Vayikra 25 – ויקרא כה‏ – Mikraot Gedolot

[קכב] וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, אמר ריש לקיש, כי משמש בארבע לשונות, אי, דילמא, אלא, דהא, (פעמים בא במקום אם, פעמים בא במקום דילמא שמא, פעמים בא במקום דהא, שנותן טעם לדבר, פעמים בא במקום אלא וסותר את דברו שלפניו וכו׳, דילמא כגון וכו׳ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית). (ראש השנה ג.)

[קכג] ¹הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו, תניא, ר׳ שמעון אומר כל הספיחים אסורים (בשביעית מזמן הביעור ואילך) חוץ מספיחי כרוב (עלין היוצאין מקלח הכרוב) שאין כיוצא בהם בירק השדה (משרשין הן גדילין והרי הן כאילן שמוסיף ענפים על ענפים, ולאו בכלל שאר ספיחים נינהו, וכל שאר ספיחים מזרע הנחבט ונופל לארץ הוא, אבל ספיחי כרוב אינו כן אלא עליו גדילין בענפים, ולא אסרה תורה אלא ספיחים מעין זריעה כדכתיב הן לא נזרע וגו׳), וחכ״א כל הספיחים אסורים, ותרוייהו אליבא דר׳ עקיבא, דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, א״ר עקיבא וכי מאחר שאין זורעין מהיכא אוספין (למה נאמר ולא נאסוף, מאחר שאין אנו זורעין מה יאספו) מכאן לספיחין שהן אסורין (וה״ק הן לא נזרע והגדילין מאיליהן לא נאסוף), במאי קא מיפלגי, רבנן סברי גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי דעלמא, ור״ש סבר לא גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא. (פסחים נא:)

1. ראה שביעית פ״ט מ״א, תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן. ולעיל אות כז.

[ה]

״וְכִי תֹאמְרוּ״ – עֲתִידִין אַתֶּם לוֹמַר, ״מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?⁠״

אִם אֵין אָנוּ זוֹרְעִין, מָה אָנוּ אוֹסְפִין?

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: מִכָּן סָמְכוּ עַל הַסְּפָחִים שֶׁיְּהוּ אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין סְפָחִין אֲסוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

דָּבָר אַחֵר: ״הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ״ – אָמַרְתָּ לָנוּ ״לֹא תִזְרְעוּ!⁠״

וּמַה אָנוּ אוֹסְפִין, וְאֵין מְכַנְּסוֹ לְקִיּוּם?

אָמַרְתָּ לָנוּ ״בַּעֲרוּהוּ!⁠״ מָה אָנוּ אוֹכְלִין?

מִן הַבֵּעוּר וְהֵילָךְ.

וַאֲרֵי תֵימְרוּן מָא נֵיכוֹל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעֵיתָא הָא לָא נִזְרַע וְלָא נִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתַּנָא.

And if you say, What shall we eat in the seventh year; behold, we are not to sow, nor to gather in our fruit?

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ

וַאֲרֵי תֵימְרוּן מַה נֵיכוֹל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעֵיתָא הָא לָא נִזְרַע וְלָא נִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּנָא

וְכִי תֹאמְרוּ – מתי?

א. מת״א ״וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל״ – ״וַאֲרֵי תֵימְרוּן מַה נֵיכוֹל״ אין לדעת מתי יאמרו כן. לכן פירש רמב״ן שהמקרא מסורס ושיעורו: ״וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל בשנה השמינית״.⁠¹

ורבנו בחיי פירש: ״מה נאכל בשנה השביעית. והלא יכולין היו לאכול מן הששית? אלא ״בשנה השביעית״ דבק עם ״הן לא נזרע ולא נאסוף״, וכאלו אמר: מה נאכל בשמינית שהרי בשביעית לא נזרע״. אבל מכיוון שרמב״ן מסרס המקרא ופירוש רבנו בחיי מנוגד לטעמים – וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה⁠־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת⁠־תְּבוּאָתֵֽנוּ – הבחין ״הכתב והקבלה״ בין הבי״ת של ״בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת״ שמשמעה יאמרו לאחר השנה השביעית, לזו של ״וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית״ – בתוך השנה.⁠²

תְּבוּאָתֵנוּ – אונקלוס ו״יונתן״

ב. ״אֶת תְּבוּאָתֵנוּ״ – ״יָת עֲלַלְתָּנָא״. אבל במיוחס ליונתן ״יָת כָּתֵי עֲלַלְתָּנָא״, את ספיחי תבואתנו, כלעיל ״סְפִיחַ קְצִירְךָ״ (ה) ״כָּתֵי חֲצָדָךְ״. ורמז לדרשת רבי עקיבא: ״דתניא: הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין – מהיכא אוספין? – מכאן לספיחין שהן אסורין״ (פסחים נא ע״ב, וברש״י: למה נאמר ולא נאסוף? מאחר שאין אנו זורעין – מה יאספו? לימד על הספיחים שאסורין, והכי קאמר: הן לא נזרע, והגדילין מאיליהן – לא נאסוף).⁠³

1. רמב״ן: ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית – כמו מסורס, ״וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל״. כי הדאגה להם בעבור השמינית, כי כיון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי, מפירות הששית יאכלו בשביעית, כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות, וגם אחרי כן, עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר״. וכן ב״הדר זקנים״.

2. ״הכתב והקבלה״: ״בכל השנים התבואה החדשה נאכלת בשנה שלאחריה, ואם כן תבואת השנה הששית שנקצרת בניסן ובסיון הוא מאכל לשנה השביעית, ולמה יאמרו מה נאכל בשנה השביעית? יאמרו מה נאכל בשנה השמינית, כי בשביעית אין זרע ואין קציר? ולכן אמר רמב״ן שלשון המקרא מסורס: ״וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, כלומר מה נאכל בשמינית״ ואין הדעת נוחה בסירוסי לשון המקראות; והרב״ח (רבנו בחיי) מחבר בשנה השביעית עם הן לא נזרע, והוא מתנגד לנגינה. ונ״ל כי הבי״ת תשמש שתי הוראות, תוך הזמן, ואחר זמן, כמו ״בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים״ (בראשית מ יג) ותרגומם ״בְּסוֹף תְּלָתָה יוֹמִין״ ואמר אחריו ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה״, דפי׳ ע״כ אחר יום השלישי... וכן ״תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה״ (בראשית טו טו) אות בי״ת של בשיבה הוא ע״כ על זמן שלאחריו... ויהיה אם כן ״בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת״ גם כן בי״ת דלאחר זמן, ופירש מה נאכל אחר השנה השביעית. אמנם מה שכתב אחר זה ״בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית״, הוא בי״ת תוך הזמן, והמכוון שבתוך השנה הששית תהיה הברכה להספקת מזון על שלש שנים״.

3. ״אהבת יהונתן״.

וארום תאמרון מה נאכל בשתה שביעיתה^א הא לית אנן זרעין ולא כנישין^ב ית עללתה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שביעיתה״) גם נוסח חילופי: ״שביעייתה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כנישין״) גם נוסח חילופי: ״כנש׳⁠ ⁠⁠״.

וארום אין תימרון מה ניכול בשתא שביעתא הא לא נזרע ולא נכנוש ית כתי עללתנא.

But if you say, What shall we eat in the seventh year; behold, we sow not, nor ingather even the after crop of our provision?

וכי אם תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הנה לא נזרע ולא נאסוף את ספיחי תבואתנו.

וְכִי תֹאמְרוּ – עֲתִידִין אַתֶּם לוֹמַר: ״מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ״. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אִם אֵינָם זוֹרְעִין מַה הֵן אוֹסְפִין, מִכָּאן לִסְפִיחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין סְפִחִים אֲסוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: ״הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ״, אָמַרְתָּ לָנוּ: אַל תִּזְרְעוּ, מַה שֶּׁאָנוּ כּוֹנְסִין אֵין מַכְנִיסִין לְקִיּוּם, אָמַרְתָּ לָנוּ: בַּעֲרוּהוּ, מָה אָנוּ אוֹכְלִין מִן הַבִּעוּר וְאֵילֵךְ.

פַאִן קֻלתֻם מַא נַאכֻּלֻ פִי אַלסַּנַתִ אלסַּאבִּעַתִ אִד׳ לַא נַזרַעֻ וַלַא נַגמַעֻ גַ׳לַתַּנַא

ולכן, אם אמרתם, מה נאכל בשנה השביעית, כי לא נזרע ולא-נאסף את תוצרתנו.

ולא נאסף – אל הבית.

את תבואתנו – כגון: יין, ופירות האילן, וספחים הבאים מאיליהם.

ולא נאסף [AND IF YOU SHALL SAY,… BEHOLD WE SHALL NOT SOW] NOR GATHER IN – into the house.

את תבואתנו OUR INCREASE – as, e.g., the wine and the fruits of trees and the aftergrowth of the fields, which grow of their own accord (Pesachim 51b).

פס׳: וכי תאמרו מה נאכל – ¹עתידים אתם לומר מה נאכל אם אין אנו זורעין מה אנו אוספין שנאמר הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו:

1. עתידים אתם לומר. עיין בת״כ מכאן סמכו חכמים שיהיו הספיחים אסורים בשביעית מד״ת ע״ש.

ולא נאסוף – מאחר שלא נזרע מהיכן נאסוף. מכאן א״ר עקיבא: ספחים אסורים. אבל רבנן דלא דרשי הכי^א אמרי: דאין ספחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן (ספרא ויקרא כ״ה:כ׳), כגון גדולי תרומה תרומה. וספחים דפליגי בהו, הם ספחים הגדולים מן הגרגרים של שביעית לאחר זמן הביעור שהן אסורין, והם ספיחי ספיחין. וספיחין של שביעית דבר פשוט הוא דלפני הביעור מותרין, כדכתיב: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כ״ה:ו׳). ולאחר הביעור אסורין, כיון שכלו לחיה שבשדה, כדדרשינן (ספרא ויקרא כ״ה:ז׳) מלבהמתך ולחיה. וכן פירשתי בהלכת ספחים בפסחים (בבלי פסחים נ״א:).

א. בכ״י מינכן 52: היכי.

ולא נאסוף – AND WE SHALL NOT GATHER – Since we did not plant, from where will we gather? From here R. Akiva said: Plants that grow on their own (ספחים) are forbidden. But our Rabbis who did not learn thus, say that plants that grow on their own are not forbidden from the Torah but rather from the Rabbis (Sifra Vayikra 25:20), just like [the Rabbis ordained that] what grows from terumah (a heave offering) is considered terumah. And the plants that grow on their own about which they argue are those that grow on their own from the berries of the seventh year after the time of removal (ביעור),⁠¹ when they are forbidden, and they are aftergrowths of aftergrowths (ספיחי ספיחין). But it is a simple matter that plants that grow by themselves during the seventh year before [the time of] removal (ביעור) are permitted, as it is written: “The Sabbath of the land shall be for food for you” (Vayikra 25:6). And [only] after removal (ביעור) are they forbidden, since they are no longer available for the wild animals in the field, like we derive (Sifra Vayikra 25:7) from “for your livestock and the wild animals.” And thus I explained in the laws of aftergrowths in Pesachim (Bavli Pesachim 51b:).

1. The mitzvah of "ביעור", removal, refers to the need to remove and declare ownerless any Sabbatical year produce that had been brought into the house once that variety of produce can no longer be found in the field (see R"Y Bekhor Shor's comments on verses 7 and 12).

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית – ותימה מה שזרעו בששית יאכלו בז׳ כדרך העולם. וי״ל דהכי פירושו: וכי תאמרו מה נאכל בח׳ כשיצא הז׳ הן לא נזרע וכו׳ א״נ וכי תאמרו בשנה ז׳ מה נאכל בח׳ ומקרא מסורס הוא.

מה נאכל בשנה השביעית – פי׳ בשנה השביעית קאי אלמטה ממנו, בשנה השביעית הן לא נזרע וגו׳ כלומר א״כ מה נאכל בשמינית כיון שלא נזרע בשביעית.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית – כמו מסורס: וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל – כי הדאגה להם בעבור השמינית, כי כיון שתחלת שנות השמטה והיובל מתשרי, מפירות הששית יאכלו בשביעית, כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות, וגם אחרי כן עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר. ועל כן הנכון בפירוש: ועשת את התבואה לשלש השנים (ויקרא כ״ה:כ״א) – בעבור שנת היובל, שתעשה הששית לכל שנת השמטה, והיובל, והשנה שאחרי היובל, כי כולה ישן יאכלו. והבטיח הכתוב, כי תפחדו בשנה השביעית לאמר: מה נאכל, אני אצוה את ברכתי בשנה הששית שתעשה התבואה לשלש השנים הבאים אחריה, והיא תוספת ברכה כדי שתספיק גם בשמיטת היובל.⁠^א ואמר: וזרעתם את השנה השמינית (ויקרא כ״ה:כ״ב) – לומר שתזרעו בשנה השמינית כמנהג הארץ, ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולא בקציר,⁠^ב כי עד בא תבואתה לבית בעת אוסף השנים בחג הסכות תאכלו ישן. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ה:כ״א): לשלש השנים – לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית. דבר אחר: לשלש השנים – לשביעית וליובל ולמוצאי יובל.

א. כן בכ״י פרמא 3255, פריס 222. בכ״י פרמא 3258, דפוס ליסבון: ״בשמטת היובל״. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״לשמטת היובל״. בדפוס רומא: ״בשמטה והיובל״.

ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״לקצור״.

AND IF YE SHALL SAY: 'WHAT SHALL WE EAT THE SEVENTH YEAR?' The verse is, as it were, inverted, meaning: "and if you shall say in the seventh year, 'What shall we eat [in the eighth year]?' for their worry would be about the eighth year. For since the beginning of the Sabbatical year and the Jubilee is in Tishri, then they would eat of the produce of the sixth year during the seventh year, as is the normal way in all other years to eat [of the old produce] until after the reaping [of the new], which is at the time of the Festival of Weeks, and even afterwards until the work of fanning and sifting the produce is finished. Therefore the correct interpretation of the verse, and it shall bring forth produce for the three years¹ is that on account of the year of Jubilee [which always follows a Sabbatical year, G-d will command His blessing in the sixth year,⁠² meaning] that the sixth year will bring forth [sufficient produce] for the whole of the Sabbatical year, the Jubilee and the year after the Jubilee, and during all these [three years] they will eat of the old crop. Thus Scripture is assuring them that should they fear in the seventh year saying, "What shall we eat?⁠" then I will command My blessing in the sixth year that it shall bring forth produce for the three years following after [the sixth year], this being an additional blessing [to that of every Sabbatical year, when the sixth year brings forth sufficient produce for the seventh and eighth years; and when in addition there is a Jubilee year, it will bring forth enough for three years] so that it should suffice also for the Sabbatical year and the Jubilee. He states, And ye shall sow the eighth year,⁠³ meaning to say that you should sow in the eighth year in the customary manner of every year, and you should not hurry to plow and sow, or to reap, for until her produce come in into the house at the time that the harvest [usually] takes place every year, at the Festival of Tabernacles, ye shall eat the old crop. And in the Torath Kohanim [it is stated]:⁠⁴ "For the three years⁵ — for the sixth, the seventh, and the year after the seventh. Another interpretation: For the three years — for the Seventh year, the Jubilee, and the year after the Jubilee.⁠"

1. (21).

2. (21).

3. (22).

4. Torath Kohanim, Behar 4:6.

5. (21).

מה נאכל בשנה השביעית – והלא יכולין היו לאכול מן הששית, אלא בשנה השביעית דבק עם הן לא נזרע ולא נאסוף, וכאלו אמר מה נאכל בשמינית שהרי בשביעית לא נזרע.

מה נאכל בשנה השביעית, "what are we to eat in the seventh year?⁠" The question seems unfounded as the people would naturally eat the harvest of the sixth year of the cycle in the following year, i.e. the seventh year! We must therefore understand the words בשנה השביעית as linked to the words "here we have not sown and we will not gather in,⁠" at the end of our verse. The question is voiced in the seventh year and refers to the eighth year.

וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית – פי׳ מה נאכל בשנה השמינית הלא בשנה השביעית לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו. דחק לפרש לפי שבשביעית אוכלין תבואת הששית. ולאותו פי׳ מקרא מסורס הוא וכי תאמרו מה נאכל הן בשנה לא נאסוף ולא נזרע. ואולי יש לישבו כמשמעו כי דרך היה לקצור בניסן ומאז היו מתחילין לאכול תבואת הקציר כי מעומר ואילך היו אוכלין חדש הרי תבואת קציר של ניסן של ששית כלתה בניסן של שביעית כי היה לתבואה להספיק שנה וא״כ מה נאכל משנת ניסן של שביעית עד סופה הרי לא זרענו במרחשון שנוכל לקצור בניסן שלה את תבואתה ולאוכלה. וגם על השמינית היה יכול לשאול מה נאכל מתשרי שלה עד ניסן שלה אלא השביעית לבדה שואל שגרמה כל זאת ועוד שקדמה לשמינית כדרך אדם ששואל מה נאכל היום ואינו שואל על מחרתו. עד״י ב״א.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית – פשטיה דקרא הכי הוא. וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל מכאן ואילך ולא מצי קאי אשנת שביעית שהרי יש להם מה שלקטו בששית.

וכי תאמרו – תימא מאי קאמר והלא מה שלקטו בשנה הששית הוא לאכול בשביעית אלא סרס המקרא וה״ק וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל מכאן ואילך.

וכי תאמרו, "if you were to say, etc.;⁠" this sounds peculiar as to why would people worry in the sixth year about what they would have to eat in the seventh year, seeing that they plowed, seeded and harvested in that year so that they would have food for a year? We must understand this verse as having been abbreviated; the Torah meant to quote them as saying in the seventh year: "what will we have to eat in the eighth year?⁠"

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו – פשט וכי תאמרו בשנה השביעי׳ מה נאכל מכאן ואילך.

כל הפרשיות של מעלה מהספר ע״כ נאמרו באהל מועד וכולהו שייכי באהל מועד כמו קורבנות ומצורעים ובעלי קריין ויולדות ומלואים וכל הענין אבל הללו שתי פרשיות בהר סיני ובחוקותי לא שייכי כל כך באהל מועד ולא בכהנים לכך נאמר בהר סיני ומ״מ כתבינהו בת״כ לפי שמדברת בשביעית וביובל וחרמין וערכין דשייכי בכהנים דמקדשי בשנים וביובל וגם מעריכים וגם כתיב והעברת שופר תרועה וכתיב במקום אחר ובני אהרן יתקעו ולפיכך הן נצטרכו בת״כ ומשום דלא תיסק אדעתין שנאמרו באהל מועד כתיב בהו בהר סיני.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה – פי׳ הרמב״ן מקר׳ מסורס ופי׳ וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל פי׳ בשמינית כי הדאגה על השמינית היא דכיון דתחלת שנת שמטה ויובל מתשרי א״כ יאכלו בשביעית מפירות ששית כמנהג כל השנים לאכול עד אחר הקציר שהוא אחר השבועות וגם אחרי כן עד כלות מלאכת התבואה לזרות ולהבר. על כן פי׳:

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?, "and if you were to ask: 'what are we going to it during the seventh year?⁠" According to Nachmanides this is a verse that has been truncated, and the correct wording should have been וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, "if you were to ask during the seventh year: 'what are we going to eat?'" The question refers to where the people's food supply during the eight's year will come from. The people were not concerned about their food supply during the seventh year as they had the harvest of the sixth year to depend on which would last them until the harvest time of that year. It was accepted that the basic food supply consisted of the previous year's harvest. Their concern was centered on the year after the sh'mittah, or the Jubilee year. The Torah therefore lays such concerns to rest by writing:

וכי תאמרו מה נאכל – הקשה הרי״ח מה שארז״ל (שקלים פ״ד ה״א) שומרי ספיחים נוטלין את שכרן מתרומת הלשכה, התינח בשמטה, אבל ביובל אנה לקחו העומר, והלא הכל כלה. ותירץ שהיה שדה אח׳ מיוחדת לכך, שלא היו נוגעין בה בני אדם, ואי איפשר שלא היו נושרין בשמטה וחזרו וצמחו ביובל.

ד״א וכי תאמרו מה נאכל – וא״ת מפני מה הוא מתמיה על השביעית, אדרבה על השמינית היה לו להתמיה יותר מבשביעית, כי בשביעית יאכל ממה שנזרע בששית, אבל בשמינית מה יאכל הלא לא זרעו בשביעית, וא״כ מה יהיה להם לאכול. ופי׳ הרמב״ן כי זהו מקרא מסורס, וה״פ וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל בשמינית כי הדאגה על השמינית היא, דכיון דתחלת שנת שמטה ויובל מתשרי, א״כ יאכלו בשביעית מפירות ששית כמנהג כל השנים לאכול עד אחר הקציר הוא אחר השבועות וגם אח״כ עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולחבר. וע״כ פי׳ ועשת את התבואה לשלש השנים בעבור שנת היובל, שתעשה בששית לכל שנת השמטה והיובל והשנה שאחרי היובל כי כולה יאכלו ישן. ואמר וזרעתם את השנה השמינית לומר שתזרע בשנה השמינית כמנהג הארץ, ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולא לקצור כי עד בא תבואתה לבית בעת האסף השנים בחג הסוכות תאכלו ישן, ורש״י לא פירש כן.

ולא נאסוף אל הבית. דאסיפה זו היא מענין כניסה אל הבית כמו אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה לא מענין קבוץ שיקבצו כל תבואתה המפוזרת אל מקום אחד כמו ויאספו אליו כל בני לוי דאין הקבוץ מועיל באכילתם עד שיאמרו הן לא נאסוף את תבואתנו ומה נאכל והאי אסיפה באסיפה שיהיה בבית לקיום הוא דקאמרי דאי אע״פ שאינו לקיום למה לא הכניסו והלא לא נאסר להם להכניס אלא אסיפה של קיום כדכתי׳ את ספיח קצירך לא תקצור כדרך הקוצרין שקיצרין לקיו׳ כמו שפירש שם רש״י ז״ל אבל שלא כדרך הקוצרין מותר מן התורה אלא שחכמים גזרו עליהם ואסרום כדתניא בת״כ אמר ר׳ עקיבא מכאן סמכו על הספיחי׳ שיהו אסורין בשביעית וחכמים אומרי׳ אין הספיחי׳ אסורין מן התורה אלא מדברי סופרים:

את תבואתנו כגון יין ופירות האילן וספיחין הבאים מאליהן. דגבי יין ופירות האילן נופל בהן תבואתנו אף בשנת השמטה מפני שאין הפרש בין תבואה של שנה זו לתבואה שבכל שנה ושנה שבכל שנה ושנה מאליהן הן נעשין אבל בזרעי׳ שאינן באין בכל שנה ושנה אלא מן הזרעים שזורעין צריך לומר שפי׳ תבואתנו בהם אינו אלא מן הספיחים שצמחו מן הזרע שנפל בשדה בעת הקציר אבל אין לפרש ולא נאסוף את תבואתינו הנהוגה בכל שנה ושנה דממשמע שנאמר הן לא נזרע אנו שומעין שלא נאסוף את תבואתינו הנהוגה בכל שנה ושנה ובת״כ שנו אם אין אנו זורעין מה אנו אוספין אלא עכ״ל מאי תבואתנו אלו הספיחים של אותה שנה שאפי׳ אותן אין אנו יכולין לאסוף לקיום כדרך האוסף בכל שנה ושנה דרבי עקיבא וחכמים לא קמיפלגי אלא דחכמים סברי לא נאסוף לקיום כדרך האוספין בכל שנה ושנה אלא כדרך ההפקר בלבד ורבי עקיבא סבר לא נאסוף כלל אפי׳ בדרך ההפקר:

וכי תאמרו מה נאכל וצויתי את ברכתי לכם – ענין השמטה והיובל יש להם סודות עמוקים ודברים שהם כבשונו של עולם. ולפי הנגלה הוא שורש כל התורה כולה ויסוד העולם כולו. כי העולם א״א להתקיים אלא עניים עם עשירים. ובענין השמיטה והיובל רצה השי״ת שיהיו שוים עניים ועשירים. כדכתיב לך ולעבדך וכתיב ואכלו אביוני עמך. וידוע כי העני כל ימיו מכאובים וכעס ענינו. כי אין לו מה לאכול ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמים וחייו תלויים לו מנגד. ובבקר יאמר מי יתן ערב מפחד לבבו ועניותו. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד. בענין שבעושרו וברוב לבבו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו. ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו ב׳ שנים רצופים קדושות. באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים. אחר שאין זורעים וקוצרים ואומר מה אוכל ומה אשתה. כדי שידע ויזכר צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ובדאגה. ואחר שהעשיר בשנים או בשלשה שנים נושא עיניו לשמים. ואומר מה אעשה לאנשי ביתי כי אין לי לזרוע ולקצור. מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים מדוחק עניות. באופן שכשהעשיר יראה עצמו בעושרו. יזכור הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל. ויאמר אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי. והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה. מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה. ועיניו נשואות לשמים ולבריות כי עולליו שאלו לחם פורש אין להם. בענין שבזה יזכור העני וירחם עליו. וז״ש בכאן וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים. בענין שזהו יסוד התורה והעולם. כאומרו אמרתי עולם חסד יבנה:

ולפי הנסתר בסוד השמיטה והיובל תלוים סודות התורה כולה ומעשה בראשית. כי כמו שהעולם נברא בו׳ ימים ובשביעי שבת. כן צוה בכאן שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וכן היובל שנת החמישים הוא סוף שבעה שמיטות. והוא שבת הגדול והוא שופר הגדול. ולכן צוה והעברת שופר תרועה. כי הוא סימן שילוח עבדים לחפשי. ולכן אמר וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ וגו׳. והוא רמז לחמשים שערי בינה. וכנגדם נזכרה בתורה יציאת מצרים חמשים פעמים. לפי שאז יצאו ישראל לחירות. ולכן ניתנה התורה שהיא סוד חמשים שערי בינה בשופר. כדי להמשיך השכינה למטה. כאומרו ה׳ בקול שופר. ובמשוך היובל שהוא קול ארוך הוא סימן לסילוק השכינה. המה יעלו בהר. ולכן אנו אומרים ביום הכיפורים אחר נעילה ה׳ הוא האלהים שבעה פעמים. לעלות השכינה מספירה לספירה ומרקיע לרקיע עד שבעה רקיעים. ואז תוקעים בשופר סימן לסילוק שכינה. כמו שנאמר ביום הכיפורים תעבירו שופר. ולכן היובל הוא סימן שופר גדול שהוא בבינה כמו שרמזתי. והשמיטה היא שמיטת הארץ הקדושה. שהיא כנסת ישראל הנקראת ארץ החיים. ולכן רצה השם שניתן כבוד לארץ ישראל כמו שכתבתי למעלה ושנתן מנוחה לארץ. וזאת המנוחה אינה לארץ אלא לישראל. לפי שהיא נקראת כנסת ישראל. וצוה בה מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו. ואמר ובשביעית יצא לחפשי חנם בענין שכל זה לתועלתינו. ובשאין ישראל שומרין השמיטה מיד גולין. כאומרו אז תרצה הארץ את שבתותיה. והדין נותן זה כי אחר שהש״י נתן מצות השמיטה לישראל לשיהיו חפשים. והם לא רצו אלא להיות עבדים וגולין. העונש הראוי להם הוא להיות עבדים לעבדים. אחר שהשי״ת אמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. והם לא רצו לשלח העבדים חפשים ולשמור השמטת הארץ. שהיא לכבוד ישראל שנקראו ארץ חפץ. ראוי שילכו מגוי אל גוי בקלון מתמיד וחרפה רצופה. ולכן אמר בשמירת השמטה והיובל וישבתם על הארץ לבטח. וכן וישבתם לבטח בארצכם. בענין שבזה תהיו קיימים בכבודכם וכל העולם מכבדים לכם. ולכן דרשו דור הולך ודור בא אלו אומות העולם. והארץ לעולם עומדת אלו ישראל שנקראו ארץ חפץ. ולכן אמר וישבתם על הארץ לבטח. בענין ששמיטת הארץ היא קיום העולם וקיום ישראל והיא המורה על חדוש העולם ועל ייחוד השם. כי ישראל נאחזים בשם ה׳ בסוד השביעיות כולם. וכן שמיטת הארץ היא בשביעית. ולכן תקנו אתה אחד ושמך אחד וכו׳. כי השם אחד וישראל אחד כשהם בארץ. כאומרם כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ואחר שלא רצו לשמור השמיטה. אמר והארץ תעזב מהם. בענין שילכו חוצה לארץ בלא אלוה ובלא ייחוד ובלא ברכה. ובשמרם השמיטה כאלו שמרו כל התורה כולה:

ולכן אמר בכאן וכי תאמרו מה נאכל וצויתי את ברכתי לכם. לא אמר ונתתי אלא וצויתי. כי אין בו אלא זירוז. ואין זירוז אלא בשמיטה. והיא מקום הצוואה והזירוז. והיא נקראת ברכה כי שם מקום הברכות כולם. וזהו ששכר מצוה מצוה. בשכר שתשמרו השמיטה שהיא נקראת ברכה. וצויתי את ברכתי לכם. והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ואחר שכל זה הסוד תלוי בשמיטת הארץ. והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. כי הארץ היא שלי ולא של אחר. ועוד רמז כי לי הארץ. שהארץ כלולה באומרו ברוך כבוד השם ממקומו. ולכן כמו שראוי לחלוק לי כבוד. כן ראוי לחלוק כבוד לארץ. וזהו שחזר לומר ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. כי טעם גאולה כטעם חופש. ולפי שהשמיטה היא עיקר כל הטובות וכל הרעות. דרשו סמיכות הפרשיות ואמרו לא חזר בו מוכר מטלטליו דכתיב וכי תמכרו ממכר וגו׳. לא חזר בו סוף מוכר את ביתו דכתיב כי ימוך ומכר מאחוזתו. לא חזר בו סוף מוכר את עצמו דכתיב ונמכר לך וגו׳. וכן דרשו בכאן שהיא אזהרה לעשו הרשע כשיהיו ישראל בידו. שלא יכביד עליהם עול הגלות. וזהו לא יעבוד בו עבודת עבד. כי עבדי הם ולכן לא תרדה בו בפרך. כי לא יהיה בידך לעד לעולם. כי עת קצוב יש לו לצאת. כאומרו אני ה׳ בעתה אחישנה. וזהו עד שנת היובל יעבוד עמך ואח״כ ויצא מעמך:

וכן רמזו למטה ונמכר לגר תושב וגו׳ – אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו. זה הקב״ה דכתיב למען אחי ורעי. או דודו או בן דודו יגאלנו. זה הקב״ה דכתיב דודי לי ואני לו. או משאר בשרו. זה הקב״ה דכתיב לבני ישראל עם קרובו. וכן דרשו בזוהר באמור אל הכהנים כי אם לשארו הקרוב אליו. אלו ישראל דכתיב עם קרובו. ולאחותו הבתולה. כמה דאת אמר אחותי רעיתי. אשר לא היתה לאיש. שלא רצתה להדבק בעשו שנקרא איש שדה. לה יטמא. כמה דאת אמר מי זה בא מאדום וגו׳. פורה דרכתי לבדי וגו׳ וכל מלבושי אגאלתי. או השיגה ידו בתשובה ונגאל. וחשב עם קונהו משנת המכרו לו. זהו לשלם לו את הגזילה אשר גזלם והמסים והארנוניות. כמו שדרשו באומרו אשכר ישיבו. ואם לא יגאל באלה. בתשובה ובמעשים טובים ויצא בשנת היובל. שהוא בעת הידוע לו יתברך:

וכי תאמרו מה נאכל – וכאשר יסופק זה אצלכם, ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו.

וכי תאמרו מה נאכל, when you raise doubts about this promise which I have made you, asking that you would not have enough to eat because you cannot believe that the quality of such food would compensate for its lack of quantity.

[א] הן לא נזרע ולא נאסף

[1] פסחים פרק רביעי דף נא ע״ב (פסחים נא:)

ולא נאסף אל הבית. שאין פירוש לשון אסיפת דבר לצבור אותו יחד, וכי באסיפה תליא מילתא – בהכנסה לבית תליא מילתא, אלא שכך יאמר, אם לא נכניס לבית ונקח התבואה – אם כן מה נאכל:

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית – י״מ שבשנה השביעית אינו מוסב על וכי תאמרו אלא וכי תאמרו בששית מה נאכל בשנה השביעית הן בשנה השביעית לא נזרע, אבל בשביעית ודאי לא יאמרו מה נאכל בשמינית שהרי נאמר ועשת את התבואה לשלש השנים אם כן כבר ראו בששית ריבוי התבואה וזה קושיא על הרמב״ן ומהרי״א שפירשו כן שיאמרו בשביעית מה נאכל בשמינית. ולפי מה שכתבנו למעלה שברכה זו שיאכל קמעא ומתברך במעיו, אין זה קושיא כי סוף סוף לא יראו ריבוי תבואה. וי״א שכל מי שיש בידו מעט לחם הוא מקמץ מיד ותיכף מיראה פן יחסר ממנו לעתיד כך יקמצו גם בשביעית מיראת חסרון התבואה שבשמינית.

ולי נראה שכך פירושו, שכל תלונה זו סובבת על מה שנאמר בפסוק שלפני זה ואכלתם לחמכם לשובע וארז״ל (עיין יומא עד.) כתיב (דברים ח׳:ט״ז) המאכילך מן במדבר. וכתיב (שם ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, הנך רואה שאע״פ שירד המן דבר יום ביומו מ״מ היו אוכלים ורעבים לפי שלא היה פת בסלם ליום המחרת, ע״כ כאן ודאי יאמרו מה נאכל בשנה השביעית קודם שיראו בששית רבוי תבואה ויאמרו אילו היינו זורעים בשביעית לצורך שמינית היה לנו פת בסל והיינו אוכלים ושבעים אבל מאחר שלא נזרע לצורך שמינית אם כן לא יהיה לנו פת בסל ואם כן גם בשביעית לא נשבע וכל שכן בשמינית ואיה הבטחת האומר ואכלתם לחמכם לשובע. ומה נאכל שיהיה לשבעה מאחר שלא נזרע ולא נאסף תבואתינו לצורך שמינית, על זה אמר וצויתי את ברכתי וגו׳. כדי שיהיה לכם פת בסל גם לצורך שמינית ואז יאכלו לחמם לשובע בשביעית כי יהיה להם פת בסלם לשלש שנים. וי״א ששלש שנים היינו מפני שנת היובל שלא יזרעו שני שנים רצופים. ויתכן לפרש שלש שנים על כל שמיטה ויאמרו כן בעבור חסרון הספיחים של שנה שמינית אף אם יש בידם מן הישן ובמקום הספיחים הבטיחם שתעשה התבואה על שנה יתירה למלאות חסרון הספיחים כדי שיאכלו וישבעו כשיהיה להם תבואה בריוח גדול ולא בצמצום.

אל הבית. והיא מלשון כניסה אל הבית אבל אין לומר ולא נאסף בשדה אל הגדיש והוא מלשון קיבוץ אל מקום אחד אם כן מה מועלת בזה אם היה נאסף בשדה בגדיש ולא היה נאסף לבית:

הבאים מאליהם. מדכתיב הן לא נזרע ממילא דלא נאסף התבואה ולמה כתיב ולא נאסף את תבואתינו אלא ודאי כך פירושו ולא נאסף את תבואתינו כגון יין ופירות וספיחים שאינם צריכים זריעה:

Into the house. And it is an expression of bringing [produce] into the house. You cannot say it means we did not gather [the produce] into a pile in the field, and that it means to gather to one place, because what does it help if the produce is gathered in a pile in the field and not brought into the house?

Which grow on their own. Because once it is written "we have not planted,⁠" why write the obvious fact that "we have not gathered our produce.⁠"? Therefore, when it says "We have not gathered our produce,⁠" it must refer to things like wine, fruit, and crops that do not need to be sown.

וכי תאמרו וגו׳ – פשט הכתוב הוא על זה הדרך וכי תאמרו מה נאכל, ולצד שיש במשמעות מאמר זה ב׳ דרכים, הא׳ הוא טעם שלילות הרצון בדבר זה שלא יזרעו וכו׳ שאם כן מה נאכל ובהכרח לזרוע לחיותנו על האדמה, ודרך ב׳ הוא שאלה על הנסבב מקיום מצוה זו מה נאכל כיון שלא נזרע, לזה בא הכתוב ופירש הכוונה במאמר מה נאכל במה שגמר אומר הן לא נזרע וגו׳ פירוש לא שאנו אומרים מה נאכל לתת טעם לשלילות קיום מצוה זו אלא הן אנו מקבלים לא נזרע וגו׳ אלא כבן שאומר לפני אביו מה נאכל אז וצויתי וגו׳, אבל אם תהיה כוונתם במאמר מה נאכל לדרך הראשון אז לא יצו ה׳ אתם את הברכה.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, "When you will say: 'what shall we eat in the seventh year?'" The plain meaning of the verse is as follows: "When you will say (in the seventh year) 'what shall we eat?'" The question posed by the Torah as being asked by the Israelites in this verse could be read in one of two different ways 1) the Torah reveals a motive for the Israelites' reluctance to observe the commandment not to seed the land during the seventh year, i.e. "if we do not seed what shall we eat?⁠" 2) The question centers on the result of observing the commandment not to seed in the seventh year. The Israelites will ask that seeing they have observed God's directives "what shall we eat?⁠" In order to make sure we understand the question as the second alternative we mentioned, the Torah adds הן לא נזרע, "behold we may not seed?⁠" The question is one posed by the son to the father who wants to know where his sustenance is to come from seeing it is not available by natural means. The Torah answers that in that case, i.e. that you have fulfilled God's command, He will command the earth to provide a more than usually bountiful harvest in the sixth year so that you will not experience any shortfall. This blessing will occur only if your question was not intended to excuse your failure to observe My command. If you were asking to excuse your non-observance, the promise of a bountiful harvest in the sixth year will not materialise.

וכי תאמרו – עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעת.

הן לא נזרע ולא נאסף – אם אין זורעים מה אוספין אר״ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורין בשביעית וחכ״א אין ספיחין אסורים בשביעית מדברי תורה אלא מדברי סופרים א״כ למה נאמר הן לא נזרע כו׳ אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים ומכניסים אמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלים מהביעור ואילך.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית? – בכל השנים התבואה חדשה נאכלת בשנה של אחרית, ואם כן תבואת השנה הששית שנקצרה בניסן ובסיון, היא מאכל לשנה השביעית, ולמה יאמרו מה נאכל בשנה השביעית? יאמרו ״מה נאכל בשנה השמינית, כי בשביעית אין זרע ואין קציר״. על כן אמר רמב״ן ז״ל שהוא כמו מסורס ״וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל״, כלומר מה נאכל בשמינית? [עכ״ד רמב״ן]. ואין טוב בעיני לסרס המקרא. ועוד, מה טעם ״וכי תאמרו בשביעית״, וגם בששית ובחמשית ידאגו על רעבון השנה שאחר השמיטה. והיה לו לומר ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השמינית?⁠״. ולדעתי הכתוב מתפרש מן האמור למעלה ״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״ (פסוק ו), ופירשנו מלת ״לאכלה״ הוא על השמחה שישמחו לאכול תבואותיהם בהשקט בלי עמל כבני חורין ושרים. ועתה יפרש הדבר, אם תאמרו ״מה נאכל בשנה השביעית״, איך אמרת נאכל לחמנו בשמחה ובלי דאגה, הן לא נזרע בשנה זו ולא נאסוף בו תבואתנו, ואם כָּלִינוּ לאכול מה שבאוצרותינו מתבואות השנה הששית, יהיה לנו חרפת רעב ומחסור בשמינית.

לא נזרע – והספיחים מעטים ולא יספיקו לכולנו. ולא אמר ״ולא נזמור״, כי פרי העץ גדלים גם בלי זמירה, ואם¹ לא טובים כמוהם. אבל אמר ״ולא נאסוף את תבואתנו״, שאעפ״י שפירות האילן שבשדותינו גדלים, אסור לנו לאספם הביתה כמו שנעשה בשאר השנים, להכניסן לאוצר. אלא הם הפקר לכל, ופירות של שנה ששית כבר אכלנום בשביעית, גם הספיחים העולים מאליהן לא נאסוף הביתה. וכן פירש רש״י ז״ל ״ולא נאסוף אל הבית, את תבואתנו כגון יין ופירות האילן וספיחים העולים מאליהן״.

1. ואמנם.

וכי תאמרו מה נאכל – שב על מה שאמר למעלה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה שהיא על ההנאה בשמחה, ועתה יפרש הדבר, אם תאמרו איך נאכל לחמנו בשמחה ובלי דאגה, הן לא נזרע בשנה זו, וגם אסור לנו לאסוף אל ביתינו פירות האילן הגדלים בשדותינו בשנה זו, כי הם הפקר לכל, ואם כלינו לאכול מה שבאוצרותינו מתבואות השנה הששית, יהיה לנו חרפת רעב ומחסור בשמינית:

מה נאכל וגו׳ – בכל השנים התבואה החדשה נאכלת בשנה שלאחריה, ואם כן תבואת השנה הששית שנקצרת בניסן ובסיון הוא מאכל לשנה השביעית, ולמה יאמרו מה נאכל בשנה השביעית, יאמרו מה נאכל בשנה השמינית? כי בשביעית אין זרע ואין קציר, ולכן אמר רמב״ן שלשון המקרא מסורס, וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, כלומר מה נאכל בשמינית; ואין הדעת נוחה בסירוסי לשון המקראות; והרב״ח מחבר בשנה השביעית עם הן לא נזרע, והוא מתנגד לנגינה. ונ״ל כי הבי״ת תשמש שתי הוראות, תוך הזמן, ואחר זמן, כמו (ס״פ וישב), בעוד שלשת ימים ותרגומם סוף תלתא יומין, ואמר אחריו ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה, דפי׳ ע״כ אחר יום השלישי, וכן היו נכונים לשלשת ימים (יתרו י״ט), שהוא לסוף ג׳ ימים והוא יום הרביעי (ע״ש רש״י), ואמר אחריו ויהי ביום השלישי דפי׳ ע״כ אחר יום השלישי, ואמר במשפטים וחג האסיף בצאת השנה, שבי״ת תורה על כלות השנה, כי חג הסוכות הוא במיפקא דשתא, וכן תקבר בשיבה טובה אות בי״ת של בשיבה הוא ע״כ על זמן שלאחריו, וכן בתשעה בחודש (אמור), דהבי״ת תורה על כלות יום התשיעי, וכן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (בא י״ב), בי״ת בארבעה עשר הוא בכלות, כי בליל חמשה עשר הוא זמן אכילת מצות, ויהיה אם כן בשנה השביעית כאן גם כן בי״ת דלאחר זמן, ופירש מה נאכל אחר השנה השביעית (נאך אבלויף דעס זיבענטען יאהרעס), אמנם מה שכתב אחר זה בשנה הששית, הוא בי״ת תוך הזמן, והמכוון שבתוך השנה הששית תהיה הברכה להספקת מזון על שלש שנים, ועמ״ש (בכי תבא) בשנה השלישית.

וכי תאמרו וגו׳ וצויתי וגו׳ – ממה שהטעם במלת וצויתי איננו מלרע מבואר שהוי״ו איננה מהפכת העבר לעתיד, אבל הוא עבר בוי״ו החבור, לפי״ז מלת וכי איננו מלת התנאי (ווענן) אבל הוא מלת השאלה והתימה כמו וכי ימצא איש את אויבו ושלחו (שמואל א כ״ד) שטעמו הימצא, וכן כאן התאמרו, כלומר התוכלו לאמר מה נאכל הלא בעיניכם ראיתם כי הקדמתי לצוות את הברכה. (שמעתי).

[לז]

וכי תאמרו – כבר בארתי (ויקרא סימן יב) שיש הבדל בין מלת ״כי״ ובין מלת ״אם״. שמלת ״אם״ מורה הספק ומלת ״כי״ מורה הודאי. ולכן ממה שלא אמר ״אם תאמרו״ הוכיחו שבודאי יאמרו כן כי ידע את יצרם כי עתידים לומר כן. ומה שכתוב ״ולא נאסוף״ שהוא מיותר, כי מה יאספו אם לא יזרעו? דייק רבי עקיבא שספיחי שביעית אסורים מן התורה. ופירש ולא נאסוף אף הספיחין הגדלים מאליהם. וחכמים סבירא להו שאיסור הספיחים מדברי סופרים ופירוש ״ולא נאסוף״ שמחויבים לבער את הנאסף בזמן ביעור ומה נאכל מן הביעור ואילך.

וכי תאמרו וגו׳ – באשר שבאמת כ״ז אינו אלא מעשה נס שיהיו גדלים בשנה לא זרועה תבואה ופירות האילן משביעים את כל האדם והבהמה וידוע דדרך נס אינו ראוי אלא לפי ההכנה לכך. והיינו עפ״י שהקדים הכתוב ועשיתם את חקתי וגו׳ שירבו בשקידת התורה ובפלפולה בשנים אלו. ואין מן הפלא שיוגדל כחם לאלוה. ויהיו מאמינים ומוסרים את עצמם להנהגה עליונה זו. ונגד זה תהיה באמת אז השגחה נפלאה. אבל אם לא תהיו בזה האופן ותהיו משתוממים ע״ז מה נעשה בשנה השביעית. וכאשר יהא כן אז לא יהיה דרך נס שהשגחה היא באה לפי הכנה וכמש״כ בס׳ שמות ג׳ י״ד וי״ט ו׳ ובספר דברים ה׳ ד׳. והיה עולה עה״ד דעיקר מצות שביעית ויובל לא ניתנה אלא למתנהגים בדרך מעלה יתירה. אבל באמת אינו כן דהתורה יכולה להתנהג בשלימות אפילו לאנשים שאינם בזו המעלה. ומש״ה פירש הכתוב וכי תאמרו בשנה הששית מה נאכל בשנה השביעית ולא תהיו במעלה עליונה זו אזי וצויתי וגו׳ – שהוא בדרך השגחה פרטית בדרך הטבע.

וכי תאמרו – עתידים אתם לומר כן.⁠¹ (שם)

ולא נאסף – אמר ר׳ עקיבא, וכי מאחר שאין זורעים מהיכן אוספים, ומה ת״ל ולא נאסוף, אלא מכאן לספיחים שאסורים בשביעית.⁠² (פסחים נ״א:)

1. עי׳ בס׳ התוה״מ, שהאריך להוכיח דנ״מ בין לשון אם ללשון כי, דמלת אם מורה על הספק ומלת כי על הודאי, ולכן ממה שלא אמר ואם תאמרו הוכיח שודאי יאמרו כן, כי ידע את יצרם שעתידים לומר כן.

2. והכי קאמר, הן לא נזרע – וגם את הגדילין מאליהן לא נאסוף, וספיחים נקראו גידולים הגדילין מן הזרע שנפל בארץ קודם שביעית או מן העקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, או עשבים וירקות שעלו מאליהן בלא זרע כלל, וזהו רק מדרבנן, אבל מדאורייתא גידולים כאלה מותרים. ומה שכתוב לעיל בפסוק ה׳ את ספיח קצירך לא תקצור אין הפי׳ שלא תקצור כלל אלא שלא תקצור כדרך שאתה קוצר כל השנה אלא בשינוי וכמו שבארנו שם, ורק חז״ל גזרו על הספיחים משום עוברי עבירה שיזרעו ויאמרו ספיחים הם, וסמכו זה על לשון זה הפסוק, כמבואר. והנה כבר באה דרשה כזו לעיל בפסוק ה׳ את ספיח קצירך לא תקצור, וי״ל דאצטריכא גם אותה דרשה לומר דגם מה״ת צריך לנהוג בקצירת ספיחין בשינוי כמש״כ שם, ושם בארנו ענין זה ככל הצורך, יעו״ש.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון