1. ׳מעלת העז הוא המלך, שהוא יותר עז ותקיף מכל אחר זולתו במלכותו, כאמרם ז״ל (ב״ר צט ו) אין עוז אלא מלכות׳ (לשון רבינו בבראשית מט ג). הרי ש׳עוז׳ ו׳עז׳ משמעות אחת להם. והכוונה לירושלים שבה תתגלה השכינה.

2. כלומר, ה׳ ישרה בה את שכינתו ותתגלה מלכותו בה לעין כל. ובזכריה שם פירש רבינו: ׳חומת אש - שיכוֶה כל שאינו מזומן לה׳, והיינו מי שאינו מוכן ואינו ראוי להשראת השכינה, כמו שיתבאר בסמוך.

3. ביעקב אבינו כתוב שם: ׳ויסעו ויהי חתת אלהים על כל העמים׳ וגו׳, ופירש רבינו: ׳כי בנסעם משכם שהיתה עיר מבצר, היתה סכנה שיתקוממו הסביבות עליהם בדרך, ולכן הוצרך אז שתהיה חתת אלהים עליהם׳. הרי ש׳חתת אלהים׳ בא במקום החומות, כי כל זמן שהיו בעיר מבצר לא היו צריכים לכך. ולכן גם כאן תהיה חומה של השראת השכינה סביב לעיר, שתהיה בכך ׳חתת אלהים׳ על הסובבים, נמצא שבכך ש׳לכבוד אהיה בתוכה׳, תהיה ׳חומת אש סביב׳.

4. ה׳ יעשה שהישועות יהיו חומה וחיל, שתהיה חתת אלהים על הגויים כך שלא יהיה צורך בחומה וחיל, אלא יהיה ׳חומת אש סביב׳ לירושלים שהיא עיר מלוכה, ׳שכן יעשה לימות המשיח, שלא יצטרכו לחומות עיר ולמבצרים, כאמרו (זכריה ב ח-ט) ׳פרזות תשב ירושלים׳ [שלא תצטרך לחומה], ׳ואני אהיה לה נאום ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה׳ (פירוש רבינו לזכריה יד טז). כלומר, אף שתהיה פרוזה ללא חומה, כיון שאהיה לכבוד בתוכה, שאשרה שם את שכינתי, ממילא תהיה ׳חתת אלהים׳ על סביבותיה, ובכך ׳אני אהיה לה חומת אש סביב׳. ולכן בפסוק הבא אמר ׳פתחו שערים׳, וכמו שכתב שם. [ושאר המפרשים פירשו כאן שה׳ ישית ישועה לחומותיה]. ולהלן (לב ו) פירש רבינו: ׳חוסן ישועות – חתת אלהים על הסביבות׳. והנה בסוף זכריה התנבא על מלחמת גוג ומגוג, ושם (יד טז) כתוב: ׳וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה׳ צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת׳. ופירש שם רבינו: ׳חג הסוכות - המורה ׳כי בסוכות הושבתי׳ (ויקרא כג מג), בלתי יראת האומות שיבואו עליהם, להורות שכן יעשה לימות המשיח, שלא יצטרכו לחומות עיר ולמבצרים, כאמרו ׳פרזות תשב ירושלים [וגו׳], ואני אהיה לה נאום ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה׳⁠ ⁠׳. הרי שטעם מצות ישיבת סוכה היא לזכר מה שה׳ הושיב את ישראל בסוכות כאשר יצאו ממצרים, ואף על פי כן לא התייראו מן הגויים שסביבותיהם, וכדי לרמז על מה שיהיה לעתיד לבוא, שלא יצטרכו ישראל שבירושלים לחומה להגן עליהם מאויביהם, לכן תוכל ירושלים לשבת ׳פרזות׳, ללא חומה, כי ה׳ יהיה עבורה ׳חומת אש סביב׳. ובמאמר ׳חג הסוכות ומצוותיו׳ הנדפס בסוף פירוש רבינו לזכריה התבאר בס״ד באריכות עניין ׳חומת אש׳ ו׳חתת אלהים׳ וה׳ישועות׳ מתוך פירושי רבינו המפוזרים, ומבואר שם שהתגלות השכינה בירושלים היא עצמה תביא את מגיפת גוג ומגוג, ע״ש.

1. כיון שירושלים היא עיר של עוז אשר חומת אש לה סביב, שהשראת השכינה שבתוכה תגן עליה כחומה.

2. כיון שאין צורך יותר בחומות, ניתן לפתוח את שערי העיר לרווחה, כי תהיה חיתת אלהים על הסובבים מלהתקרב. ובתהלים (כד ז-ט) כתב רבינו: ׳שאו שערים – שערי ירושלים, כאמרו ׳ופתחו שעריך תמיד להביא אליך חיל גוים׳, ושאו פתחי עולם - פתחי בתי מדרשות שעסקם בחיי עולם, שאו ראשיכם שיכנסו בהם רבים׳.

3. כתוב שם ׳כי צדיק ה׳ צדקות אהב׳, ומפירושו של רבינו שם מבואר שמפרש שבגלל שה׳ הוא צדיק, לכן אוהב את מי שעושה צדקות, וכיון שישראל הוא ׳גוי צדיק׳, שהוא ׳שומר אמונים׳ כמו שביאר בהמשך, ה׳ חפץ בהם, ורוצה שיזכו לבוא לראות בהתגלות שכינתו בירושלים. ובדברים (לב א-ד) פירש רבינו שהכתוב מכנה ה׳ בשם ׳צדיק׳ לפי שה׳ ׳צדקות אהב, ובצדקתו לא יטוש את עמו בגלות׳.

4. לעיל (כה ט) התבאר באריכות שאף שחטאו ישראל גם בגלות, יזכו שה׳ ישרה ביניהם את שכינתו לעתיד לבוא וישיגו את מעלת אדם הראשון לפני החטא שהיה נצחי, כי גם בצרת הגלות לא כחשו בה׳, ואף נהרגו על קידוש שמו. וכן פירש הרד״ק ׳שומר אמונים - ששמרו בגלות אמונת האל ולא עבדו ע״ז, כמו שאמר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר׳.

1. אתה ה׳ ששמך ׳שלום׳.

2. ה׳ הוא מקור וסיבה לנצחיות כל נברא, שרק הוא יכול לתת קיום נצחי, ולכן הוא מכונה ׳שלום׳, כי בשלימות ובשלום תהיה הנצחיות. וביאור הדבר מצינו לרבינו בשיר השירים (א א), שה׳ נקרא ׳המלך הקדוש שהשלום שלו, כמו שפירשו הם ז״ל (שבועות לה:), כי אמנם מציאות הנמצאות יהיה בשלום בלתי מנוגד, וההפסד יהיה בהתנגדות הפכו, ומאותו הממציא כל הנמצא יהיה השלום, וההפסד יהיה בהסתיר פניו ממנו, כאמרו (תהלים קד כט) ׳תסתיר פניך יבהלון [ואל עפרן ישובון]׳, ובכן קצת הקדמונים בהגידם התחלות המציאות אמרו שהם השלום והריב׳. כלומר, המשך קיומו של כל נמצא הקיים יהיה כאשר יש שלום בין כל מרכיביו ואין שום דבר המתנגד למציאותו, ואילו ההפסד והכליון של כל דבר בא כאשר יש בו דבר אחר שהוא הפוך לו ומתנגד למציאותו. וכל דבר חומרי מורכב מארבעה יסודות המתנגדים זה לזה, ולכן החומר כלה ונפסד. וכיון שה׳ הוא שברא והמציא את כל הדברים הנוגדים זה את זה, רק הוא יכול לעשות ׳שלום׳ ביניהם כאשר תהיה השפעת ה׳ על הדבר, כי רק מי שהמציא את שני ההפכים, הוא שיכול לקיים את שניהם ביחד בשלום. ולכן כאשר תהיה השראת השכינה על אותו הנמצא, לא יתנגדו מרכיביו זה לזה, ויהיה שלום ביניהם, וממילא יתקיים הדבר לעד. וזו כוונת מה שפירשו חז״ל שה׳ נקרא ׳שלמה׳ - ׳מלך שהשלום שלו׳, שה׳ הוא העושה שלום בין המרכיבים המתנגדים זה לזה ומכלים זה את זה, ועל ידי שישרה שכינתו על איזה נמצא, יתקיים הדבר לעד. ובבמדבר (כה יב) פירש רבינו ענין ׳ברית שלום׳ הניתן לפינחס: ׳את בריתי שלום - ממלאך המוות, כענין עֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה ב), כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת התנגדות ההפכים, וזה [הברית של ׳שלום׳] אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו וכו׳, וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים, [וזכה לכך] תחת אשר קנא לאלקיו, ומאחר שהוא רָב את ריבי, אצילהו מריב כל התנגדות, ויהיה לו השלום׳. וראה עוד מש״כ רבינו על דרך זה בבמדבר (ו כו) ׳וישם לך שלום׳.

3. תשמור.

4. המון עם ישראל המאמינים בה׳ מפני שכך קיבלו מאבותיהם, אף כי לא התבוננו להשיג זאת בשכלם, שהוא סמוך על ׳יצר׳, על המחשבה שקיבל מאבותיו, כי ׳יצר׳ עניינו פעולת המחשבה (מצודות), ולא עיין והתבונן בכך.

5. ותשמור ותיצור גם מי שהשיג שלימות על ידי העיון בהתבוננות בשכלו והביא מופתים וראיות שכליות על ידיעת ה׳ שבו, וגם הוא נקרא ׳שלום׳, שכן בשלימותו הוציא את כח ׳צלם אלהים׳ שבו אל הפועל, והרי הוא נצחי, והוא ׳בטוח׳ עליך ולא רק ׳סמוך׳ כהמון העם, כיון שהכרתו בגדלות ה׳ היא חזקה יותר. הרי ש׳שלום׳ הראשון הוא תואר לה׳ שהוא מקור השלימות, והשני הוא תואר לצדיק שהשיג שלימות.

1. שתהיו בטוחים לעד, שלא תהיה גלות נוספת אחרי הגאולה העתידה. וכן כתב רבינו בויקרא (כו יא): ׳ולא תגעל נפשי אתכם - לעולם, כאמרו לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ, וכאמרו (להלן נד ט) כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ׳. וראה מש״כ רבינו להלן (מה יז, נב א). וכן בתהלים (קיח ד): ׳יאמרו נא יראי ה׳ - בגאולת המשיח, כי לעולם חסדו - בלי הפסק, כאמרו ׳ולא תגעל נפשי אתכם׳, וכאמרו ׳נשבעתי מקצוף עליך [וגו׳], וברית שלומי לא תמוט׳.

2. שם ׳י-ה׳ שהוא חציו של שם הוי״ה, השם המיוחד המורה על רחמים, מורה על מידת הרחמים שבדין.

3. שנהג עמהם בדין והעניש אותם.

4. לשה״כ בתהלים (סח כ), כלומר, יוסיף וירבה לנו ישועה.

5. כלומר, בכך שכבר נענשו בגלות על עוונם, תהיה גאולתם עכשיו נצחית כי כבר יצאו ידי פרעון חובם, ולכן יש לבטוח בה׳ לנצח, כי לא תהיה עוד גלות, ומעתה יהיה ה׳ לישראל צור ומעוז לעולמים. ובכתיבתו הראשונה כאן פירש רבינו באופן אחר: ׳אתם בני הגאולה, בִּטְחוּ בַה׳ עֲדֵי עַד, לא יוסיף להגלותך, כי במה שהתנהג במידת מחצית השם המיוחד שהיא רחמים לעתיד ולא עתה, ובכן נפרע מפשעי עמו, הוא עתה צוּר עוֹלָמִים׳. הרי פירש ששם ׳י-ה׳ מורה על מידת הדין שבעתיד תתברר כמידת הרחמים, ומכיון שה׳ התנהג במידה זו בגלות, לכן תהיה הגאולה העתידה לעולם. ואולי גם אחרי התיקון כוונתו לפרש ׳בטחו בה׳⁠ ⁠׳, שהוא שם המיוחד בשלימותו, ׳עדי עד׳, כי בזמן הגאולה תימשך הנהגתו במידת הרחמים לנצח, וזאת ׳כי בי-ה׳, כי בגלות השתמש גם במידת הדין, ובכך כבר נענשו רשעי ישראל בעונש המגיע להם, ומעתה לא יהיה יותר מקום למידת הדין לחול על ישראל. וכן כתב רבינו בתהלים (סח ה): ׳סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו - בי-ה צור עולמים, שהוא מחצית השם המורה מלכות ברחמים בלתי שלמים, אבל עם מידת הדין בעולם הזה ובעולם הבא, ועלזו לפניו בשניהם׳. וראה עוד שם (קיג א): ׳הללויה [כלומר, ׳הללו׳ את שם ׳י-ה׳] - הללו את ה׳ צור עולמים על שקיים את בניו בין האומות שהיו עומדות עליהם בכל יום ויום לכלותם׳ [הרי שהכוונה למידת רחמיו של ה׳ בתוך דין הגלות]. ובשיעורים לתהלים שם: ׳ויאמר להם ׳הללויה׳ במה שהוא ׳יה׳, שברא העולם הזה והעולם הבא שנבראו ׳ביה׳, כי ביה ה׳ צור עולמים, וכן כל מילת ׳הללויה׳⁠ ⁠׳. ומצינו עוד לרבינו בתהלים (צד טו) שזו המידה נוהגת בגלות. ובשמות (יב יז) פירש רבינו עניין הזאת דם הפסח בשלושה מקומות ׳להורות על שלושה יודי״ן [הוא אופן כתיבת שם ה׳ אצל הראשונים], כאמרם (מנחות כט:) ׳העולם הבא נברא ביו״ד׳, וכן היה קודם חטא אדם הראשון, וביום מתן תורה עד העגל, כי בם יהיה צור עולמים נצחיים [כלומר, העולם הבא הוא עולם נצחי, וגם בעולם הזה היה לאדם קיום נצחי לפני חטא אדם הראשון, ולישראל ממתן תורה עד שחטאו בעגל, וכן יהיה גם לעתיד לבוא], כי היו״ד תּוֹרֶה על פשיטות נצחי, ותּוֹרֶה היו״ד עליונה מציאות היחיד בעולמו על שני עולמים נצחיים׳. ומדבריו שם וכאן עולה שפירש רבינו את הכתוב כאן ׳כי בי-ה ה׳ צור עולמים׳, שבמידת י-ה, רחמים בדין שנהג בה בגלות, יהיה ה׳ ׳צור׳ בשני עולמים נצחיים, כי לעתיד לבוא יהפוך גם עולם הזה להיות נצחי, ולכן ׳בטחו בה׳ עדי עד כי לא יוסיף עוד להגלותך׳.

1. ה׳ השפיל את אלה שיושבים מרום בגאוותם, בעונש דור הפלגה ומצרים. וחטא דור הפלגה היתה מחמת גאוותם, כמו שכתב רבינו בבראשית (יא ד): ׳מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם - נעשה שם עבודה זרה שתהיה במגדל, ויצא בכל המין האנושי שֵׁם גובה מקומה וגודל עירה, באופן שתחשב אלהי האלהים אצל כל בני האדם, ואליה ידרשו כולם, והכוונה בזה היתה שהמולך על אותה העיר ימלוך על כל המין האנושי בהיות שם דרישת כולם׳. [ובשיעורים שם: ׳ויצא שבאופן זה ימלוך על העולם כולו, כמו שתאמר ביחס עתה רומי הבירה הגדולה שכמעט כל ממלכות הגוים יאותו מארבע כנפות הארץ ושמה יעמודו עד שהיתה ראש העולם, כך עלה בדעתו של אותו רשע׳. הרי שמגדל בבל ואדום הנזכר כאן דומים במהותם ובכוונתם. וראה ב״ר (מב ד) ׳ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם׳, הרי שכוחה של אדום היא בשליטתה על עמים רבים, כעניין מגדל בבל שביקשו ש׳אליה ידרושו כולם׳, ודו״ק]. וכן מצינו גאווה במצרים, ראה יחזקאל (כט ג) ׳פרעה התנים הגדול אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני׳, וראה מש״כ רבינו בשמות (טו א): ׳כי גאה גאה - לו לבדו הגאות לייחס אליו על הטוב הנמצא, ולא לפרעה התנין הגדול אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי׳.

2. הכוונה לאדום.

3. כתוב שם: ׳תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה׳⁠ ⁠׳. ו׳בחגוי הסלע׳ פירושו בראש הסלע, והוא המגדל הבנוי עליו, ואמר זה על הר שעיר (רד״ק שם), וזהו שקרא לה כאן ׳קריה נשגבה׳, שהיא גבוהה. ופירש שם המצודות ׳כאומר, הנה עתה שנתגדלת למשול ממשל רב כאשר באת לעיר הבצורה, ולכן אימתך ופחדך המוטל על כל הארצות הוא הסית אותך להביא זדון בלבך להתגאות יותר מדאי׳. וראה מש״כ לעיל (כה ב) על ׳עיר בצורה׳, שיתכן שהיא בצרה של אדום, וראה מש״כ להלן (לד ה-ו), ובדברי אברבנאל המובאים בסמוך.

4. לא שיכבשו אותה עם אחר וישבו בה, ותהיה עדיין ׳קריה נשגבה׳ לעם אחר, אלא ישפיל אותה לגמרי.

5. שלא תישאר ממנה דבר מגדלותה. ויש לבאר שלעומת ישראל שיגיעו בגלות אדום עד תכלית השפלות, כפי שפירש רבינו בבראשית (כח יג): ׳אחר שיהיה זרעך כעפר הארץ - כענין וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים (להלן נא כג), וזה שיהיו בתכלית השפלות׳, גם אדום שעשו כן לישראל ייענשו בדרך זו. ובזה יובן מה שציין רבינו בפסוק הבא למה שכתוב ׳ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל׳, שהיא נקמת מה שעשו להם, וכמו שמסיים שירמסו אותו ׳פעמי דלים׳ שנרמסו בגלות, שהיו מרמס לרגליהם כאילו היו עפר הארץ.

6. כי ישאר ממנה רק עפר, בלי זכר לעיר שהיתה מקודם, כך שלא יהיו אפילו יסודות שמהם יוכלו לבנותה שוב. ופירוש פסוק זה כך: ׳כי השח׳ - ה׳ השפיל בעבר את דור הפלגה ומצרים שהתגאו, וכן יעשה גם לעשו המתגאה, ואת ׳הקריה הנשגבה׳ שלו ׳ישפילנה׳ לעתיד, אך גם אחרי שישפילנה, עוד ׳ישפילה׳ פעם נוספת ׳עד ארץ׳, ושוב ׳יגיענה עד עפר׳, שלא יהיה ניתן לבנותה מחדש. וכן כתב רבינו בנבואת בלעם (במדבר כד כ): ׳[ואחריתו] עדי אובד - אף על פי שמלכות כל האומות תכלה לעתיד כאמרו (דניאל ז יב) וּשְׁאָר אומיא ולישניא הֶעְדִּיו שָׁלְטָנְהוֹן, מכל מקום לא תכלינה האומות לגמרי, חוץ מאלה שתי האומות, והם עמלק שהתחיל להלחם בישראל וכתים שהשלימו חרבנם של ישראל, כאמרו (שם פסוק כד) וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד׳. ו׳כיתים׳ הם הרומיים, כמבואר בתרגום וברמב״ן שם, הרי שאדום יכלה לגמרי לעתיד לבוא. וכן כתב כאן אברבנאל: ׳ועוד אחשוב שאמר ׳כי השח יושבי מרום׳ יורה על אדום, כי ׳מרום׳ יורה על רומי, כי הם שווים בלשון, ושאמר ׳קריה נשגבה׳ עליה, כי הנה קריה נשגבה ועיר בצורה ובצרה כולם לשונות מעניין אחד נאמרו על רומי, ואין להיפלא אם באו כל הדברים האלה בלשון עבר בהיות כולם עתידות, שכבר זכרתי פעמים כי כן דרך הנביאים׳.

1. שם כתוב ׳ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל׳, כלומר, את אדום ירמסו ישראל ברגלם, ולא יהיה עונשו על ידי מכת שמים אלא ׳ביד עמי ישראל׳. וכן כתב רבינו בבמדבר (כד יז): ׳ומחץ פאתי מואב - אף על פי שכל האומות מנשמת אלוה יאבדו, כאמרו (ירמיה ל יא) כִּי אֱעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם, הנה באדום ומואב תהיה נקמתו ביד ישראל׳. ובכת״י מהדו״ק שם ציין רבינו לפסוק ׳ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל׳, כפי שציין כאן. ובמהדו״ק לפירוש רבינו לבראשית (כה כו) בביאור עניין לידת יעקב ועשו, כתב רבינו: ׳ויקרא שמו יעקב - שכמו שנשאר בסוף הלידה, כן יישאר בסוף כל באי עולם, כאמרו כי אעשה כלה בכל העמים ואותך לא אעשה כלה, ושזה יהיה אחר שידחה את אחיו [כשם שיעקב דחה את עשו מחוץ לבטן אמו, כמו שפירש שם], כאמרו ׳ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל׳⁠ ⁠׳.

2. תיבה זו וכן תיבות ׳רוכב על חמור׳ נוספו בין השורות, ואולי יש קו מחיקה על מש״כ ׳בדעת׳, וכן נראה, כי משיח אינו עני בדעת, וכנראה מתחילה הוסיף ׳בדעת׳, ומחקו והוסיף במקומו ׳רוכב על חמור׳. [ו׳עני בדעת׳ הוא ע״פ נדרים (מא.) ׳אין עני אלא בדעה׳]. ואולי ׳עני בדעת׳ היינו עניו (ראה הערה הבאה).

3. ׳עני רוכב על חמור׳ הוא לשה״כ בזכריה (ט ט) על מלך המשיח: ׳הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור׳. ופירשו שם ׳עני – ענותן (תרגום ומפרשים), ׳ורוכב על חמור׳ - מידת ענוה היא (רש״י), לא מחסרון, שהרי כל העולם יהיה ברשותו, אלא מענוה ירכב על חמור (רד״ק). ולכן משיח שהוא עניו, הוא ירמוס את אדום שמתגאה, כמבואר בפסוק הקודם. [אך בפירוש רבינו לזכריה שם ולבראשית (מט י) פירש הטעם שמשיח רוכב על חמור באופן אחר]. ורש״י כאן גם פירש ש׳עני׳ הוא משיח שנקרא עני בזכריה.

4. ראה לעיל (כה ג-ד) ש׳דלים׳ הם המון העם מישראל שסובלים בגלות, וכן פירש רש״י כאן ׳דלים - ישראל שהיו דלים עד הנה׳, והם ירמסו את אדום. וראה אגדת בראשית (פנ״ט): ׳תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים, רגל - זה הקב״ה כביכול, שנאמר על אדום אשליך נעלי (תהלים ס י), רגלי עני - זה משיח, שנאמר עני ורוכב על חמור, פעמי דלים - אלו ישראל, שנאמר מה יפו פעמיך׳ וגו׳.

1. כלומר, דרכו של ה׳ הצדיק היא דרך המישרים, כלומר, שכל דרכיו ביושר.

2. על שחטאו בהיותם בגלות.

3. ׳הוא לשון קריאה כנגד האל יתברך׳ (רד״ק), כלומר, אתה ה׳ הישר שדרכיך דרכי ׳מישרים׳.

4. בתהלים (עח מט-נ) כתוב ׳ישלח בם חרון אפו וגו׳, יפלס נתיב לאפו׳, כלומר, שמיישר דרך לאפו, ופירש רבינו שם: ׳יפלס נתיב לאפו - שם לאפו נתיב בשקל בפלס וגבול שלא יעברהו ולא נתנו לבוא אל בתי ישראל לנגוף׳. וכן כתב בשמות (יא יב) במכת בכורות: ׳ועברתי - לפלס נתיב לאפי, שלא יוכל על זה השליח׳.

5. כלומר, גם בישרותו יכול ה׳ לפלס דרך שלא תשלוט מידת הדין המתוחה על העולם אף על ישראל.

6. שתפלס מידת הדין שלא תשלוט בישראל, על אף שדרכך היא ׳אורח מישרים׳, ואין בכך משוא פנים.

7. ׳אפילו בעת שהגיעו משפטיך עלינו, שהיית מייסר אותנו בגלות בחטאתינו, אע״פ כן קוינו לך ולא היינו מתייאשים מן הגאולה׳ (רד״ק). וכמו שכתב רבינו לעיל (כה ט) ש׳אין משוא פנים בדבר אף על פי שחטאנו, כי אמנם וכו׳, ועוד שקִוִּינוּ לוֹ שיראה בעניינו׳, ע״ש.

8. חלק מהתיבות מוסתרות בגליון והושלמו מהשערה ע״פ תחילת התיבות ולפי העניין. והכוונה, שגם בעודנו בגלות קיווינו לך שתושיענו, וגם קיווינו שכאשר יסורו המונעים, שהם יצר הרע והגלות, וכפי שכינה אותם לעיל (ע״פ ברכות יז.) ׳שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות׳, נוכל לעסוק ב׳שמך וזכרך׳, כלומר, לקרוא בשמך ולהודיע לרבים עליו [כי ׳הקורא בשם ה׳ הוא המודיע ומלמד מציאות האל יתברך ודרכי טובו׳ (פירוש רבינו בשמות לג יט)], ולזכור את מציאותך ומעלתך, שכן דברים אלה הם תאוות הנפש המשכלת, שהנפש המשכלת מטבעה שואפת לכך, אלא שהגלויות ושאור שבעיסה מעכבות את האדם מלעשותם. וכן כתב רבינו באבות (פ״ב מט״ו): ׳ובעל הבית דוחק - ש⁠[ה׳] שּׂם בטבע האדם ביצירתו שיתאווה לדעת בלי ספק, והיה [האדם] משתדל בזה לולי תאוות יצר הרע אל המנוחה ותענוגות בני האדם, כאמרם ז״ל ׳רבונו של עולם, רצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה׳ וכו׳⁠ ⁠׳. וכעי״ז כתב באיוב (לח לו) עה״פ ׳או מי נתן לשכוי׳. וקרוב לזה כתב רבינו בתהלים (צ טו): ׳שמחנו כימות עיניתנו - כמו שעיניתנו בשעבוד מלכויות, כן שמחנו בקוממיות ממנו בשמחה של תורה ומעשים טובים, כאמרו (דברים ל ו) ׳ומל ה׳ אלקיך את לבבך׳ [היינו הסרת ׳עטיו של נחש ושאור שבעיסה׳], שנות ראינו רעה - כמו שראינו רעת מונעים בגלות [שעבוד מלכויות], כן תתן הטוב להשיג המכוון על נקלה׳.

1. בגלותי שדומה ללילה (רש״י), וראה לעיל (כא יא) ׳אתא בוקר וגם לילה׳.

2. ׳נפשי איויתיך בלילה אף רוחי בקרבי׳, כלומר, ׳בנפשי׳ התאוויתי לך בגלות, וכן התאוויתי אליך ברוחי אשר בקרבי.

3. בזמן הגאולה הנמשל לבוקר, אשחר אותך, אקדמך בתפילתי (רד״ק), ואולי הוא מלשון ׳שחר׳ שהוא בוקר, כלומר, תפילת הבוקר. וכ״כ רבינו בתהלים (סג ב): ׳אשחרך - ובכל שחר אני מקדם פניך בתהילה והודאה׳. ובשיעורים שם: ׳אֲשַׁחֲרֶךָּ - ר״ל, אפילו בעת צרתי שאני טרוד בה, אני זוכר ממך ומשחרך, ולא כמו שעושים רבים שבעת צרותיהם אינם זוכרים את ה׳. ׳אשחרך׳ – אבקשך שחר שחר׳. ולכן ׳איויתיך׳ לשון עבר, בגלות, ואילו ׳אשחרך׳ לעתיד, שהיא בקשה על העתיד לבוא. ובתהלים (קח ב-ג) פירש רבינו: ׳אעירה שחר – אעירה ואקרב בתפילתי ביאת קיבוץ גליות שהוא שחר ותחילת אורם של ישראל׳.

4. שאז ׳משפטיך לארץ׳, שמשפט ה׳ מתגלה בארץ.

5. המכונים ׳יושבי תבל׳.

6. ׳בהוציאך את העם ממצרים - תעבדון את האלהים על ההר הזה׳, שכאשר יראו ישראל את עונש המצרים, כולם ירצו לעבוד את ה׳. וכן פירש רבינו שם, שמשה רבינו שאל ׳וכי אוציא את בני ישראל - שאזכה להוציא את בני ישראל שהם עתה בלתי ראויים לכך׳, וענה לו ה׳: ׳בהוציאך העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה - אף על פי שאינם ראויים, הם מוכנים לעבוד את האלהים על ההר הזה בהוציאך אותם מבין הפושעים׳. ולכן ראוי שה׳ לא יתנהג עמהם במידת דינו אף שיש בהם שאינן ראויים, כי גם אלה קיוו אל ה׳ בגלות, וכאשר יראו הם את משפטי ה׳ ועונשו למצרים, ילמדו מזה ׳צדק׳ לעבוד את ה׳. [ומפירושו בשמות מבואר שיש סיבה נוספת, כי כאשר יצאו מבין הרשעים ייטיבו דרכם כי לא יהיו מושפעים מהם, וגם כאן כינה את הרשעים ׳המונעים׳, שהם הגורמים לישראל לחטוא בשעבוד מלכויות, וכפי שהתבאר. וראה מש״כ עוד בסמוך (פסוק יב) על זה הדרך].

1. מכיון שאף עמי הארץ שבישראל יעבדו את ה׳ כאשר יצאו מן הגלות.

2. בסנהדרין (צח.): ׳אמר רבי יוחנן, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב׳. ומתפלל הנביא שיחון ה׳ את ישראל גם אם יהיה הדור כולו חייב. [ושאר המפרשים שפירשו את העניין על הגויים נאלצו לפרש שהוא לשון תמיהה, ׳האם יוחן רשע׳].

3. כלומר, יוחן על אף שלא למד ׳צדק׳ כאשר היה בגלות בין האומות, כי בבוא הגאולה וכאשר יבואו משפטי ה׳ על הארץ, ילמד צדק, כמבואר בפסוק הקודם. ו׳צדק׳ היינו לעבוד את ה׳, כמו שביאר שם, שעל זה כתוב ׳תעבדון את האלהים על ההר הזה׳.

4. כלומר, כי הטעם שישראל לא למדו צדק, הוא מפני שנמצאים בארצו של מי ש׳יעוול נכוחות׳, שיעקם דברים הישרים. ובתהלים שם פירש רבינו שהכוונה לאדום, שהוא ׳יוצר עמל - הטעאות, מצייר דעותיו הנפסדות שהם עמל ואון אצל כל משכיל, עלי חק ומצוות התורה, באמרם שהם חידה והודאה על שקריהם׳. כלומר, בני אדום שביניהם ישראל נמצאים בגלות, דרכם להלביש את שקריהם בתוך התורה, כאילו שזו כוונתה האמיתית, וכאילו רמזה והודתה לשקריו. וזהו ׳נכוחות יעוול׳, שמעוול ומעקם את התורה שהיא ישרה. [ומדברים אלה נמצינו למדים פירוש חדש בדברי הגמרא (מגילה ו.): ׳ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב יוחן רשע בל למד צדק, אמר יצחק לפני הקב״ה, רבונו של עולם, יוחן עשו, אמר לו [ה׳ ליצחק] רשע הוא, אמר לו [יצחק], בל למד צדק, אמר לו [ה׳], בארץ נכוחות יעול, אמר לו [יצחק], אם כן, בל יראה גאות ה׳⁠ ⁠׳. ופירש רש״י: ׳בארץ נכוחות יעול - את ירושלים יחריב׳. ולפירוש רש״י מה שאמר יצחק ׳בל למד צדק׳, הכוונה ששאל האם אין ללמד עליו זכות. אך לדברי רבינו יש לפרש שיצחק ישאל ׳בל למד צדק׳, האם לא למד תורה (ראה ח״א מהרש״א שם), וה׳ יענה לו ׳בארץ נכוחות יעוול׳, הוא אמנם למד תורה, אבל עשה כן כדי לעקמה ולזייפה, להכניס בה את דברי הבליו. ולזה יענה יצחק ׳אם כן בל יראה גאות ה׳⁠ ⁠׳. וראה בפירושו של רבינו לתהלים שם שכתב שמטעם זה לא תהיה לעשו זכות אבות מאברהם ויצחק, ולדברינו הוא נפלא מאוד, שזה מה שיגרום שלא ירצו ללמד עליו כל זכות].

5. זה שישראל קיימים על אף שבכל יום עומדים הגויים עליהם לכלותם, הוא מן הנפלאות הנגלות לכל מתבונן (ראה פירוש רבינו לעיל כה ג-ד, ובתהלים יד א), אלא שהגויים אינם רוצים להתבונן בכך, ׳ואינו מסתכל בגאות ה׳, ר״ל חושב שבא במקרה ולא מעשה ה׳ המה׳ (מצודות). ולעיל שם מבואר שרק הגויים יודעים כמה הקב״ה מצילנו מידם, וישראל עצמם אינם יודעים.

1. שלא ראו את גאות ה׳ המקיים את בניו בגלות, כמבואר בפסוק הקודם. [בזה מיישב קושיית רש״י ׳ואין זה אחר הלשון, שאין כתוב כאן הרימה ידך׳, ע״ש].

2. על דרך מידה כנגד מידה, כיון שכאשר ׳רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן׳ – לא רצו לראות את ידך הרמה, למרות שהיתה נגלית לעין, ולא התבוננו בכך שהקב״ה מצילנו מידם, שאז היו מפסיקים מלעמוד עליהם לכלותם, עכשיו ׳יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ׳ מקִנְאַת ה׳ שיעניש אותם על מה שעשו ל׳עָם׳, לישראל בגלות, ׳כי אז לא יוכלו לומר מקרה הוא, כי יראו מעט עָם נושעים מעמים רבים, ואז יבושו ויכלמו׳ (רד״ק).

3. כלומר, אש עצמם, שהם ׳צריך׳, תאכל אותם, ׳כי כשייבוש האדם - יהפכו פניו לאש׳ (רד״ק).

4. תכין (רש״י), או תערוך (רד״ק).

5. גם כאשר תחול מידת הדין על ׳צריך׳, הגויים שעמדו עלינו בגלות, תכין לנו שלום.

6. בכך שה׳ הסתיר ממנו את פניו, גרם לישראל שישתקעו בחטא, כי הסתר הפנים גרם שיגלו בין האומות ויהיו נתונים לגזירותיהם והשפעתם, והם המונעים את ישראל מלעבוד את ה׳, כפי שהתבאר. ולכן מבקש הנביא שלא יעניש את ישראל על אף שגם הם חטאו בגלות. [וראה על דרך זה בברכות (לא:-לב.) שלמדו זכות על ישראל שכביכול ה׳ גרם להם לחטוא. שו״מ בח״א המהרש״א (סנהדרין סד.): ׳מ״ש פרק אין עומדין אמר ר״א אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר ואתה הסיבות את לבם אחורנית, ואמר ר״ש רב בר יצחק והודה לו הקב״ה דכתיב ואשר הרעותי וגו׳, ואמר ר״א אלמלא ג׳ מקראות נתמוטטו רגלי שונאיהן, אשר הרעותי וגו׳ והנה כחומר וגו׳ והסירותי את לב האבן וגו׳, כפירוש רש״י שם ביד הקב״ה לתקן יצרינו וכו׳ ויש להם פתחון פה במשפט כו׳ עכ״ל, והוא כוונת הפסוק ה׳ תשפות שלום לנו כי כל מעשינו פעלת לנו, דהיינו שכל מעשים הרעים ופעולותינו ע״י שבראת היצר הרע׳]. וכל זה המשך למה שפתח בפסוק ז׳ לבקש שה׳ יפלס נתיב לאפו ולא יעניש אף את החוטאים בישראל, וכאן הוסיף סיבה נוספת למה יבדיל בין ישראל לגויים וישא להם פנים.

7. נעשו לנו אדונים ונגשונו (רש״י), והיו עובדים בנו בפרך (רד״ק).

8. למרות עול שעבוד האדונים שבעלונו.

9. ׳לבד בך׳ – רק בך נזכיר את שמך, ולא נזכיר את שמך על כל דבר זולתך. [וכן כתב בשיעורים לתהלים (פד י): ׳ומלמד המשורר עלינו זכות ואומר, מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים – כשיש לנו צרות, למי אנו מתפללים שיגן עלינו, כאילו אמר לבד בך נזכיר שמך ועינינו לך מייחלות׳].

10. בפסל מיכה בשופטים (יז ג, יג ועוד) השתמש הכתוב בשם המיוחד, וחז״ל אמרו על זה שהוא חול, הרי שמיכה השתמש בשם ה׳ המיוחד לעבודת אלילים (וראה מנחת שי שם פסוק ג). וראה רמב״ם (יסודי התורה פ״ו ה״ט) וכס״מ שם.

1. ׳אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים׳ (ברכות יח:), והכוונה לאומות העולם.

2. לעיל (כד כ-כב) כתב רבינו שהגאולה תבוא גם אם ישראל אינם זכאים לה כי ׳כָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ, כי שלם עון האומות׳, וכמו שכתב רש״י (בראשית טו טז) ע״פ הגמרא בסוטה (ט.) ׳שאין הקב״ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה׳.

3. הנביא מתפלל שלא תתקבל תשובת הגויים שישובו בבוא עונשם, כאשר יראו התגלות יד ה׳.

4. כי אינם שבים אלא מפחד העונש.

5. התפלל וביקש שלא תתקבל אז תשובתם כפי שהתקבלה תשובת נינוה אף שלא היתה תשובה שלימה, ׳שאף על פי ששבו מן הגזל, לא שבו משאר עבירות שבידם׳ (לשון רבינו ביונה ד ב), ועוד כי תשובתם היתה רק כאשר נודע להם שעירם תיהפך בעוד ארבעים יום. וראה להלן (פסוק טז) ומש״כ בביאור שם על מש״כ שם ׳בצר פקדוך׳, לבאר בקשה זו שלא תתקבל תשובתם, אף שקיבל את תשובת נינוה.

6. הם הגויים המציקים לישראל, וראה לעיל (כה ג-ה) ׳עריצים׳. וכן פירש רבינו בתהלים (פח יא): ׳הלמתים תעשה פלא - לאומות העולם שהם מתים מכל חיות שכלי, אם רפאים - הנרפים מהתבונן׳.

7. ע״פ לשה״כ לעיל (יד כא) ׳הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים׳. והיינו, שאף אם עכשיו ישובו בתשובה, בעתיד הם או בניהם ישובו לסורם, וירצו לרשת את ארצם של ישראל. ובתהלים (כא ט-יא) פירש רבינו את תפילת מלך המשיח על מואב: ׳ובכן אני מתפלל, יהי רצון שתמצא ידך ויספיק כוחך להכניע כל אויביך, ימינך תמצא שונאיך - שתשיגם, כי תשיתמו כתנור אש לעת פניך - כי תכעוס עליהם, כי ה׳ באפו יבלעם, ותאכלם אש קללתך, פרימו מארץ תאבד [וזרעם מבני אדם] - שלא יוסיפו בניהם לקום ולמרוד בך׳. וכן פירש בתהלים (לז כח-כט): ׳ולא יעזוב את חסידיו - אף על פי שאין דור שלך זכאי, מכל מקום ישמרך, וזרע רשעים - של עמון ומואב יהיה נכרת במלחמתך, באופן שצדיקים יירשו ארץ, שתהיה ארצם למס ועבדוך׳.

8. ׳לכן׳ – לפי שנתמלאה סאתם של אומות, ׳פקדת׳ והושעת את ישראל, וכמבואר לעיל (כד כב) שישראל יזכו לגאולה גם שאינם ראויים כאשר תתמלא סאת האומות, וזהו ׳עתה׳, בקץ הימין.

9. ׳פקדת ותשמידם׳, פקדת את ישראל, ותשמיד את הגויים הרשעים, ולא כשאר המפרשים שגם הפקידה היא לגויים, להענישם.

10. כלומר לישראל, כלשה״כ בשמואל ב׳ (ז כג) ׳ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ׳. ומש״כ ׳יספת לגוי׳ מוסב על ׳השמדת כל זכר למו׳, כלומר אותו הזכר והשם שהשמדת מהם, תוסיף אותו לישראל.

11. ׳יספת לגוי׳ הראשון מתחבר לפסוק הקודם, שאותו הזכר שהִשמדת מן הגויים תוסיף ׳לגוי׳ – ישראל, ושוב כתוב ׳יספת לגוי׳ על עניין אחר, שלעתיד לבוא יוסיף ה׳ לישראל שלוש ארצות על נחלת ארץ ישראל, והם הקיני הקניזי והקדמוני, כי בבראשית (טו יט) הובטח לאברהם אבינו ארץ עשר אומות, ובהם אף אלה, וכתב שם רש״י: ׳עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלושה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר (לעיל יא יד) אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם׳. והיינו ששלושת אומות אלה יישמדו לעתיד, ונחלתם היא שתתווסף על ארץ ישראל. ואת אדום הזכיר בנבואה זו, וכאן מוסיף עליו את עמון ומואב שכניו, ששלושתם הם ׳שבבי בישי׳ של ישראל, כמבואר בסמוך ולעיל (כה י). ובבמדבר (כד יח) כתב רבינו: ׳והיה ירשה שעיר – לישראל [ששעיר תבוא בירושה לישראל], שהוא מכלל קיני קניזי וקדמוני [שהם מירושת אברהם]׳.

12. אולי ע״פ לשה״כ בתהלים (פט ו) ׳אף אמונתך בקהל קדושים׳. ויתכן שרמז לעניין ׳קהל׳, לפי שעמון ומואב ואדום נאסרו לבוא בקהל ה׳, כלשה״כ בדברים (כג ד, ח-ט), והם ׳פסולי קהל׳. [ולפי זה יש לפרש על פי דרכו של רבינו ברוב המקומות שנבואה הכתובה בלשון עבר יש לפרשה על העבר, ולא לעתיד, ולזה אמר הנביא שה׳ יעניש את שלושת האומות האלה, שהם האומות הקרובות לגבולות ארץ ישראל, כדי שיישארו ישראל ׳קהל קדוש׳, ויזכו לכך כיון שבאמת ה׳ נקדש בקהל קדשו ולא התערבו בהם אומות אלה, וכפי שציווה, ׳ורחקת כל קצוי הארץ׳, שה׳ ציווה להרחיק אותם ולא יבואו בקהל ה׳]. ובפירושו לשיר השירים (ו ב) כינה רבינו את אנשי כנסת הגדולה ׳קהל קדושים׳, ובתהלים (קיז יט) כינה כן את היושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכן שם (קמד טו) שהם המכירים בבוראם ומתפללים אליו.

13. ׳עמון ומואב שיבבי בישי [שכנים רעים] דירושלים הוו׳. ובכך שנשמדו וניתנה ארצם לישראל, נמצא שהם מרוחקים. וראה המובא לעיל (כה י) שאף אדום בכלל ׳שבבי בישי׳, והוא מכוון למה שהבאנו מרש״י בבראשית שהקיני והקניזי והקדמוני שארצם סמוכה לארץ ישראל הם אדום ועמון ומואב. [ועל פי המבואר שנבואה זו מכוונת לשלושת ה׳שבבי בישי׳, אדום ועמון ומואב, יש להאיר הבנה חדשה בלשון רבינו ׳רְפָאִים - עריצים, בַּל יָקֻמוּ, פן יגברו ויירשו ארץ׳. בדברים (ב י-יג) כתב רבינו: ׳האמים לפנים - מפני שלא היו בני לוט [עמון ומואב] יורשי אברהם בדין כלל, הודיע שגם להם נתן ה׳ את הארץ כמו לבני עשו, והעֵד על זה כי שניהם כבשו את הארץ שלא כמנהג העולם, וישמידום - עֵשָו ומואב השמידו והחריבו ישוב יותר מכדי צורך יישובם כדי להשמיד כל היושבים בה לפנים בל יקומו ויירשו ארץ, כי גם מואב גם עשו לא מלאו את כל ישוב החורי וישוב האימים שהשמידו׳. הרי שבני לוט ואדום, שהם ה׳שבבי בישי׳, השמידו את יושבי ארצם שכבשו לגמרי כדי שלא יקומו ויירשו ארץ. וא״כ יש לומר שבמידה כנגד מידה ייענשו לעתיד לבוא, ועליהם אמר ישעיה ׳ורפאים בל יקומו׳, והדברים נפלאים. ומצינו שירושת בני לוט היא מחלקו של אברהם, שכן כתב רבינו בסוף פרשת נח, שתרח מת בחרן ולא הצטרף לאברהם ׳והיפך זה עשה לוט זמן מה, ולכן זכה הוא וזרעו בחלק מה ממתנות אברהם [עמון ומואב שהם מחלק הקיני והקניזי והקדמוני שהובטחו לאברהם, כמו שהתבאר], ולא זכו לזה שאר צאצאי תרח הקרובים לאברהם כמוהו או יותר׳].