1. דאסור לחרוש ולזרוע בשנת השמיטה משהגיע אחד בתשרי.

2. ושם יתבאר דשנת העולם נחשב מחודש תשרי, יעו״ש.

3. ר״ל דאם היה אומר ובשביעית היה במשמע שנה דידיה שלא כלה עד שמינית, אבל כשכותב בשנה השביעית כלתה השנה בר״ה. וטעם המספר שלשים יום בזה מבואר בר״ה י׳ ב׳ דמדיום אחד בחודש חשוב חודש כדכתיב באחד לחודש, ממילא שלשים יום בשנה חשוב שנה, יעוי״ש, ולפנינו בפ׳ נח בפסוק ויהי באחת ושש מאות בראשון באחד לחודש.

4. בנות שוח הם מין תאנים לבנות הגדלות מג׳ שנים לג׳ שנים, והוי שביעית שלהן שנה שניה של שמיטה, דפירות שחונטים בשביעית אין נגמר בישולן עד שנה שניה של שמיטה שהיא ג׳ לחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבתר חנטה אזלינן, ועיין פ״ה מ״א דשביעית.

5. דשבת בראשית נקרא סתם שבת, יען כי גם יוהכ״פ ויו״ט נקראים שבת כדכתיב בהו שבתון. ואמר בזה דכמו דשבת בראשית ענינו עדות לה׳ ששבת בשביעי, כך שביתת הארץ היא ג״כ עדות לה׳ כי לו הארץ, ועי׳ מש״כ בפ׳ משפטים.

6. הזמירה נקראת מחתך ענפים יבשים של גפן, ודרכו של זומר לצמוח פרי כזורע, והבצירה בענבים הוי כקצירה בתבואה ושניהם חותכין. וא״כ קשה למה כתבה רחמנא תרווייהו וכרמך לא תזמור ואת ענבי נזיריך לא תבצור.

7. ר״ל עיקר עבודת האדמה הם זריעה וקצירה, וכל יתר העבודות נקראים תולדות, כמו זמירה ובצירה וניכוש ועידור וכיסוח וקירסום ופסגון והשקאת זרעים ועוד, ומדפרט הכתוב רק זמירה ובצירה בא ללמדנו שרק על אלה התולדות לבד חייב ואתולדות אחרות כגון הני שחשבנו אינו חייב. וטעם הדבר צ״ל משום דזמירה ובצירה הם יותר קרובים בתכונתם לתכונת זורע וקוצר, וכמש״כ באות הקודם.
ודע שכתב הרמב״ם בפ״א ה״ג משמיטה וז״ל, וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב, לומר לך, על ב׳ תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות, כיצד, המבריך או המרכיב או הנוטע וכו׳ מכין אותו מכת מרדות, עכ״ל. מבואר מפורש מדבריו דמפרש דמ״ש בגמ׳ אאחרנייתא לא מחייב – אין הפי׳ דרק אתולדות אחרות לא מחייב אלא בכלל על עבודות אחרות ואפי׳ הן אבות לבד זריעה וקצירה וזמירה ובצירה.
ולא אדע ההכרח לפי׳ זה, והלא לפי פשטות הלשון אהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב משמע רק אתולדות אחרות אבל לא על אבות, וגם הסברא חיצונית לא תסכים לזה, דזמירה שהיא רק גרם לצמיחת האילנות אסורה מדאורייתא ולוקין עליה, ונוטע ומבריך וכו׳ מכין אותו רק מכת מרדות, והוא דבר פלא.
גם מפשטות לשון הגמ׳ בגיטין נ״ג ב׳ הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובשביעית יעקר, ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, הרי מבואר מפורש דס״ל להגמ׳ דנוטע הוי מדאורייתא, ובכן דברי הרמב״ם צ״ע רב.
והנה בכלל העבודות שאין חייבין עליהן מלקות הוי גם חרישה, כמבואר. ואף שבסוגיא שלפנינו מחלוקת תנאים בזה, בכל זאת קיי״ל דאין לוקין. ולכאורה קשה טובא בזה ממשנה דמכות כ״ב ב׳ יש חורש תלם אחד וחייב עליו מלקות משום שמונה לאוין, וחשיב שם אחד מהן שחורש בשביעית. וראיתי ברש״י פסחים מ״ז ב׳ שכתב בענין משנה זו דחרישה זו אינה לתכלית זריעה אלא לכסות את הזריעה, ובאופן זה הוי החרישה תולדה דזורע, עכ״ל. וכפי הנראה כתב כן לאוקים מתניתין אף למ״ד אין לוקין על חרישה, אבל עם כ״ז הדבר קשה מאד, שהרי מפורש אמרי׳ כאן דרק אתולדות אלו שמפורשין בקרא לוקין, והיינו רק על זמירה וקצירה, אבל אתולדות אחרות לא מחייבי, וא״כ אפילו אם נימא דאיירי בחרישה כזו שהיא תולדה דזורע ג״כ אין לוקין עליה.
ותוס׳ בפסחים שם כתבו וז״ל, דאיירי בחורש ומחפה, דמחפה חייב משום זורע, עכ״ל. ולכאורה אינו מבואר מה הוסיפו על דברי רש״י, ואין דרכן לפרש דברים פשוטים שמבוארים ברש״י, ולפי מש״כ י״ל דקשה להו בדברי רש״י כמו שהערנו, דאפי׳ אי הוי חרישה תולדה דזורע ג״כ אינו לוקה, ולכן הוסיפו הם דלא איירי בחרישה כזו שחיובה משום תולדה דזורע, היינו חרישה על מנת לכסות הזריעה, אלא בחרישה כזו דהוי זורע ממש, והיינו בחורש ומחפה דחייב משום זורע.
ודברי רש״י צריך תלמוד, אם לא דנימא כדי ליישב דבריו, דמפרש כוונת לשון הגמרא במו״ק כאן, אהני תולדות מחייב, שאין הכונה רק על מעשה זמירה ובצירה לבד שהם תולדות דזורע, אלא ר״ל אהני תולדות דזורע, ופרט רחמנא זמירה ובצירה להורות שחייבים על תולדת זורע בכלל, וממילא חייבים גם על חרישה כזו שהיא תולדה דזורע, וכגון שחורש כדי לכסות הזריעה, וכמש״כ רש״י, ולפי״ז יתישבו דבריו בפסחים. אבל לא ידעתי אם אפשר לפרש כן דברי הגמ׳ בהחלט, והמעין היטב בסוגיא ימצא מקום לפלפל בפי׳ זה, ואין להאריך עוד.