבע פרנס לכל העולם ולא הסתיר פניו כאשר יבוא הצורך למחות בידו לטוב או למוטב. וכבר תועיל החכמה מאד כי בה יוכל להתנהג באופן שיקבל את הטוב מאת ההנהגה הטבעית ואת הרע לא יקבל.
(יג-יד) [התעוררות להתבוננות ותשובה, ענין מידה כנגד מידה בעונשי ה׳, ואזהרה לא להוסיף ולא לגרוע על המצוות]:
ראה את מעשה האלהים. שברא את האדם ׳בצלמו׳, והבט אל גודל כוונת תכליתו1: כי מי יוכל לתקן את אשר עיוותו. כי אין דרך שיתקן האדם את פועל החטא המְעַוות את כוונת האלוקים המכוונת במעשהו הנזכר2 בעוד החטא קיים, שלא נמחק בתשובה ממנו3, שאין מצוה מכבה עבירה4. ולכן ביום טובה היה בטוב, בעת שישפיע האל יתעלה לך ׳טובה׳5, ׳היה בטוב׳, השתדל לקנות בה שלימות נצחי6, שהוא ה׳טוב׳ המוחלט7: וביום רעה. כשיסורין באים עליך: ראה. מה סיבתם בהיותך מפשפש במעשיך8, ותסיר את החטא שהוא סיבת היסורין9, וזה בתשובה ממנו10: גם את זה לעומת זה עשה האלהים. כי אמנם עם מה11 שהאל יתעלה לא יוסיף פורענות על הראוי, ׳עשה׳ גם כן שיהיה הפורענות ממין החטא, ׳מדה כנגד מדה׳12: על דברת. על אופן הנהגה13 שלא ימצא האדם אחריו מאומה, ׳שלא ימצא׳ האדם מקום להתרעם על היסורין14 באמרו שלא ידע סיבתם15:
1. כלומר, על האדם להתבונן בכך שהוא עצמו ׳מעשה האלהים׳ - נבחר הברואים, ויתבונן בגודל כוונת ה׳ ומטרתו בבריאתו, שברא אותו ׳בצלמו׳ כדי שיתדמה לו ויהפוך להיות נצחי. והאלשיך כתב ש׳מעשה האלקים׳ הוא אדם הראשון יציר כפיו של ה׳, וכן נראה דעת חז״ל בקה״ר, ואילו לרבינו כל אדם הוא ׳מעשה האלקים׳. והכוונה דווקא לנשמתו של האדם שהיא ׳צלם אלקים׳ שבו, שהוא רוחני, והוא מעשה ידיו של ה׳, כי ׳כי כל אשר יעשה האלהים׳ בלתי אמצעי, והיינו מה שהוא רוחני, ׳הוא יהיה לעולם׳, שיהיה דבר בלתי נפסד, וכמו שביאר רבינו לעיל (ג יד), ע״ש.
2. ׳עיוותו׳ פירושו שעיוות את אותו המעשה האמור, שהוא האדם. כלומר, מתוך ההתבוננות יבין האדם את חומר החטא, שמקלקל את ׳מעשה האלקים׳ הנבחר, שגורם לעצמו שלא ישיג ה׳ בו את התכלית שרצה להשיג על ידו.
3. עיוות וקלקול זה אינו נמחק בשום אופן כל זמן שהסיבה לו קיימת, ורק בתשובה שמוחקת את החטא עצמו ניתן לתקן את אשר עיוות.
4. ולכן לא יועילו כל המצוות שיעשה לתקן את העיוות, כי אם תשובה בלבד. [בסוטה (כא.) איתא ׳עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה׳. והלשון שהביא רבינו כאן אינו נמצא בשום מקום לפנינו, אך כבר הביאו רבינו בשמות (לב לג, לד ו), ובדברים (י טז-יז). ויסוד דבריו בפיה״מ להרמב״ם באבות (פ״ד מכ״ד) שפירש כן על פסוק ׳ולא יקח שוחד׳, שבהכרח אין הכוונה שאינו מקבל שוחד של ממון, אלא הכוונה לשוחד של מצוות, וכ״כ רבינו בפירושו לאבות שם. וראה גם רמב״ן בדברים שם. ובספרי (דברים שמז) איתא: ׳לעולם אין מחליפים לא זכות בחובה ולא חובה בזכות, אלא נותנים שכר על המצוות ועונשים על העבירות׳].
5. שטוב לך בעולם הזה ואינך חסר דבר.
6. על ידי ה׳טובה׳ המושפעת לך, תראה לקנות ה׳טוב׳ האמיתי והנצחי.
7. ה׳טוב׳ הוא הטוב האמיתי, כלומר החיים הנצחיים הנקנים על ידי עשיית הטוב. וכ״כ רבינו בהקדמתו לאור עמים: ׳התכלית המכוון בכל דבר הוא ה׳טוב׳ המקווה ממנו׳, ושם (הנחות א) ׳התכלית הוא ה׳טוב׳ האחרון המכוון מהפועל בפעולתו׳. ו׳הטוב המוחלט׳ הוא התכלית של הבריאה בכללה, שהוא שלימות האדם.
8. בברכות (ה.) ׳אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה׳⁠ ⁠׳.
9. בהקדמתו לאיוב כתב רבינו: ׳כי אמנם האל יתברך ידבר עם בני האדם להוכיחם על עון על אחד משני פנים וכו׳, והשני - על ידי יסורין באים בהדרגה כשלא יהיה האדם ראוי לחלום או חזיון או בלתי מרגיש בו, ויתחילו היסורין מעט מעט למען יפשפש תיכף האדם במעשיו וישוב ויתפלל, ואם לא ירגיש בזה יצא מרעה אל רעה, כענין ׳ואם באלה לא תוסרו לי׳ (ויקרא כו כג)׳. וכן כתב שם (לג יט-כא).
10. וכמו שביאר שרק תשובה מוחקת את החטא, ולא שום מעשה טוב אחר. ובקה״ר: ׳אם נזדמן לך יום טוב, תהא עושה אותו מיד, וביום רעה ראה, ראה איך לעשות תשובה שתנצל מדינה של גיהנם׳.
11. בנוסף על כך.
12. ה׳ עשה שני דברים בעניין הפורענות שבה מכונה בשם ׳אלהים׳ שהוא שם הדין, א׳, שלא תהיה הפורענות יתירה מן הראוי, ב׳, עשה גם שיהיה זה לעומת זה, כלומר שהעונש יהיה לעומת ודומה לחטא, כדי שיידע החוטא על מה נענש. וזהו ׳גם את זה לעומת זה׳, שמלבד עניין הפורענות עצמה שהיא במידה מדוייקת, גם עשה שתהיה הפורענות ׳זה לעומת זה׳ ממין החטא כדי שיידעו על מה בא העונש. [׳המשפט האלהי הוא מידה כנגד מידה, כאמרו (איוב לד יא) וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ׳ (לשון רבינו בשמות ד כג), וראה מש״כ בביאור לחבקוק (ב טז) ביחס של משפט מידה כנגד מידה אל ה׳]. ובכך ׳ביום רעה ראה׳, כי יוכל האדם לדעת על מה הוא נענש ולשוב בתשובה, כי מתוך סוג העונש יבין במה חטא.
13. מלשון ׳דבר אחד לדור׳ (סנהדרין ח.), וראה בישעיה (ה יז) ומיכה (ב יב), כלומר שלכן אופן ההנהגה היא בדרך של ׳זה לעומת זה׳.
14. וכ״כ רש״י ׳להרהר אחריו של הקב״ה׳.
15. ו׳אחריו׳ ישוב אל ׳האלהים׳, והענין, שעשה זה לעומת זה ולא יוכל אדם לטעון [על ה׳], בעבור שהחסרון בא מן המקבל [מן האדם] (אבע״ז), ולא יוכל לטעון שאינו יודע למה נענש.
עותו – ענין קלקול.
ראה – הסתכל את מעשה האלהים כמה הם מיושרים ומתוקנים, כי מי מבני האדם יוכל לתקן את הדבר אשר קלקל אותו, אבל המקום ברוך הוא יוכל לתקן את הדבר אשר קלקל בעון הדור וכמו שאמרו רז״ל בראש השנה אם בעון הדור נגזר על גשמים מועטים ולאחר זה הטיבו מעשיהם מתקן הוא את הקלקול, כי מורידם בזמנם ובמקום היותר צריך ואינו מאבד טפה.
ראה את כל מעשה האלהים, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו (האלהים)? – והוא חוזר לתנחומין שאמר למעלה: כי יש דברים הרבה מרבים הבל, אבל מה יותר לאדם, כי אם להטות שכמו לסבול מה שנגזר? ואחר שאמר שהחכמה תחיה בעליה, פירש היאך יהיה זה, ואמר שהוא באשר היא תלמד אותנו, כי אין מנוס מהגזרה, וצריך לסבול אותה בשמחה.
ראה – ע״ד הרואה אתה (שמואל ב׳ ט״ו:כ״ז) שרצונו אם ישר הדבר בעיניך, גם כאן רצונו אמור עליו כי ישר הוא.
כי מי יוכל וגו׳ – ומה שאין לו תקנה אין לו לאדם כי אם לסבלו ברצון.
עותו – ר״ל אף אם לפי שעה יראה לך שהאל עִוֵּת איזה דבר סבלהו מאחר שלא תוכל לתקנו.
ראה את מעשה וגו׳ – בשעה שברא הקב״ה את אדה״ר, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר ליה, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך, [הדא היא דכתיב ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו].⁠1 (מ״ר)
1. עיין לעיל פרשה ג׳ פסוק י״א בדרשה יפה בעתו, ראוי היה אברהם להבראות קודם אדה״ר, אלא אמר הקב״ה, אם אברא תחלה את אברהם ואם יקלקל מעשיו אין מי שיבא ויתקן אחריו, אלא הריני בורא אדם ואם יקלקל יבא אברהם ויתקן, ע״כ. ולפי״ז צריך באור מה שאמר כאן שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך, ועיין מה שכתבנו שם באור וישוב לזה.
רְאֵה – הסתכל1 אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים והתבונן במעשהו2 כמה מיושר הוא ומתוקן3, ותהיה לו עבד לעולם4, כִּי מִי מבני האדם5 יוּכַל לְתַקֵּן אֵת הדבר6 אֲשֶׁר עִוְּתוֹ – קילקל אותו?! אף אדם! ואילו הקב״ה כן מתקן את הדבר אשר קילקל בעוון הדור7, ואם תקלקל את מעשיך ויגזור עליך ייסורין מי יוכל להצילך, שהרי אדם הראשון עבר על צווי אחד וגורש מגן עדן ושוב לא חזר8:
1. מצודת דוד.
2. רלב״ג.
3. רש״י, מצודת דוד.
4. לקח טוב.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. כמו שאמרו רז״ל בראש השנה, אם בעוון הדור נגזר על גשמים מועטים ולאחר זה הטיבו מעשיהם מתקן הוא את הקלקול, כי מורידם בזמנם ובמקום היותר צריך ואינו מאבד טיפה, מצודת דוד. ורש״י ביאר את הפסוק על דרך הדרש, ראה את מעשה ה׳ היאך הוא מתוקן, הכל לפי הפעולה של אדם, גן עדן לצדיקים, גיהנם לרשעים, ראה לך באיזה תדבק, כי מי יוכל לתקן לאחר מיתה את הדבר אשר עוותו בחייו?! ובמדרש, בשעה שברא הקב״ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך, ועל כך נאמר ״ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו״, מדרש רבה.
8. לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) בְּ⁠י֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְ⁠ט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְ⁠אֵ֑ה גַּ֣ם אֶת⁠־זֶ֤ה לְ⁠עֻמַּ⁠ת⁠־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל⁠־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨⁠א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְ⁠אֽוּמָה׃
In the day of prosperity be joyful, and in the day of adversity consider. Yes, God has made the one side by side with the other, to the end that man should not find out anything after him.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
בְּיוֹם דְיוֹטִיב לָךְ יְיָ תְּהֵי אַף אַנְתְּ בְּטִיבוּתָא וְתִטַב לְכָל עָלְמָא בְּגִין דְּלָא יֵיתֵי עֲלָךְ יוֹמָא בִּישָׁא חֲזֵי וְאִסְתַּכֵּל וְאַף יָת דֵּין כָּל קֳבֵיל דֵּין עֲבַד יְיָ בְּגִין לְאוֹכָחָא אֱנָשֵׁי עַלְמָא מִן בִּגְלַל דְּלָא יִשְׁכַּח אֱנָשׁ בָּתְרוֹהִי מִדָּעַם בִּישׁ לְעַלְמָא הַהוּא.
[א] בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב – אִם נִזְדַּמֵּן לְךָ יוֹם טוֹב תְּהֵא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מִיָּד. וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, רְאֵה אֵיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שֶׁתִּנָּצֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר שְׁלשָׁה דְבָרִים מְבַטְּלִין גְּזֵרוֹת רָעוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: תְּפִלָּה, וּצְדָקָה, וּתְשׁוּבָה. וּשְׁלָשְׁתָּן בְּפָסוּק אֶחָד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְּלוּ וִיבַקְּשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם (דברי הימים ב ז׳:י״ד). וְיִתְפַּלְּלוּ, זוֹ תְּפִלָּה. וִיבַקְּשׁוּ פָנַי, זוֹ צְדָקָה, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ (תהלים י״ז:ט״ו). וְיָשֻׁוּבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים, זוֹ תְּשׁוּבָה. וְאַחַר כָּךְ וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וגו׳. רַבִּי מָנָא אָמַר אַף הַתַּעֲנִית, דִּכְתִיב: יַעַנְךָ ה׳ בְּיוֹם צָרָה (תהלים כ׳:ב׳). לָמָּה, גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים.
[ב] רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חִיָּא פָּתַר קְרָיָיא בָּעֲנִיִּים וּבָעֲשִׁירִים, בְּיוֹם טוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרְךָ שְׂמַח עִמּוֹ, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, רְאֵה הֵיאַךְ לְפַרְנֵס אֶת הָעֲנִיִּים שֶׁתְּקַבֵּל עֲלֵיהֶם שָׂכָר. כָּךְ הָיָה רַבִּי תַּנְחוּם עוֹשֶׂה, אִם הָיָה לָמוּד לִקַּח לִיטְרָא שֶׁל בָּשָׂר הָיָה לוֹקֵחַ שְׁתַּיִם, אֶחָד חֶלְקוֹ וְאֶחָד לַעֲנִיִים, שְׁתַּיִם אַגֻּדּוֹת שֶׁל יָרָק, אַחַת לוֹ וְאַחַת לַעֲנִיִּים. גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה, אֵלּוּ עֲנִיִּים וַעֲשִׁירִים, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ.
[ג] רַבִּי אַחָא פָּתַר קְרָיָיא בַּתּוֹרָה, בְּשִׂמְחָתָהּ תִּשְׂמַח, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, תִּהְיֶה מִן הָרוֹאִים, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים (ישעיהו ס״ו:כ״ד), וְלֹא מִן הַנִּרְאִים, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת (ישעיהו ס״ו:כ״ד). גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה, זֶה גֵּיהִנֹּם וְגַן עֵדֶן, כַּמָּה בֵּינֵיהֶם טֶפַח. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כּוֹתֶל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מַצִּיצוֹת זוֹ מִזּוֹ. רַבִּי לֵוִי פָּתַר קְרָיָיא, בְּיָמִים טוֹבִים שֶׁנָּתַתִּי לְךָ תְּהֵא שָׂמֵחַ וּמְשַׂמֵּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּקָּרְבָּנוֹת, אִם תָּבוֹא שָׁנָה בְּלֹא בַצֹּרֶת נְפַק לְכַרְמָךְ חָמֵי וַחֲדֵי, חֲמֵי אַתְּ לְזֵיתָךְ וַחֲדֵי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בָּרָאתִי פְּרַקְלִיט טוֹב לַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת (במדבר כ״ט:ל״ה).
ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה – א״ר אבא בר כהנא אם בא לך יום טוב היה בו בטובה ואם בא לך יום רעה [ראה איך לעשות תשובה ולהנצל ממנו רבי יודן בשם רבי אלעזר אמר שלשה הן שמבטלין את הגזירה ואלו הן] תפלה תשובה וצדקה ושלשתן בפסוק אחד ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם (דברי הימים ב ז׳:י״ד).
גם את זה לעמת זה עשה האלהים – הדא הוא דכתיב ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כ״ה:כ״ו).
אמר רבי פנחס בר חלקיה בשם רבי סימון אפילו דופי לא היה בהם שלא תאמר גר הוא חלק הוא מזל הוא זה צדיק וזה רשע ומפני מה ברא הקב״ה צדיקים [ורשעים] כדי (שחברו) [שיתכפרו] אלו על אלו.
ד״א ביום טובה היה בטוב ביום רעה ראה – לכשיגיע אותו היום [שכתוב] פחדו בציון חטאים וגו׳ (ישעיהו ל״ג:י״ד) היה מן הרואין ולא מן הנראין ומפני מה ברא הקב״ה גן עדן וגיהנם שתהא מצלת [זו] מזו כמה ריוח ביניהן ר׳ יוחנן אמר כותל ר׳ אחא אמר טפח ורבנן אמרי שתי אצבעות.
ביום טובה היה בטוב – אמרו עליו על רבי תנחומא כשהיה לוקח בשר או ירק או כל דבר היה אומר לביתו הפרישו לעניים חלקם שלא לקחתי אלא ליטרא אחת של בשרא ולעני חצי ליטרא, לקיים מה שנאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה שתבא על אחרים שאין אתה רחוק מן העניות שנאמר את העני עמך. א״ר אבא בר כהנא אם נזדווג לך יום טוב עשה אותו מיד, ואם נזדווג לך יום רעה ראה איך לעשות תשובה ולהנצל ממנה, א״ר תנחומא בר חנילאי ביום טובתו של חברך היה עמו בטובה, ואם נזדווג לחבירך יום רעה ראה לעשות עמו חסד, א״ר יוחנן ביום טובתה של תורה היה עמה בטובה, וביום רעה ראה לכשיגיע אותו היום פחדו בציון חטאים תהא מן הרואין ולא מן הנראין, תהא מאותם שכתוב בהם ויצאו וראו, ולא מאותם שכתוב בהם כי תולעתם לא תמות.

רמז תתקעו

גם את זה לעומת זה – שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים, א״ל כל מה שברא הקב״ה ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, אמר ליה עקיבא רבך לא כך אמר, אלא ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו שתי חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, אמר רב משרשיא מאי קראה, גבי צדיקים כתיב לכן בארצם משנה יירשו, גבי רשעים כתיב משנה שברון שברם.
דבר אחר עשה הקב״ה צדיקים ורשעים כדי שיהיו מכפרים אלו על אלו, ברא הקב״ה עניים ועשירים כדי שיהיו מתפרנסין אלומאלו, ברא גן עדן וגיהנם כדי שיהו מצילות זו מזו, וכמה ריוח יש ביניהם, רבי חנינא אומר כותל רחבו טפח.
וכן ענד אלנעמה ואלרכ׳א פי נעים, ואנצ׳ר ליום אלשדה ואלבוס, פאן הד׳י מקאבל הד׳י צנעה אלרב, מן אגל אן לא ילחק אלאנסאן שייא פי את׳רה.
ובזמן השפע והרווחה אתה תהיה בטוב, ותעמוד איתן ביום הקשה והרע (אל תשנה את עמדתך על החיים). כי ה׳ עשה את הטוב נגד הרע, שלא ישיג את האדם שום דבר ממנו (מעונש העונות) בסופו (בעוה״ב) או אפשר לומר, כדי שלא ירדוף האדם אחרי שום דבר מהדברים הרעים.
ביום טובה היה בטוב – ביום שיש בידך לעשות טובה היה בעושי הטובה.
וביום רעה ראה – כשתבוא הרעה על הרשעים תהיה מן הרואים ויצאו וראו בפגרי האנשים (ישעיהו ס״ו:כ״ד), ולא תהיה מן הנראים: והיו דראון (ישעיהו ס״ו:כ״ד).
גם את זה לעמת זה – הטובה ושכר פעולתה לעמת הרעה ושכר פעולתה.
אשר לאא ימצא האדם מאומה – להרהר אחריו של הקב״ה.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו (בלי ״אשר״): ״שלא״.
On a day of goodness [prosperity], be in good spirits – On a day in which you have the ability to do good,⁠1 be among those who do good.
And on a day of adversity reflect – When evil comes upon the wicked, be among the observers,⁠2 as it is stated, "And they will go out and see the corpses of the people, etc.,⁠"3 and you will not be among those who are seen, "and they will be a sight for all mankind.⁠"4
The one was set up against the other – The good and the reward for its performance, in contrast to the evil and the ensuing punishment for doing it.⁠5
That man should not find anything after him – To be critical of the Holy One, Blessed Is He.
1. Alternatively, on a day of good fortune be happy and enjoy it. (Metzudat David)
2. Adversity is caused by being sinful. Therefore, examine your deeds and remove any sins by repenting (Seforno). Alternatively, on a day of adversity, reflect and be hopeful for a day of goodness to come. (Likutei Yehudah)
3. Yeshayahu 66:24.
4. Ibid.
5. Alternatively, "one set up against the other,⁠" refers to the punishment that was set up against the evil deeds, i.e., the concept of מדה כנגד מדה, that is, the manner of punishment corresponds to the sin, and it is never meted out in a greater amount than warranted.
ביום טובה היה בטוב – בזמן שאתה מצאוי ומצאוי לך. וביום רעה ראה היאך לעשות תשובה ותנצל מדינה של גיהנם.
גם זה לעומת זה עשה האלהים – ברא גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה. שלא יאמר האדם לא הייתי יודע שכן הוא מתן שכרן של צדיקים. ס״א גם זה לעומת זה עשה האלהים נתן לאדם גם טוב גם רע. שלא יוכל להרהר אחר בוראו מאומה.
ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה – פתרונו: קבל, כמו שמצינו ישעיה אמר לחזקיהו: {ו}⁠מבניך אשר יצאו ממך אשר תולידא יקחו (מלכים ב כ׳:י״ח), וחזקיהו משיבו: טוב דבר {י״י}⁠ב אשר דברת (מלכים ב כ׳:י״ט).
גם את זה לעומת זה עשה האלהים – כך היא מידתו של הקב״ה, כשמביא על אדם מידת פורענות לעומת שהביא עליו את הרעה, שב הוא וניחם על הרעה ומביא עליוג את הטובה.
על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה – פתרונו: שלא ימצא האדם לדקדק אחר מדותיו של הקב״ה מאומה, שידקדק אדם ויאמר: מה ראה הקב״ה שהביא ביום זה טובהד ביום זה פורענות להוריד לאיש זה ולהעלות לזה, להוריש לזה ולהעשיר לזה, להשפיל לזה ולהרים לזה.⁠ה וכן מפרש בסמוך:
א. כן בפסוק. בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621 (במקום ״אשר תוליד״): ״הטובים״.
ב. כן בפסוק. בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621 (במקום ״דבר י״י״): ״הדבר״.
ג. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״עליה״.
ד. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203 הושמט ע״י הדומות: ״ביום זה טובה״.
ה. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״הזה״.
ביום טובה היה בטובא – ביום של טובה ששלח לךב הקב״ה את ברכתו הטובה, תקבלנה בשמחה ובטוב לבב.
וביום רעה ראה – וכאשר ישלח לךג הקב״ה יום של רעה, ליתן לך פורענות, ראה וסבול פורענותך, דום לפניו והתחולל לו, ותהיה לך כפרה.
גם את זה לעומת זה – שאף את הטובה אשר נתן לך הקב״ה, הנה היא תשלום שכר לנגד המצוה אשר עשית, ואת הרעה ששלח לך ביום רעתך הנה היא תשלום שכר לעומת עבירה אשר עשית.
וכל המעשים הללו עושה הקב״ה על אודות שלא ימצא האדם אחריו – של הקב״ה מאומה, כי אם צדק ומשפט. שעל שמירת קייום מצוותיו נותן לו טובה, ועל אודות עבירות שעבר נותן לו רעה.
א. כן בפסוק. בכ״י המבורג: טוב.
ב. בכ״י המבורג: לו.
ג. בכ״י המבורג: לו.
ביום – והחכם שהוא בעל נחלה וכסף למה ישמח בדבר שלא יעמוד, כאלו אומר לו כשתהיה ביום טוב היה בטוב ושמח, לכן יש עליך להסתכל כי יום רעה יבא, כענין שמח בחור (קהלת י״א:ט׳), שיאמר לו שמח והלך בדרך תאות לבך ועיניך, ודע כי על כל אלה (קהלת י״א:ט׳). והנה העינין אל תשמח.
גם את זה לעומת זה – כעינין שנאמר בספר יצירה שבע כפולות בג״ד כפר״ת.
ועל דברת – כמו בעבור, והוא כמו על דבר אשר לא קדמו אתכם (דברים כ״ג:ה׳), ועל דברתי מלכי צדק (תהלים ק״י:ד׳), כעינין על דבר אמת וענוה צדק (תהלים מ״ה:ה׳). והיו״ד נוסף כיו״ד מלאתי משפט (ישעיהו א׳:כ״א) רבתי בגוים שרתי במדינות (איכה א׳:א׳).
ואחריו – ישוב אל האלהים, והענין שעשה זה לעומת זה ולא יוכל אדם לטעון בעבור שהחסרון בא מן המקבל, כמו שפרשתי בתחלת הספר.
IN THE DAY OF PROSPERITY BE JOYFUL. Why should the wise man who has an inheritance and silver be happy with something that does not last?
The wise man is, as it were, being told: In the day of prosperity be happy and joyful, but you must consider that a day of adversity will come.⁠1
Our verse is similar to: Rejoice, O young man, in thy youth; [and let thy heart cheer thee in the days of thy youth,] and walk in the ways of thy heart, and in the sight of thine eyes; but know thou, that for all these things [God will bring thee into judgment] (11:9). The point of our verse is: Do not be joyful in the day of prosperity [for the day of adversity will surely come].⁠2
{Sections missing in translation – see Hebrew.}
1. Ibn Ezra reads our verse as follows: In the day of prosperity be joyful but consider the day of adversity. According to Ibn Ezra, our verse speaks sarcastically.
2. According to Ibn Ezra, the point of 11:9 is: Do not rejoice, O young man, in thy youth... for all these things God will bring thee into judgment.
וביום רעה ראה – אתה צריך לראות, כי העתים משתנים לאדם, כמו שאמרנו למעלה ״והאלהים עשה שיראו מלפניו״ (קהלת ג׳:י״ד).
שלא ימצא האדם אחריו – שלא ידע מה יבא לו בסופו. והטעם פירשנו למעלה (קהלת ג׳:י״ד) למה.
ביום טובה היה בטוב – והודה לבוראך.
וביום רעה ראה – סבל והצדק דין שמים עליך וקבל מאהבה, ואל תבעט בייסורין, כדכתיב: גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל (איוב ב׳:י׳), בתמיה.⁠1
גם את זה – עת הרעה.
לעומת זה – עת הטובה.
עשה האלהים – ושינה העתים פתאום ולא קבע זמן מתי, כדי שיהא האדם בדאגה ובתשובה.
על דברת {שלא} ימצא העתיד לבא אחריו מאומה.
1. השוו מיוחס לרשב״ם איוב ב׳:י׳: ״גם את הטוב – היינו מקבלים בשכבר הימים, ואת הרע לא נקבל – עכשיו, בתמיהה״.
ביום טובה ראה בטוב וביום רעה ראה כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה כלומר אתה כבר יודע שאלוהים עושה רק טוב מוחלט ובורא רק קיום שלם ומחוכם, ושההבדלים בין הדברים נובעים רק מן השוני בין המקבלים והמזג השונה שלהם, אך עושה הפעולה הוא אחד והפעולה נובעת באופן אחיד וביחס אחיד כפי שהוסבר קודם, ואם כך החכם צריך לשמור על יציבות שכלו אל מול השינויים והחילופים, שכן השינוי הוא בתוצאות, ולפיכך הוא אינו מתמיד ואינו מהווה סדר קבוע, כפי שהיה מחויב המציאות אילו היה השינוי נובע מעושה הפעולה או מן הפעולה עצמה. אם כך, הרי השינויים הם מקריים, והחכם יודע שהמקרים אינם קבועים ואין להם קיום בפני עצמם, וכל דבר כזה מצבו מוכרח להתחלף ולפנות מקום לאחר וכך יקרה גם לבא אחריו וכן הלאה, וזהו עניין ההתהוות והכיליון. לפיכך, כאשר אתה זוכה לרווחה וטובה, קבל אותן כפי שראוי להן, בלי התרגשות ובלי שמחה יתרה המובילה לקלות דעת וטיפשות, שכן אתה יודע בוודאות שהדבר לא ימשך לנצח, כפי שהמצב שקדם לו לא נמשך לנצח, ואם המצב הטוב השתנה ובא במקומו קושי ומצוקה אל תתרגש גם מזה, ואל תיבהל ותתאבל ותוביל את עצמך לאבדון מרוב צער ודאגה על מה שאבד לך, שכן האובדן היה ידוע מראש עוד לפני שהתרחש והתרחשותו הייתה מובטחת עוד בזמן הטובה, ואתה גם יודע בוודאות כעת שגם המצב הנוכחי לא ימשך לנצח, כפי שהמצב הקודם לא נמשך לנצח. לפיכך השינויים האלה מביאים נחת רוח גדולה לנבונים ותועלת רבה לאנשי המעלה, שהם אנשי העיון השכלי, כיוון שהם אינם מניחים להתרגשות להשתלט עליהם, אלא הם צועדים עם הזמן לפי מה שראוי לו, כפי שקבע מראש הרצון האלוהי לגבי הטבע שכך יתנהלו הדברים, כפי שאנשים נושאים באורך רוח את ייסורי החום ואת פגיעתו, מפני שהם יודעים שבקרוב הוא יחלוף ויבוא הסתיו שבו דרגות חום מתונות, וכאשר בא הסתיו הם יודעים בוודאות שהחורף מתקרב, ועוד לפני בוא החורף הם מתכוננים לקראתו, כל אחד לפי יכולתו, וכאשר החורף מגיע הרי שבואו אינו אלא דבר שציפו לו מראש, ולפיכך הם אינם מתרגשים במיוחד מנזקי החורף ומכות הקור והקשיים שיש להם בזמן החורף, אלא הם מחכים שיחלוף ויגיע זמן שוויון האביב, שהוא זמן החיים והצמיחה של הגוף והאוויר הטוב והמצב הטוב והמאוזן, וחוזר חלילה. כך לגבי כל השינויים, אנשי המעלה ערים להם ומכירים אותם, ולכן הם מושפעים מהם פחות. על כך אמר אחד מאנשי המעלה: ״אני מתפלא על אדם הרואה שהוא עבר מגיל הילדות לגיל הנעורים, ולאחר מכן מגיל הנעורים לגיל הבגרות, ואינו מסיק מכך שהוא עתיד לעבור לאחר מכן לגיל הזקנה״. כוונתו היא לאותו עניין שביארנו. המילים ״ביום רעה ראה״ הכוונה בהם היא: דע זאת ותאר זאת במחשבתך והבן את אמיתתו, כמו ״ולבי ראה הרבה חכמה ודעת״ (קהלת א:טז). כבר נאמר שכאשר הוא אומר ״עשה האלהים״ (קהלת ז:כט) או ״אצבע אלהים״ (שמות ח:טו) או ״מעשה ידיו״ (איוב לד:יט) או ״מעשה אצבעתיו״ ושאר ביטויים דומים, הכוונה היא ליצירת הדברים וקביעתם בטבע והמשך קיומם של הדברים לפי טבעם על פי פקודתו ורצונו, כמו שאמר ״בדבר ה׳ שמים נעשו״ (תהלים לג:ו), ואמר על כך ״כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך״ (תהלים ח:ד), וזוהי משמעות דבריו בתורה במעשה בראשית ״ויאמר אלהים״ ״ויאמר אלהים״ בכל קטע וקטע, ולאחר מכן אמר על הכול ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד״ (בראשית א:לא), ולאחר מכן אמר בסיום כל העניין ״אשר ברא אלהים לעשות״ (שם ב:ג), וכפי שידוע לך ״לעשות״ הוא שם פועל הרומז על כך שאחריו צריך לבוא פועל, כמו ״שמור את חודש האביב״ (דברים טז:א) שמשמעותו ״שמור תשמור״, וכך גם ״זכור את יום השבת״ (שמות כ:ז) שמשמעותו היא ״זכור תזכור״, כמו ״שמוע תשמע״ (דברים כח:א) ״אמור יאמר״ (שמות כא:ה) ״הלוך אלך״ (שופטים ד:ט) וכדומה, כפי שאמרנו במבוא לספר בעניין יסודות תורת הלשון. כלומר, ״לעשות״ משמעותו שהאל ברא את הדברים באופן שיש להם טבע מסויים, והוא הכניס לטבע שלהם את התכונה של המשכת הפעילות והרציפות של קבלת הפעולה, כדי שבאופן זה ימשיך היקום להתקיים וסדר הקיום יושלם ויישמר באמצעות השינויים בפרטים. ״על דברת״ משמעו ״על דבר״, כלומר בגלל, כפי שבואר קודם לכן. במשפט ״שלא ימצא האדם אחריו מאומה״ הכוונה במילה ״אחריו״ היא לאל יתעלה, כלומר בגלל שהשינויים האלה בפרטים אינם נובעים מעושה הפעולה אלא בגלל ההבדלים בין המקבלים, משום כך לא יכול האדם לטעון טענות נגד האל יתעלה על השינויים המתרחשים שהוא רואה, שהם מנוגדים לסברתנו, כלומר על פי סברתנו ראוי היה שיקרה ההפך, כמו ״צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, רשע ורע לו רשע וטוב לו״ (בבלי ברכות ז:א), או אדם שנולד עיוור או חולה כרוני, או בעל מום או חולה במחלה מלאת ייסורים או שימות צעיר, ולעיתים זה מלווה בכאבים גדולים וצרות ומאבקים קשים וארוכים, ואנו יודעים היטב שהתינוק הזה לא חטא חטא שבגללו יהיה ראוי לכך, ובדומה לכך ישנם מקרים רבים המתרחשים בעולם אשר במבט ראשון נראה שראוי היה שיקרה ההפך. לפיכך אמר: אילו היה זה נכון שהאל פועל בעצמו בעניינים אלה מתוך כוונה ורצון, אפשר היה לטעון כנגדו ולהעלות התנגדויות ולגנות אותו, אך מכיוון שהוכח שישנם גורמים אחרים – גורמים טבעיים מצד החומרים והמקבלים – שהם היוצרים את אי הצדק הזה, או השפעות של גלגלי הכוכבים הגורמות לכך, לפיכך לא נותרה לאדם התנגדות שהוא יכול להעלות, ולא ספק שהוא יכול להעלות, כנגד מעשי האל המחוכמים, והוא לא יכול למצוא בהם חסרון או פגם או לגנות אותם או למצוא בהם עוול ולכעוס על כך, ולאבד את אורך הרוח והיציבות הנפשית.
ובכלל מבואר מכל אלו הספקות והטעניות שזאת החכמה היא הבל ורעות רוח, אבל אין טוב רק מהאמצעי המזוג, וזה: ביום טובה היה בטוב וג׳.
ובהיות הענין כן, שכבר יתחדשו בכאן טובות ורעות בהכרח ראוי שתשמח בטוב בהגעתו ותראה אז יום הרעה אשר הוא עתיד להתחדש על זה הטוב ובזה תמלט מהדאגה. והמשל שמי שמצא אלף אלפים דנרי זהב ראוי לו שישמח בהם ויראה בשמחתו בהם שהם עתידים שיאבדו ממנו, וישמח מפני זה כל ימי החזיקו בהם ולא תהיה לו דאגה כשיאבדו ממנו, גם ההפכים עשה י״י ית׳ אשר הם סבת ההפסד באופן מה. וזה סבה שלא ימצא האדם אחריו מאומה (שם שם, יד), כי כל מה שאפשר שיצא לפועל לא יקצר י״י ית׳ בהמצאתו. או ירצה בזה שביום הרעה ראוי שיראה האדם שגם את זה לעמת זה עשה האלהים (שם שם, שם), ר״ל שהוא עושה פעם הדבר ופעם הפכו כדי שלא ימצא האדם אחר בוא הרע שום יגון. כי מי שידאג על הפקד דבר ממנו ראוי שידאג על מציאותו לו. ואם זה בלתי ראוי לדאוג עליו הנה אין ראוי לדאוג על הפקדו, אבל ראוי לתת תודה על מה שהלוהו י״י בו טוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ולזה אמר: ביום טובה – יראה אם תדע להיישר ביום טובה אתה עצמך תהיה בטוב וביום רעה תוכל להתיצב מנגד עד שבעיניך תביט ואליך לא יגש כי הטוב והרע עם הידיעה וסכלות את זה לעומת זה עשה האלהים וזה כי הטוב כאשר לא ידע האדם להכין עצמו לקבלו והרע כאשר ידע להזהר ולהמלט ממנו הם עולים בשוה שלא ימשך מהם הרע והטוב המפורסם לאנשים: ומעתה מה יתאונן אדם חי על הימים הבאים עליו ומה יאשר הימים הראשונים כי הנה באמת הכל תלוי בזרוז מעשיו. וכשיתעצל אין תלונתו כי אם על עצמו. וזהו תוכן הענין על דברת שלא ימצא האדם אחרי אלהיו מאומה רע בסדר הנהגותיו והוא כמו אין רואה את כל מאומה בידו וגו׳ (בראשית ל״ט).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

על דברת – בעבור כמו על דבר הכסף (בראשית מ״ג:י״ח).
ביום טובה – ביום בוא טובה בעולם היה בטוב, רוצה לומר קבל את הטובה ותתענג בדשן נפשך.
וביום רעה – בעת בוא רעה בעולם הסתכל בהרעה להבין על מה באה וקבל אותה למרק את העון.
גם את זה – רוצה לומר הרעה עצמה שלח המקום, גם עשה אותה לעומת העון, רוצה לומר מדה במדה.
על דברת – ועשה כזאת בעבור שלא ימצא האדם להרהר אחריו מאומה, כי מגמול העונש ישכיל האדם לדעת את הפשע הדומה לה.
אבל זה שאמרתי שתסתכל כי מעוות לא נוכל לתקן, אין ענינו שתתבונן בזה תמיד, עד שיהיו כל ימיך מכאוב וכעס; לא כן, אלא ביום טובה היה בטוב, ואל תתבונן כלל בענין קלקולי העולם,
וביום רעה ראה – רק ביום רעה לבדו ראה והסתכל במה שאמרתי שתסתכל בו,
למען תדע כי גם את זה לעמת זה עשה האלהים – גם הטובות וגם הרעות, שהם דברים הפכיים, האלהים עשה אותם, והכל בגזרה (ואין להצטער כל כך על רעה אשר אין מנוס ממנה),
על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה – גם הטוב גם הרע עשה האלהים, למען לא ימצא האדם מאומה שיהיה תלוי בבחירתו, אחריו של האלהים, כלומר אחרי מה שגזר הגוזר.
היה בטוב – בטוב לב ובשמחה.
ראה – סבול ברצון כמו בפסוק שלפניו.
לעמת – לנגד, זה מתנגד לזה, וזה שוקל ומכריע את זה.
על דברת – בעבור, כמו על דבר שרי אשת אברם (לך לך) ודומיו.
אחריו – להרהר ולמצוא דופי; וכאן מסיימת פרשה ו׳ לפי הרמבמ״ן, ודברי המורה לפי בן זאב.
ביום טובה וגו׳ – ביום טובה היה בטוב – אם נזדמן לך יום טוב תהא עושה אותו מיד,⁠1 וביום רעה2 ראה – ראה האיך לעשות תשובה שתנצל מדינה של גיהנם, ולמה – גם את זה לעומת זה עשה האלהים.⁠3 (שם)
ביום טובה וגו׳ – ר׳ תנחום ב״ר חייא פתר קרא בעניים ובעשירים, ביום טובה היה בטוב – ביום טובתו של חבירך שמח עמו, וביום רעה ראה – ראה האיך לפרנס את העניים כדי שתקבל עליהם שכר, וכך היה ר׳ תנחום עושה, אם היה רגיל ליקח ליטרא בשר, אגודת ירק, היה לוקח ב׳, אחד לו ואחד לעניים, ולמה, גם את זה לעומת זה עשה האלהים, עניים ועשירים, כדי שיזכו אלו באלו.⁠4 (מ״ר)
ביום טובה וגו׳ – רבי אחא פתר קרא בתורה, ביום טובה היה בטוב – ביום טובתה של תורה היה עמה בטובה,⁠5 וביום רעה ראה – לכשיגיע אותו היום שכתוב בו פחדו בציון חטאים תהא מן הרואים שכתוב בהם (ישעיהו ס״ו) ויצאו וראו בפגרי האנשים ולא מן הנראים שכתוב בהם ותולעתם לא תמות6. (שם)
ביום טובה וגו׳ – רבי לוי פתר קרא בימים טובים, בימים טובים שנתתי לך תהא שמח ומשמח להקב״ה בקרבנות, ואם תבא שנה בלא בצורת נפק לכרמך ושמח. (שם)
גם את זה וגו׳ – גם את זה לעומת זה עשה האלהים, רבי מאיר אומר, כל מה שברא הקב״ה ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, ור׳ עקיבא אומר, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו ב׳ חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם,⁠7 זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן8 נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם.⁠9 (חגיגה ט״ו.)
גם את זה וגו׳ – גם את זה לעומת זה, זה גיהנם וגן עדן, וכמה ביניהם – טפח, ר׳ יוחנן אמר כותל, ורבנן אמרי שתיהן שוות כדי שיהיו מציצות זה מזה10 [מ״ר].
1. רומז שאם נזדמנה לו מצוה לעשות יזדרז לעשותה, וע״ד שאמרו אין מחמיצין את המצות.
2. שנפתית להיצר בעבירה, וקרא לזה יום רעה ע״ש שהיצה״ר מכונה רע כל היום כמש״כ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום.
3. ר״ל כי נגד הגיהנם ברא הקב״ה מדת התשובה, וע״ד שאמרו (קדושין ל׳:) בראתי יצה״ר בראתי תורה תבלין.
4. ולפי״ז אפשר לפרש הלשון אם כסף תלוה וגו׳ את העני עמך, כי העני נברא עמך שתזכו זה את זה, אתה אותו בחיי עוה״ז והוא אותך בחיי עוה״ב. ויש להוסיף עוד, דבא לאשמעינן דתכלית העניים אינו בשביל עצמם, כלומר שהקב״ה שונאם ולכן מייסרם, [כמו שרצה לומר ההוא מין ב״ב י׳ א׳] שהרי חזינן כמה נסים שהקב״ה עושה עם העניים, כמו בשבת נ״ג ב׳ בעני שמתה אשתו ונעשה לו נס ונפתחו לו דדים כדדי אשה להניק את בנו, ובתענית כ״ד א׳ בר״ח ב״ד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, וא״כ הלא בודאי היו ראוים לחיים מרווחים, ואעפ״כ נשארו בעניותם, אלא ודאי דזה הוא מפני שתכליתם לזכות את העשירים, כמבואר.
5. יתכן דרומז למ״ש (שבת קי״ח:) כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן.
6. ר״ל בזכות שתשמח ביום טובה של תורה תזכה שתהיה מן הרואים ולא מן הנראים כדמפרש.
גם יש לפרש הכונה ביום טובה היה בטוב, כי לקיום התורה והמצות קשה יותר אם מצבו של אדם טוב מאוד, כי אז יש חשש מן וישמן ויבעט, כנודע, ולכן מי שעקיים התורה מטובה הוא נסיון יותר גדול מאשר המקיימה מעוני [ויש לכוין בזה בלשון צדיק וטוב לו, ר״ל שהוא צדיק וגם טוב לו בעניני עוה״ז, ואעפ״כ עומד בצדקתו, סימן הוא שצדיק גמור הוא], אכן לפעמים מצינו שגם העניות מעברת את האדם על דעת קונו, על זה מסיים וביום רעה ראה, השתדל שלא תעבירך הרעה מדרך סלולה, והלשון ראה הוא מלשון בינה והסתכלות וכמו ולבי ראה הרבה חכמה.
7. יש לפרש הענין משום דמצד אחד אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב, וכנגד זה כתיב כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הרי מצד אחד יש לכל אחד חלק בגן עדן ומצד אחד חלק בגיהנם.
8. אם בהרשע הכריעו מעשיו הרעים ונשאר איפוא חלקו בגן עדן מופנה וזכה חבירו הצדיק ביתרון מעשיו הטובים נוטל גם חלק חבירו.
9. אם זכה הצדיק שהכריעו זכיותיו ונשאר חלקו בגיהנם מופנה וכנגד זה נתחייב רשע ביתרון מעשיו הרעים נוטל גם חלק חבירו הצדיק שבגיהנם, וכמש״כ לעיל אות ס״א, וע״ע מש״כ בענין דרשה זו בתו״ת פ׳ בראשית בפסוק זכר ונקבה ברא אותם.
10. כולם מדייקים הלשון לעומת, דמפרשי לעומת ממש, לא בציור, אלא במקומם, ומפרשי איך יתכוין יותר הלשון לעומת כל אחד לפי דרכו.
בְּיוֹם בוא1 טוֹבָה בעולם2 הֱיֵה בְטוֹב – קבל את הטובה ותתענג בדשן נפשך3, וּבְיוֹם בוא4 רָעָה בעולם5 רְאֵה – הסתכל ברעה להבין על מה באה וקבל אותה למרק את העוון, כי6 גַּם אֶת זֶה – הרעה עצמה7 לְעֻמַּת זֶה – לעומת העוון8, וכן הטובה ושכר פעולתה לעומת הרעה ושכר פעולתה9 עָשָׂה הָאֱלֹהִים מידה במידה, ועשה זאת10 עַל דִּבְרַת – על דבר11 שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם להרהר12 אַחֲרָיו – אחרי מידותיו של הקב״ה13 מְאוּמָה – שום דבר רע בסדר הנהגותיו14, כי מגמול העונש שהוא מידה כנגד מידה ישכיל האדם להבין את חטאו, ושכל מה שה׳ עושה הוא רק צדק ומשפט, שעל שמירת קיום מצוותיו נותן לו טובה, ועל אודות עבירות שעבר נותן לו רעה15:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד. ורש״י ביאר ביום שיש בידך לעשות טובה היה בעושי הטובה.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. ורש״י ביאר כשתבוא הרעה על הרשעים אתה תהיה מן הרואים ולא תהיה מן הנראים עליהם נאמר (ישעיהו סו, כד) ״וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר״.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. רש״י.
10. מצודת דוד.
11. מצודת ציון.
12. רש״י, מצודת דוד.
13. רש״י, ר״י קרא.
14. עקדת יצחחק.
15. רשב״ם. ובמדרש, ״ביום טובה היה בטוב״ אם נזדמן לך יום טוב תהא עושה אותו מיד, ״וביום רעה ראה״ היאך לעשות תשובה שתנצל מדינה של גיהנם, ולמה? ״גם את זה לעומת זה עשה האלהים״. ועוד במדרש, ר׳ תנחום ב״ר חייא ביאר את הפסוק בעניים ובעשירים, ״ביום טובה היה בטוב״ ביום טובתו של חברך שמח עמו, ״וביום רעה ראה״ היאך לפרנס את העניים כדי שתקבל עליהם שכר, וכך היה ר׳ תנחום עושה, אם היה רגיל ליקח ליטרא בשר, אגודת ירק, היה לוקח שניים, אחד לו ואחד לעניים, ולמה? ״גם את זה לעומת זה עשה האלהים״ עניים ועשירים, כדי שיזכו אלו באלו. ורבי אחא ביאר פסוק זה בתורה, ״ביום טובה היה בטוב״ ביום טובתה של תורה היה עימה בטובה, ״וביום רעה ראה״ לכשיגיע אותו היום שכתוב בו (ישעיהו לג, יד) ״פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים״ תהא מן הרואים שכתוב בהם (ישעיהו סו, כד) ״וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים״ ולא מן הנראים שכתוב בהם (שם) ״תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת״. רבי לוי ביאר פסוק זה בימים טובים, בימים טובים שנתתי לך תהא שמח ומשמח להקב״ה בקרבנות, ואם תבא שנה בלא בצורת צא לכרמך ושמח, מדרש רבה. ואמרו רבותינו בתלמוד (חגיגה טו.), רבי מאיר אומר, כל מה שברא הקב״ה ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, ור׳ עקיבא אומר, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גהינם, כל אחד ואחד יש לו ב׳ חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) אֶת⁠־הַכֹּ֥⁠ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּ⁠יק֙ אֹבֵ֣ד בְּ⁠צִדְק֔וֹ וְ⁠יֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּ⁠רָעָתֽוֹ׃
All this have I seen in my days of vanity: there is a righteous man who perishes in his righteousness, and there is a wicked man who lives long in his evil-doing.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
יָת כּוֹלָא חֲזֵית בְּיוֹמֵי הֶבְלוֹתִי דְּמִן קֳדָם יְיָ מִתְגַּזְרִין טָב וּבִישׁ לְמֶהֱוֵי בְּעָלְמָא עַל עֵסֶק מַזָּלַיָּא דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּהוֹן בְּנֵי אֱנָשָׁא דְּאִית גְּבַר זַכַּאי אָבַד בְּצִדְקוּתֵיהּ בְּעָלְמָא הָדֵין וּזְכוּתֵיהּ מְנַּטְרָא לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי וְאִית גְּבַר חַיָּב דְמַאֲרִיך יוֹמִין בְּחוֹבוֹהִי וְחוּשְׁבַּן עוֹבָדוֹהִי בִּישַׁיָּא נְטִירִין לֵיהּ לְעַלְמָא דְּאָתֵי לְאִתְפְּרָע מִנֵּיהּ בְּיוֹם דִּינָא רַבָּא.
אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי – שָׁאֲלוּ אֶת שְׁמוּאֵל הַקָּטָן מַהוּ דִּכְתִיב: יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, אָמַר לָהֶם גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁהַצַּדִּיק עָתִיד לָבוֹא לִידֵי מָיֵיט, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁהוּא בְּצִדְקוֹ אֲסַלְּקֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ. וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַפֶּה לוֹ לִתְשׁוּבָה, מֵת אָבְדָה תִקְוָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה (משלי י״א:ז׳). לְכַת אַחַת לִסְטִין שֶׁהָיְתָה חֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, חָתַר אֶחָד מֵהֶם חֲתִירָה אַחַת וּבָרְחוּ כֻּלָּן, נִשְׁתַּיֵּר שָׁם אֶחָד מֵהֶן וְלֹא בָרַח, כֵּיוָן שֶׁבָּא הַשִּׁלְטוֹן, הִתְחִיל לְחָבְטוֹ בְּמַקֵּל, אֲמַר לֵיהּ בִּישׁ גַּדָּא וּטְמִיעַ מַזְלָא, חֲתִירְתָּא קוֹמָךְ לָא הֲוֵית עָרֵיק. כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָרְשָׁעִים, הַתְּשׁוּבָה לִפְנֵיכֶם וְלֹא שַׁבְתֶּם, אֶלָּא: וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה (איוב י״א:כ׳). וּמִפְּנֵי שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ פָּנִים עִם הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, אוֹ יַעֲשׂוּ מִצְווֹת שֶׁיְשַׁלֵּם לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, אוֹ שֶׁמָּא יֵצְאוּ מֵהֶן בָּנִים צַדִּיקִים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ הֶאֱרִיךְ פָּנִים לְאָחָז, וְיָצָא מִמֶּנּוּ חִזְקִיָּה. עִם אָמוֹן, יָצָא מִמֶּנּוּ יֹאשִׁיָּהוּ. שִׁמְעִי, יָצָא מִמֶּנּוּ מָרְדְּכָי.
את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו – מעשה ברבי יוסי בן ביתוס שעלה נימא על רגלו וקראו לרופא לחתוך אותה א״ל (להוציא) [לחוניא] בנו כשיגיע (לחוץ) [לחוט] השערה הודיעני וכן עשה א״ל בני עד כאן היית חייב ליטפל בי מכאן ואילך אינך חייב ליטפל בי (לעצם כשעורה) [שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו] וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו יש צדיק אובד בצדקו. שאלו את (ר׳) שמואל הקטן מהו יש צדיק אובד בצדקו אמר להם עתיד הקב״ה להביא על צדיק והילדים ישמיע אמר עד שהוא בצדקו אסלקנו מן העולם.
את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו – מנשה הכניס צלם בהיכל ונכנס בשלום ויצא בשלום, ונדב ואביהוא נכנסו להקטיר לכבודו של הקב״ה ונשרפו, על זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו. מעשה ביוסף הכהן שעלתה גומי ברגלו וקרא לרופאים לחתוך אותה, אמר לחוניא בנו כשיגיעו לחוט השערה הודיעני וכך עשה, אמר ליה בני עד כאן היית חייב ליטפל בי מכאן ואילך אי אתה חייב ליטפל בי לאבר מן החי, וכשבא דבר לפני חכמים אמרו יש צדיק אובד בצדקו, אמר הקב״ה עד שהוא בצדקו אסלקנו.
גמיע הד׳י עאינת פי אייאם הבאי, פרב צאלח תלף בצלאחה, ופאסק ממהל לה פי צ׳למה.
את כל זה בדקתי בימי הבלי והרי יש הרבה צדיקים שאבדו בצדק שלהם, ויש חוטא שמאריכים לו (נותנים לו ארכה עד שיספיק לחזור בתשובה) ברשעו או בעושק שלו (שהוא עושק את אחרים).
יש צדיק אובד בצדקו – אף על פי שהוא אובד, עודנו עומד בצדקו. מעשה (ירושלמי נזיר ז׳:א׳) ביוסף בן פוכססא הכהן שעלתה לו נומיב ברגלו. קראו לרופא לחתוך את רגלו. אמר לו כשאתה מגיע לחוט השערה הודיעני, וכן עשה. קרא לחוניא בנו, אמר לו: בני עד כאן הייתה חייב ליטפל בי, מיכן ואילך אינך חייב ליטפל בי, שאין כהן מטמא לאבר מן החי מאביו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לונדון 27298, והשוו לנוסח בירושלמי נזיר ז׳:א׳. בכ״י לייפציג 1: ״פיפוסס״. בכ״י אוקספורד 165: ״פנחס״. בכ״י מינכן 5: ״פונדס״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165: ״נמי״.
There is a righteous man who perishes [despite] his righteousness – Although he is perishing, he is nonetheless steadfast in his righteousness.⁠1 There was an incident concerning Yosef the son of Pinchas the kohen who had an ulcerating sore on his leg. They called the physician to amputate his leg. He said to him, "when you are about to reach the last remaining hairbreadth [of completing the amputation], let me know,⁠" and he did so. He then called his son Chunya and said to him, "My son, until now, you were obligated to care for me. But, from now on, you are no longer obligated to care for me, because a kohen may not become ritually impure from a limb cut off from his father while he was alive.⁠"
1. Alternatively, "there is a righteous man who perishes because of his righteousness,⁠" i.e., were he not righteous, he might not have been punished at all. God is more demanding with the righteous, as stated in Maseches Yevamos 121b (Metzudat David and Alshich). Avraham, Yaakov, Yosef, Dovid, Michal and Chizkiyah are examples of righteous people who did not escape judgment because of a slight indiscretion on their part. (Mesilas Yeshorim)
את כל ראיי בימי הבלי – הם ימי האדם שנקראו הבל.
יש צדיק אובד בצדקו – שאלו לשמואל מהו יש צדיק אובד בצדקו הקב״ה לוקח את הצדיקים מן העולם עד שהוא בצדקו כדי שלא יבא לידי חטא. ויש רשע מאריך ברעתו לפי שהוא ברעתו מאריך לו הקב״ה שמא יעשה תשובה. אמ״ר יאשיה מפני שלשה דברים מאריכין ימים לרשעים אולי יעשו תשובה ושמא ימצא להם זכות מצוה בעולם ושמא יצאו מהם צדיקים. שהרי האריך הקב״ה עם אחז ימים ויצא ממנו חזקיהו, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, עם שמעי יצא ממנו מרדכי. ס״א יש צדיק אובד בצדקו עמו ויש רשע מאריך ברעתו ואינו חוזר בתשובה.
את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו – פתרונו: בעוד שהוא בצדקו. ויש רשע מאריך – בעוד שהוא ברעתו.
את הכל ראיתי בימי הבלי – בכמה דברים נתתי לבי לראות בימיי של הבל בעינייני העולם.
שיש לך צדיק בעולם שהוא צדיק יותר מדיי, והוא אובד ברוב צדקו – כגון צדיק אחד שנהרג על אודות מצוה קלה, שאינו רוצה לדרוש בעצמו: וחי בהם – ולאא שימות בהם (בבלי יומא פ״ה: ועוד).
ויש לך רשע בעולם שעבר על מצוה קלה לפי שלא יהרג, ודורש לעצמו: וחי בהם – ולא שימות בהם, ומאריך ימים ברעתו – בשביל עבירה קלה שהוא עובר.
ויש רשע – רשע זה אינו רשע ממש, כי אם צדיק. אבל על עבירה קלה זו שהוא עובר, קוראו: רשע.
א. כן בהמשך, וכן בבבלי. בכ״י המבורג: לא.
את הכל... יש – הוא הנמצא לפרקים מעטים.
וענין אֹבד בצדקו – שצדקו יאבידנו כמו המתענה תמיד.
ומאריך – עינינו מאריך ימים ברשעתו שיאכל וישתה וישמח ויעשה תענוגים לגוף.
THERE IS. The word yesh (there is) means there are a few times.⁠1
The meaning of that perished in his righteousness is that he perished because of his righteousness. An example being one who is always fasting.
The meaning of ma’arikh be-ra'ato (that prolongeth in his evil) is that the wicked man prolongs his life because of his evil-doing. He eats and drinks, makes merry, and indulges in what gives the body pleasure.⁠2
1. There occasionally is.
2. Ma'arikh be-ra’ato literally means “that prolongeth in his evil.” Thus, the verse as written reads: “There is a wicked man that prolongeth in his evil.” The words “his life” are not in the text. Hence, Ibn Ezra’s comment that our text should be interpreted as if written" that prolongeth his life in his evil,⁠"
יש צדיק אובד בצדקו – בימי צדקו, כאיוב.
מאריך ברעתו – כמו שאמר ירמיהו ״מדוע דרך רשעים צליחה״ (ירמיהו י״ב:א׳), בנבוכד נצר; ואם אין אנו יודעים, הקב״ה יודע למה, ולכך אין אדם יודע מה יהיה אחריו, אם טוב אם רע, פעמים הצדיקים אובדים והרשעים מצליחים.
אובד בצדקו – בעוד שהוא צדיק הולך לאיבוד, גופו אבד מן העולם הזה על ידי חרב, כדכתיב: אשר יש צדיקים אשר מגיעא אליהם כמעשה הרשעים (קהלת ח׳:י״ד).
ויש רשע מאריך בתוך רעתו – ורשעו הוא מצליח, כדכתיב: מדוע דרך רשעים צלחה (ירמיהו י״ב:א׳), ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים (קהלת ח׳:י״ד), לפיכך אל יסמוך האדם לא על צדקת הבריות ולא על רשעו.
לכך אני אומר: שלא ימצא האדם אחריו מאומה (קהלת ח׳:י״ד) – פעמים שהצדיק מתעוות בדין בשביל עבירה מועטת וצדקותיו מונחיןב
א. כן בפסוק. בכ״י: שמגיע.
ב. מילת ״מונחין״ רשומה בשולי העמוד כ׳שומר קונטרס׳. המשך הפירוש חסר.
לפיכך הוא המשיך לאחר הדברים האלה והזכיר את הדברים שבמבט ראשון נראים מגונים, כפי שבארנו. כך הוא אמר: את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו והרי דבר זה הוא ההפך ממה שצריך להיות לפי מה שמחייב השכל. אולם, כותב הספר אומר שההתנגדות הזו והספק הזה עלו במחשבתו בזמן הנעורים, לפני שאימן ותרגל את נפשו ולפני שקיבל הדרכה בענייני המדעים ולפני שעסק בעיון ומחקר, ולפיכך אמר ״בימי הבלי״. ״את הכל ראיתי״ משמעו חשבתי ועיינתי. המילים ״יש צדיק״ ו״יש רשע״ משמען שזה איננו המצב השכיח, אלא זהו מצב שלעיתים מתרחש מזמן לזמן, כמו במשפט ״ויש אשר יהיה הענן״ (במדבר ט:כ), כלומר לעתים נדירות הדבר קרה. ״אובד בצדקו״ הכוונה היא שצדקתו גרמה לאובדנו, כמו אדם שהרבה לצום או מנע מעצמו שינה, או שעסק במלחמה ביצר ועסק בסגפנות עד כדי כך שזה גרם לו מחלה קטלנית או שיגעון והזיות וכדומה. ״מאריך ברעתו״ הכוונה בכך היא שהוא מרבה לשקוע בתאוותנות ומרבה לאכול ולשתות ולהתענג, ואינו סובל כתוצאה מכך כאב או מחלה או קלקול קיבה מכאיב ולא שום תופעה מזיקה, שהרי ידוע שבד״כ זו התוצאה של ריבוי מאכל ותענוגות. לפיכך הוא ציווה ואמר שכל שני קצוות הם דבר רע ומזיק, אם כי לעתים קורה שחלק מן האנשים אינו סובל מנזקים אלה, ולכן אל תתפתה לכך, אלא לך בדרך האמצע שהיא דרך החוכמה.
וכל שכן שאני רואה שיזדמן לפעמים שיש צדיק – רצוני חכם, אובד בצדקו וחכמתו – רצוני במה שיחשוב ויתחכם עם זה לבא אל הנכון, והנה הוא בסיבת התחכמותו יאבד, והרשע המתהולל שכנגדו יצליח בסכלותו והוללתו.
את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אבד בצדקו בעת היותו צדיק, ואולם זה יהיה בסבת סור ההשגחה האלהית ממנו, כמו שבארנו ברביעי מספר ״מלחמות י״י״. ויש רשע שהוא מאריך בעשיית רעתו (שם שם, טו) מזולת שיראה לו עונש וכבר התבארה סבת זה ברביעי מ״מלחמות י״י״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ולפי שגדול הוא כח הנסיון אמר את הכל ראיתי – יראה שכבר ראה צדיק בלתי חכם אובד בצדקו לבלתי ידע להזהר. ורשע ערום ראה רעה ונסתר ונתנצל מרעתו.
ודע – כי זה יהיה כאשר יהיו הצדיק והרשע בלתי גמורים וכמו שאמרו חז״ל (קידושין מ׳.) רשע רע ורשע שאיננו רע. וצדיק טוב וצדיק שאיננו טוב. כי לצדיקים גמורים עיני ההשגחה עליהם בתכלית החוזק לשמרם מדעתם ושלא מדעתם כאומר (תהלים קט״ז) שומר פתאים ה׳. ואומר (משלי ג׳) כי ה׳ יהיה בכסלך בכסולותך (ירושלמי פאה א׳:א׳) כמו שברשעים הגמורים יד ה׳ היתה בם להומם ולאבדם. וערום ורשע מהם לא ימלט מידו כמו שאמר (ישעיהו כ״ט) ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר.
את הכל ראיתי. שהוא מדה כנגד מדה לטוב ולרע1, ובזה יש צדיק אובד בצדקו, על איזו עבירה שלא שב ממנה ולא יכלו צדקותיו וזכויותיו להצילו מן העונש, שאין מצוה מכבה עבירה2: ויש רשע מאריך ברעתו. וזה כשישלם לו האל יתעלה גמול על איזה פועל טוב3 שעשה, ולא יכול רשעו למחות אותו הזכות4:
1. מה שאמרתי ׳זה לעומת זה עשה האלהים׳, שה׳ נוהג את העולם במידה כנגד מידה, הוא בכל, הן לטובה והן לרעה, ולא רק במידת הפורענות שבה דובר.
2. כלומר, לפעמים הצדיק אובד למרות שהוא עומד בצדקו, כי צדקו וזכויותיו אינם יכולים למחוק את חטאו אם לא שב בתשובה, וכמו שנתבאר לעיל (פסוק יג-יד), ולכן צריך הוא להיענש על חטאו, והוא אובד בעולם הזה. וראה מש״כ שם על לשון ׳שאין מצוה מכבה עבירה׳. [וראה בשיעוריו של רבינו לפרשת שמיני מכתב-יד תלמידו עה״פ ׳הוא אשר דיבר ה׳ לאמר בקרובי אקדש׳, ׳שאל יאמר שמצוה מכבה עבירה ואפילו הצדיקים, שאעפ״י שעשה כל המצוות שבעולם ועשה עבירה אחת, צריך שיהיה נענש על אותה העבירה, וכשה׳ עושה זה אפילו בצדיקים נמצא שהוא קידוש שמו גדול, ועשיית המשפט לעיני כל העם הוא כבוד לו, וזהו אומרו ועל פני כל העם אכבד׳].
3. - פעולה טובה.
4. לפעמים יש לרשע זכות של איזו פעולה טובה שעשה, וה׳ משלם לו שכרו בעולם הזה. [ויש להעיר מסוטה (כא.) ׳עבירה מכבה מצוה׳, אך יתכן שלרבינו היתה גירסא שונה שם, שכן מצטט לשון ׳אין מצוה מכבה עבירה׳, שאינה מצויה לפנינו. וכבר העיר כן הר״י בן שושן בפירושו לאבות על הרמב״ם בפיה״מ הנזכר לעיל. שוב מצאתי כי קדמונים רבים כותבים ש׳אין מצוה מכבה עבירה ואין עבירה מכבה מצוה׳ (אהבת ציון לבעל הנודע ביהודה דרוש ב׳, ה׳, י׳, חתם סופר עה״ת פרשת שלח וקורח, ובחידושיו לחולין קמב. ד״ה הדרך הא׳, וכהנה בלי סוף, וראה גם ספר חסידים סי׳ קסד ובהערות החיד״א שם)].
את הכל – כל הדברים המתהוים והנעשים בעולם השגחתי בהם בהתבוננות רב בכל ימי למען דעת תוכן הדברים ועומק הענינים.
בימי הבלי – כן יקראו ימי האדם, לפי שאינם נצחיים.
יש צדיק – והנה השכלתי אשר יש צדיק נאבד מן העולם כאשר יחטא מעט, שזהו בעבור רב צדקו, כי הקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ואילו לא היה צדיק גמור לא היה נענש על זה.
מאריך ברעתו – מאריך ימי טובה, וזהו בעבור רעתו אשר גברה כי אז יאריך ימי טובה להיות מוטרד מעולם הבא.
ועוד חזר על תנחומין של הבל שאמר למעלה שהכל בגזרה, ומי יוכל לתקן את אשר עותו האלהים? ואמר כי בהסתכלו בקלקולי העולם את הכל ראיתי בימי הבלי: יש צדיק אֹבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו.
את הכל – כל זה שזכרתי ושאזכור עתה.
בימי הבלי – בימי חיי שהם כחיי כל האדם חיי הבל.
בצדקו – גם כי צדיק גמור הוא; ומקרא זה לבדו הוא דברי החוקר לפי בן זאב.
את הכל וגו׳ – רבי יוחנן אמר, ג׳ עולמות ראה שלמה בחייו, מלך והדיוט ומלך, חכם טפש וחכם, עשיר עני ועשיר, מאי טעמא, דכתיב את הכל ראיתי בימי הבלי.⁠1 (מ״ר פרשה א; פסוק י״ב)
צדיק אבד בצדקו – מעשה ביוסי בן פכסוס הכהן שעלתה על רגלו נומי2 ונכנס הרופא לחתכה, אמר ליה יוסי לרופא, לכשתניח בה כחוט השערה הודיעני חתכו והניח בה כחוט השערה, קרא לנחוניא בנו, אמר ליה, נחוניא בני, עד כאן היית חייב להטפל בי, מבאן ואילך צא, שאין אדם מטמא על אבר מן החי של אביו, וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו על זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו, הצדיק אבד וצדקתו עמו.⁠3 (ירושלמי נזיר פ״ז ה״א)
צדיק אבד בצדקו – שאלו את שמואל הקטן, מהו דכתיב יש צדיק אובד בצדקו, אמר ליה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאותו הצדיק עתיד למוט מצדקתו, אמר הקב״ה, עד שהוא בצדקתו אסלקנו, הדא הוא דכתיב יש צדיק אובד בצדקו.⁠4 (מ״ר)
ויש רשע מאריך ברעתו – ולמה, א״ר יאשיה, מפני ג׳ דברים, שמא יעשה תשובה, או שמא יעשה מצות שישלם לו הקב״ה שכרו בעוה״ז, או שמא יצאו ממנו בנים צדיקים, שכן מצינו שהאריך הקב״ה פנים לאחז ויצא ממנו חזקיהו, לאמון – ויצא ממנו יאשיהו, לשמעי – ויצא ממנו מרדכי.⁠5 (שם)
1. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל בפרשה א׳ פסוק י״ב בדרשה אני קהלת הייתי מלך בירושלים וצרף לכאן.
2. מין נגע ומורסא הפושה ואוכל הבשר של כל הגוף, ורפואתה לחתוך כל אותו האבר שעלתה בו הנגע, וכ״מ בע״ז י׳ ב׳ מי שעלתה נומי ברגלו יקטענה ויחיה.
3. דאפילו בעת מכאוביו שמר ברעיונו להורות הלכה לבנו.
4. ר״ל אובד בלא זמנו כדי שישאר בצדקתו, ודריש הלשון יש צדיק דמשמע רק במקרה הוא ולפעמים רחוקות יקרה זה, והיינו טעמא, משום דסתם צדיקים נשארים בצדקתם עד סוף אריכות ימיהם, לפי שאין חשש בקלקולם, אך לפעמים יקרה כזה שיש לחוש לצדקתו מסלקו הקב״ה מן העולם קודם זמנו כדי שישאר בצדקתו.
5. גם כאן כמו בדרשה הקודמת דריש הלשון ויש רשע דמשמע דבמקרה הוא כך ולפעמים רחוקות, והיינו טעמא, דבסתם רשעים כתיב (קהלת ח׳ י״ג) ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מפני אלהים, אך לפעמים מאריך ימים ברעתו מפני הדור הטוב שעתיד לצאת ממנו, וכדמפרש.
אֶת הַכֹּל – כל הדברים המתהווים והנעשים בעולם1 רָאִיתִי – השגחתי בהם בהתבוננות רבה2 בִּימֵי הֶבְלִי3 – בכל יָמַי, למען דעת תוכן הדברים ועומק העניינים, והנה השכלתי להבין אשר4 לעיתים5 יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד – נאבד מן העולם מפני שהוא6 בְּצִדְקוֹ, ואף שחטא מעט, הקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה7, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ ימי טובה8 בְּשֶׁל9 רָעָתוֹ אשר גברה, כי בשל רעתו הקב״ה מאריך את ימיו בטוב כדי שיפסיד את העולם הבא10:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. כן יקראו ימי האדם, לפי שאינם נצחיים, מצודת דוד. ובמדרש, רבי יוחנן אמר ג׳ עולמות ראה שלמה בחייו, מלך והדיוט ומלך, חכם טפש וחכם, עשיר עני ועשיר, דכתיב ״את הכל ראיתי בימי הבלי״, מדרש רבה לעיל פרק א׳.
4. מצודת דוד.
5. אבן עזרא.
6. מצודת דוד.
7. ואילו לא היה צדיק גמור לא היה נענש על זה, מצודת דוד. ורש״י ביאר על דרש הדרש שבעוד הצדיק אובד עדיין הוא בצדקו, כמו שמובא בתלמוד (ירושלמי נזיר פ״ז ה״א) מעשה ביוסף בן פוכסס הכהן שעלתה לו נומי ברגלו, קראו לרופא לחתוך את רגלו, אמר לו כשאתה מגיע לחוט השערה הודיעני, וכן עשה, קרא לחוניא בנו, אמר לו, בני עד כאן הייתה חייב ליטפל בי, מכאן ואילך אינך חייב ליטפל בי, שאין כהן מטמא לאבר מן החי מאביו. ובמדרש, שאלו את שמואל הקטן, מהו דכתיב ״יש צדיק אובד בצדקו״? אמר להם, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאותו הצדיק עתיד לסור מצדקתו, אמר הקב״ה, עד שהוא בצדקתו אסלקנו, ועל כך כתוב ״יש צדיק אובד בצדקו״, מדרש רבה.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. מצודת דוד. ולקח טוב ביאר שהקב״ה מאריך לו שמא יעשה תשובה. ובמדרש, אמר ר׳ יאשיה מפני שלשה דברים מאריכין ימים לרשעים, אולי יעשו תשובה, ושמא ימצא להם זכות מצוה בעולם, ושמא יצאו מהם צדיקים, שהרי האריך הקב״ה עם אחז ימים ויצא ממנו חזקיהו, עם אמנון יצא ממנו יאשיהו, עם שמעי יצא ממנו מרדכי, מדרש רבה, לקח טובה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יפירוש מחכמי צרפתר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טז) אַל⁠־תְּ⁠הִ֤י צַדִּ⁠יק֙ הַרְבֵּ֔ה וְ⁠אַל⁠־תִּתְחַכַּ֖⁠ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּ⁠ה תִּשּׁ⁠וֹמֵֽם׃
Don't be overly righteous, and do not make yourself overly wise. Why should you destroy yourself?
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
לָא תְהֵי זַכַּאי יַתִּיר בְּעִדָּן דְּאִתְחַיֵב חַיָּבָא קְטוֹל בְּבֵית דִּינָךְ בְּדִיל לְחַיָיסָא עֲלוֹהִי דְּלָא לְמִקְטְלֵיהּ וְלָא תִתְחַכַּם בְּכֵין יַתִּיר חוּכְמַת רַשִּׁיעַיָּא דְּקָיְמִין בְּדֶרֶךְ וְלָא תְאַלִיף אוֹרְחָתְהוֹן לְמָא דֵין תִצְדֵי יָת אוֹרְחָתָךְ.
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכֵּם יוֹתֵר – אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה יוֹתֵר מִבּוֹרַאֲךָ, מְדַבֵּר בְּשָׁאוּל, דִּכְתִיב: וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וגו׳ (שמואל א ט״ו:ה׳), רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי בְּנָיָה אוֹמֵר הִתְחִיל מִדַּיֵּן הוּא כְּנֶגֶד בּוֹרְאוֹ, וְאָמַר כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק, אִם אֲנָשִׁים חָטְאוּ הַנָּשִׁים מֶה חָטְאוּ, וְהַטַּף מֶה חָטְאוּ, וְהַבָּקָר וְשׁוֹר וַחֲמוֹר מֶה חָטְאוּ. יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, יוֹתֵר מִבּוֹרַאֲךָ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי הִתְחִיל מִדַּיֵּן כְּנֶגֶד עֶגְלָה עֲרוּפָה, וְאוֹמֵר, אָמַר הַכָּתוּב: וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל (דברים כ״א:ד׳), הוּא הוֹרֵג וְהִיא נֶעֱרֶפֶת, אִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר, כָּל מִי שֶׁנַּעֲשָׂה רַחְמָן בֵּמְקוֹם אַכְזָרִי, סוֹף שֶׁנַּעֲשָׂה אַכְזָרִי בִּמְקוֹם רַחֲמָן, וּמִנַּיִן שֶׁנַּעֲשָׂה אַכְזָרִי בִּמְקוֹם רַחְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב (שמואל א כ״ב:י״ט), וְלֹא תְהֵא נֹב כְּזַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. וְרַבָּנָן אָמְרִין כָּל מִי שֶׁנַּעֲשָׂה רַחְמָן בִּמְקוֹם אַכְזָרִי סוֹף שֶׁמִּדַּת הַדִּין פּוֹגַעַת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו (שמואל א ל״א:ו׳).
אל תהי צדיק הרבה – הכתוב מדבר בשאול שנאמר ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל (שמואל א ט״ו:ה׳) אמר ר׳ בנאה התחיל מריב דברים כנגד עגלה ערופה אמר לפניו רבונו של עולם זה הורג וזו נערפת ומכפרת ורבנין אמרין מריב דברים כנגד הקב״ה רבונו של עולם כך אמר לי שמואל לך והכית את עמלק והחרמתם וגו׳ (שם שם ג׳) אדם חטא בהמה מה חטאה יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך. אמר ריש לקיש כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים מנלן משאול הדא הוא דכתיב ואת נוב עיר הכהנים וגו׳ (שם כ״ב:י״ט) כתיב הכא ויחמול (העם ושאול) [שאול והעם] (שם ט״ו:ט׳) והתם לגבי נוב עיר הכהנים על רחמנים לא חמל. [ורבנן] אמרין כל מי שנעשה רחמן על אכזרים מדת הדין פוגעת בו הדא הוא דכתיב (ואת שאול ואת נושא כליו) וימת שאול ושלשת בניו ונושא כליו וגו׳ (שם ל״א:ו׳) אמר ר׳ יאשיה מפני שלשה דברים מאריכין פנים הרשעים שנאמר (מפני) [ועיני] רשעים תכלינה (איוב י״א:כ׳) שהרשעים תשובה לפניהם ואינם חוזרים בתשובה משל לכת לסטין שמרדה במלך תפשן וחבשן בבית האסורים מה עשו חתרו חתירה אחת ויצאו משם היה שם אחד שלא ברח לשחרית מצאו המלך א״ל שוטה שבעולם חתירה לפניך ולא היית בורח חביריך שברחו מה אוכל לעשות להם כך אמר הקב״ה לרשעים תשובה לפניכם ואין אתם חוזרין בתשובה הדא הוא דכתיב (אבד מנוס) [ומנוס אבד] מנחם (איוב שם שם).
אל תהי צדיק הרבה – מדבר בשאול (כתוב בשמואל ברמז קכ״א).
לא תכ׳רקן כת׳ירא פי אלצלאח, ולא תתחכם נעמא, פתוגב אלתוחש ואלאנטוא.
אל תגזים בְּצִדְקוּת (אלא תעשה הכל בחכמה ובשקול דעת) ואל תתחכם הרבה, כי זה מצריך הסתגרות (מבני אדם) וגם התבודדות.
אל תהי צדיק הרבה – כשאול, שדימה להיות צדיק, וריחם על הרשעים.
ואל תתחכם יותר – לדון קל וחומר של שטות: ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה וכו׳.
Be not exceedingly righteous – Like Shaul, who tried to display his righteousness and [misdirected] his mercy on the wicked.
Nor overly wise – To deduce from a foolish inference from a minor case to a major case, [namely,] that for [the murder] of one person, said the Torah, bring a decapitated heifer, etc.⁠1
1. This Rashi refers back to the preceding one and explains the misdirected logic which led Shaul to spare Amoleik.
אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר – שלא תאמר אפזר מעותי כל מה שיש לי לעניים ואל תתחכם יותר ממה שצוה עליך הקב״ה.
למה תשומם – ותהיה דעתך עם הבריות. ס״א אל תהי צדיק בעינך הרבה שלא תאמר אני צדיק ואיך (ולא) באים עלי ייסורין.
למה תשומם – מדעתך. אל תהי צדיק הרבה כדרך שעשה שאול על אגג ועל מיטב הצאן והבקר ואל תתחכם יותר על התורה.
אל תהי צדיק הרבה – כשאול שנצטוה למחות את זכר עמלק: מאיש ועדא אשה מעולל ועד יונק וגומ׳ (שמואל א ט״ו:ג׳), וכתיב: ויחמלב שאול (שמואל א ט״ו:ט׳), ועל זה נקרעה מלכותו ונתנה לדוד (שמואל א ט״ו:כ״ח).
ואל תתחכם יותר – מדי, כשלמהג שאמר: אני ארבה ולא אסור (בבלי סנהדרין כ״א:), ולעת זקנתו נשיו הטו את לבבו (מלכים א י״א:ד׳), ובעון זה נקרעה מלכותו ונתנה לעבדו לירבעם (מלכים א י״א:י״א).
למה תשומם – כשאול ושלמה.
א. כן בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״עד״.
ב. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ויאמר (שמואל א ט״ו:כ׳).
ג. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״משלמה״.
(טז-יח) אל תהי צדיק הרבה – על אודות מעשים הללו אשר ראיתי, אני מוכיחך שלא תהיה צדיק הרבה ולא תהיה חכם יותר מדיי.
למה תשומם – מן העולם, שתיהרג על דבר קל.
ואל תהי רשע הרבה להיות סכל וכסיל ומלומד להרשיע.
ולמה תמות קודם זמנך – אם תרשיע כל כך.
וטוב לך שתאחוז בזה – בצדק להיות צדיק.
וגם מזה – מן הרשע.
אל תנח – ולא תסיר ידך ממנו.
כי אותו אדם שהוא ירא שמים יוצא ידי חובתו בכולם – שהוא שומר את עצמו, שאינו צדיק הרבה ואינו רשע יותר מדיי, לפי שכל מעשיו עושה לשם שמים.
תִשומֵם – דוגמת: תכונֵן, כמו: תבנה ותכונן עיר סיחון (במדבר כ״א:כ״ז).
אל תהי – אם התפללת מהבקר ועד הערב ותתענה והדומה להם תִשומם – והענין תסור מדרך הישוב כמו שיעשו תועים בארץ אדום וישמעאל. וכן אם ביקשתה להתחכם יותר מדיי.
ומלת תשומם – מבנין נפעל.
ויש אומרים: כי דגשות השין איננה לחסרון נו״ן נפעל, רק לחסרון ת״ו התפעל, והיה ראוי שיהיה תשתומם כי לא ימצא מבנין נפעל בפעלי הכפל שימצאו שניהם, רק ימצא בבנין התפעלל בפעלים שהעי״ן שלהם איננו שלם, כמו תבנה ותכונן (במדבר כ״א:כ״ז).
BE NOT RIGHTEOUS OVERMUCH. If you pray from morning until evening, and you always fast, and the like, [cease doing so].
WHY SHOULDEST THOU DESTROY THYSELF? Tishomem (destroy thyself) means to “remove yourself from the way of people who live in the inhabited world”1 like the errants2 who live in the Lands of the Christians and the Muslims.⁠3 Similarly, [do not act like this] if you seek to make yourself over wise.
The word tishomem (destroy thyself) is in the nifal.⁠4 Some say that the dagesh in the shin of tishomem does not compensate for the missing nun of the nifal but rather does so for the missing tav of the hitpa'el.⁠5 The word should have read tishtomem. They say this because we do not find double root-letters in the nifal that maintain both stem letters6 However, we do find this to be the case7 in the hitpa'el form in verbs whose middle root letter is dropped8 Compare, ve-tikkonen (and established) in tibbaneh ve-tikonen (be built and established) (Num. 21:27).⁠9
1. According to this interpretation tishomem is related to the word shemamah, a wasteland. Lamah tishomem literally means “Why should you become a wasteland?” That is, why should you act as if you were living in a wasteland?
2. Some editions read: the hermits. See R Goodman.
3. Christian monks and Muslim holy men would separate from society and live in the desert.
4. Tishomem comes from the root shin, mem, mem (to waste). The dagesh in its shin compensates for the missing nun of the nifal conjugation.
5. In other words, tishomem is not a nifal but a hitpa'el. According to this interpretation, the phrase lammah tishomem should be rendered: Why should you destroy yourself?
6. In words that come from a double root—like shin, mem, mem—one of the root letters is dropped in the nifal. Thus, the root shin, mem, mem in the nifal should be tisham not tishomem.
7. We find the third root letter to be doubled in the hitpa’el.
8. Literally, not whole.
9. Tikkonen comes from the root kof, vav, nun. This opinion believes that the root of tishomem is shin, vav, mem. It is thus like tikkonen whose root is kof, vav, nun. In both cases, the third root letter is doubled in the hit'pael (R. Goodman).
אל תהי צדיק הרבה – לרחם יותר מדאי על האכזרים (ראו תנחומא מצורע א׳).
ואל תתחכם יותר – דכתיב ״אל תען כסיל כאיולתו״ (משלי כ״ו:ד׳), אלא כדכתיב ״ואני כחרש לא אשמע״ (תהלים ל״ח:י״ד).
לפיכך אמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם כלומר כדי שלא תהפוך לפרא ולא תתנתק מן התרבות והחברה האנושית ובדרך זו תאבד, שכן הריבוי של יראת האל והריבוי של החוכמה עלול לעתים להפוך לפרישות מוגזמת, כך שהוא יימנע ממאכל וממשקה יותר ממה שנצטווה או מעבר למה שמחייב השכל, ויימנע מן הזיווג וישכון במדבריות ובהרים או בין הקברים, כפי שסוברים רבים מן הפרושים שכך צריך לעשות, וכך הוא ייטה לעבר הקיצוניות ויעבור את הגבול, ואין זו דעתם של הוגי הדעות, אלא זוהי דעתם של כמה אנשי מעשה בהתאם למטרה מסויימת, וגם הנביא הסכים למה שסוברים הוגי הדעות ואמר ״לא תהו בראה לשבת יצרה״ (ישעיהו מה:יח).
(טז-יז) לכן: אל תהי צדיק וחכם הרבה שזה הקצה הראשון, ואל תרשע הרבה ולא תהיה סכל הרבה שזה הקצה האחרון.
אל תהי צדיק הרבה, ר״ל שראוי שיקח האדם הדרך הממוצעת במדותיו. והמשל, שמי שיראה שאין ראוי שיזיק בשום צד לאדם וימנע מפני זה מהזיק לאדם הקם עליו להרגו, הנה אין זה צדק במדות אבל הוא רשע באופן מה, כי ראוי שישתדל האדם למלט נפשו מן הקם עליו, גם בנפש הקם עליו או באחד מאבריו. ואל תתחכם יותר (שם שם, טז) מן הראוי, וזה כי בכאן דברים אי אפשר לאדם להשיגם ואין ראוי לו לחקור בהם, כמי שיחקור מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ומה שידמה לזה מהחקירות אשר אין לאדם כח על השגתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(טז-יח) ולזה אמר בדרך מוסר אל תהי. אל תרשע. טוב אשר – יראה העצה היעוצה לך שלא תדין את עצמך בדין צדיק גמור לדקדק על ההשגחה האלהית בכל הבא עליך שלא כרצונך גם אל תהיה מן המתחכמים הרבה ומתהללים בעצמם לאמר שחכמתך עמדה לך להמלט מן המקרים וה׳ לא צוה.
למה תשומם – בכל אחת באלו המחשבות המטרידות את בעליהן מאמונת ההשגחה האלהית לגמרי. וגם אל תדין עצמך לרשע גמור לומר כי כבר נגזרה גזרה. ואל תהי סכל – לומר מה יועיל ההשתדלות והחכמה לברך את אשר זעם ה׳. כי כבר אפשר בזה הדרך שתמות בלא עתך – כלומר שיפגעך הזמן בדבר או בחרב. ומפי עליון לא תצא. וכבר הארכנו בביאור זה הענין בפ׳ שופטים. והנכון שתאחז בצדקתך וביושר לבבך ומדרישת החכמה אל תנח ידיך כי הנה בחכמתך תדע להזהר לפעמים וכאשר לא תדע חלף עבודתך יהיה ה׳ בכסלך ושמר רגלך מלכד (משלי ג׳). ותמיד כל היום תהיה תלונתך על הצורך בעבודתו ובחכמתך. ועל הכל תן תודה לאלהיך. וכדי להטיל עוד על זה החלק השכלי משא משמרת כל הכחות הגופיים המשרתים אותו ולהודיעו כי יש בידו לנחותם ולנהלם על פי עצתו הטובה להתיישר עמהם אל מחוז חפצו. וגם כשיפלו אל אלהים אחרים כל אשר המה עושים הוא היה עושה ואת דמם מידו יבוקש כמו שאמר ראשונה.
ולכן ראוי לשמור המצוות האלהיות בלי תוספת וגרעון, ששניהם חטא1, ולא יציל מפורענותם שום מעשה טוב2, ולכן אל תהי צדיק הרבה, כענין שאול שריחם על הרשעים נגד מצות האל יתעלה3: ואל תתחכם יותר. כמו לנדור נדרים למצוא חן4, וזה כשאינך צריך לכך להכניע יצרך5:
1. הן ההוספה והן הגרעון על מצוות ה׳ נחשבים לחטא, ׳כי כשיחטא אדם במצות בוראו בחסר וביתר, יקלקל הכוונה והיא לא תצלח, כמו שהיה הענין במי מריבה, וכן ציווה בקיום המצוות (דברים ד ב) ׳לא תוסיפו׳, ׳ולא תגרעו׳⁠ ⁠׳ (לשון רבינו בשמות ד כא).
2. ׳שאין מצוה מכבה עבירה׳.
3. בשמואל א׳ (טו ט) כאשר נצטווה שאול מפי שמואל להשמיד את עמלק כתוב ׳וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם׳, ונענש שניטלה ממנו המלכות. וכן איתא בקה״ר: ׳אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך, מדבר בשאול, דכתיב ויבוא שאול עד עיר עמלק וגו׳, ר׳ הונא ור׳ בנייה אומר, התחיל מדיין הוא כנגד בוראו ואמר, כך אמר הקב״ה לך והכית את עמלק, אם אנשים חטאו, הנשים מה חטאו והטף מה חטאו והבקר ושור וחמור מה חטאו, יצאת בת קול ואמרה, אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך׳, ע״ש. וכ״ה ביומא (כב:), וכן פירש רש״י.
4. ׳שיחשוב הנודר למצוא חן בהם גם שיאחר לשלם עד אשר יראה מה יעשה אלהים לו׳ (לשון רבינו לעיל ה ג-ד).
5. אף שלעיל (פרק ה) האריך לבאר שאין להיות רגיל בנדרים מחשש שמא פעם יאחר לשלם את נדרו או יבוא לידי מעילה, אך במקום שהאדם צריך את הנדר כדי להכניע את יצרו יש לנדור. וכן מצינו בנדרים (ח.) ׳האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלהי ישראל וכו׳, דשרי לאיניש לזרוזי נפשיה׳, ובחידושי הרשב״א שם ׳והנכון דמשום דאין כשרים נשבעין לעולם וכו׳, משום הכי אצטריך לאשמועינן הכא דהני מילי שאר שבועות הם דאסירי אכשרים, אבל שבועה כי האי שרי ונכון לעשות כן ומצוה כדי שיזדרז במצוה׳ (וראה בר״ן שם), וכן מצינו שהשתמשו לכך בשבועה ברו״ר (ו ד) ׳שלשה הן שבא יצרן לתקפן ונזדרזו עליו כל אחד ואחד בשבועה׳. [והנה בתענית (יא:) איתא ליישב מתי היושב בתענית נקרא חוטא ומתי נקרא קדוש ׳הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה׳, וראה מה שפירש רש״י, אך הישועות יעקב פירש שאם ׳לא מצי לצעורי נפשיה׳ בשעה האכילה, עליו לצום, ואם מצי לצעורי נפשיה אינו צריך לצום ואף נקרא חוטא, ויש לכוון זאת בלשון רבינו ש׳כשאינך צריך לכך להכניע יצרך׳ אסור לנדור, אבל אם ׳לא מצי לצעורי נפשיה׳, שבלי זה לא יוכל להכניע את יצרו, עליו לנדור].
תשומם – מלשון שממון.
אל תהי צדיק הרבה – לאסור על עצמך מה שהתירה התורה למען עשות סיג וגדר.
ואל תתחכם יותר – מאשר גזרה חכמתו יתברך.
למה תשומם – למה תעשה כזאת לשבת משומם מבלי בוא מי להתחבר עמך בעבור מרבית הפרישות ותהיה מובדל מן האנשים.
ומאחר שאין דין ואין חשבון, אל תהי צדיק הרבה – יותר מן הצריך לשלומך בעולם הזה,
ואל תתחכם יותר ממה שצריך לתקון הנהגת עסקיך;
למה תשומם – שלא תשוב משועמם, כדרך קצת החסידים והמתחכמים;
הרבה – עד להמנע מכל הנאה, שאז חיי צער אתה חי ויצדק לומר עליך שאובד אתה.
יותר – יותר מדאי.
תשומם – בני אדם הרואים שלא יוכלו להגיע עד חכמתך וצדקך יניחוך ויתרחקו ממך ותעדר ממך חברתם המתוקה.
אל תהי צדיק הרבה – בשאול איירי קרא, שבשעה שאמר לו הקב״ה לך והכיתה את עמלק התחיל מדיין הוא, אם אנשים חטאו, הנשים והטף והצאן והבקר מה חטאו, יצתה בת קול ואמרה אל תצדק הרבה יותר מבוראך.⁠1 (שם)
1. דריש הרבה יותר מבוראך משום דזולת פי׳ זה בודאי ענין הטוב והצדק כל מה שמרבה אדם בהם טוב לו ולנשמתו וכמ״ש אלו דברים שאין להם שיעור וכל הדברים שחשב שם הם עניני צדקה ומע״ט, ואיך זה שייך לומר אל תצדק הרבה, ולכן דריש יותר מבוראך, וענין כזה היה בשאול וכדמפרש. ועיין ביומא כ״ב ב׳ קצת שנוי נוסחא באגדה זו.
אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה לאסור על עצמך מה שהתירה התורה למען עשות לך סייג וגדר1, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר מאשר גזרה חכמתו יתברך2, לָמָּה תעשה כזאת3 תִּשּׁוֹמֵם – לשבת בשממון4 מבלי להתחבר עם האנשים בעבור מרבית הפרישות ותהיה מובדל מהם?!⁠5:
1. מצודת דוד. ולא תאמר אפזר מעותי כל מה שיש לי לעניים, לקח טוב. ורבותינו המשילו את הפסוק על שאול שנצטוה למחות את זכר עמלק (שמואל א׳ טו, ג) והוא חמל עליהם, שבשעה שאמר לו הקב״ה לשאול להכות את עמלק התחיל מִדַּיֵּן הוא, אם האנשים חטאו, הנשים והטף והצאן והבקר מה חטאו?! וכו׳, יצתה בת קול ואמרה אל תצדק הרבה יותר מבוראך, ועל זה נקרעה מלכותו ונתנה לדוד, יומא כב:, מדרש רבה, ילקוט שמעוני, רש״י, ר״י קרא.
2. מצודת דוד. ורבותינו המשילו פסוק זה על שלמה בקשר לאיסור ריבוי נשים, שאמר ״אני ארבה ולא אסור״ (סנהדרין כא:) ולעת זקנתו נשיו הטו את לבבו (מלכים א׳ יא, ד), ובעוון זה נקרעה מלכותו ונתנה לעבדו ירבעם (מלכים א׳ יא, יא), ר״י קרא.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יז) אַל⁠־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְ⁠אַל⁠־תְּ⁠הִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּ⁠ה תָמ֖וּת בְּ⁠לֹ֥א עִתֶּֽ⁠ךָ׃
Don't be too wicked, and do not be foolish. Why should you die before your time?
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
לָא תְהָךְ בָּתַר הִרְהוּר לִבָּךְ לְאִתְחַיָּבָא סַגִּי וְלָא תִרְחַק אוֹרְחָךְ מִן בֵּית אוּלְפַן אוֹרָיְתָא דַּיָי לְמֶהֱוֵי שָׁטְיָא לְמָא דֵין אַנְתְּ גָּרִים מוֹתָא לְנַפְשָׁךְ וְיִתְקַצְּרוּן שְׁנֵי חַיָּךְ לִמְמָת עַד דְלָא מְטָא זִמְנָךְ לִמְמָת.
אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְצִיבְחַר שָׁרֵי, אֶלָּא דְּלָא תֵימַר מִן דַּהֲדָה בְּחֵמָה כֹּלָּה בְּחֵמָה.
אל תרשע הרבה – א״ר ברכיה הא מעט שרי אלא מדחדא בתום שלא בתום הוא מעשה בר׳ ברכיה בני אל תלך בדרך אתם (משלי א׳:ט״ו) ואשר תלך מנע רגלך מנתיבתם (שם) למה שרגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם (שם שם ט״ז).
אל תרשע הרבה – דרש רבא בר עולא הרבה הוא דלא לירשע הא מעט לירשע, מי שאכל שום (ואין ריחו) [וריחו] נודף יחזור ויאכל שום אחר שיהא ריחו נודף, אלא אם רשעת אל תרשע הרבה דא״ר ברכיה בני אל תלך בדרך אתם ואם תלך מנע רגלך מנתיבתם.
לא תמענן פי אלתעדי ולא תכון גאהלא, פתסתוגב אלמות פי ג׳יר וקתך.
(אם עשית רשע ועושק) אל תמשיך ברשעתך (בלתקוף את זכויות האחרים) ובעשיית דברים אסורים. (ועוד) אל תהיה טפש, וכך תהיה חייב מיתה בטרם עת.
אל תרשע הרבה – אפילו רשעת מעט, אל תוסיף להרשיע.
למה תמות בלא עתך – כשאול, שנאמר בו: וימת שאול במעלו אשר מעל (דברי הימים א י׳:י״ג), בנוב עיר הכהנים ובעמלק.
Be not excessively wicked – Even if you have been somewhat wicked, do not continue to act wickedly.
Why should you die before your time – As Shaul did, as it is stated, "and Shaul died for his transgressions that he committed [against Adonoy],⁠"1 in the case of Nov, the city of kohanim,⁠2 and in the case of Amoleik.⁠3
1. I Divrei HaYamim 10:13.
2. See I Shemuel 22:16-19.
3. See I Shemuel 15:8-15.
אל תרשע הרבה – שלא תאמר עבר עבירה כבר אותו האיש נטרד כבר יעבוד עוד. לכך נאמר אל תרשע הרבה כלומר שלא תוסיף לחטוא. ואל תהי סכל לשכוח המצות למה תמות בלא עתך. ס״א אל תרשע הרבה בדעתך תאמר כבר אין לו תקנה שלא תמות קודם עתך מדאגותיך.
וכן: אל תרשע הרבה – שאם חטאת, אל תאמר: הואיל וכבר חטאתי, אֵלֵך ואהנה מן העולם ואחטא יותר.
ואל תהי סכל – שלא תאמר: הואיל והחכמה יתירה תשומם את בעליה – למה אתחכם, טוב לי שאאחוזא בסכלות. לכך נאמר: ואל תהי סכל.
דבר אחר: אל תרשע הרבה ואל תהי סכל – קל וחומר הוא זה: אם הצדק והחכמה שהם חיים לעולם, כשאדם עושה אותם ביותר מאבדין אותו, כמו שנאמר למעלה: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם (קהלת ז׳:ט״ז), קל וחומר הרשע והסכלות שהן תקלה לעולם, ומקצרין ימיו של אדם, שמת בלא עתו, שצריכים להזהיר עליהם: אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך.
ושמא תאמר: הואילב והצדקג יתר והחכמה יתירה משוממים את האדם, בצדקתי שהחזקתי ארפה, וחכמה שחכמתי אניחנה. לכך נאמר:
א. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״שאחוז״.
ב. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621 חסרה מלת: ״הואיל״.
ג. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621: ״הצדק״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אל תרשע – בעבור שרוב הַרֶשַע יביא האדם לידי סכנה, אמר למה תמות בלא עתך. ודע כי הרשעות היא להתעסק בדברי העולם, אמר שתתעסק במה שיספיק לך ואל תהי סכל כלל כי הסכלות ממית בלא עת.
BE NOT OVERMUCH WICKED (AL TIRSHA). For much "wickedness" brings a person to danger. Hence, Kohelet adds, “Why shouldest thou die before thy time?” Note the following: The word "wicked" [in our verse] means to be occupied with things of this world.⁠1
Kohelet says: Occupy yourselves with things of this world only until your needs are satisfied.⁠2[He adds:] “Neither, be thou foolish,” for foolishness brings about premature death.
1. “Wicked” in our verse refers to being overly occupied with things of this world. We can paraphrase this verse as follows: Be not overmuch wicked by occupying yourself in mundane affairs. Ibn Ezra renders thus because Kohelet seems to be saying that it is fine to indulge in a little wickedness.
2. Such involvement with things of this world is not called “wicked.”
אל תרשע הרבה – אלא שמאל דוחה וימין מקרבת.
לאחר מכן הציב כותב הספר כניגוד את הצד האחר ואמר אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך כלומר תמות בגלל ההנהגות הגרועות שנגרמות בגלל הבורות והעוול שהאדם גורם לנפשו. כאשר הוא אומר ״אל תרשע הרבה״ אין כוונתו שיהיה רשע מעט, אלא מכיוון שהוא אמר ״אל תהי צדיק הרבה״ הוא אמר: אל תחשוב שעליך להתרחק מגבול הצדק ומדרך האמצע עד כדי שתהפוך לרשע, אלא עליך ללכת בדרך האמצע עד כדי כך שבהשוואה למצב שבו היית קודם [מצב של צדיקות מופרזת], שהוא רחוק ממצב האמצע והצדק וגורם לו נזק, בהשוואה למצב זה אתה תיראה כאילו אתה נוטה אל צד הרשעות. כבר הזכרתי לך קודם לכן, בפירוש הפסוק ״טוב כעס משחוק״ (קהלת ז:ג) שהפעולות המתרחשות בגוף נובעות משלושה מקורות, תבוני וחייתי וטבעי, והטבעי הוא צמחי, והצמח מתאפיין בפעולות הטבעיות, והחיה בפעולות הטבעיות והחייתיות, והאדם מתאפיין בשני הסוגים שהוזכרו ובנוסף גם בפעולות תבוניות, ושטובתו של האדם ומעלתו הם רק בגלל הכוח התבוני שבו, ואילו תאוותנותו וחסרונותיו ואופקיו המצומצמים נובעים מן הכוח הטבעי, שהוא כוח התאווה, והגאווה וההתפארות ואהבת השלטון והגדולה ונטייתו לכעס ונקמה ולקנאה ושאר המידות הרעות נובעות מן הכוח החייתי, אבל כאשר הנפש מפסיקה לנהל את שני הכוחות האלה ולספק את צרכיהם החיוניים האדם כלה והחומר שלו מתפורר, ובעוד שהאדם העושה זאת חושב שזה מעשה מועיל וחכם הרי שבעצם זוהי טעות. לפיכך אמר ״אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר״. מנגד, כאשר מניחים לשני הכוחות האלה לפעול לפי טבעם ולהשיג את רצונם לפי הטבע החייתי, אז האדם אובד וכלה, משום שאז כבה אור השכל וכבה הנר של הנשמה, וזוהי אפלה גדולה ועוול כבד. לעומת זאת, כאשר האדם הולך בדרך האמצע, דרך החוכמה, ונותן לשני הכוחות האלה את המגיע להם אשר הם נוצרו כדי לדאוג לו, זוהי החוכמה והפעולה הנכונה. אולם, יש בכך חסרון ביחס אל השלמות השכלית והאושר האמיתי של הנפש, אשר שורשו ומטרתו שיהיה רצוף ומתמיד בלי הפסקה ובלי קלקול, כמו המצב לאחר הפרידה מן הגוף, והרי בזמן שהנפש עוסקת בכך שהיא נותנת לשני הכוחות האלה את מה שמגיע להם לפי החוכמה, בכל אופן בזמן הזה הנפש מתנתקת משלמותה ומן הצדק העצמי שלה, משום שהיא עוסקת בהנהגה של הכוחות האחרים באותה שעה, וזוהי חריגה מן הצדק, וכל מה שחורג מן הצדק הריהו בגדר עוול ורשעות, כפי שאמר בעניין זה ״שמוני נוטרה את הכרמים״, אך יש שם עוד תוספת המבהירה שיש שם חריגה מן הצדק, כפי שהוא אומר ״כרמי שלי לא נטרתי״ (שיר השירים א:ו). אמנם, ראוי שהאדם לא יתעלם ולא יתיר לעצמו גם חריגה קטנה, שמא הדבר יוביל לחריגה גדולה, ולפיכך אמר ״אל תרשע הרבה ואל תהי סכל״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

אל תרשע הרבה ר״ל שלא תטה אל הקצה שהוא הרשע יותר מן הראוי. כאילו תאמר שלא תזיק לזולתך רק במקום הראוי. ואל תהי סכל כי זה יהיה סבה אל שתמות בלא עתך (שם שם, יז) לחסרון דעתך ומיעוט השמרך מהדברים הראויים להשמר מהם. כי האדם לסכלותו יוכל לסבב מיתתו קודם בוא עתו כמו שיוכל החכם להוסיף על ימיו להדבק השגחת י״י ית׳ בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

(יז-יח) אל תרשע הרבה. אפילו להתאכזר על הרשעים יותר מן הראוי1, כאמרו (דברים כה ג) ׳ארבעים יכנו לא יוסיף׳2: ואל תהי סכל. לסור לגמרי מעסקי חיי שעה אפילו לעסוק בתורה ובמצוות3: למה תמות בלא עתך. שלא יעלה בידך לא זה ולא זה4: אמנם טוב אשר תאחז בזה. שתעשה עיקר השתדלותך לקנות שלימות נצחי: וגם מזה. מההשתדלות בחיי שעה: אל תנח ידך. מכל וכל5: כי ירא אלהים. השומר כוונתו6: יצא את כולם. יכנס בשלום ו׳יצא׳ בשלום7 משני מיני ההשתדלות וישיג את המכוון8:
1. הכתוב מדבר בהיפך ממה שהזכיר בפסוק הקודם ׳אל תהיה צדיק הרבה׳, ושם פירש על שאול שריחם על הרשעים, ולעומת זאת אמר ׳אל תרשע הרבה׳ להיות אכזר על הרשעים יותר מן הראוי, גם במקום שיש להתאכזר במידה מסוימת. וראה יומא (כב:) שגם פסוק זה נאמר לשאול.
2. שאף לחוטא הלוקה בבית דין אסור להוסיף מכות יותר מן המגיע לו.
3. כיון שמזהיר כאן על ההפרזה בדברים טובים, הזהיר גם שלא יעסוק בתורה ובמצוות באופן שיסור לגמרי מכל עיסוק גשמי. וראה מש״כ לעיל (ב א-ג). והרי״ד פירש ׳אל תתחכם הרבה׳ – ׳יותר מדאי, לומר מה לי בהנאת עולם הזה שהיא הנאה עוברת, איני רוצה ליהנות מעולם הזה כלל וכו׳ ואתענה כל ימי בשביל הבורא, אל זה נאמר אל תתחכם יותר מדאי׳. ועל ׳אל תהי סכל׳ פירש ׳כמו שהזהרתיך אל תתחכם יותר, כך אני מזהירך מלהיות סכל וכסיל יותר מדאי לרוץ אחרי הבלי העולם באכילה ושתיה׳ וכו׳.
4. בברכות (לה:) הובאה מחלוקת בין רבי ישמעאל לרשב״י באופן ההנהגה בפרנסה, לדעת רבי ישמעאל ׳הנהג בהן מנהג דרך ארץ׳, ולדעת רשב״י ׳בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים׳, ואיתא שם: ׳אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן׳. וראה בהמשך שם: ׳דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן׳. ומשמע שמי שאינו עוסק לפרנסתו אפילו בדרך עראי נשאר שלא עלתה בידן לא זה ולא זה. ומרמז בכך להמשך הפסוק ׳טוב שתאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך׳, וכפי שמבאר ש׳זה׳ הראשון הוא ההשתדלות בקנייני הנצח, ו׳זה׳ השני בקנייני חיי שעה, וזהו ׳לא זה ולא זה׳.
5. ׳תאחז בזה׳, הכוונה שיקח את זה לעיקר השתדלותו, ומסתבר שהכוונה לעיקר תכלית ביאתו לעולם, להשלים את נפשו השכלית בקניינים רוחניים. ׳וגם מזה אל תנח ידך׳ משמע שלא יהיה עיקר עיסוקו בכך, אלא שלא תנח ידך מזה לגמרי, ומסתבר שהכוונה להשתדלות גשמית, שגם בו יש להתעסק קצת.
6. להלן (ח ג-ה) פירש רבינו ׳שומר מצוה׳ – מי ששומר ומתבונן ב׳מצוה׳, והוא מי שירא את ה׳ ורוצה לקיים את רצונו. וראה להלן (שם פסוק יא-יב) ש׳ירא אלקים׳ הוא מי שמקיים מצוותיו לשמו.
7. ע״פ לשון הירושלמי (חגיגה פ״ב ה״א) על רבי עקיבא ש׳נכנס בשלום׳ לפרדס ׳ויצא בשלום׳.
8. ׳כולם׳ כולל את שני העניינים, העסק הרוחני והגשמי, וכדי להשיג את מכוונו של ה׳ בבריאת האדם, צריך לעסוק בשניהם, ולצאת בשלום מכל אחד מהם כשמגיע הזמן להשתדל בשני.
תרשע – ענין חרדה ובלבול כמו ובכל אשר יפנה ירשיע (שמואל א י״ד:מ״ז).
אל תרשע הרבה – אם בא לך דבר המחריד, אל תחרד יותר מדאי ולא תבלבל דעתך.
ואל תהי סכל – לבלי הרגיש כלום בדבר המחריד.
למה תמות בלא עתך – למה תעשה כזאת אשר בעבורם תמות בעוד שלא נשלם ימיך, כי החרד ביותר הנה החרדה ממיתו, ומי שאינו מרגיש כלום אינו נשמר מדבר המחריד והמות נכון בידו.
גם אל תרשע הרבה, ואל תהי סכל בהחלט, למה תמות בלא עתך, אם במיתת בית דין, ואם כי השטוף בעברות, גנוב רצוח ונאוף, והסכל אשר לא יתנהג בחכמה כלל, הם מקרבים מיתתם.
תרשע – גם פעל זה וגם תאר רשע שלמעלה (ט״ו) הוא לערך הצדיק, ור״ל הנהנה יותר מדאי מהנאות העולם.
אל תרשע הרבה – וכי מעט תרשע, אלא מהו אל תרשע הרבה, מי שאכל שום וריחו נודף וכי יחזור ויאכל שום אחר דהא ריחו נודף יותר.⁠1 (שבת ל״א:)
אל תרשע הרבה – בשעה שאמר שאול לדואג (שמואל א כ״ב) סוב אתה ופגע בכהנים, יצתה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה.⁠2 (יומא כ״ב:)
1. ר״ל שלא יתייאש עצמו מתשובה זה החוטא שיאמר כבר אבדה תוחלתי אחרי נשקעתי בעבירות הרבה, ולכן יוסיף להשתקע עצמו בעבירות, אלא לא כן הוא, ומשל הוא למי שאכל שום אין סברא שיוסיף ויוסיף לאכול עוד שום, אלא אדרבה אל יוסיף לאכול, ומעט מעט יפיג ריח השום שאכל עד כה, וכן הוא בעובר עבירה, יפסיק מחטוא עוד ויחזור בתשובה, ולאט לאט ישכחו וימחו מעשיו הראשונים.
2. דבשאול כתיב (שמואל א י״ד) ובכל אשר יפנה ירשיע, שהיה משתדל להרשיע בעובדי כוכבים שזכר שם באותו הענין, וקאמרה ליה בת קול אבל אל תרשע הרבה להתאכזר בכהנים.
אם בא לך דבר המחריד1, אַל תִּרְשַׁע – תחרד2 הַרְבֵּה – יותר מידי ולא תבלבל דעתך3, וְמצד שני אַל תְּהִי סָכָל – שוטה4 לבלתי הרגיש כלום בדבר המחריד5, לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ?! שהרי החרד ביותר החרדה ממיתה אותו, ומי שאינו מרגיש כלום אינו נשמר מדבר המחריד, והמוות מזומן לו6:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון. ורש״י ור״י קרא ביארו כפשוטו אל תוסיף להיות רשע.
3. מצודת דוד.
4. תרגום.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. ורש״י ביאר אפילו רשעת מעט ״אל תרשע הרבה״ אל תוסיף להרשיע, ״למה תמות בלא עתך״ כשאול שנאמר בו (דה״י א׳ י, יג) ״וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל״ בנוב עיר הכהנים ובעמלק, וראה יומא כב:. ור״י קרא ביאר את הפסוק ״אל תרשע הרבה״ שאם חטאת אל תאמר הואיל וכבר חטאתי אֵלֵך ואהנה מן העולם ואחטא יותר, ״ואל תהי סכל״ לומר הואיל והחכמה יתירה תשומם את בעליה למה אתחכם, טוב לי שאאחוז בסכלות.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יח) ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְ⁠גַם⁠־מִזֶּ֖⁠ה אַל⁠־תַּנַּ֣⁠ח אֶת⁠־יָדֶ֑ךָ כִּֽי⁠־יְ⁠רֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת⁠־כֻּלָּֽ⁠ם׃
It is good that you should take hold of this. Yes, also from that don't withdraw your hand; for he who fears God will come forth from them all.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
טָב דְאִיתְאָחִיד בְּעִסְקֵי עַלְמָא הָדֵין לִגְמוֹל טוֹבָא לְנַפְשָׁךְ בְּאוֹרַח תַּגָּרַיָּא וְאַף מִדֵּין סְפַר אוֹרָיְתָא לָא תִשְׁבּוֹק חוּלָקָךְ אֲרוּם גְּבַר דָּחִיל מִן קֳדָם יְיָ נְפֵק יָת [דִי] חוֹבַת כּוּלְּהוֹן.
טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה – זֶה מִקְרָא. וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ, זֶה מִשְׁנָה. כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם, כְּגוֹן רַבִּי אַבָּהוּ דְּקֵיסָרִין.
טוב אשר תאחוז בזה – זו מקרא. וגם מזה אל תנח ידיך. זו משנה.
כי ירא אלהים יצא את כולם – זה רבי אבהו בקסרי.
טוב אשר תאחוז בזה – זה מקרא, וגם מזה אל תנח [את] ידך – זה משנה, כי ירא אלהים יצא את כלם – זה ר׳ (יצחק) [אבהו] דקיסרין.
ואלאפצ׳ל לתתמסך בהד׳י, ולא תתרך ידך ען הד׳י, לאן מתקי אלרב יאתי אלואגב ען כלאהמא.
והעדיף בכל ההנהגות בדברים האלה [בצדקות ובבקשת החכמה], לאחוז בצדקות ובחכמה, באופן חזק ובדברים האחרים (חברת בני אדם וכו׳) לא להזניח. לפי שהירא מה׳, יצא ידי חובת שניהם (גם להיות צדיק וגם להחכים וגם לא לפרוש לגמרי מחברת בני אדם).
טוב אשר תאחז בזה וגו׳ – א[אחוז בצֶדק וברֶשע.] אם אמר לך הנביא הצדיק דבר שהוא דומה לך לרשע, כגון שמואל לשאול, אל יקל בעיניך לפקפק בו.
כי ירא {אלהים} יצא את כולם – ידי שניהם יקיים הצדק חכמה והרשע סכלותב כהילכתן. אחוז בצדק וברֵשע.⁠ג
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לייפציג 1, ובגיליון של כ״י לוצקי 778. הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298.
ב. המלים ״צדק״ ו״רשע״ נוספו בין השיטין בכ״י לוצקי 778. בכ״י לונדון 27298: ״החכמה הצדק והרשע והסכלות״. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, וכן במקור בכ״י לוצקי 778, רק: ״החכמה והסכלות״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298 חסר: ״אחוז בצדק וברשע״.
It is best to take hold of one, etc – Grasp both, righteousness and wickedness. If the righteous prophet told you something that appears to you as being evil, e.g., what Shemuel said to Shaul, let it not be taken lightly by you to doubt it.
Will discharge his duty to both – Both of them, to preserve the righteousness and the wickedness according to their rule.
טוב אשר תאחוז בזה – במצוה אחת וגם מזה אם באת לידך גם אחרת אל תנח ידך.
כי ירא אלהים יצא את כולם – יקיים את כלם.
ס״א: טוב אשר תאחוז בזה – זו מקרא. וגם מזה אל תנח ידך מן המשנה ומדברי חכמים אל תנח ידך כי ירא אלהים יצא את כולם כגון ר׳ אבהו בקיסרין שהיה חכם בתורה ובמקרא ובתלמוד.
טוב אשר תאחוז בזה – הוא הצדק,⁠א וגם מזה אל תנחב ידך – היא החכמה, ואל תדאג, שלא תשומם כשתאחוז בשניהם, כי ירא אלהים יצא את כולם.
א. כן בכ״י לונדון 22413, לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203 חסר: ״הוא הצדק״.
ב. כן בכ״י פרמא 2203, לונדון 22413, לונדון 7621, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו נוספה כאן מלת: ״את״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

טוב אשר – כבר פירשתי בפסוק טוב כעס (קהלת ז׳:ג׳) מחלקי הנפש. ואיש השכל יתן לכל נפשא חלק בעתו ואיננו צריך לחפש מה יעשה רק ילך אחרי תורת אלהינו ולא יסור ממנה ימין ושמאל וישמור המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בשני העולמות. ובענין הזה חתם ספרו.
כי ירא אלהים יצא אתב כלם – לאמת.
א. כן בכ״י לונדון 24896, וכן לעיל ראב״ע קהלת ז׳:ג׳. בכ״י לונדון 27298: נפש לכל.
ב. כן בפסוק ובכ״י לונדון 24896. בכ״י לונדון 27298: עם.
IT IS GOOD. I have already partially explained the makeup of the sections of the soul in my comments on the verse reading vexation is better than laughter (Kohelet 7:3). The intelligent person will give to each part of his soul its portion in its proper time.⁠1 He has no need to search out what he should do. He should only walk in the path of the Torah of our God and not turn aside from it to the right or to the left. He should observe the commandments which result in his living in both worlds. This is the way Kohelet closed his book.⁠2For he that feareth God shall truly3 discharge himself of them all.⁠4
1. This is Ibn Ezra's interpretation of: It is good that thou shouldest take hold of the one; yea, also from the other withdraw not thy hand.
2. See Kohelet 12:13.
3. The word "truly” is Ibn Ezra's addition to the text.
4. Ibn Ezra's interpretation of: for he that feareth God shall discharge himself of them all means all those who fear God will observe all of the commandments.
יצא את כולם – ילך ויתנהג עם החכמה והסכלות והצדק והרשע.
לאחר מכן הוא ציווה לאחוז בשני הקצוות, אך עיקר האחיזה צריך להיות לכיוון הצד הנכבד, ואילו האחיזה בצד השני האחיזה צריכה להיות רופפת יותר ומשנית, כלומר כמטרה משנית לצורך מסויים. לפיכך אמר ״טוב אשר תאחז בזה״ כלומר בצד השכלי, ולאחר מכן אמר: אל תוותר על הצד השני באופן שיגרום להתפוררות הגוף, ולכן אמר ״וגם מזה אל תנח ידיך״. כבר אמרנו בפירוש משלי דבר דומה מאוד לעניין זה, בביאור הפסוק ״שמע בני מוסר אביך״ (משלי א:ח) שזוהי המטרה הראשונית ונאמר בה ציווי ברור, ולאחר מכן אמר ״ואל תטוש תורת אמך״ (שם) באופן משני וכתוספת, כפי שביארתי לך את ענייניו בארבע דרכים. לאחר מכן אמר כי ירא האלהים יצא את כולם כמו שאמרו חז״ל ״יצא ידי חובתו״ (בבלי ברכות מ:ב). כלומר, אלוהים ברא את הנבראים בשביל דברים מסויימים ולצורך תועלות הכרחיות, כפי שכבר ביארנו ופירטנו את פרטיו בספר איוב, לפיכך איש המעלה הולך בעקבות הרצון האלוהי ואינו מזניח שום דבר מן הנבראים וגורם לכך שיאבד, וגם אינו משמיד אותו בכוונה, שהרי ראוי לאדם לשמור את מצוותיו של האל ולמלא את פקודותיו, ומי שגורם להשמדת אחד הנבראים הרי שלא מילא את חובתו אשר האל הטיל עליו. אחרים אומרים שהמילים ״אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר״ משמען: אל תחשוב בלבך שאתה כזה, ולכן אמר ״ואל תתחכם״ ולא אמר ״ואל תחכם״, שכן כאשר האדם חושב שזכה לשלמות גמורה לעתים הוא מתגאה בעצמו ומזלזל באחרים, ובתגובה הם שונאים אותו ומתרחקים ממנו ומגנים אותו, והוא נעשה שנוא ומנותק מן האנשים ומנודה ובודד, והרי האדם הוא יצור חברתי בטבעו והוא נזקק לשיתוף פעולה עם אנשים אחרים בהשגת רבים מצרכיו, וגם אנשים אחרים נזקקים לו, ובדרך זו [אם ישנאו אותו] הם נמנעים מלהועיל זה לזה, ולפיכך אמר ״למה תשומם״. לאחר מכן אמר: גם אל תמעיט יותר מדי מערך עצמך ותחשוב שאין בך יתרונות, שכן דבר זה יחסל את תקוותך לזכות בטוב וימנע ממך לחזור בתשובה וכך תמעיט מערך חטאיך, כמו שאמרו חז״ל ״ואל תהי רשע בפני עצמך״ (משנה אבות ב:יג). המטרה היא שתלך בכל דרכיך בדרך האמצע והשוויון מבחינת הפעולות והדעות והסברות והמידות, שכן זהו הצדק.
רק מעט מכל אחד משניהם, וזהו טוב אשר תאחז וג׳ – שזהו האמצעי המזוג.
טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, ר״ל שתאחז בצדק במקום הראוי וברשע במקום הראוי. וטוב להתחכם ולחקור במקום הראוי ולהמנע מהחקירה במקום הבלתי ראוי, כי מי שהוא ירא (שם שם, יח) י״י יקח הממוצע ויצא בפעולותיו עם כל הקצוות, רצוני, שפעם יטה בפעולותיו אל האחד ופעם יטה אל האחר, וזהו הממוצע על דרך האמת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

טוב אשר תאחז. התי״ו בלא מאריך והאל״ף בחטף סגול ויש ספרים בשוא לבדו.
אל תנח את ידך. בפסוק זה ובפסוק בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ראיתי בספרים גירסאות משונות ומחיקות רבות ואולם מצאתי מסרה כ״י מפורשת האומרת קדמאה אל תנח את ידך תניינא אל תנח ידך ועיין מ״ש לקמן סימן י״א.
תנח – מלשון הנחה ועזיבה.
טוב וגו׳ – רוצה לומר להחריד מדבר המחריד.
וגם מזה וגו׳ – רוצה לומר לאמן הלבב לבל ירגיש הרבה להטריד ביותר.
כי ירא אלהים – מי שהוא ירא אלהים הוא יוצא ידי שניהם מעט להחריד ומעט לאמץ הלבב, כי החרד ביותר הוא כאלו מסיר בטחונו מה׳, ומי שאינו מרגיש כלום הוא כאלו אינו חושש על גזרת המקום אשר שלח עליו החרדה.
טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך; כי ירא אלהים יצא את כלם – הוא נשאר קרח מכאן ומכאן, כי שכר צדקתו לא יקבל, והנאת הרשע לא יטעם.
יצא – משני הפתחים שבשתי הקצוות (שד״ל).
טוב אשר תאחז וגו׳ – טוב אשר תאחז בזה – זה מקרא, וגם מזה אל תנח ידך – זו משנה, כי ירא אלהים יצא את כולם, כגון ר׳ אבהו בקסרין.⁠1 (מ״ר)
1. פרשו המפרשים שהיה בקי במקרא ובמשנה, ואמנם כן מבואר בע״ז ד׳ א׳, ויש שפרשו דמכוין למ״ש בר״ה ל״ד ב׳ שתקן סדר התקיעות ברה״ש באופן שיצאו כל הדעות המחולקות בענין זה, יעו״ש. אבל פירוש ראשון נראה עיקר, דהוי מעין שפתח, טוב אשר תאחז בזה – זה מקרא וגם מזה אל תנח ידך זו משנה, ומה שתארו כאן בלשון ירא אלהים י״ל מפני כי עשה זאת לתכלית תשובת המינים, וכדאיתא בגמ׳ ע״ז שם, וכמ״ש ודע מה שתשיב וכו׳, אבל לפירוש השני מאי שייך ענינו של ר׳ אבהו בתקיעות לענין שפתח בבקיאות מקרא ומשנה.
טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה – להיות חרד מדבר המחריד1, וְגַם מִזֶּה – מלאמן את לבך לא להיות מוטרד יותר מידי2 אַל תַּנַּח – תסיר3 אֶת יָדֶךָ, כִּי מי שהוא4 יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם – ידי שניהם, מעט להחריד ומעט לאמץ את הלב, כי החרד ביותר הוא מסיר בטחונו מה׳, ומי שאינו מרגיש כלום כאילו אינו חושש על גזירת המקום אשר שלח עליו את החרדה5:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד. ורש״י ביאר את הפסוק אחוז בְּצֶדֶק וּבְרֶשַׁע, דהיינו שאם אמר לך הנביא הצדיק דבר שהוא דומה לך לרֶשַׁע, כגון שמואל לשאול, אל יקל בעיניך לפקפק בו, אלא יצא ידי חובת שניהם ויקיים את הצדק והרֶשַׁע כהלכתם. ובמדרש, ״טוב אשר תאחז בזה״ זה מקרא, ״וגם מזה אל תנח ידך״ זו משנה, ״כי ירא אלהים יצא את כולם״ כגון ר׳ אבהו דקיסרין שהיה בקיא בגמרא ומשנה, מדרש רבה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יט) הַֽחׇכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּ⁠יטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃
Wisdom is a stronghold to the wise man more than ten rulers who are in a city.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְחוּכְמַת יוֹסֵף בַּר יַעֲקֹב אִסְתַּיְּעָא עֲלוֹהִי לְחַכָּמוּתֵיהּ כָּל קֳבֵיל עֲשַׂרְתֵּי אֲחוֹהִי צַדִּיקַיָּא דְּשָׁלְטִין בִּדְחַלְתּא דַּיָי וְלָא שְׁלַט בְּהוֹן יִצְרָא בִּישָׁא בְּעִדָּן דַּהֲווֹ יְהִיבִין בְּקַרְתָּא דְּמִצְרַיִם וְלָא קְטָלוּ יָת יוֹסֵף אֲחוּהוֹן דַּהֲוָה מְצַעֵר לְהוֹן בְּזִמְנָא הַהוּא בְּקָל מִלּוֹי.
[א] הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ (איוב ט׳:ד׳). מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר, מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁנִּבְרָא בָּהֶן הָעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִיב: אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית (יחזקאל כ״ח:י״ב). מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר, אֵלּוּ עֲשָׂרָה דְבָרִים שֶׁמְשַׁמְּשִׁין אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: הַוֵּשֶׁט לַמָּזוֹן, קָנֶה לַקּוֹל, כָּבֵד לַחֵמָה, מָרָה לַקִּנְאָה, הָרֵאָה מְשַׁשְׁתֵּן, הֶמְסֵס לִטְחֹן, טְחוֹל לִשְׂחֹק, כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, לֵב מֵבִין, לָשׁוֹן גּוֹמֵר.
[ב] דָּבָר אַחֵר: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם – זֶה נֹחַ. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר, מֵעֲשָׂרָה דוֹרוֹת שֶׁמֵּאָדָם וְעַד נֹחַ, שֶׁמִּכֻּלָּן לֹא נִדְבַּר אֶלָּא עִמּוֹ.
דָּבָר אַחֵר: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם – זֶה אַבְרָהָם. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, מֵעֲשָׂרָה דוֹרוֹת, מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם לֹא בָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכֻּלָּן וְלֹא כָרַת עִמָּהֶם בְּרִית אֶלָּא עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה׳ אֶת אַבְרָם בְּרִית (בראשית ט״ו:י״ח).
דָּבָר אַחֵר: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם – זֶה יַעֲקֹב. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, מֵעֲשֶׂרֶת שְׁבָטִים שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם וְעָלוּ, וְלֹא יָדְעוּ שֶׁיּוֹסֵף קַיָּם, וְיַעֲקֹב הָיָה יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם (בראשית מ״ב:א׳), הָיָה יוֹדֵעַ שִׁבְרוֹ בְּמִצְרַיִם.
[ג] דָּבָר אַחֵר: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם – זֶה משֶׁה. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, מֵעֲשָׂרָה דְבָרִים שֶׁמְשַׁמְּשִׁין אֶת הַגּוּף, שֶׁכְּבָשָׁן משֶׁה, וְאֵלּוּ הֵן: מִן פּוּמָא לְוֵושְׁטָא, וּמִן וֵושְׁטָא לְהֶמְסֵיסָא, וּמֵהֶמְסֵיסָא לְקֵיבְתָּא, וּמִקֵּיבְתָּא לְאִיסְטוּמְכָא, וּמֵאִיסְטוּמְכָא לִכְרוּכָא קְטִינָא, וּמֵכְרוּכָא קְטִינָא לְבֵית כַּסָּא, וּמִבֵּית כַּסָּא לִבְנָת מֵעֲיָא, וּמִבְּנָת מֵעַיָא לִכְרוּכָא עָבְיָא, וּמֵכְרוּכָא עָבְיָא לְסַנֵּי דִיבָא, וּמִסַּנֵּי דִיבָא לְפַטְרוֹכָא, וּמִפַטְרוֹכָא לְעִיזְקְתָא, וּמֵעִזְקְתָא לְבָרָא. וּמִכֻּלָּן לֹא נִצְרַךְ משֶׁה לֹא לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם ה׳ אַרְבָּעִים יוֹם וגו׳ לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה (שמות ל״ד:כ״ח).
דָּבָר אַחֵר: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן (דברים ד׳:ו׳). מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, שֶׁמְשַׁמְּשִׁין אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: הַוֵּשֶׁט לַמָּזוֹן, קָנֶה לַקּוֹל, כָּבֵד לַחֵמָה, מָרָה לַקִּנְאָה, הָרֵאָה מְשַׁשְׁתֵּן, הֶמְסֵס לִטְחֹן, טְחוֹל לִשְׂחֹק, כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, לֵב מֵבִין, לָשׁוֹן גּוֹמֵר.
[ד] דָּבָר אַחֵר: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם – זֶה דָּוִד. מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, מֵעֲשָׂרָה זְקֵנִים שֶׁאָמְרוּ בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, וְאֵלּוּ הֵן: אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאַבְרָהָם, וּמשֶׁה, וְדָוִד, וּשְׁלֹמֹה. עַל אִילֵּין חֲמִשָּׁה לָא אִיתְפַּלְּגִין, אִילֵּין חֲמִשָּׁה אָחֳרָנְיָיתָא מָאן אִינּוּן, רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, רַב אָמַר: אָסָף, הֵימָן, וִידוּתוּן, וּשְׁלשָׁה בְּנֵי קֹרַח אֶחָד, וְעֶזְרָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הוּא אָסָף דְּהָכָא הוּא אָסָף דְּתַמָּן, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֶּן תּוֹרָה זָכָה לוֹמַר שִׁירָה עִם אָחִיו, וְזָכָה לוֹמַר שִׁירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. עַל דַּעַת רַב, אָסָף אַחֵר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל יַד אָסָף הַנִּבָּא עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ (דברי הימים א כ״ה:ב׳), רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן רַב אָמַר לִידוּתוּן מַמָּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לִידוּתוּן הַנִּבָּא עַל הַדָּתִין וְעַל הַדִּינִין שֶׁעָבְרוּ עָלָיו וְעַל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אָמְרוּ סֵפֶר תְּהִלִּים, מִכֻּלְּהוֹן לֹא נֶאֱמַר עַל שְׁמוֹתָם אֶלָּא עַל יְדֵי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לַחֲבוּרָה שֶׁל אֲנָשִׁים הַמְבַקֶּשֶׁת לוֹמַר הִימְנוֹן לַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ כֻּלְכֶם נְעִימִים, כֻּלְכֶם חֲסִידִים, כֻּלְכֶם מְשֻׁבָּחִין לוֹמַר הִימְנוֹן לְפָנַי, אֶלָּא אִישׁ פְּלוֹנִי יֹאמַר עַל יְדֵי כֻּלְּכֶם, לָמָּה, שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ עֲשָׂרָה צַדִּיקִים לוֹמַר סֵפֶר תְּהִלִּים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלְכֶם נְעִימִים וַחֲסִידִים וּמְשֻׁבָּחִין לוֹמַר הִימְנוֹן לְפָנַי, אֶלָּא דָּוִד יֹאמַר עַל יְדֵי כֻּלְכֶם, לָמָּה, שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל (שמואל ב כ״ג:א׳).
החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים – וכי יש עשרה שליטים במקום אחד והלא אין שם אלא שליט אחד וגבאי אחד שליט אחד זה הרוח וגבאי אחד זה מלאך המות ומה ת״ל מעשרה שליטים אלא שאפילו אדם קורא ושונה ויושב בתענית ומאכיל רעבים ומשקה צמאים ומלביש ערומים ולווי שיהא ניצול בעשרה דברים שמחייבין אותו בכל יום אלו (שתי ידיו) שתי עיניו ושתי אזניו [ושתי ידיו] ושתי רגליו ופיו וגופו שתי עיניו שמראין אותו דברים בטלים דתנן אל תתן עיניך בדבר שאינו שלך שעיניך דומים לשערי רקיע שתי אזניו ששמע דברים בטלים דתנן אל תשמיע דברים בטלים לאזניך מפני שהן נכוות תחלה לאברים שתי ידיו שהוא גוזל וחומס בהם דתנן אל תטול מזרוע זה ותתן לזה בעלי זרועות משוקעות בארץ שתי רגליו שמרגילין אותו לידי עבירה דתנן אל יקדימוך רגליך לדבר עבירה שלא יקדימוך מוקשי מות פיו שמוציא הבל דתנן אפילו אדם שיושב וקורא כל גופו שחוטא בו ביום.
ד״א החכמה תעוז לחכם – זה נח.
מעשרה שליטים – אלו עשרה דורות שמאדם ועד נח שמכולם לא דיבר הקב״ה אלא עם נח הדא הוא דכתיב וידבר [אלהים] אל נח (בראשית ח׳:ט״ו).
ד״א החכמה תעוז לחכם – זה אברהם.
מעשרה שליטים – אלו עשרה דורות שמנח ועד אברהם שעם כולם לא דיבר אלא עם אברהם הדא הוא דכתיב ויאמר ה׳ אל אברם (בראשית י״ב:א׳).
ד״א החכמה תעוז לחכם – זה יוסף.
מעשרה שליטים – מעשרה אחים שירדו למצרים הדא הוא דכתיב שלחו מכם אחד וגו׳ (בראשית מ״ב:ט״ז).
ד״א דחכמה תעוז לחכם – זה משה.
מעשרה שליטים – מעשרה דברים המשמשים את הגוף מן פומא לוושטא מן וושטא להמסיסא מן המסיסא לקיבתא מן קיבתא לאיסטומכא מן איסטומכא לכרוכה קטינא מן כרוכה קטינא לכרוכה עבייא מן כרוכה עבייא לבנת דמעיא מן בנת דמעיא לפוטרכא מן פוטרכא לעיזקתא מן עיזקתא לברא ומכולן לא הוצרך משה לא להכניס ולא להוציא שנאמר ויהי שם [עם ה׳] ארבעים יום וארבעים לילה (שמות ל״ד:כ״ח).
ד״א החכמה תעוז לחכם – זה דוד. מעשרה שליטים – מעשרה זקנים שאמרו ספר תהלים.
החכמה תעוז לחכם – זו תשובה ומעשים טובים מעשרה שליטים שתי עינים ושתי אזנים שתי ידים ושתי רגלים וראש הגויה ופה.
דבר אחר וכי יש עשרה שליטים במקום אחד, והלא אין שם אלא שליט אחד זה הרוח וגבאי אחד זה מלאך המות, ומה תלמוד לומר מעשרה, אלא שאפילו אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים יושב בתענית ומאכיל רעבים ומשקה צמאים ומלביש ערומים ומלמד שהוא נצול מעשרה דברים (שמחייבין) [שמשמשין] אותו אלו הם העינים כו׳ (כדלעיל).
דבר אחר: החכמה תעוז לחכם – זה נח, מעשרה שליטים, מעשרה דורות שמאדם ועד נח מכלם לא דברתי אלא עמך שנאמר וידבר אלהים אל נח ואל בניו.
דבר אחר: החכמה תעוז לחכם – זה אברהם, מעשרה שליטים מעשרה דורות שמנח ועד אברהם מכל לא דברתי אלא עמך שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם.
דבר אחר זה יוסף אין נכון וחכם כמוך, מעשרה שליטים אלו השבטים שנאמר כי נבהלו מפניו.
דבר אחר זה יעקב וירא יעקב כי יש שבר במצרים, מעשרה שליטים אלו השבטים.
דבר אחר זה משה דכתיב ויאמר משה אל העם אל תיראו, הרי משה מזרזן להודיע חכמתו של משה היאך עומד ומפייס לכל אותם האלפים ולכל אותם הרבבות.
דבר אחר זה משה, מעשרה שליטים מעשרה דברים שמשמשין את הגוף מפומא לוושטא, ומוושטא להמססא, ומהמססא לקיבתא, ומקיבתא לאסטומכא, ומאסטומכא לכרוכא קטינא, מכרוכא קטינא לכרוכא עבה, מכרוכא עבה לכנתא דמעיא, מכנתא דמעיא לפיטרכא, מפיטרכא לעזקתא, ומעזקתא לברא, ומכלם לא צריך משה לא להוציא ולא להכניס הדא הוא דכתיב שם עם ה׳.
דבר אחר זה דוד, מעשרה שליטים אלו עשרה בני אדם שאמרו ספר תהלים אלו הם, אדם, ומלכי צדק, אברהם, משה, דוד, שלמה, ואסף, ושלשת בני קרח.
אלחכמה תעז אלחכים, אכת׳ר מן עדהֵ סלאטין, אד׳י כאנו פי מדינה.
החכמה תתן עוז (כח ואנרגיה) לחכם יותר מכמה שליטים (שיעזרו לו) אם יהיו (מתאספים) בעיר אחת.
החכמה תעוז לחכם – לפי שאמר אל תרשע הרבה אם רשעתהא מעט אל תוסף עליו אלא פשפש במעשיך ותהי תוהא על החטא, אמר החכמה תעוז לחכם שהיא יועצתו לשוב בתשובה.
מעשרה שליטים – מצינו ביאשיה שהעיד עליו הכתוב: וכמוהו לא היה לפניו מלך וגו׳ (מלכים ב כ״ג:כ״ה), הרי עמדה לו חכמתו שפשפש במעשיו, וטוב לו מעשרה מלכים שהרשיעו ולא שבו מדרכם הרעה, אשר היו בעיר – בירושלים: רחבעם, אבים, אחזיה, יואש אחרי מות יהוידע, אמציה, אחז, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו.
(יט-כ) דבר אחר: החכמה תעז לחכם – זה נח, מעשרה שליטים – עשרה דורות שלפניו.
דבר אחר: לחכם – זה אברהם, מעשרה שליטים – מעשרה דורות שלפניו.
דבר אחר: לחכם – זה יוסף, מעשרה שליטים – אילו אחיו.
דבר אחר: לחכם – זה משה. מעשרה שליטים – עשרה דברים שמשמשין את הגוף על ידי מאכל, מן פומא לוושטא מוושטא לכרסא כו׳, כדאיתה במדרש קהלת. וחכמתו עמדה לו למשה שלא נצרך למאכל ארבעים יום וארבעים לילה.⁠ב
כל הפנים הללו במדרש קהלת, ואיני יכול ליישב עליהם את המקרא שלאחריו: כי אדם אין צדיק בארץ.
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298: ״רשעת״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״וארבעים לילה״.
Wisdom gives [more] strength to the wise – Since it stated, "be not excessively wicked,⁠"1 if you have been somewhat wicked, do not add to it, rather examine your deeds and regret the sin. He states, "wisdom gives [more] strength to the wise,⁠" because it leads him to repentance.⁠2
Than ten rulers – We find regarding Yoshiyahu, that Scripture testified about him, "the likes of him there had never been a king before him, etc.⁠"3 Therefore, his wisdom remained with him, and he examined his actions, and it was better for him than "ten rulers" who acted wickedly and did not repent.⁠4
Of the city – In Yerusholayim. [The ten were,] Rechovam, Aviyah, Achazyah, Yo'ash, after the death of Yehoyada,⁠5 Amatzyah, Achaz, Menashe, Amon, Yehoyakim, and Tzidkiyahu.
(19-20) Another explanation: Wisdom gives [more] strength to the wise – This is No'ach. Than ten rulers – More than the ten generations that were before him.
Another explanation: To the wise – This is Avraham. Than ten rulers – More than the ten generations that were before him.
Another explanation: To the wise – This is Yosef. Than ten rulers – These are his brothers.
Another explanation: To the wise – This is Moshe. Than ten rulers – [The] ten organs that minister to food ingested by the body. From his mouth to the esophagus, from the esophagus to the stomach, etc., as it is [stated] in Midrash Koheles, but Moshe's wisdom stood for him so that he did not need food for forty days and forty nights. All these interpretations are in the Midrash, but I am unable to reconcile them with the verse following, "For there is not a righteous man on earth.⁠"6 "All this I have probed with wisdom,⁠"7 refers to the verses below (other texts: and not) and [to the verses] above.
1. Above, verse 17.
2. Rashi explains the juxtaposition of verse 17 with this verse is to teach that in the event a person sinned slightly, his wisdom will encourage him to repent his way. (Sifsei Chachomim)
3. II Melochim 23:25.
4. Alternatively, the חכם refers to Yosef, and the ten rulers refer to Yosef's brothers. (Targum)
5. For as long as Yehoyada was alive, Yo'ash was completely righteous. (Sifsei Chachomim)
6. Above, verse 20.
7. Below, verse 23.
החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר – התורה קרוי החכמה שנאמר אני חכמה שכנתי עד מה. תעוז לישראל שנקראו עם חכם ונבון. מעשרה שליטים אשר היו בעיר מי׳ דברים המשמשין (באדם) ואלו הם. הוושט. והריאה. והקיבה. והמרה. והכבד. והלב. והכליות. השפתים והלשון רז״ל אמרו מי׳ שליטים. שתי ידים. ושתי רגלים. ושתי אזנים. ושתי עינים והאף והפה. אשר היו בעיר. זהו גופו של אדם כענין שנאמר עיני עוללה לנפשי מכל בונת עירי.
החכמה תעוז לחכם – דומה שגם מקרא זה מחובר לעניין שלמעלה, שמזהירו: מן החכמה אל תנח ידיך (קהלת י״א:ו׳), לפי שהחכמה תעוז לחכם – פתרונו: מחזיקה החכם.
מעשרה שליטים אשר היו בעיר – שנותנים חוזק לעיר שלא תלכד.
והחכמה תעוז לחכם – החכמהא היא מגדל עוז לחכם לשמור את עירו, כעיניין שנאמר: ומצא בה איש מסכן וחכםב ומלט הוא את העיר בחכמתו וג׳ (קהלת ט׳:ט״ו).
יותר מעשרה שליטים שהם בעיר – לשמור אותה.
תעוז לחכם – לא כתב המקרא החכמה: תְחַכֵם לחכם, כי אם לשון עוז: תעוז לחכם. לפי שהוא אומר לאחריו: מעשרה שליטים – שהם נותנים עוז וכוח לעיר.
מעשרה שליטים – עשרה הללו אינן באין לדיקדוק המלה, לומר: לא פחות ולא יותר, שהרי הוא כמו: מהרבה שליטים, כמו: ואפו עשר נשים לחמכם (ויקרא כ״ו:כ״ו), שלא נכתב לדקדק המלה.
א. בכ״י (בחילוף הסדר): הסמכה.
ב. כן בהרבה כ״י של המקרא, והשוו לפירוש להלן ט׳:י״ד-ט״ו ועוד. בנוסח שלנו: חכם.
החכמה – בעבור שאמר אל תתחכם יותר חזר לבאר שאין מעלה גדולה ממנה. רק הזהיר שלא יתעסק בה תמיד רק יתן חלק לגוף כדי שיחיה. ואמר כי יותר עוז וכח יש לחכמה מֵעוֹז שליטים רבים. ומניין עשרה בעבור היותו סך חשבון והוא ראש הכלל, כי כל מה שיש למעלה ממנו הם אחדים, ובעבור היות עיקר כל דבר הראש ואמצעיתו וסופו היה האלף בלשון הקדש בתחלה, והיו״ד בַסוף, והנה היו הה״א והו״ו אמצעיים. ואלה הארבעה האותיות הם למשך ולא יתכן שימצא אות או תנועה רק שיהי אחד מהם נמשך עימו והאל״ף והיוד בחשבון שומרי עצמם כמו גדר והה״א והו״ו חשבון עגול, וסוד גדול יש בשם הנכבד והנורא שאיננו שם מדה והוא מאותיות הנזכרים.
וענין אשר היו בָעיר – הֵרָאוֹת עוזם בהתחברם כלם במקום אחד בהסכמה אחת. ויש מפרש כי זה רמז לגלגלים והוסיף אחד, וזה איננו נכון.
WISDOM IS A STRONGHOLD. Kohelet goes on1 to explain that there is nothing higher than wisdom because he earlier said neither make thyself overwise (Kohelet 7:16). He earlier warned that one should not be totally occupied with wisdom. He should give a portion to his body so that he will live (Kohelet 7:16). He now says that wisdom has more power and strength than the might of many rulers.
Kohelet employs the number 10, because 10 is the last of the single numbers.⁠2 Ten is the first of the two-digit numbers, for everything above ten consists of "ones.⁠"3
Now, since the most important parts of anything are the head, the middle, and the end, the alef4 in the holy tongue marks the beginning of the numbers, and yod the end.⁠5
The heh and the vav are intermediary.⁠6
The letters alef, heh, vav, and yod serve as vowel letters.⁠7
There is no letter or vowel that is not accompanied [by one] of these four letters.⁠8
The alef and the yod are numbers that maintain themselves [as if surrounded] by a wall.⁠9
The heh and vav are circular numbers.⁠10
These four numbers11 have a great secret in them which is tied to the glorious and awesome name of God12 which is not an adjective.⁠13 This name14 is made up of these four letters.
The meaning of more than ten rulers that are in a city is, more than ten rulers who gather in one place and have one mind.
Some say that the ten rulers allude to the spheres. One sphere has been added.⁠15 What they say is incorrect.
1. Literally, goes back,
2. The last of the numbers 1-10. Literally, the end of the numbers.
3. There are no new numbers above ten. All numbers above ten employ the numbers 1-10; e.g., 11 employs a 1 and a 1, 23 a 2 and a 3,45 a 4 and a 5, etc.
4. Alef stands for 1.
5. Yod stands for 10.
6. The heh stands for 5 and the vav for 6.
7. Literally, they serve to prolong. Hebrew, otiyot... le-Meshach. Leo Prijies renders this as litera protractionis. Leo Prijis, Die Grammatikkalssche Terminologie Des Abraham Ibn Ezra, Basel, 1950. p.77. These letters serve as vowels. Hence, one of them, whether visible or not, accompanies and prolongs every word. The yod is sounded in every chirik and tzere. The vav in every cholam or shuruk. The alef and heh in every pattach, or kamatz.
8. Hebrew, nimshakh immo. Ibn Ezra's point is that one of these letters is sounded in every letter.
9. The numbers 1 (alef) and 10 (yod) do not disappear when squared. One multiplied by 1 is 1. Ten multiplied by 10 is 100. In both cases, the identical original number is found in its square: 1 in 1x1, and 10 in 10x10.
10. When squared, they do not disappear, although other numbers appear with them. Five multiplied by 5 is 25, 6 multiplied by 6 is 36.
11. Alef, heh, vav, yod.
12. They spell out God’s name: YHVH or its variant EHYH (spelled alef, heh, yod, heh).
13. It is a noun, unlike the other names of God — e.g., Elohim—which are adjectives. See Ibn Ezra on Ex. 3:15.
14. YHVH or its variant EHYH.
15. Nine spheres surround the earth. The tenth is in a category by itself. This is the sphere of the first intellect, also known as kissei ha-kavod, the Throne of Glory, which encompasses the other spheres. See Ibn Ezra on Ps. 8:4 and Ex. 3:15. Ibn Ezra at times speaks of nine spheres and at other times of ten.
תעוז – מגדל עוז (תהלים ס״א:ד׳).
מעשרה שליטים – כלומר מהרבה, כמו ״ואפו עשר נשים״ (ויקרא כ״ו:כ״ו); ״עשרת מונים״ (בראשית ל״א:ז׳); ״עשר פעמים תכלימוני״ (איוב י״ט:ג׳); ״וינסו אותי זה עשר פעמים״ (במדבר י״ד:כ״ב); ״והחזיקוא עשרה אנשים״ (זכריה ח׳:כ״ג) – כולם אינם דווקא לפי הפשט.
א. בנוסחנו: אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ.
החכמה תעוז לאדם מעשרה שליטים אשר היו בעיר דוברי העברית נוהגים לנקוט במספר שבע כדי לציין ריבוי, כיוון שזהו מספר ימי השבוע, והם משתמשים לצורך כך גם במספר עשר, שכן הוא הסוף של מספרי האחדות, וכך גם במספר מאה שכן תפקידו הוא דומה לתפקידו של העשר לגבי מספרי העשרות, וכך גם המספר אלף לגבי המאות. לאחר שאמר קודם לכן ״אל תתחכם יותר״ (קהלת ז:טז) הוא שב ואמר: אל תחשוב שזה בגלל שיש חסרון בחכמה, או בגלל שהעיסוק המרובה בה מביא נזק, אלא זה בגלל הכרח, מחשש שמא יעסוק בה כל הזמן ולא ייתן לגוף את מה שהוא ראוי לו וכך ימות. מנגד, מצד אמיתת העניין החכמה יקרה ומועילה הרבה יותר משליטים רבים המנהלים את העיר, כלומר הנהגת החוכמה כשלעצמה היא יקרה ומרוממת וחזקה ומועילה יותר מהנהגתם של השליטים הרבים האלה ומכוחם, אם אינו מלווה בחוכמה. מכיוון שהמספרים מסתיימים בעשר כמו שאמרנו, ומקורו של כל דבר הוא תחילתו ומטרתו היא סופו, והשוויון המבוקש של כל דבר הוא האמצע, לפיכך האותיות א׳ ו-י׳ הם ההתחלה והסוף של המספרים, והאמצע ביניהם הוא האותיות ה׳ ו-ו׳, ואלו הן אִמות הקריאה המועילות לשאר האותיות ומנהיגות אותן, והם גם אותיות השם המפורש, וה-א׳ הוחלפה ב-ה׳ רק כדי ששתי האותיות תהיינה אות אחת, כדי שהארבע תהיינה בעצם שלוש, כפי שביארנו את סודו בתחילת ספר משלי. אחרים אומרים שהכוונה במילים ״עשרה שליטים אשר היו בעיר״ היא לעשר הדרגות של הנבראים, אשר החוכמה מעידה כל אמיתותה של כל מדרגה, וה-מ׳ במילה ״מעשרה״ משמעותה באמצעותם, כלומר חוכמתו של החכם גדלה וכוחו מתחזק באמצעות התבוננות בנבראים והכרת סוד קיומם בעולם. אחרים אומרים שאלה עשרת כוחות התפיסה שיש באדם, שהם מנהיגים את הגוף, שהוא עיר קטנה כפי שנבאר בהמשך. עשרה כוחות אלו הם חמשת החושים הגלויים, וכן חמשת החושים הפנימיים והרוחניים המסוגלים לתפוס את הדברים המוחשיים לאחר שהם יוצאים מתחום תפיסתם של החושים הגלויים. חושים אלה הם: החוש המשותף1 וכוח ההערכה2 והדמיון והמחשבה והזיכרון, והפעולות השונות של הכוחות האלה ומקומם וההוכחות לקיומם מוזכרות בספרות מדעי הטבע, ואין לנו צורך כאן מלבד בהזכרת שמם, כדי להסביר את המספר ״עשרה״. כלומר, כותב הספר אומר שהחכם משיג את החוכמה [כלומר, מבין את משמעותה] ותופס את חלקיה מעשרה כיוונים, ולאחר מכן הוא חורץ עליה משפט באמצעות דבר אחד, שהוא השכל האנושי הגולמי3, ולאחר מכן הוא זוכה לשכל הנרכש4, שהוא דבר הקיים האופן עצמאי מבלי שום קשר לחומר, כפי שאמרנו בפסוק ״טובים השניים מן האחד״ (קהלת ד:ח).
1. כוח המשלב את הרשמים מחמשת החושים ויוצר מהם תמונה כוללת של הסביבה (Goichon, Lexique, 70-71).
2. כוח המזהה מצבים מושכים או מסוכנים (Goichon, Lexique, 442).
3. יכולתו של השכל ללמוד ולחשוב, יכולת הקיימת עוד לפני שהשכל רכש ידיעות בפועל באמצעות לימוד (Goichon, Lexique, 232).
4. אלעקל אלמסתפאד – השכל הנרכש. מונח של אלפראבי. הוא מציין את השכל האנושי לאחר שקיבל השראה, או שפע, מן השכל הפועל [Deborah Black, "al-Farabi", In: Sayyed Hossein Nasr and Oliver Leaman(ed), History of Islamic Philosophy, London 1996, Vol. 1, p. 186].
כי באמת: החכמה תעז לחכם, כמו שקדם: שיש יתרון לחכמה, כי החכם עיניו בראשו. ואם זה אינו הכרחי תמיד, כי אין חכם שלא יחטא במחשבתו לפעמים, לכן נעזוב הפלגת הקצה בחכמה זו ונאחז בה בקצת.
ולפי שכבר באר שטובה חכמה עם נחלה (שם שם, יא) ושהחכמה היא סבה לעושר, שב לבאר שטובה חכמה עם כשרון המעשה, ושהחכמה היא סבה להיות כשרון המעשה באופן שלם. אמר שהחכמה נותנת כח לחכם לקחת הראוי בכשרון המעשים לפי העת ולפי המקום ולפי הענין ולפי המקבל ולפי הפועל, יותר מהכח שיש לשליטים ברוחם, והם אשר הם שלמי המדות. כי אם יתקבצו יחד עשרה מהם דרך משל, לא יבחרו הראוי בכשרון המעשים כמו שיבחר אותו החכם.
אמר החכמה – יראה החכמה אשר בזה החלק תעוז לבעליה מהרבה שליטים המנהיגים את גופם. ואולי נקט י׳ דוקא והם י׳ חושים ה׳ חיצוניים וה׳ פנימיים וכבר נתבאר בחכמה כי אם לא בעבור השכל כבר ינועו כלם איש איש ממלאכתו.
[מענין מלחמת השכל עם התאווה הבאה על ידי חושי האדם]:
החכמה תעוז לחכם. להגביר השכל על התאווה1: מעשרה שליטים אשר היו בעיר. יותר מכל החושים הפנימיים והחיצוניים שהם בין כולם עשרה2:
1. החכמה נותנת עוז וכח לחכם להתגבר בשכלו על נפשו המתאווה. [ובכל מקום מפרש רבינו ׳עוז׳ – מלכות, ועל זה הדרך ניתן לפרש כאן שעל ידי החכמה ניתנת מלכות לחכם ששולט על כוחותיו, ולעומת זאת דימה את כוחות האדם לשליטים שגם הם מעניין המלכות].
2. בנדרים (לב:): ׳החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים, החכמה תעוז לחכם - זו תשובה ומעשים טובים, מעשרה שליטים - שתי עיניים ושתי אוזניים ושתי ידיים ושתי רגליים וראש הגוייה ופה׳. ובר״ן שם ׳מעשרה שליטים, שולטים באדם, שרוב מעשי האדם נעשין על ידיהם׳. ובקה״ר: ׳מעשרה שליטים אשר היו בעיר, אלו עשרה דברים שמשמשין את הנפש, ואלו הן, הוושט למזון, קנה לקול, כבד לחמה, מרה לקנאה, הריאה מששתן, המסס לטחון, טחול לשחוק, כליות יועצות, לב מבין, לשון גומר׳. ובבמדב״ר (יד יב) ׳ה׳ הרגשות וה׳ מורגשות׳, ובברייתא המכונה מעשה תורה ׳עשרה חושים באדם, חמישה גשמיים, הראיה השמיעה הריח הטעם המישוש, וחמישה רוחניים של אלו החושים׳, וראה כוזרי (מאמר ה יב). וכנראה שזו כוונת רבינו שישנם חושים פנימיים וחושים חיצוניים. שו״ר בפירוש שיר השירים לרבי יוסף אבן עקנין (סוף פרק ח) שהאריך לבאר עניין כוחות אלה, ובסוף העניין כתב שהם הם עשרה השליטים הנזכרים כאן. וכל החושים האלה מושכים את האדם לחטוא, והחכמה מאפשרת לחכם להתגבר עליהם. ורש״י (פסוק כא) כתב ׳מעשרה שליטים, אלו עשרה דברים המחייבים את האדם, שתי עיניו מראין אותו דברי עבירה, שתי אזניו משמיעין אותו דברים בטלים, שתי ידיו שגוזל וחומס בהן, שתי רגליו שמוליכין אותו לדבר עבירה, ופיו ולבו׳. ו׳עיר׳ הוא גופו של אדם (לקח טוב).
תעוז לחכם – תתן חוזק אל החכם.
מעשרה – יותר ממה שיתחזק האדם במעוז עשרה שליטים אשר היו בעיר למשול בה (ואמר מנין עשרה בעבור היותו סך חשבון).
אבל החכמה תעז לחכם, מעשרה שליטים אשר היו בעיר – כי היא תורה אותו ללכת בדרך האמצעית, והנה תנהיג אותו הנהגה ישרה, יותר ממה שיוכלו עשרה שליטים להנהיג את עירם.
תעז – תתן לו עוז כלומר אומץ לב יותר מבטחונו בעשרה שליטים (בשליטים רבים).
אשר היו בעיר – בה״א הידיעה לאו דוקא ע״ד ויבא הפליט (לך לך) שיוכלו להמצא באיזו עיר ומבטיחים לאדם שיגינו עליו.
החכמה תעז וגו׳ – החכמה תעוז לחכם זה הקב״ה, שנאמר (איוב ט׳) חכם לבב ואמיץ כח, מעשרה שליטים אשר היו בעיר – מעשרה מאמרות שבהן נברא העולם.⁠1 (שם)
החכמה תעז וגו׳ – החכמה תעוז לחכם, זו תשובה ומעשים טובים, מעשרה שליטים אשר היו בעיר – שתי עינים ושתי אזנים, שתי ידים ושתי רגלים, וראש הגויה והפה.⁠2 (נדרים ל״ב:)
החכמה תעז וגו׳ – דבר אחר החכמה תעוז לחכם זה אדם הראשון, דכתיב (יחזקאל כ״ח) אתה חותם תכנית,⁠3 מעשרה שליטים אשר היו בעיר – אלו עשרה דברים שמשמשין את הנפש, ואלו הן, הושט למזון, קנה לקול, כבד לחמה, מרה לקנאה, הריאה לשתיה, המסס לטחינה, טחול לשחוק, כליות יועצות, לב מבין, לשון גומר.⁠4 (מ״ר)
החכמה תעז וגו׳ – דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה נח, מעשרה שליטים אשר היו בעיר, מעשרה דורות שמאדם ועד נח, שמכולן לא נדבר אלא עמו.⁠5 (מ״ר)
החכמה תעז וגו׳ – דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה אברהם, מעשרה שליטים אשר היו בעיר – מעשרה דורות שמנח ועד אברהם שמכולן לא בחר הקב״ה אלא בו ולא כרת ברית אלא עמו.⁠6 (שם)
החכמה תעז וגו׳ – דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה יעקב, מעשרה שליטים אשר היו בעיר – מעשרה שבטים שירדו למצרים ועלו ולא ידעו שיוסף קיים ויעקב היה יודע, שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים – היה יודע שברו במצרים.⁠7 (שם)
החכמה תעז וגו׳ – דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה משה, מעשרה שליטים – מעשרה דברים שמשמשין את הגוף שכבשן משה, ואלו הן, מן הפה לושט, מן הושט לאצטומכא, מאצטומכא להמסס, מהמסס לבית הכוסות8 מבית הכוסות לכרס, מכרס לבני מעים, מבני מעים למעים קטנים, וממעים קטנים למעים עבים וממעים עבים לסני דיבי9 ומסגי דיבי לחלחלת ומחלחלת לחוץ10 ומכולן לא נצרך משה לא להכניס ולא להוציא, שנאמר ויהי שם עם ה׳ לחם לא אכל ומים לא שתה. (שם)
החכמה תעז וגו׳ – דבר אחר החכמה תעוז לחכם אלו ישראל, שנאמר רק עם חכם ונבון, מעשרה שליטים אשר היו בעיר שמשמשין את הנפש.⁠11 (שם)
החכמה תעז וגו׳ – דבר אחר החכמה תעוז לחכם – זה דוד, מעשרה שליטים – מעשרה זקנים שאמרו בספר תהלים, ואלו הן, אדם הראשון, אברהם, משה, דוד, שלמה, הימן, שלשה בני קרח ועזרא.⁠12 (שם)
1. נראה הכונה אע״פ שגדולתו של הקב״ה דיה להכיר מבריאתו את העולם וע״י עשרה מאמרות לבד, אעפ״כ יותר מזה תעיד התורה על גדולתו וגבורתו, וכמ״ש בשבת ק״ה א׳ אנא נפשי כתבית יהבית, דגבורתו של הקב״ה אפשר לדעת מתורתו יעו״ש. ומכנה את העולם בשם עיר ע״ש הדרשה לקמן (ט׳ י״ד) עיר קטנה זה העולם, יעו״ש.
2. כי כל מעשה האדם ע״י אלו האברים שכוללים כל החושים, ולכן כינה גוף האדם בשם עיר, כמו שבעיר נמצאו כל צרכי האדם. וצ״ע שלא חשיב החוטם, וקרוב לומר דלא חשיב רק אלה שהם הסרסרים באדם בין למצוה בין לעבירה משא״כ החוטם אינו מסרסר.
3. וסוף הפסוק – מלא חכמה, ופסוק שאחריו – בעדן גן אלהים היית, ואע״פ דהפסוק ההוא כתיב בחירם מלך צור, אך נסמך על הדרשה במ״ר פ׳ בראשית ר״פ י״ח דדריש הפסוק ההוא באדה״ר יעו״ש.
4. יש לפרש כונת הדרשה דלוא חכם אדה״ר והבליג על תאות גופו ואבריו מאכילת עץ הדעת כי אז טוב היה לו מאשר אכל, והמשך ענין הדרשה, כי עשרה שליטים דחשיב ישנם גם בבהמה, ורק במעלת החכמה האדם מתגבר עליהם בשעה שדרוש להבליג עליהם וכמש״כ.
5. ר״ל חכמתו של נח עמדה לו להעלותו ברום המעלות יותר מעשרה דורות שמאדם ועד דורו, ובעיר פירושו בעולם כמש״כ לעיל אות ע״ד.
6. עיין מש״כ באות הקודם, ואע״פ דעשרה דורות הם עם אברהם [ובפרטם, שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, ואברהם] אפ״ה לא חש לחשב דרך כלל מספר שלם עשרה, ומצינו כהאי גונא במספר הרגיל לחשב עשרה ימים שבין ר״ה לבין יוהכ״פ שהם עם ימי ר״ה ועם יוהכ״פ, וכן כל הנפש הבאה ליעקב במצרים שבעים אע״פ שאינם אלא ס״ט, יכן ארבעים יכנו אע״פ שאינם אלא ל״ט, וספרתם לכם חמשים יום ואינם אלא מ״ט, וע׳ ברא״ש סוף פסחים והארכנו בענין זה במק״א. וכן צריך לפרש בדרשה הקודמת.
7. מפרש שבר מענין תקוה, כמו שברו על ה׳.
8. סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו, וע׳ רש״י ריש פרק אלו טריפות מ״ב א׳.
9. הם בני מעים שהזאבים שונאין אותן ומשליכין אותן מלפניהם, ועל שם זה נקראו כן.
10. צ״ע שפתח בעשרה וסיים באחד עשר. ויתכן לומר דלא חשיב כי אם המשמשים הפנימים שבגוף ולא את החיצונים, ולכן מה שאמר מן הפה לושט אינו מחשב בכלל המספר את הפה מפני שהוא רק מבוא להאברים הפנימים, וכמו שלא חשיב את היד המושיטה את המאכל להפה ולגוף.
11. כמו שחשיב בדרשה הקודמת,
12. י״ל הכונה דאע״פ שכולם השתתפו בספר תהלים אפ״ה נקרא על שמו לבד, ופרטי אמירות כל אלה בספר התהלים בארנו בבאורנו לשה״ש בפסוק שערך כעדר העזים (שיר השירים ד׳:א׳).
ובעבור שאמר1 ״ואל תתחכם יותר״ חזר לבאר שאין מעלה גדולה ממנה2, וכך אמר הַחָכְמָה תָּעֹז – תתן חוזק3 לֶחָכָם יותר4 מֵאשר יתנו חוזק5 עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר לשומרה6 שלא תלכד7:
1. לעיל בפס׳ ט״ז.
2. ומה שאמר לעיל היה רק להזהיר שלא יתעסק בה תמיד, רק יתן חלק לגוף כדי שיחיה, אבן עזרא. ורש״י ביאר שפסוק זה מהוה המשך לפסוקים הקודמים שבהם אמר אל תרשע הרבה ואם רשעת מעט אל תוסיף עליו אלא פשפש במעשיך ותהא תוהא על החטא.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. ר״י קרא.
6. רשב״ם.
7. ר״י קרא. ורש״י ביאר ששלמה המלך אמר שהחכמה תעוז לחכם שהיא יועצתו לשוב בתשובה, כמו שמצינו ביאשיה שהעיד עליו הכתוב (מלכים ב׳ כג, כה) ״וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ״ וגו׳ הרי עמדה לו חכמתו שפשפש במעשיו, וטוב לו מעשרה מלכים שהרשיעו ולא שבו מדרכם הרעה ״אשר היו בעיר״ בירושלים, והם רחבעם, אבים, אחזיה, יואש אחרי מות יהוידע, אמציה, אחז, מנשה, אמון, יהויקים, צדקיהו. ובמדרש, ״החכמה תעז לחכם״ זה נח, ״מעשרה שליטים״ אלו עשרה דורות שלפניו. דבר אחר, ״לחכם״ זה אברהם, ״מעשרה שליטים״ מעשרה דורות שלפניו. דבר אחר, ״לחכם״ זה יעקב, ״מעשרה שליטים״ מעשרה שבטים שירדו למצרים ועלו ולא ידעו שיוסף קיים, ויעקב היה יודע שנאמר (בראשית מב, א) ״וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם״ היה יודע שברו במצרים. דבר אחר ״לחכם״ זה דוד, ״מעשרה שליטים״ מעשרה זקנים שאמרו בספר תהלים, ואלו הן, אדם הראשון, אברהם, משה, דוד, שלמה, הימן, שלשה בני קרח ועזרא, מדרש רבה. ועוד דרשו, התורה שקרויה החכמה, תעוז לישראל שנקראו עם חכם ונבון, ״מעשרה שליטים אשר היו בעיר״ מעשרה דברים המשמשין באדם ואלו הם: הוושט, והריאה, והקיבה, והמרה, והכבד, והלב, והכליות, השפתיים והלשון, ״אשר היו בעיר״ זה גופו של אדם, לקח טוב. ואמרו רבותינו בתלמוד (נדרים לב:), ״החכמה תעוז לחכם״ זו תשובה ומעשים טובים, ״מעשרה שליטים״ שתי ידים ושתי רגלים ושתי אזנים ושתי עינים והאף והפה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כ) כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖⁠יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה⁠־טּ֖⁠וֹב וְ⁠לֹ֥א יֶחֱטָֽא׃
Surely there is not a righteous man on earth who does good and doesn't sin.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם לֵית גְּבַר זַכַּאי בְּאַרְעָא דִי יַעֲבִיד טָב כָּל יוֹמוֹהִי וְלָא יֵיחוֹב קֳדָם יְיָ אֲבָל גַבְרָא דִי יֵיחוֹב קֳדָם יְיָ חָמֵי לֵיהּ לְמֶהֱדַּר בִּתְיוּבְתָּא עַד דְלָא יָמוּת.
כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא – אָמַר רַבִּי יוּדָן וְכִי יֵשׁ אָדָם צַדִּיק וְחוֹטֵא, אֶלָּא אֵלּוּ גַּבָּאֵי צְדָקָה וּמְחַלְּקֵי צְדָקָה, שֶׁרָאוּי שֶׁלֹא כָּרָאוּי, וְשֶׁלֹא כָּרָאוּי נוֹתְנִין כָּרָאוּי, וְלֹא יֶחֱטָא, הֵיאַךְ כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: קֹלֵע בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא (שופטים כ׳:ט״ז).
כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא – ר׳ יהודה בר׳ שמעון אומר וכי יש צדיק עושה צדקה וחוטא אמרו לו אלו פרנסי צבור שמחלקין צדקה לעניים ונותנין שלא כהוגן לכהוגן וכהוגן לשלא כהוגן.
כי אדם אין צדיק בארץ – רבי יהודה ברבי שמעון אמר וכי יש צדיק עושה צדקה וחוטא, אלא אלו מפרנסי הדור ומחלקי צדקה לעניים שנותנים שלא כהוגן להגון (וכהוגן להגון), וכהוגן לאשר לא הגון.
ומעדומא אנסאנא צאלחא פי אלדניא, יפעל אלכ׳יר ולא יגוז עליה אלכ׳טא.
ונעדר אדם צדיק שנמצא בעולם הזה, אשר יעשה טובות, ולא תהיה לו איזה שהיא שגיאה.
כי אדם אין צדיק וג׳ – לפיכך צריך לפשפש במעשיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

For there is not a righteous man on earth – Therefore, he must examine his actions.⁠1
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]

1. Rashi is explaining the previous verse [Above 7:19], where one could question that instead of stating that wisdom encourages a person to repent, would not wisdom deter one from sinning altogether. Therefore Scripture declares that "there is not a righteous man...who...never sins.⁠"
כי אין אדם צדיק – לפיכ׳ צריך להתחכם לעשות ולכלכל דבריו כמשפט שהחכמה תעוז לו להנצל מגיהנם. כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ר׳ יודן ב״ר שמעון אומ׳ אלו מחלקי הצדקה שהם נותנים למי שהוא ראוי כמי שאינו ראוי ולמי שאינו ראוי כמי שהוא ראוי. והיינו דאמ״ר יוסי יהי חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה.
כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא – ומי שיש בו חכמה, נותן לב בחכמתו, כיצד לרצות את בוראו.
כיא אדם אין צדיק בארץ – ועכשיו אמרתי לך שאין דבר חשוב בעולם כחכמה, ועל כן תןב לבך להבין שהרי אין אדם חכם בארץ אשר יעשה טוב בכל ימיו שלא יחטא, ועל כן יש לך לשמור עצמך שמירה גדולה, שלא תבוא לידי חטא, בקל וחומר מן החכם.
אין צדיק – כמו אין חכם, את החכם קורא צדיק, כמו שנאמר למעלה: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם (קהלת ז׳:ט״ז).
א. כן בפסוק. בכ״י יש תיקון.
ב. בכ״י המבורג: זאת. ואולי צ״ל: שים.
כי אדם – חזר לבאר אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז׳:ט״ז) ועינינו דע כי לא תוכל שלא תחטא כי אין אדם אשר לא יחטא1 בפועל או בדיבור או במחשבה ככתוב בספר משלי בַשבע התועבות לב חורש מחשבות און (משלי ו׳:י״ז-י״ח).
וענין אשר יעשה טוב – תמיד ולא יחטא – לעולם.
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א ח׳:מ״ו.
FOR THERE IS NOT A RIGHTEOUS MAN UPON EARTH. Kohelet goes back to his earlier statement be not righteous overmuch (Kohelet 7:16).⁠1 The meaning of our verse is: Know that you cannot avoid sinning, for there is no man who does not sin by doing something wrong [in act,] in speech, or in thought. The Book of Proverbs includes sinning in thought among the seven abominations that God hates. Proverbs states: [God hates:] A heart that deviseth wicked thoughts (Prov. 6:18).⁠2
The meaning of that doeth good is “that always does good.”
The meaning of and sinneth not is “and never sins.”
1. Kohelet now explains why a person should not be righteous overmuch.
2. Hence Ibn Ezra includes sins of the mind along with sins committed by the body.
כי אין אדםא צדיק – בעמו, לכך אמרתי ש״צדיק אובד בצדקו״ (קהלת ז׳:ט״ו), שהחטא גורם שאין צדיק בלא חטא.
א. בנוסחנו: כי אדם אין.
כי אין אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לאחר שסיים לציין את ההסתייגויות שיש לו על מה שאמר ״ואל תתחכם יותר״ (קהלת ז:טז), הוא הוסיף הסתייגות על דבריו ״אל תהי צדיק הרבה״ (שם) ואמר: אל תחשוב שזהו ציווי ממני לחרוג מן הצדק והטובה ולהגיע אל היפוכם, אלא אפילו אם נפשך נמצאת במצב טוב מאוד וזכית לחוכמה גדולה, עדיין אתה יכול לחטוא, מכיוון שאתה אדם המורכב מחומרים והתאווה שוכנת בך וסיפוק צרכי החומר נדרש ממך באופן טבעי, לפיכך אינך יכול להיות נקי מחטא באופן שלא תעשה שגיאה כלל, אין מנוס מכך שתסיח את דעתך לרגע ותעשה שגיאה, אם ע״י מעשה גלוי, או בדיבור או במחשבתך ורעיונותיך. לפיכך הוא לא אמר ״כי אין צדיק בארץ״ וסיים את המשפט, אלא אמר שאין בעולם הארצי המורכב מחומרים אדם שעושה טוב באופן תמידי ולא יטעה ולא יחטא לעולם, אלא אין מנוס מחטא וטעות, ״כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו״ (תהלים קג:יד).
וזה שלא ימצא בעל שלמות המדות בארץ שלא יחטא בכשרון המעשה, לפי שלא ידע לבחור בשלמות, הראוי מהבלתי ראוי, ואולם החכם יבחר תמיד לפי הראוי, ולזה הוא מבואר, שהחכמה טובה עם שלמות המדות ושהיא משלמת אותן.
ולזה אמר כי אדם – יראה אחר שאין בארץ מי שיצדק במעשיו כלם ולא יחטא כנזכר. הנה תועיל לו החכמה להמלט משבושי השליטים ומרעותיהם המתרגשות לבא מחמתם בלי ספק אך אם לא יספיק זכותו להמלט בו בחמלת ה׳ עליו רק כי לא יהיה בעוכריו כמו שאמר: ודע מאמר אשר יעשה טוב הוא תנאי במשפט לא יצדק זולתו. יראה כי באדם משוחרר הבחירה אשר בידו היא לעשות את הטוב ואת הרע הוא מדבר. כי הנה אז בנפלו על הנאות יאמר עליו שהוא עושה טוב כי היה לאל ידו לעשות רע ולא עשה, אבל הוא מן האלהיים אשר כבר המיתו כל כחותיהם הגופניים ואין מטבעם לעשות רע. גם לא יאמר עליהם בהחלט שהם פועלי טוב כמו שלא תקנו חז״ל (סנהדרין מ״ב.) על הגרמים השמימיים רק פועלי אמת שפעולתם אמת והוא עצמו מאמר האומר (בראשית כ״ד) מה׳ יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. יראה אחר שאין בידינו לעשות הרע ולמאן בדבר גם הטוב אע״פ שיעשה לא יתייחס אלינו. ומזה הטעם יצאו הבהמיים אחר אשר שכלם נמכר לצמיתות ואין גואל שאין נקראים פועלי טוב ורע כי אם אדם חטא בהמה מה חטאה (יומא כ״ב:). ולזה אמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר – יאמר עליו שהוא עושה טוב שלא יחטא כי זולתם כבר אפשר שלא יחטאו אלו למעלותם ואלו לחסרונם. וכבר נרמז כל זה במאמר לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב׳) כמו שאמרנו שם.
כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואמרתי ש׳החכמה תעוז׳ יותר מן החושים1, כי אמנם גם בחכם יגברו לפעמים החושים ויחטא בהם, בפרט בתוספת וגרעון2, בהסתת החושים המטעים3:
1. שהם מושכים את האדם לחטוא, ומשמע שגם החושים שולטים, אלא שהחכמה מתגברת יותר, ואם מדבר בצדיקים, איך מתגברים החושים על השכל.
2. כמו שכתב (פסוק טו-טז) שראוי לשמור את המצוות בלי תוספת וגרעון, כי שניהם נחשבים חטא, ועל זה אמר ׳אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה׳.
3. החטא בא על ידי שהחושים מסיתים ומתעים את האדם מן הדרך הישרה, ומחמתם אין צדיק שלא יחטא לפעמים. [וכן ביאר רבינו באור עמים (פרק הנפש), שמצד השכל הרוחני לעולם לא יחטא האדם, כי פעולת השכל ישרה, אבל הכח המתאווה הבא מן החושים הגשמיים מושכו אל החטא]. ולכן אף החכם שחכמתו נותנת לו עוז ושליטה על חושיו, לא תהיה זו שליטה גמורה, אלא שליטה יותר משליטת החושים.
כי אדם וגו׳ – אין בכל הארץ אדם צדיק בכל דרכיו אשר תמיד יעשה הטוב ולא יחטא לעולם והחכמה היא למעוז לחכם כי היא מועצתו לפשפש במעשיו ולמהר לשוב.
ועוד טעם אחר על שאין להיות צדיק הרבה, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אם כן מה בצע כי תתם דרכיך, אחר שעל כל פנים לא תוכל להמלט מעברות.
כי אדם וגו׳ – ומה יתן לך עוז ואומץ לב להתגבר על יצרך המפתך להרשיע אם לא החכמה?
כי אדם וגו׳ – כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, א״ר יודן, וכי יש אדם צדיק וחוטא,⁠1 אלא אלו גבאי צדקה ומחלקי צדקה שלראוי נותנים שלא כראוי ולשלא כראוי נותנים כראוי, ולא יחטא – כמש״נ (שופטים כ׳) קולע באבן אל השערה ולא יחטיא.⁠2 (שם)
אין צדיק וגו׳ – מכאן דאפילו צדיקים צריכים כפרה.⁠3 (סנהדרין מ״ו:)
1. דהול״ל כי אדם אין בארץ אשר יעשה וגו׳, אבל מכיון שחוטא אינו צדיק ואם צדיק אינו חוטא.
2. מפרש דלא יחטא אינו מלשון חטא ועון שהרי אין להם לגבאי צדקה לידע נסתרות של כל אחד מי ראוי ומי אינו ראוי לקבל, אלא הפי׳ אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב מוחלט ולא יחטיא לקלוע אל המטרה.
3. מפרש הלשון כי אדם אין צדיק וגו׳ כפשטי׳, דאין צדיק שלא יהיה בו שמץ חטא, ולא כדרשת ר׳ יודן בדרשה הקודמת.
ועל כי אמר שלמה המלך ע״ה ״אל תהי צדיק הרבה״1, הוסיף לומר, דע כי לא תוכל שלא לחטוא כלל בפועל או בדיבור או במחשבה2, כִּי אָדָם אֵין – כי אין אדם3 צַדִּיק בכל דרכיו4 בָּאָרֶץ – בכל הארץ5, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב תמיד6 וְלֹא יֶחֱטָא לעולם7, והחכמה היא למעוז לחכם כי היא מיעצתו לפשפש במעשיו ולמהר לשוב8, ומי שיש בו חכמה נותן לב בחכמתו כיצד לרצות את בוראו9:
1. לעיל בפס׳ ט״ז.
2. אבן עזרא.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. אבן עזרא, מצודת דוד.
7. אבן עזרא, מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. ר״י קרא. ובמדרש, רבי יהודה ברבי שמעון אמר וכי יש צדיק עושה צדקה וחוטא?! אלא אלו מפרנסי הדור ומחלקי צדקה לעניים, שנותנים שלא כהוגן להגון, וכהוגן לאשר לא הגון, מדרש רבה, ילקוט שמעוני. ומכאן דרשו רבותינו בתלמוד (סנהדרין מו:), שאפילו צדיקים צריכים כפרה.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כא) גַּ֤ם לְ⁠כׇל⁠־הַדְּ⁠בָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְ⁠דַבֵּ֔⁠רוּ אַל⁠־תִּתֵּ֖⁠ן לִבֶּ֑⁠ךָ אֲשֶׁ֛רא לֹֽא⁠־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת⁠־עַבְדְּ⁠ךָ֖ מְ⁠קַלְ⁠לֶֽךָ׃
Also don't take heed to all words that are spoken, lest you hear your servant curse you;
א. אֲשֶׁ֛ר =ל ובדפוסים
• הקלדה=אֲשֶׁ֥ר (בטעם מרכא בטעות בעקבות BHS).
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותעודהכל
אוּף כָּל מִלַּיָּא דִּימַלְּלוּן לָךְ רַשִּׁיעָא לָא תִמְסַר לִבָּךְ לְקַבָּלוּתְהוֹן דְּלָא יֵיתוּן יוֹמִין דִי תִשְׁמַע יָת עַבְדָּךְ דִי יְלוֹט לָךְ וְלֵית לָךְ חֵילָא לְאִשְׁתֵּיזְבָא מִן יְדוֹי.
ולא תגעלן באלך לגמיע מא יתכלם בה מן אלכלאם, אן לא תסמע עבדך יסבך.
וגם אל תשים לב, לכל הדבורים שמדברים בהם, כל עוד שלא שמעת את העבד שלך מקלל אותך.
גם לכל הדברים וגו׳ – לפי שנדבר בשאול שקיבל לשון הרע על נוב עיר הכהנים, ועליו נאמר לו: אל תרשע הרבה (קהלת ז׳:י״ז), אמר: גם לכל הדברים אשר ידברוּ אליך הולכי רכיל אל תתן לבך לקבלן.
אשר לא תשמע את עבדך מקללך – אשר אין טוב אשר תטה אזנך לשמוע עבדך מקללך. בלעז אוֺרֵיְילֵיר.
דבר אחר: מעשרה שליטים – אילו עשרה דברים המחייבין את האדם, שתי עיניו מראין אותו דברי עבירה, שתי אזניו שמשמיעין אותו דברים בטילים, שתי ידיו שגוזל וחומס בהן שתיא רגליו שמוליכין אותו לדבר עבירה, ופיו ולבו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778: ״שני״.
Furthermore, of all the words, etc – Because he is speaking of Shaul, who accepted slander regarding Nov the city of kohanim, and concerning him it is stated, "Be not excessively wicked,⁠"1 he says, "Furthermore of all the words that are spoken,⁠" to you by talebearers, "take them not to heart,⁠" to accept them.
Lest you hear your own servant curse you – It is not good that you incline your ear to hear your servant cursing you.⁠2
Another explanation: Than ten rulers – These are the ten things that condemn a person. His two eyes show him sinful things, his two ears which enable him to hear idle talk, his two hands with which he robs and plunders, his two feet which lead him to sinful things, and his mouth and his heart.
1. Above, verse 17.
2. As Dovid did with Shimi the son of Geira. See II Shemuel 16:5-13. (Sifsei Chachomim)
גם לכל הדברים אשר ידברו – עליך בני אדם אל תתן לבך שזה חכמה היא ותעוז לך שלא תביא דאגה בלבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך כי אם בני אדם שאינם יראים ממך.
(כא-כב) גם לכל הדברים – אף במוסר זה הזהירך על המוסרים אשר הזהרתיך, שלכל הדברים רעים שידברו אליך בני אדם.
אל תתן לבך – להשיב להם דבר.
אשר לא תשמע – שלא תעשה את עצמך להראות ששמעת את עבדך שהוא מקללך – והראה את עצמך כחרש כאילו לא שמעת.
שהרי גם אתה יודע בעצמך אשר רבות פעמים קללתה אחרים – ולא היה רצונך שיענוך דבר אותו שקללתה. כמו כן אתה תתנהג בעצמך כחרש כאשר יקללך עבדך.
מקללך – אינו לשון קללה, כי אם לשון זילזול, שלשון קללה וברכה אינו נופל לומר בעבד,⁠א כי אם לשון כיבוד וזילזול, כמו שנאמר: בן יכבד אב ועבד אדוניו (מלאכי א׳:ו׳), והוא מגזירת: ואקל בעיניה (בראשית ט״ז:ה׳), ונקלותי עוד (שמואל ב ו׳:כ״ב).
א. בכ״י המבורג: כעבד.
גם – יאמר לחכם אם תרצה למצוא מנוחה אל תתן לבך – לכל דברי בני האדם ואלו היה מקלליך ואפלו עבדך, כי אם תתן לב לכל דבריהם תכעס ויחשך אור חכמת הנשמה.
ALSO TAKE NOT HEED UNTO ALL WORDS THAT ARE SPOKEN. Kohelet tells the wise man: If you want to be at ease, do not pay attention to everything that people say. Even if the one who curses you is your servant, [pay no attention] for if you pay heed to everything that people say, you will become angry and the light of the wisdom of your soul will grow dark.
אשר לא תשמע – אפילו מקללך, אלא ״הוי קבל וקיים״ (בבלי סנהדרין צ״ב.), וכתיב ״אשמרה לפי מחסום״ (תהלים ל״ט:ב׳); וכתיב ״ואני כחרש לא אשמע״ (תהלים ל״ח:י״ד).
גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך כלומר, מכיוון שאתה יודע מתוך ניסיון, ניסיונך האישי, ומתוך היקש, על פי מעשיהם של אחרים, אתה יודע שאין מנוס לאדם מטעויות ושהחיסרון דבק בו מעצם ברייתו, לפיכך ראוי שלא תשים לב לדיבורם ולא תייחס משקל לדבריהם ולא תרכז את מחשבותיך בדבריהם ולא תעסוק בהם, שכן כל דבריהם שגיאות וטעויות, שכן הצדיקים שביניהם אינם נקיים מחסרון, ועל אחת כמה וכמה שאר הציבור, ובייחוד פשוטי העם. לפיכך אם החכם רוצה להשקיט את מחשבותיו ולהשקיט את נפשו, אל לו לשים לבו לדברי האנשים ולא לעסוק בהם, אפילו אם הוא שומע אותם מקללים אותו, כיוון שהוא מכיר את חסרונותיהם ואת טבעם הרע, ואפילו אם האדם שמקלל אותו הוא עבדו אל לו להראות כלפי חוץ ששמע אותו, אלא עליו להתעלם ולסלוח, ואם הוא לא נוהג כך הרי הוא עתיד להתעצב ולשקוע בכעס ועצב, ואור החוכמה יחשך והנפש תתרחק מאור השכל, כפי שנאמר קודם לכן בביאור הפסוק ״טוב כעס משחוק״ (קהלת ז:ג). על כך אמר אשר לא תשמע את עבדך מקללך כלומר אפילו אם שמעת אותו אל תשמע, ״לא תשמע״ במקום ״לו תשמע״, כמו שנאמר באיוב ״לא יש ביננו מוכיח״ (איוב ט:לג) במקום ״לו יש״, וכבר ביארנו מקרים רבים דומים בהקדמות הלשוניות.
ואם תאמר: הנה כל בני אדם יגנו אותי ויחרפוני ויקללוני אם אהיה מתרפס במלאכתי כשלא אתעמל יומם ולילה כמו הם, יאמר: ומה לך ולהם, עשה עצמך כלא שומע, ואף על פי שהמדבר בך יהיה עבדך.
גם לכל הדברים אשר ידברו האנשים עליך, אל תתן את לבך לחקור בהם ולהשתדל לשמוע הדברים ההם להתרעם עליהם על מה שדברו כנגדך. וזה יהיה סבה שלא תשמע קללת עבדך כשיקללך ולא ישיגך כעס על זה, כי כעס האדון כשיקללהו עבדו הוא נפלא מאד.
גם לכל – יראה לכל הדברים אשר ידברו באזניך השליטים ההם אל תתן לבך ולא תאבה ולא תשמע אליהם בכל אשר ידברו לשכלך אשר אם תשמע לעצתם אשר בה יתחלל כבודך יהיה אז החלק החמרי עם כחותיו אליה מורד באדוניו ובוז אותו ומקל בכבודו ע״ד אשר אמר להלן לעבדו הוא הכח המתעורר גם במדעך מלך אל תקלל, כמו שיבוא. ויהיו לשונות אלו לשון חרפה ובזיון כמו והוא קללני קללה נמרצת (מלכים א ב׳) ודוגמתו אמר במקום אחר (משלי ל׳) אל תלשן עבד אל אדוניו פן יקללך ואשמת.
(כא-כב) גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך. ומאחר שגם הצדיק נכשל לפעמים בהסתת החושים1, ראוי שלא תקצוף על כל דבר פשע2 שידברו אחרים עליך3, אשר בזה לא תשמע - לא תטה אוזן לשמוע את עבדך מקללך, שהוא מקלל מתוך עוניו ושעבודו4, ולא תצטרך לקצוף על אלה המעשים בהסתת החושים, אבל תזכור כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים, וזה בהסתת החושים, כמו שיקרה לעבד בשעבודו, ותכיר שאין ראוי לקצוף על זה5:
1. כמו שביאר בפסוק הקודם שאין צדיק שלא יחטא לפעמים בגלל שהחושים מסיתים אותו לכך.
2. לשה״כ בשמות (כב ח).
3. כיון שגם הצדיק נכשל לפעמים, אין לך לכעוס על מי שמדבר עליך רעה, כי יצרו הסיתו לעשות כן.
4. כלומר, ומאותה הסיבה אין לך לכעוס על עבדך המקלל אותך, שאינו עושה כן אלא מתוך צרתו שהוא עני ועבד, ובהסתת חושיו המסיתים אותו לקלל אותך.
5. מתוך שתתבונן בכך שגם מי שהוא צדיק, יקרה שחושיו הגשמיים יסיתו אותו לחטוא, ומסיבה זו גם אתה לפעמים קיללת אחרים, לא תשים לב למה שידברו אחרים עליך, וגם אם עבדך יקלל אותך מתוך עוניו ושעבודו, לא תכעס, כי תכיר שאינו עושה כן אלא כי חושיו מושכים אותו לכך. ואבע״ז כתב: ׳יאמר לחכם, אם תרצה למצוא מנוחה, אל תתן לבך לכל דברי בני אדם, ואילו היה מקללך ואפילו עבדך, כי אם תתן לבך לדבריהם תכעס ויחשך אור חכמת הנשמה וכו׳, אל תחוש לדברי המבזים והמקללים, כי כבר תדע שגם אתה קללת אחרים או בפיך או במחשבותיך׳.
מקללך. לית ורפי אבל ארם נהרים לקללך בדגש ובעלי המסורת נתנו בהם סימן כּכֿה פי׳ הכ״ף הראשונה דגושה והשנייה רפויה כן לקללך שהוא בתורה בדגש ושל קהלת רפי והתורה היא קודם קהלת סימן אחר כּמוך כֿמוהם.
גם לכל הדברים – רוצה לומר עוד תועיל החכמה אשר גם לכל הדברים אשר ידברו בך מדברי בוז וקלון אל תתן לבך לחשוש בהם, ועל ידי החכמה תפלס דרכך עד אשר לא תשמע את עבדך מקללך, כלומר לא תחשוש בהם כאלו לא שמעת, ועם כי תוכל לקחת נקם מעבדך.
גם אין לך להיות צדיק הרבה מיראת קללת ההמון, אלא לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך,
ואל תהיה קל הדעת עד אשר לא תשמע את עבדך מקללך – שלא תוכל לסבול אפילו קללת עבדך, שהוא איש נבזה.
מקללך – מקל בכבודך ומגנה דיבורך ומעשיך (סיום דברי המורה).
ועוד תועיל החכמה, אשר1 גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ בך מדברי בוז וקלון2 אַל תִּתֵּן – לא תתן לִבֶּךָ לחקור בהם ולהשתדל לשמוע הדברים ההם להתרעם עליהם על מה שדברו כנגדך3, ועל ידי החכמה תפלס דרכך עד4 אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אפילו5 אֶת עַבְדְּךָ מְקַלְלֶךָ, ולא תחשוש באלו שמדברים עליך ותעשה כאילו שלא שמעת אותם6:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רלב״ג. ורש״י ביאר את הפסוק על שאול שקיבל לשון הרע על נוב עיר הכהנים.
4. מצודת דוד.
5. אבן עזרא.
6. מצודת דוד.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כב) כִּ֛י גַּם⁠־פְּ⁠עָמִ֥ים רַבּ֖⁠וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑⁠ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם⁠־[אַתָּ֖⁠ה] (את) קִלַּ֥⁠לְתָּ אֲחֵרִֽים׃
for often your own heart knows that you yourself have likewise cursed others.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למקראות שלובותעודהכל
אֲרוּם חָזֵי לָךְ לְמִצְדַּק יָת דִּינָא בִּזְמָן דִי יְלוֹט לָךְ גְּבַר דְּלֵית דִּכְוָתָךְ דְּאַף זִמְנִין סַגִּיאִין יְדַע לִבָּךְ דְּאַף אַנְתְּ הֲוֵיתָא לָטֵי גּוּבְרִין אוֹחֲרָאִין.
פרב מא מראר כת׳ירה, תעלם אנך תסב ג׳ירך.
שהרי הרבה פעמים, אתה יודע שאתה מקלל אחרים.
כי גם פעמים רבים ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים – כאשר עשית כן עושים לך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

כי גם {פעמים} – כל פעם בלשון הקדש חובר על לשון זכרים ולעולם הוא לשון נקבהא חוץ מן הפעם הזה (שופטים ט״ז:כ״ח) של שמשון. והענין אל תחוש לדברי המבזים והמקללים כי כבר תדע שגם אתה קללת אחרים – או הם בפיך או במחשבותיך.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298, לונדון 24896 הושמט: ״ולעולם הוא לשון נקבה״.
OFTENTIMES. The plural of the word pa'am (time) in the holy tongue always has a masculine form.⁠1 However, the word itself is always a feminine.⁠2 There is one exception. The word pa'am uttered by Samson when he said: Ach ha-pa'am ha-zeh (only this once) (Judges 16:28).⁠3
The meaning of our verse is: Do not pay any attention to the words of those who insult and curse, for you know that you cursed others verbally4 and in your thoughts.
1. The plural of pa'am is pe'amim. Pe'amim is the form used in our verse for “times.”
2. Our verse reads: pe'amim rabbot (oftentimes). Rabbot (often) is feminine. Thus, our verse treats pe'amim as a feminine. Ibn Ezra points out that this is the case in all of Scripture with one exception.
3. Ha-pa'am ha-zeh is masculine.
4. Literally, with your mouth.
כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים כלומר אתה עצמך יודע שאתה מקלל אחרים, למרות שאתה יודע שזה דבר מכוער ופסול, ואם אתה מרשה זאת אצל עצמך כלפי אחרים הרי שעליך להרשות זאת גם מצד אחרים כלפיך, ואם אתה רואה שאתה שונא את מי שמקלל אותך הרי שעליך גם אתה להשתדל שלא לקלל אף אחד, כמו שאמרו החכמים ״דסני לך לחברך לא תעביד״ (בבלי שבת לא:א). המילה ״פעמים״ היא ריבוי זכר ואינה מופיעה בריבוי נקבה, אך שמות התואר המתארים אותה הם בנקבה, וכך גם צורת היחיד של המילה מתוארת בשמות תואר בנקבה ״הפעם הזאת״1, אך מצאנו את המילה גם עם תארים בזכר ״אך הפעם הזה״ (שופטים טז:כח) בהסבר לשם של שמשון2. המילים ״גם אתה קללת אחרים״ כוונתם קללת בצורה גלויה בדיבור או בצורה נסתרת במחשבה, ולכן אמר ״ידע לבבך״ שכן את זה אנשים אחרים אינם יודעים.
1. אולי ״בפעם הזאת״ (שמות ח:כח).
2. לא ברור איזה קשר ראה תנחום בין סיפור מותו של שמשון למשמעות השם שמשון. יתכן שלדעתו השם שמשון יסודו בפועל ״מש״, ע״פ הפסוק ״והמישני את העמודים״ (שופטים טז:כו). יש לציין גם שהמילים ״בהסבר לשם של שמשון״ חסרות בכתב יד ב.
ולמה תתפלא, אם חסרי הדעת יחרפוך, והלא גם אתה – טרם הגיע לזאת השלימות במדות, קללת אחרים – וחרפת וגדפת שלמים ממך, כי ענין מחויב, כמו שאמר שלמה: ותועבת רשע ישר דרך (משלי כ״ט:כ״ז).
והנה ראוי שתותר בזה ולא תקפיד, כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים, ולזה ראוי שתהיה מקל ומותר בזה.
כי גם – הנה יש לך לחשוד תמיד את אלו הכחות שיחטאו כנגדך לסכלותן.
כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה – בעיון שכלך טעית והקלת בכבוד אחרים גבוהים ממך כשגזרת עליהם דבר דופי וחסרון שאין בהם או שנפלת על חלוף האמת בעניינם. כמו שהוא על הרוב בעניינים האלהיים כמו שאמר הרב המורה ז״ל (ח״ש פ׳ כ״ב) על כל מה שגזרו הפילוסופים מגלגל הלבנה ולמעלה וזה היה לך מליאות שכלך וקצורו שתשש כחו בעיונו. ולזה מלת אתה חסר ה׳ שתשש כחו כנקבה ע״ד אמר ז״ל (רש״י במדבר י״ח ט״ו) על ואם ככה את עושה לי. (במדבר י״א).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

אשר גם את_. את כתיב אתה ק׳ ובנסחא כ״י מטוליטולא ובמקראות ישנות מהדפוס הטפחא באל״ף וכן במ״ג נמנה עם אחרים שהם בטעם מלעיל ועיין מ״ש בשופטים י״א ובחבקוק ב׳.
כי גם פעמים רבות – רוצה לומר לא פעם ולא שתים, כי אפילו פעמים רבות ידע לבך וזכרת בדבר אשר גם אתה קללת אחרים, והחכמה תלמדך לחשוב מדוע אם כן ירע לבבי מה שמקללים אותי.
כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים – והנה אין מנוס מהיות מקולל, על כן אין לחוש אל הקללות, כי כל אדם מקלל וכל אדם מקולל. עד כאן להוכיח שאין להיות צדיק הרבה,
והנה ראוי שֶׁתְּוַתֵּר בזה ולא תקפיד1, כִּי גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ וזכרת בדבר2 אֲשֶׁר גַּם אַתָּה (את כתיב) קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים, והחכמה תלמדך לחשוב שלא ירע לבבך כאשר מקללים אותך3, כי כאשר עשית כן עושים לך4:
1. רלב״ג.
2. מצוד דוד.
3. מצודת דוד.
4. לקח טוב.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״למקראות שלובותהכל
 
(כג) כׇּל⁠־זֹ֖ה נִסִּ֣⁠יתִי בַֽחׇכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְ⁠הִ֖יא רְ⁠חוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּ⁠י׃
All this have I tested in wisdom. I said, "I will be wise;⁠" but it was far from me.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כָּל דִי [אֲמָרִית] בְּחָנִית בְּחוּכְמְתָא אֲמָרִית בְּמֵימְרִי אֶחְכּוֹם אַף כָּל חוּכְמַת אוֹרָיְתָא וְהִיא רְחָקַת מִנִּי.
[א] כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה – כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מלכים א ה׳:ט׳), רַבָּנָן וְרַבִּי לֵוִי, רַבָּנָן אָמְרֵי כַּחוֹל, מַהוּ כַּחוֹל, נִתַּן לוֹ חָכְמָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר מָה הַחוֹל הַזֶּה גָּדֵר לַיָּם, כָּךְ הָיְתָה חָכְמָה גָּדֵר לִשְׁלֹמֹה, מַתְלָא אָמַר דַּעַת חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דַּעַת קָנִיתָ מֶה חָסַרְתָּ. כְּתִיב: וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם (מלכים א ה׳:י׳), וּמָה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין בַּמַּזָּל, וְקוֹסְמִין בָּעוֹפוֹת, וּבְקִיאִין בַּטְּיָיר.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲנִי מְשַׁבֵּחַ אֶת בְּנֵי הַמִּזְרָח, שֶׁאֵין נוֹשְׁקִין בַּפֶּה אֶלָּא בַּיָּד, וְאֵין נוֹשְׁכִין בַּפֶּה אֶלָּא חוֹתְכִים בַּסַּכִּין, וְאֵין נוֹטְלִין עֵצָה אֶלָּא בְּמָקוֹם מְרֻוָּח, שֶׁאֵין יוֹעֲצִין אֶלָּא בַּשָּׂדֶה. מָה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל מִצְרַיִם, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלַח אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה וְאָמַר שְׁלַח לִי אֻמָּנִים בִּשְׂכָרָן, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה כָּנַס כָּל אִסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלּוֹ, וְצָפוּ וְרָאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲתִידִין לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה וּשְׁלָחָן לוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם עֲתִידִין לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, וְנָתַן לָהֶם תַּכְרִיכִין וּשְׁלָחָן לוֹ, וְאָמַר לוֹ, אִם לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכִין לְצֹרֶךְ מֵתֶיךָ אֵלּוּ, הֲרֵי הֵם וְתַכְרִיכֵיהוֹן קוּם קְבֹר אוֹתָם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א ה׳:י״א), מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם, נַעֲשֶׂה אָדָם, אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח׳:ה׳). אָמַר לָהֶם, אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְרֹאתוֹ חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם, מֶה עָשָׂה כָּנַס כָּל בְּהֵמָה חַיָה וָעוֹף וְהֶעֱמִידָן לִפְנֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶם קִרְאוּ לָהֶם שֵׁמוֹת, עָמְדוּ וְלֹא יָדְעוּ. הָלַךְ אֵצֶל אָדָם אָמַר לוֹ מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן לְכֻלָּן. וְאָמַר לוֹ אַתָּה מַה שִּׁמְךָ, אָמַר לְפָנָיו, אָדָם, מִפְּנֵי שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. וַאֲנִי מַה שְּׁמִי, אָמַר לְפָנָיו, אֲדֹנָי, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאַתָּה אָדוֹן עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲנִי ה׳ הוּא שְׁמִי (ישעיהו מ״ב:ח׳), הוּא שְׁמִי שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין בְּרִיּוֹתַי וּבֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פ״ט:א׳). וְהֵימָן, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳). וְכַלְכֹּל, זֶה יוֹסֵף, דִּכְתִיב: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף (בראשית מ״ז:י״ב), אָמְרוּ מִצְרַיִם כְּלוּם עֶבֶד זֶה מֶלֶךְ עָלֵינוּ אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ, נָטְלוּ שִׁבְעִים פִּיתְקִין וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו וְהָיָה קוֹרֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלֹא הָיוּ יוֹדְעִין וּמַכִּירִין בּוֹ וְאֵינָן יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ בּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ (תהלים פ״א:ו׳). וְדַרְדַּע, זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁכֻּלּוֹ דֵּעָה. בְּנֵי מָחוֹל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחַל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
[ב] וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מלכים א ה׳:י״ב), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פְּסוּקִים, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה טְעָמִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וְאֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל, דִּכְתִיב: וַיְהִי שִׁירוֹ (מלכים א ה׳:י״ב), שִׁיּוּרוֹ שֶׁל מָשָׁל חֲמִשָּׁה וָאָלֶף.
[ג] וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מָה מְצֹרָע זֶה מִטָּהֵר בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִין, בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁאָדָם מַגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ כָּאֶרֶז הוּא לוֹקֶה בַּצָּרַעַת, וּכְשֶׁהוּא מְמַעֵט אֶת עַצְמוֹ וּמַשְׁפִּילוֹ כָּאֵזוֹב שֶׁהוּא נָמוּךְ, סוֹפוֹ לְהִתְרַפּאוֹת. וְכֵן מִפְּנֵי מָה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְעוֹף נִתָּר בְּסִימָן אֶחָד, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, וְעוֹף מִן הַיָּם, שֶׁכֵּן אָמַר בַּר קַפָּרָא עוֹף מֵרְקָק נִבְרָא. רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל קַפּוֹדְקִיָּא אָמַר דְּרַגְלוֹי דְתַרְנְגוֹלְתָּא דָּמְיָין לְחַסְפְּנִיתָא דְנוּנָא. וְעַל הָרֶמֶשׂ אָמַר, מִפְּנֵי מָה שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים שֶׁבַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶם בְּשַׁבָּת חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁרָצִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עוֹרוֹת. וְעַל הַדָּגִים אָמַר, מִפְּנֵי מָה כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה וְדָגִים אֵינָם טְעוּנִין שְׁחִיטָה, אֶלָּא מֵהָדֵין קְרָא: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט (במדבר י״א:כ״ב), וּבַדָּגִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא אֲסִיפָה. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוּרְיָא בְּצוֹר, עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִים שְׁחִיטָה, שָׁמַע רַבִּי חַגַּי שְׁלַח וְאַיְיתִינֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן הוֹרֵיתָ, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן, דִּכְתִיב: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף (בראשית א׳:כ׳), מָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה אַף דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה, אָמַר אַרְבְּעִינֵּיהּ דְּיִלְקֵי, אָמַר בַּר נָשׁ דַּאֲמַר מִילְּתָא מִן אוֹרָיְיתָא יִלְקֵי, אֲמַר לֵיהּ לָא הוֹרֵיתָה טָבָאוּת, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן, אָמַר לֵיהּ מִן הָכָא, הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וגו׳, הַאי בִּשְׁחִיטָה וְהַאי בַּאֲסִיפָה. אֲמַר חֲבוֹט חֲבָטָךְ דְּהוּא טָבָא בִּקְלָטָא.
[ד] הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוּרְיָא בְּצוֹר, עַל בְּנָהּ שֶׁל נָכְרִית שֶׁהוּא נִמּוֹל בְּשַׁבָּת, שָׁמַע רַבִּי חַגַּי שְׁלַח וְאַיְיתִינֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן הוֹרֵיתָה, אֲמַר מִן הָן, דִּכְתִיב: וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם (במדבר א׳:י״ח), וּכְתִיב: יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף (בראשית י״ז:י״ב,כ״ז). אֲמַר אַרְבְּעִינֵּיהּ דְּיִלְקֵי, אָמַר לֵיהּ וּבַר נָשׁ דַּאֲמַר מִילְתָא דְאוֹרָיְיתָא יִלְקֵי, אֲמַר לָא הוֹרֵיתָ טָבָאוּת, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן, רְבִיעַ וְאַתְּ שָׁמַע, אֲמַר לֵיהּ אִם אֲתָא לָךְ בַּר עַמְמַיָא לְגַבָּךְ וְאָמַר אֲנָא בָּעֵי לְמִיתְעַבְדָא יְהוּדִי עַל מְנָת לְמִיגְזַר יָתֵיהּ בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי, מְחַלְּלִין עָלָיו אוֹ לֹא, הֱוֵי אוֹמֵר אֵין מְחַלְּלִין, לְפִי שֶׁאֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּלְּבָד, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִית אֲמַר לֵיהּ מִן הָן, אֲמַר לֵיהּ רְבִיעֵי: לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם (עזרא י׳:ג׳). אֲמַר לֵיהּ מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי, אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה (עזרא י׳:ג׳), אֲמַר לֵיהּ מֵאֵיזוֹ תּוֹרָה, דְּאָמַר: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם (דברים ז׳:ג׳), לָמָּה, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ, בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרְאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַגּוֹיָה וּמִן הַשִּׁפְחָה קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ. אֲמַר לֵיהּ חֲבוֹט חֲבָטָךְ דְּהוּא טָבָא בִּקְלָטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי, כֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי יָגֵעַ בָּהּ וְדוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר בָּהּ אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.
כל זה נסיתי בחכמה – ר׳ יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה אמר שלמה לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה וכיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
כל זה נסיתי בחכמה – לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (כתוב במלכים ברמז קע״ח).
גמיע הד׳ה אלאמור, אכ׳תברתהא באלחכמה, וקלת צ׳אנא אתחכם ואצל אליהא, פאד׳י בהא בעידה מני.
כל הדברים האלה ניסתי אותם על פי החכמה. וחשבתי לעצמי, אחכים ואשיג את החכמה, וראיתי שהיא רחוקה ממני.
כל זו נסיתי בחכמה – מוסב על מקראות שלמטן ולא על שלמעלן.⁠א
נסיתי בַחכמה – בַתורה.
אמרתי אחכמה – לדעת את זו.
והיא רחוקה ממני – ומה היא זו.
א. עיינו בהערות על רש״י בראשית כ״ד:ז׳, כ״ח:י״ז.
I have probed with wisdom – With the [wisdom of the] Torah.
I said I will be wise – To know the wisdom [of Torah].⁠1
But [it proved to be] far beyond me – And what is this?⁠2
1. Alternatively, if I consider myself a wise person [=אמרתי אחכמה], then it is beyond doubt that wisdom is very distant from me [=והיא רחוקה ממני]. (Rabbi of Kotzk)
2. Alternatively, the reason why the Torah proved to be far, i.e., I am unable to comprehend it, is because of me [=ממני] and not, God forbid, that the Torah is lacking. (Amtachas Binyomin)
כל זה נסיתי בחכמה – שהיתה החכמה מתנוססת עליו כמו הנס. וכן הוא אומ׳ ויתן י״י חכמה לשלמה כחול. וכתי׳ להלן יהודה וישראל רבים כחול. ס״א מה החול גדר לים אף חכמת שלמה גדרה לישראל דכתי׳ ותרב חכמת שלמה מכל חכמת מצרים וכתי׳ ויחכם מכל האדם.
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני – זו חכמת של פנים ושל אחור.
(כג-כד) כל זה נסיתי בחכמה – כל מה שאני מזהירך: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר (קהלת ז׳:ט״ז), אל תרשע הרבה ואל תהי סכל (קהלת ז׳:י״ז), כל אילו הדברים נסיתי בחכמה.
אמרתי אחכמה – אני אחכם מתוך חכמתי, ולא אסור (בבלי סנהדרין כ״א:).
והיא רחוקה ממני – שעל ידי דבר זה נענשתי.
דבר אחר: כל זה נסיתי בחכמה – אילו דברים הנזכרים למעלה.
אמרתי אחכמה – לדעת מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור.
והיא רחוקה ממני – כמו שמפורש בצדו:
רחוק מה שהיה – פתרונו: נתרחק ממני מה שהיה קודם שנברא העולם.
ועמוק עמוק מי ימצאנו – פתרונו: עומק רום ועומק תחת, כגון מה למעלה מה למטה, מי ימצאנו.
א[דבר אחר: כל זה נסיתי בחכמה – כל אילו דברים האמורים למעלה, נסיתי בחכמה הנזכרת למעלה.
דבר אחר: אמרתי אחכמה – לדעת תקנה כנגד אשה רעה האמורה למטה.⁠ב
והיא רחוקה ממני – כי רחוק ועמוק ומי ימצא, ואין תקנה כי אם טוב לפני האלהים ימלט ממנה (קהלת ז׳:כ״ו) ובמזלא תליא מילתא.
נתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה (קהלת א׳:י״ג) ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות (קהלת ב׳:ג׳) ודברתי עליהם והודעתי לבני האדם מה טוב לעשות. ובי״ת של בחכמה שננקדת בחטף, מלמד שפתרונו: בחכמה הנזכרת למעלה.
אמרתי אחכמה – עוד בדברים אחרים האמורים למטה.
והיא רחוקה ממני – פתרונו: לא אוכל להשיג אותה ולהגידה.
ומה היא הרחוקה ממני – זו היא שמפרש והולך: רחוק היה מה שהיה – אילו מעשים שאירעו בדורות הראשונים שלא כתבום לנו הנביאים בתורה ובנביאים ובכתובים.
ועמוק עמוק מי ימצאנו – אילו דברים שעתידין להיות שלא הוגדו לנו על ידי הנביאים, ואין אדם יכול למצא ולדבר לפי שהוא סתום בעומק.]
א. הביאורים בסוגריים המרובעים על פסוקים כ״ג-כ״ד מופיעים בכ״י לונדון 22413, אך חסרים בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
ב. כן צריך לומר. בכ״י לונדון 22413 (עם סימן למחיקה): ״למעלה״.
כל זו ניסיתי בחכמה – כל אודות דבר זה ניסיתי ברוב חכמתי.
שהרי אמרתי בלבי שאחכמה – בחכמות עמוקות.
והיא אותה חכמה עמוקה רחוקה ממני – שאיני יכול להבין ולעמוד בה.
כל זה – כל מה שאמרתי לך הכל נסיתי בחכמה – ובקשתי שאחכם יותר ומצאתי שהוא דבר רחוק. וזה מענין ואל תתחכם יותר (קהלת ז׳:ט״ז) כי עיקר מה שהיה הוא רחוק מאד שישיגנו אדם והבא עמוק מאד.
פירוש אחר: רחוק בקשתי חכמה ומצאתיה רחוקה, אף על פי כן השגתיה וְחָכַמתי.
ALL THIS HAVE I TRIED BY WISDOM. All that I have told you, I tested by employing wisdom. I thought that I would acquire additional wisdom.⁠1 I found that this was far and beyond [me].⁠2 Our verse is similar to: neither make thyself over wise (Kohelet 7:16).
[I said: I will get wisdom; but it was far from me,] for it is very difficult for a man to fully know that which occurred in the past.⁠3 [I similarly discovered that] the future,⁠4 too, is exceedingly deep.⁠5
Another interpretation [for: I said: “I will get wisdom” but it was far from me; that which is far off, and exceeding deep, who can find it out? is:] I sought wisdom and I found that it was far and beyond [me]. Nevertheless, I mastered it and grew wise.
1. Wisdom beyond that which I taught you.
2. Ibn Ezra's explanation of “I said: I will get wisdom'; but it was far from me.⁠"
3. Literally, "for it is very difficult for a man to really know the essence of that which occurred in the past.” Ibn Ezra believes that “far off” refers to the past. This interpretation believes that, I will get wisdom” but it was far from me refers to knowledge of the past.
4. That which is far off in the future
5. Ibn Ezra's paraphrase of "that which is far off, and exceeding deep; who can find it out?⁠"
(כג-כד) רחוק מה שהיהרחוקה ממני החכמה לדעת טעמי המאורעות שהיו כבר.
כל זו נסיתי בחכמה כוונתו ״כל זֶה״ ולכן נכתב ב-ה׳. הכוונה היא שאת כל מה שהזכיר הוא כבר בחן וניסה והניסיון הוכיח לו את זאת בוודאות וללא ספק.
אמרתי אני אחכמה והיא רחוקה ממני כלומר, למרות שעיינתי בעניינים והרביתי לבחון אותם וניסיתי לאמת אותם, למרות זאת ביקשתי תוספת חוכמה כדי שאגיע בדרך זו אל השיא, ואדע את אמיתות ההתחלות של הדברים, כמו התחלת העולם והאם לתנועה המעגלית יש התחלה או לא, ואם יש לה התחלה איך הייתה, וכך גם ראשית האדם וכיצד הנפש מגיעה אליו והאם יש לנפש קיום לפני הגוף או שהיא נוצרת יחד איתו, וכך גם האופן שבו הנבראים מקבלים צורות וכיצד הצורות סרות מהם והם מקבלים צורות אחרות. כמו כן רציתי לדעת את אמיתת הסוף של הדברים האלה, אם אכן יש להם סוף, ומהו מצב הנפש לאחר הפרידה מן הגוף וכיצד היא מגיעה לאושר או לסבל, וכל השאלות הדומות לכך בענייני תחילת כל דבר וסופו. התוצאה הייתה שמצאתי שהתכלית של העיון בשאלות האלה היא רחוקה מכדי להשיגה וקשה מדי בשביל כוח התפיסה של האדם שכוחותיו מוגבלים, ועל כך אמר ״והיא רחוקה ממני״.
וטעם כל זה נסיתי בחכמה – כלומר בחכמה זו. והנה זה הרחבת הביאור למה שקדם: אל תתחכם יותר (קהלת ז׳:ט״ז), כי שום אדם לא יוכל לבוא לתכלית זאת החכמה. אם כן העולה מכל זה שהנכון הוא לאחוז באמצעי, ובזה נגמר הפסק פעם שביעית.
כל זה נסיתי בחכמה (קהלת ז, כג) וגו׳ עד לך אכול בשמחה לחמך (שם ט, ז)
אמר, כל זה נסיתי בענין החכמה, הנה כשחשבתי שכבר השגתי דרוש מה, מצאתיו רחוק ממני, לקושי השגת האמת בהרבה מהדרושים. וזה לסבות רבות, אם מפני קושי ההגעה מהחוש מה שיצטרך אליו בהאמתת הדרוש ההוא, אם מפני שהחומר יטעה ויביא לחשוב בענין המקרי שהוא עצמי.
או ירצה בזה, אמרתי אחכמה ואם היא רחוקה ממני (שם ז, כג), הנה עם כל זה היה לי כוסף להשתדל בחכמה, וזה הכוסף הטבעי, הוא סבה אל שישיג האדם מה שישיג באופן מה כמו שבארנו בראש באורנו לדברי שיר השירים.
ועל זה אמר כל זה. כי הוא באמת בעל נסיון בזה והסבה לזה הן היא כי בהרבה דברים אשר חשב לדעת מצא חסרונו וסכלותו בצדו.
(כג-כד) [מכאן והלאה, יעסוק בחקר הבריאה, שהוא דבר רחוק מן השכל האנושי, ובחקר תכלית הבריאה, וחטאו של אדם הראשון]:
כל זה. כל מה שאומר1: נסיתי בחכמה. להתבונן ולצייר עניינו2: אמרתי אחכמה. בהיותו מפעולת הכח השכלי3: והיא רחוקה ממני. בהיות מדרגת השכל האנושי, שהוא כוחיי בלבד, רחוק ממדרגת העצם השכלי בפועל שהוא עם זה4 שֵׂכֶל בורא, ולכן רחוק מהשגתי מה שהיה, לצייר אופן ׳מה שהיה׳ במעשה בראשית5: ועמוק עמוק. ענין הבריאה שהיא פעולת פועל בלתי נושא6:
1. מה שאני עתיד לומר מכאן ואילך, כי מתחיל לדבר בעניין חדש, שהוא השגת בריאת העולם. אך אבע״ז פירש שהכוונה למה שאמר עד כה.
2. כלומר שהשתדלתי להשיגו בחכמתי ולהבין עניינו.
3. כלומר, חשבתי שאצליח להשיג זאת כיון שיש לי שֵׂכֶל המשיג עניינים שכליים. ואולי הכוונה לפעולת הבריאה שידבר בו, שחשב שיוכל להשיגו בשכלו כיון שהבריאה יש מאין נעשתה על ידי ה׳ שהוא רוחני ושכלי, ולכן חשב שבכח השכל האנושי להשיג זאת.
4. בנוסף על כך שהוא קיים בפועל ולא בכח בלבד.
5. למרות השתדלותי, לא השגתי את חכמתו של ה׳ בבריאת העולם, כי ׳חכמתו׳ של ה׳ ׳רחוקה׳ ושונה ׳ממני׳ - מחכמתי, וזאת משתי סיבות, א׳, כי השכל האנושי הוא שכל גרוע שאינו קיים בפועל כי אם בכח, ורק על ידי שישיג שלימות הוא הופך להיות קיים בפועל, ולכן קשה לו להשיג את שכלו של ה׳ בבריאה שהוא שכל רוחני בפועל. ב׳, שכלו וחכמתו של ה׳ הוא ׳שכל בורא׳, שיש לו כח לברוא יש מאין, מה שאינו מושג לשום שכל מלבדו, ולכן השכל האנושי אינו יכול להשיג זאת. וכ״כ רש״י: ׳אמרתי אחכמה - לדעת את החכמה, והיא רחוקה ממני, ומה היא זו, רחוק מה שהיה - את הדברים הרחוקים שהיו ביצירת בראשית׳.
6. שפעולת הבריאה היא הפעולה היחידה שנעשית מבלי שהיה לפני כן ׳נושא׳ שעליו תחול פעולה זו, כי כל שאר הפעולות נעשות על דבר ש׳יש׳, שהוא קיים כבר והפעולה לא באה אלא לשנות אותו, ורק הבריאה היא המצאת ׳יש מאין׳. וכ״כ רבינו באור עמים (פרק ׳יסודות׳): ׳בבריאה לא יפול נושא כלל, כמבואר מגדר הבריאה, שהיא המצאת דבר אַחַר אפיסות מוחלט..., כאשר טען החולק ואמר שלא יתהווה דבר מִלֹא דבר, הנה אם יובן מזה שלא יתהווה דבר זולתי מדבר אחר, נשיב שזה לא יצדק זולתי על פעולת ההווייות הנעשות מצורה לצורה, כי בכולן יצטרך המהווה אל נושא אשר בו יפעל, ובכן לא יתהווה דבר בכמו אלה זולתי מדבר אחר נושא לשתי הצורות זו אחר זו, אבל לא יצדק על הבריאה, כי אמנם לא יפול בה נושא כנזכר לעיל, וזה כי הבורא ממציא את הנושא ואת צורתה, ולכן אמר אבן רשד בספר ׳מה שאחר׳ [מאמר יב פרק יח] וז״ל, ׳אמנם האומרים ׳הבריאה׳ אומרים שהפועל ממציא את כל הנמצא מחדש, ואינו צריך בזה לחומר אשר בו יפעל, אבל בורא את הכל׳, עכ״ל׳. ושם (פרק ׳יסודות – חומר ראשון׳) כתב: ׳שגם שיצדק במוחלט שלא יתהווה דבר מִלֹא דבר, מכל מקום לא יצדק אמרנו שלא יתהווה דבר כי אם מדבר אחר זולתי בהוויות המתחדשות על ידי תנועת ההשתנות, כי בהן יצטרך הפועל אל נושא אשר בו יפעל ויוציאהו מן הכח אל אותו הפועל אשר לו כוחיות עליו..., אבל על הבריאה לא יצדק זה כלל, אבל יצדק הפכו, כי אמנם הבורא יפעל בריאתו ויחדש לא הצורה בלבד, אבל יחדש גם הנושא׳. וכ״כ בפרק ׳בריאה׳: ׳כי גם שלא יתהווה ׳דבר מן לא דבר׳, כי לא יהיה במציאות חלק דבר שאינו נמצא כלל באופן שיפול עליו הוראת ׳מן׳ ושיוכל להתהפך אל דבר אחר, לא יתחייב מזה שלא יתחדש ׳דבר לא מדבר׳ ובלתי שום נושא קודם, וזה בכח בורא ממציא הצורה ונושאה לא מדבר, כי אמנם למציאות הבריאה אשר היא המצאת מחודש אחר העדר מוחלט כאשר ביאר אבן רשד בביאור ספר ׳מה שאחר׳ לא יאות נושא אשר ממנו יתהווה מחודש בבריאה באופן שיתחייב הנמנע הנזכר, שתיבת ׳מן׳ שהיא מורה איזה נושא לא נאמר אותה על נעדר המציאות, אבל יאות בה היפך זה, רצוני לומר שהמחודש בבריאה יתחדש בהכרח לא מדבר ובלתי שום נושא, כי אמנם בה יתהווה הנושא עם הצורה בו, ובכן יתהווה בה מציאות כל המורכב׳. וכ״כ גם בפרק ׳הנפש׳. ובפירוש רבינו לבראשית (יז א) ביאר שזה כוונת השם ׳שד״י׳: ׳אני אל שד״י, אני הוא שיש די במציאותי לפעולה המיוחדת לי, והיא הבריאה שלא יפול בה נושא מתפעל, ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות, והיפך זה יקרה לכל נמצא זולת הבורא, כי אמנם לא יפעל שום פועל זולתו אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו, וכן לא יתפעל שום מתפעל אם לא ימצא איזה פועל שיפעול בו, ומזה יתחייב במופת ראייה מציאות הבורא ויחודו ושלימות פעלו על כל פועל זולתו אצל כל מתבונן׳. וכפירוש זה בשם שד״י על אותו הפסוק פירש באור עמים פרק ׳כלל העולה׳. וראה עוד פירוש רבינו להלן (יא ה-ו).
נסיתי – מלשון נסיון.
כל זה – כל מה שאמרתי הכל בחנתי בהתחכמות רב.
אמרתי אחכמה – רוצה לומר חשבתי להתחכם עוד יותר להשיג הכל, אבל ההשגה ההיא רחוקה היא ממני ואין להשיגה.
(כג-כד) ועכשו בא להוכיח אמיתת מה שאמר אל תתחכם יותר, וזה עשה באמרו כל זה נסיתי בחכמה: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, רחוק מה שהיה, ועמֹק עמֹק מי ימצאנו? – כלומר שאי אפשר לנו למצוא סבת כל הדברים ההווים בעולם, כי כבר קדמו לכל דבר סבות רחוקות לא נדעם; ולמה נתחכם יותר אחר שניגע לריק?
כל זה – בנקודת חולם לעשותו לשון נקבה על דרך שאומרים זו בלשון חכמים, וכן במלכים ב׳ ו׳:י״ט לא זֹה העיר.
נסיתי בחכמה – כל שיחכם אדם יותר יתברר לו כמה נשאר לו לֶחְכַּם באמת.
אמרתי אחכמה וגו׳ – היה שלמה מתקשה בהלכות פרה אדומה, שהמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא, והיינו שאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.⁠1 (יומא י״ד.)
1. ר״ל שכל טעמי המצות השיג לידעם זולת ענין זה, ועיין נדה ט׳ א׳ ובתוס׳ שם.
כָּל זֹה – כל מה שאמרתי1 נִסִּיתִי – בחנתי2 בַחָכְמָה – בהתחכמות רבה3, אָמַרְתִּי – חשבתי4 אֶחְכָּמָה – להתחכם עוד יותר להשיג הכל5, וְאולם ההשגה6 הַהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי ואין להשיגה7:
1. ר״י קרא, אבן עזרא, מצודת דוד.
2. מצודת דוד. ולקח טוב ביאר שהיתה החכמה מתנוססת עליו כמו הנס.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד. ואף נענשתי על התחכמותי זו, ר״י קרא. ורש״י ביאר פסוק זה על התורה ששלמה המלך ע״ה התנסה בחכמת התורה. ובמדרש, לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה אמרתי ״אחכמה והיא רחוקה ממני״, יומא יד., ילקוט שמעוני.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כד) רָח֖וֹק מַה⁠־שֶּׁ⁠הָיָ֑ה וְ⁠עָמֹ֥ק׀עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּ⁠וּ׃
That which is far off and exceedingly deep, who can find it out?
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותעודהכל
הָא כְּבָר אִתְרַחַק מִבְּנֵי נְשָׁא לְמִדַּע כָּל מַה דַּהֲוָה מִן יוֹמֵי עַלְמָא וְרָז יוֹם מוֹתָא וְרָז יוֹם דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא מַן הוּא דְּיִשְׁכְּחִינֵּיהּ בְּחוּכְמְתָא.
אן מא כאן בעידא, ואלעמיק אלסחיק מן ד׳א ילחקה.
אלא זה רחוק והעמקות שלו רחוקה, מי זה שישיג אותו?
רחוק מה שהיה – את הדברים הרחוקים שהיו ביצירת בראשית.
ועמוק עמוק – הוא. מי ימצאנו – שאין לי רשות להרהר בהן מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור.
That which was is far beyond me – The distant things that were in the Creation.
And so very deep it is; who can find it, – for I am not permitted to delve into them, what is above and what is below, what is before and what is after.⁠1 Furthermore–
1. See Maseches Chagigah 11b.
רחוק מה שהיה ועמוק עמוק זו – חכמת עומק רום ועומק תחת מי ימצאנו ס״א על חכמת התורה. מפני מה נאסר זה ונטהר זה מפני מה אפר פרה אינה מטמאה ומזה אפר טמא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

רחוק מה שהיה – עמוקה שהיתה כבר, כגון מעשה מרכבה וספר יצירה, רחוקה היא ממני, שאיני יכול לעמוד בה.
ועמוק עמוק – הוא אותו מעשה של חכמה יתירה זו, ומי הוא אותו שהוא ימצאנו – ברוב חכמתו.
וענין רחוק מה שהיה – כי מה שהיה הוא רחוק לבדו ודבר שלא עבר והיה יכול אדם לחפש עד שימצאנו, וזה ענין ועמק עמק מי ימצאנו – כענין מים עמקים עצה בלב איש (משלי כ׳:ה׳).
The meaning of that which was far off1 is: [I could not master] only that which was far off [from me].⁠2
The meaning of and exceeding deep, who can find it out? is: it is possible to seek and find that which is in existence.⁠3
And exceeding deep, who can find it out? (Prov. 20:5) is similar in meaning to Counsel in the heart of man is like deep water; but a man of understanding will draw it out (Ibid.).⁠4
1. Translated according to Ibn Ezra
2. I could not master that which happened in the past.
3. Literally, a thing which has not passed.
4. In other words, a man of understanding will understand difficult things. This interpretation reads our verse as follows: I said: “I will get wisdom but it was far from me; that is, I said: “I will learn what happened in the past (in time far off) but it was far from me. However, I was able to master that which exists, though it is exceeding deep.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

לאחר מכן הוא הסביר את שני החלקים ואמר רחוק מה שהיה כלומר ענייני ההתחלות ועמוק עמוק מי ימצאנו כלומר הסופים והתכליות.
רחוק מה שהיה (שם שם, כד) מענין הנמצאות, כשנעלה אותם אל התחלותיהם הראשונות ויסודותיהם, והוא עמוק מאד להשיגו.
ונתן הסבה ואמר רחוק הנה הוא המשיל קושי הענין הזה אל מי שהוא מביט אל ענין דק הרחוק. כי בזה ישיגנו הקצור משני פנים אם מצד דקות המובט ואם מצד הרוחק הרב המבדיל ביניהם. והמשל צודק מאד ברוב העיונים ההם בבחינת פשיטותם ודקותם ובבחינת רוב ההקדמות וההצעות הצריכות אליהם וכמו שאמר הרמב״ם ז״ל פרק ל״ג ח״א. ולזה ואין לתמוה על הטעות הנופל בו ואמר עמוק עמוק להפליג על הרוחק. וזה כי כשהרוחק הוא בחומר הוא יותר זר וקרוב לנמנע למצוא שם הדבר. והכוונה כי מק״ו ואין ראוי לסמוך על השליטים על מה שיגזרו לך מן השבוש והדופי אשר אתה צריך להשמר מהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

רחוק מה שהיה – הדבר אשר כבר היה רחוק הוא מלהשיגו.
ועמוק – רוצה לומר אף דבר ההוא אם דבר עמוק הוא אין להשיגו הואיל והוא עמוק, ומי אם כן יוכל למצוא אותו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

שהיה – לשון זכר מוסב אל זה שלפניו הראוי לנקודת סגול לעשותו לשון זכר; אחר כל התחכמותי, דבר שהיה רחוק מדעתי וקשה לה, נשאר רחוק כמו שהיה מקודם.
רָחוֹק הוא מלהשיג את1 מַה שֶּׁהָיָה – הדבר אשר כבר היה2, וְאם הדבר ההוא3 עָמֹק, גם אם הוא לא דבר שעבר4, בשל היותו5 עָמֹק אין להשיגו6, וּמִי אם כן7 יִמְצָאֶנּוּ – ימצא אותו?!8 :
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. אבן עזרא.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד. ורש״י ביאר את הפסוק על הדברים הרחוקים שהיו ביצירת בראשית שאין רשות להרהר בהן מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כה) סַבּ֨⁠וֹתִֽי אֲנִ֤י וְ⁠לִבִּ⁠י֙ לָדַ֣עַת וְ⁠לָת֔וּר וּבַקֵּ֥⁠שׁ חׇכְמָ֖ה וְ⁠חֶשְׁבּ֑וֹן וְ⁠לָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְ⁠הַסִּ⁠כְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃
I turned around, and my heart sought to know and to search out, and to seek wisdom and the scheme of things, and to know that wickedness is stupidity, and that foolishness is madness.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותעודהכל
חֲזָּרִית אֲנָא לְחַשָּׁבָא בְּלִבִּי וּלְמֵידַע וּלְאַלָּלָא וּלְמִתְבַּע חוּכְמְתָא וְחוּשְׁבַּן אֲגַר עוֹבָדוֹי צַדִּיקַיָּא וּלְמִדַּע פּוּרְעֲנוּתָא חוֹבָא דְּשָׁטְיָא וְסוּכְלְתָנוּ חוּלְחוּלְתָא דְּמַלְכוּתָא.
צרפת קלבי לאלמערפה ואלבחת׳, וטלב אלחכמה ואלחד׳ק, ומערפהֵ פסק אלגהל ואלסכ׳ף ואלרעונה.
הפניתי את לבי כדי לדעת ולחפש ולדרוש את החכמה והאומנויות. ולדעת את רשעת הטפש, וההוללות וקלות הדעת שלו.
ועוד סבותי לדעת ולתור ובקש חכמת – פרה אדומה, וחשבון – קץ הגאולה.
ולדעת רשע כסל – לעמוד על סוף דעתה של מינות וסכלות הוללות מעורבב וסכלות משועמם שבה.
So I turned about – To know and to search out and to seek the wisdom [=meaning] of the section dealing with the Red Heifer1 2 and the computation of the End [of exile] for Redemption.
And to know that wickedness is folly – To foresee the ultimate end of heresy, and "foolishness is madness,⁠" [i.e.,] the confusion and madness therein.
1. The numerical value [gematria] of "והיא רחוקה" equals 341, the same as "פרה אדומה.⁠"
2. The Gemara in Maseches Yoma 14a states, that verse 7:23 above "I said, 'I will be wise but it proved far beyond [והיא רחוקה] me,'" is referring to the Red Heifer, whose ashes render ritually clean one who has become contaminated by contact with a corpse, and yet these same ashes contaminate one who is ritually clean.
סבותי אני בלבי לדעת ולתור ובקש חכמה – חכמת התורה וחשבון של יום הדין וחשבון ברית עולם.
ולדעת רשע כסל – מפני מה באדם זה רשע כסל ובזה דעת חכמה. והסכלות הוללות שהאדם מתהולל ומשתטה בהם מאין באין לו לאדם כל אלה.
סבותי אני בלביא לדעת ולתור ובקשב חכמה וחשבון – פתרונו: כשראיתי שלא הייתי יכול לעמד על סדרו של עולם, נתייאשתי מהם, וסבותי את לבי לבקש חכמת העולם וחשבון של חכמה בחשבונות הכתובים בברייתא של ארבעים ותשע מדות.
ולדעת רשע כסל והסכלות והוללותג – בקשתי לדעת אי זהו רשע שהוא רע מכל הרשעיות, והכסילות שהוא קשה מכל הכסילות, ומצאתי אותו. כמו שמפרש והולך: ד[ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז׳:כ״ו).
דבר אחר: סבותי אני ולבי לדעת ולתור – פתרונו: כשראיתי שלא יכלתי לעמוד על שני דברים הנזכרים מן המקרא הזה, נתייאשתי מהם וסבותי אני ורציתי לדעת חכמה שיש לי אליהם דרך דברים הנראים בעין והנודעין בדעת ולתור על כל דבר ודבר מהם.
ובקש חכמה וחשבון – פתרונו: ובקש חכמה ולחשוב בה.
ולדעת רשע כסל – רשע של כסילות ושטות, לדעת למה מביא את האדם לבסוף. ולפי שיש רשע של חכמה כגון עצת אחיתופל שיעץ שהיא לתקנה כאשר ישאל איש בדבר האלהים (שמואל ב ט״ז:כ״ג), שינה כאן הלשון בין רשע כסל לרשע של חכמה.
והרבה דבר⁠{ים} כלל במקרא זה, כגון: לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון ולדעת רשע כסל והסכלות והוללות, וכל אחד פירש במקומו.]
א. כן בכ״י פרמא 2203 (וכן גם להלן ז׳:כ״ז), לונדון 7621, ובהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו בפסוק ובכ״י לונדון 22403: ״ולבי״.
ב. כן בנוסח שלנו בפסוק ובכ״י לונדון 22403, לונדון 7621. בכ״י פרמא 2203: ״ולבקש״.
ג. כן בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621, לונדון 22403, ובהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״הוללות״.
ד. הביאורים בסוגריים המרובעים מופיעים בכ״י לונדון 22413, אך חסרים בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
סבותי – אַה טוֹרְנַיי בלעז.
סבותי אני, וגם את לבי ודעתי סבותי, להבין בעינייני העולם – לדעת ולתור.
ובקש לבי לחקור חכמה וחשבון שהן בעולם.
ולדעת רשע של סיכלות וכסילות של הוללות – באותה רעה שהיא קשה ורעה מכל רעות שבעולם.
סבותי – הסיבותי פני ומחשבתי בלבי לדעת אם תתחבר החכמה והחשבון, שהוא פירושו מחשבת הדעת עם הַרֶשע והסכלות וההוללות.
I TURNED ABOUT. I turned about my face1 and the thoughts of my heart2 to know if wisdom3 and the reason of things—that is, beliefs4 based on knowledge5--can be joined with wickedness, folly, foolishness, and madness.⁠6
1. Our verse literally reads: “I turned about, and my heart.⁠" “I turned about” is short for “I turned about my face”; that is, my attention.
2. “My heart” is short for “the thoughts in my heart.” In other words, I turned about and my heart” is to be interpreted as: “I turned about my face (my attention) and the thoughts of my heart.”
3. The reference might be to wisdom acquired by reading or from the mouth of a teacher.
4. Literally, thoughts.
5. The knowledge of things. The reference might be to beliefs or knowledge based on empirical knowledge.
6. I tried to find out whether one can be wise, wicked and a glutton, at the same time.
סבותי אני ולבי כוונתו ״בלבי״. ״סבותי״ הוא מגזרת הכפולים, כמו שנאמר ״סבוני כדבורים״ (תהלים קיח:יב) במקום סבבוני, כמו ״סבבוני בכחש אפרים״ (הושע יב:א).
לדעת ולתור לידיעה ולעיון, ואלה שמות פועל, וכך גם ״ובקש חכמה״, וצריך להוסיף לו ל׳, כלומר ״ולבקש חכמה״.
וחשבון שהוא המחשבה, והכוונה היא מחשבה בריאה ויציבה, שכן דבר זה מושג בהליכה אחרי השכל והשתחררות מן הדמיון.
ולדעת רשע כסל הרשע שבטיפשות. ״כסל״ הוא סיכול אותיות של ״סכל״ (קהלת י:ו) ו״סכלות״.
והסכלות הוללות כלומר הרשע הולך בעקבות הטיפשות, וסיבת הטיפשות היא חוסר מוכנות וכשלים בחשיבה, שכן השיגעון נובע מנזק לחלקי המוח שהוא מקום כוחות התפיסה וההנהגה וההמשגה, כמו החשיבה והדמיון. כל מי שאחד מחלקי המוח שלו נפגע הרי שפעולתו של הכוח השוכן באותו חלק נפגעת גם היא, והתוצאה של זה היא נזק ליכולת ההמשגה וסוג של שיגעון. לפיכך ביאר כותב הספר שהטיפשות נובעת לעיתים מכך שהאדם גורם עוול לנפשו ועוסק בהנאות ואיסוף רכוש וכדומה, ולעיתים הוא תוצאה של מחלת מוח, בין אם המחלה הייתה קיימת באדם מלידתו, ובין אם היא נגרמה ע״י מקרה שקרה לאדם אחרי שבא לעולם ויצא מבטן אמו.
והפעם השמינית יתחיל: סבותי אני ולבי לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון וג׳, כי החכמה והחשבון הזה הוא הקצה הראשון, ורשע וכסל והסכלות והוללות זה הקצה האחרון.
חכמה וחשבון – חכמה היא ידיעת הנמצא במה שהוא נמצא והיא הפילוסופיא הראשונה כי היא הראויה יותר שתקרא חכמה, כמו שהתבאר בספר ״מה שאחר הטבע״. ואפשר שכלל עמה חכמת הטבע שנושאה הוא הנמצא המתנועע מצד מה שהוא מתנועע, כי זאת החכמה קרובה מאד לפילוסופיא הראשונה. והנה הרבה מהקודמים לא שמו בכאן חכמה יותר כוללת מחכמת הטבע כמו שזכר הפילוסוף. וחשבון הם החכמות הלמודיות אשר יעינו במספרים והשעורים שכל אחד מהם ישיגהו החשבון.
רשע כסל – הוא הרשע שסבתו הכסילות והוא ההמשך אל האשה וזה שעם שהוא עוון פלילי הנה אין בו שום תועלת אבל יש בו השחתה לעצמו מצד הפועל בעצמו ומצד הרע שאפשר שיקרה לו מזה, כמו שבאר בספר משלי במקומות רבים.
סבותי (שם שם, כה) עצמי ולבי לחקור בענין הנמצאות ולבקש חכמת הטבע וידיעת הנמצא במה שהוא נמצא והחכמות הלמודיות, ולחקור מה הוא הרשע היותר מגונה והוא המיוחס אל הסכלות והכסילות שהוא ההוללות.
וסבותי יר׳ כי זה אשר יעצו לבלתי שמוע לעצת השליטים האלו מצאו נכון כאשר עיין היטב הוא ולבו גם יחד. והכונה הסכמת כחותיו הראויים להקרא על זה עם שכלו לדעת ולתור ולבקש חכמה וחשבון המעשים שהוא החכמה והצדקות יחד.
ולדעת – ולחקור ברשע כסל הן שיהיה רשע לכלות שהוא רשע קנייני או רשע הוללות שהוא רשע העדרי כמו שזכר ראשונה. ומלת כסל כוללת שתיהן. והמה אלה השני ענינים אשר אמר עליהן אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר: אל תרשע הרבה ואל תהי סכל.
סבותי. פניתי1: אני וליבי. ׳אני׳ מן החומריות, ׳ולבי׳ כמו כן פנה מכל עיון אחר2: לדעת. במופת3: ולתור. במחקר עיוני4: ובקש. בספרי הקדמונים5: חכמה. כוונת האל במציאות6: וחשבון. סיבת המספר הקצוב במיני הנמצאים הנפסדים7, שהם באופן שאם ירצה האדם להוסיף עליהם איזה מין חדש בהרכבה, לא יתמיד אותו המין המחודש, שלא יוליד בדומה8, כמו שהתבאר בנסיון ממיני הפרדות והצמחים המורכבים משני מינים9: ולדעת רשע כסל. של נחש10, איך בהיותו ערום11 לא ירא מהעונש12: והסכלות. של חוה שהתפתתה לתאוות המאכל ולא יראה מהעונש שהזכירה היא בעצמה13: והוללות. של אדם שנפתה לדברי הנחש ונהפך למינות14, ונפתה גם כן לאכול מפרי העץ לבקשת אשתו, עם סכנת עונש המוות15:
1. ׳הסבותי פני ומחשבותי בלבי׳ (אבע״ז).
2. ׳סבותי׳ מוסב על שני דברים, על ׳אני׳, ועל ׳לבי׳, כלומר פניתי את ׳אני׳, את עצמי, מן החומריות שמעכבת את ההתבוננות השכלית, אך גם פניתי את ׳לבי׳ מהתבוננות בעניינים שכליים אחרים, כדי להשקיע את כל עיוני בנושא זה.
3. בראיות מוכחות.
4. לחקור את הדבר בעיון שכלי. וראה מש״כ לעיל (א יג).
5. ה׳בקשה׳ שייכת בדבר שהוא קיים ויש למצוא היכן הוא, לכן הכוונה למה שכבר כתבו הקדמונים בספריהם.
6. הטעם שברא ה׳ את כל המציאות. וכינה את תכלית הבריאה ׳חכמה׳, כי הבריאה נעשתה בחכמתו של ה׳, על ידי שמשכיל את עצמו, כמו שביאר רבינו באור עמים (פרק בריאה), וכתב שם אחרי שביאר זאת ׳ועל זה נראה שתמה המשורר באמרו (תהלים קד כד) ׳מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית׳, כלומר שמציאות כולם היה מידיעת האל וחכמתו, ולא היתה ידיעת האל בהם מצידם, ולזה היא נפלאת בעיניו׳. ובתהלים שם כתב רבינו ׳כולם בחכמה עשית - שעשית כולם בחכמה מכוונת אל התכלית המפורסם מהם׳, ושם (פסוק כט-ל) ׳והנה זאת ההתמדה בחזרת חלילה לא תצוייר שתהיה לשום תועלת במציאות ולא תיוחס לפועל נצחי בחכמה כמוך אם לא יהיה בהם איזה תכלית נכבד נצחי׳. ובאור עמים בסוף הפרק שם ביאר שזו כוונת הפסוק בספר משלי (ג יט) ׳ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה׳, ע״ש. [ובתרגום ירושלמי תרגם ׳בראשית׳ – בחוכמתא, וראה רמב״ן שם].
7. המספר של סוגי הנמצאים הגשמיים, שאינו משתנה, כי אף שמשתנה מספר היחידות שמאותו הסוג, בכך שחלקם מתבלים או מתים ואחרים נולדים, אך מספר המינים קיים באותו אופן, ואינו משתנה.
8. אם ירצה האדם לברוא מין חדש על ידי הרכבת שני מינים, לא יהיה לאותו המין החדש קיום, כי לא יוליד אחרים הדומים לו, ונמצא שחידוש מין נוסף אינו אלא לזמן קצר, ולאחריו ישוב מספר המינים להיות כפי שברא ה׳ בעת בריאת העולם.
9. בקידושין (יז.) מבואר שהפרד שהוא מורכב מחמור וסוס אינו מוליד, ורבינו מעיד מן הנסיון שכן הדבר בפירות המורכבים משני מינים שלא יצמחו כראוי. ובבראשית (א יא) כתב רבינו: ׳עץ פרי עושה פרי למינו, כי המורכב משני מינין לא יוליד, ויהי כן, נתקיים כן, בלתי שיקבל הפחות והיתר, באופן שאם יקרה צמח מורכב משני מינים לא יוליד׳, וכ״כ אבע״ז בשיטה אחרת שם והרמב״ן בויקרא (יט יט). והרא״ם (ויקרא שם) תמה על כך שהרי בחוש רואים שהמורכב יוליד. והרמב״ן שם כתב שהמינים הקרובים זה לזה אמנם מולידים זה מזה, אך גם הם זרעם נכרתת, וכמו שמצינו בפרידות שאינם מולידים. ובספר ביכורי שלמה (אות קס״ג) כתב שאין כוונת רבינו אלא לגרעיני המורכבים, אבל יחורי הענפים מצמיחים גם במורכב. אך יישוב זה נסתר ממש״כ רבינו כאן שאין שינוי במספר המינים בגלל שלא ניתן להרכיב דבר, הרי שאין שום דרך להרכיב מין חדש שיתקיים לאורך זמן.
10. וכמו כן סבותי ופניתי להבין עניין ׳כסל של נחש׳.
11. בבראשית (ג א) ׳והנחש היה ערום מכל חית השדה׳.
12. שנענש לבסוף על שהסית את חוה, כמו שכתוב (שם פסוק יד) ׳ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך׳.
13. איך חוה נתפתתה על די הנחש כאשר בעצמה אמרה (שם פסוק ג) ׳ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון׳.
14. בסנהדרין (לח:) ׳ואמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון מין היה, שנאמר ויקרא ה׳ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה, אן נטה לבך׳. והמינות היתה כי הנחש כשהסית את חוה, גרם לה ׳לייחס קנאה ושקר חס ושלום לאל יתברך, וצייר שאסר אותו הפרי כדי שלא ישיגו בו התועלת להיות כאלהים, ושלא יסבב מות כלל׳ (לשון רבינו בבראשית ג ד), וגם אדם הראשון קיבל דבריה, ולכן בעונשו כתוב ׳כי שמעת לקול אשתך - ביחסה לאל יתברך שקר וקנאה׳, ו׳בשביל ששמעת וקבלת את סברתה לחשוב אֶל ה׳ תּוֹעָה׳ נענש (שם פסוק יז). ובשיעוריו של רבינו כתב: ׳ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך - וזהו עוון אחד שהיית מין, וכן אמרו ז״ל אדם הראשון מין היה, דכתיב ׳ויאמר לו איכה׳ - אן נטה לבך׳.
15. על אף שידע שמסתכן בכך בעונש מוות. ולזה פינה קהלת את לבו להתבונן, מצד אחד בכוונת ה׳ בבריאה, ומצד שני בהבנת סיפור חטאו של אדם הראשון, שלפי פשוטו אינו מובן, הן מצד הנחש, הן מצד חוה, והן מצד אדם. ובכל זה רמז רבינו לפירושו בעניין עץ הדעת שהנחש הוא כח הדמיון, וכח המתאווה רכב עליו, שהיצר הרע השתמש בכח הדמיון כדי להסית את האדם לבחור באכילת עץ הדעת הגורמת להכיר בעריבות הדבר ולהימשך אליו על אף שסופו להזיק, ולמאוס במה שהוא נראה רע, אבל הוא הטוב האמיתי, וזה מה שגרם לכך שהאדם נמשך אחרי ההבל הזמני של חיי שעה, ומואס בחיי עולם. וזה יסוד מגילת קהלת והנושא המרכזי בו, להוכיח שחיי שעה כשהם לשם עצמם הם ׳הבל הבלים׳ ואין להם ערך. וראה מש״כ במאמר ׳מגילת קהלת – תכלית הבריאה וחיי האדם׳ (פרק ב) בעניין זה באריכות בס״ד.
ולתור – ענין חפוש ובקור.
וחשבון – מלשון מחשבה וכן כי אין מעשה וחשבון (קהלת ט׳:י׳).
כסל – מלשון כסיל.
והסכלות – שטות.
הוללות – שעמום.
סבותי אני ולבי – הסיבותי פני ומחשבות לבי לדעת ולחפש ולבקש ענין החכמה.
וחשבון – רוצה לומר מחשבת בינה להבין דבר מתוך דבר הבא במחשבה ובעיון רב.
ולדעת – רוצה לומר מהם להעריך ולדעת גרעון הרשע אשר באדם כסיל, והשטות שיש בהוללות ושיעמום כי אין דבר ניכר אלא מפאת הפכו.
ואחרי ראותי שאין תועלת ברוב התחכמות, סבותי אני (ענינו סָבַבְתִּי, והוא פועל עומד, פניתי אני) ולבי לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון שלה, כלומר לחשב ערכה בערך הסכלות,
ולדעת רשע כסל – וכן לדעת מומי הכסילות ומה רע יש בה.
והסכלות הוללות – ראיתי כי באמת הסכלות היא הוללות.
וחשבון – לדעת ערך הדברים באמת.
רשע כסל – הסכלות המביאה לידי מעשה רשעה והסכלות האחרת המביאה לידי מעשה שוטות ולא מצאתי הפרש ביניהן כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שוטות (אמרו רז״ל בחכמתם), ואין בור ירא חטא.
סַבּוֹתִי – הסבתי1 אֲנִי את פני2 וְלִבִּי – ומחשבות ליבי3 לָדַעַת וְלָתוּר – ולחפש4 וּבַקֵּשׁ – ולבקש את עניין5 הַחָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן – ומחשבת בינה, ולהעריך6 וְלָדַעַת את גרעון הָרֶשַׁע כֶּסֶל – אשר באדם כסיל7, וְלעמוד על סוף דעתה של8 הַסִּכְלוּת – השטות9 שיש בַּהוֹלֵלוֹת בשיעמום10, כי אין דבר ניכר אלא מפאת הפכו11:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. להבין דבר מתוך דבר הבא במחשבה ובעיון רב, מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. רש״י.
9. מצודת ציון.
10. מצודת ציון.
11. מצודת דוד. ורש״י ביאר את הפסוק לדעת ולתור ולבקש חכמת פרה אדומה, וחשבון קץ הגאולה, ולדעת רֶשַׁע כֶּסֶל דהיינו לעמוד על סוף דעתה של מינות, וסכלות והוללות שבה. ולקח טוב ביאר חכמת התורה וחשבון של יום הדין וחשבון בריאת העולם, ומפני מה באדם זה רֶשַׁע כֶּסֶל ובזה דעת חכמה, והסכלות הוללות שהאדם מתהולל ומשתטה בהם מאין באין לו לאדם כל אלה.
תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כו) וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗⁠וֶת אֶת⁠־הָֽאִשָּׁ⁠ה֙ אֲשֶׁר⁠־הִ֨יא מְ⁠צוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖⁠הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּ⁠לֵ֣ט מִמֶּ֔נָּ⁠ה וְ⁠חוֹטֵ֖א יִלָּ֥⁠כֶד בָּֽהּ׃
I find more bitter than death the woman whose heart is snares and traps, whose hands are chains. Whoever pleases God shall escape from her; but the sinner will be ensnared by her.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וְאַשְׁכָּחִית אֲנָא פִּתְגָם דִמָרִיד עַל אֱנָשׁ יַתִּיר מִן מְרִיר יוֹם מוֹתָא יָת אִתְּתָא דְּהִיא עַבְדַת עָקִין סַגִּיאִין לְבַעְלָהּ וּמְצָדְתָּן וְתַקְלָן בְּלִבָּהּ כְּפִיתָן יְדָהָא בְּדִיל דְּלָא לְמִפְלַח בְּהוֹן תַּקִין קֳדָם יְיָ גְּבַר דִי יַפְטִיר יָתָהּ בְּגֶּט פְּטּוּרִין וּמִשְׁתְזֵיב מִנָּהּ וְחַיָּבָא קֳדָם יְיָ גְּבַר דְיִסְּבִּנָּהּ וְאִתְלְכַד בִּזְנוּתָהָא.
[א] וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה וגו׳ – רַבָּנָן אָמְרֵי עַל יְדֵי שֶׁהִיא תּוֹבַעַת בְּיָדוֹ דְבָרִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶן, סוֹף שֶׁהִיא מְמִיתָה אוֹתוֹ מִיתָה מָרָה. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד בַּר נָשׁ דַּהֲוָה לֵיהּ מְגִיר לִיסְטִים, וַהֲוָה נָפֵיק וּמְקַפַּח בְּלֵילְיָא, וְזָיֵין בְּנֵיהּ וּבְנָתֵיהּ בִּימָמָא. אָמְרָה לֵיהּ אִנְתְּתֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ מַה בִּישׁ גַּדָּא דְּהַהִיא אִתְּתָא דְּאִידְבַּקַּת לָךְ. אָמְרָה לֵיהּ לֵית אַתְּ חָמֵי בְּנוֹי דִּפְלַן מְגִרַן הֵיךְ אָכְלוֹן וְשָׁתוֹן, אֲמַר לָהּ אַתְּ בָּעֵי אַעֲבֵיד מַה אִיהוּ עָבֵיד. אָמְרָה לֵיהּ וּמַה אִית בֵּיהּ, אָמַר לָהּ אֵייזֵיל פַּיְיסֵיהּ עִמִּי דַּאֲנָא אָזֵיל עִימֵּיהּ, אֲזַלוּן וּפַיְיסוּנֵיהּ וּנְסַב יָתֵיהּ עִמֵּיהּ, נְפַק בְּהַהוּא לֵילְיָא נְפַק לִיסְטָאָה וְתַקֵּין תַּזְקִיטָא בַּתְרֵיהוֹן, דֵּין דַּהֲוָה חַכִּים שְׁבִילַיָּא עֲרַק וְאִישְׁתֵּיזַב, וְדֵין לָא הֲוָה חַכִּים שְׁבִילַיָּא אִיתְצַיַּיד וְאִיצְטְלֵב, וּקְרוֹן עֲלוֹי לְקִישׁ לִסְטִים בָּכִיר לַצְּלוּבִים.
[ב] שְׁלשָׁה דְבָרִים קָשִׁין לַגּוּף, מַכַּת הַלֵּב קָשָׁה לַגּוּף, מַכַּת חֳלִי מֵעַיִם קָשָׁה לַגּוּף מִמַּכַּת הַלֵּב, וְחֶסְרוֹן כִּיס קָשָׁה מִכֻּלָן.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַרְבָּעָה עָשָׂר דְּבָרִים קָשִׁין זֶה מִזֶּה, וְכֻלָּן מִתְגָּאִין זֶה מִזֶּה, תְּהוֹם קָשֶׁה וְהָאָרֶץ מִתְגָּאָה עָלָיו שֶׁהוּא כָּבוּשׁ עָלֶיהָ. הָאָרֶץ קָשָׁה וְהֶהָרִים קָשִׁין מִתְגָּאִין עָלֶיהָ. הָהָר קָשֶׁה וְהַבַּרְזֶל מִתְגָּאֶה עָלָיו וְשׁוֹבְרוֹ. בַּרְזֶל קָשֶׁה וְהָאֵשׁ מְפַעְפַּעְתּוֹ. הָאֵשׁ קָשָׁה וְהַמַּיִם מִתְגָּאִין וּמְכַבִּין אוֹתָהּ. הַמַּיִם קָשִׁים עֲנָנִים סוֹבְלִין אוֹתָן. עֲנָנִים קָשִׁין הָרוּחַ מְפַזַּרְתָּן. הָרוּחַ קָשֶׁה וְהַכֹּתֶל מִתְגָּאֶה וְעוֹמֵד בּוֹ. כּוֹתֶל קָשֶׁה אָדָם מִתְגָּאֶה וְסוֹתְרוֹ. אָדָם קָשֶׁה וְצָרָה מְחַלְחַלְתּוֹ. צָרָה קָשָׁה וְהַיַּיִן מִתְגָאֶה וּמְשַׁכְּחָהּ. יַיִן קָשֶׁה וְהַשֵּׁנָה מְפִיגַתּוּ. שֵׁנָה קָשָׁה וְחֳלִי מִתְגָּאֶה וּמְטַלְטְלָהּ. חֹלִי קָשֶׁה וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתְגָּאֶה וְנוֹטֵל אֶת נַפְשׁוֹ. וְאִשָּׁה רָעָה קָשָׁה מִכֻּלָּן.
[ג] אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים – שֶׁהִיא צָדָה בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה. אֲסוּרִים יָדֶיהָ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִילוּלֵי שֶׁכָּתַב בָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ, הָיְתָה אוֹחֶזֶת בָּאָדָם בַּשּׁוּק וְאוֹמֶרֶת בּוֹא וְהִזָּקֵק לִי. לְכַלְבָּה נוֹשֶׁכֶת שֶׁאֲחָזָהּ בְּעָלֶיהָ בְּשַׁלְשֶׁלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְשׁוּרָה אוֹחֲזָה בָּאָדָם בַּשּׁוּק בִּבְגָדָיו, כָּךְ אִלּוּלֵי שֶׁכָּתַב בָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ, הָיְתָה חוֹטֶפֶת בָּאָדָם בַּשּׁוּק, רְאֵה מַה כְּתִיב: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי (בראשית ל״ט:י״ב). טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּהּ, זֶה יוֹסֵף, וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ, זֶה פּוֹטִיפַר.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב – זֶה פִּנְחָס. וְחוֹטֵא, זֶה זִמְרִי.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב – זֶה פַּלְטִי. וְחוֹטֵא, זֶה אַמְנוֹן. רַבִּי אִיסֵי דְקֵיסָרִין פָּתַר קְרָיָיה בְּמִינוּת, טוֹב, זֶה רַבִּי אֶלְעָזָר. וְחוֹטֵא, זֶה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוּרְיָא.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב – זֶה אֶלְעָזָר בֶּן דָּמָא. וְחוֹטֵא, זֶה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סָאמָא.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב – זֶה חֲנַנְיָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְחוֹטֵא, אֵלּוּ בְּנֵי כְּפַר נַחוּם.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב – זֶה יְהוּדָה בֶּן נְקוֹסָא. וְחוֹטֵא, אֵלּוּ הַמִּינִים.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב – זֶה רַבִּי נָתָן. וְחוֹטֵא, זֶה תַּלְמִידוֹ.
דָּבָר אַחֵר: טוֹב – זֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְחוֹטֵא, זֶה אֱלִישָׁע.
ומוצא אני מר ממות את האשה – עשרה דברים קשים נבראו בעולם כהשותפין ואשה קשה מכולן.
טוב לפני האלהים – זה יוסף.
וחוטא – זה פוטיפרע.
ומאי אסורים ידיה – משל לכלבא נושכית שהיא מנשכת בני אדם מה עשה להנצל בה קשר לה שלשלת ואעפ״כ היתה נושכית כך אילולי שכתוב בה אסורים ידיה כיון שאדם יוצא לשוק אומרת לו בא ושמש עמי כשם שעשתה אשת פוטיפר שנאמר ותתפשהו בבגדו וגו׳ (בראשית ל״ט:י״ב).
ד״א טוב לפני האלהים – זה פלטי בן ליש.
וחוטא – זה אמנון.
ד״א טוב לפני האלהים – זה בועז. וחוטא – זה שמשון.
ומוצא אני מר ממות – רב כי הוה מפטר מבי רבי חייא א״ל רחמנא ליצך ממידי דקשה ממותא, אמר מי איכא דקשה ממותא, נפק דק ואשכח דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה, רב הוה מצערא ליה דביתהו, א״ל עבידי טלופחי עבדא ליה חימצי, חימצי עבדא ליה טלופחי, כי גדל חייא בריה אפיך לה אמר ליה איעליא אמך, א״ל אנא הוא דאפכינא לה, א״ל היינו דאמרי אינשי דנפק מינך טעמא לילפך ואת לא תעביד הכי שנאמר למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו, במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא. מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב, מוצא דכתיב ומוצא אני מר ממות, ואמר רבא בוא וראה כמה טובה אשה טובה וכמה רעה אשה רעה, כמה טובה אשה טובה, דכתיב מצא אשה מצא טוב, אי בגווה משתעי קרא כמה טובה שהכתוב משבחה, אי בתורה משתעי קרא כמה טובה שהתורה נמשלת בה, כמה רעה אשה רעה דכתיב ומוצא אני מר ממות, אי בגווה משתעי קרא כמה רעה שהכתוב מגנה, ואי בגיהנם משתעי קרא כמה רעה שגיהנם נמשלה בה.
את האשה אשר היא מצודים וחרמים – צדה בעולם הזה וצדה לעולם הבא, המצודה הזו צדה ביבשה ולא בים והחרם הזה צד בים ולא ביבשה, אבל האשה צדה בים וביבשה.
טוב לפני האלהים ימלט ממנה – זה יוסף, וחוטא ילכד בה – זה זמרי.
טוב לפני האלהים – זה בועז, וחוטא ילכד בה – זה שמשון.
טוב לפני האלהים – זה פלטי, וחוטא – זה אבשלום.
טוב לפני האלהים – זה שרואה אשה במטה ובורח, וחוטא ילכד בה – זה שנתפש עמה (כתוב ברמז ע״ח).
אסורים ידיה – משל לכלבא נושכת שהיתה מנשכת בני אדם, מה עשה לה בעלה קשר לה שלשלת ואעפ״כ נושכת, כך אלולא שכתוב בה אסורים ידיה כיון שאדם יוצא לשוק היתה אומרת לו בוא ושמש עמי כמו שעשתה אשת פוטיפר ותתפשהו בבגדו וגו׳.
פאלפית אשד ואמר מן אלמות, אלאמראה אלתי הי כאלמצאיד, וקלבהא כאלשבאך, וידיהא סגון, פאלמרצ׳י ענד אללה ינגו מנהא ויתכ׳לץ, ואלכ׳אטי ינתשב מעהא.
ואז (אחרי חקירה ודרישה וכל הנ״ל) מצאתי שהאשה יותר גרועה ויותר מרה מהמות (מאמר זה קשור עם המשך הפסוק). [אשה כזאת] אשר היא כמו הפחים (מצודות) והלב שלה כמו רשתות וידיה כלא. (האדם) הרצוי לפני ה׳ ינצל וימלט ממנה, והחוטא יתקע עמה.
ומוצא אני מר וקשה ממות – שהיא קשה מעשרה דברים הקשים שנבראו בעולם, כדאיתה בהשותפין (בבלי ב״ב י׳.). ומוצא אני מר וקשה ממנה את האשה – זו מינות.
וחרמים לבה – לשון מכמורת כמו יגורהוא בחרמו יאספהו במכמרתו (חבקוק א׳:ט״ו).
אסורים ידיה – משהחזיקה באדם הרי הוא כנקשר בקישורי עבותות.
אסורים – שם דבר של קישורים, כמו וימסו אסוריו מעל ידיו (שופטים ט״ו:י״ד), אסוריו – קישוריו, כך פתר מנחם.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י לוצקי 778, לונדון 27298: ״יגירהו״. בכ״י לייפציג 1: ״יגירוהו״.
And I find more bitter than death – Which is the severest of the ten harsh things that were created in the world, as it is [stated] in [Maseches] Bava Basra, in [the chapter entitled] "The Partners.⁠"1 "And I find more bitter" and severe than it, "the woman,⁠" this refers to heresy.
Whose her heart is full of [traps and] nets – An expression of a net, as in, "he catches them in his net and gathers them in his trawl.⁠"2
Her hands as chains – Once she seizes a man, he is as though bound with thick ropes.
Chains – אֲסוּרִים is] a noun meaning "bonds,⁠" as in, "and his bonds אֱסוּרָיו melted,⁠"3 meaning his bonds, and so did Menachem explain it.
1. 10a.
2. Chavakuk 1:15.
3. Shofetim 15:14.
ומוצא אני מר ממות את האשה – הזונה והרעה אשר היא מצודה וחרמים לבה אסורים ידיה שהיא צרה בים וביבשה. המצודים והחרמים הם בים ובית האסורים ביבשה. ידיה מקומה כגון יד חזית והוא מקום התורף. טוב לפני האלהים ימלט ממנה כגון יוסף שנמלט מאשת פוטיפר.
וחוטא ילכד בו – (זמרי) שנלכד בכזבי בת צור. ס״א מר ממות את האשה זו מינות שמתעה את העולם להדיחם מתחת כנפי השכינה וכן כל דת רע שהוא חוץ מתורת משה איש האלהים ומחכמי ישראל נקראו מר ממות.
ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה – לשון מכמורת, כמו: יגורהו בחרמו {ו}⁠יאספהו במכמרתו (חבקוק א׳:ט״ו).
אסורים ידיה – משהחזיקה באדם הרי הוא כנקשר בעבותות.
אסורים – שם דבר של קשורים, לְיַימֵש בלעז. כמו: וימסו אסריו (שופטים ט״ו:י״ד) – קישוריו, כך חברו מנחם (מחברת מנחם ״אסר״).
טוב לפני האלהים מתרחק ממנה ונמלט, וחוטא מתקרב אצלה ונלכד בה.
א[דבר אחר: ומוצא אני מר ממות – פתרונו: כשתרתי בלבי לדעת כסל מצאתי דבר זה רע וקשה מכולן, ואיזו היא האשהב לא נאמרה כאן אלא את האשה – פתרונו: את האשה זונה הנזכרת בספר משלי בהרבה מקומות, כמו שמפרש שם: כי שחה אל מות ביתה (משלי ב׳:י״ח), הולך אחריה פתאם כשור אל טבח יבוא (משלי ז׳:כ״ב). והמשילה למצודים וחרמים שהבהמות והעופות נלכדים שם, אף היא בחלק שפתיה תדיחנו (משלי ז׳:כ״א) לאדם.
אסורים ידיה – פתרונו: בני אדם אסורים בידיה, כמו: אתה ידך גוים הורשתה (תהלים מ״ד:ג׳) – פתרונו: מה שהם נמשכים אחריה ובועלים אותה, הם הקישורים שהיא אוסרת בידה את בני האדם, והיא הורגתם כו׳, שנאמר: עד יפלח חץ כבדו (משלי ז׳:כ״ג).
טוב לפני האלהים ימלט ממנה – אפילו כשתפגעהו ותפרוש רשתה, לא יפול בה.]
א. הביאורים בסוגריים המרובעים מופיעים בכ״י לונדון 22413, אך חסרים בכ״י פרמא 2203, לונדון 7621.
ב. כן בכ״י לונדון 22413. ואולי צ״ל: ״אשה״ בלא ה׳ הידיעה.
ומוצאא אני – ואני מצאתי דבר אחד בעולם שהוא יותר {מר} ממות, והיא: אשה רעה,
ולבה מצודים וחרמים – לצוד בני אדם להפילם בפחי מוקשי חרמיה.
אסורים ידיהב – וידיה בית האיסורין לאסור בהן בני אדם.
ומי שהוא טוב לפני הקדוש {ב״ה} נמלט ממנה – שאינו נופל בידיה, ומי שהוא חוטא נלכד בה.
ומוצא אני – לפי שאמר למעלה: ובקש חכמה (קהלת ז׳:כ״ה), נופל אחריו לומר: לשון מציאה, שבדבר שמוסב בו לשון בקשה, מוסב בו לשון מציאה.⁠ג
מצודים וחרמים – לשון מכמורת ורשתות.
ימלט ממנה, ילכד בהד – לשון לכידה ומליטה נופל בה לומר, לפי שהמשילה לפחים ורשתות, כמו: הציבו משחית אנשים ילכדו (ירמיהו ה׳:כ״ו), משחית הוא לשון מכמורת, כמו: המצב והמשחיתה (שמואל א י״ד:ט״ו), נפשינו כציפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו (תהלים קכ״ד:ז׳).
א. כן בפסוק, וכן להלן. בכ״י המבורג (כנראה למטרת בירור ההיגוי): ומוציא.
ב. כן בפסוק. בכ״י המבורג: ידיה אסוריה.
ג. כן לעיל. בכ״י המבורג: מוציאה.
ד. כן בפסוק. בכ״י בטעות: ולהרבה.
ה. בכ״י המבורג: המשחית.
ומוצא – מצא החֶשק יעור עיני חכמים ויסלף1 מחשבותם ותתבלע חכמתם. ומלת מוצא פועל על משקל קורא. ומוצא רוח (תהלים קל״ה:ז׳) מן הבנין הכבד גם הוא פוֹעֵל ובא מלעיל בעבור היות הטעם באות הראשון במלה שאחריו.
ומצודים – הוא מן ציד על משקל מרומים (ישעיהו ל״ג:ט״ז) והוא מהפעלים שהעין שלהם איננו שלם.
וחרמים – כעין רשת, משטח חרמים (יחזקאל כ״ו:ה׳) כמוהו. והענין שאין לב האשה ומחשבותיה בכל רגע כי אם לשטוח חרמים לצודד נפשות, וידיה כמו בית האסורים.
וענין ילכד בה – ברשתה. ואמר כי המות היה לחכם טוב מהחשק.
1. השוו ללשון הפסוק בדברים ט״ז:י״ט.
AND I FIND MORE BITTER THAN DEATH THE WOMAN. Kohelet found that lust blinds the eyes of the wise, perverts their minds,⁠1and swallows their wisdom.⁠2
The word motze (find) is a po'el.⁠3 It follows the form of korei (calleth) (Is. 40:3).⁠4 However, the word motze (causeth to ascend) in Who causeth the vapors to ascend (Ps. 135:7) is a hifil. It, too, is a po'el.⁠5 It should have read motzi.⁠6Motze (Ps. 135:7) is sounded on the first syllable, because the word which follows it [ru’ach] is also sounded on the first syllable.⁠7
The word metzodim (snares) comes from the word tzayid (hunter)⁠8 (Gen. 10:9).⁠9 It is vocalized like the word meromim (on high) (Is. 33:16). It comes from a root whose middle root letter is “incomplete.⁠"10
The word charamim means “nets.” The word charamim (nets) in, a place for the spreading of nets (Ezek. 26:5) is similar to it.
The meaning of whose heart is snares and nets, and her hands as bands is that the heart and thoughts of the women11 are devoted at every moment to the spreading of nets to snare people. Her hands are like a prison.
The meaning of be taken by her is: be taken by her net.
Kohelet says that it is better12 for a wise man to be dead rather than [to be entrapped by] lust.
1. Literally, their thoughts.
2. Literally, causes their wisdom to be swallowed. Thus, wisdom cannot be combined with debauchery.
3. It is a present kal form. In Ibn Ezra's version of Scripture, motze was probably vocalized with a tzere. The word is vocalized cholam, segol (motze) in our versions of Kohelet. See R. Goodman.
4. Kore is a present kal form vocalized cholam, tzere.
5. A present form.
6. It is irregular, for motze in Ps. 135:7 should have been vocalized with a chirik rather than with a tzere. For motzi is the normal form of the root yod, tzadi, alef in the hifil.
7. This is technically referred to as nasog achor— “it goes back.” That is, when a word precedes a word that is sounded on the first syllable, it, too, is pronounced on the first syllable. The accent of the first word “retreats” to its first syllable,
8. Both words come from the same root: tzadi, vav, dalet.
9. The hunter ensnares prey.
10. A root that at times drops its middle letter, an ayin vav.
11. Spoken of in our verse.
12. Literally, death would be better for the wise than lust.
ומוצא אני מר ממות אותה אשה שהיא רעה – אשר היא מצודים וחרמים לבה כאיזבל, אשר הסתה את אחאב. אבל בסתם נשים אין הכתובים מדברים.
חרמים – ״משטח חרמים״ (יחזקאל כ״ו:ה׳); ״יגורוהוא בחרמו״ (חבקוק א׳:ט״ו) – לשון מכמורות ורשתות.
אסורים ידיה – שם דבר, כמו ״וימסו אסוריו מעל ידיו״ (שופטים ט״ו:י״ד) דשמשון.
א. בנוסחנו: יְגֹרֵהוּ.
ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה ״מוצא״ הוא צורת בינוני של פועל מבניין ראשון, על משקל פועל, כמו ״קורא״ ו״שונא״, ואין זה דומה ל״מוצא רוח מאוצרותיו״ (תהלים קלה:ז) אשר ה-מ׳ בו אינה חלק מן השורש, שכן הוא צורת בינוני של בניין הפעיל, כמו ״הוצא את המקלל״ (ויקרא כד:יד), והפועל לפי דרך גזרת השלמים הוא ״היצא אתך״ (בראשית ח:יז), כמו ״הישר לפני דרכך״ (תהלים ה:ט), לפי הצורה המקורית עם ייצוג ל-פ׳ הפועל. ה-ו׳ ב״מוצא״ ו״הוצא״ היא פ׳ הפועל, והיא באה במקום ה-י׳ של השורש, כמו ״הודע את ירושלים״ (יחזקאל טז:ב), ״הושב את אביך ואת אחיך״ (בראשית מז:ו). ״מצודים״ הם מלכודות, מלשון ״צודה לי ציד״ (בראשית כז:ג) והוא מגזרת עו״י. ״חרמים״ הם רשתות וחבלים, כמו ״משטח חרמים״ (יחזקאל כו:ה). ״וחוטא ילכד בה״ כלומר ייתפס בה, ושם העצם משורש זה הוא ״ומלכודתו עלי נתיב״ (איוב יח:י) והם החבלים והרשתות שמציבים כדי שילכדו בהם חיות, כפי שאמר בתחילת הפסוק ״טמון בארץ חבלו ומלכודתו עלי נתיב״. המשמעות היא שהוא בחן את מצבי העולם ובחן את המצבים המועילים והמזיקים, ואמר שהוא לא מצא בעולם דבר מועיל יותר וגדול יותר ומרומם יותר מן החכמה, ולעומת זאת הדבר המזיק ביותר והמעכב ביותר את השגת החוכמה הם ההנאות והתאוות, ובכל אלה אין דבר רע ומר יותר מן המוות, כלומר הדבר המוביל אל המוות אינו אלא העיסוק באהבת הנשים וההשתקעות בהנאה מהן, וזאת משום שהאישה אינה מפעילה את מחשבתה אלא לצורך הצבת חבלים ורשתות כדי לצוד את הגבר ולמשוך אותו אל אהבתה ואל ההשתקעות בשעשוע איתה. דבר זה ממית את הנפש בלא ספק, ומחשיך את אורה ומסלק את חכמתה, ודבר זה רע ומר יותר מן המוות הגופני. כבר הזכרנו במשלי שהוא ממשיל את החומר לאישה, ואת הצורה – שהיא הנפש השכלית – לגבר שהוא בעלה של אותה אישה, ושאם הנפש הולכת בעקבות מטרותיו של החומר ותאוותיו זה מביא אותה לידי מוות והתנתקות, ואם היא נוטשת את מטרות החומר ומתרחקת מתאוותיו זה מביא לה חיים תמידיים ועונג נצחי וחוכמה מאירה. למשל זה בדיוק כוונתו גם כאן, כאשר הוא מזכיר את האישה ואומר שהיא מלכודות וחבלים אשר באמצעותם צדים נפשות, ושכלים חלשים נלכדים בהם. לפיכך אמר שמי שמצבו טוב ופעולותיו כשרות בעיני האל הרי שהוא נחלץ מהם ואינו נופל ברשתות התאווה ומלכודות התענוגות. לעומת זאת החוטא המפריז בתענוגות והתאוותן נלכד ברשתותיה. ״אסורים ידיה״ הכוונה היא ״בית אסורים״, כלומר מי שנפל בידיה ונלכד אצלה הרי שהוא נלכד בכלא שאינו יכול להיחלץ ממנו. אחרים אומרים שבמילה ״ידיה״ נשמטה ה-ב׳, כמו ״בכשיל וכילפות״ (תהלים עד:ו) ומקרים אחרים, והכוונה היא ״ואנשים אסורים בידיה״.
וזהו חקירת זה הספר: ומוצא אני מר ממות את האשה וג׳. והכונה בזה אמר שלמה, הנה נמצא מום רע מרוב החכמה, כי אף המופלג בה, אפשר שיפול בחלקו אשה רעה, או כעורה, או בעלת מום רע. ומה הועילה לו הפלגת חכמתו והמושכלת שיבוא לתכלית, והוא הנביא השלם לא יפול בזה, וטוב לפני האלהים ימלט ממנה.
ומצאתי היותר מגונה שבמיני הרשע, ההמשך אל האשה, כי ענינה מר ממות, לבה הוא מצודים וחרמים ללכוד רבים, וידיה הם בית האסורים. מי שהוא טוב לפני האלהים ימלט ממנה והחוטא ילכד בה (שם שם, כו).
ומוצא – יראה כאשר בדקתי ברע המגיע מאלה הענינים מוצא אני מר ממות את האשה הזאת הוא החמר הרעוע אשר עליו נבנה יסוד האדם וכל מחשבות לבו הם כתות השליטים האלה רק רע כל היום כי היא נתנה להם מן העץ אשר נכשלו מב׳ צדדים א׳ כי הוא מצודים וחרמים לה כל הימים להסית ולבלעו חנם. ב׳ ידיה הם אסורות וקצרות מהשיב די שלחו דבר. והטוב הגמור לפני האלהים הוא לבדו ימלט מידה. ואולם החוטא בא׳ מכל מצות ה׳ ילכד בה.
והנה הפליג בזה הפלא ופלא וזה כי הוא ראה כי מיתתו הנפשיית הבאה לו באחרונה היא באה לו לסבתה מה שלא היה במיתה הגופיית הבאה ראשונה שהיא שוה לכל חי ולא יועיל שום השתדלות להמלט ממנה. ולזה הפליא לומר שמצא מר ממות את האשה הזאת המסבבת אותה אחר אשר היא אינה מחוייבת בראשונה כי בחטאו מת אשר ימות בה כי באמת טוב לפני האלהים ימלט ממנה והחוטא לבדו ילכד בה ואין רע ומר אל הבעל נפש כמו אותו המגיע לו לאשמתו. וכמו שאמר הכתוב (תהלים ל״ח) אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי. יראה אם בשרי עלי יכאב מפני זעם ה׳ הנה יקשה עלי עוד מזה שאין שלם בעצמי אשר הוא חלי רע מן הראשון מפני היות זה מחטאתי.
ומוצא אני מר ממות. לגרום ולסבב אבדון נצחי1: את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה. ׳את האשה׳ שתהיה על זה האופן2, שיהיה ׳לבה מצודים וחרמים׳ למשוך האדם בתחבולות של פיתוי מדרכי חיים אל הפכם3, כאמרם ז״ל (משנה אבות א׳:ה׳) ׳כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם׳4. וכמו כן ׳אסורים ידיה׳, שאחר שהתחיל האדם להתפתות יהיה כמו אסור ומוכרח לעשות רצונה5, כמו שקרה בענין פעור6: טוב לפני האלהים ימלט ממנה. שלא יתחיל להתפתות כלל פן יחטא7: וחוטא. המתחיל להתפתות8: ילכד בה. לירש גיהנום במועצותיה9:
1. יש דבר שהוא יותר מר ממוות, כי המוות הוא אבדון החיים הגשמיים, ואילו דבר זה גורם לאיבוד החיים הנצחיים.
2. כלומר, אין הכוונה לכל אשה, אלא לאשה שהיא כאותה האשה שהוא מתארה בפסוק זה. ולכן אמר ׳את האשה׳ בה״א הידיעה. ואולי כוונת ׳על זה האופן׳ היינו באופן המבואר בפסוק הקודם, שחוה הסיתה את אדם לחטוא.
3. שמשתמשת ב׳לבה׳, הוא שכלה, לבנות לאדם מצודים וחרמים, לצוד את האדם ולהסית אותו מדרכי חיים שהולך בהם, ללכת בדרכי המוות הנצחי.
4. אולי דייק לשון המשנה ׳עם האשה׳, עם אותה האשה הידועה הנזכרת גם בפסוק כאן בה״א הידיעה, שהיא אותה המושכת את האדם בתחבולות לאובדן נצחי.
5. ׳אסורים ידיה - ומשהחזיקה באדם הרי הוא כנקשר בקשורי עבותות׳ (רש״י), או שידיה הם כמו בית האסורים למי שנפל לשם (אבע״ז).
6. שבחטא בעל פעור לא התכוונו לעבוד עבודה זרה, אבל אחרי שנפלו לרשת היצר, לא יכלו להתגבר עליו, וכן מבואר בבמדב״ר (כ כג) איך בנות מואב היו מסיתות את בני ישראל עד שלא היו יכולים לעמוד נגד יצרם. ובבמדבר (כה א) כתב רבינו: ׳ויחל העם לזנות, תחילת עניינם לא היה לעבוד עבודה זרה כלל, אבל היה לזנות בלבד, אמנם קרה להם כמו שהעידה התורה כשאסרה להתחתן באומות כאמרו (שמות לד טו-טז) וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו וגו׳ וְזָנוּ בְנֹתָיו וגו׳ וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, שכך דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה, כמו שהעידו רבותינו ז״ל (שבת קה:)׳. וכ״כ רבינו בבראשית (ט כ) ׳ויחל נח, התחיל בפועל בלתי נאות, ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו, כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה יסבב הרבה ממנו בסוף, כמו שיקרה בחכמות מהטעות בהתחלה, וזה בעצמו הורה באמרו ויחל העם לזנות׳. ובפירוש רבינו לדברים (ד א-ג) ׳השמרו מחטוא ושמרו מצוותיו בלי תוספת וגרעון, כי התוספת והגרעון בכל שהוא יביאו אתכם לתכלית הקלקול וכו׳, ולא יחשוב החושב שכאשר תסור סיבת האיסור אצלך לא יהיה חטא לגרוע, כמו שחשב שלמה המלך (סנהדרין כא:) ׳אני ארבה ולא אסור, אני ארבה ולא אשיב׳ ונכשל וכו׳, הנה יעיד על זה מה שראיתם שקרה בענין בעל פעור, כי אמנם אותם שחטאו בעבודה זרה לא התכוונו לזה בתחילה, אבל היתה תחילת כוונתם לזנות בלבד, ואף על פי שהתורה אסרה זה מפני חשש עבודה זרה, כאמרו וְזָנוּ בְנֹתָיו [אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן] וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ [אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן], חשב כל אחד מהם שזה לא יקרה לו כלל, והנה קרה ההיפך, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור להדבק בבנותיו, אין גם אחד מהם שנשמר בחכמתו מהיכשל בעבודה זרה עצמה, עד שהשמידו ה׳ אלהיך׳. וכדבריו כאן כן כתב רבינו בפירושו לאותה המשנה באבות: ׳ואל תרבה שיחה אפילו עם אשתך, אף על פי שראוי לדבר עמה בעסקי הבית, כאמרם ז״ל (ב״מ נט.) ׳אתתך גוצא גחין ולחוש לה׳, מכל מקום אל תרבה אותה השיחה, מכאן אמרו, כיון שאין סיבת ההימנע משיחת האשה מפני חשש ערווה, שהרי הזהיר מזה גם באשתו, אם כן היתה זאת האזהרה ממנה מפני איבוד הזמן שלא ירגיש האדם בו, ובזה גורם רעה לעצמו בעסקי חיי שעה, ובוטל מדברי תורה באיבוד הזמן וטרדת הכח המחשבי שיפנה אחרי ההבל, וסופו יורש גיהנם שכך דרכו של יצר הרע להוציא מרעה אל רעה, כאמרם ז״ל ׳שכך דרכו של יצר הרע׳⁠ ⁠׳. [אלא ששם פירש כן אף על המרבה שיחה עם אשתו, ואילו כאן מבאר שהכוונה לאשה מסויימת שיש בה תכונות רעות אלה. אך בשני המקומות רצונו ליישב לשון ׳אל תרבה שיחה עם האשה׳ – בה״א הידיעה, שהיא האשה הידועה, או בגלל שהיא אשתו, או בגלל שיש לה תכונות אלה. ואם הכוונה כאן לאשה הנזכרת בפסוק הקודם, שהיא חוה שפיתתה את אדם הראשון, הרי גם שם כתב רבינו (בראשית ג ו) ש׳נִפְתָּה לבו לדבריה מפני שהיה אישה, ובשביל היותו עמה׳, ומכאן בא לידי מינות כמו שביאר בפסוק הקודם, שהוא כעבודה זרה, כפי שהיה בחטא בנות מואב בבעל פעור].
7. מי שהוא ׳טוב׳ לפני ה׳ ימלט מאשה כזו עוד לפני שהתחיל להתפתות.
8. ׳חטאים - הנמשכים אחר תענוגי תאוות נפסדות׳ (לשון רבינו בתהלים א א).
9. כמו שאמר במשנה הנזכרת באבות ׳וסופו יורש גהינם׳, וזאת בגלל מה שנמשך מן החטא הראשון.
מצודים – שם כלי מכלי הציידים וכן במצודה רעה (קהלת ט׳:י״ב).
וחרמים – רשתות כמו יגורהו בחרמו (חבקוק א׳:ט״ו).
אסורים – קשורים כמו וימסו אסוריו (שופטים ט״ו:י״ד).
ומוצא אני – כאומר הן בזה הכרתי פחיתות הרשע וכו׳, ומאד יש להזהר מהם והנה בהם מצאתי דבר המר יותר מן המות והראוי לבחור במיתה מבזה.
את האשה – רוצה לומר וזאת היא האשה המנאפת, אשר היא כלי צדייה לצודד נפשות הנפתים אחריה.
וחרמים לבה – לבה היא כמו רשת, כי במחשבת לבה תלכוד אנשים.
אסורים ידיה – ידיה המה כמו קשורים, כי כשאוחזת מי אי אפשר להפרד ממנה.
טוב וגו׳ – מי שמצא זכות לפני המקום ימלט ממנה עד לא הטתו ברוב לקחה.
ילכד בה – וכאשר נלכד שוב אי אפשר להפרד ממנה למלט נפשו.
ומוצא אני מר ממות את האשה – והרעה הגדולה אשר מצאתי בין תולדות הסכלות היא האשה, אשר יתפתו אחריה הסכלים,
אשר היא מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה – לבה היאא מצודים וחרמים, וידיה הם אסורים, ואסורים – שם דבר, כמו וימסו אסוריו מעל ידיו.
טוב לפני האלהים ימלט ממנה, וחוטא ילכד בה – לא ימלט אדם מהיות נלכד בשחיתותיה, לולא השגחה פרטית השורה עליו לטובה, להיותו טוב לפני האלהים, ומצא חן בעיניו, אבל החוטא אשר לא מצא חן בעיני האלהים, עד שנגזר עליו להיות חוטא, הוא ילכד בה.
א. כן בכ״י קולומביה. באוצר נחמד: ״הוא״.
לבה – האהבה שאומרת לאהוב את אוהבה היא תרמית ללכדו ברשתה, וידיה שבהן תחבק אהובה הן.
אסורים – שם על משקל נעורים זקונים.
ממנה – מאשת מרמה כזאת רק עזר האל יוכל להציל, ונגדה אין חכמה שוה לכלום.
ומוצא אני וגו׳ – במערבא כד נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי1 מצא או מוצא, מצא – דכתיב מצא אשה מצא טוב, מוצא – דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה וגו׳. (ברכות ח׳.)
ומוצא אני וגו׳ – אמר רבא, בא וראה כמה רעה אשה רעה, דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה, אי בגוה משתעי קרא – כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה, אי בגיהנם משתעי קרא – כמה רעה אשה רעה שגיהנם נמשל בה.⁠2 (יבמות ס״ג:)
ומוצא אני וגו׳ – ומוצא אני מר ממות את האשה, ולמה כן, רבנן אמרי, ע״י שהיא תובעת מידו דברים שאינו יכול לעמוד בהן סוף שהיא ממיתה אותו מיתה מרה.⁠3 (מ״ר)
אשר היא מצודים – שהיא צדה בים וביבשה.⁠4 (שם)
אסורים ידיה – א״ר אלעזר, אלולא שכתוב בה אסורים ידיה היתה אוחזת באדם בשוק ואומרת הזקק לי.⁠5 (מ״ר)
טוב וגו׳ – טוב לפני האלהים ימלט ממנה – זה יוסף, זה פנחס, זה פלטי6 וחוטא ילכד בה – זה פוטיפר, זה זמרי, זה אמנון.⁠7 (שם)
טוב וגו׳ – רבי איסי דקסרין פתר קרא במינות, טוב זה ר״א וחוטא זה יעקב איש כפר נבוריא טוב זה ר׳ אליעזר בן דמא, וחטא זה יעקב איש כפר סמא, טוב זה חנניא בן אחי ר׳ יהושע, וחוטא אלו בני כפר נחום, טוב זה יהודה בן נקוסא, וחוטא אלו המינים, טוב זה ר׳ נתן, וחוטא זה תלמידו, טוב זה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע. וחוטא זה אלישע.⁠8 (שם)
1. ר״ל כשהיו רוצין לשאול אותו אם מצא רצון באשתו אשר לקח או לא היו שואלין לו ברמז כזה, מפני כבוד הבריות.
2. הגיהנם נמשל לאשה כמו שדרשו בפ׳ דמשלי כ״ב שוחה עמיקה כי זרות.
3. יש לפרש כונת הלשון מיתה מרה עפ״י לשון הכתוב באיוב ט״ז ישפוך לארץ מררתי שמפני רוב דאגה ולחץ הנב תתפלץ המרה ומתים בה.
4. דריש מכפל הלשונות מצודים וחרמים, דמצודה נקרא מה שפורשים ביבשה, וחרמים – מה שפורשים בים, כמ״ש (נדרים כ׳.) חרמו של ים. ואפשר שהכונה היא ע״פ מ״ש חז״ל שהעוה״ז דומה ליבשה ועוה״ב לים, ולכן אשה רעה מאבדת את בעלה מן העוה״ז ומן העוה״ב [ע״י].
5. כמש״כ ואל אישך תשוקתך, ומשמע ליה דהכונה גם אל איש סתם, משום דאם דוקא אל אישך הרי אין זה קללה וזה הלא בין הקללות נחשב, [אמנם יש על זה דרשה, עיין לפנינו בתו״ת], ומ״ש ואל אישך דבר בהוה שאז בשעת מאמר זה לא היה איש בעולם זולת אשה. ואמנם צריך באור מ״ש שלמה אסורים ידיה מנ״ל כל עיקר דבר זה, ויתכן דמדסמיך לואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך משמע ליה שהוא מושל גם בתשוקתה ועוצר ברוחה.
6. יוסף ניצול מאשת פוטיפר ופינחס מאשר היה ראוי לקנאה, מבואר כי היה צדיק בזה, ופלטי נעץ חרב בינו ובין מיכל בת שאול, כמבואר בפ״ב דסנהדרין.
7. בפוטיפר דרשו שע״י אשתו נתרושש [ב״ר פרשה פ״ט] וענין זמרי ואמנון עם תמר ידוע סופם.
8. כל אלה מבוארים באריכות במדרש קהלת (פ״א פ׳ ט׳, ובאיזה שנוים), אלה שנצולו ואלה שנלכדו במינות.
כשתרתי בלבי להבין את מהות הכסילות, מצאתי דבר רע וקשה מכולם1, והוא פחיתות הרשע, וכמה יש להזהר מזה מאד2, וּמוֹצֶא אֲנִי – ומצאתי3 מַר וקשה4 מִמָּוֶת5 אֶת הָאִשָּׁה המנאפת6 אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים – כלי צייד7 לצודד נפשות הנפתים אחריה8, וַחֲרָמִים – וכמו רשת9 מלכודת10 לִבָּהּ, כי במחשבת ליבה תלכוד אנשים11; ומשהחזיקה באדם12 אֲסוּרִים קשורים בו13 יָדֶיהָ, כי הוא כנקשר בעבותות14 שאי אפשר לו להפרד ממנה; מי15 שֶׁטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים16 יִמָּלֵט מִמֶּנָּה לבל תטהו17, וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ – ברשתה18 ושוב לא יוכל להיפרד ממנה למלט נפשו19:
1. ר״י קרא.
2. מצודת דוד.
3. ר״י קרא.
4. רש״י.
5. שהיא קשה מעשרה דברים הקשים שנבראו בעולם, כפי שמובא בגמרא (בבא בתרא י.), רש״י.
6. ר״י קרא, מצודת דוד. ולמה כן, רבנן אמרי, ע״י שהיא תובעת מידו דברים שאינו יכול לעמוד בהן סוף שהיא ממיתה אותו מיתה מרה, מדרש רבה. ורש״י ביאר שהאשה הוא משל למינות. ובתלמוד (יבמות סג:), במערבא כשהיה נושא אדם אשה היו אומרים לו כך, מצא או מוצא? ״מצא״ דכתיב (משלי יח, כב) ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב״, ״מוצא״ דכתיב ״ומוצא אני מר ממות את האשה...⁠״ אמר רבא, בא וראה כמה רעה אשה רעה דכתיב ״ומוצא אני מר ממות את האשה״, אם עליה מדבר הכתוב, כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה, ואי בגהינם משתעי קרא, כמה רעה אשה רעה שגהינם נמשל בה.
7. מצודת ציון.
8. מצודת דוד.
9. אבן עזרא, מצודת ציון.
10. רש״י.
11. מצודת דוד.
12. רש״י, מצודת דוד.
13. רש״י, מצודת דוד, מצודת ציון.
14. רש״י, ר״י קרא.
15. מצודת דוד.
16. שמצא זכות לפני המקום, מצודת דוד. ובמדרש, ״טוב לפני האלהים ימלט ממנה״ זה יוסף, זה פנחס, זה פלטי, ״וחוטא ילכד בה״ זה פוטיפר, זה זמרי, זה אמנון, מדרש רבה.
17. מצודת דוד.
18. אבן עזרא.
19. מצודת דוד.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כז) רְ⁠אֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְ⁠רָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְ⁠אַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃
Behold, this have I found, says Kohelet, adding one to another, to find out the account
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
חֲזִי דֵין עוֹבְדָא דְּאַשְׁכָּחִית אַמְרָה קֹהֶלֶת דְּמִתְקְרֵי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל כִּוְּנִית מַזָּלַיָּא חֲדָא עִם חֲבֵרְתָּא לְמַשְׁכַּח חֶשְׁבּוֹן בְּנֵי אֱנָשָׁא מַה יְהֵא בְּסוֹפֵיהוֹן.
רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹהֶלֶת – וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר אָמַר קֹהֶלֶת, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה זֶה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, פְּעָמִים מְשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן זָכָר, וּפְעָמִים מְשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה. אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם נִכְשַׁל בַּעֲבֵרָה וְהוּא חַיָּב עָלֶיהָ מִיתָה לַשָּׁמַיִם, בַּמֶּה נִתְכַּפֵּר לוֹ, מֵת שׁוֹרוֹ, אָבְדָה תַּרְנְגָלְתּוֹ, נִשְׁבְּרָה צְלוֹחִיתוֹ, נִכְשַׁל בְּאֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה וְיָצָא מִמֶּנָּה טִפַּת דָּם, מִקְצַת הַנֶּפֶשׁ כְּכָל הַנֶּפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן, חָדָא מְעַרְעֲרָא חָדָא וְהַחֶשְׁבּוֹן מִתְמַצֶּה. כַּמָּה הוּא מִצּוּי הַחֶשְׁבּוֹן, רַבִּי פִּנְחָס אָמַר עַד אַחַת.
ראה זה מצאתי אמרה קהלת – אמר רבי ירמיה בן אלעזר זה רוח הקדש. פעמים משיחה בלשון זכר ופעמים משיחה בלשון נקבה כתוב אחד אומר (עוזי) [עזרי] ומפלטי (תהלים ע׳:ו׳). וכתוב אחד אומר עזרתי ומפלטי (שם מ׳:י״ח). כתוב אחד אומר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיהו נ״ב:ז׳). וכתוב אחד אומר על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון (שם מ׳:ט׳).
אחת לאחת למצוא חשבון – בנוהג שבעולם אדם נכשל בדבר עבירה שנתחייב מיתה עליה כיצד מתכפר לו מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו נשברה ביצתו נכשל באצבעו יצאה ממנו טיפת דם מקצת דם ככל הדם מקצת הנפש ככל הנפש. חדא מן הכא וחדא מן הכא (חשבא) [והחשבון] מתמצא.

רמז תתקעז

(לבד) [ראה] זה מצאתי אמרה קהלת – א״ר ירמיה בן אלעזר זה רוח הקדש פעמים משיחה בלשון זכר ופעמים משיחה בלשון נקבה. כתוב אחד אומר עזרי ומפלטי (לי) [אתה], וכתוב אחד אומר עזרתי ומפלטי לי, כתוב אחד אומר מה נאוו על ההרים וגו׳ וכתוב אחד אומר על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון.
אחת לאחת למצוא חשבון – בנוהג שבעולם אדם נכשל בדבר עבירה ומתחייב עליה מיתה כיצד מתכפר לו מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו נשברה ביצתו נכשל באצבעו יצאת ממנו טפת דם מקצת נפש ככל הנפש הדא מן הכא והדא מן הכא והחשבון מתמצה.
קאל אלגאמע אנצ׳ר אלי הד׳י אלוגה אלד׳י וגדתה, אן אצ׳אפהֵ אלאשיא בעצ׳הא אלי בעץ׳, יוגד מנהא אלג׳רץ׳.
אמר המאסף (קהלת) הסתכל על הפנים האלו (של הדברים). שהוספת דברים עם דברים אחרים, יש מזה תועלת (התכלית המבוקשת) [ההמשך בפסוק הבא].
ראה זה מצאתי אמר שלמה אחת לאחת למצוא חשבון – מצות שהצדיקים עושין ועבירות שהרשעים עוברים נמנים לפני הקב״ה אחת על אחת עד שמצטרפות לחשבון גדול. כך פירשו רבותינו במסכת סוטה (בבלי סוטה ח׳:).
אמרה קהלת – אמרה קבוצת החכמה.⁠א
קהלת – לשון נקבה הוא, וכשהוא אומרו בלשון זכר מוסב על הקובצה והוא שלמה. ובמדרש מצינו: אמר רבי ירמיה בן אלעזר רוח הקדש פעמים משיחה בלשון זכר, פעמים בלשון נקבה, כתוב אחד אומר עזרי ומפלטי (תהלים ע׳:ו׳), וכתוב אחד אומר כי אתה עזרתי (תהלים מ׳:י״ח), כתוב אחד אומר רגלי מבשר (ישעיהו נ״ב:ז׳), וכתוב אחד אומר מבשרת ציון (ישעיהו מ׳:ט׳).
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בדפוסים נוסף כאן: ״ואמרה נפשו המשכלת המקבצת החכמה״.
See, this is what I have found, says Koheles, adding one to another to find an accounting – All the commandments that the righteous perform, and the transgressions that the wicked commit, are counted before the Holy One, Blessed Is He, one [is placed next] to the other, and they combine to a large amount. So did our Rabbis explain it in Maseches Sotah.⁠1
Says Koheles – Said the collection of wisdom, [and said his intellectual soul which collects [his] wisdom].
Koheles – This קֹהֶלֶת is a feminine noun, and when it is used in the masculine form, it refers to the one who gathers it, i.e., Shelomo. We find in the Midrash, Rabbi Yirmiyah the son of Elazar said, that the Holy Spirit sometimes speaks in the masculine gender and sometimes it speaks in the feminine gender. One verse states, "you are my help עֶזְרִי and my rescuer,⁠"2 and another verse states, "you are my help עֶזְרָתִי and my rescuer.⁠"3 [Also,] one verse states, "a herald מְבַשֵּׂר proclaiming peace,⁠"4 and another verse states, (the voice of)⁠5 "the herald מְבַשֶּׂרֶת of Tzion.⁠"6
1. 8b.
2. Tehillim 70:6.
3. Ibid. 40:18.
4. Nachum 2:1.
5. The text in the parenthesis is not part of the verse.
6. Yeshayahu 40:9.
ראה זה מצאתי אמרה קהלת אחת לאחת למצא חשבון – אמ״ר יצחק אדם נכשל בחטא ונתחייב מיתה מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו ניקף אצבעו בשוק ויצא ממנו טפת דם מקצת נפש ככל הנפש הוא. הדא היא דכתי׳ אחת לאחת למצא חשבון למצות החשבון למרוק עונותיו כמו כי מיץ חלב. ס״א אחת לאחת מצוה אחר מצוה עד שעשה חשבון גדול מלמד שהקב״ה מצרף כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן צדקה לחשבון גדול.
ראה זה מצאתי אמרה קוהלת אחת לאחת למצוא חשבון – מוסב: על סבותי אני בלבי לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון (קהלת ז׳:כ״ה) – ביקשתי לידע חשבונות של חכמה, ומצאתי את חכמתם.⁠א
אחת לאחת למצוא חשבון – פתרונו: הרוצה לחשוב חשבון גדול יתחיל אחת אחת חשבון מועט, ויהא כופל והולך עד שיעלה לחשבון גדול, ויצרף חשבונו שהוא רוצה למצוא.
א. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״חשבונם״.
(כז-כח) ראה זה מצאתי – כך אמרה נפש קהלת לאותוא שהוא מוכיחו: ראה דבר זה מצאתי בעולם, בעיניין מלה אחת אחת, מלה אחרת,⁠ב כשהייתי מפשפש אותו בזו אחר זו לחקור ולמצוא חשבון – עניין חכמת העולם.
אשר עוד – חכמות של מעשים בקשה נפשי ולא מצאתי.
שהרי מצאתי אדם אחד – שלם במעשיו מאלף בני אדם.
ואשה לא מצאתי – שלימה ותמימה במעשיה.
בכל אלה – אלף נשים.
אמרה קהלת – יש לתמוה:⁠ג למה לא נכתב אמר קהלת.
ויש לפתור: אמרה נפש קהלת, כמו: ותכל דוד {המלך} לצאת (שמואל ב י״ג:ל״ט) – שפתרונו: ותכל נפש דוד לצאת.
א. בכ״י המבורג: מאותו.
ב. צ״ע בנוסח ובהבנת הדברים.
ג. בכ״י המבורג: לתמיה.
ראה – עוֹדֶנּוּ מדבר בדברי האשה.
מלת אמרה קהלת – על לשון החכמה.
ופירוש חשבון – מחשבת, שלא יוכל החכם למצוא מחשבת שהוא החפץ עד שיסמוך אחת לאחת, כי ידוע שֶהמחברת האחת נושא ונשוא, וכן המחברת השנית, רק תהיינה בהסמכם הנשוא בראשֹנה נושא באחרונה או שני הנושאים או שני הנשואים בשוה, אז תולד בין שתי המחברות דעת שְלִשִית. הנה כן בדברי הנפש אף כי בגויות. והענין כי אין ראוי לחכם להתחבר עם אשה כלל לולי שלא יתכן להשאיר דמותו אחריו, שהוא שלישי, כי אם בהתחבר האב והאם.
ופירוש אחר שיהיה זה הפסוק דבק עם הבא אחריו, ויהיה פירוש מלת חשבון – מחשבת או מנין. והענין כשתחשוב בכל דבר תמצאנו איננו לבדו עד שֶיסמך לאחר, כמו גדול וקטון, כי לא יקרא גדול כי אם כנגד הקטן, והקטן בהפך. וכן חכם וכסיל וצדיק ורשע. גם כן בחשבון כי בהתחבר אחת לאחת יקום ראש המנין, ואם תחבר אחת לראש ישוב כמו סוף ובהתחבר אחת לסוף ישוב נגדר ובהתחבר אחת לנגדר ישוב עגול והעגול מיושר והמיושר שלם והשלם גוף.
והענין אפילו שלא ימצא איש שכל וחכמה ויראה, והוא האדם הישר, רק ימצא כנגד בני האדם האחרים. ובזכרים לבדם ימצא אחד מני אלף,⁠1 ומלת אחת – לשון נקבה. ודע כי האותיות מתחלקים לשני חלקים: חצים משרתים פעמים ופעמים הם עיקרים, והמשרתים כשתיל א״ב המון, והשאר עיקרים תמיד ולא ימצאו נוספים כי אם בכפל, כמו שחרחרת (שיר השירים א׳:ו׳). וכן לא יגרעו חוץ מפעלי הכפל בהִגרע דל״ת שדד מן שוד, וכן בהתחבר ת״ו השורש עם ת״ו הנוכח יחסר השורש, כמו אותו תשחית וכרת (דברים כ׳:כ׳). וכן בהתחבר נו״ן השרש עם נו״ן נקבות רבות יחסר נו״ן השורש, כמו ב⁠{צל} דליותיו תשכונה (יחזקאל י״ז:כ״ג), והוא מבולע. וכן מלת משרת את המלך (מלכים א א׳:ט״ו) בעבור התחברות ת״ו השורש עם ת״ו הנקבה חסרו ת״ו השורש ופתחו הר״ש להורות על לשון נקבה להפריש בינו ובין משרת משה (במדבר י״א:כ״ח) שהוא לשון זכר.
וכן בהתחבר דל״ת אחד והוא רפה עם ת״ו רפה שהוא לשון נקבה, והם קרובים במוצא, חסרו הדלת שהוא שורש וזה מקרה הרה ללת (שמואל א ד׳:י״ט). ויש אומרים כי שני שרשים הם בעינין אחד, ויפרש אח לא פדהא יפדה איש (תהלים מ״ט:ח׳) ועשה אח מאחת מאלה כמו אחד. וזה רחוק, כי פירוש אח לא פדה יפדה איש אין אח פודה נפש איש או אין איש פודה נפש אחיו, וִיהִי אח פוֹעֵל או פעול. והבא אחריו יורה עליו והוא ויקר פדיון נפשם (תהלים מ״ט:ט׳). והענין שלא יוכלו בני אדם לפדות אחיהם ואהוביהם מן המות ואיך יוכלו לפדותם והם נלאים לפדות נפשם.
ופירוש ועשה אח (יחזקאל י״ח:י׳) פועֵל או פעול וענין הפועל ועשה ישראלי, וענין הפעול עשה עבירה, היא אחות לאלה העבֵרות הנזכרות או דבר רע הוא אח להם. ועוד איך יהיה פירוש ועשה אח אחד והנה ישוב בעבור שבא אחריו מאחת מאלה ועשה אחב מאחת מאלה.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ג:כ״ג.
א. כן בפסוק ובכ״י לונדון 24896. בכ״י לונדון 27298 חסרה מלת: פדה.
ב. כן בכ״י לונדון 27298. בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 40: אחד.
BEHOLD. Kohelet is still talking about the women [mentioned in the previous verse.]
The phrase amerah Kohelet (saith Kohelet) is what wisdom days.⁠1
The meaning of cheshbon (account) is a [logical] conclusion.⁠2
Kohelet says, [Behold, this have I found...] adding one thing to another3 in order to come to a [logical] conclusion.⁠4 This is because a person cannot come to a conclusion, which is what he desires, unless he places one premise next to another other premise. Now, it is known that the first premise consists of a subject and a predicate. So, does the second premise. Now [we can come to a logical conclusion] if when placing the premises side to side, the predicate of the first premise is the same as the subject of the second premise.⁠5 [A logical conclusion may also be reached] if the two subjects of the premises are the same6or the two predicates of the premises are the same.⁠7 If we place one premise next to the other in the manner just described then a third premise will result.⁠8
The above applies to things relating to the spirit9 and also to [things relating to] bodies.⁠10
The point of our verse is: It would be improper for a wise man to be joined with a woman in any way, were it not for the fact that it is impossible to leave behind a descendent, a third person,⁠11 unless the father and mother are joined.
Another interpretation [for, Behold, this have I found, saith Koheleth, adding one thing to another, to find out the account] is:
This verse is connected to what follows.
The meaning of cheshbon (account) is "an account" or “a sum.⁠"12 The point of our verse is: When you consider any thing, you will find that it does not exist by itself.⁠13 [It cannot be described] unless14 it is compared to something else. Let describing an object as large or small [serve as an example]. Something cannot be described as large unless it is compared to something smaller than it. The reverse is the case with a small object.⁠15 The same applies to the terms wise and foolish.
The same is true of numbers.⁠16 For when 1 is added to 1, the first of the numbers [the number 2] is established.⁠17 If you join 1 to the first number [2], it turns into the end [3].⁠18 When you join 1 to the end [3], you get the root [4].⁠19 When you join 1 to the root [4] you get the circular number [5].⁠20 [If you add 1 to the circular number] you get the perfect number [6].⁠21 [If you add 1 to the perfect number [6] you get the complete number [7].⁠22 [If you add 1 to the complete number] you get a body [8].⁠23
The meaning of our verse is: Even though we cannot [in reality] find a [perfectly] intelligent, wise, and God-fearing man—that is, the perfect man—we can [from a relative point of view] find such a person if we compare people.⁠24 Among males alone,⁠25 will one such person will be found among a thousand.
[ADDING ONE THING TO ANOTHER] The word achat (one) is feminine.⁠26
Note, the letters of the Hebrew alphabet are divided into two groups. They are divided into letters that at times function as servile letters,⁠27 and at times as root letters. The remaining letters of the alphabet serve as root letters. The letters that serve as servile letters are kastil av hamon (kof, sin, tav, yod, lamed, alef, bet, heh, mem, vav, nun).⁠28 The rest of the letters [of the alphabet] always serve as root letters.
Letters which serve only as root letters are found employed as servile letters only in words where the root letter is doubled. Compare, shechachoret (swarthy) (Song of Songs 1:6).⁠29 Letters which serve only as root letters are also never dropped unless they come from a double root, such as the dalet in the words shod (desolation) (Is. 59:7) which comes from the root shin, dalet, dalet.
Similarly, the tav root letter is dropped when it precedes a tav30 indicating the second person. Compare, ve-kharata (and cut down)⁠31 (Deut. 20:20). The root letter nun is likewise dropped when it precedes the nun of the feminine [imperfect] plural form. Compare, tishkonnah (shall they dwell) (Ezek. 17:23). The nun is swallowed [by the dagesh].⁠32 So, too, the root letter tav is dropped in the word mesharat (ministered)⁠33 (1 Kings 1:15) because the root letter tav precedes34 the tav which indicates the feminine.
The resh of mesharat (minister) (1 Kings:15)⁠35 is vocalized with a pattach to indicate that the word is in the feminine. It is so vocalized in order to differentiate between it and the word mesharet (minister) (Num.11:28) which is a masculine. The same is true with the dalet of [the feminine form of] echad (one) (Kohelet 2:14) which has no dagesh.⁠36 The dalet is dropped when it precedes a feminine tav which does not have a dagesh. The root letter dalet is dropped because the dalet and the tav are both linguals.⁠37 The same is the case with la-lat (to be delivered) (1 Sam. 4:19.)⁠38
Some say that [echad and achat] come from different roots but have the same meaning.⁠39 They explain that the word ach (brother) (Ps. 49:8) and ach (brother) (Ezek. 18:10) mean “one.” However, this is farfetched, for the meaning of ach lo fado yifdeh ish (Ps. 49:8) is "a brother (ach) cannot redeem the life of a man (related to him),” or "a man cannot redeem the life of his brother (ach).⁠"40 The word ach [in Ps. 49:8] is either the subject or the object.⁠41 The next verse [which reads: For too costly is the redemption of their soul, and must be let alone forever] proves that this is the case. The point of the verses (Ps. 48:8-9) is: People cannot redeem their brothers or their loved ones from death. How can they redeem their brothers or their loved ones from death when they cannot redeem themselves from death?⁠42
The word ach (brother) in ve'asah ach (that doeth to a brother) (Ezek.18:10) is an object or a subject. If we take ach (brother) as a subject then ach refers to Israel.⁠43 The meaning of ve'asah ach is, an Israelite shall do.⁠44.
If ach is an object, it refers to a sin. In this case the meaning of ve'asah ach is “he will commit a sin which is a sister45 to the previously noted transgressions.”46
Or the meaning of ach (brother) is, [an evil thing,] for an evil thing is their brother.⁠47
Furthermore, how can the meaning of ach in ve-asah ach be “one” when the interpretation that ach means “one” is refuted48 by the phrase me'achat me'elleh (any of these things) that follows? For, if ach means “one,” then the verse would be read as if written: ve-asah echad me-achat me-elleh (doeth one, one of these things).⁠49
1. Amerah is feminine. The phrase should have read amar Kohelet. Hence, Ibn Ezra's suggestion that amerah Kohelet should be understood as amerah he-chakhmah (wisdom said) or amerah chokhmat Kohelet (Kohelet's wisdom said). See Goodman.
2. Hebrew, machashevet. Ibn Ezra refers to the third step in a syllogism by the term machashevet. David Rosin Die Religionphilosphie Abraham ibn Ezra's, p. 232. Quoted by Goodman.
3. According to Kohelet, adding one thing to another means comparing one thing to another.
4. Ibn Ezra's rendition of our verse which reads: Behold, this have I found, saith Koheleth, adding one thing to another, to find out the account.
5. Premise a. People (subject) are living beings (predicate). Premise b. Living beings (subject) are sentient (predicate). Conclusion: People are sentient. (Maimonides, Milot Ha-Higayon; Magnes Press, Jerusalem, 1987, p. 34 as quoted by R. Goodman.)
6. Premise a. Living beings (subject) are sentient (predicate). Premise b. Some living beings (subject) are white (predicate). Conclusion. Some sentient beings are white (Maimonides, Milot Ha-Higayon; Magnes Press, Jerusalem, 1987, p. 34 as quoted by R. Goodman).
7. Premise a: People (subject) are living beings (predicate). Premise b: Stones (subject) are not living beings (predicate). Conclusion c: Stones are not people (Maimonides, Milot Ha-Higayon; Magnes Press, Jerusalem, 1987, p. 34 as quoted by Goodman).
8. See notes 168, 169, 170.
9. Intellectual premises.
10. Human bodies.
11. A child.
12. The first interpretation explained cheshbon as meaning, a logical conclusion reached via comparing two premises. This interpretation renders cheshbon as a sum, that is examining a large number of people and coming to a conclusion. Ibn Ezra reads our verse as follows: "Behold, this (what is recorded in verse 28) have I found adding one person to another person to find the total number of worthy people.⁠"
13. Literally, it is not alone. Nothing stands by itself. You cannot describe anything except by comparing it in your mind to other things.
14. Literary, until.
15. It is small in relation to something which is large.
16. According to Ibn Ezra, 1 by itself is not considered a number (see next note). However, when joined to another number, it takes on meaning. For example, 2 consists of 1+1, 3 consists of 2(1+1) +1; 4 consists of 3(1+1+1) + 1, and so on. Thus, adding 1 to one of the numbers defines the number a. The number 1 added to the number 2 becomes number three and so on.
17. According to Ibn Ezra, the numbers start with 2. This is the opinion of the Pythagoreans. Cf. Aristotle, Metaphysics, 14a, 1087b. The number 1 is the foundation of numbers. However, the counting of the numbers starts with 2. See Sefer Ha-Echad 1. Also see Levin p. 399. Also see Ibn Ezra on Ex. 3:15, Short Commentary.
18. A body consists of 3 sides [or, ends]: height, width, and depth. See Sefer Ha-Echad:3, Levin, p.400. Ibn Ezra refers to the numbers by names that only one familiar with numerology would recognize. He speaks of the first number, the end, the root, the perfect number, and the complete number.
19. 4 is the first number to have a root. The square root of 4 is 2.
20. It does not disappear when squared. 5 squared=25.
21. " In number theory, a perfect number is a positive integer that is equal to the sum of its proper positive divisors, that is, the sum of its positive divisors excluding the number itself" (Wikipedia).
22. 7 is called a complete number because it is made up of the first odd number (3) plus the second even number (4). It is also made up of the first even number (2) plus the second odd number (5).
23. A cube. A cube consists of eight points. See Sefer Ha-Echad 8, where Ibn Ezra goes on to say that 9 ends the numbers. I do not know why he omitted 9 here.
24. The truly perfect man cannot be found. However, a relative perfect man can be found.
25. Not females.
26. Our verse reads: achat le-achat li-metzo cheshbon (adding one thing to another, to find out the account). According to Ibn Ezra, this should be rendered: “comparing one [woman] to another [woman] to find the account”; that is, to see the result of comparing a number of women to each other. Ibn Ezra now goes into a discourse on Hebrew linguistics because he wants to grammatically explain the word achat (one).
27. Letters which serve as prepositions, prefixes, and suffixes. See Leo Prij, Dies Grammatikalische Terminologie Des Abraham Ibn Esra, Basel, 1950. pp. 141-142. They also serve as formative elements to a root. For example, the mem in the word mitzvah (precept) is a servile letter, for the root of mitzvah is tzadi, vav, heh. Dikduke Hate'amim, ed. Baer and Strack, page 4, line 22. Berlin 1879.
28. Ibn Ezra employs kastil av ha-mon as a mnemonic device to assist in remembering these letters. He chose the words kastil av ha-mon for they spell out “Abraham (av hamon (Gen. 17:5) from Castille.” Abraham ibn Ezra came from Castille.
29. Shechachoret comes from the root shin, chet, resh. The resh is not ordinarily a servile letter. However, the second resh in shechachoret is. Ibn Ezra points out that a root letter that is doubled can serve as a servile letter.
30. Literally, is combined with the tav.
31. From the root kaf, resh, tav.
32. Placed in the nun of tishkonnah.
33. From the root, shin, resh, tav.
34. Literally, joins.
35. Mesharat is a variant of mesharetet. It thus should have been vocalized mesharet. However, it was vocalized mesharat to distinguish it from the male form mesharet.
36. The dalet with a dagesh is sounded differently in biblical Hebrew than a dalet without a dagesh. The Hebrew word for “one” is echad. We would thus expect the feminine form to be achdat. However, it is hard to pronounce a dalet and a tav back to back when the dalet and tav have no dagesh. Hence, the dalet is dropped and the word sounded achat.
37. Two consecutive linguals, a dalet and tav, are difficult to sound.
38. La-lat is short for la-ledet. The dalet is dropped to simplify pronunciation. See the above two notes.
39. According to this interpretation, achat is not the feminine of echad, but is the feminine form of ach.
40. It does not mean "one cannot redeem the life of a man,⁠" or "a man cannot redeem the life of one.⁠"
41. It is the subject in Ps. 49:8 if we render the verse, "a brother (ach) cannot redeem the life of a man.⁠" It is the object if we render PS. 49:8"a man cannot redeem the life of his brother (ach).”
42. Literally, grow tired in attempting to save themselves [from death].
43. Israel (an Israelite)) is the brother of which Ezek. 18:10 speaks. Ezek. 18:10 reads: “If he beget a son that is a robber, a shedder of blood, and that doeth to a brother (ach) any of these things.” This interpretation reads our verse as follows: “If he beget a son that is a robber, a shedder of blood, and a brother (ach) that doeth any of these things.”
44. That is, an Israelite shall do. The reference is to the son mentioned earlier in the verse. Ibn Ezra uses the term “Israel” because he wants to stress that the word ach refers to a person, not to a number.
45. That is, who commits a sin which is similar to robbing or shedding blood.
46. Ezek. 18:10 reads: “If he beget a son that is a robber, a shedder of blood, and that doeth to a brother (ach) any of these things.” According to this interpretation, our verse means: If he beget a son that is a robber, a shedder of blood, and a "brother" that commits a sin, which is a sister (similar) to any of these things—robbing or shedding blood. “Which is a sister” is not part of the verse. It is Ibn Ezra's interpretation of “any of these things.” According to Ibn Ezra “any of these things” means “anything similar (a “sister”) to these things.”
47. Evil is their second nature. Hence, the prophet applies the term "brother" to their evil activities.
48. So Yonah Filwarg, Ve-nei Reshef, Petrekov, 1900, p.36.
49. Doeth one, one of these things is redundant. Furthermore, the phrase echad me-achat is ungrammatical, for echad is masculine and achat is feminine.
(כז-כח) ראה זה מצאתי – לפנינו מפרש מה היא המציאה: אדם אחד מאלף מצאתי.
אשר אמרה קהלת – אמרה נפש קהלת, כמו ״ותכל דוד המלך״ (שמואל ב י״ג:ל״ט) – ותכל נפש דוד, נתאוה ללכת אל אבשלום; וכן ״אָמַרְתְּ ליי׳ אדוני אתה״ (תהלים ט״ז:ב׳) – אמרת אַתְּא נפשי: יי׳.
אחת ואחת למצא חשבוןב – צירפתי וחיברתי כמה עניינים שראיתי בעולם, למצא אנשים טובים בעולם, אשר עוד בקשה דבר נפשיג מאד מאד. לא מצאתי, לבד אחד מאלף – כלומר מעט מהרבה.⁠ד
א. בכתב היד: תת.
ב. בכתב היד: לחשבון, כשהלמ״ד מסומנת למחיקה.
ג. בכתב היד נראה: נפצי.
ד. לפני מלה זו מופיע בכתב היד ״הרבה״, עם סימן למחיקה.
ראה זה מצאתי אמרה קהלת אמרה בלשון נקבה, שכן המילה ״קהלת״ היא נקבה מבחינה מילולית, שכן היא על משקל ״אומרת, יושבת״, או משום שהמילה רומזת לחוכמה, שהיא מדריכה לכיוון כל השלמויות והאמיתות. אחרים אומרים שצריך היה להיכתב ״אמר הקהלת״, בדומה למשפט ״ויחלטו הממנו״ (מלכים א כ:לג) כפי שבואר במקומו, כמו שאמר בסוף הספר ״הבל הבלים אמר הקהלת״ (קהלת יב:ח), ונוספה ה׳ הידיעה משום ש״קהלת״ הוא שם תואר ולא שם עצם פרטי.
אחת לאחת למצוא חשבון ״חשבון״ כאן משמעו חישוב מספרי, לא חשיבה. המשמעות היא שכמו שאדם הרוצה לעשות חשבון מדויק מתחילתו הריהו מתחיל באחד, אשר אי אפשר להגיע אליו בחשבון אלא הוא תחילת החשבון, ואח״כ הוא מוסיף עליו עוד אחד ואז הוא מגיע למספר החשבוני הראשון שהוא שניים, ולאחר מכן הוא מוסיף לשניים עוד אחד ומגיע לשלושה, וכך עוד אחד ועוד אחד באופן מתמיד עד שהוא מגיע לאלפים רבים ורבבות, ואילו לא היה מוסיף לאחד עוד אחד לא היה יודע כלל על החשבון. כך גם אני עיינתי באמיתות הדברים מתחילתם ולאחר מכן המשכתי בהם בצורה מדורגת ומסודרת עד כדי כך שהשתקעתי בכך והגעתי להישגים גדולים בהתאם למאמצי והעיון שהשקעתי. לאחר כל החיפוש והעיון שהשקעתי מצאתי שהצורות והנפשות מבין המין האנושי [כלומר הכוחות השכליים בנפש] הן מעטות, אחת מבין רבים, ואילו החומרים אין להם שלמות ואין לקוות שיגיעו ליציבות, שכן הכיליון דבק בהם, ולמרות זאת אין מנוס מן העיסוק ברכישתם ואי אפשר להימנע מזה. לפיכך אמר בלשון פיוטית שהחכם כאשר הוא מבקש את השלמות ורוצה להגיע אל התכלית הנפשית הרי שעליו להתרחק מכל מה שמונע ומעכב אותו מהשגת התכלית וראוי לו להתרחק מן הנשים ומתענוגות החומר בכלל, אילולי זה שהחכמה האלוהית חייבה את האדם לספק את צרכיו החיוניים כדי שישרוד זמן רב ככל האפשר, וחייבה אותו להתחבר עם בת זוג כדי שהמין ימשיך להתקיים, וכך כל פגישה בין שניים מובילה להיווצרות דבר שלישי, בדומה למצב בחשבון המספרים.
ראה זה מצאתי אמרה המחשבה המקבצת כל הדברים, כשחקרתי באחת אחת מהמחשבות המקבילות למצוא חשבון (שם שם, כז) המחשבות ההם, ולחקור איזו מהם היא הצודקת.
(כז-כח) ראה – יראה אמרה הכנסיה המעולה מן החכמים אשר נקהלו עמו לגזור על זה. או שירמוז אל מה שאמר וסבותי אני ולבי כאשר פירשתי. ואיך שיהיה אמר כי כאשר חפשה באלו החקירות א׳ אל א׳ למצוא חשבון המכוון אשר אמר למעלה עליו ובקש חכמה וחשבון מצא זה שאמר אשר – יראה שהוא כבר בקש דרך אחרת בזה הענין ולא מצא רק מה שהוא גוזר מרוע האשה הזאת וכתותיה. כי לזה היה מה שהיה שאדם א׳ מאלף מצא אשר גבר על חמרו והוצלח.
ואשה בכל אלה – שתהיה מתוקנת ושלמה עד אשר תאות אל עצת השכל מבלי שום עיכוב סירוב ומיאון לא נמצאה, והוא בעצמו מה שאמר בשלהי משלי אשת חיל מי ימצא. וזה כי הראוי והנאות בה הוא מה שנמשך בכל האלפא ביתא ע״ד שפירשתיו בפ׳ חיי שרה. ולזה גזר שהיה רחוק מפנינים מכרה.
יחוייב מזה שהמעלה והשלמות היא מצד הכח השכלי הזה אשר הוא צורת האדם ואמיתת מהותו לא מחמת השליטים אשר הזכיר המושלים בעיר ולזה לא תאבה ולא תשמע אליהם לבד זה.
(כז) ראה מצאתי – יראה לבד זה ראה חסרון מצאתי באדם מיוחד לשכלי אשר עשה האלהים אותו ישר ההשכלה וההבנה והמה בקשו לא חשבון א׳ אבל חשבונות רבים. והכונה לומר כי הם יתירו העיון במה שלא הורשו והם דורשים במופלא מהם בעניינים רבים ונפלו אל מה שיובן מאמרו אל תתחכם יותר למה תשומם.
(כז-כח) ראה זה מצאתי. שעבירה גוררת עבירה1: אחת לאחת. וזה מצאתי שיקרה בכל ׳אחת׳ מהעבירות2: למצוא חשבון. כשביקשתי למצוא מספר נחשב מאנשים בימינו שלא יקרה להם זה, אשר עוד בקשה נפשי בסיפורי הקדמונים למצוא מספר מאנשים אשר לא קרה להם זה, ולא מצאתי מספר נחשב3. אמנם אדם אחד מאלף מצאתי ששב בתשובה מן העבירה הראשונה, ובכן לא נכשל בשניה4, ואשה בכל אלה לא מצאתי, ו׳בכל אלה׳ ש׳מצאתי׳ – ׳אחד מאלף׳5, ׳לא מצאתי׳ שום ׳אשה׳:
1. ע״פ אבות (ד׳:ב׳), ופירש שם רבינו ׳שכר ותענוג העבירה בעולם הזה מוכן אל עבירה אחרת, כענין (שמות לד טו-טז) ׳ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו והזנו את בניך׳⁠ ⁠׳. והיינו שבעניין בעל פעור שהזכיר בפסוק הקודם מצא עניין זה, ומזה למד לעניין ריבוי שיחה עם האשה בכלל, כאשר האשה היא כזו שמושכת אותו לחטוא.
2. שכל עבירה גוררת עבירה אחרת.
3. הפסוק מתחלק שלא כפי המסורה: ׳ראה זה מצאתי אחת לאחת׳, כלומר את מה שאמרתי שעבירה גוררת עבירה מצאתי בכל עבירה ועבירה, ׳למצוא חשבון אשר עוד ביקשה נפשי, ולא מצאתי׳, ביקשתי למצוא ׳חשבון׳, כלומר מספר חשוב של אנשים בדורי שלא קרה להם כן, ולא מצאתי, וכן ביקשתי למצוא חשבון כזה בדורות הקדמונים לפי המסופר עליהם, אך גם זה לא מצאתי.
4. כיון שמחק את העבירה הראשונה על ידי תשובה, לא גררה לעבירה שניה.
5. כלומר, מאותם האנשים שהם אחד מתוך אלף ששבו בתשובה על העבירה הראשונה ולכן לא נגררו ממנה אל עבירות נוספות.
אמרה קהלת – תחסר מלת נפש ולזה אמר בלשון נקבה שעל הנפש ידבר וכאילו אמר נפש קהלת וכן ותכל דוד (שמואל א י״ג:ל״ט).
חשבון – מחשבת בינה.
ראה זה – האמור בסוף המקרא.
אמרה קהלת – אמרה נפש של המקבץ הדעות המנגדות (ואמר כאחר המדבר, וכן דרך המקרא בהרבה מקומות).
אחת לאחת למצוא חשבון – אין למצוא מחשבת בינה כי אם להעריך אחת אל אחת, רוצה לומר להעריך דבר אל הפכו, כי אז יבין וישכיל איזה יכשר.
(כז-כח) וזה שאמרתי כי צריך השגחה פרטית להמלט מן האשה הרעה, הוא מפני רבוי מספר הנשים הרעות, שהרי ראה זה מצאתי, אמרה קהלת (בתחלה היה כתוב בת שבע אם שלמה, או אשה אחרת חשובה ונכבדת, והיתה תחבולת קהלת מפני שהודאת בעל דין כמאה עדים דמיא), אחת לאחת למצא חשבון, אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי – כלומר שהסתכלה בכל הנשים אשר באו לפניה, והתבוננה בהן אחת לאחת, למצוא חשבון, כלומר לחשב ערכן ולדעת טבען, ועוד בקשה נשים אחרות מלבד אשר נזדמנו לפניה, ולא מצאה בין כלן אשה טובה: אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. והסתכל כיא אדם כולל זכר ונקבה, ובכל המקרא כתוב איש ואשה, לא אדם ואשה.
א. כן במהדורה בתרא באוצר נחמד. במהדורה קמא בכ״י קולומביה (במקום מלת ״כי״) נוסף: ״איך היה קהלת נלעג לשון אין בינה שהרי״.
אמרה – לשון נקבה הצודק לשם קהלת, ובא כאן אל נכון כאילו אשה אומרת זה, ואשה מתחפשת ומסתירה ערמתה מהאנשים רק לא מהנשים.
אחת לאחת – נשים הרבה חקרתי אחת אחת.
למצא חשבון – כמו למעלה כ״ה לדעת ערכן בבירור.
אמרה קהלת – עיין לעיל פרשה א׳ פסוק ב׳ בדרשה אמר קהלת, וצרף לכאן.
אחת לאחת וגו׳ – תניא, היה רבי מאיר אומר, מניין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, ת״ל אחת לאחת למצוא חשבון.⁠1 (סוטה ח׳:)
אחת לאחת וגו׳ – א״ר יצחק, בנוהג שבעולם אדם נכשל בעבירה והוא חייב עליה מיתה לשמים במה נתכפר לו – שמת שורו, שאבדה תרנגולתו, שנשברה צלוחיתו, שנכשל באצבעו ויצאה ממנה טפת דם, מקצת הנפש ככל הנפש, שנאמר אחת לאחת למצוא חשבון.⁠2 (מ״ר)
1. בין לזכות בין לחובה, כמו צדקות מפרוטות פרוטות מצטרפות, וכן מצות קטנות בכלל וכן מי שסובל יסורי הגוף אף כי מעטים וקלים מצטרפות כולן לנכותם לזכותו, וע״ע בדרשה הבאה.
2. ר״ל שכל עונשים קלים האלה מצטרפים לעונש חמור ומכפרין לו על החיוב מיתה. וע׳ בכסף משנה פ״ד ה״ד מביאת מקדש שכתב דעונש זה ממיתת שורו וכו׳ בא להמחויב מיתה ביד״ש, וכפי הנראה כיון להמדרש הזה.
וכך אמר שלמה המלך כאשר ביקש בליבו לדעת ולתור ולבקש חכמה וחשבון1, רְאֵה, את זֶה מָצָאתִי אָמְרָה נפש2 קֹהֶלֶת – שלמה3, אין למצוא מחשבת בינה כי אם בהערכת הדעות4 אַחַת לְאַחַת, דעה והיפוכה5, ובדרך זו לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן – להבין ולהשכיל איזו מהן כשרה6:
1. לעיל בפס׳ כ״ה, ר״י קרא.
2. רשב״ם, מצודת דוד. ולכן אמר בלשון נקבה שהוא מוסב על נפשו, דהיינו אמרה נפש קהלת, מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר שאמרה זאת חכמת קהלת. ורש״י ביאר שאמרה זאת רוח הקודש ששרתה על שלמה המלך ע״ה.
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד. ובמדרש, א״ר יצחק, בנוהג שבעולם אדם נכשל בעבירה והוא חייב עליה מיתה לשמים במה נתכפר לו? שמת שורו, שאבדה תרנגולתו, שנשברה צלוחיתו, שנכשל באצבעו ויצאה ממנה טיפת דם, מקצת הנפש ככל הנפש, שנאמר ״אחת לאחת למצוא חשבון״, מדרש רבה. ועוד דרשו, ״אחת לאחת״ מצוה אחר מצוה עד שנעשה חשבון גדול, מלמד שהקב״ה מצרף כל פרוטה ופרוטה שאדם נותן צדקה לחשבון גדול, לקח טוב.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כח) אֲשֶׁ֛ר עוֹד⁠־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְ⁠לֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְ⁠אִשָּׁ֥⁠ה בְ⁠כׇל⁠־אֵ֖לֶּ⁠ה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃
which my soul still seeks, but I have not found. One man among a thousand I have found; but a woman among all those I have not found.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אִית פִּתְגָם אוֹחֲרָן דְּעוֹד תְּבָעַת נַפְשִׁי וְלָא אַשְׁכַּחִית גְּבַר שְׁלִים וְזַכַּאי בְּלָא חִיבוּלָא מִן יוֹמֵי דְאָדָם קַדְמָאָה עַד דִי אִתְיְלִיד אַבְרָהָם צַדִּיקָא דִי אִשְׁתְּכַח מְהֵימָן וְזַכַּאי בֵּין אֶלֶף מַלְכִין דְּאִתְכַּנָּשׁוּ לְמֶעֱבַד מִגְדְּלָא בְּבָבֶל וְאִתְּתָא בְּכָל אִלֵּין נְשֵׁיהוֹן דְּמַלְכַיָּא כְּשָׂרָה לָא אַשְׁכָּחִית.
אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי – בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לַמִּקְרָא יוֹצְאִין מֵהֶן מֵאָה לַמִּשְׁנָה יוֹצְאִין מֵהֶן עֲשָׂרָה לְתַלְמוּד יוֹצֵא מֵהֶם אֶחָד לְהוֹרָאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי.
דָּבָר אַחֵר: אָדָם – זֶה אַבְרָהָם. וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, זוֹ שָׂרָה.
דָּבָר אַחֵר: אָדָם – זֶה עַמְרָם. וְאִשָּׁה, זוֹ יוֹכֶבֶד.
דָּבָר אַחֵר: אָדָם – זֶה משֶׁה. וְאִשָּׁה, אֵלּוּ נְשֵׁי הַמִּדְבָּר.
דָּבָר אַחֵר: אָדָם – זֶה משֶׁה, שֶׁבָּא לְאֶלֶף דּוֹר. וְאִשָּׁה, זוֹ הִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְאֶלֶף דּוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר (תהלים ק״ה:ח׳), מְלַמֵּד שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַקַּנְקַנִּים וְלֹא מָצָא קַנְקַן זָפוּת מִקַּנְקַנּוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ וְקִבֵּל אֶת הַתּוֹרָה.
אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי – בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין ואין יוצא מהם אלא אחד.
ד״א אדם אחד – זה אברהם.
ואשה בכל אלה לא מצאתי – זו שרה.
ד״א אדם אחד – זה עמרם.
ואשה בכל אלה לא מצאתי – זו יוכבד.
אדם אחד מאלף מצאתי – אלף דור עלו במחשבה להבראות, וכמה נמוחו מהן, רב הונא בשם ר׳ אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר תתק״פ דורות, מה טעם דבר צוה לאלף דור זו מילה, רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמני תתקע״ד דורות מה טעם דבר צוה לאלף דור זו תורה. בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסים למקרא ויוצאים מהם מאה, מאה נכנסים למשנה יוצאים מהם עשרה ואחד לתלמוד, הוי אדם אחד מאלף מצאתי.
דבר אחר: אדם אחד – זה אברהם.
ואשה בכל אלה לא מצאתי – אפילו שרה. דר אחר זה עמרם.
ואשה בכל אלה לא מצאתי – אפילו יוכבד.
דבר אחר זה משה, ואשה בכל אלה – אלו נשי מדבר.
אלד׳י טלבתה נפסי זיאדה ולם אלחקה עלא אכ׳תיארי, אני וגדת אנסאנא ואחדא מן גמלהֵ אלעדד אלכת׳יר, ואמראה פי גמיעהם לם אגד.
(המשך מהפסוק הקודם) את אותו הדבר שבקשה אותו נפשי תוספת, ולא רדפתי אחריו מרצוני. שאני מצאתי אדם אחד מכלל המספר הגדול, ובכלל המספר ההוא לא מצאתי אשה.
אשר עוד בקשה נפשי – ועוד אשר בקשה נפשי, לבד אלה האמורים למעלה שבקשתים ולא מצאתים, בקשה עוד נפשי כשירה בנשים, ולא מצאתי כי כולן דעתן קלה עליהן.
אדם אחד מאלף – בנוהג שבעולם אלף נכנסין למקרא אין יוצאין מהן להצליח ראויין למשנה אלא מאה. ואותן מאה נכנסין למשנה אין יוצא מהן אלא עשרה. אותן עשרה נכנסין לתלמוד אין מצליח מהן אלא אחד.⁠א הרי אחד מאלף.
בבכל אלה – באלף, ג [בכל אלף נשותיו שהיו לו לשלמה,] לכך אתה צריך להזהר בה.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בדפוסים נוסף כאן: ״להוראה״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בדפוסים נוסף כאן: ״ואשה״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י מינכן 5 ובגיליון בכ״י לוצקי 778. הוא חסר בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298.
For which yet my soul searches – In addition to those [quests] mentioned above, which I sought and did not find, my soul sought a proper one among women, but I did not find one, because they are all lightheaded.
One [worthy] man among a thousand I have found – It is customary in the world, [that out of] a thousand who enter [a school] to [learn] Scripture, emerge from them – successful and capable of [the study of] Mishnah – only one hundred. And of those hundred who enter [to study] Mishnah, only ten of them emerge for [the study of] Gemara, and of those ten who enter to [study] Gemara, only one emerges who is capable of rendering decisions [pertaining to religious matters], the result being one out of a thousand.
[But a [worthy] woman] among all of them – Even in a thousand; therefore, you must be cautious regarding her.
אשר עוד בקשה נפשי למצא – ולא מצאתי. אדם נאמן וחכם מאלף מצאתי כלומר מן המרובים כמו לאלף דור נוצר חסד לאלפים שהוא על דרך רע חשבון ולא אלף ממש.
ואשה בכל אלה לא מצאתי – נאמנת וחכמה לפי שדעתן של נשים קלה עליהן.
אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי – לבד אלה האמורים למעלה שבקשתים ולא מצאתים, כגון סדרו של עולם מה למעלה ומה למטה וכו׳, בקשה עוד נפשי אשה כשירה ולא מצאתי, כי כולןא דעתן קלות (בבלי שבת ל״ג:).
אדם אחד מאלף מצאתי – שהוא נאמן במעשיו ודיבורו, ואשה בכל אלה לא מצאתי.
א. כן בכ״י לונדון 22413. בכ״י פרמא 2203: ״כולם״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

אשר – מלת בקשה – מהבנין הכבד והחרק יורה עליו, ויחסר הדגש מהקו״ף כמו שלחו באש מקדשך (תהלים ע״ד:ז׳), וכמו התל בי (בראשית ל״א:ז׳), שהוא מן ויהתל בהם אליהו (מלכים א י״ח:כ״ז). ואין לו חבר כמוהו בכל הפעלים השלמים בלשון זכר ויחיד, ופירוש השלמים חוץ מאותיות הגרון.
וישוב בכל אלה – לאלף הנזכר, כי כן היה מספר נשי שלמה שבע מאות שרות ושלש מאות פילגשים.
WHICH YET MY SOUL SOUGHT. The word bikshah (sought) is a pi'el. The chirik [beneath the bet] proves the aforementioned.⁠1 The dagesh is missing from its kof2 as it is missing from the [lamed in the] word shilchu3 (They have sent) (Ps. 74:7) and the word hetel (mocked) in hetel li (hath mocked me) (Gen. 31:7). Hetel4 is related to the word va-yehattel (mocked) in, that Elijah mocked them (1 Kings 18:27). There is no other word like hetel in any of the whole roots that are in the [pi'el] singular masculine.⁠5 The phrase "whole roots" applies to all roots, except for those [whose middle root letters] are gutturals.⁠6
[ONE MAN AMONG A THOUSAND HAVE I FOUND; BUT A WOMAN AMONG ALL THOSE HAVE I NOT FOUND.] The phrase "among all those" refers back to "among a thousand,⁠" the number earlier mentioned.
Scripture speaks of a thousand because Solomon had a thousand wives. Compare, And he had seven hundred wives, princesses, and three hundred concubines; and his wives turned away his heart (1Kings 11:3).
1. Verbs in the pi'el perfect are vocalized with a chirik beneath the first stem letter.
2. Verbs in the pi'el have a dagesh in the second root letter. Bikshah, which comes from the root bet, kof, shin, has no dagesh in it.
3. Shilchu is a pi'el. It, too, lacks a dagesh in its middle root letter.
4. Va-yehattel is a pi'el. It follows the regular grammatical rule and has a dagesh in the tav, its middle root letter,
5. There is no other word in the pi'el singular masculine whose first root letter is vocalized with a tzere and has no dagesh in its middle root letter. Had hetel followed the rule, then it would have been vocalized hittel.
6. Words whose middle root letters are gutturals are usually vocalized in the pi'el with a tzere beneath the first root letter and do not have a dagesh in the middle root letter. (Filwarg).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי כלומר הדבר שהתמדתי לבקש אותו ולחפש אחריו מצאתי מבין הצורות או הגברים רק מקרים מעטים שלו, כמו שאמר אליהוא ״לא רבים יחכמו״ (איוב לב:ט). אשר לנשים או לחומרים הרי שהשלמות לא קיימת אצלם. ״עוד״ משמעו התמדה והמשך, כמו ״עוד טומאתו בו״ (במדבר יט:יג), ״עוד כל ימי הארץ״ (בראשית ח:כב), ״עוד זה מדבר״ (איוב א:טז). ״אדם״ כאן משמעו ״איש״, אך הוא אמר ״אדם״ משום שלפי הרובד המילולי הוא רומז כאן להמון ולפשוטי העם, כמו ״ויראו בני האלהים את בנות האדם״ (בראשית ו:ב), ויש כאן גם רמיזה לכוחות הרוחניים על דרך הדימוי, כמו ״פני אדם״ (יחזקאל א:י) שבמרכבה, שכן היחס שלהם אל הנפשות התבוניות הוא כמו היחס של פשוטי העם אל אנשי המעלה הנכבדים. השכלים הנפרדים נקראים אלוהים משום שהם שולטים על כל מה שמתחתם, והנפשות התבוניות נקראות ״בני אלהים״. הכוחות המנהיגים את הגוף ואחראים על צרכיו נקראים ״פני אדם״ והתאוות החומריות נקראות בנות. לפיכך הוא קבע שהכוחות הנפשיים הם רבים, אך רק למעטים מהם יש יתרון ומעלה, ואילו החומרים וכוחותיהם ותאוותיהם אין להם כלל שלמות אמיתית ״ואשה בכל אלה לא מצאתי״.
ומה שבקשה עוד נפשי מענין ידיעת חכמה וחשבון אשר הם כל החכמות, הנה מצאתי שכבר ישיג זה, אדם אחד מאלף מן החוקרים בזה ואשה.. לא מצאתי (שם שם, כח), שתגיע להשגת כל אלו הידיעות, לחסרון דעתה ובריאתה, וזה ממה שיוסיף הרחקה בענין האשה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

בקשה נפשי. וכן בקשו חשבנות שבסמוך ברוב ספרי הדפוס וכ״י מדוייקים הקו״ף רפויה.
עוד – ענינו הרבה יותר מן הנהוג והרגיל כמו ויבך על צואריו עוד (בראשית מ״ו:כ״ט).
אשר עוד בקשה נפשי – אשר הרבה בקשה נפשי יותר מן הרגיל למצוא דבר מבלי העריכו אל הפכו ולא יכולתי למצוא.
אדם וגו׳ – מבין אלף אנשים מצאתי אדם אחד ישר והגון אף מבלי העריכו מול הפכו, כי מפאת עצמו היה ניכר שאדם ישר הוא.
ואשה בכל אלה – אבל אשה ישרה והגונה מבלי העריכה מול הפכה לא מצאתי בכל אלה הנשים המיוחדות לי שהיו במספר אלף, שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות, כמו שנתבאר במקום אחר וכאומר מאד קשה למצוא דבר מבלי העריכו מול הפכו, כי אף בין אנשים לא מצאתי מבלי העריכות לבד אחד מבין אלף, ובין הנשים לא מצאתי אף אחת מאלף מבלי העריכות מול הפכה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

אשר עוד וגו׳ – חוזר וכופל דבריו, ואומר מצאתי, כלומר נתאמת אצלי, שלא מצאתי אשה בלי מגרעת כמו שמצאתי איזה אדם, המשמש כאן להוראת איש.
אדם אחד וגו׳ – בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהן מאה, למשנה – יוצאין מהן עשרה, לתלמוד – יוצא מהם אחד להוראה,⁠1 הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף – מצאתי.⁠2 (מ״ר)
אדם אחד וגו׳ – אדם אחד מאלף מצאתי זה אברהם, ואשה בכל אלה לא מצאתי זו שרה,⁠3 דבר אחר אדם זה עמרם, ואשה זו יוכבד,⁠4 דבר אחר אדם זה משה ואשה אלו נשי המדבר.⁠5 (שם)
אדם אחד וגו׳ – דבר אחר אדם מאלף מצאתי זה משה שבא לאלף דור ואשה זו התורה שנתנה לאלף דור, כמש״נ (תהלים ק״ה) דבר צוה לאלף דור,⁠6 מלמד שצפה הקב״ה בכל הקנקנים ולא מצא קנקן מזופת מקנקנו של משה שפשט ידו וקבל את התורה.⁠7 (שם)
1. ר״ל אותן מאה כשנכנסין למשנה יוצאין מהן עשרה שיודעין משנה ואותן עשרה כשנכנסין לתלמוד יוצא מהן אחד להוראה.
2. ואמר על זה ואשה בכל אלה לא מצאתי שלא תצליח אחת מהן בתלמוד מפני קלות דעתן, ועיין מש״כ בתורה תמימה ס״פ עקב בפסוק ולמדתם את בניכם הנוגע לדין תלמוד תורה לנשים.
3. יתכן דסמיך על הדרשה דבר צוה לאלף דור זו המילה שנתנה לאברהם אחר שנמחו במבול השתלשלות תתקצ״ט דורות [עיין ב״ר פרשה כ״ח], ואשה בכל אלה לא מצאתי זו שרה שעם כל צדקתה לא האמינה בהבטחת הקב״ה שתוליד בן וצחקה וכחשה.
4. שבעת גזירת פרעה פירש מאשתו, ומדלא אמר שפרשו זמ״ז משמע שהיא לא ברצון נפשה פרשה ולא חששה אם תוליד לריק.
5. נראה הכונה דאע״פ שצדקניות היו כמבואר בכמה אגדות שלא רצו להשתתף במעשה העגל, וכן אמרו שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים [עיין סוטה י״א ב׳], אפ״ה בעת מתן תורה אמר הקב״ה למשה כה תאמר לבית יעקב ודרשינן אלו הנשים שיאמר להן בלשון רכה [ולא כמו להגברים שדבר בלשון קשה כמש״כ ותגיד לבני ישראל ודרשו ותגד – דברים הקשים כגידין, וכמבואר. לפנינו בתו״ת פ׳ יתרו שם] כדי שתקבלנה, הרי שעם כל צדקתן היה דרוש להעמיס עליהן את מצות התורה ברכות ורצון.
6. עיין במ״ר פ׳ בראשית פ׳ כ״ח ובמדרש תהלים סי׳ ק״ה מחשבון מספר הדורות האלה.
7. ולפי״ז הוי פירוש הלשון ואשה בכל אלה לא מצאתי, שבכל אלה הדורות לא מצאתי מי שראוי שתנתן התורה על ידו, והתורה נמשלה לאשה כמבואר ביבמות ס״ב ב׳, מפני שחביבה ללומדיה כאשה על בעלה וע״ש הכתוב באהבתה תשגה תמיד, [ועיין במהרש״א שם].
מלבד הדברים האמורים לעיל1 אֲשֶׁר בקשתים ולא מצאתים2, עוֹד הרבה יותר מן הרגיל3 בִּקְשָׁה נַפְשִׁי למצוא דבר מבלי צורך להעריכו אל הפכו4 וְלֹא מָצָאתִי – ולא יכולתי למצוא בבני האדם, רק5 אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף – מבין אלף אנשים6 מָצָאתִי ישר והגון אף מבלי להעריכו מול הפכו, כי מפאת עצמו ניכר שאדם ישר הוא7, וְאולם אִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה – אלף נשותיי שתהא כשרה בנשים8 שכשרותה ניכרת מפאת עצמה ללא צורך להשוותה לאישה פחותה ממנה9 לֹא מָצָאתִי כי כולן דעתן קלה עליהם10, לכך אתה צריך להזהר בה11:
1. ר״י קרא.
2. כגון סדרו של עולם מה למעלה ומה למטה וכו׳, ר״י קרא.
3. מצודת ציון.
4. רש״י, ר״י קרא.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד. ורש״י ור״י קרא ביארו את הפסוק על כל הנשים בכללן.
9. מצודת דוד.
10. רש״י. וראה במסכת שבת לג ע״ב. ובמדרש, בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהן מאה, למשנה יוצאין מהן עשרה, לתלמוד יוצא מהם אחד להוראה, הדא הוא דכתיב ״אדם אחד מאלף מצאתי״. ועוד במדרש ״אדם אחד מאלף מצאתי״ זה אברהם, ״ואשה בכל אלה לא מצאתי״ זו שרה. דבר אחר, ״אדם״ זה עמרם, ״ואשה״ זו יוכבד. דבר אחר, ״אדם״ זה משה ״ואשה״ אלו נשי המדבר. דבר אחר, ״אדם מאלף מצאתי״ זה משה שבא לאלף דור ״ואשה״ זו התורה שנתנה לאלף דור כמו שנאמר (תהלים קה, ח) ״דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר״, מלמד שצפה הקב״ה בכל הקנקנים ולא מצא קנקן מזופת מקנקנו של משה שפשט ידו וקבל את התורה, מדרש רבה.
11. רש״י.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כט) לְ⁠בַד֙ רְ⁠אֵה⁠־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת⁠־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְ⁠הֵ֥מָּ⁠ה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁ⁠בֹנ֥וֹת רַבִּֽ⁠יםא׃
Behold, this only have I found, that God made man upright but they search for many accounts.
א. רַבִּֽים =ש1,ק-מ ובדפוסים
• ל!=רַּבִּֽים (רי"ש דגושה)
• הערות ברויאר ודותן (דותן ציין את הדגש בתור ספק אבל הוא ודאי)
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
לְחוֹד חֲזֵי דֵין אַשְׁכָּחִית דִי עֲבַד יְיָ יָת אָדָם קַדְמָאָה תָּקִין קֳדָמוֹי וְזַכַּאי וְחִוְיָא וְחַוָּה [אִינְהוּ] אַטְעֲיוּ לְמֵיכַל מִן פֵּירַיָא דְאִילָנָא דְאָכְלִין פֵּירוֹי חַכִּימִין לְמִדַּע בֵּין טָב לְבִישׁ וְגָרְמוּ לְאִסְתַּקָּפָא עֲלוֹהִי יוֹם מוֹתָא וּלְכָל דָרֵי עַלְמָא וְאִנּוּן תְּבָעוּ לְמַשְׁכַּח חֶשְׁבּוֹנִין סַגִּיאִין בְּגִין לְאַיְתָאָה מַחְתָא עַל דַיָירֵי אַרְעָא.
לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר – יָשָׁר הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וּכְתִיב: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ (בראשית ג׳:כ״ב), כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנַיִם, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְׁבֹנוֹת רַבִּים.
לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים – אתה מוצא שלא ברא הקב״ה את האדם אלא להיות ישר וכיון שנעשו שנים המה בקשו חשבונות רבים.
אשר עשה האלהים את האדם ישר – הה״ד אל אמונה ואין עול שלא ברא בני אדם להיות רשעים אלא צדיקים, וכה״א אשר עשה האלהים וגו׳.
לכן אנצ׳ר הד׳י אלוגה אלד׳י וגדתה, אן אללה כ׳לק אלאנסאן סאדגא קיימא, ואבת׳גא וגוד אלתדאביר אלגלילה.
אבל התבונן, (נ״א: אל הדבר הזה) זה מה שמצאתי שה׳ ברא את האדם תמים (פשוט) וגם מיושר, והאדם בקש למצוא את הכוחות (או את הנפלאות) הנכבדים (של ה׳ יתברך).
לבד ראה זה מצאתי – שבאא לעולם תקלה על ידה.
שעשה – הקב״ה את האדם הראשון ישר.
והמה – משנזדוגה לו חוה ונעשו שנים ונקראו המה.
בקשו חִשְבונות רבים – מזימות ומחשבות של חטא. כך נדרש במדרש (קהלת זוטא ז׳:כ״ט).
א. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298: ״שבאת״.
See, this only have I found – And which brought to the world a stumbling block through her.
That [God] made – The Holy One, Blessed Is He [created] Adam perfectly upright.⁠1
But they – When his wife Chavah was paired up with him,⁠2 and they became two and were called "they.⁠"
Sought out many stratagems – Plans and designs of sin. So is it expounded in the Midrash.
1. As God stated in Bereshit 3:22 regarding Adam, "Behold, the man has become like one of us to know [what is] good and [what is] evil.⁠"
2. Rashi is explaining the reason for the change to plural ["they"] when the subject is singular ["man"].
לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר – שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. תחלה היה כאחד ממלאכי השרת כיון שניטלה צלעו ממנו לדעת טוב ורע שהיא גרמה לו לאכול מעץ הדעת. אמ״ר ברכיה עשה הקב״ה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים לאחר שנים בקשו חשבונות רבים. ס״א אשר עשה האלהים את האדם להיות ישר והמה לאחר שמתגדלים נכנס בהם יצר הרע והמה בקשו חשבונות רבים.
לבד ראה זה מצאתי – לבד חכמה זו שמצאתי, מצאתי עוד זה: אשר עשה האלהים את האדם ישר – שילך בישרות.
והמה בקשו חשבונות רבים – מחשבות ומזימות של חטא.
לבד ראה זה מצאתי – לבד מעשה זה מצאתי וראה ותן לב עליו
אשר עשה וברא הקב״ה את האדם ישר ונאה – שברא אותו בדמותו ובצלמו.
והם בני אדם בקשו חשבונות – מזימות רעות ורבות לסור ממצותיו של הקב״ה, ורעה רבה היא על האדם.
חשבונות – לשון מחשבות.
לבד – {חשבנות} – חובר חשבון על לשון נקבות, והוא לשון זכרא כמו: עונות (תהלים ק״ל:ג׳).
והענין שעשה האלהים את האדם ישר – הולך בדרך ישרה והמה בקשו ארחות עקלקלות. וגם זה הענין סמוך בפסוק שלמעלה שאשה אחת די לאיש.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י לונדון 27298, לונדון 24896 הושמט: ״והוא לשון זכר״.
THIS ONLY. The plural of cheshbon (invention) [is chishvonot]. Chishvonot (inventions) is a feminine form. However, chishvonot is masculine.⁠1 Compare, avonot (iniquities) (Job 13:23).⁠2
The point of our verse is: God made man to be upright, to walk in a straight path, but man sought crooked paths.⁠3 Additionally, the idea expressed in our verse4 is connected to the earlier verse which teaches that one woman is sufficient for a man.⁠5
1. Even though it has a feminine form.
2. Avonot is masculine, even though it has a feminine form, for the singular of avonot is avon.
3. Ibn Ezra's rendition of “they have sought out many inventions.”
4. Our verse which teaches that a man should take one woman is, tied to verse 27 which according to Ibn Ezra teaches that a man should marry only one woman.
5. God made man upright; that is, God intended man to have one woman. However, they have sought out many inventions; they seek more than one woman.
לבד זה ראה ביציאה, כלומר ראייה לדבר שהנשים גורמות פורענות לעולם, שהרי עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו – כשנעשו רבים, אז גרמה לו האשה לבקש חשבונות ותחבולות לחטא.
לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים המילה ״בקשו״ היא פועל בבניין פִעֵל, אך במקרים מסויימים הוא מופיע בלי דגש, כמו ״בִקשה״ בפסוק שלפני כן. צורת היסוד היא עם דגש, אך המילה נכתבה כמו ״שלחו באש מקדשך״ (תהלים עד:ז), ״ואביכן התל בי״ (בראשית לא:ז), צריך היה להיכתב כמו ״ויהתל בהם אליהו״ (מלכים א יח:כז), ״וינקשו מבקשי נפשי״ (תהלים לח:יג) צורת היסוד היא כמו ״ינקש נושה לכל אשר לו״ (תהלים קט:יא), ואלו מקרים מעטים וחריגים ויוצאים מן הכלל, שכן הכלל הוא הופעת דגש. לעומת זאת המצב של המילה ״חשְּבונות״ הוא הפוך, כלומר הופעת דגש בה היא מנוגדת לכלל, שכן היא גזורה מן הבניין הקל ללא דגש ״חשב, יחשוב, חושב חשבון״, אך היא קיבלה דגש כמו ״הצְּפינו (שמות ב:ג), מקדש, עצְּביכם (ישעיהו נח:ג), מִטְּהרו (תהלים פט:מה)״ ומקרים אחרים, אשר קבלו דגש רק לצורך צחות הלשון, לא משום שהמבנה הבסיסי של המילה יש בו דגש. כך גם הדגש במילה ״מעטים״ הוא בניגוד לכלל, לפי דעת חלק מן המדקדקים, שהרי חלק מן המדקדקים אומרים שהדגש בה הוא כמו במלים ״גמלּים, שפנים״, וחלק מהם אומרים שאין זה נכון, שכן הדגש בגמלים ושפנים הוא פיצוי על העלמות העיצור הבלתי נשמע שיש בצורת היחיד שלה בגלל הקמץ, ואילו המילה ״מעט״ המשקל שלה בנוי על פתח, והפתח לדעתם מופיע רק עם עיצור נשמע וגלוי, וכבר ביארנו מה ראוי לומר בעניין זה בתחילת הספר. כך גם חלק מן המדקדקים חושבים שהדגש במילה ״חשְּבונות״ הוא חלק ממבנה המילה, כמו ״חשבתי ימים מקדם״ (תהלים עז:ו) שהוא בבניין פִעֵל כמו ״דברתי״, ואין זה נכון שכן אלה שני עניינים נפרדים, אחד מהם הוא מחשבה, כמו ״חשבונות״ ו״מעשה חושב״ (שמות לט:ח) ואינו בא בבניין פִעל. לעומת זאת ״חשבתי ימים״ הוא חשבון מספרי ומפקד, והוא בא בבניין פִעל, כמו ״ולא יחשבו את העם״1. המשמעות של הפסוק הזה קשורה למה שלפניו ״ואשה בכל אלה לא מצאתי״, ״אלה״ רומז לאלפים שנזכרו קודם, וגם הרובד המילולי של הכתוב הוא הודעה על כך שהוא בחן אלף נשים ולא מצא מביניהן אחת ראויה לשלמות ולא אחת שנוטה לאצילו רוחנית, אלא הן נוטות למחשבות שבאמצעותן הם ימשכו את לבות הגברים ויצודו אותם בחלקת הלשון שלהן ויפי דבריהן, כפי שנתן דוגמאות לכך במשלי, והרי הוא התחתן עם אלף נשים, כמו שאמר הכתוב ״שבע מאות שרות ושלוש מאות פלגשים״ (מלכים א יא:ג), כלומר דבריו הם במשמעותם המילולית. ״והמה בקשו חשבונות״ מתייחס לנשים, וה-מ׳ במילה ״המה״ היא במקום נ׳, שכן הן נקבות, כמו ״והיו לכם לאנשים״ (רות א:יא). המשמעות של הפסוק כולו היא שהאל ברא את האדם ישר בשכלו, אשר האל נתן בקרבו, בהתאם להרכב החומרים המתואם שלו, כלומר קרבתו אל דרך האמצע יותר משאר היצורים הבנויים מחומרים המנוגדים זה לזה, אך האדם – בגלל השאיפות וההרגלים והתאוות והרצון להתרחב – הופיעו אצלו רעיונות רבים ותהפוכות, והרעיונות האלה מביאים עליו רעות רבות ומקלקלים את הישרות הטבעית שלו, והסיבה לכך היא נטייתו לנשים ולשאיפותיהן או לחומרים ותענוגותיהם. הכינוי ״המה״ מתייחס למין האנושי, שהוזכר במילים ״אשר עשה את האדם ישר״, ואמר ״המה בקשו״ על הפרטים של המין האנושי, ולכן יכול היה ליידע את ״האדם״ ב-ה׳ הידיעה, שהרי שמות פרטיים של אנשים אינם מיודעים ב-ה׳ הידיעה, אלא באמצעות לוואי המתאר את אחד מתשעת המקרים הבאים עליו, כפי שביארנו בהסברת העקרונות הלשוניים. תמצית הדברים היא שהאל ברא את האדם בעל שכל וכוח הסתגלות וכושר הבחנה אשר באמצעותם הוא יכול ללכת בדרך הישר ולספק את צרכיו שהוא נזקק להם באופן טבעי, אך רעיונותיו מלאי הדמיונות גרמו לו שדרכו תתעוות והוא יבקש דברים שאינם הכרחיים ואינם מועילים, אלא לעתים הם מזיקים וגורמים גם לאובדן גופו.
1. אולי ״ולא יחשבו את האנשים״ (מלכים ב יב:טז).
וטעם את אשר עשה את האדם ישר – הוא האמצעי המזוג, והם נוטים מן הדרך הישר והולכים אל קצו הראשון.
וזהו: והם בקשו חשבנות רבים – כטעם: הגדלתי מעשי (קהלת ב׳:ד׳).
לא תתן לבך להרבה מהמחשבות המקבילות הנופלות בענין אהבת החכמה אבל ראה זה לבד שמצאתי והוא שי״י ית׳ עשה את האדם ישר (שם שם, כט) והכין לו כלים רבים, להשיג חכמת הנמצאות ולדעת שהכל מסתעף מי״י ית׳, ובני האדם בקשו להם מספרים רבים מההתחלות ולא השיגו שהכל עולה אל התחלה אחת.
לבד ראה זה מצאתי. שלא קרה זה למין האנושי קודם חטאו של אדם הראשון1: אשר עשה האלהים את האדם ישר. קודם יצירת חוה, שהיה ׳האדם׳ - יחיד, היה ׳ישר׳, מוכן אל ההתבודדות השכלי2, בלתי ידיעת טוב ורע, שהוא הערב והבלתי ערב3, שהם המסיתים לחטוא4: והמה. ואחר יצירת חוה, שהיו שנים5, בקשו בידיעת הערב והֶפְכוֹ6 חשבונות רבים, למצוא מחשבות ותחבולות רבות הקורות בבקשת ׳לחם ושמלה׳, בפרט להשיג מהם היותר ערב, כאמרם ז״ל (ברכות נח.) ׳כמה טרחות טרח אדם הראשון עד שלא אכל פת׳7:
1. כלומר, מתוך חקירתי בדורות הקדמונים למצוא אנשים שלא נגררו מעבירה האחת לשניה, מצאתי שמלבד שלא קרה לשום אשה שנכשלה פעם שלא תיגרר לעבירה שניה, ולא כאנשים שאחד מאלף שב בתשובה וניצול, אך מלבד זאת מצאתי שלא היה קיים פיתוי הכח הדמיוני והמתאווה וענין ׳עבירה גוררת עבירה׳ הנזכרים לפני חטאו של אדם הראשון בהסתת אשתו.
2. לפני שנוצרה חוה שהסיתה אותו לחטוא, היה אדם הראשון לבד, ואז היה ׳ישר׳, שלא קלקל בחטא, ולא נמשך אל הגשמיות, ולכן היה שכלו אז זך ומוכן לעסוק בעיון שכלי.
3. ׳עץ הדעת טוב ורע׳ (בראשית ב ט) פירושו העץ שעל ידו ידע האדם מהו ׳טוב ורע׳, ופירש שם רבינו ׳טוב ורע, לבחור הֶעָרֵב אף על פי שיזיק, ולמאוס הבלתי עָרֵב אף על פי שיועיל׳, כלומר שמאז חטא עץ הדעת נמשך האדם אחרי מה שערב וטוב בגשמיות, אף שהדבר מזיק לו, וכן נגרם לו להתרחק ממה שהוא ׳רע׳ למראה עיניו, שאינו ערב בגשמיות, אף שהוא טוב ברוחניות. וראה מש״כ רבינו בדברים (ל טו).
4. ה׳טוב׳, שהוא מה שערב לאדם בחיי שעה, מושך את האדם לחטוא בעשיית מעשה גשמי, ואילו ׳הרע׳, שהוא מה שאינו ערב בחיי שעה, גורם לאדם להתרשל ולא לעשות את רצון ה׳ ולא לעסוק בעיון שכלי, נמצא שידיעת הטוב וידיעת הרע שניהם גורמים לחטא.
5. ׳המה ׳לשון רבים, כאשר כבר לא היה ׳האדם׳ לבדו.
6. בגלל שכבר ידעו ׳טוב ורע׳, מה שהוא ערב לחושים הגשמיים ומה שאינו ערב אף שמועיל לנפש השכלית.
7. שאחרי שאכל מעץ הדעת, נענש שמזונותיו לא היו מצויים לו אלא על ידי טורח רב, ולא זו בלבד אלא שכיון שנכנס בו היצר להשיג מה שערב ביותר לחיכו, על האדם מעתה לטרוח בחשבונות רבים כדי לאכול פת שיהיה ערב לחיכו. ובזה מוסיף על מה שאמר ׳ואשה בכל אלה לא מצאתי׳, כי לא התחילו חשבונות אלה אלא מבריאת חוה. וכ״כ רש״י ע״פ קה״ר: ׳לבד ראה זה מצאתי שבאה לעולם תקלה על ידה, אשר עשה - הקב״ה את האדם הראשון ישר, והמה - משנזדווגה לו חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו ׳המה׳, בקשו חשבונות רבים - מזימות ומחשבות של חטא׳. וראה רמב״ן בבראשית (ב ט) על חטא עץ הדעת ׳ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, ה׳יושר׳ שיאחוז דרך אחת ישרה, וה׳בקשה בחשבונות רבים׳ שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו׳.
חשבנות. החי״ת בחירק והשי״ן בדגש לתפארת מכלול שקל פָעֵל ושרשים שרש חשב ולפי׳ הבי״ת רפויה וכן מצאתי במסורת כ״י חשבנות ב׳ בקריה ופי׳ ויעש בירושלם חשבנות (ד״ה ב׳ כ״ו) והמה בקשו חשבנות ע״כ וכמות זה כן מות זה וקריאה אחת לכלם.
לבד ראה זה מצאתי – הוא מקרא מסורס, והראוי ראה זה לבד מצאתי, רוצה לומר התבונן מה שזה לבד מצאתי דהיינו אדם ישר, אותו לבד מצאתי שישר הוא מבלי העריכו מול הפכו.
אשר עשה האלהים – הוא בעבור כי ידעתי אשר האלהים ברא את האדם להיות ישר, רוצה לומר ללכת בדרך הממוצע בענין המדות בכעס ותוגה וחמלה והדומים, מבלי נטות אל הקצה מן הקצוות, ואיש אשר אלה לו ניכר הוא מפאת עצמו (אבל אשה כזאת לא נמצאה ואינה ניכרת מפאת עצמה כי אם בהעריכה מול הפכה אז נראה בה שהיא ישרה והגונה למולה).
והמה – בני אדם הם הם המבקשים מחשבות רבות לנטות פעם אל הקצה האחד, וזהו כשרואה שנטה לבבו אל הקצה האחד אשר חכמים יגידו שאז מהראוי לו לנטות אל הקצה האחר למען יבא על האמצע, כי זהו דרך הישר ובעליו ניכר מפאת עצמו מבלי העריכו מול הפכו.
לבד ראה זה מצאתי, אשר עשה האלהים את האדם ישר שלא ישתוקק לאשה רק כפי ההכרחי לשמירת המין, שהרי ברא אותו באופן שיהיה רבוי יציאת הזרע משחית כל גופו, כדי שיעצור עצמו מן הזמה,
והמה בקשו חשבנות רבים – הנשים בקשו תחבולות אין מספר, כדי לפתות את האנשים עד שיהיו שטופים בזמה.
ומלת והמה על הנשים, כמו והמה שרופות {נחמיה ג׳:ל״ד}; ומלת חשבונות – ענינה תחבולות, כמו ויעש בירושלם חשבונות {דברי הימים ב כ״ו:ט״ו}.
לבד וגו׳ – סרס המקרא, זה לבד מצאתי.
את האדם – כאן כולל זכר ונקבה.
ישר – בלי עקמומיות הלב שכזה הוא רצון האל שיהיה האדם.
והמה – גם הזכרים תשע מאות ותשעה מכל אלף והנקבות כולן.
חשבנות – רצונו כאן ערמומיות שצריך אדם לחשוב הרבה טרם ימציאן.
את האדם ישר וגו׳ – ישר היה אדה״ר בבריאתו, שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו – כאחד ממלאכי השרת, וכיון שנעשו שנים בקשו חשבונות רבים, הדא הוא דכתיב ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.⁠1 (שם)
1. ר״ל וכיון שבאה חוה החלה לחקור בענין אכילה מעץ הדעת עד שאכלה והאכילה לבעלה, ויתפרש לפי״ז הלשון והמה – מכיון שנעשו רבים, היינו המה בקשו חשבונות רבים דהיינו מחשבות רבות.
לְבַד – וחוץ מחכמה זו שמצאתי1 רְאֵה עוד דבר2 זֶה שֶׁמָצָאתִי והוא אֲשֶׁר עָשָׂה – שעשה3 הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר – שילך בישרות4 ובדרך האמצעית, ובכך יִמָּצֵא ישר והגון אף מבלי להעריכו מול הפכו5, וְאולם הֵמָּה – בני האדם הם6 בִקְשׁוּ – המבקשים7 חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים – מחשבות רבות לנטות אל הקצוות ולא ללכת בדרך האמצעית8 אלא בארחות עקלקלות9, ואף לעיתים לחשוב מחשבות ומזימות של חטא10:
1. רי״ קרא.
2. ר״י קרא.
3. ר״י קרא.
4. ר״י קרא.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. אבן עזרא.
10. ר״י קרא. ובמדרש, ״ראה זה מצאתי״ שבאה לעולם תקלה על ידי האשה, ״אשר עשה״ הקב״ה את האדם הראשון ישר, ״והמה״ משנזדווגה לו חוה אשתו ונעשו שנים ונקראו המה, ״בקשו חשבונות רבים״ ביקשו מזימות ומחשבות של חטא, מדרש רבה, רש״י.
תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהר״ע ספורנומנחת שימצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144