[א] 1וידבר ה׳ אל משה בהר סיני, וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד (במדבר א, א), עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה שנאמר (שמות ג, ב) וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה, אחר כך דבר עמו במדין שנאמר (שם ד, ט) ויאמר ה׳ אל משה במדין, אחר כך דבר עמו במצרים שנאמר (שם יב, א) ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים, ואח״כ דבר עמו בסיני שנאמר וידבר ה׳ אל משה בהר סיני, כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הצניעות שנא׳ (מיכה ו, ח) והצנע לכת עם אלהיך, התחיל לדבר עמו באהל מועד. (תנחומא ישן במדבר ג)
(א) {פרשת בהר} וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙יְ־הֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃
Hashem said to Moses on Mount Sinai,
1. תנחומא שם. במדב״ר פ״א-ג. ילקו״ש רמז תרפג.
– בנחל קדומים בשם רבינו אפרים כת״י: למה הזכיר הר סיני אצל קריאת דרור. אמר להם הקדוש ברוך הוא אני קראתי לכם דרור ממצרים ונתתי לכם התורה בהר סיני וקראתי לכם דרור מן המות דרור מן המזיקים, שנאמר (שמות לב,טז) חרות על הלחות, אל תיקרי חרות אלא חירות. אם אתם תקראו דרור איש לרעהו וכו׳.
– בנחל קדומים בשם רבינו אפרים כת״י: למה הזכיר הר סיני אצל קריאת דרור. אמר להם הקדוש ברוך הוא אני קראתי לכם דרור ממצרים ונתתי לכם התורה בהר סיני וקראתי לכם דרור מן המות דרור מן המזיקים, שנאמר (שמות לב,טז) חרות על הלחות, אל תיקרי חרות אלא חירות. אם אתם תקראו דרור איש לרעהו וכו׳.
[דִּבּוּרָא דְסִינַי פָּרָשָׁה א]
[א]
״וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר״ – מָה עִנְיַן שְׁמִטָּה לְעִנְיַן הַר סִינַי?
וַהֲלֹא כָּל הַמִּצְווֹת נֶאֶמְרוּ מִסִּינַי?
אֶלָּא מַה שְּׁמִטָּה, נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ מִסִּינַי, אַף כֻּלָּם נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן מִסִּינַי.
And the Lord spoke with Moshe in the mountain of Sinai, saying:
And the Lord spoke with Mosheh in the mountain of Sinai, saying:
פרשת בהר
[א] וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר (ויקרא כ״ה:א׳), וכי תמכרו ממכר לעמיתך (שם שם:י״ד). זש״ה נבהל להון איש רע עין [ולא ידע כי חסר יבואנו] (משלי כ״ח:כ״ב), הפסוק הזה מדבר בהרבה בני אדם, (בקין ובעפרון ובמלוה ברבית), [נבהל להון איש רע עין, זה היה קין, שהרג לאחיו בשביל שירש לעצמו את העולם, הוי נבהל להון איש רע עין], אמר הקב״ה אתה נבהלת להעשיר ולירש את העולם חייך חסרון יש לך בדבר הוי ולא ידע כי חסר יבואנו, ומה היה לו שנטלטל בעום, שנאמר נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד׳:י״ב), הוי נבהל להון איש רע עין זה קין.
ד״א נבהל להון איש רע עין, זה היה עפרון החתי, בשעה שמתה שרה אשת אברהם, הלך לו אברהם אצל עפרון, שימכור לו המערה, אמר לו עפרון תן לי את דמיה, אמר לו ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ואת מתך קבור (שם כ״ג:ט״ו), התיל אברהם צובר לעפרון את הכסף. שנאמר וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף וגו׳ (בראשית כגט ז), אמר בן מאמא אעפ״י שאמר ר׳ חנינא כל שקלים שבתורה סלעים הם, חוץ מאלו שהם קנטרין, ארבע מאות קנטרין צבר אברהם לפני עפרון, כיון שראה עפרון את הכסף נבהל ונתפתה, שנאמר במבחר קבריו קבור את מתך (שם שם:ה׳) אמר לו הקב״ה אתה נבהלת לממון, נבהל להון איש רע עין, חייך חסרון יש לך בדבר, ולא ידע כי חסר יבואנו, ומהו חסרונו, אמר ר׳ יהודה הלוי בר שלום כל עפרון שכתוב כאן עד שלא נטל הכסף מאברהם מלא, עפרון, וזה חסר, וישקל אברהם לעפרן, חסר ו׳ כתיב.
ד״א נבהל להון איש רע עין, זה המלוה ברבית שהוא מתבהל להעשיר, מלוה כדי ליטול רבית מן הלוה, ויעשיר מן הרבית, ומארה ניתנה בנכסיו, ולא ידע כי חסר יבואנו.
ד״א [נבהל להון וגו׳] אלו סוחרי שביעית, שהם נבהלים להעשיר, ואינן משמרין את השביעית, וסבורים שהם מתעשרין, א״ל הקב״ה נבהלת להעשיר מן השביעית, חייך חסרון יש לך בדבר, ולא עשה אלא כיון שלא שימר את השמטה, התחילה המאכה נכנסת בממונו, והוא מוכר כל מה שיש לו, מה כתיב למעלה מן הענין, ושבתה הארץ שבת לה׳ (ויקרא כ״ה:ב׳), ואח״כ וכי תמכרו ממכר (שם שם:י״ד).
[ב] אמר ר׳ אלעזר הקפר כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז וגו׳ (שיר השירים ה׳:ט״ו). העמוד הזה אם אין לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה, אינו נראה נאה. אמר ר׳ שמואל בן גדליה אין לך פרשה בתורה שאין לה כותרת מלמעלה, ובסיס מלמטה, מה כתיב למעלה מן הענין, וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל [וגו׳] ושבתה הארץ (ויקרא כ״ה:א׳-ב׳), ואחר כך פרשת יובל, וספרת לך שבע שבתות שנים (שם שם:ח׳), אם לא שימר שמטה ויובלות, סוף שימכור מטלטלין שלו, [שנאמר] וכי תמכר ממכר וגו׳ (שם שם:י״ד), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שמוכר את שדהו, [שנאמר] כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (שם שם:כ״ה), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שהוא מוכר את ביתו, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (שם שם:כ״ט), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שהוא מסבב על הפתחים, שנאמר וכי ימוך אחיך וגו׳ (שם שם:ל״ה), חזר בו מוטב, ואם לאו סופו שהוא נמכר לך, שנאמר [וכי ימוך אחיך] עמך ונמכר לך (שם שם:ל״ט), חזר בו מוטב, ואם לאו סופו שהוא נמכר לגוים, שנאמר וכי תשיג יד גר ותושב עמך (שם שם:מ״ז), ולא הוא לעצמו, אלא הוא וכל ישראל, שכן אתה מוצא בימי ירמיה, בשביל שחיללו את השביעית נמכרו לגוים, שנאמר ויעל עליהם [את] מלך כשדים [וגו׳] וכל כלי בית האלהים [וגו׳], ואוצרות בית ה׳ [וגו׳] (דברי הימים ב ל״ו:י״ז-י״ח), הרי ענין ישראל, א״ל הקב״ה משה ראה היאך נמכרין לגוים, בשבל שחללו את השביעית, אמר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת וכי ימוך אחיך [ומטה ידו עמך], קיים מה שאמרת [אחיך ישראל שנאמר למען] אחי ורעי (תהלים קכ״ב:ח׳), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, כשתמוט ידם לפני נבוכדנצר, כביכול ישכינה עמהם, שנאמר למענכם שלחתי בבלה (ישעיהו מ״ג:י״ד), והחזקת בו, תפוס בידם, שלא יאבדו בידו, אלא מה גר ותושב וחי עמך, אע״פ שהם נעשים גרים ותושבים בבבל, אלא וחי עמך, א״ל הקב״ה בעונותיהם אני מוכר ביתי לכשדים, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (יקרא כ״ה:כ״ט), זה ביתו של הקב״ה, שנאמר כי בחר ה׳ בציון אוה למושב לו (תהלים קל״ב:י״ג), ומה היה לו וישרף את בית ה׳ (מלכים ב כ״ה:ט׳). עיר חומה (ויקרא שם), [זה עירו של הקב״ה, שנאמר] וינתצו את חומות ירושלים וגו׳ (דברי הימים ב ל״ו:י״ט), הוא שהקב״ה אומר, וכי תשיג יד גר ותושב (ויקרא כ״ה:מ״ז), יד גר זה נבוכדנצר, ותושב זה מלכות מדי, ונמכר לגר תושב עמך (שם), זו מלכות יון, או לעקר משפחת גר (שם), זו מלכות רביעית, אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם למה נמסרו למלכיות הללו, אמר לו מפני שמחללין את השביעית, שנאמר ויגל השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס, למלאות דבר ה׳ בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה (דברי הימים ב ל״ו:כ׳-כ״א), לכך אמר הקב״ה למשה רצונך שלא יגלו, הזהירם על השמטות ועל היובלות. הוא שאמר בסוף כל הפרשיות את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה׳ (ויקרא כ״ו:ב׳), אני הוא העתיד ליתן שכר טוב לכם את תשר אותם, ואם לאו אני עתיד ליפרע מהם ביד המלכיות, לפיכך הזהירן על השביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳ (ויקרא כ״ה:ב׳), שלא יגיעו אותן פרשיות הכתובות אחריהן.
[Parashat Behar]
[1] (Lev. 25:1:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES ON MOUNT SINAI, SAYING. This text is related (to Prov. 28:22): AN EVIL-EYED PERSON MOVES QUICKLY AFTER WEALTH, [AND HE DOES NOT KNOW THAT POVERTY WILL COME TO HIM]. This verse speaks about a lot of Adam's children: {about Cain, about Ephron, and about one who lends at interest}.1 [AN EVIL-EYED PERSON MOVES QUICKLY AFTER WEALTH. This was Cain, since he killed his brother so that he would inherit the world for himself. Ergo (in Prov. 28:22): AN EVIL-EYED PERSON MOVES QUICKLY AFTER WEALTH.] The Holy One said: You moved quickly to become rich and inherit the world. By your life, you shall have a loss in the matter. Ergo (in Prov. 28:22): AND HE DOES NOT KNOW THAT POVERTY WILL COME TO HIM. And what happened to him? That he wandered about the world, as stated (in Gen. 4:12): YOU SHALL BECOME A CEASELESS WANDERER ON THE EARTH. Ergo (in Prov. 28:22): AN EVIL-EYED PERSON MOVES QUICKLY AFTER WEALTH: This is Cain.
Another interpretation (of Prov. 28:22): AN EVIL-EYED PERSON MOVES QUICKLY AFTER WEALTH. This was Ephron the Hittite.2 When Abraham's wife Sarah died, Abraham went to Ephron for him to sell him the cave. Ephron said to him: Give me its price. He said to him (in Gen. 23:15): WHAT IS A PIECE OF LAND WORTH FOUR HUNDRED SHEKELS OF SILVER BETWEEN YOU AND ME? SO BURY YOUR DEAD. Abraham began piling up the silver for Ephron, as stated (in Gen. 23:16): SO ABRAHAM HEEDED EPHRON, AND ABRAHAM WEIGHED OUT THE SILVER FOR EPHRON…. Ben Ma'ma said: Although R. Hanina has said: All the shekels in the Torah are sela'im, these < shekels > are an exception, since they are centenaria.3 < It was > four hundred centenaria < that > Abraham piled up before Ephron. When Ephron saw the silver, he moved quickly and was persuaded, as stated (in Gen. 23:6): BURY YOUR DEAD IN THE CHOICEST OF OUR TOMBS. The Holy One said to him: You have moved quickly after money. (Prov. 28:22): AN EVIL-EYED PERSON MOVES QUICKLY AFTER WEALTH. By your life, you shall have a loss in the matter. (Prov. 28:22, cont.): AND HE DOES NOT KNOW THAT POVERTY (HSR) WILL COME TO HIM. And what was his loss (rt.: HSR)? R. Judah bar Shallum the Levite said: Every EPHRON which is written here < in Scripture >, before he took the silver from Abraham, is written plene as 'PRWN (i.e., with the vowel O represented by the Hebrew consonant W); but this < usage > (in Gen. 23:6) is deficient (HSR): AND ABRAHAM WEIGHED OUT THE SILVER FOR EPHRON ('PRN). It is written with the W missing (HSR).
Another interpretation (of Prov. 28:22): AN EVIL-EYED PERSON MOVES QUICKLY AFTER WEALTH. This is the one who lends at interest, because he is anxious to become wealthy. He lends in order to receive interest from the borrower and becomes wealthy from the interest. But a curse is given through his riches, AND (ibid., cont.) HE DOES NOT KNOW THAT POVERTY WILL COME TO HIM.
Another interpretation (of Prov. 28:22): [< AN EVIL-EYED PERSON > MOVES QUICKLY AFTER WEALTH…. ] This represents those who engage in business in the Sabbatical Year, in that they move quickly to become rich. They do not observe the Sabbatical Year but are intent on becoming rich. The Holy One said to them: You have moved quickly to become rich from the Sabbatical Year. By your life, you shall have a loss in the matter. But he only acted when he did not observe the Sabbatical Year. The curse began entering into his money, and he sold all that he had. What is written elsewhere on the matter (in Lev. 25:2): THE LAND SHALL OBSERVE A SABBATH FOR THE LORD. And after that it is written (in vs. 14): AND WHEN YOU MAKE A SALE.
[2] R. Eleazar haQappar said: It is written (in Cant. 5:15): HIS LEGS ARE PILLARS OF MARBLE, SET UPON SOCKETS OF FINE GOLD…. If a column does not have a capital above and a pedestal4 below, it does not seem beautiful.5 R. Samuel ben Gedaliah said: You do have no section in the Torah which does not have a capital above and a pedestal below.6 What is written above of the matter (in Lev. 25:1–2:)? THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES ON MOUNT SINAI, SAYING: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL [….] THE LAND SHALL OBSERVE < A SABBATH FOR THE LORD >. Then after that < comes > the section on the Jubilee (in vs. 8): AND YOU SHALL COUNT SEVEN SABBATHS OF YEARS. If one has not observed the Sabbatical Year and the Jubilee, he will end up selling his chattels, [as stated] (in vs. 14): AND WHEN YOU MAKE A SALE….7 < If > he repents, < all > is well; but if not, he will end up selling his field, [as stated] (in vs. 25): WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR AND SELLS SOME OF HIS PROPERTY < …. > < If > he repents, that is preferable; but if not, he will end up selling his house, as stated (in vs. 29): AND WHEN SOMEONE SELLS A DWELLING HOUSE. < If > he repents, that is preferable; but if not, he will end up going around < begging > at doorways, as stated (in vs. 35): AND WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR…, < YOU SHALL MAINTAIN HIM AS A FOREIGNER AND SOJOURNER AND LET HIM LIVE NEAR YOU >. < If > he repents, that is preferable; but if not, he will end up being sold to you, as stated (in vs. 39): [AND WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR] NEAR YOU AND IS SOLD TO YOU < …. > < If > he repents, that is preferable; but if not, he will end up being sold to the gentiles, as stated (in vs. 47): AND WHEN A FOREIGNER AND A SOJOURNER NEAR YOU BECOMES WEALTHY, < WHILE YOUR RELATIVE NEAR HIM BECOMES POOR AND IS SOLD TO A SOJOURNING FOREIGNER NEAR YOU…. > Now it is not merely the individual himself < at issue here >, but that person and all Israel; for so you find in the days of Jeremiah, because they profaned the Sabbatical Year, they were sold to the gentiles, as stated (in II Chron. 36:17–18): SO HE BROUGHT UP THE KING OF THE CHALDEANS UPON THEM [….] AND ALL THE VESSELS OF THE HOUSE OF GOD […,] AND THE TREASURES OF THE HOUSE OF THE LORD […,] < ALL THESE HE BROUGHT TO BABYLON >. Consider the case of Israel. The Holy One said to Moses: See how they will be sold to the gentiles because they profaned the Sabbatical Year. He said to him: Sovereign of the World, did you not say this (in Lev. 25:35): AND WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR, [AND HIS STRENGTH FAILS NEAR YOU], < YOU SHALL MAINTAIN HIM AS A FOREIGNER AND SOJOURNER AND LET HIM LIVE NEAR YOU >? Fulfill what you said. [Israel is your brother (ah), as stated (in Ps. 122:8): FOR THE SAKE] OF MY RELATIVES (ah) AND FRIENDS. (Lev. 25:35:) AND WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR, AND HIS STRENGTH FAILS NEAR YOU, < i.e., > when their strength fails before Nebuchadnezzar, the Divine Presence, as it were, will be with them. It is so stated (in Is. 43:14): FOR YOUR SAKE I HAVE SENT TO BABYLON. (Lev. 25:35, cont.:) YOU SHALL MAINTAIN HIM. Take them (i.e., Israel) by the hand, lest they perish by his (Babylon's) hand. But how? (Lev. 25:35, cont.:) AS A FOREIGNER AND SOJOURNER AND LET HIM LIVE NEAR YOU. Although they became foreigners and sojourners in Babylon, just LET HIM LIVE NEAR YOU. The Holy One said to him: Because of their sins I have sold my house to the Chaldeans, as stated (in Lev. 25:29): AND WHEN SOMEONE SELLS A DWELLING HOUSE. This is the house of the Holy One. Thus it is stated (in Ps. 132:13): FOR THE LORD HAS CHOSEN ZION; HE HAS DESIRED IT FOR HIS DWELLING. And what happened to it? (II Kings 25:9 = Jer. 52:13:) AND HE BURNED THE HOUSE OF THE LORD. (Lev. 25:29, cont.:) < IN > A WALLED CITY. [This is the city of the Holy One, as stated] (in II Chron. 36:19): AND THEY BROKE DOWN THE WALLS OF JERUSALEM…. That is what the Holy One says (in Lev. 25:47): AND WHEN A FOREIGNER AND A SOJOURNER < NEAR YOU > BECOMES WEALTHY. This wealthy foreigner is Nebuchadnezzar, and this sojourner is the Median empire. (Ibid., cont.:) < WHILE YOUR RELATIVE NEAR HIM BECOMES POOR > AND IS SOLD TO A SOJOURNING FOREIGNER NEAR YOU. This < sojourning foreigner] is the Greek empire. (Ibid., cont.:) OR TO AN OFFSHOOT OF A FOREIGNER'S FAMILY. This is the fourth empire (i.e., Rome). Moses said to the Holy One: Sovereign of the World: Why were they sold to these empires? He said to him: Because they profaned the Sabbatical Year. It is so stated (in II Chron. 36:20–21): THEN HE CARRIED OFF UNTO BABYLON THOSE LEFT FROM THE SWORD, AND THEY BECAME SLAVES TO HIM AND HIS CHILDREN, UNTIL THE RULE OF THE PERSIAN EMPIRE, IN ORDER TO FULFILL THE WORD OF THE LORD IN THE MOUTH OF JEREMIAH, UNTIL THE LAND MADE UP ITS SABBATHS. AS LONG AS IT LAYDESOLATE, IT OBSERVED SABBATH, TO FULFILL SEVENTY YEARS. Therefore the Holy One said to Moses: Is it your wish that they do not go into exile? < Then > warn them concerning the Sabbatical Years and the Jubilees. That is what he has said at the end of all the sections (in Lev. 26:2): YOU SHALL OBSERVE MY SABBATHS AND REVERENCE MY SANCTUARY. I AM THE LORD. I am the one who is going to give you a good reward, if you observe them; but if not, I am going to exact retribution from them through the empires. Therefore, warn them about the Sabbatical Year. Thus it is stated (in Lev. 25:2): THE LAND SHALL OBSERVE A SABBATH FOR THE LORD, so that they do not attain < the punishments in > those sections written below (in Lev. 26:14–45).
[3] (Lev. 25:14:) AND WHEN YOU MAKE A SALE TO YOUR NEIGHBOR, [OR BUY FROM YOUR NEIGHBOR'S HAND,] LET NONE OF YOU DECEIVE HIS FELLOW. Thus you shall not deceive one another, for I also have sold. When? When Abraham observed the commandments of the Holy One. Before the Torah was given, our father Abraham kept it [and observed all the commandments that are in the Torah. R. Samuel bar Nahman said in the name of R. Alexandra: Abraham even observed the eruvim of cooked foods.8 Thus it is stated (in Gen. 26:5): BECAUSE ('QB 'ShR) ABRAHAM HEEDED MY VOICE AND KEPT MY CHARGE: < MY COMMANDMENTS, MY STATUTES, AND MY TORAHS >. What is the meaning of 'QB?9 R. Simeon ben Laqish said: At the age of three years Abraham recognized the Holy One.10 'QB is a number. ' (i.e., 'ayin) is seventy, Q (i.e., Qof) is one hundred, < and > B (i.e., bet) is two, for a total of one hundred seventy-two. Now (according to Gen. 25:7) Abraham lived one hundred seventy-five < years >. Deduct from them. < The result is > three, when he was little. Ergo: At the age of three years Abraham recognized the Holy One.] When the Holy One saw how Abraham loved the commandments, he began buying heavenly and earthly < places > for him, as stated (in Gen. 14:19): BLESSED BE ABRAM OF GOD MOST HIGH, [BUYER11 OF HEAVEN AND EARTH. So also it says (Gen. 13:15): FOR ALL THE LAND WHICH YOU SEE, TO YOU I WILL GIVE IT.] The Holy One said: All the world is wholly mine; and I bought it for Abraham, because he has observed my commandments. But you [through your sins] have cause me to be [like] an alien who rents a house from its owners, for so Jeremiah has said (in Jer. 14:8): WHY ARE YOU LIKE A FOREIGNER IN THE LAND? When you sinned before me, I sold you, as stated (in Ps. 44:13 [12]): YOU SHALL SELL YOUR PEOPLE FOR NO MONEY…. For that reason, if someone has to sell a house, a field, or < some > article, you shall not deceive one another. It is therefore written (in Lev. 25:14): LET NONE OF YOU DECEIVE HIS FELLOW. (Ibid., vs. 17) AND LET NO ONE DECEIVE HIS NEIGHBOR.
[4] (Lev. 25:18, 23:) SO YOU SHALL CARRY OUT MY STATUTES…. [BUT THE LAND MAY NOT BE SOLD PERMANENTLY.] The Holy One said to him: Similarly I sold my people and returned again to reinstate them, as stated (Jer. 3:14:) TURN BACK, FAITHLESS CHILDREN, SAYS THE LORD; FOR I AM A MASTER TO YOU. It is also written (in Is. 52:3): [FOR] THUS SAYS THE LORD: YOU WERE SOLD FOR FREE, AND YOU SHALL BE REDEEMED FOR NO MONEY. You shall therefore not sell the land absolutely, since it is stated (in Lev. 25:23): BUT THE LAND MAY NOT BE SOLD PERMANENTLY, FOR THE LAND BELONGS TO ME. The land of Israel is dear to me because I have made it holier than all the < other > lands. You yourself know, when the land of Israel was distributed to the tribes, it did not pass from tribe to tribe. Rather [it was distributed] to each tribe separately. You yourself know. So look at how many lawsuits the daughters of Zelophehad brought, so that their inheritance would not pass from one tribe to another. Moreover the Holy One gave thanks for their words, as stated (in Numb. 27:7): THE DAUGHTERS OF ZELOPHEHAD SPEAK WHAT IS RIGHT…. (Numb. 36:9:) THUS NO INHERITANCE SHALL BE TRANSFERRED FROM ONE TRIBE TO ANOTHER. Therefore, if a redeemer is found for it, fine; but if not, whoever takes it acquires it until the Jubilee. Then on the Jubilee he releases it. Thus it is stated (in Lev. 25:41): THEN HE SHALL DEPART {IN THE JUBILEE} [FROM YOU], HE AND HIS CHILDREN WITH HIM. The Holy One said: When the year of the redemption draws near, I will redeem you, as stated (in Is. 63:4): FOR A DAY OF VENGEANCE WAS IN MY HEART, BUT THERE CAME MY YEAR OF REDEMPTION.
[5] (Lev. 25:25:) WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR AND SELLS SOME OF HIS PROPERTY < …. > This text is related (to Prov. 22:22–23): DO NOT ROB THE IMPOVERISHED BECAUSE HE IS IMPOVERISHED…; FOR THE LORD SHALL PLEAD THEIR CAUSE…. The Holy One said to Israel: Do not rob the impoverished because he is impoverished, for I have made him impoverished, and whoever robs him or mocks at him reproaches his maker.12 < It is > as if he is mocking at me. It is so stated (in Prov. 17:5): ONE WHO MOCKS A POOR PERSON REPROACHES HIS MAKER. What is the meaning of (Prov. 22:22): DO NOT ROB THE IMPOVERISHED? Is there someone robbing the impoverished? Of what does he rob him, when he is impoverished?13 It is simply that, if you are accustomed to maintaining14 him, < if > you have reconsidered and said: How long do I supply him? and < if > you are holding back from giving to him; know that you are robbing him. Ergo (in Prov. 22:22): DO NOT ROB THE IMPOVERISHED < BECAUSE HE IS IMPOVERISHED >; but maintain him, because there is no other place for him. (Ibid., cont.:) AND DO NOT OPPRESS THE POOR IN THE GATE, lest I stop up the heavens because of you; for they (i.e., the heavens) are also called a gate, where it is stated (in Gen. 28:17): < THIS IS NOTHING BUT THE ABODE OF GOD, > AND THIS ISA GATE, THE HEAVENS.15 (Prov. 22:23): FOR THE LORD SHALL PLEAD THEIR CAUSE. I am pleading < their cause > with you,16 because I made him poor and you rich. I am inverting my charm17 and will make him rich and you poor. Thus it is stated (in Prov. 22:2): RICH AND POOR MEET; THE LORD MADE THEM ALL. Why? (Prov. 22:23:) FOR THE LORD SHALL PLEAD THEIR CAUSE. Why? Because you are reducing his livelihood (nefesh), if you do not maintain him. Therefore (ibid., cont.): AND HE WILL ROB THE ONES WHO ROB THEM OF LIFE (nefesh).
[6] (Lev. 25:25:) WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR AND SELLS SOME OF HIS PROPERTY, THEN HIS REDEEMER SHALL COME, THE ONE MOST CLOSELY RELATED < TO HIM, AND REDEEM >…. Who is his redeemer?18 I am he, as stated (in Jer. 50:33–34): THUS SAYS THE LORD: < THE CHILDREN OF ISRAEL > ARE OPPRESSED…. THEIR REDEEMER IS MIGHTY, < HIS NAME IS > THE LORD < OF HOSTS >.
[Another interpretation (of Lev. 25:25:) WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR.] Seven names are given to the poor.19 They are the following: crushed (dakh), poor ('ani), lowly (makh), dispossessed (rash), oppressed (TKK),20 wretched (misken), and pauper (evyon).
[7] (Lev. 25:25:) WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR…. This text is related (to Ps. 106:43): MANY TIMES HE DELIVERED THEM…; [SO THEY BECAME POOR THROUGH THEIR INIQUITY]. You find that in the days of the judges Israel served idols; so they were enslaved in the hands of the peoples of the world, as stated (in Jud. 3:7–8): THEN THE CHILDREN OF ISRAEL DID EVIL IN THE SIGHT OF THE LORD…. < SO THE ANGER OF THE LORD WAS KINDLED AGAINST ISRAEL, AND HE DELIVERED THEM INTO THE HANDS OF KING CUSH-RISHATHAIM OF ARAM-NAHARAIM…. > What did they do (according to vs. 9)? THE CHILDREN OF ISRAEL CRIED UNTO THE LORD, AND THE LORD RAISED UP A SAVIOR FOR THE CHILDREN OF ISRAEL [TO SAVE THEM, I.E.,] OTHNIEL BENKENAZ. They immediately repented and were redeemed. So < it happened > another time, [as stated] (in Jud. 3:12): THEN THE CHILDREN OF ISRAEL AGAIN DID EVIL < … >; SO THE LORD STRENGTHENED EGLON…. [They immediately repented;] so the Lord raised up a redeemer for them {when they repented}, Ehud [ben Gera; and they were redeemed at his hands]. Then they served idols again and were sold into the hands of Sisera, as stated (in Jud. 4:3): AND HE OPPRESSED THE CHILDREN OF ISRAEL WITH MIGHT. What is the meaning of WITH MIGHT? R. Simeon ben Levi said: With blasphemies and with curses,21 just as you say (in Mal. 3:13): YOUR WORDS HAVE BEEN MIGHTY AGAINST ME. When they repented, he raised up Barak and Deborah as redeemers for them; [and they were redeemed at their hands]. Ergo (in Ps. 106:43): MANY TIMES HE DELIVERED THEM…; SO THEY BECAME POOR THROUGH THEIR INIQUITY. What is the meaning of SO THEY BECAME POOR THROUGH THEIR INIQUITY? That they became impoverished in the midst of the nations, as stated (in Jud. 6:6): AND ISRAEL BECAME VERY IMPOVERISHED…. What is the meaning of AND < … > BECAME < … > IMPOVERISHED? R. Isaac and R. Levi differed. One said that they were impoverished (rt.: DLL) from good works, and the other said that they did not have < enough > to bring even a poor person's (rt.: DLL) offering, as stated (in Lev. 14:21): IF, HOWEVER, HE IS POOR (rt.: DLL) [AND DOES NOT HAVE THE MEANS…. ] Ergo (in Ps. 106:43): SO THEY BECAME POOR, because they had become impoverished (rt.: DLL).
[8] Another interpretation (of Ps. 106:43): MANY TIMES HE DELIVERED THEM. < These words > speak about the children of Adam.22 When trouble comes to one < of them >, he immediately repents, and the Holy One delivers him. So it is the first time and the second. < If > he repents, that is preferable; but if not, < the Holy One > brings trouble upon him. Why? Because it is difficult for the Holy One to raise his hand against a human being. So what does he do to him? When he sins, he begins by raising his hand against his assets. From whom have you learned it? From Naomi, her sons, and Elimelech, who was the head of < his > generation. When famine came, what did he do? He left the land of Israel and went to the land of Moab. Now the Holy One was angry with him because he was prince (nasi) of < his > generation. The Holy One said to him: If my children had acted like this, they would have left the land of Israel a wilderness. What is written there (in Ruth 1:3)? THEN NAOMI'S HUSBAND ELIMELECH DIED, but his sons were unable to learn from their father to return to the land of Israel. And what did they do in addition? (According to vs. 4) THEY TOOK MOABITE WIVES FOR THEMSELVES, whom they neither baptized nor proselytized.23 (Ibid., cont.:) THE NAME OF THE ONE WAS ORPAH ('RPH) AND THE NAME OF THE SECOND WAS RUTH: ORPAH ('RPH), because she turned her back ('RP) on her mother-in-law; RUTH, because she regarded (R'TH) the words of her mother-in-law. (Ibid., cont.:) AND THEY LIVED THERE ABOUT TEN YEARS. All those ten years (in Moab) the Holy One had been warning them. When he saw that they did not repent, he began to raise his hand against their camels and against their cattle; but they did not return.24 When he saw that they did not repent (literally: return in repentance), immediately (in vs. 5): BOTH OF THEM, MAHLON AND CHILION, ALSO DIED. Thus < you may infer > that it is difficult for the Holy One to raise his hand against a human being. So what does he do to them? He deprives them of their assets, and they sell them.
When someone sins, what does the Holy One do to him first? He brings poverty upon him so that he sells his field, as stated (in Lev. 25:25): WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR AND SELLS SOME OF HIS PROPERTY.25 If he repents, then fine; but if not he sells his house, as stated (in Lev. 25:29): AND WHEN SOMEONE SELLS A DWELLING HOUSE. If he repents, then fine; but if not he sells his daughter, as stated (in Exod. 21:7): AND IF SOMEONE SELLS HIS DAUGHTER AS A SLAVE. If he repents, then fine; but if not he sells himself, as stated (in Deut. 15:12): IF THERE IS SOLD TO YOU A FELLOW HEBREW. Why all this? Because they became poor through < their > iniquities. (Lev. 25:25:) WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR.
(Lev. 25:25:) < WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR AND SELLS SOME OF HIS PROPERTY, > THEN HIS REDEEMER SHALL COME, < THE ONE MOST CLOSELY RELATED TO HIM, AND REDEEM…. > Who was this? Boaz. When? When Naomi sold the field, as stated (in Ruth 4:3): NAOMI IS SELLING THE PARCEL OF LAND WHICH BELONGED TO OUR KINSMAN ELIMELECH. Ergo (in Lev. 25:25): AND SELLS SOME OF HIS PROPERTY. R. Simeon ben Johay said: Elimelech, Salmon, So-and-So,26 and Naomi's father were all descendants of Nahshon ben Amminadab.27 Elimelech, Mahlon, and Chilion were leaders28 of the generation. So for what reason were they punished? Because they went abroad from the land of Israel. Thus it is stated (in Ruth 1:19): < WHEN THEY CAME TO BETHLEHEM, > THE WHOLE CITY WAS EXCITED OVER THEM, AND THE WOMEN SAID: IS THIS NAOMI? What is the meaning of IS THIS NAOMI? You saw Naomi when she went abroad from the land of Israel. What has happened to her? (Lev. 25:25:) THEN HIS REDEEMER (go'el) SHALL COME, < THE ONE MOST CLOSELY RELATED (qarov) >. This is Boaz, since it is stated (in Ruth 2:20): THE MAN IS OUR RELATIVE (qarov), HE IS ONE OF OUR REDEEMING KIN (go'el). At that time Ruth went to Boaz. Her mother-in-law said to her (in Ruth 3:2): SEE, HE IS WINNOWING BARLEY ON THE THRESHING FLOOR TONIGHT. < If > he was a prince (nasi), would he have been winnowing on a threshing floor?29 It is simply because his generation was dissolute in sexual matters, that he went out to guard his threshing floor. She said to her (in vs. 3): YOU ARE TO WASH AND ANOINT YOURSELF. Then after that (ibid): AND GO DOWN TO THE THRESHING FLOOR. "And I shall go down" is {not written} [the actual written text (ketiv)]. She said to her: My merit will go down with you.30 She did not do as her mother-in-law had told her. What did Ruth do? After she went down to the threshing floor, she did < what she was told >, as stated (in vs. 6): SHE WENT DOWN TO THE THRESHING FLOOR AND DID JUST AS HER MOTHER-IN-LAW HAD COMMANDED HER.31 Why? It is simply that she said: The generation was dissolute in sexual matters. What if they see me made up and say: Perhaps she is a harlot? (Vs. 7:) THEN, WHEN BOAZ HAD EATEN AND DRUNK, AND HIS HEART WAS MERRY. What is the meaning of AND HIS HEART WAS MERRY? That he was busy at the Torah.32 Thus it is stated (by wisdom in Prov. 9:5): COME AND EAT OF MY BREAD. (Ruth 3:7, cont.:) AND WHEN HE CAME TO LIE DOWN BESIDE THE GRAIN PILE, THEN SHE CAME IN SECRET. [What is the meaning of IN SECRET (LT; rt.: LWT)? In a hiding place,] just as you say (in I Sam. 21:10 [9]): HERE IT IS WRAPPED (rt.: LWT) IN A MANTLE. (Ruth 3:8:) NOW IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT THAT THE MAN WAS STARTLED. SO HE TURNED ASIDE, < AND HERE WAS A WOMAN LYING AT HIS FEET >. What is the meaning of TURNED ASIDE (rt.: LPT)? That he seized her head, because he thought that it was a spirit.33 < It is > just as you say (in Jud. 16:29): AND SAMSON EMBRACED (rt.: LPT) THE TWO MIDDLE PILLARS. (Ruth 3:9:) THEN HE SAID: WHO ARE YOU? AND SHE SAID: I AM YOUR HANDMAID RUTH. He said to her: what have you come here to do? She said to him: To fulfill the Torah (in Lev. 25:25): WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR…, [THEN HIS REDEEMER SHALL COME]. Arise and fulfill the Torah. He said to her: Since you have come to fulfill the Torah, (Ruth 3:13:) SPEND THE NIGHT. THEN IT SHALL COME TO PASS IN THE MORNING THAT, IF HE WILL REDEEM YOU, GOOD (tov); for he had a kinsman older than he, whose name was Tov. R. Hanina said: She said to him: Are you dismissing me with words? He said to her (Ibid., cont.): AS THE LORD LIVES, I am not dismissing you with words. (Ruth 4:1:) THEN BOAZ WENT UP TO THE GATE AND SAT DOWN THERE, < AND BEHOLD, THE REDEEMER OF WHOM BOAZ HAD SPOKEN WAS PASSING BY >. He said to him: Sit down, and we shall look into the Torah. What < is written > (in Lev. 25:25)? WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR < AND SELLS SOME OF HIS PROPERTY, THEN HIS REDEEMER SHALL COME, THE ONE MOST CLOSELY RELATED TO HIM, AND REDEEM…. > Boaz said to Tov (in Ruth 4:3–4): NAOMI IS SELLING THE PARCEL OF LAND WHICH BELONGED TO OUR KINSMAN ELIMELECH < …; > AND I THOUGHT I SHOULD DISCLOSE IT TO YOU, SAYING: BUY IT, since you are an older kinsman than I < and have the right > to redeem it. (Vs. 4, cont.:) IF YOU WILL REDEEM IT, REDEEM IT. (Vs. 6:) THEN THE REDEEMER SAID {TO BOAZ}: < YOU > TAKE OVER < MY RIGHT OF REDEMPTION > FOR YOURSELF. At that time Boaz redeemed what Naomi had sold. Now from where did Boaz learn < what to do >? From this section (in Lev. 25:25): WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR AND SELLS SOME OF HIS PROPERTY, < THEN HIS REDEEMER SHALL COME, THE ONE MOST CLOSELY RELATED TO HIM, AND REDEEM…. >
[9] (Lev. 25:25:) WHEN YOUR RELATIVE BECOMES POOR. This is Israel, of whom it is stated (in Ps. 106:43): SO THEY BECAME POOR THROUGH THEIR INIQUITY.34 (Lev. 25:25, cont.:) AND SELLS SOME OF HIS PROPERTY, into the hand of a Mede, < i.e., > into the hands of Haman. (Lev. 25:25, cont.:) THEN HIS REDEEMER SHALL COME. This is Mordecai. (Lev. 25:25, cont.:) AND REDEEM WHAT HIS RELATIVE HAS SOLD, in that he covered up the sins of Israel, since they all were deserving of slaughter, because they had eaten some cooked food of star worshipers.35 It is so stated (in Esth. 1:5): AND WHEN THESE DAYS WERE FULFILLED, THE KING MADE < A SEVEN-DAY BANQUET > FOR ALL THE PEOPLE < THAT WERE TO BE FOUND IN SHUSHAN THE CAPITAL, BOTH GREAT AND SMALL >…. Now Haman was jealous of them (i.e., of the Jews), as stated (in Esth. 3:7): PUR, < i.e., THE LOT, > WAS CAST < BEFORE HAMAN >….36 But due to Mordecai they were delivered, as stated (in Esth. 9:1): THE OPPOSITE HAPPENED, < IN THAT THE JEWS GAINED CONTROL OVER THEIR ENEMIES >. Ergo (in (Lev. 25:25, cont.:) AND REDEEM WHAT HIS RELATIVE HAS SOLD.
Another interpretation (of Lev. 25:25, cont.:) THEN HIS REDEEMER SHALL COME, THE ONE MOST CLOSELY RELATED TO HIM. This is the Holy One, since it is stated (in Jer. 50:34): THEIR REDEEMER IS MIGHTY, < HIS NAME IS > THE LORD < OF HOSTS >. (Lev. 25:25): THE ONE MOST CLOSELY RELATED (qarov) TO HIM. This is the Holy One, since it is stated (in Ps. 148:14): HE HAS RAISED UP A HORN FOR HIS PEOPLE, PRAISE FOR ALL HIS SAINTS, EVEN THE CHILDREN OF ISRAEL, A PEOPLE NEAR (qarov) TO HIM. HALLELUJAH.
The End of Parashah Behar
1. Tanh., Lev. 9:1.
2. See above, Tanh. (Buber), Exod. 6:5; and the parallels listed there; below, Tanh. (Buber), Deut. 4:4.
3. The word is Latin. One centenarium was worth 100,000 sesterces. According to a fourth-century inscription of northern Africa, a centenarium was a hundred pieces (e.g., of gold). See A. Souter, A Glossary of Later Latin to 600 A.D. (Oxford: Clarendon, 1957). s.v.
4. Gk.: basis.
5. Tanh., Lev. 9:1; see Lev. R. 25:8.
6. The parallel in Lev. R. 25:8 explains that each section can be expounded with reference to what precedes and follows it.
7. T’Arakh. 5:9; below, 9:8.
8. See above, Tanh. (Buber), Gen. 3:1, and the notes there.
9. Gen. R. 95:3; Cant. R. 5:16:1; PR 21:12; cf. Ned. 32a.
10. So also Numb. R. 18:21. According to other traditions Abraham recognized his creator at the age of forty-eight (Gen. R. 30:8; 46:2; Cant. R. 5:16:1), at the age of fifty (PR 21:12), or at the age of one (Gen. R. 95:3).
11. Qoneh. A more traditional rendering of this word here would be MAKER.
12. Tanh., Lev. 9:2.
13. Cf. Numb. R. 5:2.
14. PRNS. Cf. the Gk.: pronoein (“to plan ahead”).
15. Such is the interpretation of the midrash. Cf. the more traditional 1985 JPS translation: AND THAT (i.e., Jacob’s ladder) IS THE GATEWAY TO HEAVEN.
16. This expansion comes from the parallel in Tanh., Lev. 2.
17. Gk.: magganon.
18. Tanh., Lev. 9:3.
19. Cf. Lev. R. 34:6, which lists eight names.
20. Cf. Codex Vaticanus Ebr. 34; and the parallel in Tanh., Lev. 9:3, both of which read tekhakhim; cf. also Lev. R. 34:6, followed by Yalqut Shim‘oni, Lev. 665, which reads dal (“impoverished”) here.
21. See above, 2:4, and the note there.
22. Tanh., Lev. 9:3.
23. Ruth R. 2:9.
24. Lev. R. 17:4; Ruth R. 2:10; PRK 7:10; PR 17:6.
25. T‘Arakh. 5:9; above, 9:2.
26. Peloni Almoni. According to Ruth 4:1, this was the “name” of Ruth’s most closely related redeemer.
27. BB 91a. See Ruth 4:20–21; also Exod. 6:23, according to which Nahshon ben Amminadab was Aaron’s brother-in-law.
28. Rt.: PRNS. Cf. the Gk.: pronoos (“prudent”).
29. Above, Exod. 3:16.
30. Ruth R. 5:12.
31. In other words, since she only obeyed Naomi after she had arrived at the threshing floor, she must have neglected to wash and anoint herself.
32. Ruth R. 5:15.
33. See above, Exod. 3:16; Ruth R. 6:1, both of which explain further that he felt her head for hair, because demons have no hair.
34. Tanh., Lev. R. 9:4.
35. See Esth. R. 2:5.
36. The previous verse indicates that the lot was being cast to determine the best time to move against all the Jews of the kingdom.
וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר – 1זה שאמר הכתוב אל תיראי אדמה גילי ושמחי כי הגדיל ה׳ לעשות (יואל ב׳:כ״א). אמר רבי תנחומא בשעה שבא הקב״ה ליתן תורה לישראל ולהשמיע את הדינין לישראל, אותה שעה נתייראה [הארץ], שנאמר משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים ע״ו:ט׳), אם יראה למה שקטה, אלא כך אמרה הארץ לפני הקב״ה, רבונו של עולם אם ישראל מקיימין את התורה מוטב, ואם לאו אני מפחד ממך שתעשה לי כימי אדם שקללת אותי, שנאמר ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג׳:י״ז), אמר לה הקב״ה ולא כך כתבתי ויאמר ה׳ לא אוסיף עוד לקלל וגו׳ (שם ח׳:כ״א), מיד שקטה הארץ, כששמעה דבר השם שלא יקלל, ושמעה שישראל אמרו נעשה ונשמע, שנאמר כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳).
2דבר אחר: בהר סיני – זה שאמר הכתוב טובה חכמה מכלי קרב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט׳:י״ח) ראה שלמה המלך בחכמתו שהחכמה טובה לו לאדם מכל ממון שבעולם, לפיכך לא שאל מלפני בוראו אלא החכמה, שנאמר (כה אמר ה׳) [ויאמר] אלהים שאל מה אתן לך (מלכים א ג׳:ה׳), וכתיב ונתת לעבדך לב שומע וגו׳ (מלכים א ג׳:ט׳), מה הוא הדבר לפי שלבות בני אדם אינם שוות, אמר מי יוכל לעשות דבר ויאמרו כל בני אדם זה טוב, כדי להשוות דעתם יחד, וכתיב הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך (מלכים א ג׳:י״ב) ועל זה אמר החכם טובה חכמה וגו׳, שהרי כל מלחמות שעשו ישראל עד בואם אל ארץ כנען לא יכלו לכבוש את כל העולם תחת ידם, כאשר נכבש תחת יד שלמה בחכמתו, וכן הוא אומר כי הוא רודה בכל עבר הנהר (מלכים א ה׳:ד׳), וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת שם), שנאמר ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ (מלכים א י״א:ט׳), ויאמר ה׳ (אל שלמה) [לשלמה] יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקתי אשר צויתי עליך קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך (מלכים א י״א:י״א), בוא וראה שרצה הקב״ה בישראל, ונתן להם [ארץ] חמדה נחלת צבי צבאות גוים (ירמיהו ג׳:י״ט), אמר הקב״ה זרעו שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי, ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם, והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר כל ימי השמה תשבות (ויקרא כ״ו:ל״ה), וכמה טובות איבדו ישראל, עד יערה רוח ממרום עד ישוב עד יכונן עד ישים את ירושלם תהלה בארץ.
1. זש״ה אל תיראי א״ר תנחומ׳ כו. לא מצאתי המקור, ועיין פסיקתא רבתי פכ״א פסקא עשר דברים ד״ה ר׳ לוי בשם ר׳ יוחנן משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה ושם הוא בסקגנון אחר.
2. דבר אחר: זש״ה טובה חכמה. כל המאמר מובא גם בלק״ט.
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר – אָמַר אֶלְעָזָר הַקַּפָּר כְּתִיב ״שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז״ הָעַמּוּד הַזֶּה יֵשׁ לוֹ כּוֹתֶרֶת מִלְּמַעְלָה וּבָסִיס מִלְּמַטָּה מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן ״וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ״ וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת הַיּוֹבֵל ״וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים״ אִם לֹא שָׁמַר שְׁמִטּוֹת וְיוֹבְלוֹת אוֹ אִם לֹא שָׁמַר אֶחָד מֵהֶם סוֹף שֶׁיִּמְכֹּר כָּל אֲשֶׁר לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״ ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ״ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּימֵי יִרְמְיָה בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ אֶת הַשְּׁבִיעִית נִמְכְּרוּ לְנָכְרִים שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעַל עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה רְאֵה הֵיאַךְ נִמְכָּרִים לְנָכְרִים בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ אֶת הַשְּׁבִיעִית, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ״ וְגוֹ׳ קַיֵּם מַה שֶּׁקָּרָאתָ אוֹתָם אַחַי וְרֵעַי ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ״ כְּשֶׁתָּמוּט יָדָם לִפְנֵי נְבוּכַדְנֶצַּר כִּבְיָכוֹל שְׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר ״לְמַעַנְכֶם שֻׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה״, ״וְהַחֲזַקְתָּ בּוֹ״ תְּפֹס עִמָּהֶם בְּדִין שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ. ״גֵּר וְתוֹשָׁב וְחַי אָחִיךָ עִמָּךְ״ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נַעֲשִׂים גֵּרִים בְּבָבֶל כו׳ ״וְחַי עִמָּךְ״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲנִי מוֹכֵר אֶת בֵּיתִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשָׁב״ זֶה בֵּיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כו׳, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר ״וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב״. ״יַד גֵּר״ זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, ״וְתוֹשָׁב״ זֶה מַלְכוּת מָדַי, ״וְנִמְכַּר לְגֵר״ זֶה מַלְכוּת יָוָן, ״אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר״ זוֹ מַלְכוּת רְבִיעִית, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָמָּה נִמְסְרוּ לַמַּלְכֻיּוֹת הַלָּלוּ אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמְּחַלְּלִין אֶת הַשְּׁבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֶּגֶל (אֶת) הַשְּׁאֵרִית מִן (הָאָרֶץ) [הַחֶרֶב״] וְגוֹ׳ ״עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה (עַד מְלֹאת) [לְמַלְּאוֹת] שִׁבְעִים שָׁנָה״, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה רְצוֹנְךָ שֶׁלֹּא יִגְלוּ הַזְהִירֵם עַל הַשְּׁמִטּוֹת וְעַל הַיּוֹבְלוֹת, הוּא שֶׁאָמַר בְּסוֹף כָּל הַפָּרָשָׁה ״אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה׳ ״ אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן לָכֶם שָׂכָר אִם תִּשְׁמְרוּ אוֹתָם וְאִם לָאו אֲנִי עָתִיד לִפָּרַע מִכֶּם בְּיַד הַמַּלְכֻיּוֹת וּכְשֶׁתִּקְרַב שְׁנַת הַגְּאֻלָּה אֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה״.
מָה עִנְיַן שְׁמִטָּה לְעִנְיַן הַר סִינַי וַהֲלֹא כָּל הַמִּצְוֹת נֶאֶמְרוּ בְּהַר סִינַי, אֶלָּא מַה שְׁמִטָּה נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ מֵהַר סִינַי, אַף כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן מִסִּינַי.
וידבר י״י אל משה בהר סיני – מה עניין שמיטה לעיניין הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ה:א׳).
ונראה לי שכך פירושה: לפי שלאא מצינו שמיטת קרקעות שנשנת בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופירושיה כולן נאמרו בסיני, ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור ודיבור שנדבר למשה, מסיני היו כולן כללותיה ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב.
א. בכ״י לייפציג 1, מופיעה רק ״ש״, והסופר עשה תיקון וכנראה צריך להשלים ״שלא״ כמו בכ״י אחרים, אך האותיות בתיקונו מטושטשות וקשה לפענחן.
בהר סיני [AND HASHEM SPOKE UNTO MOSHE] ON THE MOUNT SINAI – What has the matter of the Sabbatical year to do with Mount Sinai that Scripture felt compelled to expressly state where it was commanded? Were not all commandments given on Sinai? But this statement is intended to suggest the following comparison: How is it in the case of the law of Shemittah? Its general rules, [its specific prescriptions] and minute details were ordained on Mount Sinai! So, also, were all commandments with their general rules and their minute details ordained on Mount Sinai. Thus is taught in Torath Cohanim (Sifra, Behar, Section 1 1).
It seems to me that the following is the explanation of this: Since we do not find in Devarim that the law concerning "the rest of the soil in the Sabbatical year" was repeated in "the fields of Moab" (cf. Devarim 34:1; the place where Moshe repeated many of the commandments contained in the other books of the Pentateuch), we may infer that all its general rules and specific prescriptions must have been promulgated on Sinai. The express mention of בהר סיני here appears therefore to be unnecessary but Scripture by mentioning it intends to teach regarding every Divine command (lit., Divine utterance) that was spoken to Moshe that in every case they, their general rules and minute details originated at Sinai and that they were only repeated again in "the fields of Moab".
פרשת בהר סיני
כתוב טובה חכמה מכלי קרב וחוטא אחד יאבד טובה הרבה: (קהלת ט׳:י״ח)
ראה שלמה בן דוד בחכמתו שהחכמה טובה לו לאדם לפיכך לא שאל מלפני בוראו אלא החכמה שנאמר (מלכים א ג׳:ה׳) ויאמר אלהים שאל מה אתן לך. וכתיב (שם) ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע 1כי מי יוכל לשפוט את עמך (הרב) [הכבד] הזה. וזהו הכובד 2לפי שלבות בני האדם אינן שוין מי יוכל לעשות דבר ויאמרו הכל זה טוב הוא (וגו׳). וכתיב (שם) הנה עשיתי כדברך והנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד וגו׳. ולא יפה אמר טובה חכמה מכלי קרב שהרי כל המלחמות שעשו ישראל למעת בואם אל ארץ כנען לא יכלו לכבוש כל העולם תחת ידם כאשר נכבש תחת שלמה בחכמתו. וכן הוא אומר (שם ה) כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה. וחוטא אחד יאבד טובה הרבה שנאמר (שם י״א) ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ וגו׳. ויאמר ה׳ אל שלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקותי וגו׳. בוא וראה שרצה הקב״ה ונתן להם ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים אמר הקב״ה זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה שנאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳. וחוטא אחד יאבד טובה הרבה והן לא עשו כן אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות וגרמו להם גלות שנאמר כל 3ימי השמה תשבות. יאבד טובה הרבה כמה טובות אבדו ישראל עד שיערה עליהם רוח ממרום עד ישוב עד יכונן עד ישים את ירושלים תהלה בארץ.
ויאמרא ה׳ אל משה – ומה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם מסיני:
1. כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה כצ״ל וע״ז קאי דברי המחבר וזהו הכובד וכו׳:
2. לפי שלבות בני האדם וכו׳. הכוונה כי גם המושכלות הראשונות אינם שוים בכל אדם:
3. כל ימי השמה וכו׳. כי ע׳ שמיטות קלקלו וכנגדן גלות בבל ע׳ שנה:
א. כן בדפוס ונציה. בפסוק: ״וידבר״.
בהר סיני [THE LORD SPOKE TO MOSES] ON MOUNT SINAI: Before the Tent of Meeting was erected.1
1. In his commentary to Num. 1:1, Rashbam says that there is a difference between the Torah saying that a commandment was given “at Mount Sinai” and saying that it was given “in the wilderness of Sinai.” “At Mount Sinai” means that the commandment was given during the first year after the exodus from Egypt. “In the wilderness of Sinai” means that it was spoken to Moses at the Tent of Meeting (which was erected a year after the exodus, nine months after the theophany at Mount Sinai), in one of the years of wandering through the desert.
Rashbam is taking issue with Rashi here who argues (following Sifra) that our verse teaches that the details of all the commandments were given to Moses at Mount Sinai. According to Rashbam, commandments were taught to Moses either at Mount Sinai (in the first year of the wandering) or in the wilderness (in years 2–39) or in the plains of Moab (in the fortieth year). Our verse tells us that the laws of chapter 25 are from the first category, and says nothing about the laws of the Torah in general.
See also commentary to Ex. 12:1 and note 3 there. See also Rashbam’s commentary below to 26:46 and note 37 there.
Rashbam is taking issue with Rashi here who argues (following Sifra) that our verse teaches that the details of all the commandments were given to Moses at Mount Sinai. According to Rashbam, commandments were taught to Moses either at Mount Sinai (in the first year of the wandering) or in the wilderness (in years 2–39) or in the plains of Moab (in the fortieth year). Our verse tells us that the laws of chapter 25 are from the first category, and says nothing about the laws of the Torah in general.
See also commentary to Ex. 12:1 and note 3 there. See also Rashbam’s commentary below to 26:46 and note 37 there.
אין מוקדם ומאוחר בתורה, וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדבור בהר סיני, ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כ״ד:ז׳-ח׳).1 והזכירהא במקום הזה לחבר תנאי הארץ. וכאשר אמר על העריות: כי בעבורם תקיא הארץ אותם (ויקרא י״ח:כ״ח), כן אמר בפרשת אם בחקתי על שבתות הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ד), והזכיר בתחלה:2 פירוש השבתות.
1. השוו ראב״ע ויקרא כ״ו:כ״ה, כ״ו:מ״ה.
2. כלומר כאן, בתחלת פרשת בהר.
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פרנקפורט 150: והזכיר. בכ״י פריס 177: ומזכירה.
IN MOUNT SINAI. There is no chronological order in the Torah.1 This section2 precedes, And the Lord called (Lev. 1:1) and all the sections that follow it, for the words recorded in our section were told to Moses on Mount Sinai.3 Moses now4 made the covenant recorded in the Torah portion Now these are the ordinances (Ex. 21:1).5 Moses inserted this portion6 at this point to place in proximity the conditions under which the Israelites could dwell in the land.7 He said that the land would spit out the Israelites if they violated the laws of prohibited sexual relations.8 He said a similar thing in the Torah portion If ye walk in My statutes (Lev. 26:3) with regard to the Sabbaths of the land. Moses first mentions the Sabbaths.9
1. This concept is first found in the Talmud and Midrash. See E. Z. Malamud, Meforshe Ha-Mikreh, Jerusalem, 1978, pp. 18-21.
2. Our Torah portion.
3. Whereas all that procedes our chapter was told to Moses in the tent of meeting.
4. After receiving the laws dealing with the Sabbatical year and what follows.
5. See Ex. 24:4-8. According to Ibn Ezra the covenant recorded in the Torah portion Be-Chukkta (Lev. 24:3-46) is the same covenant that is recorded in Ex. 24:4-8. See Nachmanides, who explains Ibn Ezra in detail.
6. The laws dealing with the Sabbatical year and that which follows.
7. Lev. 18:28 and 20:22 tell us that Israel will dwell in the Land of Israel on condition that they refrain from perverse sexual practices. Lev. 26:34-43 tells us that Israel will dwell in the land only if they observe the Sabbatical year. Our section which deals with the Sabbatical year was inserted here to place these two conditions in the same portion.
8. See Lev. 18:28; 20:22.
9. The section opens with the Sabbatical year. The law of the Jubilee, which follows seven Sabbatical years then follows.
בהר סיני – כל הפרשיות כולן של מעלה מראש הספר עד כאן נאמרו מאהל מועד, וכולה שייכי באהל מועד: הקרבנות הטהורותא והטמאות שצריכין ליזהר מליכנס ומלאכול בקודשב בטומאה, כגון זבים ומצורעים ובעלי קריים ויולדות ומלואים, וכל העניין. אבל אילו שני הפרשיות: בהר סיני ואם בחקותי, לא שייכי כל כך לאהל מועד ולא לכהנים, ונאמרו בהר סיני. ומיהו משום דשייכי קצת, שמדברות בשביעיתג ויובל וערכין דשייכי בכהנים, שהכהנים מקדשים השנים, וביובל כתיב: והעברת שופר תרועה (ויקרא כ״ה:ט׳), וכתיב: ובני אהרון הכהנים יתקעו בחצוצרות (במדבר י׳:ח׳), וגם מדברים בחרמים שהם לכהנים, ובערכין שהכהנים מעריכים, נצטרפו הכא בתורת כהנים. ומשום דלא תיסק אדעתין דנאמרו באהל מועד, כתב דבהר סיני נאמרו.
א. בספר הג״ן: הטהרות.
ב. בספר הג״ן: קדש.
ג. בספר הג״ן חסרה המלה ״בשביעית״, אולי מפני ששמיטה אינה קשורה לכהנים.
בהר סיני – ON MOUNT SINAI – All the previous pericopes, from the beginning of the book until here, were said from the Tent of Meeting, and they all relate to the Tent of Meeting: the offerings, [the laws of] the pure and the impure who must be careful not to enter and to eat holy things in a state of ritual impurity, such as those with discharges and tzara'at and those with emissions and those who gave birth, and the Consecration, and all those matters. But these two pericopes: Behar Sinai and Im Bechukotai, do not relate as much to the Tent of Meeting or to the priests, and were said at Mount Sinai. However since they relate somewhat, for they speak about the seventh year (Shemittah) and the Jubilee and evaluations, which are relevant to the priests – for the priests sanctify the years, and by the Jubilee it is written: “Then you shall sound the loud trumpet” (Vayikra 25:9), and it is written: “The sons of Aaron, the priests, shall blow the trumpets” (Bemidbar 10:8) – and they also speak about devoted things which are relevant to the priests, and about evaluations which the priests evaluate, they were joined here in Torat Kohanim (Leviticus). And so that it not cross your mind that they were said in the Tent of Meeting, it writes that they were said at Mount Sinai.
בהר סיני – כל מקום שנאמר בהר סיני, בו בהר נאמר קודם רדתו בתשרי.1 וגם פרשה זו נאמרה ממחרת מתן עשרת הדברות. ומה שנכתבו פרשיות הללו כאן בספר תו״כ היינו טעמא, משום דאית בהו מצות שמיטים ויובלות דשייכי בהו כהנים. כדכתיב והעברת שופר תרועה וגו׳ (ויקרא כ״ה:ט׳) וכתיב ובני אהרן יתקעו וגו׳ (במדבר י׳:ח׳), ואית בהו מצות חרמים שהם לכהנים, וערכים שהכהנים מעריכין.2
כאן פר״ש, לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב כו׳, כלומר אחר שנאמר כאן פרשת עבד עברי ונשנית היא במשנה תורה בפרשת ראה, וזו שמטת קרקעות לא נשנית שם. ומאחר שהיא לא נשנית שם, למדנו בעל כרחינו שכללותיה ופרטותיה נאמרו מסיני – אם כן בהר סיני דהכא קרא יתירה הוא, אלא בא ולמד כאן – על כל דבור ודבור שנדבר למשה – כגון שאר מצות וכל ענייני שמיטות ואפילו פרשת עבד עברי – שמסיני היו כללותיהם ופרטותיהם ודקדוקיהם וחזרו ונשנו בערבות מואב – כמו שמצינו פרשת עבד עברי שנאמר כאן ונשנית בערבות מואב.
1. השוו רשב״ם ואבן עזרא.
2. שאוב מר״י בכור שור.
בהר סיני, "at Mount Sinai." Whenever the expression: "at Mount Sinai," is used in the Torah, it refers to a point in time before Moses descended after his third lengthy stay on it in the month of Tishrey. In other words, the legislation described here had been revealed to Moses before the Tabernacle had been built. If these laws were recorded in the Book of Leviticus, and not in the Book of Exodus, seeing that Moses had descended the third time before events described at the end of the Book of Exodus, this is because the laws applied only after the Israelites had settled in their homeland, especially the laws governing Sh'mittah and Yovel, that are prominent in this portion; they are all laws applying also to the priests (although they were not real landowners) about whom most of the legislation in the Book of Leviticus revolves. When we consider that numerous laws were recorded in the second third and fourth Book of the Torah and repeated in the fifth Book by Moses, it is clear that laws that were not repeated by Moses in the fifth Book, must have been given to him already at Mount Sinai. The laws concerning the Sabbaths of the land in the seventh year, and the Sabbath of the land, and the freedom to be granted to the slaves, and the restoration of lands that had been sold under financial duress by their owner during a particular 50 year cycle known as yovel, belong to such categories. The laws about inheritance of the land and those that could be applied only after the Israelites had taken possession of the lands on the east Bank of the Jordan as well as a number of laws pertaining to land ownership were repeated once more. It appears therefore that if the Torah had to make a point here to emphasize that the laws had been given to Moses at Mount Sinai, we must assume that the general outline was given at Sinai to the people and the details were not revealed to them until realization of keeping them would draw near.
בהר סיני – נסמכו גם אלו סדרות לתורת כהנים אע״פ שלא נאמרו באהל מועד, מפני שעד כאן איירי בקרבנות וטומאה וטהרה וכל דברים הנהוגים ושייכים בכהנים, והנה גם שמיטין ויובלות ושנים הכהנים מקדשין אותם, וכן חרמין וערכין והקדשות כולם שייכים בכהנים.
פירש״י לפי שהשמטת קרקע לא נשנית בערבות מואב וכו׳, הקשה מהר״ר אברהם הרי נשנית דכתיב שמוט כל בעל משה ידו ואמרינן בשתי שמטות הכתוב מדבר קרקעות וכספים.
וידבר י״י אל משה בהר סיני – מה ענין שמיטה לענין הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני. כך שנויה בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ה:א׳). ונראה לי שכך פירושה: לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב, למדנו שכללותיה ופירושיהא כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור ודיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב. לשון רבינו שלמה.
ואינו נכון בעיני כלל, שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב, ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באהל מועד. ועוד, מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמטה ולא יהיו כללותיהן מסיני ופרטיהןב בערבות מואב. וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהן, כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיהן.
אבל הבריתא השנויה בתורת כהנים פירושהג ברור: שהשמטה נאמרו כללותיה מסיני, דכתיב בפרשת ואלה המשפטים: והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו׳ (שמות כ״ג:י״א), ואלו דיני השמטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה, שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת. ובסוף הענין כתיב: אלה המצות אשר צוה י״יד את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כ״ז:ל״ד) – להקיש כל המצותה אל השמטה הנזכרת, שכולן היו כן שנאמרו בכלל ובפרט, והכל מסיני. וכן שנו שם בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ז:ל״ד): אלה המצות – אין נביא עתידו לחדש עוד דבר מעתה. אשר צוה י״י את משה – כדאי השליח לשולחו. את משה אל בני ישראל – זכות ישראל גרמה בהר סיני שכולם נאמרו מסיני. עד כאןז. אבל ענין ערבות מואב – שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים. כך נראה לי וזה כפתור ופרח.
וענין הפרשה הזאת שנכתב בכאן אמר ר׳ אברהם: כי זאתח הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כ״ד:ז׳), וכשקבלו על נפשם: נעשה ונשמע, אז נכרתה הברית ואמר להם כל הפרשה הזאת, והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ, כי כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (ויקרא י״ח:כ״ח), כן אמר בפרשת אם בחוקותי על שבתות הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ד), והוצרך תחלה להזכיר השבתות.
ולפי דעתי: כי נכתבה כאן בסדר נכון, כי פירוש: בהר סיני – בעלותו שם לקבל הלחותט שניות. וביאור הענין: כי בתחלת ארבעים יום הראשונים של לוחות ראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי י״י ואת כל המשפטים (שמות כ״ד:ג׳) הנאמרים שם, ויזרוק דם הברית על העם (שמות כ״ד:ח׳). וכשחטאו בעגל ונשתברו הלחות כאלו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב״ה. וכשנתרצה הקב״ה למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה, שנאמר: הנה אנכי כורת ברית (שמות ל״ד:י׳), והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדרי ואלה המשפטים בברית הראשונה, ואמר: כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל (שמות ל״ד:כ״ז). ורצה הקב״ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות וקללות, ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים, כמו שנאמר בברית הראשונה: את כל דברי י״י ואת כל המשפטיםיא (שמות כ״ד:ג׳). ולכך אמר כאן בסוף התוכחות: אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן י״י בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה (ויקרא כ״ו:מ״ו) – והוא רומז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולם בברית הזאת.
והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל, כמו שהזכרתי, שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו׳ (שמות כ״ג:י״א), ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה. ובעת הברית הראשונה שהוא בארבעים יום ראשונים נצטוה משה על המשכן, וכשנתרצה לו הקב״ה וצוהו לכרות להם ברית שנייה ירד משה ויצום את כל אשר דבר י״י אתו בהר סיני (שמות ל״ד:ל״ב) והיה מעשה המשכן מכללם. ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר להם כתחלה: אלה הדברים אשר צוה י״י לעשות אותם (שמות ל״ה:א׳) במלאכת המשכן, והם קבלו הדבר בשמחה ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה ו[התחילו לעשות במלאכה. וכל ימי העשות המשכן לא דבר להם משה דבר אחר מכל אשר נצטוה, כי לא רצה להקהיל אליו העדה כדי שלא יתבטלו מן המלאכה, כי היו החכמים והעוסקים במלאכה רבים וגדולים, ומרבית העם עוזרים להם ועומדים עליהם בשמחתם שהם בונים משכן שתשרה שכינה ביניהם. והנה שתק מהם עד ש]יבעשו המשכן והשלימו מלאכתו. וכאשר הוקם, מיד: ויקרא אל משה וידבר י״י אליו מאהל מועד (ויקרא א׳:א׳), וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל מיד. וכאשר השלים, אמר להם: עוד צוה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמטה והיובל ולכרות לכם על המצות והמשפטים ברית חדשה [באלה ובשבועה. ולא הוצרך עתה שיזבח זבחים ויזרוק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח כאשר עשה בראשונה (שמות כ״ד:ו׳), אבל קבלו עליהם הברית הראשונה]יג באלות ובקללות אלה. וזה טעם: אשר נתן י״י בינו ובין בני ישראל בהר סיני (ויקרא כ״ו:מ״ו) – כי הוא הנותן להם הברית הזאת כי מחל להם על פי התנאין האלו כמו שפרשתי בסוף כי תשא (רמב״ן שמות ל״ד:כ״ז). [וכן ברית ערבות מואב כן היה, שקבלו עליהם התורה באלות ובקללות ההם והיא הברית, כמו שנאמר: אלה דברי הברית אשר צוה י״י את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב (דברים כ״ח:ס״ט).]יד ואמת אמרו כי בתנאי הארץ השמטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות (ויקרא כ״ו:ל״ד-ל״ה), ועל כן נתפרשו בברית הזאת השנית.
א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון: ״ופרטיה״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הועבר קולמוס על: ״ופרטיהן״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״פירושיה״.
ד. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״י״י״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״האלה״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״רשאי״.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון חסר: ״עד כאן״. בדפוס רומא נוסף כאן: ״בתורת כהנים״.
ח. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255 נוסף בגיליון: ״אות״.
ט. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון: ״לוחות״.
י. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בסדר״.
יא. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט ע״י הדומות: ״כמו שנאמר בברית... ואת כל המשפטים״.
יב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
יג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
יד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND THE ETERNAL SPOKE UNTO MOSES IN MOUNT SINAI. "What has the subject of the Sabbatical year [stated here in this section] to do with that of Mount Sinai? Were not all the commandments declared on Sinai? [It is to teach us that] just as [this law of] the Sabbatical year was ordained on Sinai with its general rules, its specific prescripts and its minute details, so also were all [the commandments] ordained on Sinai with their general rules, and their specific prescripts and their minute details. Thus it is taught [here] in the Torath Kohanin. It appears to me1 that the following is the interpretation thereof: Since we do not find the law of the resting of the soil [in the Sabbatical year] repeated in the plains of Moab [when Moses restated the law, as contained in the Book of Deuteronomy], we must deduce that all the general rules and specific prescripts [of the Sabbatical year, including those of the resting of the soil] were declared on Sinai. [Why then was it necessary for Scripture to state here in Mount Sinai, since it is self-understood that this entire law was promulgated on Sinai, since the law of the resting of the soil is not mentioned in the Book of Deuteronomy? We must say that the reason] Scripture mentioned [the phrase in Mount Sinai] here is in order to teach that every communication [i.e., commandment] that was spoken to Moses on Sinai, was given at Sinai together with its general rules and minute details, and they were [merely] repeated and taught again in the plains of Moab." Thus far is the language of Rashi.
But this does not appear to me to be correct at all. For there are many commandments like the Sabbatical year which were not repeated in the plains of Moab, and [all] we know about their general rules and specific prescripts is that they were promulgated either on Sinai or in the Tent of Meeting [but not specifically on Sinai, as Rashi said]!2 Moreover, how do we know that the other commandments which were repeated in the plains of Moab are to be likened to the Sabbatical year [which was not repeated? Perhaps this analogy applies only to those commandments which were not repeated in the plains of Moab, like the Sabbatical year; but how do we know that the analogy applies also to those that were repeated by Moses in the plains of Moab, as contained in the Book of Deuteronomy? And how do we know that in the case of those commandments that were repeated by Moses], that only the general rules were declared on Sinai but the specific prescripts were given in the plains of Moab! And indeed it would be more logical to say so, that those commandments which were repeated by Moses, were restated for the sake of explaining their specific prescripts, since on Sinai only their general rules had been declared!
But the interpretation of the above Beraitha is clear: The general rules of the Sabbatical year were declared on Sinai, as it is written in the section of 'V'eileh Hamishpatim' (And these are the ordinances):3 And on the seventh year thou shalt let it [i.e., the Land] rest and lie fallow, that the poor of thy people may eat etc.4 These are the laws of the Sabbatical year in a general way. Here He went back [to this subject] and said that in Mount Sinai all its specific prescripts were also given, since all of them are mentioned in this section. And at the end of this subject it is written, These are the commandments, which the Eternal commanded Moses for the children of Israel in Mount Sinai,5 in order to liken all the commandments to the Sabbatical year [previously] mentioned, [teaching] that all of them, likewise, were stated in general terms and with their particular details — that is, all were declared on Sinai. And thus it is taught there in the Torath Kohanim:6 "These are the commandments.7 Henceforth no prophet may promulgate any new thing.8 Which the Eternal commanded Moses.9 The messenger was [found] deserving before Him Who sent him [since he was the most perfect of all human beings].10 Moses for the children of Israel. It was the merit of Israel that caused [the Divine Glory to rest upon Moses].11 In Mount Sinai,12 [this teaches] that all commandments originated at Sinai." Thus far is the text in the Torath Kohanim. But the reason [that the laws were repeated] in the plains of Moab was only for the purpose of explaining the Torah to the children [of those who had left Egypt, who were born in the wilderness after the Giving of the Torah at Sinai]. This appears to me to be the interpretation [of the Beraitha of the Torath Kohanim mentioned] and "it is well and nicely said."13
Now the reason why this section [of the laws of the Sabbatical year] was written here, Rabbi Abraham ibn Ezra explained to be as follows: This is the covenant which was written in the section of 'V'eileh Hamishpatim' (And these are the ordinances),14 and when the people accepted it upon themselves [by saying] we will do, and obey,15 then the covenant was made,16 and [Moses] told them this whole section [containing the laws of the Sabbatical year]. Scripture mentioned it in this place in order to put in proximity all the conditions [He laid down for Israel's inheriting] the Land; for just as He said with reference to forbidden sexual relations that on account of them the Land will vomit them out,17 so He said in the section of 'Im Bechukothai' (If ye walk in My statutes)18 with regard to [not keeping the laws of] the Sabbaths of the Land,19 and therefore it was necessary that He mention [here] first [what are the laws of] the Sabbatical years.
In my opinion this section is written here in its proper order, for the expression in Mount Sinai means when Moses went up there to receive the second Tablets [and does not refer, as Ibn Ezra interprets it, to the time immediately after the Giving of the Torah, even before Moses went up the mountain to receive the first Tablets of the Law], and the explanation of the matter is as follows: At the beginning of the first forty days of the first Tablets, Moses wrote in the Book of the Covenant all the words of the Eternal20 and all the ordinances stated there [in that section],21 and he sprinkled the blood of the covenant upon the people.22 But when the people sinned with the [golden] calf and the Tablets were broken, that was equivalent to a breaking of the covenant with the Holy One, blessed be He. Therefore when the Holy One, blessed be He, became reconciled to Moses by giving him the second Tablets, He commanded him concerning a new covenant, as it is said, Behold, I make a covenant;23 and He repeated there the stringent commandments that had been said in the section of 'V'eileh Hamishpatim' (And these are the ordinances)24 at the first covenant, and He [now] stated, Write thou these words, for after the tenor of these words I have made a covenant with thee and with Israel.25 Now the Holy One, blessed be He, wanted to make this second covenant with them with greater stringency, and that it should be upon them by means of oaths and curses, and that it should cover, like the first one, all the original commandments and all the ordinances, as it is said of the first covenant, And Moses came and told the people all the words of the Eternal, and all the ordinances.26 Therefore Scripture states here at the end of the exhortations, These are the statutes and ordinances and laws, which the Eternal made between Him and the children of Israel, in Mount Sinai by the hand of Moses,27 this being an allusion to all the commandments and ordinances which had been said at the first covenant, in the section of 'V'eileh Hamishpatim' (And these are the ordinances),28 for they were all embodied in this [second] covenant.
Now in the Book of the first Covenant, the law of the Sabbatical year was stated in a general way as I have mentioned, as it is said, And on the seventh year thou shalt let it rest and lie fallow etc.,29 and now in this second convenant it was said with its specific prescripts, its minute details, and its penalties. At the time of the first covenant, during the first forty days [after the Giving of the Torah, when Moses went up to the mountain], Moses was commanded concerning the building of the Tabernacle; and when the Holy One, blessed be He, became reconciled to him and commanded him to make a second covenant for them, Moses came down [from the mountain] and he gave them in commandment all that the Eternal had spoken with him in Mount Sinai,30 including the making of the Tabernacle. Then Moses assembled all the congregation of the children of Israel, and said unto them as at first, These are the words which the Eternal hath commanded that ye should do them,31 when making the Tabernacle. Now they accepted the charge joyfully, and departed from his presence at once, and they all came back and brought the donations, and made the Tabernacle and completed its construction. And as soon as it was set up, He immediately called unto Moses, and the Eternal spoke unto him out of the Tent of Meeting,32 and He commanded him regarding the offerings and the whole Torath Kohanim ["law of the priests," i.e., the Book of Leviticus], and Moses immediately commanded them all to Aaron and his sons and to all the children of Israel. When he had finished, he said to them: "G-d further commanded me in Mount Sinai to explain to you [the laws of] the Sabbatical year and of the Jubilee, and to make a new covenant with you concerning all the commandments and ordinances, by means of adjuration and oath." It was not necessary now [for Moses] to slaughter offerings and sprinkle half of the blood upon the people and half upon the altar, as he had done at the first covenant,33 because now they were [again] accepting upon themselves the original covenant, with these oaths and adjurations. This is the sense of the expression, which the Eternal made between Him and the children of Israel in Mount Sinai,34 for it was He Who made with them this [second] covenant, having forgiven them on the basis of these conditions [i.e., the oaths and adjurations mentioned further on in Chapter 26], as I have explained at the end of [Seder] Ki Thisa.35 Similarly, the covenant at the plains of Moab36 was made likewise, by means of the people accepting upon themselves the Torah with those oaths and adjurations [mentioned in Deuteronomy Chapter 28], this being the covenant, as it is said, These are the words of the covenant which the Eternal commanded Moses to make with the children of Israel in the land of Moab, beside the covenant which He made with them in Horeb.37 The Rabbis of blessed memory have spoken the truth in saying38 that among the conditions on which the Land [was given by G-d to Israel] are [those of observing the laws of] the Sabbatical year and the Jubilee, as He will mention in the exhortations,39 and they are clearly expressed in this second covenant [as referring to the commandments in this section].
But this does not appear to me to be correct at all. For there are many commandments like the Sabbatical year which were not repeated in the plains of Moab, and [all] we know about their general rules and specific prescripts is that they were promulgated either on Sinai or in the Tent of Meeting [but not specifically on Sinai, as Rashi said]!2 Moreover, how do we know that the other commandments which were repeated in the plains of Moab are to be likened to the Sabbatical year [which was not repeated? Perhaps this analogy applies only to those commandments which were not repeated in the plains of Moab, like the Sabbatical year; but how do we know that the analogy applies also to those that were repeated by Moses in the plains of Moab, as contained in the Book of Deuteronomy? And how do we know that in the case of those commandments that were repeated by Moses], that only the general rules were declared on Sinai but the specific prescripts were given in the plains of Moab! And indeed it would be more logical to say so, that those commandments which were repeated by Moses, were restated for the sake of explaining their specific prescripts, since on Sinai only their general rules had been declared!
But the interpretation of the above Beraitha is clear: The general rules of the Sabbatical year were declared on Sinai, as it is written in the section of 'V'eileh Hamishpatim' (And these are the ordinances):3 And on the seventh year thou shalt let it [i.e., the Land] rest and lie fallow, that the poor of thy people may eat etc.4 These are the laws of the Sabbatical year in a general way. Here He went back [to this subject] and said that in Mount Sinai all its specific prescripts were also given, since all of them are mentioned in this section. And at the end of this subject it is written, These are the commandments, which the Eternal commanded Moses for the children of Israel in Mount Sinai,5 in order to liken all the commandments to the Sabbatical year [previously] mentioned, [teaching] that all of them, likewise, were stated in general terms and with their particular details — that is, all were declared on Sinai. And thus it is taught there in the Torath Kohanim:6 "These are the commandments.7 Henceforth no prophet may promulgate any new thing.8 Which the Eternal commanded Moses.9 The messenger was [found] deserving before Him Who sent him [since he was the most perfect of all human beings].10 Moses for the children of Israel. It was the merit of Israel that caused [the Divine Glory to rest upon Moses].11 In Mount Sinai,12 [this teaches] that all commandments originated at Sinai." Thus far is the text in the Torath Kohanim. But the reason [that the laws were repeated] in the plains of Moab was only for the purpose of explaining the Torah to the children [of those who had left Egypt, who were born in the wilderness after the Giving of the Torah at Sinai]. This appears to me to be the interpretation [of the Beraitha of the Torath Kohanim mentioned] and "it is well and nicely said."13
Now the reason why this section [of the laws of the Sabbatical year] was written here, Rabbi Abraham ibn Ezra explained to be as follows: This is the covenant which was written in the section of 'V'eileh Hamishpatim' (And these are the ordinances),14 and when the people accepted it upon themselves [by saying] we will do, and obey,15 then the covenant was made,16 and [Moses] told them this whole section [containing the laws of the Sabbatical year]. Scripture mentioned it in this place in order to put in proximity all the conditions [He laid down for Israel's inheriting] the Land; for just as He said with reference to forbidden sexual relations that on account of them the Land will vomit them out,17 so He said in the section of 'Im Bechukothai' (If ye walk in My statutes)18 with regard to [not keeping the laws of] the Sabbaths of the Land,19 and therefore it was necessary that He mention [here] first [what are the laws of] the Sabbatical years.
In my opinion this section is written here in its proper order, for the expression in Mount Sinai means when Moses went up there to receive the second Tablets [and does not refer, as Ibn Ezra interprets it, to the time immediately after the Giving of the Torah, even before Moses went up the mountain to receive the first Tablets of the Law], and the explanation of the matter is as follows: At the beginning of the first forty days of the first Tablets, Moses wrote in the Book of the Covenant all the words of the Eternal20 and all the ordinances stated there [in that section],21 and he sprinkled the blood of the covenant upon the people.22 But when the people sinned with the [golden] calf and the Tablets were broken, that was equivalent to a breaking of the covenant with the Holy One, blessed be He. Therefore when the Holy One, blessed be He, became reconciled to Moses by giving him the second Tablets, He commanded him concerning a new covenant, as it is said, Behold, I make a covenant;23 and He repeated there the stringent commandments that had been said in the section of 'V'eileh Hamishpatim' (And these are the ordinances)24 at the first covenant, and He [now] stated, Write thou these words, for after the tenor of these words I have made a covenant with thee and with Israel.25 Now the Holy One, blessed be He, wanted to make this second covenant with them with greater stringency, and that it should be upon them by means of oaths and curses, and that it should cover, like the first one, all the original commandments and all the ordinances, as it is said of the first covenant, And Moses came and told the people all the words of the Eternal, and all the ordinances.26 Therefore Scripture states here at the end of the exhortations, These are the statutes and ordinances and laws, which the Eternal made between Him and the children of Israel, in Mount Sinai by the hand of Moses,27 this being an allusion to all the commandments and ordinances which had been said at the first covenant, in the section of 'V'eileh Hamishpatim' (And these are the ordinances),28 for they were all embodied in this [second] covenant.
Now in the Book of the first Covenant, the law of the Sabbatical year was stated in a general way as I have mentioned, as it is said, And on the seventh year thou shalt let it rest and lie fallow etc.,29 and now in this second convenant it was said with its specific prescripts, its minute details, and its penalties. At the time of the first covenant, during the first forty days [after the Giving of the Torah, when Moses went up to the mountain], Moses was commanded concerning the building of the Tabernacle; and when the Holy One, blessed be He, became reconciled to him and commanded him to make a second covenant for them, Moses came down [from the mountain] and he gave them in commandment all that the Eternal had spoken with him in Mount Sinai,30 including the making of the Tabernacle. Then Moses assembled all the congregation of the children of Israel, and said unto them as at first, These are the words which the Eternal hath commanded that ye should do them,31 when making the Tabernacle. Now they accepted the charge joyfully, and departed from his presence at once, and they all came back and brought the donations, and made the Tabernacle and completed its construction. And as soon as it was set up, He immediately called unto Moses, and the Eternal spoke unto him out of the Tent of Meeting,32 and He commanded him regarding the offerings and the whole Torath Kohanim ["law of the priests," i.e., the Book of Leviticus], and Moses immediately commanded them all to Aaron and his sons and to all the children of Israel. When he had finished, he said to them: "G-d further commanded me in Mount Sinai to explain to you [the laws of] the Sabbatical year and of the Jubilee, and to make a new covenant with you concerning all the commandments and ordinances, by means of adjuration and oath." It was not necessary now [for Moses] to slaughter offerings and sprinkle half of the blood upon the people and half upon the altar, as he had done at the first covenant,33 because now they were [again] accepting upon themselves the original covenant, with these oaths and adjurations. This is the sense of the expression, which the Eternal made between Him and the children of Israel in Mount Sinai,34 for it was He Who made with them this [second] covenant, having forgiven them on the basis of these conditions [i.e., the oaths and adjurations mentioned further on in Chapter 26], as I have explained at the end of [Seder] Ki Thisa.35 Similarly, the covenant at the plains of Moab36 was made likewise, by means of the people accepting upon themselves the Torah with those oaths and adjurations [mentioned in Deuteronomy Chapter 28], this being the covenant, as it is said, These are the words of the covenant which the Eternal commanded Moses to make with the children of Israel in the land of Moab, beside the covenant which He made with them in Horeb.37 The Rabbis of blessed memory have spoken the truth in saying38 that among the conditions on which the Land [was given by G-d to Israel] are [those of observing the laws of] the Sabbatical year and the Jubilee, as He will mention in the exhortations,39 and they are clearly expressed in this second covenant [as referring to the commandments in this section].
1. I.e. Rashi. Having quoted the text of the Torath Kohanim, Rashi now proceeds to explain the basis of the analogy of this text of the Beraitha between our section and all other commandments. To follow Rashi's answer it is important to recall that in the final year of Israel's stay in the wilderness, when they were encamped in the plains of Moab (Numbers 22:1), Moses, in the last days of his life, restated the commandments of G-d, his words being contained in the Book of Deuteronomy. However, since not all the commandments were restated there by Moses, our verse serves as a basis for the interpretation of the Torath Kohanim, as will be explained by Rashi. Ramban will differ with this whole approach, since the text of the Torath Kohanim makes no reference at all to Moses' restatement of the laws in the plains of Moab. See at end of Note 10.
2. In other words, we can be certain that those commandments which were not mentioned in the plains of Moab [and are recorded in other parts of the Torah], were declared at some preceding time, but we cannot be sure whether they were said with the commandments given at Sinai, or only later on, after the building of the Tabernacle from which G-d communicated to Moses. On what basis, then, does Rashi say that they were all given on Sinai?
3. Exodus 21:1. Since these ordinances were declared before the Tabernacle was erected, they must perforce have been given on Sinai.
4. Ibid., 23:11.
5. Further, 27:34.
6. Torath Kohanim, end of Seder Bechukothai.
7. Further, 27:34.
8. This is a major teaching in Judaism, that the prophets who came after Moses only served to exhort Israel to obey the laws given by Moses, but no new Divine commandments were added.
9. Further, 27:34.
10. Malbim to Torath Kohanim ibid.
11. "And that the Torah be given through Moses. For if Israel had not accepted the Torah, the Divine Glory would not have communicated with Moses, because where there is no flock there is no shepherd, and if there is a flock there must be a shepherd" (Rabad in his commentary to Torath Kohanim, ibid.).
12. Further, 27:34.
13. The Hebrew expression kaftor vaferach literally means "a knop and a flower." The term is borrowed from the design of the candelabrum (see Exodus 25:33), and here means "a thing of truth, and beautifully stated." The usage of this expression is found in Bereshith Rabbah 91:12. It has been suggested that since the candelabrum in the Tabernacle represented the light of wisdom, the knops and flowers in the candelabrum symbolized truth beautifully expressed. Hence the expression kaftor vaferach as applied to a dictum of truth well formulated. — In essence, Ramban's understanding of the Beraitha mentioned by Rashi is as follows: "Why is the expression in Mount Sinai mentioned here? It cannot be to teach us that the general principles of the Sabbatical year were given on Sinai, for all commandments were declared on Sinai in general terms, the Sabbatical year being merely one of them, as expressly stated in Exodus 23:11. Hence the expression here in Mount Sinai must be to teach that all its specific prescripts were also given on Mount Sinai, and from this you may deduce that the verse at the end of the Book of Leviticus, which states, These are the commandments which the Eternal commanded Moses … in Mount Sinai intends to teach us that the specific prescripts of all the laws were also declared on Sinai. — Ramban's interpretation is thus not based at all on Moses' restatement of the laws in the plains of Moab, as is that of Rashi, but instead is founded upon the verses in Exodus 23:11, and at the end of Leviticus, as explained.
14. Exodus 24:4-7: And Moses wrote all the words of the Eternal … And he took the Book of the Covenant.
15. Ibid., (7).
16. Ibid., (8).
17. Above, 18:28.
18. Further, 26:3.
19. Ibid., (34).
20. Exodus 24:4.
21. Ibid., Chapters 21-23.
22. Ibid., (8).
23. Ibid., 34:10.
24. Ibid., 21:1.
25. Ibid., 34:27.
26. Ibid., 24:3.
27. Further, 26:46.
28. Ibid., 21:1.
29. Ibid., 23:11.
30. Exodus 34:32.
31. Ibid., 35:1.
32. Above, 1:1.
33. Exodus 24:5-6.
34. Further, 26:46.
35. Ibid., 34:27; 31. See Vol. II, pp. 591-2, 594.
36. Deuteronomy 28:69. 29:9-13.
37. Ibid., 28:69. Ramban's point is thus to stress that all subsequent covenants mentioned after the one made at Sinai are merely re-affirmations of the original covenant.
38. Torath Kohanim, Bechukothai 8:9.
39. Further, 26:34; 43.
לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות (משלי טו, כ״ח)
שלמה המלך ע״ה למד בכתוב הזה (משלי ט״ו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י׳:ג׳) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו. ודבר ידוע כי השפלות מדה עליונה ומעלה רמה, שכן דרשו רז״ל אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כשירים, שנאמר (דברים ל״ג:כ״ז) ומתחת זרועות עולם, וזה משפט הצדיקים שמשפילין עצמן, שכן באברהם שאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, ובמשה ואהרן כתיב (שמות ט״ז) ונחנו מה, ודוד ע״ה אמר (תהלים כ״ב:ז׳) ואנכי תולעת ולא איש וגו׳. ואין השכינה שורה אלא בשפלי הרוח, הוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואין התורה מתקיימת אלא בשפלי הרוח, הוא שדרשו רז״ל למה נמשלה התורה למים שנאמר (שם נ״ה) הוי כל צמא לכו למים, מה המים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת במי שרוחו גבוהה אלא במי שדעתו שפלה. וכן אמרו במדרש (דברים ל) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח באותן שמתגאין עצמן עד לשמים, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר י״ט:י״ד) אדם כי ימות באהל. וכן מצינו בשכינה שאע״פ שעקר דירתה ומכון שבתה בשמים, דרשו רז״ל עקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר (בראשית ג׳:ח׳) וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן לרוח היום. והזכיר דוד המלך ע״ה על דרך הסוד ואמר (תהלים ק״ד:י״ז) חסידה ברושים ביתה, וכיון שחטא אדם נסתלקה ואחר כך חזרה ושרתה בהר סיני שהוא השפל שבהרים, ובכל ההרים הגבוהים שבעולם לא בחר הקב״ה למתן תורה אלא בו שנאמר (תהלים ס״ח:י״ז) ההר חמד אלהים לשבתו, ובהר הזה נתנו כל המצות כולן וזהו שכתוב בפרשת שמטה.
וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר – נתעוררו החכמים ז״ל מה טעם הזכיר בכאן בהר סיני והיה ראוי שיאמר וידבר ה׳ אל משה לאמר כמשפטו בשאר מקומות התורה, ומזה דרשו בתורת כהנים מה ענין שמטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני.
וכתב הרמב״ן ז״ל כי פירוש הברייתא הזאת בתורת כהנים שאמרה מה שמטה נאמרו כלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני הכוונה לומר שהשמטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ואלו דיני השמטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני נאמרו עוד כל פרטיה, שהרי כולן נזכרו בפרשה זו, בסוף הענין כתיב (ויקרא כ״ז:ל״ד) אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמטה הנזכרת שכלן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני, כן נראה לי וזה כפתור ופרח, עד כאן לשון הרב. ולפי דעת הרב ז״ל יהיה בהר סיני בלוחות שניות, כי מצות השמיטה בדרך כלל נאמרה בברית הראשון, ואחרי כן בברית השני נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה.
ויתכן לומר בטעם שהזכיר בהר סיני כי מפני שישראל שמעו מצות השבת מפי הגבורה בהר סיני, והשמטה והיובל מצות נמשכות אחר השבת, על כן הוצרך לבאר כאן כי גם השמטה והיובל נצטוו בהר סיני, כי טעם אחד לכולן. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים יהיה בהר סיני נמשך לפניו ולאחריו, לפניו זה שאמר ויקוב בן האשה הישראלית, כי השם ששמע בהר סיני פרש וקלל, לאחריו לענין שמטה ויובל, ומה שמטה ויובל מסיני אף כל המצות מסיני.
צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות, "The heart of the righteous plans his answers carefully; the mouth of the wicked pours forth evil." (Prov. 15,28)
Solomon contrasts the opposite natures of the righteous and the wicked. He reveals to us that the wicked are proud and arrogant by nature, whereas the righteous is modest and self-effacing. He does so in order to encourage us to practice the positive virtues of the righteous and to avoid practicing the negative virtues of the wicked. The word לענות used by Solomon when describing the righteous is the same word applied by Moses to Pharaoh in Exodus 10,3 when he asked Pharaoh how long he would still refuse to humble himself, לענות, before the Lord? Moses challenged Pharaoh saying that since he had not yet humbled himself before the Lord his answer to the requests made of him by God through Moses would reflect his arrogance. Man's speech is a mirror of how or what he thinks. The חכמי המוסר (Chovot HaLevavot section HaBechinah chapter 5) describe language as the writing quill of the heart. Seeing the righteous person has a clean conscience the words he speaks truly reflect what he thinks and what is in his heart. The reverse is true of the wicked person. It is not enough that he has arrogant thoughts in his heart, but he has enough effrontery to verbalize his arrogance, showing one and all that he is a foolish person.
It is a well known fact that self-effacement is one of the finest positive virtues as our sages have taught us (Chulin 89) the universe endures only due the people who perceive themselves as if they were of no consequence; this is what is meant by Deut. 33,27: ומתחת זרועות עולם, "and he who perceives of himself as beneath (everybody else) is what results in the world being planted successfully." Examples of how the righteous down- graded their own selves are found in Genesis 18,27 when Avraham described himself as עפר ואפר, "dust and ashes." Moses and Aaron when challenged by the people in Exodus 16,8 exclaimed ונחנו מה "who are we?" They meant that since they themselves derived all their spiritual input only from God why would the people complain against them! We find that in Psalms 22,7 David describes himself as "a worm, not a man." Furthermore, we have a tradition that the presence of God manifests itself only to the humble, the self-effacing (compare Mechilta on Exodus 12, item 9). This is also what is meant in Isaiah 57,15: "I dwell on high, in holiness; yet with the contrite and the lowly in spirit - reviving the spirits of the lowly." Similarly, Torah knowledge becomes the permanent property only of the lowly in spirit (compare Derech Eretz Zuta 8). Our sages in Taanit 7 ask: "why is the Torah compared to water so that the prophet Isaiah 55,1 when inviting people to learn Torah, called out: "come all you who are thirsty for water and get water!" Just as waters leave the elevated place they originate in and flow downwards, so the Torah cannot be at home for long in someone whose heart feels proud and superior to others. In the Aggadah of Eiruvin 55 we also have a statement that the words of Moses in Deut. 30,12 that the Torah is not found in heaven refers to arrogant people and that Torah does no make its home in the brain of such people. People who raise their own importance as if it reached heaven, are not liable to retain their Torah knowledge. True Torah knowledge is attained by those who "kill" themselves (i.e. kill their ego) in order to attain it. The Torah speaks of אדם כי ימות באוהל "when someone dies in the tent" (of Torah), compare Numbers 19,14. Our sages (Bereshit Rabbah 19,7) have formulated the principle that עיקר שכינה בתחתונים, that the principal manifestation of God's attribute of כבוד is found among the terrestrial beings, as we know from Genesis 3,8 "they heard the voice of God walking by Himself in the garden following the prevailing wind of the day." David alluded to the mystical element in all this in Psalms 104,17 when he said: "the stork has her home in the junipers." [The word חסידה here translated as "stork," was also the name of a daughter of Avraham who excelled in deeds of loving kindness for mankind which is why her name became known as חסידה, (as opposed to חסיד, masculine). Compare Zohar Pinchas 217. Rabbi Chavel. Ed.] Seeing that Adam sinned, the Shechinah began its gradual retreat from the terrestrial universe, a retreat which was reversed only with the advent of Avraham and which was reversed totally with the inauguration of the Tabernacle. The Torah was revealed on Sinai, a low mountain instead of on a high mountain such as Mount Hermon. This was intended to further make the point that what appears to dwarf all else physically is not necessarily what Torah and its message is all about. In Psalms 68,17 David refers to the hostility of the mountains of Bashan toward the mountain on which the Torah was given, Mount Sinai. Those mountains thought that they had a far better claim to serve as God's residence on earth. [I have translated the author's words according to the text in my and other editions, although, personally, I feel that the jealousy of the mountains in Bashan described in the verse quoted was directed against Mount Zion, the site of the Temple, much lower than the mountains of Bashan. After all, the psalm speaks about לשבתו "serving as His residence." Mount Sinai never served as the site of God's residence on earth. Ed.]
It is a well known fact that self-effacement is one of the finest positive virtues as our sages have taught us (Chulin 89) the universe endures only due the people who perceive themselves as if they were of no consequence; this is what is meant by Deut. 33,27: ומתחת זרועות עולם, "and he who perceives of himself as beneath (everybody else) is what results in the world being planted successfully." Examples of how the righteous down- graded their own selves are found in Genesis 18,27 when Avraham described himself as עפר ואפר, "dust and ashes." Moses and Aaron when challenged by the people in Exodus 16,8 exclaimed ונחנו מה "who are we?" They meant that since they themselves derived all their spiritual input only from God why would the people complain against them! We find that in Psalms 22,7 David describes himself as "a worm, not a man." Furthermore, we have a tradition that the presence of God manifests itself only to the humble, the self-effacing (compare Mechilta on Exodus 12, item 9). This is also what is meant in Isaiah 57,15: "I dwell on high, in holiness; yet with the contrite and the lowly in spirit - reviving the spirits of the lowly." Similarly, Torah knowledge becomes the permanent property only of the lowly in spirit (compare Derech Eretz Zuta 8). Our sages in Taanit 7 ask: "why is the Torah compared to water so that the prophet Isaiah 55,1 when inviting people to learn Torah, called out: "come all you who are thirsty for water and get water!" Just as waters leave the elevated place they originate in and flow downwards, so the Torah cannot be at home for long in someone whose heart feels proud and superior to others. In the Aggadah of Eiruvin 55 we also have a statement that the words of Moses in Deut. 30,12 that the Torah is not found in heaven refers to arrogant people and that Torah does no make its home in the brain of such people. People who raise their own importance as if it reached heaven, are not liable to retain their Torah knowledge. True Torah knowledge is attained by those who "kill" themselves (i.e. kill their ego) in order to attain it. The Torah speaks of אדם כי ימות באוהל "when someone dies in the tent" (of Torah), compare Numbers 19,14. Our sages (Bereshit Rabbah 19,7) have formulated the principle that עיקר שכינה בתחתונים, that the principal manifestation of God's attribute of כבוד is found among the terrestrial beings, as we know from Genesis 3,8 "they heard the voice of God walking by Himself in the garden following the prevailing wind of the day." David alluded to the mystical element in all this in Psalms 104,17 when he said: "the stork has her home in the junipers." [The word חסידה here translated as "stork," was also the name of a daughter of Avraham who excelled in deeds of loving kindness for mankind which is why her name became known as חסידה, (as opposed to חסיד, masculine). Compare Zohar Pinchas 217. Rabbi Chavel. Ed.] Seeing that Adam sinned, the Shechinah began its gradual retreat from the terrestrial universe, a retreat which was reversed only with the advent of Avraham and which was reversed totally with the inauguration of the Tabernacle. The Torah was revealed on Sinai, a low mountain instead of on a high mountain such as Mount Hermon. This was intended to further make the point that what appears to dwarf all else physically is not necessarily what Torah and its message is all about. In Psalms 68,17 David refers to the hostility of the mountains of Bashan toward the mountain on which the Torah was given, Mount Sinai. Those mountains thought that they had a far better claim to serve as God's residence on earth. [I have translated the author's words according to the text in my and other editions, although, personally, I feel that the jealousy of the mountains in Bashan described in the verse quoted was directed against Mount Zion, the site of the Temple, much lower than the mountains of Bashan. After all, the psalm speaks about לשבתו "serving as His residence." Mount Sinai never served as the site of God's residence on earth. Ed.]
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור, "The Lord spoke to Moses at Mount Sinai, to say:" Most of the ancient commentators were perplexed why the Torah suddenly inserted a reminder of Mount Sinai into this verse when other similar verses introducing different kinds of legislation simply begin with the words: וידבר ה' אל משה לאמור. The insertion of the words בהר סיני prompted Sifra Behar 1,1 to comment that the Torah wanted to inform us that just as in the case of the Shemittah legislation the Torah revealed all the minute details of that legislation already at Mount Sinai, so the details of all the other commandments (what we know as the oral Torah) was revealed at the time God gave the Torah to Moses at Mount Sinai.
Nachmanides adds that the words כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן, mentioned in Sifra, i.e. their general rules, their specific rules and their minutiae, were well chosen. The "general rules" referred to are mentioned already in Exodus 23,11 where the Torah writes: והשביעית תשמטנה ונטשתה "and in the seventh year you shall let it alone and abandon it (the field)." This is followed by the words: "and the destitute of your people shall eat of it, and the wildlife shall eat what is left." In other words, we already knew that the general rules of the Shemittah legislation had been told the people at Mount Sinai. In our portion the Torah adds further detail to those general rules. Seeing the legislation is not all written in one part of the Torah, the words "at Mount Sinai" remind us that what is written here was not added at a later stage though the people may have been told it somewhat later. Nachmanides concludes by describing this explanation as כפתור ופרח, "excellent."
According to the opinion of Nachmanides the details we are told here were revealed after Moses had received the second set of Tablets, seeing that the principle of the legislation had been revealed at the time of the first covenant. After the second covenant the details and the respective penalties for non-observance were revealed.
According to the opinion of Nachmanides the details we are told here were revealed after Moses had received the second set of Tablets, seeing that the principle of the legislation had been revealed at the time of the first covenant. After the second covenant the details and the respective penalties for non-observance were revealed.
It is possible to argue that seeing the people had heard the Sabbath legislation at Mount Sinai during the recital of the Ten Commandments, and seeing that the Shemittah and Yovel legislation appears to reflect similar motivations to the Sabbath legislation, the Torah reminded the people of that conceptual linkage of the two sets of commandments by introducing the details here with the words "at Mount Sinai." According to the wording in the Torat Kohanim the words בהר סיני in our verse may be read as part of what follows and as part of what preceded this verse. Just as the legislation of what to do with a blasphemer is Sinaitic in origin so is what follows, i.e. the laws of how to observe the legislation regulating use of the land in Eretz Yisrael.
בהר סיני – כל הפרשיות של מעלה עד הספר ועד כאן. נאמרו באהל מועד וכולן שייכי באהל מועד הקרבנות הטהורות והטמאות שצריכים ליזהר להכנס במקדש בטומאה ומלאכול קדש בטומאה כגון זבים ובעלי קריים ומצורעים ויולדות ומלואים וכל הענין. אבל שתי פרשיות אלו בהר סיני ואם בחקותי לא שייכי כל כך באהל מועד ולא לכהנים נאמרו בהר סיני. ומיהו משום דשייכי קצת. דמדברות בשביעית ביובל בערכים דשייכי בכהנים שהכהנים מקדשים השנים. וביובל כתי׳ והעברת שופר תרועה. וכתי׳ ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות. וגם מדבר בחרמין ובערכין שהכהנים עושים לפי׳ נצטרפו כאן בתורת כהנים. ומשום דלא תיסק אדעתין שנאמרו באהל מועד כתיב דבהר סיני נאמרו.
בהר סיני – כל הפרשיות של מעל׳ מראש הספר ועד כאן נאמרו באהל מועד וכלהו שייכי באהל כמו הקרבנות ומצורעים ובעלי קריין ויולדות וכהני׳ ולוים וכל הענין אבל שתי פרשיות הללו בהר סיני ואם בחקתי לא שייכי כל כך באהל מועד ולא לכהנים לכך נאמר בהר סיני ומ״מ כתבינהו בתורת כהנים לפי שמדברות בשביעית ביובל וערכין וחרמים דשייכי בת״כ. שהם המתקדשים בשני׳ וביובל וגם כתיב והעברת שופר תרועה וכתיב במקום אחר ובני אהרן יתקעו לפיכך נצטרפו כאן בת״כ ומשום דלא תיסוק אדעתין שנאמרו באהל מועד כתיב בהר סיני.
בהר סיני, "at Mount Sinai;" all the portions preceding this one from the beginning of the Book of Leviticus had been revealed to Moses from the Tabernacle, (G–d's voice emanating from the top of the Hoy Ark) and they all concerned laws of importance for the service in the Tabernacle in one way or another. The two portions commencing here had been revealed to Moses at Mount Sinai, as they neither concerned the Tabernacle nor the priests. This is the reason why the Torah here added the words: "at Mount Sinai." Nonetheless, they were included in the Book of Leviticus, seeing that they deal with the laws of sh'mittah and Yovel as well as the laws of Erchin and Charamim which are administered by the priests. In verse 9 of our chapter the Torah decrees the blowing of the shofar on the tenth of Tishrey when the Jubilee year officially begins. This blowing of the shofar was performed by one of the priests. The fact that this blowing of the shofar when required was performed by the priests is documented in Numbers chapter 10, verse 8. In order that we should not think that these laws were issued from the Tabernacle, the Torah added the words: באהל מועד, "at the Tent of Meeting."
בהר סיני – פירש״י מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו בסיני אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני כך שנויה בת״כ ונ״ל שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנת בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו בסיני ובא הכתוב ולמד על כל דבור ודבור שנדבר למשה שמסיני נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב עכ״ל רש״י והרמב״ן ז״ל פירש לפי ששמיטה נאמרו כלליה בפ׳ ואלה המשפטים ובסיני נאמר כדאמרי׳ ואלה מוסיף על הראשונים ובזאת הפ׳ נאמרו פרטיה של שמיטה ואמר בהר סיני ללמדנו כמו שנאמרו כללותיה בסיני כך נאמרו פרטיה ודקדוקיה בסיני ובסוף הספר או׳ אלה המצות אשר צוה ה׳ אל בני ישראל להקיש כל המצות לשמיטה לומר לך מה שמיטה נאמרו כלליה ופרטיה בסיני אף כל המצות נאמרו בסיני עם כללותיהם ופרטיהם ואמר עוד כי על הסדר נכתבו אלו הפרשיות כי בדברות הראשונות נצטוה משה על הקרבנות ועל המשכן ועל השמיטה וכיון שחטאו חשב משה שכל הציוויין נתבטלו ושבר הלוחות וכשנתרצה להם הקב״ה צוה משה לישראל מלאכת המשכן מסברת עצמו כיון שנמחל להם ואחר מלאכה המשכן הוצרך לבאר ענין הקרבנות להקריב פתח אהל מועד ואחר חזר לענין השמיטה שנצטוה מסיני כדכתבינן ע״כ.
בהר סיני – פירש״י מה ענין שמטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו בסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה בסיני וכו׳. והקשה הרמב״ן עליו כי הרבה מצות יש שלא נשנו בערבות מואב כמו שמטת קרקע ונדע מהן שנאמרו כלליהן ופרטיהן בסיני או באהל מועד ועוד מניין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה שלא נשנית ואדרבה יותר נראה לומר כיון שנשנו בערבות מואב שלא נאמר בסיני אלא כלליהן ולכך נשנו לבאר פרטיהן. ופי׳ הוא כי השמטה נאמרה בסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה ונאמרה בדרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר נאמרו כל פרטיה שהרי כולן נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין כתב אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני להקיש כל המצות לשמטה הנזכרת וכולם נאמרו בכלל ופרט והכל מסיני וענין ערבות מואב מה שנצטוה שם משה לא היה אלא לבאר התורה לישראל. ואיני מבין מה צריך פירוש זה שהרי בזו הפרשה נאמרה דרך כלל ופרט שמתחלה כלל ושבתה הארץ שבת לי״י ואח״כ מפרט כל דיניה. וענין זו הפרשה בכאן כתב ר׳ אברהם אין מוקדם ומאוחר בתורה כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים וכשקבלו עליהם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להם כל הפרשה הזאת להזכירה בכאן. והרמב״ן כתב ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון וכו׳ עד שבת לי״י:
בהר סיני, "at Mount Sinai." Rashi explains that the reason for the Torah adding the words "at Mount Sinai," is to inform us that just as the details of the laws of the Sh'mittah year were revealed to Moses at Mount Sinai, so the details of all the other laws were also revealed to Moses at Mount Sinai. Nachmanides queries this although Rashi only copied the words of Torat Kohanim.
He explains the meaning of Rashi as based on the fact that some laws were repeated in the Book of Deuteronomy, whereas others were not. In connection with Sh'mittah, for instance, the need for the land to remain fallow during that year was not repeated in Deuteronomy, although the need to relinquish overdue debts to the impecunious debtor was. We might have concluded that anything that was repeated in Deuteronomy was something that was revealed to Moses later than at Mount Sinai. Rashi therefore sets the record straight by informing us that all the details of all the 613 commandments had been revealed to Moses on Mount Sinai down to the last detail. Whereas already in Exodus chapter 23,10-12 the subject of the Sh'mittah year had been discussed in general terms, now it is being discussed in greater detail. The Torah reveals that the details had already been given to Moses at Mount Sinai, even though the Torah had seen fit to write these details only now. This, Rashi says, is typical of all the laws of the Torah. If Moses saw fit, shortly before his death, to repeat some of these laws, this does not mean that he had not known about them all long before, ever since his first stay on Mount Sinai. [Numerous commentators understand Nachmanides as explaining that contrary to some laws which were revealed to Moses whenever God called him to a meeting in the Tabernacle, the laws of sh'mittah were revealed to him in all their details already long before there was a Tabernacle, in Exodus 23, immediately following the revelation and the giving of the Ten Commandments. The same applies to all the 613 commandments, according to Rashi, [whereas any laws revealed in the Tabernacle may not have been the kind which conform to Maimonides' 14 criteria for inclusion in the 613 commandments. Ed.] Whatever Moses mentioned shortly before his death in Deuteronomy, were not new laws, as no prophet is entitled to formulate new laws, but were explanations of laws that had been revealed at Mount Sinai, and since the time had not come for them to be practiced, Moses thought it appropriate to publicly discuss them again.
According to our author, Nachmanides considers that the laws of sh'mittah appeared here in their appropriate place, i.e. up until the words שבת לי"י in verse 2 which concludes the headline of the legislation. The conclusive proof that all the laws were revealed in detail at Mount Sinai is from Leviticus 26,56, where the matter is spelled out most clearly.
בהר סיני – סמך מקלל לבהר סיני לפי שבסיני שמעו לא תשא ונזדעז כל העולם וזה שמע ולא נזהר. ועוד כדאיתא בקידושין שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרים אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע לכך סמך לו שמיטה.
בהר סיני לאמר – הקשה הרי״ח למה נסמכה פרשת מקלל לעניין שמטה. ותירץ משום ג׳ דברים הסמיכו, אחד משום דאמרינן לעיל ונוקב שם י״י ואמרינן בפרק י׳ יוחסין (קידושין ע״א א׳) הצנועין מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשמטה. והשני לפי שדבר כאן מפסולי יחוס והוא בן איש מצרי ואומר (דמאי פ״ג ד׳ ע״ש) שלא יתנו את תבואתם אצל תבואת עם הארץ החשוד על השביעית. והשלישית שא״ת מי למדו זהו השם, [לז״א] בהר סיני.
ד״א בהר סיני – הקשה הר״י למה נסמכה פרשת אמור האמורה באהל מועד אצל בהר סיני האמורה בערבות מואב. ותירץ לפי שהיה הולך ומספר תחלה ויקרא סדר קרבנות והלכותיהן, ואח״כ סידר שמירת הטומאות אשר על אהרן ובניו כמו שנ׳ (דברים כ״א ה׳) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, עד שבא לנגעי בתים הנוהגין בארץ. וכתב משה פרשת שמטה וסמכה להו מעניין לעניין. ופרשת מכירה וערכין הנוהגין בארץ, ואע״פ שנאמרו בסיני ראויין ליסמך כאן.
ד״א בהר סיני – הקשה הר״א מגרמיזא למה הזכיר הר סיני בפ׳ יובל לומר לך כמניין שנת היובל עברו יובלות מבריאת עולם עד מתן תורה, ג׳ שנים פחות הוי ביובל נ׳, ניתנה. ולמ״ד שנת החמשים אינו מן המניין נמצא שבסוף מוצאי שמטה ניתנה כי אלפים ות׳ [מ״ח] יובלות הם, עדיין נשאר מ״ח שבסוף שמטה נתנה ובסוף יובל שהוא מ״ט.
ד״א בהר סיני – פרש״י מה עניין שמטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו בסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה וכו׳. והקשה הרמב״ן כי הרבה מצות יש שלא נשנו בערבות מואב כמו שמטת קרקע, ונדע מהן שנאמרו כלליהן ופרטיהן בסיני או באהל מועד. ועוד מניין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה שלא נשנית. ואדרבה יותר נראה לומר כיון שנשנו בערבות מואב שלא נאמרו בסיני אלא כלליהן, ולכך נשנו לבאר פרטיהן. ותירץ כי השמטה נאמרה בסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כ״ג י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה ונאמר בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני נאמרו כל פרטיה שהרי כולן נזכרו בפרשה הזאת. ובסוף העניין כתיב (ויקרא כ״ז ל״ד) אלה המצות אשר צוה י״י את משה בהר סיני להקיש כל המצות לשמיטה הנזכרות שכולן נאמרו בכלל ופרט והכל מסיני. ועניין ערבות מואב מה שנצטוה שם משה לא היה אלא לבאר התורה לישראל. ואיני מבין מה צריך פירוש זה, שהרי בזו הפרשה נאמרה דרך כלל ופרט. שמתחלה כלל ושבתה הארץ שבת לי״י ואח״כ מפרט כל דיניה. ועניין זו הפרשה בכאן, כתב ר׳ אברהם אין מוקדם ומאוחר שבתורה, כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים, וכשקבלו עליהם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להם כל הפרשה בכאן ונזכר בכאן. והרמב״ן כתב ולפי דעתי כי נכתבה בכאן בסדר נכון, כי פירוש בהר סיני בעלותו שם לקבל לוחות שניות. וביאור העניין כי בתחלת מ׳ יום הראשונים של לוחות הראשונים כתב משה בספר הברית את כל דברי ה׳ ואת כל המשפטים הנאמרים שם, ויזרוק דם הרית על העם. וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הב״ה. וכשנתרצה הב״ה למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה, (שמות ל״ד י׳) הנה אנכי כורת ברית. והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה. ואמר כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ורצה הב״ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנ׳ בברית הראשונה את כל דברי י״י ואת כל המשפטים. ולפיכך אמר בסוף התוכחות אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן י״י בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה. והוא רמז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולם בברית הזאת. והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי שנ׳ (שם ל״ד י׳) והשביעית תשמטנה ונטשתה. ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה. ובעת הברית הראשונה שהוא בארבעים יום ראשונים נצטוה משה על המשכן, וכשנתרצה לו הב״ה וצוהו לתת לו ברית שנייה ירד משה ויצום את כל אשר דבר י״י בהר סיני, והיה מעשה המשכן מכללם. ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם בתחלה אלה הדברים אשר צוה י״י לעשות אותם במלאכת המשכן, והם קבלו הדבר בשמחה ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה והתחילו לעשות במלאכה, וכל ימי העשות המשכן לא דיבר להם משה דבר אחד מכל אשר נצטווה, כי לא רצה להקהיל אליו העדה כדי שלא יתבטלו מן המלאכה, כי היו החמים והעוסיקם במלאכה גדולים ורבים ומרבים העם עוזרים להם ועומדים עליהם בשמחתם שהם בונים משכן שתשרה שכינה ביניהם. והנה שתק מהם עד שעשו המשכן והשלימו מלאכתו, וכאשר הוקם המשכן מיד ויקרא י״י אל משה מאהל מועד וצוהו בקרבנות, ובכל תורת כהנים, ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל ישראל מיד. וכאשר השלים אמר להם עוד צוה אותי בהר סיני לפרש השמיטה והיובל ולכרות לכם [על] כל המצות והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה. ולא הוצרך עתה שיזבח זבחים ולזרוק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח כאשר עשה בראשונה אבל קבלו הברית הראשונה באלות ובקללות אלה, וזה טעם אשר נתן י״י בינו ובין בני ישראל בהר סיני, כי הוא הנותן להם הברית הזאת כי מחל להם על פי התנאים האלו כמו שפירשתי בסוף כי תשא, וכן ברית ערבות מואב כן היה שקבלו עליהם התורה באלות ובקללות ההם והוא הברית, כמו שנ׳ (דברים כ״ח ס״ט) אלה דברי הברית אשר צוה י״י את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ואמת אמרו כי בתנאי הארץ השמיטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות, ועל כן נתפרשו בברית הזאת השנית.
ד״א בהר סיני – פרש״י מה עניין שמיטה אצל הר סיני, כלומר למה נאמר בהר סיני אצל מצות שמיטה. והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו מסיני כללותיהן ודקדוקיהן כך שנוייה בת״כ. ונ״ל (פרש״י) שכך פירושו [וכו׳]. ורוב העולם טועין, וסוברין שרש״י בא לחלוק על ברייתא של ת״כ. ומקשין העולם מה בין פי׳ ר״ש לת״כ ודוחקין עצמן לפרש שבושים בפי׳ ר״ש מה שלא [עלה] על דעת רש״י כדי למצוא חילוק בין פי׳ ר״ש לת״כ. ושוגים הרבה מאד, כי אדרבה הכל אחד. ורש״י פי׳ [ה]ת״כ. וה״פ לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, על כרחינו אפילו לא כתב אצלה בהר סיני, היינו יודעים שבהר סיני נאמרו כללותיה ודקדוקיה. שאם לא נאמרה בהר סיני [למה לא נשנית בע״מ]. ולא היה הפסוק [צריך] לכתוב בהר סיני, וא״כ קרא דבהר סיני מיותר הוא ולמה כתב בהר סיני. [אלא] בא הכתוב ולימד על כל שאר מצוות, מה זו המצוה שמטת קרקעות כללותיה ודקדוקיה נאמרו בסיני, אף כל המצות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן בסיני, וחזרו ונשנו בערבות מואב, והניח שמיטת קרקעות ולא שנאה בערבות מואב להורות וללמד על כל שאר המצות.
ד״א בהר סיני – פרש״י לא מצינו ששמטת קרקעות נשנית בערבות מואב. והא ליתא אליבא דר׳ (יוחנן) דתנייא בהשלוח בגיטין (ל״ו א׳) וזה דבר השמטה, בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. ותו יש לתמוה קצת דהרבה דברים שנאמרו בערבות מואב ולא שמענוה מתחלה שנאמרו, כגון הענק תעניק וכגון אף לאמתך תעשה כן, וכן הרבה. אלא אנו אומרים שבסדר נאמרו כולם בסיני ובערבות מואב נשנו, הה״נ כל מצות שלא נכתבו בערבות מואב בברור נשנו כולם אע״פ שלא נכתבו, כי מאי שנא משאר מצות. א״כ לפי זה לא הוצרכנו לכתוב בהר סיני אצל משיטת קרקע, כי מסתמא הוא כך כאשר פירשנו. וי״ל שמא אותה סברא אין לי לומר גבי ערבות מואב כמו גבי הר סיני וגם אחרי שיש דרשה טובה, א״כ אינה נראית לו הסברא מה שכתבתי לעיל, הר״י ובמדרש יש שנשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב.
וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר – אחשוב כי מפני שהפסיק המאמר בפרשת מקלל, שלא היה המאמר בה בהר סיני, זכר בזה המקום שזה הדיבור היה בהר סיני, לא אחר דיבור פרשת מקלל; וזה לאות שכל שאר הדיבורים הקודמים היו בהר סיני; ולזה עמד שם משה ארבעים יום וארבעים לילה, להגיע לו התורה על שלמותה.
ה״ג מה ענין שמיטה להר סיני והלא כל המצות כולן מסיני נאמרו אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקי׳ מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בת״כ ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנת במשנה תורה למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור ודבור שנדבר למשה שמסיני היו כלם כללותיהם ופרטותיהם וחזרו ונשנו בערבות מואב. וקשי׳ לי טוב׳ חדא דלא שייך לומר מה עניין זה לזה אלא בשתי מצות סמוכו׳ זו לזה דומי׳ דמה עניין שבת אצל מועדו׳ ותו פתח במה ענין זה לזה וסיים בו הלא כל המצות כולן מסיני נאמרו כאילו אמר בהר סיני למה נאמר ותו מה ענין הר סיני לשמט׳ מיבעי ליה שפירושו למה נכתב הר סיני לגבי שמט׳ והלא כל המצות כולן מסיני נאמרו ותו מאי קושי׳ דילמא הא דכתב כאן בהר סיני דלא תימ׳ באהל מועד דכתי׳ בריש ויקרא אכולהו פרשיות שאחר פרשת ויקרא קאי ותו היכי משתמ׳ מיותר׳ דהר סיני להקיש שאר כל המצות לשמטה שאמרו אלא מה שמטה כו׳ דילמא דוקא שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אבל שאר כל המצות כללותיהן נאמרו מסיני אבל פרטותיהן יש מהן באהל מועד ויש מהן בערבות מואב א״ת מבנין אב בלא יתורא דבהר סיני נמי נילף מבנין אב כדתניא בריש ת״כ וא״כ אכתי בהר סיני למה לי ותו שממ׳ שכתב רש״י ז״ל לפי שלא מצינו שמט׳ קרקעות שנשנת כו׳ למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני משמע שכל אותן שלא נשנו במשנה תורה גם הם כמו השמטה והיו להו כתובים רבים הבאים כאח׳ ואין מלמדין דעד כאן לא קמיפלגי אלא בשני כתובים הבאים כאחת אבל בג׳ ומג׳ ומעלה לכ״ע אין מלמדין ותו מ״ל לרז״ל לומר והלא כל המצות מסיני נאמרו אי מקרא דאלה המצות דילמא באותן מצות דמפרשת שמטה עד סוף החומש קמיירי אבל אותן מצות דקודם פרשת שמטה באהל מועד נאמרו כמו שפירש בראש החומש ותו לפי המסקנא שאמרו שכל המצות כלן כללותיהן ופרטותיהן מסיני נאמרו מאי האי דאמרי רז״ל כל פרשה שנאמרה ונשנת לא נשנת אלא בעבור דבר שנתחדש בה והלא כללותיהן ופרטותיהן כולן מפיני נאמרו ולא נשאר דבר שיתחדש בם ותו מהא דפרש״י ז״ל לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנת במשנה תורה משמע ששאר כל המצות שנשנו במשנה תורה לא נאמרו בסיני אלא כללותיהן בלבד דאם לא כן כמו שלא נשנת שמטת קרקעות במשנה תורה מפני שכבר נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני כך לא היה ראוי שישנה שאר כל המצות במשנה תורה מאחר שכבר נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני ואיך כתב אחר זה שכל דבור ודבור שנדבר למשה כללותיהן ופרטותיהן בסיני נאמרו ותו מ״ש שמטת קרקעות משאר כל המצות ואע״פ שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני לפי המסקנא חזרו ונשנו במשנה תורה אלא הכי פירושא מה עניינה של שמטה משאר כל המצות עד שהוצרך לפרש בה שנאמרה בהר סיני ולא סמך על הכלל של אלה המצות שדרשו בו שכל המצות כולן מסיני נאמרו ושאין שום נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואף על פי שלפי פשוטו של מקרא אין פירוש אלה המצות אלא על אותן שבסוף החומש עד פרשת שמטה שנכתב בהן בהר סיני שלא תאמר באהל מועד כדכתיב בראש החומש לפי הקבלה על כל המצות כולן קמיירי ואין שום חולק בזה רק שקצתם סוברים שהוא בעבור כללותיהן בלבד וקצתן סוברין שהוא על כללותיהן ופרטותיהן יחד כדתניא בפ׳ בתרא דזבחים רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד וחזרו ונשנו בערבות מואב ור׳ עקיבא אומר כללות ופרטו׳ נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ובריתא זאת אליבא דרבי עקיבא ותרצו בזה שלכך הוצרך הכתוב לפרש בה שנאמרה בסיני ולא סמך על הכלל של אלה המצות כדי ללמד על כל המצות כולן שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני כמו השמטה שזו מדה בתורה שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ומפני שלא נתפרש בבריתא זו מהיכן למדו שהשמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני הוכרח רש״י ז״ל לומר ונ״ל שכך פירושה לפי שלא מצינו שמטת קרקטות שנשנת במשנה תורה אלא ברמיזה דשמטה שמוט למדנו שכללותיה ופרטותיה כלן נאמרו מסיני דאל״כ היכן נאמרו אם תאמר בפרש׳ משפטים והלא לא נכתבו שם אלא כללות בלבד והכללו׳ שלה ושל כל המצות כ״ע מודו שנאמרו בסיני כדנפקא לן מקרא דאלה המצות שלא נחלקו ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא אלא בפרטותיהן בלבד הלכך עכ״ל שפרטותה הן הכתובות בפרשה הזאת שכתוב בה בהר סיני אבל פרט׳ שאר כל המצות כיון שלא פירש בהם הכתוב מקום אמירתן אין אנו יודעין אם היו בהר סיני או באהל מועד וכן אותן שחזרו ונשנו פעם שנייה אין אנו יודעין היכן נאמרו אם בהר סיני אם באהל מועד ופירוש כל פרשה שנאמרו ונשנת לא נשנת אלא בעבור דבר שנתחדש בה הוא על פרשה שנכתבה וחזרה ונכתבה פעם שנייה שלא נכתבה אלא בעבור דבר שלא נכתב בפעם ראשונה אבל עכשו שיצאת השמטה מכלל כל המצות ופירש בה שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אנו דנין אותה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אף כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני וחזרו ונאמרו כולן בין השמטה בין שאר כל המצות בערבות מואב ואין הבדל בזה בין השמיטה לשאר כל המצות וזהו בעניין אמירתן אבל בעניין כתיבתן אותן שנכתבו כל צרכן בפעם ראשונה לא חזרו ליכתב בפעם שנייה אלא בעבור דבר שנתחדש בכתיבתן בפעם השנייה אם בחומשים הראשונים עצמן כפרשת גזל הגר שנכתב בפרשת ויקרא וחזר ונכתב בפרשת נשא בעבור שני דברים שנתחדשו בה ואם במשנה תורה כי הכל אחד וזהו שדקדק הרב בלשונו ואמר תחלה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות במשנה תורה לפי שכוונתו בכתיבתן ואלו גבי וחזרו ונשנו שכונתו באמירתן כתב בו ונשנו בערבות מואב שפירושו שאחר שנאמרו בסיני חזרו ונאמרו עוד בערבות מואב ואם תאמר מנ״ל לרז״ל לומר שמה שנכתב כאן בהר סיני גבי שמטה ולא סמך על הכלל של אלה המצות הוא כדי ללמד על הכלל כולו במדה דדבר שהיה בכלל דילמא לגופיה הוא דאתא ללמד על הפרטות הכתובות בפרשה הזאת שכלן מסיני נאמרו דאי מקרא דאלה המצות ה״א דוקא כללותיהן אבל פרטותיהן לא לפיכך נכתב כאן בהר סיני ללמד שאף פרטותיה מסיני נאמרו יש לומר דאף על פי כן מכח המדה דדבר שהיה בכלל כל המצות במאמ׳ אלה המצות ויצאת מן הכלל ופרט בה בהר סיני אנו דנין אותה במדה דדבר שהיה בכלל שאם תאמר אין דנין אותה במדה זאת אלא כשהיוצא מן הכלל אין בו שום צורך לעצמו דומיא דשלמים דתניא בריש ת״כ ומייתי לה בפרק קמא דיבמות והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו שכבר כלל כרת בכולן שנא׳ כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקריבו וגו׳ ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שהשלמים לא יצאו לשום צורך לעצמם אבל שמטה שיצתה מן הכלל לצורך עצמה להודיע שגם פרטותיה נאמרו בסיני אין לדון אותה במדה זו אם כן גבי לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דתניא בפרק כלל גדול לא תבערו אש העבר׳ בכלל לא תעשה כל מלאכה היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה היאך דנו אותו במדה דדבר שהיה בכלל והלא הבערה לצורך עצמה יצאת דאי מכלל דלא תעשה כל מלאכה הוה אמינא אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות לכך יצאת לחלק אותה שיהא חייב עליה בפני עצמה אלא עכ״ל דכל היכא דהוה בכלל ויצאת מן הכלל דיינינן ליה במדה דדבר שהיה בכלל ל״ש כשיצא מן הכלל לצורך עצמו ל״ש כשיצא מן הכלל שלא לצורך עצמו כשהכלל באיסור והפרט באיסור אבל כשהכלל באיסור והפרט בהתר לא דיינינן ליה אלא במדה דדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש כדאיתא בריש יבמות אך יש לתמוה דלא הוה ליה לשנויי על מה שהקשה בהר סיני למה נאמר כו׳ אלא הוה ליה למימר לפי שמאלה המצות לא למדנו אלא כללות בלבד הוצרך לכתוב כאן בהר סיני להודיע שגם פרטותיה נאמרו בהר סיני ומה שמטה נאמרו כו׳ אף כל המצות כן. והרמב״ן ז״ל טען על דברי הרב ואמר ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות בשמטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהם שנאמרו כללותיהם ופרטותיהן מסיני או באהל מועד ועוד מניין שהוקשו שאר הדברו׳ שנשנו בערבות מואב לשמטה ולא יהיו כללותיהן מסיני ופרטותיהן בערבות מואב וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנות לבאר פרטותן כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיהן עכ״ד. ולא הבינותי כונתו ז״ל במה שטען שהרבה מצות בשמטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהם שאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני או באהל מועד דאדרבה היא הנותנת שמפני שאותן שלא נשנו בערבות מואב אין אנו יודעים אם נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מסיני או באהל מועד הוכרחו ללמוד מהשמט׳ שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני שגם הם כללותיהן ופרטותיהן בסיני נאמרו כמו השמטה ולא באהל מועד ואם כונתו לומר שהרבה מצות בשמטה לא נשנו בערבות מואב ועם כל זה אנו מסופקין בה אם נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני או באהל מועד ולמה בענין השמטה הכריע לומר שכללותיה ופרטותיה נאמרו מסיני הנה ההפרש בין השמטה ובין שאר המצות שלא נשנו בערבות מואב מבואר מאד כי השמטה שכתב בה בהר סיני ידענו שהמקום שנאמרו בו כללותיהן ופרטותיהן הוא הר סיני אבל שאר המצות שלא נשנו בערבות מואב ואין כתוב בם לא אהל מועד ולא הר סיני לא ידענו המקום שנאמרו בו אם הוא הר סיני או אהל מועד. ומה שטען עוד מניין שהוקשו שאר הדברו׳ שנשנו בערבו׳ מואב לשמטה ולא יהיו כללותיהן מסיני ופרטותיהן בערבות מואב הנה כבר בארנו שידעו זה מכח המדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל:
וידבר ה׳ אל משה בהר סיני – הנה לא יזכיר בשום מצוה מקום הצווי זולתי כאשר קרה חדוש אז באותו המקום. אבל באר שכשאמר האל יתעלה בסיני ״והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם״ וכו׳ (שמות כ״ג:י״א), פירש למשה אז כל דיני השביעית האמורים בזה המקום, וזה להבין ולהורות שזה בעצמו היה בכל שאר המצוות, שאף על פי שנאמר בקצתם מקרא מועט היה הבאור אז רחב באר היטב, כאמרם ז״ל: מה ענין שמטה אצל הר סיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה ופירושיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו מסיני כללותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם. והזכיר משה רבינו זאת הפרשה בזה המקום, כי חשב שיכנסו תיכף לארץ, כמו שהעיד באמרו ״נוסעים אנחנו אל המקום״ (במדבר י׳:כ״ט). והזהיר על שמטת קרקע בפרט, כי בחטאם בשמירתה יגלו ממנה, כמו שהעיד באמרו ״אז תרצה הארץ את שבתותיה״ (ויקרא כ״ו:ל״ד), וכן העיד בסוף דברי הימים באמרו ״עד רצתה הארץ את שבתותיה״ (דברי הימים ב ל״ו:כ״א).
וידבר ה' אל משה בהר סיני, it is noteworthy that nowhere else when the Torah announces new legislation does it also mention where this legislation was originally issued. The only time such locations are mentioned is when a new element of that commandment is added. We have heard about the principle of the sh’mittah legislation in Exodus 23,11 where the general outline was presented, the Torah writing that the produce of the land during the seventh year should be left untouched by the farmer and is intended for the poor of the nation.
Now the Torah reverts to present this legislation in greater detail. This is the reason why we are told where these details were first spelled out. What we read here is only a prototype. The principle does not apply only to the sh’mittah legislation, but wherever some legislation had been mentioned in a general manner only, when the details were filled in this took place at Mount Sinai, just as it did in the case of the sh’mittah legislation. (Torat Kohanim 1,1)
The reason that Moses mentioned this particular legislation at this point is because at this time he was still under the impression that the Israelites would proceed in short order to the land of Canaan, the sin of the spies which set them back by forty years not having occurred yet. Even as late as Numbers 10,29 Moses still spoke to the people of the impending journey to the Holy Land. Speaking about the soil of the holy Land “resting,” is the subject in Leviticus 26,34 as well as in Chronicles II 36,21. This shows that the main focus of the sh’mittah legislation concerns the “Sabbatical” experienced by the farmland of the nation.
הכי גרסינן מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכך הוא בתורת כהנים. אין להקשות, דהוי ליה לומר ״בהר סיני״ למה לי, דהא עיקר הקושיא כי ״בהר סיני״ למה לי, דכיון שהתירוץ שהוא מתרץ ׳מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה׳, ולכך הקושיא על שמיטה ׳מה ענין שמיטה אצל הר סיני׳ יותר משאר מצות, ׳והלא כל המצות כו״:
והלא כל המצות נאמרו בסיני. דילפינן במסכת מגילה (סוף ב ע״ב) ״אלה המצות אשר ציוה ה׳ את משה בהר סיני״ (ראו להלן כז, לד), ״אלה המצות״ – מכאן שאין הנביא ראשי לחדש מעתה, אם כן סבירא לן דכל המצות נאמרו בסיני, שהרי הם פירשו ״אלה המצות״ על כל המצות שבכל התורה כולה, ונאמר אצל זה ״בהר סיני״, שמע מינה דכל המצות נאמרו בסיני:
ומקשים על זה (הרא״ם), מנא להו לרז״ל לפרש ״אלה המצות״ על כל התורה כולה, דהרי ״אלה המצות״ משמע רק על המצות הכתובות לפני זה, ועליהם קאי ״אלה המצות אשר ציוה ה׳ את משה בהר סיני״, לא על כל המצות בכל התורה:
ויראה, דרז״ל דקדקו דהאי ״אלה המצות״ על כרחך על כל התורה כולה, שבכל מקום שנאמר ״אלה״ פסל את הראשונים (רש״י שמות כא, א), ואם נפרש ״אלה המצות״ על מצות הכתובות לפני זה, אם כן יהיה פוסל מצות הכתובות בפרשה לפני זה, והם המצות בפרשת אם בחקותי, שלא נאמרו בסיני, וזה לא יתכן, דהא כתיב בסוף הפרשה שלפני אותה הפרשה (להלן כו, מו) ״אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בהר סיני״, ואם כן על כרחך ליכא למימר ד״אלה המצות״ הכתוב בסוף הספר לומר דוקא אלו נאמרו בסיני אבל הפרשה הקודמת לא נאמרו בסיני, דזה לא יתכן, דהא בהדיא אמר דנאמרו בסיני. בשלמא אם נאמר ד״אלה המצות״ קאי על כל התורה – אלה המצות הכתובות בתורה נאמרו למשה בסיני, והשתא שפיר פסל לשון ״אלה״, כלומר אלה המצות הם, ואין הנביא רשאי לחדש מעכשיו שום מצוה. ואם כן למדנו שכל תורה כולה מסיני. והשתא ״אלה החקים והמשפטים והתורות״ דלפני הפרשה הזאת פירושו גם כן ״אלה החקים והמשפטים והתורות״, ואין הנביא רשאי לחדש שום דבר מצוה. ואי לאו ״אלה המצות״ דסוף הספר, הייתי אומר דהך ״אלה המצות״ לא קאי על כל התורה כולה, אלא קאי על המצות הכתובות לפני זה, דהם נאמרו בסיני, לאפוקי המצות דקודם פרשת בהר לא נאמרו בסיני, לכך כתב בסוף הספר ״אלה המצות״, והשתא על כרחך צריך לפרש על כל המצות שנאמרו בהר סיני, כדלעיל. ועוד, ד״אלה החקים והמשפטים והתורות״ בא ללמד שאף תורה שבעל פה נאמרו מסיני, כמו שכתב (רש״י) במקומו (להלן כו, מו). והשתא מקשה שפיר ׳והלא כל המצות נאמרו בסיני׳:
ואם תאמר, ומאי מקשה ׳והלא כל המצות נאמרו בסיני׳ ולא יכתוב ״בהר סיני״, דאם לא כתב ״בהר סיני״ הוה אמינא דכל הפרשה הזאת מחובר אל ״ויקרא ה׳ מאהל מועד״ (לעיל א, א), וגם פרשה זאת מאהל מועד נאמרה, לכך צריך לומר ״בהר סיני״, ואין זה קשיא, דאם כן לכתוב בסוף הפרשה ׳אלה המצות אשר דבר ה׳ באהל מועד׳, להפסיק הפרשה הקודמת שנאמרה באהל מועד – ופרשה זאת לאו באהל מועד נאמרה, ולמה הוצרך למכתב בפרשה הזאת ״בהר סיני״, כיון דכבר ידענו שכל המצות נאמרו בסיני, אלא לדרשה ללמוד כו׳:
ומקשים על זה (הרא״ם), מנא להו לרז״ל לפרש ״אלה המצות״ על כל התורה כולה, דהרי ״אלה המצות״ משמע רק על המצות הכתובות לפני זה, ועליהם קאי ״אלה המצות אשר ציוה ה׳ את משה בהר סיני״, לא על כל המצות בכל התורה:
ויראה, דרז״ל דקדקו דהאי ״אלה המצות״ על כרחך על כל התורה כולה, שבכל מקום שנאמר ״אלה״ פסל את הראשונים (רש״י שמות כא, א), ואם נפרש ״אלה המצות״ על מצות הכתובות לפני זה, אם כן יהיה פוסל מצות הכתובות בפרשה לפני זה, והם המצות בפרשת אם בחקותי, שלא נאמרו בסיני, וזה לא יתכן, דהא כתיב בסוף הפרשה שלפני אותה הפרשה (להלן כו, מו) ״אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בהר סיני״, ואם כן על כרחך ליכא למימר ד״אלה המצות״ הכתוב בסוף הספר לומר דוקא אלו נאמרו בסיני אבל הפרשה הקודמת לא נאמרו בסיני, דזה לא יתכן, דהא בהדיא אמר דנאמרו בסיני. בשלמא אם נאמר ד״אלה המצות״ קאי על כל התורה – אלה המצות הכתובות בתורה נאמרו למשה בסיני, והשתא שפיר פסל לשון ״אלה״, כלומר אלה המצות הם, ואין הנביא רשאי לחדש מעכשיו שום מצוה. ואם כן למדנו שכל תורה כולה מסיני. והשתא ״אלה החקים והמשפטים והתורות״ דלפני הפרשה הזאת פירושו גם כן ״אלה החקים והמשפטים והתורות״, ואין הנביא רשאי לחדש שום דבר מצוה. ואי לאו ״אלה המצות״ דסוף הספר, הייתי אומר דהך ״אלה המצות״ לא קאי על כל התורה כולה, אלא קאי על המצות הכתובות לפני זה, דהם נאמרו בסיני, לאפוקי המצות דקודם פרשת בהר לא נאמרו בסיני, לכך כתב בסוף הספר ״אלה המצות״, והשתא על כרחך צריך לפרש על כל המצות שנאמרו בהר סיני, כדלעיל. ועוד, ד״אלה החקים והמשפטים והתורות״ בא ללמד שאף תורה שבעל פה נאמרו מסיני, כמו שכתב (רש״י) במקומו (להלן כו, מו). והשתא מקשה שפיר ׳והלא כל המצות נאמרו בסיני׳:
ואם תאמר, ומאי מקשה ׳והלא כל המצות נאמרו בסיני׳ ולא יכתוב ״בהר סיני״, דאם לא כתב ״בהר סיני״ הוה אמינא דכל הפרשה הזאת מחובר אל ״ויקרא ה׳ מאהל מועד״ (לעיל א, א), וגם פרשה זאת מאהל מועד נאמרה, לכך צריך לומר ״בהר סיני״, ואין זה קשיא, דאם כן לכתוב בסוף הפרשה ׳אלה המצות אשר דבר ה׳ באהל מועד׳, להפסיק הפרשה הקודמת שנאמרה באהל מועד – ופרשה זאת לאו באהל מועד נאמרה, ולמה הוצרך למכתב בפרשה הזאת ״בהר סיני״, כיון דכבר ידענו שכל המצות נאמרו בסיני, אלא לדרשה ללמוד כו׳:
לפי שלא מצינו כו׳. ואם תאמר, מאחר שמשום זה למדנו לשמיטת קרקעות שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, אם כן ״בהר סיני״ למה לי, תיפוק ליה כיון דלא נשנו שמיטות קרקעות (בסיני) [בערבות מואב], אם כן מסיני נאמרו כללותיה ופרטותיה, ולמה לי ״בהר סיני״, דאין לומר אם אינו ענין לשמיטה תניהו ענין לשאר מצות שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, דאין משמעות הברייתא דאתא למילף ב׳אם אינו ענין׳, דהוי ליה למימר דאם אינו ענין לשמיטה, דהא כללותיה ופרטותיה נאמרו מסיני – כיון דלא נשנו בערבות מואב – תניהו ענין לשאר מצות, אם כן משמע דקרא לשמיטה נמי אתא. ואין לפרש דלא הוי ידעינן אם פרטותיה של שמיטה נאמרו מסיני או מאהל מועד, לכך צריך קרא ״בהר סיני״, דזה אינו, דכמו דלא נאמרו פרטותיה בערבות מואב מפני שלא נשנית שמיטה בערבות מואב, הכי נמי לא נאמרו פרטותיה באהל מועד, כיון שלא נשנית שמיטה באהל מועד. ועוד קשה, כיון דקרא לגופיה הוא דאתא ללמוד על שמיטה גופה, אם כן דילמא קרא לגופיה הוא דאתא, ולא ללמוד על כל המצות. ותירץ הרא״ם דילפינן במדה שהיא בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. והקשה הוא בעצמו על דבריו, דהוי ליה למימר ׳אלא לומר לך שפרטותיה ודקדוקיה של שמיטה נאמרו מסיני, ומה שמיטה כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כל המצות כללותיה ופרטותיה מסיני׳:
לכך נראה, דמעיקרא לא קשיא כלל, דהכי פירושו, דודאי ילפינן דשמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, וקרא אתא למילף על כל המצות. והכי פירושו; דכתב גבי שמיטה ״בהר סיני״ להקיש לה כל שאר מצות, שנאמר אצל מצות שמיטה ״בהר סיני״, ואין פירושו שדווקא כללותיה של שמיטה נאמרו בהר סיני ולא פרטותיה, שזה אינו, דהא בודאי פרטותיה נאמרה גם כן מסיני, כדמוכיח רש״י, ועל כרחך פירוש ״בהר סיני״ שנאמר אצל שמיטה, לא מצות שמיטה לבד – רק כללותיה ופרטותיה עמה, אף במקום שנאמר ״בהר סיני״ אצל שאר מצות, דילפינן מן ״אלה המצות״ (להלן כז, לד) שכל התורה נאמרה מסיני – כללותיה ופרטותיה נאמרו גם כן מסיני עמה. ואין זה ב׳אם אינו ענין׳, רק דמכאן ילפינן בכל מקום שנאמר ״סיני״ אצל עיקר המצוה, שכללותיה ופרטותיה נאמרו עמה כמו גבי הר סיני. והשתא לישנא דברייתא נכון, ולא קשה מידי:
ואם תאמר, דמשמע אם פרטותיה של שמיטה נשנו בערבות מואב לא נוכל לדעת דנאמרו שמיטה פרטותיה מסיני, וקשיא, הרי לפי האמת כך הוא, דגם שמיטה נשנית בערבות מואב כמו שאר מצות, ואם כן עדיין לא ידעינן דבסיני נאמרה פרטותיה ודקדוקיה, ואין זה קשיא, דודאי כיון דלא נשנית – שנכתב בתורה – שמיטה בערבות מואב, לית לן למימר דבערבות מואב נאמרו פרטותיה, אלא יותר יש לומר דנאמרו בסיני היכי שמצות שמיטה כתיב, ובערבות מואב לא נכתב כלל שמיטה. ומכל מקום שפיר נוכל לומר אף על גב שנאמרו בסיני במקום שנכתבו, שגם בערבות מואב נאמרו. כך יש לפרש על דעת הברייתא דתורת כהנים:
אבל הרמב״ן פירשה משום שכללות שמיטה נאמרו למעלה בפרשת משפטים (שמות כג, יא) ״והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו׳ ״, והמצות שהם בפרשה הזאת הם פרטי שביעית, ולפיכך אמרינן ׳מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה וגו״, שהרי כללות כבר שמעינן, ועל כרחך המצות האלו הם פרטי המצוה. ודבר זה היה הגון, אך קשיא, שאמרה הברייתא ׳ודקדוקיהם׳, רצה לומר דקדוקיה שבעל פה, והיכן מוכח שדקדוקיה שבעל פה נאמרו כאן לפירוש הרמב״ן ז״ל:
ולי היה נראה פירוש הברייתא דתורת כהנים ׳מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה׳, דהרי בסוף פרשת הברית בפרשת בחקותי כתב (להלן כו, מו) ״אלה החוקים המשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל בהר סיני״, וזה קאי על המצות שנזכרו מן ״בהר סיני״ (פסוקנו) עד כאן, ושם בתורת כהנים ״ביד משה״ (שם) מלמד שנאמרו למשה הלכות ודקדוקיהם ופירושיהם מסיני. וכך פירושו לפי דעתי; שלכך כתב ״בהר סיני״ אצל שמיטה, אף על גב דכל המצות נאמרו בהר סיני, ללמדך כמו ששמיטה המצוה נאמרה בסיני ודקדוקיה עמה, ולפיכך מה שכתוב כאן ״בהר סיני״ אצל עיקר המצוה פירושו שעם המצה נאמרו מסיני כללותיה ופרטותיה, אף כל המצוה שנאמרה המצוה מסיני – נאמרו פרטיהן ודקדוקיהן עמהן. ואין זה ב׳אם אינו ענין׳ לשמיטה תניהו ענין לדבר אחר, דהא צריך למכתב כאן ללמוד שכל מקום שנאמר ״בהר סיני״ אצל מצוה אחת נאמרו כל פרטותיה ודקדוקיה עמה, כמו גבי שמיטה דכתיב ״בהר סיני״. ואין רוצה לומר שכללותיה בלבד נאמרו מסיני, אלא פרטותיהן ודקדוקיהן עמה, אף בכל מצוה כן. וכך פרשנו למעלה (ד״ה לכך) לפירוש רש״י גם כן, והוא הקיש, לא ב׳אם אינו ענין׳. ופירוש זה נראה בעיני כפתור ופרח:
לכך נראה, דמעיקרא לא קשיא כלל, דהכי פירושו, דודאי ילפינן דשמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, וקרא אתא למילף על כל המצות. והכי פירושו; דכתב גבי שמיטה ״בהר סיני״ להקיש לה כל שאר מצות, שנאמר אצל מצות שמיטה ״בהר סיני״, ואין פירושו שדווקא כללותיה של שמיטה נאמרו בהר סיני ולא פרטותיה, שזה אינו, דהא בודאי פרטותיה נאמרה גם כן מסיני, כדמוכיח רש״י, ועל כרחך פירוש ״בהר סיני״ שנאמר אצל שמיטה, לא מצות שמיטה לבד – רק כללותיה ופרטותיה עמה, אף במקום שנאמר ״בהר סיני״ אצל שאר מצות, דילפינן מן ״אלה המצות״ (להלן כז, לד) שכל התורה נאמרה מסיני – כללותיה ופרטותיה נאמרו גם כן מסיני עמה. ואין זה ב׳אם אינו ענין׳, רק דמכאן ילפינן בכל מקום שנאמר ״סיני״ אצל עיקר המצוה, שכללותיה ופרטותיה נאמרו עמה כמו גבי הר סיני. והשתא לישנא דברייתא נכון, ולא קשה מידי:
ואם תאמר, דמשמע אם פרטותיה של שמיטה נשנו בערבות מואב לא נוכל לדעת דנאמרו שמיטה פרטותיה מסיני, וקשיא, הרי לפי האמת כך הוא, דגם שמיטה נשנית בערבות מואב כמו שאר מצות, ואם כן עדיין לא ידעינן דבסיני נאמרה פרטותיה ודקדוקיה, ואין זה קשיא, דודאי כיון דלא נשנית – שנכתב בתורה – שמיטה בערבות מואב, לית לן למימר דבערבות מואב נאמרו פרטותיה, אלא יותר יש לומר דנאמרו בסיני היכי שמצות שמיטה כתיב, ובערבות מואב לא נכתב כלל שמיטה. ומכל מקום שפיר נוכל לומר אף על גב שנאמרו בסיני במקום שנכתבו, שגם בערבות מואב נאמרו. כך יש לפרש על דעת הברייתא דתורת כהנים:
אבל הרמב״ן פירשה משום שכללות שמיטה נאמרו למעלה בפרשת משפטים (שמות כג, יא) ״והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו׳ ״, והמצות שהם בפרשה הזאת הם פרטי שביעית, ולפיכך אמרינן ׳מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה וגו״, שהרי כללות כבר שמעינן, ועל כרחך המצות האלו הם פרטי המצוה. ודבר זה היה הגון, אך קשיא, שאמרה הברייתא ׳ודקדוקיהם׳, רצה לומר דקדוקיה שבעל פה, והיכן מוכח שדקדוקיה שבעל פה נאמרו כאן לפירוש הרמב״ן ז״ל:
ולי היה נראה פירוש הברייתא דתורת כהנים ׳מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה׳, דהרי בסוף פרשת הברית בפרשת בחקותי כתב (להלן כו, מו) ״אלה החוקים המשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל בהר סיני״, וזה קאי על המצות שנזכרו מן ״בהר סיני״ (פסוקנו) עד כאן, ושם בתורת כהנים ״ביד משה״ (שם) מלמד שנאמרו למשה הלכות ודקדוקיהם ופירושיהם מסיני. וכך פירושו לפי דעתי; שלכך כתב ״בהר סיני״ אצל שמיטה, אף על גב דכל המצות נאמרו בהר סיני, ללמדך כמו ששמיטה המצוה נאמרה בסיני ודקדוקיה עמה, ולפיכך מה שכתוב כאן ״בהר סיני״ אצל עיקר המצוה פירושו שעם המצה נאמרו מסיני כללותיה ופרטותיה, אף כל המצוה שנאמרה המצוה מסיני – נאמרו פרטיהן ודקדוקיהן עמהן. ואין זה ב׳אם אינו ענין׳ לשמיטה תניהו ענין לדבר אחר, דהא צריך למכתב כאן ללמוד שכל מקום שנאמר ״בהר סיני״ אצל מצוה אחת נאמרו כל פרטותיה ודקדוקיה עמה, כמו גבי שמיטה דכתיב ״בהר סיני״. ואין רוצה לומר שכללותיה בלבד נאמרו מסיני, אלא פרטותיהן ודקדוקיהן עמה, אף בכל מצוה כן. וכך פרשנו למעלה (ד״ה לכך) לפירוש רש״י גם כן, והוא הקיש, לא ב׳אם אינו ענין׳. ופירוש זה נראה בעיני כפתור ופרח:
וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר – מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו׳ קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ״ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב״ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ״ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים ואין תורה כתורת א״י, והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ״ט שנה וכן במספר ז׳, או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר בהר סיני. ודבר זה נכון וקרוב לשמוע.
כללותיהן ודקדוקיהן. וא״ת מנ״ל לרש״י דכולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני ודאי מכח יתור לשון של בהר סיני יש ללמוד שכללותיהן ודיקדוקיהן נאמרו בהר סיני מ״מ שמא בא ללמד על שמיטה עצמה ולא על שאר מצות וגם היא גופה תקשה לך מנלן דילמא בהר סיני אתא דלא תימא באוהל מועד דכתיב ברישא בפרשת ויקרא אכולהו פרשיות שאחר פרשת ויקרא קאי מש״ה כתיב כאן בהר סיני: וי״ל דלכך פירש״י ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנישנית בערבות מואב במשנה תורה שכללותיה נאמרו בפרשת משפטים אם כן יכול אני לבא לידי טעות ולומר דלכך נישנו כל המצות בערבות מואב משום פרטותיהן ודקדוקיהן אבל אינם מסיני והא דכתיב לקמן בסוף הספר אלה המצות וגו׳ דמשמע דכל המצות נאמרו מסיני דלמא אכללות של מצות קאי ולא על הפרטות אבל כיון דשמיטה לא נשנית שם אלא ברמיזה תשמוט כו׳ א״כ צריך אני לומר שכללותיה ופרטיה נאמרו כולן מסיני וא״כ למה נאמר כאן בהר סיני אלא בא ללמד כאן על כל דבור ודבור שנאמר למשה שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן הרי בניין אב לכל התורה כולה:
Their general rules and specifications. You might ask: How does Rashi know that all of them [including] their general rules and specifications were said at Sinai? Obviously, because the superfluous words "on Mount Sinai" indicate that the general rules and specifications were said at Mount Sinai. But perhaps this only comes to teach [the laws] of about the Sabbatical year itself, and not about other mitzvos? Also, regarding [the claim that these words are superfluous] itself you can object, from where [does Rashi know this]? Perhaps [the verse writes] "on Mount Sinai" so that you do not say that "(And Hashem spoke to him from) the Tent of Meeting" written at the beginning of parshas Vayikra refers to all the parshiyos after parshas Vayikra, and therefore it writes "on Mount Sinai" here? The answer is: This is why Rashi writes "And it seems to me, etc." He means as follows: Since we do not find that [the laws of] shemittoh of the land whose general rules principles were taught at Sinai were repeated at the Plains of Moab in Sefer Devorim., Tthis could make lead one to mistakenly say that all the mitzvos were repeated taught at the Plains of Moav because of their details and specifications, and are [thus] not from Sinai. Even though it is written later at the end of Vayikra (27:34), "These are the commandments which Hashem commanded Moshe for Bnei Yisroel on Mount Sinai," which implies that all the mitzvos are from Sinai, this may apply only to the general rules of mitzvos but not to their details. However, since the Sabbatical year is not repeated there except in the hint of "Suspend (every creditor's hand from his loan to his neighbor)" (Devorim 15:2), if so, its general rules and details must all have been said at Sinai. If so, why does the verse here [superfluously] say "Mount Sinai"? It must be to teach us that every utterance which was prophetically said to Moshe, that all of them were from Sinaiùtheir general rules and their specifications. And [the Sabbatical year] is an example that applies to the entire Torah.
בהר סיני וגו׳ – צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו, והגם שרבותינו ז״ל אמרו (תורת כהנים) כי ללמד בא שכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדיין יש מקום לשאלתינו למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק ולא במצוה ראשונה או אחרונה, ואולי כי לצד שהזכיר מתנת הארץ דכתיב אשר אני נותן דקדק לומר בהר סיני, לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקיבלו בו היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה׳ את הארץ.
עוד על פי מאמר הגמרא מסכת עבודה זרה (כ׳.) ופסקו רמב״ם בפרק ג׳ מהלכות זכיה וזה לשונו אסור לתת לעכו״ם מתנת חנם ע״כ ואם כן ישראל קודם שקבלו התורה דינם כעכו״ם ואחר קבלת תורה יכול ליתן להם, לזה אמר בהר סיני שבזה יוכל לומר אשר אני נותן לכם, ובזה נתישב גם כן למה הוצרך לומר אשר אני נותן כי פשיטא כי הוא הנותן ואין אחר לטעות בו, ותמצא שבפרשת קדושים (לעיל י״ט כ״ג) אמר כי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו׳ ולא הוצרך לומר בה סימן, אלא שנתכוון למה שכתבנו, ומעתה יתיישב למה בחר ה׳ ללמד בנין אב זה לכל התורה בפרשה זו ולא בפרשה אחרת.
בהר סיני, at Mount Sinai. We need to know why the Torah found it necessary to mention that this legislation was revealed at Mount Sinai. While it is true that our sages in Torat Kohanim explain that this is merely a reminder of the fact that all the commandments were given to Moses at Mount Sinai, both in general terms as well as in all their details, this does not answer the question why the Torah selected this commandment to remind us of that fact. It would have made much better sense to state this fact either when relating the first or the last of the Torah's commandments. Perhaps the fact that here God describes His gift to the Jewish people, the land of Israel, prompted Him to remind the people that the gift of the land was conditional on the people observing the commandments they had accepted at the time they stood at Mount Sinai and received the Ten Commandments. The present tense, i.e. אשר אני נותן ties the gift to Mount Sinai where the Israelites undertook to keep the Torah.
Another reason may be related to a statement we find in Avodah Zarah 20 and considered as binding by Maimonides in chapter 3 of his treatise called Zechiyah. Here is what Maimonides writes: "It is forbidden to give a gift to a pagan (unless it is in return for services rendered)." We must remember that prior to acceptance of the Torah by the Jewish people they themselves were legally in the category of pagans, i.e. God could not legally make a gift of the land of Israel to the Jewish people until they offered some value in return. He could only give the land of Israel to them after the revelation at Mount Sinai. God alluded to this when the Torah mentioned Mount Sinai as the reason for "the land which I am about to give to you." This also answers the question why God had to say: "which I am giving to you." There was never any doubt that it was God from whom we would receive this gift so that we could have erred if the Torah did not repeat it. You will note that in Leviticus 19,23 where the Torah legislates about the ערלה restrictions the subject is introduced as follows: "when you come to the land and plant fruit-bearing trees, etc." In that instance the Torah did not mention who gives the land to the Israelites, etc. This supports our theory about why God selected the example of our verse to teach us that the gift of the land of Israel is tied to the experience at Mount Sinai.
וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר – פירש רשב״ם ז״ל ״בהר סיני, קודם שהוקם אהל מועד״ [עכ״ל]. אבל מקרא שאינו צריך הוא. מה לי אם נאמרה בסיני או באהל מועד? ואין שמיטה מצוה שהיתה צריכה להם במדבר, וכל שכן שלא נהגה קודם שהוקם אהל מועד, שהוצרך לומר שכבר נאמרה בסיני. ועל כן אמרו רבותינו בתורת כהנים ״מה ענין שמיטה להר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני!״. כלומר שאין ענין לשמיטה שהיתה צריכה שתצטוה מיד בהר סיני. ועוד, אילו לא נאמר מהר סיני, היינו יודעים שנאמרה שם, שהרי כל המצות נאמרו בהר סיני כדאמרינן בזבחים (קטו, ב). והשיבו1 ״אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מהר סיני, אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני״. כלומר שמיטה נאמרו כללותיה בפרשת משפטים ״והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתך״ (שמות כג, יא). ועוד ״ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות״2 (שם לד, כא), וכאן חזר לומר פרטים בשמיטה ויובל והדינין התלוין בהם, ואמר שנאמרו בהר סיני. ללמדך שכל המצוות שנאמרו בסיני על דרך כלל, שנכתבו כלליהן בתורה, גם הפרטים שלהן נאמרו, אלא שנמסרו למשה פה אל פה. ש״כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא״,3 וכן המצות שנאמרו מאהל מועד ובערבות מואב על דרך כלל, ונכתבו כללותיהן בתורה, גם הן נאמרו פרטיהן בנבואה למשה, וזו היא תורה שבעל פה, שעל כרחך אמרם [של חז״ל] ״והלא כל המצות״, ענינו רוב המצות. שאם תאמר כולן, הרי פסח שני, והרי פרשת נחלות, שהוצרך לשאול את פי ה׳. אלא בא ללמד על המצות שנאמרו בסיני ובאהל מועד ובערבות מואב, שנאמרה כל אחת עם פרטיה.
1. בתורת כהנים.
2. לפי רבי עקיבא (ראש השנה ט, א) מדובר כאן בחריש ובקציר של השנה הקודמת לשמיטה, בסוף השנה ההיא.
3. לפי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן (דברי רבי ישמעאל).
בהר סיני – ענין שמיטה נאמר בדרך כלל בפרשת משפטים, והשביעית תשמטנה וכו׳, ועוד בחריש ובקציר תשבות, וכאן חזר לומר פרטים בשמיטה ויובל, ולכן הודיע שנאמרו גם פרטים אלה בהר סיני, ללמדנו שכל המצות שנאמרו בסיני על דרך כלל, שנכתבו כלליהן בתורה, גם הפרטים שלהן נאמרו בסיני, אלא שנמסרו למשה פה אל פה, וכן המצות שנאמרו מאהל מועד ובערבות מואב על דרך כלל, ונכתבו כללותיהן בתורה, גם הם נאמרו פרטיהם בנבואה למשה, וזוהי תורה שבעל פה:
בהר סיני – מה שמטה נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני (ת״כ), פי׳ רמב״ן שמטה נאמרו כללותיהן מסיני דכתיב בפ׳ משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו׳ ואלו דיני השמטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה זאת, ובסוף הענין כתיב (כ״ז ל״ד) אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ובפרט והכל מסיני (וע״ש מה שטען על פירש״י בזה), ולהטעים דברי הת״כ יותר שמעתי כי הנראה ברור שמפרשה זו עד פ׳ ערכין (בחקותי כ״ז) הכל דבור אחד הוא, כי משם ואילך הוא דבור חדש לכן התחיל שם וידבר ה׳ אל משה וגו׳, ובאמת בדבור זה מכאן עד פרשה ערכין בעניני שמטה ויובל מדבר, ומזה הענין עצמו שליחות העבדים וחזרת הקרקעות ביובל, ואחר כך נאמרו התוכחות הבאות על עברת השמטה כדכתיב כל ימי השמטה תשבות, ובגמר התוכחות אמר (בחקותי כ״ו מ״ו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה׳ בהר סיני, חשב שלש ענינים, חקים, הם השמטה והיובל, והן אם בחקותי תלכו, פי׳ רב״ח בחוקת השמטה והיובל. והמשפטים, הם התוכחות והעונשים שנזכרו בפרשה, כענין לעשות בהם משפט (תהלים קמ״ט) שענינו עונש, וכמו נכונו ללצים שפטים. והתורות, פי׳ בת״כ שתי התורות אחת בכתב ואחת בעל פה. ועליהן אמר אשר נתן ה׳ בהר סיני, הנה מבואר שענין השמטה נאמרו כללותיהן בסיני על זה אמר אלה החקים, וכן פרטי׳ ודקדוקי׳ על זה אמר והתורות.
פסוקי הסיום של הפרק הקודם מלמדים אותנו שה׳ הוא המקור לכל משפט; אישיות ה׳ היא היסוד לכל המשפטים המסדירים את זכויות בני האדם, והנוגעים לדברים שבני האדם מציינים כרכושם. פרק זה עוסק בתחום הצר יותר של משפט עבודת האדמה, והוא מלמד אותנו שארץ ישראל וכן כל אדם מישראל ורכושו, קנויים לה׳ לבדו; ועל יסוד עיקרון משפטי זה, הוא מפתח מערכת מצוות לתחום עבודת האדמה, בני האדם עצמם, ורכושם. שביעית ויובל; גאולת קרקע, בתים ועבדים; דיני ריבית – כל אלה הם מסקנות הגיוניות הנובעות מעיקרון משפטי אחד: ישראל וארצו קנויים לה׳, אשר לו הבעלות היחידה האמיתית עליהם.
מצוות אלה פותחות בפסוק: וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר, המתפרש בתורת כהנים כך: ״מה ענין שמטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני״.
דגש זה על ״סיני״ כמקור לא רק למצוות אלא גם לפרטיהן, והעובדה שהתורה אומרת זאת דווקא כאן בהקשר למצוות שמיטה, יכולים להתבאר על פי סמיכות מצוות שמיטה לפרשת המגדף.
שכן דווקא בפרשת המגדף אנו פוגשים בדבר ההפוך: לכל היותר, הכלל של המצווה נאמר בסיני, אולם פרטותיה ודקדוקיה לא היו ידועים כלל; וכאשר התרחש המעשה, היה צורך לבקש מאמר מיוחד מאת ה׳: ״ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה׳ ״ (לעיל כד, יב). מהותה של מצווה זו והנושא שלה [הלא הוא ה׳], ראויים לציון מיוחד – בפרט כאשר משווים אותם לשמיטה ולנושא שלה! העבירה שנידונת בפרק כד היא העבירה החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת, והנושא של העבירה הוא ״האחד היחיד״ אשר אינו תלוי בזמן ובמקום, הוא מצוי בכל מקום ובכל זמן, כך שכל אחד יכול לחטוא כלפיו בכל עת היכן שיהיה.
משום כך היה מקום לטעון: אם אפילו מצווה כזו הנוגעת לברכת ה׳ לא נתגלתה במלואה בסיני, אלא רק כשהתעורר הצורך המעשי לכך, על אחת כמה וכמה צריך להיות כך לגבי שמיטה וכדומה. הרי סוף כל סוף, כאשר ניתנה לראשונה מצוות שמיטה – ובמשך שנים רבות לאחר מכן – לא שכן ישראל על אדמתו, כך שעצם נושא המצווה עדיין לא היה קיים. גם בתקופות מאוחרות יותר, לא תהיה הארץ לישראל במשך מאות ואולי אף אלפי שנה. מדוע יעלה אדם בדעתו שמצווה כזו נתגלתה בסיני בשלמותה – בכללותיה ובדקדוקיה?!
לפיכך מדגישה התורה – דווקא בפרשת שמיטה ויובל הבאה לאחר פרשת המגדף – שאף על פי שבמקרה של מגדף היו צריכים לבקש מה׳ הוראות מפורטות לקיומה המעשי של המצווה, כשהיה צורך בכך, הרי שפרטי ודקדוקי כל שאר המצוות, לרבות המצוות הנוהגות רק בזמנים ובמקומות מסוימים, כגון שמיטה, נתגלו במלואן בסיני.
נותר לנו לבאר מדוע נשתנה איסור ברכת ה׳ משאר המצוות; שכן פרטיו לא נתגלו בסיני, והאיסור עצמו נרמז רק על ידי שנכלל במצוות ״אלקים לא תקלל״ (שמות כב, כז). הטעם לכך נובע כנראה מחומר העוון (רנ״ה וייזל מציע כן בפירושו). התורה לא רצתה להזכיר את האפשרות שייעשה כדבר הזה בישראל. ואכן הוא נעשה רק על ידי אחד שדם מצרי השפיע על אופיו.
בהר
[א]
וידבר ה׳..בהר סיני – הנה בזבחים (דף קטו:) פליגי ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא. שר׳ ישמעאל סבירא ליה דכללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד. ור׳ עקיבא סבירא ליה דכללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשלו בערבות מואב. טעמם, דמצאנו מצות רבות שנאמרו בסיני, ומצות שנאמרו באהל מועד (כמו כל ספר תורת כהנים), ומצות שנאמרו בערבות מואב (כמו בפ׳ מסעי וכל ספר משנה תורה), ומצות שנאמרו בשנים או שלשה מקומות. ודעת ר׳ ישמעאל שבסיני נאמרו רק הכללים ודעת ר׳ עקיבא שנאמרו שלשה פעמים. ובסוף פר׳ הקרבנות (בפ׳ צו) (ויקרא ז, לז-לח) סיים ״זאת התורה לעולה...אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני..ביום צוותו... להקריב... במדבר סיני״. ופירושו לר׳ ישמעאל, שכללות הקרבנות צוה ״בהר סיני״ וזאת התורה בפרטיו נאמר ״במדבר סיני״, דהיינו באהל מועד. ודעת ר׳ עקיבא שפירושו שנאמרו בהר סיני למשה ונשנה במדבר סיני לאמרה לישראל בשעתה, וכן דעת הספרא שם כר׳ עקיבא כמו שבארנו שם. ובסוף התוכחה (ויקרא כו, מו) סיים ״אלה החוקים... אשר נתן ה׳..בהר סיני״ וכן סיים בסוף הספר ואמר בספרא (בחקתי סוף פרק ח וסוף הספר) מלמד שכולם נתנו בכל דקדוקיהם מסיני, וזה כשיטת ר׳ עקיבא. אולם משם לא נוכל להכריע, כי יש לפרשו שמצוות אלה נאמרו בסיני כמו כמה מצוות שנצרכו אז בשעתן ועל כן נאמרו בכל פרטיהם, כי נהגו תיכף. או שנפרש שמה שכתוב שצוה אותם בהר סיני היינו כלליהם נאמרו בסיני ופרטיהם באהל מועד. והספרא מכריע זה ביחוד ממצות שמיטה שמצוה זו נאמרה בכללות בהר סיני (בפר׳ משפטים) ״והשביעית תשמטנה ונטשתה״, ואם כן יקשה לענין מה אמר פה שנאמרה בהר סיני? אם מפני שהיה מצוה לשעתה כמצוות שנאמרו בכל פרטיהם מפני שנצרכו תיכף, על זה שואל מה ענין שמיטה אצל הר סיני?, הלא לא התחייבו בה עד לאחר כ״א שנה שנכנסו לארץ ישראל. ואם ללמד שהכללות נאמרו בסיני, ופירוש מה שכתוב ״בהר סיני״ ששם נאמרה בכלל, הלא זה נאמר בכל המצות. ועל כרחך בא ללמד שמה שכתב בפ׳ משפטים ״והשביעית תשמטנה״ לא נאמרה בכלל לבד רק אמרה בכל הפרטים והדקדוקים כמו שנכתב פה וחזר ואמר בסוף הענין שהוא הדין שכל המצות היו כן, אף שלא הוצרכו לשעתן, ונלמדו ממ״ש כן בשמיטה. ובמה שכתבנו נסתלק כל מה שהקשו הרא״ם והקרבן אהרן במשנה זו וקרוב לזה ברמב״ן. ועיין עוד ברמב״ן דברים ערבים על סידור הפרשיות, צוף דבר אמרי נועם.
בהר סיני1 לאמר – דכל פרשיות שבתורת כהנים2 היו הדברות באהל מועד,3 ואע״ג שבסיני נאמרו גם כן למשה,4 בכל זאת לא נדברו הפרשיות5 שיאמר אותם לישראל עד בואו לאהל מועד.6 אבל פרשה זו עד סוף פרשת בחוקותי דמסיים ״בהר סיני״ נאמרה ונדברה בסיני7 – ״לאמר״ – לישראל,8 וגם משה אמרן לישראל אז,9 וכמו שכתבתי (שמות כד,ג) בשם המכילתא. ובמסכת סוטה (לז,ב) ידוע אשר ברכות וקללות נאמרו בסיני10.
{ופירוש ׳כללות ופרטות׳ שהביא רש״י, הוא, משום דהמקרא ״והשביעית תשמטנה ונטשתה״ (שמות כג,יא) גם כן נדבר בהר סיני, אלא שלא פירש בפרטות כמו בפרשה זו,11 והיינו ׳כללות12 ופרטות׳.13 מה שאין כן דיני קרבנות לא כתיב אלא כללות (שמות כ,כ) ״וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך״, אבל הפרטות כתב באהל מועד.14 ולמדנו משביעית שגם קרבנות נאמרו למשה בסיני,15 אלא שלא נצטוה ללמד לישראל אלא באהל מועד.16}
1. שאלת רש״י ׳מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני׳... כאשר הוא מתלבט כיצד להתאים את דרשת התורת כהנים בשם רבי עקיבא עם פשוטו של מקרא. ועיין גם ברמב״ן המשמש יסוד ומקור לדברי רבינו להלן (יצויין כי האברבנאל הבין אחרת את דברי הרמב״ן).
2. כלומר, בחומש ויקרא.
3. וכפי שיוגדר מיד להלן בדברי רבינו.
4. במסגרת ׳כלליה דקדוקיה ופרטיה מסיני׳.
5. של כל חומש ויקרא (פרט, כאמור מיד לאלה של פרשות בהר–בחוקותי).
6. בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳ (מדור א׳ פרק 5 ב׳) עסקנו בהרחבה ביסוד האומר כי תהליך העברת תורה שבעל פה (שניתנה כלליה דקדוקיה ופרטיה למשה בסיני) אל מתכונתה הסופית והקבועה (תורה שבכתב עם תורה שבעל פה) נקבע כאשר נצטוה משה ללמד לבני ישראל את אשר למד כבר בסיני מפי הגבורה. שם הראינו כי יסוד זה מצינו אצל הרמב״ן, גור אריה והחזון איש.
7. למשה.
8. כך ש׳המגילה׳ הראשונה (׳מגילה מגילה ניתנה׳ – גיטין ס,א) כללה את עשרת הדברות עד פרשת משפטים (׳מה עליונים מסיני אף אלה מסיני׳) וכן בהר–בחוקותי (״בהר סיני״). הפירוש ב׳מה עליונים מסיני׳ (לפי המהר״ל) הוא שכשם שעשרת הדברות נאמרו כבר אז על ידי משה לבני ישראל, כך ביחס אל פרשת משפטים, כאשר עתה ניתוספו פרשיות בהר (עניני שמיטה) ובחוקותי (ברכות וקללות).
9. בסיני.
10. ועיין בספר ׳אמרי חן׳ (חלק ג׳ עמ׳ ק״ו) על דברי רבינו שכתב: וכן כתב החזון איש בסימן קכ״ה ס״ק ב׳... עיין שם שהאריך בענין.
11. שאף היא ניתנה בסיני על ידי משה לבני ישראל. כך שעל שמיטה אפשר בהחלט להוכיח מן הפסוקים שכלליה (פרשת משפטים) ופרטיה (פרשת בהר) ניתנו על ידי משה לבני ישראל במסגרת ה׳מגילה׳ ההיא. בזה פתר רבינו את בעיית מפרשי רש״י שהתלבטו מנין לרש״י שמצות השמיטה ניתנה גם כלליה וגם דקדוקיה ״מסיני״.
12. בפרשת משפטים.
13. בפרשתנו.
14. בפרשות ויקרא–צו השייכות לאהל מועד ולא ל״הר סיני״.
15. כך שמשמעות ׳נאמרו׳ בשתי צלעות המאמר המובא ברש״י בשם רבי עקיבא, שונה: ברישא של הפסוק הכוונה שנאמרו מה׳ אל משה וממשה אל בני ישראל, בעוד בסיפא הכוונה רק לזה שנאמרו מפי ה׳ אל משה.
16. בזה עונה רבינו על שאלת ה׳מדוע׳, מדוע דוקא מצות שמיטה נבחרה להיות המלמדת על כלל המצוות שכולם נאמרו מסיני. ע״פ רבינו (עדין) יש הבדל בין מצות שמיטה לשאר המצוות בענין של לימוד משה את המצוה לבני ישראל.
בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה מסיני, אף כל המצות נאמרו כללותיהם ופרטיהם מסיני.1 (תו״כ)
1. השמיטה נאמרו כללותיה בפ׳ משפטים ששם נסמך על הפרשה שבשם הנאמרה בסיני, ופרטותיה כאן וכתיב בה סיני, וגילתה התורה פעם אחת ענין זה להורות על כל התורה. ואתיא דרשה זו כר׳ עקיבא בזבחים קט״ו ב׳ דכללות ופרטות נאמרו בסיני ולא כר׳ ישמעאל דכללות נאמרו בסיני ופרטיות באוהל מועד.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.