[קלד] כי יקח איש אשה אף שע״פ הפשט לא בא ללמד רק שלא יחזיר את גרושתו לאחר שנשאת, ולזה בא בוי״ו החבור עד לא יוכל בעלה וגו׳ אבל לא הי״ל להאריך, וירמיה אף שזכר האזהרה הזאת בדרך המליצה כמ״ש הן ישלח איש את אשתו (ירמיהו ג׳:א׳), לא בא באריכות כזאת, ומוכרח שבא גם להשמיענו כל דיני הקדושין וגרושין וגם אשר תזנה תחת בעלה אם לא תעבור עליו רוח קנאה להשקותה, ובל״ס שכל הדינים היו מקובלים איש מפי איש עד מרע״ה ולכן מצוה וחובה עלינו להבין ולקרב דרשות חז״ל שיהיה לדרך הפשט. והנה בספרי כאן ובגמ׳ (קדושין ו׳) דריש כי יקח מלמד שנקנית כו׳, ולהסביר זאת נאמר דמצינו שהשליטה והממשלה שיש לאחד על שום דבר יכונה בג׳ לשונות. א׳ בלשון ״לקיחה״ כמ״ש אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מ״ח:כ״ב) ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כ״א:כ״ו) ועוד יש הרבה בתנ״ך, ב׳ בלשון ״בעל״ כמו בעל האשה לפי שהוא מושל באשה, בעל הבור, והרבה כזה, ג׳ בלשון ״הויה״ שנאמר על דבר אחד שנהיתה לאחד, כמו כי תהיין לאיש, אשר לא היתה לאיש, וכאן והיתה לאיש, שמורה שהוא עליה מושל ושליט, וגם לשון ״איש״ יורה לפעמים על הממשלה כמו ה׳ איש מלחמה שפי׳ שה׳ הוא המושל על המלחמה, אלימלך איש נעמי (רות א׳ ג׳) ובלשון המשנה יש הרבה כמו אישי כ״ג (יומא) ויבדלו בהוראותיהם. לשון לקיחה יורה על שהשיג הדבר ע״י מעשה ידיו ולכן נקרא לקח. כמו כל לקיחה שבא למי שיקבל בידו, ושם בעל יורה שע״י מעשיו נעשה שנוי בגוף הדבר הנקנה כמ״ש וארצך תבעל, ואשר ניחס שנהיתה לו הוא שלא עשה בעצמו רק ע״י מעשה אחרים או ע״י איזה סבה נהיה הדבר שלו, ואיש יורה על שם חשיבות ומעלה, וכל הארבעה נמצאו בשליטת האיש על האשה. א׳ במעשה ידיו במהר ובמתן, ב׳ כשיבא עליה שאז נעשה שנוי בגופה ובתכונתה. ג׳ כשתהיה לו ע״י מעשה זולתו שכותב לה ע״י סופר ועדים כנהוג, הד׳ שהוא במעלה כנגדה כי הוא מאכילה וכל עניני הבית יתנהלו בחכמתו לכן יקרא בשם איש. ומפני שגם בה יש מעלות שאין בו והוא כלכלת הבית וגדול הבנים לכן היא נקראת אשה, ולזה מכי יקח דרשו קדושי כסף שהוא מעשה על ידו, ובעלה דרשו על הבעילה שהוא מעשה ושנוי בגופה, והיתה זו קדושי שטר שנעשה ע״י זולתו ע״י סופר ועדים. ובקדושין יליף הא דבכסף בגז״ש קיחה קיחה משדה עפרון, ומ״ש בספרי כאן אמה העבריה שאינה נקנית בבעילה, פירש״י אם מסרה לביאה לשם שפחה אינה שפחתו בכך, ומ״ש אשה שנקנית בביאה, ר״ל כדיליף לקמן מובעלה, ומ״ש יבמה תוכיח כו׳. דילפינן מיבמה יבא עליה ביאה גומרת בה ואין דבר אחר גומר בה, ומ״ש ומה כסף שאינו מוציא, בגמ׳ יליף וכתב בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף:

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר כבר כ׳ של׳ מציאה יורה שנתגלה הדבר לעיני האדם בב״א, לכן יש להתבונן אחר שכבר לקחה לאשה ובא עליה אין ספק שראה אותה מקודם ומצאה חן בעיניו וע״כ לקחה. ואם יכוון הכתוב לומר שאבדה החן היה כותב בלשון המורה ע״ז, לכן מכאן תשובה להמתלוצצים מאבותינו שהיה דרכם בקחתם נשים לבניהם חקרו רק על המשפחה ועל הנהגת אביה ואמה ועל מדות הנערה, ורק קודם הנשואין היה החתן רואה את פני הנערה, אבל נביטה צור מחצבתנו א״א ע״ה כשרצה לקחת אשה לבנו יחידו אשר אהבו העיקר היה אצלו רק משפחת הנערה וארצה, וחפץ שתהיה ממשפחתו ומבית אביו שידע צניעותם, ויותר מזה שסמך בזה על עבדו זקן ביתו ולא שלח את בנו עמו. וכתיב שם ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ואח״כ ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ואח״כ ויאהבה, וכן היה מנהג בנ״י בשבתם על אדמתם. ואהבתם היתה כנטיעת עץ אשר הוא מגרגיר קטן וע״י מים יתדבק בארץ ובכ״י יגדל ויתעבה יותר, כן היתה אהבתם שבתחלה היתה רק זיק האהבה שתול על תלמי לבו, וע״י כשרון המעשה נתוסף בו כ״י אהבה, ונמצא שעקר האהבה היתה נגלית רק אחר הנשואין, וז״ש והיה אם לא תמצא וגו׳ שע״י שמצא בה ערות דבר שהוא דבר גנאי ומאוס או מומין שבסתר או איזה פריצות לא תמצא חן הנחוץ לה שתמצאנה, וגם השכל יחייב שטוב היה מנהג אבותינו. שאחרי שקודם הנשואין לא ידע האיש בבירור מזג האשה וכן האשה לכן בהכרח היה אצלם ההסכם שנכון גם אם יהיה ע״ד הממוצע, אבל כפי מנהג החדש יתלמדו הבנים מקודם איך לתפוס בלבבם זא״ז שיראו זל״ז אהבה אשר אין על עפר יסודה ורק במשלים ובמחזות על במת ישחק, ולכן כשיתודע להם אח״כ שהטעו זא״ז תתקרר האהבה מעט מעט עד שיתכן שתהיה לאין ואפס, ואשר שאז היה הגרושין מצוי יותר יש טעם אחר בזה כי אז אחרי שראו שלא יחיו באהבה עוד חשו יותר מזה לתכונות הבנים שיולדו שלא יהיו בני שנואה, וד״ל. ומה שלא אמר הכתוב ושנאה כמ״ש באיש האחרון מפני שעיקר בא הכתוב ללמד שלא ישוב לקחתה. ואם היה ביניהם שנאה רחוק הדבר אחר שכבר היתה לאחר שישאנה. אבל אחרי שלא גרשה רק מפני העדר מציאת חן בנקל שישתנה דעתו. זהו ע״ד הפשט. ועתה נבאר הכתובים ע״פ דרשת הספרי והש״ס, שלב״ש יקשה ג״כ מ״ש שאחר הנשואין לא תמצא חן בעיניו כנ״ל. וע״כ יפרשו שהוראת חן הנאמר בכאן הוא כמו ונח מצא חן, שפי׳ שמצא חן וחסד שינצל ממי המבול והרבה כזה בתנ״ך. ויתפרש שלא תמצא חן בעיניו שירחמנה לעבור על מדותיו, שהדבר מובן שבודאי עשתה איזה דבר שבשבילה נתעורר לגרשה, והכתוב יבאר למה לא יעבור על מדותיו בשביל שמצא בה ערות דבר, ופי׳ דבר ערוה, ומדלא כתיב כי ראה בה ערות דבר כמ״ש לעיל כי יראה בך ערות דבר, וכבר נתבאר לעיל שלשון מציאה הוא כשנתגלה הדבר בב״א, כמ״ש בספרי כי ימצא בעדים שפי׳ שאיך יוכל להגלות הדבר לב״ד הלא הם יושבים על מדין אלא ע״כ בעדים. וכן כאן דכתיב כי מצא שנודע לו ע״י אחרים ואמר עוד דבר כדכתיב ע״פ שנים עדים יקום דבר שיהיה עדות בדבר, נמצא שלא התיר לגרשה רק ע״י ערוה ובדבר היינו ע״י עדים (ובזה יתיישב מה שהקשו למה הוזהר שלא ישאנה אחר שנשאת הלא כיון שנמצא בה דבר ערוה ובעדים בלא זה אסורה לו לעולם, אבל לפי דברינו שלא אמר הכתוב שראה בה רק שמצא ע״י עדים ונתברר אח״כ ששקר הדבר ולכן הוא רוצה להחזירה, ומ״ש שהמגרש מפני ש״ר לא יחזירנה עולמית הוא רק תק״ח) ודעת בית הלל שא״כ היה נאמר כי מצא בה ערוה בדבר כדאי׳ בגמ׳ שם לכן יפרשו או ערוה או דבר כדאי׳ בספרי, וכונת הכתוב שמפני זה לא יעביר על מדותיו שהוא אדם שגם כשהקדיחה תבשילו לא יעביר על מדותיו. ור״ע יפרש שמציאות החן בעניני אישות יורה על היופי וא״כ מה ענין החן אחרי הנשואין, לכן יפרש לשון מציאה הנאמר כאן כמו (במדבר יא כב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שתרגומו היספקון להון. ופי׳ שהחן שהיה לה מקודם לא תספיק עתה מפני שראה אחרת נאה הימנה, וז״ש בעיניו פי׳ בשביל שראה בעיניו יפה ממנה ומ״ש כי מצא בה ערות דבר הוא כמו או מצא בה ערוה או דבר כנ״ל. ולהסביר הדבר מה שיתכן שבנות ישראל יהיו קלות הערך אשר אם יראה אחרת נאה הימנה או שהקדיחה תבשילו שתתיר התורה לגרשה, אבל משפטי ה׳ אמת כנ״ל ורצה השי״ת שבני ישראל יחיו יחד עם נשותיהם חיי רצון ולא חיי הכרח. ואם לא היה יכולת בידו לגרשה היה כ״א מתאונן על חייו שבהכרח יחיה עם אשה אשר לא תמצא חן בעיניו, אבל כשי״ל יכולת לגרשה כ״ז שלא תאבד כל החן שהיה לה תספיק למנעו מזה, בחשבו שאם ישא אחרת גם היא לא תהיה טובה הימנה, וכ״ז שלא גרשה בהכרח הוא חיי רצון. ונסביר הדבר במשל קטן. אם יחרצו לאיש שישב בבית יום א׳ לעונש יחשב לו, ומרצונו ישב כלוא בבית כמה ימים ותחשב לו עוד לענג ונחת:

וכתב לה ספר וכתב לה מיותר דהו״ל לכתוב ונתן ספר כריתות נלמד שצריך לכתוב הגט בשבילה וז״ש בספרי וכתב לה לשמה: עוד שם וכתב אין לי אלא כתב בדיו בסם וסיקרא וכו׳ ת״ל וכתב לה מ״מ. ואינו מובן. ונ״ל דבכל מקום שנאמר כתיבה שענינו על ספר הוא רק בדיו ולמדו חז״ל מהנאמר (בירמיהו ל״ו:י״ח) ואני כותב על הספר בדיו אבל בכל מקום בא הכתיבה להתקיים לכן צריך דיו שהוא דבר המתקיים (אף דאמרינן בסוטה י״ז ע״ב שאינו כותב בקומוס וקנקנתום מפני שאיננו יכול למחוק לא שהם מתקיימים יותר מדיו אלא שרושמים בגוף הקלף או הנייר ואף אחר המחיקה נשאר הרושם אבל להתקיים במראיתו הוא רק דיו) אבל הגט כתיבתו אינו שיהיה לראיה ביד האשה שאם כן למה צריך כתיבה לשמה אלא שהכתיבה הוא לשעת הגט שבלעדו לא תתגרש וא״כ אחרי שהוא רק לשעה אין ללמוד משם שרק בדיו משום ששם היה נכתב להתקיים (ובזה יתיישב הא דממעטינן שלא בדיו במשנה משום ומחק ולמה לא נלמד מדכתיב שם וכתב וגם בספר אלא משום ששם ג״כ אין הכתיבה להתקיים רק למחוק משום הכי צריך למעט מומחק) וזה שאמר בספרי וכתב לה פירש שמזה למדנו שהכתיבה תהיה לשמה מזה נלמד שאינו להתקיים ואפילו הכי ממעט אם כתב במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים שדבר שאינו מתקיים כלל לא מקרי כתיבה כלל: עוד שם אין לי אלא ספר מנין עלי קנים ת״ל ונתן מ״מ ופירש דספר מקרי קלף אבל מדלא כתיב ונתנו בידה רק ונתן נלמד מ״מ היינו כל מה שיתן: עוד שם אין לי אלא בידה מנין לרבות גגה חצרה כו׳ פי׳ דלפעמים יבא שם יד על היד ממש ולפעמים גם על הרשות כמו ויקח את כל ארצו מידו אבל אם כפשוטו היה לומר ובידה יתן להקדים יד לנתינתו שאז היה נלמד שהעיקר הוא קבלתה ומדהקדים ונתן לידה נלמד שהעיקר הוא נתינתו וקבלתה אף ביד שהוא רשותה. ומ״ש ר״ע אומר וכי במאי החמירה תורה כו׳ פי׳ אם גרשה וא״ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ומת המגרש ואותו פלוני שנגדו לא גירשה הוא כהן ונמצא שהאשה הזאת היא לכ״ע גרושה ולגבי כהן הזה היא רק אלמנה ואפ״ה אסור הכהן לישא אותה משום דהוה גרושה לגבי אחרים, והוא נלמד מדכתיב ואשה גרושה מאישה אף שאינה מותרת לכל אדם רק שנתגרשה מבעלה אסורה לכהן וכ״ש שאם המגרש חי שתהיה אסורה להנשא לכ״א מפני שהיא באיסור א״א לגבי האחד שאינו מגרשה נגדו:

ושלחה מביתו מיותר דמדכתב וכתב לה ספר כריתות וגו׳ ש״מ שנתבטל הקשר שביניהם ואח״כ והיתה לאיש אחר, אלא למדרש דאף אם נתן לה ספר כריתות צריך גם לשלחה מביתו והוא הדבר שאומר שנותן לה הספר בתורת גירושין:

[קלה] ויצאה מביתו מיותר ודריש בספרי מלמד שהאשה יוצאת כו׳ פי׳ שאסורה לדור עמו בחצר אחת:

הלכה והיתה הלכה מיותר למדרש שכשנשאת צריכה עוד להלוך ולהתרחק יותר שמקודם שנשאת היתה מותרת לדור עמו במבוי א׳ ועתה מפני חומר א״א צריכה להתרחק מכל המבוי:

לאיש אחר ערש״י ז״ל והוא מ״ש הספרי כבר קראתו התורה כו׳ ומ״ש יכול אף שקלקלה כו׳ ת״ל וכתב כו׳ הוא מוכתב הראשון וכתיב שם ויצאה והיתה דריש דוקא שנתקדשה לשני שצריכה ממנו גט אז אסורה לחזור ומ״ש ומנין לנותן גט ליבמתו כו׳ פי׳ קודם שיבמה אבל אחר שיבמה הרי היא כאשתו שמותר להחזירה, ודריש מאשר שלחה שהוא מיותר דכבר כתיב שהראשון שלחה, אלא לרבות שיש אחת שתיכף אחר שליחותה אף שלא ניסת עדיין אסורה לחזור לזה והיא היבמה שכיון שנתן לה גט קודם שיבמה אסורה עליו משום אשת אחיו (ועי׳ יבמות נב ב׳), ומ״ש ת״ל לא יוכל כו׳ האי דרשה אסמכתא שאינה אלא תקנה וגזרת חכמים אחרי אשר הוטמאה הטומאה הוא הפך הטהרה כי הטהרה יורה על זכות הדבר והטומאה יורה על עכירת הדבר, ולכן יכנה אותה בשם טומאה לבעלה הראשון מפני שאחרי שכבר נשאת לאחר לא תהיה אהבתה אליו צלולה רק עכורה, ויאמר שדבר זה הוא רע ומתועב בעיני ה׳ וגם הוא רע לחברת בני האדם כמ״ש (ירמיהו ג׳ א׳) הלא חנוף תחנף הארץ, וז״ש ולא תחטיא את הארץ כמ״ש הראשונים שמביא לדברים מתועבים להחליף נשותיהם והעשירים יתנו עיניהם בנשי העניים להטעות את העני בדחקו שיגרש את אשתו על זמן ידוע בעד בצע כסף ומבטיחו שתשוב אליו עוד ואח״כ בראותה שטוב לה לישב בבית העשיר לא תשוב אליו וקנאה חמת גבר ויקח נקמתו ויבא לידי ש״ד, וע״פ זה נתפרש מה שסמך לזה הענין שאם איש לקח אשה חדשה לא יצא בצבא מהטעם שקרוב לענין הראשון כי אחרי שהאהבה ביניהם חדשה תשתוקק לבקרו במערכה ופן יראו אותה שרי הצבא ויסבבו מות לבעלה בכדי לקחתה, ואח״ז סמך הצווי שלא יחבול רחים ורכב שלא ליקח בחבלה כלים שעושים בהם אוכל נפש, כי כאשר יראו בני הבית שיתהוה להם רעה מעניני אוכל נפש יקומו נגדו ויבא לידי רציחה, ותפס הכתוב רחים ורכב שקרוב הדבר כשיבא לקחתם שיקחו בני הבית האבן וימיתו אותו וזהו כי נפש הוא חובל ואמר בספרי להגיד מה גרם, ובספרי דריש הוטמאה מלשון טומאה ממש, ור״ל או אחרי אשר הוטמאה והם שני לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת, ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות: