1. it is you whom I have seen | כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי – See Ibn Ezra and Sforno that the verse is emphasizing that Noach was the only individual worthy of salvation.
(א) א{שני} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ־הֹוָה֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא־אַתָּ֥ה וְכׇל־בֵּיתְךָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה כִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה׃
Hashem said to Noach, "Come into the ark, you and your entire household, for it is you whom I have seen to be righteous1 before Me in this generation.
א. ‹אין פרשה בתחילת הפרק› ל=פרשה סתומה
[א] 1ויאמר ה׳ לנח בא אתה, אין לך אדם אוהב בן אומנותו, אבל החכם אוהב בן אומנותו כו׳ והקב״ה אוהב את בן אומנותו שנא׳ (תהלים י״א:ה׳) כי צדיק ה׳ צדקות אהב ישר יחזו פנימו, זה נח שנא׳ ויאמר ה׳ אל נח בא אתה וגו׳. (בראשית רבה ל״ב).
[ב] 2ה׳ צדיק יבחן (תהלים י״א:ה׳) זה נח שנא׳ ויאמר ה׳ לנח כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו׳. (בראשית רבה ל״ב).
[ג] 3ואני כאשר עשו כן נעשיתי, ומה ביני לבינם, אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה. (בראשית רבה ל״ב).
[ד] 4לעולם הקב״ה תובע דמן של נרדפים מן הרודפין כו׳ נח נרדף מבני דורו, ולא בחר הקב״ה אלא בנח, שנא׳ כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. (ויק״ר כ״ז.).
[ה] 5מזרק (אחד כסף) (במדבר ז׳:י״ג) כנגד נח הצדיק שנזרק מן דור המבול, למה כסף על שנקרא צדיק בדורו, שנא׳ כי אותך ראיתי צדיק כו׳. (במדב״ר י״ד אכ״ד).
[ו] 6בא וגו׳ אל התיבה וגו׳. לכל זמן וגו׳ (קהלת ג׳:א׳) כו׳ זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה שנא׳ בא אל התיבה כו׳ וזמן היה לו לצאת, שנא׳ צא מן התבה. (קה״ר ג׳ א׳).
[ז] 7ד״א אם רוח המושל תעלה עליך וגו׳ (קהלת י׳:ד׳) מדבר בנח, נכנס אל התיבה ברשות ויצא ברשות, נכנס ברשות מנין בא אתה וכל ביתך אל התיבה, ויצא ברשות מניין צא מן התבה. (קה״ר י, ו).
[ח] 8ד״א עיר קטנה (קהלת ט׳:י״ד) זה העולם, ואנשים בה מעט זה דור המבול, ובא אליה מלך גדול זה מלך מלכי המלכים הקב״ה, ובנה עליה מצודים גדולים, שנא׳ והנני משחיתם את הארץ, ומצא בה איש מסכן וחכם זה נח, ומלט הוא את העיר בחכמתו, בא אתה וכל ביתך אל התבה. (ח״י ויגש א״א).
[ט] 9בא נח אמרו לנח. עבוד את אביך, היה זנו ומפרנסו ומכלכלו, עבוד את אבי אביך, קיבל עליו, היה זן ומפרנס את אביו ואת אבי אביו וכל אבותיו שהיו באותה שעה. ולא עוד אלא שהוא יוצא וממחה ברבים כל אותן ק״כ שנה עד שלא בא המבול, לפיכך בא הכתוב והגיד עליו לדורות כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, מיכן אמרו מגלגלין זכות ע״י זכיי וחובה ע״י חייב. (סדר אליהו רבה פרק ט״ז).
[י] 10אשת חיל מי ימצא (משלי ל״א:א׳), זו אשתו של נח שהיתה מצדקת את בעלה כשאמר לו הקב״ה כי אתך ראיתי צדיק לפני, ורחוק מפנינים מכרה, שהיתה היא וכלותיה מעשיהן רחוקין ממעשה דור המבול. (מדרש הגדול, חיי שרה).
[יא] 11א״ר יהושע מה ראה נח שלא ביקש רחמים על דורו, אמר בלבו אולי לא אמלט דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה כלומר לפי הדור, כו׳ א״ר אלעזר אפי׳ הכי הוה ליה למבעי רחמי על עלמא בגין דניחא ליה לקב״ה מאן דיימר טבא על בנוי מנ״ל מגדעון כו׳. (זח״א בהשמטות רנד:).
[יב] 12בדור הזה, ר׳ יוחנן אמר בדור הזה ולא בדורו של אברהם יצחק ויעקב, ר׳ שמעון אומר אם בדור שכולו חייב נמצא צדיק, אלו היה בדור שכולו צדיק על אחת כמה וכמה. (מדרש הגדול נח).
1. לעיל פרשה ג. מאמר יח. מדרש תהלים פי״א ס״ו.
2. עי׳ ב״ר פל״ד שהש״ר ב. טז. תנחומא וירא תנ״י שמות מדרש תהלים י. א.
3. עי׳ לעיל פ״ו מאמר ק. אף על נח נחתך גזר דין אלא שמצא חן.
4. לעיל פ״ד מאמר לו. בבאור וצרף לכאן. ונראה דדורש לשון בדור הזה, ועי׳ לקמן מאמר יב. בבאור.
5. לעיל פ״ב מאמר קנ. פרשה ה׳ מאמר צ. סוף המאמר. למה כסף, ונאמר כסף נבחר לשון צדיק (מת״כ)
6. ראה לקמן ח. טז. מב״ר פל״ד, פסקתא פי״ב, מדרש זוטא, קהלת ג. א.
7. תנחומא ישן נח אי״ג מובא לקמן ח. טז. בזח״א סז. איתא ואוליפנא דאי יהיב לי׳ רשו בלחודוי ולא יתיב רשו לכל אינון דאתיין עמיה לא ייעול לון לביתא הה״ד בא אתה וכל ביתך אל התיבה, לכלא יהיב רשותא למיעל ומקרא דא אוליפנא רזא דאורחוי דארעא. עיי״ש ובפס״ז כאן, ברשות נכנס וברשות יצא.
8. בב״ר פל״ג איתא דרש זה בשינוים, ומצא בה איש מסכן וחכם זה נח, ומלט הוא את העיר בחכמתו ויקח מכל הבהמה הטהורה. ויש גירסאות ויקח וגו׳ ויעל עולות. וכ״ה באגדת בראשית (פע״ח) פע״ט, ובקה״ר ט. יא. ומצא בה איש מסכן וחכם זה נח שנא׳ כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ומלט הוא את העיר בחכמתו דהוה אמר להו ווי רקייא למחר מבולא אתי עבדון תתובא, והוו אמרין ליה אן משרייא פורענותא מן בייתיה דההוא גברא משרייא, כיון שמת מתושלח אמרין ליה לא מביתיה דההוא גברא משרייא פורענותא ועי׳ לעיל פ״ו מאמר קיט. ומדרש זוטא קהלת ט, יד. טו.
9. לעיל פ״ו מאמר קיט. צדיק ממחה. ושם מאמר לא. בבאור.
10. שהיתה מצדקת, נראה לפרש אע״פ שלא הזכיר אותה ואת בניה שלא אמר אתכם ראיתי צדיקים לפני, הצדיקה את בעלה, ולא התרעמה, עי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן, ולקמן מאמר יב. ובמדרש משלי פל״א איתא כך אין מונע מן הצדיקים נשים כשרות שהוא מזווג להם, שכן מצינו באשתו של נח שהיו שקולין מעשיה כמעשיו, לפיכך זכתה עמו ונצלה ממי המבול. ובכת״י מתימן מפל״א דמדרש משלי הנדפס באו״מ כת״י איתא אשת חיל זו אשתו של נח שלא שמשה בתיבה.
11. מסיים שם מגדעון בר יואש דלא הוה זכאי ולא בר זכאי, ומשום דאמר טיבותא על ישראל א״ל הקב״ה (שופטים ו) לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין, מהו בכחך זה טיבותא דאמרת על בני. ע״כ, ובז״ח פ׳ נח איתא מאמר ר׳ יהושע ביתר באור. מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו אמר לו אפי׳ הוא לא חשב בלבו שימלט, כו׳ משמע דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני כו׳ מהו בדור הזה כלומר לפי הדור ולפיכך לא בקש רחמים אמר בלבו ולואי שאבקש עלי ואמלט וכ״ש על אחרים. ובזהר שם וכן בזהר חדש איתא מקודם למאמר הנ״ל. מה השיב הקב״ה לנח כשיצא מן התיבה וראה את העולם חרב והתחיל לבכות לפניו ואמר רבש״ע נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך כו׳ השיבו הקב״ה רעיא שטיא השתא אמרת דא, למה לא אמרת בשעתא דאמרת לך דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה וגו׳ ואח״כ הנני מביא את המבול מים וכו׳ כל האי אתעכבית ואמרית לך בגין דתבעי רחמין על עלמא ואכדין שמעתא דתשתזיב בתיבותא לא עאל בלבך למבעי רחמין על ישובא דעלמא ועבדת תיבותא ואשתזיבת, וכען דאתאביד עלמא פתחת פומך למללא קדמי בעין ותחנונים, כיון דחזא נח כך אקרב קרבנין. ועי׳ לעיל פ״ה מאמר עד. פ״ו מאמר קסה. מ״ש מס׳ חמדת הימים פ׳ נח וכאן מבואר להיפך, ועי׳ לקמן מאמר יב. בבאור מדברי הזהר לפי שלא היו עשרה לא היה יכול לאגנא עלייהו.
12. מאמר זה א״י מקורו, ולעיל פ״ו מאמר קלח. מובא פלוגתא דר״י ור״ל בקרא בדורותיו, ואולי סדר זאת בעל מדרה״ג מעצמו גם על קרא שלפנינו. אמנם מצאנו דדרשו לשון בדור הזה לשון מיעוט, באלפא ביתא דבן סירא אות ס. ואם תאמר נח צדיק היה ובא המבול לעולם ולא נתעכב בשבילו מאומה, יש אומרים שצדיק היה נח בדורותיו ולא בדור אחר שכך אמר לו הקב״ה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה בדור הזה אתה צדיק אבל לא בדור אחר. כן בזהר ח״א סז. פליגי בזה ר״י ור״א. א״ר יהודה בההוא זמנא דאתאבידו אינון חייבין מעלמא קב״ה אשתדל על עלמא ולא חמא מאן דאגין עלה, ואי תימא הא נח דהוה ליה לאגנא על גרמיה ולאפקא מניה תולדין לעלמא הה״ד כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה בדור הזה דייקא, ר׳ יוסי אומר בדור הזה דא שבתא דיליה דהוה בההוא דרא חייבא ואשתכח כולי האי איש צדיק תמים כו׳ אבל לא הוה יכיל לאגנא על עלמא. בגין דלא אשתכחו עשרה בעלמא כו׳ אלא הוא ותלת בניו ונוקבייהו כו׳ ועיי״ש ע: ועי׳ בפער״ז כאן מ״ש לפרש בדור הזה משמע ולא בדור אחר. ואולי היה לפני בעל מדרה״ג באיזה מדרש, ועי׳ לעיל פ״ו מאמר קכג. דילפי מקרא זה דאומרים מקצת שבחו, וא״נ כהפי׳ בדור הזה ולא בדור אחר אין זה שבח. וי״ל, ועי׳ לעיל מאמר ד.
וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ עוֹל אַתְּ וְכָל אֲנָשׁ בֵּיתָךְ לְתֵיבְתָא אֲרֵי יָתָךְ חֲזֵיתִי זַכַּאי קֳדָמַי בְּדָרָא הָדֵין.
Hashem said to Noach, “Come into the ark, you and your household, for I have seen that you are righteous before Me, in this generation.
בָּא – אֲתָא, עָל
א. ״בֹּא... אֶל הַתֵּבָה״ – ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״. הארמית מבחינה בין בָּא במשמע הִגִּיעַ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, קָרַב, שתרגומו אֲתָא לבין בָּא בהוראת נִכְנָס המתורגם עָל (משורש עו״ל או על״ל). השווה: ״וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר״ (בראשית יד ה) ״אֲתָא כְדָרְלָעֹמֶר״, ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו״ (בראשית לז כג) ״כַּד אֲתָא יוֹסֵף״. בשני אלה מציין הכתוב את עובדת הגיעם למקום מסוים. כנגד זאת הפסוק ״וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ״ (ויקרא יט כג) מטעים את הכניסה לארץ ומתורגם אפוא ״וַאֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא״ [ומכאן גם ״עוּלוּ אושפיזין״, הכנסו]. כיוצא בזה ״הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט״ (בראשית יט ט) – לוט אך זה הגיע לעיר וכבר הוא שופט! – מתורגם ״חַד אֲתָא לְאִיתּוֹתָבָא״. אבל ״הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה״ (בראשית יט כג), ומשמעו כשהשמש יצא על הארץ לוט נכנס לצוער, מתורגם ״וְלוֹט עָל לְצוֹעַר״. וכן ״וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי״ (בראשית יד ז) ועֵין משפט היא נקודת ציון שאליה באו להכות את שדה העמלקי, תרגם ״וְתָבוּ וַאֲתוֹ לְמֵישַׁר פִּילוּג דִּינָא״ שהגיעו עד אליה. אבל ״וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה״ (בראשית יט א) ״וְעָלוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָּא לִסְדוֹם״, שנכנסו לתוכה.
כלל הדברים: כניסה מן החוץ פנימה – בין כניסה לתוך ארץ, לבית או גם למקום מסוים – תרגומה עָל. על דרך זאת מתורגם גם בפסוקנו ״בֹּא... אֶל הַתֵּבָה״ – ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״.1
ב. לטעם ״וְכָל בֵּיתְךָ״ – ״וְכָל אֲנָשׁ בֵּיתָךְ״, ראה ״וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה״ (בראשית מה ב) המתורגם ״וּשְׁמַע אֱנָשׁ בֵּית פַּרְעֹה״.
1. עָל (נכנס) מופיע גם בארמית המקראית כגון ״בֵּאדַיִן עללין (קרי: עָלִּין) חַרְטֻמַּיָּא״ (אז נכנסו החרטומים, דני׳ ד ד). ראה ״ערוך״ ערך על; ריב״ג ״שרשים״, עלל; ״מתורגמן״ ערך על. להבחנה בין עָל לבין אֲתָא עיין ״נתינה לגר״ ו״באורי אונקלוס״ לבר׳ כז ד, ״מרפא לשון״ לבר׳ כד סב, ״עוטה אור״ עמ׳ 51. על דרך זו גם ״ביאת״ השמש מתורגמת ככניסתה כגון ״וילן שם כי בא השמש״ (בראשית כח יא) ״אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא״, ומדוע? מכיוון שזריחה היא ״יציאת״ השמש כגון ״הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ״, הרי ששקיעה היא ״כניסה״ הפך היציאה. כיוצא בזה ביאת אישות מתורגמת בפועל ״עול״ כגון ״הבה נא אבוא אליך״ (בראשית לח טז) ״הֲבִי כְעַן אֵיעוֹל לְוָתִיךְ״. ואפשר שמכאן גם תְּבוּאָה – עֲלַלְתָּא, שמכניס הזרע באדמה, כגון ״ואכלתם מן התבואה ישן״ (ויקרא כה כב) ״וְתֵיכְלוּן מִן עֲלַלְתָּא עַתִּיקָא״. נמצא שלעומת ״בא״ בלשון המקרא המשמש גם בהוראת כניסה, כגון ״והמן בא בית המלך... ויאמר המלך יבוא ויבוא המן״ (אסתר ו ד-ה), בלשון חז״ל לצד ״בא״ משמש גם ״נכנס״ בהשפעת הארמית כגון: ״רבי חכמי ישראל באין אצלך. אמר להן: יכנסו ונכנסו״ (יבמות טז ע״א) וכן ״משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן״ (משנה ברכות א א), באים לביתם.
מכאן מבחין ת״א גם בתרגומי הֵבִיא: בהוראת הכניס – אַעֵיל, אבל בהוראת הגיש – אַיְתִי, ויתבארו במקומם. ומצינו שני תרגומים חריגים לפועל ״בא״ שיתבארו במקומם: ״לא יבֹא ממזר״ (דברים כג ג) ״לָא יִדְכֵּי מַמְזֵרָא״, ״כי תָבֹא בכרם רעך״ (דברים כג כה) ״אֲרֵי תִיתַּגַר בְּכַרְמָא דְּחַבְרָךְ״.
מכאן מבחין ת״א גם בתרגומי הֵבִיא: בהוראת הכניס – אַעֵיל, אבל בהוראת הגיש – אַיְתִי, ויתבארו במקומם. ומצינו שני תרגומים חריגים לפועל ״בא״ שיתבארו במקומם: ״לא יבֹא ממזר״ (דברים כג ג) ״לָא יִדְכֵּי מַמְזֵרָא״, ״כי תָבֹא בכרם רעך״ (דברים כג כה) ״אֲרֵי תִיתַּגַר בְּכַרְמָא דְּחַבְרָךְ״.
And the Lord said to Noah, Enter, you, and every one of thy house, into the ark; for thee have I seen righteous before me in this generation.
פרשה לב
[א] וַיֹּאמֶר ה׳ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה – כְּתִיב: תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה׳ (תהלים ה׳:ז׳), מְדַבֵּר בְּדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל, דֹּבְרֵי כָזָב הֵן וְדִבּוּרָן, רַבִּי פִּינְחָס אָמַר הֵן וּמִדַּבְּרוֹתֵיהֶן. אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה, זֶה הִתִּיר גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְזֶה הִתִּיר גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר בַּאֲחִיתֹפֶל: בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ (שמואל ב ט״ז:כ״א), וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם (שמואל ב י״ז:ב׳), וּכְתִיב: וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ (שמואל ב י״ז:ב׳), וְזֶה הִתִּיר גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר לְשָׁאוּל וְכִי יֵשׁ אִישׁוּת לְדָוִד הֲלֹא מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הוּא וְחָשׁוּב כַּמֵּת. וְעַכְשָׁיו הַתֵּר קוּנְעָתוֹ וַעֲשֵׂה אוֹתוֹ זִיטְוִיטוֹס, וּכְאִלּוּ הוּא מֵת וְדָמוֹ מֻתָּר וְאִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת, עָמַד שָׁאוּל וְנָתַן מִיכַל אֵשֶׁת דָּוִד עַל פִּיו לְפַלְטִי בֶּן לַיִשׁ. וּשְׁפִיכַת דָּמִים, דִּכְתִיב: וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ יָד בְּכֹהֲנֵי ה׳ (שמואל א כ״ב:י״ז), אֲבָל דּוֹאֵג הֲרָגָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַע בְּכֹהֲנֵי ה׳ (שמואל א כ״ב:י״ח). יְתָעֵב ה׳, שֶׁאֵינָן לֹא חַיִּים וְלֹא נִדּוֹנִים, וַאֲנִי (תהלים ה׳:ח׳), כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ כֵּן עָשִׂיתִי, וּמַה בֵּינִי לְבֵינָם, אֶלָּא שֶׁגָּמַלְתָּ עָלַי וְאָמַרְתָּ לִי: גַּם ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ וגו׳ (שמואל ב י״ב:י״ג).
דָּבָר אַחֵר: תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב, מְדַבֵּר בְּדוֹר הַמַּבּוּל, הֵן וְדִבּוּרָן כָּזָב, רַבִּי פִּינְחָס אָמַר הֵן וּמִדַּבְּרוֹתֵיהֶן. אִישׁ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב (איוב כ״ד:י״ד). וּמִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם (בראשית ו׳:י״ג). יְתָעֵב ה׳, שֶׁאֵינָם לֹא חַיִּים וְלֹא נִדּוֹנִים, וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ כֵּן עָשִׂיתִי, וּמַה בֵּינִי לְבֵינָם אֶלָּא שֶׁגָּמַלְתַּנִי טוֹבָה וְאָמַרְתָּ לִי: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה.
[ב] דָּבָר אַחֵר: בֹּא אַתָּה וגו׳ – כְּתִיב: כִּי צַדִּיק ה׳ צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ (תהלים י״א:ז׳), רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן רַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יוֹסֵי אָמְרוּ אֵין לְךָ אָדָם אוֹהֵב בֶּן אֻמְנוּתוֹ, אֲבָל הֶחָכָם אוֹהֵב בֶּן אֻמְנוּתוֹ, כְּגוֹן רַבִּי חִיָּא דְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא דְּרַבִּי חִיָּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶת בֶּן אֻמְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי צַדִּיק ה׳ צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ, זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל נֹחַ בֹּא אַתָּה וגו׳.
[ג] כְּתִיב ה׳ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ (תהלים י״א:ה׳). אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הַיּוֹצֵר הַזֶּה אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים, שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָקוּשׁ עֲלֵיהֶם אַחַת עַד שֶׁהוּא שׁוֹבְרָם, וּמִי הוּא בּוֹדֵק בְּקַנְקַנִּים יָפִים, אֲפִלּוּ מֵקִישׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְעָמִים אֵינָם נִשְׁבָּרִים, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן, וּכְתִיב: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כ״ב:א׳), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹ יָפָה כָּל שֶׁהוּא כּוֹתְשָׁהּ הִיא מִשְׁתַּבַּחַת וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מַקִּישׁ עָלֶיהָ הִיא מִשְׁתַּמֶּנֶת, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹ רָעָה, אֵינוֹ מַסְפִּיק לָקוּשׁ עָלֶיהָ אַחַת עַד שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רַע, עַל מִי הוּא נוֹתֵן אֶת הָעֹל לֹא עַל זֹאת שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ צַדִּיק יִבְחָן, ה׳ צַדִּיק יִבְחָן זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ לְנֹחַ. כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מָצִינוּ שֶׁאוֹמְרִים מִקְצַת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו וְכֻלּוֹ שֶׁלֹא בְּפָנָיו, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר בְּנֹחַ: אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה (בראשית ו׳:ט׳), שֶׁלֹא בְפָנָיו, וּכְתִיב: כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בְּפָנָיו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר מָצִינוּ שֶׁאוֹמְרִים מִקְצַת שִׁבְחוֹ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ (תהלים ס״ו:ג׳), שֶׁלֹא בְפָנָיו אוֹמֵר: הוֹדוּ לַה׳ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ (תהלים קל״ו:א׳).
פרשת נח
(א) צדיק לפני – למה צדיק, לפי שהיה עושה צדקות עם כל אשר היו בתבה. אמרו בתחלה בימי אדה״ר היו חתול ועכבר בביתו של אדה״ר שותפין זע״ז. יום א׳ נכנס תחרות בלבו של עכבר על חתול והלך אצל אדם, אמר לו אדוני תן לי רשות על החתול להורגו שהוא גנב וקוביוסטוס. אמר לו אדם הואיל וספרת עליו לה״ר תהיה לו למאכל. מיד קפץ החתול על העכבר והרגו. כיון שראו בניו של עכבר ונקבתו כן ברחו לסעיפי ההרים ולנקיקי הסלעים ולחורי עפר, אמרו עוד לא תהיה פלטה לפני החתול אויבינו. כשבא נח והכניסן בתבה, יום א׳ היה החתול ונקבתו היו עומדין זה אצל זו, אמר החתול לנקבתו זכורני כשהייתי תינוק הביא לי אבא ממשפחתו של זה ואכלתיו והיה טוב למאכל, ועתה ארדוף אחריו ואשיגנו ואוכלנו. כיון ששמע עכבר כדברים הללו נס מפניו ורדף החתול אחריו, ונעשה לו נס ונזדמן לו חור אחד ונכנס שם. הכניס החתול פיו בחור להוציאו מתוכו ונשכו העכבר, גם החתול קרע לו בצפורנו שפתו התחתונה כחצי זרת. אחר שעה הלך העכבר אצל נח, אמר לו איש צדיק עשה לי צדקה ותפור לי מה שקרע לי החתול אויבי. א״ל לך והביא לי נימת שערו. הלך אצל החתול עצמו ומצאו ישן ותפס משערו וחזר לנח ותפר קרעו. ולזה נקרא איש צדיק (בראשית ו׳ ט׳).
צדיק לפני – לפני אתה צדיק ואין אתה צדיק לפני המלאכים, שכלם מקטרגים עליך, הה״ד ונח מצא חן וגו׳ (בראשית ו׳ ח׳).
בדור הזה – א״ר שמעון מכח הצדיקים המתים עתידים לחיות, מנין מאליהו התשבי, שכשהלך לצרפת קבלתו אשה בכבוד אמו של יונה בן אמתי. ר׳ יהודה אומר אפילו נרות (אפלות) [אפילו פתילות] היו מוליך אליהו עמו ממקום למקום שלא להטריח על הבריות. ולאחר ימים חלה בן האשה ומת, אמרה לו האשה עד שלא באת כאן היה הקב״ה שוקל מעשי עם מעשי דורי והייתי צדקת בתוכם, ועתה באת אלי שאתה צדיק גמור ושקל מעשי עם מעשיך והייתי רשעה בפניו והמית בעוני את בני, שנאמר ותאמר וגו׳ באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני (מלכים א י״ז י״ח). ובשביל הצדקה שעשתה עמו שמע הקב״ה תפלתו של אליהו והחיהו שנאמר וישמע ה׳ וגו׳ ותשב נפש וגו׳ ויחי (שם כ״ב). הא למדנו שלא היתה האשה צדקת גמורה אלא לפי שהיו כל דורה רשעים ונראית צדקת ביניהם לא היתה פוגעת בה מדת הדין. וכן נח לפי שהיו כל דורו רשעים שקל הקב״ה מעשיו עם מעשיהם ונראה צדיק שנאמר צדיק לפני בדור הזה.
צדיק לפני – 1מיכאן אמרו חכמים ז״ל שאין אומרים כל שבחו של אדם בפניו.
1. מיכן אמרו חכמים. עירובין י״ח ע״ב, ב״ר פל״ב אות ג׳, ילקוט נח רמז נ״ה, ולקח טוב, ורש״י עה״ת, וע״ע ספרי פ׳ בהעלותך פיסקא ק״ב.
וַיֹּאמֶר ה׳ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי – מָצִינוּ שֶׁאוֹמְרִים מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו וְכוּלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַהוּ אוֹמֵר? (בראשית ו׳:ט׳) ״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה״, בְּפָנָיו מַהוּ אוֹמֵר? צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.
ראיתי צדיק – ולא נאמר: צדיק תמים (בראשית ו׳:ט׳). מיכן שאומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו.
ראיתי צדיק [YOU] HAVE I SEEN RIGHTEOUS – It does not say "righteous and wholehearted" [as it does at the beginning of the Sedrah]; hence we may infer that only a part of a man's good qualities should be enumerated in his presence (since here God is speaking to Noah and calls him only "righteous"), but that in his absence the whole of his good qualities may be told (since when the Torah speaks about him in the earlier passage it calls him "righteous and wholehearted") (Eiruvin 18b).
ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך – ברשות נכנס וברשות יצא.
כי אותך ראיתי – מי גרם לך שתינצל.
צדיק לפני – 1מיכן אמרו רז״ל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. וכולו שלא בפניו. הכא כתיב צדיק. והתם צדיק תמים וגו׳ את האלהים התהלך נח.
1. מיכן אמרו רז״ל. עירובין י״ח ע״ב. ב״ר פל״ב. ילקוט נח רמז נ״ה. ורש״י עה״ת. וע״ע ספרי פ׳ בהעלותך סי׳ ק״ב.
והשם צוה את נח לעשות התיבה ימים רבים קודם בוא המבול, וכאשר קרבו הימים צוה השם הנכבד והנורא שילך נח הוא וביתו אל התיבה.
God commanded Noah to make the ark many years before the flood. When the flood approached, God the glorious commanded Noah and his family to go to the ark.
ויאמר י״י – דבר השם עמו במלאותו מצות המלאכים, וצוהו שיבא אל התבה. והטעם: שילך אל מקום התבה, כי תקן אותה בסתר, והסתיר הסוד מכל האדם.
וטעם בדור הזה – כי אין ראוי שימלט בדור הזה זולתך, שאתה צדיק.
ויאמר י״י לנח – אמר לו שיכנס אל התבה קודם בא המבול.
כי אותך ראיתי צדיק לפני – וראוי לך שתמלט אתה וכל ביתך מן המבול כדי לישב את העולם.
ויאמר ה' לנח, He told him to enter the ark before the onset of the deluge.
כי אותך ראיתי צדיק לפני, you and your family are therefore entitled to escape the deluge in order to form the nucleus of a new world order afterwards.
ויאמר י״י – ויאמר קמא (בראשית ו׳:י״ב) מדת הדין, אבל האי דמישתעי בהצלה כתיב ביה מדת הרחמים.א
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״רחמים״.
ויאמר ה', "The Lord said:" The previous time God had been reported as speaking to Noach, (6,17) it was His attribute of Justice speaking, whereas here it refers to His attribute of Mercy addressing him.
ויאמר י״י לנח – הודיעו השם כי במדת רחמים ימלט אותו ואת ביתו, ויחיה מהם זרע לדורות. וזה טעם: לחיות זרע על פני כל הארץ (בראשית ז׳:ג׳) – כי מתחלה אמר להחיות אתך (בראשית ו׳:י״ט), ורמז לו עתה במדת רחמים על הקרבן, להודיע אותו שישעה אל קרבנו, ובזכות קרבנו יקיים העולם ולא יכרת עוד מפני מי המבול. ועל כן הזכיר בו שם המיוחד, כי בכל ענין הקרבנות לא יזכיר אלהים, כאשר אזכיר בהגיעי שם בעזרתו יתברך (רמב״ן ויקרא א׳:ט׳).
בא אתה וכל ביתך אל התבה – עשה נח את התבה ימים רבים קודם המבול, וכאשר קרב עת המבול בחדש השני בעשור לחדש, חזר וצוהו שיבא הוא וכל ביתו בתיבה, הםא שאמר לו בראשונה: אתה ובניך ואשתך ונשי בניך (בראשית ו׳:י״ח). והודיעו כי בזכותו לבדו ינצלו, שלא אמר: אתכם ראיתי צדיקים לפני. וצוהו שיקח הוא ויביא מן הבהמה הטהורה ומן העוף שבעה שבעה, והודיעו יום המבול שבו יבא אל התבה. וכן עשה, שבעצם היום זה בא נח (בראשית ז׳:י״ג). וזהו טעם: מפני מי המבול (בראשית ז׳:ז׳).
ורבינו שלמה כתב (רש״י בראשית ז׳:ז׳): אף נח מקטני אמנה היה, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהוב המים. ולשון בראשית רבה (בראשית רבה ל״ב:ו׳): מחוסר אמונה היה, אלוליג שהגיעו המים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה. אם כן, יאמר שלא נכנס שם עד שגברו המים, וכסו פני כל הארץ, וראה כי יטבע.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״הוא״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״שדחפוהו״.
ג. כן תוקן בכ״י פולדה 2. בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון: ״אלו״. בכ״י פרמא 3255: ״אלא״.
AND THE ETERNAL SAID TO NOAH. G-d informed Noah that with the attribute of mercy [as indicated by the use of the Tetragrammaton, "the Eternal,"] He will save him and his family and that He will give life to their seed for all generations. This is the meaning of the phrase, to keep seed alive upon the face of all the earth.1 At first He said, to keep them alive with thee;2 but now with the attribute of mercy He hinted to him concerning the sacrifice to inform him that he will have regard for his offering and that by the merit of his offering, the world will exist, never again to be cut off by the waters of the flood.3 This is why the Tetragrammaton is mentioned here for in all matters concerning the sacrifices, Scripture does not mention Elokim (G-d), as I will elucidate when I reach there4 with the help of G-d.
COME THOU AND ALL THY HOUSE INTO THE ARK. Noah constructed the ark many days before the flood, and when the time of the flood arrived on the tenth day of the second month, He again commanded him that he and all his household come into the ark. This is why He said to him at first: thou, and thy sons, and thy wife, and thy sons' wives with thee.5 He thereby informed him that on account of his merit alone they will be saved since He did not say, "Ye [in the plural] I have seen righteous before Me." And He commanded that he take and bring of the clean beasts and clean fowl seven and seven, and then He informed him of the day of the flood, at which time he was to come into the ark. And Noah did so for in the selfsame day came Noah… into the ark.6 This is the meaning of [the verse: And Noah came in… into the ark] because of the waters of the flood.7 But Rashi wrote: "Noah also was one of those who have little faith, and he did not enter the ark until the waters forced him to do so." In the words of Bereshith Rabbah:8 "Noah was lacking in faith. Had the waters not reached his ankles he would not have entered the ark." But if so, let him say that Noah did not enter there until the waters greatly increased and covered the whole face of the earth and he saw that he was drowning!
1. (3).
2. Above, 6:19.
3. See further, 9:11.
4. See Ramban, Leviticus 1:9.
5. Above, 6:18.
6. (13). This refers to the day when the rains began, namely, the seventeenth day of the second month.
7. (7).
8. 32:9.
ראיתי צדיק – ולא נאמר צדיק תמים מכאן שאומרי׳ מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו כפרש״י. והקשה ר׳ מרדכי בר׳ נתן מההיא דבבא בתרא אמר ר׳ יוחנן גדול שנאמר באיוב משנאמ׳ באברהם. דאלו באברהם כתוב כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ואלו באיוב כתיב איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע. ולפרש״י מאי מייתי דלמא משום דגבי אברהם היה בפניו ולגבי איוב שלא בפניו.
ויאמר י״י לנח – הודיעו כי במדת הרחמים ימלט אותו ואת זרעו:
בא אתה וכל ביתך אל התיבה – לפי שעשה התיבה ימים רבים קודם המבול וכאשר קרב עת המבול צוהו שיבא הוא וכל ביתו אל התיבה. ולפי שאמר לו בראשונה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך הודיעו עתה כי בזכותו לבדו יצילם שלא אמר אתכם ראיתי צדיק לפני וציוהו שיקח הוא ויביא מן הבהמה הטהורה ומן העוף שבעה שבעה והודיעו יום המבול שבו יבא אל התיבה וכן עשה:
ויאמר ה' אל נח, "The Lord said to Noach, etc." the use of the tetragram indicated to Noach that he was being saved as a manifestation of Gd's attribute of Mercy, at work on his behalf and that of his offspring.
בא אתה וכל ביתך אל התיבה, "enter the ark, you and your whole family." Seeing that Noach had spent many years building the ark, now that the time for the deluge had drawn near, God instructed him to make his home forthwith inside the ark together with his family. Seeing that originally, God had described what would happen to him with the words: אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, "you and your sons and your wife and your sons' wives with you," it was made clear now by not listing his wife and children individually, that they were being saved due to Noach's merit, not due to their own merit. The absence of the word אתך on this occasion makes plain that they were not considered on a moral par with their father/husband or father-in-law. Had they been, the Torah would have written אתכם ראיתי צדיקים, "I have viewed you (pl.) as righteous people, etc." God continued to order him to take the extra "pure" domestic animals and birds, as well as telling him the date on which the deluge would commence.
ויאמר י״י לנח בא אתה וכל ביתך וכו׳ – אין תמה כלל בריבוי אמירות לשם אל הנביא1, כי נכון2 שהיו בזמנים שונים, אם רחוקים קצתם מקצת3 או קרובים, ונכון שהיו בחלום אחד, אבל יבואו האמירות זו אחר זו, אם להבדל הענינים אם לפירוש המאמר הראשון,4 כמו שיש מאלו המינים הרבה כאשר אבאר עוד במראותא אברהם5, וזכור זה והקש על זה.
1. ריבוי דיבורים אל הנביא המיוחסים לה׳, אשר בשניהם ציווי על התיבה: ו׳, יז-כא; ז׳, א-ד.
2. ׳נכון׳=אפשרי.
3. ונצרכה חזרה מפאת ריחוק הזמן.
4. ייתכן שאמנם באו האמירות באותו זמן, אלא שנבדלו בנושא או שהאחרון מפרש את הראשון.
5. מראות אברהם: ההתגלויות אל אברהם. ראה למשל גביע כסף, פרק ז׳. ריבוי המראות שם אינו מעיד על עיתויים שונים של התגלויות אלא על נושאי התגלות שונים.
א. בכה״י: המילה ׳במאמר׳ נמחקה, ותוקנה במילה ׳במראות׳ המופיעה בשולי כה״י.
והנה שבעת ימים קודם בוא המבול ציוהו ה׳ יתעלה שיכנס בתיבה הוא וביתו, ולא זולתם עימם, לפי שנח לבדו נמצא צדיק בדור ההוא, ושאר האנשים היו כולם מחוייבים כליה, לרוע מעשיהם; וזה לאות שאם היה צדיק זולתו היה ניצל עימו.
(א-ד) ויאמר י״י לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כו׳. מכל הבהמה הטהורה כו׳ – אחר שעשה את התיבה בצביונה ובקומתה כאשר צווה ולא נתעצל להיות דבר רחוק ונפלא אשר לא נהיה כמוהו מימות עולם הוסיף שנית לומר לו שכבר יוכל לבא הוא וכל ביתו אל התיבה כי לימים עוד שבעה יבא המבול אשר אמר לו בתחלה ובתוך ז׳ ימים יאספו אליו כל הבאים להחיות זרע. ועוד הוסיף לצוות אותו כי מאותם שיבאו שנים שנים כלומר זוגות זוגות יקח לו מכל הטהורים שבעה שבעה.
(1) "Enter the ark!" God has to give detailed instructions to assure Noach that essentially all species would survive, else Noach's own survival would lose most of its meaning, and at the end of the deluge he would be faced with a universe that could no longer regenerate itself. Secondly, he had to make provisions for an extended stay in the ark.
4) Man's punishment can either be viewed as a natural event, not as retribution, since as we have stated, conduct contrary to the harmony inherent in the universe will result in upheavals; or it was retribution. When one fumigates a house, having exhausted other means of ridding oneself of vermin, one's prime purpose is to keep the house in good shape. Here, too, God was fumigating His universe, so to speak, in order to get rid of the harmful leeches inhabiting it. Since there was no good reason to save these people, they fell victim to the need to cleanse the earth. Since earth had been created, all sins committed by man were punishable by death; only when the Jewish people accepted Torah at Sinai did they receive laws, the transgression of some of which carried a lighter sentence. Mankind had therefore been doomed, no special warning had been called for. "Noach made the ark." In spite of the tremendous inconvenience incurred, plus the fact that Noach could hardly have had in mind to build an ark large enough to accommodate representatives of all creatures, he carried out all God’s instructions without question or hesitation. He entered the ark before the deluge, mipney hamabul, on account of the deluge which was to occur. The forthcoming event was as vivid before his mental eye as if it had already occurred. The repetition of "on that day, Noach entered the ark" in verse 13, indicates merely that though the ark had already served as his residence, he did not know the precise date on which the deluge would start. Now that it had started, he stayed inside, and God closed the door from the outside.
5) The dates given emphasize that God waited out the one hundred and twenty years that He had given man to repent and reverse his course.
כי אותך ראיתי צדיק, not your family, therefore, אתה וכל ביתך, I will let them escape only on account of your merit.
כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה – מה שלא אמר לו כן מיד כשצוה לו על עשיית התיבה, לפי שהיה עדיין הדבר בספק שמא יחזרו בתשובה ועוד שהרי מתושלח קיים ואיך יאמר כי אותך ראיתי צדיק. ואחר שהמתין ה׳ ז׳ ימי אבלו של מתושלח כמו שנאמר כי לימים עוד שבעה. מהו לשון עוד אלא תורה שזמן זה שוה לזמן ק״ך שנה כי כמו שכל ק״ך שנה המתין להם שמא יחזרו בתשובה כך המתין ז׳ ימי אבל אלו שמא יחזרו בתשובה, כי ע״י האבל וההספד החי יתן אל לבו, ואחר שעמדו במרדם אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומה שלא נאמר צדיק תמים לפי שנאמר תמים היה בדורותיו. ר״ל כמה דורות עברו על נח והיה תמים בכלם ר״ל היה עומד במצב אחד בצדקתו על כן אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כי מה לו להזכיר מה שהיה תמים גם בדורות ראשונים כי הצלתו תלויה באשר הוא שם בדור שעומד בו ומה שעבר עבר, ולפי מה שכתוב למעלה (כלי יקר בראשית ו׳:ט׳) שתואר תמים הוא כנגד הזנות, וצדיק, שלא היה גוזל אלא היה מצדיק משלו ונותן ולא נתחתם גזר דינם כי אם על הגזל על כן אמר כי אותך ראיתי צדיק. על כן אין אתה בכלל חתימה זו. והזכיר צדיק לפני כי דור המבול גזלו פחות משוה פרוטה וצדקו בדיינים אבל מ״מ לא יצאו נקי בדיני שמים אבל אתה צדיק גם לפני כי לא לקח משל אחרים אפילו פחות משוה פרוטה.
מכאן שאומרים כו׳. י״ל כיון שהודיענו הכתוב דרך ארץ שלא לספר אלא מקצת השבח ממילא יבין מדעתו שיש בו כפלים. ונ״ל דמקצתו לאו דוקא חצי אלא קצת וחלק מעשרה או ממאה ואז לא יוכל לידע כמה הוא שבחו. [נחלת יעקב]:
[We learn] from this that we tell... This raises a question: Now that the Torah taught us the proper conduct of telling only מקצת, i.e., part of a man's good qualities, the man will understand on his own that his good qualities are double this, [thus defeating the purpose]! It seems the answer is: Telling מקצת does not necessarily mean half. It could be a small amount: a tenth or a hundredth. Thus, the man will not know the extent of his good qualities. (Nachalas Yaakov)
ויאמר ה׳ לנח בא וגו׳ כי אותך ראיתי – צריך לדעת למה הוצרך לטעם זה מחדש.
ונראה כי חש ה׳ על נח לבל יטעה במשמעות דברי ה׳ באומרו בא אתה וכל ביתך אל התיבה באחד מב׳ דרכים או יחשוב כי כולן צדיקים הם ולזה נמלטו בזכותן, ולסיבה זו קשה מה שהקשינו בפסוק (ו׳ י״ד) עשה לך. או יחשוב כי בניו ונשי בניו הצלתם היא לצד שעדיין לא הגיעו לכלל העונש, ויצא מזה שיחשוב נח להכניס להציל מקטני הדור קרוביו ומיודעיו, וידין בדעתו כי אינם ראוים לעונש. ולו יהיה שלא יעשה כן על כל פנים תהיה לו בדעתו לדבר זר למה לא ינצלו מי שאינו בן עונש. לזה אמר ה׳ אליו כי אותך וגו׳, נתינת טעם לאומרו וכל ביתך, לא לטעם היותם ראוים ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש אלא מטעם זכותך כי אותך ראיתי וגו׳, ומעתה כל שאין אביו צדיק ילכד במוקש. וכאן הודיעו כי כל שלא הגיעו לכלל עונש נענשים בעון אביהם, ערירים ימותו כל האבות, לא כן נח.
עוד יתבאר על דרך אומרם בש״ס (סנהדרין קי:) קטני ישראל יש להם חלק לעולם הבא אבל קטני אומות העולם אין להם חלק לעולם הבא ובדור המבול כולם דין אומות העולם יש להם שהגם שלא הגיעו לעונש יש לדון בהם משפט כמשפט רשע כי מעשה אבות יעשו בנים זרע מרעים בנים משחיתים ונח דן בו משפט קטני ישראל וינצלו בזכות אביהם גם בבוא חרון אף לעולם יגן ה׳ בעדם.
ויאמר…בא אל התיבה. God said…."enter the ark!." Why did God have to repeat here that He had seen that Noach was a righteous man in his generation? God may have feared that Noach would misinterpret the command to enter the ark together with all his immediate family. He might have thought a) that every family member would be saved due to his or her individual merit; in that case the Torah should not have addressed the command to build the ark to Noach in the singular; b) he might have thought that his wife, children, and their respective wives were being saved because they had not yet reached the age of accountability. If Noach had thought this he might have been tempted to invite all those of his friends who were young enough to share the ark with him in order to survive. Even if he had not done so on his own initiative, he might have wondered why all these youngsters were doomed to perish.
God told Noach once more that He had found only him as a righteous person at that time in order to lay to rest any of the other ideas Noach might have had on the subject. He now understood that any youngster who did not have a righteous father was caught in the sins of his father who was punished to die without issue.
The statement of our sages that Jewish minors have a share in the world to come, whereas Gentile minors do not (Kohelet Rabbah 4,1 and Avot de Rabbi Nathan 36,1), may be based on our verse. In Noach's generation everyone was considered an idolator and it was reasonable to assume that the children would take after their fathers. Noach, on the other hand, took a more optimistic view of the possible development of the minors. God therefore had to tell him that he could not save any youngsters barrring his own.
ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה – בדבור הראשון לא אמר לו מתי יבא המבול, רק צוהו שיעשה תיבה ויאסוף כל מאכל. ולקץ הימים אחר שנבנתה, בא אליו דבור שני כי בא מועד להשחית כל בשר, ושיבוא אל התיבה. ואין הכונה שיבא מיד כשדבר אליו, שהרי אמר ״כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר״,1 והוא לא נכנס עד יום רדת המבול, כמו שאמר בענין ״בעצם היום הזה בא נח״2 וגו׳, והוא בי״ז יום לחדש השני, אבל יֵרָאֶה שבנה את התיבה באחד המקומות המוכן לענין כזה, סמוך ליער צומח עצי גופר, שלא יצטרך להסיע העצים ממקום רחוק לצורך הבנין. ואחר שכלה מלאכתו שב למקומו, מהלך איזו ימים רחוק ממנה שגָר שם הוא ובניו. ויוכל להיות שלא גרו כלם במקום אחד, ולכן הוצרך השם ב״ה להודיעו שבעת ימים קודם המבול שיכין עצמו הוא וביתו ללכת ממקומותיהם ולבוא אל המקום ששם התיבה. ועל זה אמר ״בא אתה וכל ביתך אל התיבה״, שילכו לדרכם לבא אל מקום התיבה. ועל כן לא אמר ״וכל החיה והעוף והבהמה״, כי לא [היו] אסופים אתו עדיין, והוא לא הוליכן אל מקום התיבה. אבל השם קבצן ממקומותיהן, והלכו גם המה בשבעת הימים הללו, ובאו קודם רדת המבול אל נח, וכאמרו ״שנים מכל יבואו אליך להחיות״. אבל בי״ז לחדש השני יום כניסתן אל התיבה כתוב ״בעצם היום הזה בא נח וגו׳ אל התיבה, הם וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה״ וגו׳, זָכַר ביאת כלם. כי היו מקובצים ליכנס בתיבה.
כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה – בדבור ראשון שצוהו [ה׳] לעשות התיבה, ואמר לו שיביא מבול לשחת כל בשר, ושיקים את בריתו אתו להצילו בתיבה זו, היה לו לומר ״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״. ושם אמר ״ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך״.3 ובדבור שני אמר בכלל ״אתה וכל ביתך״.4 ולדעתי כשצוהו לעשות התיבה היה מספר שנים קודם המבול שלשים או עשרים, וחיו עדיין למך אביו ומתושלח אבי אביו שהיו צדיקים וטובים, ועוד רבים מבני משפחתו. כי למך הוליד בנים ובנות, ורבים מהם אנשים טובים, על כן לא גלה לא שישאר הוא ובניו לבדם ומקצת מן בעלי-החיים שיקח בתיבה להחיות זרעו על הארץ, כי יִבָּהֵל [נח] על אבותיו ועל קרוביו, ויחשוב שיאבדו עם הרשעים במי המבול. אבל הודיעו לבד שיביא מבול מים לשחת כל בשר׳ ואמר כל אשר בארץ יגוע, ושיקים עמו בריתו שינצל הוא ובניו ונשותיהן בתיבת עץ שיעשה, ולא יהיה בכלל אותן שעל הארץ. ויחשוב נח שגם צדיקים אחרים ינצלו באופן כזה, ושהשם יודיעו מה יעשו. ועל כן לא אמר לו אז ״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״, כי ממנו יבין שלא ינצל מכל החיים רק הוא ובניו, ושאין אביו ואבי אביו זכאים להנצל. אבל שבעת ימים קודם המבול, וכבר נאספו אביו ואבי אביו, ובלי ספק גם רבים מבני משפחתו הטובים כבר נסתלקו מן העולם, אז אמר לו ״בא אתה וכל ביתך״ כי לא היה ״ביתו״ אז רק הוא ובניו ונשותיהן. והודיעו ג״כ פירוש ״והקימותי את בריתי אתך״, שתהיה הקמת הברית אתו לבדו, כי הוא יהיה אב לכל יושבי תבל, כי מבלעדיו לא ינצל איש. לפי שאותו ראה הצדיק באותו הדור, שיקרא העולם כלו על שמו,5 ואילו הכניס השם אביו ואבי אביו בתיבה, יהיה הנס נקרא על שמם כי הם קודמים לו, ועל שם הזקן והמוליד הראשון יִקָרֵא הדבר. גם אם היו הזקנים הללו חיים היו רואים בצער בניהם אשר ילדו ההולכים למות במי המבול. ולפי שעתה גלה לו הסוד כי רק הבאים אל התיבה אשר עשה נשארים חיים, אמר על בעלי-החיים ״לחיות זרע כל פני הארץ״ כי לא יותרו בארץ רק אלה וצריכין לקיום המין.
1. שם ז, ד.
2. שם ז, יג.
3. רבינו שואל מדוע לא אמר ה׳ כבר בתחילת דיבורו עם נח, כי סיבת הצלתו היא מפני שהוא צדיק?
4. כאן הרב שואל מדוע לא פירט גם כאן ״אשתך ונשי בניך״?
5. כל בני האנושות נקראו ״בני נח.
ויאמר ה׳ לנח – הפרשה הזאת נאמרה לו בעשירי לחשון, והראיה שאמר כי לימים עוד שבעה וכו׳, והמבול התחיל בי״ז לחשון. והנה מכאן ועד פסוק י״א סיפור המבול בדרך כללי, ואמר שכאשר נשלם בנין התיבה ובאו ימי הפקודה עשה ה׳ אשר זמם והביא מבול לעולם, וכל תוכן הסיפור נכלל במאמר ומי המבול היו על הארץ (לקמן י׳), ואח״כ שב הכתוב לבאר כל זה בפרטות גדול להודיענו מספר הימים והחדשים וימי הריבוי וימי החסירה ונסיונות שעשה נח לראות הקלו המים, וכיוצא בזה בדרך פרט, והתחיל מפסוק בשנת שש מאות שנה וגו׳:
ויאמר ה׳ – עד כה התגלה אלינו ה׳ כ״אלקים״. סופָּר לנו, שה׳, אשר הוא בורא העולם, מחוקקו ושופטו, הפריד מן העולם המושחת את האדם היחיד ואת בעלי החיים העתידים להנצל, משום שלא השתתפו בהשחתה הכללית. הם יינצלו משום שהם זכאים לכך. המטרה העיקרית הייתה ״להחיות״ (לעיל ו, יט), להציל את החיים שלהם.
אולם במאורעות הנמשכים מכאן ואילך מזכירים את ה׳ בשם הוי״ה – במידת הרחמים שלו, כמי שמחנך את האנושות לקראת מטרתה, וצר צורת כל רגע שיבוא מתוך מחשבה על אותה מטרה. נמצא שההצלה המסופרת בפסוקים הבאים מניחה את היסוד לעתיד חדש של האנושות. מטרה רחוקה זו איננה ״להחיות״ אלא ״לחיות זרע״ (להלן פסוק ג), כלומר, לתת חיים לזרע העתיד, על פני הארץ.
צדיק – לעיל (ו, ט) נקרא נח ״צדיק תמים״, אך כאן כלולות שתי מידות אלו יחד במידת ״צדיק״, שכן חובתנו היא בעצם לנהוג בצדק. לא רק המצוות שבין אדם לחבירו ״צדק״, אלא גם המצוות המוסריות הן מצוות של ״צדק״; שכן הרוח והחיים, הכח והגבורה, אינם רכושנו הפרטי, אלא הם כולם נכסים שהופקדו בידינו, ועלינו לנהוג בהם בצדק וביושר. הפורק מעליו את עול המוסר, המבזבז כחות השייכים לה׳, והעובר על הגבולות שקבע ה׳, הרי הוא נבל לפני המקום, כגנב המלסטם את הבריות.
לפני – אדם יכול להראות צדיק בעיני הבריות אך אינו צדיק בעיני ה׳, וכן להיפך. יתירה מכך, המושגים שאנשים מיחסים למילים, אינם תמיד נכונים ואמיתיים – בודאי לא בתקופה של השחתה כללית. המילים ״מוסר״ ״יושר״ ״צדק״ וכדומה שגורות על הלשון בכל תקופה, אך האנשים מסלפים את משמעותן ומיחסים להן את מטרותיהם ודעותיהם. ישנם זמנים בהם אף שם שמים היה שגור בפי הכל, אך הוא התרוקן מכל תוכן בעוון הדור. משום כך מדגיש הכתוב ״צדיק ׳לפני׳ ״, כלומר, לפי קנה המידה שלי.
בדור הזה – הערנו כבר לעיל (א, כב), שהשרשים ״טור״, ״תור״, ״דבר״, ״תפר״, ו״דור״, מציינים כולם חיבור: שורה של כמה דברים, המסודרים זה בצד זה, והמחוברים יחד על ידי ״חוט״ אחד; לפעמים ה״חוט״ הוא הזמן, ולפעמים הוא חוט אחר. אין לך אדם שיכול להפקיע עצמו מכל השפעות הזמן. רוח התקופה מפעפעת בכל מקום, ובני הדור משפיעים זה על זה. אכן, לאו מילתא זוטרתא היא להיות צדיק בדור של רשעים.
יש לזכור שהקב״ה מדבר כאן במידת שם הוי״ה. מכאן, שמשמעות פסוקנו היא: נח נמצא מתאים למטרות עתיד האנושות [עיין פירוש לעיל ב, ד, ד״ה ביום עשות]; שכן הנשאר נאמן לחובה בדור כזה, יכול לשמש כבסיס שעליו אפשר לבנות את עתיד העולם.
שאלות:
פה משמע ששבעה ימים קודם המבול באו כל בע״ח אל התיבה כמ״ש ויעש נח. ואח״כ אמר שלא באו עד יום המבול. פה אמר שיקח מן הבהמה הטהורה שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה שנים שנים. שפי׳ ז׳ זוגות מן הטהורה ושני זוגות מן הטמאה. כי כמו שמספר שבעה הם ז׳ זוגות כן מספר שנים הם זוגות בהכרח. וזה סותר למ״ש שלא יביא מן הטהורה והטמאה רק זוג א׳ מכל מין. וכן אמר אח״כ והבאים זכר ונקבה שהוא רק זוג אחד. ומ״ש המפרשים שהיו ז׳ זוגות מן הטהורה להקריב קרבן. לא נתישב בזה עדיין הסתירה שיש בטמאים גופייהו שתחלה אמר שלא יקח מן הטמאים רק זוג אחד ואח״כ אמר לו שיקח שני זוגות. וזה היה שבעה ימים קודם המבול וביום שהתחיל המבול כתב שלא באו מהטהורים והטמאים רק זוג א׳ מכל מין. ולמה בהעופות צוהו לקחת ז׳ זוגות ולא הבדיל בין עופות טהורים לטמאים. מ״ש בפסוק וא״ו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה כפול עם מ״ש בפסוק יו״ד י״א. ומ״ש בפסוק ז׳ ח׳ ט׳ כפול עם מ״ש בפסוק י״ג י״ד ט״ו.
ויאמר ה׳ לנח – עתה יספר מ״ש ה׳ לנח ז׳ ימים קודם המבול, והנה דבור זה אינו מענין דבור הקודם, שבדבור הקודם נזכר שם אלהים, ובדבור הזה נזכר שם הויה, שדבור הקודם היה מצד שהוא אלהים בורא העולם שהעולם נברא ומתקיים בשם אלהים, כמש״ש שבכל פרשה בראשית לא נזכר רק בשם אלהים, והוא אשר השגיח עתה שבבוא המבול לא יחסר מין אחד מן המציאות וצוה לו שיקח זוג אחד מכל מין להחיות, ופה אמר מאמר אחר מיוחד מצד השגחתו הפרטיית על נח שהיה צדיק לפניו וה׳ ישגיח על עניני האדם הצדיק וקניניו וצרכי ביתו, כי נח היה לו כסף וזהב וכלי בית וכלי תשמישו וכלי אומניות וגם בהמות בייתיות שהיו מקנה קנינו טהורות וטמאות וכן היו לו עופות בייתיות כמו יונים ותרנגולים וכדומה, ולא ידע אם הורשה לו לקחתם אתו אל התיבה כמו שיקח אתו את בגדו אשר לבוש בו או אין לו רשות לקחתם אתו, ואמר לו ה׳ בא אתה וכל ביתך, שכולל כל הנמצא בביתו, שמרשה לו לקחת אל התיבה כל הנמצא בביתו מלבושים וכרים וכסתות וכל מיני כלים בענין שיוקבע ביתו בתיבה, (כמו ויפקידהו על ביתו ולאדון לכל ביתו וכדומה), ובאר שמרשה לו זה כי אותך ראיתי צדיק לפני, ר״ל שזה אינו מפני ההשגחה הכללית על העולם שאמרתי לך בשם אלהים, רק מצד צדקו הפרטי והשגחת השם בשם ההוי״ה על ביתו וקנינו.
ויאמר ה׳: בכל הענין לפני המבול1 ולאחריו2 כתיב ״אלהים״, לבד בזה המאמר כתיב הויה. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן3, וכתב שרמז כאן ענין קרבנות שאינו אלא לשם המיוחד4. והנני להוסיף על דבריו שבא5 גם על מקרא זה6.
בא אתה וכל ביתך: והנה המפרשים הבינו שכיוון ה׳ לבניו ונשותיהם7, וא״כ אין בזה חדשות. וגם סיום דבר ה׳ ״כי אתך ראיתי צדיק וגו׳״ אינו מובן, למה נתן עתה טעם ולא בדבור הקודם8. אלא נראה, דמשמעות ״וכל ביתך״ – עבדיו9 ובהמותיו שהיו לצרכי ביתו ותשמישו ולא לקיום העולם. והיתה מגיעה טובה גדולה מזה לנח להקל עבודתו בתיבה. ועל זה בא דבר ה׳10, דבכל מקום שמדבר בקיום העולם כתיב ״אלהים״, ולא רק משום ששם הזה הוא שופט העולם אלא גם משום שהוא ברא העולם, כמו שכתבתי ריש פרשת בראשית (א,א), אבל כאן מדבר ברחמי שמים11 על נח והשגחתו הפרטית לטובת הצדיק, על כן כתיב ״ויאמר ה׳ ״. ופירש לו הטעם שחומל ומרחם עליו יותר מצורך קיום העולם – ״כי אתך וגו׳ ״. ועיין להלן (ח,ז).
1. בתוך פרשת נח, כי לפני המבול בסוף פרשת בראשית כתוב שם הויה. ורש״י בשם חז״ל מתייחס לכך להלן פרק ח׳ פסוק א׳, עיי״ש.
2. כגון להלן ח,טו ״וידבר אלהים... צא מן התיבה״ והמשך הכתובים שם.
3. ועיין גם במשך חכמה.
4. זה לשונו: הודיעו השם כי במדת רחמים ימלט אותו ואת ביתו... ורמז לו עתה במדת הרחמים על הקרבן, להודיע אותו שישעה אל קרבנו ובזכות קרבנו יקיים העולם ולא יכרת עוד מפני מי המבול, ועל כן מזכיר בו שם המיוחד כי בכל ענין הקרבנות לא יזכיר אלהים...
5. שם הויה.
6. בהקשר לפסוק הזה בעצמו, וכפי שמסביר רבינו מיד.
7. אונקלוס ״וכל אינש ביתך״.
8. כשאמר לו ״והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה וגו׳ ״.
9. חידוש הוא שניצלו בני אדם מהמבול חוץ מנח אשתו בניו ונשותיהם המוזכרים בפירוש בכתובים, שהרי על עוג מלך הבשן יש דיון בחז״ל היכן שהה ואיך ניצל במבול. ועיין להלן ח,ז.
10. כלומר, בשם הויה. ועיין במלבי״ם שביאר בדומה לדברי רבינו.
11. יותר מצורך קיום העולם.
עם התקרב המועד שנקבע לתחילת המבול, בדיוק — שבעה ימים לפני תחילתו, צוה ה׳ לנח להכנס לתיבה שהיתה מוכנה מכבר. וציווי מיוחד ניתן לו בהזדמנות זו — לקחת עמו יותר מן הבהמה הטהורה מאשר מהבלתי טהורה. ההבדל בין טהור ללא טהור היה ידוע לחסידיו ית׳ גם לפני מתן תורה. בעלי החיים הביתיים, אלה המתחברים בנקל אל האדם, הם אלה שנחשבו לכשרים לקרבן ונקראו טהורים; ואולי גם נתגלה לו לנח גילוי מיוחד בענין זה.
בא אתה וכל ביתך אל התבה כו׳ – הנה השבע מצוות שנצטווה אדם המה מושגים לנימוס המדינה ולהנהגה הטבעית לכן כתיב בהו ויצו אלהים שזה מורה על כח כל הכוחות הטבעיות אשר מורגש לכל מעין על הבריאה בכללה כי יש אלהים בארץ אבל כאן שעשה נח מצוה יתירה וזהו לפרוש מאשתו וכמו שאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳ ויבא נח ובניו כו׳ וזה מושג רק בנבואה מצד הגזירה לא מצד הנימוס לכן כתיב כאן ה׳ שזה מורה על היותו מתגלה לנבראים בהרגשה פרטיותף שמרגישים את כבודו בהבדל מן הבריאה ודו״ק.
ויותר יתכן דגם האיסור בתשמיש הוא ענין נימוסי דהמולידים לימים מועטים אם יולידו יחסר להם מזון ופחדו שמא ימותו מרעב. לכן אסורים כולם שלא יהיו אלו שבעים ואלו רעבים, ועוד לא ידעו כמה יהיו בתבה, אכן העיקר משום דכאן צוהו השי״ת שיקח מהטהורים שבעה וזהו לצורך קרבן לכן בקרבנות לא כתוב לא א׳ ולא אלוהים רק ה׳ שלא ליתן פ״פ כו׳ כדברי בן עזאי סוף מנחות לכן כתוב ה׳ לבדו ודו״ק.
כי אתך ראיתי צדיק כו׳ – עיקר הנסיון של כל הנבראים הי׳ ההסתפקות וקבלת מרות מנח ובניו כן נסיון של נח הי׳ העמל והסבלנות לכלכל כל מינים שונים לפי כלכלתם ולעשות רצונם וכמו שספר שם אליעזר (בפ׳ חלק) ולסבול טרדתם מה שלא ישוער בשכל ותמים פרשו בגמרא תמים בדרכיו וצדיק במעשיו ותמים בדרכיו הוא עניו וסבלן (רש״י) לכן ידיעת השי״ת אינו מכריח הבחירה וידיעת הנבראים מכריח לכן אם גילה הדבר לנח שהוא תמים הלא היתה ידיעתו מכרחת הבחירה והיה מוכרח על הסבלנות היתרה וענותנותו לכן לא גילה השי״ת אליו ונשאר על זה בבחירתו חפשי מההכרח ולכך גדלה מעלתו ודו״ק.
הכל
(ב) מִכֹּ֣ל׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן־הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ׃
From every pure animal, take1 seven and seven,2 a male and its mate, and from the animals which are not pure, two, a male and its mate;
1. take | תִּקַּח לְךָ – See R"Y Bekhor Shor and Radak on Bereshit 12:1 who maintain that the preposition "לְךָ" is insignificant and adds no extra meaning to the verse. Alternatively: "take for yourself".
2. seven and seven | שִׁבְעָה שִׁבְעָה – See Radak that the verse refers to taking seven pairs of animals.
[יג] 1מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה איש ואשתו, אישות לבהמה מי אית לה, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאותם שלא נעבדה בהם עבירה, מנא ידע א״ר חסדא שהעבידן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, וכל שאין התיבה קולטתו כידוע שנעבדה בה עבירה, ר׳ אבהו אמר מאותן הבאין מאיליהן. (סנהדרין קח:).
[יד] 2מצינו שעיקם הקב״ה שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר טומאה מתוך פיו, הה״ד מכל הבהמה הטהורה כו׳ ומן הבהמה הטמאה אין כתיב כאן אלא אשר לא טהורה היא. (בראשית רבה ל״ב).
[טו] 3וכל כך למה ללמדך שאף הם ערבו משפחותיהם, והיו הולכין על מין שאינו שלהן, כל מין ומין על מין שאינו שלו, וקרא הקב״ה לנח ויאמר לו בחר לך בהמה וחיה ועוף, מאותן שלא ערבבו את משפחותיהן, שנא׳ מכל הבהמה הטהורה, טהורה כשם שנבראת, וכיון שיצאו מן התבה, העיד עליהן הקב״ה שלא ערבבו משפחותם. (ת״י נח י״א).
[טז] 4אמר הקב״ה לנח, נח נתחייב דורך כלייה ואני עתיד להחריב את העולם, ואעפ״כ עתיד אני להסיב על עולמי ברחמים ולהפרותו ולהרבותו, מניין הוא פרה ורבה, אלא עמוד עשה את התיבה, וקח לך מכל מין ומין לתיבה שבשעה שתצא מן התיבה יהא לעולם מוכן להתקיים ומוכן להפרות ולהרבות, מכל הבהמה הטהורה וגו׳. (פס״ר פי״ד).
[יז] 5ועד שלא בא המבול היו הטמאים מרובין מן הטהורים, רצה הקב״ה להרבות את הטהורים, ולמעט את הטמאים, קרא לנח ואמר לו הביא לך אל התיבה מכל בהמה טהורה שבעה שבעה. (פרדר״א פכ״ג).
[יח] 6בבהמה כתיב איש ואשתו, ובעופות (בראשית ז׳:ג׳) זכר ונקבה כו׳ כי הביא מאותן שהוזקקו לנשותיהם והיו מעוברות קרובות לילד כדי שתלכדנה מיד, כי הארי והדוב והפיל יולדות לשלש שנים והנחש לשבע שנים. (מדרש).
1. עבירה, בשביל שלא באו על שאינו מינן עשה להם כבוד וכתב להן אישות כבאדם. ערוך ע׳ אשה. ובפס״ז כאן איתא נאמר בבהמה איש ואשתו לפי שהיו נרבעים הוצרך לומר איש ואשתו להביא כשרים. אבל העופות לא נרבעו לכך נאמר זכר ונקבה. וכן במדרה״ג זכו בהמה חיה ״ועוף״ שנא׳ בהם איש ואשתו כנגד דור המבול שפרעו עצמן כבהמה. ומ״ש ועוף תמוה,ועי׳ לקמן מאמר טו. שהעבירן, במדרש הגדול מביא הלשון ״שהעמידן״ על פתח התיבה. וגי׳ זו נכונה. הבאין מאליהן, בזבחים קטז. איתא סוגיא זו בשינוים. טהורין אבל לא טמאין, כו׳ ומי הוי טמאין וטהורין בההיא שעתא, מאותן שלא נעבדו בהן עבירה כו׳ [לישנא אחרינא, מאותן שעתידין ליטהר כ״ה הגירסא בש״ס כת״י בד״ס וס״א ושטמ״ק] העבירן לפני התיבה כו׳ ועי׳ לקמן ז. טז. מ״ש בבאור מפירש״י, וברבעה״ת כאן כ׳ לפרש כל שהתבה קולטתו טהור היינו שדבקו במינם, טמא שדבקו בשאינו מינן, וטהרה וטמאה שייך גבי ערוה דכתיב אל תטמאו בם, וכ״מ בתנחומא לפנינו מאמר טו. טהורה כשם שנבראת, [ועפ״ז כ׳ לתרץ מה דקשה על שאלת הגמ׳ מנא ידע, הלא מבואר ברש״י כאן מב״ר כ״ו ועי׳ לקמן ח. כ. דהטהורה היינו העתידה להיות טהורה למדנו שלמד נח תורה א״כ מאי פריך מנא ידע, ולהנ״ל ניחא.] והנה לפי הגירסא מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, לכאורה הכרח לפרש כן אין התיבה קולטתן בידוע שהן ״טמאין״ היינו שבאו על שאינו מינן, דהא אין לפרש טמאין שעתידין להיות טמאין דהא צריך היה להביא גם מהטמאין שנים, [ולהגירסא מאותן שעתידין לטהר י״ל כמו דפירש״י שם מובא לקמן ז׳ טז. דאותן שבאו שבעה ידע שהן טהורים, ואותן שבאו שנים הם טמאים וכן י״ל לענין קולטתן] אבל באמת פשטות הסוגיא אין לה ביאור לפ״ז, דהרי הברייתא מיירי מטהורין וטמאין מדין התורה. ואיך אפשר לפרש דקאי לענין ערוה; ואולי י״ל דהפי׳ לגי׳ זאת כל שהתיבה קלטתו (שבעה) בידוע שהוא טהור (באכילה לעתיד וגם טהור מטומאת עריות, כל שאין התיבה קלטתו (מעצמו, רק צריך היה להכניס אותן) בידוע שהן טמאין, באכילה לעתיד, ובטמאין יסבור שלא הקפידו על טומאת עריות שבהם. כן יש לדחוק לפרש הגירסא שלפנינו, אבל נכון יותר כהגירסא השני׳, וכ״כ המרש״א, ובחזקוני מביא גי׳ הגמ׳, טמאים וכו׳ מי הוי ומשני ״אין הוו״ ומנא ידע העבירם לפני התיבה, וכו׳ ומבואר דלא גריס כשני גירסות הנ״ל אמנם הכוונה היא כהגירסא השני׳ דהפי׳ טהורין שעתידין לטהר, ומפרש שם כדברי רבעה״ת הנ״ל, עו״כ החזקוני וש״ר דעל עופות פריך מנא ידע כיון שיש בהם הרבה מיני טמאים אין לעמוד בסודם, והמרש״א דוחה דבריו וכותב כי זה דברי נביאות. ובעיקר הקושיא מהא דלמד נח תורה עי׳ לקמן ח, כ. ט, ג. ולקמן מאמר טו. ובמדרה״ג. כאן.
2. לק׳ ז. ח. מפסחים ג. ויק״ר פכ״ו ס״א, במדב״ר פי״ט ס״ב, תנ״י חקת ס״ו, תנחומא וישלח ס״ט, חקת ס״ד, פסקתא פ״ד, ופס״ר פי״ד, מדרש תהלים פ״א ס״ג, פי״ב סי״ד ויש הרבה שינוים, ובהערות שם האריכו בזה. שנים ושלשה תיבות, במנח״י וכן בס״א הגי׳ שלשה תיבות דהרי בקרא כתיב אשר לא טהרה היא, ולא אמר הטמאה, א״כ עיקם שלש תיבות, והגי׳ ב׳ תיבות הוא לפי הגירסא בפסקתא שדרשו מקרא לקמן ח. מן הבהמה אשר איננה טהורה, והו״ל הטמאה א״כ עיקם רק שני תיבות ועי׳ לקמן מאמר לב. מ״ש בבאור.
3. טהורה כשם שנבראת, עי׳ לעיל מאמר יג. ובתנחומא נח אי״ב ולא נכנסו אל התבה אלא אותן שלא קלקלו שנא׳ הבהמה הטהורה. ובמדרש אגדה, הטהורה שהיתה טהורה מזימה, אשר לא טהורה הוא, מזימה שבא על שאינו מינו.
4. עי׳ לעיל פ״ו מאמר קעא.
5. במדרה״ג כ׳ וכי מניין היה יודע בין טהור לטמא, אלא לפי שריבה ממין ומיעט ממין גילה לו הקב״ה בתורה שהמרובה הוא ממין הטהור והממועט הוא ממין הטמא. ברד״ל העיר מהגמ׳ חולין סג; מ״ש התוס׳ ושאר ראשונים, בענין זה שמיני עופות טמאים מרובים מהטהורים.
6. מאמר זה מובא בס׳ דרשת אבן שועב בשם מדרש, וכ׳ ע״ז ועל דרך הפשט לפי שהבהמות דרך הורתן ולידתן ועבורן דרך גבר בעלמה אבל העופות מטילין בצים. ובמדרש כו׳ ועוד יש לומר כי הכניסם גדולים בקומה להגדיל הנס כמו במעשה בראשית שנבראו בקומתן. - ופי׳ המדרש נראה דגבי בהמה וחיה הזכיר איש ואשתו משום שהביא הבהמות כשהן מעוברות ויתכן לקרוא אותם בשם איש ואשתו משא״כ בעופות שלא הוצרך להביא מעוברות. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר רד. ולקמן ח. יט. בבאור. ולפנינו מאמר יט. וא״ל.
מִכֹּל בְּעִירָא דָּכְיָא תִּסַּב לָךְ שִׁבְעָה שִׁבְעָה דְּכַר וְנוּקְבָּא וּמִן בְּעִירָא דְּלָיְתַהָא דָּכְיָא תְּרֵין דְּכַר וְנוּקְבָּא.
Of every [ritually] clean animal, take to yourself seven pairs, male and female. Of every animal that is not clean, [take] two, male and female.
טהורה – דַּכְיָא או דְּכֵי?
א. מדוע תרגם ״הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה״ – ״בְּעִירָא דַּכְיָא״ ואילו ״אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה״ – ״דְּלַיְתוֹהִי דְכֵי״? לדעת יא״ר, דַּכְיָא בא בטעם מפסיק אבל בטעם מחבר מתורגם דְּכֵי. לכן מִכֹּ֣ל׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה שטעמו רביע – טעם מפסיק – תרגם ״מִכֹּל בְּעִירָא דַּכְיָא״, אבל וּמִן-הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא המוטעם במרכא המחבר, תרגם ״דְּלַיְתוֹהִי דְכֵי״.1 ומה שתרגם דְּכֵי וכן שִׁבְעָה שִׁבְעָה בזכר [ולא: דְּכִיתָא, שֶׁבַע שֶׁבַע, מוסב לבהמה לשון נקבה], יתבאר להלן בפסוק ח.
תרגומי לֹא
ב. מלת לֹא מתורגמת כצורתה בכל התורה, ואם כן מדוע כאן תרגם ״אשר לֹא טְהֹרָה הִוא״ – ״דְּלַיְתוֹהִי דְכֵי״? השיב ״נפש הגר״: כשתיבות אַל או לֹא באות לפני פועל הן מתורגמות ״לא״, כגון ״לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע״ (שמות כג א) ״לָא תְּקַבֵּיל שֵׁימַע דִּשְׁקַר לָא תְּשַׁוֵּי יְדָךְ עִם חַיָּיבָא״. אבל לפני תואר או כינוי תבוא בדרך כלל תיבת אֵין שתרגומה לֵית כגון, ״אֵין לָהּ וָלָד״ (בראשית יא ל) ״לֵית לַהּ וְלָד״, ״אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ״ (בראשית מא לט) ״לֵית דְּסוּכְלְתָן וְחַכִּים כְּוָתָךְ״. הואיל וגם ״אשר לֹא טְהֹרָה״ הוא תואר, תרגם לָיְתוֹהִי כמו להלן ״הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה״ (ח) ״דְּלָיְתוֹהִי דְּכֵי״. וטעם נוסף, באמצעות דְּלָיְתוֹהִי תיקן את ייתור לשון ״לֹא טְהֹרָה הִוא״.
איש ואשה כשמות מושאלים
ג. בלשון המקרא הושאלו השמות אִישׁ, אִשָּׁה, אָח, אָחוֹת לבעלי חיים ואפילו לעצמים דוממים. אבל בארמית אלה הם שמות לבני אדם בלבד. לכן להלן ״ויבא נח ובניו ואשתו״ (פסוק ז) תרגם ״וְעָל נֹחַ וּבְנוֹהִי וְאִיתְּתֵיהּ״, אבל כאן ״מכל הבהמה... שנים איש ואשתו״ – ״תְּרֵין דְּכַר וְנוּקְבָּא״, כי אין לשון אישות בבעלי חיים. גם השינויים הבאים הם מסוג זה: ״ויתן איש בִּתְרוֹ לקראת רעהו״ (בראשית טו י) ״וִיהַב פַּלְגַיָא פֵּלַג לָקֳבֵיל חַבְרֵיהּ״, ״והיו הַכְּרֻבִים... ופניהם איש אל אחיו״ (שמות כה כ) ״וְאַפֵּיהוֹן חַד לָקָבֵיל חַד״, ״חמש הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אשה אל אֲחֹתָהּ (שמות כו ג) ״חֲדָא עִם חֲדָא״.2
1. יא״ר לדב׳ כו ו וראה שם הבחנה דומה בין ״קשי״ ל״קשיא״. ואולם הבחנתו אינה עומדת במבחן. ולדוגמה: ״ככר זהב טהור יעשה אתה״ (שמות כה לח) ״כַּכְּרָא דְּדַהְבָּא דַּכְיָא״ ואילו ״ומלקחיה ומחתתיה זהב טהור״ (לח) ״דִּדְהַב דְּכֵי״, אף על פי ששניהם בטעם מפסיק. וכן: ״ואסף איש טהור... והניח מחוץ למחנה במקום טהור״ (במדבר יט ט) שניהם טעמים מפסיקים, ותרגם ״דְּכֵי״. וכן כאן בח״נ: ״אשר לא טְהֹרָה״ – ״דְּלָיְתַהָא דַּכְיָא״.
2. ״אוהב גר״ (נתיב ראשון) ו״באורי אונקלוס״. ראה גם רמב״ם ״מורה נבוכים״ א ו.
מן כל בעירא דכיא תסב לך שבעה שבעה דכר ונקב׳ [ומן בעירא די לא דכיא הו((ה))[א] תרין דכר ונקבה]א.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרין דכר ונקבה״) גם נוסח חילופי: ״תריין דכר וזוגה״.
Of all clean cattle take you seven by seven, male and female, and of all cattle not clean, two (and two), male and female.
[ד] מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וגו׳ – רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹא לְהוֹצִיא דְּבַר טֻמְאָה מִתּוֹךְ פִּיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא.
אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּן רַבִּי מְנַשֶּׁה אַף כְּשֶׁבָּא לוֹמַר לָהֶם סִימָנֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא פָתַח לָהֶם אֶלָּא בְּסִימָנֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה: אֶת הַגָּמָל כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַעֲלֵה גֵרָה (ויקרא י״א:ד׳). וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי אֵינֶנּוּ מַפְרִיס פַּרְסָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַעֲלֵה גֵרָה (ויקרא י״א:ה׳). וְאֶת הַחֲזִיר כִּי אֵינֶנּוּ מַעֲלֶה גֵרָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא (ויקרא י״א:ז׳).
מכל הבהמה הטהורה – שהיתה טהורה מזימה.
תקח לך שבעה שבעה – שבעה זכרים ושבעה נקבות שהם שבעה זוגות.
ומן הבהמה אשר לא טהורה היא – מזימה שבא על שאינו מינו שנים איש ואשתו.
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ וְגוֹ׳ אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ – אִישׁוּת לִבְהֵמָה מִי אִיכָּא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מֵאוֹתָן שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה מִנָּא יָדַע, אָמַר רַב חִסְדָּא, הֶעֶבִירָן לִפְנֵי הַתֵּיבָה, כָּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלְטָתָן בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נֶעֱבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מֵאוֹתָן הַבָּאִים מֵאֲלֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם מִפִּיו דָּבָר מְגוּנֶּה, שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגוּנֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז׳:ח׳) ״וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה״ רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר״ רַבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, וָי״ו דְטָהוֹר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כ׳:כ״ו) ״כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר״ תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לְעוֹלָם יְדַבֵּר אָדָם בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּזָב קְרָאוֹ ״מֶרְכָּב״, וּבְזָבָה קְרָאוֹ (שם, כג) ״מוֹשָׁב״ וְאוֹמֵר (איוב ט״ו:ה׳) ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״ מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא הַנֵי מִילֵי בִּדְאוֹרַיְיתָא אֲבָל בִּדְרַבָּנָן לֹא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״ וְכִי תֵּימָא הַנֵי מִילֵי בִּדְרַבָּנָן, אֲבָל בְּמִילֵי דְּעָלְמָא לֹא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״. וּבְאִשָּׁה לֹא כְּתִיב מֶרְכָּב, וְהָכְתִיב (בראשית כ״ד:ס״א) ״וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה״, הָתָם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְגָמָל אוּרְחֵיהּ הוּא וְהָכְתִיב (שמות ד׳:כ׳) ״וַיִּקַּח משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם״, הָתָם מִשּׁוּם בָּנָיו אוּרְחֵיהּ הוּא. וְהָכְתִיב (שמואל א כ״ה:כ׳) ״וְהִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר״, הָתָם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּלֵילְיָא אוּרְחָא הוּא, וְאִיתֵּימָא בִּיעֲתוּתָא דְּלֵילְיָא לֵיכָּא מִיהוּ וְכוּ׳. וּבְאוֹרַיְיתָא מִי לֹא כְּתִיב טָמֵא, אֶלָּא כָּל הֵיכָא דְכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ מִשְׁתָּעֵי בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד, כָּל הֵיכָא דִנְפִישֵי מִילֵי מִשְׁתָּעֵי בְּלָשׁוֹן קְצָרָה דְּאָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה, וְהָא רוֹכֶבֶת וְיוֹשֶׁבֶת דְכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ וְקָאָמַר רֹכֶבֶת כְּתִיב הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַהֲווּ בְּשִיבְבוּתָא דְּרַב וְיַתְבֵי קָמֵיהּ. חַד אָמַר: שַׁוִיתָן לְהָא שְמַעְתָּא כְּדָבָר אַחֵר מְסַנְקָן וְחַד אָמַר: כִּגְדִי מְסַנְקָן, וְלֹא אִשְׁתָּעֵי רַב בַּהֲדֵי דְהֵיאַךְ הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַהֲווּ יַתְבֵי קַמֵיהּ דְהִלֵּל, וְחַד מִנַּיְהוּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאָמְרֵי לָהּ קָמֵהּ דְּרַבִּי, וְחַד מִנַּיְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה, וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה, אָמַר: מוּבְטַח אֲנִי בָּזֶה שֶׁיּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְלֹא הָיוּ יָמִים מֻעָטִין עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. הַנְהוּ תְּלָתָא כַּהַנֵי, חַד אָמַר הִגִּיעַנִי כְּפוֹל, וְחַד אָמַר הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר כִּזְנַב הַלְּטָאָה, בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל וְהָתַנְיָא אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה אֶלָּא אֵימָא שַׁחַץ פְּסוּל. וְאִי בָּעִית אֵימָא, אִיהוּ הוּא דְּאַרַע נַפְשֵׁיהּ הַהוּא גּוֹי דַּהֲוָה סָלִיק וְאָכִיל פִּסְחָא בִּירוּשָׁלַיִם, אָמַר: כְּתִיב ״כָּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״ וּכְתִיב (שם מג) ״כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״, וַאֲנָא קָא אָכִילְנָא מִשּׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא כִּי סַלַּקְתָּ הָתָם אֵימָא לְהוּ סְפוּ לִי מֵאַלְיָה. כִּי סָלִיק אָמַר לְהוּ סְפוּ לִי מֵאַלְיָה אָמְרוּ לֵיהּ, אַלְיָה לְגָבוֹהַּ סַלְקָא. אָמְרוּ לֵיהּ, מָאן אָמַר לְךָ הָכִי, אָמַר לְהוּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמְרוּ, מַאי הַאי דְקַמָּן בָּדְקוּ בַּתְרֵיהּ וְאַשְׁכְּחוּהוּ דְגוֹי הוּא וְקַטְּלוּהוּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, שָׁלָם לָךְ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם. רַב כַּהֲנָא חָלַשׁ, שָׁדְרוּ רַבָּנָן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אָמְרוּ לֵיהּ, זִיל בְּדוֹק מַאי דִּינֵיהּ אָזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דְּנַח נַפְשֵׁיהּ, קָרְעֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ וְאַהַדְרֵיהּ לִקְרָעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ וְאָתָא. אָמְרוּ לֵיהּ, נַח נַפְשֵׁיהּ, אָמַר לְהוּ אָנָּא לָא קָאַמִינָא ״וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל״. יוֹחָנָן חֲקוּקָאָה נָפַק לְקִרְיָתָא כִּי אָתָא אָמְרוּ לֵיהּ חִטִּין נַעֲשׂוּ יָפוֹת, אָמַר לְהוּ שְׂעוֹרִים נַעֲשׂוּ יָפוֹת אָמְרוּ לֵיהּ, צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים, דִּכְתִיב (מלכים א ה׳:ח׳) ״וְהַשְׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים״, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימָר, אֶשְׁתָּקַד נַעֲשׂוּ יָפוֹת, אִי נַמִּי עֲדָשִׁים נַעֲשׂוּ יָפוֹת.
רַב, בַּר אַחֲוָה דְּרַבִּי חִיָּא, וּבַר אַחְתֵיהּ דְּרַבִּי חִיּיָא, כִּי סָלִיק לְהָתָם, אָמַר לֵיהּ אַבָּא קַיָּים אָמַר לֵיהּ אִמָּא קַיֶּמֶת אָמַר לֵיהּ אִימָא קַיֶּמֶת, אָמַר לֵיהּ אַבָּא קַיָּים אָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ, חֲלוֹץ לִי מִנְעָלַי וְהוֹלֵךְ אַחֲרָי כֵּלַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ שְׁמַע מִינָהּ תְּלָת, שְׁמַע מִינָהּ אָבֵל אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּשְׁמַע מִינָהּ שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד וּשְׁמַע מִינָהּ מִקְּצָת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ.
״אֶת הַגָּמָל״ (ויקרא י״א:ד׳) כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַעֲלֵה גֵּרָה הוּא ״וְאֶת הַשָּׁפָן״ כִּי אֵינֶנּוּ מַפְרִיס פַּרְסָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, (שם, ז) ״וְאֶת הַחֲזִיר כִּי אֵינֶנּוּ מַעֲלֶה גֵּרָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא״.
מן ג׳מיע אלבהאים אלטאהרה תאכ׳ד׳ סבעה סבעה ד׳כורא ואנאת׳א ומן אלבהאים אלתי ליסת בטאהרה זוג׳ין דכורא ואנאת׳ה.
הטהורה – העתידה להיות טהורה לישראל. למדנו שלמד נח תורה.
שבעה שבעה – כדי שיקריב בהם קרבנותא בצאתו.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״קרבן״.
הטהורה CLEAN – It means those cattle which will in future be permitted to Israel as clean; we thus learn that Noah studied the Torah.
שבעה שבעה SEVEN AND SEVEN – so many, in order that he might offer some of them as a sacrifice when leaving the Ark (Bereshit Rabbah 34:9).
מכל הבהמה הטהורה – הם הטהורים לנו למאכל.
שבעה שבעה – שהיה צריך להקריב מהם קרבן בצאתו מן התבה.
איש ואשתו – 1מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. 2ומנין היה יודע. א״ר חסדא לפני התבה העבירן כל שהתבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בו עבירה. 3ר׳ אבוהו אמר מאותן הבאים מאליהן.
אשר לא טהורה הוא – 4עקם הכתוב כמה אותיות לדבר בלשון נקיה. 5לכך נאמר ותבחר לשון ערומים (איוב ט״ו:ה׳).
שנים איש ואשתו – 6נאמר בבהמה איש ואשתו לפי שהיו נרבעים הוצרך לומר איש ואשתו להביא כשרים. אבל העופות לא נרבעו לכך נאמר זכר ונקבה.
1. מאותן שלא נעבדה. סנהדרין ק״ח ע״ב.
2. ומנין היה יודע א״ר חסדא. שם.
3. ר׳ אבהו. שם.
4. עקם הכתוב. ב״ר פל״ב. ופסיקתא פסקא פרה צד ל׳ ע״ב. ושם הגירסא שעקם שתים ושלש תיבות. ועי״ש בהערה י״ט שהעירותי שצ״ל ח׳ אותיות. כמו שהוא בפסחים ג׳ ע״א שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנא׳ מן הבהמה וגו׳. ופירש״י אשר איננה טהורה ולא כתיב הבהמה טמאה. כי אורחיה. הרי שמונה אותיות עקם. כי הטמאה חמש אותיות הן. אשר איננה טהורה י״ג אותיות הן ע״כ. וכ״כ הרשב״ם ב״ב קכ״ג ע״א ד״ה אפשר.
5. לכך נאמר ותבחר. מובא ג״כ בגמרא פסחים שם.
6. נאמר בבהמה. עי׳ סנהדרין ק״ח ע״ב.
מכל הבהמה הטהורה – אף על פי שלא נתנה התורה, קורא המותרות טהורות, ובידוע שיש בהם טהרה ובריאות יותר מן האסורות.
גם יש לומר שהזכירם: מאלו תקח שבעה שבעה ומאלו תקח שנים שנים, אלא שכתב משה בלשון קצר, ואמר הבהמה הטהורה ואשר לא טהורה.1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 285 ואילך.
(ב-ג) ובעבור צריכת הקרבן צוה השם הנכבד, שיקח מהבהמה הטהורה ומהעוף הטהור שבעה שבעה,א – שבעה זכרים ושבעה נקבות.
א. המלים ״שבעה שבעה״ מופיעות בכ״י פריס 177, אך חסרות בכ״י פריס 176, לוצקי 827 ועוד עדי נוסח.
(2-3) God the glorious commanded Noah to take seven males and seven females from every clean animal and fowl because they were needed for sacrifices.
וצוהו לקחת מן הבהמה הטהורה שבעה שבעה – שהשם אוהב הטהור יותר מהטמא, ואם הם מעשה ידיו כלם.1 גם בעבור שיעלה עולות בצאתו מן התבה. והנה זה לאות כי לא אכל נח מהבהמה הטמאה, ולא אחרים מהחסידים.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ד:י״ט.
איש ואשתו – עצם דבר, כמו: איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳), איש לא נעדר (ישעיהו מ׳:כ״ו), והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א). ובחיות וביריעות – אשה אל אחותה (יחזקאל א׳:ט׳, שמות כ״ו:ג׳).
מן הבהמה הטהורה – משה שכת׳ הספר היה בקי בהם וכת׳ בלשון קצרה, אבל נח לא הכירם עד שמסר לו הק׳ סימני טהרה. (כ״י אוקספורד 970/4)
מכל הבהמה הטהורה תקח לך – כמו שיבאו לפני התבה תכניסם עמך, וזה לא אמר לו מתחלה, אלא שיביאם אל התבה שנים שנים זכר ונקבה, ועתה אמר לו שיבאו מן הטהורה שבעה שבעה זוגות ומן הטמאה זוג אחד, והוא איש ואשתו או שנים זוגות. והיאך ידע נח הטהורה ושאיננה טהורה? איפשר שהאל אמר לו סימני טהרה כדי שיעשה מהם קרבן בצאתו מן התבה, או נאמר כיון שאמר לו האל שבעה מן הטהורה ובאו אל התבה מעצמם כלם, כמו שכתבנו, אותם שראה נח שבאו שבעה שבעהא ידע שהם טהורות, אבל לא יספיק זה הפירוש לעוף שבאו שבעה שבעה בין טמאין בין טהורין, ועל כל פנים צריך לנו לפרש שהקב״ה מסר לנח סימני טהרה בין בבהמה בין בעוף, אלא אם כן נאמר שלא באו שבעה אלא מהעוף הטהור כמו מהבהמה הטהורה, ומה שאמר: גם מעוף השמים שבעה שבעה (בראשית ז׳:ג׳) ר״ל הטהור, וסמך על מה שאמר הטהורה, לפיכך אמר גם מעוף.
ומה שבאו שבעה מן הטהורים ושנים מן הטמאים לא לעשות קרבן בצאת נח מן התבה לבד, שאם כן די לו בפחות משבעה, כי לא ראינו שהקריב נח אלא פעם אחת, ואם הקריב יותר יכול להקריב מן הנולדים מהם לשנה או לשנתים או ליותר, אלא מה שרצה האל להשאיר מן הטהורה שבעה כדי שיאכלו מהם נח ובניו הבאים אחריהם, בהרבות מיני הטהורות לפי שהיה רוצה להתיר להם בשר לאכל, מה שלא התיר לאדם שלפניו. ואף על פי שלא מנע ממנו שום בשר מהטמאות כמו שאמר: כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה (בראשית ט׳:ג׳) עד שמנעם מבני ישראל הקדושים, אעפ״כ לפי הטבע הטהורות טובות למאכל בני אדם יותר מהטמאות, וברוב לא יאכלו בני אדם בשאר האמות הטמאות אלא מפני רעב, לפיכך היה צריך להשאיר בבהמות הטהורות יותר מן הטמאות כדי לאכל מהם ולחיות זרע, אף על פי שהכתוב לא אמר אלא לחיות זרע, לפי שהעקר הוא לחיות זרע כדי שימצאו הדורות הבאים אחר נח ובניו כדי ספוקם מהם. ואין לשאול למה שבעה ולא ששה או שמנה או יותר, כי האל ראה בחכמתו כי שבעה צריך ויספיקו, ויותר לא תכילם התבה.
ופירש איש ואשתו – זכר ונקבה ואמר איש ואשתו בדרך השאלה, וכאשר הזוגות שוות באיכות אחת, יאמר איש אל אחיו, אשה אל אחותה, וכאשר אינם שוות באיכות אחת וראויים להזדווג זה עם זה כמו זכר ונקבה, יאמר איש ואשתו. ומה שאמר ומן הבהמה אשר לא טהורה היא (בראשית ז׳:ב׳) ולא אמר טמאה? כן הוא דרך הכתוב במקומות, וכן: אשר לא יהיה טהור (דברים כ״ג:י״א), כי לא טהור הוא (שמואל א כ׳:כ״ו), ואשר לא טוב עשה (יחזקאל י״ח:י״ח) לא טובה השמועה (שמואל א ב׳:כ״ד) ולהכרית גוים לא מעט (ישעיהו י׳:ז׳) והדומים להם, פעם ידבר במקים, פעם במכחיש, והכל אחד.
ורבותינו ז״ל (בראשית רבה ל״א, פסחים ג׳) למדו מזה: שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ואמרו לעולם יספר אדם בלשון כבוד.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״שבעה״.
מכל בהמה הטהורה תקח לך, as they will arrive before the ark take them inside with you. Previously, God had told Noach only to take the animals in pairs, one pair per species. Only now was he instructed to take 6 additional pairs of each of the species of animal known as טהורה, ritually pure. It is not clear if of the ritually impure animals Noach was to take a single pair or two pairs. How did Noach know which animals were considered ritually pure? It is possible that God told him which peculiarities to watch for in order that he should know which to use as an offering after the deluge. Alternately, Noach would know when he saw that some of the animals came to him in lots of seven pairs. This explanation does not suffice for the birds, seeing that apparently all the birds arrived in lots of seven pairs. We must therefore fall back on the explanation that God provided Noach with information how to recognize which were the ritually pure animals. In that case, we would also have to conclude that the ritually impure birds did not come to the ark in pairs of seven. What then is the meaning of the words (verse 3) גם מעוף השמים שבעה שבעה?. “also from the birds in the sky seven pairs each?” Surely, this appears to apply only to the ritually pure birds, and the word גם refers back to the word הטהורה in verse 2. If the birds generally arrived in single pairs, and the ritually pure birds arrived in lots of seven pairs, the reason was not that they be used as offerings to God, seeing that Noach is on record as bringing only one offering, and he would be able to bring more such offerings from the next generation of such birds if he so desired. The reason may be that God intended for Noach and his family to use the excess number of ritually pure birds as food without endangering any of the species’ chances of survival. God had already planned to permit the consumption of meat to the survivors of the deluge, something which had been forbidden to Adam at the time. Even though God did not withhold any kind of living creature as food for man, as we know from Genesis 9,3 כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, “any moving thing which is a live will be yours to eat,” this was amended for the Jewish people who were to be a nation of holy people. It is in the nature of things that the animals described as ritually pure, טהורות, are superior as food. In the majority, gentiles do not eat the meat of the other animals unless driven to do so by hunger. Keeping this in mind, God ordered Noach to take more of the ritually pure animals with him into the ark, to ensure that slaughtering some of them in due course would not deplete the available supply. The principal concern was to keep these species alive, i.e. לחיות זרע, to make sure man would always find a sufficient number of these animals available for his needs. God, in His wisdom knew that seven pairs of each would suffice, and that the ark would be unable to accommodate more than that number, and the amount of food needed to keep them alive for a whole year.
איש ואשתו, male and female The words are not to be understood literally as “man and wife,” i.e. exclusive mates, but are a figure of speech. The best example and proof that the expression is not meant literally, is found in Exodus 26,3 אשה אל אחותה, describing certain boards of the Tabernacle being close matches. No one in their right mind would translate these words as “woman and her sister.” When the Torah here speaks in cumbersome language of מן הבהמה אשר איננו טהורה, meaning the ritually impure animals, instead of simply writing מן הבהמה הטמאה, this is not an unusual stylistic expression. We find similar cumbersome language in similar contexts in Deuteronomy 23,11אשר לא יהיה טהור or in Samuel I 20,24 כי לא טהור הוא. There are numerous more examples. Our sages in Pesachim 3 say that the Torah meant to demonstrate that it is worthwhile to write a few extra words in order to avoid the use of coarse or unseemly language.
(ב-ג) מכל הבהמה – פר״ש: למדנוא שלמד נח תורה. ואם תאמר: הא אמרינן בזבחים (בבלי זבחים קט״ז.): טמאים וטהורים בההיא שעתא מי הוו? ומשני: אין, הוו, ומנא ידע? העבירם לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו טהור, אין התיבה קולטתו טמא. אלמא לא ידע מי טמא ומי טהור, אלא מתוך קליטת התיבה. ומאי האי דאמרינן שלמד נח תורה?
אלא יש לומר: דהכי הוה פירושא: מנא ידע מי דבק במינו ומי לא דבק במינוב בין טמאים בין טהורים? ומשני כל שהתיבה קולטתו וכו׳. וטמאים וטהוריםג דהתם דאמרינן: קולטתו טהור לא קולטתו טמא, שייך גבי ערוה, כדאמר בעריות: אל תטמאו בהם (ויקרא י״ח:ל׳). וטהרה וטומאה דהכא, היינו באכילה. וכשהכיר הטהורות לאכילה, מבין האחרות. למדנו שלמד תורה כמו שפר״ש.
דבר אחר: התם בזבחים (בבלי זבחים קט״ז.), בעופות פריך: מנא ידע אם טהורים אם טמאים, שהרי מיני עופות טמאיםד מרובין, ואין לעמוד בסודם. ומשני: העבירם לפני התיבה. אבל מבהמה לא פריך, שאין מין בהמה מרובה כל כך, ולא היה צורך להעבירם לפני התיבה, וכשהכיר בבהמה בלא העברהה לפני התיבה, למדנו שלמד תורה.1
דבר אחר: מכל הבהמה הטהורה – הנקייה. מתוך שממעטין אותה על ידי אכילה תקח לך – ממנה, שבעה – זכרים ושבעהו – נקבות. ואם לא תביא מהם רק שנים איש ואשתו יהיו כלים, אבל מן הטמאה והמאוסה לאכול, סגי בזוג אחד. ואף על פי שיש מהם שהאומות אוכלים, כגון חזיר וכיוצא בו, הם משריצים ויולדים הרבה בכרס אחד. ומתוך שריבה הכתוב בטהורים זכרים כנקבות, הבין נח שהקב״ה חפץ שיקריב לו מהן קרבן, שכן משפט עולה באה זכר, כדכתיב: אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו (ויקרא א׳:ג׳).2 ומה שלקח מכל מין טהור שבעה זכרים, כדי להקריב מהם חמש עולות, לו ולאשתו ולשלשת בניו, ונשתיירו שנים זכרים לחיות זרע.
שבעה שבעה איש ואשתו – בבהמה שזכרות ונקבות שלה כעין זכרות ונקבות של בני אדם, נכתב בה: איש ואשתו, אבל עופות שאין זכרותם ונקבותם כעין בני אדם, לא נכתב בהן איש ואשתו רק: שבעה שבעה.
1. שאוב מספר הג״ן.
2. שאוב מר״י בכור שור.
א. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224: ״מכאן״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״במינו״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״וטהרה וטומאה״.
ד. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״טמאים״.
ה. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״העברת״.
ו. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ושבע״.
(2-3) מכל הבהמה הטהורה, "of all the pure mammals, etc;" according to Rash,i we can learn from this verse that Noach had studied the Torah. [from where else would he know which of the mammals are "pure" mammals. Ed.] If you were to counter that in the Talmud Zevachim 116, we find the question: "since when did there exist a difference between the pure and the impure mammals at that period," and the answer given to this question is that indeed at that time there did not exist a difference," [If so what does Rashi mean seeing that he was familiar with the section of the Talmud? Ed.] The answer given there is that all the animals which the ark accepted without delay were the species which had never been used as sacrifices for idols. The others were rejected by the ark. This still does not solve our question. On the contrary, it shows that seeing that Noach apparently had brought more than one pair of the impure animals to the ark he had been unaware that that species was going to be impure according to the Torah in the future!We therefore have to resort to a different answer; any category of mammal of which Noach knew that it mated only with members of its own species, was recognized by Noach as one that in the future would be categorised by the Torah as a "pure species," fit as an offering to the Lord;"When the Talmud referred to some categories of mammals initially being rejected by the ark, this indicated to Noach that the "concept" of purity and impurity had to do with the manner in which these species conducted their mating practices. In the Torah, in the future, the concept of purity and impurity is repeatedly used in respect to incestuous relationships in the Book of Leviticus chapter 18,34 and 20,25. In those chapters the term "pure" and "impure," refers to which of these animals may be used as food for members of the Jewish people. Seeing that Noach recognized which of these species were (to be) allowed as food, we can understand Rashi's comment. [which incidentally is based also on a statement in Sanhedrin 118. Ed.] A different approach to the questions raised by our verse: the Talmud quoted in the tractate Zevachim did not deal with mammals, but with birds, so that the question raised referred only to how Noach could know which birds would qualify as the ones of which he was to take seven pairs each into the ark. Seeing that there are an innumerable number of "impure" birds, and even the written Torah had not revealed how to know which was which, the question of how Noach could know what even the written Torah did not reveal to us in Moses' time was most appropriate. The Talmud's answer that this was revealed to Noach when he watched what happened when the birds tried to enter the ark is therefore very reasonable. Noach had to rely on Divine guidance. The Talmud did not refer to the same problem concerning pure mammals, as there are only a small number of such, and Noach was familiar with the mating habits of these mammals. This led Rashi to conclude that Noach had foreknowledge of what the Torah would decree at some time in the future. Seeing that due to the fact that these species would be allowed as food, the dangers that unless there were multiple pairs of them in the ark, they might die out, make it plausible that the Torah ordered him to take seven pairs of each. [Eating of meat had been completely forbidden prior to the deluge. Ed.] Even though certain other non pure mammals serve as food for the gentiles, such as pigs, etc, the fact that these give birth to multiple young made it unlikely that they would die out even if only a single pair of them would be taken into the ark. ft npn, "take for yourself;" seven males and seven females each, so as to diminish the chances that they would die out. If any of the animals that were not considered as worth eating would die out this was a minor concern, as man would not miss that species. Seeing that the word שבעה, masculine for seven, was repeated by the Torah, led Noach to believe that he was meant to sacrifice some of these after surviving the flood.
שבעה שבעה איש ואשתו, "seven pairs each." Seeing that among the mammals the males and the females of the animal kingdom are similar to that of human beings, the Torah describes the males and females as איש and אשתו. When speaking of the birds, which are not sexually recognizable by similar means, the Torah does not use this expression, but contents itself with writing: שבעה שבעה.
מכל הבהמה הטהורה – בזבחי׳ (זבחים קטז., סנהדרין קח:) פריך מנא ידע. ומשני שהעבירן לפני התיבה ומי שהיתה התיבה קולטת כו׳. ותימ׳ מאי פריך מנא ידע. והלא למד תורה והיה יודע מה שהיה עתיד ליטהר לישראל. וי״ל דודאי מדכתי׳ גבי בהמה טהורה למדנו שלמד נח תורה. ועל פי סימני טהרה הכתובי׳ היה מכניסן בתיבה. אבל התם בזבחי׳ (זבחים קטז.) דפריך מנא ידע אעופות קאי דאמ׳ התם טמאים וטהורים בההיא שעתא מי הוו. וגבי עופות מה שלמד תורה לא היה מועיל לאדם שאינו בקי בכל המינים דעוף טהור נאכל במסורת כו׳ באילו טריפות (חולין סג:). לכך הוצרך להעבירן לפני התיבה. גן.
שנים איש ואשתו – למה נאמ׳ איש ואשתו. לפי שהיו נרבעים הוצרך לומ׳ איש ואשתו. להביא כשרים שלא נרבעו. אבל העופות לא נרבעו. לכך נאמ׳ בהם זכר ונקבה. טוב.
ד״א לפי שגבי בהמה נראה (נראה) להם זכר ונקבה כאדם נאמ׳ איש ואשתו. (וגם) [וגבי] עופות שאין נראה להם זכרות ונקבות אמ׳ זכר ונקבה. וגם לא חלק בין טהורין לטמאין בעופות כמו בבהמה לפי שאין ניכר בסימנין.
(ב-ג) שבעה שבעה – והקש׳ רבינו בכור שור ולמה הוצרך לז׳ זכרים ולז׳ נקיבות. והלא יעקב כששלח לעשו לא שלח לעשר רחלים אלא זכר אחד דכתי׳ עזים מאתים ותישים עשרים וגו׳ (בראשית לב:טו). ופר אחד ותרנגול אחד מספיק להרבה. ותירץ שממנה הבין נח שהק׳ חפץ שיקריבו קרבנות לפניו מאותן זכרים היתרים. וכן עשה דכת׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח (בראשית ח:כ). וכל עולה זכר הוא דכת׳ אם עולה קרבנו זכר תמים וגו׳ (ויקרא א:ג). גן.
מכל הבהמה הטהורה – פירש״י העתידה להיות טהורה למדנו שלמד נח תורה, ותימה דבזבחים פריך טמאים וטהורין בהאי שעתא מי הוו ומשני לבסוף כדרב חסדא שהעבירן לפני התיבה שכל שהתיבה קולטתן בידוע שהן טהורים וכו׳ ור׳ אבהו משני שבאו מאליהן וכו׳ ותימה מה פריך הא ודאי למד תורה וידע מה שעתיד ליטהר, וי״ל דודאי מדכתיב הטהורה לגבי בהמה למדנו שפיר שלמד תורה שע״פ סימני טהרה הכניסן אבל בזבחים פריך לענין עופות דאין מועיל בם הלימוד למי שאינו בקי בהיכר כל המינין בעצמן שעוף טהור נאכל במסורת כדאיתא באלו טריפות ולכך הוא צריך להעבירן לפני התיבה, ג״ן.
איש ואשתו וגו׳ – וקשה למה בבהמה אמר איש ואשתו ובעופות אמר זכר ונקבה, וי״ל לפי שבבהמות היו רובעים ונרבעים לכן אמר איש ואשתו שיביא דוקא אותן שלא רבעו ונרבעו בב״א, משא״כ בעופות שאין לך עוף רובע כדאיתא בחולין לכן אמר זכר כי כל זכר מהם אינו בספק זה ואגב כדי לכוין הלשון אמר ג״כ נקבה.
ועי״ל כי בבהמה הזכרות והנקבות מוחש בגוף בגלוי מאליו כב״א מבלי שידקדק ויחפש אחריו לכן אצ״ל זכר ונקבה כלומר שידקדק ויבדוק אחר הזכרות והנקבות משא״כ בעופות שאין אברי הזכרות והנקבות גלוים ומוחשים בגוף לכן נקט שם לשון עצם האברי׳ לומר שצריך לבדוק אחריהם, ובמ״ש למעלה יתיישב ג״כ מה שלא כתב בפירוש הטהורים בעופות כבבהמה אע״פ שמיירי בטהורים כפירש״י שנלמד סתום מהמפורש דכיון שבעופות אין היכר בסימנים לחוד רק שהי׳ צריך לידע בהם מכח קליטת התיבה כנז׳ אין שייך לומר לו מהעוף הטהור דמי הי׳ יודע.
שבעה שבעה – הקשה רבינו בכור שור ל״ל ז׳ זכרים הלא יספיק זכר א׳ לכמה נקבות כל מין ומין כפי שבכחו לעבר נקבות כאשר למדנו משילוח דורן יעקב לעשו וכ״ש לעופות שתרנגול א׳ יספיק להרבה נקבות יותר ויותר, וי״ל שמכח קושיא זו הבין נח להקריב עולות דוקא שבאות זכרים כדכתיב אם עולה קרבנו זכר תמים וגו׳ וכן עשה כמו שנאמר ויעל עולות במזבח, ג״ן.
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה – היה מספיק שיקח שנים שנים לקיום המין, אבל צוהו שיקח מהם שבעה לצורך קרבן. והנה החשבון הזה מוכרח בסוד הקרבנות. וכבר ידעת מחכמתו של בלעם, שארז״ל (דברים ל״ד:י׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, צוה לבלק ואמר (במדבר כ״ג:א׳) בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, ואמר עוד (במדבר שם) את שבעת המזבחות ערכתי.
והנה ה׳ יתברך אב הרחמן לא רצה לגזור שיבאו מעצמם לצורך קרבן להיות נשחטים אבל אמר תקח לך שבעה, שישתדל אחריהם ויטרח במצוה. אבל באותם שהיו לחיות זרע היו שנים שנים, והיה גזור שיבאו מעצמם, זהו שכתוב יבואו אליך להחיות. ואמר גם מעוף השמים והכתוב נמשך למעלה, אמר גם מעוף השמים הטהורה ז׳ ז׳ כנזכרים, איש ואשתו כלומר ז׳ זכרים וז׳ נקבות, והוסיף עליהם עוד זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. ומה שהוצרכנו לפרש כן, לפי שלקיום המין למה יצטרך שבעה די בשנים. או נאמר לחיות זרע על פני כל הארץ, שהוא חוזר אל מה שהזכיר שנים איש ואשתו, וכאלו יאמר הכתוב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה וכל זה לקרבן, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו לחיות זרע על פני כל הארץ, כי לימים עוד שבעה עתיד אני להביא מבול, ועל כן תצטרך אתה שתקח ותקיים המין.
ומה שהזכיר במין הבהמה איש ואשתו ובמין העוף זכר ונקבה מפני שאין טבע ההולדה שוה בהם, כי תולדות הבהמה כתולדות מין האדם ולכן הזכיר איש ואשתו, אבל תולדות מין העוף ע״י הטלת ביצים שהם הם התחלת יצירתם.
ודעת רז״ל בפרק חלק כי מפני שלא באו הבהמות על שאינם מינן עשה להן כבוד וכתב בהן אישות כמו באדם. וצריך אתה לדעת כי בפרשה של מעלה שבה הודיע הקב״ה לנח שיביא מבול התחיל במדת הדין, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר, וסיים ג״כ במדת הדין, ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, אבל בפרשה זו שבה רמז לו על הקרבן יתחיל במדת רחמים, ויאמר ה׳ לנח, וסיים במדת רחמים, ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳, וכל זה להורות כי אין כונת הקרבן כי אם לשם המיוחד יתברך, הוא שדרשו רבותינו ז״ל כל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אל ולא אלהים ולא אלוה אלא לשם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק.
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, "from every species of pure domestic animal take for yourself seven pairs each." In order to keep the species alive it would have been sufficient to take a single pair of each species. The reason G-d commanded Noach to take seven pairs of each of these species was to ensure that he would have sufficient animals to offer some as a sacrifice. There is a mystical connotation for this number seven which our author discusses in connection with Numbers 23,4 where we read about the number of animals Bileam offered before he hoped to curse the Jewish people.
Why did the Torah add the words זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ, "male and female in order to keep seed alive on the face of the whole earth? Did Noach really require seven pairs of each of these species in order to prevent them from dying out? If he only needed one pair each of the impure animals, why did he need seven pairs for the same purpose in the case of the pure species? After all the Torah had already specified that Noach was to take of each species איש ואשתו "man and its wife," i.e. a pair which were suitably matched to enable them to produce offspring! In order to understand these verses correctly we have to translate them as follows: "of all the pure domestic animals take for yourself seven, seven i.e. each one with its mate; also from amongst the birds seven each, male and female; (all of this in order to offer a sacrifice) however, from the impure domestic animals you take two, i.e. the male and its mate in order for these to be able to keep seed alive on the face of the whole earth; for in another seven days I am going to bring a deluge upon the earth. This is why you have to take these animals in order to preserve the species."
There is a reason why the Torah employs the unusual phrase איש ואשתו, "man and his wife," and applies it to the four-legged animals although they are in the habit of mating at random, changing partners at will, and in the case of the birds the Torah speaks only about the need to take זכר ונקבה, a male and a female specimen. The mating habits of the four-legged animals are different from the mating habits of the birds. The mammals give birth to live young ones, similar to humans, whereas the birds merely lay eggs, i.e. something in an early stage of development.
Our sages in Sanhedrin 108 have said that seeing that it is not the habit of the mammals to try and mate with other species G-d honoured them by describing their mating habits as similar to those of "man and his wife."
You should also be aware that in the previous paragraph where G-d informed Noach for the first time that He would bring a deluge upon earth, He employed the name applicable to the attribute of Justice, i.e. ויאמר אלוהים, "the attribute of Justice spoke to Noach," and the paragraph also concludes by referring to G-d as "the attribute of Justice." In chapter 7,1 when G-d speaks about who is going to be saved (and hinted at the thanksgiving-offering), the Torah changes its syntax and reports ויאמר ה' לנח, "the attribute of Mercy spoke to Noach," and the same applies at the end of that paragraph when the Torah tells us that He closed the door of the Ark from the outside. This is intended to teach us that sacrifices are always directed at G-d in His capacity as the attribute of Mercy. Our sages in Menachot 110 have stated that whenever the Torah speaks about sacrificial offerings the only name of G-d mentioned in that connection is the attribute of Mercy, i.e. the name י-ה-ו-ה. One of the reasons for this is so as not to allow anyone to think that there is another deity to whom it is appropriate to offer sacrifices.
You should also be aware that in the previous paragraph where G-d informed Noach for the first time that He would bring a deluge upon earth, He employed the name applicable to the attribute of Justice, i.e. ויאמר אלוהים, "the attribute of Justice spoke to Noach," and the paragraph also concludes by referring to G-d as "the attribute of Justice." In chapter 7,1 when G-d speaks about who is going to be saved (and hinted at the thanksgiving-offering), the Torah changes its syntax and reports ויאמר ה' לנח, "the attribute of Mercy spoke to Noach," and the same applies at the end of that paragraph when the Torah tells us that He closed the door of the Ark from the outside. This is intended to teach us that sacrifices are always directed at G-d in His capacity as the attribute of Mercy. Our sages in Menachot 110 have stated that whenever the Torah speaks about sacrificial offerings the only name of G-d mentioned in that connection is the attribute of Mercy, i.e. the name י-ה-ו-ה. One of the reasons for this is so as not to allow anyone to think that there is another deity to whom it is appropriate to offer sacrifices.
תקח לך שבעה שבעה – כדי שיקריב קרבן בצאתו. כפרש״י ושבעה בצמצום למה כנגד ז׳ מזבחות שהיו עתידים האבות לבנות כמו שפירש״י בפ׳ בלק גם את שבעת המזבחות ערכתי.
הבהמה הטהורה תקח לך – מכאן למדנו שלמד נח תורה דמדהזכיר לו הקב״ה שם דטהרה מכלל דהוה ידע דאי לא למד מהיכא הוה ידע מי טהורה ומי אינה טהורה.
מכל הבהמה הטהורה – פרש״י העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה ותימה מהא דאמרינן בזבחים פ׳ פרת חטאת מנא ידע כל שהתיבה קולטתו טהור. וכל שאין התיבה קולטתו טמא אלמא לא ידע אלא מתוך קליטת התבה. ויש מפרשים שאין להוכיח שלמד תורה אלא מדלא הקריב קרבן ביציאתו מן התיבה אלא מן הטהורה. והאי נמי לא נהירא שהרי הבין זה ממה שאמר לו ית׳ להכניס מהם שבעה. כי כן פירש״י גבי ויקח מכל הבהמה הטהורה אמר נח לא צוה לי הקב״ה להכניס מאלו שבעה אלא כדי להקריב מהן קרבן. לכך נ״ל דמה שלמד נח תורה כדפרש״י. והא דקאמר בזבחים מנא ידע לא קאי אטהורים וטמאים דמזה לא היה מתרץ כלום כל שהתבה קולטתו טהור שהרי התבה קלטה טמאים לכל הפחות שנים מכל אם לא נפרש כל שהתבה קולטתו יותר משנים טהור אלא קאי אקרא דמהעוף למינהו דפרש״י מאותן שדבקו במינן ועל זה פי׳ מנא ידע נח ומשני כל שהתבה קולטתו טהור פי׳ שדבקו במינם וכל שאין התבה קולטתו טמא פי׳ דבקו בשאינן מינן וטהורה וטמאה שייכא גבי ערוה דכתיב אל תטמאו בהם.
מכל הבהמה הטהורה, "from all of the ritually pure domestic animals;" seeing that the Torah had not been given yet, and therefore there were no ritually impure domestic animals or creatures, Rashi understands the expression as referring to the domestic animals that would in the future be described as being ritually pure. We therefore learn that Noach had already studied Torah laws which had not yet been revealed publicly (B'reshit Rabbah, 40, based on Psalms 1,2) If so, why did the Talmud in tractate Zevachim folio 116 have to pose the question of how Noach knew, and to answer that the ritually pure animals came to the ark on their own, whereas Noach had to round up the others in order to bring them into the ark? According to the Talmud, Noach only recognized ritually pure animals after the event, not because he had learned the physical signs described in the Torah.
There is a third opinion according to which it became clear which animals had been ritually pure only after Noach offered some of these as offerings after having left the ark. This interpretation is also not logical as G–d had commanded him prior to entering the ark to take seven pairs each of the ritually pure animals into the ark, so that he must have known beforehand which animals to take. This is also what Rashi commented on chapter 8, verse 20. He had realised that the only reason he had been commanded to take seven pairs of the species concerned was in order to have these animals available after the deluge to serves as sacrifices. It would appear therefore that the statement that Noach had studied the Torah, must have referred to the instructions to take such ritually pure birds, (6,4) something which became clear to him when noting that these birds were monogamous, mating only with the same female. When he saw that the ark accepted more than one pair of certain animals, it became clear to him that the extra specimens must have been meant to serve as sacrifices as G–d considered them as ritually pure. "Studying Torah," as mentioned by Rashi, must mean therefore that he learned Torah by keeping his eyes open and drawing the right conclusions. He had also noted that these animals had only kept company with members of their own species during the long months in the ark. This is most likely also the reason why, when the Torah wrote the details about the laws of chastity and forbidden sexual intercourse in Leviticus 18,23-24, it stated that Jews must not defile themselves through such animals.
There is a third opinion according to which it became clear which animals had been ritually pure only after Noach offered some of these as offerings after having left the ark. This interpretation is also not logical as G–d had commanded him prior to entering the ark to take seven pairs each of the ritually pure animals into the ark, so that he must have known beforehand which animals to take. This is also what Rashi commented on chapter 8, verse 20. He had realised that the only reason he had been commanded to take seven pairs of the species concerned was in order to have these animals available after the deluge to serves as sacrifices. It would appear therefore that the statement that Noach had studied the Torah, must have referred to the instructions to take such ritually pure birds, (6,4) something which became clear to him when noting that these birds were monogamous, mating only with the same female. When he saw that the ark accepted more than one pair of certain animals, it became clear to him that the extra specimens must have been meant to serve as sacrifices as G–d considered them as ritually pure. "Studying Torah," as mentioned by Rashi, must mean therefore that he learned Torah by keeping his eyes open and drawing the right conclusions. He had also noted that these animals had only kept company with members of their own species during the long months in the ark. This is most likely also the reason why, when the Torah wrote the details about the laws of chastity and forbidden sexual intercourse in Leviticus 18,23-24, it stated that Jews must not defile themselves through such animals.
מכל הבהמה הטהורה – פירש״י העתידה להיות טהורה לישראל מלמד שלמד נח תורה. והרמב״ן פי׳ שפירש לו סימני טהרה אלא שהפסוק מקצר: בבהמה כתיב שבעה שבעה איש ואשתו ובעופות כתיב זכר ונקבה לפי שהבהמות נרבעין אמר אותן שדבקו זה בזה איש ואשתו ולא נרבעו אבל עופות דלא שייך בהו רביעה אמר זכר ונקבה:
מכל הבהמה הטהורה וגו׳ שבעה שבעה – מזה למד נח להקריב קרבן בצאתו דאלו לקיים העולם לא היה צריך ז׳ זכרים וז׳ נקבות אלא כדי להקריב קרבן מן הזכרים היתרים וכן עשה שהקריב עולות שבאות זכר:
מכל הבהמה הטהורה, "of all the 'pure domesticated beasts, etc." Seeing that there had not been any legislation distinguishing between "pure" and "impure" beasts, Rashi understands the word as describing those beasts which would, -after the revelation at Mount Sinai- be characterised as "pure." This would be a veiled hint that Noach studied the Torah already at his time. [otherwise how would he have known which animals were "pure"? Ed.] Nachmanides writes that God informed him about the specific characteristics of the animals which He had referred to as "pure." The Torah simply condenses God's instructions. Whereas when speaking of the mammals, i.e. בהמה, the Torah describes a pair as איש ואשתו, "man and his wife," when speaking of the birds which are pure it describes them merely as זכר ונקבה, "male and female." The reason for this different description is accounted for by the fact that when mammals cross breed or attempt to do so, this is forbidden, i.e. monogamy or its equivalent exists among mammals. Such indiscriminate mating between birds is not forbidden. The Torah refers indirectly to the more intimate relationship between male and female mammals by referring to them as איש ואשתו.
מכל הבהמה הטהורה....שבעה, שבעה, "from all the domesticated pure beasts seven, seven." This instruction alerted Noach to God's desire that he use them as offerings when he would leave the ark. Had they been required to preserve their respective species, there would not have been any need for seven males and seven females of each category.
שבעה שבעה – הקש׳ הר׳ בכור שור, ולמה הוצרך ז׳ זכרים לז׳ נקבות, הלא יעקב כששלח המנחה לעשו (המנחה) לא שלח לעשר רחלות כי אם זכר אחד. וי״ל שמזה הבין נח שהיה חפץ הש״י שיקריב קרבן בצאתו מאותם הזכרים היתירים, וכן עשה דכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה כו׳.
איש ואשתו – למה נאמר בבהמות איש ואשתו, ובעופות זכר ונקבה, וי״ל לפי שהיו נרבעים הוצרך לומר איש ואשתו להביא כשרים שלא נרבעו, אבל העופות לא [נ]רבעו לכך נאמר זכר ונקבה.
לא טהורה – שֵם בלתי נשלם, ״איננה טהורה״ (ח) הוא שלילה.1 ואולם מספר זה בבהמה ובעוף עם היות בזה שנוי, הנה השאלה ימצא בספר כסף סיגים,2 וההתר ימצא בגביע.3 ובזה נטה א״ע, כבודו מונח במקומו.4
1. מלות ההגיון, שער י״ג: ״ואולם השם אשר נקראהו בלתי מגיע הוא שם מורכב ממלת ״לא״ והקנין, כאמרך ״לא רואה״ ו״לא חכם״…״.
2. אינו נמצא בידינו.
3. שאלה בעניין מספר כל מין שעל נח לקחת מן הבהמה ומן העוף, עם עניין השינוי בין המינים בעניין זה, תמצא בספר כסף סיגים, ופתרון השאלה ימצא בספר גביע כסף. השינוי האמור הוא בין המינים הטהורים והעופות, מהם נדרש לקחת שבעה שבעה, לבין המינים הטמאים, מהם נדרש לקחת רק שנים. בגביע כסף פרק ו׳ מבאר ריא״כ: ״ואין הכרח בדקדוק מספר ז׳ או מספר שניים, אבל הכונה בשניים – שזה יהיה לפחות, כי זהו הכרחי זכר ונקבה לחיות זרע. והכונה במספר שבע – רבים כפי ראות עינו, כי כן דרך בעברי לרבות בשבעה. ובעבור היות צורך האדם לבהמה הטהורה גדול בעבור המזון, לכן צוהו ה׳ שיקח מהם רבים, כי יאכלו מהם נח ובניו בתיבה …״.
4. בעניין זה נטה ראב״ע מן האמת. לדעת ראב״ע על ו׳, יט-כ, מטרת לקיחת שבעה שבעה מן החיות הטהורות ומן העופות, הייתה לשם הקרבתן: ״ובעבור צריכת הקרבן צוה ה׳ הנכבד שיקח מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה זכרים ושבעה נקבות״. נמצא שלדעת ראב״ע המספר הוא מדוייק ומכוון. ריא״כ אינו מקבל את דעתו של ראב״ע (כנראה, משום שאינו מיחס חשיבות לקרבנות – ראה לקמן על ח׳:כ׳), וסובר שהצורך בטהורים רבים היה למזון עבור האדם, והמספר שבע הוא מספר המבטא ריבוי.
(ב-ד) וציוהו שיכניס עימו מאישי מיני הבעלי חיים המספר הנזכר במה שקדם. ואולי עשה זה כי כשיראו זה הדור ההוא אולי יִכָּנַע לבבם וישובו אל ה׳ יתעלה וירחמם, כי לא חפץ ה׳ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה, והם לא נכנעו אבל החזיקו בדרכם הרעה.
למדנו שלמד נח תורה. דאל״כ מנא ידע טהורין וטמאין בההיא שעתא מי הוו אבל בזבחי׳ פרק פרת חטאת תרצו בזה אמר רב חסד׳ העבירום לפני התיבה וכל שהתיב׳ קולטתו טהור ור׳ אבהו אמר הבאי׳ כתיב שבאו מאליהן ולא ידעתי למה הניח הרב דברי הגמרא ותפס דרך אחרת:
הטהורה – שהיו אז כולם כשרים להקרבה, כמו שהזכירו רבותינו זכרונם לברכה (זבחים קט״ו:-קט״ז.), וכמו כן בסגולת מזונה, על היפך ״ונטמתם בם״ (ויקרא י״א:מ״ג).
הטהורה, at that time all of the pure animalsa were acceptable as potential offerings to God.
a. including free roaming ones
למדנו שלמד נח תורה. דאם לא כן – מנא ידע. ואין לומר שמאליהן באו וכל שהתיבה קולטת הכניס בה, דזה אין לומר אלא דוקא גבי ״למיניהו״ (ראו לעיל ו, כ), שלא היתה התיבה קולטת דבר שהשחית את דרכו, לפי שלא היה ראוי כלל לתיבה, אבל בעופות טהורות שציווה הקדוש ברוך הוא ליקח שבעה, קשיא מנא ידע, שמא טמאים הם, ולא היתה התיבה דוחה שהרי כולם ראויים אל התיבה, ואין סברא לומר שמפני שהיו קודם שנים מן הטמאים בתיבה – תהיה התיבה דוחה הנשארים, דמאי שנא האחרונים מן הראשונים, ולא היתה דוחה את אחת מהם, ולפיכך צריך לומר שלמד נח תורה. אבל בזבחים (קטז.) תרצו בזה גם כן כמו שתרצו אצל ״למיניהו״, שהעבירם לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו – הכניס בה. וסברתם גם כן שהיה נח מכניס אחד אחד, וכיון שהיו בתיבה שנים מן הטמאים לא היה התיבה קולטת אחרים. אי נמי שלא היה נמצא בעולם שלא השחיתו דרכם רק שנים מכל מין, וזה נראה. וקשה לפי זה למה דחה רש״י דברי סתם התלמוד, ויראה לומר דודאי כיון דכתיב ״הטהורה״ בודאי למד נח תורה, דאם לא כן איך שייך לומר ״הטהורה״ – הא לא ידע כלל מן הטהורים ומן הטמאים, אלא על כרחך שלמד נח תורה. והא דפריך בפרק פרת חטאת (זבחים קטז.) ׳מנא ידע׳, דאף על גב שלמד נח תורה אי אפשר לו להכיר אותם, שלא היה קניגי ובליסטרא להכיר אותם. והא דאמר בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין נט.) גוי שלמד תורה חייב מיתה, היינו שאחר שנתנה תורה לישראל, כדמוכח התם משום שהיא מאורסה לישראל, אבל קודם מתן תורה יש לו ללמוד שפיר:
כדי שיקריב מהם קרבן וכו׳. ואם תאמר למה שבעה שבעה דוקא, ויש לתרץ נגד ששה זמנים; זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, וזוג אחד יהיה לו לקיום המין כמו בטמאים. ולפי שהו׳ זמנים כל אחד ואחד ב׳ חדשים, כדאיתא בבבא מציאא (קו ע״ב), לכך ו׳ זוגות, לכל זמן – זוג אחד. ועוד יש לומר אחר שצריך ליקח יותר משנים, ואפקי קרא מיניה, אוקמיה אשבעה, לפי שהוא גם כן סכום מספר, שאם יקח להקריב מהם קרבן ישאר עוד זוג לקיום המין, לפיכך ציוה ליקח סכום מספר. ותמצא השבעה שהוא סכום מספר, שהרי הוא חוזר חלילה תמיד, וכל הימים נכללים בז׳ ימים, וכל השנים בז׳ שנים (ויקרא כה, ח), ולכן בחר במספר ז׳. ונח הקריב זכרים ונקיבות לעולה, אפילו מן החיות הקריב, כדאיתא בפרק פרת חטאת (זבחים ריש קטז.):
תקח לך שבעה שבעה – פירש״י לכך צוה להביא מן הטהורים ז׳ כדי להקריב מהם קרבן, אין טעם זה לבד מספיק שהרי לא כל הטהורים ראויין להקרבה כצבי ואיל, ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדק מזה שלמד נח תורה אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה לפיכך הם צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה. ומה שנאמר (ח׳:כ׳) ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו׳. משמע שהקריב מכל מין טהור אפילו מאותן שאינן ראויין להקרבה על פי התורה, תשובה לדבר לפי שנח לא ידע עדיין שיתיר לו הקב״ה אכילת הבעלי חיים ואמר בלבו ודאי לכך צוה לי להכניס ז׳ ז׳ מכל מינים אלו כדי להקריב מכולם קרבנות. אבל הקב״ה ידע שסופו להתיר לו כל הבעלי חיים הטהורים על כן צוה ליקח ז׳ ז׳ לפי שצדין מהם הרבה, כי אין לומר שרצה בהקרבת כל המינין דא״כ למה לא התיר לדורות להקריב מכל מין טהור כשיהיו בנמצא אצל האדם ולמה צוה לנח דווקא. ומה שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחוח בעבור אותן מינין הראויין להקרבה ואידך כמחתך בשר בעלמא הוא.
אשר לא טְהֹרָה: מה שנמס׳ 1במסר׳ שלנו כאן, ובריש מלאכי, ותילים י״ט, דברי שגגה הן ואין לסמוך עליהן, שהרי מנו 2כל צפור טְהֹרָה (דפ׳ ראה) עם המלאי׳, והוא חס׳ בלי ספק. וכן מסר 3הרמ״ה ז״ל, הַטְהוֹרָה ב׳ מל׳ וי״ו, ותרויהון רישי פסוקי, וסי׳ 4מכל הבהמה הטהורה, 5מן הבהמה הטהורה, ושאר׳ כל לישנ׳ דטְהֹרָה באוריית׳ חס׳ וי״ו כתי׳, עכ״ל. והמסרה הנכונה והישרה כך צריכה לומ׳, טהורה, ה׳, ג׳ חס׳ וב׳ מל׳, וסי׳ 6אשר לא טְהֹרָה, 7אשר איננה טְהֹרָה, 8כל צפור טְהֹרָה, 9לשמי מנחה טְהוֹרָה (דמלאכי), 10יראת ה׳ טְהוֹרָה, ב׳ בתראי מלאי׳, וחד 11וטְהוֹרָהא היא ונקתה ונזרעה. וכן מצאתי במסרו׳ כ״י מדוייקו׳, וכך הם בספרי׳ מדוייקי׳. [טהרה].
1. במסר׳ שלנו: מ״ג-ד על אתר; מ״ג-ד מל׳ א יא; מ״ג-ד תה׳ יט י (שני המקומות האחרונים תוקנו בדפוס ורשה של ד לאור דברי מ״ש אלה).
2. כל צפור טְהֹרָה: דב׳ יד יא.
3. הרמ״ה: טה״ר.
4. מכל הבהמה הטהורה: פסוקנו.
5. מן הבהמה הטהורה: בר׳ ז ח.
6. אשר לא טְהֹרָה: פסוקנו.
7. אשר איננה טְהֹרָה: בר׳ ז ח.
8. כל צפור טְהֹרָה: דב׳ יד יא.
9. לשמי מנחה טְהוֹרָה: מל׳ א יא (בשני כתבי-היד, ל ו-א כתב נורצי ׳מנחה׳ בלא ו׳. אך במלאכי שם כתב בדיבור המתחיל ׳ומנחה טהורה׳, כנוסחנו).
10. יראת ה׳ טְהוֹרָה: תה׳ יט י.
11. וטְהוֹרָה היא: במ׳ ה כח.
א. [כך בכ״י ל ובכ״י א, בכתיב מלא, אך מדברי רמ״ה משמע בבירור שהכתיב בכל הלישנא הוא חסר. נראה אפוא שהמסורה אינה מתייחסת פה לכתיב אלא רק לצורה (בווי״ו החיבור).]
למדנו שלמד נח תורה. דאל״כ מנה ידע טהורים וטמאים בהאי שעתא מי הוו. [ר׳ אליהו מזרחי]: ומ״מ הוצרכו לומר בגמרא שהתיבה קולטתן ומאליהן באו דאל״כ היאך היה יכול לבדוק אותם שהרי אחד מן סמני טהרה הוא קורקבן נקלף ואין לידע אלא לאחר שחיטה. [קיצור מזרחי]: וא״ת מנא ליה לרש״י דלמד נח תורה דלמא מה שלקח שבעה משום שהתיבה לא קלטה אלא שבעה זוגות י״ל דזה לרש״י דוחק דמפשוטו של מאמר משמע דכל שלא דבקו במינן אין התיבה קולטתן ואי אפשר שממין הטמאין לא היו אלא שנים וממין הטהורין לא היו אלא שבעה אלא הרבה זוגות היו משני המינין ונח לקח מן הטהורין שבעה ומן הטמאים שנים ומהיכן ידע אלא שלמד תורה ודיקא נמי קרא דכתיב תקח לך משמע הקיחה היתה ביד נח ודו״ק. [בשם גור אריה]:
כדי שיקריב מהם קרבן. דמה שנאמר בקרא שבעה שבעה היינו רצונו לומר דבין כולן שבעה. דהיינו ג׳ זוגות וא׳ נשאר בלא זוג. והא דכתיב בקרא שבעה שבעה לאו למימרא שיהיו ז׳ זוגות אלא ז׳ עופות ואותן שבעה יהיו איש ואשתו כמו גבי שנים שנים איש ואשתו דהיינו שני עופות ואותן שנים יהיו איש ואשתו ה״נ גבי שבעה שבעה וא״כ נשאר א׳ בלא זוג. ועל זה קשה לרש״י למה נשאר אחד בלא זוג אלא כדי שיקרב וכו׳ ואותו היה זכר. [מצאתי]: קבלתי הטעם שנח ביציאתו מן התיבה הוצרך להקריב ד׳ עולות לד׳ זוגות שנצלו מן התבה הוא ואשתו וג׳ בנים עם נשותיהם אולי חטאו במחשבה וד׳ נקבות בשביל ד׳ זוגות הנ״ל לקרבן תודה כי ד׳ צריכין להודות וכו׳ (ברכות נד:) וחם ואשתו שחטאו בשמושם בתיבה הקריב עליהם חטאת לכל אחד ואחד ויצאו בזה ו׳ זוגות וזוג אחד לקיים המין כמו בטמאים. ומהר״ן וגור אריה כתבו בזה דברים אחרים והרואה יבחר. [קיצור מזרחי]:
We learn that Noach studied Torah. For if not, how would Noach know [which ones were clean]? At that time, "clean" and "not clean" did not yet apply. (Re'm) Still, the Gemara needed to say that the ark took them in and they came on their own. For otherwise how could Noach check them? One of the signs of cleanness [for birds] is that the gizzard is peelable — and this can be known only after slaughter. (Kitzur Mizrachi) You might ask: How did Rashi know that Noach studied Torah? Perhaps Noach took seven pairs because the ark accepted exactly so many! The answer is: That explanation is unlikely because the statement [in Sanhedrin 108b] implies that the ark rejected only those animals that consorted with another species. And it cannot be that each unclean species had exactly one [properly behaved] pair, and each clean species had exactly seven [such] pairs. Rather, there were many pairs from each, and Noach took seven pairs from the clean and one pair from the unclean. How did he know? He must have studied Torah. In fact in the verse itself it is written, "Take to yourself," implying that Noach did the taking, [not the ark]. (Gur Aryeh)
So that he might use some as sacrifices. When it says שבעה שבעה it means a total of seven, that is, three couples and one single. Just as שנים שנים means one male and one female, so too שבעה שבעה means seven birds, male and female. This leaves one without a mate. Rashi is thus answering the question: Why was one bird left single? The answer is: "So that he might use some as sacrifices." And the single one was male. (source unknown) I was taught [differently,] that the reason [for seven full pairs] is as follows: Upon leaving the ark, Noach needed to offer four [males as] burnt offerings. This was for the four couples saved in the ark — Noach and wife, plus his three sons and their wives — as they might have sinned in thought, [for which a burnt offering atones]. And four females were thanksgiving offerings for the four couples, because it says (Berachos 54b), "Four people need to offer thanks: seafarers..." Also, Cham and his wife sinned by having marital relations in the ark. Thus Noach offered a [female] sin offering for each. This accounts for six pairs. And one pair was to sustain the species, just like the unclean species. Moreinu HaRav Nosson and the Gur Aryeh wrote different explanations; the reader may choose. (Kitzur Mizrachi)
מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו׳ – אומרו תקח לך, נתכוון לומר ב׳ דברים הא׳ שהוא יטרח לקחת תשלום הז׳, ואמר הטעם כי הם לצורכי עצמו והוא אומרו לך לצורכך. ובזה לא יקשה מי התיר לנח להקריב קרבן מהבהמות בלא רשות האדון כי אלה צוה ה׳ לקיום המין. ואולי כי טעמו להיות שהעולם צריך להם ביותר יצו ה׳ להשאיר מהם ז׳ ולא לקרבן. אלא במה שרשם ה׳ ואמר תקח לך הראהו כי הם צורכי עצמו ולזה עשה בהם כחפצו והקריבם לה׳ והצליח בקרבנו ונרצה לו. ואם ירצה גם לאכול מהם ישחוט ויאכל כי הותר לו הבשר מטעם אשר אבאר בעזרת השם (לקמן ט׳ ג׳).
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה. "Take with you for yourself seven (pairs) each of the pure mammals." The expression תקח לך has a dual meaning. 1) He should make the effort to secure these animals as his eventual "payment" [expression of his gratitude to God for being saved. Ed.]. The words "for your own self" are therefore justified. If not for this verse we might have asked who had given Noach permission to simply kill these animals? After all, Noach had been commanded to keep the species alive, not to slaughter them! Noach would have reasoned that inasmuch as these categories of beasts are urgently needed for man God had commanded to take 7 pairs instead of just a single pair. God therefore had to indicate to Noach that the greater number was for his own good, not for the general good. Had Noach simply wanted to slaughter these animals and to eat their meat this too would have been in order.
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו – שבעה זוגות כל זוג איש ואשה, ויאמר1 רמב״ן ז״ל שבטהורים לא אמר שיבואו אליו, אלא הוא יקח אותם, שכל הבאים להנצל לחיות זרע באים מאליהם. אבל הבאים להקריב מהם עולות לא גזר שיבואו מעצמם להשחט, אבל לקחם נח. [עד כאן]. כי הצוואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן, וטעם הטהורה, הקב״ה פירש לו סימני טהרה אבל הכתוב יקצר לומר הטהור על פי התורה. ורש״י ז״ל כתב ״את שעתידה להיות טהורה לישראל, מלמד שלמד נח תורה״. ורא״ם ז״ל כתב שאין כן סברת התלמוד בפרק פרת חטאת שהקשו מנא2 ידע? ותירצו ׳אמר רב חסדא העבירם לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו טהור. ור׳ אבהו אומר הבאים כתיב שבאו מאליהן״. [עד כאן]. ואני אומר שפשט הכתוב כדברי רש״י ורמב״ן ז״ל, כי טהורה וטמאה נתחדש בהר סיני לישראל, ולולי שהודיעו השם טומאה וטהרה בנבואה, לא היה מבין מאמר השם כלל. או שנאמר שיבין מי טמא מי טהור מקליטת התיבה, או מביאת שנים ומביאת שבעה, וגלה לו השם שכל שבעה מין טהור וכל שנים מין טמא. והתלמוד לא תירץ כן לפי שגם צריכין להיות לקרבן טהורים מֵעֲבֵירָה, מרובע ונרבע ונעבד, וזה לא יכול לדעת רק אם התיבה קולטתו, או שבאו מאליהן. וראיה [לזה] מפרק חלק3 שהקשו על ״איש ואשתו״, ״אישות לבהמה מי אית ליה? א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. מנא ידע? אמר רב חסדא העבירם לפני התיבה וכו׳ ר׳ אבהו אומר שבאו מאליהן? ונראה דרב חסדא לא סבירא ליה שבאו הטהורים מאליהן, וזה כדברי הרמב״ן ז״ל. ולרבי אבהו שאמר שבאו מאליהן, יפרש ״תקח לך אל התיבה״, ולך לצרכך, ורמז לו שיהיו לקרבן לכפר על נפשו. אבל תימה בעיני איך צוהו שיקח [עופות] הטהורים בעצמו, ואנה ימצאם, ומיני הטהורים רבים מאד כמו שאמרו בתלמוד חולין.4 וילך בכל העולם לצוד אותם בהרים וביערים? ורבים משכנם על פני מים. וצריך לומר כי רק על הבהמה הטהורה אמר ״תקח לך״, והם עשרה מינים ידועים5 ונקל לו לקחתם. אבל עופות השמים באו מאליהן ולא נאמר בהן ״תקח לך״. מאיזו מינים שהקריב יתבאר בעז״ה בפסוק ״ויבן נח מזבח״6 וגו׳.
איש ואשתו – לא מצאנו בכל המקרא תאר זה על בעלי-החיים רק פה, וכבר זכרנו שהקשו בתלמוד7 ״אישות לבהמה מי אית ליה?״ ותירצו שלא נעבדה בהן עבירה, ודבריהם אמת. כי הקרה השם זוגות שלא הורכבו על מינים אחרים, ונהגו אישות, אבל אין זה אישות כמו אדם שאינו דבק באשת חברו. ורש״י בתלמוד פירש ״שלא נעבדה בהן עבירה, שלא נזקקו אלא לבן זוגם״. ויפה פירש, שהוא אישות ממש, אעפ״י שלא נזהרו הבהמה על זה, ירצה השם שהניצולים בתיבה להחיות זרע על הארץ יהיו מן המובחרים, שבמקרה לא נזקקו אלא לבן זוגם. ולפי הפשט אמר כאן ״איש ואשתו״, לפי שבבואן אל נח נהגו מנהג אדם איש ואשתו, שהולכים זה עם זה ועוזרים זה לזה, כאמרו ״אעשה לו עזר כנגדו״.8 ואין כן בעלי-החיים, שאין הנקבות עוזרות לזכרים רק לענין ההולדה; ועדר זכרים הולך לבדו, ועדר נקבות לבד. ולפי שבאו אל התיבה זוג זוג, כל אחד עם נקבה שלא כמנהג העולם, קראן ״איש ואשתו״, והיה כן על דרך פלא, כי הוא ב״ה צוה, ורוחו הוא קבצן.9
ומן הבהמה אשר לא טהורה היא – בפרק אור לארבעה עשר10 ״אמר רבי יהודה בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב ה׳ אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שאמר ׳מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננו טהורה׳ ״. ואעפ״י שפעמים רבות כתוב ״טמא״ בתורה, פירש רש״י ז״ל ששנה במקום אחד ללמדך לחזור אחר לשון נקיה. ולפי הפשט ידע נח בקבלה הבהמות והעופות הטהורות וסימניהן, כי הם שהוכשרו לבני נח להקרבה, כדאמרינן בתלמוד.11 אבל לא ידע שאותן שאין בהן סימני טהרה הם טמאים לאכילה, כי הוא מן המצות שנתחדשו לישראל. גם כשהתיר להם הבשר אחר המבול לא הבדיל להם בין טהור לטמא. על כן לא אמר ״ומן הבהמה הטמאה״, אלא ״אשר לא טהורה היא״, כלומר לא טהורה לקרבן. ולפי שהטהור והבלתי טהור רק לענין הקרבן, הבין נח שמן הטהורים יקריב קרבן, וכמו שעשה בצאתו מן התיבה.
ועוד אני אומר שגם רבותינו ז״ל דנו הפשט כן, ולכן לא למדוהו ממקרא זה, אלא מקרא מן הבהמה הטהורה הנאמר במעשה. לפי שבמקרא ראשון שנאמר לנח היה צריך לומר ״אשר לא טהורה היא״ מטעם האמור. אבל בספור מעשה שכתב משה לישראל בתורה מה שקרה בימים ההם, היה נכון לומר ״ומן הבהמה הטמאה״ הידועה אז לישראל, ואמר ״אשר איננה טהורה״ שלא להוציא דבר מגונה [מפיו]. ורק פעם אחת עקם הכתוב ללמדנו זה ולא שתי פעמים, והפשט במקומו עומד. וזה ענין נאות בפירוש הכתוב ובפירוש השמועה.
שנים – שני זוגות, ופירוש ״איש ואשתו״, כל זוג יהיה איש ואשה. ואם הכונה לשנים יחידים היה די לומר ״ומן הבהמה אשר לא טהורה היא איש ואשתו״, או ״אחד איש ואשתו״, דומה ל״שבעה איש ואשתו״.
1. רבינו הביא תוכן דברי רמב״ן (שכתב בפסוק ח) ולא לשונו ממש.
2. מניין ידע?
3. סנהדרין קח, ב.
4. סג ע״ב.
5. דברים יד, ד-ה.
6. בראשית ח, כ.
7. סנהדרין קח, ב.
8. בראשית ב, יח.
9. מליצה על פי ישעיה לד, טז.
10. פסחים ג, א.
11. זבחים קטו, ב. ועיין בזה דברי רד״ל על פרקי דרבי אליעזר, פרק כג, פסקא סח.
איש ואשתו – שנים בענין1, ואין זולתם במקרא לקרוא כן לכל נברא, אלא לבני אדם. וכן לא יקרא לשום דבר איש או אשה, אם לא לתת קצב או מדה או דמיון לשני דברים, כגון פני הכרובים איש אל אחיו, וביריעות, אשה אל אחותה, ודומיהן. ויש מחברים תוכנים שלא הקפידו על כך, וקראו לכל דבר יחידי איש.
1. רצונו לומר: פעמיים בפסוקנו.
שבעה שבעה – ז׳ זוגות זכר ונקבה, והנה מזה ראיה גדולה שנח נביא ה׳ היה וידע התורה עד שלא ניתנה, כי בלא זה לא היה אפשר לו להבחין בין בהמה טהורה לטמאה מבלי שידע הסימנים המבדילים ביניהם:
איש ואשתו – שמות איש ואשה יפלו על כל זוגי דברים שיש ביניהם קצת יחוס ודמיון אבל אינם שוים ממש, ויאמר גם על חיה ועוף גם על הצמחים והדומם, אבל על שני דברים שוים ממש בכל ענין יאמר הכתוב איש ואחיו או אשה ואחותה:
שבעה שבעה – שבעה זכרים ושבעה נקבות, לא שאני צריך להם אלא לחיות זרע ע״פ כל הארץ (מדרש רבה), נראה מדעתם שהיה הצווי בהכנסת הטהורים יותר מן הטמאים, כי הטהורים הם הכרחים יותר לחיי האדם מן הטמאים, ושפיר מסיים קרא לחיות זרע, ולרש״י שכתב שבעה כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו, מהו לחיות זרע? ונצריך לדברי רמב״ן דלחיות זרע ע״פ כל הארץ היא הודעה אליו, שבזכות הקרבנות שיקריב בצאתו ימלט אותו ואת ביתו ויחיו מהם זרע לדורות.
מכל הבהמה הטהורה – למעלה אמר לו דרך כלל שיקח שנים מכול החי, וכאן הוסיף ענין השבעה זוגות במינים הטהורים, לפיכך למעלה הזכיר עוף בהמה ורמש, וכאן לא הזכיר הרמש, כי אין ממנו מין טהור (תלמידי מוהר״ר יצחק פארדו).
הבהמה הטהורה – הכשרה לקרבן, כן פירש הראב״ד הלוי ז״ל בספרו הנכבד אמונה רמה מאמר ב׳ עיקר ו׳ פרק א׳, ומה שכתוב למטה (ח׳:כ׳) ויקח מכל הבהמה הטהורה ויעל עולות מסייעו. ובתחילה היה קשה לי מה שכתוב ומכל העוף הטהור שרחוק הוא שיאמר מכל על תורים ובני יונה בלבד, אך מצאתי שהרמב״ן מתרץ ואומר מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור, אבל כל המינים הטהורים היו כשרים בקרבנותם והוסיף לישראל, שלא יקריבו אלא מן הבקר ומן הצאן ומן התורים ומן בני היונה בלבד. והנה הבהמות שהיו אז כשרות לקרבן הן הן שדרך בני אדם לאכלן, ולפיכך צוהו לקחת מהן יותר (כדברי רד״ק), וגם (כדברי ר׳ וואלף מאיר במעמר) מפני שאינן דורסין והם טֶרף לשִנֵי החיות והעיט והיה מינם נכרת אם לא יקח מהם יותר.1
1. עיין בהמשתדל בראשית ז׳:ב׳.
of every clean quadruped. Previously, He had told him in a general way to take two of every living thing, and here He specified the seven pairs of the clean species. Thus the “flying creatures, quadrupeds, and reptiles” were mentioned above, but here the reptiles are not mentioned, because they include no clean species (my student, R. Isaac Pardo).
every clean (ha-tehorah) quadruped. Fitting [kesherah] to be brought as a sacrifice; so explains Ra’vad Ha-Levi [R. Abraham Ibn Daud] in his worthy book Emunah Ramah, Ma’amar 2, Ikkar 6, ch. 1. The verse below, “And he took of all the clean animals, and of all the clean birds, and he made burnt offerings of them upon the altar” (Gen. 8:20), supports his explanation. At first I thought the phrase “and of all the clean birds” presented a difficulty, because it would be unlikely for “all” to refer only to turtledoves and pigeons [the only birds used for Israelite sacrifices]. I found, however, that Nachmanides resolves this by saying that from here we learn that only clean animals and birds – but any species thereof – may be used for sacrifices by the “children of Noah,” but for the Israelites there is the added qualification that only cattle, sheep, goats, turtledoves, and pigeons are acceptable.
The animals that were then acceptable for sacrifice were the ones people were accustomed to eat, and therefore Noah was commanded to take more of them (Kimhi). Another reason (as R. Wolf Meir says in the Me’ammer) is that these animals do not prey but are themselves the prey of the wild beast and the vulture, and they would have become extinct if Noah had not taken more of them.
מכל הבהמה הטהורה תקח לך – לעיל, בעניין הצלת עולם החי, אומר הכתוב: ״יבואו אליך״ (לעיל ו, כ); ואילו כאן, בהצלת הבהמות הטהורות, הוא אומר ״תקח לך״.
כאן היא הפעם הראשונה בה מוזכרת ״בהמה טהורה״. אמנם, עד כה לא הותרו עדיין הבהמות למאכל, והחילוק בין טהור לטמא הופיע רק בזמן יותר מאוחר, בתורה שניתנה בסיני. למרות זאת, דבר ה׳ לנח כבר מבחין בין הבהמה הטהורה ובין הבהמה אשר לא טהורה. מכאן למדנו, שאף בימים קדומים אלה היה על האדם לעשות הבחנה זו, לעניין הקרבנות; שכן לבני נח, הותר אז וגם עתה להקריב רק מן הבהמה הטהורה (זבחים קטו:). נמצאנו אומרים, שלישראל הותר לאכול מהבהמות הראויות להקרבה על המזבח אצל כל אדם. שולחן היהודי ומזבח בני נח עומדים על אותה המדרגה, ולכן הטעם לבחירת הבהמות המותרות שווה בשניהם.
מה פירוש ״טהור״? ״טהר״ קרוב ל״צהר״ (״צהרים״ בארמית: ״טיהרא״), שפירושו: ״שקוף״, דבר שחלקיו שווים ואחידים וקרני האור יכולות לעבור דרכם. לטהור ישנה יכולת לקלוט, ואור האלקים נכנס לתוכו וממלא אותו. אדם טהור הוא מי שמסוגל לקבל את הרוחני והאלקי; אותו אחד שהאור האלקי התפשט ברוחו, לבו וגופו. היפוכו של ה״טהור״ הוא ה״טמא״. הטמא אטום בפני אור ה׳.
הלכות מאכלות אסורות שניתנו בסיני, אין כוונתן לשמור על בריאות הגוף ואינן קשורות למצבי האווירות. סוף כל סוף, הלכות אלה מצוות אותנו לתת מאכלים האסורים לנו לגר תושב הדר בארץ ישראל, שאנו מצוּוים להחיותו ולהחזיקו (ויקרא כה, לה; דברים יד, כא). אלא התורה מפרשת בבירור את הסכנות שהלכות אלה מבקשות למנוע: טומאה ושיקוץ. התורה גם מפרשת את שכר שמירתן: קדושה. המאכלות האסורות; הן ״מטמאות״ במקצת – במובן השלילי, אוטמות את הלב בפני השפע האלקי; וגם ״משקצות״ במקצת – במובן החיובי, מוליכות את האדם אל הרע.
ביתר ביאור: אדם טהור, יש ביכולתו לקבל את אור האלקים, ויכולת זו תלויה בכך ש״בשר״ גופו יהיה ״מְבַשֵּׂר״ כשמו וישמיע את בשורת הרוח. מכאן, שבשר בהמה ״טהור״ לאכילה ו״כשר״ להקלט בגוף, רק אם אינו מטמטם את הרגשות העדינים, אינו מעורר תאוות שפלות, ואינו מגביר את תאוות החושים ובכך ממעט את הרוח.
נראה אם כן שבהמות אלה הן ״טהורות״, רק אם הן מסוגלות לקבל את השפעת האדם, נכנעות לו מטבען מבלי הצורך לאמן אותן להיות בני תרבות, משמשות למטרותיו של האדם, והבהמיות וכח התאווה אינם גוברים ושולטים בהן.
ועתה נתבונן, אילו הן הבהמות הראויות לקרבן?
מקור מוצא המין האנושי, אינו האדם הפרא. אדם הראשון ובניו, וכן האצילים שבבני נח, היו עדיין קרובים לאלקים. אדם הבל שת ונח, אברהם יצחק ויעקב – אף אחד מהם לא הקריב קרבנות לאליל. ייסכר פיהם של המקטרגים, המיחסים השקפות נבערות, לא רק לנו אלא אף לכל גדולי הדורות שמעולם. דוד וישעיהו וכל גדולי ישראל שהקריבו קרבנות, או שהתפללו להשבתם; ושראו בקרבנות את קרבת ה׳ לישראל, ואת גדולת כבודו בישראל; אף אחד מהם לא עמד בפני אל אכזרי צמא דם, המתענג בפירכוסיה של בהמה גוועת, המקבל בסכלותו את מיתת הפר לכפרה במקום מיתת האדם עצמו, והמעביר על בהמה גוססת את כל האימה הייסורים וחבלי המיתה שהיו ראויים לחול על האדם.
הקרבן היה בכל הדורות ״זבח תודה״ – ביטוי של התמסרות גמורה. על ידי הדם הנשפך, נדרשנו ונדרנו להקדיש את דמנו שלנו לרצונו הקדוש של ה׳. הראש והאברים, החזה והגוף, החלב והכליות שהוקטרו על מזבח ה׳, מקדשים את אברינו, עינינו, לבנו, וגופנו, כל תאוות גופנו – אף השפלות שבהן – כ״לחם אשה לה׳ ״, לפרנס את הקודש על פני הארץ. המקריב קרבן, אף בן נח המקריב, לומד ונודר להקריב את עצמו לה׳.
מכאן, שרק הבהמות הקרובות לטבע האדם והראויות להיות נציגיו, הן הכשרות לקרבן. ממילא, רק אותן בהמות שעתידה התורה להתיר באכילה לישראל, הן שהוכשרו ליקרב על גבי המזבח, וטעם אחד לשניהם.
ובכן, נאמר כאן לנח לקחת שבעה זוגות מכל הבהמה הטהורה. והנה, בין אם נצטווה על כך בהתחשב עם הקרבן שעתיד הוא להקריב (ראה להלן ח, כ), ובין אם היה זה בהתחשב עם צרכי המזון שעל פי התורה, או בהתחשב עם שתי הסיבות כאחת, על כל פנים אנחנו מבינים כעת מדוע ניתנה מצוה זו בשם הוי״ה. מבחינת הצלת עולם החי אין צורך להבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה; ״טהרת״ הבהמות קשורה רק למטרת חינוך האנושות, המרומזת בשם הוי״ה.
מכל – אולם מן הבע״ח הנמצאים בביתך אין לך רשות לקחת את כולם (כי נח היה לו מקנה רב ולא תכילם התיבה) רק מן הבהמה הטהורה תקח לך היינו לצרכך שבעה שבעה היינו שבעה זוגות מכל מין, ומן הבהמה אשר לא טהורה שברשותך כמו חמורים וסוסים וגמלים תקח שנים איש ואשתו, היינו שני זוגות מכל מין, ובאר לו במ״ש תקח לך ר״ל לא לצורך קיום העולם רק לצרכך, כי הבהמות והחיות שבאו להיות בתיבה לצורך קיום העולם באו מעצמם אל התיבה ולא בא רק זוג א׳ מכל מין, ולא באו עד יום שהתחיל המבול, כי הם לא באו לצורך נח רק לצורך קיום העולם, ואח״כ יצאו מן התיבה ושבו להם איש למקומו, אבל הבהמות הבייתיות שהיו בביתו של נח נשארו ברשותו גם אח״כ, והותר לו לקחת מהטהורים י״ד שהם ז׳ זוג ומהטמאים ארבע שהם שנים זוג.
ועתה חוזר ומדבר בכל הברואים: הטהורה: פירש רש״י העתידה להיות טהורה לאכילה1. ולפי פשוטו ״טהורה״ – בלי מום2, כלשון המקרא בפרשת בחקתי (ויקרא כז,יא) ״ואם כל בהמה טמאה״ – בבעלי מומין הכתוב מדבר3.
אלא נראה דבכלל ״טהורה ולא טהורה״ נכלל גם תמימין ולא בעלי מומין. ואע״ג דבן נח כשר להקריב בעלי מומין מהקישא דלהלן, הוא דרך דרש לדורות וכוונה שניה, אבל זה אינו אלא בכל קרבנות גוים שאינן לרצון כדאיתא בזבחים (מה,ב), וגם אין ריח ניחוח בבמה כדתנן בפ״ב דזבחים, משא״כ בנח שהיה לריח ניחוח ולרצון מש״ה הוזהר שיהיו תמימים דוקא. ומש״ה חילק ה׳ בצווי בין בהמה לעוף דאין בעלי מומין בעופות, ולא הוצרך למעט מחוסר אבר דפסול בעופות, שהרי בלא זה אסור להביא אל התיבה מחוסר אבר מדכתיב ״ומכל החי״10. אבל במעשה הקרבה כתיב ״ומכל העוף הטהור״, למעט מחוסר אבר אם נעשה מצאתו מן התבה עד הקרבה. זהו הפירוש אצל נח {ולא עוד אלא שבפרקי דרבי אליעזר פרק כ״ב איתא דנח לא הקריב אלא בקר וצאן ותורים ובני יונה. והיינו כמו שכתבתי, דאע״ג דבני נח מותרים בכל מיני טהורים מכל מקום כאן שהיה לרצון היה לו דין ישראל}, ומכל מקום דרשו כוונה שניה גם לדורות כדרך חז״ל. וכיוצא בזה הראינו לדעת להלן (לא,יא), עיי״ש. אמנם גם זה אמת שאפילו בנח היה נכלל במשמעות ״טהורה ואינה טהורה״ כל המשמעות שבתורה, היינו שיהא ראוי לאכילה, ולא הכניס נח עופות טמאים כי אם זוג אחד, וכאגדה דחלק הנ״ל {ואולי מדכתיב ״ומכל העוף הטהור״, על שני מינים לא חל לשון ״כל״, והרי עופות אין לנו בני הקרבה אלא תורים ובני יונה, אלא כל עוף טהור לאכילה}. ויש נוסחא בזבחים שם ד״טמאים״ היינו שנעבדה בהם עבירה11, וזה ג״כ בכלל ״טהורה וטמאה״, ויש לדקדק הכי מהא דכתיב בבהמה ״איש ואשתו״ ובעופות ״זכר ונקבה״, היינו משום דנכלל נעבד בו עבירה שהוא רובע, ובעוף אין רובע, מש״ה בבהמה כתיב ״איש ואשתו״ ששמר אשתו ולא רבע, משא״כ בעוף. אך עיקר משמעות ״טהורה ואינה טהורה״ בנח הוא תמימין ובעלי מומין כמו שכתבתי, מדלא פירש בעופות כמו בבהמה.]
1. וממשיך רש״י ׳למדנו שלמד נח תורה׳. ומקורו בעירובין יח,א.
2. ולפי״ז ״ומן הבהמה אשר לא טהורה היא״ הכוונה לבעלי מומין, איזו סיבה היתה להכניס לתיבה בעלי מומין.
3. רש״י שם בשם חז״ל תמורה לב,ב.
4. ז״ל הגמרא: דתניא, עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, והכל כשרין להקריב בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין, טהורין אבל לא טמאין. אמר מר, הכל כשרין להקריב מנא הני מילי, אמר רב הונא, דאמר קרא, ״ויבן נח מזבח לה׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור״, ״בהמה״ – כמשמעו, חיה בכלל בהמה, זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין, לאפוקי מחוסר אבר דלא. זו גירסת רש״י. אך גירסת הש״ס שלפנינו וכך ברבינו: ... זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין, דאמר מר, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, ואיתקיש בהמה לעוף, תמימין ובעלי מומין.
5. ז״ל רש״י: ולא גרסינן ׳תמות וזכרות בבהמות׳ וכו׳, דמאי איריא קודם מתן תורה, לאחר הקמת המשכן נמי איתא להא. ועוד, מדקאמר ׳אבל מחוסר אבר לא׳, מכלל דבעלי מומין לא נפסלו לא בבהמה ולא בעוף.
6. רש״י כותב: בטהורים הכתוב מדבר, ולמד סתום מן המפורש.
7. כלומר, גם בעופות משמעות הטהורים היא – ולא טמאים, ולא במשמעות של ׳תמימין ולא בעלי מומין׳, כי בעופות בעלי מומין מותרים.
8. אמר ר״ל, תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו, רבך שונאני ואתה שנאתני, רבך שונאני – מן הטהורים שבעה, מן הטמאים שנים, ואתה שנאתני וכו׳... מפורש א״כ שגם בעופות צווה על שבעה מן הטהורין ושנים מהטמאים.
9. משמעות בפשוטו של הפסוק.
10. כפי שביאר רבינו לעיל ו,יט.
11. ז״ל: ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, מאותן העתידין ליטהר... ואילו לפנינו בש״ס הגירסא ׳מאותן שלא נעבדה בהן עבירה׳.
מכל הבהמה הטהורה – בודאי הודיע ה׳ לנח סימני הבהמה הטהורה ולא חש הכתוב להגידם כאן לפי שימצאו אח״כ במקום שבא הצווי עליהם.
מכל הבהמה הטהורה תקח לך ז׳ וגו׳. מהראיות שהתורה קדמונית ונצחית וחלק ממנה נודע ונזהרו בה גם קודם מרע״ה זוהי אחת מהן — ואין ספק שהטהורים והטמאים שבימי משה הן הן הטהורים והטמאים שבימי נח, והסימנים כלם אחד, ולא כן חשב חכם גדול מהאומות אוהבו ומכבדו להרב מנשה בן ישראל והוא גרוציו, שכתב שההבדל בין הטהורים והטמאים שבימי נח הוא ההבדל בין המאוסים והמתועבים בעיני בני אדם ר״ל היעריים, לטובים ולביתיים (De Jurieu Hist. des dogmes p. 99 .) וכל זה לרחק הפירוש האמתי שאי אפשר זולתו — ואל זה כיון רש״י שכתב (חולין פ״ז) גבי פרע להם בית השחיטה וז״ל, לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאע״פ שלא נתנה תורה מקובלים היו מאבותיהם.
ומן הבהמה אשר לא טהורה היא וגו׳. חז״ל אמרו עקם הכתוב ח׳ אותיות וכו׳ שלא להוציא דבר מגונה, ומעין חסידותם של חז״ל מצאנו אצל חשובי הפילוסופים ואמרו על אחד מתלמידי פיטאגורא — (הנודע לשם ולתפארת אצל חכמי הקבלה והדומה להם) ושמו ארקיטא שמעולם לא הוציא מפיו דבר שאינו הגון, וכשהיה מוכרח לרמוז עליו היה כותבו על כותל, ואפלאטון משבח אותו ומנשאו, והרבה למד מספריו.
תקח־לך – שבעה זוגות אלה — בניגוד לבעלי החיים הפראיים — לא באו אליו מאליהם, והוא נצטווה לקחתם. זאת יכול היה לעשות, מכיוון שבבהמות ביתיות מדובר, באלה שהיו מצויות ליד ביתו.
ומן־הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים – מסתבר שגם כאן מדובר בבהמה במובן הצר יותר של המלה, כלומר בעלי חיים ביתיים לא טהורים, כגון סוסים, חמורים וגמלים.
איש ואשתו – אישות לבהמה מי אית לה, א״ר אבהו, [אמר קרא והבאים] מאותן שבאו מאליהן.1 (סנהדרין ק״ח:)
1. כונת הקושיא אישות לבהמה מי אית לה, משום דנקבה אחת נזקקת לכמה זכרים, וממילא לא שייך בהו חיי אישות. ומשני ר׳ אבהו, מאותן שבאו מאליהן אל התבה, וידע נח שאלה חיים חיי איש ואשתו, היינו שאינן מזדווגין לזולתן, ולכן באו זוגות זוגות, והיתה זה בהשגחת ה׳ שבאו רק אלה. ונראה שחסר כאן בדברי ר׳ אבהו המלות אמר קרא והבאים, שכן בסמוך פסוק ח׳ דריש ג״כ מאותן שבאו מאליהן, ומסמיך שם על לשון והבאים שבפסוק ט״ז, שכן משמע לי׳ לשון זה שהיו שבאו מאליהן, יעו״ש, ולכן הוספנו במוסגר כאן אמר קרא והבאים. ובגמרא כאן איתא עוד תירוצים לקושיא זו אישות לבהמה וכו׳ והעתקנו דרשת ר׳ אבהו שהוא בתרא וגם הוא מסמיך על לשון הפסוק.
הכל
(ג) גַּ֣ם מֵע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה לְחַיּ֥וֹת זֶ֖רַע עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ׃
and also from the birds1 of the heavens, seven and seven, male and female, to maintain life on the face of all the earth.
1. and also from the birds... | גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם – See Rashi that the verse refers to pure birds specifically. Shadal notes that the word "also" hints to this, implying that Noach should do the same with birds as he had with animals.
[יט] 1והשתא דנפקא ליה מאתך (בראשית ו׳:י״ט), לחיות זרע למה לי, אי מאתך הוה אמינא לצוותא בעלמא ואפילו זקן, ואפילו סריס, כתב רחמנא זרע. (ע״ז ו.).
[כ] 2גם מעוף השמים שבעה שבעה וגו׳. אם תאמר ז׳ מכל מין נמצא אחד מהן שאין לו בן זוג, אלא שבעה זכרים ושבעה נקבות, לא שאני צריך להם אלא להחיות זרע על פני כל הארץ. (בראשית רבה ל״ב).
1. לעיל פ״ו מאמר יא. מבואר תחלת המאמר דיליף מאתך דלא יביא טרפה. ומקודם לזה רצה ללמוד מקרא לחיות זרע למעוטי טרפה ודחי הניחא למ״ד טרפה אינה יולדת אלא למ״ד טרפה יולדת מא״ל. וע״ז משני דאצטריך דהו״א לצוותא בעלמא. לעמוד עמו י״ב חדשים בתיבה ומיהו טרפה לא תעייל שלא תמות ובטל הצוותא אבל זקן וסריס שפיר דמי קמ״ל (רש״י), עיי״ש בתוס׳. ורבינו אלחנן בתוס׳ ע״ז ה: הקשה דשפיר אימעט מלחיות זרע אם אינה חיה י״ב חדש, שהרי חיה י״ב חדש, שהרי י״ב חודש היה בתיבה כדמוכח קראי ולא שמשו בתיבה, א״כ מתי יולידו ועכצ״ל דאית ליה נמי טרפה חיה, ור׳ אומר שבזה י״ל דנח לא הוה יודע שיהא בתיבה י״ב חודש וא״כ מלהחיות זרע לא הבין נח מיעוט טרפה. ועי׳ לעיל מאמר ח. ומה שציינתי בבאור וצרף לכאן ולקמן ז. יא. בבאור.
2. בפס״ז כאן, ועי׳ לעיל פ״ו מאמר רי. בפער״ז הקשה בשם רבינו בכור שור למה ז׳ זכרים הלא יספיק זכר א׳ לכמה נקיבות וכ״ש בעופות וי״ל שמכח זה הבין נח להקריב עולות דווקא שבאות דווקא זכרים. ועי׳ לקמן ח. כ.
אַף מֵעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא שִׁבְעָה שִׁבְעָה דְּכַר וְנוּקְבָּא לְקַיָּימָא זַרְעָא עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא.
Also of the birds of the heaven, [take] seven pairs, male and female, to keep seed alive upon the face of the earth.
״לְחַיּוֹת זרע״ – ״לְקַיָּימָא זַרְעָא״, כי חַיִּים המביע את התמדת המצב מתורגם ״קיים״ כגון ״חיים כֻּלכם היום״ (דברים ד ד) ״קַיָּימִין כּוּלְכוֹן יוֹמָא דֵּין״, מצבכם יתמיד. אבל חַיִּים במשמע הפך המוות מתורגם בלשון חיים כגון ״ונחיה ולא נמות״ (בראשית מג ח) ״וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת״.1
1. להבחנה זו, ראה בהרחבה בפסוק ״העוד אבי חי״ (בראשית מה ג) ״הַעַד כְּעַן אַבָּא קַיָּים״.
אף מן עוףא שמיא שבעא שבעה דכרב ונקבה למקיימא בנין על אפיג ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אף מן עוף״) גם נוסח חילופי: ״לחוד עופא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דכר״) גם נוסח חילופי: ״דיכר׳ ״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כל״.
But of birds of the heaven, seven by seven, male and female, to preserve from them seed upon the earth.
גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה – אִם תֹּאמַר שִׁבְעָה מִכָּל מִין נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, אֶלָּא שִׁבְעָה זְכָרִים וְשִׁבְעָה נְקֵבוֹת, לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָהֶם, אֶלָּא: לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.
שבעה שבעה – א״ת ז׳ מכל מין ומין נמצא א׳ שאין לו זוג. אלא איש ואשתו ז׳ זכרים וז׳ נקבות. זכר ונקבה, בבהמה כתוב איש ואשתו (בראשית ז׳ ב׳) למה כן, לפי שכשם שבני אדם פרים ורבים בולדות כך בהמות וחיות ע״כ קראם בלשון בני אדם, אבל עופות פרים ורבים בביצים לכך לא נאמר בהם בלשון בני אדם. וכשם שכתוב ואל אשת עמיתך וגו׳ (ויקרא י״ח כ׳) כך בבהמה ובכל בהמה לא תתן שכבתך (שם כ״ג). לכך נאמר בבהמה איש ואשתו, דלא נאמר בעוף.
גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ – אִם תֹּאמַר שִׁבְעָה מִכָּל מִין נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג אֶלָּא שִׁבְעָה זְכָרִים וְשֶׁבַע נְקֵבוֹת מִכָּל מִין, לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָהֶן אֶלָּא לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.
גם מעוף השמים וגו' OF FOWLS ALSO OF THE AIR – Scripture here means "clean" birds just as the animals in verse 2 are stated to be clean, for what is not explicitly stated may be learned by analogy from what is explicitly stated.
גם מעוף השמים שבעה שבעה – 1ארבעה עשר מכל מין ומין. שאם תאמר שבעה מכל מין ומין. נמצא אחד בלא זוג.
לחיות זרע – 2לא שאני צריך להם אלא לחיות זרע על פני כל הארץ.
1. ארבע עשר מכל מין. ב״ר פל״ב. ילקוט נח סוף רמז נ״ה.
2. לא שאני צריך. ב״ר שם.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]
גם מעוף השמים – פירשנוהו בפסוק שלפניו.
ופירוש על פני כל הארץ – כמו שפרשנו בפסוק: ויעש אלהים את חית הארץ (בראשית א׳:כ״ה) כי מקומותיהם מחְלקים על פני כל הארץ.
גם מעוף השמים, we have explained this already on the previous verse. The meaning of the words: על פני כל הארץ, is similar to what we explained in connection with this expression in Genesis 1,25, where it meant that the animals concerned were distributed across all different parts of the globe.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]
גם מעוף השמים שבעה שבעה – פרש״י בטהורין דבר הכתוב וילמד סתום מן המפורש. כלומ׳ מה להלן גבי בהמה דבר הכתו׳ דכתי׳ מכל הבהמ׳ הטהורה אף כאן דבר הכתו׳ בטהורה דכאן וכאן כתוב שבעה.
מעוף השמים זכר ונקבה וגו׳ – אמר הר״ר אליקים כל כך לא כתוב בעוף לשון אישות כדכתיב גבי בהמה דכתי׳ מכל הבהמה הטהורה תקח לך איש ואשתו. לפי שולד הבהמה נולד חי ושלם באבריו כילד אשה מה שאין כן בעוף שאין בביצה שנולדה חיות.
לחיות זרע – אע״פ שרמז הפועל בכאן הוא לבעלי חיים, ר״ל כי יהיו הם המחיים, הנה על כל פנים היה גם נח המחייה הרחוק, אף כי השם יתברך היותר רחוק וראשון.1
1. מבחינה תחבירית, על הבהמה ועל העוף נאמר כאן ״לחיות זרע״, אולם נח איפשר להם לעשות זאת, ולכן נחשב גורם עקיף, והקב״ה גורם עקיף יותר, גורם ראשון, כמבואר לעיל על ו׳, כ.
גם מעוף השמים שבעה שבעה – רוצה לומר מהטהורים, כי כבר קדם המאמר שיביא מן העוף שנים מכל מין, ועתה ביאר שמהמינים הטהורים מהעוף יביא שבעה שבעה זכר ונקבה, וקיצר המאמר בעוף, להִשָּׁעֲנוֹ על מה שכבר ביאר בבהמה שיכניס מהטהורה ארבעה עשר מכל מין ומין, ומהטמאה שנים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(ג) גם מעוף השמים הטהור שבעה שבעה – וזה הוא פלא גדול שתהא התיבה קולטת כל אלו המינים המשובעים עם היות שלא עשה נח התיבה מתחלה אדעתא דהכי והרי אז״ל שזה אחד מהמקומות שהחזיק מועט את המרובה (ויקרא רבה י׳). גם הרמב״ן ז״ל בלאו הכי חשבו לנס ופלא.
[א] לחיות זרע
[2] זבחים פרק ארבעה עשר דף (קיא) [קיו1] ע״א ב
1. ההפניה לדף קיא כנראה טעות מעתיק והראיה שהרי לעיל ו, יט, באותו עניין של בעלי החיים שנכנסו לתיבה ושם ציין ר׳ אהרון זבחים קיו.
בטהורים דבר הכתוב וכו׳. הקשה מהרא״י דלמה לא התחיל הכתוב בעוף כמו שהקדים הכתוב בטמאים ״מן העוף למיניהו ומן הבהמה למינה״ (ראו לעיל ו, כ), והוי למכתב גם ׳מעוף הטהור שבעה שבעה׳ ויכתב סתם אצל בהמה אחריו, ללמוד בהמה מעוף, ותירץ מהרא״י לפי שהעופות מעוטם טמאות ורובן טהורות (חולין סג ע״ב), ובהמות המעוט טהורות ורובן טמאות (שם), ואילו כתב סתמא אצל בהמה – הוי אזלינן בתר רובא, ולקח שבעה מן הבהמה טמאה, והוי אמרינן אצל עוף טהור גלה לך הכתוב ליקח מן הטהורים שבעה, אבל לא בבהמה, דיותר אית לן למילף מעצמו מפני שכתוב סתמא ׳מן הבהמה תקח ז׳ ׳, ויש לפרש ברוב הבהמות, ולפיכך כתב קרא סתמא אצל עופות, דהשתא אם בא למילף מן בהמה טהורה יהיה העופות גם כן שבעה בטהורים דוקא, ואם אתה רוצה ללמוד מן מה שסתם הכתוב אצל עופות וניזל בתר רוב – אם כן גם כן בטהורים דבר הכתוב. ואין צריך לדבריו, לפי שאצל ״שבעה שבעה״ שהכתוב צוה שיקח ממנו קרבן מן הבהמה הטהורה יש להקדים בהמה לעופות, שהרי ריבה הכתוב קרבנות יותר בבהמות מן עופות, שלא הכשיר רק מן התורים ומן בני יונה (ויקרא א, יד), ומן הבהמה – שור או כבש או עז (ויקרא כב, כז), וגם כפרתו מרובה, אבל לענין להחיות זרע על פני האדמה – יותר עוף קודם, מפני שכן בבריאה היה העוף קודם לבהמה. וכן לקמן אצל הקרבת הקרבן (ח, כ) הקדים הכתוב הקרבן מן הבהמה לעוף, ואצל קיום המין הקדים העוף לבהמה, דכתיב (ראו להלן ט, י) ״ואת כל נפש חיה בעוף ובהמה״. ועוד לפעמים בפרשה זאת מקדים עוף לבהמה (להלן ח, יז), ולפעמים מקדים בהמה לעוף (פסוקים ח, יד), והכל נכון הוא, כי העוף קודם מפני שנברא קודם, ולפעמים מקדים הבהמה לפי שהיא קרובה אל בריאת האדם יותר, וכאשר תמנה מן גמר מעשה ושלימות הבריאה – הבהמה קודמת:
ולמד סתום מן המפורש. אין להקשות ולמה לא כתיב גבי עופות טהור וגבי בהמות סתם וילמוד בהמות מעופות שהרי גם לעיל הקדים עופות לבהמות דכתיב מן העוף למינהו ומן הבהמה למינה יש לומר דלכך הקדים בהמות טהורין וכתב בהן שבעה שבעה לרמז לו דמשום הכי ציוה שיקח טהורין ז׳ כדי שיקריב קרבן אבל אי הוה כתיב עופות ברישא לא הוה ילפינן דמשום קרבן ציוה ליקח שבעה דהוה אמינא בהמות דומיא דעופות ובעופות כתיב לחיות זרע על פני כל הארץ א״כ ה״א דבהמות נמי משום להחיות זרע ציוה ליקח שבעה משום הכי נקט בהמות ברישא וק״ל. ומהרא״י תירץ בענין אחר ע״ש:
What is not explicit... from that which is explicit. We need not ask: Earlier, the birds were mentioned before the animals, as it says, "From the birds of their kind, from the animals of their kind" (6:20). If so, why does it not mention here [the birds first, and say] "clean" for the birds rather than for the animals, and then learn the animals from the birds? The answer is: Clean animals were mentioned first, to say about them שבעה שבעה — thus hinting to Noach that seven were needed to offer sacrifices, [which come only from clean species]. Had it mentioned birds first, Noach would not know that seven was because of offerings. He would think that the animals are like the birds, about which it says, "To keep seed alive upon the face of the earth," and the seven animals were to keep seed alive. That is why it mentioned the animals first. However, Mahara'i answered differently; see there.
גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה – שבעה זוגות, כל זוג זכר ונקבה, וגם אלה מן הטהורים, ומן הטמאים רק שני זגות. וכן כתב רש״י ז״ל ״בטהורים דִבֶּר הכתוב, וילמד סתום מן המפורש״. ורמב״ן1 ז״ל אמר ״ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור״. הא למדת שגם בעופות הבדיל בין טהורים לאינן טהורים להקרבה. ועוד [לקח נח] ״לחיות זרע על פני כל הארץ״, על כרחך נמשך למעלה, שגם החיות והבהמות היה מטעם זה. ואם כן אי אפשר רק ששני הכתובים נשענים זה על זה.
לְחַיוֹת זרע על פני כל הארץ – בדבור ראשון לא אמר רק ״להחיות אתך״,2 ויש במשמעו שֶׁהַמִּסְפָּר הזה3 יְחַיֶה הוא בתיבה שלו. ואחרים4 יהיו5 על ידו ניצולים אחרים.6 וטעם הדבר בארנוהו. ועכשיו גלה לו כי המספר הזה שיבא אל תיבתו, הם לבד הנשארים מכל לחיות זרע על הארץ, כמו שגלה לו ג״כ בדבור זה כי אותו לבדו יציל עם ביתו, ולא ימלטו אחרים מבני אדם; וזהו טעם ״על פני כל הארץ״. לא אלה יפרו פה ונשארים זולתם יפרו בארץ אחרת, אלא [אלו] לבד יְחַיוּ זרע על פני כל הארץ. ואולי שמטעם זה עצמו לא פרט בדבור ראשון שיקח מהטהורים שבעה שבעה, וצריך לעיין בזה.
1. על בראשית ו, כ.
2. שם ו, יט.
3. שהוזכרו במקרא ו, יט.
4. שבמקרא הזה (ז, ג) הם עבור דורות העתיד.
5. במהדורת הספר של ריגיו, כאן נדפס: יחיו. והיא הגירסא העדיפה.
6. כלומר ע״י שהציל נח את אלו שבתיבה, ממילא למשך כל שנות עולם יהיו כל בני מיניהם, דור אחר דור, ניצולים לחיים.
מעוף השמים – בטהורים הכתוב מדבר (רש״י), וזה נרמז במלת גם, מן הבהמה תקח ז׳ מן הטהורה וב׳ מן הטמאה, וגם מן העוף כך, ז׳ מן הטהור וב׳ מן הטמא.
Also of the flying creatures of the heaven. This refers to the clean species (Rashi); the word “also” suggests this: of the quadrupeds take seven of the clean and two of the unclean, and so also of the flying creatures, seven of the clean and two of the unclean.
גם מעוף השמים – פירושו ג״כ מהטהורים, ולא באר לו שמן הטמאים יקח שני זוגות כי לא נמצא בביתו של נח עופות טמאים, שהבהמות הטמאות ישמשו לחרישה ולרכיבה אבל עופות טמאות שהן דורסות לא ימצאו בבית, ובאר לו שיקחם לחיות זרע על פני כל הארץ, שאם יהיו מועטים לא יוכל להשתמש בהם לצרכו, והיה בציוי זה עוד ענין. כי ידוע שכל בהמות הבייתיות היו מדבריות בתולדותם ועוד נמצא גם עתה הפראיי מכל מין ומין כמו שור הבר וחמור הבר אווז הבר והשקאל הוא הכלב הפראיי, ובעת בראם ה׳ היו פראיים והאדם לקחם לביתו והכניעם לתשמישו וע״י האדם נשתנה טבעם ותארם ומחיתם, ובודאי למען קיום המינים לא באו אל נח זוג זוג רק מן המינים הפראיים כמו שנבראו בעת הבריאה, שהגם שיחסרו בהמות הבייתיות הלא כן חסרו גם בעת הבריאה, ויוכל האדם בצאתו מן התיבה לצודם ולהכניעם ולשנות טבעם עד שישובו להיות בייתיות, וע״כ לפי הצווי שצוה בשם אלהים שהוא על קיום הבריאה לא אמר שיקח רק זוג אחד מהבאים שהם המדבריים, אבל מהשגחת ה׳ הפרטיית על נח ובניו רצה שלא יחזור העולם לאחוריו, וכל מה שנשתלם העולם מעת ברוא אלהים אדם על הארץ עד עתה יביאו אתם מן העולם הישן אל העולם החדש, שהראשון היה כל האומניות וחרושת המעשה אשר המציאו בני אדם עד עתה שאם יאבדו במבול יצטרך שנית אלף שנים עד שימציאו את הכלים האלה שנית, וע״כ אמר לו ה׳ שיקח אתו כל מה שבביתו, שבבית נח היו נמצאים כל כלי מעשה וכלי אומניות שהמציאו חכמי לב עד ימיו, וכן אם לא היה מביא אתו מן הבהמות הבייתיות שבביתו ויצטרך לקחת מדבריות ולגדלם עד יהיו בייתיות יעברו ג״כ שנים הרבה, ע״כ הותר לו גם כן לקחת מבהמותיו שבביתו, רק שבזה נתן גבול שלא יקח רק שבעה ושנים כי לא תכיל התיבה אותם. וחז״ל אמרו שנח התבונן מ״מ צוני הקב״ה וריבה בטהורות יותר מבטמאות כדי להקריב קרבן, ר״ל שעל מה שהותר לו לקחת מהטמאות שברשותו שני זוגות, תחת מה שבמינים שבאו מאליהם לא באו רק זוג אחד, ידע הטעם שזה מפני שהבאים מאליהם מהפראים באו רק לקיום הבריאה ודי בזוג אחד, אבל מה שלקח נח מביתו שהי׳ לצורך תשמישו צריך שני זוגות, רק שהיה מתבונן למה בבייתיות שלקח מביתו הבדיל בין טהורים לטמאים שיקח מן הטהורים שבעה זוגות ומהטמאים רק שני זוגות, מזה ידע שמן הטהורים יקריב קרבן.
גם וגו׳ לחיות זרע וגו׳: בגמרא עבודה זרה (ה,ב) מפרשי דבא ללמד דטריפה שאינה חיה פסולה לקרבן1. ולכאורה2 היה אפשר לומר דכך היה הרצון שיהא בקיום המין בעופות יותר מבהמה, כמו שהיתה ברכה בעופות רבים יותר מבהמה. אבל אי אפשר לומר כן, דאי פירוש ״לחיות זרע״ היינו לקיום המין, האיך לקח נח מהם לקרבן3. אלא ודאי גם בעופות היו רק בשביל קרבן, ו׳הראוים לחיות זרע׳ קאמר.
1. ז״ל הגמרא: דא״ר אלעזר, מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח (להקריב לגבוה), דכתיב ״ומכל החי מכל בשר שנים מכל וגו׳ ״ (ו,יט), אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה. האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא, טריפה מ״לחיות זרע״ נפקא. הניחא למ״ד טריפה אינה יולדת אלא למ״ד טריפה יולדת מאי איכא למימר, אמר קרא ״אתך״ (ו,יט) – בדומין לך.
2. רבינו מתעכב על כך שגילוי זה על פסול טריפה נכתב בהקשר לעופות דוקא – ״גם מעוף השמים שבעה שבעה... לחיות זרע״, מדוע?
3. אך עיין ברמב״ן לפסוק ב׳ שאכן קישר והשווה בין ״לחיות זרע״ ובין ענין הקרבת קרבן מהם.
גם מעוף השמים – וגם כאן מדובר בעופות ביתיים שהיו ליד ביתו, ולכן אין צריך לומר שבעופות טהורים מדובר, שכן רק כאלה היו אצלו.1
שבעה שבעה – היה אפשר לפקפק, אם ״שבעה שבעה״ פירושו שבעה בסך הכל או שמא פירושו שבעה זוגות, אך רוב המפרשים הכריעו כאפשרות השניה. ובצדק עשו כך, שכן, ראשית, נאמר כאן שבעה שבעה, כפל לשון שאיננו בציווי הבאת בעלי החיים הבלתי טהורים לתיבה; ועוד, אילו התכוון הכתוב לשבעה בסך הכל, לא יתאים לומר ״איש ואשתו״, שהרי במקרה זה בהכרח אחד ישאר ללא בן זוג.2
לחיות – בנין פועל, ומובנו כבנין הפעיל, כמו לשחת ולהשחית דלעיל.3
1. התרגום השומרוני, הפשיטא וגם תרגום השבעים מוסיפים כאן – הטהור; ואצל השבעים יש עוד תוספת, לומר שמן העוף הלא טהור יש לקחת רק שניים. אך כפי שהבאנו אין צורך בכל אלה, שהרי מדובר כאן בבעלי החיים הביתיים שאצל נח בלבד.
2. פסוק זה גורם למבקרים לאי-נוחות. לפי לשונו ולפי תוכנו הוא שייך ל־J , שכן לפי P הובאו רק שניים מכל מין אל התיבה. והנה הביטוי זכר ונקבה שייך לביטויים המיוחדים ל־P . מבקרים אחדים (ביניהם שטראק) הסתפקו במחיקת ביטוי זה כתוספת ״העורך״; ואילו לאחרונה בקשו אחרים (בודה, גונקל ודילמן) לראות ״תוספת העורך״ בכל מחציתו הראשונה של פסוקנו, עד ״זכר ונקבה״ ועד בכלל, בפרשם ״הבהמה״ שבפסוק הקודם כמושג הכולל את כל בעלי החיים, אפילו את העופות, בהסתמכם על תהלים ל״ו:ז׳. אולם, לכאורה נשאר עדיין להוכיח, כי אמנם ״ובהמה״ שבתהלים (שם) כולל גם העופות, בדומה לדלעיל ו׳:ז׳ חייבים הם גם כאן ליחס פסוק ל״עורך״ כדי לקיים הנחתם (ר׳ גרין, ע׳ 95), ועוד נפגוש בביאורים שרירותיים מסוג זה להלן, בפסוקים ז׳-י׳.
3. אין איפוא בזה משום הבדלי סגנון בין P ל־J .
גם מעוף השמים שבעה שבעה – מה שלא זכר שנים שנים מעוף הטמא משום שגלוי וידוע לפניו שעופות הטהורים מרובים יעוין סוף אלו טריפות אבל בהמות שטמאים מרובים לכן הזכיר אותם.
גם מעוף השמים שבעה כו׳ לחיות זרע על כל הארץ – בטהורים הכתוב מדבר רש״י והא דלא כתב בפירוש מעוף הטהור אתי שפיר לפ״מ שכתבו התוס׳ בנדה דף נ׳ דתרנגולתא דאגמרא הזכר טמא והנקבה טהורה יעו״ש א״כ במין כזה צוהו להביא שבעה מפני שאף שהזכר טמא אכן הוא לחיות זרע על כל הארץ ובנקבה הנולדת תהי׳ טהורה וכן מדויק הפסוק שכאן נזכר לחיות זרע ודו״ק.
לחיות זרע – למעוטי זקן וסריס.1 (ע״ז ו׳.)
1. שאין יולדין. ואע״פ דבסוף פרשה הקודמת כבר ממעטינן מלשון להחיות אתך שלא יביא טריפה, וקיימא לן דטריפה אינה יולדת, וא״כ אנו יודעין שלא יביא זו שאינה יולדת, ולמה לי עוד המעוט לחיות זרע, אך י״ל דאי מאתך הוה אמינא דמעוט טריפה אינו משום דאינה יולדת אלא משום דאינה חיה י״ב חודש [שיעור זמן המבול] ואפשר שתמות בתבה, והלשון אתך משמע שתהי׳ אתו בצות׳ חדא והיינו זה שחי ומתקיים, אבל זקן וסרים כיון שחיים הם יקח אתו ואע״פ שאין יולדים, קמ״ל לחיות זרע, ומכיון דאינם בכלל לחיות זרע הרי הם כטריפה ולא יקח אותם. וע״ע בתוס׳ בסוגיא.
הכל
(ד) כִּי֩ לְיָמִ֨ים ע֜וֹד שִׁבְעָ֗ה אָֽנֹכִי֙ מַמְטִ֣יר עַל־הָאָ֔רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וּמָחִ֗יתִי אֶֽת־כׇּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃
Because in another seven days I will bring rain on the earth for forty days and forty nights, and I will wipe out all the living beings1 that I have made from the face of the earth."
1. the living beings | הַיְקוּם – See Ibn Ezra and Radak. Or, similarly: "existence" (R. D"Z Hoffmann). The word appears only in our chapter and in Devarim 11:6. Its root might be "קום", to stand.
[כא] 1כי לימים עוד שבעה וגו׳. ארשב״י הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום לפיכך מ׳ יום ומ׳ לילה, אר״י הם קלקלו את הצורה שניתנה למ׳ יום, לפיכך מ׳ יום ומ׳ לילה. (בראשית רבה ל״ב).
[כב] 2ר׳ יהודא אמר הני ארבעים כו׳ מאי עבידתייהו אלא ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא וכתיב (דברים כ״ה:ג׳) ארבעים יכנו לא יוסיף, לקביל ארבע סטרי עלמא לכל חד עשרה בגין דב״נ מארבע סטרי עלמא אתברי, ועל דא ומחיתי את כל היקום ואצטריך ארבעים לאלקאה ולאתמחי עלמא. (זח״א סא:).
[כג] 3כל זמן שמתושלח קיים עכב הקב״ה להביא מבול לעולם, כו׳ השיבו הקב״ה [לנח] וא״ל, זקן אחד יש לי בארץ וצדיק גמור הוא ואין לי רשות להוריד מבול לעולם עד שיפטר מן העולם, אמר לפניו רבש״ע ומי הוא הצדיק אמר לו מתושלח זקנך, א״ל אם כן תכנס אותו עמנו וירד מבול לעולם כמו שאמרת, א״ל אינו מתקיים בעולם, אלא שבוע אחד, ואח״כ יפטר לבית עולמו וירד המבול לעולם, שנא׳ כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ וכיון שעברו שבעת ימים נפטר מתושלח ובא המבול. (א״ב דבן סירא או״ס).
[כד] 4ומחיתי את כל היקום. אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ׳:ב׳) כו׳ ר׳ שמעון אומר לענין השחתת עולם נאמר ומחיתי את כל היקום. אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבא וימחה. (מכלתא דרשב״י יתרו כ, ב.).
[כה] 5ומחיתי את כל היקום וגו׳. ר׳ ברכיה אמר קיומיה, ר׳ אבין אמר יקומוניה, ר׳ לוי בשם ריש לקיש אמר זה קין, היה תלוי ברפיון ובא מבול ושטפו שנא׳ וימח את כל היקום. (בראשית רבה ל״ב).
[כו] 6ד״א ומחיתי את כל היקום. למה היה נח דומה באותה שעה, למדינה שמרדה במלכות כו׳ כך כיון שאמר הקב״ה אמחה את האדם עמד נח בתפלה ואמר, רבון העולמים אם נשטף אני עמהם יהיו משיחין עלי ואומרין מה הועיל זה שהלך בצדקות ותמות, כענין שנא׳ (איוב ט׳:כ״ג) למסת נקיים ילעג, שמע הקב״ה וערב לו ואמר לו עשה לך תיבה, וכך עשה שנא׳ (בראשית ז׳:ה׳) ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳. (מדרש הגדול נח).
1. במדרש הגדול גורס על התורה שעתידה לינתן במ׳ יום ומ׳ לילה, ועי׳ במדרש אגדה ובפירש״י וברב״ח כאן.
2. בחזקוני כ״כ ארבעים נגד מכות ארבעים. ועי׳ ברקאנטי כאן ולעיל מאמר כא.
3. ראה לקמן מאמר לד. לח.
4. בס׳ חמה״י כאן הביא כתיב ומחיתי את כל היקום, וכתיב בקרח ואת כל היקום, לומר מה כן נדונו בבליעה, לגהינם, אף כן נדונו בבליעה לגיהנם, ולמה היה דינם שוה לפי שאלו היו מתלוצצים על נח במעשה התבה, ואלו מתלוצצים על משה במעשה ציצית. ועי׳ באע״ז שכ׳ במלת היקום לא מצינו כי אם בפרשה הזאת, וכבר תמהו עליו מהא דדברים יא. ו. ואת כל היקום.
5. קיומיה. הם כל החי אשר ע״פ האדמה המקיים ומעמיד העולם. יקומיניה, אלו בני אדם המקיימין ומעמידין אותו. (מת״כ) ובחמה״י בשם ר׳ סעדיה גאון וכ״ה באע״ז כאן כי יקום כלל לכל חי שהוא על האדמה. עוד כ׳ שם היקום זה קין, כי מלת קאין באלף מנין היקום. כי היה ראוי לכתוב באל״ף אלא מרשעו חסרו הכתוב כו׳ עוד כ׳ שם, ולזה אמרו היקום זה קין ר״ל שהתחיל בעבירה והרג להבל אחיו. ועי׳ לעיל פ״ד מאמר קטז. וצרף לכאן. ברפיון, באויר.
6. א״י מקורו.
אֲרֵי לִזְמַן יוֹמִין עוֹד שִׁבְעָה אֲנָא מַחֵית מִטְרָא עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְאֶמְחֵי יָת כָּל יְקוּמָא דַּעֲבַדִית מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא.
At the completion of another seven days, I will bring rain on the earth forty days and forty nights, and I will obliterate every living substance that I have made from the face of the earth.”
תוספת ״זמן״
א. ״כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה״ – ״אֲרֵי לִזְמַן יוֹמִין עוֹד שִׁבְעָה״. לדעת ״נתינה לגר״, אונקלוס מוסיף תיבת ״זמן״ כש״ימים״ היא תקופה שאינה מסויימת, דוגמת ״ויהי לשבעת הימים״ (פסוק י) ״וַהֲוָה לִזְמַן שִׁבְעָה יוֹמִין״. אבל ״נפש הגר״ טען נגדו מפסוקנו ״כי לימים עוד שבעה״ שהיא הגדרה מדוייקת ובכל זאת הוסיף ״אֲרֵי לִזְמַן יוֹמִין עוֹד שִׁבְעָה״. לכן כתב שתוספת ״אֲרֵי לִזְמַן יוֹמִין עוֹד שִׁבְעָה״ רומזת למדרש חז״ל ״אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח״ וכרש״י: ״כי לימים עוד – מהו עוד, זמן אחר זמן״.1 ואין צורך: הרבה פעמים אונקלוס נוהג להוסיף נסמך להבהרת הכוונה, כגון ״בעבור האדם״ (בראשית ח כא) ״בְּדִיל חוֹבֵי אֲנָשָׁא״, ״כסף השדה״ (בראשית כג ח) ״כַּסְפָּא דְּמֵי חַקְלָא״, ״תחת יד פרעה״ (בראשית מא לה) ״תְּחוֹת יַד מְהֵימְנֵי פַרְעֹה״, ״ויצא לבם״ (בראשית מב כח) ״וּנְפַק מַדַּע לִבְּהוֹן״, ״כצבי וכאיל״ (דברים יב טו) ״כִּבְסַר טַבְיָא וְאַיְּלָא״.
ב. ״אנכי ממטיר״ – ״אֲנָא מַחֵית מִטְרָא״ התבאר לעיל ״כי לא המטיר״ (בראשית ב ה).
ג. צורות היחיד ״ארבעים יום וארבעים לילה״ מתורגמות ״אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן״ ברבים, כדרכו לשמור על אחידות בין חלקי המשפט. והטעם שכאן תרגם יְמָמִין ובפסוק יז יוֹמִין, יתבאר שם.
1. וכן במיוחס ליונתן שתרגם ״וַהֲוָה לִזְמַן שׁוּבְעָא יוֹמִין מִן בָּתַר דִשְׁלִים אוּבְלֵיהּ דִמְתוּשֶׁלַח״.
ארום בתר שבעה יומין הא אנה מחת מטרא על ארעא ארבעין יממין וארבעין לילוןב ואישצי ית כל ברייתיה די בריית מעלווי אפי ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בתר שבעה יומין הא אנה מחת מטר״) גם נוסח חילופי: ״ליומין קלילין שבעה אנה מחת מטרא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יממין וארבעין לילון״) גם נוסח חילופי: ״יומין וארבעין ליליין״.
ארום הא אנא יהיב להון ארכא שובעא יומין אין יתובון ישתביק להון ואין לא יתובון לזמן יומין תוב שובעא אנא מחית מיטרא על ארעא ארבעין יממין וארבעין ליליוון ואישצי ית כל גווית אינש ובעיר ארעא.
For, behold, I give you space of seven days; if they will be converted, it shall be forgiven them; but if they will not be converted, after a time of days yet seven, I will cause rain to come down upon the earth forty days and forty nights, and will destroy all bodies of man and of beast upon the earth.
[ה] כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה וגו׳ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הֵן עָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, לְפִיכָךְ: אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית ז׳:ד׳).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֵם קִלְקְלוּ אֶת הַצּוּרָה שֶׁנִּתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, לְפִיכָךְ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם – רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר קִיּוּמֵיהּ, רַבִּי אָבוּן אָמַר יְקוּמִינֵיהּ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר זֶה קַיִן הָיָה תָּלוּי בְּרִפְיוֹן, וּבָא מַבּוּל וּשְׁטָפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם (בראשית ז׳:כ״ג).
כי לימים וגו׳ – ומהו לימים שבעה, 1אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שחלק לו הקב״ה כבוד.
ארבעים יום – 2כנגד ארבעים יום של יצירת הולד, שהיו הנשים מזנות תחת בעליהן והיו מקלקלין צורת הולד.
1. אלו שבעת ימי אבלו של משותלח הצדיק שחלק לו הקב״ה כבוד, ב״ר פל״ב אות ז׳ ויהי לשבעת הימים מלמד שתלה להם הקב״ה ז׳ ימי אבילות של משותלח הצדיק כדי שיעשו תשובה, וסנהדר׳ ק״ח ע״ב, אדר״נ פל״ב, ורש״י עה״ת, ולקח טוב, ועיי׳ מדרש שו״ט סוף מזמור כ״ו ויהי לשבעת הימים א״ר הושעי׳ מלמד שתלה הקב״ה שבע ימי אבלו של משותלח הצדיק שיעשו תשובה ולא עשו, על שם שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי, ועיי׳ ירושלמי מ״ק פ״ג ה״ה, תוספתא סוטה פ״י.
2. כנגד ארבעים יום. וכן רש״י הביא ארבעים יום כנגד יצירת הולד כו׳ וכן מובא בלקח טוב. ועיי׳ ב״ר פל״ב אות ה׳ הם קלקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום.
רמז נו
כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְגוֹ׳ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, הֵם עָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה שֶׁנִתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם לְפִיכָךְ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, הֵם קִלְקְלוּ אֶת הַצּוּרָה שֶׁנִתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם לְפִיכָךְ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה.
וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם – רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר: קִיוּמֵיהּ, רַבִּי אָבִין אָמַר: יְקוּמִינֵיהּ רַבִּי לֵוִי וְרֵישׁ לָקִישׁ אַמְרֵי, זֶה קַיִן שֶׁהָיָה תָּלוּי בְּרִפְיוֹן וּבָא מַבּוּל וּשְׁטָפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם.
פאנה אלי סבעה איאם אנא ממטר עלי אלארץ׳ ארבעין יומא וארבעין לילה ואמחו ג׳מיע אלאנאם אלד׳ין צנעתהם ען וג׳ה אלארץ׳.
כי בעוד שבעה ימים אני מוריד גשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, ואמחה את כל בעלי חיים אשר יצרתי מעל פני האדמה.
כי לימים עוד שבעה – אילו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שחס הקב״ה על כבודו ועיכב את הפורענות. צא וחשוב שנותיו של מתושלח ותמצא שהם כלים בשנת שש מאות שנה לנח.
כי לימים עוד – מהו עוד? זמן אחר זמן, זה נוסף על מאה ועשרים שנה.
ארבעים יום – כנגד יצירת הוולד, שקילקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים.
כי לימים עוד שבעה FOR YET SEVEN DAYS – These are the seven days of mourning for the righteous man Methuselah for whose honor the Holy One, blessed be He had regard, and therefore postponed punishment. Go and calculate the years of Methuselah and you will find that they came to an end (i.e. he died) in the six hundredth year of Noah's life (which coincided with the date of the Flood) (Sanhedrin 108b).
כי לימים עוד FOR YET [SEVEN] DAYS – What is meant by עוד "yet", "more"? A further period of time: this period (seven days) additional to the 120 years of respite that was promised (Sanhedrin 108b).
ארבעים יום FORTY DAYS – corresponding to the period of a child's formation, for by their sinning they had troubled their Creator to form embryos of illegitimate children (Bereshit Rabbah 32:5).
כי לימים עוד שבעה – 1בעשור לחדש השני היה הדבור הזה. 2ומה היו אלו שבעת הימים. אמר רב אלו היו שבעת ימי אבלו של מתושלח. 3ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורענות.
4ד״א שנתן להם זמן קטן אחר זמן גדול. והיו ימיו מאה ועשרים שנה והדר שבעת ימים.
5ד״א ששינה הקב״ה עליהן סדרי בראשית. שהיתה חמה זורחת במערב ושוקעת במזרח. שמא יראו ויחזרו בתשובה.
ד״א: לימים עוד שבעה – כנגד ז׳ ימי שבת. שבו נברא העולם.
1. בעשור לחודש השני היה הדבור הזה. עי׳ פדר״א פכ״ג בעשרה במרחשון נכנסו כל הבהמות אל התבה.
2. ומה היו אלו שבעת הימים. סנהדרין ק״ח ע״ב. אדר״נ פל״ב. עי׳ היטב בירושלמי מ״ק פ״ג ה״ה תוספתא סוטה פ״י.
3. ללמדך. שם.
4. ד״א. שם.
5. ד״א ששינה הקדוש ברוך הוא. שם. ועיין תוספתא שם.
כי ביום השביעי ימטיר עד סוף ארבעים יום. והנה זה היום בעשור לחדש השני, ובסוף הארבעים מהתחלה ישוב האמצעי אל הנכח. והוא סוד.
ומלת היקום – [שם כלל, ולא יצאה מהתורה כי בה נקשרה],א והיא מהפעלים שפ״א פועלם איננו שלם, והיא כמשקל: כרוב אחד (שמות כ״ה:י״ט).
ויש אומרים: שהיא מהפעלים נחי העין, והוא הפוך, כמו: ריבה י״י את יריבי (תהלים ל״ה:א׳).
ומלת יקום – בכלל לכל חי שהוא על פני האדמה.
א. כך בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח (במקום ״שם כלל... נקשרה״): ״לא מצאנוה כי אם בפרשה הזאת״ ובכ״י ס״פ I.24 נוסף: ״ובקרח״ (דברים י״א:ו׳). מלת ״היקום״ אכן מופיעה גם בדברים י״א:ו׳ (עובדה שצויינה גם בגליון כ״י פרנקפורט 150).
ב. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24 , פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 נוספה כאן מלת: עוד.
FOR YET SEVEN DAYS. On the seventh day the rain will fall without letup for forty days. The Lord told this to Noah on the tenth day of the second month.1 At the end of the forty days from the start of the flood the sun returned to its proper place vis-a-vis the moon.2 The latter is a secret.3
[LIVING SUBSTANCE.] The word yekum (living substance) is found in the Bible only in our chapter.4 It is a peh, yod and follows the paradigm of the word keruv (cherub).5 Others say that yekum is an inverted ayin, vav.6 It is like the word yerivai in Strive (riv) O Lord, with them that strive with me (yerivai) (Ps. 35:1).7 Living substance is a general term for every living thing that is upon the face of the earth.
1. The flood began on the 17th of the second month. Therefore God's command (to go into the ark) was given to Noah on the 10th, seven days prior to the fall of the rain.
2. And the flood ceased. Ibn Ezra, who believed in astrology, held that the flood came about as a result of an impropitious conjunction of the sun and moon (Weiser).
3. The uninitiated might suspect that Ibn Ezra denies divine providence by giving an astrological explanation to the flood (Krinsky).
4. In our verse and in verse 23. Filwarg points out that it is found in Deut. 11:6. Weiser suggests that Ibn Ezra means, it is not found having the same meaning as here. Krinsky claims that Ibn Ezra simply erred.
5. Its root is yod, kof, mem, and like the word keruv it is vocalized with a sheva beneath the first letter and a shuruk following the second letter.
6. Its root is kof, vav, mem. The vav becomes a yod and the yod is placed before the kof. Thus kof, vav, mem equals yod, kof, mem. Hence the ayin vav becomes a peh yod (Weiser).
7. The root of strive is resh, vav, bet. The root of yervai appears to be yod, resh, bet. However, it is resh, vav, bet transformed into a peh yod.
כי לימים עוד שבעה – צוה שילך אל מקום התבה הוא וכל ביתו, והוא כבר תקן קודם זה המלאכים. ובימים שבעה יכניס כל חיה ובהמה ועוף הבאים אליו, וישים כל מין בקנו.
והנה הודיעוהו ימי רדת המים מן השמים, כי בהיותו בתבה לא יוכל לדעת אם יום אם לילה.
יש אומרים כי: יקום – הפוך, כאלו אמר קיום, כמו: ריבה י״י את יריבי (תהלים ל״ה:א׳), ואין צורך.
ומשקלו כרוּב, ולא שאול, ולא אנוש.
ארבעים יום וארבעים לילה [I WILL MAKE IT RAIN FOR] FORTY DAYS AND FORTY NIGHTS: God let him know [in advance] how long the rain would last so that he would not be vexed about how long the rain was lasting, because he would be thinking that it would never come to an end.1
1. Another explanation of why God told Noah how long the flood would last is offered by Ibn Ezra (in his Shiṭṭah aḥeret). Ibn Ezra points out that in the ark Noah would probably not be able to tell when it is day and when it is night. If God had not told Noah that the flood was going to last for 40 days and 40 nights, Noah would have had no idea how much time had elapsed. So God told him.
R. Yosef Bekhor Shor presumably does not see any particular need for Noah to know how much time had elapsed. But it was necessary to prepare him psychologically for the experience of a rain storm that goes on for such a long time.
R. Yosef Bekhor Shor presumably does not see any particular need for Noah to know how much time had elapsed. But it was necessary to prepare him psychologically for the experience of a rain storm that goes on for such a long time.
כי לימים עוד שבעה – וצוהו שיכנס לתיבה שבעה ימים קודם שיבא המבול, להכין מושב הבהמות והחיות כל מין ומין בקנו, ולהכניס המאכל לכל מין ומין בעוד שהתבה פתוחה.
ובדרש (ב״ב ל״ב): כי מתושלח מת באותו זמן והאריך האל שבעת ימים כדי שיתעסקו באבלו של מתושלח באלה שבעת ימים לפי שהיה צדיק וראוי לספדו, והיה מנהג ההספד שבעת ימים, כמו שאמר: ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ׳:י׳). ואמת כי ימי מתושלח שלמו בבא המבול, כמו שכתבנו.
אנכי ממטיר – ולא זכר הבקע התהום, כי ידוע הוא כי ברבות המטר יבקעו המעינות שהיו נסתרות תחת הארץ טרם בא המטר, כי רבוי הגשם ילחלח הארץ שהיא יבשה וקבוצה ועומדת בפני מעינות התהום, וכשיבא הגשם עליה ילחלח הארץ ויפריד חלקיה שהיו קבוצים ומי המעינות הנסתרות שהיו נכבשים תחת הארץ היבשה, יבצבצו בהתלחלחה והתפרדה ויפשטו על פני הארץ כמו שהיו בתחלת הבריאה. ולא היה זה הפך הטבע, שנאמר שעלו המים ובטבעם שירדו ולא יעלו, כי בשובם למה שהיו בתחלת הבריאה שהיו על פני הארץ ישובו לטבעם, כי בטבעם המים מעל לארץ כי הם קלים מהארץ, וכאשר נסתרו תחת הארץ היה הפך הטבע ברצון הבורא שהופך הטבעים בעת שירצה. ואף על פי כי בשובם לטבעם יעלו שהרי היו תחת הארץ, אף על פי כן בהתמסות הארץ מפני הגשם תרד ותתערב במים והנה המים על הארץ מאיליהם ויתפשטו, והמים התחתונים דוחקים את העליונים ויגברו על הארץ.
היקום – הוא כלל לכל אשר על פני האדמה מבעלי חיים, ושרשו קוםא והיו״ד נוספת כיו״ד ריבה י״י את יריבי (תהלים ל״ה:א׳).
ובאמרו כל היקום – ר״ל אשר ביבשה שנשארו על פני האדמה לא הדגים ולא אשר בתבה.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495, פריס 134H , פריס 193: ״קם״.
כי לימים עוד שבעה, God commanded both Noach and the animals to enter the ark already seven days prior to the onset of the deluge in order to assign to them their various accommodations and in order to get them used to their change in diet, especially the flesh eating beasts which had to adjust to a vegetarian diet. According to the Midrash (Sanhedrin 108) Metushelach had died during these days and God suspended the decree until after the days of mourning for him had expired. He had been a righteous man and it was no more than appropriate that his passing should be noted with appropriate eulogies and mourning rites. We know that these eulogies were spread over a period of seven days from Genesis 50,10 where, even though Yaakov had already been mourned for 70 days in Egypt prior to the transfer of his remains to the cave of Machpelah in the land of Canaan, he was eulogized again. We had already demonstrated that according to the data provided by the Torah Metushelach must have died at the time the deluge commenced.
אנכי ממטיר, God did not make mention of the fountains of the earth bursting forth as it is a well known fact that this usually happens as a corollary to unusual amounts of rain falling on earth. The fact that the rainwater softens the earth’s crust, enables these subterranean wells held in check by the earth’s crust to burst forth without restraint. These additional waters then flood the surface of the globe. After all, as we explained already during the report of the creation, it is the natural tendency of water to inundate the dry areas of the globe. From a scientific perspective, all we have to remember is that the specific weight of water is lighter than that of earth, so that if allowed free reign, earth would always sink to the bottom of the water. The deluge therefore was not an unnatural event but it was a return to what had been natural until God had given a directive at the beginning of the third day that the waters concentrate in a single area to enable the earth to become visible. God had imposed unnatural restraints on the waters at that time, something that our sages have called an agreement made by Him with the waters, to comply with God’s commands when the need would arise.
היקום, an expression which covers all living phenomena on the face of the globe. The root of the word is קום, the letter י being an addition, just as the root of the word יריבי in Psalms 35,1 is really ריב, quarrel. The expression כל היקום refers to all that remained on the surface of the dray land, excluding fish and the living creatures inside the ark.
ארבעים יום וארבעים לילה – נגד מכת ארבעים.
דבר אחר: על שעברו תורה שנתנה למשה לארבעים יום.1
1. שאוב מבראשית רבה ל״ב:ה׳.
ארבעים יום וארבעים לילה, "forty days and forty nights, consecutively." The number of days, i.e. forty, corresponds to the number of lashes administered to people who have deliberately violated God's negative commandments. (Deut. 25,3) Alternately, the number is reminiscent of the 40 days during which Moses received the Torah from God while he was on Mount Sinai.
כי לימים עוד שבעה – מלבד שהיה להם זמן ק״כ שנה לשוב בתשובה, עוד אני מאריך להם שבעת ימים. ודרשו רבותינו ז״ל אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק ששמר הקב״ה את עולמו ולא הביא המבול לכבודו. והוא מה שאמר בסמוך ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ.
כי לימים עוד שבעה, "for in another seven days." In addition to the 120 years which G-d had given mankind to repent and to mend its ways, He now gave them another seven days. Our sages in Sanhedrin 108 say that these seven days were the days of mourning for Metushelach (who had died at 969 years of age). He had lived the life of a righteous man (Noach's grandfather) and G-d had held back with bringing on the deluge on his account. This is why the Torah (7,10) wrote the apparently superfluous words ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ, "it was after these seven days that the waters of the deluge were upon the earth."
כי לימים עוד שבעה – יש במדרש שהמתין הקב״ה ז׳ ימים אחר ק״כ שנים להתאבל על אובדו של עולם. ובהכי ניחא הא דכתי׳ בפ׳ צו גבי אהרן ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכו׳ הזהיר המקום שלא יצא מפתח ביתו ז׳ ימים קודם שריפת בניו כדי להתאבל עליהם וזהו ושמרתם את משמרת ה׳. כלו׳ כך עשה הקב״ה כשהביא המבול המתין להביא המבול ז׳ ימים אחר הזמן שייעד להביא וכדי להתאבל עליו כדכתיב כי לימים עוד שבעה. והיינו דכתי׳ בפ׳ שמיני ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה׳. כלומר עתה ידעתי כי מזה אשר צוה ה׳ ומפתח אהל מועד לא תצאו לפי שרצה שתתאבל על בניך ז׳ ימים קודם שריפתן. ד״א כי לימים עוד ז׳. שהטעימם הקב״ה באותם ימים מעין העוה״ב להודיע להם כמה מפסידים בעונותם ולידע אם יחזרו בתשובה ע״י כן. וגם החמה זורחת במערב ושוקעת במזרח כל אותם הימים ז׳ כדי להחזירם בתשובה.
היקום אשר עשיתי – בגימטריא לא חיים לתחיית המתים.
היקום – ג׳ במסורה ומחיתי את כל היקום. וימח את כל היקום. ואת כל היקום אשר ברגליהם. לומר כשם שחטאו דור המבול מפני רוב טובה ועושר שהיה להם כך קרח מרוב עושר שהיה לו השתרר וחטא.
כי לימים עוד שבעה – זה הלשון מהסכמת העברי, אם שיהיה מלת ׳עוד׳ לפני הימים אם אחריו, הנה הכל לבאר ולחייב שיהיה היום הנזכר הוא המוגבל.1 כי כתו׳ ״בעוד שלשת ימים״ (בראשית מ׳:י״ג), אחר כתו׳ ״ויהי ביום השלישי״ (בראשית מ׳:כ׳). וכתיב ברחבעם ״לכו עוד שלשתא ימים ושובו אלי״ (מלכים א י״ב:ה׳), ואחר כתו׳ ״ויבא ירבעם וכל העם אל רחבעם ביום השלישי כאשר דבר המלך לאמר ושובוב אלי ביום השלישי״ (מלכים א י״ב:י״ב).2 והנה, אע״פ שאין בו מלת ׳עוד׳, כן נכון הענין אבל אינו מחוייב.3 ובכאן כתו׳ עוד ״ויהי לשבעת הימים״ (י), שזה בהכרח טעמו ביום השביעי, כמו ״ושלש עשרה שנה מרדו״ (בראשית י״ד:ד׳).4 וכן במעמד הר סיני צוה השם ״והיו נכונים ליום השלישי״ (שמות י״ט:י״א), ואחר אמר משה ״היו נכונים לשלשת ימים״ (שמות י״ט:ט״ו), כי גם זה בהכרח טעמו ליום השלישי, כל שכן כי אחריו בסמוך כתו׳ ״ויהי ביום השלישי״ (שמות י״ט:ט״ז).5 אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה – וכן כתו׳ אחר ״ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה״ (יב), וכןג מה שיאמר עוד ״ויהי המבול ארבעים יום על הארץ״ (יז), ואם עזב ׳לילה׳, לקצר,6 הנה אין הכרח מכל זה לא מצד העברי ולא מצד ההגיון ולא מצד הסכמת לשון הלעז, שיהיה ענין זה השקידה תמיד מבלי הפסק רגע או רגעים, אבל אף על פי שהיו שם הפסקים שעה או שעות רבות, נכון ואמת זה הלשון. וזכור זה והקש על זה, כי כבר הודעתיך כי נותן התורה כותב אלה המלות והגזרות בדברים הקלים כדי שנלמוד הביאור בדברים החמורים.7
יקום – שרשו קים כי היו״ד הראשונה מתוספת השמות,8 והטעם כאמרנו מתנועע.9
1. המלה ׳עוד׳ המצורפת לתקופת זמן (לפניה או אחריה בסדר המילים בפסוק) מציינת תיחום והגדרה (׳הגבלה׳) של סוף תקופת הזמן, כלומר, ׳בעוד X ימים׳ פירושו ׳ביום ה-X' (ולא את היום שלאחר X ימים).
2. משני מקומות אלו מוכח שפירוש ׳בעוד שלושת ימים׳ הוא ׳ביום השלישי׳.
3. אף על פי שהכתוב נוקט בלשון המתאימה לתקופת זמן, על ידי שֵם המספר בריבוי יחידות הזמן (כגון ׳שלושה ימים׳, או בסמיכות – ׳שלושת ימים׳), ולא במספר סידורי עם שם יחידת הזמן הבודדת, (כגון ׳יום השלישי׳), אין הכרח להוסיף את המלה ׳עוד׳ כדי לציין את יחידת הזמן האחרונה של התקופה, אלא אף ללא המלה ׳עוד׳ ייתכן (אך לא הכרחי, כמובן) שהכוונה היא לסוף התקופה בהגבלה מכוונת.
4. תחילת המבול וכן מרד חמשת המלכים הם אירועים ממוקדים, ולא מצבים מתמשכים, ולכן תיאורי הזמן בפסוקים אלו הם בהכרח ציוני זמן ממוקדים ולא תקופות זמן, אף על פי שאינם כתובים כיחידת זמן סידורית ולא כתוב בהם המלה ׳עוד׳. לפי ריא״כ, חמשת המלכים מרדו בשנת השלש-עשרה, ואין הכוונה שהיו במצב של מרד במשך שלש-עשרה שנה. ריא״כ בעניין זה מפרש כדעת רס״ג, ראב״ע ורד״ק שם, ובניגוד לדעת בעל סדר עולם בפרק א ולדעת רש״י לפסוק ה שם. וכן כתב לקמן על י״ד, ד.
5. דברי משה בפסוק טו ״לשלשת ימים״ פירושו ׳ליום השלישי׳, על סמך ההקבלה לדברי ה׳ בפסוק יא ולארוע עצמו בפסוק טז, אף על פי שבפסוק טו לא מתוארת יחידת זמן סידורית וגם חסרה המלה ׳עוד׳.
6. המילה ״ואם״ במשפט זה, בא במשמעות ״ואע״פ״ ופירוש המשפט: בפסוק יז אע״פ שלא נזכרו הלילות, אין הכוונה כי לא ירד גשם בלילות, הכתוב נקט דרך קצרה.
7. פסוק זה אינו מחייב כי הגשם ירד רצוף ״ארבעים יום וארבעים לילה״ ללא כל הפסק, אלא אף אם היו הפסקות בירידת גשם עדיין נכון לומר כי באופן כללי ירד גשם במשך ארבעים יום.
8. כדעת רד״ק בספר השורשים, שורש קום, ובניגוד לדעת אבן ג׳אנח בספר השורשים, שורש יקם. וראב״ע הביא את שתי הדעות.
9. ״יקום״ אולי: כמו ״קיים״, נמצא, והכוונה: הנמצא המתנועע. שכן החי מאופיין כ״נמצא מתנועע״.
א. נסה״מ: שלשה.
ב. נסה״מ: שובו.
ג. בכה״י: משפט זה ״וכן כתו׳ אחר....וכן״ מופיע בשולי כה״י, וכנראה הושמט תחילה עקב קפיצת עין של המעתיק, שהרי משפט זה והבא אחריו פותחים שניהם ב׳וכן׳, ובאים מיד לאחר ׳ארבעים יום וארבעים לילה׳.
אלו ז׳ ימי אבלו וכו׳. פירוש הא דכתיב ״כי לימים עוד שבעה״ למה הגיד לו שעדיין יש ז׳ ימים אל המבול, אלא שאלו ז׳ ימים הם ימי אבלו של מתושלח, שעכב הפורענות אלו ז׳ ימים, וכדי שלא יקשה לנח הרי כבר כלה הזמן של ״מאה ועשרים״ (לעיל ו, ג), ולמה אין המבול בא, לכך אמר לו זה:
ומהו עוד. פירוש דהוי ליה למכתב ׳כי לימים שבעה׳, ומהו ״עוד״, אלא עוד ז׳ ימים יותר על ק״ך שנה שנתן להם הקב״ה זמן (לעיל ו, ג):
את כל הַיְקוּם: כל היקום שבמקרא הה״א בלא געיא, וכן כתב 1המכלול. [אֶת־כָּל־הַיְקוּם֙].
1. המכלול: ראה מכלול, מא ע״א.
אלו ז׳ ימי אבלו כו׳. דאל״כ מה ענין של השבעה ימים שזכר הכתוב בפירוש. [קיצור מזרחי]: קשה והלא היו מתושלח וחנוך שג״כ היו צדיקים נראה דוקא אצל שהיו בניו ונשותיהם שהיו ראוים להנצל עמו וזה לא נמצא רק אצל נח. [דברי דוד]:
This refers to the seven days of mourning... For if not, why were these "seven days" expressly mentioned? (Kitzur Mizrachi) Question: Mesushelach and Chanoch were righteous as well, [so why was Noach singled out as "righteous in his generations"]? It seems the answer is: [Scripture mentioned] only someone whose married sons and their spouses were worthy of being saved with him. And this was true only of Noach. (Divrei Dovid)
כי לימים עוד שבעה – כלומר על כן אני מצוך ללכת ממקומך אל התיבה, לפי שלא נשאר לך רק שבעה ימים, וצריך שתכין בשבעה ימים הללו כל הצריך לך ולכל החי אשר יבוא אליך.
ממטיר על הארץ – בעל ״השרשים״1 ז״ל פתר מלת ״מטר״ כמו גשם ואמר שנסמך אל גשם; ״ומטר גשם יתן להם״,2 כמו ״אדמת עפר״.3 ואני איני סובר כן, אלא ״גשם״ שם עצם למים היורדים מלמעלה מן העבים ולא תמצאו בכל המקרא נשאל לענין אחר. אבל ״מטר״ שם כולל לכל דבר יורד מלמעלה, יהיה גשם מים או דבר אחר, טוב או רע. כי מצינו ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים״,4 ״וימטר עליהם מן לאכול״,5 ומצינו ״וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש״,6 ״ימטר על רשעים פחים, אש וגפרית״.7 ואין כן לשון ״גשם״ שבכל מקום הוא על המים [בלבד]. ויפה אמר ״ומטר גשם״,8 כלומר מטר של גשם, וכן ״וגשם מטרות עוז״,9 שבעוזו ימטיר גשם. וטעם שהזכיר שתיהן אין פה המקום לפרש. ולכן כל מקום שנזכר ״מטר״ על הגשם נסמך ל[שם] מליצה כמורה שהוא ״מטר של גשם״. וזכר כאן10 ״ממטיר״ סתם, לפי שכבר פירש לו בדבור הראשון ״ואני הנני מביא מבול מים על הארץ״, וידע כי ימטיר מים. וכן הדבור הראשון לא הודיע שימטיר מלמעלה, כי אפשר שיביאנו מן הארץ, ״ויקרא למי הים וישפכם על פניה״,11 כי אין מבול אלא רבוי גדול, כמו שפרשנו למעלה. והודיעו עתה פלא שיעשה, שימטיר על הארץ מים רבים, כי עד ימי נח לא היה גשם על הארץ, כמו שבארנו במעשה בראשית בפירוש ״ואד יעלה מן הארץ״.12
ארבעים יום וארבעים לילה – לא הודיעו שיגברו המים עד חמישים ומאת יום, כי לא היה המבול ותוספות מים מדי יום ביומו כי אם ארבעים יום וארבעים לילה לא יותר. ובתוך הזמן הזה נמחו כלם מן העולם, וכאמרו ״ומחיתי את כל היקום״ וגו׳, כלומר על ידי מטר גשם הזה ימחו כלם, ודבר זה אפרש בעז״ה בפרשה הסמוכה.
ומחיתי את כל היקום – בדבור הראשון אמר ״לשחת כל בשר, כל אשר בארץ יגוע״,13 וזהו לבד המות, כמות כל אדם והגוף קיים. ועתה פירש לו שמזעף הגשם היורד עליהם ימחה כל היקום, והמחייה היא שלא ישאר רושם מדבר ההוא, כמו ״ומחה אל מי המרים״,14 ״תמחה את זכר עמלק״,15 וכן כלם. וזהו ״מעל פני האדמה״, וזוהי היבשה שעמדו עליה, ועתה יתערבו חלקיהם במים ורוח, ולא יוכר מהם רושם.
היקום – מנחי העי״ן, והוא שם בתוספת יו״ד, והוא שם לכלל החי על האדמה. כן פירשו ראב״ע ורד״ק ז״ל. ויראה שאצל לשון מחייה יתאר החיים ״יקום״, כי אפשר שיגוע, והגוף יקום בקומתו. וכשימחה ויהיה למים, איננו עוד יקום. וכן פעם שנית הפרשה ״וימח את כל היקום״.16 ואם ״יקום״ [הוא] שם על כל דבר שיש לו קומה, מה מונע לומר ששב גם על האילנות והצמחים? כמו ״זאת קומתך דמתה לתמר״.17 והודיעוֹ שימח את כל היקום אשר עשה בארץ, כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, וזאת היא דעת רבותינו18 ז״ל שנעקרו האילנות ונמחו במבול, ואמרו עוד אפילו אצטרובלין של ריחיים נמוחו במבול. ויש לזה טעם כי הפֵר השם את מעשה הרשעים שעשו בעולם, כמו שכתבנו על ״זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו״.19 ולא היה ראוי שישאר מהם זכר בעולם כמו ״תמחה את זכר עמלק״.20 וכתוב ״והחרמתם את כל אשר לו״.21 וא״כ בכלל ״יקום״ [יש] האדם והבהמה והצמח והעץ, שכלם בעלי קומה. ו״אחת דִבֶּר אלהים, שתים שמענו״,22 כי לא מחה רק את היקום שעומד על האדמה, והניח שרשי האילנות וגזע הצמחים בארץ, כי אינן יקום, ואחר המבול צמחו כמבראשונה, והיו לאכול לאדם ולבהמה. ואין צורך לומר שלקח עמו לתיבה כל מיני זרע וכל מיני עצים לנטוע. ועוד יתבאר בפסוק ״ותבוא אליו היונה״23 בעז״ה. וזה כמו ראיה לפירושנו במעשה בראשית בפסוק ״ויטע י״י אלהים גן בעדן מקדם״,24 שגם הגן נמחה במי המבול, והוא בכלל ״ומחיתי את כל היקום״. ולא מצאנו זאת המלה רק בפרשה זו ובמשנה תורה ״ואת כל היקום אשר ברגליהם״.25
1. רד״ק. ערך: מטר.
2. זכריה י, א.
3. דניאל יב, ב.
4. שמות טז, ד.
5. תהלים עח, כד.
6. בראשית יט, כד.
7. תהלים יא, ו.
8. זכריה י, א.
9. איוב לז, ו.
10. בראשית ז, ד.
11. מליצה על פי עמוס ה, ח.
12. בראשית ב, ו.
13. שם ו, יז.
14. במדבר ה, כג.
15. דברים כה, יט.
16. בראשית ז, כג.
17. שיר השירים ז, ח.
18. מדרש שיר השירים רבה ד, ב.
19. בראשית ה, כט.
20. דברים כה, יט.
21. שמו״א טו, ג.
22. מליצה על פי תהלים סב, יב.
23. בראשית ח, יא.
24. שם ב, ח.
25. דברים יא, ו.
את כל היקום – שם כלל לכל חי אשר על האדמה, והנה שיעור הכתוב ומחיתי מעל פני האדמה את כל היקום אשר עשיתי:
היקום – לא נמצא אלא שלש פעמים, שתים כאן, והג׳ בס׳ דברים (י״א:ו׳) ואת כל היקום אשר ברגליהם, והמלה משרש קום, והיו״ד מ{אותיות }האמנתי והטעם בעלי חיים, כי החי קם ועומד מאליו.
living being (ha-yekum). The Hebrew occurs only three times [in Scripture], twice in this section, and the third time in Deuteronomy (11:16), “And every living thing [ha-yekum] in their retinue.” The root of the word is kum; the prefix yod is one of the standard noun prefixes האמנת"י. The word means “living creatures,” because a living thing stands [kam] by itself.
אנכי ממטיר – מי שמעיין בתנ״ך בתשומת לב, ימצא הבדל אופייני בין ״אנכי״ לבין ״אני״ ביחס אל ה׳. בכל מקום שכתוב ״אנכי״, ה׳ אינו עומד בריחוק מול ברואיו, אלא מתנהג עמם באהבה וברחמים (ראה פסיקתא [פר׳ כא, לג] על הפסוק ״אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם״ [ישעיהו נא, יב]). לעומת זאת, ״אני״ (משורש ״אנה״, לשון ציווי של להקרות, לגזור גזירה: ״אַנֵּה״), מציין את האישיות שהתנועה יוצאת ממנה (שהוא מְאַנֶּה); מי ששולח דבר אל זולתו (השווה ״אניה״), אך הוא עצמו נשאר במקומו.
שורש ״אנה״ קרוב לכאורה ל״אנח״, ״הֵאָנַח״ [ישעיהו כא, יא]: ב״נאנח״ פגעה גזירת המקום, ו״אונתה״ עליו הרעה.
״אנכי״, משורש ״אנך״, הקרוב ל״חנך״, ״ענג״, ״ענק״, ו״חנק״. מצאנו ״אנך״ כשם עצם בפני עצמו: ״הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל״ (עמוס ז, ח). נראה ש״אנך״ הוא אבן טובה (״אַנִיקְס״ בגרמנית ובאנגלית). לדעת הערוך הוא אבן השוהם ששימשה על כתפות האפוד וכאחת מאבני החושן, ושעליה פיתחו שמות בני ישראל [שמות כח, ט,כא]. לכן בעבודה זרה (ח:), הוכיחו את מעלת התורה על האבנים הטובות, שכן ״אינך נעשה בסיס לספר תורה״; ומכאן מעלת ישראל אשר בתוכם שוכנת התורה, וגם מעלת כל אומה אשר בקרבה שוכנים ישראל ותורתם.
לפי זה אפשר לפרש את הפסוקים בעמוס באופן זה: ״הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל״ – אני שם בתוך עם ישראל אבן טובה הנושאת עליה את דבר קדשי. ייעוד עמי אינו לעצמו אלא לשמור על ה״אנך״ שלי (וכך הוא החזון שהראה ה׳ לעמוס (שם ז, ז): ״כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עַל־חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״ – תפקידם של ישראל הוא להיות ״חומת אנך״ – לשמור על האנך ולסבב אותו כחומה). ייעודם הוא לשאת את מקדש תורתי; ״לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ״ (שם ז, ח) – לא אסלח לו עוד, אחרי שהתנכר לייעוד זה.
״חנך״: להכנס לתפקיד ולהתרגל אליו. ״ענג״: להיות מוקף בתנאים נעימים ונוחים. ״ענק״: תכשיט המקיף את הצוואר. ״אנק״: עניבה צרה מסביב לצואר. ״חנק״: חבל התליין המונע מן האדם כל אוויר לנשימתו.
המשמעות הבסיסית של כל השורשים האלה היא לסבב ולשאת. כך, ״אנכי״ מציין את המְדַבֵּר (״אני״), הנושא ומקיף ודואג לנוכח (״אתה״). ה״אנכי״ מתחבר ל״אתה״ ויש לו קשר של קירבה גדולה אתו. (כמו שנאמר בפסיקתא רבתי [פרשה לג]: פעמיים שמעו אבותינו ״אנכי״ בסיני, ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך״ ו״אנכי וגו׳ אל קנא״. פירוש: ״אנכי״ הקפתי אותך והעליתיך ממצרים; ו״אנכי״ גם ״אל קנא״, שאינו סובל אם סבור אתה שאחר נושא אותך.)
אם כנים דברינו, יש כאן ל״אנכי״ משמעות עמוקה. וכך אומר ה׳ לנח: עוד מעט אביא מוות ואבדון על העולם. ואף על פי כן, אני ה׳ לא שניתי; ועודני נוהג בחסד וברחמים. אף היום אני נוהג בבחינת ״אנכי״, בחיבה ובאהבה אל הכל, והנושא וסובל את הכל. גם מטרת הגזירה הרעה הזו היא לטובת הכלל הגדול יותר. מושג זה מובע בספרי הנביאים על ידי שם הוי״ה ההגוי כשם אלקים; כלומר, זו היא מידת הרחמים המתגלה כמידת הדין. זהו ביטוי לאחדות הגמורה של ה׳ ודחיית כל אמונה בשתי רשויות.
ארבעים יום – חז״ל (בראשית רבה לב, ה) רואים כאן רמז לארבעים יום של יצירת הוולד. הווי אומר, שייסורי המבול היו חבלי יצירה. בימי הפורענות הנוראים, נוצר עולם חדש.
ומחיתי את כל היקום – ״מחייה״ מציין מחיקה והסרה שקדמה לה התפרקות גמורה. הניגוד של ״מחוי״ הוא ״יקום״, העומד עצמאי ומתנגד לנפילה. מצאנו ״יקום״ רק עוד פעם אחת – בקשר למחלוקתו של קרח (דברים יא, ו) – וגם שם בקשר לכלייה.
אשר עשיתי – הכתוב מדגיש: ״אשר עשיתי״. אני הוא שבראתי את היצורים, אני הוא שרוצה בחיותם, ואני גם המתענג בקיומם. רק בשל חטאם, דנתי אותם לחובה.
ארבעים יום: אע״ג שהגשם היה מאה וחמשים יום כדמוכח להלן (ח,ב)1, מכל מקום לתכלית מחיית היקום נדרשו ארבעים יום. ועיין להלן פסוק י״ב.
1. ״ויסכרו... ויכלא הגשם מן השמים״, וזה אירע לאחר חמשים ומאת יום (ז,כד).
היקום – ביטוי שאינו נמצא במקרא אלא כאן ולהלן כג וכן בדברים י״א:ו׳, והוא גזור מלשון מקום, להיות קיים, ופירושו — כל הקיים.
ויעש נח – כלומר הוא בא לתיבה ולקח את בעלי החיים עמו.
הכל
(ה) וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖הוּ יְהֹוָֽהיְ־הֹוָֽה׃
Noach did all that Hashem commanded him.
[כז] 1ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳. זה שוכן לכנוס בהמה חיה ועוף. (בראשית רבה ל״ב).
1. לעיל פ״ו מאמר ריג. ובפי׳ הרמב״ן כאן הביא זה שיכין לכנוס בהמה חיה ועוף, כלומר הטהורים שטרח הוא אחריהם ולקחם אל ביתו, ומקודם לזה מבאר כי הבאים להנצל באו מעצמם, ואשר לצורך הקרבן טרח במצוה.
Noach did all that Hashem commanded him.
ועבד נח כלא מ(ן){ה} די פקד יתיה י״י.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל״) גם נוסח חילופי: ״בכל״.
And Noah did according to all that the Lord had commanded him.
ויעש נח – שנכנס לתיבה וכל בניו וביתו והכניס עמו בהמות ועופות טמאות וטהורות מן הטהורות ז׳ זוגות ומן הטמאות שנים איש ואשתו.
ויעש נח AND NOAH DID – This refers to his coming to the Ark.
צוהו – וכן מן: עשה, קרה, בנה, ראה, יאמר: עשהו, קרהו, בנהו, ראהו.א
א. בכ״י ברלין נוסף כאן מופיע סיום: ״סופר מתחנן, אל דעה חונן, להמציא לי סדורים, תכלית הדברים, אמנה מזה יצאתי, כי עוד לא מצאתי, אם אמצאם עוד, אעתיקם בכל מאד, ומפני קצב הנעלם, אשיג לאחרים גבולם.״
(5-7) AND NOAH DID. As he was commanded. He and his family came to the vicinity of the ark.
ויעש נח, he entered the ark together with the animals slated for survival, as mentioned in ויבא נח in verse 7.
מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה וגו׳ שנים שנים באו אל נח – פירש״י כולן הושוו במנין זה מן הפחות שנים היו.
וי״מ: שנים שנים שבאו כולם זוגות זוגות זכר ונקבה וגם שבעה מהטהורות היו זוגות זוגות. והרמב״ן פי׳ שכן היה שבאו כולם שנים זכר ונקבה ונח הוסיף להביא מן הטהורים ששה זוגות כי הבאים לינצל באו מעצמם ואשר לצורך קרבן טרח אחריהם:
אשר איננה טהורה – ומה שלא אמר אשר לא טהורה כדלעיל משום דלעיל קאי אמה שלפניו מן הטהורה שבעה שבעה פי׳ שטהורה להקריבה וקאמר מן הבהמה אשר לא טהורה להקרבה אלא לאכילה שנים שנים והכא קאמר אשר איננה טהור׳ כלל לא לאכילה ולא להקרב׳ וכללם שניהם ביחד. תדע לך דבפ״ק דפסחים דיליף מהכ׳ שעיקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו ומייתי מקרא בתר׳ ואמאי לא מייתי מקרא קמא אלא היינו טעמא כדפרישית דלא הוי מצי למימר בקרא קמא הטמא׳ דלא איירי אלא בשאינה ראויה להקרבה וטהורה לאכילה. אבל הרמב״ן פי׳ שמכל מינין הטהורין הקריב כדכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות והוסיף לישראל בקרבנותיהם שיהיו מן הבקר והצאן ומן התורים ובני יונה.
כתב הרמב״ן מה שאמר בפעם השלישית
כאשר צוה אלהים את נח – מלמד שעשה כאשר צוהו בכניסת התיבה שהו׳ נמשך למעלה עם ויבא נח לומר שבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אל התיבה ומן הבהמה והעוף והרמש שנים שנים באו אליו אל התיבה וכלם באו אתו שנכנסו בתיבה מפני מי המבול כאשר צוה אותו אלהים ומה שאמר אחר כן ויבאו אל נח אל התיבה להודיע שלא נאספו אליו כלל ולא באו עד עצם היום שהיה הגשם ובא הוא בתיבה כי האל הוא צוה ורוחו קבצה ברגע אחד. ופי׳ והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה שהכניסם בתיבה כן ולכך אמר כאשר צוה אותו אלהים כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה ומקר׳ חסר הוא ופי׳ שנים שנים באו אל נח ויכניסם כאשר צוה. ויתכן כי ויעש נח ונח בן שש מאות שנה והפסוקים עד בשנת שש מאות שנה אינם משפרים מעשה אלא ויעש נח ככל אשר צוהו י״י כולל הענין כולה לומר שעשה ככל אשר נצטוה ולא הפיל דבר ועשה התיבה ואסף המאכל ולקח מהבהמה והעוף הטהורי׳ שבעה שבעה ביום אשר צוה אותו אלהים ואחרי כן ספר ויהי בשנת שש מאות שנה לחיי נח נגמר הענין.
ור׳ אברהם פירש: כי ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה לא שנכנסו לתוכה אלא שבאו כלם אליו בעשור לחדש השני כי ביתו קרוב אל התיבה היה וטעם מפני מי המבול מפחד מי המבול ולשבע׳ הימים היה מי המבול ונאספו כולם לתוכה וסגר את הפתח ואינו נכון ע״כ:
מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה....שניים שניים באו אל נח. "Of the pure domesticated beasts, and of the not pure domesticated beasts, they came to Noach in pairs." According to Rashi none of these beasts arrived in fewer numbers than 2 each. Some commentators understand the expression as referring to 2 pairs of each, applying the same to the pure beasts of which 7 pairs each were brought into the ark. According to Nachmanides one pair of each species came of their own volition, whereas Noach added six more pairs of each of the pure species. He had to supply the animals needed as sacrificial offerings by exerting himself.
אשר איננה טהורה, "which was not pure." The reason why here the Torah uses the word איננה to describe something negative, as opposed to the word לא used in verse 8, is that the word refers to a subject that had already been mentioned without being described as impure. [Following Rashi, the author understands the word לא טהורה as applying to beasts which are fit to eat for Jews, such as deer, of which Solomon kept a whole stable for his guests, whereas איננה describes a totally impure animal, one which is forbidden for Jews to eat even as חולין, non-consecrated meat. Ed.] You should realize that we have been taught in the first chapter of tractate Pesachim folio 3 that the Torah used eight extra letters in order to avoid describing something as טמא, outright defiled, when the same point could be made by using more refined language such as here, i.e. "not pure," instead of "defiled, impure." The Talmud quotes our verse. One could ask why the Talmud did not quote the earlier verse to make the same point. The reason, presumably, is that in that verse the Torah did not speak about impure animals but about animals which are impure only in respect of their fitness to be offered as a sacrificial offering. However, Nachmanides pursues a different approach, claiming that all the "pure animals" were fit as sacrifices, quoting ויקח נח מכל הבהמה הטהורה וגו', "Noach took from all manner of pure animal and bird and offered burnt offerings on the altar." He adds that for the Israelites later after the revelation at Mount Sinai, only pigeons were fit as sacrifices from among the fowl, and only large cattle and small cattle from among the mammals. Nachmanides continues to explain the third time the Torah dwells on the same subject saying
כאשר צוה אותו אלוהים, "as God had commanded him," (7,16) as testifying that just as Noach complied meticulously with God's instructions about entering the ark, etc., he also complied with God's detailed instructions about leaving the ark. This brief reference is directly linked to the other instructions that the Torah detailed in earlier verses. The words והבאים זכר ונקבה at the beginning of verse 16, mean that these animals appeared at the last possible moment before the commencement of the deluge, and that they were welcomed by Noach who had entered the ark by that time. These animals had been driven by a divine inspiration to behave as they did at that time. Our verse is somewhat abbreviated and means: "all those who came to Noach as males and females of all flesh, Noach let into the ark because God had so commanded him." The meaning of the words שניים, שניים in the previous verse is that God had commanded these animals to present themselves in pairs, male and female. It is possible that the words ויעש נח, as well as ונח בן שש מאות שנה, in verses 5-6 and all the subsequent verses up to 11 בשנת שש מאות שנה לחיי נח, "in the sixth hundredth year of Noach's life," do not tell us about a separate action at all, but illustrate that Noach complied in every detail with the instructions which he had receive from God. Having reported this, the Torah proceeds to inform us about when precisely the deluge began. [Those who prefer to believe that the calendar at that time did not correspond to our calendar nowadays, are reminded that there would be no point in the Torah telling us about such dates unless we could relate to them from our own experience. Ed.] Ibn Ezra explains the words ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה, (7,7) as not meaning that they entered the ark at that time, but that all these animals came to Noach's house on the 10th of the month, [according to our sages (Bereshit Rabbah 3,6) the beginning of the deluge was postponed at the last moment to allow for the seven days' mourning for Methuselah who died then to have been observed. Ed.] The words מפני המבול would mean that what prompted these animals to come at that time was that they felt that the disaster called deluge was imminent.
ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳ – ה. עוד הוסיף לספר בשבחו כי גם בזה לא פקפק ולא הרהר שמא לא יהיה הדבר ולא יבא בעת ובעונה ההיא עם היות דבר נפלא מאד אשר לא נשמע כמוהו אבל התחילו לבא הוא וביתו אל התיבה ולהכניס לתוכה כל הבעלי חיים ההם וכל צרכי מזונותיהם והן נכנסין ויוצאין להשלים מעשיהם בחריצות גדולה כאלו היה רואה בעיניו את מי המבול באים עליו.
זה ביאתו לתיבה. פירוש שהיה בא עד התיבה ועדיין לא נכנס בה, ולפיכך כתב ׳זה ביאתו אל התיבה׳, אבל כניסתו אל התיבה לא היה עד שדחקוהו מי המבול, כדכתיב בקרא שאחר זה (פסוק ז) ״ויבא נח וגו׳ ״, והשתא ״ויבא״ הראשון שבא עד התיבה, והב׳ – שנכנסו לתוך התיבה. ופירוש רא״ם אינו נכון:
ויעש נח ככל וגו׳ – רש״י פירש זו ביאתו לתיבה ע״כ. ואם לזה נתכוון לא היה צריך לומר כי מקרא מלא דבר הכתוב ויבא נח וגו׳ אל התיבה וגו׳ וכתיב בעצם היום הזה בא נח.
אכן כוונת הכתוב הוא שלקח מכל הבהמה הטהורה ז׳ ז׳ ומהעוף הטהור ז׳ ז׳ והוא אשר צוהו ה׳ בסמוך. גם דייק לומר ככל לרמוז על תיבת כל האמור במצות ה׳. וערב אמור לפירוש זה שתמצא שבכל הנכנסים לתיבה לא הזכיר ז׳ ז׳ מבהמה הטהורה ולא מעוף השמים אלא ב׳ ב׳ ולפי הנראה כי לא קיים מצות ה׳ שאמר לו ז׳ ז׳ לזה בא הכתוב להודיענו כי עשה ככל אשר צוהו ולקח ז׳ ז׳ וכו׳.
ויעש נח ככל אשר צוהו השם. Noach did in accordance with all that God commanded him. Rashi comments that this refers to his entering the ark. If that were the meaning there was no need for the Torah's comment as the Torah spells this out in 7,7 as well as 7,13.
I believe that the Torah meant tell us that Noach did indeed take seven pairs each from all the respective categories of pure mammals and pure birds, although the report in 7,8-7,9 does not mention that seven pairs came to the ark of their own accord.
ויעש נח ככל אשר צוהו י״י – שעזב ביתו ומקומו והלך עם אשתו וביתו אל מקום התיבה, והוליכו עמהם המאכל אשר אספו, ושמרו משמרתם לפני התיבה עד בוא יום המבול, ואז נכנסו, וכמו שיבאר בסמוך.
ויעש נח – שלקח לו שבעה שבעה מן הטהורים, ובמשך הז׳ ימים הללו היה נכנס בתיבה פעמים רבות להכין כל הצריך בה, ולכן נזכר כאן נח לבדו, אבל כשספר ביאתם מפני מי המבול זכר גם בני ביתו:
Noah did. This refers to his entering the ark (Rashi).
ככל אשר צוהו ה׳ – גם כאן בשם הוי״ה. שהרי עיקר הציווי הוא ״לחיות זרע״, לזרוע חיים חדשים על האדמה. יתכן, כפי שהערנו לעיל, שהציווי לקחת שבעה שבעה מן הבהמה הטהורה, היה משום עַם התורה האלוקית שעתיד לעמוד. עַם זה יהיה כלי ביד ה׳ לחנך את האנושות, מבלי שיוצרכו למבול חדש.
ויעש נח – זה עשה תיכף ז׳ ימים קודם המבול הכניס כל כלי ביתו אל התיבה והכניס מן בהמותיו ז׳ זוג מהטהורים ושני זוג מהטמאים, וע״ז אמר כאשר צוהו ה׳ שהיה הצווי לצרכו ע״י שם הוי״ה כנ״ל.
ככל אשר צוהו ה׳: דברי קבלה הבא למעשה, כמו שכתבתי בכל מקום משמעות ׳צוה׳1{וגם כאן כתוב ״ככל״2, משום שהיה הרבה תורה שבע״פ3 לדעת מה טהורה ומה לא טהורה.}
{ככל אשר צוהו ה׳: ולעיל (ו,כב) כתיב ״צוה אותו״. טעם השינוי, ד״אותו״ קרוב לתיבת ׳אתו׳ דמשמעו יחד. והכי נמי, כמו שהקב״ה למדהו פירוש ״למינהו״ הכי נמי היה נח עמל ויגע בלימודו זה, כענין תורה שבע״פ שהשקידה מוסיפה ידיעה. אבל כל זה היה בפרשה דלעיל דלימוד של ״למינהו״ היה נוגע לנח לעולם4 לענין הרכבת מין בשאינו מינו דאסור בבני נח, משא״כ פרשה זו, ידיעת טהורה וטמאה באמת אינו נוגע לנח אחר המבול רק בזו השעה5, אבל אח״כ היה לו דין בן נח העוסק בתורה, ורק צוהו ה׳ מה שנוגע לענין הכניסה בתיבה שיהא הוא יודע איך לעשות באותה שעה, (לכן) לא היה נח עמל בדינים אלו, משום הכי כתוב ״צוהו״. וכיוצא בזה כתבנו להלן (לג,ד) לענין נשיקה, יש נ״מ בין ״וישקהו״ ל״וישק אותו״ או ״וישק לו״.}
1. כפי שביאר רבינו לעיל ב,טז. ו,כב.
2. ולא ׳כאשר צוה׳.
3. כפי שביאר רבינו לעיל ב,טז. ו,כב.
4. גם לאחר המבול.
5. או מיד בצאתו מן התיבה להקריב מהם קרבן, אך לא מעבר לזה.
הכל
(ו) וְנֹ֕חַ בֶּן־שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וְהַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃
And Noach was six hundred years old when the Flood came, water on the earth.
[כח] 1ונח בן ת״ר שנה והמבול היה וגו׳. ר׳ יהודה אומר שנת המבול אינה עולה מן המנין א״ל ר׳ נחמיה אעפ״י שאינה עולה מן המנין, עולה היא בתקופות ובחשבונות. (בראשית רבה ל״ב).
[כט] 2ד״א שלא יהו אומות העולם אומרים נוהג בך כאכזרי כלומר בא דור המבול ואיבדם במים שנא׳ והמבול היה מים על הארץ. (תנ״י בהוס׳ שלח א״ו).
1. מן המנין, שנותיו של נח. ועי׳ לקמן ח. יג. מירושלמי ר״ה פ״א.
2. מדבר שם בשעה שבקש משה על ישראל, וסיים וכן בא דור הפלגה ואיבדן, וכן באו הסדומיים ואיבדן, וכן באו המצריים ושקען במים, ומובא מאמר זה במדב״ר שם שלח פט״ז, אמנם הסיום מקרא שלפנינו חסר שם. ויש להעיר מה שהביא החיד״א בספרו חומת אנך, מכת״י רבינו מהר״א מגרמיז״א ז״ל בפסוק שלפנינו, והמבול היה מים, היה לו לומר והמים היה מבול אלא מלמד שגם העצים והאבנים נובלים היו מים והיו מי מבול. ומהלשון נראה כאלו היה מקורו מאיזה מדרש, וצ״ב איך מיושב בזה הדיוק ואכמ״ל. וברד״ק כ׳ כאלו כ׳ והמבול היה מבול מים, והמבול שנזכר עומד במקום שנים. ועי׳ בתרגום השבעים כאן. ולעיל פ״ו מאמר קצז.
Noach was six hundred years old when the flood waters were on the earth.
ונח בר שית מאה שנין הווה ומבולא הוה מיאא על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מיא״) גם נוסח חילופי: ״מים״.
And Noah was the son of six hundred years when the deluge of waters was upon the earth.
[ו] וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם וגו׳ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁנַת הַמַּבּוּל אֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן עוֹלָה הִיא בִּתְקוּפוֹת וּבְחֶשְׁבּוֹנוֹת.
ונח בן שש מאות שנה – מכאן למדנו שעסק בתיבה מאה [ועשרים] שנים, והיה אומר לדור המבול למה לא תחזרו בתשובה שעתיד הקב״ה להביא מבול לעולם ולהשחיתם, ולכך צוהו לעשות תיבה כדי שינצל בתוכה, והיו מלעיגים עליו, ואומרים לא ירד [אלא] על ביתו ועל אותו האיש, 1כמה דהוא אמר לפיד בוז לעשתות שאנן וגו׳ (איוב י״ב:ה׳). לפיד שהיה מכריז להם נח שיעשו תשובה. בוז שמבזין אותו בעת שמוכיח אותם שהיו שאננים וקשים כעשתות של ברזל. נכון למועדי רגל (שם), זה נח שהיה נכון למועדות רגליהם של דור המבול.
1. כמה דהוא אמר לפיד בוז. ב״ר פ״ל אות ז׳ לפיד בוז לעשתות שאנן א״ר אבא בר כהנא כרוז אחד כו׳ ועיי׳ סנהדר׳ ק״ח רע״ב.
וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם וְגוֹ׳ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנַת הַמַּבּוּל אֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן אָמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן עוֹלָה הִיא בִּתְקוּפוֹת וְחֶשְׁבּוֹנוֹת.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]
ונח – ספר בן כמה שנים היה כשבא אל התבה מפני המבול שהיה.
וו״ו והמבול – במקום כאשר, כמו: אם לא ישבעו וילינו (תהלים נ״ט:ט״ז) ושפתי רננות יהלל פי (תהלים ס״ג:ו׳), ר״ל נח היה בן שש מאות שנה כאשר היה המבול על הארץ.
והמבול היה מים – והמבול היה מבול מים,א והמבול שזכר עומדב במקום שנים.
א. כן בכ״י פריס 193, פריס כי״ח 134. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194 חסר (אולי על ידי הדומות): ״והמבול היה מבול מים״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״עומד״.
ונח, The Torah tells us how old Noach was when he entered the ark on account of the deluge that had begun. The letter ו in front of the word נח means the same as the word כאשר. We find parallel constructions of this use of the letter ו in Psalms 59,16 אם לא ישבעו וילינו, “when they are not satisfied they complain,” as well as in Psalms 63 7 ושפתי רננות יהלל פי, “I sing praises when my lips are joyful.”1
והמבול היה מים, the word והמבול is used both as part of the previous part of the verse and as the end of the verse, i.e. “when the deluge which consisted of water took place, Noach was 600 years old.”
1. clearly, one does not sing with one’s lips.
והמבול היה – יש לשאול מאי שנא שהביא הקב״ה מבול יותר משאר מכות, רז״ל אמרו ברותחין קלקלו וברותחין נדונו. אמנם יש להמשיל הדבר למלך שבנה דירה נאה לחבורה של עורים וצוה לכלכלם בריוח וכל זמן שהי׳ המלך עובר דרך שם היו עומדים ומשתחוים כנגד המלך ומשבחים לו בקול גדול פעם אחת שמע המלך קולם. אמר מה הקול הזה באזני אמרו לו הם הסומין שצוית לכלכלם שם וכן עושין בכל עת ששומעין קול סוסים שלך אמר אלו היו רואין אותי על אחת כמה וכמה היו משבחין לי מיד צוה להחזירם לאחור ולתת במקומן בני אדם שרואין ולכלכלם כמו הסומים ואותן בני אדם כשראו עצמן בהנאה גבה לבם וכשרואים המלך עובר היו מקללין אותו ואמרו אוי לו לזה שכבש אותנו בזה פעם אחרת שמע קולם ושאל מה הן אומרים אמרו לו מקללין אותך ואינן עושין כמו העורים שהחזרת לאחור צוה המלך עליהם שיהרגום כך העולם מתחלה היה כלו מים שאינן רואין ולא שומעין ואפ״ה היו מקלסין להקב״ה שנאמר נשאו נהרות ה׳ וגו׳ אמר הקב״ה אלו הייתי בורא אדם ששומע ורואה כמה קילוסין וכמה שבחות היו נותנין לי מיד צוה יתברך יקוו המים ותראה היבשה ובה ברא אדם במקום המים והשפיע להם טובה שהיו זורעין הארץ ומעלה להם לארבעים שנה ומרוב טובה מרדו בהקב״ה שמע הקב״ה במרדן וצוה למים שיבואו עליהם וישטפו אותן מ״ר ששמע מפי הרב נתן אפניאל.
והמבול היה מים על הארץ, "when the deluge covered the earth with water." There is good reason to ask why G–d chose the deluge as the instrument with which to punish mankind, rather than any other means at His disposal. Our sages in the Talmud tractate Rosh Hashanah folio 12 answered this question by stating that this method was chosen as it conformed to the principle of making the punishment match the sin. Man had sinned by means of boiling water, (metaphor for extremely serious sins, involving sexual emissions that are considered as the result of the body becoming heated) so G–d chose equally severe measures as the means to punish them by. The subject has been illustrated by a parable in which a king magnanimously set aside a section of a city to serve as residence for blind people, and he provided them with all comforts in order to make their lives more tolerable. Whenever the king passed this way, the blind people would rise and shout in gratitude for the king's generosity. Once the king heard their voices and enquired from his entourage who was the source of this shouting. He was told that it originated with the blind people whom he so lavishly supported. They added that the blind people do the same whenever they hear horses galloping in their neighborhood. He responded by saying: "how much louder would be their shouting if they were able to see their benefactor with their own eyes." He therefore commanded to return these blind people to their former locations, and to install people with eyesight in the section formerly reserved for the blind. He ordered that the new residents be provided with all that he had formerly provided the blind with. When these people now realised that they had been promoted, they lived it up. Instead of being grateful, whenever the king passed in their area they raised their voices cursing him for having forced them to relocate. When the king was told about this, he decided to execute all these people.
The point of the parable is that originally the universe having been in chaos, was transformed into water, i.e. an element that is both blind and deaf. Even though, the waters praised the Lord for having thus raised their status. We know this from Psalms 93,3: נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם, נשאו נהרות קולם, "the oceans sound o Lord, the oceans sound their thunder, the ocean sounds its pounding." When the Lord heard this, He ordered the oceans which had covered the surface of the earth to be relocated so as to provide room for the earth to emerge and be seen. (Genesis 1.9) He created man in order to inhabit that earth, where previously there had only been water, providing man with fruit-bearing trees and all kinds of other luxuries, expecting, of course, to be rewarded with man's expression of appreciation. The earth was so good that it required to be tilled only once in forty years. Instead, man took his good fortune for granted and instead of accepting the rules laid down by the Creator, rebelled against Him. When the Lord became aware of this, He had no choice but to punish them for their ingratitude. He commanded the waters to return to their original areas, allocated them at the beginning of creation. [The author credits his Rabbi with telling him this parable, who in turn had credited it to Rabbi Nathan Afniel.]
The point of the parable is that originally the universe having been in chaos, was transformed into water, i.e. an element that is both blind and deaf. Even though, the waters praised the Lord for having thus raised their status. We know this from Psalms 93,3: נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם, נשאו נהרות קולם, "the oceans sound o Lord, the oceans sound their thunder, the ocean sounds its pounding." When the Lord heard this, He ordered the oceans which had covered the surface of the earth to be relocated so as to provide room for the earth to emerge and be seen. (Genesis 1.9) He created man in order to inhabit that earth, where previously there had only been water, providing man with fruit-bearing trees and all kinds of other luxuries, expecting, of course, to be rewarded with man's expression of appreciation. The earth was so good that it required to be tilled only once in forty years. Instead, man took his good fortune for granted and instead of accepting the rules laid down by the Creator, rebelled against Him. When the Lord became aware of this, He had no choice but to punish them for their ingratitude. He commanded the waters to return to their original areas, allocated them at the beginning of creation. [The author credits his Rabbi with telling him this parable, who in turn had credited it to Rabbi Nathan Afniel.]
והמבול היה – יש לתמוה מ״ש שהביא הקב״ה מבול יותר משאר מכות ארז״ל ברותחין קלקלו וברותחין נידונו. אמנם יש להמשיל הדבר למלך שבנה בירה נאה לחבורה של עורים וצוה לכלכלם בריוח כל זמן שהמלך עובר דרך שם היו עומדים על רגליהם ומשתחוים כנגד המלך ומשבחין אותו בקול רם פעם א׳ שמע המלך קולם אמר המלך מה הקול הזה באזני אמרו לו עבדיו אדוננו המלך הם הסומים שצוית לכלכלם שם וכן עושין כל שעה ושעה ששומעין קול סוסיך אמר המלך אלו היו רואין אותי עאכ״ו שיהיו משבחין אותי יותר עוד צוה המלך שיבואו לאחור ולתת במקומם בני אדם שרואים ולכלכלם כמו לסומים ואותם בני אדם כשראו בעצמם בהנאה גבה לבם וכשרואין המלך עובר היו מקללין אותו ואינם עושים כמו הסומים שחזרו לאחור צוה המלך שיבואו הסומים עליהם ויהרגום כך העולם מתחלה היה כולו מים שאין רואים ולא שומעין ואפי׳ הכי היו מקלסין להקב״ה שנא׳ נשאו נהרות ה׳ וכו׳ אמר הקב״ה אלו הייתי בורא אדם ששומע ורואה כמה קילוסים וכמה שבחות היו נותנין לי מיד צוה הקב״ה יקוו המים וברא אדם במקומן והשפיע עליהם טובה שהיו זורעין ומעלה להם הארץ ומרוב טובה מרדו בהקב״ה שמע הקב״ה למרדם וצוה למים שיבואו עליהם וישטפו אותם.
והמבול היה מים על הארץ – תימה היה לו לומר והמים היה מבול, וי״ל שגם העצים והאבנים היו נובלים ונעשו מי מבול.
(ו-ז) והוא אשר ביארו הכתוב בפירוש באומרו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים כו׳ ויבא נח ובניו וכו׳ מפני מי המבול – ירצה כי עם היותו בן ת״ר שנה שהזמן הארוך ההוא יספיק להודיעו מצד הנסיין כל הקורות המתרגשות לבא ולא עוד אלא שהמבול אשר כן נאמר לו היה מים על הארץ שהוא דבר שהיה לו מבוא לידע טבע הגשם הראוי לבא מצד התחלותיו הטבעיות אם מהסיבות הארציות ואם לשום חבור מהככבים אשר יתחדש להם עכשיו וכבר בקשו חכמי הדור ההוא שום סבה למבול ההוא המיועד ולא מצאו ולזה לא האמינו ויקשו את ערפם. אמנם הוא ירא את ה׳ והאמין לדברו ובא הוא ובניו ואשתו אל התיבה כאשר צוהו ה׳ מפני מי המבול – ירצה כאלו כבר ראה המבול בעיניו והוא דבר שיש לו זכות בו ואוכלי המן יוכיחו אשר לא היו מאמינים מה שנא׳ להם מפלאי המן עד שראו בעיניהם. ואמר שנשתדל בכל עוז באותן שבעת ימים שנתן לו להיות בתוכה המה וכל החיה וכל הבהמה כו׳ (בראשית ז׳:י״ד). עם שהיו נכנסין ויוצאין לעשות מצוה כתקנה.
ואמר ונח בן שש מאות שנה – להורות כי לא נאמר שעשה כל זה ולא העיר רוחו לפי שהיה נער ועלם ועדיין לא נצנצה בו רוח חכמה. כי יש לך לדעת כי היה בן שש מאות שנה והוא שנת שהמבול היה מים על הארץ. ולזה תמצא שחזר לומר אחר כך פעם אחרת בשנת שש מאות שנה לחיי נח ובאחד מהם די. ולהורות על זה אמר מפני מי המבול כמאמרם ז״ל שעדיין לא היה מאמין. ואולי כל זה ששתק היה לפי שחשב שהשם לא היה אובד עולמו מפני השוטים. או מפני שהיה רואה בעצמו שלא היה ראוי לבקש על עצמו כל שכן על אחרים ולכן שתק ולא ענה דבר כי מי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשה וגזר:
ונח בן שש מאות שנה – טרם שהכתוב מספר הליכתם אל התיבה, הודיע באיזו שנה היה נח בעת המבול, ואמר שהיה בן שש מאות שנה. וכן הודיע שהמבול ״היה מים על הארץ״, ושעל זה אמר לנח ״אנכי ממטיר על הארץ״. לא שהמבול ענין אחד, והמטר ענין אחר; אלא שהמטר שאמר לו הוא מבול מים שאמר לו בדבור הראשון. וכן רצה ללמדנו שנח היה בן שש מאות שנה כאשר בא המבול. אבל הדבור הראשון שצוה על עשיית התיבה היה שנים רבות קודם לכן.
ונח בן שש מאות שנה – כשהיה נח בן ת״ר שנה אז היה המבול מים, הוא פירוש המבול, היה המבול על הארץ, כלומר היו מים על הארץ.
When the flood, that is, the water (ve-ha-mabbul hayah mayim, lit. “and the flood was water”). When Noah was 600 years old, then the flood of water – the word mayim (“water”) explains ha-mabbul (“the flood”) – was upon the earth.
בן שש מאות שנה – האדם הוא יציר שנות חייו. כל יום משנה אותו מהבחינה הגופנית ומהבחינה הנפשית. משום כך הוא נקרא ״בן שָׁנִים״. הוא גם נקרא ״בן״ לתכונותיו – ״בן בליעל״ (שמואל א כה, יז), וכן גם ״בן״ לעונש הנגזר עליו (דברים כה, ב): ״בן הכות״.
ונח – עתה בא לבאר ההבדל בין מ״ש בפסוק הקודם ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳, שהיה שבעת ימים קודם המבול, שהיה ע״י צווי שם הוי״ה, ובין הביאה שבאו מעצמם ביום המבול שהי׳ ע״י צווי שם אלהים כמו שסיים (בפסוק ט׳) כאשר צוה אלהים את נח, אמר בעת שהיה נח בן שש מאות שנה ואז המבול היה והתחיל לרדת.
והמבול היה וגו׳1: פירוש, כאשר היה המבול היה אז נח בן וגו׳2, אבל עדיין לא סיפר הכתוב מהויות המבול עד פסוק י׳.
1. התחבטות המפרשים, הכתוב מזכיר כבר כאן שהמבול ״היה״, כלומר התחיל לרדת, והרי רק בפסוק י׳ מוזכר תחילת המבול.
2. שיעור הכתוב – ׳ונח בן שש מאות שנה כאשר המבול היה מים על הארץ׳. וכך איתא ברד״ק, וז״ל: וי״ו ״והמבול״ במקום ׳כאשר׳... ר״ל, היה נח בן שש מאות שנה כאשר היה המבול על הארץ.
הכל
(ז) וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָ֠יו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל־הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל׃
Noach, along with his sons, his wife, and his sons' wives, came into the ark because of the flood waters.
[ל] 1ויבא נח ובניו ואשתו וגו׳. א״ר יוחנן נח מחוסר אמנה היה אלולי שהגיע המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה. (בראשית רבה ל״ב).
[לא] 2וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף לא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתבה שכן צוה להם הקב״ה כשנכנסו לתבה, מנין ויבא נח ובניו וגו׳ הזכרים לעצמן, ואשתו ונשי בניו הנקבות לעצמן, כך כל הימים שהיה נח בתבה היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה אמר להם הקב״ה אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתה בונה, אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה. (ת״י נח י״ז).
1. דורש מפני מי המבול, ולא מפני הציווי, כ״כ בחזקוני, והרד״ק כ׳ שבעה ימים נכנס קודם בא המבול זהו מפני מי המבול ונכנס קודם שיבואו, ולא ידענו טעם לדברי האומר בדרש שאף נח היה מקטני אמנה, שהרי הכתוב מעיד עליו שהיה צדיק תמים ועשה ככל אשר צוהו ה׳, ע״כ. ועי׳ באלפא ביתא דב״ס אות ס׳ (עי׳ לעיל מאמר יב.) מבואר ג״כ דנכנס קודם, ומ״ד שדורש שהי׳ מקטני אמנה צ״ל דס״ל כהדרשות לעיל פ״ו מאמר ק. קב. ולעיל מאמר יב. ועי׳ באע״ז כאן וברמב״ן, ובס׳ מדרשי התורה, ורע״ב, מ״ש לתרץ קושיות הרד״ק.
2. לעיל פ״ו מאמר ר. ובתנחומא אי״א, שהיו אסורים מתשמיש המטה, למה שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחורבן אסור לאדם להזקק בפו״ר שלא יהא הקב״ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה. ומובא ברבעה״ת כאן בשם מדרש שאמר הקב״ה אני קובר אני הורס ואתה בונה המתן עד שיעבור זעם. וכ״ה באגד״ב פ״ז שבשעה שהעולם בצער צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה וכו׳ וכך אף נח ובניו והחיה והבהמה לא נזקקו לפו״ר. ועי׳ פרדר״א פכ״ג. ובפירש״י כאן. ובילק״ש משלי רמז תתקס. בפסוק בנפול אויבך אל תשמח וכו׳ וכן אתה מוצא בנח שנאסר עליו בתשמיש שנת המבול. ועי׳ לקמן ח. טז.
Noach went in, and his sons, his wife, and his son’s wives, with him into the ark, because of the waters of the Flood.
נח מקטני אמנה היה
על פי כללי תרגום בָּא (נתבארו לעיל בפסוק א) ראוי לתרגם ״וַיָּבֹא נֹחַ... אל התבה״ – ״וְעָל נֹחַ... לְתֵיבוֹתָא״, כי בִּיאָה שמשמעה כְּנִיסָה מתורגמת בשורש עו״ל. ואולם באחד הנוסחים מתורגם ״וְאָתָא נֹחַ... לְתֵיבוֹתָא״ אולי בהתאם לדרשת חז״ל ״אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים״ (רש״י). על פי נוסח זה, נח הגיע עד לתיבה (וְאָתָא) אבל לא נכנס (וְעָל) לתוכה!
ועל נח ובנוהי ואתתיה ונשי בנוהיא עמה לתיבותא מן קדם מוי דמבולא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנוהי״) גם נוסח חילופי: ״בנוי״.
And Noah entered, and his sons and his wife and the wives of his sons with him, into the ark, from before the waters of the deluge.
וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וגו׳ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נֹחַ מְחֻסָּר אֲמָנָה הָיָה, אִלּוּלֵי שֶׁהִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד קַרְסֻלָּיו לֹא נִכְנַס לַתֵּבָה.
מפני מי המבול – 1מלמד שאף נח מקטני אמנה היה שלא נכנס אל התיבה עד שיגיעו מי המבול לרגליו.
1. מלמד שאף נח מקטני אמנה היה כו׳. ב״ר פל״ב אות ו׳ א״ר יוחנן נח מחוסר אמנה היה אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה, וכן הביא רש״י ולקח טוב.
וַיָּבֹא נֹחַ וְגוֹ׳ מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, נֹחַ מְחֻסָּר אֲמָנָה הָיָה, אִלּוּלֵא שֶׁהִגִּיעוּ מַיִם עַד קַרְסֻלָּיו לֹא הָיָה נִכְנָס בַּתֵּבָה.
נח ובניו וגו׳ – האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המיטה, מפני שהעולם שרוי בצער.
מפני מי המבול – אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא מבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים.
נח ובניו NOAH AND HIS SONS – The men separately and the women separately, because they were forbidden to live together as man and wife since the world was living in a state of distress.
מפני מי המבול BECAUSE OF THE WATERS OF THE FLOOD – (מפני properly means "from before") – Noah, also, was of those people who are wanting in faith: he believed and he did not believe that the Flood would come, and he would not enter the Ark until the waters forced him to do so (Bereshit Rabbah 32:6).
ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול – 1עד שראו שהיו המים מגיעים עד קרסוליהם לא נכנסו. שנאמר מפני מי המבול.
1. עד שראו שהיו המים כו׳. ב״ר פל״ב אר״י נח מחוסר אמנה היה כו׳.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]
(7) BECAUSE OF THE WATERS OF THE FLOOD. Because of fear of the waters of the flood.
וטעם ויבא נח – אחר זה המבול היה, וכבר בא נח אל מקום התבה, ובאר זה.
וטעם מפני מי המבול – העתיד לבוא בסוף שבעת ימים. וזהו דרך הפשט.
ויבא נח – שבעה ימים נכנס קודם בא המבול זהו:
מפני מי המבול – נכנס קודם שיבאו.
ולא ידענו טעם לדברי האומר בדרש (בראשית רבה ל״ב): שאף נח היה מקטני אמנה, שהרי הכתוב מעיד עליו שהיה צדיק תמים ועשה ככל אשר צוהו י״י.
ויבא נח, Noach entered 7 days before the onset of the deluge.
מפני מי המבול, these words supply the reason why Noach entered. We do not understand the scholar in Bereshit Rabbah 32,6 who claimed that Noach lacked in faith because he did not enter the ark until after the rain forced him to. After all, the Torah had specifically stated that Noach was perfect and did all that God had commanded him.
מפני מי המבול – ולא מפני הצוויא.1
1. בדומה בבראשית רבה ל״ב:ו׳ ורש״י.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״הציוי״.
מפני מי המבול, "on account of the waters of the deluge, and not on account of God's command to enter the ark. [This is why the sages comment that even Noach was not a strong believer as he waited till necessity forced him to take refuge in the ark. Compare Rashi. Ed.]
ויבא נח ובניו – פרש״י האנשים לבד והנשים לבד לפי שכל ימי המבול נאסרו בתשמיש המטה כמדרש שאמר הקב״ה אני קובר אני הורס ואתה בונה המתן עד שיעבור זעם.
ויבא נח, ובניו, ואשתו ונשי בניו, "Noach, his sons, and his wife and his sons' wives, with him entered the ark;" Rashi, analysing the sequence in which Noach and his family entered the ark, explains that the men and women did so separately, realising that as long as the deluge would last they would not be allowed to have marital relations. (Based on an ancient version of the Tanchuma)
מפני מי המבול – פרש״י נח מקטני אמנה כו׳. ותימה דבמדרש (ב״ר פל״ב) אמרינן ואל תתמה בדבר זה, הסתכל בדור המבול שלא בא המבול עד שמת מתושלח, ומנין שנכנס נח בתיבה, ועמד המבול שלא ירד עד שמת מתושלח שנ׳ ויבא נח ובניו ואשתו, ואח״כ ויהי לשבעת הימים ומי המבול, ומפני מה לא בא קודם, אמר נח לפני הקב״ה הרי אנו עומדים בתוך התיבה ואין המבול יורד לעולם, אמר לו המתן עד שימות מתושלח, אמר לו רצונך הכניסהו עמי וירד המבול. וי״ל שמא יצא וחזר ונכנס. ומיהו בסדר עולם בפי׳ והוא שלא נכנס עד שמת מתושלח.
(ז-ט) ושכבר בא נח אל התיבה עם שאר הבעלי חיים כאשר ציוהו ה׳ יתעלה מפני מי המבול העתידים לבוא לימים עוד שבעה.
האנשים לבד והנשי׳ לבד שנאסרו בתשמיש המטה. נראה לי שבוש הוא שנפל בספרי׳ שמפני שראו גבי ובאת אל התיב׳ אתה ובניך ואשתך וגו׳ שפירוש האנשי׳ לבד והנשי׳ לבד חשבו שכמו כן ראוי לפרש זה אצל הפועל דחד טעמ׳ הוא ואין הדבר כן שהרי גבי צא מן התיב׳ אתה ואשתך תמצא אחריו ויצא נח ובניו ואשתו האנשי׳ לבד והנשי׳ לבד ואין זה לאסור התשמיש אלא לאורחא דמלתא בלבד להזכיר האנשי׳ לבד והנשי׳ לבד דדוקא גבי צווי דאשכחן גבי ביאתן אל התיב׳ שצוה האנשי׳ לבד והנשי׳ לבד וגבי יציאתן צוה האנשי׳ עם הנשי׳ דרשו בו רז״ל מה שדרשו אבל בספור מה שעשה נח מעצמו לעול׳ הוא מזכיר האנשי׳ לבד והנשי׳ לבד בין לגבי ביאתו לתיב׳ בין לגבי יציאתו ממנ׳ משום אורחא דמילתא ולכן בפרק חלק ובב״ר לא תמצא שדרז״ל זה אלא גבי צוויו של נח בין בצווי ביאתו בין בצווי יציאתו אבל גבי ויבא נח או ויצא נח שהוא ספור בעלמא לא דרשו כלום מפני שדרך הספור תמיד לתפוש האנשי׳ לבד והנשים לבד:
(ז-יג) וכל אלו הפסוקים פשוטים עד ויבוא נח ובניו ואשתו וגו׳, שר״ל שהיה בא אל תיבה להראות העמים כי הוא היה חרד על דבר העתיד, שגם הם יתנו לב להאמין. וזאת הביאה אינה הביאה שלא יצא עוד, רק היה נכנס ויוצא לסיבה שאמרנו. וכשאמר אחר כך בעצם היום הזה בא נח ושם וגו׳, אז נכנסו ולא יצאו עוד עד כלות משפט המבול שהיה י״ב חודש כמו שאמרו ז״ל (משנה עדויות ב׳:י׳), וכמו שתמצא מפשוטי הפסוקים.
[חשבון ימי המבול]:
ואל תונה את נפשך [ממה שאמרו] שביעי לירידה או להפסקה לחשבון אלו הקדמונים (רש״י ע״פ סדר עולם פ״ד), כי אמת הוא שהארבעים יום מירידת הגשמים היו נכנסים במניין הק״נ יום מהתגבורת, וכשתמנם, אתה תמצא שנכנסו בי״ז במרחשון לשנת ת״ר לנח, וכשיצאו יצאו בכ״ז למרחשון לשנת תר״א לחיי נח, והם הימים המוספים ימות החמה לחשבון הלבנה עכשיו, כשתידוק תמצא החשבון מכוון:
לפי שנאסרו בתשמיש המטה. דאם לא כן הוי למכתב ׳ויבא נח ואשתו׳ כדכתיב (להלן ח, טז) ״צא אתה ואשתך וגו׳ ״, אף על גב דאחר שיצא מן התיבה כתיב (שם שם יח) ״ויצא נח ובניו״, היינו טעמא אף על גב שאמר לו ״צא אתה ואשתך״ והתיר לו תשמיש המטה, מכל מקום לא היה עוסק בפריה ורביה, מפני שהיה דואג שיביא המבול, כדפירש רש״י לקמן (ט, ט), ולפיכך אסר עצמו בתשמיש המטה עד שנשבע לו הקב״ה שלא יביא המבול לעולם, ופירוש הרא״ם אינו נכון:
לפי שנאסרו וכו׳. הוצרך לחזור ולכתוב פה, וכתב פה טעם ׳מפני שהעולם שרוי בצער׳, דאי מהא דלעיל יש לומר שלא נאסרו אלא עד ביאתם לתיבה – שיהיה בטל מפריה ורביה, והטעם הוא שלא יוליד ויהיה צריך לתיבה גדולה, והא דכתיב (לעיל ו, יח) ״ובאת אל התיבה״ ׳האנשים (ב)לבד והנשים (ב)לבד׳ היינו שעתה הוא אסור בתשמיש המטה, והוא ובניו לבד והנשים לבד, ולפיכך כתב ״ובאת אתה ובניך״ ולא קאי על שעת ביאתם לתיבה, אבל השתא שנאסרו בתשמיש בבואם אל התיבה, דלא שייך בתוך התיבה שיהיה צריך לתיבה גדולה, כי מה יולד בתוך שלשה חדשים, שהרי ט׳ חדשים לעבור, ולא נשאר עד יציאתם רק ג׳ חדשים, ועל כרחך צריך לומר שהטעם הוא כשבאו לתיבה נאסרו בתשמיש משום שהעולם בצער, ואם כן יש לנו לומר שמה שכתוב בצווי ״ובאת אתה וגו׳ ״ (לעיל ו, יח) שנאסרו בתשמיש, היינו שנאסרו בתשמיש בזמן המבול שהיו בתיבה, והטעם הוא שהעולם שרוי בצער:
מפני שהעולם שרוי בצער. נראה לי דקשה לרש״י למה סמך ויבא נח וגו׳ לקרא דלעיל מיניה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבא נח וגו׳ אלא להודיע הטעם למה נאסרו בתשמיש המטה מפני שהמבול היה והעולם היה שרוי בצער ומשום הכי כתיב אחריו ויבא נח ובניו וגו׳ כלומר משום הכי באו האנשים לבד והנשים לבד ולא שמשו ומה שאמר ביציאתו גם כן הכי אף על פי שמותר בתשמיש היה היינו לפי שנח היה דואג לעסוק בפריה ורביה אחר המבול כדפירש רש״י לקמן (בראשית ט׳:ט׳) עד שנתן לו הקב״ה אות שלא יביא עוד מבול ולכן כתיב גם כן ויצא נח ובניו וגו׳ וק״ל ונ״ל. [גור אריה]:
Since the world was in a state of grief. It seems that Rashi is answering the question: Why does "The flood waters were on the earth" immediately precede "Noach went in..."? It is to tell us why marital relations were prohibited — the Flood came and the world was in a state of grief. Thus it is written right afterwards, "Noach went in, and his sons..." to show why the men entered separately and the women entered separately, and relations were forbidden. But why does it say the same about their departure [from the ark]: "Noach departed with his sons, his wife and son's wives" (8:18)? Relations were then permitted! It is because, as Rashi explains later (9:9), Noach was afraid to beget children after the Flood until Hashem gave him a sign that He would not bring another Flood. Thus, [since there was still separation at the time of his departure], it is written "Noach departed with his sons, etc." (Gur Aryeh)
ויבא נח – תחלה אמר ״ויעש נח כאשר צוהו י״י״, וחזר ופירש מה עשה. ואמר שבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה, שעזבו מקומותיהן, והלכו כמצות ה׳ למקום התיבה. ואמר ״מפני מי המבול״, מיראת מי המבול שיבואו מקץ ז׳ ימים וישטפו ארץ ומלואה, כי האמינו בה׳ ובדבר קדשו שיעשה כן. אעפ״י שהיה פלא גדול בעיניהם שיזלו מים משמים [ל]ארץ, שלא ראה עדן בימי חייו,1 וכמו שאמרנו שקודם המבול לא המטיר ה׳ אלהים על הארץ, זהו כפי הפשט. אבל לא נכון בעיני לומר שבשבעת הימים האלה כבר החלו המים לרדת מעט מעט ושבעבורן באו אל התיבה ביאת עראי, ולאחר ז׳ הימים בא שטף מים רבים ואז נכנסו לתיבה בקבע, וכמו שחשב ר״י אברבנאל ז״ל. ואם היו מעט לא יאמר [על כך] ״והמבול היה״, כי אין מבול אלא רבוי המים כאותן שבאו אחר ז׳ הימים, וכמו שבארנו בפירוש מלת ״מבול״. גם קשה בעיני לומר שמקרא ״ויבא נח ובניו״ הוא עצמו מה שכתוב אחר כן ״בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת וגו׳ אתם אל התיבה, המה וכל החיה למינה״ וגו׳. ו[לומר] זהו ״מפני מי המבול״ שכבר התחיל הגשם לרדת, ושחזר ופירש שהיה זה לסוף ז׳ הימים, כי לא נאספו אליו ולא באו עד עצם היום ההוא שהיה הגשם, כמו שחשב רמב״ן. כי מלבד שהיה הספור כלו כפול, גם היה לו לכתוב [רק] לבסוף ״מפני מי המבול״.
ודעת ראב״ע ז״ל כי ״ויבא נח ובניו״ לא שנכנסו בתיבה, אלא באו אליו כלם בעשור לחדש השני,2 כי ביתו קרוב אל התיבה היה. וטעם ״מפני מי המבול״, שֶׁפָּחַד ממי המבול, ולשבעת הימים היו מי המבול, ונאספו כלם בתיבה וסגר הפתח והצהר. [עד כאן תוכן דברי ראב״ע]. וזה קרוב לדברינו. רק3 אם ביתו היה קרוב אל התיבה מה טעם ״ויבא נח״? גם אין טעם למה נצטוה על זה בעשרה לחדש. ונראין דברינו שהיו רחוקים מן התיבה מהלך איזה ימים, ועל כן הוצרך לצותו מבעשור לחדש, כי צריך זמן ללכת, ולשאת המאכל ושאר הצרכים אל התיבה. ובפירושו שבידנו4 כתוב ״ויעש נח כאשר צוה, ובא עם ביתו קרוב אל התיבה״. וזה כדברינו. ורמב״ן ז״ל אמר שאין דברי ר״א ז״ל נכונים, ולא ידעתי למה.
1. עד העת ההיא לא היו גשמים בעולם.
2. כלשון ראב״ע: ״באותם השבעה ימים באו מעצמם״. והמבול התחיל ביום י״ז לחודש השני.
3. כאן רבינו מקשה שתי שאלות על דברי ראב״ע.
4. רבינו מתכוין לדברי ראב״ע על בראשית ז, ה.
מפני מי המבול – מקטני אמנה היה שלא נכנס עד שדחקוהו המים (רש״י מרבותינו) וזה למאן דדרש בדורותיו לגנאי, ולמאן שדרשו לשבח נכנס נח אל התבה בעשירי לחדש בו ביום שנצטוה, והכי איתא בפרקי דר״א, בעשירי לחדש נכנסו כלם אל התבה ובי״ז בו ירדו מי המבול על הארץ, ולדידי׳ טעם מפני המבול, להודיע שבאו גברי לחוד ונשי לחוד, אף שהי׳ שבעה ימים קודם לפורעניות מ״מ פירשו מסבת הצער המעותד לבוא (משכיל לדוד) ומה שאמר אח״ז, בשבעה עשר יום לחדש וגו׳ בעצם היום הזה בא נח וגו׳ היינו שבי״ז היתה ביאה מוחלטת שלא יצאו עוד ממנה׳ אבל בעשירי שבא מפני הצווי, היא היתה ביאה שאינה מוחלטת, כי בשבעת הימים האלה הי׳ יוצא ובא, להביא אל התבה דברים הנצרכים, כלי בית כלי תבשיל ומיני מאכל לו ולבהמתו, גם לימי אבלו של מתושלח הי׳ להספידו, ולמ״ש (סנהדרין ק״ח) שקבע להם הקב״ה שבעת ימים אלו לשוב בתשובה, הי׳ נח יוצא אליהם לדבר עמהם אולי ישובו (רז״ל) וכבר מצאנו לשון ביאה שאינה אלא תנועה והכנה אל ביאה תכליתית ומוחלטת, כמו והנה גמלים באים, ארחת ישמעאלים באה מגלעד, בעל החלומות הלזה בא, שאין בכל אלה ביאה תכליתית ומוחלטת כ״א תנועה המכשרת אל תכליתה, וכזה ביאת נח בעשירי לחדש, אמנם ביאתו בי״ז היא הביאה התכליתי והמוחלטת, ובביאה זו האחרונה הוסיף הכתוב להודיע, כי החיות והבהמות הרמש והעופות שבאו אל התבה, למינהם באו, ר״ל כל השייך למין החי׳ וכל מה שיתיחס אליו מין בהמה, וכן בכלם, עמ״ש בראשית א׳ י״א למינו.
Noah… entered (va-yavo Noah). The name Noah should have been accented with a revia [i.e., a lesser disjunctive] and not a zakef. This accentuation does appear in a manuscript Pentateuch in my possession, written on parchment with Targum.
ויבא – אז היו כמה הבדלים מן מה שהיו שבעה ימים קודם. א] ויבא נח ובניו ואשתו וכו׳ שבאו כולם, שז׳ ימים קודם לא בא רק נח לבדו ופינה לשם כלי ביתו ובהמותיו, כי עתה לא באו מפני ציווי ה׳ לבד רק מפני מי המבול שהכריחם לבא (וגם אז נאסרו בתשמיש כמ״ש חז״ל ממ״ש נח ובניו בפ״ע ואשתו ונשי בניו בפ״ע).
אל התבה1: סמוך לתיבה, והכי פירש האבן עזרא2. וסיים ״מפני מי המבול״3, דהאנשים4 המתקרבים לתיבה ידעו מפני מה הם מתקרבים – ״מפני מי המבול״ שאמר הקב״ה שיהיו. אבל (פסוקים ח-ט) ״מן הבהמה וגו׳ באו אל נח״ בלי ידיעה, כי אם רוחו הוא קבצן5.
1. משמע שבאו לתוך התיבה, והרי רק להלן פסוק י״ג מוזכר שבאו לתיבה.
2. הראב״ע כותב זאת בפסוק ה׳ ד״ה ״ויעש נח״, וז״ל: כאשר ציוהו ובא עם ביתו קרוב אל התיבה. אך הרמב״ן בפסוק ט״ז אכן הביא את הדברים בשמו של הראב״ע על פסוקנו, עיי״ש.
3. ע״פ פירוש הראב״ע שהובא ברבינו לא ברור משפט זה, שהרי לא נכנסו עדיין לתיבה, אלא רק הגיעו סמוך לה.
4. המוזכרים בפסוקנו – ״נח ובניו ואשתו ונשי בניו״.
5. לשון הרמב״ן בפסוק ט״ו.
ויבא נח וגו׳ – היה אפשר לחשוב, שבפסוקים אלה לא נאמר אלא מה שנאמר בפסוקים יג ואילך. אך הנה אין כאן משום נקיבת המועד של הכניסה לתיבה. על המועד המדוייק הזה נמסר רק בפסוק י׳ ואילך, ושם נמסר יחד עם זאת גם על אופן התהוות המבול, ועל כך, כי בעצם היום הזה כולם נכנסו בתיבה (כלל ואחר כך פרט). תופעה זו של תיאור כללי בלא הזכרת מועדו תחילה, ואחריו קביעת הזמן ופרטים של מאורע זה, הקבלות יש לה במקרא, ובמיוחד בחומש. נזכיר כאן רק פרשה אחת הדומה לשלנו מבחינה זו — פרשת המועדים שבספר ויקרא (ויקרא כ״ג:כ״ו-ל״ב), שם מתוארות הלכותיו של יום הכיפורים באופן דומה לתיאור הכניסה בתיבה שבכאן.1
1. בלאו הכי נמצאים אותם המבקרים, הטוענים כי הפסוקים ז׳-ט׳ אינם שייכים ל״מסורת היסוד״, במצב בלתי נח, שכן לשונם של פסוקים אלה הוא דוקא לשון ״מסורת היסוד״. הם נאלצים איפוא להניח, כי יש בהם בפסוקים אלה משום שינויים בידי ״העורך״, ולפי המבקרים האחרונים הרי הם תוספת, תוספת שהוסיף ״העורך״, אך אין הם מסבירים, מה צורך ראה ״העורך״ להוסיף תוספת מיותרת זו. אין איפוא בחזרה המפורטת על התיאור הכללי שבראשונה משום הוכחה, שכאילו מורכבת פרשה זו משני תיאורים שונים.
הכל
(ח) מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔הא אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן־הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־רֹמֵ֖שׂ עַל־הָֽאֲדָמָֽה׃
From the pure animals, from the animals which were not pure, from the birds and all that creeps on the ground,
א. וּמִ֨ן־הַבְּהֵמָ֔ה =ק3,ו ושיטת-א וכמו כן בתאג׳ שכתב יוסף בן בניה ובדפוסים וקורן
• ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה (מקום המתיגה) וכמו כן ברוב התיגאן ובכתבי־יד ספרדים
• הערת ברויאר
• ל=וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה (מקום המתיגה) וכמו כן ברוב התיגאן ובכתבי־יד ספרדים
• הערת ברויאר
[לב] 1אמר ריב״ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. (פסחים ג.).
1. לעיל מאמר יד. ובבאור. בגמ׳ ב״ב קכג. אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב דכתיב מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. שמנה אותיות לפנינו כתיב ״אשר איננה טהרה״. י״ב אותיות והטמאה חמשה אותיות א״כ רק הפרש בשבעה אותיות. וכ׳ בחזקוני דלפי התלמוד צריך להיות תיבת ״טהורה״ מליאה, ועי׳ בפי׳ הטור ובחזקוני הטעם שלא למדה הגמ׳ מקרא לעיל פסוק ב. ובס׳ חמה״י ולמה גבי נח עיקם וגבי משה לא עיקם אלא אמר וזה לכם הטמא, התשובה גבי נח שלא יתרשל ויאמר הואיל והן טמא אין צורך בהן להכניסן, ולא כן גבי משה שצריך לפרסם הטהור מן הטמא להיזהר מאכילתן.
מִן בְּעִירָא דָּכְיָא וּמִן בְּעִירָא דְּלָיְתַהָא דָּכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכֹל דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא.
Of the [ritually] clean animals, and the animals that are not [ritually] clean, of the birds, and of every thing that creeps on the earth.
הַבְּהֵמָה – זכרים ונקבות
אף על פי שבהמה הוא שם ממין נקבה, אונקלוס תרגם בזכר: ״הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה״ – ״בְּעִירָא דַּכְיָא״ [ולא: דְּכִיתָא]. וכן ״הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה״ – ״דְּלָיְתוֹהִי דְּכֵי״, שאיננו טהור.1 וכן תרגם כצורתו ״מִכֹּל הַבְּהֵמָה... שִׁבְעָה שִׁבְעָה״ [ולא: שֶׁבַע שֶׁבַע]. והטעם: ״הבהמה״ מוסב לזכרים ונקבות כמפורש בפסוק הבא ״שְׁנַיִם שְׁנַיִם באו... זכר ונקבה״, ולא אמר שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, ובכגון זה התרגום אוחז לשון זכר, ולא כמקצת נוסחים שגרסו ״דְלֵיתָהָא דְּכִיתָא״ בנקבה. ודוגמתו ״זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ (דברים יד ד) ״דֵּין בְּעִירָא״ בזכר, כי הוא מוסב לזכרים כמבואר שם.2
1. לחילופי דְּכֵי/דַּכְיָא ראה לעיל פסוק ב.
2. יא״ר ו״מרפא לשון״. וראה גם ויק׳ כז ט.
מן בעירא דדכיה ומן בעירה דלית היא דכיה ומן עופא וכל דרחישא על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דרחיש״) גם נוסח חילופי: ״די תרמס״.
Of all cattle clean, and of cattle unclean, of birds, and of whatever creeps upon the earth,
מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה – 1עוד שינה הכתוב להוציאו בל׳ טהרה. כיוצא בו 2את הגמל כי מעלה גרה הוא (ויקרא י״א:ד׳) התחיל בטהרה.
1. עוד שינה הכתוב. עיין לעיל הערה ה׳.
2. ואת הגמל. וכן בכ״י פלארענץ ובקרא את הגמל בלא וי״ו.
(ח-ט) והנה באותם שבעה הימים באו מעצמם מן הבהמה הטהורה רבות, וכן מהעוף הטהור, ומהם ומהאחרים וכל רומש באו זכר ונקבה.
(8-9) In these seven days many of the clean animals and fowl came of their own volition to the vicinity of the ark. From the others and from everything that creeps, a pair consisting of a male and female of each kind came to the ark.
מן הבהמה הטהורה – שאינה מאוסה לאכול. ומתוך שדרך לאוכלה ממעטין אותה, ולכך צריך ליקח ממנה שבעה זוגות כדי לחיות זרע. אבל הטמאה, שהיא מאוסה, ואין דרך לאוכלה, סגי בזוג אחד. ואף על פי שיש מהם שהגוים אוכלים, כגון חזיר ארנבת ושפן, הם משריצים ויולדים הרבה בכרס אחד.
מן הבהמה הטהורה OF THE CLEAN ANIMALS: I.e. animals that are not too disgusting to be eaten. [Accordingly, when it comes to the clean animals,] since people eat them, the supply is depleted.1 That is why seven pairs [of each type of clean animal] were required, so as to keep the seed [of each clean species] alive.2 But when it came to the unclean animals, since they are so disgusting and are generally not eaten, one pair [of each species] sufficed.3 And while it is true that some4 of the unclean animals—such as pigs, rock-badgers and hares5—are eaten by non-Jews, these animals generally reproduce frequently,6 and have multiple births.7
1. The only way to understand R. Yosef Bekhor Shor’s comment is to assume that he thinks that Noah and his family ate meat (of the clean animals) while they were on the ark. See however R. Yosef Bekhor Shor’s commentary to 9:3 and notes there.
2. The phrase להחיות זרע is an inexact quotation from verse 3. R. Yosef Bekhor Shor goes on to explain that the precise numbers of each type of animal taken were necessary “in order to keep the seed [of each type of clean animal] alive,” not in order to be able to offer sacrifices. See notes 3 and 9 below.
3. R. Yosef Bekhor Shor’s explanation of the reason why seven pairs were taken from the clean animals goes against Rashi. According to Rashi, God asked Noah to take seven pairs of each clean animal in order to hint to Noah that sacrifices were to be offered after the flood. Rashi’s source is BR 34, that reports that Noah was wondering why God has asked to take so many of the clean animals and then figured it out.
But see commentary on verse 9, below, and note 9 there.
But see commentary on verse 9, below, and note 9 there.
4. See R. Yosef Bekhor Shor’s commentary to Lev 11:4, where he explains that most unclean animals are not eaten by anyone, Jew or non-Jew.
5. These three animals (and the camel) are the parade examples of non-kosher animals in Lev 11.
6. The Hebrew word that R. Yosef Bekhor Shor uses משריצים is an illusion to Exod 1:7. Literally it means that they reproduced like insects. The reference to multiple births in the continuation (יולדים הרבה בכרס אחד) alludes to the traditional exegesis of that verse (e.g. Rashi, following Mekhilta Beshalaḥ and other midrashic sources)
7. So there was no concern that the animals would be consumed before they reproduced, and thus the species would come to an end.
מן הבהמה, we explained this already on verse 2 of this chapter.
ומן הבהמה אשר איננה טהרה – מכאן מוכיח בפסחים (בבלי פסחים ג׳.): עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה, דמצי למימר: ומן הבהמה הטמאה. חז״ק: שהרי יש לנו להוכיח כך ממקרא שלמעלה: ומן הבהמה אשר לא טהורה היא (בראשית ז׳:ב׳), ונמצא עיקום שמונה אותיות. ואין לתרץ דהאי קרא אשר לא טהורה היא אין זה עיקום, דבבהמה הראויהא לקרבן משתעי קרא, והאי דכתיב: אשר לא טהורה היאב (בראשית ז׳:ב׳) – היינו להוציא חיה טהורה, ולא מצי למיכתב הטמאה, דטמאה חזיר משמע. הא ליתא, דהא אמרינן בזבחים: עד שלא הוקם המשכן היו מותרין בהמות חיות עופות, זכרים נקבות, תמימין בעלי מומין, טהורין אבל לא טמאים, וכולם קרבן עולה. ולפי התלמוד צריך תיבת טהורה להיות מלאה להשלים שמונה אותיות העיקום.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ראויה״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״היא״.
ומן הבהמה אשר איננה טהורה, "and of the category of mammal that was not pure, etc.;" This "clumsy" way of describing "impure," טמאה, by using eight extra letters merely to avoid having to use the expression: "impure," caused the sages in the Talmud Pesachim 3, to teach us how concerned the Torah is that we use only dignified language even when describing repulsive phenomena. Actually, the Talmud could have derived this already from verse two in our chapter, i.e. אשר לא טהורה היא, but the Torah preferred to use this fine point when referring to beasts which basically are suitable as sacrifices on the altar, i.e. domesticated mammals, and free roaming mammals, although the latter do not qualify for the altar even though they may be allowed for us to eat. According to the Talmud, the word טהורה in verse 2 of our chapter would have had to be spelled with the letter ו, i.e. plene, which it is not in our texts.
(ח-ט) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה שנים שנים באו אל נח – פירש רבינו שלמה: כולן הושוו במנין זה, מן הפחות היו שנים. ואחרים (רד״ק בראשית ז׳:ט׳) אמרו כי פירוש שנים – זוגות, לומר שהיו באים זכר ונקבה יחד.
ועל דעתי: שכן היה, שבאו מכולם שנים זכר ונקבה מעצמם, ונח הוסיף להביא מן הטהורים ששה זוגות, כי הבאים להנצל באו מעצמם, ואשר לצרך קרבן טרח במצוה, כי כן נאמר לו.
וטעם: ויעש נח ככל אשר צוהו י״י (בראשית ז׳:ה׳) – אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ב:ה׳): זה שיכןא לכנוס בהמה וחיה ועוף, כלומר הטהורים שטרח הוא אחריהן ולקחם אל ביתו. והכתוב שאמר פעם שלישית: כאשר צוה אלהים את נח – לומר שעשה כאשר צוהו בכניסת התיבה, כי הוא נמשך למעלה עם: ויבא נח (בראשית ז׳:ז׳) – לומר שבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אל התבה, ומן הבהמה והעוף והרמש שנים שנים שבאו אליו אל התבה, וכלם באו אתו, שנכנסו בתבה מפני מי המבול כאשר צוה אותו אלהים. וחזר ופירש החדש והיום שבא המבול, וכיצד בא, ואמר כי בעצם אותו היום הוא שבא נח אל התבה ועמו כל הבשר החי, לא קודם לכן.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״שיכין״.
(8-9) OF CLEAN BEASTS, AND OF BEASTS THAT ARE NOT CLEAN. 9. TWO AND TWO THERE CAME IN UNTO NOAH. Rashi explained: "They were all equal with respect to this number for the last number of any species was two." Others1 said that the meaning of "two" is pairs, meaning that they came couplewise, male and female together.
In my opinion, the matter was thus: two — a male and a female — came of their own accord from each species, and Noah added by bringing six additional pairs from the clean ones since those that came to be saved arrived of their own accord while he busied himself for the sake of the commandment with those that were destined for sacrifice, for so it was told to him.2 And the meaning of the verse, And Noah did according unto all that the Eternal commanded him,3 is, as the Rabbis have said in Bereshith Rabbah,4 that he was to prepare to bring in the cattle, beast, and fowl, meaning the clean ones, those which he himself went after and brought to his house. The verse which states a third time, as G-d hath commanded Noah,5 means that he did as He had commanded him concerning entering the ark, for this verse is connected with the above verse: And Noah came in.6 The verse thus states that Noah and his sons and his wife and his sons' wives came into the ark along with two and two of the cattle and fowl and creeping things that came to him in order to enter into the ark. All of them came with him, entering the ark because of the waters of the flood,7 as G-d commanded him. Scripture then returns and sets forth the month and the day in which the flood came8 and how he entered the ark, stating that on that selfsame day when the rains began — and not before — Noah entered the ark, and with him were all living things.
In my opinion, the matter was thus: two — a male and a female — came of their own accord from each species, and Noah added by bringing six additional pairs from the clean ones since those that came to be saved arrived of their own accord while he busied himself for the sake of the commandment with those that were destined for sacrifice, for so it was told to him.2 And the meaning of the verse, And Noah did according unto all that the Eternal commanded him,3 is, as the Rabbis have said in Bereshith Rabbah,4 that he was to prepare to bring in the cattle, beast, and fowl, meaning the clean ones, those which he himself went after and brought to his house. The verse which states a third time, as G-d hath commanded Noah,5 means that he did as He had commanded him concerning entering the ark, for this verse is connected with the above verse: And Noah came in.6 The verse thus states that Noah and his sons and his wife and his sons' wives came into the ark along with two and two of the cattle and fowl and creeping things that came to him in order to enter into the ark. All of them came with him, entering the ark because of the waters of the flood,7 as G-d commanded him. Scripture then returns and sets forth the month and the day in which the flood came8 and how he entered the ark, stating that on that selfsame day when the rains began — and not before — Noah entered the ark, and with him were all living things.
1. Radak.
2. See Ramban above, 6:20.
3. (5).
4. 32:9.
5. (9).
6. (7).
7. (7).
8. (11).
מן הבהמה הטהורה – מי יתן טעם וסבה הכרחית או שום בחירה1 בשנויים שעשה נותן התורה בספור זה, והוא, כי למעלה בתחלה זכר עוף ולא זכר רמש (בראשית ז׳:ג׳), ובשלישית – היא פה – זכר בהמה ועוף ורמש,2 ועוד רביעית (בראשית ז׳:י״ד) יסדר חיה בהמה רמש עוף, ועוד חמישית (בראשית ז׳:כ״א) יסדר רמש עוף בהמה חיה שרץ ואדם, ועוד ששית (בראשית ז׳:כ״ג) יסדר אדם בהמה רמש3, ועוד שביעית ביציאה (בראשית ח׳:י״ז) יסדר חיה עוף בהמה רמש, ועוד שמינית (בראשית ח׳:י״ט) יסדר חיה רמש עוף. ובכלל כי מי שיתן סבה לכל אלו השנויים מצד שנויי הסדור שבא בכאן וגם תוספות וגרעונות, הוא – כמו שיאמר המורה בכמו זה4 – מכוין כונות לא כיון בם אומרם. אבל לפי דעתי בחר וכיון נותן התורה לעשות אלו השנויים בזה, וכדומה לזה בדברים הקלים, להעירנו על עשותו כמו זה בקצת הענינים החמורים, עד שנדע כי קצת אלו השנויים אין לתת בם טעם, כי הם מטבע האפשרי בשווי אין אחד יותר ראוי מן האחר, ובשאר ענינים ילמדנו כי יש מן האפשרי על הרוב, ובשאר ענינים ילמדנו כי יש מן האפשרי על המעט, וגם בקצת ענינים וסדורים ילמדנו, כי יש מן ההכרחי.5 וכל זה צריך עיון, אחר הניחנו החלוקות והמינים, הנה הסכנה הוא פן נחליף מין במין ונחליף חי במת.6 וזכור זה והקש על זה.
1. טעם הכרחי או אפילו שיקול כלשהו.
2. ריא״כ מכנה את הפסוק שלנו כאן: ׳בשלישית׳, אף על פי שהזכיר רק פסוק אחד קודם (׳למעלה בתחלה׳). אמנם אכן ישנם שני פסוקים הקודמים לפסוק שלנו, בהם יש מיני בעלי חיים. הראשון הוא ו׳, כ, והשני הוא ז׳, ג. בראשון נזכר אף הרמש, והוא (הרמש) נשמט מהשני. לכן נראה שחסר כאן, וצריך להוסיף משהו כמו: ׳כי למעלה בתחלה זכר עוף ובהמה ורמש, ובשניה זכר בהמה ועוף ולא זכר רמש׳, ונשמט מפני הדמיון ׳…עוף… ועוף…׳.
3. נראה שחסר כאן ׳עוף׳.
4. מורה הנבוכים ג׳:כ״ו, בעניין טעמי פרטי המצוות.
5. משקל השרירותיות לעומת המכוון משתנה ממקרה למקרה.
6. ביטוי זה שגור בפיו של ריא״כ (ראה: אדני כסף למלכים ב ב, ט-י; פירוש לשיר השירים בהקדמה). פירושו הוא שיש סכנה להחליף בין דברים שדומים מבחינה חיצונית אך שונים מהותית.
[א] מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה
[1] פסחים פרק ראשון דף ג ע״א (פסחים ג.)
[2] בתרא פרק שמיני דף קכג ע״א (בבא בתרא קכג.)
<ומן הבהמה אשר איננה טְהֹרָה: 1פ״ק דפסחי׳, אמ׳ ריב״ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנא׳ מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. והכי איתא 2בויקרא רבה ריש פ׳ אמור. ופי׳ 3רש״י אשר איננה טהורה ולא כתי׳ הבהמה הטמאה כי אורחיה, הרי ח׳ אותיות שעקם הכתו׳, הטמאה ה׳ אותיות הן, אשר איננה טהורה הן י״ג אותיות, ע״כ. וקשה דמלת טְהֹרָה דאשר איננה חס׳ וי״ו 4כמו שמסרתי למעלה אצל אֲשֶר לֹא טְהֹרָה, ואם כן הוו להו ז׳ אותיות. וליכא למימ׳ דלא דייקי הכא בגמ׳ בין מל׳ לחס׳, דהא חזינן דדייקי שפיר 5בתר הכי במלת טָהוֹר 6דכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טָהוֹר מקרה לילה, דרב פפא אמ׳ עקם הכתו׳ ט׳ אותיות דהוה ליה למיכתב איש טמא, ורבינא אמ׳ עשר אותיות משום וי״ו דטהור דמל׳ הוא, 7ותו דייקי נמי בתר הכי במלת רֹכֶבֶת 8דוהיה היא רֹכֶבֶת על החמור (שמואל א׳ כ״ה), דבתר דאסיקנא דכל היכא דכי הדדי נינהו (כלומר שאין צריך להאריך בזה יותר מזה) משתעי בלשון כבוד <עיין 9הר״ן 10וילקוט פ׳ נח,> פרכינן והא רוֹכֶבֶת ויוֹשֶבֶת דכי הדדי נינהו וקאמר רוֹכֶבֶת, ופרקינן רכבת כתי׳, כלומ׳ חס׳ וי״ו, ואע״ג דמצי למיכתב נמי יֹשֶבֶת חסר, מיהו כל חסרות שבתורה לדרוש הן באין, 11כדדרשינן 12ולוט יֹשֵב בשער סדום, ישב כתי׳, אותו היום מינוהו שופט. וכאן למדך בחסרון זה שתתפוש לשון קצרה ואפי׳ הוא מגונה, שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצרו. ואולם 13בב״ר פ׳ ל״ב לא הזכירו אותיות כלל רק התיבות, והכי איתא התם בשם ריב״ל גופיה, מצינו שעקם הכתו׳ שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר טומא׳ מתוך פיו, הה״ד מכל הבהמ׳ הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה הטמאה אין כתיב כאן אלא אשר לא טהרה הוא, ע״כ. ונקט שתים משום קרא דאשר איננה טהרה, ושלש משום קרא דומן הבהמה אשר לא טהרה היא, והכא נמי עקם הכתוב ז׳ אותיות. והכי איתא בהדיא פירושא דשתים ושלש 14בבמדבר רבה ריש פ׳ חקת, וכדומה 15בתנחומא פ׳ וישלח.> [טהרה].
1. פ״ק דפסחי׳: ג ע״א.
2. בויקרא רבה: פרשה כו א.
3. רש״י: פסחים ג ע״א, ד״ה אשר איננה טהורה.
4. כמו שמסרתי: מ״ש לעיל ב.
5. בתר הכי: פסחים שם.
6. דכי יהיה בך איש: דב׳ כג יא.
7. ותו דייקי נמי בתר הכי: פסחים ג ע״ב.
8. דוהיה היא רֹכֶבֶת: שמ״א כה כ.
9. הר״ן: פסחים א ע״ב, ד״ה ובגמרא פרכינן.
10. וילקוט: נח, רמז נה.
11. כדדרשינן: בראשית רבה, פרשה נ ג.
12. ולוט יֹשֵב: בר׳ יט א.
13. בב״ר: פרשה לב ד.
14. בבמדבר רבה: פרשה יט ב.
15. בתנחומא: וישלח סי׳ ט, מג ע״ב.
מן הבהמה הטהורה – הזכיר הבהמה הטהורה להקרבה, והבהמה אשר איננה טהורה להקרבה, גם העוף וכולל טהור ושאינו טהור, ואחריו ״וכל אשר רומש על האדמה״, כולל כל מיני החיים שאינן בכלל בהמה וחיה ועוף. וכולן באו באותן שבעת הימים מאליהן, כי השם קבצם למיניהן להחיותם בתיבה. ובצווי לא זכר כי אם בהמה ועוף, לפי שמהן יקח שבעה שבעה מן הטהורים, וזה היה עיקר המצוה. אבל במעשה שספר שבאו אליו להיות מוכנים להסגר בתיבה, פירש כמו שהיה. שבאו גם בהמה גם עוף גם כל רמש האדמה על כן לא זכר פה שבעה שבעה, כי אין זה מענין המאמר. ומאמרו מן הבהמה הטהורה ואיננו טהורה ידענו שכונה על שבעה ועל שנים כמוזכר למעלה.
מן הבהמה וגו׳ – הבדל שני שלא הבדיל בין הטהורה לטמאה שמכולם לא לקח רק שנים שהם זוג אחד זו״נ. ג] שאז לקח גם רומש על האדמה וכל המינים, מה שבפעם הא׳ לא לקח רק ממה שנמצאו בביתו של נח. ד] ששנים שנים באו אל נח מעצמם, ולא באו אל נח לצרכו רק אל התבה לקיום המין, וכ״ז היה כאשר צוה אלהים את נח מצד צווי של שם אלהים שמשגיח על קיום המינים לא מצד צווי שם ההוי״ה שהוא ההשגחה על בית נח וקניניו.
ומן העוף וכו׳ שנים שנים באו אל נח – הנה בעוף לא כתיב הטהור שסימני עוף זפק וקורקבנו נקלף סימנים שבפנים ולא היה ידוע לנח. אבל בבהמות הסימן מעלה גרה ומ״פ סמנים שבחוץ ואחרי זה כשעלו לתבה ופרנסן י״ב חודש וראה מי באו שנים ומי באו שבעה אז ידע כל הסימנים והמינים וכמוש״כ התוספות פרק אלו טריפות דכל הדורס מנח גמירי להו ודו״ק.
הבהמה הטהורה – ומי הוו טמאים וטהורים בההיא שעתא, א״ר אבהו אמר קרא (פ׳ ט״ז) והבאים, מאותן שבאו מאליהן.1 (זבחים קט״ז.)
אשר איננה טהורה – א״ר יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה.2 (פסחים ג׳.)
1. וידע דאלה שבאו שבעה שבעה הם מין טהור ושבאו שנים שנים הם מין טמא.
2. ולא כתב ומן הבהמה הטמאה אף שהוא לשון קצר, אלא שהוסיף ח׳ אותיות [יתרון אותיות אשר איננה טהורה על אותיות הטמאה]. ואע״פ דמצינו כמה פעמים בתורה הלשון טמא, צ״ל שבא פעם אחת ללמדך שצריך לחזור אחר לשון נקי. וע״ע לפנינו בפ׳ תצא בפסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. –
ויש מן המפרשים שהעירו למה לא הביא ריב״ל לראי׳ זו את הפסוק המוקדם (ב׳) אשר לא טהורה היא ובו ג״כ ח׳ אותיות יתירות, וכתבו בזה כמה תירוצים, אבל לפלא מאד שלא העירו שבמ״ר פרשה זו (פ׳ ל״ב) מביא באמת ריב״ל לענין זה את הפ׳ הקודם, וא״כ מה שהובא כאן פ׳ זה לא. דוקא הוא. ועי׳ מנחת שי מה שכתב בזה לענין המסורה.
ויש מן המפרשים שהעירו למה לא הביא ריב״ל לראי׳ זו את הפסוק המוקדם (ב׳) אשר לא טהורה היא ובו ג״כ ח׳ אותיות יתירות, וכתבו בזה כמה תירוצים, אבל לפלא מאד שלא העירו שבמ״ר פרשה זו (פ׳ ל״ב) מביא באמת ריב״ל לענין זה את הפ׳ הקודם, וא״כ מה שהובא כאן פ׳ זה לא. דוקא הוא. ועי׳ מנחת שי מה שכתב בזה לענין המסורה.
הכל
(ט) שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛רא צִוָּ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־נֹֽחַ׃
two by two,1 they came to Noach, to the ark, male and female, as Hashem had commanded Noach.
1. two by two | שְׁנַיִם שְׁנַיִם – See R"Y Bekhor Shor, Radak and R. D"Z Hoffmann, that the verse does not mean to imply that only two of each type of animal came (which would contradict the earlier command that seven pairs of pure animals be saved) but only to share that both pure and impure animals arrived in pairs (seven pairs of the former and one of the latter).
א. כַּֽאֲשֶׁ֛ר ל=כַּֽאֲשֶׁ֛ר בגעיה ימנית
[לג] 1ומאליהן באו, שנאמר שנים שנים באו אל נח. (תנחומא נח י״ב).
1. לקמן ז. טז, ולעיל פ״ו מאמר רו. ועי׳ רד״ק כאן. ובפי׳ הטור (ויש להעיר מה שהביאו בספרים מאמר תמוה אשר קראו אותו ״מדרש פליאה״, (עי׳ לעיל פ״ג מאמר כח.). שנים שנים באו אל נח, אלו הימים שמשלימים בהם את ההלל, והפתרון הוא כי יש סימן בבט״ח לימים שמשלימים בהם את ההלל, דהיינו ב׳ ימים הראשונים של פסח וב׳ של שבועות. ט׳ של סוכות, ח׳ ימי חנוכה וזהו הרמז המלות שנים שנים מורים על ב׳ של פסח וב׳ של שבועות מלת באו בגמטריא ט׳ ימי סוכות אל נח בגמטריא חנוכה ע״כ. ומקור הדבר לרמז הנ״ל בפסוק זה מצינו כעי״ז בזהר ח״ג רנו. שנים שנים, תרין יומין דר״ה ותרין יומין דשבועות ובגין דאינון תרין מנייהו בספק הא אית שני ימי הפורים. שבעה שבעה ז׳ יומין דפסח, ז׳ יומין דסוכות, נח לקבל שבת. ובילקוט ראובני מביא בשם מדרש. ומכל החי מכל בשר שנים וגו׳, כשם שתיבת נח הגינה על נח ובניו וצוה הקב״ה ליקח שנים שנים ושבעה שבעה לקרבן לאגנא על נח. וכן ישראל ששומרים מועדים וחגים שהם שנים ושבעה וכו׳. ומה סוכה מגינה דכתיב וסוכה תהי׳ לצל יומם כך התיבה הגינה. ועי׳ רעי׳ מהימנא שם. ותק״ז נד:
Two by two they came with Noach into the ark, male and female, as Hashem had commanded Noach.
תרגומי אֶל
כשמלת-היחס אֶל מציינת הִתְכַּוְּנוּת אל העצם הנזכר היא מתורגמת לְוָת או לָקֳבֵיל כגון, ״וַיָּבֵא אל האדם״ (בראשית ב יט) ״וְאַיְּתִי לְוָת אָדָם״, ״ופניהם איש אל אחיו״ (שמות כה כ) ״וְאַפֵּיהוֹן חַד לָקָבֵיל חַד״. אבל לפעמים באה אֶל במשמעות שונה ואונקלוס מתרגם על פי העניין, כבפסוקנו1: מן הלשון ״באו אל נח אל התבה״ משתמע שנח כבר היה בתיבה כאשר באו החיות. אבל מההמשך ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ... אֶל הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ״ (פסוקים יג-יד) עולה שכולם יחד נכנסו לתיבה. לפתרון הקושי מלמד ת״א שפסוקים ח-ט הם קיצור הסיפור שבפסוקים יא-טו שעיקרו: כולם נכנסו יחד לתיבה. לכן תרגם כאן ״עָלוּ עִם נֹחַ״ וחזר ותרגם ״ויבאו אל נח אל התבה״ (טו) ״וְעָלוּ עִם נֹחַ לְתֵיבוֹתָא״.2
1. וכן עוד ״ויאמר אברהם אל שרה אשתו״ (בראשית כ ב) ״וַאֲמַר אַבְרָהָם עַל שָׂרָה אִיתְּתֵיהּ״, ״ויתן פני הצאן אל עָקֹד״ (בראשית ל מ) ״כָּל דִּרְגוֹל״, ״לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף״ (בראשית מא נז) ״מִן יוֹסֵף״ ונתבארו במקומם. בחקירת לְוָת ראה יא״ר לפסוקים ״הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״ (בראשית יג ט) ״מִלְוָתִי״, ״וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן״ (ויקרא יג ז) ״וְיִתֵּיתֵי לְוָת כָּהֲנָא״. על תרגומי אֶל – לְוָת ראה בפסוקים ״ואל הבקר רץ אברהם״ (בראשית יח ז), ״כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי״ (בראשית לז לה). וראה גם להלן ״שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי״ (בראשית כד נד) ״לְוָת רִבּוֹנִי״, ״אֶל חָמִיהָ״ (בראשית לח כה) ״לַחֲמוּהָא״. על אֶל המתורגמת לְ ראה הערת מסורה להלן ״אל אביהם״ (בראשית לז ב).
2. יא״ר נדחק לפרש ״עם נח״ על פי המדרש ״מאליהן באו״ (תנחומא) ואין צורך, וראה ״מרפא לשון״. ובמקצת נוסחים תרגמו בשני הפסוקים לְוָת, ואינו נכון. ובדפוסים מצויים תרגמו כאן עִם ולהלן לְוָת והוא משולל הבנה.
תרין תריןא עלו עםב נח לתיבותא דכר וזוגה היך מה די פקד י״י ית נח.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרין תרין״) גם נוסח חילופי: ״תריין תריין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם״) גם נוסח חילופי: ״לוות״.
two and two they entered unto Noah into the ark, male and female, as the Lord had instructed Noah.
שנים שנים – 1הם מאליהם באו אל נח אל התיבה כי לא היה מכירם.
1. הם מאליהם באו. ב״ר פל״ב אות ח׳, וכן הוא בתנחומא הנדפס מכבר אות י״ב ופדר״א פכ״ג, וכן הביא רש״י.
שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ – אָתָא שִׁיקְרָא בָּעֵי לְמֵיעַל. אָמַר לֵיהּ נֹחַ, לֵית אַתְּ יָכִיל אֶלָא אִם כֵּן נַסְבֵת לָךְ זוּג פָּגַע בְּפַחְתָא אָמַר לֵיהּ, מִן אֵן אַתְּ אָתֵי אָמַר לֵיהּ, מִן גַּבֵּי נֹחַ דְּאַזְלֵת בָּעֵי לְמֵיעַל לְתֵיבוּתָא וְלָא שָׁבַק לִי אֶלָּא אָמַר לִי אִי אִית לָךְ בַּר זוּג אַתְּ מֵיעַל וְאִי אַתְּ בָּעֵי תְּהֵי זוּגִי אָמַר לֵיהּ, וּמַה אַתְּ יָהִיב לִי אָמַר לֵיהּ, אֲנָא מְתַקֵּן עִמְּךָ דְּכָל מַה דַּאֲנָא מְסֻגָּל אַתְּ נַסְבֵת אִתְקַן בֵּינֵיהוֹן דְּכָל דְּשִׁקְרָא מְכַנֵּס תְּהֵא פַּחְתָא נָסְבָא, וְעָלוּן תַּרְוֵיהוֹן לְתֵיבוּתָא, כֵּיוָן דְּנָפִיק הֲוָה שִׁיקְרָא אָזַל וּמְכַנֵּס וּפַחְתָא נָסְבָא דְקַדְמֵי קַדְמֵי אָתָא שִׁיקְרָא אָמַר לֵיהּ אָן אִינוּן כָּל דִסְגִילִית אָמַר לֵיהּ, וְלָאו כֵּן אַתְקֵנַת עִמִּי דְּכָל מַה דְּאַתְּ מְכַנֵּס אֲנָא נָסְבָא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ פִּתְחוֹן פֶּה, לְכָךְ נֶאֱמַר (תהלים ז׳:ט״ו) ״וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר״.
אבאו אל נח – מאיליהם.
שנים שנים – כולם הושוו במניין זה, מן הפחות היו שנים.
א. ד״ה ״באו״ קודם לד״ה ״שנים״ בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים הותאם סדר הביאורים לסדר בפסוק.
שנים שנים TWO AND TWO – In this number they were all equal – the least number was two.
באו אל נח THEY CAME TO NOAH – of their own accord (Bereshit Rabbah 32).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]
שנים שנים באו אל נח – זוגות זוגות באו מעצמן.
אבל יש לתמוה למה הוצרך לז׳ נקבות ז׳ זכרים. הלא יעקב, כששלח מנחה לעשו, לא שלח לעשר רחלים ולעשר עזים כי אם זכר אחד, כדכתיב: עזים מאתים ותיישים עשרים רחלים וגו׳ (בראשית ל״ב:ט״ו), ולארבע פרות פר אחד, דכתיב: פרות ארבעים ופרים עשרה (בראשית ל״ב:ט״ז), דבכך להם די. ותרנגול אחד מספיק לכמה תרנגולות.
ויש לומר: שמזה {הבין נח}א שהקב״ה חפץ שיקריב לו קרבן מאותן זכרים יתירים, וכן עשה, ויקחב מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות (בראשית ח׳:כ׳). וכל עולה זכר הוא, דכתיב: אםג עולה קרבנו {מן הבקר} זכר תמים וגו׳ (ויקרא א׳:ג׳).
א. ההשלמה מספר הג״ן.
ב. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: נח.
ג. בכ״י מינכן 52: ואם.
שנים שנים באו אל נח TWO OF EACH CAME TO NOAH: The pairs of each [unclean animal] came to Noah on their own.1
But it is still puzzling why there was a need for seven females and seven males [of each species of clean animal]. Consider that when Jacob sent his present to Esau he sent only one male for each ten she-goats and for each ten ewes, as it is written (Gen 32:15) “200 she-goats and 20 he-goats; 200 ewes and twenty rams.” And he sent only one bull for every four cows, as it is written (ibid. 16) “40 cows and 10 bulls.” For that is [a] sufficient [number of males to service the larger number of females,] just as one rooster is sufficient for [servicing] a number of chickens.
It must be that Noah understood from this [i.e. from the fact that an unnecessarily large number of males were brought into the ark from various species] that God wanted him to offer a sacrifice from those extra males. And so he did, as it is written (8:20) “he took of every clean animal and of every clean bird and offered burnt offerings (עולות).” A burnt offering is always from a male animal, as it is written (Lev 1:3) “If his offering is a burnt offering (עולה) from the herd, he shall make his offering a male.”2
1. Rashi, following Zev. 116a, also writes that the animals came on their own. But is seems possible that R. Yosef Bekhor Shor is refining that position and saying that the pairing up of the animals was done by the animals themselves.
2. R. Yosef Bekhor Shor offers a revised version of the explanation that Rashi offered as to how Noah knew that he was to offer sacrifices after the flood. Rashi (see note 3) says that Noah decided that sacrifices were appropriate from the very fact that more than two animals of each clean species came aboard the ark. According to R. Yosef Bekhor Shor, extras from the clean species were needed for human consumption on the ark. But the fact that God commanded that there be as many males as females from those clean species was what led Noah to conclude that God wanted sacrifices.
שנים שנים – זוגות, והזוגות הם זכר ונקבה.
כאשר צוה אלהים את נח – הם באו מעצמם אל נח אל התבה והוא הכניסם אל התיבה כאשר צוהו אלהים.
שנים שנים, in pairs. Seeing that a pair is made up of a male and a female, two pairs of each species came. כאשר צוה אלוהים את נח, the animals came of their own accord, but Noach brought them into the ark as God had commanded him to do.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]
באו אל נח מאליהן. דאל״כ הובאו מיבעי לי׳ וכך אמרו בב״ר מובאים אין כתיב כאן אלא והבאים מאליהן הן באין והא דכתיב שני׳ מכל תביא אל התיב׳ והדר כתיב שנים יבואו אליך אין לפרש יבאו על ידי המביאים כי היכי דל״ת קראי אהדדי דאיכא למימר הא דכתיב תביא דמשמע שהוא עצמו המביאן בהכנסתן אל התיב׳ קמיירי דתביא אל התיב׳ כ׳ והא דכ׳ יבאו דמשמע שבאו מאליהן בביאתן שבאו אליו מהמדברות ומהיערי׳ קמיירי דיבאו אליך כ׳ ולא אל התיב׳ שלא הלך לצוד אותם במדברות וביערות וכך אמרו בב״ר אמר לי׳ נח להקב״ה וכי קניגי אנא אמר לי׳ לא איכפת לך מובאי׳ אין כתיב כאן אלא והבאים מאליהם הם באים:
כלם הושוו במנין זה שמן הפחות הי׳ שנים. דאי לא תימא הכי קשיא מן הבהמ׳ הטהור׳ תקח לך שבעה שבעה:
באו אל נח מאליהן. דאם לא כן ׳הובאו׳ מבעי ליה (כ״ה ברא״ם). והא דכתיב (לעיל ו, יט) ״שנים מכל תביא אל התיבה״ – היינו הכנסתן לתיבה. אי נמי ״תביא״ רוצה לומר על ידי דבורו, שהיה נח אומר ׳בואו אל התיבה כל עוף כנף וגו׳ ׳, וכן הבהמה:
כולם הושוו וכו׳. פירוש הא דכתיב ״שנים״ אף על גב שמן הטהורים היו ז׳ (פסוק ב), הכתוב רוצה לומר שכולם הושוו במין זה, שלא היו פחות משנים. אבל קשה לפירש״י – דאין דרך הכתוב לומר כך ולכתוב מן הפחותים היו שנים, ויותר מסתבר לומר שלא בא לומר רק שיהיו כולם באים זוגות, שהשבעה מן הטהורים היו שבעה זוגות, וזה ״שנים שנים״, לא שבעה יחידים, שאם כן לא היו זוגות:
מאליהן. דאם לא כן הובאו מבעי ליה: מה שלא פירש רש״י לעיל אצל שנים מכל יבואו אליך שיבואו מאליהן דשם מספר התועלת התיבה שעל ידי התיבה נצולו. משא״כ הכא הוא מיותר איכא למידק מדקאמר והבאים משמע דוקא מאליהן. [נחלת יעקב]: מה שמהפך רש״י לפרש קודם באו מאליהן ואחר כך פירש שנים שנים מן הפחות נ״ל כמו שפי׳ בסמוך דאי לא באו מאליהן רק נח היה מוכרח לצודן וע״כ היה לו סימן כדפרשתי לעיל והיינו אומרים הפסוק רמז בכאן הסימן שנים שנים רצונו לומר אותן שילכו רק זכר ונקבה ולא בערבוביא או כמה זכרים אחר נקיבה אחת רק שנים שנים. לכן פי׳ רש״י באו משמע מאליהן הכל באו כמו שפירש לעיל ואי אפשר להכיר כיון שכל חיות ועופות באו. ועוד כיון שבאו מאליהן ואם היה לנח סימן הלא מכל מין היו הרבה שלא דבקו אלא במינן ולא יתכן שנח יברר מהן דממאי דהאי דלמא וכו׳ דבלקיחתו האחד יגרם מיתה לאחרים ואיזה מהן מפקא אלא כל מה שהתיבה קולטתו נצול וא״כ שנים שנים שכולם השוו וכו׳. [נלי״ט]:
ומן הפחות היו שנים. דאל״כ תקשה לך הא כתיב (לעיל פסוק ב) מן הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה למה:
Of their own accord. Otherwise it should say [not בָּאוּ, but] הובְאו (they were brought). [You might ask:] Why did Rashi not offer this comment earlier, on: "Two of each will come to you to be kept alive" (6:20)? [The answer is:] There Scripture tells us the ark's benefit: it will save them. But here it is an extra phrase, thus we infer that they came of their own accord. (Nachalas Yaakov) [Note: Rashi's second comment on this verse used to appear first. Accordingly, you might ask:] Why does Rashi reverse the order of the verse and first explain, "Of their own accord," and then, "The minimum number was two"? It seems the answer is as we explained earlier (6:20): If the animals had not come on their own, and Noach would have had to trap them, Hashem would have given him a sign [to know which ones cleaved to their own species], as we explained. And we would say that this sign is hinted to in our verse: "Two by two," i.e., animals that go as a couple of male and female, unaccompanied by other animals. So [that we will not say this,] Rashi first explains that בָּאוּ implies that they all came on their own, as we explained on 6:20. Thus Noach could not know [through the sign of "two by two"], since all the animals and birds came. Furthermore, since [Rashi first explains that] they came on their own, then if Noach had such a sign he would need to choose from among the many animals in each species that cleaved to their own kind. Yet Noach would have no way to choose. If he took these, he would cause those to die! Which should he reject? Surely [Noach had no sign], and whatever the ark took in was saved. Thus, "two by two" [is not a sign but is as Rashi says:] "They were all equal in this number..." (R. Yaakov Taryosh)
The minimum number was two. For if not, it contradicts what was said before (v. 2): "Of every clean animal, take to yourself seven pairs."
שנים שנים באו – דקדק לומר באו כי לא הצריכו לחזור אחריהם אלא מעצמן באו. ואמר שנים שנים על כל פרטי הבאים וכלל בזה בהמה טהורה ועוף הגם שצוה עליהם ז׳, לפי מה שפירשתי למעלה ידוייק הכתוב על נכון כי מה שהוא לקיום המין אינם אלא ב׳ ואותם הביא ה׳ עד התיבה והוא קבלן אבל תשלום הז׳ הוא נח טרח בעצמו לקחת אותם כמו שצוה ה׳ אליו תקח לך שאינו לקיום המין הוא יטרח בשלו ולא יטריחו מהשמים עליו. וכן תמצא עוד בפסוק אחר זה ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים פירוש מה שבאו מעצמן היו שנים שנים.
שנים שנים באו אל נח. They came to Noach in pairs. The Torah points out that these animals came of their own volition; Noach did not have to search for them or catch them. One of the reasons the Torah does not mention seven pairs of pure animals here is that only the number of animals that came to the ark to maintain their species are mentioned here. God guided them to the ark and Noach admitted them. The additional animals that served as תשלום, payment, Noach had to provide himself. You find this confirmed in verse 15 when the animals that came to the ark are specifically described as being only pairs.
שנים שנים באו אל נח אל התיבה – פירש רש״י כולן הושוו בענין זה, מן הפחות היו שנים. [הוסיף רמב״ן] ״ואחרים1 אמרו כי פירוש שנים זוגות לומר שהיו באים זכר ונקבה יחד. ועל דעתי שכן היה, שבאו מכלם שנים זכר ונקבה מעצמם. ונח הוסיף להביא מן הטהורים ששה זוגות. כי הבאים להנצל באו מעצמם, ואשר לצורך קרבן טרח במצוה, כי כן נאמר לו״ [עד כאן] לשון הרמב״ן ז״ל. וכבר שאלנו שלא יתכן זה בעוף הטהור. ואולי מאמר ״באו אל נח אל התיבה, יורה שלא באו אל נח לביתו, אבל באו אליו אחר שהוא וביתו היו כבר לפני התיבה. וחמשה זוגות הטהורים מכל מין הנוספים יוכל להיות שנאספו אליו קודם שהלך מביתו, ושם לקח אותם והלכו אחריו. ועליהן אמר למעלה ״תקח לך״, להורות שהן אצלו ויוכל לקחתם לזכות המצוה. וא״כ לא באו אל התיבה רק שני זוגות מכל מין כל זוג זכר ונקבה, וצריך עיון.
כאשר צוה אלהים את נח – לדעתי אין פירושו שעשה נח כמצות אלהים, שכבר אמר למעלה ״ויעש נח ככל אשר צוהו י״י״, אבל לשון ״כאשר צוה אלהים את נח״ שב על המאורע שספר שבאו מכל הבהמה והעוף והרמש, שהיה כן שבאו המינין כלם כאשר צוה אלהים את נח בדבור ראשון, שאמר לו ״ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך״. ויהי כן כאשר צוהו שנאספו כלם בשבעת הימים האלה כדי שיביאם אל התיבה כמצות האלהים.
1. הוא רד״ק.
שנים שנים – אין הכונה שבאו רק שנים מכל מין ומין, כי אז היה הכתוב אומר שנים מכל, או שנים מכל בשר כמו שאמר למעלה, אבל ענינו שלא באו אל נח ב׳ זכרים יחד או ב׳ נקבות יחד מכל מין, אלא נזדמנו לו זוגות זוגות זכר ונקבה, ולא זוג אחד מכל מין דוקא, אלא זוגות הרבה, ומבין כלם בחר לו נח זוג אחד מן הטמאים וז׳ זוגות מן הטהורים:
שנים שנים באו אל נח וגו׳ כאשר צוה אלקים את נח – ה׳ צוה אמנם את נח להכניס את בעלי החיים, אבל קיום הציווי לא היה תלוי בנח, בייחוד לגבי החיות. לא היה ביכולתו של נח לקבוע שיבואו אליו כזוגות, ושיבואו רק אלה ששמרו על טהרת מינם.
אולם כאן מתגלה האמת, אשר כה חשובה היא לאורך כל כתבי הקודש: האל המצַווה את האדם, הוא גם המחוקק והמנהל את הטבע. הווי אומר: ה׳ הוא האלקים. מי שנתן לנח את הציווי – שעל נח היה מוטל לקיימו בבחירתו החפשית – הוא גם המביא אליו את בעלי החיים באופן שיוכל לקיים את הציווי. אלוקי הטבע הוא הוא אלוקי האדם. דבר ה׳ שולט על הטבע; ודבר ה׳ ניתן גם לאדם, כדי שיקיים אותו ברצונו החפשי. ענין זה הוא מיסודות ההכרה היהודית. וכך שר דוד בשיריו: ״הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ וגו׳ הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר וגו׳ מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים וגו׳ יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם וגו׳ מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל״ וגו׳ (תהלים קמז, טו־יט). השווה פסוק ה (לעיל), ״ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳ ״, לפסוקנו: ״שנים שנים באו אל נח וגו׳ כאשר צוה אלקים את נח״.
שנים שנים: זוגות באו לנח, אשר המה ״זכר ונקבה״, ומן הטהורים באו שבעה זוגות ומן הטמאים זוג אחד, זהו פירוש אחרים1 שהביא הרמב״ן. ומה שכתב הרמב״ן2 שאלו שהם לצורך קרבן הביא נח, ולא באו מעצמן3, אינו ברור, ומחלוקת היא בגמרא זבחים (קטז,א)4: מנא הוי ידע, ומפרש ר׳ חסדא, דסימן בקליטת התבה. ר׳ אבהו אמר, ״והבאים״ – מאיליהן, הרי ר׳ אבהו דלא כהרמב״ן.
1. והיא דעת הרד״ק.
2. לעיל ו,כ (לא כדעת הרד״ק).
3. הואיל והם מיועדים להקרבה לא גזר עליהם הקב״ה שיבואו מעצמם להישחט.
4. ז״ל הגמרא: ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. מנא הוו ידעי, כדר׳ חסדא... העבירן לפני התיבה... רבי אבהו אמר, אמר קרא ״והבאים זכר ונקבה״ (פסוק ט״ז) – הבאים מאליהן. וכל זה מוסב גם על טהורין, כפי שמפורש בגמרא.
הכל
(י) וַיְהִ֖יא לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃
After the seven days,1 the flood waters were on the earth.
1. After the seven days | וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים – Literally: "It was after (or: at) the seven days". The verse refers back to Hashem's words in verse 4 that He was to bring the Flood in seven days.
א. וַיְהִ֖י =ק3,ו,ל-מ (לפי עדותו של ברויאר שמחק את הגעיה על פיו) ושיטת-א (כמעט ואין געיה ב״ויהי״ ודומותיה המוטעמת בטעם טפחא) וכמו כן בתיגאן בכתב־יד וב-ש2.
• ל=וַֽיְהִ֖י וכמו כן ברוב כתבי־היד הספרדים ובדפוס הראשון של התאג׳.
• ל=וַֽיְהִ֖י וכמו כן ברוב כתבי־היד הספרדים ובדפוס הראשון של התאג׳.
[לד] 1אין לי אלא שתולין לצדיקים בחייהם מנין אף במיתתן, שנא׳ ויהי לשבעת הימים [ומה טיבן של שבעת ימים הללו] אילו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שעיכב את הפורענות מלבוא לעולם. (תוספתא סוטה י׳:ג׳).
[לה] 2ד״א ויהי לשבעת הימים מה טיבן של שבעת ימים הללו מלמד ששינה המקום עליהם סדרי עולם והיתה חמה זורחת ממערב, ושוקעת במזרח. (תוספתא שם).
[לו] 3ד״א נתן להם הקב״ה שבעת ימים מעין העולם הבא ואכלו ושתו כדי שידעו מה אבדו. (תוספתא שם).
[לז] 4ד״א ויהי לשבעת הימים מלמד שקבע להם הקב״ה זמן, לאחר מאה ועשרים שנה, שמא יעשו תשובה ולא עשו ולכך נאמר ויהי לשבעת הימים. (אבדר״נ פל״ב).
[לח] 5מניין לאכל מן התורה שבעה כו׳ שמע לה מן הדא (ויקרא ח׳:ל״ה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת (משכן) ה׳, כשם ששימר הקב״ה על עולמו שבעה, כך אתם שמרו על אחיכם שבעה, ומניין ששימר הקב״ה על עולמו שבעה, ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ, ומתאבלין קודם שימות המת, אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות, אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב״ה שהוא יודע מה עתיד להיות, שימר על עולמו תחילה, אית דבעי מימר אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק. (ירושלמי מועד קטן פ״ג הלכה ה׳).
1. בגמ׳ סנהדרין קח: מה טיבם של שבעת הימים אמר רב אלו ימי אבילות של מתושלח, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורעניות לבוא. וכ״ה באבות דר״נ פל״ב ועי׳ לקמן מאמר לח.
2. וי״ג יוצאת במערב ושוקעת במערב. סנהדרין קח: ששינה עליהם הקב״ה סדר בראשית שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר ריד. מספר הישר. ובפי׳ הרמ״ה בסנהדרין שם כ׳ והיינו דכ׳ לז׳ הימים ששינה עליהן מעשה שבעת ימי בראשית.
3. בגמ׳ סנהדרין קח: ד״א לשבעת הימים שהטעימן מעין עוה״ב, כדי שידעו מה טובה מנעו מהן, ובפי׳ התוס׳ בהד״ז מביא דברים אלו ומוסיף להודיע להם כמה מפסידים בעונותם ולידע אם יחזרו בתשובה ע״י כן. וראיתי בס׳ ת״ת דמפרש ענין זה שהטעימן מעין עוה״ב כי הצער הבא אחר התענוג הוא גדול ביותר וה״נ שיהי׳ מרובה צערם באבדת המבול. ולפ״ד התוס׳ מבואר דהפי׳ הוא שעי״ז יחזרו בתשובה, וז״נ.
4. בגמ׳ סנהדרין קח: ד״א שקבע להם הקב״ה זמן גדול ואח״כ זמן קטן, והכוונה כלפנינו שהזמן הגדול לתשובה היה ק״כ שנה, ואח״כ עוד זמן קטן שבעת ימים, ובתוספתא שם מלמד שנתן להם המקום שבעת הימים לאחר גזרה שמא יעשו תשובה, ובב״ר פל״ב מלמד שתלה להם הקב״ה שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק כדי שיעשו תשובה ולא עשו, וכ״ה במדרש תהלים פכ״ו א״ז. ובב״ר פל״ב ז׳ ימים נתאבל הקב״ה על עולמו קודם שיביא מבול כמ״ש ויתעצב, ועי׳ לעיל פ״ו מאמר עט. וב״ר פכ״ז, תנחומא ותנ״י שמיני א״א.
5. שמרו על אחיכם שבעה, שידע שעתידים למות ביום השמיני. (פנ״מ) מאמר זה תמוה לכאורה כיון דלא ידעו שימותו מה שייך אבילות אצלם, כמו דסיים בו״ד שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל. ויש להבין הדברים עפ״י המבואר בתנחומא ותנ״י ריש שמיני וכן הוא אומר [משה] לאהרן ולבניו כשם שנתאבל הקב״ה על עולמו עד שלא הביא המבול, אף אתם שמרו את ימי האבל עד שלא יגיע בכם, היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים. כו׳ אלא אמר לאהרן שמרו אבל שבעה ימים, א״ל למה, א״ל כך א״ל הקב״ה כי כן צויתי. וכו׳ עייש״ה. וברור דלזה כוון גם הירושלמי אלא דבא הדרש כאן בקצור, וע׳ בפי׳ התוס׳ בהד״ז כאן שהביא דברי המדרש וכ׳ לבאר בזה הפסוקים בפ׳ צו ולא הביא מהירושלמי ותנחומא. - [ועי׳ בגמ׳ נדרים פז. מ״ש בקורע ומת בתוכ״ד דיצא. ונתקשו בזה המפרשים, ויש להסביר זאת עפ״ד הירושלמי הנ״ל ואכ״מ].
Seven complete days had passed, and the flood waters were on the earth.
והוה לסוף שבעת יומי אבלא דמתושלח ומויא דמבולא הוון על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבעת יומי אבלא דמתושלח ומוי״) גם נוסח חילופי: ״שבעתי יומייא ומוי״.
והוה לזמן שובעא יומין מן בתר דשלים איבליה דמתושלח חמא י״י והא לא תהו בנינשא ומוי דטובענא הוו נחתין רתיחין מן שמייא עילוי ארעא.
And it was at the time of seven days after the conclusion of the mourning for Methushelach, that the Lord beheld, and, lo, the sons of men had not turned. And the waters of the deluge came down hotlya from the heavens upon the earth.
a. Rethichin, "boiling." The Midrash says, that "the generation of the flood was chastised with scalding water."
[ז] וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל – מְלַמֵּד שֶׁתָּלָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת שֶׁל מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִּיק, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְלֹא עָשׂוּ.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שִׁבְעָה יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל לָעוֹלָם, מַאי טַעֲמָא: וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו׳:ו׳), וְאֵין עֲצִיבָה אֶלָּא אֲבֵלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שמואל ב י״ט:ג׳).
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוּרְמַסְקִית הֵם חָטְאוּ בְּגַלְגַּל הָעַיִן שֶׁהוּא דוֹמֶה לַמַּיִם, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פָּרַע מֵהֶם אֶלָּא בַּמָּיִם.
אָמַר רַבִּי לֵוִי הֵם קִלְקְלוּ סִילוֹנִית שֶׁלָּהֶם אַף הַמָּקוֹם שִׁנָּה לָהֶם סִדּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ הַמָּטָר יוֹרֵד וְהַתְּהוֹם עוֹלֶה, דִּכְתִיב: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ (תהלים מ״ב:ח׳), בְּרַם הָכָא: נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה (בראשית ז׳:י״א), וְאַחַר כָּךְ וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.
וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים – אָמַר רָבָא, אֵלּוּ יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִיק, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהֶסְפֵּדָן שֶׁל צַדִּיקִים מְעַכֵּב אֶת הַפֻּרְעָנוּת. דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, שֶׁשִּׁינָה עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית שֶׁהָיְתָה חַמָּה יוֹצְאָה מִמַּעֲרָב וְשׁוֹקַעַת בַּמִּזְרָח. דָּבָר אַחֵר: לְשִׁבְעַת הַיָּמִים מְלַמֵּד שֶׁקָּבַע לָהֶן זְמַן קָטָן אַחַר זְמַן גָּדוֹל. דָּבָר אַחֵר: לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, שְׁהִטְעִימָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, לֵידַע כַּמָּה טוֹבָה מָנְעוּ מֵהֶן.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים – מְלַמֵּד שֶׁתָּלָה לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַע יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִיק כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְלֹא עָשׂוּ. דָּבָר אַחֵר: שִׁבְעַת יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ (קוֹדֶם) עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא הַמַּבּוּל מַה טַעַם (בראשית ו׳:ו׳) ״וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״, וְאֵין עֲצֵבָה אֶלָּא אֵבֶל, כְּהָאִיךְ דְאַתְּ אַמְרֵת ״נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ״.
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: בַּעֲשָׂרָה בְּמַרְחֶשְׁוָן נִכְנַס לַתֵּבָה וּבְשִׁבְעָה עָשָׁר בּוֹ יָרְדוּ מֵי הַמַּבּוּל מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁהֵן מַיִם זְכָרִים, וְעָלוּ מֵי הַתְּהוֹמוֹת שֶׁהֵן מַיִם נְקֵבוֹת, וְנִצְמְדוּ אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְגָבְרוּ לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז׳:י״ט) ״וְהַמַּיִם גָּבְרוּ״ וְנִמְחוּ כָּל הַיְּקוּמִים חוּץ מִנֹּחַ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ״ וְחוּץ מִעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, כִּי יָשַׁב לוֹ עַל עֵץ אֶחָד תַּחַת סוּלָּמוֹ שֶׁל תֵּבָה וְנִשְׁבַּע לְנֹחַ וּלְבָנָיו שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֶבֶד עוֹלָם, מֶה עָשָׂה נֹחַ, נָקַב חוֹר אֶחָד בַּתֵּבָה וְהָיָה מוֹשִׁיט לוֹ מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְנִשְׁאַר גַּם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג׳:י״א) ״כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים״, וְחוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יָרְדוּ עָלֶיהָ מֵי מַבּוּל שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ״ב:כ״ד) ״בֶּן אָדָם [אֶמָר לָהּ] אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה [הִיא] (וְ)לֹא גֻּשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם״.
וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ – הֵן חָטְאוּ בַּגַּלְגַּל שֶׁל עַיִן שֶׁדּוֹמֶה לְמַיִם אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פָּרַע מֵהֶן אֶלָּא בְּמַיִם. הֵן קִלְקְלוּ סִילוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁינָּה עֲלֵיהֶן סִדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ הַמָּטָר יוֹרֵד וְהַתְּהוֹם עוֹלֶה בְּרַם הָכָא בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה.
ויהי לשבעת הימים – 1אשר נקבעו להם. אולי יחזרו בתשובה.
1. אשר נקבעו להם. ב״ר פל״ב. וע״ע תוספתא סוטה שם.
ויהי לשבעת הימים – לסוף השבעה או ביום השביעי, כמו: היו נכונים לשלשת ימים (שמות י״ט:ט״ו), ושם כתוב: ויהי ביום השלישי (שמות י״ט:ט״ז).
ויהי לשבעת הימים, at the end of the period which God had described previously as כי לימים עוד שבעה in verse 4.
ומי המבול היו וגו׳ – פי׳ ר״י חסיד בשם אביו שהמבול הי׳ ע״י רעמים וברקים וקולות ואח״כ נבקעו העננים ונפלו המים כאחד.
(י-יד) אחרי כן ספר לענין מעשה ויהי לשבעת הימים ומי המבול כו׳. בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני כו׳. ויהי הגשם כו׳. בעצם היום הזה בא נח כו׳ – וזה עדות ברורה כי בראשונה לא כוון לקבוע זמן המבול מצד עצמו ולזה לא הזכיר לא היום ולא החדש גם עכשיו אמר כי כשבאו נח ובניו כו׳ וכל החיה וכל הבהמה כו׳.
ויהי לשבעת הימים – עתה יספר המעשה, שכאשר אמר ה׳ כן היה. שמקץ שבעת הימים אמר ה׳, מי המבול היו יורדים על הארץ כמו שמספר והולך: השנה והיום והחודש. ואילו החל הסיפור במקרא בשנת שש מאות שנה, לא היינו יודעים אם נתקיים ״כי לימים עוד שבעה״, או שהאריך להם ה׳ עוד. ופה אמר שמי המבול היו על הארץ, שענינו שהחלו בים ההוא לרדת. אבל למעלה אמר ״והמבול היה מים על הארץ״, שאינו אלא הודעה שהמבול שיעד עליו, לא היה אש או דבר אחר, רק מבול מים שירדו על הארץ, וכמו שפירשנו.
ויהי לשבעת הימים וגו׳ – עתה מספר לנו הכתוב את כל פרטי המעשה: הכל אירע בדיוק כמו שנאמר תחילה. ההתראה מהקב״ה שקדמה, הפקיעה את הפורענות הנוראה מרשות כחות הטבע, והוכיחה שהיא נעשתה על ידי השגחה אלקית. כך מצאנו גם ביציאת מצרים, שכל הנסים שנעשו, נאמרו מקודם למשה. כאן מתגלה, שהן הטבע והן האדם, עבדים הם לאל אחד ויחיד. בניגוד לדעה הלא־יהודית הרואה במבול תופעה טבעית גרידא, מראה לנו הסיפור של נח הנכתב כאן, על שני כחות השומעים לרצון ה׳: נח מצד אחד, והטבע מאידך. עוף השמים ורמש האדמה מצאו את דרכם אל נח ״כאשר צוה אלקים״, ובאו לתיבה ״שנים שנים, זכר ונקבה״, שלא כדרך הטבע. גם המבול עצמו החל רק על פי ציווי ה׳, ביום שה׳ קבע.
ויהי לשבעת הימים – מ״ש מן פסוק ז׳ עד כאן היה עקר כוונתו להבדיל בין שני הצוויים, בין מה שצוה אותו ז׳ ימים קודם בשם הוי״ה ובין מה שהיה ביום המבול בפקודת שם אלהים, ועתה מתחיל עקר הספור לספר בפרטות מה שנעשה ביום שהתחיל המבול ומן הוא והלאה, ואגב מבאר שהמבול בכללו לא היה דבר טבעי ולא ע״י סבה טבעיית רק ההשגחיי שהרס ה׳ את הטבע ושינה סדרי מעשה בראשית. א] ויהי לשבעת הימים, שהדבר שיגלה ה׳ לנביא טרם בואו ומגביל זמן בואו מבואר שאינו טבעיי רק השגחיי וע״ז אמר שהיה מצומצם לשבעת הימים. ב] ומי המבול היו על הארץ, שלא הוחל כדרך גשם הטבעי שבא תחלה לאט ואח״כ בשטף, רק תיכף בהחלו היה מי מבול בולל ומבלה כל.
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, אמר רב, אלו ימי אבלות של מתושלח ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורעניות לבא.1 (סנהדרין ק״ח:)
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, מלמד ששינה הקב״ה עליהם סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח.2 (שם שם)
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, שהטעימן [הקב״ה]מעין העולם הבא כדי שידעו מה טובה שמנעו מהם.3 (שם שם)
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, ששמר הקב״ה על עולמו שבעת ימים, ומכאן לאבלות שבעת ימים.4 (ירושלמי מו״ק פ״ג ה״ה)
1. נראה דהספדן לאו דוקא, דהא בני דורו רשעים היו ובודאי לא הספידוהו, אלא ר״ל זמן הספדן, דהיינו ז׳ ימי אבילות, וכמ״ש במו״ק כ״ז ב׳ שבעה להספד, וכ״מ בתוספתא סוטה פ״י צדיק בא לעולם מגין מפורעניות, ולא רק בחייהם מגינים אלא גם במיתתם, ומביא דרשא זו, הרי דהזמן עצמו מגין, וכ״מ במדרשים דיום הפור של המן חל ליום ז׳ אדר, יום פטירת משה, והמתין עד אשר יעברו ז׳ ימי אבילות, מפני שאותו הזמן מגין מפורעניות, וע״ע בדרשות הבאות דרשות שונות לשיעור שבעת הימים האלה.
2. ומפרש לשבעת הימים – שנוי סדר שבעת ימי בראשית, ומכאן ראי׳ לפירוש הקרבן עדה במ״ש בירושלמי פסחים פ״א ה״א לא שמשו המזלות בימי המבול, דאין הכונה לא שמשו כלל אלא לא שמשו כסדרן, וכן משמע כאן שבעת המבול שינה הקב״ה סדרי בראשית, וכ״מ מרש״י לקמן בפרשה בפסוק ויום ולילה לא ישבתו – לא יפסקו מלהתנהג כסדרן, משמע שעד אז התנהגו רק שלא כסדרן.
3. בתוספתא סוטה פ״י בא ענין זה יותר מבואר שנתן להם הקב״ה שבעת ימים מאכל ומשתה וישבו ואכלו ושתו כדי שידעו מה אבדו, ע״כ, ולא נתבאר ענין הטבה זו מה היא, ואפשר לומר ע״פ מ״ד בתענית כ״ו א׳ דאנשי משמר שבמקדש לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג לצער ותענית, ופרשו המפרשים, כי הצער הבא לאחר תענוג הוא מרובה על צער הבא בזמן ומצב ממוצע ולכן הנחילם הקב״ה לדור המבול קודם המבול ברב תענוג ואכילה ושתיה מרובה כדי שיהי׳ מרובה צערם באבידתם במבול. –
ובמקום אחר בארנו ע״פ סברא זו הטעם והענין דקיי״ל כל האוכל ושותה בתשיעי [בערב יוהכ״פ] כאלו מתענה תשיעי ועשירי (יומא פ״א:), דלכאורה זכות זה לפלא הוא, במה גדול ונחשב דבר זה שאוכל ושותה להעלות עליו כמו שהוא מתענה באותו יום, אך לפי המבואר דתענית הבא לאחר רבוי אכילה ושתיה הוי ענוי התענית מרובה, א״כ הוי רבוי האכילה ושתיה בערב יוהכ״פ כעין הכנה לענוי יתירא בעשירי ולכן מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה גם בתשיעי, ודו״ק.
ומה שקבע הקב״ה זמן שבעת ימים לזה, צ״ל דקמי שמיא גליא שספוק שמחת האדם מגיע עד קצה בשבעת ימים, ומכיון שרצה הקב״ה להשביע את דור המבול בתענוגים עד קצה האחרון, כמבואר בזה, לכן קבע מספר הימים האלה, ולפי״ז י״ל דהיינו טעם מספר שבעת ימי המשתה בשמחת חתנים, דכיון דמצוה לשמח חתן וכלה בכל מה דאפשר, לכן תקנו מספר שבעת ימים כדי למלא ספוק השמחה, ואף זה הוא הטעם משבעת ימי החג שמצוה לשמוח בהם שמחה יתרה, וכן יש להסמיך על פי זה טעם ומספר שבעת ימי אבלות ע״פ הכתוב (עמוס ח׳) והפכתי חגיכם לאבל, ובשופטים י״ד ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה, מבואר דזה לעומת זה. נקבעו, ולכן כמו שלא ישבע האדם די ספוק שמחתו בפחות משבעת ימים כמבואר, כך לא יפיג אבלותו בפחות משבעת ימים, ודו״ק, ואין להאריך עוד. –
ויש להעיר במ״ש בב״ב י״ז א׳ שלשה הטעימן הקב״ה מעין עולם הבא, אברהם יצחק ויעקב, והרי הכא בדרשא שלפנינו מבואר שגם לאנשי דור המבול הטעימן הקב״ה מעין עוה״ב, וצ״ל דאע״פ שהלשונות שוין אבל הענינים אין שוין, דלאבות הטעימן הקב״ה כזה כדי שידעו מה יזכו, וא״כ ממילא היתה הנאתם בעוה״ז מעין תענוג עוה״ב, משא״כ לאנשי דור המבול אין הכונה שהראן הקב״ה רמז לעונג עוה״ב שהרי בודאי לפי מעשיהם הרעים לא האמינו בזה וגם לא נחלו כלל עוה״ב כמבואר בגמרא, והכונה שהטעימן כל כך תענוגים עד מדרגת תענוגי עוה״ב, וזה תצייר הדרשא אך לנו מערך ושיעור התענוגים שהעניקן, אבל הם לא ידעו כלל מערך ושיעור זה, רק פשוט שנהנו הרבה מעוה״ז, כדי שבשעת אבידתם יתגעגעו על תענוגי החיים, ודו״ק.
ובמקום אחר בארנו ע״פ סברא זו הטעם והענין דקיי״ל כל האוכל ושותה בתשיעי [בערב יוהכ״פ] כאלו מתענה תשיעי ועשירי (יומא פ״א:), דלכאורה זכות זה לפלא הוא, במה גדול ונחשב דבר זה שאוכל ושותה להעלות עליו כמו שהוא מתענה באותו יום, אך לפי המבואר דתענית הבא לאחר רבוי אכילה ושתיה הוי ענוי התענית מרובה, א״כ הוי רבוי האכילה ושתיה בערב יוהכ״פ כעין הכנה לענוי יתירא בעשירי ולכן מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה גם בתשיעי, ודו״ק.
ומה שקבע הקב״ה זמן שבעת ימים לזה, צ״ל דקמי שמיא גליא שספוק שמחת האדם מגיע עד קצה בשבעת ימים, ומכיון שרצה הקב״ה להשביע את דור המבול בתענוגים עד קצה האחרון, כמבואר בזה, לכן קבע מספר הימים האלה, ולפי״ז י״ל דהיינו טעם מספר שבעת ימי המשתה בשמחת חתנים, דכיון דמצוה לשמח חתן וכלה בכל מה דאפשר, לכן תקנו מספר שבעת ימים כדי למלא ספוק השמחה, ואף זה הוא הטעם משבעת ימי החג שמצוה לשמוח בהם שמחה יתרה, וכן יש להסמיך על פי זה טעם ומספר שבעת ימי אבלות ע״פ הכתוב (עמוס ח׳) והפכתי חגיכם לאבל, ובשופטים י״ד ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה, מבואר דזה לעומת זה. נקבעו, ולכן כמו שלא ישבע האדם די ספוק שמחתו בפחות משבעת ימים כמבואר, כך לא יפיג אבלותו בפחות משבעת ימים, ודו״ק, ואין להאריך עוד. –
ויש להעיר במ״ש בב״ב י״ז א׳ שלשה הטעימן הקב״ה מעין עולם הבא, אברהם יצחק ויעקב, והרי הכא בדרשא שלפנינו מבואר שגם לאנשי דור המבול הטעימן הקב״ה מעין עוה״ב, וצ״ל דאע״פ שהלשונות שוין אבל הענינים אין שוין, דלאבות הטעימן הקב״ה כזה כדי שידעו מה יזכו, וא״כ ממילא היתה הנאתם בעוה״ז מעין תענוג עוה״ב, משא״כ לאנשי דור המבול אין הכונה שהראן הקב״ה רמז לעונג עוה״ב שהרי בודאי לפי מעשיהם הרעים לא האמינו בזה וגם לא נחלו כלל עוה״ב כמבואר בגמרא, והכונה שהטעימן כל כך תענוגים עד מדרגת תענוגי עוה״ב, וזה תצייר הדרשא אך לנו מערך ושיעור התענוגים שהעניקן, אבל הם לא ידעו כלל מערך ושיעור זה, רק פשוט שנהנו הרבה מעוה״ז, כדי שבשעת אבידתם יתגעגעו על תענוגי החיים, ודו״ק.
4. ענין השימור ר״ל שנתאבל כביכול על חורבן העולם שבעת ימים, ושימור הוא מלשון המתנה, והיינו שהמתין במבול שבעת ימים. ומפרש עוד בירושלמי, וכי מתאבלין קודם שימות המת, אלא בו״ד שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב״ה שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחלה, ע״כ, והלמוד מכאן לשבעת ימי אבלות הוא אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבלות מדרבנן. וכפי שיתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ ויחי בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים. –
וע׳ במו״ק כ״ז ב׳, אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי, אלא שבעה להספד, מכאן ואילך אומר הקב״ה אין אתם מרחמים יותר ממני, ופירש״י שמעשה ידי הוא והרגתיו בפשעו, עכ״ל והנה לפי״ז אין מבואר פעם מספר השבעת ימים, וגם בכלל אין פי׳ זה מרווח, אבל לדעתי אפשר לפרש ע״פ הדרשא שלפנינו שהכונה אין אתם מרחמים יותר ממני, שגם אנכי כביכול לא התאבלתי על חרבן העולם יותר משבעת ימים, כמבואר.
וע׳ במו״ק כ״ז ב׳, אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי, אלא שבעה להספד, מכאן ואילך אומר הקב״ה אין אתם מרחמים יותר ממני, ופירש״י שמעשה ידי הוא והרגתיו בפשעו, עכ״ל והנה לפי״ז אין מבואר פעם מספר השבעת ימים, וגם בכלל אין פי׳ זה מרווח, אבל לדעתי אפשר לפרש ע״פ הדרשא שלפנינו שהכונה אין אתם מרחמים יותר ממני, שגם אנכי כביכול לא התאבלתי על חרבן העולם יותר משבעת ימים, כמבואר.
הכל
(יא) בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כׇּֽל־מַעְיְנֹת֙א תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃
In the six hundredth year of Noach's life, in the second month, on the seventeenth day of the month, on that day, the wellsprings of the great deep were split1 and the windows of the heavens were opened.
1. were split | נִבְקְעוּ – Alternatively: "broke (or burst) open".
א. מַעְיְנֹת֙ =א(ק,ר),ל,ו,ל9,פטרבורג-EVR-II-B-8 ,ש2(נגד הרמ״ה!) ומסורה טברנית (כתיב חסר וי״ו) וכך בספרי תימן.
• ק3,רמ״ה=מַעְיְנוֹת֙ (כתיב מלא וי״ו) ובעקבות רמ״ה בספרי ספרד ואשכנז, וכמו כן בכתבי־יד ספרדים (כגון ה, פריז 25 ותנ״ך ליסבון; אך בכתי״ש2 כתיב חסר ויש ניסיון לא מוצלח לתיקון ביד אחרת) וכמו כן בדפוסים וקורן וסימנים.
• ק3,רמ״ה=מַעְיְנוֹת֙ (כתיב מלא וי״ו) ובעקבות רמ״ה בספרי ספרד ואשכנז, וכמו כן בכתבי־יד ספרדים (כגון ה, פריז 25 ותנ״ך ליסבון; אך בכתי״ש2 כתיב חסר ויש ניסיון לא מוצלח לתיקון ביד אחרת) וכמו כן בדפוסים וקורן וסימנים.
[לט] 1המבול הי׳ כל י״ב חדש, שנאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו׳. (סדר עולם פ״ד).
[מ] 2בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש, ר׳ יהושע אומר אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום, ובעינות מתמעטין, ומתוך ששינו מעשיהן, שינה הקב״ה עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, ר״א אומר אותו היום י״ז במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום, ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהם, שינה הקב״ה עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים והביא מבול לעולם, בשלמא לר״י היינו דכתיב שני אלא לר״א מאי שני, שני לדין. (ר״ה יא.).
[מא] 3ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום. ר׳ יוסי בן דורמסקית אומר הם נתנו עיניהם עליונה ותחתונה כדי לעשות תאותם, אף הקב״ה פתח להם מעיינות עליונים ותחתונים כדי לאבדם, שנא׳ ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. (ספרי דברים מ״ג).
[מב] 4א״ר יוחנן דור המבול ברבה קלקלו וברבה נידונו, ברבה קלקלו, שנאמר (בראשית ו׳:ה׳) וירא ה׳ כי רבה רעת האדם, וברבה נידונו שנאמר כל מעינות תהום רבה. (סנהדרין קח.).
[מג] 5אמר רבי לוי הם קלקלו סילונות שלהם, אף המקום שינה להם סידורו של עולם, דרך הארץ המטר יורד, והתהום עולה, דכתיב (תהלים מ״ב:ח׳) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, ברם הכא נבקעו כל מעינות תהום רבה, ואח״כ וארובות השמים נפתחו. (בראשית רבה ל״ב).
[מד] 6משפטיך תהום רבה (תהלים ל״ו:י׳) יסורין שהבאתי על דורו, לא הבאתי עליהן אלא מתהום רבה, שנא׳ נבקעו וגו׳. (בראשית רבה ל״ג א׳).
[מה] 7וכן דור המבול היו רשעים, מה כתיב בהם (איוב כ״ב:י״ז) האומרים לאל סור ממנו, עלו המים ולא הניחו ליתן עליהם את היסוד שנא׳ (איוב כ״ב:ט״ז) נהר יוצק יסודם, וכתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה. (שמות רבה ט״ו ז׳).
[מו] 8וכשבקש עשה את היבשה ים ותהום שנאמר (עמוס ה׳:ח׳) הקורא למי הים, ואומר ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום. (שמות רבה י״ב ד׳).
[מז] 9ד״א צדקתך כהררי אל (תהלים ל״ו:י׳) כו׳ ומשפטיך שעשית עם דורו דקדקת עמהם עד תהום רבה, שנא׳ ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה. (ויק״ר כ״ז א׳).
[מח] 10כך כביכול ברא לדור המבול ולא כתב אימתי בראן, העבירן מן העולם ולא כתב אימתי העבירן, אלא ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. (תנחומא ישן במדבר ה׳).
[מט] 11ונחזקת (במשה מדבר) להכות הסלע ויצאו המים בזעף שנאמר (תהלים ע״ח:ט״ו) יבקע צורים במדבר, וכתיב ביום הזה נבקעו וגו׳, מה רבה האמור בדור המבול נשטפו אף כאן נשפטו. (אלה הדברים זוטא).
[נ] 12פקדתי לדור המבול ולא עשה, אלא אמרו אין אנו צריכים לעבודתו, ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כ״א:כ״ד), פקדתי לארובות ולתהום ועשו, נבקעו כל מעיינות תהום רבה. (פס״ר פ׳ מ״ב).
[נא] 13אמר הקב״ה בבי״ת בראתי את העולם, בבי״ת דנתי את העולם, בבי״ת שיחתי (השחית) את העולם כו׳ שיחתי בבי״ת, שנאמר ביום הזה נבקעו מעינות תהום רבה. (אותיות דר״ע).
[נב] 14ורחמי רשעים אכזרי (משלי י״ב:י׳) אלו אנשי דור המבול שהיו אכזרים יותר מדאי. אמרו רבותינו בשעה שעלה הקב״ה עליהן התהום דכתיב נבקעו כל מעינות וגו׳ והיו רואין את המעינות עולות עליהן, מה היו עושין, היו להם בנים מרובים, והיה כל אחד ואחד מהם נוטל את בנו ונותנו על התהום, וכובש עליו טלאין שלא יעלו עליהן את המים, ושוב היו המים מתגברין והיו נוטלין בניהם אחרים ונותנים על התהום ראה רחמם, ורחמי רשעים אכזרי. (אגד״ב פרק ד׳).
[נג] 15מדה טובה מרובה ממדת פורענות, במדה טובה כתיב (תהלים ע״ח:כ״ג) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול, ובמידת פורענות הוא אומר וארובות המשים נפתחו. (סנהדרין ק:).
[נד] 16אמר ר׳ יהודה הלוי בי״ר שלום (מלכים ב ז׳:י״ט) הנה ה׳ עשה ארובות בשמים, אמר להם לדור הזה הרשע, שמעשיהם דומים לדור המבול שכתוב בהם וארובות השמים נפתחו והוא עושה ניסים, א״ל הקב״ה את למד קטיגוריא על בניו, ויאמר לו הנך רואה בעיניך, מה עלתה לו (ז יט) וירמסו אותו העם בשער. (מדרש מכת״י).
[נה] 17וארבות השמים נפתחו. בתחלה הונבעו מלמטה מי מעינות שנא׳ כל מעינות תהום, ואח״כ וארבות השמים נפתחו, והאיך היה, נטל הקב״ה שני כוכבים מכימה ופתח שני ארובות והוריד מים, שנא׳ וארבות השמים נפתחו ארובה אין כתיב אלא וארבות. (מדרש הגדול נח).
[נו] 18בחדש השני. והוא מרחשון, כי בתשרי נברא העולם לכך נקרא מרחשון ירח בול (מלכים א ו׳:ל״ח) כי בור ירד המבול חסר מ׳, כנגד מ׳ יום שחסרו מן העולם. (פס״ז נח).
[נז] וכד ייתי אלף שתיתאה כו׳ ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא, ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה, כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא כו׳ ומימניך בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו׳ נבקעו כל מעיינות תהום רבה כו׳ (זח״א קיז.).
1. עדיות פ״ב מ״י משפט דור המבול שנים עשר חדש, ב״ר פכ״ח, פל״ג, מדרש תהלים פע״ח א״ג, ובס״ע כת״י אוקספורד ליתא הסיום מקרא שלפנינו, ובב״ר פל״ג איתא תנן משפט דור המבול י״ב חדש, כיצד בשנת שש מאות כו׳. והולך ומפרש החשבון מובא לקמן ח. ד. אבל מקרא זה לבד לא נלמד דהיה י״ב חדש. ובפס״ז כאן, בשבעה עשר יום, כתב לנו השנה והחודש ובכמה בחודש, ללמדנו כי שנה תמימה היה בתבה, והיה מחשב חדשים מחשבון שמסר לו הקב״ה לאדם הראשון, ואדה״ר מסרו לנח. ועי׳ לק׳ פ״ח מאמר קטז.
2. סדר עולם פ״ד, וירושלמי ר״ה פ״א ה״א. שני לדין, שנגזרה גזרה עליהן בתשרי שלפניו, (רש״י) ועיי״ש ברש״י ותוס׳ ושאר ראשונים מה שהאריכו בבאור ענין הזה. ובירושלמי תענית פ״א ה״ג, א״ר אבמרי אחוי דר׳ יוסי הכל מודים בי״ז שהיא זמן כימה לשקע שבו ירד מבול לעולם מה טעמא ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה, ועי׳ בגמ׳ ברכות נט. שבשעה שהקב״ה בקש להביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. וכשבקש לסתמה נטל שני כוכבים מעיש וסתמה. [ובגליון הש״ס נשאר בקושיא כאן לפמ״ש הרד״ק במלכים א׳ ח׳ בפי׳ התרגום יונתן שם דלפני הזמן שיצאו ממצרים היה תשרי חדש ראשון כי בתשרי נברא העולם ומשיצאו ממצרים ניסן הוא ראש לחדשים, א״כ מאי פרכינן לר״א מאי שני, הא מקודם היה תשרי ראשון לחדשים ושפיר קרו למרחשון שני לחדשים. וכ״כ בפי׳ הרד״ק על בראשית, כאן, וי״ל לפמ״ש לק׳ ח. כא. בשם הרמב״ן דכל דברים אלו אמר ה׳ ביום צוותו את משה בכתיבת התורה. וברד״ק ז. כא. דכל אלו הדברים של המבול ידע משה רבינו ברוח הקודש, ולפ״ז שפיר מקשה דאז אחר יצ״מ נקרא ניסן ראשון. ועי׳ בתוס׳ שם. ולעיל פ״א מאמר תקנח.] ובמדרש הגדול מה שהאריך בענין זה.
3. במכלתא בשלח מס׳ דשרתא פ״ב. תנחומא בשלח יב. עליונה ותחתונה. במדרש תנאים דברים יא. טז. מביא הגירסא נתנו את עינם העליונה על עינם התחתונה, (פי׳ שהסתכלו בערוה והשחיתו זרעם. בהערות ועי׳ רד״פ) ובמכלתא שם הגי׳ עליונה בתחתונה. ובתנחומא שם עיניהם העליונה בתחתונה ״כדי לעשות תחתון״ ועי׳ לעיל פ״ו. מאמר ח.
4. לעיל פרשה ו. מאמר נח. בבאור, תנ״י בראשית ל״ג, לעיל פ״ו מאמר ס. ובלקוטי מדרשים כת״י (נדפס בירושלם תרפג) מובא מאמר הנ״ל בהוספה חטאו ברבה כו׳ ומרדו ברבה היא אמונתו ויחודו של הקב״ה שנא׳ חדשים לבקרים רבה אמונתך ולקו ברבה כו׳. עיי״ש בהערות, ועי׳ בגנזי שכטר ח״א צד לז, ובמדרה״ג כאן במה שחטאו בו נדונו, ומביא ע״ז דברי הפרדר״א ספכ״ב, וגמ׳ סנהדרין קח.
5. קלקלו סילונות, ששפכו זרען על העצים ועל האבנים והיו שטופים בזמה, והשחיתו דרכם בזכור ובבהמה. (מנח״י). ועי׳ ב״ר פי״ג אי״ג המים עליונים זכרים והתחתונים נקבות והן אומרים אלו לאלו קבלוני. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר ח.
6. לקמן מאמר נב.
7. ראה לקמן מאמר נב.
8. עי׳ לעיל פ״א מאמר תקטו.
9. תנ״י נח א״ח. תנחומא אמור א״ו, תנ״י א״ח, פסקתא דר״כ פ״ט. אגדת בראשית פ״ד א״א.
10. במדב״ר פ״א. א״ה, תנחומא במדבר א״ה. מאמר זה תמוה, דהרי באותו קרא מפורש הזמן בשנת שש מאות כו׳ ובס׳ אות אמת מוחק הלשון ״העבירן מן העולם ולא כתב אימתי העבירן״ ובא לומר שרק לא כתב אימתי בראן וגם זה צ״ע.
11. מובא בילק״ש ח״א רמז תתט״ו, דורש לשון בקע מלשון נבקעו.
12. עי׳ לעיל מאמר מה. ומה שציינתי לעיל מאמר מא.
13. לעיל מאמר מט. דורש לשון נבקעו משורש בקע, דמתחיל בבית.
14. תנחומא נח א״ז, ותנ״י א״י, בשינוים, ושם לא מוזכר הפסוק שלפנינו.
15. יומא עו. מכלתא דרשב״י שמות טז. יד. תנ״י בשלח כ״א, שמו״ר כא. מדרש תהלים פע״ח. פס״ז בשלח שם. וביומא שם יליף זאת כמה ארובות יש בדלת ארבע, ארבע הרי כאן שמנה.
16. מאמר זה מכת״י נדפס בגנזי שכטר ח״א צד קלג. בשם מהדורות חדשות של התנחומא עיי״ש בהערות.
17. ראה לעיל מאמר מ. ובפס״ז כאן, התהומות העלו המים עד שהשוו לההרים והגבעות ואח״כ וארובות השמים נפתחו, ועלו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ויכסו ההרים. והוא כנ״ל.
18. בתנחומא ישן נח אי״ז איתא מהו בירח בול, כו׳ ד״א בירח בול, חסר מ׳, כנגד ארבעים יום שנפסקו מן העולם. ובתנחומא ירח שבחרו ארבעים יום של מבול. ועי׳ ירושלמי ר״ה פ״א ה״ב. ודרש זה הוא כר״א לעיל מאמר מ. בחדש השני זה מרחשון.
בִּשְׁנַת שֵׁית מְאָה שְׁנִין לְחַיֵּי נֹחַ בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשִׁבְעַת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזַעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹם רַבָּא וְכַוֵּי דִּשְׁמַיָּא אִתְפְּתַחָא.
In the six hundredth year of Noach’s life, in the second month, on the seventeenth day of the month, on that day, all the wellsprings of the great deep burst open, and the windows of the heavens were opened.
המבול במרחשון או באייר?
״נתינה לגר״ כתב שאונקלוס תרגם ״בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי״ – ״בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא״ מבלי לציין אם היה זה חודש מרחשון או אייר, כדי שלא להכריע במחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע שהיו שניהם רבותיו.1 ומאותו הטעם, לדעתו, תרגם גם להלן ״בראשון באחד לחדש חָרְבוּ המים״ (בראשית ח יג) ״בְּקַדְמָאָה״. ואין צורך בדבריו: אונקלוס אינו נוהג לציין שמות חודשים זולת בפסוק ״בָּרִאשֹׁן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מַצֹּת״ (שמות יב יח) ״בְּנִיסָן״ מן הטעם המפורש שם. אבל המיוחס ליונתן פירש ״בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי״, מרחשון, השני לתשרי שבו נברא העולם, כי לפני יציאת מצרים אי אפשר לומר ״שני״ לניסן.2
ההבדל שבין התרגומים הוא עקרוני ואינו מצטמצם לפסוקנו: מכיוון ש״שמות חדשים עלו בידם מבבל״ (ירושלמי ראש השנה א א [נו ע״ד]), ת״א המילולי אינו מוסיף שמות אלה שאינם מפורשים בתורה.3 ואולם המיוחס ליונתן שאופיו מדרשי, מציין גם את שם החודש הבבלי; לא רק בתאריכים שנתפרשו בתורה, כגון ״בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית״ (במדבר א א) ״בְּחַד לְיַרְחָא דְאִיָיר״, ״בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברים א ג) ״בְּחַדְסַר יֶרַח הוּא יַרְחָא דִשְׁבָט״ – אלא גם בתאריכים שמקורם במדרש בלבד, כגון במעשה הדודאים: ״וְאָזַל רְאוּבֵן בְּיוֹמֵי סִיוָן... וְאַשְׁכַּח יַבְרוּחִין בְּחַקְלָא״ (בראשית ל יד); וכן בחזרת המרגלים ובמותם: ״וְתָבוּ מִלְאַלְלָא יַת אַרְעָא בִתְמַנְיָא יוֹמִין בְּיַרְחָא דְאָב״ (במדבר יג כה), ״וּמִיתוּ גוּבְרַיָא דְאַפִּיקוּ טִיב בִּישׁ עַל אַרְעָא בְשִׁבְעָא יוֹמִין בְּאֶלוּל״.
ב. ״נִבְקְעוּ״ – ״אִתְבְּזַעוּ״ כמו ״בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ״ (ישעיהו יח ב) בחילוף א/ע, שבקעו נהרים את ארצו.4
מַעְיָן וּמַבּוּעַ
ג. מאחר שבמבול תרגם ״מַעְיְנֹת תהום״ – ״מַבּוּעֵי תְּהוֹם״, מדוע ביחס לטבילה תרגם ״אך מעין ובור״ (ויקרא יא לו) ״בְּרַם מַעְיָן וְגוּב״ [ולא: מַבּוּעַ]? כי השם העברי מַעְיָן מציין שתי תכונות: [א] כינוס המים; [ב] נביעתם מהמקור. אבל ת״א מבחין ביניהם: מַעְיָן נתייחד להתכנסות המים ואילו לתכונת הנביעה נתייחד השם מַבּוּעַ. הואיל ובמבול הכתוב מתאר במיוחד את מוצא המים ככתוב ״נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם״, תרגם ״אִתְבְּזַעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹם״ לציון הנביעה. וכן להלן ״וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תהום״ (בראשית ח ב) המציין את סגירת הנביעה, תרגם ״וְאִסְתְכַּרוּ מַבּוּעֵי תְהוֹמָא״.5 גם ״עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בבקעה ובהר״ (דברים ח ז) המדגיש את מוצא המים ונביעתם, מתורגם ״מַבּוּעֵי עֵינָוָן״ [ועיין עוד שם]. אבל ברבקה תרגם ״ותרד הָעַיְנָה״ (בראשית כד,טז) ״וּנְחַתַת לְעֵינָא״, כי היא ירדה למקום כינוס המים ולאו דווקא לנביעתם. גם טבילה מצריכה מים מכונסים בלבד ואין חובה לטבול במקום הנביעה לכן תרגם גם שם ״בְּרַם מַעְיָן וְגוּב״.6
אבל תיוב״ע לנביאים אינו מבחין: כשם שתרגם בסתימת הנביעה ״וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ״ (מלכים ב ג יט) ״וְכָל מַבּוּעֵי מַיָּא״, תרגם כך גם בכינוס המים כגון ״לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר״ (מלכים א יח ה) ״מַבּוּעֵי מַיָּא״.
תהום ותהום רבה
ד. הצירוף ״תְּהוֹם רַבָּה״ מופיע כצורתו גם בת״א כעדות יא״ר: ״קרא ותרגום״ [ולא: תְּהוֹמָא רַבָּא]. וכן תיוב״ע ״הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה״ (ישעיהו נא י), ״וַתֹּאכַל אֶת תְּהוֹם רַבָּה״ (עמוס ז ד). ופירש ״מרפא לשון״ הטעם: רק תְּהוֹם בנפרד מתורגם תְּהוֹמָא כגון ״ומפיקי מיין מגו תהומא״ (זוהר בראשית טז ע״א), אבל תְּהוֹם רַבָּה היא צורת סמיכות במשמע עומק גדול [כמו: ״בִּרְכֹת תהום רֹבֶצֶת תחת״ (בראשית מט כה) בִּרְכָן דְּנַגְדָּן מִמַּעֲמַקֵּי אַרְעָא״] ובכגון זה נשמרת הצורה העברית. ומה שמופיע בתרגום תהילים ״מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה״ (תהלים לו ז) ״תְּהוֹמָא רַבָּא״ בארמית, ״כי תרגום תהילים אינו מיונתן ולא יש אצלנו תרגום אחר כלל״.
ה. ״וַאֲרֻבֹּת השמים״ – ״וְכַוֵּי דִּשְׁמַיָא״ כתרגום ״חלון התבה״ (בראשית ח ו) ״כַּוַּת תֵּיבוֹתָא״, ועיין שם.
1. ״נתינה לגר״ על פי ראש השנה יא ע״ב ורש״י כאן: ״בחדש השני – רבי אליעזר אומר זה מרחשון, רבי יהושע אומר זה אייר״.
2. וזה לשונו: ״בִּשְׁנַת שִׁית מְאָה שְׁנִין לְחַיֵי נֹחַ בְּיַרְחָא תִנְיָינָא הוּא יְרַח מַרְחֶשְׁוָן דְעַד כְּדוֹן לָא הֲווֹ מִתְמַנָן יַרְחַיָא אֱלָהֵן מִתִּשְׁרֵי דַהֲוָה רֵישׁ שַׁתָּא לְשִׁכְלוֹל עַלְמָא״ [בשנת שש מאות שנים לחיי נח בחודש השני הוא חודש מרחשון שעד עתה לא היו נמנים חודשים אלא מתשרי שהיה ראש השנה לְיִסוד העולם]. ואע״פ שתרגום התורה המיוחס ליונתן אינו משל יוב״ע שתרגם נביאים בלבד כמבואר במבוא, גם יונתן בן עוזיאל תרגם כך בפסוק ״וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״ (מלכים ב ח ב) ״בְּיַרְחָא דְעַתִּיקַיָא קָרַן לֵיהּ יַרְחָא קַדְמָאָה, בְּחָגָא, וּכְעַן הוּא יַרְחָא שְׁבִיעָאָה״ [בחודש שהקדמונים קראוהו ראשון, בחג, ועתה הוא שביעי]. ופירש רד״ק שם כוונתו: ״כי לפני הזמן שיצאו ישראל ממצרים היה תשרי החודש הראשון כי בתשרי נברא העולם ומשיצאו בני ישראל ממצרים בניסן, הוא ראש לחדשים, ותשרי שביעי לו; כי כן אמר להם האל יתעלה ״החדש הזה לכם ראש חדשים״ (שמות יב ב) ״לכם״ – מכלל כי לשאר העולם אינו ראשון, כי תשרי הוא ראשון״ [על פי זה הקשה ר׳ עקיבא איגר (״גליון הש״ס״, ראש השנה יב ע״א) ״א״כ מאי פרכינן הכא לר׳ אליעזר מאי שני? הא מקודם [ליצי״מ] היה תשרי ראשון, ושפיר קרי למרחשון שני״].
ואשר לסתירה בתרגום המיוחס ליונתן [שכאן הוא מונה מתשרי ובפסוק ״ראשון הוא לכם לחדשי השנה״ (שמות יב ב) הוא מונה מניסן, עיי״ש], יש להשיב על פי דברי רמב״ן (בראשית ח ב): ״ודע, כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם, כאשר תקנו ״זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון״, וכן הוא סדר הזמנים, זרע וקציר וקור וחום, יהיה ראש השנים מתשרי. וכן החדשים ממנו הם נמנים, עד שהגענו ליציאת מצרים, ואז צוה הקב״ה למנות בחדשים מנין אחר, שנאמר (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי, ועדיין נשאר בשנים החשבון ממנו, דכתיב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב). וכך תרגם יונתן בן עוזיאל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי – אמר: בְּיַרְחָא דְעַתִּיקַיָא קָרַן לֵיהּ יַרְחָא קַדְמָאָה וּכְעַן הוּא יַרְחָא שְׁבִיעָאָה״.
ואשר לסתירה בתרגום המיוחס ליונתן [שכאן הוא מונה מתשרי ובפסוק ״ראשון הוא לכם לחדשי השנה״ (שמות יב ב) הוא מונה מניסן, עיי״ש], יש להשיב על פי דברי רמב״ן (בראשית ח ב): ״ודע, כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם, כאשר תקנו ״זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון״, וכן הוא סדר הזמנים, זרע וקציר וקור וחום, יהיה ראש השנים מתשרי. וכן החדשים ממנו הם נמנים, עד שהגענו ליציאת מצרים, ואז צוה הקב״ה למנות בחדשים מנין אחר, שנאמר (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי, ועדיין נשאר בשנים החשבון ממנו, דכתיב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב). וכך תרגם יונתן בן עוזיאל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי – אמר: בְּיַרְחָא דְעַתִּיקַיָא קָרַן לֵיהּ יַרְחָא קַדְמָאָה וּכְעַן הוּא יַרְחָא שְׁבִיעָאָה״.
3. בספרי המקרא שלפני העליה מבבל מסומנים החודשים במספר סידורי כגון החודש הראשון (=ניסן) וכדו׳. זולת שמותיהם העתיקים של שלושה חודשים הקשורים בבניין המקדש בימי שלמה: תחילת הבניין – ״בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל״ (מלכים א ו א); סיומו – ״וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו״ (מלכים א ו לח); חנוכתו – ״וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (מלכים א ח א). ואילו בספרי המקרא שלאחר העלייה מבבל נמנו שבעה שמות חודשים בבליים: ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ״ (אסתר ג ז); ״וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ... בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן״ (אסתר ח ט); ״וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל״; ״הָיָה דְבַר ה׳ אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו״ (זכריה ז א); ״וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר... בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת״ (אסתר ב טז); ״בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט״ (אסתר א ז); ״הִפִּיל פּוּר... לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר״ (אסתר ג ז)], והשאר – אייר, תמוז, אב, תשרי, מרחשון ידועים מן המשנה: ״על תשרי מפני תקנת המועדות... וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר״ (ראש השנה א ג); ״חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב״ (תענית ד ו); ״בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים״ (תענית א ג).
4. ״תרגם אברהם״ (אבל רד״ק שם פירש בָּזְאוּ משורש בזז). ומכיוון שבז״ע מציין קריעה לשניים תרגם גם ״ויקרע יעקב שמלתיו״ (בראשית לז לד) ״וּבַזַּע יַעֲקֹב לְבוּשׁוֹהִי״, ״ובגדיכם לא תִפְרֹמוּ״ (ויקרא י ו) ״לָא תְבַזְּעוּן״, ״וַיִּדְקֹר את שניהם״ (במדבר כה ח) ״וּבַזַּע יָת תַּרְוֵיהוֹן״ כמבואר במקומם.
5. ״וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, כטעם וַיִּסָּגְרוּ״. רמב״ן בביאור ״לִקְמָצִים״ (בראשית מא מז), ועיין עוד שם על חילופי ג/כ.
6. כרש״י ויק׳ יא לו: ״אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, הטובל בהם מטומאתו״.
בסוף שית מאה שנין לחיוהיא דנח ביר(ת){ח}ה תניינא בשבעה עשר יומין לירחא היך זמן יומא הדין אתבזעו כל מבועי תהומאב רבה וכוויג שמיא אתפתחו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בסוף שית מאה שנין לחיוהי״) גם נוסח חילופי: ״לסוף שת מאוון דשנין להוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מבועי תהומא״) גם נוסח חילופי: ״עיינות תיהום״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכווי״) גם נוסח חילופי: ״וחרכי״.
בשנת שית מאה שנין לחיי נח ביירחא תניינא הוא ירח מרחשון דעד כדון לא הוו מתמנן ירחייא אלהן מתשרי דהוא ריש שתא לשכלול עלמא בשבסרי יומין לירחא ביומא הדין איתבזעו כל מבועי תהומא רבא והוון בני גיברייא משוויין תמן בניהון וסתמין יתהון ובתר הכי חרכי שמיא איתפתחו.
In the six-hundredth year of the life of Noah, in the second month, which was the month of Marchesvan,a for hitherto the months had been numbered from Tishrib which was the beginning of the year at the completion of the world, in the seventeenth day of the month, in that day were all the fountains of the great deep broken up. And the giants were gathered there together with their sons and perturbed them, and afterwards the windows of heaven were opened.
a. November.
b. October.
And the windows of heaven were opened.
בחדש השני – 1זה חדש מרחשון, והוא היה שני לחדש הדין זהו תשרי. ויש אומרים זה אייר והוא שני לניסן שניסן ראשון לחדשים.
1. זה חדש מרחשון. עיי׳ ר״ה י״א ע״ב, ועיי׳ גם בסדר עולם רבה פ״ד ר״א אומר זה מרחשון.
(יא-יב) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן הָיָה יוֹם שֶׁמַּזַּל כִּימָה עוֹלֶה בַּיּוֹם וּמַעֲיָנוֹת מִתְגַּבְּרִים וּמִתּוֹךְ שֶׁשִּׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שִׁינָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן וְנָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִן כִּימָה וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּאִיָּר הָיָה יוֹם שֶׁמַּזַּל כִּימָה שׁוֹקֵעַ בַּיּוֹם וּמַעֲיָנוֹת מִתְמַעֲטִים וּמִתּוֹךְ שֶׁשִּׁנּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שִׁינָּה עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית וְהֶעֱלָה מַזַּל כִּימָה בַּיּוֹם וְנָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִכִּימָה וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַיְינוּ דִּכְתִיב שֵׁנִי אֶלָּא לְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר מַאי שֵׁנִי, שֵׁנִי לְדִין בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַיְינוּ שֶׁשִּׁינָּה אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי שִׁינָּה, כְּרַב דְּאָמַר רַב דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ כְּתִיב הָכָא ״וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם״, וּכְתִיב הָתָם (אסתר ז׳:י׳) ״וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה״.
וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ – עַד עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע בְּכִסְלֵו (בראשית ז׳:כ״ד) ״וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם חַמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם״ עַד אֶחָד בְּסִיוָן וְהַמַּיִם הָיוּ עוֹמְדִין וְדוֹמְמִין וְהָרְשָׁעִים נִדּוֹנִין בָּהֶן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו, מִעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע בְּכִסְלֵו עַד אֶחָד בְּסִיוָן. (בראשית ח׳:ג׳) ״וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חַמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם״, מִן אֶחָד בְּסִיוָן הִתְחִילוּ לַחְסוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״, עֲשִׂירִי לִיְרִידַת גְּשָׁמִים זֶה אָב שֶׁמִּקְּצַת הַיּוֹם כְּכֻלּוֹ וְהַמַּיִם הָיוּ גְּבוֹהִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה כָּלוּ לְשִׁישִׁים יוֹם אַמָּה לְאַרְבָּעָה יָמִים, טֶפַח וּמֶחֱצָה בְּכָל יוֹם (שם, ד) ״וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״ זֶה סִיוָן כְּשֶׁאַתָּה מַתְחִיל לִמְנוֹת מִשֶׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים מִלֵּירֵד נִמְצֵאת הַתֵּבָה נוֹחָה לי״ו יוֹם הֲרֵי כַּמָּה הָיְתָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ אַרְבַּע אַמּוֹת וּמְשֻקַּעַת בְּתוֹךְ הַמַּיִם י״א אַמָּה ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם״ לְקֵץ שֶׁהִתְחִיל הַמַּיִם לַחְסוֹר בַּעֲשָׂרָה בְּתַמּוּז. ״וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה״, (שם ח) ״וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה״, שָׁהָה שִׁבְעָה יָמִים ״וַיּוֹסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה״, שָׁהָה שִׁבְעָה יָמִים עוֹד וַיִשְׁלַח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד, אֶלָּא הָלְכָה וְיָשְׁבָה לָהּ עַל אֶחָד הֶהָרִים, (שם, ה) ״בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים״, הָא כְּשֶׁאַתָּה מַתְחִיל לִמְנוֹת מֵאֶחָד בְּאָב עַד אֶחָד בְּתִשְׁרֵי נִבְלְעוּ הַמַּיִם.
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ – לָמַדְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד שֶׁנִּכְנַס לַחֹדֶשׁ כְּכָל הַחֹדֶשׁ חֹדֶשׁ אֶחָד מִן הַשָּׁנָה כְּכָל הַשָּׁנָה יוֹם אֶחָד נִכְנָס בַּחֹדֶשׁ מוֹנִין אוֹתוֹ חֹדֶשׁ שָׁלֵם, חֹדֶשׁ אֶחָד נִכְנָס בַּשָּׁנָה מוֹנִין אוֹתוֹ שָׁנָה שְׁלֵמָה (שם) ״חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ״ נִבְלְעוּ בִּמְקוֹמָן וַעֲדַיִן הָאָרֶץ לָחָה וַעֲשׂוּיָה כְּמִקְפָּה, הִמְתִּינוּ וְלֹא זָרְעוּ עַד שֶׁיָּרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שְׁמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ לִקְלָלָה וְלֹא בִּכְלַל בְּרָכָה. (שם, יד) ״וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִבְעָה וְעֶשְרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ״ זֶה מַרְחֶשְׁוָן ״יָבְשָׁה הָאָרֶץ״ וְנַעֲשָׂה גְּרַד. הֲרֵי י״ב חֹדֶשׁ וי״א יוֹם. וְאֵלּוּ י״א יוֹם מַה טִיבָן, מְלַמֵּד שֶׁיְמוֹת הַחַמָּה יְתֵרִין עַל יְמוֹת הַלְּבָנָה י״א יוֹם.
וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ – נָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִכִּימָה וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, וְנָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מֵעָשׁ וְהֶחֱזִירָם לְכִימָה, וּנְמַלְיָא מִדִּידֵיהּ אֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ.
מִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת, בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ, בְּמִדָּה טוֹבָה מַה הוּא אוֹמֵר (תהלים ע״ח:כ״ג) ״וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח״.
פי סנה סת מאיה מן עמר נוח פי אלשהר אלת׳אני פי אליום אלסאבע עשר מנה פי ד׳לך אליום תשקקת ג׳מיע עיון אלגמר אלעט׳ים ורואזן אלסמא תפתחת.
בשנת שש מאות לחיי נח, בחודש השני, ביום השבעה עשר בו, ביום הזה נבקעו כל מעיינות התהום הגדול וארובות השמים נפתחו.
תהום רבה – ... קדש ... והכחיש אבן ג׳קטילה... כוונתי... מתחילה שהוא אינו מצוי בטענו... אלא תהום אל תהום קורא (תהלים מ״ב:ח׳). ולו... בקריאה... מים גדלוהו תהום רממתהו (יחזקאל ל״א:ד׳)... העברים כבר הטילו עליה את הנקבה. וכך גם אערץ המון רבה (איוב ל״א:ל״ד) – תיאור, גם אם נמצא המון זכר... המון רב מן הראשון (דניאל י״א:י״ג). האינך רואה, כי גדר אינה... כבר הטילו עליה את הנקבה, בדבריו וגדר אבניו נהרסה (משלי כ״ד:ל״א).
בחדש השני – ר׳ אליעזר אומר: זה מרחשוון, ור׳ יהושע אומר: זה אייר.
נבקעו – להוציא מימיהם.
תהום רבה – מדה כנגד מדה: הם חטאו ברבת רעת האדם (בראשית ו׳:ה׳), ולקו בתהום רבה.
בחדש השני IN THE SECOND MONTH – Rabbi Eliezer said, "This is the month Marcheshvan"; Rabbi Yehoshua said, "This is the month Eyar (Rosh Hashanah 11b).
נבקעו WERE BROKEN UP – so that they might give forth their waters.
תהום רבה THE GREAT DEEP – Measure for measure: they had sinned with רבה רעת האדם "great was the evil of man" (i.e. their sin is described by the word רבה "great") and they were therefore punished by תהום רבה "the great deep" (i.e. the expression "great" is used of the instrument by which they were punished for their great sin) (Sanhedrin 108a).
בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני – 1והוא מרחשון. כי בתשרי נברא העולם. 2לכך נקרא מרחשון ירח בול. כי בו ירד המבול. חסר מ׳. כנגד מ׳ יום שחסרו מן העולם.
בשבעה עשר יום – כתב לנו השנה והחודש ובכמה בחודש. 3ללמדנו כי שנה תמימה היה בתבה. והיה מחשב חדשים מחשבון שמסר לו הקב״ה לאדם הראשון. ואדם הראשון מסרו לנח.
נבקעו כל מעינות תהום רבה – התהומות העלו המים עד שהשוו לההרים והגבעות. ואחר כך וארובות השמים נפתחו. ועלו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ויכסו ההרים.
1. והוא מרחשון. עיין ר״ה י״א ע״ב. וס״ל כרבי אלעזר. ועיין גם בסדר עולם רבה פ״ד ר״א אומר זה מרחשון. חכמים כדברי ר״א למבול. וכן בגמרא שם ת״ר חכמי ישראל מונין למבול כר׳ אלעזר.
2. לכך נקרא מרחשון ירח בול כי בו ירד המבול חסר מ״ם. עיין תנחומא נח ומובא בילקוט מלכים רמז קפ״ד ד״א בירח בול ירח מבול שנחסרו מ׳ יום כנגד מ׳ יום של מבול.
3. ללמדנו כי שנה תמימה היה בתיבה. עיין עדיות פ״ב מ״י משפט דור המבול שנים עשר חודש. והחשבון עיין בסדר עולם רבה פ״ד שהיא עם י״א יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה ע״ש:
ויהי לשבעת הימיםא {וגו׳} נבקעו כל מעינת תהום רבה – מעינות סמוך, באין מעינות (משלי ח׳:כ״ד), מוכרת.1
תהום – לשון זכר ונקבה, וכןב תהום רוממתהו (יחזקאל ל״א:ד׳), [תהום אל תהום קורא (תהלים מ״ב:ח׳).]ג
ולא הזכיר הנחלים כי מהמעינות יצאו.
וכאשר נבקעו, עלו המים, ונפתחו חלונות האוצרות בשמים, וירדו המים, ונתבלבלה הארץ, ואין מבדיל בין יום ללילה. והעד, שאמר: יום ולילה לא ישבתו (בראשית ח׳:כ״ב). וכאשר נפסקו מימי השמים, אז ידע נח כי עברו ארבעים יום וארבעים לילה, כי השם גלה לו זה הסוד.
ומלת וארבתד – אחות הנה י״י עושה ארבות (מלכים ב ז׳:ב׳). והאוצר והחלון כלשון בני אדם ומשפטם.
ויש אומרים: שאל״ף ארובות שורש, כלשון כבודות.ה
ויש אומרים: שהאל״ף נוסף, וכן: אל״ף אגודות מוטה (ישעיהו נ״ח:ו׳),ו והם מפעלי הכפל.
1. כלומר: בצורת הפסק.
א. בכ״י פריס 177: ביום השביעי.
ב. מלת ״וכן״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ד. בכ״י פריס 177: ארובות.
ה. כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ס״פ I.24 , פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: אגודות.
ו. בדפוס ורשא נוסף כאן: אגורת (שמואל א ב׳:ל״ו). מלה זו חסרה בכ״י פריס 177, פריס 176, ברסלאו 53, לוצקי 827, דפוס נפולי, ועוד עדי נוסח רבים.
WERE ALL THE FOUNTAINS OF THE GREAT DEEP BROKEN UP. Mayenot (fountains of) is in the construct. In When there were no fountains (mayanot) (Prov. 8:24), mayanot is in the absolute.1
DEEP. The word tehom (deep) may be either masculine or feminine.2 Similarly tehom in The deep (tehom) made it grow (Ezek. 31:4), is in the feminine. The Bible does not mention the streams because their waters come from the fountains. When the fountains of the deep broke up, their waters gushed upward and the windows of the heavenly storehouse of water were opened and their contents poured down upon the earth. The earth was confounded; there was no way of telling day from night. Proof of the latter is God's promise to Noah after the flood that and day and night shall not cease (Gen. 8:22). When the rain ceased falling from the heavens, Noah knew that forty days and forty nights had passed, for God revealed to him this secret.3
AND THE WINDOWS OF HEAVEN. The word arubbot (windows) has the same meaning as arubbot (window) in Behold, if the Lord should make windows (arubbot) in heaven (II Kings 7:2). The term window or storehouse (Deut. 28:12) when referring to heaven is in keeping with human language and practice.4 Some say that the alef of arubbot (windows) is a root letter5 and that arubbot is similar to kevudot (riches).6 Others say that the alef of arubbot is not a root letter. It is similar to the alef in agorat (piece of) (I Sam. 2:36).7 Both arubbot and agorat come from roots whose last two letters are the same.8
1. Mayenot in our verse has a sheva beneath the yod. Mayanot in Prov. 8:24 has a kamatz beneath the yod.
2. Tehom in our verse is in the feminine (tehom rabbah). Elsewhere (Habakkuk 3:10) natan tehom kolo is in the masculine, hence Ibn Ezra's comment.
3. How long it would rain (verse 4).
4. See above. Gen. 1:26.
5. The root being alef, resh, bet.
6. Cf. Ps. 45:14. That is, it follows a paradigm where the first root letter is vocalized with a sheva, in our case a chataf pattach because of the alef, and the second with a shuruk or a kubbutz.
7. Agorat (a piece) comes from the root gimel, resh, resh. The alef is added to the root. Similarly arubbot (windows) comes from the root resh, bet, bet.
8. See note 14.
בחדש השני – הפשט שהוא אייר. ואם אמרנו שהוא מרחשון, לא יועילנו, כי לא יתכן להיות חדשי הלבנה [חמשה]א כלם שלמים, כי סבת הליכת התבה הם המים שגברו, ובעת עמדם נחה התבה על הרי אררט.
והאומרים כי בחדשי הערלים ספר, גם הם יותר מהמספר הנזכר, רק אם יחל ממרחשון.
והנכון בעיני: כי המספר כדרך שנת פרס או שנת מצרים, שיעברו חדש אחד בתוספת חמשה ימים. וזה לא יזיק אם חשב נח חשבונו באיזה חשבון שהיה, וחשבוננו על יד משה, ומפיו שמעוהו האבות והעתיקוהו. וחדשיו ללבנה, על כן שם חדש לחדוש הלבנה.
אמר מדקדק גדול: שתהום – לשון זכר לעולם, ויפרש שרש רבה – דבר גדול. והנה שכח: תהום רוממתהו (יחזקאל ל״א:ד׳).
וארבות השמים נפתחו – כמו: עשה ארבות (מלכים ב ז׳:י״ט), וחשכו הראות בארבות (קהלת י״ב:ג׳), וכיונים אל ארבותיהם (ישעיהו ס׳:ח׳). ומשקלו: אגדות (ישעיהו נ״ח:ו׳).
ויש אומרים: כי האל״ף יתרה.
א. המלה נוספה בגיליון כ״י לונדון.
בשנת – וכבר זכר למעלה ואמר ונח בן שש מאות שנה (בראשית ז׳:ו׳). אלא לא זכר החדש וכמה בחדש, ובזה הפסוק זכר בחדש השני, דבר זה מחלקת בדברי רבותינו ז״ל (ר״ה י״א): רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, בחדש השני זה מרחשון. ר׳ יהושע אומר בניסן נברא העולם, בחדש השני זה אייר. ויונתן הכריע כדברי ר׳ אליעזר שתרגם בירח האיתנים (מלכים א ח׳:ב׳) בירחא דעתיקיא קרו ליה ירחא קדמאה, וכען הוא ירחא שביעאה. נראה שהקדמונים מבריאת עולם והנה, היו קוראים תשרי חדש הראשון בשנה כי בו נברא העולם. ומשיצאו ישראל ממצרים נקרא לישראל ניסן חדש הראשון ותשרי חדש השביעי, כי כן כתוב: החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות י״ב:ב׳) – אחר שאמר: לכם, נראה כי לשאר האמות לא היה ניסן ראש החדשים.
נבקעו כל – החלו להבקע ולצאת כי תחלה ירדו גשמים לרוב בו ביום, ואחר שהחלו לרדת החלה הארץ להתלחלח ולהבקע המעינות בו ביום, ויום יום היה מוסיף הלחלוח בארץ, וצאת המים על פני הארץ, עד כי כאשר שלמו ימי הגשם נבקעו כל המעינות והמים מתגברים לצאת יום יום עד חמשים ומאת יום (בראשית ז׳:כ״ד).
תהום רבה – לשון נקבה, וכן: תהום רוממתהו (יחזקאל ל״א:ד׳). ויש לשון זכר: תהום אל תהום קורא (תהלים מ״ב:ח׳).
וארובות השמים נפתחו – ו״ו וארבות, פרושו: אחר, כלומר אחר שארבות השמים נפתחו נבקעו המעינות, כמו שכתבנו למעלה בפסוק: כי לימים. וכמו ו״ו זה הוא ו״ו הן אתה קצפת ונחטא (ישעיהו ס״ד:ד׳) – אחר שחטאנו קצפת עלינו, והוא נרדם ויעף (שופטים ד׳:כ״א), וירד מעשות החטאת {ו}העולהא (ויקרא ט׳:כ״ב), וגבר ימות ויחלש (איוב י״ד:י׳), והדומים להם כמו שכתבנו בחלק הדקדוק מספר מכלל בשמוש האותיות. ולרב הגשמים אמר ארבות כאלו נפתחו השמים ארבות ארבות, וכן אמר: הנה י״י עשה ארובות בשמים היהיה הדבר הזהב (מלכים ב ז׳:ב׳).
א. כן בפסוק. בכ״י פריס כי״ח 134 רק: ״החטאת״. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 193 רק: ״העולה״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״וכן אומר הנה... הדבר הזה״.
בשנת שש מאות שנה לחיי נח, although Noach’s age had already been reported before, here the Torah adds further precise data about the month and the day of the month when the deluge commenced. בחודש השני, there is a disagreement between the scholars of the Talmud if the “second month” refers to a count based on the lunar year or the solar year. According to the view that the world was created in the month of Tishrey, (i.e. that Adam was created on the first of that moth), the month described here is the month of Marcheshvan, whereas according to the view that the universe was created in the month of Nissan, the deluge would have started in the month of Iyar. Rabbi Yonathan (Rosh Hashanah 11) decided that the correct version is that of Rabbi Eliezer who translated the verse בירח האתנים in Kings I 8,2 as the “ancient” month. It appears that this month was called איתנים, seeing it was the month (תשרי) in which the universe had been created. It was only after the Jewish people left Egypt, that they adopted the month of Nissan as the first month of their calendar year, (partially), as we know from Exodus 12,1-2. The verses there make sense only if the other nations had not used the month of Nissan as the first month of the calendar year.
נבקעו, they began to crack open, and to emerge from below. As a result of tremendous amounts of rain having poured down from the skies, the crust of the earth was weakened, so that the waters underneath found it easy to burst forth in streams all over the place. This process, once started continued and accelerated and even when the 40 days of rain had stopped, the waters kept rising for 150 days due to the waters coming out of the bowels of the earth.
תהום רבה, the noun תהום here is used as a feminine noun, as it is also in Ezekiel 31,4. However, the same noun also occurs in the masculine mode in Psalms 42,8.
וארבות השמים נפתחו, the letter ו at the beginning of the word וארבות refers to something in addition. The Torah reports that after the “windows,” or storage chambers of the waters in the heavens had opened and poured down rain in great quantities, also the fountains in the earth below joined in flooding the surface of the globe. We already explained the procedure in our commentary on verse 4. The letter ו is used in a similar fashion in Isaiah 64,4 הן אתה קצפת ונחטא, “You are angry seeing that we have sinned.” Similar constructions are found in Judges 4,21 והוא נרדם ויעף “seeing that he was tired he fell asleep.” Or, Leviticus 9,22 וירד מעשות העולה, “seeing that he had performed the rites of the burnt-offering” he descended.” Seeing there was so much rain, the Torah, using a figure of speech, describes the source of the rain as the ארבות השמים נפתחו, “the windows of the sky having opened.” The term ארבות השמים also appears in Kings II 7,19 where the grain which had been in short supply is predicted by the skeptical captain as being inadequate to supply the necessary quantity even if all of the celestial windows were to be opened and it would rain down from there.
(יא-יב) אפירוש אחר: בשנת שש מאות שנה לחיי נח – בחדש אייר, החדש השני בשבעה עשר {יום} לחדש נבקעו כל מעיינות תהום וגומ׳, ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה – שהם י״ג מאייר וכ״ז בסיון, ובכ״ח פסקו. לפי פירוש זה קרי לניסן ראשון, אחר פשוטו של מקרא, וכן כל האחרים. וכל החדשים חדשי החמה בני שלשים יום הם.ב
א. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 מופיעים הביאורים על בראשית ז׳:י״א-י״ב,כ׳,כ״ד לאחר הביאור לבראשית ח׳:י״ג.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״הם״.
(11-12) _
נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו – היה ראוי שיאמר ביום הזה נפתחו ארבות השמים ונבקעו כל מעינות תהום, כי היה לו להקדים מים עליוני למים התחתונים. ויתכן לומר כי לפי שהענין קללה ופורענות לא רצה להקדימן. ומצינו שהקדימן הכתוב בברכה הוא שאמר (בראשית מ״ט) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. וכן הזכיר משה ע״ה (דברים ל״ג) ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. ומן הענין הזה היה שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר הש״י בפורענות, והדבר ידוע כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כה משפטה שתכנה הש״י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום. אבל בהצלה ורחמים הזכיר את הש״י, הוא שכתוב ויסגר ה׳ בעדו, וכתיב ויעבר אלהים רוח על הארץ. וכן מצינו כשהעניש לאדם וחוה אמר הכתוב סתם (בראשית ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר, ולא הזכיר את ה׳ יתברך בקללתם. אבל במדת רחמנות כאשר רחם עליהם והלבישם הזכיר בהם את השם יתברך, הוא שכתוב (שם) ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.
ואם תסתכל בכתובים תמצא שאינו מביא את הפורענות אלא בקושי ולהכרח גדול, שהרי מתחלה אמר ויהי הגשם על הארץ, ואחר כן אמר ויהי המבול, וזה להורות שירדו מתחלה בנחת שאם יחזרו בתשובה יבטל גזרתו וישנה המים לטוב, וגשמי ברכה יהיו ואם אין יהיה מבול. ומן הטעם הזה נאבדו במבול כל שאר בעלי חיים תחלה ובני אדם באחרונה, שנאמר וכל האדם, כי כשם שהיה אדם אחרון בבריאתו של עולם כך היה אחרון בחרבנו.
נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו, "all the fountains of the great 'deep' were opened and the 'windows' of the heavens were opened." Actually, we would have expected the Torah to write: "on this day the windows of the heavens were opened as well as the all fountains of the "deep." The Torah should first have mentioned the waters from the "higher" regions before mentioning the waters from below the earth. It is possible to explain the unusual order of recording the origin of these waters as a sign that the Torah wanted to stress the punitive nature of what occurred as being something that could be felt immediately. We find that whenever the waters originating in the heavens are mentioned as a source of blessing the Torah mentions those waters before referring to moisture on the ground. For instance, when Moses blessed the people in Deut. 33,13 he speaks of ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת, "with the heavenly bounty of dew from above and with the deep waters crouching below. We may deduce that this is why the Torah did not write: "G-d brought the deluge upon earth," but "the waters of the deluge were found on earth" (verse 11). The Torah did no wish to associate G-d's name with a statement which may lead the reader to conclude that G-d initiated what is perceived as evil. You will observe that even in verse 23 where the Torah writes וימח את כל היקום, "He blotted out all existence," the Torah does not identify the subject of "he," although G-d's name had not appeared for several verses previously. All of this is part of the Torah's policy not to associate G-d with initiating disaster if it is at all avoidable. As soon as the force of the deluge abated somewhat and the waters cooled off, the name of G-d, albeit His attribute of Justice, אלוהים, is mentioned in 8,2 when G-d is reported as making a beneficial wind blow over the earth. Even in Genesis 3,16 where the Torah narrates what G-d said to Chavah when He decreed her punishment, the Torah refers to G-d only in the third person, i.e. impersonally, writing אל האשה אמר וגו', "to the woman He had said, etc." The same applied in 3,17 where G-d is reported as telling Adam about his punishment. As soon as G-d provided man and his wife with clothing, however, (3,21) we find that all of a sudden the Torah refers to G-d again as ה' אלוהים.
A close look at the structure of the verses detailing the narrative of the deluge makes it plain that G-d found it very difficult to carry out His decision to wipe out mankind. At the beginning (7,12) the Torah wrote ויהי הגשם על הארץ, "the rain remained on earth," whereas later on in verse 17 the Torah referred to the fact that this was in reality not mere rain but a deluge by describing it as a מבול, "a deluge." This indicates that originally this rain descended in a regular manner to give people a chance to still repent when they observed that Noach's prediction was about to come true. Had they done תשובה even at that stage the rain would have proven to be beneficial. Only their failure to respond even to this phenomenon turned this rainfall into disaster. Moreover, G-d first killed the animals before the Torah reports that even man perished too (verse 21). Just as man had been the last of G-d's creatures during the creative process, he now was the last creature to perish as a result of the deluge.
בחדש השני – זה מרחשון וארובות השמים גימ׳ נט״ל שנ״י ככב״ים מכי״מה. ר״וח ח״יים מ״תחת ר״ת רמ״ח כל רמ״ח איברים נימוחו ואפי׳ מוח של שדרה נימוח. וא״ת מפני מה אמר הקב״ה ז׳ ז׳ איש ואשתו כנגד ז׳ קולות שיש במזמור הבו לה׳ בני וכתי׳ ה׳ למבול ישב.
בשבעה עשר יום לחודש – וזה יבלו בטוב ימיהם כמנין טוב לחודש ירד המבול. וארובות השמים. בגימטריא שלקח שני כוכבים מכימה.
בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש – נכון אצלי מאד, והוא האמת לפי דעתי, מאמר קצת מחכמינו ז״ל כי מתשרי היה החשבון בכאן עד יציאת מצרים,1 וא״כ היה המבול בירח בול. 2 והפליג נותן התורה,3 להוציא מלבן של שוטים, אשר לא ידעוא לבחור בין הנמצא על הרוב למעט, שהודיענו כי גם בזה החדש ״יבשה הארץ״ (בראשית ח׳:י״ד), וגם באחד בתשרי ״חרבו המים״ (בראשית ח׳:י״ג), וגם בתשרי נברא העולם, ונעשה האור והרקיע ונקוו המים ויבשה הארץ ונראו הצמחים, והיה זרע וקציר ושלטו המאורות עד שיום ולילה לא שבתו ונמצאו בעלי חיים בארץ. והבן זה.4
וארובות השמים – אחר שקדם לנו כי ׳שמים׳ שם משותף, מבואר שעניינו בכאן החלק מן האויר הנקרא במעשה בראשית ״המים אשר מעל לרקיע״ (בראשית א׳:ז׳), ובלשון חכמינו ״אבני שיש טהור״ (חגיגה יד, ע״ב),5 כי הגשמים השמימים לא ירד מהם מים, כל שכן שלא יעשה י״י ארובות שם, ואמרו אנשי כנסת הגדולה בתפלה ״הפותח חלוני רקיע״.6 ולכן מה נכבד לשוננו שאמרו ויכלא הגשם מן השמים (בראשית ח׳:ב׳), כלומר נמנע מלרדת בארץ ונעצר שם בבית כלא, כטעם ״ועצר את השמים״ (דברים י״א:י״ז), וכטעם ״כי עצור עצר י״י בעד כל רחם״ (בראשית כ׳:י״ח), והפך זה ״פטר רחם״ (שמות י״ג:י״ב), כטעם ״פוטר מים״ (משלי י״ז:י״ד).7 ובכלל מבואר בכאן הוראת שמים כמו שאמרנו.8 ואולם הנזכר בענין סדום (בראשית י״ט:כ״ד) שהיה תגבורת יסוד האש, הכונה שם החלק העליון מן האויר הממשש לאש המכונה בשם ׳אור׳ במעשה בראשית, או אף יסוד האש, והנה במקום אחר יהיה לחלק אחרב.9 וזכור זה מאד.
1. כדעת ר׳ אליעזר (ראש השנה יא ע״ב): ״רבי יהושע אומר אותו היום י״ז אייר היה… ר׳ אליעזר אומר אותו היום י״ז במרחשון היה״. רק החל מיציאת מצרים התחילו למנות מניסן (שמות י״ב:ב׳).
2. חודש חשוון בלשון חז״ל ואולי התכוון ריא״כ לציין קשר מילולי בין המילים ׳בול׳ ו׳מבול׳.
3. האריכה התורה בענין תארוך האירועים.
4. סיום המבול מקביל לסיפור בריאת העולם, בכך שבשני הסיפורים הולכים ונוצרים התנאים להמשך הקיום הטבעי של עולם הצומח והחי. ושני תהליכים אלו ארעו בתקופת תשרי-חשוון, בה מתחילה עונת הגשמים, השנה החקלאית והתהליך הטבעי של הצמיחה והקיום בכל שנה ושנה, ללמדנו שאף בבריאת העולם ובמבול לא מדובר בתופעות נסיות במהותם, אלא בתופעות המצויות באופן טבעי (׳על הרוב׳), כאשר יד ה׳ מתבטא בקצב ובקנה-המידה של התופעות. וראה גם להלן פרושו לבראשית ח, כב.
5. ראה שרשות כסף שרש ״שמם״, ולעיל על א׳:א׳ ד״ה השמים וכן לעיל על א, ו. שם נתבארו שתי משמעויות של ׳שמים׳: הראשון, החומר הממשי (׳גשם׳) השמימי העליון אשר בו קבועים המאורות, ואשר תנועתו הסיבובית היא שגורמת לתנועת המאורות, והשני, מרחב האויר המבדיל בין פני הארץ והימים לבין האויר הנוזלי יותר אשר מעליו. כאן מבוארת משמעות שלישית: אותו אויר נוזלי אשר לעיל א, ו-ז מכונה ׳המים אשר מעל לרקיע׳. על אויר זה כתב שם: ״החלק מן האויר ששם יתהוה המטר והשלג ששם תמיד מים בכח…״.
6. בברכה ראשונה של קריאת שמע בשבת. בסדר רב עמרם גאון ובמנהגים שלנו (אשכנז, עדות המזרח ותימן) אומרים ׳הבוקע׳ ולא ׳הפותח׳. כמו כן יש לציין שייחוס קטע פיוטי זה, הנוסף בברכה בשבת ולא בחול, ושאינו מופיע כלל בסדור רב סעדיה גאון, לאנשי כנסת הגדולה, הוא מפוקפק.
7. ראה לקמן על כ, יח.
8. לשונות כליאה ועצירה לגבי הגשם מוכיחים שהגשם קיים בכח בשמים, וירידתם תלויה רק בפתיחה וסגירה של הארובות והחלונות שבשמים. ומזה מוכח ש׳שמים׳ כאן הם האויר המימי כאמור.
9. הגפרית והאש שהמטיר ה׳ מן השמים, לא באו מ׳שמים׳ אלו של האויר המימי, אלא מהאויר שעוד למעלה ממנו, והוא קרוב ליסוד האש, והוא המכונה ׳אור׳ לעיל א׳:ג׳, כמבואר שם, או שהגיע מיסוד האש ממש (הנמצא כנראה עוד למעלה מה׳אור׳). ואיכות המטר תלויה במקום ממנו בא, לפי היסוד הקיים בכל רובד ורובד.
א. בכה״י: ידע.
ב. מופיע בשולי כה״י.
נבקעו כל מעינֹת תהום רבה – הרצון בזה שכל המעינות אשר להם תהום רבה, גברו מימיהם מאד מצד ריבוי הויית מימיהם אז בבטן הארץ.
וַאֲרֻבֹּת השמים נפתחו – הוא משל לריבוי המים אשר נתהוו אז במקום הויית המטר, עד שירדו בשפע כאילו נפתחו להם ארובות. והנה הסכימו שתי אלו הסיבות יחד — רוצה לומר התהוות ריבוי המים בעומק הארץ, והתהוות ריבוי המים בחלק האמצעי מן האויר אשר יתהוה בו המטר — עד שגברו המים בזה האופן שזכר.
(יא-טז) וזה היה בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני — והוא אייר לפי הנראה לי, כי ניסן הוא ראש לחדשים כמו שנזכר בתורה, עם שהזמן הזה היה יותר נכון להיות בו זה המופת ממרחשון, כי תקופת ניסן לחה ותקופת תשרי יבשה, וה׳ יתעלה עושה המופתים תמיד בסיבות היותר נאותות כמו שזכרנו במה שקדם, והנה ידעת שכבר נחלקו בזה הענין רבי אליעזר ור׳ יהושע (ר״ה יא, ב). וסיפר שאז נתהוו המים הויה נפלאה בבטן הארץ, ובחלק האמצעי מן האויר, עד שנתכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים. וסיפר שבעיצומו של יום — ביום אשר ציוה ה׳ נח שיכנס בתיבה ויכניס עמו הבעלי חיים שציוהו ה׳ יתעלה — השלים נח דבר ה׳, כדי שיראו זה כל האנשים אשר בדור ההוא וישובו אל ה׳ וירחמם. וזכר שכבר הֵגֵן ה׳ יתעלה עליו והשגיח בו בְּדרך שלא קרהו נזק בהיותו בתיבה, לא ממי המבול, ולא מהחיות שהכניס עמו בתיבה, ולא מהאנשים אשר היו מחוץ.
התועלת השביעי הוא בדעות, והוא שכבר למדתנו התורה בזה הסיפור, שה׳ יתעלה כשיעשה המופתים אמנם יעשם בסיבות היותר נאותות לפי המנהג הטבעי. ולזה תמצא שבהוית מי המבול, המציא ה׳ יתעלה בפליאה שתי הסיבות אשר היה יותר ראוי שיִּשְׁלַם בהם זה, והם ריבוי הוית המים בבטן הארץ, וריבוי הויתם בחלק האמצעי מן האויר. ובחסרון המים הביא גם כן בפליאה הסיבה היותר נאותה בזה, והוא שהעביר אלהים רוח על הארץ, כי הרוח מדרכו שינגב וייבש כמו שהתבאר בספר האותות. ואולם היה זה כן, לפי שהסידור הטבעי אשר לַנמצאות שׂמהו ה׳ יתעלה בַּיּוֹתר שלם שבַּפָּנים שאפשר בו, וכאשר יביא ההכרח מצד ההשגחה לשנות זה הסידור - הנה מן הראוי שיתרחק ממנו ה׳ יתעלה היותר מעט שאפשר. ולזה לא עשה ה׳ אלו המופתים כי אם בסיבות אשר יהיה בהם יותר מעט מהזרוּת אצל הטבע, ולא הביא המבול באמצעות הרוח, וחסרון המים באמצעות המטר. וכזה בעינו תמצא מבואר בהרבה מהמופתים הנזכרים בתורה ובדברי הנביאים. וזה הֵפֶךְ ממה שיחשבו הסכלים מהמון אנשי תורתנו, כי הם ישתדלו לבאר המופתים באופן שיהיה בו מן הזרוּת אצל הטבע יותר, ויחשבו שזה הגדלה לה׳ יתעלה; וזה לא די שאינו הגדלה לה׳ יתעלה אבל הוא חסרון, והם לא ישערו. וזה מבואר למעיין בזה הספר, עם מה שכבר זכרנוהו מזה הענין, עד שהאריכות בביאורו הוא מוֹתר.
רבי אליעזר אומר זה מרחשוון רבי יהושע אומר זה אייר. אין לפרש דטעמיה דרבי אליעזר הוא משום דסבירא ליה בתשרי נברא העולם ונמצא שהחדש השני הוא מרחשון שהוא שני לבריאת עולם וטעמיה דרבי יהושע הוא משום דסבירא ליה בניסן נברא העולם ונמצא שהחדש השני הוא אייר שהוא שני לבריאת עולם דאם כן היכי פריך הגמרא בפרק קמא דר״ה בשלמא לרבי יהושע היינו דכתיב שני אלא לרבי אליעזר מאי שני ואמאי קא משני שני לדין ולא שני לבריאת עולם ועוד היכי מצו לפרושי מאי שני שני לבריאת עולם וכי בריאת העולם בתשרי של שנת ת״ר לנח היה עד שיהיה אותו מרחשון שני לבריאת העולם והלא אין שום מרחשון שני לבריאת העולם אלא אותו מרחשון של שנה ראשונה שבו נברא העולם אבל מה שתירצו אליבא דרבי אליעזר מאי שני שני לדין אתא שפיר שפירושו שני לגזרת המבול כמו שפירש רש״י שני לדין שנגזרה עליהם גזרה בתשרי שלפניו ומה שלא אמרו שהוא שני לר״ה של שנות עולם שהרי לר׳ אליעזר בתשרי נברא העולם כבר תירצו התוספות נהי דלענין השנים ראוי למנות מתשרי לענין מנין החדשים אין מונין ממנו לקרות למרחשון שני דלחדשים ניסן ראשון. ויש מפרשים דטעמיה דרבי אליעזר הוא משום דסבירא ליה שבחדש תשרי נברא העולם ועל כרחו שיהיה גם כן ראש למנין שנות עולם ושנות הדורות ולפיכך הוכרח לומר שהחדש השני הוא מרחשון שאם תאמר שהוא אייר שהוא שני לחדשים יהיה החדש השביעי שנחה בו התיבה חדש תשרי ותהיה שנת אחת ושש מאות לחיי נח והוה ליה למכתב ותנח התיבה באחת ושש מאות שנה לחיי נח בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש כמו שאמר ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים ורבי יהושע שסובר שבניסן נברא העולם על כרחו לומר שהחדש השני הוא אייר שהוא שני לשנות העולם ולשנות הדורות ולמנין החדשי׳ שמכיון שבריאת העולם לדידיה היה בניסן אי אפשר שיהיה מנין שנות העולם ושנות הדורות מתשרי. ושבוש הוא בידם שהרי חכמי ישראל מונים למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע כדתניא בפ״ק דר״ה ופרש״י שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות מונין תחלת השנים מתשרי ולאו משום דס״ל בתשרי נברא העולם אלא דתשרי ר״ה לשנים ובניסן נברא העולם כדקתני ולתקופה כר׳ יהושע שכשמונין תקופת החמה והלבנה מונין מניסן לומר שבניסן נבראו ובתחלת ליל ד׳ שמשה החמה בניסן שמע מינה שאין מנין שנות הדורות נמשך אחר בריאת העולם. אבל הנכון בעיני הוא שרבי אליעזר סובר שמנין שנות הדורות הוא מתשרי ולפיכך פירש בחדש השני הוא מרחשון ומאי שני שני לדין שא״ת שהוא אייר ומאי שני שני לחדשים הוה ליה למכתב ותנח התיבה באחת ות״ר שנה בחדש השביעי שכבר נכנסה השנה האחרת כמו שכתב גבי חרבו המים ור׳ יהושע סובר שמנין שנות עולם ושנות הדורות הוא מניסן שבו נברא העולם ולפיכך פירש בחדש השני הוא אייר שהוא שני לחדשים ושני לדין:
נבקעו להוציא מימיהן. לא כסתם בקיעה בכל מקום המורה על קלקול הנבקע ושבירתו אבל הבקיעה הזאת היתה לתגבורת המעיינות שעל ידי הבקיעה הוציאו את מימיהן ולכן גבי וארובות השמים נפתחו לא פירש כלום גם יתכן שפירש זה להודיע שפי׳ ויהי הגשם על הארץ הורידו את מימיהם בבקיעת המעיינות ולא שהוא מאמר בפני עצמו:
ואמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח – כי די שיאמר בשנת שש מאות שנה לנח למה אמר לחיי נח. להורות שעד כאן היו חייו חיים אבל עתה בשנת המבול לא היו חייו חיים לפי שהיה לו צער וטורח הרבה מאבידת העולם ומצער הבהמות כמאמרם ז״ל שהכישו ארי וזהו וישאר אך נח. ולכן תמצא כי בכאן אמר בשנת שש מאות שנה והמבול היה שנים עשר חדשים כדכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה וכל שניו היו תשע מאות וחמשים שנה והוא היה בן שש מאות שנה קודם המבול ואחר המבול חיה שלש מאות וחמשים שנה ואם כן שנת המבול לא היה בכלל שניו מהטעם שאמרנו ולכן אמר בכאן לחיי נח. ואמר בעצם היום הזה בא נח ולא אמר ביום הזה כמו שאמר למעלה להורות לנו יום הכניסה שהיה ביום רביעי. ומכאן נראה שהוציאו דין התלמוד באומרם אין מפליגין בספינה פחות מג׳ ימים לפני השבת ולכן אמר בכאן בעצם היום הזה שפירושו בעיצומו של יום ואיזהו יום שהשמש הוא יותר חזק משאר הימים הוא יום רביעי שבו נתלו המאורות ואז החמה בחזקתה לפי שאז הוא כחתן יוצא מחופתו אחר שבו ביום האיר וזרח. ולכן נח נכנס ביום רביעי בענין שיהי׳ שלשה ימים לפני השבת וביום השביעי שבת וינפש לפי שכשאדם נכנס בספינה כל שלשה ימים הראשונים דעתו מטורפת ומשובשת עליו. ולכן אמר בכאן בעצם היום הזה שפירושו בעיצומו של יום רביעי:
[א] בשנת שש מאות שנה לחיי נח
[1] ראש השנה פרק ראשון דף יא ע״ב (ראש השנה יא:)
[ב] נבקעו כל מעינות תהום
[1] יומא פרק שמיני דף עו ע״א (יומא עו.)
[2] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״א (סנהדרין קח.) וב1(סנהדרין קח:)
[ג] וארובות השמים נפתחו
[1] יומא שם (יומא עו.)
1. עי׳ בהקדמה בפרק ׳סימון ייחודי׳ עמוד 13**.
ר״א אומר זה מרחשון וכו׳. פירוש טעמיה דרבי אליעזר שסובר בתשרי נברא העולם (ר״ה י ע״ב), ואחר שבתשרי נברא העולם יש לומר האי ״אחד בחודש״ (ראו להלן ח, יג) תשרי הוא, לפי שבאותו חודש שנברא העולם – עתה אחר המבול גם כן חוזר העולם להתחדש ולהתישב, כי מיום א׳ בתשרי שחרבו המים התחיל העולם להתישב. ורבי יהושע סובר שבניסן נברא העולם, לפיכך יש לומר ש״באחד בחודש״ הכתוב הוא אחד בניסן שהתחיל העולם להתישב כבראשונה. אין לומר שטעמיה דר׳ אליעזר שהוא תשרי לפי שבתשרי נברא העולם, לפיכך ״חדש השני״ הוא שני לתשרי שבו נברא העולם ובו מתחילין למנות, דזה אינו, דאף על גב דרבי אליעזר סבירא ליה שבתשרי נברא העולם – מספר החדשים הוא מניסן. כך נראה לפרש פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. וסוגיא דפרק קמא דראש השנה (י ע״ב יא ע״ב) דמייתי התם פלוגתא דר״א ור״י, ר״א אומר בתשרי נברא העולם, ור״י אומר בניסן, וקאמר (שם יא ע״ב) ׳ואזדא לטעמייהו׳ ומייתי פלוגתא דר״א ור״י ״בחדש השני״, ר״א אומר זה מרחשון ור״י אומר זה אייר, ולפי זה ניחא ׳ואזדא לטעמייהו׳, דכיון דסבירא לר״א בתשרי נברא העולם סבירא ליה שהמבול היה במרחשון, והשתא חרבו פני האדמה באחד בתשרי ולרבי יהושע חרבו באחד בניסן שבו נברא העולם, כן נראה לי:
אמנם יש עוד לפרש טעמיה דרבי אליעזר, שמספר השנים על כרחך לבריאת עולם מנינן, דדוקא חדשים מנינן מניסן, אבל לא השנים, שאי אפשר למנות השנים אלא משעה שנברא העולם, שהרי החשבון הוא לבריאה (ראה ר״ה ח.), וכיון שסובר שבתשרי נברא העולם, אילו היה מנין חדשים מניסן, אם כן נחה התיבה בחדש תשרי על הרי אררט, והיה לכתוב עוד שנה במספר השנים, כמו שכתוב כאשר יצאו מן התיבה (להלן ח, יג) ״ויהי באחת ושש מאות שנה״ לחיי נח, ולפיכך הוצרך ר״א לומר דהאי ״שני״ הוא שני לתשרי, והכתוב מונה כאן לתשרי. אף על גב שדרך הכתוב למנות החדשים מניסן, מפני שהכתוב מונה למבול לדין שנתחייבו בדין בתשרי, שהקב״ה גזר עליהם המבול, וכך מתרץ בגמרא, וכך פירש״י התם בפירוש:
וכתב הרא״ם יש מפרשים דטעמיה דר״א שאומר ״שני״ זה מרחשון, שאחר שסובר שבתשרי נברא העולם אם כן מונים השנים לתשרי, שכן מונין הדורות וחיי נח, ואם היה מספר החדשים מניסן – תהיה נחה התיבה בחדש תשרי באחת ות״ר שנה לחיי נח, היה לכתוב באחת ות״ר, כדלעיל. וכתב הרא״ם שהוא שבוש בידם, שהרי חכמי ישראל מונין לתשרי, ולא שהם אומרים שבתשרי נברא העולם שהרי לתקופה מונין מניסן, שכך סוברים שמנין תחלת השנים הוא מתשרי, שהוא ראש השנה לשנים. ולפיכך פירש הוא שטעמיה דר׳ אליעזר הוא שסובר שתשרי הוא ראש השנה לשנים, לפיכך המספר הוא לראש השנה:
ולפי זה יהיה מחלוקת ר״י ור״א לא תליא מידי במה שחולקין ר״א ור״י – לר״י בניסן נברא העולם, ולר״א בתשרי נברא העולם, כדאיתא בברייתא דר״ה (י ע״ב יא ע״א), אלא שמחלוקת שלהם בפלוגתא הזאת – אם יש למנות השנים מראש השנה אם לאו, ואם כן לפי דבריו לא הוי כלל ׳ואזדא לטעמייהו׳, ובגמרא קאמר עליו (יא ע״ב) ׳ואזדא לטעמייהו׳, ובפירוש רש״י נכתב ׳ואזדא לטעמייהו – דר׳ אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ומונין שנות הדורות מתשרי׳. ומה שהקשה מחכמי ישראל דסבירא להו שמונין למבול מתשרי אף על גב שבניסן נברא העולם, לאו קושיא הוא, שבודאי חכמי ישראל כך הכריעו – למנות מנין השנים מתשרי, לפי שהוא ראש השנה לשנים, ומכל מקום ר״א לאו טעמא דידיה הכי, אלא טעמא הוא לפי שסובר שבתשרי נברא העולם, לכך יש למנות מתשרי, דאי לאו הכי אם כן ר״י שמונה מניסן שנות הדורות – וכי לא סבירא ליה שתשרי ראש השנה הוא, אלא על כרחך אף על גב דתשרי הוא ראש השנה, היינו שראש השנה הוא בתשרי וסופו הוא בתשרי, אבל למנות בו מנין השנים ודורות אין מונין רק מניסן שבו נברא העולם, ור״א סובר שבתשרי נברא העולם ולפיכך יש למנות מתשרי, ולאו טעמיה דידיה מפני שהוא ראש השנה:
ואין להקשות דמנא ליה לתלמודא לומר ׳ואזדא לטעמייהו׳, שמא טעמיה דר״א הוא כחכמים שמונין למבול כר״א, שהוא ראש השנה לשנים, דודאי כיון דר״י טעמיה דידיה דמונה שנות הדורות מניסן לפי שבניסן נברא העולם, ומצאנו דר״א סבירא ליה שבתשרי נברא העולם, אם כן בודאי טעמיה דידיה גם כן שמונה מתשרי שנות הדורות לפי שסובר שהעולם נברא בתשרי, דלית לן לאוקמי טעמייהו בסברת הפוכות – שנאמר דטעמא דר״י דמונין מניסן – אף על גב דתשרי ר״ה לשנים – מונין מניסן שבו נברא העולם, וטעמיה דר׳ אליעזר אינו כן, דאף על גב שהעולם נברא בתשרי עדיף ליה טעמא דבתשרי ראש השנה לשנים, וסברא כזאת לא מצאנו, שהרי לדעת ר״י לא עדיף טעמא שבו ראש השנה, דאף על גב שתשרי הוא ראש השנה לא מנינן רק מניסן לפי שבו נברא העולם, ולר״א הוי איפכא דטעמא ׳שבו נברא העולם׳ גרע טפי, שהרי סובר כי לכך מנינן מתשרי לפי שהוא ראש השנה ולא משום שבו נברא העולם, אף על גב דסבירא ליה שבו נברא העולם, ודבר פשוט הוא:
אמנם יש עוד לפרש טעמיה דרבי אליעזר, שמספר השנים על כרחך לבריאת עולם מנינן, דדוקא חדשים מנינן מניסן, אבל לא השנים, שאי אפשר למנות השנים אלא משעה שנברא העולם, שהרי החשבון הוא לבריאה (ראה ר״ה ח.), וכיון שסובר שבתשרי נברא העולם, אילו היה מנין חדשים מניסן, אם כן נחה התיבה בחדש תשרי על הרי אררט, והיה לכתוב עוד שנה במספר השנים, כמו שכתוב כאשר יצאו מן התיבה (להלן ח, יג) ״ויהי באחת ושש מאות שנה״ לחיי נח, ולפיכך הוצרך ר״א לומר דהאי ״שני״ הוא שני לתשרי, והכתוב מונה כאן לתשרי. אף על גב שדרך הכתוב למנות החדשים מניסן, מפני שהכתוב מונה למבול לדין שנתחייבו בדין בתשרי, שהקב״ה גזר עליהם המבול, וכך מתרץ בגמרא, וכך פירש״י התם בפירוש:
וכתב הרא״ם יש מפרשים דטעמיה דר״א שאומר ״שני״ זה מרחשון, שאחר שסובר שבתשרי נברא העולם אם כן מונים השנים לתשרי, שכן מונין הדורות וחיי נח, ואם היה מספר החדשים מניסן – תהיה נחה התיבה בחדש תשרי באחת ות״ר שנה לחיי נח, היה לכתוב באחת ות״ר, כדלעיל. וכתב הרא״ם שהוא שבוש בידם, שהרי חכמי ישראל מונין לתשרי, ולא שהם אומרים שבתשרי נברא העולם שהרי לתקופה מונין מניסן, שכך סוברים שמנין תחלת השנים הוא מתשרי, שהוא ראש השנה לשנים. ולפיכך פירש הוא שטעמיה דר׳ אליעזר הוא שסובר שתשרי הוא ראש השנה לשנים, לפיכך המספר הוא לראש השנה:
ולפי זה יהיה מחלוקת ר״י ור״א לא תליא מידי במה שחולקין ר״א ור״י – לר״י בניסן נברא העולם, ולר״א בתשרי נברא העולם, כדאיתא בברייתא דר״ה (י ע״ב יא ע״א), אלא שמחלוקת שלהם בפלוגתא הזאת – אם יש למנות השנים מראש השנה אם לאו, ואם כן לפי דבריו לא הוי כלל ׳ואזדא לטעמייהו׳, ובגמרא קאמר עליו (יא ע״ב) ׳ואזדא לטעמייהו׳, ובפירוש רש״י נכתב ׳ואזדא לטעמייהו – דר׳ אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ומונין שנות הדורות מתשרי׳. ומה שהקשה מחכמי ישראל דסבירא להו שמונין למבול מתשרי אף על גב שבניסן נברא העולם, לאו קושיא הוא, שבודאי חכמי ישראל כך הכריעו – למנות מנין השנים מתשרי, לפי שהוא ראש השנה לשנים, ומכל מקום ר״א לאו טעמא דידיה הכי, אלא טעמא הוא לפי שסובר שבתשרי נברא העולם, לכך יש למנות מתשרי, דאי לאו הכי אם כן ר״י שמונה מניסן שנות הדורות – וכי לא סבירא ליה שתשרי ראש השנה הוא, אלא על כרחך אף על גב דתשרי הוא ראש השנה, היינו שראש השנה הוא בתשרי וסופו הוא בתשרי, אבל למנות בו מנין השנים ודורות אין מונין רק מניסן שבו נברא העולם, ור״א סובר שבתשרי נברא העולם ולפיכך יש למנות מתשרי, ולאו טעמיה דידיה מפני שהוא ראש השנה:
ואין להקשות דמנא ליה לתלמודא לומר ׳ואזדא לטעמייהו׳, שמא טעמיה דר״א הוא כחכמים שמונין למבול כר״א, שהוא ראש השנה לשנים, דודאי כיון דר״י טעמיה דידיה דמונה שנות הדורות מניסן לפי שבניסן נברא העולם, ומצאנו דר״א סבירא ליה שבתשרי נברא העולם, אם כן בודאי טעמיה דידיה גם כן שמונה מתשרי שנות הדורות לפי שסובר שהעולם נברא בתשרי, דלית לן לאוקמי טעמייהו בסברת הפוכות – שנאמר דטעמא דר״י דמונין מניסן – אף על גב דתשרי ר״ה לשנים – מונין מניסן שבו נברא העולם, וטעמיה דר׳ אליעזר אינו כן, דאף על גב שהעולם נברא בתשרי עדיף ליה טעמא דבתשרי ראש השנה לשנים, וסברא כזאת לא מצאנו, שהרי לדעת ר״י לא עדיף טעמא שבו ראש השנה, דאף על גב שתשרי הוא ראש השנה לא מנינן רק מניסן לפי שבו נברא העולם, ולר״א הוי איפכא דטעמא ׳שבו נברא העולם׳ גרע טפי, שהרי סובר כי לכך מנינן מתשרי לפי שהוא ראש השנה ולא משום שבו נברא העולם, אף על גב דסבירא ליה שבו נברא העולם, ודבר פשוט הוא:
נבקעו להוציא מימיהן. לא כסתם בקיעה כמו ״ויבקעו המים״ (שמות יד, כא), דהתם נבקעו להיות המים לחרבה (שם), וכאן להוציא מימיהן:
הם חטאו וכו׳. דאם לא כן לא לכתוב ״תהום רבה״, דכל תהום – רבה הוא, אלא לומר שמדה כנגד מדה מדד להם הקב״ה:
בשנת שֵש־מֵאוֹת שנה: בלא מאריך ובמקף. [שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת].
בחדש הַשֵנִ֔י: זקף קטן בנו״ן. [הַשֵּׁנִ֔י].
כל מַעְיְנוֹת: יש מחלוקת גדול על מלה זו אם חס׳ או מל׳. בהעתק מספר הללי כתו׳ מעינות, ירושלמי מעינת חס׳ וא״ו. וכ״כ בעל 1מנחת כהן מעינות קדמא׳ הוא פלוגתא. וממה שכתב בעל א״ת נראה שיש חילוק בין המסרות והספרי׳ והמחברים, והכריע שהוא מלא, כדעת 2הרמ״ה ז״ל, 3אלו דבריו, 4כל מַעְיְנוֹת תהום רבה מל׳ וי״ו כתיב, 5וחבריה דויסכרו חס׳ וי״ו, וסימ׳ מלא דמלא וחסר דחסר, עכ״ל, פי׳ הראשון שהיו המעינות מלאי׳ הוא מלא, והשני שכבר חסרו המעינות במה שהורק מימיהן הוא חס׳. [מעינות].
1. מנחת כהן: הקדמה, אות מ.
2. הרמ״ה: עי״ן.
3. אלו דבריו: של הרמ״ה.
4. כל מַעְיְנוֹת תהום רבה: פסוקנו.
5. וחבריה דויסכרו: בר׳ ח ב.
להוציא מימיהן. לא כסתם בקיעה שמורה על קלקול הנבקע ושבירתו אבל הבקיעה הזאת היתה לתגבורת המעיינות. [קיצור מזרחי]:
To release their waters. [Rashi is explaining that] this was not an ordinary bursting, which conveys that the object is now broken. This bursting conveys that the wellsprings grew stronger.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(יא) בחדש השני בשבעה לחדש ביום הזה – למאן דאמר חדש אייר. רצונו ביום הזה שהוא עת הקיץ וכפי הטבע הגשמים מתמעטים:
בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני – הוא מרחשון שהוא שני לתשרי שהוא ראש השנה, גם ראש לחדשים עד יציאת מצרים. וכשיצאו אבותינו ממצרים בחדש אביב שהוא ניסן ושביעי לתשרי, נתחדשה מצות ״החדש הזה לכם ראש חדשים״,1 שיהיו מונין לחדשים מניסן והוא ראשון, ותשרי שביעי לו; ומאז מנו המועדים מניסן. וכבר פירשנו בפירוש מבול, שעל כן נקרא מרחשון חדש ״בול״, שבו ירד מבול, כאמרו ״ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני״.2 אבל בתלמוד3 נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע. ר׳ אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ושני הוא מרחשון. ור׳ יהושע אומר בניסן נברא העולם ושני הוא אייר. ויפרש ר׳ יהושע בירח בול כדעת יונתן בן עוזיאל ״בירח מיסף אבביא״, כלומר שמאכל הבהמה כלה מן השדה. כי בתשרי כבר כלה מעשה האדם מן השדה. ובפירוש הפרשה נסמוך על דעת ר׳ אליעזר. וכן רמב״ן ז״ל בפירושו4 כתב ״ודע כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם, כאשר תקנו [בתפילת ראש השנה] ׳זה היום תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון׳. וכן הוא סדר הזמנים ׳זרע וקציר וקור וחום׳,5 יהיה ראש השנים מתשרי. וכן החדשים ממנו הם נמנים עד שהגענו ליציאת מצרים, ואז צוה הקב״ה למנות בחדשים מניסן שנאמר ׳החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה׳. ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי. ועדיין נשאר בשנים החשבון ממנו דכתיב ׳וחג האסיף תקופת השנה׳.6 וכך תרגם יונתן בן עוזיאל ׳בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי׳,7 אמר ׳בירחא דעתיקיא, דקָרָן ליה ירחא קדמאה, וכען הוא ירחא שביעאה׳. ובמכילתא8 ׳החדש הזה לכם׳, [לכם] ולא מנה בו אדם הראשון״ [עכ״ל רמב״ן]. ודבריו נכונים.
אבל תמיה אני על השלם יונתן בפירושו על האיתנים ״עתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה והוא החדש השביעי לנו״, מה יאמר בכתוב ״ויהי בשמנים שנה וגו׳ בחדש זיו הוא החדש השני״, וכן ״בירח בול הוא החדש השמיני״? ומפרשי המקרא ז״ל תרגמו לפי שהתבואות והפירות חיי האדם, ובחדש זה אוספין אותן יקרא ירח האיתנים לשון חוזק. ויש מפרשים שנקרא כן בעבור חוזק המצות שנצטוינו לעשות בחדש זה, וכל זה רחוק. ולדעתי מזה ראיה לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם, כי ״איתן״ שם על מוסדות הטבע שיסד השם בבריאה הראשונה בכל דבר ודבר, כמו ״וישב הים לפנות בקר לאיתנו״,9 לכחו ולטבעו הראשון. ״איתן מושבך״,10 שישב בין הרים וסלעים החזקים בטבעיהן, ואינו צריך לרוב חיל לשמור ארצו. וסוף המקרא יוכיח, ״ושים בסלע קנך״. וכן ״שמעו הרים את ריב י״י, והאיתנים מוסדי ארץ״,11 הנה האיתנים הם היסודות, ולפי שבחדש נבראו היסודות כלם, נקרא ״ירח האיתנים״, ירח שבו נבראו יסודות ארץ ושמים, והוא ענין נאות מאד.
ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה – כבר פירשנו מלת ״תהום״ שהוא על פנימית הארץ תחת השטח העליון, ועל הארץ שמתחת למים ששתיהן ״תהום״; תהו לא לזרע ולא למושב. והמים שביַמִּים ושמתחת לארץ בתהומות הם נובעים עד בקעם בשטח העליון ויוצאים. ומספר המעינות ובאיזו מקומות תצאנה הם בהשגחת ה׳ הנוהג את עולמו כמו ״ישם מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים״.12 וכמו ״אתה בקעת מעין ונחל, אתה הובשת נהרות איתן״,13 ואיתן היא הטבע. כי ה׳ יוביש הנהרות שנבראו מקדם, ויחדש מעין במקום שלא היה מקדם. וכתוב ״בצורות יאורים בקע״,14 כי המים בצאתם יבקעו הצורים. ואין ספק כי הושם בטבע המעברות שבבטן הארץ לדחות המים ולהגביהן עד שתצאנה גם ממקומות הגבוהים, והכל במשקל ובמספר. וכמו שכתוב ״בדעתו תהומות נבקעו, ושחקים ירעפו טל״.15 ובעת המבול נבקעו על דרך פלא כל מעינות תהום רבה, ושטפו המים פתאום מן התהומות. כי נדחו בכח ה׳ מן התחתיות ועלו למעלה בחוזק רב ובקעו בקיעות רבות בארץ להחריב תבל. ולפי שכל מה שבתחתית השטח נקרא ״תהום״, ויש תהומות רבות, וכאמרו ״תהום אל תהום קורא, לקול צנוריך״,16 הודיע שמדבר על התהום בכללו תחת כל שטח הארץ, וזהו שקרא ״תהום רבה״.17 וכן ״יְבַקַּע צורים במדבר, וישק כתהום רבה״,18 להפלגת רבוי המים כמו שסמך ״ויוציא נוזלים מסלע, ויורד כנהרות מים״. ואמר ״הן הכה צור ויזובו מים, ונחלים ישטופו״,19 ואם כן ביום הזה נתחדשו פתע פתאום נחלים שוטפים עיר ומלואה בכל מחוז ומחוז.
וארבות השמים נפתחו – אין ״ארובה״ כמו חלון העשוי לאורה, אלא חלל אוצר, או עַלִיָּה העשוי לשלשל דרך תוכה החפצים ולהעלותן דרך תוכה. וכל זמן שאינו צריך להכניס ולהוציא, הארובה סגורה. ולפי שלא המטיר ה׳ על הארץ עד המבול, המשיל הרקיע והמים אשר מעליו לאוצר שארובותיו סתומות. ועתה בעת הזה נפתחו הארובות, להוציא מהן המים להמטיר על הארץ. ולהורות על הפלת רבת-המים זכר ״ארובה״, כמו ״והנה ה׳ עושה ארובות בשמים״,20 כלומר להוריד בהפלגה ביום אחד עד שיהיה כדבר שדברת, סאתים שעורים בשקל. וכן ״אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די״.21 אמר ״ארובות השמים״ על הפלגת הברכה. וכמו שבקיעת מעיָנות תהום רבה היתה פלא לא כשאר בקיעות המעינות, כן ארובות השמים [ש]נפתחו, היה פלא לא כשאר הגשמים.
1. שמות יב, ב.
2. מל״א ו, לח.
3. ראש השנה י, ב.
4. על בראשית ח, ה.
5. בראשית ח, כב.
6. שמות לד, כב.
7. מל״א ח, ב.
8. פרשת בא, פסחא, א.
9. שמות יד, כז.
10. במדבר כד, כא.
11. מיכה ו, ב.
12. תהלים קז, לה.
13. שם עד, טו.
14. איוב כח, י.
15. משלי ג, כ.
16. תהלים מב, ח.
17. בראשית ז, יא.
18. תהלים עח, טו.
19. שם עח, כ.
20. מל״ב ז, יט.
21. מלאכי ג, י.
וארבות – פתח בשמי קורה. וכן דלת בשמי קורה (פאללטהיר), כמו וכעשן מארובה (הושע י״ג:ג׳). והמתרגמו מסגרות, (שלייזען1) לא תרגם העברי.
1. בחומש נתיבות השלום: ״אונד דיא שלייסען דעס היממעלס ווארדען אויף געטאהן״, ועיין שם בבאור.
בחדש השני – לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם החדש השני הוא חשון, וכן עיקר כי קודם מתן תורה היו מונים החדשים מתשרי שבעבור כן נקרא ירח האיתנים, לפי שבו נבראו יסודות השמים והארץ, כי מלת איתן על הכחות הנטועים בשמים ובארץ מעת הוייתן, כמו והאיתנים מוסדי ארץ (מיכה ו׳ ב׳). וספר הכתוב שבי״ז לחשון התחיל המבול, וכפל ואמר ביום הזה, כי בו נשלמו הק״כ שנה שהאריך להם הקב״ה אולי ישובו:
נבקעו כל מעינות תהום רבה – אותן המים שמתחת לארץ המוסגרים שם מזמן הבריאה, כמו שכתבנו (לעיל א׳ ט׳), בקעו עתה ועלו ממעל לארץ בשטף גדול, גם לא יצאו ממקום אחד לבד אלא מכל צדי הכדור, ולכן אמר כל מעינות:
וארבת השמים – מלבד המים שעלו מתחת גם ירדו מן השמים גשמים רבים, ולשון ארובה הוא חלון שבגג הבית או האהל, ולפי שהשמים ידמו לעין הרואה כאהל נטוי על הארץ, והגשמים יורדים מתוכם על הארץ, כשיריקו שפע רב בדרך פלא הן לטובה הן לרעה יפול להם על דרך מליצה לשון ארובה, כאילו נפתח החלל שבגג האהל להעריף משם המטר, וכן הנה ה׳ עושה ארובות בשמים (מ״ב ז׳ ב׳) על ההפלגה והרבוי, ומלשון זה למדנו שלא היה הגשם בדרך טבע כי אם זרם מים בזעם גדול לשחת כל בשר באף ובחימה:
וארבות השמים – ארובה הוא חלול העשוי בגג הבית להוריד ולהעלות חפצים (רש״י מנחות ל״ד), והשתמש בו הכתוב למשל על השפע הרב היורד מלמעלה כמו אם לא אפתח לכם ארובות השמים, והרקותי לכם ברכה (מלאכי ג׳), וכאן הוא משל לרבוי המים אשר נתהוו אז במקום הויית המטר עד שירדו בשפע כאילו נפתחו להם ארבות; והנה הסכימו שתי אלה הסבות יחד ר״ל התהוות רבוי המים בעומק הארץ והתהוות רבוי המים בחלק האמצעי מן האויר אשר יתהוה בו המטר עד שגברו המים בזה האופן שזכר (רוו״ה), והמתרגם ארבות לשון מסגרות (שלייזען) אינו ע״פ לשון העברי.
בחדש השני – מסתמא הוא אייר, כי תחלת חודשי התורה מניסן.
נבקעו כל מעינות וגו׳ – שהיו המים באים מלמעלה ומלמטה.
וארובות – דרך משל.
in the second month – This is apparently Iyyar, for the months of the Torah begin with Nisan.
all the fountains etc. – In other words, the waters came from above and below.
and the cataracts (va-arubbot) (lit. "and the windows") – The word is used metaphorically.
נבקעו – ״בקע״ קרוב ל״פקע״ ול״פקח״, ופירושו לקרוע בשסע לכל אורכו.
מעינות – ל״עין״ יש שתי משמעויות: א. העין הרואה – אבר הראות, ב. מעיין או מקור מים. לעיל (ג, ה) הערנו, שעין האדם היא כמו מקור שדרכו זורם העולם הנראה לתוך השכל. בדומה לכך, גם ל״באר״ שתי משמעויות: א. באר מים, ב. ביאור העניין. יש גם שתי משמעויות ל״חפר״: לחפור בור, ולחקור עניין. ״עין״ נגזר משורש ״עון״ (כמו ״זין״ משורש ״זון״), המצוי עוד רק ב״עונה״ – זמן. ״עון״ מציין תהומות טמונות שעכשיו מתגלות לאור [עיין פירוש ויקרא יט, כו]. ואכן, זוהי כל עצמותו של הזמן: הוא נובע ממטמוני העבר, זורם בהווה הנגלה, ונעלם במסתרי העתיד: ״מן העולם ועד העולם״ [עיין פירוש תהלים קו, מח].
תהום משורש ״המם״ מציין שטף מים אדירים. נפרץ פֶּתח רחב למים אלה, שעמדו מוכנים זה מכבר.
וארבת – לתיבות ״ארב״, ״ערב״, ו״חרב״ יש משמעות קרובה. ״ארב״: שאיפה לפרוץ, לפלוש ולהכנס אל תוך גבול הזולת – אך השאיפה עדיין עצורה מלצאת לפועל. ״ערב״: כניסת יסוד זר שכבר יצאה אל הפועל. ״חרב״: כניעה גמורה בפני היסוד הזר הגובר. ״אֲרֻבָּה״ היא מכשיר שעל ידו נשמר דבר במצב הכן כדי לפרוץ קדימה בפתאומיות.
בשנת – ונגד מה שחוקרים רבים ייחסו את המבול למערכת הכוכבים שעמדו אז במערכה רעה מחייב שטף מים, אמר שזה היה בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי״ז בחדש וכל חושב באצטגנינות יבין שזמן ההוא לא חייב את המבול, לא מצד זמן הכולל שהוא השנה ולא מצד החודש ולא מצד היום, וכן אל תחשוב שהיה המבול ע״י טבע האויר אז שהרה וילד אדים רבים המולידים גשם, או ע״י הארץ שע״י רעש הארץ נבקעו מעינות תהום רבה, שהגם שיקרה לפעמים שישפכו עננים שטף מים רבים בחלק א׳ מן הארץ או שע״י רעש או שקיעת מקומו יעלו תהומות מעומק הארץ, לא יקרו שני מקריים אלה הרחוקים זה מזה וסבת כ״א נבדל מחברו, בפעם אחת וברגע אחד, כי ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ונפתחו ארובות השמים, ואדרבה סבות שני אלה יתנגדו זל״ז, שרבוי התהומות יהיו אחר ירידת המטר ימים רבים או בעת שהאויר נקי מאדים, אבל פה שהאויר היה מלא מים נחסרו המים מהימים והנחלים והתהומות, ואיך נפתחו אז מעינות תהום רבה, וכבר בארו חז״ל שאז החזיר ה׳ את העולם לתחלת הבריאה שכל העולם הי׳ מים במים, שכבר בארתי (בפסוק יהי רקיע ובפסוק יקוו המים) שבתחלה היה יסוד המים מקיף כל כדור הארץ, וע״י מאמר יהי רקיע עלו המים האדיים אל מקום העננים, שהפסיקו בין המים שלמעלה מהעננים שנשארו מים בכח ובין למטה שהם מים בפועל, עד שכלל המימות שבעולם הם חצים ברקיע וחצים באוקיינוס, ובעת המבול בדבר ה׳ ירדו כולם למטה, שעז״א ארובות השמים נפתחו שהם אוצרות השמים, ששם נאצרים המימות הרבים ותלוים במאמרו של מלך, גם נבקעו תהומות ע״י רעשים שנתהוו בבטן הארץ ששם תמיד אש בוער כנודע מההרים המריקים אש והרתיחו את המים שבתהום, וכשנתרחבו המים ע״י האש בקעו את הארץ ועלו למעלה, וע״כ אמרו חז״ל שהיו המים רותחים שהם מי התהומות, כמו המעינות החמים הבוקעים מבטן האדמה גם היום.
נבקעו כל מעינות וגו׳: דבגשם ארבעים יום לא נעשה שינוי באדמה עד אשר נבקעו, ובזה נעשה שמות בארץ כאשר יבואר (בפסוק הבא).
בשנת – שם חודש נגזר מהתחדש הלבנה, ושם שנה מהשתנות ארבעה מועדיה: אביב קיץ חורף וסתו.
ביום הזה נבקעו וגו׳ – בודאי בעמק עשה נח את התיבה, ובגבורת המים התנשאה והלכה לה ושטה, ונח בהיותו בתוכה שם לב והבין כל מה שיסופר כאן מרדת הגשם מ׳ יום, והכלא הגשם מן השמים, וחסור המים מקצה ק״נ יום כי אז נחה התיבה ולא נדה כבראשונה; ואם כן באחד לחדש העשירי חדלה המית גלי המים סביבותיה, ונח חשב שהתיבה נחה בעמק כבראשונה, והמתין מ׳ יום למען יחרבו פני האדמה, ואח״כ פתח החלון לראות אם יוכל לצאת, ובראותו כי עוד המים על פני כל הארץ ורק ראשי ההרים נראו, שלח את העורב למינו, הם האוכלים פגרי האדם והבהמה כי ראה כי ימים רבים עוד לו בתיבה, ואולי יחסר לחמו ולחם החיות והבהמות אשר אתו; והעורבים מצאו מחיתם בחוץ, ויצאו יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ; ואח״כ שלח את היונה (אולי כל היונים שלח וכולם או רובם הביאו עלה זית בפיהם, שאל״כ דבר זר הוא שיונה אחת תשאר לבדה ביער ותרחק מבן זוגה) לראות הקלו המים בארצות אשר סביבותיו; כל זה נראה לי מהמשך הכתובים ומקישורם יחד, ויחסרו המים – והמים היו הלוך וחסור – נראו ראשי ההרים וגו׳;
ומ׳ יום של ירידת הגשם נכללים בק״נ יום הנזכרים בבראשית ח׳:ג׳, לפי שמיום הכנס נח אל התיבה בי״ז לחדש השני עד י״ז לחדש השביעי שבו נחה התיבה הם ק״נ יום או חמשה חדשים מלאים, ובימי נח לא היו בקיאים בחשבון ולא היו מעברים שנים וקובעים חדשים בדיוק, ומחשבון שנת תר״א לחיי נח שבה ירד המבול נראה ברור ששנות בראשית היו ארוכות כשנותינו, והמבול התחיל בי״ז לחדש השני בשנת ת״ר לחיי נח, והארץ יבשה בכ״ז לחדש השני בשנת תר״א לחייו, ואם נחשוב שנה כסדרה חודש מלא וחודש חסר ימי המבול הם שס״ה כמנין ימות החמה.
ביום הזה נבקעו וגו׳ – מהח״ר יצחק חי קאסטיליוני חוה דעתו שמהאדים שמבריאת העולם נאספו ברקיע (עיין מה שכתבתי בראשית ב׳:ה׳) נהיה המבול על ידי סבה מן הסבות שהשיבתם למים וגרמה שטף ימי המבול מטר סוחף מ׳ יום ומ׳ לילה; וקבלתי דבריו, והוספתי עליהם שסבה זו היתה נטות קוטב הארץ מקו הנצב לקו הנוטה (וכבר קדמוני בזה אחרים כמו ר׳ עובדיה ספורנו שסברו שזו היתה סבת המבול), ובכן נהיו ארבע עתים בשנה בעוד שעד הנה היה תמיד אביב, ובחלק הארץ שעל ידי נטיתה נפלו קרני השמש נוטים באלכסון ואבדו מכחם נהיתה הקרה שהשיבה האדים למים וגרמה המבול; וכפי הנראה הסערה באה מרוח דרומית, לפי שרוב ההרים זקופים הם מצד דרום ויורדים במורד נוח וקל מצד צפון, אם כן להלאה מקו השוה Aequator מצד דרום היו קרני השמש בצד יותר נוטה, ושם גברה הקרה ונהיתה הסערה שגרשה האדמה ממקומה וסחפה אותה לצד צפון, ומפני זה חצי הארץ הדרומי נשאר רובו מכוסה במי הים, ואם כן יתכן שחודש שני האמור כאן הוא חודש אייר (כדעת ר׳ יהושע, תלמוד בבלי ר״ה י״א), שאז גוברת הקרה להלאה מקו השוה לצד דרום, מלבד שמאחר שבצאת ישראל ממצרים בא הצווי החדש הזה לכם ראש חדשים (פרשת בא), יתכן שגם כאן כתב משה לפי חשבון זה שלא לבלבל קוראי ספרו, ואין לנו שום ראיה שכתב אפילו מקצת ספרו במצרים, רק כולו במדבר, ואז היה להם ניסן ראש חדשים.
וארבת השמים נפתחו – אולי בשטח האדים על ידי הקרה הגוברת נהיו לפעמים קרעים כמו שמתהוים (לדעת קצת) באויר המאיר המסבב כדור השמש ומולידים בה כְתָמֶיהָ, ונח שלא ידע סבת הקרעים האלה חשבם לארובות שעשה לו ה׳ בשמים להריק מהם מטר (השב אל דעתך תשובת השליש לאלישע, מלכים ב ז׳:ב׳, הנה ה׳ עושה ארבות בשמים להריק מהן דגן או קמח) וגם זו דעת מהח״ר יח״ק הנ״ל.
בשנת שש מאות וגו׳. ר״א אמר אותו היום ט׳ מרחשון היה יום שמזל כימה עולה מן הים וכו׳ וראיתי שזו דעת הקדמונים שהכוכבים ומהלכיהם יש להם מבוא בשנויי האויר, וראה לשון ארוך ויקר על הדבר הזה בפליניו Hist. nat. lib. 2. Cap. 39 . והמפרש לויד גיליו Servio כתב ששבתי בעוברו מוליד הגשמים Comment. in Georg. lib. l. v. 336 . ולא בלבד על ככבי לכת היו אומרים כזאת אבל גם על הכוכבים העומדים, והמזלות — ופליניו זכר הכוכבים המסבבים הגשמום וקראם Sadi עיין גם כן Dupuis. Origine des Cultes 449.50
בשנת שש מאות שנה לחיי נח. ר׳ אליה אמר אותו היום י״ז במרחשון היה יום שמזל כימה עולה מן הים ומעינות מתמעטים ומתוך ששנו מעשיהם שנה הקב״ה וכו׳ ונטל ב׳ ככבים מכימה, עתה שמע דעת פליניו הטבעי המורה על מצב החכמה שבזמנו מסכמת בכל דרכיה לדברי רבותינו הנזכרים, כשנשתדלו כמנהגם ליישב ולהבין דברי התורה על פי החכמות שבזמנם ll carattere dei pianeti regolava tutto il sistema meteorologico, ch' era subordinato all' influenza delle stelle cosi erranti, come fisse. Chi puo dubitare che la temperatura della state e del verno, che i cambiamenti periodici che durante ogni rivoluzione si riprodueono. non sieno altrettanti effetti dipendenti dal movimento degli astri? Gli uni sono proprj ad operare la liquefazione c la dissoluzione dei fiuidi. gli altri la concrezione o la congelazione, altri producono il vento, danno all' aria un dolce calore, sollevano le ardenti csalazio. ni, spargono la rugiada, o finalmente producono un freddo cocecte. lst. Nat. lib. 2. cap. 39. Non solo i pianeti hanno queste differenti proprieta. ma anche un gran numero di stelle o di costellazioni chc compongono il sistema delle fisse, come la costellazione piovosa delle Jadi. Dupuis. Orig. des cultes. p. 449-50 .]
בשנת וגו׳ – כלומר, בשנה שבה מלאו לו לנח שש מאות שנה.
בחדש השני – מחלוקת בדבר זהותו של חודש זה.1 לדעת רבי יהושע הרי זה חודש אייר, ואילו לדעת רבי אליעזר, שנתקבלה על ידי חכמי ישראל,2 הרי זה חודש מרחשון, שכן לפני מתן תורה מונין תחילת השנים מתשרי.3 מרחשון הוא החודש, שבו מתחילה כרגיל עונת הגשמים במזרח התיכון (הוא חודש בול), ולעונה זו כיוון הקב״ה את המבול.4
ביום הזה – כמו שמות י״ט:א׳.
מעינות – נסמך (ברבים) של מעין.
תהום וגו׳ – ציון מקורות המים התת־קרקעיים הגדולים המספקים מים לימים ולנהרות. הרוו״ה מפרש — כל המעינות העמוקים.
וארבת השמים – ארבת מלשון ארב, לסגור על ידי סורגים; ארובה — החלון הסגור באמצעות סורגים, כאן — במשמעות של סכר. המים העליונים והמים התחתונים פעלו יחד כדי לכסות את הארץ.
1. ראש השנה י״א: (המ׳).
2. ראה ברייתא שם י״ב. (המ׳).
3. שם רש״י ד״ה כר׳ אליעזר (המ׳).
4. ענין זה נדון ביתר אריכות בפירוש המחבר לספר ויקרא כ״ג:כ״ג (המ׳).
1. כי לא יתכן לפרש חודש השני לחשבון השנה, יען דלחדשים מניסן מנינן כנודע, והוי חודש חשון החודש השמיני, ולכן פירש שני לדין, ופירש״י שנגזרה עליהם גזירה בתשרי שלפניו, עכ״ל, ולולא פירושו אפשר לפרש שני לחודש הדין – היינו תשרי.
2. וע״ע בסוגיא מענין זה ובתוס׳ סוטה י״א א׳ ולפנינו בפ׳ יתרו בפסוק ועושה חסד לאלפים.
הכל
(יב) וַיְהִ֥יא הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃
The rain was upon the earth for forty days and forty nights.
א. וַיְהִ֥י =ק3,ו,ל-מ (לפי עדותו של ברויאר שמחק את הגעיה על פיו) ושיטת-א (אין געיה ב״ויהי״ ודומותיה המוטעמת במשרת) וכמו כן בתיגאן ובכתבי־יד ספרדים
• ל=וַֽיְהִ֥י (בגעיה ימנית)
• ל=וַֽיְהִ֥י (בגעיה ימנית)
[נח] 1ויהי הגשם וגו׳. עד מתי ארבעים יום וארבעים לילה, עד כ״ז בכסלו. (סדר עולם פ״ד).
[נט] 2אמר להם הקב״ה בטובה שהיטבתי לכם אתם מתגאים, בה אני אפרע מכם ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. (ספרי דברים מ״ג).
[ס] 3מתחילת בריית העולם לא היה קילוסו של הקב״ה עולה אלא מן המים כו׳ אמר הקב״ה מה אם אלו שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דיבור והרי הן מקלסין אותי, כשאברא אדם עאכו״כ, עמד דור המבול ומרד בו, עמד דור אנוש ומרד בו, דור הפלגה ומרד בו, אמר הקב״ה יפנו אלו ויעמדו ויבאו אותן שישבו בהן מקודם, הה״ד ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. (בראשית רבה ה׳).
[סא] 4כתיב (קהלת ב׳:י״ח) כי כל ימיו מכאובים וגו׳ זה דור המבול שהם מכאובין להקב״ה כו׳ גם בלילה כו׳ ואף הקב״ה הביא עליהם פורענות ביום ובלילה שנא׳ ויהי הגשם על הארץ וגו׳. (קה״ר ב׳ כ״ה).
[סב] 5להקיש משפט רשעים בגיהנם למשפט דור המבול, שכשם שדינם של אלו באש ובשלג, כך דינם של אלו באש ובשלג, כו׳ ובשלג מנין, שנא׳ ויהי הגשם על הארץ, ולמה כך, אלא במדה שאדם מודד בה מודדין לו. (תנ״י בראשית ל״ג).
[סג] 6א״ר יצחק בא וראה כשהוריד הקב״ה המים הורידם תחלה ברחמים, כדי להראות שאם ישובו יקבלם, משמע דכתיב בתחלה ויהי הגשם, ולהלן הוא אומר (בראשית ז׳:י״ז) ויהי המבול, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, לא חזרו הי׳ מבול. (ז״ח כב.).
1. בפי׳ רבעה״ת כאן, ובפי׳ הרא״ש הביאו מאמר זה לסתור מ״ש רש״י כאן דיום ראשון אינו מן המנין ונמצאו ארבעים יום כלים בכ״ח בכסליו דכאן מפורש דכלו בכ״ז בכסליו. ומ״ש דליל ראשון אינו מן המנין דחו ג״כ דמלשון ביום אינו ראי׳ וי״ל שפיר דהתחילו מאור ליל יום ראשון. ועי׳ לקמן מאמר סד. ויש גירסא כ״ז ״ימים״ בכסליו וי״ל לשיטת רש״י דחושב רק כ״ז ימים שלימים ויום כ״ח שאינו שלם אינו מן המנין.
2. לעיל פ״ב מאמר קד. ומ״ש בבאור וצרף לכאן, ומקודם לזה איתא ויאמר לאל סור ממנו אמרו טפה אחת של גשמים היא אין אנו צריכים לו, ואד יעלה מן הארץ וגו׳ אמר להם כו׳. ועי׳ תנחומא בשלח אי״ב.
3. לעיל פ״ו מאמר צו. איכ״ר א. טז. בשינוים, ומסיים שם יחזור העולם לכמות שהיה. ומובא מאמר זה באריכות בפי׳ רבעה״ת ובפי׳ הרא״ש בהד״ז.
4. מובא במדרש הגדול כאן ובהערות לא הביא המקור.
5. עי׳ לעיל מאמר מ.
6. מאמר זה מובא ברש״י כאן וכנראה מקורו ממדרש שלפנינו. והמפרשים לא עמדו ע״ז. ועפ״ז י״ל הדיוק לעיל במאמר כט. בבאור.
There was rain descending on the earth forty days and forty nights.
גֶּשֶׁם ומָטָר
א. השמות גֶּשֶׁם ומָטָר משמשים במקרא זה לצד זה, השווה: ״ומטר לא נתך ארצה״ (שמות ט לג); ״למטר השמים תשתה מים״ (דברים יא יא); ״ונתתי מטר ארצכם״ (דברים יא יד). אבל גם ״ונתתי גשמיכם בעתם״ (ויקרא כו ד); ״ויכלא הגשם מן השמים״ (בר ח ב) וכן בפסוקנו: ״ויהי הגשם על הארץ״. ומצינו חילוף גם בעניין אחד כגון בפרקי אליהו ״לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (מלכים א יח א), אבל בהמשך: ״וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל״ (מלכים א יח מה).
ואולם בארמית נשתמר ״מִטְרָא״ בלבד: כמו שתרגם ״ונתתי מטר ארצכם״ – ״וְאִיתֵּין מְטָר אֲרַעְכוֹן״, תרגם גם ״ונתתי גשמיכם בעתם״ – ״וְאִיתֵּין מִטְרֵיכוֹן בְּעִידָּנְהוֹן״, וכן בפסוקנו: ״ויהי הגשם״ – ״וַהֲוָה מִטְרָא״. לכן כשבאו שני השמות בפסוק אחד, כגון ״וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם״ (זכריה י א), תרגם יוב״ע ״וּמָחֵית מִטְרָא לִבְנֵי אֱנָשָׁא״ ולא שמר על כפל הלשון, כי השם גֶּשֶׁם נעלם מן הארמית.
כנגד זאת בלשון חז״ל – אף על פי שהושפעה רבות מן הארמית – נשתמר גֶּשֶׁם בלבד, כבמשנה: ״מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושואלין הגשמים בברכת השנים״ (ברכות ה ב); ״בימות החמה ובימות הגשמים״ (פאה ב א) אבל מָטָר אינו משמש בלשונם עוד.
תוספת פועל נָחֵית
ב. מבנה הלשון הארמית השונה מן העברית מחייב לעתים תוספת פועל.1 מטעם זה הוצרך לתרגם ״וַהֲוָה מִטְרָא נָחֵית עַל אַרְעָא״, ״שאם לא היה מוסיף מלת נָחֵית, אולי היה משמעו בארמית שהיו המים על פני הארץ ארבעים יום בלבד. לכן פירש אונקלוס שהגשמים ירדו בזעף ארבעים יום והרבה יותר מכך שהו על הארץ״.2
1. כמו שנתבאר בפסוק ״וחשך על פני תהום״ (בראשית א ב) ״וַחֲשׁוֹכָא פָּרִישׂ עַל אַפֵּי תְהוֹמָא״.
2. ״אוהב גר״, נתיב יז.
And the rain came down upon the earth forty days and forty nights.
ויהי הגשם – מטר אין כתיב כאן אלא גשם, נאמר כאן גשם ונאמר להלן גשם, ד[י] לא שליט נורא בגשמיהון (דניאל ג׳ כ״ז), מה להלן אש אף כאן אש.
ויהי הגשם וגו׳ – ולהלן הוא אומר: ויהי המבול (בראשית ז׳:י״ז). אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו, יהיו גשמי ברכה. כשלא חזרו, היו למבול.
ארבעים יום וגו׳ – אין יום ראשון מן המניין, לפי שאין לילו עמו, שהרי כתוב: ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום (בראשית ז׳:י״א), נמצאו ארבעים יום כלים בעשרים ושמנה בכסליו, לר׳ אליעזר שחדשים נמנין כסידרן, אחד מלא ואחד חסר, הרי י״ב ממרחשוון וכ״ח מכסליו.
ויהי הגשם על הארץ AND THE RAIN WAS UPON THE EARTH – But later on (v. 17) it says. "And the Flood was upon the earth"! But the explanation is this: when He poured down the water at first He made it fall in mercy (gently), in order that if the people would repent, it might prove a rain of blessing; but when they did not repent it became a destructive flood (Bereshit Rabbah 31:12) .
ארבעים יום וגו' FORTY DAYS AND [FORTY NIGHTS] – The first day is not included in this number, because its night (i.e. the night that preceded it, since according to Jewish reckoning a "day" comprises night-time and the following day-time) was not included with it – for it is written "On the same day (i.e. day-time) were all the fountains of the great deep broken up" (v. 11). (Consequently the forty days ended, according to R. Eliezer, on the 28th day of Kislev (Rosh Hashanah 11b), as the months are counted as regular months, one full (of 30 days) and the next defective (of 29 days), so we have, 12 days of Marcheshvan and 28 days of Kislev.
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה – 1א״ר יוחנן לפי שהם 2קלקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום. לפיכך מ׳ יום ומ׳ לילה.
1. א״ר יוחנן לפי שהם קלקלו את הצורה. ב״ר פל״ב על הכתוב כי לימים עוד שבעה. ושם איתא ריב״ז.
2. קלקלו את הצורה. עיין וי״ר פכ״ג כל מ׳ יום עוסק הקדוש ברוך הוא בצורת הולד ולסוף ארבעים יום היא הולכת ומקלקלת עם אחר כו׳ מי מפסיד הקדוש ברוך הוא שמאבד סימניו עכ״ל. וזהו קלקול הצורה.
ויהי הגשם, as God had predicted so it came to pass; it kept raining non-stop for 40 days.
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום – והם כלים בכ״ח בכסלו לר׳ אליעזר וכו׳. המורה ביאר זה בדוחק ואני אכתוב ביאורו בקצור. בי״ז בחשון התחיל המבול לירד עד מ׳ יום וממ׳ ואילך גברו המים והיו הולכין וסוערין עד ק״ן יום וק״ן יום הם ה׳ חדשים נמצאו ק״ן יום כלים בי״ז בניסן ואם יחסרו ממנין ק״ן שני ימים אין להדחק בעבור זה שכן דרך המקראות כמו מ׳ יכנו והן חסר אחד וכן במנין ישראל אלף וחמש מאות ושלשים ואי אפשר דבר זה שלא היה אחד מהם יתר או חסר אלא כן דרך המקרא לתפוס מנין שלם ואפי׳ חסר או יתר שנים אינו מקפיד.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 11]
ארבעים יום – פירש״י יום ראשון אינו מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות ונמצאו ארבעים יום כלים בכ״ח בכסליו. ולא נהירא לי שהרי הוא עצמו כתב גבי חמשים ומאת יום והוא אחד בסיון כיצד בכ״ז בכסליו פסקו הגשמים. לכך נ״ל דיום ראשון הוי מן המנין והתחילו גשמים מאור ליל יום ראשון כי מביום הזה אין ראיה שהרי בהרבה מקומות ביום וביום הזה ר״ל מליל שלפניו כמו ביום השביעי. וכן כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה ולפי זה כלים הארבעים יום בכ״ז בכסליו וכן מצאתי בסדר עולם וזה לשונו ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה ויהי הגשם על הארץ. עד מתי עד כ״ז בכסליו. ויגברו המים מקצה חמשים ומאת יום. עד מתי עד א׳ בסיון וכו׳. וא״כ ע״כ הוא סובר שיום ראשון הוא מן המנין.
ארבעים יום, "forty days." According to Rashi, the first day is not to be counted. (as the first night no rain had fallen) The Torah had made a point of writing in verse 11: ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום, "on this day all the fountains of the deep broke open." Accordingly the 40 days came to an end on the 28th day of Kislev." This does not seem accurate, seeing that he himself wrote on verse 24, where the Torah wrote that the water level on earth kept increasing for a period of one hundred and fifty days which would mean that they kept increasing until the first day of Sivan where the Torah spoke about the seventh month as the day when the rains stopped descending. (compare his commentary on 8,4) We would therefore have to include the first day of the "forty" days as being part of that count. I believe therefore that the rains had started falling as soon as it was daylight on the seventeenth of the second month, as the words: ביום הזה in our verse do not prove anything about which part of the day it refers to. We find this expression in the Torah on numerous occasions when it clearly includes the preceding night. (The author quotes Genesis 2,2, and Leviticus 23,28 as examples to prove his point.) The author also cites Seder Olam, an ancient history text, as supporting his conclusion. He quotes that text verbatim: "on this day all the fissures in the earth broke open, and rain fell on the earth from the sky. This state of affairs continued until the 27th day of Kislev, but the level of water covering the surface of the earth continued to rise until the end of 150 days, that day being the first day of the month of Sivan." In light of what the author of that text writes, we must include the first day of the "forty" days given in the Torah in our total.
ויהי הגשם על הארץ מ׳ יום – פר״ש אין יום ראשון מן המניין שאין לילו עמו נמצא מ׳ יום ומ׳ לילה כלים בכ״ח בכסליו. ולקמן (ח׳ י״ג) פי׳ ויחסרו המים מקצה ק״נ יום, והוא אחד בסיון שהתחילו לחסור כיצד בכ״ז בכסליו פסקו הגשמים א״כ הרי דברי ר״ש סותרים זה את זה. ונ״ל דהכא איירי גם תגבורת ומתחיל ההגברה להיות מיד שהתחיל, והוא מיד שפסקו הגשמים, והם פסקו ליל של אחר כ״ז, ויום כ״ח התחיל התגבורת, ולכך הוי ממניין התגבורת, אע״פ שאין לילו עמו, ליל של כ״ח בכסליו שעדיין לא (התחילו) [פסקו] הגשמי׳. וחשוב י״ב ממרחשון וכ״ז מכסליו, ואז תוכל למנות יום כ״ח מכסליו מן הק״נ של תגבורת ודייק ותשכח לפי חשבון העיבור שלנו, כי המבול היה אחר אלף ותרנ״ו שנה לבריאה, והמבול היה בשנת רביעית למחזור פ״ח ואותה שנה שלימה היה.
ד״א ויהי הגשם – פר״ש (בראשית ח׳ ד׳) שהתיבה משוקעת היה במים י״א אמות, וחסרו המים ט״ו אמות בס׳ יום. וקשה לפי׳ הלא מאב שהוא עשירי ונראו ראשי ההרים, ובתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים הרי כמה אמות ליום אחד, וכי תימא כיון שהתחילו לחסור מתחסרים, א״כ לא תוכיח שהתיבה משוקעת במים י״א אמות, וא״כ נתת דבריך לשיעורים. וי״ל ודאי מראשי ההרים ולמטה מתחסרים יותר מאמה שהרי רחבן של ההרים וגבהן ממעט חלל העולם, ואין שם כל כך מים כמו למעלה מן ההרים שאין שם דבר שממעט המים, ולעולם המים מתחסרין בשוה.
יהיו גשמי ברכה. לרוות את הארץ להולידה ולהצמיחה:
היו למבול. למחות את כל היקום אשר על פני האדמה:
בכ״ח בכסלו לרבי אליעזר. או בכ״ח בסיון לר׳ יהושע ונקט לרבי אליעזר משום דחכמי ישראל מונין למבול כר׳ אליעזר כדלעיל דאל״כ למה לא אמר או בכ״ח בסיון לרבי יהושע כמו שאמר גבי בראשון בא׳ לחדש חרבו המים שהוא תשרי לר׳ אליעזר או ניסן לר׳ יהושע אבל לא משום דסבירא ליה כותיה שבתשרי נברא העולם שהרי חכמי ישראל מונין למבול כר׳ אליעזר אף על פי שסוברים כר׳ יהושע שאמר בניסן נברא העולם:
נמצאו כלים בכ״ח כסליו. ואין לפרש בסוף יום [כ״ח] כסליו, דאם כן יהיה הגשם יותר ממ׳ יום, שהרי בי״ז מרחשון התחילו הגשמים, ויהיה מ׳ לילה ומ״א יום, והכתוב אומר ״ארבעים יום ומ׳ לילה״, אלא על כרחך האי דקאמר ש׳כלים בכ״ח בכסליו׳ דהיינו בהשכמת יום כ״ח. ועכשיו אתא שפיר האי דקאמר לקמן (רש״י ח, ג) שהגשמים פסקו בכ״ז בכסליו, היינו שלא עברו רק כ״ז יום והלילה של כ״ח. ומפני שלקמן אינו צריך כלל ליל כ״ח, שהרי אצל ק״ן יום – לא כתב ׳יום ולילה׳, ולפיכך יום כ״ח נמנה אל ק״ן יום, ויהיה התחלת תגבורת המים בכ״ח יום:
לר״א. נקט לרבי אליעזר, דחכמי ישראל (ר״ה יב.) כרבי אליעזר מונין (כ״ה ברא״ם):
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה – מפרש הכתוב פתיחת ארובות השמים, שלא ירד המים כשטף נהר פתאום, כמו המשלש קופה שלמה מוצק הרבה, אלא גשם היה כאותו הידוע לנו.1 ועל כן האריך ארבעים יום וארבעים לילה, שבזמן ההוא גברו המים מרוב הגשם וכסו כל ההרים הגבוהים. ואילו היה שטף מים רבים היה די רגע קטן להשחית ארץ ומלואה, ולא חפץ ה׳ כן שימותו פתאום, אלא לדונם בחמתו כגודל רשעתם שינוסו מבקעה להר, ומהר אל הר להמלט אל נפשם ולא יכולו. ואולי להכניע לב רבים מהם שישובו ויכנעו לפניו וירחם על נפשותיהם. ודרכי ה׳ נשגבים, ואין אנו יודעין תעלומות חכמתו, ועד כאן לא שמענו שיהיה גשם, אלא מבול מים או מטר,2 ועכשיו למדנו שהיה גשם ממש.
1. מחולק לטיפות רבות, ממטיר רגע אחרי רגע כל ארבעים הימים.
2. כפי שביאר הרב לעיל, כי ״מטר״ יכול לתאר גם הורדת גפרית ואש מן שמים.
ויהי הגשם וכו׳ בעצם היום הזה וכו׳ – גם מזה נראה שלא היה ענין טבעי, שהגשם התחיל תיכף באופן עד שבעצם היום הזה בא נח וכו׳ כי לא יכלו לעמוד חוץ לתיבה.
ויהי הגשם: דבשטף מים לא היו נימוחים, אבל ע״י הגשם הטורד על הגופים נמחה הבשר והיה למים.
והנה להלן פסוק י״ז כתיב ״ויהי המבול ארבעים יום״1, וכאן אינו מדבר אלא בהתחלת הענין, דביום שבעה עשר (לחדש השני) נעשו הבקיעות שגרמו שמות בארץ, והחל הגשם של ארבעים יום שגרם מחיית הגופות.
1. והרי כבר הוזכר כאן שהגשם היה ארבעים יום וארבעים לילה. וכך שואל הראב״ע, ועיין גם ברש״י בפסוקנו.
הכל
(יג) בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם־וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי־נֹ֑חַ וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל־הַתֵּבָֽה׃
On that very day,1 Noach, and Shem, Cham, and Yefet, the sons of Noach, along with Noach's wife and the three wives of his sons, came to the ark,
1. On that very day | בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – Literally: "on this very day". Alternatively: "in the middle of the day" (Bereshit Rabbah).
[סד] 1בעצם היום הזה. בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה לפי שהיו דורו אומרים כך וכך, אם אנו מרגישים כי אין אנו מניחים אותו, ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר המקום הריני מכניסו לתיבה בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. (ספרי דברים של״ז).
1. בב״ר פל״ב א״ח, מדרש שלשה וארבעה. ובמדרש תנאים דברים לב. מח. ובפס״ז כאן אר״י בעצומו של יום וכן במדרה״ג אין עצם אלא תקפו של יום וכו׳ וכ״ה במדרש אגדה. וכן דורש בב״ר פט״ז לשון בעצם היום. - וברש״י ר״ה יא ד״ה בסוף כ׳ ומנין שהמבול התחיל לירד ביום שנאמר בעצם היום הזה בא, כו׳ (עי׳ לעיל מאמר נח. בבאור). והרמב״ן בפ׳ אמור כ׳ ומצאנו עוד שהזכיר הכתוב בעצם היום הזה בענינים נגזרים לעתים מזומנים אמר בנח בעצם היום הזה בא נח כו׳ מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף כו׳ לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא לא שהותחל בהם מתחלה ונשלם ענינם ביום ההוא רק הכל היה בגוף היום הזה. ועי׳ לעיל מאמר ל. ולקמן מאמר פה.
בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עָאל נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאִתַּת נֹחַ וּתְלָת נְשֵׁי בְּנוֹהִי עִמְּהוֹן לְתֵיבְתָא.
On that very day, Noach came along with Shem, Cham, and Yefet, the sons of Noach, and Noach’s wife and the three wives of his sons, with them into the ark.
א. לתרגום ״בעצם היום הזה״ – ״בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין״ ולגרסת בִּכְרַן או בַּקְרַן, עיין ״עד עצם היום הזה״ (ויקרא כג יד) ״עַד כְּרַן יוֹמָא הָדֵין״.
תוספת הָדֵין
ב. יוֹם מתורגם יוֹמָא (היום) כגון, ״יום לשנה יום לשנה״ (במדבר יד לד) ״יוֹמָא לְשַׁתָּא״. אבל הַיּוֹם מתורגם יוֹמָא דֵּין (יום זה), כגון ״הן גרשת אֹתִי הַיּוֹם״ (בראשית ד יד) ״הָא תָּרֵיכְתָּא יָתִי יוֹמָא דֵּין״, ״וָאָבֹא הַיּוֹם אל העין״ (בראשית כד מב) ״וַאֲתֵית יוֹמָא דֵין לְעֵינָא״. והוצרך להוסיף דֵין, כי יוֹמָא [צורה מיודעת] אינה מביעה את ההבחנה שבין יוֹם לבין הַיּוֹם.1 לכן מתרגם אונקלוס הַיּוֹם – יוֹמָא דֵּין. ואילו הַיּוֹם הַזֶּה מתורגם יוֹמָא הָדֵין כבפסוקנו. וכמוהו ״היום הזה אָחֵל תֵּת פחדך״ (דברים ב כה) ״יוֹמָא הָדֵין אֲשָׁרֵי לְמִיתַּן זֵיעֲתָךְ״.
1. וכמוהו ״הַפַּעַם״ (בראשית כט לד) ״הָדָא זִמְנָא״ או ״זִמְנָא הָדָא״ כמבואר שם.
בזמןא יומא הדין על נח ושם וח׳ ויפת בנוי דנח ואתתיה דנח ותלתי נשי בנוהי עמהו׳ב לתיבותה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמן״) גם נוסח חילופי: ״היך זמן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עמהו׳ ״) גם נוסח חילופי: ״עמה״.
In that same day entered Noah, and Shem, and Cham, and Yapheth, the sons of Noah, and the wife of Noah, and the three wives of his sons with him, into the ark:
[ח] בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם נִכְנַס נֹחַ לַתֵּבָה בַּלַּיְלָה, עַכְשָׁו יִהְיוּ כָּל דּוֹרוֹ אוֹמְרִים כָּךְ לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים בּוֹ וְאִלּוּ הָיִינוּ יוֹדְעִים בּוֹ לֹא הָיִינוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס, אֶלָּא בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, דִּרְגִישׁ לֵיהּ יְמַלֵּל.
בעצם היום הזה בא נח – 1בעצומו של יום, וחצי היום היה שלא נכנס לתיבה אלא בפני כולם, שהיו כולם מזומנים להרוג אותו בשעה שיכנס לתיבה, ונכנס בפניהם ולא היה רשות להם לעשות לו כלום.
1. בעצומו של יום. בלקח טוב בעצם היום הזה א״ר יוחנן בעצומו של יום והעירותי שם בהערה כ״ג בב״ר פל״ב סוף אות ח׳, וילקוט רמז נ״ו חסרים המלות ״בעצומו של יום״.
בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ – אִם נִכְנַס נֹחַ לַתֵּבָה בַּלַּיְלָה עַכְשָׁיו הָיוּ אוֹמְרִים כָּל דּוֹרוֹ בְּכָךְ וְכָךְ לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִין, שֶׁאִלּוּ הָיִינוּ יוֹדְעִין בּוֹ לֹא הָיִינוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִיכָּנֵס, אֶלָּא בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וּדְרָגִישׁ לֵיהּ יְמַלֵּל.
בעצם היום הזה – לימדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים: אילו אנו רואין אותו נכנס לתיבה, אנו שוברין אותה והורגין אותו. אמר הקב״ה: אני מכניסו לעיני כולם, ונראה דבר מי יקום.
בעצם היום הזה IN THE SELFSAME DAY – Scripture teaches you that the people of his generation said: "If we see him enter the Ark we will smash it up and kill him". The Holy One, blessed be He, thereupon said, "I will let him enter before the eyes of everyone and we shall see whose word prevails" (Bereshit Rabbah 32:8).
בעצם היום הזה – 1א״ר יוחנן בעצומו של יום. שלא יהא דורו אומרים בלילה נכנס ולא היינו רואין. שאם היינו יודעים לא היינו מניחים אותו ליכנס.
1. א״ר יוחנן. ב״ר פל״ב. וילקוט רמז נ״ו. ושם חסרים המלות בעצומו של יום.
(יג-יד) וביום שבעה עשר שהחל המבול, נכנס נח וביתו בתיבה והכניס כל החיות והבהמה והרמש וכל העוף.
ומלת צפור – שם כלל לאשר יש לו כנף.
(13-14) On the seventeenth day of the second month, the day the flood started, Noah and his family entered the ark. At that time Noah brought into the ark the animals, cattle and the creeping things and fowl. Bird is a general term for a winged creature.1
1. The Hebrew reads, all birds (kol tzippor), all wings (kol kanaf). Ibn Ezra notes that kol kanaf explains kol tzippor; i.e., a tzippor is a being with a kanaf (Weiser).
בעצם היום הזה – בשבעה עשר יום לחדש שזכר בו ביום נכנס אל התבה. והנה אמר למעלה כי בתחלת שבעה נכנס ואיך אמר עתה כי בסוף שבעה נכנס שהוא י״ז במרחשון? והנראה מזה כי הוא נכנס בתחלת שבעה כמו שצוהו האל עם כל באי התבה, והחל לתקן מושבו ומושב הבאים עמו, ואלה שבעת הימים היו יוצאים ובאים האדם והבהמה והעוף והיו רועים ביבשה סמוך לתבה והיו בין כך ובין כך מתרוחים לאויר העולם כי די להם שיסגרו בתבה הימים שיצטרכו מפני המבול, וביום השביעי שהיה י״ז במרחשון נכנס קודם בא הגשם וכיון שנכנסו כלם וסגר נח פתח התבה והחלון שעשה למעלה באו מי המבול בו ביום.
בעצם היום הזה, on this very date, the 17th day of the second month, after Noach had entered the ark. How do we reconcile this statement with the verses 4-6 from which we deduced that Noach entered the ark already 7 days before the onset of the deluge? We must conclude that whereas the animals entered the ark at the beginning of the seven day period, Noach, who entered with them and made things comfortable for them, still commuted between the ark and his regular home. It is possible that even the animals and the birds still grazed in the vicinity of the ark, knowing that as soon as the rains would start their place was only inside the ark. They did not look forward to having to spend any more time than absolutely necessary for their survival inside the ark. On the seventh day, i.e. the 17th of the month, they all entered the ark for the last time prior to the earth having dried sufficiently after the deluge to enable them to disembark. As soon as everybody was inside, Noach locked the exit door, as well as the window which he had built into the roof of the ark, seeing the waters of the deluge would commence to descend on this very day.
בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח – היה ראוי לומר בא נח ושם וחם ויפת בניו ואשתו ושלשת נשי בניו, אבל יזכירנו הכתוב תמיד בשמו דרך חבה, ומנהג העולם הוא שיזכיר אדם לאוהבו תמיד בשמו כשהוא מוצא חן בעיניו, ואף כי נח אשר מצא חן בעיני ה׳.
בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח וגו', "Noach, Shem, Cham, and Yaphet, Noach's sons and his wife entered, etc." By rights the Torah should have written: בא נח ושם וחם ויפת בניו ואשתו ושלשת נשי בניו, in that order.[Had the Torah written the verse in that way it could have avoided mentioning the name Noach three times in that verse. Ed.] However, Noach was so beloved of G-d that G-d wanted to mention his name repeatedly in order to convey this to us. It is a common practice amongst people that when they are especially fond of someone they look for opportunities to refer to such a person by his name.
(יג-יד) ביוםא הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח – הנה היה יותר קצר אם אמר ׳בא נח ובניו ואשתו׳, אבל זכר ׳נח׳ בביאור1 שלשה פעמים להעירנו כי בזכותו נמלטו הסרים למשמעתו ועצתו, כטעם ״ומלט הוא את העיר בחכמתו״ (קהלת ט׳:ט״ו). ואין הכרח שיעשה אלו ההערות תמיד ודי באחת או שתים בכל התורה.2 גם הפליג לומר כי בזכותו נמלטו הבהמות והרמש והעופות,3 ועוד יבאר זה יותר ביציאה כמו שאכתוב שם4. אבל אומר בכאן עוד, כי מה שזכר פה שנח הציל בנים ובנות וגם הבהמות, הנה הפך זה אמר יחזקאל עליו ועל רעיו עמו,5 וכבר כתבנו שאלה זאת בס׳ כסף סיגים ואולם ההיתר ימצא בגביע.6
1. בפירוש.
2. אין התורה מעירה כך בכל מקום, ואין לחפש עקביות הכרחית בבחירת התורה את המקומות בהם היא מעירה כך.
3. האריכה התורה וכתבה ״המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרמש על הארץ למינהו וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף״.
4. רשימת היוצאים מן התיבה כתובה פעמיים לקמן ח׳, טז-יט (בציווי וביציאה בפועל), ולא פירש שם ריא״כ כלום בעניין זה.
5. ביחזקאל י״ד, יג-כ קובע הנביא שאפילו שלושה צדיקים כנח אין בזכותם כדי להציל בעיר יותר מאשר את עצמם: ״...ארץ כי תחטא לי... ונטיתי ידי עליה... והכרתי ממנה אדם ובהמה, והיו שלשת האנשים האלה בתוכה: נח, דנאל ואיוב… חי אני נאם אדני ה׳ אם בנים ואם בנות יצילו. המה לבדם ינצלו והארץ תהיה שממה...״. מכאן ניגוד, לכאורה, לעובדה שבזכות נח ה׳ אכן הציל את משפחתו ואת בעלי החיים שנכנסו לתיבה.
6. בגביע כסף פרק י״ז (עמ׳ לט) כתב: ״גם מה שאמר במקום אחר כי שלשה אנשים לא יצילו העיר רק עצמם לבדם אם הם צדיקים, אין בזה סתירה. כי הגזירות פעם הם הכרחיות ופעם הם אפשריות בחמר, והטעם פעם אחת כן ופעם אחרת כן, לפי הזמן והמקום...״. כלומר, קביעות (׳גזירות׳) הן מטבען לא תמיד מתיימרות להיות מוחלטות, עבור כל זמן ומצב, אלא ׳אפשריות׳. כנראה הכוונה כאן היא שיחזקאל רק בא לקבוע שאין בזכות שלושה צדיקים כדי להציל בהכרח יותר מאשר את עצמו, אלא ייתכן שרק הם עצמם ינצלו. אמנם במקרה של נח אכן החליט ה׳ להציל גם את משפחתו ואת בעלי החיים שנכנסו לתיבה.
א. נסה״מ: היום.
בעצם היום הזה למדך הכתוב כו׳. בב״ר דאל״כ ביום הזה מיבעי ליה דומיא דביום הזה דלעיל מיניה ולכן כל מקום שנאמר בעצם היום הזה דרשו בו רז״ל כל אחד לפי מקומו:
Scripture teaches... For if not, it should say just ביום הזה, as it says earlier (v. 11).
בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח וגו׳ – זהו ביאתן אל התיבה ממש, וכמו שבארנו למעלה שהיה בעצם היום הזה שנבקעו המעינות וירב הגשם, ונכנסו בה טרם החל הנגף. או שחנן ה׳ עליהם שלא נבקע מעין מסביב להם ולא ירד על המקום ההוא גשם עד שהיו בה כלם. ולפי שהכתוב הזה מדבר על הכנסם בתיבה, פֵּרַט שמות הנכנסים ״נח שם חם ויפת בני נח״. אבל בפסוק ״ויבא נח״ המדבר על לכתם אל התיבה אמר ״ובניו״ סתם. כי תראה שבענין המבול והצלת נח וביתו פֵּרְשָׁה התורה הכל בפרטות גדול, עד שלא יהיה ספק בזמנים ובאנשים כלל.
בעצם היום הזה – בגוף היום בעצמו, וטעם מליצה זו, לפי שמלת יום נאמרה בג׳ דרכים כמו שכתבנו (לעיל א׳ ה׳), לכן כשיזכיר הכתוב דבר הנעשה באותו יום בעצמו טרם בא השמש, שהוא יום של מעשה בראשית, יאמר בעצם היום הזה להבדילו מיום של כ״ד שעות הנקרא מעת לעת. והראיה מ״ש (יהושע י׳ כ״ז) ויהי לעת בוא השמש צוה יהושע וכו׳ וישימו אבנים גדולות על פי המערה עד עצם היום הזה, שלא תחשוב לפי שהיה סמוך לשקיעת החמה היתה שימת האבנים בלילה שלאחריו על כן אמר עד עצם היום הזה, שהכל נעשה בעיצומו של יום קודם הערב. וכן כאן שלא תאמר שנכנסו בתיבה בצהרים עד צהרים של יום שלאחריו, ויהיה זה א״כ בקצת יום י״ז וקצת יום י״ח בחשון, אמר בעצם היום הזה, הכל נעשה באותו היום שהוא יום י״ז, וזה פלא גדול שיכנסו בתיבה כל החיה והבהמה והרמש והעוף עם כל מזונותיהם ועם גשם שוטף ורוח זלעפות ביום אחד, אם לא בעזר האל כי רוחו הוא קבצן:
בעצם היום הזה בא נח – אל התבה שבסוף הפסוק חוזר גם לנח ולשם וחם ויפת, ואין הטעמים מדויקים, ולא מבלי דעת, אלא שהיתה קריאת הפסוק כבדה אם לא היה בו לא אתנח ולא זקף רק טעמים פחותים מטפחא, ובעל הטעמים בחר לעשות שני חלקים נפרדים, והמקרא קצר וכאלו כתוב בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח אל התבה; ואשת נח ושלשת נשי בניו באו אתם אל התבה; וכיוצא בזה למטה ל״ד כ״ח.
On this very day Noah… entered. I.e., “Noah entered the ark”; the end of the verse refers back to Noah and his sons as well. The accentuation of the verse does not exactly fit the meaning; this was not due to ignorance, but because the verse would have read awkwardly if it had contained no etnah or zakef, but only disjunctives no stronger than a tip’ha. The accentuator thus chose to divide the verse in two [with an etnah (etnahta) at benei Noaḥ, “Noah’s sons”]. The verse is elliptical and may be paraphrased, “On this very day Noah, Shem, Ham, and Japheth, Noah’s sons, entered the ark; and Noah’s wife and the three wives of his sons entered with them into the ark.” Gen. 34:28, below, has a similar construction.
אל התבה: היינו בתיבה ממש1.
1. לעומת ״אל התיבה״ שהוזכר בפסוק ז׳ שהכוונה – סמוך לתיבה (רבינו שם בשם הראב״ע).
בעצם היום הזה – הוא הראשון מבין ארבעים ימי הגשם.
בא – לשון עבר רחוק.1 כניסת כל בעלי החיים ארכה שבעה ימים והיא נסתיימה רק עם היום הראשון לגשמים.
שלשת – לפני לשון נקבה — צורה חריגה.
אל־התבה – מוסב על כל נושאי הכתוב, על אף האתנחתא שלפני ״ואשת״, שכן הלה איננו בא כאן אלא משום אורך הכתוב.
1. Plusquamperfect .
הכל
(יד) הֵ֜מָּה וְכׇל־הַֽחַיָּ֣הא לְמִינָ֗הּ וְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְכׇל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ לְמִינֵ֑הוּ וְכׇל־הָע֣וֹף לְמִינֵ֔הוּ כֹּ֖ל צִפּ֥וֹר כׇּל־כָּנָֽף׃
they, and all the wild animals of every kind, all the livestock of every kind, all creeping things that creep on the earth of every kind, and all birds of every kind, every bird1 and every winged creature.
1. All birds... every bird | וְכׇל הָעוֹף... כֹּל צִפּוֹר – Radak suggests that the first term, "הָעוֹף", is the most general and refers to any flying creature, while "צִפּוֹר" refers to bigger birds, and "כׇּל כָּנָף" (winged creatures) to locusts, flies, and the like.
א. וְכׇל־הַֽחַיָּ֣ה ל=וְכׇל־הַֽחַיָּ֣ה בגעיה ימנית
[סה] 1המה וכל החיה וגו׳ המה עיקר והכל טפילה להם. (בראשית רבה ל״ב).
[סו] 2כל כנף. מירטים, פשט ר׳ לעזר כל צפור כל כנף פרט למירטים. (ירושל׳ מגילה פ״א ה׳ י״א).
[סז] 3כל צפור כל כנף כו׳ אמר רב אסי פרט לסרוחין ולמחוסרי אברים שפסולים לקרבן בני נח. (בראשית רבה ל״ב).
[סח] 4עוף משמע לן בין טהור בין טמא, צפור טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא, לא אשכחן דאיקרי צפור, וכו׳ ת״ש כל צפור כל כנף מאי לאו כדמקשינן (צפור בין טהור בין טמא כנף חגבים) לא כדמשנינן (צפור טהור, כנף טמא וחגבים). (חולין קלט:).
1. עי׳ לעיל פ״ו מאמר ריא.
2. בב״ר פל״ב כל צפור כל כנף אמר ר׳ אלעזר בשם ר׳ אסי לחבריה פרט למורטיא ולקטעיא שפסולין לקרבנות בני נח. והמת״כ מפרש מורטיא שנמרטו נוצותיהם, או נקטעו אחד מאבריהם דכתיב כל צפור משמע הצפור כולו בלא חסרון וגם הכנף כולו, וכ״כ בפי׳ הק״ע בירושלמי שם. (ובפנ״מ מפרש פרט למורטים שאין הכנף שלם ולא נקרא כל כנף). ולפי פי׳ זה תמוה שלא נזכר דין זה גבי קרבן ישראל, (עי׳ בשו״ת זרע אברהם סי׳ כ׳ ליד״נ הגאון המובהק מו״ה מנחם זעמבא שליט״א מווארשא, שעמד ג״כ על זה, וכן בס׳ כתר המלך על הרמב״ם עיי״ש) אמנם ביפ״ת בב״ר מפרש קטעיא הוא רגל קטיעא, ומורטיא הוא שיבש או נחתך אחת מאגפיה, (וכעין פי׳ הק״ע) ושניהם הם מחוסרי אבר רק זה ברגל ובשאר איברים וזה באגפיה וכדמייתי בקדושין כד. אפי׳ יבש גפה ונקטעה רגלה ת״ל מן העוף, ולפ״ד אין שום חדוש בדין זה. ול״נ לפ״מ דמבואר בב״ר מובא לפנינו מאמר סז. אחרי מאמר הנ״ל אמר רב אסי פרט לסרוחין ולמחוסרי איברים, וגם מאמר זה דפוסל מורטים ומקוטעים הוא בשם ר׳ אסי א״כ נראה דזה הוא ענין אחד ואותו דבר שמבואר בשם ר׳ אסי, אמר ר׳ אלעזר בשם ר׳ אסי רק בשינוי לשון, והנה מקוטעים כ׳ כל המפרשים דהיינו מחוסר אברים. אם כן צ״ל דמורטים היינו סרוחים דמפורש בדברי ר״א. ועי׳ לפנינו מאמר סז. בבאור מ״ש לפרש הא דסרוחים היינו מזוהם, ומורטים הוי ג״כ מטעם זה ופסול לב״נ משום שאינו מן המובחר.
3. סרוחין, יתירי אברים, בפי׳ המיוחס לרש״י. ובמת״כ הוסיף מלשון וסרח העודף, (ועי׳ לעיל פרשה א׳ מאמר תתח. מ״ש לחדש דיתר איברים כשר לב״נ, ולפי׳ זה מבואר להיפך). ויש גרסאות פרט לסרוסין ולמחוסרי איברים וכ״ה בילק״ש, ונראה דגי׳ זו הוא לפי הגרסאות במדרש דדריש כן מקרא והבאים זכר ונקבה פרט לסריסין ולמחוסרי איברים, ובמנח״י לא גריס כן והכל דורש מקרא כל צפור כל כנף. וגי׳ זו תמוה כי סריס אינו פסול לקרבן ב״נ וכ״כ התוס׳ בע״ז ה: עיי״ש [ועי׳ בהערות מהרש״ב ללקח טוב שכ׳ להיפך וז״א, ויש להסתפק בסרסו באברים הפנימיים ומטעם מחוסרי אבר, ועי׳ סנהדרין נו: ובשאלתות פ׳ אמור סי׳ קה. ועי׳ לק׳ פ״ח מאמר עב. וצ״ע.] ול״נ דיש לפרש סרוחים כפשוטו מלשון סרחון, לפ״מ דמבואר במשנה בכורות מא. דמזוהם פסול ופירש״י מזוהם, מסריח, והיינו סרוחים שמבואר כאן ועי׳ לעיל פ״ד מאמר לב. דילפינן מקרא וחלביהן דכתיב בהבל דקרבן צריך להיות מן המובחר. ועפ״ז נ״ל לפרש מה דמבואר לעיל מאמר סו. בשם ר״א דמירטים שניטלו הנוצות פסול, דפסולו הוא ג״כ משום מזוהם דאין לך בעוף מזוהם גדול מזה שניטלו הנוצות שלו. ופסול גם לב״נ משום שאינו מן המובחר. וכן יש להוכיח מירושלמי ביצה פ״א ה״א שכ׳ דגוזלים שלא העלו כנפים אסורים משום שקץ וי״מ דהיינו משום בל תשקצו, עי׳ חולין סד. יו״ד סי׳ ט״ו, וסי׳ נ״ט, [ולפ״מ דמבואר באור זרוע הל׳ טריפות סי׳ תל״ד דמפרש דברי הירושלמי משום שקץ היינו משום שרץ השורץ, עי׳ בשו״ת תרה״ד מובא בב״י יו״ד סי׳ נ״ט מפרש דדעת האו״ז לפסוק כר״י דניטלה הנוצה טרפה, ועי׳ מ״ש משם הכל בו. ולפ״ז פשוט מיושב קושיא הנ״ל, אמנם דברי התרה״ד צ״ע כי לא נראה כן מדברי האו״ז. ואכמ״ל]. ועי׳ מנחות סד.
4. בירושלמי נזיר פ״א ה״א אית תניי תנא כל עוף טהור קרוי ציפורין, אית תניי תני כל עוף בין טמא בין טהור קרוי ציפורין. וכאן מבואר כמ״ד ראשון, ועי׳ באע״ז רמב״ן ורד״ק כאן דצפור כולל כל עוף.
אִנּוּן וְכָל חַיְתָא לִזְנַהּ וְכָל בְּעִירָא לִזְנַהּ וְכָל רִחְשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא לִזְנוֹהִי וְכָל עוֹפָא לִזְנוֹהִי כֹּל צִפַּר כָּל דְּפָרַח.
They, and every beast of its kind, and every animal of its kind, and every creeping thing that creeps on the earth of its kind, and every flying creature of its kind; every bird, every one that flies.
לפתרון הכפל ״כל צפור כל כנף״ תרגם ״כֹּל צִיפַּר כָּל דְּפָרַח״ [ולא כתרגומו ״צפור כנף״ (דברים ד יז) ״צִיפַּר גַּדְפָא״], כדי לכלול גם חרקים בעלי כנפים, כגון ארבה.1 אבל לעיל ״כל עוף כנף״ (בראשית א כא) ״כָּל עוֹפָא דְּפָרַח״, הוא מטעם שונה.
1. רד״צ הופמן, על פי חולין קלט ע״ב: ״כנף – טמא וחגבים״.
אינוןא וכל חיתה למינה וכל בעירה למינה וכל רחשא דרחשב על ארעא למינהו וכל עופה למינה וכל דפרח וכל דטייסג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הנון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רחשא דרחש״) גם נוסח חילופי: ״רמסא דרמס״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דפרח וכל דטייס״) גם נוסח חילופי: ״צפר דטייס״.
הינון וכל חיתא ליזנהא וכל בעירא ליזנהא וכל ריחשא דרחיש על ארעא ליזניה כל עופא ליזניה כל ציפר כל דפרח.
they, and every animal after his kind, and all cattle after their kind, and every reptile that creeps upon the earth after his kind, and every fowl after its kind, every bird which flies.
הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה – הֵמָּה עִקָּר וְהַכֹּל טְפֵלָה לָהֶם.
כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי אַסֵּי לְחַבְרַיָּה, פְּרַט לְמוֹרָטַיָא וּלְקִטָּעֲיָא שֶׁהֵן פְּסוּלִין לְקָרְבְּנוֹת בְּנֵי נֹחַ.
הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה – הֵן עִיקָר וְהַכֹּל טָפֵל לָהֶם.
כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף – פְּרָט לִמְרוּטִים וְלִקְטוּעִים וְלִסְרִיסִים וְלִמְחוּסְרֵי אֵבָרִים שֶׁהֵן פְּסוּלִין לִבְנֵי נֹחַ לְקָרְבָּנוֹת.
הם וג׳מיע אלוחוש לאצנאפה וג׳מיע אלבהאים לאצנאפהא וסאיר אלד׳ביב אלד׳אב עלי אלארץ׳ לאצנאפה וג׳מיע אלטאיר לאצנאפה כל טאיר ד׳י ג׳נאח.
הם וכל החיות למיניהן וכל הבהמות למיניהן וכל הרמש הזוחל על הארץ למינהו וכל העוף למינהו, כל ציפור בעלת כנף.
צפור כל כנף – דבוק הוא: צפור של כל מין כנף, לרבות חגבים.
אוכנף זה לשון נוצה הוא, כמו: ושסע אותו בכנפיו (ויקרא א׳:י״ז) – שאינו נוטל נוצתו הימנו. אף כאן: ציפור של כל מין מראית נוצה.
א. ״וכנף זה... מראית נוצה״ מופיע בכ״י לייפציג 1, פריס 155, פרמא 3204. הוא חסר בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, לונדון 9403, ברלין 514, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה.
צפור כל כנף [EVERY] BIRD OF EVERY KIND – The word צפור is in the construct state, viz. birds of every kind of wing, thus including locusts (Chulin 139b).
The word כנף means "wingfeather", as "He shall rend it by the wings thereof" (Vayikra 1:17), for even its feathers were offered as a sacrifice. Also here, the meaning is, birds with any kind of semblance of wing.
המה וכל החיה למינה – 1המה עיקר והכל טפילה להם.
כל צפור כל כנף – 2ר׳ אלעזר בשם ר׳ אסי פרט 3לסרוחים ולמחוסר אברים. הפסולים לקרבנות בני נח.
1. המה עיקר. ב״ר פל״ב. וילקוט רמז נ״ו.
2. ר׳ אלעזר בש״ר אסי. ב״ר שם. וילקוט שם בלי שם האומר.
3. לסרוחים ולמחוסרי אברים. פי׳ מלשון וסרח העודף שיש להם אבר יתר או אבר גדול מחבירו. ובילקוט שם לסרוסים והגי׳ הזאת יותר נכונה שסריס וזקן פסולין לב״נ.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]
המה – כל צפור כל כנף – וכל העוף שאמר כלל לכל חי שיעוף, ופרש עוד ואמר כל צפור, והוא כלל לכל העופות גדולים טהורים וטמאים, ופירש עוד ואמר כל כנף, אפילו העופות הקטנים, כמו מיני הארבה והצרעה והזבוב והדומה להם.
ופירוש כל כנף – כל בעל כנף1 או הוא שם תאר.
1. השוו ללשון הפסוק במשלי א׳:י״ז.
המה..כל צפור, כל כנף, when the Torah used the word עוף it referred to any creature that could fly, יעוף. Now the Torah became even more explicit, writing כל צפור, a generic term for all the larger birds. The expression צפור includes both the ritually pure birds as well as the ritually impure ones. כל כנף, the Torah adds more detail, writing that every creature that has wings was included in those entering the ark; alternatively, the word could be understood as an adjective, i.e. “every feathered creature.”
כל ציפור כל כנף – פרט למרוטין, לקוטעין ולסרוחין ולמחוסרי אברין שפסולין בקרבן בני נח.1
1. שאוב מבראשית רבה ל״ב:ח׳.
כל צפור כל כנף, "every bird, every wing." According to B'reshit Rabbah 32,8, these apparently superfluous words are to tell us that every one of these birds some of which Noach would use as sacrifices later on, were complete, whole, i.e. did not have a single feather missing, as this would have disqualified them as potential sacrifices. None had damaged reproductive organs.
דבוק הוא צפור של כל מין כנף לרבות חגבים. דאל״כ יהיה פירושו כל צפור שהוא כל כנף ואין הצפור כנף אלא בעל כנף או כל צפור וכל כנף ואין הכנף מהבאים אל התיבה רק הצפור הבעל כנף ומה שהוצרך הכתוב לומר צפור של כל מין כנף לכלול גם החגבים הוא מפני שהחגבים אינם בכלל צפור סתם רק בכלל צפור בעל כנף:
דבוק הוא. שהרי אין לפרש כמשמעו, שאין הציפור כל כנף אלא שיש לו כנף. גם אין לפרש כל ציפור וכל כנף בוי״ו דזה לא יתכן, ולפיכך צריך לפרש דבוק – ציפור של כל מין כנף, ואתא לרבויי חגבים, דאם לא כן ״כל כנף״ למה לי, אלא כל שיש לו כנף:
דבוק הוא. כלומר אל תאמר צפור בפני עצמו וכנף בפני עצמו דהא גם לצפור יש כנף. אי נמי דאי כל כנף הוא בפני עצמו א״כ איך קאמר שכל כנף באו עמו לתיבה כי לא יתכן להיות כנף בלתי עוף אלא דבוק הוא וכו׳ ומפרש והולך למה צריך למכתב כנף דפשיטא הוא שיש לעוף כנף ועוד איך שייך לומר כל כנף וכי יש לצפור כל הכנפיים שבעולם ומתרץ כל מין כנף לרבות חגבים דגם להם יש כנף אבל במשמעות צפור לא משמע חגבים דהא לאו צפור הוא: ומהרש״ל פירש אילו לא הי׳ דבוק הוי דרשינן כמו כל צפור כנף והוה ממעטינן דבר שאין לו כנף וחגבים גם כן הוי מועט מפני שלא נקרא צפור:
[The word ציפור] is in the construct state. I.e., we should not think that צפור stands on its own and כנף stands on its own. [This cannot be,] since a צפור, too, has a כנף. Alternatively, if כל כנף is a different thing, how could it come into the ark with Noach? There cannot be a wing without a bird! Thus, it must be in the construct state. Rashi then answers the questions: [If so,] why is it necessary to write כנף? Obviously, a bird has wings! Furthermore, how can it say כל כנף? A bird does not have all the wings in the world! Rashi answers: It means, "Birds of every winged species, including locusts," since they, too, have wings. But צפור [alone] does not include locusts, as they are not birds. The Maharshal explains that if not for the construct state, we would interpret it as כל צפור כנף, thereby excluding anything without a wing. And locusts would be excluded too, since they are not called birds.
המה וכל החיה למינה וגו׳ – גם בכתוב הזה פרט יותר ממה שפרטה למעלה, לפי שמדבר על הכנסם בתיבה. וזכר חיה ובהמה וכל רמש הרומש על הארץ, וכל עוף למינהו, והוסיפה עוד ״כל צפור כל כנף״. כי בפעם הראשון שבענין לא נזכר חיה, ובפעם השני לא נזכר לא חיה ולא רמש, גם בפעם השלישית לא נזכר חיה, לבד במקרא זה המדבר על בואם לתיבה, ראה לפרוט כלם שלא נטעה שחסר גם מין אחד.
כל צפור כל כנף – הצפרים הם העופפים, וכל כנף לרבות שרץ העוף בעלי הכנפים, וכמו שזכר חיה לבדה ורמש לבדו, כן זכר צפור לבד. ועוד ״כל כנף״ אפשר בעלי הכנפים הגדולים העפים למעלה באויר ואינן מצויים בידי אדם. כי הצפורים יִלָּכְדוּן בפח, ואין כן בעלי הכנף הגדולים. וכן ״ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף״,1 וכן ״לעיט צפור כל כנף, וחית השדה נתתיך לאכלה״.2
1. יחזקאל יז, כג.
2. שם לט, ד.
כל צפור כל כנף – מלת צפור הוא סמוך אל כל כנף, ופירושו כל צפור בעל כל כנף שיהיה, ולפי ששם צפור אינו נופל אלא על עוף השמים בפרט, ויש בעלי כנפים שאינם בכלל צפור כגון שרץ העוף, הזכיר כל כנף לכלול גם אותם, להודיע שכלם באו אל התיבה:
כל צפור כל כנף – נ״ל כל צפור, כל בעל כנף, לרבות שרץ העוף שאינו נקרא עוף, אבל יש לו כנף, אך הנגינה היא כפי פירוש רש״י כל ציפור של כל מין כנף.
Every bird, every winged thing (kol tsippor kol kanaf, lit. “every bird, every wing”). This includes flying insects, which are not called of (“flying creatures” or “fowl”) but are winged. The accentuation, however, agrees with Rashi’s interpretation, “every bird of every kind of wing” [because the phrase tsippor kol kanaf is treated as a single unit].
וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף – העוף נקרא כן על שם תנועתו: הוא ״עף״, שואף ומתקדם לעבר ייעדו.
״כנף״, קרוב ל״גנב״ [שמשמעותו להסתיר מן העין, ראה פירוש לעיל א, כא] היא כנף הציפור. הכנף נקראת כך על שם תוצאת פעולתה. על ידי כנפיה, ממריאה הציפור למעלה, ונעלמת מעין רואה.
מקור תיבת ״צפור״ אינו ברור. משורש ״צפר״ נגזר ״צפורן״; וכן ״צָפִיר״ – שעיר העיזים, בעל השיער. יתכן שהעוף נקרא ציפור על שם כיסוי נוצותיו. שורש ״צפר״ מציין אם כן צפורניים, שיער, ונוצות, שכולם יוצאים מאותה רקמה [שכבת עור] בגוף. אולם עדיין לא התבאר הקשר עם ״צְפִירַת תִּפְאָרָה״ (ישעיהו כח, ה), ועם ״וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד״ (שופטים ז, ג).
גם לא ברור מה כוונת הלשון המשולשת בכתוב כאן: ״כל״ העוף למינהו, ״כל״ צפור, ״כל״ כנף. אולי ״עוף״ מציין את כלל היצורים המעופפים, הפורחים באוויר. והכתוב מבדיל בין ״כנף״ ל״צפור״: ״כנף״ מציין את מיני שרץ העוף, שאין להם נוצות; ואילו ״צפור״ מציין את בעלי הנוצות המעופפים – ציפורים כמשמעם. אולם בלשון חז״ל, ״צפור״ מתייחס תמיד לציפור טהורה.
יתכן שהכתוב הזכיר במקום זה את כל הסוגים השונים של היצורים המעופפים, כדי להדגיש, שאף שטבעם להשמט ממקום מגורי בני האדם; אף על פי כן, כאן, על פי ציווי ה׳ הם התאספו ובאו לתיבתו של נח.
המה – ולא לבד המה כי גם כל החיה למינה וכו׳ כולם נקבצו באו בעצם היום איש ממעונו, וגם בזה נראה פועל ההשגחה שהשגיח על קיום המינים שזה מ״ש והקימותי את בריתי אתך, וחשב כל המינים חיה בהמה רמש הנברא בששי וכל העוף שנברא בחמישי ורחוק יותר מן האדם, וחשב בעוף כל צפור כל כנף גם הפורחים דבורים וצרעים וחגבים.
וכל החיה למינה: בפסוק ח׳ לא נזכר אלא בהמה, וחיה בכלל בהמה, וכאן פירש הכתוב חיה בפני עצמה1. היינו משום2 שנתקבצו סמוך לתיבה, וזה דלא כטבע החיות שלא להיות בייתיות ומתקרבות לאדם, משום הכי כייל חיה בכלל בהמה, שהשיגו אז טבע בהמה3. משא״כ כאן4 שכבר בא השטף, ובעת שטף מים גם טבע החיה להיות נוח ושקט כבהמה, וא״כ לא נשתנה טבע החיה, משום הכי כתיב חיה בפני עצמה. והכי מתפרש להלן (ח,יז), עיי״ש.
כל צפור כל כנף: במסכת חולין (קלט,ב) מפרש ״צפור״ משמע טהורה דוקא, ״כל כנף״ – אלו הטמאים5. ולפי הפשט ״צפור״ משמעו דרור6, שהוא פורח ועף הרבה, אבל עופות בייתיות אינם יכולים לעוף הרבה, ומשום הכי אינם אלא בעלי כנף7.
1. לא מצאנו מפרש אחר שמעיר על כך.
2. שבפסוק ח׳ מתואר המצב... (כפי שביאר רבינו שם).
3. חידוש גדול של רבינו, התורה תשתמש בכלל של ׳חיה בכלל בהמה׳ רק כשאכן יש מצב כזה של שינוי טבע החיה להיות כבהמה.
4. בפסוקנו המתאר את המצב של כניסתם לתיבה עקב הגעת השטף.
5. ז״ל הגמרא שם: עוף טמא פטור מלשלח (שילוח הקן). מנה״מ, א״ר יצחק, דאמר קרא ״כי יקרא קן צפור לפניך״, ״עוף״ משמע לן בין טהור בין טמא [רש״י – כדכתיב ״כל עוף טהור תאכלו״ (דברים יד,כ) וכתיב ״כל שרץ העוף טמא הוא לכם״ (שם) וכתיב ״תשקצו מן העוף״ (ויקרא יא,יג)], ״צפור״ – טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא לא אשכחן דאיקרי צפור. ת״ש ״תבנית כל צפור כנף״ (דברים ד,יז), מאי לאו ״צפור״ בין טהור בין טמא, ״כנף״ חגבים, לא, ״צפור״ טהור ״כנף״ טמא וחגבים. ת״ש ״כל צפור כל כנף״, מאי לאו כדמקשינן, לא כדמשנינן.
6. סוג צפור שקשה לביית אותה (עיין משלי כו,ב – ״כצפור לנוד כדרור לעוף״).
7. ולפי״ז ״כל צפור כל כנף״ אינו דבוק, כדעת רש״י, אלא שני סוגים הם, וכך איתא ברד״ק, רק שהוא פירש באופן אחר. (ועיין ברמב״ן ויקרא יד,ד הגדרה אחרת).
וכל־החיה וגו׳ – בעלי החיים למיניהם נמנים כאן תוך כדי פירוט.
כל צפור – הרי זו תמורה ל״כל־כנף״. ״צפור״ מלשון צפר, לשרוק, לצייץ, להשמיע קול צפירה.
כל־כנף – כלומר כל בעל כנף, לרבות החרקים בעלי הכנפים, כגון הארבה וכיו״ב.
כל צפור וגו׳ – כל צפור כל כנף – צפור – טהור, כנף – טמא1 (חולין קל״ט:) כל כנף. דרש רבי אלעזר, כל כנף – פרט למורטים שאסורים לבני נח לקרבן.2 (ירושלמי מגילה פ״א הי״א)
1. נסמך על המבואר בכ״מ דסתם שם צפור כולל רק מין טהורים כפי שיתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ תצא בפסוק כי יקרא קן צפור, וא״כ מכיון דבתבה הוו גם טהורים וגם טמאים, ואחרי דצפור הכתוב כאן כולל טהורים ע״כ דבשם כנף כלול טמאים, וע״ע לפנינו בפ׳ ראה בפסוק כל צפור טהורה תאכלו.
2. ר״ל שנמרטו הנוצות ואין הכנף שלם ולא נקרא כל כנף.
הכל
(טו) וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־נֹ֖חַ אֶל־הַתֵּבָ֑ה שְׁנַ֤יִם שְׁנַ֙יִם֙ מִכׇּל־הַבָּשָׂ֔ר אֲשֶׁר־בּ֖וֹ ר֥וּחַ חַיִּֽים׃
They came to Noach, to the ark, two by two, of all the flesh in which there is a breath of life.
[סט] 1אמר נח לפני הקב״ה רבון כה״ע וכי יש בי כח לקבצן אלי אל התיבה, ירדו כל המלאכים הממונים על כל מין ומין, וקבצו אותן, ואת כל מזונותן, ויבא נח אין כתיב אלא ויבאו אל נח, באו מאליהן. (פרדר״א פכ״ג).
[ע] 2א״ר לוי בשעה שאמר הקב״ה לנח שיכניס שנים שנים מכל מין ומין לתיבה, באו ונכנסו כולם לתיבה, שנים שנים באו אל נח נכנסו כל א׳ ואחד וזוגו עמו, אתי שיקרא בעי למיעל, א״ל נח לית את יכיל למיעל אלא א״כ נסבת לך בר זוג, פגע בפחתא כו׳ ואי בעי את דתהוי לי בר זוג, כו׳ עילון תרויהון לתיבותא. (מדרש תהלים פ״ז).
[עא] 3ויבאו אל נח אל התיבה. מלמד שבאו מעצמם, ובשלשה מקומות נקבצו כל הבהמות והחיות והעופות, לאדם בשעה שנא׳ (בראשית ב׳:כ׳) ויקרא האדם שמות. לנח שנא׳ ויבאו אל נח, למשה שנא׳ (ויקרא י״א:ב׳) זאת החי׳. (מדרש אור האפלה מכת״י).
[עב] 4מאי דכתיב ויבאו אל נח אל התיבה בלא רשות, דא״ר יצחק כל אותן העופות והחיות והבהמות שלא חטאו הם באים והתיבה קולטתן, ואותן שחטאו, התיבה דוחה אותן לחוץ. (ז״ח נח כב.).
[עג] 5אשר בו רוח חיים ולא חולים. (פס״ז נח).
1. לעיל מאמר לג. ולקמן מאמר עד.
2. לעיל פ״ו מאמר רה. דגם שדים נכנסו אל התבה, ובפי׳ הרא״ש עה״ת מביא מדרש זה דשד ששמו שיקרא רצה לכנס. ובמדרש שם ספור זה באריכות. ועי׳ במד״ת הו״ב בשינוים.
3. כל הבהמות, נראה דזה קאי גבי אדם ומשה אבל גבי נח הרי באו רק שבעה ממין טהור ושנים ממין טמא ולא כולם. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר ריג. שנקבצו כל הבהמות וחיות, ובאע״ז שכ׳ ״שהפלא שבאו כולם מעצמם שנים שנים״. ועי׳ לקמן מאמר עב.
4. מכאן משמע דכולם באו כלעיל מאמר עא. עיי״ש בבאור.
5. בפס״ז שם מסיים ודומה לו שתי צפרים חיות טהורות (ויקרא י״ד:ד׳) בריאות ולא חולות, עיי״ש בפס״ז, ונראה דכוונתו דכאן בא למעט אפי׳ אינו טרפה רק חולה ועי׳ מ״ש לעיל פ״ו מאמר רד. ולעיל פ״ז מאמר סז. בבאור.
They came with Noach to the ark, two by two of all the flesh in which there was a breath of life.
לתרגום ״ויבאו אל נח״ – ״עִם נֹחַ״ [ולא: לְוָת] עיין לעיל בפסוק ט.
ועלו עם נח לתיבותא תרין תריןא מן כל בשרא דאית בה נשמהב דחיין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרין תרין״) גם נוסח חילופי: ״תריין תריין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נשמה״) גם נוסח חילופי: ״נפש״.
And they entered to Noah into the ark, two and two of all flesh in which was the breath of life.
אשר בו רוח חיים – אלו רוחין ושדין. א״ר לוי בשעה שבאו כל הבריות לכנס בתבה באו כלם איש וזוגו, אתא שקרא ובעא למיעל, א״ל נח לית את יכיל למיעל אלא א״כ נסבת לך זוג. אזל שקרא ותבע זוג פגע בפחתא, א״ל פחתא מן הן את בתי, א״ל מן גביה דנח, דאזלת למיעל לתיבותא ולא שבקני, דא״ל לית זוגך עמך, לית את עלול, ואנא בעינא מינך דתהוי זוגי, אמרה ליה ומה את יהיב לי, א״ל אנא מתקן עמך דכל מה דאנא מסגל את נסבא, אתקנון ביניהון דכל מה דשקרא מכנס תהא פחתא נסבא, ועיילו תרויהון לתיבותא. כיון דנפקון הוה שקרא אזיל ומכנס ופחתא נסבא קמאי קמאי. אתא שקרא אמר לה הן אנון מה דסגלית, אמרה ליה לא כדין מתקנא עמי דכל מה דאת מכנס אנא נסבא ולא הוה לי[ה] מפתח פומא. הוי כל מה דשקרא מכנס פחתא נסבא, הה״ד הנה יחבל און וגו׳ (תהלים ז׳ ט״ו) שקר מוליד און יחבל.
(טו-יח) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה – אָמַר לֵיהּ קְנִיגִי אֲנָא אָמַר לֵיהּ, לֹא אִיכְפַּת לָךְ, מוּבָאִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא הַבָּאִים מֵאֲלֵיהֶן הָיוּ בָּאִין.
וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ – כָּךְ הָיְתָה תֵּיבָתוֹ שֶׁל נֹחַ מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם כַּסְּפִינָה זוֹ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בַּלְּמִן.
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם – כָּךְ הָיְתָה תֵּיבָתוֹ שֶׁל נֹחַ שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּעַל שְׁתֵּי קוֹרוֹת כְּמִטְבֶרְיָא לְסוּסִיתָּא.
רמז נז
וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ – סָגַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה וּלְבָנָה וְלֹא הָיוּ מְאִירִים כָּל י״ב חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח״. וְהֵיאַךְ הָיָה נֹחַ מְשַׁמֵּשׁ, זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶבֶן טוֹבָה וְנִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן אֲבוּדִים בִּקְּשׁוּ לַהֲפוֹךְ אֶת הַתֵּבָה, הִקִּיף אֲרָיוֹת לַתֵּבָה וְהָיוּ אוֹכְלִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (דניאל ו׳:כ״ג) אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי.
שהתקדמו1 אל נח אל התיבה זוגות זוגות מכל בשר אשר בו רוח חיים.
1. לנוסח תפסיר שמואל בן יעקב, ״באן אקבלו״, המילה ״אקבלו״ מדגישה את כיוון התנועה ואת היוזמה של ההתקדמות, יותר מאשר פשוט ״באו״. ויתכן שנכתב בניגוד ל״הנכנסים״ שבפסוק הבא, ולפי זה התקדמו על נוח זוגות רבים מכל מין, ונכנסו רק זוג אחד מכל מין.
ויבאו אל נח – שמא תאמר אל ביתו של נח. ת״ל אל התבה. מאחר שבאו אל התבה באו אליו.
שנים שנים – זוגות זוגות. הטהורים ז׳ זוגות היינו ארבעה עשר.
אשר בו רוח חיים – ולא חולים. ודומה לו שתי צפרים חיות טהורות (ויקרא י״ד:ד׳). בריאות ולא חולות.
The great miracle was that they all came two by two of their own volition.
ויבאו – שנים שנים, זוגות, כמו שבאו בביאה ראשונה כך באו בביאה שניה לא נפקד אחד מהם ולא הלך לו אל המדבר ולא התערב עמהם אחר.
ויבאו שנים שנים, in pairs, just as the first time. They all showed up, not a single one had disappeared or joined another species.
וטעם ויבאו אל נח אל התבה – להודיע שלא נאספו אליו כלל, ולא באו עד עצם היום ההוא שהיה הגשם ובא הוא בתבה, כי האל הוא צוה ורוחו הוא קבצן (ישעיהו ל״ד:ט״ז) ברגע אחד.
AND THEY CAME IN UNTO NOAH INTO THE ARK. The intent of this is to make known that the beasts, fowl, etc., did not gather to him at all, nor did they come until that selfsame day when the rains came. And he came into the ark for it was G-d that hath commanded and His breath which hath gathered them1 in one moment.
1. Isaiah 34:16.
ויבאו אל נח אל התבה – נמשך אל בעצם היום שהזכיר שכל, המינין שנים מכל מין ומין באו אליו מעצמם אל התיבה, וביום ההוא נאספו כלן כי כן היה הרצון לפניו יתברך, ואי אפשר להיות זה אלא בדרך נס.
ויבאו אל נח אל התבה, "they came to Noach, to the Ark." This verse is a continuation of the words בעצם היום הזה, "on this same day," in verse 13, where the Torah had mentioned first that Noach and his family entered the Ark before going on to say that the animals arrived in pairs. All this occurred on the same day. The Torah was at pains to describe the miraculous nature of what happened, i.e. that this was a manifestation of G-d's will.
ויבאו אל נח אל התיבה – הוסיף ״אל נח״, שבאו אליו כעבדים אל יד אדוניהם, וכבנים אל אביהם, ולא היה צריך לתפשם ולהביאם כדרך בעלי הכנף וחיות היער שאין מדרכם להסגר בקן מרצונם, ואלה באו מרצונם אליו אל התיבה.
שנים שנים – כבר אמרנו שהכתוב יפרש תמיד באר היטב, ולכן בכניסתן לתיבה חזר ופירש שכאשר צוה השם כן היה, שנכנסו שני זוגות מכל מין שבו רוח חיים.
ויבאו וכו׳ שנים שנים – לפי שבפסוק שלפני זה לא זכר כי אם החיה למינה והבהמה למינה וכו׳, פירש עתה שבאו שנים שנים מכל מין ולא אחד אחד, ובפסוק הסמוך פירש יותר ואמר שהשנים שנים היו זכר ונקבה ולא ב׳ זכרים או ב׳ נקבות:
ויבאו – ספר הפלא שכולם באו אל נח, הגם שרובי החיות בורחים מן האדם, ואל התבה הגם שרובם בורחים משבת בית ומצודה ואוהבים החפשיות, ושלא באו רק שנים שנים ולא יותר, והיו מכל הבשר שלא חסר אחד מן המינים.
ויסגר ה׳ בעדו – עיין רש״י שהרגיש שיש מן התימה איך בני דורו של נח כראותם תגבורת המים לא דחקו להכנס בתיבה גם הם להציל נפשם; ואשר אני אחזה לי הוא שאולי נח עם בניו נתרחק מבני דורו והלך אל ארץ אחרת כמנהגם אז ברבות בני המשפחה ונתישב שם לבדו עם בני ביתו, ובכן גדלו בניו נקיים מעון הדור, ובני דורו לא ידעו דבר ממעשה התיבה, או ידעו ומשטף נחלים ונהרות לא יכלו להגיע עד מקומה.
הכל
(טז) וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛רא צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִ֑ים וַיִּסְגֹּ֥ר יְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖ה בַּֽעֲדֽוֹ׃
And those who came, male and female of all flesh they came, as God had commanded him; and Hashem closed him in.1
1. closed him in | וַיִּסְגֹּר... בַּעֲדוֹ – Alternatively: "closed [the opening] for him" (R. D"Z Hoffmann).
א. כַּֽאֲשֶׁ֛ר ל=כַּֽאֲשֶׁ֛ר בגעיה ימנית
[עד] 1והבאים זכר ונקבה. עד שלא הוקם המשכן כו׳ הכל כשרין (להקריב) [ליקרב] כו׳ טהורין אבל לא טמאין וכו׳, ומי הוו טמאין וטהורין בהאי שעתא וכו׳ מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, מנא הוו ידעי כו׳ ר׳ אבהו אמר אמר קרא והבאים זכר ונקבה, הבאין מאיליהן. (זבחים קטז.).
[עה] 2ויסגור ה׳ בעדו אמר ר׳ לוי למלך שקבע דרולמוסיא שלו במדינה ונטלן אוהבו וחבשו בבית האסורין ונתן ספרגוס שלו עליו, כך ויסגור ה׳ בעדו. (בראשית רבה ל״ב).
[עו] 3כיון שראו עצמן שהן אבודין, היו מבקשין להפוך את התבה, מה עשה הקב״ה הקיף את התבה אריות, והיו אוכלין אותן שנא׳ ויסגור ה׳ בעדו, מה ויסגור כענין שנא׳ (דניאל ו׳:כ״ג) אלהא שלח מלאכא וסגר פום ראיותא. (תנחומא ישן נח א״י).
[עז] 4ויסגור ה׳ בעדו, סגר חמה ולבנה ולא היו מאירים כל י״ב חדש, שנא׳ (איוב ט׳:ז׳) האומר לחרס ולא יזרח, והאיך היה נח משמש, זימן לו הקב״ה אבן טובה ונשתמש לאורה. (מדרש אבכיר).
[עח] 5ר׳ מנא אומר כיון שנכנסו כל הבריות אל התיבה, סגר וחתם הקב״ה בידו שער התיבה, שנאמר ויסגור ה׳ בעדו. (פרדר״א פכ״ג).
[עט] 6ד״א ויסגור ה׳ בעדו. שהגין בעדו מן החיות המשכלות, שהיו עמו בתיבה כתיב הכא סגירה וכתיב להלן (דניאל ו׳:כ״ג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא. (מדרש הגדול נח).
[פ] 7ד״א ויסגור ה׳ בעדו וכו׳. כך הקב״ה עד שלא ברא העולם היה קורת רוח לפניו, וכשברא עולמו באו בני אדם והכעיסו לפניו, ונתעצב בעולמו שבראו, מה עשה נטל נח ובניו שהיו צדיקים והכניסם לתיבה, וסגר בעדם והביא מבול על שאר העולם והציפן. (מדרש הגדול נח).
1. לעיל מאמר יג. סט. ובב״ר ל״ב. והבאים זכר ונקבה אמר ליה נח וכי קניגי אנא א״ל מה איכפת לך מובאים אין כתיב אלא הבאים מאליהן. כו׳ ומה אם להסגר בתיבה י״ב חודש באים מאליהם להפטם מבשר גבורים על אחת כו״כ כו׳.
2. ספרגוס, חותם, ועי׳ לקמן מאמר עט. וב״ר פמ״ט א״ב.
3. בב״ר פל״ב בקשו להפוך התיבה והקיפה אריות שלא יגעו בו. וע׳ פירש״י יחזקאל יד. ובילק״ש רמז נ״ז מובא מאמר זה ונרשם עליו מדרש אבכיר וצ״ל תנחומא. ועי׳ אגדת בראשית פ״ד, ומובא דרש זה בפס״ז, ומדרש אגדה, ומדרש הגדול.
4. עי׳ לעיל פ״ו מאמר קפא.
5. עי׳ לעיל מאמר עה. בפענח רזא כאן ויסגור ה׳ בעדו מלמד שחתם הפתח בשמו הגדול שלא יכול להפתח (וכ״ה בפי׳ הר״י מווינה) וא״ת למה לא סגר נח בעצמו, וי״ל שלא ידע את מי להכניס כי באו הכל להנצל, וכשקלטה התיבה אותן הכשרים שגזרה חכמה העליונה סגר השי״ת בעדו, וכ״כ בחזקוני וסיים שהפתח נסגר מאליו ע״י הרוח כמו דלתות העזרה בערב פסח, כמבואר בפסחים סד:
6. לעיל מאמר עו. ודרש זה הוא בסגנון אחר ובוודאי הי׳ לפניו באיזה מדרש, ובס׳ חמדת הימים כאן כ׳ ורמז לו הקב״ה בתחלת הנס שהיו חיות ואריות דורשין (דורסין) ועופות טמאים וטהורים דורסים ולא היו מזיקים זה את זה דכתיב ויסגר ה׳ בעדו מלשון אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני, ומכאן שעשה הקב״ה שלום בין בריותיו ועליו נאמר וחית השדה השלמה לך, וכנראה מקורו ממדרש הגדול. ועי׳ גנזי שכטר ח״א צד יב.
7. עי׳ לעיל פ״ו מאמר צח.
וְעָאלַיָּא דְּכַר וְנוּקְבָּא מִכָּל בִּסְרָא עָאלוּ כְּמָא דְּפַקֵּיד יָתֵיהּ יְיָ וְאַגֵּין יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ עֲלוֹהִי.
Those that came were male and female, of all flesh they came, as Hashem had commanded him. Hashem protected him with His Word.
א. ״וְהַבָּאִים״ – ״וְעָלַיָּא״ בצורה מיודעת, וכמוהו ״לִשְׁבֹּר בתוך הבאים״ (בראשית מב ה) ״בְּגוֹ עָלַיָּא״. אבל ״הבאים מצרימה״ (שמות א א), ״הבאים אחריהם בים״ (שמות יד כח) – ״דְּעָלוּ״ כפועל בזמן עבר.
סָגַר – אַגֵּין
ב. פועל ״סגר״ מתורגם בדרך כלל בפועל ״אחד״ כמבואר בפסוק ״וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו״ (בראשית יט ו) ״וְדַשָּׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי״. אבל כאן תרגם ״וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ״ – ״וְאַגֵּין ה׳ עֲלוֹהִי״ (משורש גנ״ן) ומשני טעמים. האחד, כי סגירת אדם באה בדרך כלל לשלילה; לכליאה ושלילת החופש כגון ״סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר״ (שמות יד ג), ״יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ״ (איוב יב יד). כדי להדגיש שהסגירה כאן באה לטובת נח ולהגנתו, תרגם אונקלוס: ״וְאַגֵּין״.1 השווה: ״חֹפֵף עליו כל היום״ (דברים לג יב) ״יְהֵי מַגִּין עֲלוֹהִי״
וטעם נוסף, לשלילת ההגשמה: ברוב צירופי ״סגר בעד״ שבמקרא, מציין הכתוב את הדבר הסוגר כגון: ״ויסגר דלתות העליה בעדו״ (שופטים ג כג); ״וסגרת הדלת בעדך״ (מלכים א ד ד). לפי זה ״ויסגר ה׳ בעדו״ עלול להתפרש כאילו מציאות ה׳ היא הסוגרת את התיבה וכאילו הוא ישות חומרית. ת״א ״וְאַגֵּין ה׳ עֲלוֹהִי״ מונע מטעות זו.2
1. כדברי ראב״ע: ״וטעם: ויסגר ה׳ בעדו, הוא לשבח, שהסגירה בעת הזאת טובה יותר מהפתיחה. ובעת אחרת לגנאי: יִסְגֹּר עַל אִישׁ״. בדומה לו רש״י בפירושו הראשון: ״יסגר – הגין עליו, שלא שברוה״. וכן פירש ״וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי (תהלים לה ג) – הגן ביני וביניהם כמחיצה״ (על פי ״באורי אונקלוס״).
2. למניעת ההגשמה גרסו מקצת נוסחים ״ואגין ה׳ במימריה עלוהי״. אבל ״מרפא לשון״ ו״באורי אונקלוס״ קבעו שאין צורך בתוספת ״במימריה״.
ועלליה דכר ונקבה מןא כל בשרא עלו היך מה דפקד י״י יתיה ואגן י״י ברחמוי טבייה עלויב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועלליה דכר ונקבה מן״) גם נוסח חילופי: ״ואילין די עיילו דכר וזוגה מן״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דפקד י״י יתיה ואגן י״י ברחמוי טבייה עלוי״) גם נוסח חילופי: ״די פקדת ממריה די״י וחס ואגן ממריה די״י עלוי״.
And they coming entered, male and female, of all flesh unto him, as the Lord had instructed him; and the Word of the Lord covered over the door of the ark upon the face thereof.
And the Word of the Lord was merciful upon him.
וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה – אָמַר רַבִּי אַסֵּי פְּרַט לִסְרוּחִין וְלִמְחֻסְּרֵי אֵבָרִים שֶׁפְּסוּלִים לְקָרְבַּן בְּנֵי נֹחַ. וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה, אָמַר לוֹ נֹחַ וְכִי קַנִּיגִי אֲנָא, אֲמַר לֵיהּ מָה אִכְפַּת לָךְ, מוּבָאִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא הַבָּאִים, מֵאֵילֵיהֶן הָיוּ בָּאִים. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה׳ וּקְרָאוּ (ישעיהו ל״ד:ט״ז), וּמָה אִם לְהִסָּגֵר בַּתֵּבָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הָיוּ בָּאִים מֵאֵילֵיהֶן, לְהִפָּטֵם מִבְּשַׂר גִּבּוֹרִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הֵאָסְפוּ מִסָּבִיב עַל זִבְחִי אֲשֶׁר אֲנִי זֹבֵחַ לָכֶם זֶבַח גָּדוֹל עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וּשְׁתִיתֶם דָּם, בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ אֵילִים כָּרִים וְעַתּוּדִים פָּרִים מְרִיאֵי בָשָׁן כֻּלָּם (יחזקאל ל״ט:י״ז-י״ח).
וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ – אָמַר רַבִּי לֵוִי לְשַׂר שֶׁקָּבַע דְּרוֹלוֹמוֹסְיָא שֶׁלּוֹ בַּמְדִינָה, וְנָטַל אוֹהֲבוֹ וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, נָתַן סְפָרָגוֹס שֶׁלּוֹ עָלָיו, כָּךְ וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ, בִּקְּשׁוּ לַהֲפֹךְ הַתֵּבָה, וְהִקִּיפָהּ אֲרָיוֹת שֶׁלֹא יִגְעוּ בוֹ.
ויסגור ה׳ בעדו – מלמד כשירדו מי המבול ונכנס נח לתיבה באו בני דור המבול לשבר את התיבה ולהרוג את נח, מה עשה הקב״ה 1שלח אריות ודובים ושאר חיות רעות הדורסים סביב התיבה, שכל מי שהיה מבקש לשבר התיבה היו הורגין אותו, הדא הוא דכתיב ויסגור ה׳ בעדו, וכמה דתימר אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא (דניאל ו׳:כ״ג), מה סגירה האמורה להלן של אריות, אף סגירה האמורה כאן על ידי אריות.
1. שלח אריות ודובים. בב״ר פל״ב סוף אות ח׳ ויסגור ה׳ בעדו בקשו להפוך התיבה והקיפה אריות שלא יגעו בו, וכן בתנחומא שלנו נח אות י׳, ובתנחומא הנדפס מכבר אות ז׳ היו מבקשין להפוך את התיבה, מה עשה הקב״ה הקיף אריות לתיבה, והיו אוכלין אותן, שנאמר ויסגור ה׳ בעדו, מהו ויסגור, כענין שנאמר אלחי שלח מלאכיא וסגר פום אריוותא ולא חבלוני, ובמכילתא בשלח פ״א על סגר עליהם המדבר הביא ג״כ, אין סגירה אלא חיה רעה, שנאמר אלחי שלח מלאכיא וסגר פום אריוותא, ועיי׳ בתנחומא שם הערה צ״ז.
והנכנסים, זכרים ונקבות מכל בשר נכנסו, כאשר ציווה אותו ה׳ בכך, והציב ה׳ מחסום1 מלפניו.
1. המילה ״חג׳ב״ (حجب) משמעותה היא ״חסם״ או ״הציב מחסום/מחיצה״.
ויסגרא בעדו – הגין עליו שלא ישברוה,ב הקיף את התיבה דובים ואריות 
והיו הורגין בהם.
והיו הורגין בהם.
ופשוטו של מקרא: סגר כנגדו מן המים, וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא: בעד כל רחם (בראשית כ׳:י״ח), בעדך ובעד בניך (מלכים ב ד׳:ד׳), עור בעד עור (איוב ב׳:ד׳), מגן בעדי (תהלים ג׳:ד׳), התפלל בעד עבדיך (שמואל א י״ב:י״ט) – כנגד עבדיך.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן ״י״י״. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״ה׳ ״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917: ״שברוה״. בכ״י ליידן 1: ״שברו״.
ויסגור י"י בעדו AND HASHEM SHUT HIM IN – He protected him so that they could not smash up the Ark (cf. 5:13): He surrounded the Ark (thus enclosing it סגר) with bears and lions which killed some of them (Bereshit Rabbah 32:8).
But the literal meaning of the text is: He shut the door in front of him against the waters. Similarly, wherever בעד occurs in the Scriptures it means כנגד in front of. E.g., "Hashem had made a closure in front of (בעד) every womb" (Bereshit 20:18); "Close the door in front of yourself (בעדך) and in front of (ובעד) your sons" (Melakhim II 4:4); "skin in front of [as a protection for] (בעד) skin" (Iyyov 2:4); "a shield in front of me ובעדי" (Tehillim 3:4): "Pray (בעד) your servants" (Shemuel I 12:19) which means כנגד in front of (i.e. on behalf of, as a protection for) your servants.
והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו – 1מעצמם באו.
ויסגור ה׳ בעדו – 2מפני הרשעים שהיו רוצים להפוך התבה והביא הקב״ה דובים ואריות וסיבבו את התבה ולא יכלו ליגע בה.
1. מעצמם באו. זבחים קט״ז ע״א וב״ר פל״ב פדר״א פכ״ג.
2. מפני הרשעים. ב״ר שם. ותנחומא נח.
והבאים זכר ונקבה – טעמו: הבאים בתיבה.
וטעם ויסגור י״י בעדו – הסגירה הזאתא הוא לשבח, בעבור שהסגירה בעת הזאת טובה מהפתיחה. ובעת אחרת לגנאי: יסגר על איש (איוב י״ב:י״ד), ויסך אלוה בעדו (איוב ג׳:כ״ג),1 והעד: ראש הפסוק.
והנה סגר הפתח, והשם עזרו, שלא נפתח בתיבה מקום, כי מידב כולם היו מתים.
1. כלומר: בפסוק שם, מלת ״בעדו״ היא לרעה.
א. המלים ״הסגירה הזאת״ מופיעות בכ״י פריס 177, אך חסרות בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: ביד.
AND THEY THAT WENT IN, WENT IN MALE AND FEMALE. The meaning of And they that went in is: and they that went into the ark.
[AND THE LORD SHUT HIM IN.] The term shut him in in our verse has a positive connotation. It has to be so interpreted because being shut in at that time was preferable to not being shut in. However, elsewhere it has a negative implication. Thus we read, He shutteth up a man (Job 12:14), and And whom God hath hedged in (Job 3:23). That it has a negative connotation is obvious from the first half of the verse.1 Noah closed the door of the ark and God helped him in that no part of the ark cracked open, for had any part opened, then all would have immediately died.
1. Job 3:23 opens with To a man whose way is hid; similarly Job 12:14 opens with Behold, He breaketh down.
ויסגר – אין צריך לומר: ויסגור הדלת, רק טעמו: שסגר י״י כל התיבה, ולא נפתח בו מקום, ולא נבקע. וי״י הסגירה לשבח בעבור היותו במים. והפך זה: ויסך אלה בעדו (איוב ג׳:כ״ג), גדר בעדי ולא אצא (איכה ג׳:ז׳).
ויסגור י״י בעדו – נח היה מניח התיבה פתוח לבהמה ולעופות ולכל המינים שהיו באין לינצל אליו. וכשבאו כולם היה ירא לסגור אותו, דירא שמא לא באו כולם, דאין קניגי ובליסתרי1 שמכיר כל המינין שבעולם. וכיון שבאו כולם, סגר הקב״ה בעדו הפתח, דומיא דשערי העזרה, שהיו ננעלות מעצמן כשהיו מליאות מישראל ערב הפסח, כדאמרינן בפסחים (בבלי פסחים ס״ד:) גבי עקביא בן מהללאל.
ויסגור י״י בעדו – כמו: וסגרת הדלת בעדך ובעד בנייך (מלכים ב ד׳:ד׳).
1. השוו בבלי חולין ס׳:
ויסגור י"י בעדו THE LORD SHUT HIM IN: Noah had left the ark open for all the animals and birds and for all the species that were coming there to be saved. Once they had all arrived he was still afraid to close the ark, since he was worried that not all of them had come already. For there is no hunter or archer1 who is acquainted with every species in the world. Once they had all assembled God closed the ark on Noah.2 This may be compared to the gates of the Temple courtyard that closed on their own once all of Israel had gathered there on the eve of Passover, as it is written in Pesaḥim [as part of the discussion] concerning Akavyah the son of Mahalalel.3
The word בעדו in our verse should be understood [as meaning “behind him,”]4 as in the phrase (2 Kgs 4:4) “Shut the door behind you (בעדך) and your children.”
1. The phrase קניגי ובליסתרי (hunter or archer) is from Hul. 60b. There it appears in reference to the knowledge that Moses had about animals despite the fact that he was not a “hunter or archer.”
2. A number or midrashim offer other explanations of the phrase. Perhaps it is felt to be irrelevant who closed the door of the ark. So sources (e.g. BR 32, Tanh. Noaḥ 7, Tanh. B Noaḥ 10 and LT) feel compelled to interpret the phrase as referring to some unusual supernatural protection that God gave Noah. R. Yosef Bekhor Shor then explains that Noah needed help in closing the ark since there was no way for him to know when to close it.
3. In Pes. 64b there is a discussion about how the gates of the Temple courtyard closed on the eve of Passover. One opinion there is that no person closed the gates; once all the Jews had entered, the gates closed by themselves miraculously. The Talmud there connects the discussion to the Mishna (Eduy. 5:6) that mentions the idea of the Temple courtyard gates closing on Akavyah the son of Mahalalel to keep him out.
4. R. Yosef Bekhor Shor does not say what he thinks the word בעד means either here or in 2 Kgs; all he says is that the word means the same thing in both passages. It seems to me that he is disputing Rashi who writes that the word בעד means כנגד (“opposite” or “on behalf of”) and cites many examples of the word בעד, most of them unconnected to the verb ס-ג-ר. R. Yosef Bekhor Shor compares it only to a text where it follows the verb ס-ג-ר, and presumably feels that it means “to shut behind.” R. Yosef Bekhor Shor is also taking issue with the midrashic explanation cited here by Rashi (from BR 32) that our phrase means that God surrounded the ark with wild animals which protected Noah from his jealous or angry neighbors.
ויסגר י״י בעדו – הפשטני׳ אומ׳ שצורך היה שסגר בעדו דכיון דנכנס בתבה לא היה יכול לצאת מהטיח מבחוץ פרש״י שהתבה הית׳ משוקע׳. (כ״י אוקספורד 271/8)
כאשר צוה אתו אלהים – להעמיד כל מין ומין בקנו.
ויסגר י״י בעדו – הגין בעדו שלא נפתח בתבה אפילו נקב אחד בחזק הגשמים הרבים שהיו ארבעים יום.
כאשר צוה אותו אלוהים, to place every species in a separate cubicle.
ויסגר ה' בעדו, He protected him against the chance of even a small hole opening in the ark as a result of the powerful rains which continued for forty days.
ויסגור י״י בעדו – הניח התיבה פתוחה, מתיירא היה שמא לא באו כולם, שהרי לא היה מכיר כל מינין שבבריות. וכשבאו כולם, ויסגור י״י בעדו – הפתח נסגר מאיליו על ידי הרוח,א דומיא שמצינו בפסחים (בבלי פסחים ס״ד:): שערי העזרה שהיו ננעלות מעצמן בערב פסח.1
1. שאוב מר״י בכור שור.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״רוח״.
ויסגור ה' בעדו, "the Lord closed the door from the outside on his behalf." Noach had left the door open, as seeing he did not know every species of creature, he was afraid that by closing the door prematurely he might prevent a species from gaining entry to the ark and that it therefore would die out. After they had all come, the wind closed the door as a signal that they had arrived. We find another example of this in the Talmud Pesachim 64, where the doors to the Temple entrance are described as closing apparently on their own account on the eve of Passover to signify that otherwise there would be overcrowding.
ויסגור ה׳ בעדו – מלמד שחתם הפתח בשמו שלא יוכל ליפתח.
ד״א בעדו – מן המים. ועוג נמלט לארץ ישראל. אי נמי על התיבה שלא נפלו שם מים.
וא״ת אמאי לא סגר נח בעצמו. ותירץ רבינו בכור שור כשפתח התיבה באו כולם כדי לינצל. ולא היה מכיר כולן.
לעיל (בראשית ז:ז). מפני מי המבול – פרש״י (ד״ה מפני מי המבול) נח מקטני אמנה כו׳. ותימ׳ דאמ׳ במדרש (???) זקן בעיר סימן טוב. ואל תתמה בדבר זה. הסתכל בדור המבול שלא בא עד שמת מתושלח. ומנין שלאחר שנכנס נח בתיבה עמד המבול שלא ירד עד שמת מתושלח. שנ׳ ויבא נח ובניו וכו׳. וא״כ ויהי לשבעת הימי׳ ומי המבול (בראשית ז:י). ומפני מה לא בא קודם. אמ׳ נח לפני הק׳ רבונו של עולם הרי אנו יושבים בתיבה ואין המבול יורד לעולם. אמ׳ לו הק׳ המתן עד שיפטר מתושלח. א״ל רצונך הכניסהו עמי וירד המבול. וי״ל שמא יצא וחזר ונכנס. ומיהו בסדר עולם (א) בפי׳ שלא נכנס עד שמת מתושלח. מצאתי.
ויסגור ה׳ בעדו – מלמד שחתם הפתח בשמו הגדול שלא יכול להפתח, וא״ת למה לא סגר נח בעצמו, וי״ל שלא ידע את מי להכניס כי באו הכל להנצל וכשקלטה התיבה אותן הכשרים שגזרה חכמה עליונה סגר השי״ת בעדו.
וטעם והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו – כי הבאים אל תוך התבה היו זכר ונקבה, שהכניסם נח בתוכהא כן, ולכך אמר: כאשר צוה אותו אלהים – כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה.
ודעת ר׳ אברהם כי ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה (בראשית ז׳:ז׳) – לא שנכנסו בתוכה, אלא שבאו אליו כלם בעשור לחדש השני, כי ביתו קרוב אל התבה היה. וטעם: מפני מי המבול (בראשית ז׳:ז׳) – מפחד מי המבול. ולשבעת הימים היה מי המבול, ונאספו כלם בתוכה, וסגר הפתח והצהר. ואין דבריו נכונים.
ויתכן כי ויעש נח ככל אשר צוהו י״י, ונח בן שש מאות שנה, והפסוקים עד: בשנת שש מאות שנה (בראשית ז׳:ה׳-י״א) אינם מספרים מעשה. אבל ויעש נח ככל אשר צוהו י״י (בראשית ז׳:ה׳) יכלול הענין כולו, יאמר שעשהב ככל אשר נצטוה, לא הפיל מכל הענין דבר, עשה התבה, ואסף המאכל, ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר צוה אותו. וכאשר היה בן שש מאות שנה, והמבול ירד על הארץ, בא עם ביתו ועם הבהמה הטהורה וכל החי אל התבה כאשר צוהו אלהים (בראשית ז׳:ט׳). ואחרי כן ספר במעשה: ויהי לשבעת הימים, בשנת שש מאות (בראשית ז׳:י׳-י״א) וגמר הענין.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בתיבה״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שעשה״.
AND THEY THAT CAME IN, CAME IN MALE AND FEMALE OF ALL FLESH. The intent of this is that those who came into the ark were male and female for so Noah brought them in. This is why Scripture says, as G-d hath commanded him, since it was He who commanded him to bring them into the ark.
But the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra is that the verse, And Noah came in, and his sons, and his wife, and his sons' wives with him, into the ark,1 does not mean that they entered it but that they all came to Noah on the tenth day of the second month for his house was near the ark. [He thus interprets the verse as meaning "to the ark," rather than "into the ark."] Ibn Ezra explains the phrase, because of the waters of the flood,2 to mean "on account of the fear of the waters of the flood." At the end of the seven days came the waters of the flood, and then they all gathered in the ark, and Noah closed the door and the window.3 But Ibn Ezra's words are not correct.4
It is possible that the verses, And Noah did according to all that the Eternal hath commanded him, And Noah was six hundred years old,5 and the succeeding verses until, In the six hundredth year,6 do not recount a narrative. Rather, And Noah did according to all that the Eternal commanded him generalizes the entire matter. It states that he did everything as he was commanded, not omitting a thing: he constructed the ark and assembled the food and took of the clean beasts and fowl seven and seven on the day He commanded him. When he was six hundred years old and the flood came down upon the earth, he came with his household and with the clean beasts and all living things into the ark, as G-d had commanded him. After that, Scripture narrates the event, And it came to pass after the seven days … in the six hundredth year,7 and completes the subject.
But the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra is that the verse, And Noah came in, and his sons, and his wife, and his sons' wives with him, into the ark,1 does not mean that they entered it but that they all came to Noah on the tenth day of the second month for his house was near the ark. [He thus interprets the verse as meaning "to the ark," rather than "into the ark."] Ibn Ezra explains the phrase, because of the waters of the flood,2 to mean "on account of the fear of the waters of the flood." At the end of the seven days came the waters of the flood, and then they all gathered in the ark, and Noah closed the door and the window.3 But Ibn Ezra's words are not correct.4
It is possible that the verses, And Noah did according to all that the Eternal hath commanded him, And Noah was six hundred years old,5 and the succeeding verses until, In the six hundredth year,6 do not recount a narrative. Rather, And Noah did according to all that the Eternal commanded him generalizes the entire matter. It states that he did everything as he was commanded, not omitting a thing: he constructed the ark and assembled the food and took of the clean beasts and fowl seven and seven on the day He commanded him. When he was six hundred years old and the flood came down upon the earth, he came with his household and with the clean beasts and all living things into the ark, as G-d had commanded him. After that, Scripture narrates the event, And it came to pass after the seven days … in the six hundredth year,7 and completes the subject.
1. (7).
2. (7).
3. See above, 6:16.
4. As explained above in Verses 1 and 8, when the time of the flood arrived G-d again commanded Noah that he and all his household come into the ark, and He further informed him of the day of the flood.
5. Verses 5-6.
6. (11).
7. Verses 10-11.
והבאים – ב׳ במסורה הכא ואידך והבאים וגו׳ עם זרובבל. לומר כמו בכאן באו מאליהם כך התם נמי עלו מאליהם וזהו כמאן דאמר עלו מאליהם ודלא כמאן דאמר שעזרא העלם.
ויסגור השם בעדו – מלמד שחתם הפתח בשמו שלא יהיה יכול להפתח, ויליף ליה סגירה סגירה לג״ש שנא׳ כאן ויסגור, ונאמר להלן (דניאל ו׳ כ״ג) סגר פום ארייותא.
ד״א בעדו – מן המים ועוג נמלט לא״י. א״נ על התיבה שלא נפלו שם מים וא״ת למה לא סגר נח בעצמו, ותי׳ רבי׳ ב״ש כשפתח התיבה באו כולם כדי להנצל ולא היה מכיר כולם.
כאשר צוה אותו אלהים ויסגור ה׳ בעדו כי עד הנה היה נכנס ויוצא ועדין לא הוסגר. וכבר כתבנו בסוף שער י״א כי צורך זה המספר היה להודיע נאמנותו יתב׳ במ״ש והיו ימיו מאה ועשרים שנה והוא נכון. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק המספר מנח ותולדותיו ותוכן טבעם והשחתתם ואבדנם. אמנם עדין יש לדעת מה טיבו של ספור זה ותועלתו אשר תספר אותו התורה האלהית סמוך למעשה בראשית וזה מה שיתבאר בשער הבא ובחלק הספור הנאות אליו ב״ה.
הגין עליו שלא שברוה כו׳. דאל״כ מאי ויסגור ה׳ בעדו הרי כבר עשה התיבה ונכנס בתוכו כמו שצוהו כדי להנצל על ידה אלא עכ״ל שזהו מה שאמר לו מתחלה והקימותי את בריתי ובאת אל התיב׳ ולולי זה לא תוכל כדלעיל אבל בב״ר לא דרשו בזה כלום מפני שסמכו על המדרש והקימותי את בריתי הרומז לזה והרב ז״ל גלה שהמדרש של והקימותי את בריתי רומז לזה ויהיה פי׳ ויסגור ה׳ בעדו שקיים והחזיק הסגר התיבה בשבילו שלא הניח שום א׳ לשבר אותה:
סגר כנגדו מן המים. סגירתו היא שלא תשבר מתוקף המים:
ואמר ויסגור ה׳ בעדו כי סגר השם פי המזיקין והאריות שלא יאכלוהו בעונו. ולכן אמר בכאן ויסגור ואמר בדניאל וסגר פום אריותא וכל זה במדת רחמיו ובשם של ה׳ שהוא רחמים גמורים וזהו ויסגור ה׳ ולא אלהים. ואמר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וכן אמר והמים גברו מאד על הארץ. להורות בו כי במים חטאו ובמים נענשו. ובכאן נבין עון דור המבול מה היה כי אף על פי שמפורסם היה הגזל והחמס עכ״ז עון אחר היה שם נסתר. וכל זה נבין מצד העונש כי לפעמים יודע העון מצד העונש כאומרו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומצד העונש מכיר האדם חטאו לפי שידוע שבמדה שאדם מודד בה מודדים לו. ואם לא היה כאן עון נסתר מה טעם היה כאן מבול ולא דבר אחר כי השם היה יכול להביא עליהם ערוב ויאכלם או עונשים אחרים אבל להביא מבול לכלות כל העולם ולחזור העולם תוהו ובוהו כמו שהיה בראשונה זה היה דבר גדול. ואם הם חטאו הבהמות מה חטאו ואם הבהמות חטאו כדעת חז״ל הארץ מה חטאה דכתיב ותשחת הארץ. ואמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה ומה טעם שיאמר והנני משחיתם את הארץ כי די שיאמר והנני משחיתם. וכן מה שאמר למעלה כי רבה רעת האדם בארץ כי ידוע הוא כי רעתם לא היתה בשמים. וכן מ״ש וימחו מן הארץ הוא מיותר והארץ מה ענינה לכאן. או על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. אבל יש לך לידע כי עונם גדול מנשוא והם חטאו בארץ כשראו בתיהם שלום מפחד ופירות הארץ היו שלא כמנהג העולם כמאמרם ז״ל שהיו זורעים הארץ בפעם אחת והיתה מצמחת להרבה שנים. ולכן נגזר אחר דור המבול דבר יום ביומו זרע וקציר בכל שנה ושנה בענין שיהיו עיניהם נשואות למרום בכל יום ויום. בענין שבראשונה היו חושבים כי זה מטבע הארץ ועולם כמנהגו נוהג ומי יוכל לשבור דלתים ובריח של טבע הארץ. בענין שבזה כפרו בבריאת העולם וכחשו בה׳ ויאמרו לא הוא. ולכן רצה השם להשחית הארץ בענין שידעו כי יוצר הכל הוא. והוא בראה והוא יכול להפכה תהו ובהו. וזהו וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ שנסתכל ה׳ בחטאם ורעתם שהיתה בארץ והיו מכחישים בבריאתה וחושבין על ה׳ תועה וזהו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ולכן אמר ותשחת הארץ וכן והנה נשחתה. וכן והנני משחיתם את הארץ שהיא גרמה להם לחטוא כמאמרם ז״ל ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה כי טובתם גרמה לכם לחטוא כאומרו וישמן ישורון ויבעט. ולכן רצה השם להביא מבול ממים לחזור העולם תהו ובהו כמו שהיה מתחילה שהיה העולם מכוסה ממים עד שאמר יקוו המים. וכן אמר בכאן ויגברו המים ויכסו כל ההרים הגבוהים עד שנענשו כלם וימחו מן הארץ ואף הארץ נשחתה בריבוי המים בענין שלא יאמרו עולם כמנהגו נוהג והכל בטבע ולכך כל ימות המבול לא שמשו המאורות. ולכן צוה צוהר תעשה לתיבה כמו שכתבתי. ואחר שפרעו חובם רצה השם לחדש העולם כקדם. ולכן ויזכור אלהים את נח ויעבר אלהים רוח על הארץ כמו שאמר במעשה בראשית ורוח אלהים מרחפת על פני המים. וכמו שכתוב שם ויאמר אלהים יהי אור כן אמר בכאן ויפתח נח את חלון התיבה. וכמו שבמעשה בראשית כתיב ועוף יעופף על הארץ כן אמר בכאן וישלח את העורב וישלח את היונה עד שאמר יבשה הארץ כמו שאמר שם ותראה היבשה. וכמו ששם נבראו אדם ואשתו כן בכאן ויאמר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה אתה ואשתך. הרי כאן עולם הפוך ועולם מחודש והכל מיד השם. וכן היה קרח ועדתו שהכחישו בבריאת העולם כמו שכתבו בזוהר בפרשת בראשית על ויהי מבדיל. קרח במעשה בראשית הכחיש והיה חושב עולם כמנהגו נוהג וזה ניכר מצד עונשו דכתיב ותפתח הארץ את פיה ושם הארכתי בראיות ברורות. ולכן אמר בכאן ויהי המבול וירבו המים ויגברו המים:
הגין עליו שלא שברוה וכו׳. דאם לא כן מה לשון ״בעדו״, אלא שהקיף התיבה וכו׳, וזהו לשון בעדו:
ופשוטו של מקרא וכו׳. רוצה לומר שאין צריך לפרש מלת ״בעדו״ שהגין סביביו, אלא שסגר כנגדו מן המים. ומצאנו לשון ״בעדו״ שהוא משמש כמו כנגדו, כמו שהביא ראיה. וללשון ראשון לשון ״בעדו״ הוא כמשמעו, שהגין בעדו, לפי שהקיף דובים ואריות:
הגין עליו. דאל״כ מאי ויסגור ה׳ בעדו הרי כבר עשה התיבה ונכנס בתוכו כמו שצוהו כדי להינצל על ידה אלא ע״כ שזהו מ״ש בתחלה (לעיל ו׳:י״ח) והקמותי וגו׳ ולולי זה לא תוכל. [קיצור מזרחי]:
ופשוטו ש״מ סגר כנגדו מן המים. פי׳ ע״י שציווהו לעשות התיבה ולכנס לתוכו זו הוא סגירתו מן המים. [נחלת יעקב]:
He protected him. Otherwise why does it say, "Hashem shut him in"? Noach already built the ark and entered it as commanded, to be thereby saved. [Compare this with next entry.] It must refer back to (6:18), "And I will establish My covenant..." [on which Rashi explains, "...that the evil people of that generation not kill him."] But without Hashem's protection, Noach could not survive. (Kitzur Mizrachi)
The simple explanation... He shut before him against the waters. In other words, [it does not mean shutting the door. Rather,] Hashem's command to build the ark and enter it is how He shut before him against the waters. (Nachalas Yaakov)
והבאים זכר ונקבה – הבאים אל התיבה, כל זוג היה זכר ונקבה. ״כאשר צוה אותו אלהים״, בדבור הראשון ״ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו״.1 וכן היה שנכנסו שנים שנים זכר ונקבה להחיות אתו.
ויסגור י״י בעדו – אין ספק שכאשר תמו כל החי לבוא אל התיבה סגר נח2 את פתח התיבה. אבל הכתוב מעיד כי זאת ההסגרה לא היתה דַי להצילם משטף מים רבים, אבל ״ויסגור י״י בעדו״, כלומר סגר התיבה ממעל ומצדדין בכחו, שלא יכנסו בה המים. ואם הוא יסגור מי יפתח? ויאמר ראב״ע ז״ל טעמו לשבח, כי הסגירה בעת ההיא טובה מהפתיחה, ובעת אחרת לגנאי.3 והנה סגר הפתח, וה׳ עֲזָרוֹ שלא נפתח בתיבה מקום,4 כי מיד היו כלם מתים. [עד כאן דבריו]. ויפה דִבֶּר. ולא אמר ״בעדם״5 כי הוא העיקר, כי הוא הצדיק בדור ולמענו נמלטו כלם.
1. בראשית ו, יט.
2. ולא רק הקב״ה, כדברי המקרא.
3. כמו שמציין ראב״ע: ״יסגור על איש״ (איוב יב, יד); ״ויסך אלוה בעדו״ (שם ג, כב).
4. שייכנס בו שטף המים.
5. אלא במקרא כתוב ״בעדו״ לשון יחיד.
ויסגר ה׳ בעדו – בחמלת ה׳ עליו סגר את התיבה שלא נפתחה מהמים האדירים ההם ולא יזיקוה הרוחות החזקות, ולפי שאין זה ביד שום אדם להציל תיבת עץ קל מגשם שוטף ומזרם מים כמהו, ייחס הפעולה אל הש״ית, כי הוא היה מחסהו מכל נזק ופגע רע:
בעדו – כנגדו, וכן כל בעד שבמקרא:
ויסגור ה׳ בעדו – סגר כנגדו מן המים (רש״י), עשה שלא יכנסו המים בתבה.
בעד – עיין כרם חמד ח״ב עמוד קס״ד.
Then the Lord closed him in (va-yisgor YHVH ba’ado). He shut him in from the water (Rashi). [As for the word] ba’ado, see Kerem Ḥemed, Part II, p. 164.1
1. {Translator's note: There Shadal expresses the view that the basic meaning of the word be’ad is “around” or “about.” For support, he cites the present verse, and adds that the expression kipper be’ad (“to propitiate for”) refers to a concealing of sin by covering over and around it.}
והבאים זכר ונקבה – התירו להם להכנס לתיבה, רק משום שהם באו זוגות זוגות, ״זכר ונקבה״.
ויסגר ה׳ בעדו – נח כבר עשה את כל אשר ציווהו ה׳, אך זה כשלעצמו לא הבטיח עדיין את הצלתו. אף על פי שנח עשה כל מה שנצטווה, נאמר כאן שה׳ ברצונו להשאיר פליטה לעתיד, הוא זה שסגר את נח בתוך התיבה כדי להגן עליו. מהותה של הגנה זו, ומה פעל ה׳ לצורך נח, יתבארו בפסוקים הבאים.
והבאים זכר ונקבה – שלא לבד שאל התיבה לא נכנסו רק שנים, כי גם לא באו ממקומם רק זכר ונקבה, שיש מיני עופות שזכר א׳ יש לו כמה נקבות כמו השכוי, לא באו ממקומם רק זוג, ואחר שנכנסו כולם סגר ה׳ שלא יכנס הגשם השוטף דרך הפתח ומאז היו כאלו יצאו מן העולם הישן שנגזר עליו השחתה והם חוץ לעולם עתידים ללכת על פני המים ומסוגרים מהשגחת ה׳ שלא יקרב אליהם המשחית, ועז״א ויסגור ה׳ בעדו, שזה מהשגחה הפרטית החופפת על נח ובכח שם הרחמים המרחם על בריותיו.
והבאים זכר ונקבה: אותם הזוגות היו כולם זכר ונקבה1.
{כאשר צוה אתו אלהים: ולעיל פסוק ט׳ בביאה סמוך לתיבה כתיב ״כאשר צוה אלהים את נח״2. משום דהביאה סמוך לתיבה3 היתה שלא בפעולת נח לבדו, אלא רוח ה׳ וציוויו למזל כל בריה קבצם לשם4, נמצא שהיתה אזהרת אלקים לבד מנח וגם לנח, משום הכי כתיב תחילה ״צוה אלהים״ ואח״כ ״את5 נח״. משא״כ בכניסה לתיבה היתה אזהרת אלקים לנח מתחילה.}
1. עיין לעיל פסוק ט׳ ברבינו.
2. עיקר הדיוק של רבינו עתה הוא בשינוי מיקום מלת ״אלהים״ האם קודם המלה ״את״ כמו בפסוק ט׳, או לאחריה כמו בפסוקנו.
3. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק ז׳.
4. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק ז׳.
5. עיין ברבינו לעיל ו,כב.
הכל
(יז) {שלישי} וַֽיְהִ֧יא הַמַּבּ֛וּל אַרְבָּעִ֥ים י֖וֹם עַל־הָאָ֑רֶץ וַיִּרְבּ֣וּ הַמַּ֗יִם וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־הַתֵּבָ֔ה וַתָּ֖רׇם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃
The Flood was on the earth for forty days, and the waters multiplied and lifted the ark, and it rose above the earth.
א. וַֽיְהִ֧י ל=וַֽיְהִ֧י בגעיה ימנית
[פא] 1ויהי המבול מ׳ יום על הארץ וגו׳. ר׳ פנחס בשם ר״ל אמר כך היתה תיבתו של נח משוקעת במים כספינה הזו שהיא משוקעת ועומדת בלמין. (בראשית רבה ל״ב).
1. בפי׳ ב״ר כ״י במנח״י, מפרש ותרם מעל הארץ, כספינה העומדת בלמן, מקום שהספינות עומדות על שפת הנהר בלע״ז, פורט, דלא כתיב אלא ותרם מעל הארץ ולא כאניות שייט ההולכת בנהר.
וַהֲוָה טוֹפָנָא אַרְבְּעִין יוֹמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָּא וּנְטַלוּ יָת תֵּיבְתָא וְאִתָּרַמַת מֵעַל אַרְעָא.
There was a Flood on the earth for forty days. The waters increased and lifted the ark, and it rose [high] above the earth.
ביאור הערת מסורה
א. כבר נתבאר שיוֹם במשמע מעת לעת, עשרים וארבע שעות, מתורגם יוֹם או יוֹמָא. אבל יוֹם המציין את זמן האור, הפך הלילה, מתורגם יְמָמָא.1 הבחנה זו נשמרת גם בלשון רבים: כאשר יוֹם מציין את שעות האור כבפסוק ״ארבעים יום וארבעים לילה״ (כבפסוקים ד, יב) תרגם ״אַרְבְּעִין יְמָמִין״, רבים של יְמָמָא. אבל כאן ״וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ״ והכוונה ליממות שלמות, תרגם ״אַרְבְּעִין יוֹמִין״, רבים של יוֹם.2
בכך מתבארת הערת המסורה לתרגום שציינה חמשה עשר פסוקים בהם ״יום״ במשמע מעת לעת מתורגם ״יומין״ על פי העניין:
יוֹם דמתרגמינן יוֹמִין ט״ו באוריתא: ויהי המבול, ויגברו המים, וישובו המים, ויפתח נח, וימלאו בו [צ״ל לו] ב׳ בו, עד ממחרת השבת. עשתי עשר. ובתרא דלא יום אחד. מתור הארץ. וקדמא דמספר הימים. ויבכו את אהרן. אחד עשר יום מחורב. ויבכו בני ישראל.3
ב. ״וַתָּרָם מעל הארץ״ בבניין פעיל מתורגם ״וְאִיתָּרַמַת״ בסביל, אולי כדי להרחיק כוחות מיתולוגיים לעצי התיבה.
1. כמבואר לעיל ״ויקרא אלהים לאור יום״ (בראשית א ה) ״לִנְהוֹרָא יְמָמָא״. לעומת ״יום אחד״ – ״יוֹם חַד״, עיין שם.
2. ולא ״אַרְבְּעִין יְמָמִין״ כבמקצת נוסחים. לצורת יוֹמֵי המופיעה רק בסמיכות ראה להלן ״בא בימים״ (בראשית כד א) ״בְּיוֹמִין״.
3. קליין, מסורה, עמ׳ 39 והכוונה לפסוקים הבאים: 1. ״ויהי המבול ארבעים יום״ (בראשית ז יז) 2. ״ויגברו המים... חמשים ומאת יום״ (בראשית ז כד) 3. ״וַיָּשֻׁבוּ המים... מקצה חמשים ומאת יום״ (בראשית ח ג) 4. ״ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח״ (בראשית ח ו) 6-5. ״וימלאו לו ארבעים יום... ויבכו אתו מצרים שבעים יום״ (בראשית נ ג) 7. ״עד ממחרת השבת... תספרו חמשים יום״ (ויקרא כג טז) 8. ״ביום עשתי עשר יום״ (במדבר ז עב) 9. ״ביום שנים עשר יום״ (במדבר ז עח) 10. ״לא יום אחד... ולא עשרים יום״ (במדבר יא יט) 11. ״וַיָּשֻׁבוּ מתור הארץ מקץ ארבעים יום״ (במדבר יג כה) 12. ״במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה״ (במדבר יד לד) 13. ״ויבכו את אהרן שלשים יום״ (במדבר כ כט) 14. ״אחד עשר יום מחרב״ (דברים א ב) 15. ״ויבכו בני ישראל את משה... ארבעים יום״ (דברים לד ח).
אבל ״באורי אונקלוס״ הבחין באופן אחר: יוֹם הבא אחר מספר מונה מתורגם יוֹמִין כגון ״ויהי המבול ארבעים יום״ – ״אַרְבְּעִין יוֹמִין״. אבל לאחר מספר סידורי מתורגם יוֹמָא כגון ״בשבעה עשר יום לחדש״ (פסוק ח) ״בְּשִׁבְעַת עַסְרָה יוֹמָא״. מטעם זה הקשה על תרגום ״בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ״ (בראשית ח יד) שגם הוא מספר מונה, מדוע לא תרגם יוֹמִין אלא יוֹמָא? אך עיין שם.
אבל ״באורי אונקלוס״ הבחין באופן אחר: יוֹם הבא אחר מספר מונה מתורגם יוֹמִין כגון ״ויהי המבול ארבעים יום״ – ״אַרְבְּעִין יוֹמִין״. אבל לאחר מספר סידורי מתורגם יוֹמָא כגון ״בשבעה עשר יום לחדש״ (פסוק ח) ״בְּשִׁבְעַת עַסְרָה יוֹמָא״. מטעם זה הקשה על תרגום ״בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ״ (בראשית ח יד) שגם הוא מספר מונה, מדוע לא תרגם יוֹמִין אלא יוֹמָא? אך עיין שם.
והוה מבולא ארבעין יומין על ארעא וסגון מיא וטענו ית תיבותא ורמתא מעלוי ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורמת״) גם נוסח חילופי: ״ואתליית״.
And there was a flood forty days upon the earth, and the waters were multiplied and bare up the ark, and it was lifted from the earth.
[ט] וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ – רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּךְ הָיְתָה תֵּבָתוֹ שֶׁל נֹחַ מְשֻׁקַּעַת בַּמַּיִם, כַּסְּפִינָה הַזּוֹ שֶׁהִיא מְשֻׁקַּעַת וְעוֹמֶדֶת בַּלָּמִין.
ותרם מעל הארץ – ששוקעתא במים אחת עשרה אמה, כספינה טעונה שמשוקעת מקצתה במים, ומקראות שלפניו יוכיחו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״משוקעת״. בדפוס רומא: ״משוקעת היתה״.
ותרם מעל הארץ AND IT WAS LIFTED UP ABOVE THE EARTH – It was eleven cubits deep in the water like a laden ship that has part of it sunk in the waters (Bereshit Rabbah 32:9); the following verses prove that this is the meaning.
ויהי המבול ארבעים יום – הכליל הלילה עם היום. קס״ד לפי שכל מקום נאמר ארבעים יום וארבעים לילה. וכאן נאמר ארבעים יום בלבד. שלא היה הפרש בין היום ובין הלילה. שהגשם היה תדיר. לכך נאמר ארבעים יום. והכליל הלילה עם היום. ואם תאמר למה לא אמר מ׳ לילות אלא מ׳ יום. זו תשובתו. יש בכלל יום לילה. ואין בכלל לילה יום. שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א׳:ה׳). תדע שהרי בגליות כתיב ויתיצב ארבעים יום (שמואל א י״ז:ט״ז). לפי שלא היה מתיצב בלילות. הא אם היה מתיצב אף בלילות. הוצרך לומר ארבעים יום וארבעים לילה.
ותרם מעל הארץ – 1כיון שרבו המים אחד עשר אמה מיד ותרם.
1. כיון שרבו המים י״א אמה. עיין סדר עולם רבה פ״ד כמה היתה גבוה מן הארץ ד׳ אמות. וכמה היתה משוקעת בתוך המים י״א אמה. ועיין רש״י בראשית ח׳ ד׳ וברמב״ן שם.
וכבר נכתב: ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום (בראשית ז׳:י״ב), אם כן מה טעם: ויהי המבול ארבעים יום – וכן פירושו: כאשר היה המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים ונשאו התיבה וגבהה מעל הארץ. וזה אות כי עד ארבעים יום לא זזה ממקומה.
Why state, and the flood was forty days upon the earth (v. 17), after having said, And the rain was upon the earth forty days and forty nights (v. 12)? The way to read the verse (v. 17) is as follows: After the flood was forty days upon the earth, the waters increased and bore up the ark, and it was lifted up above the earth.1 This verse shows that for the first forty days the ark did not move.
1. (17) does not intend to teach us that there was a flood upon the earth; verse 12 does that. (17) teaches that after 40 days of flood…the ark was lifted up above the earth.
ויהי המבול ארבעים יום – יום ולילה כמו שזכר, ובכלל יום הלילה, כמו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א׳:ה׳) והדומים לו.
וירבו המים – וכאשר רבו המים שהיו ארבעים יום ומי המעינות שגברו גם כן היה כח בהן לשאת את התבה שתהיה צפה על פני המים, כי עד שלא רבו המים היתה התבה כבדה ולא היתה יכולה לרום מעל הארץ עד שרבו המים ונשאו אותה וצפה על פני המים.
ויהי המבול ארבעים יום, day and night, as has been mentioned in verse 12. The night is usually included when the Torah speaks of יום, day. We have learned this already in Genesis 1,8 ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, “it was evening, it became morning, one day.”
וירבו המים, when the waters had increased for forty days, and the waters of the underground wells were added to the rainwater, the latter were powerful enough to lift the ark and all the creatures inside. Due to its weight it had not risen from the ground until the force of the subterranean geysers lifted it, and the ark now floated on the waters.
ויהי המבול ארבעים יום – ולמעלה כתיב: ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום (בראשית ז׳:י״ב). אלא מה שלא פירש הראשון פירש האחרון, כלומר כשהיה הגשם והמבול ארבעים יום, אז וישאו – המים את התיבה.1 וכן ויכוסו ההרים (בראשית ז׳:י״ט-כ׳) – מן הראשון לא נודע כמה היו ההרים מכוסים, בא ויכוסו השיני ופירשו.2
1. שאוב מאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
ויהי המבול ארבעים יום, "the deluge lasted for 40 days;" how do we square this with verse 12 according to which the rain had continued for 40 days? We must assume that matters which had not been spelled out in the earlier verse have now been added, i.e. that after a period of 40 days of continuous rain and other manifestations of the deluge, the ark began to rise from its site. We find a similar construction in verse 19 where the waters are described as covering the mountains, after the Torah had first given details about the gradual inundation of high places on earth by the waters of the deluge. Had we only read verse 18 and the first half of verse 19, we would not have been able to imagine the extent of the flooding.
ויהי המבול – פרי״ח בשם אביו כי מבול היה על ידי רעמים וברקים וקולות. וא״כ נבקעו העננים ונפלו המים.
ויהי המבול ארבעים יום – פרש״י (בראשית ז:יב ד״ה ארבעים יום) דאין יום ראשון מן המניין שאין לילו עמו כו׳ עד נמצאו מ׳ יום כלין בכ״ח בכסליו. ועוד פרש״י אחר כך (בראשית ח:ג ד״ה מקצה חמשים ומאת) כיצד. בכ״ז בכסליו פסקו הגשמים. הרי סתר את דבריו. ותו קשי׳ דפרש״י (בראשית ח:ד ד״ה בשבעה עשר יום) שבס׳ ימים חסרו המים ט״ו אמות. ומוכיח הרי אמה לד׳ ימי׳. וקש׳ שמיד שנראו ראשי ההרים עד ס״א יום יבשה הארץ. וכי לא היה הר גבוה רק ט״ו אמות. וי״ל דפשיט׳ שיותר גבוה היה ההר הגבוה. אלא מן ההרים ולמטה לא היה כל כך מים. שההרים היו מחזיקים הרבה שביום אחד היו מחסרים יותר מבשני ימי׳ קודם שבא להרים. מה״ר משה בהר״יא.
א. ר׳ מרדכי שמואל גירונדי כתב על הכתב ואינו ברור לי מה הוא כתב. אבל נראה כמו ״מארי״ או ״מהרי״ או ״מהורי״. אבל בכת״י אחר ראיתי שנכתב ״בהר״י״. ולפי שאיני יודע בברירות מה הרמש״ג כתב, אני כותב מה שמצאתי בכת״י אחר.
ויהי המבול מים – פירש״י אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתוב ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ונמצאו מ׳ יום כלים בכ״ח בכסליו ול״נ שהרי הוא עצמו פירש גבי ק״ן יום שהוא א׳ בסיון כיצד בכ״ז בכסלו פסקו הגשמים הרי ג׳ מכסלו וכ״ט מטבת ושבט ואדר וניסן ואייר הרי ק״ן יום. לכך נ״ל דיום א׳ הוי מן המנין והתחילו הגשמים לירד מיום י״ו למרחשון כי מביום הזה אינה ראיה שהרי בהרבה מקומות מצינו ביום וביום הזה ור״ל מליל הזה ולפי זה כלים הארבעים יום בכ״ז מכסלו וכן מצאתי בסדר עולם וז״ל ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ויהי הגשם עד מתי עד ז״ך בכסלו.
ויהי המבול ארבעים יום – פירש״י אין יום הראשון מן המנין שאין לילו עמו ונמצאו מ׳ יום כלין כ״ח בכסלו. ומקשים על דבריו שהוא ז״ל פי׳ אחר כן מקצה ק״ן התחילו לחסור והוא א׳ בסיון כיצד בכ״ז בכסלו פסקו הגשמים הרי שמנה שבעה עשר במרחשוון בכלל המ׳ ומתרצים דבריו דלגבי ירידת הגשמים אין מונה יום י״ז לפי שנאמר בו מ׳ יום ומ׳ לילה אבל כשמונה ק״ן של תגבורת המים מתחיל מכ״ז בכסלו כאלו התחיל למנות ירידת הגשמי׳ מי״ז במרחשוון:
ויהי המבול ארבעים יום, "The deluge continued for a period of 40 days." According to Rashi, the first day, i.e. the 17th of the second month, does not count as one of the 40 days mentioned here, the reason being that the deluge started during the daylight hours, part of that date, i.e. the night, already having passed. Accordingly, the 40 days mentioned here ended on the 28th day of Kislev. Everybody questions Rashi's commentary in view of his own commentary later on (8,3) that the words ויחסרו המים מקצה חמישים יום, "at the conclusion of 150 days the waters began to recede," refers to the first day of Sivan. Rashi proceeds to make the following calculation: "on the 27th of of Kislev the rains ceased. We are left with 3 more days in Kislev, plus 29 days for Tevet, which amount to a total of 32. Adding a total of 118 days for the months of Shevat, Adar, Nissan, and Iyar, brings us to a total of 150. [2 of the last four months are presumed to have 29 days and 2 have 30 days. Ed.] According to this latest calculation by Rashi, the 17th of Marcheshvan forms part of the 150 days!
והנה השלים זה הסיפור, והפליג להאריך בו, לרוב התועלת המגיע ממנו; ולזה דקדק במספר הימים אשר ירד הגשם בלי הפסק, ובשאר הפרטים, לְיַשֵּׁב יותר בלבנו אמיתת זה הסיפור, כי הרבה מה שנאמין יותר בסיפורים - כשסופר מענינם פרטים רבים.
(יז-כד) [שער יג]
ומעתה נבוא אל ביאור חלק הספור הזה המדבר בעקר המבול והשחתתו אשר היינו עליו ונעיר ראשונה ספקותיו:
א. הוא מה שהיה עקר הכוונה להתירה במה שכתבנו בזה השער מצורך זכרון ספור המבול בתורה האלהית כי הנה על ספור מעשה בראשית נצטערו הראשונים ואמרו (בראשית רבה א) שלא נכתב אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם כו׳ (תהלים קי״א:ו׳). ואחר שהגיד למה יחזור ויגיד דברים שאינם מצורך התורה והמצוה אם האלהים היה ירא שנשאל לו חשבון הראשונים ממשפחות קין ודור אנוש וחבריהם וכ״ש כי באה הקפדה בספורו בהודעת זמנו ביומו וחדשו ואין צריך לומר שנת התחלתו וסופו וזמני התגבורת והנחת התיבה והראות ההרים ושלוח העורב והיונה ויבושת המים וחורב האדמה הכל שלא לצורך אם לא כפי מה שאמרנו.
ב. במבוכה הגדולה הנופלת בחשבונות המבול לפי מה שהובן מפשוטי הכתובים על דרך המדרש וראשוני המפרשים ז״ל עד שהוצרכו לפרש כי ראשית החשבון ואחריתו היו ליצירה והחשבונות אשר ביניהם. פעם להפסקת הגשמים שהוא כסלו שבכ״ז יום שלמו הארבעים יום ופעם לירידת הגשמים שהוא מרחשון. והוא דבר זר מאד. וגם לדברי הרמב״ן ז״ל שהשתדל לתקן ולהסכים כל המנינים לחשבון העולם עדיין נשארה רגלו אחת בחוץ למצוא התבה מנוח לכף רגלה יום י״ז לחדש השביעי שהוא יום סוף התגבורת לדברי כלם עד שנדחק לומר כי ביום ההוא עצמו העביר אלהים רוח על הארץ וחסרו המים מעתה כל הט״ו אמה אשר גברו על כל ההרים הגבוהים או פחות מעט ותנח התיבה. ואחר בעשירי באחד לחדש שהם ע״ב יום נראו ראשי ההרים וכל זה הפך מה שהניח ראשונה לדבר ידוע שמדרך המים כשיחסרו בתחלה אמה אחת לארבעה ימים יחסרו לבסוף ארבע אמות ליום וכן הדבר מוכרח מהחסרון הזה ודאי והוא פלאי. וכ״ש למה שכתב שהרי אררט הם בשפל הכדור כמו שמוכיח הספור מהיותם קרוב לבבל אשר שם בנו המגדל יוצאי התבה שיצטרך לומר שאותו היום עצמו סוף התגבורת חסרו לפי שעה כל הגובה המופלא ההוא אשר מט״ו אמה למעלה מכל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים עד שיכלה התבה לנוח על ראש ההרים היותר שפלים ואח״כ יחסרו מעט מעט. ראה זה זר ונפלא רק בדרך נס גדול שלא הוזכר. ומה שחזר וכתב בסוף ואמר ואולי נאמר שהיה החסרון בשבעה עשר יום לחדש השביעי גדול מאד מט״ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים לא הרי אררט. ויקר מקרה התבה שהיתה בהרי אררט בחדש השביעי ותנח כו׳ היה נכון. אבל לא ידעתי איך יסבלהו מה שקדם לו מהפי׳ בפסוק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום וכ״ש למה שהיה לו לראיה עצומה מה שלא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ויהיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התבה כו׳. כמו שכתוב בפירושיו.
ג. ממה שאמר הכתוב ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. ויזכור אלהים את נח כו׳. ויסכרו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים. והלא לסוף הארבעים נסכרו ארובות ומאז כלה הגשם ואפילו לפי דבריהם הק״נ יום ימי תגבורת היו. ימי גשמים לא היו. ובכל זה יש להשתדל אם אפשר לישב המקראות על פשוטן אם שהדרשה תדרש כמ״ש הרמב״ן ז״ל.
ד. כי נאמר וישלח את היונה לראות הקלו המים כו׳. ולא נאמר כן בעורב ששלחו יומים קודם אלא וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב כו׳. וכאשר היה יוצא ושב למה לא שלח ידו להשיבו אל התבה כמו שעשה אל היונה כי דבר זה ראוי לתת אליו לב בפי׳. ואם שאינו מעקר הדרוש. ואחר זכרון הספקות נבא אל התרתן בדרוש הפרשה כאשר יעדנו.
ויהי המבול ארבעים יום כו׳. ויגברו המים וירבו מאד כו׳. הנה אחר שזכרנו צורך הספור הזה הנפלא בכללו ראוי לנו לישב ספורו אולי נוכל לצאת מידי המבוכות ההם אשר זכרנום.
(17)
Gate 13
Some problems in the text:
1) Why does the Torah give such painstaking detail regarding the various dates during the deluge? The whole story is in danger of being misinterpreted as the retribution by a vengeful deity!
2) Why are the numbers and days reported in such a confused manner that one has to relate different dates to different subject matters in order to escape becoming involved in inconsistencies and discrepancies?
3) The apparent contradiction of water rising for one hundred and fifty days after the rain had stopped at the end of forty days and "the fountains of the deep had been closed."
4) Why does the story of the raven not parallel the experience with the dove?
The author, after having taken issue with other commentators, points out that the line "the waters remained strong for one hundred and fifty days" (Genesis 7,24) is not to be understood as an additional rising of the water levels for one hundred and fifty days after forty days of rainfall. Rather, for a total of one hundred and fifty days the water level remained high enough for the surface of the earth to remain flooded. The highest levels of flood waters were recorded at the end of the first forty days, when the water level was fifteen cubits higher than the tallest mountain top. After that, the waters receded gradually. Since the ark could not come to rest anywhere till after one hundred and fifty days, the waters are still described as govrim, strong, prevalent.
משוקעת היתה במים י״א אמה. כדלקמן פי׳ ולכן אל יקשה עליך על שלא הורמה מעל הארץ עד סוף מ׳ יום מפני שכל עוד שלא עלו המים מעל הארץ רק פחות מי״א אמה כובדה היה גובר על המים וכשעלו המים על הארץ יותר מי״א אמה גברו המים על כובד התיב׳ והרימוה מעל הארץ:
משוקעת היתה. פירוש מה שלא הורמה התיבה מעל הארץ אלא עד סוף מ׳ יום היינו מפני שהיתה התיבה משוקעת במים מתחלה, עד שגברו המים בסוף מ׳ יום והרימו התיבה מעל הארץ (כ״ה ברא״ם):
ארבעים יום – כנגד שעבדו ע״ג, והמודה בע״ג ככופר בכל התורה שנתנה למ׳ יום וכנגד הזנות, שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים במ׳ יום, וכנגד הגזל, כי גזל מספרו ארבעים.
It was immersed in water. Rashi is answering the question: After forty days there was high water. Why did the ark not lift up before? Because, "It was immersed eleven cubits in water."
ויהי המבול ארבעים יום על הארץ – וכבר נכתב ״ויהי הגשם על הארץ מ׳ יום ומ׳ לילה״1 אם כן מה טעם ״ויהי המבול מ׳ יום״? וכך הפירוש, כאשר היה המבול מ׳ יום על הארץ רבו המים ונשאו התיבה וגבהה מעל הארץ, וזה אות כי עד מ׳ יום לא זזה ממקומה. כך פירש ראב״ע ז״ל. ואינו כן, כי בתוך ארבעים יום רבו המים וכסו כל ההרים הגבוהים והלכה התיבה על פני המים. ואחרי העת ההיא לא רבו המים עוד, וכמו שאפרש בעז״ה. אבל במעשה המבול פרטה התורה הכל בפרטים גדולים. ולפי שאמר ״ויהי הגשם״, הייתי טועה שהגשם והמבול שני דברים, וארבעים יום היו גשמים, ואחרי כן מבול מים. על כן אמר ״ויהי המבול מ׳ יום״ וידענו [מזה] שהגשם היה המבול. ולמעלה הוצרך לומר ״ויהי הגשם״, ללמדנו שהמבול היה הגשם, ועכשיו נודע שהמבול והמטר והגשם הכל ענין אחד, ולא האריך רק ארבעים יום וארבעים לילה.
וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ – לא מצאתי דבר למפרשים ז״ל על המליצה הזאת, והיא קשה בעיני. כי או יאמר ״ותנשא התיבה״ כמו ״ותרם״, או ״וירימוה מעל הארץ״ כמו ״וישאו״. ונראה כי הנשיאה הוא מִטֶבַע המים הנושאין מה שעליהן דברים שדרכן לשוט, כמו אנית עץ. אך הנשיאה בשטף כוללת גם הדחיפה למקום אחר, גם ממעל לתחת כענין הרוח הנושא גם הוא, ונאמר ״וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף״,2 וזהו מֵרוּם לְעוֹמֶק. וכן מֵי המבול, אם בשטף הנהרות נבקעו ורוב הגשמים היורדים, היו נושאים אותה3 כדרכן, תִּדָחֵף בחוזק פתאום אל אחד ההרים או אל סלע ותשבר. אבל בחמלת ה׳ לא דחקו אותה אלא כאשר נשאוה המים, ותרם היא מעל הארץ למעלה, ולא זזה ממקומה עד שרבו המים מאד, וכעדות הכתוב הסמוך. ואם אין זה פירוש הכתוב לא היה צריך לומר רק ״וישאו המים את התיבה״.
1. בראשית ז, יב. הרב שואל על כפילות המקרא בשני הפסוקים.
2. שמות י, יט.
3. התיבה.
ויהי המבול – כבר נכתב ויהי הגשם על הארץ מ׳ יום ומ׳ לילה, אבל כך פירושו כאשר היה המבול מ׳ יום על הארץ, אז במשך הימים ההם רבו המים נשאו התיבה והגביהו אותה מעל הארץ:
(יז-כ) ויהי המבול וגו׳ – מדקדוק לשון הפסוקים, נראה כאילו הופסק הסיפור באמצעו. פסוקים יז־יח מתארים את שאירע – בוא״ו ההיפוך, כלומר שהסיפור נמשך כסדרו. ואילו פסוק יט פותח בעבר פשוט – ״והמים גברו״, ולא: ״ויגברו המים״ – והוא מחזיר אותנו אחורנית לאירועים שאירעו קודם. משמע שתוכן הפסוקים כך הוא:
התיבה הייתה אכן בנויה; אך אפילו אם הייתה חזקה ביותר, לא יכלה לעמוד בפני ההרס של המבול. הסכנה היתה קרובה שהתיבה תתנפץ לרסיסים בפגיעתה באחד ההרים. משום כך, כבר מתחילה הייתה זקוקה התיבה להשגחת ה׳ ולהגנתו. כאשר המים החלו לרוב ולכסות את פני האדמה, ודאי שהם זרמו בזרם שוטף; אולם התיבה רק הורמה, ועמדה על עמדה במקומה (פסוק יז). רק משגברו המים ורבו מאד על הארץ, החלה התיבה ללכת (פסוק יח); שכן באותה שעה כבר עלו המים לגובה ט״ו אמה מעל ראשי ההרים (פסוק יט), ולא הייתה עוד סכנה שהתיבה תיתקל באחד מהם.
שאלות:
מ״ש שנית ויהי המבול ארבעים יום שכבר אמרו בפסוק י״ב. למה נכפל זכרון רבוי המים ג״פ. והכפל וישאו את התבה ותלך התבה. למה כפל ויגוע כל בשר וימח את כל היקום. ובראשון חושב עוף בהמה חיה שרץ אדם ובשני סדרם בהפך. מ״ש ויגברו המים חמשים ומאת יום ולמעלה משמע שלא היה הגשם רק ארבעים יום.
ויהי המבול. עד עתה ספר מה שהיה ביום שהתחיל המבול עד שנסגר נח בתיבה, עתה מתחיל לספר מה שהיה בימי הזעם שנמשכו ארבעים יום, המבול שהיא שטיפת הגשם מלמעלה ועלית התהום מתחת נמשך ארבעים יום כי אחר ארבעים יום פסק המבול כמו שיתבאר בראש פרשה ח׳, וספר מה שנעשה במ׳ יום אלה, וספר מהתגברות המים ג׳ מדרגות. א] תחלה וירבו המים בכמות וישאו את התבה ממקומה ותרם מעל הארץ ועדיין נשארה במקום זה ולא הלכה למקום אחר.
ארבעים יום: הזכיר הכתוב בפרט ארבעים יום הללו, באשר שבהם נגמרה תכלית המבול בדבר הברואים שימחו, ולא נצרך יותר אלא כדי לעשות שמות בארץ ובאדמה1.
1. כפי שביאר רבינו לעיל פסוק י״ב.
(יז-כ) יש כאן משום ריבוי כפלי לשון בזה אחר זה, וזאת כדי ליתן ביטוי ציורי לשטפון הגדול. בדומה לתחילת פרק ב׳ דלעיל, בה היה צריך ליצור הפסקה לציון סיום הבריאה, ולשם כך הוקדש פסוק שלם לכל מושג ומושג, כן בא גם כאן פסוק מיוחד לכל ענין וענין. פסוק י״ז בא לומר, שהמים היו מרובים ושנשאו את התיבה. פסוק י״ח — התיבה שטה על פני המים. פסוק י״ט — המים כסו את כל ההרים הגבוהים. פסוק כ׳ — המים גבהו חמש עשרה אמה מעל לראשי ההרים.
הכל
(יח) וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃
The waters surged and multiplied exceedingly on the earth, and the ark floated on the surface of the water.
[פב] 1ויגברו המים וגו׳. א״ר פנחס משום ר״ל כך היתה תיבתו של נח שטה על פני המים כעל ב׳ קורות כמין טבריה לסוסיתה. (בראשית רבה ל״ב).
[פג] 2ויגברו המים. לא ירדו הגשמים על התיבה, אבל המים שנפלו בארץ הם נשאו התיבה והלכה על פני המים. (מדרש אגדה נח).
1. דורש לשון ותלך התבה על פני המים שהיתה שטה על המים כנ״ל ועי׳ לעיל פ״ו מאמר רה.
2. עי׳ לעיל פ״ו מאמר קעג.
The waters were powerful and increased greatly over the earth, and the ark moved on the surface of the waters.
הילוך התיבה אנה ואנה
״וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה״ בעבר מתורגם ״וּמְהַלְכָא תֵיבוֹתָא״ בבינוני לרמוז שהלכה אנה ואנה. ומאותו הטעם תרגם גם ״וַתִּהֲלַךְ אש אָרְצָה״ (שמות ט כג) ״וּמְהַלְּכָא אִישָׁתָא עַל אַרְעָא״, עיין שם.
And the waters waxed mighty and increased greatly upon the earth, and the ark went floating upon the face of the waters.
וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וגו׳ – אָמַר רַבִּי פִּינְחָס מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי כָּךְ הָיְתָה תֵּבָתוֹ שֶׁל נֹחַ שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם כְּעַל שְׁתֵּי קוֹרוֹת, כְּמִן טְבֶרְיָא לְסוּסְתָא.
ויגברו [AND THE WATERS] PREVAILED – by themselves (without any external aid).
ויגברו המים – זה הפסוק בא להוסיף ריבוי המים, כי ויגברו יותר מן וירבו, ואמר אחר ויגברו וירבו להודיע כי התגבורת היתה ברבוי לא בחזק לבד, ומתחלה נשאו אותה המים מעל הארץ וכשגברו המים יותר הוליכו אותה הנה והנה.
ויגברו המים, this verse adds a new dimension to what we have been told already, i.e. that the waters became turbulent. This is why the Torah adds the word מאד מאד twice, something most unusual. The repeated statement וירבו, that the waters still kept increasing in volume, is meant to tell us that the waters did not only increase in turbulence but also kept increasing in quantity. Whereas originally, the waters could only raise the ark, now, thanks to the turbulence, the ark was driven in different directions from where it had stood originally.
(יח-יט) וטעם: ויגברו המים, והמים גברו – שנתרבו מאד. כי לרבוי הגדול יקרא הלשון גבורה. וכן: ופשעיהם כי יתגברו (איוב ל״ו:ט׳) – רבו מאד, גבר חסדו על יראיו (תהלים ק״ג:י״א) – גדל, וכן: ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ׳:י׳) – ברבוי גדול.
ויתכן כי טעם ויגברו – שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות, ומפילים הבנינים. כי לכח יקראו גבורה, בעבור כי הגבורה בכח. וכן: גם גברו חיל (איוב כ״א:ז׳), והגביר ברית לרבים שבוע אחד (דניאל ט׳:כ״ז) – יעמידנו בחוזק. ולשון חכמים (בבלי תענית ב׳.): גבורת גשמים, מפני שיורדין בגבורה. ואיפשר שיהיה מזה: ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ׳:י׳) – שאם היו עצמותיו וגופו חזקים, והוא בעל כח, יחיה שמונים. ואם כן, יהיה פירוש גברו על הארץ – שהיו בגבורתם כולם אף על ההרים הגבוהים ושוטפים אותם.
(18-19) AND THE WATERS PREVAILED ('Vayigb'ru'). 19. AND THE WATERS 'GAVRU' (PREVAILED). This means that they increased exceedingly, for the Hebrew language calls great abundance gvurah (strength, power). So too, And their transgressions which 'yithgavru' (have prevailed),1 meaning increased exceedingly; His mercy 'gavar' (has prevailed) toward them that fear Him,2 meaning increased. And so also: If 'bigvuroth' four-score years,3 meaning with great abundance.
It is conceivable that the meaning of vayigb'ru is that the rains came in a rushing downpour, uprooting trees and toppling buildings, since power is called in Hebrew gvurah (strength) because strength lies in power. In a similar sense are the verses: They also 'gavru' (wax mighty) in power;4 'Vehigbir brith' (And he shall make a strong covenant) with many for one week,5 meaning he will establish the covenant with firmness. And in the words of the Sages, [we find the expression], gvuroth geshamim (the powers of the rains),6 because they come down with strength. It is possible that the verse, If 'bigvuroth' four-score years,7 is of the same sense, i.e., if his bones and body be strong, and he is a man of power, he will live four-score years. And if so, 'gavru' upon the earth8 will mean that the waters were in their complete strength, overcoming even the high mountains and inundating them.
It is conceivable that the meaning of vayigb'ru is that the rains came in a rushing downpour, uprooting trees and toppling buildings, since power is called in Hebrew gvurah (strength) because strength lies in power. In a similar sense are the verses: They also 'gavru' (wax mighty) in power;4 'Vehigbir brith' (And he shall make a strong covenant) with many for one week,5 meaning he will establish the covenant with firmness. And in the words of the Sages, [we find the expression], gvuroth geshamim (the powers of the rains),6 because they come down with strength. It is possible that the verse, If 'bigvuroth' four-score years,7 is of the same sense, i.e., if his bones and body be strong, and he is a man of power, he will live four-score years. And if so, 'gavru' upon the earth8 will mean that the waters were in their complete strength, overcoming even the high mountains and inundating them.
1. Job 36:9.
2. Psalms 103:11.
3. Ibid., 90:10.
4. Job 21:7.
5. Daniel 9:27.
6. Taanith 2a.
7. Ibid., 90:10.
8. (19).
ויגברו מאליהן. שהרי כבר פסקו הגשמים מסוף מ׳ יום כמו שמוכיחים המקראות שאחר זה ואם כן עכ״ל שהתגבורת הזה שהוא אחר המ׳ יום כפי סדר המקראות לא היה רק ממימי התהום שהיו עולין מאיליהן שאין לומר שהתגבורת הזה הי׳ בתוך הארבעי׳ ואמר וירבו המים בעבור וישאו את התיבה וחזר ואמר ויגברו בעבור ותלך התיבה על פני המי׳ וחזר ואמר עוד והמים גברו מאד מאד בעבור ויכסו כל ההרים וכלם בתוך הארבעי׳ כי כתוב אחר זה ויגברו המים על הארץ ק״נ יום ועכ״ל מאליהן גברו שאין סברא לומר שהתגבורת הראשון היה ממימי המבול והשני ממימי התהום:
ותלך התבה, not under its own power but by the pressure of the external waters.
ויגברו מאליהן. שהרי כבר כלו מ׳ יום של תגבורת המים, כדכתיב (ראו פסוק יז) ״ויהי המבול על הארץ מ׳ יום״, אלא האי ״ויגברו״ הוא לאחר ארבעים יום, שהתחילו להתגבר המים מעצמם:
מאליהן. דאם לא כן אלא היה התגברות המים מפני המבול שהי׳ בתוך מ׳ יום א״כ הי׳ לו להפוך ולכתוב בקרא ויהי המבול ארבעים יום על הארץ ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ותלך וגו׳ אלא ודאי להכי כתוב ויגברו המים לבסוף לומר שתגבורת לא היה מפני המבול שבתוך המ׳ יום אלא מאיליו כלומר שהי׳ התהום עולה מאיליו ומפני זה נתגברו המים ודו״ק. והר׳ אליהו מזרחי תירץ בענין אחר שהרי כבר פסקו גשמים מסוף ארבעים יום ואי אפשר לומר בתוך מ׳ יום הי׳ תגבורת זה שהרי כתיב ויגברו המים על הארץ ק״ן יום ואין סברא לומר תגבורת הראשון היה מימי המבול והשני מן התהום. עד כאן לשונו:
By themselves. [Rashi knows this] because if they became powerful from the forty days of [rain of] the Flood, the order should be reversed and it should have written: "There was a Flood on the earth for forty days. The waters were powerful and increased greatly over the earth and lifted the ark, and it rose [high] above the earth, and the ark moved on the surface of the waters." Rather, "The waters were powerful" was written at the end to teach that the [waters of the] deep rose "by themselves" and made the waters powerful. The Re"m explained differently: The rain stopped after forty days. And the water's power could not have been during these forty days, for it is written (v. 24), "The waters were powerful over the earth for 150 days." And it is not logical to say that the first "powerful" [mentioned in our verse] was from the rain, and the second "powerful prevailed" [of v. 24] was from the deep; [rather, the waters became powerful by themselves].
ויגברו המים – כבר רמזנו מעט על שורש ״גבר״ בפירוש שם ״אלהים״ שבמעשה בראשית,1 גם בפירוש ״המה הגבורים״.2 כי יש הבדל בין ״חזק״ ל״גבור״. כי החוזק הוא הכח הנטוע בדבר שיחזקהו מִדָבָר אחר,3 ולא יעמוד כנגדו כלל, וישנו בבעלי-חיים. כי שמשון היה בעל חוזק גדול עד שעקר דלתות שערי עזה והעלם ראש ההר על כתפיו,4 ואין זה מעשה גבורה. וכן בחור בן שלשים הרודה בילד קטן, בחזקתו הוא עושה, לא בגבורתו. ועל דרך זה נטוע חוזק ידוע בכל המינים, המים מכבים אש, והאש יְכַלֶה את העץ, והברזל יפוצץ אבן, ועל אלה ודומיהן לא יפול לשון ״גבורה״. ולא תמצא בכל המקרא מטעם זה לשונות של ״גבורה״ על דבר שאין בו רוח חיים, כי כל גבורה נופל על כח פנימי המתעורר למשול על דבר אחר ולהכניעו לפניו, כמו המלחמות והמשפטים הן בארח צדקה או בכסל, גם אם אינו בטבעו חזק מזה שכנגדו. כי שתי המחנות הנלחמות האחת מעוטה מחברתה, ולפעמים תגבר עליה.5 וזאת היא הגבורה, כי הגבור באומץ לבבו יפחיד אחד [את ה]רבים, ואם הם חזקים ממנו. ואין כענין זה בדוממים ובדברים שאין בהם רוח חיים. וכל אחד מהן יש לו מתכונת קיים לא ישנהו ולא יתגבר הרפה על החזק, זולתי במעשה הנפלאות, כמו אש מתלקחת שבערה במים.6
ולכן מֵי המבול שהיו בפלא, כי לפי מתכונת הטבע שָׂם ה׳ גבול למים לא יעברו תבל, והיבשה תֵרָאֶה לעולם על פני המים. עכשיו שכסו המים כל הארץ כלה, דומה לרפה שמתגבר על החזק בהלחמו עמו. להורות על זה אמר ״ויגברו המים וירבו מאד על הארץ״, שלא נראה עוד יבשה, בקעה או שדה בכל העולם כלו. וזהו גבורה שהכניעו את היבשה כלה וכסוה במים, ועוד יתבאר בעז״ה בפסוק ״ויגברו המים על הארץ״.7
ותלך התיבה על פני המים – באמת קשה על דעת האדם להבין איך עמדה התיבה לפני הגשמים הרבים שירדו ארבעים יום וארבעים לילה, ולא נתקו קרשיה ובריחיה, ולא נזח הכֹּפֶר מעליה, וכיוצא ממקרים שיסבבו המון מים כאלו היורדים בזעף גדול בלי הפסק; לא נפתח הפתח ולא נשבר הצוהר. וצריכין אנו לומר שבנס היה, ואם וודאי היה הענין כלו מעשה נסים, עוד נשאר לפרש ענין הנס שיהיה כפי שקול הדעת, ובדרך שיתפרשו בו הכתובים. ואמרתי בדעתי שכל אותן מ׳ יום ומ׳ לילה שהיו הגשמים לא זזה התיבה ממקומה ללכת על פני המים, רק נשאוה המים, ותרם מעת לעת יותר מעל הארץ כפי רבוי המים. ולאחר הזמן ההוא שכבר כסו המים ט״ו אמה מלמעלה לכל ההרים הגבוהים ופסק הגשם, אז החלה ללכת ממקום למקום. וכל ארבעים ימי הגשם שעמדה במקומה, מנע השם מהמטיר על המקום שהיתה שם התיבה. ואל תפלא שהרי דעת רבים מחכמינו8 ז״ל שלא ירדו גשמים על ארץ ישראל, ובכל זאת המים נתגלגלו עליה מכל הארצות שהרי אין גדר סביב ארץ ישראל. וכל שכן שנאמר כן על מקום התיבה. ועל זה אמר הכתוב ״ויסגור ה׳ בעדו״9 שזהו באמת לשון ״סגירה״, כסוגר אדם במקום מיוחד שלא יצא ממנו, כן היתה התיבה מסוגרת במקומה כל ארבעים ימי המבול לעמוד במקום ששם גשם אין. ואילו הלכה היתה משוטפת בזעף הגשמים. וזה פירוש הכתוב ״ויהי המבול מ׳ יום על הארץ״, שיהיו ארבעים לא יותר, וכל אותן ארבעים יום ״וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ״, כלומר לא נעשה עמה דבר רק שהמים נשאו אותה, והיא לא זזה אך ״ותרם מעל הארץ״, במקומה נגבהה מעט מעט כפי עלות המים. אחר כן אמר ״ויגברו המים וירבו מאד על הארץ״, כלומר עד קץ ארבעים יום, ואז היו ט״ו אמה למעלה מגובה כל ההרים וכמו שיפרש הכתוב הסמוך. ומאז פסקו המים וכמו שיפרש אחריו, ואז ״ותלך התיבה על פני המים״, זזה ממקומה, כי חדל הגשם. גם הר וסלע אין שתשבר [נגדם] בלכתה, וכל זה זכר בעבור התיבה להודיע מה עשה אלהים בחסדו בעבור נח וכל אשר אתו בתיבה, ואיך סגר בעדו. ואחרי כן חזר ופירש גבורות המים שזכר עד כמה התגברו, והפירוש נפלא מאד.
1. בראשית א, א.
2. שם ו, ד.
3. כלומר: מול דבר אחר.
4. שופטים טז, ג.
5. המעוטה תגבר על הגדולה.
6. מל״א יח, לח. מעשה אליהו בהר הכרמל.
7. בראשית ז, כד.
8. זבחים קיג, א.
9. בראשית ז, טז.
ויגברו המים – לשון גבורה היא ההתקוממות על המנגד לו, וכשנלחמים איש ואחיו מי שכובש את חבירו תחתיו נאמר שגבר עליו, ולכן נופל לשון על אצל גבורה, וכן כאן לפי ששם השם חק למים שיגלו היבשה, עתה עברו חקם וגברו על הארץ וכסו אותה:
ותלך התבה על פני המים – כבר אמר ותרם מעל הארץ ובידוע שהלכה על פני המים, אלא בא להודיע שהיתה נהוגה בהשגחה האלהית בדרך פלא, כי לא היו לה הדברים ההכרחיים לשאר האניות כמו תורן ונס ומשוטין, גם לא היה שם רב החובל מנהיגה ומדריכה, אבל הנותן במים עזים נתיבה הוליכה על פני המים הרבים ההם בנחת ובשקט, להחיות את נח ואשר אתו לפליטה גדולה:
ויגברו המים – שרש גבר קרוב לשרש גבה (כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו {תהלים ק״ג:י״א}) והנה טעם ויגברו המים שנשארו גבוהים על הארץ.
The waters rose (va-yigberu ha-mayim). The root gavor [which can mean “to be strong,” “to prevail”] is closely related to the root gavah (“to be high”), as in the verse, "As the heaven is high (khi-gvoah) above the earth, so His mercy is high [gavar] above those who fear Him” (Ps. 103:11). Here, va-yigberu ha-mayim means that the waters remained high above the ground.
ויגברו – ב] אח״כ גברו המים באיכות שהוא השטף החזק ע״י רבוי המים וגם רבו מאד על הארץ בכמות ע״י המים שנתוספו בכל עת, ואז הניעו התיבה ממקומה ותלך על פני המים.
ויגברו המים: יפה פירש הרמב״ן1 שהיו באים בשטף ועוקרים אילנות. (אמנם מה שכלל הרמב״ן בזה לשון ׳גבורות גשמים׳2 אינו נראה, דשם הפירוש גבורות ה׳ שמראה בגשמים, וכאן הפירוש שהמים עשו גבורות).
1. בפסוק הבא. לאחר שפירש שהכוונה מלשון ריבוי מאד, הוסיף ׳ויתכן׳... והמשיך: כי לכח יקרא ׳גבורה׳ בעבור כי הגבורה בכח...
2. ז״ל הרמב״ן: ולשון חכמים (תענית ב,א) ׳גבורות גשמים׳ מפני שיורדין בגבורה, עכ״ל. [כפי שמוזכר שם בגמרא: מאי גבורות גשמים, א״ר יוחנן, מפני שיורדין בגבורה, שנאמר ״העושה גדולות עד אין חקר, נפלאות עד אין מספר״ (איוב ה,ט) וכתיב (שם) ״הנותן מטר על פני הארץ ושולח מים על פני חוצות״ רש״י: אלמא דכתיב ״חקר״ בגשמים, וכתיב ״חקר״ בברייתו של עולם, מה ברייתו של עולם כתיב בה גבורה – ״מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה״ – אף גשמים הוי כמאן דכתיב ביה גבורה].
הכל
(יט) וְהַמַּ֗יִם גָּ֥בְר֛וּא מְאֹ֥ד מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַיְכֻסּ֗וּ כׇּל־הֶֽהָרִים֙ב הַגְּבֹהִ֔ים אֲשֶׁר־תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם׃
And the waters surged more and more mightily on the earth, and all the tall mountains which were under the heavens were covered.
א. גָּ֥בְר֛וּ =ל,ק3,ו ושיטת-א (מרכא בטעם תביר) וכן דעתם של ברויאר ודותן
• גָּֽבְר֛וּ (געיה ותביר) בתיגאן ובכתבי־יד ספרדים ובדפוסים
• גָּֽבְר֛וּ (געיה ותביר) בתיגאן ובכתבי־יד ספרדים ובדפוסים
ב. כׇּל־הֶֽהָרִים֙ ל=כׇּל־הֶֽהָרִים֙ בגעיה ימנית
[פד] 1והמים גברו מאד מאד על הארץ וגו׳. ר׳ יונתן סליק למצלי בירושלים, עבר בהדין פלטאניס וחמתי חד שמריי, א״ל להיכן את אזיל, א״ל למיסק למצלי בירושלים, א״ל לא טב לך למצלי בהדין טורא בריכה, ולא בההוא ביתא קלקלאתא, א״ל למה הוא בריך, א״ל דלא טף במוי דמבולא, נתעלמה מעיני ר׳ יונתן ולא השיבו, לשעה אמר לו חמריה רבי תרשיני ואני משיבו אמר לו הין, א״ל אין מן טורייא רמיא הוא, הא כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים ואין מן מכייא הוא לא אשגח ביה קרייא, ולא אחשביה כלום, מיד ירד לו ר׳ יונתן מעל החמור והרכיבו ג׳ מלין כו׳. (בראשית רבה ל״ב).
[פה] 2ר׳ צדוק אומר בעשרה במרחשון נכנסו כל הבריות אל התיבה, בי״ז בו ירדו מי המבול על הארץ, שהן מים זכרים, ועלו מן התהומות שהן מים נקבות, ונתחברו אלו עם אלו וגברו להחריב את העולם, שנאמר והמים גברו מאד מאד על הארץ, ונמחו כל היקום שבארץ שנאמר (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום וגו׳. (פרדר״א פכ״ג).
1. דב״ר עקב פ״ג ס״ו, שהש״ר ד, ג. ועי׳ ב״ר פ״א, וירושלמי ע״ז פ״ה מ״ד. ובדב״ר שם הספור הוא בסגנון אחר ובלה״ק עיי״ש, והתוס׳ בזבחים קיג. ד״ה לא ירד כ׳ בשם הב״ר בסגנון אחר מהנדפס לפנינו, והקשו ע״ז מהמבואר שם למ״ד לא ירד מבול לא״י ויקשה ג״כ הא כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים ותי׳ ושמא י״ל דויכסו כל ההרים היינו ששלט הבל המבול בכל מקום כדאמרינן לקמן מאמר צג. דמתו בהבלא. ואותו כותי היה ר״ל שלא היה שם לא הבל ולא שום דבר, א״נ לאותו כותי נתכונו לדחות כקש וקרא ל״ק דבמקום שירד מבול התם קאמר שנתכסו ההרים. שמריי שמרוני. טורא בריכא, הר גריזים.
2. לעיל מאמר ל. בהבאור מ״ש מהמפרשים שנכנסו לתבה בעשרה לחדש וכמפורש כאן, ועי׳ לעיל מאמר סד. מרמב״ן.
וּמַיָּא תְּקִיפוּ לַחְדָּא לַחְדָּא עַל אַרְעָא וְאִתְחֲפִיאוּ כָּל טוּרַיָּא רָמַיָּא דִּתְחוֹת כָּל שְׁמַיָּא.
The waters were very powerful over the earth, and they covered all the high mountains which were under all the heavens.
טוּרַיָּא – לשון טורים
״הֶהָרִים״ – ״טוּרַיָּא״. בעל ״תרגם אברהם״ קשר טוּרַיָּא עם ״שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית״ (מלכים א ו לו) – שורות העשויות כסדר. ו״אור התרגום״ תמך דבריו מהפסוק ״וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת״ (יחזקאל לח כ), ומה עניין מדרגות אצל הרים? לפי שחוצבים בהר מדרגות (טרסות) העשוייות שורות שורות, ומכאן בארמית טוּרַיָּא.
ומיא אתגברו לחדה לחדה על ארעא ואתכסוןא כל טוריא רמיה דיב תחות כל שמיא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתכסון״) גם נוסח חילופי: ״וכסון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
And the waters prevailed greatly upon the earth, and all the high hills which were under the heavens were covered:
[י] וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וגו׳ – רַבִּי יוֹנָתָן סְלַק לְמִצְלֵי בִּירוּשָׁלַיִם, עֲבַר בַּהֲדֵין פְּלָטָאנֵיס וַחֲמָתֵי חַד שָׁמְרֵיי, אֲמַר לֵיהּ לְהֵיכָן אַתְּ אָזֵיל, אֲמַר לֵיהּ לְמֵיסַק לְמִצְלֵי בִּירוּשָׁלַיִם. אֲמַר לֵיהּ לָא טַב לָךְ לְמִצְלֵי בַּהֲדֵין טוּרָא בְּרִיכָא, וְלָא בְּהַהוּא בֵּיתָא קַלְקַלְתָּא. אֲמַר לֵיהּ לָמָּה הוּא בְרִיךְ, אֲמַר לֵיהּ דְּלָא טָף בְּמוֹי דְּמַבּוּלָא. נִתְעַלְמָה מֵעֵינֵי רַבִּי יוֹנָתָן וְלֹא הֱשִׁיבוֹ לְשָׁעָה, אֲמַר לוֹ חַמָּרֵיהּ, רַבִּי תַּרְשֵׁינִי וַאֲנִי מְשִׁיבוֹ, אָמַר לוֹ הֵין. אֲמַר לֵיהּ אִין מִן טוּרַיָיא רָמַיָא הוּא, הָא כְתִיב: וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים (בראשית ז׳:י״ט), וְאִין מִן מָכַיָא הוּא לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ קְרָיָא וְלָא אַחְשְׁבֵיהּ כְּלוּם. מִיָּד יָרַד לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן מֵעַל הַחֲמוֹר וְהִרְכִּיבוֹ שְׁלשָׁה מִילִין, וְקָרָא עָלָיו שְׁלשָׁה מִקְרָאוֹת: לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ (דברים ז׳:י״ד), אֲפִלּוּ בַּבֶּהָמוֹת שֶׁבָּכֶם. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ (שיר השירים ד׳:ג׳), הָרֵיקִין שֶׁבָּכֶם רָצוּף תְּשׁוּבוֹת כְּרִמּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה׳ וגו׳ (ישעיהו נ״ד:י״ז).
(יט-כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וְכוּ׳ – וְכִי אֵיזֶה מִדָּה מְרוּבָּה מִדָּה טוֹבָה אוֹ מִדַּת פֻּרְעָנוּת, הֱוֵי אוֹמֵר מִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר ״וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ״, בְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר ״וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ״ כַּמָּה אֲרֻבּוֹת בַּדֶּלֶת אַרְבַּע אַרְבַּע הֲרֵי שְׁמוֹנֶה נִמְצָא מַן שֶׁיָּרַד לְיִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה, מִי דָּמִי, הָתָם בְּאַרְבָּעִים יָמִים הָכָא חַד שַׁעֲתָא, הָתָם לְכוּלֵי עָלְמָא הָכָא לְיִשְׂרָאֵל לְחוּדַיְיהוּ, אֶלָּא רַבִּי אֶלְעָזָר הַמוֹדָעִי פְּתִיחָה פְּתִיחָה גָּמַר אִסִּי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מַן שֶׁיָּרַד לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ״ג:ה׳) ״תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה״. אָמַר אַבַּיֵּי, שְׁמַע מִינָּהּ כַּסָּא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי מַחֲזִיק מָאתָן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כּוֹסִי רְוָיָה״ רוי״ה בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הֲוֵי.
וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים – רַבִּי יוֹנָתָן סָלִיק לְמִצְלֵיה בִּירוּשָׁלַיִם, לָוָה נִהֲלֵהּ חַד עַם דְּאַרְעָא עָבַר בַּהֲדֵין פְּלַטְנִיס וְחַמְתֵיהּ חַד שִׁמְרִיִי אָמַר לֵיהּ, לְהֵיכָן אַתְּ אָזַל, אָמַר לֵיהּ, לְמִצְלֵיה בִּירוּשָׁלַיִם, אָמַר לֵיהּ, לָא טָב לְמִצְלִי בַּהֲדֵין טוּרָא בְּרִיכָא וְלָא בְּהַהִיא קַלְקַלְתָּא אָמַר לֵיהּ, וּבַמָּה הוּא בְּרִיךְ, אָמַר לֵיהּ דְלָא טַף בְּמַיָּא דְמַבּוּלָא נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מֵעֵינֵי רַבִּי יוֹנָתָן לְשָׁעָה, אָמַר לֵיהּ חַמְרֵיהּ, רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי וַאֲנִי מְשִׁיבוֹ אָמַר לֵיהּ, הֲדֵין טוּרָא מַה תַּעֲבִיד לֵיהּ, אִי מִן טוּרִים רָמִים אַתְּ עָבִיד לֵיהּ הָכְתִיב וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים, וְאִם מִן מַכְיָיא אַתְּ עָבִיד לֵיהּ לָא אַשְׁגַּח עָלֵיהּ קְרָא וְלָא חֲשָׁבָהּ לִכְלוּם בְּהַהוּא עוֹנָתָא נָחִית לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן מֵעַל חַמְרָא וְאַרְכְּבֵיהּ ג׳ מִילִין, וְקָרָא עָלָיו ג׳ קְרָאִין (דברים ז׳:י״ד) ״בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתְּךָ״ אֲפִילוּ בִּבְהְמִין שֶׁבְּךָ וַהֲדֵין, ״כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח״ וַהֲדֵין, (שיר השירים ד׳:ג׳) ״כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ״, הָרֵיקָנִים שֶׁבָּךְ רָצוּף תְּשׁוּבוֹת כָּרִמּוֹן.
חַמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בָּהָר, וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּבִּקְעָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בָּהָר אֲבָל בַּבִּקְעָה כָּל שֶׁהֵן.
מאד מאד – פעמיים, שאין לרוב ממנה.
(יט-כ) וכן אחר שאמר ויכסו כל ההרים הגבהים – למה אמר: ויכסו ההרים (בראשית ז׳:כ׳)? וכן פירושו: כל הר גבוה כסה במים, וחמש עשרה אמה כוסו ההרים הנזכרים.
ואנחנו נאמין בדברי אלהינו, ונעזוב הבלי בני אדם, שיאמר על הר אחדא גבוה שהוא ממלכות יון.
א. כן בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 177: אחר.
EXCEEDINGLY. The word me'od (exceedingly) is repeated in the text in order to stress that the waters prevailed to their maximum potential.
(19-20) Why state, and the mountains were covered (v. 20), after having said, and all the high mountains that were under the whole heaven were covered (v. 19)? Its meaning is: All the high mountains were covered with water (v. 19), and these mountains were covered by fifteen cubits of water (v. 20).1 There are those who maintain that there is a very tall mountain in Greece that the waters did not cover.2 However, we believe the words of our God and we put aside the foolish nonsense of man.
1. (20) should be understood as follows: 15 cubits did the waters prevail, so that the mountains (mentioned in v. 19) were covered (by 15 cubits of water).
2. Krinsky.
(יט-כא) והמים גברו מאד מאד {וגו׳} ויכסו ההרים, ואז ויגוע כל בשר – כי ברחו על ההרים מפני המים. וכיון שגברו המים על ההרים, לא מצאו ידים לנוס ומתו.
(19-21) והמים גברו THE WATERS SWELLED MORE AND MORE ON THE EARTH AND ALL THE HIGHEST MOUNTAINS WERE COVERED . . . Accordingly (21) ALL FLESH PERISHED: For they had escaped to the mountains because of the water. Once the water swelled to [the tops of] the mountains, they were unable to escape [anywhere else] and so they died.1
1. It is possible that R. Yosef Bekhor Shor is disputing Ibn Ezra’s commentary to this verse. According to Ibn Ezra, the verb ויגוע is to be understood as a pluperfect: “all flesh had died.” R. Yosef Bekhor Shor explains well how vs. 21 follows from the previous verses and how therefore it is reasonable to read the verb ויגוע as a simple past tense verb, “[then] they perished.”
והמים גברו – גם זה הפסוק בא להוסיף יותר לפיכך אמר מאד מאד. ויש הנה שני רבויים, כי מתחלה אמר וירבו ואמר מאד עם וירבו, ובפסוק הזה אמר מאד עם גברו והתגבורת יותר מהרבוי.
ועוד אמר מאד אחר – להוסיף יותר התוספת שכֻסו כל ההרים הגבוהים.
והמים גברו, this too is meant to give us additional information. This is why the words מאד מאד have been added, each of these words alerting us to an increasing power of the waters driving the ark. Now the waters were so powerful that they drove the ark far away from where it had stood originally. The second word מאד hints at the ark rising higher than any of the surrounding mountains.
(19-20) ויכוסו ההרים, "the mountains were covered (with water) hence what follows: ויגוע כל בשר "all flesh perished." (verse 21) There was no place left to take refuge from the water.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 18]
ויכוסו כל ההרים – ואח״ך כתיב ויגוע כל בשר לפי שקודם לכן היו העולם עולים על ההרים ומיד ויגוע כל בשר הרומש ולא כל השרץ.
והמים גברו. ויגברו המים – פי׳ שנתרבו מאוד כי לרבוי הגדול יקרא לשון גבורה ויתכן כי פי׳ ויגברו שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבניינים כי לכח יקרא גבורה כי הכח בגבורה כמו גם גברו חיל:
והמים גברו, "and the waters had kept rising and becoming more turbulent;" (18), writing וירבו ויגברו המים, had taught us that when waters increase in volume the Torah describes this in terms of גברו, becoming strong, powerful, turbulent. It is possible, however, to understand the word ויגברו in verse 18 for the word כח also is often referred to as גבורה. In this case the turbulence of the waters uprooted trees, etc.
ויכוסו כל ההרים אשר תחת כל השמים – תימה מה ת״ל תחת כל השמים, וכי יש הר שאינו תחת השמים אלא כדי [שלא] ליתן פתחון פה למינים שלא ירד מבול לא״י שנאמר (יחזקאל כ״ב כ״ד) לא גושמה ביום זעם, לכן כתיב תחת כל השמים ואף ארץ ישראל במשמע, ועוד קשה למאן דאמר (זבחים קי״ג א׳) שלא ירד מבול לא״י היאך נשתיירו חמי טברייה, ועוד למאן דאמר דבני א״י מהבלא מתו היאך נשתייר עוג מלך הבשן.
והמים גברו מאד מאד על הארץ – כלומר זה שאמרתי ״ויגברו המים״, ולאחר שגברו הלכה התיבה בלי מכשול על פני המים, לפי שגברו באותן המ׳ יום מאד מאד, ויכוסו מן המים כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, ותוכל התיבה ללכת על פני ההר הגדול ולא תגע בראשו, כי לא היתה משוקעת במים ט״ו אמה,1 וזוהי גבורת המים שלא השאירו מלא פסת יד מכל היבשה שלא כסו.
1. כי אם היתה משוקעת ט״ו אמה התה רצפת התיבה משתפשפת בהר הנוקשה, ונפרצת תחתית התיבה.
והמים גברו – בא להוסיף למה שאמר, שמלבד שנתרבו המים וגבהו במישור, גם כסו כל ההרים, ובסמוך הוסיף שמלבד כסיית ההרים גברו גם ט״ו אמה למעלה מהם:
והמים – ג] ואח״כ גברו המים מאד מאד בהפלגה יתירה עד שנתכסו ההרים הגבוהים, ומפרש שתכלית גובה המים שהגיע בסוף הארבעים יום היו חמש עשרה אמה מלמעלה מן ההרים הגבוהים ובאופן זה נתכסו ההרים, ר״ל שכסוי המים שעליהם היה ט״ו אמה.
והמים גברו מאד מאד על הארץ: הוסיפו לעקור1 ארץ רבה, ונעשו ע״י זה הרים וגבעות, מה שלא היה לפני המבול2. תדע, שהרי לפי הנראה מפרשה זו היו הרי אררט גבוהים מכל הרים שבעולם3, ובאמת אינו כן4, אלא אותם ההרים5 נעשו בימי המבול. וגם שינו6 בעולם במעינות, וכדאיתא במדרש רבה דאע״ג שנסכרו אח״כ כל מעינות, מכל מקום נשתיירו כמה מעינות ששוטפים עד היום7.
כל ההרים הגבהים: אם נפרש ההרים הגבוהים ביותר כהיום8, קשה, שא״כ לא נתפרש גובה המים כלל כיון שלא נתפרש גובה ההרים9. אלא מיירי בהרי אררט, שמדבר באותה פרשה, והמה היו אז הגבוהים שבעולם, וכמו שכתבתי10 שההרים הגבוהים עתה בארץ (יותר) מהרי אררט נעשו בימי המבול.
1. משמעות ״גברו״ לשון גבורה, כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם.
2. חידוש. ועיין בד״ה הבא. ועיין בתהילים צ,ב ״בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל״.
3. כפי שיבאר רבינו בהמשך דבריו.
4. רמב״ן ח,ה: כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאד..
5. הגבוהים יותר מהרי אררט.
6. מי המבול.
7. ב״ר לג,ד: אר״א, לרעה – ״ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וגו״ (פסוק י״א), אבל לטובה ״ויסכרו מעינות תהום״ (ח,ב) אבל לא ׳כל מעיינות׳. חוץ ממעיין טבריה ואבלוניס ומערת פמייס.
8. שהרבה מהם גבוהים יותר מהרי אררט.
9. וא״כ אין מקום לחישוב של רש״י להלן ח,ד, עיי״ש.
10. בפסוקנו ד״ה והמים גברו.
והמים גברו – המו גליהם ובהמיתם כסו ראשי ההרים אשר תחת כל השמים ועלו עד ט״ו אמה עליהם; צא וחשוב בשוב המים, והלא יש הרים גבוהים כפלים על הרי אררט? ואיך חסרו המים מהרה עד הרי אררט ואח״כ לאט לאט? אם כן המים גבהו עד למעלה מהרי אררט, אך לא למעלה מגדולי הרי צפון ארץ הודו (Hymalaya ) רק המית גליהם היתה כ״כ חזקה עד שעלו ועברו עד ט״ו אמה עליהם להשליך ארצה העולים שם להנצל משטף המים, ומכל מקום אל יליזו מעיניך דברי על פסוק נעשה אדם (בראשית א׳:כ״ו).
ויכסו ההרים. ראב״ע בס׳ תהלים קמ״ח כתב והמלה מגזרת אנכי הרה שבהם יהיו המתכות כמו ומהרריה תחצוב נחשת — ברזל מעפר יוקח — וגבעות בלא מתכות ע״כ. וכפי זה כמה צדקה לפי שרשי הלשון דרשתם ז״ל על פסוק אשא עיני אל ההרים א״ת הרים אלא הורים — ובלבי ספק קרוב שמא כ״מ שאז״ל א״ת כך אלא כך, אינו רק העתקה כל דהו מענין הלשון לענין אחר כלול בשרש עצמו כמו הרים שזכרנו וכמו א״ת בניך אלא בוניך כי בנה יש במשמעו הבנין הבנים והעד ואבנה גם אנכי ממנו, ודרשתם ז״ל על אבנה, וההפך ערירי, מלשון ערו ערו עד היסוד בה ועיין פ׳ ראה על ההרים הרמים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]
(יט) כל־ההרים וגו׳ – לפי זה נראה, שאכן כסו מי המבול את כל פני האדמה, ואמנם, מחקריהם של מדעני טבע רבים אשרו דעה זו.1 אולם עדיין אפשר גם להגן על הדעה שלפיה לא היה המבול כללי, דעה שמסתמכת על תופעות אחרות, כי הביטוי ״אשר־תחת כל השמים״ יהיה מוצדק גם אם נפרשהו — כל חלקי הארץ המיושבים על ידי בני אדם, ומה גם שאף לפי דעה אחת שבתלמוד ״לא ירד לארץ ישראל״.2
1. השווה אצל דליצש.
2. ר׳ יוחנן בזבחים קיג, ע״א, וכן גם ר׳ לוי בבראשית רבה ל״ג:מ׳ (המ׳).
הכל
(כ) חֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה אַמָּה֙ מִלְמַ֔עְלָה גָּבְר֖וּ הַמָּ֑יִם וַיְכֻסּ֖וּ הֶהָרִֽים׃
The waters surged fifteen cubits upwards1 and the mountains were covered.
1. upwards | מִלְמַעְלָה – See Hoil Moshe. Alternatively: "above them", referring to the mountains (Rashi).
[פו] 1חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים, וכי חמש עשרה אמה בעמק, חמש עשרה בהרים, וכימיא שורי שורי קיימי, ועוד תיבה היכי סגיא, אלא נבקעו כל מעינות תהום רבה עד דאשוו מיא בהדי טורי, והדר חמש עשרה ואמה מלמעלה גברו המים. (יומא עו.).
[פז] 2חמש עשרה אמה וגו׳. ר׳ יהודה אומר חמש עשרה אמה בהר וחמש עשרה בבקעה, ר׳ נחמיה אמר ט״ו אמה בהר אבל בבקעה כל שהן. (בראשית רבה ל״ב).
[פח] 3חמש עשרה אמה. מפני שהיה אורך כל אחד מהן חמש עשרה אמה והיו אומרים נעלה לראש ההרי, לכך גברו המים על ההרים חמש עשרה אמה. (מדרש הגדול נח).
1. היכי סגיא, האיך עלתה לראשי ההרים (רש״י). ועי׳ לקמן מאמר פז. ובפס״ז, ומדרש אגדה, וכן פירש״י דט״ו אמה למעלה מראשי ההרים הרמים.
2. לעיל מאמר פו. פריך ע״ז בגמ׳ וכי מיא שורי שורי קיימי, וצ״ל דר״י ס״ל דמעשה נסים היה, ור״נ י״ל דס״ל כתי׳ הגמ׳ עד דאשוו מיא בהדי טורי, ומ״ש בבקעה כל שהן היינו בכל מקום ומקום לפי עמקו.
3. בפי׳ הרא״ש כ׳ דכתיב ויכסו ההרים ואח״כ ויגוע כל בשר לפי שקודם לכן היה העולם עולים על ההרים, ומיד ויגוע כל בשר. ובתנחומא ישן ותנחומא נח א״ז א״ר ברכיה קשים היו יותר מדאי ובעלי קומה היו ואלולי שפרע מהן מלמעלה, לא היה יכול להן, עי׳ לפנינו מאמר צ.
Fifteen cubits above them [the mountains] did the waters prevail, and they covered the mountains.
חמש עשרה אמין מלעילא איתגברו מיא וכסון טוריא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין מלעיל״) גם נוסח חילופי: ״אומין מן לעיל״.
fifteen cubits higher did the waters prevail, and the mountains were covered.
[יא] חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וגו׳ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בָּהָר וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּבִּקְעָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה בָּהָר, אֲבָל בַּבִּקְעָה כָּל שֶׁהֵן.
(כא-כב)
וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ וגו׳ כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו וגו׳ – רַבִּי שְׁמוּאֵל חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא חַבְרְהוֹן דְּרַבָּנָן אוֹמֵר, כָּאן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה רוּחַ, וּלְהַלָּן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה נֶפֶשׁ, מִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר כָּאן לְהַלָּן וְאֶת הָאָמוּר לְהַלָּן כָּאן, תַּלְמוּד לוֹמַר חַיִּים חַיִּים לִגְזֵרָה שָׁוָה. מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ, פְּרַט לַדָּגִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הֵן הָיוּ בִּכְלַל מְאֻסָּפִין, אֶלָּא שֶׁבָּרְחוּ לַיָּם הַגָּדוֹל לָאוֹקְיָנוֹס.
חמש עשרה אמה – 1על כל ההרים הגבוהים גברו המים.
1. על כל ההרים הגבוהים גברו המים. רש״י הביא וז״ל למעלה של גובה כל ההרים לאחר שהשוו המים לראשי ההרים.
חמש עשרה אמה מלמעלה FIFTEEN CUBITS ABOVE – above the summits of all the mountains when once the waters reached the level of the mountains (Yoma 76a).
חמש עשרה אמה מלמעלה – 1אלו חמש עשרה אמה ממעל להרים הרמים.
1. אלו ט״ו אמה כו׳. עיין יומא מ״ו ע״א. וב״ר סוף פל״ב.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]
והאומר כי: ה״א מלמעלה כה״א ויוצא אותו החוצה (בראשית ט״ו:ה׳), הנה יוצא המימה (שמות ז׳:ט״ו), איננו נכון. כי הה״א תחת מלת אל, כמו: ותבא אותי ירושלימה (יחזקאל ח׳:ג׳), וככה עלה לך היערה (יהושע י״ז:ט״ו).
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]
חמש עשרה – פרש כמה גבהו המים על ההרים.
ואמר עוד ויכֻסו ההרים – ר״ל כי אפילו הגבוהים שבהם כסו בחמש עשרה אמה מלמעלה.
חמש עשרה, this number describes how much above the highest mount the keel of the ark had risen.
ויכוסו ההרים, even the tallest of the mountains were covered by at least 15 cubits of water.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]
(כ) אחמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וכו׳ – פסוק זה מלמדינו מכח סברת הפשט כי התיבה לא הייתה משוקעת במים רק שש אמות. כיצד? מהיכא נפקא לן דט״ו אמה מלמעלה גברו המים? אלא כשתמנה השבעים ושנים יום שיש משבעה עשר בתשרי שבו נחה התיבה עד אחד בטבת שבו נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳), שבהם היה כל שיקוע התיבה במים, והבינו עד היכן הגיעו המים, כי דבר קל הוא להכיר בעץ ששרה במים ימים רבים אף על פי שיבש.1
ויש לנו לומר: שראו והכירו שלא הייתה משוקעת במים רק שש אמות שחסרו בע״ב יום הללו, והבינו כי החסרון עולה אמה לשנים עשר יום. ולפי חשבון זה חזרו ומנו המאה ושמוניםב יום שיש מכ״ח בסיון שבו פסקו הגשמים והתחילו המים לחסור, עד אחד בטבת שבו נראו ראשי ההרים, ומצאו בהם חמשה עשר חלקים משנים עשר יום בחלק.2 ובשנים הימים היתרים אין לדקדק, כי חסרון חשבונם אינו עולה רק לששית החלק. ולפי שראו בשיקוע התיבה כי החסרון עולה אמה לשנים עשר יום, הבינו כי חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וכו׳.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
א. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 מופיעים הביאורים על בראשית ז׳:י״א-י״ב,כ׳,כ״ד לאחר הביאור לבראשית ח׳:י״ג.
ב. בכ״י אוקספורד 568 כתובה כאן מלת ״ושנים״ עם סימן מחיקה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]
(20) 'חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וגו. This verse teaches us, using our intellect, that the ark could not have been submerged in the waters to an extent of more than six cubits. How do we arrive at this conclusion? The water level on earth has been described as at its highest level being 15 cubits above the top of the highest mountain. This level had been attained during the 7 days from the 17th day in Tishrey in which the ark ran aground on Mount Arrarat. By the first day in Tevet, the highest mountain tops became visible. It was then easy to determine the level at which the ark had been waterlogged prior to having run aground. The water leaves marks on the outside that can easily be distinguished. The inhabitants of the ark were therefore able to calculate that the speed at which the waters had been receding was one cubit for each 12 days. Having arrived at this calculation they had to count another 180 days from the 28th of Sivan the day on which the rains had ceased. They were therefore able to calculate that at its highest point the waters had been 15 cubits above the highest mountain. [There is a very minor discrepancy, a few centimeters when allowing for 2 days not included in the above count. Ed.]
למעלה של גובה כל ההרים. לא למעלה של שטח הארץ כי קודם זה ויכסו כל ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמות משטח הארץ:
[א] חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים
[1] יומא פרק שמיני דף (נא1) [עו] ע״א (יומא עו.)
1. ט״ס, והכוונה להפניה ב, 1 שהוזכרה לעיל בפסוק יא, למס׳ יומא פרק שמיני דף עו ע״א.
לאחר שהשוו המים כו׳. ואם תאמר מנא ליה לרש״י דלמא למעלה מן הארץ ט״ו אמה ויש לומר דאם כן הרים הגבוהים לא נתכסו מן המים ובקרא כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים לכ״פ למעלה וכו׳:
Once the water reached the level... You might ask: How does Rashi know this? Perhaps it means fifteen amos above the ground! The answer is: Then the high mountains would not have been covered with water. And in the verse it is written (v. 19), "And they covered all the high mountains." Thus Rashi explains, "Above the peaks..."
חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים – והיה מכסה מים עמוקה חמש עשרה אמה גם על ראשי ההרים היותר גבוהים. והוצרך להיות כן שלא ימלט נפש אדם ובהמה, כי למלט נפשן נסו אל ההרים ולקחו אוכל למו עד יעבור זעם, כדרך המתמלטים מנהרות המתגברות אל ראשי הגגות ועל ראשי ההרים. ומקצת עריהם היו בנויות על ההרים הרמים, ורבים מבהמות ועוף השמים המקננים בהרים וסלעים מחסה להם. כמו שאמר ״הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים״.1 ״אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו וגו׳ ויתלונן על שן סלע ומצודה״.2 על כן הוצרך שיגברו המים ממעל לראשי ההרים. ואולי גדולי הנפילים שבדור ההוא גבהן ט״ו אמה למעלה מן ההרים הגבוהים, לא נשאר גם אחד שלא נחנק במים. והנה גבהו המים על פני שטח הארץ יותר מעשרת אלפים אמה, כי יש הרים גבוהים יותר מפרסה גדולה. ועל זה תמהו בני אדם מאין באו המים הרבים האלו בעת המבול? כי אם כל מי הימים ישפכו על הארץ לא יספיקו לזה, גם אין גדר ולא חומה בין היבשה והים, והים היה מלא בעת ההיא כמקדם. שאם תדמה שמי הים נשפכו על הארץ על ידי בקיעת המעינות, כרגע ישובון מעל השטח אל הים. ובלי ספק היו גם מי הים גבוהים ושוין עם הגובה שעל שטח היבשה. ולדעת החושבים שהגשם מתילד מן האדים העולים מן הארץ, אין מקום לנטות ימין ושמאל, מאין היה גשם שוטף כזה שכסה הארץ כלה גובה עצום מאד? ואין טעם לדברי האומרים שנהפך האויר והארץ למים, וכיוצא בזה. והאמת לדעתי הוא מה שפירשנו בראשית בפירוש ״המים אשר מעל לרקיע״, שהמים הרבים שהיו אז על פני תהום נחצו ועלו למעלה, והם מעל לרקיע שהוא מה שאנו קורין יסוד האויר. וכשעלו מעלה מעלה נזדככו מאד מאד, והם יותר זכים מן החלק העליון מן האויר. ואעפי״כ הם מים טפות טפות כמו מים שלנו, ומלחלחים ומשקים, והם למעלה כמו נתונים באוצר. וכפי רצון השם יורדים אל האויר העליון, ומשם יותר למטה ומתחברים עם המים העולים מן הים התחתון ומן היבשה ע״י חום השמש, ונעשים עב וענן ומורידים גשם על הארץ. ועליהן אמר המשורר ״המקרה במים עליותיו״.3 ועד המבול היה האוצר הזה סתום ולא נפתח, כי היתה הארץ כלה משקה ולא היתה צריכה למטר השמים, כמו שכתבנו בפירוש ״וכל שיח השדה״.4 ועתה בעת המבול וארובות השמים נפתחו וירבו במאד מאד, והם כסו ארץ ומלאה, והעולים מלמטה היו נחלים שוטפים לשטוף ערים בתים ומגדלים, ומפילים כל מצבותיהם וחמניהם וכיוצא. וכבר אמרנו שם כי מקום המים העליונים נקרא גם הוא ״ים״, כמו מקום המים התחתונים, ועליו כתוב ״ושרשי הים כסה״,5 ״וַיָּסֶךְ בדלתים ים״.6 ולכן זהו לדעתי פירוש הכתוב ״הבונה בשמים מַעֲלוֹתָיו, ואגודתו אל ארץ יסדה. הקורא למֵי הים וישפכם על פני הארץ, ה׳ שמו״.7 כי ״מעלות השמים״ הם מהים אשר מעל השמים, כאמרו ״המקרה במים עליותיו״; ״ואגודתו״ [היא] הימים אשר בארץ שהם רבים ומחוברים כאגודה. וה׳ ב״ה הוא הקורא למי הים שבעליותיו, וישפכם על פני הארץ, כמו שעשה בימי המבול וכן בכל דור ודור לטובה, כמו ״יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו״.8
1. תהלים קד, יח.
2. איוב לט, כז-כח.
3. תהלים קד, ג.
4. בראשית ב, ה.
5. איוב לו, ל.
6. שם לח, ח.
7. עמוס ט, ו.
8. דברים כח, יב.
ויכסו ההרים – כמו גבר ימות ויחלש שהוא עבר קדום, כי החלישות הוא קודם המיתה, וכן כסוי ההרים קדום, וטעמו אחר שנתכסו ההרים במים, גברו המים עליהם חמש עשרה אמה.
{גברו המים: כאן דלא כתיב ׳על הארץ׳ משמעות ״גברו״ – נתרבו המים1.}
1. בניגוד לפירוש בפסוקים י״ח,י״ט – מלשון שטף ועקירת ארץ ואילנות.
חמש עשרה אמה – מאי חמש עשרה אמה, אילימא ט״ו יאמה בעמק ט״ו אמה בהר, וכי מיא שורי שורי קיימא, ועוד תיבה היכי סגיא,1 אלא דאשוו מיא בהדי טורי והדר ט״ו אמה מלמעלה גברו המים.2 (יומא ע״ו.)
1. ר״ל חדא לא יתכן שיהי׳ מדת גובה המים שוה בהר ובעמק, ועוד, האיך עלתה התבה לראשי ההרים, אחרי שבכל מקום היתה שוה מדת המים.
2. ר״ל ע״י גשמים גברו ט״ו אמה ומן התהום יצאו תחלה למלאות הבקעות והשפלות עד שהשוו לראשי ההרים.
הכל
(כא) וַיִּגְוַ֞ע כׇּל־בָּשָׂ֣ר׀ הָרֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ בָּע֤וֹף וּבַבְּהֵמָה֙ וּבַ֣חַיָּ֔ה וּבְכׇל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ וְכֹ֖ל הָאָדָֽם׃
All flesh that creeps on the earth perished, from the birds, the livestock, the wild animals, and all the swarms that swarm on earth, and all of mankind.
[פט] 1ויגוע כל בשר. כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים, א״ל אין, והא דור המבול נאמר בהו גויעה דכתיב ויגוע כלבשר, א״ל אנן גויעה ואסיפה קאמרינן. (בש״ס כת״י ב״ב טז:).
[צ] 2כיון שראה הקב״ה שלא מתו בתהומות שלמטן, הוריד עליהן אש שלמעלה ושרפתן שנא׳ (איוב כ״ב:כ׳) אם לא נכחד קימנו וגו׳ ולא עוד אלא שהפך עליהם העוף והבהמה והחיה והן גועו אותן, שנא׳ ויגוע כל בשר. (תנחומא ישן נח י׳).
1. הראי׳ מקרא ויגוע ליתא בש״ס הנדפס, רק בש״ס כת״י מובא בד״ס, ולשון זה הביא גם רבינו בחיי חיי שרה (בראשית כ״ה:ט׳) ועי׳ בע״י. ובפס״ז כאן ויגוע, לפי שלא מתו כולם ביחד אלא יש מהן ממתינים במיתתן כמו העופות לפיכך נאמר בהן גויעה, ועי׳ בפי׳ הרא״ש כל בשר הרומש ולא כל השרץ. - וכל האדם מפני מה כתיב אדם בסוף מפני שהוא מת בקושי יותר מן הבהמה ומן השרץ אבל כשנמוחו כתיב אדם תחלה שנא׳ וימח כל היקום (לפי) שכיון שהוא מת.
2. תנחומא א״ז, ובאגדת בראשית פ״ד ליתא המאמר הזה ולא עוד כו׳ לעיל מאמר עו. סוף המאמר שלפנינו.
וּמִית כָּל בִּסְרָא דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִחְשָׁא דְּרָחֵישׁ עַל אַרְעָא וְכֹל אֲנָשָׁא.
All flesh that moved on the earth perished; birds, animals, beasts, and all creeping creatures that creep on the earth, and every man.
וסאףא כל בשרא דרחשב על ארעא בעופא ובבעירה ובכל חיתאג ובכל רחשא דרחש על ארעא וכלד בני אנשא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וסאף״) גם נוסח חילופי: ״ואמסי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דרחש״) גם נוסח חילופי: ״דרמס״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובכל חיתא״) גם נוסח חילופי: ״ובחיתה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ובכל רחשא ... וכל״) נוסח אחר: ״ובכל שרצה דשרץ על ארעא ובכל״.
And all flesh expired which moveth upon the earth; of fowl, and of cattle, and of wild beasts, and every moving thing that moveth upon the earth, and all the sons of men, –
ופירוש ויגוע – וכבר גוע, ורבים בתורה כמוהו,1 כמו: ואתחנן (דברים ג׳:כ״ג), וכן: וימטר עליהם מן לאכל (תהלים ע״ח:כ״ד), על הפירוש האמת.
ומלת ויגוע – מיתה, ובפסוק ויגוע וימת אבאר זה (ראב״ע בראשית פירוש ראשון כ״ה:ח׳).
והנה ברור לך שמלת רמש – כלל לעוף ולבהמה ולחיה ולשרץ שהוא דק ולאדם.
1. השוו ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳.
[AND ALL FLESH PERISHED.] The meaning of And all flesh perished is: and all flesh had perished.1 There are many such instances in Scripture, such as And I besought the Lord (Deut. 3:23), and the true meaning of And He caused manna to rain upon them for food (Ps. 78:24).2
[PERISHED.] Va-yigva (perished) means died. I will explain the exact meaning of this term when I comment on And Abraham expired (va-yigva), and died (Gen. 25:8). It is clear3 that remes (creeping thing) is a general term that includes fowl, cattle, animals, small thin swarming things and man.
1. Perished is a pluperfect. All flesh obviously perished before the mountains were covered by 15 cubits of water.
2. Although va-yamter (and he caused to rain) does not appear to be a pluperfect, it is, (and he had caused to rain). Similarly va-etchannan is to be read: and I had besought it.
3. From verse 21. Ibn Ezra's point is that ha-romes is a general term. The verse then goes on to enumerate exactly what ha-romes includes.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]
ויגוע – וכל האדם – אמר וכל האדם באחרונה, כלומר אפילו האדם שיש לו דעת ותחבולה להשמר מהרע, והיה להם להשגב על ההרים הגבוהים לא הועילה להם תחבולתם, כי חמש עשרה אמה מעל ההרים גברו המים.
ואמר וכל – שאפילו הנפילים אלו שנשגבוא בהרים הגבוהים כסו במים וטבעו בהם, והגויעה היא מיתה מהירה בלא שום אריכות וכן הוא הטובע במים.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״נשגבו״. בכ״י מינכן 28: ״כשנסו״.
ויגוע...וכל האדם, the reason the word האדם is mentioned last, is to tell us that even man, who thanks to his intelligence and foresight could have been expected to find ways of escaping this disaster by taking refuge on top of the mountains, etc., was unable to save himself. The 15 cubits of water that covered even the tallest of the mountains made it impossible for any person to survive. The addition of the word וכל, includes even the giants drowned in these waters. The expression גויעה as a description of dying, refers to prompt death, as opposed to lingering death. People who drown die without prolonged agony.
וכל האדם – תיבת אדם סתם שבכל המקרא כוללת אנשים ונשים וטף.
ואם תאמר: איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצוות.א
אלא יש לומר: יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשומרם מכח סברת הדעת אף על פי שלא נצטוו עליהם, ולפיכך נענשו, כמו קין שנענש על שפיכות דמים אף על פי שלא נצטווה על כך. או שמא על הגזל עצמוב נצטוו.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״שלא נצטוו מצות״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״עצמו״.
וכל האדם, "as well as every human being." The word: אדם when used in the Holy Scriptures always includes men women and children. If you were to ask why the human race was punished when it had not been given commandments by God that had to be observed, we must answer that there are a number of rules for behaviour of society that mankind can be expected to honour without the need to be specifically commanded to do so. If proof were needed for this statement we remind you of Kayin being punished for having killed his brother Hevel, although there is no record that he was ever warned by God not to kill another human being.
וכל האדם – מפני מה כתיב אדם בסוף מפני שהוא מת בקושי יותר מן הבהמה ומן השרץ אבל כשנמוחו כתיב אדם תחלה שנאמר וימח כל היקום לפי שכיון שהוא מת.
ואמר ויגוע כל בשר – להורות על גבורת האדם ועל גובה קומתו כי אחרי שגברו המים ויכסו כל ההרים וחמשה עשר אמה למעלה מכל ההרים באופן שגוע כל בשר הרומש על הארץ ועוף ובהמה ואחר כל זה כתב וכל האדם. להורות כי אולי עלו על ההרים להציל עצמם וכשגברו חמשה עשר אמות המים על הארץ דחו ולא יכלו קום באופן שכל אשר נשמת רוח חיים באפיו שהוא האדם מתו. ובמדרש הנעלם אמרו כי הנשמה אין הכל זוכין לה אלא הצדיקים גמורים. ואם כן איך אמר בדור המבול שהיו כלם רשעים כל אשר נשמת רוח חיים. אבל אמרו שם כי הרצון בזה שאם היה באותו דור אדם אחד שהיה בו נשמה לא ימותו מדכתיב מנשמת אלוה יאבדו. אבל בכאן כל אותם שהיה נשמת רוח חיים באפם כבר מתו ונסתלקו מן העולם כגון חנוך ומתושלח הצדיק:
למעלה של גובה ההרים. ולא למעלה מן הארץ, שהרי כתיב (ראו פסוק יט) ״ויכסו ההרים הגבוהים״, ואין לומר שלא היה הר יותר מט״ו אמה. אף על גב שיש שסוברין כן שהיו המים על הארץ ט״ו אמה וגם על ההרים היו ט״ו אמה, שהיו המים מתגברים ועולים על הארץ ט״ו אמה בכל מקום בשוה, זה היה פלא ונס, אבל פשוטו אין צריך לפרש כן:
ויגוע כל בשר – אחר שהודיע שגברו המים מעל לראשי ההרים הגבוהים, אמר שגוע כל בשר. כי לא נשאר מקום לנוס ולהמלט, כי לא היה אפשר לחסות בנקיקי הסלעים אשר בהרים היותר גבוהים, כי על כלם גבהו המים.
הרומש על הארץ – זה הכתוב ראיה לדברנו שפרשנו בפירוש ״תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש״,1 שכל בעלי רגלים מאדם עד שרצים נקראים ״רמש״ ורומסים, שהרי המקרא הזה מזכיר המינים כלם ואמר עליהם ״הרומש על הארץ״. אבל כשפירש ״בהמה וחיה״, אז רמש [מוסב] על הזוחלים והשרצים לבד. ומטעם שאמרנו שם שהרמישה לגנאי, ונופל על המפסיד בהלוכו. ולכן בדור המבול שהשחית כל בשר את דרכו, ולא היה בתנועתם ובהליכתם שום מועיל, קרא לאדם ולבהמה ולחיה ועוף ושרץ כלם בשם ״הרומש על הארץ״, להקטינם ולגנותם.
בעוף ובבהמה ובחיה – זכר פה עוף תחלה שלא ינצל גם הוא, ואם2 יעוף השמים ובזמן קטן יחבא בראשי ההרים ובנקיקי הסלעים. ובעבור הפלא הזה אמר לנח ״מהעוף למינהו״, שגם הוא צריך שארית בתיבה. ויראה כי [אות] בי״ת ״בעוף ובבהמה״ שב על ויגוע, כי [לשון] ״גויעה״ על פירוד קשר הנפש מן הגוף. והנה גועו הנפשות שהן בעוף ובבהמה ובחיה, וזוהי המות.
וכל האדם – לא אמר ״ובכל האדם״, להבדילו מן האחרים, והכתוב הסמוך יפרש, כי הוא סמוך אליו.
1. בראשית א, כד.
2. ואפילו אם.
הרומש על הארץ – כולל כל בעלי חיים זולת האדם, ע׳ למעלה א׳:כ״ד.
בעוף בבהמה וגו׳ – אלו ואלו בשוה, ועיין למטה ט׳:ב׳.
every flesh creeping (kol basar ha-romes). This includes every creature but humankind; see above at Gen. 1:24.
flying creatures as well as animals, etc. (ba-of u-va-behemah…). One and the other equally; see below at Gen. 9:2.
ויגוע – עתה יספר השינויים שנעשו בארבעים יום אלה בבע״ח, תחלה ויגוע כל בשר שיצאו נפשותיהם שהיא הגויעה, וסדר בזה עוף בהמה חיה שרץ אדם, כי העוף לחלישותו גוע תחלה ע״י השטף הבא מלמעלה, ואח״כ מתו גם הבהמות, ואח״כ גם החיות, שיש מהם שמגורתם במערות צורים בראשי ההרים ששם מצאו סתר בין נגד הגשם שבא מלמעלה בין נגד שטיפת התהום, כי כשבאו המים עד ראשי ההרים גועו גם המה, אח״כ מתו השרצים שבתוכם ימצאו מינים רבים החיים במים וביבשה והם האריכו ימים יותר, ואח״כ מת האדם, כי אין ספק שהאדם שהוא בעל תחבולות יותר מכולם עלה על ראשי ההרים והשתגב בצורים ומעונות עד שנמצאו יחידים נמלטים, או שעברו בספינות על פני ימים, אולם אחרי שעלו המים ט״ו אמה ממעל לראשי ההרים פסקו כל התחבולות שהגם שעלו לעצים הגבוהים שעל ראשי ההרים נהרגו מן השטף והספינות נשברו בלב ימים וספו תמו מאין מחיה עד שגם מין האדם גוע ואיננו.
ויגוע1 כל בשר: כאן2 משמעות גויעה שמתו בגויעה שלא בחולי3 אלא שנחנקו במים4. ומונה את הברואים בסדר שמתו תחילה לפי טבעם, העוף מת תחילה במים, ואח״כ הבהמה והחיה, וכולם מתו קודם האדם.
1. ישנן שתי משמעויות לגויעה, עיין ברבינו לעיל ו,יז.
2. לעומת לעיל ו,יז שם משמעות ׳גויעה׳ מלשון מחיית בשר הגוף למים, עיי״ש. (ועיין ברמב״ן להלן כה,יז).
3. כפי שנאמר במיתת הצדיקים לשון ׳גויעה׳ שהיא מיתה קלה. וכן כתבו כאן בעלי התוספות שאצל צדיקים המיתה היא מהירה כדי שלא יסבלו.
4. וכן פירש המלבי״ם, וכעין זה איתא ברד״ק, עיי״ש.
(כא-כד) גם כאן, בתיאור אבדן הארץ, בא פסוק שלם לכל ענין, כמו בפסוקים הקודמים. פסוק כ״א מוסר, שכל החי עלי אדמות — מת. פסוק כ״ב מוסר, שמיתה זו היתה נחלתם של המצויים ביבשה בלבד. ופסוק כ״ג — שבאבדן הכללי הזה נשארו בחיים רק נח ואלה אשר עמו.
(כא) כל־בשר הרמש – הרי זה כלל, שאחריו באים הפרטים המסומנים בבי״ת הפירוש (השווה להלן ח׳:י״ז) ״בעוף ובבהמה״ וגו׳.
השרץ – אלה הם בעלי החיים הקטנים שביבשה.
הכל
(כב) כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ׃
All that has a breath of living spirit1 in its nostrils, from all that was on dry land, died.
1. breath of living spirit | נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים – See Rashi. Cf. Radak who suggests that the phrase should be understood as if written: "נִשְׁמַת חַיִּים ורוּחַ חַיִּים", and translated as: "a living soul or a breath of life", with the first clause referring to humans (as only they have a soul) and the second to the animal world.
[צא] 1כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ת״ר עד היכן הוא בודק [המפקח את הגל] עד חוטמו, ויש אומרים עד לבו וכו׳ דתניא מהיכן הולד נוצר מראשו, כו׳ אבא שאול אומר מטיבורו כו׳ אפילו תימא אבא שאול, ע״כ לא קאמר אבא שאול התם אלא לענין יצירה, דכל מידי ממציעתיה מיתצר, אבל לענין פקוח נפש, אפילו אבא שאול מודי, דעיקר חיותא באפיה הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. (יומא פה.).
[צב] 2אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים, מ״ט כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו, הוא דחשיב רישיה, אידך לא חשיב רישיה. (בכורות מו:).
[צג] 3מכל אשר בחרבה מתו. מר סבר ירד מבול לא״י ומר סבר לא ירד כו׳ איתיביה מכל אשר בחרבה מתו, בשלמא לדידי דאמינא ירד מבול לארץ ישראל, משום הכי מתו, אלא לדידך אמאי מתו, משום הבלא (לקמן פ״ח. מאמר יג.) וכו׳, איכא דאמרי איתיביה ר׳ יוחנן לר״ל, מכל אשר בחרבה מתו, בשלמא לדידי דאמינא לא ירד מבול לא״י, משום הכי הוי חרבה, אלא לדידך מאי חרבה, חרבה שהיתה מעיקרא, ואמאי קרי ליה חרבה, כדרב חסדא, דא״ר חסדא בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו, ואל דגים שבים. (זבחים קיג:).
[צד] 4מכל אשר בחרבה מתו. פרט לדגים, וי״א אף הן היו בכלל מאוספין אלא שברחו לים הגדול לאוקיינוס. (בראשית רבה ל״ב).
[צה] 5אר״י א״ה הא כתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו׳ א״ל הכי הוא ודאי דהא לא אשתאר בהו מכל אינון דהוו בהו נשמתא קדישא כגון חנוך ירד וכלהו צדיקיא בגין לאננא על ארעא דלא ישתצי בגינייהו, הה״ד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, כבר מתו ואסתלקו מעלמא ולא אשתאר מנהון מאן דיגין על עלמא בההוא זמנא. (זח״א רו.).
1. בסוטה מח: מאין היו מודדין את המת [לענין עגלה ערופה] כו׳ רע״א מחוטמו, כו׳ אבל לענין חיותא דכ״ע באפיה הוא דכתיב כל אשר נשמת וגו׳. עד חוטמו, ואם אין חיות בחוטמו, שאינו מוציא רוח ודאי מת ויניחוהו. (רש״י) ומסיים שם בגמ׳ אר״פ מחלוקת ממטה למעלה אבל ממעלה למטה כיון דבדק ליה עד חוטמו שוב אינו צריך דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (דזימנין דאין חיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו אבל להיפך לא עי׳ פירש״י) ועי׳ ברכות נג. ושם מו: ובאע״ז כאן ובקהלת ג. כא. דלא מצינו לשון נשמה רק על בני אדם וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו קאי על האדם לבדו. ובפס״ז בראשית ב׳ ז׳ הביא ראי׳ מקרא זה להיפך דגם בבהמות יש בהם נשמת חיים ולא נפש חיה. ועי׳ לעיל פ״ב מאמר קנז. והא דלא יליף מקרא דלעיל פ״ב ז. דשם לא כתיב ״רוח״ חיים, כתבתי זאת יען כי ראיתי למחבר א׳ שטעה בזה והביא דרשא זו על פסוק הנ״ל.
2. אין הראש פוטר, בן ח׳ שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו. רוח חיים באפיו, מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו אבל אי לאו בר קיימא לא חשיבי אפיה. (רש״י).
3. דגים שבים קדושין יג. סנהדרין יח. ב״ר ל״ב. לקמן מאמר צד.משום הבלא. עי׳ לעיל מאמר פד. ולקמן פ״ח. מאמר יג.
4. בכלל מאוספין, שגם עליהם נצטוה נח לאספם אל התיבה אלא שברחו, וברמב״ן הביא דברי הב״ר אף הן בכלל ״מאספין״, וכו׳ ומפרש איך ניצולו הרי המים היו רותחין כמבואר לקמן פ״ח מאמר יג. די״ל דרק למעלה ולא בעמקי המצולות עיי״ש עוד תי׳ - (ועי׳ ברד״ק מה שבאר ג״כ ענין זה ובס׳ ת״ת בפי׳ הקשה עליו וכנראה שלא עי׳ בגוף דבריו.) ובפס״ז כאן ולא דגים שבים שלא נגזרה עליהן גזירה, שלא היו בכי השחית כל בשר, לפיכך ניצולו, ועי׳ לעיל פ״ו מאמר קצט. ופס״ז שמות ז. יח. והרב״ח בראשית א. כב. כ׳ הטעם שלא נגזרה גזרה על הדגים וז״ל ויברך אותם אלהים כו׳ ויש לך לדעת כי מכח ברכה זו היו הדגים קיימים ולא נמחו בגזרת המבול, וכעין שדרשו רז״ל מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים.
5. עי׳ זהר ח״א רנה: וז״ח יא: באריכות ואמר זה בשם רבי אלעזר בר׳ שמעון, ועי׳ לעיל מאמר יא.
All that has a breath of the spirit of life – everything on dry land – died.
שמות ופעלים מן חֹרֶב ויֹבֶשׁ
אונקלוס מבחין בין פעלים ושמות הנגזרים משורש חר״ב במשמע יֹבֶשׁ: השם ״אשר בֶּחָרָבָה״ – ״דִּבְיַבַּשְׁתָּא״, ״אֲכָלַנִי חֹרֶב״ – ״שַׁרְבָּא״, אבל הפועל ״חָרְבוּ המים״ (בראשית ח יג) ״נְגוּבוּ מַיָּא״.1 כנגד זאת אין הפרש בין פעלים ושמות הנגזרים משורש יב״ש: כמו שתרגם ״וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה״ (בראשית א ט) ״וְתִתַּחְזֵי יַבַּשְׁתָּא״, גם ״עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם״ (בראשית ח ז) ״עַד דִּיבִישׁוּ מַיָּא״, ״יָבְשָׁה הָאָרֶץ״ (בראשית ח יד) ״יְבֵישַׁת אַרְעָא״.
1. וכן הבחין בשורשים הבאים: השם חֵלֶק – חוּלָק כגון ״חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ״ (דברים יח ח) ״חוּלָק כְּחוּלָק יֵיכְלוּן״, אבל הפועל ״לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ״ (במדבר כו נג) ״תִּתְפַּלַּג אַרְעָא״; השם עֶבֶד – עַבְדָּא אבל הפועל ״כי תַעֲבֹד את האדמה״ (בראשית ד יב) ״אֲרֵי תִפְלַח״ ; השם קָהָל – קְהָלָא אבל הפועל – ״כנש״ כגון, ״וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל״ (במדבר י ז) ״וּבְמִכְנַשׁ יָת קְהָלָא״. ראה על כך ״עוטה אור״, עמ׳ 27 (כלל ג א).
כל די נשמה דרוח חיין בנחירוי מןא כל מה דיב ביבשתא מיתו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די נשמה דרוח חיין בנחירוי מן״) גם נוסח חילופי: ״דאית ביה נפש דחיין באפוי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
every thing in whose nostrils was the breath of life, of all on the dry land, died.
כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים – כָּאן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה רוּחַ וְכוּ׳ כָּתוּב לְעֵיל.
מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ – פְּרָט לַדָּגִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הֵן בִּכְלַל מְאוּסָּפִין אֶלָּא שֶׁבָּרְחוּ לַיָּם הַגָּדוֹל.
נשמת רוח חיים – נשמה של רוח חיים, אליינא דבונט דביאה.א
אשר בחרבה – ולא דגים שבים.
א. כן בכ״י לייפציג. וריאציות אחרות של הלעז מופיעות בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204.
נשמת רוח חיים – means the breathing of the breath of life.
אשר בחרבה WHATSOEVER WAS IN THE DRY LAND [DIED] – and not the fish in the sea (Sanhedrin 108a).
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו – 1ולא דגים שבים שלא נגזרה עליהם גזירה. שלא היו בכי השחית כל בשר. לפיכך ניצולו.
1. ולא דגים שבים. קדושין י״ג ע״א. סנהדרין ק״ח ע״ב וב״ר פל״ב.
ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו – שב אל האדם, כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת אדם.
ורבים אמרו: שנקרא כן בעבור שהיא מן השמים, ואם הם שני שרשים ימצא כמוהו.
It is possible that all in whose nostrils was the breath of the spirit of life (v. 22) refers to every man (v. 21),1 as we do not find the expression neshamah (breath)2 used in reference to any creature except man. Many say that the soul is termed neshamah because it comes from the heaven (shamayim). The fact that shamayim and neshamah have differing roots does not refute the latter interpretation because there are other similar instances.3
1. (22) thus explains only every man, i.e., those who had a neshamat ru'ach chayyim. According to Cherez, this interpretation postulates that remes does not include man.
2. Neshamah is the term for soul.
3. Neshamah comes from the root nun, shin, mem. Shamayim comes from the root shin, mem, mem (Weiser).
כל אשר נשמת רוח חיים באפיוא – שניהם סמוכים נשמת ורוח, כאלו אמר נשמת חיים ורוח חיים, וכן סמוך על סמוך: מבחר וטוב לבנון (יחזקאל ל״א:ט״ז), את מספר מפקד העם (דברי הימים א כ״א:ה׳), נהרי נחלי דבש וחמאה (איוב כ׳:י״ז), והדומים להם.
ואמר נשמת חיים – על האדם.
ורוח חיים – על שאר בעלי חיים, כי לא נמצא נשמה אלא על האדם.
בחרבה – אבל דגים שבים לא מתו, כי במים הוא גדולם, ועוד שאינם עם האדם ביבשהב שימותו בעבורו. ומה שאמר בחרבן הארץ: וגם דגי הים יאספו (הושע ד׳:ג׳) ואמר: אסף עוף השמים ודגי הים (צפניה א׳:ג׳) שם נאמר דרך גוזמא, או אפילו היה הדבר כמשמעו, שם מדבר בארץ פרטית ואם מתו הדגים באותו ים הסמוך לאותה הארץ, לא מתו בימים אחרים ולא אבד המין ההוא. אבל במבול שהיה חרבן כל הארץ אם היו מתים כל הדגים שהיו בכל הימים היה אבד המין ההוא מן העולם. ולא ראה האל יתברך להשחית כל העולם ולהחזירו לתהו ובהו, ולא לברא עולם חדש שהרי השאיר מכל מין ומין ואמר להחיותם עם נח בתיבה, והדגים לא היה להם דרך למחותם ולהשאיר מהם עם נח בתבה כי לא יחיו כי אם במים.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״באפיו״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, והשוו רד״ק בראשית ו׳:י״ז. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ביבשה״.
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, both the words נשמת and רוח are in a construct mode belonging to the word חיים, as if the Torah had written נשמת חיים ורוח חיים. Other examples of such a construction are found in Ezekiel 31,16 מבחר וטוב לבנון, “the choicest and best of Lebanon.” Or, Job 20,17 נהרי נחלי דבש וחמאה, “the streams, the rivers of honey, the brooks of cream.” The Torah, when referring to man, speaks of נשמת, whereas when speaking of the animals it describes their essence of life as רוח חיים.
בחרבה, but the fish on the earth did not die. They were, after all in their habitat. Furthermore, apart from the technical reason why they would not drown in the water, more importantly, seeing that they had never shared the same habitat as man, they had not learned of man’s corrupt ways and become corrupt themselves. We must contrast the implication here that the fish did not die, with definitive statements threatening the death of the fish of the sea as a result of God’s retribution to man for his iniquity both in Hoseah 4,3 וגם דגי הים יאספו, “also the fish in the sea will perish,” as well as the statement in Tzefaniah 1,3 אסף עוף השמים ודגי הים, “both the birds in the sky I will sweep away as well as the fish in the sea.” Either what these prophets threaten are exaggerations, or if we are to take these threats at face value, literally, these predictions apply to specific countries but not world-wide. If the prophet speaks about events which have happened since he issued the threat in God’s name, he referred to the fish adjoining a specific country being devastated by God, but this did not result in a species of fish being wiped out on a global scale. At the time of the deluge there was a wholesale destruction of life on the earth barring the seas, except for the few specimen of each species that survived in the ark. The specimen that were saved did not deserve to die any less than their counterparts, but they were saved in order not to make it necessary for God to create them anew after the deluge. It had been inappropriate for God to destroy the fish, or even to save them by means of a miracle, as they would not have been able to share the accommodation in the ark, and the ark itself would have sunk if part of it had been converted into an aquarium holding all the fish.
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו – מכאן שהנשמה יוצאה מן החוטם במות האדם, ומשם נכנסת גם כן, כענין שכתוב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים, ושם הארכתי במקומו.
וע״ד הקבלה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, מלת כל רמז למדת כל אשר בה נתברך אאע״ה, והיא הספירה העשירית, ומשם פורחות הנשמות, וזה שתקנו רבותינו ז״ל לומר ביום שבת נשמת כל חי וזהו כי בו שבת וינפש והוא מעין הברכות ויסוד החיים, וזהו ויברך אלהים את יום השביעי, ולכך אמר אשר נשמת רוח חיים באפיו, וכלל בזה כל האדם אשר בהם נשמת חיים, ושאר בעלי נפש התנועה גם כן שבהם רוח חיים לא נשמת חיים, והודיענו בזה כלל כל בעלי חיים, ורמז המדה שהיא סבת חיי כל החיים. ויש התעוררות גדול בטעמו כי הוא בפזר גדול אחד, ואין זולתו במקרא והבן זה.
מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים. נצולו הדגים מפני שברחו לים אוקינוס והמבול לא היה בים רק על הארץ, הוא שכתוב ויהי הגשם על הארץ.
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, "all in whose nostrils was the breath of life, etc." From here we have proof that when man dies his soul departs via his nostrils. It leaves the same way it entered as we have been told that when G-d provided man with the soul, He "blew" it into him through his nostrils (Genesis 2,7). I have dealt with this subject at length at that point.
A kabbalistic approach to the words כל אשר נשמת רוח חיים באפיו understands the word כל, "all," as an allusion to the emanation כל with which G-d had blessed Avraham (Genesis 24,1). This is the tenth emanation, the region where the souls "grow." Our sages who instituted the prayer we recite on Sabbath morning commencing with the words נשמת כל חי had this emanation in mind. This is also the mystical dimension of Exodus 31,17 where the Torah says of G-d כי בו שבת וינפש, "for on it (the Sabbath) "He 'rested' and concentrated on the regions of the souls." This emanation or "celestial region," is the source of all blessings and the source of "life" as we understand it. This is why the Torah said of the original Sabbath ויברך אלוהים את יום השביעי, "the Lord blessed the seventh day." This is why here the Torah refers to "life" as אשר נשמת רוח חיים באפיו. The difference between man and the other living creatures is that whereas the latter have a רוח חיים, they do not possess a נשמת רוח חיים. The cantillation pazer gadol on the word כל in our verse is designed to draw our attention to the fact that the word does not mean simply "all" as it does usually, but that it refers to the emanation כל which we have mentioned. The word כל does not appear with the cantillation pazer gadol anywhere else in the Bible. It is important to take note of this and to realise its implication.
מכל אשר בחרבה מתו, "of all the creatures whose habitat is on the dry land, they died." This teaches that the fish in the rivers and in the oceans did not die. They were able to escape the destruction by fleeing to the oceans as the deluge had been decreed only on earth. This is the meaning of the words (verse 12) "the rain was on the earth."
מכל אשר בחרבה מתו – ולא דגים שבים אפילו למ״ד מי מבול רותחין היה אפשר שברחו לתהומות ובנקיקי הסלעים ונחבאו שם ואיכא למ״ד שברחו לאוקיינוס:
נשמה של רוח חיים. לפי דעתי שהגירסא היא נשימה של רוח חיים מענין התנשמות הכולל כל בשר אשר בו רוח חיים לא נשמה שהנשמה הוא שם מיוחד לנשמת האדם העליונה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ופרש״י עשאו מן העליוני׳ ומן התחתוני׳ הגוף מן התחתוני׳ והנשמה מן העליונים ולכן ויפח באפיו נשמת חיים ולא בבהמה חיה ועוף שאין להם נשמה אלא נפש חיה ומפני שכל אשר נשמת רוח חיים באפיו הכתוב פה כולל העוף והבהמה והחיה והשרץ וכל האדם הוכרח לפרש שהנשמה הזאת היא מלשון נשימה שהיא כוללת הכל:
ולא דגים שבים. בפ׳ חלק ובב״ר וצ״ל שלא היו אלה בכלל כי השחית כל בשר.
ושמא לזה כוון רש״י באומרו כי השחית כל בשר אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן ואלו דגים לא קאמר דאי לא תימא הכי מאי שנא הני אף ע״ש שאין מזה ראיה גמורה דדילמא תנא ושייר כמו ששייר השרץ:
[א] כל אשר נשמת רוח חיים באפיו
[2] סוטה פרק תשיעי דף מה ע״ב (סוטה מה:)
[ב] מכל אשר בחרבה מתו
[1] קידושין פרק ראשון דף יג ע״א (קידושין יג.)
[2] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״א (סנהדרין קח.)
[3] זבחים פרק ארבעה עשר דף קיג (ע״א) [ע״ב2] ג
[4] בכורות פרק שמיני (מז) [מו3] ע״ב (בכורות מו:)
1. עי׳ בהקדמה בפרק ׳דרכי התבטאות רבנו וצורות סימון יחודי׳.
2. כצ״ל, וכן הוא בדפוס וינציאה הראשון.
3. כצ״ל, וכן הוא בדפוס וינציאה הראשון דף מו ע״ב.
נשמת רוח חיים נשימה של רוח חיים. פירוש דנשמה שייך באדם, דכתיב (ראו לעיל ב, ז) ״ויפח באפיו נשמת רוח חיים״, ואיך יאמר הכתוב אצל הבהמה והחיה ״נשמת רוח חיים״, אלא רוצה לומר נשימה של רוח חיים, וכל בעלי חיים יש לו נשימה:
ולא דגים שבים. ופירש הרא״ם לפי זה צריך לומר שלא השחיתו דרכם כמו בהמה וחיה ועוף (לעיל ו, יב). ולפי זה יקשה למה לא השחיתו דרכם כמו שהשחיתו כל בהמה וחיה ועוף, ויש לומר דלעיל פירש (רש״י ו, ו) ״וינחם ה׳ ״ ׳נחמה היה לפניו שלא ברא את האדם מן העליונים, שאם בראו מן העליונים היה ממריד אותם׳, מזה תלמוד כי האדם החוטא ממריד את כל השרוים במחיצה שלו, והדגים אינם עם האדם, ולכך לא חטאו הדגים:
נשימה של רוח חיים. הראב״ע כתב כל אשר נשמת רוח חיים שב אל האדם לבדו. והגירסא היא נשימה של רוח חיים כלומר כל שיש בו נשימה של רוח חיים אבל א״ל נשמה דהא אין לבהמות נשמה דוקא גבי אדם כתיב (לעיל ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים אבל לא גבי בהמות וחיות ועופות:
ולא דגים שבים. ושמא לזה כיוון רש״י באמרו (לעיל ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר אפי׳ בהמה וחיה ואלו דגים לא קתני קרא הכי נמי דייק דכתיב על הארץ אבל לא דגים שבים. [קיצור מזרחי]:
A breath of the spirit of life. The Ibn Ezra writes that נשמת רוח חיים refers only to man. But [the Re'm disagrees, and says that] the text of Rashi should read נשימה, not נשמה, and it means "breath," not "soul." For animals have no נשמה, only man. Pertaining to man only is it written (2:7), "And He blew into his nostrils the נשמת חיים," but not about other creatures.
But not the fish in the sea. Perhaps this was Rashi's intention when on "For all flesh had corrupted..." (6:12), he commented: "Even cattle and beasts..." but omitted fish. The verse itself implies this, for it is written על הארץ — but not fish in the sea. (Kitzur Mizrachi)
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו – זהו האדם שעליו נאמר ״ויפח באפיו נשמת חיים״,1 ושם פרשנו שנפש האדם לבדה היא ״נשמה״, בעבור שה׳ נְפָחָהּ באפיו והיא ממרומים, וכמו ״ונשמת שדי תבינם״.2 ולא מצאנו השם הזה כתוב על נפש שאר בעלי-חיים. והכתוב פה שב על האדם, ועל כן זכר בכתוב שלפניו את האדם אחר זכרון כלם. גם לא אמר ״ובכל האדם״ ללמדנו שהוא סמוך לענין ״כל אשר נשמת רוח חיים באפיו״. וטעם שהאריך פה בתואר האדם, ולא בפסוק ״וימח״,3 נשען על טעם ששנה לומר ״נשמת רוח חיים״, ולא ״נשמת חיים״ כמו למעלה. כי ״נשמת חיים״ תואר נכבד, ומורה שהיא בעלת החיים הגמורים טרם בואה לגוף, ובמו שבארנו שם. ואלה הן חיים עליונים כמלאכי ה׳. אבל ״רוח חיים״ מורה על החיים שתחת השמש, כמו ״לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים״,4 ״שנים שנים מכל בשר אשר בו רוח חיים״,5 כי מלת ״רוח״ פרשנוה שהוא על ההרוחה וההתפשטות גופני ושכלי. וזאת הנפש היא בעלת הרוח, שבכל עת תרויח החי ששוכנת בו, כי תתפשט בו החיים, וכל זה תחת השמש. גם אפשר [לפרש] ״וכל האדם״ אינו כולל הטף והעולל והיונק, ועל כן הוסיף ״כל אשר נשמת רוח חיים באפיו״ שאינו להורות שמדבר על האדם.6 ו״רוח חיים״ מורה שאינו רק חי, ולא בכחו לעשות מעשה נשמה, וזהו העולל והיונק. ועל כן הוא ג״כ תואר לנפש הבהמה, כאמרו ״ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״,7 כי באמת רוח הבהמה יורדת, ואין לה עסק בנכבד (והקדש) [ובקודש]. ולפי שאנשי הדור ההוא נדמו במעשיהם לבהמות, ולא פעלו הנשמות פעולות נכבדות, אמר ״נשמת רוח חיים״, כלומר כל בעלי הנשמות שהן בני אדם שלא הופיעה בהן הנשמה, רק רוח חיים כבהמה כי לא השתמשו בכחותיה רק בעניני התאוה והרשעה. ולפי שלא היה עוד כדוֹר הרע ההוא, על כן לא מצינו עוד ״נשמת רוח חיים״ בכל המקרא. וראב״ע ז״ל אמר ״ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם, כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת האדם״. ויפה דִבֵּר. ויאמר עוד כי ״רבים אמרו שנקראת כן בעבור שהיא מן השמים, ואם הם שני שרשים ימצא כמוהו״. ואין כן דעתי. אבל רד״ק8 ז״ל פירש ״נשמת רוח חיים שניהם סמוכים לחיים״. ופירש ״נשמת חיים ורוח חיים, נשמה על האדם, ורוח על הבהמה, כמו ׳נהרי נחלי דבש׳,9 ׳מספר מפקד העם׳ ״.10 ולא ישר בעיני הפירוש הזה, וביותר בעבור מלת באפיו הכתוב אחר שתיהן.
מכל אשר בחרבה מתו – יש לפרש שאמר זה להוציא את האדם והחיה והבהמה שהיו בתיבה, כי אלה לא היו בחרבה. כי מרגע בוא המבול היו בתיבה על פני המים, וכאומר לא נגזרה הגזרה רק לעומדים בחרבה. אבל רבותינו11 ז״ל אמרו למעט את הדגים, ודבריהם נכונים. וכן אמר רמב״ן ז״ל אמרו למעט את הדגים, ודבריהם נכונים. וכן אמר רמב״ן ז״ל שביָם אוקיאנוס לא ירד מבול, שנאמר ״ויהי הגשם על הארץ״. אך ראיה זו אינה ברורה בעיני, כי ״ארץ״ כולל גם ימים ונהרות, כמו שמפורש במעשה בראשית. ואם נאמר שלא ירד שם מבול מים, והכתוב אומר ״מכל אשר בחרבה מתו״, יש דרך לומר שמלבד נח וביתו נמלטו מקצת בני אדם, אלה שהיו יורדי מים באניות. ואם קרה שכבוא המבול היו בים אוקיאנוס באניה, והיה להם לאכול עד שנה תמימה ינצלו. כי כבר בעת ההיא היו כלי חכמת מעשה בני אדם, וכעדות הכתוב על יבל, וכתוב ״ויהי הוא בונה עיר. ובדרך זה יתכן קבלתם על עוג שפלט מן המבול.
גם דברי הרמב״ן12 ז״ל לפירוש ראב״ע ז״ל על ״וגם אחרי כן״ שנמלטו אחרים עמו, ואומרו ״וישאר אך נח״ ידבר על אותן שהיו בחרבה, והנמלטים האחרים באו לקצוות תבל ולאיי הים הרחוקים, אבל מנח וזרעו התישב טוב העולם וארצות רחבות ועמו כרת השם ברית, ומחלציו הוציא עם קדוש. וכדמות ראיה מדברי בלעם שאמר ״וקרקר כל בני שת״,13 ולא אמר ״כל בני נח״. פירש ״וקרקר״ גם האיים הרחוקים שאינן מבני נח, והעיד שהם מבני שת, לא מזרע קין, ולא מבנים אחרים שהוליד אדם. אבל כל אלו הדברים הם הגות לב, ואין לסמוך עליהן, והם טובים להשיב לאפיקורוס הטוען על המצא עמים בקצוי ארץ, ואין להם עסק עם שאר בני אדם מאין באו שמה, ומאין יצאו השחורים שבמקצת ארץ כוש, אם כל בני אדם הם צאצאי שלשת בני נח. כי זאת התשובה איננו סותרת דברי הכתובים. ולדעתי ירד הגשם בכל העולם גם על היַמּים, ולא השחיתו דגי הים כי תולדתם להיות במים. גם לדעת רבותינו ז״ל שהיו המים רותחין,14 ירדו הדגים למצולה תחתונה ש[שם] לא הרתיחה. גם אחשוב שלא אמרו כן על הגשם שירד משמים, כי היו המים ככל מי הגשמים, אך אמרוהו על בקיעת כל המעינות שכשיצאו מן הארץ היו מימיהן רותחין, כי זה כמעט טבע להם. שבהחפזם בבטן הארץ להבקע נרתחו תמיד, כמו שיש מעינות רותחין בעולם. והם ז״ל עצמם אמרו במדרש15 ״ויסכרו מעינות תהום״ ולא כל מעינות. חוץ ממעין טבריא ומערת פמייס. והנה אלו הן מעיינות רותחין, ובמבול היו כלם רותחין.
1. בראשית ב, ז.
2. איוב לב, ח. רבינו העתיק זאת מדברי רמב״ן למקרא זה.
3. בראשית ז, כג.
4. שם ו, יז.
5. שם ז, טו.
6. ״אדם״ בעליוניותו.
7. קהלת ג, כא.
8. בביאורו על התורה, בראשית ב, פסוקים ז, כב.
9. איוב כ, יז.
10. שמו״ב כד, ט.
11. בראשית רבה לב, יט.
12. על בראשית ו, ד.
13. במדבר כד, יז.
14. סנהדרין קח, ב.
15. בראשית רבה לג, ד.
מכל אשר בחרבה מתו – יש המשערים שהשכבות ״הדילוביאליות״ של הגיאולוגים מקורן בתקופת המבול. על פי זה תתבאר העובדה, שנמצאו שם בעיקר שרידי חיות יבשה, ולא שרידי חיות ים; שכן הכתוב מעיד: ״מכל ׳אשר בחרבה׳ מתו״, המבול פגע רק בחיות היבשה.
כל – עד שכל אשר רוח חיים נושם באפיו וזה כולל כל אשר בחרבה, ר״ל גם המינים שאין מגורתם ביבשה רק בחרבה, שהם מקומות הלחים והמימיים שהם האמפיביא שחיים בחרבה מ״מ מתו, כי גם הם צריכים לשאוף רוח ואויר ונחנקו ע״י המים, וכבר בארתי (בראשית ב׳ ז׳) שיש הבדל בין נשמת חיים, שהיא רק הנשמה העליונה, ובין שם נשמה סתם, שהגם שמציין לפעמים נשימת האדם בכ״ז לא נמצא על הבהמה בשום מקום, אבל נשמת רוח (שסמיכות זה לא בא בשום מקום רק פה) היינו שאיפת האויר זה כולל כל בע״ח שצריכים לשאוף אויר, מלבד דגי הים שא״צ לנשום רוח כמ״ש חז״ל שלא נגזרה גזירה על דגים שבים, וע״ז אמר כל אשר בחרבה.
כל אשר נשמת וגו׳. אמרו קצת מהראשונים גם אחרונים, שלא ירד מבול לכל העולם רק בחלק אזיא שבו היו מקובצים בני אדם, ומהם Rosenmuller. Schol. in Gen. Vll. Tom. l. p. 64 . ואין כן דעת נותן התורה, מכמה ראיות, ואני רואה שהאומרים כזאת טעו בטעות רבים מהגוים הקדמונים שאמרו שהמבול היה בארצם בלבד שהרי מסבה אחת נמשכו שתי תולדות כמעט הפכיות — הסבה היא הגאוה שהיתה באומות האלה בחשבם כי להם לבדם נתנה הארץ למורשה ואין שאר האומות ספונים אצלם, ומזה נמשך להם לייחס אל עצמם ואל אומתם בלבד כל מה שהגיע להם בקבלה, מקורות בני אדם בימי קדם, ומכללם ענין המבול שלדעתם לא ירד כ״א בארצם, ופעמים להפך, ר״ל שהוציאו ארצם מהכלל ואמרו שלא ירד מבול לארצם כמו שאמרו השמרונים על הר גריזים. טורא בריכתא דלא טף במוי דמבולא — ואלה החוקרים האומרים שלא היה מבול כ״א באזיא נדמו בטעותם לקדמונים הסכלים, כיונים וזולתם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]
(כב) נשמת־רוח חיים – פירוש נשמה של רוח חיים, וכרש״י, לאו דוקא האדם.
מכל וגו׳ – כלומר כל מה שהיה ביבשה, השווה לעיל ו׳:ב׳.
רוח חיים באפיו – מלמד שעיקר חיותא באפיה הוא.1 (שם פ״ה.)
מכל אשר בחרבה – אמר רב חסדא, לא נגזרה גזירה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים.2 (זבחים קי״ג:)
1. כלומר, עיקר הבחינה לדעת את הנראה כמת אם הוא מת מוחלט או כי עדיין יש בו רוח חיים הוא שרואין אם יש רוח בחוטמו עדיין יש בו רוח חיות, ואם לאו הרי הוא מת ודאי, והבחינות אחרות אין לסמוך עליהן. ונראה בטעם הדבר, משום דהנשמה יוצאת מן האדם בדרך שבאה, וכיון שתחלת ביאתה היא דרך האף כמש״כ ויפח באפיו נשמת חיים לכן סופה לצאת ג״כ דרך האף, ויתכן לומר דמזה הטעם נוהגין לומר להעוטש אסותא [ע׳ ברכות נ״ג א׳ וברש״י] והוא ע״פ מ״ד בילקוט פ׳ לך רמז ע״ז דעד יעקב שלא היתה חולשה קודם מיתה היו מתים פתאום ע״י עטישה, שהי׳ אדם עוטש ונשמתו יוצאת מאפו, וזה ג״כ מפני שהאף הוא המעבר שבין החיות והמיתה, ולכן בשעה שהאדם עוטש הוא עלול לסכנה ואומרים לו אסותא. ורש״י בברכות שם כתב וז״ל, לאדם שעוטש רגילים לומר אסותא, עכ״ל, משמע דרק אחרים רגילין לומר כן להעוטש ולא העוטש עצמו, וגם מבואר מדבריו דאינו רק מנהג, אבל בילקוט שם איתא חייב אדם בעטישה להודות להקב״ה, מבואר שיש חיוב להעוטש עצמו לומר לשון הודאה, ויש שנוהגיו לומר לישועתך קויתי ה׳, ולפי המבואר הוא מנהג חיובי. ואפשר לומר דלהעוטש עצמו הוא חיוב ולאחרים הוא רק מנהג מטעם דרך ארץ, ואין להאריך עוד.
ונ״מ. בזה דעיקר חיותא באפי׳ הוא – נוגע לכמה ענינים, כי זה שיש רוח חיים באפיו מחללין עליו את השבת כמו על חי, ולכן מבואר בסוגיא שלפנינו שאם נפלה מפולת על האדם בודקין עד חוטמו אם יש בו רוח חיים מפקחין עליו את הגל ואם לאו אין מפקחין. ובסוטה מ״ה ב׳ מבואר. שכשמוצאין חלל בין שתי עיירות וצריך להביא עגלה ערופה ומודדין ממקום החלל אל העיר הקרובה צריך למדוד מאפיו כיון דעיקר חיותא באפיו הוא, וע״ע בברכות מ״ו ב׳.
ונ״מ. בזה דעיקר חיותא באפי׳ הוא – נוגע לכמה ענינים, כי זה שיש רוח חיים באפיו מחללין עליו את השבת כמו על חי, ולכן מבואר בסוגיא שלפנינו שאם נפלה מפולת על האדם בודקין עד חוטמו אם יש בו רוח חיים מפקחין עליו את הגל ואם לאו אין מפקחין. ובסוטה מ״ה ב׳ מבואר. שכשמוצאין חלל בין שתי עיירות וצריך להביא עגלה ערופה ומודדין ממקום החלל אל העיר הקרובה צריך למדוד מאפיו כיון דעיקר חיותא באפיו הוא, וע״ע בברכות מ״ו ב׳.
2. טעם הדבר י״ל פשוט משום דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ולא אלה אשר במים. אמנם בעיקר הדבר שנבדלו הדגים בענין זה משאר הבע״ח י״ל עפ״י מש״כ תוס׳ בב״ק נ״ה א׳ בשם הירושלמי וכ״ה במ״ר דדגים אינן נרבעין ונזקקין לשאינן מינן, ולכן מכיון שלא שחתו דרכן ממילא לא הוו בגזירת המבול.
ורד״ק כתב דהא דלא מתו דגים שבים הוא פשוט מפני שעיקר חיותם במים, ואין נראה כלל, דאם הי׳ רצון ה׳ שיאבדו גם הם היו מתים גם הם, והלא במצרים מתו גם הדגים, וגם הלשון לא נגזרה גזירה מורה שבהשגחה חיו, ויותר מזה מוכח מפורש שלא נשארו בחיים ע״פ טבעם שהרי כמבואר בריש פרשה הסמוכה היו מי המבול רותחים, ומטבע הדגים שאין חיים במים רותחין, והרי מפורש שבהשגחה חיו ומטעם שכתבנו.
ואף גם זאת קשה לדבריו, למה פירש רב חסדא רק דגים ולא גם חיות ועופות הים, אחרי דגם הם עיקר חיותם במים, אבל לדברינו מבואר היטב, כי התוס׳ בב״ק שם כתבו בשם הירושלמי דחיות ועופות הים נזקקין לשאינן מינם, א״כ שחתו גם הם דרכן, וממילא מתו גם הם כשאר הברואים ורק על דגים לא נגזרה גזירה, ודו״ק.
ורד״ק כתב דהא דלא מתו דגים שבים הוא פשוט מפני שעיקר חיותם במים, ואין נראה כלל, דאם הי׳ רצון ה׳ שיאבדו גם הם היו מתים גם הם, והלא במצרים מתו גם הדגים, וגם הלשון לא נגזרה גזירה מורה שבהשגחה חיו, ויותר מזה מוכח מפורש שלא נשארו בחיים ע״פ טבעם שהרי כמבואר בריש פרשה הסמוכה היו מי המבול רותחים, ומטבע הדגים שאין חיים במים רותחין, והרי מפורש שבהשגחה חיו ומטעם שכתבנו.
ואף גם זאת קשה לדבריו, למה פירש רב חסדא רק דגים ולא גם חיות ועופות הים, אחרי דגם הם עיקר חיותם במים, אבל לדברינו מבואר היטב, כי התוס׳ בב״ק שם כתבו בשם הירושלמי דחיות ועופות הים נזקקין לשאינן מינם, א״כ שחתו גם הם דרכן, וממילא מתו גם הם כשאר הברואים ורק על דגים לא נגזרה גזירה, ודו״ק.
הכל
(כג) וַיִּ֜מַח אֶֽת־כׇּל־הַיְק֣וּם׀ אֲשֶׁ֣ר׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶרא אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃
He wiped out all the living beings that were on the face of the earth, from man to animal, to creeping things, to the birds of the heavens; they were wiped out from the earth. Only Noach and those with him in the ark remained.
א. וַיִּשָּׁ֧אֶר =ק3,ו ובתיגאן ובכתבי־יד ספרדים ובדפוסים
• ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר (חסר דגש באות יו״ד)
• הערות דותן וברויאר
• ל!=וַיִשָּׁ֧אֶר (חסר דגש באות יו״ד)
• הערות דותן וברויאר
[צו] 1וימח את כל היקום. דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינן חיין לעולם הבא, שנא׳ וימח את כל היקום אשר על פני האדמה בעולם הזה, וימחו מן הארץ בעולם הבא. (תוספתא סנהדרין פי״ג).
[צז] 2א״ר אמי כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל מבשר אבותיו, וי״א כאילו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב וימח את כל היקום וגו׳. (שבת קיג:).
[צח] 3מאי אחור וקדם צרתני (תהלים קל״ט:ה׳) כו׳ דאר״א אחור למעשה בראשית, וקדם לפורענות, כו׳ אלא פורענות דמבול דכתיב וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה, ברישא אדם והדר בהמה. (ברכות סא.).
[צט] 4וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, אם אדם חטא, בהמה מה חטאה, כו׳ אף הקב״ה אמר, כלום בראתי בהמה וחיה, אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא, בהמה וחיה למה לי. (סנהדרין קח:).
[ק] 5פרעה התחיל בעבירה תחלה ממנו התחילה הפורענות, כיוצא בו אתה אומר וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו התחילה הפורענות. (מכילתא דרשב״י בשלח י״ד:ד׳).
[קא] 6אמר שלמה (משלי י״ג:כ׳) הולך את חכמים [יחכם], אוי להם לרשעים ולדבוקים עמהם, ואשריהם לצדיקים ולדובקיהם, מה כתיב בהם בדור המבול וימח את כל היקום, אם אדם חטא בהמה מה חטאת, אלא אוי להם לרשעים ולדבוקים שהן מחייבין עצמן ודובקיהם. (תנחומא ישן בראשית כ״א).
[קב] 7ולמה נאבדה הבהמה עמה, שנא׳ מאדם עד בהמה, שאף הבהמה קלקלה מעשיה והיתה הולכת על מין שאינו שלה. (תנ״י נח י״ח).
[קג] 8אריבר״ש בשם ר״א שלשה דברים מבטלין גזירה קשה, אלה הן תפלה תשובה וצדקה כו׳ לפיכך היה הקב״ה מקוה לדור המבול שמא יעשו תשובה ויקבלם, וכיון שלא עשו תשובה מיחה אותם במים, שנא׳ וימח את כל היקום. (תנ״י נח י״ג).
[קד] 9בפשע שפתים מוקש רשע (משלי י״ב:י״ג) אלו דור המבול שחטאו בפיהם שנא׳ (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו, הוי בפשע שפתים מוקש רשע, וכתיב וימח את כל היקום. (תנחומא ישן נח ט״ז).
[קה] 10הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד וגו׳ (משלי י״ב:ז׳) כל זמן שהקב״ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומתהפך בהם אין להם תקומה, הפך במעשיהם של דור המבול ולא היה בהם תקומה, מה כתיב בהם, וימח את כל היקום. (תנחומא ישן נצבים א׳).
[קו] 11ד״א לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב׳:ב׳) מה מעורבב היה השחוק ששחקה מדת הדין על דור המבול וגו׳ כיון שאמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו, אמר להם הקב״ה (קהלת ב׳:ב׳) ולשמחה מה זו עושה, חייכם אני מאבד זכרוניכם מן העולם, דכתיב וימח את כל היקום. (תנחומא ישן אחרי ב׳).
[קז] 12כתיב כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף (ישעיהו נ״ז:ט״ז) אל תהי קורא כן אלא לניצוח אריב, למה אמר הקב״ה כשאני נוצח אני מפסיד, וכשאני נצוח אני משתכר. נצחתי את דור המבול לא אני הפסדתי שהחרבתי עולמי, שנא׳ וימח את כל היקום. (פס״ר פ״ט).
[קח] 13אמר הקב״ה כי אני ה׳ לא שניתי וגו׳ (מלאכי ג׳:ו׳) לא הכיתי לאומה ושניתי לה כמו דורו של אנוש דכתיב (עמוס ה׳:ח׳) הקורא למי הים וגו׳ דור המבול וימח את כל היקום וגו׳ דור הפלגה (בראשית י״א:ח׳) ויפץ ה׳ אותם וגו׳ סדומים וכו׳ המצרים וכו׳ סיסרא וכו׳ אבל אתם כו׳ הופך ומתהפך בהן בכל שעה ושעה, אמר הקב״ה קשה כחן של ישראל שחצי כלים ואתם לא כליתם. (אגד״ב פ״ח א״ג).
[קט] 14ארבעה ביטלו אותן דור המבול, הגבורה, והשנים, ורוב בנים, והשלום, הגבורה שנא׳ (בראשית ו׳:ד׳) הנפילים היו בארץ בימים ההם וגו׳ וכשחטאו ניטלה מהן דכתיב וימח את כל היקום. (מדרש).
[קי] 15אך למעט כיצד, דכתיב וישאר אך נח, מה ת״ל ״אך״ מלמד שאף נח היה גונח דם מפני הצינה. (ברייתא דל״ב מדות כ״ב:ב׳).
[קיא] 16ר׳ יוחנן אמר בשם ר׳ אלעזר ברבי יוסי הגלילי, פעם אחד שהה נח לזון את הארי והכישו הארי ויצא צולע שנא׳ וישאר אך נח, אך, שלא הי׳ שלם ולא הי׳ כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר (משלי י״א:ל״א) הן צדיק בארץ ישולם. (תנחומא נח א״ט).
[קיב] 17ונמחו כל היקום שבארץ, שנא׳ וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, חוץ מנח וכל אשר אתו בתיבה, וחוץ מעוג מלך הבשן שישב לו על עץ אחד מן הסולמות של התיבה, ונשבע לנח שיהי׳ להם עבד עולם, מה עשה נח נקב חור א׳ בתיבה והי׳ מושיט לו מזונו בכל יום ויום ונשאר גם הוא, שנא׳ (דברים ג׳:י״א) כי רק עוג מלך הבשן וגו׳. (פרדר״א פכ״ג).
[קיג] 18וימח את כל היקום, וגו׳ רבי אבא אמר (את כל) לאכללא כל אינון שליטין דשלטין ממנן על ארעא, ודא הוא היקום אשר על פני האדמה, דכד עביד קב״ה דינא בבני עלמא אעבר לאינון שליטין דממנן עלייהו בקדמיתא ולבתר לאינון דיתבי תחות גדפייהו כו׳ ובג״כ וימח את כל היקום וגו׳ ולבתר מאדם ועד בהמה וגו׳, וישאר אך נח, אך למעוטי דלא אשתאר בעלמא בר נח ודעמיה בתיבותא, ר׳ יוסי אומר חגיר היה דאכיש ליה אריא. (זח״א סט.).
1. ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ג, סנהדרין קח. ומובא ברמב״ן כאן עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים, וברקאנטי מביא מקרא ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ובקדושין לט. ונוחל את הארץ.
2. ומסיים שם אר״ל למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם, אר״י למה נקרא שמה מצולה שכל מתי מבול נצטללו לשם, וי״א כאלו אוכל שקצים ורמשים והא ודאי איתמחויי איתמחו, אמרי כיון דמלקי גזרו ביה רבנן. שקצים ורמשים, דודאי אתמחויי אתמחו ולא נעשו עפר והאוכל עפר אינו כאוכל שקץ מתורת דינא אלא מגזרת חכמים, לפי שהעפר מוליד חולי גזור בה משום אוכל שקצים ורמשים (רש״י בעין יעקב) וכאן משמע דמפרש לשון וימח דנמחו ממש, וכ״כ בפי׳ הרמב״ן וימח שנמחו הגופות ויהיו למים כענין ומחה אל מי המרים כי היו המים רותחין כדברי רז״ל, (ובפס״ז וימח כו׳ כי אמרו רז״ל מי המבול עבין וקשין כש״ז שבדבר שקלקלו בו נדונו) וראה מ״ש הערוך בערך אבן טועין. צאו וראו אם נמחית אבן הטועין (ב״מ כח) פי׳ אם נמחית מלשון וימח את כל היקום כלו׳ אם כסוהו המים כאילו נמחית מן העולם, כן בערך מהה (ממחה) ושל קברות בסיד ממחה ושופך (ב״ק סט) פי׳ ממחה החתיכות של אדמה במים ושופך מסתברא כו׳ מלשון וימח וכו׳ ומבואר דמפרש לשון וימח הכתוב כאן דנתכסו ע״י המים.
3. עירובין יח. ועי׳ לפנינו מאמר ק.
4. עי׳ לקמן מאמר קא. קב. ולעיל פ״ו מאמר צד. צה. ומבואר דס״ל להגמ׳ דהבהמות בעצמם לא השחיתו דרכם, דפריך בהמה מה חטאה, ולא כהדרשות לקמן קב. ולעיל פ״ו מאמר צז. קמד. – קמח.
5. לעיל מאמר צח. מכלתא שמות יב, יב. שם יד, ה. ולפנינו מפורש יותר. ספרי במדבר יח. כ. וספרי זוטא שם. תנחומא בשלח א״ו, פס״ז שמות יב. ב.
6. לעיל מאמר צט. תנחומא וירא א״ט, ילקוט המכירי תהלים ע״ח סי׳ נז.
7. לעיל מאמר צט. ופרשה ו׳ מאמר צז. קמד-קמח. ועי׳ זח״א כה.
8. אגדת בראשית פ״ד א״ג.
9. עי׳ לקמן מאמר קו. תנחומא נח א״י, אגד״ב פ״ז.
10. ב״ר ל׳ לעיל פ״ו מאמר קכז. תנחומא נצבים א׳.
11. קה״ר פ״ב ב. תנחומא אחרי, פסקתא דר״כ פכ״ז ועי׳ ספר והזהיר פ׳ אחרי (פא:).
12. ומסיים שם וכן דור הפלגה, וסדומיים, ועי׳ מדרש תהלים סא. ג. ובספר ראשית חכמה ש״ב פ״ז הביא הגירסא נצחתי לדור המבול הפסדתי את כל אותם האוכלוסים (חיילות).
13. סוטה ט. עי״ש בתוס׳ ומרש״א, ויש להעיר ממאמר שלפנינו עיי״ש. ושניתי לה, רק בפעם אחת הכה וכלה אותה.
14. מובא במדרש הגדול בראשית ו, ד. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר מב.
15. ב״ר פל״ב, תנחומא ישן נח א״ג א״ד, תנחומא א״י. ובפס״ז מביא אך לשון ״צער״ שהיה גונח דם מפני הצנה, וכמבואר לפנינו נכון דאך לשון מיעוט דאף נח בעצמו נלקה בבריאותו, ובמדרש אגדה הו״ב איתא אך נח, גונח מפני טורח מאכל הבריות שהיה מאכיל וכ״ה ברש״י כאן בשם מדרש אגדה. ואין מקור אחר לזה. ועי׳ בפי׳ הריב״א כאן, ובפי׳ הרע״ב פי׳ דדרוש לשון אך מלשון הכאה כמו ואך אותו והיינו גונח וכוהה דם וכו׳ ולפנינו מפורש דהדרש הוא מלשון אך שהיא מיעוט, ואולי לשון הפס״ז אך לשון ״צער״ יש לפרש כן, ובמדרש הגדול איתא מה ת״ל אך אלא שאף נח ״ניזק״ כו׳ שהיה גונח [דם] מרוב הצנה.
16. ב״ר פל״ו א״ד, תנחומא ואתחנן א׳, תנ״י נח א״ג, אי״ד ויק״ר פ״כ, פסקתא פכ״ז ועי׳ מדרה״ג ומדרש אגדה ורש״י כאן, ובס׳ חמדת הימים איתא, וישאר אך נח כו׳ ויש פירש נהם הארי על החיות לצאת תחלה, והכהו נח במקל עמד והקישו ושמט יריכו, אמר לא דייך שהיה מאכלי בשר והאכלתני תבן אלא שאתה מכה אותי. ועי׳ זהר ח״א סט.
17. עי׳ זבחים קיג. ועוד עוג מלך הבשן היכא קאי וברש״י שם. ובנדה סא. ולעיל פ״ו מאמר קעג. ועי׳ בפי׳ הרא״ש כאן שהקשה אמאי לא שאל על סיחון ותי׳ כי הניצולים מן המבול היו זוגות ועוג הי׳ ניצול והציל אמו עמו והיתה מעוברת מסיחון עיי״ש, ובמדרש זוטא קהלת פ״ו ג׳ הביא מאמר אם יוליד איש מאה, זה קין שהוליד מאה בנים, ושנים רבות יחיה, שהיה תלוי באותו דופן של אותה תיבה ובא מבול ושטפו דכתיב וימח את כל היקום, ויפה העיר בהגהות מהרש״ב דט״ס הוא דצ״ל כמו שאיתא בב״ר פכ״ב לעיל פ״ד מאמר קטז. תלאו ״ברפיון״ ועי״ז נעשה טעות ״בדופן״ וע״ז הוסיף המעתיק תלוי באותה דופן של אותה תיבה״, וכ״נ מהלשון שם במדרש זוטא ועי׳ לעיל מאמר כה. ובזהר ח״א אך נח למעוטי דלא אשתאר בעלמא בר נח ודעמיה בתיבותא.
18. ראה במדרש הגדול כאן ובפס״ז וחזקוני, ובב״ר פל״ג א״ז.
וּמְחָא יָת כָּל יְקוּמָא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֲנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחְשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאִתְמְחִיאוּ מִן אַרְעָא וְאִשְׁתְּאַר בְּרַם נֹחַ וּדְעִמֵּיהּ בְּתֵיבְתָא.
[He] obliterated every being that was on the surface of the ground; from man to animals, to creeping creatures, and to the birds of the heaven. They were obliterated from the earth. Only Noach and those with him in the ark survived.
סתירה לדברי יא״ר
מכאן נסתרים דברי יא״ר (בראשית ב ה ״אדמה״) הקובע שכשבפסוק אחד באים השמות ״ארץ״ ו״אדמה״ אונקלוס מתרגם אֶרֶץ – אַרְעָא אך אֲדָמָה – אֲדַמְתָּא כדי להבחין בין השנים. מפסוקנו קשה על דבריו שהרי תרגם שתי התיבות ב״אַרְעָא״.
ושיצי ית כל ברייתא דיא על אפי דארעא די מן בני אנשא עד בעירה עד ריחשאב עד עוף שמיא ואשתצון מן ארעא ואשתיר לחוד נח ומן דהוה עמיהג בתיבותה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ריחשא״) גם נוסח חילופי: ״רמסא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומן דהוה עמיה״) גם נוסח חילופי: ״ואילין דאית עמה״.
ושיצי ית כל גווית אינש ובעיר דעל אנפי ארעא מאינשא עד בעירא עד ריחשא ועד עופא דפרח באויר שמיא ואישתיצי מן ארעא ואישתאר ברם נח ודעימיה בתיבותא.
And all the bodies of men and of beasts upon the face of the earth, from man to cattle, to creeping thing, and to the fowl which wingeth in the air of heaven, perished from the earth; and Noah only was left, and they who were with him in the ark.
וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם, וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ – רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אַךְ מִעוּט, שֶׁאַף הוּא הָיָה גוֹנֵחַ דָּם מִפְּנֵי הַצִּנָּה.
וישאר אך נח – 1גונח מפני טורח מאכל הבריות שהיה מאכיל.
2דבר אחר: פעם אחת איחר מאכל האריה, והכישו על רגליו ונעשה חגר, ועל זה נאמר וישאר אך נח.
1. גונח מפני טורח מאכל הבריות. ב״ר סוף פל״ב אך מיעוט שאף הוא גונח דם מפני הצינה. ובתנחומא נח אות י״ד יצא נח מן התיבה גונח מלבו, וכן הוא שם באות ג׳. וכן בתנחומא הנדפס מכבר נח אות ט׳ יצא גונח וכוהה דם מן הצנה, וכן בל״ב מדות דר׳ אליעזר מדה ב׳ אך למעט כיצד, דכתיב וישאר אך נח, מת״ל אך, מלמד שאף נח הי׳ בתיבה גונח דם מפני הצינה, ורש״י עה״ת הביא ומדרש אגדה גונח וכוהה ]צ״ל וכוחה] דם מטורח הבהמות והחיות, והוא כמו שהביא המסדר. והערוך ערך גנח כתב פי׳ מוציא קול כעין שיעול ומשליך דם.
2. דבר אחר: פעם אחת איחר מאכל האריה והכישו על רגליו. בתנחומא שם אות י״ד פעם אחת שהה נח לזון את הארי והכישו הארי ויצא צולע, ועיי׳ בתנחומא שם אות ג׳ הערה ל״ד והערה ל״ה ואין להכפיל הדברים.
וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ – ״אַךְ״ מִעוּט, שֶׁאַף הוּא הָיָה גּוֹנֵחַ דָּם מִפְּנֵי הַצִּינָּה.
אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הָרֹאשׁ פּוֹטֵר בַּנְּפָלִים שֶׁנֶּאֱמַר כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, כָּל הֵיכָא דְנִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו הוּא דְּחָשִׁיב רֵישֵׁהּ וְאִידָךְ, לָא חָשִׁיב רֵישֵׁהּ. תְּנַן, הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים (אַף עַל פִּי) שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֵן תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל תְּיוּבְתָּא.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵיתֵיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי מִשּׁוּם הָכִי מֵתוּ, אֶלָּא לְדִּידָךְ מִמַּאי מֵתוּ מֵהַבְלָא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא, בְּנֵי דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ אִיכָּא דְּאָמְרֵי, אֵיתֵיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי הַיְינוּ דְּאִיכָּא חָרָבָה אֶלָּא לְדִידָךְ מַאי חָרָבָה, חָרָבָה דְמֵעִקָרָא וְכוּ׳.
וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם וְגוֹ׳ – אִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מָה חָטְאָה, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁעָשָׂה חוּפָּה לִבְנוֹ, וְהִתְקִין בָּהּ אֶת כָּל מִינֵי סְעוּדָה, לְיָמִים מֵת בְּנוֹ עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת חֻפָּתוֹ, אָמַר: כְּלוּם עָשִׂיתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנִי עַכְשָׁיו שֶׁמֵּת בְּנִי חוּפָּה לָמָּה לִי, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: כְּלוּם בָּרָאתִי בְּהֵמָה וְחַיָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל אָדָם, עַכְשָׁיו שֶׁאָדָם חָטָא חַיָּה וּבְהֵמָה לָמָּה לִי.
אָמַר רַב אַמִּי, (תהלים קל״ט:ה׳) ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״ אָחוֹר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וְקֶדֶם לְפֻרְעָנוּת, דִּכְתִיב וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, בְּרֵישָׁא אָדָם וַהֲדַר בְּהֵמָה. (דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״אַךְ״ ״רַק״ ״מִן״ מִעוּטִין. ״אַךְ״ לְמַעֵט כֵּיצַד, וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ, שֶׁאַף נֹחַ הָיָה גּוֹנֵחַ דָּם בַּתֵּבָה מִפְּנֵי הַצִּינָּה.
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (ויקרא כ״ג:כ״ג) ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״. יָכוֹל שֶׁהוּא מְכַפֵּר עַל הַשָּׁבִים וְעַל שֶׁאֵינָן שָׁבִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ״ מִעֵט אֶת הַכַּפָּרָה. ״רַק״ לְמַעֵט כֵּיצַד, ״כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים״, יָכוֹל לֹא הָיוּ יְרֵאִים מִן הַשֵּׁם כָּל עִיקָר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״רַק״, אֱמוֹר מֵעַתָּה עַד שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בְּאָזְנֵיהֶם לֹא הָיוּ יְרֵאִים, מִשֶּׁשָּׁמְעוּ בְּאָזְנֵיהֶם הָיוּ יְרֵאִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית כ׳:ח׳) ״וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד״. כַּיּוֹצֵא בּוֹ ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ, עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת״, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא אָמְרָהּ מִכָּל לִבּוֹ אֶלָּא שֶׁהָיָה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שָׁם.
״מִן״ לְמַעֵט כֵּיצַד, (שמות י״ח:י״ג) ״וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב״. יָכוֹל כָּל הַיּוֹם הָיָה דָּן אִם כֵּן אֵימָתַי הָיוּ לְמֵדִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן״, מִעֵט, שֶׁלֹּא הָיָה דָּן אֶלָּא עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ (שמואל ב כ״ב:י״ד) ״יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה׳ ״, יָכוֹל רַעַם בְּמַשְׁמָע מִכָּל קְצוֹת שָׁמַיִם תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן״, שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע אֶלָּא מִן אַפְרַכְיָא שֶׁנִּתְבַּע לָהּ וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת״.
ומחא אלמא כל אלאנאם אלדין עלי וג׳ה אלארץ׳ מן אנסאן אלי בהימה אלי דביב אלי טאיר אלסמא פאמתחו מן אלארץ׳ ותבקא נוח פקט ומן מעה פי אלתאבות.
ומחו המים את כל בעלי חיים אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש עד עוף השמים, ונמחו מן הארץ, ונשארו רק נח בלבד ומי שאיתו בתיבה.
וימח – לשון וַיִפְעַל, ואינו לשון וַיִפָעֵל,א והוא מגזרת ויפן, ויבן. כל תיבה שסופה ה״י, כמו: פנה, בנה, מחה, קנה, כשהוא נותן וי״ו יו״ד בראשו, נקוד בחירק תחת היו״ד.
אך נח – לבד נח, זהו פשוטו.
ומדרש אגדה (תנחומא נח ט׳): גונח וכוחהב דם מטורח הבהמות והחיות.
ויש אומרים: שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר: הן צדיק בארץ ישולם (משלי י״א:ל״א).
א. כן עם הניקוד בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ויימר 651, פריס 155. בדומה עם ניקוד רק על המלה השנייה בכ״י פירנצה III.3 , נירנברג 5, וינה 23. בדומה בלי ניקוד כלל בכ״י לייפציג 1, לונדון 9403. נוסח ארוך יותר מופיע בכ״י ברלין 514, בהגהה בכ״י וטיקן 94, ובדפוס רומא: ״לשון ויפעל הוא, שהרי מ״ם רפה, ואינו לשון וַיִפָעֵל, שאם כן היתה המ״ם דגושה כמו וימחו מן הארץ״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, פריס 155, ויימר 651, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917: ״וכוהה״. בכ״י אוקספורד 165: ״וכוסה״. בכ״י מינכן 5: ״וכורה״.
וימח AND HE BLOTTED OUT – The word וימח is a Kal form and not a Niphal, and it is of the same grammatical form as ויפן and ויבן Every verb whose last root letter is ה, such as בנה, מחה, קנה when י and ו are prefixed, has Chireq as its vowel beneath the yod.
אך נח – means NOAH ONLY. This is its real meaning.
But the Midrashic explanation is (Tanchuma Noach 9) that he was coughing and spitting blood because of the trouble he had with the cattle and beasts (אך is taken as a מיעוט limitation, meaning to say that something is defective).
Others say, that he was once late in bringing food to a lion, so it struck him. Regarding him may the words be applied, "Behold, even the righteous is paid (for his evil deeds) in this world" (Mishlei 11:31).
וימח את כל היקום – 1כי אמרו רז״ל מי המבול עבין וקשין כשכבת זרע. שבדבר שקלקלו בו נידונו.
וישאר אך נח – 2אך לשון צער. 3שהיה גונח דם מפני הצינה.
1. כי אמרו חז״ל. סנהדרין ק״ח ע״ב.
2. אך לשון צער. בב״ר סוף פל״ב. הגי׳ אך מיעוט. והיא הגי׳ הנכונה וכן תראה בל״ב מדות דרבי אליעזר מדה ב׳ אך למעט כיצד דכתיב וישאר אך נח. מת״ל אך. מלמד שאף נח הי׳ בתבה גונת דם מפני הצינה.
3. שהיה גונח דם מפני הצינה. ב״ר שם ותנחומא נח. ול״ב מדות שם ורש״י עה״ת. ומובא בערוך ערך גנת בשם הב״ר. ופי׳ מוציא קול כעין שועל ומשליך דם. עכ״ל. ובתנחומא ורש״י שהי׳ גונח וכוהה. יותר נכון לגרוס וכיחה ופי׳ רוקק.
והנה נמחו הכל ונמחה שמם מן הארץ, כי אין להם זרע.
ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו בתיבה. והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו, שאומרים: שלא היה מבול בכל הארץ.
AND THEY WERE BLOTTED OUT. Their names were erased from the earth because they left no descendants.
[AND NOAH ONLY WAS LEFT.] Only Noah and those with him were left. This verse proves how wrong are some of our ignorant brethren who maintain that the flood did not cover the entire earth.1
1. Some say this alludes to those who maintain that a certain high mountain in Greece was not covered by the flood; others, to the Rabbinic sages who said that the land of Israel was not covered by the flood. See Zebahim 113b; Bereshit Rabbah 33:9. However, Weiser doubts that Ibn Ezra would express himself so strongly against the Rabbinic sages. Others say that Ibn Ezra directed his barb against those who take the Rabbinic statement literally.
וימח – מבנין הקל מן מחה בשקל וישע י״י (בראשית ד׳:ד׳) מן שעה והוא פעל יוצא. ופירושו כי האל מחה במי המבול את כל היקום.
וימחו מן הארץ – אמר וימחו אחר שאמר וימח, בעבור האדם, ר״ל שנמחו מכל וכל שלא נשאר מהם שום זכר ושום בנין שבנו שיאמרו אחר המבול: זה הבנין בנה פלוני אשר מת במבול כי הכל נמחה במי המבול לא נשאר אלא נח ואשר אתו.
ורבותינו ז״ל דרשו (בבלי סנהדרין ק״ח): וימח – בעולם הזה, וימחו מן הארץ – לעולם הבא.
וימח, the word is in the kal conjugation similar to וישע in Genesis 4,4, but it is in a transitive mode. There are verbs which by definition are in a transitive mode though they appear in the conjugation kal.1 וימחו מן הארץ, if God wiped out these creatures, וימח, is it not obvious that they were wiped out, וימחו? So what do these words tell us? The repetition is to indicate that they were so thoroughly wiped out that not a trace of them remained.2 There were no ruins left behind, concerning which anyone could ever say: “this building had been owned or built by a certain individual.” Our sages in Sanhedrin 108 understand the repetition as וימח referring to their destruction in this physical material world, whereas the word וימחו refers to their obliteration also from the world to come.
1. prominent examples are such roots as נתן, to give, רצח, to murder, etc.
2. scientists digging for their remains would not find any.
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה – אחר שאמר: ויגוע כל בשר (בראשית ז׳:כ״א), ואמר: כל אשר בחרבה מתו (בראשית ז׳:כ״ב), הוסיף לאמר: וימח – שנמחו הגופות, ויהיו למים, כענין: ומחה אל מי המרים (במדבר ה׳:כ״ג), כי היו המים רותחין כדברי רבותינו (בבלי סנהדרין ק״ח:). אבל אם כן, יהיו הדגים מתים. ואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ב:י״א): מכל אשר בחרבה (בראשית ז׳:כ״ב) – ולא דגים שבים. ויש אומרים אף הן בכלל מאספין, אלא שברחו לאוקינוס. [ושני הדעות האלו אפשרים, כי ייתכן שמימי המבול הרותחין יתערבו בימים ויחממו עליוניהם בלבד, והדגים יבאו בעמקי המצולות ויחיו שם. או כדברי יש אומרים, שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס, בורחיםא שם בהרגישם רתיחת המים, ונצלוב מהם שם. ואפילו אם ימותו כלם, הנה מרבית הדגה באוקינוס היא, ושם לא ירד מבול, כמו שנאמר: ויהי הגשם על הארץ (בראשית ז׳:י״ב). ומשם יחזרו הדגים אחרי המבול, כי מן הים היו יוצאים כל הימים, ושם הם שבים ללכת.1]ג ומכל מקום נצלו הדגים שהרי לא נכנסו מהם בתבה להנצל. ואמר בברית: הנני מקים את בריתי אתכם {וגו׳} ואת כל נפש החיה {וגו׳} בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התבה (בראשית ט׳:ט׳-י׳), ולא הזכיר דגי הים.
וימחו מן הארץ – פירשו (רד״ק בראשית ז׳:כ״ג) הכפל לומר כי נשכח זכרם,2 שאין להם זרע. ומה צורך לאמר כן אחר שמתו הכל, אולי מפני העופות ומקצת השרץ לאמר שלא נשאר בהם בצים בכל עץ או תחת הארץ, כי הכל נמוחו.
ויתכן שיהיה שיעור הכתוב: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה – כי מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נמוחו מן הארץ, לא נשאר רק נח.
ורבותינו דרשו (בבלי סנהדרין ק״ח:): וימח – בעולם הזה, וימחו מן הארץ – לעולם הבא, עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים, וכבר רמזתי סודה (רמב״ן בראשית א׳:כ״ו, רמב״ן בראשית ו׳:י״ג).
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת א׳:ז׳.
2. השוו ללשון הפסוק בקהלת ט׳:ה׳.
א. כן בכ״י פרמא 2978, דפוס ליסבון. בגיליון כ״י פרמא 3255, רומא 44: ״ובורחים״.
ב. כן בכ״י רומא 44. בדפוס ליסבון: ״וניצולין״. בגיליון כ״י פרמא 3255: ״ונצל״.
ג. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
AND HE BLOTTED OUT EVERY LIVING SUBSTANCE WHICH WAS UPON THE FACE OF THE EARTH. After having said, And all flesh perished,1 and having said, whatever was in the dry land, died,2 Scripture continues to say, And He blotted out, meaning that the bodies dissolved and became water, just as is in the verse, And he shall blot them out in the water of bitterness3 — for the waters of the flood were hot, as our Rabbis have said.4 But if so, the fish also would have died. Perhaps it was as the Rabbis have said in Bereshith Rabbah:5 "Whatever was in the dry land died,6 but not the fish in the sea. And some authorities say that they too were destined to be destroyed, but they fled to the Mediterranean."7 Either way the fish were saved.
Both of these opinions are plausible. For it is conceivable that the hot waters of the flood mingled with the seas, heating only their upper waters, while the fish descended to the depths of the ponds and lived there. Or, in accordance with the opinion of some authorities,8 it is possible that the fish in the waters of the countries near the Mediterranean9 fled there when they felt the heat of the water, and were thus saved. And even if all those outside the Mediterranean died, since the majority of fish are in the Mediterranean10 where the waters of the flood did not come down — as it is said, And the rain was upon the earth11 — the fish were thus saved. For none of the fish were brought into the ark to keep their seed alive, and at the time of the covenant it is said, I establish My covenant with you… and with every living creature that is with you, the fowl, and cattle, and every beast of the earth with you; of all that go out of the ark,12 but it does not mention the fish of the sea.
Both of these opinions are plausible. For it is conceivable that the hot waters of the flood mingled with the seas, heating only their upper waters, while the fish descended to the depths of the ponds and lived there. Or, in accordance with the opinion of some authorities,8 it is possible that the fish in the waters of the countries near the Mediterranean9 fled there when they felt the heat of the water, and were thus saved. And even if all those outside the Mediterranean died, since the majority of fish are in the Mediterranean10 where the waters of the flood did not come down — as it is said, And the rain was upon the earth11 — the fish were thus saved. For none of the fish were brought into the ark to keep their seed alive, and at the time of the covenant it is said, I establish My covenant with you… and with every living creature that is with you, the fowl, and cattle, and every beast of the earth with you; of all that go out of the ark,12 but it does not mention the fish of the sea.
AND THEY WERE BLOTTED OUT FROM THE EARTH. The commentators13 have explained that the reason for the double [expression, And He blotted out … and they were blotted out], is that their remembrance was forgotten since they had no seed. But what need is there to say that after we are told that they all died? Perhaps on account of the fowl and some creeping things, Scripture tells that none of their eggs were left on any tree or under the earth for everything was blotted out. It is probable that the sense of the verse is as follows: "And He blotted out every living substance which was upon the face of the earth, for from man to beast to creeping things and to fowl of the heaven, they were blotted out from the earth, only Noah remaining alive." Now our Rabbis have expounded:14 "And He blotted out, meaning from this world. And they were blotted out from the earth, meaning from the World to Come." The Rabbis thus explained "the earth" mentioned here as meaning "the land of eternal life." I have already alluded to its secret.15
1. (21).
2. (22).
3. Numbers 5:23.
4. Sanhedrin 108b.
5. 32:19.
6. (22).
7. Literally, Okeanus (ocean), but usually meaning the Mediterranean Sea. (See Jastrow.)
8. Mentioned in the Midrash quoted above, that the fish too were destined to be destroyed, but they fled to the Mediterranean.
9. Literally, Okeanus (ocean), but usually meaning the Mediterranean Sea. (See Jastrow.)
10. Literally, Okeanus (ocean), but usually meaning the Mediterranean Sea. (See Jastrow.)
11. (12).
12. Genesis 9:9-10.
13. Ibn Ezra and Radak.
14. Sanhedrin 108b.
15. Above, 6:13.
וימח את כל היקום – זה כלל גדול לכל בעלי חיים שנמחו באותם המים הרותחין, וימחו מן הארץ, הם נמחו מן הארץ וכחותם מן השמים. וכבר ידעת כי כל הכחות יש להם מנוי ופעולה בשפלים, וכיון שנמחו מפעולת הארץ הרי שנתבטלה למעלה הכח והמנוי שלהם. ואין הכוונה שיתבטלו במבול הכחות העליונים אלא שפסק השפע שלהם שלא השפיעו למטה, גם לא קבלו שפע מלמעלה מן הקו האמצעי המשפיע לכל מושפע. וכיון שפסקו כל היונקים שפע, לא נשאר בזמן המבול בשום כח שבעולם שפע כי אם בקו האמצעי לבדו, והוא שאמר דוד ע״ה (תהלים כ״ט) ה׳ למבול ישב וישב ה׳ מלך לעולם. ומלת ישב במקום הזה כמו נשאר, כלומר הוא לבדו, וכמוהו (תהלים ט׳:ז׳-ח׳) וה׳ לעולם ישב. וזהו מאמר רבותינו ז״ל שלא היה המבול על ארץ ישראל, כלומר שלא ירד הגשם עליה מן השמים, והנה זה לכבוד הארץ ולמעלתה שלא נפתחו עליה ארבות השמים ולא נבקעו תחתיה מעינות תהום רבה כי היא קו האמצעי של מטה כנגד קו האמצעי של מעלה, והבן זה.
ובמדרש וימח בעולם הזה, וימחו מן הארץ לעולם הבא. ירמוז המדרש הזה על הארץ הנזכרת בפסוק בראשית. וכבר הזכרתיו שם.
וימח את כל היקום, "He obliterated all existence." The Torah here includes all living creatures on earth as having been killed by the boiling waters which covered the earth. The additional words: וימחו מן הארץ, "they were blotted out from the earth," mean that whereas they themselves were blotted out on earth, their כוחות, "the various forms of power providing their energy on earth" were wiped out from the heavens. You are aware already that all forms of energy that exist in the higher regions exert influence on what happens in our terrestrial world. The reason that sources of energy in the terrestrial world ceased was that their celestial counterparts, their "home base," had already ceased to perform their task. G-d had put a stop to their ability to exert influence on earth "below." They did not even receive any celestial input anymore from what is known as the קו האמצעי, the central emanation which exerts its influence on all phenomena subject to celestial input. Since all these celestial sources had already ceased to provide the terrestrial phenomena with their beneficial contributions, the only source which still remained at the time of the deluge and which was capable of providing beneficial energy was this קו האמצעי. David referred to this when he said (Psalms 29,10) ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם, "G-d had remained seated all alone; G-d sits enthroned as King forever." The word yashav in that verse refers to G-d's remaining 'isolated' at that time." We find a similar expression in Psalms 9,8 וה' לעולם ישב, "and G-d will be seated forever, etc." This too refers to G-d "alone," i.e. at a time when He has not assigned agents to disperse their G-d-given energies to the terrestrial world. This helps us to understand the statement by our sages in Zevachim 113 that the deluge did not include the Holy Land. They meant that the rain did not descend upon ארץ ישראל from the sky and that this was a compliment to the Holy Land and its elevated status. The windows of heaven were not opened in order to flood ארץ ישראל from above, nor were the fountains of the "deep" opened in order to flood it from below as ארץ ישראל is the equivalent on earth of the קו האמצעי in the celestial regions. [Personally, I have always understood that statement by the sages to mean that inasmuch as ארץ ישראל is under the direct supervision of G-d as opposed to the other countries which receive their divine input only through G-d's agents, there was no call for imposing such a deluge on a country which had not been allowed to deteriorate as it had been under the constant supervision of G-d personally. Ed.].
A Midrashic-homiletical approach to the apparent repetition in our verse is that the first statement refers to wiping out these people's future on earth, whereas the second statement records that their lives in a future more idyllic world had also been denied them on account of their present corruption.
אך נח – פרש״י שהיה גונח וכוחה דם מטורח הבהמו׳ והחיות. וא״ת מאי משמע. וי״ל אך לשון מיעוט וכך מפור׳ בתנחומ׳ ומה שפי׳ כוחה דם ר״ל רוקק וחברו הכוחה בפני רבו חייב מיתה. ופי׳ הרק רוק עבה ולפי שהוא בכח קרוי כוחה.
וישאר אך נח ואשר אתו בתבה, "there survived only Noach and the people and animals with him in the ark." According to a quote attributed to Rabbi Yehudah hachasid, this wording contains a hint that the giant Og, later known as the king of Bashan, survived the deluge, the letters in the words: אך נח in our verse, which are unnecessary, have the same numerical value as the letters in the or עוג, (79)
וישאר אך נח – נמצא בשם ר׳ יהודה דמכאן רמז לעוג שפלט מן המבול דא״ך נ״ח עולה בגימ׳ עו״ג ואמרינן בגמרא היכא קאים ומקשינן אנן ידעינן דעוג וסיחון אחי הוו ואמאי לא קבעי סיחון היכן קאים וי״ל כי הניצולים מן המבול ניצולו זוגות זוגות ועוג היה ניצול והציל אמו עמו והיתה מעוברת מסיחון או א״נ שעוג בא על אמו לאחר המבול והוליד סיחון. כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים ר״ת גימ׳ ז״ה המ״בול.
וימח את כל היקום – אחרי שאמר ויגוע כל בשר וכל אשר בחרבה מתו הוסיף לומר וימח שנמוחו הגופי׳ והיו למים כענין ומחה אל מי המרים כי היו המים רותחין כדברי רז״ל.
וימחו מן הארץ – שנשכח זכרם שאין להם זרע ואע״פ שכבר כתיב שהכל מתו הוצרך לומר כן להשמיענו שלא היה לא עוף ולא שרץ שישאר לו בצים או זרע בכל עץ או תחת הארץ כי הכל נמוחו ויתכן שיהיה פי׳ הפסוק וימח את כל היקום אשר על פני האדמה כי מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים נימוחו מן האדמה ולא נשאר רק נח.
וימח לשון ויפעל. מבנין הקל על משקל ויחד ויחן רק שהם עומדים וזה יוצא:
ואיננו לשון ויפעל. מבנין נפעל כמו וימחו מן הארץ כי אחריו את המורה על הפעול ויחוייב בהכרח שיהי׳ וימח פועל יוצא:
והוא מגזרת ויפן ויבן. פי׳ ממשקלם אך מפני שהחי״ת מאותיות הגרון נפתח המ״ם להרחיב כמשפט:
כל תיבה שסופה ה״א כו׳. פי׳ אף על פי שמלת ויפן ויבן בחסרון הה״א דומין למלות וישב וירד באותיותיהן מ״מ אלה שסופן ה״א מתחלפות מאותן שאין סופן ה״א בנקוד שאותן שסופה ה״א כשיבא וי״ו יו״ד בראשן נקוד היו״ד בחירק ואותן שאין סופן ה״א כשיבא וי״ו יו״ד בראשן נקוד היו״ד בצרי:
גונח וכוהה דם. בב״ר דאל״כ אך למה לי והלא כל אכין ורקין מיעוטין ואין כאן מאומה למעט אלא כשנאמר שנח עצמו היה ממועט מחיותו שהיה גונח וכוהה דם והיה חציו בריא וחציו חולה:
ואמר וימח את כל היקום וחזר לומר וימחו מן הארץ. להורות שבתחלה נפלו שרים של מעלה וזהו כל היקום שהם מעמידים האחרים. ואחר כך וימחו מן הארץ כל יושבי תבל ושוכני ארץ. וכמו שדרשו יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה באדמה:
וימח את כל היקום – של בעלי חיים, לא עשבים וצמחים, כמו שבאר באמרו ״מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים״.
וימחו מן הארץ – שם ושאר ונין ונכד.
וימח את כל היקום, the structure of all the living beings was completely dissolved, but not that of the plants.a
This is why the Torah added the words מאדם ועד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ, “man or beast, moving creatures, including the birds of the sky disintegrated completely.” No traceable remains survived.
a. trunks of trees might survive in recognizable form, whereas bodies would not be recognizable.
[א] וימח את כל היקום
[1] ברכות פרק תשיעי דף סא ע״א (ברכות סא.)
[2] שבת פרק חמשה עשר דף קיג ע״ב (שבת קיג:)
[3] ערובין פרק שני דף יח ע״א (ערובין יח.)
[4] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״א (סנהדרין קח.)
ואינו לשון ויפעל. רוצה לומר לשון נפעל, שהרי כאן לא יתכן לפרש כן, שאחריו ״את״, שלא יבא אחר נפעל, והוא מגזרת ״ויפן וכו׳ ״ (שמות ב, יב). ומה שכאן המ״ם בפתח ואינו בסגול, לפי שהחית גרונית. והקשה הרא״ם דלמה הוצרך לומר שאינו לשון נפעל, שאינו דומה כלל ללשון נפעל עד שיאמר שהיא אינו לשון נפעל, אבל אין זה קשיא, כי בספרים שלנו המ״ם של ״וימח״ דגושה, ואין דגש שייך אלא אם היה מלשון נפעל. אך לפי דעתו הדגש הוא טעות סופר, ומכל מקום מפני כי הנבראים נמחו מעצמם, שהרי השם יתברך הביא המים והם מעצמם נמחו במבול, וכדכתיב ״וימחו״, ובשביל כך היה נראה לפרש ״וימח״ שהומחו מעצמם, והוצרך לומר שאינו כך, אבל הוא לשון ויפעל, שהרי אחר זה לשון ״את״:
ומדרש אגדה כו׳. פירוש לפי שלא היה למיכתב ״אך״, דפשיטא שלא נשאר אך נח:
הכישו ארי. ואם תאמר מנא לן ארי ולא חיה אחרת, ויש לומר שכיון שכתב בתורה מיעוט, בסתמא מוקמינן הך מיעוטא על הפחות, ד׳תפסת מרובה לא תפסת׳ (ר״ה ד ע״ב), וכיון שהיה נח צדיק גמור אין הקב״ה מוסר את הצדיק ביד בהמה וחיה, שהרי כתיב (ראו לעיל א, כו) ״וירדו בדגת הים ובכל בהמה וחיה״, ואם כן יש לומר כי בריה חשובה היה, והוא ארי שהכישו:
וַיִּמַֿח: בספרי׳ כ״י מדוייקי׳ המ״ם רפה, שהוא מן הקל. <וכ"כ בעל אור תורה כי הקורא וימח במ"ם דגושה נמצא אומר ששונאו של הקב"ה נמחה עם כל היקום, כי וימח הדגש הוא מהנפעל, כמו 1ימח שמם, אך כשהמ״ם רפה הוא מהקל והוא פועל יוצא. וצריך להזהר בזה מאד, ע״כ. ושפתים ישק. וזו היא כוונת 2רש״י ז״ל כמו שכתב הרב 3מזרחי. ומה שכתב בעל 4גור אריה בספרי׳ שלנו מ״ם של וימח דגושה, הם ספרי׳ משובשי׳ ואין לסמוך עליהם.> [וַיִּמַח].
וַיִמָּח֖וּ: מלרע, הטפחא בחי״ת. [וַיִמָּח֖וּ].
וַיִשָ֧אֶר: מלעיל הדרגא בשי״ן בספרי׳ המדוייקי׳, וכ״כ א״ת. 5ובמקרא גדולה בדפוס כתוב עליו ל׳, ובנ׳ כ״י ל׳ ומלעיל, ע״כ. וכן ראוי להיות כי האל״ף בסגול, ואילו היה מלרע היתה האל״ף בצירי כמו 6וַתִשָאֵר היא (דרות).א [וַיִּשָּׁ֧אֶר].
1. ימח שמם: תה׳ קט יג.
2. רש״י: על אתר, ד״ה וימח.
3. מזרחי: על אתר, ד״ה וימח.
4. גור אריה: על אתר, ד״ה ואינו לשון ויפעל.
5. ובמקרא גדולה: מ״ק-ד על אתר.
6. וַתִשָאֵר היא: רות א ג.
א. ראוי לשים לב שאילו הייתה ׳וישאר׳ מלרע, טעמה היה מירכא (ולא דרגא), שהרי בין ההברות המוטעמות הייתה חוצצת רק תנועה אחת.
לשון ויפעל. ויפעל מבנין קל על משקל וירא ויתן רק שהם עומדים וזה יוצא ולא לשון ויפעל מבנין נפעל כמו וַיִּמָּחוּ מן הארץ:
והוא מגזרת ויפן ויבן. דקשה לרש״י כיון שהוא לשון ויפעל למה נקד וימח בחיר״ק שהוא מבנין הכבד ולא נקוד וימח בקמ״ץ שהוא מבנין הקל. ומתרץ שהוא מגזרת וַיִּפֶן וַיִּבֶן דנקוד גם כן יו״ד בחיר״ק ודלא כפירוש הרא״ם שהוא ממשקל וַיִּפֶן והא דמ׳ בפת״ח מפני החי״ת שהיא גרונית:
כל תיבה שסופה כו׳. דקשה לרש״י מה טעם בכולהו למה נקוד חיר״ק תחת היו״ד:
לבד נח. ואם תאמר מנא ליה לרש״י כל זאת ויש לומר דכתיב אך נח ואך מועט הוא ואין כאן שום דבר למעט אלא נח עצמו היה מתמעט מחיותו שהיה גונח וכו׳:
It is in the וַיִפְעַל form. וַיִפְעַל is the simple verb form, like וירא and ויתן. But they are intransitive, while וימח is transitive. It is not the וַיִפָּעֶל form, which is passive — as in וימחו מן הארץ, "they were obliterated from the earth."
This is from the forms [of the verbs:] ויפן ויבן. Rashi is answering the question: If it is in the simple וַיִפְrַל form, why is it vowelized ויִמח, which is a strong verb form, rather than ויָמח, which denotes a simple verb? Rashi answers: "This is from the forms ויפן ויבן," which are also vowelized with a chirik under the yud. This differs from the Re'm's explanation, that [Rashi is addressing the point: Why is it vowelized וימַח rather than וימֶח? And Rashi answers that] it is like ויפן but here the mem has a patach because of the following ches, which is a guttural letter.
Every word whose last root letter... Rashi is answering the question: Why do all these verbs have a chirik under the yud?
Only Noach. You might ask: What is Rashi's source [in the verse to support the Midrashic explanation]? The answer is: It is written אך נח, and אך comes to exclude something. But there is nothing here to exclude; [only Noach was left]! Rather, it means that part of Noach's very self was excluded. I.e., his vitality was diminished. "He was coughing..."
וימח את כל היקום – פירוש מלבד הגויעה הרמוזה בפסוק שלפני זה גם נמחה כל מה שהיה עומד מהם (סנהדרין קח:) באמצעות רבוי המים חם וקר ונמחה כל הויתן ונעשו כמים והיו כלא היו בעולם, ובזה נשכיל דברי רבותינו ז״ל (ברכות סא:) וזה לשונם א״ר אמי (תהלים קיט) אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות דכתיב מאדם עד בהמה וגו׳ ע״כ. וקשה והלא מקרא מלא דבר הכתוב הקודם לזה ויגוע כל בשר הרומש וגו׳ וכל האדם הרי שאחר שסדר כל הנבראים זכר גויעת האדם. ולדברינו יכוין לומר על פרט צורת הגויה כי הגוף נברא אחר (כן) [כל] וכשמחה ה׳ לכל היקום גולם צורתו היה ראשון וכמו שכתבנו. ודייק גם כן תיבת צרתני שחוזר על הגוף דכתיב וייצר ה׳ וגו׳ עפר מן האדמה. אבל בענין הגויעה שהיא יציאת הנפש מהגוף לא היה כן כי לא יצתה נפשו של אדם אלא (קודם) [מאוחר] לכל כמובן מהכתוב.
וימח את כל היקום. He dissolved all life. Not only did all living creatures of the earth (dry land) die, as pointed out in verse 21, but their remains dissolved completely due to the heat of the waters. No trace of them was left. This verse also enables us to understand the comment of Rabbi Ami in Eyruvin 18 on Psalms 139,5: אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפכה, "You have made me before and behind; You lay Your hand upon me." Rabbi Ami understood this to mean that Adam was created at the end of the whole process of creation whereas the word קדם refers to "prior to the curse." Rabbi Ami meant that man disintegrated before the curse, i.e. before all the animals' bodies dissolved. He referred to man dying ahead of the animals during the deluge. Who needed Rabbi Ami to tell us something that the Torah has already spelled out in 7,23? Actually, when you look at verse 21 you notice that the death of the creatures is reported in the reverse order, i.e. first the animals, then the human beings. According to our interpretation there is no contradiction here. Whereas verse 21 discusses the timing of the deaths, verse 23 discusses the dissolution of the remains of the dead creatures. Man's remains dissolved first though he had died last.
וימח את כל היְקוּם – כבר פרשנו לשון ״מחייה״ נוסף על הגויעה והמות, שנמחו במים הרבים והתפרדו אבריהם ועצמותיהם והשתנו חלקיהם למים. ועל כן אמר ״את כל היְקוּם״ שלא היה לחלק מהם תקומה וקומה. וכן אמר רמב״ן ז״ל אחר שאמר ״ויגוע כל בשר ואמר כל אשר בחרבה מתו הוסיף לומר וימח שנמחו הגופות והיו למים, כענין ומחה אל מי המרים״1. [עכ״ל[. ועוד יראה לי2 שבשתי המקומות כתוב אצל מחייה ״יְקוּם״ לפי שעל אבדן האדם והבהמה נופל לשון גויעה ומות, שהוא הֶפְסֵק קשר הנפש עם הגוף, לא ״מחייה״, כי הנפשות לא תאבדנה בהחלט. על כן לא אמר ״וימח את האדם ואת הבהמה מן הארץ״, כי אם נשמת אדם למעלה מן הארץ, הנה נפש הבהמה ירידתו למטה בארץ, ולא תמחה מן הארץ. על כן אמר ״יְקוּם״ שהוא על הקומה והוא הגוף.
וַיִמָּחוּ מן הארץ – פירש ראב״ע ז״ל ״נמחה שמם מן הארץ, כי אין להם זרע״. ויאמר רמב״ן ז״ל מה צורך לאמר כן? אחר שמתו הכל. אולי מפני העופות ומקצת השרץ לומר שלא נשאר מהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ, כי הכל נמוחו [עכ״ל]. ולי יראה שמלת יְקוּם כולל על מה שיש לו קומה כל עשב וכל עץ, כל בית וכל מגדל וכל מצבת אבן ועץ, וכמו שאמרנו למעלה. וטעם ״וימחו״ נמחה שמם,3 כי אם נשאר עץ נטוע או בית בנוי, היו אומרים ׳זה של פלוני מבני אדם שחיו קודם המבול׳, והשם גזר לאבד שמם מני ארץ. דומה למה שצוה על עמלק, וכבר פירשנו זה למעלה.
וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה – לפי הפשט אמר ״אך נח״, שהוא נשאר לחיים בצדקתו, כאמרו ״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״,4 והנשארים עוד אשתו ובניו ונשותיהן וכל החיה והבהמה הכל בזכותו, וזהו ״ואשר אתו בתיבה״, וזהו מלת ״אך״. ויאמר ראב״ע ז״ל ״זאת תשובה גמורה על חסרי דעת האומרים שלא היה המבול בכל הארץ״ [עכ״ל]. ותשובה אחרת,5 [הרי כתוב] ״מתחת השמים״6 כמו שפרשנו.
ובברייתא דר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי7 אמרו: ״ ׳אך׳ למעט. כיצד? ׳וישאר אך נח׳. מה תלמוד לומר ׳אך׳? שאף נח היה גונח דם בתיבה מפני הצנה. [עכ״ל]. פירוש אעפ״י שנשאר חי לא נשאר בכחו כמאז, אבל גם הוא נרפה8 מהשתנות האויר, וזה נאות מאד. כי במֵי המבול נתקלקל העולם והחלה החולשה לבא באדם ובכל החיים. ומלת ״אך״ שב גם על [אלו] אשר אתו בתיבה, וכבר רמזנו על זה בפירוש ״והנני משחיתם את הארץ״.9
1. במדבר ה, כג.
2. אלו דברי רבינו.
3. כאן רבינו תומך בפירושו של ראב״ע ועונה על שאלתו של רמב״ן.
4. בראשית ז, א.
5. אלו הם דברי רבינו.
6. שם ו, יז.
7. הנמצאת בתחילת מדרש תורת כהנים.
8. נחלש ורפיון.
9. בראשית ו, יג.
וישאר – ביוצא מרעה וסכנה יאמר, והנשארים הרה נסו (בראשית י״ד:י׳), לא נשאר עד אחד (שופטים ד׳:ט״ז), נשארתי לבדי. ובטובה, רגיל בלשון ״הותרה״, והותירך ה׳ לטובה (דברים כ״ח:י״א), וכן בקדשים.
וימח – למעלה אמר ויגוע על המיתה, וכן מתו דלעיל, וכאן אמר שנמחו גם הגופות והיו למים עד שלא נשאר רושם מפגרי אנשי המבול, וכן אמר בפירוש וימחו מן הארץ, וגם בגזירה נאמר אמחה את האדם אשר בראתי, ולשון מחייה כמו ומחה אל מי המרים:
היקום – להמפרשים הוא שם כלל לכל חי, ולרבותינו (ב״ר ל״ב ח׳) הוא ענין אחר כי אמרו שם היקום ר׳ ברכי׳ אמר קיומי׳ ור׳ אבן אמר יקומני, והוא בלשון יון שם כלל אל מקום הישוב, כענין תבל בלשון עברי׳ והוא מסכים עם מה שאמרו כי אף ג׳ טפחים של עומק המחרישה נמוחו, גם היקום אשר ברגליהם (בפרש׳ עקב) מסכים עם טעם הזה (רוו״ה).
וימח – קל מן מחה, כמו וַיִחַר, וחוזר למבול.
וימָחו – נפעל.
וישאר אך נח – היה נראה להטעים וישאר אך-נ֔ח, ותהיה מליצת ואשר אתו בתבה עומדת בפני עצמה כמו למטה ח׳:א׳; ולפי הנגינה הכוונה נשאר בתבה רק נח ואשר אתו.
destroyed (va-yimah). The Hebrew is in the kal conjugation of the verb maḥah, on the model of va-yiḥar [from ḥarah]. Its subject is “the flood.”
and they became extinct (va-yimmaḥu). The nif ’al (passive) conjugation of the same verb.
and there remained only Noah (וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ). This should have been accentuated וישאר אך-נ֔ח [with a stronger disjunctive], making the rest of the verse into a separate phrase, as below, 8:1 [where the phrase va-yizkor Elohim et Noah (“God, mindful of Noah”) is set apart from the rest of the verse by the disjunctive zakef]. If the [existing] accentuation were followed, the meaning would be “There remained on the ark only Noah and those that were with him.”
וימח – אחר שמתו כולם כמ״ש ויגוע. נמחו גם גופותיהם שלא ימצא למו שארית על פני האדמה, ובזה היה בהפך שגוף האדם נמחה תחלה, כי הוא מצד הרכבתו חלוש יותר מגופי שאר הבע״ח ואח״כ גוף הבהמה שחזק יותר, ואח״כ רמש ועוף שגופותיהם הקטנים נסתרו בקנים ובמערות ונתקיימו יותר, ומבאר וימחו מן הארץ, שהגם שהרבה נשארו עצמותיהם החזקים כמטילי ברזל ולא נמוחו, בכ״ז נמחו מן הארץ כי ע״י שטף המים הובלו הפגרים לתוך העמקים ורובם נבלעו בעמקי תהום, אשר האדמה פצתה את פיה מעומק תהום רבה וירדו כמה אלפים אמה לעמקי שאול, עד שבצאת נח מן התיבה לא מצא שום רושם מפגרי בע״ח ועצמות הענקים ובע״ח הגדולים שהיו קודם המבול. ועדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי להשיב דבר לחכמי הגעאלאגיא, שחופרים בעמקי האדמה ומוצאים עצמות גדולות מענקים ובע״ח גדולים שנאבדו מן הארץ ואינם עוד מימי המבול ואילך, והם מוכיחים מזה קדמות העולם כי יחשבו את האדמה שעשויה מינים מינים, שבכל עומק ידוע יש מין אדמה אחרת, ויחשבו לפי איכות האדמה שימצאו העצמות שם, ולפי חשבון כמה היה צריך עד שיולדו שטחי האדמה שהעולם קדמון מרבוא שנים, ושכבר היו בע״ח מימי קדם קודם לזמן היצירה שלנו. וכ״ז הבל וריק, כי בעת המבול פתחה האדמה את לועה ע״י הרעשים שבאו מעומק שאול ותהום רבה והפכה תחתונים למעלה ועליונים למטה והורידה פגרי הבע״ח עמוק עמוק, ונבקה חכמת הדורשים והחופרים לדעת איכות המהפכה הזאת אשר עשתה נפלאות במשך ק״ן יום של עמידת המים, עד שכל הסדרים שסדרו למו החוקרים מאיכות האדמה בכל שטח וכל חשבונותיהם בזה נתבלבלו אז וכל השערותיהם ודמיונותיהם ישא רוח יקח הבל, ולו חכמו ישכילו זאת ויראו מעשי ה׳ ונפלאותיו במצולת שאול איך מחה את כל היקום מעל פני האדמה ויטביעם בשאול תחתית עדי אובד.
והנה נפש האדם הוא האור הגדול הכולל בתוכו כל מיני האורות, ונפשות הבע״ח הם רק ניצוצות קטנות מן האור הזה, לכן נאספו תחלה האורות הקטנות ואח״כ נאסף המאור הגדול, ומבואר שבענין הנפשות הלך האבדון ממדרגה למדרגה, תחלה העוף שנברא בחמישי ואחריו ברואי יום הששי עד האדם, וז״ש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שזה היה הסדר מצד הנשמה ומדרגתה אבל מצד הגוף היה בהפך שגוף האדם הוא המורכב האחרון והוא רפה המזג מכולם, ולכן נתהפך הדבר שהחזק יותר נמח באחרונה, וישאר אך נח, ובזה נתקיים גזרת ה׳ שאמר אמחה וכו׳ מאדם עד בהמה, שהגם שנשאר שארית מכל מין היו כולם טפלים לנח שהוא מצא חן ולא היה בכלל הגזירה כמ״ש והקימותי את בריתי אתך, עד שלא נשאר רק נח ואשר אתו איש אחד והנלוה לו, וגם אלה לא נשארו בארץ רק בתבה שעליה לא היה הגזירה כי היתה על פני המים.
וימח את כל היקום: נמחו הגופות1. ודייק הכתוב ״אשר על פני האדמה״, דוקא אלו שהיו מונחים על פני האדמה, אבל נשתיירו כמה גופות שנפל עליהם עפר הרבה ע״י שטף המים, ונשארו הגופות קיימין. והן הנה עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם. ומזה שפטו הרבה שהיה לפני בריאה זו עולם אחר ואז היו בריות אחרות.
ובאמת יש בב״ר (ט,ב) כמה פעמים על המקרא ״והנה טוב מאד״ – מלמד שברא הקב״ה עולמות והחריבן ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי2. וכן הוא בזוהר הקדוש פרשת ויקרא (ג,א) על הכתוב ״ואם זבח שלמים קרבנו״. מ״מ קשה לדעתי לומר כן, שהרי מבואר בשמו״ר (ל,ג) ״אלה תולדות השמים והארץ״, מה פסל, שהיה בורא עולמות והיה מסתכל בהן ולא היו ערבים עליו ומחזירן לתהו ובהו. וא״כ לא נשתיירו מהם שריד ופליט.
אלא נראה שהעצמות האלה המה מלפני ימי המבול3. ואע״ג שנמצאים באקלים שאינם חיים שם, זה נעשה לפי ששינו את דרכם על הארץ לפני המבול והלכו למקום אחר. ומה שמוצאין בריות משונות, הוא ממה שהרכיבו שני מינים שונים ונולדו ע״י זה בריות משונות, כמו הפרד היוצא מהרכבת סוס וגמל4. והיתה ההשגחה שישתיירו עצמות אלו כדי שיבא דור אחרון ויכיר סתרי הטבע, וזהו כבודו יתברך5, כמו שכתבתי בשירת האזינו (דברים לב,ט) בפסוק ״כי אשא אל שמים ידי״. אך באותה העת היה הרצון שיהיו נימוחים מן הארץ כדי שלא יהיו נראים כלל וישתדלו6 להרכיב עוד ולהעמיד בריות כאלו שנית. משום הכי כתיב עוד הפעם ״וימחו מן הארץ״ שהיתה ההשגחה שלא ימצאו באותו הדור וכמה דורות מאוחרין העצמות המשונות, כדי שלא ישתדלו לחדשן, לכן נמח זכרם מן הארץ.
והנה כתיב ״מאדם עד בהמה עד רמש״7, שהמחיה היתה לפי טבע הבשר שנוח להמחות תחילה, ובשר האדם נמחה תחילה8, ומשום הכי נכללה כאן חיה בכלל בהמה9, משום שטבע בשרם שוה בזה10.
1. רש״י לעיל ו,ז, עיי״ש. וכן פירש הרמב״ן בפסוקנו.
2. וא״כ שמא זהו פשר הבריות האלו שמוצאים חופרי הארץ.
3. וכעין זה כתב הגרש״ר הירש, עיי״ש.
4. אולי צ״ל ׳סוס וחמור׳ כמ״ש רש״י להלן לו,כד.
5. ועיין קדמת העמק אות ד׳.
6. כדי שלא ישתדלו...
7. ואילו בפסוק כ״א הסדר הפוך, ו״אדם״ בסוף. ועיי״ש בביאור רבינו.
8. וכן פירש המלבי״ם.
9. ולא הוזכרה בפסוקנו ׳חיה׳. וקצ״ע, מדוע א״כ בפסוק כ״א הוזכרו חיה ובהמה, הרי לענין של ׳מתו תחילה׳ (שיטת רבינו בפסוק כ״א) לא מסתבר שיש הבדל בין בהמה לחיה.
10. רבינו לשיטתו הקובעת מתי התורה תשתמש בכלל של ׳חיה בכלל בהמה׳ (עיין לעיל פסוק י״ד).
מאדם עד בהמה וגו׳ וימחו מן הארץ וישאר אך נח. אם ה״ית לא היה מלמד כל זה למשה לא היה יכול להשיג בשכלו שלא נשאר בכל חלקי העולם גוי או משפחה שלא נשטפה ממימי המבול, ואם לא היה כותב רק מלבו לא ימלט שבמשך הזמנים יהיו יכולים בני אדם להשיג ולעלות בסדר זמנים, גם לימים שקדמו לנח, ולא ימלט שיתמידו בעולם בנינים או כתיבות או מצבות או מטבעות ויכחישו ח״ו ספורו של משה ויתנו עדיהן שכבר נמצא בעולם עם ולשון שלא גוע במי המבול, וגם נוכל להשיג התחלת החכמות והאומניות גם קודם הממציא אותם לפי ספור מרע״ה, וכל זה כבר ידע מרע״ה שהיה באפשר שיגלה ויראה לעין כל, אם לא היו דבריו מסכימים אל האמת, ועינינו רואות שאין שום דבר מזה שיכחיש ספורו, ואם הספור מצד עצמו אמתי כי לא נגלה ולא יגלה דבר שיכחישנו, ואם לא היה יכול משה להשיג הדברים כ״א ע״י למוד אלהי, כבר מצאנו כמין מופת חותך לתורה מן השמים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]
(כג) וימח – אילו היתה המ״ם דגושה, היה זה בנין נפעל. מכיון שהיא רפה, הרי זה בנין קל, ויש להוסיף במחשבה את הנושא ה׳ ית׳. הביטוי ״וימח״ מדגיש את מידת ההשמדה, כי גמורה היתה, לא נשאר כלום מכל היקום.1
1. השווה דברי ריש לקיש בזבחים קיג, ע״ב ״למה נקרא שמה מצולה, שכל מתי מבול נצתללו שם (המ׳).
וימח – א״ר אמי, כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל מבשר אבותיו1 ויש אומרים כאלו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב וימח את כל היקום.2 (שבת קי״ג:)
וימח וימחו – ת״ר, דור המבול אין לו חלק לעוה״ב, שנאמר וימח את כל היקום וימחו כן הארץ, וימח אח כל היקום – בעוה״ז, וימחו מן הארץ – בעוה״ב.3 (סנהדרין ק״ח.)
מאדם עד בהמה – מעיקרא אדם והדר בהמה, מלמד שהאדם קודם לפורעניות.4 (ברכות ס״א.)
מאדם עד בהמה – אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אמר הקב״ה, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל האדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי.5 (סנהדרין ק״ח.)
וישאר אך נח – ע׳ מש״כ לקמן בפ׳ לך בפ׳ ויבא הפליט (י״ד י״ג).
1. ממתי המבול, וס״ל כמ״ד בזבחים קי״ג ב׳ דבא״י לא ירד מבול, ומה שתפס בבל יותר מאדמת כל העולם שנטבע במבול צ״ל ע״פ מ״ש בזבחים שם דלכן נקראת בבל בשם שנער על שם שכל מתי מבול ננערו שם, והבאור הוא מפני שהיא עמוקה מאד ולכן נקראת גם בשם מצולה כמש״כ בישעי׳ מ״ד האומר לצולה חרבי, עיי״ש במפרשים, וא״כ עפרה של בבל באמת שקועה ממתי המבול יותר מכל העולם. וכלל ענין אכילת עפר כפי דמשמע בגמ׳ איירי באוכל לרפואה.
2. פירש״י, אמרו בגמרא דודאי אתמחויי אתמחו ולא נעשו עפר והאוכל עפר אינו כאוכל שקץ מצד הדין אלא מגזירת חכמים לפי שהעפר מוליד חולי גזרו בה משום אוכל שקצים ורמשים, עכ״ל, וע׳ באות הקודם.
3. פשוט דמדייק כפול לשון וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו׳ וימחו מן הארץ דהיינו הך, ויש להוסיף עוד דדריש ע״ד אסמכתא וימחו מן הארץ שהוא תאר לעולם הבא על דרך הכתוב בתהלים אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים, וכן דרשו (סנהדרין צ׳.) כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ.
4. לא נתבאר כאן טעם הדבר, אבל ענין זה בא במכילתא פ׳ בא (י״ב י״ב) והכיתי כל בכור מאדם ועד בהמה מעיקרא אדם ואח״כ בהמה, מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו התחילה הפורענות, יעו״ש, וכיוצא בזה מצינו בפרעה דכתיב ובכה ובעמך וגו׳ יעלו הצפרדעים, וכ״כ בפרשת עיר הנדחת הכה תכה מאדם ועד בהמה:
אך צ״ע דהא לעיל כתיב (פ כ״א) ויגוע כל בשר וגו׳ ובבהמה ובחיה וגו׳ וכל האדם, הרי דכתיב אדם לבסוף, ומאי אולמא פסוק זה מההוא, וי״ל ע״פ מ״ש בב״ק ב׳ ב׳ אדם דאית לי׳ מזלא, ופירש״י שיש לו דעת לשמור את עצמו והוי הזיקו קשה מהיזק שאר בעל חי, ולפי״ז הפסוק ויגוע דאיירי בשעת הטביעה בודאי נטבעו הבהמות וחיות קודם האדם מפני שאין בהם דעת להשתדל ולהזדרז בהצלה כמו האדם, משא״כ הפסוק דהכא איירי בפעולה מצד הקב״ה כתיב אדם מקודם, כדמפרש מפני שאדם קודם לפורעניות, ודו״ק.
אך צ״ע דהא לעיל כתיב (פ כ״א) ויגוע כל בשר וגו׳ ובבהמה ובחיה וגו׳ וכל האדם, הרי דכתיב אדם לבסוף, ומאי אולמא פסוק זה מההוא, וי״ל ע״פ מ״ש בב״ק ב׳ ב׳ אדם דאית לי׳ מזלא, ופירש״י שיש לו דעת לשמור את עצמו והוי הזיקו קשה מהיזק שאר בעל חי, ולפי״ז הפסוק ויגוע דאיירי בשעת הטביעה בודאי נטבעו הבהמות וחיות קודם האדם מפני שאין בהם דעת להשתדל ולהזדרז בהצלה כמו האדם, משא״כ הפסוק דהכא איירי בפעולה מצד הקב״ה כתיב אדם מקודם, כדמפרש מפני שאדם קודם לפורעניות, ודו״ק.
5. לכאורה צ״ע בהשאלה בהמה מה חטאה, הא מבואר בסוגיא כאן דגם הבהמות והחיות השחיתו דרכן שנזקקו מין לשאינו מינו. ונראה לפרש ע״פ דיוק לשון הגמרא בענין זה, כי השחית כל בשר, א״ר יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל, והלשוו שהרביעו מורה מפורש שהאנשים גרמו והכריחו אותם לזה וכגון ע״י כניסה לדיר וכדומה [ע׳ ב״מ צ״א א׳], אבל לא שהבהמות וחיות מרצון עצמם נזדקקו לזה, ולפי״ז ניחא הקושיא בהמה מה חטאה, כי אע״פ שנזדקקו לשאינן מינן אבל לא מרצונם החפשי, כי אם בתחבולות האדם, ודו״ק.
הכל
(כד) וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֖יִם עַל־הָאָ֑רֶץ חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃
The waters surged on the earth for one hundred and fifty days.
[קיד] ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. עד מתי חמשים ומאת יום, עד אחד בסיון. (סדר עולם פ״ד).
[קטו] 1בשנת חמש מאות וחמש ותשעים שנה החל נח לעשות את התיבה ובשנת שש מאות שנה כלה את התבה בכל דבריה ובכל משפטיה. ויעש את התיבה חמש שנים כאשר צוה ה׳ אז לקח נח את שלש בנות אליקים בן מתושלח לבניו לנשים כאשר צוה ה׳ את נח, ויהי בעת ההיא וימת מתושלח בן חנוך בן תשע וששים ותשע מאות שנה במותו. בעת ההיא אחרי מות מתושלח אמר ה׳ אל נח בא אתה וכל ביתך אל התיבה. הנני מאסף אליך את כל בהמות הארץ וחית השדה ועוף השמים ובאו כלם וסבבו את התיבה, ותצא אתה וישבת לך תחת פתח התיבה וכל החיות וכל הבהמות והעוף יאספו כלם יעמדו נגדך והיה כל אשר יבא מהם ורבץ לפניך אותו תקח ונתת ביד בניך והביאו אל התיבה וכל אשר יעמדו נגדיך תעזוב ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת ויבואו בהמות וחיות ועופות הרבה מאוד וסבבו כולם את התיבה. ונח יצא וישב תחת פתח התיבה ויהי כל הרובצים לפניו מכל הבשר הביא אל התיבה וכל העומדים נגדו עזב בארץ, ותבוא לביאה אחת ושני גוריה עמה זכר ונקבה, ויבואו וירבצו נגד נח שלשתם, ויקומו שני בני הלביאה עליה ויכו אותה ויבריחום ממקומה ותלך לה משם וישובו הם על מקומה וירבצו לארץ לפני נח, והלביאה ברחה לה ותעמוד במקום האריות, וירא נח את המעשה הזה ויתמה מאוד ויקם ויקח את שני גורי הלביאה ויביאם אל התיבה ונח הביא אל התיבה מכל החי אשר בארץ ולא נשאר דבר אשר לא הביא נח אל התיבה, שנים שנים באו אל נח אל התיבה ומן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור הביא שבעה שבעה כאשר צוה אותו אלהים, וכל הבהמות וכל החיות והעוף עודם במקום ההוא כלם, ויסובבו כלם את התיבה מפה ומפה והגשם עודנו לא היה בעת ההיא עד שבעת ימים וה׳ הרעים ביום ההוא את כל הארץ ותחשך השמש וירגשו מוסדי תבל ותגעש כל הארץ ויברקו ברקים וירעמו רעמים ויגברו כל מעינות בכל הארץ אשר לא נודעו ליושביה כמוהם. ויעש ה׳ את הדבר הנורא הזה למען הבהיל את בני האדם לשוב אל ה׳ לבלתי היות רעה בארץ ובכל זאת לא שבו בני האדם מדרכם הרעה ויוסיפו על חרון אף ה׳ בעת ההיא ולא שתו איש לבו לכל זאת. ויהי לשבעת הימים בשנת שת מאות שנה לחיי נח ומי המבול היו על הארץ, ויבקעו כל מעינות תהום ויפתחו ארובות השמים ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. ויבא נח וביתו וכל החי אשר אתו אל התיבה מפני מי המבול ויסגור ה׳ בעדו, ויקוצו כל בני האדם הנשארים בארץ מפני הגשם כי המים גברו על הארץ מאוד והבהמות והחיות עודם עומדים סביבות התיבה ויתקבצו כל בני האדם יחד כשבע מאות אלף איש ואשה ויבואו כולם אל נח לאמר פתח לנו ונבוא עמך אל התיבה ולמה נמות אנחנו, ויען נח אותם לאמר בקול גדול מן התיבה ויאמר עליהם הלא אתם מרדתם כלכם בה׳ ותאמרו לא הוא ויביא ה׳ אליכם את הרעה הזאת להכחיד ולהשמיד אתכם מעל פני האדמה, הלא זה הדבר אשר דברתי אליכם זה עשרים ומאת שנה היום הזה ולא שמעתם בקול ה׳ ואתם תחפצו לחיות בארץ. ויאמרו כלם אל נח הננו שבנו כלנו עד ה׳ אך פתח לנו ונחיה ולא ולא נמות, ויען נח אותם לאמר הנה אך עתה בראותכם את צרת נפשיכם תשובו אל ה׳ ולמה לא שבתם זה עשרים ומאת שנה אשר שם אותם לכם ה׳ למועד ותבואו ותדברו אלי את הדבר הזה מדעת נפשכם גם ה׳ לא ישמע אליכם ולא יאזין לכם ביום הזה ולא תצליחו בדברכם היום, ויגשו כל בני האדם לשבור את התיבה לבוא בתוכה מפני הגשם כי לא יכלו לסבול את הגשם עליהם, וישלח ה׳ כל חיות ובהמות אשר עומדים סביבות התיבה ויגברו עליהם החיות ויכום ויבריחום מעל התיבה, וימיתו מהם החיות רבים ויבריחום מן המקום ההוא וילכו איש לדרכו ויפוצו על פני כל הארץ, והגשם עודנו יורד על הארץ וירדו ארבעים יום וארבעים לילה ויגברו המים מאוד מאוד על הארץ וימותו כל בשר אשר בארץ במים מאדם עד בהמה ועד חיה ועד רמש ועד עוף השמים וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ותלך התיבה על פני המים ותהפך על פני המים הלוך והפוך הנה והנה ויתהפך כל החי אשר בה כהפוך את הנזיד בסיר, ויהי צער גדול בכל היקום אשר בתיבה והתיבה חשבה להשבר, ויתבהל כל החי אשר בתיבה וינהמו האריות ויגעו השורים ויצעקו הזאבים, וכל היקום אשר בתיבה מדבר וצועק בלשונו והלך קולם למרחוק, וגם נח ובניו צועקים ובוכים בצרתם וייראו יראה גדולה מאוד ויגיעו עד שערי מות, ויתפלל נח אל ה׳ ויצעק על הדבר הזה אל ה׳ ויאמר אנא ה׳ הושיעה לנו כי אין כח בנו לסבול את הרעה הזאת אשר סבבתנו כי אפפונו משברי מים ונחלי בליעל יבעתונו קדמונו מוקשי מות עננו ה׳ עננו האר פניך אלינו וחננו פדנו והצילנו, וישמע ה׳ בקול נח ויזכרהו ה׳.
ויעבר רוח על הארץ וישכו המים ותנח התיבה, ויסכרו מעינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים, והמים היו הלוך וחסור בימים ההם ותנח התיבה בהרי אררט, ויפתח נח את חלון התיבה בעת ההיא ויקרא נח עוד אל ה׳ בעת ההיא ויאמר אנא ה׳ היוחל הארץ השמים וכל אשר בהם, הוציא ממסגר נפשנו וממאסרי אשר שמתני בו כי יגעתי באנחתי מאוד. וישמע ה׳ בקול נח ויאמר אליו במלאתך שנה תמימה אז תצא, ויהי לתקופת השנה עד מלאת לנח שנה תמימה לשבתו בתיבה חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התיבה בעת ההיא בשבעה ועשרים יום לחודש השני יבשה הארץ אך לא יצאו נח ובניו וכל אשר אתו בתיבה עד אשר דבר אליהם ה׳. ויהי היום דבר ה׳ אליהם לצאת ויצאו כלם מן התיבה, וילכו וישובו איש לדרכו ואיש למקומו, ונח ובניו ישבו בארץ אשר דבר עליהם ה׳ ויעבדו את ה׳ כל ימיהם וה׳ ברך את נח ואת בניו בצאתו מן התיבה, ויאמר אליהם ה׳ פרו ורבו ומלאו את כל הארץ, ועצמו ושרצו בכל הארץ ורבו בה. ואלה שמות בני נח יפת חם ושם ויולדו להם בנים אחר המבול כי לקחו להם נשים לפני המבול, אלה בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל משך ותירס בנים שבעה, ויהי בני גומר אשכנז וריפת ותוגרמה, ובני מגוג אליחלף ולובב, ובני מדי אחוז וזילא וחוני ולוט, ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודודנים, ובני תובל אריפי וכשד ותארי, ובני משך דדון וזרזן ושיבשני, ובני תירס בניב וגירא וביזון וליפרון וגילק, אלה הם בני יפת למשפחותם ויהי פקודיהם בימים ההם כארבע מאות וששים איש, ואלה בני חם כוש ומצרים ופוט וכנען בנים ארבעה ויהיו בני כוש סבא וחוילא וסבתא ורעמה וסבתכה ובני רעמא שבא ודדן, ובני מצרים לוד וענה ולהב ונפתוח ופתרוס וכסלוח וכפתור. ובני פוט גבל ודדן ובנה ועדן, ובני כנען צידון וחת ואמורי וגרגשי וחוי וערקי וסיני וארודי וצמרי וחמתי אלה הם בני חם למשפחותם ופקודיהם בימים ההם כשבע מאות ושלשים איש ואלה בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם בנים חמשה ויהיו בני עילם שופן וחול וחרמון, ובני אשור מירוס ומוקיל, ובני ארפכשד שלח וענר ואשכול. ובני לוד פתור בזיון ובני ארם עוץ וחול וגתר ומש, אלה הם בני שם למשפחותם ומספרם בימים ההם כשלש מאות איש, אלה תולדות שם שם הוליד את ארפכשד ארפכשד הוליד את שלח ושלח הוליד את עבר ולעבר יולד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגו בני האדם ובאחרית ימיו נפלגה הארץ ואת שם השני קרא יקטן לאמר המעיטו והקטינו חיי בני האדם בימיו. אלה בני יקטן אלמודד ושלף וחצרמות וירח והדורם ואוזל ודקלה ועובל ואבימאל ושבא ואופיר וחוילה ויובב כל אלה בני יקטן, ופלג אחיו הוליד את רעו ורעו הוליד את שרוג, ושרוג הוליד את נחור ונחור הוליד את תרח, ויהי תרח בן שלשים ושמונה שנה ויולד את הרן ואת נחור. (ספר הישר עה״ת פרשת נח)
1. מה שיש להעיר מדברי חז״ל לדברי הספר הישר, יראה כל מעין שיעבור על המאמרים שהבאתי בפנים ובבאור, והדבר צריך אריכות ואין להכפיל הדברים.
The waters were powerful over the earth for one hundred and fifty days.
And the waters prevailed upon the earth a hundred and fifty days.
[ב״ספר ההבחנה״ וב״תשובה לענן״ כבר השבתי באריכות למביאים ראיה מפרשת ״ותנח התבה״ {לדעתם} שאם אין הירח נראה מונים את החודש שלושים יום. ומן הראוי שאזכיר גם כאן מקצת מדבריהם ומהתשובות עליהם. ובנוגע לשיטתם שקביעת המועדים היא לפי הראיה, כבר הזכרנו חלק מזה קודם ועוד נזכיר חלק אחר בקשר לפרשת החדש הזה. וכדי להביא ראיה לכך שאם לא נראתה הלבנה מונים ל׳ יום {אמרו}: היות ונח לא ראה את הלבנה בחמשת החדשים {של המבול} עשה את כל אחד מהם שלושים יום. וכך הגיע המספר עד לק״נ יום. כי:
הגשם התחיל לרדת בי״ז לחדש השני, והתבה נחה בי״ז לחדש השביעי, הרי חמשה חדשים שהם ק״נ יום שבסופם חסרו המים. כי לא נמצא סיבה אחרת לכך שנחה התבה אלא חסרון המים. ואין לך ק״נ יום לחמשה חדשים אלא לפי השיטה של קידוש החדש לפי הראיה.
וכאשר התבוננתי בדבריהם מצאתי שהם בטלים מכל הבחינות. ומן הראוי להציג כאן את עשר הטענות העיקריות נגדם:
א. אין להם הוכחה על כך שהשמים היו מעוננים כל חמשת החדשים והוכחתם ההכרחית היא רק על חדש אחד שבתוך ארבעים יום {הראשונים}, וזוהי התשובה הראשונה.
ב. אין להם ראיה על כך שהחשבון {של חמשת החדשים} של נח הוא, ואפשר שאינו אלא חשבונו של השי״ת שאמר למשה: ביום פלוני היה כך וביום פלוני היה כך. ואפילו אם נמשך העינון כל הזמן [הרי אין דבר מכוסה מה׳], לא הירח ולא שום דבר אחר.
ג. הם קבעו שביום המאה וחמשים נחה התבה, אבל אין להם ראיה {שהארבעים} הנזכרים קודם הם בכלל הק״נ, ומה יעשו [אם היה הכל ביחד ק״ץ יום].
ד. הם טענו שלא נחה התבה אלא משום שחסרו המים, אבל אפשר שנחה {משום שנתקלה} בדבר מה, כמו שבארנו.
ה. הם אומרים שחמשה חדשים של ק״נ יום אפשריים רק לפי שיטת הראיה, אבל אנו מוצאים {שהם אפשריים} גם בשיטת החשבון, אם היתה השנה ההיא מעוברת {וחשון וכסלו} שניהם מלאים. וכשאנו מתחילים למנות מי״ז במרחשון יהיה בסך הכל: י״ד ממרחשון, כסלו ל׳, טבת כ״ט, שבט ל׳, אדר ראשון ל׳ ומאדר שני י״ז שהם ק״נ יום בדיוק.
ו. הרי מנין הכתוב כאן הוא לימי נח וידוע שחיי בני אדם נמנים לפי שנות השמש, כימיהם של כל הדברים הגדלים כגון העצים וזולתם.
ז. הרי אפשר שכל התאריכים שמלפני מתן המועדים לבני ישראל הם כפי שנות השמש.
ח. יתכן ש״ותנח התבה בחדש השביעי״ [הוא שביעי למבול ולא שביעי לשנה] כשם שאנו מוצאים שקבעו תאריך [להתחלת מקרה מסוים], כגון: וימת חנניה הנביא [בשנה ההיא בחדש השביעי] והוא מזמן נבואת ירמיהו, שאם הוא [בחדש השביעי] של השנה, הרי בתשרי נכנסת כבר שנה אחרת.
ט. אין זה רגיל שיהיו חמשה חדשים של ל׳ ל׳, שהרי כשנראה הירח אחרי זה, יצטרך שיהיה חדש או שני חדשים של כ״ח יום.
י. [אם יטען מישהו שמהלך הירח נמשך] אחרי החשבון של נח כדי שלא תהיה סתירה ביניהם, הרי הוא כטוען שקרה מופת מפליא. {וטענה כזאת} אינה מתקיימת אלא בראיה מכתוב מפורש, ודברים אלו {מספיקים בענין הזה}.]
ואלג׳ אנהם ג׳עלו וקת ותנח התבה וקבל אלק״נ יום לא דליל [……] דאכ׳להֵ פי ג׳מלתהא פמא ד׳א יצנעון אן [……] יומא.
ואלד׳ אנהם קאלו אנהם לא יג׳וז לקראר א[לתבה אלא בעד] נקצאן אלמא וימכן אן יכון אסתקרת בג׳סם עלי מא וצפנא ולם ינקץ אלמא בעד שיא.
[ואלה׳] אנהם קא[לו] לא תוג׳ד ה׳ אשהר ק״נ יומא אלא עלי מד׳הב אלריא וקד וג׳דנאהא עלי מד׳הב אלחסאב באנה תכון תלך אלסנהֵ מעוברת ושלמים פאד׳א אבתדינא מן אליום אלי״ז מן מרחשון וחצל מנה י״ד יומא וכסלו ל׳ וטבת כ״ט ושבט ל׳ ואדר ראשון ל׳ ומן אדר שני י״ז פד׳לך ק״נ יומא סוא.
ואלו׳ אן אלנץ אנמא ארך׳ לעמר נוח ומעלום אן סני אעמאר אלנאס כלהא שמסיהֵ כאעמאר כל נאמי מן שג׳ר וגירה.
ואלז׳ וקד ימכן אן תכון ג׳מיע אלתואריך׳ כאנת שמסיהֵ קבל אן תשרע אלמועדים עלי בני אסר׳.
ואלח׳ ימכן אן יכון קו׳ ותנח התבה בחדש השביעי [מן וקת דכ׳ו]ל[ה א]לי א[ל]תבה כמה נג׳דה יצ׳ע תאריך׳ מכ׳[צוץ לאמר] מכ׳צוץ נט׳יר קולה וימת חנניה הנביא [בשנה ההיא בחדש הש׳] וד׳לך מן וקת נבוהֵ ירמיהו לאנה אן כ[אן] [בחדש השבי]עי שהר תשרי פקד דכ׳לת אלסנהֵ [אלאכ׳רי.
ואלט׳ אנה] ליס פי אלעאדהֵ אן תכון ה׳ אשהר עלי אלרויא פאד׳א [ט׳הר אלהלאל בעד ד׳לך] אצ׳טר אלי עמל שהר או שהרין [כ״ח יומא.
ואלי אן] אדעי מדעי אן מסיר אלקמר תאבע חסאב נוח חתי לא תקע [מנאקצ׳הֵ כאן סבילה סביל] מן ידעי איהֵ אלתי לא תת׳בת [אלא בנץ פציח] וד׳לך קול ב[עיד].
ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום – שהן חמשה חדשים. ומכלות הגשם עד שבעה עשר יום לחדש השביעי עד שנחה התבה על הרי אררט. והיו המים חמש עשרה אמה על ההרים. ומעת עמידת המטר עד שנראו ראשי ההרים עברו קפ״א ימים. ובאלה הימים חסרו המים. שהיו חמש עשרה אמה מלמעלה. חלק קפ״א ימים לחמש עשרה אמות נמצא באמה שנים עשר יום כי חמשה עשר פעמים שנים עשר הם מאה ושמונים יום. למדנו כי בכל שנים עשר יום היו המים נחסרים אמה. ועתה יש לנו מעת שעמד הגשם עד שנחה התבה ק״י ימים. המה ל״ט חלקים מן י״ב ימים. ונחסרו בהם תשע אמות ונשארו בהרים עוד שש אמות. ולא היו יכולים לסבול התבה ונחה. למדנו כי שש אמות היתה טבועה במים. אבל זה החשבון טעות יש בו. כי חושב חמשים ומאת יום עם הגשם עצמו. ולא הוא שהרי כתוב מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסר. והחשבון של רבותינו הוא עיקר.
ויגברו המים על הארץא חמשים ומאת יום – בעבור שנבקעו המעינות, גם היה גשם יורד יום ופוסק יום אחדב כי פירוש אנכי ממטיר (בראשית ז׳:ד׳) תמיד בלי הפסקה.1 והעד, שאמר: ויכלא הגשם (בראשית ח׳:ב׳).
1. כלומר: בארבעים יום ירד הגשם בלי הפסקה, ובשאר הימים המשלימים את הק״נ יום, ירד הגשם לסירוגין.
א. כן בפסוק ובכ״י ס״פ I.24 . בכ״י פריס 177, פריס 176, פרנקפורט 150 חסרות המלים: על הארץ.
ב. כך בכ״י פריס 177, פריס 176, ס״פ I.24 , פרנקפורט 150, ורוב עדי נוסח. בכ״י סנקט פטרבורג EVR II A 244/1 (במקום המלים ״ופוסק יום אחד״): אחר יום.
AND THE WATERS PREVAILED UPON THE EARTH A HUNDRED AND FIFTY DAYS. This was so because the fountains were broken up (v. 11) and it rained for a day and stopped for a day for, and I will cause it to rain upon the earth forty days and forty nights (v. 4) means it will rain for a period of forty days and forty nights without letup. That it did in fact also rain after the first forty days were over is evident from and the rain from heaven was restrained (Gen. 8:2).1
1. The rain was now fully restrained, which implies that prior to this it was only partially restrained.
ויגברו המים {על הארץ}א חמשים ומאת יום – כלומר: כך עמדו בתגבורת שלהם, שלא ניכר חסרונם. אבל סוף חמשים ומאה נחה, ואז ניכר החסרון. שמשבעה עשר בחודש השני שהוא אייר, עד שבעה עשר בחודש השביעי שהוא תשרי שנחה התיבה, הם ה׳ חדשים. וחמשה פעמים ל׳ יום הם מאה וחמשים. ומנה הכתוב כל ה׳ ח[ד]שים מלאים. ושוב לא ניכר חסרונם עד חודש העשירי שהוא טבת, באחד לחודש, שנראו ראשי ההרים.
ולפי הפשט: מיד שפסקו הגשמים התחילו המים {לחסור}, דכתיב: ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים (בראשית ח׳:ב׳-ג׳). אלמא מיד שכלה הגשם התחילוב לשוב ולחסור.
א. בכ״י מינכן 52 נוסף כאן (בהשפעת בראשית ח׳:ג׳): מקצה.
ב. בכ״י מינכן 52: התחולו.
ויגברו המים מקצה חמישים ומאת יום THE WATERS HAD SWELLED ON THE EARTH FOR ONE HUNDRED AND FIFTY DAYS:1 In other words, the waters stayed in a swelled position, without it being perceived that they were receding.2 Only then, at the end of the one hundred and fifty days, the ark came to a rest, and then the receding of the water could be felt. For from the (7:11) “seventeenth day of the second month,” i.e. Iyyar,3 until (8:4) “the seventeenth day of the seventh month,” i.e. Tishre, when (ibid.) “the ark came to rest,” five months elapsed. Five times thirty days equals (7:24) “one hundred and fifty days.” (The text considered all of those months to be “full” months [i.e. months of thirty days].)4 [The waters continued to recede after that, but] there was no further way5 of perceiving that the waters were receding until (8:5) “the tenth month,” i.e. Tevet, for (ibid.) on the first of that month (ibid.) “the tops of the mountains became visible.”
For according to the plain meaning of Scripture, as soon as the rain stopped falling [i.e. after forty days,] when it says that (8:2) “the fountains of the deep and the floodgates of the sky were stopped up and the rain from the sky was held back,” that is when [as 8:3 writes] the waters began to recede.6
1. The chronology of the flood has puzzled scholars for as long as Bible commentaries have been written. We have many statements that, when taken in isolation, would yield very different lengths for the flood. More than one verse mentions “forty days and forty nights.” But when you read 7:11 and 8:14 you find that the flood lasted for one year and ten days. A simple reading of 7:24 and of 8:3 would suggest that the flood waters were getting higher for 150 days. But on the other hand, we read that the ark came to rest on Mount Ararat five months after the flood began. Presumably the waters had had to recede considerably before the ark came to a rest, especially if we understand 7:20 as saying that the waters rose to “fifteen cubits above” the mountain tops.
Rashi, following BR, creates an acceptable chronology of the events by interpreting numbers in a some what cavalier manner. According to Rashi, “the second month” (in 7:11) means the second month of the year; “the seventh month” (in 8:4) means the eighth month after the rain stopped falling; and “the tenth month” (in 8:5) means the tenth month after the rain began to fall. Below, at the end of his commentary to 8:10, R. Yosef Bekhor Shor explicitly contrasts his own approach to that of Rashi.
See also Nahmanides to 8:4 who says that Rashi’s explanation does not fit in with the words of the text (אין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב) and that while he might have tolerated two meanings of “the xth month” in one text, tolerating three separate meanings of that one phrase in the same narrative is not possible. R. Yosef Bekhor Shor, and later Nahmanides figure out ways to explain the difficult chronology in such a way that “the xth month” always means the xth month since the beginning of the year.
Rashi, following BR, creates an acceptable chronology of the events by interpreting numbers in a some what cavalier manner. According to Rashi, “the second month” (in 7:11) means the second month of the year; “the seventh month” (in 8:4) means the eighth month after the rain stopped falling; and “the tenth month” (in 8:5) means the tenth month after the rain began to fall. Below, at the end of his commentary to 8:10, R. Yosef Bekhor Shor explicitly contrasts his own approach to that of Rashi.
See also Nahmanides to 8:4 who says that Rashi’s explanation does not fit in with the words of the text (אין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב) and that while he might have tolerated two meanings of “the xth month” in one text, tolerating three separate meanings of that one phrase in the same narrative is not possible. R. Yosef Bekhor Shor, and later Nahmanides figure out ways to explain the difficult chronology in such a way that “the xth month” always means the xth month since the beginning of the year.
2. As explained in note 16, according to the simple meaning of verses 7:11 and 8:4, at most 150 days (from the 17th day of the second month until the 17trh day of the seventh month) had elapsed from the beginning of the flood until the ark came to a rest on Mount Ararat. However, the simplest meaning of 7:24 is that the waters continued to swell in height for 150 days. How could the ark came to rest while the waters were still at their height?
In note 16, we saw that Rashi solved the problem by saying that from “the 17th of the second month” until “the 17th of the seventh month” more than 150 days elapsed, since the count of “the second month” was from the beginning of the year while the count of “the seventh month” was from the end of the forty days of rain. Radak offers a version of that same explanation (commentary to 8:4.) R. Yosef Bekhor Shor tries to solve the same problem a different way, by adjusting the meaning of 7:24. It is not that the waters started to recede only after 150 days. They started to recede immediately when the rain stopped; but it was not possible to perceive that they had receded until 150 days had passed.
In note 16, we saw that Rashi solved the problem by saying that from “the 17th of the second month” until “the 17th of the seventh month” more than 150 days elapsed, since the count of “the second month” was from the beginning of the year while the count of “the seventh month” was from the end of the forty days of rain. Radak offers a version of that same explanation (commentary to 8:4.) R. Yosef Bekhor Shor tries to solve the same problem a different way, by adjusting the meaning of 7:24. It is not that the waters started to recede only after 150 days. They started to recede immediately when the rain stopped; but it was not possible to perceive that they had receded until 150 days had passed.
3. The Talmud (RH 11b) records a dispute about whether the months of the year in the Noah story should be seen as beginning in the fall, with Tishre, or in the spring, with Nisan. Rashi acknowledges both views in his commentary to 7:11, but in the continuation of his commentary he bases all of his calculations around the former opinion. This approach entails assuming that until the events of Exod 12, Torah years began in the fall; subsequent to Exod 12 they began in the spring. Nahmanides also follows that approach. The underlying theory is that the decision to have the Jewish year begin in the spring is related to the exodus; beforehand years began in the fall.
R. Yosef Bekhor Shor pointedly follows the other opinion, that the year in the flood narrative begins in the spring with the month of Nisan. (So also Ibn Ezra: see especially his commentary to 8:5.) In his commentary to 8:10 below he points out the obvious advantage of his interpretation: that the phrase “the first month” then has a consistent meaning throughout the Torah. Put differently, since the Torah was composed after the events of Exod 12, it makes sense that it should use the phrase “the first month” in the sense that the term had at the time of the Torah’s composition, whether or not that was the sense in antediluvian times.
R. Yosef Bekhor Shor pointedly follows the other opinion, that the year in the flood narrative begins in the spring with the month of Nisan. (So also Ibn Ezra: see especially his commentary to 8:5.) In his commentary to 8:10 below he points out the obvious advantage of his interpretation: that the phrase “the first month” then has a consistent meaning throughout the Torah. Put differently, since the Torah was composed after the events of Exod 12, it makes sense that it should use the phrase “the first month” in the sense that the term had at the time of the Torah’s composition, whether or not that was the sense in antediluvian times.
4. While the standard pattern for the Hebrew solar-lunar calendar is that the year consists of months of 30 and 29 days which generally alternate with one another, R. Yosef Bekhor Shor realizes that his reconstructed chronology works only if we assume that 150 days and five months are one and the same period of time, in other words that there were 5 months in a row of 30 days.
5. Following Rashi’s understanding (see note 21) 8:3 describes how the water began to recede. Then 8:5 tells us that המים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי — that the recession that had begun “after 150 days” (8:3) continued until the tenth month.
Since R. Yosef Bekhor Shor says that the 8:3 says that the recession began before 150 days, but was perceived only on the 150th day, he must explain the phrase המים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי. He writes that it means that the recession continued after the 150th day, but there was no further way that it was perceptible until the tenth month.
Since R. Yosef Bekhor Shor says that the 8:3 says that the recession began before 150 days, but was perceived only on the 150th day, he must explain the phrase המים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי. He writes that it means that the recession continued after the 150th day, but there was no further way that it was perceptible until the tenth month.
6. In other words, 8:3 should not be interpreted the way Rashi explained it as saying that the water started to recede after 150 days. Rather according to R. Yosef Bekhor Shor the first half of the verse says that the water started receding beforehand; then the second half of the verse, ויחסרו המים מקצה ימשים ומאת יום, means that the recession described in the first half of the verse could be felt after 150 days.
ויגברו – סיפר כמה ימים היה תגבורת המים, והיו ק״נ ימים. וכל זה ידע משה רבינו ברוח הקדש כשאר הדברים הספורים, לא שידע נח כמה ימים גברו המים ומסר לדורות הבאים. ואפשר שידע סך הארבעים ששלמו ימי הגשם אף על פי שהאמין באל שאמר לו: אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (בראשית ז׳:ד׳) הוא הרגיש יום ששלמו ימי הגשם כי בנפלם על התבה באמת היה מרגיש בהם. אלא שיש לנו לשאול איך ידע מספר הימים והנה לא היה לא יום ולא לילה, ואפילו היה, הוא לא ראה ולא ידע בתוך התבה כי כלהא היתה סגורה, איך ידע ארבעים יום לחסרון המים ושבעת ימים ושבעת ימים שלשה פעמים כששלח העורב והיונה? ויש לנו לומר כי נח חכם היה בעניני התכונה והשיעור והכין לו כלים לשעות היום והלילה כמו שעושין בעלי המלאכה ההיא ויודעים בהם שעות היום והלילה ואפילו לא יראו שמש וכוכב. ובאמת נרות דולקות היו לו בתוך התבה דולקות יום ולילה ולאורן היה עושה מה שצריך לו לעשות ולהאכיל הבהמות והחיות והעופות.
ואלה חמשים ומאת יום – היו אחר הארבעים והנה שלמו הארבעים בכ״ז בכסליו כי מי״ז מרחשון עד כ״ז בכסליו ארבעים יום, ומאה וחמשים יום שלמו בשנים בסיון, כי מכ״ז בכסליו עד שנים בסיון מאה וחמשים יום שהן חמשה חדשים לחדשי החמה כל חדש משלשים יום.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״כל״.
ויגברו, the Torah now describes for how many days this overwhelming force of the water continued to increase, i.e. for 150 days. Moses knew all this due to his holy spirit,1 We cannot assume that Noach, personally, was aware that the waters kept rising for 150 days and that he passed on this information throughout the ages. What instruments did Noach have to arrive at such a conclusion? All he knew for sure was that the rain had stopped after 40 days. No doubt he had implicit trust that God had told him the truth when He had announced that here would be continuous rain for 40 days. Still, he had ways of confirming this by his own observations. If there is a question, the question is what way did Noach have to determine that precisely 40 days had elapsed since the beginning of the deluge? Surely, inside the ark with its windows closed, he could not be sure when it was daylight outside and when it was night? This is assuming that even if he had been outside he could have told the difference between day and night, with the sun blocked out through the clouds all that time. Furthermore, how could he determine that after 40 days the waters had begun to recede? How could he know for sure that seven days had elapsed between the dispatch of the raven and the pigeon on two occasions? We must conclude that Noach was an exceedingly smart man who had prepared2 instruments, such as an hour glass, to measure the progress of time, so that he could measure hours and therefore day and night by means of these instruments, even if he could not see either the sun or the sky. There is no question that lamps were burning inside the ark by means of which one could find one’s way around, serving food, preparing meals and gaining access to where supplies had been stored. The 150 days that our verse speaks about were after the 40 days of continuous rain, which had concluded on the 27th day of Kislev. By adding 150 days from that date on we arrive at the 1st of Sivan, counting the months on the basis of the solar year of 365 days, allocating approximately 30 days to each month.3
1. which included not only prophetic visions of the future, but knowledge of the past that no living man had seen.
2. during the preceding 120 years, presumably,
3. I know that the author’s arithmetic is problematic.
אויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום – דבר הכתוב אחר מחשבתו של נח, כאילו לא נתמעטו המים עד שנחה התיבה על הרי אררט (בראשית ח׳:ד׳). אך האמת, הםב התחילו לחסור מכ״ח בסיון שבו פסקו הגשמים,1 כמו שמסדר והולך:
• ויכלא הגשם מן השמים (בראשית ח׳:ב׳), מיד: וישובו המים מעל הארץ וגומ׳ (בראשית ח׳:ג׳).
• ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום (בראשית ח׳:ג׳) – פירוש: כשכלו חמשים ומאת יום משהתחיל המבול, שהם משבעה עשר באייר עד שבעה עשר בתשרי, אז חסרו המים כל כך שנחה התיבה.
• מיד: ותנח התיבהג בחדש – תשרי השביעי, בשבעה עשר {יום} לחדש וגומ׳ (בראשית ח׳:ד׳).
• בעשירי – הוא טבת, באחד לחדש נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳).
• ויהי מקץ ארבעים יום (בראשית ח׳:ו׳) – שנראו ראשי ההרים, שהוא עשתי עשר בשבט, ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה,ד וישלח את העורב (בראשית ח׳:ו׳-ז׳).
• לאחר שבעת ימים, כמו שפר״ש, שהוא שמונה עשר בשבט, וישלח את היונה (בראשית ח׳:ח׳).
• ויחל עוד שבעת ימים ויסף שלח את היונה (בראשית ח׳:י׳) – והוא עשרים וחמשה בשבט.
• וייחל עוד שבעת ימים (בראשית ח׳:י״ב) – שהם שנים באדר, וישלח את היונה ולא יספה שוב אליוה (בראשית ח׳:י״ב).
• ועמד בתיבה עשרים ושמנה ימים עד אחד בניסן, שנאמר: ויהי באחת ושש מאות שנה בניסן באחד לחדש חרבו המים ויסר את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה (בראשית ח׳:י״ג).
• אך עדיין היתה טיט ורפש, ואינה ראויה לדריסת רגל עד עשרים ושבעה באייר, כדכתיב: ובחדש השיני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ (בראשית ח׳:י״ד).
1. בדומה בר״י בכור שור בראשית ז׳:כ״ד, ח׳:ג׳, ח׳:י׳.
א. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 מופיעים הביאורים על בראשית ז׳:י״א-י״ב,כ׳,כ״ד לאחר הביאור לבראשית ח׳:י״ג.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״הם״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״התיבה״.
ד. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״אשר עשה״.
ה. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״אליו״.
ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, "the waters kept rising above the earth for a period of 150 days." The Torah reconstructs Noach's calculations based on the waters not having started to recede until the ark had run aground on Mount Arrarat. In actual fact, however, the waters had commenced to recede already since the twenty eighth day in Sivan, as testified to by the Torah (8,23). [The line about the rain having disappeared from the skies, (verse 2) and the immediately following report about the receding of the waters is extremely puzzling when compared to 7,12. No wonder the commentators had difficulty with this. In order to remove apparent contradictions the two reports have to be understood as: 1) objective report by the Torah; 2) subjective report as seen by the inhabitants of the ark, [who were somewhat limited in their observations. Ed.] After the ark ran aground on the 17 day of Tishrey, on the first day of Tevet, the tops of the mountains became visible. Forty days after that, on the eleventh day of the month of Sh'vat, Noach opened the window of the ark and sent out the raven. Seven days thereafter as explained by Rashi, on the 18th of Sh'vat, he sent out the pigeon, i.e. on the 25th of that month. He waited another seven days until the second day of Adar and sent out the pigeon again, but this time the pigeon did not return. He remained inside the ark for another 28 days, until the first day of Nissan. This is what the Torah meant when it wrote: "It was on the first day of the 601st year on the first day of the month when Noach removed the cover from the ark and found that the waters on the surface of the earth had dried." At the same time he noted that the earth's surface was still muddy and not fit to be walked on. It took another 57 days until the 27th day of lyar before Noach saw that the earth was absolutely dry whereupon God commanded him to exit the ark. (verse 15).
ויגברו... חמשים ומאת יום – ומיום התחלת הגשם גברו עד תום חמשים ומאת יום מתחלת הגשם שהיה בי״ז לחודש השני, ושלמו בי״ז לחודש השביעי שהיו החמשים ומאת יום, חמשה חדשים שלמים, ואז נחה התיבה שלא היה שום תגבורת דוחה. כי אמנם מיום התחלת הגשם התחיל התגבורת מלמטה, כאמרו ״נבקעו כל מעינות תהום רבה״ (פסוק י״א), אמנם לא התחילה התיבה ללכת על פני המים עד שהיו המים כל כך גבוהים שהתיבה רמה מעל הארץ. וכאשר שלמו ימי הגשם היה תגבורת מלמטה בלבד ונמשך עד מלאת ק״נ יום, ואז בנוח התגבורת הדוחה את התיבה, נחה התיבה.
ויגברו...חמישים ומאת יום. These 150 days are counted from the beginning of the 40 days of rainfall. The level of water on the surface of the earth kept increasing for 150 days, concluding on the 17th of the seventh month (Nissan). On that date the ark came to rest (on the waters) seeing there was no pressure exerted on it from any direction. The pressure on the ark to move was exerted from the first day of the rain when the Torah simultaneously reported the fountains below opening and adding their water to that of the rain. (verse 11). The ark resisted this pressure until the waters on earth were so high that they lifted the ark from its base. When the days of rainfall had concluded, the pressure from the subterranean waters kept up until the end of 150 days. When that pressure ceased the ark finally came to rest on Mount Ararat.
ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום – חשב ראב״ע ז״ל כי עד חמשים ומאת יום רבו המים מדי יום ביומו, על כן כתב בעבור שנבקעו המענות. גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד כי פי׳ אנכי ממטיר תמיד ובלי הפסקה. והנה לדעתו ארבעים יום ירד המבול בלי הפסקה, ומאה ועשר יום בהפסקה.1 ולבבי לא כן יחשוב אלא כמו שפרשנו בכתוב ״ויהי המבול״,2 כי רק ארבעים יום וארבעים לילה ירד המבול, ובאותן הימים גברו המים מאד מאד עד שעלו ט״ו אמה ממעל להרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, ולסוף ארבעים יום פסק הגשם, והמעיינות לא שטפו עוד. וראיתו מן ״ויכלא הגשם״ אינה ראיה, שאעפ״י שנכתב אחר ״ויגברו המים״, כבר היה כן לסוף מ׳ יום. וסדר הכתובים ישר מאד, תחלה סִפֵּר בפרט שבא נח וביתו וכל החי אל התיבה, וחתם הענין באמרו ״ויסגור י״י בעדו״. אחר כן החל לספר מה שקרה אותם בתיבה כל ימי תגבורת המים ועד כמה עמדו בגבורתן. והודיע שהיה המבול מ׳ יום, ובאותן הימים נח זזה התיבה ממקומה, רק ״ותרם מעל הארץ״ וכמו שבארנו בטעם הדבר. והודיע שבארבעים יום גברו המים מאד על פני כל ההרים, ואז הלכה התיבה על פני המים. וחתם שעמדו המים בגבורתן חמשים ומאת יום, ובכל הזמן ההוא הלכה התיבה על פני המים. ובפרשה הסמוכה החל לספר מהצלת נח ואשר אתו, ושמקץ חמישים ומאת יום לא הלכה התיבה עוד; גם החלו לחסר וכמו שאפרש בעז״ה. ואל תתמה על מלת ״ויגברו״ שאיננה על רבוי כמו שחשב רמב״ן ז״ל שאמר: ״וטעם ׳ויגברו המים׳ שנתרבו מאד. כי לרבוי הגדול יקרא בלשון ׳גבורה׳, וכן ׳ופשעיהם כי יתגברו׳,3 רבו מאד, ׳גבר חסדו על יראיו׳,4 [כלומר] (גדול) [גדלו]. וכן ׳ואם בגבורות שמונים שנה׳,5 ברבוי גדול״. [עכ״ל]. ואין הדבר כן, כי מה ענין גבורה לרבוי? ונאמר ״ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד״,6 ולא זכר לשון ״גבורה״. וכן ״ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד״,7 וכן בשאר המקומות לא זכר גם באחד מהן לשון ״גבורה״, ואין ראיותיו ראיות. אלא כמו שאמרנו בפירוש ״ויגברו המים וירבו״, שכל מתקומם על זולתו להכניעו היא הגבורה. ועל כן המים שכבשו בעת ההיא את היבשה תחתיהן, אמר בהשאלה ״ויגברו המים״. ועל כל זמן שעמדו בתקפם ולא נראה דבר מהיבשה אמר ״ויגברו המים״ והיה זה חמשים ומאת יום.
ומקרא8 ״ופשעיהם כי יתגברו״ הוא בהתפעל, וכל שהוא מגזרה זו בלשון גבורה יורה להפך, כמו ״יש מתעשר״,9 וטעמו בארנו היטב בספר ״יסודות הלשון״.10 ודומה למקרא ״כי נטה אל אל ידו, ואל שדי יתגבר״,11 שגם הוא בהתפעל כי הוא כפי מחשבותיהם על ה׳. וכן ״גבר חסדו על יראיו״12 וכן ״כי גבר עלינו חסדו״.13 כי חסדי השם הם נפלאותיו והם מתנות אלהיות, שכפי הטבע אין התחברות להם עם שוכני בתי חומר, זכר אצלם בדרך השיר לשון ״גבורה״. ודומה למאורות השמים הַבַּרִים והם לאותות ולמועדים למשול בארץ העכורה והגסה, על כן המשילם ואמר ״כי כגבוה שמים על הארץ, גבר חסדו על יראיו״. וגבוה הוא גובה המעלה.14 ולולי כן מה ענין גבורה לגובה? וכן ״ואם בגבורות שמונים שנה״,15 שתגבר נשמת החיים על חולשת הגוף נגד טבעו ותחייהו עד שמונים. ויאמר רמב״ן16 ז״ל ויתכן כי טעם גברו ״שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים המגדלים, כי לכח יקרא ׳גבורה׳ בעבור כי הגבורה בכח. ויהיה פי׳ גברו על הארץ שהיו בגבורתם כלם אף על ההרים הגבוהים ושוטפים אותם״. ואעפ״י שלא יסתור בזה [את] דברינו, אין פירוש זה נכון. כי יש הבדל בין כח לגבורה ולחוזק ואומץ ועצום וכיוצא כמו שבארנו בספרנו.17
והראיות שהביא [רמב״ן] יש להם פירוש אחר. ומה יענה למקרא ״ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח״,18 ״כי לא בכח יגבר איש״,19 ״ואולם אנכי מלאתי כח את רוח ה׳ ומשפט וגבורה להגיד ליעקב פשעו״,20 ולא אאריך להתוכח בפירוש המקראות.
1. בפירוש ״יהל אור״ (של הרב יהודה לייב קרינסקי) על פירוש ראב״ע כתב כאן (ס״ק עו) כי דעת ראב״ע כי מאה וחמשים יום הם כוללים את מ׳ יום של ירידת הגשמים. וכן דעת רמב״ן, ר״י אברבנאל, רבינו בחיי. אבל לדעת רש״י היו הק״ן ימים אחרי הארבעים יום והסכים עמו רד״ק. וכך פירוש ראב״ע כאן כי בתוך קנ ימים היה יום אחד שירד גשם, ולמחרת [גם הואתוך ק״ן הימים] פסק הגשם, אבל עדיין לא יכול נח לצאת מהתיבה כי לא נראה שום יבשה.
2. ז, יז.
3. איוב לו, ט.
4. תהלים קג, יא.
5. תהלים צ, י.
6. שמות א, ז.
7. במדבר לב, א.
8. שהביא רמב״ן כראיה לפירושו.
9. משלי יג, ז.
10. ספר זה טרם הגיע לידינו.
11. איוב טו, כה.
12. תהלים קג, יא.
13. שם קיז, ב.
14. מעלה ערכית ורעיונית, ולא מדובר בגובה הנמדד פיסית.
15. תהלים צ, י.
16. על פסוק יט.
17. מגדל הלבנון.
18. תהלים קג, כ.
19. שמו״א ב, ט.
20. מיכה ג, ח.
ויגברו המים וגו׳ – לא פירש שאלה ק״ן יום הם לבד מארבעים ימי הגשם, ואם על כלל כלם נאמר, יתפרש כל חשבון חדשי הפרשה כפשוטו, כפי הסדר שמנו ישראל החדשים בעת כתיבת התורה. ובימי נח מנו למ״ד יום לכל חדש כמנהג עמים רבים גם היום. ויהיה כל סדר הענינים על דרך זה, וביום שכלה הגשם, העביר המקום יתברך רוח סופה וסער על הארץ, וחסרו בו ביום עד שנחה התיבה, וכן כל הענין.
חמשים ומאת יום – אין לחשוב שהיו הק״ן יום אחרי המ׳ יום שזכר למעלה, כי הנה ביום הראשון מהמבול נבקעו כל מעיינות וכו׳, ואין ספק שמהיום ההוא התחיל תגבורת המים, והכתוב לא אמר כאן ויגברו עוד המים, אלא סתם ויגברו המים, וא״כ בהכרח יוכללו בק״ן יום גם מ׳ ימי הגשם, ומה שאמר ויגברו המים על הארץ ק״ן יום, אין הכוונה שבכל הק״ן יום היו תמיד מתרבים והולכים, כי מיד אחר המ׳ יום חדל המטר, ובאין מטר יחסרו המים, אבל פירושו שבכל הק״ן יום היו המים עוד גוברים על הארץ ומכסים אותה, כי אעפ״י שהתחילו לחסור מקץ מ׳ יום, מ״מ החיסור הזה היה לאט לאט וכל הק״ן יום היו המים גבוהים כ״כ, עד שהתיבה לא מצאה עדיין מקום לנוח עליו אבל מקצה ק״ן יום ותנח התיבה וכו׳ כמו שנפרש שם:
ויגברו המים וגו׳ – הנכון כדעת רמב״ן ודון יצחק ובעל הרכסים לבקעה, כי בק״ן ימים אלו נכללו מ׳ יום הראשונים, והטעם נשארו המים גבוהים על הארץ ועל ראשי ההרים הגבוהים עד סוף ק״ן יום, ואח״כ נשארו ראשי ההרים הגבוהים בלתי מכוסים במים, והנה בק״י ימים נתמעטו המים, שיעור ט״ו אמה שעל ראשי ההרים באופן שלא יכלה עוד התבה ללכת על פני המים ונחה על הרי אררט. והנה בי״ז באייר החל הגשם (למעלה פסוק י״א) ונמשך הגשם עד כ״ז בסיון, אז חדל הגשם ועם כל זה נשארו המים גבוהים ומכסים ההרים היותר גבוהים עד י״ז בתשרי (למטה ח׳:ד׳) אז נשארו ראשי קצת ההרים מגולים ותנח התבה על הרי אררט שאינם היותר גבוהים ובאחד בטבת (שם ה׳) נגלו ראשי הרי אררט ושאר הרים הבלתי גבוהים כל כך.1
1. עיין בהמשתדל בראשית ז׳:כ״ד.
The waters were high, etc. Nachmanides, Abravanel, and the author of Ha-Rekhasim le-Vik’ah correctly state that these one hundred and fifty days include the first forty days, and the meaning is that the waters remained high above the earth and the peaks of the tall mountains throughout the one hundred and fifty days; then the tall peaks were left uncovered. In 110 days, the waters had already diminished by the fifteen cubits that had covered the peaks, so that the ark could no longer ride on the surface of the water and came to rest on the mountains of Ararat.
On 17 Iyyar the rain began (see above, v. 11), and it continued until 27 Sivan. Even after the rain had stopped, the waters remained high and covered the tallest mountains until 17 Tishrei (below, Gen. 8:4). Then the peaks of some mountains were exposed, and the ark rested upon the mountains of Ararat, which are not the highest. On 1 Tevet (below, 8:5), the peaks of Ararat and other relatively low mountains were exposed.
ויגברו המים – באמת אחר ארבעים יום התחילו המים לחסר כמו שיבאר רק שלא נכר חסרונם עד סוף הק״ן יום שנחה התיבה, שכ״ז ששטה התיבה על פני המים וכל ההרים היו מכוסים לא היה שום היכר אם המים מתרבים או מתמעטים, שמ״ש תחלה ויגברו המים, זה היה נכר ע״י ההרים שלא היו מכוסים עדיין ועל ידם נכר תוספת המים בכל יום, אבל אחר שנתכסו ההרים והתיבה לא נחה לא נכר שום חסרון, וכ״ז נקרא תגבורת המים, שפעל גבר הוא שם המצטרף שיתגבר על החלש ממנו, ופה ר״ל שיסוד המים גבר על יסוד העפר והקיף וכסה אותו וזה היה עד סוף הק״ן יום, שמה שנחסרו המים בכל יום לא היה נכר, וכבר בארתי באילת השחר (כלל ח׳) שיש פעלים רבים שמשמשים לפעמים הוית הדבר ולפעמים על המשכתו, כמו קם עמד חיה היה, וכן פעל גבר יציין לפעמים העת של התחלת הגבורה ולפעמים על המשכת הגבורה והתמדתה, ופה ר״ל שתגבורת המים מה שנצחו את הארץ שהיתה מכוסה מהם נמשך ק״ן יום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]
(כד) ויגברו המים וגו׳ – במשך מאה וחמישים יום לא היתה משום הפחתת המים, המים היו גוברים — חזקים על פני הארץ. רק בקץ מאה וחמישים יום ניתן היה להבחין בהפחתת המים, בכך שבשבעה עשר לחודש השביעי, הוא חודש ניסן, נחה התיבה בפסגת אחד מהררי אררט.
עצם חישוב שנת המבול נתון במחלוקת קדומה.
חישובו של רש״י, המבוסס על המדרש, הוא קשה, שהרי לפיו צריך לומר שה״חודש השביעי״.1 נמנה מתום הגשמים, ואילו ״החודש העשירי״2 יימנה מתחילת ירידת הגשמים, וכבר הצביע על קושי זה הרמב״ן בפירושו.3 ועוד, גם תרגום יונתן מבאר במפורש לפי פשוטו של מקרא — ״הוא ירחא דניסן״. אלא שלפי ביאור זה קשה, כיצד זה מגיע הכתוב לחשבון של מאה וחמישים יום — משבעה עשר במרחשון עד לשבעה עשר בניסן — והרי חמישה ירחים (חדשי ירח) יכולים להשתרע לכל היותר על תקופה של מאה ארבעים ושמונה יום, ואין זה מסתבר להניח, שהכתוב נוקב במספר עגול במקום המספר המדויק.
משום כך רוצים פרשנים אחדים להניח, ששנת המבול היא שנת שמש, שבה יש לו לכל אחד משנים עשר חדשי השנה שלושים יום, ושבסופה מוסיפים עוד חמישה ימים. אלא, מכיון שהמבול החל בשבעה עשר במרחשון ונסתיים בעשרים ושבעה בו בשנה האחרת, הרי תוספת עשרה ימים זו ודאי אינה אלא השלמתה והשוואתה של שנת הירח לשנת השמש, ומכאן שכל חדשי השנה נמנו כחדשי ירח.
משום כך אנו נאלצים להניח, שמאה וחמישים היום הם חמישה חדשי ירח, ואילו היומיים החסרים מצטמצמים לאחד, אם נמנה — לפי הכלל מקצת היום ככולו — את שני ימי השבעה עשר (במרחשון ובניסן). ומכיוון שהלבנה לא נראתה במשך כל ימי המבול, הרי החדשיים הראשונים הם בני שלושים יום, החודש השלישי בן עשרים ותשעה והחודשיים האחרונים גם הם בני שלושים יום כל אחד.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.