×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(נ) וְ⁠חִשַּׁ⁠ב֙ עִם⁠־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁ⁠נַת֙ הִמָּ֣⁠כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁ⁠נַ֣ת הַיֹּ⁠בֵ֑ל וְ⁠הָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּ⁠מִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽ⁠וֹ׃
He shall reckon with him who bought him from the year that he sold himself to him to the Year of Jubilee; and the price of his sale shall be according to the number of years; according to the time of a hired servant shall he be with him.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמושב זקניםרלב״גאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[שכה] 1וחשב עם קנהו, ת״ר וכו׳ הנרצע והנמכר לעובד כוכבים אינו עובד לא את הבן ולא את הבת וכו׳. נמכר לעובד כוכבים מנין, אמר חזקיה אמר קרא וחשב עם קונהו, ולא עם יורשי קונהו. (קדושין יז:)
[שכו] 2וחשב עם קנהו, אמר רבא, דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו, שנאמר וחשב עם קונהו, ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית ליה יורשים וכו׳. רב חייא בר אבין א״ר יוחנן עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה דכתיב (דברים ב, ט) כי לבני לוט נתתי את ער ירושה, ורב חייא בר אבין מאי טעמא לא אמר כרבא (דיליף לה מוחשב עם קונהו), מי כתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו, ורבא מאי טעמא לא אמר כרב חייא בר אבין, משום כבודו דאברהם שאני. (קדושין יז: יח.)
[שכז] 3וחשב עם קנהו, רבי שמעון בן יוחאי אומר בוא וראה כמה החמירה תורה על הגזל, שדקדקה עמו על גזילו של גוי שנאמר וחשב עם קונהו בדקדוק, אתה אומר בדקדוק, או אינו אלא בעבד עברי (שיחשב עמו בעבור העבד העברי שלא ירדנו בפרך), וכשהוא אומר לא תרדה בו בפרך (לעיל פס׳ מג) הרי עבד עברי אמור, הא מה אני מקיים וחשב עם קנהו בדקדוק. (מדרש הגדול דברים כ, ד)
[שכח] וחשב עם קנהו... כימי שכיר יהיה עמו, שמואל בר אבא בעא קומי רבי יסא, הכא כתיב וחשב (וחשב עם קונהו) והכא כתיב וחשב (במקדיש שדה אחוזה כתיב (ויקרא כז, יח) וחשב לו הכהן), והכא את מחשב חדשים ושנים ויוצא, (בע״ע מחשבין חדשים כמה חדשים נשארו וכמה שנים נשארו כגון שנשארו שנה וששה חדשים נותן כפי המגיע לשנה ומחצה), והכא לית את מחשב חדשים ושנים ויוצא (גבי שדה אחוזה אין מחשבין החדשים, דאין מחשבין חדשים להקדש, ואם עומד באמצע השנה לא יאמר הואיל וכבר עברה חצי השנה איני נותן אלא בעד חצי שנה הנשארת אלא נותן כל גאולת שנה שלימה, ונימא הכא נמי כן דנילף וחשב וחשב מהתם), אמר ליה שניא הוא (שאני הכא גבי עבד) שהקשיתה תורה לשכיר (דכתיב וחשב עם קונהו וגו׳ כימי שכיר יהיה עמו), מה זה מחשב חדשים ויוצא, אף זה מחשב חדשים ושנים ויוצא. (ירושלמי קדושין פ״א ה״ב)
[שכט] 4והיה כסף ממכרו במספר שנים, עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה עצמו בשנים, וביובל, ובגירעון כסף, (פודה את עצמו ומגרע לו אדונו מפדיונו דמי שיעבוד השנים שעברו, והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב והיה כסף ממכרו במספר שנים, קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש, נמצא קונה עבודת כל שנה במנה). (משנה קדושין יד:)
[של] 5כימי שכיר יהיה עמו... ישיב גאלתו מכסף מקנתו... כפי שניו, ת״ר נמכר במנה והשביח (שנתייקרה הפעולה או החליף כח) ועמד על מאתים, מניין שאין מחשבין לו (כשבא לגרע ולפדות את עצמו) אלא מנה (כמה מגיע ממנה לכל שנה של שש שנים, שתות מנה, וכמה מגרע לכל שנה, שתות מנה, ואם נותרה שנה נותן לו שתות מנה, ולא אמרינן הרי השביח וכו׳ ועומד על מאתים תמנה מאתים לפעולת שש שנים ויתן לו שליש מנה) שנאמר מכסף מקנתו (משעת מקנתו ישיב גאולתו) נמכר במאתים והכסיף (נתקלקל) ועמד על מנה מניין שאין מחשבין לו אלא מנה (כאילו נמכר במנה) ת״ל כפי שניו, אין לי אלא עבד הנמכר לנכרי, הואיל ונגאל בקרובים ידו (של עכו״ם) על התחתונה, נמכר לישראל מנלן, ת״ל שכיר שכיר לגזירה שוה, (כתיב הכא כימי שכיר יהיה עמו, וכתיב בנמכר לישראל (דברים טו, יח) כי משנה שכר שכיר עבדך וגו׳, רש״י ערכין ל. ד״ה שכיר שכיר).. (קדושין כ.)
1. ראה תו״כ וילקו״ש כאן. – רמב״ם שם פ״ב הי״ב: הנמכר לגר צדק או לעכו״ם אפילו הבן אינו עובד, אלא כיון שמת האדון יצא לחירות.
2. ילקו״ש ח״א תרסט, תתח, ומדרה״ג דברים ב,ט. – רמב״ם הל׳ נחלות פ״ו ה״ט: העכו״ם יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותו לפי מנהגם.
3. וראה בבא קמא קיג., הובא לעיל שיב.
4. ראה רש״י בפי׳ עה״ת פס׳ מח גאולה תהיה לו, ותו״ת להלן פס׳ נא. – רמב״ם הל׳ עבדים פ״ב ה״ח: אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לעכו״ם ואחד שמכרוהו ב״ד הרי זה מגרע מפדיונו ויוצא וכו׳ וכן הנמכר לעכו״ם מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל שנאמר וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל כיצד מכר עצמו במאה ונשאר ליובל משנת מכירה עשר שנים מחשב עשרה לכל שנה שעבד וגורע הדמים.
5. תו״כ וילקו״ש כאן, ירושלמי קדושין פ״א ה״ב, ערכין ל., וראה רבינו גרשם ערכין ל. ד״ה שכיר שכיר, דהגז״ש הוא מהפסוק (להלן נג) כשכיר שנה בשנה, וכ״פ רש״י בקדושין טו: ד״ה נילף, וראה לעיל אות רנא. – רמב״ם שם פ״ב ה״ט: כל עבד עברי או עבריה שיצא בגרעון כסף והבריא והוסיפו דמיו, או נשחף ופחתו דמיו מחשבין לו להקל עליו, כיצד הרי שנמכר במאה והרי הוא עתה שוה מאתים אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה, נמכר במאתים והרי הוא שוה מאה, מחשב עמו על פי השנים הנותרות לפי מאה.
[ד]
״וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ״ – עִמּוֹ הוּא מְחַשֵּׁב, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב עִם הַיּוֹרְשִׁין.
״מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל״ – אֵינוֹ יוֹצֵא בְּשֵׁשׁ.
״וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים, כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ״.
בַּכֶּסֶף הוּא נִגְאָל, אֵינוֹ נִגְאָל בִּתְבוּאָה וְלֹא בְכֵלִים.
וִיחַשֵּׁיב עִם זָבְנֵיהּ מִשַּׁתָּא דְּאִזְדַּבַּן לֵיהּ עַד שַׁתָּא דְּיוֹבֵילָא וִיהֵי כְּסַף זְבִינוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁנַיָּא כְּיוֹמֵי אֲגִירָא יְהֵי עִמֵּיהּ.
And he shall reckon with his purchaser from the year that he sold himself, to the year of Jubilee, and the money of his payment shall be according to the number of the years, according to the days of an hireling shall it be with him.
ויחשב עם מןא דזבן יתיה מן שתה דאזדבן לה עד שתה דיובילה ויהווי כסף זבוניהב במניין שנין כיומי אגיר יהוויג עימיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן״) גם נוסח חילופי: ״דן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זבוניה״) גם נוסח חילופי: ״זבינ׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כיומי אגיר יהווי״) גם נוסח חילופי: ״כיומה דאגי׳ יה׳⁠ ⁠⁠״.
וידייק עם ערלאה זבניה משתא דיזדבן ליה עד שתא דיובילא ויהי כסף זבינוי במניין שניא הי כיומי אגירא יהי עימיה.
And he shall account with the uncircumcised person who had bought him, from the year that he was sold until the year of Jubela, and the price of his re-purchase shall be according to the number of the years; according to the days of an hireling shall it be with him.
וידייק עם הערל שקנאו משנה המכר לו עד שנת היובל והיה כסף ממכרו כמנין שנים כימי שכיר יהיה עמו.

רמז תרסט

נִרְצַע אֵינוֹ עוֹבֵד לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת (הָאָח) [הַבַּת], דִּכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ״ לוֹ וְלֹא לַבֵּן, לוֹ וְלֹא (לָאָח) [לַבַּת]. נִמְכַּר לְנָכְרִי אֵינוֹ עוֹבֵד אֶת הַבֵּן, דְּאָמַר קְרָא: ״וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ״ וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ. מִכְּלָל דְּאִית לֵהּ כו׳. גֵּר יוֹרֵשׁ אֶת הַנָּכְרִי אֵינוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹרְשִׁים כו׳, אֲקִילוּ רַבָּנָן גַּבִּי גֵּר שֶׁמָּא יַחֲזֹר לְסוּרוֹ. וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו, דִּכְתִיב: ״כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה״.
וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ – עִמּוֹ הוּא מְחַשֵּׁב, וְאֵין מְחַשֵּׁב עִם הַיּוֹרְשִׁין. ״מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל״ וְאֵין יוֹצֵא בְּשֵׁשׁ. ״וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ״ בְּכֶסֶף הוּא נִמְכָּר, וְאֵין נִמְכָּר לֹא בִּתְבוּאָה וְלֹא בְּכֵלִים.
פַליֻחַאסִבּ מֻשׁתַּרִיהִ כַּם מִן סִנִיןֵ בֻּיעַ לַהֻ אִלַי׳ סַנַתִ אלּאִטלַאקִ פַיַסקֻטֻ תַּ׳מַןֻ בַּיְעִהִ עַלַי׳ אִחצַאאִ אלסִּנִיןִ וַליַכֻּן מַעַהֻ פִיהַא כַּאִיאםִ אלּאַגִּירִ
אזי שיערך חשבון עם מי שקנה אותו, לכמה שנים נמכר לו עד שנת השחרור, ותתחלק עלות עסקת מכירתו למספר השנים, ואזי יחשב באותן שנים שהיה עמו, כמו ימי השכיר.
עד שנת היובל – שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעבדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה: ויצא בשנת היובל (ויקרא כ״ה:נ״ד). ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר, ואף על פי כן אל תבא עליו בעקיפין מפני חילול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון, לפי המגיע לכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מדמיו. אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שניםא ובא ליגאל, ינכה לו חמש שנים ויתן לו העבד ט״ו מנים, וזהו: והיה כסף ממכרו במספר שנים וגו׳.
כימי שכיר יהיה עמו – חשבון המגיע לכל שנה ושנה, יחשוב כאילו נשכר עמו בכל שנה במנה וינכה לו.
א. יש כמה מילים שהועבר עליהן קולמוס.
עד שנת היובל [AND HE SHALL RECKON WITH HIM…] UNTO THE YEAR OF THE JUBILEE – for after all, essentially he has bought him only to work for him till the Jubilee, for surely you must admit in the Jubilee he is to go free, as Scripture states later on "[and if he be not redeemed in these ways], then he shall go out in the year of the Jubilee" (v. 54). And, of course, Scripture is speaking here of a heathen who is under your control (i.e. who has to submit to your jurisdiction, for otherwise Scripture could not dictate to him) (Sifra, Behar, Chapter 9 3; Kiddushin 16a). But nevertheless you must not practice crooked ways against him because this would result in a desecration of the Name of Hashem (Bava Kamma 113a), but when he wishes to be redeemed he must be exact in his calculation – only just as much as is due each year shall the heathen allow him as a deduction from the purchase-money: (i.e. the Jew cannot demand a larger deduction); if e.g., there were twenty years from the date when he was sold till the Jubilee and he has bought him for twenty manehs – and consequently the heathen has purchased the labor of each year for one maneh – if he (the Jewish servant) stayed with him five years and then wishes to be redeemed, he (the master) has to allow him only a deduction of five manehs from the purchase-money, so that the servant must repay him fifteen manehs. This is the meaning of: והיה כסף ממכרו במספר שנים; AND THE PRICE OF HIS SALE SHALL BE CALCULATED AS HAVING BEEN ACCORDING TO THE NUMBER OF YEARS;
כימי שכיר יהיה עמו AS AT THE RATE OF THE DAYS OF AN HIRED SERVANT SHALL HE HAVE BEEN WITH HIM – i.e. he shall calculate the amount due for each year as though he had hired himself out with him e.g., at one maneh per year and that amount only he (the master) has to allow him.
פס׳: וחשב עם קונהו ודקדק עמו1עמו הוא מחשב 2ואינו מחשב עם (הראשון).
משנת המכרו לו עד שנת היובל – ואינו יוצא בשש.
3והיה כסף ממכרו – בכסף הוא נגאל ואינו נגאל בתבואה וכלים:
1. והשב עם קונהו ידקדק עמו כצ״ל שיעשה עמו חשבון צדק:
2. ואינו מחשב עם היורשים. כי כמיתת האדון הגוי יוצא לחירות.
3. והיה כסף ממכרו. ככסף הוא נגאל ואינו נגאל בתבואה וכלים. כגי׳ דהכא כ״ה ג״כ בת״כ. וכ״ה בא״א ג״כ. ועיין (קדושין ח׳.) דורש מקרא דלהבא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים. ועיין בילקוט מביא גי׳ הת״כ והיה כסף ממכרו בכסף הוא נמכר ואינו נמכר בתבואה וכלים. ועיין שם בקדושין שמקשה אילימא לא מקני כלל הא כתיב ישיב גאולתו אפילו שוה כסף. וע״ש שמסיק שקאי על קנין חליפין או על פחות משוה פרוטה. ועכ״פ על גירסא שלנו הרבה צ״ע יש א׳ מה שמשני שמביא הקרא מכסף ממכרו ולא מכסף מקנתו כמו שהוא בקדושין. ועוד יותר ככסף הוא נגאל ואינו נגאל בתבואה וכלים הלא ישאר קושיית הגמ׳ ישיב לרבות אפילו שוה כסף אם לא שנאמר שט״ס נפל בת״כ וכן בדכרי המחבר וצ״ל בכסף הוא נמכר כמו שהוא בילקוט:
קנהו – בה״א ובלא ה״א, שוה.
המכרו לו – שם הפועל מבנין נפעל, והשנים שיעמדו עמו כימי שכיר יהיה.
HIM THAT BOUGHT HIM. Konehu (him that bought him) has the same meaning whether spelled with a heh or not.⁠1
HE SOLD HIMSELF. Himakhero (he sold himself) is an infinitive2 in the nifal. The years that he was with his master shall be like the days of a hired man.⁠3
1. Konehu has the same meaning as kono. The latter is the form most used.
2. Plus the pronominal suffix.
3. In calculating the redemption money, the years served by the slave shall be deducted from the amount of money paid for the slave. The value placed upon the years that the slave served shall be assessed in accordance with what a hired man is paid.
וחישב עם קונהו – מדקדק עם קוניהו, שאין באין עליו בעקיפין, דגזל גוי אסור (ספרא ויקרא כ״ה:נ״ד).
וחישב עם קונהו – HE SHALL CALCULATE WITH THE ONE WHO BOUGHT HIM – He shall be scrupulous with the one who bought him, for he should not come upon him with circuitous arguments [i.e. with deceit], since robbing a gentile is forbidden (Sifra Vayikra 25:54).
משנת המכרו לו עד שנת היובל – ללמדך שאינו יוצא בשש.⁠1
1. שאוב מהספרא.
משנת המכרו לו עד שנת היובל, "from the year he had sold himself to him until the Jubilee year.⁠" This is to remind you that this slave does not leave his master's employ after six years. (Sifra)
וחשב עם קונהו – יזהיר הכתוב שידקדק עמו בחשבון ולא יבא עליו בעקיפין, לפי שגזל הגוי אסור מפני חלול השם, ובגוי שתחת ידו הכתוב מדבר ואע״פ כן הזהירה עליו התורה שיזהר עמו שלא יגזול אותו, וכן אמרו רז״ל וכן העלו שם בגמרא ריביתא דגוי מותר, שנאמר (דברים כ״ג:כ׳) לנכרי תשיך וכתיב (שם) לא תשיך לאחיך, אחיך ולא כותי, אבל להטעותו אסור שהרי יש בזה חלול ה׳, ואם החזיר לו טעותו הרי זה קדוש ה׳. ומפני זה צוה יעקב לבניו להחזיר טעותו של גוי, הוא שכתוב (בראשית מ״ג:י״ב) ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם, ואע״פ שהיו המצריים עובדי עבודה זרה צוה להחזיר אותו מפני קדוש ה׳ והיה זה קודם מתן תורה, וכל שכן בזמן הזה שהאדם חייב בכך. גזלו אסור ממה שכתוב (דברים ז׳:ט״ז) ואכלת את כל העמים אשר ה׳ אלהיך נותן לך, בזמן כבוש א״י שהיו מסורין בידך, ועוד מהכתוב הזה, וחשב עם קונהו, שיש לו לזה שגואל את העבד לדקדק עם העכו״ם אדוניו בחשבון כפי שניו, שאם לא דקדק וגזל ממנו יש בדבר חלול ה׳ יותר מהגוזל לישראל, וכן מצינו בתוספתא דבבא קמא הגוזל את העכו״ם חייב להחזיר, חמור גזל העכו״ם מגזל ישראל מפני חלול ה׳, עד כאן. טעם הדבר כי הגוזל לישראל חברו אינו קורא תגר ואינו נותן דופי באמונת ישראל, אבל הגוזל את העכו״ם קורא תגר ונותן דופי באמונת ישראל ובתורת משה, והרי זה מחלל את ה׳. מצורף לזה תמצא שהתפלל שלמה ע״ה להקב״ה כי כשיבא ישראל להתפלל בבית שבנה לשמו שיתן לו שאלתו כפי מה שידע שראוי לכך, זהו שאמר (מלכים א ח׳:ל״ט) אשר תדע את לבבו, ואם יבא הנכרי שם להתפלל שיתן לו שאלתו על כל פנים, זהו שאמר (שם) ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, כלומר בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, והטעם לפי שהישראל אינו קורא תגר והנכרי קורא תגר.
וחשב עם קונהו, "he will make a reckoning with the one who purchased him.⁠" The verse warns that one must make a meticulous accounting and not try and trick the Gentile in one's calculations. The reason is that stealing from pagans is prohibited as a form of desecrating the holy name of the Lord. The Torah demands such careful accounting when the Gentile in question is under Jewish authority. I might have thought that seeing the Torah permits charging interest to Gentiles, something which the Torah elsewhere appears to view as a form of unethical conduct, that stealing, at least indirectly, from a pagan is permitted; therefore the Torah makes a point of telling us that this is not so. We know already from Joseph's brothers whose money had been returned to them by the Egyptians (at least they thought so) that they took it back to Egypt with them (Genesis 43,13) in response to their father Yaakov's instructions. If Yaakov thought (as he said) that even if the pagans had made an error we must not take advantage of it to their detriment, how much more so must we not disadvantage them deliberately. All of this occurred before the Torah was given, when we did not have these limitations imposed upon us. How much more meticulous must one deal with a Gentile now that the laws of the Torah apply to us! The prohibition is derived from Deut.7,16 that "during the time God gives us the land of the seven Canaanite tribes we are commanded to destroy them.⁠" The words אשר אני נותן לכם, "which I am about to give to you,⁠" make this commandment an exception. Only the pagan nations God gives to us may be treated in such a fashion as described in that verse. We are to relate to other Gentile nations in accordance with the moral and ethical imperatives which are part of the Jewish code of ethics.
Another law derived from the words in this verse that one is to make a careful calculation is that the redeemer must calculate the number of years remaining in the contract of the Jewish slave to the Gentile before the Yovel year, and he must pay him for the years of service that the Jew will not serve him. The basis of the law is to prevent the desecration of the Lord's name, i.e. not to give the pagan an opportunity to claim that our God deals unfairly with him who had paid good money for the services of this slave. To allow such a thought to take hold in the mind of a Gentile is a more serious crime than doing the same thing to a Jew.
The Tosephta Baba Kama 113 states expressly that if one has robbed a pagan one must return the stolen goods. It adds that such robbery is a graver crime than robbing a Jew because the crime includes the sin of desecrating the Lord's name. When one robs a fellow Jew the victim does not use this as an excuse to question the rules of the Torah and the fairness of God.
You will find an interesting illustration of this principle in the inaugural prayer of Solomon when the Temple was dedicated. Solomon prayed that when a Gentile comes all the way from across the ocean or from countries closer by in order to offer his prayers to the Jewish God in the Temple, that God should respond positively to such prayer. Regarding similar prayers offered up by Jews, Solomon asked that if the Jews in question were worthy then God should respond positively to such prayers. Clearly, the reason that Solomon asked for a blanket acceptance of prayers offered by the Gentiles was in order not to give them an opportunity to denigrate the Jewish God which would have been a form of desecrating the Lord's name (compare Kings I 8,39-43 respectively). Solomon was not afraid that if a Jew's prayer would not be answered positively, that such a Jew would question the existence or fairness of the Lord as a result.
וחשב עם קונהו – זה עשו שקנהו בעוה״ז.
כימי שכיר יהיה עמו – שישיב לו שכירותו כד״א מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וגו׳.
וחשב עם קונהו, "and he makes an accounting with his master" (the one who had purchased his labour). The unusual word used by the Torah here for "his master,⁠" suggests that the Torah speaks of his master Esau, here on earth (while Israel is in exile).
כימי שכיר יהיה עמו, "in whose debt he remains seeing that he had not yet rendered all the labour that he undertaken to perform.⁠" We find a simile for this in Psalms 72,10, where the Kings of Tarshish and the various islands in the sea are described by King Solomon as paying tribute to him, first and foremost the Queen of Sheba.
עד שנת היובל – פרש״י בגוי שתחת ידך הכתוב מדבר. והקשה הר״י אמאי איצטריך קרא להכי, והא על כורחינו כולה פרשתא לא אירי אלא בגוי שתחת ידך, דאי לאו הכי אינו נוהג בו דין יובל ולא שאר דינין המפורשין באותה פרשה, כגון להתחייב במזונות העבד ובניו כישראל, כדמפקינן מן ויצא הוא ובניו עמו ולא שאר דיני גאולת קרובים המפורשה בעניין, וא״כ למה צריך [לומר] לגוי שברשותו.
וחִשַּׁב עם קֹנהו משנת הִמָּכְרוֹ לו עד שנת היֹבל – אמר זה לפי שהוא אינו מחוייב לעובדו כי אם עד שנת היובל. ואמר: ׳וחִשַּׁב עם קֹנהו׳, לפי שאינו מחוייב לעבוד כי אם קונהו, ולזה אם מת אדוניו אינו עובד את הבן. וזה הדין הוא משותף לגר צדק ולתושב ולעקר, כי בהם דיברה זאת הפרשה.
והיה כסף ממכרו במספר שנים, כימי שכיר יהיה עמו – למדנו שהוא נגאל בכסף, לא בשוה כסף. ולזה זכרה התורה בזה המקום ׳כסף׳ ולא זכרה זה בפרשת מוכר שדה אחוזה, וזה מיושר התורה, כי מפני שהקלה התורה בענין הגאולה הזאת שיגאלוהו קרוביו או ילוה לגאול או יגאל עצמו אם תשיג ידו, הנה יִקרה בזה מן העול אם יוכל לתת לאדוניו שוה כסף; והוא, שבזה האופן יתכן שיערימו האנשים למכור מה שלא ימצא בו קופץ לקנות, ויהיה בזה עשוק מי שיקנה זה העבד, ולזה רצתה התורה שלא יגאל אלא בכסף, לא בשוה כסף. ומה שאמר כימי שכיר יהיה עמו, הרצון בו: כימי שכיר, שיודע סך שכירותו לשנה או לחודש, ואינו נמכר עולמית.
אז יחשב עם קונהו הגר או העקר בערך שנות היובל כמו שנזכר למעלה, ולא יבא עליו בעקיפין אבל כימי שכיר יהיה עמו.
וחשב עם קנהו – אף על פי שהקונה הוא גוי כבוש תחת ידך וקנה שלא כהוגן לא ימשכנו ויצא.
וחשב עם קונהו, even though the pagan who purchased him is legally under your authority so that you could force him to release this Jew for less than he was worth, and moreover the sale was not legal in terms of our halachah, you must compensate him fairly.
[א] וחשב עם קנהו
[1] שם דף יז ע״ב ב, ודף יח ע״א [2] בבא קמא פרק עשירי דף קיג ע״ב (בבא קמא קיג:)
[ב] כימי1 שכיר
[1] קדושין פרק ראשון דף כ ע״א (קדושין כ.)2, ודף כא ע״א [2] ערכין פרק תשיעי דף ל ע״א (ערכין ל.)
1. לפי מה שכתוב בהערה הבאה כוונת רבנו להפנות את התיבה ׳שכיר׳, אל הגזירה שווה ׳שכיר׳ ׳שכיר׳ אשר בהפניה לקידושין כ. צריך להבין מדוע הוסיף רבנו את התיבה ׳כימי׳ לתיבה ׳שכיר׳ שבציטוט הרי היא לא כתובה שם בגמרא? ויש לומר, וגם זה מובא בהערה הבאה, התיבה ׳שכיר׳ נזכרת פעמיים בפרשת מכירת עבד עברי לגוי. לראשונה בפסוק נ ובה בחר רש״י, ובדרכו הלך גם רבנו, והפנה מכאן לגמרא קידושיןדף כ . ולכן כדי להבדילה מה׳שכיר׳ הכתוב בפסוק נג, (כפי שכתב רבנו גרשום - הערה הבאה). לכן רבנו הוסיף את התיבה ׳כימי׳ ׳שכיר׳. בהקדמה עמוד 17 כתוב שאמצעי הזיהוי של הפסוק בספר, אפשרי על ידי הציטוט מתוך הפסוק, כיון שבתקופתו עדיין לא הופיע סימון לפסוקים כהיום, פסוק א או ב וכו׳. לכן רבנו מוסיף תיבה כדי להבדילה מפסוק אחר.
2. ז״ל הגמרא בקידושין כ ע״א: ת״ר... אין לי אלא עבד הנמכר לעובד כוכבים (שמחשבים איתו בעת הפדיון, להקל) הואיל ונגאל בקרובים ידו על התחתונה (של אדונו הגוי), נמכר לישראל מנלן? ת״ל: ׳שכיר׳ ׳שכיר׳ לגזירה שווה. (׳שכיר׳ – בעבד עברי הנמכר לגוי, ו׳שכיר׳ – בעבד עברי הנמכר לישראל) עכ״ל. לא התבאר בגמרא באיזה פסוקים נאמרו תיבות אלו לגזירה שווה. רש״י בערכין ל ע״א (ההפניה הבאה) כתב בד״ה ׳שכיר׳, ׳שכיר׳: כתיב (עבד עברי הנמכר לגוי) ׳כימי שכיר יהיה עמו׳ (ויקרא כה, נ), וכתיב בנמכר לישראל ׳כי משנה שכר שכיר עבדך׳ (דברים טו, יח) עכ״ל. גם רבנו כתב כרש״י, והפנה מפסוקים אלו אל הגמרא בקידושין כ, ולערכין ל. ולפירושם, הגזירה שווה ׳שכיר׳ ׳שכיר׳ הרי באה ללמד שצריך להקל בעת חישוב תשלום הפדיון לטובת העבד העברי הנמכר לישראל. ואכן לשיטתם, הפסוקים בהם כתובות תיבות אלו, נושא הפסוק בויקרא נ, כה חישוב הכסף כתשלום הגאולה, או בדברים טו, יח לבוא לקראת העבד בעת השחרור בעניין הענקה. לא כן פירש רבנו גרשום, הפסוק האמור בעבד עברי הנמכר לישראל הוא ׳כשכיר כתושב יהיה עמך׳ (ויקרא כה מ), והפסוק האמור בעבד עברי הנמכר לגוי הוא, ׳כשכיר שנה בשנה׳ (ויקרא כה, נג). הלכו בדרכו שני תלמודים מבוארים שיצאו בימינו ופרשו כך את המקור לתיבות הגזירה שווה ׳שכיר׳ ׳שכיר׳. יש מקום להעיר לפירושו של רבנו גרשום, שפסוק מ בויקרא כה אינו קשור כלל לענין גאולה כספית, וכן הוא גם פסוק נג בויקרא כה. ועוד הערה הוסיף ידידי הרב דניאל רובין שליט״א, דבגמ׳ כתוב ׳שכיר׳ ׳שכיר׳ ואילו לרבנו גרשום ילפינן מ׳כשכיר׳ ׳כשכיר׳.
ובגוי שתחת ידך כו׳. דאם לא כן, מי יכריח את הגוי שיניח אותו לצאת ביובל שיאמר הכתוב שיצא ביובל (תו״כ פסוק נד):
שתחת ידך. מסברא אומר כן דאי בעכו״ם שאינו תחת ידו מה אתה יכול לעשות לו עד שיאמר הכתוב עליו ויצא בשנת היובל וגו׳:
Who is in your power. Rashi is saying this out offrom logic. Because if it is speaking of a non-Jew who is not in your power, what can you do to him that results with the verse saying of him, "He then goes out in the Jubilee year.⁠"
וְחִשַּׁב – פירשנוהו (פסוק כז).
קונהו – ואינו מחשב עם היורשים, שקונה עצמו במיתת האדון.
עד שנת היובל – ביובל יוצא, אבל אינו יוצא בשש.
והיה כסף ממכרו במספר שנים – יחשב כסף ממכרו שנתן לו בתוך מספר שנים שהן משנת הַמֶּכֶר עד היובל. על דרך משל, אם היה עשרים שנה משנמכר עד היובל, וקנאו בעשרים מנה, מגיע לכל שנה מנה. ואם שהה אצלו חמש שנים, מנכה לו חמשה מנים, ומחזיר לו ט״ו מנים. ורבו לא יוכל לומר ״לא קניתיך לשנים, אלא שתעבוד אצלי עד היובל, ואילו רצית להמכר לי על ה׳ שנים לא הייתי קונה אותך, שעד הנה נטפלתי עמך ללמדך סדר עבודתך, ליהנות ממך בשנים הבאות, ואין ה׳ מנים מגיעים לה׳ שנים ראשונים״. אלא כימי שכיר יהיה עמו,⁠1 לא כעבד הנמכר לישראל שצריך לעבוד מספר שנים, רק כימי שכיר לשנה.
1. פסוק נג.
עם קנהו – ואינו מחשב עם היורשים, שקונה עצמו במיתת האדון:
עד שנת היבל – ביובל יצא, אבל אינו יוצא בשש:
והיה כסף ממכרו במספר שנים – יחשב כסף ממכרו שנתן לו בתוך מספר שנים שהן משנת המכר עד היובל, על דרך משל אם היה עשרים שנה משנמכר עד היובל, וקנאו בעשרים מנה, מגיע לכל שנה מנה, ואם שהה אצלו חמש שנים, מנכה לו חמשה מנים, ומחזיר לו ט״ו מנים, ורבו לא יוכל לומר, לא קניתיך לשנים, אלא שתעבוד אצלי עד היובל, ואילו רצית להמכר לי על ה׳ שנים לא הייתי קונה אותך, שעד הנה נטפלתי עמך ללמדך סדר עבודתך, להנות ממך בשנים הבאות, ואין ה׳ מנים מגיעים לה׳ שנים ראשונים, אלא כימי שכיר יהיה עמו, לא כעבד הנמכר לישראל שצריך לעבוד מספר שנים, אלא כימי שכיר לשנה:
עד שנת היובל – הנמכר לגוי אינו יוצא בשש, {מצות השש שנים איננה בשביל הנמכר (כי רשאי הוא להשאר בעבדותו עד היובל) אלא בשביל הקונה (לבלתי רום לבבו על אחיו, ולמען יזכור כי כלנו שוים), והתורה לא חששה לחנך את הגוי, ואם לא היה הגוי מותר לקנות העבד עברי ליותר משש שנים, לא היה קונהו, או היה קונהו בדמים מועטים. ואמנם לא התירה התורה שיהיה הנמכר לגוי עובד גם אחר היובל}א כי הניחה התורה למי שירצה למכור עצמו ליותר משש שנים שיוכל למכור עצמו לגר תושב; אבל בשנת היובל יוצא גם הוא, כי שנת היובל היתה שנת דרור בארץ לכל יושביה, ואין ראוי שיהיה גם אחד שלא ישוב בה לביתו, כי רצון התורה להשוות העם כלו כאיש אחד חברים, ולא יאומת השווי אם יהיה איש אחד נשאר בעבדותו.
כימי שכיר יהיה עמו – על דרך כי מספר תבואות הוא מוכר לך {ויקרא כ״ה:ט״ו}, אינו נמכר לו לעבד עולם, אלא עד היובל במספר שנים, ואינו עם אדוניו אלא כאילו הוא כימי שכיר, כלומר כאילו נשכר לו לזמן ידוע.
כימי – כמו כבימי, ע׳ שמות י״א:ד׳.
א. ההוספה היא מכ״י קולומביה X 893.
until that of the Jubilee. One who sells himself to a non-Israelite does not go forth in the sixth year, for the Torah permitted one who wished to sell himself for more than six years to sell himself to a foreigner dwelling in the land of Israel.⁠1 However, in the Jubilee year even he goes free, for the Jubilee was a year of liberty in the land for all its inhabitants, and it would not be proper for even one of them not to return to his home then. The Torah wished to equalize the entire nation as one, as friends, and such equality would not be realized if one person remained in servitude.
His service with him must be like that of a hireling (ki-y’mei sakhir yihyeh immo, lit. “as the days of a hireling he will be with him”). Similar to “for (only) a number of harvests is that which he sells you” [above, v. 16, referring to the Sabbatical year’s limitation on land sales]. He is sold to him not as a permanent bondman, but only until the Jubilee for a fixed amount of years, and he is with his master only as in the days of a hireling, i.e., as if he were hired by him for a definite period. The word ki-y’mei (lit. “as the days of”) is the equivalent of ke-vi-y’mei (“as in the days of”); see Exod. 11:4.⁠2
1. {Translator's note: In the version of this comment that appears in the Columbia X 893 L 9765 manuscript, Shadal adds here that the six-year limitation on a Hebrew’s servitude to a Hebrew master was intended not for the servant’s benefit, but in order to prevent the master from becoming arrogant and to remind him that all Israelites were equal. The Torah did not find it necessary to teach these lessons to a non-Israelite master, Shadal says, and besides, if such a master were not able to purchase the servant for more than six years, he would not purchase him at all, or he would do so for a lower price.}
2. {Translator's note: In his comment on that verse, Shadal interprets the phrase ka-ḥatsot ha-lailah (“near midnight”) as the equivalent of ke-va-ḥatsot ha-lailah, and he supplies a list of similar expressions throughout the Bible, including several instances of ki-y’mei as the equivalent of ke-vi-y’mei.}
[צט]
וחשב עם קונהו – ולא אם מת קונהו, אינו צריך לחשב עם היורשים כי קונה את עצמו במיתת האדון. (קדושין דף יז). וממה שאמר שיחשב עד שנת היובל מבואר שאינו נגאל בשש. והספרא כשיטתו שמפיק מה שכתוב (ויקרא כה, נד) ״ואם לא יגאל באלה״ לדרשת ר׳ יוסי הגלילי ור׳ עקיבא (ריש פרק ט), ולא כרבי בקדושין (דף טו:). ובמה שכתב ״והיה כסף ממכרו״ דייק שיפדה את עצמו בכסף דוקא. וכן במה שכתב שנית ״מכסף מקנתו״ דרש בקדושין (דף ח:) שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים.
כימי שכיר יהיה עמו – החשבון של כסף ממכרו יהיה כמו שכיר יום שחוזר בו בחצי היום שהדין אם הוא דבר האבד ידו על התחתונה ואם מחצה יום השני מוכרח ליתן יותר ממחצית השכר אזי מנכה להשכיר ממחצה הראשון. ואם אינו דבר האבד נותן לו שכר מחצה יום. וכדאי׳ ר״פ האומנין. ה״נ נכוי כסף ממכרו אינו דומה אם חוזר ונגאל מיד אחר שנמכר או סמוך ליובל כאשר יבואר.
וחשב עם קנהו – מהו וחשב עם קונהו – ידקדק עם קונהו.⁠1 (ב״ק קי״ג:)
עם קנהו – תניא, הנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, דאמר קרא וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו.⁠2 (קדושין י״ז:)
עם קנהו – אמר רבא, דבר תורה נכרי יורש את אביו, שנאמר, וחשב עם קונהו ותניא ולא עם יורשי קונהו, מכלל דאית ליה יורשים.⁠3 (שם שם)
והיה כסף ממכרו – עי׳ מש״כ בפסוק הבא בדרשה ישיב גאולתו.
1. בסוגיא כאן סמך מאמר זה להמאמר שהובא לפנינו לעיל פ׳ מ״ח גאולה תהיה לו, מניין לגזל עובד כוכבים שהוא אסור ת״ל גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא, והיינו שלא יוציאהו מן העובד כוכבים בחזקה בלא כסף, יעו״ש. ומפרש עוד בזה יכול יגלום עליו, כלומר, יטעהו בחשבון, ת״ל וחשב עם קונהו, ידקדק עמו בחשבונו לסלק לו כפי המגיע. ועין מש״כ בפסוק הנזכר ובמצויין שם.
2. הטעם פשוט דכיון דמת יוצא לחירות וקיי״ל שקונה את עצמו במיתת האדון.
3. ונ״מ בזה שחייב לפרוע חוב אביו ופקדונות שאצלו, והרמב״ם בפ״ו ה״ט מנחלות כתב, העובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותן לפי מנהגיהן, עכ״ל. ונראה בטעמו, משום דבאמת אין שייך שינהג בהם סדר נחלות כפי המבואר בתורה בפרשת נחלות, אחרי דמפורש הקדים הכתוב לאותה פרשה ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו׳, ורק ירושת אביו מדאשכחן רמז בתורה בפסוק זה שלפנינו ע״כ צ״ל כן דיורש את אביו, אבל אין לך בו אלא חידושו דרק את אביו יורש, ושאר סדרי ירושות בשאר קרובים קיימו במנהגיהם, ודו״ק. וע״ע מש״כ בדין זה בפ׳ דברים בפסוק כי ירושה לעשו נתתי.
תורה שלמהספראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניר׳ בחיידעת זקניםמושב זקניםרלב״גאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144