מכל הבהמה הטהורה תקח לך – לעיל, בעניין הצלת עולם החי, אומר הכתוב: ״יבואו אליך״
(לעיל ו, כ); ואילו כאן, בהצלת הבהמות הטהורות, הוא אומר ״תקח לך״.
כאן היא הפעם הראשונה בה מוזכרת ״בהמה טהורה״. אמנם, עד כה לא הותרו עדיין הבהמות למאכל, והחילוק בין טהור לטמא הופיע רק בזמן יותר מאוחר, בתורה שניתנה בסיני. למרות זאת, דבר ה׳ לנח כבר מבחין בין הבהמה הטהורה ובין הבהמה אשר לא טהורה. מכאן למדנו, שאף בימים קדומים אלה היה על האדם לעשות הבחנה זו, לעניין הקרבנות; שכן לבני נח, הותר אז וגם עתה להקריב רק מן הבהמה הטהורה
(זבחים קטו:). נמצאנו אומרים, שלישראל הותר לאכול מהבהמות הראויות להקרבה על המזבח אצל כל אדם. שולחן היהודי ומזבח בני נח עומדים על אותה המדרגה, ולכן הטעם לבחירת הבהמות המותרות שווה בשניהם.
מה פירוש ״טהור״? ״טהר״ קרוב ל״צהר״ (״צהרים״ בארמית: ״טיהרא״), שפירושו: ״שקוף״, דבר שחלקיו שווים ואחידים וקרני האור יכולות לעבור דרכם. לטהור ישנה יכולת לקלוט, ואור האלקים נכנס לתוכו וממלא אותו. אדם טהור הוא מי שמסוגל לקבל את הרוחני והאלקי; אותו אחד שהאור האלקי התפשט ברוחו, לבו וגופו. היפוכו של ה״טהור״ הוא ה״טמא״. הטמא אטום בפני אור ה׳.
הלכות מאכלות אסורות שניתנו בסיני, אין כוונתן לשמור על בריאות הגוף ואינן קשורות למצבי האווירות. סוף כל סוף, הלכות אלה מצוות אותנו לתת מאכלים האסורים לנו לגר תושב הדר בארץ ישראל, שאנו מצוּוים להחיותו ולהחזיקו
(ויקרא כה, לה; דברים יד, כא). אלא התורה מפרשת בבירור את הסכנות שהלכות אלה מבקשות למנוע: טומאה ושיקוץ. התורה גם מפרשת את שכר שמירתן: קדושה. המאכלות האסורות; הן ״מטמאות״ במקצת – במובן השלילי, אוטמות את הלב בפני השפע האלקי; וגם ״משקצות״ במקצת – במובן החיובי, מוליכות את האדם אל הרע.
ביתר ביאור: אדם טהור, יש ביכולתו לקבל את אור האלקים, ויכולת זו תלויה בכך ש״בשר״ גופו יהיה ״מְבַשֵּׂר״ כשמו וישמיע את בשורת הרוח. מכאן, שבשר בהמה ״טהור״ לאכילה ו״כשר״ להקלט בגוף, רק אם אינו מטמטם את הרגשות העדינים, אינו מעורר תאוות שפלות, ואינו מגביר את תאוות החושים ובכך ממעט את הרוח.
נראה אם כן שבהמות אלה הן ״טהורות״, רק אם הן מסוגלות לקבל את השפעת האדם, נכנעות לו מטבען מבלי הצורך לאמן אותן להיות בני תרבות, משמשות למטרותיו של האדם, והבהמיות וכח התאווה אינם גוברים ושולטים בהן.
ועתה נתבונן, אילו הן הבהמות הראויות לקרבן?
מקור מוצא המין האנושי, אינו האדם הפרא. אדם הראשון ובניו, וכן האצילים שבבני נח, היו עדיין קרובים לאלקים. אדם הבל שת ונח, אברהם יצחק ויעקב – אף אחד מהם לא הקריב קרבנות לאליל. ייסכר פיהם של המקטרגים, המיחסים השקפות נבערות, לא רק לנו אלא אף לכל גדולי הדורות שמעולם. דוד וישעיהו וכל גדולי ישראל שהקריבו קרבנות, או שהתפללו להשבתם; ושראו בקרבנות את קרבת ה׳ לישראל, ואת גדולת כבודו בישראל; אף אחד מהם לא עמד בפני אל אכזרי צמא דם, המתענג בפירכוסיה של בהמה גוועת, המקבל בסכלותו את מיתת הפר לכפרה במקום מיתת האדם עצמו, והמעביר על בהמה גוססת את כל האימה הייסורים וחבלי המיתה שהיו ראויים לחול על האדם.
הקרבן היה בכל הדורות ״זבח תודה״ – ביטוי של התמסרות גמורה. על ידי הדם הנשפך, נדרשנו ונדרנו להקדיש את דמנו שלנו לרצונו הקדוש של ה׳. הראש והאברים, החזה והגוף, החלב והכליות שהוקטרו על מזבח ה׳, מקדשים את אברינו, עינינו, לבנו, וגופנו, כל תאוות גופנו – אף השפלות שבהן – כ״לחם אשה לה׳ ״, לפרנס את הקודש על פני הארץ. המקריב קרבן, אף בן נח המקריב, לומד ונודר להקריב את עצמו לה׳.
מכאן, שרק הבהמות הקרובות לטבע האדם והראויות להיות נציגיו, הן הכשרות לקרבן. ממילא, רק אותן בהמות שעתידה התורה להתיר באכילה לישראל, הן שהוכשרו ליקרב על גבי המזבח, וטעם אחד לשניהם.
ובכן, נאמר כאן לנח לקחת שבעה זוגות מכל הבהמה הטהורה. והנה, בין אם נצטווה על כך בהתחשב עם הקרבן שעתיד הוא להקריב
(ראה להלן ח, כ), ובין אם היה זה בהתחשב עם צרכי המזון שעל פי התורה, או בהתחשב עם שתי הסיבות כאחת, על כל פנים אנחנו מבינים כעת מדוע ניתנה מצוה זו בשם הוי״ה. מבחינת הצלת עולם החי אין צורך להבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה; ״טהרת״ הבהמות קשורה רק למטרת חינוך האנושות, המרומזת בשם הוי״ה.