Vayikra 25 – ויקרא כה‏ – Mikraot Gedolot

לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה קל״ה. מפסוקים אחרים – סמ״ג מצוות עשה קמ״ז, ספר החינוך קי״ב

[ב*] ואמרת אליהם, לדורות. (לקח טוב)

[ג] ¹כי תבאו אל הארץ, תנא דבי ר׳ ישמעאל הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן לאחר ירושה וישיבה, (גבי מלך כתיב, (דברים יז, יד) כי תבא אל הארץ וגו׳ וירשתה וישבתה בה) אף כל לאחר ירושה וישיבה. (קדושין לז:)

[ד] ²כי תבאו אל הארץ... ושבתה הארץ, תנו רבנן, שלשה דברים ניתנו לישראל על תנאי, ואלו הן, מלכות בית דוד, ובית המקדש, וארץ ישראל. מלכות בית דוד דכתיב (תהלים קלב, יא-יב) נשבע ה׳ לדוד אמת אם ישמרו בניך בריתי, כיון שבאו תולדותיו וקלקלו בטלה מהן המלכות. בית המקדש דכתיב (מלכים-א, ו, יב) הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקתי, וכיון שקלקלו חרב. ארץ ישראל דכתיב (תהלים קה, מד-מה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, זו תורת שביעית וכו׳, הא לפי שמצות שביעית חמורה כל כך אמר הקב״ה למשה לך ואמור להן לישראל שלא הכנסתי אותן לארץ ישראל אלא על מנת שיקבלו עליהן מצות שביעית, מנין ממה שקרינו בענין, וידבר ה׳ אל משה בהר סיני דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה׳. (מדרש הגדול)

[ה] ³כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳, בוא וראה שרצה הקב״ה בישראל ונתן להם ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים (ירמיה ג, יט), אמר הקב״ה זרעו שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם, לא בחרבך ולא בקשתך אלא אני נותן אותה לכם, והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר (ויקרא כו, לה) כל ימי השמה תשבות, וכמה טובות איבדו ישראל, עד יערה רוח ממרום, עד ישוב עד יכונן עד ישים את ירושלים תהלה בארץ. (מדרש אגדה)

[ו] ושבתה הארץ, תניא המנכש עם הכותי בחסיות (דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים) וכו׳, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר אם ישראל חשוד על השביעית, למוצאי שביעית מותר (לאכול אותן עלים שגדלו בשמינית, דודאי גידוליהן רבין על עיקר איסור המעורב בהן) וכו׳. לימא תיהוי תיובתא דר׳ יוחנן ודר׳ יונתן (דאמרי אין מעלין), אמר רבי יצחק שניא שביעית הואיל ואיסורא על ידי קרקע (כדכתיב ושבתה הארץ. ר״ן) בטילתה נמי על ידי קרקע (מה שאין כן ערלה דחסרון זמן גרם לה איסורא וכלאים נמי תערובת הוא דקא גרים). (נדרים נח:)

[ז] ⁴ושבתה הארץ שבת לה׳, ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם (שמות כד, ז), אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם, רבי יוסי ברבי אסי אומר מתחלת בראשית ועד כאן, רבי אומר מצוות שנצטוה אדם הראשון ומצוות שנצטוו בני נח ומצוות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצוות כולן, רבי ישמעאל אומר בתחלת הענין מה הוא אומר ושבתה הארץ שבת לה׳ שש שנים תזרע שדך וגו׳, שמיטים ויובלות ברכות וקללות, בסוף הענין מה הוא אומר אלה החקים והמשפטים והתורות וגו׳ (להלן כו, מו) אמרו מקבלין אנו עלינו כיון שראה שקבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם, שנאמר (שמות כד, ח) ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, אמר להם הרי אתם קשורים ענובים תפוסים, מחר בואו וקבלו עליכם המצוות כולן, רבי יוסי ברבי יהודה אומר בו ביום נעשו כל המעשים. (מכילתא יתרו מס׳ דבחדש פ״ג)

[ח] ⁵ושבתה הארץ שבת לה׳, א״ר לוי את מוצא דברים הרבה ברא הקב״ה בעולם ובירר לו אחד מהם, ברא ז׳ ימים ובחר הקב״ה בשבת וכו׳, ברא שנים ובירר לו אחד מהם שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳. (במדב״ר פ״ג-ח)

[ט] ⁶ושבתה הארץ שבת לה׳, הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית, ר״ז בשם ר׳ יוחנן ושבתה הארץ שבת לה׳, דבר שהוא לה׳ שביעית חלה עליו. (ירושלמי פאה פ״ז ה״ז)

1. ראה תו״כ כאן, וערכין יב: שלא מנו שמיטין ויובלות אלא לאחר י״ד שנה שכבשו ושחלקו, ובתו״ש משפטים פכ״ג אות קלד. – רמב״ם הל׳ שמיטה פ״י ה״ב: ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו. ושבע שנים עשו בכבוש הארץ ושבע שנים בחילוק, נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מר״ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה התחילו למנות, ועשו שנת עשר וחמש מאות ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקדשו שנת החמישים, שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ.

2. ראה מכילתא יתרו מס׳ דעמלק ספ״ב.

3. וכעי״ז בלקח טוב כאן.

4. ילקו״ש ח״א רמז רעט, וראה תו״ש משפטים פכ״ד אותיות נ,נא.

5. תנחומא במדבר יז, תנ״י שם כ, ילקהמכ״ת ח״א קסג:, ילקו״ש ח״א רמז תרצא, וח״ב רמז צד, תתפח.

6. ירושלמי פסחים פ״ד ה״ט, תוספתא פאה פ״ג הכ״א.

[ב]

״כִּי תָבֹאוּ״ – יָכֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן?

תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֶל הָאָרֶץ״, אֶל הָאָרֶץ הַמְיֻחֶדֶת.

יָכֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעַמּוֹן וּמוֹאָב?

תִּלְמֹד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם״, לֹא עַמּוֹן וּמוֹאָב.

מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דַּאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן וְתַשְׁמֵיט אַרְעָא שְׁמִטְּתָא קֳדָם יְיָ.

Speak with the children of Israel, and say to them: When you have entered into the land that I will give you, the land shall have rest by an intermission (shemet shemittha) before the Lord.

פרשת בהר

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה׳

מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא דַּאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן וְתַשְׁמֵיט אַרְעָא שְׁמִיטְתָא קֳדָם ה׳

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ – וְתַשְׁמֵיט

א. פועל שָׁבַת המתייחס לשביתת שַׁבָּת מתורגם ״נוח״ לשון מנוחה, כגון ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת״ (שמות לד כא) ״וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תְּנוּחַ״, וכשהוא מתייחס לשנה השביעית מתורגם בפועל ״שמט״ כבפסוקנו ״וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ״ – ״וְתַשְׁמֵיט אַרְעָא״. ואף על פי שפועל שָׁבַת משותף לשני הפסוקים, ההבחנה באה בהתאם לעיקרון קבוע בת״א: בתרגומי הלכה שומר אונקלוס על מונחים הלכיים השגורים בלשון חז״ל.⁠¹ מכיוון שאצלם משמש פועל ״שמט״ להשמטת קרקע, כגון ״חיה רעה באה לעולם... ועל השמטת הארץ״ (אבות ה ט), תפס גם אונקלוס לשון ״שמט״ אף על פי שבמקרא הוא בפועל ״שבת״.⁠²

מדוע תרגם פועל יוצא כפועל עומד?

ב. הקשה יא״ר: מדוע תרגם ״וְשָׁבְתָה״ – פועל עומד מבנין פָּעַל – באמצעות ״תַּשְׁמֵיט״ שהוא פועל יוצא מבנין אַפְעֵל (המקביל להִפעיל)? וכן תרגם ״אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ״ (ויקרא כו לד) אף הוא פועל עומד – ״בְּכֵין תַּשְׁמֵיט אַרְעָא״, כפועל יוצא³? עוד הקשה על תרגום ״כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה״ (ויקרא כו לה) ״כָּל יוֹמִין דִּצְדִּיאַת תַּשְׁמֵיט יָת דְּלָא שְׁמַטַת״. והרי תִּשְׁבֹּת וגם שָׁבְתָה הם פעלים עומדים, ומדוע תרגם תִּשְׁבֹּת ״תַּשְׁמֵיט״ כפועל יוצא, אבל ״אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה״ – ״יָת דְּלָא שְׁמַטַת״ כפועל עומד (ולא: דְּלָא אַשְׁמֵיטַת)? והניח בצ״ע.

ונראה שפועל ״שמט״ הכריחו לכך: ניתן לומר על הארץ שהיא ״שובתת״ (נחה) כפועל עומד וזהו ״ושבתה הארץ״. אבל מכיוון שאונקלוס מתרגמו בפועל ״שמט״ שהוא פועל יוצא, לא יכול היה לתרגם ״וּשְׁמִיטַת אַרְעָא״ (ותעזוב הארץ) מבלי לציין את המושא. את חסרון המושא פתר אונקלוס בהמירו פועל עומד ביוצא, כי בתרגום ״וְתַשְׁמֵיט אַרְעָא״ (שהוא כמו ״וְתַעֲזִיב הארץ״ פועל יוצא), מובן לשומע שהארץ משמטת את פירותיה. גם בלשון חז״ל ״שמט״ משמש כפועל יוצא: ״שביעית משמטת את המלוה״ (ולא ״שומטת״, שביעית י א). אבל בפסוק ״כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה״, מכיוון שפירש ברישא שהוא פועל יוצא לא הוצרך לחזור ולתרגם כן בסיפא, ולכן תרגם ״כָּל יוֹמִין דִּצְדִּיאַת תַּשְׁמֵיט יָת דְּלָא שְׁמַטַת״ (תַּשְׁמִיט את אשר לא שָׁמְטָה).⁠⁴ כנגד זאת ״וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ... וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה״ (שמות כג י-יא), מכיוון שהמושא ״ארצך״ נזכר בפסוק, תרגם בתרגום מילולי: ״וּשְׁבִיעֵיתָא תִּשְׁמְטִינַּהּ״ (תשמוט אותה, את הארץ).

שַׁבָּת לַה׳ – קֳדָם ה׳

ג. רק בשבת, בין שבת בראשית ובין שבת הארץ, נאמר הביטוי ״שבת לה׳⁠ ⁠⁠״ ולא ״לכם״. עמד על כך רמב״ן כאן:

כל השבתות גם המועדים לשם ה׳ הן ולא יאמר באחד מהם ״לה׳⁠ ⁠⁠״, אבל אמר (ויקרא כג כד) ״יהיה לכם שבתון״ ואמר ביום הכפורים (ויקרא כג לב) ״שבת שבתון הוא לכם״. ולשון הברייתא בתורת כהנים: שבת לה׳ – כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה׳.

רמב״ן מפרש שינוי זה על דרך הקבלה. אבל אונקלוס מסלק את הלמ״ד בתיבת לַה׳ העלולה להתפרש כלמ״ד התכלית וכאילו הקב״ה זקוק לשמיטה. להרחקת רעיון זה תרגם ״קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, לומר שהשמיטה היא ״לפניו״ בלבד ולא לצרכו. וכן ״שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ד) ״דְּתַשְׁמֵיט קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״. כיוצא בזה תרגם ״וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות כ ט) ״וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״.

1. כגון ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג) המתורגם ״לָא תְבַעֲרוּן״. ואף על פי ששם מתבקש לתרגם ״לָא תַדְלִיקוּן״ – תרגומו מיוסד על לשון חז״ל באבות המלאכות ״המכבה והמבעיר״ (שבת ז ב) וראה שם דוגמאות נוספות.

2. כך תרגם גם בשמיטת כספים: ״וזה דבר השמטה שמוט״ (דברים טו ב) ״וְדֵין פִּתְגָּם שְׁמִיטְתָא דְּיַשְׁמֵיט״, אבל שם הוא התרגום המילולי כלשון המקרא. ״שמט״ שבלשון חז״ל (ולא ״שבת״) מיוסד על ״והשביעת תשמטנה ונטשתה״ (שמות כג יא). על תרגום פועל ״שבת״ עיין ״וישבת״ (בראשית ב ב) ״ונח״ ולקמן ״והשבתי״ (ויקרא כו ו) ״ואבטיל״.

3. יצויין כי מלשון המקרא ״ושבתה הארץ״ בפועל עומד, למד הרמב״ם כי שמיטה היא חובת קרקע: ״שתשבות הארץ בשנה השביעית ממלאכתה״ (ראש הלכות שמיטה ויובל).

4. ראה ״באורי אונקלוס״ בדרך דומה.

מליל עם בני ישראל ותימ׳ להון ארום תיעלון לארעא די אנה יהב לכון ותשמט^א ארעא שמטה לשמה די״י^ב.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותשמט״) גם נוסח חילופי: ״ותתנייח״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמטה לשמה די״י״) גם נוסח חילופי: ״שבה ונייח קדם י״י״.

מליל עם בני ישראל ותימר להון ארום תיעלון לארעא דאנא יהיב לכון ותשמיט ארעא שמיטתא קדם י״י.

Speak with the children of Israel, and say to them: When you have entered into the land that I will give to you, then shall the ground rest for a rest before the Lord.

דבר עם בני ישראל ותאמר להם כי תבואו לארץ שאני נותן לכם ותשמט הארץ שמיטה לפני י״י.

כִּי תָבֹאוּ – יָכוֹל מִשֶּׁבָּאוּ לְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶל הָאָרֶץ״ אֶל אֶרֶץ הַמְיֻחֶדֶת. יָכוֹל אֲפִלּוּ בָּאוּ לְעַמּוֹן וּמוֹאָב, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם״ וְלֹא לְעַמּוֹן וּמוֹאָב. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר כָּבְשׁוּ וְלֹא חִלְּקוּ, חִלְּקוּ לְמִשְׁפָּחוֹת וְלֹא חִלְּקוּ לְבָתֵּי אָבוֹת [חִלְּקוּ לְבָתֵּי אָבוֹת] וְאֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִין בִּשְׁמִטָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׂדְךָ״, עַד שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שָׂדֵהוּ. ״כַּרְמְךָ״ עַד שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת כַּרְמוֹ, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן נִתְחַיְּבוּ בְּחַלָּה וּבְעָרְלָה וּבְחֹדֶשׁ, הִגִּיעַ שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן נִתְחַיְּבוּ בָּעֹמֶר, שָׁהוּ חֲמִשִּׁים יוֹם נִתְחַיְּבוּ בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לְאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁנָה נִתְחַיְּבוּ בְּמַעַשְׂרוֹת, הִתְחִילוּ מוֹנִין לִשְׁמִטָּה. לְעֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה עָשׂוּ שְׁמִטָּה, לְשִׁשִּׁים וְאַרְבַּע עָשׂוּ יוֹבֵל.

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ – יָכוֹל מִלַּחְפֹּר בּוֹרוֹת שִׂיחִין וּמְעָרוֹת וּמִלְּתַקֵּן אֶת הַמִּקְוָאוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״. אֵין לִי אֶלָּא לְזְרֹעַ וְלִזְמֹר, לַעְדֹּר לַחֲרשׁ לְנַכֵּשׁ לִכְסֹחַ מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״ כָּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ וְכָל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְזַבְּלִין וְאֵין מְפָרְקִין וְאֵין מְאַבְּקִין וְאֵין מְעַשְּׁנִין בָּאִילָן. תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׂדְךָ לֹא״ וְגוֹ׳ ״כַּרְמְךָ לֹא״ וְגוֹ׳ כָּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ וְכָל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְקַרְסְמִין (וְאֵין מְקָרְמִין) וְאֵין מְזַהֲמִין וְאֵין מְזָרְדִין וְאֵין מְפַסְּגִין בָּאִילָן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׂדְךָ לֹא, כַּרְמְךָ לֹא״ כָּל מְלָאכָה שֶׁבְּשָׂדְךָ וְכָל מְלָאכָה שֶׁבְּכַרְמְךָ. אִי ״שָׂדְךָ לֹא, כַּרְמְךָ לֹא״, יָכוֹל לֹא יְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים וְלֹא יְמַלֵּא נְקָעִים תַּחַת הַזֵּיתִים וְלֹא יַעֲשֶׂה עֻגִּיּוֹת בֵּין אִילָן לַחֲבֵרוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִזְרָע, וְלֹא תִזְמֹר״ הַזֶּרַע וְהַזָּמִיר בִּכְלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ, לְהָקִישׁ אֲלֵיהֶם: מַה זֶּרַע וְזָמִיר מְיֻחָדִין שֶׁהֵן עֲבוֹדָה בָּאָרֶץ וּבָאִילָן, אַף אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא עֲבוֹדָה בָּאָרֶץ וּבָאִילָן.

מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻל לַהֻם אִדַ׳א דַכַ׳לתֻם אִלַי׳ אלּבַּלַדִאַלַּדִ׳י אַנַא מֻעטִיכֻּם פַעַטִלֻוא אַלּאַרץַ׳ עֻטלַתַּ לִלָּהִ

צוה את בני-ישראל, ואמר להם, באם נכנסתם אל הארץ אשר אני נותן לכם, אזי השביתו את הארץ, שביתת עבוד, לה׳.

שבת לי״י – לשם י״י,⁠^א כשם שנאמר בשבת בראשית.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5 חסרות המלים: ״לשם י״י״ (בכ״י לייפציג 1, כל הביאור נוסף רק בגיליון).

שבת לי"י [THEN SHALL THE LAND KEEP) A REST לי"י – This means a rest in honor of Hashem (not a rest for Hashem, as in v. 4: שבת שבתון יהיה לארץ, "there shall be a strict Sabbath for the land", i.e. for the land to rest) in the same sense as these words are used in the case of the weekly Sabbath (lit., the Sabbath of Creation) (Shemot 20:10) where שבת לי"י cannot mean "a day for God to rest" (Sifra, Behar, Chapter 1 2).

פס׳: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם – לדורות.

כי תבואו אל הארץ – ¹אל הארץ המיוחדת.

אשר אני נותן לכם – ²ולא עמון ומואב.

ושבתה הארץ שבת לה׳ – להודיע כי לה׳ הארץ. ברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי. נתן הארץ לחרוש ולזרע שש שנים ולשבות שביעית:

1. אל הארץ המיוחדת. עיין ת״כ הגי׳ כי תבואו אל הארץ יכול משכהו לעבר הירדן (שזה נקרא החלת ביאה) ת״ל אל הארץ. המיוחדת והיינו א״י:

2. ולא עמון ומואב. שזה לא נתן להם השי״ת כדכתיב (דברים כ׳) אל תתגר בם מלחמה:

ושבתה – לשון ביטול.

ושבתה THE LAND SHALL OBSERVE A SABBATH: [The verb ושבתה] implies inactivity.⁠¹

1. Perhaps Rashbam feels the need to comment here since the verb “to observe a Sabbath,” would generally be applied to a person, not to the land. He explains that the verb sh-b-t may mean “to be inactive.” See similarly Rashi to Neh. 6:3. (There also the subject of the verb sh b-t is not a person.) See also commentary to Exodus 21:19, s.v. שבתו, and note 55 there.

ושבתה הארץ שבת לי״י – מצוה על ישראל שלא נעזוב לגר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותינו.

וטעם שבת לי״י – כיום ימי השבת. וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה.

THEN SHALL THE LAND KEEP A SABBATH UNTO THE LORD. There is a commandment upon the Israelite not to allow a stranger to sow in the Sabbatical year.⁠¹ This is similar to the commandment that we not allow a stranger to do work on the Sabbath.⁠² Scripture commands this, for the stranger is in our power.⁠³

A sabbath unto the Lord is similar in meaning to the Sabbath day.⁠⁴ The secret of the days of the world is alluded to in this place.⁠⁵

1. For Scripture tells us that the land shall keep a Sabbath unto the Lord.

2. See Ex. 20:8 and Ibn Ezra's comments thereto (Vol. 2, p. 427).

3. Hence we can prevent him from working on the Sabbath and sowing during the Sabbatical year.

4. The Sabbath day is also referred to as a sabbath unto the Lord (Ex. 20:9).

5. See Ibn Ezra on Gen. 1:5, "There is a secret meaning to the Midrashic statement to the effect that the world will exist for six thousand years" (Vol. 1, p. 33). Also see Ibn Ezra on Gen. 8:22 (Vol. 1, p. 119). Also see Sanhedrin 97a,b.

שבת לה׳ – שתהא ניכר שהוא של הקב״ה כמו שפירשו רבותינו (בבלי סנהדרין ל״ט.), מאי טעמא דשביעתא, זרעו שש ושבתו שביעית כדי שתדעו שהארץ שלי הוא, וכן הוא אומר כי לי הארץ (ויקרא כ״ה:כ״ג).

שבת לה׳ – SABBATH TO HASHEM – That it shall be recognizable that it belongs to the Blessed Holy One like our Rabbis explained (Bavli Sanhedrin 39a:13): What is the purpose of the seventh year? Plant [for] six [years] and rest on the seventh so that you will know that the land is Mine. And likewise it says, “for the land is Mine” (Vayikra 25:23).

כי תבאו – לאחר ירושה וישיבה כדכתיב כרמך, שדך, כשיהיה כל אחד מכיר את שלו.⁠¹

ושבתה הארץ – לשון בטול.⁠² יכול מלחפור בורות שיחין ומערות תלמוד לומר, שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור (ויקרא כ״ה:ד׳).⁠³

שבת לי״י – סימן שהקרקע שלי שהיא שובתת לשמי.⁠⁴

שבת לי״י – פר״ש: לשם י״י כלומר לא תהא כוונתך להובירה כדי לטייבה אלא כדי לעשות מצות הקב״ה.

1. שאוב מהספרא ויקרא כ״ה:ג׳.

2. שאוב מרשב״ם.

3. שאוב מהספרא ויקרא כ״ה:ד׳.

4. בדומה בר״י בכור שור.

כי תבואו, "when you will come;⁠" what follows will be applied after the land has been conquered, and distributed to the tribes who have settled there. If this were not so, what would be the meaning of such words as: "your vineyards, your fields,⁠" unless the ownership of these fields and vineyards had already been established and each one of the people addressed knew the boundaries of their land?

ושבתה הארץ, "the land is to observe a rest, 'Sabbatical;'" seeing that we might understand this term as referring only to a prohibition not to dig in the land for treasure, not to dig irrigation canals, etc., the Torah spells out that we must not plow, put seed in the ground, nor dig for wells, either. Neither must we perform work for the betterment of orchards or vineyards, which do not need to be plowed every year.

'שבת לה, "a Sabbath for the Lord;⁠" the legislation is not because the land is tired after producing crops six years in a row, but the Sabbath of the land is to remind you that the land belongs to Me, though you are its tenants.

'שבת לה; Rashi understands these words as meaning: "a Sabbath in honour of My name;⁠" what he means is that you are not to understand this law as designed to teach you how to farm efficiently by giving the land a breather every seven years, but you are to demonstrate that you observe the Lord's commandments.

שבת לי״י – לשם י״י, כמו^א שנאמר בשבת בראשית. לשון רבינו שלמה.

ורבותינו לא לכך נתכונו במדרשם, כי כל השביתות גם במועדים לשם י״י הן,⁠^ב ולא יאמר באחד מהם: לי״י. אבל יאמר: יהיה לכם שבתון (ויקרא כ״ג:כ״ד), ואמר ביום הכפורים: שבת שבתון הוא לכם (ויקרא כ״ג:ל״ב).

ולשון הבריתא בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ה:ד׳): שבת לי״י – כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לי״י. אבל פירוש: שבת לי״י אלהיך האמור בשבת בראשית (שמות כ׳:ט׳) – כי בו שבת וינפש, על כן לא תעשה כל מלאכה. ולכך אמרו כי כן נאמר בשמטה, כי היא שביעית בשנים.

והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו ר׳ אברהם שכתב: וטעם שבת לי״י – כיום השבת וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה. וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבנו בסדר בראשית (רמב״ן בראשית ב׳:ג׳) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לי״י (שמות כ׳:ט׳) – כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (משנה תמיד ז׳:ד׳): בשביעי היו אומרים: מזמור שיר ליום השבת (תהלים צ״ב:א׳) לעתיד לבא שכולו שבת ומנוחה לחי^ג העולמים. והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים^ד ירמזו לאשר יהיה בבריאה^ה כל ימי עולם, ועל כן החמיר הכתוב בשמטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (ויקרא י״ח:כ״ח), שנאמר: אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד). והחזיר הענין פעמים רבות: כל ימי השמה תשבת (ויקרא כ״ו:ל״ה), ונאמר: והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:מ״ג). וכן שנינו (משנה אבות ה׳:ט׳): גלות באה על ענוי הדין, ועל עוות הדין, ועל השמט הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא.⁠^ו וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית, שנאמר:⁠^ז אנכי כרתי ברית את אבותיכם, מקץ שבע שנים וגו׳ (ירמיהו ל״ד:י״ג-י״ד), כי גם בעבד שביעית ויובל, והיובל יודיע עוד מבראשית עד ויכלו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו (ויקרא כ״ה:י׳), כי הוא מוסד מוסד¹ המאמין יחריש, וזהו שאמר: ושבתה הארץ, וקראתם דרור בארץ (ויקרא כ״ה:י׳), כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א׳:א׳), שבה נאמר: והארץ אזכור (ויקרא כ״ו:מ״ב). וכבר זכרתי זה פעמים (רמב״ן בראשית א׳:כ״ו-כ״ז, ז׳:כ״ג), ושמא לזה רמזו רבותינו ז״ל (בבלי ר״ה כ״א:) באמרם: חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, כי כל שמטה שער בית^ח אחד. והנה הודיעוהו כל ההויה^ט מתחלה ועד סוף חוץ מן היובל קדש.

1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו כ״ח:ט״ז.

א. כן בכ״י פרמא 3255. בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115: ״כמה״. בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״כשם״.

ב. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258. בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״הם״. בכ״י פרמא 3255 רק: ״לשם לי״י״.

ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בכ״י קאופמן של המשנה. בדפוסים מאוחרים: ״לחיי״.

ד. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והימים״.

ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״בבריאת״.

ו. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הבא״.

ז. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 137 נוסף כאן: ״הנה״.

ח. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בבית״.

ט. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258: ״ההוויה״. בכ״י פרמא 3255: ״ההווה״.

A SABBATH UNTO THE ETERNAL, "[This means] in honor of the Eternal [and that it is not primarily intended for man's benefit],⁠¹ in the same sense as this expression is used in the case of the Sabbath of Creation" [i.e., the weekly Sabbath, of which it is also said, a Sabbath unto the Eternal].⁠² This is the language of Rashi. But this was not the intention of the Rabbis in their interpretation,⁠³ for all [weekly] Sabbaths, and also the festivals, are in honor of the Eternal, and yet in not one of them [i.e., the festivals] does Scripture say that they are "unto the Eternal.⁠" Instead, it says it shall be a solemn rest unto you,⁠⁴ and in the case of the Day of Atonement it states, It shall be unto you a Sabbath of solemn rest.⁠⁵ The text of the Beraitha in the Torah Kohanim [quoted by Rashi] is as follows:⁠⁶ "A Sabbath unto the Eternal. Just as it says with reference to the Sabbath of Creation, so is it said regarding the Sabbatical year, a Sabbath unto the Eternal.⁠" But the meaning of a Sabbath unto the Eternal thy G-d⁷ stated in connection with the Sabbath of Creation, is that on it He ceased from work and rested⁸ and therefore thou shalt not do any manner of work.⁠⁹ It was with reference to that idea that the Sages, of blessed memory, said that the same expression is also stated in the case of the Sabbatical year, since it is the seventh in [the cycle of] the years [just as the weekly Sabbath is the seventh day in the cycle of days; and the meaning thereof here is that since the seventh year is a Sabbath to the Eternal, as will be explained, we are to desist from working the land].
Now here [in the Torath Kohanim mentioned above, the Rabbis] have roused our attention to one of the great secrets of the Torah.⁠¹⁰ Rabbi Abraham ibn Ezra has already given us a hint of it when he wrote: "The meaning of a Sabbath unto the Eternal is like that of the Sabbath-day.⁠¹¹ The secret of the years of the world is alluded to in this place.⁠" [Thus far is Ibn Ezra's comment.]
Bend now your ear to understand that which I am permitted to inform you about it in the words that I will cause you to hear, and if you will be worthy, you will contemplate them [and understand them]. I have already written in Seder Bereshith¹² that the six days of creation represent [all] the days of the world, and the seventh day is a Sabbath unto the Eternal thy G-d,⁠¹³ for on it will be the Sabbath to the Great Name, just as we have been taught [in a Mishnah]:⁠¹⁴ "On the seventh day what psalm did the Levites sing [in the Sanctuary? They sang] A Psalm, a Song. For the Sabbath-day¹⁵ — [a song] for the World to Come, which will be wholly a Sabbath, and rest for life everlasting.⁠" Thus the [seven] days [of the week] allude to that which He created in the process of creation, and the [seven] years [of the Sabbatical cycle] refer to that which will occur during the creation of all "the days" of the world. It is for this reason that Scripture was more stringent regarding [the transgression of the laws of] the Sabbatical year than with respect to those guilty of transgressing all other negative commandments, and made it punishable with exile, just as He was stringent with respect to forbidden sexual relations [for which the punishment of the people, as opposed to that of the individual, is also exile];⁠¹⁶ as it is said, Then shall the Land be paid her Sabbaths,⁠¹⁷ and He repeated this matter many times: As long as it lieth desolate it shall have rest,⁠¹⁸ and it is further said, And the Land shall lie forsaken without them, and shall be paid her Sabbaths.⁠¹⁹ "And so we have been taught [in a Mishnah]:⁠²⁰ "Exile comes for the delaying of justice, and for the perversion of justice, and for [the neglect of] the year of rest for the Land.⁠" [This stringency of punishment is] because whoever denies it [i.e., the law of the Sabbatical year], does not acknowledge the work of creation and [life in] the World to Come. Similarly the prophet [Jeremiah] was stringent, and decreed exile for neglecting to send [Hebrew] servants to freedom in the seventh year [of their service], as it is said, I made a covenant with your fathers … At the beginning of seven years ye shall let go every man his brother etc.,⁠²¹ for in the case of a servant the seventh year is also like a [complete] Jubilee; and the Jubilee is known also [at the very beginning of the Torah] — from 'Bereshith' (In the beginning) to 'Vayechulu' (And there were finished)⁠²² — intimating that in the Jubilee everything is to return [to its origin], every man unto his possession, and every man unto his family.⁠²³ For it is a sure foundation, and he that believeth²⁴ shall keep silence. This is what is meant in saying, 'v'shavtah ha'aretz shabbath' (and 'the land' shall keep a Sabbath);⁠²⁵ and ye shall proclaim liberty 'ba'aretz' (throughout 'the land'),⁠²⁶ for the reference here is to "the land of eternal life" which is alluded to in the first verse [of the Torah],⁠²⁷ and of which it is said, 'v'ha'aretz ezkor' (and I will remember 'the land').⁠²⁸ I have already mentioned this several times.⁠²⁹ Perhaps it is to this that our Rabbis alluded in saying:⁠³⁰ "Fifty gates [degrees] of understanding were created in the world, and all were transmitted to Moses with one exception.⁠" For each cycle of seven years constitutes "the gate of one house" [creation], and thus He informed him of all existence from beginning to end, with the exception of the holy Jubilee.

1. In other words, we are to observe the Sabbatical year primarily as a mark of honor to G-d, and not for our benefit, in that by lying fallow for a year the land will improve. The same applies to the weekly Sabbath, which we celebrate in honor of the Creator of the world, and not primarily because we benefit physically from a day of rest. (Mizrachi).

2. Exodus 20:10. See note above.

3. In other words, it is true that in the Torath Kohanim (Behar 1:2) there is such an interpretation of the Rabbis, likening the expression a Sabbath unto the Eternal stated here in the case of the Sabbatical year to that mentioned in the law of the weekly Sabbath. But the intent thereof is not as Rashi presented it, for etc. The full text of the Beraitha of the Torath Kohanim will be mentioned further on by Ramban.

4. Above, 23:24.

5. Ibid., (32).

6. Torath Kohanim, Behar 1:2.

7. Exodus 20:10. See note above.

8. Exodus 31:17.

9. Exodus 20:10. See note above.

10. See in Exodus (Vol. II, p. 341, Note 23).

11. For just as the Sabbath was given for the purpose of contemplating G-d's deeds and meditating upon His Torah, so also is the purport of the Sabbatical year, since it is the seventh of the years (Mekor Chayim in his commentary to Ibn Ezra).

12. Genesis 2:3 (Vol. I, pp. 61-64).

13. Exodus 20:10. See note above.

14. Tamid 7:4.

15. Psalms 92:1.

16. Above, 18:28.

17. Further, 26:34.

18. Ibid., (35).

19. Ibid., (43).

20. Aboth 5:9. Our text of the Mishnah has a variant reading. See my Hebrew commentary p. 167, Note 55.

21. Jeremiah 34:13-14. — The verse there reads 'mikeitz sheva shanim', which is normally translated as "at the end of seven years" (so also in the JPS translation). Ramban in Deuteronomy 15:1, however, brings proofs that the correct meaning in this context is "at the end-year of the seven years", i.e., at the beginning of seventh year, rather than "at the end of the seventh year.⁠" Thus the Hebrew servant goes free at the beginning of the seventh year [the end-year of the cycle of seven years], and this is indeed the accepted law (Rambam, Hilchoth Avadim 2:1) that he serves for six years. See, however, Yonathan ben Uziel in Jeremiah.

22. In other words, in the Scriptural account of the creation — commencing with the verse, In the beginning … and concluding with 'Vayechulu' (And there were finished) (2:1) — the secret of the Jubilee is already hinted at, namely, "that all things, that came into existence in the beginning of time will be finished in the era of the Jubilee (Beiur Ha'lvush to Ricanti who quotes the language of Ramban).

23. Further, (10).

24. Isaiah 28:16. The verse reads: He that believeth will not 'yachish' (make haste). Ramban brings out ingeniously a different meaning by saying: he that believeth 'yacharish' (will keep silence), suggesting that the student of Cabala must be reticent and careful not to disclose the secrets he has learned. Cf. the phrase in Amos 5:13 — 'Therefore 'hamaskil yidom'. (he who understands will keep quiet)!

25. In (2) before us. The word ha'aretz is here understood as "the earth" in its entirety [not merely one particular part of it], the same interpretation applying to the next verses quoted. See further, Note 194.

26. Further, (10).

27. In the beginning G-d created the heavens 'v'eth ha'aretz', which means "the land of eternal life.⁠"

28. Further, 26:42.

29. See Vol. I, pp. 110, and 120.

30. Rosh Hashanah 21b. See also Vol. I, pp. 9-10.

ושבתה הארץ שבת לה׳ – קדש הקב״ה השביעי בימים ובשנים ובשמטות, קדשו בימים זה השבת וקראו שבת שנאמר (שמות כ׳:י׳) ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך, קדשו בשנים זו שמטה וקראה ג״כ שבת שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳, קדשו בשמטות זה יובל וקראו קדש שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם.

וע״ד הפשט ושבתה הארץ שבת לה׳, שתהיה הארץ בטלה מכל מלאכת אדם בשנה השביעית ולא ישתדל כלל בעבודת הקרקע לא בחרישה ולא בזריעה, כמו שאמר שש שנים תזרע שדך וגו׳ ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, ואפילו מה שצמח מעצמו מבלתי חרישה אסור לו לקצור, זהו את ספיח קצירך לא תקצור, מה שצמח מעצמו והוא נספח לקציר השנה שעברה נקרא ספיח, מלשון (ישעיהו י״ד:א׳) ונספחו על בית יעקב, וכן הגפן שלא נעבד ולא נעדר ולא נזמר נקרא נזיר, לפי שהזירו ממנו כדבר שאינו שלו. וכלל הענין הוא שאינו רשאי שינהוג בשדהו ובכרמו מנהג אדון כלל אלא שיהיו כל פירותיו הפקר לכל העולם ושיזכה בהם אפילו הדיוט שבישראל כמוהו. ולכך צותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ב״ה.

וע״ד הקבלה ושבתה הארץ שבת לה׳, כנגד וחד חריב, שהוא כלו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והוא העוה״ב שאחר התחיה, וזה טעם השמטה שהארץ היא בטלה וחרבה מכל עבודה בשנה השביעית, ומפני זה החמירה תורה בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וגזר עליה גלות, הוא שכתוב (ויקרא כ״ו:ל״ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכן שנו רז״ל גלות באה לעולם על ענוי הדין ועל שמטת הארץ. והנה הכופר במצות השמטה ככופר בחדוש העולם ובעוה״ב, וזה מבואר.

'ושבתה הארץ לה, "and the land will observe a rest for the Lord.⁠" God sanctified both the seventh day, (Sabbath), the seventh year, (Shemittah) and the seven times seventh year (Yovel). Each of these periods is referred to as "Sabbath" at one time or another. In our verse the Shemittah year is called a "Sabbath.⁠" Sanctifying the conclusion of the seventh Shemittah year in a 50 year cycle, the Yovel is also called "holy,⁠" as we know from verse 12 in our chapter.

According to the plain meaning of the text the meaning of this "sanctity" is that the land lie fallow, untouched by human hands for the entire seventh year. Man should not plow it, sow it, reap it, etc. This is the meaning of verses 3-4: "you shall sow the land for six years, and for six years you shall prune your vineyard and gather in its crop; but the seventh year shall be a complete rest for the land, a Sabbath for the Lord. Your field you shall not sow and your vineyard you shall not prune.⁠" You are not even to harvest (in the regular way) what grows by itself during that year. This is the meaning of verse 5: "the aftergrowth (that which grows without plowing and sowing) of your harvest you shall not reap and the untrimmed grapes of your vineyard you shall not pick.⁠" The word ספיח in verse 5 is similar to the word ונספחו in Isaiah 14,1 "and they will join the house of Yaakov" (the proselytes). Similarly, the vineyard which has not been worked or hoed and not pruned is called נזיר, (like the Nazirite who does not trim his hair) as one abstains from working it a if it did not belong to you. The general principle governing the rules of conduct during the Shemittah year is that all the activities which suggest ownership of the field or vineyard in question have to be avoided. Any fruit of produce which grows on the field or vineyard during that year is ownerless, available on a "first come first served" basis. The legislation is meant to remind us that even during the years when we treat the land as ours, protected by all kinds of laws against infringement by people who do not own it, the land is really only on loan to us from God.

A kabbalistic approach: The words 'ושבתה הארץ שבת לה' do not refer to individual parcels of land belonging to individual farmers but refer to the earth as a whole and are an allusion to the seventh millennium following the six thousand years when our terrestrial universe functions normally. They are a reference to the 1000-year transitional period when the earth will be desolate, unfit as a habitat for living creatures (compare Rosh Hashanah 31). That millennium is one described as "eternal rest" (Tamid 7,4), a reference to the world to come after physical resurrection has occurred. According to this concept the Shemittah discussed in our verse would be a cessation of agricultural activity which is not voluntary but imposed by the conditions prevailing in the universe at that time. [This does not replace the normal meaning of the verses 3-8 which speak about what happens every seven years. It only explains the halachically unnecessary words that "the land shall observe rest for Hashem" (verse 2) — Ed.] The observance of a bird's eye view of what will be in the future, i.e. what we may term a "miniature" shemittah is intended for us to focus on the eventual meaning of the concept. All the severe penalties connected with failure to observe the legislation of Shemittah and Yovel, especially the fact that non-observance is the cause of our losing our homeland and going into exile, is all due to the fact that this legislation is to give us an inkling of a much grander concept God has in mind for the existence of the physical universe and the message that an imperfect terrestrial universe is eventually to metamorphose into a perfect terrestrial universe. (Compare 26,34 on the collective penalties for non-observance and Avot 5,9 spelling out the worldwide ramifications of failure to observe the laws of sanctifying the seventh year.)

שבת לה׳ – פי׳ הרמב״ן בכל המועדים נאמר בהם שבת ושבתון ולא נאמר באחד מהם שבת לה׳ כמו בשבת שהוא עדות לה׳ שברא עולמו בו׳ ימים ונח בשביעי וכן השמיטה עשת (רמז?) לששת אלפים ימי העולם ואלף השביעי הוא כולו שבת ומנוחה לחי העולמים וכל הכופר בשמטה ככופר במעשה בראשית ובעולם הבא כדרך שאמרו בשבת. ולכך החמיר בשמטה יותר מבשאר חייבי לאוין וחייב עליהן הגלות כמו שהחמיר בעריות שנאמר אז תרצה הארץ:

שבת לה', "as a kind of Sabbath in honour of Hashem.⁠" Nachmanides observes that in connection with all the festivals the Torah mentions such expressions as שבת or שבתון, describing various degrees of abstention from work, whereas nowhere else do we encounter the expression שבת לה', "a Sabbath for Hashem," as we find it concerning the weekly Sabbath which is testimony that Hashem has created the universe in six days. (Compare Exodus 20,10 as well as the second version of the Ten Commandments in Deuteronomy.) It is fairly clear then that the sh'mittah legislation too is meant to pay homage to the fact that God created the universe in six stages. Our sages consider the duration of that universe as meant to endure for 6000 years, paralleling the "days" it took to create. The seventh millennium, by contrast, would be of a different order altogether, work in the manner in which we know it not being performed during that millennium. As a result of such considerations, anyone who denies the validity of the sh'mittah in thought or deed is equivalent to someone who denies that God created the universe in six days and that there is a world to come beyond the world in which we find ourselves on this planet. This is the reason why the Torah has been so strict with warnings about the dire consequences to the nation if this legislation were to be disregarded, and why there are so many apparently stringent regulations connected to the observance of the sh'mittah legislation. Non-observance of this positive commandment [usually carrying a relatively minor penalty Ed.] is followed by the exile of the nation, a punishment equal to the violation of non-observance of the negative commandments of incestuous or immoral sexual relationships! (Compare Leviticus 27,34)

שבת לי״י – פי׳ הרמב״ן בכל המועדים נאמר בהם שבת שבתון ולא נאמר בהם שבת לי״י כמו השבת שהוא עדות לי״י שברא עולמו בששת ימים ונח בשביעי. כן השמיטה עדות לששת אלפים ימי העולם ואלף השביעי הוא כולו שבת ומנוחה לחי העולמים. וכל הכופר בשמיטה כאילו כופר במעשה בראשית ובעולם הבא כדרך שאמר בשבת. ולכך החמיר בשמיטה יותר מבשאר חייב לאוין, וחייב עליהן הגלות כמו שהחמיר בעריות שנ׳ (ויקרא כ״ו ל״ד) אז תרצה הארץ.

ד״א שבת לי״י – פרש״י שבת לי״י לשם י״י, כלומר השביתה תהיה לשם י״י לשם מצוה ולא בשביל לטייב הקרקע ולהשביחו. לפי כשקרקע שובתת מלזרוע ומלעבוד שנה אחת, טוב מאד, לכך אמר שבת לי״י שתהא כוונתך מן השביתה לשם י״י לשם מצוה.

כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳ – מגיד שאין זאת המצוה נוהגת אלא בארץ ישראל, אחר שיבואו בה כולם או רובם. וזאת השביתה היא שתשבות הארץ ממלאכה בשביעית בעבודת הארץ והאילנות, כמו שיתבאר אחר זה.

שבת לה׳ לשם ה׳ כשם שנ׳ בשבת בראשית. אינו רוצה לומר שיעשה שביתתה לשמו ולכבודו ולא להנאת עצמו שתהיה מנוחה לארץ שנה אחת כדי שיהיה לה כח לשנים הבאות כמו שעושין זה עובדי האדמה אלא שיהיה שביתתה לשם השבת ששבת בו השם בזמן הבריאה וזהו שאמר כשם שנאמר בשבת בראשית שכתוב בו בפירוש ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי ואף על פי שזאת המנוחה בשנה שביעית ומנוחת הבריאה ביום השביעי מכל מקום סוד ימי עולם רמוז במקום הזה כי כל השביעיות זכר ליום הז׳ הם. והרמב״ן ז״ל טען ואמר ורז״ל לא לכך כוונו במדרשם כי כל השבתות גם המועדים לשם ה׳ הם ולא יאמר באחד מהם לה׳ אבל יאמר יהיה לכם שבתון ואומ׳ ביום הכפורים שבת שבתון הוא לכם. וזה מפני שחשב שכונת הרב במאמר לשם ה׳ הוא שנעשה השמט׳ לשמו ולכבודו ולא להנאתו כמנהג עובדי האדמה וכבר בארנו שאין זו כונת הרב רק כאשר פירשנו והראיה ממה שכתב אחריו מיד כשם שנאמר בשבת בראשית ושם אינו רוצה לומר לשמו ולכבודו רק לשם המנוחה ששבת בו השם בזמן הבריאה כדכתיב כי ששת ימים עשה ונו׳ וינח ביום השביעי:

והנה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שטעם הכפל הוא שיקבץ את בני ישראל להשמיעם דבריו ויאמר אליהם המצוות שיזכור. ולפי שהיו המצוות האלו שיזכור עתה חובת הארץ ומשפטה. לכן אמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ כלומר על מנת כך נתתיה לכם שתשבות הארץ בעצמה שבת לה׳ והארץ אזכור לתת לה משפטה. ולהיות ענין המצוה הזאת חובת הארץ ודינה לכן זכר כאן שמיטת הקרקעות ולא זכר שמיטת הכספים כי עקר השמטה הוא בקרקעות והוא היה תלוי בארץ.

ואמנם שמיטת הכספים יצא מכח המצוה כאלו הוא תבואת העסק והמשא ומתן שיש לאדם בשדהו והותרה בזה השאלה הב׳.

ואמרו ושבתה הארץ שבת לה׳ ענינו שתשבות עבודת האדמה ומיד ביאר מתי תשבות שהוא השנה השביעית. ואפשר לפרש שהשנה הראשונה אחר שנכנסו לארץ תשבות הארץ ותהיה שמטה ומשם ואילך נמנה שבתות הארץ כמו שיזכור.

כי תבאו אל הארץ – אל גליל הגוים.

ושבתה הארץ – הקרקעות המוכנות לעבודת האדמה.

שבת לה׳ – שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו, כמו שכיון בשבת בראשית, באמרו ״שבת לה׳ אלהיך״ (שמות כ׳:י׳).

כי תבואו אל הארץ, a reference to the land west of the river Jordan (Torat Kohanim 2)

ושבתה הארץ, .a reference to the soil intended for farming.

'שבת לה, so that during this whole year the farmer instead of “serving” the soil which requires cultivation, will turn his efforts to serving God directly instead. Just as the weekly Sabbath is a day set aside for intensive service of the Lord, so the sh’mittah year is to serve the same purpose. (compare Exodus 20,9)

לשם ה׳ כמו שנאמר בשבת בראשית. רוצה לומר שאין פירושו שיהיה שבת לה׳, שהקב״ה אסר עבודת האדמה לפי שהקב״ה יש לו שבת, ולפיכך אינו רוצה שיהיה זורע וחורש, שאז היה הוא יתברך מגדל ומצמיח, דזה לא יתכן, דהרי בשבת בראשית נמי נאמר ״שבת לה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות כ, י), ולא תוכל לפרש כי יש שבת לה׳ ביום השביעי, דלא שייך לומר כן, דאף על גב דאין זורע בשבת, כבר זרע לפני שבת. וכן כל המלאכות אסורות, כמו מבשל ואופה (שבת עד ע״ב), דלא עבודות אדמה, ועל כרחך פירושו ״שבת לה׳⁠ ⁠⁠״ ׳לשם ה״, והכי נמי פירוש ׳לשם ה״:

ושבתה הארץ שבת לה׳ – בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה, ורבים חולקים עליו ואמרו שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם, ועוד שאין זה שבת לה׳ כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם, ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, וכן כתב מהרי״א והוסיף עוד נופך משלו וגם זה רחוק מכליותי כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים.

וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפר׳, אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה, והבטחון בה׳ כי חשש הקב״ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה׳ ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה׳ מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב״ה אמר שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה׳ אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג׳ שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מ״מ ישלח ה׳ את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה״א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה״א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה׳ כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה׳, כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה׳ תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים.

ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה׳ ולא בטחו בישועתו (תהלים ע״ח:כ״ב) שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים וכמ״ש (ירמיהו ה׳:א׳) שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה׳ על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב״ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב״ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית׳ הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו״ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה.

בשבת בראשית. וא״ת היאך תלי זה בזה. וי״ל לפי שפעמים אדם אינו חורש את האדמה אלא מפני טובתו כדי שתהא הארץ שמנה לכן פירש״י כשם שנא׳ בשבת בראשית כלומר דהתם כתיב ויום השביעי שבת לה׳ והטעם משום שהקב״ה שבת ביום ז׳ אף כאן הטעם לאזהרה כלומר לעשות שמיטה בשנה השביעית להזכיר שהקב״ה שבת ביום השביעי ולא בא הכתוב להזהיר שלא יחרוש באדמה אלא בשביל השם ולא יהא כוונתו בשביל טובתו:

The Shabbos of Creation. You might ask: What has this [Shabbos] to do with that [the Sabbatical year]? The answer is: A person sometimes stops plowing his land for its benefit, so that the land should be fertile. Therefore, Rashi explains, "As it was said regarding the Shabbos of creation.⁠" I.e., it says there (Shemos 20:10), "But the seventh day is Shabbos to Hashem, your God,⁠" since the Holy One rested on the seventh day. Here too, we are commanded to keep the Sabbatical year in the seventh year in order to remind us that the Holy One rested on the seventh day. And the verse is commanding to not plow the land for the sake of Hashem, and his intent should not be for his own benefit.

דבר וגו׳ ואמרת וגו׳ – טעם הכפל, לצד שיש במצוה זו ענין מניעת עבודת אדמה והפקרת הפירות העולים מהאילנות וצמח האדמה, כנגד מניעת עבודת האדמה והכנת הצלחתו אמר דבר לשון קושי, כי הוא דבר שאין רצון אדם חפצה בו לצד היותו מניעת הטוב, וכנגד הפקרת הצומח אמר ואמרת, כי הוא דבר שכל אחד ישמח בו שיאמר ידו בכל, גם לצד ההבטחות שצוה בענין (פסוק כ״א) ועשת את התבואה לשלש השנים אמר ואמרת אמירה המסעדת את הלב.

עוד ירצה לצד שמצוה זו של שביתת הארץ יש בה ב׳ דברים, הא׳ דבר מלך שלטון שעל עבדיו חיוב לקיים כל דבר, והב׳ הגם שיהיה דבר זה בין אדם לחבירו יתחייב עשותו כפי הדין, כי הנותן מתנה לחברו ומתנה עמו בשעת המתנה תנאו קיים, וכמו כן האדון ב״ה בשעת המתנה מתנה תנאים כאומרו אשר אני נותן ולא אמר אשר נתתי, אשר על כן אמר כנגד דבר מלך שלטון אמר דבר, וכנגד היות הדבר מתחייב מהמשפט אמר ואמרת פירוש בלא טעם גזירת מלך יקבלו המאמר.

ושבתה הארץ וגו׳ – צריך לדעת מה היא כוונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה הרי הוא אומר בסמוך ובשנה השביעית שבת שבתון.

אכן נתכוון ה׳ לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה׳ בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו׳ לה׳, וחזר ופירש שיעור שבת זה, אם חודש, אם שנה, בכמה שנים, ואמר שש שנים ובשנה השביעית שבת וגו׳, ומעתה אם לא היה אומר הכתוב ושבתה וגו׳ אלא מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית לא הייתי יודע ששייר ה׳ לעצמו שנה זו אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות ולא כן הוא.

והצצתי וראיתי כי אלהים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה ה׳ נותן הארץ על תנאי בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן מה שאמר הכתוב (לקמן כ״ו ל״ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה וגו׳, ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד עולם.

עוד נראה טעם סמיכות ושבתה לאשר אני נותן, על פי דבריהם שאמרו (ב״מ כ״ג.) הן של תלמיד חכם במקום שבועה, והחכם אשר ממנו תוצאות חכמה הוא ה׳ אלהים, ולזה כשהוציא מפי עליון אני נותן אמירתו במקום שבועה. או גם כן לצד שמתנת ה׳ לישראל דין צדקה יש לה ואמירתה כדין נדר (ר״ה ו׳.), ולזה תכף ומיד תוך כדי דיבור לאומרו אשר אני נותן אמר ושבתה הארץ וגו׳, וזולת זה מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית וגו׳ אינו תוך כדי דיבור למאמר הנתינה שהרי הפסיק במאמר שש שנים וגו׳ ושש שנים וגו׳.

דנר אל בני ישראל, "speak to the children of Israel, etc.⁠" The reason the Torah repeats דבר ואמרת is that this legislation involves both a prohibition to work the land (for a limited period) as well as denying oneself ownership of what one's field or orchard produces during that year (especially the fruit of the trees which grow without planting). The Torah uses the relatively harsh expression דבר to introduce the prohibition to work the land seeing it is difficult for a farmer to reconcile himself to such a commandment. The expresssion ואמרת applies to the requirement to declare one's produce הפקר, i.e. accessible to anyone who finds it, something which does not involve too much hardship as the farmer becomes the beneficiary of his neighbor's parallel declaration. Moreover, God's promise that the land would produce an extra generous harvest during the sixth year of the cycle (compare verse 21) will gladden the heart of the farmer and reconcile him to loss of ownership of what his own field or orchard produces during the seventh year.

Another reason why the apparent duplication of דבר ואמרת is justified is the dual nature of the "Sabbath" i.e. rest, of the land. One aspect of this legislation is that the King commanded us to let the land lie fallow, ergo we carry out this command. 2) Although the practical performance of this commandment involves the relationship between man and man rather than the relationship between man and God, our obligation to comply is anchored in our relationship with God, i.e. the fact that the gift of the land to the Jewish people had been made conditional on our observing the Torah. When God did not say: "I have given you the land,⁠" but "I am giving you the land,⁠" He made it plain that the condition which is attached to that gift is an ongoing one, i.e. the land never became ours irrevocably. The word דבר therefore alludes to God's right to legislate; the word ואמרת on the other hand, refers to the social element of this legislation which also is the prerogative of the King to legislate. The Torah is under no obligation to furnish us with the reasons which motivated God the legislator, when He commanded us to perform these statutes.

ושבתה הארץ שבח לשם, "and the land shall keep a Sabbath for God.⁠" What precisely does the Torah have in mind here? If the Torah refers to the seventh year, this is already stated in verse 4, "in the seventh year shall be a Sabbath of solemn rest for the land.⁠"

We must therefore understand this verse as belonging to the previous verse in which God proclaimed that He was giving us the land. Our verse is a codicil, i.e. that God has made a reservation concerning that gift. The reservation is that we, the new "owners,⁠" agree to to let the land rest from time to time; "to God,⁠" i.e. to the God who still has title to the land. In verse 4 the Torah defines the nature of this "rest,⁠" i.e. when and for how long it is to occur. First we are to work the land for six consecutive years and only the seventh year is to be a year of rest. If the Torah had not written the verse ושבתה הארץ and contented itself with verse 4, I would not have known that God had reserved a claim to that land for Himself.

Upon closer examination we find that God was extremely kind in this matter. Generally speaking when a gift is conditional, such a gift may be revoked when the party who received it violates the condition attached to it. In this instance God did us a favour by retaining part of the land He had given us as a conditional gift. When the Jewish people violated the conditions of the gift by not observing the Shemittah legislation they did not lose the entire land but merely had to recompense God for having deprived Him of what He had reserved for Himself, i.e. the seventh year, the שבת לשם. We find proof of this in 26,34-35 where the Torah writes: "then the land shall be paid her Sabbaths, …the rest it had not had, etc.⁠" As a result of God retaining part ownership of the land of Israel the gift part of the land will never be cancelled.

The reason why the Torah wrote the word ושבתה next to the words אשר אני נותן is connected to what we learned in Baba Metzia 23 that when a Torah scholar identifies an object he claims as belonging to him this is accepted without an accompanying oath. God's word is certainly at least as trustworthy as that of the greatest Torah scholar and there was therefore no need for Him to use an oath when giving the land of Israel to us. Besides, the gift may be considered an act of charity and God's utterance concerning it is to be considered as equivalent to a vow (compare Rosh Hashanah 6) so that the words ושבתה הארץ immediately after the promise אשר אני נותן are actually part of the gift itself and not an afterthought. If the Torah had relied only on verse 4 the שמטה legislation could no longer have been considered as an integral part of the gift of the land. The verse speaking about our working the land for six consecutive years, etc., would have constituted an interruption of the subject matter.

כי תבאו – יכול משבאו לעבר הירדן ת״ל אל הארץ ארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב ת״ל אשר אני נתן לכם ולא לעמון ומואב. יכול משכבשו אעפ״י שלא חלקו חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות או שחלקו לבתי אבות ואין כל א׳ מכיר את חלקו יכול יהיו חייבים בשמיטה ת״ל שדך כרמך שיהא כל ח׳ מכיר את שדהו ואת כרמו. נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם. שהו ארבעה עשר שנים נתחייבו במעשרות. התחילו מונים לשמיטה. לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים ושלש עשו יובל [פי׳ דהיינו שהתחילה שנת היובל והא דאמר לעשרים וא׳ עשו שמיטה דהיינו סוף שנת השמיטה וליובל קרי התחלתו משום דשמיטה משמט בסופו ויובל בתחלתו] ושבתה הארץ. יכול אף לחפור בורות שיחין ומערות ת״ל שדך לא תזרע כו׳ אין לי אלא זריעה וזימור. עידור ניכוש וכיסוח ושאין מזבלין כו׳ ושאין מקרסמין מניין תלמוד לומר שדך לא כו׳ כרמך לא כו׳ כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך יכול לא יקשקש תחת הזתים ולא ימלא את הנקעים שתחת הזתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לאילן חבירו ת״ל שדך לא תזרע כרמך לא תזמר זריעה וזימור בכלל היתה ולמה יצאו להקיש אליה ולומר לך מה זריעה וזימור שהן עבודה בשדה וכרם אף אין לי אלא דברים שהם עבודה בשדה ובכרם [פי׳ וקישקוש תחת הזתים אינה עבודה אלא בכרם] יכול אף שנת היובל עולה מן המנין תלמוד לומר שש שנים תזרע שדך שנים שאתה זורע עולה מן המנין ואין שנת היובל עולה למנין שני שבוע מניין לאורז ודוחן ופרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ר״ה שכונסין בשביעית ת״ל ואספת כו׳.

דבר אל בני ישראל – כשגמר בספר זה לצוות על קדושות הגוף והמחשבות, התחיל לדבר בקדושת הארץ השמיטה והיובל. שאם יבטלום יתחייבו גם עליהן גלות הארץ, כמו על העריות ועל שפיכת דמים וכו׳, וכמו שאבאר בעז״ה בפרשת בחוקותי.

כי תבאו – לאחר ירושה וישיבה, שיש לכל אחד נחלתו בארץ, וכנראה מפסוק ״שש שנים תזרע שדך״ וגו׳.

אל הארץ – המיוחדת,⁠¹ היא ארץ כנען.

אשר אני נותן לכם – אבל מה שאיני נותן לכם, אעפ״י שהיא מכלל המתנה שנתתי לאברהם, כגון [ארצות] קיני וקנזי וקדמוני, שהן עמון ומואב וארץ אדום ועד נהר פרת, אין שביעית נוהג בהן, שהרי איני נותן אותם לכם, ומי שקונה בהן שדות וכרמים, אין שמיטה נוהגת בהן.

ושבתה – לשון שביתה פירשנו (ויקרא כג, ד), שענין המלה הפסק ובטול. וכן כאן תפסוק הארץ מהצמיח זרועיה, כי לא תִזָרַע ולא תֵעָבֵד. ולא היה אפשר לתלות השביתה באדם, ולומר ובשנה השביעית תשבות מעבודת הארץ, שאינו דומה לשביתה האמורה בשבת, שהיא חובת הגוף בכל מקום ובכל זמן. אבל עבודה בשביעית אינה אסורה אלא בארץ, ובארץ אחרת מותר לזרוע ולקצור, ואין השביתה אלא לארץ.

שבת לה׳ – פירש רש״י ז״ל ״לשם ה׳, כשם שנאמר בשבת בראשית״. ובתורת כהנים שנו (פסוק ד) ״שבת לה׳, כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה׳, כך נאמר בשביעית שבת לה׳. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, כל מלאכה שבשדך, וכל מלאכה שבכרמך״ וכמו שנבאר בעז״ה. ורבינו ז״ל שפירש לשם ה׳, כוונתו פשוטה, כמו יום מנוחה של שבת שהוא לשם ה׳, לפי שבו שָׁבַת מכל מלאכתו׳ לא להנאת עצמו ולהתענג בו; שנה שביעית שבת לשם ה׳ שהוא בוראה הוא כוננה, לו הארץ ומלואה, ולכן צוה על שביתת השנה השביעית, זכר ליום השביעי שבו שבת מכל מלאכתו. לא שתכוון שתשבות הארץ אחת לשבע שנים, כדי שתוסיף תת כוחה, כמנהג עובדי אדמה. ומה שטען רמב״ן ז״ל שכל המועדים הם לשם ה׳, ולא נאמר באחת מהן לה׳, אלא יאמר ״יהיה לכם שבתון״, וביום הכפורים אמר ״שבת שבתון יהיה לכם״, אינה טענה, שגם בחג המצות אמר ״חג המצות לה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כג, ו), כלומר לשם ה׳, לא להנאתך. וכן חג הסוכות ״שבעת ימים לה׳⁠ ⁠⁠״ (שם כג, לד). ואם ביום הכפורים וסוכות אמר גם ״לכם״, הרי בשבת אמר גם כן ״קדש היא לכם״ (שמות לא, יד). ובשמיטה ״והיתה שבת הארץ לכם״ (ויקרא כה, ו). ולחנם הסיע הרא״ם ז״ל כוונת רש״י ז״ל לדעת רמב״ן ז״ל שכוון לדרך הסוד, ועוד אכתוב דעתי בפרשה בעז״ה (פסוק ה).

1. לכן כתוב ״הארץ״ עם אות ה״א הידיעה.

כי תבאו – אחר שהזהיר על קדושות הגוף והמחשבות, התחיל לדבר עתה בקדושת הארץ:

ושבתה – תפסוק הארץ מהצמיח זרועיה, כי לא תזרע ולא תעבד:

שבת לה׳ – לשם ה׳, שלא תכוון שתשבות הארץ אחת לשבע שנים, כדי שתוסיף תת כחה, כמנהג עובדי אדמה, אלא לכבוד ה׳ שצוה על שביתת השנה השביעית, ולו הארץ ומלואה:

ושבתה הארץ שבת לה׳ – מצות שנת השמטה דומה למצות השבת, כי כמו שמצות השבת היא לחזק בלב העם אמונת היותם גוי קדוש, כן מצות השמטה תביא בלבם האמונה כי גם אדמתם אדמת קדש, אחרי שהיא שובתת בשנה הזו כשביתת האל ביום השביעי (ועיין דברי דון יצחק בנחלת אבות פרק ה׳ {נחלת אבות אבות ה׳:ט׳} משנת גלות בא לעולם, כי נעמו), וכמו שבמדבר היה ה׳ נותן להם ביום הששי לחם יומים, כן בהיותם על אדמתם היה מצוה להם את ברכתו בשנה הששית, שתהיה תבואתה מספקת גם לשנת השמטה.

ואמנם קדושת הארץ היתה סבה חזקה להרחיק את העם מלטמאה ומלחללה במעשים מתועבים. וגם בהכרח כשתשבות האדמה ינוחו קצת מעבודתם גם העבדים והבהמות, וזה דומה למנוחת העבד והבהמה ביום השבת. והיות תבואת השנה ההיא הפקר הוא חמלה על העניים והוא משוה העשיר והעני, ומשפיל גאות העשיר, ומזכיר אותו כי כל בני אדם שוים הם. וכן שמטת הכספים היא חמלה וחנינה לעניים.

וכמו שהעם מלבד שביתתם ביום השביעי, ניתנו להם חגים אחרים לשבות בהם ולשמוח לשם ה׳, ככה אדמת הקדש מלבד שנת השמטה ניתן לה שנת היובל. והיובל משוה העשיר לעני כמו השמטה וכמו השבת, מצד השביתה מעבודת האדמה, ומצד הפקר התבואות; ונוסף בו חזרת הקרקעות לבעליהם, ויציאת העבדים חפשי, והיא חמלה גדולה על העניים וחזוק גדול לשווי בני המדינה. והתבונן כי כמו שהיובל הוא אחד לשבע שמטות, כן המועדים הם אחד משבעה במספר שבתות השנה, כי שבתות השנה הם יותר מארבעים ותשע, אך לא יגיעו לשש וחמשים, ומקראי קדש הם שבעה ימים, והם יום ראשון ושביעי של פסח, יום אחד של שבועות, אחד של ר״ה, אחד של יוה״כ, ראשון של סכות, ושמיני חג עצרת, הרי שבעה ימים.

the land must rest a Sabbath to the Lord. The commandment of the Sabbatical year [shemittah] resembles the commandment of the [weekly] Sabbath, for just as the purpose of the Sabbath is to reinforce in the hearts of the people the belief that they are a holy nation, so the commandment of the Sabbatical year will induce the belief in their hearts that their land, too, is a holy land, since it rests during this year as God rested on the seventh day (see Abravanel’s words in Naḥalat Avot, ch. 5, on the mishnah that begins “Exile comes to the world,” for they are pleasing).⁠¹

Just as God, when the people were in the wilderness, would give them a two-day supply of food on the sixth day, so also when they were in their land, He would order his blessing for them in the sixth year so that its produce would suffice for the Sabbatical year. Moreover, the [people’s awareness of] the holiness of the land would be a powerful inducement to keep the people far from contaminating and desecrating the land with abominable practices. In addition, an inevitable result of the land’s resting would be that the servants and animals would rest from a portion of their labors, and this would parallel the resting of servants and animals on the Sabbath day. Since the produce of that year would be ownerless, this would provide compassion for the poor and would equalize the rich and the poor, bringing low the rich person’s pride and reminding that person that all human beings are equal. So also the Sabbatical cancellation of debts would be a source of compassion and grace for the poor.

Just as the people, besides their resting on the seventh day, were provided with other special days on which to rest and to rejoice in God’s name, so the holy land, besides the Sabbatical year, was given the Jubilee year. The Jubilee would equalize the rich and the poor as would the Sabbatical year and the Sabbath day, by means of the cessation of the labor of the land as well as the ownerlessness of the produce. There would also be the return of lands to their original owners and the freeing of servants, constituting great compassion for the poor and greatly reinforcing the equality of the state’s people.

It should be taken into consideration that just as the Jubilee year occurs once in a cycle of seven Sabbatical years, so the annual holidays add up to [approximately] one seventh of the number of the year’s Sabbath days, which are more than 49 but never as many as 65. The holy convocations total seven days: the first and seventh days of Passover, the one day of Shavuot, the one of the New Year, the one of Yom Kippur, the first day of Sukkot, and Shemini Atseret.

1. {Translator's note: There, expressing the view that the land of Israel is a chosen land, just as the people of Israel are a chosen people, Abravanel states that the purpose of both the people’s Sabbath day and the land’s Sabbatical year is to commemorate God’s resting on the seventh day of Creation, “as if that land, in its exalted state of holiness, for all its inability to speak, is testifying on this occasion as to the goal of the nation of Israel’s resting.” The unit of time best suited for the land’s testimony, says Abravanel, is not the day but the year, on account of the annual agricultural cycle. He adds that the chosen land was entitled to its own Sabbatical rest, and that the people would suffer exile if they oppressed the land by depriving it of its rest.}

כי תבאו אל הארץ – מהביטויים החוזרים ונשנים ״שדך״, ״כרמך״, שבפסוק הבא, לומדים בתורת כהנים ששמיטה נהגה רק לאחר ״שבע [שנים] שכבשו [את הארץ] ושבע שחלקו״, כאשר ״כל אחד ואחד מכיר חלקו״. בשנה החמש עשרה החל מחזור השמיטה הראשון, והשנה העשרים ואחת הייתה שנת השמיטה הראשונה.

ושבתה הארץ שבת לה׳ – שבת הארץ דומה לשבת בראשית, אלא שזו מתייחסת לארץ ישראל, וזו לכל הארץ. שבת בראשית היא יום של הכנעה לה׳ כבוראו וכמלכו של העולם, ואילו שבת הארץ היא שנה של הכנעה לה׳ כאדונה של ארץ ישראל (השווה פירוש לעיל כג, לב).

[ב]

כי תבואו אל הארץ – ממה שכתב ״הארץ״, בה״א, היינו ארץ הידועה ולא ארץ סיחון ועוג שלא ידעו בעת ההוא שיכבשוה. וממה שכתב ״אשר אני נותן״ מיעט ארץ עמון ומואב, וכבר נתבאר זה בפר׳ מצורע (סימן עד), עיי״ש. וממ״ש ״שדך״ ו״כרמך״ היינו אחר שכל אחד מכיר את חלקו. ובמכלתא (פר׳ בא) הרי שהיו עשר משפחות לבית אב וכולי, משמע שהבית אב הוא השורש הראשון והמשפחות הם תחתיו, וכאן משמע בהפך – שהבתי אבות הם תחת המשפחות? אך כבר בארתי בפירושי שם שיש משפחות עליונות והם קודמים להבתי אבות ולפיהן השקיף בחלוקת הארץ, עיי״ש. ובין למאן דאמר לשבטים אפליג ובין אם לקרקפתא דגברי אפליג, החלוקה האחרונה היה לכל אחד ביחוד כמו שכתבנו בזה בפירוש יהושע. ומ״ש במשנה ג מבואר.

שבת לה׳ – לא בשביל טובת הקרקע לנוח פעם א׳ בשבע שנים אלא בשביל דבר ה׳ ורצונו.

ושבתה הארץ שבת. הערה יקרה ראיתי בדברי החכם שד״ל לא אמנענה מהקורא, והוא כי כשנרד לחשבון, נראה כי כדרך שהיובל הוא א׳ לשבע שמטות כן המועדים הם א׳ משבעה במספר שבתות השנה, שהרי שבתות השנה הם יותר מארבעים ותשע אך לא יגיעו לששה וחמשים, ומקראי קדש הם ז׳ ימים, יום א׳ וז׳ של פסח, יום אחד שבועות, אחד ר״ה, יו״הכ אחד, ראשון של סכות, ושמיני חג עצרת, הרי שבעת ימים, והנאני, וזה לעד כי משפטי התורה צדקו יחדיו ויש ביניהם קשר והתיחסות פנימי גדול ואם אינו נראה בהשקפה ראשונה, והתורה גם היא לא גלתה אזנינו בפירוש להבינו וזה ג״כ ממה שיורה שענינים נכבדים שהם כמו נשמת התו׳ לא נכתבו, ומה נעים ענין השביעיות הללו כלם עם אמונות הקבלה, ותמהני איך לא שמעו אזני הח׳ שד״ל מה שפיו מדבר.

שבת לה׳. פירש״י לשם ה׳, כשם שנאמר בפ׳ בראשית, ועיין בדברי רמב״ן שהשיג עליו, ומה שהליץ עליו הרא״ם וסיים בדבריו סוד ימי עולם רמוז במקום הזה כי כל השביעיות זכר ליום השביעי הם, והרב נה״ו בפ׳ (ויקרא כ״ה) הליץ בעד רש״י באופן אחר וכתב, ולחנם הסיע הרא״ם ז״ל כוונת רש״י לדעת רמב״ן ז״ל שכוין אל דרך הסוד — והמעיין בדברי רא״ם יראה כי בלתי פירושו לא יובנו דברי רש״י האחרונים שכתב ״כשם שנאמר בפרשת בראשית״. — ולפירוש הרב נה״ו הוא לשון מיותר — ולכל הפנים מצינו הרא״ם שהבין דברי רש״י על פי הקבלה, ועיין מה שכתבתי בקונטריסי טעם לש״ד (הערות על הכוזרי) על לשון רש״י בפסוק ושמי ה׳ לא נודעתי להם.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳ שש שנים תזרע שדך כו׳ – הביאור, כי דרך המוכר שדהו בעין רעה אינו רוצה לנפשו כי יהנה הלוקח ממנה, ירצה, כי לא יזרע ולא יקצור והארץ תשם ויתאבל הקונה, לא כן הנותן בעין יפה, רוצה שישמח המקבל ויכיר טובתו, ולכן הקדים שלא תדמו כי אני בעין רעה אליכם וחפץ שהארץ תשם, לא כן, חלילה, שכל נותן בעין יפה נותן וכש״כ אנכי, הבורא הכל, הבוחר בישראל עמו, וזה שאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, בטח בעין יפה הוא מאד, שהשי״ת אינו מצפה לתשלום גמול חלילה, ודאי כי אני נותן חפצי שתשביעו מטובה ותתענגו בה מרוב כל ורק זה מחקותיה ושבתה הארץ שבת לה׳, שאתם הנכם אצלי כאנשי קדש וארצכם קדש, ואפילו הארץ, שהיא לה׳ חלה עליה שביעית, וזה הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית, (ירושלמי סוף מקום שנהגו), שש שנים תזרע ושש שנים תזמור ואספת כו׳ ובשנה השביעית שבת שבתון, פירוש, שתהנה כל השש שנים ותאסוף תבואתה וזה חפצי שתשבע מרוב טובה, רק בשנה השביעית שבת שבתון, שזה מחוקי התורה, המורים על ההשגחה וההנהגה הנסית, אשר ברצות ה׳ תתן הארץ פריה לשלש השנים, שאלמלא אין טעם בשמיטה רק לקיים הנהגה הנסית התמידים בשנה השביעית די, כש״כ שיש בזה כמה ענינים עמוקים מבינת אנוש, רק מושגים להשם האמיתי היודע כל, וזה שבת שבתון לה׳. והבן.

ויתכן עוד, כי הירושלמי אמר שם טעמא ששביעית חלה על ההקדש, דהוי כקדם הפקרו לנדרו, והיינו, שכמו ששדה מקנה אם הקדישה יוצאה ביובל, שאין מקדיש אדם דבר שאינו שלו, כדמפרש בערכין, שאינה של מקדיש רק עד יובל, כן בשביעית אינה שלו, ומי שמקדיש כרמו הוה כהקדישה במה שאינו שלו וכאילו קדם הפקרו לנדרו, לכן אמר הכתוב שלא תדמו שהארץ שלכם לזרעה ולזמור ואח״כ המצוה עליכם להשמיט שנה אחת, ולכן אם קדם ההקדש, הרי על הקדש אינו חל שביעית, וכמו נטע כרם להקדש פטור מן הערלה, וכן הקדיש חיה ועוף ושחטן פטורים מן הכסוי, הואיל וההקדש קודם לחיוב מצותן, לא כן, רק תיכף כי תבואו תדעו שתשבות הארץ שבת לה׳, ומתחילה אינה קנויה לכם על שנה שביעית והיא לכם רק על שש שנים, וחיוב השנה השביעית בא מתחלת ביאתכם בראשית השש שנים ולכן חל אף על ההקדש ואף דבר שלה׳ חל עליו שביעית ונאכלים פרותיו בלא פדיון. ודו״ק. ונכון בלשון הכתוב.

ובתו״כ: שבת לה׳ כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה׳ כך נאמר בשביעית שבת לה׳. עיין רמב״ן. אולם לענ״ד נראה, דדינא אתי לאשמעינין, דכמו דקדושת שבת חלוקה מקדושת יו״ט, דשבת קביעה וקיימא ויו״ט ישראל מקדשי להו ובידם להקדים זמנו או לאחרו, לא כן שבת קביעה וקיימא (עיין ביצה י״ז), כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת יובל, דכל מה שנוהגת בשביעית נוהג ביובל, רק דיובל תליא אם לא תקעו או לא שלחו עבדים לחירות, או לא החזירו קרקעות, אז מותר בחרישה וזריעה ואינו יובל כלל, כמפורש לקמן ובר״ה דף ט׳ ע״ב, וכן פסק רמב״ם להלכה פ׳ יו״ד משמיטות, לא כן שמיטה הוא קדוש בעצמותו ואפקעתא דמלכא הוה ואינו תלוי בקדושת ישראל, לכן גבי שביעית קאמר שבת לה׳ ואף אם לא ספרו מנין השנים ולא השמיטו, וגדרו שדותם באבנים, בכ״ז הוא הפקר ופטור ממעשר ואפקעתא דמלכא הוא, [ומזה מוכרח דלא כשיטת רז״ה, דצריך לקדש שביעית ג״כ], ועיין מהרי״ט, שהאריך הרבה בזה, לא כן יובל כתוב בו וקדשתם, שאתם מקדישים אותו, כי יובל היא קדש תהיה לכם, וכמו שכתוב גבי ימים טובים מקרא קדש יהיה לכם, משום ששמיטה מורה על חידוש העולם, כי לי הארץ כמו שבת, אבל יובל מורה על שלוח עבדים, שזה כיציאת מצרים וכיו״ט שהוא זכר ליציאת מצרים. ודו״ק. ואם היא יובל אז לא תקצרו ספיחיה כו׳ נזיריה, אבל בשביעית כתוב קצירך ונזירך, שהאדם מוכרח שלא לזרוע ולא לזמור, רק ביובל תלוי אם הוא יובל, וכמוש״ב שעשו ב״ד הדברים האלו.

ויש בזה דברים עמוקים ע״ד האמת נטועים על שדמות הזוה״ק ומהם פ׳ תצוה, בשנת החמשים תשובו, דא עלמא דתשובה, ודא עלמא דנפיק מניה תורה. וז״ל הזוה״ק ההוא יומא עלאה דעלייהו, דאיהו יומא דחמשין דשליט על מ״ט יומין רזא דכללא דאורייתא במ״ט אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה כו׳ אפיק אוריי׳ כללא במ״ט אנפין. עכ״ל. וזה שאמר שאלו לחכמה נפש החוטאת תמות כו׳ תורה כו׳ יקריב קרבן. והענין עמוק. וזה אל תבוז כי זקנה אמך, וזה סוד תורה שבע״פ וגבוה מעל גבוה יש לדבר בזה. ואכ״מ. והוא עלמא דחירות, כמוש״כ הזוה״ק וחמשים יצאו בני ישראל ממצרים, היינו סוד חמשים, וזה דכתיבא באורייתא חרות על הלוח חירות משעבוד כו׳, חירות ממלאך המות. ודו״ק בכ״ז. ולקמן יבואר, שמפני ששבת הוא בעצמו מורה חדוש העולם, לכן לא צריך קדוש ב״ד, וזה הטעם גבי שביעת נמי וכמו שנתבאר.

כי תבאו אל הארץ – תניא, יכול משבאו לעבר הירדן, ת״ל אל הארץ, הארץ המיוחדת יכול משבאו לעמון ומואב ת״ל אל הארץ אשר אני נותן לכם, ולא לעמון ומואב.⁠¹ (תו״כ)

ושבתה הארץ – תניא, א״ר יוחנן בשם ר׳ ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות,⁠² ובשביעית צריכה [למבעי], מאי טעמא, דכתיב ושבתה הארץ וכתיב (פ׳ ד׳), שדך לא תזרע.⁠³ (ירושלמי ערלה פ״א ה״ב)

שבת לה׳ – תניא, הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית, מאי טעמא, דאמר קרא ושבתה הארץ שבת לה׳, דבר שהוא לה׳ – שביעית חלה עליו.⁠⁴ (ירושלמי פאה פ״ז ה״ז)

1. עיין מש״כ בדרשה כזו בפ׳ מצורע בפסוק כי תבאו אל הארץ ובפרשה קדושים בענין ערלה.

2. במעשרות כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה (פ׳ ראה), ודרשינן היוצא השדה ולא היוצא בתוך הבית, ולכן באילן שנטעו בתוך הבית פטור מן המעשרות, אבל בערלה לא כתיב שדה אלא כי תבאו אל הארץ ונטעתם (פ׳ קדושים), דמשמע בכל מקום שיהיה נטוע ואפי׳ בתוך הבית, לכן באופן כזה חייב בערלה.

3. עיין באות הקודם, ור״ל אם אילן כזה חייב בשביעית או לא צריך למיבעי, כלומר יש ספק בדבר, מפני כי יש סברא גם לחייבו גם לפטרו, יען כי בשביעית כתיבי שתי הלשונות, כתיב ושבתה הארץ, דלשון זה מורה בכל מקום בארץ ואפי׳ בתוך הבית, וכנגד זה כתיב שדך לא תזרע, ולשון שדך מורה רק על הזרוע בשדה ולא בבית, ומש״כ למעלה

4. דלגופיה לא איצטריך לשון זה שבת לה׳, דהא כתיב כזה בפסוק ד׳, ואתא לדרשה זו. והרבותא בזה דחייב בשביעית אע״פ שפטור מן הערלה ומן הרבעי ומן פרט ועוללות, והתם היינו טעמא, דבערלה כתיב לכם דממעט הקדש, וכיון דאין ערלה אין רבעי, כנודע, דהא בהא תליא, כמבואר לפנינו במקומו בפ׳ קדושים, ובפרט ועוללות כתיב כרמך דממעט הקדש.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון