×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי⁠־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל⁠־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑הא וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃
When men began to multiply on the face of the earth and daughters were born to them,
א. הָֽאֲדָמָ֑ה ל=הָֽאֲדָמָ֑ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קפענח רזארמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויהי כי החל האדם לרב וגו׳. א״ר לוי ואיתימא ר׳ יונתן דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנא׳ ויהי אינו אלא לשון צער וכו׳ ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה, וירא ה׳ כי רבה רעת האדם (בראשית ו׳:ה׳). (מגילה י:).
[ב] 2ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות יולדו להם, ר׳ יוחנן אמר רביה באה לעולם, ריש לקיש אמר מריבה באה לעולם. (ב״ב טז.).
[ג] 3אמר ר״ס בג׳ מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד כו׳ ויהי כי החל כו׳. (בראשית רבה כ״ו).
[ד] 4ויהי כי החל. נעשה חולין בעולם, לפי שהיו רשעים. (מדרש אגדה, ברא׳).
[ה] 5לרוב על פני האדמה וגו׳. שהיו שופכים את זרעם על העצים ועל האבנים, ולפי שהיו שטופים בזנות לפיכך הרבה להם בנקבות, הה״ד ויהי כי החל וגו׳ ובנות יולדו להם. (בראשית רבה כ״ו).
[ו] 6ר״ש בר אמי ילדה אשתו נקבה חמתיה ר״ח רבה, א״ל התחיל קב״ה לברכך, א״ל מנא לך הא, א״ל דכתיב ויהי כי החל האדם לרוב וגו׳. עלה אצל אביו א״ל שמחך הבבלי, א״ל כן וכן אמר לי, א״ל אעפ״כ צורך ליין וצורך לחומץ, צורך יין יותר מן החומץ צורך לחטין וצורך לשעורים, צורך לחטין יותר מן השעורים, משהאדם משיא את בתו ומוציא יציאותיו הוא אמר לה לא יהי לך מחזורי להכא. (בראשית רבה כ״ו).
1. לעיל פרשה א׳ מאמר תיג. ושם נסמן. ובכת״י הנדפס בס׳ הזכרון לקאהוט ברלין תרנז. הנקרא מדרש מגלה על אסתר, ואין ויהי אלא לשון קשה ויהי כי החל האדם לרוב ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם. ועי׳ במדב״ר פ״ו אי״א.
2. רביה באה לעולם, כשנולדה בת לפי שממהרת [להיות לה זרע] (רש״י). ועי׳ בר״ג שם. ובפס״ז אין רבייה בעולם אלא בבנות, שהרי אדם רואה בן לבתו קודם שרואהו לבנו. מריבה באה לעולם, דעל ידיהם באו למריבות והשחיתו את דרכם והעולם נחרב, ועי׳ במפרשים שפי׳ בא״א, ומובא דרש זה במדרה״ג ופס״ז.
3. לעיל פ״ד מאמר קסב.
4. לעיל פ״ד מאמר קסא.
5. דורש לשון על פני האדמה, ועי׳ פס״ז.
6. לברכך. כדרשת ר״י לעיל מאמר ב. רביה בא לעולם. ובב״ב טז. איתא דהשיבו תנחומין של הבל ניחמך אבוך, דתניא א״א לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות.
וַהֲוָה כַּד שָׁרִיאוּ בְּנֵי אֲנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידָא לְהוֹן.
It came to be when men began to multiply on the face of the earth, that daughters were born to them.

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם
וַהֲוָה כַּד שָׁרִיאוּ בְּנַי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידָא (ח״נ: אתילידו) לְהוֹן
לָרֹב – לָרִיב?
לפי הפשט ״לָרֹב על פני האדמה״ הוא לשון ריבוי כר׳ יוחנן, לכן תרגם ״לְמִסְגֵי עַל אַפֵּי אַרְעָא״ ולא כדעת ריש לקיש שפירשו מלשון מריבה.⁠1
1. בבא בתרא טז ע״ב: ״לָרֹב על פני האדמה – רבי יוחנן אמר רביה באה לעולם. וריש לקיש אמר מריבה באה לעולם״, וראה ״תורה תמימה״ בטעם המחלוקת.
והוה ארום שרון בני אנשא למסגי על אפי ארעא ובנן נקבן אתילידו להון.
והוה ארום שריאו בנינשא למסגי על אנפי ארעא ובנתא שפירתא איתילידו להון.
And it was when the sons of men began to multiply upon the face of the earth, and fair daughters were born to them;
[ד] וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם – אָמַר רַבִּי סִימוֹן בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, לְשׁוֹן מֶרֶד: אָז הוּחַל (בראשית ד׳:כ״ו), וַיְהִי כִּי הֵחֵל, הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ (בראשית י׳:ח׳). אֲתִיבָן לֵיהּ וְהָכְתִיב: וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת (בראשית י״א:ו׳), אָמַר לָהֶם קִיפַּח עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל נִמְרֹד וְאָמַר לָהֶם זֶה הִמְרִידָן עָלָי.
לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – שֶׁהָיוּ שׁוֹפְכִים אֶת זַרְעָם עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים, וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בִּזְנוּת לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם נְקֵבוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם (בראשית ו׳:א׳), רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַמֵּי יָלְדָה אִשְׁתּוֹ נְקֵבָה, חֲמָתֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה אֲמַר לֵיהּ הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרְכֶךָ, אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ הָא, אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב: וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב וגו׳, עָלָה אֵצֶל אָבִיו אָמַר לוֹ שִׂמַּחֲךָ הַבַּבְלִי, אָמַר לוֹ כֵּן וְכֵן אָמַר לִי, אֲמַר לֵיהּ אַף עַל פִּי כֵן צֹרֶךְ לְיַיִן וְצֹרֶךְ לְחֹמֶץ, צֹרֶךְ יַיִן יֶתֶר מִן הַחֹמֶץ. צֹרֶךְ לְחִטִּין וְצֹרֶךְ לִשְׂעוֹרִים, צֹרֶךְ לְחִטִּין יוֹתֵר מִן הַשְּׂעוֹרִים. מִשֶּׁהָאָדָם מֵשִׂיא אֶת בִּתּוֹ וּמוֹצִיא יְצִיאוֹתָיו הוּא אוֹמֵר לָהּ לֹא יְהִי לִיךְ מַחֲזוֹרֵי לְהָכָא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אַסֵּיב בְּרַתֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ אַבָּא צַלֵּי עֲלַי, אֲמַר לָהּ לָא יְהֵי לִיךְ מַחְזוֹרֵי לְהָכָא. יָלְדָה בֵּן זָכָר אֲמַרָה לֵיהּ אַבָּא צַלֵּי עֲלַי, אֲמַר לָהּ לָא יִשְׁלֵה וַוי מִפּוּמִיךְ. אָמְרָה לוֹ אַבָּא שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת שֶׁבָּאוּ לִי אַתָּה מְקַלְּלֵנִי. אֲמַר לָהּ תַּרְתֵּיהֶן צְלָוָנָן, מִן גּוֹ דְּאַתְּ הַוְיָא שְׁלָם בְּבֵיתָךְ לָא יְהִי לִיךְ מַחֲזוֹרֵי לְהָכָא, וּמִן גּוֹ דַּהֲוֵי בְּרִיךְ קַיָּם, לָא יִשְׁלֵה וַוי מִפּוּמִיךְ, וַוי דְּלָא שָׁתֵי בְּרִי, וַוי דְּלָא אָכַל בְּרִי, וַוי דְּלָא אָזֵיל בְּרִי לְבֵי כְּנִשְׁתָּא.
ויהי כי החל וגו׳ – נעשו חולין בעולם, לפי שהיו רשעים.
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ שׁוֹפְכִין אֶת זַרְעָם עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בִּזְנוּת, רִבָּה לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּנְקֵבוֹת. דִּכְתִיב וּבָנוֹת יֻלְּדוּ (לָהֶן) [לָהֶם]. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יָלְדָה לוֹ אִשְׁתּוֹ נְקֵבָה. חַמְתֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה, אָמַר לוֹ, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרֶכְךָ. אָמַר לוֹ, מַה הֵן אָמַר לוֹ, דִּכְתִיב וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב וְגוֹ׳. עָלָה אֵצֶל אָבִיו אָמַר לוֹ, שִׂמַחֲךָ הַבַּבְלִי אַף עַל פִּי כֵן צֹרֶךְ לְיַיִן וְצֹרֶךְ לַחֹמֶץ, צֹרֶךְ לְיַיִן יוֹתֵר מֵחֹמֶץ צֹרֶךְ לְחִטִּין וְצוֹרֶךְ לִשְׂעוֹרִין, צֹרֶךְ לְחִטִּין יוֹתֵר מִן הַשְׂעוֹרִין. מִשֶּׁאָדָם מַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ וּמוֹצִיא אֶת יְצִיאוֹתָיו הוּא אוֹמֵר לָהּ לָא יְהֵא לְךְ מַחְזוּרִי לְהָכָא רַבָּן גַמְלִיאֵל אַסִיב בְּרַתֵּיהּ. אָמְרָה לֵיהּ, אַבָּא, צַלִּי עָלָי אָמַר לָהּ, לֹא יְהֵא לָךְ מַחְזוּרִי לְהָכָא יָלְדָה בֵּן זָכָר, אָמְרָה לֵיהּ, אַבָּא צַלִּי עָלַי. אָמַר לָהּ, לָא יִשְׁלֶה וַי מִפּוּמָךְ אָמְרָה לֵיהּ, אַבָּא בִּשְׁתֵּי שְׂמָחוֹת שֶׁבָּאוּ לִי אַתְּ מְקַלְּלֵנִי. אָמַר לָהּ, תַּרְוֵיהוֹן צַלְיָן אִנּוּן מִן גּוֹ דְּאַתְּ הֲוְיָא שָׁלֵם בְּבֵיתֵךְ לָא יְהֵא לָךְ מַחְזוּרִי לְהָכָא וּמִן גּוֹ דַּהֲוֵי בְּרִיךְ קַיָּם לָא יִשְׁלֶה וַי מִן פּוּמָךְ וַי דְּלֹא אָכַל בְּרִי, וַי דְלָא שְׁתִי בְּרִי, וַי דְּלָא אָזִיל בְּרִי לְבֵי כְּנִשְׁתָּא.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם אָמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן, לְדִידָךְ דְּאַמְרֶת רְבִיָּה, מִפְּנֵי מָה לֹא הֻכְפְּלוּ בְּנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב. אָמַר לֵיהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת הֻכְפְּלוּ בְּיֹפִי, דִּכְתִיב (איוב מ״ב:י״ד) ״וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה״, שֶׁדּוֹמָה לְיוֹם, ״קְצִיעָה״, שֶׁרֵיחָהּ נוֹדֵף כִּקְצִיעָה, ״קֶרֶן הַפּוּךְ״ כְּכֻרְכְּמָא דְּרִשְׁקָא תַּרְגּוּם נְרָדִים רִשְׁקִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אִתְיַלְּדָא לֵיהּ בְּרַתָּא אָמַר לֵיהּ אָבוּהָ, רְבִיָּה נוֹלַד לְךָ. אָמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא, תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחֲמָךְ אָבוּךְ, דְּתַנְיָא, אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת, אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת.
ולמא אבתדי אלנאסא אן יכת׳רו עלי וג׳ה אלארץ׳ וולד להם בנאת.
א. א אבתדי אלאנסאן, ותוקן בגליון ״אלנאס״
וכאשר החלו בני האדם להתרבות על פני האדמה ונולדו להם בנות.
(א-ג) [……] ובשקציהם נפשם חפצה גם אני אבחר בתעלוליהם. וקולה ויאמר ייי לא ידון הד׳א קול מבעות׳ בה על יד נבי לאן אג׳ל מצ׳רוב יחתאג׳ו אן יעלמו בה חתי ירתעדו ויתובון פאן הם לא יתובון לזמתהם אלחג׳הֵ. ופסרת לא ידון לא ינג׳מד לאן ג׳מד אלסיף אסמה נדן כקו׳ ויאמר ייי למלאך וישב חרבו אל נדנה. ומנהא קאל דניאל אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה יעני אן רוחו כ׳רבת פי ג׳סמה אלד׳י הו כאלג׳מד. ולהד׳ה אלחרוף אדא אג׳תמע דין או דון סתהֵ מעאני. להטות מדין דלים חכם. מדין וסככה קריהֵ. ישבו עלי מדין קואפל. לא ידון לא ינג׳מד. וידון המדנתי אסם רג׳ל. ויהי כל העם נדון מכ׳אצם קליל. ופסרת בשגם אד׳ עלי קול מג׳מל לאן אצל אלכלמהֵ גם. וילחקהא שין פיציר שגם כקולך שגם זה הוא רעיון רוח. וילחקהמא בי פתכון בשגם. והי במנזלהֵ קולה כבר שכבר בשכבר הימים הבאים. ומעני ד׳לך אג׳מע אנה לא יעמל ארואחתם פי אלדניא ולכנהם יחייהם פי אלאכ׳רהֵ אמא מעד׳בין ואמא ת׳איבין, ועלי מא תקדם מן שרחנא אן אלנאטקין ליס יפנון. וקולה והיו ימיו ק״כ שנים ליס יריד בה אנה יג׳על אעמאר אלנאס ק״כ סנה. לא מן ד׳לך אלוקת לאן שם וארפכשד ואולאדהם קד עאשו אכת׳ר ולא מן וקת משה לאן יהוידע הכהן קד עאש אכת׳ר כקו׳ ויזקן יהוידע וישבע ימים וימת בן ק״ל שנה במותו. ואנמא יעני אנה אמהל אולאיך אלקום ק״כ סנהֵ, והד׳א קול מע ויהי כי החל מקדימין קבל ויהי נוח בן ת״ק שנה הד׳א אלקול בסנהֵ קבל ד׳לך.
ויהי כי החל אכת׳ר מן ד׳לך ואנמא קדם ויהי נח בן ת״ק שנה לינסק אלאולאד שיא כ׳לף שי. ועלי מא אוצ׳חנא מן מקדם ומאחר כת׳יר פי אלמקרא מן אלתואריך׳ אלתי אקדמת. וקד עלמת אן אול ספר וידבר באחד לחדש השני ופי וסטה בחודש הראשון וכת׳יר מת׳ל ד׳לך. וקד קאל ישעיהו לאחז ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם פכאן ד׳לך בעד כ״ב סנהֵ פדל קולה הד׳א עלי אן אול אלתאריך׳ מן מ״ג סנהֵ קבל ד׳לך אלוקת. וכד׳לך קאל לדניאל שבועים שבעים נחתך על עמך והי ת״צ סנה אולהא מן אלכ׳ראב אלאול ואכ׳רהא אלכ׳ראב אלת׳אני פיכון אול אלתאריך׳ מן קבל מא קאל לדניאל נ״ג ומת׳ל הד׳ה אלחסנאת כת׳יר פי אלמקרא.
ופסרת הנפילים עלויא לאנה אסם מן אסם א⁠[…] וללפט׳הֵ נפל י״ג מעני: אולהא סקוט עלי אלארץ׳ כקו׳ ונגדעו קרנות המזבח ונפלו לארץ ת׳ם סקוט מן מרתבהֵ כקו׳ נפלה נפלה בבל ואסתימאן ואת הנפילים אשר עליו ומואקעהֵ חרב פי יהושע ויפל בהם ואלכ׳ג׳ל ואלחיא כקו׳ ויחר לקין מאד ויפלו פניו ואנכסאר ויפלו מאד בעיניהם ואסתרכ׳א בעץ׳ אלאעצ׳א ונפלה ירכה וג׳בן אלקלב וצ׳עפה אל יפל לב אדם עליו ופסך׳ אלעזם יפלו ממעצותיהם וסכני ומקאם על פני כל אחיו נפל וחצול אלחצן וקוהֵ אלג׳סם חבלים נפלו לי ואשבאהם וסקאט אלמראהֵ טוב ממנו הנפל ומואעיה (?) בקו הנפילים.
ויהי כי החל האדם1א״ר סימון בשלשה מקומות נאמר בלשון הזה. לשון מרד. אז הוחל (בראשית ד׳:כ״ו). הוא החל להיות גבור בארץ (בראשית י׳:ח׳).
לרוב על פני האדמה – שהיו שטופין בזנות. ושופכים זרעם על העצים ועל האבנים. ולפיכך הרבה להם נקבות. שנאמר ובנות יולדו להם.
לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם2אין רבייה בעולם אלא בבנות. שהרי אדם רואה בן לבתו קודם שרואהו לבנו.
1. א״ר סימון בשלשה מקומות. ב״ר פכ״ג על הכתוב אז הוחל.
2. אין רבייה. ב״ב ט״ז ע״ב. ועי׳ ב״ר פכ״ו ר״ש בר אמי ילדה אשתו וכו׳.
לרב – מגזרת רבבה כמו לרבב. וכן לקב אויבי (במדבר כ״ג:י״א), כל הננקדים מלא פום בשיטה זו מן הכפולים הם. אבל מן: שב יאמר לשוב, קם לקום, ומן פרה ורבה יאמר לפרות ולרבות, וכבר פירשתי בשער השניים.
ומלת החל – מתחילה, והוא מבנין הפעיל.
לרב – שם הפועל.
[BEGAN.] Hechel (began) is a hifil. It is a denominative of techillah (beginning).
TO MULTIPLY. La-rov (to multiply) is an infinitive.
ודע כי יש מלות בפעלים, ולא יוכל אדם לעשות מהם כפי חפצו, אם ימצאו ככה בלשון עבר, ולא יאמר עתיד מהם. כי הנה ויולד גם הולידו (בראשית ה׳:ד׳) שם הפועל הוא האמת, ומלת ילד (בראשית ד׳:י״ח) על זכר שהיה לו יֶלֶד. ולא יוכל הזכר לאמר אֵלֵד או נֵלֵד, והעד: אם יִוָלֵד לזכר.
ויהי כי החל האדם – מין האדם.
ובנות יולדו להם – אין צרך לומר זה כי אי אפשר לעולם בלא זכרים ונקבות, אלא היה הספור הזה על הבנות לפי שטעו אחריהן והן גרמו השחתת הארץ כמו שמספר והולך.
ויהי כי החל האדם, a reference to the human species.
ובנות ילדו להם, there was not really any need to tell us this, seeing that the species cannot survived without females and males. The entire story concerns the females, seeing that the male elite made the mistake of intermarrying with physically attractive, but otherwise morally inferior females, as a result of which the entire human race became progressively more corrupt.
פרשת נח נח.
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה – כאשר הזכיר הכתוב נח ובניו ורצה להתחיל בענין המבול אמר כי מיד כאשר החלו בני האדם לרוב החלו לחטא, ועמדו בחטאם ימים רבים עד שהיה נח בן ארבע מאות ושמונים שנה, ואז גזר הקב״ה עליהם שלא ידון רוחו בהם לעולם אבל יאריך להם עוד שנים עד שתתמלא סאתם כי כן משפטי האלהים.
AND IT CAME TO PASS, WHEN MEN BEGAN TO MULTIPLY ON THE FACE OF THE EARTH. When Scripture mentioned Noah and his sons and wanted to begin the account of the flood, it said that as soon as men began to multiply they began to sin, and they continued their sinful ways for many years until Noah was four hundred and eighty years1 of age. Then the Holy One, blessed be He, decreed against them that "His spirit will not abide in them forever,⁠"2 but that He will prolong their years until their measure of sin is full, for such is the way of G-d's judgment.
1. Noah begot children at the age of 500 ((32) in Chapter 5). Twenty years before, G-d decreed the advent of the flood. (See Rashi here, (3).)
2. See (3).

חלק יא: ויהי כי החל האדם וגו׳ (ו, א) עד סוף הפרשה

ביאור דברי הפרשה

(א-ב) אמר שכאשר התחיל האדם להתרבות על פני האדמה ויולדו להם בנות, הנה נמשכו האנשים לתאות המשגל, עד שבראות האנשים החזקים והגדולים את בנות האדם היפות — חטפו אותן ולקחום באונס, ולא נשמרו משום אשה, ואפילו מאשת איש, שתכף שמצאוה יפה לקחוה.
[שער יא]
אמנם איך נפסד זרעו של שת לסבת זרעו של קין ולהדבקם בו הוא מה שאמר ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה כו׳ – והכוונה לפי פשוטו כי בתחלת הימים כשלא נמצא אלא נקבה אחת לזכר כמו שהיה הענין באדם וחוה וקין ותאומתו והבל הביא גם הוא שתי תאומות כדעת חז״ל מריבוי את אחיו את הבל (בראשית רבה כ״ב) הנה לא היו יכולים לרוב מהיכן יתחיל לרוב כשנולדו להם בנות בפני עצמם והיה כל אחד יכול לקחת הרב׳ נשים ואמרו זה להגיד שתחלת מפלתם היה להיותם שטופי זמה.
ויהי כי החל האדם לרוב וגומר עד וירא ה׳ כי רבה רעה האדם בארץ. כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי רבי אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלהים שהיו מלאכים ואם באנו למלות הכתוב אין ספק שיתישב בו הדעת הזה היטב אבל לא יתיחס לענין הפרשה כלה שאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וינחם ה׳ כי עשה את האדם ויאמר ה׳ אמחה את האדם שכל זה א״א שיתישב במלאכים גם כי הדעת ההוא מהנמנע שיש להם טבע קיים רוצה לומר שישוב טבע הנבדל להיות חמרי. ודברי חכמינו זכרונם לברכה באמת יש להם סוד ואינן כמשמעותן כמו שלקחום האומות. ולכן ראוי שיפורשו הפסוקים האלו באופן מסכים עם המושכל לא באופן אחר. ונראה לי לפרשם באחד מב׳ דרכים הדרך האחד שקרא בני אלהים אותם שהיו מבני שת כי מפני שלמותו וצדקתו והיותו אלהי במעשיו נקראו בניו בני האלהים.
ואמנם בנות האדם היו מבנות קין כי מפני שהיה אביהם עובד אדמה נקראו המה בנות האדם. ויאמר הכתוב שכאשר החל האדם שהוא שם כולל למין האנושי לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם התחברו שתי סבות להשחתתם. האחת שנתרבו האנשים מאד וכפי רבויים חלק לבם ופרצו פרץ ולא עמדו בהנהגת האבות ואחדותם. והב׳ שבנות יולדו להם כלומר שבתחלה לא היתה נמצאת אלא נקבה אחת לזכר אחד כחוה לאדם וקין ותאומתו וכן השאר ומפני זה לא היתה להם הכנה ככה לחטא. אבל כאשר בנות רבות יולדו להם שהיה כל אחד יכול לקחת נשים הרבה להוליד בנים רבים אז נתפרצו בזמה וזו היא סבת מפלתם ויורה שהיו בנות רבות אמר ובנות יולדו להם לפי שלא נאמר בלשון הזה על המעטות כי אם על הרבות וכן הוא בלשון בני אדם שיאמרו שנת גשמית היא זאת או שנת תבואה שמורה זה המאמר על רבוי הגשמים והתבואות.
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה – בכאן התחיל בענין דור המבול איך נשחת העולם בעבור הגזל והניאוף וזהו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו והיו גוזלים ואונסים הנשים מתחת בעליהן. ואמר ויהי כי החל האדם לרוב להורות כי לפי שראה השם פרי הנשים שהוא רע מאד כמו שהיה בחוה. וכמו שאמר חכם אחד שראה אשה תלויה באילן ואמר מה טוב היה אם ישאו כל האילנות זה הפרי. ולכן רצה השם לטובתם שלא ירבו הנשים אלא הצריכות לקיום המין. אבל הרבה מין האדם וזהו ויהי כי החל האדם לרוב במאד מאד ובנות מועטות יולדו להם. וזהו היה סבת חטאתם כי כשראו בני האלהים הם הענקים הגדולים בני האדם הגדול בענקים את בנות האדם כי טובות הנה. לסבת מיעוטן. ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אפילו הנשואות. וזהו על דרך שאמרו ז״ל ואנכי אפדם בממונם והמה דברו עלי כזבים:
(א-ג) ויהי כי החל וגו׳, ויראו בני האלהים. כתרגומו ׳בני רברביא׳ וגו׳1: ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו דרך זנות וגזל, וכן אמרו ז״ל (סנהדרין קח.) שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל2:
ואז, כשראה ה׳ אלו המידות והתכונות המגונות במין האנושי, ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, ר״ל ׳לא ידון׳ – לא יתווכח, כאילו אמר, לא יועיל זה הוויכוח עוד באדם לאמר אם אני רוצה להענישו מצד מה שחטא שהוא יתווכח ויאמר שאין להענישו ׳בשגם הוא בשר׳, ר״ל [שאם] אומר להענישו מחטאו, שהוא ידון ויאמר שיש שלא להענישו, שאם חטא יש לראות ולהביט ׳שגם הוא בשר׳, שיש לו יצר נוטה כך לרע כמו לטוב, לכך אמר לא יועיל עניין [זה] הדין, שאני רוצה להאבידו כולו מן העולם3:
1. ׳בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות׳ (רד״ק ע״פ התרגום).
2. והגזל הוא גזל הנשים. וראה פירוש רבי חיים פלטיאל להלן (פסוק יג) שהוכיח כן בדעת רש״י.
3. ראה בשיעורים לתהלים (ב ה) ושם (ט כ) שמילת ׳משפט׳ מבנין נפעל הוא מלשון ויכוח. ונראה שדין ומשפט אחד הם. ומקורו בעקידת יצחק.
[א] ויהי כי החל האדם לרוב
[1] מגילה פרק ראשון דף י ע״ב (מגילה י:)
[2] בתרא פרק ראשון דף יו ע״ב (ב״ב טז:)
(א-ד) ויהי כי החל האדם לרב וגו׳. ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו׳ ויאמר ה׳ לא ידון רוחי וגו׳ והיו ימיו מאה ועשרים שנה. הנפילים היו בארץ וגו׳ – בקשתי ואהבה נפשי לדרוש על מה הספור הלזה כאן ומה טיבו? הלא ידענו כי בנות יולדו להם וגם בנים ומי אלו בני האלהים אם חשובים או מלאכים? ואיככה מלאך יזדווג אל אשה היתכן זה? ואם הם חטאו מה יעשו איזובי קיר אנשים קרוצי חומר? ואמנם הי״ת שפך חמתו על האדם ולא על המלאכים ואם הם אנשים מה פשעם ומה חטאתם על קחת להם נשים להוליד בנים וזה עשו כל הדורות גם כאשר לא החל עדיין האדם לרוב ולכך נוצרו. גם צריך לדעת עונש הזה באמרו לא ידון רוחי באדם מה הוא ומה משפטו? והדברים סתומים עוד יפלא מי המה אלו הנפילים ומה מעשיהם? ולמה כאן נזכרו ואח״כ קראם גבורים אנשי השם ולא עוד נפילים ושוב חזר אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם. ושינה הלשון ולא אמר אשר יקחו בני האלהים בנות האדם לנשים כאשר אמר למעלה? כל זה ראוי לעורר עליו. ובא מעשה ונזכר מה שכתוב במאמר למך לנשיו עדה וצלה ושלקח שתי נשים כלם ספורים ממנין אשר הובאו בתורה אין הבין. והדבר ברור שלא לחנם נכתבו גם לדרך הפשט:
על כן יצאתי להשכילך כי אין ספק שבני אלהים נקראו הגדולים וחשובי הארץ. ולכן תנא והדר מפרש המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ונדבר בזה בפרשת קרח בס״ד. כי אין לחשוב פועל מגונה כזה במלאכי עליון הפועלים בהכרח ואין להם רשות ויצר שיסית אותם לפשוע ולחטוא. עוד תאמין שהדורות הראשונים בבריאת העולם כל אחד נולדה עמו תאומה או אחות ותהי לו לאשה. ובדבר הזה היו כל העם גדורים מעריות כי אין איש שם על לב להזדווג עם אשה בלא יודעה ומכירה הואיל והורגלו באחותיהם עצם ובשר מבשרם גם לא היה ספק בדבר כי אי אפשר שתהיה לאיש אלא אשה אחת בצמצום בעת ההיא שהיו התולדות מועטות. ואיש כי לא יהיה לו אחות לא היה אפשר לו ליקח אשה לחסרון הנשים וזה מבואר בנפשו. גם שמור ושמע כי הזיווג בדומים ערב ומועיל {סט} יפה ונעים לעשות פרי דומה אליהם. ואם זקן ישא בחורה או זקנה בחור אין זיווגן עולם יפה ומכ״ש אם אדם גבור ובריא אולם ישא אשה דקה ושדופת קדים רכה וענוגה וטבעה מדולדל. וכמה ראינו ילדים נולדים ממזג עצב ונבזה על כי אביהם נשא אשת מכאובות וידועת חולי שאינה הוגנת לו וזה נקרא משחית זרעו ומסבב קצירות ימים לבניו וטבע מכוער.
{ע} ואלו דברים הבן יורש מאביו ומאמו ועליהם תלונותיו. וראוי שדורות הראשונים יגברו בכח וחיל על האחרונים וטבעם יהיה יותר בשלמות וכל שיתרחקו הדורות מראשיתם הולכים ודלים. וכן החוש בעינינו כיום הזה מראה באצבע. והטעם שאדם נברא שלם מידי ה׳ יתברך בתכלית השלמות וכאשר הוליד תולדות נגרעו מערכו ותולדות תולדותיהם כיוצא בהם תמיד יחסר המזג והטבע והדורות הולכים ודלים כאשר יתרחקו מסבה הראשונה ומפועל ידי ה׳ יתברך. ומהנראה כל כך ילכו המזגים להתדלדל עד שיכלו ויחזור העולם לתוהו ובוהו כי הטבע תמיד הולך ומתמעט כידוע. והנה הדורות הראשונים מעשה ידי אומן ה׳ יתברך שבראם ונתן ה׳ רוחו עליהם היו בטבע שלם גבורי כח עושי דברו בלתי היות שטופים בזמה אלא כל אחד גודר עצמו בתאומתו שנולדה עמו ודומים בדומים יגעו. על כן גם הילודים מהם יורשים גבורת אביהם ושלמותם ואך מעט למחסור. וגם אם רצה אחד מהם לפרוץ בעריות לא היה מוצא מקום לחסרון הנשים כאשר אמרנו. אמנם כאשר החל אדם לרוב על פני האדמה ונולדו להם בנות רבות מצא בעל חוב מקום והתחילו לזנות אחריהן. ומה שהיה רע בדבר כי לא לבד הלכו אחרי הנשים בנות דורם אלא לקחו להם לנשים בנות האדם ירצה הבחורות. רצוני דור ראשון דרך משל לקחו לנשים בנות הדור הרביעי או החמישי הואיל בחיותם תשע מאות שנה בהכרח כל א׳ היה רואה עשרה דורות או יותר. וסבבו בזה שהנולדים מהזווגים ההם היו תשושי כח כאשר איש בן ת׳ שנה יקח בת עשרים לאשה. ורוח ה׳ שבאדם המחייהו הולך ומתמעט. ולא עוד אלא שבזנותם עם נשים רבות בהכרח זרעם כלה ותש כחו בתולדותם. לכן בכל דור ודור מתמעטים שנותיהם עד הגיעם כיום הזה:
ועתה ראה בעיניך ולבך שים להמשך הפסוקים באמרו ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה. בענין שילדו להם בנות רבות. והסתכלו אנשי השם הגדולים אשר בארץ וקראם בשם אלהים רוצה לומר בני הדורות הראשונים כי הם מעשה ידי אלהים. את בנות האדם ירצה בנות הדורות האחרונים שכנה אותם בשם אדם להבדילם מהראשונים. והחלו לפרוץ גדר לקחת להם לנשים לא אחותיהם כמקדם אלא מכל אשר בחרו גם אשה לא יודעה ולא מכירה והנהיגו לעשות זה כאשר ידענו שקשה להכניס מנהג חדש בעם. אמנם כאשר הורגלו בו יתהפך להם לטבע כביום הזה שבהפך לא יעלה על לב איש לקחת אחותו לאשה כי תועבה היא בעיניו הואיל וכך הורגלנו. ואלו בני האלהים האמורים התחילו בקלקלה תחילה עד ששב הדבר להרגל כמונו היום והנהיגו כל העם לקחת להם לנשים גם מהדורות האחרונים. ובחורה נשאת לזקן באופן שיתמעט בהכרח כח וחיל האנשים ויחסרו שנותם. וזהו שאמר הי״ת לא דרך עונש וקללה אלא כמגיד מראשית אחרית שכך יהיה להבא. שהואיל וכלם כבכרה קלה משרכים דרכיהם בנשים שאינן בנות גילם. לכן בהכרח לא ידון רוח ה׳ ולא יהיה בו יכולת להאריך ימי האדם ימים ארוכים לעולם כיום ההוא שחייהם קרוב לאלף שנים שהוא לעולם כי כן דרך המקרא לקרוא לעולם לימים רבים כמ״ש (שמות כ״א) ועבדו לעולם ורוח ה׳ שבאדם ירצה נשמתו לא תוכל להתגבר על החומר שנתגשם כ״כ עד כי לא יכול לו להניעו כרצונו ולכן בהפך יגבר עליו הבשר ויקצר ימיו ויתמעט וילך עד שיבוא למאה ועשרים שנה כי כבר בימים ההם החלו האנשים להתחסר מגבורתם ועצמותם ונפלו מחילם. ולזה קראם נפילים שנפלו ממה שהיו וגם אחרי כן נפלו יותר הואיל וגם בחרו לזנות. לא מבעיא שלקחו להם לנשים הבחורות אלא שפרצו בזנות עד לאין חקר עם נשים הרבה. זהו לשון אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם פירוש דרך זנות ולא לשם אישות. ולכן לא כתב ויקחו להם נשים כלמעלה כי שמה בבעילת אישות וכאן בזנות עם נשים רבות הכתוב מדבר. כל הספור הזה הובא בתורה להורות לנו למה הדורות מתמעטים והולכים בשנים. וכזה הכתוב ספר בלמך שגם הוא היה כאחד מהם שהתחיל לקחת שתי נשים שאינן אחותיו וזה היה נסבה למריבת ביתו עד שהוכרח להרוג ולאיים עליהם כי הלא נכריות נחשבו לו ולריב ומצה יקומו:
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה – אינו שב על מקרא שלמעלה ממנו כי קודם הזמן הזה כבר היו לרוב בקרב הארץ. שמהיות אדם בן ק״ל ואילך הוליד בנים ובנות, וכן זרע קין. ואין ספק כי אחרי חמש מאות שנים הראשונים מיום נברא האדם היו רבים על פני האדמה, ועל הזמן ההוא אמר ״ויהי כי החל האדם לרוב״, אלא שתחלה זכר שלשלת הדורות מאדם עד שם בן נח. ואח״כ ספר מעשה הדורות ההם, ואיך השחיתו התעיבו עלילה עד שגזר להביא עליהם את מי המבול.
לרוב – איננו מן פרו ורבו, כי שרשו ״רבב״ וממנו רב ורבים, גם ״רוב״ כמו ״וידגו לרוב״1 שהיה להם טבע הדגים בפרייתן לענין הרוב. וכן ״כחול שעל שפת הים לרוב״,⁠2 שהיו דומים לחול לענין הרוב. אבל החל האדם לרב הביא רד״ק ז״ל ב״שרשיו״ עם ״ורבה עליך חית השדה״.⁠3 ואין טעמו נודע לי. כי ״רוב״ שם הפועל, ״ודומה עם ״וידגו לרוב״, ״ורוב בניו״,⁠4 וצריך להפתר כאשר החל האדם להיות או להרבות לרוב. גם ראב״ע ז״ל אמר ״לרוב, שם הפועל״. ואם נפרשהו מענין ״מסה ומריבה״,⁠5 ששרשו ״רוב״. ויהיה כמו ״הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם״,⁠6 תהיה המליצה מתישבת מאד ויספר שכאשר החל האדם לעשות ריב, מצה ומלחמה בעולם, גם בנות יולדו להם, שהסבו גם הנה קטטה ומריבה בין בני האדם׳ מאז החל החמס והזדון שיזכור אחרי כן.
ובנות יולדו להם. זהן שפרשנו בפסוק ״ויקח לו למך שתי נשים״, שרבים מזרע קין נולדו כדרך הבריאה הראשונה קודם החטא, זכר ונקבה יחדו. והיה לכל אחד אשה מהריון ומבטן ולא לקחו בנות אדם כי לא היו בעולם. ואולי בתוך הבנים והבנות שהוליד אדם אחר שנולד שת נולדו מקצתן על הדרך האמור, והנולדים כן היו אנשים ברגע צאתם לאויר העולם, כמו שפרשנו על ״קניתי איש את י״י״. אבל שת שממנו הושתת העולם הוא נולד ״בן״ כדרך הנהוג עתה, כי כן חפץ ה׳ אחרי החטא ושתיתת העולם יהיה מאב נולד ככה. אבל בתוך יתר תולדותיו אפשר שהיו מקצתן בתמונה הראשונה, והיו הנולדים כן אנשים בעלי קומה וחזקים מאד, והן לדעתי בני האלהים שיזכור אחר כך,וכמו שאכתוב בעז״ה.
1. בראשית מח, טז.
2. שופטים ז, יב.
3. שמות כג, כט.
4. אסתר ה, יא.
5. שמות יז, ז.
6. שופטים יא, כה.
לרוב – להיות רבים (פיהל צו ווערדען), ושרשו ״רבב״. אם אמר לרבות, היה משמע להיות רָבים והולכים (זיך צו פערמעהרען), וזהו ההפרש בין שורש ״רבב״ לשורש ״רבה״.
כי החל – לשון תחלה, וספר הכתוב איך קלקלו בני האדם מעשיהם ונתחייבו כליה, ומכל פשעיהם לא הזכיר כי אם הזנות והניאוף, כי הוא ראש לכלם וממנו ימשכו כל התועבות הגדולות, כי השטוף בזמה נקל לו לגזול לכחש לשקר ולרצוח נפש כדי למלאות תאוותיו:
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה – בהתרבות המין האנושי לא היו בני האלהים רחוקים ונבדלים כבתחלה מבני האדם, אבל מפני רבויים של אלו ושל אלו היו פוגשים ורואים אלה את אלה, ועל ידי כן ראו בני האלהים את בנות האדם וגו׳.
ובנות ילדו להם – כעין מאמר מוסגר, כלומר וידוע כי לא היו נולדים זכרים בלבד, אלא גם בנות יולדו להם.
Now, because the men, etc. With the increase of the human race, the “sons of God” were no longer distant and isolated, as they had been, from the “sons of men,” but both groups increased and encountered one another, and so it was that the “sons of God” saw the “daughters of men.”
and there were born to them, etc. This is something of an elliptical phrase, meaning that of course, they did not beget males only, but daughters, too, were born to them.
(א-ב) ויהי כי החל האדם לרב וגו׳ – פסוקים אלה מראים לנו את הסיבה לירידתה המהירה של האנושות: הערבוב בין שני המינים – בני האלקים ובנות האדם.
בפרקים הקודמים למדנו על שתי שושלות: בני קין ובני שת. בני קין בקשו לבנות את חייהם על יסוד המצאה ומלאכה. שאיפה זו ראוייה היא אמנם מצד עצמה, אך בני קין נפרדו מה׳ – וסופם היה יאוש ואבדן דרך. לא כן בני שת. בראשית סיפור תולדותיהם חזר הכתוב ושנה את כל צדדי מעלתו המקורית של האדם: ״דמות״, ״צלם״, ״ברכה״, ״אדם״ (לעיל ה, א–ג). הכתוב גם חזר שם על השוויון במעמד של האיש והאשה: ״זכר ונקבה בראם״ וגו׳ (שם ה, ב). דבר זה נוגע מאד לענייננו, כפי שנראה בהמשך הפרשה.
״בנות האדם״ באו ממשפחת בני קין, שבה ״נמחתה האלקות״ (״מחויאל״); ו״בני האלקים״ היו ממשפחת בני שת, שבה השתמר הצלם האלוקי. אצל בני שת חזרו והתגלו תמיד התכונות האלקיות, אך לא במידה שהיה בה כדי להציל את האנושות כולה. עלייתם הרוחנית של בני שת לא הייתה יציבה ומתמדת כירידתם המהירה של בני קין, כיון שהם לא שמרו על טהרת ייחוסם אלא התערבו עם בני קין ולקחו מהם נשים.
וכך אומר הכתוב: ״ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה״ וגו׳. בראשית התפתחות האדם, לא היה אמנם מבחר גדול של נשים לישא; אך עכשיו משהחל האדם לרוב, הייתה היכולת ביד בני שת לשמור על טהרת שושלתם. אולם ״ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טבת הנה״ – ״טבת״ פירושו כנראה יפות. הם לא נתנו דעתם על ייחוסן של ״בנות האדם״, אלא על יופיין – הנשים מצאו חן בעיניהם. הם לא שמו לבם לעתידם של בניהם, שיגודלו על ידי אותן נשים. הרע לא היה בנשים כשלעצמן אלא בייחוסן: ״מכל אשר בחרו״; המ״ם מרמזת לחטא; החטא היה במשפחה ״שממנה״ נבחרה האשה. בני שת לא הקפידו לקחת את נשותיהם מה״שושלת האלקית״.
יש הסבורים שחטאם של ״בני האלקים״ נרמז בתיבת ״ויקחו״, שמתפרשת במובן של אונס, שהוא מעשה בלתי מוסרי. אך זה אינו, מכיון ש״לקח אשה״ הוא כינוי מובהק לקשר על ידי נישואין. אלא, החטא אשר מהמשך הפסוקים מוכח שהוא נרמז בפסוק זה, נמצא רק ב״מכל אשר בחרו״. בני שת נשאו נשים, מבלי להתחשב בייחוסן; הם לא נתנו דעתם על המשפחות מהן בחרו את הנשים – זה היה החטא.
אמנם התוצאות יכלו עדיין להיות לברכה, אילו הצליחו ״בני האלקים״ להתגבר בעוז רוחם על זרע הרוע ש״בנות האדם״ הביאו לביתם. אך הסיכון הטמון בזיווגים כאלה הוא תמיד גדול מדי. השאלה היא: איזו משתי הנטיות תגבר ותכריע בצאצאים? ותמיד יש לחשוש שהרע ילך ויגבר, ככל שיימשכו ויתרבו נשואי תערובת אלה. הפסוק הבא מלמדנו כיצד נפתרה כאן הבעיה מעצמה.
(א-ז) שאלות:
מ״ש ובנות יולדו להם אין לו מובן שכמו שהתרבו בנות כן התרבו זכרים כנגדם. ומי הם בני האלהים שנשאו את בנות האדם והנפילים שהיו אז שהוא חידה סתומה. ומ״ש תחלה לא ידון רוחי ואמר שנית אמחה את האדם, ומה היה ההתנחמות והעצב, שלא יצדק התנחמות רק אם נתחדש איזה דבר שלא היה תחלה. וכן העצב אל לבו לא יצדק אצל ה׳. ומהו ההמשך אמחה את האדם ונח מצא הן כאלו זה נמשך מזה.
(א) ויהי – כבר הזכירו חכמי הטבע כי במדינות שאין נושאין רק אשה אחת יולדו זכרים ונקבות בשוה, ובמדינות שנושאים נשים רבות יולדו נקבות כפל מהזכרים, ותחלה לא היו נושאים רק איש אשה אחת והיו עקר הנולדים בנים. ואח״כ כשהחלו לרוב התחילו לקחת נשים הרבה שזה התחיל מימות למך בן קין ונולדו בנות יותר מבנים, כמו שכן תנהג הטבע גם עתה.
לרוב על פני האדמה: היינו ע״י שהרבו נשים ובנים, וכמו שכתבתי לעיל (ד,יט) שכל אדם היו לו הרבה נשים כדי להרבות הישוב, אמנם להיות למו לעזר לא היו להם כי אם אשה אחת או שתים1.
ובנות ילדו להם2: בא הכתוב ליישב, שלא יהיה מוקשה היאך אפשר שישא אדם אחד הרבה נשים והרי א״כ תחסרנה נשים לכמה אנשים, משום הכי פירש הכתוב שרצון ההשגחה העליונה היה בזה, משום הכי ״יולדו״3 בנות הרבה יותר מבנים4, באופן שהיה אפשר לכל זכר ליקח נשים הרבה.
1. עיין בפסוק הבא ד״ה ויקחו להם נשים.
2. הוקשה לרבינו תרתי, חדא, מה הרבותא שנולדו להם בנות, הרי החלו לרוב וזה כולל גם ריבוי בנות (כך שואל גם המלבי״ם). ועוד, מהו לשון ״יולדו״ מבנין הופעל (אכן יש בעיה נוספת שהול״ל בלשון עבר ׳הולדו׳) ולא כתב ׳נולדו׳ (או בלשון עתיד ׳יולדו׳ – קמץ תחת הוי״ו).
3. ולא ׳נולדו׳, אלא לשון הופעל המתייחס להפעיל שהוא הקב״ה, אשר גרם שיולדו בנות רבות.
4. א״כ שיעור הכתוב הוא ׳ובנות הרבה יולדו להם׳, וזו הרבותא.
(הקדמה) המעבר לסיפור המבול (בראשית ו׳:א׳-ח׳)
התדרדרותה המוסרית של האנושות, אשר הביאה לידי המבול שעליו מסופר להלן (בראשית ו׳:ט׳ ואילך), מקורה — לפי הפרשה שלפנינו — בלקיחת בני האלהים את בנות האדם לנשים. ומחלוקת עתיקה היא באשר לזהותם של בני אלהים ובנות אדם אלה. המקורות הלא⁠־תלמודיים העתיקים, כגון פילון, יוסף בן מתתיהו, ספר חנוך, ספר היובלות ואחרים מפרשים כולם ״בני אלהים״ — מלאכים, ולפי זה מובן מאליו ש״בנות אדם״ — בנות האדם ממש הן, כפשוטו של מקרא. בדעה זו מחזיק גם אחד התנאים בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ״ד), והיא מופיעה גם בשני מקומות בתלמוד הבבלי, ביומא ס״ז:1 ובנדה ס״א..⁠2 ולא עוד, אלא היא אף נתקבלה על דעת רוב הפרשנים האחרונים.
דעה שניה היא כי ״בני האלהים״ הם בני שת יראי האלהים, ואילו ״בנות האדם״ הן שאר האנשים, אלה שהשחיתו דרכם. דעה זו מצינו אצל הראב״ע, הרד״ק ואצל ריה״ל (כוזרי, מאמר ראשון צ״ה). מן הרמב״ן3 נראה, שדעה זו מתחוורת לו, אך לבסוף הוא מכריע,⁠4 כי ״אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול... והוזכר גם בגמרא במסכת יומא, הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא.⁠5
הדעה השלישית היא זו של התרגומים, לפיהן ״בני האלהים״ הם בני הגדולים — ״בני רברביא״,⁠6 ולפי זה מובן, כי ״בנות האדם״ הן בנות האנשים הפשוטים. בדעה זו של התרגומים מחזיק גם רבי שמעון בר יוחאי (בראשית רבה כ״ו:ח׳), והוא אף ״מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא״ (שם). ולחיזוקה של דעה זו אפשר להביא ראיה מתהלים פ״ב:ו׳ — ״אני אמרתי אלהים אתם״ וגו׳. לפי זה הרי חטאם של בני האלהים, כלומר בני הגדולים, בכך שהם חשקו בנשותיהם של פשוטי העם ולקחון לפי שרירות לבם.
רש״י, אשר לפי פירושו בתלמוד7 ברור ש״בני האלהים״ פירושו — בני מלאכים, מפרש בפירושו לתורה כדעת התרגומים. ועוד פירוש אחר הוא מביא, והוא מעורפל במקצת.
אמנם אפשר לטעון כנגד הדעה השניה והשלישית, כי אין לפרש ״בנות האדם״ במובן המוגבל של בנות הפשוטים או בנותיהם של משחיתי הדרך, כאשר בפסוק הקודם (פסוק א׳) בא ״אדם״ במובן הכולל, האנושות כולה.
אולם אפשר להצביע על מקראות רבים, בהם בא ״אדם״ במובן הכללי, כגון ״ובישראל ובאדם״ (ירמיהו ל״ב:כ׳), ״ואתן אדם תחתיך״ (ישעיהו מ״ג:ד׳), ״ועם אדם לא ינגעו״ (תהלים ע״ג:ה׳), וישנם מקרים מקבילים רבים, בהם בא ביטוי אחד בזה אחר זה, תחילה במובנו הרחב ואחר כך במובנו המצומצם, כשהבנת הצמצום מובטחת על ידי ניגוד. כך למשל בשמואל א י״ג:ו׳-ז׳, שם באה תחילה המלה ״העם״ לציון עם ישראל כולו, ואילו מיד לאחר מכן לציון שאר העם כלומר חלק מסויים ממנו. ובדומה לכך בשופטים י״ט:ל׳, שם בא ״בני ישראל״ לציון כל בני ישראל, ואילו מיד לאחר מכן, בפסוק א׳ של פרק כ׳, בא ״כל בני ישראל״ בניגוד לשבט בנימין, כלומר לא כל בני ישראל ממש כי אם חלק העם. לפיכך יכול כאן לבוא ״בני האלהים״ בניגוד ל״בנות האדם״, למרות השימוש במלה אדם במובן הכולל כפסוק א.
טענות כנגד הדעה ש״בני האלהים״ בני שת או יראי אלהים הם, הן:
א) בשום מקום בפרקים ד׳ וה׳ נאמר במפורש, כי אכן בני שת יראי אלהים ואילו בני קין רחוקים מאלהים היו. אך אף כי הדברים אינם נאמרים במפורש, הרי מראה הכתוב במידה מספקת על ידי תיאור אורח חייהם של בני קין וגם על ידי הערות אחדות בשושלת היוחסין של בני שת, שאמנם כן היה. ויתרה מזו. אם אמנם אין רוצים לזהות את ״בני האלהים״ עם בני שת הרי ״בני האלהים״ יכולים על כל פנים להיות אלה שהתהלכו את האלהים כלו׳ יראי אלהים.
ב) טוענים שהכינוי ״בני אלהים״ לציון יראי אלהים אינו שכיח במקרא אולם זה אינו, כי הרי בתהלים פב, ו׳-ז׳ נאמר במפורש, ״אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. אכן כאדם תמותון״ וגו׳, כלומר הביטוי אלהים בא כאן לציין את המתעלים מעל שאר בני תמותה. ובדומה לכך מצינו שישראל נקרא ״בני בכרי״ (שמות ד׳:כ״ב), וכן ״בני״ (הושע י״א:א׳). ואף היה אפשר לפרש ״בני האלהים״ ככינוי לנביאים,⁠8 אותם נביאים שהחלו ״לקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל ד׳:כ״ו). במקרה זה היה צריך לראות בביטוי ״בני האלהים״ את צורת הרבים של ״איש אלהים״, ובכך יסולקו הטענות כנגד דעה זו.
אך גם הדעה, שלפיה ״בני האלהים״ הם המלאכים — אין בה קשיים. כינוי זה למלאכים מצינו במקרא, במיוחד בתחילת איוב (איוב א׳:ו׳, ב׳:א׳). והעובדה, שעד כה לא הוזכרו המלאכים, אינה מונעת להזכירם עתה, ומה גם שלעיל ג׳:כ״ב מניח הכתוב את קיומם של מלאכים כדבר ידוע; ובאשר לשאלה, כיצד זה אפשר הדבר, שמלאכים יזדווגו עם בנות האדם, כבר שאלוה בפרקי דרבי אליעזר, והתשובה הניתנת שם היא — שהיו אלה אותם מלאכים אשר נפלו ממקום קדושתם ואשר קבלו צורת אדם עם נפילתם. לפי גירסה אחת ברש״י (פסוק ב׳ ד״ה בני האלהים) הרי אלה השדי9 הנקראים בני אלהים משום שהם הולכים בשליחותו של מקום ואשר לגביהם אומרים לנו חז״ל (חגיגה ט״ז.) בין השאר, שהם ״פרין ורבין כבני אדם״.
דעה רביעית בענין זה היא דעתו של שד״ל,⁠10 ולפיה — ״בני האלהים״ הם צאצאיו של קין שלא התגוררו בין שאר צאצאיו של אדם, והם בעלי קומה ענקית ובעלי מראה נורא, והם הם אשר הולידו את הענקים. ״בנות האדם״ הן — בני שת.
ולדעת המלבי״ם הרי ״בני האלהים״ הם אלה, שאמרו על עצמם כי בני אלהים הם כאילו נפלו מן השמים, ולאמיתו של דבר הם אינם אלא גבורים ועריצים, וכפי שמתבאר מפסוק ד׳ ״שכל גבור שעמד בימים ההם... היו מיחסים לו אלהות, והיו אומרים עליו שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה״ וכו׳ (המלבי״ם, שם). ואכן, לפי ספר מלאכת שמים המלות אלהים שבפסוקים ב׳ וד ספק קודש הן.⁠11
עתה, לאחר שסקרנו את כל הדעות שהובעו בענין זה, נראה לנו להבינו כדלהלן. פסוק י״א מלמדנו, שהשחתת האנושות היתה בכך ש״ותמלא הארץ חמס״. חמס זה, ברור שבוצע על ידי אנשים אשר הצטיינו מבין השאר על ידי כוחם הגופני המיוחד. אצל ענקים בעלי זרוע אלה נתגלה החמס לראשונה (השווה ״כי חתית גבורים בארץ חיים״, יחזקאל ל״ב:כ״ז), והוא פשט והפך לנחלת הכלל עד שכל דאלים גבר, עד שכל החזק מחברו דכאהו ככל אשר יוכל
אך כיצד היו ומנין באו ענקים בעלי כח על⁠־טבעי אלה? מצינו, שה׳ העניק לו לשמשון כוח על⁠־טבעי כזה — למען יציל את עמו. אך לשם מה מעניק ה׳ כוח כזה לשודדים וחמסים אלה? מכיוון שענקים בעלי כוח על⁠־טבעי כאלה אינם מתהווים בדרך הטבע, עונה הכתוב על שאלת התהוותם — כוחות על⁠־אנושיים יצרו בעלי כח אלה. כוחות אלה נקראים בפי הכתוב ״אלהים״, ואלה שנוצרו בכוח השפעתם — ״בני האלהים״.
אין הכתוב מכיר רק מלאכים טובים. הוא מכיר שטן ועזאזל כיסודות הרע, וברור שכוחות מסוג זה היו פעילים ביצירת ענקים אלה, אף כי מעבר להשגתנו הוא להבין, כיצד ייתכן שכוחות רוחניים במהותם יעשו כנגד הרצון האלהי ויבקשו להרוס את הסדר שהוא התקין. ברם, הן הכתוב הן חכמינו ז״ל מניחים אפשרות זו. היו איפוא כוחות נגד⁠־אלהים אלה, אשר יצרו כוח על⁠־טבעי זה אצל חלק מבני האדם, באורח בלתי מובן לנו, והם דכאו בזה את רוח האלהים שאצל האדם במידה כזאת, עד ש״וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום״ (פסוק ח׳), שכל מחשבתו של האדם היתה מכוונת לרע, נגד האלהים. העובדה, שכוחות אלה יכלו להשתמש בכוחם לרעת בני האדם רק משום שהללו באו לקראתם, והעובדה, שלא כוחות אלה הולידו את הענקים אלא העניקו לבני האדם שנולדו בחטא את הכוח העל⁠־טבעי — עובדות אלה אינן מובעות במפורש, באשר הן מובנות מאליהן, אך הן ניכרות בבירור בכל הפרשה הזאת, כמפורט להלן.
(א) ויהי כי – הרי זה משפט רישא, שהסיפא שלו מתחיל עם פסוק ב׳ — ״ויראו״. הביטוי השכיח בשושלת היוחסין שבפרק הקודם — ״ויולד בנים ובנות״ — מכין לקראת זה.
האדם – הוא כאן שם עצם כללי, ולכן בא בסוף הפסוק ״להם״, בלשון רבים.
לרב – מוסב כמובן, גם על הבנות.
1. ״תנא דבי רבי ישמעאל, עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל״. ועיין רש״י שם ד״ה עוזה ועזאל.
2. סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו״, ועיין רש״י ד״ה בני אחיה.
3. פסוק ד, ד״ה וגם אחרי כן (המ׳).
4. שם, סוף ד״ה (המ׳).
5. ודומה, שדבריו שם ״ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני האלהים״ וכו׳ באים כדי להמנע מלהאריך בזה.
6. בתרגום יונתן לפסוק ד׳ ניכר כפירוש הראשון, ומסתבר שיש כאן משום עיבוד.
8. השווה מנדלשטם.
9. במקום השרים.
10. וכן דעתו של אילגר.
11. נציין כאן עוד דעתו של מנדלשטם, אשר לפיו כל הפרשה כולה אינה אלא מחאה נגד האגדה האלילית על אודות גיבורים ואלילים למחצה. בימים הקדמונים היה שכיח ש״נביאים״ (הם בני האלהים) יטענו, כי אליל חושק באשה מסויימת, כדי שיוכלו להתקרב אליה תחת מסוה זה.
כי החל וגו׳ – תניא, ויהי כי החל האדם לרוב וגו׳ ובנות ילדו להם, רבי יוחנן אמר, רביה באה לעולם, וריש לקיש אמר, מריבה באה לעולם.⁠1 (ב״ב ט״ז:)
1. שניהם מדייקים יתור הלשון ובנות יולדו להם, דלתכלית המכוון הי׳ די לכתוב ויהי כי החל האדם לרוב, ולכן דרשו הלשון ובנות יולדו להם בסמיכות על לשון רבוי, דלבד שנתרבה בכלל מין האדם עוד נתרבה בזה שיותר מן הנולדים היו נקבות, וזה רבוי כפול, כי איש אחד יכול לישא נשים הרבה, וא״כ ברבות הזכרים אין רבוי בתולדה לעתיד נוסף על מה שהוא עכשיו, יען כי את הנקבה שישא הוא הי׳ אפשר להזכרים שבעולם לישא אותה, משא״כ כשנולדה נקבה אז נוסף רבוי ניכר מה שלא הי׳ בתחלה, כי מה שתלד היא לא היתה יכולה חבירתה למלא. וריש לקיש דריש, שהפסוק הוא כעין הקדמה לענין הפרשה העתידה בענין דור הפלגה, דור מצה ומריבה, שידוע שהנשים מסוגלות להרבות ריב ומדון, וכמ״ש ביבמות ס״ג א׳ לא זכה מנגדתו, וכמ״ש במחלוקת קרח שהנשים סייעו להמחלוקת כמבואר שם באגדות, וע׳ מש״כ ר״פ תזריע בפ׳ וטמאה שבעת ימים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קפענח רזארמב״ןרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי⁠־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת⁠־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃
the sons of God1 saw that the daughters of man2 were beautiful, and they took for themselves wives from whomever they chose.
1. sons of God | בְּנֵי הָאֱלֹהִים – Commentators debate whether the term refers to: angels, as per the phrase's usage in Iyyov 1:6 (Pirkei DeRabbi Eliezer), the powerful men of society, (Onkelos and Rashi, understanding "אֱלֹהִים" to refer to secular leaders, as per the word's usage in Shemot 4:16, 22:7), the "godly" line of Shet (Ramban and Abarbanel) or to the descendants of Kayin, called "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" due to the fear they instilled in others (Shadal). For discussion of both the group's identity and the import of the story, see Sons of God.
2. daughters of man | בְּנוֹת הָאָדָם – Commentators dispute who is referred to by this term, in line with their different understandings of the phrase "sons of God". It may refer to mortal women, in contrast to the angelic "sons of God" (Pirkai deRabbi Eliezer), women born to the masses without any particular stature, in contrast to the elite "sons of God" (Onkelos and Rashi), to the line of Kayin (Ramban, Abarbanel) or to the line of Shet (Shadal). See above note.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזא ב׳רמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ז] 1ויראו בני האלהים את בנות האדם. מה היו בני הדיינים עושים, היו אוחזים בנשים מן השוק ומענים אותם, אם כך היו בני הדיינים עושים ק״ו לשאר הדיוטין. (ספרי בהעלתך פ״ו).
[ח] 2ר׳ יוסי בן דורמסקין אומר אנשי המבול לא נתגאו לפני המקום אלא בגלגלי העין שדומה למים, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם, אף המקום ברוך הוא לא נפרע מהן אלא בגלגל מים שדומה לעין, שנא׳ (בראשית ז׳:י״א) ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וגו׳. (תוספתא סוטה פ״י).
[ט] 3ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו׳. רשב״י קרא להון בני דייניא, רשב״י מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהייא, תני רשב״י כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה. (בראשית רבה כ״ו).
[י] 4ולמה קורא אותן בני האלהים, ר״ח ורשב״ל תרויהון אמרין שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין, ר׳ חנא בשם ר׳ יוסי אמר כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות, רבנן אמרין כדי שיטלו שלהם ושל דורות הבאים אחריהם. (בראשית רבה כ״ו).
[יא] 5ויראו בני האלהים וגו׳ אמר ר׳ איבו, תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם של רשעים מֵרְאוֹת (תהלים ס״ט:כ״ד) לפי שמראית עיניהם של רשעים מורידות אותם לגיהנם, הה״ד ויראו בני האלהים את בנות האדם כו׳. (אסת״ר ז׳, אבא גוריון יב.).
[יב] 6אמר רבי חנינא לעולם אין הקב״ה נפרע מאומה תחלה עד שיפרע משרה שלמעלן, כו׳ כך בתחלה ויראו בני האלהים את בנות האדם. ואחר כך וירא ה׳ כי רבה רעת האדם (בראשית ו׳:ה׳) ואח״כ ויאמר ה׳ אמחה את האדם (בראשית ו׳:ז׳). (מדרש שמואל פי״ח).
[יג] 7ויראו בני האלהים. אלו בניו של קין שהיו נאים ביופין וגבוהין בקומתן, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. שאפי׳ הבעולות היו מניחין בעליהן, ובוחרות אותן בעבור יופיון. (מדרש).
[יד] 8ר׳ אומר ראו המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים את בנות קין מהלכות גלויות בשר ערוה ומכחלות עיניהן כזונות, ותעו אחריהן ולקחו מהן נשים, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו׳. (פרדר״א פכ״ב).
[טו] 9זה אחד מששה שראו ובושו. ואלו הן; הנפילים, ועשו, ובלק, ובלעם, אחיתופל, והמן, הנפלים, דכתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם. ובושו וימחו מן הארץ. (אגדת אסתר פ״ג א״ה).
[טז] 10בני אלהים זה עוזא ועוזאל שהיו יושבין ברקיע, והורידו עצמן בנסיון לארץ. מלמד שכשהיו יושבין ברקיע היו שומעין כשהיה הקב״ה אומר אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה (בראשית ו׳:ז׳), אמרו לפניו רבש״ע מה אדם ותדעהו ובן אדם ותחשבהו (תהלים קמ״ד:ג׳), א״ל הקב״ה, אם הייתם בארץ כמו שבני אדם אלו, ותראו נשים יפות שיש ביניהם, מיד נכנס יצה״ר בקרבכם והיה מחטיא אתכם, אמרו לו אנו יורדים, ואין אנו חוטאים, ירדו מיד, היינו דכתיב ויראו בני אלהים את בנות האדם, כיון שראו בקשו לחזור לרקיע, אמרו לפניו רבש״ע דיינו בנסיון זה, א״ל כבר נטמאתם ואין אתם נטהרין עוד. (מדרש).
[יז] 11כי טובות הנה, א״ר יודן טבת כתיב, משהיו מטיבין אשה לבעלה הי׳ גדול נכנס ובועלה תחלה, הה״ד כי טבת הנה אלו הבתולות. (בראשית רבה כ״ו).
[יח] 12ויקחו להם נשים, אלו נשי אנשים, מכל אשר בחרו, זה זכר ובהמה, ר׳ הונא בשם ר׳ אמר דור המבול לא נימוחו מן העולם עד שכתבו נמוסיות לזכר ולבהמה, א״ר שמלאו בכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלומוסיאה באה לעולם והורגת טובים ורעים. (בראשית רבה כ״ו).
[יט] 13נקראו העליונים אלהים, ויראו בני האלהים את בנות האדם, וישראל נקראו אלהים, אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פ״ב:ו׳). (ילמדנו).
1. מפרש בני אלהים בני הדיינים כלפנינו מאמר ט. וברב״ח כאן כ׳ אמר הכתוב כי אותן בני השופטים שהיו להם לעשות משפטיהם היו עושין החמס עם בנות האדם בין באונס בין ברצון. ובספרי זוטא בהעלתך יא. ד. איתא שהיו אוחזין בנשים ומענין אותן בשווקים, ועי׳ פרדר״א פכ״ד.
2. מאמר זה הוא בסנהדרין קח. לא נתגאו אלא בשביל גלגל עין שדומה למים שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ובתוספתא דורש מרישא דקרא ויראו וגו׳ ובמדב״ר פ״ט הוא כלשון התוספתא. ועי׳ לקמן מאמר יא.
3. כדברי רשב״י דבני אלהים הוא בני דייניא, הוא בתרגום אונקלוס בני רברביא וכ״ה בתיב״ע, וברש״י הביא שני פירושים בני השרים והשופטים, ד״א בני אלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום. וכ״ה במדרש אגדה. בני אלהים בני הדיינים, וי״א מלאכים ממש. ועי׳ לפנינו מאמר יד. טז. ושם יבואר. ובפס״ז כאן בני אלהים אלו בני הדיינין והשרים. וברד״ק כתב הפי׳ דבני אלהים, בני השופטים והגדולים כפי׳ האונקלוס, ודרש עזא ועזאל רחוק, ובב״ר רשב״י מקלל לכל מאן דקרא להו בני אלהים. ע״כ. ונראה דמפרש דרשב״י אתי למעוטי הפי׳ דבני אלהים היינו מלאכים ובכלל זה גם האגדה ע״ד עזא ועזאל, ול״נ דאין לפרש כן בדברי רשב״י, כי ענין זה מובא בכמה מקומות בחז״ל ביומא סז: תנא דבי ר׳ ישמעאל עזאזל מכפר על מעשה עוזא ועזאל. ופירש״י עוזא ועזאל, מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהן נאמר ויראו בני אלהים את בנות האדם כלומר על העריות מכפר. והרמב״ן כאן אחרי שכ׳ לפרש דבני אלהים היינו אדם ואשתו יקראו בני אלהים, וכן שת ואנוש בהיותם בתכלית השלימות, כ׳ וזה פשט הגון בפרשה הזאת אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והוזכר בגמ׳ במס׳ יומא הוא הנאות בלשון הכתוב אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין. ודברים אלו הביא גם הריטב״א ביומא שם, ומוזכר ענין זה גם בנדה סא. סיחון ועוג בני אחי בר שמחזאי הוו. פירש״י שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בימי אנוש. (ומובא בפי׳ התוס׳ עה״ת ה״ז סוף פ׳ חקת) ובדב״ר סוף פי״א אמרה לפניו כו׳ ממרום ירדו שני מלאכים עוזא ועזאל וחמדו בנות ארצות והשחיתו דרכם על הארץ עד שתלית אותם בין הרקיע לארץ. כמבואר באריכות מאמר טז. ובפס״ר פל״ד, רנש״ע לב אבן נתת לנו והוא התעה אותנו, ומה עזא ועזאל שגופן אש. כשירדו לארץ חטאו אנו לא כ״ש. ועי׳ בזהר ח״א לז. מובא לקמן בבאור מאמר טז. מכל הנ״ל מבואר דאגדה זאת של עוזא ועזאל נתקבלה לחז״ל, וא״א לומר דרשב״י כוון בזה לקלל להמחזיקים בשיטה זאת. גם לא היה מוזכר בזהר דבר אשר רשב״י בעצמו מקלל למאן דמפרש כן. לכן נראה די״ל כמ״ש היד״מ בב״ר ע״פ פירש״י בני אלהים דייני סדום, וע״כ היה מקלל למאן דקרא להון בני אלהים מפני חירוף וגידוף אלא יקרא אותן בני דייני, כלומר כיון שהיו רשעים אין לקרותן בשם זה. וי״ל ג״כ דבא לקלל לאותן שיתרגמו הפסוק כצורתו ועי״ז באו לטעות ולכפור בעקרי התורה בהגשמת הבורא - אבל לא בא להוציא המפרשים שהם מלאכים שירדו מן השמים ונתגשמו לבני אדם, [וראיתי להביא כאן מ״ש בס׳ תגמולי הנפש לרבנו הלל מוירונו (תלמיד הר״י) נב: ונתחיל בשאלה שיעדתי כלומר במפלת המלאכים אם אמת הוא אם לאו. ואומר כי זו הדעת או זה הספור היה השורש תחלה מישראל, לא די שפשט בישראל אלא גם באומות פשט, עד שגם חכמי הגוים מודים בכך, ושב אצלם כמעט אחת מפינות אמונתם, ובודאי קבלו זאת האמונה מחכמי ישראל, שנמצא כתוב בקצת ספרי דרש שכת אחד מן המלאכים נפלו מן השמים בתחילת בריאת העולם, ואותן החכמים נסמכו על קצת פסוקים שאינם מכוונים לכך כי איך נפלת משמים הילל בן שחר, וכמו ויראו בני האלהים את בנות האדם, ושאר הדומים לזה, מפורשים ע״ד זרה, ובני ישראל נטו אחריהם, גם חכמי האומות האמינו בו, ואני אומר שהיא אמונה בדאית וסכלות ואין לה על מי שתסמך, אבל נמצאו לה סותרים וראיות עוקרות אותה משורש והמה נצחיות מופתיות שאין עליהם שום טענה עכ״ל והאריך בזה ומביא גם דעת המאמינים בזה ותשובתם על תמיהותיו. ולפלא שלא העיר מכל המקומות הנ״ל, ואף כי דברים כאלה אין נכנסים בגדר האמונה ומצינו בענינים כאלו אגדות חולקות ופירושים שונים בפסוקי התורה. אבל בוודאי שאין לכתוב ע״ז שהיא ״אמונה בדאית וסכלות״ אחרי שענין זה הזכירו אותו חז״ל בכ״מ, והמפרשים הראשונים הביאו דבריהם. ומה שנתקשה בהבנת ענין זה. ראה מ״ש רבינו יעקב אנטולי בספרו מלמד התלמידים ו: להאמית הענין גם ע״פ דרכי החקירה, ומ״ש במ״ע (דפוס ווילנא) צט. קכה. קטו. ואכמ״ל.]
4. בלא צער וגו׳ לכן נקראו בני אלהים בהצלחתן ושלותן. כדי לעמוד וכו׳ לפיכך ניתן להם אריכות ימים כדי לעמוד על התקופות ועל המזלות שיהיו בקיאין בהם וימסרו אותן לדורות הבאים אחריהם, שיש מזל שגומר הלוכו לד׳ מאות שנה וקיימן הקב״ה עד גמר הילוכו כדי שיהיו רואין אותו מתחלתו עד גמר הלוכו ויהיו בקיאין בו וילמדו הדבר לדורות, ורבנן אמרי כדי שיטלו, לכך הרבו ימים בלא צער ובלא יסורין שאלמלא היו מתיסרין היה מתכפר עליהם, אבל הגדיש הקב״ה סאתם מפני שהיו עתידין לקבל פורענותן ופורענות דורות הבאים שלקו נגד כל הדורות שבאו אחריהן, (פי׳ ב״ר כת״י מובא במנח״י) ועי׳ לעיל פ״ה מאמר נח.
5. לעיל מאמר ח. ובתנחומא ישן בלק א. (עי״ש ברב״ח) נוח לרשעים שיהו סומין שעיניהם מביאין מאירה לעולם בדור המבול כתיב ויראו בני אלהים וגו׳. ובבמדב״ר פ״כ א״ב.
6. נראה דס״ל דבני אלהים היינו שרי מעלה כהדרשות במאמר יד. טז.
7. נדפס במבוא לאג״ב ה״ב. ובפי׳ הרא״ש עה״ת כ׳ לפרש דבני שת נקראו בני אלהים ובנות אדם אלו בנות קין, ועי׳ באע״ז כאן ולקמן מאמר נא.
8. מסיים שם ר׳ יהושע בן קרחה אומר המלאכים אש לוהטים שנאמר משרתיו אש לוהט, (תהלים קד.) והאש בא בבעילה בבו״ד ואינה שורפת את הגוף, אלא בשעה שנפלו מן השמים ממקום קדושתן, כחן וקומתן כבני אדם ולבושן גוש עפר, ובמדרש הגדול הביאו בשינוים ובגירסא מתוקנת מכוחלות עיניהן כיונות (שהש״ר ב׳:ט״ו) וכו׳ וכי אש נכנסת בגופו של אדם ואינה נשרפת, אלא מכאן אתה למד שמשעה שנפלו ממקום קדושתן, נעשה כוחן וקומתן כבני אדם ולבש בשרם גוש עפר ונדמו להם. ובזח״א נח. בשעתא דנחתי אגלימו באוירא דעלמא ואתחזן כבני נשא.
9. מדרש אסתר הנדפס מכת״י ע״י מהרש״ב. לעיל מאמר יא. ושם נסמן.
10. מאמר זה הוא מכת״י הנדפס במבוא למדרש אגדת בראשית ה״ב. וענין זה של עוזא ועוזיאל מבואר באריכות בילקוט שמעוני רמז מד. וז״ל. שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל א״ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו ע״ז היה הקב״ה מתעצב, מיד עמדו שני מלאכים שמחזי ועזאל ואמרו לפניו רבש״ע הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו, א״ל ועולם מה יהא עליו א״ל, רבש״ע היינו מסתפקין בו, א״ל גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם, א״ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך, א״ל רדו ותדורו עמהם, מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן, מיד ראה שמחזי ריבה אחת ושמה איסטהר נתן עיניו בה אמר השמעי לי, א״ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו ברקיע בשעה שאתה זוכרהו, למדה אותו שם, הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קילקלה, אמר הקב״ה הואיל ופירשה עצמה מן העבירה, לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכה בהם לעולם ונקבעה בכימה, כיון שראו שמחזי ועזאל כך עמדו נשאו נשים והולידו בנים היווא (הימיא) והייא, ועזאל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהורי עבירה, מיד שיגר מטטרון שליח לשמחזי וא״ל עתיד הקב״ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם. מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו מה יעשו בניו ממה יאכלו אם העולם חרב שכאו״א היה אוכל בכל יום אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים. בלילה ראו היווא (הימיא) והייא שניהם חלומות אחד מהם ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשולחן והיתה חרותה וכתובה שיטות שיטות והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בה אלא ד׳ תיבות, והאחד ראה פרדס גדול משובח נטוע מכל מיני אילנות והיו באין מלאכים ובידן קרדומות והיו מקצצין כל האילנות ולא שמרו בו אלא אילן אחד של שלשה ענפים, כיון שננערו עמדו בבהלה ובאו אצל אביהם, אמר להם עתיד הקב״ה להביא מבול ולא ישייר אלא נח ובניו, כיון ששמעו כך היו צועקין ובוכין אמר להם אל תצטערו ששמותיכם לא יכלו מן הבריות שכל זמן שגוזר גזירות או מעלים אבנים או ספינות שמותיכם הם מזכירין היווא (הימיא) והייא, מיד נתקררה דעתן, שמחזי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים וארץ ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה בין ארץ לשמים, עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים, ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביוה״כ איל אחד לה׳ שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזאל שבתורה. ע״כ בשם מדרש אבכיר, כ״ה בד״ו (ובקצת דפוסים ובדפוס ראשון נרשם מדרש סתם) והרב״ח בכד הקמח ערך אבל בשם מדרש. ואגדה זאת ע״ד הריבה הביא בפי׳ הרא״ש עה״ת כאן בקצת תוספת, ז״ל ובמדרש, טובת כתיב נערה בתולה צדקת היתה, וכשירדו בני אלהים א״ל תשמעי לנו כו׳ כלפנינו, וקבעה במזלות והיינו מזל בתולה, והמלאכים נשארו בארץ ולא יכלו לעלות עד שמצאו סולם שיעקב אבינו חלם ועלו הה״ד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ועי׳ בפרדר״א פמ״ו לפיכך נותנין לו (לסמאל) שוחד ביום הכפורים שלא לבטל קרבן של ישראל שנאמר גורל אחד לה׳ וגורל אחר לעזאזל, גורלו של הקב״ה קרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, ועי׳ לעיל מאמר ט. בבאור מ״ש מענין זה. ובתרגום ירושלמי לקמן פסוק ד. ובזח״א לז. א״ר יצחק עז״א ועזא״ל כד נפלו מאתר קדושתייהו מלעילא חמו בנת בני נשא וחטאו ואולידו בנין ואלין הוו נפילים דכתיב הנפילים היו בארץ. ר׳ חייא אמר בנוי דקין הוו בני אלהים דהא כד אתא סמא״ל על חוה אטיל בה זוהמא ואתעברת ואולידת לקין וחיזו דיליה לא הות דמי לשאר בני נשא וכל אינון דאתיין מסטרא דיליה לא הוו אקרין אלא בני אלהים. ועי׳ זח״א נח. וח״ג קנט. ובס׳ חנוך הגדול יש אריכות באגדה זאת. ועי׳ בס׳ היובלים פ״ה. ומובא אגדה הנ״ל בבית המדרש ח״ד ע׳ קכ״ז בשם מדרש שמחזאי ועזאל, ועי׳ במדרש אגדה ח״ב קלא. ובפי׳ הר״י מוינא ע׳ קיא. ובהערות הר״א מרמורשטיין בהדביר ח״א קמא. הביא דגם בכת״י ירחמיאל ע׳ נב. מעתיק מעשה הנ״ל, כן בכת״י מאירת עינים של ר״י דעכ״ו. ועי׳ במלואים מ״ש מכת״י ר׳ שמואל אבן שהם.
11. תנחומא ישן בראשית סי׳ לג. טבת כתיב חסר ויו דורש לשון הטבה, מובא בפס״ז, ומדרה״ג, וברד״ק כ׳ שהיו מטייבין ומקשטין אותה.
12. ויקחו להם נשים. ויק״ר פכ״ג ס״ט. תנחומא ישן בראשית סי׳ כא. לג. ובתנחומא נח סי״ב לא כדור המבול שהיו שטופין בזנות והולכין ונזקקין לשאינו מינן ראה מה כתיב בהן ויראו בני אלהים, ולכך אבדו מן העולם. ועי׳ בתנ״י שם סי״ח. בכל מקום כו׳ ירושלמי סוטה פ״א ה. במדב״ר פ״ט סל״ב. תנחומא בראשית סי״ב.
13. מובא בילק״ש רמז תת״צ. ועי׳ לקמן מאמר נו. מפרדר״א פכ״ב.
וַחֲזוֹ בְּנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנָת אֲנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנִּין וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דְּאִתְרְעִיאוּ.
The sons of the rulers saw that the daughters of man were fair and they took for themselves wives from whomever they wanted.

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ
וַחֲזוֹ בְּנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנָת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן אִינִין (ח״נ: אִינּוּן) וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דְּאִתְרְעִיאוּ (ח״נ: דְאִתְבַּחַרוּ)
נגד הנוצרים
א. כדי להרחיק כל אפשרות להיותו של אדם ״בן אלהים״, ובניגוד לאמונת הנצרות אודות הולדת ישו שאמו הרתה לרוח הקודש, נמנעו כל המתרגמים מלתרגם ״בני האלהים״ – ״בני אלהיא״. גם דבריו החריפים של רשב״י: ״ר׳ שמעון בר יוחאי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא״ (ב״ר כו ה) רומזים כנראה על פרשנות נוצרית שהתרגומים דחו מכל וכל. מטעם זה תרגמו אונקלוס והמיוחס ליונתן ״בְּנַי רַבְרְבַיָּא״ ויש שתרגמו ״בְּנַי דַּיָּינַיָּא״ (ת״נ, פשיטתא).⁠1
בני האלהים – חול
ב. תרגום ״בני האלהים״ – ״בְּנַי רַבְרְבַיָּא״ מוכיח שכאן ״אלהים״ הוא שם חול. וכן כתב הרמב״ם ב״באור שמות״ בהסתמך על ת״א.⁠2
ג. לתרגום ״כִּי טֹבֹת הֵנָּה״ – ״אֲרֵי שַׁפִּירָן אִינִין״, עיין לעיל ״טוב מאד״ (בראשית א לא).
תרגומי לשונות בחירה
ד. ״מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ״ – ״מִכֹּל דְּאִתְרְעִיאוּ״. והקשה ״אוהב גר״: למה לא תרגם כמשמעו ״מִכֹּל דִי בְּחַרוּ״ כמו ״וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן״ (בראשית יג יא) ״וּבְחַר לֵיהּ לוֹט״? ״באורי אונקלוס״ השיב שרק בחירה בהשכל ובדעת מתורגמת ״בחר״ כגון ״בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים״ (שמות יז ט) ״בְּחַר לַנָא גֻּבְרִין״, ״וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל״ (שמות יח כה) ״וּבְחַר״. אבל כאן שאינה בחירה שכלית אלא לפי תאותם וחשקם, תרגמו בלשון רצון ותאוה דוגמת ״שכם בני חשקה נפשו״ (בראשית לד ח) אִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁיהּ״, ״כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ״ (דברים יב כ), ״אֲרֵי תִתְרְעֵי נַפְשָׁךְ״.⁠3 ואף על פי שתשובתו מסתברת, כל בחירה המיוחסת לבורא מתורגמת כרצון מן הטעם שנתבאר בפסוק ״ואת אשר יבחר בו״ (במדבר טז ה) ״וְיָת דְּיִתְרְעֵי בֵיהּ״.
1. ועם זאת בולטת עמדתו הייחודית של ת״א: הואיל ופסוקים אלה מציגים את ״בני האלהים״ לעומת בנות האדם, ניתן היה לטעון כי פשוטו של מקרא מדבר במלאכים. תפיסה כזו אכן רווחת אצל חז״ל המזהים את ״בני האלהים״ עם עוזא ועזאל, מלאכים ״שנפלו משמים״ (ראה יומא סז ע״ב ומקבילות) ובדרך זו הלך גם המיוחס ליונתן לפסוק ד: ״שמחזאי ועזאל הינון נפלן מן שמיא והוו בארעא ביומיא האינון״. וכן בתרגום איוב א ו ״ויהי היום ויבאו בני האלהים״ – ״ואתו כתי מלאכיא״. ואולם ת״א נמנע בעקביות מלהכניס מלאכים בתרגומו, כדי לסלק כל אפשרות מוטעית של ריבוי רשויות כמבואר בפסוק ״נעשה אדם״ (בראשית א כו). לתרגומים נגד הנוצרים ראה לעיל ״כי לקח אֹתוֹ אלהים״ (בראשית ה כד).
2. וכן כתב רד״ק: ״בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות כי הם יקראו אלהים, כמו אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כב כז) והדומים לו, וכן תרגם אונקלוס בְּנֵי רַבְרְבַיָּא״.
זו גם כוונת הגר״א שכתב בביאורו לשו״ע ״ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כלם״ (אורח חיים סימן ה סעיף א) – ״ובהזכירו כו׳. כמ״ש בתרגום אונקלוס בני אלהים – בני רברביא וכן כל השופטים עד האלהים יבא כו׳ [=עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח) לִקְדָם דַּיָּינַיָּא] ובמעשה בראשית הכל בשם אלהים וז״ש ובעל הכחות כולם״. כלומר, הקב״ה מושל גם על דיינים וגדולים המכונים ״אלהים״ ומתורגמים כשמות חול.
3. ו״לחם ושמלה״ כתב שההפרש הוא בין ״וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט״, ״בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים״, לפסוקנו שבו נאמר ״מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ״ [ולא: בחרו להם]. אבל במקצת כתבי יד תרגמו ״מִכֹּל דְאִתְבַּחַרוּ״ בבניין סביל, והנוסח משולל הבנה.
וחמון בני דייניאא ית בנתהון דבני אנשא ארום שפורין חיזו אנון ונסבוב להון (א)⁠נשי׳ מן כל מה די בחרו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דייניא״) גם נוסח חילופי: ״מל⁠{א}⁠כייא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שפורין חיזו אנון ונסבו״) גם נוסח חילופי: ״שפירות חזיו הנין ונ׳⁠ ⁠⁠״.
וחמון בני רברביא ית בנת אינשא ארום שפירן הינון וכסלן ופקסן ומהלכן בגילוי בישרא והרהירו ליזנו ונסיבו להון נשין מכל דאיתרעיו.
and the sons of the great saw that the daughters of men were beautiful, and painted, and curled, walking with revelation of the flesh, and with imaginations of wickedness; that they took them wives of all who pleased them.
[ה] וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי קָרֵא לְהוֹן בְּנֵי דַיָּנַיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מְקַלֵּל לְכָל מַאן דְּקָרֵא לְהוֹן בְּנֵי אֱלָהַיָּא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כָּל פִּרְצָה שֶׁאֵינָהּ מִן הַגְּדוֹלִים אֵינָהּ פִּרְצָה, כֻּמְרַיָא גָּנְבוּ אֱלָהַיָּא מַאן מוֹמֵי בֵּיהּ אוֹ מַאן מְקָרֵב. וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן בְּנֵי הָאֱלֹהִים, רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין שֶׁהִרְבּוּ יָמִים בְּלֹא צַעַר וּבְלֹא יִסּוּרִין. רַבִּי חָנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר כְּדֵי לַעֲמֹד עַל הַתְּקוּפוֹת וְעַל הַחִשְׁבוֹנוֹת. רַבָּנָן אָמְרִין כְּדֵי שֶׁיִּטְלוּ שֶׁלָּהֶם וְשֶׁל דּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם.
כִּי טֹבֹת הֵנָּה – אָמַר רַבִּי יוּדָן טֹבֹת כְּתִיב, מִשֶּׁהָיוּ מְטִיבִין אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ הָיָה גָדוֹל נִכְנַס וּבוֹעֲלָהּ תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי טֹבֹת הֵנָּה, אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת.
וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ – אֵלּוּ נְשֵׁי אֲנָשִׁים. מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, זֶה זָכָר וּבְהֵמָה. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמַר דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִמּוֹחוּ מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁכָּתְבוּ גִּמּוֹמְסִיּוֹת לְזָכָר וְלִבְהֵמָה.
אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא זְנוּת, אַנְדְּרוֹלוֹמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת טוֹבִים וְרָעִים. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל הַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ חוּץ מִן הַזְּנוּת, מַאי טַעְמָא וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים וגו׳, וּמַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם (בראשית ו׳:ז׳), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר לֵוִי בְּשֵׁם פְּדָיָה אָמַר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה לוֹט מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַסְּדוֹמִיִּים וְהָיוּ מְקַבְּלִין מִיָּדוֹ, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לוֹ: הוֹצִיאֵם אֵלִינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם (בראשית י״ט:ה׳) לְתַשְׁמִישׁ, אָמְרוּ לוֹ: עֹד מִי לְךָ פֹה (בראשית י״ט:י״ב) לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא עֲלֵיהֶם, מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין לְךָ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סָנֵגוֹרְיָא.
בני האלהים – ר׳ יוסף אמר ראו המלאכים שהיה הב״ה מתעצב על שברא בני אדם. מיד עמדו שני מלאכים לפני הב״ה ששמם שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבש״ע הלא אמרנו לפניך בשעה שבראת עולמך אל תברא אדם, כענין שנאמר מה אנוש כי תזכרנו וגו׳ (תהלים ח׳ ה׳). א״ל הב״ה ועולם מה תהא עליו, א״ל אנו מסתפקים בו, א״ל גלוי וידוע לפני אלו הייתם בעולמם ויצר הרע שולט בכם כשם ששלט באדם הייתם קשים מהם, א״ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשים שמך. א״ל הב״ה כבר נתתי לכם רשות. מיד ירדו והשליט בהם יצר הרע. כיון שראו בנות האדם שהם יפות תעו אחריהן ולא יכלו לכבוש ביצרן הדא ה״ד ויראו בני האלהים וגו׳. ראה שמחזאי ריבה אחת ששמה אסטירה נתן עיניו בה, אמר לה השמעי לי, א״ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרו. מיד למדה והזכירתו ועלתה לרקיע, אמר הב״ה הואיל ופרשה עצמה מעבירה אעשנה דוגמא שתזכר בעולם, מיד קבעה הב״ה בז׳ ככבים של כימה. כיון שראו כך שמחזאי ועזאל עמדו ונשאו נשים והולידו בנים. ר׳ אומר וכי תעלה על דעתך שבו״ד יכול ליגע אצל המלאכים והא כתיב משרתיו אש לוהט (תהלים ק״ד ד׳). אלא מלמד כיון שנפלו המלאכים ממקום קדושתם מן השמים שלט בהם יצר הרע כבני אדם וקומתם נעשה כבני אדם ולבשו גוש עפר, שנאמר לבש בשרי רמה וגוש עפר וגו׳ (איוב ז׳ ה׳). א״ר צדוק מהם נולדו הענקים אשר הולכים בזדון לבם [ובגובהן] ומשלחים ידיהם בכל גזל וחמס ושפיכות דמים, שנאמר ושם ראינו את הנפילים וגו׳ (במדבר י״ג ל״ג) ואומר הנפילים היו בארץ (בראשית ו׳ ד׳). תני שמחזאי הוליד ב׳ בנים ושמותם הייא והייאא ונשאו נשים והולידו סיחון ועוג. ר׳ יוסף אמר בשעה שנגזרה גזרה לבוא מבול בעולם שגר הב״ה למטטרון שליח לשמחזאי, א״ל עתיד הב״ה להחריב העולם, עמד שמחזאי והרים קולו בבכי ובזעקה והיה מצטער על העולם ועל בניו שכל אחד מהם היה אוכל אלף גמלים ואלף סוסים ואלף מכל מין בהמה, עתה ממה יחיו. תני לילה אחד היו ישנים הייא והייא בני שמחזאי וראו שניהם חלומות, א׳ מהם ראה בחלום שלו אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה כלה חרותה וכתובה שטות שטות והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן שטות ולא היה משייר בה אלא שטה אחת של ד׳ תיבות, ואחד מהם ראה בחלומו פרדס גדול ומשובח והיה אותו פרדס נטוע מכל מיני אילנות ומכל מיני מגדים והיו מלאכים באים וקרדומים בידם והיו קוצרים את האילנות עד שלא נשאר אלא אילן אחד של ג׳ ענפים, כיון שננערו משנתם עמדו בבהלה ובאו להם אצל אביהם וסדרו לו החלומות, א״ל בני עתיד הב״ה להביא מבול לעולם ולהחריבו ולא ישייר בו אלא אדם אחד וג׳ בניו. מיד צעקו ובכו ואמרו עכשיו מה תהא עלינו או במה יזכר שמנו, א״ל אל תחושו ואל תצטערו ששמותכם לא יכלו מתוך הבריות לעולם, שכל זמן שיגררו ויסתבלו אבנים ועצים וכל צרכיהם אינם צווחים אלא על שמיכם היהא והייא, מיד נתקררה דעתן. אמרו עליו על שמחזאי שחזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים וארץ ראשו למטה ורגליו למעלה, לפי שלא היה לו פתחון פה לפני הב״ה ועד היום תלוי בתשובה בין השמים והארץ. אבל עזאל לא חזר בתשובה והוא ממונה על כל מיני צבעונין ותכשיטין של נשים שמסיתים בני אדם לדבר עבירה ועדיין הוא עומד בקלקולו, ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות והיו נותנים גורל אחד לה׳ שיכפר על כל עונות ישראל וגורל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל. [הערת המהדיר: נשלם הנמצא כתוב מבראשית רבתי כסדר בתוך הספר, ועתה אכתוב הנמצא כתוב בגליוני כל החבור לפי מספר העלין.]
ומה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה אינו דין שיהו טעונין שמן זית זך, ת״ל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור (ויקרא כ״ד ב׳), ואין זך כתית למנחות.
א. בפוגיא: ״הייה וחייה״. [ובקרוניקלס שמותם: ״הייא ואהייא״.] ובילקוט כתוב תיכף אחרי והולידו בנים: ״היווא והייא״.
ויראו בני האלהים1בני הדיינים. 2ויש אומרים מלאכים ממש.
מכל אשר בחרו – שגוזלים נשי האנשים.
1. בני הדיינים. ב״ר פכ״ו אות ה׳.
2. וי״א מלאכים ממש. פדר״א פכ״ב, עיי׳ שם בפי׳ הרד״ל.
וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים – בְּנֵי דַּיָּנָא כָּל פִּרְצָה שֶׁאֵינָהּ מִן הַגְּדוֹלִים אֵינָהּ פִּרְצָה כֻּמְרַיָא גַּנְבִין אֱלָהָא מַאן מוּמֵי בֵּיהּ, אוֹ מַאן מִקְרָב, וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָן בְנֵי הָאֱלֹהִים, שֶׁהִרְבּוּ יָמִים בְּלֹא צַעַר וּבְלֹא יִסּוּרִין, וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי לַעֲמֹד עַל הַתְּקוּפוֹת וְעַל הַמַּזָּלוֹת וּכְדֵי שֶׁיִּטְּלוּ אֶת שֶׁלָּהֶן וְשֶׁל דּוֹרוֹת הַבָּאִין אַחֲרֵיהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי מְקַלֵּל לְכָל מַאן דְּקָרֵי לְהוֹן בְּנֵי אֱלָהָא.
כִּי טֹבֹת הֵנָּה – טָבַת כְּתִיב מִשֶּׁהָיוּ מֵטִיבִין אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, הַגָּדוֹל מֵהֶן נִכְנָס וּבוֹעֲלָהּ תְּחִלָּה.
כִּי טֹבֹת הֵנָּה – אֵלּוּ הַפְּנוּיוֹת, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים – אֵלּוּ נְשֵׁי אֲנָשִׁים. מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, זֶה זָכוּר וּבְהֵמָה. וְלֹא נִמְחוּ מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁכָּתְבוּ גְמַמְסִיוֹת לַזָּכוּר וְלַבְּהֵמָה. בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתְּ מוֹצֵא זְנוּת, אַנְדְרַלָמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְהוֹרֶגֶת הַטּוֹבִים וְהָרָעִים. עַל הַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ חוּץ מִן הַזְּנוּת. מַה טַעַם, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם.

רמז מד

כָּל אוֹתָהּ הַלַּיְלָה הָיָה לוֹט מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַסְּדוֹמִיִים וְהָיוּ מְקַבְּלִין מִיָּדוֹ, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ (בראשית י״ט:ה׳) ״אַיֵּה הָאֲנָשִׁים הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם״ לְתַשְׁמִיש, מִיָּד אָמְרוּ לוֹ (שם יב) ״עֹד מִי לְךָ פֹה״ עַד כָּאן הָיָה לְךָ רְשׁוּת לְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַב יוֹסֵף, מַהוּ ״עֲזָאֵל״. אָמַר לָהֶם כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַצֵּב. מִיָּד עָמְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים שַׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל וְאָמְרוּ לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲלֹא אָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ כְּשֶׁבָּרָאתָ אֶת עוֹלָמְךָ (תהלים ח׳:ה׳) ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ״. אָמַר לָהֶם, וְעוֹלָם מַה יְּהֵא עָלָיו. אָמְרוּ לוֹ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיִינוּ מִסְתַּפְּקִין בּוֹ. אָמַר לָהֶם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי אִם אַתֶּם שְׁרוּיִין בָּאָרֶץ הָיָה שׁוֹלֵט בָּכֶם יֵצֶר הָרָע וִהְיִיתֶם קָשִׁים מִבְּנֵי אָדָם. אָמְרוּ לוֹ, תֵּן לָנוּ רְשׁוּת וְנָדוּר עִם הַבְּרִיּוֹת וְתִרְאֶה אֵיךְ אָנוּ מְקַדְּשִׁין שְׁמֶךָ. אָמַר לָהֶם, רְדוּ וְתָדוּרוּ עִמָּהֶן. מִיָּד קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם שֶׁהָיוּ יָפוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרָן. מִיָּד רָאָה שַׁמְחֲזַאי רִיבָה אַחַת וּשְׁמָהּ אִיסְטְהַר. נָתַן עֵינוֹ בָּהּ, אָמַר: הִשָּׁמְעִי לִי. אָמְרָה לֵיהּ, אֵינִי שׁוֹמַעַת לְךָ עַד שֶׁתְּלַמְּדֵנִי שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה בּוֹ לָרָקִיעַ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה זוֹכְרֵהוּ. לִמְּדָהּ אוֹתוֹ שֵׁם, הִזְכִּירָה אוֹתוֹ וְעָלְתָה לָרָקִיעַ וְלֹא קִלְקְלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וּפֵרְשָׁה עַצְמָהּ מִן הָעֲבֵרָה לְכוּ וְקִבְעוּהָ בֵּין שִׁבְעָה כּוֹכָבִים הַלָּלוּ כְּדֵי שֶׁתְּזַכּוּ בָּהֶן לָעוֹלָם וְנִקְבְּעָה בְּכִימָה כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שַׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל כָּךְ עָמְדוּ וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים הִיוָא וְהֵיָא. וַעֲזָאֵל הָיָה עַל מִינֵי צִבְעוֹנִין וְעַל מִינֵי תַּכְשִׁיטִין שֶׁל נָשִׁים שֶׁמְּפַתִּים אֶת בְּנֵי הָאָדָם לְהִרְהוּר עֲבֵרָה, מִיָּד שִׁגֵּר מְטַטְרוֹן שָׁלִיחַ לְשַׁמְחֲזַאי וְאָמַר לֵיהּ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹ ולְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. מִיָּד עָמַד בִּבְכִי וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם וְעַל בָּנָיו, מַה יַּעֲשׂוּ בָּנָיו, מִמַּה יֹאכְלוּ אִם הָעוֹלָם חָרֵב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה אוֹכֵל בְּכָל יוֹם אֶלֶף גְּמַלִּים וְאֶלֶף סוּסִים וְאֶלֶף שְׁוָרִים. בַּלַּיְלָה רָאוּ הִיוָא וְהֵיָא שְׁנֵיהֶם חֲלוֹמוֹת. אֶחָד מֵהֶן רָאָה אֶבֶן גְּדוֹלָה פְּרוּסָה עַל הָאָרֶץ כְּשֻׁלְחָן, וְהָיְתָה הָאָרֶץ חֲרוּתָה וּכְתוּבָה שִׁטּוֹת שִׁטּוֹת, וְהָיָה מַלְאָךְ יוֹרֵד מִן הָרָקִיעַ וּבְיָדָיו כְּמִין סַכִּין וְהָיָה גּוֹרֵר וּמוֹחֵק כָּל אוֹתָן הַשִּׁטּוֹת וְלֹא הָיָה מְשַׁיֵּר בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע תֵּבוֹת. וְהָאֶחָד רָאָה פַּרְדֵּס גָּדוֹל מְשֻׁבָּח נָטוּעַ מִכָּל מִינֵי אִילָנוֹת, וְהָיוּ בּוֹ מַלְאָכִים וּבְיָדָן קַרְדֻּמּוֹת וְהָיוּ מְקַצְּצִין כָּל הָאִילָנוֹת וְלֹא שִׁיְרוּ בּוֹ אֶלָּא אִילָן אֶחָד שֶׁל שְׁלֹשָׁה עֲנָפִים. כֵּיוָן שֶׁנִּנְעֲרוּ עָמְדוּ בְּבֶהָלָה וּבָאוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם. אָמַר לָהֶם, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא מַבּוּל וְלֹא יְשַׁיֵּר אֶלָּא נֹחַ וּבָנָיו. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ הָיוּ צוֹעֲקִין וּבוֹכִין. אָמַר לָהֶם, אַל תִּצְטַעֲרוּ, שִׁשְׁמוֹתֵיכֶם לֹא יִכְלוּ מִן הַבְּרִיּוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁגּוֹזֵר גְּזֵרוֹת אוֹ מַעֲלִין אֲבָנִים אוֹ סְפִינוֹת שְׁמוֹתֵיכֶם הֵן מַזְכִּירִין הִיוָא וְהֵיָא. מִיָּד נִתְקָרְרוּ דַּעְתָּן. שַׁמְחֲזַאי חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְתָלָה עַצְמוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ רֹאשׁוֹ לְמַטָּה וְרַגְלָיו לְמַעְלָה וַעֲדַיִן הוּא תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. עֲזָאֵל לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּקִלְקוּלוֹ לְהָסִית בְּנֵי אָדָם לִדְבַר עֲבֵרָה בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין שֶׁל נָשִׁים, וּלְכָךְ הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַיִל אֶחָד לַה׳ שֶׁיְּכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְאַיִל אֶחָד לַעֲזָאזֵל שֶׁיִּסְבֹּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוּא עֲזָאזֵל שֶׁבַּתּוֹרָה.
ראי בני אלאשראף בנתא אלעאמה אנהן חסאן פאתכ׳ד׳ו להם נסאא מן ג׳מיע מא אכ׳תארוה.
א. ד בנאת
ראו בני הנכבדים1 את בנות המון העם שהן נאות, ולקחו להם נשים מכל מה שבחרו.
1. הם שרי העם ונשיאיו, וכמו שתרגם אונקלוס ״בני רברביא״, וכ״ה בספרי (בהעלותך פ״ו): ״ויראו בני האלהים את בנות האדם. מה היו בני הדיינים עושים, היו אוחזים בנשים מן השוק ומענים אותם, אם כך היו בני הדיינים עושים ק״ו לשאר הדיוטין״. ואין הכוונה כאן למלאכים, וכבר הובא במדרש רבה כ״ו: ״ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו׳. רשב״י קרא להון בני דייניא, רשב״י מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהייא״, וכ״כ רבינו בפירושו הארוך: ״וגם אחרי כן, רצונו לאמר, גם כעבור זמן האות של מאה ועשרים שנה, המשיכו בחטאיהם, והתמידו בעוונותיהם, אשר היותר נפוץ והרע שביניהם היה: אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם. והסוברים שהמה הגבורים הם אותם שבאו מזרע הנפילים ושמכאן ראיה שהם מלאכים, אין הדבר כדעתם. ולא אמר הנפילים היו בארץ אלא בגלל שהאריכו ימים הרבה. כי ידוע שמידת חייו של כל חי תלוי במידת הכח הנישא בו, והיות ואריכות ימיהם (של הדורות הראשונים) היתה פי עשר מאריכות ימינו, מתחייב שכוחם היה פי עשר מכחנו בקירוב. ולפיכך אמר בהם: המה הגבורים אנשי ה׳, וכל מה שאמר בשלושת הפסוקים האחרונים מקיים שבני האלהים הם אנשים, לא דבר אחר. כי החכמה מחייבת שהדומים בחטא יהיו (דומים) בגנות ובאיום ובאזהרה ובעונש. והנה ראינו שבארבעתם הזכיר הכתוב אנשים בלבד, ולא חיבר עליהם את מישהו זולתם. וכך אנו יודעים שבני אלהים ובנות האדם – כולם אנשים. א. בענין הגנות אמר: וירא י״י כי רבה רעת האדם, ולא אמר: ורעת בני אלהים. ב. ובאיום אמר: וינחם י״י כי עשה את האדם בארץ, ולא אמר: ואת בני האלהים. ג. ובאזהרה אמר: אמחה את האדם אשר בראתי, ולא אמר: ואת בני האלהים מן השמים. ד. ובעונש אמר: וימח את כל היקום, ולא היה שם דבר אחר, שהתחייב להיאבד מן העולם ולהיות כמותם״. וכן כתב גם בפירושו לאיוב (א, ו) כנגד מי שרצה לפרש כאן שפרשת ויראו בני האלהים הם המלאכים, ודחה דברים אלו בחריפות (וכדרך רשב״י במדרש רבה שהבאנו לעיל, שהיה ״מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהייא״), וז״ל: ״ושוב ראה עוד כי בהניחו עליהם את זאת יתחייב להניח להם המשגל והתשמיש, והניח גם את זה, וטען כי פרשת ויראו בני האלהים הם המלאכים שבאו הביאות האסורות בנפלם מן השמים ונעשו כבני אדם, והעמיד לכך דמיון במה שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, ולא השאיר תועבה ולא מגרעת שלא תיאר בה את המלאכים, כל זה בהתאם ליסוד הזה שלו, ובדה את כל הזרויות הגדולות הללו בגלל חוסר ידיעתו פירושי המלים שבשפה... ואומר כי טעות המפרש הזה בבאור ויראו בני האלהים... הוא שלא ידע כלל היאך משתמשים בני ישראל ליחידים ולהמון, לפי שכך מנהגם לומר עשו היחידים כך ועשו ההמון כך, והרי גם אותם היחידים בני אדם ולא הבדילם אלא בגלל ייחודם ואמרו אחר שהזכיר את היחידים פעולת בני אדם הכוונה בכך ההמון, כעין מה שאמר ירמיה ע״ה אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה ובישראל ובאדם, והרי גם ישראל מבני האדם, אלא יחדם מפני שהם סגולה. וכמו שאמר זכריה כי לה׳ עין האדם וכל שבטי ישראל, ושבטי ישראל הם מבני אדם, והזכירם לבדם מפני כבודם. ועל דרך זו אמרו ויראו בני האלהים גם הם בני אדם, ולא הבדילם מן ההמון אלא מפני כבודם. וזה באור מסתבר מסלק את הזרות ממקורביו. ועוד ממה שמוסיף ומחזק את זה אמרו אחר כך וירא ה׳ כי רבה רעת האדם ולא גינה את המלאכים עמהם, ואמרו בעונש אמחה את האדם אשר בראתי, ולא ענש את המלאכים עמהם. ומה אפשר עוד לומר על מי שטועה עד כדי כך״ ע״ש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בני האלהים – בני השרים והשופטים.
דבר אחר: בני האלהים – הם שרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבין בהם. כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח: ואתה תהיה לו לאלהים (שמות ד׳:ט״ז), ראה נתתיך אלהים (שמות ז׳:א׳).
כי טובת הנה – אמר ר׳ יודן: טבת כתוב – מי שהיוא מטיבין אותה מקושטת ליכנס לחופה, היה גדול נכנס ובועלה תחילה.
מכל אשר בחרו – אף בעולות בעל, אף הזכור והבהמה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא: ״כשהיו״.
בני האלהים THE SONS OF ELOHIM – The sons of princes and rulers (Bereshit Rabbah 26:15).
Another explanation of בני האלהים is that these were princely angels who came as messengers from God: they, too, intermingled with them (the daughters of men). Wherever the word אלהים occurs in the Scriptures it signifies authority, and the following passages prove this: "and you shall be his (אלהים) master" (Shemot 4:16), and "See, I have made the (אלהים) a master" (Shemot 7:1).
כי טבת הנה THAT THEY WERE FAIR – Rabbi Judan said, "It is written here טבת, for when they were being made to appear "good" by being decked out to be taken beneath the marriage canopy one of the lords would come and carry her off first (Bereshit Rabbah 26:5).
מכל אשר בחרו OF ALL WHOM THEY CHOOSE – even if it were a married woman or a man or an animal (Bereshit Rabbah 26:5).
ויראו בני אלהים1אלו בני הדיינין 2והשרים. 3תני ר׳ שמעון בן יוחי כל פרצה שאינה באה מן הגדולים אינה פרצה. ולמה נקראו בני אלהים. 4ר׳ חנינה ור׳ שמעון בן לקיש תרווייהו אמרו. שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין.
כי טבת הנה5א״ר יודן 6טבת כתיב. משהיו מטיבין אותה לבעלה. היה גדול נכנס ובועלה תחלה.
ויקחו להם נשים7אלו נשי אנשים.
מכל אשר בחרו – זה משכב זכר ובהמה.
8ר׳ יוסי ב״ר סימון משום ר׳ יהושע בן לוי אמר על הכל הקב״ה מאריך אפו חוץ מן הזנות. שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. מה כתיב בתריה. ויאמר ה׳ לא ידון.
9שנו רבותינו דור המבול אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם. 10א״ר ישמעאל ב״ר יוסי איני נותן רוחי בשעה שאני נותן מתן שכר לצדיקים. 11א״ר יהושע בן נחמי׳ לא דנו רוחן בעצמן. לדעת שבשר ודם הם לעזוב דרך רשע. אלא היו חוטאין והולכים.
1. אלו בני הדיינים. ב״ר פכ״ו בשם רשב״י. ילקוט רמז מ״ג. וס״ל דאלהים זה הוא חול.
2. והשרים. כת״א בני רברביא. וכן פירש״י.
3. תני רשב״י. ב״ר וילקוט שם.
4. ר׳ חנינא. שם.
5. א״ר יודן. שם. ורש״י עה״ת.
6. טבת כתיב. דרש לשון הטבה.
7. אלו נשי אנשים. ב״ר שם.
8. ר׳ יוסי בר סימון. וכן בכ״י פלארענץ. ובב״ר פכ״ו ר׳ עזריה ור׳ יהודה בר סימון בשם ריב״ל. ובויק״ר פכ״ג ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה בר סימון וריב״ל בשם בר קפרא.
9. שנו רבותינו. סנהדרין ק״ז ע״ב.
10. א״ר ישמעאל. ב״ד פכ״ו. ילקוט רמז מ״ד. ע״ע בירושלמי סנהדרין פ״י ה״ג ושם הגי׳ ר׳ שמעון.
11. אמר ר׳ יהושע. ב״ר וילקוט שם:
בני האלהים – בני שופטי הארץ וגדוליה.⁠1
[בנות האדם כי טובות הנה – כלומר יפות היו ומאירות מן היופי שהיה בהם, כמו: וירא א-להים כי טוב (בראשית א׳:ד׳), וכן: בהטיבו את הנרות (שמות ל׳:ז׳).]⁠2
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 281 ואילך.
2. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 274 ואילך. ביאור זה מופיע בתוך סוגריים מרובעים מפני שייחוסו לרשב״ם אינו ודאי.
בני האלהים – בני השופטים, שהיו עושים בארץ משפט אלהים.
ויש אומרים: כי האלהים במקום הזה קודש, והבנים הם הקדושים אשר בארץ, כטעם: בנים אתם (דברים י״ד:א׳).
ויש אומרים: כי בני האלהים הם בני שת, ובנות האדם בנות משפחות קין.
והישר בעיני: להיות בני האלהים – היודעים דעת עליון ובחרו להם נשים, שהיתה מערכת שמיםא לכל אחת נמשלת לכל אחד, והתולדת כתולדת, על כן יצאו מהם גבורים (בראשית ו׳:ד׳). ויתכן שלקחו גם הנשים בחזקה.
א. מלת ״שמים״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
THE SONS OF GOD. The term bene Elohim (the sons of god) refers to the sons of the judges who dispensed God's (Elohim) justice.⁠1 Others say that Elohim refers to God Himself and the sons of God are holy ones (saints) living on earth. They are called sons of God in the sense of Ye are the children of the Lord your God (Deut. 14:1). Others say that the sons of God refers to the children of Seth2 and that the daughters of man refers to women of Cain's family.⁠3 However, it appears to me that the sons of God refers to those who know the will of the most High. These men chose women who matched them astrologically and physically. Hence they produced mighty men. It is possible that they took women even against their will.⁠4
1. See Ibn Ezra's comment on Gen. 1:1.
2. Concerning whom it is written that he was created in God's image. See Ibn Ezra's comment on Gen. 5:1.
3. Concerning whom it was not written that he was created in the image of God. See previous note.
4. And they took them wives implies they took women against their will. If, according to astrology, a given women was fit for a man, he took her even against her will (Krinsky).
בני אלהים – אמר ר׳ יהודה הלוי: כי הם בני שת שהיה צדיק, ובנות האדם – בנות קין.
ולפי דעתי: בני האלהים – הם בני השופטים. וטעם הבנים כי תאותם רבה מאבותם.
וטעם כי טובות הנה – כי בקשו הראויות להם, שממסך גופן כממסך גופם, ומזלן דומה למזלם.
ויקחו להם – בגזל ובחזקה.
מכל אשר בחרו – ואין מי ימחה בידם, כי הם בני הדיינים.
בני האלהים – בני השרים.
בנות האדם – שאינם שרים.
מכל אשר בחרו – בכח וביד חזקה היו גוזלים להם בנותיהם לנש⁠[י]⁠הם ומשחיתים סדר העולם לגמרי.
בני האלהים THE SONS OF ELOHIM: The sons of the nobles.⁠1
[SAW HOW BEAUTIFUL WERE] THE DAUGHTERS OF MEN: Who were not nobles.
[AND TOOK THEMSELVES WIVES] FROM AMONG THOSE THAT PLEASED THEM: They stole their young women and their wives by force and in a high-handed manner,⁠2 and thus totally ruined the social order.⁠3
1. Like most traditional Jewish exegetes R. Yosef Bekhor Shor wants to reject the possibility of saying that our verses describe sexual liaisons between humans and divine beings.
2. R. Yosef Bekhor Shor’s explanation follows the basic pattern of Rashi’s (following BR 26).
3. The end of R. Yosef Bekhor Shor’s comment is meant to explain the relevance of this story about the theft of women by the upper class males. R. Yosef Bekhor Shor writes that this story illustrates the low moral level of society. Thus it prepares us for the flood narrative. See also commentary below to 6:12.
ויראו בני אלהים – בני השופטים והגדולים ומנהגיא המדינות, כי הם נקראו אלהים, כמו: אלהים לא תקלל (שמות כ״ב:כ״ז) והדומים לו. וכן תרגם אנקלוס: בני רברביא.
ודרש עזא ועזאלב רחוק.
ובבראשית רבה (בראשית רבה כ״ו): רבי שמעון בן יוחי קרי להו בני דיניא. ר׳ שמעון בן יוחי מיקל לכל מאן דקרי להו בני אלהייא, תני ר׳ שמעון בן יוחי כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה. ועוד אמרו למה קורא אותם בני האלהים, ר׳ חנינא וריש לקיש תרויהון אמרין שהרבו ימים בלא צער ובלא ייסורין. ר׳ הונא בשם ר׳ יוסי אומר הרבו ימים כדי לעסוק על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות, והוא הטעם שכתבנו למעלה באריכות שנות האנשים הנזכרים.
את בנות האדם – בנות המון האדם החלושים שלא היה להם כח לעמוד כנגדם, וכאשר היו רואים בני הגדולים בנות העניים והחלושים שהיו טובת ר״ל יפות תאר ומראה, היו עושקים ולוקחים אי זו שהיו בוחרים מכל הנשים ואותם שישרו בעיניהם הן פנויות או נשואות לבעל, כי מי שהיה גדול מחברו עושקג את חברו ואין מציל מידם, ואדם נאמר על הפחותים והחלושים כמו שאמר: גם בני אדם גם בני איש (תהלים מ״ט:ג׳) בני אדם, הפחותים, בני איש, הגדולים.
ובספרי פירשו כך: אם בני הדינים היו אוחזים נשים מן השוקים ומענים אותם קל וחומר לשאר בני אדם.
והחכם ר׳ אברהם בן עזרא פירש: בני האלהים שהיו יודעים דעת עליון ובחרו להם מי שהיתה מערכת שמים לכל אחת נמשלת לכל אחד והתולדת כתולדת על כן יצאו מהם גבורים, ויתכן שלקחו הנשים גם בחזקה.
כי טבת הנה – אמר ר׳ יודן: טבת כתיב, שהיו מטיבין ומקשטין אותה להכניסה לחופה, והיה הגדול נכנס ובועלה תחלה, הה״ד כי טבת הנה – אלו הבתולות.
ויקחו להם נשים – אלו נשיד אנשים.
מכל אשר בחרו – זה זכורה ובהמה.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״ומנהיגי״.
ב. כן בכ״י פריס 193, פריס 194. בכ״י מינכן 28: ״עזאל״. בכ״י מוסקבה 495: ״ועזיאל״.
ג. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״עושין״.
ד. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״נשואי״. בכ״י מוסקבה 495: ״נשו״.
ה. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״בכור״.
ויראו בני האלוהים, the sons of the judges, the elite of the species who are here referred to as אלוהים, just as in Exodus 22,27 אלוהים לא תקלל, “you must not curse a judge.” There are numerous similar examples in the Torah of the attribute אלוהים being applied to morally high ranking human beings. Onkelos also translates it in this vein when he speaks of בני רברביא. The explanations offered that the Torah refers to Uzza and Uzael are very far fetched. (compare Torah shleymah on this verse).⁠1
According to Bereshit Rabbah 26,5 Rabbi Shimon ben Yochai cursed anyone who translated the words בני האלוהים as “the sons of God.” He added that when the elite of the people are themselves guilty of the sins they want the common man to refrain from, their efforts are doomed to start with. Another reason offered why these people were referred to as בני האלוהים, (according to both Rabbi Chaninah and Rabbi Shimon ben Lakish, is that these were the people enjoying carefree long lives, free from sickness and other impediments.⁠2 Rav Hunna, quoting Rabbi Yossi, says that these people were granted such long lives in order to enable them to study the sky, observe the orbits of the stars and make calculations resulting in our calendar.
את בנות האדם, the daughters of the weaker specimen of the human race. The women were unable to resist the physically superior specimen referred to as בני האלוהים, and as a result if fancied by the latter, they would be taken by them as wives or concubines against their will, and the will of even their husbands.⁠3 The term אדם next to the term אלוהים simply compares the weak to the strong. In the Sifri¸ (Behaalotcha 86) the point is made that when ordinary individuals observed that the judges took the law into their own hands, they reasoned that they themselves would most certainly be able to get away with the same thing, seeing that the judges are supposed to set a good example.
Rabbi Avraham Ibn Ezra understands the expression בני אלוהים, as referring to spiritually superior people, people who knew what God expected of them. They chose wives according to what they perceived was suitable for them basing themselves on their reading of astrology. As a result of such careful mating, their offspring were in many instances giants, etc., as we read about at the end of our verse. It is possible that they took women of their choice even against the will of these women.
כי טובות הנה, Rabbi Yudan, noting the defective spelling of the word טובות as טבת claims that this is a transitive form of the verb, and that the judges when handing over the virgin bride to her prospective husband would first sleep with her. The missing letters ו in the word טבת refer to these girls having been deprived of their hymen.
ויקחו להם נשים, a reference to married women.
מכל אשר בחרו, the word מכל, “from all,” includes homosexual unions, and mating between man and beast.
1. The two aforementioned are supposed to have been angels who had voted against the creation of man and who belittled man’s effort to conquer the evil urge. They were supposedly punished by being consigned to earth to experience life on earth by themselves. Instead of proving their superiority, they were the first to succumb to the allurement of physically attractive females. Their request to return to the celestial regions was denied by God.
2. This may have given them the illusion of being able to get away with whatever they felt like doing.
3. The Torah describes the first time the law of the “survival of the fittest” was practiced by the human race. The result was the deluge.
בני האלהים – ר׳ שמעון בן יוחי קרי להו בני דינייא, ולייט למאן דקרי להון בני אלהים. ולמה קרי אותם בני אלהים?⁠א ר׳ יוחנן וריש לקיש אמרו: שהרבו שנים בלא צער ובלא יסורין (בראשית רבה כ״ו:ה׳).
מכל אשר בחרו – חכמים היו בחכמתב העליונות ובחרו להם נשים דומות להם כתולדותם להוליד מהן גיבורים כמותם ולקחום בחזקה ולכך הכעיסו להקב״ה.⁠1
1. בדומה באבן עזרא.
א. כן בדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 הושמט: ״אלהים״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568, ודפוס קרימונה: בחכמה.
בני אלהים, according to Rabbi Shimon bar Yochai,(in B'reshit Rabbah 26,5) the word אלהים here is to be understood as: "judges.⁠" He was very angry at people who translated this expression as "sons of God.⁠" The question remains why, the other Rabbis translated the word as they did? The answer given by both Rabbi Shimon ben Lakish and Rabbi Yochanan is that these people lived untroubled lives of tremendous length, so that they could easily have been confused with children whom God Himself had sired.
מכל אשר בחרו, as they were extremely intelligent, they selected for themselves wives who were equally intelligent or almost so, so that their children would enjoy the genetic benefits of their superior intelligence and physical strength.
כי טבת – חסר. לא טובות ממש.
בני האלהים – בני השרים והשופטים. לשון רבינו שלמה, וכך הוא בבראשית רבה (בראשית רבה כ״ו:ה׳). אם כן, יספר הכתוב כי הדיינים אשר להם לעשות המשפט, בניהםא עושין החמס בגלוי ואין מונע אותם.
כי טובות הנה – כמו: כי תראה חמור שונאך (שמות כ״ג:ה׳), כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כ״ב:ו׳). כאשר הנה טובות יקחו אותן להם לנשים באונס, וסיפר הכתוב החמס. ואמר עוד: מכל אשר בחרו – להכניס הנשואות לאחרים. אבל לא הזכיר הכתוב האיסור בהם בפירוש, ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס לפי שהוא ענין מושכל איננו צריך לתורה.
א. כן בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222: ״ביניהם״.
BNEI HA'ELOHIM. The sons of princes and rulers. This is the language of Rashi, and so it is in Bereshith Rabbah.⁠1 If so, Scripture relates that the judges whose duty it was to administer justice among them committed open violence without anyone interfering.
'KI' (WHEN) THEY WERE FAIR. [The meaning of the word ki here] is the same as in the verses: 'Ki' (when) thou seest the ass of him that hateth thee;2 'ki' (when) a bird's nest chance to be before thee.⁠3 When the daughters of men were fair, they would take them forcibly as wives for themselves. Thus Scripture tells of the violence and mentions further, whomsoever they chose, in order to include those who were married to others. Scripture, however, did not mention the prohibition concerning them clearly, and the punishment decreed upon them was only because of the violence,⁠4 because this is a reasoned concept and does not require the Torah to prohibit it.
1. 26:8.
2. Exodus 23:5.
3. Deuteronomy 22:6.
4. Further, (13).
ויראו בני האלהים את בנות האדם – ע״ד הפשט בני האלהים השרים והשופטים, לפי שהשופטים נקראים אלהים כענין שכתוב (שמות כ״ב) אלהים לא תקלל ומתרגמינן דיינא. ואמר הכתוב כי אותם בני השופטים שהיה להם לעשות משפטיהם היו עושים החמס עם בנות האדם בין באונס בין ברצון. ויקחו מהם נשים מכל אשר בחרו זה היה באונס, ומה שהזכיר אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם זה היה ברצון, כי היו באין עליהן דרך זנות ולא היה הענין נודע עד שהולידו להם בנים והמה הגבורים אשר מעולם. כלומר היו מכירים הבריות שאינן מבני שאר האנשים כ״א מבני השרים והשופטים האלה. ואמר מכל אשר בחרו כלשון הכתוב (ישעיהו ס״ו) גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה.
ועל דרך הקבלה בני האלהים כבר נתבאר למעלה ומשם תבינהו כי כל עניני מעשה בראשית הם כפולים והכל אמת.
ויראו בני האלוהים את בנות האדם, "The sons of God saw the daughters of man, etc.⁠" According to the plain meaning of the text the בני האלהים are the sons of the judges and the elite of society. which are called "elohim,⁠" just as in Exodus 22,27 where the Torah forbids us to curse a judge by writing אלוהים לא תקלל. This is the way the Targum translates that verse. The Torah means that the very judges who should have meted out justice committed legal violence instead with the "daughters of man,⁠" i.e. the common and therefore underprivileged people, by raping these women against their will. Sometimes these women were willing partners in illegal sexual relations. When the Torah writes inter alia in verse 4 אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם, "when the sons of the rulers would consort with the daughters of the common people,⁠" these were the instances when the women were willing partners in such relationships. Such relationships usually did not come to light until these women had given birth to children from illicit sexual relations with the male elite of society.
When the Torah (verse 4) speaks about the גבורים אשר מעולם אנשי שם, "the mighty men of former times who had always been very prominent,⁠" this is a reference to the children from such unions who could be seen to be different from children produced by unions between members of the lower classes of society. The words מכל אשר בחרו, "from among all that they freely chose,⁠" are an allusion to use of the same expression by Isaiah (Isaiah 66,3) where the prophet describes the abominations which people were guilty of in his time.
A kabbalistic approach to the words בני האלוהים has been discussed by us already in connection with 5,2 and the name אדם.
טבת הנה – חסר ו״ו שלא מצאו אלא אחת ותבעו לה המלאכים אהבתה. והיא שאלה להם תנו לי כנפים. ונתן לה מלאך אחד ופרחה למעלה וקבעוה בשמים מזל בתולה.
ויראו בני האלהים את בנות האדם – יש לפרש בני שת לא רצו להתערב עם בנות קין לפי שהיו כולם רוצחים ונואפים והם נקראו בני האלהים ואח״ך חמדו ולקחו בתחילה הכשרות והצנועות ואח״כ מכל אשר בחרו אמר הקב״ה לא ידון רוחי באדם זהו רק בבני קין הוא בשר מאחר שנעשו כלם לבשר א׳ והיו ימיו ק״כ שנה קודם המבול נאמר פסוק זה.
בני האלהים – קורא אותם בני האלהים ע״ש שהיו מאויימים בקומה ובצורה.
כי טובות הנה – פי׳ יפות כמו שבע פרות הטובות ובמדרש טובת כתי׳ נערה בתולה צדקת היתה וכשירדו בני האלהים א״ל תשמעי לנו וא״ל לא אשמע לכם אם לא תעשו הדבר הזה שתתנו לי כנפים שלכם כד״א שש כנפים לאחד נתנו לה כנפיהם מיד פרחה לשמים ונמלטה מן העבירה ואחזה פני כסא והקב״ה פרש עליה עננו וקבלה וקבעה במזלות והיינו מזל בתולה והמלאכים נשארו בארץ ולא יכלו לעלות עד שמצאו סולם שיעקב אבינו חלם ועלו הה״ד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו.
ויראו בני האלהים – פי׳ בני השרים והשופטים. בא לומר כי הדיינים אשר להם לעשות המשפט בניהם עושים חמס בגלוי ואין מונע אותם:
ויראו בני האלוהים,⁠" the 'sons' of God saw, etc.⁠" The expression בני האלוהים, refers to the elite of the society in those days, the law enforcers and judges. The Torah informs us that the very people charged with maintaining the functioning of an orderly, law abiding society, were the first to take the law into their own hands whenever it suited their purpose. Abuse of power leads to anarchy.

ביאור המלות

(ב) בני האלהים – הם הענקים, וסמכם לאלהים להורות על גודלם וחוזקם, כטעם ׳כהררי אל׳ (תהלים לו, ז); ׳שלהבתיה׳ (שיר השירים ח, ו).
טֹבֹת – יפות. וכן: ׳כי טוב הוא׳ (שמות ב, ב); ׳וגם הוא טוב תֹאר מאד׳ (מלכים א א, ו).
ויקחו – חטפו ולקחו בחוזקה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ובמדרש (בראשית רבה כ״ו) וייראו בני האלהים – למה קורא אותם בני האלהים. רבי חנינא ורשב״ל תרוייהון אמרי שהרבו ימים בלא צער ובלא ייסורין. רבי יוסי בר חנינא אמר כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות. הנה שהראשונים אמרו שקראם בני האלהים להיותם כל ימיהם שקטים כאלהים יודעי טוב ולא רע. אמנם ר׳ יוסי סובר לפי שהרבו ימים כאלהים כדי לעמוד על אלו החכמות האלהיות אשר אי אפשר הגעתם רק בנסיונות גדולות ועיונים ארוכים מאד כמו שנודע מספריהם כי באורך זמנם של ראשונים נתארך זמן חיי האחרונים ואם נראה שהוא קצר מאד וכמ״ש שכבר היו האחרונים כנער אשר הוא רכוב על כתפו של ענק 1והוא מה שאמר משה איש האלהים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ורהבם עמל ואון כו׳ (תהלים צ׳:י׳). כי זמן זה יספיק להוצאת שלמותם על מה שהוציאו הראשונים כמו שיתבאר במזמור ההוא בפרשת שמיני שער נ״ט ב״ה. ויאמר כי גם אלה ביין סכלותם שגו ובשכר תאותם טעו ושתו ולעו ונסתכלה עצתם ונסרחה חכמתם והיו כלא היו אנשי השם שבהם במה שראו את בנות האדם כי טובות הנה. ויקחו וכולי הכונה שבחרום לטוב עצמיי ונרצה מצד עצמו כמו שהוא מתנאי הטוב המוחלט ולזה כל ישעם וכל חפץ לקחת מכל אשר בחרו אשות הזמה בעלות חן וכשפים יפיקו בם רצונם לכל אשר תבקש נפשם המתאוה מהיופי והקישוט ושאר ההזמנות וגם הנה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם מצורף אל גודל מעלתם בעושר וכבוד ולא ימאנו להם. אמנם הנכון בעיני כי האנשים החשובים מזרעו של שת הוא קורא בשם בני האלהים כי הם בני האיש הנברא בצלם אלהים וכן קרא אותנה בנות האדם להיותן מזרע בני הארור אשר כבר נתמעט בהם הצלם והדמות כמו שקדם וזה טעם ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם כי על זרעו של קין דבר זה. והנה מפני שהיו טובות ויפות למלאת תאותם כמו שנזכר או 2מפני שראו אותם רמות הקומה וחזקות הבנין מזולתם ובחרום להוליד מהן ילידי הענק גדולים וחזקים וירע בעיני ה׳ אשר עשו מרודפם אחרי אלו התענוגים הבשריים ואם בהתחברם אל הזרע הארור ההוא אשר נגזר עליו הכליה וההפסד.
1. והוא מש״א משה וכו׳, ר״ל לפי מה שביאר לקמן שער נ״ט, כי עתה, אחרי שכבר נודעים לנו הנסיונות וההמצאות שנסו והמציאו הדורות הראשונים אשר האריכו ימים עלי ארץ ראה הי״ת, כי די לנו אם תהיינה שנותינו רק שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, כי אנחנו בבחינת הראשונים כננס הרוכב על גבי הענק הרואה יותר למרחוק מהענק בעצמו (כמש״כ הרמב״ם בהקדמתו לספר המצות שלו) וזש״א הכתוב ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה, ר״ל אם היו ימי חיינו עתה רבים יותר משבעים או שמונים שנה, הלא היה רק לעמל ואון לריק וללא הועיל, וכצל יעופו גם הם מהר חיש מבלי השאיר רושם מועיל לחברת בני אדם אחריהם, ופי׳ הרב מלת ורהבם כמו ורובם, בחילוף אותיות אהוי, ואפשר כי גם שם רהב המורה על הגאון, הוא מלשון רוב, כי המתגא׳ יחשוב, כי רבה מעלתו וגדול כבודו וערכו, וטעם היותנו כננס על גבי הענק הוא מפני שיסודות חקירותינו והמצאותינו בנויות על נסיונות והמצאית הראשונים.
2. מפני שראה אותן רמות הקומה, ר״ל שבני שת אשר אצלם היתה גוברת צורתם האלהית ומעלתם הרוחנית על חמרם, אשר ע״כ נקראו בני האלהים היו חלושי המזג ושפלי קומה, תחת כי בנות האדם הנולדות מזרע קין הנכנע לחלק אדמתו וחומרו, אשר בהן גברה יד טבע חמרם על צורתן הרוחניות היו טובות המרא׳ ובריאות בשר רמות הקומה וחזקות המוג, כאשר יורה גם עתה הנסיון, כי בעלי השכל והמדע הם לרוב חלושי הגוף והמזג, יען כי אצלם יד השכל הרוחני גוברת על חמרם תחת כי החזקים בטבעים וגבורי כח הגוף כמו הכפריים עובדי האדמ׳ ודומיהם הם לרוב קצרי השכל והמדע, יען כי בהם יד החומר וכוחותיהם הגופניות שולטת על צורתם הרוחנית וע״כ כאשר בחרו בני אלהים בבנות האדם לבוא אליהן הראו בזה כי גם הם נפלו וירדו כבר ממעלתם הרוחנית לראות בזיווגם יותר על יופי וחוזק הגוף הבהמיי שהן מעלות החומר, מעל יקרת ומעלת השכל והצור׳ הרוחנית וזה החילו לעשות הרע בארץ תחת כי הי׳ להם לבחור תמיד להזדווג עם אישות החיל יקרות המעלה המוסרית כמשאחז״ל (פסחים מ״ט:) לעולם ימכור אדם כו׳ וישא בת תלמיד חכם, ועליהם רומז הכתוב אני אמרתי אלהים אתם וכו׳ אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, ר״ל כי כאשר נוצרתם יעדתי אתכם להיות כאלהים ובני עליון בעלי מעלה רוחניית. אפס בימי חייכם עלי ארץ השחתם דרכיכם ואתם אשר הייתם ראויים להיות שרי הבריאה כולה בבחינה מוסרית נפלתם על ידי מעשיכם ממעלתכם היקרה הראשונה עד שבבוא עתכם למות הנכם מתים כלכם כאדם פחות הערך ושפל המדרגה.
טבת כתיב כשהיו מטיבין אותה מקושטת ליכנס בחופה כו׳. בב״ר ונראה לי שכך פירושו שאם היה כתוב טובות בו״יו היה נראה שהיו טובות מתחלתן עכשיו שהוא כתיב חסר וי״ו שהוא כמו טבה מלעיל כי התי״ו תבא במקום ה״א הנקב׳ הנסתרת כמו ושבת לנשיא ובחסרון הוי״ו תשוב מלעיל שהוא מורה על היחיד׳ הנסתר׳ שפעולתה לזמן עבר למדנו שאינו מדבר אלא בהוטבה עכשו על ידי תכשיטין ואי זו זו כלה המקושטת לחופה שמטיבין אותה בתכשיטין וכאילו אמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי הוטבו ונתקשטו ויקחו להם ואמר טבה בלשון יחיד כמו וקבל היהודים שפירושו כל אחת מהן וכך אמרו בב״ר טבת חסר כתיב ללמד שלא היו טובות אלא שהיו מטיבין אותן לבעליהן ומקשטין אותן:
אשר בחרו אף בעולת בעל. בב״ר וה״פ לא הנשים שהוטבו ונתקשטו להכנס בחופה בלבד לקחו להם אלא אף הנשים שנכנסו לחופה שהן בעולות בעל דאם לא כן נשים למה לי הרי כבר אמור את בנות האדם ולא הנשים בלבד לקחו להם דאם לא כן מאי מכל אשר בחרו אי בנשים בתולות שעדיין לא נכנסו לחופה הרי כבר אמור אי בנשי׳ בעולות שכבר נכנסו לחופה הרי כבר אמור וכך אמרו בב״ר א״ר יודן כי טובת הנה אלו הבתולות ויקחו להם נשים אלו נשי אנשים מכל אשר בחרו וכו׳ והרב ז״ל כלל הכל במאמר מכל אשר בחרו מפני שזהו הקרוב לפשוטו של מקרא וקשה מההיא דפרק קמא דקידושין דאמר רב יהוד׳ כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק בהן ואמ׳ רבא וקשין לעולם יותר מדור המבול כדכתיב דמים בדמי׳ נגעו ומתרגם רב יוסף מולידין בנין עם נשי חבריהון וכתיב על זאת תאבל הארץ וגו׳ וגם דגי הים יאספו ואלו בדור המבול כתיב כל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים משמע דס״ל לרבא שבדור המבול לא נכשלו באשת איש ולפיכך נוצלו הדגים שבים.
ושמא אגדות חלוקות הן:
וספר הכתוב איך נמשך פריצותם והוא שראו בני האלהים את בנות האדם ר״ל מזרע קין או מאיזה זרע שיהי׳ ולא חששו בת מי הנה אבל בראותם שהיו טובות כלומר יפות בתוארם היו לוקחים אותם לנשים והיו נושאים אותם מבלי הבטה מאיזה זרע היתה ואם הית׳ פנויה או נשואה כי אם ביפין בחרו להם. וכבר נאמר בכתוב לשון טובות על היפות שבע פרות הטובות. ולמעלה קראן יפות מראה. וכן נאמר באדוניה והנה הוא טוב תאר מאוד ואין ספק שהי׳ חטאם בזה גדול לפי שתכלית האדם הוא להשלמת נפשו והדברים הגשמיים הם מונעים גדולים לזה בהיותם בגנות ובדופי והם הכנה ועזר רב לשלמות בהיותם כפי הראוי. ולזה ראוי שישתדל האדם תכלית מה שאפשר כשיבחר בזווג האש׳ שיבקש לעצמו אשה הגונה בת טובים כדי שתוליד בנים מוכנים לשלמות לפי שטבע המולידים נמצא בנולדים מהם והמדות הטובות יעברו מן האבות והאמהו׳ לבנים אם מצד המזג הטבעי שהוא הכנ׳ למדו׳ והוא קנוי משעת ההריון ואם בדרך הלמוד שילמדו האב והאם לבניהם ויחנכו׳ מקטנותם. ומפני זה הזהירו חז״ל (קדושין דף ע׳) שלא יזדווג אדם עם אשה בלתי הגונה לו והפליגו בזה עד שאמרו (פסחים נ״ג) ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור ולא ישא אדם בת עם הארץ שהם שקץ ובנותיהם שרץ ועליהם נאמר ארור שוכב עם בהמה ואמנם מי שתכליתו התענוג במשגל יבקש אשה יפה אע״פ שתהיה סרת טעם תהיה בת מי שיהיה צדיק או רשע או עם הארץ והאנשים העושים כן אין ספק שהתענוג הגשמי הוא שלמותם האחרון והיה ראוי מפני זה שימחו מן הארץ כי לא יצליחו לכל דבר. ולכן פרסמה התורה חסרונם וגנותם כמ״ש ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. כי לא היו בודקים באביה ובאחיה כמו שצוו חז״ל. ואין ספק שזה היה להם מפני ששכלם נעשה חמרי כי הוא בתחלתו נברא בכח גמור ונשלם עם המוחשות ואפשר שיתפתה אחריהם באופן שלא יוכל להתגבר על החומר ולהתקומ׳ נגדו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כשהיו מטיבין אותה מקושטת לכנוס לחופה. אף על גב דכמה מלאים וחסרים במקרא ולא דרש, משום דקרא הוה ליה למכתב ׳כי יפות הנה׳, ועל זה אמר לפיכך כתב ״טבת״ חסר למדרש כשהיו מטיבין אותם ליכנס לחופה. ולא שיהיה פירוש ״טבת״ – מטיבין, דמיטב הוא פועל יוצא, ו״טבת״ הוא עומד, רק שכתב חסר לדרוש פעל עבר, שלא היו טובות רק בשעת חופה, שאז היו מטיבין אותה לכנוס לחופה:
מכל אשר בחרו אף בעולת בעל אף על הזכר ועל הבהמה. וקשה מנא ליה תרוייהו למדרש, בשלמא זכר ובהמה שקולים הם בעונשין, אבל בעולת בעל הוא בחנק (סנהדרין נב ע״ב), ושמא להכי אתיא בלבד ולא לחמור – שבאו על זכר ובהמה, וכן נראה מלשון רש״י עצמו שכתב ׳אף בעולת בעל אף על הזכר ועל הבהמה׳ כלל זכר ובהמה ב׳אף׳ אחד, ויש לתרץ שבעולת בעל נפקא ליה מהא דכתיב ״ויקחו להם נשים״, דהא כבר כתיב ״ויראו בני האלקים את בנות האדם״, אלא ״בנות האדם״ הם הבתולות, ו״נשים״ הם הבעולות, וכן איתא בהדיא בב״ר (כו, ה). ומה שפירש על ״אשר בחרו״ – בעולת בעל והזכר, דכך פירוש הכתוב – דבעולת בעל אשר לקחו מפני שכך בחרו והלכו אחר בחירתם, וגם הזכר והבהמה לקחו, שלא הלכו רק אחר אשר בחרו, ומפני כי ״מכל אשר בחרו״ קאי על ״ויקחו להם נשים״ – הוצרך לפרש גם כן ׳בעולת בעל׳, שהכתוב רוצה לומר כי מה שלקחו בעולת בעל לא בשביל שהיה איסור זה קל בעיניהם שאין בו רק חנק, רק ״מכל אשר בחרו״ לקחו, ובא לרבות זכר ובהמה:
והקשה המזרחי דבפרק קמא דקידושין (יג.) קאמר – מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין אל יהא לו עסק עמהם, ואמר רבא קשין לעולם יותר מדור המבול, דכתיב (ראו הושע ד, ב) ״דמים בדמים נגעו״, מאי משמע, כדמתרגם רב יוסף מולידין בנין מנשי חבריה, וכתוב (ראו שם שם ג) ״על זאת תאבל הארץ אומלל כל יושבי בה וגם כל דגי הים נאספו״, ואילו בדור המבול כתיב (להלן ז, כב) ״כל אשר בחרבה מתו״, ולא דגים שבים. משמע דבדור המבול לא היו באים על נשי חבריהם, והכא משמע דאף בעולת בעל לקחו, ואין זה קשיא כלל, דגבי דור המבול לא היה החטא שלהם רק בזנות, ואדרבא רוב בעילות אחר בעל (סוטה כז.), ולא תלינן מה שנתעברה האשה – הוא מחבריהם, אבל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין – הרי היא נשאת לאחר ומוליד ממנה, דהיא סבורה שאינה מקודשת לאחר, ובשביל זה קאמר ׳מולידין בנים מנשי חבריהם׳, אבל בדור המבול אפילו אם היתה נשואה לא יקשה, דסוף סוף לא היה יודע שודאי תתעבר, דרוב בעילות אחר הבעל, אבל זה שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין – הרי בודאי יולידו מנשי חבריהם, ובשביל זה הוא קשה יותר. דאין דומה חטא המבול שהוא דרך זנות והוא דרך ארעי ולא יוליד בודאי ממזר, כמו מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין, דהוא בקביעות. דכל זנות הוא מתיירא מפני כל אדם לעשות, בפרט בפני הבעל, אבל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין סובר שהיא אשתו, וזהו שקשה מדור המבול:
תדע לך שהרי מייתי התם קרא (ראו הושע ד, ב) ״וכחש ונאוף פרצו דמים בדמים נגעו״, אם כן כל אחד ואחד מלתא בפני עצמו; נאוף, ומולידין בנין מנשי חבריהם. ואין להקשות סוף סוף בהאי קרא נמי כתיב נאוף, ואם כן למה קשה מדור המבול, דאין זה קשיא, דהתם יליף מדכתיב ״פרצו״ בלא וי״ו, ולא כתיב ׳ופרצו׳, על כרחך על ו״פרצו״ בלחוד קאי הא דכתיב בסיפא דקרא ״על זאת תאבל הארץ״. והשתא יתורץ הא דאמר ׳מי שאין יודע בטיב גיטין וקדושין׳ ולא אמר ׳קשה אשת איש לעולם׳, אלא לא איירי באסורי אשת איש, רק באסור זה שהוא התרת קדושין. ואם תאמר מנא לן לפרש קרא באסור זה, דלמא בכל אסור אשת איש איירי כשהוא מוליד בנים מאשת איש, ויראה מפני שכתיב ״פרצו״ משמע שיש להם הרבה בנים על ידי אשת איש, ובאסור אשת איש לא שייך זה, שרוב בעילות אחר הבעל (סוטה כז.), ועל כרחך איירי בכהאי גוונא שהתירו קדושין בלא גט, דאז כל הבעילות אחר הנואף, ולפיכך כתיב ״פרצו״:
וַיִרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים: חול, וכן 1אשר יבאו בני האלהים שבסמוך.
1. אשר יבאו: להלן פס׳ ד.
כשהיו מטיבין אותה. מלשון מטיבין את הנרות. פירוש דטבת משמע דעתה היו טבת. רצונו לומר מקושטות כמו עפרון ישב (להלן כ״ג:י׳) שישב עתה. ועוד טבת חסר הוא לשון יחיד כלומר דלא היה טבת אלא נשים יחידות דהיינו הכלות שהן מקושטות ולא כולן. אבל אי כתיב טבות מלא וי״ו היה משמע שתמיד היו טובות ר״ל מקושטות כיון דכתיב מלא לשון רבים וק״ל:
אף הזכר והבהמה. דאל״כ נשים מכל אשר בחרו למה לי. אלא נשים לבעולה. אשר בחרו לזכר ולבהמה. [ר׳ אליהו מזרחי]: הקשה הרא״ם דבפ״ק דקדושין (יג.) משמע שלא נכשלו באשת איש. ונ״ל דבני אלהים שהם השרים חטאו בא״א ולא שאר העם דהא קאי אויראו בני אלהים לפיכך נקט הרב היה גדול נכנס. [נחלת יעקב]. והרא״ם אמר שמא אגדות חלוקות הם:
When they improved (מטיבין) her appearance. This is similar to the expression מטיבין את הנרות. It means this because טֹבֹת conveys that they just now became fair, similar to ועפרון ישֵׁב (23:10), conveying that Ephron just now sat. Furthermore, טבת without a vav is a singular expression, implying that not all women were fair, only individual women — the beautified brides. But if it were written טובות, a plural expression, it would imply that the women were always fair, i.e., beautified.
Even a man or an animal. [Rashi knows this] because it says נשים מכל אשר בחרו. The word נשים implies "even a married woman,⁠" while אשר בחרו implies "even a man or an animal.⁠" (Re'm) Re'm asks: It says in Kiddushin 13a that they did not commit adultery. [Why then does Rashi say, "even a married woman"?] Nachalas Yaakov answers: It seems that only the sons of rulers committed adultery, not the common people, because נשים מכל אשר בחרו refers back to: "The sons of the rulers saw.⁠" That is why Rashi says, "The head ruler would then enter and have relations....⁠" However, Re'm suggests that these might be two conflicting opinions.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בני האלהים – הגבורים כמו הררי אל, והן בני השופטים.
ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה – בפי׳ הכתובים האלה תקצר יד כל מפרש כפי הפשט, כי התורה סתמה דבריה. וספרי דברי הימים מדורות שלפני המבול אינן בעולם לראות מהן מה שנעשה אז. וכל אחד מן המפרשים ז״ל גלה דעתו בפירוש הענין הזה ונזכיר דבריהם בקצרה, ואחר כך אכתוב בעז״ה המעט אשר מצא לבי בפירושן. כי רש״י ז״ל תרגם ״בני האלהים״ בני השרים והשופטים. ופירש רמב״ן ז״ל דבריו שיספר הכתוב כי הדיינין אשר להם לעשות המשפט, בניהם עושים החמס בגלוי אין מונע אותם. ולפירוש זה מה טעם ״הנפילים״? ושנולדו מבני האלהים שבאו על בנות האדם, והם דומים לכל אדם. גם ראב״ע ז״ל פירש ״בני האלהים״ בני השופטים העושים בארץ משפט אלהים. ופירש עוד ״יש אומרים כי אלהים במקום זה קדש, והבנים הם הקדושים אשר בארץ, כטעם ׳בנים אתם לה׳ אלהיכם׳⁠ ⁠⁠״. וגם בפירוש זה אין טעם ״לנפילים״ שיצאו מבני האלהים. ואמר עוד ״יש אומרים כי ״בני האלהים״ בני שת, ובנות האדם בנות משפחת קין״. ורמב״ן ז״ל אמר כי אדם ואשתו יקראו ״בני אלהים״ בעבור שהיו מעשה ידיו, והוא הוליד בנים רבים והיו האנשים האלה הנולדים ראשונה בשלימות גדול מן הגובה והחוזק, כי נולדו בדמות אביהם ככתוב בשת ״ויולד בדמותו כצלמו״. ואולי היו בני אדם שת אנוש כולם בני אלהים, כי היו ג׳ האנשים האלה בדמות אלהים. ואז הוחל לעבוד ע״ז והוחל לבוא באנשים חולשה ורפיון. זהו תוכן דבריו.
ולדעתי אלה שנולדו זכר ונקבה יחדו כמו קין והבל ורבים מבניהם, ואולי גם רבים מבני אדם היו נולדים בתמונה זו, הן שקרא הכתוב ״בני אלהים״. כי היה בהם מן העוצמה והגדולה וגובה הקומה, נגלה הרבה מאותן שנולדו בן לבד ובת לבד. ואעפ״י שהצלם והדמות שוה בשתיהן, נבדלו בבנין אבריהם בגובה ובחוזק, נשגב מן התולדה הנהוגה והמצויה. וטעם ״בני האלהים״ תבין מדברנו בפירוש ״בצלם אלהים״, שכל דבר המתעלה בטבעו מטבע הנהוג בשאר מינו, יסמכו אליו הכתובים תאר ״אלהים״. ומצינו ״איש האלהים״, ״אשר ברך משה איש האלהים״.⁠1 ואשת מנוח אמרה לאישה ״איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד״,⁠2 ״הנה איש אלהים בעיר הזאת״,⁠3 ״אל שמעיה איש האלהים״,⁠4 ורבים עוד. ויש הבדל בין ״איש אלהים״ ל״בני אלהים״. כי איש אלהים סמוך אל השם בעבור הנשמה שכולם כתובים על נביאים, כי רוח אלהים בקרבם. תבינו מדברינו על פסוק ״לזאת יקרא אשה״.⁠5 ואלה שבאו על בנות האדם לא היו נביאים ואנשי הרוח, ולא נראה בהם ענין אלהי ושריית השכינה עליהם.
גם מצינו על דרך ההתדמות, ״ה׳ איש מלחמה״.⁠6 לא כן מלת ״בן״ שנגזרת מן ״בנה״. וכתב רד״ק7 ז״ל ״בן, בנים. לפי שהם בנין האב והאם״. ועיקר מלת ״בן״ הוא מן ״בנין״, ונופל על תכונת הגוף והאברים שהם בנויים להיות משכן ובית לנשמה. ולכן מקצת האנשים שקודם המבול שהיו נבדלים בגובהן ובחזקת איבריהן משאר אנשי דורם, ומטעם שאמרנו למעלה, ונבדלים עד להפלא מכל העם אשר על פני האדמה. בימי משה שנתנה תורה שהיו ימי חייהם שבעים שנה, קראן ״בני האלהים״ שהיו בנויים במעשה אלהים למעלה מן הטבע הנהוג בנו; וזהו הפשט הגמור כפי הוראת המלות. ואולי ״ויבאו בני האלהים להתיצב״ בספר איוב8 גם אלו צורות חשובות מצבאות השמים, נטועות בגופות כעצם השמים לטוהר, כדעת רבי יהודה הלוי ז״ל בספר הכוזר9 שיש עליונים רבים בעלי גויות טהורות. ואין כן ״והאיש גבריאל״10 ״כי אם מיכאל שרכם״.⁠11 וכל מלאך ה׳ הנזכר בכתובים, שהן צורות נפרדות מכל גוף ומעלתן גבוהה מאד. ולפי שהצורות בעלי הגויות, גויותיהן נפלאות מאד, קראם ״בני אלהים״, וכמו ראיה שסמכן ״לכוכבי בקר״, ורמזנו על זה בפירוש ״והיו למאורות ברקיע השמים״,⁠12 והבן. ועתה אפרש הכתוב בעז״ה.
ויראו – מלת ״ויראו״ קשה. יאמר ״ויקחו בני האלהים מבנות האדם מכל אשר בחרו״, ולולי שהיו טובות לא לקחום. גם ״כי טובות הנה״ קשה בפירושו. ורמב״ן13 ז״ל פירוש שבני האלהים בחזקתם14 ולרוב תאותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות. ואין הדבר כן, שבכל המקרא לא יפול ״טוב״ ו״טובה״ על היופי והקומה והבריאות, זולתי בהסמך אליו תואר אחר, ויאמרו ״טוב תואר״ ו״טובת מראה״. כמו ״אשה יפת מראה את״.⁠15 כי בכל הדברים ״טוב ורע״ הן במפורסמות [וכן] הן בשכליות כמו שכתבנו בפירוש ״ועץ טוב ורע״. וכשיאמר [מלת ״טוב״] על המפורסמות יסמך לענין המורה מה היא הטובה. אבל לא מצינו בכל המקרא ״אשה טובה״ סתם בענין היופי, שאם נכתב על האדם סתם הוא מושכל, טוב בלבו ובמעשיו, כמו ״איש טוב זה ואל בשורה טובה יבוא״,⁠16 ״הטיבה ה׳ לטובים״,⁠17 ״למען תלך בדרך טובים״. ולהפך ״ואנשי סדום רעים״.⁠18
ובאמת כל ״רְאִיָה״ שבמקרא שנכתבה ללא צורך, ענינה ראיית השכל, כמו ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו׳ ונחמד העץ להשכיל״,⁠19 שדנה כן בלבה. ״וירא העם כי בושש משה״,⁠20 שדנו בלבם כי בושש. ״וירא והנה הסנה בוער באש״.⁠21 ״וירא בלק בן צפור״.⁠22 כי השכל השופט באמת או עקלקלות כדמות חוש הראות, ובארנוהו בפירוש ״ויפח באפיו״.⁠23 ויספר הכתוב כי בני האלהים שבדור ההוא שנולדו עם נשותיהן, מהריון ומבטן דומות להם בצביון ובקומה, היה להם לדון להיות דבקים עם נשותיהן ולהוליד בדומה להן. כי היא ״חברתם ואשת בריתם״,⁠24 ולהתרחק מבנות האדם שנולדו לבדנה שאינן כמותם בצביון. אבל לפי שהחל יצר לבם להיות רע, ובקשו לתת לנשים חילם25 דנו בלבם כי בנות האדם שנולדו לבדנה טובות הֵנָה להנשא להם, גם טובות בשכל ובמעשה. ומיד הותרה להם הרצועה ״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״.
ומאז החל החמס להתגבר בעולם, כי אין רע יותר מן האשה, וכדברי קהלת26 ״ומוצא אני מר ממות את האשה״ והיא מביאה את האדם אל הָרֶשַׁע ואל ההוללות. והם כשבחרו באחת מהן לקחוה בחזקה, כי היו ״בני אלהים״ בעלי הכח והגבורה ואין מידם מציל. והנה הודיעה התורה סיבת השחת הארץ ושמלאה חמס ושהכל גרמה האשה. ועל כן אחר מאמר החכמה שבקהלת חתם שמצא ג״כ ״אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים״.⁠27 שבלי ספק רומז על מעשה האלהים בבריאה שעשה את האדם ישר, זכר ונקבה מבטן אחד להיות דבק עמה לבדה, והמה בקשו חשבונות רבים.
ויראו28 וגו׳ כי טובות הנה – אין צורך לדחוק ולפרש29 ״כי טובות הנה״ כמו ״כי תראה חמור שונאך״,⁠30 כלומר כאשר הנה ״טובות״ יקחו אותן לנשים באונס, וכדברי הרמב״ן ז״ל, אלא ״כי טובות הנה״ כמו ״כי טוב העץ למאכל״, ״ותרא אותו כי טוב הוא״.⁠31 ובני האלהים דנו כי טובות הנה בנות האדם, ועל כן לקחו מהן לנשים.
מכל אשר בחרו – [כתב רמב״ן] ״להכניס הנשואות לאחרים אבל לא הזכיר הכתוב האיסור בהם בפירוש, ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס, לפי שהוא ענין מושכל איננו צריך לתורה״. מפירוש הרמב״ן32 ז״ל. ואין צורך לזה33 כי אין חמס גדול מקחת אשת זולתו בחזקה. ועוד נדבר על זה בעז״ה. ולשון ״מכל אשר בחרו״ נראה בעיני מ״ם היתרון כמו ״הטוב ממך״.⁠34 וזהו לשון ״בחרו״ שנופל על הבוחר בעניניהם מכל שאר הדברים אשר בחרו. ולמדנו [מזה] כי בחרו יותר בתאוה זו ממה שבחרו בעסקי החכמה, וב״יראת ה׳ לא בחרו״35 והכתוב הסמוך יעיד על זה.
1. דברים לג, א.
2. שופטים יג, ו.
3. שמו״א ט, ו.
4. מל״א יב, כב.
5. בראשית ב, כג.
6. שמות טו, ג.
7. ספר השרשים, ערך: בנה.
8. א, ו.
9. מאמר ד פסקא ג.
10. דניאל ט, כא.
11. שם י, כא.
12. בראשית א, טו.
13. זהו תוכן דבריו על בראשית (ו, ד), אבל לא במלים שלו.
14. ביד חזקה.
15. בראשית יב, יא.
16. שמו״ב יח, כז.
17. תהלים קכה, ד.
18. בראשית יג, יג.
19. שם ג, ו.
20. שמות לב, א.
21. שם ג, ב.
22. במדבר כב, ב.
23. בראשית ב, ז.
24. מליצה על פי מלאכי ב, יד.
25. מליצה על פי משלי לא, ג.
26. ז, כו.
27. קהלת ז, כט.
28. הבאנו כאן פסקא זו כמו שהיא במהדורת ריגיו (שנת תרי״ד, עמ׳ 38). אבל במהד׳ תרל״א המעתיק קיצר ושיבש. פסקא זו כתב הרב כטיוטא רעיונית לפני שהסביר מה שהסביר בדבריו לעיל שכבר הדפסנו כאן. אלא טיוטא זה נשתרבב בדפוס בלי שהעורכים הקדמונים הבחינו שאינו פירוש אלא טיוטא ראשונית.
29. כדברי רמב״ן (בראשית ו, ב) בענין השימוש בלשון ״כי״.
30. שמות כג, ה.
31. שם, ב, ב.
32. רמב״ן על בראשית ו, ב. רעיון זה נמצא בדבריו, אבל הרב לא הביא כלשונו.
33. לומר ״שהוא ענין מושכל״, ללא צורך לתורה. כי החמס הוא סעיף של ״גזל״, אחת משבע מצוות בני נח שנצטוו בהן מאז אדם הראשון.
34. שמו״א טו, כח.
35. מליצה על פי משלי א, כט.
בני אלהים – דוגמת אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פ״ב:ו׳) – אמרתי אתם השופטים תאריכו ימים מאוד כאותן בני אלהים בדור ראשון, וכפל דבריו לומר ובני עליון כלכם (תהלים פ״ב:ו׳). אך – עתה שהרשעתם כאדם פשוט, תמותון בני שבעים ושמונים.
כך תואר אלהים כאן, להפליג ולהאדיר ענינם באורך ימיהם, כמבואר לעיל (הרכסים לבקעה בראשית א׳:א׳1), שכן שמוש שם זה בהרבה מקומות, שהדבר ברור שאין דעת דוד לומר שהם אלהות ממש חלילה. ואמר הכתוב כי ראו אותן מפליגי ימים, את בנות האדם הפשוטים בני שבעים ושמונים.
1. ראו בהערה שם.
ויראו בני האלהים את בנות האדם – יתכן שהיו בני אדם בימים ההם נחלקים לשתי כתות, הכת האחת נולדת בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק, והם הולידו בנים רבים כמוהם, והיו חכמים ומשכילים וכל עניניהם מסודרים ע״פ החכמה והקבלה שבידיהם, ועל זה נקראו בני האלהים, לפי ששמרו דרך ה׳ המקובל אצלם, וקצתם נזכרו בכתוב כמו שת קינן מהללאל וכו׳, והכת השנית היו מבני בנים של אלו שנולדו אח״כ, חדל מהשכיל לבותם, והיו בני אדם אובדי עצות שונאי הישוב ותקון הקיבוץ, שוכני מדברות כפראים וחיות היער, וכאשר ראו בני האלהים את בנות האנשים האלה כי טובות הנה, ר״ל יפות, גברה יד יצרם עליהם, עזבו מעלתם הנכבדה ולקחו להם נשים דרך חמס מכל אשר בחרו, גם באו דרך זנות על בנות האדם פחותי המעלה, ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים רק מאלו נולדו שהיו גדולים וחזקים בטבעם, אבל נופלים מאבותם בגובה ובכח, כלשון לא נופל אנכי מכם (איוב י״ב ג׳), וע״ז נקראו נפילים, והמה גבורים כנגד שאר בני האדם:
בני האלהים – כמו שהונח על יחיד שם איש אלהים להתיחדו לענינים רוחניים אלהיים, ככה הונח בני אלהים על רבים המיחדים עצמם לכמו אלה, כי שם בן שיחובר אל אחד משמות המקרה יורה על המתואר במקרה ההוא, כמו בני נביאים, בני בליעל, בני עולה, בני חיל, או יהיה שם אלהים כאן חיל והוא תאר על כומרי אלילים, כי לדעתם המשובשת תארו את שם כומריהם בשם אלהות (גייסטליכע) ועליהם נאמר (בא י״ב י״ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים כמבואר שם. והודיע הכתוב שהאנשים האלה הרשיעו מעשיהם הם החלו לפרוץ גדר העריות, כי עד הנה כל הנולדים היו תואמים זכר ונקבה, ותהי האחות אשה לאחיה הנולד עמה, לכן היו גדורים מעריות, ולא היה איש שם על לב לתת עיניו באשה אחרת כי הורגלו באחיותיהם שהיה עצמם ובשרם, כמו שבדורות אשר אתנו לא יעלה על לב איש לתת עיניו באחותו, וליקח אותה לו לאשה אף שהיא יפת תאר כי תועבה הוא בעיניו ונגד טבעו, ככה היה אז להפך בטבע בני אדם שלא היה נותנים עיניהם על יופי אשה שאינה אחותו ולחמוד אותה, אמנם אלה הכומרים החלו לפרוץ גדר זה וישאו את עיניהם לראות על יופי בנות בני אדם ויקחו להם נשים לפי בחירתם כאשר התאוה נפשם, ולא השגיחו בין נשואות לפנויות, לכן הוסיף קרא מלת מכל.
כי טבת הנה – כשהיו מטיבין אותן מקושטת לכנוס לחופה היה גדול נכנס תחלה ובועלה (רש״י מרבותינו), לדעתם יאמר רוו״ה מלת ויראו כטעם וידעו והוא כנוי לשכיבה וכטעם וראה את ערותה והיא תראה את ערותו (ויקרא כ׳), ומלת טבת אין ענינו כאן על היופי המראה רק לשון קשוט דוגמת ותיטיב את ראשה (מלכים ב ט׳) טוב מאד (לעיל א׳) תרגומו תקין לחדא, ולפי״ז חלק ראשון דקרא הוא מאמר שלם מחובר מנושא ונשוא, יאמר שבני אלהים ידעו את בנות האדם כאשר היו מקושטות, וסתם זמן הקשוט לבנות הוא עת הכנסתן לחופה, וטעם מלת כי כאשר, ובחלק השני מן הכתוב הוסיף חמס אחר כי לקחו בחזקה את הנשים ללקוחים גמורים כי הענין הראשון לא היה רק דרך זנות בעלמא, ודברי הרא״ם בזה דחוקים.
בני האלהים – דעת קצת מן הקדמונים (וכן דעת גיזניוס) שהכוונה על המלאכים הנקראים בני האלהים באיוב {א׳:ו׳, ל״ח:ז׳} ואמנם אעפ״י שהמלאכים נזכרים בתורה ובנביאים כאילו מתראים לבני אדם כבעלי גוף ואוכלים ושותים הנה הם תמיד מצוירים נעלים מתכונת האדם, באופן שנראה ברור שהגוף שהיו מתראים בו לא היה גופם ממש, אלא גוף מושאל לשעה; ובכלות שליחותם היו פושטים אותו והיו עולים למרום. ומלבד זה אם היה שהמלאכים גרמו הקלקול היה ה׳ מעניש אותם כדרך שהעניש את הנחש, וכאן לא הזכיר דבר מזה, על כן נראין דברי אנקלוס ואחרים רבים, האומרים כי הכוונה בבני האלהים הנזכרין כאן לא על המלאכים, אלא על בני אדם המכונים כך וכן בבראשית רבא (פרשת כ״ו) רשב״י מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא), אלא שהם אומרים שתואר בני האלהים הוא לכבוד וחשיבות, ושהיו בני השופטים, או בני אדם הדרים ביישוב ובחברת המדינה, או בני שת, ולפי זה לא יובן איך יצאו מהם הנפילים והגבורים, והרמב״ן ורמבמ״ן פירשו נפילים לשון נופל ופחות, כי היו נופלים מאבותם בקומה ובגבורה, אבל היו גבורים כנגד שאר בני אדם. ולדעתי הוא נגד המציאות שהשוכנים בחברת המדינה ומתנהגים בחכמה יהיו בעלי קומה וכח יותר מהיושבים במדבר לחרב ביום ולקרח בלילה. ולפיכך נ״ל כי בני האלהים הם קצת מבני קין שהיו תועים בארץ והיה טבעם קשה ורע כקין אביהם, ובני שת היו מיושבים בקיבוץ מדיני, והיו נקראים בני אדם, וקצת מבני קין היו חזקים וגבוהי קומה מהם, והיו בני האדם מפחדים ונבהלים מהם והיו קוראים להם בני האלהים מפני גבהם ואימתם שהיתה מוטלת עליהם. והנה בתחלה לא היו בני שת מתערבים בבני קין, אך ברוב הימים התחילו בני קין לחטוף להם מבנות האדם, וקצת מהן נשארו אצל בעליהן, וקצתן חזרו לבית אמן וילדו שם, והבנות האלה ילדו בנים דומים בקצת לאבותם שהיו מבני האלהים, ואז נולדו בקרב חברת בני האדם אנשים גבוהים וקשים ורעים יותר משאר בני שת, ומאז והלאה התחילה חברת האדם להתקלקל. ומצאתי בין האחרונים Jlgen שאמר גם הוא כי בני האלהים הם בני קין, אלא שהוא אומר שנקראו כן ע״ש שהמציאו את המלאכות, וזה רחוק, שיהיו כל בני קין נקראים בשם חשיבות, ע״ש שלשת בני למך. והנה ידעתי כי אחר שבני למך המציאו מלאכת הנגון ועבודת המתכות לא יתכן לומר שהיו כלם שוכני מדברות ופראים, על כן אמרתי קצת מבני קין, לא כלם ולא רובם, ואולי ג״כ היו הפראים האלה מבני קין ומבני שת בשוה.
sons of God (benei Elohim). Some of the ancient sages (so also Gesenius) thought that this refers to the angels, who are called the “sons of God” in Job (1:6, 38:7). However, although the angels are depicted in the Torah and the Prophets as appearing to people in bodily form and eating and drinking, they are always described as having superhuman characteristics, so that the bodies in which they appeared were obviously not real bodies but were only temporarily assumed; at the end of their errands, the angels would doff them and ascend on high. Besides, if it had been the angels who did this harm, God would have punished them as He did the serpent, and no such thing is mentioned here.
The better opinion, therefore, is that of Onkelos and many others, who say that the “sons of God” mentioned here are not the angels but men who were so called. Cf. Gen. Rabbah 26:8: “R. Simeon bar Yohai curses all those who call themselves ‘sons of God’”). However, they say that the title “sons of God” denoted honor and importance, and that they were the sons of the judges [another meaning of the word Elohim], or those who lived in communities or societies, or the sons of Seth. If this were so, however, it would be hard to understand how the giants and heroes descended from them. Nachmanides and Mendelssohn derived nefilim (“giants”) [below, v. 4] from the idea of “falling” [nofel] and lessening, saying that they had “fallen” from their fathers in height and strength, but were strong in comparison to other people. But in my opinion, it would be unnatural for those who live in society and engage in wisdom to be taller and stronger than those who dwell in the desert, in the heat of the day and the frost of the night.
Therefore, my opinion is that the “sons of God” were some of the sons of Cain who wandered through the land, rough and ill-natured like their ancestor Cain. The sons of Seth, on the other hand, were settled in civil society and were called “sons of men.” Some of the sons of Cain were stronger and taller than they, and so the “sons of men” were frightened of them and called them the “sons of God,” because of their height and the fear that they instilled in them. At first, the sons of Seth did not mingle with the sons of Cain, but over a length of time, the sons of Cain began to abduct some of the “daughters of men.” Some of these women would stay with their husbands, while others would return to their mothers’ houses and bear their children there. These women would give birth to children who somewhat resembled their fathers, of the “sons of God,” and thus within the society of the “sons of men” grew individuals who were taller, stronger, and more ill-natured than the rest of the sons of Seth. From then on, human society began to grow corrupt.
I have found that among the later scholars, Ilgen, too, says that the “sons of God” were the sons of Cain, but he says that they were so called because they invented the trades. It is unlikely, however, that all the sons of Cain would bear a title of honor by virtue of the three sons of Lamech alone. On the other hand, I am aware that since the sons of Lamech invented music-playing and metallurgy, it should not be said that they were all desert dwellers. This is why I said “some of the sons of Cain,” not all or even most of them. It may even have been that these wild men were just as numerous among the sons of Seth as among the sons of Cain.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) ויראו בני האלהים – ידוע בקורות העמים הקדמונים שהיו מאמינים שבני אלהים חושקים את בנות האדם, והיו מהבילים שכשהאשה טובה תמצא חן בעיני בני אלהים ויבאו אליהן וילדו להם וכמו שיפרש בפסוק ד׳, וספר שכפי מחשבת הדור ההוא והבליהם אמרו שבני אלהים הם רואים את בנות האדם כשהם טובות, אז ימצאו חן בעיניהם ויקחו להם נשים שבאופן זה זנו הנשים מתחת בעליהם עם אנשים שההבילו עליהם שהם בני אלהים, וחושקים בהן ויקחו אותן לנשים, וכמו שיבאר בפסוק ד׳.
ויראו בני האלהים1: אנשים שהיו מזרע שת וכדומה, אנשי מעלה ומשוקעים באלקות2, וא״כ לא היו מפנים עצמם להליכות עולם. ומשום הכי היו נצרכים לעזר הנשים יותר מאחרים שעסקו בעצמן ג״כ בהויות העולם3.
ויראו וגו׳ את בנות האדם כי טבת הנה: לא כתיב ׳כי יפות הנה׳ אלא ״טובות״4, דמשמעו מועילות להליכות חייהם בדעת וראויות לעזר.
ויקחו להם נשים: תיבת ״להם״ דייק, להיות לעזר לכל צרכי האדם, כמו שכתבתי לעיל (ד,יט).
מכל אשר בחרו: אין הפירוש ״אשר בחרו״ – בני האלהים, דא״כ אינו עוול כלל. ותו, א״כ מה מקרא חסר אם היה נכתב ׳ויקחו להם נשים את אשר בחרו׳. אלא פירוש ״מכל״ – מכל אדם זולתם ״אשר בחרו״5 לעצמם לפריה ורביה, ובזה שבחרו6 וייחדו אותם אע״ג שעדיין לא נבעלו מכל מקום היה להן דין אשת איש, כדאיתא בסנהדרין (נז,א) דמשנקראת רביתא דפלניא אסורה לבן נח7, לפירוש רש״י משום גזל8 ולהרמב״ם הלכות מלכים יש בה משום אשת איש9 {ושתי השיטות אמת, אם מוסרת ממנו לחלוטין, שוב אינה אשת איש והרי זה גזל. אבל אם עדיין היא מיוחדת לו לראשון אלא שבועלה אחר הרי זו אשת איש.} ו״בני אלהים״ אלה פתו10 או חמסו האשה את אשר בחרו אחרים, בזו הטענה, באשר אותם האנשים אשר בחרו לא היו בני האלהים והיו לוקחים הנשים רק לפריה ורביה, וזה אפשר באחרת, משא״כ ״בני האלהים״ לקחו אותם לעזר.
והנה בב״ר (כו,ה) והובא בפירוש רש״י, מפרשי ״טבת״ – שהיטיבו כלות לבעליהן. ובאו חז״ל ללמדנו, דאע״ג שהם באו לזה החמס בהיתר כי הוא לכבוד האשה וטובתה11, בכל זאת היתה בזה רק תאוה מגונה12, שהרי לא לקחו אותן אלא משהיטיבו אותן לבעליהן והיו נאות ביותר אז לקחו אותן לעצמם, אך למראית עין בני האדם אמרו שעושין כן בשביל תכלית הכרחי להם ש״טובות הנה״ לעזר.
1. מי אלו שנקראו בשם זה, ומה משמעות שם זה. ועיין ברש״י.
2. ע״פ רבינו ״אלהים״ משמעותו קודש, ולא חול – דיינים – כפירוש רש״י. כך דעת ה׳יש אומרים׳ בראב״ע (דעת הר״ח), וז״ל: וי״א כי ה״אלהים״ במקום הזה קודש, והבנים הם הקדושים אשר בארץ, כטעם ״בנים אתם״ (דברים יד,א).
3. ועיין לעיל ד,יט ברבינו.
4. עיין ברד״ק, רבינו בחיי ואברבנאל שהכוונה – יפות, והוכיחו זאת מלהלן מא,כו בפתרון יוסף לפרעה ״שבע פרות הטובות״, כשבסיפור פרעה ליוסף היו מוגדרות ״בריאות בשר ויפות תואר״.
5. זולתם.
6. זולתם.
7. אמר ר׳ חנינא, בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה, נהרג עליה, מאימת, אמר רב נחמן, מדקראו לה ׳רביתא דפלניא׳ (רש״י – ילדתו של פלוני עבד).
8. רש״י: נהרג עליו – משום גזל, ואעפ״י שאין זו בעולת בעל דאישות...
9. פרק ט׳ הלכה ח׳: בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה, הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו, ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם ׳זו דבית עבד פלוני׳.
10. אפילו אם רק פתו.
11. שאנשי מעלה משוקעים באלוקות לקחו אותה לעזר.
12. כפי לשון חז״ל ורש״י ׳היה גדול נכנס ובועלה תחילה׳, משמע שבעל אותה ואח״כ החזירה לבעלה, ועיין.
האלהים – בא כאן במובן של יצורים אלהיים כוחות על⁠־ארציים; השווה שמואל א כ״ח:י״ג. ואין להתפלא על ביטוי זה, שכן מצינוהו אפילו לגבי אנשים, לגבי העילאים שבהם (השווה תהלים פ״ב:ו׳).
בני האלהים – הם הבנים, שכוחם העל⁠־טבעי בא להם בהשפעת האלהים הללו, ואשר — הודות לכוחם זה — הולכים בשרירות לב וללא מצרים אחר תאות לבם. אמנם הביטוי ״בני אלהים״ בא באיוב ובדניאל כשם למלאכים עצמם. אך מכיוון שיכול היה להיות מדובר כאן רק במלאכים כאלה אשר נפלו מן השמים וקבלו צורת גוף עלי אדמות (השווה פרקי דרבי אליעזר המובא לעיל), הרי פשוט יותר הוא להבין כאן בביטוי זה יצורים גופניים אשר כוחות על⁠־ארציים העניקו להם כוח גופני מיוחד. ואין הם שייכים לבני האדם, ״בני האלהים״ הם נקראים ולפחות אינם נמנים עם בני האדם, כך ש״בנות האדם״ מהוות ניגוד אליהם.
כי טבת הנה – כלומר יפות הן; השווה ״כי טוב הוא״ (שמות ב׳:ב׳).
ויקחו להם נשים – אין לקיחה זו יכולה להיות, כמובן, אלא לשם נשואין.⁠1
מכל – כלומר אלו שהן.⁠2 העובדה שבני האלהים נשאו נשים מכל אשר בחרו, הביאה לא רק להתרבותם ולריבוי מעשי החמס על ידי בניהם, שלהם הורישו את טבעם הרע, אלא גם לידי כך ששאר האנושות יטו יותר ויותר להשחתת המידות בהשפעתם של אלה, עד שזו הקיפה את כל בני האדם. אילו היו חיים ״בני האלהים״ בינם לבין עצמם, הרי לכל היותר היה להם מגיע עונשם — כליה; אך מכיוון שהם השחיתו את האנושות כולה, והלה נתנה ידה לכך, היתה לבלתי נמנעת אימרתו ית׳ — ״לא⁠־ידון רוחי באדם לעלם״.
1. השווה דברים כ״א:י״א, כ״ב:י״ג, והשווה רשר״ה לפסוקנו. אך ראה ת״א המבחין בין פסוקנו ובין ד׳:י״ט מזה ודברים שם מזה (המ׳).
2. השווה איוולד § 278 c.
ויראו וגו׳ – תניא, א״ר יוסי, דור המבול לא נתגאה אלא בשביל גלגל העין שדומה למים, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין, שנאמר (פ׳ נח) נבקעו בל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו.⁠1 (סנהדרין ק״ח.)
1. ר״ל שמים נובעין ממעין קטן כמו עין, לפיכך דומה עין למים ומים לעין.
וע׳ יומא ס״ו ב׳ דריש המלה עזאזל שבר״פ אחרי שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, ופירש״י עוזא ועזאל מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר ויראו בני האלהים [המה המלאכים] את בנות האדם, ור״ל שזה השעיר מכפר על העריות, עכ״ל, ולפי״ז יתפרש המשך הכתובים ויראו בני האלהים, המלאכים, ואח״כ מפרש הכתוב מי המה בני האלהים ואמר הנפילים היו בארץ, כלומר אלה שנפלו משמים לארץ – היו בארץ, היינו נתגשמו כבני ארץ, וגם אחרי כן אשר יבאו וגו׳ וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כלומר אף זרעם אחריהם היו גבורים ומצוינים שבבני אדם, יען שבאי מיסוד בעלי גוף מצוין, כמבואר. –
והנה מבואר מפורש מזה שבני האלהים קאי על המלאכים, וכ״מ מפורש בזוהר על הפסוק הנפילים היו בארץ אלו עוזא ועזאל שירדו מקדושתהון וכו׳, ואם כי נשגב ממנו להבין בכלל ענין התגשמות המלאכים וזיווגם והולדתם, אך כידוע שונים היו בכלל דרכי הטבע והבריאה בראשית הוסד העולם, ולכן אין להתפלא על פלאי הטבע בימים ההם, ואיך שהוא הנה מפורש כן דעת הגמרא והזוהר שבני אלהים שבכאן הם מלאכים. אבל במ״ר כאן איתא, ר׳ שמעון בן יוחאי אומר, בני האלהים אלו בני דינייא, כלומר בני הדיינים [ע״ש הכתוב ונקרב בעה״ב אל האלהים, שהדיין מכונה בתואר זה כנודע], רשב״י הוי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא, ע״כ, והנה זה לא יפלא אם המדרש חולק עם הזוהר, כי כמה אגדות ומדרשות חלוקות הן, אלא שזה יפלא מאד, שהרי כמקובל מחבר ס׳ הזוהר הוא רשב״י והוא עצמו במ״ר מקלל למאן דאמר הכי, ודוחק גדול לומר, כי המאמר שבזוהר הוא לאחד האמוראים ולי׳ לא ס״ל כן, כי עכ״פ איך קבע בחבורו דעה כזו שהי׳ מקלל עליה, וצע״ג.
וקצת ראי׳ יש להביא לדעת הגמרא והזוהר ממ״ש באדר״נ ס״פ ל״א דאחד מן חטאי דור המבול הי׳ שלא הושיבו להם דיינים לדון ביניהם, וא״כ לא היו דיינים כלל, וא״כ לא שייך לומר בני דינייא, וע׳ בפירש״י כאן ואין להאריך עוד.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזא ב׳רמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ג) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה לֹֽא⁠־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖םא ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃
Hashem said, "My spirit will not reside1 in man forever, as he, too, is flesh; let his days be one hundred and twenty years.⁠"2
1. will not reside | לֹא יָדוֹן – See Ibn Ezra, Radak, and Ramban, relating the word to the noun "נדן", meaning "sheath". The verse might mean that due to man's misdeeds, and his tendency towards the physical, Hashem no longer wants His spirit to stay in its sheath, the body of man, forever. Alternatively: "will not fight" (Rashi and R"Y Kimchi, relating the word to the noun "מדון", meaning "strife" or "contention"). If so, Hashem might be saying that He no longer wants the spirit which He infused into man to be in a constant battle with man's physical side. Or: "will not judge" (R"Y Bekhor Shor, relating "יָדוֹן" to the root "דין", to judge). Hashem, then, is declaring that He will not judge man strictly, for he is but flesh.
2. his days will be... | וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה – Commentators understand this phrase in one of two ways, likely related to the dispute regarding the meaning of "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם", discussed above. Hashem might be reducing man's life span to 120 years, or giving mankind a reprieve of 120 years before bringing upon them destruction.
א. בְּשַׁגַּ֖ם =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=כולו פתח? כן>
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כ] 1ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם. דור המבול אין להם חלק לעוה״ב, ואין עומדין בדין, שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם, לא דין ולא רוח. (סנהדרין פ״י משנה ג׳).
[כא] 2דור המבול אין להם חלק לעוה״ב, ואינן חיין לעוה״ב, כו׳ ריב״ב אומר ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם, לא ידון ולא רוחי בהם לעולם. (תוספתא סנהדרין פי״ג).
[כב] 3ד״א ויאמר ה׳ לא ידון, אמר אני (איני) מחזיר להם רוחם לנדנה. (תוספתא סנהדרין שם).
[כג] 4ר׳ מנחם בר׳ יוסי אומר לא ידון אמר המקום איני דן בשעה שאני משלם שכר טוב לצדיקים, אבל רוחן של רשעים קשה להן יותר מן הכל שנאמר (ישעיהו ל״ג:י״א) רוחם אש תאכלם. (תוס׳ סנהד׳ שם).
[כד] 5ר׳ יהודה אומר לא ידון לו רוחי, שאיני נותן רוחי בהם, בשעה שאני נותן רוחי בבני אדם. (ירושלמי סנהדרין פ״י ה״ג).
[כה] 6ר׳ אלעזר בן פרטא אומר הרי הוא אומר לא ידון רוחי באדם לעולם, אמר הקב״ה איני דן אותן עד שאכפול להם שכרן, שנאמר (איוב כ״א:י״ג) יבלו בטוב ימיהם, וברגע שאול יחתו. (אדר״נ פל״ב).
[כו] 7ר׳ יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר לא ידון, אמר הקב״ה איני משוה יצה״ר על יצה״ט, אימתי עד שלא נחתם גזר דינם, אבל נחתם גזר דינם שניהם שוין בעבירה. (אדר״נ פל״ב).
[כז] 8ר׳ עקיבא אומר הרי הוא אומר לא ידון רוחי באדם לעולם, אמר הקב״ה הם לא דנו בעצמן שהן בשר ודם, אלא הגיסו את רוחן כלפי מעלה, ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כ״א:י״ד). (אדר״נ שם).
[כח] 9ר׳ מאיר אומר הרי הוא אומר לא ידון, אמר הקב״ה אמר הדור ההוא לא ידין ה׳, אין דיין בעולם, נטש המקום את העולם. (אדר״נ שם).
[כט] 10רבי אומר הרי הוא אומר לא ידון, אמר הקב״ה הם לא הושיבו סנהדרין בארץ, אני מושיב להם סנהדרין במרום. (אדר״נ שם).
[ל] 11ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם. אמר ר״ל אמר הקב״ה איני בורא עוד נפש לאדם, שנאמר לא ידון רוחי באדם. (תנ״י בראשית א״מ.).
[לא] 12נאדרי בכח (שמות ט״ו:ו׳), נאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארוכה לדור המבול לעשות תשובה ולא עשו תשובה, שנאמר לא ידון רוחי באדם, ולא גמרת להם כליה עד שהשלימו רשעם לפניך. (מכלתא בשלח פרשת השירה פ״ה).
[לב] 13אמר ר״ל בשלשה מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה ולא הניחן, ואלו הן, בדור המבול, ובים, ובחורבן בהמ״ק, בדור המבול מה כתיב ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם. (פתיחתא דאיכה רבתי כ״ד).
[לג] 14וכן הוא אומר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ואומר (בראשית ז׳:י״א) בשנת שש מאות שנה לחיי נח, אפשר לומר כן, אלא שהיתה גזירה גזורה, קודם למאה ועשרים שנה. (סדר עולם פכ״ח).
[לד] 15והיו ימיו מאה ועשרים שנה, קרוב לאלף שנה חיה אדם הראשון ואת אמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אלא לק״ך שנה הוא חוזר למלא תרווד אחד רקב. (ירושלמי נזיר פ״ז הלכה ב׳).
[לה] 16משה מן התורה מנין, בשגם הוא בשר. (חולין קלט:).
[לו] 17ארחב״פ אפילו נח שנשתייר בהם לא שהיה כדאי, אלא צפה הקב״ה שמשה עתיד לעמוד ממנו, בשגם ומשה חושבן חד הוא, רבנין מייתי לה מן הכא, והיו ימיו מאה ועשרים שנה. (בראשית רבה כ״ו).
[לז] 18מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א׳:ט״ו), משנתעוותו דור המבול במעשיהם הרעים שוב לא נתקנו, וחסרון משחסר הקב״ה שנותיהם, שנא׳ והיו ימיו מאה ועשרים שנה עוד לא נמנו. (קה״ר פ״א ל״ז).
[לח] 19מלאכיך קיימים לעולם, אע״פ שהן משבחים אותך לא ראו ולא ידעו את מקומך כו׳ ואני דברתי עמך פנים אך פנים כו׳ א״ל הקב״ה מה אעשה לך חתכתי ימיך מימי בראשית, שנא׳ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם וגו׳. (מדרש).
[לט] 20בשגם הוא בשר, אמר הקב״ה, הריני משגמן בייסורין, את האמי הדלת הזה מי מעמידה, שוגמין שבה. (מדרש הגדול ברא׳).
[מ] 21בשגם הוא בשר. לא ידעו להשיב בדעתן שגם הם בשר, כמו הבהמה, ומותר אדם מן הבהמה אין כי הכל הבל (קהלת ג׳:י״ט). (פס״ז בראשית).
[מא] ן׳ דעקים רישיהון ולא מזייני ט״ו באורייתא. ידון, ויהי הענן תרווייהו, בחרן, כגן, ככר הירדן. ובני דדן, לבניהן. (ספר התנין).
[מב] 22ארבעה ועשרים מדות טובות היו בעולם וכולן גרמו העונות וביטלום, ועתיד הקב״ה להחזירן לישראל באחרית הימים, כו׳ ארבעה ביטלו אותן דור המבול, הגבורה והשנים, ורוב בנים, והשלום, רוב שנים דכתיב (בראשית ה׳:ה׳) ויהי כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה, וכשחטאו אמר הקב״ה, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ועתיד הקב״ה להחזירה לישראל דכתיב (ישעיהו ס״ה:כ״ב) לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו בחירי. (מדרש).
1. במשנה שבירושלמי וכן בכת״י עי׳ ש״נ במשניות ד״ו ליתא תיבות ״לא דין ולא רוח״. ובגמ׳ סנהדרין קח. איתא במאמרו של ריב״ב לקמן מאמר כא. בבאור, והרמ״ה בסנהדרין שם כ׳ לפרש, לא תשוב רוחם לגופם לחיות לעולם, ומאחר שאין רוחם שבה לגוף, נמצא שאין עומדין בדין שאין הנפש והגוף נדונין אלא כאחד, דרך קלקולן וכו׳ ומפני מה אינן עומדין בדין לקבל עונשן לפי שדין [שדיין] בעונש שקבלו בעוה״ז, שהביא הקב״ה עליהן את מי המבול. ואין עומדין בדין, בסדר עולם פ״ד איתא המבול וכו׳ ודורו אינן חיין לעוה״ב ואינן נדונין, שנא׳ לא ידון רוחי באדם לעולם, וכ״ה בתוספתא לקמן מאמר כא. ואינן חיין לעוה״ב. ובירושלמי סנהדרין פ״י ה״ג ואינן רואין לעתיד לבוא, ובב״ר פכ״ו אר״י בר״א מהו לא ידון רוחי עוד אין הרוחות הללו נידונות לפני לעולם, כו׳ אריב״ב עוד איני דן את הדין הזה לעולם. וי״ג בדין הזה לעולם.
2. ריב״ב אומר כו׳ לעיל מאמר כ. במשנה לא דין ולא רוח, וכן בגמ׳ שם קח. ריבב״א לא חיין ולא נידונין שנא׳ לא ידון רוחי באדם, לעולם לא דין ולא רוח, ונראה מה דמבואר בירושלמי דור המבול כו׳ ר׳ נחמיא אומר ממשמע שנאמר לא ידון רוחי באדם. פליג על ת״ק דיליף זאת מקרא וימח כמו בתוספתא וגמ׳ וס״ל דנלמד זאת מקרא לא ידון וכריב״ב. ורש״י במשנה פי׳ לא דין ולא רוח שאין עומדין בדין, ואין להם רוח לחיות עם הצדיקים שיש להם חלק. וכן יש ללמוד מלשון התוספתא דריב״ב אתי לפרש דמקרא זה נלמד שאין להם חלק לעוה״ב ואין חיין לעוה״ב, והא דאין חיין נראה דהכוונה כמבואר במשנה ואין עומדין בדין, וס״ל מלא ידון נלמד שאין עומדין בדין. ולא רוחי כו׳ שאין חיין לעוה״ב, כפירש״י במשנה, ועי׳ לקמן מאמר כד.
3. לשון התוספתא הוא כפי הנדפס מכת״י ע״י צק״ל, ולפנינו איתא איני מחזיר להם וכן מבואר בירושלמי שם אחרים אומרים לא ידון לו רוחי שאיני מחזירה לנדנה, ובגמ׳ שם לא ידון רוחי שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה, ובב״ר פכ״ו, בשעה שאחזיר רוח לנדנה איני מחזיר רוח לנדניהן, וגם כאן צ״ל איני, ועפ״ז הוספתי בפנים. ולפלא שבהערות להתוספתא לא הרגיש בזה, ובתנחומא ישן בראשית או״מ איתא ר׳ יוחנן אמר מה לא ידון כשיעלו נפשותיהם אצלי. איני מחזירן להם, כענין שנאמר ויאמר ה׳ למלאך וישב חרבו אל נדנה. ונראה דהכוונה להדרשא שלפנינו ודורש ידון מלשון נדנה. לנדנה, פי׳ נרתיק והוא כינוי לגוף שהוא נרתיק להרוח שבו ועי׳ ערה״ש ע׳ נדן. ולקמן מאמר ל.
4. בירושלמי שם איתא רש״א לא ידון לו רוחי שאיני נותן רוחי בהם בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים וקאי על ר״י בירושלמי כמבואר לקמן מאמר כד. ובב״ר פכ״ו איתא מאמר זה בשם א״ר ישמעאל ובגמ׳ סנהדרין קח. איתא ר׳ מנחם בר׳ יוסי (כ״ה בש״ס כת״י בד״ס ובכ״מ) אומר אפילו בשעה שהקב״ה מחזיר נשמות לפגרים מתים נשמתן קשה להם בגיהנם שנאמר תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלם, (ישעיהו לג), ונראה מבואר דר״מ בר״י פליג וס״ל דנידונין, וכ״כ ביד הרמ״ה ר״מ בר״י אומר חיין הן ונידונין אלא שמדתן קשה משאר רשעים שנשמתן שורפתן שנאמר רוחכם אש תאכלם, כלומר רוחם נעשית להן כאש ואוכלתן. ועי׳ בב״ר שם. וברש״י כאן, וכן יש לפרש בלשון התוספתא. ובאדר״נ פל״ב איתא רשבא״א הרי הוא אומר לא ידון אמר הקב״ה איני דן אותם עד שאשלם שכר לצדיקים. ונראה דהפי׳ ״עד שאשלם״ כמבואר כאן בשעה שאשלם שכר וכמבואר בירושלמי בשם ר״ש.
5. בירושלמי שם מבואר דר״ש אומר בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים, כלעיל מאמר כג. ואולי פליגי בזה דר״י ס״ל דאינם נידונין כלל וקאמר בשעה שאני נותן רוחי בבנ״א היינו בשעה שנידונין. וכמבואר לעיל מאמר כא. ור״ש ס״ל בשעה שמשלם שכר טוב לצדיקים היינו שאין להם חלק לעוה״ב אבל ס״ל דנידונין וכמש״ל מאמר כג. וי״ל דר״י היינו ריב״ב המבואר בתוספתא לעיל מאמר כא. ובגמ׳ שם.
6. שאכפול להן שכרן. צ״ב, ואולי הכוונה שיקבלו כל שכרן בעוה״ז. ודורש לעולם כמו בעולם שבעוה״ז לא יענישם. ועי׳ לקמן פ״ז פסוק י. מסנהדרין קח: שהטעימן מעין עוה״ב, כדי שידעו מה טובה שמנעו מהם.
7. איני משוה. בהערות מהרש״ז הביא הגי׳ מכת״י איני ״דן״ יצה״ר וכו׳ וכן גורס הגר״א איני דן יצה״ר ״עם״ יצ״ט, ולפי גירסא זו נראה דהכוונה להא דמבואר שם באדר״נ בסמוך למאמר הנ״ל וכ״ה בברכות ס״א. דריהג״א דבינונים זה וזה שופטן, רשעים יצה״ר שופטן, והיינו דקאמר דאינו דן יצה״ר עם יצ״ט, ולפ״ז אולי יש לפרש גם הגי׳ איני משוה דהכוונה כמו איני ״משליט״ יצה״ר על יצ״ט, וזהו שכ׳ דאם נחתם גזר דינם שניהם שווין בעבירה, דרשעים יצה״ר שופטן, והדרש מלשון הקרא צ״ע, ועי׳ בצרה״מ כאן, ובב״ר פכ״ו איתא אריה״ג עוד איני דן מדת הדין כנגד מדת הרחמים, וצ״ע לכוון לשון זה עם המבואר לפנינו, והדבר צ״ב באריכות, ואכ״מ.
8. לקמן מאמר כח. מ.
9. בב״ר פכ״ו ר׳ אומר ויאמר דור המבול לה׳ לא ידון רוחי, אר״ע על מה נאץ רשע וגו׳ לית דין ולית דיין, אבל אית דין ואית דיין, דורש דדור המבול אמרו כן לה׳ לא ידון רוחי וגו׳ אבל אית דין ואית דיין. ועי׳ לעיל מאמר כז.
10. בתנחומא משפטים א״ה דור המבול על שלא עשו את המשפט כתיב בהם לא ידון רוחי באדם לעולם. - ובב״ר פכ״ו בכ״מ שאין דין יש דין. ומבואר בדב״ר פ״ה ס״ה אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה נעשה הדין למעלה. ועי׳ מדרש תהלים פע״ב ס״ג, ותנחומא משפטים ס״ה, ותנ״י ס״ד.
11. מאמר זה צ״ב, ובתנחומא שם מבואר דר״י פליג ע״ז ראה לעיל מאמר כב. בבאור עי״ש. ומובא ברבעה״ת כאן סתמא.
12. תנחומא בשלח אט״ו, ולא עשו תשובה שנאמר וגו׳. כוונתו לסוף פסוק והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכמבואר לפנינו מאמר לג. דק״כ שנה קודם היתה גזירה גזורה. ונתן להם זמן שישובו כמבואר ברש״י כאן, ובפי׳ ברורי המדות מפרש באופן אחר.
13. מובא בילק״ש ח״ב רפט.
14. במדרש אגדה כאן איתא א״ר יוסף ק״כ שנה קודם שגילה הקב״ה שיביא מבול, גזר על דור המבול שימותו, ותלה להם הקב״ה כל הימים שהיה מתושלח חי שהיה לו להחיות מאה ועשרים שנה, ובפס״ז כאן ונתן להם ארכה לשוב מאה ועשרים שנה, וכמבואר בתרגומים כאן, ובילק״ש ח״ב רמז אלף כו מביא הגירסא דס״ע אלא שהיתה גזרה גזורה קודם עשרים שנה, וכן הוא ברש״י נשא ז. יט. והכוונה הוא עשרים שנה קודם שהוליד נח, ועי׳ פירש״י בראשית יח. ג. ובערוך ע׳ שבע א׳. מבואר כלפנינו.
15. לעיל פרשה ב. מאמר קכב. התחלת מאמר זה. לק״כ שנה, אחר מותו נעשה תרווד, (כף), רקב (ק״ע), ובפנ״מ מוסיף לפי שנגזר עליהם המבול לק״ך שנה אם לא ישובו ואז יגועו ויהיו לתרווד רקב כטבע המת שנעשה תרווד רקב לאחר ק״כ שנה, וצ״ב בשיעור זה שקצבו שלאחר ק״כ נעשה רקב דהרי במציאות אנו רואין שהעצמות מתקיימים יותר, וראיתי בהערות מהרש״ב למדרש אגדה כאן מביא מאמר מכת״י לר׳ משה הדרשן בזה הלשון, והיו ימיו ק״כ שנה, מכאן אמרו המת מק״כ שנה חוזר למלא תרוד רקוב, כו׳ ר׳ יוסי אומר שנתן הקב״ה ארכה לדור המבול ק״כ שנה כו׳ כלעיל במאמר לג. בבאור, ולא העיר שזה מבואר בירושלמי לפנינו, והנה לפי לשונו ״מק״כ״ שנה מיושב שפיר לשון הדרשא דבאו לרמז דכל מת מתקיים ק״כ שנה ואחר ק״ך מתחיל לחזור לתרווד רקב ומשך הזמן שנעשה תרווד רקב אינו קצוב ומרמז לן רק התחלת הזמן, והרמז מקרא והיו ימיו ק״כ, היינו דבמבול נגזרה הגזרה ק״כ שנה מקודם, ובעת המבול בוודאי נרקבו והתחילו גופם לעשות תרווד רקב מיד והקיום של ק״כ שנה נחשב להם מקודם מיד משעה שנגזרה עליהם הגזרה למות. ומצאתי בספר מעשים של עשרת הדברות הנדפס בירושלים תרפ״ד. דבור ה׳. לשלשה ימים [המת] מבאיש ומסריח, לשבעה כרסו נבקעת, לשתי שנים נתעכל הבשר, לשלשים שנת גידיו מתפרקין, למ׳ שנה איבריו מתפרקין, לנ׳ שנה עצמותיו מתפרקין, לע׳ שנה חוזר להיות מלא תרוד רקב, לק״כ שנה חוזר לברייתו הראשונה שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ע״כ. ובהגהות לא העיר מדרשת הירושלמי הנ״ל, ומבואר מדברי המדרש זה דלק״כ שנה חוזר לברייתו הראשונה והיינו מלא תרווד אחד רקב שממנו נברא אדה״ר, כמבואר בירושלמי שם מובא לעיל פרשה ב. מאמר קכב. ומ״ש לע׳ שנה חוזר להיות תרווד רקב היינו שמתחיל להיות, ובמשך חמשים שנה נעשה מלא תרווד רקב, ומוכח מדברי המדרש זה דהגירסא שלפנינו לק״כ שנה נכונה, וצ״ל דעל הרוב דברו, וכן תלוי הדבר בתנאי ומצב הקבורה. [שז״ר בס׳ חמדת הימים פ׳ פקודי שכ׳ דרק מתי ארץ ישראל שעפרה מליח מרקיבין אחר ק״כ שנה,] ובפרדר״א פל״ד איתא רש״א כל הגופות נוגעין בעפר הארץ עד שאינו משתייר מן הגוף אלא כמלא ״תרווד רקב״. ובב״ר פכ״ח. ויק״ר פי״ח וכן בזח״ב כח: ובזח״א סט. קלז. מבואר דעצם לוז של שדרה הוא שמשתייר מן המת וממנו יברא לע״ל, ועי׳ בס׳ ציוני פ׳ ויצא יד: שכתב אותן דברים שמבואר בזח״א קלז. בשם פרקי דר״א ולפנינו ליתא ומביא י״א שהוא עצם התחתון שבשדרה וקראוה רז״ל מלא תרווד רקב כו׳. ומאן דלא כרע במודים נעשה מאותו עצם נחש בריה מקולקלת. (ועי׳ ב״ק טז.) ומבואר דמפרש דמה שקראוהו חז״ל עצם הלוז, ומה שמבואר בפרדר״א תרווד רקב הוא ענין אחד. וכ״כ הרד״ל שם בשם הר״ם דיליאון בס׳ הנפש אשר לשונו נעתק בס׳ אבקת רוכל לר׳ מכיר תלמיד ר״י בן הרא״ש בסוף הספר כ׳ עצם אחד יש באדם שאינו מתכלה לעולם ואינו מתרקב והוא עצם התחתון שבשדרה וקורין לו חז״ל ״תרווד רקב״ ואומרים עליו שהוא חזק מאוד כפטיש יפוצץ סלע. ע״כ. ולפ״ז הכוונה דלאחר ק״כ שנה נשאר ממנו עצם זה.
16. מבואר לפנינו מאמר לו. ובפרדר״א משה מנין שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם, בשגם בגימטריא משה. שהיו ימיו מאה ועשרים שנה שנאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ועי׳ מענין זה זח״ב רלח. בזח״ג רטז: רעג. ז״ח קכא: תק״ז צט: קיא: קיב. ועי׳ מ״ש בפי׳ ס׳ יצירה להר״י ברצלוני ע׳ קסא. וברבע״ת לא ידון רוחי באדם עד שיבוא משה שיהיה לו יצר טוב דהיינו לב בשר דכתיב ונתתי לכם לב בשר וזהו בשגם הוא בשר.
17. לעיל מאמר לה. ובמדרש תנאים דברים לד. ז. מבואר באריכות ומשה בן מאה ועשרים שנה מלמד שלא נמלט נח מן התיבה אלא בזכותו של משה, אתה מוצא בשעה שביקש הקב״ה להביא מבול על עולמו להחריבו, אמרו מלאכי השרת לפני מי שאמר והיה העולם ב״ה רבון העולמים הואיל ואתה מביא על עולמך מבול של מים, מה אתה עושה לאותו שהוא עתיד לחיות מאה ועשרים שנה וכבר קצבת לו ימיו והיו ימיו מאה ועשרים שנה. וכ״ה בפס״ז כאן.
18. באע״ז כאן כ׳ לפרש כן, דבפסוק זה קצב חיי האדם על הרוב אינו יותר מק״כ שנה, ועי׳ קהלת זוטא פ״ב א״ח.
19. מאמר זה מובא בילק״ש ה״א רמז תתטו. חתכתי ימיך וכו׳ יש לפרש עפ״מ דמבואר לעיל מאמר לו. בבאור דמרמז בקרא זה על משה.
20. מקור הדברים בב״ר פכ״ו אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהם, והם לא בקשו הריני משגמן אלו באלו, וכו׳ א״ר אייבו מי גרם להם שימרדו בי לא על שלא שיגמתי אותם ביסורין, אתמהא, הדלת הזה מי מעמידו שגמיו ודורש זה מתיבת בשגם, ובערוך ערך שגם מפרש משגמן ביסורין מענין קישור והיינו מקשרן ביסורין, ובהדרש הנ״ל הריני משגמן אלו באלו, הריני מקשרן אלו באלו שיבאו לידי קטטה וחטא, וכמבואר בב״ר שם אין לך מתחייב באדם אלא אדם כיו״ב, ובפס״ז כאן איתא בשגם הוא בשר שיגשם ביסורין, ובפירוש המיוחס לרש״י הריני משגשן כמו ושגשינון שיגוש רב, ובפי׳ ב״ר כ״י במנח״י, בשגם אני מייסרם, והמם מהומה גדולה (דברים ז׳:כ״ג) מתרגמינן ושגשינון שיגוש רב. ועיי״ש בגי׳ כת״י שהביא. שגמין היינו צירי הדלת, והמשל כמו הדלת תסוב על ציריה ומעמידין אותה שתהיה נצבה כן מעמידין היסורין את האדם על כנו. (מפרשים)
21. לעיל מאמר כז. ובב״ר פכ״ו אריב״נ אין דנין רוחן בעצמן שבשר ודם הם אלא הריני מביא עליהם מיעוט שנים (שקצבתי) עליהם בעוה״ז.
22. מאמר וה מובא במדרש הגדול בראשית, ובפרקא דרבנו הקדוש ה״ש בבא דעשרים ושתים חושב רק כ״ב מדות טובות, דור המבול בטלו כח וגבורה ולידה וגידול בנים ואינו מביא ראיה מקרא. ובהוצאת גרינהויט ליתא כלל. ובכבוד חופה מרמ״ה הורוויץ מביא מדרשים שונים בענין זה, ושם איתא ארבע לדור המבול, ראשונה בזמן (כמו) שמזקינין מוסיפין בהם כח כו׳, שנייה היה לו לכל אחד ואחד בנים כצאן כו׳ שלישית, שלא היה ביניהם לא תחרות ולא מחלוקת אלא שלום נטוע ביניהם כו׳ ועתיד הקב״ה להביא לירושלים שלום הרבה כו׳. רביעית שלא היה אחד מהם כואב לא עיניו ולא ראשו ולא באחד מאיבריו כו׳, ובמקום שאיתא לפנינו הדרש רוב שנים דורש שם שלא היה אחד מהן כואב. ומדברי המדרש שלפנינו יש לה״ר לשיטת הרמב״ן בפיה״ת בראשית ה. ד. שדעתו שכל אנשי הדורות שחיו קודם המבול היה להם אורך השנים כאלו שנכתבו בתורה, וחולק על הרמב״ם במורה שסובר כי לא היה אורך השנים רק ביחידים אלה שנזכרו בתורה ושאר בני אדם בדורות ההם היה שנות חייהם השנים הטבעיים המורגלים ואלו שהאריכו היה בדרך חדוש או נס, ומכאן משמע כמ״ש הרמב״ן דכל האנשים באלה הדורות היה להם אריכות ימים ודור המבול ביטלו אותם.
וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַּים דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעָלַם בְּדִיל דְּאִנּוּן בִּסְרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין אַרְכָּא יְהִיב לְהוֹן מְאָה וְעַסְרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן.
Hashem said, “This evil generation shall not exist before me forever, since they are flesh and their deeds are evil. I will give them a period of one hundred and twenty years for them to repent.

וַיֹּאמֶר ה׳ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה
וַאֲמַר ה׳ לָא יִתְקַיַּים דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעָלַם בְּדִיל דְּאִנּוּן בִּסְרָא וְעוּבָדֵיהוֹן בִּישִׁין אַרְכָּא יְהִיב (ח״נ: יְהֵיבְנָא) לְהוֹן מְאָה וְעַסְרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן
לֹא יָדוֹן – יִתְקַיַּים
א. ״לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם״ הוא ביטוי עמום כי משמעה של תיבת יָדוֹן אינו ברור; רבים גזרוה משורש דו״ן או די״ן אבל לפי זה הניקוד יָדוֹן [ולא: יָדוּן או יָדִין] קשה. גם לא ברור כיצד ת״א ״לָא יִתְקַיַּים דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין קֳדָמַי״ (לא יתקיים הדור הרע הזה לפני) נקשר ללשון המקרא. והנה הכל מסכימים שאונקלוס נמנע מלתרגם תיבת רוּחִי הואיל וכלולה בה הגשמה, רוחו של ה׳. ואולם כמה ממפרשי ת״א סברו שגם הוא פירש ״לֹא יָדוֹן״ מלשון דין, לכן תרגם ״לָא יִתְקַיַּים... קֳדָמַי״ שפירושו ״לא תהי תקומה לדור הזה לפני בדין״. לדעה זו, תיבת קֳדָמַי באה תמורת תיבת ״דין״ שאין צורך לתרגמה כי כל הנעשה לפני ה׳ הוא בדין.⁠1 ויש שהציעו שתרגם ״לֹא יָדוֹן״ על דרך ״לא יָדוּר״ וזהו ״לָא יִתְקַיַּים״.⁠2 ואולם יש מי שפירש ״לֹא יָדוֹן״ על פי שורש דנ״ן הערבי שיש במשמעו גם ״להשאר, להתקיים בהתמדה במקום מסוים״. לפי זה ת״א ״לָא יִתְקַיַּים דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין״ הולם את לשון הכתוב.⁠3
בְּשַׁגַּם – באשר גם
ב. ״נתינה לגר״ הציע שני ביאורים לתרגום ״בְּשַׁגַּם הוא בשר״ – ״בְּדִיל דְּאִנּוּן בִּסְרָא וְעוּבָדֵיהוֹן בִּישִׁין״: ייתכן שאונקלוס פירש בְּשַׁגַּם – באשר גם; ואילו ״בְּדִיל״ והתיבות ״וְעוּבָדֵיהוֹן בִּישִׁין״ באו לתוספת ביאור. ואולי פירש בְּשַׁגַּם – בשגגתם, לכן הוסיף ״וְעוּבָדֵיהוֹן בִּישִׁין״ לביאור הכוונה: שחוטאים למקום במעשיהם הרעים.
רעיון התשובה
ג. לפי פשוטו דברי ה׳ ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה״ הם גזירה על כל המין האנושי. אבל אונקלוס אינו יכול לקבל את הדברים כפשוטם, שהרי נזכרו בתורה אנשים רבים אשר האריכו ימים אף למעלה מזה. לפיכך הוא שולל מהכתוב את משמעו הכלל אנושי ומגביל את הדברים לדור המבול בלבד: ״אַרְכָּא יְהִיב (ח״נ: יְהֵיבְנָא) לְהוֹן מְאָה וְעַסְרִין שְׁנִין״. ועל פי דרכו להטעים את רעיון התשובה גם כשאינו נזכר בכתוב [כמבואר לעיל ״ואתה תִּמְשָׁל בו״ (בראשית ד ז) ״וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵיק לָךְ״], הוסיף גם כאן ״אִם יְתוּבוּן״.⁠4
1. ״באורי אונקלוס״, שהוסיף: ״ולא יכול לתרגם כפשוטו לָא יְדִין מֵימְרִי בְּדָרָא בִּישָׁא וגו׳, שאז יטעו המון עם ויאמרו שאין הקב״ה נפרע מן הרשעים. לפיכך אמר רק הסיבה ולא הפעולה עצמה כדרכו בהרבה מקומות, כגון ״חָלִלָה לך מֵעֲשֹׂת כדבר הזה״ (בראשית יח כה) ״קוּשְׁטָא אִינּוּן דִּינָךְ מִלְּמַעֲבַד כְּפִתְגָמָא הָדֵין״: מכיוון שמשפטיך אמת וצדק, חולין הוא לך לעשות זאת״. גם דחה הצעתו הרחוקה של ״נתינה לגר״ המפרש ״לֹא יָדוֹן״ מלשון נדן החרב.
2. ״ידון״ – ״ידור״ אפשרי בין מחמת דמיון צלילים (הומופוניה) או גם בגלל חילופי נ/ר. ראה לכך ״לרוח היום״ (בראשית ג ט) ״למנח יומא״ (ר״א ברלינר). וכן תרגמו הפשיטתא (״תעמר״ = תשכון, תדור) ותרגום השבעים (״לא ישהה רוחי בבני אדם״).
3. מ״ד קאסוטו, מאדם עד נח, עמ׳ 203.
4. והשווה מכילתא דר״י מסכתא דשירה פרשה ה: ״נאדרי בכח. נאה אתה ואדיר בכח שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה ולא עשו תשובה שנ׳ ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם ולא גמרת להם כלייה עד שהשלימו רשעם לפניך״. וראה גם להלן ״אם תָּיְבִין״ (בראשית יח כא).
ואמר י״י לא יתדנון כל דריה דעתידין למקום כסדר דינא דדריה דמבולא הלא מחתם הוא קדמוי סדר דינא דדר׳ דמבולא למובדה ולמישיציה מן גוא עלמא הא רוחי יהבית בבני אנשא מן בגלל דאינון בשר ועובדיהון בישין הא יהבית לכון ארכא מאה ועשרין שנין דילמא די יעבדוןא תתובה ולא עבדו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דעתידין ... די יעבדון״) נוסח אחר: ״בתר דינה דדריה דמבולא מיחתם הוא דינה דדרה דמבולא למבד ולמשתציה מחה גמירא הלא רוחי יהבי׳ בבני אנשא דיעבדון עובדין טבין עד דהנון בשר עובדין בישין הא יהבת לכון ארכא מא׳ ועשרין שנין מין בגלל די יעבדו׳⁠ ⁠⁠״.
ואמר י״י במימריה לא יתדנון כל דריא בישא דעתידין למיקום בסדר דיניא דדרא דמבולא למובדא ולמישתציה מגו עלמא הלא יהבית רוח קדשי בהום מן בגלל די יעבדון עובדין טבין והא אבאישו עובדיהון הא יהבית להון ארכא מאה ועשרין שנין מן בגלל דיעבדון תתובא ולא עבדו.
And the Lord said by His Word, All the generations of the wicked which are to arise shall not be purged after the order of the judgments of the generation of the deluge, which shall be destroyed and exterminated from the midst of the world. Have I not imparted My Holy Spirit to them (or, placed My Holy Spirit in them), that they may work good works? and, behold, their works are wicked. Behold, I will give them a prolongment of a hundred and twenty years, that they may work repentance, and not perish.
ואמר מימריה דיי לא יתדנון דריא דעתידין למיקם מן בתר דרא דמבולא למובדא למשתיצי ולמימחא גמירא הלא רוחי יהבית בבני אנשא מן בגלל דאינון בשרא ועובדיהון עובדין בישין הא יהבית להון ארכא מאה ועשרין שנין דילמא דיעבדון תתובא ולא עבדו.
And the Word of the Lord said, The generations which are to arise shall not be judged after (the manner of) the generation of the deluge, (which is) to be destroyed, and exterminated, and finally blotted out. Have I not imparted My Spirit to the sons of men, because they are flesh, that they may work good works? But they do works of evil. Behold, I have given them a prolongment of a hundred and twenty years, that they may work repentance; but they have not done it.
[ו] וַיֹּאמֶר ה׳ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם – אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אֵינִי נוֹתֵן רוּחִי בָּהֶם בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם (יחזקאל ל״ו:כ״ז). רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין אֵין גֵּיהִנֹּם לֶעָתִיד לָבוֹא אֶלָּא יוֹם הוּא שֶׁמְלַהֵט אֶת הָרְשָׁעִים, מַה טַּעַם: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא (מלאכי ג׳:י״ט). וְרַבָּנָן אָמְרֵי יֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: נְאֻם ה׳ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּיְרוּשָׁלָיִם (ישעיהו ל״א:ט׳). רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָי אָמַר לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם אֶלָּא אֵשׁ הִיא שֶׁתִּהְיֶה יוֹצֵאת מִגּוּפוֹ שֶׁל רָשָׁע וּמְלַהַטְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם (ישעיהו ל״ג:י״א).
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָי מַהוּ לֹא יָדוֹן רוּחִי עוֹד אֵין הָרוּחוֹת הַלָּלוּ נִדּוֹנוֹת לְפָנַי לְעוֹלָם. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַב אֲחָא אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַחֲזִיר הָרוּחַ לִנְדָנָה אֵינִי מַחֲזִיר רוּחָן לְנִדְנֵיהֶן.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֵינִי מְמַלֵּא רוּחִי בָּהֶן בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא רוּחִי בָּאָדָם, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָרוּחַ הִיא נִבְזֶקֶת בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הִיא נִבְזֶקֶת בְּכָל הַגּוּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם (יחזקאל ל״ו:כ״ז).
אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּן בְּתֵירָא עוֹד אֵינִי דָּן אֶת הַדִּין הַזֶּה לְעוֹלָם. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אָמַר: לֹא אֹסִף, וְלֹא אֹסִף (בראשית ח׳:כ״א), לִסְגֵּי לִסְגֵּי. רַבָּנָן אָמְרֵי לֹא אֹסִף לִבְנֵי נֹחַ, לֹא אֹסִף לְדוֹרוֹת, אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁתְּהֵא רוּחִי דָּנָה בָּהֶן וְהֵן לֹא בִּקְּשׁוּ, הֲרֵי אֲנִי מְשַׁגְּמָן בְּיִסּוּרִין. אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁתְּהֵא רוּחִי דָנָה בָּהֶן וְהֵן לֹא כִּחֲשׁוּ, הֲרֵינִי מְשַׁגְּמָן אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵין לְךָ שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בָּאָדָם הַזֶּה אֶלָּא אָדָם כַּיּוֹצֵא בּוֹ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אֲפִלּוּ זְאֵב וְכֶלֶב. רַבִּי הוּנָא בַּר גּוּרְיוֹן אָמַר אֲפִלּוּ מַקֵּל אֲפִלּוּ רְצוּעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן (ישעיהו ט׳:ג׳), כְּיוֹם הַדִּין.
אָמַר רַבִּי אַחָא אַף אִילָנֵי סְרַק עֲתִידִין לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. רַבָּנָן אָמְרֵי מֵהָכָא: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ׳:י״ט), מָה הָאָדָם נוֹתֵן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, אַף עֵצִים נוֹתְנִין דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אֵינִי דָן רוּחָן בְּעַצְמָן, שֶׁבָּשָׂר וָדָם הֵן, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם מִעוּט שָׁנִים שֶׁקָּצַבְתִּי עֲלֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְשַׁגְּמָן בְּיִסּוּרִין.
אָמַר רַבִּי אַיְבוּ מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיִּמְרְדוּ בִּי לֹא עַל יְדֵי שֶׁלֹא שִׁגַּמְתִּי אוֹתָם בְּיִסּוּרִין, הַדֶּלֶת הַזּוֹ מִי מַעֲמִידוֹ שְׁגָמָיו.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין דִּין יֵשׁ דִּין. רַבִּי בֵּיבֵי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי בְּשִׁיטַת רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא יָדוֹן רוּחִי (בראשית ו׳:ג׳).
אָמַר רַבִּי מֵאִיר הֵן לֹא עָשׂוּ מִדַּת הַדִּין לְמַטָּה, אַף אֲנִי אֵינִי עוֹשֶׂה מִדַּת הַדִּין לְמַעְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה (איוב ד׳:כ״א), בְּלֹא חָכְמַת הַתּוֹרָה. מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ (איוב ד׳:כ׳), וְאֵין מֵשִׂים אֶלָּא דִּין, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כ״א:א׳).
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי עוֹד אֵינִי דָן מִדַּת הַדִּין כְּנֶגֶד מִדַּת רַחֲמִים. רַבִּי אוֹמֵר וְיֹאמַר דּוֹר הַמַּבּוּל לַה׳ לֹא יָדוֹן.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: עַל מֶה נִאֵץ רָשָׁע אֱלֹהִים אָמַר בְּלִבּוֹ לֹא תִדְרשׁ (תהלים י׳:י״ג), לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן, אֲבָל אִית דִּין וְאִית דַּיָּן.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אֲפִלּוּ נֹחַ שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מֵהֶם לֹא שֶׁהָיָה כְּדַי, אֶלָּא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמּשֶׁה עָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁגָּם, זֶה משֶׁה, דְּחוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין הוּא חוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין. רַבָּנָן מַיְיתוּ לָהּ מֵהָכָא, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וּמשֶׁה חַי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
(ג-ד) [מ] ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם (שם ו׳:ג׳). אמר ר״ל אמר הקב״ה איני בורא עוד נפש לאדם, שנאמר לא ידון רוחי באדם, ר׳ יוחנן אמר מהו לא ידון, כשיעלו נפשותיהם אצלי, איני מחזירן להם, כענין שנאמר ויאמר ה׳ למלאך וישב חרבו אל נדנה (דברי הימים א כ״א:כ״ז), אמר להם הקב״ה לעצמיכם אתם עושים רעה שאתם נפלים מן העולם, שנאמר הנפלים היו בארץ וגו׳ (בראשית ו׳:ד׳). למה נקרא שמם נפילים, שהפילו את העולם. וגם אחרי כן וגו׳ וילדו להם, אמר ר׳ ברכיה אין כתיב וילדו מהם, אלא וילדו להם, אלא מלמד שהיתה אשה רואה אחד מהם, ומיד מתייחמת כנגדו ויולדת, כיוצא בו אמר יחזקאל האשה המנאפת וגו׳ (יחזקאל ט״ז:ל״ב).
[פרק ו]
א״ר שמעון בג׳ מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הב״ה ולא הניחם, ואלו הם, בדור המבול ובים ובחרבן בית המקדש. בדור המבול, לא ידון רוחי באדם, בים, ולא קרב זה אל זה (שמות י״ד כ׳) בחרבן בית המקדש, שעו מני (ו)⁠אמרר בבכי (ישעיה כ״ב ד׳).
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – מכאן אמרו המת לק״כ שנה חוזר למלא תרוד רקב. ר׳ יוסי אומר מצינו שנתן הב״ה ארכה לדור המבול ק״כ שנה ואין אנו מוצאין אלא ק׳ שנה שנאמר ונח בן שש מאות שנה והמבול היה וגו׳ (בראשית ז׳ ו׳), אלא כ׳ שנה עד שלא דבר עם נח נגזרה גזרה זו מלפניו.
לא ידון רוחי באדם – כי הם בוזים דברי ואינם עושים כמו שנאמר כי דבר ה׳ בזה (במדבר ט״ו:ל״א).
והיו ימיו מאה ועשרים שנה1אמר ר׳ יוסף ק״כ שנה קודם שגילה הקב״ה שיביא מבול גזר על דור המבול שימותו ותלה להם הקב״ה כל הימים שהיה מתושלח חי שהיה לו להחיות מאה ועשרים שנה.
1. אמר רב יוסף ק״כ שנה. וכן הביא רש״י ולקח טוב, וראיתי בכ״י המיוחס לר׳ משה הדרשן המונח באוצר הספרים בפראג ויש לי העתקה ממנו כתב שם בזה הלשון והיו ימיו ק״כ שנה מכאן אמרו המת מק״כ שנה חוזר למלוא תרוד רקוב ר׳ יוסי אומר שנתן הקב״ה ארכה לדור המבול ק״כ שנה וכו׳ לכן צ״ל גם בכאן ר׳ יוסי אומר.
לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם – אֵינִי נוֹתֵן רוּחִי בָּהֶן בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים וְכוּ׳. דָּבָר אַחֵר: אֵין הָרוּחוֹת הַלָּלוּ נִדּוֹנוֹת לִפְנֵי הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר: בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַחֲזִיר רוּחָן לִנְדָנֵיהֶן אֵינִי מַחֲזִיר רוּחָן. אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַבָּא, אֵינִי מְמַלֵּא רוּחִי בָּהֶן בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא רוּחִי בָּאָדָם, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָרוּחַ הִיא נִבְזֶקֶת בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו, אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הִיא נִבְזֶקֶת בְּכָל הַגּוּף, כְּדִּכְתִיב ״וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם״. אָמַר רַב יוּדָן בֶּן בְּתֵירָא, עוֹד אֵינִי דָּן בַּדִּין הַזֶּה לְעוֹלָם. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אָמַר: (בראשית ח׳:כ״א) ״לֹא אֹסִף״ ״לֹא אֹסִף״ לִסְגֵי לִסְגֵי רַבָּנָן אָמְרִין, ״לֹא אֹסִיף״ לִבְנֵי נֹחַ, ״לֹא אֹסִיף״ לְדוֹרוֹת, אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁתְּהֵא רוּחִי דָּנָה בָּהֶן וְהֵן לֹא בִּקְּשׁוּ, הֲרֵינִי מְשַׁגְּמָן בְּיִסּוּרִין אֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁתְּהֵא רוּחִי דָּנָה בָּהֶן וְהֵן לֹא בִּקְּשׁוּ הֲרֵינִי מִשַׁגְּמָן אֵלּוּ בְּאֵלּוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין לְךָ שֶׁמִּתְחַיֵּב בָּאָדָם אֶלָּא אָדָם. כַּיּוֹצֵא בּוֹ רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ כֶּלֶב אֲפִלּוּ זְאֵב. רַבִּי הוּנָא בַּר גּוּרְיוֹן אָמַר: אֲפִלּוּ מַקֵּל, אֲפִלּוּ רְצוּעָה, דִּכְתִיב ״כִּי אֶת עֹל סֻבָּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיּוֹם מִדְיָן״ כְּיוֹם הַדִּין. אָמַר רַב אַחָא, אֲפִלּוּ אִילָנֵי סְרָק עֲתִידִין לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן דִּכְתִיב (דברים כ׳:י״ט) ״כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה״, מָה הָאָדָם נוֹתֵן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן אַף הָעֵצִים נוֹתְנִין דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה, אֵינִי דָּן רוּחָן בְּעַצְמָן שֶׁבָּשָׂר וָדָם הֵן, אֶלָּא הֲרֵינִי מֵבִיא עֲלֵיהֶן מִעוּט שָׁנִים שֶׁקָּצַבְתִּי לָהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְשַׁגְּמָן בְּיִסּוּרִין מִי גָּרַם שֶׁיִּמְרְדוּ בִּי, לֹא עַל יְדֵי שֶׁלֹּא שִׁגַּמְתִּי אוֹתָן בְּיִסּוּרִין, הַדֶּלֶת הַזֶּה מִי מַעֲמִידוֹ, שַׁגָּמָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין דִּין יֵשׁ דִּין רַב בִּיבִּי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמִּי בְּשִׁטַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא יָדוֹן רוּחִי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, הֵן לֹא עָשׂוּ מִדַּת הַדִּין לְמַטָּה אֲנִי עוֹשֶׂה לָהֶן מִדַּת הַדִּין לְמַעְלָה הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב ד׳:כ״א) ״הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״, בְּלֹא חָכְמַת הַתּוֹרָה ״מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ״, וְאֵין מֵשִׂים אֶלָּא דִּין שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות כ״א:א׳) ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם״, עוֹד אֵינִי דָּן מִדַּת הַדִּין כְּנֶגֶד מִדַּת רַחֲמִים.
אֲפִלּוּ נֹחַ שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מֵהֶן לֹא שֶׁהָיָה כְּדַאי, אֶלָּא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמֹּשֶׁה עָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁגַּם זֶה מֹשֶׁה, דְּחֻשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין הוּא חֻשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין רַבָּנָן מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וּמֹשֶׁה חָיָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.
תָּנוּ רַבָּנָן, דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז׳:כ״ג) ״וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם״, בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וַיִּמָּחוּ״, לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא חַיִּין וְלֹא נִדּוֹנִין, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם, לֹא דִּין וְלֹא רוּחַ. דָּבָר אַחֵר: לֹא יָדוֹן, שֶׁלֹּא תְּהֵא נִשְׁמָתָן חוֹזֶרֶת לִנְדָנָהּ רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים קָשֶׁה לָהֶם בַּגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל״ג:י״א) ״תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם״.

רמז מה

שִׁשָּׁה נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹתָם עַד שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ, וְאֵלּוּ הֵן, {א} יִשְׁמָעֵאל, {ב} וְיִצְחָק, {ג} וּמֹשֶׁה, {ד} וּשְׁלֹמֹה, {ה} וְיֹאשִׁיָּהוּ, {ו} וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. {א} יִשְׁמָעֵאל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן״ וְגוֹ׳. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ בְּאֶנְקַת הָעָם מִמַּה שֶׁבְּנֵי יִשְׁמָעֵאל עוֹשִין לָהֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים {ב} יִצְחָק שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י״ז:י״ט) ״אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ״ וְגוֹ׳ וְלָמָּה נִקְרָא יִצְחָק י׳ עַל עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת צ׳ שָׂרָה הָיְתָה בַּת תִּשְׁעִים כְּשֶׁהוֹלִידָה, ח׳ שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמֹנָה ק׳ מֵאָה שָׁנִים הָיָה אַבְרָהָם כְּשֶׁהוֹלִיד. {ג} מֹשֶׁה ״לֹא יָדוֹן רוּחִי ״בְּשַׁגַּם״, בְּגִימַטְרִיָּא מֹשֶׁה {ד} שְׁלֹמֹה, ״הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ וְגוֹ׳ שְׁלֹמֹה [יִהְיֶה] שְׁמוֹ״, עַל שֵׁם שָׁלוֹם וְשֶׁקֶט שֶׁהָיָה בְּיָמָיו. {ה} יֹאשִׁיָּהוּ, (מלכים א י״ג:ב׳) ״הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ שֶׁנִּרְצֶה כְּשֶׂה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. {ו} מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, (תהלים ע״ב:י״ז) ״יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ״, שֶׁהוּא עָתִיד לֵיאֲנָן לָעַכּוּ״ם.

רמז מו

מִנַּיִן לְמֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר מִנַּיִן לְהָמָן מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲמִן הָעֵץ״ מִנַּיִן לְאֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (דברים ל״א:י״ח) ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר״ מִנַּיִן לְמָרְדְּכַי מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (שמות ל׳:כ״ג) ״וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר״ וְגוֹ׳, וּמְתַרְגְּמִינָן מֵירָא דַכְיָא.
קאל אללה לא ינגמד רוחיא פי האולאי אלנאס אלי אלדהר אד׳ הם בשריון ותכון מדתהם מאיה ועשרין סנה.
א. ד ד̇אתי
אמר ה׳, רוחי לא תישאר בנדנה1 באנשים האלו2 עד עולם, לפי3 שהם בשר, ויהיו ימיהם4 מאה ועשרים שנה.
1. ״ינגמד״ – תישאר שקועה בנדנה. וכוונת רבינו שלא תישאר הנשמה, שהיא הרוח שבאדם מאת ה׳, בנדנה – שהוא הגוף (כמו הנדן שהחרב נתונה בו), אלא ימותו הרשעים. וביאר רבינו בפירושו הארוך: ״ותרגמתי לא ידון: לא ינג׳מדא – לא יהיה בתער, כי תער החרב קרוי נדן, ככתוב: ויאמר ה׳ למלאך וישב חרבו אל נדנה, ומזה אמר דניאל: אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, רצונו לאמר: רוחו שוממה בקרב גופו, שהוא כנדן שלו. ואותיות אלה כשהן מתקבצות, (בצורה) דון או דין, יש להן שש הוראות: א. להטות מדין דלים משפט, ב. מדין וסככה – עיר, ג. יושבי על מדין – שיירות, ד. לא ידון – לא יהיה בה נדן, ה. ידון המרנתי – שם אדם, ו. ויהי כל העם נדון – ריב קל ביניהם״. וביאר עוד רבינו בפירושו לדניאל (ז, טו): ״וענין פשט בגוא נדנה, בתוך הנרתיק, כמו שאמר שם וישב חרבו אל נדנה, ונדן הרוח הוא הגוף, לפיכך פירשתיו גופי, וממנו היתה גזרת לא ידון רוחי באדם, לא ישאר בנדן, כלומר לא יתקיים״.
וכתב ר׳ יהודה אבן בלעם כאן: ״לא ידון רוחי באדם לעולם – אמר המפרש (רס״ג): לא תישאר בנדנה רוחי בבני האדם. הוא נגזר מן וישב חרבו אל נדנה (דברי הימים א כ״א:כ״ז). ואשר נחלקים בה – ידון. ויש שתי דרכים: או שהיא מעניין דין לא דנו (ירמיהו ה, כ״ח), והמשמעות: לא אדון אותם בדין הארכה, אלא אקבע להם קץ – מאה ועשרים שנה, ואם יחזרו בתשובה – יחיו לנצח, ואם לא יחזרו בתשובה – יאבדו. והדרך השנייה – שהיא נגזרת מן מדינים ישבית הגורל (משלי י״ח:י״ח), כלומר, לא אשפוט אותם ולא אגמול להם על רעתם בהאבדתם כולם. ולראשונים ז״ל בבראשית רבא יש מאמר, שהוא: ׳אמר הקב״ה בשעה שאני מחזיר את הרוח לנדנה איני מחזיר את רוחך לנדנה׳ (בראשית רבה כו, ו). ומזה נטל המפרש (רס״ג) ׳לא תישאר בנדנה׳. ואמרו גם כן: ׳אמרתי שתהא רוחי דנה בהן׳ (שם), וזה נגזר מן דין לא דנו (ירמיהו ה, כ״ח)״.
ראב״ע (פירוש ראשון): ״לא ידון רוחי – יש אומרים: שהוא כמו: וישב חרבו אל נדנה (דברי הימים א כא, כז), כי הגוף לרוח כמו הנדן, והעד: אתכרית רוחי (דניאל ז, ט״ו). רק יהי ידון שרש אחר, כמו: אם יעלה לשמים שיאו (איוב כ, ו׳) שהוא נוח העין, וכמוהו: נשא, [והנה נשא – שיא, וכן: נדן – דיין], ורבים אחרים״.
ראב״ע (פירוש שני): ״ידון – כמו: בגו נדנה (דניאל ז, ט״ו), ואם הוא משרש אחר, כי הגוף כנדן לרוח״.
ראב״ע דקדוק המילים: ״לא ידון – מעלומי העי״ן, מגזרת: וישב חרב אל נדנה (דברי הימים א כ״א:כ״ז), כי מולים היו (יהושע ה, ה׳), גם: ונמלתם את בשר ערלתכם (בראשית י״ז:י״א), ורבים ככה״.
2. ״הוסיף ״אלו״ כלומר בני דור המבול, וכתרגום אונקלוס. ואין זה הגבלת ימי חיי כל בני האדם לדורות״ (ר״י קאפח).
3. וכתב רבינו בפירושו הארוך: ״ותרגמתי בשגם - איצ׳א (=גם כן), על פי מובן כללי, כי שורש המלה גם בהתחבר אליה שין תהיה שגם, כנאמר: שגם זה הוא רעיון רוח, ובהתחבר אל שתיהם בי״ת – בשגם. והרי זה כמו: ״כבר״, ״שכבר״, ״בשכבר הימים הבאים״. וכוונת המאמר כולו לא יעמוד רוחם בחיי העולם הזה אבל יחייה אותם בעולם הבא לעונש או לשכר, וכמו שהקדמנו לפרש שאין בני אדם כלים לגמרי (מן העולם)״. אך לפנינו כאן בתפסיר לא תרגם ״איצ׳א״.
4. ״מדתהם״ – סכום אורך ימיהם, זמנם וקיצם. וכוונת רבינו שנתן ה׳ להם ארכה של מאה ועשרים שנה לשוב בתשובה, וכמו שביאר בפירושו הארוך: ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה – אין הכוונה בזה שיעשה את מידת חיי אנוש מאה ועשרים שנה, לא מהזמן ההוא, שהרי שם ארפכשד ובניהם חיו יותר מזה, ולא מזמן משה, כי יהוידע הכהן חי יותר מזה, ככתוב: ויזקן יהוידע וישבע ימים וימת בן מאה ושלשים שנה במותו, אלא רצונו לאמר: אתן לאנשים האלה ארכה של מאה ועשרים שנה״. וכ״כ ראב״ע בפירוש ראשון.
... ובשיקוציהם נפשם חפצה גם אני אבחר בתעלוליהם. והדברים ״ויאמר ה׳ לא ידון״ נשלחו על ידי נביא, כי קביעת ארכה לפורענות צריך שידעו אותה כדי שיהיה עליהם אימה ופחד, אם לא ישובו יתקיים בהם האיום. ותרגמתי לא ידון: לא ינג׳מדא – לא יהיה בתער, כי תער החרב קרוי נדן, ככתוב: ויאמר ה׳ למלאך וישב חרבו אל נדנה, ומזה אמר דניאל: אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, רצונו לאמר: רוחו שוממה בקרב גופו, שהוא כנדן שלו. ואותיות אלה כשהן מתקבצות, {בצורה} דון או דין, יש להן שש הוראות:
א. להטות מדין דלים משפט,
ב. מדין וסככה – עיר
ג. יושבי על מדין – שיירות,
ד. לא ידון – לא יהיה בה נדן,
ה. ידון המרנתי – שם אדם,
ו. ויהי כל העם נדון – ריב קל ביניהם.
ותרגמתי בשגם איצ׳א, על פי מובן כללי, כי שורש המלה גם בהתחבר אליה שין תהיה שגם, כנאמר: שגם זה הוא רעיון רוח, ובהתחבר אל שתיהם בי״ת – בשגם. והרי זה כמו: ״כבר״, ״שכבר״, ״בשכבר הימים הבאים״. וכוונת המאמר כולו לא יעמוד רוחם בחיי העולם הזה אבל יחייה אותם בעולם הבא לעונש או לשכר, וכמו שהקדמנו לפרש שאין בני אדם כלים לגמרי {מן העולם}.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – אין הכוונה בזה שיעשה את מידת חיי אנוש מאה ועשרים שנה, לא מהזמן ההוא, שהרי שם ארפכשד ובניהם חיו יותר מזה, ולא מזמן משה, כי יהוידע הכהן חי יותר מזה, ככתוב: ויזקן יהוידע וישבע ימים וימת בן מאה ושלשים שנה במותו, אלא רצונו לאמר: אתן לאנשים האלה ארכה של מאה ועשרים שנה.
והמאמר ויהי כי החל קודם לויהי נח בן חמש מאות שנה בעשרים שנה.
אבל כתב, ויהי נח בן חמש מאות שנה קודם כדי לסדר את תולדותיו דבר אחר דבר. וכמו שביארנו שיש במקרא הרבה מוקדם ומאוחר, בתאריכים הכתובים קודם. ואתה יודע שבראשית ספר וידבר כתוב: באחד לחודש השני, ובאמצעו: בחדש הראשון. והרבה כדומה לזה. וישעיהו אמר לאחז: ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, וזה היה אחרי כ״ב שנה. מה שמוכיח שראשית התאריך ההוא בארבעים ושלוש שנה לפני העת ההיא. וכן אמר דניאל שבעים שבעים נחתך על עמך והם ת״צ שנה, ראשיתה מהחורבן הראשון ואחריתה מהחורבן השני. הרי שהתאריך ההוא {התחיל} חמישים ושלוש שנה קודם שנאמר לדניאל. וקישוטי לשון כאלה הרבה במקרא. תרגמתי ״הנפילים״ – עלויא – אצילים, כי הוא שם מן השמות...
ולמלת נפל שלוש עשרה הוראות:
א. נפילה על הארץ, ככתוב: ונגדעו קרנות המזבח ונפלו לארץ.
ב. ירידה מן המדרגה, ככתוב: נפל נפלה בבל.
ג. דרישת שבועת {אמונים} – ואת הנופלים אשר נפלו עליו.
ד. עריכת קרב – ככתוב ביהושע: ויפלו בהם.
ה. בושה וכלימה – ככתוב: וייחר לקין מאוד ויפלו פניו.
ו. תבוסה – ויפלו מאוד בעיניהם.
ז. התרפות אחד מן האיברים – ונפלה ירכה.
ח. מורך לב ורפיון – אל יפול לב אדם עליו.
ט. הפרת עצה – יפלו ממועצותיהם.
י. שכינה ועמידה – על פני כל אחיו נפל.
יא-יב. השגת ההתבצרות וחוזק הגוף – חבלים נפלו לנו וכדומה.
יג. הפלת האשה – טוב ממנו הנפל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

לא ידון רוחי באדם לעולם – אמר המבאר:⁠1 לא תושב לנדנה רוחי בבני האדם. הוא גזר מן וישב חרבו אל נדנה (דברי הימים א כ״א:כ״ז). ואשר נחלקים בה – ידון. ויש שתי דרכים: או שהיא מעניין דין לא דנו (ירמיהו ה׳:כ״ח), והמשמעות: לא אדון אותם בדין הארכה, אלא אקבע להם קץ – מאה ועשרים שנה, ואם יחזרו בתשובה – יחיו לנצח, ואם לא יחזרו בתשובה – יאבדו. והדרך השנייה – שהיא נגזרת מן מדינים ישבית הגורל (משלי י״ח:י״ח), כלומר, לא אשפוט אותם ולא אגמול להם על רעתם בהאבדתם כולם. ולראשונים ז״ל בבראשית רבא יש דיבור, והוא: ׳אמר הקב״ה בשעה שאני מחזיר את הרוח לנדנה איני מחזיר את רוחך לנדנה׳ (בראשית רבה כ״ו:ו׳). ומזה נטל המבאר ׳לא תושב לנדנה׳. ואמרו גם כן: ׳אמרתי שתהא רוחי דנה בהן׳ (שם), וזה נגזר מן דין לא דנו (ירמיהו ה׳:כ״ח).
בשגם הוא בשר – שיעורו: באשר גם,⁠2 כלומר, כל עוד הם בני אדם. והוא3 בצירוף כמו: בשלמי הרעה הזאת (יונה א׳:ז׳).
1. רס״ג.
2. {הערת רמ״מ:} יש לציין דברי הרמב״ם בתשובה (מהד׳ בלאו סימן ריד) שהביא פסוק זה כדוגמא למנהג העברים שמחברים מלת ״אשר״ ע״ש.
3. {הערת רמ״מ:} בכ״י סנקט פטרבורג: ״והו״ = והוא. בתרגום פרופ׳ בקר על פי כ״י קמברידג׳: ״והם״.
לא ידון רוחי באדם – לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם.
לעלם – לאורך ימים. הנה רוחי נָדֿוֺן בקרבי, אם להשחית או לרחם, לא יהיה מדון זה לרוחיא לעולם, כלומר לאורך ימים.
בשַגם – כמו: בשֶגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה. כיוצא בו: עד שַקמתי דבורה (שופטים ה׳:ז׳) – כמו: שקמתי, וכן: שַאַתה מדבר עמי (שופטים ו׳:י״ז),⁠ב אף כאן: בשגם.⁠ג
והיו ימיו וג׳ – עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. ואם תאמר: משנולד יפת עד המבול אינם אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה. כבר היתה גזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (סדר עולם רבה כ״ח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון אבל זה ציחצוח פשוטו.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917: ״ברוחי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״כמו: שאתה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917: ״כמו: בשגם״.
לא ידון רוחי באדם MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE AGAINST MAN – My Spirit shall not be in a state of discontent and shall not strive with Myself because of man.
לעולם ALWAYS – for a long time. Behold, My Spirit has been contending within Me whether to destroy or whether to show mercy: such contending (deliberation) shall not be forever – meaning, for a long time.
בשגם הוא בשר FOR THAT HE ALSO IS FLESH – This is the same as בְּשָׁגַּם – that is to say: because this quality is also in him viz., that he is only flesh, and yet he does not humble himself before Me; what would he do if he were of fire or of some other resisting matter! Similarly we find שַׁ for שָׁ, (Shofetim 5:7) עד שַׁקמתי דבורה "Until I Deborah arose", where it is the same as שָׁקמתי; so also (Shofetim 6:17) שַׁאתה מדבר עמי "that it is you who talkest with me", where it is the same as שָׁאתה – so also here.
והיו ימיו וגו THEREFORE HIS DAYS SHALL BE etc. – For 120 years I will be long-suffering with them, and if they repent not I shall bring a flood upon them. If, now, you object, saying that from the birth of Japhet until the Flood there were only 100 years, remember that there is no "earlier" or "later" in the Torah (events are not always related in chronological order) (Pesachim 6b): the decree (regarding the Flood) was issued twenty years before Noah had any children – so we find in Seder Olam. There are many Midrashic explanations of the words לא ידון but this is transparently its plain sense.
בשגם הוא בשר – לא ידעו להשיב בדעתן. שגם הם בשר. כמו הבהמה. ומותר אדם מן הבהמה אין כי הכל הבל.
ד״א: בשגם1שיגשם ביסורין.
2ד״א לולא שזכר הקב״ה זכותו של משה רבינו שעתיד ליתן תורה לישראל. שחשבונו כמנין בשגם. אפילו נח לא נמלט.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – מלמד שבשעה שנדבר הקב״ה עם נח היה נח בן ארבע מאות ושמונים שנה. ונתן להם ארכה לשוב מאה ועשרים שנה. שנא׳ ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים (בראשית ז׳:ו׳). וכל כך למה. כדי שימות מתושלח זקנו קודם המבול. דכתיב ויחי מתושלח אחרי הולידו את למך שתים ושמונים שנה ושבע מאות שנה. טול מאה ושתים ושמונים שנה ללמך עד שנולד נח. דכתיב ויחי למך שתים ושמונים שנה ומאת שנה ויולד בן. ושש מאות לנח עד המבול. 3נמצא מתושלח הצדיק מת בשנת המבול. כי למך בנו מת חמש ותשעים שנה קודם המבול. שנאמר ויחי למך אחרי הולידו את נח חמש ותשעים שנה וחמש מאות שנה. לכך משך קיצם של דור המבול ק״ך שנה 4ללמדך שמיתתן של צדיקים מעכבת את הפורענות.
1. שיגשם ביסורין. וכן בכ״י פלארענץ וצ״ל שיגמן ביסורין כמו שהוא בב״ר והובא בערוך ערך שגם.
2. ד״א לולא. חולין קל״ט ע״ב וע״ש בפירש״י. וב״ר פכ״ו.
3. נמצא מתושלח הצדיק מת בשנת המבול. עי׳ סנהדרין ק״ח ע״ב. מה טיבם של שבעת הימים. אמר רב אלו ימי אבילות של מתושלח.
4. ללמדך שמיתתן כו׳. בסנהדרין שם למדך שהספידן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא.
לא ידון רוחי – לשאת ולתת בדינם אם אמחה אותם אם לא אמחה, שהרי נבזים הם ובשר, ואף על פי כן גוזלים וחומסים.⁠1
1. שוחזר מפענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם רשב״ם, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 199 ואילך.
ידן – מן דן, דינך למזור (ירמיהו ל׳:י״ג). כמו מן שב, ישוב אפך (ישעיהו י״ב:א׳). ולשון הוה ותדיר הם יותר מן ידין ומן ישוב.
בשגם – שאתה מדבר (שופטים ו׳:י״ז), שקמתי דבורה (שופטים ה׳:ז׳), וכן הרבה.
לא ידון רוחי – יש אומרים: שהוא כמו: וישב חרבו אל נדנה (דברי הימים א כ״א:כ״ז), כי הגוף לרוח כמו הנדן, והעד: אתכרית רוחי (דניאל ז׳:ט״ו). רק יהי ידון שרש אחר, כמו: אם יעלה לשמים שיאו (איוב כ׳:ו׳) שהוא נוח העין, וכמוהו: נשא, [והנה נשא – שיא, וכן: נדן – דיין],⁠א ורבים אחרים.
ויש אומרים: שמשקלו כמו: וישב העפר (קהלת י״ב:ז׳), והוא מגזרת: דין, כי הרוח דיין בגוף.
בשגם – השי״ן כמו: שככה לו (תהלים קמ״ד:ט״ו), ויהיה טעמו: לא יעמד רוחי, שמאתו היתה. וכן אמר קהלת: והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳). רק רוח האדם לבדו, בעבור זה החמס.
ועוד: בעבור שהאדם בשר. והוא יגיע עד עת, ויחסר כאשר ינָצֵחַ העשוי לעושה.
והיו ימיו – יש אומרים: שזה קצב כל האדם. ואם מצאנו יותר כן, מצאנו מעט, רק על הרוב ידבר. וזה אמת איננו, כי הנה שם חיה שש מאות, וכל הדורות חיו אחריו שנים רבות, ובימי פלג חסרו השנים, ומימות דוד עד היום, שבעים או שמונים שנה.
והאמת מה שאמרב המתרגם: שנתן להם קץ, כטעם: עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת (יונה ג׳:ד׳). ואם ישובו ימלטו, ואם לא ישובו ימותו. ואל תשים לבך אל מספר ויהי נח בן חמש מאות שנה (בראשית ה׳:ל״ב),⁠1 כי אין מוקדם ומואחר בתורה. והנה כתוב: וימת תרח בחרן (בראשית י״א:ל״ב), ואחריו: ויאמר י״י אל אברם לך לך (בראשית י״ב:א׳), ואנחנו נדע: כי לא מת תרח עד שהיה יצחק בן חמש ושלשים שנה,⁠2 ורבים כן.
1. כלומר: לכאורה יש בעיה שאין פער של 120 שנים מאז שהיה נח בן 500 בסוף פרק ה׳ עד המבול שהתחיל כשהיה בן 600.
2. השוו ראב״ע בראשית י״א:ל״א-ל״ב.
א. ההוספה מכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ב. בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150: שאמ׳. בכ״י פריס 177: שאמרו.
MY SPIRIT SHALL NOT ABIDE. Some say that yadon (shall abide) is like the word nedanah (sheath thereof), as in and he put up his sword back into the sheath thereof (nedanah) (I Chron. 21:27), for the body serves as a sheath for the spirit.⁠1 Proof of this is found in my spirit was pained in the midst of my body (nidneh) (Dan. 7:15). Nevertheless, nadan and yadon come from different roots.⁠2 We find the same with the words nasah (lifted) and si'o (his excellency). We read, Though his excellency (si'o) mount up to the heavens (Job 20:6). The root of si'o is sin, vav, alef. Nevertheless, a word derived from nasah (lifted) (whose root is nun, sin, alef) would have a similar meaning. There are many examples of this. Others say that yadon follows the paradigm of ve-yashov (returneth), as in And the dust returneth (ve-yashov) to the earth as it was (Eccles. 12:7).⁠3 They say that yadon comes from the same root as din (to judge) because the spirit judges the body.⁠4
FOR THAT HE IS ALSO. In the word be-shaggam (for that also) the shin placed before gam (also) has the same meaning as the shin placed before kakhah (thus).⁠5 The term My spirit refers to God's spirit, for man's spirit comes from God. Similarly, And the spirit returneth unto God who gave it (Eccles. 12:7). The spirit spoken of by Ecclesiastes refers only to the spirit in man. The meaning of the verse is: My spirit shall not abide in man because of his violent ways and because he is (be-shaggem) made of flesh, grows until he achieves maturity, and then due to his sexual activity begins his decline.⁠6
THEREFORE SHALL HIS DAYS BE A HUNDRED AND TWENTY YEARS. Some explain that this refers to man's life span.⁠7 If we find some living longer than this,⁠8 they are but a few. Our verse speaks of most people. However, this interpretation is not correct. Behold, Shem lived for six hundred years. Also, the generations that followed him lived many, many years beyond a hundred and twenty. It was only in the days of Peleg (Gen. 10:25) that the life span was shortened. From the days of King David onward it has been limited to seventy or eighty years. The correct meaning of therefore shall his days be a hundred and twenty years is as Onkelos explained, namely, that God set a time for mankind to repent. We see the same idea in Yet forty days, and Nineveh shall be overthrown (Jonah 3:4). God gave them one hundred and twenty years in which to repent and save themselves, or to remain unrepentant and perish. Scripture's statement, And Noah was five hundred years old, and Noah begot Shem, Ham and Japheth (Gen. 5:32), should not disturb you,⁠9 because the Bible is not in chronological sequence.⁠10 Note, the Torah states, and Terah died in Haran (Gen. 11:32), then goes on to say, Now the Lord said unto Abram: Get thee out of thy country (Gen. 12:1). However, we know that Terah did not die until Isaac was thirty-five years old.⁠11 There are many other similar instances in Scripture.
1. The meaning of the phrase is: my spirit will not forever be in its sheath (the human body); i.e., man will die (Kimchi).
2. Yadon (shall abide) comes from the root dalet, vav, nun. Nadan comes from the root nun, dalet, nun.
3. An ayin, vav is usually vocalized with a shuruk, as in yakum (he will arise). Yadon is vocalized with a cholam. Ibn Ezra points out that the same is true with returneth. It, too, is vocalized ve-yashov, rather than ve-yashuv. Ve-yashov comes from the root shin, vav, bet. It, too, is an ayin, vav.
4. Man's spirit (ru'ach) ultimately determines how man will act. God said that this "judge" will not remain united with the body; i.e., man would die. Krinsky explains it differently. He says the meaning of the verse is: my spirit (the spirit which I placed in man) will not judge man; i.e., man follows his evil inclinations. He acts without discernment. He follows the way of the flesh rather than that of the spirit. It appears that he will continually do so, therefore… Cherez explains, God's spirit judges man. The meaning of the verse is: my spirit will not judge men forever; i.e., I have decided on their punishment.
5. It means that. The shin of be-shaggam is a particle of relation, short for asher. In other words, there is no such word as shaggam. Ibn Ezra makes this point because the shin which means that is usually vocalized with a segol, while the shin of shaggam is vocalized with a pattach.
6. Krinsky and Weiser. This is the second time Ibn Ezra has noted that the man begins his decline with sexual maturity (cf. Gen. 3:8). Perhaps Ibn Ezra held to the medieval belief that emission of semen weakens the body.
7. Henceforth man's life span will be limited to 120 years.
8. Chap. 11 lists the descendants of Noah. All of them lived more than 120 years and were born subsequent to this decree (Cherez).
9. Gen. 5:32 tells us that Noah was 500 years old when he had his children. Gen. 6:3 tells us, according to Ibn Ezra, that man has 120 years in which to repent. Gen. 7:6 tells us that the flood came in the 600th year of Noah's life. Thus between the statement in Gen. 6:3 and the flood there is at the very most 100 years (cf. Rashi), hence Ibn Ezra's interpretation that Gen. 6:3 occurred before Gen. 5:32.
10. In other words, Gen. 6:3 deals with events that came before those dealt with in Gen. 5:32.
11. Many years after Abraham left his country. Terah, who lived to be 205 years, was 70 when Abraham was born (Gen. 11:26). Abraham was a hundred when Isaac was born (Gen. 21:5). Thus Terah was 170 when Isaac was born, and 205 when Isaac was 35.
ידון – כמו: בגו נדנה (דניאל ז׳:ט״ו), ואם הוא משרש אחר, כי הגוף כנדן לרוח.
ויש אומרים: כי ידון מגזרת: דין.
וטעם רוחי – בעבור כבוד הרוח על הגוף, כדברי שלמה: והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳).
בשר – הוא הגוף, כמו: ויזכור כי בשר המה (תהלים ע״ח:ל״ט).
והיו ימיו – כדברי המתרגם ארמית.
ויש אומרים: כי ק״כ שנה מועד קצוץ לרוב האדם, כמספר שנות השמש על פי חכמי המזלות. ואיננו נכון, כי הנה שם חיה אחר המבול חמש מאות שנה (בראשית י״א:י״א), ובנו יותר מארבע מאות שנה (בראשית י״א:י״ג).
לא ידון – מעלומי העי״ן, מגזרת: וישב חרב אל נדנה (דברי הימים א כ״א:כ״ז), כי מולים היו (יהושע ה׳:ה׳), גם: ונמלתם את בשר ערלתכם (בראשית י״ז:י״א), ורבים ככה.
בשגם – כמו: באשר גם.
לא ידון רוחי באדם – כמו: ויהי כל העם נדון (שמואל ב י״ט:י׳). כלומר: לא אהיה דן עמהם לעולם לפי מעשיהם, שלא אעשה להם לפנים משורת הדין. כי כשאדם חטא לא רציתי להמיתו מיד ולבראת אחר. וגם כשחטא קין לא רציתי להורגו, אלא מסרתי לו אות לבלתי הכות אותו (בראשית ד׳:ט״ו), כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע״ח:ל״ט), ולא יוכלו לעמוד על שורת הדין. וגם אילו בשגם הוא בשר כמו הראשונים, אעשה להם לפנים משורת הדין, ואאריך קץ פורענותם מאה ועשרים שנה, אולי ישובו. ועל דרך זה תירגם אונקלוס.
לא ידון רוחי באדם: [The word ידון should be understood] like [the word נדון in the phrase} (2 Sam 19:10) “All the people were arguing (נדון).”1 In other words [לא ידון רוחי באדם means] “I will never judge them according to their actions, without [giving them the benefit of the doubt and] going beyond the letter of the law. For when Adam sinned I did not want to kill him right away and create another human [to replace him]. So also when Cain sinned I did not want to kill him; rather I provided him with a sign that he would not be killed.⁠2 [I behaved this way to human beings,] (Ps 78:39) ‘for they are but flesh, a passing breath that does not return.’3 So also these [i.e. the people in Noah’s generation], בשגם הוא בשר SINCE THEY TOO ARE FLESH just as for the previous generations,⁠4 I will go beyond the letter of the law [for this generation] and delay their punishment for ONE HUNDRED AND TWENTY YEARS; perhaps they will repent.” Onqelos also translated according to this understanding.⁠5
1. The difficult verb ידון is, as NJPSC writes, “otherwise unexampled” in the Bible. Some, like Ibn Ezra, Nahmanides and NJPS, see it as meaning “dwell”: God’s spirit will not dwell forever among humans. Rashi suggests that it means “to get upset”: God is telling Himself that He will not allow humans to agitate Him. R. Yosef Bekhor Shor says that it is the standard verb for sitting in judgment. While we might expect that verb to have the form ידין, not ידון, R. Yosef Bekhor Shor argues that we have a variant form here, and sends us to an example in 2 Sam. (The form נדון there is the only instance of a nifal from the root ד-י-נ.)
R. Yosef Bekhor Shor’s explanation is unusual in that it understands God to be saying something compassionate about humans in this phrase.
Some Tosafist sources (see Gellis p. 185) attribute also to Rashbam an interpretation in which ידון is connected to the root ד-י-נ. But also according to that interpretation, the phrase is interpreted as saying something negative: God says “I will not continue to deliberate (לא ידון) about the fate of humans; I will just wipe them out.”
2. An allusion to the language of 4:15.
3. In the context of that chapter in Psalms, that verse is used the same way that R. Yosef Bekhor Shor uses it here: to explain why it is that (ibid., 38) “God restrains His wrath time and again and does not give full vent to His fury.”
4. Among the other difficulties in this verse is the problem of the word גם (“too”). Rashi and Ibn Ezra (although not understanding the whole phrase in the same way) both say that this means that in addition to the other problems related to human behavior, people also (גם) come with the deficiency of being flesh. Nahmanides suggests that the text means that people are hardly better than animals; they, too, are flesh after all. R. Yosef Bekhor Shor’s suggestion appears original: this generation, too, is flesh just like those previous generations on which God had mercy.
5. Only the last part of R. Yosef Bekhor Shor’s explanation of this verse—the idea that God would give people 120 years to repent—is found in Onq. So also Rashi and Ibn Ezra.
לא ידון רוחי באדם לעולם – כלומ׳ לא ידון באדם שום דין שיהא עולמית באשר עשיתי באדם וחוה שקנסתי בהם מיתה ועצב הריון לעולם, וכל כך למה בשגם הוא בשר ודרכו לחטוא ולמהר בדבר עבירה, לכך אקל מעליהם ולא אכביד לעולם לדונם מיד בלא המתנה ובדין עולמים כאשר עשיתי תחילה שדנתים דין עולם ולא המתנתים אך ארפה מעליהם ואאריך להם דינם? והיו ימיו מאה ועשרים שנה לראות אם ישובו מדרכם הרעה ואם לא אדונם בדין אחר שלא יהא לעולם. ר׳ מון בר יצחק מלוציינא. (כ״י וינה 23)
לא ידון רוחי וגו׳ – .... אולי ישובו בתשובה. (כ״י אוקספורד 271/8)
ויאמר י״י לא ידון רוחי באדם לעולם – אמר בלבו, או אמר לנח.
ומלת לא ידון – פרשה אדוני אבי ז״ל מן: יגרה מדון (משלי ט״ו:י״ח) ר״ל רוחי העליוני שנפחתי באדם לא יהיה במריבה עוד לעולם עם הגוף, כי הגוף נמשך לתאות הבהמות וזה בַּאשר הוא בשר ובתולדת הבשר שקועות וקבועות התאוות, אאריך להם מאה ועשרים שנה אם יחזרו בתשובה ואם לאו אכלה אותם מן העולם. ועוד פרשו בו מענין: וישב חרבו אל נדנה (דברי הימים א כ״א:כ״ז) שפירושו תער החרב, והיתה מלת ידון ראויה להדגש לחסרון הנו״ן אלא שבא הנח בַה תמורת הדגש כמו שבא במלת ויזד יעקב נזיד (בראשית כ״ה:כ״ט), ופירושו לא יהיהא הרוח בתוך נדנו שהוא הגוף אלא אוציא אותה ממנו ואכלה הרוח והגוף.
ובבראשית רבה (בראשית רבה כ״ו): אמר ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי אמר הקב״ה אינני נותן בהם רוחי בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים. ר׳ ינאי וריש לקיש תרויהון אמרין אין גיהנם לעתיד לבא אלא יום הוא שהוא מלהט את הרשעים. שנאמר: כי הנה יום בא בוער כתנור. ורבנן אמרי׳ יש גיהנם שנאמר: נאם י״י אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם (ישעיהו ל״א:ט׳). ר׳ יהודה ב״ר אילעי אומר: לא יום ולא גיהנם אלא אש הוא שהוא יוצא מגופן של רשעים ומלהטתן שנאמר: תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם (ישעיהו ל״ג:י״א) ועוד כתבנו דבר אחד בענין גיהנם בפסוק: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א). אמר ר׳ יהודה ב״ר אלעי: לא ידון – עוד, אין הדורות הללו נדונות לפני לעולם. ר׳ הונא בשם ר׳ אחא אמר: לא ידון – בשעה שאחזיר רוחי לנדנה אין אני מחזיר רוחות אלו לנדניהן. ועוד אמרו (סנהדרין ק״ח) דור המבול אינן חיין לעולם הבא, ואינן נדונין שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם – לא רוח ולא דין.⁠ב
בְּשַגַם – השין פתוחה כמו: שקמתי דבורה (שופטים ה׳:ז׳), ופרושו באשר גם הוא בשר – כלומר למה לא ידון רוחי באדם, לפי שגם הוא בשר כמו הבהמות, שאף על פי שיש בו רוח עליונה, הנה גם הוא בשר והבשר מושך הרוח אל תאוותיו לפיכך אאריך לאדם הזה ק״כ שנה, אם ישובו טוב, אקים אותם בעולם, ואם לאו אכלה אותם מן העולם. זהו פרוש ימיו – הימים שאאריך לו.
וטעם מאה ועשרים – לא ידענו אלא כך היה רצון הבורא.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״יתיה״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״דון״.
ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם, God either said this to Himself, or to Noach. My father of blessed memory (Joseph Kimchi) explained the line לא ידון in the same sense as the word מדון in Proverbs 15,18 as referring to a struggle, strife. The soul God had blown into Adam’s nostrils was meant as an antidote to the pull of the raw material man was made of. The body, basically is in tow of the animalistic urges of the animals, something natural, seeing that man’s own body is made of the same raw material as are the animals. God now decided to grant man an extension of 120 years to do תשובה, repentance, failing which He would wipe out mankind from the earth. Other commentators, including Ibn Ezra, explain the word ידון as related to נדנה in Chronicles I 21,27 וישב חרבו אל נדנה, “he returned his sword to its sheath.” Actually, if correct, the word ידון should have been spelled with a dagesh in the letter ד, replacing the missing letter נ, however, in this instance, instead of such a dagesh, the Torah simply omitted the letter נ at the beginning, as it did in Genesis 25,29 ויזד יעקב נזיד where the letter נ in front of the letter ז has also been omitted. At any rate, the meaning of the expression is that God would not let His spirit rest until both man’s body and spirit would be wiped out.
Rabbi Yishmael son of Yossi, (Bereshit Rabbah 26,6) understood this verse as God saying that when the time would come to share out reward to the righteous, these people would not participate in it. He was speaking of ידון in the sense of “passing judgment.” Rabbi Shimon ben Lakish as well as his colleague Rabbi Yannai, said that there is no such thing as the popular concept of a hell, gehinnom, lasting a long time, but that at the time when God passes out judgment the wicked will be burned by the fiery heat of a flame. They based themselves on Maleachi 3,19 הנה יום בא בוער כתנור, “here a day will come when the fire will burn as in a furnace.” The other sages said that there most certainly is such a thing as gehinnom, as we have a verse in Isaiah 31,9 נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, “says the Lord Who has a fire in Zion and an oven in Jerusalem.” Rabbi Yehudah bar Ilai claims there is neither a specific day, nor a specific place such as gehinnom, but fire will come forth from the very bodies of the wicked and will consume them with its heat. He based himself on Isaiah 33,11 תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלתם, “you shall conceive hay, give birth to straw; My breath will devour you like fire.”
We have also written what the sages of the Midrash wrote concerning the matter of gehinnom in connection with Genesis 1,31 וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, “God saw all that He had made and here it was very good;” the point made there was that the word טוב refers to Gan Eden, whereas the expression טוב מאד, refers to gehinnom.⁠1 Rabbi Yehudah in the name of Rabbi Ilai (also in Bereshit Rabbah 26,6) interprets the words לא ידון רוחי עוד, that “these wicked spirits of man will never be allowed to come to rest before Me.” Various sages concur that the generation destroyed during the deluge will neither be judged for an afterlife during the time that the world awaits its own rejuvenation, nor will it be judged (if any are fit) to be resurrected in the world following the interval between our present world being turned into chaos and the subsequent resurrection of the deserving from the former world. (Sanhedrin 107)
בשגם, the letter ש has the vowel patach, just as the letter ש in Judges 5,10 שקמתי דבורה. The meaning is that “seeing it too is but flesh (and no better than the beasts.).” In other words: “the reason why My spirit will not prevail within man is due to the fact that man like beasts are only flesh.” Even though God had implanted man with a divine soul, this soul had been unable to assert itself within him. As a result, God said, “I will give him another 120 years during which he has a chance to improve himself, failing which his fate is sealed.” We do not know the special significance of the number 120. This was God’s arbitrary decision.
1. refer to page 72 in my translation.
לא ידון רוחי באדם – פר״ש: לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם. דוגמתו מצינו באיוב, שאמר עליו הקב״ה אל השטן: אין כמוהו בארץ איש תם וסר מרע (איוב א׳:ח׳).
דבר אחר: לשון נדן ותיק, כלומר: לא יהא רוחי נתון בתיקו, זהו גוף האדם.⁠1
לעלם – לזמן ארוך,⁠2 כמו: וישב שם עד עולם (שמואל א א׳:כ״ב), ועבדו לעולם (שמות כ״א:ו׳).⁠3 כלומר הבריות החיות עכשיו לא יתקיימו זמן ארוך.
בשגם הוא בשר – בעבור שגם הוא בשר ואינו דבר קיים לעולם, לפיכך יש לקצר ימיו ולא יחיו עוד כאשר חיו עד עכשיו, שעל ידי כך הם משחיתים את דרכם וגוזלים וחומסים, שאינם יראים מן המיתה.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – פר״ש: אין מוקדם ומאוחר וכו׳. ואין לפרש:⁠א הא אמרינן בפסחים (בבלי פסחים ו׳:) דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דעל כרחין תרי ענייני נינהו דהא קים לן משנולד יפת לא היה עד המבול רק מאה שנה. ומשום כבודו של נח שלא יאמרו העולם היאך הוליד נח לבהלה אחר הנחמה, הקדים הכתוב ויולד נח את שם (בראשית ה׳:ל״ב) לוינחם כי עשה את האדם (בראשית ו׳:ו׳). וקרוב לדוגמ׳ זו פר״ש בסוף פרשת נחב (רש״י בראשית י״א:ל״ב).
1. בדומה באבן עזרא.
2. בדומה ברש״י.
3. בדומה באבן עזרא פירוש א׳ בראשית ג׳:ו׳-ז׳.
א. כן אולי כתוב בכ״י אוקספורד 568 (תיקון הסופר מקשה על הקריאה). בכ״י מינכן 224: ״ואין לנו לפרש״. בדפוס ונציה רפ״ד: ״ואין להקשות״.
ב. כן צ״ל. בדפוסים ובכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 (במקום: ״נח״): ״לך לך״.
לא ידון רוחי באדם, "My spirit will not predominate within man;⁠" according to Rashi, the meaning of this phrase is that God feels that He will not continue for much longer to entertain conflicting emotions concerning the future of mankind in such conditions; we find a similar construction as here in Job:2,3 where God is on record as telling Satan that nowhere on earth can there be found a man as righteous Job. An alternate exegesis of this phrase: the philological background is נדן ותיק, "returning one sword to its sheath,⁠" quoted by Ibn Ezra, but not attributed to a source that he revealed. The "sheath,⁠" would be man's body. In other words, man would be reduced to being a body without Divine spirit.
לעולם, for an interminably long period. Compare use of the word לעולם, in Samuel I 1,22. [When Chanah made this vow concerning her son Samuel, she did not use the word as meaning: "forever,⁠" as in: לעולם ועד. Ed.] In Exodus 21,6 where the Torah speaks of the servant who had his ear pierced continuing to serve the same master: לעולם, the meaning also could not possibly have been: "forever.⁠"
בשגם הוא בשר, seeing that he is composed only of "flesh,⁠" i.e. a combination of components that will not endure forever. Seeing that he was not meant to live forever anyways, he might as well have his normal lifespan shortened, as longevity did not inspire him to be loyal to his Creator. On the contrary, the illusion of living forever contributed to his feeling unaccountable to Me. (God).
והיו ימיו מאה ועשרים שנה, "and his (average) life span shall be one hundred and twenty years.⁠" On this Rashi comments that the Torah is not restricted to report events in their chronological order. When we learned in Pesachim 6, that when the subject is a single one, the rule of the Torah not being bound to report them in chronological order does not apply, so that here we would be faced with a contradiction, this is not so. We are dealing here with two separate subjects. Consider that from the birth of Yephet until the onset of the deluge only 100 years had elapsed, seeing the Torah testified that Noach, who was 600 years old at the outbreak of the deluge, had only married and become a father at the age of five hundred. The Torah was concerned with the moral image of Noach, and so that the world would not be able to say that Noach had sired a child knowing that it would perish after he knew already that God would destroy the human race, (Genesis 6,7) the Torah reported Noach's having sired Shem already before it referred to God's resolve to destroy the human race. God's decision to destroy mankind (bar Noach and his family) had not been revealed to anyone including Noach until 6,13. Rashi offers a similar commentary on Genesis 11,32, where the death of Avraham's father is reported at an age of 205 years, before it reported Avram's moving to the land of Canaan, although Terach lived on after Avram's leaving him for another 40 years. Had his death been reported in chronological order, some people would have faulted Avram for abandoning an aged father in Charan. As it is reported, the subject of Terach had already been concluded.
לא ידון רוחי באדם – פי׳ כמו ויהי כל העם נדון (שמואל ב יט:י). כלומ׳ לא אהיה דן עמהם לעולם. כשחטא אדם לא רציתי להמיתו מיד. כשחטא קין לא רציתי להורגו. הולך ולא ישוב כמו הראשונים ולא יוכלו לעמוד על זו המשפט. ולכך והיו ימיו מאה ועשרים שנה. להאריך זמן פורענות אולי ישובו.
ד״א לא ידון רוחי – מי שפרע מדור המבול עתיד ליפרע במי שאינו עומד בדיבורו (???).
ד״א לא ידון – פרשב״ם לשאת ולתת בדינם אם אמחה אותם אם לאו. שהרי נבזים הם ובשר ואעפ״כ גוזלים וחומסים.
ידון – אותיות נדוי. מלמד שנדוי וגלות מכפרת מחצה. במועד קטן (???).
בשגם הוא בשר כו׳ – פי׳ זה משה. שכן בשגם. בגימ׳ משה. שעתיד לחיות ק״כ שנה. גם אני אאריך אפי להם.
והיו ימיו כו׳ – פר״ש (ד״ה והיו ימיו וגו׳) אין מוקדם ומאוחר בתורה. תימ׳ דהיינו בתרי ענייני. אבל בחד ענייני כגון זה מאי דמוקדם מוקדם. גימגום.
(לעולם) [לעלם] בשגם – חסר ו׳. כי ו׳ ימי׳ נידון בגיהנ׳ [ולא בשבת] (בראשית רבה יא:ה).
לא ידון וגו׳ – פי׳ לא אהי׳ דן עמהם שכשחטא אדם לא רציתי להמיתו מיד, וכן קין להרגו מיד רק דנתי עמהם בדינין ומתוך כך עשו תשובה אבל אלו לא יוכלו עמוד במשפט ובודאי צריך אני להביא עליהם פורעניות לכן ארויח להם זמן לכך אולי ישובו.
ד״א פרשב״ם: לא ידון רוחי – לשאת ולתת בדינם אם אמחה אותם אם לא אמחה, שהרי נבזים הם ובשר ואעפ״כ גוזלים וחומסים.
ידו״ן – אותיות נדו״י וגלות מכפרים מחצה.
לא ידון רוחי באדם לעלם – חסר ו׳ כתיב כי ו׳ ימים נידונים הנידונים בגיהנם ולא בשבת.
והיו ימיו וגו׳ – פירש״י אין מוקדם וגו׳, ותימה ה״מ בב׳ ענינים אבל בענין א׳ כגון זה מאי דקדים קדים, גמגום.
בשגם הוא בשר – כמו בשגם בסגול, ופירש רבינו שלמה: בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע מלפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה. ואין בפירוש הזה טעם או ריח.
ור׳ אברהם פירש: כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה, ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר. והנה הוא כמו: גם בשהוא בשר. ומה צורך לטענה הזאת, וידוע כי בשר המה1 ונגזר עליהם, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט).
והנכון בעיני: כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה,⁠2 ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר כי האלהים עשה את האדם ישר3 להיות כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והמה נמשכו אחרי הבשר ובתאוות הגופיות, נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ״ט:י״ג), ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו כי הוא גופני לא אלוהי, אבל יאריך להם אם ישובו. והנה זה כטעם: ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע״ח:ל״ט).
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ע״ח:ל״ט.
2. השוו ללשון הפסוק בבראשית ז׳:כ״א.
3. השוו ללשון הפסוק בקהלת ז׳:כ״ט.
'BESHAGAM' (FOR THAT ALSO) HE IS FLESH. It is as if beshagam were written beshegam with a segol under the shin. And Rashi explained: "This quality is also in him, that he is only flesh, and yet he is not humble before Me. What would he do if he were made of fire or some hard substance.⁠" This explanation has neither rhyme nor reason.
Rabbi Abraham ibn Ezra explained that G-d said, "My spirit will not abide in man forever because of this violence and also because man is flesh, and when he reaches a certain age he disintegrates.⁠" Ibn Ezra thus understands the verse as if it said, gam beshehu basar (also because he is flesh). But what need is there for stating this contention when it is known that they were but flesh.⁠1 and death had been decreed on them, as it says, For dust thou art, and unto dust shalt thou return?2
The correct interpretation appears to me to be that G-d said: "My spirit shall not abide in man forever because man also is flesh as all flesh that creepeth upon the earth in the forms of fowl and cattle and beast, and it is not fitting that the spirit of G-d be within him.⁠" The purport is to state that G-d made man upright3 to be like the ministering angels by virtue of the soul He gave him. But he was drawn after the flesh and corporeal desires; he is like the beasts that perish,⁠4 and therefore the spirit of G-d will no longer be sheathed in him for he is corporeal and not godly. However, He will prolong for them [this withdrawal of spirit] if they repent. The sense of this verse is thus similar to [the verse in Psalm 49]: So He remembered that they were but flesh, a wind that passeth away, and cometh not again.
1. Psalms 78:39.
2. Above, 3:19.
3. Ecclesiastes 7:29.
4. Psalms 49:13.
לא ידון רוחי באדם לעולם – מלת ידון נגזרה מן נדנה הוא שכתוב (דניאל ז׳:ט״ו) אתכריית רוחי אנא דניאל בגו נדנה, ופירש נדנה תיק. ונרתיק החרב נקרא נדנה ויקרא תיק. וכן הגוף תיק וכלי לנפש. וע״כ יאמר הכתוב רוחי שהיא הנפש השכלית שנתתי מרוחי לא יעשה תיק באדם לעולם, כלומר לא יתקיים בו לעולם לפי שאינו ראוי לאותו הרוח.
ובאר הטעם בשגם הוא בשר שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ כעוף וכבהמה וכחיה, כי רוחי שנתתי בו הוא השכל והם נמשכים אחר הבשר והתאוות לא אחר השכל.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – כלומר ומפני זה אאריך להם אפי ואקבע להם מאה ועשרים שנה שישובו בתשובה ואם אינם חוזרים בתשובה יאבדו במבול. והקמחי פי׳ בשם אביו לא ידון מגזרת מדון יאמר לא יהיה רוחי השכלי במריבה עם האדם עוד לעולם, כי רוחי אין עסקו בתאוות והגוף נמשך אחריהם זהו שאמר בשגם הוא בשר.
ונראה לי בטעם המספר הזה, כי מפני שהעולם הזה נברא בה״א והוא רוצה בקיומו של עולם לכך המתין להם מאה ועשרים שנה שמאה הוא חמישית השנים של מהלך עץ החיים כדי שיתבוננו וישובו. וכן עשרים חמשית ק׳ ואין הקב״ה מעניש עד עשרים. וכן לעתיד שכתוב (ישעיהו ס״ה:כ״ב) כי כימי העץ ימי עמי. אינו מעניש עד ק׳, והוא שכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות וגו׳. וזה לשון והיו ימיו כלומר כאלו היום נולדים ורוטפש בשרם מנוער.
בשגם הוא בשר – נרמז כאן משה וכן מנין שנותיו. ואמרו במדרש שלא היה נח ראוי להנצל שהרי כתיב (בראשית ו׳:ז׳) כי נחמתי כי עשיתים, אלא שנצול בזכות משה שעתיד לצאת ממנו וזהו רמז בשגם.
לא ידון רוחי באדם לעולם, "My spirit will not contend evermore concerning Man, etc.⁠" Actually, the word ידון is derived from נדנה, a word which we encounter in Daniel 7,15 אנא דניאל בגוא נדנה, "I, Daniel, my spirit was uneasy in its sheath;⁠" the sheath of a sword is called either נדנה or תיק. In a similar manner the body is the sheath of the soul. What our verse means is that "My Spirit,⁠" i.e. the soul, will not ever find a permanent home within the body of Man. The composition of Man's body after it had become corrupt is simply not fit to be a permanent home for such a lofty intelligent spirit as the soul.
בשגם הוא בשר, "since he is but flesh.⁠" The Torah states that also Man is but flesh, just as the animals which roam the earth, be they mammals, birds, or whatever. God laments the fact that His spirit, the soul has, allowed itself to be enslaved by the physical aspects of life.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה, "and his life span shall be one hundred and twenty years.⁠" God explains that on account of the condition of the soul within man having become dominated by worldly considerations, He will extend His patience and allow Man one hundred twenty years within which to repent before decreeing a deluge when they would perish.
Rabbi David Kimchi, quoting his father, understands the word ידון as derived from מדון, "strife, contention,⁠" and God would be saying: "My spirit shall not be in contention with Man forever, seeing that My spirit is not subject to the temptations of the flesh as is Man's.⁠"
I believe that in that case the reason for the number of 120 years mentioned here is the fact that the world was created with the letter ה and God wants it to continue to exist He decided to wait 120 years before bringing on the deluge as the number 100 is one fifth of the distance (in terms of years of travel) which Man is removed from the tree of life. Man is to be given a period of time during which to reflect on his conduct. Similarly, the number twenty is one fifth of 100 and we have a tradition that God does not punish man until he has attained the age of twenty.
In the distant future God will not punish Man until he has reached the age of one hundred as we know from Isaiah 65,20 where the prophet describes a picture of a rosy future when כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל "for the lad will (only) die when he has attained the age of one hundred years, and the sinner will be cursed when he is one hundred years old.⁠" In other words, youthful immaturity in those days will last for one hundred years. We may understand the words והיו ימיו in our verse as "that his years [regarding culpability for his sins, Ed.] will be considered as if he had only just been born.⁠" We find an allusion to such a concept in Job 33,25 where Elihu told Job רטפש בשרו מנוער, ""let his flesh become healthier than during his youth.⁠"
בשגם הוא בשר, these words contain an allusion to Moses as well as to the total number of his years (when you re-arrange the sequence of the letters).
We read in Bereshit Rabbah 28,9 that Noach did not really deserve to be spared from the deluge as the Torah says (6,7) [concerning the whole of mankind] כי נחמתים כי עשיתים, "for I have reconsidered having made them.⁠" The only reason that he and his family were spared was that Moses would become his descendant in the future and God did not want to forego a human being of the caliber of Moses. The numerical value of the letters in the word בשגם=345 as does the numerical value of the name משה.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – פי׳ רש״י אין מוקדם ומאוחר בתורה. ואין להקשות הא אמרי׳ בפסחי׳ דבחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר וכו׳. דעל כרחך תרי עניני נינהו. דהא קים לן משנולד יפת עד דור המבול לא היה אלא מאה שנה. ומשום כבודו של נח שלא יאמרו העולם היאך הוליד לבהלה אחר הנחמה הקדים הכתוב ויולד לוינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. כך פי׳ חזקו׳ וכיוצא בזה פי׳ ר״ת מאורלינש בפר׳ יתרו כי ירה יירה שפי׳ שם דהא דאמרינן דבחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר היינו היכא דליכא טעמא אבל היכא דאיכא טעמא כגון הכא דיינין ליה כתרי עניני.
לא ידון רוחי באדם – כשיעלה נשמתן למעלה, איני אחזירה להם. ד״א איני בורא עוד נפש לאדם.
בשגם הוא בשר – נוטריקון הוא משה, חושבניה דדין כחושבניה דדין.
והיו ימיו וכו׳ – ימי משה. ונ״ל דה״פ דקרא, לא ידון רוחי באדם, עד שיבא משה, שיהי׳ לו יצר טוב, דהיינו לב בשר, כדכתיב ונתתי לכם לב בשר, וזהו בשגם הוא בשר.
לא ידון רוחי באדם לעולם, "My spirit will not rule within man forever;⁠" this is a metaphor describing G–d as withholding man's souls from participating in an afterlife after they had returned for Divine judgment. An alternate explanation: "I will no longer equip man with a heavenly soul.⁠" (B'reyshit Rabbah 26,6.)
בשגם הוא בשר, this word is an acrostic, the numerical value of its letters totalling 345, as does the numerical value of the letters in the word משה, (Moses) Moses lived for 120 years, meaning that he demonstrated that during 120 years on earth the human being can attain earthly perfection. This presupposes that such a human being had lived by the laws of the Torah. If man had not become corrupted, he could have attained such perfection by his own efforts without having to observe all the laws of the Torah, but it would have taken longer. This is why originally he was allowed to live to almost become one thousand years old. Once man only has a לב בשר, "a heart of flesh,⁠" this process had to be drastically changed.⁠1
1. [I have borrowed from the commentary of Rabbi Elie Munk in his "The call of the Torah.⁠" Ed.]
לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו ק״כ שנה – רוחי היא הנשמה מן העליונים כענין שנא׳ ויפח באפיו נשמת חיים. באדם לעולם כלו׳ תהיה הנשמה בתוך הגוף זמן ארוך כענין שנאמר יחי אדוני המלך דוד לעולם פי׳ לימים רבים וכן ועבדו לעולם וכן לעולם שנא׳ בשמואל הרמתי ר״ל שלא יחיה האדם ימים רבים כמו דורות הראשונים שהיו נקראים בני האלהים והיו מאריכין תשע מאות שנה ויותר ואף בסוף ימיהם היו הולכין אחר תאותן תחת אשר נבראו בעלי מדע להיות כמלאכים ונתן טעם לדבר בשגם הוא בשר כלומר באריכות הימים שהם חיים כל כך אף הרוח העליון נהפך לטבע הבשר ונמשך אחר התאוה לפיכך והיו ימיו ק״כ שנה ואמר לא ידון רוחי ע״ש שהנשמה נתונה באדם שהוא גוף נוצר מן האדמה בעלת השכל והמדע למשול בו ולשפוט אותו ולהדריכו בדרך ישרה לקרבו אל העליונים ולהרחיקו מטבע המושכת אותו אחר תאותו הרמב״ן ז״ל.
בשגם הוא בשר – שיצרהו בעל מדע והנה הוא בשר כבשר בהמה חיה ועוף ושאר הנבראים ללכת אחר תאוותיו הרמב״ן ז״ל.
בשגם הוא בשר – פירש״י שגם יש בו שהוא בשר ואעפ״כ אינו נכנע ומה יעשה אם היה אש או דבר קשה.
ור׳ אברהם פירש: אמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה ועוד כי בעבור שהאדם הוא בשר ויגוע עד עת שיחסר ופי׳ הוא כמו גם בשהוא בשר.
והרמב״ן פירש: לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ואינו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר כי אלהים עשה את האדם ישר להיות כמלאכי השרת בנפש אשר נתן בו והמה נמשכו אחר הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות לכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו אבל אאריך להם אפי אם ישובו:
בשגם הוא בשר, "seeing that he is part flesh.⁠" According to Rashi God said that if man, made partially of soft issue such as flesh, did not bring himself to humble himself in His Presence, how much worse would he be if made of a hard substance or of fire?
Ibn Ezra claims that God said: "My spirit will never prevail within man, on account of this sin (the practice of indiscriminate violence) coupled with the fact that the raw material he is made of, i.e. flesh, which will cause him to die so that only his spirit (soul) will return to Me.⁠" [once his spirit leaves him his flesh will decompose. Ed
Maimonides explains the meaning of the verse to be that God's spirit will never prevail in man seeing that the fact that he too is made of flesh like all other moving creatures, ensures that he will die just as all creatures die and disintegrate. He therefore does not deserve that God's spirit be at home within him. What Maimonides means is that whereas God had given man a divine soul such as He gave to the angels, they had chosen to prefer to emphasize the physical part of themselves, be more like the animals so that they do not deserve the gift God had given them.
והיו ימיו – פי׳ [רש״י] אין מוקדם ומאוחר בתורה. תימה דהיינו בתרי ענייני אבל בחד עניינא כגון זה מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר (פסחים ו׳ ב׳) וצ״ע.
ומה שאומ׳ בכאן הוא, כי מה שכתו׳ בכאן ויאמר י״י לא ידון רוחי – עוד יפרשהו נותן התורה עצמו.⁠1
1. נראה שכוונתו היא ש״ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם״ מתפרש על פי המשך הפסוק ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה״. השווה לדברי ראב״ע כאן.
ידון – מענין דין ומשפט. או יהיה מענין ׳ריב ומדון׳ (חבקוק א, ג).
רוחי – הוא רוח האדם אשר הוא בה אדם, והיא השכל. וייחסהּ לה׳ יתעלה, להיותה נאצלת ממנו.
ולפי שכבר נתפשט המנהג הרע הזה באנשים ההם כולם, והשחיתו מעשיהם עד שלא היתה תשוקתם כי אם לעשות הפעולות המגונות — כמו שסיפר אחר זה (פסוק ה): ׳וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבֹת לבו רק רע׳ — אמר ה׳ יתעלה: הנה בלי ספק לא ישפוט השכל שבראתי במין האנושי באדם בשום עת, אם לא אקח בזה עצה; רוצה לומר שלא ימשול בו השכל בְּדרך שיתנהג האדם בדרך ישרה. או ירצה בזה שלא ישפוט השכל המשפטים אשר הוא מוכן לשופטם בדברים העיוניים. או ירצה בזה שלא יריב בשום עת השכל באדם, במה שהתחיל להתנהג באלו המנהגים הפחותים, להדריכו אל ההנהגה אשר יגיע בה אל השלמוּת. והסיבה בזה כולו — איך שיפורש מאלו הפירושים — הוא מפני שהעתיד להיות מבני האדם הוא גם כן בשר, ויִמָּצֵא מוכן מפני זה להִמָּשֵׁךְ לתאוות הגופיות; עם מה שכבר יִלמדו מזה מאלו האנשים הנשקעים באלו הפעולות המגונות, ויגיע זה המנהג הפחוּת לאנשים קצתם אחר קצת ודור אחר דור; עד שלא יתכן שיקנה האדם השלמוּת המכוון בו בבריאתו. ולזה נתן ה׳ ימי הדור ההוא מאה ועשרים שנה, רוצה לומר שלסוף מאה ועשרים שנה גזר עליהם שימחו בכללם.
והנה, בלי ספק, זה המאמר מה׳ יתעלה היה אל נביא — והוא נח כמו שסופר בתורה אחר זה (פסוק יג) — ובזה האופן יתכן שתִּשְׁלַם הגבלת זה הזמן, כמו שהתבאר מדברינו בַּנבואה בשני ממלחמות ה׳ (פרק ו). והנה הודיע ה׳ יתעלה זאת הגזרה לנביאו, כדי שיודיע אותם זה, וישובו ויִנָּצְלוּ מזאת הגזרה הרעה.

והנה התועלות המגיעות מזה הסיפור הם עשרה:

(ג) הראשון מהם להודיענו סודות ההשגחה האלהית באדם בכלליו ובפרטיו, אשר ההאמנה בה מַיְשֶׁרֶת האדם מאד לשלמותו, עם שעליה נבנית התורה בכללה. וזה, שהוא העירנו במה שאמר ׳לא ידוֹן רוחי באדם לעולם וגו׳⁠ ⁠׳ (ו, ג), שהמבול — שהיה רע נפלא מאד — היה להשגחה על המין האנושי, שלא יִמָּנַע ממנו השלמוּת אשר בעבורו נברא, כמו שקדם (פרשת בראשית חלק יא בביאור הפרשה). והעירנו במה שאמר ׳כי אֹתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה׳ (ז, א), שהצדיק הוא מושגח מה׳ יתעלה השגחה נפלאה להצילו מהרעות הנכונות לבוא עליו, כמו שהתבאר מהצלת נח והגנת ה׳ יתעלה בעדו בזה הסיפור הנפלא. ואלו היה שם צדיק זולתו - היה ניצל עמו גם כן, כמו שהתבאר ממה שנתנה התורה הסיבה בהצלתו כי אותו ראה ה׳ יתעלה צדיק לפניו. ולזה יתחייב מזה שאם היה שם צדיק זולתו היה ניצל עמו, עד שאם היו הדור ההוא שבים אל ה׳ ועוזבים דרכיהם הרעים היו ניצולים כולם. ואף על פי שכבר ייעד להם ה׳ יתעלה זה הרע בעוון קין, באומרו ׳שבעתים יֻקַּם קין׳ (ד, כד), הנה חנון ה׳ ונִחָם על הרעה, כמו שיִּמָּצֵא במקומות רבים מדברי הנביאים. ולזה הוא מבואר שלא היה בזה מהעדר היושר דבר, כי הם לא מתו בעוון קין לבדו, אך עונותיהם לכדום, הלא תראה כי גם זרע שת נמחה עמם, לא נשאר רק נח. ואלו שני המינים מההשגחה הם החזקות שבסיבות לרע המגיע בכאן על צד ההשגחה האלהית ולטוב המגיע בכאן על צד ההשגחה האלהית. וכבר ביארנו מיני ההשגחה הזאת ועניניה במאמר הרביעי מספר מלחמות ה׳ (פרקים ד, ו) ובביאורנו לספר איוב, ומשם יתבאר לך אמיתת מה שהנחנו אותו בזה המקום.
התועלת השני הוא שמה שביאר בכאן שה׳ השחית הדור הרע הזה להשגחה על המין האנושי שלא יימנע ממנו שלמותו, האיר עיני לִבֵּנוּ למצוא הסיבה אשר בעבורה נמצא זה האורך הנפלא מן החיים לאנשים ההם אשר העידה התורה שהיה מספר ימי חייהם זה המספר הנפלא, כי זה אמנם היה לזאת הסיבה בעינה, כמו שביארנו במה שקדם (פרשת בראשית סוף חלק י).
ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם כו׳ – ירצה לא ישפוט רוחי תמיד דין של זכות באדם בטענת אשר הוא גם בשר ע״ד ויזכור כי בשר המה (תהלים ע״ח:ל״ט) כמו שעשיתי לקין אשר נשאתי לו לסבה הזאת אחר שאלו האנשים היו במדרגת אלהיים וחזרו להיותם בהמיים ומה אוחיל מהם עוד ולזה חתם גזר דינם לסוף ק״כ שנה וכאומרו אני אמרתי אלהים אתם כו׳ אכן כאדם תמותון כו׳ (תהלים פ״ב:ז׳). והיה האריכות הזה להם עד שימותו אנשי השלשלת כלם אשר נקבו בשמות מאדם ועד נח כי עם שלא היו ראויים להנצל כנח אשר היה צדיק לפניו בדור ההוא מ״מ לא היו ראויין לידון כי לא השחיתו את דרכם כהמוניהם. וזה טעם שנאמר בכל האנשים האלה ויהיו ימי פלוני כך וכך וימות מה שלא נאמר כן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם לומר שמתו כלם מיתת עצמם קודם המבול. ולזה עצמו נאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח והמבול היה כו׳ (בראשית ז׳:ו׳). להגיד שאפילו מתושלח שהאריך ימים יותר בא יומו בעת עון קץ וכבר אז״ל כי לימים עוד שבעה זה אבלו של מתושלח (סנהדרין ק״ח:) וברוך הנאמן בדברו שהקדים ההודעה ק״כ שנה אולי ישובו בנתים.
לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם. פי׳ מלת ידון נגזר מן מדון וכמוהו ויהי כל העם נדון וחסר עלי ובי״ת באדם כבי״ת ויעבוד יעקב ברחל והריב היה אם להשחית אם לרחם:
לעולם לאורך ימים. לא לעולם ממש כמשמעו שכבר פסק וגזר מאותו יום ההשחתה אם לא ישובו עד ק״כ שנה ואין מדרך הל׳ לומ׳ שלא יהי׳ הריב הזה נמשך תמיד אלא עתה אפסיקנו אלא שלא יהי׳ לאורך ימים אלא עתה אפסיקנו או שלא יהיה לעולם אלא אפסיקנו:
כמו בשגם השי״ן בסגול כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואע״פ כן אינו נכנע לפני. הוסיף שתי מלות זאת בו אחר מלת בשגם מפני שלולי זה תהיה מלת גם דבקה עם מלת הוא שאחרי׳ ותהיה מורה שגם הוא בשר כמו האחר ואין שם אחר אבל עם התוס׳ הזה מור׳ שגם זאת ההתפעלות יש בו יחד עם ההתפעלו׳ שאינו נכנע לפניו ומה הי׳ ההתפעלות הנוספת על הראשונה שהוא בשר רך שאין בו שום קיום ועם כל זה אינו נכנע לפניו ומה היה עושה אם היה אש או דבר קשה כיוצא בו. ויש לתמוה שא״כ לא היה לו להביא אל התיב׳ מכל החי מכל בשר שני׳ מכל זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ מאחר שהתפעלתו לא היתה על פרטים מפרטי הבעלי חיים רק למין במה הוא מין כמובן מבשגם הוא בשר ומלא ידון רוחי באדם שפירושו במין האדם.
ושמא יש לומר כי מלת באדם פה לא כיון רק על פרטי האדם שבאותו הדור וקראם בשם אדם המור׳ על המין מפני שכל פרטי הדור ההוא כלם השחיתו את דרכם מלבד נח ובניו ועל אותם הפרטי׳ עצמם נאמר בשגם הוא בשר ומה אם היו אש או דבר קשה כיוצא בו:
(ג-ד) ועל זה אמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר כלומר אין ספק שהרוח השכלי שהוא רוחי אשר נתתי באדם לא ישפוט בו תמיד ולא יהיה מושל ושופט כל הימים לפי שהחומר ישפוט וינהיג גם כן פעמים רבות לפי שגם הרוח הזה הוא בשר כמו שהגוף הוא בשר וקרא את הרוח בשר לפי ששלמותו נתלה בבשר. ואין לו שלמות מוחלט בהתחברו בבשר ולכן אין ראוי שיאריך ימים בחייו כמו הראשונים כי הנה יאבד השכל עם ההתמדה בחומר כיון שבאורך הימים אפשר לשכל שישתנה אל הרוע ואינו אפשר בבשר שישתנה אל הטובה ואל השלמות. ולכן היה יותר נאות שיהיו ימיו הנהוגים כפי טבעו לחיות ק״כ שנה ר״ל שאם לא תשיגהו סבה מונעת יהיה זה גבול חייו לא יותר. ואין ספק כמו שיאמר הפלוסוף שיש לכל מין ומין מהחיים זמן קצוב לחייו א״א שיעבור משם. וכבר יראה שהיה חיות האדם המוגבל בין רב למעט ק״כ שנה ממרע״ה שחיה אותם השנים לפי שלא השיגתו סבה מונעת כמ״ש (דברים ל״ד ו׳) ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה ועל זה נאמר לו הן קרבו ימיך למות כי היתה הקורבה ההיא הגזרה שנגזרה בכלל על בני אדם. וכן אהרן חי קכ״ג שנים שהם בכלל ק״כ שנה. ואין להקשות על זה מה שהקשה הראב״ע שאחרי זה חיו בני אדם נח והאבות יותר מק״כ. כי לא היתה הכונה בגזרה הזאת שמיד ולדורות יתחילו האנשים לחיות זה המספר מהשנים. כי איך יתכן שיעתקו השנים מן הקצה אל הקצה פתאום אלא שילך חיות בני אדם ומספר ימיהם הולך ומתמעט בחסרון בירידה תמידית עד שיגיע אל הגבול ההוא ושם יעמוד הטבע האנושי ולא יוסיף וגם הזמן ההוא אינו שכל האנשים יגיעו אליו אלא שהאדם כשלא ימנעהו מונע מסבות חצוניות ופנימיו׳ יהיה גבול חייו הטבעיים כפי לחותו השרשי ק״כ שנה או בקרוב אותו גבול לא יותר מזה. וכבר יתחייבו סבות מרוע ההנהגה בדברים אחרים לאדם שימנעוהו מהגיע אליהם ועל זה נאמר (תהלים צ׳ י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה שדבר בנהוג הרגיל לא במחוייב כי הנה אנחנו רואים אנשים כי יחיו צ׳ שנה וגם יותר מזה וככה אמרו הטבעיים שעם היות ימי האדם קצובים כפי הטבע הכולל הנה לא ימצא אחד מהם שימות מיתה טבעית לכליון הלחו׳ השרשי כי כלם ימותו מרוע ההנהגה ומיני החלאים ושאר הסבות. וראה ית׳ שאם יהיה אדם רודף אחר שלמות נפשו יהיה די לו בימי החיים האלה ק״כ שנה ואם ירדוף אחרי המותרות הנה מי שיוסיף חיים יוסף בפשע. גם שבהיות הזמן קצר יזכור האדם יום מותו ויפחד ממנו וישוב אל ה׳ וירחמהו כי יתפעל יותר מהמות הקרובה אליו משיפחד בהיותה רחוקה ממנו שנים רבות. והמאמין בשלמות האנושי יתעורר בתחלת זמנו להשיגו ואלו חיה אלף שנים הנה יצרו הרע יאמר לו תמיד הן עוד היום גדול ובעבור כל זה כלו ראה יתברך להגביל שנות חיי האדם בזה האופן ועליו נאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (מ״י סי׳ מ״ד) ובמדרש אמרו מנין שנזכר שם משה קודם שנולד שנאמר בשגם הוא בשר חושבניה דבשגם כחושבניה של משה. העירו לזה למה שביארתי שמשה חיה ק״כ שנה במספר הנזכר בפסוק הזה כי כל החיים האפשריי׳ לאדם בשגם הוא בשר שהם מאה ועשרים שנה חיה משה.
ואמנם אמרו הנפילים היו בארץ בא להודיע שבני האלהים היו חושבים שהכל הולך בתולדה אחר האב ואפילו שתהיה האשה גרועה הבן מעולה כאביו שהכל הולך אחר הצורה והאב נתן אותה והאם חומר מתפעל ומקבל מהצורה מה שיתן לה. והנה סכלו בזה כי המקבל יקבל כפי טבעו והצור׳ הנכבדת כשתחול בחומר פחות תפחת מעלת׳. ולכן כשיתחבר האדם המעול׳ עם האש׳ הפחות׳ לא יהי׳ הבן מעולה כאביו אבל יהי׳ נופל ושפל ממדרגתו בסבת זה ומפני זה בימים ההמה שלקחו להם בני האלהים את בנות האדם לנשים הנפילי׳ היו בארץ שהם בניהם אשר הולידו שהם נופלים ממדרגת אבותיהם ולא בלבד בזמן ההוא אבל בכל זמן שיבואו בני האדם הנכבדים אל בנות האדם הפחותות בלי ספק יולדו להם רוצה לומר הנפילים שזכר. ובזה האופן יתבזו המשפחות ויפלו ממדרגותיהם. ולפי שקרא אותם בני האלהים ביאר הכתוב שלא היו בני האלהים ממש אלא שנקראו כן לחזקם וגבורת׳ ולפרסום שמם בגוים והוא אמרו המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם וכל זה מור׳ שהאנשים הנכבדים ההם עשו פחיתות גדולה בשטיפתם בזימ׳ כמלך גדול ורם שישא אשה בת נבל שאין ספק שיור׳ זה על היותו שטוף בזימה בהפלג׳. הנה נתבאר ענין הנפילים שזכר׳ התור׳ שהם אשר נולדו לבני אלהים בני שת מבנות האדם שלקחו להם ממשפת׳ מגונ׳ ונקלה. זהו הדרך הראשון בפירוש הפרש׳ הזאת. והדרך השני הוא שקרא בני אלהים מאריכי הימים שנזכרו בפרש׳ כדעת המדרש כי בעבור שהיו חייהם ארוכים מאוד הושאל להם שהם בני האלהים להורות על קיומם והתמדתם כעליונים ואין ספק שהיו בגופם ואיבריהם גדולים חזקים ויפים כי הטבע שהכינם לחיות החיים המופלגים ההם יכין אותם בגופם במזג ובהרכב׳ הצריכ׳ אליו. והנה בניהם שהיו בצלמם בדמותם לא עשו כמעשה אבותיהם בצדק וכשרון המעש׳ כי בראותם בנות האדם ההמוניים שהיו ימי שנותם שבעים. ואם בגבורות שמונים שנה שהיו טובות ויפות לענין המשגל היו לוקחין אותם אפילו בחזק׳ לנשים והי׳ זה מהפשע לפי שבני האלהים היו חזקים בגופם חזקים בטבעם כפי טבע אבותיהם כי היו משורש נכבד וגזע גדול וחזק והנשים היו קטנות וחלושות רפויות המזג מושחתות ההרכב׳ שלכן היו חי הם קצרים ולא יכלו לעמוד זמן רב והיו אם כן הכחות הפועלים מהזכרים בלתי מתיחסים אל הכחות הנפעלות מהנקבות ולכן אף השם חרה בהם כי היו מחללים כבודם ומחלישים את זרעם.
ואמר לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר רוצה לומר אדם וקין כשחטאו לא עשיתי בהם כלייה לפי שדנתי אותם לכף זכות ואמרתי שחמרם הביאם לחטא כמו שכתוב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין ראוי שיהי׳ כן תמיד כי הנה רוחי ונשמתי רוח אלהין קדישין השופט כל הארץ לא ידון באדם לעולם בכל דור ודור באמרי בשגם הוא בשר כלומר שעם היות שמפאת שכלו ונשמתו לא היה ראוי שישולח אל תאותיו לפי שאיננו שכל לבד כי גם הוא בשר וטבע בשרו מחטיאו (תהלים כ״ג י״ד) וכמו שכתוב כי הוא ידע יצרנו לא היה מפני זה ראוי לכלי׳ אבל עתה שאדם חטא וקין בנו חטא יותר ממנו ואנשי הדור הזה עם היותם בני האלהים הוסיפו לחטא מקין ודור ודור רק רע כל היום מה אוחיל עוד מהם ולזה גזר שיהי׳ דינם מאה ועשרים שנה שהוא כדרך המתרגם שנתן להם זה הזמן אולי יזכרו וישובו ואם לא יענישם בהפסד כללי הנה נתבאר שמלת ידון היא מגזרת דין ומלת רוחי כפי זה הפי׳ חוזר לש״י שהוא גזרתו וחכמתו על דרך רוח אל עשאתני ונשמת שדי תבינני. והי׳ הענין הכתוב שלא ידין ולא ישפוט הרוח האלהי באדם לעולם בכל דור ודור משפט של זכות לומר בשגם הוא בשר ושהשאור שבעסה מביאו לחטא לפטרו מן העונש כי הנה הדור הרע הזה אין ראוי לדון אותו ככה ולכן החליט דינו למאה ועשרים שנה. ורבינו נסים פירש רוחי מענין כעס מלשון ומושל ברוחו מלוכד עיר. וענינו שאמר השם שלא יתן קצפו בענין האדם משפט עולמו מבלי תנאי זמן מוגבל וזה בשגם הוא בשר רוצה לומר שעם היות שנתתי בו נשמ׳ שכלית שבבחינתה היה ראוי שלא יחטא הנה אינו שכל פשוט לבד כי גם הוא בשר וטבע גופו ובשרו מביאו לחטא ולכן יהיו ימי שבתו שלא אענישנו בחטאו מאה ועשרים שנה.
ואמנם אמרו הנפילים היו בארץ ענינו שגם אחרי שגזר זה השם ית׳ עליהם לא ניחתו מפניו כי עדין היו מתהוים ונולדים הנפילים לפי שעם היות שלא היו לוקחים בני האלהים את בנות האדם לנשים בפרהסיא לבשתם מהתראת השם הנה עכ״ז לא נמנעו מהזדווג אליהם בצנעה והי׳ חטאם מתפרסם לפי שיולדו להם כלומר יולדות בנות האדם תולדות מתיחסות אליהם והוא אמרו וילדו להם וכן הוא בבראשית רבה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו ונמצאת שם שמים מתחלל ובזה נודע לכל שבזו את דברו ועברו על מצותו ואלה הם הנודעים אחר מתן תורה בשם הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ויותר נרא׳ לי לפרש נפילים מלשון או כנפל טמון לא אהיה שנקרא כן העובר כשיולד קודם זמנו הנאות כפי הטבע שהוא לתשעה חדשים או יותר לפי שהפילתו אמו והנה כמו שביארתי בני האלהים היו גדולים וחזקים בגופיהם ובנות האדם היו קטנות דקות ושדופות קדים כיחס אליהם ומפני זה כשהיו באים בני האלהים הגדולים אל בנות האדם קטנות והיו מתעברות מהם היה העובר המתהו׳ מהם בבטנ׳ גדול וחזק כטבע האב המוליד ולא היו הנשים לקטנותן יכולות לסבול בבטנן העוברים הגדולים ההם כל התשע׳ חדשים והיו מפילים אותם קודם לתשע׳ ועל זה באמת נאמר כאן הנפילים היו בארץ בימים ההם כי היה אז קורה תמיד לנשים שיפילו עובריהן מפני גדלם. וגם אחר כך בכל דור ודור כאשר יבואו בני האלהים הגדולים והחזקים אל בנות האדם הקטנות ויולדו להם שיולדו נפילים כמו שזכר.
ואמר שעם היותם נפילים שלא השלימו גדולם בבטן אמם לא היו מפני זה חלושים ורפים כי הנה אלה מפני חוזק האבות אף על פי שיצאו נפילים היו הגבורים אשר מעולם אנשי השם. וכבר יורה על אמתות הפי׳ הזה מה שאמרו המרגלים ושם ראינו את הנפילים בני ענק שהיו נפילים מבטן אמותיהם קודם זמן הלידה להיותם בני ענק הגדול והחזק ולכן לא יחסום אל האם כי אם אל האב וכפי כל אחד מהדרכים האלה הותר׳ השאל׳ הי׳.
ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו׳ – הרצון בזה כי השם ראה כי אלו האנשים היו מכוונים למרות עיני כבודו בדברים שהשם היה עושה לטובתם בענין הנשים שכתבתי. וכן בענין אריכות ימיהם שהיו חייהם קרוב לאלף שנים אולי יזכרו וישובו אל ה׳ באורך ימיהם. וראה השם שהיה להיפך שברבוי הימים היו מכעיסים יותר בענין שבכל שנה ושנה היו מכעיסים לפניו יותר. כענין שהשם היה אומר טובה היתה עצת המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכל שכן לתת להם חיים ארוכים. עד שבכל הימים כביכול היה השם בזאת המלחמה למה בראתי אותם או למה נתתי להם חיים ארוכים כי ראוי היה כי שנות רשעים תקצורנה. וזהו שאמר ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם כלומר לא יתרעם ויתקוטט וידין ויריב רוחי ונפשי ורצוני בקרבי בשביל האדם לעולם כלומר לאורך ימים שהם אלף שנים של כל אדם ואדם מהם. כי בכולם יש לי זאת המריבה בשבילם כאומרו הוגעתני בעונותיך ואמר צור ילדך תשי. בשגם הוא בשר כלומר ואף כי הם בשר בושה סרוחה רמה. ואם היתה זאת המריבה על דבר טוב ניחא אבל הוא על דבר מאוס ונבזה זה רע גדול. ולכן איני רוצה להיות בזאת המלחמה הערוכה בלי ארוכה זמן רב כזה אלא מהרע המועט. ולכן ראוי לקצר ימיהם שיחזרו לק׳ שנה ולא יחיו חיים ארוכים וזהו והיו ימיו מאה ועשרים שנה:
או יאמר לא ידון רוחי באדם לעולם – על מלחמת הנפש עם הגוף. כי רוח בני האדם ונפשם לוחמת עם הגוף להחזירו למוטב כאומרו אויבי איש אנשי ביתו. ולכן אמר איני רוצה להטריח לרוחי שהיא רוח האדם שיהיו לוחמים זמן רב וזהו לא ידון רוחי לא יתקוטט או לא יעמוד רוחי באדם לעולם ביאת המלחמה. בשגם הוא בשר ואף שהוא לוחם עם בשר מאוס ואין מתקנאים ואין לוחמים אלא גבור בגבור. ולכן התיקון לזה הוא שאחר שזאת המלחמה היא מוכרחת שלא תהיה זמן רב אלא והיו ימיו ק״כ שנה. או יאמר בשגם הוא בשר אין ראוי לי שיעמוד זמן רב רוחי שנתתי באדם בזאת הקטטה לפי שאפשר שבאורך הזמן שזהו לעולם. רוח בני האדם העולה למעלה ישוב לרדת למטה לארץ ורוח החיים ישוב לבשר. וזהו בשגם הוא בשר כי ברבוי הזמן הוא נהפך לבשר כי גם הוא מרבה על לעולם כענין שברבוי הזמן ישוב הרוח בשר. וזה יקרה ברשעים שברשעתם נוצחים נפשם ורוחם עד שאובדים נפשם כגופם כאומרו הכרת תכרת הנפש ההיא לפי שיש להם כח לחזור רוחם ונפשם בשר טמא. כי הרשעים כחם גדול כאמרו ישובו המה אליך לתכונתם הרעה ואתה לא תשוב אליהם. והצדיקים הם בהפך שיש להם כח לחזור גופם ובשרם רוחניים וטהורים כנפשם הטהורה כאומרו לבי ובשרי ירננו אל אל חי בשוה. וכן אמר ומבשרי אחזה אלהי כי בשרם שבה ספיריית וזכה כנפשם עד שמבשרם יחזו הצדיקים האל יתברך וישיגו מעלה גדולה. וזה שאמר רבי אליעזר שישו בני מעי שישו כי אפילו בני מעיו הסרוחים הם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם. ולכן הם זוכות לתענוג האמתי כמו הנפש. וזה שאמר ברכי נפשי את ה׳ וגו׳ השוה הנפש והקרבים ביחד להלל את שם הקדוש אע״פ שהקרבים הם סרוחים חזרו לקדושה יותר מהנפש. וכן אמרו משמת רבי בטלה כהונה לפי שרבינו הקדוש לא נהנה אפילו באצבע קטנה היה נופו וגופו כולו קדוש ולכן היה לו כח לכבוש יצר הרע. וזה שאמרו בקידושין על הנהו שבוייתא דאתו בי רב עמרם איני זוכר המאמר אלא שנפל זהורא בבית מהשבויות ונכנס בו יצר הרע והרים קולו ואמר נורא בי עמרם אתו כולי עלמא ואמרו לו ביישתנו. ואמר להם מוטב דתכספו מיני בהאי עלמא ולא תכספו מיני לעלמא דאתי נפיק מיניה כדיקלא דנורא אמר חזי דאת נורא ואנא בישרא וכו׳. רוצה לומר שכבש יצרו עד שיצא ממנו כמין עמוד אש ואמר ראה שאני בשר סרוח ורימה ותולעה ואת נורא ונצח הרך את הקשה וזה דבר נהוג בצדיקים. וברשעים הוא להפך שברוב תאותם חוזרים רוחם לבשר וזהו לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר שבריבוי הזמן חוזרין הרוח לבשר. ולכן ראוי לקצר ימיהם שיחזרו למאה שנה. ולכן תמצא שאחר דור המבול במעט זמן נתקצרו ימיהם למאתים ולמאה שנה לסבה שזכרנו. ובזוהר אמרו בשגם הוא בשר זה משה במספרו. והיו ימיו מאה ועשרים שנה כדכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. דרשו בזה שלא היה מתקיים הדור הרע הזה לפניו אלא בשביל שראה שהיה עתיד לבא משה רבינו עליו השלום לתת תורה לישראל:
לא ידון רוחי באדם לעלם, בשגם הוא בשר – אינו ראוי ש״לעולם״ יהיה מדון לפני ופתחון פה לחלוק ולומר שאף על פי שה״אדם״ ראוי לעונש רב במריו, בשביל היותו בצלם ובדמות (בראשית א׳:כ״ו, ה׳:א׳), מכל מקום ראוי גם כן לרחם עליו בשביל שגם כן ״הוא בשר״ משיא לחטא, לא צלם ודמות בלבד.
והיו ימיו – יהיה לו זמן לתשובה.
מאה ועשרים שנה – שבין כך היה נח עושה התיבה ומוכיח אותם ומתרה בם, כדברי רבותינו זכרונם לברכה.
לא ידון רוחי בארם לעולם בשגם הוא בשר, it is intolerable that there will continue the argument, strife before Me allowing (the angels?) to claim that although seeing that man has been endowed with divine qualities he must be punished, whereas his close ties to physical earth must be considered as excuses for his conduct, entitling him to continued mercy, and indulgence by Me.
והיו ימיו, he will be given a certain length of time within which to repent his sins;
מאה ועשרים שנה, during which time Noach would have time to construct the ark, and by doing so rebuking and warning people of what is in store for them. (compare Sanhedrin 108)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם
[1] סנהדרין פרק יא דף קז ע״ב (סנהדרין קז:) ודף קח (ע״ב) [ע״א]
[ב] בשגם הוא בשר
[1] חולין פרק יב דף קלט ע״ב (חולין קלט:)
לא יתרעם ויריב רוחי עלי כו׳. ויהיה ״ידון״ לשון ריב כמו ״מדון״ (ירמיהו טו, י). אך מה שכתוב אחר זה ׳הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית אם לאו׳ משמע מזה כי ״לא ידון״ הוא מלשון שהוא דן בדבר אם להשחית אם לאו, וצריך לומר דהאי ׳נדון׳ הוא לשון מדון גם כן, כי כל דבר ספק ויש הכרע לכאן ולכאן – זה נקרא ״מדון״ בשביל שאינו שוקט, לפיכך אמר ׳רוחי נדון׳ לא אמר ׳רוחי דן בקרבי׳:
לעולם לאורך ימים. ואין לומר כמשמעו, בשלמא אם פירוש ״לעולם״ כמו ׳לאורך ימים׳, הוי שפיר דכשלא יבא עליהם הפורענות אם כן ״ידון רוחי״ לאורך ימים, אבל אם לא יפרע עכשיו בשביל זה אין הוכחה שידון רוחי לעולם, שאין כאן רק המשך הפורענות שלא יבא מיד, אבל אין זה לעולם, לכך פירושו כמו ׳לאורך ימים׳:
בשגם זאת בו שהוא בשר וכו׳. הקשה המזרחי דמשמע דעיקר שהיה מקפיד לאבד היינו על כלל המין, וכן כתיב ״לא ידון רוחי באדם״ דמשמע כלל האדם, ואם כן לא היה ראוי שיהיה מכניס מכל מין ומין לקיום המין, אחר שהשם יתברך הקפיד על כלל המין לאבד אותם, ואין זה קשיא, שכאשר הביא הקב״ה המבול כאילו כל המין בטל, כי שנים שהם בלבד בתיבה ואינם פרים ורבים בתיבה (רש״י להלן ח, יז) – אין זה מין כלל, עד שיצאו מן התיבה וקבלו עליהם להדבק במינם דלא ישחיתו דרכם (רש״י שם שם יט), וכאשר כלה המין כאילו ברא השם יתברך המין מחדש:
<באדם לְעֹלָם: חס׳ וי״ו. ועיין ספר 1הזוהר דף נ״ח ע״א, 2ומ״ש בפ׳ כי תשא סי׳ ל״א.> [לעלם].
1. הזוהר: בראשית, נח ע״א.
2. ומ״ש: מ״ש שמ׳ לא יז (׳לעלם׳).
בשביל האדם. ויהי׳ פירוש בי״ת באדם כמו ויעבוד יעקב ברחל (להלן כ״ט:כ׳) שפי׳ בשביל רחל:
לאורך ימים. וא״ת לעולם ממש וי״ל דזה אי אפשר דמשמע לא ידון רוחי באדם לעולם דמשמע לא לעולם אבל מ״מ לזמן ארוך ידון ואח״כ כתיב והיו ימיו ק״ך שנה ש״מ שנגזר הגזרה לאלתר לכך פירש״י לאורך ימים ר״ל לא ידון לאורך ימים אלא לאלתר:
אם להשחית ואם לרחם. משמע דעדיין לא עלתה במחשבה להשחית ודאי ולמה לא פי׳ לא אמתין לו עוד וכו׳ ועוד מנ״ל לרש״י זה י״ל משום דאי פי׳ כן היה משמע שכבר עלה במחשבה להשחית ודאי וזה אינו שהרי אח״כ כתיב ויאמר ה׳ אמחה את האדם דהיינו אמירה ראשונה אבל קודם לכן לא עלה במחשבה להשחית וק״ל:
בסגול. ר״ל השי״ן בסגו״ל שהוא ל׳ גם וכן שקמתי בפת״ח כמו שקמתי (שופטים ה׳:ז׳) בסגו״ל תחת השי״ן שאתה כמו שאתה והוסיף מלת זאת בו משום דבזולת זה הי׳ משמע שפי׳ בשביל שגם הוא בשר כמו אחר ואין שם אחר לכך הוסיף זאת בו וק״ל:
Accordingly,] the ב of באדם is similar to (29:20): "So Yaakov worked for Rochel (ברחל),⁠" which means "due to Rochel.⁠"
For a long timeou might ask: Why cannot לעולם mean literally, forever? The answer is: Then the verse would imply that Hashem's spirit will not contend forever, only for a long time. But, afterward it is written, "His days shall be one hundred and twenty years"! This implies that right away, Hashem [tentatively] decreed upon them [to perish after one hundred and twenty years, if they do not repent]. Thus Rashi explains לעולם as "For a long time.⁠" Accordingly, it means that His spirit will not contend for a long time. Rather, [He will tentatively decree upon them] right away.
Whether to destroy or to show mercyhis implies that Hashem did not yet decide definitely to destroy them. But why did Rashi not say that לא ידון רוחי means, "I will not wait anymore for man"? Furthermore, how does Rashi know [that it means Hashem's spirit was undecided]? The answer is: Otherwise it would imply that Hashem already decided definitely to destroy. And this is not so, for only later it is written (v. 7): "I will obliterate mankind,⁠" and that is the first Divine utterance [on this matter]. But beforehand He did not decide [definitely] to destroy.
With a segol. I.e., if the shin has a segol it becomes an expression of גם. Similarly, שַקמתי (Shoftim 5:7) is like שֶקמתי, and שַאתה (ibid 6:17) is like שֶאתה. Rashi added the words זאת בו because otherwise the verse implies another [creature] of flesh, and "also" man is of flesh. But there is no other [creature spoken of here].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר ה׳ לא ידון רוחי וגו׳ – מקרא זה צריך מגיד ורז״ל דרשו בו (ב״ר פכ״ו) הרבה דרשות אבל פשט הכתוב לא נודע. ונראה שיכוין לומר להיות שהיה ה׳ מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדיין עמהם בנגלה ויאמר ה׳ אל הנחש (ג׳ י״ד), אל האשה אמר וגו׳ (שם ט״ז), ולאדם אמר וגו׳, ויאמר ה׳ אל קין למה וגו׳ (ד׳ י׳), ויאמר ה׳ אי הבל וגו׳ (שם ט׳), וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה׳ לא ידון עוד לעולם רוחי באדם פנים בפנים להשפט עמו יחד.
ופירוש רוחי הוא שכינתו יתברך שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו. ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה הי׳ ה׳ מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, ויהי כי החל האדם פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הנצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה׳ טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין וה׳ שונא זימה ומאס מדבר אליו.
עוד ירצה על דרך אומרם (הר״י עראמה ז״ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם. והוא אומרו לא ידון רוחי פירוש לא יהיה לי רצון מהם לעולם פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם פירוש בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז״ל (סנהדרין קז) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא.
עוד ירצה על זה הדרך ויאמר ה׳ לא ידון עוד מדת רחמים הרמוזה בתיבת רוחי לעולם הכונה היא שלא יחזור בו מגזרתו עליהם לרעה כמנהגו הטוב אשר ינחם ה׳ על הרעה בטענת כי הם מחומר קורצו, והוא אומרו (תהלים עח) ויזכור כי בשר המה, והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש עם היות הוא בשר טענה זו וסניגוריא זו לא תועיל להם לחזור לדון אותם לרחמים.
עוד ירצה, להיות, שה׳ קבע השכר והעונש הכל לעולם העליון ישובו רשעים לשאולה, עתה אמר ד׳ כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא, בשגם הוא בשר פירוש בשביל שגם הוא בשר שהוא חומר והחומר יתייסר בעולם העכור והגם הוא עולם הזה השפל, ותלה להם ק״ך שנה אולי יחזרו, גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה. ותמצא שדרשו ז״ל (זהר ח״א כו.) בפסוק (נח ז׳) כל אשר נשמת רוח וגו׳ מכל אשר בחרבה מתו שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה כולם מתו קודם ביאת המבול ע״כ.
עוד ירמוז שנתכוון ה׳ לומר כי לא ינהיג רחמים גמורים לעולם והוא אומרו ויאמר ה׳ שהוא שם הרחמים לא ידון רוחי פירוש רצון שם המיוחד הזה שהוא מרוצה לרחם וכו׳ לא ידון לעולם פירוש לנבראים שבעולם כי באמצעות ריבוי הרחמים הנבראים מפליאות להתגאות ולבקש תאוות נכריות על דרך אומרו (הושע ב) וזהב הרביתי להם וגו׳ וסלק ה׳ הרחמים לעולם העליון. ותמצא שגם הצדיקים אפי׳ כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתישב בשלוה בעולם הזה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, וכן כל צדיק וצדיק כשרואה עצמו עברו עליו ל׳ יום (ערכין טז:) בשלוה מפחד על עצמו שאינו מרוצה לעולם העליון, והטעם הוא כי כן גזר ה׳ שלא יתנהג במדת רחמים גמורה בעולם הזה ואפילו עם הצדיקים. והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש מאותן שיש להם לב בשר על כל פנים תרדפם מדת הדין לשלם דקדוקי העבירות ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים ויראוהו, וגם הצדיקים להנחילם ש״י עולמות.
ויאמר השם לא ידון רוחי. God said: "My spirit will not abide in man permanently.⁠" This verse needs someone to explain it. Our sages have given numerous explanations to it without explaining the plain meaning of the verse. It appears that the Torah wishes to tell us that a change occurred in God's dealing with man. During the lifetime of Adam, Eve, Cain and Abel, God personally had rebuked man for any misdemeanour. When man's deeds became increasingly repulsive to God, He decided not to deal with them on such an intimate basis.
The word רוחי in our verse therefore means "My Presence.⁠" Man had forfeited the privilege of proximity to God's Presence. God's Presence withdrew from man in direct proportion to his deeds. As long as God had confronted man directly whenever He had reason to rebuke them they were on the spiritual level of prophets. When man began to profane himself (meaning of החל in 6,1), he no longer enjoyed that status. In the course of time outstanding individuals, צדיקים, appeared on earth. These individuals succeeded in restoring a closer relationship between man and God. After the destruction of the Temple there were no more prophets; the most that remained were individuals who possessed a degree of what our sages describe as רוח הקודש, a measure of holy spirit. Ever since Israel's eyes closed, we no longer have even ריח הקודש, a holy fragrance, not to mention רוח הקודש. The absence of this line of direct communication from God is the greatest misfortune for those of us who thirst for at least a fragrance of the holiness of our Father in heaven in order to revive our spirits. The curse we speak about originated with the generation of the deluge. God supplies the reason for this in our verse. בשר בשגם הוא, man added to his abominations by adding the sin of בשר, adultery to his other sins. God hates sexual permissiveness more than anything else. As a result God resented having to communicate directly with such people.
The characteristic of the righteous is that they refine the body to give it spiritual content. The characteristic of the wicked is that they do the reverse. They degrade the spirit making it the tool of the body. This leads to the destruction of the universe. God referred to this when He said: "My spirit will not find satisfaction in them forever more,⁠" not even in the world of eternity. This is because they have turned even their spirit into a tool of the flesh. The Talmud (Sanhedrin 108) states that the people who were destroyed by the deluge do not enjoy a life in the Hereafter.
Another way of understanding our verse is based on the use of the term רוחי. Whereas God frequently cancels an evil decree due to considerations of His attribute of Mercy, in this case God announced that the decree was irrevocable. Normally, God applies the attribute of Mercy because He keeps in mind that man is a mixture of flesh and spirit. In this particular case God gave notice בשגם הוא בשר, that the decree was final although man is also flesh.
Still another meaning addresses God's practice of paying the reward or punishment in the Hereafter, the righteous receiving his share in that world and the wicked descending to Gehinom. In this case, God gave notice to the wicked that they would not be judged after death but that since they had tainted their spirit as much as their flesh their spirit would also undergo the afflictions normally reserved only for the flesh. The 120 years God speaks about is the period needed to allow the righteous of that generation such as Methuselah to live out their allotted lifespan in full. The Zohar on Genesis 7,22 explained: "all that had a soul of living spirit in its nostrils, of all that were on dry land died,⁠" as a reference to the righteous who died on dry land, before the onset of the deluge.
Another message contained in our verse is that henceforth God would never again apply the attribute of Mercy exclusively. The verse is introduced with God speaking in His capacity of the attribute of Mercy, ויאמר השם. It switches immediately to tell us that His spirit, i.e. that of mercy would not anymore abide in this world completely. God attributed part of the corruption in His world to His having exercised too much mercy. He had allowed man to indulge his greed too much. From now on God reserved more of His mercy for the Hereafter. As a result of this change of emphasis, even such a righteous man as our patriarch Jacob was not allowed to enjoy the benefits of this world in tranquillity. As soon as Jacob set out to so so, he experienced all the trouble with his favourite son Joseph (compare Rashi on Genesis 37,2).
(ג-ח) מעולם – כי חשב שלא נשאר ממין האדם כלום וכן מדברים כל הפסוקים עד ונח מצא חן כו׳ – ולכן אמר והיו ימיו – פי׳ ימיו של מין האדם.
בשגם – פי׳ שגם הוא נהפך אל החומר.
הנפילים – נקראו נפילים מחמת גובהן.
וגם אחרי כן – כמו סיחון ועוג שנשתיירו ממבול.
אנשי השם – כל שניכר בעולם בין מחמת עצמו בין מצד מעשיו או מצד יחוסו נקרא אנשי שם.
ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם – כשראה ה׳ בחירתם הרעה הזאת, ושהיא תקיפה על כל מה שבחרו, וגברה על מחשבת הדעת, והִכְנִיעָה את השכל לראות עקלקלות, לאמר רע טוב, אמר הצופה מראשית אחרית ״לא ידון רוחי״ באדם לעולם, גם אם יחיה אלפים מן השנים לאהיה רוחי שנפחתי בו דין ושופט על מעשה האדם להשיבו מעשות רע. ויותר [ש]⁠יחיה בחיים כאלו, יעמיק ברע. ויאמר ראב״ע ז״ל ״ידון. יש אומרים כי הוא כמו ׳וישב חרבו אל נדנה׳1 כי הגוף לרוח כנדן. [עכ״ל]. אבל הוא זר שראוי להיות ידון בחיר״ק ודגש אחריו. ואמר עוד [ראב״ע] ״ויש אומרים שמשקלו כמו וישב העפר׳2 והוא מגזרת דין3 כי הרוח דיין בגוף״. [עכ״ל]. ולשתי הדיעות בפירושו המלה יָקוּם מה שפירשנו בו, אבל העיקר שהוא מנחי העי״ן.
בשגם הוא בשר – זהו טעם ל״לא ידון רוחי״. למה לא ידון הרוח עוד באנשים האלה? לפי שגם הוא דבק לבשר, כי מתחבר עם יצר הלב שיסודתו מן הבשר. וכשהיצר מתאוה אל הזמה וכיוצא, הרוח מחליק לו הדרך, ובהבלי טענותיו אומר לרע טוב, כדרך שקועי התאוה המשתמשים ברוח הנשמה בשכל ובבינה להשלים חפצם. ומעט מעט תשחת הנפש, ותשוב הרוח לחשוב מחשבת עפר ואפר כל היום, ותרחק מן הדעת, עד שתבטל צורתה, ותשוב הנפש להאמין גם בדברים שהן נגד שקול דעת האדם. ויהיו ״חכמים בעיניהם ונבונים נגד פניהם״,⁠4 שאין עוד תקוה שיסורו אל משמעת החכמה. והמקרא שב על ״ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה״, וכמו שבארנו. שכבר דן הרוח על הרעה הגדולה הזאת כי טוב הוא ולכן אין טוב שיחיו חיים ארוכים כאלה, ובשלוה גדולה כזאת, כי יוסיפו סרה וילכו מדחי אל דחי. ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה״, וכמו שיתבאר בעז״ה. ומלת ״בְּשַׁגַּם״ זרה,⁠5 כי היה ראוי בְּשֶׁגַם בסגול כמו ״שֶׁגַם זה הבל״.⁠6 גם קמץ7 הגימל זרה. ואם מצאתי חבר במקרא לדקדוק המלה הזאת, הייתי אומר שהוא פועל, ושרשו ״שגג״, והוא מקור מבנין הכבד בכנוי, כמו ״וזה הַחִלָּם לעשות״8 ששרשו ״חלל״ והוא מכבד הנוסף. ו״בשגם״ מן הכבד לבד, ויאמר שבשגגתם מן הדרך הטובה אף הרוח בשר עוזר לו, כמו שפרשנו.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – לדעתי הכתוב הזה כלו לא אמר ה׳ בדור ההוא לאחד מגדולי הדור להזכיר את הרשעים, אך נכתב בתורה בענין זה לדורות עולם להודיעם טעם קוצר ימי חיי האדם. שאין זה משנאת ה׳ אותם חלילה, כי כבר היה מלפנים שחיו שנים רבות, כמו הדורות שלפני המבול, וחייהם היתה מיתתם, כי בְּהַחִלָּם ברעה ונעשה רוחם משרת לתאותם, הלכו באורך הימים מדחי אל דחי עד שנעקרו כלם מן העולם. על כן נכתב מה שחשב ה׳ על דבר זה, והגיד שצפה בחכמתו העליונה שלא ידון הרוח באדם לעולם אם החל להשתעבד אל התאוה ואומר לרע ״טוב״, כדרך ״כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים״,⁠9 לפי שגם הוא בשר. על כן יהיה קצב תולדתו מאה ועשרים שנה, וזה כשבחר בסגולת העולם שהם זרע ישראל שנתנה להם התורה וְקֵרְבָם לעבודתו. ואין טעם מאה עשרים שנה לכל אדם לא פחות ולא יותר, כי גם קודם המבול שהאריכו ימיהם קרוב לאלף שנים לא היה זה שוה בכלם. כי למך מגדולי הדורות לא האריך רק עד ה׳ מאות וע״ז שנים, וכל שכן אחרים שאולי לא הגיעו רק עד חמש מאות וכיוצא, כפי ערך שבעים ושמונים אל מאה ועשרים. ומכל מקום היה זה בתולדת האדם לחיות אלף שנים, רק מעטים ששלמו ימיהם. וככה הוא לאחר הגזרה של מאה ועשרים, שמעטים יגיעו אליהם ורובם לא יגיעו רק אל החצי שהוא ששים, או לשני שלשי השנים שהוא שמונים. וכמו שהתפלל והתאונן משה רבינו ע״ה ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה״.⁠10 ומלת ״בהם״ על הימים הקצובים לתולדת האדם שהם מאה ועשרים, ולא יחיו בהם רק שבעים. וזה בא להם מרוע ההנהגה וחולשה הבאה לעולם, וברוע מזג המולידים. ומעטים הממלאים ימי התולדות שהן מאה ועשרים. וכן יקרה ליחידים בדרך זרות כפי טבעיהם שיחיו מאה ושלשים כמו יהוידע הכהן,⁠11 ויש עד מאה וארבעים12 ועד מאה וחמשים.⁠13 ובימינו ידעתי איש כפרי שחיה מאה וארבעים ושש שנים, ולא ימצא כן רק באחד מני אלפי רבבה. ודעת התורה על הרוב שהוא ממש בכולו. וגם קודם המבול שהיה תולדתם לחיות אלף שנים, אולי נמצאו ביניהם אחד מרבבה שהיה חי שתים עשרה או י״ג מאות שנה. כי לדעת האומר14 שקין נשטף במי המבול צריך שיתן לו ימים אלף ושש מאות שנים. ושנים ״מאה ועשרים״ שהן חלוקים לילדות ולנערות ולבחרות ולזקנה ושיבה מספיקים לאיש צדיק לקנות שלימותו, וטובים לרשע שלא יאריך ימים רבים באולתו. ובהיות תולדתו חלושה, והמות בין עיניו תמיד, ישיבהו עד דכא, ולא יזיד בגובה לבו כל כך. וראינו כי משה רבינו ע״ה היו ימיו מאה ועשרים שנה,⁠15 והוא מבחר בני אדם. ולטעם זה אמרו16 משה מן הנפילים מניין? ״בשגם הוא בשר״ חושבנא דדין כחושבנא דדין,⁠17 וכתיב ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה״.
1. דהי״א כא, כז.
2. קהלת יב, ז.
3. נחי ע׳ [הפעל] ו׳.
4. מליצה על פי ישעיה ה, כא.
5. הרב תמה על ניקוד פתח תחת אות ש׳.
6. קהלת ב, טו.
7. אינני מבין כוונת הרב.
8. בראשית יא, ו.
9. משלי ב, יט.
10. תהלים צ, י.
11. דהי״ב כד, טו.
12. חיי ישמעאל בן אברהם קל״ז שנה (בראשית כה, יז).
13. חיי יעקב אבינו עד קמ״ז שנים (בראשית מז, כח).
14. קהלת רבה ו, ג. ד״ה ״אם יוליד איש מאה״.
15. דברים לד, ז.
17. ״בשגם״ בגימטריא ״משה״.
לא ידון רוחי באדם לעולם – ידון הוא לשון מריבה ומדון, ורוחי היא הנשמה שנפח ה׳ באדם, ופירוש הכתוב כך הוא, לא יהיה עוד רוחי העליונה אשר נפחתי באדם תמיד במריבה ומדון עם הבשר שהוא הגוף:
בשגם הוא בשר – כלומר בעבור אשר הוא גם בשר ואינו רוח עליון לבד, כי אם מורכב מבשר ורוח שני הפכיים המריבים תמיד זה עם זה, וכנוי הוא שב על האדם שזכר בפסוק, לא על הרוח שהוא לשון נקבה, וענינו האדם הוא גם בשר ולא רוח לבד, ומפסוק זה למדנו רוחניות הנפש מן התורה, כמו שיבין המעיין היטב בלשון הכתוב:
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – אע״פי שכבר נקנסה מיתה בעבור חטא אדה״ר, אילו אנשי דור המבול לא קלקלו מעשיהם, היו חיים כאלף שנים, גם היו נהנים מכל טוב הארץ שלא חלה עליה עדיין קללת ה׳, אך מאחר שהשחיתו דרכם, גזר ה׳ לשחת כל בשר בימי המבול, אלא שמרוב חסדו רצה להאריך להם עוד מאה ועשרים שנה, אולי ישובו ולא ישחיתם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, וכשלא שבו אז הביא עליהם את מי המבול:
לא ידון – הוא מגזירת דין, כי הרוח הנפשי נתון באדם להיות דיין ושליט על גופו לבחור בטוב ולהרחיק הרע, ואנשי הדור הרע השחיתו מעלליהם עד שאין עוד תקוה מהם שישוב הרוח הנפשי אל ממשלתו להיותו כדיין על כחות גופו המתאויות כי גם הרוח הנפשי שב אחר הגשם להיות נוטה אחר החומריות ותאות הבהמיות, וטעם לא ידון רוחי בעולם, הרוח השכלי שהוא רוחי אשר נתתי באדם לא ישפוט בו לעולם לא יהיה עוד מושל ושופט כל הימים, בשגם הוא בשר שגם הרוח הזה נעשה בשר, אמנם לגודל רחמיו ית׳ על מעשי ידיו, הרחיב להם עוד זמן אולי ישובו, ועז״א והיו ימיו וכו׳.
ויאמר ה׳ – אין ספק שאמר זה לנביא שיאמר אל העם כדי שישובו, ודוגמת זה באברהם, ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה {בראשית י״ח:כ׳} אין ספק שאמר כן לאברהם אעפ״י שלא פירש.
לא ידון רוחי באדם לעולם – ידון לשון ריב ומדון, ומזה ויהי כל העם נדון (שמואל ב י״ט:י׳) (ר׳ יהודה חיוג), ור׳ יוסף קמחי ורמבמ״ן פירשו לפי זה שהכוונה לא תהיה רוחי העליונה אשר נפחתי באדם במריבה תמיד עם הבשר, באשר הוא ג״כ בשר, ואיננו רוחני לבד, לכך אינו ראוי להתקיים, אך ראוי לכלותו מעל פני האדמה. ואני אומר כי לא מצאנו זכר ורמז בתנ״ך למלחמה זאת בין הרוח ובין הבשר, ועוד מליצת הוא בשר מצאנוה בהפך (ויזכר כי בשר המה, תהלים ע״ח:ל״ט), למליצה מעוררת רחמי האל ומשככת חמתו, ועוד בשגם בשר הוא, או בשהוא גם בשר היל״ל. ור״י קמחי אומר באשר גם הוא בשר כבהמות. ומלבד זה אין ענין זה מתישב יפה עם והיו ימיו ק״ך שנה, כי למה יאריך להם עוד זמן, אחר שידע כי הרוח הוא בטבעו במלחמה עם הבשר? ונראין לי דברי רש״י ורשב״ם, אל יהי רוחי נדון ונבוך לעולם במשפטי האדם, אם להשחית אם לרחם.
בשגם הוא בשר – בשגם בטעם מפסיק, והמפרשים פירשוהו מורכב מן בי״ת וש״ין משמשות ומלת גם, ורוזנמילר וגיזניוס פירשו משרש שגה או שגג, וכל פירושיהם דחוקים, ונ״ל כי שרש המלה שגם, והוא נמצא בלשון סורי וגם בלשון חכמים, ובלשון חכמים ענינו סכסוך (עיין בראשית רבא פרשה כ״ו {י״ב} שגם הם פירשו המלה משרש שגם), ובלשון סורי נמצא: כֻלֵה זַמְנָא בקוריָנָא דמַכתבָנֵא שגִים הוָה, בכל עת היה עוסק בקריאת הספרים, וכן: אֶשתגֵם בנַפשֵה, חרד בנפשו ושם לבו על הדבר. ולפי זה נ״ל לפרש לא ידון רוחי ולא יהיה נבוך לעולם במחשבה זו שהוא בשר ושעל כן ראוי לרחם עליו, אלא עד ק״ך שנה אמתין עוד ולא יותר.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – כ״כ אאריך להם אולי ישובו, ואם בתוך כך לא ישובו, לא אשאירם עוד ולא ימשכו עוד ימיהם, ויוסף פלאויוס ואחרים פירשו על המשך חיי האדם משם והלאה, שנתמעטו מעט מעט, ועמדו על עשרים ומאה שנה, וזה אינו, כי משה אמר {תהלים צ׳:י׳} ימי שנותינו בהם שבעים ואם בגבורות שמונים שנה.
The Lord said. He undoubtedly said this to a prophet, in order to tell this to the people so that they might repent. A similar case is found with Abraham: “The Lord said (to Abraham), ‘The cry against Sodom and Gomorrah having grown great...’” (Gen. 18:20); there is no doubt that He said this to Abraham, though this is not specified in the text.
My spirit will not remain perpetually perplexed (lo yadon ruhi...le-olam). The word yadon denotes contention or quarreling [madon]; thus, “And all the people were at strife [nadon]” (2 Sam. 19:10) (R. Judah Hiyyuj). R. Joseph Kimhi and Mendelssohn accordingly understood this to mean, “My higher spirit, which I breathed into man, will not contend forever with the flesh, since he is also flesh and not only spiritual in nature. Therefore, he does not deserve to survive, but rather to be destroyed from the face of the earth.”
I say, however, that we never find any hint or suggestion of this struggle between the spirit and the flesh in Scripture. Moreover, we find that the expression “He is of flesh” is used in the opposite sense (“For He remembered that they were [but] flesh,” Ps. 78:39), to stir God’s mercy and cause him to forget His anger. Besides, [to conform with their interpretation,] the text should have read be-shagam basar hu, or be-she-hu gam basar, not be-shagam hu basar. R. Joseph Kimhi interprets this latter phrase as “since he is also flesh [ba-asher gam hu basar] like the animals.” But, in addition, such a concept cannot very well be reconciled with the phrase, “Let him have one hundred and twenty years (more)”; why should God have given him more time if He knew that the spirit, by its nature, struggles with the flesh?
Therefore I favor the words of Rashi and Rashbam, who take this to mean, “Let My spirit not be contentious [nadon] and perplexed forever with respect to man’s judgment, whether to destroy him or have mercy.”
in the thought that he is of flesh (be-shagam hu basar). The word be-shagam is set apart by its accentuation [a disjunctive tipḥa]. The commentators explained that the word was composed of the prefixes bet and shin and the word gam (“also”). Rosenmueller and Gesenius derived it from the root shagah or shagag (“to err”). All of their explanations, however, are forced. The root of the word, in my opinion, is shagam, which is found in Syriac and also Rabbinic Hebrew; in the latter it denotes “dispute.” (See Gen. Rabbah 26:13, where they, too, derive the word from the root shagam.) In Syriac we find: כֻלֵה זַמְנָא בקוריָנָא דמַכתבָנֵא שגִים הוָה (“at all times he was engaged in reading books”). Also, אֶשתגֵם בנַפשֵה (“his soul trembled,” “he concentrated on the matter”). Accordingly, I would interpret this verse, “My spirit will not remain perpetually contentious and perplexed with this thought that he is of flesh, and that therefore it is proper to have mercy on him; I will wait 120 years, but no more.”
Let him [man] have one hundred and twenty years (more) (ve-hayu yamav me ’ah ve-esrim shanah). So long will I be patient with them, that perhaps they will repent. If they do not repent, I will give them no more time and their days will last no longer. Josephus Flavius and others explained this phrase as referring to the life span of humankind from then on, which decreased little by little until it remained at 120 years. This is incorrect, however, for Moses said, “The days of our years are seventy, or if by reason of special strength, eighty years” (Ps. 90:10).
לא ידון וגו׳ – כאשר נשואי התערובות התרבו מעל ומעבר, אמר ה׳: ״לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר״.
לא יתכן לפרש כאן: ״לא יריב רוחי באדם לעולם״, מפני שהמושא של ״דון״ אינו בא אף פעם בכינוי ב⁠־ (ומה שמצאנו ״יָדִין בַּגּוֹים״ [תהלים קי, ו], פירושו: בין הגוים, לא: נגד הגוים); ובכלל, הפועל ״דון״ אין משמעותו ״לריב״ אלא ״לשפוט״. בנוסף על כך, טעמי המקרא מחברים את ״רוחי״ עם ״באדם״. נמצא ש״רוחי באדם״ הוא מושג אחד, והוא נושא המשפט. הווי אומר: הרוח האלוקית אשר נפחתי באדם, נועדה להיות ״דיין״, קול ה׳ השופט את האדם בתוך האדם. ״נֵר אלקים נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן״ (משלי כ, כז) – הרוח האלוקית שבתוך האדם, לא רק שהיא רואה את מעשי האדם, אלא גם שופטת אותם.
בזכות רוח אלקית זו, המשמשת כדיין בתוככי האדם עצמו, היה אפשר, למרות תערובת המשפחות – שיהיה לקינן המשך על ידי מהללאל, ושדור בני עליה יבוא לאחר דור מקולקל.
אולם, ״דיין״ זה שבתוך האדם עלול לקבל שוחד, ואפשר להרדים אותו. קולו ילך וייחלש עם הזמן, ויסוד החושים שבאדם ילך ויתעורר, עד שהרוח הדנה שבאדם תעזוב לגמרי את מרותה. דבר זה מסביר את החשיבות הרבה שהתורה מיחסת לחוקי האישות והצניעות. פרשה זו מראה לנו שחוקים אלה הינם תנאי מעכב שרוח האלקים שבתוך האדם לא תנום ולא תישן.
כאשר ראה הקב״ה שבני השושלת האלוקית בחרו את נשיהם ללא אבחנה, אמר: עתה, רוחי שבאדם, לא תמשיך לדון לנצח. עד כה, הנטייה המוסרית, אף שלא היתה בעליה מתמדת, גם ירידתה לא הייתה קבועה; היא עלתה וירדה לסירוגין. אמנם תהליך זה לא יימשך עוד זמן ארוך, שהרי ״בשגם הוא בשר״. יש לאדם לא רק רוח, אלא גם בשר; הוא גם בעל דחפים גשמיים, עם גוף הנמשך אל תאוות החושים ומתנגד לרוח האלוקית. כשהאדם טהור, מיושב ריב זה על ידי הכנעת הבשר לרוח ה׳ שבאדם. אבל המשך עירוב המשפחות עלול להביא למצב הפוך: הכנעת הרוח לבשר. על כך אמר ה׳, שזה יהיה בודאי סופם, אם יתאפשר לתהליך להמשך עד אין קץ. לכן נתן להם ה׳ ארכה של מאה ועשרים שנה. זה היה הזמן שהוא הקציב לנסיון המאבק הזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) ויאמר ה׳ – אז ראה ה׳ כי לא טוב מה שהם מאריכים ימים אחר שהנשמה שנתנה בגוף יש לה מלחמה תמידית עם הגוף שזונה אחרי יצרי התאוות, ואין ראוי שרוחי שנפחתי באפיו ידון ויתקוטט עם האדם לעולם, היינו לארך ימים, אחר שבאורך ימים ינצח הגוף את הרוח וימשכהו למטה אל תאותיו הבהמיות ואל הבשר, והרוח נעשה בשר, וע״ז אמר בשגם הוא בשר, שגם הרוח יהפך לבשר ולחמריות, ולכן והיו ימיו מאה ועשרים שנה, מעתה יהיו ימי חיי האדם ק״כ שנה. ומאז התחיל ה׳ לקצר ימי חיי האדם שלא יאריכו ימים כ״כ, שע״י שימותו בקוצר ימים ייראו מהמות וישובו מדרכם הרעה, וגם שלא יהיה להם עת כ״כ להרבות זדון ופשע, וע״ז אמרו חז״ל שרמז בשגם הוא משה, שמשה לא חי רק ק״כ שנה כשנים הקצובים, שמ״ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה זה נעשה אח״ז שנתרחקו הדורות משרשם ונתמעטו הימים, אבל אז שהיתה הבריאה חדשה ובימי עלומיה והארץ והאויר לא נשחת עדיין קודם המבול, היו ראוים ע״פ הטבע להאריך ימים עד קרוב לאלף שנים רק ה׳ קצר ימיהם מפני רעתם.
ויאמר ה׳: זה המאמר אינו לעונש, כי להלן כתיב העונש ״אמחה את האדם וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכאן אינו אלא הודעת טבע בני האדם1 ומאמר נבואי2, כמו מאמר ״וקם העם הזה וזנה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (דברים לא,טז) דכתיב בישראל. וכך כתב בספר ׳מלאכת מחשבת׳ לפי דרכו3.
לא ידון רוחי באדם לעולם: ׳רוח האדם׳ הוא אשר שם ה׳ בו ביחוד שכל אנוש, ולמעלה מזה מי שזכה לרוח ודעת תורה. ויש לדעת, דמי שמגביר תאוותו על השכל אשר הוא ׳רוח האדם׳, הרי זו התאוה המורגלת נעשית טבע עד שמאבד את השכל ורוח האדם, ומתהפך שכלו גם כן לתאוה נמבזה, ויבואר עוד לפנינו.
וזהו דבר ה׳ ״לא ידון״, היינו כלשון חז״ל ברכות (סא,ב) ׳צדיקים יצר הטוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן׳, פירוש ׳שופטן׳ היינו מנהיגן וחוקר דרכיהם מה לעשות. ובלשון הקב״ה הוא – ״לא ידון״, פירוש, לא ינהיג4, ״רוחי באדם״ – הרוח שנתתי באדם5 והוא השכל ודעת אנושי, לעולם6, בשגם7 הוא8
בשר: הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר9 שהוא כינוי על התאוה, כמו שכתבתי בספר במדבר (טז,כב10. כז,טז11). ובמדרש פירשו ״בשגם״ מלשון ׳משגמתו׳12, והכוונה, שהרוח והוא הדעת מתקלקל מעט עד שנעשה בשר ממש, וכל זה הוא ידיעה בטבע13.
וגם הודיע הקב״ה בנבואה:
והיו ימיו מאה ועשרים שנה: ימי האדם שידון14 עוד ׳רוח האדם׳15 בו לא יהיה יותר ממאה ועשרים שנה16, ואח״כ יתקלקל עוד למדרגה היותר פחותה עד שיאבד ׳רוח האדם׳ לגמרי, והיו לחיות מזיקות בלי שום דעת אנושי ודרך ארץ17, ומכל שכן שיהיו בלי דעת יראת ה׳.
1. הנכלל במילים ״לא ידון... בשגם הוא בשר״.
2. הנכלל במילים ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה״.
3. לא מצאנוהו.
4. משמעות ״ידון״ מלשון דיין, וכך איתא ב׳י״א׳ בראב״ע.
5. והכתוב חסר מלת ׳שנתתי׳.
וכן פירש ב׳הכתב והקבלה׳.
6. כלומר, מכאן ולהבא.
7. ׳בעבור שגם׳ (וכן ברש״י).
8. ״הוא״ – השכל.
9. כלומר, כשאדם משליט את תאוותו על שכלו, גם שכלו הופך להיות גשמי. וכן ב׳הכתב והקבלה׳.
10. על הפסוק ״אל אלהי הרוחות לכל בשר״.
11. על הפסוק ״יפקוד ה׳ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה״.
12. ז״ל הב״ר כו,ו: אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהן, והן לא ביקשו, הרי אני משגמן ביסורין.
13. כפי שהקדים רבינו (בד״ה ויאמר ה׳) שבמילים אלו יש ׳הודעת טבע בני האדם׳.
14. ינהיג.
15. השכל.
16. לא כפירוש רש״י וכל הראשונים שהכוונה לנתינת ארכה של מאה ועשרים שנה שישובו בתשובה.
17. ואז אין מקום לקיום האדם בעולם, ויבא המבול.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – המפרשים הפרידו בין תיבות אלה ויתר הפסוק, וממשמעותם הוציאו הפירוש, אאריך אפי עוד ק״כ שנה טרם אענישם אולי ישובו; ואני לא ידעתי היתכן פירוש זה אם לא על דרך דרש; על כן הואלתי לפרש שתיבות אלה נקשרות עם מה שלפניהן, ופירוש הכתוב כך הוא, רוחי (היא הנשמה) לא ידון (לא יהיה בריב ומדון) באדם (בתוך הגוף הנוצר מאדמה) לעולם (לזמן ארוך נעלם מידיעה) בשגם (באשר גם, כי סוף סוף) הוא בשר; ור״ל אני אמרתי יחיה האדם קרוב לאלף שנה ובכן ילמד להתגבר על יצרו, אבל עתה אני רואה שכל זמן שהנשמה בקרבו היא תמיד בריב עם הגוף החלש השח תחת יצרו הרע, על כן לא טוב לו להאריך ימים כ״כ, כי כאשר יאריך ימים כן יחטא, והנני מקצר ימיו עד ק״כ שנה; וא״ת והלא נח חי תתק״נ שנה, והיכן מצאנו שימי שנות האדם יהיו ק״כ? זה היה בימי משה כותב הספר, שחי ק״כ שנה, ואהרן אחיו קכ״ג, ועמרם קל״ז, וקהת קל״ג, ויוסף ויהושע ק״י; ואל תשיבני ממה שכתוב במזמור צ׳ תפלה למשה ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״ כי קושיתך תשוב עליך, ועיין בביאורי על ספר תהלים ואכמ״ל.
רוחי – שם נפש מורה חפץ ובחירה, כמו אם יש את נפשכם (פרשת חיי שרה) על כן לא נשתמש בשם נפש רק בשם רוח, לפי שכונתו לומר רצון גמור לעשות הטוב, ולהוראה זו רוח נכון יותר, כמו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת (יחזקאל א׳:י״ב).
לא⁠־ידון – רבים מפרשים מלה זו במובן של להיות, לפעול (להיות פעיל), אך פירוש זה הוא דחוק.⁠1 טובה ממנו הוא פירושם של רבים מן החוקרים החדשים2 — לא יושפל. מובנו של דון בעברית הוא — להיות מדוכא, מושפל, ומכאן דין⁠־הדין, צורת ההפעיל, שמשמעותה לשלוט או לשפוט. הצורה ״ידון״ שבכאן באה במובן המקורי של הקל. ה׳ נפח מרוחו באדם על מנת שישלוט בארצי, אך מכיון שבני האדם השחיתו דרכם — נדכאה הרוח, וה׳ החליט למחות את האדם מעל פני האדמה.
לא ידון... לעלם – כלומר לא לעולם יימשך מצב זה של דיכוי הרוח.
בשגם הוא בשר – במהדורות הרגילות של החומש באה הגימ״ל כשהיא קמוצה. בעקבות ניקוד זה פירשו רבים ״בשגם״ מלשון שגג, לאמור בשל שגגתם הרי הוא בשר, הווה אומר שמשום שגגתו חדל האדם להיות רוח ואינו אלא בשר. אולם אי⁠־ההתאמה שבין ״בשגם״ (— ם — סיומת הרבים) והכינוי ״הוא״ (לשון יחיד), כששניהם מוסבים על ״אדם״, הנה קשה ביותר. גם היינו מצפים, במקרה זה, שיהא כתוב היה במקום הוא, כלומר הוא הפך לבשר.
מתרגמים עתיקים מתרגמים ״בשגם״ על ידי משום, בגלל, ואילו הרוו״ה מעיר במהדורתו של החומש מאור עינים, שבמהדורות עתיקות רבות מצא ״בשגם״ בגימל פתוחה. ואמנם כך הוא מאז בחומשי הרוו״ה ובאלה שנדפסו לפיו, ופירושו — כי הרי. כי הרי האדם — בשר הוא, כלומר מושחת בתאוותיו, ומשום כך לא תושפל בו עוד הרוח.
ימיו – מוסב על כלל האנושות, על האדם כשם המין כולו.
מאה ועשרים שנה – לאנושות תינתן עוד שהות⁠־ארכה של מאה ועשרים שנה, ודבר זה נאמר איפוא בפי הגבורה בשנת ארבע מאות ושמונים לחיי נח. כך התרגומים, רש״י, הראב״ע, ספורנו ועוד. פילון ויוסף בן מתתיהו,⁠3 ועמהם פרשנים חדשים רבים, רוצים להבין, שכאן נקבע משך החיים של האדם הפרטי למאה ועשרים שנה. לפי זה צריך להניח, שכל המנויים בפרק יא דלהלן, וכן האבות אברהם, יצחק ויעקב, וגם ישמעאל, לוי, קהת ועמרם, אשר כולם חיו יותר ממאה ועשרים שנה — יוצאים מן הכלל היו, וקשה לקבל הנחה זו.
1. י׳ הלווי מתקן — יכון.
2. למשל גזניוס, טוך, איוולד ואחרים.
3. ולכאורה כן גם בבראשית רבה כ״ו:י״ג (המ׳).
לא ידון רוחי – ת״ר, דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנא׳ לא ידון רוחי – לא דין ולא רוח.⁠1 (שם ק״ז:)
לעולם – שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה.⁠2 (שם ק״ח.)
בשגם הוא בשר – שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז למשה פן התורה מניין, אמר להו בשגם הוא בשר.⁠3 (חולין קל״ט:)
מאה ועשרים שנה – והא קרוב לאלף שנה חי אדם הראשון ואת אמרת והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אלא למאה ועשרים שנה הוא חוזר לתרוד אחד רקב.⁠4 (ירושלמי נזיר פ״ז ה״ב)
1. ההעמדה בדין הוא אחר תחיית המתים, ודריש המלה לא בהמשך על ידון ועל רוחי, ור״ל לא ידון ולא רוחי, שלא יהא נדון רוחי שנתתי באדם של דור זה לעולמי עד, דהיינו לאחר תחיית המתים.
2. גם זה לשון מליצי המורה על נצחיות אבידתן וכבדרשא הקודמת.
3. פירש״י וז״ל, מניין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא, בשגם בגמטריא משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה, כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכך ימיו, עכ״ל, ועדיין הענין מחוסר באור, ויתכן שכוונו בשאלתם למה שכתבו חכמי האמת דשם כל אדם מרומז בתורה וכמובא בסה״ד בתולדות רמב״ן וכמש״כ האחרונים בשם הגר״א מווילנא, וזהו ששאלו איפה מרומז שם משה בתורה [ואולי כונו לס׳ בראשית], והשיב רב מתנה כמבואר ע״פ פירש״י. וי״ל עוד דדייק לדרוש המלה בשגם מפני שקצרה היא ובאה במקום באשר גם, ורגילין חז״ל לדרוש כל מלה מצוינת בתנ״ך כמו שהוכחנו כ״פ בחבורנו.
4. קא ס״ד דהלשון והיו ימיו אלעבר קאי, והכי פירושו, לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר, ובשגם שימיו היו רק מאה ועשרים שנה, כלומר, במה נחשב הוא, ועל זה פריך והא אדה״ר חי קרוב לאלף שנה ובערך כזה יתר בני דורו, וא״כ איך אמר שימי בני הדור היו רק מאה ועשרים שנה, ואפילו אם נפרש דוהיו אלעתיד קאי ג״כ קשה, דהא מצינו שאחרי מאמר זה חיו אנשים הרבה מאות שנה, ולכן מתרץ דאין זה קאי על חיות האדם בעוה״ז אלא על ההויה נצחית של הגוף לאחר מיתה, ואמר, כי לא לבד שחיותו הנפשית אינה נצחית אלא אפילו הוית גופו אינה מתקיימת, והיינו כי לאחר ק״כ שנה כל גופו נרקב וחוזר לתרוד אחד רקב, לכף אחת עפר, ומכוין בכלל כמש״כ שזה טעם ובאור על לא ידון רוחי בו, מפני כי במה נחשב הוא, בין במיעוט זמנו החיוני בין בכל הוית גופו, ותפס השיעור תרוד לעומת השיעור עפר שנברא ממנו כמבואר לפנינו לעיל בפסוק וייצר וגו׳ עפר מן האדמה (ב׳ ז׳) תרוד אחד רקב נטל הקב״ה וברא בו את אדה״ר, והוי לפי זה יציאתו מן העולם כביאתו לעולם, ודו״ק. –
אך בכלל אני תמה על שעור מספר ק״כ שנה שאמר שבהם גוף האדם לאחר מותו נרקב כולו, שהרי מצינו בכמה אנשים שנשתיירו עצמותיהם שלמים הרבה יותר מן ק״כ שנה, כמו עצמות יוסף שקברו בשכם וזה הי׳ אחר קנ״ז שנה לאחר מותו [דוק ותשכח], וכן מצינו שעצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליהם משה [ע״ל ר״פ ברכה] ועצמות כל השבטים הי׳ אז שלדן קיימת [ע׳ מכות י״א ב׳ וברש״י], וגם זה הי׳ זמן מרובה לאחר ק״כ שנה, וגם מבואר בבבלי שבת קנ״ב ב׳ דהא דכתיב ואל עפר תשוב יקויים רק שעה אחת קודם תחית המתים ועד אז יהיו העצמות שלמים, ולבד זה הנה סופרי קורות העולם מספרים, כי מצאו עצמות שלמים של אנשים חכמים וצדיקים אחר עבור מאות שנים לפטירתם.
וי״ל דכונת הירושלמי בכלל על כלל מין האדם, אבל אין ה״נ יש יוצאים מן הכלל ע״פ איזו זכות ומעלה מיוחדה, וכעין מ״ש בבבלי שבת שם, כל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין וכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין, הרי מבואר דלא כל האנשים שוים בזה, וקרוב לומר, כי יש עוד מעלות וזכיות שבשבילן ישתמרו העצמות, והירושלמי איירי בזה שעצמותיו ראויין להרקב, והיינו כלל מין האדם, שיעורי האחרון ק״כ שנה.
וכן צ״ל דמה שאמר חוזר כולו לתרוד רקב, לאו דוקא כולו ממש אלא כמו כולו, שהרי עצם אחד יש באדם שאינו נרקב לעולם, וכמבואר בב״ר פ׳ כ״ח ועוד בכ״מ. אנדריאנוס שאל את ר׳ יהושע בן חנניא, מהיכן הקב״ה מציץ [מפריח] את האדם לעתיד לבא, אמר לי׳, מלוז של שדרה, אמר לי׳ מניין אתה יודע, אמר לי׳. אייתי לי ואנא מודע לך, טחנו ברחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, הכה עליו בפטיש ולא חסר כלום, ע״כ. ויתכן לומר שהיא העצם שהמקובלים קורים לה נסכוי וזכותה רב מפני שלא נהנית מאכילת עץ הדעת שאכל אדה״ר [ע׳ בסדור ר״י עמדן בענין סעודת מוצאי שבת], ויתכן אשר על שם לוז זה שאינו נפסד קראו לשם העיר לוז שעליה אמרו בא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה (סוטה מ״ו:), ואין להאריך עוד.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודהדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָ֘רֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי⁠־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל⁠־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃
The giants1 were on the earth in those days, and also afterwards, when the sons of God came to the daughters of man and they bore them children; they are the mighty ones of old, men of renown.
1. the giants | הַנְּפִלִים – See Bemidbar 13:33 which equates "הַנְּפִילִים" with "בְּנֵי עֲנָק" (giants). The word "נְפִילִים" might stem from the root "נפל" (to fall) and refer to the fallen stature of these beings, assumed by most to be the offspring of the union mentioned. Alternatively, it is related to the root "פלא", as if written: "נפלאים" (wondrous), referring to the wonder their appearance instilled in others (Reconstructed Rashbam, R"Y Bekhor Shor).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[מג] 1הנפלים היו בארץ בימים ההם וגו׳. ז׳ שמות נקראו להם, אמים, רפאים, גבורים, זמזומים, ענקים, עוים, נפילים, כו׳ נפילים, שהפילו את העולם, ושנפלו מן העולם, ושמלאו את העולם נפילים בזנות שלהם. (בראשית רבה כ״ו).
[מד] 2הנפילים היו בארץ וגו׳. מלמד שהיו רואין חמה ולבנה ועושין כשפין. עליהן הוא שאמר (איוב כ״ד:י״ג) המה היו במורדי אור חמה הגבורים, שהיו קשין ומורדין ומכשפין. (תנח׳ ברא׳ אי״ב).
[מה] 3הנפלים היו בארץ, ושם ראינו את הנפלים בני ענק מן הנפלים (במדבר י״ג:ל״ג), שלשתם חסרים ולמה? אמר הקב״ה הללו נופלים מגבורתם, כענין שנאמר (ירמיהו ו׳:ט״ו) לכן יפלו בנפלים. (מדרש חסר ויתר).
[מו] 4ר׳ צדוק אומר מהם נולדו הענקים המהלכים בגובה קומה ומשלחים ידם בכל גזלה וחמס ושפיכת דמים, דכתיב ושם ראינו את הנפילים (במדבר י״ג:ל״ג) וגו׳ ואומר הנפילים היו בארץ. (פרדר״א פכ״ב).
[מז] 5הנפלים היו בארץ בימים ההם, אלו בניו של קין שהיו גדולים בכל הדור ההוא, ומנין שנפילים גדולים ושלטונים הם, שנאמר (שמות ל״ג:ט״ז) ונפלינו אני ועמך. (מדרש).
[מח] 6ד״א הנפילים היו בארץ, זה עוזא ועזאל, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, בתחלה היו אנשי השם, ועכשיו היכן הם, א״ר אליעזר בר׳ יוסף תלוים היו בשלשלת של ברזל, ותלויין בהרי חושך, וחזרו ממנו כל השנה כלה עד שיכלו באצבע, וחוזר ועומד כבראשונה ומלמדים כשפים לאותם שיטמאו בהם. (מדרש).
[מט] 7וגם אחרי כן וגו׳. יהודה ב״ר אמי אמר אחראי לא ילפון מן קדמאי, דור המבול לא לקחו מוסר מדור אנוש, ודור הפלגה מדור המבול, וגם אחרי כן וגו׳. (בראשית רבה כ״ו).
[נ] 8אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם, א״ר ברכיה היתה אשה יוצאת בשוק והיתה רואה בחור ומתאוה לו, והיתה הולכת ומשמשת מטתה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו. (בראשית רבה כ״ו).
[נא] 9וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים, אלו בני בניו של קין שנולדו מבנות האדם, ויצאו נאים והדורים בקומה וגבוהים בכח יותר מאבותיהם. וילדו להם, להם ביופין, להם בדמותם. המה הגבורים אשר מעולם, שהיו ראשונים לכל תולדות בני אדם, מפני שהם היו מיום שנברא העולם, וזה אשר מעולם, אנשי השם, רוצחנין בני רוצחנין, קין הרגל להבל, למך הרג קין ובניו, הה״ד אנשי השם. (מדרש).
[נב] 10א״ר ברכיה קשים היו מאוד ובעלי קומה שכך כתיב בהם המה הגבורים, ואלולי שפרע מהם באש מלמעלן אין בריה יכולה להן. (תנחומא נח א״ז).
[נג] 11אנשי השם, אמר רבי אחא (איוב ל׳:ח׳) בני נבל גם בני בלי שם, ואת אמרת אנשי השם, אלא שהשימו את העולם ושהושמו מן העולם, ושגרמו לעולם שישום, ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמר אנשים שנתפרשו שמותן למעלה דאמר ריב״ל כל השמות הלו לשון מרדות הן (לעיל פ״ד מאמר קל.). (בראשית רבה כ״ו).
[נד] 12א״ר יוחנן המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, ומי פירש מעשיהן אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי, ר׳ אומר אלו לא בא איוב לעולם אלא לפרש לנו מעשה המבול דיו כו׳. (בראשית רבה כ״ו).
[נה] 13ר׳ אחא בשם ריב״ל אמר קשה הוא המחלוקת כדור המבול, נאמר כאן אנשי השם, ונאמר להלן (במדבר ט״ז:ב׳) קריאי מועד אנשי השם, מה אנשי השם שנאמר להלן מחלוקת אף אנשי השם שנאמר כאן מחלוקת. (בראשית רבה כ״ו).
[נו] 14אמר ר׳ יהושע בן קרחה ישראל נקראו בני אלהים, שנאמר (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה׳ אלהיכם, והמלאכים נקראו בני אלהים, שנא׳ (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, ואלו עד שהיו במקום קדושתן בשמים נקראו בני אלהים, שנאמר, וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים. (פרדר״א פכ״ב).
1. בתנחומא ישן בראשית ס״מ, איתא אמר להם הקב״ה לעצמיכם אתם עושים רעה שאתם נפלים מן העולם שנא׳ הנפלים היו בארץ למה נקרא שמם נפילים שהפילו את העולם, ובמדרש אגדה שהם גרמו לעולם להפילו. ובמדרש הגדול כ׳ הנפלים כתיב אותן שנפלו ממקום קדושתן והוא כלפנינו מאמר מז. שהכוונה על עזא ועוזיאל, וראה לעיל מאמר יד. ראו המלאכים שנפלו ממקום קדושתן, ויש לפרש כן גם הדרש שנפלו מן העולם.
2. בילקוט ת״ת כת״י מובא באו״מ כת״י ח״ב מביא הגירסא מלמד שהיו מורידין חמה ולבנה ועושין כשפים עליהם הה״ד המה היו במורדי אור ד״א המה הגדולים שהיו קשים ומורדים בבוראם. וכ״ה במדרה״ג, ועי׳ בציוני ז. היו מהלכין מסוף העולם ועד סופו ומביאים כסף זהב ומרגליות ועשו מהם ע״ז בד׳ רוחות כשיעור אלף פרסה והיו ״מורידין״ חמה ולבנה ככבים ומזלות כו׳ והאיך היתה היכולת בידם אלא שמחזאי ועזאל למדו להם כל מעשה כשפים, ונראה לפ״ז דצ״ל לפנינו בתנחומא והיו מורידין. ובס׳ חמדת הימים עה״ת מביא הלשון מורידין ״רוחניות״ חמה ולבנה. ונראה שהוסיף הלשון רוחניות לפרש הקישוי של פשטות הדברים. וכ״ה בסא״ז פכ״ה בהנדפס מכת״י מה עשו מכם עזה ועוזי ועזאל שירדו לארץ כו׳ ולמדו אותם כשפים שמורידין בהם חמה ולבנה, עי״ש בהערות.
3. לפנינו במסורה ראינו את הנפילים מלא, עי׳ בבעה״ט כאן. ולעיל מאמר מב. ומ״ש בביאור מאמר מג. ממדרש הגדול. הנפלים כתיב היינו חסר, ובפי׳ הרשב״ם ורב״ח במדבר יג. לג. ובפס״ז שם. ובצרה״מ כאן.
4. מהם נולדו, כלומר מבני אלהים דכתיב בקרא, ומפרש דנפלים בני ענק מן הנפלים ר״ל דבני ענק הם היו תולדות נפלים אלו שהזכירו כאן. ועי׳ לעיל מאמר מג. מד. מה.
5. מאמר זה נדפס מכת״י במבוא לאג״ב הו״ב, ועי׳ לעיל מאמר מג. מו.
6. נדפס במבוא לאגד״ב הו״ב וסוף הלשון אינו מובן, ולא מצאתי המקור, (מהרש״ב בהערות) ויש להעיר מהקטע של כת״י ממדרש הנדפס בהגרן ח״ט, סח. ובהדביר ח״א קלט. על שם מדרש אבכיר, מיד נתן הקב״ה רשות למתושלח הצדיק וכתב שם המפורש על חרבו והרג מהן תשע מאות ריבי אלפים ברגע אחד (מבואר כן במדרש אגדה ח״א טו. מובא לעיל פ״ה מאמר סז.) עד שבא אגרימס בכורו של אדה״ר (מלילית) ועמד לפני מתושלח, והתחנן לו וקיבל עליו וכתב ונתן לו שמות של שדין ולילין, ונתנו בהן לכלי ברזל ונתנו אותן במשמר והשאר נסתרו בהרי הרים ובמחבואות. (ובתהומות) של אוקינוס. ובהערות בהדביר שם כ׳ ונתנו בהן צ״ל אותן. כלומר השמות ולא המלכים כמו שהיא בהעתקת ירחמאל. והנה מהמבואר בהמאמר שלפנינו דתלוים היו בשלשלת של ברזל, ותלוין בהרי חשך, נראה ברור דגם בהכת״י הכוונה להיפך דנתנו אותן לכלי ברזל היינו אותן שרי השרים נתנן בכבלי ברזל, ולא קאי על השמות. וכן מבואר בזהר ח״א קכו. בגין דבאינון טורי אינון מלאכי עז״א ועזא״ל דאפיל לון קב״ה מן שמיא ואינון קטירין בשלשלאי דפרזלא. שו״ר בס׳ פני דוד להחיד״א ד. מביא מכת״י הרוקח שמביא מדרש זה באריכות. ושם איתא ״ונתן מלכיהם בכבלי ברזל״, וכמש״ל להגיה. ואמנם סוף המאמר שלפנינו איני יודע כעת מקורו לתקן לשונו.
7. בפס״ז מביא אחרונים לא למדו מראשונים דור המבול מדור אנוש כו׳.
8. בתנחומא ישן כאן איתא וילדו להם כו׳ א״ר ברכיה אין כתיב וילדו מהם אלא וילדו להם אלא מלמד שהיתה אשה רואה אחד מהם ומיד מתחממת כנגדו ויולדת כיוצא בו אמר יחזקאל האשה המנאפת. ועי׳ לקמן מאמר נח. וברש״י כאן. ובמדרש הגדול כאן כ׳ וגם אחרי כן אשר יבואו וגו׳ שהיו באין עליהן שלא בדרך אישות וילדו להם שהיו מולידין שלא כטבעו של עולם ששה ששה בכרס אחת ויוצאין ומהלכין על רגליהן מיד דכתיב ושלחו כצאן, ומאמר זה הוא בפרדר״א פכ״ב בשם ר׳ לוי אך לא נסמך על קרא וילדו להם.
9. התחלת המאמר הוא לעיל מאמר מז.
10. ברד״ל מפרש דקאי אסוף פסוק המה הנכורים אשר מעולם אנשי שם דאע״פ שמתחלה נקראו בני אלהים ועכשיו הגבורים אנשי שם. ועי׳ לעיל מאמר מד. מז.
11. דורש אנשי השם לשון שמם, שהשימו את העולם. עי׳ ברש״י כאן, ובמדרש אגדה וע״כ נקראו שמם אנשי השם שישום העולם במעשיהם הרעים, ובמדרש הגדול כ׳ אנשי השם שהשיאו שם רע על עצמן, וכן בכת״י מדרש אור האפלה, אנשי השם שיצא להן שם רע. ועי׳ לעיל מאמר מג.
12. במנח״י מכת״י הגירסא ומי פורט מעשיהם אנשי השם, פי׳ מי מפרש מעשיהם של אלו הגדולים אשר היו מעולם כלו׳ בדור המבול אנשי השם.
13. בפס״ז גורס כאן קשה הוא מחלוקת של קרח כדור המבול.
14. לעיל מאמר יט.
גִּבָּרַיָּא הֲווֹ בְּאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְאַף בָּתַר כֵּן דְּעָאלִין בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוָת בְּנָת אֲנָשָׁא וְיָלְדָן לְהוֹן אִנּוּן גִּבָּרַיָּא דְּמֵעָלְמָא אֲנָשִׁין דִּשְׁמָא.
There were giants on the earth in those days, and also later, when the sons of the rulers came to the daughters of man and they bore children to them. These were the mightiest ones who ever existed; men of renown.

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם
גִּיבָּרַיָּא הֲווֹ בְאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִינּוּן וְאַף בָּתַר כֵּין דְּעָלִין בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוָת בְּנָת אֱנָשָׁא וְיָלְדָן (ח״נ: וְיָלְדָן לְהוֹן וְיָלְדָן מִנְהוֹן) אִנּוּן גִּיבָּרַיָּא דְמֵיעָלְמָא אֱנָשִׁין דִּשְׁמָא
גִּיבָּרַיָּא – נפילים, ענקים
א. מחמת דלות הלשון הארמית הוצרך לכפול תיבת ״גִּיבָּרַיָּא״: ״הַנְּפִלִים היו בארץ״ – ״גִּיבָּרַיָּא הֲווֹ בְאַרְעָא״, ״המה הַגִּבֹּרִים אשר מעולם״ – ״אִנּוּן גִּיבָּרַיָּא דְמֵיעָלְמָא״, אף על פי שבכך מתערפלת כוונת הכתוב. וכעין זה גם ״רפאים יחשבו אף הם כענקים״ (דברים א יא) ״גִּיבָּרַיָּא מִתְחַשְׁבִין אַף אִנּוּן כְּגִיבָּרַיָּא״.
השמטת לָהֶם
ב. בכמה נוסחים ״וְיָלְדוּ לָהֶם״ מתורגם ״וְיָלְדָן״ בהשמטת לָהֶם. ויש שתרגמו ״וְיָלְדָן מִנְהוֹן״ [ולא: לְהוֹן]. לטעם השינוי ראה להלן ״אָנֹכִי הָרָה״ (בראשית לח כה) ״מִנֵּיהּ אֲנָא מְעַדְּיָא״.
גיבריה הוון בארעא ביומיה האינון ולחוד מן בתר כדין די עלו בני דיניא לות בנתהוןא דבני אנשא וילידו להון אינון גיבריא די מן שרוי עלמאב גיברין מפרשין בשמהן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״גיבריה ... בנתהון״) נוסח אחר: ״גיברין הוון שריין בארעא ביומי׳ האינון ולחד מן בתר מן די יזדמנו בניהון דמלאכיא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״אינון ... עלמא״) נוסח אחר: ״הנון ג⁠(ו){י}⁠בריא דאית מן יומת עלמא״.
שמחזאי ועזאל הינון נפלן מן שמיא והוו בארעא ביומיא האינון ואוף בתר כן דעלון בני רברביא לות בנת אינשא וילידן להון והינון מתקריין גיברין דמעלמא אינשי שמהן.
Schamchazai and Uzziel, who fell from heaven, were on the earth in those days; and also, after the sons of the Great had gone in with the daughters of men, they bare to them: and these are they who are called men who are of the world,⁠a men of names.
a. Gibreen demealma.
[ז] הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם – שִׁבְעָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהֶם, אֵימִים, רְפָאִים, גִּבּוֹרִים, זַמְזֻמִּים, עֲנָקִים, עַוִּים, נְפִלִים. אֵימִים, שֶׁכָּל מִי שֶׁרָאָה אוֹתָן הָיְתָה אֵימָתָן נוֹפֶלֶת עָלָיו. רְפָאִים, שֶׁכָּל מִי שֶׁרָאָה אוֹתָן הָיָה לִבּוֹ רָפֶה כְּשַׁעֲוָה. גִּבּוֹרִים, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֹחַ קוּלִיתוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם הָיְתָה נִמְדֶדֶת י״ח אַמָּה. זַמְזֻמִּים, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מְנַטְרוֹמִין מְגִיסְטֵי מִלְחָמָה. עֲנָקִים, רַבָּנָן וְרַבִּי אַחָא, רַבָּנָן אָמְרוּ שֶׁהָיוּ מַרְבִּים עֲנָקִים עַל גַּבֵּי עֲנָקִים [פרוש תכשיטיז], רַבִּי אַחָא אָמַר שֶׁהָיוּ עוֹנְקִים גַּלְגַּל חַמָּה, וְאוֹמְרִים הוֹרֵד לָנוּ גְשָׁמִים. עַוִּים, שֶׁצָּדוּ אֶת הָעוֹלָם וְשֶׁהֻצְדוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁגָּרְמוּ לָעוֹלָם שֶׁיִּצּוֹד, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר: עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה (יחזקאל כ״א:ל״ב).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהָיוּ בְּקִיאִים בַּעֲפָרוֹת כִּנְחָשִׁים. בְּגָלִילָא צָוְחִין לְחִוְיָא אִוְיָא. נְפִלִים, שֶׁהִפִּילוּ אֶת הָעוֹלָם, וְשֶׁנָּפְלוּ מִן הָעוֹלָם וְשֶׁמִּלְּאוּ אֶת הָעוֹלָם נְפָלִים בַּזְנוּת שֶׁלָּהֶם.
וְגַם אַחֲרֵי כֵן – יְהוּדָה בַּר רַבִּי אַמֵּי אָמַר, אַחֲרָאֵי לָא יִלְּפוּן מִן קֳדָמָאֵי, דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא לָקְחוּ מוּסָר מִדּוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְלָגָה מִדּוֹר הַמַּבּוּל.
וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הָיְתָה אִשָּׁה יוֹצֵאת בַּשּׁוּק וְהָיְתָה רוֹאָה בָּחוּר וּמִתְאַוָּה לוֹ וְהָיְתָה הוֹלֶכֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת אֶת מִטָּתָהּ וְהָיְתָה מַעֲמֶדֶת בָּחוּר כַּיּוֹצֵא בּוֹ. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם (בראשית ו׳:ד׳), אָמַר רַבִּי אֲחָא: בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם (איוב ל׳:ח׳), וְאַתְּ אֲמַרְתְּ אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, אֶלָּא שֶׁהִשִּׁימוּ אֶת הָעוֹלָם, וְשֶׁהוּשַׁמּוּ מִן הָעוֹלָם, וְשֶׁגָּרְמוּ לָעוֹלָם שֶׁיִּשֹּׁוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר אֲנָשִׁים שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן לְמַעְלָן, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ לָשׁוֹן מַרְדּוּת הֵן, עִירָד, עוֹרְדָּן אֲנִי מִן הָעוֹלָם. מְחוּיָאֵל, מוֹחָן אֲנִי מִן הָעוֹלָם. מְתוּשָׁאֵל, מַתִּישָׁן אֲנִי מִן הָעוֹלָם. מַה לִּי לְלֶמֶךְ וּלְתוֹלְדוֹתָיו.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, וּמִי פֵּרַשׁ מַעֲשֵׂיהֶן, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי, וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי. רַבִּי אוֹמֵר אִלּוּ לֹא בָּא אִיּוֹב לָעוֹלָם אֶלָּא לְפָרֵשׁ לָנוּ מַעֲשֶׂה הַמַּבּוּל, דַּיּוֹ.
אָמַר רַבִּי חָנִין אִלּוּ לֹא בָּא אֱלִיהוּא אֶלָּא לְפָרֵשׁ לָנוּ מַעֲשֵׂה יְרִידַת הַגְּשָׁמִים, דַּיּוֹ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל אוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בֶּאֱלִיהוּא אֵינָהּ אֶלָּא בִּירִידַת גְּשָׁמִים. רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר אֵינָהּ אֶלָּא בְּמַתַּן תּוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו׳:כ״ג). רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, קָשָׁה הִיא הַמַּחֲלֹקֶת כְּדוֹר הַמַּבּוּל, נֶאֱמַר כָּאן אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם (במדבר ט״ז:ב׳), מַה אַנְשֵׁי הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן מַחֲלֹקֶת אַף אַנְשֵׁי שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן מַחֲלֹקֶת.
הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם – הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, מְלַמֵּד, שֶׁהָיוּ רוֹאִין חַמָּה וּלְבָנָה וְעוֹשִׂין כְּשָׁפִים. עֲלֵיהֶם הוּא שֶׁאָמַר, הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי אוֹר (איוב כ״ד:י״ג).
הֵמָּה הַגִּבֹּרִים – שֶׁהָיוּ קָשִׁין וּמוֹרְדִין וּמְכַשְּׁפִין. וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפַצְנוּ, מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ (איוב כ״א:י״ד-ט״ו). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָמָּה הָיוּ מוֹרְדִין, שֶׁהָיוּ זוֹרְעִין שָׁנָה אַחַת וְעוֹשִׂין מָזוֹן לְאַרְבָּעִים שָׁנָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָךְ אַתֶּם עוֹשִׂים? עוֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אָמַר, לָמָּה הָיוּ מוֹרְדִין, שֶׁהָיוּ רוֹאִין לְעַצְמָן בָּנִים וּבְנֵי בָנִים חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת וְלֹא הָיוּ מֵתִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָךְ אַתֶּן מוֹרְדִין? מִכָּאן וָאֵילָךְ, עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר, שֶׁתִּהְיוּ מוֹלִידִין וְקוֹבְרִין. וְקֹר וָחֹם, שֶׁתִּהְיוּ מִתְיַסְּרִין בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת. וְקַיִץ וָחֹרֶף, שֶׁתִּהְיוּ מִתְקַיְּצִין וּפְנֵיכֶם מִתְחָרְפִין, וְהַיִּסּוּרִין אֵינָן פּוֹסְקִין וְתִהְיוּ מִצְטַעֲרִין בְּגוּפֵיכֶם, אֵין אַתֶּם שׁוֹבְתִין יוֹמָם וָלַיְלָה, וְתִהְיוּ נִדּוֹנִין בָּאֵשׁ וּבַשָּׁלֶג.
[יג] מַעֲשֶֹה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ בַּחֲלוֹם, בַּאֲדָר אַתָּה מֵת וְנִיסָן אֵינְךָ רוֹאֶה, וּמַה שֶּׁזָּרַעְתָּ לֹא תִקְצֹר. וְהָיָה מֵצֵר עַל הַחֲלוֹם הַרְבֵּה, וְסִפֵּר חֲלוֹמוֹ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ: בַּאֲדָר אַתָּה מֵת, בְּהִדּוּרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אַתָּה מֵת. וְנִיסָן אֵין אַתָּה רוֹאֶה, שׁוּב אֵין בָא לִידֵי נִסָּיוֹן. וּמַה שֶּׁזָּרַעְתָּ אֵין אַתָּה קוֹצֵר, בָּנֶיךָ אֵין אַתָּה קוֹבֵר. וְתוּ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַכְסַאי וְרַבִּי יְהוּדָה בֶן גֵרִים, הֲווֹ תְנוֹ פָּרָשַׁת נְדָרִים קַמֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, אִפְטְרוּ מִנֵּהּ בְּאֻרְתָּא. בְּצַפְרָא אֲתוּ וְקָא מִפְטְרֵי מִנֵּהּ. אֲמַר לְהוּ, מִי לֹא אִפְטְרִיתוּ מִקַּמַּאי מֵאֶתְמוֹל, אָמְרוּ לוֹ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ, תַּלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, צְרִיכִים לְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, דִּכְתִיב: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְגוֹ׳ (מלכים א ח׳:ס״ו). אֲמַר לֵהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לִבְרֵהּ, הַלָּלוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁל צוּרָה, זִיל לְגַבַּיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלִבְרְכוּךְ. אָזַל אַשְׁכְּחִנְהוּ דְּקָא רָמוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, כְּתִיב: פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ (משלי ד׳:כ״ו). וּכְתִיב: אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע (משלי ה׳:ו׳). לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּמִצְוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָם עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כָּאן בְּמִצְוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָם עַל יְדֵי אֲחֵרִים. הֲדוּר יַתְבֵי וְקָא מִבַּעְיָא לְהוּ, כְּתִיב: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ג׳:ט״ו), הָא חֶפְצֵי שָׁמַיִם יִשְׁווּ בָהּ. וּכְתִיב וְכָל חֲפָצִים (משלי ח׳:י״א), אֲפִלּוּ חֶפְצֵי שָׁמָיִם, לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְכָאן בְּמִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים. אֲמַרוּ לֵהּ, מַאי בָּעֵית הָכָא, אֲמַר לְהוּ, אֲמַר לִי אַבָּא זִיל לְגַבַּיְהוּ כִּי הֵיכִי דְּלִבְרְכוּךְ. אֲמַרוּ לֵהּ, יְהֵא רַעֲוָא דְּתִזְרַע וְלָא תִחְצַד, תְּעַיֵּל וְלָא תַפִּיק, תַּפִּיק וְלָא תְּעַיֵּל, לִחְרוּב בֵּיתָךְ וְלִיתִיב אֻשְׁפִּיזָךְ, לִבַּלְבַּל פְּתוֹרָךְ, וְלָא תֶחֱזֵי שַׁתָּא חֲדַתִּי. כִּי אֲתָא לְגַבֵּי אֲבוּהָּ, אֲמַר לֵהּ, לָא מִבַּעְיָא דִבְרוּכֵי לָא מְבָרְכִינָן, אֶלָּא צַעוּרֵי קָא מְצַעֲרֵי לָן. אֲמַר לֵהּ אֲבוּהּ, מַאי אֲמַרוּ לָךְ? אֲמַר לֵהּ, הֲכִי וַהֲכִי אֲמַרוּ לִי. אֲמַר לֵהּ, הַנֵּי בִרְכְתָא מַעַלְיָתָא נִינְהוּ. תִּזְרַע וְלָא תִחְצַד, תּוֹלִיד בְּנִין וְלָא יְמוּתוּן. תָּעִיל וְלָא תַפִּיק, תָּעִיל כַּלְּתָא וְלָא יְמוּתוּן בְּנָהּ. תַּפִּיק וְלָא תָעִיל, תַּפִּיק בְּנָתָךְ וְלָא יְמוּתוּן גַּבְרַיְהוּ. לִחְרוּב בֵּיתָךְ, בֵּיתָא דְהַאי עַלְמָא. וְלִיתִיב אֻשְׁפִּיזָךְ, בֵּיתָא דְהַאי עַלְמָא, דִּכְתִיב: קִרְבָּם בָּתֵימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר (תהלים מ״ט:י״ב). אַל תִּקְרֵי קִרְבָּם אֶלָּא קִבְרָם. לִבַּלְבַּל פְּתוֹרָךְ, בִּבְנֵי וּבִבְנָתָא. וְלָא תֶחֱזֵי שַׁתָּא חֲדַתִּי, לָא תְמוּת אִתְּתָךְ וְתִנְסַב אִתְּתָא אַחֲרִיתִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אַפְטַר מִנֵּהּ דְרַבִּי, אֲמַר לֵהּ לִבְרֵהּ, זִיל לְגַבֵּהּ כִּי הֵיכִי דְלִבְרְכָךְ. אֲזַל, אָמְרוּ לֵהּ, יְהֵא רַעֲוָא דְּלָא תֵבוֹשׁ וְלָא תִתְבַּיֵּשׁ. כִּי אֲתָא לְגַבֵּי אֲבוּהּ, אֲמַר לֵהּ, מִלְּתָא בְעָלְמָא הוּא דַאֲמַר לִי. אֲמַר לֵהּ, בֵּרְכָךְ בִּרְכְתָא דְבָרְכִנְהוּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְשָׁנָה בָהּ, דִּכְתִיב: וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְגוֹ׳, וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וְגוֹ׳ (יואל ב׳:כ״ו-כ״ז), כֵּן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן.
The Nephilim were on the earth in those days…. these were the mighty men that were of old, the men of renown (Gen. 6:4). This verse informs us that the Nephilim would gaze upon the sun and the moon and perform feats of magic through them, as it is said of them: These are of them that rebel against the light (Job 24:13). The word these in both verses indicates that the Nephilim were the mighty men and were cruel and rebellious and performed acts of magic. Yet they said unto God: Depart from us, for we desire not knowledge of Thy ways. What is the Almighty, that we should serve Him? And what profit should we have, if we pray unto him? (Job 21:14–15).
R. Yohanan explained the cause of their rebelliousness as follows: They would sow for a single year and it would produce harvests that lasted forty years.⁠1 Thus the Holy One, blessed be He, said to them: “Is this how you act? While the earth remaineth, seedtime and harvest, and cold and heat, summer and winter, day and night shall not cease (Gen. 8:22).”
R. Samuel the son of Abba explained the cause of their rebelliousness as follows: They lived so long that they beheld the fifth and sixth generations of their descendants. The Holy One, blessed be He, said to them: “Since ye rebelled, seedtime and harvest means ye shall beget children and bury them, cold and heat implies that you shall be afflicted with consumption and fever; summer and winter indicates that you shall be nauseated, your faces shall turn pale, your punishment shall not cease, and you shall be afflicted in your bodies; day and night indicates that you shall have no rest by day and night, and you shall be sentenced to fire and snow.”
[Siman 13] It happened that one of R. Akiba’s disciples heard the following in a dream: “You will die in the month of Adar, you will not see the month of Nisan; and what you sow you shall not reap.”2 He was sorely troubled by this dream and related it to R. Akiba. R. Akiba explained it as follows: “In the month of Adar (adar), you will die” indicates that you will die for the glory (hadar) of the Torah; “the month of Nisan (nisan) you will not see” means that you will never be tested (nasa); and “what you sow you will not reap” implies that you will not bury your own offspring.
Further, R. Judah, a descendant of proselytes, and R. Jonathan the son of Akhsai were studying the portion of Vows before R. Simeon the son of Yohai. They bade him farewell in the evening when they departed, and they again bade him farewell in the morning. Whereupon he said to them: “Did you not bid me farewell last night?” They replied: “Our master taught us that when a disciple departs from his mentor, and the mentor remains overnight in the same city, he must greet him once again, as it is written: On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king (I Kings 8:66).”3
R. Simeon the son of Yohai said to his son: “These are worthy men, go to them that they may bless you.” He visited them and found them comparing two texts. It is written: Make plain the path of thy feet, and let all thy ways be established (Prov. 4:26), and it is written as well: Lest she should walk the even path of life, her ways wander but she knoweth it not (Prov. 5:6). There is no contradiction here (they decided). The former text refers to an obligation that can be discharged through another person, while the latter verse has reference to an obligation that cannot be discharged through another person.
They remained seated and discussed two other verses. It is written: She (wisdom) is more precious than rubies; and all the things thou canst desire are not to be compared unto her (Prov. 3:15). But the values in heaven may equal her for it is written: And all things desirable are not to be compared unto her (Prov. 8:11). Even the value of heaven. There is no contradiction here (they decided). The former verse applies to an obligation that may be discharged through others while the latter verse applies to an obligation that cannot be discharged thrugh others. Then they asked the lad: “What do you desire here?” He replied: “My father said to me : ‘Go to them that they may bless you.’” Whereupon they said to him: “May it be that you shall sow and not reap; that you shall bring in and nor bring out; that you take out and not bring in; that your house will be destroyed and your temporary shelter will remain; and that you shall not behold another year.” When he returned to his father, he said: “Not only did they not bless me, but their words pained me.” His father asked: “What did they say to you?” He repeated everything they had said. “All of these statements are blessings,” his father responded. ‘“You shall sow and not reap’ means that you will beget children and they will not die. ‘You shall bring in and not take out’ means that you will bring in a daughter-in-law and your son will not die. ‘You shall take out and not bring in’ means that you will give your daughters in marriage and their husbands will not die. ‘Your house shall be destroyed’ means that your earthly home will be only a temporary shelter, ‘your temporary shelter shall remain’ means that the world-to-come will be your eternal home, as it is written: Their inward thought is that their houses shall continue forever (Ps. 49:12). However, do not read kirbam (“their inward thought”), but kivram (“their grave”). ‘Your table shall be disturbed’ means that you will have many sons and daughters, and ‘you shall not behold another year’ implies that your wife will not die and you will not be compelled to remarry.”
When R. Simeon the son of Halafta departed from Rabbi, the former said to his son: “Go to him that he may bless you.” He went and R. Simeon said: “May it be that you shall not cause others to be ashamed, and that others shall not make you ashamed.” Upon returning to his father, he declared: “He made some meaningless remark.” His father replied: “He blessed you with the blessing that the Holy One, blessed be He, bestowed upon Israel, as it is written: And ye shall eat in plenty and be satisfied, and My people shall never be ashamed. And ye shall know that I am in the midst of Israel … and My people shall never be ashamed (Joel 2:26–27). So may it be Thy will, amen.
1. Many passages in the Midrashim teach that an overabundance of comfort and ease result in evil consequences for mankind.
2. Y. Ma’aser Sheni 4, end of 55c.
3. They greeted him when they arrived and bade him farewell when they departed.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד) המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם (בראשית ו׳:ד׳). אנשים שנתפרשו שמותן למעלה, מחויאל שמיחה הקב״ה שמותן מן העולם, מתושאל שנתשו אל. אנשי השם, שהיו קשים ומורדים בהקב״ה, שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו וגו׳ (איוב כ״א:י״ד). אמר ר׳ יצחק למה היו מורדים, שהיו זורעים שנה אחת, והיה עושה תבואה לארבעים שנה. אמר ר׳ שמואל בר אמי למה היו מורדים, שהיו רואים בנים ובני בנים ולא היו מתים, אמר הקב״ה מכאן ואילך עוד כל ימי הארץ הרע וקציר (בראשית ח׳:כ״ב), שהיו מולידים וקוברים, וקור וחום (שם), שלא היו יסורין באים עליהם, מכאן ואילך היו מתייסרין באש ובשלג. מעשה בתלמיד אחד של ר׳ עקיבא שאמרו לו בחלום באדר אתה מת, וניסן אי אתה רואה, מה שזרעת לא תקצר, בא לו לפני ר׳ עקיבא, א״ל באדירות אתה מת, ואי אתה בא לידי נסיון, ומה שהולדת אי אתה קובר. אמר הקב״ה בעולם הזה על ידי שיצר הרע מצוי, היסורין מצויין בבני אדם, אבל לעולם הבא אני עוקרן מכם, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל ל״ו:כ״ו), ומחדש אני אביכם, שכן אמר ישעיה וקוי ה׳ יחליפו כח [יעלו אבר כנשרים] (ישעיהו מ׳:ל״א).
חסלת בראשית
הנפלים היו בארץ – ולמה נקרא שמם נפלים, 1שהם גרמו לעולם להפילו, ועל כן נקרא שמם אנשי השם, 2שישום העולם במעשיהם הרעים.
1. שהם גרמו לעולם להפילו. ב״ר פכ״ו אות ז׳ נפלים שהפילו את העולם. ושנפלו מן העולם ושמלאו את העולם נפלים.
2. שישום העולם במעשיהם הרעים. בב״ר שם שהשימו את העולם, ושהושמו מן העולם, ושגרמו לעולם שישום [את העולם], ורשי הביא דבר אחר: אנשי שממון ששממו את העולם.

רמז מז

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ – שִׁבְעָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהֶם, {א} אֵמִים, {ב} רְפָאִים, {ג} גִּבּוֹרִים, {ד} זַמְזֻמִּים, {ה} עֲנָקִים, {ו} עַוִּים, {ז} נְפִילִים. {א} אֵמִים, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָם אֵימָתָן נוֹפֶלֶת עָלָיו. {ב} רְפָאִים, שֶׁכָּל מִי שֶׁרָאָה אוֹתָם הָיָה לִבּוֹ רָפֶה כְּשַׁעֲוָה. {ג} גִּבּוֹרִים, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֹחַ קֻלְיָתוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם הָיְתָה נִמְדֶּדֶת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה. {ד} זַמְזֻמִּים, אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, מַנְטְרוּמִין מְגִיסְטֵי מִלְחָמָה. {ה} עֲנָקִים, רַבָּנָן וְרַבִּי אָחָא, רַבָּנָן אָמְרֵי, שֶׁהָיוּ מַרְבִּים עֲנָקִים עַל גַּבֵּי עֲנָקִים. רַבִּי אָחָא אָמַר: שֶׁהָיוּ עֲנָקִים גַּלְגַּל חַמָּה וְאוֹמְרִים הוֹרֵד לָנוּ גְּשָׁמִים. {ו} עַוִּים, שֶׁצָּדוּ אֶת הָעוֹלָם וְשֶׁהֻצְּדוּ מִן הָעוֹלָם וְשֶׁגָּרְמוּ לָעוֹלָם שֶׁיִּצּוֹד כְּמָהּ דְּאַתְּ אָמַר (יחזקאל כ״א:ל״ב) ״עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה״, אָמַר רַב אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בָּעֲפָרוֹת כַּנְּחָשִׁים בִּגְלִילָא צָוְחִין לְחִוְיָא עַוְיָא {ז} נְפִילִים, שֶׁהִפִּילוּ אֶת הָעוֹלָם, וְשֶׁנָּפְלוּ מִן הָעוֹלָם, וְשֶׁמִּלְּאוּ אֶת הָעוֹלָם נְפָלִים בַּזְּנוּת שֶׁלָּהֶם.
וְגַם אַחֲרֵי כֵן – בַּתְרָאֵי לֹא יַלְפֵי מִקַּדְמָאֵי דּוֹר הַמַּבּוּל מִדּוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְּלָגָה מִדּוֹר הַמַּבּוּל.
וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, הָיְתָה אִשָּׁה יוֹצְאָה בַּשּׁוּק וְכוּ׳ וְהָיְתָה הוֹלֶכֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת מִטָּתָהּ וְהָיְתָה מַעֲמֶדֶת בָּחוּר כַּיּוֹצֵא בּוֹ.
אַנְשֵׁי הַשֵּׁם – אָמַר רַב אַחָא, ״בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם״ וְאַתְּ אַמְרֵת אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, אֶלָּא שֶׁהֵשִׁימוּ אֶת הָעוֹלָם וְשֶׁהֻשְּׁמוּ מִן הָעוֹלָם וְשֶׁגָּרְמוּ לָעוֹלָם שֶׁיִּשֹּׂם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: אֲנָשִׁים שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן לְמַעְלָן דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ לְשׁוֹן מַרְדוּת הֵן, (בראשית ד׳:י״ח) ״עִירָד״ עוֹרְדָן מִן הָעוֹלָם, ״מְתוּשָׁאֵל״ מַתִּישָׁן אֲנִי מִן הָעוֹלָם, ״לֶמֶךְ״ מַה לִּי לְלֶמֶךְ וּלְתוֹלְדּוֹתָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם וּמִי פֵּרַשׁ מַעֲשֵׂיהֶן, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי. רַבִּי אוֹמֵר: אִלּוּ לֹא בָּא אִיּוֹב לָעוֹלָם אֶלָּא לְפָרֵט לָנוּ מַעֲשֵׂה הַמַּבּוּל דַּיּוֹ. אָמַר רַב חָנָן, אִלּוּ לֹא בָּא אֵלִיהוּ אֶלָּא לְפָרֵשׁ לָנוּ מַעֲשֵׂה יְרִידַת גְּשָׁמִים דַּיּוֹ, דְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל אוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאֵלִיָּהוּ אֵינָהּ אֶלָּא בִּיְּרִידַת גְּשָׁמִים. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר: אֵינָהּ אֶלָּא בְּמַתַּן תּוֹרָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״.
רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: קָשָׁה הִיא הַמַּחֲלֹקֶת כְּדוֹר הַמַּבּוּל, נֶאֱמַר כָּאן אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר ט״ז:ב׳) ״נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, מָה אַנְשֵׁי שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן מַחְלֹקֶת אַף אַנְשֵׁי הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן מַחְלֹקֶת.
וכאנוא אלג׳באברה פי אלארץ׳ פי ד׳לך אלזמאן ובעד ד׳לך איצ׳א כאן ידכלב בנו אלאשראף אלי בנאת אלעאמה חראמא פילדן להם הם אלג׳באברה אלד׳י מן אלדהר ד׳וו אלאסמא.
א. ד וכאן
ב. ד כאנו ידכ̇לון
והגיבורים1 היו בארץ בתקופה ההיא, וגם לאחר מכן היו באים בני הנכבדים אל בנות ההמון באיסור2 וילדו להם, הם הגיבורים אשר מעולם בעלי השמות.
1. כאן תרגם מלשון גיבורים, אך בפירוש הארוך תרגם ״אצילים״, וכתב שם: ״תרגמתי ״הנפילים״ – עלויא – אצילים, כי הוא שם מן השמות... ולמלת נפל שלוש עשרה הוראות: א. נפילה על הארץ, ככתוב: ונגדעו קרנות המזבח ונפלו לארץ. ב. ירידה מן המדרגה, ככתוב: נפל נפלה בבל. ג. דרישת שבועת (אמונים) – ואת הנופלים אשר נפלו עליו. ד. עריכת קרב – ככתוב ביהושע: ויפלו בהם. ה. בושה וכלימה – ככתוב: וייחר לקין מאוד ויפלו פניו. ו. תבוסה – ויפלו מאוד בעיניהם. ז. התרפות אחד מן האיברים – ונפלה ירכה. ח. מורך לב ורפיון – אל יפול לב אדם עליו. ט. הפרת עצה – יפלו ממועצותיהם. י. שכינה ועמידה – על פני כל אחיו נפל. יא-יב. השגת ההתבצרות וחוזק הגוף – חבלים נפלו לנו וכדומה. יג. הפלת האשה – טוב ממנו הנפל. והסוברים שהמה הגבורים הם אותם שבאו מזרע הנפילים ושמכאן ראיה שהם מלאכים, אין הדבר כדעתם. ולא אמר הנפילים היו בארץ אלא בגלל שהאריכו ימים הרבה. כי ידוע שמידת חייו של כל חי תלוי במידת הכח הנישא בו, והיות ואריכות ימיהם (של הדורות הראשונים) היתה פי עשר מאריכות ימינו, מתחייב שכוחם היה פי עשר מכחנו בקירוב. ולפיכך אמר בהם: המה הגבורים אנשי ה׳, וכל מה שאמר בשלושת הפסוקים האחרונים מקיים שבני האלהים הם אנשים, לא דבר אחר. כי החכמה מחייבת שהדומים בחטא יהיו (דומים) בגנות ובאיום ובאזהרה ובעונש. והנה ראינו שבארבעתם הזכיר הכתוב אנשים בלבד, ולא חיבר עליהם את מישהו זולתם. וכך אנו יודעים שבני אלהים ובנות האדם – כולם אנשים״.
2. כתב ר׳ יהודה אבן בלעם כאן: ״יבאו בני האלהים אל בנות האדם – כלומר, הנכבדים האלה התנפלו על בנות ההמון ולקחו אותן בשרירות לבם בעושק ובהתנפלות״. ואולי לזה התכוון רס״ג כאן שלקחום באיסור.
וגם אחרי כן, רצונו לאמר, גם כעבור זמן האות של מאה ועשרים שנה, המשיכו בחטאיהם, והתמידו בעוונותיהם, אשר היותר נפוץ והרע שביניהם היה: אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם. והסוברים שהמה הגבורים הם אותם שבאו מזרע הנפילים ושמכאן ראיה שהם מלאכים, אין הדבר כדעתם. ולא אמר הנפילים היו בארץ אלא בגלל שהאריכו ימים הרבה. כי ידוע שמידת חייו של כל חי תלוי במידת הכח הנישא בו, והיות ואריכות ימיהם {של הדורות הראשונים} היתה פי עשר מאריכות ימינו, מתחייב שכוחם היה פי עשר מכחנו בקירוב. ולפיכך אמר בהם: המה הגבורים אנשי ה׳, וכל מה שאמר בשלושת הפסוקים האחרונים מקיים שבני האלהים הם אנשים, לא דבר אחר. כי החכמה מחייבת שהדומים בחטא יהיו {דומים} בגנות ובאיום ובאזהרה ובעונש. והנה ראינו שבארבעתם הזכיר הכתוב אנשים בלבד, ולא חיבר עליהם את מישהו זולתם. וכך אנו יודעים שבני אלוהים ובנות האדם – כולם אנשים.
א. בענין הגנות אמר: וירא י״י כי רבה רעת האדם, ולא אמר: ורעת בני אלוהים.
ב. ובאיום אמר: וינחם י״י כי עשה את האדם בארץ, ולא אמר: ואת בני האלוהים.
ג. ובאזהרה אמר: אמחה את האדם אשר בראתי, ולא אמר: ואת בני האלוהים מן השמים.
ד. ובעונש אמר: וימח את כל היקום, ולא היה שם דבר אחר, שהתחייב להיאבד מן העולם ולהיות כמותם.
רעת האדם – כולל כל דבר רע, אבל הדברים היותר גרועים הם שלושה:
א. עבודה זרה ככתוב: לא שב ירבעם מדרכו הרעה,
ב. ׳גילוי עריות׳ כמו שאמר יוסף; ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת;
ג. ושפיכות דמים, כמו שאמר דוד: אם אעשה וגו׳ לאדוני למשיח י״י לשלח ידי בו.
ומעני קו׳ וגם אחרי כן יריד בה אנהם בעד אמהלהם ק״כ סנהֵ את׳בתו עלי כט׳איהם ואצרו עלי מעאציהם אלתי אשהרהא ואשרהא אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם. ואמא ט׳נה אלט׳אן אן קולה המה הגבורים מעלל בנסל בני האלהים ואן הד׳א יקוי אנהם מלאיכהֵ פאן אלאמר ליס כמא ט׳ן ואנמא קאל הנפלים היו בארץ בימים ההם למוצ׳ע טול אלאעמאר לאנה מן אלמעלום אן בקא כל ג׳סם טביעי עלי קדר קותה. פלמא כאנת אולאיך י׳ אצ׳עאף אעמארנא וג׳ב אן תכון קוהֵ אג׳סאמהם י׳ אצ׳עאף קותנא באלתקריב. פלד׳לך קאל פיהם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. וג׳מיע מא קאלה פי אלג׳ פואסיק אלאכ׳ירהֵ חקק אן בני האלהים נאס לא גיר ד׳לך לאן אלחכמהֵ תוג׳ב תסאוי אלג׳אזיין פי אלאנכאר ואלתהדד ואלועיד ואלעקובהֵ וראינא אלכתאב פי ארבעתהא יד׳כר אלנאס פקט לא יט׳ם (יצ׳ם) אליהם שיא גירהם. פעלמנא אן בני האל׳ים ובנות האדם ג׳מיעהם נאס לאנה פי באב אלאנכאר קאל וירא ייי כי רבה רעת האדם ולם יקול ורעת בני האל׳ים ופי אלתהדד קאל וינחם ייי כי עשה את האדם בארץ ולם יקל בני האל׳ים בשמים. ופי אלועיד קאל אמחה את האדם אשר בראתי ולם יקל ואת בני האל׳ים מן השמים ופי אלעקובהֵ קאל וימח את כל היקום ולם יכן שיא אכ׳ר מסתחכמא אלהלאך פיצ׳יפה אליהם. ויקע קו׳ רעת האדם עלי כל שיא ועיונהא ג׳ עבודה זרה כק׳ ולא שב ירבעם מדרכו הרעה וגילוי עריות ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ופי שפיכות דמים אם אעשה את הרעה הזאת לאדני למשיח לשלח ידי בו וגו׳.
בני הא⁠־להים – בני הגדולים והנשיאים. (ספר השרשים ״בנה״)
יבאו בני האלהים אל בנות האדם – כלומר, הנכבדים האלה התנפלו על בנות ההמון ולקחו אותן בשרירות לבם בעושק ובהתנפלות.
הנפלים היו בארץ – על שם שנפלו והפילו את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא.
בימים ההם – בימי דור אנוש ובני קין.
וגם אחרי כן – אף על פי שראו באובדן של דור אנוש, שעלהא אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמד מהם.
אשר יבאו וגו׳ – היו יולדות ענקים כמותם.
הגבורים – למרוד במקום.
אנשי השם – אותם שנקבו בשמות: עירד, מחוייאל, מתושאל (בראשית ד׳:י״ח), שנקראו על שם אובדן שנימוחו והותשו.
דבר אחר: אנשי שממון, ששיממו את העולם.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155. קשה לפענח מלה זו בכ״י לייפציג 1.
הנפילים THE GIANTS – They were called נפילים because they fell (נפלו) and caused the downfall of (הפילו) the world (Bereshit Rabbah 26:7). In Hebrew the giants are usually called ענקים.
בימים ההם. IN THOSE DAYS – In the days of the generations of Enosh and the sons of Cain (Bereshit Rabbah 26:7).
וגם אחרי כן AND ALSO AFTER THAT – Although they witnessed the destruction of the generation of Enosh when the Ocean rose and flooded a third part of the world, yet the generation of the Flood did not humble itself and take a lesson from them (Bereshit Rabbah 26).
אשר יבאו WHEN [THE SONS OF GOD] CAME IN – they (the women) bore children, giants like them (the fathers) (Bereshit Rabbah 26:7).
הגבורים MIGHTY – in rebellion against God.
אנשי שם MEN OF RENOWN (literally, men of name) – Men who bore distinctive names: עירד, מחויאל, מתושאל being so named because these names have reference to their destruction, for they were wiped out and torn out from the world (מחוי-אל would signify "wiped-out-by-God", מתושאל "Torn-out-by-God).
Another explanation is that they were men of devastation (אנשי שם-מון) who devastated the world (Bereshit Rabbah 26:7).
הנפילים היו בארץ1שבעה שמות נקראו. אימים. שאימתן על העולם. רפאים. שכל הרואה אותן לבו רפה. 2גבורים. כמשמען. זמזומים. שכל מה שזמזומים עושין. ענקים. 3שמעניקים חמה בקומתן. 4עוים. שהעוו את העולם. נפילים. שנפלו מן העולם. ושמלאו את העולם נפלים בזנותן.
וגם אחרי כן5יהודה ברבי אומר 6אחרונים לא למדו מן הראשונים. דור המבול מדור אנוש. דור הפלגה מדור המבול. 7וכן הוא אומר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (קהלת ח׳:י׳). דור הולך ודור בא (שם א׳:ד׳). והרשעים כים נגרש (ישעיה נ״ז:כ׳). 8מה הים הולך הגל ומשבר ראשו בחול. והשני אחריו וכן כולם. ואין למדין משלפניהם. לכך נאמר וגם אחרי כן.
אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם9והלא בני בלי שם היו ואת אמרת אנשי השם. אמר רב אחא מאי אנשי השם. 10שהשימו את העולם ושהושמו מן העולם.
11ד״א: אנשי השם – אלו שנזכרו שמותם למעלה בלשון מרדות. עירד. עורדן אני מן העולם. מחוייאל. מוחן אני מן העולם. מתושאל מתישם אני מן העולם.
12רב אחא בשם ר׳ יהושע בן לוי קשה הוא מחלוקת של קרח כדור המבול. כתיב הכא אנשי השם. וכתיב בקרח. קרואי מועד אנשי שם (במדבר ט״ז:ב׳).
1. שבעה שמות. ב״ר פכ״ו. ילקוט רמז מ״ז.
2. גבורים כמשמען. עי׳ ב״ר שם.
3. שמעניקין תמה בקומתן. הוא ל׳ חז״ל יומא י׳ ע״א. ובב״ר פכ״ו איתא ר׳ אתא אומר שהיו עונקים גלגל חמה.
4. עוים שהעוו את העולם. עי׳ ב״ר שם שצדו את העולם כו׳ המד״א עוה עוה אשימנה. ועי׳ חולין ס׳ ע״ב למה נקרא שמן עוים כו׳.
5. יהודה ברבי אומר. ב״ר פ׳ כ״ו ושם איתא יהודה בר ר׳ אמי אמר. ומובא בילקוט רמז מ״ז בלי שם האומר. ובכ״י פלארענץ חסר שם האומר.
6. אחרונים לא למדו מן הראשונים. במדרש שם אחראי לא ילפון מן קמאי. ומה שהוא במדרש בלשון ארמי הביא המחבר בלשון עברי צח.
7. וכן הוא אומר. זה ליתא במדרש.
8. מה הים הולך הגל ומשבר ראשו בחול. בילקוט ישעיה רמז ש״ן הביא בשם ילמדנו אמר ישעיה והרשעים כים נגרש מה הים הגל הראשון אומר עדיין אני עולה ומציף את כל העולם כלו. וכיון שהוא בא לחול הוא כורע לפניו ואין הגל השני למד מן הראשון כך כו׳ ואין אחד למד מחבירו ע״כ.
9. והלא בני בלי שם היו. ב״ר פכ״ו. ילקוט רמז מ״ז. ושם הגי׳ א״ר אחא בני נבל גם בני בלי שם (איוב ל׳:ח׳) ואת אמרת אנשי שם.
10. שהשימו את העולם. לשון שממה.
11. ד״א. ב״ר שם בשם ר׳ לוי.
12. ר׳ אחא בשם ריב״ל. ב״ר סוף פכ״ו.
הנפילים – כמו נפלאים, כלומר גדולים בהפלא ופלא, כמו ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז) שחסר אלף.⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 282 ואילך.
ופירוש הנפילים – שיפול לב הרואה אותם,⁠א שיתמה מגובה קומתם.
וטעם אחרי כן – אחר המבול. והנה בני ענק מתחלה היו ממשפחת בני האלהים.
א. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: הרואם.
[THE NEPHILIM.] They were so named because anyone who saw them lost heart at their huge stature.⁠1
[AFTER THAT.] After the flood. Behold, the sons of Anak (Num. 13:33) were originally from the family of the sons of God.⁠2
1. From the root nun, feh, lamed, meaning to fall.
2. Thus we see that the descendants of the nephilim lived on after the flood.
ובעבור שבחרו נשים נולדו להם הנפילים.
וגם אחרי כן – אחר המבול.
ויש בדרש: שבני האלהים – מלאכים, ירדו ממעלותם. וזה רמז למערכת עליונה, והמשכיל יבין.
ומלת הנפילים – הפך: הגבורים, ובני אדם יקראום ככה, כמו: בת בבל השדודה (תהלים קל״ז:ח׳), כדמות תפלה, וככה: אימים (דברים ב׳:י׳).
ויש אומרים: כי שניהם כמו תואר יוצא.
וילדו – בנות האדם, כי אין הפרש בפעלים העוברים בין זכרים לנקבות.
הנפילים – בני אדם מופלאים גדולים. וגם נראה לעומד אצלם, שמא יפלו עליו מרוב גובהם.
היו בארץ בימים ההם – קודם שהתחילו לעשות הרעה הזאת לקחת בנות האדם בחזקה.
וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם – היו הנפילים הללו, כי בימיהם נעשית הרעה הזאת. ואותן הנפילים המה הגבורים וגו׳.
הנפילים THE NEPHILIM: means “men who are exceedingly1 large.” They are also called Nephilim because, to someone who is standing near them, they appear, since they are so tall, to be about to fall on them [i.e. on the people standing near them].⁠2
היו בארץ בימים ההם WERE ON THE EARTH IN THOSE DAYS: I.e. before the evil days came when [nobles] started taking women by force.
וגם אחרי כן אשר כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם AND ALSO LATER3 WHEN THE SONS OF ELOHIM CAME TO THE DAUGHTERS OF MEN: Then too these Nephilim were there. It was in their lifetimes that this evil was done. And those Nephilim, המה הגבורים THEY WERE THE HEROES….
1. R. Yosef Bekhor Shor like some other Tosafist sources (see Gellis, p. 187) suggests a connection between the word נפילים and the word מופלאים—amazing or exceeding—thus yielding the meaning amazingly or exceedingly large.
2. A different version of this explanation—connecting the word Nephilim to the root נ-פ-ל—is found in Ibn Ezra who says that the heart of anyone who saw one of the Nephilim fell. R. Yosef Bekhor Shor perhaps p=refers an explanation that connects the verb נ-פ-ל to the Nephilim themselves, not to those who see them.
3. It is difficult to pin down what the two time periods described by our verse “in those days…and also later” (בימים ההם... וגם אחרי כן). Rashi has recourse to a little known midrash according to which the world had been flooded with a mini-flood in the days of Enoch. These Nephilim, Rashi says, did not learn their lessons and behaved poorly both before and after that mini-flood. Ibn Ezra says that our verse tells us that the Nephilim survived the flood in the days of Noah. R. Yosef Bekhor Shor finds a more contextual explanation of the pharses “in those days…and also later,” connecting them to the end of the verse: there were Nephilim on the earth both before and after the debacle involving the “sons of Elohim.”
R. Yosef Bekhor Shor, as opposed to Rashi, does not specifically say that the Nephilim were the ones to commit the sexual infractions involving the “daughters of men.”
הַנְפִילִים – הפסוק הזה טעמו דבק למעלה שאמר מכל אשר בחרו (בראשית ו׳:ב׳), ואחר כן ספר מה שאמר האל להאריך להם. הנפלים – הם הענקים, ויקראו נפילים ואם הם גבוהים מאד ממדת שאר בני אדם, והטעם שיפול הרואה אותם מרב תמהון ובהלה, וכן: ואולם הר נופל יבול (איוב י״ד:י״ח).
אמר: כי בימים ההם היו בארץ אנשים בעלי קומה יתרה מאד, והסבה כמו שכתבנו באריכות ימי הנזכרים שהיו יחידים, כן היו יחידים הם או אחרים ביתרון מדת גופם, והם נקראים נפילים וענקים.
וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם – פרושו וגם כן אחר שרבו בני האלהים והיו בועלים בנות האדם אשר בחרו להם, כל שכן שהיו בארץ נפילים שהיו רואים אותם יפות מראה ובעלות קומה. והנפילים היו מבני הגדולים וכאשר היו בועלים כמותןא היה הנולד מהם גם כן כמותן באיכות ובכמות, והמה הגבורים אשר מעולם, כלומר שהם נזכרים בפי הדורות הבאים אחריהם שהיו אלה הגבורים מזמן קדמון, זהו אשר מעולם אנשי השם, שהיה להם שם בפי הדורות הבאים אחריהם, ואחרי המבול ראו הנשארים כי רע בעיני י״י רדיפת התאוות והנהגת הגופות להנאות להרבות ולהגדיל הגופות במדתן ובאריכות ימיהם אם היה זה בהנהגת מחיתם, וחסרו התאוות ואותן הנהגות עד שמעטו שנות בני אדם אחר המבול והיו הלוך וחסור, לפי ששב להם למנהג ולטבע הנחת הנהגת הראשונים ומעטו הימים ומעטו מדות הגופות עד שלא נשאר מהם. אף בזמן שבאו ישראל לארץ לא נמצא מהם אלא ילידי הענק בחברון, ואמרו: שלא היו אלא ארבעה, ובימי דוד ילידי הרפה בגת (דברי הימים א כ׳:ד׳), ועל עוג מלך הבשן נאמר: הוא נשאר מיתר הרפאים (יהושע י״ג:י״ב). ואפשר שאותן שנמצאו נהגו בגופותם מנהג הראשונים שלפני המבול, ואיפשר שימיהם ארכו כמו שארכו גופותם.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כמותן״.
הנפילין, this verse must be understood as attached to the previous verse (2) in which the mating habits of the בני האלוהים had been discussed. After the Torah had criticised the manner in which the physically stronger males grabbed their women, God now gave them another 120 years and no more to improve their ways. The people described as נפילים were a group of giants. The reason why they are not described as such, but as “fallen,” is that people who took one look at these giants were apt to fall down ((נפל in sheer fright of such powerful potential opponents. Examples of similar use of the root נפל can be found in Job 14,18 ואולם הר נופל, “even if the mountain were to fall” a truly frightening experience. The Torah simply relates that during these latter days before the deluge there were people of gigantic size These were just a few individuals .
וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם, and also after the elite had made a point of mating with the physically attractive בנות האדם there were even more numerous such giants who reflected the genes of their fathers in size and the allure of their mothers in beauty. והמה הגבורים אשר מעולם, these were the ones always remembered in later times as the heroic people of their time אשר מעולם אנשי שם, people whose reputation survived their disappearance from the earth. After the deluge survivors realised that it had been displeasing in the eyes of God for those people to have devoted themselves to all the physical pleasures of the world and to aim at enlarging the size of their bodies as well as aiming to increase the number of years they lived on earth.⁠1 The physical desires of the survivors of the deluge were far less powerful than that of their forebears so that gradually also their lifespan diminished, i.e. their entire hold on matters physical became a less dominant concern. People in the generations after the deluge, in spite of their other failings, gradually resumed a lifestyle that had been normal before the excesses that the בני אלוהים had indulged in. When the Israelites came to the land of Canaan there were only a very few of the former giants still surviving, mostly concentrated around Hebron (Joshua 15,14) Our sages have a tradition that there were only four such giants still alive at that time. (Joshua 14,15) In the time of David there appear to have been a few such men in Gat (Samuel II 21,15) Concerning Og, the King of Bashan, the Bible testifies that he had been a remnant of this race of these antediluvian giants (Joshua 13,12). It is possible that those survivors still practiced a lifestyle reminiscent of their antediluvian forebears.
1. After all they had perished, and normal sized individuals, such as Noach’s family had survived.
הנפילים – נפלאים היו בגובה, חסר אל״ף, דוגמ׳: ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז).⁠1
היו בארץ בימים ההם – הנזכרים למעלה: ויהי כי החל האדם וגו׳ (בראשית ו׳:א׳), ויראו בני האלהים את בנות האדם וגומ׳ (בראשית ו׳:ב׳).
וגם אחרי כן – שכעס עליהן הקב״ה, כדכתיב: לא ידון רוחי באדם וגומ׳ (בראשית ו׳:ג׳), לא נכנעו אשר היו באים בני האלהים אל בנות האדם וגומ׳.
אנשי השם – אמר ר׳ אחא (בראשית רבה כ״ו:ז׳): והכתיב על דור המבול: בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ (איוב ל׳:ח׳), ואת אמרת: אנשי שם? אלא שהשמו את העולם והושמו מן העולם.
1. בדומה ברשב״ם המשוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן.
הנפלים, "of outstanding stature;⁠" the absence of the letter א in this word which we would have expected to have been spelled הנפלאים, is not unique; we find it also in Exodus 33,16: ונפלינו אני ועמך, "and we, Your people will be outstanding;⁠"
היו בארץ בימים ההם, "were prominent on earth at that time.⁠" This is a reference to conditions discussed by the Torah previously, which had been introduced with the words: ויהי כי החל האדם in 6,1.
וגם אחרי כן, "and also subsequently.⁠" Even after God had expressed His anger at man's conduct on earth, as described in Bereshit 6:3, Man had not leaned to submit to the supremacy of its Creator as testified to by verse two which described their disrespect for holy matrimony, i.e. the status of a wife as inalienably linked to her husband was completely ignored by the physically superior men wishing to possess women to whom they were attracted.
אנשי השם, "men of great reputation; Rabbi Acha, in B'reshit Rabbah 26,7, contrasting our verse with Job 30,8 in which these people are described as בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ, "scoundrels, nobodies, stricken from the earth,⁠" queries the way the Torah here refers to these wicked people as: "somebodies;⁠" He therefore understands the word השם in our verse as meaning that השמו: "they desecrated the world and as a result were הושמו, eliminated from it. [From the root: שמם to desolate. Ed.]
הנפילים – שכל הרואה אותם היה ירא שיפול עליו מרוב גובהו.
מ׳עולם א׳נשי ה׳שם – בר״ת מ׳א׳ה׳. וכך היו הגבורים מקצתם גבוהים מאה אמה.
אשר׳ מעולם׳ אנשי׳ השם׳ – בס״ת ר׳מ׳י׳ם׳. הגיבורים אשר מעולם מאה אמה.
הנפילים – שכל הרואה אותן ידמה בנפשו מרוב גובהם שיפלו עליו.
״מעולם ״אנשי ״השם – ר״ת מא״ה, שהי׳ גובהם ק׳ אמה, אשר״ מעולם״ אנשי״ השם״ ס״ת רמי״ם.
הנפלים – לשון רבינו שלמה: על שם שנפלו והפילו העולם, והוא בבראשית רבה (בראשית רבה כ״ו:ז׳). ובעלי הלשון אמרו (אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ו׳:ד׳, רד״ק בראשית ו׳:ד׳) שנקראו כן בעבור שיפל לב אדם עליו1 מפחדם, וכן האימים (בראשית י״ד:ה׳).
בימים ההם – לשון רבינו שלמה: בימי דור אנוש וגם אחרי כן שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקינוס והציף שלישו של עולם ולא נכנעו ללמוד מהם.
ור׳ אברהם פירש: גם אחרי המבול, כי בני ענק היו ממשפחת בני האלהים, ואם כן או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם, או שיודהא במאמר (בבלי נדה ס״א.) הדורש בעוג שפלט מן המבול, ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו.
והנכון בעיני: כי אדם ואשתו יקראו בני האלהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם, אין להם אב זולתו, והוא הוליד בנים רבים ככתוב: ויולד בנים ובנות (בראשית ה׳:ד׳), והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזקב כי נולדו בדמות אביהם, ככתוב בשת: ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה׳:ג׳).
ויתכן שהיו כל בני הקדמונים: אדם, שת, אנוש, נקראים בני האלהים, כי היו שלשת האנשים האלה בדמות אלהים, ואז הוחל לעבוד עבודה זרה והוחל לבא באנשים חולש ורפיון. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה כ״ד:ו׳): זה ספר תולדות אדם (בראשית ה׳:א׳) – ואין הראשונים תולדות. ומה הן, אלהות. בעון קומי אבא כהן ברדלא: אדם שת אנוש (דברי הימים א א׳:א׳) ושתק, אמר לון עד כאן בצלם ובדמות, מיכאן ואילך קינן קונטרנין.
וכאשר החל האדם לרוב (בראשית ו׳:א׳) ונולדו להם הבנות היו אלה בני הראשונים בחזקם, ובתאותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות. וספר בתחלה כי יקחו אותם להם לנשים דרך חמס, ואחרי כן סיפר כי יבאו דרך זנות אל בנות האדם שאינם באותה המעלה, ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים, ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים רק לבני האלהים האלה נולדו שהם גדולים מאד, אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכח, כלשון: לא נופל אנכי מכם (איוב י״ב:ג׳). והם גבורים – כנגד שאר בני אדם. ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים בני האלהים, בהיותם בתכלית השלמות שיולידו מבנות האדם נפילים, וגם אחרי כן כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם.
ופירוש אשר מעולם – כי האנשים אחרי המבול כאשר יראו גבורים יזכירו אלה, ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו אנשי השם בכל הדורות אחרי כן.
וזה פשט הגון בפרשה הזאת, אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו (פרקי דרבי אליעזר כ״ב) על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (בבלי יומא ס״ז:), הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א י״ז:ל״ב.
א. ״באבדן דור אנוש... או שיודה״ מופיע ברשימת ההוספות כהוספה מאוחרת של רמב״ן, אך הוא מופיע בכל עדי הנוסח של פירוש רמב״ן והטקסט אינו קרי בלעדיו. סביר שיש ברשימה רק תיקון השמטת סופר.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והחזק״.
THE NEPHILIM. Rashi comments: "[They were called nephilim because] they fell (naphlu) and caused the downfall (hipilu) of the world.⁠" This is found in Bereshith Rabbah.⁠1 The masters of language2 say that they [the Nephilim] were so called because the heart of man fell from fear of them. The same applies to the word ha'eimim.⁠3
IN THOSE DAYS. Rashi comments: "in the days of the generation of Enosh. AND ALSO AFTER THAT. Although they witnessed the destruction of the generation of Enosh when the ocean rose and flooded a third of the world, still they did not humble themselves and take a lesson from them.⁠"
Rabbi Abraham ibn Ezra explained: "also after the flood, since the sons of Anak4 were of the family of bnei ha'elohim.⁠" If so, we must say that either the wives of Noah's sons were of their [the Nephilim's] descendants and resembled them or that ibn Ezra will accept the statement of the Rabbi5 who advanced the interpretation that Og6 escaped from the flood, to which Rabbi Abraham will add that others too escaped with him [since the verse states: "The 'Nephilim' — (in the plural) — were in the earth…and also after that", which Ibn Ezra interprets as meaning after the flood].
The correct interpretation appears to me to be that Adam and his wife are called bnei ha'elohim because they were G-d's handiwork and He was their father; they had no father besides Him. And he [Adam] begot many children, as it is written, And he begot sons and daughters.⁠7 Now these men, first to be born of a father and mother, were of great perfection in height and strength because they were born in the likeness of their father, as it is written concerning Seth, And he [Adam] begot a son in his own likeness, after his image.⁠8 And it is possible that all the children of the first generations — Adam, Seth, Enosh — were called bnei ha'elohim because these three men were in the likeness of G-d. But then the worship of idols commenced, and there came upon men a weakness and slackness.
And so they said in Bereshith Rabbah:⁠9 "This is the book of the generations of Adam.⁠10 Are not the first ones toldoth (offspring)! But what are they? [They are in the image and likeness of] G-d. They raised a question before Aba Kohen Bardela: 'Adam, Seth, Enosh?' At first, he was silent, but then he said to them: 'Up to here [Seth] they were in the image and likeness of G-d; after that, Kenan, vexers.'"11
Now when men began to multiply and daughters were born to them, the men of these first generations were in their strength, and because of their great desire they would choose the beautiful women of tall stature and good health. Now first Scripture tells that by force they took them unto themselves as wives, and afterwards it tells that they came in a promiscuous manner to the daughters of men who were not of that high degree, and the matter was not known until they begot children for them, and everyone recognized that they were not the offspring of other people but that they had been born to these bnei ha'elohim because these children were very tall. They were, however, inferior to their fathers in height and strength, [This is the meaning of the name Nephilim — inferior ones], just as the word Nephilim is used in the expression: I am not 'nophel' (inferior) to you.⁠12 Still they were mighty men in comparison with the rest of the people. And Scripture tells that this happened in the first generation to those who were called bnei ha'elohim because they were of absolute perfection, and it is they who caused the daughters of men to beget nephilim (inferior ones); and also after that, for the nephilim themselves begot nephilim from them.
The meaning of the expression, that were of old, is that after the flood, the men, upon seeing the mighty, would remember these nephilim and say: "There have already been mightier men than these in the ages which were before us.⁠" They were the men of renown in all generations afterward. This is a fitting explanation of this chapter. But the Midrash of Rabbi Eliezer the Great,⁠13 in the chapters concerning the angels that fell from their place of holiness in heaven — as is mentioned in the Gemara of Tractate Yoma14 fits into the language of the verse more than all other interpretations. But it would necessitate delving at length into the secret of this subject.
1. 26:16.
2. Found in Radak.
3. Genesis 14:5. Eimah means terror. The Eimim thus induced terror into the hearts of those who saw them.
4. Numbers 13:33. The giants.
5. Rabbi Yochanan (Niddah 61a).
6. Og, King of Bashan (Numbers 21:33). It is he, according to Rabbi Yochanan, of whom Scripture says: And there came one that had escaped (Genesis 14:13); i.e., escaped from the flood.
7. Above, 5:4.
8. Ibid., (3).
9. 24:6.
10. Above, 5:1.
11. Kenan, vexers. Enosh's son was Kenan (Above, 5:9), which name is interpreted as having the same root as the word kanteir (he who makes himself disagreeable).
12. Job 12:3.
13. Chapter 22.
14. 67b.
אנשי השם – אותן שהוזכרו למעלה.
אנשי שם – שהיו גבורים משאר בני אדם מפני האבות ולא היו כראשונים מפני אמותיהם.
הנפילים היו בארץ – פירש״י שנפלו והפילו העולם ולשון נפילים בעבור שיפול לב אדם עליו מפחדם.
וי״א: שכל הרואה אותם ירא מהם שיפול עליו מרוב גובהם. ור׳ יוסף קמחי פי׳ נפילים לשון גדולים כמו ואולם הר נופל יבול שפרושו הר גדול:
בני האלהים – בני הגדולים שכשהי׳ רואים בבנות האדם אשה יפה בצורה לקחו אותה באונס וילדו להם כמותם בעלי צורה:
אשר יבאו – פירש״י בני הגדולים. והרמב״ן פי׳ כי אדם ואשתו נקראו בני האלהים שהיו מעשה ידיו והוא אביהם ואין להם אב זולתו והוא הוליד בנים ובנות רבים כדכתיב ויולד בנים ובנות רבים והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלימות גדולה מן הגובה והחוזק כי נולדו בדמות אביהם. ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראי׳ בני האלהים כי היו שלשת אנשים האלה בדמות האלהים ואז הוחל לעבוד ע״ז והוחל לבא בבני האנשים חולשא ורפיון וכאשר הוחל האדם לרוב ונולדו להם בנות היו אלה בני הראשונים בחזקם ולרוב תאוותם היו בוחרים הנשים הטובו׳ בעלי הקומה והבריאו׳ ואמר כי מתחלה לקחו אותם להם לנשים דרך חמס ואח״כ באו עליהם דרך זנות אל בנות האדם שאינם באותה המעלה ולא נודע הדבר עד שהולידו להם בנים והכירו כי אינם מבני שאר האנשים רק מבני האלהים האלה נולדו שהם גדולים מאוד והם נפלו מאבותם בכח וגובה מל׳ לא נופל אנכי מכם והמה גבורים משאר בני אדם. ואמר שיהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים בני האלהים בהיותם בתכלית השלמות שהולידו מבני האדם נפילים וגם אחרי כן כי הנפילים עצמם הולידו נפילים מהם. ופי׳ מעולם כי האנשים אחרי דור המבול כאשר יראו גבורים יזכירו אלו ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו והיו אנשי השם בכל הדורות אחרי כן:
הנפילים היו בארץ, "the Nephilim were on earth at that time.⁠" According to Rashi these creatures had fallen from heaven (in disgrace) and had in turn caused people on earth to fall from their spiritual level to a spiritually still lower level. The name נפילים corresponds to the Hebrew word ענקים, "giants.⁠" At any rate, ordinary people were frightened of these "giants.⁠"
Other commentators simply understand the term נפילים as representing human beings who, due to their imposing stature, made everyone fall down before them in a state of fear.
Rabbi Joseph Kimchi explains the word נפילים as meaning גדולים, "great men, giants.⁠" He quotes Job 14,18 ואולם הר נופל יבול as a parallel, i.e. that even the most powerful and great phenomena (such a tall mountains) on earth will ultimately fall, collapse.
בני אלוהים, "the elite of mankind.⁠" The male children of the most outstanding members of human society. These young men would look at the daughters of their morally inferior contemporaries and be consumed with lust for them, so that they would rape them and the result would be more such physically alluring females.
אשר יבאו, "who would be intimate with them.⁠" According to Rashi the subject are the sons of the בני האלוהים
Nachmanides explains that Adam and Chavah are here referred to as בני האלוהים, "the children of God,⁠" as they had been the direct product of God's creative activity, and they had no physical father. Adam and Chavah in turn, had many sons and daughters as the Torah reports in These children of Adam and Chavah were in a class by themselves, seeing that their father had passed on to them a great deal of the genes of the genetically perfect first man on earth.
It is possible that the first pair of humans and their immediate sons were referred to as בני האלוהים, as they more than any subsequent human reflected what was called צלם אלוהים at the time when God created the first pair of human beings. These people never engaged in idol worship, whereas their offspring already began to see in other powers on earth deities of a kind, albeit surrogates of the Creator. In keeping with this tendency of people to deify powers of nature, their own physical dimensions and strength declined, as a form of punishment. When the human population increased on earth and there began to be competition for good looking female partners, the men of earlier generations, due to their superior prowess, overpowered their more poorly endowed competitors, and they grabbed themselves whatever they chose. Originally, they married such girls even against their will, but eventually their morals deteriorated to such a degree that they raped girls without offering marriage, and generally this did not come to light until the features of the children born from such illegal liaisons did not resemble either of their parents, but showed genetic likeness to the members of the giants.
The word מעולם, normally understood as meaning "from time immemorial,⁠" is the Torah's way of hinting that in the future whenever a human being would for some reason be of such outsize dimensions as the giants of former times, people would speak of giants having lived prior to the deluge; the appearance of this phenomenon would trigger memories of the stories which had been handed down from generation about the existence of such a race at one time.
הנפלים – ג׳ במסורה אחד מלא ושנים חסרים הנפלים היו בארץ. חסר ושם ראינו את הנפילים. מלא בני ענק מן הנפלים. חסר וזהו סיחון ועוג כו׳ כדאיתא בנדה סיחון ועוג בני שמחזאי ועזאל ונפלו מן השמים בימי דור המבול לכן כתיב כאן הנפלים היו בארץ חסר.
הנפילים – הם בני האלהים, והם הענקים כמו שקדם (פסוק ב).
ולפי שכבר אמר שלא יתכן שיֵּצאו האנשים מהמנהג הפחוּת אשר נשקעו בו, וכבר ייחס המנהג ההוא לאנשים רמי הקומה והחזקים, שב לבאר כי כמו אלו האנשים יתכן שיִּמָּצְאוּ תמיד דור אחר דור. וזה, כי הם היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן, כי הם יבואו לבנות האדם וילדו תולדות מתיחסות להם, ולזה יולידו גיבורים כיוצא בם, כי זה דרך הבריאה על המנהג הטבעי — רוצה לומר שכבר יוליד האדם זרע מתיחס לו. והנה קרא אלו הגיבורים ׳אנשי השֵּׁם׳, כי לגבורתם היה להם שֵׁם עד למרחוק.
הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם כו׳ – להודיע טבען של האנשים האלו וכדי שלא יטעו בהם שהם בני אלהים ממש אמר כי הם הענקים אשר היו בארץ בימים ההם. וגם אחרי המבול נמצאו בדמותם בצלמם אשר הולידו אותם האנשים הגדולים והחזקים הראויים להקרא בני האלהים כמו אלה. כי אב אחד לכלם מאשר יבאו אל בני האדם. ואפילו מהמדבריות וההריות הדומות אל הבהמות כאשר יראו אותן גסות הגופות וחזקות הבנין כאשר סופר מרבים מהם כך שהיה מנהגם להוליד גדולים ועצומים כיוצא בהם והמה הגבורים אשר מעולם שנזכרו ונודעו בשמותם בספורי התורה והנביאים וזולתם מספרי הזכרונות. וכבר נקראו בני שת בדור הפלגה בני האדם על הבחינה הזאת עצמה שאמרנו בבנות. ואפשר שיאמר הנפילים אשר היו בארץ בימים ההם – על הזמן הראשון קודם שנולד שת, וגם אחרי כן אשר יבאו כו׳ – על מה שהיה מזרעו אחריו. והראשון נכון בעיני.
על שם שנפלו והפילו את העולם. בב״ר פירוש שנפלו מן העולם שעלה ים אוקיינוס ושטפן כדלקמיה מפני שהיו כלם בני זמה והפילו גם כן את העולם כולו במבול שהם גרמו לעולם שהוצפו במבול מפני שנתמלא כל העולם כולו זמה מהם ומלאו כל העולם כלו נפלים מן הזנות שלהם ומפני שלא היה לו להביאו האגדה הזאת הנותנת טעם לשמות מאחר שאין זו מהאגדות הקרובות לפשוטו של מקרא הוצרך לומר ובלשון עברית לשון ענקים הוא כלומר מלת נפילים תואר השם הוא וראוי לתת בו טעם:
בימי דור אנוש ובימי קין. שעלה הים והציף דור אנוש כדלקמן והציף בני קין מפני ענשו של קין שכבר נגזרה גזרה לכלות לשבעה דורות ומפני זה היו נשי למך פורשות מלמך ואומרות מה אנו יולדות לבהלה למחר בא המבול ושוטף את הכל כדאיתא בבראשית רבה:
אשר יבאו היו יולדות ענקים כמותם. נראה לי שהרצון בזה הוא שיהיה מאמר וגם אחרי כן דבור לעצמו ומאמר אשר יבאו בני האלהים כו׳ דבור לעצמו ופירושו אע״פ שהנפילים שהיו בימי דור אנוש ובני קין נפלו מן העולם כשהציף השם עליהם את מי ים אוקיינו׳ ושטפן אע״פ כן וגם אחרי כן הם אנשי דור המבול שלא פחדו ולא נכנעו לקחת מהם מוסר אבל היו שטופים בזמה והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ואשר יבאו בני האלהים כו׳ הוא ספור אחר ופירושו שכל זמן אשר היו באים בני האלהים אל בנות האדם היו יולדות ענקים כמותם ווי״ו וילדו נוסף שאין בו טעם החבור אבל יש בו טעם ההפוך וישאר ילדו לשון עתיד כמו אשר יבאו ושניהם מתפרשים עבר הווה כמו ככה יעשה איוב היה עושה אף כאן אשר היו באים היו יולדות גם יתכן שיהיה הוי״ו במקומו ופירושו כאשר היו באים בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם בנים המה הגבורים כו׳ וכנוי המה הגבורים כו׳ שב אל הענקים אשר בכח מאמר וילדו שפירושו היו יולדות ענקים כמותם:
הגבורים למרוד במקום. לא גבורי כח כי מה טעם להזכיר זה פה בספור רשעותם:
אנשי השם אותם שנקבו בשמות מחוייאל מתושאל שנקבו על שם אבדן שנימוחו והותשו. בב״ר דאם לא כן איך קורא אותם אנשי השם והם בני נבל גם בני בלי שם וכן אמרו בב״ר אמר רבי אחא בני נבל גם בני בלי שם ואת אמרת אנשי שם ופירוש על שם אבדם ששמותיהם מורים על אבדם והוא מה שאומר אחר זה שנמוחו והותשו כמו שאמרו בב״ר אמר רבי יהושע בן לוי כל השמות הללו לשון מרדות הן עירד עורדן מן העולם מחוייאל מוחן האל מן העולם מתושאל מתישן האל מן העולם:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

הנפילים היו בארץ רמז בזה שנוספו גם הם על הראשונים והיו יותר רשעים מהם בענין שנתמלאה סאתם בענין הזימה והחמס כמו הראשונים. וזהו הנפילים היו בארץ בימים ההם שנתחברו עם בני האלהים. וזהו הנפילים כמו ומדין ועמלק נופלים בעמק רוצה לומר מחוברים. כן בכאן נקראו נפילים על שנתחברו בראשונים להוסיף רשע על רשעם וגבורים כמותם. ואם פירוש הנפילים כדעת רז״ל שהם עזה ועזאל שנפלו מן השמים בעבור חטאם כמו שרמזתי למעלה בחטא אדם הראשון. אמר כי אלו נפלו מן השמים והיו מחטיאים את בני האדם ומסייעים אותם לחטוא בנכליהם ובכישופם. כי משם יוצאים כל הכישופים כאומרו בבלעם נופל וגלוי עינים לפי שהיתה חכמתו מצד הנפילים. וזהו בימים ההם שהראשונים היו רשעים וניתוסף זה בימים ההם להרבות רשעם. וגם אחרי כן נשאר להם זה הרע אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם בין נשואות בין פנויות וילדו להם. ואולי רמז הנפילים לפי שלמעלה אמר שהיו לוקחים הנשים הנשואות מכל אשר בחרו והיו יולדות בנים והיו משליכין אותם בגנות ובנהרות כדי שלא יכירו בהם בעליהן וזה כטעם שהזכירו חכמים שתוקי ואסופי. וזהו הנפילים שהיו מושלכים ונפולים בחוצות וכן נקראו נפילים לפי שהיו עושים לנשים כשפים בענין שיפילו הוולדות. וזהו הנפלים חסר יוד לפי שהיו נפילים כנפל טמון וזה הרשע היו עושים בימים ההם. וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם הנשואות וילדו להם היו עושים כן להשליך הוולדות בחוצות והם הם היו הגבורים אשר מעולם לפי שבאו מאיסור ומרתיחת הדם ויצר הרע ולכן היו עזי פנים וגבורים. ובזוהר אמרו המה הגבורים שהיו ממזרים וזהו אנשי השם כי היו מצויינים בשם זה של ממזר ובזה היו ניכרים וזהו אנשי השם הידוע של ממזר. נתכוונו למה שאמרתי:
הנפלים היו בארץ בימים ההם – שקבע להם האל יתברך הזמן לתשובה,
וגם אחרי כן – שלא שבו כלל.
הנפילים היו בארץ בימים ההם, these giants were not about until the last 120 years which God had assigned man as a grace period within which to do teshuvah וגם אחר כן, as well as thereafter, i.e. they did not repent and mend their ways at all.
הנפילים היו בארץ בימים ההם. לפי שנתמעטו הלבבות ולא היו עוד אותם הענקים ׳בני האלהים׳, רק היו ׳נפילים׳ מהם, אבל גדולים משאר בני האדם. וכן אמר, ׳הנפילים היו בארץ בימים ההם׳ שעשו אלה הגזלים והתזנונים, וגם אחרי כן היה הדבר הזה אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם וגו׳1, שלא תאמר היה דור אחד לבד זה העניין, כי אף אחרי כן:
1. כעין זה פירש הרמב״ן.
שנפלו והפילו כו׳. דרשו (ב״ר כו, ז) ׳נפל׳ כמשמעו, והיו״ד ב״נפילים״ דהוי למכתב ׳נפלים׳, אלא היו״ד משמע הפלת אחרים יוצא, כמו ׳מפקידים׳. ומלה זאת הורכבה מלשון קל ומלשון מפעיל, ולפיכך דרשו ׳שנפלו והפילו׳, ופירושו שהם חטאו, ובחטאם נפלו, והחטיאו את העולם – והפילם:
בימי קין ובימי דור אנוש. ׳בימי קין׳ – שבא המבול לשטוף זרע קין, שאמר הקב״ה ״שבעתיים יוקם״ (לעיל ד, טו). ׳ובימי דור אנוש׳ דכתיב (לעיל ד, כו) ״אז הוחל לקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ כדלעיל (גו״א ד, כד, אות כז):
אשר יבואו היו יולדות ענקים כמותם. פירוש שמלת ״אשר״ הוא נתינת טעם למעלה למה שאמר ״הנפילים היו בארץ״, וצריך לפרש דכך הוא נתינת טעם – ״אשר יבואו בני האלקים אל בנות האדם״ והיו יולדות ענקים כמותם, ולפיכך ״הנפילים היו בארץ״ – שהם ענקים:
אותם שנקבו בשמות מחויאל ומתושאל על שם אבדון. כי אין ״אנשי שם״ פירוש שהיו בעלי שם, דהא היו ״בני נבל גם בני בלי שם״, אלא פירוש ״אנשי השם״ אותן שנקבו בשמות למעלה (ד, יח). ומפני שהוקשה לשון ״אנשי השם״ דהוי למכתב ׳אשר נקבו בשמות׳, אלא בא להגיד כי שמם מורה על עניניהם, לפיכך קרא אותם ״אנשי שם״; ״מתושאל״ – שהותשו מן העולם, ו״מחויאל״ – שנמחו מן העולם, ״עירד״ – שערדן מן העולם. ונראה לומר כמו שאדם חשוב נקרא ׳בעל שם׳ (קה״ר ז, א) מפני כי מעלתו וחשיבותו מורה על מדרגתו, שהיא עצמי לו, כך אלו נקראו ׳בעלי שם׳ שהאבוד אשר הגיע להם הוא עצמי להם, כי ראויים מצד עצמם אל האבוד, ולכך היה שמם מורה על אבוד, כי ראוי האבוד להם מצד עצמם, ומפני כי שמם העצמי מורה על האבוד – לכך נקראו ״אנשי שם״:
<הַנְפִלִים: חד מל׳ וב׳ חסרי׳, וסי׳ 1הַנְפִלִי׳ היו בארץ חס׳ יו״ד קדמא׳, 2ושם ראינו את הַנְפִילִים מל׳ דמל׳. 3בני ענק מן הַנְפִלִים חס׳ יו״ד קדמא׳. 4ובזוהר פ׳ וירא, סוף דף קי״ז, אמ׳ ר׳ יצחק הקב״ה רואה אותו העובר שאינו ראוי לצאת לעולם ומקדים להמיתו במעי אמו, שנאמר הנפִלים היו בארץ וגו׳, הנפלים כתיב בלא יו״ד ראשונה וכו׳. ועיין 5מסורת הברית הגדול פ׳ שלח לך.> [הנפלים].
הָהֵם: ה״א שנייה בצירי, וכ״כ א״ת. [הָהֵם].
אַחֲרֵי⁠־כֵן: תרין מילין ומקף ביניהון, וכולהון כתיבי׳ כן, וכ״כ 6הרמ״ה ז״ל. [אַחֲרֵי⁠־כֵן].
1. הַנְפִלִי׳ היו בארץ: פסוקנו.
2. ושם ראינו: במ׳ יג לג.
3. בני ענק: שם.
4. ובזוהר: בראשית, קיז ע״ב (מדרש הנעלם).
5. מסורת הברית הגדול: סי׳ תקפ (על במ׳ יג לג), עב ע״ב.
6. הרמ״ה: אח״ר (׳מלא יו״ד בסוף תיבותא, וכל אחרי דכותיה׳).
ע״ש שנפלו. ר״ל נהרגו:
והפילו את העולם. ר״ל זרעם למדו ממעשיהם הרעים ונהרגו ג״כ כלומר שהנפילים אשר היו בימים ההם כלומר בימי דור אנוש ובני קין נפלו מן העולם כשהציף עליהם את מי האוקיינוס:
ובל׳ עברית ל׳ ענקים הוא. פירוש דלשון הנפילים תואר השם הוא פירושו שהפילו בני אדם בגבורתן. [מהרש״ל]:
בימי דור אנוש ובני קין. לכן נ״ל דהעיקר כמו שפי׳ בפרשת שלח לך (במדבר י״ג:ל״ג) בפסוק ושם ראינו את הנפילם וז״ל ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש עכ״ל ולפ״ז שנפלו מן העולם ר״ל מהעולם העליון שהם השמים. [נחלת יעקב]:
אעפ״י שראו כו׳. ר״ל גם אחרי כן היו רעים וחטאים. יש מקשין דבפ׳ עקב (דברים י״א:י״ז) על פסוק ואבדתם מהרה פירש הרב דור המבול לא היו להם ממי ללמוד. [נחלת יעקב] וע״ש:
ענקים כמותם. בימי דור המבול היו ג״כ וממי היו הרי כלם שטפם המבול של מי אוקיינוס ומפרש אשר יבאו בני אלהים ומהם ילדו הענקים ההם וק״ל:
ע״ש אבדן שנימוחו. היינו מחויאל והותשו היינו מתושאל דאל״כ למה קרא אותן אנשי השם והם היו אנשי בליעל:
So called because they "fell.⁠" I.e., they were killed.
And caused the downfall of the world. I.e., their descendants copied their evil deeds and were killed as well [in the Flood of Noach]. Rashi is saying that the giants in the days of Enosh and the sons of Kayin were killed ("fell from the world") when the ocean rose upon them.
In Hebrew it means giants. I.e., נפילים is an adjective, conveying that their great might caused people to fall. (Maharshal)
In the days of Enosh and sons of Kayin. It seems that the primary explanation [of בני האלהים is "angels", see Rashi on v. 2. This] is how Rashi explains נפילים in Parshas Shelach (Bamidbar 13:33), where he says they were "giants, descended from Shamchazai and Azael, who fell from heaven in the generation of Enosh.⁠" Accordingly, when Rashi says the giants "fell from the world,⁠" it means from the upper world, i.e., heaven. (Nachalas Yaakov)
Though they saw... Meaning, even afterward they were wicked and sinful. Some ask: [How can Rashi say, "Though they saw...?] In Parshas Eikev, on "And you will perish quickly" (Devarim 11:17), Rashi explains that the generation of the Flood had no one to learn from! (Nachalas Yaakov, see further explanation there)
Giants like them. Rashi is explaining why there were giants in the generation of the Flood as well. Although the [original] giants were wiped out when the ocean flooded upon them, the בני אלהים came to the daughters of man and they gave birth to giants like them.
On account of their destruction for they were wiped out. מחויאל is from נימוחו, meaning "wiped out.⁠" מתושאל is from הותשו, meaning "torn out.⁠" [Rashi knows that אנשי השם means על שם אבדן] because ordinarily it means "men of renown,⁠" whereas these people were wicked.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן... – על שנפלו והפילו את העולם.⁠1 ובלשון עברית לשון ענקים הוא, ובעלי הלשון אמרו שנקראו כן בעבור שיפול לב אדם עליו. וכן האימים. מפירוש רמב״ן ז״ל. והוסיף הכתוב שבימים ההם היו משפחות הנפילים בארץ, וגם אחרי כן, לאחר הזמן ההוא. וזהו סברת רש״י ז״ל שאמר ״בימים ההם״ בימי דור אנוש ובני קין, והדורות שבאו אחריהן. שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקינוס והציף שליש העולם ולא נכנעו מעשות כמעשיהן. אבל ראב״ע ז״ל פירש ״אחרי כן״ אחר המבול. ובני הענק מתחלה היו ממשפחת בני אלהים. ולדעת זו אמר רמב״ן2 ז״ל שתהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להן. או שיודה במאמר הדורש3 בעוג שפלט מן המבול. ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו. והוא ז״ל פירש שבתחלה לקחו בני האלהים מבנות האדם הטובות בקומה ובבריאת לנשים. ועתה יספר שבאו גם דרך זנות אל בנות האדם שאינן באותה המעלה, ולא יִוָּדַע הדבר עד שיולידו בנים להם, ויכירו שהם מבני האלהים הגדולים מאד. אבל הם נופלים מאבותם בגבה וכח, כלשון ״לא נופל אנכי מכם״,⁠4 והמה גבורים כנגד שאר בני אדם. [עכ״ל רמב״ן].
וכבר פרשנו ענין ״בני האלהים״, וטעם ״בנות האדם״. ולכן אחר שאמר שבני האלהים לקחו נשים מבנות האדם, יספר עתה שהיו מולידים מהם בנים. ולא תחשוב לפי שהיו בני האלהים נולדים עם נקבות כדוגמתן, לא יכלו בנות האדם להתעבר מהן. אבל הרו וילדו מהן, והנולדים מזוגות הללו הן משפחות נפילים, לא ״בני האלהים״, ולא כשאר בני אדם, כי הם גבהי-הקומה ואנשי כח מאד. ואלה הנפילים כשיקחו מבנות כמותן שנולדו מבני האלהים יולידו נפילים כמותן; ואם יבאו אל בנות האדם, יולידו נפילים פחותים מהם. ובן אחד מבני האדם כשיקח מבנות הנפילים יוליד גם הוא נפילים פחותים מאלה. וזהו שאמר הכתוב שבימים ההם היו הנפילים הגמורים בארץ, וגם אחרי כן אחר המבול היו נפילים של הדורות ההם פחותים מאותן שקודם המבול. וחזר ופירש מי הן הנקראים נפילים שהיו בימים ההם? כי אם באו אל נשותיהן הולידו ״בני אלהים״ כמותן, וכבואן אל בנות האדם וילדו נקראים בניהם ״נפילים״. והקרוב כדברי רמב״ן ז״ל שנופלים מאבותם בכח וקומה. ומזה ידענו מאין באו הענקים והנפילים יושבי ארץ כנען, שנאמר ״ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים״.⁠5 שעל כן הוסיף [המלים] ״מן הנפילים״, לפי שאמר כאן שהנפילים הם הנולדים מבני האלהים ובנות האדם, ולא היו ״בני האלהים״ בארץ אחר המבול. כי נח ושלושת בניו לא היו מבני האלהים, כמו שבאנו לעמעלה. על כן הודיע כי הנפילים האלה [בימי המרגלים] היו בני נפילים אחרים. ודברי תורה מלמדים זה על זה.
והיו נשי בני נח, או אחת מהן, ממשפחת הנפילים והיו מקצת הנולדים נפילים. ואלה באו אל בנות האדם והולידו נפילים אחרים, ונשארו עד בוא ישראל לארץ. והקרוב אלי כי חם לקח מבנות הנפילים, ועל כן מבניו יצאו ענקים וגבורים ונפילים. כי הענקים שבארץ כנען מבני חם הם, ונמרוד שהחל להיות גבור בארץ הוא בן כוש בן חם. וְגָלְיַת וחבריו גבהי-הקומה היו מבני פלשתים בני מצרים בן חם. ומשאר משפחות בני נח לא מצינו שיצאו מהם ענקים כאלה, ולכן רבים מזרע חם היו רשעים וחטאים, כמו משפחות הכנענים, ותועבות המצריים וכיוצא.
המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם – פירש רש״י ז״ל הגבורים למרוד במקום. אנשי השם, אותן שנקבו בשמות עירד, מחוייאל, מתושאל [עכ״ל]. ורמב״ן ז״ל פירש כי האנשים אשר אחר המבול כשיראו גבורים יזכירו אלה, ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו אנשי שם בכל הדורות אחרי כן״. [עכ״ל]. ואיני יודע לאיזו ענין נכתב בתורה. ולדעתי דבר גדול דברה תורה, כי העמים אחרי המבול סרו מאחרי ה׳ ועבדו ע״ז והיו מיחסים אלהות לבני אדם, כידוע מספרי דברי הימים מן הסופרים הראשונים שספרו עניני תועבותיהם, כל תועבת מצרים ותועבת הכלדים והאשורים, כמו שקוץ איזיס ואוזיריס שבמצרים, והרקוליס שבארץ יון, ובילוס שבארץ בבל, וכיוצא מן השקוצים האלה. גם שמות שנתנו לכוכבים כולם שמות הגבורים האלה. כי נח ובניו ידעו מעשה בני האלהים והנפילים שילדו קודם המבול. ואחר המבול היו ג״כ נפילים, ובלי ספק היה נמרוד וחבריו מן הנפילים. וכששמעו וראו את כחם וגבורתם, השתבשו והפליגו עניניהם בדברי הבל וגוזמא ובכבוד כאלוהות. וכמו שנראה מדברי הסופר המצרי מאנעטאן שנשאר ספרו בארץ עד היום, והיה כותב דברי הימים לתלמי מלך מצרים מבריאת העולם עד זמנו. וזכר שבתחלה מלכו בארץ מצרים אלוהות, ואח״כ מלכו חצי אלוהות, ואח״כ גבורים, ואח״כ מלכים. וכל זה מהבלי ספורי הגוים התועים שנשמע להם מעשה בני האלהים והנפילים ובני הנפילים שקודם המבול. והשתקעו מאד להאמין בתועבות האלו עד שנעשו אנשי משחית.
ולכן ברוך אלהינו שהבדילנו מן התועים, כשנתן לנו התורה העליונה הזאת תורת אמת, הודיע בה לעם סגולתו ענין בני האלהים והנפילים והגבורים שהיו בני אדם, ואנשי התאוה בזמה ובזנות, ושמפני גודל השחתתן נעקרו מן העולם בימי המבול. וכן מקצת בניהם שנולדו אחר המבול, גם הם בחרו בשקוציהם ונכרתו מן הארץ בימי משה ויהושע וגם אחרי כן, וכמעט אין עוד שריד להם בעולם. וזהו שאמר הכתוב הזה ״הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן״ שוין זה לזה ברעה. ומוצאותן מבני האלהים שבאו אל בנות האדם, ובכל הדורות עשו חמס בארץ ומָשְׁלוּ על שאר בני אדם באכזריות ובגאון, כי המה הגבורים אשר מעולם. הגבורים הנודעים בין העמים אשר היו מעולם בדורות הראשונים, הם אנשי השם ששמם הולך בין העמים מקצה ארץ ועד קצה ארץ, ״קוראים בשמותם עלי אדמות״.⁠6
הגבורים – דע שכל תואר ״גבור״ ולשון ״גבורה״ שבכתבי הקודש לא יורו על כח החוזק והעוצמה שבאיברי האדם, ותאמר שהאיש החזק הנושא דלת [העיר] עזה7 על כתפיו יקרא גבור, כי זהו החוזק. אבל ״גבורה״ שם על הכח הנפשי המתעורר על זולתו להכניע. יש אשר מעלה חמה, ואף פעמים בצדק, פעמים בכסל. יש גבורה לעשות משפט להכניע זדים ולהציל עשוק מיד עושקו. ויש גבורה למלחמה לעמוד נגד הצר הצורר. ויש לי ספר כתוב8 על זה ובו מפורשים כל כתבי הקדש המזכירים לשונות אלו, עם כל הכללים המבדילים בין לשון ״גבורה״ ללשונות של ״כח חוזק עוצם ואומץ״ וכיוצא. ואעיר על עניניהם בעז״ה בכל המקומות. וגלה לנו הכתוב שהיו האנשים האלה מושלים בבני אדם ונלחמים זה עם זה, וזהו החמס שיזכיר בפרשה וידענו שהיה אז בעולם דם ורצח ומהומה, והכל בארח רע; ולכן נמחו מן העולם.
1. רש״י. אבל בבראשית רבה (כו, ז) הגירסא ״מן העולם״.
2. על בראשית ו, ד.
4. איוב יב, ג.
5. במדבר יג, לג.
6. מליצה על פי תהלים מט, יב.
7. כמו שמשון (שופטים טז, ג).
8. הרב מודיע שהספר הזה כבר כתוב, אבל אינו מודיע מה שם הספר. וגם טרם נודע לנו איפה נמצא כתב-יד זה.
הנפילים – לא נתברר טעם שמם. וכן רפאים. וקראו גם למתים רפאים, לפי שכל הרפאים נמחו מן הארץ ורק עוג נשאר, ואותו הרגו משה וישראל, נעשה להם למלה לקרוא למתים רפאים. והרפאים יחוללו שאמר איוב (איוב כ״ו:ה׳), והוא היה בימי קדם, הם רפאים ממש, שאמר לשבח המקום ית׳, גם הרפאים הרמים יחוללו ויפחדו ממנו. ואמר מתחת מים (איוב כ״ו:ה׳) – גם הבריות שמתחת המים, ושוכניהם, ואותם השוכנים וחיים בתוך המים, כלם יחוללו ויפחדו ממנו.
בימים ההם – מאחר ימות אדם, וגם אחרי כן, בדורות הקרובים למבול, היו הרפאים, כאשר באו בני אלהים וגו׳. ולכך טעם הרביע ב״אחרי כן״, והזקף, ב״האדם״ שהוא סוף הדבור.
המההגבורים אנשי שם, ולא הרפאים שאחר המבול שלא דמו להראשונים.
הנפלים – הכונה שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים בני האלהים בהיותם בתכלית השלימות שילדו עם בנות האדם הנפילים האלה:
וגם אחרי כן – כי הנפילים ההם עצמם הולידו נפילים כמותם והם הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כי האנשים אחר המבול כאשר יראו גבורים יזכירו אלה, ויאמרו כבר היו גבורים כאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו אנשי השם בכל הדורות אחרי כן:
הנפלים – תאר לאנשים המופלאים בגובה קומתם ויוצאים מדרך הטבעי (אויסגעפאללען גראָסס) כי כל דבר מובדל היוצא חוץ לטבע הרי הוא כאילו נפל מכלל הסדר הטבעי המתפשט על כל המציאות הטבעי, וכן יאמר האשכנזי על כל דבר נפלא (איינע אויסגעפאללנע זאכע) רבי שלמה פאפענהיים. ויתכן כדעת המפרשים כי הנולדים מאדם וחוה היו מופלאים בגובה קומתם ובחוזק גופם, ותחלה היו מיוחדים לענינים רוחנים אלהים, והיו עובדים לאלהי אמת. והיו נקראים בני אלהים, ואחר זמן תעו אחרי אלילים והיו כומרים לאלהיהם. והם אשר גברה יד יצרם עליהם ויפרצו גדר העריות לקחת נשים מבעליהן בחמס, ואחר זמן הוסיפו סרה לעשות המזמתה לבוא אל בנות האדם גם דרך זנות. והולידו בנים מופלאים בגבהם וחזקם שנקראו נפילים.
אשר מעולם אנשי השם – גם אחר המבול כאשר ראו גבורים יזכירו אלה ויאמרו כבר היה גבורים כאלה בעולמים אשר לפנינו והיו אנשי שם בכל הדורות אחרי כן (רמב״ן) והנה תאר אנשי שם הוא תאר לאנשי מעלה שמסבת מעשיהם הנכוחים שם תפארתם מפורסם בעולם, ולא יניח הכתוב שם שהוא לשבח על רשעים כאלה, לזה אמרו רבותינו ברבה, בני נבל בני בלי שם ואת אמרת אנשי שם. אלא אנשים שנקבו בשמות ונמוחו כמ״ש רש״י, ולולי דבריהם הייתי מפרש מלת מעולם על כלל המציאות (וועלט) כמו הליכות עולם לו (חבקוק ג׳) גם את העולם נתן בלבם. ומצוי הרבה בדברי רבותינו כאמרם סוף ברכות משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו מן העולם ועד העולם, ששני עולמות יש עה״ז ועה״ב, וטעם אשר מעולם אנשי שם, מפי המון עם שבעולם היו הרשעים האלה מתוארים אנשי שם כדרך ההמוניים שמצד פחיתות מדרגתם גם מעשה היותר מגונה בעיניהם הוא טוב וישר, הנה אנשי שם שהוא תאר לשבח הגנות בצדו, להודיע אף שהיו בני נבל בני בלי שם, מ״מ בני עה״ז ההמוניים הם אשר ייחסו להם שם המשובח והמפואר לקרותם אנשי שם. ומעולם כלומר מבני עולם כמו ותרעב כל ארץ, וכל הארץ באו, שטעמו עם הארץ. ובמכדרשב״י (זהר כ״ה ב׳) אנשי שם. אינון דבנין בתי כנסיות ומדרשות ושויין בהון ספר תורה ועטרה על רישי׳ ולא לשמא דהש״י, אלא למעבד לון שם.
הנפילים וגו׳ – הנפילים היו גבוהי קומה, כמ״ש (במדבר י״ג:ל״ג) ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים, ומכאן נראה ג״כ שגם אחר המבול היו נפילים, ולפיכך נ״ל כי וגם אחרי כן חוזר למעלה, הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן, וזה ע״י שבאו בני האלהים אל בנות האדם, וזה היה גם אחר המבול כי גם אז נמצאו בתחלת היישוב אנשים פראים גבוהי קומה שבאו אל בנות היישוב, אלא שלפי זה היה ראוי להטעים ה֠נפילים היו֨ בא֜רץ בימ֣ים הה֘ם וג֣ם אחרי⁠־כ֒ן. והנה מציאות קצת ענקים או אנשים גבוהי קומה יותר משאר בני אדם לא יתכן להכחישה, כי משה הזכיר עוג {דברים ג׳:י״א} והמרגלים הזכירו אחימן ששי ותלמי {במדבר י״ג:כ״ה} ובשמואל {שמואל א י״ז:ד׳} מצאנו גלית ואחרים; ומלבד עדות ספרי הקדש הנה עינינו הרואות במעי האדמה עצמות פילים ושאר בעלי חיים שהחוקרים אומרים שהיו בעלי העצמות ההמה גדולים כפילים ויותר מאותם בעלי חיים עצמם הנמצאים עתה, והנה איננו מן הנמנע שימצאו כמו כן קצת בני אדם גדולים כפליים במדתנו.
המה הגבורים וגו׳ – הם שנעשו אח״כ אלוהות או חצי אלהים (Semidei) ורצה הקב״ה להודיע את ישראל שאינם מזרע אלהי כי לא אמר שבאו האלהים אל בנות האדם, אלא בני האלהים, והם יבינו כי הואיל והזכיר ענין זה ולא הזכיר קודם לכן שבאו האלהים עצמם אל בנות האדם, א״כ בהכרח אינם בני אלהים ממש, ואם יטעו ויחשבו כי בני האלהים הם המלאכים, לא תצא מזה תקלה. ובענין גזרת מלת נפילים רבו הדעות, ואין להכריע. ראב״ע ורד״ק כתבו שנקראו כן כי יפול לב אדם עליו בראותו אותם, כי יפחד מהם. קליריקוס מפרש לסטים מן ותפול שבא ותקחם (איוב א׳:ט״ו) וכיוצא בזה תרגם עקילס. ולתרגום ירושלמי ורוזנמילר ואחרים הכוונה שנפלו וגורשו מן השמים. ואולי אפשר לומר כי נפילים כמו נפלאים, והיה השרש מתחלתו פל מורה פלא, ואח״כ מצאתי כי כן ג״כ דעת המעמר.
The giants (ha-nefilim). We know that the nefilim were tall from, “And there we saw the Nefilim, the giant race, of the Nefilim; and we seemed to our own eyes as so many grasshoppers, and so we must have seemed to their eyes” (Num. 13:33). This verse also shows that there were nefilim after the Flood, and so, in my opinion, the phrase “and also afterwards” is connected with the preceding phrase. After the Flood, too, when society was reorganizing, there were tall, wild men who kept company with the daughters of society. To conform with this interpretation, however, the phrase should have been accentuated ה֠נפילים היו֨ בא֜רץ בימ֣ים ההם֘ וג֣ם אחרי⁠־כן֒ [connecting the two halves; the traditional accentuation – הנפל֞ים הי֣ו בא֘רץ֮ בימ֣ים ההם֒ וג֣ם אֽחרי⁠־כ֗ן – makes “and also afterwards” a separate thought].
The existence of a few giants or abnormally tall men cannot be denied: Moses mentions Og (Deut. 3:11); [Moses’] spies mention Ahiman, Sheshai, and Talmai (Num. 13:22); in Samuel we find Goliath and others (1 Sam. 17:4, 2 Sam. 21:18-20). Besides the testimony of the Bible, we now see bones of elephants and other [ancient] animals in the bowels of the earth, and scholars say that the animals to which these bones belonged were as large as elephants. It may well be that besides those animals which have been discovered up to now, some human beings as large as “elephants,” from our point of view, will be found as well.
These are the Heroes (ha-gibborim). Who were later considered gods or demigods; but the Holy One, blessed is He, wanted to let Israel know that they were not of divine descent, for it does not say that God (or the gods) accompanied the daughters of men, but rather the “sons of God.” Israel would thus understand that the heroes mentioned here could not literally be sons of God. Even if they would mistakenly think that the “sons of God” were angels, no harm would come of this.
As for the derivation of the word nefilim, opinions abound and none is decisive. Ibn Ezra and Kimhi wrote that they were so called because one’s heart would fall [yippol] in fear at the sight of them. Clericus interprets the word as “robbers,” from the verse, “And men of Sheba fell [va-tippol Sheva] upon them and took them away” (Job 1:15). Aquila’s translation is essentially similar. To the Jerusalem Targum, Rosenmueller, and others, the meaning was that they “fell” and were expelled from heaven. Perhaps it can be said that nefilim is related to nifla’im (“wonderful”), and that the root was originally pal, meaning “wonder” [pele].⁠1 I have in fact found that this was the opinion of the Me’ammer.
1. {Translator's note: Here, in the Pardo manuscript, the following additional material appears: “And perhaps from this root was also derived pil (“elephant”), which is a wondrous creature [beri’ah nifla’ah].”}
מה שנאמר בדרך כלל בפסוקים הקודמים, מתבאר בפסוק זה על ידי דוגמא אחת. דוגמא זו הייתה מובנת בנקל לאבותינו הקדמונים, אשר ראו עוד בעיניהם את שרידי הנפילים.
הנפילים – קשה לקבוע בוודאות מדוע נקראו הענקים ״נפילים״, שכן ״נפילה״ היא בדרך כלל סימן של חולשה. אולם, אנו מוצאים גם ״נפילה״ המציינת את הכרעת החלש על ידי הגבור, כך: ״נָפַל פַּחְדָם עֲלֵיהֶם״ (תהלים קה, לח). קרוב לזה מצאנו לשון ״נפילה״ לעניין ההשפעה המכרעת של ההשראה האלקית על הנביא: ״וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד ה׳⁠ ⁠⁠״ (יחזקאל ח, א). ״נפילה״ משמשת גם כדי לתאר מצב של מקרה, שאיננו יכולים לדעת מה יהיה סופו: ״אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר״ (רות ג, יח). ומצאנו ״נפל״ פעם אחת גם בהקשר לישמעאל: ״על פני כל אחיו נפל״ (להלן כה, יח). ואולי זו הוראת ״נפל״ כאן: מי שנקרה בפתע פתאום בדרכו של חבירו, כאילו נפל מן השמים. ישמעאל היה פרא אדם; כחו היה יוצא מגדר הרגיל ולא התאים לסדר הרגיל של דברים; הווי אומר: ״על פני כל אחיו נפל״. ושמא על שם כך נקראו כאן ה״נפילים״, משום שגובהם וכחם היה בלתי רגיל, ועקב כך ״נפל״ פחדם על כל אדם.
(אולי זוהי גם משמעות המאמר: ״וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״ (ישעיהו כו, יט), ״תפיל״ יכול להתפרש: לעשות נפילים. וכך יהיה פירוש כל הפסוק: ״כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״ – הטל שלך מעורר ענקי רוח המזהירים באורם, ואילו הארץ מוציאה רק ״רפאים״ – ענקים בגוף בלבד.)
אם השם ״נפילים״ מציין יצורים בלתי רגילים שאינם מצויים, כנראה שהם נקראו כך רק בתקופה מאוחרת, כאשר התקטנה קומתם של שאר בני האדם. בזמן מתן תורה, היו קיימים עדיין שרידים מצאצאי הנפילים; אך לפני המבול, היו הנפילים מצויים. לפי זה, ״הנפילים היו בארץ בימים ההם״ פירושו: היצורים שאנו רואים אותם עתה כדבר פלא – ״הנפילים, היו״ מצויים ״בארץ בימים ההם״.
בשושלת קין, בה נכחד היסוד הרוחני המוחלט, הגיעה ההתפתחות הגופנית לממדי ענק. אילו הצליח עירוב שתי השושלות, היה היסוד הרוחני של האב מתגבר על היסוד הגשמי המוחלט של האם, ומשתמש בו בעבודתו, והיו נולדים מהם ענקים רוחניים, שכן עבודת הרוח דורשת כח גופני. אך הכתוב אומר: ״הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן״. ״בנות האדם״ ילדו בנים ל״בני האלקים״, והאבות ציפו שהיסוד האלקי יתגבר בלב בניהם. אך לא כן היה. הנפילים היו בארץ גם אחרי כן; גם לאחר ש״בנות האדם״ ילדו להם ילדים, השתעבד הכח הרוחני לתאוה הגשמית. איחוד השושלות הביא את זרע המרד וחילול הקודש אל תוך שושלת ״בני האלקים״.
המה הגבורים – איחוד זה יצר את ״הגבורים של ימי הקדם״. היו ביניהם יחידים שקומתם הרוחנית גבהה מעל ראשי בני דורם, אך בחלקם הגדול הייתה הרוח משועבדת לכח הגשמי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ד) הנפלים – עתה יפרש מ״ש ויראו בני האלהים את בנות האדם, מי היו בני האלהים, הם אלה שאמרו שהם בני אלהים ונפלו משמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל ספורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בספורי הדורות שראשית ספורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון יתחיל מן האלהות וחצי אלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מצבות ומזבחות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח ונאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בנאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכ״ש שהיו בתקפם בימי משה, וכל ספורי קורות מצרים התחיל בהאלילים בני אלהים שנפלו משמים ארץ בימי קדם, לכן הודיע לנו מרע״ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בספוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים וע״כ קראן בשם נפילים ע״ש שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן, והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל כל עניני הע״ז וספורי האלילים והמיטהאלאגיא שלהם הוא הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם, שכל גבור שעמד בימים ההם, או איש שעשה לו שם ע״י חכמתו ומעשיו היו מיחסים לו אלהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה, וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת שוא והבל אשר לכן ראה ה׳ לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה.
הנפילים: שנפלו מרוח גבוהה אשר היתה להם מכבר1, למדרגה פחותה, מחמת שהואילו לילך אחרי רצון ותאוה.
היו בארץ בימים ההם: לא נשתהה הרבה עד מאה ועשרים שנה, אלא בימים ההם הרגישו שינוי ברוחם ונעשו נפילים, אלא שלא הגיעו עדיין להיות בשר לגמרי2.
וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם: וא״כ הרי היו הולדות מתחילה במדרגה פחותה, וראו את אבותיהם במדרגה שאינה גבוהה כל כך כמו שהיו טרם שנולדו הבנים, גם המה הולדות קראו אותם ׳נפילים׳ ברבות השנים, באשר האבות היו גרועים והולכים להיות נבזים ושפלים יותר מהם שלא היו מעולם במדרגה גבוהה. דזה כלל גדול, דמי שיש לו יתרון דעת ומעלה גבוהה, כשהוא מאבד צורתו זו נעשה גרוע מהפחות ממנו, כמו שביארנו בספר ויקרא (יא,מד)3 דישראל האוכל דברים האסורים מצד התורה נעשה מזוהם יותר מגוי האוכל בהיתר, עד שבא גם לאכול שקצים ורמשים4 [ועוד עיין מה שכתבתי בספר במדבר (כא5) ובספר דברים (לב,טו) בשירת האזינו על הפסוק ״שמנת עבית כסית״]. ושלמה אמר בספר משלי (יב,ח) ״לפי שכלו יהולל איש, ונעוה לב יהיה לבוז״, ולכאורה אין סוף המקרא מקביל לראשו. אלא הכי פירושו, שאם הוא נעוה לב6 הוא להיפך, דלפי שכלו יהיה לבוז, שכל מה שהוא בר דעת יותר מתבזה יותר ונעשה נופל מאדם.
המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם: בדור החדש קראו את אותם ״גבורים אשר מעולם״ – ״אנשי השם״, מכבר השנים שעברו היו נחשבים לאנשי השם ולצדיקים ואח״כ נעשו לגבורים.
1. ״רוח האדם״ שהיתה להם, כמבואר ברבינו בפסוק הקודם (׳ולמעלה מזה מי שזכה לרוח ודעת תורה׳).
2. כפי שהסביר רבינו בפסוק הקודם בד״ה לא ידון רוחי.
3. על הפסוק ״והתקדשתם והייתם קדושים... ולא תטמאו את נפשותיכם״...
4. ׳שהם דברים המתועבים לנפש נקיה בדעת אדם׳ – לשון רבינו שם.
5. בהרחב דבר שם, על הפסוק ״ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה״.
6. רש״י שם: שהניע לבו לגמרי מן התורה.
הנפלים – עיין מה שאכתוב עליהם בפרשת שלח לך.
יבאו בני האלהים – בארצות הקדם אין איש בא ונכנס באהל אשה כי אם אביה או בעלה, ומזה נהיתה מליצת ״בא אל״ להוראת ״בעל״.
הנפלים – שורש המלה מעורפל,⁠1 ואולי היא גזורה מלשון פלא, כלומר הנפלאים, המעוררים התפלאות.
היו ... וגם אחרי⁠־כן – הם היו נמצאים אז וגם אחרי כן; ״וגם אחרי כן״ מתכוון אולי אף לתקופה שלאחר המבול, שהרי גם המרגלים מספרים, שראו אותם (במדבר י״ג:ל״ג). אולם, מכיוון שמסופר על המבול, שמתו בו כל בעלי החיים (בראשית ז׳:כ״ב-כ״ג), קשה להבין, כיצד זה נותרו בחיים גם אחריו.⁠2
אמנם לפי אחדים מחכמי התלמוד לא הושמדה כל האנושות (חוץ מנח ומשפחתו) במבול. כך מצינו ״...ואמר ר׳ יוחנן, זה עוג שפלט מן המבול״ (נדה ס״א.),⁠3 וייתכן שעוד אחרים מן הנפילים נמלטו מן המבול, שהרי סובר רבי יוחנן ״לא ירד מבול לארץ ישראל.⁠״4
אולם פשוטו של מקרא הוא נגד דעה זו, ולפיכך אין לנו אלא להניח, שגם יותר מאוחר אירעו מקרים של התקשרות בין בני אלהים ובנות האדם,⁠5 אלא שמקרים אלה היו בודדים ולא השפיעו לרעה על כלל האנושות. לפי הנחה זו מוסב ״אשר יבאו״ על מה שקרה מאוחר יותר, כאשר בני האלהים לא לקחו עוד את בנות האדם לנשים כי אם באו אליהם במקרה, אולם מהזכרת הנפילים במדבר י״ג:ל״ג אין להוכיח כך.
ושמא יש לומר, שהנפילים שלאחר מכן לא היו אלא אנשים חזקים באופן יוצא מן הכלל, אשר רק נטלו לעצמם את שם הנפילים הראשונים, מבלי שיהיו ״בני האלהים״, כהללו. לפי זה יוסב ״וגם אחרי כן״ רק על התקופה שלפני המבול. הנפילים הראשונים יהיו איפוא ״בני האלהים״, ומכיוון שהם הזדווגו עם בנות האדם, היו צאצאיהם כמותם, עד בוא המבול6
המה הגבורים – הרי זה ביאור המושג ״נפלים״ ובניהם: הם הנפילים, הם הגבורים.
אשר מעולם – כלומר מקדמת דנא, מן הימים הקדמונים.
אנשי השם – היינו אנשים מפורסמים; השווה במדבר ט״ז:ב׳.⁠7
1. והשווה ב״ר כ״ו:ט״ז (המ׳).
2. דוקא אלה שבגללם בא המבול לעולם (המ׳).
3. ועי שם תוס׳ ד״ה זה עוג, לפיהם נמלט גם סיחון מן המבול (המ׳).
4. זבחים קיג, ע״א (המ׳).
5. השווה י׳ הלוי.
6. השווה קייל וקורץ.
7. גרץ (הסטוריה 1 ע׳ 2) גורס ביחזקאל ל״ב:כ״ז גבורים נפילים ערלים, והוא מזהה המוזכרים שם עם הנפילים שבכאן. אך גם לפי גירסתנו ייתכן שיש שם רמז לנפילים שבכאן, ראיה למסורת שהיתה קיימת בפי העם על אודות נפילים אלה, מסורת שגם פסוקנו מניח שידועה היא.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ה) {מפטיר} וַיַּ֣רְא יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכׇל⁠־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כׇּל⁠־הַיּֽוֹם׃
Hashem saw that the evil of man was great on the earth, and that every design1 of his heart's thoughts was only evil, all day long.
1. design | יֵצֶר – Literally: "form". When associated with the heart and thoughts, it refers to man's intentions and plotting (Shadal, comparing our verse to Yirmeyahu 18:11). Often translated as: "inclination" (see Radak, noting that though man was given both a good and evil inclination, he chose to follow only the latter).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ידייקות לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[נז] 1וירא ה׳ כי רבה רעת האדם, אתה מוצא בדור המבול אדם התחיל בעבירה תחלה שנאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וגו׳ הוא לקה תחילה והשאר לא פלטו שנא׳ (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום. (תוספתא סוטה פ״ד).
[נח] 2וירא ה׳ כי רבה וגו׳, ר׳ חנינא אמר רבה והולכת, רבי ברכיה בשם ר׳ יוחנן אמר שמענו בדור המבול שנידונו במים, והמדומים באש, ומנין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן, ת״ל רבה רבה לגזירה שוה. (בראשית רבה כ״ז).
[נט] 3ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב׳:כ״א), זה דור המבול, גם זה הבל ורעה רבה, דכתיב וירא ה׳ כי רבה רעת האדם. (בראשית רבה שם).
[ס] 4וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ. ילמדנו רבינו כמה דינם של רשעים בגיהנם, כך שנו רבותינו משפט רשעים בגיהנם י״ב חדש. וכו׳ ובמה נידונין באש ושלג כו׳ ולמה כך אלא במדה שאדם מודד מודדין לו כו׳ תדע לך שכן הוא, ראה מה כתיב (בראשית ז׳:י״א) ביום ההוא נקבעו כל מעינות תהום רבה, מהו רבה, אלא אמר הקב״ה כמה שחטאו ברבה כך אני נפרע מהם ברבה כו׳ וירא ה׳ כי רבה וגו׳. (תנחומא ישן בראשית ל״ג).
[סא] 5ד״א וירא ה׳ וגו׳, כי לכל חפץ יש עת ומשפט (קהלת ח׳:ו׳), אלא לפי הרשעים מכעיסין להקב״ה ואומרים, הקב״ה נשבע שאינו מביא מבול לעולם ואנו עושים כל מה שאנו מבקשין וכו׳ אמר הקב״ה, הרשעים שבעולם כך אומרים וכו׳ חייכם יש לי שפטים אחרים ליפרע מכם, ומהו עושה לרשעים, משקען במים או בנהר, או לתוך הבור, לכך נאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ. (תנחומא ישן בראשית ל״ו).
[סב] 6ד״א וירא ה׳, זשה״כ אנשי רע לא יבינו משפט (משלי כ״ח:ה׳), אילו דור המבול שהיו חוטאין ולא היו מסתכלין שהפורענות באה עליהן, ומבקשי ה׳ יבינו כל, זה נח ובניו, ששמעו מהקב״ה שהוא מביא מבול ונתייראו מהקב״ה. (ת״י בראשית ל״ז).
[סג] 7ד״א וירא ה׳, לפי שהרשעים אומרין אין הקב״ה רואה כשאנו חוטאין כי רחוק הוא, ושבעה רקיעים בינינו וביניו כו׳ והקב״ה אומר להם, רשעים שבעולם, הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט (תהלים צ״ד:ט׳), הלא הוא מביט לכל דבר, כו׳ ואע״פ שהדת אומרת כן עלי כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן (איוב י״א:א׳), (אף) [אבל] הדבר הזה עשיתי בשבילכם שנא׳ וירא ה׳ כי רבה כו׳. (אגדת בראשית פ״א).
[סד] 8ד״א וירא ה׳ כי רבה רעת האדם, זש״ה (קהלת י׳:ה׳) יש רעה ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם, אמר הקב״ה ראו מה רשעים הללו עושין, כשבראתי אותם נתתי לכל אחד מהם ב׳ שמשים א׳ טוב וא׳ רע, והם מניחים השמש הטוב ומתדבקים ומתחברים עם הרע וכו׳ אמר הקב״ה, הרשעים הללו לא די להם שלא עשו מיצר הרע יצר טוב, אלא עשו מיצר טוב יצר רע, שנא׳ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. (אגדת בראשית פ״א).
[סה] 9מתחילת ברייתו של עולם היתה שכינה בתחתונים כו׳ עמדו דור המבול וחטאו, כמה שכתוב וירא ה׳ כי רבה רעת האדם ונסתלקה לרקיע הרביעי, עמדו דור הפלגה ונסתלקה השכינה לרקיע החמישי. (פס״ר פ״ה).
[סו] 10א״ר יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר רק רע כל היום. (סוכה נב:).
[סז] 11אמר ריש לקיש, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות, הוא שטן, דכתיב (איוב ב׳:ז׳) ויצא השטן מאת פני ה׳, הוא יצר הרע, כתיב התם רק רע כל היום, וכתיב הכא (רק את נפשו שמור) (איוב א׳:י״ב) רק אליו אל תשלח ידך, הוא מלאך המות, דכתיב (רק) (איוב ב׳:ו׳) אך את נפשו שמור, אלמא בדידיה קיימא. (ב״ב טז.).
[סח] 12כי כל ימיו מכאובים (קהלת ב׳:כ״ג), שהיו מכאיבים להקב״ה במעשיהן הרעים, וכעס ענינו שהיו מכעיסים להקב״ה במעשיהן הרעים, גם בלילה לא שכב לבו, מן העבירות, ומנין אף ביום, ת״ל וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. (בראשית רבה כ״ז).
[סט] 13רק רע כל היום, משהיתה החמה זורחת ועד שהיתה שוקעת לא היתה בהם תוחלת הה״ד (איוב כ״ד:י״ד) לאור יקום רוצח יקטול עני ואביון ובלילה יהי כגנב. (בראשית רבה כ״ז).
[ע] 14אר״א ב״כ נעשה בעשרת השבטים מה שלא נעשה בדור המבול, כתיב בדור המבול וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ובעשרת השבטים כתיב (מיכה ב׳:א׳) הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם, הרי זה בלילה, מנין אף ביום ת״ל (מיכה ב׳:א׳) באור הבקר יעשוה, אותן לא נשתייר מהם פליטה ואלו נשתייר מהן כו׳. (בראשית רבה כ״ח).
1. כ״ה בהנדפס מכתי״ע. ולפנינו, אתה מוצא באנשי [מבול] אדם התחיל כו׳ אף הן לקו תחלה. ויליף מקרא דכתיב וימח וגו׳ מאדם עד בהמה, מתחלה אדם ואח״כ בהמה.
2. ב״ר פמ״ט, ולקמן פסוק יג. מירושלמי ב״מ רבה רבה, כמעשי אילו כך מעשה אילו, והכוונה לגז״ש שלפנינו ומקיש דהיו שווין ברשעתם. וראה לקמן בראשית יח. ב. מאמר מגמ׳ סנהדרין קח. ברבה קלקלו וברבה נידונו ולפנינו מאמר ס. ועי׳ גנזי שכטר ח״א לז. ובאדר״נ נו״ב מכת״י פל״ז דורש ג״כ גז״ש זו לענין עשר ירידות בתורה כו׳ ירידה במבול מנין שנאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם, ולהלן אומר כי רבה, רבה לגז״ש מה רבה האמורה כאן ירידה אף רבה האמורה להלן ירידה. וכעי״ז בשה״ש זוטא פ״א אט״ו, ומניין לאנשי דור המבול כסדום בסדום הוא אומר כי רבה ובאנשי דור המבול כתיב כי רבה. רבה והולכת, שלא חזרו בהם (מת״כ) ובס׳ חמדת הימים התימני כ׳ וירא ה׳ כי רבה רעת האדם פירש הרמב״ן ז״ל שהיו מדביקין מטותיהן ומחליפין נשותיהן זה לזה דכתיב הכא רעת האדם וכתיב התם האיך אעשה הרעה הגדולה, ולא מצאתי כעת בפיה״ת להרמב״ן, ומובא תוכן זה לקמן מאמר קלז. מילמדנו, ובמדרש הגדול כאן כ״כ בשם א״ר ״נחמני״ והדרש מקרא דאיך אעשה ליתא שם. ובפרדר״א פכ״ב איתא רבי מאיר אומר גלוי בשר ערוה היו הולכין דורות של קין האנשים והנשים כבהמה, ומטמאין בכל זנות איש באמו ובבתו ובאשת אחיו בגלוי וברחובות ביצר הרע ובמחשבות לבם שנא׳ וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ. ועי׳ באלי׳ זוטא פ״י, ובז״ח כא: ולקטן מאמר קלז. מ״ש ממדרש אור האפלה.
3. קה״ר ב. א״ב. דורש לשון ורעה רבה, כמו רבה רעת דכתיב כאן.
4. לעיל מאמר נח. ומ״ש בבאור.
5. המאמר כמו שהוא אינו מובן הקשר של הדרש לפסוק שלפנינו, דהרי מה שהרשעים אומרים שנשבע שאינו מביא מבול זה היה אחרי המבול וכאן מדבר קודם המבול, וכל הדרש הזה הוא גם באגדת בראשית פ״א ומ״ש שם מהרש״ב בהערות דמאמר אגדת בראשית מקורו מתנחומא הנ״ל אינו נראה כי המעין היטב רואה דהיה לפניו מקור אחר, או גירסא אחרת בתנחומא, ובאגד״ב הסיום של הדרשא הוא לכך אמר שלמה כי לכל חפץ וגו׳ מי גרם לכל אלו כי רעת האדם רבה עליו. הוא סיפא דקרא כי לכל חפץ, - ולפ״ז יש להבין סמיכת הדרש כמו דדורש שמה על לשון כי רעת האדם רבה, שהרשעים שהיו אחרי המבול לא האמינו שיבוא עליהם פורעניות, כן דורש על לשון הקרא כי רבה רעת האדם, שלא האמינו אנשי דור המבול שיביא עליהם המבול כמבואר להלן במאמר סב. סג.
6. אגדת בראשית פ״א א״ב.
7. בתנ״י אל״ה. איתא ד״א וירא ה׳ זשה״כ בכל מקום עיני ה׳ צופות רעים וטובים וכתיב כי ה׳ עיניו משוטטות בכל הארץ, צופות מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים, טובים זה נח ובניו, ורעים אלו דור המבול. ונראה דהכוונה להדרש שמבואר לפנינו שהרשעים אומרים אין הקב״ה רואה, ע״ז אומר וירא.
8. תנחומא ישן בראשית אל״ח בקיצור, וכמו שלפנינו מבואר. שלא עשו מיצה״ר יצ״ט, י״ל הכוונה כמבואר במשנה ברכות פ״ט מ״ה בכל לבבך בשני יצריך ביצ״ט וביצה״ר, והיינו שישתמש נם בהמדות הרעות שיש בו לצורך דברים טובים עיי״ש בפיהמ״ש להרמב״ם ורבינו יונה וש״מ, ובירושלמי ברכות פ״ט אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב. וראה לעיל פ״א מאמר תתיט. טוב מאוד זה יצה״ר, ועי׳ ע״ז ה. ותו״כ קדושים, אל יאמר אדם א״א בשר חזיר כו׳. ובמדרה״ג כאן כ׳ וכל יצר מחשבות לבו, שהשליטו עליהן יצר רע והלכו אחר מחשבתו.
9. לעיל פ״ד מאמר קסה.
10. בד״ס מביא גירסא מכת״י כתיב הכא רע וכתיב התם רק רע. (ראה איוב מה, יט. ל, כו.) ובאגה״ת דכתיב הכא היום וכתיב הכא היום. ועי׳ ז״ח ב. ולעיל מאמר סד.
11. קדושין ל. איתא ״מתחדש״ עליו וכ״ה בנוסח הכ״י בד״ס ובע״י ובאגה״ת. ובפס״ז נשא, כא. וישמרך מכל רע מיצה״ר כענין שנאמר וכל יצר וגו׳ רק רע.
12. קה״ר ב. יח. מדרש זוטא פב. כג. תנחומא ישן בראשית אל״ד ובמנח״י הביא גירסות שונות מכת״י, ועי׳ לפנינו מאמר ע. דורש שחטאו רק ביום.
13. לעיל מאמר סח. ועי׳ מאמר ע.
14. שהש״ר פ״א אכ״ו, ולעיל מאמר סח. דורש שחטאו ביום ובלילה, ומדרשות חלוקות הן.
וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֲנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבָת לִבֵּיהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא.
Hashem saw that man’s wickedness had increased on the earth, and that every inclination of his heart was only for evil, all day long.

וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם
וַחֲזָא ה׳ (ח״נ: וּגְלֵי קֳדָם ה׳) אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא (ח״נ: אָדָם) בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא (ח״נ: וכל הרהור) מַחְשְׁבָת לִבֵּיהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא
הרמב״ם על נוסחי ת״א
א. ״וַיַּרְא ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וַחֲזָא ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא אחד משלושה תרגומים שהרמב״ם הצטער עליהם כי הוא סותר את פתרונו לתרגומי רְאִיָּה המיוחסת לה׳:
כידוע הרמב״ם הקדיש פרקים רבים ב״מורה נבוכים״ להרחקת ההגשמה ולצורך זה הִרבה להסתמך על אונקלוס.⁠1 אחד מלשונות ההגשמה שאותם חקר הרמב״ם הוא הפועל ״ראה״, שלבחינתו הקדיש הרמב״ם פרק שלם ב״מורה נבוכים״ (מורה נבוכים א מח). והנה נתברר לרמב״ם שאונקלוס מתרגם פועל זה בשתי דרכים; ״חֲזָא״ וגם ״גְלֵי קֳדָם״, לכאורה ללא סדר ושיטה2:
אמנם מה שבא מן הראיה מיוחס אליו יתברך, פירש אונקלוס בו פירושים מופלאים, לא התברר לי כוונתו ודעתו. והוא, כי במקומות יפרש ״וירא ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״וחזא ה׳⁠ ⁠⁠״, ובמקומות יפרשהו ״וגלי קדם ה׳⁠ ⁠⁠״.
כלומר, הרמב״ם מצביע על חוסר עקיבות בתרגומי רְאִיָּה המיוחסת לה׳: מהם המתורגמים וַחֲזָא ה׳ כגון, ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב״ (בראשית א ד) ״וַחֲזָא ה׳ יָת נְהוֹרָא״ ואחרים באמצעות גְּלֵי קֳדָם ה׳ כגון, ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים״ (שמות ב כה) ״וּגְלֵי קֳדָם ה׳ שִׁעְבּוּדָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״.
הפתרון שמציע הרמב״ם מושתת על עיקרון פילוסופי-דתי: התרגום הקבוע הוא אכן ״וַחֲזָא ה׳⁠ ⁠⁠״ פרט לאותם מקומות בהם ראיית ה׳ קשורה בעוול או בנזק וחמס, שבהם מתרגם אונקלוס ״גְלֵי קֳדָם״. וטעם הדבר, שכן הפועל ״חֲזָא״ מציין לא רק השגת העניין וידיעתו אלא גם הסכמה והשלמה עמו. ומאחר שאונקלוס נמשך בתרגומו אחר הפסוק ״וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל״ (חבקוק א יג) כלומר אין הסכמה לעוול במחיצת האל – נמנע מלתרגם ראיית עוול בלשון ״וַחֲזָא״, שהיה הדבר משתמע כאילו ה׳ משלים עמו. לכן בכל הפסוקים המתארים ראייה של עוול או חמס תרגם באמצעות ״וּגְלֵי קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, משום שלשון זה מביע את שני הרעיונות: היות העוול גלוי לפני ה׳ וגם את אי הסכמת ה׳ עם המצב. וזה לשונו:
והנה מצאתי כל ראיה מיוחסת לאל בכל התורה פירשה ״וחזא״, זולת אלו אשר אספר לך: ״כי ראה השם את עניי״ (בראשית כט לב) ״ארי גלי קדם ה׳ עולבני״, ״כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך״ (בראשית לא יב) ״ארי גלי קדמי״... ״כי יראה כי אזלת יד״ (דברים לב לז) ״ארי גלי קדמוהי״. וזה גם כן ענין עָוֶל להם והתגברות שונא. וזה כולו היה נמשך ונראה בו ״וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל״. ולזה כל שעבוד וכל מרי יתרגמהו ״גלי קדמוהי״ או ״גלי קדמי״.
ואולם הרמב״ם הבחין שפירושו נסתר משלושה פסוקים שעניינם עוול ורעה, ועם זאת תורגמו בלשון ״וַחֲזָא ה׳⁠ ⁠⁠״. הראשון הוא פסוקנו ״וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם״ המתורגם ״וַחֲזָא ה׳ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא״, אף על פי שמדובר בראיית דבר שלילי. וכן עוד: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה״ (פסוק יב) ״וַחֲזָא ה׳ יָת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבַּלַת״, ״וַיַּרְא ה׳ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה״ (בראשית כט לא) ״וַחֲזָא ה׳ אֲרֵי סְנוּאֲתָא לֵאָה״:
אבל נפסד עלי זה הפירוש הטוב, הנאה, אשר אין ספק בו, בשלשה מקומות היה מִחֻקָּם לפי זאת הסברא שיפרשם ״גלי קדם ה׳⁠ ⁠⁠״, ואני מוצא אותם בנוסחאות ״וחזא ה׳⁠ ⁠⁠״, והם אלו: ״וירא ה׳ כי רבה רעת האדם״, ״וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה״, ״וירא ה׳ כי שנואה לאה״.
עם זאת סבור הרמב״ם כי פירושו הוא אמיתי. ואשר לשלשת התרגומים המוקשים –
הקרוב אצלי שיהיה זה טעות שנפל בנוסחאות (!), שאין אצלנו כתיבת אונקלוס בזה עד שנאמר: שמא יש לו בזה פירוש?⁠3... וצריך שיבוקש הרבה בדקדוק הנוסחאות בזה. ואם תמצא אלו המקומות כמו שזכרנו לא אדע לו כוונה (= אם אכן הנוסח שבידנו נכון – איני יודע כוונת אונקלוס).
ואמנם מקצת כתבי יד גורסים בפסוקנו ואצל לאה ״וּגְלֵי קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, כדעת הרמב״ם. כנגד זאת בפסוק יב מופיע בכל הנוסחים ״וַחֲזָא ה׳⁠ ⁠⁠״.
ב. לעיל ״נַעֲשֶׂה אָדָם״ (בראשית א כו) התבאר שאונקלוס מבחין בין אָדָם במשמע המין האנושי המתורגם אֱנָשׁ או אֱנָשָׁא, לאדם הראשון המתורגם אָדָם. מכיוון שכאן ״כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם״ מכוון לכלל המין האנושי, תרגומו הוא ״אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא״ [ולא: אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אָדָם כמקצת נוסחים].
ג. ״כָּל הַיּוֹם״ – ״כָּל יוֹמָא״, כי משמעו בכל יום ויום [כמו ״חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם״ (דברים לג יב) כָּל יוֹמָא״], ולא כהרבה דפוסים שתרגמו בטעות ״כָּל יוֹמַיָּא״.⁠4
1. על מעלת התרגום בעיני הרמב״ם ראה במבוא סעיף ד: אונקלוס הגר וכן בנספח ״תרגומי ההגשמה״ פרק ב.
2. לשימוש בפועל ״חזא״ הנשמע כהגשמה, משיב הרמב״ם: ״דע כי ראה והביט וחזה, שלשה המלות האלה נופלות על ראות העין והושאלו שלשתם להשגת השכל״ (״מורה נבוכים״, א ד); ״אמנם פירשו וחזא ה׳, היא רְאָיָה מבוארת על היות חזא גם כן בלשון הארמי משותף, ושהוא מורה על ענין השגת השכל, כאשר יורה על השגת החוש״ (מורה נבוכים, א מח). גם רש״י, בהיקרות היחידה של פועל ״חזה״ בתורה, מפרש: ״ואתה תחזה (שמות יח כא) – ברוח הקודש״. ועיין לכל זה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, פרק ז – ״ראה״.
3. אבן שמואל (קויפמן), מבאר: ״שמכיוון שאין בידינו הנוסחה הראשונה שכתבה אונקלוס בעצם ידו, נוכל לאמר: אפשר שהיה לו בזה פירוש מיוחד״. כלומר, אפשר שבאמצעות הנוסח המקורי עשויים היינו למצוא ביאור לחריגים אלה. בדומה תרגם גם ר״י קאפח: ״כי אין בידינו כתב ידו של אונקלוס בזה כדי שנאמר שמא יש לו בהן איזה ביאור״.
4. ״אוהב גר״, וראה גם ״אור התרגום״.
וגלי קדם י״י ארום סגת בישתהוןא דבני אנשא בארעא וכל יצר מחשבת לבהון לח⁠(זי){ד} הגייןב ביש כל יומאג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בישתהון״) גם נוסח חילופי: ״חובתהון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מחשבת לבהון לח⁠(זי){ד} הגיין״) גם נוסח חילופי: ״מחשבות טובא הג׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יומא״) גם נוסח חילופי: ״יומיא״.
וחמא י״י ארום סגיאת בישת אינשא בארעא וכל יצרא דמחשבת ליביה לחוד ביש כל יומא.
And the Lord saw that the wickedness of man was great in the earth, and all the imagery of the thought of his heart was only evil every day.

פרשה כז

[א] וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם – כְּתִיב: כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן (קהלת ב׳:כ״א), אָמַר רַבִּי יוּדָן גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל נְבִיאִים שֶׁמְדַמִּין צוּרָה לְיוֹצְרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי (דניאל ח׳:ט״ז).
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אִית לָן קְרָיָא אוֹחֳרָן דִּמְחַוַּר יֶתֶר מִן דֵּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְּמָעְלָה (יחזקאל א׳:כ״ו). שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג׳:י״ט). וּבְדַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ (משלי ג׳:כ׳). וּבְכִשְׁרוֹן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן לֹא בֶעָמָל וְלֹא בִיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא: בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ (תהלים ל״ג:ו׳). בִּדְבַר ה׳ וּכְבָר שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ. וּלְאָדָם שֶׁלֹא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ (קהלת ב׳:כ״א), זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל. גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה (קהלת ב׳:כ״א), וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ.
[ב] דָּבָר אַחֵר: וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ – כְּתִיב: כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא (קהלת ב׳:כ״ג), כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים, זֶה דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁהָיוּ מַכְאִיבִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶן הָרָעִים. וְכָעַס עִנְיָנוֹ, שֶׁהָיוּ מַכְעִיסִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶן הָרָעִים. גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ, מִן הָעֲבֵרוֹת. וּמִנַּיִן אַף בַּיּוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם (בראשית ו׳:ה׳).
דָּבָר אַחֵר: גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִלְּהָבִיא עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנֻיּוֹת בַּיּוֹם וּפֻרְעָנֻיּוֹת בַּלַּיְלָה, דִּכְתִיב: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם (בראשית ז׳:כ״ג).
דָּבָר אַחֵר: כִּי כָּל יָמָיו מַכְאֹבִים, אֵלּוּ סְדוֹמִיִּים, שֶׁהָיוּ מַכְאִיבִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וָכַעַס עִנְיָנוֹ, שֶׁהָיוּ מַכְעִיסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִלְּהָבִיא עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת בַּיּוֹם וּפֻרְעָנוּת בַּלָּיְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַה׳ הִמְטִיר עַל סְדֹם (בראשית י״ט:כ״ד).
דָּבָר אַחֵר: כִּי כָּל יָמָיו מַכְאֹבִים, אֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים, שֶׁהָיוּ מַכְאִיבִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וָכַעַס עִנְיָנוֹ, שֶׁהָיוּ מַכְעִיסִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ, מֵאַחַר שֶׁהָיָה בֶּן יִשְׂרָאֵל גּוֹמֵר אֶת מְלַאכְתּוֹ, הָיָה אוֹמֵר לוֹ עֲדֹר לִי שְׁתֵּי עִדְרִיּוֹת, בְּקַע לִי שְׁתֵּי בִּקְעִיּוֹת.
דָּבָר אַחֵר: גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִלְּהָבִיא עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנֻיּוֹת בַּיּוֹם וּפֻרְעָנֻיּוֹת בַּלָּיְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה (שמות י״ב:כ״ט), (וְ)⁠גַם זֶה הֶבֶל הוּא (קהלת ב׳:כ״ג).
[ג] וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה וְגו׳ – רַבִּי חֲנִינָא אָמַר רָבָה וְהוֹלֶכֶת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שָׁמַעְנוּ בְּדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁנִּדּוֹנוּ בְּמַיִם וְהַסְּדוֹמִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בְּאֵשׁ, וּמִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר כָּאן לְהַלָּן וְאֶת הָאָמוּר לְהַלָּן כָּאן, תַּלְמוּד לוֹמַר רַבָּה רַבָּה לִגְזֵרָה שָׁוָה. וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, מִשֶּׁהָיְתָה חַמָּה זוֹרַחַת וְעַד שֶׁהָיְתָה שׁוֹקַעַת לֹא הָיְתָה בָּהֶם תּוֹחֶלֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַיְּלָה יְהִי כַגַּנָּב (איוב כ״ד:י״ד), וְהָא כְתִיב: חָתַר בַּחשֶׁךְ בָּתִּים (איוב כ״ד:ט״ז), לָמָּה שֶׁיּוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ, מָה הָיוּ עוֹשִׂים, הָיוּ מְבִיאִים אַפּוֹפוֹלְסִימוֹן וְשָׁף בְּאֶבֶן, וּבָאִים בַּלַּיְלָה וּמְרִיחִים וְחוֹתְרִים, כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי חֲנִינָא בְּצִיפּוֹרִין, אִתְעֲבֵיד הַהוּא לֵילְיָא תְּלַת מֵאָה חֻתְרִין, הֲוָה לְהוֹן אַפּוֹפוֹלְסִימוֹן, מָה הֲווֹן צִפּוֹרָאֵי עָבְדִּין, בִּתְמִיהָה.
[יב] וַיַּרְא י״י כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם – שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בַּעֲוֹן זִמָּה אַנְדַּרְלָמוּסְיָא בָּאָה לָעוֹלָם וְסָפָה הַטּוֹבִים וְהָרָעִים. וְרַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר, הַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְוַתֵּר חוּץ מִן הַזִּמָּה. רְאֵה, עַד שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ עָלֶיהָ מַה כְּתִיב: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַיִּנָּחֶם י״י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיֹּאמֶר י״י אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי. וְכֵן בִּסְדוֹמִיִּים, טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ (בראשית י״ט:ד׳), וְכָל אוֹתוֹ הָעִנְיָן. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט וְגוֹ׳ כִּי מַשְׁחִיתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי י״י וַיְשַׁלְּחֵנוּ י״י לְשַׁחֲתָהּ (בראשית י״ט:י״ג). לָמָּה י״י י״י שְׁתֵּי פְעָמִים? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הוּא שֶׁפָּרַעְתִּי מִזִּמְרִי וּמִשִּׁמְשׁוֹן וּמֵאַמְנוֹן, וַאֲנִי עָתִיד לָתֵת שָׂכָר טוֹב לְמִי שֶׁהוּא גוֹדֵר עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה, כְּשֵׁם שֶׁנָּתַתִּי לְיוֹסֵף וּלְיָעֵל וּלְפַלְטִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יוֹסֵף מִשֶּׁלּוֹ נָתְנוּ לוֹ, הַפֶּה שֶׁלֹּא נָשַׁק בְּזִמָּה, נֶאֱמַר לוֹ: וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי (בראשית מ״א:מ׳). צַוָּאר שֶׁלֹּא הִרְכִּין לַעֲבֵרָה, וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ (בראשית מ״א:מ״ב). הַיָּד שֶׁלֹּא נָגְעָה בַעֲבֵרָה, וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ וְגוֹ׳ (בראשית מ״א:מ״ב). הַגּוּף שֶׁלֹּא נִדְבַּק לַעֲבֵרָה, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ (בראשית מ״א:מ״ב). רֶגֶל שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ, וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה (בראשית מ״א:מ״ג). הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלֹּא חָשַׁב, נִקְרָא נָבוֹן וְחָכָם. לֵב שֶׁלֹּא הִרְהֵר, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְצָפְנַת פַּעְנֵחַ. אֲבָל הַסְּדוֹמִיִּים הִמְטִיר עֲלֵיהֶן אֵשׁ וְגָפְרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַי״י הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְגוֹ׳, וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְגוֹ׳ (בראשית י״ט:כ״ד-כ״ה). לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן, אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם וְגוֹ׳.
[Siman 12] And the Lord saw that the wickedness of man was great in the earth (Gen. 6:5). Our sages taught: As punishment for lewdness (in the world) androlepsia1 appeared, destroying the virtuous together with the wicked. R. Azariah said: The Holy One, blessed be He, would overlook everything but lewdness. Observe that when they were immersed in lewdness, it is written in Scripture: The sons of God saw the daughters of men, that they were fair; and they took them wives, whomsoever they chose (Gen. 6:1), and after that it is said: And it repented the Lord that He had made man on the earth … and He said: I will blot out man whom I have created from the face of the earth (ibid. 6:6–7). Likewise in reference to the Sodomites, it is said: But before they lay down, the men of the city, the men of Sodom, compassed the house around … and they called unto Lot … For we will destroy this place, because the cry of them is waxed great before the Lord; the Lord hath sent us to destroy it (Gen. 19:4, 13). Why is the Lord repeated twice in this verse? The Holy One, blessed be He, said: I am He who exacted punishment upon Zimri, Samson, and Amnon, and I am He who will bestow a reward upon the one who refrains from lewdness, even as I did for Joseph, Jael, and Palti.
R. Simeon stated: Joseph was rewarded in kind for his behavior. Because his mouth had not indulged in sinful kissing, he was told: According to thy word shall all my people be kissed (i.e. ruled)(Gen. 41:40); because he had not lowered his neck to sin, He placed a gold chain about his neck (ibid., v. 42); because he had not used his hand to fondle sinfully, Pharaoh removed his signet ring from his hand and put it upon Joseph’s hand (ibid.); because his body had not clung to another in sin, he arrayed him in garments of fine linen (ibid.); because his feet had not led him to her, He caused him to ride in the second chariot (ibid., v. 43); because he did not entertain wicked thoughts, he was called understanding and wise (ibid., v. 39); and because his heart had not reflected upon committing evil, they called before him: “Abrech”2 and Zaphenath-paneah3 (ibid., vv. 43, 45). Upon the Sodomites, however, He rained fire and brimstone, as it is said: The Lord caused to rain upon Sodom and Gomorrah brimstone (ibid. 19:24), and it likewise says: I will blot out man whom I have created from the face of the earth; both man and beast and creeping things, and fowls of the air; for it repenteth Me that I have made them (Gen. 6:7).
1. Reprisal taken against all men regardless of guilt or innocence.
2. The Targum translates Abrech as “father of the king.”
3. Rashi translates Zaphenath-paneah as “explainer of things.”
[לג] וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו׳:ה׳), ילמדנו רבינו כמה דינם של רשעים בגיהנם, כך שנו רבותינו, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, זה מן המשנה, מן המקרא מנין, דכתיב והיה מדי חדש בחדשו (ישעיהו ס״ו:כ״ג), מאותו חודש לאותו חודש הרי י״ב חדשים, שנאמר מיום ליום ומחדש לחדש [שנים עשר] (אסתר ג׳:ז׳). ובמה הם נידונין, באש ובשלג, שנאמר לא תירא לביתה משלג (משלי ל״א:כ״א), זהו גיהנם, ונוטלין אותו מן השלג ומקלעין אותו לתוך האש. אמר דוד ויעלני מבור שאון מטיט היון (תהלים מ׳:ג׳), ולמה נקרא שמו טיט היון, שהן נוטלין אותן ומשליכין אותן לאש, והן צווחין ווי, ואחר כך הן מקלעין אותם לשלג, והן צווחין ווי, לכך נקרא שמו היון, מקום שאומרים שם ווי ווי. והיכן משלימין את נפשותיהם, אמר חזקיה בריה דר׳ חייא בתוך השלג, שנאמר תשלג בצלמון (תהלים ס״ח:ט״ו), ומה ראית להקיש משפט רשעים בגיהנם למשפט דור המבול, שכשם שדינם של אלו באש ובשלג, [כך דינם של אלו באש ובשלג, באש מנין], שנאמר בחומו נדעכו ממקומם (איוב ו׳:י״ז), ובשלג מנין, שנאמר ויהי הגשם על הארץ (בראשית ז׳:י״ב), ולמה כך, אלא במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ראה מה כתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם (שם ו׳:ב׳), אלו הבתולות, כי טבת הנה (שם), אלו הפנויות. ויקחו להם נשים (בראשית שם), אלו נשי אנשים. מכל אשר בחרו (שם) א, על הזכר ועל הבהמה. אמר ר׳ הונא בשם ר׳ אידי לא נתחתם גזר דינם של דור המבול עד שכתבו קמיסמסין (פי׳ כתובות) לזכר ולבהמה, לפיכך באו עליהן המים כמין אשה, שנאמר ילפתו ארחות דרכם (איוב ו׳:י״ח), ואין ילפתו אלא אשה, שנאמר ויחרד האיש וילפת והנה אשה (רות ג׳:ח׳), ואין ארחות אלא (אשה) [נשים], שנאמר אורח כנשים (בראשית י״ח:י״א), וכן דרכם, שנאמר כי דרך נשים לי (שם ל״א:ל״ה), הוי אומר במה שחטאו בו נפרע מהם. תדע לך שכן הוא, ראה מה כתיב, ביום ההוא נבקעו כל מעינות תהום רבה (שם ז׳:י״א), מהו רבה, אלא אמר הקב״ה כמה שחטאו ברבה, כך אני נפרע מהם ברבה, מנין ממה שקראו בענין וירא ה׳ כי רבה וגו׳.
[לד] [וירא ה׳ כי רבה וגו׳]. זש״ה כי יש אדם שעמלו וגו׳ (קהלת ב׳:כ״א), מדבר בהקב״ה, ומנין שנקרא אדם, שנאמר [ועל דמות הכסא] דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א׳:כ״ו), שעמלו בחכמה (קהלת שם), שנאמר ה׳ בחכמה יסד ארץ (משלי ג׳:י״ט), ובדעת מנין, שנא׳ בדעתו תהומות נבקעו (שם שם:כ׳). ובכשרון (קהלת שם), שהיו המעשים מתכשרין מעצמן, ולאדם שלא עמל בו, אלו הבריות. יתננו חלקו, גם זה הבל, כי כל ימיו מכאובים, שהיו מכאובים לפני הקב״ה במעשיהם הרעים, וכעס ענינו, שהיו מכעיסין לפני הקב״ה. גם בלילה לא שכב לבו, שהיו עושין (רע) [מעשים רעים] בלילה, ומנין שאפילו (בלילה) ביום, שנאמר רק רע כל היום (בראשית ו׳:ה׳).
[לה] ד״א וירא ה׳. זהו שאמר הכתוב בכל מקום עיני ה׳ צופות רעים וטובים (משלי ט״ו:ג׳), וכתיב (כל מקום עיני ה׳ משוטטות) [כי ה׳ עיניו משוטטות בכל הארץ] (דברי הימים ב ט״ז:ט׳), צופות מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים, טובים זה נח ובניו, ורעים אלו דור המבול.
[לו] ד״א וירא ה׳. זש״ה כי לכל חפץ יש עת ומשפט (קהלת ח׳:ו׳), אלא לפי שהרשעים מכעיסין להקב״ה (והקב״ה) [ואומרים הקב״ה] נשבע שאיני מביא מבול לעולם, ואנו עושים כל מה שאנו מבקשין, ומנין שנשבע הקב״ה, שכן ישעיהו אמר כי מי נח זאת לי [אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיהו נ״ד:ט׳)], הקב״ה רואה את הרשעים היאך מכעיסין לפניו, כביכול תוהא שנשבע, והוא אומר מה אעשה שנשבעתי, מנין, שנאמר ותהי האמת נעדרת [וגו׳ וירא ה׳ וירע בעיניו כי אין משפט (ישעיהו נ״ט:ט״ו)], למה אמר הקב״ה וירא ה׳ וירע בעיניו, כביכול למה כי אין משפט, אמר הקב״ה הרשעים שבעולם כך אומרים שאני נשבעתי שאיני מביא מבול לעולם, [חייכם] יש לי שפטים אחרים ליפרע מכם, ומהו עושה לרשעים, משקען במים או בנהר או לתוך הבור, לכך אמר כי לכל חפץ יש עת ומשפט, לכך נאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ.
[לז] ד״א וירא ה׳. זש״ה אנשי רע לא יבינו משפט (משלי כ״ח:ה׳), אילו דור המבול, שהיו חוטאין ולא היו מסתכלין שהפורענות באה עליהן, ומבקשי ה׳ יבינו כל (שם), זה נח ובניו, ששמעו מהקב״ה שהוא מביא מבול ונתייראו מהקב״ה, בא וראה למה אמר הקב״ה לנח שיעשה תיבה, כדי שיראו אותו שהוא עוסק בה ויעשו תשובה, ואלמלי כך לא היה הקב״ה יכול להציל את נח בשמים או בדברים, אחרי שאמר לו עשה לך תבת עצי גופר (בראשית ו׳:י״ד). צהר תעשה לתבה (שם שם:ט״ז), ולמה כך, אמר הקב״ה מתך כך שאני אומר לו עשה תבה והוא עוסק בה, והם מתכנסים אצלו ואומרים לו נח מה אתה עושה, והוא אומר להם תבה, שאמר לי הקב״ה שהוא מביא מבול לעולם שהן מכעיסין אותו, ומתוך כך עושין תשובה, כך הקב״ה מחשב, אבל הן לא היו משגיחין עליו, הוי אומר אנשי רע לא יבינו משפט.
[לח] ד״א וירא ה׳. זש״ה יש רעה ראיתי תחת השמש (קהלת י׳:ה׳), אמר הקב״ה ראו מה עשו הרשעים הללו, שתי בריות אני עשיתי באדם, יצר טוב ויצר הרע, שנא׳ עיר קטנה ואנשים בה מעט (שם ט׳:י״ד), עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט, אילו אברים, ובא אליה מלך גדול (שם), זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים (שם), אלו חטאות, ומצא בה איש מסכן (וחכם) [חכם] (שם טו), זה יצר טוב, ומלט הוא את העיר בחכמתו (שם שם), שהוא מביא את האדם לחיים, ואדם לא זכר וגו׳ (שם), זה דור המבול, שלא קבלו עליהם יצר טוב.
[לט] ד״א וירא ה׳. מה כתיב למעלה מן הענין, ויהי נח בן חמש מאות שנה (בראשית ה׳:ל״ב), בא וראה כל הרשעים שלפני נח היו מולידים בן שבעים, ובן שמונים שנה, ובן מאה, ונח בן חמש מאות שנה הוליד, ולמה כן, נסתכל נח בבני אדם שהן עתידין עומדין ומכעיסין להקב״ה, ואמר למה לי להזקק לפריה ורביה, לכך לא הוליד עד חמש מאה שנה, ואחר כן אמר וכי ימות אותו האיש בלא בנים, והקב״ה צוה לאדם על (ידי) פריה ורביה, שנאמר ויברך אותם אלהים [ויאמר להם אלהים פרו ורבו] (בראשית א׳:כ״ח), ואני מת בלא בנים, מה עשה נח, נזקק לפריה ורביה לאחר חמש מאות שנה, שנאמר ויהי נח בן חמש מאות שנה [ויולד נח את שם את חם ואת יפת] (שם ה׳:ל״ב).
[33] (Gen. 6:5:) AND THE LORD SAW THAT HUMAN EVIL HAD BECOME GREAT ON THE EARTH. Let our master instruct us: How great is the judgment against the wicked in Gehinnom? Thus have our masters taught (in 'Eduy. 2:10): THE SENTENCE of the wicked in Gehinnom IS TWELVE MONTHS. These < words> are from the Mishnah.⁠1 Where is it shown from Scripture? Where it is written (in Is. 66:23): AND IT SHALL COME TO PASS WHENEVER A MONTH < FALLS > IN ITS MONTH, i.e., from that month to the same month < in the following year >. Ergo: twelve months. Thus it is stated (in Esth. 3:7): FROM DAY TO DAY AND FROM MONTH TO MONTH < EQUALS > [TWELVE MONTHS]. How were they judged? By fire and by snow, since it is stated (in Prov. 31:21): SHE IS NOT AFRAID FOR HER HOUSEHOLD BECAUSE OF SNOW. This is Gehinnom.⁠2 Now they take that < wicked one > out of the snow and cast him into the midst of the fire. David said (in Ps. 40:3 [2]): AND HE RAISED ME UP FROM THE PIT OF DESOLATION, FROM THE MIRY MUD. And why is it called by the name MIRY MUD (YWN)? Because when they take them and cast them into the fire, they cry: Vay (WY). Then after that they cast them into the snow, and they cry: Vay. Its name is therefore called MUD (YWN), a place where they say: Vay, vay (WY)! And where do they deliver their souls? Hezekiah the son of R. Hiyya said:⁠3 In the midst of the snow, as stated (in Ps. 68:15 [14]): IT SNOWS IN ZALMON. And what basis is there for you to compare the sentencing of the wicked to Gehinnom with the sentencing of the generation of the flood?⁠4 < The basis is > that, just as the judgment of the former is to fire and to snow, [so the judgment of the latter was to fire and snow. Where is it shown that it was to fire?] Where it is stated (in Job 6:17): THROUGH ITS HEAT THEY ARE OBLITERATED FROM THEIR PLACE. And where is it shown that it was to snow? Where it is stated (in Gen. 7:12): AND THERE WAS RAIN UPON THE EARTH. And why so? Because by the measure with which a person measures one will measure out for him.⁠5 See what is written (in Gen. 6:2):⁠6 THE SONS OF GOD SAW THE HUMAN DAUGHTERS: These were the virgins. (Ibid., cont.:) THAT THEY WERE FAIR: These were the unmarried. (Ibid., cont.:) THEY TOOK WIVES FOR THEMSELVES: These were the married. (Ibid., cont.:) WHOMEVER THEY CHOSE, even including males and cattle. R. Huna said in the name of R. Idi: The verdict against the generation of the flood was not sealed until they wrote gamika7 {i.e., marriage contracts} for males and cattle. For that reason the waters came over them in the form of a woman. Thus it is stated (in Job 6:18): THE WAYS OF THEIR COURSE8 TURN ASIDE. Now TURN ASIDE must imply a woman, since it is stated (in Ruth 3:8): < NOW IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT > THAT THE MAN WAS STARTLED. SO TURNED HE ASIDE, AND HERE WAS A WOMAN. And WAYS < can > only < denote > {a woman} [women], since it is stated (in Gen. 18:11): THE WAY OF WOMEN < HAD CEASED FOR SARAH >. So also THEIR COURSE (derekh), since it is stated (in Gen. 31:35): FOR THE PERIOD (derekh) WOMEN IS UPON ME. Hence one may say: In the manner that they sinned retribution was exacted from them. You know yourself that it is so. See what is written (in Gen. 7:11): ON THAT DAY ALL THE SPRINGS OF THE GREAT ABYSS BURST FORTH. What is the meaning of GREAT? < That > the Holy One said: Just as they have sinned greatly, so I have exacted retribution from them greatly. Where is it shown? From what they read on the matter (in Gen. 6:5): AND THE LORD SAW THAT < HUMAN EVIL > HAD BECOME GREAT….
[34] [(Gen. 6:5:) AND THE LORD SAW THAT < HUMAN EVIL > HAD BECOME GREAT….] This text is related (to Eccl. 2:21):⁠9 FOR THERE IS A PERSON WHOSE TOIL < IS WITH WISDOM>…. It is speaking about the Holy One. And where is it shown that he is called A PERSON? Where it is stated (in Ezek. 1:26): [AND UPON THE LIKENESS OF THE THRONE WAS] A LIKENESS WITH THE APPEARANCE OF A PERSON UPON IT FROM ABOVE. (Eccl. 2:21:) WHOSE TOIL IS WITH WISDOM, as stated (in Prov. 3:19): THE LORD HAS ESTABLISHED THE EARTH WITH WISDOM. (Eccl. 2:21, cont.:) AND WITH KNOWLEDGE: Where is it shown? Where it is stated (in Prov. 3:20): WITH HIS KNOWLEDGE DID THE DEPTHS BREAK FORTH. (Eccl. 2:21, cont.:) AND WITH ABILITY, because the works became ready by themselves. (Ibid., cont.:) YET TO ONE WHO HAS NOT TOILED AT IT: These were the mortals. (Ibid., cont.:) SHALL HE GIVE IT AS HIS PORTION. THIS ALSO IS VANITY. (Ibid., vs. 23:) FOR ALL HIS DAYS ARE PAINS, because they were pains for the Holy One with their evil deeds. (Ibid., cont.:) AND HIS OCCUPATION VEXATION, because they vexed the Holy One. (Ibid., cont.:) EVEN AT NIGHT HIS HEART HAS NO REST, because they did [evil deeds] at night. And where is it shown that < they did so > even during {the night} the day? Where it is stated (in Gen. 6:5) < EVERY DRIVE IN THE THOUGHTS OF HIS HEART WAS > ONLY EVIL ALL DAY.
[35] Another interpretation (of Gen. 6:5): AND THE LORD SAW. This text is related (to Prov. 15:3): IN EVERY PLACE THE EYES OF THE LORD ARE OBSERVING THE EVIL AND THE GOOD. It is also written (in II Chron. 16:9): {EVERY PLACE THE EYES OF THE LORD ARE RANGING ABOUT.} [FOR THE EYES OF THE LORD RANGE OVER THE WHOLE EARTH]. They watch the deeds of the righteous and the deeds of the wicked. THE GOOD: These are Noah and his children. AND THE EVIL: These are the generation of the flood.
[36] Another interpretation (of Gen. 6:5): AND THE LORD SAW. This text is related (to Eccl. 8:6): FOR TO EVERY MATTER THERE BELONGS A TIME AND A JUDGMENT. < Why >? Because the wicked provoke the Holy One when [they say]: The Holy One has sworn never to bring < another > flood; so we may do whatever we wish. And where is it shown that the Holy One has sworn? Where Isaiah says so (in Is. 54:9): FOR THIS IS AS THE WATERS OF NOAH TO ME; [FOR I HAVE SWORN THAT THE WATERS OF NOAH SHALL NO MORE PASS OVER THE EARTH]. The Holy One sees how the wicked are provoking him. He regrets, as it were, what he had sworn and says: What shall I do now that I have sworn? Where is it shown? Where it is stated (in Is. 59:15): AND THE TRUTH IS LACKING … [BUT THE LORD SAW IT, AND IT DISPLEASED HIM THAT THERE WAS NO JUDGMENT]. Why did the Holy One say: THE LORD SAW IT AND IT DISPLEASED HIM? Why is it, as it were, THAT THERE WAS NO JUDGMENT? The Holy One said: The wicked ones in the world speak this way because I have sworn never to bring < another > flood. By your lives, I have other judgments to exact from you. So what does he do to the wicked? He drowns them in water, either in a river or in the midst of a cistern. For that reason it states (in Eccl. 8:6): FOR TO EVERY MATTER THERE BELONGS A TIME AND A JUDGMENT. For that reason it is also stated (in Gen. 6:5): AND THE LORD SAW THAT HUMAN EVIL HAD BECOME GREAT ON THE EARTH.
[37] Another interpretation: AND THE LORD SAW: This text is related (to Prov. 28:5): EVIL PEOPLE DO NOT UNDERSTAND JUDGMENT: These are the generation of the flood, who were sinning without considering that retribution was coming upon them. (Ibid., cont.:) BUT THOSE WHO SEEK THE LORD UNDERSTAND EVERYTHING. These are Noah and his children, who heard from the Holy One that he would bring the flood and stood in awe of the Holy One. Come and see why the Holy One told Noah and his children to make an ark.⁠10 < He did so > for them to see him while he was working on it and repent. Otherwise, could not the Holy One have rescued Noah through the heavens or through other means instead of telling him (in Gen. 6:14): MAKE YOURSELF AN ARK OF GOPHER WOOD?⁠11 (Gen. 6:16:) AND YOU ARE TO MAKE A WINDOW (for enlightenment)⁠12 FOR THE ARK. And why so? The Holy One said: For this reason: When I tell him to make an ark and he is busy at it, they will gather about him and say to him: Noah, what are you making? Then he will say to them: An ark, for the Holy One has told me that he is bringing a flood to the world because they are provoking him; and thereby they will repent. So the Holy One calculated, but they paid no attention to him. Ergo it says (in Prov. 28:5): EVIL PEOPLE DO NOT UNDERSTAND JUDGMENT.
[38] Another interpretation (of Gen. 6:5): AND THE LORD SAW: This text is related (to Eccl. 10:5): THERE IS AN EVIL WHICH I HAVE SEEN UNDER THE SUN. The Holy One said: See what these evil ones have done! I made two natures in people, a good drive and an evil drive. Thus it is stated (in Eccl. 9:14): THERE WAS A LITTLE CITY WITH FEW PEOPLE IN IT.⁠13 A SMALL CITY: This is the body. WITH FEW PEOPLE IN IT: These are < its > members. (Ibid., cont.:) AND A GREAT KING CAME AGAINST IT: This < king > is the evil drive. (Ibid., cont.:) AND BUILT GREAT SIEGE WORKS AGAINST IT: These are sins. (Ibid., vs. 15:) NOW THERE WAS FOUND IN IT A [POOR WISE] PERSON {WHO WAS POOR, WILLING, AND WISE}. This one is the good drive. (Ibid., cont:) AND HE DELIVERED THE CITY BY HIS WISDOM, in that it brings a person to life. (Ibid., cont:) BUT NO ONE THOUGHT ABOUT < THAT POOR PERSON >: This is the generation of the flood who did not accept the good drive for themselves.
[39] Another interpretation (of Gen. 6:5): AND THE LORD SAW: What is written above on the subject (in Gen. 5:32): AND NOAH WAS FIVE HUNDRED YEARS OLD; < AND NOAH BEGAT SHEM, HAM, AND JAPHETH >.⁠14 Come and see all who preceded Noah. They were begetting at seventy, eighty, and a hundred years of age; but Noah begat at five hundred years. And why so? Noah had reflected on the children of Adam who would rise and provoke the Holy One. So he said: Why should I join in intercourse for fruitfulness and multiplying? Therefore, he did not beget until he was five hundred years old; but after that he said: Is this person to die without children? Now the Holy One has commanded Adam about fruitfulness and multiplying, as stated (in Gen. 1:28): THEN GOD BLESSED THEM, [AND GOD SAID TO THEM: BE FRUITFUL AND MULTIPLY]; yet I am dying without children. What did Noah do? He joined in intercourse for fruitfulness and multiplying after five hundred years. Thus it is stated (in Gen. 5:32): AND NOAH WAS FIVE HUNDRED YEARS OLD; [AND NOAH BEGAT SHEM, HAM, AND JAPHETH].
[40] (Gen. 6:3:) AND THE LORD SAID: MY SPIRIT SHALL NOT BE SHEATHED IN HUMANS FOREVER. Resh Laqish said: The Holy One said: I am not creating another soul for humans. Thus it is stated: MY SPIRIT SHALL NOT BE SHEATHED IN HUMANS FOREVER. R. Johanan said: What is the meaning of SHALL NOT BE SHEATHED?⁠15 When their souls come up to me, I do not restore them to their < sheaths >. Compare what is stated (in I Chron. 21:27): THEN THE LORD COMMANDED THE ANGEL, AND HE PUT HIS SWORD INTO ITS SHEATH. The Holy One said to them: You are doing evil to yourselves in that you are falling (nophelim) from the world. Thus it is stated (in Gen. 6:4): THE NEPHILIM WERE IN THE EARTH…. Why are they named NEPHILIM (rt.: NPL)?⁠16
Because they cause the world to fall (rt.: NPL). (Ibid., cont.:) AND ALSO AFTER THAT … < THE HUMAN DAUGHTERS > BORE < CHILDREN > TO THEM. R. Berekhyah said: "Bore of them" is not written here, but BORE TO THEM. < These words > teach that when a woman saw one of them, she immediately would become hot with passion towards him and bear < children >. Similarly Ezekiel said (in Ezek. 16:32): THE ADULTEROUS WOMAN < RECEIVES STRANGERS INSTEAD OF HER HUSBAND >.
(Gen. 6:4, cont.:) THESE WERE THE MIGHTY MEN THAT WERE OF OLD, THE MEN WITH A NAME, < i.e., > men whose names have been specified above (in Gen. 4:18): Mehujael, since the Holy One (i.e., El) blotted (mihah) their names from the world; Methushael (ibid.), since God (El) drove him out (nethasho). THE MEN WITH A NAME,⁠17 because they were obstinate and rebellious against the Holy One. Thus it is stated (in Job 21:14): YET THEY SAY TO GOD: DEPART FROM US…. R. Isaac said: Why were they rebellious? Because they would sow one year and it would produce a harvest for forty years. R. Samuel bar Ammi said: Why were they rebellious? Because they were seeing children and children's children; yet they < themselves > were not dying. The Holy One said: From now on (according to Gen. 8:22) WHILE THERE ARE DAYS ON EARTH, < THERE SHALL BE NO CESSATION OF > SOWING AND HARVEST; i.e., they were begetting and burying. (Ibid., cont.:) COLD AND HEAT; i.e., < while > afflictions had not come upon them, from now on they would be afflicted by fire and snow. There is a story about a certain student of R. Aqiva18 who was told in a dream: You are dying in < the month of > Adar, and you shall not see Nisan. That which you have sown you shall not reap. He came to R. Aqiva. He said to him: You will die in glory (addirut), you shall not come to the hands of temptation (nissayon), and that which you have begotten you shall not bury. The Holy One said: In this world, because the evil drive exists, afflictions < also > exist among the children of Adam; but in the world to come I am rooting them out from you. It is so stated (in Ezek. 36:26): I WILL REMOVE THE HEART OF STONE FROM YOUR FLESH. I am also reviving your {ancestors} [wings]; for thus has Isaiah stated (in Is. 40:31): BUT THEY THAT WAIT FOR THE LORD SHALL RENEW THEIR STRENGTH; [THEY SHALL MOUNT UP WITH WINGS AS EAGLES].
The End of < Parashat > Bereshit.
[Parashat Noach]
[1] (Gen. 6:9:) THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH. [Let our master instruct us: For how many transgressions do women die at the time of their childbirth? Thus] have our masters taught (in Shab. 2:6):⁠19 WOMEN DIE AT THE TIME OF THEIR CHILDBIRTH FOR THREE TRANSGRESSIONS: [BECAUSE THEY HAVE NOT BEEN CAREFUL IN REGARD TO MENSTRUATION, IN REGARD TO THE HALLAH,⁠20 AND IN REGARD TO THE LIGHTING OF THE < SABBATH > LAMP. These three commandments are also from the Torah.] Where is it shown about menstruation? Where it is stated (in Lev. 15:25): AND WHEN A WOMAN HAS HAD A DISCHARGE OF BLOOD. And where is it shown about the hallah? Where it is stated (in Numb. 15:20): YOU SHALL SET ASIDE THE FIRST OF YOUR DOUGH AS A HALLAH OFFERING. And where is it shown about the Sabbath lamp? Where it is stated (in Is. 58:13): AND YOU CALL THE SABBATH A DELIGHT. And why are the women charged with regard to these commandments?⁠21 Our sages have said: In the creation of the world Adam was first. Then came Eve, and she shed his blood in that he had heeded her. Thus it is stated (in Gen. 3:19): FOR DUST YOU ARE AND TO DUST YOU SHALL RETURN. The Holy One said: Let her be given the commandment of menstrual blood [so that she may have atonement] for that blood which she shed. And why the commandment of the hallah? Because Adam was the hallah of the world when she came and defiled him,⁠22 the Holy One said: Let her be given the commandment of hallah so that she may have atonement for the hallah of the world, which she defiled. And where is it shown that Adam is the hallah of the world? Thus have our masters taught (in Hal. 3:1): ONCE THE WOMAN PUTS WATER into the dough, SHE IS TO REMOVE HER HALLAH. Thus did the Holy One do. R. Jose ben Qetsarta said: Once the Holy One put water on the ground, he immediately removed Adam as his hallah from the ground. Thus it says (in Gen. 2:6): BUT A MIST ('D) WENT UP FROM THE EARTH. THEN immediately (in vs. 7) THE LORD GOD FORMED < THE HUMAN ('DM) OUT OF DUST FROM THE GROUND >…. And the commandment of the lamp exists because Adam was the lamp of the Holy One, as stated (in Prov. 20:27): THE LAMP OF {GOD} [THE LORD] IS THE BREATH OF ADAM. But Eve came and extinguished it. The Holy One said: Let her be given the commandment of the lamp in order that she may have atonement for the lamp which she extinguished. Thus women have been charged with the commandments of the Sabbath lamp. The Holy One said: If you are careful with the Sabbath lamp, I also will be shining for you, as stated (in Is. 60:19): FOR THE LORD SHALL BE YOUR EVERLASTING LIGHT.
(Is. 41:2:) WHO HAS AROUSED RIGHTEOUSNESS FROM THE EAST, IS CALLING HIM TO HIS FEET?⁠23 The Holy One said: Abraham enlightened my world with his righteousness. Why? Because his whole generation was wicked; and from all of it I found only one, as stated (in Ezek. 33:24): ABRAHAM WAS ONE. Were there two? Only one with his righteousness. And so the Holy One said to him (in Gen. 22:11): ABRAHAM! ABRAHAM! Why two times? Because Abraham was righteous from his beginning to his end. Similarly < we read > (in Gen. 46:2): JACOB! JACOB! similarly (in Exod. 3:4): MOSES! MOSES! and similarly (in I Sam. 3:10): SAMUEL! SAMUEL! They were righteous from their beginning to their end. < Where is it shown >? From what we read on the matter (in Gen. 6:9): THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH: NOAH < WAS A RIGHTEOUS MAN>.⁠24
[2] (Gen. 6:9:) THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH: Thus did R. Tanhuma bar Abba open < his teaching > in the academy: It is written (in Prov. 11:30): THE FRUIT OF THE RIGHTEOUS IS A TREE OF LIFE.⁠25 R. Judah bar Shallum the Levite said:⁠26 When a righteous one is passing from the world without offspring, he is depressed and weeping. The Holy One says to him: For what reason are you depressed and weeping? For the reason that you have not raised up the fruit of offspring? In this world I have fruit more beautiful than offspring. Then he says to him: Sovereign of the World, what is that fruit? The Holy One says to him: This is < the > Torah, in which you were busy, for thus it is written: THE FRUIT OF THE RIGHTEOUS IS A TREE OF LIFE. Now there is no tree of life but Torah, as stated (in Prov. 3:18): < WISDOM > IS A TREE OF LIFE TO THOSE WHO TAKE HOLD OF IT. Who is this < righteous one > ? This is Noah. Our masters have said: Noah did not die until he had seen all the world in its entirety with its population,⁠27 not until he had seen the early days28 of Sepphoris, not until he had seen the seventy peoples who would go out from his loins; and of all these only he had his righteousness mentioned, as stated (in Gen. 6:9): THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH: [NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN, PERFECT]. Shem, Ham, and Japheth < appear > (in the next verse), < but > only his (Noah's) righteousness is recorded here. Thus it is stated: NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN. You yourself know that the above verse (Prov. 11:30) speaks about Noah, since there is written at the end of it: AND A WISE ONE WINS SOULS. Now this was Noah, since he had won souls. Thus he nurtured and fed them. And what did he feed them? R. Aqiva says: He fed fig cake to all of them, human, cattle, beast, and fowl, as it is stated (in Gen. 6:21): AND IT SHALL BE FOOD FOR YOU AND FOR THEM.⁠29 Now what is < the one > thing of which the children of Adam eat as well as the cattle, the beast, and the fowl? Thus he (Aqiva) says: This is fig cake. But our masters say: No! Rather each and every species ate what it had been used to: the camel, straw; the donkey, barley; the elephant, vine wood; the ostrich, glass. Ergo it says (in Prov. 11:30): AND A WISE ONE WINS SOULS.
Another interpretation: AND < A WISE ONE > WINS SOULS: Some cattle would eat at the first hour in the day, some at the second < hour > of the day, some at the third < hour > of the day, and some at cockcrow.⁠30 Our masters have said:⁠31 For the twelve months that Noah spent in the ark, he did not taste a bit of sleep either by day or by night because he was busy sustaining the souls who were with him. Thus it says (in Prov. 11:30): AND < A WISE ONE > WINS (the care of) SOULS. This one is Noah.
[3] (Prov. 11:31:) BEHOLD, A RIGHTEOUS ONE SHALL BE RECOMPENSED ON EARTH. BEHOLD, A RIGHTEOUS ONE: This is Noah, since it is stated (in Gen. 6:9): NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN. Because he was diligent [in making] the ark, he was immediately recompensed, as stated (in Prov. 11:31): BEHOLD, A RIGHTEOUS ONE SHALL BE RECOMPENSED ON EARTH. R. Huna said: When he came out of the ark, he gave a heartfelt groan,⁠32 since it is stated (in Gen. 7:23): AND NOAH ONLY WAS LEFT. "And Noah was left" is not written here, but AND NOAH ONLY WAS LEFT, < since ONLY is > a term of reduction.⁠33 R. Johanan said in the name of R. Eliezer b. R. Jose the Galilean:⁠34 Noah did not leave the ark until the lion had injured him. The Holy Spirit has stated: Are the righteous recompensed and the wicked not recompensed? (Prov. 11:31:) BEHOLD, A RIGHTEOUS ONE SHALL BE RECOMPENSED ON EARTH. The Holy One said: The righteous one angers him for an hour and immediately becomes reconciled; but in the case of the generation of the flood, not one of them survived. The Holy One said: What caused Noah to escape? The righteousness which he had. (Gen. 6:9:) NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN.
[4] Another interpretation (of Gen. 6:9): THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH: What is written on the matter above (in vs. 6)? AND THE LORD REPENTED (wayyinnahem) FOR HAVING MADE THE HUMAN < ON THE EARTH >. R. Judah and R. Nehemiah disagree.⁠35 R. Judah says: The Holy One repented, as it were, over having made the human. The Holy One said: If I had created him in the heavens, he would not have sinned, even as the angels do not sin. For that reason THE LORD REPENTED. For what reason? FOR HAVING MADE THE HUMAN ON THE EARTH; for, if he had been in the heavens, he would not have sinned. But R. Nehemiah said: What is the meaning of wayyinnahem (rt.: nhm)? It is a word meaning "comforted" (rt.: nhm). Why so? The Holy One said: I am comforted that I made the human on earth, because if I had made him in the heavens and had had him dwell with the angels, he would have incited them to rebellion, even as he rebelled with the earthly beings. I was, therefore, comforted because I had created him on the earth, as stated: AND THE LORD WAS COMFORTED (wayyinnahem) < FOR HAVING MADE THE HUMAN ON THE EARTH >. R. Aha b. R. Hanina said: When the Holy One saw that his world was ruined, he, as it were, lamented and grieved over it. Similarly you say (in II Sam. 19:3): THE KING IS GRIEVED OVER HIS SON. Thus it says (in Gen. 6:6): AND HE (the LORD) WAS GRIEVED IN HIS HEART. R. Abbahu said: He only lamented over the human heart. Like one who had made something inferior, < the Holy One > knew that he had not made something right, and said: What have I made? So, may the name of the Holy One be blessed, I am the one who put the evil leaven in the dough (according to Gen. 8:21): FOR THE INSTINCT OF ONE'S HEART IS EVIL FROM HIS YOUTH. Thus it says (in Gen. 6:6): AND HE WAS GRIEVED IN HIS HEART, [in the heart] of Adam.
(Gen. 6:7:) AND THE LORD SAID: I WILL BLOT OUT THE HUMANITY < WHICH I CREATED >. "I will cut off,⁠" "I will annihilate,⁠" "I will kill,⁠" <or> "I will destroy" is not written here, but I WILL BLOT OUT (rt.: MHH). R. Berekhyah said: The heavenly creatures are water within water, and the lower creatures are dust and ashes. Now how does water behave? It descends upon the dust and blots < it > out. The Holy One said: Inasmuch as the < creatures of > dust have rebelled against me, behold, I am bringing down water upon them and blotting them out, as stated (in Gen. 6:7): AND THE LORD SAID: I WILL BLOT OUT THE HUMANITY < WHICH I CREATED >.
Another interpretation (of Gen. 6:9): THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH; NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN.⁠36 Why is he given the name RIGHTEOUS? Inasmuch as he fed the creatures of the Holy One, he became like his Creator. Thus it is stated (in Ps. 11:7): FOR THE LORD IS RIGHTEOUS; HE LOVES RIGHTEOUS DEEDS. So also Joseph. Inasmuch as he fed the creatures for seven years, he was called righteous, as stated (in Amos 2:6): BECAUSE THEY SELL A RIGHTEOUS < ONE > (i.e., Joseph) FOR SILVER. {Thus, because he fed the creatures for seven years, he was therefore called righteous.}
[5] (Gen. 6:9:) THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH; [NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN]. Why the twofold NOAH NOAH? Because his children were righteous like him. R. Aha bar Ze'era said: Would you say the children of Noah were righteous, seeing that the generation of the flood was born in wickedness! Even as one would go unto a wife who was not his own, so would the cattle go to another species which was not their own. And where is it shown that the cattle were commanded not to go unto a species which was not their own? Where it is stated (in Gen. 1:25): AND GOD MADE THE BEAST OF THE EARTH AFTER ITS SPECIES, < THE CATTLE AFTER THEIR SPECIES >…. The Holy One SAID: You are permitted to be joined with your own species, but with another species it is forbidden.⁠37 The cattle, beasts, and fowl who entered the ark, however, were righteous in that they had been joined, not with another species, but only with their own. R. Pinhas bar Hiyya the Priest said: For thus it is written (in Gen. 8:19): THEY WENT FORTH FROM THE ARK ACCORDING TO THEIR FAMILIES. Did the cattle actually have families as it states: ACCORDING TO THEIR FAMILIES! < These words mean > simply that only those which were joined with their own species were worthy of entering the ark.
[6] (Gen. 6:9:) THESE ARE THE GENERATIONS [OF NOAH; NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN, PERFECT IN HIS GENERATIONS]. What is the meaning of IN HIS GENERATIONS? Some interpret < the phrase > to his praise, and some interpret < it > to his shame, < i.e., > IN HIS GENERATIONS but not in other generations.⁠38 A parable: To what is the matter comparable? If one should put a silver sela' among [a hundred] sela'im of copper, the one of silver would seem beautiful. Thus did Noah seem righteous in the generation of the flood. < Then > how do some interpret it to his praise? < The situation is comparable > to a young woman who dwelt in the harlot district and remained pure (kasher). If she had been in a quarter where decent young women (kesehrot) < dwelled >, how much the more < would she have remained pure >. < The situation > is like a jar of balsam39 which was put in a tomb where its aroma was good. If it had been in a house, how much better < would its aroma have been > !
(Gen. 6:9:) < NOAH > WAS … PERFECT, in that he was born circumcised. Ten children of Adam were born circumcised.⁠40
Another interpretation (of Gen. 6:9): THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH; NOAH: Why two times? The Holy One said: < It was > in order to persuade41 all those who enter the world, lest they think of saying: He was only righteous in his generation. The Holy One said: For me he is the equal of Abraham. R. Judah bar Shallum [the Levite] said: < His name > is stated two times (in Gen. 22:11): ABRAHAM, ABRAHAM. So also with Jacob (in Gen. 46:2); so also with Moses (in Exod. 3:4); so also with Samuel (in I Sam. 3:10); so also with Noah (here in Gen. 6:9). < The double name is used > in order to give equality to the righteous ones.
Another interpretation (of Gen. 6:9): NOAH; NOAH: < One > NOAH is42 concerning this world; < the other > NOAH is concerning the world to come. The Holy One said: When we come to comfort Jerusalem, I have sworn by the righteousness of Noah never again to enslave its children. Thus it is stated (in Is. 54:9): FOR THIS IS AS THE WATERS OF NOAH TO ME: < AS I SWORE THAT THE WATERS OF NOAH SHOULD NEVERMORE GO OVER THE EARTH, SO I SWEAR THAT I WILL NOT BE ANGRY WITH YOU OR REBUKE YOU >.
1. See ySanh. 10:3 (29b); PRK 10:4.
2. Perhaps because Mount Zalmon, a name which means “darkness” and can designate Gehinnom, is a place of snow in Ps. 68:15 [14]. Cf. M. Pss. 68:9.
3. See M. Prov. 21.
4. See Gen. R. 28:8; 33:7; Lam. R. 1:14 (40); Seder ‘Olam R. 4.
5. Sot. 1:7; TSot. 3:1; Matthew 7:2 // Luke 6:38; cf. Gal. 6:7.
6. See Gen. R. 26:5; Lev. R. 33:9.
7. The word is Greek.
8. These words may also denote ways of living.
9. Gen. R. 27:1f.; Eccl. R. 2:21.
10. Cf. Sanh. 108ab.
11. The translation is emended slightly in agreement with Aggadat Bereshit 1:2. The Buber text translates as follows: Otherwise, could not the Holy One have rescued Noah through the heavens or through commands after he had told him: MAKE YOURSELF AN ARK OF GOPHER WOOD?
12. The Hebrew word for WINDOW here (tsohar) can also carry the connotation of enlightenment.
13. Eccl. R. 9:14/15:8; below, 11:1.
14. Gen. R. 26:2.
15. Cf. Gen. R. 26:6.
16. See Gen. R. 26:7.
17. Tanh. Gen. 1:12.
18. Tanh., Gen. 1:13; yMSh 4 at the end (55c); see Lam. R. 1:1 (16).
19. Tanh., Gen. 2:1.
20. I.e., the priest’s share of the dough.
21. Gen.R. 17:8; yShab. 2:4 (5b).
22. Cf. Gen. R. 14:1.
23. Cf. Gen. R. 43:3.
24. Cf. Gen. R. 30:4; M. Pss. 9:7.
25. Cf. Gen. R. 30:6.
26. Tanh., Gen. 2:2.
27. Cf. Tanh., Gen. 2:2, which explains in this context that the Holy One treats a person with due consideration to ancestors and descendants. So also Gen. R. 29:5.
28. Buber suggests emending “early days” to “fortress” (qatsrah), from the Latin castra. See ‘Arakh. 9:6.
29. Cf. Gen. R. 31:14.
30. See Sanh. 108b; Gen. R. 29:4.
31. See below, 14.
32. Cf. BQ 80a.
33. I.e., even Noah was left in a reduced (unhealthy) state. See above, 1:8.
34. Gen. R. 30:6; 36:4; Lev. R. 20:1.
35. Gen. R. 27:4.
36. Cf. Tanh. Gen. 2:5.
37. Tanh., Gen. 2:5.
38. Cf. Sanh. 108a; Gen. R. 30:9.
39. Gk.: balsamon; Lat.: balsamum.
40. For details of this well-known tradition, see Tanh.,Gen. 2:5; ARN, A, 2:5; cf. M. Pss. 9:7; Sot. 12a.
41. Gk.: peithein, peisai in the aorist.
42. Cf. Gen. R. 30:5.
[פרק ו]
וירא ה׳ – כל וירא שבמקרא יתר אלף. למה, שהב״ה רואה ראיות יתרות, אבל אם בקש אדם לעבור עבירה ולא עשאה, אין הב״ה חושב לו עון שנאמר און אם ראיתי בלבי וגו׳ (תהלים ס״ו י״ח). וירא ה׳. הה״ד כי לכל חפץ יש עת ומשפט (קהלת ח׳ ו׳) א״ר תנחום הרשעים מכעיסים להב״ה ואומרים נשבע הב״ה שלא יביא עוד מבול לעולם שנאמר כי מי נח וגו׳ (ישעיה נ״ד ט׳) ואנו עושים כל רצונו, והב״ה רואה כעס מעשיהם כביכול הוא תוהא שנשבע ואומר מה אעשה שנשבעתי, שנאמר ותהי האמת נעדרת [וגו׳] וירא ה׳ וירע בעיניו כי אין משפט (שם נ״ט ט״ו), למה וירע בעיניו כביכול כי אין משפט. אמר הב״ה רשעים על זה תכעיסו לפי שנשבעתי, חייכם נכונו ללצים שפטים (משלי י״ט כ״ט) יש לי שפטים אחרים ליפרע מכם, הוי כי לכל חפץ יש וגו׳. ואימתי הוא פורע מהן, לאחר שהמתין להם שיעשו תשובה והם פרקו עול ומלאו ספקם ולא חזרו. אותה שעה נפרע מהם שנאמר כי רבה רעת האדם עליו וגו׳.
וירא ה׳ כי רבה רעה וגו1נאמר כאן רבה, ונאמר בסדום רבה שנאמר כי רבה (בראשית י״ח:כ׳) מה להלן נידונו באש ובגפרית, אף בני דור המבול נדונו באש ובגפרית, ומה כאן נדונו במים, אף אנשי סדום נדונו במים, וכה״א בצורות יאורים בקע וכל יקר ראתה עינו (איוב כ״ח:י׳).
1. נאמר כאן רבה. עיי׳ ב״ר פכ״ז אות ג׳.
וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם – רַבָּה וְהוֹלֶכֶת שָׁמַעְנוּ בְּדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁנִּדּוֹנוּ בְּמַיִם, וְהַסְּדוֹמִיּיִם שֶׁנִּדּוֹנוּ בְּאֵשׁ. מִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר כָּאן לְהַלָּן, וְאֶת הָאָמוּר לְהַלָּן כָּאן תַּלְמוּד לוֹמַר רַבָּה רַבָּה לִגְזֵרָה שָׁוָה.
וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם – מִשֶׁהָיְתָה חַמָּה זוֹרַחַת וְעַד שֶׁהָיְתָה שׁוֹקַעַת לֹא הָיְתָה בָּהֶן תּוֹחֶלֶת, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב כ״ד:י״ד) ״לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״.
קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע שֶׁאֲפִלּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רָע, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע״. אָמַר רַב יִצְחָק, יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״רַק רַע כָּל הַיּוֹם״.
ולמא ראי אללה אן קד כת׳ר שר אלנאס פי אלארץ׳ וג׳מיע כ׳אטר אפכאר קלובהם שרא מחץ׳ טול אלזמאן.
א. ד רד̇י
וכאשר ראה ה׳ שכבר נתרבה רוע האנשים בארץ, וכל יצר1 מחשבות ליבם רע מוחלט2 כל משך הזמן.
1. ״כ׳אטר״ – יצרו וטבעו של האדם (וראה מילון בלאו עמ׳ 185). ולפעמים מתורגם גם ״הרהור״.
2. וביאר רבינו בפירושו הארוך: ״רק רע – מורה על רע מוחלט, וכן רק טוב – טוב מוחלט, וכן רק אמת – אמת מוחלטת, וכיוצא בזה״.
והגרוע שבכולם דעות נפסדות בענייני אלוהות ועבודת אלוהים ככתוב: כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וראיה לכך שוכל יצר וכנאמר במיוחד בנוגע לדעות בעניני רבונות אלוהים ועבודתו מה שאמר דוד: ועתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וגו׳, ונאמר: שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו׳.
רק רע – מורה על רע מוחלט, וכן רק טוב – טוב מוחלט, וכן רק אמת – אמת מוחלטת, וכיוצא בזה.
תרגמתי וינחם: תואעד, התרה בהם, כי מלה זו כוללת שבעה ענינים:
א. חרטה, כמשמעה המפורסם ביותר – והעם ניחם לבנימין,
ב-ג. איום והתראה – הנה עשיו מתנחם וגו׳,
ד. נחמה – וינחם יצחק אחר אמו,
ה. כפרה – וינחם כרב חסדיו,
ו. חמום – הנחמים באלים,
ז. הסתכלות – ונחמתי על הטובה, ונחמתי על הרע, וזה מלשון ארץ ישראל – אנא חאמי, במקום אנא חזה.
והנו״ן באה לתפארת {שהיא רגילה} אצל העבריים המדקדקים בלשונם, כמו שהם מדגישים בלשון התרגום ומקשרים במאמר וקרנונתא מול מחזה אל מחזה.
ועל פי הפירוש הזה יש להסב ויתעצב אל לבו על האדם, כי מתחילה ועד סוף הכתוב אמור בלשון יחיד.
[וא]⁠שר מן אלג׳מיע פסאד אלאעתקאד פי מעני אלרבוביהֵ ואלתעבד קו׳ וכל יצר מחשבות לב וג׳ וממא ידל עלי אן קו׳ יצר מחשבות יכ׳ץ פיה אלאעתקאד ואלרבוביהֵ ואלתעבד קול דוד: ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וגו׳ וקו׳ שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וג׳. ולפט׳הֵ רק רע שר מחץ׳ וכד׳לך קו׳ רק טוב כ׳יר מחץ׳ וכ⁠[ד׳לך] רק אמת חק מחץ׳ ומא נחא הד׳א אלנחו. ופסרת [וינחם] תואעד לאן הד׳ה אללפט׳הֵ תקע עלי ו׳ מעאני מנהא נדאמהֵ עלי אלמשהור והעם נחם לבנימין ומנהא תואעד הנה עשיו אחיך מתנחם לך להרגך ומנהא עזא וינחם יצחק אחרי אמו ומנהא צפח כק׳ וינחם כרב חסדיו ומנהא סכ׳ונהֵ הנחמים באלים ומנהא נט׳ר ונחמתי על כל הטובה ונחמתי על הרעה והו מן לגהֵ אהל ארץ ישראל אנא חאמי מקאם אנא חזה ויכון אלנון תפכ׳ים פי אלקראיין אלעבראניין כמא קד כאן יאכ׳ד׳ון כלמהֵ בלגהֵ אלתרגום קרנונהא מול מחזה אל מחזה. פעלי הד׳ה אלעבארהֵ יכון ויתעצב אל לבו עאטפא עלי אלאדם לאנה מן אול אלי אכ׳ר קיל בלשון יחיד.
וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ – אמרתי אני 1כי לא נחתם גזר דינם אלא על החמס. לכך נאמר רבה רעת האדם. שהיו רעים לבריות. וכן בסדום אומר רעים וחטאים (בראשית י״ג:י״ג). 2רעים בממונם וחטאים בגופן. ואומר אוי לרשע רע (ישעיה ג׳:י״א). 3וכי יש רשע טוב. אלא רע לשמים ואין רע לבריות. כגון מחלל שבת. ואוכל איסורין. הוא רשע לשמים. אבל רע לבריות. כגון גזלן וחמסן הוא רשע רע. לכך נאמר כי רבה רעת האדם בארץ. לבריות ולא לשמים. כי חיתום גזר דינם בעד החמס.
וכל יצר מחשבות לבו רק רע – זה יצר הרע שנקרא רע.
כל היום4בין בלילה בין ביום. לכך נאמר כל היום.
1. כי לא נחתם גזר דינם. סנהדרין ק״ח ע״א.
2. רעים בממונם וחטאים בגופם. הוא כמתניתא סנהדרין ק״ט ע״א וכן ת״א (בראשית י״ג י״ג) ורש״י שם נקט להיפך כדעת רב יהודה שם.
3. וכי יש רשע טוב. עי׳ קדושין מ׳ ע״א.
4. בין ביום בין בלילה כו׳. כוונתו על מדרשם ברכות ספ״א כל ימי חייך הלילות ואיתא מדרש זה בב״ר פכ״ז.
כי רבה – בתחלה מחצה עונות, מחצה זכיות אבל עתה רבתא הרעה ולא עוד אלא אפי׳ כל יצר רק רע. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)
א. כן הוא בכ״י, ובדומה מובא נוסח הפסוק ברש״י כ״י לייפציג 1 בראשית ח׳:א׳.
כי רבה – מגזרת רבבה. אבל מפרה {ורבה} יאמר רבתה.
וירא י״י – בעבור היות הרע בגלוי, וזה המעשה. ומחשבת נפשם גם היא הרעה, כי לא ינחמו.
וירא י״י – כיון שהגיע הקץ שנתן להם מאה ועשרים שנה ראה כי לא הטיבו מעשיהם אבל הרעו אותם וכל יום היה קשה מחברו, זה הוא שאמר: רק רע כל היום.
ופירוש וכל יצר – משני יצרים שיש בלבו של אדם אחד טוב ואחד רע, כלו היה לרע ולא היה טוב בהם. ונקראת תאות מחשבת הלב, יצר, לפי שהלב יוצר ופועל בלבו הענינים הן לטוב הן לרע להוציאם לידי מעשה. וטעם מה שהאריך להם האל ק״כ שנה אם ישובו, והוא היה יודע שלא ישובו, עשה כן כדי שילמד האדם ממדותיו ויאריך אפו לחוטא לו ולא ינקם ממנו מיד אף על פי שהיכלת בידו אולי ישוב ויתחרט בו. והנה האל ברא עולמו להיותו טוב או כלו או רבו, ואם כלו רע לא יוכל לעמוד כי לא יבחר האל כי אם בטוב. והנה ראה דור המבול כלו רע בזנות ובחמס שמפסידין סדר העולם והיו מעשיהם כנגד מעשיו, ואמר להשחית את העולם השפל ולהשאיר ממנו הטוב שנמצא בו והיה שמץ מנהו כדי לקיימו לעתיד, והשאיר נח שמצא אותו טוב וכן בניו עם נשותיהם כדי לקיים זרע ולמך אביו כבר מת חמש שנים לפני המבול, ומתושלח שלמו שנותיו בבא המבול ומת, כי חמש שנים חיה אחר למך בנו, הנה לא נשאר צדיק בעולם אלא נח ובניו.
'וירא ה, seeing that the time God had allocated to the people to improve their ways had elapsed, God saw that nothing had changed. רק רע כל היום, the words וכל יצר, refer to both man’s urges, the urge to do good, and the urge to do evil. The urge to do good had succumbed to the evil urge, completely. The Torah here calls the planning of wicked deeds based on impulses יצר לב, the urge of the heart. The reason is that the heart is perceived as the origin of all impulses be they good or be they evil in nature. The reason why God gave them 120 years extension, although He was well aware that they would not do teshuvah, was only in order for man to learn from God’s attributes, and to adopt this attribute for himself. Just as God allowed man plenty of time to improve his ways, so man, when dealing with his fellow, should also not be impatient, but allow enough time for people to rethink their evil attitudes.
When God created the human race He wanted it to be good completely, or at least predominantly. If mankind would turn to be completely evil it could not endure, seeing that God had chosen the good. When He saw that the generation preceding the deluge was thoroughly evil, especially in their inter-personal relations, their use of violence as a legitimate tool to gain their ends, their deeds threatened to undermine the foundations upon which God had built His universe. He therefore decided to destroy all those who were evil and to save only the few good ones, so that these survivors could form the nucleus of a better human race after the deluge. God had found Noach, his sons, and their wives to be good and they were chosen to provide the seed for future generations. Lemech, Noach’s father had died already 5 years prior to the deluge, and Metushelach, Noach’s grandfather, another good man, had lived his life to the full before the onset of the deluge. As a result of these two men having died, there were no righteous people left on earth other than Noach and his family.
כי רבה רעת האדם – אין להרהר ולומר: הואיל והכל גלוי לפניו איך בראו לחטוא. אלא הרי אין יראת הקב״ה בידי שמים, כדכתיב: ועתה ישראלא מה י״י אלהיךב שואל מעמךג וגו׳ (דברים י׳:י״ב), וכתיב: מי יתן והיה לבבם זה להם וגומ׳ (דברים ה׳:כ״ה), וכתיב: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרעד (דברים ל׳:ט״ו).
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 הושמט: ״ישראל״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 הושמט: ״אלהיך״.
ג. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ממך״.
ד. כן בפסוק. בכ״י מינכן 224: ״ראה נתתי לפניך את החיים ואת המות ואת הטוב ואת הרע״. בכ״י אוקספורד 568: ״ראה נתתי לך החיים והמות והטוב והרע״.
כי רבה רעת האדם, "for man's wickedness had become very great;⁠" it is futile to ask that seeing that God has foreknowledge of all that man will do, creating him had been an exercise in futility to start with; why had God bothered? The answer is that everything is under the control of heaven except man's decision to live in awe of the Creator or to defy Him. Seeing that God had decided to create a creature equipped with free will, He had simultaneously abrogated His right to interfere as long as man's use of his freedom did not threaten to undo His universe. The reader is reminded of Deuteronomy 10,12, where Moses tells the people that God "asks" the people to revere Him; he did not say that God had "commanded" the people to revere Him. He also quoted God as expressing the wish that the people could maintain their moral high, as expressed after the revelation at Mount Sinai. In other words, He Himself had restricted His freedom in matters of religious belief of His creature. (Deuteronomy 5,26) "May they always be of such mind, to revere Me, etc.⁠"A third verse spelling out the choice before all of us is found in Deut.30,14: "see I have given before you this day, life and goodness, or death and evil.⁠"
רק (רק) רע כל היום – רק רע. בגימ׳ יצר רע. יצר. בגימ׳ ערל לרע. יפריח.
רק רע – בגימט׳ יצ״ר ר״ע, יצ״ר בגימט׳ ער״ל או לר״ע, פירי״ח.
(ה-ח) וכראות ה׳ יתעלה זה המנהג הרע אשר נשקעו בו האנשים כולם בעת ההוא, ושכבר יִמָּשֵׁךְ מזה הִמָּנַע השלמוּת המכוון באדם, גזר שיימחו כל הדור ההוא באופן שנמחו עימם שאר הבעלי חיים. ונח נמלט, כי הוא היה לבדו צדיק בדור ההוא, ולזה מצא חן בעיני ה׳ והשגיח בו להצילו, כמו שזכר אחר זה (ז, א). ואמנם חוייב שיִּפָּסֵד זה הדור הרע, מצד ההשגחה על נח וזרעו, ומצד ההשגחה על המין האנושי בכללו; כמו שהיה אורך החיים הנפלא הנזכר בזה הסיפור להשגחה על המין האנושי בכללו. וכבר ביארנו דרכי ההשגחה האלהית באדם ושורשיה בספר מלחמות ה׳ (מאמר רביעי), ובביאורנו לספר איוב.
וראוי שתדע שהבהמה והרמש והעוף לא נמחו להשחתת דרכם, כי אינם בעלי שכל שיהיה ראוי בהם הגעת העונש. ואמנם השיגם העונש מפני עונש הדור ההוא, רוצה לומר כי מפני שנגזר עליהם שיימחו במבול מים הנה כבר נמשך מצד זה הפסד הבעלי חיים הנמצאים ביבשה. ואולם זכר היותם נמחים עם האדם, כי ההשגחה האלהית השגיחה מפני זה בשמירת אלו המינים, להיותם הכרחיים לאדם, ולכן צֻוָּה נח לעשות התיבה שימלט בה הוא ואלו המינים מהבעלי חיים. אמרו בבראשית רבה (כח, ו) שזה משל למלך שהיה משיא את בנו ועשה לו חופה וציירה וכיירה. כעס המלך על בנו, והרגו. מה עשה? נכנס לתוך החופה והתחיל לשבור הקנים ובחציאות ולקרוע בטליאות. אמר המלך: כלום עשיתי אלא בשביל בני! בני אבד וזו קיימת? לפיכך: ׳מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים׳. הנה כבר הורו לך, שהִמָּחוֹת הבעלי חיים האלו לא היה כי אם מפני הִמָּחוֹת האדם.
ובכאן נִשְׁלַם לנו הביאור בזאת הפרשה — רוצה לומר פרשת בראשית — באופן שלם ונאות מאד לָאמת ולַלשון, כמו שתראה. והיתה השלמתו בזמן קצר מאד — עם מה שהשיגנו בזה מהקושי החזק, מפני הפירושים שמצאנום לקודמים אשר בזאת הפרשה, אשר הם כמעט שהיו סיבה אל הרחקתנו מהשגת האמת בה, כמו שיתבאר למי שיראה דברינו ודבריהם — והתהילה לאל אשר עזרנו. והיתה השלמתו בסוף אב של שנת שמונים ושמונה לפרט האלף הששי ליצירה.

פרשת נח

חלק א: אלה תולדֹת נח וגו׳ (ו, ט) עד סוף סיפור ענין המבול (ט, יז)

ביאור דברי הסיפור

1וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ כו׳ – הנה החוקר בי׳ מהמאמר הז׳ מהמדות כתב שהחוטא במעשה לבד מאחר שיש לו התחלה בריאה שהוא השכל כבר אפשר לקבל רפואה כי בו יושע. אבל הרשע שלא לבד המעשה הוא מקולקל בידו כי גם התאוה והשכל הם נפסדים שהם התחלות מעשיו אין לו עוד תקנה כי במה יושע אדרבה יוסיף רשע תמיד והוא מ״ש בכאן כי ראה השם אותם שכבר יצאו מכלל חוטאים במעשיהם לבד ובאו לכלל רשעים גמורים אשר התאוה והשכל הכל יפסד בהם. ועל הענין הראשון אמר כי רבה רעת האדם בארץ. ועל השני וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום והוא ברור.
1. וירא ה׳ וכו׳ כוונתו, כי לדעת החוקר האיש החוטא רק במעשיו בעבור נטות תאותו לעשות הרע, ההוא יכול עוד לשוב כאשר תגבר יד שכל הבריא אשר לא נפל עוד בפח הטעות והקשי שוא וכזב על תאותו, עד״מ לעת זקנתו כאשר יתקרר דמו וחומו הטבעי. אפס החוטא בעבור טעות שכלו אחרי הבלי שוא ומדוחים ודעות כוזבות ונפסדות הוא לא יוכל להרפא עוד, כי יום יום הולכים ומתגברים עליו מחשבותיו הרעים ודעותיו הנפסדות כמאחז״ל על הכתוב כל באיה לא ישובון זה מינות ועל שני אלה מיני חוטאים רמז הכ׳ פה. כי על חטאם במעשה אמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ, ועל רוע המחשב׳ אמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ר״ל מבלי היות עוד תקוה להטבתם ולרפואתם המוסרית וע״ז רומז גם מאמר הנביא ע״ה השמן לב העם וכו׳ פן יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו, ר״ל כי הפסיד בזדון פעולת שכלו וכלי הרגשותיו למען לא יהי׳ האפשרות עוד להשכיל ולהטיב ולרפוא מחלתו המוסרית.
וירא ה׳ כי רבה וגו׳. עד סוף הסדר זכר הכתוב שהאנשים החטאים האל׳ בנפשותם לא נתנו אל לבם התראת השם ולא שבו מדרכם הרעה. וכבר הוסיפו על חטאתם פשע כל הימים ושראה יתברך שהית׳ רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבותיו לא היה פונה כי אם לרע כל היום. וכבר זכר המדיני בספר המדות שהחוטא במעשה לבד יש לו תקנה ותקוה לרפואתו מאחר שיש לו התחל׳ בריאה שהוא השכל. אבל הרשע שלא לבד הוא מקולקל במעש׳ אבל גם התאוה והשכל שהם התחלות המעשים הם נפסדים בו אין לו עוד תקוה כי במה יושע איפה ולזה אמר הכתוב שראה השם שהית׳ רבה רעת האדם בארץ המעש׳ וגם בתאוה ובשכל היה כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום כי הכח המתעורר באדם המרשיע כל אשר יוסיף בפשע יתחזק יותר ברעתו כי בהתמדת הפעולות יתחזק הקנין והוא אמרו רק רע כל היום שכל היום היה מוסיף ברוע ולכן נחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ אמנם למה אמר כי עשה את האדם בארץ ולא אמר כי עשה את האדם בסתם. וגם כן למה נזכר השם הנכבד בן ד׳ אותיות תמיד בזאת הפרש׳ בהיותו מורה על הרחמים. הסבה בזה היא שהודיע הכתוב שהית׳ רבת רעת האדם בארץ רוצה לומר בסבת הארץ כי מפאת חמרו ותאותו שהוא סבת המרי והרע נמשך כל פשעו. ולכן במדת הרחמים כדי לרחם על הצלם השכלי שהיא הנשמ׳ הטהור׳ אשר שם באדם ראה שלא היה נכון שתתקשר ותתחבר עוד עם החומר העכור ואם כן לא עשה זה יתברך משנאתו את הגוף וחמרו כי אם מאהבתו וחמלתו על הנפש השכלית ולכן נזכר בזאת הפרש׳ שם הרחמים עם היות שנראה מספורה רע ועונש.
ואמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ – להורות על מה שאמרנו שבכל יום ויום היו מתחזקים ברשעם לעשותו בפועל. וזהו כי רבה רעת האדם בארץ בפועל. וכל זה יצר מחשבות לבם רק רע כל היום כי אף על פי שהיה אדם בתכלית הרשע לפעמים חושב מחשבות טובות אף על פי שאין עושה אותם. לזה אמר שלא היה כן אלא כל יצרם ומחשבתם לעשות רע וזה על דרך הולך תמים ופועל צדק כי יש שני מיני אנשים אחד שכל מחשבותיו ופעולותיו טובות וזהו הולך תמים. ואחר שמחשבותיו רעות אבל כשבא לפעול פועל באמונה וזהו פועל צדק אבל בכאן כל מחשבותם לרע. וכן רמז רעת האדם בארץ שחטאם היה בארץ. רוצה לומר בבריאת העולם שהיו כופרים בחדוש העולם והיו חושבים על ה׳ תועה כמו שנפרש למטה בע״ה. ולכן וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ בעני׳ שיהיו נהנים מפריה ומטובה ויתעצב אל לבו על חרבי העולם. ועם כל זה אמר אמחה את האדם ויפה דרשו בארץ. יפה עשיתי שבראתיו בארץ שאלו היה בשמים היה בועט בי. ואמר ויאמר ה׳ אמחה את האדם למי אמר. ואולי היה מדבר זה אל לבו. והנכון מה שכתבו בזוהר להודיע רחמי השם על ברואיו שאינו רוצה במיתתם של רשעים אלא שמכריז בקולי קולות שישובו בתשובה ולא ימותו ואינו עושה כמלך בשר ודם שנוטר איבה לשונאו ומעלים ממנו כדי שלא ישמר אבל הקדוש ברוך הוא אינו כי אלא אומר לכל בני עולם שישובו בתשובה. וזהו ויאמר ה׳ אמחה את האדם להתרות בהם שישובו וזה שאמר הכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגומר. ולכן אמרו שנבראת התשובה קודם שנברא העולם כאומרו בטרם הרים יולדו ותאמר שובו בני אדם. כי לכי חטאת האדם אם לא ראה השם מתחילת הבריאה תיקון לזה אי איפשר להתקיים העולם. ומלבד זה רמז באומרו ותאמר שובו בני אדם כי הוא בעצמו אומר להם שישובו. והטעם לזה כי אלף שנים בעיניך. כי האדם שמעלים הדבר משונאו הוא כדי שלא ישמר ממנו וכי לפי שירא כי אולי ימות בנתים ולא ינקום נקמתו. לזה אמר בכאן כי השם אינו ירא מזה כי הוא חי לעולם וזהו כי אלף שנים בעיניך. וכן רמז בזה כי לפי קוצר ימי האדם ולפי המקרים שיקרו לו אין ראוי להענישו כל כך וזהו כי אלף שנים בעיניך. זרמתם שינה יהיו כלומר כי כל חייהם אינם חשובים אלא כשינה אחת קטנה וכ״ש כי כלינו באפך בבהלות ובלהות ואף וחמה. ואם כן ראוי לך שלא תעניש אותנו בערכנו אלא בערכך וזה שתה עונותינו לנגדך לפי שכל ימינו פנו בעברתך וגומר. כלומר כי כל ימינו אינן חשובות כדיבור אחד קטן. ימי שנותינו בהם שבעים שנה כלומר כשתחשב כל ימינו שהם שבעים שנה ותחלקם באלף שנים שלך לשבעים שבעים תמצא שאינם עולין שבעים שנה לשיעור דיבור אחד קטן. וכל שכן כי רהבם עמל ואון ואם כן מי יודע עוז אפך אם כיראתך תהיה עברתך. כלומר אם כמו שאתה יראוי וגדול ונורא תהיה עברתך ואם כן נוציא מכאן כי ימינו הם קצרים ולפי מיעוטם נוכל בטוב למנותם. וזהו למנות ימינו כן הודע. ואפי׳ שיהיה אותו אדם נביא לבב חכמה שהוא יותר מנביא כאומרם חכם עדיף מנביא. ואחר כך שובה ה׳ שבענו בבקר שלך בחסדך ונרננה ונשמחה וכו׳ אחר שהם כל כך קצרים. ורמז גם כן בבקר שיהיה בפנים מאירות אחר שאתה מכריז ואומר ותאמר שובו בני אדם וכן ויאמר ה׳ אמחה את האדם וכל זה כדי שיזכרו וישובו אל ה׳ ויאמרו נירא נא את ה׳ אחר שהוא מעניש ומשכיר ואומר שרוצה למחות אותנו מאדם עד בהמה:
כי רבה רעת האדם – לשעבר.
וכל יצר מחשבת לבו – לעתיד, שלא היו שומעים למוכיח ואין לקוות שישובו.
כי רבה רעת האדם, a reference to the past,
וכל יצר לב האדם, a reference to the future (when it would not improve)
וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. שלא היה לקוות מהם תשובה, לפי שאין הקב״ה עונש האדם עד שתתמלא סאתו (סוטה ט.) ואין דרך עוד לו לשוב1:
1. ראה ביאורו בעקידה.
[א] וירא ה׳ כי רבה רעת האדם
[1] מגילה פרק ראשון דף י ע״ב (מגילה י:)
[2] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״א (סנהדרין קח.)
[ב] רק רע כל היום
[1] סוכה פרק חמישי דף נב ע״א (סוכה נב.)
[2] קידושין פרק ראשון דף ל ע״ב (קידושין ל:)
[3] בתרא פרק ראשון דף יו ע״א (בבא בתרא טז.)
וירא ה׳ כי רבה רעת האדם – לפי שחטאו בזנות ואותה תאוה רבה והולכת תמיד ולא ישבע לעולם כארז״ל (סוכה נב:) אבר קטן באדם משביעו רעב וכן חטאו בגזל ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף אלא תאותו רבה והולכת תמיד וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ר״ל כל היום לא ישבע מתאותו אין שעה ביום שיהיה שבע בה אלא כל שעה הוא מוסיף על תאותו.
יצר מַחְשְבֹת: כתוב בהעתק מספר הללי מחשבת חס׳, ובירושלמי מלא, עכ״ל. 1ובמסורת שלנו בדפוס פ׳ ויקהל נמס׳ ג׳ חס׳, וסי׳ 2לחשב מחשבת, 3וחברו ולחשב, 4עשי כל מלאכה וחשבי מחשבת. נראה מכאן שזה מלא. אמנם מצאתי במסורת כ״י שנמס׳ שם ג׳ חס׳ בלישנא. ופי׳ בלישנא במקו׳ זה, ר״ל באותו ענין. אם כן, אין זה יוצא מן הכלל, ויוכל להיות חסר, ומציאות הספרי׳ והמסורת לא פליגי אהדדי. עו׳ י״ל דמסרות אלו דמסרי ג׳ חס׳ לא אמרו אלא על מלת מַחֲשָבֹת, בשוא ופתח החי״ת ובקמץ השי״ן, ולא אמרו על מחְשְבת בשני שואי׳, וזה יותר נכון, שכן כת׳ 5הרמ״ה ז״ל מַחֲשָבֹת, ג׳ חסרי׳ וי״ו, וסי׳ לחשב מחֲשבת, וחברו ולחשב מחֲשבת, עשי כל מלאכה וחשבי מחֲשבת. 6וכל יצר מחְשְבת לבו, חס׳ וי״ו כתיב. [מחשבת].
1. ובמסורת שלנו: מ״ג-ד שמ׳ לה לב.
2. לחשב מחשבת: שמ׳ לא ד.
3. וחברו: שמ׳ לה לב.
4. עשי כל מלאכה: שמ׳ לה לה.
5. הרמ״ה: חש״ב.
6. וכל יצר: פסוקנו.
(ה-ו) וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו – יפלא הכפל בשני הפסוקים ומה שאמר בארץ וא״א שהאדם יושב בשמים? ואמרו ויתעצב אל לבו אינו דבור הגון כלפי מעלה. וכתבו חז״ל שניחם ה׳ על שעשה את האדם בארץ כי אלו עשאו בעליונים לא היה חוטא. ודבריהם צריכים ביאור כי אם ברא ה׳ האדם בשמים היה מלאך ולא איש? ויתכן על פי מה שאמרו במקום אחר שהאדמה לא עשתה כהוגן באמור ה׳ אליה תדשא הארץ וגו׳ ועץ פרי ירצה שעץ ופריו טובים למאכל והיא עשתה עץ שאינו ראוי לאכילה. המה כוונו במשל הנמרץ הלזה שהארץ כאשר אין מטבעה להוציא פירות כ״א בעמל ויגיע כפו של אדם. הנה אם כן היא סבה שהאדם יעמול לרוח היום כמה יגיעות ייגע למצוא מזונותיו ולבו כלב האריה לגנוב ולגזול למלא נפשו כי ירעב כאשר נביא בפרשת נח בפסוק לא אוסיף עוד לקלל בס״ד. ויקשב ה׳ וישמע כי רעת אנשי הארץ לא באה לבד בשביל המונעי׳ המכריחים אותם לבקש טרף לביתם אלא אף מיצרם הרע ותרווייהו איתנהו בהו. ואלו היו חוטאים לרוע הארץ ולא לרוע מזגם כבר היה קל עונם מנשוא כי היא גרמה פשעיהם לכל חטאתם. אולם ראה הי״ת כי רבה רעת האדם בשביל הארץ שלא הוציאה פירותיה מעצמה ואף גם זאת יצרם רק רע כל היום אף בלי מונעים וקושי האדמה. על כן ניחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ שלא יהיה להם תשובה לומר הארץ היתה סבה וגלוי וידוע לפניו שגם יצרם הרע הוא בקושרים במרד ובמעל. ז״ש וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ לפי שזה הביאו להתעצב האדם אל קרבו ועל ה׳ יזעף לבו לאמר כי האדמה החטיאתו. ד״א ויתעצב אל לבו כי אמנם שתים רעות באדם אחת בלב וא׳ בשכל. הלב חומד ורודף אחר התאוות המדומות. והשכל אחר התועליות הרוחניות ומוכיח השגת הלב ומלמדו להועיל לברוח מהדברים המרבים הבל כמ״ש ולא תתורו אחרי לבבכם וגו׳ כי יצר לב האדם רע והוא יטעון לפני ה׳ על חמרו ויצרו שניתן בלבו המכריחו לחטוא הלכך ניחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ עפר מן האדמה שזה לו פתחון פה להתעצב אל לבו ולומר הלב אשר נתת בי והחומר השיאני:
וירא ה׳ כי רבה רעת האדם וגו׳ וינחם ה׳ כי עשה וגו׳ – צריך לדעת אומרו רעת האדם בארץ, למה ייחס הרעה בארץ, שנראה שרעתם היתה בגוף הארץ, ואחר האמת רשעת הרשעים ההם היתה בזנות ומפורש בכתוב ובחמס וגזל, ואף שיוצדק לומר בארץ על בחינת גזל הארץ עם כל זה יהיה זה פרט מהפרט. עוד למה דקדק לומר וינחם [ה׳ כי עשה את האדם] בארץ למה אמר תיבת בארץ שנראה שאם עשאו במקום אחר לא ינחם לעולם ואין משמעות לזה. עוד איך יוצדק לומר וינחם ה׳ כי לא איש אל וגו׳. עוד אומרו ויתעצב עצבון זה למה שאחר שהוא נוקם נקמתו מהם ומוחה כל מורד. ולזה אפשר לומר על הפסד הבריאה.
אכן כוונת הכתובים הוא להיות כי האדם הוא מורכב מד׳ יסודות אש, רוח, מים, עפר והם בהדרגות, הדרגה הפחותה שבד׳ הוא העפר כי הוא עכור וגס מכולם, למעלה ממנו יסוד המים, למעלה ממנו יסוד האש, למעלה מהאש יסוד הרוח, שהוא הרוחני שבכולן, ותמצא כי כל הנבראים שבעולם הגם שכולן מד׳ יסודות בראם עם כל זה כל בריה עיקר בניינה מיסוד א׳ והוא יסוד היסוד והג׳ סניפים לו. יש בריה שעיקר יסודה הוא המים כדגים הגדילים במים, ויש שעיקר יסודם מן הרוח כעופות והגם שמן הרקק נבראו עם כל זה ה׳ הגביר בהם יסוד הרוח ולזה לא ינוחו הציפורים עפות הן כבחינת הרוח. ויש בריה שעיקרה מן האש כסלמנדרא. והן האדם יסוד שעליו נבנו בו היסודות הוא יסוד העפר דכתיב (ב׳ ז׳) וייצר ה׳ וגו׳ את האדם עפר מן האדמה שהוא יסוד הגס והעב שבד׳ יסודות, ולזה ישיבתו ומנוחתו באדמה ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש, ועשה ה׳ כן לסיבות הרבה, ואחת מהנה כי הוא הסולם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר וצריך להיות בארץ, ואם היה נבנה יסודו מן הג׳ האחרים הרוחניות בערך העפר לא היתה הכונה שלימה בבריאתו, והמשכיל יבין כי הוא סוד הבירור, והבן.
ולזה כאשר ראה ה׳ כי רבה רעת האדם הכיר כי רוב התיעוב הוא לצד יסודו שהוא בנוי מן הארץ וגם מקום הנחתו וחיותו בארץ, והוא אומרו וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ כי הוא יסוד הגס ונגדי לרוחני בתכלית, ולזה ניחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ ולא עשאו בנוי משאר היסודות הדקים שבזה לא היה רק רע כל היום. ולהיות שמעשהו משאר יסודות לא תצא כוונת היצירה שחשב ה׳ בלבו לפועל, והוא אומרו ויתעצב אל לבו ולא אמר בלבו פירוש אל רצונו ומחשבתו אשר חשב בבריאת האדם, ומצד זה לא הפך ה׳ הבריאה שאם לא כן היה ה׳ סותר ובונה בנין חדש בהרכבה מג׳ יסודות, ולזה הגם שהביא מבול ואבד הכל הניח הבריאה כמות שהיתה לטעם כמוס בלבו יתברך, והגם שבאדון יתברך לא יוצדק לומר וינחם כי הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, אמר כן, להיות, כי האדון יתברך מדותיו מדות הרחמים, גם בו יתברך צד הדין, ובזמן שהנבראים הולכים בדרך ישר ה׳ הוא האלהים מסכמת מדת הדין למדת רחמים, וכשהרשעים מכעיסים מדת הרחמים תרחיק הרחמים ותחפוץ בשלילת ההויה מעשות דין בהם, והוא אומרו וינחם ה׳ – פירוש בחינת הרחמים תחפוץ שלא תהיה הבריאה כדי שלא להפך המדה ולא מפני זה תושלל הבריאה.
עוד נראה לומר לפי מה שכתב הרמב״ם פרק ה׳ מהלכות תשובה וזה לשונו כי יתעלה שמו הוא ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכו׳, ואין בנו כח לידע היאך ידע הקב״ה הברואים ומעשיהם, אבל נדע ודאי שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב״ה מושכו וכו׳, ע״כ. והראב״ד ה׳ יכפר בעדו נהג מיעוט כבוד בהרמב״ם על דברו בזה והעלה כי טוב לומר שראותו יתברך כראות אצטגנינין וכו׳ יעוין שם דבריו. ודברי הרמב״ם עיקר כי אין אופן ידיעת ה׳ מושגת אצלינו ומי ידמה לה׳ לקחת ידיעה מהנדמה אליו. ואשכילך, כי ה׳ יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה, כשירצה האדון מה שאין כח באנוש לעשות זאת שתגיע אליו הידיעה ולא ידענה, והוא שרמז רמב״ם באומרו ואין דעתו של אדם יכולה להשיג וכו׳, כי איך אפשר שתגיע עדיו הידיעה מעצמה ותהיה מושללת מעצמה, והוא שאמר הכתוב (במדבר כג) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל, הנך רואה כשירצה ה׳ שלא לדעת יושלל הידיעה הגם שהידיעה ישנה מעצמה, כי אינו בבחינת האדם שהידיעה הוא חוץ ממנו, לומר ימנע ולא ידענה, כי ה׳ הוא ודעתו אחד ואינו צריך לתת לב לדעת, שבזה נאמר דכשלא יתן לב לא ידע, לא כן, ואף על פי כן כביכול ישנו בבחינה זו דכתיב לא הביט וגו׳.
ומעתה נוכל לומר כי ה׳ בעת ברוא האדם שלל מהידיעה פשעי אדם לב׳ סיבות, א׳, לטעם הפשטי כי טוב ה׳ ולא יביט אל התיעוב וטעם זה לבד לא יספיק כיון שהוא צורך בידיעה לדעת מה יעשה והנמשך. אלא שיש עוד טעם ב׳ והוא שנתחכם לעשות ה׳ כן לבל תחול טענת הרשעים שיאמרו ידיעתו מכרחת, כיון שה׳ ידע כי פלוני זה יעבור על מה שעבר הדבר מעצמו יתחייב להיות הגם שה׳ לא גזר להיות כן, ומעתה אין עונש לרשעים כי לא מרשעים יצא רשע ובמה יפחד רשע ויחדל מעושק, לזה מנע ה׳ ידיעה זו של מעשה הרשעים. אבל מעשה הצדיקים לא שללו מהידיעה ובו שמח ולסיבה זו היתה הבריאה, והוא שאמר הכתוב (לעיל א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ואם תאמר אם לא הביט און של רשעים היאך קבע עונש לעושי רשעה, וכי צריך לקבוע עונש לפלוני המרשיע אין צריך לקבוע עונש אלא לעושה עון ופשע. ובערך הצדיקים אין מקום לטענת ידיעתו מכרחת כי טענה זו היא התשלום והנה ה׳ חפץ לשלם ואין טוען נגד עצמו, מה שאין כן בעונש הרשעים שיבואו בטענה לבל יקבלו עונש לזה שמר ה׳ את הדבר. ואין לטעון ולומר אלו הביט ה׳ בהם שיהיו צדיקים היו עושי צדק, שטענה זו אינה טענה לפוטרם מפרט הבחירה שנתן בידם ובחרו ברע ומאסו בטוב ברצונם. ואחרי הודיע אלהים אותנו את זה אין תמיהה באומרו וינחם ה׳ וגו׳, כי נחמתי, כי הוא עצמו שלל ידיעה זו ממנו.
וירא השם כי רבת רעת האדם, God saw that man's wickedness on earth kept increasing. God regretted that He had made man on earth. Why was the evil man did connected to "the earth?⁠" The wording of the Torah gives the impression that man perpetrated evil deeds on the body of the earth, whereas their wickedness consisted primarily of violence and sexual perversions as per 6,11-12. While it is justified to describe the theft of land as violence and evil perpetrated on the earth, this is a mere technicality, a minor detail. Why did the Torah not simply say: "God regretted having made man,⁠" instead of saying that "God regretted having made man on earth?⁠" This leads us to believe that if only God had made man elsewhere He would not now have had reason to regret it. Surely this is not what the Torah meant to tell us!
How do we understand God's "regretting" anything? Did not Bileam describe God (Numbers 23,19) as not ever regretting anything! Besides, what is the point of describing God as "saddened?⁠" If this feeling had to be mentioned at all, it should have been mentioned after God had carried out His revenge on all the rebellious human beings and had wiped them out. The Torah addresses itself to the four elements man is composed of, fire, air, water and dust. These elements differ in importance and value, the lowliest one being dust seeing it is murky, opaque. The next higher category is water, followed by fire, followed by air or spirit which is the highest ranking of these elements. Although all creatures contain all four elements, different elements predominate in different creatures. The fish are made mostly of water, the birds mostly of air; this is why they can fly and hardly need to rest on earth. The salamander is a creature in which the element of fire predominates. Man is the only creature in which the lowest of the element, dust, predominates. The Torah reported God as having fashioned man "dust from the earth" (2,7). This accounts for man's primary habitat being earth. Man cannot live permanently either in the air, the water, or in fire. God had numerous reasons for arranging things in this way, one of them being the concept of מדרגות וסולם, that the universe consists of different levels and a ladder. In order for man to rise from one level to another it is important that the ladder which is the means for that spiritual ascent be firmly planted on earth.
When God observed that man's wickedness kept increasing, He realised that the fact that man was based on the lowest of the four elements was one of the causes. Also, his habitat was on earth which consists largely of the element of dust. This is the meaning of God saying that He saw that man's wickedness on earth had increased greatly. This is why God "regretted" not having made man primarily of a more refined element. The Torah prefaced God's "regret" by stating that man's thoughts were only concerned with evil all day long, and He attributed this to the fact that man was not made predominantly of one of the more refined elements. God's "sadness" refers to the impediments that man's raw material posed to his attaining the objectives His Creator had planned for him. This is why the Torah did not say ויתעצב בלבו, but ויתעצב אל לבו. The word אל alludes to the ambitions God had harboured for man when He created him God did not want to change the ambitions He had entertained for man for reasons best known to Him; this is why He did not redesign man from one of the other three elements but rather allowed almost the whole species to perish in order to persevere with His original plan. Man's corruption did cause a severe setback to God's hopes and timetable. While it is perfectly true that the term "He regretted" is not appropriate for the Creator who has foreseen everything, the Torah is entitled to use the term because of the twin attribute of Mercy and Justice that God manifests. When man acts in accordance with the wishes of His Creator the attribute of Justice agrees to God giving predominance to His attribute of Mercy. When man rebels, the reverse is the case. Our verse describes that the attribute of Mercy preferred that man had never been made instead of agreeing that man should now be judged by the attribute of Justice. God was "saddened" as this was not sufficient reason to consider the whole universe as a failure, a wasted effort.
We may also understand the passage in connection with what Maimonides wrote in chapter 5 of his הלכות תשובה. "God and His knowledge are one and the same [not like man whose perceptive powers are outside his essence. Ed.]. We are unable to understand this properly, just as we lack comprehension of how God can know every detail of the future without such knowledge robbing man of his freedom of decision. All we know as a certainty is that God does not interfere with man's free choice. The ראב"ד, with characteristic lack of deference, adds that Maimonides is incorrect, that God's perceptions are similar to someone foretelling the future by means of a horoscope. Maimonides is surely closer to the truth as God's perceptions cannot be compared to man's. Who would dare suggest that God obtains knowledge from outside sources, through trial and error and all the other methods used by us to define the character of what we see, hear, or touch. God is able to deny, i.e. totally ignore and remain unaffected by knowledge He had previously acquired. It is this the רמב"ם had in mind when he wrote that man cannot comprehend the manner in which God perceives. When Bileam declared (Numbers 23,21) that God had not seen any iniquity in Jacob, he referred to exactly this ability of God to totally ignore something that He knew was going to occur in the future.
We can therefore say that at the time God created man He totally excluded from His conscious mind all and any sins that man would ever commit. He did so for two reasons. 1) God is good and does not dwell on evil. This reason does not suffice, however, because God needs to know what will happen and what will be the ultimate outcome of what happens now. 2) God excludes such future events from His consciousness so that the wicked cannot claim they had been programmed by God due to His omniscience, and that therefore they are not culpable for their evil deeds. The wicked believe in what we call "self-fulfilling prophecies,⁠" and they consider God's foreknowledge as belonging to that category. This concept is part of the verse (1,31): "God looked at all He had done and here it was very good.⁠" God "saw" i.e. foresaw, only what was good, i.e. the deeds of the righteous. Of course you will ask: "if so how could God punish someone for a deed that He had not seen?⁠" The Torah tells us that at at this point in time God chose to look at the deeds of the wicked; what He saw caused Him to regret that He had for so long ignored these deeds in order that His knowledge would not become a self-fulfilling prophecy.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ – אחר שהודיע סבת ההוללות והרֶשַׁע, סִפֵּר עתה כי בא הקץ שנתמלאה סאתם. כי ראה ה׳ כי רבה רעתם, כדרך ״זעקת סדום ועמורה כי רבה״,⁠1 וכן כאן ״רבה רעת האדם״ שעשה כבר בארץ. ומלת ״וירא״ כמו ״ארדה נא ואראה״,⁠2 ״וגם ראיתי את הלחץ״,⁠3 ״וירא אלהים את בני ישראל״.⁠4 שכל אלו ודומיהן אין ענינם שקודם לכן לא ראה חלילה, כי אין נסתר מנגד עיניו. אבל כולם על ראיה לשפוט ולעשות קץ לדבר, אם להטיב אם להרע, כמו ״וירא אלהים כי טוב״, ופירשנוהו. וכן כאן כתוב כן על עת הגזרה.
וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – מלת ״יצר״ מן ״צורה״. ונופל על כל כח וכח הנטוע בנפש, שכל אחר [נקרא] ״יצר״. כי מצייר צורות במחשבת הלב, וצריך לדבר חוצה לו שיצייר ולולי כן אינו נרגש בנפש. על דרך משל, כח התאוה, כח האהבה, כח השנאה כח השכל, וכן כלם. וכל כח אפשר שיצייר טוב ותהיינה כל מחשבותיו טובות, ואפשר שיצייר רק רע ותהיינה כל מחשבותיו רק רעות. גם אפשר שיצייר זמן אחד טוב, וזמן אחד רע. ויוליד לעתים מחשבות טובות, ולעתים מחשבות רעות. על דרך משל, יש שכח אהבתו מצייר בלבו דרכי ה׳ ויאהבנו, יצייר מנהגי החכמים ויאהבם, יצייר סגולת צלם האדם ויאהב רֵעִים, וכל פרט יוליד מחשבות וכלן טובות. ולהפך, יש שכח אהבתו מצייר בלבו הרעות והוללות ויאהבם, יצייר דרכי הכסילים ויאהבם וכיוצא, והנה כל מחשבותיו רעות. ויש יצייר כח אהבתו לעתים דרכי החכמה ויאהבם, ולעתים יצייר חמדת נשים ויאהבן, ואז מקצת מחשבותיו טובות ומקצתן רעות. ויעיד הכתוב על רשעי הדור ההוא שהיו אנשי משחית, שכל כחותיהן צִיְירוּ רע, והיו כל מחשבותיהן רעות. וזהו ענין ״וכל יצר מחשבות לבו״ כאילו אמר ״וכל כח המוליד מחשבות בלב היה רק רע״. כאומר שכֹּחַ אהבתם לא ציירה דרכי ה׳ וגם דרכי סכלות, אבל רק רע בכל העתים. להודיע שהיו נשחתים השחת גמור ולא ידעו טוב. ומענין זה ״וכל יצר מחשבות מבין״,⁠5 יצר המוליד מחשבות. ובפירוש ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״6 אפרש עוד בעז״ה. וזה ענין עמוק בחכמת הנפש וּמִטָהֲרַת מליצת הכתוב.
1. בראשית יח, כ.
2. שם יח, כא.
3. שמות ג, ט.
4. שם ב, כה.
5. דהי״א כח, ט.
6. בראשית ח, כא.
מחשבות – מה שמכון האדם לעשות קרוי ״מחשבה״, ובלשון חכמים ״כונה״. ולא ישמש במעשה שעבר, ולא במעשה זולתו, חוץ מהבאין בלשון ״חשבון״, או ״חשיבות״. כגון, ה׳ יחשב לי (תהלים מ׳:י״ח), ויחשבה לו וגו׳ (בראשית ט״ו:ו׳). ואחד יוצא, ולמה חשבת כזאת על עם (שמואל ב י״ד:י״ג) ה׳ וגו׳. וכן השתמשו חכמים לפעמים במלת כונה להגיון הלב – תפלה צריכה כונה, וכיוצא.
אבל עיקר ״כונה״ בלשונם, ו״מחשבה״ בעברי, אינה אלא מה שגמר אדם בדעתו לעשות (פארהאבען, אבזיכט), מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צ״ב:ו׳) – תכלית כונתך במה שאתה מצליח לפעמים את הרשעים, עמוק מאוד ואין נקל להבינו. וכן אלהים חשבה לטובה (בראשית נ׳:כ׳) – תכלית כוונתו היה לטובה.
רק – בדבר מגונה רגיל יותר במלת רק. רק זועה (ישעיהו כ״ח:י״ט), רק אין יראת וגו׳ (בראשית כ׳:י״א), רק עשוק (דברים כ״ח:ל״ג), ודומיהן. ובדבר טוב רגיל יותר במלת אך, אך שמח (דברים ט״ז:ט״ו), אך עמי (ישעיהו ס״ג:ח׳) הוא. ואב לכלם, אך טוב לישראל אלהים וגו׳ (תהלים ע״ג:א׳).
וכל יצר מחשבת לבו – לא די שרעתם רבה בארץ, כלומר שהשחיתו דרכם בפועל, אלא שגם לבם היה תמיד מצייר ציורים רעים, ואפילו אם היו עושים דבר שעל ידו לא תצא תקלה לעולם, כל מחשבותם היו לרעה, והשם כל יצר מחשבות מבין וראה שאין להם עוד תקנה מאחר שנהפך לבם בקרבם והשתקע ברשעה, ולכן גזר להשחיתם:
רעת האדם בארץ – אם יהיה מלת בארץ להורות על המקום הוא למותר, לכן יתכן שיורה על סבת רעותיהם הרבות, ואות בי״ת היא בי״ת הסבה, כמו ויעבד ישראל באשה בשביל אשה, בשביל הארץ, שהארץ היתה סבה גורמת להם ללכת אחר שרירות לבבם הרע, כמבואר ברבותינו (רבה פל״ד) מי גרם להם שימרדו, ע״י שהיו זורעים ולא קוצרים, כי פעם אחת לארבעים שנה היה זורעים והיה להם אויר יפה כל ארבעים שנה כמן פסח ועד עצרת, וכל פעם שהיו צריכים היו הולכים לשדה ולקחו כפי צרכם, ולא היתה המלאכה כבדה עליהם כמו עתה שמוכרחים לקצור בפעם אחת מפני החורף המפסיד התבואה שבשדות, כי בימיהם היתה התבואה עומדת בשדה כל ארבעים שנה מזריעה אחת לפי שהיה להם אויר יפה תמיד אויר צח ונקי וכל העתים היו שוות להם כזמן קציר (עיין בפי׳ ידי משה) הנה לרוב שפעת ברכת הארץ בעטו בעליון ית׳ כמאמר איוב (כ״א ט׳) בתיהם שלום מפחד וגו׳, ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב יבלו בטוב ימיהם וגו׳, ויאמרו מה שדי כי נעבדנו. וטעם המקרא רעת האדם היתה מתרבה בשביל הארץ שהיתה ארץ מבורכת ומרוב שפעת טובה קלקלו מעשיהם. ועל כוונה זו אמר אח״ז, וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ, כלומר בארץ מבורכת כזו שהיא סבה הגורמת למעשיהם הרעים.
יצר מחשבת לבו – תאות לב האדם ורעיוניו נקרא יצר לפי שהוא יוצר ופועל הענינים בלב שהלב מתאוה אליהן רד״ק. ורוו״ה אמר מעשה האדם נקרא יצר מחשבות הלב כי ממחשבת הלב הוא נוצר והנה הוא כדמות יציר כפיו.
וירא ה׳ – מחובר למקרא שאחריו, וירא וינחם, וזה על דרך דיברה תורה כלשון בני אדם.
וכל יצר – מה שהלב חורש ומצייר בדמיונו, והמלה לשון יצירה כמו ויצר אמר ליוצרו (ישעיהו כ״ט:ט״ז), ומצאנו ל׳ יצירה במחשבה, הנה אנוכי יוצר עליכם רעה וחושב עליכם מחשבה (ירמיהו י״ח:י״א), אבל כי הוא ידע יצרנו (תהלים ק״ג:י״ד) ענינו יצירתנו ותולדתנו, מאין נוצרנו, כי עפר אנחנו.
The Lord saw. This is connected to the following verse, “The Lord repented.” This expression follows the rule that “the Torah speaks in the language of man.”
and every machination (ve-khol yetser). That which the heart fashions and designs in its fancy. The word yetser is related to yetsirah (“formation, making”), as in, “Or [shall] the thing framed [ve-yetser] say of him that framed it [le-yotsero], ‘He has no understanding?’” (Isa. 29:16). We find the term yetsirah used in reference to thought: “Behold, I frame [yotser] evil against you and devise a device against you” (Jer. 18:11). In contrast, in the verse “For He knows our frame [yitsrenu]” (Ps. 103:14), the word is used in the sense of “our formation” [yetsiratenu] and our origin, from whence we were formed, for “He remembers that we are dust” (ibid.).
רע מציין את מושג ה״שבירה״, בניגוד ל״שלם״ ו״תמים״. לא לחינם אמר הכתוב ״בארץ״; שרעת האדם הייתה רבה ״בארץ״, כלומר, ולא רק ״באדמה״ שהיא תחום פעילות האדם [עיין פירוש לעיל ב, ב]. ה׳ ברא את הארץ ושם בה את האדם כבא כחו. אולם מעשי האדם גרמו ל״שבר גדול״ בארץ ונתצו את ההרמוניה המושלמת שלה.
יש מקום לעיין אם ״רעת האדם״ מציינת את המעשים הרעים של בני האדם, או את הרע שהביאו בני האדם על העולם. הדעת נוטה כפירוש השני. כאשר הקב״ה השקיף מן השמים (״וירא ה׳⁠ ⁠⁠״), הביאה כבר האנושות רעה רבה על הארץ. ההווה היה רע למעלה מכל מידה, ולגבי העתיד: ״כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום״.
יצר – לדאבוננו, הרבה רגילים לתרגם את ״יצר״ כ״דחף״, כאילו יש כח באדם המזרז ודוחף אותו לעשות רע. זהו המקור לאותה שיטה המייאשת לבות בני אדם, שהיא אחד מעיקרי ״דת״ גדולה: שהכח הרע אוחז את האדם בכחו, ושניתן להנצל ממנו רק בזכות אמונה מסוימת. כך נשזרת תיבת ״יצר״ בחבל שקר, הכובל את האנושות וסותם את פיה. אך אין לך דבר בעולם היכול להיות רחוק מדעה זו, מאשר עצם תיבת ״יצר״.
ראשית, השורש ״יצר״ אינו מציין כפייה, אלא נתינת צורה. אך ״יֵצֶר״ לא בא בצורת פעיל אלא בצורת פעול; הוא אינו מציין את נותן הצורה, אלא את מקבל הצורה. משום כך, אם נאמר ששורש ״יצר״ שווה במשמעותו עם ״לזרז״ או ״לדחוף״, לא תהיה משמעות יֵצֶר ״הכח המזרז והדוחף את האדם״, אלא מעשי האדם הכפויים. אלא ברור שיחס ה״יֵצֶר״ אל ה״יוצר״ הוא כיחס שבין היצירה לבין יוצרה: ״וְיֵצֶר אָמַר לְיֹצְרוֹ״ (ישעיהו כט, טז). היצר משועבד ליוצר, כחומר ביד היוצר. ו״יצר מחשבות לבנו״ הם ה״יצירות״ של מחשבותינו.
לב האדם הוא ״חושב מחשבות״, כמו האורג שאורג ״מעשה חושב״ (משמעותו הבסיסית של ״חשב״ היא לחבר ולאחד, כדוגמת ״חשב האפוד״ [שמות כח, כח]). חומר הגלם מסור ביד הלב; כל התכונות – הטובות והרעות – מסורות בידיו כחומר ביד היוצר, ומוטל עליו לחבר אותן וליצור מהן ״צורות״, הווי אומר: את מחשבותינו ורעיונותינו. ״צורות״ אלה הן ״יצר מחשבות הלב״, הצורות שנארגו על ידי הלב.
בידינו לצור את החומר שהופקד בידינו, בכל צורה שנחפוץ. אך ה׳ נתן לנו באותו הזמן את הדוגמא שמצפים מאתנו ללכת בעקבותיה. אם נלך אחרי דוגמא זו – הכל טוב. ה״חושב״ (היינו ״האורג״) צריך שכל מיני החוטים וכל הצבעים יהיו בהשג ידו, הוא אינו יכול לוותר על אחד מהם. אם השימוש הוא במקום הנכון ובדרך הנכונה, הכל טוב.
נכון אמנם שהאדם נמשך אחר יצר לבו – היצירות של לבו. לבו מייצר רעיון, הוא מעלה בדמיונו מה יש בכחו להשיג, ורעיון זה מושך אותו להגיע למטרתו. אך האדם עצמו הוא שיצר ״יצר״ זה. אם הוא יצר רעיון טוב – הרי הוא שואף אל הטוב, ואם לאו – ההיפך הוא הנכון. (״יצר״ שווה במשמעותו למילה היוונית ״אידיאה״: צורה או תמונה.) משום כך, הרעיונות הנוצרים בלב נקראים ״יצורים״, בצורת פעול מובהקת: ״וִיצֻרַי כַּצֵּל כֻּלָּם״ (איוב יז, ז). וכך קרא דוד לשמחתם של העם להתנדב: ״יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״. וזו הייתה תפילת דוד: ״שָׁמְרָה⁠־זֹּאת לְעוֹלָם״ – שמור לעולם את השִׂמְחָה שבה הם מתנדבים. תהיה שמחה זו תמיד ״לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ״ (דברי הימים א כט, יז–יח) – יהי רצון מלפניך שמחשבת לבב עמך תיצור תמיד החלטה זו להתנדב.
נמצא שפסוקנו בא לומר דבר זה: האדם כבר הביא רעה רבה על הארץ; ולגבי העתיד, הצפון כרעיון במחשבות לבו של האדם, ״כל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום״.
עצם הביטוי ״כל יצר״, מוכיח שפסוקנו אינו מדבר על מה שידוע בשם ״יצר הרע״. יש רק ״יצר הרע״ אחד; וממילא לא ניתן לומר עליו תיבת ״כל״. גם ״רק רע״ אינו יכול להיאמר בו. אך אפשר לומר ״כל״ על רעיונות ומחשבות (כגון כל רעיון ורעיון, כל מחשבה ומחשבה), ולגביהם ניתן להיאמר גם ״רק רע״. בכל שאיפה ושאיפה שבני אותו דור שאפו, לא הייתה בחינה אחת של טוב, והנטיה הזאת לשאוף רק לרע הייתה שווה בכל עת, בכל בחינה מחייהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ה) וירא ה׳ – אמנם ה׳ ראה שגם מה שהמעיט מספר שנותיהם לא הועיל. כי רעת האדם רבה והולכת. וכל יצר. כי החוטא מצד התאוה יש תקוה שיחדל מלחטוא כשלא יתאוה או לעת זקנתו ורשעים כאלה מלאים חרטה, לא כן החוטא בעצת השכל שזה יוסיף תמיד ברשע, וז״ש שראה כי גם ציורי מחשבותיו רק רע ולא יעלה בנפשו ציור טוב מוסרי רק ציורי התאוות והמדות הרעות, וזה מתמיד כל היום.
וירא ה׳: במשך מאה ועשרים שנה ראה1 כי רעת האדם רבה והולכת יותר ויותר מאשר לפנים.
רק רע כל היום: ידוע2 ד״רע״ הוא בין אדם לחבירו. העיד הכתוב איך שהאדם איבד כל כך דעת אנושי עד שכל מחשבותיהם היו איך להרע לאחרים3, וממילא היו גרועים גם מחיות4 באשר אין בהם דעת כל כך להזיק כמו אדם. וגם בחיה אין המדה באה ע״י קלקול אלא בטבעה הוא לטרוף כדי צרכה, משא״כ אדם
שהגיע לידי כך הוא מצד השחתת הטבע ונעשה בהרגל כמו טבע השני להזיק ככל האפשר. ועוד עיין מה שכתבתי בספר ויקרא (כה,מז)5 ולהלן פרשת נח, שביארנו דהשחתת הדעת בתאוה מביאה אח״כ גם להיות ״רק רע״ בין אדם לחבירו.
1. משמע מרבינו שהחלטת הקב״ה המוזכרת בפסוק ז׳ למחות את האדם היתה לקראת סוף מאה ועשרים שנה שנתן להם, המוזכרים בפסוק ג׳. אך ברש״י בפסוק ג׳ ולהלן בפסוק י״ד משמע שהחלטה זו היתה סמוכה בזמנה לפסוק ג׳, עוד לפני המאה ועשרים שנה שנתן להם כדי לחזור בתשובה, ומ״מ הקב״ה ציוה לנח לבנות תיבה שתכליתה להצילו מהמבול, וכדי שיוכל להוכיח אותם לחזור בתשובה במשך מאה ועשרים שנה של בניית התיבה כשישאלוהו ׳מה זאת לך׳.
2. עיין להלן יג,יג ברבינו.
3. אף שהתורה ציינה בפירוש את חטאם בהקשר לעריות ״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״, מכל מקום נכללה שם לקיחת נשים גם בחמס ובכח, כפי שהזכיר רבינו שם. ומלבד זה התורה העידה להלן ״ותמלא הארץ חמס״, ועיי״ש ברמב״ן.
4. ענין השוואתם לחיות עיין בפסוק ג׳ ברבינו סוף ד״ה והיו ימיו מאה ועשרים שנה.
5. על הפסוק ״וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו״.
וכל⁠־יצר מחשבת לבו – ״יצר״ הרי זה המוצר, הדבר שהאדם מעלה מכח מחשבתו.
כי רבה – א״ר יוחנן, דור המבול ברבה קלקלו שנאמר כי רבה רעת האדם וברבה נדונו, שנאמר (פ׳ נח) נבקעו כל מעינות תהום רבה.⁠1 (סנהדרין ק״ח.)
רק רע – מכאן דיצר הרע נקרא רע.⁠2 (חגיגה ט״ז.)
כל היום – א״ר יצחק, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום.⁠3 (סוכה נ״ב.)
1. נראה הכונה דכמו דהחטא הי׳ במדה מרובה כמ״ש כי רבה רעת האדם כך הי׳ העונש במדה מרובה כמ״ש נבקעו כל מעינות תהום רבה, אע״פ דלתכלית הטביעה לא היה צריך לרבוי כזה, ורק להשוות מדה כנגד מדה, ולפי״ז יהי׳ שיעור הלשון ברבה קלקלו וברבה נדונו – במדה מרובה קלקלו ובמדה מרובה נדונו.
2. ודריש ע״פ זה מה דכתיב (מיכה ז׳) אל תאמינו ברע – אל תאמינו ביצה״ר שמסית לחטוא, ועיין לפנינו לקמן בפ׳ נח בפסוק כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
3. ובקדושין ל׳ א ועוד באגדות שונות הגירסא במקום מתגבר עליו – מתחדש עליו – והיא גירסא נכונה. דאפשר לפרש הכונה שהיצה״ר יתור כל יום ויום לחדשות לתפוס על ידן את האדם בחרמו, וסמיך זה על הלשון רק רע כל היום דמשמע שכל יום נראית בו רק רע, והיינו רעה חדשה שאתמול לא היתה נראית עתה היא חדשה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתלקח טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ידייקות לרשב״םאבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ו) וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה כִּֽי⁠־עָשָׂ֥ה אֶת⁠־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל⁠־לִבּֽוֹ׃
Hashem regretted that He had made man on earth, and He was pained to His heart.⁠1
1. to His heart | אֶל לִבּוֹ – See Ibn Ezra. Alternatively: "regarding [man's] heart", meaning that Hashem was upset about the evil inclinations of man (R"Y Bekhor Shor), or: "in His heart", meaning that Hashem grieved in private, not sharing His feelings with a prophet (Ramban).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[עא] 1וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. כי אתה רב דימי אמר, אמר הקב״ה יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ מאי משמע, כתיב הכא וינחם ה׳, וכתיב התם (בראשית נ׳:כ״א) וינחם אותם וידבר על לבם. (סנהדרין קח.).
[עב] 2איכא דאמרי לא יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ, כתיב הכא וינחם, וכתיב התם (שמות ל״ב:י״ד) וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. (סנהדרין קח.).
[עג] 3וינחם ה׳ כי עשה וגו׳, ר׳ יהודה אמר תווהות היתה לפני שבראתי אותו מלמטה שאלו בראתי אותו מלמעלה לא היה מורד בי, ר׳ נחמי׳ אמר מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה, שאלו בראתי אותו מלמעלה כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים. (בראשית רבה כ״ז).
[עד] 4אמר ר׳ איבו תווהות היתה לפני שבראתי בו יצה״ר, שאילולי לא בראתי בו יצה״ר לא היה מורד בי, אמר ר׳ לוי מתנחם אני מעשותו אותו וניתן בארץ. (בראשית רבה כ״ז).
[עה] 5ויתעצב אל לבו. א״ר ברכי׳ משל למלך שבנה פלטין ע״י אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתכעס לא על אדריכל, כך ויתעצב אל לבו, א״ר אסי משל לשר שעשה סחורה ע״י סרסור והפסיד, על מי יש לו להתרעם לא על הסרסור כך ויתעצב אל לבו. (בראשית רבה כ״ז).
[עו] 6אפיקורס אחד שאל את ר״י בן קרחה א״ל אין אתם אומרים שהקב״ה רואה את הנולד, אמר לו הן, והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, א״ל הן, א״ל מה עשית, אמר לו שמחתי, ושימחתי את הכל, א״ל ולא היית יודע שסופו למות, א״ל בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלא אבלא, א״ל כך מעשה לפני הקב״ה. (בראשית רבה כ״ז).
[עז] 7הלב מתעצב, שנאמר ויתעצב אל לבו. (קה״ר א׳ ל״ב).
[עח] 8א״ר אבהו לא נתאבל אלא על לבו של אדם, כאדם שעשה דבר רע, וידע שלא עשה דבר יפה, והוא אמר מה עשיתי, כך יתברך שמו של הקב״ה אינ הוא שנתתי שאור רע בעיסה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח׳:כ״א), הוי אומר ויתעצב אל לבו [אל לבו] של אדם. (תנחומא ישן נח א״ד).
[עט] 9אמר להם משה שמרו את משמרת ה׳ שכך שימר הקב״ה שבעת ימי אבילות עד שלא הביא את המבול, ומנין שנתאבל שנא׳ וינחם וגו׳, ויתעצב אל לבו, אין ויתעצב אלא אבל וגו׳. (תנחומא ישן שמיני).
[פ] 10בבריאת העולם היתה שמחה גדולה לפני הקב״ה וכו׳ וכתיב (בראשית א׳:ל׳) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מה כתיב בסוף וינחם ה׳ וגו׳ ויתעצב אל לבו לכך נאמר (תהלים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהוו, אמרתי להוללים ומה אם הקב״ה לא המתין בשמחתו בני אדם עאכו״כ. (מדרש).
[פא] 11ויתעצב אל לבו. אל נח שהצדיק נקרא על שם לבו, שנא׳ (שיר השירים ה׳:ב׳) אני ישנה ולבי ער, אני ישנה רדומה בגלות, ולבי ער, והנביא ער להחזירם בתשובה. (פס״ז בראשית).
[פב] 12ד״א ויתעצב אל לבו כעס עליהן הקב״ה בלבו, ולא גילה להן לא על ידי נביא ולא על ידי שליח, כמה דאת אמר (בראשית ח׳:כ״א) ויאמר ה׳ אל לבו, בלבו אמר לא לאחרים. (מדרש הגדול בראשית).
[פג] 13וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. תא חזי כד עביד קב״ה דינא בחייבי עלמא אע״ג דאינון חטאן כו׳ לא בעי לאובדא להו מעלמא וכד אשגח בעובדיהון אתנחם כו׳ ובגין דאינון עובדי ידוי נטיל נחמה ואתחנם עלייהו וחייס עלייהו, וכד בעי למעבד בהו דינא כביכול עציב כו׳ ר׳ יצחק אמר וינחם ה׳ כר״א (שמות ל״ב:י״ד) וינחם ה׳ על הרעה כו׳, ר׳ ייסא אמר לטב כו׳ דקב״ה נחים על דאינון עובדי ידוי וחייס עלייהו ויתעצב בגין דאינון חטאן קמיה, ור׳ חזקיה אמר לביש דכד קב״ה בעי לאובדא לחייבי עלמא נטיל נחומין עלייהו כו׳ כביכול כמאן דמקבל ניחומין על מה דעביד כו׳ וכדין אוסיף דינא על דינא כו׳ וכלא בקרא דכתיב וינחם ה׳ קבל תנחומין ולבתר ויתעצב אל לב יה בתוקפא לדינא למעבד דינא. (זח״א נז.).
1. יפה עשיתי, שאיבדתי דרך רשעים כזה (רש״י) דורש וינחם לשון נחמה.
2. לא יפה עשיתי דאפשר היו חוזרין לשון חרטה (רש״י) והרמ״ה מדחה פי׳ זה דלשון תיקנתי להם קברות בקרקע לא דייק הכי, ותו דהיכי יכלינן לפרושי וינחם ללישנא בתרא לא יפה עשיתי שאיבדתים והא כי כתיב האי קרא מיקמי דנייתי מבול, ותו הא כתיב אמחה את האדם כו׳ כי נחמתי כי עשיתים אלמא לפום פשטא כי איחרט לאו משום דאייתי עלייהו מבול איחרט אלא משום דעבדינהו, ומפרש הרמ״ה ללישנא קמא כ׳ יפה עשיתי מתחלה כשקנסתי אותם מיתה שתקנתי להם קברות בארץ. ולא דנתי אותם במבול שאילו דנתי אותם מתחלה במבול כאחת לא היתה פרידה טובה זו יוצאה מהם, והאי דכתיב ויתעצב אל לבו מלתא אחריתי קאמר ויתעצב אל לבו על רעתם. ד״א וינחם ה׳ לא יפה שתקנתי להם קברות בארץ (ישראל) אלא טוב להביא עליהם את המבול וח״ו שיש שגגה לפניו כו׳ ולשון זה משל הוא, וא״ת והלא מתחלה גלוי וידוע לפניו שעתידין לקלקל מפני מה בראם, מפני שאין המקום דן את בריותיו על העתיד עד שיצא הדבר לידי מעשה. - ובד״ס מביא מאגה״ת יפה עשיתי כו׳ מאי משמע [דהאי וינחם דשפיר עבד הוא] כו׳ מאי משמע [דהאי וינחם דלא שפיר עבד]. ועי׳ לקמן מאמר עג. עד.
3. תווהת, לשון חרטה, ור״י דורש כלעיל מאמר עב. ור״נ ס״ל כלעיל מאמר עא. ובתנחומא ישן נח א״ד איתא מאמר זה ביתר באור כתיב וינחם ה׳ וגו׳ ר׳ יהודה ור׳ נחמיה חולקין, ר׳ יהודה אומר כביכול תהה הקב״ה על שעשה את האדם, אמר הקב״ה אילו בראתי אותו בשמים לא היה חוטא כשם שאין המלאכים חוטאין לפיכך וינחם ה׳ בשביל מה כי עשה את האדם בארץ, שאילו היה בשמים לא היה חוטא, ור׳ נחמיה אומר מהו וינחם לשון נחומים, למה כן, אמר הקב״ה נחמתי שעשיתי את האדם בארץ, שאילו בראתי אותו בשמים והשריתי אותו אצל המלאכים, היה ממרידן כשם שמרד בתחתונים לפיכך נתנחמתי שבראתי אותו בארץ שנא׳ וינחם ה׳. ובפס״ז כאן כ׳ וינחם ה׳, והא כתיב לא איש אל וגו׳ אלא מאי וינחם ר״י ור״נ כו׳ וראה לקמן מאמר צט. ובמדה״ג כאן. ובחופת אליהו איתא ה׳ דברים הקב״ה מתחרט שבראם וגו׳ דור המבול מנין שנא׳ וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. והוא כמ״ד דדריש וינחם לשון חרטה. ובמדרה״ג ד״א ויתעצב אל לבו מלמד שנתנחם הקב״ה על שברא אדם לפי שהמרוהו בניו והעציבוהו כמה דאת אמר יעציבוהו בישימון. ועי׳ לקמן מאמר פג.
4. שבראתי בו יצה״ר, בפי׳ המיוחס לרש״י כ׳ את האדם לרבות יצה״ר שנברא עמו, ואבי הרב ר׳ יצחק פרץ שליט״א העיר די״ל הפי׳ דדורש מלשון כי עשה את האדם ״בארץ״ היינו שטבע האדם הנברא מן האדמה וחי בארץ גורם לו להתמשך אחר החומריות והארציות ולחטוא וכן בפ״ה רעת האדם ״בארץ״, ועי׳ לקמן מאמר עט. אני הוא שנתתי שאור רע בעיסה. וניתן בארץ, לעיל מאמר עב. יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ, ובפס״ז איתא אר״ל מנחם אני שעשיתי אותם בתוך הארץ כראוי לו. ובמנח״י מכת״י הגירסא ״שעשיתיו מן הארץ״ וי״ל הפי׳ כנ״ל שהשאור שבעיסה מעכב ומה שחטא אינו מחמת מרדו רק שלא יכל להתגבר על יצה״ר וזהו הנחמה.
5. ברמב״ן כאן, כ׳ ובב״ר בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב, והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים. ראה לקמן מאמר פה. וברב״ח כאן.
6. ראה לעיל מאמר עב. מ״ש מהרמ״ה, ומאמר עג. מהפס״ז, ובכוזרי מאמר א׳ ס״ג מ״ג סע״ג, ומו״נ א׳ כ״ט.
7. באותיות דר״ע אות ל׳ איתא, אדם מתעצב אף הלב כן שנאמר ויתעצב אל לבו.
8. לעיל מאמר עד. דורש וינחם וכו׳ שבראתי בו יצה״ר. וכאן דורש זאת על קרא ויתעצב, ובחזקוני כ׳ ד״א ויתעצב אל לבו אאדם קאי, הקב״ה נתעצב בשביל לבו של אדם שהיה חושב מחשבות רעות כמו כי נעצב אל דוד שפי׳ בשביל דוד. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז כ׳ ואומר הרי״ט דה״ק וינחם ה׳ כי עשה כלומר נחמה היתה לפניו מן מה שעשאו מן הארץ דע״י כן העצבון יהיה אל לבו של אדם דאם עשאו בשמים העצבון יהיה אל לבן של מלאכים ואל מי שבראו, ולפ״ז קאי ויתעצב אל לבו של אדם. ועי׳ ברבעה״ת בדעת זקנים. ובפירש״י, ותרגומים כאן.
9. ב״ר פכ״ז, תנ״י נח א״ד, ועי׳ לקמן פ״ז ד. בקרא ויהי לשבעת הימים, מ״ש מירושלמי מוע״ק פ״ג ה״א ומתאבלים קודם שימות המת, אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב״ה שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחלה. ועי׳ לעיל מאמר עב. בבאור מה שהקשה הרמ״ה על פירש״י ועפ״ז יש לתרץ.
10. מאמר זה כלשונו מובא ברבנו בחיי שמיני ומקורו הוא מתנחומא שמיני א״ב, תנ״י שם א״ג, והלשון מה כתיב בסוף וינחם ה׳ וגו׳ ויתעצב אל לבו ליתא לפנינו ובוודאי היה כן לפני הרב״ח בתנחומא שם או במ״א. ועי׳ לעיל פ״א מאמר תתכח.
11. בשהש״ר פ״ה א״ב. דורש ולבו ער, ולבו של הקב״ה ער לגאלני איכן מצינו שנקרא הקב״ה לבן של ישראל כו׳ דכתיב צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. וכ״ה בפסקתא דר״כ פ״ה. ודרש זה א״מ שם. ועי׳ לעיל מאמר עח. וכנראה הי׳ דרש זה לפני בעל הפס״ז באיזה מדרש. ועי׳ לקמן מאמר פג.
12. הרמב״ם במו״נ ח״א פס״ט כותב אמר, אל לבו, הוא הענין אשר יהגה ולא יאמרהו לזולתו, וכן כל ענין שרצהו השם ולא אמרו לנביא בעת ההוא כו׳ להדמות בענין ההוא האנושי על המשך דברה תורה כלשון בני אדם, וברמב״ן כאן כ׳ וענין אל לבו כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם, וכן הלשון במחושב כדרך נחמתי כי המלכתי כולם לשון מחשבה אחרת הם. וכ״כ בס׳ חמאת החמדה נדפס בגנזי ירושלם ח״ג יד. אל לבו כלומר לא שלח אל דור המבול נביא ולא שליח אם לא ישובו יבא המבול. וכ״כ בס׳ חמדת הימים התימני ויתעצב אל לבו בינו לבין עצמו ולמה לא גילה להן שכבר כפרו בעיקר ואמרו מה שדי כי נעבדנו, - ומאמרים אלה הם נגד המדרשים לקמן פסוק ט. דגילה להם ע״י נח שעתיד להביא מבול עליהם, ובאע״ז כאן ויאמר אל לבו או אמירה למלאכים וי״א לנח. ובמדרש אגדה ויתעצב אל לבו. שהיה כועס על התורה שמתחלת בבי״ת ומסיימת בלמ״ד והוא לב ותורה כלולה בלב. וגם בחוטי ציצית ל״ב חוטין. על כן אמרו מצות ציצית שקולה כנגד כל התורה כולה. וענין זה הרמז של לב בהתחלת התורה וסופה מבואר בתוספות עה״ת בהדר זקנים הבאתי לשונם לעיל פרשה א׳ מאמר יט. עיי״ש בבאור. ומ״ש על כן אמרו, הוא בנדרים כה. שקולה מצוות ציצית כנגד כל מצות שבתורה. ועי׳ מנחות מג: שבועות כט.
13. במדרש הנעלם בז״ח כא: איתא, כך כתיב וירא ה׳ כי רבה רעת האדם, אמר הקב״ה אני רואה כי כולם מחוייבים ואם יכלו ברעתם, הרי יאבד עולמי, כיון שראה לנח ובניו שהיו צדיקים וישאר פליטה לעולם התנחם ושמח, וא״ר אליעזר האי וינחם לשון נחמה הוא וכן כל וינחם שבתורה לשון נחמה הוא, רואה את הרע ורואה את הטוב מתנחם עם הטוב, א״ל ר״ע לדבריך מאי ויתעצב אל לבו, א״ל בא וראה מדת רחמנותו של הקב״ה, כי אע״פ שהתנחם, לקח עצבון על אבדת הרשעים שאע״פ שהיו רשעים אינו חפץ במיתתן ולא היתה שמחה לפניו ע״כ. ובמו״נ ח״א פכ״ט, כ׳ פירוש ויתעצב אל לבו כו׳ המרות אדם רצון ה׳, כי לב יקרא ג״כ רצון ע״כ, ור״ל שויתעצב חזר אל האדם שנעשה חוטא נגד ה׳ ואל לבו חוזר לאל יתברך שמרה רצונו ולבבו כי לב יאמר על הרצון. (אברבנאל). וראה בכוזרי מאמר ב׳ ס״ג, מאמר ג׳ סע״ג, ועי׳ בפי׳ הרא״ש בשם הר״י מאורלייני״ש ומובא בחזקוני וברע״ב עה״ת דג׳ נחמות יש, א׳ מבלתי יכולת, וא׳ מבלי דעת, וא׳ בהתחלף דעתו, ושנים הראשונות אינם שייכים בהקב״ה וג׳ שייך בהקב״ה שגוזר על האדם טובה וכשמרשיע הופכו לו לרעה, וכשגוזר רעה וחוזר בחשובה הופכו לטובה וז״ש כאן נחמתי. ועי׳ לעיל מאמר עג. פא. ולקמן מאמר פט.
וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֲנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ.
Hashem regretted in His Word that He had made man on the earth, and He said with His Word to break their strength in accordance with His Will.

וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ
וְתָב ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר (ח״נ: וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ) לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ
[ושב ה׳ במאמרו כי עשה את האדם ואמר (במאמרו) לשבור חוזקם כרצונו]
סילוק רגשות מהבורא
במשפט ״וַיִּנָּחֶם ה׳... וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״, שלושה לשונות הגשמה: ״וַיִּנָּחֶם״ ו״וַיִּתְעַצֵּב״ מייחסים לבורא רגשות, ו״לִבּוֹ״ מייחס לו אבר גוף. על סילוק ״וַיִּנָּחֶם״ ראה בפסוק הבא ״כי נִחַמְתִּי כי עֲשִׂיתִם״. הגשמת ״לִבּוֹ״ מסולקת באמצעות ״כִּרְעוּתֵיהּ״ (רצונו), שהוא מושג מופשט.⁠1 ואילו פועל ״וַיִּתְעַצֵּב״ שמשתמעת ממנו חרטה, מתורגם כאילו הוא ״וְהֶעֱצִיב״: ה׳ העציב את האדם כרצונו. וכן כתב רש״י: ״עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אונקלוס״. ואם כן ״אֶל לִבּוֹ״, מוסב לאדם.⁠2 ופירש ״באורי אונקלוס״: מצינו עצב במשמע חולשה כגון ״מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם״ (קהלת י ט), יֵחָלֵשׁ בהם. אף כאן ״וַיִּתְעַצֵּב״ שאונקלוס מפרשו ״וְהֶעֱצִיב״, מתורגם ״וַאֲמַר לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן״, ואמר [ה׳] לשבור חוזקם, כלומר להחלישם.
1. להלן ״ויאמר ה׳ אל לבו״ (בראשית ח כא) תרגם ״וַאֲמַר ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ״. אבל כאן מאחר שעקף את ״לִבּוֹ״ באמצעות ״כִּרְעוּתֵיהּ״, אין מקום לנוסח ״וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ״ שהוא כפל לשון (יא״ר, ״מרפא לשון״). ובכמה דפוסים ישנים מופיעה תוספת דברים באונקלוס אחר ״כִּרְעוּתֵיהּ״: ״ואמר שפיר עבדית די בראתינון בארעא ולא בראתינון ברקיעא״. ומכיוון שקשה להאמין שהסופרים הוסיפו מלבם דברים בתרגום, סבר ״אוהב גר״ שהתוספת היא אמיתית: ״והיתה כונת אונקלוס למתק מליצת וְתָב ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא, לומר שאע״פ שחזר בו שבראו מפני שקלקל לעצמו, אבל באמת לא היתה חרטה לפניו, כי ראה כי יפה עשה שנתנו בארץ ולא בשמים וכדברי ר׳ נחמיה (ב״ר, פרשה כז) ״מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה שאלו בראתי אותו מלמעלה כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים״ – וזה כולו תקון וכנוי בעבור ההדיוטות״.
2. ״תורה שלמה״, לה, עמ׳ קטו.
והוות תהוא מן קדם י״י ארום ברא ית אדםב בארעא (ואריק){ואדיין} ואתפייס עם לבה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תהו״) גם נוסח חילופי: ״תוהו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדם״) גם נוסח חילופי: ״בר נשא״.
ותב י״י במימריה ארום עבד ית אינשא בארעא ואידיין עליהון במימריה.
And it repented the Lord in His Word that He had made man upon the earth; and He passed judgment upon them by His Word.
והות תהי מן קדם יי במימריה ארי עבד ית אנשא בארעא ואמר ועדיין עם לביה.
And there was repentance before the Lord in His Word that He had made man upon the earth... And He said, and judged in His heart.
[ד] וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר תַּוְהוּת הָיְתָה לְפָנַי שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה, שֶׁאִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה לֹא הָיָה מוֹרֵד בִּי. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר מִתְנַחֵם אֲנִי שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה שֶׁאִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה כְּשֵׁם שֶׁהִמְרִיד בִּי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, כָּךְ הָיָה מַמְרִיד בִּי אֶת הָעֶלְיוֹנִים.
אָמַר רַבִּי אַיְבוּ תְּוָהוּת הָיְתָה לְפָנַי שֶׁבָּרָאתִי בּוֹ יֵצֶר הָרָע, שֶׁאִלּוּלֵי לֹא בָּרָאתִי בּוֹ יֵצֶר הָרָע לֹא הָיָה מוֹרֵד בִּי.
אָמַר רַבִּי לֵוִי מִתְנַחֵם אֲנִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ וְנִתַּן בָּאָרֶץ.
וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, מָשָׁל לְשַׂר שֶׁבָּנָה פָּלָטִין עַל יְדֵי אַדְרִיכַל, רָאָה אוֹתָהּ וְלֹא עָרְבָה לוֹ, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְכָּעֵס לֹא עַל אַדְרִיכַל, כָּךְ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.
אָמַר רַבִּי אָסֵי מָשָׁל לְשַׂר שֶׁעָשָׂה סְחוֹרָה עַל יְדֵי סַרְסוּר וְהִפְסִיד, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְרָעֵם לֹא עַל הַסַּרְסוּר, כָּךְ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אֶפִּיקוֹרֶס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, אָמַר לוֹ הֵן. וְהָא כְתִיב וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אָמַר לוֹ נוֹלַד לְךָ בֶּן זָכָר מִיָּמֶיךָ, אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת, אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת חֶדְוָתָא חֶדְוָתָא, בִּשְׁעַת אֶבְלָה אֶבְלָה. אָמַר לוֹ כָּךְ מַעֲשֶׂה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שִׁבְעָה יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁלֹא יָבוֹא מַבּוּל לָעוֹלָם, מַאי טַעְמֵיהּ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וְאֵין עֲצִיבָה אֶלָא אֲבֵלוּת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שמואל ב י״ט:ג׳).
וינחם ה׳ – שנתחרט שעשה אדם בארץ, לפי שהלכו אחר מחשבות לבם.
ויתעצב אל לבו – שהיה כועס על התורה שמתחלת בבי״ת ומסיימת בלמ״ד והוא לב, ותורה כלולה בלב, וגם בחוטי ציצית ל״ב חוטין, 1על כן אמרו מצות ציצית שקולה כנגד כל התורה.
1. על כן אמרו מצות ציצית שקולה כו׳. מנחות מ״ג ע״ב שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן וע״ש בפירש״י.
וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁתִּקַנְתִּי לָהֶם קְבוּרָה, כְּתִיב הָכָא וַיִּנָּחֶם וּכְתִיב הָתָם (בראשית נ׳:כ״א) ״וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם״.
דָּבָר אַחֵר: וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם – תְּהוּת הָיְתָה לְפָנַי שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה, שֶׁאִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה לֹא הָיָה מוֹרֵד בִּי. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מִתְנַחֵם אֲנִי שֶׁבָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה, שֶׁאִלּוּ בָּרָאתִי אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה כְּשֵׁם שֶׁהִמְרִיד בִּי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים כָּךְ הָיָה מַמְרִיד בִּי אֶת הָעֶלְיוֹנִים, תְּהוּת הָיְתָה בְּלִבִּי שֶׁבָּרָאתִי בּוֹ יֵצֶר הָרָע, שֶׁאִלּוּלֵי לֹא בָּרָאתִי בּוֹ לֹא הָיָה מוֹרֵד בִּי, מִתְנַחֵם אֲנִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ וְנִתַּן בָּאָרֶץ. וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. גּוֹי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לֵיהּ, אִי אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. אָמַר לֵיהּ, הִין. וְהָא כְּתִיב ״וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״. אָמַר לֵיהּ, נוֹלַד לְךָ בֵּן זָכָר מִיָּמֶיךָ, אָמַר לֵיהּ הִין, אָמַר לֵיהּ, וּמֶה עָשִׂית. אָמַר לֵיהּ שָׂמַחְתִּ(י) וְשִׂמַחְתִּי אֶת הַכֹּל. אָמַר לֵיהּ, וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת. אָמַר לֵיהּ, בִּשְׁעַת חֶדְוָה חֶדְוָה בִּשְׁעַת אֶבְלָא אֶבְלָא. אָמַר לֵיהּ, כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעַת יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁלֹּא הֵבִיא הַמַּבּוּל, מַה טַעַם, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וְאֵין עֲצֵּבָה אֶלָּא אֲבֵלוּת, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמואל ב י״ט:ג׳) ״נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ״.
תואעדהם אללה כמאא צנעהם פי אלארץ׳ ואוצל אלמשקה אלי קלובהם.
א. כן נראה שכתוב ב-א. ב-ד במא
איים עליהם1 ה׳ כמו שעשאם2 בארץ והביא את הצער אל ליבם3.
1. ״תואעדהם״ – איום עליהם, אמירה והתראה להענישם. וביאר רבינו בפירושו הארוך: ״תרגמתי וינחם: תואעד, התרה בהם, כי מלה זו כוללת שבעה ענינים: א. חרטה, כמשמעה המפורסם ביותר – והעם ניחם לבנימין, ב-ג. איום והתראה – הנה עשיו מתנחם וגו׳, ד. נחמה – וינחם יצחק אחר אמו, ה. כפרה – וינחם כרב חסדיו, ו. חמום – הנחמים באלים, ז. הסתכלות – ונחמתי על הטובה, ונחמתי על הרע, וזה מלשון ארץ ישראל – אנא חאמי, במקום אנא חזה. והנו״ן באה לתפארת (שהיא רגילה) אצל העבריים המדקדקים בלשונם, כמו שהם מדגישים בלשון התרגום ומקשרים במאמר וקרנונתא מול מחזה אל מחזה. ועל פי הפירוש הזה יש להסב ויתעצב אל לבו על האדם, כי מתחילה ועד סוף הכתוב אמור בלשון יחיד״. וכן בפירוש חמאת החמדה לר׳ שת הרופא בן יפת מארם צובא כתב: ׳וינחם מגזירת הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ובלשון ערבי מתואעד׳. ומקורו כדרכו מדברי רס״ג. וכתב ר״י קאפח: ״ופירוש וינחם כמו מתנחם לך להרגך (בראשית כז מב). וכן תרגם (איוב טו יא) תנחומות אל״.
וכתב ראב״ע (פירוש שני): ״וינחם י״י – חלילה, כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א ט״ו:כ״ט). רק דברה תורה על דרך האדם, כי המדבר הוא אדם, גם כן השומע. ומי שיהרוס בנינו, נראה לעין האדם, כאילו נחם על הבנין שעשה. ויתעצב אל לבו – הפך: ישמח י״י במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א). והגאון פירש אותו: כמו: נקמה, וכמוהו: הוי אנחם מצרי (ישעיהו א, כ״ד), והעד: ואנקמה מאויבי (ישעיהו א, כ״ד), וככה: מתנחם לך להרגך (בראשית כ״ז:מ״ב). אם כן מה יעשה במלת: ויתעצב, ותקצר נפשו (שופטים י, ט״ז) וככה רבים״.
והנה תרגום זה של רבינו סעדיה הובא ונתבאר בדברי רבינו יוסף חיים (שו״ת רב פעלים ח״א סוד ישרים סי׳ ב׳), שנשאל לבאר לשון ״וינחם״ כאן, וביארו בדרך ראשונה ע״פ המדרש רבה, ולאחר מכן הביא ביאורו של רבינו סעדיה, ואף יישב את השגת הראב״ע עליו, וז״ל: ״מצאתי לרבינו סעדיה גאון שתרגם וינחם במשמעות אחרת, שתרגם וינחם ה׳ כי עשה את האדם וכו׳ ותואעדהם אללה כמה צנעהם פי אל ארץ׳ ואוצל אל משקה אלי קלובהם, ופסוק ויאמר ה׳ אמחה את האדם וכו׳ תרגם באן קאל אללה אמחי אל נאס אלד׳י כלקתהם מן אל ארץ׳ מן אנסאן אלי בהימה אלי דביב ואלי טאיר אל סמא אד תואעדתהם במה כלקתהם, והרב רבי אברהם בן עזרא ו״ל הביא פירוש הגאון רבינו סעדיה הנזכר, שכתב ויש אומרים כי וינחם כמו מתנחם לך להרגך ויפרשוהו ועד, וכן נמצא בתרגום הגאון הנזכר על פסוק מתנחם לך הידא עשו אכיך מתואעדך ליקתלך, וכתב רבי אברהם בן עזרא שם, והגאון אמר מגזרת ווע״ד בלשון ערבי, עיין שם: נמצא הגאון מבאר בזה משמעות אחרת שהוא לשון נועד, כי ווע״ד בערבי הוא לשון ווע״ד בעברי, וזה אמת, יען כי יש כמה תרגומים שתרגמו מתנחם לך כך, שקבע מועד וזמן להרגו, ולכן גם פסוק וינחם ופסוק כי נחמתי, מפרש הגאון לשון ווע״ד, כלומר שייעד להם מועד לאבדם בו ולא ישארו קיימים לעולם כמו המלאכים, ולכן אמר קץ כל בשר בא לפני, רצונו לומר הגיע קץ המועד שייעדתי להם, כי ה׳ יתברך צופה עתידות, וידע מעיקרא מעת שברא אדם ושאר בריות שיקלקלו אחר זמן, ולכן מעת בריאתם חשב זמן נועד לבטלם ולאבדם בו, והמופת לזה שלא קרא להם שמות, אלא נתן בינה באדם הראשון לקרוא שם לכל הבריות, וגם את עצמו, והטעם מפורש בדברי חכמים, כי אותיות השם של כל בריה הוא חיות שלה, כמו שנאמר נפש חיה הוא שמו, ואם היה ה׳ יתברך קורא להם שמות היו נשארים חיים וקיימים לעולם, וכיון שידע שיחטאו ויקלקלו וצריך לאבדם לכך לא קרא להם שמות הוא יתברך, אלא אמר לאדם הראשון שיקרא להם שמות, וכן אמר לאדם הראשון ואתה מה שמך, ואמר אני ראוי שאהיה נקרא אדם: והנה ביאור זה של הגאון רבינו סעדיה יבוא נכון יותר בפירוש המקרא, וטוב שתאמרו פירוש זה לאותו נכרי כי יתיישב על לבו יותר, ואף על פי שגם פירוש רבי נחמיה במדרש רבא גם כן מתיישב היטב בפשט המקרא, אתם תאמרו לנכרי פירוש הגאון: ודע, כי מה שפקפק הרב רבי אברהם בן עזרא בענין אל לבו, היינו מפני שלא ראה תרגום הגאון בעצמו אלא הוגד לו בעל פה, אך באמת הגאון תיקן זה בתרגום שלו, שתרגם העצב משק״ה בלשון ערבי, ופירש אל לבו היינו לבו של אדם וכאשר העתקתי לשון הגאון לעיל, כלומר הגיע אל לבו של האדם העצב של הגזירה אשר ייעד לו, ובזה יבוא פירוש הגאון לנכון, וה׳ יתברך יאיר עינינו באור תורתו אמן כן יהי רצון״. ע״כ.
וראה עוד מה שכתב בספרו בן איש חי (שנה שניה, כי תצא כה): ״ודע כי תמצא פה תרגום המקרא בלשון ערבי ולשון פרסי מיוסד מרבינו סעדיה גאון, ויש בו כמה דברים מתוקנים היטב בלשון ערבי, ואזכיר פה דבר אחד אשר בו תדע יקרת פנינים של התרגום הזה, והוא כי פסוק וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, תרגם הגאון הנזכר ותוואעדהום אללה למה צנעהם פי אל ארץ ואוצל אל משקה אלי קלובהם, וכן פסוק כי נחמתי כי עשיתים, תרגם הגאון אד תוואעדתהום במא כלקתהם, נמצא הגאון מפרש נחמה מגזירת וועד, שגזר לאדם מועד וזמן קצוב ולא שיחיה לעולם, כי בתחלה כשבראם ידע שסופם לחטוא ולא אפשר שיחיו לעולם, וקצב להם במחשבתו זמן מוגבל שיהיו חיים בארץ הלזו. וכן תרגם הגאון פסוק ועשיו אחיך מתנחם לך להרגך, מתואעדך לייקתלך, כלומר קבע זמן ועת להריגתך, אך תרגום פסוק והנחם על הרעה לעמך, תרגם הגאון תיבת והנחם ואצפח, עיין שם, והנה מה שתרגם נחמה לשון וועד הוא אמת, וככה ראוי שיתרגמו המלמדים לילדים, ועוד למדנו מתרגומו שתרגם ויתעצב אל לבו דקאי על האדם, והוא ביאור נכון״.
2. כלומר שכמו שעשאם ובראם כך יש בידו להענישם, וכמ״ש רבינו בפירושו הארוך (הועתקה כל לשונו לקמן בהערה): ״כמו שעשה אותו לא מדבר, כך יש בכוחו לאבדו, כי איבודם אינו יותר קשה מבריאתם, אדרבא, הוא קל יותר״. וזהו לפי הגירסא הנכונה שבכ״י א: ״כמא צנעהם״, אך לפי ד׳ הגירסא ״במא צנעהם״ – במה שעשה אותם.
3. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״ויתכן שמילת וינחם משמשת כאן בהוראת חרטה, כמשמעה הידוע, ומילת ויתעצב מוסבת על מעשה הבורא. ואין זה מטיל פגם בכחו, על פי האופן שאבאר: שהלא אנו אומרים שאלהים ירא מפני רע (שיקרה) לאוהביו כדרך מה שאמר: לולא כעס אויב אגור. אין זה שהפחד שולט עליו, אלא הוא מזהיר אותם. כמו כן אנו אומרים שהוא (אלהים) מתאווה לדבר, בשביל בריותיו, כגון מה שכתוב: מי יתן והיה לבבם זה להם. ואין תשוקה חלה בו אלא התשוקה להם היא. וכן הוא שמח במעשה הצדיקים – אף על פי (שלמעשה) אין אצלו שמחה, וכתוב: ישמח י״י במעשיו. והכוונה הנכונה היא – הוא משבח אותם במעשיהם. וכן ייתכן לומר בקשר לויתעצב אל לבו, שאין העצב והדאגה חלים בו אלא בכופרים שחטאו ועברו על מצוותיו״. וכתב ר״י קאפח: ופי׳ ויתעצב הביא העוצב אל לבם. וכ״כ רבינו בתשובותיו לחַיוֹי הבַּלְכִי: ״סיח ׳שבת וינפש׳ השבית והנפיש פתרונו, ׳ויעל׳ ׳וירד׳ העלה והוריד פשרונו, ׳ישמח׳ ׳ויתעצב׳ שימח והעציב עינינו, וכן ׳אפו׳ ו׳קצפו׳ ו׳חיים ברצונו׳⁠ ⁠⁠״. וכ״כ באורך בספר הצידוק (פירושו לספר איוב יד טו) עיי״ש.
והוסיף: כי עשה את האדם וכי נחמתי כי עשתיו, כמו שקבענו {בתרגום}. כמו שעשה אותו לא מדבר, כך יש בכוחו לאבדו, כי איבודם אינו יותר קשה מבריאתם, אדרבא, הוא קל יותר. והלוא תראה איך הוא מביא ראיה מעין זה בסיפור על בבל: נשבע י״י צבאות בנפשו כי אם מלאתיך אדם כילק וגו, עשה ארץ בכחו וגו, ונאמר: תתן המון מים בשמים.
ויתכן שמילת וינחם משמשת כאן בהוראת חרטה, כמשמעה הידוע, ומילת ויתעצב מוסבת על מעשה הבורא. ואין זה מטיל פגם בכחו, על פי האופן שאבאר:
והלא אנו אומרים שאלוהים ירא מפני רע {שיקרה} לאוהביו כדרך מה שאמר: לולא כעס אויב אגור. אין זה שהפחד שולט עליו, אלא הוא מזהיר אותם.
כמו כן אנו אומרים שהוא {אלוהים} מתאווה לדבר, בשביל בריותיו, כגון מה שכתוב: מי יתן והיה לבבם זה להם. ואין תשוקה חלה בו אלא התשוקה להם היא.
וכן הוא שמח במעשה הצדיקים – אף על פי {שלמעשה} אין אצלו שמחה, וכתוב: ישמח י״י במעשיו. והכוונה הנכונה היא – הוא משבח אותם במעשיהם.
וכן ייתכן לאמור בקשר לויתעצב אל לבו, שאין העצב והדאגה חלים בו אלא בכופרים שחטאו ועברו על מצוותיו.
וכן {יש לפרש} וינחם י״י – הטיל בהם את החרטה, בהכרח, באופן שטוב היה להם לולא היו בארץ, ולולא ברא אותם י״י. וזהו פירוש סוף הפסוק, כי עשה את האדם בארץ. הלוא תראה כשכאב בא על אדם הוא מבקש את נפשו למות כגון המחכים למוות וגו׳ ואמרו להרים כסונו וגומר. יותר מזה, הוא מבקש שלא היה נברא כלל, ככתוב: כאשר לא הייתי אהיה, וכדומה לזה.
ותכון זיאדתה כי עשה את האדם ואיצ׳א כי עשיתיך עלי מא וצ׳ענא אנה במא צנעה לא מן שי פהו קאדר עלי אן יכ׳תרמהם אד׳ ליס אכ׳תראמהם פי אלעקל אצעב מן אבתדאהם בל אסהל. אלא תרי כיף יחתג׳ פי קצהֵ בבל במת׳ל הד׳א אד׳ יקול נשבע ייי צבאות בנפשו כי אם מלאתיך אדם כילק וג׳ עשה ארץ בכחו וג׳ וקיל תתן המון מים בשמים. וקד ימכן אן יצתרף וינחם ייי מן לפט׳הֵ אלנדם עלי משהורהא ויכון ויתעצב איצ׳א אלי פעל אלכ׳אלק ולא ישוב קדרתה נקץ עלי הד׳א אלטריק אלתי אצף. אלסנא נקול יחד׳ר ללאוליא שיא מן נחו קולה לולא כעס אויב אגור מן חית׳ לא ידאכ׳לה כ׳וף ואנמא יחד׳רהם הם מנה. ונקול איצ׳א אנה יתמנא לכ׳לקה שיא נחו קולה מי יתן והיה לבבם זה להם מן חית׳ לא תחל פיה אלרגבהֵ ואנמא ימניהם הם איאה. ואנה יפרח באעמאל אלצאלחין מן חית׳ לא יחדת׳ פיה פרח כקו׳ ישמח ייי במעשיו. ואנמא כ׳אלץ אלקול אנה יפרחהם הם באעמאלהם פכד׳אך יסתקים אן נקול פי ויתעצב אל לבו גמהֵ ומשקהֵ לא יחלאן פיה לכן אחלהא פי אלד׳ין כפרו ועצוה וכ׳אלפוה. וכד׳לך וינחם ייי אוקע בהם אלנדאמהֵ באלוג׳וב חתי תמנו אנהם לא יכונו פי אלדניא ולם יכ׳לקהם רבהם והו תמאם כי עשה את האדם בארץ. אלא תרי אן אלאם אד׳א חלת באלמר תמנא אלמות דונהא מת׳ל המחכים למות וג׳ ואמרו להרים כסנו וג׳ בל תמנא אנה לם יכ׳לק כק׳ כאשר לא הייתי אהיה וג׳ ומא אשבה ד׳לך.
וינחםא כי עשה וגו׳ – נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאילו היה בעליונים, היה ממרידן, בבראשית רבא (בראשית רבה כ״ז:ד׳).
ויתעצב – האדם אל לבו – של מקום, עלתב במחשבה של מקום להעציבו, זהו תרגומו של אונקלוס.
דבר אחר: וינחם – נהפכה מחשבתו של מקום ממידת רחמים למידת הדין, עלתה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ. וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות: ובן אדם ויתנחם (במדבר כ״ג:י״ט), עלג עבדיו יתנחם (דברים ל״ב:ל״ו), וינחםד על הרעה (שמות ל״ב:י״ד), נחמתי כי המלכתי (שמואל א ט״ו:י״א), כולם לשון מחשבה אחרת הם.
ויתעצב אל לבו – נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו: נעצב המלך על בנו (שמואל ב י״ט:ג׳). וזו כתבתי לתשובת המינין: גוי אחד שאל את ר׳ יהושע בן קרחה, אמר לו: אי אתם אומריםה שהקב״ה רואה את הנולד. אמר לו: הין. אמר לו: הכתיב ויתעצב אל לבו. אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך. אמר לו: הין. אמר לו: ומה עשית. אמר לו: שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות. אמר לו: בשעת חדותא חדוותא בשעת אבלא אבלא. אמר לו: כך מעשה לפניו הקב״ה, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן, לא נמנע מלבוראן בשביל צדיקים העתידים לעמוד מהם.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״ה׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917: ״עלה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, וכן בפסוק: ״ועל״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״ה׳⁠ ⁠⁠״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא: ״מודים״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917 חסר: ״לפני״.
וינחם י"י כי עשה AND HASHEM REPENTED THAT HE HAD MADE – (The first word is connected with that which means "comfort") It was a consolation to Him that He had created man on earth, for had he been one of the heavenly beings he would have incited them also to rebel against God (Bereshit Rabbah 27:4).
ויתעצב GRIEVED HIM – means, in the mind of God man became an object to be troubled (punished): it entered God's heart to grieve him. This is how the Targum of Onkelos understands the verse.
Another explanation of verse 6: וינחם AND [HASHEM] REPENTED – The thoughts of God turned from Divine mercy to Divine justice: He considered what to do with man whom He had made on the earth. Wherever this term is used in the Scripture it means "considering what to do". Examples are: "nor the son of man that He should consider (ויתנחם)" (Bemidbar 23:19); "and reconsider (ויתנחם) regarding His servants" (Devarim 32:36); "and Hashem reconsidered (וינחם) regarding the evil" (Shemot 32:14); "I am reconsidering (נחמתי) that I have set up Saul to be king" (Shemuel I 15:2) – all these passages denote a change of mind.
ויתעצב אל לבו AND IT GRIEVED HIM AT HIS HEART – He mourned at the failure of His handiwork. Similarly (Shemuel II 19:3) 'The king grieved (נעצב) for his son". (Similarly here: God grieved for his (man's) heart: that it had changed from good to bad). The following extract from the Midrash Rabbah I am writing in order that you may know how to refute the arguments of certain heretics: A gentile once asked Rabbi Yehoshua, the son of Korcha, saying to him, "Do you not admit that the Holy One, blessed be He, knows what is to happen in the future?⁠" He replied, "Yes.⁠" The gentile retorted, "But is it not written 'and He was grieved in His heart'?⁠" He answered: "Have you ever had a son born to you?⁠" The reply was "Yes.⁠" He asked (the gentile): "And what did you do?⁠" He replied: "I rejoiced and I made others rejoice also.⁠" The Rabbi asked him: "But did you not know that he must die?⁠" The heathen replied: "At the time of joy, let there be joy, at the time of mourning let there be mourning". The Rabbi then said: "Such, too, is the way of the Holy One, blessed be He: although it was clear to Him that in the end men would sin and would be destroyed, He did not refrain from creating them for the sake of the righteous men who were to issue from them" (Bereshit Rabbah 27:4).
וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ – והא כתיב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ״ג:י״ט). ואומר כי לא אדם להנחם (שמואל א ט״ו:כ״ט). אלא מאי וינחם. 1ר׳ יהודה ור׳ נחמי׳ נחלקו בברייתא. ר׳ יהודא אומר 2ניחום היה שלא היה בריית האדם מלמעלה אלא בארץ שאם נברא מלמעלה לא היה מורד. ור׳ נחמיה אמר נחת רוח היה לפניו כי עשיתי האדם בארץ שאילולי בראתי אותו מלמעלה. כשם שמרד בי בתחתונים. היה ממריד בי את העליונים.
3א״ר לוי 4מנחם אני שעשיתי אותם בתוך הארץ כראוי לו. לכך נאמר וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ.
ויתעצב אל לבו – אל נח שהצדיק נקרא על שם לבו. שנאמר אני ישנה ולבי ער (שה״ש ה׳:ב׳) ואני ישנה רדומה בגלות ולבי ער. והנביא ער להחזירם בתשובה. 5גוי אחד שאל את ר׳ יהושע בן קרחה אתם אומרים אלהיכם רואה את הנולד. והא כתיב ויתעצב אל לבו. אמר לו נולד לך בן זכר מימיך. אמר לו הן. אמר לו מה עשית. שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו היית יודע שסופו למות. אמר לו הן. בשעת שמחה שמחה. בשעת עצב עצב. אמר לו כך הקב״ה אף ע״פ שהיה גלוי וידוע לפניו שעתידין דור זה לאבד מן העולם. עשאן. לכך נאמר ויתעצב אל לבו. אל צדיקו דבר לאבדם מן העולם.
1. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה נחלקו בברייתא. הוא בב״ר פכ״ז.
2. ניחום היה. בב״ר שם תווהות היתה לפני. והוא לשון נחום וחרטה.
3. א״ר לוי. ב״ר שם.
4. מנתם אני שעשיתי אותו בתוך הארץ כראוי לו. בב״ר שם מתנחם אני שעשיתי אותו וניתן בארץ. ופי׳ שמת ונקבר לבסוף בארץ. עי׳ סנהדרין ק״ח ע״א.
5. גוי אחד. ב״ר פ׳ כ״ז. ילקוט רמז מ״ז. ורש״י עה״ת.
וינחם י״י – ידוע כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א ט״ו:כ״ט), רק דברה תורה כלשון בני האדם, כי המשחית מה שעשה – יראה שנחם.
וטעם ויתעצב אל לבו, הפך: ישמח י״י במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א), כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו.
ויש אומרים: כי וינחם כמו: מתנחם לך להרגך (בראשית כ״ז:מ״ב) ויפרשוהו ועד,⁠א ואמרוב כי לבו הוא הנביא.⁠1 ואילו היה כן לא נכתב לך אחר ויתעצב מלת:⁠ג אל. ואנה מצאנו שנקרא הנביא: לב.
1. בדומה בלקח טוב.
א. מלה בערבית שפירושה ייעוד. השוו ראב״ע בראשית כ״ז:מ״ב.
ב. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: ואומרו.
ג. ״מלת״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
AND IT REPENTED THE LORD. The Torah spoke in the language of men,⁠1 for we know that God is not a man that he should repent. This term is used because if a human being acted in the way God did, destroying his creation, it would be said of him that he repented.⁠2
[AND IT GRIEVED HIM AT HIS HEART.] This verse is the opposite of Let the Lord rejoice in His works (Ps. 104:31). God is said to be happy when his creatures benefit from his acts of kindness.⁠3 Others say that va-yinnachem (and it repented) should be rendered as set a time,⁠4 as in doth comfort (mitnachem) himself, purposing to kill thee (Gen. 27:42).⁠5 They also say that His heart does not refer to the heart of God but to the heart of the prophet.⁠6 However, if this were the case Scripture should not have read: and it grieved "at" (el) His heart.⁠7 Secondly, where do we find a prophet called a heart?
1. In other words, And it repented is an anthropomorphism.
2. Maimonides terms this an attribute of action. Cf. Guide To the Perplexed, Part I, Chap. 52.
3. And is described as being grieved when He must punish them. In other words, happy and sad are anthropomorphisms.
4. Ibn Ezra uses an Arabic term which Krinsky translates as setting a time. This eliminates the anthropomorphism in the verse. However, this interpretation is problematic. For the problems inherent in it see Weiser.
5. Which should be rendered: Esau has set a time to kill you. See Ibn Ezra's comment on Gen. 27:42.
6. They felt uncomfortable with a verse that speaks of God's heart. Hence they interpreted this verse to mean God told the prophet that he wanted to destroy mankind and the prophet was grieved.
7. It should have read, and it grieved His heart, i.e., His prophet.
וינחם י״י – חלילה, כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א ט״ו:כ״ט). רק דברה תורה על דרך האדם, כי המדבר הוא אדם, גם כן השומע. ומי שיהרוס בנינו, נראה לעין האדם, כאילו נחם על הבנין שעשה.
ויתעצב אל לבו – הפך: ישמח י״י במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א).
והגאון פירש אותו: כמו: נקמה, וכמוהו: הוי אנחם מצרי (ישעיהו א׳:כ״ד), והעד: ואנקמה מאויבי (ישעיהו א׳:כ״ד), וככה: מתנחם לך להרגך (בראשית כ״ז:מ״ב). אם כן מה יעשה במלת: ויתעצב, ותקצר נפשו (שופטים י׳:ט״ז) וככה רבים.
וינחם י״י – מגזרת: לא ישקר ולא ינחם (שמואל א ט״ו:כ״ט). המלה מלעיל, כמו: וילחם בישראל (במדבר כ״א:א׳), וינחם יהודה (בראשית ל״ח:י״ב), מגזרת: תנחומים (ירמיהו ט״ז:ז׳). והמלה מלרע להפריש בין הטעמים.
והמפרש: אל לבו – נביאו, לא הבין דרך המקרא, ואיננו כי אם כמשמעו.
ויתעצב אל לבו – אלא לבו של אדם שהוא רע.
א. בספר הג״ן: על.
ויתעצב אל לבו GOD WAS SADDENED אל לבו: means that God was saddened concerning the hearts of humans, that they were so evil.⁠1
1. The phrase ויתעצב אל לבו presents different problems for different exegetes. For some (see e.g. Radak) the problem is that God is seen as having emotions. For most Ashkenazic exegetes that is not a problem. See Rashi who writes that God was saddened at the fact that creatures that He had created would have to be destroyed. The problem that does trouble Rashi is that the text seems to imply that God did not know in advance what would happen.
R. Yosef Bekhor Shor, like Rashi, will yet deal (in his commentary to vs. 7 below) with the problem of God apparently changing His mind. R. Yosef Bekhor Shor does not address and does not seem to be bothered by the question of God having emotions. But He is troubled by a reference to God’s “heart.” As we see in his commentary to 1:26, R. Yosef Bekhor Shor takes pains to avoid seeing God as having a body. Here we see, though, that his concern does not extend to portrayals of God as having emotions. God was indeed sad. But we do not wish to say that God was sad “in His heart,” as that implies that God has a heart. So R. Yosef Bekhor Shor says that the text means that God was saddened by the human heart and its misbehavior.
R. Yosef Bekhor Shor has (perhaps playfully) reversed the explanation of this phrase that Rashi quotes in the name of BR. That explanation says that the subject of the verb ויתעצב is man, while the word לבו refers to God’s heart (yielding some sense akin to “Man caused sadness to God’s heart”). R. Yosef Bekhor Shor says the opposite: the subject of the verb ויתעצב is God, and לבו refers to the human heart (yielding the sense “God grew sad about the [behavior of] the human heart”).
וינחם ה׳ כי עשה – מנאצא בלעז. כשברא אותו אמר לו שאם לא ישמור את צוויו ימית אותו וכן כי נחמתי כי עשיתים נחמתי כי המלכתי כשהמלכתי מנסה אליו שאם לא ישמור מצותי אמית אותו כדכתי׳ גם אתם גם מלככם. (כ״י לונדון 26924)
וינחם י״י – מה שאמר וינחם, דברה תורה כלשון בני אדם, כי על דרך האמת לא אדם הוא להנחם (שמואל א ט״ו:כ״ט) כי אין בו שנוי חפץ יתברך ויתעלה.
ויתעצב אל לבו – זה גם כן דרך משל, כי אין לפניו על דרך האמת לא שמחה ולא עצבון ולא ישתנה ממדה אל מדה, והפך ויתעצב: ישמח י״י במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א), והכל דרך משל כי כמו שהאדם שמח על הדבר שישר בעיניו יתעצב על הדבר הרע בעיניו, כן היה הספור על האל יתברך והוא עליו דרך העברה. והשמחה והעצבון באדם בלב, לפיכך אמר דרך משל על האל יתברך: אל לבו.
ובבראשית רבה (בראשית רבה כ״ז): גוי אחד שאל את ר׳ יהושע בן קרחה, אמר לו: אין אתם אומרים שהקב״ה רואה את הנולד? אמר לו: הן. אמר לו: והכתיב וינחם ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳)? אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו: הן. אמר לו: מה עשית? אמר לו: שמחתי ושמחתי את הכל. אמר לו: הן לא היית יודע שסופו למות? אמר לו: בשעת חדוה חדוה ובשעת אבלא אבלא. אמר לו: כך מעשה לפני הקדוש ברוך הוא, דא״ר יהושע בן לוי שבעת ימים נתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו קודם עד שלא הביא מבול שנאמר: ויהי לשבעת הימים ומי המבול וגו׳ (בראשית ז׳:י׳). מה טעם ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבלות כמה דתימר: כי נעצב המלך אלא בנו (שמואל ב י״ט:ג׳). ומה שאמר בארץ, כי ידוע הוא כי בארץ עשה את האדם, אלא רצה לומר בארץ מעורב בתולדת הארץ נוטה אחר בנין גופו שהוא כלו ארצי, ולא כן דמות אדם העליוני שהוא בצלם אלהים, לפיכך לא נחם על נח ועל כיוצא בו.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 193. בנוסח המקרא שלנו: ״על״.
'וינחם ה, the expression, וינחם, “He was sorry, He regretted,” has been chosen by the Torah in order for human beings to have at least an inkling of what God’s feelings were when He faced destroying His handiwork. Clearly, such emotions as “regret” are not part of God’s vocabulary. We have it on the authority Samuel I 15 29 that human feelings such as regret, frustration, are not feelings which can be attributed To Him.
ויתעצב אל לבו, this too, is a figure of speech, seeing that God does not know such emotional ups and downs as joy and sadness. While David in Psalms 104,31 speaks of ישמח ה' במעשיו, he too uses such “emotions” of God only as a figure of speech. It is his way of describing God’s reactions to seeing that His plans had worked out. Similarly, here, the Torah describes God’s reaction when His plans had not worked out.⁠1 In other words, the Torah, in telling us about God’s reactions, here and elsewhere, reflects the impressions gained by the teller of the story.
אל לבו, we are told in Bereshit Rabbah 27,4 that a gentile asked Rabbi Yehoshua ben Korchah if it is not true that the Jews claim that their God knows all that is going to happen in advance. Rabbi Yehoshua answered in the affirmative. Thereupon the gentile quoted this verse as proof that if God had known all of this in advance, how could He have been saddened by it. Rabbi Yehoshua asked the gentile if he had ever have a son born to him. The gentile said that indeed he was the father of a son. He then asked him: “what did you do when he was born?” The gentile replied that he was very happy when he heard the news. Thereupon Rabbi Yehoshua asked the gentile: “did you not know that the son would die one day, and if so why were you happy that another mortal was born?” The gentile answered that there is a time to rejoice and a time to be sad. Rabbi Yehoshua told the gentile that God, in spite of His foreknowledge, reacts in a similar manner. God was in mourning for the destruction of His handiwork, as we know from 7,10. The reason the Torah makes mention of the words ויתעצב אל לבו and these seven days, is to teach us that the words אבל and עצב can be used interchangeably, i.e. they describe a state of mourning.
בארץ, the reason the Torah writes this word, which does not appear to tell us something we did not know, is to remind us that the root of the problem of man becoming so corrupt in spite of his having been equipped with a divine soul, is that he was constructed from and anchored in the earth, in the “lower” universe. This is unlike the אדם העליוני, superior man. This is why God did not need consolation for people of Noach’s calibre.
1. God’s plans not working out can only happen due to the freedom of choice with which He endowed man.
וינחם י״י – על שלשה דברים הנחמה באה, בפשיעת הנידר ובקוצר יד הנודר, או בהתחלף דעתו. השתים באדם, כגון בקוצר יד הנודר ובהתחלף דעתו. והשלישית נאמרה בכמה מקומות אצל הקב״ה, והיא פשיעת הנידר. כגון כאן, וכמו נחמתי כי המלכתי את שאול (שמואל א ט״ו:י״א), וכמו שבכמה מקומות אצל הקב״ה,⁠א וכן כתיב: רגע אדבר על גוי לנתוש ולנתוץ ושב הגוי מרעתו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי עליו ורגע אדבר על גוי לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני ונחמתי על הטובה (ירמיהו י״ח:ז׳-י׳). ומה שכתוב: ובן אדם ויתנחם (במדבר כ״ג:י״ט) – היינו לשאינן חוטאין, כדכתיב: לא הביט און ביעקב וגומ׳ (במדבר כ״ג:כ״א), ואז אין לו להתנחם ולעשות רע.⁠1
ויתעצב אל לבו – שיעצו לבראותו.
דבר אחר: ויתעצב אל לבו – אאדם קאי.⁠2 הקב״ה נתעצב בשביל לבו של אדם שהיה חושב מחשבות רעות, כמו: כי נעצב אל דוד (שמואל א כ׳:ל״ד) – שפירושו: בשביל דוד.
דבר אחר: ויתעצב אל לבו – אין עציבה אלא אבילות, כמו שנאמר: כי נעצב המלך על בנו (שמואל ב י״ט:ג׳) – פירוש: נתאבל על עולמו.⁠3 ואם תאמר: וכי מתאבלים עד שימות המת? אלא אדם שאינו יודע רגעיב הזמן אינו יכול להתאבל עד שימות המת, אבל הקב״ה שהכל גלוי וידוע לפניו וחי לעולםג מתאבל תחילה.
דבר אחר: ויתעצב אל לבו – האדם היהד ללבו של הקב״ה, כעצב נבזה ונמאס בעיניו של הקב״ה.
1. שאוב מר״י בכור שור בראשית ו׳:ז׳.
2. כן בתנחומא (בובר) נח הוספה ד׳.
3. כן בבראשית רבה כ״ז:ד׳, ל״ב:ז׳, וברש״י.
א. כן בדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 חסר: ״אצל הקב״ה״.
ב. כן בדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224: ״נגעי״.
ג. כן בדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 חסר: ״וחי לעולם״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224. בדפוס ונציה רפ״ד וקרימונה נוספה כאן מלת: ״נעצב״.
'וינחם ה, the expression: נחם, נחמה is used in three different contexts; 1) deliberate failure to fulfill a vow, such as when it could not be fulfilled as the person who had made it does not have the means to do so. 2) He has simply changed his mind. 3) It is used repeatedly in connection with God having second thoughts about something He had done. God's having second thoughts works in two directions as we know from: רגע אדבר על גוי לנתוש ולנתוץ ושב הגוי מרעתו ונחמתי על הטובה,⁠"at one moment I may decree that a nation or a kingdom shall be uprooted and pulled down and destroyed; but if that nation against which I had made the decree, turns back from its wickedness, I change My mind concerning the punishment I planned to bring on it. (Jeremiah 18,79) [I am sure all my readers are familiar with the story of Jonah and the whale, and how God changed His mind about the fate of Nineveh when He observed how they repented. Ed.] There is no need here to repeated how God "repented" the decree He had issued against the Jewish people after they had made the golden calf and had danced around it calling it a deity. God had "regretted" allowing Shaul to have been crowned king, and He ordered Samuel to anoint his successor. (Samuel I 15,11 and subsequent.)at one moment I may decree that a nation or a kingdom shall be uprooted and pulled down and destroyed; but if that nation against which I had made the decree, turns back from its wickedness, I change My mind concerning the punishment I planned to bring on it. (Jeremiah 18,79) [I am sure all my readers are familiar with the story of Jonah and the whale, and how God changed His mind about the fate of Nineveh when He observed how they repented. Ed.] There is no need here to repeated how God "repented" the decree He had issued against the Jewish people after they had made the golden calf and had danced around it calling it a deity. God had "regretted" allowing Shaul to have been crowned king, and He ordered Samuel to anoint his successor. (Samuel I 15,11 and subsequent.) As to the statement by Bileam in Numbers 23,21, that what distinguishes the Jewish God from other deities is that: ובן אדם כי יתנחם "neither is He like a human being who changes his mind,⁠" there the word is used in the reflexive mode, i.e. the human being who initiates his own change of mind, whereas when changing God's mind is the issue, this was always forced upon God from the outside. He does not allow Himself the luxury of changing His mind as an act of pique, completely unprovoked.
ויתעצב אל לבו, "He was saddened to have listened to the advice to create man;⁠"A different exegesis: the words: אל לבו refer to the heart of man; God felt saddened on account of man's heart, i.e. the constantly evil thoughts that he entertained. We find a similar construction in Samuel I 20,34 כי נעצב אל דוד כי הכלמו אביו, "he was saddened on account that his father had humiliated him.⁠" (Yonathan about his father the King, humiliating his bosom fried David) Still another exegesis of our verse: Whenever the root עצב occurs it refers to mourning or something akin to it. Example: כי נעצב המלך על בנו, "for the king mourned over the los of his son.⁠" (Samuel II 19,3, about the death of Avshalom) In our verse the Torah describes God as mourning the world He had created and which He now had to completely restructure. If you were to ask how it is possible to mourn people who had not died yet, this rule applies only to mortal human beings who cannot be sure of any event in the future until it materializes; God Who foresees developments clearly, can be saddened and in a state of mourning even before the actual event has taken place. Still another interpretation of our verse; the human race had become something only worthy of sadness and distaste.
וינחם ה׳ – ומקש׳ והא כתי׳ לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כג:יט). ואומ׳ ה״ר בכור שור כי שלשה ענייני נחמה הם. פעמי׳ שאדם רוצה לעשות לחברו טובה או רעה ומתחרט ויש לאל ידו זהו כוזב לו. ופעמי׳ שסבור שיכול לעשות ואין לאל ידו ומתנחם בעל כרחו מחמת אונס. ועל אלו שתים אמ׳ לא איש א-ל ויכזב. אלא מקים דברו. ובן אדם ויתנחם. מחמת שאין בידו כי הוא כל יכול. אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת הנודר כגון אם ידבר הק׳ על גוי ועל ממלכה להרע כגון על אנשי נינוה ודאי על רעה כן הוא. אמ׳ שאם יעמדו במדתם ואם ישובו ישב מחרון אפו ודבריו אמת יתברך שמו ויתעלה זכרו. וכן להפך אם ידבר להרע לנתוש ולנתוץ כו׳ ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה אשר (דברתי) [חשבתי] (ירמיהו יח:ז-ח). ונחמה זו אינו בבורא ית׳. כי הק׳ אינו מתחרט. שהכל יודעים דאדעתא דהכי לא נדר כי אם על תנאי. ונחמתי כי עשיתים דהכא אמ׳ הק׳ אעשה עצמי כאלו נחמתי מעשייתם. אמנם אין הבורא ית׳ מתנחם כי (אתעתא) [אדעתא] דהכי. שיחטאו בגופם. גן.
ויתעצב אל לבו – של אדם מן הרע הבא עליו.
ד״א ויתעצב אל לבו – של נח שאמ׳ לו הק׳ כן.
וינחם – תימה והכתיב לא איש אל ויכזב וכו׳, ותירץ הרב בכור שור דג׳ עניני ניחום הם, א׳, המבטיח להרע או להטיב ויש לאל ידו ומתחרט, ב׳, שמתנחם מחמת אונס שאירע לו מחמת שאין לאל ידו עוד לקיים הבטחתו, אשר בשני הדרכים האלה ודאי יכזב ילוד אשה, ועל כזה לא איש אל ויכזב, דדוקא ובן אדם ויתנחם כה״ג כי הוא כל יכול ית׳ אומר ועושה גוזר ומקיים, אבל יש דרך שלישי שלא מצד הגוזר ומבטיח כלל, כגון אם ידבר הקב״ה על גוי וממלכה לרעה כמו בנינוה שלא גזר מתחלה אלא ע״ד שאם יעמדו במרדן יהי׳ כן אבל אם ישובו הם ישוב גם הוא מחרון אפו וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות, וכן להפך וה׳ אלהים אמת וקיים לעד כי מתחלה לא גזר כ״א בתנאי וזהו כי נחמתי כי עשיתים, כלומר כאלו נחמתי מעשיותי הוא זה אבל איננו נחמה מעשייה באמת ואינו מתחרט, ג״ן.
ויתעצב אל לבו – של אדם מן הרעה הבאה עליו דבר אחר ויתעצב אל לבו של נח כי נפשו יצאה בדברו אליו כזאת.
וינחם ה׳ – ומקשי׳ והא כתי׳ לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. ואומ׳ ה״ר בכור שור כי שלשה ענייני נחמה הם. פעמי׳ שאדם רוצה לעשות לחברו טובה או רעה ומתחרט ויש לאל ידו, זהו כוזב לו. ופעמי׳ שסבור שיכול לעשות ואין לאל ידו ומתנחם בעל כרחו מחמת אונס. ועל אלו שתים אמ׳ לא איש אל ויכזב, אלא מקים דברו, ובן אדם ויתנחם מחמת שאין בידו, כי הוא כל יכול. אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת הנודר כגון אם ידבר הק׳ על גוי ועל ממלכה להרע כגון על אנשי נינוה ???? על רעה כן הוא אמ׳ שאם יעמדו במדתם, ואם ישובו ישוב מחרון אפו ודבריו אמת יתברך שמו ויתעלה זכרו. וכן להפך אם ידבר להרע לנתוש ולנתוץ כו׳ ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה אשר דברתי. ונחמה זו אינו בבורא ית׳ כי הק׳ אינו מתחרט שהכל יודעים דאדעתא דהכי לא נדר כי אם על תנאי. ונחמתי כי עשיתים דהכא אמ׳ הק׳: אעשה עצמי כאלו נחמתי מעשייתם. אמנם אין הבורא ית׳ מתנחם כי אדעתא דהכי שיחטאו בגופם. ג״ן.
וינחם י״י ויתעצב אל לבו – דבר תורה כלשון בני אדם, והענין כי מרו ועצבו את רוח קדשו1 בפשעיהם. וענין אל לבו – כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם. וכן הלשון במחושב, כדרך: לדבר אל לבי (בראשית כ״ד:מ״ה) וזולתו.
ובבראשית רבה (בראשית רבה כ״ז:ד׳) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל, והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב, והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ס״ג:י׳.
AND THE ETERNAL REPENTED… AND IT GRIEVED HIM AT HIS HEART. The Torah speaks in the language of men. The purport is that they rebelled, and grieved His holy spirit1 with their sins. The sense of the expression at His heart is that He did not tell this to a prophet, a messenger of G-d. This expression is also found with respect to thinking, just as: to speak to my heart,⁠2 and other similar expressions.
In Bereshith Rabbah3 there is a significant matter concerning this, expressed by a parable which the Rabbis bring of an agent and an architect.⁠4 This constitutes a great secret which is not permitted to be written down. The one who knows it will understand why here the Tetragrammaton is written while in the whole of the rest of the chapter and the account of the flood, the name Elokim is used.
1. Isaiah 63:10.
2. Genesis 24:45.
3. 27:6.
4. Rabbi Berachyah said: "It is like a king who had a palace built by an architect, and when he saw it, it displeased him. Against whom is he to complain? Surely against the architect.⁠" Rabbi Assi said: "It is like one who traded through an agent and suffered a loss. Whom does he blame? The agent. Here too It grieved Him at His heart.⁠"
וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ מלת עשה מורה על הרכבת צורה בגולם כי הצלם הוא הצורה והדמות הוא הגולם, וע״כ אמר בצלם אלהים ברא אותו. ובפסוק זה ספר תולדות אדם אמר בדמות אלהים עשה אותו. הזכיר מלת בריאה בענין הצורה, והזכיר עשייה בענין הדמות. ואמר בדמות אלהים עשה אותו כלומר הרכיב הצורה בגולם. וכיון שהדמות פירושו גולם כשאמר בדמות אלהים הוא כמו עבד אלהים שהעבד חוץ ממנו, ועל כן היה מתנחם על ההרכבה הזאת לומר כי טוב היה שתשאר צורתה במקומה ושלא תתרכב עם זה הגולם, וכמו שאמרו רז״ל נוח לו לאדם שלא נברא. וזהו שאמר כי עשה את האדם בארץ לא אמר על הארץ לפי שנשתקעו בתאות הגופניות.
והסתכל כוונת שלמה ע״ה ששבח הצורה כשלא הורכבה מעולם כלל בגולם הוא שאמר (קהלת ד׳:ג׳) ושבח אני את המתים וגו׳ וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. וכבר המשילו חכמי המחקר שלש דרכים הללו, האחת הצורה שלא הורכבה מעולם כלל בגולם המשילוה למלך יושב בהיכלו. השניה הצורה שנפרדה מן הגולם המשילוה למלך שיצא מבית האסורים וחזר למלכותו. השלישית הצורה המורכבת עדין בגולם המשילוה למלך חבוש בבית האסורים. ואין ספק כי מעלת המלך גדולה יותר מאד בראשונה מבשניה ובשניה יותר מבשלישית. וראוי לשאול בכאן א״כ שהראשונה יותר מעולה למה הורכב ולמה ישבח הכתוב ההרכבה הזאת בחתימת מעשה בראשית שאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והשבח הזה ששבח את הכלל יכלול גם הרכבת הצורה בגולם באדם הנברא ביום ו׳, וא״כ איך שבח הכתוב הרכבת הצורה בגולם והזכיר בכלל והנה טוב מאד, ויבא שלמה ע״ה לשבח אותה כשלא הורכבה בגולם בהפך מדברי משה, ואמר וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. ותשובת הדבר כי אע״פ שהראשונה יותר מעולה מהשתים מצד שלא השיגה צער ונזק ולא נדבקה אל הגולם, מ״מ כשנדבקה אל הגולם ונבדלה ממנו והיא טהורה כאשר באה, אז נתפרסמה מעלתה ונבחנה כזהב, וע״כ נפשות הצדיקים מתאוות לשוב למקומן הראשון, ומפני זה ישבח משה ע״ה ההרכבה בזו כי היא משובחת כשהיא חוזרת טהורה כשבאה לפי שהצליחה בשליחותה. ויהיה באור הכתוב כפשוטו האדם בארץ האדם שבארץ. כי הנחמה היתה בעבור האדם לחטאו. כיוצא בו (ישעיהו ס״ב:ז׳) עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ, באורו עד ישים תהלה את ירושלים שבארץ. וכן כתוב בפירוש (תהלים קכ״ב:ב׳-ג׳) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ירושלים הבנויה למטה כעיר שחוברה לה יחדיו למעלה.
ועל דרך הקבלה וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ וינחם ה׳ השם הראשון שבי״ג מדות, כי עשה את האדם בארץ, בעבור הארץ הוא שנחם כי היא הגורמת.
ויתעצב אל לבו – ע״ד הפשט מלת לב בהקב״ה אינו אלא משל והוא הדין בשאר האברים הגופניים שבאדם המיוחסים אליו יתברך כגון פי ה׳, עיני ה׳, אזני ה׳, יד ה׳, רגלי ה׳. אך מפני שכבר נתברר אצלנו שהקב״ה חפץ בטוב כענין שכתוב (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה׳ חפץ למען צדקו, ולא חפץ ברע כענין שכתוב (תהלים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו׳. מפני זה כשהכתוב רצה להודיענו כי כשנעשה מה שהקב״ה חפץ יאמר בו שישמח, כענין שכתוב (שם ק״ד) ישמח ה׳ במעשיו, וכשנעשה מה שלא חפץ יאמר בו ויתעצב אל לבו, כי א״א לנו לעמוד על רצונו לעשות מצותו ולהזהר מעברות בלתי אם ישמיענו כן במדות הללו שהן מדות בני האדם, וע״כ כשהוא יתברך מחשב בו בעצמו ממקום מחשבתו יזכיר בו הכתוב לבו כי הלב באדם כלי המחשבה הבאה אליו מן המוח. וכן תראה כי הרוצה להתבודד ולמשיך שפע המחשבה יכוף ראשו ויחשוב כדי שירד שפע המחשבה מן המוח שהוא מקור המחשבה אל הלב, ואע״פ שזה משל ורחוק מן הנמשל הנה הנמשל בדמיונו, ומזה תקרא המחשבה שהשפע שלה וכחה ירד מלמעלה לבו. וכן השליח השלוח מאתו יתברך לדבר דבר בשמו יקרא פי ה׳ כענין שכתוב (ישעיהו ל״ד:ט״ז) כי פי הוא צוה, כלומר מלאכי, ורוחו הוא קבצן, כלומר ורוחו של המלאך הנקרא פי וכן תרגם יונתן ומלאכיה. גם הנביאים נקראים פי ה׳. גם אורים ותומים. וכן דרשו רז״ל (יהושע ט׳:י״ד) ואת פי ה׳ לא שאלו אלו אורים ותומים. וכשהוא שליח להשגיח על מעשה הבריות להענישם או לגמלם יקרא עין, הוא שכתוב (תהלים ל״ד:ט״ז) עיני ה׳ אל צדיקים (דברי הימים ב ט״ז) ה׳ עיניו משוטטות וגו׳. בכל מקום עיני ה׳ צופות וגו׳. (זכריה ג׳:ט׳) על אבן אחת שבעה עינים, באורו השגחות רבות. וכשהוא שליח לשמוע דבר או לקבל אותו יקרא אזנים כענין שכתוב (במדבר י״א:א׳) ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה׳. כי כשם שהאזן באדם כלי השמיעה, כן המלאך השלוח כלי לשמוע הדבר ההוא להגיעו ולקבלו ונקרא בשם כלי השמיעה שבאדם. וכן דרשו רז״ל (תהלים מ׳:ז׳) אזנים כרית לי, אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל. בא לבאר כי המלאך הידוע הממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל הוא וכחותיו נקראים בשם אזנים לשמוע התפלות וליטול את כלן ולעשות עטרה ולהגיע בראש המלך באשר הוא שם. וכשהוא שליח להלחם עם אומה להכותה או לעקור אותם יקרא יד ה׳. כענין שכתוב בפלשתים (שמואל א ה׳:י״א) כבדה מאד יד האלהים שם. ובמצרים (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה׳ הויה. ובטביעתם את היד הגדולה. וכששלוחיו ופמליא שלו מתקבצים לפעול בעולם ענין מחודש נקראים רגליו. כענין שכתוב לעתיד (זכריה י״ד:ד׳) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים שענינו חיילותיו. וכן תמצא שהזכיר הכתוב בצבאות ישראל (במדבר כ׳:י״ט) ברגלי אעבורה שטעמו בצבאותי, כאשר אזכיר שם בע״ה.
ועל דרך המדרש ויתעצב אל לבו אמר ר׳ אמי משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על אדריכל. עוד למלך שעשה סחורה ע״י סרסור ולא הצליח בה על מי להתרעם לא על הסרסור. הבן המשל הנמרץ הזה. ולפי שהיה במשל האדריכל מקום לטעות בשתי רשויות, כי יאמר אדם אע״פ שהמלך מלך האדריכל חכם ממנו באותה מלאכה, ואין הדבר כן ח״ו כי הכל אחד מיוחד בלי פרוד, ע״כ חזר רבי אמי להזכיר משל הסרסור שהסרסור אין שום כח בסחורה ואין לו חלק בה כלל, וכונת ר׳ אמי בשני המשלים כי האדריכל הוא הסרסור והסרסור הוא האדריכל. פי׳ אדריכל אומן או בנאי. תרגום (מלכים א ה׳:ל״ב) ויפסלו בוני שלמה, ובנו אדריכלי שלמה.
ועל דרך הקבלה ויתעצב אל לבו הוא האדריכל והסרסור שהזכיר במדרש ושם בארו סוד הענין, והמלך ה׳ ידבר עמו ואמר אמחה את האדם אשר בראתי וגו׳ כי נחמתי כי עשיתם כתיב. ויש לך להשכיל ולקנות לב בלשון האדם בארץ שהזכיר הכתוב ב׳ פעמים בשני פסוקים זה אחר זה כי בראשון ידבר למטה ובשני למעלה. ומלת ויתעצב תחזור אל האדם הוא תפארת ישראל שבסבתו עשה ה׳ את הארץ שבפסוק בראשית שגרמה כל הרעה הנזכרת. ויהיה באור הכתוב בסודו וינחם. הכוונה כי עשה את האדם והנחמה לא בעבו האדם אלא בארץ, כלומר בעבור הארץ הגורמת, וע״כ ויתעצב האדם אל לבו בעבור לבו שהוא היה סבה כי הוא הארץ והסרסור והאדריכל. ולפי שכתוב בתחלת הבריאה ישמח ה׳ במעשיו הזכיר בו עתה ויתעצב אל לבו. ואל יקשה עליך כשהזכיר לשון עצבון במקום הזה, וכן מה שכתוב (ישעיהו כ״ב:י״ב) ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי וגו׳. שהרי כבר אמרו בגמרא הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, ומן הגבורה ולמטה נקרא בתי בראי, והבן זה. וכשם שמצינו בשעת הכעס קודם המבול ויתעצב אל לבו כך הזכיר הכתוב בשעת הרצון אחר המבול וקבלת הקרבן ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף עוד, וזה מבואר.
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, "G-d reconsidered having made man on earth, etc.⁠" The word עשה refers to the צורה, the divine image G-d had fused with the "golem,⁠" the inarticulate body of Man. This צורה was none other than the צלם, "the divine image" the Torah had mentioned when it reported the creation of the first human being.(1,27) whereas in the report commencing with the words זה ספר תולדות אדם, the expression used was בדמות אלוהים עשה אותו, "in the likeness of G-d He had made him.⁠" In respect of בריאה, the initial stage of the creation of Man, the Torah used the expression צלם or צורה, respectively. In respect of Man's robot-like body, inarticulate Man, the Torah used the expression דמות as if to tell us that once the צורה became part of the "golem,⁠" it was no longer a צלם אלוהים but merely דמות אלוהים. Seeing that the word דמות does not describe something integral but something external, just as when we speak of עבד אלוהים we mean that the "G-d-serving person" is nonetheless not an integral part of G-d but is "outside" of G-d, G-d reconsidered this part of the arrangement. saying it would have been better if the צורה, the divine aspect of Man, had not become integral to the body. Our sages illustrated this brilliantly when they said in Eruvin 13 נח לו לאדם שלא נברא, "it would have been more comfortable for man if at the initial stage of his creation he had not been fused with the body.⁠" In our verse the Torah did not say וינחם ה' כי עשה את האדם על הארץ, "G-d reconsidered having made man on the earth,⁠" but וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, "G-d reconsidered having made Man composed of integral earthly desires.⁠"
Consider a statement by Solomon in Kohelet 4,2-3 ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. "So I consider more fortunate the dead who have already died, than the living who are still alive; but better than either of them is he who has not yet been.⁠" Philosophers described the statements made by Solomon in these two verses as referring to the three different stages we may encounter the צורה, the divine image, as undergoing at different times. The first stage, and in Solomon's view preferable the preferable one, is when it had not yet been introduced into the body of mortal man; and he praised that condition of man (at the end of the second verse). The second and relatively tolerable condition of the צורה occurs after it has been removed from man when his body has died. This is a stage which Solomon describes as משבח אני את המתים "I praise the dead.⁠" The third and least tolerable situation he considers the state of the צורה while it is imprisoned within man's body. The philosophers describe this in terms of three parables. 1) A king who sits in his palace. 2) A king who has recently been released from prison. 3) A king who is still serving a sentence in prison. There can hardly be a question that the king in the first parable enjoys greater stature than any of the other two.
In view of all these clever comments why then did the Torah describe the completion by G-d of His handiwork at the end of the sixth day in such glowing terms, i.e. וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, "and G-d saw all that He had made and here it was very good?⁠" Did not that praise also include the fact that G-d had fused body, i.e. "golem" to soul, צורה, when He made Man? Not only that, but how could Solomon come hundreds of years after Moses and praise the Lord for not having fused body and soul when Moses gave G-d "excellent marks" when He praised Him for having fused the two.
The answer is that although the original condition of the צורה prior to its having become fused to a body is superior to the other two conditions listed, seeing it had not yet been fused to a body and had not suffered pain or damage, once it had been fused to a body and had accomplished its mission and left that body in a state of purity, it would be far superior to what it had been prior to being fused to a body. At that point such a צורה will have made a name for itself that sparkles like pure gold. This is the reason that the souls of the righteous are forever anxious to return to their holy origins. Seeing that Moses had presupposed that the צורה would accomplish its mission within the body he saw fit to praise the Creator for having placed such a soul within man and he described G-d's reaction to His handiwork as "very good.
The proper interpretation of our verse then is exactly what the text says: האדם בארץ, "man,⁠" while he is still attached to earth in an integral manner.⁠" G-d reconsidered the status of such a human being seeing that this arrangement had resulted in sinfulness as the צורה had allowed itself to be dominated by the body. We find an analogous use of the expression בארץ in Isaiah 62,7 עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ, "until He establishes Jerusalem and make her renowned on earth.⁠" What the prophet meant was: "until He will make the glory of Jerusalem which is on earth manifest.⁠" [as opposed to the Jerusalem in the celestial regions.] Another verse which spells out the meaning of the word בארץ even more clearly is found in Psalms 122,3 כעיר שחוברה לה יחדו. The psalmist speaks about the Jerusalem on earth and the Jerusalem in the celestial regions which have been fused together.
A kabbalistic approach understands the words וינחם ה', כי עשה את האדם בארץ as: "G-d's attribute י-ה-ו-ה reconsidered.⁠" The reason this attribute of G-d reconsidered was related to ארץ, "earth;⁠" it was the cause G-d had to reconsider having employed this attribute when making man. The word י-ה-ו-ה in our verse is a reference to the first of the 13 attributes listed in Exodus 34,6. In other words, it was not "man" who was responsible for any reconsideration by G-d of having created him but something connected with "earth.⁠"
ויתעצב אל לבו, "and His heart felt sadness.⁠" In terms of the plain meaning of the words the term "heart" when applied to G-d is, of course, only a figure of speech. The same is true whenever the Torah speaks of other organs and appears to attribute them to G-d Who is totally abstract, devoid of any such organs. The reason that the Torah nonetheless employs such terms is to convey to us that our actions may or may not please G-d, may even elicit reactions that if they had been observed in humans would be described as "joy, anger, frustration, happiness and the like.⁠" Such reactions when expressed by human beings usually involve human organs also. When the psalmist (Psalms 104,31) speaks about ישמח ה' במעשיו, "G-d rejoices in His works,⁠" on the one hand, and in this instance we read ויתעצב ה' אל לבו, "G-d was saddened in His heart,⁠" both descriptions are of necessity anthropomorphisms, i.e. approximations of G-d's reactions in terms which we humans can understand. They do not reflect the objective reactions of Someone Whose Essence we have not been privileged to understand
It follows that when the Torah wishes to give us an inkling of G-d's reaction to man's behavior it uses the word "heart" in order to help us understand. Seeing that the human heart is a major vessel in his thinking process, the Torah chose to attribute G-d's feelings in reaction to human aberrations as reactions by "His heart.⁠"
You find that if a person wants to concentrate he isolates himself and bends his head so as to exclude distracting intrusions into his thinking. The reason for this is that the brain, i.e. the head is where his ability to form thoughts originates. This thought process is then relayed to the heart. Granted, that this metaphor sounds somewhat far-fetched, the fact remains that ideas, thoughts travel in a downward direction from the brain to the heart.. When the Bible speaks about a messenger from G-d, such a messenger is usually described as פי ה', the "mouth" or "mouthpiece" of G-d (compare Isaiah 34,16) כי פי הוא צוה, "for My mouth (He) has commanded.⁠" The prophet describes himself as G-d's messenger (agent, or angel) who acts as G-d's mouthpiece. The spirit of G-d is described as פי the spirit of the angel known as פי,⁠"my,⁠" resp "His mouth.⁠" Yonathan ben Uziel therefore translates our verse here not as "G-d was saddened to His heart,⁠" but as "His angel was saddened to his heart.⁠" [Our editions of Yonathan ben Uziel do not have this wording; Ed.] According to our author the אורים ותומים, the parchment with the Holy name of G-d inside the breastplate of the High Priest which served as a source of communication from G-d to him, was also known as פי ה', "the mouth of G-d, i.e. as an angel named "mouth of G-d.⁠" Another example of such a reference to פי ה' is found in Joshua 9,14 where the acceptance of the Gibeonites as allies of the Jewish people is described. The failure of consulting G-d on that issue is described there as ואת פי ה' לא שאלו, "they did not consult 'the mouth of G-d.⁠" When we read in Numbers 11,1 ויהי העם כמתאוננים, רע באזני ה', "the people were as if looking for something to complain about, it was evil in the ears of G-d;⁠" here to the word "in the ears" may be understood as the "ear" in question being one of G-d's angels. Whenever the function of G-d's angel is passive, i.e. he is to be an instrument of receiving G-d's instructions, such a function of the angel is described as his being the "ears" of G-d. When he is supposed to be active in a supervisory manner, he is called "the eyes of G-d.⁠" A very interesting example of this approach is found in Zechariah 3,9 where the prophet describes G-d's supervision of the Jewish people in revolutionary terms, saying על אבן אחת שבעה עינים, "a single stone enjoying a variety of no less than seven supervisory "eyes,⁠" i.e. agents of G-d.⁠" When David speaks of אזנים כרית לי, "You assigned an ear [in order to listen to You] "to me" [rather than the commandment to offer sacrifices, Ed.], he refers to his ear as the organ, or in this case G-d's instrument, which helps to make him tune in to G-d's "wavelength.⁠" Whenever the term "ear or ears" is used for celestial beings the meaning is that these "ears" are listening to Israel's prayers. When G-d dispatches an angel to fight against Israel's adversaries such an angel is usually described as יד ה' "the hand of G-d,⁠" i.e. His executive arm. One of the examples of such a meaning of the term יד ה' is found in Samuel I 5,11 כבדה מאד יד האלוהים שם, "for the hand of the Lord had been very heavy there.⁠" There are, of course, numerous similar quotations in Exodus when the Torah describes the plagues G-d inflicted upon Pharaoh and the Egyptians. When G-d's agents are about to reveal a previously unknown manifestation of the Lord, the angel performing this task is often described as "the feet of G-d.⁠" We find an example of this in Zechariah 14,4 ועמדו רגליו ביום ההוא על הר זיתים, "and on that day His feet will stand on Mount Olives, etc.⁠" The prophet refers to G-d's "soldiers.⁠" There are numerous other examples of that nature.
From a Midrashic-homiletical aspect we may approach the words ויתעצב אל לבו, "His heart was saddened,⁠" as follows: Rabbi Ami (Bereshit Rabbah 27,6) told the parable of a king who built a palace having employed an architect. When the palace was completed the king was not satisfied with it. Who should the king be angry at if not the architect? Rabbi Ami related another parable illustrating this when he told about a king who had entrusted a sum of money to a broker instructing him to invest this on his behalf. The broker failed and the king lost his money. Who would the king be angry at if not at the broker? We have to understand why Rabbi Ami saw the need to illustrate our verse by means of two parables. In the parable with the architect it was possible to err and to conclude that there are two separate prime causes in this world People might have said that granted the king is king and wields authority, nonetheless he employed the architect seeing the architect's wisdom was superior to his own. It follows that there are things in this world which are beyond the "king,⁠" read "G-d.⁠" This conclusion would be totally mistaken, of course. However, in order to forestall such a mistaken conclusion Rabbi Ami related the second parable. In that parable he spoke about a broker who did not own anything at all and was simply an agent of the king. In both parables Rabbi Ami wanted to emphasize that the role of the broker and the architect are interchangeable. None is privy to any knowledge or power not possessed by their employer, i.e. G-d. The "architect" is none other than a sub-contractor, and we find that the Targum translates the words בוני שלמה, "Solomon's builders,⁠" (Kings I 5,32) as אדריכלי שלמה, "Solomon's architects.⁠"
A kabbalistic approach to the words ויתעצב אל לבו, understands the subject of "He was saddened" to be the very "architect" or the "broker" mentioned in Rabbi Ami's parables. The conversation described in the Torah reflects what G-d said to the architect. When He said: אמחה את האדם אשר בראתי..... כי נחמתי כי עשיתם, we must pay attention to the switch between the word בראתי at the beginning of the verse and the word עשיתם at the end of that same verse. [G-d was never saddened about the בריאה aspect of man only about the עשיה aspect, i.e. that He had completed the creation of man by fusing earth to spiritual matter. Ed.] Moreover, we must also pay attention to האדם בארץ, in verse five and in verse six. In the first verse the words האדם בארץ refer to what was written immediately before that, i.e. רבה רעת, "the great amount of evil,⁠" whereas in the second verse the words האדם בארץ refer to what follows, i.e. ויתעצב אל לבו. so that the word ויתעצב refers back to האדם, to "man.⁠" It is a reference to the concept of "Man the glorious,⁠" the reason why G-d created the entire universe (ארץ) as we explained already in connection with the word בראשית, very first word of the Torah. Unfortunately, it had now become "ארץ" which had become responsible for this sad state of the universe. The meaning of the full verse in its profounder meaning is: G-d reconsidered having made man not because of man, but because of the earth, i.e. the architect and the broker who had not carried out the assignment G-d had entrusted to them.
The reason that the Torah mentions such "feelings" as ויתעצב, "He was saddened,⁠" is only because at the time of the completion of His handiwork at the end of the sixth day the Torah had seen fit to describe G-d's "joy" when it stated that "G-d saw all that He had done and it was very good,⁠" i.e. "He was very pleased.⁠" You should not be bothered by the fact that at this point the Torah speaks abou "G-d experiencing sadness;⁠" nor should you be bothered by such statements as ויקרא א-דני אלוהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד "on that day My Lord of Hosts called for weeping and lamenting, etc.⁠" The Talmud in Chagigah 5,2 [in response to the statement of Rabbi Papa that no sentiments of sadness are to be attributed to G-d, Ed.] explained that what is meant is הא בבתי גוואי והא בבתי בראי, that although we distinguish between externally visible manifestations of sadness and only internal manifestations of such feelings. When it comes to the destruction of the Temple, even angels were allowed to display such sentiments. [The impending destruction of mankind certainly also warranted a display of such sentiments. Ed.] The term בתי בראי "an external house,⁠" i.e. a manifestation that is visible to outsiders refers to emanations from גבורה closer to מלכות, whereas the term בתי גוואי refers to emanations from the emanation גבורה "upwards.⁠" When the Torah speaks here about a visible display of G-d's sadness as occurring in internal terms, i.e. "G-d was saddened to His heart,⁠" we find the equivalent of this a few chapters later after Noach had presented an offering of thanksgiving (8,21) when the Torah describes G-d's reaction as "G-d said to His heart, I will not continue to curse the earth for the sake of man.⁠"
וינחם ה׳ כי עשה את האדם – כאן המינים פוקרים דכתוב אחר אומר לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ועוד שאל מין אחד לר׳ יהושע כיון שעתיד להחריבו למה בראו. שאל לו ר׳ יהושע וכי לא היה לך בן מעולם א״ל אין. ומפני מה שמחת בו וכי לא היית יודע שסופו למות אלא בשעת חדוה חדוה.
ואומר הרי״ט דה״ק וינחם ה׳ כי עשה – כלומר נחמה היתה לפניו מן מה שעשאו בארץ דע״י כן העצבון יהיה אל לבו של אדם דאם עשאו בשמים העצבון יהיה אל לבן של מלאכים ואל מי שבראו ולפי׳ זה קאי ויתעצב אל לבו של אדם.
ויתעצב אל לבו – אמר ר׳ אחא בר׳ חנינא, כיון שראה יתברך עולמו חרב, כביכול ישב לו, והיה מתאבל. ד״א מוסב על האדם, שלא נתאבל, אלא על לבו של אדם, שנתן שאור בעיסה, ואמר אני הוא שנתתי, אני הוא שעשיתי, וידעתי כי יצר לב האדם רע.
ויתעצב אל לבו, "His heart was saddened.⁠" According to Rabbi Acha bar Chanina in Breyshit Rabbah 27 when G–d watched as His earth appeared to head for destruction, He felt as if a mourner who has lost a dear relative. An alternate interpretation of this expression: the subject in this verse is man, who mourns only from the heart like a person who had placed leavening in his dough, and who says to himself when the dough did not rise: "it was I who made the recipe, therefore it is I who must accept the blame if the product is unsatisfactory, seeing that I was aware that it contained a potentially dangerous ingredient.⁠"1
1. [The "leavening" is a metaphor for the evil urge within man, that G–d gave man when He made him. It was a calculated risk that G–d had been aware of from the outset. Ed.]
וינחם ה׳ כי עשה את האדם – א״ר יהודה חלילה שהקב״ה תוהא על מה שעשה אלא אמר הקב״ה אלמלא עשיתיו מן השמים לא היה חוטא כמו שאין המלאכים חוטאים ר׳ נחמיה אמר לשון ניחומים הוא זה אמר הקב״ה אלמלא בראתיו בשמים היה ממריד אצל המלאכים כמו שמורד למטה ולפיכך נחמתי על מה שבראתיו מן הארץ והיינו דכתיב וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ ושאל מין א׳ כתיב וינחם ה׳ וכתיב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם והשיב לו ר׳ יוסי מאור״ליינש ג׳ נחמות באדם א׳ מבלתי יכולת ואחד מבלי דעת ואחד כשנגזר על האדם להטיב ושנים הראשונות אין בהקב״ה אלא באדם שמשים על עצמו לעשות דבר ואינו עושהו או מבלי דעת או מבלי יכולת אבל בהקב״ה יש בו יכולת ויש בו דעת וג׳ שייך בהקב״ה כיצד גוזר על האדם טובה כשהוא עומד בתומו אע״פ שמרשיע לבסוף וכשמרשיע הוא מתנחם על הטובה והופכה לו לרעה לפי שזו היא מדת הקב״ה דן את האדם לפי מעשיו של אותה שעה שנא׳ באשר הוא שם וכ״ש כשגוזר על הרשע רעה וחוזר בתשובה והקב״ה הופכו לטובה כד״א וינחם ה׳ על הרעה שהרי מדה טובה יותר ממדת הפורענות אחד לת״ק כדכתיב פוקד עון אבות על בנים ובמדה טובה נוצר חסד לאלפים הרי ד׳ פעמים.
וינחם י״י ויתעצב אל לבו – דברה תורה כלשון בני אדם והענין כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם. וענין אל לבו כי לא הגיד זה לנביא שלוח עליהם וזה הלשון נופל על המחשבה שהוא כמו לדבר אל לבו:
וינחם ה' ויתעצב אל לבו, "God reconsidered and was saddened right to His heart.⁠" The Torah employs the syntax used by human beings when they regret something they have done. Basically, the Torah writes that the conduct of the humans, their insurrection against the Creator's basic rules, resulted in their causing God's Holy Spirit to reconsider if they deserved to continue living.
וינחם ה׳ – הוא על דרך משל, כי לא אדם הוא להנחם, אבל דיברה תורה כלשון בני אדם; וכן אומרו: ויתעצב אל לבו. ואומרו אל לבו הוא: לרצונו, רוצה לומר שכבר נתעצב — דרך משל — בעבור מה שהיה רצונו בעת בריאת העולם לברוא האדם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ. עם שא״א שלא להשתמש בכתוב הזה וכיוצא בו ממה שאז״ל דברה תורה כלשון בני אדם (קדושין י״ז:) מ״מ אני רואה שלשון הזה הוא יותר נאות ליחסו לו יתב׳ ממה שחשבוהו קצת וזה שענין התנחמות הוא שינוי המחשבה מבלי השתנות הענין אשר היתה עליו והוא שאם תדור להטיב לזולתך בחשבך עליו שיהיה נאמן אהבתך ואחר כך נהפך לך לאויב כשלא תקיים לו דברך לא תקרא חוזר בדבורך ומתנחם מנדרך שעדין לבך עליך להיטיב למי שיאהבך אבל סכלת בידיעתך מה שבלבו לעשות. אבל אם ידעת שהוא עתיד לחזור מאהבתו וע״מ כן נדרת כשמנעת ממנו הטוב בחזרו בו הנה יצאת מכלל סכלות אבל באת לכלל ההתנחמות והחזרה בדבור והוא דופי גדול באנשים כי לא לאדם להנחם וכבר יבחרו להם הסכלות למחסה ולמסתור לחסרון מעשיהם כמ״ש הידוע נדע כי יאמר הורידו כו׳ (בראשית מ״ג:ז׳). ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כו׳ (במדבר כ״ב:ל״ד). אמנם האל ית׳ א״א לתלות בו חסרון הידיעה בשום צד מהצדדים כלל שאם יחשוב אדם כן לא נשארה בידו אמונה כלל באלהיו. ולזה ראתה חכמתו להכתיב לעצמו ההתנחמות לפי שהוא מקיים הידיעה במעשה בשוה תחלה וסוף אשר בה יקויימו כל שאר השלמיות במעט התבוננות מה שלא יהיה כן בהפך וכבר כתב על זה בסוף דברי התורה פ׳ שלימה שזו היא לבד כוונתה והוא מה שאמר למשה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם כו׳ עד אומרו וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי (דברים ל״א:כ״א). כי שם ראה לקיים הדבר היותר מסוכן כמו שיבא שם ביאורו ב״ה. וענין ההתנחמות בזה הוא מה שהודיע שלא נשתנה הענין אשר עליו היתה המחשב׳ הראשונה חלילה אבל מה שהיה הוא מה שידע שהוא עתיד להיות בלי שום חדוש ושנוי מדע אלא שגלוי וידוע לפניו שאין בכח הבריאה הזאת אשר בעפר יסודה לבא אל השלמות המכוון ממנה אם לא בשיתגלגלו עליהם כל אלו הגלגולים וכולי האי ועדין לא נמצאו בהם אלא שנים ג׳ גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ אשר עליהם אז״ל (שוח״ט א׳) כי יודע ה׳ דרך צדיקים כמו שיבא בשער הבא אחרי זה ב״ה. ואין לתמוה מזה כי עינינו הרואות בכל יום אדם נוטע עץ עושה פרי ועמל בו וגדלו קצת שנים ע״מ לקצץ את כל גופו וליקח ממנו שנים או שלשה בדים קטנים להבריכם בגזעו או בגזע זולתו וכאשר עשה זה הנה לא נשתנתה מחשבתו ומדעו אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח להצמיח ולגדל ועכשיו קוצץ ומאבד ויראה כמי שתוהא על מעשיו הראשונים ואינו כן וענין זה יתבאר יותר אצל המבול ב״ה שער י״ג. וזהו עצמו ענין ההתנחמות הנאמר בכאן ובכל מקום על האל יתברך. ולזה מ״ש וינחם י״י כי עשה את האדם נחמתי כי עשיתים לא אמר שנחם על מה שברא אותם אלא על מה שעשה אותם וגדלם כי במעשה לבד יראה ענין ההתנחמות כמו שאמרנו והוא ענין נאות מאד בעיני.
ויתעצב אל לבו – טעמו אצלי ויתעצב אל עצמו וכן ויאמר י״י אל לבו כמו שיתבאר בפרשה הבאה ב״ה שער י״ד והוא טעם מי שאמר בלבו נמלך (בראשית רבה ח) כלומר עם עצמו נמלך שכבר יתרעם האדם מעצמו כמו שיתרעם מזולתו היועץ אותו. אמנם ענין העצבון עצמו הוא באמת כנוי מיוחס להפסק השפע המושפע מאתו כמו שעל המשכו והתפשטו בשפע יאמר ישמח י״י במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א) עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א ט״ז:כ״ז). ובפ׳ דברים שער פ״ז יתבאר כל זה ב״ה ושם תראה הפלגת מליצתם ז״ל באומרם מקום יש לו להקב״ה ששם בוכה ומסתרים שמו (חגיגה ה׳:) וכוונת מי שאמר כאן בבתי בראי כאן בבתי גואי (חגיגה ה׳:). והכל להורות איך יאמר בו ית׳ זה וכיוצא בו ומעתה לא תשומם באומרו ויתעצב אל לבו כי הוא כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיהו ס״ג:י׳) ואלו וכל הנלוים אליהם ענינם מה שכתבתי.
נחמה היתה לפניו שבראו בתחתוני׳ שאילו היה מן העליונים היה ממרידן. בב״ר שכשם שהמריד בו התחתונים כך היה ממריד בו העליונים דאם לא כן בארץ למה לי אבל לא משום דלא שייך ניחום וחרטה גבי קב״ה כי כתוב וינחם ה׳ על הרעה שדברה תור׳ כלשון בני אדם:
ויתעצב האדם. דאל״כ קשיא רישא אסיפא מעיקר׳ כתי׳ וינחם מלשון נחמה והדר כתיב ויתעצב ולכן בפירוש השני שפירש וינחם מלשון חרטה ודבר׳ תורה כלשון בני אדם פיר׳ גם ויתעצב כמשמעו:
ממדת רחמים למדת הדין. ודברה תורה כלשון בני אדם ולפ״ז יהי׳ פי׳ בארץ שעשה בארץ וזהו שכ׳ אח״ז מה לעשות באדם שעשה בארץ:
עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם. מדקאמר מה לעשות באדם ולא קאמר לעשות באדם כך וכך משמע שההפוך שנתהפך ממדת רחמים למדת הדין הוא שמתחל׳ לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומ׳ ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליהם המבול שהרי אחר זה כתוב ויאמר ה׳ אמחה את האדם שהיא תחלת דבור ואינו פירוש ההפוך לומר שהפוך מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין הוא מה שאמר אמחה את האדם דאם כן ויאמר אמחה את האד׳ מיבעי לי׳ וכיון שהוא תחלת דבור משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם:
נתאבל על אבדן מעשי ידיו. הפך ישמח ה׳ במעשיו ולא שלא ידע הנולד ועכשו ידעו אלא בזמן חדוה חדוה ובזמן אבלא אבלא כדלקמיה וכדאיתא בב״ר אבל מה שהוסיף לומר בשביל הצדיקים העתידי׳ לעמוד מה׳ אין זה בב״ר גם אין המשל דומה לנמשל שהבן לא נברא לשו׳ תועלת ואין שמחת האב על הבן אלא שבזמן חדוה חדוה והרשעי׳ נבראו לתועלת כדי שיעמדו הצדיקי׳ מהם ואפשר שהנוסחאות נשתבשו וצריך לכתוב ובשביל הצדיקי׳ והיא תשובה שנית על שאלת האפיקור׳ והיא לקוחה מההיא דב״ק דפרק שור שנגח ארבע׳ וחמשה דאמר ליה קב״ה למשה לא כשעלת׳ על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית ובשבילן חס הקב״ה על שתי אומות הללו מלאבדן:
ואמנם בספור שזכר את המבול ודינם זכר שם אלהים המור׳ על מדת הדין. ומסכים לזה אמרו רז״ל שפורענות הרשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין ר״ל שהרשע שיעשו יהיה כ״כ עד שימית השם נח משנאתו אותם לבד שזה יהי׳ במדת הדין אבל מצד רחמיו על נפשותיהם שיפרדו מהגופים המרשיעים ההם או להציל מידם הצדיקים ולזה נאמר כאן וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ רוצה לומר שנחם ממה שהדביק הנשמ׳ השכלית כבוד׳ בת מלך פנימ׳ בארץ חמרית ההיא כי ראוי היה להתחברה כפי שלמותה לחומר יותר נכבד מזה. ולזה המשילו רז״ל למי שצר צורה יפה בברזל אלו עשאה בכסף היתה יותר טובה ממנה הנה א״כ לא נחם השם ממה שברא את האדם בהחלט אלא ממה שבראו בארץ והנה התיר הכתוב לשון נחמה בש״י כדי לברוח מהיות בו חדוש ידיעה ושכלות דבר קודם היותו כי הנה האדם כשיעש׳ מעשה ולא יצא לו כמו שחשב יתנצל עם סכלותו כמו שאמרו השבטים הידוע נדע כי יאמר הביאו את אחיכם. ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך. אבל האל יתברך שהכל גלוי וידוע לפניו קודם היותו היה יודע ענין אדם שכן יהיה ולכן לא התנצל בחדוש ידיעה ולא בסכלות מה שנתחדש אלא שנחם. וענין ההנחמות הזה הוא כשיובן כפי אמתתו בערכנו לא בערכו ית׳ והיה זה כמו שיקרה לאדם נוטע עץ עושה פרי שיעמול בו ויגדלהו ואחר כך יקצץ ענפיו לקחת ממנו שנים שלשה בדים קטנים להכריע בגזעו או בגזע זולתו שאין ספק שכאשר יעשה זה לא נשתנתה מחשבתו וידיעתו ממה שהיתה בתחלה אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח ועמל לגדל אותו עץ ועתה קוצצו ומאבדו. והרואים יחשבו שהוא תוהה ומתנחם על מעשיו ואינו כן כי לכך נתכוון בתחלה וכן היה יודע שיהי׳ כן היה הענין בזה שהשם יתברך לא נחם משברא את האדם והמציאו ולזה לא אמר וינחם ה׳ כי ברא את האדם אלא כי עשה ולא אמר נחמתי כי בראתים אלא כי עשיתים לפי שמתחלת הבריא׳ היה ידוע לפניו שלא היה כח בנבראים אשר מעפר יסודם שיגיעו אל שלמות׳ אם לא כשיתגלגלו עליהם כל אותם הגלגלים שנזכרו בספורים האלו כדי שיצאו מהם שנים שלשה גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ הנה א״כ ענין ההתנחמות שנ׳ בו יתברך אינו שנחם השם לברא את האדם אלא על מה שעשה אותם כלומר שתקנם ברבוי גדול כי במעשה והגדול שעשה בהם נר׳ ענין ההתנחמות אבל בערכנו הרואים מעשיו שהוא הורס וקוצץ מה שבנה אמנם אצלו יתברך אין שם לא נחמה ולא שנוי רצון ולא חדוש ידיעה כי גלוי וידוע היה לפניו שכן יהיה הכל ועל מנת כך עשה והתקין כל מה שעשה ואמנם אמרו ויתעצב אל לבו כבר ראיתי דברי הרב המור׳ פכ״ט ח״ב שעצב יאמר על הכעס גם כן על המרי. ושכפי הענין הראשון יאמר הכתוב הזה שהש״י כעס עליהם לרוע מעשיהם ושאמרו אל לבו להגיד שלא אמר זה לזולתו. וכפי ענין אמרו פירש ויתעצב אל לבו שמרה האדם רצון השם כי הלב יאמר על הרצון ואינו נכון בפשט הכתוב והנראה לי בזה הוא שאין הכוונה שנתעצב השם אל לבו כי כל עצבון שיסמך לתיבת אל הוא מורה על הדבר אשר עליו יתעצב. וג״כ לא נאמר על המרי שמרו ועצבו האנשים רצון השם שא״כ היה ראוי שיאמר הכתוב ויעצב את לבו כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו יעציבוהו בישימון לא ויתעצב שהוא מההתפעל. אבל פי׳ הכתוב שהקב״ה נתקצף וכעס על לבו של אדם רוצה לומר על היותו רע כל היום כמ״ש למעלה ויהיה ויתעצב חוזר אל השם והוא מלשון כעס ואל לבו חוזר אל האדם כי בעבור שאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום נתעצב ונתכעס הקב״ה אל לבו של אדם כלומר בעבור שהיה לבו של אדם רע כל היום. אמנם לפי דרך חז״ל בעבור שהיו המלאכים מקנטרין בבריאת אדם והקב״ה מדעתו ורצונו הפשוט בראו דברה תורה כלשון בני אדם שנתעצב אל לבו רוצה לומר שנתרעם על עצמו למה זה עשה את האדם ויהיה ענין העצבון אצלם הפסק השפע וההשגחה שהיה משפיע ומשגיח בבני אדם והפכו ישמח ה׳ במעשיו שהוא המשך השפע אליהם.
ויתעצב אל לבו – כי לא יחפץ במות המת (יחזקאל י״ח:ל״ב), וההיפך ״ישמח ה׳ במעשיו״ (תהלים קד, לא).
ויתעצב אל לבו, seeing that God does not want even the guilty to die instead of finding their way back. The opposite “emotion” of God to the one expressed here is found in Psalms 104,31 ישמח ה' במעשיו, “the Lord ‘enjoys’ the deeds of His creatures.”
(ו-ז) וינחם ה׳ כי עשה את האדם וגו׳. לפי שאין הקב״ה יכול ליקח הבחירה האנושיית מן האדם אחרי שנתנה לו, לפי שהיה כביכול מקבץ שני חלקי הסותר חס ושלום1, והיה זה מגונה בתכלית הגנות בחוקו יתברך, לכך נאמר ׳וינחם׳, ויאמר ה׳:
1. כלומר שהיה כביכול סותר את עצמו, בכך שנתן לו את הבחירה ושוב נטלו הימנו.
[א] וינחם ה׳ כי עשה את האדם
[1] סנהדרין פרק יא דף קח ע״א (סנהדרין קח.) וב1(סנהדרין קח:)
1. . בעניין סימון זה ׳ע״א וב׳ עיין בהקדמה בפרק ׳דרכי התבטאות רבנו׳.
נחמה היתה לפניו כו׳. דאם לא כן ״בארץ״ למה לי (כ״ה ברא״ם):
שאם עשאו מן העליונים כו׳. פירוש ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ז, כ), וחטא נמשך לאדם מצד עצם האדם, ולפיכך אם היה האדם מן העליונים – בעבור שהחטא נמשך אל עצם האדם – אם היה בין עליונים היו בגדר אחד עם האדם, והיה נכנס בגדר העליונים החטא, והיה נמצא בהם גם כן יציאה מן הסדר אשר ראוי להם. ובודאי אילו לא היו רשעים וחוטאים כל כך – בשביל חטא מעט שיש באדם לא נקרא ׳חוטא׳, אבל כאשר היה כל הדור חוטאים גמורים – אם היו בעליונים היה מחטיא את העליונים. ואם תאמר מה אשמועינן בזה שלא בראה מן העליונים, דסוף סוף לא נברא בעליונים, ויראה שהאדם יש בו נשמה מן העליונים וגוף מן התחתונים (רש״י לעיל ב, ז), ובא הכתוב לומר כי החטא בא גם כן מן הנשמה אף על גב שאין יצר הרע בנשמה, מכל מקום נפש רשע רע בעצמה (ראו משלי כא, י) בלא יצר הרע, ולפיכך אמר שאם היה בעליונים בלא גוף – היה מחטיא אותם. ויש שסובר בב״ר (כז, ד) שאילו עשאו מן העליונים לא היה חוטא, וסבירא ליה שלעולם אין חטא בא לאדם כי אם על ידי הגוף, אף כי נפש רשע רע היינו כשהוא בגוף גם כן:
ויתעצב האדם אל לבו וכו׳. דאם לא כן הרי אין שייך התעצבות אצל הקב״ה. אבל לא ידעתי מהיכן למד רש״י כי אונקלוס מפרש ׳ויתעצב האדם אל לבו, שעלה במחשבתו להעציבו׳, דאי בשביל שתרגם אונקלוס ׳ואמר בממריה למיתבר תוקפיהון׳ יש לי לומר כי אונקלוס תרגם כמשמעו, ומפני שכל התעצבות מביא התעוררות לפעולה, כדכתיב (ראו להלן לד, ז) ״ויתעצבו האנשים מאד״ והביא זה להם להתעורר לנקמה, ולכך ההתעצבות בכאן הביא לנקום מהם, וזה נקרא ״ויתעצב״. ולפיכך תרגם אונקלוס ׳ואמר במימריה למיתבר תוקפיהון׳ כי אונקלוס הוא מבין עיקר ויסוד כל התוארים אשר נאמרו במקרא, כמו ״ויתעצב״, ״ותקצר נפשו בעמל ישראל״ (שופטים י, יז), והכל שורש אחד להם, כי הענין הוא הפעולה אשר נגזר ממנו. וכן ״ותקצר נפשו בעמל ישראל״ – כאשר האדם פונה במחשבתו מן מי שאינו לו לרצון, ואחר שנתפצר לו מאוד עד שהוצרך לפנות לו, כאשר פונה לו פונה בקוצר נפש, פירוש שלא ברצון ובשמחה, רק מפני גודל הפצרה, ואין זה כמו מי שהוא פונה אל אוהבו, ואותו הענין נאמר עליו ״ותקצר נפשו״. והכל נאמר על הפעל, לכן לא יקשה לך כאן ״ויתעצב אל לבו״, כי הוא נאמר על הפעל אשר בא מן העצבות, והוא התעוררות אל הנקמה, וזהו שתרגם אונקלוס ׳ואמר בממריה מתבר תוקפיהון׳ ותעיין בדברים האלו:
והנה האנשים אשר באו מקרוב הרחיקו מאד התפעלות כזה וכיוצא בו במקום אשר יאמר השמות האלו המורה על הגשמות. ותימה מאלו האנשים כי האדם כאשר מתעצב אף על גב שהוא אדם גשמי, אין התעצבות רק פועל נמשך ממנו יהיה האדם נפעל או לא נפעל, אין הכוונה על התפעלותו שהוא מתפעל רק על הפעל שהוא נמשך ממנו, כן אצל השם יתברך כאשר היה נמשך ממנו ונתחייב ממנו פעולת התעצבות יאמר ״ויתעצב״, אף על גב שהוא אינו מתפעל – אין בזה כלום. וכן ״וינחם״, אחר שהפעולה שבאה עתה היתה הפך הפעולה הראשונה – שייך בזה ״וינחם״. כלל הדבר כי הלשון אינו מונח רק על הפעולות, לכך נאמרו עליו השמות האלו. וכן יאמר גם כן בשינה ״עורה למה תישן״ (תהלים מד, כד), כי כאשר לא ימשך ממנו העזר לישראל – הרי השינה, נמצא כי השינה כאשר אין פעולה נמשכת מן בעל הדבר, וכך נאמר על השם יתברך כאשר לא ימשכו הפעולות להגביר את ישראל על אויביהם, והרי השינה. נמצא לא שהשינה באה ממנו יתברך חס ושלום, אלא באה השינה הזאת מן ישראל כאשר אינם עושים הטוב, ומכל מקום פעולת השינה נמצא, והוא בטול הפעולה, כי אין השינה זולת זה, לא שיהיה שינה בעצמו חס ושלום, והבן דברים אלו היטב:
לכן תמצא כי רז״ל אמרו (חגיגה ה ע״ב) על השם יתברך – ׳הקב״ה בוכה׳ וכיוצא בזה, ואם היה זה חסרון בחקו היו חכמי האמת מרחיקים זה מן השם יתברך לומר כך, אבל הם לא הרחיקו כי תמיד הוא נאמר על הפעולה, כי לא יאמר האדם בוכה על שינוי דבר באמיתות עצמו, רק על פעולת הבכיה הנמשכת, לפיכך יבא לשון זה עליו, כי אחר שהלשון אינו בא רק על הפעולה הנגזרה ממנו – נאמר כי הוא יתברך בוכה, ורוצה לומר שנמשך ממנו פעל הבכיה. כי האדם הבוכה הכל לפניו שלא לרצון, כך אצל השם יתברך בדברים שאין רצונו בהם יאמר שהוא יתברך בוכה על זה. אבל חלילה להיות נאמר עליו שום התפעלות, רק נאמר על הפעולה שהיא נגזרה ממנו. ואם כן תהיה פירוש הבכיה הזאת – כי נמשך ממנו יתברך מה שימשוך מן האדם הבוכה, וזה שלא נמצא חדוה ושמחה לפניו. וכמו שאינו מתפעל כאשר פועל פעולה אחרת, כך אינו מתפעל בזה. ובודאי אילו היה נאמר הבכיה שהוא יתברך היה נבהל ומצטער ומתפעל – חלילה לדבר כזה, כי אין חסרון בחקו, אבל כל אלו התארים הם על הפעולה הבאה מאתו מבלי שיהיה הוא יתברך מקבל שום התפעלות. ואל תאמר אחר שהאדם מתפעל צריך שיהיה הלשון מורה על התפעלות, כי טעות הוא כמו שאמרנו למעלה, כי הונח הלשון על הפעולה הנגזרה, ולא הונח הלשון מצד התפעלות האדם כלל, אם כן אין צורך להרחיקו מן השם יתברך אחר שעיקרו על הפעולה כמו שנתבאר לך למעלה:
וכן ״וילך״ (להלן יח, לג), ״ויבא״ (תהלים כד, ז) אלו התוארים נאמרו עליו יתברך שהכוונה היא הפעולה, דהיינו שהגיע כבודו למקום שבא. ואף על גב שהוא יתברך נקי מן הגוף ומן מעשה הגוף (עיקר השלישי לרמב״ם), אי אפשר שלא יקבל המקום שבא לשם כבודו התקרבות אל הקדושה, וזה היה פועל הקב״ה – הוא חבור אל המקום ההוא, ולפיכך ״וילך״ וכן ״ויבא״ וכיוצא [בזה] הכל נאמר שהשם יתברך פעל הגלוי שנגלה לשם. והנה הביאה והיציאה והירידה נאמר באדם כאשר בא למקום שלא היה, וכן ׳ויצא׳ שסר משם, והירידה שבא ממקום למקום, כך בשם יתברך, כי כל אשר יתברך נגלה כבודו לשם – היה נמצא פעולה מאתו, והוא הגלות כבודו לשם, לפיכך כאשר מתחדש אותה פעולה נקרא זה ביאה. ואף על גב שהאדם בודאי מתפעל כאשר יפעל אלו הדברים, מכל מקום לא הונח הלשון על האדם מצד התפעלות האדם, שהלשון הונח על הפעולה – יהיה האדם מתפעל או אינו מתפעל. תדע לך כי הלשונות האלו באו בלשון פועל ״וילך״ ״וישב״ (תהלים כט, י), ״ויצא״, הנה הונחו על פועל לא על התפעלות. ואם ישיב שאי אפשר לומר כך, דהרי ׳כבודו מלא עולם׳ (קדושה של מוסף דש״ק), והיה קודם לכן במקום ההוא ובכל העולם בשוה, ואם כן איך יתכן יציאה או ביאה, כל האומר זה סותר פינת התורה, שיהיה המקדש כאשר נתקדש בכבודו יתברך כמו קודם שנתקדש בכבודו, ויהיה הר סיני קודם שבא כבודו כמו אחר שבא שם ואחר שסר הכבוד ממנו, אבל העיקר כי יש מסך בינו ובין ברואיו, והגלות הכבוד על הר סיני או בזולתו מן המקומות – הוא הסרת המסך המבדיל, ובשביל זה נאמר ביאה ויציאה:
אלו החכמים אשר מקרוב באו, עלו בסולם השמימה וראשם מגיע בארץ, כי טרחו והעמיקו בדברים אשר אין צריך להם. ואתה אל תאמר אשר תרגם אונקלוס פסוק ״ויתעצב״ ׳ותב במימריה׳ שהוא להרחיק הגשמות וההתפעלות ממנו, כי אני אומר וכן האמת – שאין בכל אלו גשמות כלל, רק שאין זה דרך כבוד לתרגם כך, שהתרגום הוא פירוש, ואין לפרש כך, אבל המקרא לא הרחיק דבר כזה ממנו יתברך, ואין צריך להרחיק, כי אין בשום אלה כלל גשמות למבין, רק שיש לתרגם ולפרש דרך כבוד למעלה:
ואם יאמר סוף סוף השם יתברך שיש בו כל השלימות, אין ראוי לומר עליו התעצבות, שאין שלימות רק כאשר יש שמחה וחדוה, כי למבין אין זה קשיא, כי ה״עוז והחדוה במקומו״ (דה״א טז, כז), רק מצד עולם הזה יש התעצבות, והוא יתברך פועל אצל כל אחד ואחד לפי הראוי, אצל הראויים לחדוה – הוא שמח עמהם, ואצל הראוים אל התעצבות – מתעצב עליהם, כל אחד לפי ענינו. וכן כאשר היה מדבר עם ישראל היה נחלק הדבור כל אחד ואחד לפי כחו (תנחומא שמות כה), ומאחר שאין התעצבות רק מצד העולם הזה, ועם העליונים השמחה והחדוה, אין זה קשיא עוד. וזה דרך אונקלוס והוא דרך נכון, והוא דרך הקודש ודרך האמת, ואין זה מקום ענין זה:
נתהפכה מחשבתו של מקום כו׳. פירוש כי ״וינחם״ הוא לשון מחשבה אחרת, ואם כן על כרחך צריך לפרש כי נהפכה מחשבתו ממדת הרחמים למדת הדין. ומה שכתוב אחר זה (פסוק ז) ״ויאמר ה׳ אמחה וגו׳⁠ ⁠⁠״ אף על גב שכבר כתיב ״וינחם ה׳ כי עשה את האדם״ (קושית הרא״ם), חדא למחשבה וחד לגזירה, כי ״ויאמר ה׳ אמחה את האדם״ הוא הגזירה אשר גזר עליהם, ״וינחם ה׳⁠ ⁠⁠״ לא הוי רק מחשבה, אבל גזירה לא הוי:
בזמן חדוה חדוה. דבר זה מבאר יסוד ושורש בתורה בענין זה וכיוצא בזה, לפי שההנהגה בעולם הוא על ידי טוב ובו מעורב דבר רע במקרה, ועיקר הוא הטוב, ובצד אותו רע – ראוי שלא יהיה נמצא הדבר שיש בו רע, אך כי העיקר הוא טוב יש לו מציאות. ולפיכך בענינים אלו תמצא דבר והיפוכו, שנאמר (תהלים קד, לא) ״ישמח ה׳ במעשיו״ ונאמר בו ״ויתעצב״, כי זה מצד שני בחינות, וזה כי לעולם בחינה טובה כאשר הם עושים הטוב, ובחינה רעה כאשר הם רעים, לפיכך ברא הקב״ה העולם מצד הבחינה הטובה, ולא מנעו הבחינה הרעה, ומכל מקום כאשר בא הרע נאמר ״ויתעצב״, כי עתה בזה הזמן נוהג כך. ולפיכך הביא משל ׳נולד לך בן מימיך׳, ד׳בשעת חדוה׳ פירוש כאשר החדוה היא נמצאת, ראוי לשמוח, מפני שעתה זמנה, ודבר בעת פעולתה הוא על אמתתו. אמנם על הרע יאמר עליו ״ויתעצב״ כאשר הרע נמצא, ולא יובט רק אל ענין אשר נוהג עליו באותו הזמן ובאותו הפעם, כי כל אחד ואחד יש לו זמן ושעה מיוחדת, ולכן על הרע נאמר ״ויתעצב״ וכן ״וינחם ה׳ כי עשה את האדם״ בזמן שלו, שאף על גב שאין הרע עיקר אבל מעוט הוא, מכל מקום בזמנו הוא עיקר, ומצד הרע שהוא עתה יש התעצבות:
אמנם מה שאמר רש״י ׳בשביל הצדיקים שיעמדו ממנו׳ תוספות על המדרש (ב״ר כז, ד), ואינו מעיקר דברי חכמים, מכל מקום הוא האמת. ומה שכתב הרא״ם שאין לגרוס אותו מפני שאין המשל דומה לנמשל, דאין הבן נברא לשום תועלת, ואין שמחת האב על הבן ׳אלא בזמן חדוה חדוה׳, והרשעים נבראו לתועלת כדי שיעמדו הצדיקים מהם, דברים אינם נכונים כלל, כי שם אינו צריך לשום תועלת, כי אין הבן מפעולות האב, אלא שנולד לו במקרה, ולפיכך אין צריך לומר רק ׳בשעת חדוה חדוה׳, כי אין להקשות אחר שהאב ידע שסופו למות למה הולידו, כי הקב״ה ציוה לו להוליד בנים (להלן ט, ז), ואפשר אילו היה ברשותו – לא היה מוליד, כי סופו למות, ולפיכך הוא שמח. ונשי למך מפני שראו שכל הדורות יהיו נאבדים פרשו מתשמיש המטה, ולפיכך צריך לומר בשביל הצדיקים שיהיו נבראים מן האדם לא נמנע לברא האדם, כי הצדיקים עיקר, וראוי להיות העולם נברא בשבילם, ואין לחוש לרשעים. ומכל מקום כאשר הרשעים נמצאים שייך באותו זמן התעצבות, כי מצדם היה ההתעצבות שברא האדם, ואם לא היה בבריאת עולם הצדיקים עיקר – למה בראו. רק שלא היה רש״י צריך לזה, כי בריאת הרשעים הם מפני שאי אפשר לעולם בלא רשעים, ומכל מקום הצדיקים עיקר, והטוב מכריע הרע. אבל מפני כי רש״י סובר שאפשר לעולם בלא רשעים, רק שנבראו מפני שיעמדו צדיקים ממנו, לכך אמר טעם זה. ויותר היה נכון לומר מפני הצדיקים נבראו הרשעים, שאי אפשר לעולם בלא רשעים, ולא בשביל שהרשעים יצאו מהם צדיקים, שאם כן אין כאן התעצבות גמור כשהרשע הוא בעולם, שהרי ממנו יעמוד הצדיק. ותשובת אמת השיב לו, ישתבח אדון הכל ויוצר בראשית:
וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ – בצירוף הארץ כמו שפירשתי בשם הרמב״ן בפסוק נעשה אדם אני והארץ כי הארץ נתנה בו חומר גס ועב וענין נחמה זו וענין ויתעצב אל לבו הוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו האריכו בו למעניתם כל החוקרים זה אומר בכה וזה בכה וכולם כמתנבאים וכן הרבה ענינים בתורה סתומים וחתומים אשר בכולם לבי אומר וגו׳ שלא להאריך בדרושים אלו כי ילאה השכל האנושי מלהשיגם כי כל הספיקות ההם באים לנו מצד שאנו משערים ידיעתו יתברך לידיעתנו והכתוב אומר בהפך זה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו׳ (ישעיהו נ״ה:ח׳) ואיך נוכל לעמוד על מחשבתו ית׳ הבלתי נודעת אצלינו ואין בידינו כח לשער אותם.
היה ממרידן. שהרי המריד כל בהמה וחיה שכולן קלקלו ואילו היה בעליונים היה ממריד גם את העליונים:
האדם אל לבו של מקום. דאל״כ קשה הרי כתיב וינחם מלשון נחמה כלומר ויתעצב הוא מל׳ נתעב ונאלח כלומר נתעב האדם אל לבו של מקום להכריתו. ומהרש״ל פי׳ אל לבו של מקום פי׳ מאחר שפירש שהיה נחמה לפניו מוכרח אתה לומר שקאי ויתעצב על האדם אבל לד״א שנהפך מדה״ר למדה״ד קאי ויתעצב על הקב״ה:
מה לעשות באדם. כלומר מתחלה לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומה ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליו המבול שהרי אחר זה כתוב ויאמר ה׳ אמחה את האדם שהוא תחלת דבורו ואינו פי׳ ההפוך לומר שהפוך מחשבתו ממדה״ר למדה״ד הוא מה שאמר אמחה את האדם דא״כ ויאמר אמחה את האדם מבעי ליה ולמה נאמר ויאמר ה׳ אמחה וגו׳ אלא ודאי תחלת דיבור הוא וכיון שהוא תחלת הדבור משמע שעדיין לא פסק עליהן את הדין אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם. [ר׳ אליהו מזרחי]:
שמחתי ושימחתי. ר״ל שמחתי לעצמי ושמחתי גם את אחרים:
כך מעשה הקב״ה. וקשה היאך מדמה מעשה הקב״ה למעשה ב״ו י״ל שזה היה לדחות המין אבל באמת היא בשביל הצדיקים וכו׳. [מהרש״ל]:
בשביל הצדיקים. ר״ל ועוד בשביל צדיקים דאל״כ לא היה המשל דומה לנמשל כי הבן אינו לשום תועלת אלא בשעת חדוה חדוה והרשעים לתועלת שיעמדו צדיקים מהם אלא ע״כ צ״ל שהוא כמו ועוד וק״ל. [ר׳ אליהו מזרחי]:
He would have caused them to rebel. Man caused the animals and beasts to rebel, as they all became perverted [see Rashi on v. 7]. Had man been in heaven, he would have caused the heavenly beings to rebel as well!
The man. In His heart. Of Hashem. [Rashi explains as he does] because otherwise ויתעצב contradicts what is written before: וינחם, which means, "Hashem was comforted.⁠" Rashi is saying that ויתעצב means [not "grieved" but] "loathsome", i.e., man became loathsome in the heart of Hashem, [and He decided] to destroy him. Maharshal explains: Since it says that Hashem was comforted, ויתעצב must refer to man. Thus Rashi explains that man was ויתעצב to Hashem. But according to Rashi's alternate explanation, that Hashem's thought turned from Divine Mercy to Divine Justice, ויתעצב refers to Hashem [i.e., He mourned].
What to do with man. Rashi is saying that originally, Hashem did not intend to do anything with man. But now He intended to investigate what do to with him. Rashi does not mean that He now decided to do evil, and decreed the Flood. This cannot be, because only afterwards it is written (v. 7), "Adonoy said, 'I will obliterate mankind,'" and that is His first utterance [on this matter]. "I will obliterate mankind" does not come to explain the turning of Hashem's thought, i.e., that it turned from Mercy to Justice. For if so, v. 7 should say: "And He said, 'I will obliterate mankind.'" Why does it say, "Adonoy said, 'I will obliterate...'"? Clearly, it is the beginning of His utterance. Since it is the beginning, this implies that [in this verse,] He had not yet passed judgment on man. Rather, He was investigating what to do with man. (Re'm)
I rejoiced and made everyone joyful. Meaning, I rejoiced myself and also made others joyful.
So it is with acts of Hashem. Question: How could the Rabbi compare the acts of Hashem to the acts of flesh and blood? The answer is: This was only to deflect the heretic's challenge. But in truth, Hashem's reason was "For the sake of the righteous...⁠" (Maharshal)
For the sake of the righteous. This [is an alternative explanation, and] means to say: "Furthermore, for the sake of the righteous...⁠" Otherwise the parable does not fit the message. For no benefit came from the son; it was a case of, "At the time of joy let there be joy.⁠" But benefit does come from the wicked, since the righteous descend from them. Perforce, Rashi means to say, "Furthermore...⁠" (Re'm)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ו) וינחם ה׳ – מבואר בפרשת וילך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ – בפירוש ״זה ינחמנו״1 בארנו שורש ״נחם״ שנופל על החושב על דרך אחר ממה שחשב תחלה. ודע כי האדם ינחם על שלשה דרכים. היום הבטיח טובה לזולתו מֵרַחֲמוֹ עליו, אחר יִנָּחֵם.⁠2 ואין טעם למה התנחם, רק יצר לבו. אמש הצטיירה בו מחשבת כח הרחמים, והיום מצטיירים בו מחשבות כח אכזריות. וזה וזה סכלות גמורה, בעבור שהוא אדם ויצרו מושל עליו. הדרך השני שהבטיח הטובה כי האמין שיתננה לאיש טוב, ואחר נודע לו שהוא איש רע מעללים והתנחם, וגם זה מפחיתות האדם שנעלם ממנו האמת. והדרך השלישי, שהבטיח טובה בעבור צדקת האיש ההוא, ולאחר זמן שב זה האיש מצדקתו ועשה עָוֶל. ואז מנע טובתו וזאת הנחמה היא בארח שכל ובארח משפט.
ולא יתכן נחמה אצל ה׳ על אחד משני דרכים הראשונים, יתברך ויתרומם מכל זה. אבל יתכן להזכיר בו ״נחמה״ על הדרך השלישי כי הוא ב״ה מטיב כפי משפט חכמתו לצדיק, וכשישוב מצדקתו וְיְעֲוֵל הוא נכון לצלע והרי זה ״נחמה״. ועל השתים הראשונים אמר כי ״לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם״.⁠3 ושמואל אמר ״כי לא אדם הוא להנחם״.⁠4 התבונן שלא סָתַם לומר שאינו מתנחם, אך הוסיף כל פעם ״אדם״. כי ה׳ מתנחם, אך בחכמה. אבל לא יתנחם כאדם בלי טעם או מהעלם דבר. וכן כאן כשבא קץ עֲוֹנָם, וראה כי רבה רעתם, התנחם כי עשה את האדם בארץ. וחשב עתה בארח משפט שלא יקום עוד בארץ.
וכן מפורש בנבואה. ״רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. ושב הגוי ההוא מרעתו וגו׳ ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר וגו׳ לבנות ולנטוע. ועשה הרע בעיני וגו׳ ונחמתי על הטובה.⁠״5 וגו׳. והדברים נאמנים. ואם ה׳ צופה מראשית אחרית, אין זו שאלה, כי ראה שיחטא אדם בגן וראה מראש מה שיקרה עד המבול, וראה מה שיקרה אחרי כן בכל דור ודור. צפה לצדיקים ורשעים ובמדת טובו אמר והיה העולם. וכל פעם שישתנה על האדם ארח המשפט מטוב לרע, או מרע לטוב, בעבור השתנות מעשיו יאות להזכיר על מחשבות החכמה העליונה לשון ״נחמה״.
כי עשה את האדם – ובפסוק הסמוך אמר ״אשר בראתי״, גם הוסיף ״בארץ״, לפי שמלת אדם גם על הנשמה שהיא העיקר, וכאמרו ״נעשה אדם״ ופרשנוהו שם.⁠6 וגם היא נבראת בתחלה עם השמים והארץ, כמו שכתבנו בפסוק הראשון, ולא עליה התנחם. כי הנשמה טובה, ולא תרע רק בעבור יצר הלב שהוא רע. וזאת היא העשיה שנתקנה להקשר עם הגוף ותשכון עמו בארץ, ועל זה התנחם ״כי עשה את האדם בארץ״. והבן.
ויתעצב אל לבו – מצינו מלת ״לב״ סמוכה אל ה׳ בכמה מקומות, כמו ״אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי״.⁠7 ״ונטעתים בארץ הזאת, באמת בכל לבי ובכל נפשי״,⁠8 ״נהפך עלי לבי, יחד נכמרו נחומי״.⁠9 ״והיו עיני ולבי שם כל הימים״,⁠10 ״ויאמר ה׳ אל לבו״,⁠11 כלם על דרך משל על הרגש הדעת. כביכול כאדם שמרגיש בלבו מחשבה, לא מחשבה עוברת, אלא מחשבה העושה פעולה בלבו בחזקתה. וכן הודיע כאן שכאשר התנחם מאשר עשה את האדם בארץ וחשב עתה לאבדם, העלתה המחשבה הזאת התעצבות אל לבו. וגם זה משל, כמו ״במסתרים תבכה נפשי״,⁠12 ללמדנו שאינו שופט בריותיו בדרך נקמה חלילה, וששמח בצרתם בעבור שסרו מאחריו. [לא כן] רק בארח משפט בצדק ובמישרים, כי אינו חפץ במות המת.⁠13 על כן כשבא קץ עונם התעצב אל לבו כשראה שיאבדו בנתיבות משפט.
ויש לדעתי הבדל בין ״נעצב״ ובין ״התעצב״. כי אותן שבנפעל הם בטבע, כשיארע לאדם צרה יעצב ממנה, כמו כי ״נעצב המלך על בנו״,⁠14 ״כי נעצב אל דוד״.⁠15 וכדוגמתן אין לסמוך אל ה׳. אבל ״מתעצב״ הוא על המתבונן בדבר וצר לו, ולא מצינו רק זה.⁠16 ופעם שני ״ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד״.⁠17 לפי שהתבוננו הרעה שעשה, וכאמרו ״כי נְבָלָה עשה וגו׳ וכן לא יֵעָשֶׂה״.⁠18 וכן כביכול כשנחם ה׳ וחשב למחות את האדם ראה שהוא כלי חפץ והתעצב לאבדו.
ורמב״ן ז״ל אמר ״דברה תורה כלשון בני אדם. והענין כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם״. ואם כדבריו היה לו לאמרו בפסוק שלפניו. וטוב מזה פירוש ראב״ע ז״ל שכתב טעם ויתעצב אל לבו ״הפך מן ׳ישמח ה׳ במעשיו׳19 כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו״. גם רש״י ז״ל כתב ״נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו כי נעצב המלך על בנו״.⁠20 והמשל שהביא מבן זכר בהולדו שהאב שמח אעפ״י שיודע כי סופו למות, נאה להשמע. ואם יקשה עליך שאינו דומה, כי האדם שמח בבן הנולד לו אעפ״י שסופו למות, כי יחכה לראות שנים רבים בשמחתו ובצדקת מעשיו. אבל ה׳ ידע כשעשה הרשעים האלה שלא ייטיבו לעולם וסופם אבדון, על כן הוסיף ״לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים שעתידין לעמוד מהן״. כלומר אף הוא ב״ה בהולדם ראה קורת רוח שיהיה לו מהן, כי יולידו צדיקים. כמו האבות מאדם ועד נח. וכמו שפירשנו על יבל ויובל, ובלי ספק היו רבים יחידים בעשרה דורות הללו בעלי מעשים טובים ומתו בשלום. עוד פירש רמב״ן ז״ל ענין ״אל לבו״, כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם. וכן הלשון במחושב, כדרך ״לדבר אל לבי״21 וזולתו. וגם זה רחוק, שהיה לו לאמרו בפסוק שלאחריו. כי אין העצבון דבר שיוגד לנביא, והגזרה שגזר עליהם גלה לנח כמו שיבא בסדר הסמוך, וכבר הראנו טעם זכרון לב אצל ה׳.
1. שם ה, כט.
2. ישנה דעתו.
3. במדבר כג, יט.
4. שמו״א טו, כט.
5. ירמיה יח, ז-י.
6. בראשית א, כו.
7. ירמיה ז, לא.
8. ירמיה לב, מא.
9. הושע יא, ח.
10. מל״א ט, ג.
11. בראשית ח, כא.
12. ירמיה יג, יז.
13. יחזקאל יח, לב.
14. שמו״ב יט, ג.
15. שמו״א כ, לד.
16. בפסוקנו, בענין הקב״ה.
17. בראשית לד, ז.
18. שם.
19. תהלים קד, לא.
20. שמו״ב יט, ג.
21. בראשית כד, מה.
וינחם ה׳ – כל לשון נחמה הוא שינוי רצון מעצה לעצה שכנגדה, פעם מן הרעה לטובה פעם להפך, וידוע שאין שינוי רצון לפניו ית׳, כי לא אדם הוא להנחם, אך הענין כך הוא, כל גזירות השם ב״ה והבטחותיו הם על תנאי שהמקבלים יזכו לטובה ההיא ולא ישתנו ממצבם, וכאשר תחול הגזירה על כל פנים בלי שום תנאי אז יתלווה אליה לשון שבועה, או מופת, או לשון עצה, והנה בבריאת העולם גזר השי״ת שיתמידו חקי הבריאה לעולם, ועל זה נאמר בהם כי טוב, וכן גזר על המין האנושי שיפרה וירבה ויכבוש את הארץ, וכל זה היה על תנאי אם ישמרו בני האדם המצות המדעיות, ויתרחקו מן החמס ומן העריות, וידע השם מתחלה שישחיתו את דרכם ויתחייבו כליה, ולכן לא נשבע על הגזירות האלה בזמן הבריאה, אבל נשבע עליהם אחר המבול לנח, ומזה נבין שפורענות המבול לא היה שינוי רצון אצלו ית׳, אלא שינוי מצב המקבלים, שברוע מעלליהם לא זכו עוד לטובות ההמה שהבטיחם ה׳ עליהם בתחילת הבריאה, אבל לפי שלא גילה ה׳ סוד זה לאדם כשברך אותו ואמר פרו ורבו, נדמה לנו כאילו נחם ה׳ ממה שאמר, וכן היה הענין בנבואת נינוה שידע השם מתחילה שלא תחול הגזירה, אלא שהעלים סודו מן הנביא ולכן כשנשתנה מצב המקבלים כתוב וינחם האלהים (יונה ג׳ י׳), לפי שאנשי נינוה עשו תשובה, וכן קרה בנסיון העקידה כמו שנפרש שם, וכן אמר הנביא רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו׳ ונחמתי על הרעה (ירמיה י״ח ז׳), ופירש שם, שהוא כשישתנה מצב המקבלים:
ויתעצב אל לבו – כמו שבקיום הנבראים נאמר ישמח ה׳ במעשיו (תהלים ק״ד ל״א), כן להפך בהשחת העולם אמר שהוא ית׳ כביכול התעצב אל לבו, והוא כדי להסביר את האוזן:
וינחם ה׳ – פי׳ וירחם ה׳, כמו יחד נכמרו נחומי (הושע י״א) דתרגומו רחמי ומי יודע ישוב ונחם האלהים (יונה ג׳) דתרגומו ויתרחם, וכן (ישעיהו י״ב) ישוב אפך ותנחמני תרגומו ותרחמני, וטעם המקרא שהתנהג ה׳ עמהם במדת רחמיו להאריך להם מאה ועשרים שנה אולי ישובו כמ״ש והיה ימיו מאה ועשרים שנה אף שמצד מעשיכם הרעים היו ראוים מיד להשחיתם מ״מ לא רצה לאבדם מיד לפי שהם מעשי ידיו וחס עליהם כאשר יחוס האומן על הכלי אשר עמל ויגע בעשותו כמ״ש הכתוב (איוב ג׳) הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך. זהו המכוון במ״ש וינחם ה׳ כי עשה וגו׳ כלומר האריך אפו ריחם עליהם לפי שעשה אותם, והם יצירי כפיו. וכ״א במכדרשב״י דנ״ז אע״ג דחייבי עלמא חטאן קמיה לא בעי לאובדא להו מעלמא ואתנחם עליהו על דאינון עובדי ידוי ואוריך לון בעלמא ובגין דאינון עובדי ידוי נטיל נחמה ואתנחם עליהו וחויס עליהו.
ויתעצב אל לבו – ויתעצב לשון קלקול והפסד כמו למעצבה תשכבון (ישעיהו מ״ט) עצביכם תנגשו (נ״ח) תרגומו לתקלותכון, דרך עוצב בי (תהלים קל״ט) לפירש״י שם, ועד״ז יש לפרש מסיע אבנים יעצב בהם, בוקע עצים יסכן בם (קהלת יו״ד), יעצב לשון קלקול והפסד, ובזה הוא דומה למלת יסכן דסיפא, שפי׳ ענין סכנה, ומענין זה נקראו גם פסילי האלילים עצבים כמו עצביהם כסף וזהב, לפי שהם מקלקלים את הזונים אחריהם בדעות משובשות, וטעם ויתעצב אל לבו: האדם נתקלקל ונשחת בלבו, לא נתפעל מאומה ממה שהתנהג ה׳ במדת רחמיו שהאריך להם זמן לתשובה, לא הטו אוזן לשמוע בקול מוסר אשר התרה בהם יום יום זה זמן ארוך. אבל הוסיפו עון על עונם עד שפשה קלקול המרחם אל לבם כלומר במחשבותיהם שלא יעשו מעשיהם הרעים מהגברת התשוקה לבד ורק למלא תאותם, אבל גם בלבם נפסדו גם במחשבותיהם נתקלקלו עד שחשבו רע על ה׳ כמבואר עליהם (איוב כ״א) ויאמרו לאל סור ממנו, ודעת דרכיך לא חפצנו, מה שדי כי נעבדנו, ומה נועיל כי נפגע בו, (שם כ״ב) מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה, הנה על קלקולם במחשבות נפסדות כאלה אמר ויתעצב אל לבו: לכן נגזר עליהם העונש הגדול הזה ואמר אחריו ויאמר ה׳ אמחה. והמפרשים פי׳ וינחם לשון השתנות המחשבה ודברה התורה כלשון בני אדם, כי לא אדם הוא להנחם, ולדברינו אין אנו צריכים לזה, וכ״פי ויתעצב ענין הרגשת צער, וזה קשה מאד לייחס מדת העצבון אליו ית׳ המרומם ונשגב מכל מדה פחותה. ולדברינו ענינו קלקול והפסד והוא מוסב על האדם, וגם לאונקלוס מוסב על האדם וכמ״ש רש״י דעתו, עלה במחשבתו של מקום להעציב האדם: לדברינו גם מלת אל לבו מוסב על האדם. ויש קצת הכרעה ממקרא עצמו שנאמר ויתעצב אל לבו אינו מוסב על הש״י דא״כ היה שם הויה ב״ה למותר באמירה שלאח״ז. ונ״ל עוד כונה אחרת במקרא זה, לשון ויתעצב יש לפרשו מענין טפח עצב שבלשון רבותינו (עירובין ג׳ ב׳) שענינו מצומצם ומכוון בשיעורו לא פחות ולא יותר, ומענין זה לדעתי ולא עצבו אביו (מלכים א ו׳) לא צמצם אותו במעשיו לא עשה לו גבול וגדר בתהלוכותיו אבל הניחו חפשי לעשות כל מה שלבו חפץ (בעשראֶנקט) וכן כל היום דברי יעצבו (תהלים נ״ז) יצמצמו את דברי לא יניחו לגמור דברי כי יפסיקו אותם בדבריהם והוא בזיון גדול למדבר כאילו אינו ראוי לדבר כי אין ממש בדבריו ואינם ראוים לשמעם, ומזה והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיהו ס״ג יו״ד) צמצמו והגבילו אותו יתברך כאילו הוא מצומצם ומוגבל במעשיו, את זה יכולת בידו לעשות וזה לא כלשון המשורר וקדוש ישראל התוו, ר״ל שייחסו גבול וגדר עד כמה כחו מתפשט (עמ״ש בהעלותך י״א ד׳ התאוו תאוה) והנה ישנם שני מיני צמצום, צמצום בצער וצמצום בשמחה, האוכל לחם צר ומים לחץ מפני דחקו, או שיש לו עושר ונכסים ואינו צריך לחסר נפשו מכל טובה, והוא מקמץ מאד בהוצאותיו, כי תמיד כל היום עושה חשבון על עשרו וכשיוציא פרוטה אחת יחרד בלבבו לאמור הנה חסר עשרי ממה שהיה ולחמו בדאגה יאכל כי דואג פן יענה וירד מגדולתו, זה הוא צמצום בצער (בעשראֶנקט) ומי שהוא בעל נכסים רבים וביתו מלא כסף וזהב בכל זה הוא מקמץ מאד בהוצאותיו ולא יאכל רק מה שהוא הכרחי לו ללחמו וללחם ביתו, כי לא יחמוד ליתרונות ונפשו רחקה מתענוגי הזמנים הכלים ואובדים, אין בהם מועיל ונפשו שבעה שמחה במעט אשר יאכל כי יאמר די לי בזה, והוא צמצום בשמחה, (בעגניגענד) והנה אדם שחורש וזורע שדותיו הרבות ונכש וכסח ועדר את כלן, ובשעת הקציר בא שדפון והלקה את כלן ולא השאיר לו מהם רק כאמה על אמה, כמה ידאוג ויצטער בראותו כי כל יגיעותיו לריק כי זה המעט הנשאר אין שוה בעיניו. ובא הכתוב להודיע שלא כמדת ב״וד מדת הקב״ה, אף שכל מלאכת מעשה בראשית לא היתה רק בשביל האדם שיעשו רצון קונם, בראותו כי כל הדור ההוא נשחת במעשיו ורבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, בכל זה היה תנחומי׳ לפניו במצאו אחד בכל יושבי תבל שהיו מעשיו נכוחים ומצא חן בעיניו, עד שכל מלאכת הבריאה ראויה לו לבדו, כמאמרם (יומא ל״ח ב׳) אפילו בשביל צדיק אחד נברא העולם. וכדאי׳ בתנא דבי אליהו (רפ״א) הקב״ה צופה לטובה ואינו צופה לרעה, עשיר ושמח בחלקו. ע״כ, דכיון שאינו צופה לרעה רק לטובה א״כ לא היו הרשעים תכלית המכוון בבריאה, כ״א הצדיק. אחרי שהושג העיקר המכוון בו ונעשה רצונו (דומה לנוטע אילן לעשות ממנו אחר שיגדל ויתעבה שולחן אחד ארבע על ארבע, הנה אחר שישיג מבוקשו זה ושלחנו ערוך לפניו מתוקן היטב כחפצו הוא שמח, אף שהטריח ונתיגע גם בשאר חלקי האילן שאין צורך בהם לתיקון השולחן, והם כפסולת בעלמא, ולאבדון ילכו, לא ישגיח כלל בהפסדם כי לאלה (אף שהם רובו של אילן) לא היתה כוונתו ביגיעת נטיעתו ואינם שוים בעיניו כלום, רק אותו חלק קטן מן העץ שנעשה ממנו השולחן זה היתה תכלית דעתו בכל יגיעותיו, לכן כשהשיג מבוקשו הוא שמח בחלק הקטן). והנה האיש שמצא חן בעיני ה׳ בדור ההוא, ובו היתה תכלית הבריאה, תארו הכתוב כאן לב, כי כל עיקר הדבר ויסודו נקרא לב, כי הוא עיקרו של האדם, ועוד כמו שהלב הוא מקור חיי הגוף וכל חיי האברים תלוים בו, ככה הצדיק הוא מקור לחיי העולם, וכל חיות העולם תלוים בו, לכן שפיר יתואר הצדיק לב העולם, וכדברי הרב בנפש החיים (שער א׳ ספ״ד) ויהי האדם לנפש חיה שהאדם בנפש החיים שבתוכו הוא נעשה נפש חיה לרבויי עולמות אין מספר, כי כמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא ע״י כח הנפש שבקרבו, כן האדם הוא הכח ונפש החיה של כל העולמות, כי כלם מתנהגים על ידו. ע״ש. ורבותינו תארו כי נגע עד לבך, זו סנהדרי גדולה שהם קרואים לבן של ישראל. כן תאר הכתוב את נח שהיה היותר מעולה והיותר חשוב באנשי דורו בשם לב, וע״ז אמר ויתענב אל לבו, כלומר הוא יתברך צמצם את רצונו וחפצו אל האיש שהיה לבו של עולם היות חשוב ומעולה באנשי דורו, אף שהיה ברצונו יתברך בבריאת עולמו לטובת כל שוכני ארץ וכלם יעמדו יחדיו לעשות רצון קונם, אף שהשחיתו דרכם ולא נתמלא רצונו הטוב ולא היה בכל הבריאה רק איש אחד שהיה בתוך שאר כל אדם, כמו שהלב הוא המובחר בגוף. בבחיר זה מצא הוא יתברך תנחומי׳ במה שברא כל העולם, כאילו בשביל זה לבדו היה העולם נברא, וצמצם רצונו הקדוש בתכלית הבריאה אל היחידי הזה שהיה לבן של בני אדם, וצמצומו זה היה צמצום בשמחה, וכמ״ש וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ, ר״ל תנחומי׳ היה לפניו במה שברא את האדם בארץ, אף שהושחתו דרכיהם לפניו, בכל זה מצא תנחומים באדם יחידי אשר מצאו ראוי אל תכלית הבריאה, כי היה הלב של כל אדם, ואל הלב הזה צמצם את רצונו הקדוש. (ער בעגניגטע זיך מיט דעם הערצען דער מענשהייט). והוא מה שאמר אח״ז ביתר ביאור, כי נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן, כלומר נחמה היא לפני בעשיית כלם, בשביל אחד הפרטי אשר מצא חן בעיני.
וינחם – בעניין משמעות ״נחם״, ראה פירוש לעיל ה, כט.
יש התמהים על הנאמר כאן שה׳ שינה את דעתו, ומקשים מהפסוק ״לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם״ (במדבר כג, יט). אך נראה שיש להבדיל בין ״הִנָּחֵם ו״הִתְנַחֵם״. ״הִנָּחֵם״ הוא שינוי דעת האדם מחמת סיבות שמחוצה לו. כך נאמר על שאול: ״נִחַמְתִּי״ (שמואל א טו, יא). על אף שה׳ מינה את שאול למלך, הוא פסק מלהיות ראוי לכתר; וכאשר חל שינוי בשאול, חל שינוי גם במינוי של ה׳. וכן מצאנו להיפך: ״וינחם ה׳ על הרעה״ (שמות לב, יד).
אולם אדם משנה את דעתו גם מצד חשבונותיו שלו, ללא גורם חיצוני; הווי אומר שהוא ״מתנחם״ – (בבניין התפעל). לכן נאמר על ה׳: ״לא איש אל יכזב ובן אדם ויתנחם״. פעם אחת בלבד מצאנו בסוף שירת האזינו (דברים לב, לו; ונמשך אחריו בתהלים קלה, יד): ״וְעַל⁠־עֲבָדָיו יִתְנֶחָם״ – מאמר בעל משמעות עמוקה: אף אם עמו לא יחזרו בתשובה ולא יביאו לשינוי הגזירה האלקית, יביא ה׳ את הגאולה, וישנה את גורלם מפאת רצונו שלו. זוהי ה״גאולה בעתה״, שתבוא אם ״לא זכו״ (עיין סנהדרין צח.).
ויתעצב אל לבו – בא כאן בבניין התפעל, ולא בנפעל. על משמעות ״עצב״ (עיין פירוש לעיל ג, טז). ״התעצב״: להרגיש את צער הויתור והנטישה. כך מצאנו אצל בני יעקב: טהרת משפחתם חוּללה על ידי הנבלה שנעשתה לאחותם. הרגש הראשון שהרגישו האחים, לא היה כעס אלא תחושת עצב: ״ויתעצבו״ (להלן לד, ז). אחותם נטמאה, תומתה של בת ישראל חוּללה, והם חשו צער עמוק על אובדן הפנינה הזאת שאין שיעור לשוויה. אך הכעס העצום בא רק לאחר מכן. הכאב עלה מתוך עצמם; הם תפסו את המאורע לפי הבנתם העצמית, וזה היה המקור לכאבם. לכן נאמר שם בבניין התפעל, ולא בנפעל. וכן גם כאן.
והנה, אומר כאן הכתוב: ״התעצב אל⁠־״ ולא ״התעצב ב⁠־״, ואנו מוצאים מאמר דומה לענין יונתן: ״נֶעְצַב אֶל⁠־דָוִד״ (שמואל א כ, לד). אמור מעתה, שתיבת ״אל״ מתייחסת אל המושא שמחמתו מצטערים. אם כן, יהיה הפירוש המילולי של ״ויתעצב אל⁠־לבו״: הוא התמלא צער בנוגע ללבו.
״לב ה׳⁠ ⁠⁠״ מסמל את האהבה העמוקה שיש בין הקב״ה ובין האדם. ״וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל⁠־הַיָּמִים״ (מלכים א ט, ג): לא רק השגחתי תהיה צופיה ״שם״, אלא גם אהבתי תשכון ״שם״, ולבי ישתוקק ל״שם״, ״כל הימים״. בפסוקנו, יתפרש ״ויתעצב אל⁠־לבו״ כך: לב ה׳, כביכול, ביקש לשמוח בצמיחת והצלחת המין האנושי בארץ – ״יִשְׂמַח ה׳ בְּמַעֲשָׂיו״ (תהלים קד, לא); אך עתה הוכרח לוותר על שמחת לבו. המשך קיומו של האדם יביא רע על הארץ, משום כך ״וינחם ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳, נגרם לה׳ לשנות את החלטתו. אך ״לב ה׳⁠ ⁠⁠״ נותר ללא שינוי; לבו של ה׳, כביכול, חפץ בהמשך קיום האדם, והוא התאבל על שהוצרך לוותר על כך.
אודות לשונות ההאנשה שבמקרא: המפרשים פלפלו בלשונות אלו בדרך הפילוסופיה, כדי להרחיק אותנו מהגשמה, שלא נייחס להקב״ה לא גוף ולא דמות הגוף. אולם דבר זה כרוכה בו סכנה שאישיות ה׳ תיעשה פחות ברורה לנו. אילו זאת הייתה כוונת התורה, בקל היה אפשר להמנע מלשונות כאלה. אלא, שסכנת טישטוש אישיותו של ה׳, גדולה יותר מסכנת הגשמתו.
לשונות ההאנשה בפרשתנו מקיימים שניים מעקרונות היסוד של אמונתנו: חירותו של האל וחירות האדם. הכתוב אומר (פסוק ה): ״וירא ה׳ כי רבה רעת האדם״ וגו׳. רעת האדם לא הייתה מוכרחת, ה׳ היה צריך ״לראות״ אותה כדי שהוא ״יידע״ עליה. ביטוי זה מחזק את עקרון חירות האדם. גם הפורענויות שבאו על האנושות לא נבעו מסיבות טבעיות; אלא ה׳ נמלך בדבר קודם שהגיע להחלטתו, וההחלטה העציבה אותו. כל זה מחזק את העיקר של אישיותו וחירותו של ה׳, ושומר על טהרת האמונה. כך היא גם דעת הראב״ד, הוגה הדעות היהודיות המובהק: האמונה באישיותו של האל חשובה יותר מהחקירות של ההגשמה [הלכות תשובה פ״ג ה״ז].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ו) וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ – ראה שטבע הארץ שהיתה עכורה וחזקה מאד קודם המבול שלכן היו האנשים אז ענקים וגבורי כח ומאריכים ימים ושטופים בזמה, ועי״כ גבר החומר מאד והצורה היתה חלושה, כי כל שיגבר החומר תחלש הצורה, וע״ז אמר כי רבה רעת האדם בארץ, שהארץ גרמה כל זאת, והיה החרטה על שעשה אותו בארץ הזאת, כי כפי טבע הארץ עתה א״א שיגבר בו הכח הנפשיי. והנה האומן שיעשה כלי יקר בעמל רב ויצטרך אח״כ לשבור את הכלי ולעשותו באופן אחר, זה עד על חסרון מעלת האומן שלא השכיל או לא היה ביכלתו לעשות כלי שלא יצטרך לתקנו. אבל אם הוא לא מצא חסרון בהכלי רק שבא לשם סכל אחד וקלקל את הכלי עד שאין ראוי עוד למלאכתו, והאומן מוכרח לשברו ולחזור ולעשותו, זה אינו מעיד על חסרון חכמת האומן. כן אם היה ה׳ מתנחם על הבריאה אשר עשה ומחריבה ומתקנה, זה מורה חסרון ח״ו, אבל אחר שמה שעשה ה׳ היה טוב מאד ולא היה מצטרך שבירה ותיקון, רק שהאדם שניתן לו הבחירה והחפשיות הוא קלקל את כל סדרי הבריאה אשר היו טובים, ולולא האדם לא היה הכלי אשר עשה והבנין הגדול הזה אשר בנה צריך תיקון בשום פעם, אין זה מטיל פגם וחסרון בחכמת הפועל. וכמ״ש במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים, ר״ל שמלאכת עולמו נשלמה באופן היותר שלם ולא היה צריך שהעושה אותה יצטרך עוד לעשות בה איזה תיקון ושנוי, רק לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים שאחר שהאדם בעל בחירה מקלקל סדרי הבריאה בכל עת וזה גורם שהעושה לא יוכל לשבות ממעשהו וצריך בכל פעם לתקן מה שיקלקל האדם ע״י בחירתו. וע״ז יאמר שה׳ לא נחם על בריאת העולם בכלל, שלא מצא בבריאתו שום חסרון רק ע״י שעשה את האדם בארץ והוא קלקל את הכל עד שהוצרך היוצר להתנחם ולשבור ולהרוס הבנין כדי לתקנו, ואין החסרון בהפועל רק ויתעצב אל לבו. והוא כפי׳ הרי״א אל לבו של אדם, שכבר בארנו בפי׳ משלי שהלב מציין כח הבחירה והממשלה אשר בנפש, ה׳ התעצב על בחירתו של אדם, שהוא בבחירתו ובכח החפשיות שניתן לו הרס את הבנין עד שהוצרך היוצר לבנותו מחדש.
כי עשה: לא כתיב ׳כי ברא׳1, שלא התנחם על עיקר הבריאה חס ושלום2, אלא על אשר תיקן3 כל צורך האדם בלי יגיעה כל כך, על כן הוא ׳בריא-אולם׳ ובא לידי תאוה וזנות, ומזה נשחת עוד כאמור. על כן ראה ה׳ לעשות חדשות בארץ שיתקלקלו האוירים4 וכדומה, עד שיבואו מזה כמה חלאים על האדם, כאשר כן אמר ה׳ אחר המבול וכאשר יבואר להלן (ח,כב). אמנם באשר שהשינוי אינו תקנה לאנשים שכבר הורגלו ברע, על כן אמר עוד ״אמחה את האדם וגו׳⁠ ⁠⁠״, שלהם אין תקנה אלא אבדון.
ויתעצב אל לבו: כבר פירשו חז״ל במדרש רבה (כז,ד)⁠5 ׳אין עצבון אלא אבילות׳. והיינו, כמו התאבלות על העולם. ואינו מובן, שהרי עדיין לא אמר ה׳ גזירה של ״אמחה״, ואפילו אחר הגזירה אין מתאבלין לפני המיתה. אלא הענין, דבכל משך מאה ועשרים שנה מתו כמה צדיקים שהיו בעולם והמה מכונים בשם ׳לב הבריאה׳, כי הוא תכליתו, כמו שכתבתי לעיל (ד,כה) בשם ׳שת׳. ומכונים6 כמו כן ״לבו״7, באשר באמת אינו נופל עליו יתברך שום שם ומחשבה, כי אם אחר8 הבריאה, ומשום הכי חל על תכלית הבריאה לומר ״חי אני״ כאשר יבואר בפרשת שלח (במדבר יד,כא). וכמו כן חל לומר על הצדיק שהוא תכלית הבריאה בכלל – שהוא ״לבו״ של הקב״ה בורא העולם ומלואה. והנה בכל דור ודור הצדיק נאסף אל עמיו וזרח צדיק אחר, אבל במשך מאה ועשרים שנה אלו מי שמת לא הניח תמורתו וממלא מקומו, משום הכי שייך לומר ויתעצב אל9 לבו שהתאבל על מות הצדיקים10, שאין עוד אדם שיהא ראוי לקיים העולם לצוות לו.
1. עמדו על כך הרבינו בחיי והאברבנאל.
2. לפי עקרון זה הלכו הרבינו בחיי והאברבנאל, אך פירשו בדרכים אחרות.
3. כמשמעות ׳עשיה׳ בכל מקום, עיין לעיל א,כה.
4. כשיטת הרמב״ן המפורסמת (לעיל ה,ד) על כך שנתמעטו שנות האנשים מהמבול ואילך.
5. והביאם רש״י בפירושו השני בפסוקנו, וז״ל המדרש: דאמר ריב״ל, שבעה ימים נתאבל הקב״ה על עולמו קודם שלא יבא מבול לעולם, מ״ט, ״ויתעצב אל לבו״ ואין עציבה אלא אבילות, היך מה דאת אמר ״נעצב המלך אל בנו״ (ש״ב יט,ג). ועיקרו של המדרש נאמר על הפסוק להלן (ז,ד) ״כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר..⁠״.
6. הצדיקים.
7. של הקב״ה.
8. בהקשר לבריאה.
9. ״אל״ = על.
10. בנקודה זו תואמת תפיסתו של רבינו את זו של ׳הכתב והקבלה׳, עיי״ש.
וינחם – הביטוי הנחם, כשהוא בא בקשר לאדם פירושו לשנות את מחשבתו, את דעתו. לגבי ה׳ נאמר ״ויתנחם״ (במדבר כ״ג:י״ט), ומכאן1 שצריך להבין ביטוי זה כדברי הרמב״ן — ״דברה תורה כלשון בני אדם״. באשר האנושות כולה, חוץ מנח, דנה את עצמה לכליה על ידי מעשיה הרעים, הרי יש בזה משום חסדו של הקב״ה כשהוא מתחרט על בריאת האדם, אף כי מידת הדין מקומה בתוכנית ההשגחה האלהית כמו שאר מאורעות ההסטוריה.
ויתעצב אל⁠־לבו – ביטוי זה כאילו מיחס לו ית׳ מידת בשר ודם,⁠2 וכדי למנוע אי⁠־הבנה כזאת אין אונקלוס מתרגם תרגום מילולי אלא מבאר את הכתוב בלשונו שלו. אולם נראה שיש כאן לומר כפי שאמרנו קודם לגבי ״וינחם״ — באשר ה׳ הוא החסד ורצונו להושיע לאדם ולהטיב עמו, הרי מניעת חסד זה, הנתבעת על ידי מידת הדין, מצויינת כאן כ״התעצב אל לבו״.
אל⁠־לבו – ענינו, לדעת הרמב״ן, ״כי לא הגיד זה לנביא שליח אלהים״, כלומר שהיתה זו החלטת ה׳, שלא הודיע עליה לאנושות באמצעות נביא.
1. אך השווה שמות ל״ב:י״ד. וייתכן שהכתוב בוחר שם בביטוי שבו פנה משה אליו ית׳ בתפילתו (פסוק י״ב) — ״והנחם״ וגו׳, וכרמב״ן המובא כאן (המ׳).
2. אנטרופומורפיזם.
וינחם ה׳ – אמר רב דימי, אמר הקב״ה, יפה עשיתי שתקנתי להם קברים בארץ, מאי משמע, כתיב הכא וינתם ה׳ וכתיב התם (ס״פ ויחי) וינחם אותם, ואיכא דאמרי, אמר, לא יפה עשיתי, כתיב הכא ינחם ה׳ וכתיב התם (פ׳ תשא) וינתם ה׳ על הרעה וגו׳.⁠1 (סנהדרין ק״ח.)
1. לשון ראשון מדייק דלא שייך נוחם וחרטה בהקב״ה כי לא איש הוא וינחם, ומפרש דהוא מענין הפקת רצון שאבד דרך רשעים (ולשון תנחומין היא). ולשון שני ס״ל דלשון חרטה היא אף דמצד הקב״ה ומסבתו לא שייך חרטה, אבל היא ביחס אל האדם שיוכל לתקן מעשיו, ואז ממילא נשתנה ענינו, וכמו במעשה העגל ששבו בתשובה שלמה ממילא הוסב נטיית הקב״ה אליהם לטובה. ושניהם מדייקים מלת בארץ (ולא על הארץ) דהכוונה על קברים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ז) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת⁠־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר⁠־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔הא מֵֽאָדָם֙ב עַד⁠־בְּהֵמָ֔ה עַד⁠־רֶ֖מֶשׂ וְעַד⁠־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃
Hashem said, "I will wipe out the man whom I have created from the face of the earth, from man to animal1 to creeping things to the birds of the heavens, because I regret that I have made them.⁠"
1. animal | בְּהֵמָה – See Radak that here the word is used in its generic sense to refer to all animals, both domesticated and wild.
א. הָֽאֲדָמָ֔ה ל=הָֽאֲדָמָ֔ה בגעיה ימנית
ב. מֵֽאָדָם֙ ל=מֵֽאָדָם֙ בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[פד] 1ויאמר ה׳. א״ר שמואל בר נחמני אוי להם לרשעים שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין, בכל מקום שנאמר ה׳ מדת רחמים, ה׳ ה׳ אל רחום וחנון (שמות ל״ד:ו׳), וכתיב (בראשית ו׳:ה׳) וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ, וינחם כי עשה את האדם (בראשית ו׳:ו׳), ויאמר ה׳ אמחה. (בראשית רבה ל״ג).
[פה] 2בששת ימי בראשית אי אתה מוצא הוי״ה אלא אלהים בלבד, בכל פרשה של קין אי אתה מוצא כתיב בה אל׳ אלא הויה, שכן כתיב (בראשית ו׳:ה׳) וירא ה׳ כי רבה רעת האדם, וינחם ה׳ כי עשה (בראשית ו׳:ו׳), ויאמר ה׳ האמחה וגו׳. (מדרש תדשא פ״כ).
[פו] 3ויאמר ה׳ אמחה את האדם, מהו אמחה, אכרות אשמיד אהרוג אאביד אין כתיב כאן, אלא אמחה, א״ר ברכיה העליונים מים במים ותחתונים עפר ואפר ומה עסקן של מים יורדין על העפר וממחין, אמר הקב״ה הואיל ומרדו בי העפר הריני מורד עליו מים וממחה אותו, שנא׳ ויאמר ה׳ אמחה. (תנחומא ישן נח ד׳).
[פז] 4על הכל הקב״ה מאריך אפו חוץ מן הזנות, מאי טעמא (בראשית ו׳:ב׳) ויראו בני האלהים וגו׳ ומה כתיב בתריה, ויאמר ה׳ אמחה את האדם. (בראשית רבה כ״ו).
[פח] 5אר״ח לעולם אין הקב״ה נפרע מאומה תחלה, עד שיפרע משרם שלמעלה, הה״ד (ישעיהו כ״ד:כ״א) והי׳ ביום ההוא יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום, ואח״כ על מלכי האדמה וגו׳ כך בתחלה, ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו׳:ב׳), ואח״כ ויאמר ה׳ אמחה וגו׳. (מדרש שמואל פי״ח).
[פט] 6וירא ה׳ כי רבה וגו׳, בכל דבר שיעשה האדם חפצו ויבטל חפץ המקום, ידוע יהיה לו, שעתיד ליתן הדין, ואע״פ שאין נפרעין ממנו מיד, אל יחשוב שהקב״ה יוותר לו על עונו, אלא מאריך רוחיה וגבי דילי׳, ואימתי פורע ממנו לכשימלא הדין, וכן הוא אומר (איוב כ׳:כ״ב) במלא ספק יצר לו וגו׳, לכך נאמר (קהלת ח׳:ו׳) כי רעת האדם רבכה עליו, כשם שעשה לדור המבול שנתן להם ארכה ולבסוף פרע מהן, כמה דתימא (בראשית ו׳:ו׳) וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וגו׳ מה כתיב אחריו ויאמר ה׳ אמחה וגו׳. (במדב״ר י״ד).
[צ] 7ויאמר ה׳ אמחה את האדם וגו׳, לכן יכיר מעבדיהם והפך לילה וידכאו (איוב ל״ד:כ״ה), כו׳ מה דכתיב לכן יכיר וגו׳ א״ל אין הקב״ה נפרע מן הרשעים, עד שהוא קורא אגאליגין שלהן מלמעלן, ואח״כ הוא פורע מהן, שהקב״ה הופך את יום ללילה, והקשיטן לפורענות ואח״כ הוא פורע מהם, כך בתחלה וירא ה׳ כי רבה רעת האדם (בראשית ו׳:ה׳), ואח״כ וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ (בראשית ו׳:ו׳), ואח״כ ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי. (בראשית רבה כ״ח).
[צא] 8מתחלה לא היה קילוסו של הקב״ה עולה אלא מן המים כו׳ אמר הקב״ה מה אלו שאין להם לא אמירה ולא דבור הרי הן מקלסין אותו לכשאברא אדם עאכ״ו, עמד דור אנוש ומרד בו, דור המבול ומרד בו, דור הפלגה ומרד בו, אמר הקב״ה יפנו אלו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם, הה״ר ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי, מה הם סבורים (אריות), גסטריות אני צריך הלא בדבור בראתי את העולם, דבור אני מוציא ומכלה אותן מן העולם. (בראשית רבה כ״ח).
[צב] 9אמר ר׳ ברכי׳ כלום בראתי אותו אלא מן העפר מי ממחה את העפר המים. ויאמר ה׳ אמחה את האדם, ר״ל בשם רבי יוחנן אמר אפי׳ אסטרובולין של ריחיים נמחה, ריבר״ם בשם ר׳ יוחנן אמר אפי׳ עפרו של אדם הראשון נמחה כו׳ ריבשרשב״י אמר אפי׳ לוז של שדרה שממנו הקב״ה מציץ את האדם לע״ל נמחה. (בראשית רבה כ״ח).
[צג] 10אמחה. אני ממחה על בריותי ואין בריותי ממחים על ידי, אר״א משל למלך כו׳ אלו החשובים כך עשו, הגרועים שבהם עאכ״ו, אדם אחד מאלף מצאתי (קהלת ז׳:כ״ח), כהדא דתנן אלפא ליין. אמחה את האדם אשר בראתי. אלף דור עלו במחשבה להבראות וכמה נימוחו מהם, ר״ה בשם ר״א בנו של ריה״ג אמר תתקע״ד דורות, מ״ט דבר צוה לאלף דור (תהלים ק״ה:ח׳), זה תורה, ר״ל משום רשבנ״א תתק״פ, מ״ט דבר צוה לאלף דור זו המילה כו׳. (בראשית רבה כ״ח).
[צד] 11מאדם עד בהמה וגו׳, ר׳ יודן אמר משל למלך שמסר את בנו לפרגוג, והוציאו לתרבות רעה כעס המלך על בנו והרגו, אמר המלך, כלום הוציא את בני לתרבות רעה אלא זה, בני אבד הוא, וזה קיים, לפיכך מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים. (בראשית רבה כ״ח).
[צה] 12ר׳ פנחס אמר, משל למלך שהיה משיא את בנו ועשה לו חופה, סיידה וכיירה וציירה, כעס המלך על בנו והרגו, מה עשה נכנס לתוך החופה, התחיל לשבר את הקנקנים, מפקיע בחיצאות, מקרע בכילוית, אמר המלך כלום עשיתי זאת אלא בשביל בני, בני אבד וזו קיימת, לפיכך מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים, הה״ד (צפניה א׳:ג׳) אסף אדם ובהמה וגו׳. (בראשית רבה כ״ח).
[צו] 13שבשעה שבקש הקב״ה לאבד עולמו בדור המבול בשעה שחטאו, שקל את האדם כנגדו הבהמה, שנא׳ ויאמר ה׳ אמחה וגו׳ מאדם עד בהמה, וכשבא להתרצות כשם שנתרצה לבני אדם וריחם עליהם, כך ריחם לבהמה, ממה שקרינו בענין ויזכר אלהים את נח (בראשית ח׳:א׳). (תנחומא ישן נח א״ז).
[צז] 14לפיכך כשם שפרע מן האדם שחטאו כך פרע מן הבהמה והחיה והעוף, ומנין שנפרע מהם שנאמר ויאמר ה׳ אמחה וגו׳, וכל כך למה ללמדך שאף הם ערבו משפחותיהם והיו הולכין על מין שאינו שלהן, כל מין ומין על מין שאינו שלו. (תנחומא ישן נח אי״א).
[צח] 15ויאמר ה׳ אמחה, אמר ר׳ יוחנן למה הדבר דומה למלך שהיה לו כרם והיה נוטע בו כל מיני מאכלות, מסרו לאריס להשביחו והיה אותו אריס עצל לא דיו שלא עשה בו מלאכה אלא שהחריבו, אמר המלך אני מסרתי כרמי לזה להשביחו או להפסידו. מה עשה המלך הצית בו את האור. כך הקב״ה ברא עולמו, וברא בו על מיני תענוג, ומסרו ביד אדם ליהנות בו ולהשביחו, עמדו אנשי דר המבול והכעיסו והשחיתו וכפרו ואמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו, מיד אמר הקב״ה אמחה את האדם. (מדרש הגדול בראשית).
[צט] 16כי נחמתי כי עשיתם. ועל עבדיו יתנחם, אין נחמה אלא תהות שנא׳ כי נחמתי כי עשיתם, ואומר (שמואל א ט״ו:י״א), אין נחמה אלא תהות שנא׳ כי נחמתי כי עשיתם, ואומר (שמואל א ט״ו:י״א) נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. (ספרי דברים שכ״ו).
[ק] 17תנא דבי ר׳ ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה׳, שנא׳ נחמתי כי עשיתם, ונח מצא חן בעיני ה׳ (בראשית ו׳:ח׳). (סנהדרין קח.).
[קא] 18כי נחמתי כי עשיתים. אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול וגו׳ (ישעיהו מ״ו:ד׳), אני עשיתי, כי נחמתי כי עשיתים, ואני אשא לנח כו׳ שנא׳ (בראשית ז׳:ט״ז) ויסגור ה׳ בעדו. (שמות רבה כ״ט ל׳).
1. ב״ר פע״ג, ובפס״ז פ׳ תבא ידבק ה׳ וגו׳ ולא אמר אלהים כי הרשעים הופכים מדת רחמים למדת הדין כמו ויאמר ה׳ אמחה. ועי׳ לקמן מאמר פה.
2. ראה לעיל מאמר עה. מ״ש מהרמב״ן.
3. לקמן מאמר צב. מב״ר. וראה ברש״י כאן, וברבעה״ת כאן כ׳ פירש״י אדם הוא עפר אביא עליו מים ואמחנו מדכתיב לשון מיחוי ולא כתיב אשמיד או אכלה, והנה לפנינו מפורשים הדברים בתנ״י.
4. ויק״ר פכ״ג, תנחומא בראשית סי״ב, תנחומא וירא ס״ט, תנ״י סי״ד. ובתנחומא בראשית שם, וירא ה׳ כי רבה רעת האדם שנו רבותינו בעון זימה אנדרלמוסיא באה לעולם וספה הטובים והרעים ורע״א הכל הקב״ה מוותר חוץ מן הזימה. מובא לעיל מאמר יח.
5. ראה לקמן מאמר צ. מה שדרשו מקרא זה. לעולם וגו׳. מכלתא בשלח מס׳ דשירתא, שמ״ר בשלח פכ״א א״ה. קה״ר פ״ח. (הערות מהרש״ב). כך בתחלה וכו׳ אולי הכוונה להאגדה דלעיל מאמר מז. מד. דבני האלהים היינו המלאכים שנפלו, וקבלו עונשן ואח״כ הביא המבול.
6. לעיל מאמר נח. דורש רבה והולכת.
7. לעיל מאמר פח. אגאליגין, פי׳ שטר חוב ודין (מת״כ). ובמנח״י גורס אילוגין, הקשיטן, י״ג השקיטן ומפרש ביפ״ת שיהיו שקטים ונחים לקבל הפורעניות, ולא הביאו מגירסת הילק״ש ח״ב תתק״כ ״והתקינן״ ויש לפרש דבזה שהפך יום ללילה התקינן לפורעניות. ובמנח״י מכת״י אינו גורס במדרש הלשון אין הקב״ה וכו׳ עד שהקב״ה.
8. תנחומא ישן נח א״ד. ועי׳ רש״י כאן. גסטריות, פי׳ מחנות, או חיילות.
9. לעיל מאמר פו. אסטרובולין, שהיא של אבן וקבוע בארץ נמחה ועי׳ ב״ר פ״ל, ויק״ר פל״א ס״י, שהש״ר ד׳ א׳ של אדה״ר, דורש אמחה את האדם זה אדה״ר שנמחה בקבר, ובתנחומא ישן בראשית אכ״ה אר״ס אפי׳ אדה״ר נמחה במים. לוז של שדרה, הוא חוליא קטנה שבסוף י״ח חוליות שבשדרה וי״ג ניץ שזרה, דלוז נקרא נץ שממנה הקב״ה מיניץ לע״ל, ועי׳ מענין זה ויק״ר פי״ח א״ח קה״ר יב. ה. ולעיל מאמר לד.
10. ממחה לשון מחאה. אלו החשובים, אלו הדורות שברא הקב״ה היו החשובים, וזהו אשר בראתי אילו שבראתי שהם מאושרים, מאותם שעלו במחשבה, ודורש אדם אחד, זה נח, מאלף, מהחשובים, ואלף לשון מעולה כהדא דתנינן במשנה (משנה מנחות ח׳:ו׳) אלפא ליין כלומר הראשון והמעולה כמו האלף שהיא הראשונה לאותיות, ואם החשובין שבהן כך עשו שהשחיתו את דרכם על הארץ ומכ״ש שכך היו עושין הגרועין שבדורות שעלו במחשבה וכו׳ כדמסיק אלף דור עלו וכו׳.
וכמה נימוחו כלומר שלא נבראו. (פי׳ ב״ר כת״י במנח״י) אלף דור כו׳ עי׳ לעיל פרשה א׳ מאמר תכב.
11. עד בהמה, שמפני רוב טובה מבהמות ועופות וחיתו ארץ (שהיו אוכלים) בעטו במקום לפיכך יאבדו (מת״כ).
12. סנהדרין קח. מובא לקמן פ״ז כג. אף הקב״ה אמר כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל האדם עכשיו שאדם חטא בהמה וחיה ל״ל. ועי׳ פירש״י כאן. ולקמן מאמר צח. ממדה״ג.
13. בתנחומא הנדפס ליתא הדרש מפסוק זה. ומובא בגנזי שכטר ח״א לח. בקטע מילמדנו הקדמון.
14. ראה לקמן ו. יא. מכת״י מדרש אבכיר ולעיל מאמר צו.
15. לעיל מאמר צד. צה. ולא ידוע לי מקורו.
16. במדרש תנאים דברים לב. לד. ואין יתנחם אלא תיהות. שנא׳ כי נחמתי כו׳ ומוסיף מהו אומר וינחם ה׳ על הרעה. ועי׳ לעיל מאמר עב. עג. דפליגי בפי׳ וינחם אם הוא תיהות לשון חרטה או לשון נחמה. וכאן מבואר כמ״ד לשון חרטה. ובפס״ז כאן כ׳ כי נחמתי דברה תורה כלשון בני אדם, כי כיון שאדם הורס מלאכתו בידוע שהוא מתנחם כי עשאו, לכך נאמר כי נחמתי, אבל אין ניחום ואין חרטה לפני הכבוד, ועי׳ בתרגום כאן, ולעיל מאמר פג. מ״ש ממו״נ ובאע״ז כאן.
17. ב״ר פכ״ח, פכ״ט, פל״א, תנחומא ישן נח סי״ד, תנחומא שם ס״ט. ובב״ר פכ״ח אראב״כ כי נחמתי כי עשיתים ונח אתמהא, אלא אפי׳ נח שנשאר מהם לא שהיה כדאי אלא שמצא חן ונח מצא חן בעיני ה׳. ועי׳ לקמן מאמר קב. קז.
18. לעיל מאמר ק. והפי׳ אשא לנח, אע״פ שלא היה כדאי, עיי״ש ברד״ל.
וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֲנָשָׁא דִּבְרֵיתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֲנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחְשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תַּבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנּוּן.
Hashem said, “I will obliterate mankind which I have created from the face of the earth, from man to beast, to the creeping things and to the birds of heaven, for I regret with My Word that I made them.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם
וַאֲמַר ה׳ אַמְחֵי יָת אֱנָשָׁא דִּבְרֵיתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֲנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחְשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תַבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּינּוּן
סילוק חרטה מהבורא
אונקלוס מבחין בשלושה משמעים לפועל ״נחם״: [א] במשמע קִבֵּל תַּנְחוּמִים מתורגם מילולית, כגון ״וַיִּנָּחֵם יצחק אחרי אמו״ (בראשית כד סז) ״וְאִתְנַחַם יִצְחָק״, ״וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם״ (בראשית לז לה) ״וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין״; [ב] הִתְנַחֵם בהוראת הִתְנַקֵּם מתורגם כנקמה, כגון ״וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם״ (דברים לב לו) ״וּפוּרְעָנוּת עַבְדּוֹהִי צַדִּיקַיָּא יִתְפְּרַע״;⁠1 [ג] נִחַם במשמע הִתְחָרֵט מתורגם ״תָּב״ (שָׁב), דוגמת תיוב״ע ״אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ״ (ירמיהו ח ו) ״דִמְתִיב מִן בִּישְׁתֵיהּ״.⁠2
בפשוטו ״כי נִחַמְתִּי כי עֲשִׂיתִם״ משמעו שה׳ כביכול חזר בו. אכן ראב״ע הטעים: ״ידוע כי לא אדם הוא להנחם, רק דברה תורה כלשון בני אדם״, אבל אונקלוס נזהר מלתרגם ״כלשון בני אדם״ שלא ישמע כאילו הבורא התחרט, דבר המורה על שינוי הרצון או אפילו על טעות שגרמה לשינוי. פתרונו הוא באמצעות ה״מֵימְרָא״; לא הקב״ה חוזר בו אלא ״מאמרו״ – השגחתו: ״כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם״ – ״אֲרֵי תַבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּינּוּן״. וכן בפסוק הקודם: ״וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ – ״וְתָב ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ״.⁠3
1. על דרך ״הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי״ (ישעיהו א כד). וכן כנקמה תרגם ״מתנחם לך להרגך״ (בראשית כז מב) ״כָּמֵין לָךְ״ (אורב לך להנקם ממך), עיין שם.
2. אבל ״פן יִנָּחֵם העם... ושבו מצרימה״ (שמות יג יז) תרגם ״דִלְמָא יְזוּעוּן עַמָּא״ שלא לכפול לשון שִׁיבָה, עיין שם.
3. לטעם תרגום ״וַיִּנָּחֶם ה׳ על הרעה״ (שמות לב יד) ״וְתָב ה׳⁠ ⁠⁠״ [ולא: וְתָב ה׳ בְּמֵימְרֵיהּ], עיין שם. וראה גם בנספח ״תרגומי ההגשמה״ פרק ט: ״מימרא״.
ואמר י״י אשיצה ית אדם די בריתא מעלוי אפיב דארעא מן בני אנשא עד בעירא עד רחשא ועד עוף שמיאג ארום הוה תהו קדמי ארום בראת יתהוןד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י אשיצה ית אדם די ברית״) גם נוסח חילופי: ״ממריה דיי׳ אמחה ית בר נשא די ברי׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אפי״) גם נוסח חילופי: ״אפא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רחשא ועד עוף שמיא״) גם נוסח חילופי: ״רמסה ועד עופא דשמ׳⁠ ⁠⁠״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תהו קדמי ארום בראת יתהון״) גם נוסח חילופי: ״תוהו ארום ברית יתהון״.
ואמר י״י אבטיל ית אינשא דבריתי מעל אנפי ארעא מאינשא עד בעירא עד ריחשא ועד עופא דשמייא ארום תבית במימרי ארום עבדתינון.
And the Lord said, I will abolish by My Word man, whom I have created upon the face of the earth, from man to cattle, to the reptile, and to the fowl of the heavens; because I have repented in My Word that I have made them.

פרשה כח

[א] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם – לָכֵן יַכִּיר מַעְבָּדֵיהֶם וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ (איוב ל״ד:כ״ה), רַבִּי חֲנִינָא שְׁאָלֵיהּ לְרַבִּי יוֹנָתָן אָמַר לוֹ מַהוּ דִּכְתִיב: לָכֵן יַכִּיר מַעְבָּדֵיהֶם וגו׳, אָמַר לוֹ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרַע מִן הָרְשָׁעִים עַד שֶׁהוּא קוֹרֵא אַגָּלִינִין שֶׁלָּהֶן מִלְמַעְלָן וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מֵהֶן, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹפֵךְ אֶת יוֹם לְלַיְלָה וְהִקְשִׁיטָן לְפֻרְעָנוּת, וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מֵהֶם. כָּךְ בַּתְּחִלָּה וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם, וְאַחַר כָּךְ וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְאַחַר כָּךְ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי.
[ב] רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַב בֵּיבַי: יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א׳:ט׳), יֵעָשֶׂה מִדָּה לַמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלָיִם (זכריה א׳:ט״ז). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר יִקָּווּ לִי הַמַּיִם, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת בָּם, מָשָׁל לְשַׂר שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְהוֹשִׁיב בָּהּ דָּיוֹרִים אִלְמִים, וְהָיוּ מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל שַׂר בִּרְמִיזָה וּבְאֶצְבַּע וּבִמְנָוְלִים, אָמַר הַשַּׂר מָה הֵם אֵלּוּ שֶׁהֵם אִלְמִים מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי בִּרְמִיזָה וּבְאֶצְבַּע, אִלּוּ הָיוּ פִּקְחִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הוֹשִׁיב הַשַּׂר בְּתוֹכָהּ דָּיוֹרִים פִּקְחִים, עָמְדוּ וְהֶחֱזִיקוּ בַּפָּלָטִין, אָמְרוּ אֵין פָּלָטִין זוֹ שֶׁל שַׂר, שֶׁלָּנוּ הִיא, אָמַר הַשַּׂר תַּחֲזֹר הַפָּלָטִין לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה. כָּךְ מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים וגו׳ (תהלים צ״ג:ד׳), מָה הֵן אוֹמְרִים: אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳ (תהלים צ״ג:ד׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם לֹא אֲמִירָה וְלֹא דִּבּוּר הֲרֵי הֵן מְקַלְּסִין אוֹתִי, לִכְשֶׁנִּבְרָא אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, עָמַד דּוֹר אֱנוֹשׁ וּמָרַד בּוֹ, דּוֹר הַמַּבּוּל וּמָרַד בּוֹ, דּוֹר הַפְלָגָה וּמָרַד בּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפָּנוּ אֵלּוּ וְיָבוֹאוּ אוֹתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי (בראשית ו׳:ז׳), מָה הֵם סְבוּרִים אֲרָיוֹת גַּסְטְרָיוֹת אֲנִי צָרִיךְ, הֲלוֹא בְּדָבָר בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם, דָּבָר אֲנִי מוֹצִיא וּמְכַלֶּה אוֹתָן מִן הָעוֹלָם.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּלוּם בָּרָאתִי אוֹתוֹ אֶלָּא מִן הֶעָפָר, מִי מַמְחֶה אֶת הֶעָפָר, הַמַּיִם.
[ג] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם – רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ אִסְטְרוֹבִּלִּין שֶׁל רֵחַיִּים נִמְחֶה. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ עֲפָרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן נִמְחֶה. כַּד דָּרְשָׁה רַבִּי יְהוּדָה בְּצִפּוֹרִי בְּצִבּוּרָא וְלֹא קִבְּלוּ מִינֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אָמַר אֲפִלּוּ לוּז שֶׁל שִׁדְרָה, שֶׁמִּמֶּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, נִמְחָה. אַדְרִיָּאנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא אָמַר לוֹ מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר לוֹ מִלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה, אָמַר לוֹ מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲמַר לֵיהּ אַיְתִיתֵיהּ לְיָדִי וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ, טָחֲנוֹ בָּרֵחַיִם וְלֹא נִטְחַן, שְׂרָפוֹ בָּאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף, נְתָנוֹ בְּמַיִם וְלֹא נִמְחֶה, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן וְהִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בְּפַטִּישׁ, נֶחְלַק הַסַּדָּן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ וְלֹא חָסַר כְּלוּם.
[ד] אֶמְחֶה. אֲנִי מַמְחֶה עַל בְּרִיּוֹתַי וְאֵין בְּרִיּוֹתַי מַמְחִים עַל יָדִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ אוֹצָרוֹת בְּלוּסִים, וְהָיוּ בְּנֵי הַמְדִינָה מְלִיזִין אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר מִזְגוֹ שֶׁל מֶלֶךְ רָעָה, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ פָּתַח לָהֶם הַמְאֻשָּׁרִים שֶׁבָּהֶם, וּמִלְּאוּ אֶת כָּל הַמְדִינָה סַרְיוּת, הִתְחִילוּ גּוֹרְפִים וּמַשְׁלִיכִים לַיְאוֹר, כָּךְ אֵלּוּ הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּהֶם כָּךְ עָשׂוּ, הַגְּרוּעִים שֶׁבָּהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָדָם אֶחָד מֵאָלֶף מָצָאתִי (קהלת ז׳:כ״ח), כַּהֲדָא דִּתְנַן אִלְפָא לְיַיִן. אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי, אֶלֶף דּוֹר עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרֹאת, וְכַמָּה נִמּוֹחוּ מֵהֶם, רַב הוּנָּא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמַר ט׳ מֵאוֹת וְע״ד דּוֹרוֹת, מַאי טַעְמֵיהּ: דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר (תהלים ק״ה:ח׳), זֶה הַתּוֹרָה. רַבִּי לֵוִי מִשּׁוּם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן ט׳ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים, מַאי טַעְמֵיהּ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר, זוֹ הַמִּילָה.
[ה] אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא נַעֲשָׂה בַּעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מַה שֶׁלֹא נַעֲשָׂה בְּדוֹר הַמַּבּוּל, כְּתִיב בְּדוֹר הַמַּבּוּל: וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם (בראשית ו׳:ה׳), וּבַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים כְּתִיב: הוֹי חשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם (מיכה ב׳:א׳), הֲרֵי זֶה בַּלַּיְלָה. וּמִנַיִן אַף בַּיּוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ (מיכה ב׳:א׳), אוֹתָן לֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם פְּלֵיטָה, וְאֵלּוּ נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶן, אֶלָּא בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים וְהַצַּדִּיקוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לַעֲמֹד מֵהֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת (יחזקאל י״ד:כ״ב), הִנֵּה מוֹצִיאִים בָּנִים וּבָנוֹת אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים וְהַצַּדִּיקוֹת הָעֲתִידִים לַעֲמֹד מֵהֶן.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה נַעֲשָׂה בְּשֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין מַה שֶׁלֹא נַעֲשָׂה בַּסְּדוֹמִיִּים, בַּסְּדוֹמִיִּים כְּתִיב: וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד (בראשית י״ח:כ׳), וּבְשֵׁבֶט יְהוּדָה כְּתִיב: עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד (יחזקאל ט׳:ט׳), וְאוֹתָן לֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם פְּלֵטָה, וְאֵלּוּ נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם פְּלֵטָה, אֶלָּא אוֹתָהּ: הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע (איכה ד׳:ו׳), לֹא פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּמִּצְווֹת, לֹא חָלוּ בָה יָדָיִם (איכה ד׳:ו׳), אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם לֹא חָלַת יַד לְיַד, אֵלּוּ פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּמִּצְווֹת, יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְׁלוּ יַלְדֵיהֶן (איכה ד׳:י׳), כָּל כָּךְ לָמָּה, הָיוּ לְבָרוֹת לָמּוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי (איכה ד׳:י׳).
אָמַר רַבִּי חָנִין נֶאֱמַר בִּכְּרַכֵּי הַיָּם מַה שֶׁלֹא נַעֲשָׂה בְּדוֹר הַמַּבּוּל, הוֹי ישְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים (צפניה ב׳:ה׳), גּוֹי שֶׁהָיָה רָאוּי כָּרֵת, וּבְאֵי זוֹ זְכוּת הֵן עוֹמְדִין, בִּזְכוּת גּוֹי אֶחָד, בִּזְכוּת יְרֵא שָׁמַיִם אֶחָד, שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין בְּכָל שָׁנָה. רַבִּי לֵוִי פָּתַר לָהּ לְשֶׁבַח, גּוֹי שֶׁכָּרַת בְּרִית, הֵיךְ מָה דְּאַתְּ אָמֵר: וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית (נחמיה ט׳:ח׳).
[ו] רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי פִּנְחָס, רַבִּי יוּדָן אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לְפַדְגוֹג וְהוֹצִיאוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה, כָּעַס הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַהֲרָגוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כְּלוּם הוֹצִיא אֶת בְּנִי לְתַרְבּוּת רָעָה אֶלָּא זֶה, בְּנִי אָבֵד הוּא וְזֶה קַיָּם, לְפִיכָךְ מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם. רַבִּי פִּינְחָס אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, סִיְדָהּ וְכִיְרָהּ וְצִיְרָהּ, כָּעַס הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַהֲרָגוֹ, מֶה עָשָׂה נִכְנַס לְתוֹךְ הַחֻפָּה הִתְחִיל לְשַׁבֵּר אֶת הַקַּנְקַנִּים מַפְקִיעַ בַּחִצָּאוֹת וּמְקָרֵעַ בַּכִּילָיוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ כְּלוּם עָשִׂיתִי זוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנִי, בְּנִי אָבֵד וְזוֹ קַיֶּמֶת, לְפִיכָךְ: מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם (בראשית ו׳:ז׳), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה׳, אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים (צפניה א׳:ב׳-ג׳), הֵם הִכְשִׁילוּ אֶת הָרְשָׁעִים, כַּד הֲוָה צָיֵד עוֹפָא וַאֲמַר לֵיהּ זִיל וְאִשְׁתַּמֵּן וְאָתֵי, וְהוּא אָזֵל וּמִשְׁתַּמֵּן וְאָתֵי.
[ז] אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אִם לֹא נִכְחַד קִימָנוּ (איוב כ״ב:כ׳), בַּתְּחִלָּה אִבֵּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת מָמוֹנָן שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים לְמָמוֹנֵנוּ הוּא צָרִיךְ, וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ (איוב כ״ב:כ׳), שֶׁהָיוּ רוֹאִים בָּלוֹרִיּוֹת שֶׁל זָהָב נִתָּרוֹת בָּאֵשׁ.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הַכֹּל קָרְאוּ תִּגָּר עַל הַכֶּסֶף וְעַל הַזָּהָב שֶׁיָּצָא עִמָּהֶם מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים (ישעיהו א׳:כ״ב), וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל (הושע ב׳:י׳). כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת (הושע ח׳:ד׳), רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, לְמַעַן יִכָּרְתוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְמַעַן יִכָּרֵת, כְּאִינֵישׁ דַּאֲמַר יִתְמְחֵק שְׁמֵיהּ דִּפְלַן דְּאַפְקֵיהּ לִבְרִי לְתַרְבּוּת בִּישָׁא.
[ח] רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר, הַכֹּל קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶן בְּדוֹר הַמַּבּוּל, הַכֶּלֶב הָיָה הוֹלֵךְ אֵצֶל הַזְּאֵב, וְהַתַּרְנְגוֹל הָיָה מְהַלֵּךְ אֵצֶל הַטַּוָּס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר (בראשית ו׳:י״ב), הִשְׁחִית כָּל אָדָם אֵין כְּתִיב, אֶלָּא כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. רַבִּי לוּלְיָאנִי בַּר טַבְרִין בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר אַף הָאָרֶץ זִנְּתָה, הָיוּ זָרְעִין לָהּ חִטִּין וְהִיא מַפְּקָא זוּנִין, אִילֵּין זוּנַיָּא רָבֵה מִן דָּרָא דְּמַבּוּלָא אִינּוּן.
[ט] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ נָטְלוּ דִּינָם וְיִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, דְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד עֲלֵיהֶם הָיָה מַרְתִּיחָהּ בַּגֵּיהִנֹּם וּמוֹצִיאָהּ וּמוֹרִידָהּ עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ (איוב ו׳:י״ז), זְרִיבָתָם לַחְלֻטָנִית הָיְתָה. גַּם אַהֲבָתָם (קהלת ט׳:ו׳), שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם. גַּם שִׂנְאָתָם (קהלת ט׳:ו׳), שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. גַּם קִנְאָתָם (קהלת ט׳:ו׳), שֶׁהָיוּ מְקַנְּאִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם, כְּבָר אָבָדָה, וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם (קהלת ט׳:ו׳). עַל דִּבְרַת (קהלת ג׳:י״ח), בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ט׳:ו׳), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם, וְנֹחַ מָצָא חֵן (בראשית ו׳:ז׳-ח׳), אֶתְמְהָא, אֶלָּא אֲפִלּוּ נֹחַ שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶם לֹא שֶׁהָיָה כְּדַאי אֶלָּא שֶׁמָּצָא חֵן.
(ז-ח) וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם – מַה הֵן סְבוּרִים חֵילוֹת גִּיסְטְרִיוֹת אֲנִי צָרִיךְ, וַהֲלֹא בְּדָבָר בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם דָּבָר אֲנִי מוֹצִיא וּמְכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, כְּלוּם בָּרָאתִי אוֹתוֹ אֶלָּא מִן הֶעָפָר, מִי מְמַחֶה אֶת הֶעָפָר לֹא הַמַּיִם.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם – רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִלּוּ אִצְטְרוּבּוּלִין שֶׁל רֵחַיִם נִמְחָה. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִלּוּ עֲפָרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן נִמְחָה. רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אוֹמֵר: אֲפִלּוּ לוּז שֶׁל שִׁדְרָה (אֲפִילוּ נֵץ שֶׁדְרָה) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ מִמֶּנָּה אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבֹא נִמְחָה.
אַדְרִיָנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת אָדָם לֶעָתִיד לָבֹא. אָמַר לֵיהּ, מִנֵּץ שִׁדְרָה. אָמַר לֵיהּ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לֵיהּ, אַיְתֵיהּ לְיָדִי אַיְתֵיהּ, הִשְׁלִיכוֹ לָאוּר וְלֹא נִשְׂרַף, בַּמַּיִם וְלֹא נִמְחָה, טְחָנוֹ בָרֵחַיִם וְלֹא נִטְחַן, נְתָנוֹ עַל הַסְּדָן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ וְהוּא לֹא חָסֵר.
אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם – אֲנִי אֶמְחֶה אֶת בְּרִיּוֹתַי וְאֵין בְּרִיּוֹתַי מְמַחִין עַל יָדַי.
מֵאָדָם (וְ)⁠עַד בְּהֵמָה – לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר בְּנוֹ לְפֵּדָגוֹג וְהוֹצִיאוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה. כָּעַס הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַהֲרָגוֹ. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, כְּלוּם הוֹצִיא אֶת בְּנִי לְתַרְבּוּת רָעָה אֶלָּא זֶה, בְּנִי אָבַד וְזֶה קַיָּם לְפִיכָךְ מֵאָדָם (וְ)⁠עַד בְּהֵמָה וְגוֹ׳.
לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וְסִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ וְצִיְּרָהּ כָּעַס הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַהֲרָגוֹ. מֶה עָשָׂה, נִכְנַס לְתוֹךְ חֻפָּה וְהִתְחִיל לְשַׁבֵּר בְּקַנְקַנִים וּמַבְקִיעַ בְּחִיצָאוֹת וּמְקָרֵע בְּמִילָאוֹת אָמַר הַמֶּלֶךְ, כְּלוּם עָשִׂיתִי אֶלָּא מִפְּנֵי בְּנִי, בְּנִי אָבַד וְזוֹ קַיֶּמֶת לְפִיכָךְ מֵאָדָם (וְ)⁠עַד בְּהֵמָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (צפניה א׳:ב׳-ג׳) ״אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה׳ אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים״, הֵם הִכְשִׁילוּ אֶת הָרְשָׁעִים, כַּד הֲוָה צָיִד עוֹפָא וְאָמַר לֵיהּ זִיל וְאִשְׁתְּמָן וְאָתֵי וְהוּא אָזַל וּמִשְׁתְּמָן וְאָתֵי.
מֵאָדָם (וְ)⁠עַד בְּהֵמָה – הַכֹּל קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בְּדוֹר הַמַּבּוּל, הַכֶּלֶב הוֹלֵךְ אֵצֶל הַזְּאֵב, הַתַּרְנְגוֹל אֵצֶל טַוָּס. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״, וְהָאָרֶץ זַיְנֶת, הָווּ זָרְעִין לָהּ חִטִּין וְהִיא מַפְקָא זוֹנִין אִלֵּין זוּנְיָא רַבִּי מִן דָּרָא דְּמַבּוּלָא.
כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם וְנֹחַ – אֲפִלּוּ נֹחַ שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מֵהֶם לֹא הָיָה כְּדַאי, אֶלָּא שֶׁמָּצָא חֵן הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יחזקאל ז׳:י״א) ״הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע לֹא מֵהֶם וְגוֹ׳ וְלֹא מֵהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם״.
״יְמַלֵּט אִי נָקִי״ אוּנְקִיָּא אַחַת בְּיַד נֹחַ, אִם כֵּן לָמָּה ״נִמְלַט״ אֶלָּא ״בְּבֹר כַּפֶּיךָ״ שֶׁמָּצָאתָ חֵן.
שְׁלֹשָׁה מְצִיאוֹת מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. (נחמיה ט׳:ח׳) ״וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ״, (תהלים פ״ט:כ״א) ״מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי״, ״כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל״. וְהָכְתִיב וְנֹחַ מָצָא חֵן, אָמַר לֵיהּ, הוּא מָצָא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא מָצָא לְאֶחָד שֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אֶחָד וְדָבְקוּ, עַד הֵיכָן, עַד דְּקָשַׁר עִמּוֹ אַהֲבָה נֶאֱמַר כַּאן חֵן וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (בראשית ל״ט:ד׳) ״וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן״. דָּבָר אַחֵר: לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וְרָאָה אֶחָד וְדָבְקוּ, עַד הֵיכָן, עַד שֶׁהִשְׁלִיטוֹ, נֶאֱמַר כָּאן חֵן וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (אסתר ב׳:ט״ו) ״וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן״, לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אֶחָד וְדָבְקוּ, עַד הֵיכָן, עַד שֶׁנָּתַן לוֹ בִּתּוֹ, נֶאֱמַר כָּאן חֵן, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (זכריה י״ב:י׳) ״וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד, וְגוֹ׳ רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים״, עַד שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַבְחִין אֵיזוֹ חַיָּה נִזּוֹנֵית בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּיוֹם וְאֵיזוֹ חַיָּה נִזּוֹנֵית בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיוֹם.
מָצִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֹשֶׂה חֶסֶד עִם הָאַחֲרוֹנִים בִּזְכוּת הָרִאשׁוֹנִים, וּמִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֹשֶׂה חֶסֶד עִם הָרִאשׁוֹנִים בִּזְכוּת הָאַחֲרוֹנִים, וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳, בְּאֵיזֶה זְכוּת, בִּזְכוּת תּוֹלְדוֹתָיו, אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ.
אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת בְּיָמָיו הִתְחִילוּ הַבְּרִיּוֹת לְהַכְעִיס לְיוֹצְרָן בָּעֲבוֹדָה זָרָה. וְהוּא הָיָה הַדּוֹר הַשְּׁלִישִׁי, וְהִכְעִיסוּ בִּשְׁלֹשָׁה עֲבֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד׳:כ׳) ״אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה״, {א} וּמְקַנֶּה בַּסֵּתֶר, חָזְרוּ לְהַכְעִיס בְּגָלוּי וּמַשְׁמִיעִים אֶת קוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב״, {ב} חָזְרוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂין צְלָמִים וְקוֹרְאִין אוֹתָם בְּשֵׁם בּוֹרְאָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו) ״אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳⁠ ⁠⁠״, {ג} חָזְרוּ מְתַבְּלִין בְּכָל כַּעַס, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כב) ״תּוּבַל קַיִן וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן״ שֶׁחָזְרוּ לְהִתָּבֵל בַּזְּנוּת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״תֶּבֶל עָשׂוּ״ וְנִגְזַר עֲלֵיהֶן שְׁלֹשָׁה גְזֵרוֹת כְּנֶגֶד הַכַּעַס שֶׁהִכְעִיסוּ, {א} אַחַת שֶׁנִּקְרַע אוֹקְיָנוֹס וְהֵצִיף שְׁלִישׁ הַיַּבָּשָׁה, {ב} וְאַחַת שֶׁהָיָה כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִישׁוֹר וַעֲרָבָה, וְנַעֲשָׂה הָרִים וּטְרָשִׁיִים וְגִימִיוֹת וְעָתִיד לֶעָתִיד לָבֹא לַחֲזוֹר לְמִישׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה י״ד:י׳) ״יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה״ כְּמוֹ שֶׁהָיָה, {ג} וְאַחַת שֶׁנִּתְמַעֲטָה קוֹמָתָן, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י׳:ל״ג) ״וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ״. וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁהַרְבֵּה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְטַעֵר עַל דּוֹרוֹ שֶׁל מַבּוּל שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ, לְפִיכָךְ הִתְרָה בָּהֶן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיוּ מַכְעִיסִין יוֹתֵר מִדַּאי.
דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שִׁבְעָה חֲנֻכּוֹת הֵן {א} הָרִאשׁוֹן, (בראשית א׳:א׳-ג׳) ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר״, הֲרֵי נֵר אֶחָד, {ב} וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר״, מָשָׁל לְאַרְכִיטֶקְטִי שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִקְבֹּעַ תַּלְמְיוּס ״וְנָטַל נֵר וְהֵאִירָה, כָּךְ הֵאִירָה הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו׳:כ״ג) ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״ {ג} בְּיוֹם שְׁלִישִׁי נִבְרְאוּ הָאִילָנוֹת וְשֶׁמֶן זַיִת מֵאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת״ וְגוֹ׳, {ד} בְּיוֹם רְבִיעִי נִבְרְאוּ הַמְּאוֹרוֹת וְכִסְאוֹ שֶׁל דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ״ט:ל״ז) ״וְכִסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי״, וּכְתִיב (שם קל״ב:י״ז) ״אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי״, {ה} בַּיּוֹם חֲמִישִׁי נִבְרְאוּ בְּרָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים {ו} בְּיוֹם שִׁשִּׁי נִבְרְאוּ אָדָם וְחַוָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ׳:כ״ז) ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״, בְּיוֹם שְׁבִיעִי אִי אַתָּה מוֹצֵא נֵר, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מֵאָרֵס אֶת בִּתּוֹ, וְהָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַחֻפָּה, צָרִיךְ אַתָּה לִשְׁאֹל אִם הָיָה כֻּלּוֹ אוֹר וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הָיָה אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל׳:כ״ו) ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה״ וְגוֹ׳.
פַּעַם אַחַת הָיָה רַבִּי אַבָּהוּ מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִתְלַוּוּ לוֹ גּוֹיִם. אָמְרוּ לוֹ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה (בראשית ב׳:ט״ז) ״וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם״, אָדָם נִצְטַוָּה שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, אֲבָל הָאִשָּׁה לֹא נִצְטַוְּתָה אָמַר לָהֶם, מָה אָמַר הַכָּתוּב עַל הָאָדָם ״לֵאמֹר״ מַהוּ ״לֵאמֹר״ לְאֵבָרָיו, וְחַוָּה נִבְרֵאת מִצַּלְעוֹתָיו.
״וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (בראשית ב׳:ב׳), אֵין אַתְּ מוֹצֵא בְּשַׁבָּת לַיְלָה, בְּכָל יוֹם וָיוֹם כְּתִיב ״וַיְהִי עֶרֶב״ (וְעֶרֶב) [וּבְשַׁבָּת אֵין] שָׁם לַיְלָה לָמָּה, שֶׁכֻּלָהּ אוֹר.
באן קאל אמחו אלנאס אלד׳ין כ׳לקתהם ען וג׳ה אלארץ׳ מן אנסאן אלי בהימה אלי דביב אלי טאיר אלסמא אד׳ תואעדתהם כמאא כ׳לקתהם.
א. כן נראה שכתוב ב-א. ב-ד במא
בכך שאמר: אמחה את האנשים אשר בראתים מן פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש עד עוף השמים, לפי שאיימתי עליהם כמו שבראתים1.
1. וביאר רבינו בפירושו הארוך: ״והוסיף ׳כי עשה את האדם׳, ו׳כי נחמתי כי עשתיו׳, כמו שקבענו (בתרגום). כמו שעשה אותו לא מדבר, כך יש בכוחו לאבדו, כי איבודם אינו יותר קשה מבריאתם, אדרבא, הוא קל יותר. והלוא תראה איך הוא מביא ראיה מעין זה בסיפור על בבל: נשבע י״י צבאות בנפשו כי אם מלאתיך אדם כילק וגו, עשה ארץ בכחו וגו, ונאמר: תתן המון מים בשמים. ויתכן שמילת וינחם משמשת כאן בהוראת חרטה, כמשמעה הידוע, ומילת ויתעצב מוסבת על מעשה הבורא. ואין זה מטיל פגם בכחו, על פי האופן שאבאר, והלא אנו אומרים שאלהים ירא מפני רע (שיקרה) לאוהביו כדרך מה שאמר: לולא כעס אויב אגור. אין זה שהפחד שולט עליו, אלא הוא מזהיר אותם. כמו כן אנו אומרים שהוא (אלהים) מתאווה לדבר, בשביל בריותיו, כגון מה שכתוב: מי יתן והיה לבבם זה להם. ואין תשוקה חלה בו אלא התשוקה להם היא. וכן הוא שמח במעשה הצדיקים – אף על פי (שלמעשה) אין אצלו שמחה, וכתוב: ישמח י״י במעשיו. והכוונה הנכונה היא – הוא משבח אותם במעשיהם. וכן ייתכן לומר בקשר לויתעצב אל לבו, שאין העצב והדאגה חלים בו אלא בכופרים שחטאו ועברו על מצוותיו. וכן (יש לפרש) וינחם י״י – הטיל בהם את החרטה, בהכרח, באופן שטוב היה להם לולא היו בארץ, ולולא ברא אותם י״י. וזהו פירוש סוף הפסוק, כי עשה את האדם בארץ. הלוא תראה כשכאב בא על אדם הוא מבקש את נפשו למות כגון המחכים למוות וגו׳ ואמרו להרים כסונו וגומר. יותר מזה, הוא מבקש שלא היה נברא כלל, ככתוב: כאשר לא הייתי אהיה, וכדומה לזה״.
ובענין ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר וגו׳ – יש שואלים ואומרים: אם האדם חטא בהמה ועופות מה חטאו? ומוסיפים לשאול, וגם מקדימים {את השאלה הזאת}: ותנוקות מה חטאו?
ויש אנשים שעלתה על לבם הסברה הרחוקה שלפני המבול לא ברא אלוהים יתעלה תינוקות. וזאת היא טענה שאין לקיימה אלא במופת מוכיח שאנשים במספר רב יבואו על נשותיהם במשך שנים רבות ולא יעברו אותן. מופת זה הוא יותר גדול ממופתים רבים אחרים, ואין להאמין בקיומו אלא בראיה ברורה. נוסף לזה, הרי אי אפשר לטעון שהבהמות לא נבראו, כי כתוב במקרא {שכן נבראו}.
אבל נאמר ובאלהים ניעזר: ידענו שאפשר, על פי השכל, שיביא ה׳ יסורים על איש או על אנשים רבים, בלי עוון מצידם, כדי להגיעם על ידי כך לאושר ונעימות, וכל מי שאנו רואים אותו מתייסר ביסורים או מת בלא חטא ידענו בוודאות שאלוהים יגמלהו טובה על כך בעולם הבא, ודבר זה קורה לפי רצונו של הבורא, הוא מזמין לגמול כזה את מי שהוא רוצה, ולא מזמין עליו את מי שאינו רוצה. ואחת הסבות שראינו בנתינת גמול זה היא, שאם הגדולים מתחייבים מיתה על עוונותיהם, אז {אלוהים} ממית אף: את הקטנים, והבהמות עמם, ומפצה אותם בגמול רב או מעט. ויש שהוא מוסיף עליהם גם את הצמחים, אף על פי שלגבי דידם אין גמול.
אבל הוא {משחיתם} כדי להטיל פחד בלב מי שישמע על הקורות אותם ועל חורבן הארץ – מאנשים ובהמות עד צמחים, והפחד הוא שיכשיר אותם לעבודת אלוהים.
וכך הוא דן את אלה {האנשים} על פי הדין לשם עונש, ואת אלה {התינוקות והבהמות והצמחים} לשם מוסר לאנשים השונים.
וכמו שאמר כאן מאדם ועד בהמה ועד רמש, אמר שם: כי הנה אפי וחמתי ניתכת אל המקום הזה על האדם והבהמה ועל עץ השדה ופרי האדמה. ובמקום אחר אמר: יגיד עליו רעו מקנה אף על עולה. הזכיר קודם: את החרב, ויצו עליו במפגיע, וזה מענין ההריגה {בחרב} ככתוב: פגע בו ויכהו וימת. והוסיף עליו את רעיו, ככתוב, רעו ורעי החרב הם רע וחיה רעה ודבר. וב״מקנה אף על {עולה}״ נתכוון לבהמתם. ועל צמיחתם אמר: אף על מקנה אף על עולה.
ופי קולה ויאמר ייי אמחה את האדם אשר כאן קד יסל אלנאס ויקולון אן כאן אלנאס אכ׳טו פאי שי אכ׳טת פיה אלבהאים ואלטראת וינצ׳ם אלי ד׳לך בל יקדם קבלה ואי שי אכ׳טא אלאטפאל פמנהם מן ג׳סר פזעם אן אלכ׳אלק תבארך לם יכ׳לק אטפאלא בק⁠[…] [אלט]⁠ופאן והד׳א דעוי איהֵ מעג׳זהֵ ולא תצח אל⁠[א בדליל] וד׳לך אן כ׳לקא יכון עדדהם מא⁠[…] יכונו יטו כלהם נסאהם סנין כתירהֵ פלא יחמלו. למן אלאיאת אלכת׳ירהֵ אעט׳מה ולא תת׳בת למדעיהא אלא בדליל ואצ׳ח. ומע ד׳לך פליס יקדר אן ידעי אן אלבהאים לם יתכ׳לק (?) ללנץ אלמנצוץ, ולכנא נקול ובאללה נסתעין קד עלמנא אן אלעקל יג׳יז אן יבתדי אלחכים אלמא פי שכ׳ץ ואשכ׳אץ ויכון ד׳לך להא סבבא יצלון בה אלי אלסעאדהֵ ונעמהֵ. פמן ראינאה ממן לא כ׳טיהֵ לה וקד אוקע בה רבנא אלמא או אכ׳תראמא עלמנא לא שך אנה סיעיצ׳ה עליה כ׳ירא פי אלדאר אלאכ׳רי והד׳ה חאל תג׳רי חסב משיהֵ אלבארי פמן שא יערצ׳ה אלי הד׳א אלתעויץ׳ ומן שא לם יערצ׳ה אל⁠[א] אנה ראינא אחד אסבאב הד׳א אלתעויץ׳ אנה [אן] אסתחק באלגיהם אלהלאך בד׳נוב פילחק בה⁠[ם] אלאטפאל ואלבהאים פיהלכהם מעהם ויעוצ׳הם בכ⁠[ת׳יר] וקליל ורבמא אלחק [בהם] אלנבאת איצ׳א ועלי אנה לא תעויץ׳ לה ולכן [לכי יקע] פי קלוב מן יסמע בכ׳ברהם ומא כ׳רב בלדהם מן אלנאס ובהאים ונבאת פירתדעון וינצלחון ללטאעהֵ פחכם עלי האולי בחק ועוץ׳ ועלי [האולי] בחק ועבר אלסאמעין וכק׳ האהנא מאדם עד בהמה עד רמש ק׳ הנאך כי הנה אפי וחמתי נתכת אל המקום הזה על האדם והבה׳ ו׳ ע׳ הש׳ ופ׳ ה׳ וקו׳ הנאך איצ׳א יגיד עליו רעו מקנה אף על עולה לאנה כאן קד קדם ד׳כר אלסיף ויצו עליו במפגיע והו אלבאב אלמקאתל בקולה פגע בו ויכהו וימת ת׳ם צ׳ם אליהא אצחאבה כקולה רעהו ואצחאב [אלסיף] רעב וחיה רעה ודבר וקו׳ מקנה אף על [עולה י]⁠עני מואשיהם איצ׳א ועלי נבאתהם [קאל] אף על מקנה אף על עולה.
אמחה את האדם (ואחר כך אומר) מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים – והביא אלה המינים תחת האדם ואינם באים תחתיו? אבל השיעור – אמחה את כל היקום, אשר הוא כולל כל אלה המינים, כמו שאמר: וימח את כל היקום מאדם וכו׳ (בראשית ו׳:כ״ג). (ספר הרקמה כ״ח)
אמחה את האדם אשר בראתי – במקום היקום (בראשית ז׳:ד׳). האינך רואה את חזרתו: מאדם ועד בהמה. והמלה יקום (בראשית ז׳:ד׳) נכנסים תחתיה האנשים והחיות, ויש בה שני פנים: אפשר שמשקלה פעול, והיא מלה בנויה לברואים, והפן השני – שהיא הפוכה מן קם – יקום, כלומר, הברואים הניצבים בעולם, ומשקלה עפול, והיה יסודה קיום, והקדימו את העי״ן לפ״א.
ויאמרא אמחה את האדם – הוא עפר, אבא עליו מבולב ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מיחוי.
מאדם עד בהמה וג׳ – אף הם השחיתו דרכם.
דבר אחר: הכל נבראו בשביל האדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באילו.
כי נחמתי כי עשיתם – חישבתי מה לעשות על אשר עשיתים.
(סיום) חסלת בראשית
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״ה׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״מים״.
ויאמר י"י אמחה את האדם AND GOD SAID I WILL BLOT OUT THE MAN – He is dust and I shall bring water upon him and blot him out: that is why this root מחה is used (it expresses the idea of sponging out by means of wet or dampness) (Bereshit Rabbah 28:2).
מאדם ועד בהמה – FROM MAN, TO BEAST – These also corrupted their way (Bereshit Rabbah 28:8).
Another explanation is: All things were created on man's account; when he ceases to be, what need of them? (Sanhedrin 108a)
כי נחמתי כי עשיתים – means for I have thought out what to do because I have made them. (Cf. Rashi's second explanation of וינחם 5:6.)
(Conclusion) The end of [Parashat] Bereshit.
ויאמר ה׳ אמחה את האדם1אני ממחה על בריותי ואין בריותי ממחים על ידי.
אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה2אמר רב פנחס משל למלך שהשיא את בנו. ועשה לו חופה. סיידה וכיירה. כעס המלך על בנו והרגו. מה עשה המלך נכנס לתוך החופה. התחיל לשבר 3בקנים. 4ומבקיע במחיצות. 5ומקרע בכילות. אמר המלך כלום עשיתי כל אלה אלא בשביל בני. בני אבד ואלו קיימים. לכך נאמר מאדם עד בהמה ועד רמש. זהו שאמר הכתוב אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך (תהלים קל״ט:ה׳). 6על אדם הראשון נאמר. ועל דורו. שהיה אדם אחור למעשה בראשית שנברא ביום ששי. וקדם לפורענות. דכתיב מאדם עד בהמה ועד רמש.
7אם אדם חטא בהמה ורמש מה חטאו. אלא מלמד שאף הבהמות והחיות השחיתו בעבירה. דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (בראשית ו׳:י״ב). כדבעינן לפרושי לקמן בפרשת אלה תולדות נח.
כי נחמתי8דברה תורה כלשון בני אדם. כי כיון שאדם הורס מלאכתו בידוע שהוא מתנחם כי עשאו. לכך נאמר כי נחמתי. אבל אין ניחום ואין חרטה לפני הכבוד. שנא׳ וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א ט״ו:כ״ט).
כי נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן9ר׳ אבא בר כהנא אמר מלמד שאף על נח נגזרה גזירה. אלא שמצא חן. שנא׳ כי נחמתי כי עשיתם ונח. אלא שמצא חן למפרע לפני. שנאמר ונח מצא חן בעיני ה׳.
סליק פרשת בראשית.
1. אני ממתה על בריותי. ב״ר פכ״ז וילקוט שם.
2. א״ר פנחס. ב״ר פכ״ח. ילקוט רמז מ״ז.
3. בקנים. כ״ה גם בערוך. ולפנינו במדרש בקנקנים.
4. ומבקיע. כ״ה גם בילקוט ולפנינו במדרש ומפקיע.
5. ומקרע בכילות. פי כילת חתנים. ובילקוט רמז מ״ז בווילאות והוא מלשון וילון.
6. על אדם הראשון נאמר. עירובין י״ח ע״א.
7. אם אדם חטא. סנהדרין ק״ח ע״א.
8. דברה תורה כלשון ב״א. פי׳ זה להרחקת ההגשמה. וראינו מזה שהמחבר שחי קודם זמנו של הרמב״ם כבר השתמש במאמר דברה תורה כלשון ב״א על הרחקת ההגשמה ולא כדעת האומרים שהרמב״ם הוא הראשון שהשתמש במאמר זה לכונה זו.
9. ר׳ אבא בר כהנא אמר. ב״ר ספכ״ח. סנהדרין ק״ח ע״א. ובגמרא שם תנא דבי ר׳ ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין כו׳:
נחמתי – כמו ננחמתי, וכן ונגפתם (ויקרא כ״ו:י״ז) כמו וננגפתם, וכן נחתוא בי (תהלים ל״ח:ג׳) כמו ננחתוב בי, וכן הרבה. אלא שאין דגשות נקרא באות חי״ת.
(סיום) ישועה ישית, בסילוק בראשית, למצוא מנוח, בתולדות נח.
א. בכ״י: ונחתו.
ב. בכ״י: וננחתו.
ויאמר י״י אל לבו אמחהא – למלאכים אמרו.
ויש אומרים: לנח.
והנכון בעיני: שהוא דבק עם: לבו הכתוב למעלה (בראשית ו׳:ו׳).
א. המלים ״אל לבו אמחה״ הושלמו מכ״י לוצקי 827 וחסרות בכ״י פריס 177, פריס 176.
AND THE LORD SAID. In His heart, or to the angels; others say, to Noah. However, it appears to me that And the Lord said is connected to His heart of the previous verse.⁠1
1. Ibn Ezra argues that the meaning of And the Lord said is the Lord said in his heart. However, in his heart is missing in this verse, hence Ibn Ezra's comment.
ויאמר י״י אל לבו – כמו: אמרתי אני בלבי (קהלת ב׳:א׳). ואלה הם דברי משה, כי אחר כן גלה סודו לנח: קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו׳:י״ג).
מאדם – הזכיר בתחלה הנכבד, ואחר כן הבהמה.
ומלת רמש – כוללת כל רמש על הארץ, חית השדה וכל רמש חי.
כי נחמתי – בעבור שתקנתים כמשפט, וכלם השחיתו דרכם, והנה עותו את אשר תקנתי.
ראיתי בספר חכם גדול: כי ויאמר – לשון רכה. והנה מה יעשה בפסוק: ויאמר י״י אלהים אל הנחש (בראשית ג׳:י״ד), ולאדם אמר (בראשית ג׳:י״ז), ואל האשה אמר (בראשית ג׳:ט״ז), ורבים ככה אין להם מספר.
כי נחמתי כי עשיתים – וכן: נחמתי כי המלכתי את שאול וגו׳ (שמואל א ט״ו:י״א), וכן: וינחם י״י על הרעה וגו׳ (שמות ל״ב:י״ד), וכן: וינחם כרוב חסדיו (תהלים ק״ו:מ״ה), וכן ביונה הוא אומר: ארך אפים {ורב חסד} וניחם על הרעה (יונה ד׳:ב׳). ומקשים על כל אילו: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ״ג:י״ט).
ויש לך להבין כי בג׳ דרכים הנחמה באה. כי פעמים אדם נודר לחבירו לעשות לו טובה או רעה, ומתחרט בעצמו, ואינו מקיים, ואינו עומד בדיבורו, ואף על פי שיש לאל ידו לעשות,⁠1 אבל אינו רוצה. וזה כזב שכוזב לו. ופעמים סבור שיכול לעשות לו, ואין לאל ידו לעשות, ומתנחם בעל כרחו מחמת האונס. ועל אילו שתים הוא אומר: לא איש אל ויכזב – אלא דברו מקים, ובן אדם {ו}⁠יתנחםא – מחמת שאין לו, והוא כל יכול. ולפי שהיה אומר לו בלק: מה דיבר י״י (במדבר כ״ג:י״ז), כלומר: {אם}⁠ב חזר מן הברכה לקללה, ולכך ענה לו: לא איש אל ויכזב (במדבר כ״ג:י״ט), שלאג יעמוד בדיבורו, כי כל דבריו אמת, ובן אדם ויתנחםד (במדבר כ״ג:י״ט), מחמת שאינו יכול להעמיד {דבריו},⁠ה כי לא קצרה ידו.⁠2
אבל יש נחמה שלישית, שאינה באה מחמת הנודר, אלא מחמת אותן שנודרין לו. כגון: אם ידבר הקב״ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה, ודאי מדעת כן הוא אומר: אם יעמדו במרדן.⁠ו ואם שבו, ישוב מחרון אפו ויטיב להם. ודברו הוא אמת. וכן הפך,⁠ז אם אמרח להטיב להם והם קילקלו, וזהו כבודו של מעלה.
וכן כשברא הקב״ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו, כמה שכתוב: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳). וכיון שקילקלו, הריני עושה עצמי כאילו נחמתי ואמחם. ומכל מקום החזרה מהם באה. וכך שאול כשהמליכו, מדעת כך שלא יעבור על רצונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עונותיו שאעשה עצמי כמנחם. ואף על פי שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיוסרו בהם אחרים, ולא יקלקלו מעשיהם.
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית ל״א:כ״ט.
2. השוו ללשון הפסוק בישעיהו נ״ט:א׳.
א. בכ״י נירנברג 5 של ספר הג״ן: ואף לא בן אדם ויתנחם. אולם כנראה הנוסח המקורי בספר הג״ן היה כמו בכ״י מינכן 52 של ר״י בכור שור, שהרי כך הנוסח בפענח רזא (כ״י אוקספורד 103), ובסוף דבריו הוא מציין שדבריו שאובים מספר הג״ן.
ב. ההשלמה מכ״י נירנברג 5 של ספר הג״ן.
ג. בכ״י נירנברג 5 של ספר הג״ן: אלא.
ד. כן בפסוק ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: להתנחם.
ה. ההשלמה מכ״י נירנברג 5 של ספר הג״ן.
ו. הניסוח בספר הג״ן כאן בהיר יותר: ״שלא גזר מתחילה, אלא על דעת שאם יעמדו במרדם יהיה כן״.
ז. עיין בקטע שלם שנוסף כאן בכ״י נירנברג 5 של ספר הג״ן.
ח. בכ״י מינכן 52 בחילוף הסדר: ״אמ׳ אם״.
כי נחמתי כי עשיתים FOR I REGRET THAT I MADE THEM: [The text says here that God “regrets” or “changes His mind”;] so also (1 Sam 15:11) “I regret that I made Saul king,” and (Exod 32:14) “the LORD renounced (וינחם) the punishment,” and (Ps 106:45) “In His great faithfulness, He relented (וינחם),” 1 and in Jonah (4:2) it says “slow to anger…renouncing (ניחם) punishment.” People ask concerning all of these verses, [does the Bible not say] (Num 23:19) “God is not a man to lie, or a mortal to change His mind (ויתנחם)”? 2
You have to understand that “regret” can come about in three ways. (1) Sometimes a person makes a vow to do something good or something bad to a friend. Then he changes his own mind and does not do it. Even though he has the ability to do it, he does not want to, and thus he does not fulfill what he said he would do. [It then turns out retroactively that] he had lied to his friend. (2) Sometimes a person thinks that he is able to do something to a friend and then finds that he does not have the power to do so. Such a person changes his plans against his own will. It is concerning these two types of “regretting” that the verse says that “God is not a man to lie,”—rather he keeps His word [and He does not commit type (1) regret]—“or a mortal to change His mind” because He is unable to do it, for He is omnipotent [and thus He never commits type (2) regret]. [Consider the context of that verse in Numbers:] Since Balak had said to him [to Balaam] (Num 23:17) “What did the LORD say?”—in other words, “Did God change His mind from blessing [the Israelites] and now will curse them?”—that is why Balaam answered him,⁠3 “God is not a man to lie,” i.e. He will not renege on His word, for all His words are truthful; “or a mortal to change His mind,” because He is unable to fulfill His promise, for there is no limit to His powers.⁠4
But there is a third type of “changing one’s mind” that does not happen because of the party who undertook to do something, but because of the party concerning whom the commitment was made. For example, if God says that He will do harm to some nation or kingdom,⁠5 as He said concerning the Ninevites,⁠6 certainly it is implicit that He is saying “[I will do that] if they continue in their rebellious ways.” So that if they repent, He, too will relent from His anger and will do good for them.⁠7 What He said was true. So also the opposite is the case: if God said that He would do good for some nation and then they misbehaved. This brings honor to God.⁠8
So when God created humans, He created them to honor Him9 and serve Him, as it is written (Isa 43:7) “All who are called by My name I have created, formed and made for My own glory.” Now that people sinned, [God said to Himself]: “I will make Myself look as if I have changed My mind, and I will wipe them out.” But actually the change came from them [not from God].
So also concerning Saul, when God made him king it was on the understanding that he would not go against God’s will. But then he sinned. Accordingly [God said] “His sins have caused Me to make Myself look as if I am changing My mind.”10
Even though God knew ahead of time—since He knows everything—that they [i.e. the people of Noah’s generation] would sin [and that He would ultimately wipe them out], He still created them,⁠11 so that others [i.e. later generations] might learn from their fate and not misbehave.
1. In Nevo’s edition the verse appears, following the reading in the ms.???? check this, as ניחם כרוב חסדיו, a misquotation of Lam 3:32 (MT there: ריחם כרוב חסדיו). Cohen reasonably substitutes וינחם for ניחם, yielding a correct quotation of a verse in Psalms.
2. This question is posed by many commentators. Ibn Ezra, Nahmanides and Radak all answer that the Torah speaks in human language: God does not repent or relent, but the biblical authors describe Him that way in order to make Him more understandable to human readers. R. Yosef Bekhor Shor takes an independent approach, arguing that there are different possible meanings for the word נ-ח-מ and that one of them does appropriately apply to God.
3. See also Rashbam’s commentary to Numbers where he explains that Balaam’s line has to be understood in the context as saying that “God would not behave like a man, retracting His blessing in such a short time. The Israelites have not sinned since the time of the blessing that I bestowed on them earlier today.” Implicit in Rashbam’s explanation is that God would have “changed His mind” if the people’s behavior had deteriorated.
4. The phrase קצרה ידו is based on the usage of this phrase in Num 11:23 and Isa 59:1. In both of those passages the phrase implies that God’s powers are not to be doubted.
5. R. Yosef Bekhor Shor is using the language of Jer 18:7. The continuation of the passage reads (verse 8): “But if that nation against which I made the decree turns back from its wickedness, I change My mind (ונחמתי) concerning the punishment.”
6. See Jonah 3:1–4.
7. R. Yosef Bekhor Shor’s argument to this point may be seen as a paraphrase of Jeremiah 18:7–10. Still, Ber. 7a suggests that when God says that he will do something good, he never retracts His promise (presumably even if the beneficiary of that promise has misbehaved). See note 22 below.
8. In other words, it is not the case that there is some dishonor involved when God says He will do one thing and does the opposite. To the contrary, more honor comes to God when He changes His mind and makes His actions appropriate to the new state of affairs.
9. Alluding to the line from the liturgy (from the Uva’ leṣion prayer) שבראנו לכבודו.
10. This explanation of R. Yosef Bekhor Shor was widely quoted, usually in his name, and sometimes in the name of “Joseph of Orleans.” See Gellis, p. 192. (The existence of a number of well-known interpretations such as this attributed sometimes to Joseph Bekhor Shor and sometimes to Joseph of Orleans is one of the stronger pieces of evidence to see the two of them as the same person.)
As Gellis notes, this verse also plays a role in Jewish-Christian polemics.
11. R. Yosef Bekhor Shor’s question about God’s foreknowledge is not the standard one posed by philosophers, who often discuss whether God’s foreknowledge is compatible with human free choice. (See e.g. Maimonides, Teshuvah 5:5.) R. Yosef Bekhor Shor asks a different question: why would God bother creating humans if He knew ahead of time that they were just going to sin and be wiped out?
ויאמר י״י – אמר בלבו אוא אמר לנח.
אמחה את האדם אשר בראתי – את האדם ולא כל האדם שהרי נשאר נח ובניו. בבראשית רבה (בראשית רבה כ״ח): למה במים? אמר ר׳ ברכיה כלום בראתי את האדם אלא מן העפר מי ממחה את העפר הלא המים.
מאדם עד בהמה – ובכלל בהמה חיה.
ורמש הם קטני החיים כמו שפרשנו. ולמה נמחו הבהמות והחיות והרמש והעופות? לפי שכלם נבראו בשביל האדם ואם אין אדם מה צרך להם, ועוד כיון שהיו המים על פני הארץ לא היו יכולים להנצל הבהמות והחיות והעופות אם לא על ידי מופת, ואין השגחת האל עליהם אלא על המין, והמין לא נמחה, שהרי צוה לנח על קיומו.⁠ב ואם תאמר למה היה המבול על פני כל הארץ, יהיה במקום מושב בני אדם? אם היה כן היו נסים בני אדם מפני המים למקום שלא היו בו המים, לפיכך כוסו גם ההרים כדי שלא יעלו בני אדם על ההרים הרמים להנצל שם.
ומרבותינו ז״ל שאמרו (בראשית רבה כ״ח): כי גם הבהמות והחיות והעופות קלקלו מין בשאינו מינו והאל ברא אותם כל אחד למינו והנה עשו כנגד מעשה האל, ומהם אמרו כטעם הראשון שכתבנו, אמר הקב״ה: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל האדם, אם אין אדם בהמה למה.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״אז״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שהרי צוה לנח על קיומו״.
'ויאמר ה, God either said this to Himself, or to Noach.
אמחה את האדם אשר בראתי, the prefix ה before the word אדם is meant to tell us that God did not mean to wipe out the human species, אדם, but only האדם, seeing that some humans were allowed to survive. In supplying a rationale why the means used to wipe out all these people was the water, Rabbi Berechyah in Bereshit Rabbah 28,2 describes God as saying to Himself, that seeing He had made man out of earth, the only element (of the four that man is made of) which could neutralise earth is water. The words מאדם עד בהמה, included the free roaming beasts on earth, חיה, whereas the word רמש refers to the small creatures as we explained already on 1,25-26. Why were all these creatures wiped out also? What had they done to deserve this? They had only been created for the sake of man. If there was no purpose for man on earth, neither was there a purpose for all of these living creatures. Furthermore, seeing that the waters would cover the habitat of all these creatures they would die unless saved by a special miracle. The concern of God for all those creatures does not extend to each of them individually, but only to the survival of each of their species. God ensured that the species would survive by commanding Noach to take them into the ark with him, or at least to accept all those that came to the ark voluntarily, in pairs. If you were to ask why the deluge had to cover the entire surface of the earth and not only the areas inhabited by man, if God had done this, man could have escaped to uninhabited regions and survived thus foiling God’s plan. This is why even the highest mountains had to be covered by the waters to prevent anyone from escaping to the mountain peaks. Some of our sages (Sanhedrin 108) claim that the animals had become corrupt, copying man’s corrupt ways, so that they too deserved to die in their own right. They had become guilty of mating with species not their own, thus frustrating God’s plan that each species remain pure. Other sages (on the same folio) agree with the first opinion we offered, i.e. that in the absence of man on earth there was no purpose in the earth being populated by animals.
אמחה את האדם – ׳נמחה׳ לא נאמר, כמו שנאמר: נעשה אדם (בראשית א׳:כ״ו), לפי שכשבראו אמרו המלאכים:⁠א מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח׳:ה׳), ולא הסכימו לבראותו, לכך לא נטל עצה מהם למחותו. אבל לאחר מכן ששינה את הממונים, נטל עצה מהן, כדכתיב: הבה נרדה ונבלה שם שפתםב (בראשית י״א:ז׳).
כי ניחמתי כי עשיתים – מאחר כי רבה רעת האדם (בראשית ו׳:ה׳). אבל כשהן עושין רצונו של מקום: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ״ג:י״ט), וכן הוא אומר: נחמתי כי המלכתי את שאול כי שב מאחרי (שמואל א ט״ו:י״א), החזרה באה מאתם כמו שפירשתי למעלה (חזקוני בראשית ו׳:ו׳).⁠1
(סיום) שלים סידרא דפרשת בראשית.
1. שאוב מר״י בכור שור.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״מלאכים״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״שם שפתם״.
אמחה את האדם, "I shall wipe out the human race;⁠" when God had created the human He had not prefaced this with the singular mode: אעשה, "I shall make,⁠" but He had said: נעשה, "let us make,⁠" as He had consulted with the angels about that project. As soon as He had created them the angels had belittled this creature, saying: מה אנוש כי תזכרנו, "what is so special about the human race that You, God, should devote so much time and effort to its creation?⁠" (Psalms 8,5) This is why He did not consult them about wiping out the human race. A few hundred years later, when man had built the Tower, God once more consulted with the angels about what punishment to administer to these people who had developed such arrogance. (compare Genesis 11,7: הבה נרדה ובבלה שפתם, "let us descend and confuse their language.⁠"
כי נחמתי כי עשיתי, this is how God referred to sinful man; but when man was loyal and God fearing, He boasted with their loyalty, lauding them for their steadfastness and refusal to regret having accepted the Torah; (compare Numbers 23,21, לא איש אל ויכזב ובן אדם כי יתנחם, "I am not disappointed in this people. It does not cause Me any regrets.⁠" (loosely translated by this Editor) We find in that verse another allusion that change in attitude always first occurs in God's creature, never in God, so that what appears as God changing course is really only His reaction to man's perversity.
אמחה את האדם – לשון אכה. ויך (שמות ב:יב) תרגו׳ (ומחה) [ומחא]. ד״א לשון קינוח.
מאדם (ו)⁠עד בהמה – אפי׳ קטנים שנ׳ כל בשר (בראשית ו:יז). ותימ׳ דלעיל (???) פי׳ למה סתם מעיינו של נח שהוליד לחמש מאות שנה כו׳ (בראשית ה:לב). ופי׳ שלא יהיו בניו בן ק׳ שנה בגזרת המבול ויהיו בר עונשין. דקודם מתן תורה לא נענשו עד ק׳ שנה (בראשית רבה כו:ב, מדרש תהלים א:א) שנ׳ כי הנער בן מאה שנה (ישעיהו סה:כ). ואם כן למה נענשו הנערים במבול הפחותים מבן ק׳. וכן גבי שרה בת מאה כבת כ׳ בלא חטא (בראשית רבה נח:א). והא אפי׳ בת ק׳ היתה בלא חטא. וצ״ע. כאן פי׳ דקודם מתן תורה לא נענשו פחות מק׳. וכן לעתיד שנ׳ הנער בן מאה שנה וכו׳ (ישעיהו סה:כ). ותימ׳ והכת׳ ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו:כו). בשלמא לשמואל (ברכות לד:, שבת סג., קנא:, פסחים סח., סנהדרין צט.) ניחא. ד״א אין בין העולם הזה לימות המשיח כו׳ (ברכות לד:, שבת סג., קנא:, פסחים סח., סנהדרין צט.). וצ״ע.
מאדם עד בהמה – אפי׳ קטנים ותימה הלא קודם מ״ת לא נענשו פחות מבני ק׳ כפירש״י לעיל על שלא הוליד נח עד שהי׳ בן ת״ק שנה, וכן קשה בשרה שדרשו בת ק׳ כבת כ׳ לחטא, הלא אז היתה גם עד ק׳ בלא חטא ועונשים וצ״ע.
כי נחמתי – נחמה זו אינו ר״ל חוזר אני בי אלא הכי ר״ל יפה לי להרוג אותך מלהרגם.
כי עשיתם – דהא עשיתם, כי זו משמש בלשון דהא.
בש״גם – בגי׳ משה, וכן רמז שיחיה ק״כ שנה.
אמחה את האדם – פרש״י, אדם הוא עפר, אביא עליו מים ואמחנו, מדכתיב לשון מיחוי, ולא כתיב אשמיד או אכלה.
אמחה את האדם "I'll dissolve the human species;⁠" according to Rashi we must understand this as the human species consisting of earth and therefore subject to annihilation by water. G–d said that He would use water to bring about the dissolution of the human race. The expression used by the Torah according to Rashi to illustrate this is therefore מחוי, "dissolution,⁠" instead of other words for destruction such as השמדה or כליה.
אמחה את האדם – פירש״י אדם הוא עפר אביא עליו מים ואמחנו ולכך כתיב לשון מיחוי ולא כתיב אשמיד או אהרוג.
אמחה וגו׳ מאדם עד בהמה – [קשה] דלעיל פי׳ [רש״י] למה סתם מעיינו של נח שהוליד לת״ק שנה שלא יהיו בניו בני ק׳ בגזירת המבול ויהיו בר עונשין דקודם מתן תורה לא נענשו קודם ק׳ שנה כמו שאומר (ישעיהו ס״ה כ׳) והנער בן מאה שנה ימות וא״כ נענשו הנערים בפחות מק׳ [כלו׳ שאר הנערים] וכן גבי שרה פר״ש (בראשית כ״ג א׳) בת ק׳ כבת כ׳ בלא חטא והיא אפי׳ בת מאה היתה בלא חטא וצ״ע כאן פי׳ קודם מתן תורה לא נענשו פחות מק׳ וכן לעתיד והנער כו׳. ותימה והא כתיב (יחזקאל ל״ו כ״ו) ונתתי לכם לב בשר וכו׳.
ד״א אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות והלא יש רוב עונשין וכו׳ וצ״ע.
אמיהא קשה למה נענשו מפני שנזקקו לשאינן מינן, והלא לא נצטוו על זה. וי״ל דדבר גנאי הוא כמו שמצינו בבנות לוט, שהרי לוט לא עשה (עבירה) דגוי מותר בבתו אלא דבר של גנאי עשה.
(סיום)
נשלם פרשת בראשית
א. ביאור זה מופיע בגיליון כ״י ששון.
ומה שכתו׳ בכאן ויאמר י״י אמחה1 וכו׳ – עוד יפרשהו נותן התורה עצמו,⁠2 וגם פרשהו ירמיה וצפניה.⁠3
1. ריא״כ ככל הנראה התכוון לבאר את המשך הפסוק ״מעל פני האדמה״.
2. נראה שכוונתו לשמות לב, יב: ״ולכלותם מעל פני האדמה״ – ושם הכוונה היא מיתה.
3. ירמיה כח, טז וצפניה א, ב-ג. כאמור, בהערה הקודמת, ריא״כ מביא ראיה מפסוקים אלו כי משמעות הביטוי ׳מחיה מעל פני האדמה׳ היא מיתה.
ויאמר ה׳ – הנה אמר זה לנח, כמו שזכר אחר זה (פסוק יג). או יהיה זה על דרך האמירות הנזכרות במעשה בראשית, שלא נאמרו לנביא, אבל היתה ההוראה בהם הרצון לבד, כמו ׳ויאמר אלהים יהי אור׳ (א, ג) וחביריו.

ביאור המלות

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ז-ח) אמנם אמר כי מעתה ישנה מעשיו כנגדם וימחה את כל האדם אשר ברא מעל פני האדמה מאדם עד בהמה כו׳ – כי כלם שוים. ולא עוד אלא שהאדם באשר יש לו התחלה שכלית נפסדת הוא יותר רע מהב״ח כמו שכתב החוקר פ״ז מהמאמר הזה שזכרנו. כי נחמתי ממה שעשיתם והפרתים וחשבתי מחשבה אחרת עליהם להרוס ולאבד רק מהם אקח גזע אחד עם ג׳ בדים לבד להשתיל העולם על ידם אשר יחשבו זכאים לפי דורם והוא אומר ונח מצא חן בעיני י״י ורוב ההודאות לו יתברך כי מצאנו חן בעיניו לכתוב שיעור מה שרצינו אותו בפרשת האלהית הזאת והחמודה שהיא כדאי להיות ספר וחבור בפני עצמו להיותה כוללת הי״א שערים עם הקדמותיהם וקצת פרקים נפרדים.
ואתה המעיין אם מצאתי חן בעיניך פקח עיניך וראה את כל אשר כתבנו ועבור עיונך משער לשער באהבתך ובחמלתך על עמל זולתך ואם ישרו כן בעיניך וימתקו לחכך נעים כי תשמרם בבטנך ויכונו על לבבך ואל ימעטו לפניך תלאות שלשת הבנים האלו אשר בשער הזה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם אשר בהם למדתנו התורה האלהית תורת האדם וזולתה ותכונתו ואופני השגתו מיום ליום ומחדש לחדש מדי עלותה בסדר מדרגותיו כי בהשקפה זו תכיר ותדע כי לא לשוא ולתוהו נבראת ושלא כוון בוראך רק לטובתך ולהנאתך אחר שחכמתו המציאתך באופן שיש ויש כח והתחלה בצורתך האנושית לעשות חיל בהשגת שלמותך והצלחתך ושבכשרון המעשים וההתבוננות יאצל עליה שפע עליון בו יהיה לך מהלכים בין העומדים הקיימים והנצחיים באישיהם אשר הוא הדבר אשר יכספוהו הכל ושכאשר יעכבוך המון המונעים ורגשת המעכבים מינים ממינים שונים העומדים לנגדך למנוע הטוב מנפשך לא מפני זה יחוייב הפסדך ותוכרח מפלתך כי הזמן יספיק להוציאך מכור הברזל ולשבר נחושתך ולהקל מוטות עולו מעל צוארך ולקץ הימים הדעת והנסיון יוליכו אותך קוממיות למחוז חפצך ומלכת בכל אשר תאוה נפשך וכאשר תתן את לבך כמה חללים רבים ועצומים נפלו ביד הרפיון וברשת היאוש להמלט על נפשם לחסרון הבחינה הזאת אז יהיו דברי אלה כמוצאי שלום בעיניך ואם ארכו לי שם ואז תצליח את דרכך וחזקת והיית לאיש. והתהלה לאל אשר עזרנו. והתפלה לפניו ית׳ לא ימנע חסדו ואמתו עד יוציא כנוגה אור כוונתנו לגמור ולהשלים אמן.
אף הן השחיתו דרכן. בב״ר כמ״ד הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול:
ד״א הכל נברא בשביל האדם. ב״ר כמאן דאמר הזקיקום:
ולזה אמר ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי כלומר עד עתה הייתי משפיע בהם ברכה ברבוי עד בלי די ועתה יהיה העצבון שאמחה אותם. והיה זה לפי שהרשע כשיתפשט בכל העולם ויהיה כללי אי אפשר שיתוקן כמו שיתוקן האיש האחד כשיחטא וכבר יכחיש דעת הרב המורה שנכתב שלא אמר זה לזולתו פסוק ויאמר ה׳ אמחה וגו׳ כי כיון שנתן להם זמן ק״כ שנה לשוב בתשובה ראוי היה שיגלה את אזנם להישירם כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. ולכן יהיה ויאמר ה׳ אמחה שאמרו למתושלח ולנח ולשאר חסידי הדור כדי שיוכיחום ויתרו בהם ויודיעום את אשר יקרה אותם באחרית ימיהם.
והנה אמר אמחה את האדם אשר בראתי לפי שהאדם היה החוטא והראוי לעונש לא הב״ח שאין להם שכל אבל יקשה מה שאמר מיד מאדם עד בהמה וגומר כי נראה מזה שבהמה ורמש ועוף מכלל האדם. אלא שכיון הכתוב לומר שכל הדברים החמריים נבראו לתכלית האדם וכאשר יאבד התכלית ראוי לאבד כל מה שקודם התכלית. ומפני זה כאשר החליט הגזרה אמחה את האדם אמר שג״כ הב״ח שנבראו בעבורו יאבדו באבדו. וכן אמרו בב״ר (מדרש איכה דף ע״ט) משל למלך שעשה חופה לבנו סיירה וכיירה וציירה כעס המלך על בנו והרגו. מה עשה המלך נכנס לחופה והתחיל לשבר את כל הכלים אמר כלום עשיתי אלא בשביל בני בני יאבד וזו קיימת לפיכך מאדם עד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים.
ואמר כי נחמתי כי עשיתים כלומר ובזה אני מתנחם בעשייתם אחר שאני יכול לנקום מהם כל זמן שארצה. ובכל זאת לא שמו אלהים לנגדם ולא שבו בתשובה אף על פי שהשם מכריז ואומר שישובו אבל נח מצא חן בעיני ה׳ ושמע לקול השם וה׳ נטה אליו חנו לסייעו ולחזקו בעבודתו. וזהו ע״ד שאמר הנביא כה אמר ה׳ אי זה ספר כריתות אמכם לפי שאמר למעלה ואת יריבך אנכי אריב ואת בניך אנכי אושיע. ואולי יאמרו ישראל כי כבר נואשו בגלות ישן ואין להם עוד תקוה לזה אמר זה שקר כי אי זה ספר כריתות אמכם וכו׳. כי מעולם לא נתתי לה גט פטורין ואגרת שבוקין אבל כל זה עונותיכם ואם תשובו מיד תחזרו לקדמותכם. וזהו שאמר הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם וגומר ואם תשובו מעונותיכם ומפשעכם תשובו איש אל אחוזתו וכל זה היה אומר השם כדי שיתנו לבם לשוב אל ה׳ ואין איש נחם על רעתו. וזהו שסמך מיד מדוע באתי ואין איש קראתי בקול רם שובו מעוונותיכם ואין עונה. ואולי הם חושבים כי כבר קצרה ידי מפדות. זה שקר כי הן בגערתו אחריב ים ולי היכולת הגמור בכל הזמנים. וכן אמר בכאן ויאמר ה׳ בקול רם אמחה את האדם כדי שישובו ואין איש שב מדרכו הרעה אלא נח וזהו ונח מצא חן. וכן רמז בזה כי אפילו נח לא היה שלם בכל כאומרם ז״ל נח מקטני אמנה היה וסבת שלימותו היה לפי שמצא חן בעיני ה׳ אף על פי שלא היה ראוי לכל כך כאומרו תמים היה בדורותיו. וכל זה כדי לתת שארית לעולם אבל תכלית השם היה לכלותם כלם מאדם ועד בהמה והטעם כי נחמתי כי עשיתים. ועם כל זה נח מצא חן בעיני ה׳ על דרך מציאת חן:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[א] כי נחמתי כי עשיתם
[1] סנהדרין פרק יא דף קח ע״א (סנהדרין קח.)
<מאדם עַד בהמה: כל ספר 1בראשית, 2וידבר, 3ותילים, מאדם עד בהמה, 4אלה שמות 5וירמיה מאדם וְעַד בהמה, 6מסורת.> [עד].
<כי נחמתי כי עֲשִיתִם: מל׳ יו״ד קדמא׳ וחס׳ יו״ד בתרא׳. ועיין 7מערכת האלקות פ״ט.> [עשיתם].
1. בראשית: פסוקנו; בר׳ ז כג.
2. וידבר: במ׳ ג יג.
3. ותילים: תה׳ קלה ח.
4. אלה שמות: שמ׳ ט כה; יב יב.
5. וירמיה: יר׳ נ ג; נא סב.
6. מסורת: מ״ג-ד על אתר.
7. מערכת האלקות: פרק תשיעי, קכו ע״ב.
אף הם השחיתו. ולפי זה ק׳ הל״ל אדם ובהמה ל״פ ד״א וכו׳ ולפי הד״א ק׳ היה לו לומר אדם וגם בהמה ל״פ אף הן וכו׳. [מהרש״ל]:
They, too, perverted. This raises a question: Why did the verse not [equate them and] write, "Man and beast"? Thus Rashi offered the alternate explanation, which raises another question: Why did the verse not [make the beasts secondary and] say: "Man, and beast as well"? Thus Rashi offered the first explanation [as both are needed]. (Maharshal)
ויאמר ה׳ אמחה וגו׳ – הוצרך לומר כי נחמתי וגו׳ ולא הספיק במה שאמר בסמוך, בא לומר שטעם שאמר אמחה הוא לצד שניחם על עשייתם לא לצד מעשיהם הרעים, כי יש הפרש אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים ימצאון שלא יתחייבו כליה והם אותם שלא הגיעו לעונשין, ואם יהיה הכליון לצד כי ניחם ה׳ קטן וגדול שם הוא בכלל הגזרה, ולזה אמר אמחה וגו׳ כי נחמתי כי עשיתים ולטעם זה אין נמלט, ולזה אמר תכף ומיד ונח מצא חן בעיני ה׳ פירוש לא לצד מעשיו כי בבחינת החזרה שחזר ה׳ מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות, כי יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג׳ או ד׳ מצות ידועות, וה׳ לא הודיע תועליות המצות לטעם שאמרו ז״ל (תנחומא עקב) שירוצו כל העולם לתועליות, וזה נח זכה ומצא החן גם שמו יגיד כן נח חן.
חסלת פרשת בראשית
ויאמר השם אמחה את האדם. God said: I will wipe out man. God had to repeat here once more that He "regretted" having made man so that we would understand that God's regret expressed in the previous verse was not because of man's deeds, but concerned man's creation per se. Had God wanted to wipe out mankind only because of their deeds, anyone who had not committed a serious sin would not have been affected by the decree to wipe out man. This would comprise all the people under twenty years of age. If the decree was due to God's regret at having made man at all, everybody would be included in the decree. In view of the fact that the Torah tells us through the repeated use of the word נחמתי that every human being was included in the decree, the Torah had to continue immediately and tell us that there was one single exception, namely Noach. The Torah tells us that Noach "found favour in the eyes of God,⁠" i.e. not on account of his deeds. Once God had decided that He "regretted" having made man Noach's good deeds would have had no impact on his fate. He needed an act of grace by God to save him. The fact that God granted Noach grace does not mean that he did not deserve to survive based on his good deeds. There are certain categories of מצות, good deeds, which secure a person grace in the eyes of God. God has deliberately refrained from telling us which מצות fall into that category because otherwise everybody would merely concentrate on performing those commandments.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה – שב על ״וינחם״. כי חשב מחשבה אחרת עליהם והודיע מה חשב עתה, שהוא למחות את האדם אשר ברא. ואילו אמר ״אמחה את האדם אשר בראתי״ [בלי להוסיף המלים ״מעל פני האדמה״] היה כולל מחיית הגוף והנשמה, כי ״אדם אשר בראתי״ יכלול שתיהן, כי הנשמה נבראת גם היא וכמו שאמרנו למעלה. ואין הנשמה נמחית חלילה, כי היא עצם קיים. על כן הוסיף ״מעל פני האדמה״, מהיות עוד שוכנות בגופות על האדמה, לא כיֶתֶר המתים שרבים יקיצו וישובו שנית לחיים הללו. ודור המבול נמחו מן האדמה, וזוהי ששנינו1 ״דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואינן עומדין בדין״. ותבין עתה שזכר פה אדמה ולא ארץ.
מאדם עד בהמה – לפי שזה הפסוק הוא פירוש ״וינחם ה׳ וגו׳ ויתעצב אל לבו״, לא כלל מחיית האדם והבהמה יחד. אבל זכר תחלת מחיית האדם לבדו ועליו שב ״ויתעצב אל לבו״. וחזר להזכירו פעם אחרת וכללו עם בהמה ורמש ועוף לענין האבדון שיכלול את כלם, ובסדר [נח] הסמוך יתבאר.
כי נחמתי כי עשיתים – זהו שאמרנו שהפסוק הזה יפרש מקרא שלפניו ״וינחם ה׳⁠ ⁠⁠״, לא חלילה כאדם שמתחרט ומתעצב על מעשה שעשה, ואומר אלו לא עשיתיו לא הייתי עושה. כי ה׳ צפה הכל מראש ואע״פ כן עשה מה שעשה. אבל ״וינחם״ הוא שחשב עליהן מחשבה אחרת באורח משפט. שבתחלה חשב לעשותם, ועתה כשהרעו לעשות חשב לאבדם לא לעשותם. וזהו ״אמחה את האדם, כי נחמתי״ ממחשבה הטובה שבה עשיתים, לא שמתחרט חלילה. וכן ״נחמתי כי המלכתי את שאול״,⁠2 כמו שבתי ממחשבתי הטובה שהיתה להמליכו, כי עתה גזרתי שלא ימלוך. ובפירוש רש״י3 ״חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים״, כיוון למה שאמרנו.
2. שמו״א טו, יא.
3. סוף פסוק ז, ד״ה כי נחמתי.
ויאמר ה׳ – מוסב אל לבו האמור למעלה, כאילו אמר ויאמר ה׳ אל לבו:
את האדם – שם כלל לכל המין האנושי, ומאמר אשר בראתי מחובר עם מה שלמעלה לא עם מה שלמטה, ושיעורו אמחה מעל פני האדמה את האדם אשר בראתי:
עד בהמה – לפי שהכל נברא בשביל האדם, כיון שהוא נמחה ימחו אף הם:
כי נחמתי כי עשיתם – לשון עשייה על התקון כמו שכתבנו פעמים רבות, ולכן למעלה זכר לשון בריאה וכאן לשון עשייה, וענינו אני תקנתי בני אדם באופן שיהיו שלימים ומאושרים אבל הם הרעו וקלקלו ונשתנו ממצבם, לכן אינם ראויים עוד להתקיים:
כי נחמתי – פירש אף שהיתי מרחם עליהם לפי שהם מעשי ויצורי כפי, כעת כלו רחמי לפי שנתקלקלו עד תכליתם ואינם ראוים להשאר במציאות הוי׳. כי, לשון אעפ״י כמו כי עם קשה ערף הוא, רפאה נפשי כי חטאתי, כי המה הבל.
מאדם עד בהמה – גם אדם וגם בהמה, כמו מזכר עד נקבה {במדבר ה׳:ג׳}, מאיש עד אשה {יהושע ו׳:כ״א}.
both men and beasts (me-adam ad behemah, lit. “from man to beast”). Cf. mi-zakhar ad nekevah, “males as well as females” [lit. “from male to female,” Num. 5:3], and me-ish ad ishah, “both man and woman” [lit “from man to woman,” Joshua 6:21].
ה׳ – אותה מידת הרחמים שהניחה אדם בארץ, היא שגזרה עליו עכשיו כלייה. השחתת האדם היתה כל כך גדולה, עד שהשמדתו עצמה הייתה מעשה של רחמים.
אמחה את האדם אשר בראתי וגו׳ – גם בשעת ההשמדה, מתבטאת עליונות האדם על שאר הנבראים, שכן השמדתו מביאה בעקבותיה את השמדת כל חי. הכתוב אינו אומר: ״אמחה את האדם מעל הארץ״, אלא ״מעל פני האדמה״. שטחה העליון של הארץ ניתן לאדם כדי למלא בו את ייעודו. הקשר שבין האדם לבין יצורי האדמה אינו רק קשר גופני אלא יש בו גם קשר מוסרי. האדמה נובלת ומתאבלת על ההשחתה המוסרית של יושביה, דבר זה בולט בכל ספרי התנ״ך [עיין ישעיהו כד, ד–ה].
הכתוב אינו אומר ״אמחה את האדם״ לחלוטין, אלא מוסיף את ההגבלה ״מעל פני האדמה״. יתכן אפוא, שגם השמדה זו הייתה רק יחסית – הסרה מן האדמה. אולי אף כאן השתמרה נשמתו האלקית של האדם במקומות אחרים ובמצבים אחרים? נוכל רק לרמוז על כך עד כמה שידינו מגעת. על כל פנים, לשון הכתוב מורה על כלייה יחסית בלבד.
חז״ל במדרש מוסיפים עוד הערה חשובה. לדעתם ״מחה״ מציין מחייה גמורה (בראשית רבה כח, ב⁠־ג). יתכן ש״מחה״ קרוב ל״מהה״, השורש של ״מה״: דבר בלי צורה, שאיננו יכולים לומר מה הוא. מכאן, שהגזירה על אדם הייתה לא רק מיתה וריקבון הבשר אלא גם ריקבון העצמות. גם עצם הלוז שלדעת חז״ל אינה כלה לעולם, נמחתה כאן לחלוטין (בראשית רבה שם). על פי זה מובן מדוע לא נמצאו שרידים, או – לדעת החוקרים החדשים – נמצאו רק שרידים מועטים מאד, של בני אדם מלפני המבול. מלבד זאת אמרו חז״ל, שהתאווה ורדיפת הנאות החושים ממהרות את ריקבון הגוף (ראה שבת קנב:). ואפשר שדברים אלה נאמרו בייחוד על בני דור המבול שהשחיתו את דרכם.
כך הלך דור שלם לאבדון עקב חטאו. אולם באותו זמן עצמו, אומר הכתוב:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ז) ויאמר ה׳ אמחה את האדם – אחר שהוא המשחית את הכל, ובכ״ז אחר שאמחה את האדם אמחה מאדם עד בהמה, אחר שהכל נבראו בעבורו וכשאין אדם בארץ בריאת כולם לבטלה. ועל זה אמר במדרש משל למלך שהיה משיא את בנו ועשה לו חופה כעס על בנו והרגו התחיל לשבר את הכל, וכבר בארנו [למעלה ב יט] שכל מדות בע״ח כלולים בהאדם, ובכל בע״ח נטועה מדה אחת שהאדם ילמד ממנה איך ינהג במדה זו בכחות נפשו, כמ״ש למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, ובדור המבול השחיתו כולם את דרכם, וכן האדם שכולל כולם השחית יותר מכולם, כי הוא המעלה את כל הנבראים כשהוא במעלת השלמות, כמ״ש במדרש אף בקילוס הוא בא באחרונה, שנאמר הללו את ה׳ מן הארץ החיה וכל בהמה וכו׳ מלכי ארץ וכו׳ שהוא המעלה את כולם בקילוס, וכן בצד האחר הם היו הפדגוג שהוציאו אותו לתרבות רעה, וז״ש במדרש משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והוציאו לתרבות רעה אמר המלך בני אבד וזה קיים לפיכך מאדם עד בהמה. כי נחמתי על כולם אחר שכולם היו רק בעבור האדם.
(משום הכי ״אמחה״): אשר בראתי וגו׳: אותם האנשים שכבר נבראו אמחה.
מאדם עד בהמה וגו׳1: הוא פירוש על ״את האדם״ דמשמעו ׳עם האדם׳2. ומפרש מה זה נקרא ׳עם האדם׳, ומפרש גם הבהמה גם רמש גם עוף השמים, שכולן רק בשביל האדם3.
כי נחמתי כי עשיתם: אשר תקנתי בזה האופן כאשר המה עתה4. אלא יש לשנות סדר הבריאה, וממילא אמחה את הנברא עד כה. והמלכה זו אינה חס ושלום המלכה ממש5, אלא כך היה צריך להיות מתחילת הבריאה בזה האופן ושישתנה לאופן אחר, כדי שיהא אפשר גם היום נמצא6 איזה איש או מקום מיוחד באותה שלוה וטוב שהיתה לפני המבול, ולא יהיה כחדש תחת השמש7, וכמו שביארנו לעיל בשינוי שנעשה באדם הראשון ובאשתו.
1. קשה לרבינו החזרה בפסוק על המלה ״אדם״ – ״אמחה את האדם... מאדם עד בהמה״ וכו׳, הול״ל ׳אמחה את האדם ואת הבהמה׳ וכו׳.
2. פעמים רבות בתורה ״את״ במשמעות ׳עם׳. אך יש לעיין מהו מבנה הפסוק ע״פ רבינו שעל פיו המשך הפסוק מבאר את תחילתו, וצ״ע.
3. כדעת חז״ל בב״ר ב׳משל דחופה׳, הוזכר ברש״י בפסוקנו.
4. ׳על אשר תיקן כל צורך האדם בלי יגיעה כל כך׳ – לשון רבינו בפסוק הקודם ד״ה כי עשה.
5. נושא המטופל בפסוקנו החל מחז״ל ועד לאחרוני המפרשים. וברש״י מוזכר הענין בדבריו ׳וזו כתבתי לתשובת אפיקורס...׳.
6. המצאות של...
7. שזהו דבר בלתי אפשרי.
אמחה את⁠־האדם וגו׳1 – רעתו של האדם גוררת אחריה גם רעת בעלי⁠־החיים למיניהם, ואכן נאמר להלן (פסוק י״ב) ״כי השחית כל בשר״. אלא שאין לתבוע את הללו לדין, ואין הם כלים אלא משום שיכלה האדם, כי הרי לא נבראו אלא למענו.⁠2
מאדם ... ועד עוף השמים – בדיוק כמו להלן ז׳:כ״ג. אכן תחילה נגזר הדין על האדם, ורק כתוספת נאמר שכל היקום יכלה, וכפי שיתואר להלן ז׳:ב׳ ואילך.⁠3
1. י׳ הלוי גורס כאן אמחה את היקום, אך אילו היה כן היה צריך לומר כל היקום.
2. הביטוי ״אשר⁠־בראתי״ הוא כמובן בלתי נוח למבקרי המקרא, שכן ביטוי זה מתאים, לדעתם, רק ל⁠־P. משום כך הם טוענים, שיש כאן משום תיקון העורך. וכי תחילה נאמר — עשיתי.
3. אך לדעת המבקרים נוספו מלים אלה על ידי ״העורך״, בסגנון P, וממילא צריך לומר, שכך הוא לגבי הקטע דלהלן ז׳:כ״ג. והנה, אמנם היה אפשר להבין תוספת כזאת כאן, כשמדובר תחילה רק באדם, כשמטרתה לבטל את הסתירה שבין J ולבין P. אולם להלן ז׳:כ״ג, שם נאמר ״כל היקום״, גם לפי גירסת J, הרי לא יהיה כל טעם בהוספה כזאת מצד ״⁠ ⁠׳העורך״⁠ ⁠׳. ואם נקבל את הוספתו⁠־תיקונו של י׳ הלוי בפסוקנו (ר׳ הערה 26), הרי אין מקום להוסיף כאן מבהמה וכו׳ גם לדידם; והשווה גם להלן ז׳:ג׳ ״תיקון״ אחר מצד המבקרים האחרונים, שאף הם גוזרים — פשוטו כמשמעו — כל אשר עומד בדרך הנחותיהם.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזא ב׳קיצור פענח רזאהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃
But Noach found favor in Hashem's eyes.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קב] 1ונח מצא חן. אר״ס שלש מציאות מצא הקב״ה אברהם כו׳ דוד כו׳ ישראל כו׳ אתיבון הבריה לר״ס והא כתיב ונח מצא חן, אמר להון הוא מצא הקב״ה לא מצא. (בראשית רבה כ״ט).
[קג] 2חן. ר׳ יוחנן אמר לאחד שהי׳ מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שקשר עמו אהבה, כך נאמר כאן חן ונאמר להלן (לט ד) וימצא יוסף חן בעיניו, רשב״ל אמר לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שהשליטו, כך נאמר כאן חן, ונאמר להלן (אסתר ב׳:ט״ו) ותהי אסתר נשאת חן, רבנן אמרי לאחד שהיה מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו, עד היכן עד שנתן לו את בתו, כך נאמר כאן חן, ונאמר להלן (זכריה י״ב:י׳) ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים, עד היכן עד שהיה יודע להבחין איזה בהמה ניזונית בשתי שעות ביום ואיזו ניזונית בשלש שעות בלילה. (בראשית רבה כ״ט).
[קד] 3אר״ס מצינו שהקב״ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב״ה עושה עם הראשונים בזכות האחרונים, ונח מצא חן בעיני ה׳, באיזו זכות בזכות תולדותיו. (בראשית רבה כ״ט).
[קה] 4והאלהים יבקש את הנרדף (קהלת ג׳:ט״ו) כו׳ נח נרדף מפני דורו וכתיב ונח מצא חן בעיני ה׳. (תנחומא אמור א״ט).
[קו] 5מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה כו׳ והורג הטובים עם הרעים כו׳ הקב״ה אינו כן אלא בשעה שהדור מכעיס לפניו הוא ממלט את הצדיקים ומאבד את הרשעים, חטאו דור אנוש איבד אותם והציל את חנוך וכו׳, דור המבול, הכעיסוהו ואיבדן שנאמר (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום, והציל לנח שנאמר ונח מצא חן. (חומא ישן במדבר ל״ב).
[קז] 6שקר החן והבל היופי (משלי ל״א:ל׳), שקר היה חנו של נח, שנאמר ונח מצא חן בעיני ה׳. (מדרש משלי פל״א א״ל).
[קח] 7ונח מצא חן בעיני ה׳. נח בהפוך אתוון חן, כד״א ונח מצא חן, א״ר יוסי חן היינו נח, בצדיקייא שמיחון גרים לטב כו׳. (זח״א נח:).
1. לא מצא ס״ל כמ״ד לעיל מאמר ק. שאף על נח נחתך גזר דין.
2. עד שהיה יודע להבחין. ראה לקמן בראשית ח. יט.
3. בתנחומא נח א״ב אר״א מצינו שהקב״ה עושה לאחרונים בזכות הראשונים ומנין שאין [שאף] לראשונים בזכות האחרונים שנאמר ונח מצא חן בעיני ה׳ ובאיזה זכות בזכות תולדותיו שנאמר אלה תולדות נח נח.
4. ציינתי לעיל פרשה ד. מאמר לו. בבאור וצרף לכאן. ועי׳ ילק״ש חיא רמז תרמג.
5. תנחומא במדבר אכ״ו ולעיל פרשה ה. מאמר נד. ובמדב״ר פ״ה. א״ד.
6. פסקתא דר״כ פי״ב. ולפנינו בדפוס יש אחר מאמר זה אמר ר׳ לוי בדורו בלבד, ובהערות מהרש״ב הביא דבדפוס תוגרמה ובכת״י איתא איש צדיק אר״ל בדורו בלבד. ובפסקתא ליתא, והוא נובע מגמ׳ סנהדרין קח. דדורש בדורותיו ולא בדורות אחרים. ונראה דזה הוא הוספה, לפרש הא דמבואר בקרא זה ונח מצא חן בעיני ה׳ ואיך אמר ע״ז שקר החן, דהכוונה להדרש דהי׳ צדיק רק בדורותיו ולא בדורות אחרים, לכן דרשו ע״ז דשקר היה חן זה. ובכת״י מתימן מפרק לא. של מדרש משלי הנדפס באו״מ כת״י ח״ב ליתא לשון זה רק שקר החן וכו׳ ד״א זה נח שנאמר ונח מצא חן, ויראה לי דיש לפרשו ע״פ הדרש לעיל מאמר קב. הוא מצא הקב״ה לא מצא, וע״ז דרשו שקר החן.
7. עי׳ שערי ציון. א.
וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ.
But Noach found mercy before Hashem.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳
וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם ה׳
מציאת חן – אהבה
א. למלה חֵן משמעות כפולה: יופי – ״שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי״ (משלי לא ל); חביבות, אהבה – ״אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן״ (משלי ה יט). הואיל ויופי חיצוני אינו דבר קבוע ומה עוד שאדם יראה לעיניים אבל ה׳ יראה ללבב, אונקלוס מתרגם כל ״מציאת חן״ כמציאת אהבה כבפסוקנו: ״וְנֹחַ מָצָא חֵן״ – ״וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין״, שאינה מעניין רַחֲמִים דוגמת ״כרחם אב על בנים״ או ״רחום וחנון״, אלא כמו ״ויאהב יצחק את עשו״ (בראשית כה כח) ״וּרְחֵים יִצְחָק״.⁠1
סילוק אבר גוף
ב. לסילוק הגשמת ״בְּעֵינֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ תרגם ״קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״. ובהערת מסורה כאן נרשם: ״קדם – מטעין ביה״, אבל יא״ר כתב ״ולא הבנתי״; לא ברור מאיזו טעות באה המסורה להזהיר את הקורא.⁠2
1. ״מרפא לשון״, והוסיף שלכן לא תרגם ״מצא חן״ – ״אַשְׁכַּח חִנָא״, כי זה חֵן חיצוני. ולא דק: חִנָא אינו קיים בארמית של התרגומים אלא רק במדרשים מאוחרים ובזוהר כגון ״מארי חנא וחסדא״ (רעיא מהימנא, בהעלותך, קנג ע״א) שגם הוא לשון חביבות.
2. מציאת חן ״בעיני״ ה׳ מופיעה עשר פעמים בתורה ובכולם סולקה ההגשמה בהמרת ״עיני״ ב״קדם״ כמפורט בנספח ״תרגומי ההגשמה״ בפרק ד – ״עין״. הצעת ברלינר (מסורה, עמ׳ 4) דחוקה.
ונח על דלא הוה בדרה צדיק [ההוא]⁠א אשכח חן וחסד קדם י״י.
א. כך נוסף בין השיטין בכ״י ניאופיטי 1.
ונח דהוה צדיקא אשכח חינא קדם י״י.
But Noah, who was righteous, found favor before the Lord.
ונח על דהוה צדיק בדריה אשכח חינא וחסדא קדם יי.
But Noah, because he was righteous in his generation, found favour and mercy before the Lord.

פרשה כט

[א] וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳ – כְּתִיב: יְמַלֵּט אִי נָקִי וְנִמְלַט בְּבֹר כַּפֶּיךָ (איוב כ״ב:ל׳), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אִינוֹנִיתָא אוּנְקִיָא אַחַת הָיְתָה בְּיַד נֹחַ, אִם כֵּן לָמָּה נִמְלַט, אֶלָּא בְּבֹר כַּפֶּיךָ אַתְיָא כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם וְנֹחַ, אֲפִלּוּ נֹחַ שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן לֹא הָיָה כְּדַאי אֶלָּא שֶׁמָּצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳.
[ב] רַבִּי סִימוֹן פָּתַח: כֹּה אָמַר ה׳ כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ (ישעיהו ס״ה:ח׳), מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּצָא לְכַרְמוֹ בְּשַׁבָּת וְרָאָה עוֹלֵלָה אַחַת וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, אָמַר כְּדַאי הִיא הָעוֹלֵלָה הַזּוֹ שֶׁנְּבָרֵךְ עָלֶיהָ, כָּךְ כֹּה אָמַר ה׳ כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וגו׳.
[ג] אָמַר רַבִּי סִימוֹן שָׁלשׁ מְצִיאוֹת מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט׳:ח׳). דָּוִד, דִּכְתִיב: מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי (תהלים פ״ט:כ״א). יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל (הושע ט׳:י׳). אֲתִיבוּן חַבְרַיָא לְרַבִּי סִימוֹן, וְהָא כְתִיב וְנֹחַ מָצָא חֵן, אֲמַר לְהוֹן הוּא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא מָצָא. וְהָא כְתִיב: מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר (ירמיהו ל״א:א׳), בִּזְכוּת דּוֹר הַמִּדְבָּר, וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ.
[ד] רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חָנִין וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא לָא מְפָרְשִׁין, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבָּנָן מְפָרְשִׁין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אֶחָד וְדִבְּקוֹ, עַד הֵיכָן, עַד שֶׁקָּשַׁר עִמּוֹ אַהֲבָה. כָּךְ, נֶאֱמַר כָּאן חֵן, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו (בראשית ל״ט:ד׳). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וְרָאָה אֶחָד וְדִבְּקוֹ, עַד הֵיכָן עַד שֶׁהִשְׁלִיטוֹ. כָּךְ, נֶאֱמַר כָּאן חֵן, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן (אסתר ב׳:ט״ו). רַבָּנָן אַמְרֵי לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אֶחָד וְדִבְּקוֹ, עַד הֵיכָן, עַד שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת בִּתּוֹ. כָּךְ, נֶאֱמַר כָּאן חֵן, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָיִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים (זכריה י״ב:י׳), עַד הֵיכָן, עַד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְהַבְחִין אֵיזוֹ בְּהֵמָה נִיזוֹנֵת בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּיּוֹם וְאֵיזוֹ נִיזוֹנֵת בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת בַּלַּיְלָה.
[ה] אָמַר רַבִּי סִימוֹן מָצִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם הָאַחֲרוֹנִים בִּזְכוּת הָרִאשׁוֹנִים, וּמִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה עִם הָרִאשׁוֹנִים בִּזְכוּת הָאַחֲרוֹנִים, וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה׳, בְּאֵיזוֹ זְכוּת בִּזְכוּת תּוֹלְדוֹתָיו.
ונח מצא חן – גם הוא היה נאסף עמהם אילולי שמצא חן בעיני ה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ונוח וג׳ד חט׳אא מןא ענד אללה.
א. ב-ד ליתא ״מן״
ונח מצא חן מאת1 ה׳.
1. ״מן ענד אללה״ – מאצל ה׳, מאת ה׳. וביאר רבינו בפירושו הארוך: ״ונח מצא חן – כלומר, לפי זכויותיו, לא יותר מזה, וכעין מה שכתוב: חן וכבוד יתן י״י לא ימנע טוב להולכים בתמים. ונאמר: ״שכל טוב יתן חן״. והמשמעות האמיתית של מציאת חן היא סיפוק הצרכים בשלמות (ולפ״ז יובן תרגומו של רבנו ״מאת״, לפי שעיקר הכוונה במציאת חן היא סיפוק צרכיו מאת ה׳), ככתוב: ויאמר י״י אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך״.
ונח מצא חן – כלומר, לפי זכויותיו, לא יותר מזה, וכעין מה שכתוב: חן וכבוד יתן י״י לא ימנע טוב להולכים בתמים. ונאמר: שכל טוב יתן חן. והמשמעות האמיתית של מציאת חן היא סיפוק הצרכים בשלמות, ככתוב: ויאמר י״י אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך.
ואמא ונח מצא חן פאן חן באסתחקאק לא גיר וד׳לך נט׳יר קו׳ חן וכבוד יתן יי לא ימנע טוב ל׳ ב׳ וקו׳ איצ׳א שכל טוב יתן חן וכ׳אלץ מציאת חן גאיה לקצא אלחואיג׳ כק׳ ויאמר ייי אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. נשלם בעזרת הבורא וכאן אלפרוג מנה ליל שלישי ט״ו חדש מרחשון שנת א׳ תתנ״ח לשטרות וכתב ישעיה ביר׳ ניסים הרב ז״ל לנפשיה רחמ׳ ליזכיה למילף כל אוריתא הו וזרעיה וזרע זרעיה עד סוף כל דריא אמן נצח סלה.
[……] מן אול אלרפע לכן בעד מא ירתפע מנה אלת׳לת׳ אן מא: זא⁠[ד תכון אל]⁠זואיא קאימהֵ חין [יתא]⁠כ׳ד׳ פי אלתספיט. ואיג׳אב אן יג׳על [אלבאב] פי אול ג׳אנבהא ליס לדכ׳ול ג׳מיע אלחיואן אליהא בגיר תם [……] יתיב פכאנה יכון קריבא מן אלארץ׳.
חן – כמשקל: קץ, ושניהם מפועלי הכפל, וממנה: תחנה, והוא כטעם: רחמים.
וטעם מציאת חן כמו: לא חסה עליך עין (יחזקאל ט״ז:ה׳) בהפך.
GRACE. Chen (grace) means mercy. From it we get the word techinnah (supplication).⁠1 Chen follows the paradigm of ketz (end); both have roots whose second and third letters are the same.⁠2 The meaning of found grace (mercy or pity) in the eyes of the Lord is like No eye pitied thee (Ezek. 16:5).⁠3
1. The supplicant seeks mercy. Also, the word techinnah is used in the sense of mercy in Ezra 9:8. Grace usually implies beauty, hence Ibn Ezra's comment.
2. Ketz (end) comes from a three letter double root (kefulim), kaf, tzadi, tzadi. Chen (grace) similarly comes from a double root, chet, nun, nun. Both ketz and chen drop the final letter of the root.
3. Finding grace in God's eyes means that God took pity on a person (Filwarg). Ibn Ezra shows that the Bible connects mercy with the eye. The eye is said to take or not to take pity.
ונח – הטעם: הוא לבדו, והנה בניו והנשים בזכותו נמלטו, כאשר פירש יחזקאל: אם בן אם בת יצילו (יחזקאל י״ד:כ׳).
וחן – מגזרת: חנון (שמות כ״ב:כ״ו), כדרך: לא חסה עליך עין (יחזקאל ט״ז:ה׳).
חן – מפעלי הכפל.
ונח מצא חן – צחות לשון העברי,⁠א להפוך אותיות השם, על אדם טוב לטובה, ועל אדם רע לרעה, כמו: ויהי ער בכור יהודהב רע (בראשית ל״ח:ז׳), היפך האותיות של ער לרע, וכאן נח לחן.
(סיום) אויבי ישא רוח חרישית,
ואני מחסי אשית,
במגיד מראשית אחרית,
בסיימי סדר בראשית.
א. בכ״י מינכן 52 נוסף: בעברי.
ב. בכ״י מינכן 52: יהודא.
ונח מצא חן NOAH FOUND FAVOR: It is considered elegant Hebrew style1 to reverse the [letters of the] a person’s Hebrew name [and create a new word,] a good one for a good person and a bad one for a bad person. [So our verse writes that Noah (נח) found favor (חן).] Similarly it is written (Gen 38:7) “Er (ער), Judah’s firstborn, was evil (רע).” The reversal of the letters of ער yields רע.⁠2 And here [the reversal of the letters of] נח yields חן.
(Conclusion) {See Hebrew text.}
1. R. Yosef Bekhor Shor describes this phenomenon as צחות לשון העברי. The term צחות is not common among R. Yosef Bekhor Shor’s Ashkenazic predecessors. Rashbam does not use it. Rashi does very rarely, and when he does, it generally means “style” as opposed to elegant style. (See e.g. Rashi to Taan. 14a, s.v. נקוט, or Rashi to Exod 15:8, s.v. נערמו.) However the word צחות commonly means “elegant style” or “stylistic flourish” in Ibn Ezra’s writings. (See e.g. his longer commentary to Ex. 22:5, or his commentary to Deut 32:7, s.v. זקניך.) We see here an example of the influence of Sephardic exegesis on R. Yosef Bekhor Shor, the Ashkenazi.
2. See similarly LT there.
ונח מצא חן בעיני י״י – עשה מעשים טובים שבהם מצא חן בעיני י״י, וכן נאמר למשה רבינו: כי מצאת חן בעיני (שמות ל״ג:י״ז).
ובבראשית רבה (בראשית רבה כ״ח): אמר ר׳ אבא בר כהנא, כי נחמתי כי עשיתים (בראשית ו׳:ז׳), ונח? אתמהא, אלא אפילו נח שנשתיר מהם לא היה כדי, אלא שמצא חן בעיני י״י.
'ונח מצא חן בעיני ה, he found favour due to good deeds performed by him. The Torah uses the same expression in Exodus 33,18 when God tells Moses that he had found favour in His eyes. His deeds had been pleasing to God. In Bereshit Rabbah 28,9, Rabbi Acha son of Kahana expresses surprise at the words ונח מצא חן בעיני ה', saying that the wording implies that Noach, in his own right, could not have claimed the right of survival, except for the circumstance that he “found favour in the eyes of the Lord, i.e. God had to search for a reason to let him survive.⁠1
1. He bases himself on the whole verse being superfluous, as Noach’s merits are discussed in the following verses. Rabbi Einhorn’s comment on that Midrash.
ונח מצא חן – בבראשית רבא (כט:א) אפי׳ נח שנשתייר. לא מפני שהיה כד⁠[א]⁠י. אלא מצא חן בעיני ה׳. נח להפך. חן. בת קול היתה יוצאת ואומ׳ צדיק אחד עולה. תנו לו חן כי מצא חן בעיני.
(סיום) נשלם פרשת בראשית.
ונח מצא חן וסמיך לי׳ אלה תולדות לומר בזכות תולדותיו מצא חן.
וטעם ונח מצא חן – שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים, וכן: כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם (שמות ל״ג:י״ז), כדרך: ויתן חנו בעיני שר בית הסֺהר (בראשית ל״ט:כ״א), ותהי אסתר נושאת חן (אסתר ב׳:ט״ו). והזכיר זה כנגד מה שאמר בדורו שהיו כל מעשיהם לעצבון לפניו יתברך, ואמר בו שהיה לחן בעיניו, ואחר כן סיפר מדוע היה טוב לפני האלהים,⁠1 כי היה צדיק תמים.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ז׳:כ״ו.
BUT NOAH FOUND GRACE IN THE EYES OF THE ETERNAL. The meaning thereof is that all his deeds were pleasing and sweet before Him. Similarly: For thou hast found grace in My sight, and I know thee by name.⁠1 This is like the verses: And He gave him favor in the sight of the keeper of the prison;2 And Esther obtained favor in the sight of all of them that looked upon her.⁠3 Scripture mentions this in contrast to what it said concerning his [Noah's] generation, namely, that all their deeds brought grief before Him, blessed be He. But of Noah it says that he found grace in His eyes, and afterwards it tells4 why he was pleasing before G-d: because he was a perfectly righteous man.
1. Exodus 33:17.
2. Genesis 39:21.
3. Esther 2:15.
4. In the following Seder Noach.
ונח מצא חן בעיני ה׳ – כלומר אלו רשעים ראויים להמחות וזה הצדיק ראוי להנצל כי מצא חן בעיני ה׳. ונתבאר בכאן העונש והשכר מפורש, עונש לרשעים במי המבול ושכר לנח הצדיק בהצלה ובמציאות החן, וזהו שאמר שלמה ע״ה (משלי כ״ב:א׳) נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב.
ונח מצא חן בעיני ה', "and Noach had found favor in the eyes of the Lord.⁠" This means simply that the wicked deserved to be wiped out whereas righteous Noach deserved to be saved as he had found favour in the eyes of G-d All the Torah does here was to explain the principle of reward and punishment. This is also what Solomon had in mind when he said in Proverbs 22,1 נבחר שם מעושר רב מכסף ומזהב חן טוב, "A good name is to be chosen rather than riches, grace is better than silver or gold.⁠"
ונח מצא חן בעיני י״י.
ונח מצא חן – נח היה מן הצדיקים ואומר לאותם הנפילים הרשעים שובו מדרכיכם הרעים טרם ישטפו אתכם המים הזדונים ומשיבים אם מן העליונים הוא מביא אנחנו בעלי קומה ולא יגיעו עד צווארינו ואם מן התחתונים הוא מביא יש בנו כח לסתום התהומות בכפות רגלינו וכאשר בא המבול הלכו ופשטו רגליהם לסתום התהומות והקב״ה הרתיח התהומות ושולקים רגליהם ובשרם ופושטים עורם מעליהם שנא׳ בעת יזורבו נצמתו.
ונח מצא חן – דורש בב״ר לא שהיה כדאי לינצל אלא שמצא חן. נח אותיות חן:
ונח מצא חן, "but Noach had found favour, etc.⁠" Bereshit Rabbah 28,9 points out that even Noach, strictly speaking, had not deserved that God perform miracles for him to save him, but as he was fortunate in finding favour in God's eyes, [either because he had fathered Shem, and eventually an Avraham was born to that family, or that in accordance with the dictum that the attribute of justice is always tempered with the application of the attribute of mercy, he was the one to whom the attribute of mercy could be applied. The entire statement has as its basis the letter ו in the word ונח, which suggests that actually he too was included in the previous statement נחמתי כי עשיתם, "I am sorry that I have made them" Ed.]
אמנם אמרו ונח מצא חן בעיני י״י, ידוע.⁠1
בריך דיהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה.⁠2
ובכאן נשלם פירוש מעשה בראשית לפי כונתינו בספר הזה.
1. כנראה כוונתו למה שכתב בפרושו למשלי א, ד: ״כי ידוע שהשגת הלחם קלה מהשגת העושר, והשגת העושר קלה מהשגת החן, כי החן ענינו, שיהיה קרוב למלכות, כטעם׃ ונח מצא חן בעיני י״י.⁠״
2. על פי דניאל ב, כא, ותרגומו: ׳ברוך שנתן חכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ועם היות שהגזרה כוללת הנה נח מצא חן לעשות עמו השם חסד ולהצילו ממי המבול וזה להיותו מרוחק מפשעי דורו והגיד עוד בזה שלא נצול נח במשפט כי לא היתה מדרגתו בחסידות כ״כ אלא בדרך חסד שמצא חן בעיני ה׳. וכן דרש בב״ר אמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן אתמהא אלא אפילו נח שנשתייר מהם. לא היה כדאי אלא שמצא חן בעיני ה׳. ובזה נשלם מה שראיתי לפרש בפרשיות הסדר הזה הכולל מעשה בראשית הנפלא וענינו והתהלה לאל המהלל בתושבחות שהביאני עד כה בידיעת סודות תורתו והישיר לפני דרכו.
ונח מצא חן – להציל גם בניו ובני ביתו,⁠א לא מפני שהיה ראוי לכך, אבל על צד חנינה זכהו האל יתברך לזה, כאמרו (יחזקאל י״ד:י״ד-ט״ו) ״והיו שלשת האנשים האלה בתוכה, נח דניאל ואיוב וגו׳. חי אני, נאום ה׳ אלהים, אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם ינצלו״. וזה כי לא למדו את דורם לדעת את ה׳, כאברהם משה ושמואל וזולתם, כאמרם זכרונם לברכה, אמר רבי יוחנן: זו עילם והם דניאל וחבריו זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד (פסחים פ״ז.). וכן נח, אף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים ענין המדינות, לא הורה אותם לדעת האל יתברך וללכת בדרכיו, אף על פי שהוא היה ״צדיק תמים״ בעיון ובמעשה. כי אמנם הצדיק המשלים עצמו בלבד, הוא ראוי שימלט עצמו בלבד, אבל המשלים גם את זולתו, הוא ראוי שימלט גם את זולתו, כי בזה יש תקוה שיחזירם בתשובה, כאמרם זכרונם לברכה: אם ראית תלמיד חכם שסרח ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שודאי עשה תשובה.
פרשת נח
א. כן בכ״י ס״פ 169. בשאר עדי נוסח: ״בניו ובנותיו״.
ונח מצא חן, this is an explanation why also his sons and daughters (in law) were saved. Noach’s personal merits did not entitle him to demand from God that He also save them on the strength of his merits. They required special חנינה, clemency (based on Bereshit Rabbah 29,1. According to the verse in Ezekiel 14,14-19 God discusses with the prophet the three men Noach, Daniel, and Job as possessing sufficient merit to be saved themselves, but as not having sufficient merit to entitle their families to be saveda The reason why these individuals were not as effective in saving the people around them was that they were devout and pious for themselves without trying to use their influence to convert their contemporaries to adopt their lifestyles. This is what made them basically different from Avraham, Moses and Samuel and others like them, who went out to win converts. This is what the sages in Pesachim 87 had in mind when they described such people. The Talmud distinguishes between people who זכו ללמוד ולא זכו ללמד, “acquired the merit of studying Torah, but did not acquire the merit of disseminating Torah knowledge.”b A righteous person who keeps perfecting himself is entitled to being saved personally, but he is not entitled thereby to save others on his account. While Noach did rebuke the men of his time, he did not travel the extra mile to try and convert them to do good. Our sages in Berachot 19 comment that “if you see a Torah scholar who was guilty of something improper during the day, do not accuse him of anything in your mind during the following night for surely he has done teshuvah in the interval.”
a. the rider there is if these three men had lived in the (wicked) city described by God to Ezekiel, the men of the city would not have been saved by their presence.
b. Rashi in the Talmud contrasts Daniel’s activities in Eylam (the country of which Shushan was the capital) with those of Ezra in Babylon. The former, while learning Torah, did not teach it, the latter both learned and taught with very beneficial results.
ונח מצא חן בעיני ה׳. אמר הגאון, שגם נח אם היה צדיק, לא בכלל אותם הצדיקים שיגינו על בני דורו ואומר עליהם (איוב כב ל) ׳ימלט אי נקי׳1, ואם היה כדאי להציל את עצמו – לא היה כדאי להציל בני ביתו ממי המבול. וכן אמר ׳מצא חן׳, שאין ׳חן׳ אלא לשון מתנת חינם2, שברוב חסדיו [ורחמיו] הציל גם בני ביתו עמו להקים זרע, גם כי בצדקתו לא היה כדאי.
וכן אמר יחזקאל (יד יד) ׳והיו שלושת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם נאום ה׳ אלהים׳, והוסיף ואמר (שם פסוק טז) ׳חי אני נאום ה׳ אם בנים ואם בנות יצילו׳ וגו׳, ואמר עוד (שם פסוק כ) ׳ונח ודניאל ואיוב בתוכה חי אני נאום ה׳ אלהים אם בן אם בת יצילו המה בצדקתם יצילו נפשם׳. ולכן אמר כאן ׳ונח מצא חן בעיני ה׳⁠ ⁠׳:
1. ראה פירושו שם.
2. מצינו לשון ׳אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם׳ (רש״י דברים ג כג), וראה רא״ם שם שאין להקשות מ׳נח מצא חן בעיני ה׳⁠ ⁠׳, שלדעת רש״י ׳חן׳ ו׳חינם׳ בעלי משמעות שונים, ולפירוש רבינו כאן א״ש גם אם ׳חנון׳ ו׳חן׳ אחד הם.
[א] ונח מצא חן בעיני ה׳
[1] סנהדרין שם (סנהדרין קח.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ונח מצא חן בעיני ה׳ – החנינה היא הדעת, וזוהי מציאת חן בעיני זולתו. שבהיות האדם איש הדעת וְיֵרָאוּ בו ובמעשיו חכמה וְשֵׂכֶל טוב הרצויים לנפש זולתו, יאמר ש״מצא חן בעיניו״. וכמעט שהיא המלועזת הארמא״ניא1 שהיא בצורת האדם, שכשהיא על מכונה ימצא חן בעיני כל רואיו. על כן אמרו2 ״כל אדם שיש עליו חן, בידוע שהוא ירא שמים״. כי אי אפשר לחן מבלי יראת ה׳. ועל כן כל חוטא כשישוב מאולתו חננו ה׳, שתשוב נפשו על סדר מחשבות דעתה כבתחלה. וראש החסידים אמר ״חנני אלהים כחסדך״,⁠3 וזה בתורת חסד שיטהר נשמתו. יפה אמרה רות ״מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני, ואנכי נכריה״4 מאומה אחרת, גם לא ראית ממני צדק וכשרון מעשים מתמול שלשום. וככה ״ונח מצא חן בעיני ה׳⁠ ⁠⁠״, שהיתה נפשו זַכָּה בעלת מחשבות-הדעת ומעשיו כשרים מאד, על כן מצא חן בעיני ה׳ האוהב דעת וצדק. וְלִמְדָנוּ הכתוב כי לא ניצול נח בעבור היותו הטוב שבבני דורו, והיה (צריך) [צורך בו] להשאר מכל מין זכר ונקבה [כדי] לתת פליטה לתבל, ועל כן נמלט הוא. [לא כן] אבל כאשר קצף ה׳ על כל הדור ההוא מצא ביניהם איש, נמצא חן בעיניו, אהוב אליו וכמו שיבאר בסדר הסמוך. וראב״ע ז״ל אמר ״חן״ מגזרת רחמים וטעם מציאת חן כמו ׳לא חסה עליך עין׳⁠ ⁠⁠״.⁠5 [עכ״ל]. ואין הדבר כן, ועל כן ״אל רחום וחנון״.⁠6 והכלל [הוא] ״רחמים״ על הכל כמו ״ורחמיו על כל מעשיו״,⁠7 וה״חנינה״ לאדם לבדו, ולא תמצאנו סמוך לאחד מבעלי-החיים. והעיקר כמו שפירשנוהו. ועוד ידובר בעז״ה על זה בכל מקום שהוא כתוב. ולמדנו עוד כמה גדלה מעלת האדם השלם, שגם בעת שהמין כלו מתועב לפניו, יאהב אחד מבין רבוא רבבות. ועל זה נאמר ״וצדיק יסוד עולם״.⁠8
1. Harmony.
3. תהלים נא, ג.
4. רות ב, י.
5. יחזקאל טז, ה. ומבאר אשר וייזר כי בא ראב״ע לקשר בין ״רחמים״ ל״עין״.
6. שמות לד, ו. כלומר הם שני ענינים שונים, ואין ״חן״ רחמים.
7. תהלים קמה, ט. גם על בעלי-חיים ולא רק המין האנושי.
8. משלי י, כה.
מצא חן בעיני וגו׳ – אין לפרש שהחן הוא בעיני החונן, והנחנן מוצאו בהן, שהרי נאמר ויתן את חנו בעיני שר וגו׳ (בראשית ל״ט:כ״א), וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים (שמות י״ב:ל״ו), הרי שהחן להנחנן, ולא לחונן. אבל עיקר משמעו, נח היה בעיני ה׳ אדם שזכה לחן. כמו: מצא טוב (משלי י״ח:כ״ב), ימצא צדקה, מצא חיים (משלי ח׳:ל״ה), שמשמען זכה לטוב, יזכה לצדקה, זכה לחיים, ודומיהן. והאומר אמצא חן בעיניך (שמות ל״ג:י״ג, רות ב׳:י״ג), פירושו אהיה בעיניך אדם שזכה לחן, וכן כלם.
ונח – שיעורו ואולם נח, כי בהיות הוא לבדו צדיק והולך בדרכי ה׳ זכה להנצל, ותבין מזה שעל כל פנים דבר ה׳ שאמר פרו ורבו לא ישוב ריקם, שאף אם יעבור כוס החימה על כל באי עולם, יהיה ביניהם איש צדיק שבזכותו יחיה המין האנושי לפליטה גדולה, והפסוק הזה הוא הקדמה למה שיספר בפרשה הבאה:
מצא חן – ההטבה בלי הגמול תקרא חנינה, והחן הוא ההכנה אל ההטבה ההיא, והשם הוא החונן האמיתי, כי אם נצדק מה נפעל לו, לכן בקשת הטובה מאתו תקרא תחינה, והוא לבדו חנון, כי החנינה בו בעצם, וזולתו לא יקרא חנון, כי אם חונן, שהחנינה אליו במקרה:
מצא חן – אין לומר שהחן הוא בעיני החונן והנחנן מוצאו בהן שהרי נאמר ויתן את חנו בעיני השר, וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים, הרי שהחן לנחנן ולא לחונן, אמנם עיקר משמעו נח היה בעיני פי׳ אדם שזכה לחן כמו מצא טוב, ימצא צדקה, מצא חיים שמשמען זכה לטוב יזכה לצדקה זכה לחיים, והאומר אמצא חן בעיניך פי׳ אהיה בעיניך אדם שזכה לחן וכן כולם. (רל״ש).
ונח מצא חן בעיני ה׳ – אין הכוונה שנח מצא חן ולכן ניצל מהכלייה. המבקש למצוא חן בעיני הזולת, אינו מבקש רק חנינה מעונש וכדומה, אלא שהאחר ישפיע עליו מטובו – ימלא אחר בקשתו או יגמול עמו טובה. כך מצאנו באברהם שהפציר במלאכים שיסעדו אצלו, אם מצא חן בעיניהם (להלן יח, ג). וכך גם נאמר על המצריים, שמכיון שעם ישראל מצא חן בעיניהם – נתנו להם מתנות (שמות יב, לו). המוצא חן בעיני ה׳ מגיע לשלמות העליונה שביד האדם להשיג לפני ה׳. כך אומר משה: ״למען אמצא חן בעיניך״ (שמות לג, יג), כלומר: למען אדע את המוטל עלי לעשות, כדי להמשיך ולהיות ראוי לחן שלך.
״חן״ נגזר מ״חנן״, הקרוב ל״ענן״. פריחת האדמה תלויה בעננים שממטירים עליה שפע ברכה. ״חנן״ קרוב גם ל״הנן״, שהוא המקור של ״הן״ – מילת אישור או הסכמה. המשיב ״הן״ נענה לבקשת הזולת. הווי אומר, שה״חונן״ גומל מטובו על זולתו, כדרך שהענן ממטיר ברכה על האדמה. ״חן״ אינו מציין את הטובה שהוענקה בפועל, אלא את היותו ראוי לקבל אותה.
והנה, הכתוב אינו אומר ״לפני ה׳⁠ ⁠⁠״, אלא ״בעיני ה׳⁠ ⁠⁠״, היינו: כפי ראות עיני ה׳ והבנתו. אם אדם ראוי שה׳ יחונן אותו, הרי שהוא מצא חן ב״עיני״ ה׳.
״מצא״, ברוב המקומות, אינו מציין דבר שנמצא במקרה, אלא השגת מטרה מתוך עמל ויגיעה. לכן נאמר לשון ״מצא״ על השגת מעלות רוחניות כגון חכמה ודעת, שאינם באים לאדם במקרה אלא נקנים רק בדרך עמל ויגיעה. כך גם נאמר ״מצא״ בהקשר לציוויי ההשגחה האלקית, שמבקשים את האדם ומוצאים אותו: ״את כל התלאה אשר מצאתם בדרך״ (שמות יח, ח); וכן גם: ״הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם״ (במדבר יא, כב), היינו: האם על ידי זה הם ישיגו את מבוקשם?
וגם כאן, ״מצא חן בעיני ה׳⁠ ⁠⁠״ אינו דבר שנזדמן במקרה. ״מצא חן״ נאמר רק על מי שה׳ חנן אותו בכחות ותכונות יוצאות מגדר הרגיל, למען מטרות נשגבות ומיוחדות. כך הוא אצל משה רבינו, וכך גם אצל ישראל (״מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר״ – ירמיהו לא, א). וכן גם כאן אצל נח. כל הדור השחית את דרכו ונידון לכלייה, אך נח נמצא ראוי בעיני ה׳, להעמיד עליו את הצלת העתיד. כל מה ש״לב״ ה׳ ביקש להשיג על ידי האנושות התרכז בנח. הוטלה עליו האחריות להציל את כל הגרעין של הטוב ולהעבירו אל העתיד.
זוהי מחשבה איומה ונוראה: שלאחר אלף ושש מאות שנות הסטוריה אנושית, עומדים איש אחד ומשפחתו לבדם – וה׳ ממשיך ובונה את עולמו על האיש האחד הזה.
הדורות המאוחרים עתידים להביט לאחור על שלב זה של ההשגחה האלקית. כאשר דוד שר (בתהלים כט) על גילויי כבוד ה׳ במורא ובשגב, בהוד ובהדר, בכח ובעוז, הוא מסיים: רבות הן התהפוכות בטבע ובהסטוריה, אך עצת ה׳ היא תקום. ה׳ ״ישב״ איתן על כסא מלכותו אף בזמן המבול; כאשר כלתה כל האנושות מחמת חטאה, נשאר ה׳ מלך, ומלכותו – עצתו לחינוך האדם – נותרה איתנה. וכדרך שמחשבת ה׳ גוברת על כל התהפוכות, כן יתן ה׳ תקומה ועוז לכל הדבקים בו להיות לו לעם. עוז זה לא יביא לידי מלחמה ולא יפריע לשלום, אלא הוא תנאי יחיד לשלום: ״ה׳ לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה׳ מֶלֶךְ לְעוֹלָם. ה׳ עז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה׳ יְבָרֵךְ אֶת⁠־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״ (תהלים כט, י⁠־יא).
ונח מצא חן – שאם נח לא היה מוצא חן לא היה שם לב להחריב את העולם שאז לא היה החורבן לצורך תקון, ואין דרך ה׳ לעשות רע רק כשהוא לתכלית טוב, שאז לא נקרא שמשחית וסותר רק שמטיב כי סותר כדי לבנות ומוחק ע״מ לתקן, רק אחר שנח מצא חן וראה שאם יניח את העולם כמו שהוא יתקלקל גם נח לכן השחית את הכל כדי שיעמוד נח בצדקו. וז״ש במדרש ר׳ סימון פתח כאשר ימצא התירוש באשכול, שר״ל אם נשחת כל הגפן ונשאר אשכול אחד שיש בו תירוש ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו, ר״ל שאז משתדל בעל הכרם שלא ישחת האשכול שלא נתקלקל וזומר וקוצץ כל האילן בל ישחית את האשכול, ומבואר בסוד חכמי חרשים שה׳ ערך הנהגת העולם שיתנהג כפי מעשה התחתונים אם לחסד אם לשבט, וזה רק כ״ז שיש עכ״פ אדם אחד בעולם שיחול עליו הנהגת ההשגחה לפי מעשיו, ואז ההנהגה תתנהג לפי הכנת הדור ומעשיהם. אבל כשאין שום אדם בארץ הראוי שתחול עליו ההשגחה אז לא יביט על הנהגת התחתונים רק אז תתעורר מדת החסד הבא מלמעלה מבלי השקף על הזכות והמעשה. וכמו שהיה בעת הבריאה שלא היה אדם בארץ כתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה. ועז״א אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, כי בדור שכולו חייב שאי אפשר שתחול ההנהגה לפי מעשה הדור אז יתנהג כמו בעת הבריאה שתתעורר מדת החסד מבלי השקף על זכות הדור, וכמ״ש ואביט ואין עוזר וכו׳ ותושע לי זרועי וכמ״ש בפירושי שם. ועז״א שמה שאמר ה׳ אמחה את האדם, היה ע״י שנח מצא חן בעיני ה׳, ועדיין היה איש אחד שהיה ראוי שתחול ההשגחה על העולם לדון לפי המעשה, שאם גם נח לא היה מוצא חן והיה מצטרך להשחית את הכל, היה מתעורר מדת החסד כמו בעת הבריאה ולא היה משחית בעבור עון הדור.
ונח וגו׳1: באשר לא חזר2 מעיקר הבריאה, על כן ׳מצא נח חן׳ שיהא הוא ראוי לבנות ממנו העולם, כמו שהיה, ובסדר אחר.
1. מה הקשר בין ״וינחם ה׳... אמחה את האדם״ לפסוקנו.
2. הקב״ה. כפי שביאר רבינו בפסוק הקודם שהמלכתו וחזרתו של הקב״ה לא היתה על עיקר הבריאה אלא על האופן שתיקן אותם.
ונח מצא חן – משום צדקתו, וכפי שמפורט בפסוק ט. יש בכך משום סיום מנחם של קטע זה, ויחד עם זאת משום מעבר לפרשה הבאה.
ונח מצא חן – תנא דבי ר׳ ישמעאל, אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן, שנאמר נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה׳.⁠1 (שם שם)
1. סמיכות הענינים דריש, ור״ל שגם נח לא הי׳ ראוי להנצל אלא שמצא חן, ונפקא לי׳ כן מלשון חן שיונח על הנוחל דבר שאין ראוי לו מצד עצמו או מצד הדין והיושר אלא רק מצד החסד והחנינה מצד הנותן, וכמ״ש בברכות ז׳ א׳ וחנותי את אשר אחון – אע״פ שאינו ראוי, ובספרי פ׳ נשא דרשו ויחונך – שיתן לך מתנת חנם, ובנוסח ברכת המזון – הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים. קבץ כל מדות הויתור, וע״ע מש״כ בענין דרשא זו לקמן ר״פ נח פ׳ י״ג אות ח׳. –
ודע דצ״ל דהדורש הזה ס״ל כמ״ד לקמן ריש פ׳ נח, צדיק תמים הי׳ בדורותיו – בדורותיו לגנאי, שאם הי׳ בדורו של אברהם לא היתה נחשבת צדקתו, ולפי״ז תכונן כלל דרשא זו. משא״כ למ״ד בדורותיו לשבח הרי לא היה חסר לו כל מאומה למעלת הצדק, א״כ למה זה נדרוש בגנותו שגם עליו נחתם גזר דין אלא שמצא חן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ט) {פרשת נח} אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת⁠־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ⁠־נֹֽחַא׃
These are the descendants1 of Noach. Noach was a righteous man, faultless2 in his generation; Noach walked with God.
1. descendants | תּוֹלְדֹת – The Hebrew word carries a dual connotation, of both descendants and family history. See the note on Bereshit 2:4.
2. faultless | תָּמִים – Alternatively: "complete", "without blemish", "perfect" or "wholehearted". It is also possible that the words "צַדִּיק תָּמִים" are connected and the verse reads: "Noach was a completely righteous individual in his generation" (Ramban).
א. הִֽתְהַלֶּךְ⁠־נֹֽחַ =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=מתג וסגול? כן בכל בנין התפעל>
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[קט] 1אלה תולדות נח. א״ר אבהו כו׳ ובכל מקום שכתוב אלה פוסל את הראשונים כו׳ אלה תולדות נח מה פסל דורו של אנוש, ודור המבול, וקינן וחביריו. (שמות רבה ל).
[קי] 2אלה תולדות נח נח. אראב״כ כל מי שנכפל שמו, יש לו בעוה״ז ויש לו לעוה״ב כו׳. (בראשית רבה ל׳).
[קיא] 3אלה תולדות נח נח, אתמהא, לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם, אלא נייחה לו נייחה לעולם, נייחה לאבות נייחה לבנים, נייחה לעליונים נייחה לתחתונים, נייחה בעוה״ז נייחה לעוה״ב. (בראשית רבה ל׳).
[קיב] 4אלה תולדות נח נח איש צדיק. למה שתי פעמים נח נח, שהיו בניו צדיקים כמותו. (תנחומא ישן נח ה׳).
[קיג] 5אלה תולדות נח נח שתי פעמים למה, אמר הקב״ה בשביל לפייס לכל באי העולם שלא יהרהרו לומר שלא היה צדיק אלא בדורו, אמר הקב״ה שקול הוא לפני כאברהם, ארי״ה ב״ש נאמר שתי פעמים אברהם אברהם (בראשית כ״ב:י״א) וכן ביעקב וכו׳, במשה, בשמואל, וכן נח נח, בשביל להשוות לצדיקים. (ת״י נח ו׳).
[קיד] 6אלה תולדות נח נח וגו׳ את האלהים התהלך נח, ג׳ פעמים בפסוק למה, זה אחד משלשה שראו ג׳ עולמות, נח ודניאל ואיוב, נח ראה עולם בישובו וראהו בחרבנו, וחזר וראהו בישובו וכו׳. (תנחומא נח ה׳).
[קטו] 7ד״א נח נח, נח בעולם הזה, נח בעולם הבא, אמר הקב״ה כשנבוא לנחם את ירושלים, בנח הצדיק אני נשבע לה, שאיני משעבד בניה עוד שנא׳ (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי. (ת״י נח א״ו).
[קטז] 8אלה תולדות נח. הה״ד (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיו של צדיק מצות ומע״ט, ולוקח נפשות חכם, שזן ומפרנס כל י״ב חודש בתיבה, אחר כל השבח הזה (משלי י״א:ל׳) הן צדיק בארץ ישולם בא לצאת ונשתלם אתמהא, דאמר ר״ה משום ר״א בנו של ריה״ג נח כשהיה יוצא מן התיבה הכישו ארי ושיברו, ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, ק״ו (משלי י״א:ל״א) אף כי רשע וחוטא, זה דור המבול. (בראשית רבה ל׳).
[קיז] 9ד״א אלה תולדות נח, כתיב (איוב כ״ד:י״ח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ כו׳ קל הוא על פני מים, גזרה שנגזרה עליהם שיאבדו במים, תקולל חלקתם בארץ כלומר מי שפרע מדור המבול, כל כך למה לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כוונתן למטעת כרמים, אבל נח לא היתה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים שנא׳ אלה תולדות נח. (בראשית רבה ל׳).
[קיח] 10אלה תולדות נח נח. יתברך שמו של ממ״ה הקב״ה שבחר בישראל משבעים אומות כמ״ש (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתושבע״פ וגלה אותם לישראל. (תנחומא בראשית א״ג).
[קיט] 11איש, כל מקום שנא׳ איש צדיק ממחה שכל ק״כ שנה היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרו למה כדין, אמר להון כן אמר מארי דעלמא, דהוא מייתי מבולא על עלמא, א״ל אין איתי מבולא, לא אתי אלא על ביתיה דההוא גברא, כיון שמת מתושלח, אמרי ליה, הא לא אתי מבולא, אלא על ביתיה דההוא גברא כו׳. (בראשית רבה ל׳).
[קכ] 12הן צדיק בארץ ישולם (משלי י״א:ל״א) הן צדיק זה נח, שנא׳ נח איש צדיק, על ידי שהיה זריז בעשיית התיבה מיד נשתלם וגו׳. (ת״י נח ג׳).
[קכא] 13אלה תולדות נח. כך פתח ר׳ תנחומא בר אבא בבית המדרש כתיב (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים כו׳ בשעה שאדם צדיק מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה, אומר לו הקב״ה מפני מה אתה מיצר ובוכה, מפני שלא העמדת פרי בנים בעולם הזה, יש לי פרי יפה מהבנים, והוא אומר לפניו רבש״ע מה הפרי ההוא אומר לו הקב״ה זו תורה שעסקת בה, שכך כתיב פרי צדיק עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה שנא׳ (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה, מי הוא זה, זה נח, אמרו רבותינו לא מת נח עד שראה את כל העולם כולו בישובו, כו׳ עד שראה ע׳ אומות יוצאין מחלציו, ומכולם לא נזכר לו אלא צדקו, שנא׳ אלה תולדות נח נח איש צדיק תמי, שם חם ויפת אין כתיב כאן, אלא צדקו, שנאמר נח איש צדיק. (ת״י נח א״ב).
[קכב] 14אלו מ״ח נביאים וז׳ נביאות שנתנבאו להם לישראל כו׳ (לעיל פ״ב מאמר רעב.) בנה הוא אומר נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. (סדר עולם פכ״א).
[קכג] 15ד״א שאין אומרים שבחו של אדם בפניו, ר׳ אלעזר בן עזריה אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו שכן מצינו בנח (בראשית ז׳:א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ושלא בפניו הוא אומר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. (ספרי במדבר ק״ב).
[קכד] 16צדיק תמים. ודלמא נח גופיה טריפה הוה, תמים כתיב ביה, ודלמא תמים בדרכיו היה, צדיק כתיב ביה, למא תמים בדרכיו וצדיק במעשיו היה כו׳. (ע״ז ו.).
[קכה] 17אף נח יצא מהול, שנא׳ איש צדיק תמים היה בדרתיו. (אדר״נ פ״ב).
[קכו] הקב״ה בחר באדם הראשון מכל הבריות, ומאדם ומדורותיו בחר בנח וקרא איש צדיק תמים, דכתיב אלה תולדות נח. (אדר״נ מכת״י הו״ש פא.).
[קכז] 18כעבור סופה ואין רשע (משלי י׳:כ״ה) זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח כו׳, הפוך רשעים ואינם (משלי י״ב:ז׳) זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח, הה״ד אלה תולדות נח כו׳. בית רשעים ישמד (משלי י״ד:י״א) זה דור המבול, ואהל ישרים יפריח, זה נח, אלה תולדות נח. (בראשית רבה ל׳).
[קכח] 19תמים. בר חטייא אמר כל מי שנא׳ בו תמים, השלים שניו למדת שבוע. (בראשית רבה ל׳).
[קכט] 20אלה תולדות נח נח איש צדיק. למה נקרא שמו צדיק, הואיל וזן את בריותיו של הקב״ה נעשה כבוראו, כענין שנא׳ (תהלים י״א:ז׳) כי צדיק ה׳ צדקות אהב. (ת״י נח ד׳).
[קל] 21ד״א אשרי האיש (תהלים א׳:א׳) מדבר בנח, דכתיב נח איש צדיק, אשר לא הלך בעצת רשעים בשלשה דורות כו׳, בעצת רשעים זה דור אנוש, ובדרך חטאים זה דור המבול, ובמושב לצים זה דור הפלגה. (מד״ת א׳ י״ב).
[קלא] 22טוב רש הולך בתומו מעקש שפתיו והוא כסיל (משלי י״ט:א׳), כל מי שהולך בתומו בעוה״ז לפני בוראו, עתיד להנצל מדינה של גיהנם לעתיד לבא, שכן מצינו בנח שמתוך שהלך בתומו נקרא צדיק, שנא׳ נח איש צדיק תמים. (מדרש משלי פי״ט א״ח).
[קלב] 23כי בער אנכי מאיש (משלי ל׳:ב׳) זה נח, שנקרא איש, שנא׳ נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, אמר שלמה היה לי ללמוד מנח, ששכר ביין ונענש עליו ונקרא צדיק. (מדרש משלי פ״ל א״ב).
[קלג] 24א״ר שמעון מדת הצדיק, קשה לכעוס ונח לרצות, וזו המדה גדולה מכולם ובא הכתוב להורות אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו, ומי עושה זה, איש צדיק, וכשמת אומרים עליו, אי עניו, אי חסיד תמים היה בדורותיו, ולמאי יזכה, את האלהים התהלך נח, למעלה על כל המעלות. (מדהכ״ט בז״ח כא.).
[קלד] 25היה. אר״י כל מי שנא׳ בו היה, מתחלתו ועד סופו הוא צדיק כו׳ ר״ח ור״י וכו׳ ומה אני מקיים היה, כו׳ נח היה תוקן לנס. (בראשית רבה ל׳).
[קלה] 26היה. ר׳ לוי אמר כל מי שנאמר בו היה, ראה עולם חדש כו׳, נח אתמול (איוב י״ד:י״ט) אבנים שחקו מים כו׳, אפילו איצטרובלין של רחים נמחה במים, והכא את אמר (בראשית ט׳:י״ח) ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה, אתמהא, אלא ראה עולם חדש. (בראשית רבה ל׳).
[קלו] 27היה. רבנן אמרין כל מי שנאמר בו היה זן ומפרנס, נח זה ופירנס כלי״ב חדש שנא׳ (בראשית ו׳:כ״א) ואתה קח לך וגו׳. (בראשית רבה ל׳).
[קלז] 28היה. עתיד הי׳ המבול לבא לעולם ויתפלט ממנו נח ובניו דכתיב נח איש צדיק תמים היה. צפוי הי׳ שצדיק הי׳ עומד ועולם מתנהג בו והעמידו וכו׳. (תנחומא שמות אי״ז).
[קלח] 29בדורותיו, א״ר יוחנן בדורותיו, ולא בדורות אחרים, ור״ל אמר בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים, א״ר חנינא משל דר׳ יוחנן למה הדבר דומה לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף. א״ר אושעיא משל דר״ל למה הדבר דומה, לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף, וכל שכן במקום הבוסם. (סנהדרין קח.).
[קלט] 30את האלהים התהלך נח, רי״א משל למלך שהיו לו ב׳ בנים אחד גדול ואחד קטן, אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני, כך אברהם שהיה כחו יפה (בראשית י״ז:א׳) התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח. רנ״א משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, המיץ המלך וראה אותו, א״ל, עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי, הה״ד את האלהים התהלך נח כו׳. (בראשית רבה ל׳).
[קמ] 31ד״א את האלהים התהלך נח, שהלך בצניעות ותמות וישרות לפני בוראו כענין שנא׳ (מיכה ו׳:ה׳) והצנע לכת עם אלהיך, ולא עוד אלא שקיבל עליו עול שבע מצוות והנחילם לבניו, ועליו הוא אומר (משלי כ׳:ז׳) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. (מדרש הגדול נח).
1. בב״ר פ״ל מאמר זה בקצור מה פסל דור המבול, ועי׳ לעיל פרשה ב. מאמר סה. ומה שנסמן בבאור וצרף לכאן, ולקמן פ״י פסוק ב. ובחזקוני כ׳ אלה פסל את הראשונים כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום והלכו לאיבוד, אבל נח איש צדיק תמים היה להעמיד דורות לעולם. ועי׳ בס׳ פער״ז כאן.
2. ב״ר פל״ח, תנחומא שמות סי״ח, תנ״י שם פט״ו, שמו״ר פ״ב ס״ו, מדרש רות פ״ח, ובתנ״י שם הלשון כל מי שנכפל שמו יש לו חלק בשני עולמות, נח נח, ובתנחומא שם הגירסא הוא בשני עולמות, וכ״ה בשמו״ר שם ועי׳ לקמן מאמר קיא. נייחה בעוה״ז נייחה בעוה״ב. ומאמר קטו. ובהדר זקנים כה: ובזח״א ס. וכהגירסא שלפנינו בב״ר הוא גם במדרה״ג.
3. נייחה לאבות, דורש נח לשון מנוחה, נייחה לו כו׳. כדכתיב זה ינחמנו וכו׳ ונייחה לבנים שהקים הקב״ה את בריתו אתו ועם זרעו אחריו שלא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ. (יפ״ת). נייחה לעליונים, שבתחלה היו מקטרגים בכל יום ואומרים יפה אמרו הראשונים מה אנוש כי תזכרנו, וכיון שבא נח נינוחו מלקטרג, (פי׳ ב״ר כ״י, במנח״י), ובפס״ז כאן נוח לבוראו ונוח לבריות, כדתנן (אבות פ״ג) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וכ״ה במדרש אגדה נח לשמים ונח לבריות.
4. לעיל מאמר קיא. ובפס״ז איתא להיפך, נח איש צדיק אבל בניו לא זכו במדרגתו, ועי׳ ברמב״ן ובפער״ז כאן, ובזח״א נט:
5. לעיל מאמר קי. ומ״ש בבאור. בשביל ״לפייס״ אולי צ״ל ״לפרסם״, ובפי׳ הרא״ש בהד״ז הביא דרש זה וכפל הקב״ה שמו שלא יהרהרו אחריו לומר שלא היה צדיק אלא בדורו. ועי׳ מ״ש לקמן מאמר קלח. ובבאור. וכעין דרש זה שמשוה את נח בדורו להאבות בדורם, מבואר בתנ״י ויקרא א״ה אעפ״י שדבר הקב״ה עם אדם הראשון וצוהו על עץ הדעת הוא לעצמו היה בעולם, וכן נח אעפ״י שדיבר עמו הוא היה תמים בדורותיו, וכן אברהם יצחק ויעקב יחידים היו בעולם.
6. מאמר זה מובא בקצת שינוים בפס״ז, ובמדרה״ג, ובפי׳ הרא״ש בהד״ז, ובילק״ש ח״א רמז נ.
7. מובא בפי׳ התוס׳ עה״ת בהד״ז, ולא כתב זאת בשם מדרש חז״ל, וכן הביא שם עוד דרשות חז״ל סתמא, ומצוי כן הרבה בספרי הראשונים.
8. תנ״י נח סי׳ ב׳ ג׳, תנחומא שם ס״ב. לקמן מאמר קכא. ומ״ש שם בבאור. הכישו ארי, ב״ר פל״ו, ויק״ר פ״כ ס״א, קה״ר ט׳ ב׳ תנ״י נח סי״ד, תנחומא שם ס״ט, תנ״י ואתחנן ס״א, תנחומא שם פסקתא פכ״ז, ועי׳ לקמן ז׳ כג.
9. סנהדרין קח. סדר אלי׳ רבה פל״א. בפי׳ ב״ר כת״י מובא במנח״י מפרש קל הוא לשון גזרה (כדניאל ד׳ כ״ח) קל מן שמיא, ובגמ׳ סנהדרין שם איתא מאי דכתיב קל הוא וכו׳ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה, ואם לאו הקב״ה מביא עליכם את המבול, ומקפה נבלתכם על המים כזיקין שנא׳ קל הוא על פני מים וכו׳, וכ״ה בסא״ר שם, ומבואר דדורש לשון קל הוא שמקפה נבלתן על המים למטעת כרמים, היינו לישא אשה לשם בנים, וכ״ה בירושלמי יבמות פ״ו ה״ה, ולא יפנה דרך כרמים שלא היתה בעילתם לשום בנים. ויש גרסאות בב״ר שלא היתה כוונתן ״אלא״ למטעת כרמים וזה טעות, ובכת״י מנח״י וס״א ליתא. ועי׳ בסנהדרין קח. לא יפנה דרך כרמים, עיי״ש ברש״י ורמ״ה.
10. בתנחומא שם מאריך בדרשות בשבח תורה שבעל פה, ובס׳ אות אמת כ׳ דאינו יודע איזה סמיכות יש לדרשות אלו בפסוק זה. ובענ״י מפרש, דדורש דאלה תולדות נח, נח בעצמו, ע״י שלמד תורה כמבואר בב״ר פכ״ו וכיון שמעלת התורה גדול כ״כ לכן דורש בשבחה. ונראה דאין צריך לדחוק כן רק דהכוונה לסיפא דקרא את האלהים התהלך נח, וכמבואר בדרשא לקמן מאמר קמ. דקבל עליו שבע מצות והנחילם לבניו, א״כ נח היה הראשון שלמד תורה לבניו, והוכיח לבני דורו לקמן מאמר קנה. ריד. ובשביל זה דורש כאן במעלת התורה.
11. לקמן מאמר קסח. ובסנהדרין קח. מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים ועי׳ קה״ר ט׳ יד. ובפס״ז כאן. ממחה ביד החוטאים ומוכיחם. וי״ג מומחה. ועי׳ לקמן פ״ז מאמר ט.
12. לעיל מאמר קטז. ומ״ש בבאור.
13. לעיל מאמר קטז. ובתנחומא א״ב בקצת שינוים פרי צדיק עץ חיים, בנים אינו אומר אלא פרי צדיק, וכן תולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים. ובמדרה״ג איש צדיק היה לו למקרא לומר אלה תולדות נח שם, אלא להודיעך שייחוס מעשים טובים קודם לייחוס בנים, לפיכך נתייחס במעשיו הטובים תחלה, ואח״כ בבניו וכה״א ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. (ישעיהו נ״ה:ו׳) ובפס״ז ומדרש אגדה מובא כעי״ז, ועי׳ פירש״י כאן. ומובא לשון התנחומא גם בפי׳ הרא״ש עיי״ש.
14. לעיל פ״ב מאמר רעב. ובפי׳ הטור עה״ת כאן את האלהים התהלך נח כו׳ או בא לומר כי נביא היה. ולא הביא מדברי הס״ע. ועי׳ בס׳ חמדת הימים כ:
15. עירובין יח. ב״ר פל״ב א״ג, ועי׳ לקמן ז. א. וברש״י, ובמדרה״ג כאן, וברש״י במדבר יב. ה.
16. לקמן מאמר רד. מבואר ההתחלה והסוף של מאמר זה, וכאן מובא בשביל הפירוש דקרא ״צדיק במעשיו, ותמים בדרכיו״ ורש״י פי׳ צדיק במעשיו, בלא חמס. תמים בדרכיו, עניו ושפל רוח. והריטב״א כ׳ לפרש תמים, לבריות להיות עניו ושפל רוח ורוחם נוחה הימנו. וצדיק, אצל הקב״ה. ומבאר שם דלכן אמר לו כי אותך ראיתי צדיק מה שהוא עיקר הטעם להצלתו ע״כ. אמנם מזה יש לה״ר לפירש״י צדיק במעשיו, היינו בלא חמס, והוא גם צדיק לבריות, דהרי לא נחתם גזר דינם רק על הגזל וכמ״ש כי מלאה הארץ חמס. לקמן מאמר קנא. ויש לפרש גם פי׳ הריטב״א עפ״ד המדרש לקמן מאמר קנ. ועיקר דרש זה אשר תמוה להבין מאי ס״ד וכי לא ידע דקרא מיירי מתמימות במעלות ולא בגוף, (ראה יחזקאל כ״ח ט״ו) אולי יש להסביר לפ״מ דיליף מקרא זה לעיל מאמר קכב. דנביא היה, ומבואר בשבת צב. אין הנבואה שורה אלא על גבור וכו׳. והיינו דקפריך כיון דכתיב תמים וגו׳ דילפינן מיניה דהי׳ נביא, א״א לומר דהיה טריפה כנ״ל. ואידך מ״ד יפלוג ע״ז וס״ל כמבואר לעיל מאמר ק. קב. ואכמ״ל. ועי׳ לעיל מאמר קטז.
17. לעיל פ״ה אות ל״ד. ומ״ש בבאור וצרף לכאן. ועי׳ זח״א רמו: זח״ג קסה:
18. עי׳ תנחומא נצבים ס״ה.
19. למדת שבוע, שבוע של שנים. נח חיה אחרי המבול ש״נ שנה והן נ׳ שבועות של ז׳ שנים. (מפרשים) ובפי׳ הרא״ש הביא דשאל הר׳ שלמה ז״ל לריב״א הפירוש של דרש זה, והשיב לו דצריכים לחשוב מיום שנאמר בו תמים וזה הי׳ ק״כ קודם המבול שנאמר לו לעשות התיבה, א״כ נשאר משנותיו ת״ע שנה והן הולכין אחר השביעיות, ושנה אחת יתרה שהיא שנת המבול, בשביל שנשתנו עליו סדרי בראשית אינה נחשבת בכלל שנותיו. ומובא פי׳ זה גם בחזקוני, אך יש שם בלשונו טעות שמבלבל הכונה שכ׳ השלים שנותיו למדת ״חשבונו״ וצ״ל למדת ״השבוע״. גם ברבעה״ת מובא הפי׳ של הריב״א עי״ש.
20. תנחומא נח א״ה. ובמדרש הגדול איתא צדיק שזן את בריותיו וכלכלם בצדקה. ובמדרש אגדה לפי שעשה צדקה עם הבריות, שהיה מאכילם כל זמן שהיו בתיבה נקרא צדיק. ועי׳ בפס״ז כאן. ובפסקתא פכ״ז.
21. במדרש תהלים מזמור מ״ט א״ב דורש כעי״ז בפסוק גם בני איש אלו בניו של נח שנקרא איש, נח איש צדיק. ובמדרש תהלים הו״ב מזמור ד׳ א״ח דורש כן גם הפסוק בני איש עד מה כבודי לכלימה, ולמה קורא אותם בני איש שהן באין מבני בניו של נח, ואין איש אלא נח, כמה דאת אמר (ו)נח איש צדיק. ועי׳ בילקוט המכירי תהלים שם, וברש״י, ובפסקתא דר״כ פכ״ט, ופס״ר פל״ב. ולקמן מאמר קלב. וכן בילק״ש משלי רמז תתקנ״ט, מביא דרש בפסוק משלי כא, ח. איש שהם באים מנח שנקרא איש שנאמר נח איש צדיק.
22. דורש צדיק תמים, דנקרא צדיק לפי שהיה תמים בדרכו. עי׳ לעיל מאמר קכד. ולקמן פ״ח מאמר ג.
23. ראה לקמן ט, כ. מגמ׳ סנהדרין ע: דדורש כנ״ל מקרא ״איש״ האדמה ועיי״ש מ״ש בבאור. ובמדרש משלי הו״ב לא הרגיש בזה. ומביא שם בהערות דבדפוס ווינציא וש״ד נשמטו המלות ונקרא צדיק. וראה בפי׳ משלי להר״י בר״י נחמיאש צד קפא. מביא דברי המדרש אלו נח איש צדיק ואפה״כ נשתכר ביין ונענש, ונראה דגם לפנינו צריך לתקן דמלות ״ונקרא צדיק״ צריך להיות מקודם.
24. לעיל מאמר קיא. ושם בז״ח כא. קודם לזה איתא אלה תולדות נח כו׳ מי ראוי להיות בזו ההנאה והמנוחה והמרגוע מי שהוא איש צדיק תמים. א״ר פפי זאת המנוחה למעלה היא, את האלהים התהלך נח למעלה, ולא למטה.
25. לעיל פ״ד מאמר כא. תנ״י שמות סי״א, תנחומא שם סי״ג, שמו״ר פ״ב ס״ד, אסת״ר פ״ו, ובמדרש מכת״י במנח״י גורס כל מי שנאמר בו היה הוא תחלתו והוא סופו, ובמדרש אור האפלה איתא למה נח נח שתי פעמים, לפי שהיה עומד בצדקו קודם המבול ואחר המבול. ובתנ״י נח א״א מביא דרש ילמדנו בקרא אלה תולדות נח ילמדנו רבנו על כמה עברות נשים מתות בשעת לדתן כך שנו על ג׳ עבירות כו׳ אמר הקב״ה אם הייתם זהירים בנר שבת אף אני מאיר לכם שנאמר והיה [לך ה׳] לאור עולם כו׳ אמר הקב״ה אברהם ״האיר״ עולמי בצדקו, כו׳ וכן הקב״ה אמר לו אברהם אברהם למה שתי פעמים אלא הוא אברהם צדיק מתחלתו ועד סופו וכו׳ ממה שקרינו בענין אלה תולדות נח והוא כנ״ל. (ולא העתקתי מאמר התנחומא בפנים יען כי אינו מבואר בו הקשר להפסוק שלפנינו) ובפס״ז דורש בדורותיו בין בבחרותו, בין בזקנותו.
26. לעיל אות קלד. בהבאור וצרף לכאן. ולעיל פ״ד מאמר כא. בבאור, ועי׳ חזקוני כאן. ובפס״ז כל מקום שנאמר היה מתחדש עליו עולמו. ובתנחומא ישן וישב א״ה איתא אמר ר׳ לוי אמר ר׳ יוחנן כל מקום אשר הוא אומר היה ראה ג׳ עולמות, כתיב בנח תמים היה ראה את העולם בישובו עד שלא בא המבול, וראה אותו חרב, וראה אותו בתיקונו אחר כך לכך נאמר בו היה.
27. עי׳ לעיל מאמר קכט.
28. לעיל מאמר קלד.
29. בתנחומא ישן נח א״ו, איתא יש דורשין לשבח, ויש דורשין לגנאי, ומביאים משלים אחרים. ומובא ברש״י כאן. ויש להעיר דטעמו של מ״ד דדורש לגנאי דס״ל כהדרשות לעיל מאמר ק. קב. עיי״ש, ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן שכ׳ דלפי הפשט הוא לשבח. ובב״ר ל׳ איתא רי״א בדורותיו היה צדיק, הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק כו׳ ר׳ נחמיה אומר ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה, ובתנחומא כאן איתא שאלו היה בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו (ויש להעיר ע״ז דהרי באמת הי׳ חי בדורו של אברהם נ״ח שנה עי׳ אע״ז כאן, וכ״ה בסד״ע פ״א. ועי׳ ב״ר פס״א). ובמדרש הגדול כאן אחר שהביא מאמר הנ״ל מביא מאמר חז״ל, אמר ר׳ שמואל ומה נח שלא היה בדור אלא הוא לבדו, עשה נחת להקב״ה עד שהטה עליו חן וחסד, וניצל מכל בני דורו, בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שהקב״ה מטה עליהן חסד, וכה״א וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני אדם (תהלים ק״ג:י״ז) ע״כ, וא״י מקורו. וראה במדרש הגדול בראשית ו. ח. בפס״ז, ומדרש אגדה כאן. ובס׳ חמדת הימים מביא ר׳ שמעון אומר בדורותיו כ״ש בדורות אחרים (נראה דצ״ל ר״ש בן לקיש כמו דאיתא במדרש הגדול ונשמט הסוף) ר״ש סבר שאלולי היה צדיק גמור היה נשתף (נשטף) עם בני דורו. וראה לקמן ז. א. מ״ש בבאור, ובזח״א ס. קמ:
30. לעיל פ״ה מאמר נז. תנחומא נח א״ה, תנ״י לך אכ״ו, בשינוים ועי׳ לקמן יז. א. ומדרש אגדה לך, ושם ויחי מח, יט. ובפס״ז איתא התהלך נח לא היה זכותו גדול כמו של אבות כו׳ התהלך בשלש נקודות תחת הלמ״ד לשון עבר, אבל התהלך שני נקודות תחת הלמד, כמו התהלך לפני והיה תמים הוא ציווי עומד.
31. עי׳ לעיל פ״ב מאמר רל. ומ״ש בבאור, ולעיל מאמר קיח. בבאור, ובילק״ש תהלים רמז תשל״ב מביא מהילמדנו קוה אל ה׳ (תהלים לז לד) זה נח. ושמור דרכו (שם) ששמר דרכיו של הקב״ה, את האלהים התהלך נח.
אִלֵּין תּוֹלְדָת נֹחַ נֹחַ גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחְלְתָא דַּייָ הַלֵּיךְ נֹחַ.
These are the progeny of Noach. Noach was a righteous man, flawless in his generations; Noach walked with the fear of Hashem.
פרשת נח

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ
אִלֵּין תּוֹלְדָת נֹחַ נֹחַ גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחְלְתָּא דַה׳ הַלֵּיךְ נֹחַ
צדיק וצדקה
א. ״איש צַדִּיק״ – ״גְּבַר זַכַּאי״, ״ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו ו) ״וְחַשְׁבַּהּ לֵיהּ לְזָכוּ״. התואר צַדִּיק והשם צְדָקָה מתורגמים בשורש זכ״ה, אבל זָךְ משורש זכ״ך מתורגם בשורש דכ״י (חילוף ז/ד) הנקשר לטהרה: ״שמן זית זָךְ״ (שמות כז כ) ״זֵיתָא דַּכְיָא״, כמו ״בדמי טָהֳרָה״ (ויקרא יב ד) ״בְּדַם דְּכוּ״.⁠1
התרגום כטעמים?
ב. לפי פיסוק הטעמים נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹרֹתָ֑יו ״בְּדֹרֹתָיו״ מוסב על ״תמים״, אולי כרמז למדרש שנולד מהול.⁠2 ואולם מרש״י נראה שפיסק ״נח איש צדיק תמים, היה בְּדֹרֹתָיו״.⁠3
לכאורה אין להוכיח מהי דעת אונקלוס שהרי תרגומו המילולי סובל את שתי האפשרויות. אמנם בתאג׳ שבו קיים פיסוק טעמים גם לת״א הטעימו: ״נֹחַ גְּבַר זַכַּאי, שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי״, כטעמי המקרא. ויותר מפורש במיוחס ליונתן שתרגם בתוספת מלים: ״נֹחַ הֲוָה גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים בְּעוֹבְדִין טָבִין הֲוָה בְּדָרוֹהִי״ (נח היה איש צדיק, תמים במעשים טובים היה בדורותיו).
אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ – ביראתו
ג. הִתְהַלֵּךְ אֶת פְּלוֹנִי משמעו ללכת עמו דוגמת ״וגם ללוט הַהֹלֵךְ את אברם״ (בראשית יג ה) ״דְּאָזֵיל עִים אַבְרָם״. לכן תמהו חז״ל: הכיצד נח ״התהלך את האלהים״ (עמו, בלוייתו) בעוד שאברהם הלך ״לפניו״ בלבד? והשיבו מה שהשיבו.⁠4
ואולם לפי אונקלוס השאלה כלל אינה קיימת: על פי תפיסתו, יחס ישיר בין אדם לה׳ הוא דבר בלתי אפשרי עקב רוממות הבורא ואינסופיותו. מטעם זה לא ניתן לתרגם כצורתה תיבת יחס מסוג ״עם״ ה׳. התרגום ״בְּדַחְלְתָּא דַה׳ הַלֵּיךְ נֹחַ״ מלמד שנח כלל לא הלך ״את״ (עם) ה׳ אלא הלך ביראתו.⁠5 כנגד זאת באברהם שבו נאמר ״התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז א) תרגם ״פְּלַח קָדָמַי״ וכן ״ה׳ אשר התהלכתי לפניו״ (בראשית כד מ) ״ה׳ דִּפְלַחִית קֳדָמוֹהִי״. מן התרגום מתבררת קרבתו של אברהם לבורא העולה על זו של נח: אברהם אכן הלך ״לפני״ ה׳ לעומת נח שהליכתו ״את האלהים״ מתורגמת כהליכה ביראתו.⁠6
1. ״לחם ושמלה״. ועיין גם ״ונקי וצדיק״ (שמות כג ז).
2. מדרש תנחומא, פרשת נח סימן ה: ״נח נולד מהול דכתיב תמים היה בדורותיו״. אך ראה גם הרב מ׳ ברויאר, ״טעמי המקרא״, ירושלים תש״ן, עמ׳ 380.
3. כך עולה מדבריו להלן ז א ״כי אותך ראיתי צדיק – ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו״. וכוונתו, בפסוקנו נאמר עליו ״צדיק תמים״ נמצא שפירש ״תמים״ כתואר ל״צדיק״. אבל לראב״ע שכתב ״תמים תואר השם״, ״תמים״ מוסב ל״איש״ ולכך נוטה דעת ת״א (״אור התרגום״).
4. רש״י: ״את האלהים התהלך נח – ובאברהם הוא אומר ״התהלך לפני״ (בראשית יז א), ״אשר התהלכתי לפניו״ (בראשית כד מ). נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו״.
5. ו״אור התרגום״ כתב: פה שהיה צריך סעד לתומכו, כרש״י, אמר רק ״בדחלתא״, שאחר הסעד הלך ביראתו.
6. בכך סרה תמיהת יא״ר על תרגום ״הליכה״ לפני ה׳: מדוע ״את האלהים התהלך נח״ מתורגם ״בְּדַחְלְתָּא דַה׳ הַלֵּיךְ נֹחַ״ וכמוהו גם ״ויתהלך חנוך את האלהים״ (בראשית ה כב) ״וְהַלֵּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחְלְתָּא דַה׳״, ואילו ״התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז א) מתורגם ״פְּלַח קָדָמַי וִהְוִי שְׁלִים״? והניח בצ״ע. מסתברים דברי ״נתינה לגר״ שהבחין בין ״הלך לפני״ שתרגומו ״פלח קדם״, לבין ״הלך את״ המתורגם ״הליך בדחלתא״: הליכה ״את האלהים״ מציינת קרבה יתירה (עם) ולכן מתורגמת זו כהליכה ביראתו. אבל ״הלך לפני״ מציין ריחוק מסוים (״לפני״ – מלת יחס במשמע מול, נוכח) ולכן ניתן לתרגמה מילולית, ״פלח קדם ה״. וראה גם ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״ (דברים יח יג) ״שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָּא דַּה׳ אֱלָהָךְ״, ובביאורנו שם.
אילין יחוס תלדוותיה דנחא נח גבר צדיק שלם בעבדה טבא הוו בדרויב קדם י״י פלח נח בקושטא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תלדוותיה דנח״) גם נוסח חילופי: ״תלדוות נח״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בדרוי״) גם נוסח חילופי: ״בדרה״.
אילן יחוסין דגניסת נח נח הוה גבר זכאי שלים בעובדין טבין הוה בדרוהי בדחלתא די״י הליך נח.
These are the genealogies of the race of Noah. Noah was a just man, complete in good works in his generation, (and) in the fear of the Lord walked Noah.

פרשה ל

סדר נח

[א] אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י׳:כ״ה), כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל. וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, זֶה נֹחַ. הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד (משלי י״ב:ז׳), הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל. וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד, זֶה נֹחַ הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ.
דָּבָר אַחֵר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – כְּתִיב: בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ (משלי י״ד:י״א). בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל, וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ, זֶה נֹחַ.
[ב] דָּבָר אַחֵר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – כְּתִיב: קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים (איוב כ״ד:י״ח). קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם, גְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה עֲלֵיהֶם שֶׁיֹּאבְדוּ בַּמַּיִם, תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ, כְּלוֹמַר מִי שֶׁפָּרַע מִדּוֹר הַמַּבּוּל. כָּל כָּךְ לָמָּה, לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים, שֶׁלֹא הָיְתָה כַּוָּנָתָן אֶלָּא לְמַטַּעַת כְּרָמִים, אֲבָל נֹחַ לֹא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְהַפְרוֹת וּלְהַרְבּוֹת בָּעוֹלָם וּלְהַעֲמִיד בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ.
[ג] אֵלֶּה – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, וְאֵלֶּה מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, כָּאן שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה, פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, דּוֹר הַמַּבּוּל.
[ד] אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כָּל מִי שֶׁנִּכְפַּל שְׁמוֹ יֵשׁ לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ לוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, אֲתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב: תֶּרַח תֶּרַח (בראשית י״א:כ״ז), אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, אֲמַר לְהוֹן אַף הִיא לָא תַבְרָא, דְּאָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: וְאַתָּה תָבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם (בראשית ט״ו:ט״ו), בִּשְּׂרוֹ שֶׁיֵּשׁ לְאָבִיו חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא, תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה (בראשית ט״ו:ט״ו), בִּשְּׂרוֹ שֶׁיִּשְׁמָעֵאל עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה.
[ה] אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ – אֶתְמָהָא, לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ שֵׁם, אֶלָּא נְיָחָא לוֹ, נְיָחָא לָעוֹלָם, נְיָחָא לָאָבוֹת, נְיָחָא לַבָּנִים, נְיָחָא לָעֶלְיוֹנִים, נְיָחָא לַתַּחְתּוֹנִים, נְיָחָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, נְיָחָא לָעוֹלָם הַבָּא.
[ו] אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים (משלי י״א:ל׳), מָה הֵן פֵּרוֹתָיו שֶׁל צַדִּיק מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי י״א:ל׳), שֶׁזָּן וּמְפַרְנֵס כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה, אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה: הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם (משלי י״א:ל״א), בָּא לָצֵאת וְנִשְׁתַּלֵּם, אֶתְמָהָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נֹחַ כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִן הַתֵּבָה הִכִּישׁוֹ אֲרִי וְשִׁבְּרוֹ, וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו, קַל וָחֹמֶר: אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא (משלי י״א:ל״א), זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל.
[ז] אִישׁ – כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ, צַדִּיק וּמֻמְחֶה, שֶׁכָּל מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה נֹחַ נוֹטֵעַ אֲרָזִים וְקוֹצְצָן, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה כְדֵין, אֲמַר לְהוֹן כָּךְ אָמַר מָארֵיהּ דְעָלְמָא דְּהוּא מַיְתֵי מַבּוּלָא עַל עַלְמָא, אָמְרוּ לֵיהּ אִין אֵיתֵי מַבּוּלָא לָא אָתֵי אֶלָּא עַל בֵּיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, כֵּיוָן שֶׁמֵּת מְתוּשֶׁלַח אָמְרוּ לוֹ הָא לָא אָתֵי מַבּוּלָא אֶלָּא עַל בֵּיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל (איוב י״ב:ה׳), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא כָּרוֹז אֶחָד עָמַד לִי בְּדוֹר הַמַּבּוּל, זֶה נֹחַ, תַּמָּן אָמְרִין כָּרוֹז לֵיהּ לַפִּיד לֵיהּ, בּוּז, שֶׁהָיוּ מְבַזִּים עָלָיו וְקָרוֹ לֵיהּ בִּיזַיָא סָבָא, לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן, שֶׁהָיוּ קָשִׁים כַּעֲשָׁתוֹת. נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל, שֶׁהָיוּ מוּכָנִים לִשְׁנֵי שְׁבָרִים לְשֶׁבֶר מִלְּמַעְלָה וּלְשֶׁבֶר מִלְּמַטָּה.
[ח] תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו – בַּר חַטְיָיא אָמַר כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ תָּמִים, הִשְּׁלִים שָׁנָיו לְמִדַּת שָׁבוּעַ. הָיָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הָיָה, מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ הוּא צַדִּיק. הֲתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ (יחזקאל ל״ג:כ״ד), מֵעַתָּה הוּא תְּחִלָּתוֹ וְהוּא סוֹפוֹ. אֲמַר לְהוֹן אַף הִיא לָא תַבְרָא, דְּהָא רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ וכו׳, רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, וּמַה אֲנִי מְקַיֵּם הָיָה, שֶׁהָיָה מְתֻקָּן לְהַדְרִיךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּתְשׁוּבָה.
(הקדמה) [פרשת נח]
[א] יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, עַל כַּמָּה עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל שָׁלֹש עֲבֵרוֹת וְכוּ׳, וּשְׁלָשְׁתָּן מִן הַתּוֹרָה. נִדָּה, דִּכְתִיב: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב (ויקרא ט״ו:כ״ה). חַלָּה, רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר ט״ו:כ׳). הַדְלָקַת הַנֵּר, דִּכְתִיב: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיהו נ״ח:י״ג), זוֹ הַדְלָקַת הַנֵּר בַּשַּׁבָּת. וְאִם תֹּאמַר לֵישֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, אֵין זֶה עֹנֶג, שֶׁאֵין יוֹרְדֵי גֵיהִנָּם נִדּוֹנִין אֶלָּא בַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל (איוב י׳:כ״ב). וּמָה רָאוּ נָשִׁים לְהִצְטַוּוֹת עַל שָׁלֹשׁ מִצְוֹת הָאֵלּוּ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם הָרִאשׁוֹן תְּחִלַּת בְּרִיּוֹתַי הָיָה וְנִצְטַוָּה עַל עֵץ הַדַּעַת. וּכְתִיב בְּחַוָּה, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה וְגוֹ׳ וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (בראשית ג׳:ו׳), וְגָרְמָה לוֹ מִיתָה וְשָׁפְכָה אֶת דָּמוֹ. וּכְתִיב בַּתּוֹרָה, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט׳:ו׳). תִּשְׁפֹּךְ דָּמָהּ וְתִשְׁמֹר נִדָּתָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּפֵּר לָהּ עַל דַּם הָאָדָם שֶׁשָּׁפְכָה. מִצְוַת חַלָּה מִנַּיִן, הִיא טִמְּאָה חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסִי בֶן דֻּמְסְקָא, כְּשֵׁם שֶׁהָאִשָּׁה מְקַשְׁקֶשֶׁת עִסָּתָהּ בַּמַּיִם וְאַחַר כָּךְ הִיא מַגְבַּהַת חַלָּתָהּ, כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִיב: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה (בראשית ב׳:ו׳), וְאַחַר כָּךְ, וַיִּיצֶר י״י אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר וְגוֹ׳ (בראשית ב׳:ז׳). הַדְלָקַת הַנֵּר מִנַּיִן, הִיא כִבְּתָה נֵרוֹ שֶׁל אָדָם, דִּכְתִיב: נֵר י״י נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ׳:כ״ז), לְפִיכָךְ תִּשְׁמֹר הַדְלָקַת הַנֵּר.
(ט) [ב] אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַנְחוּמָא בַּר אַבָּא וְאָמַר, פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי י״א:ל׳). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם בְּלֹא בָנִים, הוּא מֵצֵר וּבוֹכֶה. אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לָמָּה אַתָּה בוֹכֶה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶעֱמַדְתָּ פְרִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ לְךָ פְּרִי יָפֶה מִן הַבָּנִים. אוֹמֵר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵיזֶה פְרִי שֶׁהֶעֱמַדְתִּי. אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים. בָּנִים אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא פְּרִי צַדִּיק. וְכֵן תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָאַחֲרוֹנִים בִּזְכוּת הָרִאשׁוֹנִים. וּמִנַּיִן שֶׁאַף לָרִאשׁוֹנִים בִּזְכוּת הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי י״י. וּבְאֵיזֶה זְכוּת, בִּזְכוּת תּוֹלְדוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ. וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי י״א:ל׳), זֶה הַזָּן וּמְפַרְנֵס הֶעָנִי, כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לֹא מֵת נֹחַ עַד שֶׁרָאָה הָעוֹלָם בְּיִשּׁוּבוֹ וְעַד שֶׁרָאָה ע׳ אֻמּוֹת יוֹצְאִים מֵחֲלָצָיו וּמִשָּׁם לֹא נִזְכָּר אֶלָּא צִדְקוֹ. וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם, זֶה נֹחַ שֶׁזָּן וּמְפַרְנֵס אֶת הַבְּהֵמָה. וּמֶה הָיָה מַאֲכִילָן? אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, דְּבֵלָה הָיוּ כֻלָּן אוֹכְלִין, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, לֹא, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכָּל מִין וָמִין הֶאֱכִיל מַה שֶּׁלָּמֵד. הַגָּמָל, תֶּבֶן. וְהַחֲמוֹר שְׂעוֹרִים. וְכֵן כֻּלָּם מַה שֶּׁלָּמֵד הָיָה אוֹכֵל, הֱוֵי וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם. יֵשׁ בְּהֵמָה שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בְּשָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם, וְיֵשׁ בִּשְׁתַּיִם וְיֵשׁ בְּשָׁלֹשׁ, וְיֵשׁ בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה וְיֵשׁ בְּאֶמְצָעוֹ, וְיֵשׁ בִּקְרוֹת הַגֶּבֶר. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא רָאָה שֵׁנָה לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק וְזָן הַבְּרִיּוֹת שֶׁעִמּוֹ, הֲרֵי וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם.
[ג] אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ – יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כִּי חֵלֶק י״י עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים ל״ב:ט׳), וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה בִּכְתָב, רִשּׁוּמוֹ בְּרֶמֶז צְפוּנוֹת וּסְתוּמוֹת וּפֵרְשׁוּם בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְגִלָּה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כְּלָלוּת, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה פְּרָטוּת. וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הַרְבֵּה, וְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב מְעַט. וְעַל שֶׁבְּעַל פֶּה נֶאֱמַר: אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם (איוב י״א:ט׳). וּכְתִיב: וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים (איוב כ״ח:י״ג). וּמַאי לֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. וְכִי בְּאֶרֶץ הַמֵּתִים תִּמָּצֵא? אֶלָּא שֶׁלֹּא תִמָּצֵא תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֵצֶל מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֹנֶג הָעוֹלָם, תַּאֲוָה וְכָבוֹד וּגְדֻלָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר י״ט:י״ד). וְכָךְ דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. לְפִי שֶׁלֹּא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית (שמות ל״ד:כ״ז). וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לֹא כָתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה, לְמַעַן הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְלֹא בַעֲבוּר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְלֹא בִגְלַל הַדְּבָרִים, אֶלָּא עַל פִּי הַדְּבָרִים, וְזוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהִיא קָשָׁה לִלְמֹד וְיֵשׁ בָּהּ צַעַר גָּדוֹל שֶׁהִיא מְשׁוּלָה לַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל (ישעיהו ט׳:א׳), אֵלּוּ בַּעֲלֵי הַתַּלְמוּד שֶׁרָאוּ אוֹר גָּדוֹל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאִיר עֵינֵיהֶם בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר, בְּטָמֵא וּבְטָהוֹר. וְלֶעָתִיד לָבֹא, וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה׳:ל״א). וְלֹא קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁכָּפָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָהָר כְּגִיגִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות י״ט:י״ז). וְאָמַר רַב דִּימִי בַּר חָמָא: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה, מוּטָב, וְאִם לָאו, שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. וְאִם תֹּאמַר, עַל הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כָּפָה עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר, וַהֲלֹא מִשָּׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם מְקַבְּלִין אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה, עָנוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ יְגִיעָה וְצַעַר וְהִיא מְעַט, אֶלָּא אָמַר לָהֶן עַל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּקְדּוּקֵי מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, וְהִיא עַזָּה כַמָּוֶת וְקָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָתָהּ, לְפִי שֶׁאֵין לוֹמֵד אוֹתָהּ אֶלָּא מִי שֶׁאוֹהֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָהַבְתָּ אֵת י״י אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו׳:ה׳). וּמִנַּיִן אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵין אַהֲבָה זוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן תַּלְמוּד, רְאֵה מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ (דברים ו׳:ז׳). וְאֵי זֶה, זֶה תַלְמוּד שֶׁהוּא עַל הַלֵּב. הֱוֵי אוֹמֵר, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, זוֹ תַלְמוּד שֶׁצָּרִיךְ שִׁנּוּן. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁפָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע אֵין בָּהּ פֵּרוּשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ וְגוֹ׳ וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם, זֶה מַתַּן שְׂכַר עוֹסְקֵי מִצְוֹת (תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) שֶׁאֵין עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד. וּבְפָרָשָׁה שְׁנִיָּה כְּתִיב בָּהּ, בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (דברים ו׳:י״ג), וְלֹא כָתַב בְּכָל מְאֹדְכֶם, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁאוֹהֵב עֹשֶׁר וְתַעֲנוּג, אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צַעַר גָּדוֹל וְנִדּוּד שֵׁנָה, וְיֵשׁ מְבַלֶּה וּמְנַבֵּל עַצְמוֹ עָלֶיהָ, לְפִיכָךְ מַתַּן שְׂכָרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל (ישעיהו ט׳:א׳). אוֹר גָּדוֹל, אוֹר שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, שֶׁגְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲמֵלֵי תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁבִּזְכוּתָן הָעוֹלָם עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר י״י אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיהו ל״ג:כ״ה). אֵי זֶה הוּא בְרִית שֶׁנּוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, זוֹ תַּלְמוּד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כֹּה אָמַר י״י אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי וְגוֹ׳ (ירמיהו ל״ג:י״ט). וְאוֹמֵר: כִּי אִם בְּתוֹרַת י״י חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א׳:ב׳). וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּרַת בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִפִּיהֶם וּמִפִּי זַרְעָם עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר י״י רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ וְגוֹ׳ (ישעיהו נ״ט:כ״א). וְלֹא כְתִיב מִמְּךָ, אֶלָּא מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ (ישעיהו נ״ט:כ״א). וּלְפִיכָךְ קָבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי יְשִׁיבוֹת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיוּ הוֹגִין בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה וּמִתְקַבְּצִין שְׁתֵּי פְעָמִים בַּשָּׁנָה בַּאֲדָר וּבֶאֱלוּל מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה עַד שֶׁמַּעֲמִידִין דָּבָר עַל בֻּרְיוֹ וַהֲלָכָה לַאֲמִתָּהּ וּמְבִיאִין רְאָיָה מִן הַמִּקְרָא וּמִן הַמִּשְׁנָה וּמִן הַתַּלְמוּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁלוֹם רַב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל (תהלים קי״ט:קס״ה). י״י עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן י״י יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כ״ט:י״א). וְאוֹתָן שְׁתֵּי יְשִׁיבוֹת, לֹא רָאוּ שְׁבִי וְלֹא שְׁמַד וְלֹא שָׁלָל, וְהוֹצִיאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה קֹדֶם חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם, בְּתוֹרָתָן וּבְתַלְמוּדָם, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר וְלֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ (מלכים ב כ״ד:י״ד). וְכִי מַה גְּבוּרָה יֵשׁ בִּבְנֵי אָדָם הַהוֹלְכִים בַּגּוֹלָה? אֶלָּא אֵלּוּ גִּבּוֹרֵי תוֹרָה, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר בָּהּ, עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת י״י (במדבר כ״א:י״ד). וּמִתּוֹכָן, הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר. חָרָשׁ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאֶחָד מֵהֶן מְדַבֵּר, נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין. מַסְגֵּר, כֵּיוָן שֶׁאֶחָד מֵהֶן סוֹגֵר דִּבְרֵי טֻמְאָה וְטָהֲרָה אוֹ אִסּוּר וְהֶתּר, אֵין בְּעוֹלָם שֶׁיָּכוֹל לִפְתֹּחַ לְטַהֵר וּלְהַתִּיר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ (ישעיהו כ״ב:כ״ב). וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח (יחזקאל י״ז:י״ג), אֵלּוּ חוֹרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן שֶׁעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר, כֹּה אָמַר י״י וְגוֹ׳ כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה (ירמיהו כ״ד:ה׳). וּכְתִיב: (דניאל ט׳:י״ד) וַיִּשְׁקֹד י״י עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק י״י אֱלֹהֵינוּ, וְכִי מִשּׁוּם דְּצַדִּיק וַיִּשְׁקֹד י״י עַל הָרָעָה וַיָּבֵא אֶת הָרָעָה. אֶלָּא צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁהִקְדִּים וְהִגְלָה אֶת גָּלוּת יְכָנְיָה לְגָלוּת צִדְקִיָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח מֵהֶן תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְיָשְׁבוּ בְּתוֹרָתָן בְּבָבֶל מִן אוֹתָהּ שָׁעָה עַד הַיּוֹם, וְלֹא שָׁלַט בָּהֶן לֹא אֱדוֹם וְלֹא יָוָן וְלֹא גָזְרוּ עֲלֵיהֶם שְׁמָד. וְאַף לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֵין רוֹאִין חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי (זכריה ב׳:י״א), מֵאֱדוֹם וּמִיָּוָן וּמִגְּזֵרוֹתֵיהֶן. וּכְתִיב: חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵּצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה (מיכה ד׳:י׳), וְשָׁכַנְתִּי כְּתִיב. בַּשָּׂדֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָדָם גּוֹלֶה בַשָּׂדֶה, שְׁכִינָתִי לֹא זָזָה מִמֵּךְ. וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצְלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ י״י מִכַּף אֹיְבָיִךְ (מיכה ד׳:י׳). שָׁם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁמִּשָּׁם מַתְחֶלֶת הַגְּאֻלָּה וּמִשָּׁם עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן וְגוֹ׳ (עבדיה א׳:כ״א). אוֹתָהּ שָׁעָה, וְהָיְתָה לַי״י הַמְּלוּכָה (עבדיה א׳:כ״א). וְכֵן יְהִי רָצוֹן.
[ד] שְׁאֵלְתָּא. דַּאֲסִיר לְהוֹן לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִגְזַל וּלְמֶחְטַף מִדִּי חַד מִן חַבְרֵהּ, דְּאֵין לְךָ חָמוּר בְּכָל הָאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה מֵעֹנֶשׁ הַגָּזֵל, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה עָבְרוּ דוֹר הַמַּבּוּל עֲלֵיהֶן וְלֹא נֶחְתַּם עֲלֵיהֶם גְּזַר דִּינָן לִמְחוֹת אֶת זִכְרָם בְּמֵי הַמַּבּוּל, עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגָזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס. וּכְתִיב: הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע וְגוֹ׳ (יחזקאל ז׳:י״א). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מְלַמֵּד שֶׁזָּקַף הֶחָמָס וְעָמַד כְּמַקֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֵהֲמֵהֶם וְלֹא נֹחַ בָּהֶם (יחזקאל ז׳:י״א). אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, שְׁלֹשָה אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם, אוֹנָאָה וְגָזֵל וַעֲבוֹדָה זָרָה. אוֹנָאָה, דִּכְתִיב בָּהּ, כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ (עמוס ז׳:ז׳). גָּזֵל, דִּכְתִיב: חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד (ירמיהו ו׳:ז׳). עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: הָעָם הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וְגוֹ׳ (ישעיהו ס״ה:ג׳). וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַגּוֹזֵל שְׁוֵה פְרוּטָה מֵחֲבֵרוֹ, כְּאִלּוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח (משלי א׳:י״ט). וּמָאן דְּגָזַל וְעָבַד תְּשׁוּבָה וּמַהְדַּר גְּזֵלָה לְמָרָהּ, מִכְפַּר לֵיהּ. וְאִי מָאִית נִגְזָל, מַהְדַּר לְיוֹרְשָׁיו וּמִכְפַּר לֵהּ. וְכִי מַהְדַּר לַנִּגְזָל, מִבָּעֵי לֵהּ לַאֲחוּלֵי עַל גַּבֵּהּ, כִּי הֵיכִי דְלָא לִמְנַע מִלְּמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה, דְּתָנוּ רַבָּנָן, הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּית שֶׁהֶחֱזִירוּ, אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן. וְכָל הַמְּקַבֵּל מֵהֶן, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ, הַנֵּי מִלֵּי, שֶׁאֵין גְּזֵלָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינָהּ. אֲבָל חוֹזֶרֶת בְּעֵינָהּ, מְקַבְּלִין, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, רֵיקָה, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה תְשׁוּבָה, אֲפִלּוּ אַבְנֵט שֶׁאַתָּה חוֹגֵר אֵינוֹ שֶׁלְּךָ, וְנִמְנַע וְלֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, הַגַּזְלָנִים וּמַלְוֵי בָרִבִּית שֶׁהֶחֱזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן, וְהַמְקַבֵּל מֵהֶן אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, מִפְּנֵי מַה הֶחֱמִירָה תוֹרָה בַּגַּנָּב יוֹתֵר מִן הַגַּזְלָן, שֶׁהַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהַגַּזְלָן כְּתִיב בֵּהּ וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה וְגוֹ׳ (ויקרא ה׳:כ״ג). אָמַר לָהֶן, זֶה הִשְׁוָה כְּבוֹד הָעֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ, וְזֶה לֹא הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ. כִּבְיָכוֹל עָשָׂה עַיִן שֶׁל מַעְלָה כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה, וְאֹזֶן כְּאִלּוּ אֵין שׁוֹמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵי״י לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וְגוֹ׳ (ישעיהו כ״ט:ט״ו). וּכְתִיב: וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְגוֹ׳ (תהלים צ״ד:ז׳). וּכְתִיב: עָזַב י״י אֶת הָאָרֶץ וְאֵין י״י רוֹאֶה (יחזקאל ח׳:י״ב). תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מָשְׁלוּ מָשָׁל מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בָּעִיר וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה. אֶחָד זִמֵּן כָּל בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִמֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאֶחָד לֹא זִמֵּן לֹא אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. אֵיזֶה מֵהֶן עָנְשׁוֹ מְרֻבֶּה, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁזִּמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִמֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גְדוֹלָה כֹּחָהּ שֶׁל מְלָאכָה, שׁוֹר שֶׁבִּטְּלוֹ מִמִּלַאכְתּוֹ, חֲמִשָּׁה. שֶׂה שֶׁלֹּא בִטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ, אַרְבָּעָה. וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אוֹמֵר, בֹּא וּרְאֵה, שֶׁחָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת אֲפִלּוּ עַל גַּנָּב. שׁוֹר שֶׁהָלַךְ בְּרַגְלָיו, חֲמִשָּׁה. וְשֶׂה שֶׁהִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, אַרְבָּעָה. וְהֵיכָא דְגָזַל וְאָמַר, אִשְׁקוּל הַשְׁתָּא דְּצָרִיךְ לִי וַהֲדַר אֲשַׁלֵּם, רָשָׁע מִקְרֵי, דִכְתִיב, חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם (יחזקאל ל״ג:ט״ו), אַף עַל פִּי שֶׁמֵּשִׁיב, רָשָׁע הוּא. בְּרַם, צָרִיךְ אַתְּ לְמֵילַף, הַנֵּי מִלֵּי, הֵיכָא דְקָא גָזִיל אַדַּעְתָּא לְמִשְׁקְלֵהּ לְנַפְשֵׁהּ? אֲבָל הֵיכָא דְקָא בָעֵי לְמִתַּן מַתָּנָה לְהַהוּא נִגְזָל וְלָא בָעֵי לְקַבּוּלֵי וְאָמַר אִגְנוּב מִנֵּהּ כִּי הֵיכִי דַּאֲהַנֵּי לֵהּ וַאֲשַׁלֵּם לֵהּ תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, אִי נַמִּי שָׁבַק מָאנֵי בְּדֻכְתָּא דְלָא מִנְטַר אוֹ זוּזֵי וּפָשַׁע וְאַשְׁכְּחִנְהוּ אֱנִישׁ אַחֲרִינָא וְאָמַר, אַקְנִיטֶנּוּ עַד דְּיִתְבָּעֵהוּ וְיִזְדְּהַר בְּמָאנֵהּ זִמְנָא אַחֲרִינָא וְלָא לִפְשַׁע, מַאי, כֵּיוָן דְּלַהֲנָאָתוֹ קָא מְכַוֵּן וְשָׁרֵי, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּעַד מַהְדַּר לֵהּ אִית לֵהּ צַעְרָא, מַאי. תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, לֹא תִגְנֹב, עַל מְנַת לְמֵיקַט. לֹא תִגְנֹב, עַל מְנַת לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. מַאי טַעֲמָא, קְרָא יְתֵרָא הוּא, דִּכְתִיב: לֹא תִגְזֹל. וְכֵן הֲלָכָה.
[ה] אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ וְגוֹ׳ – אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. שָׁלֹש פְּעָמִים בַּפָּסוּק נֹחַ לָמָּה, זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה שֶׁרָאוּ שְׁלֹשָה עוֹלָמוֹת, נֹחַ וְדָנִיֵּאל, וְאִיּוֹב. נֹחַ, רָאָה עוֹלָם בְּיִשּׁוּבוֹ וְרָאָהוּ בְּחֻרְבָּנוֹ וְחָזַר וְרָאָהוּ בְּיִשּׁוּבוֹ. דָּנִיֵּאל, רָאָה בִנְיַן בַּיִת רִאשׁוֹן וְרָאָהוּ חָרֵב וְחָזַר וְרָאָהוּ בָנוּי בְּבִנְיַן בַּיִת שֵׁנִי. אִיּוֹב, רָאָה בִּנְיַן בֵּיתוֹ וְחֻרְבָּנוֹ וְחָזַר וְרָאָה בְּיִשׁוּבוֹ.
אִישׁ צַדִּיק – עַל שֶׁזָּן בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא צַדִּיק. שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם נִקְרְאוּ צַדִּיקִים עַל שֶׁזָּנוּ אֶת הַבְּרִיוֹת, נֹחַ וְיוֹסֵף. שֶׁכָּךְ כְּתִיב בּוֹ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק (עמוס ב׳:ו׳). וּכְתִיב בּוֹ, וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף (בראשית מ״ז:י״ב). אָמַר רַב אַחֲוָה בַּר רַב זְעִירָא, אַף בְּנֵי נֹחַ שֶׁנִּכְנְסוּ בַתֵּבָה וְהַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹפוֹת, כֻּלָּן צַדִּיקִים הָיוּ, לְפִי שֶׁדּוֹר הַמַּבּוּל הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ כְּתִיב בָּהֶן, שֶׁהִרְבִּיעוּ בְּהֵמָה עַל חַיָּה וְחַיָּה עַל בְּהֵמָה וְהַכֹּל עַל אָדָם וְאָדָם עַל הַכֹּל, לְפִיכָךְ כְּתִיב בָּהֶן, הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. וּמִנַּיִן שֶׁמִּמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית נִצְטַוּוּ הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת וָרֶמֶשׂ שֶׁלֹּא לְהִדָּבֵק עִם שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, דִּכְתִיב: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְגוֹ׳ (בראשית א׳:כ״ה). אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מִין וָמִין יִדְבַּק בְּמִינוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אָסוּר. תָּמִים, זֶה אֶחָד מִשִּׁבְעָה מְהוּלִים שֶׁנּוֹלְדוּ בָעוֹלָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן נִבְרָא מָהוּל, וְשֵׁת בְּנוֹ נוֹלַד מָהוּל, דִּכְתִיב: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ (בראשית ה׳:ג׳). נֹחַ נוֹלַד מָהוּל, דִּכְתִיב: תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו. יַעֲקֹב נוֹלַד מָהוּל, דִּכְתִיב: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם (בראשית כ״ה:כ״ז). וְיוֹסֵף נוֹלַד מָהוּל, דִּכְתִיב: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף (בראשית ל״ז:ב׳), שֶׁהָיָה דוֹמֶה לְאָבִיו. מֹשֶׁה נוֹלַד מָהוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב׳:ב׳). וְאִיּוֹב נוֹלַד מָהוּל, דִּכְתִיב: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר (איוב א׳:ח׳). בְּדֹרֹתָיו, וְלֹא בְדוֹרוֹת אֲחֵרִים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. חַד אָמַר, תָּמִים הָיָה בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו. מָשָׁל לְחָבִית שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בְּמָקוֹם הַמְטֻנָּף. בִּמְקוֹמָהּ, רֵיחָה נוֹדֵף. שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. וְחַד אָמַר, תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, כָּל שֶׁכֵּן בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. מָשָׁל לִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַטִּנֹפֶת רֵיחָהּ נוֹדֵף, כָּל שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַבֹּשֶׂם.
אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ – שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹמְכוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתַּקַּע בְּמַעֲשֵׂה דוֹר הַמַּבּוּל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵן וְהָיָה הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּת אָבִיו, וְהָיָה לְפָנָיו דֶּרֶךְ מְשֻׁקָּע בְּטִיט, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ סוֹמְכוֹ שֶׁלֹא יִשְׁקַע בַּטִּיט. אֲבָל אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי (בראשית מ״ח:ט״ו), וּבָאָבוֹת כְּתִיב: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבוֹתַי לְפָנָיו שֶׁהָיוּ מְרַוְּחִין לַשְּׁכִינָה, וְהָיוּ מַקְדִּימִין וְהוֹלְכִין לְפָנָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ.
(Introduction) [Parashat Noach]
[Siman 1] [These are the generations of Noah (Gen. 6:9).] May it please our master to instruct us concerning the number of transgressions for which women die during childbirth. Thus have our masters taught us: Women die during childbirth for failure to observe three duties decreed in the Torah.
These are: The duty with regard to menstruation,⁠1 for it is written: And if a woman have an issue of her blood, she shall be in her impurity seven days (Lev. 15:25); the duty of the levy of dough,⁠2 for it is written: Of the first of your dough ye shall set apart a cake for a gift (Num. 15:20); and the duty of lighting the Sabbath lights, for it is written: And call the Sabbath a delight (Isa. 58:13). If one chooses to sit in darkness, the Sabbath would not then be a delight, since darkness is imposed upon those condemned to Gehenna,⁠3 as it says: A land of thick darkness, as darkness itself (Job 10:22).
Why were women enjoined to perform these three duties? The Holy One, blessed be He, said: Adam, the first of My creatures, was commanded not to eat the fruit of the tree of knowledge, yet concerning Eve, it is written: And when the woman saw that the tree was good for food … she gave also unto her husband with her and did eat (Gen. 3:6). In that way she brought about his death and, as it were, shed his blood, and the law prescribes: Whoso sheddeth man’s blood, by man shall his blood be shed (Gen. 9:6). That is why woman’s blood is made to flow. She is required to abstain from sexual relations during menstruation to atone for the blood of Adam that she was responsible for shedding.
Why were women assigned the commandment to remove the levy of dough? It was because she (Eve) defiled the sanctified dough of His world, namely, Adam. R. Yosé the son of R. Kazrata declared: Just as a housewife slaps her dough with water and then takes off its levy, so the Holy One, blessed be He, did with Adam, as it is written: And there went up a mist from the earth and watered the whole face of the earth (Gen. 2:6), and Then the Lord God formed man of the dust (ibid., v. 7).
Why is a woman charged with the duty of lighting the Sabbath lights? It was she (Eve) who extinguished the light of Adam by causing his death, as it is written: The spirit of man is the light of the Lord (Prov. 20:27). Therefore she is obliged to observe the commandment to light the Sabbath lights.
(9) [Siman 2] These are the generations of Noah (Gen. 6:9). R. Tanhuma the son of Abba began the discussion of this subject with the verse: The fruit of the righteous is a tree of life; and he that is wise winneth souls (Prov. 11:30). R. Judah the Levite said: Whenever a man dies childless, he grieves and weeps. Thereupon the Holy One, blessed be He, consoles him with the words: “Wherefore do you weep over having left no fruit in this world? You have left fruit that is more desirable than children.” “Sovereign of the universe,” the man asks, “what fruit did I produce?” The Holy One, blessed be He, replies: “The Torah (you observed), concerning which it is written: the fruit of the righteous is a tree of life.” The verse does not say that children are a tree of life but that the fruit of the righteous is a tree of life.4 Accordingly, man’s most desirable offspring are his good works. Hence, it is written: These are the offspring of Noah. Noah was in his generations a man righteous and whole-hearted (Gen. 6:9).
R. Abahu taught: We find that the Holy One, blessed be He, rewards descendants because of the merit acquired by their ancestors. Where do we find that He also rewards ancestors because of the merit of their descendants? Scripture states: Noah found grace in the eyes of the Lord (Gen. 6:8). Because of whose merit did Noah find grace? He found grace because of the merit of his descendants, as it is said: These are the generations of Noah, Noah.
And he that is wise winneth souls (Prov. 11:30). This refers to those who feed and entertain the poor. R. Tanhuma continued his exposition, saying: Our masters taught that Noah did not die until he saw the world reinhabited and beheld seventy generations of his descendants. However, none of them are mentioned by name. Only his righteousness is referred to.
And he that is wise winneth souls (ibid.). This applies to Noah, who fed and sustained the animals. What food did he feed them? R. Akiba maintained: All of them ate dried figs, as it is written: And it shall be for food for thee and for them (Gen. 6:21). Our sages, however, said: This was not so. He provided each of them with the kind of food it was accustomed to eat—straw for the camel, barley for the ass, and so forth. Each animal was fed what it was accustomed to eat. Hence, And he that is wise winneth souls.
Certain animals were fed at the first hour of the day, others at the second, and still others at the third; while some animals were fed at the third of night, others at midnight, and still others at the time of the crowing of the cock. Our sages declared that during the twelve months in the ark, Noah slept neither during the day nor at night because he was occupied constantly with feeding the creatures in his care. Hence, he that is wise winneth souls (ibid.).
[Siman 3] These are the generations of Noah. Blessed be the name of the King of Kings, the Holy One, blessed be He, who chose Israel from among the seventy nations of the world, as it is written: For the portion of the Lord is His people Jacob, the lot of his inheritance (Deut. 32:9). He gave us the Written Law (the Five Books of Moses), which contains hidden and obscure teachings, and explained them in the Oral Law (codified in the Mishnah), which was revealed to Israel alone. What is more, the Written Law enunciates only the general principles of the law, while the Oral Law discusses the specifics of the law. The Written Law is brief, while the Oral Law is lengthy, as it is written: The measure thereof is longer than the earth and broader than the sea (Job 11:9).
It says elsewhere in Scripture in reference to the Oral Law: Neither is it found in the land of the living (ibid. 28:13). What is the meaning of the verse Neither is it found in the land of the living? Does it mean that the Oral Law is found only among the deceased? Indeed not. It means that the Oral Law is not found among those who pursue the pleasures of this world—its passions, its glory, or its greatness, but only among those who deprive themselves for its sake, as it is said: This is the law; when a man dieth in a tent (Num. 19:40). The following is the path that leads to an understanding of the law: “A morsel of bread with salt shall you eat; a measure of water shall you drink; upon the earth shall you sleep; a life of hardship shall you lead; and in the law shall you labor.”5 The Holy One, blessed be He, established His covenant with Israel through the Oral Law, as it is said: According to the tenor of these words have I made a covenant with thee and with Israel (Exod. 34:27).
Our sages, of blessed memory, stated that the Holy One, blessed be He, did not write in the Torah “For the sake of these words,” or “because of these,” or “on account of these words,” but simply according to the tenor of (al pi) these words. This statement clearly alludes to the Oral Law (torah she be-’al peh), which is difficult to learn and in the learning of which there is considerable anguish, comparable to darkness itself, as it is said: The people that walk in darkness have seen a great light (Isa. 9:1). The people referred to in this verse are the masters of the Talmud, who beheld a great light when the Holy One, blessed be He, enlightened them as to what is prohibited and permitted, pure and impure. It is said of them that They that love Him shall be as the sun when it goeth forth in its might (Judg. 5:31).
The Israelites did not accept the Torah until the Holy One, blessed be He, arched the mountain over them like a vessel, as it is said: And they stood beneath the mountain (Exod. 19:17). R. Dimi the son of Hama stated that the Holy One, blessed be He, told Israel: If you accept the Torah, well and good; but if not, your grave will be there. If you should say that He arched the mountain over them because of the Written Law, isn’t it true that as soon as He said to them, “Will you accept the Torah?” they all responded, “We will do and hear,” because the Written Law was brief and required no striving and suffering, but rather He threatened them because of the Oral Law. After all, it contains the detailed explanations of the commandments, both simple and difficult, and it is as severe as death, and as jealous as Sheol. One does not study the Oral Law unless he loves the Holy One, blessed be He, with all his heart, with all his soul, and with all his might, as it is said: And thou shalt love the Lord thy God with all thy heart, with all thy soul, and with all thy might (Deut. 6:5).
Whence do you learn that this word love refers only to studying (the Oral Law). Observe what is written after this: And these words which I command thee this day shall be upon thy heart (ibid., v. 6). What words are alluded to here? The words of the Oral Law (Talmud), which are upon the heart. And Scripture says immediately thereafter: And thou shalt teach it to thy children. It is the Oral Law (Talmud) that must be taught.
We learn from these verses that the first part of the Shema (Deut. 6:4–9) does not mention a reward given in this world, while the second part does: And if ye shall hearken diligently unto My commandments which I command thee this day … I will give the rain of your land in its season (Deut. 11:13). This reward is given to those who perform the commandments (contained in the Written Law) even though they neglect the study of Talmud.
The second part of the Shema contains the words With all thy heart, with all thy soul, but the words with all thy might are omitted. These words are omitted to inform us that anyone who loves material riches and earthly pleasures is incapable of studying the Oral Law. There is considerable anguish and sleeplessness in (store for him who does study) it; one wastes and neglects himself on its account. Therefore its reward is in the hereafter, as it is said: The people that walk in darkness have seen a great light (Isa. 9:1).
The great light alludes to the light created on the first day of creation, which the Holy One, blessed be He, reserved for those who devote themselves to the study of the Oral Law day and night. It is as a consequence of their merit that the world endures, as it is said: Thus saith the Lord: If My covenant be not with day and night, if I have not appointed the ordinances of heaven and earth (Jer. 33:25). Which covenant applies to day and night? It is the covenant of the Oral Law, as it is said: Thus saith the Lord: If you can break My covenant with the day and My covenant with the night … then may also My covenant be broken with David, My servant (ibid., vv. 20–21), and it says elsewhere: His delight is in the law of the Lord, and in His Law doth he meditate day and night (Ps. 1:2).
The Holy One, blessed be He, made a covenant with the Israelites that neither they nor their descendants, unto the last generation, would forget the Oral Law, as it is said: And as for Me this covenant with them, saith the Lord. My spirit that is upon thee, and My words that I have put in thy mouth, shall not depart out of thy mouth, nor out of the mouth of thy seed, nor out of the mouth of thy seed’s seed (Isa. 59:21). It is not written in this verse “from thee,” but rather out of thy mouth, nor out of the mouth of thy seed, nor out of the mouth of thy seed’s seed.
Therefore the Holy One, blessed be He, established two yeshivot (at Sura and Pumbeditha) for the Israelites where they studied the Torah day and night, and where they assembled from all parts of the world twice each year, in the months of Adar and Elul. They came together to “battle” the problems encountered in the Torah until they had resolved them and reached a definitive decision concerning them. They would adduce arguments from the Torah, the Mishnah, and the Talmud so that the Israelites might not sin against the law, as it is said: Great peace have they that love Thy law; and there is no sinning for them (Ps. 119:165). Scripture informs us: The Lord will give strength unto His people, the Lord will bless His people with peace (Ps. 29:11). Hence, these two yeshivot experienced neither captivity, persecution, nor pillage; and neither Greece nor Rome ever conquered them.⁠6 The Holy One, blessed be He, led the people out of Jerusalem with their Written and Oral Law twelve years before its destruction, as it is written: And he carried away all Jerusalem, and all the princes and all the mighty men of valor, even ten thousand captives, and all the craftsmen and smiths; none remained save the poorest sort of people of the land (II Kings 24:14). Is there might among men being led into exile? These were the mighty ones in their knowledge of Torah, as is indicated in the verse: In the Book of the Wars of the Lord (Num. 21:14).
What do the words craftsmen and smiths imply? The word “craftsmen” (haras) indicates that when one of them spoke, all the others were made speechless (haresin) by the power of his argument. The word “smiths” signifies that when one of them closed a case (playing on mesager, “smith,” and soger, “close”), on purity or impurity, prohibition or permission, no one in all the world was able to reopen the argument. This was in fulfillment of the verse And the key of the House of David will I lay upon his shoulder, and he shall open and none shall shut; and he shall shut and none shall open (Isa. 22:22).
And the mighty of the land He took away (Ezek. 17:13). The mighty here alludes to the nobles of the tribes of Judah and Benjamin, concerning whom it is said: Thus saith the Lord, God of Israel: Like these good figs, so I regard the captives of Judah whom I have sent out of this place into the land of the Chaldeans for good (Jer. 24:5). And elsewhere it is written: And so the Lord hath hastened the evil and brought it upon us; for the Lord our God is righteous in all His works (Dan. 9:14). How can these verses be explained? After all, if the Holy One, blessed be He, is righteous, is it likely that He would hasten the evil and bring it upon us? This verse implies that the Holy One, blessed be He, performed a kindness for Israel by causing the exile of Jehoiachin to precede that of Zedekiah so that the Oral Law might not be forgotten by the Israelites. They resided in Babylon, with their Torah, from that day unto this, and neither Rome nor Greece has ruled them or forced them to convert. What is more, they will not be compelled to experience the trials that will befall mankind preceding the advent of the Messiah, as is said: O Zion, escape, thou that dwellest with the daughter of Babylon (Zech. 2:11). That is, they escaped the decrees imposed by Rome and Greece.
It is written in Scripture: Be in pain and labor to bring forth, O daughter of Zion, like a woman in travail; for now thou shalt go forth out of the city and shall dwell (ve-shakhant) in the field, and shalt come into Babylon; there shalt thou be rescued. There shall the Lord redeem thee from the hand of thine enemies (Micah 4:10). Ve-shakhant “(shall dwell) in the field” is written; even though Israel may be banished into the field, My Shekhinah7 will not depart from you. And thou shalt come even into Babylon; there shalt thou be rescued (ibid.). The word there in this verse indicates that the redemption (of Israel) will commence there, and that from there they will ascend to Jerusalem, as it is said: And saviors shall come up on Mount Zion (Obad. 1:21). That shall be when the kingdom shall be the Lord’s (ibid.). So may be Your will.
[Siman 4] A question. An Israelite is forbidden to steal from a fellow human being. No punishment for the performance of any prohibited act mentioned in the Torah is harsher than that administered for theft. R. Eliezer declared: The generation of the flood was guilty of every sin mentioned in the Torah, but only when they committed theft was it decreed that their memory should be obliterated in the floodwaters, as it is said: For the earth is filled with violence through them, and behold, I will destroy them with the earth (Gen. 6:13), and elsewhere it is written: Violence is risen up into a rod of wickedness; not one of them shall remain (Ezek. 7:11). R. Eliezer held: This verse teaches that Violence arose and stood upright, like a rod before God, and said to Him: Master of the Universe, Nought cometh from them, nor from their tumult, nor from their turmoil, neither is there eminence among them (ibid.).⁠8
R. Abahu declared: There are three wrongs before which the curtain (that veils the throne of God) is never closed—robbery, and idolatry, and gouging. About gouging it is written: Thus He showed me; and behold, the Lord stood beside a wall made by a plumbline, with a plumbline in His hand (Amos 7:7); concerning robbery it is written: Violence and theft is heard within her before Me continually (Jer. 6:7); and with reference to idolatry it is written: A people who provokest Me to My face continually, that sacrifice in gardens, etc. (Isa. 65:3).
R. Yohanan was of the opinion that a man who steals as little as a perutah from his companion is considered as though depriving him of his life, as it is said: So are the ways of everyone who is greedy of gain; it taketh away the life of the owners thereof (Prov. 1:19).
One who steals but later repents his action by restoring the stolen article to its rightful owner is considered to have atoned for his sin. However, if the one from whom he stole it has died, he is required to return the stolen property to his heirs before he is considered to have atoned. When a person returns a stolen article to its owner, the owner must forgive the guilty one lest he regret having repented. Our rabbis taught, however, “If a known thief or usurer desires to make restitution, one should not accept it, and if he does accept it, he is devoid of wisdom and piety.”9 This is the case only if the stolen object is not intact, but if it is intact, one may accept it. R. Yohanan said: This law was taught during the lifetime of Rabbi. It happened once that a man wanted to return some property which he had stolen, but his wife rebuked him, saying: “Fool, if you were to make complete restitution, even the girdle you are wearing would no longer belong to you.” He changed his mind and did not make restitution. It was then that the sages declared: If a known thief or usurer desires to make restitution, one should not accept it, but if one does accept it, he is devoid of wisdom and piety.”
The disciples of R. Yohanan the son of Zakkai posed the query: Why does the Torah deal more harshly with a thief than with a robber, inasmuch as a thief is required to pay double or even four- or fivefold the value of what he has stolen, while concerning the robber it is written: Then it shall be, if he hath sinned, and is guilty, that he shall restore that which he stole by robbery (Lev. 5:23)? He explained: The robber equates the dignity of the servant with the dignity of the Master, while the thief does not equate the dignity of the servant to that of the Master. He (the thief) acts as though the eyes of the Almighty were unable to see him and His ears were incapable of hearing him. He moves about stealthily while perpetrating his thievery, as though he can be seen by man but not by God. Therefore it says: Woe unto them that seek deep to hide their counsel from the Lord, and their works are in the dark, and they say: “Who seeth us? Who knoweth us?” (Isa. 29:15); They say, the Lord will not see (Ps. 94:7); and it says also: The Lord seeth us not, the Lord has forsaken the land (Ezek. 8:12).
It is taught that R. Meir’s thought was illustrated in the name of R. Gamliel. “To what may this be compared?” he said. “It may be compared to two men residing in a certain city, who arranged banquets. One of them invited all the men of the city to his banquet, but failed to invite the king’s sons, while the other invited neither the men of that city nor the king’s sons. Whose punishment is more severe? Naturally the one who invited all the other men of the city but not the king’s sons.”
R. Meir said: Observe how much importance is attached to labor. One must pay an indemnity equal to five times the value of the ox, for the theft of the ox forces him to stop work, but one pays only fourfold indemnity for a sheep, which performs no labor. R. Yohanan the son of Zakkai declared: Observe that God is merciful even toward a thief. A thief must pay fivefold for an ox that goes on its feet, but he pays only fourfold for a sheep that he must carry away on his shoulder.
If a man steals while saying to himself, “I will take this thing because I need it now but will return it later,” he is considered a wicked man, for it is written: If the wicked restore the pledge, give back that which he had stolen(Ezek. 33:15). Yea, even though he returns what he has stolen, he is considered wicked. It is necessary to understand that what we have discussed thus far applies only to the person who steals something with the intention of taking it for himself. Yet, even if the person steals with the intention of giving a gift to the man, but he does not wish to accept it, and [the thief] thinks, I will steal from him so as to pay him double [when I am convicted by a court], or, the man was careless with his property or money and negligently left it in an unguarded place, and another man found it and thought, I will vex him to make him search for it so that he will be more careful with his property in the future, and not be neglignt. The finder is not permitted to take it even though he did it for the owner’s good. Since it is possible that the owner (of the lost item) will be greatly distressed by his withholding it.
The Baraita (a tradition attributed to a sage from the time of the Mishnah) teaches us: One must not steal either for the purpose of repaying a twofold indemnity or in order to withhold it temporarily. This is the law, for there is an additional verse which states: Thou shalt not rob (Lev. 19:13).
[Siman 5] These are the generations of Noah. Noah was a righteous man … Noah walked with God (Gen. 6:9). Why is Noah’s name repeated three times in this single verse? Because he was one of the three men privileged to experience three changes that occurred in the world. The three were Noah, Daniel, and Job. Noah saw the world inhabited, he witnessed its destruction, and finally he beheld it reinhabited. Daniel saw the first Temple intact, he beheld its destruction, and then he witnessed the erection of the second Temple. Job saw his household established, he beheld its destruction, and he finally witnessed its reestablishment. Noah was a righteous man. Noah was called righteous because he fed the creatures of the Holy One, blessed be He. Two men were called righteous because they fed the creatures of the Holy One, blessed be He. They were Noah and Joseph. It is written concerning Joseph: Because they sell the righteous for silver (Amos 2:6), and of Joseph it is also said: And Joseph fed (Gen. 47:12).
R. Ahava the son of R. Ze’era said: Even Noah’s sons, the animals, the beasts, the birds, and the creeping things that accompanied him into the ark were righteous. At the time of the generation of the flood, all flesh had corrupted their way upon the earth (Gen. 6:12), as it is stated in Scripture concerning them. The domesticated animals copulated with the beasts, the beasts with the animals, they with men, and the men with them. Therefore, it is stated: Behold, I will destroy them with the earth (ibid., v. 13). How do we know that at the very hour that they were created, the animals, the beasts, the birds, and the creeping things were commanded not to copulate with any species other than their own? It is written: And God made the beast of the earth after its kind (Gen. 1:25). The Holy One, blessed be He, told them: Each shall cleave to its own and is forbidden to go to another.
He was righteous (Gen. 6:9). This suggests that he was one of the seven men born circumcised.⁠10 Adam and his son Seth were born circumcised, as it is written: He begot a son in his own likeness after his image, and he called him Seth (Gen. 5:3). Noah was born circumcised, as it is written: He was righteous (lit. “perfect”) in his generations (ibid. 7:1); Jacob was born circumcised, for it is said: And Jacob was a quiet (lit. “perfect”) man (ibid. 25:27); Joseph was born circumcised, for it is written: These are the generations of Jacob: Joseph (ibid. 37:2) because he resembled his father; Moses was born circumcised, as it is said: And she saw that he was a goodly child (Exod. 2:2); and Job was born circumcised, as it is written: A wholehearted (lit. “just”) and upright (“perfect”) man (Job 1:1).
In his generation. Do these words imply that Noah would not have been considered righteous if he had lived in another generation? R. Judah and R. Nehemiah differed concerning this question. One said: He was righteous in comparison to the men who lived during the Generation of the Flood and the Generation of the Separation, but if he had lived in Abraham’s generation he would have been lost among them. For example, if a barrel of balsam oil is placed in a filthy area, its scent permeates that area, but if it is placed in another locality (a clean area), its scent might not permeate that area. The other argued: If he was righteous in such a generation, how much more righteous would he have been had he lived in any other generation! For example, if a vial of spikenard oil is set in a filthy place, it will give forth a pleasant fragrance, but how much more pleasant would its fragrance be were it placed in an attractive area.
Noah walked with God. The Holy One, blessed be He, supported Noah lest he sink to the level of the generation of the flood. For example, if a king’s son starts out on a journey as his father’s emissary, and is forced to travel upon a road thick with mud, the king supports him along the road lest he sink into the mire. However, with reference to Abraham, it is written: Walk before Me, etc. (Gen. 17:1), and concerning the patriarchs, it is said: The God before whom my fathers walked (ibid. 48:15). They preceded the Shekhinah, in order to fulfill His will.
1. A woman must remain apart from her husband during her menstrual period.
2. A portion of the dough, removed before baking bread, that is dedicated to God. During the Temple period it was given to the priest, but after the destruction of the Temple it was burned.
3. Hell. One of the seven things formed two thousand years before creation.
4. The Torah is called a tree of life. Hence, the fruit of the righteous is the Torah that man preserves and perpetuates.
5. Pirkei Avot 6:4.
6. The author of this statement apparently believed that the academies in Babylon were established prior to Alexander the Great’s conquest of the Middle East and following the exile in the reign of Nebuchadnezzar.
7. Reading ve-shakhant as shekhinati (my Shechinah).
8. Even violence could not tolerate the sin of theft.
9. For the interpretation of this statement, see Rashi, Bava Kama 94b, s.v. “ignorant of the law.”
10. Tradition differs as to the number of men born circumcised. Buber Tanhuma, Noah 6 mentions ten, Midrash on Psalms 9:7 lists thirteen.

פרשת נח

[א] אלה תולדות נח (בראשית ו׳:ט׳). [ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן, כך] שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, [על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, ושלש מצות הללו מן התורה הן]. נדה מנין, שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה (ויקרא ט״ו:כ״ה), וחלה מנין, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (במדבר ט״ו:כ׳), נר השבת מנין, שנאמר וקראת לשבת עונג (ישעיהו נ״ח:י״ג). ולמה נצטוו הנשים על המצות הללו, אלא אמרו חכמינו שאדם היה תחילת ברייתו של עולם, ובא חוה ושפכה דמו על ששמע לה, שנא׳ כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט), אמר הקב״ה תנתן לה מצות דם הנדה [שיתכפר לה] על אותו הדם ששפכה, ומצות חלה למה, לפי שאדם היה חלתו של עולם, ובאתה חוה וטימאתהו, אמר הקב״ה תנתן לה מצות חלה, שיתכפר לה על חלתו של עולם שטימאתו, ומנין שהיה אדם חלתו של עולם, כך שנו רבותינו, כיון שהאשה נותנת מים בעיסה היא מגבהת חלתה, כך [עשה] הקב״ה, אמר ר׳ יוסי בן קצרתא כיון שנתן הקב״ה מים על האדמה, מיד הגביה חלתו אדם מן האדמה, שכך הוא אומר ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב׳:ו׳), מיד וייצר ה׳ אלהים וגו׳ (שם שם:ז׳). ומצות הנר, לפי שהיה אדם נרו של הקב״ה, שנא׳ נר (אלהים) [ה׳] נשמת אדם (משלי כ׳:כ״ז), ובאתה חוה וכבתה אותו, אמר הקב״ה ינתן לה מצות הנר, כדי שיתכפר לה על הנר שכבתה, לכך נצטוו הנשים על מצות הנר בשבת, אמר הקב״ה אם הייתם זהירים בנר שבת, אף אני מאיר לכך, שנאמר והיה (ה׳ לך) [לך ה׳] לאור עולם (ישעיהו ס׳:י״ט).
מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (שם מ״א:ב׳). אמר הקב״ה אברהם האיר עולמי בצדקו, למה שהיו כל דורו רשעים, ומכולם לא מצאתי אלא אחד, שנאמר אחד היה אברהם (יחזקאל ל״ג:כ״ד), וכי שנים היו, אלא אחד בצדקו, וכן הקב״ה א״ל אברהם אברהם, למה שתי פעמים, אלא הוא אברהם צדיק מתחילתו עד סופו, וכן יעקב יעקב, וכן משה משה, וכן שמואל שמואל, צדיקים מתחילתן ועד סופן, ממה שקרינו בענין אלה תולדות נח נח.
[ב] [אלה תולדות נח]. כך פתח ר׳ תנחומא בר אבא בבית המדרש, כתיב פרי צדיק עץ חיים וגו׳ (משלי י״א:ל׳), אמר ר׳ יהודה הלוי בר שלום, בשעה שאדם צדיק מסתלק מן העולם בלא בנים, הוא מיצר ובוכה, אומר לו הקב״ה, מפני מה אתה מיצר ובוכה, מפני שלא העמדת פרי בנים, בעולם הזה יש לי פרי יפה מהבנים, והוא אומר לפניו רבונו של עולם מה הפרי ההוא, אומר לו הקב״ה זו תורה שעקת בה, שכך כתיב פרי צדיק עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג׳:י״ח), מי הוא זה, זה נח, אמרו רבותינו לא מת נח עד שראה את כל העולם כולו בישובו, עד שראה קוטנת של ציפורי, ועד שראה שבעים אומות יוצאין מחלציו, ומכולם לא נזכר לו אלא צדקו, שנאמר אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים] שם חם ויפת, אין כתיב כאן, אלא צדקו, שנאמר נח איש צדיק. תדע לך שפסוק זה על נח הוא מדבר, שכתיב בסופו ולוקח נפשות חכם (משלי י״א:ל׳) זה היה נח שלקח נפשות, והיה זן אותם ומאכילן, ומה היה מאכילן, ר׳ עקיבא אומר דבילה היה מאכיל כולם בהמה ואדם וחיה ועוף, כמה שנאמר והיה לך ולהם לאכלה (בראשית ו׳:כ״א), ואיזהו דבר שבני אדם אוכלין ממנה והבהמה והחיה והעוף, הוי אומר זו דבילה, ורבנן אמרין לאו, אלא כל מין ומין היה אוכל לפי שהיה למוד, הגמל תבן, והחמור שעורים, הפיל עצי גפנים, הנעמית זכוכית, הוי אומר ולוקח נפשות חכם.
ד״א ולוקח נפשות. יש בהמה שהיתה אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים של יום, ויש בשלישי של יום, ויש בקריאת הגבר, אמרו רבותינו שנים עשר חדש שעשה נח בתבה, לא טעם טעם שינה, לא ביום ולא בלילה, שהיה עסוק לזון את הנפשות שהיו עמו, הוי אומר ולוקח נפשות זה נח.
[ג] הן צדיק בארץ ישולם (משלי י״א:ל״א). הן צדיק זה נח, שנאמר נח איש צדיק, על ידי שהיה זריז [בעשיית] התבה מיד נשתלם, שנאמר הן צדיק בארץ ישולם. ר׳ הונא אמר יצא מן התבה גונח מלבו, שנאמר וישאר אך נח (בראשית ז׳:כ״ג), וישאר נח אין כתיב כאן, אלא וישאר אך נח, לשון מיעוט הוא. ר׳ יוחנן בשם ר׳ אליעזר בר׳ יוסי הגלילי אמר לא יצא נח מן התבה עד ששברו הארי, אמרה רוח הקודש הצדיקים משתלמין, והרשעים אינן משתלמין, הן צדיק בארץ ישולם, אמר הקב״ה הצדיק לשעה הוא כעסו, ומיד הוא מתרצה, אבל דור המבול לא נשתייר בו אחד מהם, אמר הקב״ה מי גרם לנח שנמלט, הצדק שהיא בידו נח איש צדיק.
[ד] ד״א אלה תולדות נח. מה כתיב למעלה מן הענין, וינחם ה׳ כי עשה את האדם וגו׳ (בראשית ו׳:ו׳), ר׳ יהודה ור׳ נחמיה חולקין, ר׳ יהודה אומר כביכול תהה הקב״ה על שעשה את האדם, אמר הקב״ה אילו בראתי אותו בשמים לא היה חוטא, כשם שאין המלאכים חוטאין, לפיכך וינחם ה׳, בשביל מה, כי עשה את האדם בארץ, שאילו היה בשמים לא היה חוטא. ור׳ נחמיה אמר מהו וינחם, לשון נחומים, למה כן, אמר הקב״ה נחמתי שעשיתי את האדם בארץ, שאילו בראתי אותו בשמים, והשריתי אותו אצל המלאכים היה ממרידן, כשם שמרד בתחתונים, לפיכך נתנחמתי שבראתי אותו בארץ, שנאמר וינחם ה׳. אמר ר׳ אחא ב״ר חנינא כיון שראה הקב״ה שעולמו חרב, כביכול היה מתאבל עליו ומתעצב, כד״א נעצב המלך על בנו (שמואל ב י״ט:ג׳), הוי אומר ויתעצב אל לבו (בראשית שם). אמר ר׳ אבהו לא נתאבל אלא על לבו של אדם, כאדם שעשה דבר רע וידע שלא עשה דבר יפה, והוא אמר מה עשיתי, כך יתברך שמו של הקב״ה, אני הוא שנתתי שאור רע בעיסה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו (שם ח׳:כ״א), הוי אומר ויתעצב אל לבו, [אל לבו] של אדם.
ויאמר ה׳ אמחה את האדם (שם ו׳:ז׳). מהו אמחה, אכרות אשמיד אהרוג אאביד אין כתיב כאן, אלא אמחה, אמר ר׳ ברכיה העליונים מים במים, והתחתונים עפר ואפר, ומה עסקן של מים יורדין על העפר וממחין, אמר הקב״ה הואיל ומרדו בי העפר, הריני מוריד עליו מים וממחה אותו, שנאמר ויאמר ה׳ אמחה.
ד״א אלה תולדות נח נח איש צדיק. למה נקרא שמו צדיק, הואיל וזן את בריותיו של הקב״ה נעשה כבוראו, כענין שנאמר כי צדיק ה׳ צדקות אהב (תהלים י״א:ז׳), וכן יוסף הואיל וזן את הבריות שבע שנים, נקרא צדיק, שנאמר על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב׳:ו׳), (ולפי שזן את הבריות שבע שנים, לפיכך נקרא צדיק).
[ה] אלה תולדות נח [נח איש צדיק]. למה שתי פעמים נח נח, שהיו בניו צדיקים כמותו, אמר ר׳ אחא בר זעירא אתה אומר בניו של נח צדיקים היו, לפי שהיו דור המבול ילודים ברשע, כשם שהיה אדם הולך על אשה שאינה שלו, כך היתה הבהמה הולכת על מין אחר שאינה שלה, ומנין שנצטוות הבהמה שלא תל על מין שאינה שלה, שנאמר ויעש אלהים את חית הארץ למינה (בראשית א׳:כ״ה), אמר הקב״ה במינך את מותרת לדבק, במין אחר אסור, אבל הבהמה והחיה והעוף שנכנסו לתבה צדיקים היו, שלא נדבקו במין אחר אלא במינן. אמר ר׳ פנחס הכהן בר חייא שכך כתיב למשפחותיהם יצאו מן התבה (שם ח׳:י״ט), וכי יש לבהמות משפחות שהוא אומר למשפחותיהם, אלא אותן שלא נדבקו אלא במינן, זכו להכנס בתבה.
[ו] אלה תולדות [נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו]. מהו בדורותיו, יש דורשין לשבח, ויש דורשין לגנאי, צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים, משל למה הדבר דומה, אם יתן אדם סלע של כסף בתוך [מאה] סלעים של נחשת, אותה של כסף נראית נאה, כך היה נח נראה צדיק בדור המבול, יש דורשין אותו לשבח כיצד, לנערה שהיתה שרויה בשוק של זונות והיתה כשרה, אלו היתה בשוק הכשרות על אחת כמה וכמה, משל לחבית של אפרסמון שהיתה נתונה בקבר והייתה ריחה טוב, אילו היתה בבית על אחת כמה וכמה.
תמים היה. שנולד מהול, עשרה בני אדם נולדו מהולים.
ד״א אלה תולדות נח נח, שתי פעמים למה, אמר הקב״ה בשביל לפייס לכל באי העולם שלא יהרהרו לומר שלא היה צדיק אלא בדורו, אמר הקב״ה שקול הוא לפני כאברהם. אמר ר׳ יהודה [הלוי] בר שלום נאמר שתי פעמים אברהם אברהם, וכן ביעקב, וכן במשה, וכן בשמואל, וכן נח נח, בשביל להשוות לצדיקים.
ד״א נח נח, נח בעולם הזה, נח בעולם הבא, אמר הקב״ה, כשנבוא לנחם את ירושלים, בנח הצדיק אני נשבע לה שאיני משעבד בניה עוד, שנאמר כי מי נח זאת לי (ישעיהו נ״ד:ט׳).
[פרק ו]
התהלך נח – למה כתוב ג׳ פעמים בפסוק זה נח נח נח, לפי שהיה נח א׳ מג׳ אנשים שראו ג׳ עולמות, נח דניאל ואיוב. נח ראה העולם בישובו ובחרבנו ובישובו. אמרו רבותינו לא מת נח עד שראה קן צפרים בישובה, עד שראה שבעים אומות יוצאות מחלציו והם כתובים בפרשה זו. איוב ראה ישוב ביתו וחרבנו וישובו. דניאל ראה ביהמ״ק וראהו חרב וראהו בנוי בנין שני, ולכך זווגן הכתוב זה לזה דכתיב ושלשת האנשים האלה נח דניאל ואיוב בתוכה (יחזקאל י״ד).
אלה תולדת נח1נח לשמים ונח לבריות. 2כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, אלה פסל את הראשונים, וכאן פסל דור המבול שהם היו רשעים ונח ובניו היו צדיקים מהם.
תולדות נח3היה לו לומר נח הוליד שלשה בנים, למה נאמר תולדת נח, לפי שמעשיו הן תולדותיו, וכה״א פרי צדיק עץ חיים (משלי י״א:ל׳), ולמה כפל שמו, 4לפי שראה עולם בחורבנו, וראה אותו בישובו.
איש צדיק – לפי שעשה צדקות עם הבריות, שהיה מאכילם כל זמן שהיו בתיבה נקרא צדיק.
תמים5שנולד מהול, כמו שנאמר התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳).
בדורותיו6ולא בדורות צדיקים. ויש אומרים עם רשעים היה צדיק שלא למד ממעשיהם, ואם היה בדור הצדיקים על אחת כמה וכמה שהיה צדיק.
את האלהים וגו׳ – הלך נח בדרכי האבות, כמו שנאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מ״ח:ט״ו), שלא היו צריכים עוזרים להיותם צדיקים, אבל נח את האלהים התהלך נח, שאלמלי שהקב״ה תופס אותו לא היה יכול לעמוד.
1. נח לשמים נוח לבריות. בלקח טוב אלה תולדות נח נח איש צדיק שני פעמים נח נח נוח לבוראו ונוח לבריות. ובב״ר פ״ל אות ה׳ נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבני נייחא לעליונים נייחא לתחתונים נייחא בעוה״ז נייחא לעוה״ב.
2. כל מקום שנאמר. ב״ר שם אות ג׳.
3. הי׳ לו לומר נח הוליד שלשה בנים. מובא בלקח טוב (בראשית ו׳:ט׳).
4. לפי שראה עולם בחורבנו. תנחומא הנדפס מכבר ריש נח ולקח טוב וע״ש הערה כ״ב.
5. שנולד מהול. תנחומא הנדפס מכבר נח אות ה׳.
6. ולא בדורות צדיקים. ב״ר פ״ל אות ט׳, תנחומא שלנו נח אות ו׳, ותנחומא הנדפס מכבר נח אות ה׳, ועיין סנהדרין ק״ח ע״א, ורש״י עה״ת.

פָּרָשַׁת נֹחַ

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת – בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, וְאֵלֶּה מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, כָּאן שֶׁנֶּאֱמַר אֵלֶּה מַה פָּסַל פָּסַל לְדוֹר הַמַּבּוּל.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם״, גְּזֵרָה נִגְזְרָה שֶׁיֹּאבְדוּ בַּמַּיִם, (שם) ״תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ״ מִי שֶׁפָּרַע מִדּוֹר הַמַּבּוּל, כָּל כָּךְ לָמָּה ״לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים״ לֹא הָיְתָה כַּוָּנָתָן אֶלָּא לְמַטָּעַת כְּרָמִים אֲבָל נֹחַ לֹא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לִפְרוֹת וּלְהַרְבּוֹת בָּעוֹלָם וּלְהַעֲמִיד בָּנִים.

רמז מח

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ – כָּל מִי שֶנִכְפָּל שְׁמוֹ יֵשׁ לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. מֵתִיבִין וְהָכְתִיב (בראשית י״א:כ״ז) ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח״ תֶּרַח יֵשׁ לוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא אַף הִיא לֹא תַּבְרָא דִּכְתִיב ״וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם״, בִּשְּׂרוֹ שֶׁיֵּשׁ לְאָבִיו חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (שם) ״תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה״ בִּשְּׂרוֹ שֶׁיִּשְׁמָעֵאל עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ – אֶתְמְהָא, לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ שֵׁם, אֶלָּא נַיְחָא לוֹ נַיְחָא לָעוֹלָם נַיְחָא לָאָבוֹת נַיְחָא לַבָּנִים נַיְחָא לָעֶלְיוֹנִים נַיְחָא לַתַּחְתּוֹנִים נַיְחָא בָּעוֹלָם הַזֶּה נַיְחָא לָעוֹלָם הַבָּא.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק – הַדָא הוּא דִכְתִיב (משלי י״א:ל׳) ״פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים״, צַדִּיק מַה פֵּרוֹתָיו מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (שם) ״וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם״ שֶׁזָּן וּמְפַרְנֵס כָּל הַבְּרִיּוֹת שְׁנֵים עָשָר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה. אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה ״הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָם״ בָּא לָצֵאת וְנִשְׁתַּלֵם, אֶתְמְהָא דְּאָמַר רַבִּי הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נֹחַ כְּשֶׁהוּא יָצָא מִן הַתֵּבָה הִכִּישׁוֹ אֲרִי וּשְׁבָרוֹ וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו, (שם) ״אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא״ זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל.
אִישׁ – כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ צַדִּיק מוּמְחֶה שֶׁכָּל מֵאָה וְעֶשְרִים שָׁנָה הָיָה נוֹטֵעַ אֲרָזִים וְקוֹצְצָן. אָמְרִין לֵיהּ, לָמָּה כְּדֵין אָמַר לָהֶן, כָּךְ אָמַר לִי מָרֵי עָלְמָא דְּהוּא מַיְיתִי מַבּוּלָא עַל עָלְמָא. אָמְרִין, אִי אָתֵי מַבּוּלָא לָא אָתֵי אֶלָּא עַל בֵּיתֵיה דְּהַהוּא גַבְרָא כֵּיוָן שֶׁמֵּת מְתוּשֶׁלַח אַמְרֵי לֵיהּ, הָא לָא אָתֵי מַבּוּלָא אֶלָּא בֵּיתֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא.
תָּמִים – כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ תָּמִים הִשְׁלִים שְׁנוֹתָיו לְמִדַּת שָׁבוּעַ.
הָיָה – כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הָיָה מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ הוּא צַדִּיק. הֵתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב ״אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם״ אָמַר לְהוֹן, אַף הִיא לֹא תַּבְרָא דְּרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹחָנָן תַּרְוַיְיהוּ אַמְרֵי, בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בֶּן שָׁלֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ״ו:ה׳) ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי״, מִנְיָן עק״ב וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים הָיָה שֶׁהָיָה מְתֻקָּן לְהַדְרִיךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בִּתְשׁוּבָה. (בראשית ג׳:כ״ב) ״הֵן הָאָדָם הָיָה״, מְתֻקָּן לְמִיתָה ״וְהַנָּחָשׁ הָיָה״, מְתֻקָּן לְפֻרְעָנוּת (בראשית ד׳:ב׳) ״קַיִן הָיָה״, מְתֻקָּן לְגָלוּת. (שמות ג׳:א׳) ״מֹשֶׁה הָיָה״, מְתֻקָּן לְגוֹאֵל. (אסתר ב׳:ה׳) ״מָרְדְּכַי הָיָה״, מְתֻקָּן לִגְאוּלָה. ״אִיּוֹב הָיָה״, מְתֻקָּן לְיִסּוּרִין. נֹחַ הָיָה, מְתֻקָּן לְנֵס.
רַבִּי לֵוִי וְרַבָּנָן, רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הָיָה רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ.

רמז מט

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל חֲמִשָּׁה הֵן {א} נֹחַ אֶתְמוֹל (איוב י״ד:י״ט) ״אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם״, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אֲפִילוּ אִצְטְרוּבּוּלִין שֶׁל רֵחַיִם נִמְחָה בַּמַּיִם, וְהָכָא אַתְּ אָמַר ״וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה״, אֶתְמְהָא, אֶלָּא רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. {ב} יוֹסֵף אֶתְמוֹל (תהלים ק״ה:י״ח) ״עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ״ וְעַכְשָׁיו (בראשית מ״ב:ו׳) ״וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ״, אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. {ג} משֶׁה. אֶתְמוֹל בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה וְעַכְשָׁיו מְשַׁקְּעוֹ בַּיָּם, אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. {ד} אִיּוֹב. אֶתְמוֹל ״יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי״ וְעַכְשָׁיו (שם מ״ב:י׳) ״וַיֹּסֶף ה׳ אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה״, אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. {ה} מָרְדְּכַי. אֶתְמוֹל הָיָה מְתֻקָּן לִצְלִיבָה וְעַכְשָׁיו הוּא צוֹלֵב אֶת צוֹלְבָיו אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ.
רַבָּנָן אַמְרֵי, כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הָיָה זָן וּמְפַרְנֵס. נֹחַ זָן וּפִרְנֵס כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה, יוֹסֵף זָן וּפִרְנֵס, (בראשית מ״ז:י״ב) ״וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו״, משֶׁה זָן וּפִרְנֵס כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, אִיּוֹב זָן וּפִרְנֵס, (איוב ל״א:י״ז) ״וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי״ שֶׁמָּא לֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה, מָרְדְּכַי זָן וּמְפַרְנֵס, פַּעַם אַחַת חוֹזֵר עַל הַמֵּנִיקוֹת וְלֹא מָצָא לְאֶסְתֵּר מֵנִיקָה וְהָיָה הוּא מֵנִיקָהּ, כַּד דְּרָשָׁהּ רַבִּי אַבָּהוּ בְּצִיבּוּרָא גִּחֵךְ צִיבּוּרָא לְקָלֵיהּ אָמַר לְהוֹן וְלָאו מַתְנִיתָא הִיא חֲלֵב הַזָּכָר טָהוֹר.
בְּדֹרֹתָיו – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּדוֹרוֹתָיו הָיָה צַדִּיק, הָא בְּדוֹרוֹת משֶׁה וּשְׁמוּאֵל לֹא הָיָה צַדִּיק. בְּשּׁוּק סַמְיָא צָוְוחִין לְעֲוִירָא סַגִּי נְהוֹר מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן פָּתַח חָבִית רִאשׁוֹנָה וּמְצָאָהּ חֹמֶץ וְכֵן שְׁנִיָּה, (וְכֵן) שְׁלִישִׁית וּמְצָאָהּ תּוֹסֵס אָמַר: לֵית (אית) הָכָא טָב מִינָהּ כָּךְ בְּדוֹרוֹתָיו הָיָה צַדִּיק, הָא אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה וּשְׁמוּאֵל לֹא הָיָה צַדִּיק. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מָה אִם בְּדוֹרוֹתָיו הָיָה צַדִּיק אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מָשָׁל לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלֵיטוֹן מוּקֶפֶת בְּצָמִיד פָּתִיל וּמֻנַּחַת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְהָיְתָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, אִלּוּ הָיְתָה חוּץ לְבֵית הַקְּבָרוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מָשָׁל לִבְתוּלָה שֶׁהָיְתָה שְׁרוּיָה בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת וְלֹא יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, אִלּוּ הָיְתָה בְּשׁוּק שֶׁל כְּשֵׁרוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

רמז נ

אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶךְ נֹחַ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן וְאָמַר לַקָּטָן הֲלֹךְ עִמִּי וְלַגָּדוֹל אָמַר הֲלֹךְ לְפָנַי, כָּךְ אַבְרָהָם שֶׁהָיָה כֹּחוֹ יָפֶה ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״ אֲבָל נֹחַ שֶׁהָיָה כֹּחוֹ רָע אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶךְ נֹחַ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה מִשְׁתַּקֵּע בְּטִיט. הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ, עַד שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּקֵּע בְּטִיט בּוֹא וְהַלֵּךְ עִמִּי הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶךְ נֹחַ. וּלְמָה אַבְרָהָם דּוֹמֶה, לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ מְהַלֵּךְ בִּמְבוֹאוֹת אֲפֵלִים וְהִתְחִיל מֵאִיר לוֹ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. אָמַר לוֹ, עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי מֵאַסְפַּמְיָא וְחַבְרוֹתֶיהָ בּוֹא וְהָאֵר לִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מ״ח:ט״ו) ״וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבוֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְרוֹעֶה שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמַבִּיט בְּצֹאנוֹ רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְנָשִׂיא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וּזְקֵנִים לְפָנָיו עַל דַּעְתֵּהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָנוּ צְרִיכִין לִכְבוֹדוֹ, עַל דַּעְתֵּהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ הוּא צָרִיךְ לִכְבוֹדֵנוּ.
נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים – מְלַמֵּד שֶׁנּוֹלַד מָהוּל.
לָמָּה נִכְתַּב שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים נֹחַ בַּפָּסוּק שֶׁזֶּה אֶחָד מִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ עוֹלָמוֹת לְפִיכָךְ הַכָּתוּב מְזַוְּוגָן ״נֹחַ דָּנִאֵל וְאִיּוֹב״.
אהד׳א שרח תאליד נוח וכאן נוח רג׳לא צאלחא צחיחא פי אג׳יאלה פי טאעה אללה סלך.
א. ״הד׳א שרח תאליד נוח וכאן נוח״ חסר בכ״י ס״פ והושלם מכ״י אוקספורד.
זה סיפור צאצאי נח. נח היה איש צדיק, תמים בדורותיו, בדרך ה׳ הלך.
אלה תולדת נח נח איש צדיק – הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר: זכר צדיק לברכה (משלי י׳:ז׳).
דבר אחר: לימדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
בדורותיו – יש מרבותינו דורשיםא לשבח: כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש דורשים לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב כלום.⁠ב
את האלהים התהלך נח – ובאברהם הוא אומר: התהלכתי לפניוג (בראשית כ״ד:מ׳). נח היה צריך סעד לסומכו, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו.
התהלך – לשון שעבר,⁠ד זהו שימושה של למ״דה בלשון כבד, משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד: קום התהלך (בראשית י״ג:י״ז) – להבא, התהלך נח – לשעבר, התפלל בעד עבדיך (שמואל א י״ב:י״ט) – להבא, ובא והתפלל אל הבית הזה (מלכים א ח׳:מ״ב) – לשעבר,⁠ו אלא שהוי״ו שבראשו הופכו להבא.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״אותו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לכלום״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״התהלך לפני (בראשית י״ז:א׳)״. בדפוס רומא מופיע שילוב: ״התהלך לפני (בראשית י״ז:א׳), התהלכתי לפניו (בראשית כ״ד:מ׳)״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא: ״עבר״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, ויימר 651, ס״פ 118, דפוס רומא, ועוד הרבה כ״י ודפוסים. בגור אריה, ספר הזכרון: ״של ה״א״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״לשון שעבר״.
אלה תולדת נח נח איש צדיק THESE ARE THE PROGENY OF NOAH: NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN – Since the text mentions him it sings his praise, in accordance with what is said, "The mention of the righteous shall be for a blessing" (Mishlei 10:7).
Another explanation is: since after stating "These are the progeny of Noah", it does not at once mention the names of his children but declares that he "was a righteous man", Scripture thereby teaches you that the real progeny of righteous people are their good deeds (Bereshit Rabbah 30:6).
בדורותיו IN HIS GENERATIONS – Some of our Rabbis explain it (this word) to his credit: he was righteous even in his generation; it follows that had he lived in a generation of righteous people he would have been even more righteous owing to the force of good example. Others, however, explain it to his discredit: in comparison with his own generation he was accounted righteous, but had he lived in the generation of Avraham he would have been accounted as of no importance (cf. Sanhedrin 108a).
את האלהים התהלך נח NOAH WALKED WITH GOD – In the case of Avraham Scripture says, "[God] before whom I walked" (Bereshit 24:40); Noah needed God's support to uphold him in righteousness, Avraham drew his moral strength from himself and walked in his righteousness by his own effort (Bereshit Rabbah 30:10).
התהלך HE WALKED – This word is in the past tense. The following is the usage of this verbal form: in the "heavy" (כבד) conjugation one grammatical form is used both as future (i.e. the imperative, since the imperative calls for on action to be done in the future relative to the time when the command is given) and as past tense e.g., "קום התהלך arise walk" (Bereshit 13:17) is future (i.e. imperative); התהלך נח "Noah walked" (in this passage) is past; (Shemuel I 12:19) התפלל בעד עבדיך "Pray for your servants" is future (i.e. imperative) and (Melakhim I 8:42) ובא והתפלל אל הבית הזה "When he shall come and shall pray toward this house" is past, only that the ו at the beginning of the word changes the tense into the future (it is Vav conversive).
(הקדמה) פרשת נח.
כתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג׳:י׳) אמר ישעיהו הנביא 1חטבו את הצדיק כי טוב ושבחוהו. כענין שנאמר את ה׳ האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז). וה׳ האמירך היום (שם שם י״ח).
2ד״א אהבו את הצדיק כמו שנאמר מה תאמר נפשך ואעשה לך (שמואל א כ׳:ד׳) והוא מה תאהב נפשך.
כי פרי מעלליו יאכלו אין כתיב כאן. אלא פרי מעלליהם יאכלו. אשרוהו לצדיק שזוכה לו ולכל הנדבקים בו. שהרי חנניה מישאל ועזריה הנצלו בגדיהן עמהם. שנא׳ חזיין לגוברייא איליך די לא שלט נורא בגושמיהון ושער ראשיהון לא התחרך וסרבליהון לא שנו (דניאל ג׳:כ״ז). לפי שהיו דבוקים בהם. בגדי אדם שאין בהן חיות ודעת ניצולו מן האש בזכות הצדיקים שהיו דבוקים בהם. בני אדם המתדבקים עם הצדיקים על אחת כמה וכמה. לפיכך אמר הכתוב כי פרי מעלליהם יאכלו.
ד״א אמרו צדיק כי טוב. זה נח שנא׳ נח איש צדיק.
(ט) אלה תולדות נח3אלה פסל את הראשונים. ומה פסל. וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו׳:ה׳). וכשראה נח כי היו משחיתים את מעשיהן. איחר את עצמו מן תשמיש המטה שלא להוליד להבל. שנאמר ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת (שם ה׳:ל״ב). כיון שצפה שעתידין אבות העולם לצאת ממנו. התחיל להזדווג עם אשתו. הוא שאמרנו למעלה 4כי נעמה אחות תובל קין היתה אשת נח. 5שהיו מעשיה נעימים. לכך נאמר אלה תולדות נח.
תולדת נח6תולדות מעשיו הטובים. שלא אמר הכתוב אלה תולדות נח שם חם ויפת. אלא אלה תולדות נח. נח איש צדיק. ללמדך שצדקו היה תולדותיו. ולא בניו. שצדקותיו טוב לו מבנים ומבנות. ראה כמה דורות עברו מנח ועד משה רבינו. והזכיר הכתוב מעשה הצדיק לטובה. לכך נאמר אמרו לצדיק כי טוב. אבל לרשעים אין בהם טובה.
נח איש צדיק7שני פעמים נח נח. נח לבוראו. ונח לבריות. 8כדתנן כל שרוח הבריות נוחה הימנו. רוח המקום נוחה ממנו.
ד״א: נח איש צדיק – אבל בניו לא זכו במדריגתו.
ד״א: נח איש צדיק9בקטנותו ובזקנותו.
איש10כל מקום שנא׳ איש אם בצדיק הרבה ואם ברשע הרבה.
צדיק11שהיו מכלכל החיות בתיבה. וכיוצא בו נאמר ביוסף על מכרם בכסף צדיק (עמוס ב׳:ו׳) משום דכתיב ביה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו (בראשית מ״ז:י״ב).
תמים היה בדורותיו – שהיו דור המבול אומרים לו זקן מה התיבה הזאת שאתה עושה. כי מאה ועשרים שנה היה משתדל בה. שנא׳ והיה ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו׳:ג׳). אמר להם שעתיד הקב״ה להביא מבול לעולם. והיו אומרים לו מבול של מים יביא ולא היו משגיחים עליו וכו׳. כאשר אמרו רבותינו 12בפרק חלק. לכך נאמר תמים.
היה13כל מקום שנא׳ היה מתוקן לצורך. אדם היה מתוקן למיתה. קין היה מתוקן לגלות. נחש היה מתוקן לפורענות. נח היה מתוקן לנס. איוב היה מתוקן ליסורין. משה היה מתוקן לגואל. מרדכי היה מתוקן לגאולה. יוסף היה מתוקן לישועה.
14ד״א: היה – כל מקום שנאמר היה מתחדש עליו עולמו.
בדורותיו – לא אמר הכתוב בדורו. אלא בדורותיו. בין בבחרותו בין בזקנותו. כי בן אדם הרבה דורות יש לו. כי משתנה הוא בכחו ובגופו ובדעתו. לכך נאמר בדורותיו. וכ״ש בדורות אחרים. 15כאשר דרשו רבותינו בתלמוד. 16משל לצלוחית של 17פלייטון שמונחת 18באשפה ומירחת. ומה אם באשפה כך. 19במקום המוצנע לא כל שכן. ומה בדור המבול כך. כל שכן בדור הצדיק.
את האלהים התהלך נח – הוא שפרשנו למעלה בויתהלך חנוך את האלהים. 20לא היה זכותו גדול כמו של האבות. דכתיב בהם אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מ״ח:ט״ו). ורצו לפניו כסוסים לעשות רצונו. אלא את האלהים התהלך נח. 21בשלש נקודות תחת הלמ״ד לשון עבר. אבל התהלך שני נקודות תחת הלמ״ד. כמו התהלך לפני והיה תמים (שם י״ז:א׳). הוא ציווי עומד.
נח22הרי שלשה פעמים בפסוק אחד. לפי שראה עולם בנוי וחרב ובנוי. 23אמרו רבותינו לא מת נח עד שראה כל העולם כולו בישובו. עד שראה שבעים אומות יוצאין מחלציו.
1. חטבו את הצדיק. מפרש אמרו מלשון את ה׳ האמרת היום. וזה עפ״י מאמרם (ברכות ו׳ ע״א חגיגה ג׳ ע״א) אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. ופירש״י האמרת חשיבות ושבח. כמו יתאמרו (תהלים צ״ד) ישתבחו שדרכן צלחה. חטיבה שבח עכ״ל. ועי׳ רש״י עה״ת (דברים כ״ו י״ז). ות״א האמרת היום חטבת יומא דין. וביב״ע ית ה׳ חטבתון חטיבא חדא בעלמא. וגם הרד״ק הביא בשרשים שרש אמר וז״ל האמרת והאמירך כלומר רוממת והגדלת אותו כו׳. ויש מפרשים מזה הענין אמרו צדיק כי טוב עכ״ל. ועיין בשרש חבט מה שהביא בשם ר׳ יונה. ועי׳ גם בערוך ערך אמר.
2. ד״א אהבו את הצדיק. הוא הוראה אחרת לשרש אמר מלשון אהבה. וכ״ה בלשון רומית amor ואליל המושל על האהבה יכנהו הרומי בשם זה.
3. אלה פסל את הראשונים. ב״ר פ״ל.
4. כי נעמה היתה אשת נח. ב״ר פכ״ג ומה שכתב הוא שאמר למעלה כוונתו בראשית ד׳ כ״ב.
5. שהיו מעשיה נעימים. שם.
6. תולדות מעשיו הטובים. עיין ב״ר פ״ל מה הן פירותיו של צדיק מצות ומעשים טובים. ועיין רש״י עה״ת שכתב למדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. וכ״ה בתנחומא ריש נח תולדותיו אלו מעשיו הטובים ע״כ. כי מעשים הטובים הן תולדות הרוחניים.
7. שני פעמים נח. עיין ב״ר פ״ל נייחה לו נייחה לעולם כו׳. ובכ״י פלארענץ נח לו נח לבוראו.
8. כדתנן כל שרוח הבריות. אבות פ״ג מ״ו.
9. בקטנותו ובזקנותו. במדרש שם מתחלתו ועד סופו הוא צדיק. וכן בתנחומא שמות בפ׳ ומשה היה רועה. ואסתר רבה בפ׳ איש יהודי היה.
10. כל מקום שנאמר איש. עי׳ ב״ר פ״ל כ״מ שנאמר איש צדיק ומומחה שכל כ״ד שנה כו׳. מלת ומומחה פה היא קשת ההבנה שאין ענינה בכ״מ כי אם לאיש המנוסה באחת מן המלאכות. כמו אתמחי גברא ואתמחי קמיע. או חכם מופלא ומובהק. ולכן נראה שחסר במדרש מאמר שלם וכצ״ל. כ״מ שנאמר איש אם בצדיק הרבה כו׳. כמו שהביא המחבר. ואח״כ מתחיל מאמר חדש תמים היה שכל כ״ב שנה וכו׳. כמו שהביא המחבר בסמוך ומן תמים היה נעשית תיבה אחת ומומחה. או אולי צ״ל צדיק ומוכיח. ומחפרש על נכון ע״פ הגמרא דסנהדרין ק״ח ע״א וע״ב.
11. שהיה מכלכל החיות בתיבה. הוא דברי התנחומא נח. שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות נח ויוסף. שכך כתיב בו על מכרם בכסף צדיק. וכתיב בו ויכלכל יוסף.
12. בפרק חלק. הוא בסנהדרין ק״ח ע״ב ע״ש.
13. כל מקום שנאמר היה. ב״ר שם. וילקוט רמז מ״ח. שמ״ר פ״ב בפ׳ ומשה היה רועה. ושם בטעות נח מתוקן לגאולה. וצ״ל לנס. וכן נשנה המאמר באסתר רבה בפ׳ איש יהודי היה. ושם ג״כ בטעות היה מתוקן להכיר בוראו. צ״ל מתוקן לנס. ובשמ״ר ובאסתר רבה חושב בכל אחד הפסוקים אשר נאמר בהן מלת היה.
14. ד״א היה מתחדש עליו עולמו. ב״ר פ״ל. ילקוט רמז מ״ח. ובטעות מצויין שם על המאמר א״ר שמואל חמשה הן. ״רמז מ״ט״ כי הוא אמצע המאמר שלמעלה המתחיל ר׳ לוי ורבנן. ויש לציין הרמז על המאמר ר׳ לוי ורבנן. וכן נשנה המאמר באסתר רבה פ״ו בפ׳ איש יהודי היה. ובתנחומא שמות בפ׳ ומשה היה רועה. ושם הגי׳ וארז״ל כל מי שנאמר בו היה ראה עולם חדש. וברור כי במקום ״וארז״ל צ״ל. ״ואר״ל״ כי הוא מאמר ר׳ לוי.
15. כמו שדרשו חז״ל בתלמוד. הוא דעת ר״ל בסנהדרין ק״ח ע״א. ודעת ר׳ נחמיה בב״ר פ״ל ע״ש. ובתנחומא פ׳ נח.
16. משל לצלוחית של פלייטון. סנהדרין שם. וכן בב״ר שם בשנויים.
17. פלייטון. היא מלה רומית foliatum מין שמן מרקחת מוורדים ובשמים. עי׳ ערוך ומוספי ערך פלייטון. ובב״ר שם הגי׳ צלוחית של אפרסמון. והיא בלסמון (באלזאם). ורש״י סנהדרין שם כתב פלייטון בושם שריחו נודף ואינו אפרסמון עכ״ל. ובילקוט נח רמז מ״ט מובא בשם המדרש צלוחית של פלייטון. הציג לשון חז״ל מסנהדרין.
18. באשפה. בגמרא שם הגי׳ במקום הטנופת. ובמדרש שם ומונתת בין הקברות:
19. במקום המוצנע. בגמרא שם במקום הבושם.
20. לא היה זכותו גדול. עי׳ ב״ר פ״ל בפ׳ את האלהים התהלך נח.
21. בשלש נקודות תחת הלמ״ד. עי׳ רש״י עה״ת התהלך לשון עבר.
22. הרי שלשה פעמים בפסוק אחד. הוא מתנחומא ריש נת זה אחד משלשה שראו ג׳ עולמות. נח דניאל ואיוב. נח ראה עולם בישובו וראהו בחרבנו וראהו בישובו. ובילקוט נח רמז נ׳ הביא בשם מדרש אבכיר למה נכתב ג׳ פעמים נח בפסוק אחד. שזה אחד מג׳ בני אדם שעברו עליהן ג׳ עולמות לפיכך הכתוב מזווגן נח דניאל ואיוב עכ״ל. הכוונה כי במקרא נזכרו יחד זה אחר זה והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב וגו׳ (יחזקאל י״ד י״ד).
23. אמרו רבותינו לא מת נח עד שראה כו׳. הוא לשון התנחומא ריש נח.
אלה תולדות נח – כל אלה תולדות האמור בתורה ובכתובים, יש מהם שמפרשים בני האדם, ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים. למעלה בפרשת בראשית כתוב: ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת (בראשית ה׳:ל״ב), ואחרי כן מפרש כי העולם חטאו ונח מצא חן (בראשית ו׳:ח׳), ואחרי כן מפרש: אלה תולדות נח – בני בניו. היאך? כי שלשה בנים היו לו וציוה הקב״ה להכניסם בתיבה י״ב חודש, ובצאתם: ויולדו להם בנים אחרי המבול (בראשית י׳:א׳), עד שעולים לשבעים בנים שהיו שבעים אומות, כדכתיב: מאלה נפרדו וגו׳ (בראשית י׳:ה׳). וכן בעשו: פרשה ראשונה (בראשית ל״ו:א׳-ה׳) מפרש בני עשו שנולדו לו במקום אביו, ואחרי כן: וילך אל ארץ וגו׳ (בראשית ל״ו:ו׳) וישב לו בהר שעיר וכל הפרשה, וכתוב: אלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר (בראשית ל״ו:ט׳), וכל פרשה שנייה (בראשית ל״ו:ט׳-י״ט) בבני בניו.⁠1
1. שוחזר מרשב״ם בראשית ל״ז:ב׳, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 95 ואילך.
צדיק – כמו מצודק, משקל דגש, וכן עריץ כמו נערץ. ומצינו גם בלשון רפה כמו רקיע ופירושו רקוע, וכן עשיר, וכן הרבה.
התהלך – אין חילוק בין בלשון צווי לשעבר אלא שבלשון {צווי} כמו כן התהלך פתח.
פרשת נח
אלה תולדות – כמו: הקורות, כטעם: מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳), וכן: אלה תולדות יעקב (בראשית ל״ז:ב׳).
איש צדיק – במעשיו.
תמים – בלבו.
ותמים – תואר השם מפעלי הכפל, והוא: תמם.
וטעם בדורותיו – בעת המבול ובדורות שהיו אחריו, כי הוא חיה עד שהיה אברהם בן חמשים ושמנה שנה. והסימן: היה אבינו בן נ״ח כאשר מת נח.
THESE ARE THE GENERATIONS. Toledot (generations) means the events that transpired during his lifetime, as in what a day may bring forth (yeled) (Prov. 27:1). These are the generations of Jacob (Gen. 37:2) is similar.
A MAN RIGHTEOUS. In his deeds.
AND WHOLE-HEARTED. In his heart. Tamim (wholehearted) is an adjective. It belongs to those roots whose second and third letters are the same. All three letters of the root remain in this word.⁠1
[IN HIS GENERATIONS.] At the time of the flood, and in the generations after the flood. For Noah lived till the fifty-eighth year of Abraham.⁠2 Let this be a mnemonic device, our father Abraham was the age of Noah (58)⁠3 when Noah died.
1. The root of wholehearted is taf, mem, mem. This root gives birth both to tam (wholehearted) and tamim (wholehearted). In the former, a mem is dropped. In the latter, the whole root is found in the word. Ibn Ezra employs a pun. He says tamim is tamim. According to Ibn Ezra tamim is an adjective modifying man (Filwarg, Krinsky and Cherez).
2. Seder Olam, Chap. I. Noah was 600 at the time of the flood. Shem begat Arpachshad two years after the flood. From Arpachshad's birth to Abraham's birth was 290 years. Noah lived to be 950. Thus Abraham was 58 when Noah died.
3. A play on words. Noah (nun, chet) is numerically equivalant to 58. Hence ben Noah means 58 years old. Abraham was the age Noah (58) when Noah died.
החל להזכיר כי נח צדיק – על כן חיה לבדו, ובניו בזכותו.
וטעם בדורותיו – שלא נמצא כמוהו בדורות רבים.
התהלך נח – כדרך חנוך, שלא היה כמוהו. ודרך: התהלך את האלהים – מעלה גדולה. והתהלך לפני (בראשית י״ז:א׳) – שכל הליכתו בעבור השם, כאשר כתוב: ויקרא בשם י״י (בראשית י״ב:ח׳).
תולדות נח – כמו: קורות, מגזרת: מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳), וכמו: אלה תולדות יעקב (בראשית ל״ז:ב׳).
מלת צדיק – בעצמו. והעד: צדיק וישר הוא (דברים ל״ב:ד׳)
ומלת תמים – תואר, כמו: חכם גדול, צדיק גמור. והעד: שחוק צדיק תמים (איוב י״ב:ד׳).
לשון יחיד מן בדורותיו – דור, לא דורה כלל, כמו: מן אבות – אב. ונקרא דור מגזרת: מדור באהלי רשע (תהלים פ״ד:י״א), זמן דירתו בעולם הזה, והוא תואר.
אלה תולדות נח – תולדותיו ומאורעיו. שבמאורעות נמי שייך לומר לשון תולדות, {כמו} כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳).
נח איש צדיק – ולכך ניצל.
תמים היה בדורותיו – שלא היה באותם הדורות איש לבד הוא.
אלה תולדות נח THESE ARE THE GENERATIONS OF NOAH: I.e. these are his descendants and the events [of their lives]. For the word תולדות may be used appropriately about events, as in the phrase (Prov 27:1) “For you do not know what the day may bring (ילד).”1
נח איש צדיק NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN: And that is why he was saved [from the flood].⁠2
תמים היה בדורותיו HE WAS BLAMELESS IN HIS GENERATION: means that in his generation, there was no one blameless except him.⁠3
1. So also R. Yosef Bekhor Shor to Gen 37:2, and Ibn Ezra and Radak here and to Gen 37:2, all with the same prooftext. The interpretation appears also in a number of Tosafist sources. (See Gellis, p.195.) Cf. Nahmanides (here) and Rashbam (to Gen 37:2) who reject this interpretation.
2. R. Yosef Bekhor Shor’s comment takes issue with both of Rashi’s explanation for the inclusion of the incidental information that Noah was righteous. (As some Tosafist sources put it [see Gellis p. 197], why would the text bother telling us that Noah was righteous, when it never bothered telling us that Aaron and Moses, for example, were?) Rashi says that either the text reflects a practice of being sure to praise someone good when mentioning his name, or that the text teaches us that Noah’s true “descendants” were his goods deeds. R. Yosef Bekhor Shor explains much more contextually that the informational is needed in order to understand the continuation of the story.
3. Again R. Yosef Bekhor Shor is disputing Rashi’s explanation. Rashi (following BR 30) says that “in his generation” could imply two things: either that Noah is particularly praiseworthy, since even in an evil generation like his he was righteous; or that Noah was righteous compared to others in that generation, but not particularly praiseworthy when compared to people from other generations. R. Yosef Bekhor Shor accepts neither explanation. He essentially reorders the words of the phrase: “In his generation, he was righteous (but nobody else was).” In other words, the phrase “in his generation” does not tell us something more about Noah, but tells us that nobody else in the generation was righteous and worthy of being saved from the flood. So, when we combine R. Yosef Bekhor Shor’s last two comments on this verse, we see that he is explaining that the verse teaches us why Noah was saved and why no one else was.
אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נחתולדת – פירושו הקורותא שקרוהו בדבר המבול ואחריו, וכן: אלה תולדות יעקב (בראשית ל״ז:ב׳) כי הקורות הם תולדות הימים, וכן אמר: כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳).
נח שלשה בפסוק אחד – והיה מספיק באחד? ואמרו: כי הוא דרך צחות בלשון הקדש, וכן ישראל חמשה בפסוק אחד (במדבר ח׳:י״ט).
צדיק – שהיו מעשיו בצדק הפך אנשי דורו שהיו אנשי חמס.
תמים – שלם בלי שום דופי.
ובדרש (תנחומא נח ה׳): שנולד מהול.
בדורתיו – באנשי דורו ובדורות הבאים אחר המבול, כי נח האריך ימים והרבה דורות השיג בחייו, כי אברהם אבינו היה בן חמשים ושמונה שנה כשמת נח, והסימן היה אברהם אבינו בן נ״ח כאשר מת נח.
ובבראשית רבה: בדורתיו – בשלשה דורות, בדור אנוש, ובדור המבול ובדור הפלגה.
את האלהים התהלך נח – דבק היה בו וכל דרכיו לשמוב וזה היה כח גדול משכלו שהתגבר על טבעו, כי הוא היה בדור רשעים וחומסים ולא למד ממעשיהם, ולא התבודד לעבודת האל אלא הוא לבדו.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״קורות״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״בשמו״.
אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, the meaning of the word תולדות is similar to “history of,” i.e. this it what happened to Noach, etc. It concerns both the deluge and what came after. We encounter the same pattern when the Torah introduced a paragraph with the words אלה תולדות יעקב, יוסף in Genesis 37,2 where this is an introduction to history related to Yaakov’s family. In Proverbs 27,1 we have a verse concluding with the words “the day will give birth to.” The root ילד is the root of the word תולדה and תולדות, i.e. it refers to future developments. Developments are matters that are the result of days following one another.
נח, the name occurs three times in the same verse, when a single mention of his name would have sufficed. In Numbers 8,19 the name בני ישראל occurs 5 times in one verse. According to Tanchuma 5 on our parshah such apparently needless repetitions are an expression of special affection by the writer for the subject described. Such formulations are referred to by Rashi in Numbers 8,19), as well as by Ibn Ezra as צחות הלשון, “stylistic purity.”1
צדיק, his deeds all reflected fairness, charitable considerations, in contrast to those of his contemporaries who were men of violence.
תמים, perfect, without flaw; according to Tanchuma 5, he was born circumcised.
בדורותיו, both in the time of his generation, and the generation following him after the deluge.⁠2 Noach lived for 350 years after the deluge, so that he was a reminder of the deluge to at least 8-9 generations after him. In fact, Avraham was already 58 years old when Noach died, and he was the 10th generation counting from Noach. An easy way to remember this is the line that אברהם בן נח, “Avraham was a son of Noach” (family member, as all people before the Torah was given) the numerical value of the letters in the name נח have a combined value of 58. According to Bereshit Rabbah 30,9 the word בדורותיו refers to three specific generations, that of Enosh, that of the deluge, and the generation of the Tower of Babel, and the scattering of mankind and the division into many languages.
את האלוהים התהלך נח, a description of how Noach cleaved to his Creator. All his actions were designed to please his Creator. The reason why this is so remarkable is that it demonstrated the preponderance of his intellect over his baser urges, especially so as it would have been both more convenient for him and more socially advantageous for him to conform to the cultural mores of his time.
1. repeating Noach’s name 3 times indicates his popularity with God at that time.
2. this is the reason for the plural ending יו in the word בדורותיו.
אלה תולדת נחא – כל מקום שנאמר ׳אלה׳,⁠ב פסל את הראשונים.⁠1 הראשונים כל יצר מחשבות לבם רק רע כל היום (בראשית ו׳:ה׳) והלכו לאבוד,⁠2 אבל נח איש צדיק תמים היה והעמיד דורות לעולם.
תולדות נח – לשון מקראות וסיבות, כמו: כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳).⁠3 וכן פר״ש גבי אלה תולדות יעקב יוסף וגו׳ (בראשית ל״ז:ב׳). כלומר: אלה הקורות והסיבות של נח, כמו שמפרש והולך שהיה צדיק ודורו רשעים ובעונם נשחתו והוא נמלט.
איש צדיק תמיםג היה – נותן טעם למה מצא חן (בראשית ו׳:ח׳) יותר מכל בני דורו.
תמים – בר חטיא אמר: כל מיד שנאמר בו תמים, השלים שנותיו למדת השבוע (בראשית רבה ל׳:ח׳), ונח כמו כן, מאותו זמן שנאמר בו תמים, השלים וחי אחרי כן שמיטות ויובלות, ששנת המבול לא הייתה מן המניין, שהרי נשתנו בה סדרי בראשית.⁠4
היה – כל מי שנאמר בו ׳היה׳, ראהה עולם חדש (בראשית רבה ל׳:ח׳): נח איש צדיק תמים היה – אתמול וימח את כל היקום (בראשית ז׳:כ״ג), עכשיו ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו׳ (בראשית ט׳:י״ח). יוסף היה רועה את אחיו (בראשית ל״ז:ב׳) – אתמול עינו בכבל רגלו (תהלים ק״ה:י״ח), עכשיו ויוסף הוא השליט (בראשית מ״ב:ו׳). ומשה היה רועה (שמות ג׳:א׳) – אתמול ברח מפני פרעה, עכשיו משקע את רבו במים. איש היה בארץ עוץ איוב שמו (איוב א׳:א׳) – אתמול ישפוך לארץ מרירתי (איוב ט״ז:י״ג), עכשיו: וישב י״י אתו כל אשר לאיוב למשנה (איוב מ״ב:י׳).⁠5
1. כן בבראשית רבה ל׳:ג׳.
2. השוו חזקוני בראשית ד׳:כ״ה.
3. כן באבן עזרא ור״י בכור שור.
4. בדומה בספר הג״ן.
5. שאוב מספר הג״ן.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״תולדת נח״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״אלה״.
ג. כן בפסוק ובדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״תמים״.
ד. כן בבראשית רבה ובדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״מי״.
ה. כן בבראשית רבה ובדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568: ״רואה״.
ו. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.
אלה תולדות נח, "These are the descendants of Noach;⁠" according to B'reshit Rabbah 30,3, whenever a paragraph commences with the word: אלה, this is equivalent to dissociating what occurs from then on with what had been discussed previously; Noach, was not a continuation of the history of mankind up until now, but represents a 180 degree turn from that history. Whereas the generations prior to him progressed toward their destruction, he represented a new beginning for mankind. He founded a new type of human being.
תולדות נח, the word תולדות, refers to happenings and their causes. For instance: Proverbs 27,1 כי לא תדע מה ילד היום, "for you do not know what the day will bring.⁠" Rashi offers the same interpretation concerning the line: אלה תולדות יעקב, יוסף, "these are the descendants of Yaakov, Joseph.⁠" (Genesis 37,2). The Torah now readies itself to record the history of mankind as if it had commenced with Noach, and it attributes events that will be described as the direct or indirect result of Noach's influence on them. It sums up the difference by describing Noach as a righteous man, when compared with his ancestors. It attributes the demise of his ancestors as basically due to their wickedness, [even though a few individuals in each generation had not been wicked. Ed.]
איש צדיק, תמים היה, "a righteous man, basically perfect.⁠" This is the reason why Noach had found favour in the eyes of his Creator.
תמים, according to bar Chataya in B'reshit 30,8, the meaning of this word is that the people named all lived a number of years which divide into the number 7. Noach lived 350 years after being called תמים, i.e. 50 times seven, Avraham 175, i.e. 25 times seven, etc. [The commentators on Midrash Rabbah elaborate on that strange sounding definition of תמים. Ed.]
היה, anyone in the Holy Scriptures of whom it is said: היה, experienced a new world, i.e. radical changes in the world. In the case of Noach, he was a witness to the destruction of earth and its inhabitants during the year he spent in the ark, only to become a witness to its renewal after he emerged from the ark. Joseph at one time was a lowly second rate shepherd with his brothers, יוסף היה רועה את אחיו, and became the second most powerful man in Egypt, whose population he saved from starvation. Moses was a shepherd for his father-in-law, ומשה היה רועה, yesterday he had had to flee for his life, and subsequently he rose to lead his people into freedom and greatness. Job started out as a wealthy man, איש היה בארץ עוץ איוב שמו, was reduced to absolute misery and destitution, only to rise again to be even greater than originally. (Job 42,10)
אלה תולדות נח כו׳ – נח מצא חן בעיני ה׳ (בראשית ו:ח). וסמיך ליה אלה תולדות נח. לומ׳ בזכות תולדות יעקב מצא חן.
ד׳ דסמיכין. אלה תולדות השמים (בראשית ב:ד). אלה תולדות נח. אלה תולדות שם (בראשית יא:י). אלה תולדות יעקב (בראשית לז:ב). וכולן לפסול את הראשונים (בראשית רבה יב:ג, ל:ג, שמות רבה א:ב, ל:ג, במדבר רבה ג:י, רות רבה ח:א, תנחומא שמות ב, משפטים ג). אלה תולדות השמים פסל תוהו ובוהו ותתקע״ד דורות (עי׳ חגיגה יג:, זבחים קטז.). אלה תולדות נח פסל דורות שלפניו קין ודור המבול. אלה תולדות שם פסל (פסל) בני יפת ובני חם. אלה תולדות יעקב פסל עשו ואלופיו ותולדותיו.
נח נח – נוח לו ונוח לעולם. נוח לעליונים ונוח לתחתונים. נוחה בעולם הזה ונוחה לעולם הבא.
נח נח – בכל מקום שהזכיר ב׳ פעמי׳. אברהם אברהם (בראשית כב:יג). יעקב יעקב (בראשית מו:ב). משה משה (שמות ג:ד). שמואל שמואל (שמואל א ג:י). בידוע שהוא מזומן לעולם הבא (בראשית רבה ל:ד, לח:יב, משנת רבי אליעזר ח).
נח נח – בגימ׳ עמו. על שם עמו אנכי בצרה (תהלים צא:טו). כי הוצרך להבטחה בתיבה. לוי.
נח נח התהלך נח – הרי ג׳ פעמי׳ נח בפסוק. לפי שהיה אחד מן הג׳ שראו ג׳ עולמות. נח דניאל ואיוב כו׳ (יחזקאל יד:יד). [נח ראה עולם בנוי וחרוב ובנוי. דניאל ראה בית המקדש בנוי וחרוב ובנוי. איוב ראה עצמו וביתו בנוי וחרוב ובנוי] (תנחומא נח ה).
תמים היה – אחד מעשרה שנולדו מהולים. אדם שת [נח] שם חם יפת יעקב משה יוסף איוב.⁠א וכולהו מקראי1.
בדורותיו – בדרתיו כתי׳ חסר. מלמד שדורו היו חסרין ופגימין. ד״א ולא בדור האבות.
את הא-להים התהלך נח – פר״ש (ד״ה את הא-להים התהלך נח) ובאברהם כתי׳ (התהלך לפני (בראשית יז:א)) [התהלכתי לפניו (בראשית כד:מ)]. נח היה צריך סעד לסומכו. וקש׳ מתרי טעמי דמשמע ולא בדור אחר כדכתי׳ כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (בראשית ז:א). ותימ׳ למאן דדריש בדורותיו לשבח כו׳ (סנהדרין קח., בראשית רבה ל:ט). ה״ר יעקב. אבל תימה היאך מוכיח בבבא בתרא (טו:) גדול הנאמ׳ באיוב ממה שנ׳ באברהם מדהאריך כל כך בשבחו תם וישר וירא (איוב א:א) ובאברהם (אומ׳) [לא אמר] כי אם התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז:א). שאני אברהם (אברהם) שהיה בפניו ובאיוב היה שלא בפניו כדפי׳ רש״י (בראשית ז:א ד״ה ראיתי צדיק) הכא דאמ׳ קצת שבחו של אדם בפניו וכו׳. וי״ל מ״מ מוכיח שפיר מדהאריך באיוב כל כך על מה שנאמ׳ באברהם שבאברהם לא נאמ׳ אלא תמים (בראשית יז:א) לבד.
1. אדם הראשון נברא מהול (בראשית א:כז). שת: ויולד בדמותו כצלמו (בראשית ה:ג). נח: תמים היה בדרתיו. שם: מלכי צדק מלך שלם (בראשית יד:יח). חם: ??? (???). יפת: ??? (???). יעקב: ויעקב איש תם (בראשית כה:כז). יוסף: אלה תלדות יעקב יוסף (בראשית לז:ב) שהיה דומה לאביו. משה: ותרא אתו כי טוב הוא (שמות ב:ב). איוב: איש תם וישר (איוב א:ח).
א. יש כתב יד שמוסיף כאן דוד. וצ״ע.
נ״ח נ״ח – בגימט׳ עמ״ו אנכ״י בצר״ה כי הצריך בתיבה להבטחה זו.
נ״ח נ״ח – וגו׳ התהלך נח הרי ג״פ נח בפסוק א׳ לרמז שהי׳ א׳ מאותן שראו ג׳ עולמות כדאיתא במדרש נח ודניאל ואיוב וכו׳, תמים שהי׳ א׳ מעשרה שנולדו מהול אדם, שת, נח, וג׳ בניו, יעקב, יוסף, משה, איוב וכלהו נפקי מקראי.
בדרתיו – חסר כתיב כי בני דורו היו חסרים.
ד״א לומר כי מה שהי׳ צדיק בדורותיו הוא חסרון לעצמו אבל לא בדור האבות.
את האלהים התהלך – פירש״י ובאברהם כתיב אשר התהלכתי לפניו וכו׳ וקשה מב׳ פנים א׳ הלא כתיב גם בנח כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו׳, ב׳ מה שתירץ רש״י שנח הי׳ צריך סעד התינח למאן דדריש לגנאי אלא למאן דדריש לשבח מאי איכא למימר, מפי הר״ר יעקב דהיינו ר״י בעל התוספת. אבל תימה היאך מוכיחים רז״ל בב״ב גדול הנאמר באיוב ממ״ש באברהם דאלו התם כתיב תם וישר וגו׳ ואלו באברהם לא כתיב כ״א תמים לחוד דלמא שאני באברהם שהי׳ בפניו לכן לא הראה בסיפור שבחו כדפירש״י לענין נח, וי״ל דמ״מ מוכרח שפיר מדהאריך כ״כ הרבה.
(הקדמה) סדר אלה תולדות נח
(ט-י) טעם אלה תולדות נח – פרשו בו (אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ו׳:ט׳, רד״ק בראשית ו׳:ט׳): קורותיו, כטעם: מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳), וירמז אלא כל הפרשה. ואינו נכון בעיני כי אין קורות האדם תולדותיו.
והנכון שהוא כמשמעו, כמו: ואלה תולדות בני נח (בראשית י׳:א׳), ואלה תולדות ישמעאל (בראשית כ״ה:י״ב). יאמר אלה תולדות נח – שם חם ויפת. אבל החזיר: ויולד נח (בראשית ו׳:י׳) בעבור שהפסיק ואמר: נח איש צדיק תמים היה להודיע למה צוהו בתיבה. ואף על פי שכבר אמר למעלה: ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת (בראשית ה׳:ל״ב), החזיר להזכירם פעם אחרת להגיד כי לא היה ככל אבותיו שיולידו בנים ובנות. וזה טעם: שלשה בנים (בראשית ו׳:י׳) – כי יזכיר מספרם לאמר כי אלה שלשה לבדם היו תולדותיו ונצלו בזכותו, ומאלה נפצה כל הארץ (בראשית ט׳:י״ט).
איש צדיק תמים היה – יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו להודיע שראוי להנצל מן המבול, שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק. כי הצדיק הוא הזכאי בדין, הפך הרשע, כמו שאמר: והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כ״ה:א׳). וכן: ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט׳:ל״ג), וכן: בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא י״ט:ט״ו). אבל באברהם שאמר: לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט) – שבח אותו בצדק שהוא המשפט, וברחמים שהיא הצדקה.
ור׳ אברהם אמר: צדיק – במעשיו, תמים – בלבו. וכתיב: תמים אתה בדרכיך (יחזקאל כ״ח:ט״ו).
ואחר שאמר שהוא איש צדיק, כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים, אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, ואיננו שומע להם כלל, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר השם או אשר יורה אותו, כי נביא היה. וזה כטעם: אחרי י״י אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגו׳ (דברים י״ג:ה׳) הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות ומופת כאשר אפרש (רמב״ן דברים י״ג:ה׳). ועוד אזכורב זה בפסוק: התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳) – אם יהיה תמים דעות עמי. והנה אחר שהיה נח צדיק ואיננו ראוי ליענש, גם בניו וביתו ראויים להנצל בזכותו, כי היה עונש עליו אם יכרת זרעו. או יאמר כי הוא צדיק שלם, וגם בניו וביתו צדיקים, כי הוא למדם, כענין שכתוב: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו (בראשית י״ח:י״ט).
בדורותיו – יש מרבותינו שדרשוהו לטובה – כל שכן אם היה בדור של צדיקים, ויש שדורשין לגנאי. לשון רבינו שלמה.
והנכון בעיני לפי הפשט: שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם, אין בדורותיו צדיק ולא תמים זולתו. וכן: כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (בראשית ז׳:א׳) – שאין בדור אחר ראוי להנצל. ואמר: בדורותיו – כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו ואין צדיק בארץ בלתו. ואל יקשה עליך דבר רבותינו במתושלח, כי הכתוב לא יספר רק שאין צדיק אחר ראוי להנצל מן המבול מכל הדורות ההם.
א. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138, פרמא 3255: ״את״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אזכר״. בדפוס רומא: ״אזכיר״.
(Introduction) Seder Eleh Toledot Noach
(9) THESE ARE 'TOLDOTH' NOAH. Commentators1 have explained the word toldoth to mean "his experiences" [or "his events"] much the same as the sense of: what a day 'yeiled' (may bring forth).⁠2
In this way the word toldoth refers to the entire section [since all the events of the flood are occurrences in the life of Noah]. But this does not appear to me to be correct since the external events in the life of a person, [over which he has no control], are not his toldoth.
The correct interpretation is that the word toldoth here retains its literal meaning of "progeny,⁠" just as, These are 'toldoth' (the progeny of) the sons of Noah;3 And these are 'toldoth' (the progeny of) Ishmael.⁠4 Thus Scripture is saying, "These are the progeny of Noah: Shem, Ham, and Japheth.⁠"
Scripture however repeats, And Noah begot three sons,⁠5 because [at the end of the first verse] it interrupted by saying, Noah was a righteous man, and whole-hearted, in order to inform us why He commanded him concerning the ark. And even though Scripture has already stated above, And Noah was five hundred years old; and Noah begot Shem, Ham, and Japheth,⁠6 it returns to mention them a second time in order to relate that Noah was unlike all his ancestors who begot daughters and sons. This is the meaning of the words, three sons;7 Scripture mentions their number in order to say that these three alone were his progeny, and they were saved by his merit, and by them was the whole earth overspread.⁠8
HE WAS A RIGHTEOUS MAN AND WHOLE-HEARTED. Scripture mentions that he was guiltless and perfect in his righteousness in order to inform us that he was worthy to be saved from the flood without any punishment whatever since he was whole-hearted in righteousness. For a tzadik (a righteous person) is one who is found guiltless in judgment as opposed to the wicked person, as Scripture says, And they come unto judgment, and the judges judge them, by justifying the righteous, and condemning the wicked;9 and also, For Thou art just in all that has come upon us, for Thou hast dealt truly;10 similarly, In righteousness shalt thou judge thy neighbor.⁠11 But in the case of Abraham, concerning whom it says, that he will command his children to do 'tz'dakah' and 'mishpat,'12 Scripture praises him for righteousness which is synonymous with judgment, and for mercy which is synonymous with tz'dakah.⁠13
And Rabbi Abraham ibn Ezra said, "Righteous in deeds; whole-hearted in his heart.⁠" However, it is written, Thou art whole-hearted in thy ways;14 [the term "whole-hearted" is thus used in connection with "ways" and not with matters of the heart].
Now after Scripture said that Noah was a righteous man, meaning that he was neither a man of violence nor one who perverted his ways as did the guilty ones of his generation, it further said that he walked with the glorious Name,⁠15 fearing Him alone. He was not enticed by the astrologers, enchanters and soothsayers, and surely not by idolatry, and he paid no heed to them at all; to G-d alone he did always cleave, and he walked in the way G-d chose or taught him for he was a prophet. This is analogous in meaning to the verse, After the Eternal your G-d shall ye walk, and Him shall ye fear,⁠16 which is stated in connection with the removal of him who prophesies to encourage the worship of idols and gives a sign or wonder to verify his words, as I will explain. I will again mention this in connection with the verse, Walk before Me, and be thou whole-hearted,⁠17 if He Who is perfect in knowledge18 will be with me.
Now since Noah was a righteous man and undeserving of punishment, it was fitting that his sons and his household be saved by his merit for if his sons were to perish, it would have been a punishment upon him. Or it may be said that he was a perfectly righteous man, and his sons and household were also righteous since he taught them; this is analogous to that which is written concerning Abraham: For I have known him, to the end that he may command his children and his household.⁠19
IN HIS GENERATIONS. Some of our Rabbis explained it to his credit, [i.e., he was righteous despite his generation]; it follows all the more had he lived in a generation of righteous people. Others explain it to his discredit. [In comparison with his own generation he was considered righteous, but had he lived in the generation of Abraham he would not have been considered of any consequence.] Thus the language of Rashi.
The correct interpretation according to the plain meaning of Scripture appears to be that he alone was a righteous man in those generations, there being no righteous or whole-hearted men except him in those generations. In a similar sense is the verse, For thee I have seen righteous before Me in this generation,⁠20 meaning that there is no other in the generation worthy of being saved. Scripture says, in his generations —[using the plural form]— because many generations passed since the time men had become corrupted, and there was no righteous man besides him. Let not the word of our Rabbis concerning Methuselah,⁠21 [which said that he was a righteous man], cause you difficulty for Scripture tells only that there was no righteous man worthy of being saved from the flood in all those generations except Noah.
1. Ibn Ezra and Radak. These commentators felt the difficulty in explaining toldoth to mean "progeny" or "generations" since it further states, And Noah begot three sons.
2. Proverbs 27:1.
3. Genesis 10:1.
4. Ibid., 25:12.
5. (10).
6. Above, 5:32.
7. (10).
8. Genesis 9:19.
9. Deuteronomy 25:1.
10. Nehemiah 9:33.
11. Leviticus 19:15.
12. Genesis 18:19.
13. Ramban is thus saying that where Scripture uses tzedek alone it means "guiltless in judgment,⁠" but in the case of Abraham where in addition to tzedek (or tz'dakah) Scripture also mentions mishpat, (judgment) mishpat of necessity means "guiltless in judgment,⁠" while tz'dakah in this case means "mercifulness.⁠"
14. Ezekiel 28:15.
15. See Deuteronomy 28:58.
16. Ibid., 13:5.
17. Genesis 17:1.
18. See Job 36:4.
19. Genesis 18:19.
20. Genesis 7:1.
21. Bereshith Rabbah 32:10.
מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ, ז)
שלמה ע״ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כ׳:ו׳) כי אין האדם צדיק עד שיתהלך בתומו בעבודת הש״י. וענין התהלך בתומו הוא שיעשה אדם את המצות כמשפט ושיכוין בהם לאהבתו וליראתו לא להתגדל ולא להתפאר ולא שיהיה בשביל זה מכובד בעיני הבריות יותר, כי ראוי האדם שיעשה טובות וחסדים כפי יכלתו ושלא יתפאר בהם ושישתדל במעשים טובים ולא יספרם בשפתיו, וכל מי שמספר אותם בשפתיו ומפרסם אותם ומשתבח בהם ה״ז חוטא ויגיעו מזה שתים רעות. האחת שיתגאה בספורו למי שקבל דבריו והאמין אותם, וב׳ שהוא מבייש ומכלים למי שקבל החסד ממנו, ומדת הצדיק המתהלך בתומו שאינו מתפאר במעלותיו ובצדקותיו אשר עשה והנה הוא נקרא איש אמונים. וע״כ סמך שלמה ע״ה הכתוב הזה וקשרו עם הכתוב שלמעלה ממנו. הוא שאמר (משלי כ) רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. יאמר כי מנהג רוב בני אדם שיכריז ויפרסם כל אחד ואחד החסד והטוב שהוא עושה, אבל איש אמונים שיעשה חסדים וטובות ולא יפרסמם אלא שיכסם ויסתיר אותם מי ימצא. והזכיר איש אמונים כלשון (שם י״א) ונאמן רוח מכסה דבר. והוא שאמר שלמה ע״ה במקום אחר על הענין הזה בעצמו (משלי י׳:ח׳) חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, ואמר כי מי שהוא חכם לב יקח המצות בידיו ויוציאם אל הפעל ולא יספרם בשפתיו והאויל הוא הפכו לגמרי, לא די שאיני משתדל במעשה המצות לקחת אותם בידיו, אלא שבשעה שהוא משתדל במעשה העברות שעליהם נקרא אויל הוא מודיעם בשפתיו ומפרסם אותם לכל. והנה שניהם בהפך זה מזה זה לוקח המצות בידו ומסתיר אותם וזה משתדל בפעולות רעות ומגלה אותם, ומזה אמר ילבט כלומר הרי הוא נתפש בשפתיו, והוא מלשון (הושע ד׳:י״ד) ועם לא יבין ילבט, ותרגם יונתן וסכלא בשפוותיה מתאחד. אשרי בניו אחריו כי הוא המזכה לזרעו אחריו, כענין שארז״ל ועושה חסד לאלפים לעושים מאהבה, ולשומרי מצותיו לאלף דור לעושים מיראה, האי בדסמיך ליה והאי בדסמיך ליה. וכן ביאר שלמה ע״ה במקום אחר שזכות הצדיק מועיל לזרעו אחריו, הוא שאמר (משלי י״ד:כ״ו) ביראת ה׳ מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה. ויתכן לפרש כי הכתוב הזה בא לשבח שלש מעלות שהן זו למעלה מזו, הזכיר תחלה מתהלך ומעלת ההתהלכות היא מעלה גדולה בצדיקים והנה היא למעלה ממדרגת התמימות, ומדרגת התמימות למעלה ממדרגת הצדיק, כי יש צדיק שאינו תמים שלא הגיע למדרגת התמימות. ואלו הן סדר המעלות, אחר שהגיע למדת הצדיק עולה למדת תמים, וממדת תמים עולה למדת ההתהלכות. ושלשתן אלו נמצאים בנח הוא שכתוב.
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח – תולדות, לשון מקרים, כענין שכתוב (משלי כ״ז:א׳) כי לא תדע מה ילד יום, שהרי הזכיר אחרי כן ויולד נח שהן התולדות. והזכיר הכתוב בצדיק הזה שלש מעלות של שבח שהיו בהפך מבני דורו, האחת שהיה צדיק במעשיו לא איש חמס כבני דורו שכתוב בהם ותמלא הארץ חמס. השניה שהיה תמים והוא השלם בכל מדותיו, כי הבהמה השלמה בלי מום יקראנה הכתוב תמימה כלשון הכתוב (במדבר י״ט:ב׳) פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום. ומום האדם היא המדה המגונה. וע״כ הזכיר בנח כי היה תמים שלם אין בו מום, כי אין בו מדה מגונה. ואמר הכתוב (תהלים קי״ט:א׳) אשרי תמימי דרך, ובאורו תמימי המדות, וזה הפך מבני דורו שהיו בעלי מדות מגונות, הוא שכתוב בהם כי השחית כל בשר וגו׳. הג׳ את האלהים התהלך נח, וידוע כי מדת ההתהלכות לא מצאנוה רק ביחידי הדור. ומ״ש הכתוב (דברים י״ג:ה׳) אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ולא אמר התהלכו לפי שהוא מדבר עם כלל ישראל, והמעלה הגדולה הזאת איננה כי אם בפרטי היחידים סגולות כל דור ודור. ועוד שאין לשון זה נופל אלא על הצדיק שהשיג מעלת השמש וכחות הגלגלים והכוכבים וכיצד הם פועלים פעולות בשפלים, לפי שעם ההשגה הזאת מתפרסם מעלת אדון הכל ורוממותו, וכן אמר דוד (תהלים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ומזה אמרו רז״ל כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה׳:י״ב) ואת פועל ה׳ לא יביטו וגו׳. וכתיב (תהלים פ״ב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. וע״כ אמר בנח את האלהים התהלך נח, כי השיג מהלך השמש וכחותיו העצומים וידע כחות הכוכבים והמזלות ולא נטה לבו אחריהם כי ידע בחכמתו כי יש סבה עליונה על כלן ונדבק בה, וזה בהפך מאנשי דורו שהיו עובדי השמש והיו שקועים בעבודת הכוכבים והמזלות ועושים אותם אלהות, וז״ש בהן ותשחת הארץ כי נטיית הדעת אחר ע״ז נקרא השחתה, כענין שכתוב (שמות ל״ב:ז׳) כי שחת עמך. ומזה קרא הכתוב לירבעם העובד ע״ז איש משחית. ובאר כי ההשחתה היתה לפני האלהים, וכענין שכתוב בע״ז (שם כ) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והמעלה הזאת מצאנוה לחנוך ראשונה, והוא הראשון הקודם בה, שכתוב בו ויתהלך חנוך את האלהים, כי נסתכל בדורו של אנוש שהיו עובדי השמש והכוכבים והמזלות ועמד הוא על החכמה ההיא על השלמות וידע והשיג כי יש סבה ראשונה עליונה על הכל, ומתוך שני חייו שהיו שס״ה כמנין ימות החמה נרמז לנו בכתוב שהשיג בחכמתו מהלך השמש ונדבק בסבה העליונה יתברך. גם באברהם הזכיר בו הכתוב התהלך לפני והיה תמים, ממה שידוע שהוא התוכח עם האומות הרבה בענין האמונה ומשפטיה וחקיה, שהיה חולק תמיד עם אנשי כותא עיר מולדתו שהיו כלם עובדי השמש והיו אומרים עליו כי הוא אלוה והיו מביאין לדבריהם ראיות גדולות, וכראותם לעין כחו הגדול והעצום בשפלים, ואברהם היה מודה להם בזה כלומר בעוצם כחו הגדול, אך כגרזן ביד האומן, וע״כ מסר נפשו לכבשן האש, וזהו אשר הוצאתיך מאור כשדים.
בדורותיו היה ראוי לומר בדורו, אלא כשבא המבול היה בן שש מאות שנה וכבר עברו עליו דורות הרבה, והגיד לך הכתוב כי כל הדורות ההם השחיתו ולא היה בכולן ראוי להנצל זולתו.
וע״ד הפשט מה שהזכיר הכתוב נח ג׳ פעמים כנגד ג׳ מעלות שהזכיר, צדיק תמים והתהלך נח, להורות כי היה שלם בשלשתן.
וע״ד המדרש לפי שראה ג׳ עולמות ראה העולם מיושב וחרב ומיושב.
מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו, "The righteous man walks in his integrity; happy are the children who come after him.⁠" (Proverbs 20,7)
Solomon told us in this verse that a person cannot be considered as righteous until he has walked in integrity when serving the Lord. What is this "integrity" which Solomon talks about here? It means that one performs G-d's commandments because of love and reverence for Him, not because one hopes to benefit by this in the eyes of one's peers and by attaining honour in their eyes. It is appropriate for man to perform good and kind deeds to the best of his ability without bragging about them. In fact he should endeavour to refrain from even mentioning that he has performed such deeds. Anyone who does tell about this and claims credit for such good deeds is actually considered as a sinner. If one does claim credit for such good deeds this is liable to result in two kinds of negative fallout. 1) Firstly, he enhances his own standing compared to others in the eyes of those who believe him when he tells them about his deeds of piety. 2) He puts to shame and embarrasses those who have been the recipients of his kindness. It is the mark of a righteous person who walks in integrity with his G-d that he does not boast about his virtues and the good deeds he has performed. Such a person is described as איש אמונים, "a man of true integrity.⁠" Solomon connects the verse we have quoted with the one immediately prior to it in which he said רב אדם יקרא איש חסדו, ואיש אמונים מי ימצא" he calls most people 'true friend,⁠" but who can find a loyal man?⁠" In mentioning איש אמונים, "a loyal man,⁠" Solomon took his cue from Proverbs 11,13 where such a "loyal" person is described as ונאמן רוח מכסה דבר, "a faithful spirit keeps his confidence.⁠" In fact, Solomon discusses the same theme also in another context (Proverbs 10,8) where he said חכם לב יקח מצות, ואויל שפתים ילבט, "the wise in heart will accept the commandments, whereas the one who speaks foolishly will be afflicted.⁠" What Solomon meant was that the person who is truly wise gets hold of G-d's commandments with his hands and performs them without speaking about this with his lips. The foolish persion is the exact reverse of the wise man. Not only does he not endeavour to perform the commandments which he has a chance to perform, but even when he violates the commandments he makes a point of talking about this. This is why is referred to primarily as a "fool.⁠" So we are faced with two totally opposite behaviour patterns. The one type of person hides the fact that he actually does perform G-d's commandments, whereas the other person makes a point of broadcasting the fact that he does not. Concerning the latter type of individual Solomon says ילבט, meaning he will become troubled by his words. The word ילבט is found in Hoseah 4,14 where it means "he will fail.⁠" Yonathan ben Uziel translates the word as וסכלא בשפוושיה מתאחד "and the fool will become enmeshed by his own words.⁠"
As to the second half of the verse in Proverbs 20,7 which we quoted in our introduction, אשרי בניו אחריו, "happy are the children who come after him,⁠" Solomon refers to the ability of parents to confer merits on their children after them. This is analogous to G-d saying in Exodus 20,6 ועושה חסד לאלפים, that "He (G-d) will perform kindness to thousands of generations of descendants of the righteous.⁠" This is applicable in the event that their ancestors performed the commandments from a sense of love for G-d, whereas a different statement in Deut 7,10 in which G-d is portrayed as extending such kindness to one thousand generations refers to ancestors who performed G-d's commandments only out of a sense of awe and fear of the consequences if they would fail to do so. The basis for this interpretation is the fact that the word לאוהביו "to those who love Him,⁠" is written next to the words לאלפים, "for thousands of generations,⁠" whereas the word s לאלף דור "for one thousand generations" appears next to the words ומשלם לשונאיו "and He repays those who hate Him" in Deut.7,10. Solomon has explained this in a similar fashion in Proverbs 14,26 where he said: ביראת ה' מבטח עז ולבניו יהיה מחסה, "through his reverence for G-d man has a fortress; his children will have a place of refuge.⁠" In other words: "the accumulated merits of the fathers are a source of benefit for their children in the eyes of G-d.⁠"
It is entirely possible that the opening verses in our portion are intended to praise Noach in three stages, each stage being superior to the preceding one. The Torah mentions last that Noach "walked with G-d.⁠" This virtue of walking with G-d is a very great virtue indeed, a virtue which is superior to what is called תמימות, "perfection.⁠" The virtue תמימות, on the other hand, is superior to the virtue described as צדיק; the Torah reports that Noach had attained these three levels of moral achievements progressively until he had qualified for the description את האלוהים התהלך נח, "Noach walked with G-d.⁠"
אלה תולדת נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נח. "These are the generations of Noach; Noach was a righteous man, perfect in his generations; Noach walked with G-d.⁠" The word תולדות refers to "happenings" (compare the comments by Ibn Ezra and David Kimchi); it is what is described in Proverbs 27,1 as כי לא תדע מה ילד היום, "for you do not know what the day will bring.⁠" The explanation of these commentators is based on the verse following in which Noach is described as ויולד נח, "Noach begot.⁠" These words are read as belonging to what the first verse told us i.e. the three virtues which Noach practiced as opposed to his peers. Being a צדיק, a righteous person, meant not engaging in violent means to gain one's objectives. The Torah reported in verse 11 that his generation was guilty of random violence. His second virtue was that he was תמים, "perfect,⁠" that he was consistent and thorough in the way he practiced his virtues. The Torah applies the term תמים to the red heifer, i.e. a cow that has uniformly red hair. Even two hairs of a different colour disqualify such an animal from fulfilling its designated purpose. In other words, an animal אשר אין בה מום,⁠"which is without blemish" (Numbers 19,2). In the case of human beings, the term מום describes a character defect. This is why the Torah describes Noach as תמים "free from blemish.⁠" Psalms 119,1 lauds such people by referring to them as אשרי תמימי דרך,⁠"hail to those whose way is blameless.⁠" In order to contrast Noach's virtues with those of his contemporaries the Torah writes כי השחית כל בשר על הארץ, "for all flesh had corrupted its way upon the earth.⁠" Noach's third virtue is described by the words את האלוהים התהלך נח, "Noach walked with G-d.⁠" This virtue of "walking with G-d" is something so exceptional that we find it mentioned only very rarely. Nonetheless, it is one of the imperatives G-d (Moses) commanded the Jewish people (Deut. 13,5) when He said: אחרי ה' אלוהיכם תלכו, "You shall follow the Lord your G-d, etc.⁠" Interestingly, in our verse the Torah does not describe Noach as having walked behind G-d, i.e. אחרי האלוהים, nor does it use the normal conjugation kal i.e. הלך when describing Noach's relationship to G-d. The Torah uses the reflexive conjugation התהלך, "he made himself walk.⁠" This was not a construction that can be applied to an entire nation and this is why Moses did not phrase his imperative as אחרי ה' אלוהיכם התהלכו,⁠"make yourselves follow (in the footsteps of) the Lord your G-d.⁠" Only select individuals ever attain such a lofty spiritual level and only after having become outstandingly righteous people. (in the words of our author "people who have attained the levels of the sun and the various forces of energy in outer space and who are familiar with how these forces of energy influence what goes on in our terrestrial world.⁠") The very attainment of that level of comprehension of the forces at work in our universe reveals that the person who commands it has an appreciation of G-d and His Majesty. This is what David meant when he said (Psalms 19,2) השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, "the heavens declare the glory of G-d, the sky proclaims His handiwok.⁠" This is also why our sages (Shabbat 75) have said: "anyone who knows how to calculate the various seasons and horoscopes correctly and fails to use his ability is the subject of the verse (Isaiah 5,12) "and he fails to take note of what He is designing.⁠" We have another scriptural verse (Psalms 82,5) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, "they neither knew nor understood, they make themselves walk in darkness;⁠" this verse too describes people who, though able to comprehend the mysteries of nature, fail to pay attention to this and to draw the appropriate conclusions regarding their conduct on earth. In order to highlight Noach's achievements in this sphere the Torah testifies to this with the words את האלוהים התהלך נח, that "Noach indeed walked with G-d.⁠" This "walking with G-d,⁠" meant that after he had gained insight into the existence and supervisory activity of G-d through his study of astronomy enhanced by his virtuous lifestyle, he drew the proper conclusions. He did not believe in astrology, i.e.he knew that all these phenomena do not represent independent forces in the universe. In this way he was poles apart from his peers who all believed in the sun, i.e. the solar system as a supreme cause.
When the Torah speaks about the corruptness of mankind, this is a refernce to idolatry. In Sanhedrin 57 the term השחתה is used to describe paganism and sexual licentiousness based on Exodus 32, 7 where G-d informed Moses with the words שחת עמך, "your people has become corrupt,⁠" that the Israelites had made for themselves a golden calf. This is also why the idolater Jerobam is called איש משחית "a man causing corruption" (based on Proverbs 28,24). The Talmud describes this corruption as taking place לפני האלוהים, something which corresponds to the basic prohibition of idolatry in Exodus 20,3. where the Torah writes לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, "You shall not have other deities in My presence.⁠"
The first person who is credited with having attained this level of perfection was Chanoch, and the Torah wrote of him (Genesis 5,24) ויתהלך חנך את האלוהים, "Chanoch walked with the Lord.⁠" This was remarkable because he lived during a time when Enosh had introduced idolatry and all the people of his time had begun to worship the sun and other planetary constellations. Chanoch investigated the laws of nature and concluded that there must be a primary cause which is responsible for the regular orbits of the stars, the sun, etc. The very fact that he is descrbed a having spent 365 years on earth, a number which corresponds to the number of days in the sun's orbit, is the Torah's way of hinting to us something about the nature of his superior knowledge. As a result of his investigations of nature Chanoch cleaved to G-d, i.e. to the primary Cause. The next time we find the Torah mentioning the concept of "walking with" or in front of" G-d, is in connection with Avraham in Genesis 17,1. There too the expression התהלך לפני, "walk in front of Me,⁠" is followed by the words והיה תמים "and become perfect,⁠" to show that walking with G-d is an indication of one's "perfection.⁠"
From all we know Avraham was constantly engaged in religious disputes, trying to convince people that there was only one G-d and that He supervises the fates of every individual on earth. He engaged in arguments with the powers of his time concerning the laws of the states. People confronted him trying to prove that the sun was a deity. Avraham did not deny the powers of the sun and its direct influence on what goes on in our world. However, he tried to convince the people of his time that the sun was only an instrument wielded by G-d just as certain tools with which an artisan fashions wonderful furniture is not a deity as it could not produce anything unless the hand of the craftsman guided it. This is why he was prepared to die for his belief when he chose to be thrown into Nimrod's furnace rather than to deny his true beliefs. The Torah referred to this in Genesis 15,7: "I am the Lord who has taken you out (saved you) from the fire of the Chaldaens.⁠"
בדורותיו, "in his generations.⁠" We would have expected the Torah to write בדורו, "in his generation" (sing). However, at the beginning of the deluge Noach was six hundred years old and he had already survived members of several generations. By writing בדורותיו, the Torah wanted to inform us that all those generations had been corrupt already and that there was no individual amongst them that merited saving.
According to the plain meaning of the text the reason that Noach's name is mentioned three times in this verse is because of the three levels of perfection he had attained, i.e. he was righteous, perfect, and he walked with G-d.
(ט-י) נח נח – ב״פ נח בעוה״ז ונח בעוה״ב. נח בעוה״ז שנשבע לו ולבניו שלא יביא מבול לעולם ונח לעוה״ב שנשבע הקב״ה לעתיד לבא בשם נח הצדיק לציון שלא יחריבנה עוד והיינו דכתיב נשבעתי מעבור מי נח וכו׳ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך. וי״מ נח נח לשמים ונח לבריות. ועי״ל דדרך לכפול שם צדיק כמו אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה. ואע״ג דגבי תרח שמו כפול ולא היה צדיק מ״מ י״ל לפי שעשה תשובה כפל שמו.
תולדות נח – מה הן התולדות אותן שמנה הכתוב שמותם. ואלה תולדות נח שלשה בנים את שם את חם את יפת ושם היה קטן מכלם ולפי שהיה חשוב מכולם מנאו ראשון ולפי זה היה לו לכתוב. יפת בתריה דעדיף מחם אלא כיון דנקט הקטן תחלה מנה כל הקטנים תחלה וחם קטון מיפת הוה.
אלה תולדות נח נח – נח לעליונים נח לתחתונים וכל שנכפל שמו בידוע שהוא צדיק כמו אברהם אברהם. ומקשי׳ בירושלמי והכתיב תרח תרח ומשני הדא אמרה שעשה תרח תשובה.
איש – פתח ר׳ תנחומא פרי צדיק עץ חיים בשעה שנסתלק אדם מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובושה מפני שלא העמיד דורות אומר לו הקב״ה יש לך פרי התורה אשר יגעת בה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים בניו אין כתיב כאן אלא עץ חיים וזהו הוא התורה שנקרא עץ חיים. גם פסוק זה מוכיח אלה תולדות נח איש צדיק אלה תולדות נח שם וחם ויפת אין כתיב כאן אלא איש צדיק ואמרו רז״ל לא מת נח עד שראה את כל העולם כולו בישובו וראה שבעים אומות יוצאים מחלציו ומכולם לא נזכר אלא צדקו שנא׳ איש צדיק תמים. אי׳ בב״ר פ׳ ל׳ סי׳ ז׳ שכל מי שנא׳ בו תמים בידוע שנשלמו שנותיו למדת השבוע ופי׳ ה״ר יצחק בר אברהם ששנותיו הולכין בשביעיות כמו שמצינו באברהם ע״ה שחי קע״ה שנים ונח שחי תשע מאות וחמשים שנה והם ה׳ שנים יתרים על השביעיות י״ל שיש לחשוב משעה שנא׳ בו תמים דהיינו כשאמר ה׳ ית׳ לעשות התבה והוא נתעסק בה מאה ועשרים שנה. וש״נ שנח חי אחר המבול הרי לך ת״ע סלק שנת המבול שאינה נחשבת לפי שנשתנו בה סדרי בראשית והנשארים הולכים לשביעיות.
היה – כל מקום שנאמר בו היה ראה עולם חדש ופרנס אחרים נח יוסף משה איוב בכלן נאמר היה ובכלן תמצא שני דרכים הללו.
אלה תולדת נח נח, "these are the generations of Noach, Noach;⁠" why has the name of Noach been repeated here twice? He was exemplary vis a vis spiritual beings in the heavenly spheres as well as vis a vis his contemporaries on earth. (B'reshit Rabbah, 30,4) The meaning is to tell us that whenever we encounter such a construction of a person's name appearing twice in a row, it is to remind us that the person concerned was a righteous person. An example for this is found in Genesis 2,11, where the name Avraham appears twice in a row. This interpretation has been challenged in the Jerusalem Talmud where it is pointed out that we find the same repetition of a man's name applied to Avraham's father Terach, a renowned idolater and seller of heathen images (Genesis 11,27) The answer provided by B'reshit Rabbah is that Terach, though an idolater had become a penitent. It is this very fact that convinced our sages that he had become a penitent before his death. This also explains why Avraham was told by G–d in Genesis 15,15, that he would join his fathers in the hereafter.
איש, "a man;⁠" The author of Midrash Tanchuma (2) on this parshah, commences this paragraph with a quotation from Proverbs 11,30: פרי צדיק עץ חיים, ולוקח נפשות חכם, usually translated as "the fruit of the righteous is a tree of life, a wise man captivates people.⁠" According to Tanchuma, the meaning of Solomon there was to tell us that if someone dies without leaving behind children to posterity this is a disgrace and he bewails his fate. G–d in this case, when the departed person had been a righteous person, consoles him by telling him that the Torah he had studied while on earth will be considered by Him as his fruit. This is why the verse speaks of עץ חיים, "a tree of life,⁠" instead of referring to the righteous person's sons that he left behind. The Torah has been referred to as עץ חיים in Proverbs 3,18. Our sages relate that Noach did not die until he saw the earth having become settled by man and until all the seventy nations resulting from his loins be it directly or indirectly had become earth's civilisation (after the destruction of the Tower) Of all the righteous people mentioned in the Bible the only one who was ever referred to as a צדיק תמים, "a perfectly righteous human being" Noach is the only one complimented in such a fashion. According to a statement in B'reshit Rabbah 30,8 anyone of whom the Torah ever used the adjective תמים, perfect, concluded his life after a multiple of seven years.⁠1 Rabbi Yitzchok son of Avraham, points out that this cannot be true as both Avraham and Noach to whom these attributes were applied died at 175 years and 950 years, both not multiples of seven. The Rabbi's words therefore must be understood as multiples commencing with when the attribute תמים was applied to the persons concerned; in the case of Noach he had acquired that title when he was commanded to build the ark, 120 years before the deluge commenced. Since he survived after that for the 350 years we get a total of 470 years, from which we need to deduct the year he spent in the ark, -not really a year of life- and we have a multiple of seven year cycles, i.e. 67 times 7 equals 469. Avraham had been 99 years of age when he had another 77 years to live.
היה, "he was;⁠" whenever this expression is used in connection with a person, it implies that he saw a new world, i.e. he became privy to entirely new perspectives in his life. Noach certainly experienced a new world, and Joseph of whom the same word is used became the person responsible for saving the whole nation of Egypt from perishing by hunger. Moses had a similar experience, (Exodus 3,1 at the burning bush) so did Job (Job 1,1) when becoming subjected to sudden and terrible trials to test his faith in the Lord.
1. [Just as a sh'mittah cycle is unit of seven years. Ed.]
אלה תולדות נח – פי׳ אלו מקרים ומאורעות של נח כמו שמפרש והולך שנח היה צדיק ודורו היו רשעים ובהרבותם לחטוא ויאמר ה׳ להשחיתם ואמ׳ לנח לעשות תיבה וכל הענין כמו שמפרש והולך ולשון תולדות כמו כי לא תדע מה ילד יום. ד״א אלה תולדות ג׳ פעמים נח בפסוק ג׳ מדות צדיק תמים התהלך נח וכן הוליד צדיקים ג׳. נח ראה עולם בנוי וחרב ובנוי וכן דניאל ראה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי וכן איוב ראה ביתו בנוי וחרב ובנוי לכן הזכירם יחזקאל שלשתם בפסוק אחד.
נח – נח לעליונים ונח לתחתונים וכל שכפל שמו ידוע שהוא צדיק כמו אברהם וכפל הקב״ה שמו כדי שלא יהרהרו אחריו לומר שלא היה צדיק אלא בדורו שהיו רשעים ולהודיע שהיה צדיק כשאר אבות שנכפלו שמותיהן ופריך בירושלמי והא כתי׳ תרח ודחי עשה תשובה.
איש צדיק – פתח ר׳ תנחומא פרי צדיק עץ חיים בשעה שאדם מסתלק מן העולם הזה בלא בנים הוא מיצר ובוכה מפני שלא העמיד בנים א״ל הקב״ה הרי יש לך פרי א״ל איזה פרי יש לי א״ל התורה שעסקת בה שכן כתיב פרי צדיק עץ חיים בניו אין כתיב כאן אלא עץ חיים וזוהי התורה שנקראת עץ חיים גם פסוק זה מוכיח כן דכתיב אלה תולדות נח נח איש צדיק ואר״זל לא מת נח עד שראה כל העולם בישוב וראה ע׳ אומות יוצאים מחלציו ומכולם לא הזכיר אלא צדקו שנא׳ איש צדיק. איתא בב״ר שכל מי שנאמר בו תמים בידוע שנשתלמו שנותיו למדת השבוע. ושאל ה״ר שלמה ז״ל לרי״בא הפירוש מהו והשיב לו דאם תוכל למצוא החשבון מיום שנולד עד יום מותו תמצא ששנותיו הולכות בשביעיות. והקשה לו מנח שחי תתק״ן שנה ואינם הולכות בשביעיות. והשיב לו אם לא תוכל למצוא החשבון מיום שנולד עד יום מותו תחשוב מיום שנא׳ בו תמים דהיינו כשא״ל הקב״ה לעשות התיבה ועסק בתיבה ק״כ שנה וש״ן חיה אחר המבול הרי לך מיום שנא׳ בו תמים נשאר משנותיו ת״ע שנה והן הולכים אחר השביעיות ואל תתמה על שנת המבול אם היא יתירה בשביל שנשתנו עליה סדרי בראשית אינה נחשבת בכלל שנותיו.
היה בדורותיו – כל מי שנא׳ בו היה ראה עולם חדש ופרנס אחרים כמו נח ומשה ויוסף ואיוב שבכולם כתיב היה ובכולם תמצא דרכים הללו.
אלה תולדות נח – י״מ תולדות לשון קורותיו כמו אלה תולדות בני נח. ואלה תולדות השמים. ומה שהחזיר ויולד נח בשביל שהפסיק ואמר איש צדיק תמים היה בדורותיו להודיע למה צווהו בתיב׳ ואע״פ שאמ׳ כבר למעל׳ ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת החזי׳ להזכירם פעם אחרת לומר שאינו כשאר אבותיו שהולידו בנים ובנות וזה טעם שאמר שלשה בנים הזכיר מספרם לומר כי אלה שלשה לבד היו תולדותיו ונצלו בזכותו:
איש צדיק תמים היה – פי׳ צדיק תמים שהיה זכאי ושלם בצדיקים וראוי לינצל מן המבול שאין לו עונש כי צדיק הזכאי בדין הפך הרשע כדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע אבל באברהם שאמר לעשות צדקה ומשפט שבח אותו בצדקה שהוא משפט וברחמים שהוא הצדקה.
ור׳ אברהם פירש: צדיק במעשה ותמים בלבו. ואמר את האלהים התהלך נח שהולך אחרי השם ולא אחר הוברי השמים ומנחש ועונן וכ״ש אחרי ע״ז. או בא לומר כי נביא היה כמו אחר י״י תלכו ואותו תיראו דנאמר בהרחקת המתנבא לע״ז:
בדורותיו – פי׳ רש״י יש דורשים אותו לשבח ויש לגנאי. והרמב״ן פי׳ לפי הפשט שהוא לבדו צדיק בדורות ההם שאין בדורותיו לא צדיק ולא תמים זולתו. וכן כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה שאין אחר בדור ראוי לנצל זולתו. ואמר בדורותיו כי דורות רבים עברו מעת שהשחיתו ואין צדיק בארץ זולתו ואל יקשה עליך דברי רבותינו במתושלח כי הכתוב אינו מספר רק שאין צדיק אחר ראוי לינצל מן המבול מכל הדורות ההם.
וי״מ: בדורותיו בדורות שלפני המבול ובדורות שלאחר המבול:
אלה תולדות נח, "these are the offspring of Noach.⁠" Some commentators understand the word תולדות as referring to important events in the life of Noach, similar to Genesis 10,1 ואלה תולדת בני נח, or אלה תולדות השמים in Genesis The fact that the Torah repeated the words ויולד נח וגו', that Noach begat 3 sons, information we had been told already in Genesis 5,32 is due to the interruption of the Torah's narrative by telling us that Noach was a righteous man and that this accounted for his and his family being spared during the deluge. Seeing that Noach begat only three sons, as opposed to most of his contemporaries, the Torah wishes to emphasize this point. Even during the 350 years which he lived on after the deluge he sired no more children. These three sons alone were his biological offspring and they were saved because of that (not their own merit).
איש צדיק תמים היה, "he was a perfectly righteous man.⁠" The meaning of the expression צדיק תמים is that he was a righteous man among other righteous men, i.e. had been found righteous when coming up for judgment. When a person such as Noach is found righteous, his erstwhile sins, potential causes for punishment, are converted into righteousness. This is the meaning of the verse (Deut. 25,1) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, "they (the judges) will exonerate the righteous (totally) and condemn the wicked.⁠" In the case of Avraham, of whom God said that He knows him to be practicing and teaching צדקה ומשפט, (Genesis 18,18) He bestowed two kinds of praise upon him, צדקה, a practicing צדיק, and משפט, the meting out of משפט by tempering it with mercy, רחמים.
Ibn Ezra understands the word צדיק as referring to Noach's deeds, and תמים as referring to his motivation. [his righteousness was not prompted by self-serving considerations. Ed.]
When the Torah continues that Noach walked with God, ויתהלך נח את האלוהים, this means that he did not even allow himself to be guided by astrology and similar considerations, but followed directly in the paths of God to the extent that they had been revealed. He certainly did not practice any form of idolatry.
Alternatively, the Torah describes Noach here as a prophet, seeing that the formulation אחרי ה' תלכו ואותו תיראו"follow the Lord and remain in awe of Him,⁠" is used by the Torah to describe the prophet who distances himself from idolatry.
בדורותיו, "in his generations.⁠" According to Rashi some commentators consider this word a compliment to Noach, whereas others see in it a veiled criticism. [relative righteousness compared to his contemporaries. Ed.]
Nachmanides explains the word as meaning what any reader would assume, i.e. that during the generations Noach lived he was the only one who was righteous and wholehearted in his relations with his Creator. He explains the line (Genesis 7,1) "כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה, "for you I have seen righteous in this generation" in he same vein, i.e. no one else is worth saving from the oncoming deluge. The reason the Torah uses the plural mode for the word בדורותיו is the fact that Noach's life time spanned several generations during all of which mankind had become successively more corrupt. Do not raise the question that Methuselah who died only few days before the onset of the deluge (according to our sages) was also a righteous man. The Torah did not deny that he was righteous, but only states that there was no other righteous man whom God deemed worth saving at the time in question. According to yet other commentators the word בדורותיו refers to the generation preceding the deluge as well as to those following it.
אלה תולדות נח – ד׳ דסמיכי אלה תולדות השמים. אלה תולדות נח אלה תולדות שם. אלה תולדות יעקב. בכולן פסל שלפניו אלה תולדות השמים פסל תהו ובהו. אלה תולדות נח פסל דורות שלפניו. אלה תולדות שם פסל בני חם ובני יפת. אלה תולדות יעקב פסל עשו ואלופיו.
נח נח וגו׳ – ג׳ פעמים כתיב נח בפסוק שראה ג׳ עולמות ד״א שהיה משלשה שכל אחד הציל ג׳ בזכותו נח הציל ג׳ בניו שהם שם וחם ויפת דניאל הציל חנניה מישאל ועזריה בחלום איוב הציל שלשה רעיו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. ד״א נח לשמים נח לבריות נח לעליונים נח לתחתונים נח בעולם הזה נח בעולם הבא.
תמים היה – הי״ה עולה למנין כ׳ לומר שהיה תמים בכל כ׳ דורות שמאדם עד אברהם אבל משבא אברהם לא נחשב תמים.
את האלהים התהלך נח – סופי תיבות: חכם, וזה שנאמר ולוקח נפשות חכם.
(הקדמה)
נח
(ט) אלה תולדות נח – אלה תולדות ד׳ במסורת. חד כאן, ואידך אלה תולדות השמים, אלה תולדות יעקב, אלה תולדות שם, בכולן פסל את שלפניו. אלה תולדות השמים פסל תוהו ובוהו, אלה תולדות נח פסל דורות שלפניו, אלה תולדות שם פסל בני יפת ובני חם, אלה תולדות יעקב פסל עשו ואליפז. אלה בגימ׳ ל״ו צדיקים העומדים בכל דור ודור (סוכה מ״ה ב). וכן הוא אומר (ישעיהו ל׳ י״ח) אשרי כל חוכי לו. וכן הוא אומר (חבקוק ג׳ ו׳) הליכות עולם לו. וכן (ישעיהו ו׳ ב׳) שרפים עומדים ממעל לו. אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו ל״ו מלאכים משמשים אותו. וכנגדן יש בתורה ל״ו מלאך וכנגדן ל״ו חסידים בתהילים. פרי צדיק עץ חיים (משלי י״א ל׳) בשעה שהצדיק מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה מפני שלא העמיד בנים אמר לו הקב״ה למה אתה בוכה הרי לך התורה שיגעת בה שהוא פרי יפה מן הבנים וזהו שא׳ פרי צדיק עץ חיים.
את האלהים התהלך נח – פר״ש ובאברהם כתיב התהלך לפני והיה תמים. נח היה צריך סעד לתומכו. וקשה מתרי טעמי דמשמע בדורותיו ולא בדור [אחר] כדכתיב כי אותך ראיתי צדיק וכו׳, וקשה למאן דדריש בדורותיו לשבח מאי איכא למימר. אבל תימה היאך מוכח בבבא בתרא (ט״ו ב׳) גדול הנאמר באיוב ממה שנ׳ באברהם מדהאריך כ״כ בשבחו. שאני אברהם שהיה בפניו ואיוב שלא בפניו. וכן פר״ש הכא דאומרין קצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. מ״מ מוכח שפיר מדהאריך באיוב כ״כ על מה שנ׳ באברהם כי לא נאמ׳ בו אלא תמים בלבד.
(הקדמה) פרשת אלה תולדות נח
(ט) ׳תמים׳ ו׳תם׳, ענין כל אחד – שלם. אבל ׳תמים׳ מופלג מ׳תם׳, כמו ש׳יומם׳ מופלג מ׳יום׳.⁠1 ובעבור כי הדבר נחלק לשני חלקים מעשי ועיוני, הנה יאמר על כל אחד מאלו ׳תמים׳ ו׳שלם׳.⁠2
׳בדורותיו׳ או ׳בדורו׳ – כמו שיאמר ״בדור הזה״ (בראשית ז׳:א׳) – הכל אחד.⁠3 רק שהאחד לקוח מצד ריבוי האישים או המינים והאחר מצד קבוץ הכלל והסוג.⁠4 וכבר קדם לנו זה.⁠5
התהלך – כמו שקדם על חנוך ״ויתהלך״ (בראשית ה׳:כ״ד). וכן אמר עוד בענין אינו עיוני על טוב מאלה כמו שכתבתי במקום אחר.⁠6 אבל מה שאומַר בכאן, כי כל שמוש התפעל בעברי הוא ממאמר שיתפעל,⁠7 הידוע בהגיון גדרו ובכלל היות הענין בתנועה שזהו במה שבין כמו שהתבאר יותר בספר השמע.⁠8 והעד לכלא אמרו ״והתמכרתם שם…לעבדים ולשפחות״ (דברים כ״ח:ס״ח), והמופת בזה אמרו ״ואין קונה״ (דברים כ״ח:ס״ח), ואילו נשלם המכר היה שם קונה. ולכן לא אמר ׳ונמכרתם׳ כי זה יהיה טעות.⁠9
1. על שמות י״ג, כא פירש: ״יומם – לפי הנראה מיוחד לעת עלות השמש על האופק עד שקעו. אבל ׳יום׳ לפעמים יאמר על כלל תנועת הגלגל היומי״. כלומר, המלה ׳יום׳ משמשת גם ליממה השלמה, מה שאין כן ׳יומם׳ שמתייחסת רק לעיצומו של יום, מזריחת השמש עד השקיעה. אף כאן תוספת ׳ם׳ למלה מחזקת את משמעותה, כלומר, ׳תמים׳ מציינת שלמות גדולה יותר מאשר ׳תם׳.
2. עניין השלמות (׳הדבר׳) יכול להתקיים בשתי רמות: כשלמות פיסית של חפץ, או כשלמות מופשטת. משום כך המילים ׳תמים׳ ו׳שלם׳ משמשים בשני אופנים אלו. ׳תמים׳ במובן ׳עיוני׳ – כגון כאן; ׳מעשי׳ – כגון ״שה תמים זכר בן שנה״ (שמות י״ב:ה׳); ׳שלם׳ במובן ׳עיוני׳ – כגון ״כי לא שלם עון האמרי״; ׳מעשי׳ – כגון ״אבנים שלמות תבנה את מזבח ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים כ״ז:ו׳).
3. אין הבדל משמעותי במלה ׳דור׳ בין השימוש בלשון יחיד לבין השימוש בלשון רבים.
4. ׳סוג׳ הוא כללי יותר מ׳מין׳.
5. ראה דבריו לבראשית ד׳, יז.
6. כתב הרמב״ם במורה הנבוכים ג׳:כ״ב: ״שלא תאר את איוב בחכמה, ולא אמר איש חכם או מבין או משכיל, אלא תארו במעלה מדותית ויושר מעשים, כי אילו היה חכם לא היה ענינו קשה עליו״. ואלו הם דברי ריא״כ בגביע כסף פרק ב׳: ״כוון להניח שהיה נח צדיק לא חכם, כלומר כמו איוב״. אף כאן מפרש ריא״כ שהתורה ייחסה לחנוך ולנח צדקות ולא חכמה, כמו שנאמר עוד שבח מוסרי ולא עיוני (=חכמה) על איוב שהיה טוב מחנוך ומנח.
7. פועַל בבניין ׳התפעל׳ מציין פעילות השואפת לעתיד. כך התהלכות חנוך ונח עם אלהים מציינת את שאיפתם להליכה עם אלהים, ולא מצב בפועל של הליכה עם אלהים.
8. ספר הפיסיקה של אריסטו, ספר שלישי, a-b201. שם מבואר שתנועה, כלומר תהליך של שינוי, מתקיימת בשלב הביניים שבין היות הפוטנציאל פוטנציאל בלבד שאינו יוצא אל הפועל, לבין השלב שבו הכח כבר יָצָא אל הפועל לגמרי עד שכבר אין כאן פוטנציאל של שינוי. בשלב ביניים זה הכח יוצא אל הפועל ומתרחש שינוי. כך נח שאף ופעל לקראת קרבת אלוקים, ומכאן שלא מימש אותה.
9. ׳והעד׳, כלומר, ההוכחה היא מהפסוק ״והתמכרתם… לעבדים… ואין קונה…״. דרך היסק ההוכחה הוא: אילו המכירה הייתה פעולה שהושלמה, לא היה מצב של ״ואין קונה״. מכאן ש״והתמכרתם״ היא פעולה לפני השלמה. וראה דבריו לדברים כ״ח, סח.
א. מופיע בשולי כה״י.
תולדֹת – קורות, כטעם ׳מה ילד יום׳ (משלי כז, א).
צדיק – נאמר על שלמות המידות: ׳הגוי גם צדיק תהרֹג׳ (כ, ד), ונאמר עם זה על שלמות המושכלות: ׳וצדיק באמונתו יחיה׳ (חבקוק ב, ד), ומזה הענין השני נאמר בכאן.
תמים – רוצה לומר שלם.
בדֹרֹתיו – אמר זה לפי שכבר היה נח בדורות רבים לאורך ימיו, ובכולם נמצא הולך בצדקו.
אלה הם המקרים שקרו לנח ועניניו. והנה היה נח ישר במידותיו ובעיונו, ושלם, בכל אחד מהדורות אשר היה בהם לא נמצא בו רק טוב, אך הולך תמיד בדרכי ה׳ יתעלה.
(ט-כב) [שער יב]
האמנה בשיעור תחלה הספקות הנופלות בה:
א. מה שיראה כפל ומותר בזכרון תולדות נח במספרם ושמותיהן אחר שכבר הזכיר בפרשה ראשונה ויולד נח את שם את חם ואת יפת. וכפל השם באומרו נח נח איש צדיק כו׳. וטעם את האלהים התהלך נח.
ב. המותר והכפל שיפול בזכירת עון דור המבול באומרו ותשחת הארץ כו׳. וירא אלהים כו׳.
ג. והקימותי את בריתי אתך כי לא נודע עדין שהיה ברית עמו וחכמינו ז״ל נדחקו לומר שצריך ברית על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור (בראשית רבה ל״א).
ד. למה נענשו דור המבול אחר שלא הוזהרו בדת אלהים ואם תאמר שהדת הטבעית תחייבם מיתה אם כן למה נשנו מצות כאלו בתורה האלהית הרי הוא מותר. ועוד מה ראה לדונם במבול של מים מזולתו מהעונשין.
ה. מה שנמצא כפול אומרו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבא נח ובניו כו׳. מפני מי המבול מן הבהמה כו׳. עד כאשר צוה אלהים את נח במה שחזר אחר כך לומר דברים כהוייתן בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני כו׳. בעצם היום הזה בא נח כו׳. המה וכל החיה למינה כו׳. כי הכל מותר גמור שלא העלו בו המפרשים דבר הגון. מלבד מה שיראה שסותרין הכתובים זה לזה באמרם על זמנים מתחלפים שנכנס בהם נח אל התבה מפני מי המבול. וכבר נדבר במה שקדם מה שיספיק שכרותו של נח וסכלותו של חם ומה בא לראות כי יצא לחוץ לדבר וקללתו של כנען וברכת שאר הבנים. ואחרי זה נבא אל הביאור.
(ט) אלה תולדות נח – למה שהיה נח בדורו אכן כאדם בדורו כי כמוהו היה האב הראשון לכל המין האנושי כמו שהקדמנו היה מהראוי שינתן בו ובעניניו ובבניו סימן אל החיים האנושיים המכוונים בבריאתו ואופן התישרם אל שלמותם והשגת הצלחתם האחרונה עד שתהיה פרשה זו כראשונה בכל הדברים האלה כפי מה שביארנו:
א. ולזה אחר שהודיע ראשונה מציאות נח ותולדותיו כאחד א׳ מאבות השלשלת שקדמו חזר עתה לזוכרם מצד מה שהיה האב עם תולדותיו אלה ראשית עריסה לעולם כאב הראשון ולזה זכר שמותם ומספרם שנית לעורר אותנו שנרמז בהם הענין עצמו הנרמז בג׳ בני אדם. אמנם אמר ראשונה אלה תולדות נח נח איש צדיק כו׳ – להעיר על ענין נכבד מאד והוא כי לפי שפעולות האדם יתחלקו אל מה שיפעלם מצד מה שהוא חי ואל שיפעלם מצד מה שהוא אדם בהחלט כמו שזכרנו בתחלה בחלוקה הראשונה. כי פעולות כחות ההרגש והחיות לא יפעלם רק מצד השתוף שיש לו עם הב״ח. אמנם פעולות השכל והמעלות יפעלם מצד צורתו. כמו שהאריה דרך משל אוכל ושותה ומוליד מצד שהוא חי ומתגבר ביתר עז מצד מה שהוא אריה. ולזה אמר כי תולדות נח מצד מה שהוא נח כלומר האדם מצד מה שהוא אדם הוא להיות צדיק תמים וכמו שאמרו עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (תנחומא פ׳ נח). ואומרו צדיק תמים. ירצה צדיק בכל דרכיו לא בדבר הצדק המיוחד בחלוק הממון לבד שהפכו הוא נבל.
אלא הצדק הנאמר על מי שהוא שומר התורה בכללה שהוא כולל כל המעלות ומתמים אותם והפכו הוא הרשע העוזב תורה. כמו שכתב החוקר בשני ממאמר ה׳ מהמדות. ולפי שבענין הזה יתקרב האדם אל האלהים והוא הדבר המיוחד שבו יתמעט הריחוק אשר בינו לבינו יתברך אמר את האלהים התהלך נח כי בכל כחו שנס את מתניו לרוץ המערכה בדרכי הש״י על דרך שנאמר ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה׳:כ״ב). האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מ״ח:ט״ו) ודוד אמר אתהלך לפני ה׳ כו׳ (תהלים קט״ז:ט׳). אמנם טעם אומרו בנח בתחלת ענינו צדיק כו׳ את האלהים התהלך נח הוא מה שנאמר לאברהם בסוף התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳) עם היותו שלם ממנו במעלה כמו שיבא בפרשת מילה. וכוונת חכמינו ז״ל בהבדל אלו המאמרים תתבאר יפה בתחלת ספורו של אברהם שער ט״ז ב״ה.
(9-22)

Gate 12

Some problems in the text:
1) Why are the "generations" of Noach mentioned both before and after the deluge? Why is the name Noach repeated at the outset of the Parshah? What is the meaning of "with God walked Noach?⁠"
2) Why does the Torah mention the sin of that generation repeatedly?
3) Why does the Torah speak about maintaining a covenant with Noach, when we have never been told about the existence of such a covenant?
4) Why were the people of Noach's time not warned before being punished? If these people were guilty by natural law, why spell out the Noachide laws afterwards? After all, these laws had been known, had always been in effect! Why was water chosen as the instrument of the people's punishment?
5) The repeated mention of Noach's age at the time the deluge started needs explaining. The entire passage seems full of unnecessary repetitions. Also, some of the dates appear to be conflict.
1) Since Noach became a founder of mankind, similar to Adam, he is first introduced as a descendant of his ancestors. Once he has been chosen to be the sole survivor, he is again introduced, this time as the forefather of all subsequent human beings. "He walked with God" means that he incorporated all the virtues that indicate that man has been created in the image of God. His righteousness was not confined to matters of money etc., but encompassed all parts of his personality. The difference between Abraham and Noach lay in the fact that the circumcision enabled Abraham to become tamim, perfect, and to walk "before" God. The names of the sons are repeated since they reflect not only the fact that Noach had sired them, but their respective characters are hinted at in their names. These sons, after all, became the founders of three distinctly different lifestyles and outlooks amongst mankind.
2) The fact is that corruption of mankind translates into corruption of the laws of nature through the influence of man's actions on the universe. The statement in the Torah then underlines this connection of the upheaval in the world with the behaviour of its inhabitants.
3) Noach, who acted properly and maintained his part of universal harmony, deserved to be saved on that account. Water which is held in check constantly through Divine decree, ensuring that it stays within its bounds, is released from such constraints as it is a midah keneged midah, tit for tat, kind of punishment. Man's lack of restraint brings about the release of the waters from all the restraints they had been under.
3) The covenant that God "maintains" then is that the waters will not cause damage to him who has acted in harmony with the laws of the universe.
הואיל והזכירו ספר בשבחו. דאל״כ פתח בתולדותיו וסיים בשבחיו ומפני שהפסיק בשבחיו חזר וכתב ויולד ואף על פי שכבר הוזכרו תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם פה להודיע שלא הוליד רק אלה כנרמז במלת אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות כחביריו ולא היו הגונים לבא אל התיבה רק אלה:
שעקר תולדותיהן כו׳. ב״ר דמדכתב ספור שבחיו בכלל ספור תולדותיו למדנו שמעשיהן של צדיקים הן מכלל תולדותיהן ומדאקדמינהו למדנו שהם העיקר ומפני שתפש פה המתואר תמורת התואר חזר וכתב ויולד ומפני שהוצרך להזכיר תולדותיו המעשיים חזר והזכיר גם בניו אף על פי שהזכירם למעלה לכלול כל תולדותיו:
יש מרבותינו דורשין אותו לשבח כו׳ ויש דורשין אותו לגנאי. בפרק חלק ובב״ר לא הי׳ נחשב לכלום והא דכתיב נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם אלמא אפי׳ בדור של צדיקים הי׳ נחשב. י״ל מפני שנוצל נח בצדקתו מונה אותו עם אותם שהצילו נפשם בצדקתם אע״פ שאלו הי׳ בדורם לא הי׳ נחשב לכלום דאל״כ מאי שנא הני משאר צדיקי עולם שאמר המה בצדקתם ינצלו נפשם וכי יותר צדיקי׳ הם מכל שאר הצדיקי׳ אלא אותם שנצלו נפשם בצדקתם הוא דקא חשיב ומפני שהציל נפשו נח בצדקתו כמותם חשיב ליה בהדייהו ואף על פי ששניהם מודים שלא הי׳ צדיק גמור אלא לפי דורו דאל״כ מאי כ״ש דקאמר מ״מ בפירוש בדורותיו קא מפלגי מר סבר בדורותיו לשבוחיה הוא דאתא לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והי׳ לו ללמד ממעשיהם הי׳ צדיק וכ״ש כו׳ ומר סבר לגנותו הוא דאתא לומר דוקא בדורותיו הי׳ צדיק אבל אלו הי׳ בדור צדיקים כו׳ אבל כ״ע מודו שאלו הי׳ בדור צדיקים והית׳ צדקתו כמו שהיתה בדורותיו לא הי׳ נחשב לכלום וכ״ע מודו שאלו הי׳ בדור צדיקי׳ הי׳ יותר צדיק שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים כמו שדרשו גבי רבקה בת בתואל אחות לבן מפדן ארם להודיעך שבחה שהית׳ בת רשע ואחות רשע וממקו׳ רשע ולא למדה ממעשיהם ולפי זה דרשה דאת האלהים שהי׳ צריך סעד לתמכו דמשמע שלא הי׳ חזק באמונתו ודרשה דמפני מי המבול שהי׳ מקטני אמנה אתי אליבא דכ״ע א״נ מ״ד לשבח סובר שצדקתו היתה חשובה ג״כ בדורות של צדיקים אלא שאם הי׳ בדורות הצדיקים היתה יותר גדולה דיש צדיק יותר גדול מצדיק ומאן דאמר לגנאי סובר שצדקתו זאת אלו היתה בדורו של אברהם לא היתה נחשבת לכלום ולפי זה דרשא דמפני מי המבול ודרשא דאת האלהים אינן אלא אליביה. והא דדריש בדורותיו חד מינייהו לשבח וחד מינייהו לגנאי אף על פי שאין לו הכרע אם לגנאי או לשבח הוא משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו אהיה דסמיך לי׳ קאי שמורה על הזמן לומר שזה המעשה הי׳ בזמן דורותיו שהיו רשעים וזהו לשבח בלי ספק כאלו אמר וכ״ש אלו היו בדור צדיקים וחד מינייהו סבר דבדורותיו אצדיק דלעיל מיניה קאי כאלו אמר צדיק בדורותיו שפי׳ צדיק לפי דורו וזהו לגנאי בלי ספק:
ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו. פי׳ לבדו לא עמו:
נח הי׳ צריך סעד לתמכו. בב״ר פי׳ שהי׳ מתירא להתחבר עם אנשי דורו שלא ילמוד ממעשיהם מפני שלא הי׳ חזק באמונתו והי׳ מתבודד במקומות ההתבודדות הנקראים מקומות השם כאלו הי׳ עם השם אבל אברהם אבינו ע״ה שהי׳ חזק באמונתו לא הי׳ מתיירא שמא ילמוד ממעשה אנשי דורו והי׳ מתחבר עמהן ומוכיחן להכניסן באמונתו:
בלשון כבד. מבנין התפעל:
להבא. לצווי:
הופכו להבא. לעתיד:
(ט-כב) אלה תולדות נח נח וגו׳. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה.
ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו:
השאלה הא׳: אחרי אשר ספרה התורה בסוף סדר בראשית תולדות נח כמ״ש ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת מה ראתה לזכרו שנית בכאן. והרמב״ן כתב שנכתב פה ללמדנו שלא היה נח ככל אבותיו שהולידו בנים ובנות כי הוא לא הוליד רק את שם את חם ואת יפת. ואינו נכון כי כיון שלא אמר הכתוב בו ויולד בנים ובנות כמו שנזכר בכל אבותיו ידענו שלא הולידם ומה שנלמוד ממה שכתוב כאן נלמד ממה שכתוב למעלה ולא ימלט אם כן מהכפל והמותר.
השאלה הב׳: במה שנכפל בכתוב זכרון השחתת דור המבול אחר השחתת הארץ לפני האלהים וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו שהוא כפל מבואר. גם אמרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה יראה שאין ענין לו הלא ידענו שהקדוש ברוך הוא ממכון שבתו משגיח ורואה את הכל.
השאלה הג׳: באמרו והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה כי הנה לא נזכר עד הנה שכרת השם ברית לנח ואיך יאמר עתה שיקיימהו עד כי מפני זה כתב הראב״ע כמתנבא שהשם כרת לשעבר ברית לנח ואם לא נזכר בפסוק. גם כתב שאולי אמר זה על ברית הקשת ונמשך אחריו הרמב״ן בזה ואינו נכון כי ברית הקשת נתחדש אחרי צאתם מן התיבה ונאמר לנח ובניו וכן אמר והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה והוא ממה שיורה שקודם ביאתו לתיבה היה הברית הזה שנזכר כאן.
השאלה הד׳: בסתירה שיראה בכתובים במספר הב״ח הנלקחים בתיבה כי הנה ראשונה אמר מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה ואמר מהעוף למינהו שנים מכל יבואו אליך להחיות. אמנם אחר זה אמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו גם מעוף השמים שבעה שבעה. ורש״י כתב שנים שנים כלם הושוו במנין זה שלפחות היו שנים. ואינו נכון כי איך יזכור הכתוב מה שבא לפחות ולא יזכור המנין האמיתי שבא מהם והרמב״ן כתב ששנים שנים באו מאליהם אל התיבה ולא יצטרך נח לצוד אותם ושבעה שבעה היו להקריב מהם קרבן ולא גזר השם שיבואו אלה מעצמן להשחט אבל שיצודם נח ויקחם דייק הרב זה מאמרו שבעה שבעה תקח לך ושבח הר״ן הפי׳ הזה מאד מאד אבל לא נ״ל כן שכבר נאמר בשנים שנים תביא אל התיבה והוא דומה למאמר תקח לך. ועוד כי למה יגזור השם שיצוד השבעה שבעה ולא יצוד השנים שנים האם לא היה תכלית משובח ההקרבה לגבוה משיבאו מעצמן בעדו כמו להחיות זרע כל שכן הב״ח אינם מכירים בתכליות האלה כי אין בהם תבונה. ועוד כי בספור המעשה לא נזכרה לקיחה ולא מספר השבעה אבל אמר שתי פעמים שבאו אל נח שנים שנים מבלי זכרון צידה ולא לקיחה כלל.
השאלה הה׳: במה שזכרה התורה שתי פעמים ביאת המבול ולכמה שנים היה לחיי נח וביאתו בתיבה כי הנה אמר ראשונה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. ויבא נח ואשתו וגו׳. וחזר ואמר מיד בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו׳ בעצם היום הזה בא נח וגו׳. והראב״ע כתב שבראשונה באר שנח נתקרב אל התיבה לא שנכנס לתוכה ובשנית ביאר שבא ונכנס בה. וכבר כתב הרמב״ן שאינו נכון כי לשון הביאה שוה בשתיהם גם שבב״ח ובעופות לא שייך הקריב לתיבה ואמנם מה שפירש הרמב״ן הוא לדעתי יותר רחוק מן הנכון כפי סגנון הפסוקים.
השאלה הו׳: במה שנכפל זה הספור שהיה המבול ארבעים יום וזה שבראשונה אמר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ואחר כך חזר לומר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים והוא כפל מבואר בפסוקים.
השאלה הז׳: במה שכפל זכרון רבוי המים ותגבורתם כי הנה אמר וירבו המים וישאו את התיבה ואמר ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התיבה על פני המים. עוד אמר והמים גברו מאד מאד על הארץ והיה די באחד מהם.
השאלה הח׳: באמרו ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום ויזכור אלהים את נח וגו׳ ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמי׳ ויכלא הגשם מן השמי׳ והפסוקים האלו מורים שבסוף המ׳ יום פסקו הגשמים וחדל המטר ומה היה א״כ תגבורת הזה בק״נ יום אם לא היו בהם גשמים והר״ן כתב שבאלו הק״נ יום היה משתנה האויר והארץ למים מכח ההכנה שנשארה בהם מהגשמים שדקדקו אותם והכינום להתהפך למים. והטענה הזאת אינה כלום כי השתנות האויר למים הוא ענין הגשמים שכבר נפסקו בארבעים היום ואם כל הק״נ ימים היה מתהפך האוי׳ למים תמיד היו א״כ יורדים הגשמים מבלי הפסק כ״ש שהכתוב לא זכר דבר מן האויר אבל אמר ויגברו המים על הארץ ואין זה ענין התהפכות שזכר.
השאלה הט׳: במבוכה הנמצאת בחדשים שנזכרו בספור המבול כפי מה שפירשו חז״ל בב״ר (בראשית ח׳) ובסדר עולם והביאם רש״י בפירושיו ונמשך אחריהם הר״ן ג״כ וזה כי בתחילה אמר בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה והחדש השני הוא מרחשון שהוא שני לתשרי שבו התחילה השנה ובו נברא העולם לדעת רבי אליעזר ובזה החדש השני התחילו לרדת הגשמים והתמידו מ׳ יום נמצא שבכ״ח בכסלו פסקו ומאשר אמר הכתוב ויגברו המים ק״נ יום למדו שהיו אחרי ימי הגשם שהיו המים מתגברים בהם בכל יום ונשלמו בסוף חדש אייר ואמנם מ״ש הכתוב אחר זה ותנח התיבה בחד׳ הז׳ אמרו שהוא חדש סיון ושלא נקרא שביעי באותו ערך שנקרא השני אלא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים.
ואמרו אח״כ שבחדש העשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים פירשו שהוא חדש אב ושלא נקרא עשירי בערך תחלת השנה כחדש השני ולא להפסקת גשמים כחדש הז׳ אלא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לרדת. וכתב רש״י שמכאן נלמד שהיתה התיבה משוקעת במים י״א אמה כי המים היו גוברים על ההרים ט״ו אמה וחסרו מאחד בסיון עד א׳ באב שהם ט״ו אמה לששים יום הרי אמה א׳ לארבעה ימים וככה עשה רש״י על זה כלו טענותיו כמו שכתב בפירוש.
ואמנם החדש הא׳ והחדש הב׳ שנזכרו בפרשה לחרבות המים ויבשות הארץ אמרו שהם בערך תחלת השנה. הנך רואה שעשו בחדשים האלה ג׳ התחלות מתחלפות כי מהם יחסו לירידת גשמים ומהם להפסקתם ומהם לתחלת השנה ומי ישמע לדבר הזה שנזכרו בפרשה אחת שני ושביעי ועשירי ואחד ושני ולא יהיה משפט כלם א׳ ומתיחסים להתחלה אחת ידועה וכבר התרעם הרמב״ן מזה והתנצל מהיותו חולק על דעת חז״ל. וכתב עוד שהטענה שכתב רש״י מהתיבה שהיתה משוקעת במים שנותן חסרון שוה לכל יום אינה טענה כי אין כל הימים שוים ביבשת המים אבל מדרכם שיחסרו בתחילה אמה אחת לד׳ ימים ויחסרו בסוף ד׳ אמות ליום אחד וכמו שהוכיח זה מעין הנחלים וכבר התאמץ הר״ן להשיב על זה באמרו שהיה המבול בדרך נס ולכן לא ישתוה ענינו לענין הנחלים אשר בטבע אבל חוץ מכבודו אין הדבר כן כי אם היות ביאת המבול בדרך נס יבושת המים והפסקתן מי המונע שיהיה בהדרגה כפי המנהג הטבעי האמנם במה שהשתדל הרב הנחמני לתקן ולהסכים כל מניני החדשים בדרך א׳ ליצירת עולם היטיב לראות באמת אבל עדין יתחייבו לו ספקות גדולות כי הוא כתב שנחה התיבה ביום י״ז לחדש הז׳ שהוא סוף ימי התגברות גם לדעתו יצטרך לומר בהכרח שביום ההוא מהתגבורת העביר אלהים רוח על הארץ ובעתה אחת חסרו כל הט״ו אמות שגברו על ההרים הרמים ותנח התיבה ואח״כ בעשירי באחד לחדש שהם ע״ג ימים נראו ראשי ההרים ולא הלך א״כ החסרון בהדרגה וזה כלו הפך מה שהניח ראשונה לדבר ידוע שהמים בתחלה יחסרו מעט ולבסוף יחסרו הרבה וכ״ש למה שכתב שהרי אררט הם בשפל הכדור להיותם קרובים לבבל ויצטרך הרב לומר שאותו יום עצמו שהיה סוף תגבורת חסרו לפי שעה כל הגובה המופלא ההוא אשר מט״ו ולמעלה כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים עד שתנוח התיבה על ראשי ההרים היותר שפלים ואחר זה יחסרו מעט מעט וכן אומר שמה שכתב הרב עוד ואולי נאמר שהיה החסרון בז׳ לחדש הז׳ גדול מט״ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים לא הרי אררט ויקר מקרה התיבה שהיתה בהרי אררט בחדש החמישי ותנח. לא יתכן לסבלו עם מה שכבר פירש בפסוק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום כי הוא עשה ראיה חזקה מאשר לא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ויהיו המים הלוך וחסור עד החדש הז׳ ותנח התיבה כמו שתראה בדבריו.
השאלה הי׳: למה לא נזכר בפסוק תכלית שליחות העורב כמו שנזכר תכלית שליחות היונה כי הנה ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה אבל בעורב לא אמר וישלח את העורב.
השאלה הי״א: למה נשתנה ענין היונה אצל נח מענין העורב כי הנה ביונה כתיב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה. ואולם בעורב אמר ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. ולמה לא אמר בו כי מים על פני כל הארץ ולמה נח לא שלח ידו ויקחהו ויבא אותו אליו כאשר עשה אל היונה.
ואמנם חז״ל גנו ענין העורב שלא עשה שליחותו אבל היה רצוא ושוב כמראה הבזק אל התיבה כי חפץ לשוב מהרה אל בת זוגו ומהם אמרו שהיה העורב רע מעללים ת״ר (סנהדרין פ׳ חלק) שלשה שמשו בתיבה עורב וחם וכלב וכלם לקו אך דרך דרש הוא והפשט יתישב על פשוטו.
השאלה הי״ב: מה ראה נח אחרי שנחה התיבה בחדש הז׳ והיה ידוע מזה שחסרו המים ולחסרונם לא יכלה להיות צפה עליהם ובחדש הי׳ נראו ראשי ההרים מה ראה שלא פתח מיד אח חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה אח״ז מ׳ יום משנראו ראשי ההרים עד שפתח את חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה עוד ז׳ ימים מששלח את העורב עד ששלח את היונה וכן בין שליחות לשליחות היונה תמיד היה מיחל ז׳ ימים ומי יתן ואדע מאין לו לעשות הגבולים האלה בצמצום האם נעשה זה במקרה או בהשערה או בחכמה. ואלו הם הספקות שראוי שנעיר על זה בדברי הספור הזה והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם.
(ט) אלה תולדות נח וגו׳. עד ותשחת הארץ לפני האלהים. אחרי אשר בסדר בראשית ספרה התורה האלהית עניני אדם הראשון בראשית והתחלת מינו באה לספר בסדר השני עניני נח וקורותיו להיותו ההתחלה הב׳ למין האנושי כמו שיתבאר אחר זה בפרשה ועם היות שכבר נזכרו למעלה תולדות נח ובניו הנה נזכרו כאן פעם שנית לשתי סבות.
הא׳ לפי שבסדר בראשית לא נזכר נח ותולדותיו כמו שזכר כל א׳ מאבות השלשלת שנזכרו שמה. האמנם מפני מעלת נח ושלמותו רצה הכתוב להרחיב הספור בעניניו לסבות שיתבארו אחר זה ולכן אחר שספר ענינו בכלל האחרים בספר תולדות אדם חזר לספר אותו בספר בפני עצמו להיות נח התחלת היחס וראשית המין כדמות וערך אדם הראשון ולכן התחילה הפרשה אלה תולדות נח כחוזר מראש לספר עניניו.
והסבה הב׳ היא כי בעבור שאמר למעלה ונח מצא חן בעיני ה׳ שנצל מן המבול התחיל לבאר איך היתה סבתו וספר שלמותו בעצמו ושלמותו במינו שלא היו לו כי אם ג׳ בנים בלבד להודיע שכלם נצולו עמו. והותרה בזה השאלה הא׳.
והראב״ע פי׳ שפירוש תולדות קורות הדברים שקרו לו שנזכרו בפרשה. וכ״כ על אלה תולדות יעקב יוסף. והקשה עליו הרמב״ן כי אין האדם מוליד קורותיו רק לימים מיוחסים שיולידום אבל זו אינה קושיא כלל כי הנה לא נתיחסו הקורות לאדם ביחוס המסובב לסבתו אלא במדרגת יחוס הקנין לבעל הקנין כי תולדות שרשו ילד והאיש לא ילד אבל פירושו התולדות שנולדו לו ולכן כשיפורשו תולדות על הקורות יהיה ענינו הקורות שיקרו לו ואמנם אמרו איש צדיק תמים אחשוב שהם שני תוארים האחד שהיה צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה לא בחמס כאנשי דורו. והב׳ שהיה תמים בעל תכונה שלימה בלתי נוטה בטבעו אל הדברי׳ המגונים כבני הדור. וכן אמרו בב״ר ודלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו וזכר כל זה להגיד שבכל הדורות שהיה בהם שהאריך ימים רבים וקפל דורות הרבה אנשי רשע וחמס לא נפתה לבו ללמוד ממעשיהם והיה זה לפי שאת האלהים התהלך נח ר״ל שעם היות שדר בתוך רשעים לא הלך בדרך אתם אבל נתחבר ונדבק אל האלהים לא נפרד ממנו כל ימיו והוא מלשון אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תיראו. ואם באתי לפרש צדיק תמים כדברי המפרשים על תאר אחר כך ראוי לפרשו שהיה צדיק נותן לכל דבר חקי הראוי לו ויכלול בצדק שהיה צדיק עם זולתו וצדיק ג״כ בעצמו בתתו לנפשו החק הראוי לתת לה לגופו הראוי לו מבלי חמס כלל הפך אנשי דורו שברדפם אחר הזנות ויתר התאוות היה גופם שבע ונפשם רעבה. ועם היות שהצדק לא ימצא רק בין שנים וכן העול בהיות האדם בעל ב׳ חלקים מתחלפים נפשו וגופו יפול בהם הצדק והעול וע״ד זה נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו.
והנה אמר בנח שהיה איש להגיד שהיה בעל מעלה בתוך עמו כי בכמו אנשי המעלה יהיה מציאות הצדק מעלה וספר הכתוב שהיתה צדקתו תמידית בו ולא נשתנה מעול לצדק או להפכו כל ימיו והוא אמרו תמים היה בדורותיו ר״ל בין בזמן הנערות והבחרות וגם עד זקנה ושיבה. ופי׳ בדורותיו זמניו כי דור הוא נגזר מדירה והמשכות זמן רב על ענין א׳ יקרא דור א׳. וכשישתנה אל ענין אחר יקרא דור אחר כ״ש בחיי נח שהרי נערותו כפי רוב ימיו היה בכמו ק׳ שנה וכן שאר זמניו היה סבת הצדק המתמיד הזה בנח לפי שאת האלהים התהלך נח והוא ההמשך אחר רצונו והתהלך מבנין התפעל ויורה על ההתמדה בענין ההוא.
ואמנם הלך יורה על תנועה מיוחדת. ולפי שבשלמות הזה נתעלה נח ונבדל מכל בני דורו שכלם התהלכו אחר הבשר והוא לבדו התהלך את האלהים לכן חזר לזכור שמו ואמר את האלהים התהלך נח. וצריך אתה לכמו הפי׳ הזה בדורותיו שאלמלא כן והיה שם דור נאמר על חיי איש א׳ כדעת המפורשים והנה נח לא ראה כי אם דורו בחייו לא הדורות שהיו קודם לידתו ואף כי אחרי מותו ואיך נודע שהיה צדיק בדורותיו כי הנה מתושלח הגיע צדקתו עד שלא הביא הקב״ה מבול לעולם ולא בימי אבלו. ושם כהן לאל עליון ועבר ישב אוהלים ומדרשו וכ״ש אברהם שהיה בן נ״ח כשמת נח הלא אלה היו צדיקים וטובים ממנו ואיך יאמר בערכם צדיק היה בדורותיו. וכבר נלחץ הרמב״ן עם הספק הזה. וכתב שלא נאמר זה רק על הדורות שהיו קודם המבול וגם לא בכלם ולא אחריו. אבל הכתוב דבר סתם והוא ממה שיוכיח אמתת מה שפירשתי והנה לא אמר הכתוב שהתהלך נח לפני האלהים כמו שכתוב באברהם ואמר אשר התהלכו אבותי לפניו לפי שאלו אמר לפני האלהים היה מורה שהיה עובד את השם מאהבה ולא בא הכתוב לשבחו בזה אלא להגיד איך לא נמשך לבני דורו ולמדותיו המגונות ואמר שהיה זה לפי שלא הלך בדרכם כי היה מתהלך את האלהים ומעשיו היו כפי השכל לא כפי תענוג הבשר.
אלה תולדות נח – לפי שאמר למעלה וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכולם ראויים לכלייה זולת נח שמצא חן בעיני ה׳. סמך מיד ואמר אלה תולדות נח כלומר הפרי והתולדה שנוציא מנח מצא חן הוא שנח היה תמים בדורותיו ולא נשאר מכל דורו אלא הוא לבדו וכולם תמו בעונם. ובזה לא יקשה למה לא הזכיר תולדותיו וזה על דרך שפירשתי אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ואמר תמים היה בדורותיו שהיה טוב עם אנשים. את האלהים התהלך נח שהיה טוב עם ה׳. וכן רמז באומרו את האלהים התהלך נח להורות על שלימותו כי כן נאמר באברהם התהלך לפני והיה תמים. עם היות שיש הבדל גדול ביניהם כי שם אמר והיה תמים בהחלט וכאן לא אמר אלא תמים היה בדורותיו רוצה לומר בסבת דורותיו. ועוד כי שם אמר התהלך לפני ואחר כך והיה תמים אבל כאן אמר תמים היה ואחר כך את האלהים התהלך נח. וזה להורות כי אברהם אחר שהלך לפני השם ונתדבק בו היה תמים וזה השלימות קנהו אחר כך מצד דיבוק השם ולא מצד אחר וזהו התהלך לפני ולא אמר התהלך לפני האלהים. אבל בנח אינו כן אבל היה תמים מצד דורותיו שהיו רשעים ובעבור שלא יענש כמותם במדת הדין. וזהו את האלהים שהוא מדת הדין התהלך נח. בענין שדיבוקו אל השם לא היה אלא מצד היראה. ולא מצד אהבת השם. וכן בנח לא אמר תמים הוא אלא תמים היה מצד דורותיו ולא מצד עצמו. ועם כל זה הלשון נאמר בצדיקים כמו באברהם וכן האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וכן ויתהלך חנוך וכן ונתתי לך מהלכים וכו׳. וזה הלשון מורה על שלימות הצדיקים ועל מעלתם שיש להם מעלה גדולה על המלאכים בטוב הצפון להם כאומרו בזה הלשון והתהלכתי בתוככם ואמרו ז״ל אטייל עמכם בגן עדן להורות כי שכרם הוא ליהנות מזיו השכינה ולחסות בצלו. ואמרו בסנהדרין בפרק חלק אמר ליה הקדוש ברוך הוא לירבעם חזור בך ואני ואתה נטייל בגן עדן אמר ליה מי בראש אמר לו דוד בראש אי הכי לא בעינא. נראה שהשכר הגנוז לצדיקים הוא להלוך עם השם הלוך ונסוע וזה מעלה גדולה באדם כי אפי׳ מלך ב״ו אין אדם שליט להלוך אם הוא הולך אלא כולם עומדים במקומם והמלך הולך ושוב. ואם יהלך עמו שום אדם לא יהיה אלא מי שהוא משנה למלך ואפי׳ המשנה אינו הולך בשוה עמו אלא מתאחר מעט מעט מאחרי המלך. ולכן כתב בשכר יהושע הצדיק ונתתי לך מהלכים וגו׳. שזהו דבר גדול שהשם מטייל עם הצדיקים בגן עדן והצדיקים הולכים ושבים עם השם והמלאכים עומדים במקומם כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו. וזהו התהלך לפני. ובזה תהיה תמים יותר מן המלאכים. וכל זה בסבת שהם הולכים עם השם בחייהם זוכים להלוך עמו אחר המיתה. וזהו הולך בתום ילך בטח בדד עם השם בעולם הנפשות וזהו ילך ולא הולך. אבל מעקש דרכיו בזה העולם יודע. יהיה נודע וניכר לבעלי הדין וכתות של חבלה להלוך עמהם. ולכן אמר בנח את האלהים התהלך נח בזה העולם ולכן זכה להלוך עמו בעולם הנפשות. ואחר שאמר שהיה תמים ספר גם כן שילד ג׳ בנים עמודי עולם כי מהם נפצה כל הארץ והם שלשה דברים שהעולם עומד עליהם והם על הדין ואמת ושלום כמו שמפורש למעלה באומרו ויולד נח את שם את חם ואת יפת. וחם מפני שהיה אחוז במדת הדין עשה מה שעשה ועם כל זה הוא צריך לקיום העולם:
תולדת נח – ענייניו וילדי ימיו.
צדיק – במעשה.
תמים – במושכלות.
בדרתיו – כפי דורותיו. והם היו קצת דורו של מתושלח ושל למך ושלו, והדורות שהולידו בני דורו בשש מאות שנה.
את האלהים התהלך נח – הלך בדרכיו להיטיב לזולתו והוכיח בני דורו, כדברי רבותינו זכרונם לברכה. וכן כתב עליו ברוסי הכלדיי.
תולדות נח, a reference to his history, commencing with his own life and continuing with that of his offspring.
צדיק, in his deeds,
תמים, in his attitudes, בדורותיו, according to the generations during which he lived. They included part of the generation of Metushelach, of Lemech, and those during the 600 years preceding the deluge.
את האלוהים התהלך נח, he walked in God’s way trying to be helpful to others, and to instruct and if necessary to rebuke them, as our sages pointed out. This is also in accordance with what the historian Berussi Hacaldaii (3rd century BCE) wrote about him.
(ט-י) אלה תולדות נח וגו׳. אמר הגאון, תועלת הסיפור מבואר, במה שיַקְנֶה ידיעה לאדם בחסד ה׳ כל היום1, וגם כן הוא כמו בריאה חדשה כמעט2.
ואמר אלה תולדות נח, ר״ל בניו. ואף על פי שמנה בניו לעילא (ה לב), מכל מקום חזר ומנאן כאן לפי שעתה מתחיל לספר סדר הליכותיו והליכותיהם, מה עשו ומה אירע להם כולם:
1. ע״פ תהלים (נב ג).
2. בעקידה: ׳אלה תולדות נח – למה שהיה נח בדורו אכן כאדם בדורו, כי כמוהו היה האב הראשון לכל המין האנושי׳, ע״ש.
נח
[א] איש צדיק
[1] האלילים פרק רביעי דף נא ע״א (ע״ז נא.)
[2] זבחים פרק ארבעה עשר דף קיו ע״א (זבחים קטז.)
[ב] תמים היה בדורותיו
[1] ערובין פרק שני דף יח ע״ב (ערובין יח:)1
[2] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״א (סנהדרין קח.)
[3] האלילים פרק ראשון דף ו ע״א (ע״ז ו.), ופרק רביעי דף נא ע״א (ע״ז נא.)
[4] זבחים פרק ארבעה עשר דף קיו ע״א (זבחים קטז.)
1. כמובן שחלוקת הפסוק לשני ציטוטים הדומים לכאורה, וחלוקת ההפניות בין הציטוטים תסייע בהגדרה המדויקת לשתי המידות –צדיק ותמים. עיון בהפניות א1 וב4 מגלה שיש הבדל בין שתי המידות - צדיק ותמים. ובהפניה ב, 3 מגדיר רש״י את הנאמר בגמרא, ׳תמים בדרכיו׳ - עניו ושפל רוח, צדיק במעשיו –בלא חמס. כנראה שאמצעים אלו (חלוקת הפסוק, וריבוי הפניות) מעוררי זיכרון המה.
הואיל והזכירו ספר בשבחו. דאם לא כן פתח בתולדותיו וסיים בשבחו. ואם תאמר הלא כמה פעמים הזכיר אברהם ויעקב ולא הזכיר שבחם, ויש לתרץ שאינו מספר בשבחו אלא כאשר מזכיר אצלו רשעים, כי הרשעים גורמים שהשם יתברך מסתיר פניו מן העולם, ולפיכך צריך להזכיר את הצדיק לברכה. וכן לקמן (יח, יח) אצל ״ואברהם היו יהיה וגו׳⁠ ⁠⁠״ כתב רש״י ׳הואיל והזכירו ספר בשבחו׳, היינו טעמא לפי שמזכיר שם רשעים, וכתיב (משלי י, ז) ״זכר צדיק לברכה״, ורוצה לומר כאשר בא לזכור אותו – ואין לשון זכירה רק אחר שכחה והסתר – אז יהא לברכה. וזה כאשר הרשעים מסלקין השכינה, ומסתיר פניו מן העולם, ואז כאשר מדבר מן הצדיק נקרא זה ׳זכירה׳, ומזכיר אותו לברכה. אבל כשאין מדבר מן רשעים – ״הנה עין ה׳ אל יראיו״ (תהלים לג, יח) תמיד לא יסולק מהם, לא שייך בזה זכירה. ומהאי טעמא אין צריך לומר על צדיק ׳זכר צדיק לברכה׳ רק כשהוא מזכיר אותו אחר מותו, שזהו נקרא ׳זכירה׳ שנשכח כמת מלב (ע״פ תהלים לא, יג):
שעיקר תולדותיהם. ב״ר (ל, ו). ומה שהמעשים טובים נקראו ״תולדות״ דכתיב (ראו ישעיהו ג, י) ״אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו״, שהמעשים הם פרי שמוליד האדם. ומה שאמר ש׳עיקר תולדותיהם׳ היינו מפני שהקדים תולדות המעשים לפני תולדות הבנים, שמע מינה שאלו עיקר. ויראה לי הטעם מפני שבתולדות משותף האדם עם הקב״ה יתברך שמו, והקב״ה הוא העיקר, והמעשים טובים הם מצד האדם בלבד, לכך אמרו שעיקר תולדות שלהם הם המעשים טובים. ועוד, כי עיקר תולדות האדם מעשים טובים, כי התולדות לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו, ואין לך תולדות יותר מזה, שהרי הוא כאילו מוליד עצמו, וזהו יותר תולדה:
יש מרבותינו ז״ל כו׳. אף על גב שאין הכרעה במלת ״בדורותיו״, שהרי יש לפרש שניהם, ואין לאחד יותר הכרעה, שיש לפרש לשבח כמו לגנאי. ואין לומר דבהא פליגי כי למאן דאמר ׳לשבח׳ בשביל שהיה צדיק גדול אין לפרש לגנאי, ולמאן דאמר ׳לגנאי׳ הוי איפכא, דזה אינו, דעל כרחך למאן דאמר ׳לשבח׳ סבירא ליה נמי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, שלא היה צדיק כמו אברהם, שהרי לקמן אמרינן (רש״י ז, ז) שהיה נח מקטני אמנה. וכן למאן דאמר ׳לגנאי׳ פשיטא דסובר גם כן אילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר, שהסברא נותן כן, שכן פרש״י לקמן (ראו כה, כ) אצל ״אחות לבן מפדן ארם וגומר״. אלא בזה פליגי – מפני שהכתוב בא ללמד במלת ״בדורותיו״ למה עשה הקב״ה נס עם נח והצילו מן המבול, וסבור מאן דאמר ׳לגנאי׳ שהצלתו הוא מפני שבדורו היה צדיק, וכיון שלא היה צדיק יותר בדורו היה נקרא ׳צדיק׳, והקב״ה עושה לו נס אף על גב שאילו היה בדור צדיקים לא היה צדקתו נחשב לכלום. וראיה שהקב״ה עושה הנס אחר שאין צדיק יותר ממנו – שכן פירש רש״י אצל לוט בפסוק ״פן תדבקני הרעה״ (להלן יט, יט) עיין שם, ולפיכך היה ניצול. ולאידך לישנא דאמר ׳לשבח׳ – היה נצול מפני שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ולפיכך היה הקדוש ברוך הוא מחשיב מעט צדקותיו לרב, והיה מצילו. והשתא יש מחלוקת בשביל מה היה ניצול נח. והשתא לא יקשה גם כן למה מספר הכתוב בגנותו של צדיק למאן דאמר לגנאי, אלא הכתוב מגיד לך בשביל מה היה ניצול נח, ללמוד מדת הקב״ה, כיון שהיה צדיק בדורו. והשתא לא יקשה מה שפירש למעלה ׳הואיל והזכירו ספר בשבחו׳ משמע שבא הכתוב לספר שבחו, דלא פליגי אלא במלת ״בדורותיו״, ולא פליגי ב״איש צדיק״, דודאי הכל מודים שנכתב זה בשביל שבחו, רק מלת ״בדורותיו״ למה נכתב, אי לשבח אי לגנאי:
ואילו היה בדורו של אברהם וכו׳. מה שאמר ׳בדורו של אברהם׳ ואילו למעלה אמר ׳בדורו של צדיקים׳, דודאי לענין שיהיה צדיק יותר – אפילו בכל דור של צדיקים – היה צדיק יותר, שהרי לא היה בין רשעים ללמוד ממעשיהם, אבל שלא יהיה צדקתו ׳נחשב לכלום׳ – דווקא בדורו של אברהם, שהיה צדיק גדול, אז לא היה נחשב. אבל בצדיקים דעלמא היה נחשב, שהרי על כל פנים גם כן צדיק דעלמא היה. ומה שכתוב ׳דורו של אברהם׳ מפני שמשמעות הכתוב ״בדורותיו״ לאפוקי בצדיק הבא אחר דורותיו, ולא היה זה כי אם אברהם שהיה אחר נח. ויש מפרשים (בעל הטורים) ״צדיק היה בדורותיו״ כמנין ״היה״ שהוא עשרים – היה צדיק, שעשרה דורות מאדם ועד נח ועשרה דורות מנח ועד אברהם (אבות פ״ה, מ״ב-ג), וזה ״צדיק היה״:
נח היה צריך סעד לסומכו. פירוש על דרך ׳בא לטהר מסייעין לו׳ (שבת קד.), אבל אברהם לא היה צריך לסעד, אלא היה מתחזק בצדקו מאליו. אבל לישנא דקרא ״את האלקים התהלך״ אינו משמעותו שהקב״ה היה מסייע לו, דלא כתיב זה בקרא, ונראה לי לפי שהיתה השכינה עמו, והיה נח דבק בשכינה, ולפיכך לא בא לידי חטא, וזהו הסעד שעשה לו הקב״ה, שמי שדבק באחד אי אפשר לו לזוז ממנו ולחטוא, וזה ״את האלקים התהלך נח״. אבל באברהם כתיב (להלן יז, א) ״התהלך לפני״ שהיה מהלך מעצמו בלא אותו דבוק שכינה שהיה עמו, כי אברהם היה מתגבר בצדקו בלא אותו דבוק, שהרי כמה פעמים היה מנסה אותו, ואז לא מסייע לו הדבוק כיון שהיה מנסה אותו, והבן זה היטב:
הכי גרסינן וזה שמושה של הא בלשון כבד. פירוש שה״א בלשון התפעל – לשון כבד משמשת, וכל לשון התפעל יש בו דגש, ונקרא זה שמוש ה״א בלשון כבד. ובספרים נמצא ׳וזה שמושה של למ״ד׳, ולא יתכן, שהרי אין הלמ״ד משמשת כאן, והיא שורש:
אלא שהוי״ו מהפך אותו (לשעבר) [להבא]. יש שלא ידעו בלשון מקשים, דלמה צריך לומר כי ״התפלל״ הוא לשון עבר, והוי״ו מהפך אותו להבא, ולמה לא נאמר כי ״התפלל״ הוא להבא והוי״ו היא לחבר, והשתא אין אנו צריכין לומר שהוי״ו מהפך אותו להבא, ואין זה רק שלא ידעו בלשון, דמה שאמר שהוא ׳משמש להבא ולשעבר בלשון אחד׳ אותו להבא פירושו ציווי, כמו ״התפלל בעד עבדך״ (ש״א יב, יט), וכל ציווי הוא להבא, אבל אינו לשון עתיד שכך יהיה, אבל ״ובא והתפלל״ אינו צווי שיצוה לו שיבא הגוי אל הבית, דמה יצוה לו לגוי, ואין צווי אלא לנוכח שהוא מדבר עמו, ולפיכך אינו ציווי אלא שפירושו שהוא יבא ויתפלל אל הבית, לכך צריכין אנו לומר שהוא עבר והוי״ו מהפך אותו להבא, ופירוש ׳להבא׳ כמו ״ויתפלל״. ופירוש זה פשוט למתחילין בדקדוק:
אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו׳ – פירש״י הואיל והזכירו ספר בשבחו, ולפ״ז היה לו לספר בשבחו סוף בראשית כי גם שם הזכירו אלא לפי שנאמר כאן אלה תולדות וכ״מ שנאמר אלה פסל את הראשונים לומר לך שכל הראשונים תולדותיהן אינם נקראים תולדות כי ימחה זכרם במבול והיו כלא היו אבל אלה נקראו תולדות קיימים, על כן הוצרך כאן לומר טוב טעם למה נשארו אלו יותר מזולתם לפי שנח איש צדיק תמים וגו׳ על כן הלכו כל תולדותיו לחיי עולם וכל התולדות הקדומים לחרפות ולדראון עולם ולד״א שפירש״י ללמדך שעיקר תולדותיהן של צדיקים מע״ט הזכיר אלה למעט סתם תולדות לומר לך אלה הם עיקר תולדותיו, ונזכר זה כאן לפי שכבש ה׳ מעיינו ולא הוליד הרבה בנים ובנות ואולי יצטער נח על זה על כן אמר שזולת זה היו לו הרבה תולדות מע״ט טוב מבנים ומבנות.
איש צדיק תמים היה בדורותיו – לפי שדור המבול השחיתו התעיבו בשלשה מיני השחתות שנזכרו בפרשה והם ע״ג וג״ע וגזל ע״כ הקדים לומר שנח היה גדור בשלשתם כי איש צדיק, היינו שלא היה גוזל משל אחרים תמים היה בדורותיו, היינו שהיה גדור מעריות כי נולד מהול והיה תמים. את האלהים התהלך נח, לא פנה אל אלהים אחרים אבל דור המבול פרצו גדר שלשתן.
(הקדמה)
נח
(ט) הִֽתְהַלֶךְ⁠־נח: בכל הספרים הלמ״ד בסגול. וכן 1במכלול (דף צ׳), הִתְהַלֶך⁠־נח בסגול מפני סמיכותו במקף אל מלה שהיא מלעיל. וכ״כ ר׳ 2משה קמחי בבנין התפעל מהשלמי׳, 3ולוית חן סוף שער ג׳. ותמהני מבעל 4לשון למודי׳ שכתב שהוא בצירי. [הִֽתְהַלֶּךְ⁠־נֹחַ].
1. במכלול: סח ע״ב.
2. משה קמחי: מהלך שבילי הדעת, הפעלים: התפעל, קונט׳ ד, ב ע״ב.
3. ולוית חן: שער שלישי פרק כ״ה, מד ע״ב.
4. לשון למודי׳: שער ב, פרק י, ד״ה הפרק הי׳ בבנין התפעל, [27] ע״א.
הואיל והזכירו ספר בשבחו. כתב הרא״ם ואף על פי שכבר הזכיר תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם כאן להודיע שלא הוליד רק אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות ולא היו ראוים לבא אל התיבה עכ״ד ולא נהירא דהא לעיל פירש הרב דלכך כבש את מעיינו שאע״פ שיהיו רשעים לא יאבדו במים לפי שאינן ראוין לעונשין לפני המבול אלא לכך חזר והזכירם להורות שהיו צדיקים שנאמר כאן אלה פוסל את הראשונים דור המבול ולכך קראן תולדות אבל דור המבול לא נקראו תולדות. [נחלת יעקב]:
שעיקר תולדותיהם כו׳. ונ״ל דרצונו לומר מדכתיב אלה תולדות נח ומפרש נח איש צדיק ש״מ דמעשים טובים אקרי נמי תולדות ונקט בתחלה איש צדיק ואחר כך ויולד נח וגו׳ ש״מ דמעשים טובים עיקר תולדותיהם:
ויש דורשים אותו לגנאי. קשה היאך דורשין לגנאי כיון שהיה צדיק ויש לומר שהי׳ סומך על את האלהים כמו שפירש רש״י ז״ל ואידך שדורש לשבח מפרש לקרא אדרבה גבי אברהם כתיב התהלכתי ולא בתמידות לפי שהיה לו עסק כדי להכניס הבריות תחת כנפי שכינה אבל נח לא היה לו עסק עם בני דורו לפי שהיו רשעים גמורים כתב את האלהים כלומר שלא היה לו שום עסק כ״א עם אלהים. [מהרש״ל]: ואפשר נמי דהוקשה דהל״ל בדורו ומדאמר בדורותיו משמע בכל העשרה דורות שמאדם עד נח היה צדיק תמים לכך אמר מ״ס לשבח ומ״ס לגנאי לפי מעשי אלו עשרה דורות היה צדיק אבל וכו׳. ואפשר נמי דבהא פליגי דמ״ס דבדורותיו קאי על עשרה דורות שמאדם עד נח ומ״ס על עשרה דורות שמנח עד אברהם הא בדורו של אברהם וכו׳. [נחלת יעקב]: ואף על פי ששניהם מודים שלא היה צדיק גמור אלא לפי דורו דאם לא כן מאי כ״ש דקאמר מ״מ בפירוש בדורותיו קמיפלגי מ״ס בדורותיו לשבוחי הוא דאתי לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והיה לו ללמוד ממעשיהם אפילו הכי היה צדיק כ״ש אם היה וכו׳ ומ״ס לגנותו הוא דאתי וכו׳ כדפירש לעיל אבל כ״ע מודו שאילו היה בדור צדיקים והיתה צדקתו כמו שהיתה עכשיו לא היה נחשב לכלום וכ״ע מודו שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר לפי שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים והא דדרש בדורותיו חד מנייהו לגנאי וחד מנייהו לשבח אף על פי שאין להם הכרע אם לגנאי אם לשבח משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו קאי אהיה דסמיך ליה לומר שזה היה בזמן דורותיו שהיו רשעים וכ״ש וכו׳ וחד מינייהו סובר דבדורותיו קאי אצדיק דלעיל מיניה כאלו אמר צדיק בדורותיו שפירש צדיק לפי דורות וזהו לגנאי בלי ספק. [ר׳ אליהו מזרחי]: קשה והלא בגנות בהמה טמאה לא סיפר הכתוב ואיך דורשין בגנאי של צדיק י״ל דאין דורשין גנאי של נח אלא בגנות הדור אשר היה צדיק תמים והיה צריך סעד לתמכו ולא כאברהם אלא ודאי שהדור היה גרוע. [דברי דוד]:
ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי. דעת רש״י דאת אלהים התהלך נח משמע דלא הי׳ הליכתו של נח אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלהים לבד והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים דנח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד לכך את אלהים התהלך נח כלומר במקום שאין שם אלא אלהים לבד אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהי׳ צדיק גמור והולך בין הרשעים והוכיחן ומגיירן ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם לפיכך לא צריך סעד:
לשון עבר. מבנין התפעל:
בלשון כבד. רצה לומר שהלמ״ד ממלת התהלך דגושה זה לשון כבד:
שהוי״ו שבראשו הופכו להבא. ר״ל אם לא היה הוי״ו של והתפלל היה פירושו גם כן לשעבר: ואני קבלתי שפירוש הוי״ו שבראשו הוא וי״ו של ובא שאם כתב בא והתפלל ע״כ נפרש אותו עבר כמו פעל ועשה יצר וברא אבל עכשיו דכתיב ובא מהפכו לעתיד. [קיצור מזרחי]:
Since it mentions him, it tells of his praiseworthiness. The Re'm writes that Scripture repeats Noach's progeny here, though it already mentioned it in the last Parshah, to tell us that he fathered only these — he did not have more children later, who were unworthy of entering the ark. But the Nachalas Yaakov disagrees, since Rashi explained above (5:32) that Noach did not begin to have children until age 500 so they would still be young at the time of the Flood and thus be saved even if they were wicked. Rather, the Torah mentions his progeny again here to tell us that they were righteous. For it says here אלה תולדות, [rather than ואלה], thereby disqualifying what preceeded: the generation of the Flood. [See Rashi on ואלה המשפטים, Shemos 21:1.] In other words, Noach's progeny are called תולדות but those of the generation of the Flood do not deserve to be called תולדות.
That the main progeny of the righteous... It seems that Rashi means as follows. It is written, "These are the progeny of Noach,⁠" and then it explains, "Noach was a righteous man,⁠" thus we see that good deeds are also called progeny. And it first states, "Noach was a righteous man,⁠" and only afterwards, "Noach fathered three sons,⁠" thus we see that good deeds are the main progeny.
There are others who infer from it to his discredit. Question: How can they infer his discredit, if he was righteous? The answer is: They derive it from, "Noach walked with Elokim,⁠" which Rashi explains [to mean, "Noach required support to uphold him"]. But those who infer his praise interpret "with Elokim" differently, as follows. It is written about Avraham, "Elokim, before whom I walked,⁠" implying that Avraham was not with Hashem all the time. He was busy with people, drawing them to Hashem. But Noach was not busy with the people of his generation since they were completely wicked. Thus it is written, "Noach walked with Elokim.⁠" I.e., he was busy with nothing else but with Hashem. (Maharshal) Alternatively, those who infer "praise" are answering the question: Why did it not say בדורו [singular]? It is because בדורותיו [plural] implies that in all the ten generations from Adam until Noach, Noach was the righteous and flawless man. But those who infer "discredit" explain it as follows: Relative to the deeds of these generations, [he was righteous]. But had he lived in the generation of Avraham... Alternatively, those who infer "praise" explain "in his generations" to refer to the ten generations from Adam until Noach. And those who infer "discredit" explain it to refer to the ten generations from Noach until Avraham — but had he lived in the generation of Avraham... (Nachalas Yaakov) Both views agree that Noach was righteous only as compared to his generation, not completely righteous. For had he lived in a righteous generation, [all agree that] he surely would have been more righteous. These views differ only over the interpretation of "In his generations.⁠" One holds that it comes to praise him: even in those wicked generations, where he could have learned from their wickedness, he remained righteous — and surely had he lived in a righteous generation. And the other view holds as explained earlier. All agree that in a righteous generation, his present level of righteousness would have been considered insignificant. And all agree that had he been in a righteous generation, he in fact would have been more righteous. For growing up among the righteous is not like growing up among the wicked. [You might ask:] Why does one infer "praise" and the other infer "discredit,⁠" if there is no clear proof either way? [The answer is:] The one who infers "praise" holds that בדורותיו refers to היה, which immediately precedes it. Thus the verse is telling us that in his wicked generations, he remained righteous — certainly had he lived in a righteous generation. And the one who infers "discredit" holds that בדורותיו refers back to צדיק. Thus the verse is saying, "He was righteous in his generations" — relative to his generations. This is undoubtedly to his discredit. (Re'm) One might ask: If the Torah (7:8) does not even mention an impure animal's discredit [see Bava Basra 123a], why does one view infer a tzaddik's discredit from our verse? The answer is: The verse implies the [wicked] generation's discredit, not Noach's. It is saying that in this generation, even a tzaddik like Noach required Hashem's support, unlike Avraham [in his generation]. Clearly, it was an inferior generation. (Divrei Dovid)
Concerning Avraham it says: ["Elokim,] before whom I walked.⁠" According to Rashi, "Noach walked with Elokim" implies that Noach walked with Hashem alone. Noach separated himself from people since they were all wicked and he feared he would learn from their wicked deeds. For Noach was not so righteous and he needed support, so he "walked with Elokim,⁠" i.e., where there was only Hashem. But Avraham's righteousness was strong on his own, as he was completely righteous. He went among the wicked to reprove them and convert them, and he did not fear that he might learn from their [wicked] deeds. Thus [Rashi says] he did not need support.
Past tense. It is in the התפעל conjugation.
In the כבד form. I.e., since the ל of התהלך has a dagesh, it is a כבד form.
The vav at the beginning changes it to the future. I.e., without the vav in והתפלל, it also would be past tense. But I was taught that Rashi is referring to the vav of ובא. For if it would say בא והתפלל then perforce it would be past tense [in spite of the vav, and would mean, "He came and prayed"], similar to פעל ועשה and יצר וברא. But since it says ובא, this changes it to the future. (Kitzur Mizrachi)
פרשת נח
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו – כתבו חז״ל עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים מ״מ יקשה עוד למה לו לערבם יחד מעשים טובים ותולדות? ועוד מה שכפל באמרו את האלהים התהלך נח וכבר אמור נח איש צדיק? ואם רצה להביא גם תולדותיו הבנים כך היה לו לכתוב אלה תולדות נח מעשים טובים ושם וחם ויפת בלי שישוב עוד לומר ויולד נחל וצריך גם כן לבאר מה שהביא מניינם שלשה בנים ובספור שמותם כבר המניין מבואר? והדבר הוא כי יפלא מה שאיחר נח להוליד עד חמש מאות שנה ולא עשו כן כל הדורות בפרשת בראשית אשר הולידו בני חמשים וששים? והשיבו חכמינו לזה שנפשו חשקה בתורה ובמעשים טובים כבן עזאי ולכן לא קיים נשיאת אשה בבחרותו כי עיקר תולדותיו היו לו מעשים טובים. על כן אמר הכתוב אלה תולדות נח בהיותו איש צדיק תמים וחשקה נפשו באלהים לכן התעכב כל כך לישא אשה ולא הוליד אלא שלשה בנים לבדם לעת זקנותו:
צריך לפרש מלת בדורותיו גם לשון את האלהים איננו נכון ויותר טוב אם אמר במצות האלהים או בחוקות ה׳ התהלך נח.
{א} אמנם הביאור כי החברה רעה תעביר האדם מדעת קונו וביותר צריך להשמר מן החברים רעים וחטאים כי יאמרו לכה אתנו ויטוהו מדרך אמת. ולכן כאשר רעה תמצא בעיר כנס רגלך ואל תתחבר לאנשי רשע. ובשכון בה אנשי אמת שונאי בצע פזר רגלך והתחבר עליהם. ותדע שהליכה תאמר על ההרגל תמיד בדבר מה עד שישוב הדבר להיות בו לטבע כדברי שלמה (משלי א׳) בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם אשר יקשה לנו בדבריו שאמר אל תלך בלשון עתיד ואחר כך מנע לשון צווי מלבד שהביא כפל הענין ללא צורך שבודאי לא ילך עמהם אם ימנע רגלו מהם. אלא שרצה בזה להביננו רוע ההרגל בחברת הפושעים ושדין הוא שלא נקרב גם אל פתח ביתם. וזה פירושו בני אם תרצה שלא לילך בדרך אתם ולא להתרגל במעשיהם מנע רגלך מנתיבתם. ברח מחברתם אפילו הפגישה בהם. ובזה נח איש תמים בדורותיו כלם רשעים ברח וכנס רגליו מהמון עם הארץ ונסתתר בעיונו לבוראו ואת האלהים לבד התהלך:
אלה תולדות נח – אומרו אלה שיורה על פיסול זולתם. יש מקום לומר שנתכוון לפסול דורו אלא שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו לימחות. אכן יתבאר על דרך אומרם ז״ל (ב״ר פ״ל) עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים ע״כ. דקדקו לומר עיקר ולא הספיק להם לומר שגם מעשים טובים יתייחס להם שם תולדות. לדייק תיבת אלה פירוש אלה הם העיקר לצדיקים ופסל בערכם הבנים המוזכרים בפרשה הקודמת דכתיב ויולד נח וגו׳.
עוד יתבאר על דרך אומרם ז״ל (דב״ר פי״א) וזה לשונם נח אומר למשה אני גדול ממך ומשה אומר לו אתה הצלת עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך ע״כ. והוא אומרו אלה תולדות נח, נח לבד, ושלל זולתו כי לא היה בו תועלת לבני דורו ולא הועילו זכיותיו אלא לו לעצמו, ובזה מתיישב כפל נח. גם אומרו בדורותיו, לומר שלא הועיל כלום להטיב לדורותיו להחזירם למוטב כי אם הוא לבדו ובניו שהם ענף ממנו ובשמו נכללים. עוד ירצה להגדיל שבח נח כי יחיד הוא בשבח זה ממה שלפניו כי הגם שקדמוהו צדיקים היו לומדים מוסר השכל מבני הדור הצדיקים מה שאין כן נח שכל דורותיו הגם שהיו רשעים היה צדיק, וכנגד פרט זה אמר אלה לשלול מה שלפניו שאינם בערכו.
עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך, אלה תולדות נח וגו׳, פירוש אלה סדר תולדותיו מה שהוליד מהטובות באמצעותו. א׳, נח, והוא על דרך אומרם ז״ל בב״ר (פכ״ה) וז״ל בשעה שברא הקב״ה האדם השליטו על הכל, פרה היתה נשמעת לחורש תלם וכו׳, מרדו בו וכו׳, כיון שבא נח וכו׳, ריש לקיש אמר קודם נח היו המים עולים ומציפין אותם מקבריהן כיון שבא נח נחו וכו׳, ע״כ. זה הוא שמונה בסדר תולדותיו באומרו פעם ב׳ נח. תולדות שנית, איש, פירוש היותו איש אדמה והוא על דרך אומרם ז״ל (תנחומא בראשית) ומעצבון ידינו עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם וכו׳, ע״כ. והוא שרמז בתיבת איש. ג׳, צדיק, רמז כי הוא יסוד העולם על דרך אומרו (משלי י) וצדיק יסוד עולם שאילו לא היה הוא לא היה העולם במציאות והיה הכל כלא היה במבול ובו יסד ה׳ עולמו. ד׳, תמים, על דרך אומרם ז״ל בחולין דף ו׳ (זבחים קטז. ע״ז י.) וזה לשונם צדיק במעשיו תמים בדרכיו, ופירש״י וז״ל, בדרכיו, עניו ושפל רוח, ע״כ. זה יגיד עוצם אישורו שאפי׳ בדורותיו הרעים את כולם היה עניו וכו׳, והוא לפנים משורת הדין כי שורת הדין נותנת עם חסיד וגו׳ ועם עקש וגו׳, והוא לא כן עשה. ועוד שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו והוא אומרו תמים בדורותיו. ואמר לשון רבים להגיד מעלתו, והנה כל אדם ישיג הכרת ג׳ דורות הא׳ דור אביו וב׳ דורו וג׳ דור בניו והגיד הכתוב כי בכלם היה הוא מסוים. והגם שהיה מתושלח זה הוא לבדו נשאר מיתר הראשונים שלפני פניו. ה׳, את האלהים וגו׳, פירוש שגם עם ה׳ הנהיג נייחא ומנוחה, והוא על דרך אומרם ז״ל (ב״ר פכ״ה) וזה לשונם ר״א אומר על שם קרבנו נקרא שנאמר וירח ה׳ את ריח הניחוח ע״כ. ולזה חזר לומר פעם ב׳ נח ולא הספיק במה שהזכירו בתחלת הפסוק, ואמר לשון הליכה כי כן יאמר גם על הנהגה הטובה כדרך אומרו (מלכים א ב׳) והלכת בדרכיו. ודקדק לומר התהלך לומר בתמידות היה מרצה קונו יתברך וקרבנו יוכיח על הכלל. ובזה נתישבו כל הדקדוקים. גם אומרו אלה כי אין בקודמים כיוצא בתולדותיו.
אלה תולדת נח, Theses are the generations of Noach. When the Torah uses the term "these,⁠" it usually intends to exclude something, i.e. "these generations and not any others.⁠" In this instance there was no need for the Torah to use the term "these,⁠" as we already know that all the generations were doomed. For this reason the sages understand the word to teach us that the principal "generations,⁠" i.e. descendants of a person, are man's good deeds. They therefore read the verse as if there were no comma between the words נח, נח to indicate that Noach's descendants were his good deeds (Bereshit Rabbah 30,6). The Midrash was careful to say that the "principal" descendants of the righteous are their good deeds; naturally they also have other descendants. When the good deeds of Noach are described by the word אלה, this is only in contrast with those of the word תולדת at the beginning of chapter 5.
Another meaning of the sequence נח נח, is illustrated in an imaginary conversation between Moses and Noach reported in Devarim Rabbah 11,3. In that conversation Noach claimed to have been greater than Moses because he was saved during the deluge. Moses retorted that Noach had not been able to save anyone other than himself, whereas he had saved his generation after the sin of the golden calf. The word אלה accordingly describes the limited value of Noach's good deeds. They sufficed only to save himself. The additional word בדורתיו further underlines that Noach did not succeed to make penitents out of his peers. His sons who were considered as his "branches" are therefore included in the name Noach. The Torah accords Noach a compliment which it did not accord to righteous people who had lived before his time. Noach's righteous predecessors all had other righteous people to model themselves after, something that did not apply to Noach. He grew up surrounded only by wicked people. The word אלה therefore also has a positive connotation in that it sets Noach's pious conduct apart from all those who had preceded him.
There is another message contained in this verse which is commented upon in Bereshit Rabbah 25,2. The Midrash discusses whether Noach's name was in itself blissful, or whether in view of Noach's righteous way of life the blessings he conferred on earth were subsequently reflected in his name. Here is some of the discussion: "When God created Adam He invested him with a full range of authority. The cow obeyed the plowman, the furrow co-operated with the plow. As soon as Adam sinned, the cow no longer responded to its owner, nor did the earth respond to the plow. This situation continued until the time of Noach. Once Noach appeared on earth the situation changed in man's favour. Rabbi Shimon ben Lakish added that until Noach the waters would flood the earth, something that stopped during Noach's time. At any rate, the name Noach is repeated in our verse to indicate the beneficial effect his existence had on the well being of his peers. The repetition of the word תולדת and the use of the word איש are an allusion to the fact that Noach was איש האדמה, an outstanding farmer (as is stated explicitly after the deluge (9,20). Our sages (Tanchuma Bereshit 11) find Noach's successful impact on farming alluded to in 5,29 where his father Lemech predicts that his son Noach will provide relief for עצבון ידינו, "the painful labour of our hands.⁠" The fact that Noach was born without a foreskin gave rise to these hopes. Apparently Noach invented a usable plow. The word צדיק hints that the righteous is the foundation of the universe, that without a righteous person the universe would forfeit its reason for existence. But for Noach the earth would have perished at the time of the deluge. The word חמים should be understood in the same vein as the Talmud Avodah Zarah 10 explains it. The Talmud understands the word צדיק as a reference to Noach's deeds, whereas the word תמים is a reference to Noach's lifestyle, his attitudes [as opposed to understanding the word as an adjective describing his righteousness. Ed.] All of this is additional praise for Noach who was able to perfect his personality in the face of such wicked contemporaries. Noach did far more than could have been expected of him. Our sages call such conduct לפנים משורת הדין. According to Samuel II, 22,27 God acts loyally with the loyal, whereas He uses wile in dealing with the perverse. According to this yardstick Noach would have been free to do likewise, but he chose to be more considerate than required by law. When the Torah describes Noach's perfection as בדורותיו this means that his goodness was recognized even by the people of his time. The plural in the expression בדורותיו reminds us that the average person's lifespan involves three generations. He lives during part of his father's generation, his contemporaries, and during part of his children's generation. Noach was unique during all these three generations; the only righteous member of a former generation that he shared time on earth with was his grandfather Methuselah. When the Torah tells us את האלוהים התהלך נח, that Noach walked with God, this means that even vis a vis God Noach's conduct was very constructive. Our sages tell us in connection with Noach's offering after the deluge (8,21) וירח השם את ריח הניחוח, that Noach's name is alluded to in the word ניחוח. The reason the Torah repeats the name Noach at the beginning is to refer to this second dimension of Noach's beneficial effect on mankind, when God decided not to bring another deluge ever, due to Noach's gratitude. The reason the Torah uses the verb הלך when describing Noach's conduct vis-a-vis God is because God describes a desirable conduct by man in those terms in Deut. 28,9. When the Torah here employs the reflexive התהלך, this merely emphasizes that Noach kept walking with God. He provided pleasure to His Creator all the time, something which found its ultimate expression in his sacrifice after the deluge.
פרשת נח
אלה תולדות נח – אחר שאמר ״ונח מצא חן בעיני ה׳⁠ ⁠⁠״ פירש למה. ואמר שהיה ״צדיק תמים היה בדורותיו״, והתהלך לפני אלהים. וטעם [מלת] ״תולדות״ פי׳ ראב״ע ז״ל כמו הקורות, כמו ״מה ילד יום״.⁠1 ויאמר רמב״ן ז״ל ש״אין קורות האדם תולדותיו״ [עכ״ל]. כי הימים יולידום. ובפסוק ״אלה תולדות יעקב״2 אמר3 אולי ״אלה תולדות הימים של יעקב״. ואם כן גם פה נפרש כן. אבל אין צורך לכל זה, כי אין ״תולדות״ מה שהוליד, אך נקרא הנולד ״ילד״ בעבור התולדות. וכן דבר חדש שיצא לעולם יקרא כן, כמו ״כי לא תדע מה ילד יום״,⁠4 איזו דבר חדש יקרה ביום מחר. ואם כן תולדות כולל כל הקורות שתתחדשנה לאדם בימיו, ובכללן הבנים שיוליד שגם הם קורותיו, על כן יניחו מלת ״תולדות״ על הבנים ועל כלל הקורות. ואם כן ״אלה תולדות נח״ כולל הקורות שקרוהו בענין המבול, ובנין התיבה וצאתו ממנה והבנים שהוליד, ומה שקרה לו ולבניו אחר המבול, שהכל קורותיו. וכן ״ואלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה״.⁠5 ורמב״ן ז״ל פי׳ שהוא כמשמעו, כמו ״אלה תולדות בני נח״,⁠6 ״ואלה תולדות ישמעאל״7; ושתולדותיו היו שם חם ויפת.
והחזיר [רמב״ן לומר] ״ויולד נח״ בעבור שהפסיק ואמר ״נח איש צדיק תמים היה״, להודיע למה ציוהו בתיבה. ולא ישר פירוש זה בעיני, שתחלה יאמר ״אלה תולדות נח שם חם ויפת״, ואח״כ יאמר ״נח איש צדיק״, והיה סמוך לענין מה שצוהו.⁠8 ועוד שכבר אמר למעלה ״ויהי נח וגו׳ ויולד נח את שם את חם ואת יפת״. ומה שהשיב רמב״ן ז״ל שחזר לאמרו להגיד שלא הוליד בנים ובנות כאבותיו, וזה טעם שלשה בנים, לאמר כי אלה שלשה לבדם היו תולדותיו, היה לו לומר כן למעלה ״ויהי נח וגו׳ ויולד נח שלשה בנים״. ועוד למה נטעה? ואצל המולידים בנים ובנות מלבד הנזכרים בפרשה, כתוב ובפירוש שהולידו.⁠9 והאמת כדברי ראב״ע ז״ל על דרך שפרשנו הענין. והתורה תזכיר בכל מקום רק מקצת הקורות הרשומות הראויות להזכר, כי בלי ספק קרו לנח ויעקב עוד דברים אחרים. ולכן כשידבר על איש שאין גם אחת מקורותיו חשובות להכתב בספר התורה, תזכיר לבד תולדות הבנים, כמו ״ואלה תולדות ישמעאל״ שלא האריך בקורותיו, רק מה שקרה לו בלדת הבנים. כי נולדו לו שנים עשר בנים כלם נשיאים לאמותם, כי זה לבד ראה ה׳ לכתוב בספר התורה.
ויראה לי עוד שבכל מקום שיזכור הכתוב ״ואלה תולדות״, לא זכר שמות הילודים לבד את מספר בניו ובנותיו, אבל זכר עמהם דברים אחרים כמו ״ואלה תולדות ישמעאל״ הוסיף שנולד מהגר שפחה מצרית, ושחי קל״ז שנים, ושהיו בניו כלם נשיאים לאמותם, והמקום שאחזו להם למשכנם. וכן ״ואלה תולדות עשו״ מלבד שזכר הבנים צרף ג״כ מאין לקח נשיו, ושהוליד קצתן בארץ כנען, ושהלך משם אל ארץ שעיר. ואח״כ אמר עוד ״ואלה תולדות עשו״ וצרף שהיו כלם אלופים ושרים בארץ אדום, שכל אלה הם קורות של אדם. אבל אם לא יזכור רק שמות הבנים שהוליד לא יאמר ״ואלה תולדות״ אלא ״ואלה שמות״. כמו ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״,⁠10 ״ואלה שמות הילודים לו״,⁠11 וכן בכל מקום שלא זכר רק שמות הבנים מבלי קורות, לא אמר ״ואלה תולדות״. ועוד יתבארו בעז״ה במקומותיהן.
איש צדיק – זאת המלה היא תואר כולל לאדם. גם יאמר על פרט אחד כמו ״כל מבין בכלי שיר״.⁠12 ״ויהונתן דוד דויד יועץ איש מבין״.⁠13 [פסוק] הראשון מפורש שמבין בשיר, והשני תאר לבעל הבינה הגדולה. ״ויאמר לרשע, למה תכה רעך״,⁠14 ״ומוכיח לרשע מומו״,⁠15 [פסוק] הראשון שהוא רשע בריב הזה, והשני תאר לבעל הנפש המרשעת. וכן ״צדיק״16 ״והצדיקו את הצדיק״17 שהוא צדיק בריבו. ומפורש18 ״צדיק הראשון בריבו״.⁠19 ״נח איש צדיק״ הוא תאר כולל נפשו כי לא נסמך אל ענין פרטי. וענין התואר הזה שבכל דבר שיש בו שני דרכים בוחר בדרך הצדק, וסר מדרך הרע. כי מלות ״צדק״ ו״צדקה״ שבכתבי הקדש כוללים כל הדרכים שבכל ענין שיש לעשות כן או להפך, האחד צדק, והשני סכלות. ודרכי החכמה הן הן דרכי הצדק, כאמרו ״אז תבין צדק ומשפט ומישרים״.⁠20 ״ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת״,⁠21 ולפניו אמר ״ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם״.⁠22 כי דרכי התורה הן דרכי החכמה והן דרכי הצדק. וכן כל משפט צריך שיהיה על פי חקי הצדק. על כן כתוב ״בצדק תשפוט עמיתך״23 ועוד יתפרש בעז״ה במקומותיו.
אבל רמב״ן24 ז״ל פירש ״צדיק הוא הזכאי בדין הפך הרשע כמו שאמר ׳והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע׳, וכן ׳בצדק תשפוט עמיתך׳ [עכ״ל]. אבל יש רבים שאינן על דין, כמו ״פי צדיק יהגה חכמה״25 וכיוצא. ואולי יפרש כלם שהם זכאים בדין השם, וזה רחוק. והאמת כי הראיות שהביא הן בהסמך (אליהן) [אל המלה צדיק״] ענין פרטי, אבל הסתם כולל הכל. אך ״בצדק תשפוט עמיתך״ איננו כדברי הרב ז״ל, וכמו שפרשהו.
תמים היה בדורותיו – מלת ״תמים״ קשה. ויאמר ראב״ע ז״ל ״צדיק במעשיו תמים בלבו״. ויאמר רמב״ן26 ז״ל ״וכתיב ׳תמים אתה בדרכיך׳.⁠27 [עכ״ל] ויפה טען. וכן ״אשרי תמימי דרך״.⁠28 ופירוש הוא29 ז״ל שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק. ולדעתי יש הבדל בין ״שלם״ ובין ״תמים״. כי גזרות שרש ״שלם״ יורו על שלמות הדבר, וְשֶׁמֵעַתָּה עומד בשלמות, כמו ״ותשלם כל המלאכה״,⁠30 ״ותשלם החומה״,⁠31 ״ושלם את הבית״,⁠32 ״וכל חפצי ישלים״.⁠33 וגזרות שרש ״תמם״ יורו שאיננו עוד, וזה להפך. כמו ״כי אם תם הכסף״,⁠34 ״וַיִתֹּם הכסף״,⁠35 ״תם עונך״,⁠36 ״ספו תמו מן בלהות״,⁠37 ״ולא יתום פִּרְיוֹ״,⁠38 ״במדבר הזה יתמו״,⁠39 ״והתימותי טומאתך ממך״,⁠40 וכן כלם יורו על הֶפְסֵק הדבר ושאיננו עוד. ומטעם זה עצמו כשסמכוהו אל אדם חי יורה שתמו ופסקו ממנו כל ארח רע. ועל כן נופל על הבשר החי, ויורה שחדל מגוף זה כל מום רע. ונכתב כן על הקרבנות שצריכין להיות בלי מום. וככה כשנכתב על דרכי הנפש יורו שאין בנפש זה דרכים רעים ולא פניות רעות, אבל כל מעשיו תמימים בלי מום. וכשנכתב על מחשבת הלב יורה ג״כ שאין בדעתו עקשות ומחשבה זרה. ולכן נאמר ״ואם בצע כי תַתֵּם דרכיך״,⁠41 ״הולך בדרך תמים הוא ישרתני״,⁠42 ״תמים אתה בדרכיך״,⁠43 ״אשרי תמימי דרך״,⁠44 וזה על המעשים שהן הדרכים. וכן ״יהי לבי תמים בחקיך״,⁠45 וזה על ההבנה בלי טעות והרהור רע, ״וַיִּרְעֵם כתום לבבו״,⁠46 במחשבה נכונה ובהשכל. וסוף המקרא [הזה] יוכיח, ״ובתבונות כפיו יַנְחֵם״. ״כאשר הלך דוד אביך בתם לבב וביושר״,⁠47 שתיהן על המחשבות. ובפסוק אחד כתוב ״אַשְׂכִּילָה בדרך תמים, מתי תבא אלי, אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי״.⁠48 ויפרש ״תום לבו״ ואמר ״לא אשית לנגד עיני דבר-בליעל״,⁠49 וזהו הרהור און במחשבת הלב. ואחריו יפרש תום דרכו ואמר ״עֲשֹׂה סֵטִים שנאתי, לא ידבק בי״,⁠50 למדת שיש ״תם דרך״, ויש ״תם לב״, וזה השני נכבד מאד.
ולפי שהתאר הזה יורה על הטוב הגמור שאין בו רע כלל, הוא תאר לה׳ ב״ה כאמרו ״הצור תמים פעלוֹ״,⁠51 ואמר הטעם ״כי כל דרכיו משפט״, שדרכיו שמהן תוצאות מפעלותיו הן משפט החכמה. וכן ״האל תמים דרכו״,⁠52 וזהו תום דרכיו. ועל תום הדעת העליונה אמר ״אִמְרַת ה׳ צרופה״,⁠53 והענין יקר מאד. ולכן מי שהגיע למעלת התמימות לא54 יצדק לעתים, ולעתים אחרים ירשיע בעבור יצרו, כי הוא תמים בלי מום. על כן כשזכר והזהיר על הקסמים ועל המעוננים והכשפים, שלא יט האדם אחריהם מיצר תאותו לדעת הנולד ומה העתיד להיות, אמר ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״55 לא יהיה בך דבר יטך מעם ה׳ יתברך. והכתוב מעיד על איוב שהיה ״תם וישר״56 יקרנו מה שיקרנו, ויסיתנו מי שיסיתנו, לא היה מט מדרך הטוב. אך כאשר נגעה בו יד ה׳ באופן שלא היה אפשר לו לסבול, אז אמר ״תם אני ויעקשני״.⁠57 ועקשות [היא] הפך התמימות, הן עקשות דרכים, והן עקשות הלב. תמימות [היא] הקצה האחת לטובה, ועקשות [היא] הקצה השניה לרעה, שנאמר ״תועבת ה׳ עקשי לב ורצונו תמימי דרך״,⁠58 כלומר כל כך גברה עלי ידו הַקָשָׁה, שהייתי תם ועתה אני נופל בעקשות. ופירש גודל תמימותו ואמר ״תם אני לא אדע נפשי, אמאס חיי״.⁠59 שהלכתי בדרך הטוב בתמימות, ולא ידעתי נפשי, כמו ״ואת בניו לא ידע״.⁠60 וזהו61 תַּאֲוַת הנפש וְיִצְרָהּ. וכן ״אמאס גם חיי״ בעבור (אחוז) [אחיזתי] בתמימותי, והדבר ברור.
ויש ״תום לב״ [שהוא] תואר כולל, וזה נכבד מאד. ויש ״תמימות לב״ בדבר פרטי כמו ״בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת״,⁠62 בלי מחשבה רעה. [וכן] ״קרואים והולכים לתומם״,⁠63 שלא ידעו רע בענין זה. ולפי שכך הוא, על כן אחר שאמר על נח שהיה ״איש צדיק״, הוסיף ואמר ״תמים היה בדורותיו״, שהיה מִכַּת תמימי דרך, וכל מה שקרהו בימיו, וכל מעשה אנשי דורו ודרכיהם הרעים, לא הטוהו מדרך הטוב. כי דורות רבות64 ראה נח קודם המבול ואחר המבול.
את האלהים התהלך נח – [להלן דברי רמב״ן] ״אחר שאמר שהוא ״איש צדיק״, לא חומס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים, אמר שהיה מתהלך עם השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ומעונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד. והולך בדרך אשר בחר ה׳, כמו ״אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תיראו״65 הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות או מופת״. (ועוד אפרש בפסוק ״התהלך לפני והיה תמים״)⁠66 מפירוש הרמב״ן ז״ל.
ואינו כן. לדעתנו בפירוש ״תמים״, כי הוא מורה שלא נפתה אחר עצת רשעים ודרכיו בלי מום. גם אין פירוש ״התהלך נח״ כמו ״אחרי ה׳ אלהיכם תלכו״, כי הוא כמו ״והלכת בדרכיו״67 ועל כיוצא בזה, שיכון לענינים ידועים נופלים גזרות הקל.⁠68 ואין כן ״מתהלך״, וכבר בארנו זה בענין הכתוב בחנוך. אבל לפי שאמר שהיה תמים, שהוא תמים דרך, ואינו סר מחקי הצדק מפני שום דבר, הודיע שגם במחשבותיו היה טהר לב, ״כי את האלהים התהלך״, שמח במחשבות אמת וקרבת אלהים לו טוב.⁠69 אבל לא ״תמים לב״ שהיא מעלת עליונים מאד, כמו שהתפלל ראש החסידים ״יהי לבי תמים בחקיך״,⁠70 בלי שוה טעות ושגיאה, ״למען לא אבוש״.⁠71 וכמו ״ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד״72 וגו׳ ואחריו ״ואתהלכה ברחבה וגו׳ ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש״.⁠73 על כן גדול מזה מה שנאמר באברהם ״התהלך לפני והיה תמים״, שבא התאר אחר ההתהלכות, ויורה שיגיע למעלת תמימות לב. ורמזנו על זה למעלה. ואם יזכנו צורנו לפרש זה הכתוב נרחיב בענינו בעז״ה.
1. משלי כז, א.
2. בראשית לז, ב.
3. רמב״ן.
4. משלי כז, א.
5. בראשית לז, ב.
6. שם י, א.
7. שם כה, יב.
8. כלומר שתהא צדקותו הסיבה מדוע ציוה רק אותו לעשות התיבה.
9. בבראשית פרק ה, פסוקים ד-כז כתוב בכל הדורות שהולידו בנים ובנות. ואם אצל נח שתק המקרא מלציין זאת, מזה עצמו ידענו שלא הוליד נוספים. ולכן אין טעם לחדש הודעה זאת שוב.
10. בראשית מו, ח.
11. שמו״ב ה, יד.
12. דהי״ב ד, יב.
13. דהי״א כז, לב.
14. שמות ב, יג.
15. משלי ט, ז.
16. של פסוקנו, נח איש צדיק״.
17. דברים כה, א. כלומר הוא שם עצם, באופן כללי בלי לתאר משום איזו פעולה.
18. מפרשים מדוע קוראים לו צדיק, מפני שזה תואר פעולתו, שהוא צודק בריבו.
19. משלי יח, יז.
20. משלי ב, ט.
21. דברים ד, ח.
22. שם ד, ו.
23. ויקרא יט, טו.
24. על בראשית ו, ט.
25. תהלים לז, ל.
26. כאשר דוחה דברי ראב״ע.
27. יחזקאל כח, טו.
28. תהלים קיט, א.
29. רמב״ן.
30. מל״א ז, נא.
31. נחמיה ו, טו.
32. מל״א ט, כה.
33. ישעיה מד, כח.
34. בראשית מז, יח.
35. שם מז, טו.
36. איכה ד, כב.
37. תהלים עג, יט.
38. יחזקאל מז, יב.
39. במדבר יד, לה.
40. יחזקאל כב, טו.
41. איוב כב, ג.
42. תהלים קא, ו.
43. יחזקאל כח, טו.
44. תהלים קיט, א.
45. שם קיט, פ.
46. שם עח, עב.
47. מל״א ט, ד.
48. תהלים קא, ב.
49. שם קא, ג.
50. שם.
51. דברים לב, ד.
52. שמו״ב כב, לא.
53. שם.
54. לא יהיה מצב שהוא מתלף פעם כך ופעם כך.
55. דברים יח, יג.
56. איוב א, א.
57. שם ט, כ.
58. משלי יא, כ.
59. איוב ט, כא.
60. דברים לג, ט.
61. ביאור ״לא ידעתי נפשי״ – לא הכרתי שום רוע בנפשי.
62. בראשית כ, ה.
63. שמו״ב טו, יא. המשך המקרא הוא ״ולא ידעו כל דבר״.
64. מבאר המלה ״בדורותיו״.
65. דברים יג, ה.
66. בראשית יז, א. המלים בסוגרים הם של רבינו, ששילב אותן באמצע הבאתו לדברי רמב״ן.
67. דברים כח, ט.
68. בלי אות ת׳ של ״מתהלך״.
69. מליצה על פי תהלים עג, כח.
70. תהלים קיט, פ.
71. שם.
72. תהלים קיט,מג.
73. שם, קיט, מה-מו.
פרשת נח
צדיק – אין צדק כי אם במעשה, ולא בדעות, כמו שרגיל בפי קצת חכמים לומר דעה זאת ״צודקת״, שבדעות יאמר ״נכונה״ או ״נכוחה״. וכן אמרו חכמים צדיק – במעשיו, ותמים – בדרכיו, פירוש במדותיו. שמה שקראו חכמים מדות קרוי בעברי דרכים, וסמוכים כמעט תמיד ללשון תמימות – לתם דרך (משלי י׳:כ״ט), תתם דרכיך (איוב כ״ב:ג׳), בדרך תמים (תהלים ק״א:ב׳,ו׳), וכן כלן.
ונקרא המקום יתברך תמים דרכו (שמואל ב כ״ב:ל״א), שהוא כליל המדות היקרות כלן. ויתבאר עוד בעז״ה בפרשת וירא (הרכסים לבקעה בראשית י״ח:י״ט).
ואמר כאן כי נח היה צדיק במעשיו, באין עול, ותמים במדות. אבל בני דורו השחיתו מדתם – בקנאה, ותאוה, ונטירה, וגאון, ודומיהן. ועל ידי כך השחיתו מעשיהם – בזמה, וחמס, וכיוצא. וזהו שאמר, וירא את הארץ והנה נשחתה (בראשית ו׳:י״ב) – במעשה עמל ואון, כי השחית כל בשר את דרכו (בראשית ו׳:י״ב) – את מדתיו.
וכל בשר, פשוטו, על האדם נאמר, כמו יבא כל בשר להשתחות (ישעיהו ס״ו:כ״ג), אשפוך את רוחי על כל בשר (יואל ג׳:א׳). גם לא ישמש הכתוב ב״דרך״, במשמעות מדה וטיב, בשום בעל חיים חוץ מאדם. ומה שנאמר דרך נשר, דרך נחש, הם דוגמת דרך אניה בלב ים (משלי ל׳:י״ט), שהוא דרך ממש שהלכו בו. ובמשמעות הזה, רובן באים בלשון זכר, והבאין במשמעות מדה ומנהג וכיוצא, רובן בלשון נקבה. וכן נהגו חכמי משנה, נקנית בשלשה דרכים, שוה לאילן בשתי דרכים, בשני ענינים.
אלה תולדת נח – כבר מזכיר למעלה בניו, אבל כאן בא לספר כל תולדותיו שכולל גם בני בניו שנולדו אחר המבול, אלא שמתוך שזכרם האריך לספר קורותיהם וענין המבול, ואח״כ כתב ויולדו להם בנים אחר המבול:
צדיק – במעשיו, ותמים בלבו, והם שני ענינים, כאילו אמר איש צדיק ואיש תמים:
בדרתיו – לשון רבים, לפי שהאריך ימים וראה דורות הרבה מכעיסים ובאים, ובכלם היה צדיק, והנה הוא היה חי קצת דורו של מתושלח, ועד שהיה אברהם בן נ״ח שנה:
איש צדיק – אלו שני התוארים אפשר שיצדקו נפרדים, איש צדיק ותמים, ויהיה דוגמת שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג׳) שיחסר וי״ו התוספת, גם אפשר שיצדקו מחוברים באיש כלומר שהיה צדיק ושלם בצדקות, כי כל תואר איננו בשלוח במתואר כ״א בצירוף זולתו, ולכן בא תמים להודיענו שצדקת נח היתה שלמה, ותמים הוא תואר על תאר, ואין הכרע לאחד משני הפירושים. והרש״ד רוצה להכריע הפי׳ הראשון בעבור המפסיק שבתיבת צדיק, והנה עומד לנגדו פרה אדומה תמימה שפי׳ לרבותינו שתהיה תמימה באדמימות חף שהפסיקו המטעים (רוו״ה), והנה אימה חשכה גדולה (לקמן ט״ו י״ב) פי׳ הרש״ד בעצמו שתיבת חשכה גדולה שמות התוארים לתיבת אימה ע״ש אף שתיבת אימה מופסקת בתביר.
אלה תולדות נח – עיין למטה כ״ה י״ט.
בדורותיו – בין כל בני דורו היה צדיק, שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם, וכמו שאמר לו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (רמב״ן). והנה בכול ספור נח מצאנו שמות אלהות והויה מעורבים יחד באופן שיפלו ולא יקומו דברי האומרים כי משה מגלות מגלות קדמוניות מצא, והפרשיות אשר בהן שם אלהות נכתבו בדור אחד וע״י אנשים מיוחדים, ואשר בהן שם הויה נכתבו בדור אחר וע״י אנשים אחרים, ואשר בהן הויה אלהות בדור אחר ועל ידי אנשים אחרים ג״כ. וכבר נתחבטו בחקירות כאלה החוקרים האחרונים, והעלו חרס בידם. הראשון שבהם היה Astruc שכתב
Conjectures sur les Mémoires originaux dont il parait que Moyse s׳est servi pour composer le livre de la Génèse, Bruxelles, 1753.
ולפי דעתו השתמש משה בשתים עשרה מגלות קדמוניות, ואחריו Eichhorn בספרו Repertorium für biblische und morgenländische Literatur Parte V, pag. 185, ובספרו Einleitung in das alte Testament, Parte II, pag. 374 edit. 3a אומר שהשתמש משה בשתי מגלות לבד, רק קצת דברים הוסיף בהן כה וכה. ואחריו Ilgen בספרו Die Urkunden des ersten Buchs von Moses in Ihrer Urgestalt, Halae 1798. אומר כי ספר בראשית מלוקט משלשה ספרים. וראיתי להעתיק בזה דברי רוזנמילר כי נעמו:
Si in qua alia, tum maxime in hac pericopa manifesta deprehendi indicia duorum, ex quibus illa coagmentata sit, monumentorum, statuunt plerique recentiorum post Astrucium; alternantem videlicet nominum Dei, הויה et אלהים, usum, frequentes earundem rerum repetitas commemorationes, et certas loquendi formulas, quae alterutri illorum scriptorum sint propriae, satis illud arguere earundem notarum ope, quae cujusque illorum sint, discerni posse arbitrantur. Sed quum, incertos illos duces sequentes, monumenta illa discernere conarentur, in expendiendo, quod susceperunt, secernendi negotio mirum quantum inter se discrepant. Saepe enim quae unus assignat monumento veteri ei, in quo nomen Elohim usurpatur, eadem alter tribuit alteri monumento, cujus auctor nomine J. uti solet, et contra. Est praeterea aliud, quod illam conjecturam suspectam facit. Aut enim Geneseos scriptor illa monumenta invicem coagmentavit, aut ex utroque nonnulla selegit. Hoc si sumas, mirum erit, cur non repetitiones et ׳εναντιοφανειας omiserit; illud vero, apparebit in utroque monumento seorsim sumto narratio manca et hiulca, quod demonstrarunt Koeppen: die Bibel ein Werk der göttlichen Vorsehung, Part II, pag. 468, ed. 2a, et Hasse: Entdeckungen im Felde der ältesten Erd-und Menschgeschichte, Parte II, pag. 224 segg. et 241. Nobis non est dubium, auctorem, ut ejusdem intra paucorum verborum ambitum nominis repetitionem vitaret, nunc אלהים nunc הויה posuisse; e. c. 6. 22. 7, 1. et 16. Nec aliam alternantis nominis אלהים et הויה rationem in aliis veteris Testamenti libris quis quaerat.
את האלהים התהלך נח – עיין למעלה ה׳:כ״ב.
This is the story of Noah (elleh toledot Noah). See below at Gen. 25:19.
among his contemporaries. He alone was just in those generations, as God says to him, “For it is you I see righteous before Me in this generation” (Gen. 7:1) (Nachmanides).
Throughout the entire story of Noah, we see the Divine names Elohim and YHVH juxtaposed in such a way as to refute decisively the opinion that Moses found several ancient scrolls, with the sections containing the name Elohim written in one generation by certain men, and the sections containing the Tetragrammaton written in another generation by other men, and the sections containing both Names together written in still another generation and by other men as well. Modern critics have exerted themselves in such investigations, but their efforts have been in vain.
The first of them was Astruc, who wrote Conjectures sur les Mémoires originaux dont il paraît que Moyse s’est servi pour composer le livre de la Génèse (“Conjectures on the original records which Moses apparently made use of in composing the book of Genesis”) (Brussels, 1753). In his opinion,
Moses made use of twelve ancient scrolls. He was followed by Eichhorn, who said in his book Repertorium für biblische und morgenländische Literatur (Part V, p. 185), and his book Einleitung in das alte Testament, part II, p. 374 (third edition), that Moses made use of only two scrolls, but interpolated a few words here and there. He was followed by Ilgen, who said in his book Die Urkunden de ersten Buchs von Moses in ihrer Urgestalt (“The documents of the first book of Moses in their original form”) (Halle, 1798) that the book of Genesis was compiled from three books.
I thought it fitting to cite the words of Rosenmueller here, for they are pleasing:⁠1
If in any other, then most of all in this clear passage may be detected – so establish the more recent post-Astruc scholars – signs of two records out of which this passage might have been joined together, that, the alternating names of God, Havayah [i.e., YHVH, or “J.”] and Elohim, and certain formulas of speech that are said to be peculiar to one or the other of those two writings. But when, following these uncertain leaders, such scholars exert themselves to discern those records, they disagree exceedingly among themselves. Often, that is, that which one of them assigns to a record in which the name Elohim is used, another one will ascribe to another record whose author was accustomed to use the name J., or to the contrary. There is, furthermore, another thing that makes that conjecture subject to suspicion. That is, the writer of Genesis either would have joined those complete records together alternatingly, or else would have culled selections from one or the other. If this is your assumption, then it would be astonishing why the writer did not omit repetitions and proofs to the contrary; surely the presumed original narrative would have appeared separately in one or the other record in a defective and gaping form, as has been demonstrated by Koeppen in Die Bibel ein Werk der göttlichen Vorsehung, Parte II, pag. 468, ed. 2a, and Hasse in Entdeckungen in Felde der ältesten Erd und Menschgeschichte, Parte II, pag. 224 segg. Et 241. We have no doubt that the author, within the ambit of the same few words, would have avoided the repetition of the Name, sometimes using Elohim and other times Havayah, in the style of any of the other books of the Old Testament.
Noah walked with God. See above at Gen. 5:22 [in reference to Enoch].
1. {Translator's note: What follows is a slightly abridged translation from the original Latin.}
נח
אלה תולדת נח – כדרך שלעיל (ב, ד), פתחו התיבות ״אלה תולדות השמים והארץ״ פרשה חדשה בהתפתחות תולדות הבריאה, כן פותחות התיבות ״אלה תולדות נח״ פרשה חדשה בהתפתחות תולדות האדם. האנושות עתידה להמחות, ונח יהיה בבחינת ״אדם״ שני שיעמוד בראש האנושות החדשה.
אלה תולדות נח נח – הכתוב אינו הולך ומונה מיד את בניו של נח, אלא נראה כאומר שנח עצמו היה תולדתו הראשונה. ולמדו מכאן חז״ל (בראשית רבה ל, ו), שעיקר תולדות האדם, ראשית פרי עמלו, הוא דמותו הרוחנית. דבר זה נאמר בייחוד על נח ותקופתו, שכן בדור זה היה צורך בגבורה עילאית, בכדי להינצל מקלקול הדור ולשמור על טהרת הלב. בדור כזה ודאי ״עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים״.
איש צדיק תמים – אלו המעלות שבזכותן מצא נח חן בעיני ה׳, ובהן בחר ה׳ להיות אבן היסוד לאנושות החדשה.
איש – לדעת חז״ל, התנ״ך אינו משתמש בתואר ״איש״ בנקל. שם ״איש״ נאמר רק על מי שהראה עצמו כ״איש״, היינו שהוכח שאופיו הוא ״צדיק ומומחה״ (בראשית רבה ל, ז). נח אכן עמד במבחן אומץ הלב ואופי האיש במשך שש מאות שנה, כשהתהלך את האלקים בקרב הדורות המתחלפים. סימני התקופה היו ״השחתת דרך״ (חטא מוסרי) ו״חמס״ (עוול חברתי); ולעומת זאת היה נח ״צדיק״ ו״תמים״, ״צדיק״ כנגד ״חמס״, ו״תמים״ כנגד ״השחתת דרך״.
צדיק הוא מי שנותן לכל אחד ולכל דבר את המגיע לו (מבחינה זו קרוב ״צדק״ ל״שדך״ בארמית: להשביע רצון ולתת את הראוי). ה״צדיק״ מתייחס אל הכל באופן ענייני וללא משוא פנים, הוא רואה כל דבר מנקודת המבט של חובתו ולא מצד עניינו האישי. משמעותו העיקרית של ״צדק״ היא צדק חברתי, והוא מתקשר בדרך כלל עם ״פעל״ ו״עשה״, לשונות של מעשה ופעולה: ״פעולת צדיק״ [משלי י, טז], ״עושה צדקה״ [תהלים קו, ג] וכו׳.
תמים לעומת זאת, קשור בדרך כלל ל״הלך״ ול״דרך״. המשמעות העיקרית של ״דרך״ היא התפתחות האדם לקראת שלמות אישיותו, התקדמותו ההדרגתית משלב לשלב (״דרך״ קרוב ל״דרג״ ו״מדרגה״). ה״צדיק״ העוסק במעשים טובים אינו מקדיש תשׂומת לב כלל לאישיותו שלו; אולם ב״דרך״ המטרה היא סיפוק עצמיותו והשלמת אישיותו, ובכללם גם שאיפותיו הגשמיות. ״תמים דרך״ הוא מי ששומר על טהרתו גם בשעת סיפוק שאיפותיו הגשמיות. ״תמם״ קרוב ל״דמם״ (הימנעות מכל דיבור ומעשה), וכן גם ל״טמם״ בארמית (סגור ואטום). נמצא שמשמעותו הבסיסית של ״תמם״ היא השליטה העצמית. ה״תמים״ מאחד את כל שאיפותיו ושולט בהן מתוך פנימיותו. רצון מוסרי אחד שולט בכל שאיפותיו. פיתויים חיצוניים לא יפקיעו אותן משליטתו, ושלמותו המוסרית לא תיפגם.
בדרתיו – ישנן שתי דרכים לפרש זאת: א. נח היה ״צדיק תמים״ ביחס לדורו. ב. אף בדורו הוא נותר ״צדיק תמים״. ונראה ששני הפירושים נכונים. מאבק כמו שהיה לנח, פוגע ודאי בשלמותו הרוחנית של האדם. מאידך, גם מדרגה פחותה של יושר ומוסריות בדור כמו של נח, שקולה בעיני ה׳ כשלמות עליונה יותר, המושגת בדור נעלה.
לא בכדי נסמך ״בדרתיו״ ל״תמים״ (על ידי טעמי המקרא) ולא ל״צדיק״. הרבה יותר קשה להשאר טהור מוסרית בדור של השחתה מוסרית, מלהיות ישר והגון בדור של אנשי חמס.
מידת ״איש צדיק״ מושרשת ב״תמימות״ (טהרה מוסרית), אשר היא מושרשת במקור הכל, במידת ״את האלקים התהלך נח״. גדולי הדורות שלאחר מכן התהלכו ״לפני״ האלקים והיו שלוחיו; אבל על נח נאמר שהתהלך ״את״ האלקים, היינו ביחד עם האלקים. נח דבק באלקיו, הוא ויתר על חברתם של בני דורו שלעגו לו. כך נעשה ראוי לשם ״נח״, וכך הנחיל לאנושות – שאיבדה כל תקווה – עתיד חדש.
(ט-יב) שאלות:
הלא כבר אמר בפ׳ הקודמת שנח הוליד ג׳ בנים. ולמה כפל ד״פ שם נח למותר. למה שלש בענין ההשחתה את דבריו ותשחת. ותמלא. וירא אלהים והנה נשחתה. שכ״ז כפל ומותר. ולמה במאמר ה׳ לנח לא אמר רק כי מלאה הארץ חמס.
(ט) אלה תולדות נח – האדם יוליד ג׳ מיני תולדות, כי כל כח הנמצא במציאות בהכרח מוליד ופורה, והאדם יתראו בו ג׳ מיני כחות. א] הדבר שבו יתדמה האדם אל יתר בע״ח, שהוא גופו הבהמי, ותולדותיו הם בנים ובנות לקיום המין. ב] הדבר שבו הוא אלהי, והוא נפשו הרוחנית האלהית, ותולדותיה הם המושכלות שישכיל ע״י השכל העיוני לדעת את ה׳ ולהכיר האמתיות. ג] הדבר שבו יתחברו שני החלקים הנפש והגויה שמצד זה הוא חי מדבר, ותולדותיו מצד זה יוליד ע״י השכל המעשיי לעשות צדק בין אדם לחברו ולנצור ארחות משפט וצדק ויושר, וז״ש שנח הוליד תולדות בשלשה חלקיו, מצד שהוא חי מדבר שמצד זה הוא מדיני בטבע היה צדיק, שזה כולל ההנהגה הטובה בין אדם לאדם. וגם היה איש תמים, שכבר התבאר בפי׳ משלי ובכ״מ בתנ״ך שגדר התמימות הוא שיעשה כל מעשיו שלא לשם פניה חיצונית מאהבת עצמו, למשל שיעשה צדק בעבור שמקוה להשיג ע״י כבוד או ריוח, שזה דומה כסוחר שעושה מסחר להרויח בו, ואיש כזה אם יראה שלא ישיג הכבוד או הריוח המקווה יתמוטט מצדקתו. אבל התמים הוא מי שעושה הצדק שלא בעבור פניה חיצונית רק מאהבת הצדק בעצמו ולשם ה׳ בלבד, ואמרו חז״ל תמים בדרכיו צדיק במעשיו, ודרכיו הם דרכי הנפש כמ״ש בפי׳ הנ״ך בכ״מ.⁠1 ומצד נשמתו הרוחנית הוליד תולדות במה שאת האלהים התהלך נח, שהוא נח השני האלהי דבק באלהים להשכיל דרכיו ואורחותיו ועניני האלהות בשכלו העיוני [וז״ש במדרש אלה תולדות נח הה״ד פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיהם של צדיקים תורה ומע״ט], ומצד גופו הבהמי.
1. כאן מופיעה הערה המובאת בתורה אור.
ובמ״ש בדורותיו אמר רבי יהודה (במד׳) בדורותיו היה צדיק הא אם היה בדורות משה ושמואל לא היה צדיק, ורבי נחמיה אמר שכ״ש אם היה בדורו של משה שהיה צדיק. וי״ל שכל אחד מדבר בבחינה אחרת, רבי נחמיה דייק שם צדיק, שאם היה צדיק בדורו של רשעים שלא היה לו ממי ללמוד כל שכן שהיה צדיק אם היה בדורו של משה ושמואל, ורבי יהודה דייק שם תמים שהוא שיעשה מעשה הצדק לש״ש שלא לכוונה אחרת, שזה היה נקל יותר בדור המבול שהיו מבזים מעשה הצדק ומלעיגים עליו שאז לא היה לו כלל ענין שיקוה איזה כבוד או ריוח אחר ממעשה הצדק והיה קל לעשותו לש״ש, אבל אם היה בדורו של משה ושמואל שהיו מכבדים מעשה הצדק ומתפארים בו אז לא היה תמים כי יצרו היה מסיתו שיעשה הצדק בעבור תקות הכבוד או ההתפארות: עוד אומר במד׳ את האלהים התהלך נח ר׳ יהודה אומר למלך שהיו לו שני בנים א׳ גדול וא׳ קטן ואמר לקטן לך עמי ולגדול אמר שילך לפניו, כך אברהם שהיה כחו יפה א״ל התהלך לפני והיה תמים נח שהיה כחו רע אמר את האלהים התהלך נח, ר׳ נחמיה אומר לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט הציץ המלך וראה אותו א״ל עד שאתה משתקע בטיט לך עמי הה״ד את האלהים התהלך נח, ולמה היה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים והתחיל מאיר לו דרך החלון, א״ל עד שאתה מאיר לי דרך החלון בוא והאר לפני, כך א״ל הקב״ה לא״א עד שאתה מאיר לי מאספמיא וחברותיה בוא והאר לי בא״י, נראה שר״י ור״נ הולכים לשטתם, שר״י שפירש מ״ש בדורותיו לגנאי שבדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, אמר שלכן כתיב את האלהים התהלך מפני שהיה כקטן שאינו יכול לילך בלא הולכת אביו ואברהם היה כגדול שיכול לילך בעצמו, ור״נ שאמר לשבח פי׳ שאינו לגריעותא רק שענין נח היה משונה מענין אברהם, שבדורו של נח לא נשחתו בענין האמונה שהיו יודעים בורא העולם רק נשקעו בטיט היון ר״ל בתאוות ובחומריות שגבר החומר על הנפש, נמצא שהמלך לא היה מהלך במבואות האפלים כי זרח להם אור ההשכלה רק שהם וגם נח בכלל היו נשקעים בתאוות, וה׳ הוציאו מן הטיט בל יגבר החומר עליו, וכבר היה נח צדיק בענין המעשים רק היה צריך סעד מיצה״ר והתאוות בל ישקע בטיט, ובימי אברהם לא היו משוקעים בטיט והיו גדורים מעריות ומהשחתת החומר, כי אחר המבול לא גבר החומר כ״כ כמו שנפרש לקמן בענין הקשת, רק השכל הלך תועה בענין האמונה שנשכח שם ה׳ מהם ועבדו לכוכבים ומזלות עד שהמלך הלך במבואות האפלים ואין רואה אותו רק אוהבו של מלך האיר לפניו והודיע שם ה׳ ואור האמונה, ואמר לו ה׳ שיתהלך לפניו לקרוא בפרסום בא״י.
_
אלה תולדת נח: הליכות ימי חייו1.
תמים היה בדרתיו: ׳צדיק׳ משמעותו – בין אדם לשמים ו׳רשע׳ להיפך, אבל ״צדיק תמים״2 משמעותו שהוא צדיק גם בין אדם לחבירו. [הרחב דבר: וכן הוא לשון חז״ל ברכות (ז,א) דמחלק בין צדיק וטוב לו לצדיק ורע לו, דזה בצדיק גמור וזה בצדיק שאינו גמור. ולא נתבאר מהו ׳גמור׳ ומהו ׳שאינו גמור׳. אבל הענין יבואר ע״פ המקרא בישעיה (ג,י) ״אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו״. ואמרו על זה בקידושין (מ,א) וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב, כיוצא בזה אתה אומר ״אוי לרשע רע וגו׳⁠ ⁠⁠״, וכי יש רשע רע ויש שאינו רע, אלא רע לשמים ורע לבריות הוא רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות זהו רשע שאינו רע. למדנו דצדיק שטוב לשמים ולבריות עליו נאמר ״כי פרי מעלליהם יאכלו״ היינו אוכל פירותיו בעולם הזה3. וקשה, הא מה זה שבחו של צדיק, הא אפילו רשע אם עושה טוב לחבירו מקבל שכרו בעוה״ז, אפילו עובד כוכבים כמו דמא בן נתינא שקיבל שכרו על כיבוד אב. וכן קשה על סיפיה דקרא ״אוי לרשע רע״ שהוא רע לבריות ״כי גמול ידיו יעשה לו״, הרי אפילו צדיק שהוא רע לבריות נענש בעוה״ז, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים.
אלא הכוונה, דודאי יש צדיק שמ״מ מצד טבעו ומזגו אינו טוב לבריות, וכן להיפך יש רשע ולבו רך וחומל ומרחם. אבל כל זה הוא בתחילת הליכות האדם בעולמו וקשה להפוך טבע הלב, אבל לאחר כמה שנים משתנה הצדיק בעל כרחו מצד יראת ה׳ ונעשה רחמן, והרגלו יעשה טבע שני עד שנעשה ׳טוב׳. וכן להיפך, הרשע משתנה לאט לאט וחומד להיות רע ואכזר, עד שנעשה טבע שני ונקרא ׳רע׳, וכמו שביארנו בספר ויקרא (כה,מז בהרחב דבר) מקרא דמשלי (יב,יב) ״חמד רשע מצוד רעים וגו׳⁠ ⁠⁠״. ואמר ישעיה הנביא ״אמרו צדיק כי טוב״, שבחו לצדיק כי טוב – כי יגיע בסוף להעשות גם טוב, ואז ״כי פרי מעלליהם יאכלו״ גם בעוה״ז. ״אוי לרשע רע״ – שיגיע רשעותו לידי רע, ואז ״כי גמול ידיו יעשה לו״ בעוה״ז.
ועדיין יש להבין, שלא כתיב ׳אוי לרשע כי רע׳ כמו בצדיק כתיב ״כי טוב״. והטעם פשוט, דצדיק באמת לא מיקרי אלא באופן שהוא צדיק בכל דבר הכתוב בתורה, משא״כ רשע מיקרי גם אם עובר על דבר אחד, כדאיתא בנדה (יב,א) ׳ושאינו מקיים דברי חכמים... רשע לא מיקרי׳4, וא״כ מי שהוא רע לבריות לחוד מיקרי רשע גם כן. א״כ מתפרש ״אוי לרשע רע״ – שרשעתו היא שהוא רע, מכל שכן אם הוא רשע לשמים גם כן ומגיע עד כי רע {אבל בצדיק משמעו דוקא כשהוא צדיק שמגיע עד ״כי טוב״}.
ומעתה מובן לשון גמרא ברכות הנ״ל, ד׳צדיק גמור׳ היינו שנגמרו הליכותיו בצדקתו עד שנשתנה טבעו ונעשה צדיק גמור, היינו שנעשה טוב לבריות, ובזה טוב לו בעוה״ז. אבל אם ׳אינו גמור׳ שלא נגמר כל כך עד שיהפוך טבע לבו, אזי רע לו בעוה״ז משום שאינו מרחם על הבריות. וזה הלשון ׳גמור׳5 שבתלמוד הוא בלשון המקרא ״תמים״.]
וסיפר הכתוב דנח היה ״צדיק תמים״, שנגמר6 צדקו בכל הדורות שעברו עליו, כי גם היה טוב עם אנשי דורותיו7.
את האלהים התהלך נח: ולא שהיה טוב המזג8 בטבעו, ואם כן9 אע״ג שמכל מקום ראוי היה לקבל שכרו בעולם הזה, מכל מקום אינו אלא להגן עליו בדרך הטבע, אבל לא במקום סכנה ונפיש ריתחא בעולם כמו בשעת המבול10. אבל נח היה טוב לבריות בהתגברות על טבעו, ורק לשם ה׳, שידע כי כך הוא רצונו יתברך11, ומשום הכי כדאי היה להיות ניצול בהשגחה פרטית אפילו בעת השטף, כאשר יבואר עוד זה הכלל להלן (ט,כו-כז) בברכת שם ויפת. {ועוד עיין מה שכתבתי בספר שמות (יט,ו. לב,כו) דגם בזה יש שני אופנים, ותליא במעשה האדם לשם שמים אם בדרך הטבע או בהפקרות למעלה מטבע אנושי.}
1. כך דעת הראב״ע ש״תולדות״ = קורותיו, וכן ברד״ק – ׳כי הקורות הם תולדות הימים׳, וכן בספורנו ׳ענייניו וילדי ימיו׳, וכן בחזקוני – ׳מאורעות וסיבות׳. וכן פירש רבינו לעיל ה,א ולהלן כה,יט. ולפי״ז ״צדיק תמים״ מהוה פירוט של ״תולדות״. אך לפי״ז המלה ״נח״ השניה – ״נח איש צדיק״ מיותרת לגמרי.
2. משמעותו ׳צדיק שלם׳, וצדיק שלם הוא גם בבין אדם לחבירו. רבינו נוקט ש״תמים״ אינו תואר השם, כלומר, תואר ל״איש״, כדעת הראב״ע, אלא תואר לתואר, כלומר, תואר ל״צדיק״ – ׳צדיק שלם׳, וכך משמע דעת הרמב״ן והרד״ק.
3. שהרי זהו נושא הסוגיא שם בקשר למשנה ׳אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה׳. וכך מפורש שם ברש״י ד״ה רבי אידי אסברא לי.
4. בתמיהה.
5. שלם.
6. הושלם צדקו.
7. כי היה צדיק גם בבין אדם לחבירו. רבינו לא מבאר באיזו בחינה היה טוב עם אנשי דורותיו.
8. כלפי הבריות.
9. אם היה טוב לבריות מצד טבעו...
10. אף שהיה ״צדיק תמים״ שמשמעותו שהיה גם טוב לבריות, עדיין אין זה מספיק להנצל בזמן הפורענות, כפי שראינו בחז״ל שכשהמשחית עובר אינו מבחין בין צדיק לרשע. ועיין בתנחומא ישן פרשת נח (י׳) ובתנחומא נח (ז׳): מדת בשר ודם כשמרדה מדינה למלך, משלח לגיונותיו עליה והורג טובים עם הרעים, והקב״ה אינו כן, אלא אפילו כל הדור מכעיסו ויש בו צדיק אחד, מצילו.
11. וזוהי משמעות המושג ׳התהלכות את האלוקים׳ – לעשות דברים בהתגברות על הטבע, בידיעה כי כך רצונו יתברך.
(הקדמה) פרשת נח
(ט) צדיק תמים – בלא ו״ו בנתים, אם כן צדיק משמש כשם דבר ותמים כתואר, תמים בצדקתו.
וכתב בדורותיו לפי שנח ראה דורות הרבה צדיקים ורשעים, ולא זז מתומתו לעולם.
(הקדמה) נח והמבול (בראשית ו׳:ט׳ — ט׳:כ״ט)
מכיוון שהוחלט לפניו ית׳ על מחיית כל היקום, העולם הישן, הרי מתבקש שההשגחה האלהית תציל את המשפחה האחת הראויה להצלה, ותציל יחד עמה גם מן החי, ככל הנחוץ לקיום העולם החדש, זה שיהיה אחרי המבול. והנה נקבע על פי ציווי מיוחד, שמבין בעלי החיים הטהורים יוצלו יותר מאשר מהבלתי טהורים, הן כדי שנח יוכל להקריב מהם קרבנות תודה על הצלתו, הן משום שבעלי חיים אלה חשובים יותר ונחוצים יותר לקיום המין האנושי מאשר האחרים. ומכיוון שעבר המבול, מודה נח לה׳ על הצלתו בהקריבו קרבנות, ה׳ מצווהו ציווים שונים ומבטיחו שלא ישוב עוד להביא עונש מעין זה על עולמו.
בכל פרשת המבול בא שם ה׳ פעם בשם אלהים ופעם בשם הוי״ה לסירוגין. והנה השימוש בשם הוי״ה בסוף פרשת בראשית (לעיל ו׳:ה׳-ח׳) מתבאר מתוך פשוטו של מקרא, ואילו להבא נמצא שם זה תמיד בקשר עם ציווים הניתנים בהתחשב בהתפתחותה העתידה של האנושות לקראת הכרה נעלה יותר של הבורא ולשם עבודתו ית׳. וכשם שאין מביאים קרבן אלא לשם הוי״ה, השם העוזר והמושיע, כך שם זה הוא הדואג מראש לסדר העבודה לו והמתחשב בהבדלים שבין טהור לבלתי טהור, כאשר הוא מציל חלק מברואיו.
ומאידך, כשם שבריאת העולם הראשונה היתה בשם אלהים, הרי גם הצלת האדם ובעלי החיים למיניהם מפני המבול באה בשם זה. אלא, כמו שבמעשה בראשית באה הדאגה המיוחדת לאדם ולחינוכו בשם הוי״ה, כך באים גם כאן יסודות ההצלה בשם זה.
סמוך לתום המבול ניכר שוני באופיים של בני המשפחה האחת שנותרה לפליטה. בן אחד מבניו של נח מראה סימנים של אי⁠־מוסריות והוא מתקלל באופן שאחד מבניו נדון לעבדות, מתוך ההנחה כי תכונות האב עוברות בתורשה אל הבנים.
העובדה שסיפור המבול מצא הדים גם באגדות שאר העמים, איננה יכולה אלא לשמש לאישורו של המסופר בתורה. ויש מן הטענות המועלות כנגד המסופר כאן, שכמעט ואין מקום להתחשב בהן. כך, למשל, כאשר מפקפקים באפשרות המעשית לשיכונם של כל בעלי החיים ואיחסון המספוא שלהם לשנה תמימה בתוך התיבה — כאילו אפשר לקבוע בבטחון, כמה מיני בעלי חיים היו קיימים אז. ומלבד זאת, הרי כלל לא נאמר במפורש במקרא, אם אמנם כל כדור הארץ הוצף במימי המבול, או שמא בא המבול רק באותן ארצות, שהיו כבר אז מיושבות על ידי המין האנושי. ואם כך, כלום אין להניח שבעלי חיים ממינים שונים נשארו בחיים באזורים הלא⁠־מיושבים?
וכבר אמרו חכמינו ז״ל1 שקדם למבול אשר בימי נח, מבול אשר הציף שליש העולם, גם בימי קין וגם בימי אנוש.⁠2
(ט) תולדת – כמשמעו, כלומר בנים, וכפי שמבאר הרמב״ן, וכפירושו בדרך כלל, ולא כראב״ע.
נח איש צדיק וגו׳ – הרי זה מאמר מוסגר, הערה הבאה הן כדי לפרש את הנאמר בפסוק הקודם, ״ונח מצא חן וגו׳, הן כדי להכין את המסופר להלן.
צדיק תמים – הראב״ע מסב את הציון ״צדיק״ על המעשים ואת הציון ״תמים״ על המחשבה, ״בלבו״; השווה ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״.⁠3 הרמב״ן, לעומת זאת, רואה במלה ״תמים״ לואי ל״צדיק״, ״שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להנצל מן המבול, שאין לו עונש כלל...⁠״
בדרתיו – שתי הדעות שבחז״ל, המובאות ברש״י,⁠4 ידועות הן. אולם הרמב״ן מפרש לפי פשוטו של מקרא: ״...שהוא לבדו הצדיק בדורות ההם, אין בדורותיו צדיק ולא תמים זולתו״, וכן ״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״.⁠5
את האלהים התהלך נח – כמו ״ויתהלך חנוך את האלהים״.⁠6
את שם – גם כאן קודם שם ליפת, אף על פי שהלה היה הבכור. וזאת משום שהוא אבי אברהם,⁠7 והשווה ״בני אברהם יצחק וישמעאל״.⁠8 וכן ״ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו.⁠9
1. בראשית רבה ה׳:א׳,ה׳; כ״ג:י״א, ור׳ רש״י ו׳:ד׳ ד״ה וגם אחרי כן (המ׳).
2. בדבר אגדת המבול הבבלית ר׳ להלן, אחר ט׳:כ״ט.
4. ד״ה בדורותיו, והן עפ״י סנהדרין ק״ח. (המ׳).
5. להלן ז׳:א׳.
6. לעיל ה׳:כ״ד.
7. ר׳ בראשית רבה כ״ו:ד׳, וכן ילקוט שמעוני בראשית מג ד״ה ויחי נח (המ).
נח
(ט) צדיק תמים בדורותיו – הנה שני דורות היו דור אחד שלפני המבול ודור אחד שלאחר המבול. ובגמרא תמים בדרכיו צדיק במעשיו ופרש״י תמים עניו ושפל רוח צדיק בלא חמס והנה בדור שלפני המבול היה מעלתו שהיה בלא חמס שכולם היו חומסין ושטופין בעריות והוא לא אבל אחר המבול היו כולם גדורים מעריות ופרושין מחמס אמנם תמים עניו ושפל רוח בדורו אין חשיבות שאצלם לא היה חשוב צדיק אבל אחר המבול שנשאר לבדו וה׳ דבר עמו וברכו והצילו והיה זן ומפרנס כל העולם ולא היה מתגאה אז היה נחשב במה שהיה עניו לכן אמר כי אותך ראיתי צדיק כו׳ בדור הזה ותמים לא זכר ודו״ק.
צדיק תמים – ולהלן כתיב (בראשית ז׳:א׳) ויאמר ה׳ לנח וגו׳ אותך ראיתי צדיק לפני, א״ר ירמיה בן אלעזר, מלמד שמקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו.⁠1 (עירובין י״ח:)
צדיק תמים – צדיק במעשיו, תמים בדרכיו.⁠2 (ע״ז ו׳.)
תמים – מלמד שנולד נח מהול3 (אדר״נ פ״ב).
בדרתיו – מהו בדרתיו, רבי יוחנן אמר, בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר, בדורותיו וכל שכן בדורות אחרים.⁠4 (סנהדרין ק״ח.)
1. ר״ל דהקב״ה בדברו אתו לא אמר לו אותך ראיתי צדיק תמים, וטעם הדבר שאין אומרים כל שבחו של אדם בפניו הוא משום דנראה כמחניף, ואע״פ דבהקב״ה לא שייך טעם זה, אך בא להורות נמוסי דרך ארץ לאנשים.
2. י״ל דלא ניחא ליה לפרש דהשם תמים הוא תואר להשם צדיק שהיה תמים בצדקתו, דס״ל כמ״ד בדרשא בסמוך בדורותיו לגנאי, שלא היתה צדקתו שלמה נגד צדקת אברהם יצחק ויעקב, וא״כ א״א לפרש תמים בצדקתו, דזה משמע שלא היה כל חסרון ומגרעת בה, וכמו דדרשינן בפרה אדומה תמימה – תמימה באדמימות, שאפילו רק שתי שערות שחורות פוסלין בה. וגם פיסוק הטעמים שעל תיבות אלו מורה שהשם תמים אינו מוסב על השם צדיק.
ומה שלא אמר להיפך צדיק בדרכיו תמים במעשיו, נראה דמכוין ללשון הפ׳ בתהלים ט״ו הולך תמים ופועל צדק, הרי דלהליכה [היינו דרך] יתיחס התאר תמים ולמעשים התאר צדק.
3. נראה באור דרש זה ע״פ מ״ש בנדרים ל״א א׳ גדולה מילה שבכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא תמים עד שמל עצמו שנאמר התהלך לפני והיה תמים וסמיך ליה ואתנה בריתי ביני ובינך, ומכיון שמתואר נח מהקב״ה בשם תמים למד מזה שנולד מהול, אחרי דבלא זה לא נקרא תמים.
4. למ״ד ולא בדורות אחרים הפירוש הוא שאם היה בדורות צדיקים לא היתה צדקתו שלו נחשבת, ולמ״ד וכש״כ בדורות אחרים הכונה שאם היה בדורות של צדיקים היה לומד ממדותיהם, בעוד שעתה רואה אך במעשה הרשעים.
ולא נתבאר מי דחקו לר׳ יוחנן לפרש לגנאי בעוד שאפשר לפרש לשבח, וי״ל דר״י לשיטתיה במ״ר אמר שם דנח מחוסר אמנה היה שלא האמין במבול ולכן לא בא אל התבה כל זמן שלא שטף המבול, יעוי״ש דלמד כן, א״כ לדידיה באמת לא היתה בו שלמות האמונה כמו בצדיקים זולתו, וא״כ קשה הלשון צדיק תמים היה בדורותיו, ולכן הסיב הלשון בדורותיו ולא בדורות אחרים להורות בזה על מניעת שלמות צדקתו, וע״ע מש״כ לקמן פסוק ט״ז אות כ״ב. –
ודע דמסדר התפלה למוסף דר״ה כפי הנראה הכריע כמ״ד בדרותיו לגנאי, שכן כתב שם, וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם על כן זכרונו בא לפניך, והלשון על כן אינו מבואר על מה סובב ונמשך, אמנם אם מכוין להדרשא בדורותיו לגנאי יתפרש הלשון והענין שנח בזכות עצמו לא היה כדאי להפקד בדבר ישועה, ורק כשזכר הקב״ה מעשיהם הרעים של אנשי דורו זכר אותו לטובה, שלעומתם היה צדיק, ומוסב לפי״ז הלשון על כן אל הלשון מפני רוע מעלליהם. ולפי המבואר בירושלמי ע״ז פ״א ה״ב ובויק״ר ר״פ כ״ט דמסדר התפלה אתה זוכר הוא רב, וידוע דר׳ יוחנן קיבל מרב. (חולין צ״ה ב׳ ורמב״ם בהקדמה ליה״ח], א״כ אזיל ר׳ יוחנן בשיטת רב רבו. –
ומה שכתוב בדרותיו ולא בדורו, כתב בספורנו מפני שהיה במקצת דורי של מתושלח ושל למך, ולדעתי אין זה מספיק, שהרי כל אדם בהמשך ימי חייו יש לו דור כביר ממנו וצעיר ממנו לימים. ואמנם אפשר לומר דבא לשון זה לרמז מש״כ הרמב״ם במורה בפרק מ״ז מחלק שני, שאורך השנים של הדורות הראשונים שבתורה היה רק ביחידים הנזכרים בתורה ושאר בני אדם בדורות ההם היו חיים בערך מספר השנים הרגילים אצלנו, יעו״ש, ורמב״ן ס״פ בראשית השיג עליו בדברים קשים, וממה שכתבנו יש סמוכים לדעת הרמב״ם, דלכן כתיב בנח בדורותיו, מפני שבאורך שנות חייו ראה כמה וכמה דורות מאנשים המונים שעברו, ובכולם אחז בצדקתו וישרו.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םמלבי״ם תורה אורנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
 
(י) וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת⁠־שֵׁ֖ם אֶת⁠־חָ֥ם וְאֶת⁠־יָֽפֶת׃
Noach fathered three sons: Shem, Cham, and Yefet.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא ב׳ליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[קמא] 1ויולד נח. מה ת״ל והלא כבר נאמר (בראשית ה׳:ל״ב) ויולד נח את שם את חם ואת יפת, אלא ללמדך שלא היו לו בנים זולתן ומשלשלתן נבנה העולם. (מדרה״ג נח).
1. נראה דדייק כן מלשון ״שלשה בנים״ ולעיל ה. לב. כתיב ויולד את שם וגו׳ וללמד בא דרק שלשה בנים הוליד, ועי׳ לעיל פ״ה מאמר צא. ובפס״ז כאן ויולד נח שלשה בנים, כנגד שלשה בני אדם קין הבל ושת, וכ״כ גם בס׳ כת״י חמאת החמדה נדפס קצת לקוטים בגנזי ירושלם ח״ג ומוסיף מפני שנח אדם-השני היה להקים עוד זרע כבראשית. ובפס״ז מבואר כי שם הוא הקטן, ועי׳ לעיל פ״ה מאמר פד. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז, ובפי׳ הטור כאן דחם הוא הקטן. וכ״ה במדרה״ג, ועי׳ לקמן ט. כד. וראה במדרש הנעלם בז״ח פ׳ נח כא. מ״ש לדרוש ברמז אלו הג׳ שמות.
וְאוֹלֵיד נֹחַ תְּלָתָא בְּנִין יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת.
Noach sired three sons: Shem, Cham and Yefet.
ואולד נח תלתא בנין ית שם ית חם וית יפת.
ואולד נח תלתא בנין ית שם ית חם וית יפת.
And Noah begot three sons, Shem, Cham, and Japheth.
ויולד נח שלשה בנים – להלן כתוב ויולד נח את שם (בראשית ה׳ ל״ב) והכא ג׳ בנים, ללמדך כשם שהציל נח לצדקו כן הצילו בניו לצדקם שכלם היו גבורים במצות. מהו בנים אמר הקב״ה ראוים הללו לבנות מהם העולם.
וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת – דֶּרֶךְ חָכְמָתָן קָא חָשִׁיב לְהוּ דִּכְתִיב (בראשית ה׳:ל״ב) ״וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם״ וְגוֹ׳ שֵׁם גָּדוֹל מִיֶּפֶת שָׁנָה, נִמְצָא שֵׁם גָּדוֹל מִיֶּפֶת שְׁתֵּי שָׁנִים, וּכְתִיב (בראשית ז׳:ו׳) ״וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה״, וּכְתִיב ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל״, בַּר מֵאָה וְתַרְתֵּין הֲוָה אֶלָּא דֶּרֶךְ חָכְמָתָן קָא חָשִׁיב לְהוּ. רַב כַּהֲנָא אָמַר: אֲנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לֵהּ (בראשית י׳:כ״א) ״וּלְשֵׁם יֻלַד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל״.
אולד נח ת׳לת׳ה בנין. שם וחם ויפת.
נח הוליד שלושה בנים: שם, חם ויפת.
ויולד נח שלשה בנים – כנגד שלשה בני אדם. קין הבל ושת.
את שם את חם ואת יפת1כדרך חכמתן חישבן. כי שם אחרון שבכלם היה.
1. כדרך חכמתו חישבן. סנהדרין ס״ט ע״ב וע״ש בתוס׳ ד״ה אלא ובח״א למהרש״א.
ויולד נח – וכבר הוליד, כמו: ויאמר אל משה אני חותנך יתרו (שמות י״ח:ו׳) – וכבר אמר הכתוב, כי הנה כתוב בתחלה: ויבא יתרו חותן משה (שמות י״ח:ה׳) וכמוהו רבים.
את שם ואת חם ואת יפת – וא״ת למה נכתב חם קודם יפת הגדול המינו בשנים, שהרי אין לתמוה על שהקדי׳ שם ליפת כי יש לומ׳ לפי חסידותם הקדימו. (כ״י המבורג 52)
ויולד נח – וכבר הזכיר בניו שהוליד למעלה, אלא זכרם הנה אחר שאמר התהלך נח, אמר כי כמו שהוא התעסק בעבודת האל כן למד והרגיל את בניו שהוליד לסור מדרכי הרשעים ולעבוד את י״י ולדבקה בו, שאם לא היו כן לא היו נצלים מן המבול, ואף על פי שהוא היה צדיק, כמו שאמר בספר יחזקאל: ונחא דניאל ואיוב בתוכה (יחזקאל י״ד:כ׳), ואמר: אם בנים ואם בנות יצילו (יחזקאל י״ד:ט״ז), והיה נח נצל עם אשתו לבדם, והם היו משאירים זרע אחֵר אחר המבול.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 193, וכן ביחזקאל י״ד:כ׳.
ויולד נח, why does the Torah mention this now when it had already told us about his three sons in 5,32? The Torah wanted us to know that these sons were born after Noach had already been certified by the Torah as “walking with God.” Mention of these sons here indicates that he raised his sons to believe in God and to walk in His ways, also. Had his sons not been good people they would not have been saved at the time of the deluge, even though their father was a righteous person. We have already cited Ezekiel 14,20 in which we were told that Noach’s merits did not suffice to save others beyond himself and his wife.
ויולד נחא שלשה בנים – שנאוב בשביל שבא להזכיר נח שהיה צדיק בדורותיו חזר והזכיר בניו אחריוג שמהם עמד העולם.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״נח״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224: ״שנאן״.
ג. כן בדפוס ונציה רפ״ד. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224 חסר: ״נח שהיה... בניו אחריו״ ובמקומו כתוב רק מלת: ״אותם״.
ויולד נח שלשה בנים, "Noach fathered three sons;⁠" the Torah repeated this, having told us this already in 5,32, as it wanted to tell us that Noach was righteous in the generations prior to the deluge and after the deluge.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(י) את שם את חם ואת יפת – הנראה אלי כי יפת הואא הגדול שנאמר: אחי יפת הגדול (בראשית י׳:כ״א), וכן ימנם בתולדותם בני יפת תחלה (בראשית י׳:ב׳). וחם הוא הקטן בכולם, כאשר אמר: וידע את אשר עשה לו בנו הקטן (בראשית ט׳:כ״ד). אבל הקדים שם בעבור מעלתו, והזכיר חם אחריו כי כן נולדו, והנה נתאחר יפת, ולא רצה הכתוב לומר: שם ויפת וחם, כי היו כולם נזכרים שלא כסדר תולדותם, ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו, אבל שם הקדים אותו בעבור מעלתו אף על פי שהוא מאוחרב בספור התולדות (בראשית י׳:כ״א). וכן: בני אברהם יצחק וישמעאל (דברי הימים א א׳:כ״ח), וכן: ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו (יהושע כ״ד:ד׳).
א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הוא יפת״.
ב. כן בכ״י פרמא 2978, פריס 222, לונדון 7638, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, ס״פ I 44, פריס 220, פריס 221, פריס 223, פריס 224, לונדון 5503, ובדפוס רומא חסר: ״מאוחר״.
(10) SHEM, HAM, AND JAPHETH. It appears to me that Japheth was the oldest, as it is said, the brother of Japheth the elder,⁠1 and so in counting their generations, Scripture mentions the children of Japheth first.⁠2 Ham was the youngest of all, as it is said, And [Noah] knew what his youngest son had done unto him.⁠3 Here, however, Scripture mentions Shem first because of his superiority and then Ham, for they were born in that order. Thus Japheth is left at the end. But Scripture did not want to say, "Shem and Japheth and Ham,⁠" because in that case all of them would have been mentioned out of the order of their birth, and Japheth had no outstanding quality to merit that the order of birth be dispensed with on his account. Shem, however, is mentioned here first because of his superiority even though in the account of the generations he is last.⁠4 Similarly, [we find the verses]: The sons of Abraham: Isaac and Ishmael;5 And I gave to Isaac Jacob and Esau.⁠6
1. Genesis 10:21.
2. Ibid., 10:2.
3. Ibid., 9:24.
4. Genesis 10:21.
5. I Chronicles 1:28. Here too Isaac is mentioned first because of his superiority although Ishmael was older.
6. Joshua 24:4. This also is similar to the above case.
את שם את חם ואת יפת – היה יפת גדול מאחיו שכן הוא אומר אחי יפת הגדול, וחם הקטן שנאמר וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אבל הקדים שם למעלתו, והזכיר אחריו חם כי כן נולדו, וע״כ הוצרך להזכיר יפת באחרונה.
את שם, את חם, ואת יפת, "Shem, Cham and Yaphet.⁠" Yaphet appears to have been the eldest of the three brothers seeing that in 10,21 the Torah refers to אחי יפת הגדול, "brother of the senior, Yaphet.⁠" Cham appears to have been the youngest seeing the Torah writes in 9,24 וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, "and he became aware of what his younger son had done to him.⁠" The reason the Torah mentions Shem first was because he was the most outstanding of Noach's children. This is why Yaphet had to be mentioned only after Shem
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

את שם את חם ואת יפת – יפת הוא הגדול כדכתיב אח״ז יפת הגדול אלא שהקדים שם בשביל מעלתו וחם הוא הקטן והזכירו אחר שם כי כך סדר תולדותם שם וחם ולא רצה לומר שם ויפת וחם כי אז היו כולם נזכרים שלא כסדר תולדותם ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בשבילו:
את שם, את חם, ואת יפת, "Sem, Cham and Yaphet.⁠" Yaphet was the oldest. We know this because the Torah writes יפת הגדול, (Genesis 10,21) The reason why here the Torah mentions Sem first is because he was the spiritually outstanding one of Noach's sons, whereas Cham was the spiritually most inferior, and he is mentioned immediately after Sem, as he followed him in the order of their birth. Had the Torah listed them in the order: Sem, Yaphet, Cham, not even one of them would have been mentioned in the order of their births. Yaphet did not possess a special distinction which would have justified changing the order of their names on that account.
ויולד נח – וא״ת מה הוצרך להזכיר אותם בכאן פעם אחרת והלא כבר הזכיר אותם למעלה. אלא י״ל בזכות ג׳ מדות טובות שבו צדיק כו׳, הוליד ג׳ בנים כשרים.
וכבר הוליד נח שלושה בנים כמו שנזכר במה שקדם (ה, לב), והם שֵׁם וחם ויפת, והנה היה יפת הוא הגדול כמו שיתבאר במה שנזכר במה שיבוא (י, כא); ואולם הקדים שֵׁם למעלתו, ומפני שהתחיל מהקטן השלים בגדול והקדים מפני זה חם ליפת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(י) ויולד נח כו׳ – אמנם נח לבד לא מצד מה שהוא נח הוליד שלשה בנים אלו הנקראים בשם על שם מעשיהם שם וחם ויפת כמו שקדם ענינם. אשר ממציאותם והרכבתם נפלגה הארץ להיות על האופן שהיא בהמצא בה מכל חלקי חיי בני האדם ומיניהן בסדר והגבלה מה על הדרך שכתבנו באורך בשער שקדם.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(י) וספר הכתוב שמהשגחת השם על נח היה שלא נתן לו אלא שלשה בנים. כי הבנים הרבים לא יוכל האדם על הנהגתם כמו שיוכל על המעטים שבהיות הדור הפרוץ הזה בהיות הבנים רבים אין ספק שקצתם ילמדו ממעשה דורם אבל בהיותם מעטים ישקיף האב על עניני חיותם ויגער בהם ולזה לא הוליד בנות כי יהיו נשואות לזרים והאשה תלך אחרי בעלה בדעותיה ובמדותיה ולכן בנות לוט הנשואים מתו בסדום עד שמפני זה דרז״ל וה׳ ברך את אברהם בכל שלא היתה לו בת הנה מפני זה ספרה תורה השגחת השם על נח בשלא היו לו אלא ג׳ בנים.
ואמנם למה היו ג׳ ולא שנים או א׳ ולמה נקראו בשמות אלו שם חם ויפת ומי הוא הגדול שבהם ומי הוא הקטון שבכלם הנה יבא ביאורו בכל זה בפרשת ויהיו בני נח.
ויולד נח – מאז שהתחיל להוכיח בני דורו זכה לבנים.
ויולד נח, as soon as he began to rebuke his fellowmen he was granted children
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויולד נח וגו׳ – קשה א׳, למה הוצרך לחזור פעם ב׳ לומר ויולד והלא כתבו בפרשה הקודמת. ב׳, למה הוצרך להזכיר שם נח ולא סמך על הזכרתו בסמוך. ג׳, למה הוצרך לומר צירוף חשבונם שלשה. ד׳, לא היה צריך לומר בנים הלא מאומרו ויולד הדבר מובן כי הבנים בניו. ה׳, למה כתב ג׳ אתין.
אכן הכונה היא להיות שאמר הכתוב אלה תולדות נח וגו׳ להודיע מה שפירשנו בו שהכתוב מסדר כל פרטי מעשיו הטובים אשר מצדם מצא נח חן בעיני ה׳ אם לא היה חוזר הכתוב לומר ויולד נח וגו׳ תבא הסברא לומר כי בא לפסול ג׳ הבנים לצד שאין לו בהם שבח ולא זכות מהם ודבר זה יהיה בא׳ מב׳ סיבות או לצד שהיו ב״מ רשעים או לצד שלא עשאם נח לשם מצוה אשר על כן חזר הכתוב וכתבם בסדר תולדותיו הטובים כי גם את זה עשה לצד צדקותו לקיים מצות בוראו. ומצאתי במדרש שאמר (ילקוט בראשית מ״ג) וזה לשונם הסתכל נח שהם מכעיסים להקב״ה אמר מה לי להשתדל בפריה ורביה עד ת״ק שנה אמר ימות האיש בלא בנים וה׳ אמר פרו ורבו מיד נזקק לפריה ורביה, הרי כי הולידם לצד קיום המין לבד. וראיתי לדקדק הכתוב לדברי המדרש על זה הדרך את האלהים התהלך נח פירוש שראה שהיה קרוב ללכת בדרך כל הארץ לזה תכף נשא ויולד ג׳ בנים. או על זה הדרך את האלהים פירוש לשון דיינות הלך בבחינת הדין וראה שיענש אם לא יקיים מצות פריה ורביה ולזה ויולד וגו׳. עוד ירצה על פי דבריהם ז״ל (ב״ר פכ״ו) שנתכוון שיהיה הבכור עדיין לא הגיע לעונש בן מאה. שנה, כפי זה, ירצה אומרו את האלהים, שפט בדין שיהיו פטורים בניו כפי הדין ואז ילדם שלא יענשו בהגיע המבול כי עדיין אינם בני עונשים.
וטעם שהוצרך להזכיר שמו פעם אחר פעם לדברינו יבא על נכון כי יכוין לומר שהוליד מנוחה של ג׳ בנים במה שנתחכם להולידם בסדר זה שלא יהיו בני עונשים בבא מבול, ועוד אחר האמת, לא מלבד שלא היו בני עונש אף על פי כן צריכין היו לזכות האב ובאמצעותו נמלטו, וצא ולמד מכל קטני דור המבול שלא היו בני עונש ואף על פי כן נאבדו יחד. ועיין מה שכתבתי בפסוק (לקמן ז׳ א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני. והם ילד להם אביהם טובה נח מאויבי נפשם משחיתי עולם, ולא להם לבד הוליד תולדה זו אלא גם לג׳ נשיהם הרמוזים בג׳ אתין, וכן הוא אומר וג׳ נשי בניו שגם הם ניצולו.
וטעם שהוצרך לומר ג׳ בנים יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין דף ס״ט וזה לשונם תדע דקרא קא חשיב להו דרך חכמתן דכתיב (ה׳ ל״ב) ויהי נח בן ת״ק שנה ויולד את שם וגו׳ וכתיב (י״א י׳) אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד וגו׳ שנתים אחר המבול בר ק״ב שנה הוא אלא דרך חכמתן קא חשיב להו, ע״כ. וכפי זה נתחכם הכתוב לומר שלשה בנים להפסיק בין זכרון הלידה לסידורם שאם היה אומר ויולד את שם וגו׳ היה בנשמע כי דרך לידתם חשיב, לא כן מאומרו ויולד ג׳ בנים הרי גמר הודעת הלידה ואחר כך בא הכתוב לסדרם כסדר אשר ראויים להיות נסדרים כסדר חכמתן.
ויולד נח שלשה בנים. Noach fathered three sons. Why did the Torah have to repeat here that Noach fathered three sons when we have been told this already in 5,32? The mention of the number "three" seems quite superfluous in view of the fact that the Torah tells us the name of each son. Surely we can count up to three! Why did Noach's name have to be repeated? No one else is the subject here! The word בנים, sons, also seems superfluous. All the Torah had to write was: "Noach fathered Shem, Cham, and Yephet.⁠" Why did the Torah add the word את in front of each of the names?
In view of our explanation that the Torah considered Noach's good deeds his principal descendants, and that it was on that account that Noach had found favour in the eyes of God, our verse is necessary. Had the Torah failed to repeat the information contained in 5,32, we would not have considered his three sons as a positive accomplishment on Noach's part. The Torah does not report anything positive or negative about these sons. We would have thought these three sons as unfit either on account of their own poor characters or because Noach had not fathered them in order to fulfill God's commandment. The Torah therefore lists the birth of these three sons immediately after the list of Noach's good deeds so as to include them in that list. I have found in the Midrash that Noach foresaw that his sons would anger God and as a result he decided there was no point in siring children during the first five hundred years of his life. At that point God commanded Noach to marry and to have children. He had children in order to keep alive the human species. I believe that this Midrash interpreted the words את האלוהים התהלך נח to mean that Noach thought he was approaching death; therefore he sired children before it was too late. Another meaning of these words could be that Noach realised he would soon be judged by the attribute of Justice for failing to have sired children. This is why he hastened to get married and to sire children to rectify his sin of omission. Another reason for Noach's tardiness in marrying and raising a family (according to several Midrashim) is that God commanded Noach to build the ark when he was 480 years old. The deluge would occur in another 120 years. In those days children were not held accountable for their sins until they were one hundred years old. Noach wanted to insure that when the deluge came his children deserved to be saved because they had not reached the age when God held them responsible for their deeds. Hence he waited until he was 500 years old before he sired any children (Compare Bereshit Rabbah 26,2 based on Isaiah 65,20). Accordingly, Noach's eldest son would be under 100 years old at the beginning of the deluge.
The reason Noach's name is mentioned once more a) is to demonstrate again that he brought a new-found מנוחה rest or satisfaction to life on earth, b) to remind us that were it not for their father, these sons would not have been saved. Surely there were many youngsters below the age of one hundred at the time the deluge started and none of those were spared. I refer the reader to my comment on the words: "I have seen you to be a righteous person in this generation (7,1).⁠" The three times את which appeared at first glance as superfluous refer to the wives of Noach's sons who were also saved only on account of Noach. If the sons of Noach per se did not warrant saving, why did God consider it necessary to repeat the report of the three sons that were born to Noach prior to the deluge?
We have to fall back on Sanhedrin 69 where the Talmud proves that the list of Noach's sons presented by the Torah is not according to their seniority but is based on the sons' relative intelligence. Shem is mentioned first as he was the most intelligent. If this were not so he could not have been described as one hundred years old when he sired Arpachshad two years after the deluge (11,10). If the Torah had not mentioned the extra word בנים, but had merely given their names, we would have concluded that the list of their names was according to the order of their births.
ויולד נח שלשה בנים – למעלה אמר ״ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת״, כי לא זכרו רק בעבור ספור השתלשלות הדורות. ובכל הדורות אמר כן ״ויולד את אנוש... ויולד את קינן״, וזכר בכל אחד לכמה שנים הוליד. וכן בנח ״ויהי נח בן חמש מאות שנה״, ולא נאמר באחד מהן ויולד בן זולתי בשת ואנוש מטעם שבארנו, וגם בנח מטעם שאמרנו. לכן בפרשה זו שרצה לספר כל המוצאות אותו לפני מוסר המבול, חזר ואמר ״ויולד נח שלשה בנים״, שמהן נבנה העולם, שכל אחד מהן העמיד תולדות ולאומים בעולם.
את שם את חם ואת יפת – אם זכרם כתולדותם והיה שם הגדול, ואחריו חם ואחריו יפת, או שהיה יפת הבכור כאמרו ״אחי יפת הגדול״, והקדים שם למעלתו כדעת רמב״ן ז״ל, נדבר על זה בעז״ה בסדר זה.
את שם את חם ואת יפת – הגדול מכלם היה יפת שנאמר אחי יפת הגדול, והקטון שבהם היה חם שנאמר את אשר עשה לו בנו הקטן, אבל הקדים שם בעבור מעלתו, והזכיר חם אחריו כי כן נולדו, והנה נתאחר יפת, ולא רצה הכתוב לומר שם ויפת וחם, כי היו כלם נזכרים שלא כסדר תולדותם, ואין ליפת מעלה שיבטל הסדר בעבורו:
ויולד נח – נח היה בן חמש מאות שנה כשהוליד בנים. כל אבותיו וגם בני דורו הקימו את משפחתם בגיל הרבה יותר מוקדם. מסתבר מאד שבתחילה היה נח ירא לישא אשה ולהקים משפחה, משום שלא האמין שיוכל לבנות בית על יסודות הטהרה, ולגדל בנים שיהיו צדיקים ותמימים בדור של חמס והשחתת דרך. רק לאחר שעברו עשרים שנה מגזירת ״קץ כל בשר״ [פסוק יג], ולאחר שנח חינך את עצמו במשך חמש מאות שנה להתהלך את ה׳ ללא אשה ומשפחה משלו, רק אז התאזר בעוז להיות אב לבנים. יש להעיר, שהכתוב כאן חוזר ומזכיר את שם ״נח״, כאילו אומר, שנח ביקש לקיים את ייעודו ולהיות ראוי לשם ״נח״ [עיין פירוש לעיל ה, כט], ולכן עשה את הצעד הזה.
שלשה בנים – האנושות החדשה משתלשלת משלשה אבות. אם נתבונן היטב בשמותיהם של השלשה, נמצא בהם רמזים להבדלי האופי ביניהם. ודבר זה אמור לתת לנו תקוה ונחמה רבה: על אף שהגזעים והקבוצות באנושות שונים זה מזה – הרי השוני היה קיים עוד לפני המבול, ובעצת ה׳ הוא ניצל מהמבול. מכאן למדנו, שתכניתו של הקב״ה היא להביא את האנושות לגמר תכליתה למרות השינויים הגדולים הקיימים בין אומה לאומה, ואולי דווקא על ידי קשר הגומלין שיהיה בין האומות השונות, שכן הן ״שם״, הן ״חם״, והן ״יפת״, כולם ניצלו בתיבה.
נתבונן עתה בשמות אלה, המגלים לנו שלשה סוגים שונים של אישיות, המיוצגים בבניו של ״איש צדיק תמים״.
שֵם – הכינוי המיוחד, והמושג, של כל עצם שהוא. החכמה הראשונה של אדם הייתה – ולמעשה היא כך עד היום הזה – יכולתו של האדם לקרוא שמות. כלומר, לבטא במילים את מושג הדבר, ובכך לקבוע לו את ״מקומו הרוחני״. קריאת שֵׁם לדבר קובעת לו את ה״שָׁם״ שלו, את מקומו. נמצא ש״שֵׁם״ מורה על פעילות שכלית או רוחנית של הבחנה, ביטוי או ״קריאת שם״ למושגים או רעיונות.
חָם נגזר משורש ״חמם״, שקרוב ל״אמם״, ״המם״ ו״עמם״. ״אמם״ הוא שורש ״אֵם״ ו״אִם״. ה״אֵם״ נושאת בקרבה את התנאים הנצרכים לקיום הוולד, ו״אִם״ היא תיבת תנאי. נמצא שמשמעות ״אמם״ היא: התנאים הנצרכים לדבר אחד חבויים בדבר שני. ״המם״: תסיסה וסערה, הגורמת לפתח את מה שעדיין בלתי מפותח, ולהוציא לפועל את מה שעדיין רק בכח. התוצאה מכך היא אחת מהשתיים: א. ״חמם״: החומר ניצת ונשרף בחומו ולא נוצר ממנו דבר חדש. ב. ״עמם״: החומר מגיע לכלל צורה חדשה, ו״עמו״ נולד דבר חדש.
מכל מקום, ״חם״ מציין סערת חושים לוהטת.
יֶפֶת נגזר משורש ״יפת״, הקרוב ל״פתה״. משמעותו הבסיסית היא להיות פתוח. ובהרחבה: ״פתי״, מי שפתוח להאמין לכל דבר, וכל רושם חיצוני גובר עליו. ״מופת״: גילוי שמתגבר על הדעת וגורם בה לשינוי. ״יפת״ קרוב ל״יפה״, שהרי היופי מעורר את הלב.
מכל מקום, ״שֵׁם״ מציין את היכולות הרוחניות והשכליות, ״חָם״ את סערת החושים הלוהטת, ו״יֶפֶת״ את הרגשות והדמיון, הנמשכים אחר היופי.
יתכן ש״יפת״ נגזר משורש ״יפה״; כדרך ש״צֶפֶת״ (כיסוי ראש העמוד, בדברי הימים ב׳ ג, טו) נגזר מ״צפה״, ו״דֶלֶת״ מ״דלה״: להכניס פנימה ולשפוך לחוץ. ה״דלת״ היא המוצא לבית; והנכנס והיוצא צריך לעבור דרך הדלת.
נמצא שיש כאן שלוש בחינות, הכוללות ביחד את כל חייו הפנימיים של האדם. באישיות בריאה ושלמה כמו נח, כל שלושת הבחינות משועבדות ליסוד יותר נעלה. השכל מתעלה על ידי מידת ״התהלך את האלקים״, תאוות החושים על ידי מידת ״תמים״, והרצונות והשאיפות על ידי מידת ״צדיק״.
אם באנו לדבר על כל אחד מן הבנים בנפרד, שם הוא הוגה הדעות, חם – בעל תאוות החושים, ויפת – בעל חוש היופי. תפקידו של שם – להתהלך את האלקים; תפקידו של חם – להיות תמים; ותפקידו של יפת – להיות צדיק, היינו, להיות מודרך על ידי אידיאל הטוב ולא אידיאל היופי. אמנם מידת היופי של יפת מונעת את תאוות החושים מלהפוך לגסוּת, על ידי הנהגת סדר ומידה של נימוסים והליכות. אך קנה מידה זה למדידת מעשי אדם, לעולם לא יהיה אלא קנה מידה סובייקטיבי.
בהמשך נראה בצורה ישירה את ההבדלים באופי אבותיהן של האומות החדשות. אך הזכרנו הבדלים אלה כבר כאן, להדגיש שההבדלים הלאומיים – העתידים להתגלות מאוחר יותר – אין לראותם כירידה וקלקול הדורות שבאו אחר כך, אלא הם הוכנסו במחשבה תחילה לתוך התיבה. לכן, כשנראה בתולדות העמים, שלאומות שונות ישנם טבעים שונים – אומות שניתנו להן יכולות שכליות או רגשות מעודנים, בצד אומות הנשלטות על ידי תאוות חושים לוהטת – אל לנו לאבד תקווה בשל כך מעתיד האנושות. עלינו להאמין באמונה שלמה, שכל הגזעים השונים של האנושות, נבראו עבור מטרה נעלה אנושית אחת, והם מתקדמים לקראת ייעוד אחד. ״כִּי⁠־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת⁠־ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים״ (ישעיהו יא, ט).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(י) ויולד נח הוליד תולדות לקיום המין שלשה בנים. אולם גם בשלשה בנים שהוליד נרשמו ג׳ חלקיו אלה [כמו שיבואר לקמן ט יח].
שלשה בנים1: גם זו היתה סיבה שראוי היה שממנו יהיה נשתל העולם2, באשר היו לו שלשה בנים הללו, שכל אחד יש לו כח אחר, כמו שלשת בני אדם הראשון, כמו שכתבתי לעיל (ד,ב. ד,כה).
1. מדוע חזרה התורה על סיפור הולדת תולדותיו שכבר הוזכר לעיל ה,לב.
2. הסיבה הראשונה מוזכרת הפסוק הקודם ״את האלהים התהלך נח״, כפי שהסביר רבינו, והסיבה השניה ״ויולד נח״.
נח. מכלל הזכרונות שנשארו אצל הגוים ממעשה המבול הגדול והנורא יש מחכמי האחרונים שמצאו שדיאוקאליון אשר בזמנו נשטפה הארץ ממימי המבול כפי דעת היונים, ענינו בלשון יון כמו נח בלשון עברי (דוקלוט נקמת התורה.75.2)
את שם את חם ואת יפת. מצרים נקראת בס׳ תהלים ארץ חם — ואמת הוא כי אביו של מצרים היה חם, רק שתקרא ארץ מצרים על שם אביו לא יתכן מבלי שיהיה בזה טעם פרטי, וזה הטעם הפרטי מצאנוהו אצל פלוטארכוס הכותב שארץ מצרים היתה נקראת בלשון הכהנים חַמִיהַ או חַמְיַה — ומזה נקרא חכמת התחלקות הגופים, אְל-חַמְיַה בלשון ישמעאל, והיא הידועה אצלנו בשנוי קצת בשם קימיקא להיות שחשבו מוצאותיה מקדם מימי עולם מארץ מצרים, ועיין בס׳ שמות שהוכחנו שמשה רבינו ע״ה היה שלם בכל חכמת מצרים וק״ו משלמה, ובכן נדע כיצד השיג להתיך הזהב ולערבו במים כמ״ש וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, מה שנעלם מעיני אנשי הדור ההוא, ורק על פי חקי הקימיקא, השיגוהו בדורותינו אלה האחרונים, ולעולם אל יתי מאמר הזה זז מפיך אין השכינה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר וכלם ממשה.
חם. מאלילי יון היה קרונו ומה שסופר עליו יורה כי אפשר קרוב שהיה חם בן נחש עשאוהו אלוה, כמנהגם לעבוד הנבראים, והגדולים והקדמונים שבבני אדם Duclot. l. 53. עיין בארוכה.
יפת. שם יפת נשאר לזכר עולם, אצל שתי אומות גדולות ונכבדות היוצאות ממנו, והם היונים והרומיים, היונים מפי משוררם הראשון איזיודו Esiodo שקורא לראש היחס שלהם הבן הטוב ליפת — ולרומיים אוראציוס (Orazio) שקרא לזרעו, זרע אדיר ליפת — ומהראוי לדעת שאין שם יפת נגזר משום אחת משתי הלשונות, ואין לו טעם כ״א בלשון עברי, והעד יפת אלהים ליפת, וזו מהראיות לאמתת ספור תורתינו.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא ב׳ליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנואור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃
The earth1 was corrupt before God and the earth was filled with wrongdoing.⁠2
1. the earth | הָאָרֶץ – This likely means: "the inhabitants of the earth" (Radak, Ralbag).
2. wrongdoing | חָמָס – The word might denote violence, oppression, or outrage. Many commentators assume that the verse refers to the crime of robbery, including the forceful taking of wives mentioned earlier in the chapter.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קמב] 1תנא דבי מנשה שבע מצות נצטוו בני נח וכו׳ ע״א וגילוי עריות, דכתיב ותשחת הארץ לפני האלהים, ותנא דבי ר׳ ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועכו״ם, דבר ערוה שנא׳ (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר את דרכו, עכו״ם דכתיב (דברים ד׳:ט״ז) פן תשחיתון ועשיתם וגו׳. (סנהדרין נז. תמורה כח:).
[קמג] 2עשרה דורות מאדם ועד נח וכו׳ ירדו לידי חמס וגזל, שנאמר ותמלא הארץ חמס, ירדו לידי גילוי עריות שנאמר (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר את דרכו וגו׳, ירדו לידי שפיכות דמים שנאמר (בראשית ו׳:י״ב) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. (סדר אלי׳ זוטא פרק י׳).
[קמד] 3אחר פטירתו של מתושלח הצדיק כבדה אשמה בארץ יותר מן מה שכבדה בימי אנוש, שנא׳ ותשחת הארץ, והלך אדם אצל בהמה, ובהמה אצל עופות, ושידין אצל אדם, ואף מלאכי השרת אצל בנות אדם, שנא׳ (בראשית ו׳:ב׳) ויראו בנות [בני] האלהים את בנות האדם, והשליט הקב״ה שידין ורוחין ולילין וכל מלאכי חבלה והיו מחבלין אותן לכל מעשיו של מלך, והיו הצדיקים שבאותו הדור מבקשין עליהן רחמין, אמר להן הקב״ה למלאכי חבלה פגעו בהן בצדיקים, כדי שלא יבקשו עליהם רחמים, ופגעו בהן, ולא נשתייר אלא נח הצדיק בלבד שנא׳ (בראשית ה׳:כ״ט) זה ינחמנו. (מדרש מכת״י).
[קמה] 4ותשחת הארץ לפני האלהים וגו׳. אמאי לפני האלהים אלא כיון דעבדו חוביהון באתגליא לעיניהון דכלא כדין לפני האלהים כתיב, ר׳ יוסי אמר אנא אפכא אמרית ותשחת הארץ לפני האלהים בקדמיתה לפני האלהים, דלא הוו עבדי באתגלייא לפני האלהים עבדו ולא לפני בני נשא, ולבסוף עבדו באתגליא הה״ד ותמלא הארץ חמס, דלא הוה אתר בכל ארעא דלא הוה באתגליא. (זח״א ס:).
1. לעיל פ״ב מאמר רל. ותשחת הארץ, מדאיענש עלייהו ש״מ איפקוד עלייהו.כי השחית. ג״ע דכתיב (משלי ל.) דרך גבר בעלמה ודור המבול על העריות נענשו כדכתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה. ועי׳ לקמן מאמר קמו. קנ. ובאגדת בראשית פ״ה מבואר דבשעה שעשו את העגל, אמרו שרי אומות העולם להקב״ה, אתה אמרת למחות את שמם מתחת השמים כדור המבול ששחתו את דרכם שנא׳ וירא אלהים את הארץ כי נשחתה ואלו כך עשו וכו׳. וזה הוא כהדרש שלפנינו ותשחת זה ע״ז. ובמדרש הגדול מביא דברי ר׳ ישמעאל והלמוד מפסוקים אחרים, בעבירה מהו אומר ותשחת הארץ מלמד שהיו מחליפין מטותיהן והולכין בגילוי ערוה, כו׳ ובע״ז הוא אומר לך רד כי שחת עמך, [ועי׳ ברמב״ם פ״ג מא״מ ה״ו דהביא ג״כ מקרא כי שחת והנו״כ תמהו ע״ז] וכן שפכ״ד, נקרא השחתה שנא׳ ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו, (שמואל א׳ כ״ו ט.) מניין שהיו דור המבול שטופין בשלשתן בע״ז ובג״ע ושפיכת דמים, שהרי מזכיר לשון השחתה שלשה פעמים ותשחת, והנה נשחתה, כי השחית. ועי׳ לקמן מאמר קמג. קמ.
2. לעיל מאמר קמב. ולק׳ מאמר קס. ובמדרש אגדה כאן איתא ותמלא הארץ חמס שהיו גזלנים שנא׳ גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו (איוב כד, ב.) ד״א חמס שהיו שופכים דמים שנאמר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי (יואל ד׳:י״ט) ד״א ג״ע שנא׳ ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו (מיכה ג׳:ג׳) ועי׳ בזח״א סו: מובא לקמן מאמר קמה.
3. מאמר זה נדפס מכת״י בהגרן ח״ט צד סו. ובדביר ח״א צד קלט. מיחסו למדרש אבכיר. ועי׳ לקמן מאמר קמו. ולעיל מאמר יח.
4. בפס״ז כאן איתא לפני האלהים כסבורין היו שאין הקב״ה מכיר במעשיהם, והכתוב מעיד לכן יכיר מעבדיהם והפך לילה וידכאו. (איוב ל״ד:כ״ה) ובאע״ז כאן מביא שני פירושים הנ״ל. וי״א כי טעם לפני האלהים בפרהסיא, ואחרים אמרו כי הטעם שנשחתו בסתר ובדברים מכוסים שלא ידעם כי אם השם והקרוב אלי שהתורה דברה כלשון בנ״א.
וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין.
The earth was corrupt before Hashem, and the earth was filled with violent crime.

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס
וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא קֳדָם ה׳ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין
הימנעות ממושגים מופשטים
״חָמָס״ – ״חָטוֹפִין״, כבלשון חז״ל: ״קידשה בגזל בחמס ובגניבה כיצד? כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו״ (קידושין נב ע״א). ותרגם כדעת ר׳ יוחנן ״לא נחתם דינם אלא על הגזל״ (סנה׳ קח ע״א). ומכאן נתבאר לרד״ק התרגום הירושלמי לעוף הטמא ״ואת הַתַּחְמָס״ (דברים יד טו) ״וְיָת חַטוֹפִיתָא״, ״שחומס שאר העופות וגוזל אותם״ (״שרשים״, חמס). אבל ״עֵד חָמָס״ (שמות כג א) ״סָהִיד שְׁקַר״, עיין שם הטעם.
ולכאורה מכיוון שחָמָס הוא שם עצם, מתבקש לתרגמו חִטְפָא או חַטְפָא כתיוב״ע ״רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד״ (יחזקאל מה ט) ״חִטְפָא וּבִזָא״. מדוע תרגם אונקלוס ״חָטוֹפִין״ (חמסנים)? לדעת ״מרפא לשון״ השינוי מתבקש בגלל מליצת ״וַתִּמָּלֵא הארץ חמס״, ״שהחמס אין בו ממש למלא הארץ״. ויש להוסיף טעם אחר, כללי: אונקלוס נמנע מלתרגם מושגים מופשטים בתרגום מילולי, השווה: ״לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל״ (במדבר כג כא) ״לֵית פָלְחֵי גִלּוּלִין בִּדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא עָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר בְּיִשְׂרָאֵל״; ״כי לא נַחַשׁ ביעקב ולא קֶסֶם בישראל״ (במדבר כג כג) ״נַחָשַׁיָּא״, ״קַסָמַיָּא״ (מנחשים, קוסמים); ״וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים״ (דברים יא כט) ״יָת מְבָרְכַיָּא״.⁠1
1. לפעמים מתרגם כך גם יוב״ע לנביאים כמו שציין רד״ק לפסוק ״מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי״ (שמואל ב כב,ג): ״מֵחָמָס – מאנשי חמס, וכן תרגם יונתן וְאַף מִיַּד כָּל חָטוֹפִין שֵׁיזֵיב יָתִי״. אבל בדרך כלל יוב״ע מתרגם חָמָס כשם מופשט ״חטף״ [ולא: חטופין] כגון: ״לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי יְרֻבָּעַל״ (שופטים ט כד) ״לְמֵיתֵי חֲטַף״, ״וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם״ (יונה ג ח) ״וּמִן חַטְפָא״. וראה ״מתורגמן״, ערך חטף.
ללשונות ״חמס״ נוספים בתורה המתורגמים בשינוי עיין ״חֲמָסִי עליך״ (בראשית טז ה) ״דִּין לִי עֲלָךְ״, ״כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם״ (בראשית מט ה) ״אַחִין גֻּבְרִין גִּיבָּרִין״, ״עֵד חָמָס״ (שמות כג א) ״סָהִיד שְׁקַר״.
וחבלו דיירי ארעא עובדיהון קדםא י״י ואתמליאת ארעאב חמסין וגזלנין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחבלו דיירי ארעא עובדיהון קדם״) גם נוסח חילופי: ״ואתחבלת ארעא קדם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתמליאת ארעא״) גם נוסח חילופי: ״ואתמליית ארעא״.
ואיתחבלת ארעא בגין דיירהא דסטו מן ארחן דתקנן קדם י״י ואיתמליאת ארעא חטופין.
And the earth was corrupted through the inhabitants thereof, who had declined from the ways of righteousness before the Lord; and the earth was filled with rapine.
ואיתמליאת ארעא חומסין וגוזלין.
And the earth was filled with violences and frauds.
[פרק ו]
ותשחת הארץ לפני האלהים – מגיד הכתוב שהיו חוטאים ומתכונים. יודעים היו שקשה הדבר לפני הב״ה והיו מכוונין להכעיסו.
ותשחת הארץ לפני האלהים – שהיו עובדי ע״ז, כמו שנאמר פן תשחיתון ועשיתם [לכם] פסל (דברים ד׳:ט״ז).
ותמלא הארץ חמס – שהיו גזלנים, שנאמר גבולות ישיגו עדר גזלו וירע (איוב כ״ד:ב׳).
דבר אחר: חמס – שהיו שופכים דמים, שנאמר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי (יואל ד׳:י״ט).
דבר אחר: גילוי עריות, שנאמר ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו (מיכה ג׳:ג׳).
וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ – תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הַשְׁחָתָה אֵינוֹ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת. עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב (דברים ד׳:ט״ז) ״פֶּן תַּשְׁחִתוּן״ וְגוֹ׳ גִּלּוּי עֲרָיוֹת, דִּכְתִיב וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ וְגוֹ׳.
ואד׳ אנפסדת אלארץ׳ בין ידי אללה ואמתלת ט׳למא.
וכאשר הושחתה הארץ לפני ה׳ והתמלאה חמס.
ותשחת הארץ – לשון ערוה ועבודה זרה, כמו: פן תשחיתון (דברים ד׳:ט״ז), השחית כל בשר וגו׳ (בראשית ו׳:י״ב).
ותמלא הארץ חמס – גזל.⁠א
א. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, ויימר 651. בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ברלין 1221 הושמט (אולי ע״י הדומות): ״השחית כל בשר וגו׳ ותמלא הארץ חמס גזל״.
ותשחת [THE EARTH] WAS CORRUPT – It means lewdness and idolatry, as (Devarim 4:16) פן תשחיתון "lest you deal corruptly" (the following words show that this refers to idolatry) and as כי השחית כל בשר וגו'‏ "for all flesh had corrupted etc.⁠" (in next verse of this chapter where Rashi states that this has reference to lewdness) (Sanhedrin 57a).
ותמלא הארץ חמס AND THE EARTH WAS FILLED WITH VIOLENCE – means robbery.
ותשחת הארץ1בכל מקום שהאדם חוטא לוקה הארץ. 2משל לבן שחטא מלקין אומנתו תחתיו. כשם שנאמר באדם הראשון ובקין.
לפני האלהים – כסבורין היו שאין הקב״ה מכיר מעשיהם. 3והכתוב מעיד לכן יכיר מעבדיהם והפך לילה וידכאו (איוב ל״ד:כ״ה).
ותמלא הארץ חמס4זש״ה החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם (יחזקאל ז׳:י״א). 5לא חזר אחד מהם בתשובה. 6נה. כמו וינהו בני ישראל אחרי ה׳ (שמואל א ז׳:ב׳). שניהמו במעשיהם.
1. בכ״מ שאדם חוטא. עי׳ בב״ר שם בפ׳ הנני משחיתם.
2. משל לבן. בב״ר שם משל לבן מלכים שהיה לו פדגוג. כ״ז שהיה סורח היה פדגוג שלו נרדה. וכן מובא בילקוט נח רמז נ״א.
3. והכתוב מעיד לכן יכיר. עי׳ ב״ר ריש פכ״ח. ומובא בילקוט איוב רמז תתק״ב.
4. זש״ה החמס קם. עי׳ סנהדרין ק״ח ע״א. וב״ר פל״א. וילקוט רמז נ׳.
5. לא חזר אחד מהם בתשובה. עי׳ דרשה אחרת בב״ר שם ריש פל״א לא נה בהם לא נח בהם. והמאמר מב״ר מובא בילקוט יחזקאל רמז שמ״ה ויש לתקן שם למה [לא נה בהם] לא נח בהם. ודרש נח בהם בחילוף ה״א בחי״ת מלשון נחת.
6. נה כמו וינהו בני ישראל. בקרא וינהו כל בית ישראל. ובכ״י פלארענץ וינהו בני ישראל אחריו. המחבר כוון לדברי מנחם שכתב כן במחברת מנחם צד ס״ט. וכן הביא רש״י בשמו ביחזקאל שם. וכן בש״א שם שהוא לשון יללה.
ותשחת הארץ – הטעם: אנשי הארץ, וכן: ארץ כי תחטא (יחזקאל י״ד:י״ג), וכל הארץ באו מצרימה (בראשית מ״א:נ״ז).
ויש אומרים: כי טעם לפני האלהים – בפרהסיא.
ואחרים אמרו, כי הטעם: שנשחתו בסתר, ובדברים מכוסים שלא ידעם כי אם השם.
והקרוב אלי: שהתורה דברה על דרך שיבינו השומעים, כעבד שיעשה עבירה לפני אדוניו ולא ייראנו.
והאומרים: כי האלהים במקום הזה איננו קודש, לא אמרו מאומה.
חמס – בגזל, ובעושק, וקחת גם הנשים בחזקה.
AND THE EARTH WAS CORRUPT. The people of the earth were corrupt. Similarly, when a land sinneth against Me (Ezek. 14:13), and And all countries came into Egypt (Gen. 41:57).
[BEFORE GOD.] Some say this means they sinned in public. Others say it means people were privately corrupt with regard to secret affairs so that only God was aware of their sins. In my opinion, the Torah speaks the language of men so that people will understand what is being said. The meaning of before God is that they acted like a servant, who in the presence of his master, disobeys him and thereby shows that he does not fear him. Those who say that Elohim (God) does not refer to the Almighty are speaking nonsense.⁠1
VIOLENCE. Theft, oppression and taking women against their will.
1. They say that Elohim refers to judges.
וטעם לפני האלהים – בסתר, כפי מחשבת האדם, והנה בלבו חמס. והעד: ויחמוס כגן שכו (איכה ב׳:ו׳).
ותשחת הארץ – אנשי הארץ, וכן ותמלא הארץ (שמות א׳:ז׳), וכמוהם רבים.
לפני האלהים – להודיע כי הוא משגיח בתחתונים דרך כלל ופעמים דרך פרט, והנה נשחת המין, זהו ותמלא, וראה האל ואמר למחותו.
ותשחת הארץ, the people on earth had become corrupted; we have a similar formulation in Exodus 1,2 where the Torah writes of the Israelites ותמלא הארץ, and the meaning cannot be that the whole earth was filled with Israelites. There are many examples of similar stylistic formulations used in the Torah.
לפני האלוהים, this expression is meant to inform us that God does indeed watch over the actions of His creatures in the “lower” regions of His universe not only in a general way, but sometimes even over the deeds of individuals; now He saw that the human species had become thoroughly corrupted. This is the meaning of the word ותמלא in our verse.
ותשחת הארץ לפני האלהים – לפני הגדולים שהיו בארץ, שהיו לוקחים אתא הנשים בחזקה.⁠1
ותמלא הארץ חמס – איזהו חמס ואיזהו גזל? א״ר {חנינא}:⁠ב חמס – אינו שוה פרוטה, וגזל – ששוה פרוטה.⁠ג וכן היו אנשי דור המבול עושין: אחד מהן היה מוציא קופתו מלאה תורמוסין לשוק,⁠ד זה היה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה פחות משוה פרוטה, עד שאינו יכול להוציא מהן בדין. אמר להם הקב״ה: אתם עושין שלא כהוגן, אף אני אעשה עמכם שלא כהוגן ושלא כשורה, הדא הוא דכתיב: הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה (איוב ד׳:כ״א) – בלא חכמת התורה (בראשית רבה ל״א:ה׳).
חמס – גילוי עריות, שנאמר: חמסי ושארי (ירמיהו נ״א:ל״ה).⁠2
חמס – עבודה זרה, שנאמר: חמס וישובו להכעיסניה (יחזקאל ח׳:י״ז).⁠3
חמס – שפיכות דמים, שנאמר: מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם (יואל ד׳:י״ט).⁠4
1. שאוב מספר הג״ן.
2. שאוב מבראשית רבה ל״א:ה׳.
3. שאוב מבראשית רבה ל״א:ה׳.
4. שאוב מבראשית רבה ל״א:ה׳.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: חסרה מלת: ״את״.
ב. כן בבראשית רבה ל״א:ה׳. המלה חסרה בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224.
ג. כן בבראשית רבה ל״א:ה׳, וכן מתחייב מן ההמשך. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224, ובדפוסים: ״חמס – שוה פרוטה, גזל – פחות משוה פרוטה.⁠״
ד. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״לשוק״.
ה. כן בפסוק. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224: ״וישובו להכעיסני חמס״.
ותשחת הארץ לפני האלוהים, the words: לפני האלוהים at first glance appear unnecessary; however these words are providing the clue to the moral disintegration of mankind. It started at the top, because the בני האלוהים, high ranking individuals, mentioned in Genesis 2,6, had set an example of depravity; it did not take long for them to be copied by the people at large. Noach was the only one who "swam against the stream.⁠" בארץ, they raped women against their will.
ותמלא הארץ חמס, there is a discussion between the sages as to the difference in meaning between the word: חמס (violence) and the word גזל (robbery) when used in the Holy Scriptures. According to Rabbi Chaninah, the difference is m erely in the amount m isappropriated by violent m eans. If the object one robs is worth more than a certain ancient copper coin, known as p'rutah, the term חמס is used, whereas if it is worth less than that, the Torah refers to it as גזל. The people of the generation of the deluge devised a nefarious scheme of avoiding to become guilty of having misappropriated at one time more than the worth of a prutah. When someone brought a basket full of fruit to market offering to sell it, he would be mobbed by people each of whom helped himself to less than the value of that coin. By using this subterfuge, the party helping himself to fruit without paying for it, escaped being cited before a judge, who did not entertain claims below that amount. How did God outwit these people? He would deprive them of the excess wealth they had accumulated by such means at the times they died. (This is how Ibn Ezra interprets Job 4,21 which he explains as God depriving such "robbers" of the excess money they had accumulated at the time they died, so that they would be punished by not having benefited by Torah knowledge (according to our author). [If I understand the author correctly, he means that when people use their Torah knowledge in order to escape their responsibilities, then instead of getting credit for their Torah studies, they will find that their abuse of Torah had been counterproductive; they will be worse off than if they had not studied Torah. Ed.] Another interpretation understands the word as indulging in sexual misconduct, basing itself on Jeremiah 51,35: חמסי ושארי על בבל, "let the violence done to me and my kindred be visited upon Babylon.⁠"A third interpretation understands the word חמס as an alternate for idolatry, quoting Ezekiel 8,17: כי מלאו את הארץ חמס להכעיסני, "that they must fill the land with the abominations in order to anger Me;⁠" (these have been described in the verses preceding this one)?Lastly, some commentators understand the word חמס as applying to shedding innocent blood, basing itself on Joel 4,19: מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם, "from the חמס of the inhabitants of the Kingdom of Yehudah who spilled innocent blood in their land.⁠"
ותשחת הארץ כו׳ – ג׳ השחתות. נגד ג׳ עבירות. רציחה וגילוי עריות וגזל. ולא נחתם גזר דינם כי אם על הגזל שנ׳ ותמלא הארץ חמס. כי הגזל רע לשמים ורע לבריות (קידושין מ. ורש״י שם ד״ה רע לשמים ורע לבריות).
הארץ חמס – פר״ש (ד״ה קץ כל בשר בא לפני) כל מקום שיש זנות דורמוסיא בא והורגת (תמימים) [טובים] ורעים. והקש׳ ה״ר יעקב מאורלי׳ והלא טובים שבתיבה נוצלו. ונ״ל דקרי טובים הקטנים דלא חטאו ולא באו לכלל עונשין. לוי.
ותשחת הארץ – ג׳ השחתות כתובים במה שהשחיתו הם לרמז ג׳ עבירות שפיכות דמים עריות וגזל, ומה שנחתם דינם על הגזל דוקא כדילפי׳ מכי מלאה הארץ חמס מפניהם, היינו מטעם כי הריעו לשמים ג״כ שמטריחים את יוצרם כביכול לחזור ולמלאות להנגזל חסרונו כדאיתא בתלמוד.
ותמלא הארץ – ב׳ דסמיכי הכא ואידך ותמלא הארץ אותם. שהארץ עצמה היתה מלאה מהם שהיו יולדות ששה בכרס אחד והיו נבלעים תחת הקרקע ואח״כ מבצבצים ועולים והכי נמי הארץ עצמה היתה מלאה חמס שהיה מפקיד כיסו אצל חברו ואפרסמון עמו והיה הנפקד מניח הכיס עם האפרסמון תחת הקרקע עם אוצרותיו והמפקיד בא בלילה ומריח האפרסמון ולוקח הכל.
חמם – בגימטריא מי נח מלמד שפרע להם מדה במדה. חמס בגימטריא גיהנם מלמד שברותחין נדונו.
ותשחת הארץ לפני האלהים – לא לפניהם1, כזה הלשון ״ונגד פניהם נבונים״ (ישעיהו ה׳:כ״א) שטעמו כמו ״הוי חכמים בעיניהם״ (ישעיהו ה׳:כ״א).⁠2 ואמ׳ שלמה ״כל דרכי איש זך בעיניו״ (משלי ט״ז:ב׳), ויותר נמרץ3 ״דרך אויל ישר בעיניו״ (משלי י״ב:ט״ו).
1. כלומר לפי דעתם לא היו משחיתים, אלא בעיני ה׳ נחשבו משחיתים.
2. לשון ׳לפני׳ פירושו ׳בעיני׳, כפי שמוכח מהקבלת צלעות הפסוק בישעיהו. וזה לשון ריא״כ על ישעיה ה׳, כא: ״בעיניהם – לא בעיני השם, כטעם ״כל דרכי איש זך בעיניו״, וכן ״ונגד פניהם״, והפך זה ״ותשחת הארץ לפני האלוהים״.
3. באופן ברור יותר.
ותשחת הארץ – רוצה לומר אנשי הארץ, וכן ׳וכל הארץ באו מצרימה׳ (מא, נז).
לפני האלהים – רוצה לומר שה׳ רואה דרכיהם הרעים, כדרך ׳כי עיניו על דרכי איש׳ (איוב לד, כא). או יהיה הרצון בזה: לפני הגדולים והמנהיגים, שלא היו בושים מהם, ואין מי שייסר אותם על רוע מעשיהם.
חמס – הוא הגזל שזכר במה שקדם (ו, ב), שהיו הגדולים חוטפים הנשים ובאים עליהן בחזקה. ויתכן שנטו מפני השתקעם בזאת התכונה הרעה, אל הגזל גם בשאר הדברים.
והנה קודם זה הזמן שיחתו דרכם אנשי הארץ לעיני ה׳ יתעלה, ומלאה הארץ עושק וחמס, כי לרוב הִמָּשְׁכָם אחר תאות המשגל היו חוטפים הנשים כמו שקדם (ו, ב), ומפני זה אולי נסתבכו גם כן בזאת המידה הפחותה עד שהיו גוזלים וחומסים קצתם מקצת כסף ושוה כסף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יא) ותשחת הארץ כו׳ – ספר שכבר היו כל בני האדם הנמצאים על החלוקה הרביעית המקולקלת שזכרנו שהם בלי שום הגבלה אבל הם נשחתים לגמרי כאשר ייחסו אותם חכמינו ז״ל לקין וחביריו (בראשית רבה כ). אשר תשוקת היצר הרע תרדפם ותבהלם כנוע עצי היער מבלי השקפת שום תכלית אשר חרף אותם יותם בן ירובעל ופתר חלומותם באומרו תצא אש מן האטד כו׳ (שופטים ט׳:ט״ו). כי באמת המנהיג אותם לא ישיב ידו עד השמידו אותם והוא לא ימלט והמחוייב ממה שכתבנו בפרק הנגון כי בהשחית כלל מעשיהם ובקלקל כל טורי הכלי אשר בידם לנגן יתבלבלו ג״כ טורי הכלי הגדול הנערך לנגדו ויפסד נעימותו ויהפך עליהם שירו לבלע ולהשחית.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

ותשחת לשון ערוה ועבודת כוכבים. בסנהדרין פרק ד׳ מיתות אמרו עבודת כוכבים וגלוי עריות דכתיב ותשחת הארץ ותנא דבי ר׳ ישמעאל כ״מ שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים דבר ערוה דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו ופי׳ רש״י גלוי עריות כדכתיב דרך גבר בעלמה ודור המבול בערוה קלקלו כדכתיב ויקחו להם נשים כו׳ שהיו נזקקים לנשי רעיהם דכתיב פן תשחיתון כו׳ והכא דכתיב ותשחת הארץ סתמא על כרחין בתרוייהו קאמר והכי נמי איתא בפ״ק דחולין והא דכתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו דמשמע דהשחתתם לא היתה אלא בערוה הכי פירושא שלא נגזרה עליהם גזרת קץ כל בשר אלא על שראה שהשחיתו בעריות אף על פי שהשחיתו גם בעבודת כוכבים שכ״מ שאתה מוצא זנות אנדרלומסי׳ באה לעולם כו׳ כדלק׳:
חמס גזל. ואע״ג דבב״ק פ׳ הכונס צאן לדיר אמרו מה בין גזלן לחמסן גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי אלא דלא אמר רוצה אני ובב״ר א״ר חנינא גזל שוה פרוטה חמס פחות משוה פרוטה אלמא גזל לחוד וחמס לחוד ה״מ בחמסן דרבנן אבל בחמסן דקרא היינו גזלן והתם הכי קא בעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן כדתניא בפרק זה בורר הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ומוקי לה התם במציאת חרש שוטה וקטן דאין פסול מן התורה אלא משום דרכי שלום ומפרש התם גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי וכך פירשו התוס׳ בפרק הכונס:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יא-יב) ותשחת הארץ לפני האלהים וגו׳. עד עשה לך תיבת עצי גופר. רש״י פירש ותשחת הארץ בעריות ועבודת כוכבים ותמלא הארץ חמס בגזל. והיותר נראה בפסוק כי להיות סוגי העונות שנים מה שבין אדם לחברו ומה שבין אדם למקום. אמרה תורה ותשחת הארץ לפני האלהים כנגד המצוות האלהיות שהיו בינם למקום. ותמלא הארץ חמס במה שבין אדם לחבירו שהיו גוזלים זה את זה ממונו ואשתו מכל אשר בחרו. ולפי שלא פי׳ המין הא׳ מן ההשחתה שהוא לפני האלהים במה היה חוזר לבארו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית וגו׳ ר״ל שההשתתה לפני האלהים היתה בשהשחיתו את דרכם הטבעי. ואפשר עוד לפרש ותשחת הארץ לפני האלהים כי הנה הרשע והוא אשר לו קנין הרשע לא יראה בעיניו פעל הרשע מגונה כי בזה יובדל מהבלתי כובש את יצרו שהוא מכיר את הרע במה שהוא רע כי שכלו ישר עם היות שהתאוה תתקפהו ולא יוכל השכל להתקומם כנגדה.
ואמנם הרשע והוא הבלתי מסתפק יבחר התענוג מצד שכלו הנבער בחשבו שהוא טוב לפי שהקנין אשר לו בזה הפעל יביאהו אל הסכלות הזה כמו שהתבאר בספר המדות ולזה אמרה תורה כי הארץ נשחתה לפני האלהים כלומר ולא לפני אנשי הדור כי לא היה בהם מי שיכיר היותה השחתה ופועל רע ובאר במה נשחתה באמרו ותמלא הארץ חמס והוא כולל למה שבין אדם לחבירו ולמה שבין נפשם לגופו ולזה אמר ג״כ ותמלא הארץ להגיד שאדם אין בארץ שלא יפול בהשחתה כי כלה מלאה מזה זולת נח הצדיק. ולפי שהיתה ההשחתה כלה מצד שגבר חמרם על שכלם תגבורת רב לכן יחס ההשחתה כלה לארץ וכן בסוף סדר בראשית. וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ. וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ כי שם ארץ במקומות אלו הוא רמז לחמרם הרע הארציי וכמו שביארתי שם וכדי שלא יחשב שהארץ היסודות עצמה נשחתה הוצרך הכתוב לבאר ולומר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו כלומ׳ והנה ההשחת׳ שראה יתברך בארץ ויחס אליהם אינו מפשיטותה ועצמה אלא בהשחית כל בשר את דרכו מסבתה והוא אמרו על הארץ.
ואמנם מ״ש כל בשר הוא רמז במקו׳ הזה לאדם והוא כמו יבא כל בשר להשתחוות לפני עם היות שאח״ז אמר מכל החי מכל בשר על הב״ח בכלל. וחז״ל דרשו (סנהדרין ק״ח) כי השחית כל בשר אפי׳ חיה ועוף נזקקין לשאינן מינם. ואם היה הדבר כן יתחייב שנצוץ עליון מפועל המערכ׳ הביאם לזה ותפול השאלה החזק׳ למה א״כ נענשו. וכבר חתר הר״ן להשיב על הספק הזה ואין במה שאמר נחת רוח ולכן היותר טוב שנאמר שהוא דרך דרש.
ואמר ותשחת הארץ לפני האלהים – להורות שהיו רשעים והפכים לנח. כי נח היה טוב עם ה׳ ועם אנשים והם היו להפך שהיו רעים וחטאים לה׳ וזהו לפני האלהים. ותמלא הארץ חמס. שהיו רעים לבריות וזהו שאמרו אוי לרשע רע. רע לשמים ורע לבריות. וכן רמז שהיו חוטאים בסתר ובגלוי. כנגד הסתר אמר לפני האלהים. וכנגד הגלוי אמר ותמלא הארץ חמס:
(יא-יב) ותשחת וגו׳. כבר סיפרה לעיל (פסוק א-ד) הזימה והגזל שהשחיתו תעלוליהם באופן שנשחתה הארץ1.
וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. לפי שאין הקב״ה מעניש את האומה עד שתתמלא סאתה, כדכתיב (ישעיה כז ח) בסאסאה [בשלחה תריבנה] וגו׳2, ובאופן שאין לחכות ולצפות ממנה עוד דרך לתשובה, לכך אמר שבראות אלהים את הארץ שכבר ׳נשחתה׳ מאליה, אמר אל נח שהוא רוצה להשחיתה3:
1. ראה בשיעורים שם.
2. כן לשון רש״י להלן (טו טז), ומקורו בסוטה (ט.), ע״ש.
3. ראה מש״כ לעיל (פסוק ה), ולהלן (יח כ-כא), שמות (כ ה-ו), במדבר (יד יא), דברים (ט יב-יד, כא יח-כא).
[א] ותשחת הארץ לפני האלהים
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״א (סנהדרין נז.)
לשון ערוה וע״ז. ועל כרחך שניהם, דהי מנייהו מפקת (ב״ק ג.), ולפיכך קרא אתא לתרווייהו. ומה שכתוב לבסוף ״וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר״, היינו מפני שעל ידי עריות בא להם המבול, כמו שפירש (רש״י פסוק יג) ׳כל מקום שאתה מוצא זנות וכו׳. ונראה מה שלא נקרא השחתה רק ערוה ועבודה זרה, מפני שיצר הרע המסית האדם לרע אינו אלא בשביל אלו, דיש יצר הרע לעריות ויש יצר הרע לעבודה זרה כדאיתא במסכת יומא (סט ע״ב) ובפרק חלק. ובכמה דוכתיה אמרו תרי יצרא הוי – יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות, ומפני שהיצר הרע הוא לאלו שנים דווקא נקראו ׳השחתה׳, כי מאחר שהוא נסת אל הדבר שהוא רע – הוא נשחת, כי דבר שהוא רע הוא נשחת, לכך נאמר (דברים ד, טז) ״פן תשחיתון״ על עבודה זרה, ועל עריות ״כי השחית כל בשר״, ורוצה לומר שהלך אחר יצר הרע ונעשה רע, וזהו השחתה. ועוד כי המשחית הוא יצר הרע, עולה ומשטין ויורד ומקטרג, ולפיכך אלו שנים שהיצר הרע יש בהם שהוא השטן המשחית – נקראו ׳השחתה׳:
חמס גזל. אף על גב שחילוק גדול יש בין גזל לחמס, דאמרינן (ב״ק סב.) מה בין גזלן לחמסן – גזלן לא יהיב דמי, חמסן יהיב דמי, פירש הרא״ם דלשון התורה לחוד ולשון חכמים לחוד (חולין קלז.). ואינו מיושב, דלמה הכתוב משנה לכתוב ״חמס״ ולא כתב גזל, ואונקלוס תרגום ׳חטופין׳, דמשמע חטיפה בלבד ולא גזל ממון, ויראה שהוקשה לרש״י – וכי אנשי דור המבול היו יראים את ה׳ שהיו נותנים דמים, דודאי לא היו יראים אלקים, אלא האי ״חמס״ הוא שגזל ממנו בלא דמים, ומה שכתוב בקרא ״חמס״ היינו שלפי האמת היה חמס, שמכח שכל (ה)⁠אחד היה גוזל את חבירו, ואם גזל אחד מן חבירו וחבירו היה גם כן גוזל אותו – הרי היה לו דמים תחת מה שלקח ממנו, והרי הוא חמס. וזהו שנאמר ״ותמלא הארץ חמס״ שהרבה היו חומסין, זה מזה וזה מזה, עד שהיה הגזל – חמס. ומה שכתב רש״י ׳גזל׳, היינו שהגוזל לא כוון שיהיה זה חמס, שגזל ממנו בין שהיה לו תמורת אותו חפץ דמים או שלא היה לו, לעולם היה גוזל, ולפיכך קרא ׳גזל׳, אלא שהאמת הוא שהיה זה חמס בלא כוונתו:
ותשחת הארץ לפני אלהים וגו׳ – אלהים היינו הדיינים כי היו גוזלים פחות משוה פרוטה שאין מוציאין בדיינין ועיני הדין רואות ואין לאל ידו להציל דמעות העשוקים לכך נאמר לפני האלהים, לפניהם ממש ובסבה זו ותמלא הארץ חמס וסמך לזה ממה שמצינו בילקוט בתהלים אשרי האיש זה נח כו׳ ע״כ לא יקומו רשעים במשפט זה דור המבול מאי משמע דהאי קרא בדור המבול משתעי. ונראה שסמך על תחלת הענין לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, ר״ל לא כן. היינו לא היו כנים ואמתיים במעשיהם לפי שהערימו לגזול מעט מעט כמוץ זה שאין בו שוה פרוטה אשר תדפנו רוח הדיינין אשר רוח ה׳ בהם. על כן לא יקומו רשעים במשפט כי לא היו בידם להעמידם בדין כי אין הדיין נזקק לפחות מש״פ ובסיבה זו אפילו החוטא עמד בעדת צדיקים ואמר אני צדיק כמוך, זה שאמר וחטאים בעדת צדיקים שהעיזו שניהם לומר כמוני כמוך. ואם העלימו רשעתם מפני הבריות מ״מ לפני הש״י היה גלוי מי הצדיק ומי הרשע זה שאמר כי יודע ה׳ דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד.
ערוה וע״א. רצונו לומר כיון דשניהם במשמעות ותשחת א״כ הי מנייהו מפקת:
גזל. לאפוקי חמסן דרבנן שיש חילוק בין חמסן לגזלן דחמסן יהיב דמי אבל בחמסן דתורה אין חילוק דחמסן הוא נמי גזלן ועיין בב״ק (סב.):
Lewdness and idolatry. I.e., since either one could be described as ותשחת, the verse means both.
Robbery. [Rashi is explaining that] חמסן is different from the Rabbinic term חמסן, which refers to someone who pays [for what he forcibly takes]. But the Scriptural term חמסן includes outright robbery. See Bava Kama 62a.
ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס – כי הקב״ה {ב} יודע קורות האדם ולפניו במחשבה יעלה כאלו כבר נשחת מי שראוי להיות נשחת וזהו אמרם כי יפול הנופל ממנו הראוי ליפול מששת ימי בראשית ובהיות הארץ מלאה חמס וראויה להשחת כאלו כבר נשחתה לפניו ועוד לאלוה מילין בפרשה הזאת.
{ג} ד״א יורה שהי״ת רואה העתידות בטרם תבאנה בלי שיכריח בזה רשות האדם כאשר נאריך בפרשת וילך בס״ד ואין אדם חוטא אלא אם כן כבר ראהו אלהים שיחטא ויהיה ראוי ליענש כמ״ש ולקמן (ט״ו) כי לא שלם עון האמורי עד הנה. על כן אמר ותשחת הארץ לפני האלהים לשעבר טרם יחטאו ידע ה׳ שתהיה ראויה להשחת ואחר כך ותמלא הארץ חמס באשר ראה אלהים ויוכח אמש:
ותשחת הארץ וגו׳ – כל הכתוב לא היה צריך לאומרו כי כבר כתב בפרשה הקודמת (פסוק ה׳) וירא ה׳ כי רבה וגו׳. ואם לפרט החטא נתכוין יותר מפורשת בפרשה הקודמת דכתיב רבה רעת האדם וכל יצר וגו׳. ואם לצד שלא הזכיר שם החמס היה לו להזכירו. ועוד למה בפרשה הקודמת אמר שם הרחמים וכאן אמר שם אלהים, עוד למה הוצרך לומר תיבת לפני האלהים. עוד למה חזר עוד לומר וירא אלהים וגו׳ אם להודיע בא כי ה׳ יודע כל הווה דבר זה ידוע הוא.
אכן יתבאר הענין על דרך אומרם באבות (פ״ד) וזה לשונם העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור פירוש מלאך משחית. אך צריך אתה לדעת כי אין המשחית יכול עשות דבר קודם שישפוט שופט כל הארץ, שה׳ מונעם מעשות רע, והוא סוד פירוש (שמות לז) נושא עון ואחר שישפוט האלהים אז ישלחם ביד פשעם שהם קטגורים שנבראים במעשיהם הרעים, כאומרו (ירמיהו ב׳) תיסרך רעתך. ויש לך לדעת, כי הגם שימנע ה׳ המקטרג מהזיק לעושהו, עם כל זה כשירבה יקבול שלא יסבול עוד וידחוק למהר מעשיהו לאבד בעליו קודם שיגמר דינו כי משפטו מפורש, והוא אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים – פירוש קודם שיגמור דינם נשחתה הארץ פירוש משלו בה משחיתים לצד מעשיהם. ודקדק לומר הארץ הכוונה שגם גוף הארץ לצד הפלגת החטאים תקולל חלקתם בארץ כי ישכינו בה התיעוב הנוצר ממעשיהם. ואומרו ותמלא הארץ מן הראוי היה להקדים הסיבה ואחר כך המסובב שהוא יצירת המשחית, אלא נתכוין להודיע שאחר שהגיעו לגדר זה עוד הוסיפו להתעיב יותר מהקודם.
חמס – פירוש חמס הוא כללות הרשע בו גזל בו גילוי עריות בו שפיכות דמים בו עבודה זרה, וכמו שהוכיחו רז״ל (ב״ר פל״א) מהכתובים יעש״ד. והגם שמדתו יתברך להיות נושא עון עד עת בא דבר משפט, הדור ההוא גדול עונם מנשוא במדת נושא עון, על דרך אומרו (לעי׳ ד׳ י״ג) קין גדול עוני מנשוא. או יאמר ותשחת הארץ הם מעשיהם הרעים ומצד זה נתמלאה הארץ מקטרגים המתייחסים בשם חמס, והוא שהודיע הכתוב לנח באומרו קץ כל בשר בא לפני פירוש אותם המקטרגים שנבראו מיושבי הארץ שנקרא קץ, כמו שמפורש בדברי הזוהר (ח״א ס״ג), בא לפני וקובל למהר לאבדם. וטעם הודעת כל הכתובים הוא לומר כי זולת זה היה ה׳ מאריך אפו זמן מה, והגם שאמר בפרשה הקודמת (פסוק ז׳) ויאמר ה׳ אמחה את האדם וגו׳ עם כל זה ינחם ה׳ על הרעה והיה מאריך אפו, אלא לצד הפלגת המשחית, והוא אומרו וירא אלהים וגו׳ והנה נשחתה בהפלגה, לטעם זה מיהר ה׳ לומר לנח עשה לך וגו׳, וטעם שהזכיר בפרשה זו שם אלהים הראה כי גם מדת רחמים נתהפכה למדת הדין לצד מעשה הרשעים.
הארץ חמס – במדרש (ב״ר פל״א) וזה לשונם היה מביא קופה תורמוסים וכל אחד לוקח תורמוס אחד ואינו יכול להוציאו בדיינים ע״כ. כבר קדמו ראשונים והקשו דבני נח נהרגו על פחות משוה פרוטה. ולי נראה כי המדרש מגלה כי מלבד שבטלו עיקר תורת ז׳ מצות עוד להם שהיו חומסים מתורת האדם השכליית, כי הגוזל פרוטה הוא דבר שהיו תובעים אותו ולא פחות משוה פרוטה והיו מתחכמים לגזול באופן שלא יתבעו אותם. גם כפי הדין נראה לי כי לא חייבה תורה לבני נח אלא על ממון הבא לידם בדרך גזילה אבל בהקפה לא יתחייבו. והגם שהרמב״ם בפרק ט׳ מהלכות מלכים כתב גם עושקי שכר שכיר יהרגו עליו בני נח, אינו דומה לזה שבא לידו בהלואה שיאמר חייב אני לתת לך לכשיבא זמן, ואנשים ההמה היו נוטלים ברצונו בהקפה לפרוע אחר כך וכשהיה מתרצה להקיפם היו נוטלין פחות משוה פרוטה ובהלכות הלואות לא היו דנים על פחות משוה פרוטה אם חייב לו כשיטעון פרעתי או יש לך כנגדו ודבר זה אינו בגדר מצות גזילה שיתחייב מיתה, שיאמר סבור הייתי שאין לך בידי כלום. עוד אפשר לומר שיכולין לטעון בתורת מתנה בא לידם לטעום לקנות ממנו.
ותשחת הארץ. The earth had become corrupt. This entire verse is superfluous in view of 6,5. If the Torah only wanted to spell out details of man's sins, this too had been spelled out in greater detail in the previous passage. If the Torah wanted to add the element of violence perpetrated by man on earth, that is all that needed mentioning here. Besides, why did the Torah switch to the use of the name אלוהים, the attribute of Justice, whereas in 6,5 God's attribute of Mercy is used? What do the words לפני האלוהים in our verse add to our understanding? Why does the Torah repeat once more in 6,12 that "God saw, etc.?⁠" The Torah certainly did not need to tell us that God had become aware of man's sins, as we all know that He is aware of all this?
We must understand the passage along the lines of the Mishnah Avot 4,11 that when a person violates a single commandment he acquires one accuser for himself. The "accuser" is to be understood as a destructive power (angel). This destructive power is not unleashed until the Supreme Judge of the whole universe has given a verdict concerning the person guilty of a misdemeanour. This is the deeper meaning of every time the Torah speaks about a sinner "carrying his guilt" (Leviticus 5,17 et al). Once God has pronounced judgment, He unleashes these accumulated destructive forces. When the prophet Jeremiah 2,19 says: תיסרך רעתך, "your wickedness will discipline you,⁠" he refers to these destructive forces which our sins have created and which God unleashes after having judged us. We have to appreciate that although God holds the accuser in check so that he cannot yet harm us, this applies only as long as our sins are relatively few or minor. If our sins keep accumulating, they exert pressure on the Heavenly Court so that the perpetrator of the sin may find himself the victim of some of these accusers even before final judgment has been decreed upon him. When the Torah speaks of "the earth had become corrupted before God,⁠" this means that before God had completed judging everyone individually, the collective total of the destructive powers created by man's sins was such that the destructive forces already dominated the earth. The reason the Torah speaks about הארץ is to tell us that the corruption had penetrated earth itself.
The Torah said in the previous verse: "the earth had become full of this corruption in the form of violence.⁠" Why did the Torah reverse this sequence? It should first have stated what God saw, and afterwards the extent of the corruption. As it is, the Torah tells us of the effect before telling us of the cause! The inverted method of reporting is to emphasize that even after the earth had already become full of corruption, all of which is subsumed under the heading "violence,⁠" man added further abominations to those already perpetrated. Although it is God's virtue to forgive or suspend punishment (נושא עון) until the time He sits in judgment, the sins of this generation were such that God could no longer practice this virtue. It was somewhat similar to when Cain had said to God that he found his penalty too hard to bear. He had used the term גדול עוני מנשוא, "is my guilt too great to forgive (4,13)?⁠" Alternatively, the words ותשחת הארץ refer to the actual deeds, which caused the earth to become full of destructive agents all of which are described as חמס. God informed Noach (6,13) of this when He told him that קץ כל בשר בא לפני, that "the end for all flesh is approaching.⁠" According to the Zohar this means that the destructive forces created by man's sins which are called קץ have appeared before God demanding the speedy destruction of the perpetrators of all this evil. The Torah tells us for how long God restrained the attribute of Justice. This is why we have repeated references to God's awareness of man's wickedness ever since 6,5. When the Torah here finally uses the word אלוהים to describe God, it is to give notice that the attribute of Mercy itself had turned into one demanding that justice be done.
ותמלא הארץ חמס. The earth was filled with violence. There is a Midrash which illustrates the violence perpetrated by describing how people each helped themselves to a lupine out of a bowl that was set on the table. The Rabbis could not understand why the example mentioned shows that mankind was exterminated for a robbery involving such a minute amount. According to halachah theft of an amount worth less than a פרוטה, a certain small coin, is not subject to prosecution! I believe that the Midrash wanted to demonstrate that not only were the people of that generation guilty of violating all the seven Noachide commandments, but of something additional. They were sophisticated enough to engage in the kind of theft that was not subject to prosecution because the stolen goods came into their possession indirectly. According to Maimonides chapter nine of Hilchot Melachim even merely withholding wages from a labourer was subject to the death penalty in those days. Nonetheless the people of that generation were astute enough to borrow, i.e. to secure themselves credit and to draw on these credits in amounts of less than the value of the coin mentioned. This did not make them subject to prosecution if they failed to repay the credits. According to others it did not constitute robbery as long as the object was given to them willingly by its owner. Here in our verse the Torah may have alluded to all these kinds of robbery.
ותשחת הארץ לפני האלהים – כמו ״וכל הארץ באו מצרימה״1 כלומר יושבי הארץ. ואם כמשמעו שהארץ [עצמה] נשחתה כמו ״לפני שחת ה׳ את סדום״,⁠2 וכמו ״והנני משחיתם את הארץ״.⁠3 ויהיה הכונה שהדור ההוא השחיתו את הערים ואת יבול הארץ, אין טעם לומר ״לפני האלהים״ כי גם לעיני בשר היא נשחתת. אבל טעמו כמו ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל״,⁠4 וכמו ״משחית נפשו הוא יעשנה״.⁠5 ונופל על המשתקע ברעותיו ועושה נגד שקול דעתו, שאין תקוה שישוב מאולתו. ודומה להשחתת כלי שלא יצלח עוד לדבר, כן לא תצלח זאת הנפש עוד להשכיל להיטיב. כמו ״והנה נשחת האזור, לא יצלח לכל״,⁠6 ״ונשחת הכלי אשר הוא עושה״.⁠7 ובארנוהו בפירוש ״וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום״.⁠8 ועתה יפרש ״ותשחת הארץ״, שכלם היו נשחתים לפני האלהים, הבוחן לבב ומבין כל יצר מחשבות. ותכלית הרעות כלן היא עבודת הפסילים והצלמים, שהמאמין בם נותן אות על הֶשְׁחֵת דעתו, והעריות סבה לכל הרעות, שמקור האלילים בא מרוח זנונים, והדרוש אמת וארוך מאד. על כן אמרו רבותינו9 ז״ל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא ע״ז ודבר ערוה.
ותמלא הארץ חמס – החמס נראה לעין כל, על כן לא אמר ״לפני אלהים״, והזכיר כי לפי שנשחתה הארץ, והיו שונאי דעת שהיא הֶשְׁחֵת הנפש, על כן מלאה הארץ חמס. כי לולי שהיו אנשי משחית כלם, והיו אלהים10 שופטים בארץ, היו מוחים. אבל לפי שנשחתו כלם, מלאה הארץ חמס, כי בהשחתתן קבעו הרעות לְחֻקוֹת קבועות ולדרכים נכונים, וזהו החמס שהיתה הארץ מלאה. ומלת ״חמס״ על הרעות שהן להפך משקול דעת כל אדם, כמו ״חמסי עליך״,⁠11 החמס הנעשה לי שתירש שפחה גברתה. והחכמה אומרת ״וחוטאי חומס נפשו״,⁠12 עושה חומס לנפשו להיות עד חמס וכיוצא. והמתואר ״איש חמס״ נודע שעושה רשעיות גדולות שאין הדעת סובלתן, ועוד נדבר על זה בסמוך בע״ה.
1. בראשית מא, נז. כלומר האנשים, ולא גוף האדמה.
2. בראשית יג, י.
3. שם ו, יג.
4. דברים ד, טז.
5. משלי ו, לב.
6. ירמיה יג, ז.
7. שם יח, ד.
8. בראשית ו, ה.
10. בתי דין, כמו בשמות כב, ח.
11. בראשית טז, ה.
12. משלי ח, לו.
ותשחת הארץ – אנשי הארץ וכן ותמלא הארץ, וכמוהו וכל הארץ באו מצרימה:
לפני האלהים – כעבד שעבר עבירה לפני רבו ולא ירא ממנו, כן חטאו בני אדם לפני האלהים, והענין שהיו אנשי משחית ואמרו אין אלהים שופטים בארץ:
חמס – בגזל ועושק ולקחת גם הנשים בחזקה, ובכל שאר תועבות ה׳ אשר שנא, כי מלת חמס כולל כל מיני עול המנגדים לשקול דעת האדם, כגון רציחת אדם וההכחשה גמורה באדון הכל ב״ה, שאין תועבה גדולה הימנה, והודיע הכתוב שאנשי הדור ההוא הגיעו להשחתה היותר עצום שבכל ההשחתות, כי חלקו על דעתם, השפילו רוממות נפשם וכחשו בה, בחרו בחלקלקות באין פחד אלהים, ובכל מיני שיקוצים נפשם חפצה, עד שנתחייבו כליה:
ותשחת הארץ לפני האלהים – ה׳ ראה וידע שהארץ היתה נשחתת, שהחברה האנושית נתקלקלה קלקול גדול באופן שלא היתה יכולה להתקיים, ואח״כ פירש איך היה הקלקול, והוא שהארץ מלאה חמס.
לפני האלהים – במחשבת האל, כי הוא ידע שאין החברה יכולה להתקינם בחמס, אעפ״י שאנשי החמס לא היו מבינים זה, ודוגמת זה קץ כל בשר בא לפני, (למטה י״ג).
The earth had become depraved, etc. God saw and knew that the earth had become depraved, that human society had been corrupted so greatly that it could not survive. The second half of the verse specifies what the corruption consisted of, i.e., “the earth was full of injustice.”
in the face of (li-fnei) God. In the thought of God; He knew that society could not survive with injustice, even though the unjust people themselves did not understand this. A similar expression is, “The end of every mortal being has been decided by Me [le-fanai]” (below, v. 13).
ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס – ״שחת״ מציין ״הרס״ במובן של ״קלקול״, ולא של ״השמדה״. המשחית הורס מצב בריא ומתוקן. הוא מונע התפתחות דבר העומד להצליח, והופך הצלחה לכשלון. המשמעות הבסיסית של ״שחת״ היא ״בּוֹר״. כורה השחת אין כוונתו לטובה – לשמירה ולאיחסון; אלא לתת מכשול בדרכו של הזולת, לעכבו מלהגיע למחוז חפצו, ולהביא עליו אבדון.
״שחת״ קרוב ל״שחד״. הנותן שוחד כורה שוחה בדרכו של הדיין ההולך לדון דין צדק. הוא מעוור את עיני הדיין, עוצר אותו בדרכו, מונע אותו ממטרתו, ומעמיד לפניו מכשול. זוהי גם משמעות ״שחט״, מבחינת המעשה ומבחינת התוצאה. מהלך חייה של הבהמה התנהל עד כה ללא תקלה; וה״שחיטה״ מפסיקה את ה״דרך״ – את הקנה והוושט המחברים את גוף הבהמה לעולם החיצוני, והמספקים אוויר לריאות ומזון לגוף. נמצא שהחותך את הקנה והוושט, כורה ״שחת״ במהלך שחיטתו.
על כן ״שחת״ קשורה בדרך כלל ל״דרך״. הוראת ״הִשָחת״ בדרך כלל: להעצר וליפול בדרך להצלחה. הביטוי ״השחית דרך״ רומז שכל ״דרך״ החיים – גם מה שקשור לתאוות החושים – מוליכה כשלעצמה רק אל הטובה המוסרית. השחתה מוסרית היא בור שנכרה בדרך להצלחה.
חמס הוא גזל שאינו יוצא בדיינים. החומס אינו נידון בבית דין, אך מי שחומס וחוזר וחומס, סופו שהורס את חברו (ראה בראשית רבה לא, ה). כך, ״יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ״ (איוב טו, לג): גפן המשיר את פרי הבוסר שלו, עושה חמס לפרי. החמס אינו נעשה בבת אחת, אלא מעט מעט נפסקת יניקת הפרי מהגפן עד שהפרי נושר. בדומה לכך: ״וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ״ (איכה ב, ו), המתאר את היחס שבין הגן ובין מחיצת השיחים המקיפה אותו [צמחי הגן מתפשטים ו״חומסים״ את היניקה של שיחי הגדר, עד שגורמים לשיחים לנבול]. ״חמס״ קרוב ל״חֹמץ״, שכן היין אינו מחמיץ בבת אחת, אלא מעט מעט הוא נהפך לחומץ.
והנה אומר כאן הכתוב: ״ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס״. תחילה באה השחתה רוחנית – חטאים שהחברה האזרחית אינה חוששת להם. אנשים סבורים, שאף בעת שהנוער מופקר וחיי הנשואין רקובים, יפרחו עדיין התעשיה והמסחר, והעסקים יוסיפו להתנהל ביושר. אך משנשחתה הארץ ״לפני האלקים״ עצמו, לא יועילו כל חוקי החברה ומוסדותיה להציל את החברה מאבדון.
הארץ לא תמלא אף פעם בגזל גמור, שהרי יש לחברה את החוק הפלילי על עונשי המאסר הקבועים בו כדי להגן על עצמה מפשעים אלה. אבל החמס – עשיית רע לזולת בעורמה – הורס את החברה. אין הגנה נגד חמס, אם מצפונו של האדם אינו מייסרו לפני האלקים. השחתה מוסרית הורסת את המצפון, וכתוצאה מכך נהרסת גם רווחת החברה. כפי שנאמר ביחזקאל (ז, יא): ״הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה⁠־רֶשַׁע״ – חוסר מוסר הורס את המצפון, שהוא המייסר את הרשעים במטהו. ובהמשך הפסוק: ״לֹא מֵהֶם״ – אין הרע נובע מטבע האדם; ״וְלֹא מֵהֲמוֹנָם״ – ואף לא מהמון העם; ״וְלֹא מֶהֱמֵהֶם״ – הוא גם לא נובע מיחסי הגומלין בחברה (כך מדוייק מלשון ״מהם״ הכפול); ״וְלֹא⁠־נֹהַּ בָּהֶם״ – מקור הרע איננו בתוך האדם עצמו. אלא החברה נהרסת על ידי ה״חמס״, מחמתו נעשית החברה ״חמץ״, וסופה להחמיץ ולהרקיב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יא) ותשחת – לעומת זה אמר שבני דורו נשחתו בשלשה חלקים אלה. נגד החלק הרוחני האלהי שנח התהלך את האלהים, נשחתה הארץ לפני האלהים בהשחתת הדעות והאמונות, ונגד החלק שנקרא חי מדבר שאמר על נח צדיק תמים היה, שעשה משפט וצדק, ותמלא הארץ חמס, שהוא עשות עול נגד חברו וגזל משפט וצדק במה שנוגע בין אדם לחברו.
ותשחת הארץ: אנשי הארץ1.
לפני האלהים: בדברים שבינם לשמים2, היינו בעבודה זרה וגילוי עריות שנקראים ׳השחתה׳, כדאיתא במסכת ע״ז (כג,ב) ובכמה מקומות3 ׳כל מקום שנאמר השחתה הרי זה עבודה זרה וגילוי עריות׳4. והיינו ״לפני האלהים״, שמשמעו ביחוד כפירה בה׳, וזנות שהוא בין אדם לשמים5.
ותמלא הארץ חמס: ההשחתה הקודמת גרמה שנתמלאה הארץ חמס ושוד תמיד6, דזנות גורמת כליון תבואת השדה כדתנן בשלהי מסכת סוטה (מח,א) ׳הזנות והכישוף כילו את הכל׳, והכי תנן במסכת אבות7. ואותו הדור לא הגיעו מחמת עונש הרעב8 לידי תשובה, אלא להיפך זה גרם חמס כדרך העולם בשני רעב, רחמנא ליצלן. וגזל וזעקת אנשים גורם להעיר דין שמים הרבה, כידוע, וזה גרם גזר דין הקשה של המבול כדאיתא בסנהדרין (קח,א)9.
1. כך בראב״ע. וקצ״ע לשון יחיד נקבה בפסוק. ויש ליישב.
2. כך פירש האברבנאל בפירושו הראשון, עיי״ש.
4. והביאו רש״י בפסוקנו.
5. אך יש לעיין, אם ׳השחתה׳ משמעותה ע״ז וג״ע, מה הוסיף לנו ״לפני האלהים״.
6. א״כ אין התורה מציינת שני סוגי עבירות – בין אדם לשמים ובין אדם לבריות (כפי שפירש האברבנאל), אלא מציינת שיש קשר בין הדברים.
7. לא מצאנו. אך מצאנו בסוטה ד,ב: ׳כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם׳.
8. שנגרם ע״י הזנות.
9. והביאו רש״י ׳לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל׳. רבינו מסביר שהסיבה לכך שגזר הדין נחתם על הגזל, היא, בגלל הנגזלים הצועקים (ושמא הנגזלים הם ׳הטובים׳ שנהרגו עם ׳הרעים׳, כשאנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים – רש״י בפסוק הבא. ואכן האור החיים מתקשה בזה). ועיין בגור אריה המביא שני טעמים אחרים לענין זה של גזר דין הנחתם על הגזל.
ותשחת הארץ. כמו יושבי הארץ, והתימה שנעלם דבר פשוט כזה מהח׳ יש״ר (אגרות) והזיד להגיה בכתבי הקדש גלות הארון תחת גלות הארץ ולא זכר מקרא מלא עד גלות ירושלם בחדש החמישי.
הארץ – במובן של תושבי הארץ.
לפני האלהים – כלומר אחר ביצוע גזר דינו ית׳, כמו ״קץ כל בשר בא לפני״.⁠1
חמס – מן הנאמר בפסוק הבא ״כי השחית... את דרכו״ ברור, שאין החמס החטא היחיד, שחטאו בו בני דור המבול. וכן מודגש בסדום ״זעקת סדם וגו׳,⁠2 אף על פי שאנשי סדום ועמורה פשעו גם בענינים אחרים. אין זה אלא שהגזל והחמס, דברים המחבלים בחברה האנושית ומבטלים את סדריו ית׳, מודגשים במיוחד, כפשעים החמורים ביותר.
וירא אלהים – בניגוד אל ״וירא אלהים... והנה טוב מאד״.⁠3 כשם ששם קיום הבריאה תוצאה הוא של הראיה האלהית, כך תוצאה של ראיה זו גם השמדתה.
כל⁠־בשר – ייתכן שפירושו כל החי, כלומר גם בהמות וחיות במשמע, אלא שאין השחתתם של בעלי החיים יכולה להיות, כהשחתת בני האדם, בעוון גזל וחמס. כי אם בשל כך שהמינים השונים התערבו זה עם זה ועל ידי כך נשחת טבעם, כפי שאמרו ז״ל4 ״מלמד שהרביעו בהמה על חיה ועל בהמה״ וכו׳. אך הרמב״ן מפרש לפי פשוטו: ״...כל בשר זה כל האדם... וכן5 יבוא כל בשר להשתחות לפני״.
1. להלן פסוק יג.
2. להלן י״ח:כ׳.
3. לעיל א׳:ל״א.
ותשחת הארץ – תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, דבר ערוה, דכתיב (פ׳ י״ב) כי השחית כל בשר את דרכו,⁠1 ועבודת כוכבים – דכתיב (דברים ד׳) פן תשחיתון ועשיתם פסל.⁠2 (שם נ״ז.)
1. סמך על לשון הכתוב (משלי ל׳) ודרך גבר וגו׳. וידוע דדור המבול נענש על זנות וג״ע כמבואר בס״פ בראשית ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו׳.
2. ומה שנוגע מזה לדינא נבאר לפנינו בפ׳ אמור בפסוק כי משחתם בהם מום בם (כ״ב כ״ה) דכתיב לענין פסול קרבנות מרובע ונרבע ומוקצה ונעבד, כי אחרי שקרא הכתוב לאלה מום כהוראת הלשון משחתם בהם מום בם, לכן גם באלה הקרבנות דכתיב בהו סתם אשר אין בה מום, פסול בה גם רובע ונרבע ומוקצה ונעבד.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת⁠־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי⁠־הִשְׁחִ֧ית כׇּל⁠־בָּשָׂ֛ר אֶת⁠־דַּרְכּ֖וֹ עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃
Hashem saw the earth, and, behold, it was corrupt, for all flesh1 had corrupted its way on the earth.
1. all flesh | כׇּל בָּשָׂר – See Rashi that the phrase includes animals as well, who, like man, engaged in unnatural sexual acts, consorting with those outside their species. Alternatively, "flesh" refers to man alone, as per the word's usage in Yeshayahu 66:23 (Ramban, Ralbag).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[קמו] 1כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, א״ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל, א״ר אבא בר כהנא וכולם חזרו, חוץ מתושלמי. (סנהדרין קח.).
[קמז] 2כי השחית כל בשר וגו׳, ר׳ עזרי׳ בשם ריבר״ם אמר הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, הה״ד כי החשית כל בשר את דרכו השחית כל אדם אין כתיב אלא כי החשית כל בשר: ר׳ לוליאני בר טברין בשם ר׳ יצחק אמר אף הארץ זינתה הוו זרעין לה חטין והיא מפקא זוגין, אילין זוגייא דבה מן דרא דמבולא אינון. (בראשית רבה כ״ח).
[קמח] 3אם תאמר שהיו בדור המבול פחות ממאה שנה ואבדו. [אף שב״ד שלמעלה אין עונשין קודם המבול אלא מן מאה שנה ואילך], אומר אני שזהו שהיו בעון אבותיהם ונענשו שנאמר כי השחית כל בשר וגו׳. (מדרש תהלים פ״א).
[קמט] 4וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, מלמד שהיו מדביקין מטותיהן זה לזה ומחליפין נשותיהן זה לזה. (ילמדנו).
[קנ] 5אמר להם נח שובו מדרכיכם ומעשיכם הרעים, שלא יבוא עליכם מי המבול, ויכרית כלזרע בני אדם, א״ל הרי אנו מונעים עצמנו מפריה ורביה שלא להוציא זרע בני אדם, מה היו עושין כשהן באין אצל נשותיהן היו משחיתים מקור זרעם על הארץ, כדי שלא להוציא זרע בני אדם, שנאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה וגו׳. (פרדר״א פכ״ה).
1. לעיל מאמר קמב. ולק׳ מאמר קמד. קמז. וכולם חזרו, להזדווג עם מיניהם. מתושלמי, עוף הוא שאוחז עדיין תרבות רעה שמזדווג עם הכל. (רש״י) ויש עוד הרבה דרשות דהלשון כי השחית שנאמר כאן מדבר בג״ע, במדבר רבה פ״י ודרכיך למחות מלכין (משלי לא ג.) כנגד זנות אשת איש הכתוב מדבר הה״ד ודרכיך למחות כמד״ת כי השחית כל בשר וגו׳. ועי׳ בילקוט המכירי משלי שם. ובמדרש תהלים מזמור כו. א״ז, ועם אנשי דמים חיי (תהלים כ״ו:ט׳), זה דור המבול, אשר בידיהם זמה שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו. ושם מזמור נ״ג א״א, מהו השחיתו, בהשחתת דור המבול כתיב כי השחית כל בשר. ובילקוט שמעוני שמואל א׳ רמז קל״ה ד״א בליעל מגלה עריות וכו׳ וכתיב בדור המבול כי השחית כל בשר. ועי׳ לקמן ח. א. מתנ״י נח או״א וכל אנשי דור המבול ערבבו משפחותיהם שנא׳ וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. ובמדרש אגדה לך יג. ט. לפני שחת ה׳ כמו שנאמר כי השחית כל בשר, ולפנינו בב״ר פמ״א מביא מקרא ושחת ארצה, ובוודאי הי׳ לפניו גירסא זאת. ועי׳ לקמן מאמר קנ.
2. לעיל מאמר צז. קמד. קמו. תנחומא ישן נח סי״ח, תנחומא שם סי״ב. ובתנ״י שם ולמה נאבדה הבהמה עמה כו׳ שאף הבהמה קלקלה מעשיה והיתה הולכת על מין שאינה שלה, הסוס על החמור, הארי על השור, הנחש על הצב שנא׳ וירא וגו׳ והנה נשחתה וכו׳. ובקצת שינוי בכת״י מהגניזה הנדפס בגנזי שכטר צד טז. החמור על הסוס הגמל על השור, ובפס״ז כאן מלמד שאפילו החיות והבהמות והעופות קלקלו, שהיו באין מין על שאינו מינו. ושם פ״ו ז. איתא אם אדם חטא בהמה ורמש מה חטאו, אלא מלמד שאף הבהמות והחיות השחיתו בעבירה. וכלשון הפס״ז איתא בזהר ח״א סח. ועי׳ בפער״ז מה שהקשה מהמאמר מובא לקמן פ״ח מאמר ג. שהזכיר את החיה ובהמה בשביל שלא השחיתו דרכן ועי׳ לקמן פ״ח מאמר יג. טו. ומ״ש בבאור ונ״ש. ועי׳ בחזקוני כאן. ובס׳ ת״י לר״י קארו.
3. לעיל פ״ג מאמר רב. פ״ה מאמר פה.
4. מובא בילקוט תלמוד תורה כת״י ונדפס בלקוטים באו״מ כת״י ח״א, ועי׳ לעיל מאמר נח. בבאור מה שהבאתי ממדרש הגדול ומאמר קמד. ובמדרה״ג צד קלז. חטאים זה ג״ע שהיה בהן שנא׳ ותשחת הארץ לפני האלהים שהשחיתוה בעבירה שהיו מחליפין מטותיהן זה לזה ומהלכין ערומים בשוק. וכ״ה ככת״י מדרש אור האפלה.
5. מובא בכת״י במדרש אור האפלה ותשחת הארץ כל מקום שנאמר בו לשון השחתה אינו אלא בזרע כיון שהזהירם נח כו׳, ובזח״א סו: לא אשתלים חובא דדרא דטופנא אלא בגין רחבו בחבילו דארחייהו על ארעא, ואע״ג דהוו מקפחי דא לדא כדכתיב ותמלא הארץ חמס כו׳. - וכן משמע בגמ׳ שבת מא. ועוד, דחטא המבול היה שהשחיתו זרעם. דאיתא שם אר״א כל האוחז באמה ומשתין כאלו הביא מבול לעולם, דכתיב כי השחית כל בשר, כן הוא הגירסא בילק״ש רמז נא. ולפנינו בגמ׳ ליתא הדרש מקרא, ורש״י שם פי׳ כן וזה קלקולו של דור המבול מוציאים שכבת זרע לבטלה דכתיב כי השחית כל בשר. וברש״י נדה יג. הוסיף ואמרו (בר״ה יג) ברותחין קלקלו. - וכן מבואר באדר״נ פל״ב דזה היה חטאם, דאיתא. דבר אחר לכן נאמר ויהי לשבעת הימים מלמד שהעריך להם הקב״ה את שלחנו, והראה להם טובו מעין העוה״ב, כדי שידקדקו הן בעצמן, ויאמרו אוי לנו טובה זו שאבדנו, וששיחתנו זרעינו (מן הארץ), שנאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. (עי׳ לק׳ ז׳:י׳) ובמדרש אגדה כאן כי השחית כל בשר שהיו באים על כל חיה ומוציאים שכבת זרע למטה שנאמר ושחת ארצה. עי׳ לעיל מאמר קמו. ועי׳ ברב״ח וישב סא: והשחתה זו שאמר ושחת ארצה הוא עון דור המבול שכתוב בו כי השחית. ועי׳ במדרה״ג כאן ובזח״ג רמד: ובחי׳ הרמב״ן לנדה יג. כ׳ דגם נשים מוזהרות שלא להשחית זרע שלהם, דבמבול ״כל בשר״ כתיב. ומובא דבריו ביתר באור בריטב״א שם דאסורות הן להשחית זרע כו׳ וכולן לקו בדור המבול, ומקור הדברים הוא במאמר שלפנינו דחטאם היה שהשחיתו זרעם ונשים בכלל ״כל בשר״. ובעונש כתיב ג״כ (בראשית ו׳:י״ג) קץ ״כל בשר״ (ז׳:כ״א) ויגוע ״כל בשר״, ועי׳ בתוס׳ נדה יג. וכתובות לט. ובמל״ט פ״ט מהל׳ מלכים ה״ז, ולפמ״ש נ״ש.
וַחֲזָא יְיָ יָת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבַּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֲנָשׁ אוֹרְחֵיהּ עַל אַרְעָא.
Hashem saw the earth and beheld that it was corrupt, for all flesh of man had corrupted its way on the earth.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ
וַחֲזָא ה׳ יָת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבַּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֲנָשׁ אוֹרְחֵיהּ עַל אַרְעָא
א. ראה לעיל בפסוק ה על צערו של הרמב״ם בתרגום ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה״ – ״וַחֲזָא ה׳⁠ ⁠⁠״ (ולא: וּגְלֵי קֳדָם ה׳).
הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר – האדם בלבד
ב. לדעת המיוחס ליונתן גם בעלי החיים חטאו, לכן תרגם ״כי השחית כל בשר״ – ״אֲרוּם חַבִּילוּ כָּל בִּשְׂרָא כָּל חַד וְחַד יָת אוֹרְחֵיהּ״. אבל לפי ת״א ״אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֲנָשׁ אוֹרְחֵיהּ״, רק בני האדם חטאו בהשחתת זרע [״חַבִּילוּ אוֹרְחֵיהּ״ כמו ״וְשִׁחֵת אַרְצָה״ (בראשית לח ט) ״וּמְחַבֵּיל אוֹרְחֵיהּ עַל אַרְעָא״].⁠1
לדעת ״נפש הגר״ זוהי גם המחלוקת שבין רש״י ורמב״ן: רש״י למד מהריבוי ״כָּל בשר – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן״. אבל לדעת רמב״ן ״כל בשר״ מוסב על האדם בלבד בדומה לפסוק ״יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי״ (ישעיהו סו כג). השווה ת״א ״או בשר כי יהיה בְעֹרוֹ מִכְוַת אש״ (ויקרא יג כד) ״אוֹ אֱנָשׁ״.⁠2 ואולם ״באורי אונקלוס״ כתב שמחלוקת התרגומים היא עקרונית: ת״א מצמצם בדרך הקבע בתיאורי חטא משיקולים חינוכיים, לעומת תרגומי ארץ ישראל הנוטים לדרוש ולבאר חטאים שאינם בכתוב.⁠3
1. מחמת זרות הלשון ״אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֲנָשׁ אוֹרְחֵיהּ״ [ולא: ״אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל אֲנָשָׁא אוֹרְחֵיהּ״], הציע ״נתינה לגר״ למחוק תיבת ״אנש״ שלדעתו נוספה בידי מעתיקים, אבל ״מרפא לשון״ דחה זאת בתוקף. מנגד, נסיונם של ״מרפא לשון״ ו״לחם ושמלה״ להתאים את ת״א עם המיוחס ליונתן [״בשר״ מוסב גם על בעלי חיים] רחוק. אמנם גם מדרש ב״ר (בראשית רבה כח ח) פירש כמיוחס ליונתן: ״רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, הדא הוא דכתיב כי השחית כל בשר. השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר״, ולכן תמה ״שדה ארם״ (עמ׳ 15) על ב״ר שלא הזכיר את דעת אונקלוס.
2. רמב״ן: ועל דרך הפשט ״כל בשר״ זה כל האדם, ולמטה יפרש ״כל בשר אשר בו רוח חיים״ (בראשית ז טו), ״ומכל החי מכל בשר״ (בראשית ו יט), כל חי בגוף. אבל בכאן ״כל בשר״ כל האדם, וכן ״יבא כל בשר להשתחוות לפני״, וכן ״בשר כי יהיה בעורו״ (ויקרא יג כד).
3. כמבואר לעיל ״אז הוחל״ (בראשית ד כו).
וגלי קדם י״י ית ארע׳ והא איתחבלת ארום חבלו כל בישרא ית אורחתי׳ על ארעא.
וחמא י״י ית ארעא והא איתחבלת ארום חביל⁠(ת){ו} כל בישרא כל חד וחד ית אורחיה על ארעה.
And the Lord beheld the earth; and, lo, it was corrupt; for all flesh had every one corrupted his way upon the earth.
את הארץ והנה נשחתה – א״ר לוי אמר להם נח שובו שובו מדרכיכם שלא יבאו עליכם מי המבול ויכרית כל זרע בני אדם, אמרו לו הרי אנו מונעים עצמנו מפו״ר שלא להוציא בני אדם, וכך היו עושין, כשבאין אצל נשותיהם משחיתין מקור זרעם על הארץ שלא להוציא בני אדם שנאמר והנה נשחתה, נאמר כאן השחתה בארץ ונאמר להלן ושחת ארצה (בראשית ל״ח ט׳). וירא אלהים את הארץ. ולהלן כתב וירא ה׳ כי רבה (בראשית ו׳ ה׳) זו מדת רחמים שנתן להם ארוכה אם ישובו, כיון שראה שלא שבו ישב עליהם בדין ונחתם גזר דינם.
כי השחית כל בשר – שהיו באים על כל חיה ומוציאים שכבת זרע למטה, שנאמר ושחת ארצה (בראשית ל״ח:ט׳).
כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר – מְלַמֵּד שְׁהִרְבִּיעוּ בְּהֵמָה עַל חַיָּה, וְחַיָּה עַל בְּהֵמָה, וְהַכֹּל עַל אָדָם, וְאָדָם עַל הַכֹּל. אָמַר רַבִּי אַבָּא, וְכֻלָּן חָזְרוּ חוּץ מִתּוּשַׁלְמִי דְּלָא הָדַר.
וראהא אד׳ אנפסדת באן אפסד כל בשרי טריקה עליהא.
וראה אותה כשהושחתה, בכך שהשחית כל בשר את דרכו עליה.
כי השחית כל בשר – אפילו בהמה וחיה ועופותא נזקקים לשאינן מינן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917: ״ועוף״.
כי השחית כל בשר FOR ALL FLESH HAD CORRUPTED – even cattle, beasts and fowl did not consort with their own species (Bereshit Rabbah 28:8).
וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה1תנא דבי ר׳ ישמעאל כ״מ שנא׳ השחתה אינו אלא דבר ערוה וע״ז. דבר ערוה. דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ע״ז. דכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל (דברים ד׳:ט״ז).
כי השחית כל בשר2מלמד שאפילו החיות והבהמות והעופות קלקלו. שהיו באין מין על שאינו מינו. 3ומנין שנצטוו ונאסרו על כך. שנא׳ תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (בראשית א׳:כ״ד).
4ד״א: כל בשר – אינו אלא בני אדם. 5וכן הוא אומר ביחזקאל. 6ונתתי את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג׳:א׳).
ד״א: כל בשר – לפי שהיו הבהמות בלבד נזקקות לאמותם ולאחיותיהם. וכיון שהתחילו גם בני אדם להשוות לבהמות כתוב כל בשר. לפי שהשוו לבהמה ולחיה ולעופות.
1. תנא דבי ר״י סנהדרין נ״ז ע״א וש״נ.
2. מלמד שאפילו החיות. תנחומא נח. ועי׳ ב״ר פכ״ח ר׳ עזריה אמר הכל קלקלו מעשיהן. ועי׳ סנהדרין ק״ח ע״א א״ר יוחנן מלמד כו׳.
3. ומנין. תנחומא נח.
4. ד״א כל בשר אינו אלא בני אדם. לא מצאתי במדרש ותנחומא.
5. וכן הוא אומר ביחזקאל. וכן הוא בכ״י פלארענץ. יש לתקן שצ״ל וכן הוא אומר ביואל.
6. ונתתי את רוחי על כל בשר. במקרא כתוב אשפוך את רוחי על כל בשר.
[כי השחית כל בשר את דרכו – תשמישו, כמו: דרך גבר בעלמה (משלי ל׳:י״ט). וכבר נצטוו: תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחייתו ארץ למינה (בראשית א׳:כ״ד), אבל לא לשאינה מינה. לפיכך: הנני משחיתם את הארץ (בראשית ו׳:י״ג), מדה כנגד מדה.]⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 330 ואילך. ביאור זה מופיע בתוך סוגריים מרובעים מפני שייחוסו לרשב״ם אינו ודאי.
נשחתה – מוסב למעלה, נשחתה1 מוסב למטה.
1. צ״ע לאיזה פסוק הוא מתכוון.
ומה שאמרו קדמונינו ז״ל: כי טעם השחית כל בשר את דרכו – שכל חי לא שמר דרך תולדתו ועות הנתיב הנטוע הידוע, נכון הוא. ומה נכבד דרש שדרשו: שהשחיתו במים ודנם השם במים. וכאשר מימיהם ממעל ומתחת, כן היו מימיהם שהשחיתם בם.
Our sages are correct in interpreting for all flesh had corrupted their way to mean that all flesh engaged in unnatural and perverted sexual acts. Indeed, how precious is their interpretation to the effect that they corrupted with water1 and were punished by God with water. Just as they placed their waters above and below,⁠2 so God punished them by a flood whose waters came from above and below.
1. An allusion to semen. Cf. Sanhedrin 108b.
2. An allusion to homosexuality (Krinsky).
וטעם את דרכו – כאשר רמזו קדמונינו: שהלך כל מין לשכב עם מין אחר.
כי השחית כל בשר – דבק עם על הארץ, כאלו אמר: כי השחית כל בשר על הארץ את דרכו – להוציא שרץ המים, כי גם הוא יקרא בשר. וכמוהו: וירא ישראל את מצרים מת (שמות י״ד:ל׳)1 – כי הארץ בלעתם, ולא הזכיר הכתוב שהשליכתם הים.
1. כלומר: אף בפסוק בשמות י״ד יש מקרא מסורס והפירוש הוא: וירא ישראל על שפת הים את מצרים מת, ולא כמו המדרש שהגופים המתים של מצרים עלו על שפת הים.
והנה נשחתה – שלא היו עומדים על שורת הדין, אלא כל הגדול מחבירו בלעו וחמסו וגזלו בתו אשתו וממונו וכל אשר לו. ולא היו הולכים דרך ישר, לבד נח לבדו, כי לקחו כולם דרך גדוליהם.⁠א
א. בכ״י מינכן 52: גידוליהם.
והנה נשחתה [GOD SAW HOW THE EARTH] HAD GONE TO RUIN: For they did not enforce the law. Rather, anyone who was stronger than his fellow would swallow him up and cheat him and steal from him his wife and his daughter and anything that he had. (None other than Noah walked the straight and narrow.) They all took [whatever they could take], following the way their leaders behaved.⁠1
1. R. Yosef Bekhor Shor is connecting our verse to the story of the sons of Elohim in 6:2. The sin of Noah’s generation was that the society was based on the survival of the strongest, and not on the rule of law. Cf. Rashi who sees in this phrase a reference to idolatry and to sexual perversion.
Like R. Yosef Bekhor Shor, see Sefer Ha-Gan. However, Sefer Ha-Gan offers this interpretation in a comment to the phrase ותשחת הארץ לפני הא-להים in vs. 11, and suggests that the words לפני הא-להים are an allusion to the behavior of the sons of Elohim in 6:2.
את דרכו – דרך הטוב שהיו רגילין ללכת השחיתו. (כ״י וינה 23)
את דרכו – זה תשמיש, כמו שנ׳ דרך גבר בעלמה, וכן ותפשקי דרכיך לכל עובר. (כ״י פרמא 2342/1)
וירא – כמו שאמר לפני האלהים.
כי השחית – פירוש והנה נשחתה.
כל בשר – בני אדם, וכן: ויברך כל בשר (תהלים קמ״ה:כ״א), יבא כל בשר (ישעיהו ס״ו:כ״ג).
ואם כדברי רבותינו ז״ל, גם שאר החיים בכלל כמו שכתבנו.
את דרכו – דרך תולדתו, כמו שאמר: ודבק באשתו, כמו שפרשנו.
וירא, a continuation of the words לפני האלוהים in the last verse.
כי השחית, the same as והנה נשחתה, i.e. a passive not a transitive hiphil.
כל בשר, all of mankind. We find the same expression in Psalms 145,21 ויברך כל בשר, as referring not to all that lives, but to all of mankind. The same expression also appears in this sense in Isaiah 66,23 יבא כל בשר, “all of mankind will come, etc.”
את דרכו, its norms as established at the time of creation. Just as man cleaving to his wife (only) is described as a norm in Genesis 2,24, so there were other norms all of which were violated by the generation of the deluge. In retribution, God now violates the norms that applied to the conditions prevailing on our planet.
כי השחית כל בשר את דרכו – תשמישו, כמו: דרך גבר בעלמה (משלי ל׳:י״ט).⁠1 וכבר נצטוו: תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמשא וחייתו ארץב למינה (בראשית א׳:כ״ד), אבל לא לשאינה מינה. לפיכך: הנני משחיתם את הארץג (בראשית ו׳:י״ג), מדה כנגד מדה.⁠2
כל בשר – אבל לא דגים, לפיכך לאד נגזרה גזרה על הדגים שבים. היינו דכתיב: מכלה אשר בחרבה מתו (בראשית ז׳:כ״ב).⁠3
1. בדומה ברש״י סנהדרין נ״ז. ״כי השחית״, בכ״י פרמא 2342.
2. בדומה בר״י בכור שור בראשית ו׳:י״ג.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ורמס״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״הארץ״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״את הארץ״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224: ״לפי שלא״.
ה. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״כל״.
כי השחית כל בשר את דרכו, "for all flesh had corrupted its behaviour on earth. This is a reference to sexual perversions as in Proverbs 30,19, ודרך גבר בעלמה, "and the way of a man with a virgin.⁠" Mankind had already been commanded since the 6th day of creation: תוצא הארץ נפש חיה למינה. בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, "let the earth produce living creatures each according to its kind; cattle, creeping things, and wild beasts, each according to its kind. This made it clear that bestiality, homosexuality, lesbianism and all other kinds of unnatural sexual behaviour is considered by the Lord as an abomination, and had been so since creation. "When I will now destroy man I am only applying the same yardstick man applied when indulging in unnatural sexual practices which do not result in populating My earth.
"כל בשר, "all flesh,⁠" excluding the fish; seeing that fish had not become corrupted, they were spared; this is why the Torah emphasized that כל אשר בחרבה מתו, that "all the creatures whose habitat was the dry land had died.⁠" (Genesis 8,22).
כי השחית כל בשר – פרש״י (ד״ה כי השחית כל בשר) אפי׳ בהמות וחיות נזקקין לשאינן מינן. ותימה דהוא עצמו פי׳ לקמן (ח:א ד״ה ויזכר א-להים את נח) ויזכור א-להים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה (בראשית ח:א). מה זכו הבהמות. שלא השחיתו דרכם קודם לכן. א״כ סותר את דבריו. גימגום וצ״ע. מצאתי.
כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ – מלמד שהלכו ערומים וכשהיה רואה אשה יפה בא עליה.
כי השחית כל בשר וגו׳ – פירש״י אפי׳ בהמות וחיות נזקקין לשאינו מינן, ותימה הא הוא עצמו פירש לקמן ויזכור אלהים את נח ואת כל החי׳ ואת כל הבהמה מה זכות זכר לבהמות שלא השחיתו את דרכם קודם לכן וכו׳, גימגום.
כל בשר – מלמד שהלכו ערומים וכשהי׳ רואה נקבה יפה בא עלי׳ זהו שכתב לשון בשר דוקא.
כי השחית כל בשר את דרכו – אם נפרש כל בשר כמשמעו, ונאמר שאפילו בהמה וחיה ועוף השחיתו דרכם, להזקק לשאינן מינן, כמו שכתב רבינו שלמה, נאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו׳:י״ג), לא מפני כולם, אלא מפני מקצתם, וסיפר עונש האדם לבדו. או שנאמר שלא שמרו גם בזה תולדתם, והיה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס, והנה גם הם עושים חמס.
ועל דרך הפשט: כל בשר – זה כל האדם. ולמטה יפרש: כל בשר אשר בו רוח חיים (בראשית ו׳:י״ז), ומכל החי מכל בשר (בראשית ו׳:י״ט) – כל חי בגוף. אבל בכאן: כל בשר – כל האדם. וכן: יבא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיהו ס״ו:כ״ג), וכן: בשר כי יהיה בו בעורו (ויקרא י״ג:י״ח).
FOR ALL FLESH HAD CORRUPTED THEIR WAY. If we were to explain all flesh in its usual sense and thus say that even cattle, beasts and fowl corrupted their way by consorting with other species, as Rashi has explained, we must then say that the expression, for the earth is filled with violence through them,⁠1 does not mean "because of all of them" but only because of some of them [since "violence" does not apply to beasts and cattle], and Scripture tells of the punishment of man alone [even though all flesh corrupted their way]. Or we may say that the cattle, beasts, and fowl also did not follow their natural instincts, and all cattle seized prey and all fowl became birds of prey; thus they too committed violence.
By way of the simple meaning of Scripture, all flesh means "all men.⁠" Further on Scripture says explicitly: all flesh wherein is the breath of life;2 and of every living thing of all flesh,⁠3 meaning all living bodies. But here it says all flesh, meaning all people. Similarly [we find the verses]: All flesh shall come to worship before Me,⁠4 [meaning "all people"]; Or when the flesh hath in the skin thereof,⁠5 [where again reference is only to people].
1. (13).
2. Genesis 7:15.
3. Ibid., 6:19.
4. Isaiah 66:23.
5. Leviticus 13:24.
וירא אלהים את הארץ – יזכיר עתה אלהים להזכיר בהם מדת הדין כי היא מתוחה כנגדם לחטאם הגדול.
ואמר והנה נשחתה – ומה היא ההשחתה כי השחית כל בשר את דרכו, קרא לכולם בשם בשר כי כלם היו משחיתים את הזרע, וכענין שכתוב (ישעיהו כ״ז) שוחטי הילדים ודרשו רז״ל אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. ולפי שהן קלקלו זרע האדם שהוא נוצר למ׳ יום, לפיכך היה ענשם מדה כנגד מדה להשחת במי המבול שירדו עליהם ארבעים יום. ארבע עברות אלו היו בהן, ע״ז גלוי עריות שפיכות דמים וחמס. וטעם הארבעים כל אחד ואחד כנגד שהיו עובדין השמש ל׳ יום וכח השמש פועל בו חמשה ימים קודם בואו בטלה, וחמשה ימים אחר שנתרחק מטלה, והרי מ׳ יום שהשמש וכחותיו עומדים בטלה מ׳ יום, וכן בכל מזל ומזל מ׳ יום, זהו כנגד ע״ז ג״ע ושפיכות דמים. והחמס לפי שבעליו עוברין על משפטי התורה שנתנה למ׳ יום. ולא היה חטא ההשחתה הזאת בבני האדם בלבד כי אם בכל שאר ב״ח. וכן דרשו רז״ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כי היו מי המבול רותחין. כתיב הכא וישכו המים וכתיב התם (אסתר ז׳:י׳) וחמת המלך שככה. ומה שהזכיר ותשחת הארץ לפני האלהים זו השחתת עבודה זרה, ורמז לך הכתוב כי היו רעים וחטאים בעברות שבין אדם למקום כגון השחתת עבודה זרה והשחתת הזרע, ובעברות שבין אדם לחברו ג״כ כגון גזל, שכ״א ואחד היו גוזלין וחומסין זה מזה, שנאמר ותמלא הארץ חמס. וממה שהזכיר פעם שנית כי מלאה הארץ חמס מפניהם והזכיר על זה קץ כל בשר בא לפני, באר לך הכתוב שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. וכן אמר ישעיה ע״ה (ישעיהו נ״ד:י״ד) רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך. והזכיר למעלה (שם) כי מי נח זאת לי, כי יזהיר על עון הגדול אשר עליו נתקרבה מחתת דור המבול. והטעם לפי שהגזל מן המצות המושכלות שאלולי לא נתנה תורה היה אדם מוציא אותם בשכלו, ומושכל ראשון הוא שאין לו לאדם כלום בממונו של חברו.
ודע כי ענין המבול ראיה ברורה על ענין חדוש העולם ועל ההשגחה, בראותנו שהקב״ה מעניש ומכלה את הרשעים מן העולם ומשאיר שארית מן הצדיקים כגון נח ובניו, זה לאות כי העולם מחודש וכי ההשגחה שופעת בשפלים, כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול, וכשם שהיו לאדם הראשון שלשה בנים, קין הבל שת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, כן תמצא בנח שלשה בנים, שם חם ויפת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, וכשם שתמצא בבני אדם הראשון השלישי שת שממנו נשתכלל העולם והוא היה עקר הבנים, כן בבני נח תמצא השלישי עקר הבנים, והוא שם, שאין שום אומה זוכה לתחית המתים כי אם בני שם.
וירא אלוהים את הארץ, "G-d saw the earth, etc.⁠" At this point the Torah reverts to G-d's name אלוהים to indicate that the attribute of Justice enters the picture at this stage. Seeing that the sins of that generation were so great the attribute of Justice was poised over them.
והנה נשחתה, "and here it had become corrupt, etc.⁠" What precisely did this "corruption" consist of? כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, "for all flesh had corrupted its way upon the earth.⁠" They were all destroying their own seed. They did not want to procreate and used sexual union for pleasure only. This is what is meant by Isaiah 57,5 שוחטי הילדים, "the ones who slaughter the children.⁠" Our sages (Niddah 13) comment on this that a preferable reading to the word שוחטי would be סוחטי, i.e. they squeezed out their semen before impregnating their wives. Seeing that they had become guilty of destroying semen which becomes a fetus after forty days, they were punished with a deluge which poured rain on them for forty days (based on Pirke de Rabbi Eliezer chapter 22).
Actually, the people of that time were guilty of four sins: 1) idolatry; 2) sexual licentiousness including incest; 3) murder; 4) gratuitous violence. The reason for the forty days of rain may be broken down as follows: thirty days of continuous rain descended because of their idolatry, i.e. the worshiped the sun for thirty days; however seeing the sun's influence on earth commences already five days before it becomes visible to us and it continues for five days after it has ceased to be visible, it was proper that they be punished on account of sun-worship for forty days. Whatever is true of the visible effect of the sun as well as its invisible effect, applies equally to the stars so that in respect of every form of worship of celestial constellations the number forty represented מדה כנגד מדה, "the punishment fitted the crime.⁠" Similar considerations apply to the sin of sexual licentiousness and murder as in both instances the gestation period of the human being was forty days before it became a real fetus. As to the violence, their fourth sin, the number forty is appropriate for the duration of the days of rain as the Torah containing this legislation was given to Moses after he had spent forty days on Mount Sinai.
This sin of corruption did not only include human beings but it had also corrupted the behaviour of the animals. This is why our sages (Sanhedrin 108) explained ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, "the ones who had become guilty of wasting hot semen were punished by a deluge of hot water.⁠" This fact is based on a similarity of the words וחמת המלך שככה, and the king's anger "cooled off,⁠" and the words used at the end of the deluge in 8,1 וישכו המים, "and the waters cooled off.⁠"
As to the line ותשחת הארץ לפני האלוהים, "the earth had become corrupt in the presence of G-d,⁠" this is a reference to the idolatry practiced by man. The Torah alluded to then fact that the sins of mankind included both trespasses against G-d as well as trespasses against society. They corrupted religion and they corrupted the basics of procreation. These latter sins also included indiscriminate robbery amongst the people. The Torah refers to this by writing ותמלא הארץ, "the earth became filled with violence,⁠" and the repetition כי מלאה הארץ חמס. Seeing that the Torah reports G-d's decision to bring on the deluge in connection with the report of the violence it is clear that this sin weighed most heavily and that the decree to destroy mankind was not sealed until G-d had reviewed the indiscriminate violence on earth (compare Sanhedrin 108). We find support for this view in two verses in the Book of Isaiah. In Isaiah 54,14 we read רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך. "You shall keep away from oppression (do not engage in it) and you shall have no fear, and from ruin and it shall not come near you.⁠" The same prophet had said a few verses earlier (verse 9) כי מי נח זאת לי, "that this is like the deluge to Me, etc.⁠" In other words the prophet (in the name of G-d) warns the people that the deluge had been due to the violence and oppression practiced by people against each other. The reason that this was the "straw that broke the camel's back,⁠" i.e. the most critical sin was that it is a trespass against common sense. If there were no G-d at all, mankind would have to legislate laws controlling violence as otherwise civilisation would collapse of its own. A society which did not even observe such a code flaws could not expect to endure.
The very occurrence of the deluge is proof positive that the universe was a creation and that a Creator presides over it and watches it; it proves that the same Creator punishes those who are guilty and saves the ones who deserve to be saved such as Noach and his family. It proves further that G-d's supervision is not limited to the celestial spheres but that it extends to our "lower" world also. Just as Adam was the ancestor of all human beings after him, so Noach became the ancestor of all human beings after the deluge. Just as Adam had three sons, Kayin, Hevel, and Sheth, so Noach had three sons, Shem, Cham, and Yaphet. Just as two of Adam's sons were his mainstay whereas the third one was cursed, so you find that one of Noach's sons was cursed. Just as Adam's third son was the one who became the link to posterity so Noach's third son is the true link to posterity as only the descendants of Shem are the ones who will qualify for resurrection. [According to Rashi, Shem was indeed the third, i.e. the youngest son of Noach. Ed.]
כי השחית כל בשר – פירש״י אף בהמה חיה ועוף השחיתו דרכם ליזקק לשאינן מינם. וכתב הרמב״ן א״כ מה שכתב אחרי כן כי מלאה הארץ חמס מפניהם ולא מפני כולם דלא שייך חמס אחי׳ ואבהמה אלא מפני מקצתם וסיפר עונש האדם לבדו. א״נ בכולם קאמר שגם בהמה ועוף לא שמרו בזה תולדותם והיה כל בהמה טורפת וכל עוף דורס והם גם הם עושים חמס. וע״ד הפשט כל בשר זה כל האדם ולמטה מפרש כל בשר אשר בו רוח חיים ומכל החי מכל בשר חיה ועוף אבל כאן כל בשר כל אדם וכן יבא כל בשר:
כי השחית כל בשר, "for all flesh has become corrupt.⁠" According to Rashi the use of the transitive mode השחית, tells us that the animal kingdom copied man and became corrupt also, seeing that man had defied the God given laws of nature and substituted a mode of conduct of his own making. This was most manifest in their mating habits including indiscriminate mating with other species.
Nachmanides writes that according to Rashi the line כי מלאה הארץ חמס מפניהם, "for the earth has become filled with violence on their account,⁠" cannot apply to the animals but only to man. Violence is not a form of corruption when practiced by the beasts. (Genesis 6,13) Alternatively, the verse does apply to both man and beast, and the beasts and birds had learned to become predators after observing the conduct of man.
According to the plain meaning of the text, the words כל בשר apply only to human beings, just as they do in verse 17 לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, "to destroy all flesh which possesses the spirit of life (a soul).⁠" When the Torah uses the words כל בשר again in verse 19 where the creatures to be brought into the ark are listed, the expression refers exclusively to members of the animal kingdom.
כי השחית כל בשר – פר״ש אפי׳ בהמות וחיות נזקקות לשאינם מינם. וקשה דכתיב (בראשית ח׳ א׳) ויזכור אלהים את כו׳. ומה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן. וי״ל מה שלא היו נזקקין בתיבה אותו זכות זכר להם. ועי״ל אותן שקלטה התיבה (ו)⁠לא השחיתו. כי השחית כל בשר וכו׳. מלמד שהיו מחליפין נשותיהן זה עם זה. הקשה הר׳ רבי ישעייה על זה שאומר בקדושין (י״ג א׳) אמר רב יהודה אמר שמואל כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו וכו׳. ואר רבא אמר ר׳ יוחנן קשין הן לעולם יותר מדור המבול שנ׳ אלה וכחש ורצוח וגנוב פרצו דמים בדמים נגעו מאי משמע כדמתרגם רב יוסף מולידין בנין עם נשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין וכתיב על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושבי בה חיות השדה ועוף השמים וגם דגי הים יאספון ואלו בדור המבול כתיב כל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים ואלו הכא אפי׳ דגים שבים יאספו, והשתא תימא והלא גם בדור המבול היו מחליפין נשותיהן ולא מתו דגים שבים. ותי׳ דדור המבול לא קבלו עליהם דבר ערוה אבל ישראל קבלו עליהם.
כי השחית כל בשר את דרכו – כטעם עיות דרכו, וכתו׳ ״השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב״ (תהלים י״ד:א׳).⁠1
1. השחתה כאן אינה משמשת במובן הריסה וכילוי, אלא במובן עיוות והטיה לכיוון רע, כפי שמוכח מההקבלה בתהילים של ״השחיתו… עלילה״ ל״אין עושה טוב״.
כי השחית כל בשר – רוצה לומר כל בני האדם, כטעם ׳יבוא כל בשר להשתחוֹת׳ (ישעיהו סו, כג). ואמר שהשחיתו דרכם, כי מרוב נטותם לתאות המשגל השחיתו הדרך הנהוג, והיו באים על הנשים שלא כדרכן, ועל הזכור, ועל הבהמה, כמו שאמרו בבראשית רבה (כו, ה).
וכאשר ראה ה׳ שהארץ נשחתה כי השחית כל איש מהאנשים את דרכו, ונמשך בפועַל המשגל בזנות ובדרכים מגונים לא יִשְׁלַם בהם פרי, ושהם בכל יום מוסיפים לחטוא עד שיִּמָּשֵׁךְ מזה הפסד מה שכֻּוַּן במין האנושי מהשלמות,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יב) ב. הוא מה שאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו׳ – יאמר כי ראתה חכמתו ית׳ כי נשחתה הארץ ולא תוכל שאת מחמת כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ כו׳.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

כי השחית כל בשר אפי׳ בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. דהשחתת דרכו בגלוי עריות קמיירי כדכתיב דרך גבר בעלמה כדלעיל וכדר׳ עזריא בשם רבי יהודה ב״ר סימון דאמר הכל קלקלו במעשיהם הכלב היה הולך אחר הזאב והתרנגול אצל הטווס הה״ד כי השחית כל בשר כל אדם לא נאמר אלא כל בשר וזהו לפי הלשון הראשון משתי הלשונות שכתב רש״י בסוף בראשית והא דפרק חלק דא״ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל ופריך התם אם אדם חטא בהמה מה חטאת ותרצו כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם עכשיו שחטא אדם בהמה וחיה למה לי הוא לפי הלשון האחרון ומה שפירש״י גבי ויצא נח ובניו וגו׳ וכל רומש על הארץ למשפחותיהם שקבלו עליהם על מנת לידבק במינן אינו אלא לפי הלשון הראשון משתי הלשונות:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ואמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה – לרמוז כי נתמלאתה סאתם כי בראשונה אמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ לומר שרבו הרעות יותר מהטובות ועכ״ז היה בהם תקוה ורחמים. אבל בכאן אמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כלה בענין שלא היה להם תקוה כי מדת הדין מתוחה כנגדם. וזהו וירא אלהים ולא אמר וירא. ורמז גם כן באומרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השם הוא רחום וחנון והיה רוצה להאריך להם יותר. אבל אמר שהארץ באה לתבוע דין כנגדם לפי שהשחיתוה וטמאוה בתועבותם ובשקוציהם ולכן לא יכול השם להעלים הדין. וזהו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה לפי שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ. ולכן ויאמר אלהים קץ כל בשר בא לפני ולכן הנני משחיתם את הארץ. וזה ע״ד וזכרתי את בריתי יעקב שהיה רוצה לרחם עליהם בעבור זכות האבות ואחר כך באה הארץ וצעקה לפניו שלא שמרו שמיטת הארץ ושהיו ראויים לעונש והשם זכר עניה ומרודיה ולא העלים הדין. וזהו והארץ אזכור ולכן והארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה. וכן אמר כי השחית כל בשר את דרכו להורות שלא די שחלפו תורות ועברו חק שבעה מצות שנצטוו. אלא שאפי׳ הדברים הרצויים להם לעשות כפי טבעם ודרכם חטאו בהם וזהו כי השחית כל בשר וכו׳:
והנה נשחתה – מעצמה. כי בזולת עונש היתה בדרך השחתה, בהשחתת דרכם המקלקלת התולדה, ובגזל המקלקל המדינות, כענין ״וטחני קמח״ (ישעיהו מ״ז:ב׳).
והנה נשחתה, without external influences, as a natural consequence, not due to man’s ecologically criminal behaviour. Although on the surface, there appeared to be no connection, man’s corruption resulted in the corruption of his habitat. The language used here by the Torah is comparable to Isaiah 47,2 וטחני קמח, “and grind meal.” One does not grind flour, but one grinds grain into flour. The prophet spoke about the end product. The Torah also spoke about the end product of man’s corruption bringing in its wake, though invisibly, the destruction of the earth’s crust.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

[א] כי השחית כל בשר
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״א (סנהדרין נז.) ופרק אחד עשר דף קח ע״א (סנהדרין קח.)
[2] האלילים פרק שני דף כג ע״ב (ע״ז כג:)
[3] חולין (פרק שישי) [פרק ראשון] דף כג ע״א (חולין כג.)
[4] בכורות פרק תשיעי דף נז ע״א (בכורות נז.)
[5] תמורה פרק שישי דף כח ע״ב (תמורה כח:)
אפילו בהמה וחיה נזקקין לשאינן מינן. פירש הרא״ם שזהו לאחד משתי לשונות שכתב רש״י בסוף בראשית, דאילו לאידך לישנא שכתב ׳הכל בראתי בשביל האדם וכו׳⁠ ⁠׳ להך לישנא לא היו נזקקין לשאינן מינן. ומה שכתב כאן ״השחית כל בשר״ איירי שהאדם היה מרביע את הכלב על הזאב וכן כל המינין, כך פירש הרא״ם. ואין נכון פירושו, כי נוכל לפרש שאף למאן דאמר ש׳הכל נברא בשביל האדם׳ נוכל לומר שחיה ועוף נזקקין לשאינם מינן, ולא בא לתת טעם רק מפני מה נאבדו, שהרי הבהמות לא נצטוו, ואין ראוים להיות נאבדים. ולפיכך אמר ש׳הכל נברא בשביל האדם׳, וכיון שאין האדם למה אלו. אך קשה דבגמרא בפרק חלק (סנהדרין קח.) מפרש התם ״כי השחית כל בשר דרכו״ ׳אמר ר׳ יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על החיה וכו׳⁠ ⁠׳, ואם כן רש״י למה הניח תלמוד שלנו לפרש אחר ב״ר (כח, ח), ולפיכך יראה דרש״י סבירא ליה אחר שהיה מרביע אותם האדם היו משחיתים גם כן מעצמם אחר שהורגלו בכך, לפיכך לדידיה הוי שפיר גם כן ״כי השחית כל בשר דרכו״ – שהכל נזקקין לשאינם מינם. ותדע לך שכך הוא, דהא קאמר שם (סנהדרין קח.) אהא דאמר ׳שהרביעו בהמה על חיה׳ – והכל חזרו להיות נזקקין למינם חוץ מתשלומי שנזקק לשאינו מינו. והשתא אי לא היו נזקקין לשאינם מינם רק כאשר הרביעו אותם – לא שייך לומר ׳חזרו׳, שהרי לא חטאו מעיקרא. ולפיכך גם כן ניחא הא דפירש רש״י לקמן (ח, יט) ״למשפחותיהם״ ש׳קבלו עליהם להדבק במינם׳, דאתיא ככוליה עלמא, כי אליבא דהכל היו מזדווגים לשאינם מינם. והרא״ם פירש (כאן) דלא אתיא כמאן דאמר שהרביעו בהמה על חיה, ואינו כן, דהא אליביה קאמר שהכל חזרו חוץ מתשלומי, והיינו ״למשפחותיהם״ דכתיב, ופשוט הוא:
וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה – זה ע״ג שאין רואה בלתי ה׳ לבדו כי הכפירה עיקרה בלב ומטעם זה נאמר בע״ג (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש את בית ישראל בלבם. כי עיקר האמונה בלב. כי השחית כל בשר את דרכו, זה ג״ע שנקרא דרכו כדרך גבר בעלמה ולדעת רז״ל (בר״ר כ״ו:ד׳) חטאו בהוצאת זרע לבטלה לכך נאמר על הארץ כמו שאמר (בראשית ל״ח:ט׳) ושחת ארצה. ויתבאר עוד בסמוך תואר הצדיק והתמים בפסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומה שנאמר והנני משחיתם את הארץ שאף הארץ נתקלקלה יתבאר בע״ה פרשת אחרי מות (י״ח:כ״ה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה שהארץ נוגעת בדבר.
נזקקין לשאינן מינן. רצונו לומר מדכתיב את דרכו ולשון דרך גילוי עריות כדכתיב (משלי ל׳:י״ט) דרך גבר בעלמה. הא דלא נקט נמי דגים משום דכתיב על הארץ ולא דגים שבים:
Consorted with dissimilar species. Rashi knows this because it is written דרכו, which implies lewdness, as it is written (Mishlei 30:19): "The דרך (way) of a man with a young woman.⁠" Rashi did not mention fish because it is written, "On the earth" — excluding fish in the sea.
וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר – יקשה כפל הלשון במלות דומות לאין צורך וכאשר אמר כי השחית כל בשר משמע שהוא נותן טעם למה שנשחתה הארץ וזה טעם לדבר בדבר עצמו? אלא שה׳ יתברך מגודל רחמיו ישליך חמתו על העצים ועל האבנים. ואם יחטא איש אליו יחשוב הי״ת עונו קל להיותו עפר מן האדמה ושהאדמה חטאה ולא האדם ברוחו ונפשו. וזה אמרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה ראה ה׳ כאלו הארץ נשחתה והיא במרד ובמעל אף על פי שבאמת השחית כל בשר את דרכו על הארץ ולא הארץ עליו:
וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה – טעם ״וירא״ כמו ״וירא אלהים כי טוב״,⁠1 כי הוא לבדו רואה באמת, ומבין בין טוב לרע, והוא ראה כי נשחתה הארץ כלה. כי ״ותשחת״ עתיד מהופך יורה על הזמנים שבהן הגיעה להשחת הגמור. ועתה יספר על הזמן שראה אלהים כי נשחתה ואינה ראויה עוד לרחמים, כדרך ״כל הגוים כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו״,⁠2 שאיננו על הכח להתיצב כנגדו, אבל הוא על ההשחת הגמור הגורמת בטול הצורה. ושעל כן נחשבו לפניו כאפס ותהו וחדלו להיות ראוים לחמלה. וכמו שסמך ״הפסל נסך חרש״3 וגו׳ וזה תכלית ההשחת שבוטחים בעץ ואבן, וכמו שאמרנו למעלה. והחקירה הזאת רחבה, אבל אין טוב להאריך עליה פה. ועל כן כשראה אלהים כי הארץ נשחתה גזר עליה הכליון.
כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ – פירש מה שאמר ״ותשחת הארץ״, ״כי השחית כל בשר את דרכו״, והן הדרכים שדעתו של כל אדם מכריעתן, כמו החמס, דם ורצח, ולקחת נשות זולתו בחזקה, שרעות אלה ודומיהן כמעט נטועות בשקול הדעת. והם ברוב אולתם השחיתו דרכיהם, כדרך הרשעים הגמורים שבאחריתן יאהבו את הרע ויאמרו ״טוב הוא״. כדרך ״על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו״4, שבהיות רחמים כאלו נטועות בטבע כל אדם, הנוהג להפך יאמר [עליו] ששחת רחמיו. וכן ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית״.⁠5 כי הגזלה [היא] נגד שקול הדעת, וכל שכן לגזול אביו ואמו שחייב במוראם ובכבודם. ויש גוזל למצוא הון ויצרו תוקפו. אבל גוזל מאביו ואמו ואומר אין רע, זהו חבר לאיש משחית. וכל זמן שעושים מתאוה בלי הֶשׁחֵת, השם מרחם יכאיב ויחבש. אבל כשעושים בהשחת הדעת, יעשו הרעות הגדולות ויפֵרו דרך החיים אשר אהב ה׳, ואשר נטע בלב כל אדם, ואין עוד תקוה, ואז אין עוד מקום לרחמים. ועל זה אמר שהשחית כל בשר את דרכו הנטועה בו מאת השם, אפילו דברים שאין היצר מתאוה להן עד שיבוא האדם לכלל השחת הצורה. והם השחיתו הכל, וכאמרו ״וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום״.
ומה שאמרו בתלמוד סנהדרין6 עבוד ה זרה וגילוי עריות דכתיב ׳ותשחת הארץ׳ ותנא ר׳ ישמעאל כל מקום שנאמר ׳השחתה׳ אינו אלא דבר ערוה דכתיב ׳כי השחית כל בשר את דרכו׳, ועבודת אלילים דכתיב ׳פן תשחיתון׳, אין כונתם שאין [מלת] ״דרכו״ רק דבר ערוה, אבל לפי שמצינו בדור המבול ״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״ ידענו שחטאו בגילוי עריות. ואם זה מדרכי האדם, וכדפירש רש״י ז״ל גילוי עריות כדכתיב ׳דרך גבר בעלמה׳. ודור המבול בערוה קלקלו כדכתיב ׳ויקחו להם נשים׳ וגו׳ שהיו נזקקין לנשי ריעיהם. ואלה השתים ע״ז וג״ע עיקר השחת הנפש, ואי אפשר שיהיה האדם ׳איש משחית׳ כל זמן שהוא נקי משתים אלו. וסוף סוף גם הם ז״ל יודו שבכל דרך ודרך יש השחת, והדרכים [הם] רבים וכמו שבארנו שמצאנוהו על הרחמים ועל הגזלה וכן בכל דבר.
כל בשר – אפילו בהמה וחיה ועוף נזקקין לשאינן מינן, מפירוש רש״י ז״ל. [ולהלן פסוק י״ג] ״כי מלאה הארץ חמס מפניהם״. [כתב רמב״ן7] ״לא מפני כלם אלא מפני מקצתן,⁠8 או שלא שמרו גם בזה תולדתם, והיתה כל בהמה טורפת, וכל עוף דורס והנה גם הם עושים חמס״, מפירוש הרמב״ן ז״ל. ולפי ששתיהן אינן בתולדת הבעלי-חיים, צריכין אנו לומר שבעלי-החיים קודם המבול היו עדיין כל אחד כפי נפשו בשלמות יותר ממה שהן עתה, וכמו שקללת האדם לא באה אליו פתאום, כנראה מחיי האנשים שבדורות ההם, כך היה לבעלי-החיים. ויותר [נראה] כפי הפשט מה שאמרו בפרק חלק9 מלמד שהרביעו10 בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל. ואם תאמר בהמה מה חטאה? תירצו, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם! עכשיו שחטא אדם בהמה וחיה למה? אבל ״השחית כל בשר״ נופל על הרצון שעשו מאליהן. ויש לומר שברשעתם כפו את הבהמה והחיה לעשות כן פעמים רבות, עד שהרגילום ועשו אחרי כן מאליהן. וכמו שעד היום יוכל האדם להרגיל מקצת הבעלי-חיים לעשות מעשים שאינן בתולדתן, וכן לענין החמס הרגילום עליו. והפשט אמר רמב״ן ז״ל ״כל בשר״ זה כל אדם, ולמטה יפרש ״כל בשר אשר בו רוח חיים״,⁠11 ״ומכל החי מכל בשר״, כל חי בגוף. אבל כאן ״כל בשר״ כל האדם, וכן ״יבא כל בשר להשתחוות לפני״,⁠12 וכן ״ובשר כי יהיה בעורו״.⁠13 ויפה דִבֶּר.
1. בראשית א, י.
2. ישעיה מ, יז.
3. שם מ, יט.
4. עמוס א, יא.
5. משלי כח, כד.
6. נז, א.
7. על פסוק יב.
8. פירש בעל הטורים: כי לא שייך ״חמס״ אצל בהמות וחיות. לכן רש״י רק אומר שנשחתו בעלי-החיים להזקק לשאינם מינם. וזהו ״לא שמרו תולדתם״. אבל ממשיך רמב״ן שההשחתה היא שטורפים ודורסים מינים אחרים, וזהו חמס.
10. בני אדם הרביעו את בעלי-החיים.
11. והם בעלי-חיים.
12. ישעיה סו, כג.
13. ויקרא יג, יח.
את דרכו – מעשי האדם נמשלו לדרכים לפי שיש בכל מעשה שתי דרכים, האחת טובה והאחת רעה, וביד האדם לבחור אחת משתיהם כרצונו:
דרכו על הארץ – מלת על כמלת בשביל, כמו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך בשביל הנער, בשביל הארץ, כי הארץ היתה סבה הגורמת להשחתת דרכם, כי היתה ארץ מבורכת ומרוב שפעת טובתה קלקלו מעשיהם, כמבואר ברבה רעת האדם בארץ, לכן בעונש נכללה גם הארץ הנני משחיתם את הארץ, גם הארץ תשחת שיותש ויוחלש כח טבעה ולא תוציא עוד פירות בשפעת טובה כמו עד הנה.
וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה – אין הכוונה למושג ״כדור הארץ״, שבו התורה כלל לא עוסקת, אלא לפְּנֵי הארץ שהם תחום פעילות האדם – אותה ארץ נשחתה. התפתחותה הטהורה נעצרה, מכיון שכוחה וטוּבה, שניתנו לאדם, סייעו להשחתה המוסרית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יב) וירא – ונגד החלק הבהמי שבזה עכ״פ צריך שישמרו הדת הטבעי ומצות שהטבע מחייבתן כמו הרציחה ולקיחת נשי חבריהם בחזקה וכדומה, אמר שראה אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר אף את דרכו הטבעי. וכבר אמר ע״ז (ישעיהו כד) כי עברו תורות שהיא התורה האלהית, חלפו חק הוא הדת הנמוסי, הפרו ברית עולם הוא הדת הטבעי שא״א שיתקיימו בלעדיו. וע״ז אמר שהשחית כל בשר את דרכו שבזה יתקיים על הארץ לפי הטבע.
והנה נשחתה כי השחית וגו׳: הכי מיבעי ׳וירא אלהים כי השחית כל בשר׳1. אלא הכי פירושו, שראה כי גם אדמת הארץ נשחתה מטבעה2 שהטביע הבורא יתברך להספיק מזון לכל הברואים, והנה איבדה כוחה3. ופירש4 הטעם5 משום ש״השחית כל בשר את דרכו״ וטבעו, כי כל בריה יש לה טבע מיוחד במזונותיה ואויר הראוי לה, וכך טבע האדמה אשר הם עליה, וכמו שכתבתי לעיל (ב,ז. ב,יט), אבל כאשר השחיתו בדור הלז כל המינין ע״י הרכבות זרות את טבען ודרכן על הארץ6, ממילא נשחתה האדמה לפניהם. ועוד עיין מה שכתבתי לעיל (ה,כט).
1. איך ניתן לומר על הארץ שהיא נשחתה (בעוונות). ויש לעיין מדוע רבינו לא הסביר גם כאן ׳אנשי הארץ׳ כפי שהסביר בפסוק הקודם.
2. כעין פירושו של הספורנו, עיי״ש.
3. אך לא ברור מה ענין זה להחלטה על הבאת המבול.
4. הפסוק.
5. ״כי השחית״ – ״כי״ הסיבה. וזולת רבינו לא מצאנו יישוב נכון למלה ״כי״ בפסוק זה.
6. כפי שמופיע בחז״ל שכל בע״ח שינו דרכן, ונזקקו לשאינן מינן.
כל בשר – א״ר יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל1 (שם ק״ח.)
1. פשוט דמדייק מלשון כל בשר שכולל כל הברואים. ולכאורה צ״ע, דהא מצינו בכ״מ שם כל בשר שמכוין אך ורק לאדם, כמו יבא כל בשר להשתחות לפני (ישעיהו ס״ו), והיה ביום ההוא אשפוך את רוחי על כל בשר (יואל ג׳), שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו (תהלים ס״ה), וכדומה. וי״ל דשאני הכא דהענין מורה דקאי על כל הברואים, שהרי סוף מעשה שבאמת נאבדו ונטבעו במבול כל הברואים, ועל זה אמר הקב״ה קץ כל בשר בא לפני, וא״כ הלשון כל בשר שבפרשה זו מורה מפורש על כל הברואים, וע״ע מש״כ השייך לדרשא זו לקמן בפסוק מאדם ועד בהמה (ז׳ כ״ג).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(יג) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כׇּל⁠־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי⁠־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת⁠־הָאָֽרֶץ׃
Hashem said to Noach, "The end of all flesh has come before me because the earth is filled with wrongdoing because of them, and I am about to destroy1 them with the earth.⁠2
1. destroy them | מַשְׁחִיתָם – This verb employs the same root, "שחת", as that used to describe the corruption of mankind. The word might literally mean: "go to ruin" and can thus be used to describe both the moral or physical ruin of mankind.
2. with the earth | אֶת הָאָרֶץ – See Onkelos. Alternatively: "from the earth" (Rashi, Ibn Ezra and Radak, pointing to similar usage of the word "אֶת" in Shemot 9:29).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קנא] 1ויאמר ה׳ אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, א״ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ. (סנהדרין קח.).
[קנב] 2ויאמר ה׳ לנח קץ כל בשר בא לפני כו׳, ולפי שהיו שטופים בזימה וגזל נימוחו מן העולם. (בראשית רבה ל״א).
[קנג] 3קץ כל בשר בא לפני, הגיע זמנם להקצץ, הגיע זמנן לעשות בתה, הגיע קטיגורים שלהן לפני, כל כך למה, יכ מלאה הארץ חמס מפניהם. (בראשית רבה ל״א).
[קנד] 4קץ כל בשר חבילי דכל בשרא מלאכי חבלה. (תרגום יוב״ע).
[קנה] 5קץ כל בשר בא לפני, מלמד שנתן להן קץ וכמה מאה ועשרים שנה, דכתיב (בראשית ו׳:ג׳) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ולמה מאה ועשרים שנה לא פחות ולא יתר, כדי להשלים ימיו של צדיק, ואיזה זה מתושלח, ואית דאמרי כנגד שנותיו של משה רבינו, והיה מוכיחן ביד שני צדיקים נח ומתושלח אולי יחזרו בתשובה ולא חזרו. (מדרש הגדול נח).
[קנו] 6ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו׳. ואמר ר״ש דא מלאך המות. (זח״א נח:).
[קנז] 7באלפני. בבי״ת דנתי את העולם כו׳ בבי״ת דן את העולם שנא׳ קץ כל בשר בא לפני, גש לפני, קרב לפני לא נאמר, אלא בא לפני. (אותיות דר״ע או״ב).
[קנח] 8כי מלאה הארץ חמס. מתני׳. אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו. גמ׳. א״ר אחא כתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ומה היה חמסן, הוה בר נש נפיק טעין קופה מליאה תורמוסין, והיו מתכוונין ונוטלין פחות משוה פרוטה דבר שאינו יוצא בדיינין, א״ר חייה בר וזה רבה רבה כמעשי אילו כך מעשי אילו. (ירושלמי ב״מ פ״ד ה״ב).
[קנט] 9חמס. איזהו חמס, ואיזהו גזל, אר״ח ממס אינו שוה פרוטה, וגזל ששוה פרוטה. (בראשית רבה ל״א).
[קס] 10ד״א כי מלאה הארץ חמס א״ר לוי חמס זה ע״ג, חמס זה גילוי עריות, חמס זה שפיכות דמים, חמס זה ע״ג שנאמר כי מלאה הארץ חמס. (בראשית רבה ל״א).
[קסא] 11וכן איוב אומר (איוב טז, יז) על לא חמס בכפי תפילתי זכה כו׳ וכי יש תפלה עכורה, אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא להקב״ה ואינו עונה אותו, למה שתפילתו בעבירה שנאמר ויאמר ה׳ לנח קץ כל בשר וגו׳ אבל איוב שלא היה בעמלו גזל היתה תפלתו זכה, לכך אומר על לא חמס בכפי לפי שאין עול בכפי ובעמלי תפלתי זכה כו׳. (שמות רבה כ״ב).
[קסב] 12[דור המבול] עברו על שבעה מצות שנצטוה אדם הראשון והם ע״ז ג״ע וכו׳ (כמבואר לעיל פ״ב מאמר רל.) על הגזל כמו (שאמר גזל גם כן) שנאמר (בראשית ו׳:ב׳) ויקחו להם נשים בגזלה, דינין בני האלהים שהיו הדיינים עוברים על המשפט, אבר מן החי (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר ונאמר להלן (בראשית ט׳:ד׳) אך בשר בנפשו דמו, ברכת השם (בראשית ד׳:כ״ו) אז הוחל, ועל כולם לא נחתם גזר דינם אלא על החמס מנשים ומשאר החמסים שהיו עושים וזהו כי מלאה הארץ חמס. (מדרש).
[קסג] 13והנני משחיתם את הארץ, ר״ה ור׳ ירמיה בשם רב כהנא בר מלכיה אפי׳ ג׳ טפחים שמחרישה שולטת בארץ נימוחו, משל לבן מלכים שהיה לו פדגוג, כל זמן שהיה סורח היה פרגוג שלו נרדה, ולבן מלכים שהי׳ לו מניקה, אכל זמן שהיה סורח היתה מניקתו נרדת, כך אמר הקב״ה הנני משחיתם את הארץ, הא אנא מחבל להון ומחבל לארעא עמהון. (בראשית רבה ל״א).
[קסד] 14ד״א והנני משחיתם את הארץ. אם אדם חטא ארץ מה חטאת, מושלין אותו משל למה הדבר דומה, למלך שהיתה לו חצר גדולה, והושיב בה שומרין ותושבין, והלך למדינת הים, עד שהמלך שם עמדו ומרדו עליו ואמרו חצר שלנו הוא, שמע המלך וכעס עליהן, ואמר שכר הבית לא נתנו לי אלא שמרדו בי, הריני מחריבה ומאבדן, ומי שהוא אומר שלי היא יבוא ויעמוד כנגדי. (מדרש הגדול נח).
[קסה] 15בנח כתיב ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו׳. אמר ליה נח ולי מה את עביד כו׳ ולא בעי רחמי על עלמא ונחיתו מיא ואובידו בני עלמא ובגין כך מי נח כתיב (ישעיהו נ״ד:ט׳) מי נח ודאי, דביה הוו תליין דלא בעי רחמי על עלמא. (זח״ג יד:).
1. בב״ר פל״א, דורש ד׳ פסוקים בכתובים על דור המבול, ומסיים ולפי שהיו שטופים בגזל נמחו מן העולם שנא׳ ויאמר אלהים לנח וגו׳ ויש שם גירסא שפשטו ידיהם בגזל. כלשון הגמ׳, ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים כ׳ לפרש הא דמשמע בתנחומא מובא לעיל מאמר יח. וברש״י כאן, דנחתם גזר דינם על הזנות. דאלו לא היה בהם זנות לא היו נהרגים אלא הרשעים, ומשום הזנות נהרגים אף הצדיקים עמהם. והרמב״ן כ׳ הטעם שעל גזל נחתם גז״ד מפני שהיא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות. ובס׳ חמדת הימים הביא בשם ר׳ יצחק קארו כדברי הרמב״ן והוסיף לפי שלא היה ממחין זה על זה בגזל לכך קטרג עליהן, אבל לשאר עבירות יכול אדם לעשותן בסתר מבני אדם, ותי׳ שם עוד בא״א. ועי׳ בפענח רזא, ולקמן מאמר קסד.
2. ובכת״י במנח״י אינו גורס בזימה. ועי׳ לעיל מאמר קנא.
3. בפס״ז איתא הגיע זמנם לקוץ, כמו שנאמר וקצותה את כפה, כו׳ בא לפני קטיגוריה שלהם שלא נמצא להם זכות. דורש קץ לשון קצץ, ובמנח״י גורס הגיע זמנם ״להיעשות בוסר״, דורש בשר לשון בוסר, ולפי הגירסא שלפנינו מפרשים לעשות בתה, חורבה, ועי׳ לפנינו מאמר קנז.
4. מאמר זה בשם תרגום יונתן בן עוזיאל מובא בתקוני זהר תקון ס״ט (קיג:) ולפנינו בתיב״ע ליתא. ועי׳ לפנינו מאמר קנו. דמבואר כן בזהר בכ״מ דדורש קץ כל בשר על מלאך המות. וגם במאמר זה הכוונה כן.
5. עי׳ לעיל מאמר לא. לג. לו. ומ״ש בבאור, ובס׳ הישר ס׳ נח מובא לקמן מאמר ריד. ובמדרש הגדול קודם להנ״ל מביא מאמר זה. ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר. זהש״ה ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלהים שפטים בארץ (תהלים נ״ח:י״ב) בוא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב״ה, בשר ודם מבקש להביא פורענית על חברו הוא רוצה שלא ידע, אבל הקב״ה אינו כן אלא שולח ומזהיר אולי יעשה תשובה וינצלו. בשר ודם מבקש להביא פורענות על אחרים, והיה אוהבו עמהם מבקש להצילו מהן אינו יכול, אבל הקב״ה אינו כן מי שהוא רוצה שתגע בו פורענות היא נוגעת בו ומי שרוצה להצילו הוא ניצל הדא היא דכתיב (תהלים צ״א:ח׳) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. תדע לך הרי דור המבול שמרדו ביוצרן ואמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו. הציפן כזקים על פני המים לאחר שהתרה בהן.
6. לעיל מאמר קנד. ועי׳ בזח״א סב: סג. סה. קנב: ז״ח שה״ש, ומובא בס׳ לבנת הספיר, וברקאנטי, ועי׳ בצרה״מ כאן.
7. עי׳ לעיל מאמר קנג. ובמת״כ דמפרש לעשות בתה לשון בא קדריש.
8. בב״ר פל״א אחרי הלשון שלפנינו במאמר קנג. איתא וכך היו אנשי המבול עושים היה אחד מוציא קופתו מליאה תורמוסין, בא זה ונוטל פחות משו״פ, ובא כל אחד ואחד ונוטל פחות משו״פ שלא יהא יכול להוציא ממנו בדין, אמר הקב״ה אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה. והדרש שלפנינו הוא ג״כ מטעם זה דחמס הוי בפחות משו״פ. והירושלמי אתי לפרש לשון המשנה דמזכירין מי שפרע מאנשי דור המבול, הוא מטעם זה כמו בדור המבול נענשו אע״פ שחמס דבר שאינו יוצא בדיינים, כן מי שאינו עומד בדבורו אע״פ שמן הדין אין לחייבו יענש, כ״ה בפי׳ הקצר לירושלמי (בדפום קראקא שסט.) [ובס׳ ת״ת כ׳ לפרש כן מדעתו המשנה הזאת עפ״ד הירושלמי, ולא הרגיש כי כוונת הירושלמי בעצמו לפרש כן את המשנה] ובס׳ רה״ז כ׳ דהירושלמי דייק מדכתיב ״כל״ הארץ חמס משמע ביחד. ובמח״כ אגב שיטפיה כ״כ כי בקרא ליתא תיבת ״כל״, ופשוט כמש״ל דהירושלמי דייק כמבואר בב״ר לפנינו מאמר קנט. - רבה רבה עי׳ לעיל מאמר נח. ויש להעיר דמלשון הירושלמי דבר שאינו יוצא בדיינין, מבואר דבכה״ג אפי׳ ב״נ שגזל מב״נ ג״כ אינו יוצא בדיינין, ועי׳ עירובין סב. ועוד. מה ב״נ נהרג על פחות משו״פ ולא ניתן להשבון עיי״ש ברש״י תוס׳, ר״ח. ר״נ גאון. וש״ר, ואכ״מ. והסמ״ג במל״ת קנב. כ׳ לענין גזל עכו״ם דאסור, והקפידה התורה על גזל הרשעים שנאמר ותמלא הארץ חמס. ועי׳ ראשית חכמה שער הקדושה פי״ב. ובס׳ חסידים מכת״י צד תנו.
9. יש גרסאות להיפך חמס שו״פ, גזל אינו שו״פ, וכ׳ המפרשים דזה טעות, וצריך להיות כמו שלפנינו וכמו דסיים ע״ז בעובדא דמבואר לעיל במאמר קנח. וכמ״ש בבאור. ובכת״י מדרש אור האפלה איתא איזה הוא חמס זה החוטף ממון מיד אחרים, מה בין חמס לגזל, שהגזול לוקח אותו מבעליו בחזקה, והחמס חוטף אותו מבעליו, והעושק לוקח אותו מבעליו ברצונם ההלואה ואינו מחזירו לבעליו. ועי׳ ב״ק סב. עט: קיט. וברש״י סנהדרין נז. דגזל לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חברו וכו׳ ובתרגומים חמס חטופין, וצ״ב ואכ״מ.
10. בפס״ז מפרש ע״ז דכתיב כי מלאה הארץ חמס, כפרו במי שהוא כל הארץ כבודו. ועי׳ לעיל מאמר קמב. - ובס׳ בעל העיטור ערך קבלת עדות מביא דברי הב״ר אלו, ומביא ראי׳ מזה דחשוד על עריות רשע דחמס הוא ופסול לעדות דעריות בכלל חמס הוא.
11. שתפלתו בעבירה. הרד״ל גורס עכורה וכ״נ, ועיי״ש ביפ״ת ולעיל מאמר קנא.
12. מאמר זה מובא בס׳ דרשת אבן שועיב [נדפס פ״ר קושטא רפב.] פ׳ נח בשם רבותינו אמרו שעברו כו׳ ונראה מלשונו דמקורו מאיזה מדרש. ועי׳ לעיל מאמר ז. קנא. מ״ש בבאור ולפי המבואר כאן י״ל. ועי׳ לעיל פ״ד מאמר קנט.
13. דורש את הארץ כמו ואת הארץ או עם הארץ, עי׳ רש״י כאן, ואע״ז ורמב״ן ורד״ק, ובפס״ז מוסיף כי כל זמן שאדם חוטא לוקה אומנתו, הארץ לוקה על עונות יושביה, וכן אמר דוד ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה (תהלים קז) ועי׳ לעיל מאמר צה. צח. ומ״ש בבאור.
14. עי׳ לעיל מאמר קסג. ומ״ש בבאור.
15. עי׳ זח״א קו. רי: ולעיל מאמר קמד. ולקמן פ״ז מאמר יד. הטעם דלא בקש על בני דורו מפני שלא פתח לו הקב״ה פתח, ולמה לא פתח לו לפי שהיו רחוקים מדרך התשובה, ועי׳ מענין זה ברקאנטי, ורב״ח, וצרה״מ כאן.
וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ קִצָּא דְּכָל בִּסְרָא עָאל לִקְדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָאֲנָא מְחַבֵּילְהוֹן עִם אַרְעָא.
Hashem said to Noach, “The end of all flesh has come before Me. For the earth is filled with robbery because of their evil deeds, and so, I will destroy them with the earth.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ
וַאֲמַר ה׳ לְנֹחַ קִיצָא דְכָל בִּסְרָא עָל לִקְדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָא אֲנָא מְחַבֵּילְהוֹן עִם אַרְעָא
קץ – לשון סוף ולשון אבדון
א. בדרך כלל אונקלוס מתרגם מִקֵּץ – סוֹף כגון, ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם״ (בראשית ח ו) ״וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין״, ״וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים״ (בראשית מא א) ״וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין״. אבל כאן תרגם ״קֵץ כָּל בָּשָׂר״ – ״קִיצָא דְכָל בִּסְרָא״ משורש קצ״ץ, כי בנוסף להוראת סוף, זמן קצוב, יש במשמעו גם כריתה וגדיעה כמו ״וְקַצֹּתָה את כפה״ (דברים כה יב) ״וּתְקוּץ יָת יְדַהּ״. ורמז למדרש ״קץ כל בשר – הגיע זמנן להקצץ״ (ב״ר לא ב).⁠1
החמס ״נכנס״ עד כסא הכבוד
ב. ראב״ע פירש ״קץ כל בשר בָּא״ במשמע הגיע: ״וטעם בָּא – הגיע קץ אידם״. אבל אין זו דעת אונקלוס שתרגם ״קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי״ – ״עָל לִקְדָמַי״ (נכנס), ולא תרגם ״אֲתָא לִקְדָמַי״ (הגיע, עיין להלן ז א). והדין עמו, כי הכתוב הטעים ״בא לְפָנַי״ המביע את חומרת העונש שכביכול ״נכנס״ עד כסא הכבוד כדרשת חז״ל שגם החמס בא ״לפני״ הבורא.⁠2 לכן תרגם ״קץ כל בשר בָּא לפני״ – ״עָל לִקְדָמַי״: כביכול החטא ועונשו ״נכנס״ לפני הבורא. ודוגמתו ״הכצעקתה הבאה אלי״ (בראשית יט כא) ״הַכִקְבִלַתְהוֹן דְּעַלַת לִקְדָמַי״, שנכנסה לפני.
מִפְּנֵיהֶם – של מי?
ג. ״כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם״ – ״אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא״. ולא תרגם ״מִן קֳדָמֵיהוֹן״ בתרגום מילולי (או ״בְּדִילְהוֹן״ – בסיבתם), כדי לשלול מן ההבנה ש״מפניהם״ מוסב על ״כל בשר״ הנזכר לפניו, הכולל גם בעלי חיים. ומכיוון שבפסוק הקודם נתבארה דעת אונקלוס שהשחתת האדם היא שגרמה למבול, תרגם גם כאן ״מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא״ המטעים את מעשיהם הרעים של בני האדם. ואולי על פי לשון ת״א, נקבע במוסף ראש השנה ״לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם״.⁠3
הארץ עצמה תשחת
ד. ״וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ״ – ״עִם אַרְעָא״. רש״י בפירושו הראשון מפרש ״את הארץ – כמו מן הארץ, ודומה לו כצאתי את העיר (שמות ט כט) מן העיר״, וכן פירשו ראב״ע ורמב״ן. אולם אין משמעות זו מתאימה למלת אֶת אלא אם כן נפרש ״משחיתם״ כמו מעבירם. לכן תרגמו אונקלוס והמיוחס ליונתן ״עִם אַרְעָא״, כלומר ההשחתה תחול גם על עצם פני האדמה, גם הבתים הצמחים וכיו״ב יושחתו על ידי המבול, וכן בפירוש השני ברש״י.⁠4
1. ״לחם ושמלה״ וראה גם רד״צ הופמן ״קץ – לשון סוף ולשון אבדון גם יחד״. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״קץ כל בשר״ – ״סוֹפָא דְכָל בִּסְרָא״.
2. סנהדרין קח ע״א: ״אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר ״כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ״ וכתיב הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם (יחזקאל ז יא). אמר רבי אלעזר: מלמד שזקף עצמו כמקל ועמד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבונו של עולם, לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם״.
3. ״תוספת ומלואים״.
4. רש״י: ״דבר אחר: את הארץ עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו״. וראה רד״צ הופמן. לארבעים הפסוקים בהם תרגם ״את״ – ״עם״ ראה לעיל ד א.
ואמר י״י לנח קבילת כל בשרא סלקת קדמוי ארו׳ אתמליאת ארעא חמסין וגזילין מן קדימהון והא אנ׳ מחבל יתהון וית ארעא.
ואמר י״י לנח סופא דכל בישרא מטא מן קדמי ארום איתמליאת ארעא חטופין מן עובדיהן בישיא והא אנא מחבלהון עם ארעא.
And the Lord said to Noah, The end of all flesh cometh before Me, because the earth is filled with rapine by their evil works; and, behold, I will destroy them with the earth.

פרשה לא

[א] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר וגו׳ – הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע (יחזקאל ז׳:י״א). הֶחָמָס קָם, אֶתְמָהָא, חַס וְשָׁלוֹם אֵינוֹ קָם וְאִם קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע, לְחִיּוּבוֹ שֶׁל רָשָׁע, וְלֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֵהֱמֵהֶם (יחזקאל ז׳:י״א), לָא מִנְהוֹן וְלֹא מִמָּמוֹנָם וְלָא מִן תִּמְהָתְהוֹן, לָמָּה: לֹא נֹהַּ בָּהֶם (יחזקאל ז׳:י״א), לֹא הָיָה לְשׁוּם בְּרִיָּה נַחַת רוּחַ מֵהֶם וְלֹא הָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַחַת רוּחַ מֵהֶם, לֹא נֹהַּ בָּהֶם, כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם, וְנֹחַ (בראשית ו׳:ז׳-ח׳), אֲפִלּוּ נֹחַ שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מֵהֶם אֵינוֹ כְּדַאי אֶלָּא שֶׁמָּצָא חֵן, וְנֹחַ מָצָא חֵן (בראשית ו׳:ח׳), וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּזִמָּה נִמּוֹחוּ מִן הָעוֹלָם.
[ב] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי – בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ (איוב כ״ד:י״א). בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים לָהֶם בְּדָרִיּוֹת קְטַנּוֹת. יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ, אֲפִלּוּ יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ.
אָמַר רַבִּי אַיְבוּ לָמָּה יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ, לְפִי שֶׁהָיְתָה מְאֵרָה מְצוּיָה בַּעֲמָלוֹ שֶׁל רָשָׁע, וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִּים בְּזִמָּה וְגָזֵל, נִמּוֹחוּ מִן הָעוֹלָם.
[ג] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים – שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ (עמוס ה׳:י׳), דַּהֲוָה אֲמַר לְהוֹן, רֵיקִים אַתֶּם מַנִּיחִים מִי שֶׁקּוֹלוֹ שׁוֹבֵר אֲרָזִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְעֵץ יָבֵשׁ, וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּגָזֵל נִמּוֹחוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא וגו׳.
[ד] דָּבָר אַחֵר: קֵץ כָּל בָּשָׂר – כְּתִיב: מֵרֹב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים (איוב ל״ה:ט׳). מֵרֹב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ, אֵלּוּ הַנֶּעֱשָׁקִים. יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים, אֵלּוּ הָעוֹשְׁקִים. אֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ וְאֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ, אֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ בְּחִמּוּס מָמוֹן, וְאֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ בְּחִמּוּס דְּבָרִים, עַד שֶׁנִּתְחַתֵּם גְּזַר דִּינָם, וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּגָזֵל נִמּוֹחוּ מִן הָעוֹלָם.
[ה] קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי – הִגִּיעַ זְמַנָּם לְהִקָּצֵץ, הִגִּיעַ זְמַנָּן לֵעָשׂוֹת בָּתָה, הִגִּיעַ קָטֵיגוֹרִיס שֶׁלָּהֶן לְפָנַי, כָּל כָּךְ לָמָּה: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם (בראשית ו׳:י״ג), אֵיזֶהוּ חָמָס וְאֵיזֶה הוּא גָּזֵל, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא חָמָס אֵינוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְגָזֵל שֶׁשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְכָךְ הָיוּ אַנְשֵׁי הַמַּבּוּל עוֹשִׂים, הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוֹצִיא קֻפָּתוֹ מְלֵאָה תּוּרְמוֹסִים וְהָיָה זֶה בָּא וְנוֹטֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְרוּטָה, וְזֶה בָּא וְנוֹטֵל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְרוּטָה, עַד מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִמֶּנּוּ בַּדִּין, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם עֲשִׂיתֶם שֶׁלֹא כַשּׁוּרָה אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה עִמָּכֶם שֶׁלֹא כַשּׁוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה (איוב ד׳:כ״א), בְּלֹא חָכְמַת הַתּוֹרָה. מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ (איוב ד׳:כ׳), וְאֵין מֵשִׂים אֶלָּא דַּיָּן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כ״א:א׳).
[ו] דָּבָר אַחֵר: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס – אָמַר רַבִּי לֵוִי חָמָס, זֶה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. חָמָס, זֶה גִּלּוּי עֲרָיוֹת. חָמָס, זֶה שְׁפִיכוּת דָּמִים. חָמָס, זֶה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס. חָמָס, זֶה גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל (ירמיהו נ״א:ל״ה). חָמָס, זֶה שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָּם נָקִיא (יואל ד׳:י״ט). חָמָס, כְּמַשְׁמָעוֹ.
[ז] הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ – רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַב כַּהֲנָא בַּר מַלְכִּיָּה אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה טְפָחִים שֶׁהַמַּחֲרֵשָׁה שׁוֹלֶטֶת בָּאָרֶץ נִמּוֹחוּ, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה לוֹ פַּדְגוֹג, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה סוֹרֵחַ הָיָה פַּדְגוֹג שֶׁלּוֹ נִרְדָּה, וּלְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה לוֹ מֵינִיקָה, כָּל זְמַן שֶׁהוּא סוֹרֵחַ הָיְתָה מֵינִקְתּוֹ נִרְדֵּית, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ, הָא אֲנָא מְחַבֵּל לְהוֹן וּמְחַבֵּל לְאַרְעָא עִמְּהוֹן.
קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל חָמָס, שֶׁהֲרֵי דּוֹר הַמַּבּוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל וְלֹא נִתְחַתֵּם עֲלֵיהֶם גְּזַר דִּין עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֶזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, וּכְתִיב (יחזקאל ז׳:י״א) ״הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע״, מְלַמֵּד שֶׁזָּקַף עַצְמוֹ כְּמַקֵּל, וְעָמַד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֱמֵהֶם״ ״וְלֹא נֹּהַּ בָּהֶם״. וְאַף עַל נֹחַ נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו׳:ז׳-ח׳) נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם וְנֹחַ.

רמז נא

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל הָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין כְּאִלּוּ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה׳ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ״. רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אָמַר: כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ז:ה׳) ״הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים״, אַל תִּקְרִי ׳שֹׁחֲטֵי׳ אֶלָּא ׳סוֹחֲטֵי׳. רַב אַשִּׁי אָמַר כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּתִיב הָכָא (שם) ״תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן״ וּכְתִיב הָתָם ״עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן״. אָמַר רַב אַסִּי, כָּל הַמֵּבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב הָכָא, (בראשית ל״ח:י׳) ״וַיֵּרָע בְּעֵינֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ וּכְתִיב (תהלים ה׳:ה׳) ״לֹא יְגֻרְךָ רָע״ מַאי דִּכְתִיב (ישעיהו א׳:ט״ו) ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״ אֵלּוּ הַמְּנָאֲפִים בַּיָּד כִּדְתָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ״לֹא תִנְאָף״ לֹא יִהְיֶה בְּךָ נֹאֵף בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל. רַבִּי אַמִּי אָמַר: הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לָדַעַת נִקְרָא עוֹבֵד אֶלִילִים, שֶׁכָּךְ אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי – הִגִּיעַ זְמַנָּן לִיקָּצֵץ, הִגִּיעַ זְמַנָּן לַעֲשֹׂת בּוֹסֶר הִגִּיעַ קַטֵיגוּרְיָא שֶׁלָּהֶן הִגִּיעַ זְמַנָּן לֵיעָשׂוֹת בָּתָּה כָּל כָּךְ לָמָּה. כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. חָמָס, שָׁוֶה פְּרוּטָה, גֶּזֶל, פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה הָיָה אֶחָד מֵהֶם מוֹצֵא קֻפָּתוֹ מְלֵאָה תּוּרְמוּסִין הָיָה זֶה בָּא וְנוֹטֵל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וְזֶה בָּא וְנוֹטֵל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, עַד מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בַּדִּין. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם שֶׁלֹּא כַּשּׁוּרָה אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כַּשּׁוּרָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ד׳:כ״א) ״הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״ בְּחָכְמַת תּוֹרָה, ״מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ״, וְאֵין מֵשִׂים אֶלָּא דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״א:א׳) ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִים לִפְנֵיהֶם״.
דָּבָר אַחֵר: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס – חָמָס זֶה עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס חָמָס זוֹ גִּלּוּי עֲרָיוֹת (ירמיהו נ״א:ל״ה) ״חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל״ חָמָס זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים ״מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָּם נָקִיא בְּאַרְצָם״, חָמָס כְּמַשְׁמָעוֹ.
וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ – אֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים שֶׁל מַחְרֵשָׁה נִמֹחוּ לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה לוֹ פֵּדָגוֹג כָּל זְמַן שֶׁהָיָה סוֹרֵחַ הָיָה פֵּדָגוֹג שֶׁלּוֹ נִרְדֶּה וּלְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה לוֹ מֵנִיקָה, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה סוֹרֵחַ הָיְתָה מֵנִיקָתוֹ נִרְדֵּית כָּךְ הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ, הָא אֲנָא מְחַבֵּלְהוֹן וּמְחַבֵּל אַרְעָא עִמְּהוֹן.
קאל אללה לנוח קד דני אג׳ל כל בשרי בין ידי אד׳ אמתלת אלארץ׳ ט׳למא מן קבלהם והא אנא מהלכהם מנהא.
אמר ה׳ לנח: כבר הגיע המועד הקצוב של כל בשר לפני, כי התמלאה הארץ חמס בגללם, והנני משמיד אותם ממנה.
חמס – הוא מין גדול לכל מה שיהיה מן הגנבה והעשק והגזל והדומה להם, והם מינים שפלים לו, כי כל עשק וגזל וגנבה – חמס, וזה לא יהפך. (ספר השרשים ״חמס״)
קץ כל בשר בא לפני – כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרולמוסיאא באב לעולם והורגת טובים ורעים.
כי מלאה הארץ – לא נתחתםג גזר דינם אלא על הגזל.
את הארץ – כמו: מן הארץ, ודומה לו: כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט),⁠ד חלה את רגליו (מלכים א ט״ו:כ״ג) – כמו:⁠ה מן רגליו.
דבר אחר: את הארץו – עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עמק המחרישה נימחו ונישטשטשו.⁠ז
א. בגיליון כ״י לייפציג 1 מופיע כאן: ״פי׳ דבר״. בכ״י אוקספורד 34 נוסף כאן: ״מיתה קשה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״באה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י ליידן 1: ״נחתם״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״מן העיר״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״כמו״.
ו. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״את הארץ״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1, והשוו בבלי שבת פ״א. ורש״י שם. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, דפוס רומא: ״ונטשטשו״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״וניטשטשו״. בכ״י אוקספורד 34: ״ונשחתו״.
קץ כל בשר THE END OF ALL FLESH – Wherever you find lewdness and idolatry, punishment of an indiscriminate character comes upon the world killing good and bad alike (Bereshit Rabbah 26:5).
כי מלאה הארץ חמס FOR THE EARTH IS FILLED WITH VIOLENCE – Their fate was sealed only on account of their sin of robbery (Sanhedrin 108a).
את הארץ [I WILL DESTROY THEM] WITH THE EARTH – It is similar to מן הארץ "from the earth"; other examples of this use of את are: (Shemot 9:29) בצאתי "when I go forth" את העיר which means מן העיר "from the city" and (Melakhim I 15:23) חלה "he suffered" את רגליו which means מן רגליו "from his feet".
Another explanation of את הארץ is: "together with the earth" – for the earth was blotted out and washed away to the depth of a furrow of three handbreadths (Bereshit Rabbah 31:7).
ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר1הגיע זמנם לקוץ. כמו שנאמר וקצות את כפה (דברים כ״ה:י״ב).
כל בשר – הואיל ובני אדם נשחתים גם כל בשר אשחית.
בא לפני2קטיגוריא שלהם. שלא נמצא להם זכות. וכל כך למה. כי מלאה הארץ חמס. 3א״ר לוי חמס ע״ז. חמס גילוי עריות. חמס שפיכות דמים. ע״ז. דכתיב 4כי מלאה הארץ חמס. 5כפרו במי שהוא כל הארץ כבודו. גילוי עריות. דכתיב חמסי ושארי על בבל (ירמיה נ״א:ל״ה). 6ואין שאר אלא ערוה. שנא׳ איש איש אל כל שאר בשרו וגו׳ (ויקרא י״ח:ו׳). שפיכות דמים. דכתיב מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם (יואל ד׳:י״ט) 7מלמד שלא נתחתם להם גזר דין עד שפשטו ידיהם בגזל. שנא׳ כי מלאה הארץ חמס מפניהם.
והנני משחיתם את הארץ8רב הונא ורב ירמיהו בשם רב כהנא ב״ר מלכיה אמר אפילו ג׳ טפחים שהמחרישה שולטות בארץ נמחו לקיים מה שנאמר הנני משחיתם את הארץ. 9כמו שאמרנו למעלה. כי כל זמן שאדם חוטא לוקה אומנתו. הארץ לוקה על עונות יושביה. וכן אמר דוד ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה (תהלים ק״ז:ל״ד).
1. הגיע זמנם לקוץ. ב״ר פל״א. ילקוט רמז נ״א בשם המדרש. ושם הגי׳ להקצץ. ועיין אוה״ש שרש קצץ.
2. קטיגוריא שלהם. ב״ר וילקוט שם. והמלה יונית ϰατυγορια פי׳ רכילות וחובה.
3. א״ר לוי. ב״ר וילקוט שם.
4. דכתיב כי מלאה הארץ חמס. וכ״ה בב״ר שם והרד״ל הגיה שצ״ל כי מלאו את הארץ חמס (יחזקאל ח׳:י״ז י״ז) ושם מיירי בע״ז. דקודם זה כתיב והמה משתחוים קדמה לשמש. וכן כל הענין דשם משתעי בע״ז. ולחנם דחק בזה המ״כ.
5. שכפרו במי כו׳. היא הוספת המחבר.
6. ואין שאר אלא ערוה. היא הוספה מהמחבר. עפ״י מאמרם תנחומא סוף בהעלותך. במ״ר ספט״ו. ואין שאר אלא עריות. שנא׳ איש איש אל כל שאר בשרו.
7. מלמד שלא נתחתם להם גז״ד. סנהדרין ק״ח ע״א ומובא ברש״י עה״ת.
8. רב הונא. ב״ר שם. וילקוט שם. ורש״י עה״ת.
9. כמו שאמרנו למעלה. על פ׳ ותשחת הארץ.
קץ כל בשר – הוא הגוף.
וטעם בא – הגיע קץ אידם.
והנני משחיתם את הארץ – טעם את – מן. וכן: כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט) – מן.
או: עם, כמו: את יעקב איש וביתו (שמות א׳:א׳).
והנכון בעיני: שמלת משחיתם מושכת עצמה ואחרת עמה. וכן הוא: והנני משחיתם ומשחית את הארץ. וכן: אלהים צבאות (תהלים נ״ט:ו׳), כסאך אלהים (תהלים מ״ה:ז׳).
AND GOD SAID UNTO NOAH: THE END OF ALL FLESH. All bodies.
[IS COME BEFORE ME.] The time of their calamity has arrived.
WITH THE EARTH. Et ha'aretz (with the earth) means from the earth. Similarly, As soon as I am gone out of the city (et ha'ir) (Ex. 9:29). It may also be rendered, with the earth, as in with Jacob (et Yaakov) every man came with his household (Ex. 1:1).⁠1 It appears to me that mashchitam (I will destroy them) stands for two words. Similarly, the word God in O God of hosts (Ps. 80:8) and thy throne in thy throne God (Ps. 45:7).⁠2 The meaning of our verse is: And, behold, I will destroy them and destroy the earth.
1. Et is usually the sign of the accusative. Thus this clause should be rendered: I will destroy them, the earth. This translation is impossible, hence Ibn Ezra's comment.
2. See above, Gen. 2:19, mosekh atzmo, etc. Ps. 80:8 reads, Elohim Tzeva'ot (literally, God hosts). It should read, Elohe Tzeva'ot (God of hosts). Hence Elohim is to be read as if written twice, Elohim Elohe Tzeva'ot (God, God of hosts). Similarly kisakha Elohim (Ps. 45:7) is ungrammatical. It must be read, kisakhakha kisse Elohim (Thy throne, God's throne).
וטעם לאמר: האלהים – בעבור את האלהים התהלך נח (בראשית ו׳:ט׳), וכל מעשה השם על ידי המלאכים הוא, והם גלו לו הסוד במצות השם הנכבד.
קץ – מגזרת: וקצותה את כפה (דברים כ״ה:י״ב). והטעם: בא זמן הקצוץ.
ופירש שזה כל בשר היא על הארץ, באמרו: כי מלאה הארץ.
ודקדוק: משחיתם את הארץ – שתהיה מלת משחיתם מושכת אחרת עמה, כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳), כאלו אמר והנני משחיתם את משחת הארץ, זאת דעת מדקדק גדול.
ולפי דעתי: שמלת את – כמו מן: כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט). או הוא תחת עם.
והנני משחיתם את הארץ – הם השחיתו את דרכם, ואני אשחית אותם.
את הארץ – שאשחית עמהם בהמות והחיות והעופות והאילנות והעשבים וכל אשר בארץ, לפי שהיא מלאה חמס, והכל נברא בשבילם.
והנני משחיתם את הארץ I AM ABOUT TO BRING RUIN UPON THEM ALONG WITH THE EARTH: They ruined their way (verse 12), so I will bring ruin on them.⁠1
{See additional paragraph in Hebrew text.}
1. R. Yosef Bekhor Shor points out that the same verb (ש-ח-ת) is used to describe the people’s sins and God’s punishment. I quoted the biblical verses above using the Torah translation of Everett Fox, the only translation that I found that preserved the play on words that R. Yosef Bekhor Shor noted.
ויאמר קץ כל בשר – הגיע קצם לכלותם מן העולם, או הקץ שנתתי להם כמו שכתבנו. והנה לא שבו אבל השחיתו יותר.
בא לפניבא – פירושו: הגיע לפני, כמו: כי עלתה רעתם לפני (יונה א׳:ב׳). כלומר הקץ שהוא גמול מעשה הרע שבא לפני, הגיע, והנה טעם בא לקץ ולמעשה הרע.
ופירושו כי מלאה הארץ חמס – וטעם מפניהם דבק עם בא לפני, כלומר בא לפני מפני עושי החמס שהגדילו לעשות.
ואמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה ל״א): בא וראה כמה גדול כחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על חמס.⁠1
משחיתם – כיון שהם השחיתו דרכם על הארץ שהפקדתים שיהיו שליטים עליה הנני משחיתם ממנה.
את – כמו מן, וכן: כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט), הם יצאו את העיר (בראשית מ״ד:ד׳), והדומים להם.
או פרושו: עם הארץ, כי כיון שכסוה המים הרי היא נשחתה וחזרה לתהו ובהו.
ורבותינו ז״ל פרשו (בראשית רבה ל״א): כי שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו.
1. השוו רד״ק יונה א׳:ב׳ ביתר הרחבה.
ויאמר...קץ כל בשר, the time had arrived for their destruction from the world. The destruction which God had threatened before allowing for the 120 years grace period. Not only had they not mended their ways, but they had become ever more corrupt.
בא לפני, we have explained the word בא already elsewhere as meaning “that the time had arrived before Me.” The same expression is used in Jonah 1,2 when God describes the impending fate of the people of Nineveh in the words כי עלתה רעתם לפני, meaning that the effect of the wickedness had reached Him. The קץ described in our verse is the natural reaction to the effect the wickedness of the people had on God when it confronted Him.
כי מלאה הארץ חמס, the word מפניהם belongs next to the words בא לפני, i.e. on account of the violence they have perpetrated. Our sages (Sanhedrin 108) say behold how powerful is the sin of violence seeing that the generation of the deluge was not wiped out in spite of all their other sins until they had become guilty of indiscriminate violence. Iit was only then that the decree of their destruction was sealed.
משחיתם, seeing that the people had deliberately corrupted their way of life, God matches the punishment to the crime by depriving them of the control they used to exert over nature inasmuch as it effected their habitat, earth.
את, in this instance it means the same as מן, “from.” A parallel verse in which the word את is used in this sense is Exodus 9,29 כצאתי את העיר, “as soon as I leave the city.” Another such example is found in Genesis 44,4 הם יצאו את העיר “they had just departed from the city.”
את הארץ – עם כל בריות הארץ,⁠1 דוגמ׳: כי לי כל הארץ (שמות י״ט:ה׳).
1. בדומה בר״י בכור שור.
_
קץ כל בשר – קץ ימי המבול.
משחיתם – בגימ׳ היא (ג׳) [שלשה] טפחי׳.
מ׳שחית א׳ת ה׳ארץ – בר״ת מ׳א׳ה׳. כי מאה אמה היתה קומתם. וכן מ׳עולם׳ א׳נשי׳ ה׳שם׳ (בראשית ו:ד). ובס״ת מ׳י׳ם׳.
כי מלאה הארץ חמס – פירש״י כ״מ שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים, והקשה הר״י מאורלייני״ש והלא הטובים הם שהיו בתיבה וניצולו, ונ״ל דקרי טובים לקטנים שלא חטאו ולא באו לכלל עונשין עדיין, לוי.
קץ כל בשר – רמז לק״ץ ימי המבול, מ׳ של ירידת הגשמים וק״ן של תגבורת.
הננ״י משחית״ם – בגימט׳ הי״א שלש״ה טפחים.
״משחיתם ״את ״הארץ – ר״ת מא״ה כי כן הי׳ קומתם.
חמס – הוא הגזל והעושק. ונתן לנח הטעם בחמס ולא הזכיר השחתת הדרך, כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם.
ורבותינו אמרו (בבלי סנהדרין ק״ח.) שעליו נתחתם גזר דינם, והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת, אין להם בה צורך לנביא מזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות.⁠א והנה הודיע לנח החטא שעליו בא הקץ הגיע הצפירה.
והנני משחיתם את הארץ – כמו: מן הארץ, וכן: כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט), חלה את רגליו (מלכים א ט״ו:כ״ג). דבר אחר: את הארץ – עם הארץ, שאף שלשה טפחים של מחרישה נמוחו. לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (בראשית רבה ל״א:ז׳).
ור׳ אברהם אמר: שמלת משחיתם מושכת עצמה ואחרת עמה: והנני משחיתם ומשחית את הארץ.
ועל דרך האמת: הוא כמו: את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳), כי הארץ תהיה בהשחתה שבהשחתב הארץ ישחתו והנם נשחתים בעולם הבא, כדרך: ויתעצב אל לבו (בראשית ו׳:ו׳). ולזה רמזו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״א:ז׳): לבן מלכים שהיתה לו מניקה, כל זמן שהיה סורח היתה מניקתו נרדת וכו׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בכ״י פרמא 3255: ״ורע לבריות״.
ב. כן בדפוס רומא ובגיליון כ״י לונדון 5703. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, פרמא 2978, ס״פ I 44, פריס 220, פריס 221, פריס 222, פריס 223, לוצקי 869, לוצקי 870, לונדון 5503, לונדון 7638, דפוס ליסבון: ״שבהרחקת״.
VIOLENCE, that is, robbery and oppression. Now G-d gave Noah the explanation [that the flood was due to the fact that the "the earth is filled with] violence" and did not mention "the corruption of the way" [recorded in the preceding verse] because violence is a sin that is known and widely publicized. Our Rabbis have said1 that it was on account of the sin of violence that their fate was sealed. The reason for it is that the prohibition against violence is a rational commandment,⁠2 there being no need for a prophet to admonish them against it. Besides, it is evil committed against both heaven and mankind. Thus He informed Noah of the sin for which the end is come — the doom is reached.⁠3
AND BEHOLD, I WILL DESTROY THEM 'ETH' THE EARTH. This is similar to saying "from the earth.⁠" So also: When I go forth 'eth' the city,⁠4 [meaning "from the city"]; he suffered 'eth' his feet,⁠5 [meaning "from his feet"]. Another interpretation is that eth ha'aretz means "with the earth" for even the land was blotted out to the depth of a furrow of three handbreadths. Thus the language of Rashi quoting Bereshith Rabbah.⁠6
And Rabbi Abraham ibn Ezra said that the word mashchitham (destroy them) draws along with it a similar word, [meaning it is as if the verb "destroy" appears twice in the verse], thus stating, "And behold, I will destroy them and destroy the earth.⁠"
By way of the truth [the mystic teaching of the Cabala],⁠7 this is like the verse, eth hashamayim ve'eth ha'aretz (the heaven and the earth),⁠8 thus intimating that "the earth"9 will be destroyed, and with the destruction of the earth they too will be destroyed and thus they will be blotted out from the World to Come, just as is intimated in the verse: and it grieved Him at His heart.⁠10 It is to this that the Rabbis alluded in Bereshith Rabbah:⁠11 "This is like a master's son who had a wet-nurse; whenever he would commit an offense the wet-nurse would be punished.⁠"12
1. Sanhedrin 108a.
2. Likewise Ramban above 6:2. See also Yehudah Halevi's Al Khazari, II, 48, that "the rational laws are the basis and preamble of the divine law, preceding it in character and time, and being indispensable in the administration of every human society.⁠" (Hirschfeld's translation.)
3. See Ezekiel 7:6-7.
4. Exodus 9:29.
5. I Kings 15:23.
6. 31:7.
7. See Bereshith, Note 63.
8. Above, 1:1.
9. Here referring to "the earth of immortal life.⁠"
10. Above, 6:6. See Ramban there.
11. 31:7.
12. "So, said the Holy One, blessed be He: 'I will destroy them and destroy the earth with them.'" (Bereshith Rabbah.)
כי מלאה הארץ חמס – פירש״י לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל. וק׳ שהרי לעיל פרש״י עצמו כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולמוסיא בא לעולם והורגת רעים וטובים. משמע שנגזרה גזרה על הזנות. ותי׳ הר״ר אליקים דהכי פי׳ לא נתחתם גזר דינם של רשעים אלא על הגזל ומשום הזנות נגזרה אף על הטובים. ולשון רש״י משמע כן שפי׳ גבי הזנות והורגת טובים ורעי׳ ויש שמקשי׳ הרי הזנות היה קודם הגזל דכתי׳ ותשחת הארץ עד ותמלא הארץ חמס ומוקדם ומאוחר בתורה בחד ענינא ותשחת הארץ היינו הזנות כדפרש״י וא״כ מאי קאמ׳ לא נתחתם וכו׳ והלא בשביל הזנות שהיה קודם לכן כבר נגזרה שיהרגו טובים ורעים ויש מתרצי׳ מה שפרש״י כל מקום שאתה מוצא זנות וכו׳ לא בא ללמד שבשביל הזנות שהיה בהם נגזרה גזרה על הטובים ועל הרעים. אלא בא לפרש שבשביל הזנות מכת אנדרולומוסיא בא לעולם ולא על פי הגזרה וכיוצא בזה אמרו רבותינו פרק ה׳ דמסכת אבות דבר בא לעולם על מיתות האמורו׳ בתורה שלא נמסרו לב״ד וכו׳. חרב בא לעולם על ענוי הדין וכו׳. וכן יש הרבה בפרק שני במסכת שבת. הלכך אלו לא הי׳ בהם אלא הזנות היה הקב״ה יכול לרחם עליהם ולהשיב ידו אחור מלאבדם או בזכות אבותם או בזכותם אחר שלא נגזרה גזרה עדיין. אבל כשחטאו בגזל אז נתחתם גזר דינם של רשעים. ובעון הזנות נהרגו גם הטובים ולא על פי הגזרה אלא בשביל שבאותו עון אותה מכה באה לעולם. ועתה אין לרחם עליהם אחרי שהוסיפו פשע על חטאתם לחטא בגזל. וי״א לתרץ קושי׳ ראשונה שאלו לא היה בהם רק הזנות לא היו נהרגי׳ במיתת המבול אלא במיתה אחרת ונתחתם גזר דינם מיתת המבול בשביל הגזל. וקשה על זה שהרי אמ׳ רבו׳ בחלק ברותחין נדונו משמע שנדונו במבול בשביל הזנות.
קץ כל בשר – פ״ה כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרומוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים. וקשה והלא נשאר נח שהיה צדיק וי״ל דרובו ככולו וישאר נח כדי לישב העולם.
כי מלאה הארץ חמס – פ״ה לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. לפום ריהטא קשה דמיד פי׳ דמשום זנות אנדרולומוסיא באה לעולם אלמא דנחתם גזר דינם על הזנות ואח״כ אמר דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל דוקא. וצ״ל דה״ק לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל אמנם אלו לא היה בהם זנות לא היו נהרגים אלא הרשעים ומשום הזנות נהרגים אף הצדיקים עמהם.
כי מלאה הארץ חמס – שלא נחתם גזר דין שלהם כי אם על הגזל שהיא מצוה מושכלת אין בה צורך נביא ועוד שהוא רע לשמים ורע לבריות:
והנני משחיתם את הארץ – פירש״י מן הארץ.
ור׳ אברהם פירש: שמלת משחיתם מושכת עצמה ואת אחרת עמה והנני משחיתם ומשחית את הארץ:
כי מלאה הארץ חמס, "for the earth has become saturated with violence.⁠" The Torah states here that the decree to destroy mankind was not finalized until the anarchy, i.e. indiscriminate violence, had made the establishment of a civilized society a utopian dream. Robbery is a basic commandment of the seven universally applicable prohibitions given to mankind, a commandment which any group of people would have invented for themselves had such laws not been formulated by the Creator Himself and been conveyed by one of His prophets. Non-observance of such basic laws leads to the destruction of mankind.
והנני משחיתם את הארץ, "and I am about to destroy them together with the earth.⁠" According to Rashi the word את is to be understood as מן from, i.e. "I will destroy them from the face of the earth.⁠"
According to Ibn Ezra the word משחיתם drags the next word with it, i.e. God will destroy the earth together with man [as an earth without man has no purpose. Ed.]
ויאמר אלהים ׳לנח קץ כל בשר – רמז לו לימי המבול שהם כמנין קץ מ״ם יום של מטר וק״ן של תגבורת.
כי מלאה הארץ חמס מפניהם – בגימטריא גלוי עריות.
והנני – ג׳ במסורה והנני משחיתם. והנני אומר לבנות בית בשילה. והנני מקוששת שנים עצים. אמר הקב״ה אני אמרתי לבנות שיהיה עולם בנוי וקלקלו מעשיהם. והנני משחיתם והנני מקוששת לומר לך שלא נשאר שום אילן עומד אלא כולם נתלשו.
משחיתם – בגימטריא היא שלשה טפחים.
משחיתם את הארץ – ר״ת מאה לומר לך שהשחית קומתן שהיתה גבוהה מאה אמה.
כי מלאה הארץ חמס – פר״ש מכאן משמע שלא נגזר דינם אלא על הגזל. וקשה שהרי ר״ש בעצמו אמר שבכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסי׳ באה לעולם, פי׳ זנות הורגת רעים וטובים, אלמא דגזר דינם היה על הזנות, ולא על הגזל, וק׳ דידיה אדידיה, וי״ל כי עיקר גזר דינם היה על הגזל,⁠א ואלו לא היה כי אם גזל לא היו נהרגים רק רשעים, ובעד הזנות נהרגו גם הטובים. ועוד קשה איך אומר הורגת טובים ורעים והלא נח ובניו נשארו. וי״ל שאני נח ובניו שאם היו נהרגין לא היה עולם.
כי מלאה הארץ חמס – ר״ש אומר שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, היה לו לומר כי לא נחתם גזר דינם אלא על החמס, מדאמר כי מלאה הארץ חמס. ואני התלמיד מתרץ כי הגזל הוא יותר עונש מהחמס כדאיתי׳ בסוף [הכונס] (ב״ק ס״ב א׳) מה בין גזלן לחמסן אמר לי׳ גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי ואי יהיב דמי חמסן קריית ליה וכו׳.
א. ״ולא על הגזל, וק׳ דידיה אדידיה, וי״ל כי עיקר גזר דינם היה על הגזל״ חסר בכ״י ששון והושלם מכ״י פריס 260.
חמס – סוג כולל לכמה ענינים וכתו׳ ״חמסו תורתי״ (יחזקאל כ״ב:כ״ו).⁠1 ובלשון חכמים ׳חומס האמת׳. 2
כל בשר – מונח בעברי פעם על סוג החי ופעם על מין האדם לבדו אם כולו או קצתו, וכתו׳ ״יבוא כל בשר להשתחות לפני״ (ישעיהו ס״ו:כ״ג).⁠3
וגם מלת כל בעברי משותפת וזה ידוע לבקיאים בעברי.⁠4
מפניהם – מצדם ומסבתם, כלומ׳ סבה פועלת, והם היו עושים זה בבחירה.⁠5
והנני משחיתם את הארץ – אמרו רבים מן המפרשים כי ׳את׳ במקום ׳מן׳, וכן ״הנותר בבשר ובלחם״ (ויקרא ח׳:ל״ב) תמורת ׳מן׳.⁠6 וכל זה הבל, אבל הלשון והענין עומד במקומו ואין שם תמורה, כי אופני היחסים משתנים כפי הסכמות לשון לשון, ואיך נוכל אנחנו לזווג ולאחד הלשונות.⁠7 והקש על זה.
1. לחמס מובן כללי (׳סוג כולל׳), מלבד המובן הספציפי של גזל. המובן הכללי של חמס הוא העדר, חסרון, כפי שעולה מדברי ריא״כ בפירוש לרות ולאיכה על איכה ב׳:ו׳: ״...והנה סוג שמוש ההעדר יש תחתיו מינים לאין מספר, וכל אחד בענין מיוחד, ולכן שם ׳חמס׳ הוא תחת סוג העדר מציאות הדבר, ולכן נאמר׃ ״חמסו תורה״ (צפניה ג,ד), ואמרו החכמים׃ ׳חמסו האמת׳⁠ ⁠⁠״. לפי זה, פירוש הפסוק כאן הוא שהארץ התמלאה בשחיתות, אשר היא בעצם העדר צדק.
2. לא ברור היכן אמרו זאת חכמים ולאילו חכמים כונתו. ביטוי דומה מופיע בפירוד הראב״ע למשלי ח, לו ״חומס נפשו מן האמת״.
3. הביטוי ׳כל בשר׳ משמש הן לכל החי (׳סוג החי׳), ובכללם בעלי החיים (כמו ו׳, יט: ״ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחיות אתך״), והן ספציפית לאדם, כמו בפסוק בישעיהו (שהרי אין בעלי החיים משתחוים לה׳). נראה שכוונת ריא״כ כאן היא לומר שאף על פי שפירוש ׳כל בשר׳ בפסוק הקודם הוא האדם בלבד (כפירוש רמב״ן: ״ועל דרך הפשט כל בשר זה כל האדם…״, ובניגוד לפירוש רש״י: ״אפילו בהמה חיה ועוף״), אף על פי כן הביטוי כאן כולל אף את בעלי החיים, שאף קצם בא לפני ה׳.
4. המילה ׳כל׳ יכולה להתפרש גם כרוב ולא כל ממש, שהרי כאן לא בא קצם של באי התיבה.
5. אף על פי שבלשון הפסוק הנושא הוא הארץ, ומשמע שסיבת הגזירה היא עצם מצב הארץ, אף על פי כן מודגש בפסוק ׳מפניהם׳, וכוונת הכתוב היא שסיבת הגזירה היא משום מעשה האדם שגרם למצב זה. ועל מעשה זה שעשה האדם בבחירה ראוי לו להענש.
(״סיבה פועלת״: ישנן ארבע סיבות (תנאים) ע״פ אריסטו: סיבה חומרית, פועלת, תכליתית, וצורנית. למשל: הסיבה הפועלת של השלחן היא הנגר).
6. לדעת רבים המלה ׳את׳ בפסוק שלנו משמש במובן ׳מן׳, כאילו נאמר ׳והנני משחיתם מן הארץ׳ (כפירוש רש״י בפירוש ראשון), וכן ׳ב׳ משמשת במובן ׳מן׳, כמו בפסוק בויקרא, כאילו כתוב ׳הנותר מן הבשר ומן הלחם׳ ראה ראב״ע על ויקרא ז, לו.
7. מלות היחס משתנות בהתאם לפעלים ולמושאים הספציפיים, ולכן אין הקבלה חד-חד ערכית מלאה בין מלות היחס בשפה אחת למלות היחס בשפה אחרת. והשווה לעיל על ב׳:ה׳ ד״ה ואמרו טרם.
מפניהם – בסיבתם, כטעם ׳מפני מי המבול׳ (ז, ז). והרצון בזה שאלו האנשים היו סיבה שיִּמָּצְאוּ בהם אלו המידות הפחותות מצד בחירתם הרעה, כי בבחירתם הוא להתנהג במנהגים המשובחים או בהפכם.
והנני משחיתם את הארץ – רוצה לומר מן הארץ, כטעם ׳כצאתי את העיר׳ (שמות ט, כט). או יהיה את הארץ – עִם הארץ; והטעם, שהוא גזר להשחיתם השחתה תישחת בה הארץ הנגלית אשר יתהוו בה הצמחים והבעלי חיים הארציים. ולזאת הסיבה הוצרך ה׳ יתעלה לקחת עצה להציל מיני הבעלי חיים, כי הם ימותו בלי ספק במימי המבול.
אמר ה׳ יתעלה לנח שכבר בא קץ הדור ההוא שיִּכְלֶה לפי מה שהוא רואה ממעשיהם המקולקלים, כי הם בעצמם היו סיבה אל רוע מעשיהם מפני בחירתם הרעה. ולזה גזר עליהם שיישחתו, עם המקום הנגלה מהארץ אשר היה מציאותו בעבור האדם ושאר הבעלי חיים הארציים. וזה אמנם יהיה בשיביא עליהם מבול מים שישטוף הארץ בכללה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יג) והוא מה שאמר הש״י לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם – ירצה שבא קצם וענשם כפי מה שראויים ליענש מפני החמס המגיע לארץ מפניהם והנני משחיתם ומסיר אותם מעל פניה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. בפרק חלק ואין זה סותר מה שאמר למעלה כל מקום שאתה מוצא זנות כו׳ דמשמע בשביל הזנות ולא בשביל הגזל דהתם במין הגזרה קא מיירי ולא בגזרה עצמה ואלו הכא בגזרה עצמה ומה שהכריח את הרב לחלק בין הגזרה עצמה למין הגזרה הוא משום דאי לא תימא הכי קשו קראי אהדדי כתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית ויאמר קץ כל בשר אלמא מפני הזנות היתה הגזרה וכתיב קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס אלמא מפני החמס היתה הגזרה לפיכך הוכרח לחלק ולומר דהא דכתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה ויאמר קץ כל בשר במין הגזרה קא מיירי שהיתה כללית שהורגת טובים ורעים כדמשמע ממלת כל בשר והא דכתיב בא לפני כי מלאה הארץ חמס בגזרה עצמה קא מיירי שלא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל כדמשמע ממלת בא שפירושו אלמלא שהי׳ בכלל חטאתיהם חטא הזנות לא היתה גזרה כללית שהיא האנדרלומיסיאה ההורגת טובים ורעים אלא היתה הורגת הרעים בלבד ולולא שהי׳ בכלל חטאתיהם חטא החמס לא היתה הגזרה באה עליהם לא כללית ולא פרטית עכשיו שהיו שניהם יחד החמס חייב ביאת הגזרה והזנות חייב להיותה כללית ופירוש כ״מ שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיאה באה לעולם אינו ר״ל שעכ״פ היא באה אלא שכשתבא עליהם גזרת מות אינה אלא מזה המין:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יג) ואמנם אמרו ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. אפשר לפרש שבא קצם וענשם שהם ראוים להענש מפני החמס המגיע לארץ מפניהם ואין ראוי להאריך אפי עליה׳ עוד. ולכן הנני משחיתם את הארץ ר״ל משחית׳ ומסירם מן הארץ. והיותר נכון אצלי הוא שאמר הנה הבנתי לאחריתם וידעתי שלא ישובו מדרכם הרעה ולא יצליחו לכל דבר כי מלאה הארץ חמס מפניהם ר״ל שמצד עצמם היה זה כי הם גמלו לנפש׳ הרעה והגבירו החומ׳ עליה׳ ואחרי אשר היה הפשע כולל לא יקווה בהם התקון כי מי יתקנם וכלם רשעים ולכן הנני משחיתם ולפי שהיה האד׳ מורכב מגוף ונפש וביאר שההשחת׳ תהי׳ לגופם לבד והוא החלק החמרי והוא אמרו את הארץ כלומר שישחי׳ את הארץ בהם והוא גופם ועם זה לא יצטרך הפסוק אל תקון כלל והוא כפשוטו. ואפשר עוד לפרש כי מלאה הארץ חמס מפניהם שהודיעו יתברך לנח שיבא קצם וענשם על מה שחטאו בינם לבינם לא על מה שחטאו בינם לבין המקום כי אלו חטאו לגבוה לבד היה יתברך מאריך אפו עליהם עוד. אבל מפני שמלאה הארץ חמס מפניהם במה שעשו לזה יבא קצם וענשם וזהו והנני משחיתם את הארץ כלומר שאינן ראויים להיות מדיניים ולשבת בארץ אחרי שאין בהם משפט ויושר ואולי שלזה כוונו חז״ל (ב״ר ל״א) באמרם לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל הנה התבארו הפסוקי׳ והותר׳ השאלה הב׳.
ואמר קץ כל בשר בא לפני להורות שמדת הדין שנקראת קץ כל בשר לפי שמנפש ועד בשר מכלה בא לפניו לתבוע דין עליהם. וזהו קץ כל בשר כדאמר קץ שם לחשך והוא שטן הוא יצר הרע שמחשיך פני הבריות ומכלה אותם. וזהו ולכל תכלית הוא חוקר שתכליתו ותאותו אינו אלא לעשות תכלית וכלייה והוא עומד לענות אדם בריבו ולהזכיר עונם. כמו שעשה בדוד שתבע דין עליו עד ששב בתשובה ואז כתיב גם ה׳ העביר חטאתך מכנגדו ולא אמר סלח לחטאתך. וכן אמר בכאן קץ כל בשר בא לפני לתבוע דין עליהם ורוצה לכלותם מנפש ועד בשר יכלה. וזה סוד הקרבנות ליודעים לפי שהאדם חטא וזה הבלען שואל דין על החוטא ולפי הדין היה ראוי החוטא להמסר בידו. והשם חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ורצה לתת עצה לבניו באופן שינצלו ממדת הדין המכלה הבשר. וצוה שיקריבו לפניו קרבנות בענין שיהיו כופר גופם ונפשם. וזה המקטרג רוצה להשביעו מבשר המת ושיאכל לשבעה מבשר הקרבנות בענין שלא ישאל בשר אדם בענין שיהיה זה תחת זה כאומרו מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתך. כי כשאין קרבנות לתת לו בשרנותן לו אדם אחד רשע תחתיו כאומרם ז״ל אל תיקרי אדם אלא אדום ולאומים תחת נפשך כדאמר ולאום מלאום יאמץ. ולכן נקרא קץ כל בשר לפי שהוא מכלה מנפש ועד בשר והוא מחשיך פני הבריות הוא שטן הוא יצר הרע הוא צפוני. והיינו דתנינן פרים הנשרפים שעירים הנשרפים שחיטתן בצפון כדי להשקיט רוח צפוני. ובכאן היה ראוי לנח כשראה שהשם אמר ליה שהשטן עומד לפני השם לבקש דין ולהתפלל עליהם. או להקריב עליהם קרבן להסיר חרון אף מן העולם ולמסור נפשו על צאנו כמו שעשה משה רבינו עליו השלום שאמר ואם אין מחני נא. אבל הוא לא עשה כן אלא שאל צרכיו והצלת עצמו ואמר כשאמר השם והנני משחיתם את הארץ ולי מה אתה עושה ואז השיב לו השם עשה לך תיבת עצי גופר לך להצלתך. ולכן כתבו בזוהר שאמר הכתוב כי מי נח זאת לי מי המבול נקראו ולא מי נח ולמה אמר מי נח שנקראו על שמו לפי שהוא סבת השחתת העולם אחר שלא התפלל או לא הקריב קרבן עליהם וזהו עשה לך. אבל משה רועה נאמן כשאמר לו הקב״ה ואעשה אותך לגוי גדול לא נתקרר דעתו בכך והתחיל להתפלל ואמר ויחל משה את פני ה׳ אלהיו שהוא כמו ותתחלחל המלכה מאד. לומר שבתפלתו הכאיב פני ה׳ אלהיו שהס פנים של זעם עד שהעבירה מלפניו. ואמר וינחם ה׳ על הרעה לומר שכשראה איש כזה רועה נאמן מסר עצמו על צאנו לקח נחמה גדולה על הרעה שדיבר לעשות לעמו. ואמר אם לא עשיתי זה אלא כדי לבחון זה האיש די:
וכי תמצא בענין גדעון כשנראה אליו מלאך ה׳ והוא היה חובט חטים בגת להניס מפני מדין ואמר לו המלאך ה׳ עמך גבור החיל כי כן צריך לומר מתקנת חכמים כמוזכר בסדר זרעים כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים מן העולם משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא א׳ התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם. והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם שנאמר ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם ואומר ה׳ עמך גבור החיל. כי זאת התקנה ג״כ לסתום פי המינין שלא יאמר ששואל את שלום חבירו בשם אחר עד שיחשבו חס ושלום שיש שתי רשויות. לזה אמר לו המלאך ה׳ עמך גבור החיל ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה׳ עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העליתנו ה׳ ועתה נטשנו ה׳ ויתננו בכף מדין ויפן אליו ה׳ ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך. עתה ראה והתבונן ענותנותו וגבורתו של גדעון איך מסר נפשו על ישראל ובשביל כך עלה למעלה גדולה. כי אחר שהוא היה בצרה גדולה חובט חטים בגת להניס מפני מדין ונראה אליו מלאך ה׳ ואמר לו ה׳ עמך גבור החיל הי׳ ראוי שיאמר לו בבקשה ממך שתעזרני להניס החטים לעיר. והוא לא חשש לצרתו וחשש לצרת ישראל שכתוב בהם למעלה והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וישחיתו את יבול הארץ עד שכתוב וידל ישראל מאד מפני מדין. ולכן אמר בי אדוני ואם יש ה׳ אתנו ואיה כל נפלאותיו. ואע״פ שהמלאך לא אמר לו אלא ה׳ עמך הסב הדבר כנגד ישראל לפי שהוא העריך עצמו קטן שבהם כמו שאמר הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי. והתחיל לדבר דברים קשים כנגד השם כמו שדבר משה רבינו עליו השלום ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כן אמר גדעון ואיה כל נפלאותיו וא״ת שאנו רשעים ואין אנו ראויים לגאולה הלא ממצרים העלנו שהיו רשעים ממנו. כאומרם ז״ל לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו׳ ועתה נטשנו ה׳ כאלו אין לו כח להציל ויתננו בכף מדין גוי נבל בנים בלי שם ואין זה כבודו. ויפן אליו ה׳ למה אמר ויפן אליו וכי עד כאן לא ראהו. ועוד למעלה נגלה אליו מלאך ה׳ וכאן ויפן אליו ה׳. אלא פירושו ברור כי כשראה השם יופי דיבורו וקושי אמריו התחיל להסתכל בו ואמר מי הוא זה העלם שכך מסר עצמו על ישראל. ואז אמר הנה באתי אני בעצמי ולא ע״י מלאך אלא אני ה׳ כי אין ראוי שידבר אליו מלאך. ולכן ויפן אליו ה׳ שעלה למעלה גדולה. ויאמר לך בכחך זה. לא אמר לך בכח זה אלא בכחך זה שהראית כח גדול וגבורה גדולה להתחזק ולדבר דברים כאלו ולא רצית לשאול צרכיך אלא צרכי רבים לכן לך ותושיע את ישראל מכף מדין אחר ששמת נפשך בכפך הנה שלחתיך כמו ששלחתי למשה רבך דכתיב וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. וזהו לך בכחך זה ואינך צריך אות אחר. וחזר לומר בענותנותו כמו שאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה כן אמר בכאן במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי. ויאמר אליו ה׳ כי אהיה עמך כמו שהייתי עם משה רבך דכתיב ביה ויאמר כי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד. ולפי שלמשה נתן לו אות שאמר כי יאמרו לא נראה אליך ה׳ כן אמר בכאן ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי. הרי גדעון ששם נפשו בכפו על ישראל ועלה למעלה גדולה על זה. ונח הצדיק נתעצל לבקש צרכי רבים ושאל צרכי עצמו ואמר ולי מה אתה עושה והשיב לו השם עשה לך תיבת עצי גופר. ע״ד שאמרו במדרש הנעלם כי אחר שראה נח העולם חרב התחיל להתאונן ולהצטער ואמר רבונו של עולם חנון ורחום נקראת למה נהגת אכזריות עם בניך. ועל זה הרמז אמרו ששלח את העורב לפי שהוא אכזרי על בניו כדכתיב לבני עורב אשר יקראו. ואז אמר לו ה׳ אתה עשית את כל זאת לפי שלא התפללת קודם המבול וכשראה נח שחטא בזה וחטא במחשבתו התחיל להעלות עולה ע״כ. ולכן תמצא שהאריך השם עם נח בעניין עשיית התיבה ובהבאת הבהמה והמאכל אולי יתן אל לבו ויעיר רוחו ויתפלל לפניו. ולכן אמר לו וזה אשר תעשה אותה:
קץ כל בשר – שהקצבתי להם זמן ק״כ שנה.
בא לפני – שקבעתי להם לתשובה.
כי מלאה הארץ חמס מפניהם – שכולם גוזלים זה את זה: הבעלים גוזלים את האריס בכח, והאריס גוזל את הבעלים במרמה, באופן שהארץ נותנת כל פירותיה לגזלנים.
והנני משחיתם את הארץ – אשחיתם יחדיו עם הארץ, שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום, מן המבול ואילך, כמו שפירש הוא יתברך במענהו לאיוב. ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תיכף אחר המבול, כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון. ולזה הותר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול.
ויאמר..קץ כל בשר, a reference to the end of the period God had allocated to man for his repentance.
בא לפני, this period has now expired.
כי מלאה הארץ חמס מפניהם, for they all rob each other. The owners rob their leaseholders, the leaseholders rob the owners through deceit, so that in the final analysis all of the earth’s produce is grown for the benefit of robbers.
והנני משחיתם את הארץ, so that now I will destroy them together with the earth. I will destroy the climate which could support life on earth by interfering with the sun’s orbit and rearranging it from the beginning of the deluge for the entire future. We find that God explained this to Job In Job 38, 4-15. This accounts for the lifespan of man having been drastically reduced after the deluge. The climate of the earth changed, there were greater extremes of heat and cold, the produce of the earth was considerably less capable of supporting a long lifespan. As a by-product of this deterioration in the quality of the vegetable products, man was allowed to eat meat as a compensation.
(יג-טז) ויאמר אל נח וגו׳, עשה לך וגו׳, וזה אשר תעשה וגו׳, צוהר וגו׳, ופתח התיבה בצידה תשים. אמר הגאון, שכל מקום שאומר הכתוב ׳בצד׳ דבר, ר״ל מן הצד הצר ולא הרחב, והרחב יקרא ׳צלע׳, ויתבאר ענין זה בעה״ו אצל הארון (שמות כה יא-יב) והמזבח (שם ל ד).
ולכך, הואיל שציווה שיכלנה אל אמה מלמעלה, ר״ל שיעשה הגגות שיפועים כמו סוכה העשויה כמין צריף (סוכה פ״א מי״א), ושלא ישאר מלמעלה רק אמה ברוחב, היינו גג אמה, לכן ציווה גם כן שיעשה הפתח בצידו הצר, לפי שהגשמים לא היו מזיקים אותו הצד ביען כי היו יורדים וזולפים בשיפוע הגגות שהיה מן הצלעות, היינו מהצדים הרחבים.
[׳תחתיים שניים ושלישים׳]:
ואמר תחתיים, לפי שדרך הספינות והתיבות הוא לעשות המקום התחתון לבד, שאילו היו עושים עליות עליות, היתה נהפכת התיבה במים לסיבת הרוח הנושבת באותה העלייה העליונה, וכאן מעשה ניסים היה. ואמר שיעשה ׳תחתיים׳ כנהוג, ושניים ושלישיים לאותם התחתיים, נמצאו שלוש עליות זו על גב זו. ולא אמר ׳תחתיים אמצעיים ועליונים׳, שהיה במשמע הרבה עליות יותר משלוש, שנוכל לומר ׳תחתיים׳ הרבה, ׳אמצעיים׳ הרבה, ׳עליוניים׳ הרבה. ואילו אמר ׳ראשונים שניים׳ וכו׳, היינו אומרים זו בצד זו. לכך אמר ׳תחתיים׳ הנהוגים, ואחר כך ׳שניים ושלישיים׳ לאותם התחתיים1.
ובאמרו כל בשר, לבד במשמע המין האנושי, וכן אמר הנביא (ישעיה סו כג) ׳יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה׳⁠ ⁠׳2:
1. בנדפס סתם וכתב כל זה ברמז: ׳תחתיים – המורגלים באניות, שניים ושלישים – דומים לתחתיים המורגלים׳.
2. ראה רד״ק ורמב״ן ולקח טוב (פסוק יב).
[א] ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״א (סנהדרין קח.)
כל מקום שאתה מוצא זנות וכו׳. דקרא דהכא בזנות מיירי, כדכתיב (פסוק יב) ״כי השחית כל בשר״ וזהו עריות כדלעיל (רש״י פסוק יא), והכא דכתיב ״קץ כל בשר״ הוא גם כן עריות כמו ״השחית כל בשר״. ועוד קרא קאי אדסמיך ליה ״וירא אלקים כי השחית כל וגו׳⁠ ⁠⁠״, ובחמס לא משתעי:
אנדרלמוסיא. פירש בערוך (ערך אנדרולימוס) – דבר. אף על גב דהכא לא היה דבר, יש במדרש שהמלאך המות היה הולך במי המבול, ולפיכך ציוה הקב״ה לנח לעשות תיבה להיות נסתר בתיבה, על דרך ״לא תצא מן הפתח״ (ראו שמות יב, כב):
והורגת טובים ורעים. אף על גב דכאן לא הרג את נח, אדרבא היה ניצול, הכי פירושו – ״קץ כל בשר בא לפני״ והורגת טובים ורעים אם הצדיק והרשע יחד, לכך ״עשה לך תיבת וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק יד) שתהיה אתה נבדל מהם, ולא תהיה אצלם, ולכך לא תאבד עמהם. שלא אמרנו ש׳הורגת טובים ורעים׳ אלא כאשר הצדיק עם הרשע יחד, מטעם כיון שניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין רע לטוב (רש״י שמות יב, כב), אבל אם אין הצדיק עם הרשע – אינו נהרג עם הרשע. ומה שעל ידי זנות בא הדבר לעולם והורג צדיקים ורשעים הוא דבר נפלא מאד, כמו שאמרנו למעלה (אות כב) כי יצר הרע הוא השחתה, וכאשר יש יצרא דזנות שהוא השחתה יש רשות למשחית גם כן, וכל השחתה משחית הכל ואינו מניח שורש ויסוד, והם הצדיקים שהם יסוד ועיקר בעולם, והכל ביחד משחית – בין הצדיקים ובין רשעים. ואף על גב דגבי עבודה זרה נמי שייך השחתה כדלעיל (אות כב), דכתיב (דברים ד, טז) ״פן תשחיתון״, זה אינו קשיא, שאין הדבר שהוא על ידי המשחית בא לעובדי עבודה זרה, כי העובד עבודה זרה חוטא בו יתברך, לכך השם יתעלה נפרע ממנו בעצמו, ולפיכך אף על גב שעבודה זרה נקרא ׳השחתה׳ מכל מקום בזה לא נתן רשות למשחית, רק השם יתברך בעצמו נפרע ממנו, שהוא מבחין בין טוב לרע. ולפיכך בעריות כיון שנתן רשות למשחית – שוב אין מבחין בין טוב לרע. ויש לפרש גם כן שהעריות הוא בגוף האדם, וכאשר יחטא האדם בגוף בא דבר לכלות הגופים, ואין מבחין בין טוב ובין רע כי מצד הגוף אין חילוק בין טוב ובין רע, רק מצד הנפש יבא הבדל בין צדיק ובין רשע, שהגוף בשניהם אחד, רק שנשמת הצדיק יותר חשובה וזכה מן הרשע:
לא נתחתם גזר דינם וכו׳. אף על גב דלעיל פירש ׳כל מקום שאתה מוצא זנות׳ דמשמע בשביל זנות היה ולא היה בשביל חמס (קושית הרא״ם), הכא פירושו – בשביל הזנות הוא הורג טובים ורעים, שאין מבחין בין צדיק לרשע, מכל מקום אין כאן גזר דין, שהרי לא נאמר אלא ״קץ כל בשר בא לפני״, אבל גזר דין שלהם לא נחתם אלא על הגזל, ומפני גזל נתחתם גזר דין להביא הדין בעולם. ומפני כך חתימת הגזירה על הגזל, שהגזל הוא השחתת העולם הזה, דהיינו הגזלנין מחריבין את העולם, שאין משא ומתן בעולם, והשם יתברך כאשר גוזר גזירה אינו ממהר להביא אותה, שהוא חס על העולם, ואין הגזירה נחתמת להביא הדין, וכאשר הגזלן אינו חס על העולם ומחריב את העולם – אין השם יתברך חס גם כן, והגזירה באה:
ועוד יש בזה דבר נפלא מאוד מאוד [כי] כל גזירה שבאה מן השם יתברך ואינה באה במדת הדין מתוחה כל כך בחוזק, היא גזירה שאפשר לבטל אותו, וכאשר מדת הדין מתוחה בחוזק אז הגזרה נחתם, ואין להשיב. וכאשר החטא הוא למטה בגזילה, שהגזילה הוא שגוזל ומאנס בחוזק את אשר לחבירו, וכמו שהוא חוטא למטה – הוא מתעורר למעלה גזירת מדת הדין החזקה והקשה, וגזירה מדת הדין החזקה והקשה אין לו חזרה, והיא גזירה חתומה. ושמעתי גם כן כי לכך חתימת גזר דין על הגזל, מפני שהחתימה [היא] שאין להשיב הגזירה, וכל זמן שהיה אפשר להם בתשובה לא נתחתם גזר דין שלהם, שכל עבירה על ידי תשובה [השם יתברך] מוחל להם, אבל גזלן דכתיב (פסוק יא)״ותמלא הארץ חמס״, וקשה גזל הרבים שאין לו תשובה, וכיון שאין להם תשובה נחתם גזר דין שלהם גם כן, שהרי אין תשובה להם, ולמה לא יחתום גזר דין שלהם. אמנם דרך האמת התבאר לך, והוא אמת ברור:
כמו מן הארץ וכו׳. וקשיא דלא לכתוב כלל ״את הארץ״, דיודע אני שמן הארץ הם נשחתים, לכך פירש ׳דבר אחר את הארץ – עם הארץ׳. ואם תאמר למה השחית הארץ עמהם, ויש לתרץ דכתיב (תהלים קטו, טז) ״והארץ נתן לבני אדם״, ומאחר שהאדם חטא, כפי אשר הוא צריך האדם אל האדמה – דהיינו ג׳ טפחים של עומק המחרישה (ב״ב כו.) – השחית הקב״ה עמהם, וכך מוכח בב״ר בפירוש:
קץ כל בשר בא לפני – יום המיתה נקרא קץ כל בשר בא לפני וקובל שאין לו זכרון בין כל הבעלי חיים, ואיש לא זכר אותו, כי מטעם זה המתין הקב״ה ז׳ ימי אבלו של מתושלח כי יראו חכמים ימותו אולי החי יתן אל לבו כי זה התכלית הנרצה מן האבל וההספד, כי הגוזל ועושה עושר ולא במשפט אילו היה זוכר יום המות כי בחצי ימיו יעזבנו לא היה גוזל משל אחרים אלא ודאי שחושב כי לעולם חוסן כמו שאמר (תהלים מ״ט:י״ב) קרבם בתימו לעולם וגו׳. והנה אתי ביאור נפלא על כל המזמור המדבר מענין מאספי הממון וטעותם ויען כי לא באתי בחבור זה להאריך בדברים שאינן מענין הפרשה ע״כ לא אזכרנו פה אך פסוק זה לבד האומר קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור, תחלה אמר בתימו ואח״כ משכנותם, תחלה אמר לעולם ואח״כ לדור ודור. והנכון לומר בזה שהרשע הבונה לו בעה״ז בנין חזק ועליות מרווחים מאבני שיש ודאי קרבם, דהיינו מחשבתם שבתימו לעולם שהבית של אבנים יעמוד לעולם. וא״ת מה לו הנאה בזה שהבית יעמוד לעולם אחר שהוא לא ישכון וידור בו לעולם וכי לא ידע שסופו למות. ע״ז אמר משכנותם לדור ודור. שנותן ברכת שלום לעצמו אף אם הוא לא ידור בו מ״מ בניו ובני בניו לדור ודור ישכנו בו. וא״ח מה כשרון לבעליו אם בניו ישכנו והוא ישכון בקבר ע״ז אמר קראו בשמותם עלי אדמות. שהוא הולך בטעות גדול לומר כשבניו יקראו שמות בניהם ובנותיהם בשמם אז יקרא שם המת על נחלתו ולא יכרת ודומה לו כאילו הוא חי וענין היבום יוכיח. מצד טעות זה אפילו יום המיתה לא יחזירם למוטב לכך קץ כל בשר בא וקובל לפני כאמור.
ויש אומרים, קץ כל בשר זה מלאך המות המשחית ומנפש עד בשר יכלה ומקרב קצו והוא בא לפני ומבקש ליתן בידו אשר למות למות ואמר הקב״ה אם אתן רשות למשחית לא יבחין בין צדיק לרשע לפיכך והנני משחיתם אני בעצמי, וכדי שלא יהיה גם נח בכלל ההשחתה לפיכך עשה לך תיבת וגו׳ רמז לדבר קץ כל בשר סוף תיבות מן כל בשר עולה למספר ר״ל כמספר, מלאך סמאל, עם ח׳ אותיות שבשני תיבות אלו.
אנדרולומוסיא באה לעולם. אינו ר״ל שעל כל פנים תבא אלא כשתבא עליהם גזירת מות אינו אלא מזה המין:
טובים ורעים. פי׳ דרכה להרוג רעים וטובים שהרי עכשיו לא הרגה רעים וטובים [מהרש״ל]:
אלא על הגזל. וא״ת והרי לעיל פירש כל מקום שאתה מוצא זנות וכו׳ משמע דמשום זנות מתו וי״ל דהא והא גרם דאי לא היה אלא גזל לחוד לא היה נחתם אלא על רעים ולא על טובים ואי לא היה אלא זנות לחוד לא היה נחתם כלל אפי׳ על הרעים אבל השתא דהיו שניהם נחתם על הרעים ועל הטובים ומוכרח אתה לחלק כן דאי לאו הכי הפסוקים סתרי אהדדי דבתחלה אמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכתיב אחריו ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני משמע בשביל זנות הביא המבול ואחריו כתיב כי מלאה הארץ חמס משמע בשביל גזל הביא המבול אלא ע״כ צריך אתה לחלק כן והשתא א״ש הא דמפרש רש״י לעיל ותשחת הארץ לשון ע״א וגילוי עריות אע״ג דקרא לא מפרש אח״כ ע״א אלא גילוי עריות בלבד כדכתיב כי השחית כל בשר את דרכו דהיינו גילוי עריות כדפירש אלא משום דאין עונש מיתה על ע״א ואינו הורגת טובים ורעים. ועי״ל משום שגזלו כל אחד את נשותיהם של חבריהם דהיינו שניהם גזל ועריות לכך נחתם על שניהם. כתב מהרש״ל קשה למה לא אמר ג״כ גזל כמו שאמר ערוה ועבודת אלילים י״ל דלעיל כתיב וירא אלהים דמשמע העבירות שבין אדם למקום אבל גזל היא עבירה שבין אדם לחבירו עכ״ל:
את הארץ. דקשה לפי פירוש ראשון למה לא כתיב מארץ לכן פירש ד״א עם הארץ רק קשה כיון דמלת את לאו שם תואר הוא למה לא נאמר עם לכן צריך גם לפירוש ראשון. [מהרש״ל]:
שאף ג׳ טפחים. פירוש דג׳ טפחים עומק נקרא ארץ ומכאן ואילך נקרא אדמה וכאן כתיב את הארץ:
Upheaval comes upon the world. Not that upheaval will definitely come; but if death is decreed upon them, it is of this type.
The good and the bad. I.e., normally it kills bad and good alike. But here, it did not kill the good along with the bad. (Maharshal)
Only because of robbery. You might ask: Did Rashi not say before that upheaval comes upon the world because of lewdness, implying that they died because of lewdness? The answer is: Both sins played a part. For just robbery, only the wicked people's fate would be sealed. And for just lewdness, no one's fate would be sealed. But now since both sins were present, fate was sealed for the wicked and the good alike. We are forced to make this distinction because otherwise the verses are in contradiction. For first it says, "For all flesh had corrupted its way on the earth,⁠" and then it is written, "Elohim said to Noach: 'The end of all flesh has come before Me.'" This implies that the Flood was due to lewdness. But then it is written, "For the earth is filled with violent crime" — implying that the Flood was due to robbery. Perforce, it means as explained. This answers another question: If "The earth was corrupt" means lewdness and idolatry, as Rashi said before, why does Scripture go on to mention only lewdness but not idolatry? For it is written, "For all flesh had corrupted its way,⁠" which means lewdness, as Rashi himself explained. [The answer is:] There was no death penalty for idolatry [alone. Furthermore, it alone] would not kill the good and the wicked alike. [Thus idolatry was not mentioned, since it did not change the decree]. Furthermore, each stole his fellow's wife, an act that involves both robbery and lewdness. So their fate was in fact sealed for both. The Maharshal asks: Why did Rashi (v. 11) not mention robbery together with lewdness and idolatry? The answer is: It is written right before, "Elohim saw,⁠" implying sins between man and God. But robbery is a sin between man and his fellow.
Together with the earth. The first explanation raises the question: Why is it not written מארץ? Thus Rashi brings the alternate explanation, "together with the earth.⁠" But this raises the question: Since את is not an adjective, why is it not written עם? Thus Rashi needs the first explanation as well. (Maharshal)
That also three handbreadths. For up to a depth of three handbreadths it is called ארץ, but further down it is called אדמה. And here it is written את הארץ.
ויאמר אלהים וגו׳ כי מלאה הארץ חמס וגו׳ – ואם תאמר בשלמא אם נפרש אומרו חמס כמו שאמרו מרבותינו (ב״ר פל״א) שהוא עבודה זרה וגלוי עריות וכו׳ יש טעם בדבר אבל להאומר שהוא חמס ממש שהוא הגזל למה נענשו הנגזלים כגוזלים. הגם שיש לומר שכולן היו גוזלים כל אחד כפי שיש יכולתו ממושלל יכולת.
עם כל זה יתבאר הדבר על פי דבריהם (שם פכ״ו) שאמרו וז״ל במקום שאתה מוצא זנות וכו׳ והורגת טובים ורעים ע״כ. ולפי הדברים יכוין הכתוב לתרץ קושייתנו שהגם שנחתם גזר דין על הגזל עם כל זה כיון שבאותן עבירות שנדונו עליהם היה זנות נהרגו גם אותן שלא היו גוזלים. ואם תאמר ולמה לא מחלו זה לזה ולא יחתם דינם. ואולי כי ה׳ לא רצה לגלות סוד זה אלא לנח ולא לבני דורו, ונח אינו יכול לומר הדבר כי כל מה שאינו באמור הוא בבל תאמר (יומא ד:) וטעם כי הקב״ה היה יודע שלא יחושו על הדבר, או אפשר שידעו ולא חשו לו, וזה דוחק קצת כי למה לא יתקנו תקנה שאין בה חסרון דבר. והעיקר הוא שהגם שימחלו לא יועילו כיון שהיה בהם דין גזל וחייבים מיתה הם עליו ואינו בדין מחילה בשום אופן. ולא יקשה לך מאמרם ז״ל שכתבנו למעלה למה שפירשנו שלא היה חיוב מיתה, אין כוונתם ז״ל שלא היו עושים מהגזל זולת זה אלא שהיו עושים כל אופני חמס וכשהיה מזדמן לידם מציאות שלא יכלו לגזול היה מרמאים כסדר האמור והיו מתקבצים אלפים מהם לגזול קופה של תורמוסים.
וטעם הודעת כל דבר זה לנח הוא לצוותו לעשות תיבה לשמירת קיום המין.
ויש לתת לב מדוע העלים עין מעשות צדקה בבני דורו לבקש רחמים עליהם מלפני ה׳. ועוד תגדל הקושיא שראינו כי אבינו הגדול הוא אברהם למד ממנו כאומרם ז״ל (ב״ר פמ״ט) שלא בקש רחמים על פחות מעשרה ממה שראה שנח לא בקש וכו׳, וקשה כי מי אמר לו שאם היה מבקש לא היה מתקבל.
אכן מדברי ה׳ אשר דיבר לנח גילה דעתו לנח כי הדבר מוחלט בעיני ה׳ להשחית ולא נתן מקום לנח להתפלל, כאומרו קץ כל בשר וגו׳ והנני משחיתם בהחלט, מה מקום לו להתפלל, מה שאין כן כשדבר דבריו לאברהם לא מצאנוהו שדבר כדברים האלה אלא נתן לו מקום להתפלל דכתיב (וירא יח) ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו׳. והגם שאחר האמת גם שם עלתה להם הגזירה. אף על פי כן עשה ה׳ אשר זמם להראות לאברהם הנהגתו, וכמו שפירשנוהו במקומו, ואמר דברים שישמע מהם אברהם שיש לו רשות לבקש רחמים. וכן תמצא בדברו למשה בתוכחות על עון ישראל לא החליט הגזרה ובזה מצא מקום להתפלל וכמו שפירשנוהו במקומו (שלח יד יא), מה שאין כן נח סתם ה׳ תפלתו.
ועוד לו כי לא מצא פתח כאברהם ומשה שטעמם ונימוקם עמם, להיות, שלא היה צד הכרח בדבר להודיעם ה׳, והרי זה מורה באצבע כי שואל מהם שיתפללו, מה שאין כן נח שאין מקום לומר למה הודיע ה׳, כי יש טעם בדבר שהוא להכין תיבה וצורכה, ונוסף שהחליט הגזרה, לזה לא התפלל. ומהמעשה למד אברהם כיון שה׳ לא נתן לו מקום להתפלל אמור מעתה כי פחות מעשרה לא יספיקו.
ויאמר אלוהים קץ כל בשר, God said: "The end of all flesh, etc.⁠" If we accept the sages' interpretation that the "violence" mentioned here comprised such sins as bloodshed, incest, and idolatry, we can understand the harshness of the retribution. If however, the word חמס refers to robbery with violence (compare Rashi based on Sanhedrin 108), why would the victims of the robbery suffer the same fate as the perpetrators of the crime?
Although one might answer that everybody indulged in robbery, each one according to what he thought he could get away with, our sages (Vayikra Rabbah 23,9) have explained the matter differently when they said that in any society in which sexual licentiousness abounds retribution will strike both the wicked and the good people. Therefore we must understand our verse as saying that though the decree to destroy mankind was sealed because of the prevalence of robbery with violence, the fact that amongst all the sins there were many instances of sexual licentiousness and promiscuity resulted in the retribution including also those who were innocent of robbery. You may ask that all these people could have saved themselves from Divine retribution by each one forgiving the other? As a result of this God would not have sealed the evil decree! Perhaps God did not want to reveal the effectiveness of mutual forgiveness to anyone but Noach. Noach in turn was not able to reveal this secret to his contemporaries seeing that unless God tells a person to communicate revelations made to him to others, such revelations are confidential communications from God. One of the reasons God did not want this secret revealed to Noach's contemporaries may have been that they all remained guilty of having committed robbery. The sin of robbery cannot be atoned for by simply offering the sinner your forgiveness without making restitution. Although the Midrash mentioned types of robbery which are not subject to prosecution, these types of robbery were not the only ones perpetrated by the people of Noach's time. The people of that generation indulged in every form of robbery. Whenever they confronted someone stronger than themselves they resorted to the kind of trickery described by the Midrash. Otherwise they had no qualms about simply grabbing what they fancied.
The reason God explained to Noach exactly what sins prompted Him to decree destruction of the species was to motivate him to build the ark so that all living creatures could be preserved until after the deluge.
Next we must explain what prompted Noach not to ask God to have mercy on the people of his time (as did Abraham when God told him He would destroy Sodom). It appears that Abraham learned from Noach not to bother to ask that God spare a city when there were fewer than ten good people in it. Unless he had learned this from Noach, who told Abraham that it would be futile to pray for the survival of a city which contained fewer than ten righteous people?
Noach became convinced from what God told him that any prayer of his would be futile, that the fate of these people had been sealed beyond reprieve. All of this is contained in the words: "the end of all flesh has come before Me, here I am about to destroy them.⁠" When God told Abraham (Genesis 18,20-21) about the sinful nature of the people of Sodom He did not use such kind of language at all. On the contrary, He told Abraham that He was going to examine if what had come to His attention was indeed so, etc. While it is true that in the case of Sodom God carried out His decree as soon as He had confirmed the true state of affairs, God wanted to demonstrate to Abraham that He does not exercise His power arbitrarily. We have explained in that connection that God spoke to Abraham in a manner that invited him to pray on behalf of the doomed cities. Something similar occurred during the episode of the golden calf when God proclaimed His intent to wipe out the Jewish people in such a way that Moses saw an opening for his prayer. None of these openings were provided for Noach.
One cannot argue that if God did not want Noach to pray for his contemporaries, He did not have to tell Noach what He was going to do and why. God needed to tell Noach in order that the latter build the ark. This commandment alone convinced Noach that it would be useless to pray on behalf of the people. Abraham concluded from the fact that Noach and his family were not enough to save the earth from the deluge that fewer than ten good people could not save a town from destruction.
ויאמר אלהים לנח – קודם שראה אלהים כי הארץ נשחתה עד תומה, לא הגיד לאדם דבר; אעפ״י שצפה מראשית אחרית, כי ארך אפים לפניו, וכל זמן שלא שלם עון הארץ, נדמה לרשעים כאילו אינו רואה, ולא יודע עד בוא קצם. על כן כשראה שהיא נשחתת, בא הדבור לנח על השחתת הארץ ולהחיות שארית בתיבה.
קץ כל בשר בא לפני – שרשו ״קצץ״ כמו ״וקצץ פתילים״,⁠1 וכמו ״וקצותה את כפה״.⁠2 וכמו הפתיל כשיקוץ יהיו לו קצוות, כן חיי האדם כשיקוצצו יהיה קץ לחייו. והודיע שאעפ״י שאדם ובהמה רבים על פני הארץ, וישימו כצאן משפחות,⁠3 ולמראה עיני האדם יאריכו ימים רבים טרם יגיע בעת מן העתים קצם, כי תמיד יולידו תולדות; אודיעך שקץ כל בשר בא לפני, אני ה׳ אשר לא יפלא ממני דבר,⁠4 ובידי לקצץ חיי כלם כרגע, וכן אעשה להם. וכמו שיבא ״והנני משחיתם את הארץ״.
כי מלאה הארץ חמס מפניהם – פי׳ רמב״ן ז״ל ״החמס הוא הגזל והעושק ונתן הטעם בחמס ולא בהשחתת הדרך, כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם״. [עכ״ל]. וכבר אמרנו שאין ה״חמס״ גזל ועושק. (וכל) [אלא כל] הדברים שדעתו של אדם מכריעתן, כשיעברו עליהן ביד רמה ויאמרו ״נכון דרכם״ זהו החמס. ואם כן החמס הוא ההשחת עצמו. וכל עושה חמס בדבר שחת דרכו זה, וכמו שאמרנו למעלה, על כן זכר העיקר, כי מלאה הארץ חמס, כי גבר ההשחת עד שעשו חמס בארץ, כי הפֵרו דרכי החיים והשלום. וקבעו להם חקים מתועבים, ומזה ידענו כי השחיתו דרכם על הארץ. וזהו מפניהם, מפני השחת דרכם כגדול כקטון ואין איש נחם על רעתו.⁠5 ואין מוחה בידם, כי כלם אנשי משחית, על כן מלאה הארץ חמס. ויפה אמרו רבותינו6 שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, כלומר על מעשה החמס המפֵר הקבוץ ודרכי השלוה הנטועים בדעת. וזכרו ״גזל״ והכל בכלל מה שיגיע ממנו רעה גדולה לבני אדם, גזל ממון וגזל נשים, דם ומרד וכיוצא. ואילו [לא] הלכו בדרך זה כפי שקול דעתם, אעפ״י שהיו משחיתים בלב ועבדו עבודה זרה, לא היה פוגע בהם מדת הדין הקשה.
והנני משחיתם את הארץ – [כתב רש״י] ״כמו מן הארץ, וכן ׳כצאתי את העיר׳,⁠7 ׳חלה את רגליו׳,⁠8 ויש אומרים, ׳את הארץ׳ עם הארץ, שאף ג׳ טפחים של מחרישה נמוחו״. מפירוש רש״י ז״ל. וראב״ע ז״ל אמר שמלת משחיתם מושכת עצמה ואחרת עמה, הנני משחיתם ומשחית את הארץ. ולא פירש מה היא השחתת הארץ? והקרוב [לפרש] שלא ידונם באיזה דבר, באש או מגפה וכיוצא, שיתמו חטאם והארץ תשאר כאשר היא. אלא כמו שאמר לו שימחו במבול מים, שתשחת הארץ הערים והבנינים והנטיעות וכיוצא. [עד כאן תוכן דברי ראב״ע עם הרחבה ע״י רבינו]. ורמב״ן ז״ל לא פירש בפשוטו דבר. ולדעתי מלת ״ארץ״ כמו ״והארץ היתה תהו ובהו״,⁠9 הכולל היסודות כלם. כי ראה השם שאם תשאר על תולדתה הטובה כאשר היתה קודם המבול, לא יזכה האדם בארץ, וכמו שקרה לדורות הראשונים. אבל ישחית הארץ האויר והמים והעפר וכל דבר שברקיע, ולא תתן הארץ יבולה כמקדם כי אם בעמל גדול וישתנה האויר לכלות בנין הגופות. גם המים לא יהיה עוד אד עולה מן הארץ, מים מתוקים וטובים לחיי האדם, שע״י כל אלה האריכו ימים רבים ויבלו ימיהם בטוב. ועתה יתקצרו חיי האדם והבהמה וכמו שקרה באמת מזמן המבול עד זמן יציאת מצרים. שכפי שרחקו מאבותיהם קצרו ימיהם עד שעמדו על המספר שגזרו השם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, וכמו שבארנו שם. ומי יודע אם לא [היו] עוד שנויים רבים קרו בתולדת העולם בגזרת המבול, וזהו השחתת הארץ באמת, ועוד יתבאר בעז״ה בפסוק ״וירח ה׳ את ריח הניחוח״.⁠10
1. שמות לט, ג.
2. דברים כה, יב.
3. מליצה על פי תהלים קז, מא.
4. מליצה על פי ירמיה לב, יז.
5. מליצה על פי ירמיה ח, ו.
7. שמות ט, כט.
8. מל״א טו, כג.
9. בראשית א, ב.
10. שם ח, כא.
קץ כל בשר – סוף ותכלית של כל בשר, והודיע השם לנח סבת הגזירה קודם שיביא המבול, כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים:
בא לפני – הגיע לפני, שכבר נגזרה גזירה, ואין לך להתפלל עליהם:
מפניהם – על ידם ובעבורם:
והנני משחיתם את הארץ – עם הארץ, כמו רעה את אחיו בצאן (לקמן ל״ז ב׳), והענין כמו שכתבנו למעלה, שאחרי עשרה דורות שהאריך להם כדי שייטיבו דרכם, והם לא שבו מדרכיהם, עתה בא העת למלאות דברו אשר דבר ארורה האדמה בעבורך, ותחול עתה מארת ה׳ על האדמה, ויתחדש בארץ כל חלי וכל מדוה כאשר עינינו רואות כהיום, ועל זה אמר שישחיתם עם הארץ:
מפניהם – ת״א ויב״ע מן קדם עובדיהו בישיא, ול״נ מפניהם פי׳ מדעתם ומכוונתם כמו מגמת פניהם, ונשאים פנים בתורה (מלאכי ב׳), שבעים פנים בתורה פי׳ שבעים כונות. וכן מפני הנאמר בלשון בעבור, ביאורו כונת ענין ההוא, וכן (כתובות י״א) זכין לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו, וכן (נדרים ס״ה) אין מתירין לו אלא בפניו כלומר מדעתו, כי הכונה והדעת מכוון במלת פנים, לשון פני׳, כי המשים דעתו וכונתו על דבר הנה הוא פונה כל רעיונותיו עליו, כמלה אשכנזית (אבזיכטליך, פאָרזאֶטצליך) וז״ש רש״י (בתולדות כ״ז) לפני ה׳, שיסכים על ידי, ויפנו ויעלו (דברים א׳ כ״ד) תרגום ירושלמי וכונו וסליקו. וכן תרגם שם (ב׳ ח׳) ונפן ונעבור וכוונן ועברנן. וטעם המקרא שלא נתמלאה הארץ חמס להיותם חסרי לחם ולמלא רעבון נפשם, אשר עליו נאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב. אבל החמס אשר עשו היה, מפניהם רצה לומר מדעתם וכונתם לעשות חמס, ודרך זה היה ישר בעיניהם, ולסבה זו נקנס עליהם העונש הגדול הזה (ועמ״ש ביתרו בלאכל לחם לפני האלהים, ובמשפטים אשר תשים לפניהם).
והנני משחיתם את הארץ – אשחיתם יחדיו עם הארץ, אשחית את מזג הארץ והאויר בנטות גלגל חמה, שנשתנה מהלכה מן המבול ואילך, כמו שפי׳ הוא יתברך במענהו לאיוב, ולכן נתמעטו שני חיי מין האנושי תיכף אחר המבול, כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון, ולזה הותר למין האנושי אחר המבול אכילת בע״ח (רע״ס) ולפנינו נדבר יותר מזה.
קץ כל בשר בא לפני – שיעורו קץ כל בשר בא [כמו בא קצנו (איכה ד׳:י״ח), קץ בא בא הקץ (יחזקאל ז׳:ו׳)], וזה לפני, במחשבתי ובגזרתי והוא על דרך ותשחת הארץ לפני האלהים (למעלה י״א), וכן כאן, קץ כל גשר בא, אבל לא בא עדיין, אך הוא במחשבתי.
את הארץ – עם הארץ, כלומר אשחית אותם ואת הארץ (אנקלוס רש״י בדבר אחר ראב״ע, רמבמ״ן ורוזנמילר לדעת קצת), הטעם שלא ימית את האדם בדבר אלא בענין שיקלקל וישחית את הארץ, וכן אמר למטה (ט׳:י״א) מבול לשחת הארץ.
The end of every mortal being has been decided by Me (kets kol basar ba le-fanai). More literally, “The end of every mortal being is coming” [as in “Our end is come [ba kitsenu]” (Lam. 4:18), and “An end is come; the end is come [kets ba, ba ha-kets],” (Ezek. 7:6)],⁠1 “and this is before Me,” i.e., it stems from My thought and My decree. See above at Gen. v. 11. The meaning here is that the end of every mortal being “is coming” but has not yet arrived, although it is in My thought.
and of the earth (ve-et ha-arets). With the earth; i.e., “I will destroy them and the earth.” (Onkelos, Rashi’s alternate reading, Ibn Ezra, Mendelssohn, and Rosenmueller citing a minority opinion.) The meaning is that God did not intend to kill humankind with a plague, but in a way that would destroy the earth. Thus He says below, “A flood to make waste of the earth” (Gen. 9:11).
1. {Translator's note: These references were bracketed in the original.}
קץ נגזר משורש ״קצץ״ (הקרוב ל״גזז״) – לחתוך.
״קץ כל בשר בא לפני״, אפשר שפירושו: המצב המוסרי של כל בשר ירד כל כך לשפל המדרגה, עד שאני נדרש להביא עליהם את הקץ.
אך ההסבר שנראה יותר הוא: אם אני לא אכנס לעניין, יבוא הקץ מאליו, שכן קץ כל בשר כבר בא לפני. כפי שפירשנו לעיל [א, יא–יג ד״ה ״למינהו״], הצלחת המין תלויה בטהרת חיי האישות; וכאשר ציווה ה׳ על הארץ לפרוח, היה מונח באותו ציווי החיוב על שמירת טהרה זו. התוצאה הבאה מאליה ממה ש״השחית כל בשר את דרכו על הארץ״, היא שהקץ בא עליהם. אילו ה׳ לא היה מתעסק בעניין, אפילו ניצוץ הטהרה שניצול על ידי נח היה נאבד לעולמים.
על פי זה תובן תיבת ״מפניהם״. הוראת ״מפני״ בכל מקום היא: להיסוג לאחור מחמת פחד או כניעה, או מתוך התחשבות וכדומה. כבר הערנו לעיל (פסוק יא) ש״חמס״ נאמר גם על דברים שאין בהם רוח חיים: ״יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ״ וכדומה. שמא גם כאן מתייחס ״חמס״ לארץ עצמה. על פי זה נפרש: ״קץ כל בשר בא לפני״ – אם ימשיך המצב הנוכחי אין עתיד לאנושות, שכן ״מפניהם״ – מפחד מבני אדם, כבר מלאה הארץ ״חמס״ – הארץ מסתירה מבני אדם את שפעה, פן ישתמשו בה לזנות, לגזל ולרצח. בדומה לכך: ״וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ״ (ירמיהו ג, ט); ״הדם הוא יחניף את הארץ״ (במדבר לה, לג); ״וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ״ (ישעיהו כד, ה).
והנני משחיתם – ״הנה״ הוא לשון של היענות. האומר ״הנה״, נענה לדרישת השעה. וכך אומר אלקים לנח: למראה המצב הנוכחי, אני עומד להשחיתם. הכלייה היא צורך השעה. אין זו השמדה, אלא השחתה לצורך הצלה.
ויאמר אלהים לנח – יספר כי כאשר גלה ה׳ לנח שרצונו לאבד את הכרם שנשחת כדי להציל את האשכול האחד שנמצא בו תירוש שהוא נח וביתו. כי ראה שא״א עוד לתקנם ולהחזירם למוטב אחר שנשחתו בשלשה חלקיהם, אומר כי עקר מה שבא לפני קץ כל בשר וכליון הכללי, הוא ע״י שמלאה הארץ חמס. כי במה שנשחתו מצד הדת הטבעי או מצד הדת האלהי ההשחתה נוגעת אל כל איש בפ״ע לא אל הכלל. אבל מה שמלאה הארץ חמס, שהוא ביטול הדת הנימוסי, שעל ידו יתקשר הקבוץ המדיני שיהיה כלל הקבוץ כגוף אחד עוזרים זל״ז ושומרים החוקים המוכרחים שיתקיים כללותם, זה השחתת הכלל, ומצד זה בא לפני קץ כל בשר להשחית את הכלל, והנני משחיתם את הארץ. שיתבאר לקמן שע״י המבול נשתנה טבע הארץ וכל יסודותיה, עד שמאז נחלש כח הגוף והחומר. ולכן נתקצרו השנים ולא עמדו עוד ענקים ורפאים אשר יתנו חתיתם בארץ החיים, עד שגם הארץ נשחתה עמהם ונשתנה טבעה וטבע האויר והמזונות מחוזק לחולשה, ור״ל הנני משחיתם ומשחית את הארץ.
כי מלאה הארץ חמס: האדמה, במה שאינה מספקת גידוליה להבריות שעליה1, כמו שכתבתי2.
מפניהם: שהמה חייבים בדבר3.
והנני משחיתם את הארץ: דהאדמה עצמה נשתנתה הרבה ע״י המבול4, כמו שמבואר להלן (ז,יח) והלאה, וגם טבע האדמה נשתנה כמו שיבואר להלן (ח,כא-כב).
1. יש לעיין, מדוע לא פירש רבינו כאן כפי שפירש את המילים ״ותמלא הארץ חמס״. ויתכן שהוקשה לו מלת ״מפניהם״.
2. בפסוק הקודם.
3. כי הם גרמו לכך שהאדמה לא תספק גידוליה, וכפי שפירש רבינו בפסוק הקודם. א״כ ״מפניהם״ = בעבורם. וכעין זה באונקלוס וביונתן בן עוזיאל.
4. רש״י בפירושו השני, וכן הראב״ע, רד״ק ורמב״ן, וכפי שמבאר הספורנו, עיי״ש.
קץ – לשון סוף ולשון אבדון גם יחד.
כל⁠־בשר – בני האדם ושאר בעלי החיים.
מפניהם – מוסב רק על האנשים, כלומר בגללם, שכן הם גורמי החמס; השווה ״תשחת הארץ מפני הערב״ (שמות ח׳:כ׳).
את⁠־הארץ – רש״י, וכן ראב״ע ורמב״ן בפירושם הראשון מפרשים כמו מן הארץ, מעל פני הארץ. אולם אין משמעות זו מתאימה למלת את אלא אם כן נבאר ״משחיתם״ כמו מעבירם, כי אז מתבקשת יחסת⁠־את.⁠1 אולם שני התרגומים מבארים ״עם ארעא״, כלומר ההשחתה תחול גם על עצם פני האדמה, גם הבתים, הצמחים וכיו״ב יושחתו על ידי המבול.⁠2
1. השווה ״כצאתי את העיר״, שמות ט׳:כ״ט (המ׳).
2. וכמאמרם ז״ל: ״אפילו ג׳ טפחים שהמחרשה שולטת בארץ, נימוחו״, בראשית רבה ל״א:ז׳ (המ׳).
כי מלאה וגו׳ – א״ר יוחנן, בוא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר בי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ.⁠1 (שם שם)
כי מלאה וגו׳ – תניא, מה היו חומסין, בר נש הוי נפיק וטעין קופה מלאה תורמסין, והיו מתכוונין וגומלין פחות פחות משוה פרוטה, דבר שאינו יוצא בדיינים.⁠2 (ירושלמי ב״מ פ״ד ה״ב)
1. לא נתבאר למה באמת גדול כל כך כחה של חמס מכחה של עריות, והלא עון עריות הוא אחד מהדברים שיהרג ואל יעבור עליהם. ואפשר לומר ע״פ מ״ד במ״ר פרשה זו (פ׳ ל״ח) ובמס׳ ד״א זוטא פ״ט, גדול השלום שאפי׳ ישראל עובדים ע״ז ושלום ביניהם, אומר הקב״ה, כביכול אין אני יכול לשלוט בהם, שנאמר (הושע ד׳) חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו, ע״כ. ולפי״ז כל זמן שלא גזלו וחמסו והי׳ שלום ביניהם לכן לא נענשו. אבל מכיון שפשטו ידיהם בגזל, שזה גורם למחלוקת ושנאה אז נאשמו ונענשו על כל עבירות שהיו בידם מקודם. וע״ע מש״כ בענין דרשא זו בר״פ תצא בפסוק כי יהי׳ לאיש בן סורר ומורה, בדרשא בן ולא בת. –
ודע דמש״כ רש״י בפסוק זה בשם מ״ר, קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות וע״ז אנדרלומוסיא [ערבוביא] באה לעולם והורגת טובים ורעים – לכאורה צ״ע, דהא כפי המבואר בכל הפרשה הי׳ אז כל העולם במדרגת רשעים וכמש״כ כי השחית כל בשר ולא היו טובים כלל, וא״כ מנ״ל להסמיך דרשא זו לכאן. ונראה ע״פ מ״ש בסנהדרין ק״ח א׳ ונח מצא חן, אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן, והנה על נח העיד הכתוב שהי׳ צדיק תמים, וא״כ קשה למה נחתם גם עליו גז״ד, אלא משום דאנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, ודו״ק.
2. תורמסין הוא מין קטניות, והמפרשים טרחו לפרש כונת שאלת הירושלמי ותירוצו ופרשו בדרך רחוקה, אבל האמת הוא, כי באה דרשא זו כאן בירושלמי קצרה וחסרה, וצ״ל כמו שהיא לפנינו במ״ר כאן בזה״ל, כי מלאה הארץ חמס, איזהו חמס ואיזהו גזל, א״ר חנינא, חמס אינו שוה פרוטה וגזל שוה פרוטה, וכך היו אנשי דור המבול עושים, היה [ר״ל כשהיה] אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמסין והי׳ זה בא ונוטל פחות משו״פ וזה בא ונוטל פחות משו״פ עד מקום שאינו יכול להוציאו בדין, ע״כ, והיא היא אגדת הירושלמי שלפנינו. וטעם הדבר בפחות משו״פ אינו יוצא בדיינים, משום דבהשבת גזל כתיב (ס״פ ויקרא) והשיב, ואין השבה חשיבה בפחות משו״פ, ועיי״ש לפנינו. –
וטעם הדבר שנענשו על פחות משו״פ י״ל ע״פ מה דקיי״ל דב״נ נהרג על פחות משו״פ כמבואר בעירובין ס״ב א׳ ובכ״מ, וא״כ לדידי׳ חשיבא פחות משו״פ כמו שו״פ לישראל [ואע״פ שאינו יוצא בדיינים משום לא פלוג]. ובזה ניחא בב״ק ס״ב א׳ שחקרו מה בין גזלן לחמסן ולא אמרו החלוק המפורש כאן בירושלמי ומ״ר, חמס אינו שו״פ וגזל שו״פ, יען דבגמרא חקרו בדינים הנוגעים לישראל אשר אצלו פחות משו״פ אינו חשוב, וכאן איירי בב״נ. –
ודע דע״פ דרשת הירושלמי שלפנינו יתבאר היטב מ״ש בב״מ מ״ח א׳ בעונש מי שאינו עומד בדבורו, מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו, ולא נתבאר שייכות הענינים זל״ז, אך הנה אמרו בגמרא שם דמדינא חייב אדם לעמוד בדבורו משום הן שלך צדק, אך מפני שאין בזה רק בטחון דברים לכן אין התביעה יוצאת בדיינים, ולפי המבואר דבדור המבול גזלו דבר שאין יוצא בדיינים ונפרע הקב״ה מהם, לכן אומרים לזה שאינו עומד בדבורו מי שפרע מאנשי דור המבול אע״פ שעברו על דבר שאינו יוצא בדיינים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו שאף הוא עובר על דבר שאינו יוצא בדיינים, ודו״ק. ומה שאמרו עוד ומי שפרע מאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום יש על זה טעמים מיוחדים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןמנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יד) עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי⁠־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣הא אֶת⁠־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃
Make1 an ark of gopher wood.⁠2 Make the ark with compartments3 and cover it from within and without with pitch.⁠4
1. Make | עֲשֵׂה לְךָ – See R"Y Bekhor Shor and Radak on Bereshit 12:1 who maintain that the preposition "לְךָ" is insignificant and adds no extra meaning to the verse. Alternatively: "Make for yourself".
2. gopher wood | עֲצֵי גֹפֶר – The identity of this wood is debated. Targum Onkelos identifies it with cedar, while more modern translations render it as "cypress", assuming that the Greek for cypress, "kyparissos", is etymologically connected to the similar sounding Hebrew (כפר=גפר).
3. compartments | קִנִּים – Elsewhere the root refers to a bird's nest, suggesting that here it means individual cabins or cells for each type of animal.
4. pitch | בַּכֹּפֶר – See Rashi, pointing to the similar Aramaic "כופרא" (Bavli Shabbat 67a).
א. תַּֽעֲשֶׂ֣ה ל=תַּֽעֲשֶׂ֣ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קסו] 1עשה לך. א״ר יסא בד׳ מקומות נאמר עשה לך בג׳ פירש, ואחד לא פירש, עשה לך תיבת עצי גפר, עשה לך שתי חצוצרת כסף (במדבר י׳:ב׳), עשה לך חרבות צרים (יהושע ה׳:ב׳), עשה לך שרף (במדבר כ״א:ח׳), לא פירש. (ירושלמי ר״ה פ״ג ה״ט).
[קסז] 2עשה לך תבת עצי גפר, מאי גפר, כו׳ זו מבליגה, ואמרי לה גולמיש. (סנהדרין קח.).
[קסח] 3בא וראה למה אמר הקב״ה לנח שיעשה תיבה, כדי שיראו אותו יושב ועוסק בה ויעשו תשובה. וכי לא היה יכול הקב״ה להצילן בדברו או להעלותן לשמים באמונתו, שאמר לו עשה לך תיבת עצי גופר, למה כך, אלא אמר הקב״ה, מתוך שאני אומר לו עשה לך תיבת עצי גופר, והוא עומד ועוסק בה וכורת ארזים, הם מתכנסין אצלו, ואומרים לו נח מה אתה עושה והוא אומר תיבה, שאמר לו הקב״ה שמביא מבול (שהן מכעיסין אותו), ומתוך כך שומעין ועושין תשובה, כך היה הקב״ה מחשב וכו׳, ולא היו משגיחין עליו. (תנחומא בראשית).
[קסט] 4עשה לך תבת, מושלין אותו משל, לספן שהיה בתוך הים ובאו עליו נחשולין הרבה, וידע שספינתו טובעת, מה עשה היה משביע לאותו שנתון בתוך הסוף, אמר לו ראה מה תעשה עד שתציל את עצמך שהרי ספינתי אובדת, כך אמר הקב״ה לנח אני מאבד את עולמי קום עשה לך תיבה. (מדרש הגדול נח).
[קע] 5ולמה עצי גפר, לפי שדור המבול נידונו בגפרית, ונח היה ראוי לידון עמהם בגפרית, ולפי שמצא חן בעיני האלהים צוהו שיעשה התבה מעצי גפר כדי לכפר עליו. (מדה״ג נח).
[קעא] 6כיון שלא שמע [דור המבול לתוכחת נח] אמר לו הקב״ה לנח, עשה לך תבת עצי גפר, ועליהם הוא אומ׳ (תהלים ז׳:י׳) יגמר נא רע רשעים ותכונן צדיק, כיון שנגמר דינם אמ׳ לו הקב״ה לנח קום ועשה לך תיבה שעל ידך אני חוזר ומישב את העולם, ושמא משוא פנים יש בדבר ת״ל (תהלים ז׳:י׳) ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק. (מדרש הגדול נח).
[קעב] 7קנים תעשה את התיבה, קולין ומדורין, א״ר יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך. (בראשית רבה ל״א).
[קעג] 8וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר, הכא את אמר וכפרת אותה וגו׳ ולהלן (שמות ב׳:ג׳) את אמר ותחמרה בחמר ובזפת, אלא להלן ע״י שהיו המים תשים ותחמרה בחמר ובזפת, בחמר מפני הריח, ובזפת מפני המים. (בראשית רבה ל״א).
[קעד] 9ד״א בכפר, מלמד שכפרו ונתחייבו מיתה לשמים, וכיפרה עליו תיבתו, נאמר כאן בכפר, ונאמר להלן (שמות כ״א:ל׳) אם כפר יושת עליו מה להלן כפרה אף כאן כפרה. (מדרש אגדה נח).
1. ב״ר פל״א, ובפס״ז כאן בד׳ מקומות נאמר בלשון הזה עשה לך תבת, פירש, עצי גופר.
2. מבליגה, גולמיש, מיני עצים. בב״ר עצי גופר ר׳ נתן אומר תיבותא דאעין דקורדינון, מין ארז, ובת״א דאעין דקרדום. ועי׳ בתיב״ע, וברד״ק כ׳ גפר הוא עץ קל על פני המים ות״א קטרום והוא ממיני ארזים. ובמדרש הגדול כאן מאי עצי גפר רב אמר אדארא דקאיי לדרי דרי כו׳ ר׳ נתן אומר אעין דקדרינן עץ שהוא שוהה במים ואינו מרקיב, ועי׳ בערוך ערך אדר, ובפי׳ מנח״י מה שהאריך בענין הגרסאות. - ובמדרש כת״י אור האפלה כאן איתא עצי גפר, שהעץ הזה כיון שיבוא במים הוא מתחזק כך הרשעים כיון שהן טועמין טעם חטא הן מחזיקין בו.
3. מאמר זה מובא בילקוט המכירי משלי כח. א״ה בשם התנחומא, ובתנ״י בראשית או״ז הוא בשינוים והלשון שלפנינו מתוקן יותר. עי׳ בסנהדרין קח: פרדר״א פכ״ג, אגדת בראשית פ״א א״ב, ובמדרש אגדה, ובתנחומא נח א״ה יש עניו זה בסגנון אחר וז״ל. עשה לך תבת עצי גופר א״ר הונא בשם ר׳ יוסי ק״כ שנה היה מתרה הקב״ה בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה א״ל עשה לך תיבת עצי גופר, עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים, והיו אומרין לו ארזים אלו למה, אמר להן הקב״ה מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי, והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו, והיה משקה אותן ארזים והן גדילין, והיו אומרים לו מה אתה עושה, ומשיב להם כענין הזה, והיו מלעיגין עליו, לסוף ימים קצצן והיה מנסרן, והיו אומרים לו מה אתה עושה ואומר להן כך, והיה מתרה בהן, כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהן מבול שנאמר וימח את כל היקום. ומענין זה שהוכיח להם נח מבואר בסנהדרין קח. מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו (בוזים) [מבזים] אותו אמרו לו, זקן תיבה זו למה, אמר להם הקב״ה מביא עליכם את המבול, אמרו לו מבול של מה, אם מבול של אש יש לנו דבר אחד ועליתה שמה, ואם של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפים בהם את הארץ. ואם מן השמים הוא מביא יש לנו דבר ועקב שמו, ואמרי לה עקש שמו, אמר להם הוא מביא מבין עקבי רגליכם שנאמר (שם) נכון למועדי רגל, ע״כ ועי׳ לעיל מאמר קנה. ולקמן מאמר קעא.
4. א״י מקורו.
5. עי׳ רש״י כאן, ולעיל מאמר ק. ולקמן מאמר קעד. בבאור. ובחזקוני כ׳ עצי גפר, גפרית יוצא ממנו ואינו כלה במים, וצוה לקחת עץ זה להראות להם במה הם ראוין לדון.
6. מקודם למאמר זה איתא שם במדרה״ג לשון זה דרש ר׳ שמואל בר נחמני (איוב י״ט:י״ט) גורו לכם מפני חרב בכל יום ויום היה נח מתרה באנשי דור המבול. ואומר להן עבדו את הקב״ה ועשו טובה עם עצמכם, והיו אומרים לו מה טיבו. אמר להן הוא עשה את השמים ואת הארץ. אמרו איכן הוא שרוי אמר להן במרום, אמרו עד שאנו מגביהין קומתינו למרום ומשתחוים לו נעשה צלם בארץ ונשתחוה לו. ומה אנו צריכים לו אם לטיפת גשמים שהוא מוריד עלינו כו׳ (לעיל פ״ב מאמר קד. בבאור) אמר להן הקב״ה, רשעים במה שנתגברתם לפני בו אני דן אתכם, כדי שתדעון וידע כל באי העולם שיש דין, לכך נאמר (איוב י״ט:כ״ט) למען תדעון שדון, אל תהי אומר שדון אלא שיש דין, ע״כ. ועי׳ לקמן מאמר קצה.
7. קולין ומדורין, לשכות וחדרים. (מפרשים) וכ״ה בת״א מדורין, ובת״י קולין.
8. תשים, רפים. וכ״ה ברש״י כת״י מובא בזכור לאברהם. במנח״י מכת״י וס״א הגי׳ ותחמרה בחמר מפני המים, ובזפת מפני הריח. והכוונה אחת היא דגבי משה עשו הזפת רק מבחוץ ולא מבפנים, ובחמר מבפנים, שלא יהיה ריח רע, ובמנח״י הביא מפי׳ ב״ר כת״י דמפרש להיפך בחמר מבחוץ מפני המים ובזפת מבפנים מפני הריח שלא יריח אותו צדיק ריח החומר, וז״ד, ובפס״ז בכפר, בגופר, מין זפת. במשה כו׳ זפת מבחוץ וחמר מבפנים, לפי שהיו המים רפים וכאן היו המים רותחים, לכך נאמר מבית ומבחוץ בכפר. ועי׳ בסוטה יב. ובתוס׳ שם. ובמדרש אגדה כ׳ וכאן שהיו המים קשים, כו׳. והריב״א והחזקוני הקשו כיון שהיו המים רותחין איך יכול הזפת להתקיים וי״ל נס בתוך נס, וי״א שהמים שסביב לתיבה צוננים דאי לא תימא הכי האיך נמלט סיחון ועוג למ״ד ירד מבול לא״י, ולפלא שלא העירו שזה קושיית הגמ׳ בזבחים קיג: ולטעמיך (דברותחין נידונו) תיבה היכי סגיא, (והלא זפותה מבית ומחוץ כדכתיב וכפרת אותה וכיון דרותחין הן היאך מהלכת שאין זפתה נפשר, רש״י) ועוד עוג מלך הבשן היכא קאי, אלא נס נעשה להם שנצטננו בצידי התבה. ובפי׳ הטור כ׳ י״מ כופר נקרא כל דבר שמדביקין בו כמו זפת סיד וקונייא. ועי׳ באע״ז כאן. ורלב״ג.
9. בס׳ אמרי נועם לד׳ יעקב דוליט״קאש (נדפס פ״ר קושטא׳ ש׳) מביא כאן מאמר בזה״ל. למה אמר הקב״ה לנח לעשות התיבה מכופר ומגופר, אמר הקב״ה אם יחזרו אלי יהי׳ כופר נפשם, ואם לא יחזרו יהי׳ גופר, אש וגפרית יבא עליהם. וכנראה מהלשון כי הי׳ זה לפניו באיזה מדרש. ועי׳ לעיל מאמר קע. ובבאור, וברקאנטי כאן וכפרת כו׳ בכפר פשטו ידוע, ונרמז בו עוד סוד כד״א איש כופר נפשו שלא תשלוט מדת הדין עליהם.
עֲבֵיד לָךְ תֵּיבְתָא דְּאָעִין דְּקַדְרוֹס מְדוֹרִין תַּעֲבֵיד יָת תֵּיבְתָא וְתִחְפֵי יָתַהּ מִגָּיו וּמִבַּרָא בְּכוּפְרָא.
Make for yourself an ark of cedar wood. Make the ark [with] compartments and caulk the inside and outside with tar.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר
עֲבֵיד לָךְ תֵּיבוֹתָא דְּאָעִין דְּקַדְרוֹס מְדוֹרִין תַּעֲבֵיד יָת תֵּיבוֹתָא וְתִחְפֵּי יָתַהּ מִגָּיו וּמִבַּרָא בְּכוּפְרָא
גֹפֶר – עצי ארז
א. הגר״י קמנצקי בעל ״אמת ליעקב״ פירש ״תבת עצי גֹפֶר״ – ״תֵּיבוֹתָא דְּאָעִין דְּקַדְרוֹס״, עצי ארז. כיצד? קַדְרוֹס = cedar (ארז) [כי האות קו״ף נהפכת בלטינית לאות c כמו אוקינוס – ocean, קיסר – caesar]. מכאן פירשו גם חז״ל: ״מאי גופר? זו מבליגה, ואמרי לה: גולמיש״ (סנהדרין קח ע״ב). אבל במקום אחר אמרו ״ארבעה מיני ארזים הן: ארז, קתרום, עץ-שמן, וברוש. קתרום – אמר רב: אדרא. דבי רבי שילא אמרי: מבליגא, ואמרי לה: זו גולמיש״ (ראש השנה כג ע״א). הרי שפירשו גֹפֶר כ״מבליגא״ ו״גולמיש״ שהם שמות ארזים.⁠1
קֵן – מדור ודירה
ב. קֵן הוא משכן לעוף; ״גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ״ (תהלים פד ד). אבל בהשאלה קֵן הוא בית ומעון דוגמת ״וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע״ (איוב כט יח) וגם תָּא וּמָדוֹר כבפסוקנו ״קִנִּים תעשה את התבה״. ואולם הארמית מבחינה ביניהם: ״קן צפור״ (דברים כב ו) ״קִינָא דְּצִיפְּרָא״, אבל ״קִנִּים תעשה את התבה״ – ״מְדוֹרִין תַּעֲבֵיד יָת תֵּיבוֹתָא״ מלשון דירה, וכן ״ושים בסלע קִנֶּךָ״ (במדבר כד כא) ״וְשַׁו בִּכְּרַךְ תַּקִּיף מְדוֹרָךְ״. וממנו גם ״מְעֹנָה אלהי קדם״ (דברים לג כז) ״מְדוֹר אֱלָהָא דְּמִלְּקַדְמִין״.
שימושי פועל ״כפר״ בת״א
ג. בפסוק ״תדשא הארץ דשא״ (בראשית א יא) התבאר שבתרגומי ״מושא פנימי״ אונקלוס שומר על צימוד הלשון; מכיוון שתַּדְשֵׁא ודֶשֶׁא הם משורש משותף, אונקלוס תרגם ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה״ בשורש ארמי משותף. אבל כאן ״וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ... בַּכֹּפֶר״ לא יכול היה לשמור על הצימוד הלשוני כי הפועל ״כפר״ נתייחד בת״א לכפרת חטא בלבד.⁠2 לכן תרגם ״וְתִחְפֵּי יָתַהּ... בְּכוּפְרָא״, בפועל ״חפה״ שעניינו כיסוי [כמו ״ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים״ (שמות ח ב) ״וַחֲפוֹ יָת אַרְעָא דְמִצְרָיִם״3]. גם בפסוק הדומה ״וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר ובזפת״ (שמות ב ג) נאלץ לתרגם ״וַחֲפָתַהּ בְּחֵימָרָא וּבְזִפְתָּא״ ולוותר על הצימוד, כי השם חֵמָר אינו גוזר פועל בארמית.
1. עוד הוסיף שהמיוחס ליונתן שתרגם ״תֵיבוֹתָא דְקִיסִין קַרְדוּנִין״ פירש ״עצים מהרי אררט״ [כת״א ״הרי אֲרָרָט״ (בראשית ח ד) ״טוּרֵי קַרְדּוּ״]. אכן לפנינו הנוסח ״תֵיבוֹתָא דְקִיסִין קַדְרוּנִין״, כת״א. שני הנוסחים בב״ר (פרשה לא): ״עשה לך תיבת עצי גופר, אמר רבי נתן תיבותא דאעין דקרדינון״, ראה רש״ש ומנחת יהודה שם. אבל בערוך גרס ״דקדרינון״.
2. כגון ״אכפרה בעד חטאתכם״ (שמות לב ל) ״אֲכַפַּר עַל חוֹבֵיכוֹן״. ועדיין התרגום צריך עיון: הואיל והמתרגם גוזר שמות משורש כפ״ר כגון כָּפוּרְתָּא (כַּפּוֹרֶת) או כּוּפְרָא (כֹּפֶר) ושניהם מעניין כיסוי (רד״ק, ״שרשים״, כפר), ראוי היה לו לגזור כאן גם פועל ״כפר״ בהוראת כיסוי ומדוע תרגם ״וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ״ בלשון חיפוי? העובדה שפועל ״כפר״ משמש בת״א לכפרת עוון בלבד [אף על פי שרש״י לפסוק ״אכפרה פניו״ (בראשית לב כא) דן בשדה הסמנטי הרחב של כפ״ר בארמית], מעידה על צמצום המשמע של שורש כפ״ר בארמית של ת״א שאין בידנו להסבירו. אבל בתה״ש תרגמו: ״ותזפת אותה... בזפת״.
3. ״חפה״ מצוי גם במקרא כגון ״וּפְנֵי הָמָן חָפוּ״ (אסתר ז ח), ״וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים וַיְחַפֵּהוּ זָהָב״ (דברי הימים ב ג ה) אבל בלשון חז״ל משמש ״חפה״ לצד ״כסה״, כגון משנה שביעית ד ה: ״המבקיע בזית לא יחפהו בעפר אבל מכסה הוא באבנים או בקש״.
עבד לך תבו אעין דקדרינ⁠[י]⁠ןא כמדורוניןב תעבד ית תבותה ותשוע ית׳ מלגואג ומן לבר בחמרא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקדרינ⁠[י]⁠ן״) גם נוסח חילופי: ״דקסין קדרו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כמדורונין״) גם נוסח חילופי: ״מדורין״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלגוא״) גם נוסח חילופי: ״מן לגוא״.
עיבד לך תיבותא דקיסין קדרונין מאה וחמשין קולין תעביד לתיבותא בשמאלא ותלתין ושית בפותיה ועשרה בתין במיצעא לאצנעא בהון מזונא וחמש אפוטניותא בימינא וחמש בשמאלה ותישוע יתה מן גיו ומברא בחימרא.
Make thee an ark of the wood of cedars; a hundred and fifty cells shalt you make to the ark in its left side, and thirty and six in its breadth; and ten cabins in the midst, to lay up in them provision; and five repositories on the right, and five on the left; and you shalt protect it within and without with pitch.
תיבותא דאעין דקדרינון.
[ח] עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹּפֶר – אָמַר רַבִּי אִיסֵי בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, עֲשֵׂה, בִּשְׁלשָׁה נִתְפָּרֵשׁ, וּבְאֶחָד לֹא נִתְפָּרֵשׁ, עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת וגו׳, אָמַר רַבִּי נָתָן תֵּבוּתָא דְּאָעִין דְּקֵרְדִּינוֹן. עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים (יהושע ה׳:ב׳), נִתְפָּרֵשׁ גְּלָבִין דְּטִנָּרֵי. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף (במדבר י׳:ב׳), נִתְפָּרֵשׁ. עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף (במדבר כ״א:ח׳), לֹא נִתְפָּרֵשׁ. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ אָמַר: יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסִיף לֶקַח (משלי א׳:ה׳), זֶה משֶׁה, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹ לְמשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְלֹא פֵּרַשׁ, אָמַר אִם אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁל זָהָב, אֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן זֶה, שֶׁל כֶּסֶף, אֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן זֶה, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁל נְחשֶׁת לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת (במדבר כ״א:ט׳), מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. רַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כָּךְ הָעוֹלָם נִבְרָא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ אוֹמְרִים גִּינִי, גִּינְיָא, אַנְתְּרוֹפֵי אַנְתְּרוֹפְיָא, גַּבְרָא גַּבְרְתָא, אֶלָּא אִישׁ וְאִשָּׁה, לָמָּה שֶׁהַלָּשׁוֹן הַזֶּה נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן הַזֶּה.
[ט] קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה – קִילִין וּמְדוֹרִין, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַה הַקֵּן הַזֶּה מְטַהֵר אֶת הַמְצוֹרָע, אַף תֵּבָתְךָ מְטַהֲרָתְךָ.
וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר – הָכָא אַתְּ אָמַר: וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ וגו׳, וּלְהַלָּן אַתְּ אָמַר: וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת (שמות ב׳:ג׳), אֶלָּא לְהַלָּן עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ הַמַּיִם תַּשִּׁים, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת, בַּחֵמָר מִפְּנֵי הָרֵיחַ, וּבַזָּפֶת מִפְּנֵי הַמַּיִם.
עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר – אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה מַתְרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר. עָמַד נֹחַ וְעָשָׂה תְשׁוּבָה וְנָטַע אֲרָזִים. וְהָיוּ אוֹמְרִין לוֹ, אֲרָזִים אֵלּוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, וְאָמַר לִי לַעֲשׂוֹת תֵּבָה, כְּדֵי שֶׁאִמָּלֵט בָּהּ אֲנִי וּבֵיתִי. וְהָיוּ מְשַׂחֲקִין מִמֶּנּוּ וּמַלְעִיגִין בִּדְבָרָיו. וְהָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָן אֲרָזִים וְהֵן גְּדֵלִין. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וּמֵשִׁיב לָהֶן כָּעִנְיָן הַזֶּה, וְהָיוּ מַלְעִיגִין עָלָיו. לְסוֹף יָמִים קִצְּצָן וְהָיָה מְנַסְּרָן, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה. וְאוֹמֵר לָהֶן כָּךְ, וְהָיָה מַתְרֶה בָהֶן. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, מִיָּד הֵבִיא עֲלֵיהֶן מַבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם.
Make yourself an ark of acacia-wood (Gen. 6:14). R. Huna said in the name of R. Yosé: The Holy One, blessed be He, forewarned the generation of the flood to repent its misdeeds for one hundred and twenty years.⁠1 When they refused to repent, He commanded Noah to build an ark of acacia-wood. Then Noah arose, repented his sins, and planted cedar trees. They asked him: “What are these cedars for?” “The Holy One, blessed be He, intends to bring a flood upon the earth, and He has ordered me to build an ark so that I and my family might escape,” he replied. They laughed at him and ridiculed his words. Nevertheless, he tended the trees till they grew large. Once again they asked him: “What are you doing?” He repeated what he had told them previously, but they continued to mock him. After some time, he cut down the trees and sawed them into lumber. Again they inquired: “What are you doing?” He warned them once again as to what would happen, but they still refused to repent. Thereupon the Holy One, blessed be He, brought the flood upon them, as it is said: And they were blotted out from the earth (Gen. 7:23).
1. This number is derived from And therefore shall his days be one hundred and twenty years (Gen. 6:3).
עשה לך תבת וגו׳ – וכי לא היה יכול הב״ה להציל נח ובניו ולהעלותם לשמים באמונתו, ולא היה יכול להצילו בדברו שא״ל עשה לך תבת וגו׳. אלא כך אמר הב״ה מתוך שיראו את נח כורת ארזים ועושה תבה שואלין אותו למה עושה תבה, והוא אומר מפני מי המבול שאמר הב״ה שיביא, ומתוך כך יעשו תשובה, ולא השגיחו. הוי אנשי רע לא יבינו משפט (משלי כ״ח ה׳) זה דור המבול, ומבקשי ה׳ יבינו כל (שם) זה נח ובניו.
מבית ומחוץ (תצפנו) בכפר – ולהלן אומר ותחמרה בחמר ובזפת (שמות ב ג) אלא להלן ע״י שהמים היו תשים ותחמרה בחמר מפני המים, ובזפת מפני הרוח, ברם הכא שהיו המים קשים וכפרת אותה וגו׳.
עצי גפר – לך גפר אבל להם לגפרית. ולמה מעצי גפר ולא משאר עצים. א״ר ישמעאל כשם שנחתם גזר דין על דור המבול כך נחתם [על] נח שידון עמהם בגפרית, אלא שמצא חן שנאמר ונח מצא חן וגו׳ (בראשית ו׳ ח׳), אמר הב״ה גזרה היתה לידון נח בגפרית והואיל והוא צדיק אי אפשר לאבדו, והואיל ונגזרה גזרה אי אפשר לחזור בו, מה עשה הקב״ה גזר עליו שיעשה תבה מעצי גפר שהוא לשון גפרית, נמצאת הגזרה במקומה עומדת ונח נצל.
עצי גפר1ולמה עצי גפר, לפי שדור המבול נידונו בגפרית, ונח היה ראוי לידון עמהם בגפרית, ולפי שמצא חן בעיני האלהים צוהו שיעשה התבה מעצי גפר, כדי לכפר עליו.
קנים תעשה את התבה2כל קן וקן היה עשר אמות על עשר אמות בגובה עשר אמות, והיו ארבע מאות וחמשים.
וכפרת אותה – יתקן, 3ובתיבת משה רבינו ע״ה כתוב ותחמרה בחמר ובזפת (שמות ב׳:ג׳), זפת מבחוץ וחומר מבפנים, שלא היו המים קשים, 4אבל כאן שהיו המים חזקים, מבית ומחוץ בכפר.
דבר אחר: בכפר – מלמד שכפרו ונתחייבו מיתה לשמים, וכיפרה עליו תיבתו, נאמר כאן בכפר, ונאמר להלן אם כפר יושת עליו (שמות כ״א:ל׳). מה להלן כפרה, אף כאן כפרה.
1. ולמה עצי גופר כו׳. וכן הביא רש״י למה ממין זה? על שם גפרית שנגזר עליהם למחות בו.
2. כל קן וקן. עיין ב״ר פל״א. אות י״א.
3. בתיבה משה. ב״ר פל״א אות ט׳. ילקוט נח רמז נ״ג, ורש״י עה״ת ולקח טוב.
4. אבל כאן שהיו המים חזקים. עיין בלקח טוב הערה נ״ג.

רמז נב

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר – בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה בְּשָׁלֹשׁ נִתְפָּרֵשׁ בְּאֶחָד לֹא נִתְפָּרֵשׁ. {א} עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר אָעֵי דְקַרְדוּס {ב} (יהושע ה׳:ב׳) ״עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים״ גַּלְבִּין דְטִינְרִין {ג} (במדבר י׳:ב׳) ״עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף״, נִתְפָּרֵשׁ {ד} (במדבר כ״א:ח׳) ״עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף״ לֹא נִתְפָּרֵשׁ ״יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח״ זֶה משֶׁה, אָמַר: אִם אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁל זָהָב אֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן הַזֶּה, וְכֵן שֶׁל כֶּסֶף, אֶלָּא הֲרֵינִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁל נְחשֶׁת, לָמָּה שֶׁהַלָּשׁוֹן הַזֶּה נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן הַזֶּה (במדבר כ״א:ט׳) ״וַיַּעַשׁ משֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת״, מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּכְשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ כָּךְ נִבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ אוֹמֵר גִינִי גִינְיָא אַנְתְּרוּפִּי אַנְתְּרוּפְּתָּא, גֶּבֶר גְבַרְתָּא, אֶלָּא אִישׁ וְאִשָּׁה, מִכָּאן שֶׁנִּבְרָא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה – מַה הַקֵּן הַזֶּה מְטַהֵר אֶת הַמְצֹרָע, אַף תֵיבָתְךָ מְטַהֲרָתְךָ.

רמז נג

וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר – וּלְהַלָּן אַתְּ אָמַר ״וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת״ אֶלָּא לְהַלָּן עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ הַמַּיִם תָּשִׁין ״וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת״, בַּחֵמָר מִפְּנֵי הָרֵיחַ וּבַזָּפֶת מִפְּנֵי הַמַּיִם.
אצנע לך תאבותא מן כ׳שב אלשמשאר ואצנעהא טבקאת וקפרהא מן דאכ׳ל ומן כ׳ארג׳ באלקפר.
עשה לך תיבה מעצי ברוש, ועשה אותה קומות, וצפה אותה מבפנים ומבחוץ בזפת1.
1. רס״ג תרגם כופר - קפר, הקרוב בצלילו, ומתייחס לזפת או חומר איטום דומה.
עצי גֹפר – פירש בו הגאון בערבי: שמשאר, וסובר אני שהוא הנקרא בקס בסמך. (ספר השרשים ״גפר״)
וכפרת אֹתה... בכֹּפר – בערבי: קפר, והוא החמר. (ספר השרשים ״כפר״)
אלה תולדות נח
תבת עצי גפר – בואר בו עץ השמשאר, והוא, אומרים, כל עוד הוא במים, אין מחלחלים ממנו המים אשר חודרים אליו. וכאשר הוא מוצא מן המים, הוא פולט אותם ממנו.
עשה לך תיבת עצי וגו׳ – הרבה ריוח והצלה לפניו בשבילם.⁠א ולמה הטריחו בבניין זה? כדי שיראוהוב דור המבול עסוק בבניין זהג מאה ועשרים שנה, ושואלים אותו: מה הוא זאת לך, והוא אומר להם: עתיד הקב״ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו.
עצי גופר – כך שמו. ולמה ממין זה? על שם גפרית שנגזר עליהם למחות בו.
קנים – מדוריםד לכל חיה ולכל בהמה.⁠ה
בכופר – זפת, בלשון ארמי, מצויו בתלמוד בלשוןז כופרא. תיבתו של משה על ידיח שהיו המים רכיןט דייה בחומר מבפנים, וזפת מבחוץ, ועוד שלא יריחי ריח רע של זפת. אבל כאן מפני חוזק המים זפתה מבית ומחוץ.
א. כן בכ״י לייפציג 1. מלת ״בשבילם״ חסרה בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״אנשי״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״עסוק בה״. בדפוס רומא: ״עוסק בה״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165,אוקספורד 34: ״מדורין מדורין״. בכ״י ליידן 1: ״מדורים מדורין״. בכ״י לונדון 26917: ״מדורים מדורים״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 34: ״לכל חית ולכל בהמה ולכל ברייה״. בכ״י אוקספורד 165, דפוס רומא: ״לכל בהמה ולכל חיה״. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917: ״לכל בהמה וחיה״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא: ״מצינו״.
ז. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״בלשון״.
ח. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״על שם״.
ט. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בדפוס רומא: ״רפים״. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155, ס״פ 118: ״תשים״.
י. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917, דפוס רומא נוסף כאן: ״אותו צדיק״.
עשה לך תבת MAKE YOU AN ARK – There are numerous ways by which God could have saved Noah; why, then, did he burden him with this construction of the Ark? So that the men of the generation of the Flood might see him employed on it for 120 years and might ask him, "What do you need this for"? and so that he might answer them, "The Holy One, blessed be He, is about to bring a flood upon the world" – perhaps they might repent (Sanhedrin 108b) (literally, return to God).
עצי גופר GOPHER WOOD – Thus is its name. Why of this species (גפר)? Because of the "sulphur" (גפרית) by which it was decreed that they were to be blotted out.
קנים ROOMS – Separate cabins for each kind of cattle and beast.
בכפר WITH כפר – This is an Aramaic term for the Hebrew זפת "pitch", and in the Talmud (Shabbat 67a) we find the noun כופרא "pitch". In the case of the ark (cradle) in which Moshe was placed, since the waters were not rapid it sufficed that it should be daubed with slime inside and with pitch outside; and a further reason for this was that this righteous person (Moshe) should not smell the bad odor of the pitch (Sotah 12a). Here, however, because of the rough waters he had to cover it with pitch inside as well as outside.
עשה לך תבת עצי גופר1אמר רב איסי בד׳ מקומות נאמר בלשון הזה. שלשה פירש. ורביעי לא פירש. עשה לך תבת. פירש. עצי גופר. 2עצי קדרוס. עשה לך שתי חצוצרות (במדבר י׳:ב׳). פירש. כסף. עשה לך חרבות (יהושע ה׳:ב׳) 3פירש צורים. 4ורביעי עשה לך שרף. לא נתפרש. והבין משה מדעתו. ויעש משה נחש נחושת. (במדבר כ״א:ט׳) זש״ה ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א׳:ה׳).
קנים תעשה את התבה – קילין ומדורין. ר׳ יהודה אומר ש״ס קולין היה עשר על עשר. ושתי פלטיות של ד׳ ד׳ אמות וקולין מיכן. וב׳ אמות לצדדין.
וכפרת אותה – מתרגם ותחפי מלשון כפרת.
בכופר – בגופר. 5מין זפת. 6במשה כתוב ותחמרה בחמר ובזפת (שמות ב׳:ג׳). זפת מבחוץ. וחומר מבפנים. לפי שהיו המים 7רפים. 8וכאן היו המים רותחין. לכך נאמר מבית ומחוץ בכופר.
1. אמר רב איסי. ב״ר פל״א. ילקוט סוף רמז נ״א. וילקוט יהושע רמז ט״ו ושם בטעות ר׳ אמי וצ״ל רב אסי. ונשנה בירושלמי ר״ה פ״ג ה״ט (דף נ״ט ע״א) ושם נאמר אמר ר׳ יסי והכל אחד. והוא תלמיד דרב ושמואל ועלה לא״י.
2. עצי קדרוס. הוא מאמר ר׳ נתן במדרש שם. וכן תרגמו אונקלוס ויונתן. וידוע שהוא ברומי cedrus עצי גופר ושטים (צעדער). ובילקוט סוף רמז נ״א אעי דקרדוס. צ״ל דקדרוס. וגם המתורגמן טעה בזה ובערך קרד כתב וז״ל הרי אררט. תר׳ טורי קרדו. ארץ אררט תר׳ מלכות ארעיא קרדו. עצי גופר אעין דקרדוס. ות״י דקרדונין עכ״ל. וערב פה שתי הוראות יחד. כי על אררט תרגמו קרדו הכוונה הרי ארמעניען והיושבים שם נקראים קורדען. וכן בב״ר פל״ג טורי קרדינא. וביב״ע בראשית ח׳ ד׳ נפל ט״ס שתרגם טוורי דקדרון. וצ״ל דקרדון. אבל על עצי גופר תרגומו דקדרוס (הדל״ת קודם לרי״ש). והכוונה עצי צעדרוס. והמתורגמן בעצמו בערך קדרס הביא תר׳ עצי גופר אעין דקדרוס. ובערך קרד שכח מה שכתב שם. והמפרש הנקרא יונתן בפירושו לת״י רצה לפרש התרגום אעין דקדרינון. מן לשון התרגום שתרגם על אררט קדרון. ולא ידע מה שח. כי על אררט תרגומו קרדון.
3. פי׳ צורים. בכ״י פלארענץ הגי׳ פי׳ צורים טינרא. ובמדרש ב״ר שם. ובילקוט רמז נ״ב סיים ג״כ נתפרש גלבין דטינורי. והוא התרגום על חרבות צורים. ובילקוט שם נרשם רמז נ״ב בטעות על עשה לך חרבות צורים. כי הוא אמצע המאמר. ויש לרשום הרמז על עשה לך תבת עצי גופר.
4. ורביעי עשה לך שרף כו׳. הוספתי כי חסר פה. ונמצא לנכון בכ״י פלארענץ ועי׳ בב״ר.
5. מין זפת. מלשון חז״ל כופרא (שבת ס״ז ע״ב). וכמו שהביא רש״י עה״ת כפר זפת בל״א ובתלמוד כופרא.
6. במשה כתיב כו׳. ב״ר פל״א עה״כ וכפרת. ומובא בילקוט נח רמז נ״ג. וברש״י עה״ת.
7. יפים. תקנתי שצ״ל רפים ובמדרש ובילקוט וברש״י הגי׳ שהיו המים תשים פי׳ רפים. וידידי הרב החכס הגדול מהרא״ב הביא בזכור לאברהם כי ברש״י כ״י הגי׳ רפים במקום תשים. ובכ״י פלארענץ הגירסא חריפים.
8. וכאן היו המים רותחין. וכ״ה בכ״י פלארענץ. וזה ליתא בב״ר ובילקוט. ועי׳ פדר״א סוף פכ״ב. ובסנהדרין ק״ת ע״ב. ורש״י בפי׳ עה״ת סיים אבל כאן מפני חוזק המים זפת מבית וזפת מבתוץ. ועיין סוטה י״ב סע״א תנא תמר מבפנים וזפת מבחוץ. כדי שלא יריח אותו צדיק רית רע. ועי״ש בתוס׳ ד״ה תמר. מה שהביאו בשם ר״ש בר קלונימוס ז״ל.
קנים – מן קן, ומן הכפולים הוא, כדכתיב קננה קפוזא (ישעיהו ל״ד:ט״ו), לכן נדגש.
א. בכ״י: קפוד.
גפר – שם עץ, קל הוא על פני המים,⁠1 ואין לו ריע במקרא.
קנים – להיות כל חיה בעוף ובבהמה איש ואשתו, שהם זכר ונקבה, לבדם.⁠א
ושם תיבה ולא ספינה – כי אינה על צורת אניה, ואין לה משוטים.
וכפרת אתה – יש אומרים: שהיא מגזרת: כפורת, והטעם: מכסה משיחה.
ויש אומרים: שכופר כדמות זפת.
ויש אומרים: שיש טיט בארץ ישראל מהעפר, והוא מדביק ועומד כזפת.⁠ב
ויש אומרים: כי הוא הנקרא בלשון ישמעאל כתמורת הכ״ף בקו״ף.
והנכון: שמלת וכפרת – מגזרת: בכופר.
מבית – כמו: לפנים.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב כ״ד:י״ח.
א. כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 177: לבד. בכ״י פריס 176, ברסלאו 53: לבדד.
ב. המלה ״כזפת״ נמחקה בכ״י פריס 177 והושלמה מכ״י פריס 176 ולוצקי 827.
GOPHER. Gopher is the name of a wood that rides lightly upon the water. It is mentioned nowhere else in Scripture.
ROOMS. So that each animal, cattle and fowl would be alone with its mate.
[ARK.] The Bible uses the term ark and not ship, for it did not have the shape of a ship nor did it have oars.
AND SHALT PITCH IT. Some say that ve-khafarta (and shalt pitch) comes from the same root as kapporet (cover) (Ex. 25:17), the meaning of and shalt pitch it being you shall cover it by coating it. [PITCH.] Some say that kofer is a pitch-like substance. Others say that a certain clay with pitch-like qualities is found in the ground and is to be identified with the kofer in our verse. Others identify it with a substance similarly called in Arabic while noting that in Arabic it is spelled with a kof rather than a caf. In reality, ve-khafarta (and shalt pitch) is a denominative of kofer.⁠1
WITHIN. On the inside.
1. Hebrew has many such verbs. According to Ibn Ezra, ve-khafarta does not mean to merely cover (as claimed by the earlier opinion who connected it to kappore t) but to cover with kofer, whatever it is.
תבה – ולא אניה, כי אין צורך ללכת אל מקום ידוע.
עץ גופר – קל מאוד.
וטעם קנים – להיות כל מין זכר ונקבה בקנו, כי יש חיות רעות ועוף דורס.
בכופר – שהוא מדבק, ויקרא וקפר בלשון קדר, קפר היהודים.
חכמינו ידרשו במלת לך – פעם משלך, כמו: עשה לך שרף (במדבר כ״א:ח׳), ופעם שיהיה לך, כמו: פסל לך (שמות ל״ד:א׳), וזה כדמות זכר לקבלתם. כי הנה: ואתה קח לך בשמים ראש (שמות ל׳:כ״ג) רק דרך תקון הלשון היא, כמו: עשה לך תיבת עצי גופר, ולך לך (בראשית י״ב:א׳), וקום ברח לך (בראשית כ״ז:מ״ג).
וכפרת – לשון מכסה, ובעבור זה נקרא הכפר כפר מגזרת: כפרת. גם: וכפר עליו הכהן (ויקרא ד׳:כ״ו) – בדרך כפר חטאה.
והפנימי יקרא בית, כמו: הבית הסגור שאינו נראה.
בכופר – כמו אשכול הכופר. קפרא בלע׳. שיהא ריחיו נודף. (כ״י פרמא 2342/1)
עשה לך – לצרכך, שתנצל בה ממי המבול ושאר החיים עמך.
גפר – עץ קל על פני המים ותרגום אנקלוס: קתרוס, והוא ממיני ארזים.
קנים – מדורים חלוקים כמו קני העופות, וכן עושים בני אדם ליונים קנים רבים חלוקים, וכן צוה האל לנח שיעשה הרבה מדורים שידור כל מין ומין בפני עצמו.
וכפרת – מענין כפֶר והוא הזפת וכן בדברי רבותינו ז״ל (שבת ע״ד): זפת כופרא.
מבית ומחוץ – שאם יתפרק מה שבחוץ מפני חזק המים יעמד מה שבפנים.
עשה לך, for your needs so that you will be saved from the impending deluge, as well as the other living creatures in the ark with you.,
גפר, a type of light wood, like balsam wood, which floats easily on the water. According to Onkelos it is a kind of cedar wood.
קנים, divided into cabins, small rooms, such as the enclosures allocated to individual birds in a dove-cot. God commanded Noach to see to it that each species of animal would have separate accommodation in the ark.
וכפרת, verbalised from the word כופר, or זפת, waterproof caulking, pitch or tar. Our sages also describe it as such in Shabbat 67.
מבית ומחוץ, the reason why the caulking had to be applied both from the outside and from the inside, was so that in case the outside would spring a leak or crack due to the violent impact of the waves, the inside caulking would provide insurance against the people inside the ark getting wet.
עשה לך תיבת – פר״ש: הרבה ריוח וכו׳ עד להביא מבול אולי ישובו. הכל גלוי וידוע לפניו שלא היו עתידין לשוב, אלא כנגד מדת הרחמים שהייתה מבקשתא רחמים עליהם פר״ש כך. וכן פרש גבי ויהי הגשם (רש״י בראשית ז׳:י״ב): גלוי היה לפניו שלא יחזרו, אלא להשקיט מעליו מדת הרחמים שהייתה מליצה עליהם זכיות, הוריד לפניה המים בנחת, וראתה היא שלא חזרו בתשובה.
עצי גפר – גופרית יוצא ממנו ואינו כלה במים.
וצוה לקחת עץ זה להראות להם במה הם ראויין לידון.⁠1
וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר – רבותינו ז״ל אמרו (בבלי סנהדרין ק״ח:): ברותחין קילקלו וברותחין נידונו. ואם תאמר: אם כן, היאך יכול הזפת להתקיים, הרי היה נימוח במים הרותחין?
אלא יש לומר: נס בתוך נס היה. ויש אומרים: המים שסמוך לתיבה צוננים היו, דאי לא תימא הכי היאך נמלטו סיחון ועוג אחיו, למאן דאמר מבול ירד לארץ ישראל.
1. בדומה ברש״י.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״מבקשים״.
עשה לך תיבת, "make an ark for yourself etc;⁠" Rashi comments on this by asking the rhetorical question that "seeing that God has unlimited space at His disposal, why did He choose such a compact little ark in which to coop up all the creatures He meant to save?⁠" His answer is that if mankind would constantly see that Noach was totally preoccupied with the construction of this ark as a means to ride out the deluge, perhaps they would take this to heart and become penitents. (Based on Tanchuma) Our author finds this difficult, seeing that God had known His hopes would be disappointed, and that was hardly a reason to make life in the ark so uncomfortable for all the creatures in it. He therefore prefers to answer the question in a different manner. He claims that God wanted to show the attribute of Mercy that He had done all in His power to encourage people to stave off disaster when they saw how seriously Noach took God's warning. In 7,12 Rashi himself mentions this attempt by God to stave off disaster by God initially allowing rain which was not accompanied by storms and subterranean sluices opening, to serve as an a additional warning. God did all this to convince the attribute of Mercy that further delay was quite useless.
עצי גופר, "gopher wood;⁠" this is the wood the resin of which yields sulfur. It is not soluble in water, and God chose it to remind those who watched it. [Noach included according to this interpretation, as it had taken an act of mercy by God to save him and his family Ed.] being used that they deserved to be judged by sulfur. (The material used to destroy Sodom some 400 years later. Compare Genesis 19,24)
וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר, "you are to seal it from the inside as well as from the outside with pitch;⁠" our sages (Sanhedrin 108) comment on this that seeing mankind had sinned with "boiling water,⁠" they were punished by means of boiling water. [The expression is used in the Talmud to describe ejaculation of heated semen in sexually forbidden intercourse. Ed.] If you were to query that in our experience pitch does not withstand boiling water but dissolves in it, this was another miracle [to show that God can use even such material to help save the innocent. Ed.] A different exegesis: The water surrounding the immediate proximity remained cool, whereas the waters further away were bubbling hot. If this were not the correct interpretation, how could we explain that Gog, Sichon and his brothers had survived the deluge? (Compare Talmud Niddah 61, according to the opinion in the Talmud that the deluge had also inundated the land of Israel)
עצי גופר – כלומ׳ ראויין לדונם באש (וגופרית) [וגפרית] כסדום (בראשית יט:כד).
עצי גופר – רמז שראוים לדונם באש כסדום.
עצ״י גפ״ר – בגימט׳ וקלו״י א״ש.
ומחוץ בכפר – רמז כשישובו יהי׳ כפר לנפשם, בכפ״ר בגימט׳ ש״ב שכל השב יהי׳ כפר לנפשו.
עשה לך תבת עצי גופר – גופר הוא עץ הנקרא קדרו״ס וקל הוא על פני המים, ותרגם אונקלוס אעין דקדרוס, והוא מין ארז, וצוה הקב״ה לנח שיעשה לו תיבה מן העץ הזה הידוע ושיכניס לתוכה מכל מיני בעלי חיים, מן בהמות טהורות ועופות טהורים שבעה לצורך קרבן, ומן הבהמות הטמאות והעופות הטמאים שנים מכל זכר ונקבה כדי שיתקיים המין, הודיע אותו כי הוא יתברך עתיד להביא מבול לעולם לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים.
וכאן הבן שואל כיון שהיה נח צדיק תמים כמו שהעיד עליו הכתוב והוא המוצא חן בעיני הש״י, למה לא היה מתפלל על בני דורו ויחזירם למוטב, כמו שמצינו באברהם אבינו כי מיד שהודיעו הקב״ה פורענות של סדום שהיו רשעים גמורים התפלל עליהם כמה פעמים לבלתי השחיתם, הוא שאמר (בראשית י״ח:ל״א) הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני. כן היה מנהג הראשונים והנביאים שהיו נגשים אל ה׳ להתפלל לפניו על בני דורם, וכן ראוי לכל פרנס הדור להתפלל על הדור. ותשובת הדבר כי מה שחדל נח הצדיק להתפלל בעדם לא במרד ולא במעל, אך מתוך שהיה יודע שקיום העולם בעשרה, וכענין שדרשו רז״ל בעשרה מאמרות נברא העולם, ואילו היה בבני הדור עשרה אנשים צדיקים לא היה מביא עליהם המבול כי היה העולם מתקיים בשבילם, אבל באי התיבה לא היו כי אם ח׳, נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת נשי בניו, ולפי שלא נשלמו לעשרה לא היו ראוים שינצל הדור בשבילם, ודי שיציל נח שהיה עשירי את נפשו ונפשות ביתו. וזהו שתמצא בתפלתו של אברהם כיון שהזכיר י׳ ואמר לא אשחית בעבור העשרה, מיד אמר וילך ה׳, לפי שגלוי וידוע לפניו שלא היה שם עשרה, ואברהם לא היה רשאי להתחנן בתפלתו לבקש מלפניו על בני הדור בפחות מעשרה, ולפיכך נאבדו מן העולם. והוא הענין בעצמו בנח שלא היה רשאי להתפלל עליהם כיון שלא היו שם עשרה. ועוד כי בכאן נתן להם זמן ארוך שיחזרו בתשובה, והם ק״כ שנים, ויתברך שמו של הרחמן שלא ענש אא״כ הזהיר.
עשה לך תבת עצי גופר, "make for yourself an Ark of gopher wood, etc.⁠" "Gopher" is an especially light-weight kind of wood, known as kadros according to David Kimchi. Onkelos translates the word as דאעין-דקדרוס, a kind of cedar-wood. G-d instructed Noach to make for himself an Ark out of this well-known wood and to bring into it two specimens (male and female) of all the domestic and free-roaming animals in order to keep these species alive as well as seven pairs of each of the pure species of birds in order for some to serve as sacrifices after the deluge. G-d informed Noach beforehand that he was going to bring the deluge in order to wipe out all flesh on earth which had the breath of life in it.
At this point, an intelligent child must surely ask how it is possible that a man whom the Torah described in the most glowing terms as a righteous and perfect individual did not turn to G-d in prayer in order to help save the members of his generation and give them a chance to repent and rehabilitate themselves?. Why did he not engage G-d in a dialogue as Avraham did after him when G-d had informed him that He was going to destroy the city of Sodom and its inhabitants? Avraham had prayed repeatedly and almost insistently as we know from the report of the Torah in Genesis chapter 18.
The answer to this question is that Noach did not "neglect" to pray for his contemporaries either because he did not care or felt that they deserved to perish. He knew that there was a need for only ten righteous people in order to ensure the survival of the world as it was. He based this tradition on the ten directives G-d employed to create the universe. He reasoned that if there were indeed ten righteous people alive at that time G-d would not have instructed him to prepare for the deluge by building the Ark. Under the prevailing circumstances, only eight people had been commanded to enter the Ark, (Noach and his wife, his three sons and their respective wives) i.e. proof that at that time there were already no ten righteous people left on earth. [Avraham had also stopped praying when he realised that there were fewer than ten good people in Sodom. Ed.] Seeing there were no ten good people left on earth it was clear to him that the generation did not merit survival on account of the remaining eight good people. Under the circumstances, the most that G-d was willing to do was to save Noach seeing he was the first member of the tenth generation of mankind. G-d accommodated Noach by also saving his immediate family. The fact that Avraham himself did not bother to implore G-d to save the city of Sodom for the sake of fewer than ten righteous people proves that Noach cannot be faulted for not having prayed when told to take only seven additional human beings into the Ark with him. In fact, Noach was not even allowed to pray when he knew there were fewer than ten good people. In addition, as opposed to the people of Sodom, the people at the time of Noach had been given 120 years warning The people of Sodom had not been given any kind of warning by G-d prior to Avraham being informed of their impending doom. G-d is not in the habit of decreeing doom unless the potential victims had been warned (Yoma 81).
וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר – וקשה הא אמרי׳ בחלק ברותחין קלקלו וברותחין נדונו וא״כ היאך מתקיים הזפת הרי היה נמוח במים רותחים. ותי׳ הר״ר אליקים שלא היו רותחין כל כך. וי״א שהיו המים צוננין סמוך לתיבה דאם לא כן [למה] לא מת עוג למאן דאמ׳ ירד המבול בארץ ישראל וקשי׳ כי איך היו המים קרים במקום אחד ורותחין במקום אחר. ומ״מ יש להקשות למה לא מת עוג מלך הבשן. וי״ל שלפי גדלו היה רב נצחו והיה לו כח לסבול המים.
עצי גופר – שראויין לידון באש וגפרית כאנשי סדום ועמורה:
מבית ומחוץ בכופר – פירש״י בזפת וצ״ל שנצטננו סביבי התיבה שאל״כ היה נימוח.
וי״מ: כופר נקרא כל דבר שמדביקין בו כמו זפת וסיד וקונייא:
עצי גופר, "gopher wood.⁠" A word reminiscent of גפרית, sulphur, a means of destroying by fire, the fate which mankind was guilty of experiencing. Compare the fate of Sodom and Gomorrha which were destroyed by sulphur and fire.
מבית ומחוץ בכופר, "overlay it with tar both from the inside and the outside.⁠" According to Rashi כופר is identical with זפת, pitch. The purpose of the pitch was to protect the wooden structure against the waters which would have penetrated and made it disintegrate in a few days. Some commentators understand the word זפת as a generic term for any insulating material which adheres firmly to the surface to which it is applied.
גופר – מיןא עץ ידוע אצלם בעברי ולא נוכל לתרגמו בלעז כי לא נודע.
וכפרת אותה וכו׳ – כאילו אמר ׳וכסית אותו בכיסוי׳, ואין הכרח שיבאר מין כיסוי.⁠1 ודע כי השרש בכל המקרא מטעם כיסוי וכן ״כופר נפש איש עשרו״ (משלי י״ג:ח׳) כמו שאמרו הפילוסופים2 ׳עושר האדם מכסה את מומיו׳.
1. ׳כופר׳ פירושו – הכיפור (=הכיסוי) שכפר בו את התבה, ואינו שֵם חומר מסויים (כפי שפירש רש״י: ״בכפר – זפת בלשון ארמי״).
2. ריא״כ מוכיח כי גם בפסוק במשלי פרוש השרש כפר הוא כיסוי: ״כפר נפש איש עשרו״ ופרושו כי כספו של האדם הוא כיסוי לאישיותו, או כפי שמצטט את אבן גבירול (ספר מבחר הפנינים, וארשא תרכ״ד, פרק לו – שער העושר): ״ואמר עושר האדם מכסה את מומיו ומצדיקו בכזביו ושכל הרש נבזה. וחכמתו נחשבת לאולת״.
א. המילה ׳מין׳ מופיעה בשולי כה״י.
גֹפר – הוא עץ יתקיים זמן ארוך, ולזה בחרוֹ, כי זאת התיבה היתה צריכה שתהיה באופן שלם שיִּשְׁלַם בה הקיום זמן ארוך; והוא מין אחד ממיני הארזים כמו שביארו רבותינו ז״ל. ולא הוצרכה להיות מעץ קל על פני המים, כי האויר אשר בה ימנעה מהצלילה במים.
קִנִּים – הם חדרים קטנים ומקומות קטנים לשום בהם מין מין מהעופות ושאר הבעלי חיים. וכבר תמצא לשון ׳קן׳ בזולת העוף; ואומר: ׳עם קִנִּי אגוע׳ (איוב כט, יח); ׳ואם בין כוכבים שים קִנֶּךָ׳ (עבדיה א, ד).
בכֹּפר – כופר הוא דבר מתמרח כמו הזפת והדומה לו, ימנע מֵהִכָּנֵס המים בְּדבר, והוא עם זה מתקיים מאד. ואולי הוא טיט אחד, יעשוהו בקיאי הצורפים, אשר הוא מתמרח ומתקיים קיום נפלא.
וכפרת – הרצון בו שימרח בה הכופר. ואולם ציוה למרוח בה הכופר מבית ומחוץ לתוספת שמירה כדי שלא יכנסו המים בתיבה.
ולפי שנח נמצא צדיק לפני ה׳ יתעלה ולא למד מאנשי דורו, השגיח ה׳ בו להצילו, וציוהו מפני זה שיעשה תיבה גדולה מעצי גופר, שהיו חזקי הקיום והיו עם זה ארוכים מאד; ושיעשה שם חדרים רבים קטנים וגדולים להושיב בחדר חדר מהם מה שהביא אליו אל התיבה מכל מין ומין מהבעלי חיים הארציים; וציוהו גם כן שיכפר אותה מבית ומחוץ בכופר, לתוספת שמירה, שלא יכנסו שם המים.
(יד-כב) התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שכבר הועילתנו התורה - במה שסיפרה מהציווי שצֻוָּה נח בעשיית התיבה בזה האופן השלם בְּדרך שיִּשְׁלַם בה השמירה, ובהכנסת המזונות בה שיספיקו לו בהיותו בתיבה - תועלת נפלאה; והוא, שגם האיש הצדיק אשר הוא מושגח מה׳ יתעלה, אין ראוי שיתרשל מפני זה מהכנת הטרף לביתו ומהתנהג במנהג הטוב אשר יִשְׁלַם בו בריאות הגוף כפי הראוי, בשיחשוב שה׳ יתעלה ימציא לו מזונו ובריאותו; וכל שכן ששאר האנשים אין ראוי שיתרשלו בזה. אמרו רבותינו ז״ל: ׳למען יברכך ה׳ אלהיך׳ — יכול בטל, תלמוד לומר ׳בכל אשר תעשה׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יד) אמנם אתה ששמרת יחס הנגון להיותך צדיק תמים ראוי שישמרו לך סדרי העולם כלו עם נגונו ורני פלט יסובבוך סלה. לכן עשה לך ולהצלתך תיבת עצי גופר כו׳.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

ולמה ממין זה על שם גפרית. שכבר דרז״ל בפרק חלק ובפ״ק דר״ה ברותחן קלקלו וברותחין נדונו כתיב הכא וישוכו המים וכתיב התם וחמת המלך שככ׳ ורתיחתן זו אינה אלא מן הגפרית שהרי רתיחת המים מעצמן אינ׳ אלא ממנה:
קינים מדורין מדורין לכל בהמה וחיה. ובב״ר הן קילין ומדורין וקילין בלשון יון חדרים והן החלוקין שנתחלקה העלייה השנית למדור כל מין ומין לעצמו כי פירוש קן בכל מקום מורה על המדור המיוחד למין האחד לבדו לא על חלוקי התחתיים שניים ושלישים כי התחתיים לא למדור הם עשויים אלא לזבל בלבד כדאיתא בבראשית רבה ובפרק חלק וכדלקמן האמצעיים למדור לכל הבהמות והחיות והעופות יחד ואף על פי שמלת קן ברוב המקומות מורה על מדור העופות לא על מדורי הבהמות והחיות הנה מצאנו ואומר עם קני אגוע ואם בין כוכבים שים קנך שהם מורים על מדור האדם:
על ידי שהיו תשים דייה בחומר מבפנים ועוד כדי שלא יריח כו׳. פי׳ מה שלא זפתה מבפנים הוא מפני שהיו המים תשים ואין ראוי לשום זפת מבפנים לשתי סבות האחת כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע והשנית שדייה בזפת מבחוץ אבל כאן שהיו המים חזקים ולא דייה בזפת מבחוץ זפתה גם מבפנים אף על פי שיריח ריח רע. וא״ת כיון שהמים היו רותחין היאך היתה הזפת יכולה לעמוד מפניהם כבר הקשו זה בזבחים פרק פרת חטאת ותרצו שנעשה להם נס ונצטננו צדי התיבה דאל״כ לריש לקיש דאמר ירד מבול לארץ ישראל ומפרש לקרא דארץ לא גושמה ביו׳ זעם בתמיה קשיא עוג מלך הבשן דכתיב ביה ויבא הפליט ריש לקיש בשם בר קפרא אמר הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא עוג כו׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יד) עשה לך תיבת עצי גופר וגו׳. עד בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אחרי שהודיעו ית׳ שבא הקץ הגיעה הצפירה להשחית את הדור הרע הזה צוהו שישתדל להמלט עצמו וביתו כי אחרי שנפרדו מתכונת׳ ראוי היה שיהיה נבדל מענשם ולזה צוהו בבנין התיבה. ובב״ר (פ׳ כ״ז) אמרו שכל זה נאמר אל נח בהיותו בן ת״פ שנה בשעת הגזרה והיו ימיו מאה ועשרי׳ שנה ושהי׳ נח בהם מתעסק בבנין התיבה נוטע ארזים וקוצצן כדי שיתנו אנשי הדור אל לבם וישובו אל ה׳. והנה צוה אותו בבנין תיבה לא ספינה ולא אניה לפי שלא היתה כדמות ספינה עם תורן ונס ושוטין אבל כדמות תיבה ולא היתה מרובעת אבל היתה כדמות משולש וראשו חד כדי שלא תתהפך מהמים ולא מהרוח ולפי שיש לכל דבר ד׳ סבות פועלת וחמרית וצוריית ותכליתיית ביאר לו ארבעתם בענין התיבה. ולענין הפועל אמר עשה לך כלומ׳ שנח בעצמו יעשה התיבה ולא יצוה לעשות לאחרי׳. ולענין החומ׳ עשה לך תיבת עצי גופר ולדעתי שהם העצים הקלי׳ הנקראים פינ״ו כי הנה צוה בהם כדי שבקלות תציף התיבה על פני המים ולא תשקע וגם להיות הגפרי׳ יוצא מהם והרלב״ג פירש שעצי גופר הם העצים חזקי הקיים והיו עם זה ארוכים מאד ולענין הקיום אמר קנים תעשה את התיבה והם המדורי׳ חדרים רבים קטנים וגדולים להושיב בהם כל מין מהב״ח ולשלמות צורתה בשלמות אמר וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר כדי שלא יכנסו בה המים.
עשה לך תבת – בזמן הקצוב להם, למען יראו וישובו.
'עשה לך תבת וגו, during the period allocated to them, in order to remind them to do teshuvah.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[א] עשה לך תבת עצי גפר
[1] סנהדרין שם [ע״ב] (סנהדרין קח:)
על שם גפרית. שהרי המים רותחים היו, דכתיב (להלן ח, א) ״וישוכו המים״, ונאמר גם כן (אסתר ב, א) ״כשוך חמת המלך״, מה התם שכה מרתיחתו, וסתם מים רותחים יש בהם גפרית:
בתיבתו של משה וכו׳. אף על גב שהיה לו לפרש זה על ״מבית ומחוץ״, הכי פירושו, בשלמא אי כופרא לאו זפת הוא לא קשיא מידי, דהכי פירושו – אצל כופר צריך מבית וחוץ מפני שהוא אינו חזק כמו זפת. אבל השתא שפירש שהוא זפת, קשה למה אם כן כאן ״מבית ומחוץ״, ושם (שמות ב, ג) דווקא בחוץ בזפת, ומבפנים בחומר וכו׳:
ועוד כדי שלא יריח. הלשון קשה טובא, דמשמע אפילו היו המים חזקים אצל תיבתו של משה – לקחה חומר (מבחוץ) [מבפנים], וזה אינו, דעל כרחך אם המים חזקים לא סגי בחומר מבפנים, דהרי בתיבתו של נח מפני חזק המים היה בזפת מבחוץ ומפנים, ונראה דהכי פירושו, אפילו אם תאמר על כרחך קרא התם (שמות ב, ג) איירי בשמירה יתירה שעשתה אמו, דאם לסתם שמירה לא לכתוב קרא שזפתה ואנו יודעין ממילא שזפתה התיבה, דאם לא כן יהיו נכנסין שם המים, אלא קרא אתא לשמירה יתירה, והיה די לה בזפת מבחוץ – שהמים היו תשים, והחומר שלקחה הוא לתוספת שמירה, קשה למה לא לקחה זפת, שזפת מבחוץ ומבפנים הוא חזק יותר, ותירץ על זה ׳שלא יריח אותו צדיק ריח רע׳, ומגיד לך הכתוב אף על גב שהיה יותר שמירה זפת מבחוץ ומבפנים, מכל מקום לקחה חמר מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע, וזה גם כן שמירה יתירה. אבל לפירוש הראשון שפירש מפני שהמים היו תשים, צריך לומר דאפילו לשמירה יתירה לא היה צריך זפת מבפנים, כיון שהמים היו תשים:
אולי ישובו. קשה אדרבה בנין התיבה תגרום שלא ישובו כי ישיבו לו אלו היה אמת שלכך אתה בונה תיבה כדי להצילך והלא הרבה ריוח והצלה להצילך בלא תיבה. י״ל שכבר היתה קבלה בידם שיבא המבול כפי׳ רש״י אצל נשי למך (לעיל ד׳:כ״ד) אלא שהיו אומרים עד זמן רב ומחמת הבנין יראו שעתה יבא ואולי ישובו. [נחלת יעקב]:
עצי גופר כך שמו. דעצי ל׳ רבים וגפר ל׳ יחיד. [נלי״ט]:
על שם גפרית. ר״ל מים רותחין אינו אלא מגפרית שבארץ ועיין בפרק חלק (סנהדרין קח:) ובפ״ק דר״ה (יב.) וא״ת מנ״ל דמים חמין היו י״ל מדכתיב הכא וישוכו המים ובאחשורוש כתיב (אסתר ז׳:י׳) וחמת המלך שככה מה להלן שנח מחום דהא כתיב לפניו (שם א׳:י״ב) וחמתו בערה בו אף וישוכו דכתיב כאן שנחו מחמימתן ונעשו קרים:
ע״י שהיו המים תשים. וא״ת והיאך תלי זה בכאן וי״ל דבלא פירוש דלעיל לא הי׳ קשה למה היה כאן כופר מבפנים ומחוץ ותיבתו של משה לא היתה אלא זפת מבחוץ לפי שבלאו הכי נמי מחולקים היו שהרי הכא היה כופר והתם היה זפת אבל עתה שפירש רש״י דכפר היינו זפת א״כ ש״מ דגם הכא היה זפת כמו התם א״כ למה לא היה ג״כ התם מבפנים ומבחוץ כמו הכא. ועוד יש לומר דבלא זאת הייתי אומר דכפר טוב יותר מחומר וגרוע הוא מזפת הלכך חומר מבפנים וזפת מבחוץ טוב הוא כמו כופר מבפנים ומבחוץ אבל כיון שפירש״י דכפר זפת הוא א״כ קשה למה לא היו שוין:
ועוד כדי כו׳. ונראה לי דמה שפירש לעיל תיבתו של משה על ידי שהמים רפין דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ ה״פ דודאי המים היו רפין הילכך דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ ועוד כיון שהמים היו רפין די בזפת מבחוץ כדי שלא יריח וכו׳ אבל בזאת התיבה וכו׳ צריך לזפותה מבית ומבחוץ ועוד כדי שלא יריח דקשה לו וכי יגרע בזה שיעשה גם במשה כך ומפרש ועוד וכו׳ ותיקשה והלא נח גם כן צדיק הי׳ לכך פירש אבל כאן וכו׳. [מהרש״ל]:
Perhaps they will repent. Question: Would not the building of the ark have an opposite effect, for it may cause them not repent? For they could answer Noach: "If the ark's purpose is really to save you [from the Flood, this makes no sense. For] Hashem has many ways to save you even without an ark!⁠" The answer is: They knew the Flood would come, as Rashi explained in connection with the story of Lemech's wives (4:24). But they thought it would come in the distant future. His building the ark showed that it was imminent, thus they might repent. (Nachalas Yaakov)
Of cedar wood. That is its name. [Rashi is answering the question:] Why is עצי written in the plural form, when גפר is singular? (R. Yaakov Taryosh)
Its name relating to sulphur. I.e., boiling water comes from the earth's sulfur; see Sanhedrin 108b and Rosh Hashanah 12a. You might ask: How did Rashi know that the water [of the Flood] was hot? The answer is: Here (8:1) it is written וישוכו המים, and about Achashveirosh (Esther 7:10) it is written וחמת המלך שככה. There it means subsiding from a previous heat, as it said before, "His anger burnt within him" (ibid. 1:12). And here also it is written וישוכו, meaning that the water subsided from its boiling and cooled off.
Because the waters were calm. You might ask: Why does Rashi bring this here? The answer is: Without Rashi's above explanation [that כופר means tar] we would not have asked why Noach's teivah had tar inside and outside, whereas Moshe's teivah had tar only outside. For they seem to be different — here it says כופר and there it says tar. But now that Rashi explained that כופר means tar, we see that Noach's teivah had tar just like Moshe's teivah. If so, why did Moshe's teivah not have tar on the inside and outside, like Noach's did? Furthermore, without Rashi's explanation [that כופר means tar] we could say that כופר is something that is stronger than clay but weaker than tar. Therefore, clay on the inside and tar on the outside [Moshe's teivah] is the same strength as כופר on inside and outside [Noach's teivah]. But now that Rashi explained that כופר means tar, the question arises: Why were both not [built] the same manner?
Another reason... It seems that when Rashi explained that the waters were calm for Moshe's teivah, therefore clay inside and tar outside was sufficient, it means as follows: Surely the waters were calm, so clay inside and tar outside was sufficient. But with Noach's teivah it needed tar inside and out. This raises a question: What is wrong with making it that way also for Moshe? Rashi answers with the second reason: so that Moshe would be spared the odor of tar. This raises the question: Noach was also righteous; [why should he not be spared the odor?] Rashi answers: "But, here at the Flood, because of the force of the water, he tarred it on the inside and the outside.⁠" (Maharshal)
עשה לך וגו׳ – יתבאר על דרך מאמר הנביא יחזקאל (יחזקאל יד) והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל איוב המה בצדקתם ינצלו את נפשם פירוש דוקא ג׳ יש כח בזכותם למלט עצמם שלא יגיע אליהם הרעה אבל ב׳ ואין צריך לומר אחד מהג׳ לא ימנע המשחית ממנו. ויש מקדמונינו שהקשו והלא מצינו שבחורבן נהרגו (תהלים עט) צדיקים וחסידים דכתיב נתנו את נבלת עבדיך. ותירצו וזה לשונם אפשר שהיה חסיד יחיד בין רבים בעת ההרג, ונאמר (שם צד) עד צדק ישוב משפט, אבל כשהם ג׳ או יותר יצרפו זכותם ויצילו עצמן אפילו תוך הרעה, ע״כ. זה הוא מה שדייק ה׳ בנועם דבריו כשציוהו לעשות תיבה להנצל בתוכה אמר אליו כי הטעם שהוא צריך לימלט בתיבה ולא יגן בעדו זכותו בל קרוב אליו הרעה, לצד שאין עמו צדיקים והוא לבדו נמצא, והוא אומרו עשה לך לשון יחיד, ולזה יש לו לחוש לעד צדק ישוב משפט. ומכאן אתה למד כי בניו לא היו צדיקים כמותו שאם היו צדיקים הם בצדקתם ימלטו עצמן מבלי מפלט כי הם למעלה מג׳. וצריך ליישב דברי רז״ל שהבאתי בפסוק שלפני זה כי אברהם לא בקש על פחות מעשרה לפי שלמד מנח שהיו פחות מעשרה וכו׳ ע״כ וקשה נח לא היה אלא יחיד בדורו. ויש לומר שצריך שיהיו צדיקים גמורים כנח ואז ימלטו עצמן אחר יציאת הקצף בעולם ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף, אבל להגן שלא יצא המשחית הגם שיהיו צדיקים למטה מנח יועילו ואפילו להגן על אחרים. ולזה פרט בכתוב ביחזקאל נח דניאל איוב ולא אמר ג׳ צדיקים סתם. ויש לך לדעת כי אחר שנתן רשות למחבל מי הוא זה ואיזה הוא שיכול להמלט ממנו.
עשה לך תבת עצי גפר. Make for yourself an ark of gopher wood. In order to understand this verse fully we must refer to Ezekiel 14,14 where the prophet speaks of three men, i.e. Noach, Daniel, and Job who managed to save their own lives due to their personal piety. The prophet there claims that God had told him that even if all these three pious men were alive in Jerusalem at that time they could not save the city from disaster though they personally would be saved. The reason all three of these pious men are mentioned is to teach us that even two of them together would not suffice to save themselves at that time in Jerusalem. Some of the earlier commentators wondered that in view of the many pious people who perished during the destruction of the Temple (compare Psalms 79,2 "they have left Your servants' corpses etc.⁠"), how was it that if three pious people could have saved themselves that the far more numerous number of pious people who died during the destruction of the city did not manage to save themselves? One of the answers given is that each pious person may have been scattered amongst many sinners, whereas if three pious persons had stuck together they would certainly have been saved by their merits. This may have been the reason that Noach could only be saved after building the ark, i.e. providing a separate environment for himself. As long as he had been surrounded by his compatriots without a מחיצה, dividing wall, he would have been swept away together with them. If Noach had had a few more pious people with him, he and they would have been saved without the need to construct their own environment. Under such circumstances the verse in Psalms 94,15 עד צדק ישוב משפט, that under certain circumstances righteousness could have reversed judgment, would have been applicable. From the fact that Noach was required to build an ark we learn that his sons did not match him in piety. Had they done so, Noach would not have needed to construct the ark but would have been saved in his own habitat. We need to reconcile this with the words of our sages which I have quoted earlier, and according to which Abraham learned from Noach that it was futile to pray for a city with fewer than ten righteous people to be saved. If Noach was the only righteous man in his generation what could Abraham have learned from this? We must therefore assume that though Noach's sons were righteous they were not perfectly righteous people such as their father. When Abraham prayed about righteous people being able to save a town he meant perfectly righteous people, not those whose good deeds barely outweighed their sins. This is the reason that Ezekiel listed the names of outstandingly righteous men such as Noach, Daniel, and Job. He did not refer to three average type צדיקים. We learn from Ezekiel that once the destructive agents have been given permission by God to carry out their function, who and under what circumstances someone can restrain them.
עשה לך תיבת עצי גופר – איננה אניה, כי לא היתה בנויה חדה מלמטה להבדיל הגלים, ולא תורן וחובל להנהיגה כפי הרוח. אבל היתה כמו ארגז שוה למטה ובכל הצדדים, גם אפשר למעלה, וזהו ״תיבה״. וכן ״תיבת גומא וגו׳ ותשם בה את הילד״,⁠1 ובלשון רז״ל ארגז, שִׁידָה תיבה ומגדל,⁠2 ״העובר לפני התיבה״.⁠3 כי לכת התיבה במים אדירים הללו היה מעשה פלא, לא בחכמת המלחים, כי רוח ה׳ תניחנה וכמו שיתבאר. ומלת ״גופר״ נגזרת מן גפרית ומלח, והוא העץ שריחו כגפרית שקורין קיה״ן, והוא קל על פני המים. ואעפי״כ מקשה לעמוד בעד המים. ובספר4 ״חכמת שלמה״: ״ותנהג איש צדיק על עץ קל״, ההשגחה העליונה נהגה נח בתיבת עץ גופר שהוא קל. ובמקום אחר5 אמר ״גם לעת נשמדו הנפילים אנשי שם, שמת שארית תבל תיבת עץ מפלט לה,⁠6 נהוגה בידם להשאיר זרע על הארץ״.
קנים – כמו ״ודרור קן לה״,⁠7 והן מדורים חלוקים, ולא קראן חדרים בעבור שהיא תיבה, לא בית.
וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר – ״זפת בלשון ארמי מצינו בתלמוד8 כופרא״. מפירוש רש״י ז״ל. וקשה שתזכיר התורה לשון ארמי? כי בלשון עברי שמו ״זפת״, כמו ״ותחמרה בחמר ובזפת״.⁠9 ואין בנין מזפת. ופה אמר ״וכפרת״. וראב״ע ז״ל אמר ״יש אומרים שהוא מגזרת ׳כַּפֹּרֶת׳ והטעם מִכְסֶה [ע״י] משיחה.⁠10 ויש אומרים שהכופר דמות זפת, והנכון שמלת וכפרת מגזרת בכופר״. [עכ״ל]. ולדעתי שמלות ״וכפרת, וכופר, וכופר נפש, וכפורת״ הכל ענין אחד, והוא כסוי. ואמר ״וכפרת אותה״, שיכסה עצי התיבה בכסוי, ולא פירש במה יכסנה, יהיה באיזו משיחה שיהיה, זפת או חֵמָר. ודוגמא לזה ״ועשית כפרת זהב טהור״11 שיכסה על הארון מלמעלה. ושם אמר ראב״ע ז״ל ״כדמות מכסה. ואמר יפת12 כי כמהו ׳לכפר עליו׳, כמו ׳כסוי חטאה׳.⁠13 ולפי דעתי שמלת ׳לכפר עליו׳ מגזרת כופר, והנה זה מפורש ׳ונתנו איש כפר נפשו׳14 ושם כתוב ׳לכפר על נפשותיכם׳.⁠15 [עכ״ל]. ואני16 אומר שמלת ״כֹּפֶר״ גם היא כמו מכסה לכסות על עון נפש. כי בְּהִמָנוֹת17 כל איש יִזָכֵר עונו. וכשיתן מחצית השקל כמצות השם תכסה הנדבה הזאת על נפשו. וכן ״ולא תקחו כֹּפֶר לנפש רוצח״.⁠18 שלא יקחו ממנו ממון לכסות על מעשהו. וכן ״וכפר עליו הכהן״,⁠19 שע״י הקרבן יכסה על חטאתו. וכן ״אכפרה פניו במנחה, כמו אכסה כעסו שלא יפרוץ בי במנחה ההולכת לפני. אבל רד״ק20 ז״ל פירש לשון הסרה. ואין כן דעתי, כי ״לכפר על נפשותיכם״21 ודומיהם לא יתכנו על ההסרה, רק כשהן על דבר הנתון עליהם למכסה. וראיתו [של רד״ק] מן התלמוד שאמרו22 ז״ל ״מזבח מזיח, מזבח מכפר״. והקשו ״היינו מזיח היינו מכפר? ותירצו מזיח גזירות, מכפר עונות״. ולמד מזה כי מכפר הסרה כמו ״מזיח״, כמו ״ולא יזח החשן״.⁠23 [אבל] כך פירושו. ״היינו מזיח היינו מכפר״, כלומר מה בין הסרת העון לכסוי חטאה? ומשני מזיח גזירות שאם כבר נגזרה גזרה, בזכות הקרבנות מזיח ומסיר הגזרה והעונש. ומכפר עונות, שהקרבנות כמו מכסה על עון הנפש שלא תראה ולא תחשב לעון כלל. והבן. וכן בכל מקום וכמו שאבאר בעז״ה במקומותיהן.
מבית – כמו לפְנים. ונקרא הצד הפנימי ״בית״ לפי שהבית נעשה לשבת ולחסות בו מזרם וממטר ורוח, שיסבול ההולך בחוצות וברחובות. ולא יחסה בקירות הבית כי אם לפנים מקירותיו בחדריו, על כן כל צד פנים יקרא ״בית״. ומה שאינו פנים יקרא חוץ כמו חוצות.
1. שמות ב, ג.
4. רוח חן, מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 60 (פרשה י׳) וביאור בהרחבה בעמ׳ 319.
5. שם, פרשה יד, עמ׳ 66, וביאור בהרחבה בעמ׳ 557.
6. מוסב על ״שארית״.
7. תהלים פד, ד.
9. שמות ב, ג.
10. כלומר שמורחים עליו חומר המהוה כיסוי חיצוני לתיבה.
11. שמות כה, יז.
12. שמו של פרשן.
13. תהלים לב, א.
14. שמות ל, יב.
15. שם ל, טו.
16. רבינו.
17. כשספרו אותם במנין.
18. במדבר לה, לא.
19. ויקרא ד, כו.
20. בספר השרשים, ערך ״כפר״.
21. שמות ל, טז.
23. שמות כח, כח.
עשה לך – כן צוהו שנים רבות לפני המבול. ולא צוהו מאז להרבות בטהורים שבעה שבעה, פן יצר לו, ולא יחדל מהיות עמל ורודף כל השנים לאסוף המן כלם. אך בבוא עת קץ, וירא ה׳ את תומתו, כי לא שאל לדעת כמה יהיו ימי הזעם, למען דעת לאסוף די מחסור כל חי בימי מרודיהם, אך בתומו נשען בה׳, אם מעט ואם רב יאסוף אליו, ידו יתברך תחלק לכלם די שבעם כל ימי הסגירם, אז צוהו להרבות בטהורים, כי עתה ידע דרך צדיק באמונתו, ישען באלהיו גם בזאת, בשומו לדרך פעמיו,⁠1 הוא יתברך יקבץ נפוצים מאפסי ארץ החל וכלה, וכמו שאמרו, מאליהן באו.
קנים – הכל היה שם דירת ארעי, כמו, ותמצא כקן ידי (ישעיהו י׳:י״ד), קראם קנים.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים פ״ה:י״ד.
עשה לך – לצרכך:
תבת – איננה עשויה כדמות ספינה, כי לא היו לה תורן ומשוט ושאר כלים הצריכים להנהגת האניות, אלא היתה כמין בית של עץ:
גפר – מין עץ קל על פני המים, ואולי הוא הארז הגדל בארץ אררט, ולפי שהתיבה נעשתה במדינה ההיא או סמוך לה, כי מצאנו שנחה אח״כ על הרי אררט, לכן צוה לעשותה מהארז המובחר הגדל שם:
קנים – מדורים חלוקים, כמו שעושין ליונים קנים רבים חלוקים, להיות כל חיה ועוף ובהמה זכר ונקבה לבדו:
וכפרת – פועל נגזר מן שם כפר שהוא הזפת, ונקרא הזפת כפר לפי שמכסה ומגין על העץ שלא ירקב, כי כל לשון כפר במקרא ענינו כסוי, כמו שנפרש לקמן (ל״ב כ״א):
מבית – מבפנים:
עצי גפר – שם העץ גפר, והשרף היוצא ממנו נקרא כפר בשינוי הגימ״ל בכ״ף. וכפר גם בערבי הוא pix, ודעת Celsus et Bochart כי מן גפר נגזר cupressus.
וכפרת – לא נמצא במקום אחר בבנין הקל, ועיין למטה ל״ב כ״א.
pine wood (atsei gofer). The name of the tree is gofer, and the gum or resin produced by it is called kofer (“pitch”), with the gimmel changing to a kaf. In Arabic, too, kofer is “pitch.” According to Celsius and Bochart, the word gofer yielded cupressus (“cypress”).
and you shall daub (ve-khafarta). The Hebrew is never found anywhere else in the kal conjugation. See below at Gen. 32:21.
תבת – ״תיבה״ נזכרת רק בפרשתנו ובסיפור הצלת משה, ובשני המקומות שימשה התיבה להצלת אדם מטביעה כשהיא צפה על פני המים. מקור המילה אינו ברור. אולי ״תֵּבָה״ נגזר משורש ״יתב״ בארמית (= ״ישב״ בלשון מקרא); כדרך ש״לֵדָה״ נגזר משורש ״ילד״. מכל מקום, צורת התיבה היא כצורת קופסה או ארגז, ולא כצורת אניה. היא רחבה מלמטה וצרה מלמעלה, הפוך מצורת הספינה, שכן התיבה לא נועדה לחתוך את המים, אלא להנשא על פני המים.
קנים נגזר משורש ״קנן״, שהוא צורה מוגברת של ״גנן״. ״גנן״ פירושו: לתת מחסה, לגדור; ובהרחבה מתקבל ״גן״. ״קן״: היקף קטן יותר, לנתינת מחסה לבעלי חיים. וכאן בפסוק, ״קן״ מציין תא לבעלי חיים.
הכתוב אינו אומר ״קנים תעשה לתבה״, אלא ״קנים תעשה את התבה״. התיבה כולה תהיה קנים – בית הצלה לבעלי חיים; היא לא נועדה בעיקרה להיות בית דירה לנח ולמשפחתו, שיש בצידו גם מדורים לבעלי חיים.
וכפרת וגו׳ בכפר – המשמעות הבסיסית של ״כפר״ (הקרוב ל״גבר״ ו״קבר״) היא כיסוי הבא להגן או למנוע. הוא מגן על הדבר שלא יושפע מן החוץ, כמו כאן וכמו ה״כַּפֹּרֶת״ (שמות כה, יז). או שהוא מונע מהדבר להשפיע על מה שחוצה לו, כך: ״כפר פנים״ הבא למנוע כעס, ו״כֻפַּר בְּרִיתְכֶם״ (ישעיהו כח, יח) לבטל תוצאות ברית. בהקשר לחטא, מצוי ״כפר״ בשני מובנים: א. ״כפר על הנפש מן החטא״ – להגן על האדם, האומה או המקדש מפני תוצאות החטא. ב. ״כפר על פשע״, ״כפר על עוון״ – לבטל תוצאות החטא, ולמנוע את החטא מלהשפיע על האדם, האומה או המקדש.
״כְּפַר״ הוא יישוב קטן, בו משמשים הבתים לתת מחסה לעובדים בלבד; בניגוד לעיר, שבה יש לבתים ייעוד עצמאי, והם היסוד לכל התרבות העירונית. ביתו של איכר אינו משמש כ״עיר״ (עיין פירוש לעיל ד, יז).
״כְּפִיר״ – אריה צעיר, המנהיג והמגן של להקת האריות. כאן אנו רואים את הקירבה למשמעות ״גבר״ (ראה להלן י, ח).
עצי גפר – שם העץ ״גפר״ קרוב באופן היגויו ל״כפר״. אולי עץ זה במיוחד מונע כניסת מים.
עשה לך תבת עצי גפר – לפי הרמז היה בתיבה זו דוגמא אל העולם החדש שיקום אחר המבול, והוא העולם שישוט בה עתה על פני המים המשחיתים את העולם הישן, שהחומר וחלק העפרורי גבר בו על הרוחני וחלק האוירי, אבל העולם החדש יבנה מעצי גופר הקל על פני מים מפני שחלק האוירי שבו מרובה מחלק העפרורי הכבד, וזה רומז שבעולם החדש יתמעט כח העפר והחומר והרוחני יגבר בו יותר. כמו שיתבאר באות הקשת שהי׳ להוראה זו. וצוה שיעשה אותה קנים. ר״ל שהאנשים יפוצו אחר המבול לאקלימים ומדינות שונות, עד שאם תשחית משפחה או מדינה אחת את דרכה לא ילמדו אחרים ממנה כמו שהיה קודם המבול שדרו כולם במדינה אחת וצוה לכפור אותה (היינו לצפות עליה צפוי של טיח כי כופר הוא מענין כסוי, וקרא כן המין שיצפו בה הספינה בל יכנסו בה המים) מבית ומחוץ בכפר. והוא זפת או מין אחר המעכב את המים מלכנס. והוא משל אל שמירת ההשגחה שיציץ מלמעלה מבין החרכים על יחידי סגולה שעמדו מבני נח כמו שם ועבר ואברהם ובניו שעל ידם חפפה ההשגחה על העולם החדש להגן עליה מבית ומחוץ, בשהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.
עשה לך: תיבת ״לך״ מתפרש פעם ׳להנאתך ולטובתך׳1, ופעם מתפרש ׳בפני עצמך׳, כמו שיבואר להלן (יב,א)2. וכאן יש לפרש ׳בפני עצמך׳3, שלא יחשוב שיהיה נצרך לאומנים ובנאים רבים, אלא ״עשה לך״, ותהיה נבנית בעזר ה׳, כמו שנבנה בית הבחירה, והכי איתא בב״ר4.
1. כמו להלן (יב,א) ״לך לך״, רש״י ׳להנאתך ולטובתך׳.
2. וכן בקדמת העמק (ח), ולהלן כב,ב. כז,מג.
3. כך פירש האברבנאל, אך הוא פירש לכיוון אחר, שציוהו לעשות בעצמו ושלא יצוה לאחרים לעשות עבורו. וכן משמע בדברי רבינו להלן פסוק כ״ב, עיי״ש.
4. בב״ר לא,יא איתא: ״תעשיה״ – אף היא היתה מסייעת את עצמה. אך ההשוואה לבית הבחירה אינו מופיע בב״ר, אלא בבעלי התוספות בהסבירם ע״פ המדרש הזה את הכפילות בפסוק י״ז ״ואני הנני מביא״, וז״ל:. .. מלמד שאמר לנח תעשה ואני מסייע בבנין, כמו בבית ״והבית בהבנותו״ (מ״א ו,ז), בפסיקתא רבתי (ו,ז) א״ר ברכיה הכהן, האבן היתה פורחת ונבנית מעצמה.
תבה – מעין ארגז, ומלבד כאן רק אצל משה (שמות ב׳:ג׳,ה׳).
עצי⁠־גפר – מין עץ מחט המכיל שרף. ״גפר״ — קרוב לכפר. לדעת רבים הכוונה לעץ ברוש.
קנים – כלומר תאים.
תעשה את התבה – כלומר כל התיבה תהא בנויה תאים תאים.
וכפרת – מלשון כפר שבסיפא, מין זפת אדמה (ובתרגום השבעים — אספלט).
עצי גופר מאי גופר, אמרי דבי רבי שילא זו מבליגה ואמרי לה גולמיש.⁠1 (סנהדרין ק״ח.)
1. מיני עצים וארזים. ואונקלוס תרגם קדרום, וכנראה היא מלה רומית צדרו״ס [ארז], ועל הפסוק בשה״ש בחור כארזים מתורגם חסון כגולמיש.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מחכמי צרפתרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודהטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טו) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רׇחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃
This is how you should make it: three hundred cubits will be the ark's length, fifty cubits its width, and thirty cubits its height.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מחכמי צרפתרד״קר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קעה] 1וזה אשר תעשה אותה, א״ר יודן זה וזה עתיד אחד למוד באמתך הה״ד (דברי הימים ב ג׳:ג׳) ארך הביניין במידה הראשונה אמות עשרים ורחב אמות עשרים, ולמה הוא קורא אותה אמה תביקין, ר״ה אמר שהיו מתביאות (בה) ורבנן אמרין על שם תיבתו של נח. (בראשית רבה ל״א).
[קעו] 2וזה אשר תעשה אותה, תני ר׳ שמעיה באצבע הראהו הקב״ה לנח ואמר לו כזה וכזה תעשה לתיבה וכו׳. (פרדר״א פכ״ג).
[קעז] 3וזה אשר תעשה אותה. למה אמר הקב״ה שיהי׳ אורך התיבה ורחבה וקומתה כך, כדי לכפר על כל עונותיו של נח שצריך להעמיד תולדות, יצא מהם כ׳ שנה שהיתה גזרה על דור המבול שאבדו בטרם שהודיע הקב״ה לנח הרי ת׳ פחות עשרים והם כמדת התיבה, כי התיבה שלש מאות אמה ארכה וחמשים אמה רחבה ושלשים אמות קומתה, ונתן להם ארכה מאה ועשרים שנה אולי יעשה תשובה וימחול להם. (מדרש אגדה נח).
[קעח] 4שלש מאות אמה וגו׳. בר חטיא אמר (תהלים קי״ט:ט״ו) בפקודיך אשיחה בחקותיך אשתעשע, לימדתך תורה דרך ארץ, שאם יעשה אדם ספינה שתהא עומדת בלמין, יעשה רחבה אחד מששה בארכה, וגבהה אחד מעשרה בארכה. (בראשית רבה ל״א).
[קעט] 5גבה חמשים אמה (אסתר ה, יד), קורה אחת היתה בבית פרשנדתא שנטלה מתיבתו של נח, שכך נאמר בה חמשים אמה רחבה. (אגדת אסתר ז׳ ט׳).
[קפ] 6התבה. תהי בה. (פס״ז נח).
1. דורש תיבת ״וזה״ דלא כתיב זה, בא לרמז שעתיד אחר, והוא שלמה, למוד באמתך בבנין הבית, ודורש במדה הראשונה במדה שהיתה בתחלה, והיא אמה של נח שמרד בה בעשיית התבה (מפרשים) ועי׳ במנח״י. תביקין וי״ג תיבייקון כו׳ שהיא מתביאית. פי׳ כך היו קוראין לאמה תיבייקון ופריך ולמה קורין אותה כן. ומתרץ שהיא מעיר תביאית במצרים, ורבנן אמרין ע״ש תיבתו של נח.
2. בפרדר״א פמ״ח איתא ר׳ ישמעאל אומר חמש אצבעות של ימינו של הקב״ה כולן יסוד גאולות (ובמדרש הגדול הגי׳ כולן ״סוד גדול׳ ובערוך ערך חמש הגי׳ סוד גאולות וכ״ה בילק״ש ס״פ וארא מובא ברד״ל) אצבע קטנה, בה הראה לנח מה לעשות בתיבה שנא׳ וזה אשר תעשה אותה.
3. כוונת הדרש הוא כמבואר לעיל ה. לב. ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח וגו׳ צא מהם ק״כ שהיתה גזרה גזורה קודם כמבואר לעיל מאמר לג. א״כ נשארו ש״פ כחשבון הנ״ל, ובס׳ דרשת אב״ן שועיב כ׳ לפרש מנין זה וז״ל אבל זה המנין יש לו ענין ורמז בהם שמות הקודש, כי האורך שהיה שלש מאות רמז לשי״ן של שדי, ורחבה נ׳ רמו לנון של אד׳, ולנ׳ שערי בינה, ול׳ קומתם שהם עשר לכל מדור, רמז ליוד של שם הגדול הראשונה, והיו שלשה עשיריות הקדושות וכנגד ג׳ עולמות להיות לו לזכות, ע״כ. ועפ״ד אלו יש לפרש קצת מ״ש בפסקתא זוטרתי בראשית ט. כח. ויחי נח אחר המבול שלש מאות שנה וחמשים שנה, אומר אני כנגד אורך התבה ורחבה, דכתיב שלש מאות אמה אורך התבה חמשים אמה רחבה. ולכאורה תמוה מאי קשר יש לדברים אלו, וע״פ הנ״ל אולי הכוונה שזה הגין עליו. עוד י״ל כוונתו דמספר שנותיו היה לו שכר בעד עשיית התבה, ולכן היה מכוונים לארך התבה ורחבה. ועי׳ בס׳ ציוני כאן, ולקמן מאמר רטו. וחכמי הקבלה כ׳ בענין זה רמזים שונים.
4. בלמין, מקום מצב הספינות אצל חוף הים. וברד״ק מבאר דבשיעור זה תעמוד על המים במישור ולא תהפך מצד אל צד.
5. מדרש אבא גוריון פ״ה, ובמדרש פנים אחרים פ״ה איתא והיה המן חוזר ומבקש קורה של נ׳ אמה ולא מצא, אלא שלח לבנו פרשנדתא שהיה הגמון בקרדוניא, (הרי אררט תרגום טורי דקרדו, הערות) ונטל נסר אחד מתיבתו של נח שהיה ארכו של נסר נ׳ אמה, שעשה הקב״ה אותו זכרון לעולם, שידעו דורות עולם שהביא מבול לעולם. שכ״כ זכר עשה לנפלאותיו, ובאבא גוריון שם מבואר דהוציא עץ זה בהלל וזמרה והכינו על פתח ביתו. ונראה לפרש כוונת הדרשא שדייקו דמה שהזכיר חרבונה גבהו של עץ מאי נ״מ, אלא שנרמז בזה איזה זכות למרדכי ולעמו, ודרשו שם שנטלו מבית קדה״ק להזכיר זכותו של בהמ״ק, וכאן דרשו להזכיר זכותו של נח שהיה צדיק והצילו הקב״ה מן המבול. ועל אותו עץ רוצה המן להוציא מחשבתו הרעה על מרדכי, ואין צריך למחוק הראי׳ מהפסוק כמ״ש מהרש״ב בהערות.
6. כעין דרש שלפנינו איתא בגמ׳ שבת עז. דדורש נטרקון של תיבות, ביתא, בא ואיתיב [בה]. שדרך לישב בבית (רש״י).
וְדֵין דְּתַעֲבֵיד יָתַהּ תְּלָת מְאָה אַמִּין אוּרְכָּא דְּתֵיבְתָא חַמְשִׁין אַמִּין פּוּתְיַהּ וּתְלָתִין אַמִּין רוּמַהּ.
This is how you should make it: the ark’s length shall be three hundred cubits, its width fifty cubits, and its height thirty cubits.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ
וְדֵין דְּתַעֲבֵיד יָתַהּ תְּלַת מְאָה אַמִּין אוּרְכָּא דְּתֵיבוֹתָא חַמְשִׁין אַמִּין פּוּתְיַהּ וּתְלָתִין אַמִּין רוּמַהּ
רֹחַב ורחוב
״רָחְבָּהּ״ – ״פּוּתְיַהּ״. רֹחַב נגזר מן הפועל ״כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך״ (דברים יב כ) שתרגומו ״אֲרֵי יַפְתֵּי״. וכן ברש״י: ״יַפְתְּ אלהים לְיֶפֶת (בראשית ט כז) – מתורגם יַפְתֵּי, ירחיב״. וכמוהו ״וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב״ (משלי כ יט) ״שמרחיב שפתיו ומגלה סוד, לא תתערב עמו״ (רד״ק, ״שרשים״, פתה). ומכאן גם ״אל תוך רְחֹבָהּ״ (דברים יג יז) ״לְגוֹ פְתָאַהּ״.
וכהדן סדרא תעבדא יתיה תלת מאה אמיןב אורכ׳ דתיבותא חמשין אמין פתיה ותלתיןג משחת רומ׳.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכהדן סדרא תעבד״) גם נוסח חילופי: ״ודין שעורא דתע׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין״) גם נוסח חילופי: ״אומין״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״אומין״.
א_
א. התרגום לפסוק ט״ו חסר בכ״י לונדון.
a_
a. The Targum for verse 15 was omitted in MS London.
[י] וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ – אָמַר רַבִּי יוּדָן זֶה וְזֶה עָתִיד אֶחָד לָמֹד בְּאַמָּתְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הָאֹרֶךְ אַמּוֹת בַּמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה אַמּוֹת שִׁשִּׁים וְרֹחַב אַמּוֹת עֶשְׂרִים (דברי הימים ב ג׳:ג׳), וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ אַמָּה תְבִיקִין, רַבִּי הוּנָא אָמַר שֶׁהָיוּ מַתְבִּיאוֹת בָּהּ. רַבָּנָן אָמְרִין עַל שֵׁם תֵּבָתוֹ שֶׁל נֹחַ. שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָה, בַּר חַטְיָא אָמַר: בְּפִקוּדֶיךָ אָשִׂיחָה (תהלים קי״ט:ט״ו), בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע (תהלים קי״ט:ט״ז), לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁאִם יַעֲשֶׂה אָדָם סְפִינָה שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת בַּלָּמִין, יַעֲשֶׂה רָחְבָּהּ אֶחָד מִשִּׁשָּׁה בְּאָרְכָּהּ, וְגָבְהָהּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בְּאָרְכָּהּ.
וזה אשר תעשה אותה – למה אמר הקב״ה שיהיה אורך התיבה ורחבה וקומתה כך, כדי לכפר על כל עונותיו של נח שצריך להעמיד תולדות, צא מהם כ׳ שנה שהיתה גזרה על דור המבול שיאבדו בטרם שהודיע הקב״ה לנח הרי ת׳ פחות עשרים, והם כמדת התיבה, כי התיבה שלש מאות אמות ארכה וחמשים אמות רחבה ושלשים אמות קומתה, ונתן להם ארכה מאה ועשרים שנה אולי יעשו תשובה וימחול להם.
וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ – זֶה וְזֶה עָתִיד אֶחָד לָמוֹד בְּאַמָּתֶךָ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב׳ ג׳:ג׳) ״הָאֹרֶךְ אַמּוֹת בַּמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה אַמּוֹת שִׁשִּׁים וְרֹחַב אַמּוֹת עֶשְׂרִים״ וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ תְּבִיקִין שֶׁהָיוּ מַתְבִּיאוֹת בָּהּ וְרַבָּנִין אָמְרִין, עַל שֵׁם תֵּיבָתוֹ שֶׁל נֹחַ.
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה וְגוֹ׳ – בַּר חוּנְיָא אָמַר: (תהלים קי״ט:ט״ו-ט״ז) ״בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה, בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע״ לִמְּדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁאִם יַעֲשֶׂה סְפִינָה שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת בַּלְּמִן יַעֲשֶׂה רָחְבָּהּ אֶחָד מִשִׁשָּׁה בְּאָרְכָּהּ וְגָבְהָה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בְּאָרְכָּהּ.
וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ – בָּאֶצְבַּע הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ כָּזֶה וְכָזֶה תַּעֲשֶׂה וְעַד שֶׁלֹּא בָּאוּ יְמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ הַטְּמֵאִין מְרוּבִּין מִטְּהוֹרִין. צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְבּוֹת הַטְּהוֹרִין וּלְמַעֵט הַטְּמֵאִין, וְאָמַר לוֹ, ״מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה״ וְגוֹ׳.
והד׳א מקדאר מא תצנעהא ת׳לת׳ מאיה ד׳ראע טולהא וכ׳מסין דראעא ערצ׳הא ות׳לת׳ין סמכהא.
וזו המידה שתעשה אותה: שלוש מאות אמה אורכה וחמישים אמה רוחבה ושלושים גובהה.
וזה אשר תעשה אותה1מהו וזה. 2לפי שהיה אחד למוד באמה זו. 3הה״ד אורך הבנין באמה הראשונה אמות עשרים (דברי הימים ב ג׳:ג׳).
שלש מאות אמה אורך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה4לימדה תורה דרך ארץ שכל מי שרוצה לעשות ספינה. 5שתהא כלמין. יעשה רחבה אחד משלשה באורכה. וקומתה אחד מעשרה בארכה.
התבה – תהי בה.
1. מהו וזה. ב״ר פל״א. וילקוט נח רמז נ״ג.
2. לפי שהיה אחד למוד באמה זו. ר״ל וא״ו יתירה לרבוי שעתיד אחד למוד במדה זו הה״ד באמה הראשונה הייט מדת התבה שהיא מדה ראשונה של האמות הנזכר בתורה.
3. הה״ד אורך הבנין באמה הראשונה אמות עשרים. וכן בכ״י פלארענץ. ובקרא כתיב האורך אמות במדה הראשונה אמות ששים ורחב אמות עשרים.
4. לימדה תורה ד״א. ב״ר פל״א.
5. שתהא כלמין. צ״ל שתהא עומדת בלמין. ופי׳ בחוף הים. והמלה יונית λιμην מקום מצב הספינות אצל החוף. ונמצא ג״כ בלשון חז״ל בהפוך האותיות נמל. כמו כיון שהגיע לנמל. הוא כמו ללמן. ובילקוט תהליס רמז תתע״ו בפ׳ בפקודיך אשיחה השמיט המלה בלמין. והציג במקומה ״במים״.
רחבה – כבר מפורש בשערים הראשונים.
וזה אשר תעשה – טעמו: וזה שיעורו אשר תעשה.
והנה קומתה עשירית ארכה, שתהיה צפה על פני המים ולא יהפכנה הרוח.
AND THIS IS HOW THOU SHALT MAKE IT. These are the dimensions which you shall make it. Its height was a tenth of its length, so that it would be able to float on the water and not be overturned by the wind.
והנה רוחב התבה ששית האורך, והגובה עשיריתו, והנה התבה כדמות משולש שיש לו מכונה גדולה, על כן אין יכולת ברוח להפוך התבה. על כן אמר: ואל אמה תכלנה מלמעלה.
וזה אשר תעשה – וזה השעור, והדומה לו.
שלש מאות אמה וגו׳ – כמאמרו של הק׳ החזיקה כל מה שהחזיקה שנכנסו בה כמה מיני חיות ובהמות ועופות, וכן מוכיח שבציויו של הק׳ נעשה הכל כדכתיב ויביא אל נח אל התבה שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים שבאו מאיליהן. (כ״י וינה 23)
וזה אשר תעשה אותה – המדה והתכונה שתעשה אותה זה הוא, וזה – לשון זכר אומר על השיעור שצוהו לעשות את התיבה הרחב ששית הארך והקומה עשירית הארך, ובשיעור זה תעמד על המים במישור ולא תהפך מצד אל צד.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ל״א): למדה תורה דרך ארץ שאם יעשה אדם ספינה יעשה רחבה אחד מששה בארכה וגבהה אחד מעשרה.
וזה אשר תעשה אותה, the measurements and shape are introduced by the word זה. The reason why the Torah uses the masculine mode זה instead of the feminine mode זאת, seeing that the word תבה, ark, is feminine, is because the word זה, “this,” masculine, describes the שעור, measurement, a noun which is masculine. God commanded Noach to make the width of the ark one sixth of its length, and the height one tenth of its length. According to Bereshit Rabbah 31,10 the reason that the Torah gave these dimensions is precisely that shipbuilders are advised to stick to the relative measurements of width, length and height recorded here.
וזה אשר תעשה אותה – צוה ה׳ לעשותה כשעור הזה, ולרבוי המינין שיצטרך להביא בתוכה היתה קטנה עד מאד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים, וחיות קטנות עם גדולות, שנים מכל, ויש חיות גדולות כפילים וראמים, ולפי הטבע חמשים תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כלם, אבל היה הענין נס גדול בלי ספק ומחזיק מועט את המרובה.
ואולי תשאל בכאן כיון שהיה הדבר נס למה יצוה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמדות ידועות באורך ורוחב וקומה, ולעשות ג׳ מדורים תחתיים שניים ושלישים, והקב״ה יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באויר, כי כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה. והתשובה בזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. וע״ד זה תמצא בכל הנסים בתורה אם תסתכל בהם, כי אע״פ שהם נסים מפורסמים יש בהם טבע במקצת, וזהו כענין שתצוה התורה באנשי המלחמה שיצאו חלוצים לצבא. גם הכתוב שאמר (יהושע ח׳:ב׳) שים לך אורב לעיר מאחריה. ומאחר שכל עניני מלחמותיהם של ישראל היו ע״י נסים גדולים מה יצטרכו למארב כמנהג האומות שמלחמותיהם נמשכות אחר הטבע, אלא בודאי היו ראוים להתנהג בדרך הטבע וה׳ ישלים מה שיחסר, ועל כן באה המצוה בתורה בתקון המערכות ודברים רבים כיוצא באלה. ועוד יש בזה טעם אחר הזכירו רז״ל כי מתוך מעשה התיבה שיטרח בה תמיד כל היום בארכה וברחבה יראו הבריות וידברו בזה ויחזרו ויתעוררו לחזור בתשובה מדרכם הרע, ואם לא ישובו הנה הם רשעים קטני אמנה ראוים שתחול עליהם מדת הדין.
וזה אשר תעשה אותה, "and this is how you shall construct it, etc.⁠" G-d commanded Noach the measurements of the Ark. When one considers the many types of species Noach had been asked to bring into the Ark, these measurements appear to be totally insufficient. In fact, according to the number of species of animals and birds in our world today, even ten times as many Arks of that size would not be able to accommodate them all. There can therefore be no doubt that the entire operation was possible only by means of G-d's miraculous intervention. G-d demonstrated to Noach and his family that even a physically small space can accommodate a great number of creatures when G-d so decrees it.
You may be inclined to ask that seeing G-d was able to save all these people and animals by working a miracle, why did He bother to command Noach to spend 120 years of his life to build the Ark altogether? Surely, G-d had a number of other alternatives once He had decided to invoke miracles! For instance, He could have enabled the people and animals who were meant to survive to walk on water, or some other miracle not involving 120 years of Noach's time.
The answer to such questions is that the Torah always instructs man to do all in his power to achieve his objective by natural means. If, for reasons beyond his control, man cannot complete his task, G-d will supply the amount of miracle needed to bring man's deserving endeavor to a successful conclusion. If you will examine other miracles reported in the Torah you will always find that though G-d intervened in the most miraculous manner, there were always elements in what happened which were based on the laws of nature being made full use of. For instance, when the Torah commanded the two and a half tribes of Reuven, Gad, and Menashe to join their brethren in war by donning arms and uniforms and marching at their head (Numbers 32,27), this was not because they did the actual fighting. The actual fighting was done by G-d. Nonetheless, man has to do or to appear to do whatever is within his power to try and achieve the task set for him by G-d. Similarly, we find in Joshua 8,2 that G-d commanded Joshua to set an ambush against the city of Ai and take with him his entire army although G-d Himself says "here I have already given the King of Ai and his people and his city into your hands.⁠" Seeing that all the wars fought by the Israelites on their march from Egypt to the Holy Land were won by means of miracles you would be justified in asking why they needed to be recruited as an army at all? The reason is, as we have stated, that G-d does not intervene by means of a miracle until man has done his duty by trying to help himself.
In our situation, i.e. the building of the Ark, there was an additional reason why G-d had commanded Noach to build it. He had hoped that when people would watch the vast amount of time and energy which Noach (and his sons) put into constructing this huge Ark that he must have known what he was doing, and that at least some people would take his warning of the impending deluge to heart to repent and change their lifestyle. If they would nonetheless ignore such warnings they were obviously irredeemable sinners and would deserve whatever G-d decreed for them.
וזה אשר תעשה – ב׳ רסמיכי הכא ואידך וזה אשר תעשה על המזבח לומר כשם שהמזבח מכפר כך אתה צריך לבנות מזבח לכפר עליו כשתצא.
וזה אשר תעשה את התיבהא – מלת ׳זה׳ רומז אל דבר או אל נמצא, וכל אחד מאלה – כמו שהתבאר במה שאחר הטבע – רומז אם אל העצם אם על המקרה1, ולכן מבאר מעתה כי בכאן רמז למקרה. ובאמרו ״וזה הדבר אשר מל יהושע״ (יהושע ה׳:ד׳) רומז לעצם, כאילו אמ׳ וזה הנמצא, שזה שוה עם ׳ואלו הנמצאים אשר מל יהושע׳.⁠2
1. ״מה שאחר הטבע״ – המטפיזיקה לאריסטו, ספר חמישי (דלתא), (8) עצם = substance, (30) מקרה = accident.
2. המלה ׳זה׳ משמעותה כמו ׳דבר׳ או ׳נמצא׳, וכל מלה משלשתן יכולה להתייחס לעצם, כלומר לאובייקט, או למקרה, כלומר לאירוע או מעשה. מכיוון שכך, הוסיף הכתוב כאן את המילים ׳אשר תעשה׳, כדי לבאר שכאן המלה ׳זה׳ מתייחסת למעשה ולא לאובייקט. בפסוק ביהושע ׳וזה הדבר׳ מתייחס לאובייקט. ׳הדבר׳ אינו מוכרח להתייחס לפריט פיסי בודד, משום ש׳הדבר׳ הוא כמו ׳הנמצא׳, שאין הבדל בינו לבין ׳הנמצאים׳, ויכול להתייחס לאובייקט קבוצתי, כמו בפסוק ביהושע שבו ׳הדבר׳ הוא הבנים הנמולים. וזה לשון ריא״כ על יהושע שם: ״הנה ׳וזה הדבר׳ נכון אם על העצם ואם על המקרה כמו שֵם ה׳נמצא׳, ולכן פה על העצם כאילו אמר ׳וזה הנמצא׳… ורמז באמרו ״וזה הדבר אשר מל יהושע״ על הבא אחריו ברחוק והוא ״ואת בניהם וגו׳…״.
א. נסה״מ: ״וזה אשר תעשה אתה״.
וציוהו שיעשה אותה בשיעור יאות להחזיק מה שהוכרח להכניס בה ממיני הבעלי חיים, ומה שיצטרך להם מהמזון לשנה אחת שמשית שארך זמן המבול, ושישאר שם עם זה מקום יכניס בו הזבל בזמן היותם בתיבה; וזה השיעור הספיק — לפי מה שנגלה לנח בנבואה — בשיהיה אורך התיבה שלוש מאות אמה באמות הנהוגות שהאמה מהם היא בת ששה טפחים, ורוחבה חמשים אמה וקומתה שלושים אמה; והנה היה רוחבה יותר מקומתה, ולזה לא יתכן בה שתתהפך, ולזה ציוהו ה׳ יתעלה שיעשה זה התיבה בזה השיעור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(טו) וצוהו שיעש׳ אותה בשעור יאות להחזיק מה שיוכרח להכני׳ בה ממיני הב״ח והמזונות לשנה אחת שמשיית וישאר עם זה מקום שפל להכניס בו הזבל בזמן היותם בתיבה. והשעור הוא שלש מאות אורך וחמשים ברוחב ושלשים בגובה כי בזה השעור לא יתכן שתתהפך. וכתב א׳ מחכמי האומו׳ שהאמה הנזכרת בתורה היא האמה ההנדסיי״ת קראה אמה גדולה פירטיקא והיא ששה אמות נהוגות ממנו והמפרשים לא זכרו זה. וספר הכתוב שצוהו עוד שלא תהיה התיבה למעלה ישרת השטח אבל תהיה משופעת מכל הצדדים הד׳ עד שלא יהיה למעלה משטח הישר כי אם אמה אחת באורך וששית אמה ברוחב במדרגת מחודד כדי שהמים היורדים אל התיבה מהגשמי׳ יזובו וירדו מיד למטה. וכבר הוכיח הרמב״ן שהיה בזה נס גדול שהחזיק מועט את המרובה כפי רבוי החיות ומיני הרמש והמאכל הצריך להם שנה תמימה אבל הכתוב לא זכר דבר מזה הנס אלא שצוה הקב״ה בגודל הראוי אליה להכיל כל הדברים שנכנסו בה כי אל דעות ה׳ ולו נתכנו עלילות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

שלש מאות אמה אורך התיבה – פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים. השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות כמ״ש ויראו בני האלהים את בנות האדם. וגו׳ וכאמרו רז״ל (סנהדרין קח.) ברבה קלקלו וברבה נדונו, וטעמו של דבר לפי שע״י הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו״ד ה״א נשאר אש ואש כמ״ש (איוב ל״א:י״ב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז״ל (סנהדרין קח:) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו כי הם הציתו את האש בעצמם וכן מצינו בפרשה זו מספר ט״ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום דהיינו ט״ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה ג״כ על מספר ט״ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט״ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה והיו בה שלשה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק״ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט״ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט״ו אמה שגברו המים על ההרים. וק״ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק״ן יום והוא ט״ו עשיריות. וכל מספר ט״ו אלו מורה שאע״פ שנחתם דינם על הגזל, מ״מ עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט״ו.
וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י) ואמר לו הנביא צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיהו ל״ח:א׳) ודרשו רז״ל שם כי מת אתה בעה״ז ולא תחיה לעה״ב ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא, אלא לפי שנא׳ (שם כ״ו:ד׳) כי ביה ה׳ צור עולמים ומזה למד שהעה״ז נברא בה״א והעה״ב ביו״ד וע״י שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י״ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של יה כי יסתלק השם מכל הנבראים ויעלה לו השמימה על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה היה ג״כ דינם חרוץ ליטרד מן העה״ז והעה״ב כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז:) שדור המבול אין להם חלק לעה״ב כו׳. לכך נאמר בהפכו (תהלים קי״ח:ט״ז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעה״ז כי אחיה גם לעה״ב, ואספר מעשה יה כי ביה ה׳ צור עולמים כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו ע״כ נאמר לו (ישעיהו ל״ח:ה׳) הנני יוסיף על ימיך ט״ו שנה כנגד שם של יה, ונאמר הנני יוסיף מלה זרה בדקדוק כי הל״ל הנני מוסיף אלא לפי שהנני יוסיף ר״ת יה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו.
וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג) כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו׳ עד אמר דוד ט״ו שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה׳:ט״ו) מים גנובים. דהיינו נסתרים הפך ממה שנאמר (שם ט׳:י״ז) שתה מים מבורך וגו׳. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום היה מתירא שמא ע״י שיעלהו יציף העולם כדרך שנעשה לדור המבול ע״כ אמר ט״ו שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה. וזהו שמסיק באותן ט״ו שיר המעלות (תהלים קכ״ח:ג׳) אשתך כגפן פוריה וגו׳ אמר אשתך האל״ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן שג׳ שותפין באדם אב ואם והקב״ה וכשהקב״ה שותף בדבר א״כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י״ה. וכן ארז״ל (סוכה נא:) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט״ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט״ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט״ו כאמור.
רָחְבָה: הרי״ש בקמץ לבד.⁠א [רָחְבָּהּ].
א. ראה הערתי על ׳וְאָכְלָה׳ (בר׳ כז יט), בדבר הקמץ הקטן.
וזה אשר תעשה אותה – טעמו ״וזה השיעור אשר תעשה״, מפירוש ראב״ע ז״ל. והנה השיעור מפורש?⁠1 אבל הוצרך להודיעו שיעור האמה כמו שאפרש, וזה הראהו בנבואה. וכן ״וזה מעשה המנורה״,⁠2 אעפ״י שזכר תכונתה וצורתה, הראהו מדת כל קנה וכל גביע וכפתור ופרח. וכן ״וזה לכם הטמא״,⁠3 אעפ״י שזכרם בשמם, לא ידע משה מי הם ששמותם כן, והראה לו בנבואה ללמדו לישראל. ורבותינו ז״ל אמרו4 שלשה דברים נתקשה משה עליהם והראה לו הקב״ה.
שלש מאות אמה – כתב רמב״ן5 ז״ל ״ידוע כי החיות רבות מאד ומהן גדולות מאד כפילים וראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים, אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו6 ׳מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלן מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר׳ וגו׳. וכאשר תאסף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה. אבל היה נס להחזיק מועט את המרובה.⁠7 וגו׳. ואל תתפתה לומר שהיו שלש מאות אמות באמת איש נח והיה גדול, שאם כן היו גם האנשים גדולים, גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים. ועוד כי האמות אמות התורה הנה״ זהו תוכן דבריו.
ואיני יודע לאיזו צורך הנס הזה? יעשנה גדולה כדי צרכה! ומדברי האגדה נראה שאין כן דעת רבותינו ז״ל. שאמרו8 על אורזילא הגדול קרניו קשרו בתיבה. ואם היה מעט מחזיק את המרובה לא היו צריכין לכך. וגם עוג מלך הבשן היכן קם?⁠9 ומדבריו ששאל יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה, ותשובתו שראה השם ית׳ לעשותה גדולה כיון שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול, ובניסת הבהמה והחיה והעוף לתוכה אולי יעשו תשובה. כל שכן שיעשנה גדולה כפי הצורך. גם נתן מקום שיטעו בני דורו וילעיגו עליו בהיותה קטנה מהכיל כל אלה, כי לא יאמינו שיחזיק מועט את המרובה.
ולדעתי שמלת ״אמה״ בלשון הקדש איננה מדה ידועה אבל זאת המלה תורֶה על אורך אחד, יהיה איזו שיהיה, להעריך בו כְפָלָיו. כאדם האומר לחברו ״כמלוא קנה זה תמכור לי עשר פעמים משדך״, הנה ימדוד לו מדה עשר קנים כאלה. ויהיה הקנה נקרא ביניהם בשם ״אמה״, ואם איננה אמת איש אחר. ולכן כל מקום שנזכר אמה אין אנו יודעים מדתה עד שיפרש בטפחים וכיוצא הידועות. ולכן קבלנו מפי חכמינו שאמות הבנין שנזכרו בתורה היא אמה בת ששת טפחים, שהיא אמה בינונית משלש אמות שהיו ידועות להם. שהאחת בת חמשה טפחים,⁠10 והשניה בת ששה טפחים, והאחת של עשרה טפחים, אבל מלת ״אמה״ לא יורה עליו. והאמות ישתנו כפי הסכמת המדינות שיסכימו מה שיקרא ״אמה״, ויעשו קנה ידוע כפי המדה שהסכימו עליה שבה יקנו וימכרו ויסחרו וימודו בה הקרקעות. ומדינה אחרת תסכים על אמה אחרת, על כן כתוב על מטת עוג ״תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה, באמת איש״,⁠11 שהיא למעלה12 אמה ידועה שהיתה אז למִדַת האנשים, שכשהוא בגודל ידוע ימנה בין האנשים גבוהי-הקומה בעניני המלחמות. כי ״אֵם״ ו״אמה״ שורש אחד, והוראת מלת ״אמה״ לדעתי כהוראת מלת ״אֵם״. שהאמה שהוסכמה ושנעשה הקנה על פיה, זאת הקנה היא אֵם לכל הדברים הנמדדים, וכלן תולדותיה והיא האֵם. וכן בלשון חכמים כשיגידו מדבר אחד דברים רבים יאמרו ״דבר פלוני בנין אב לכלם״,⁠13 וכן אמה היא האב לכל המרחקים הנמדדים שהן תולדותיה. ואם כן אעפ״י שזכרה תורה תבנית התיבה וערך האורך אל הרוחב שהיה ששיתו,⁠14 וערכו אל הקומה שהיתה עשיריתו, לא הודיעה מדת האמה עצמה. אבל הראה אותה לנח בנבואה ״כזה ראה וכמדת זה תעשה״, ארכה ג׳ מאות פעמים, ורחבה חמישים, וקומתה שלשים. ותוכל לדמות גודל אמה זו כפי שתדמה הגודל המחוייב להיות משכן ומדור לבעלי-חיים כלם עם המזון לשנה תמימה. לא שיעלה על לבנו שהיה באמת איש נח שהיה גדול כמו שזכר רמב״ן ז״ל. כי הוא ז״ל חשב שכל אמה יסודתה על טְפָחִים של ידי אדם, ואינו כן אלא כדברינו ש״אמה״ מלה תורֶה שהיא אֵם המדות כלן, ולא נצטרך להוסיף בנסים שלא זכרה התורה, ושאיננו יודעים מה היה ההכרח אל הנס הזה.
ויאמר ראב״ע ז״ל הנה קומתה עשירית ארכה שתהיה צפה על פני מים, ולא יהפכנה רוח. [עכ״ל]. ואין צורך לזה, כי היתה נהוגה ביד השם והיה מגן בעדה כמו שבארנו למעלה, ולולי זאת איך הלכה בארבעים יום הראשונים? ותגע בהרים ותשבר, כי אין רב החובל ולא תורן ולא נס.⁠15 אבל אין חקר לעצת השם, ואין לדעתי טעם למדות הללו, כמו שאין אנו משיגים טעם מדות המשכן וחדריו.
1. רבינו שואל על פירוש ראב״ע, מפני מה יש כאן מלת ״וזה.
2. במדבר ח, ד.
3. ויקרא יא, כט.
5. על בראשית ו, יט.
7. כדברי חז״ל בבראשית רבה ה, ה.
9. פרקי דרבי אליעזר, כג; וכן ילקוט שמעוני, פרשת נח, רמז נו.
11. דברים ג, יא.
12. שיעור גבוה.
14. ששית מן האורך.
15. מִפְרָשׂ.
וזה אשר תעשה אתה – פי׳ וזה השיעור והמדה, והנה קומתה עשירית ארכה, כדי שתהיה צפה על פני המים ולא יהפכנה הרוח:
שלש מאות אמה – רבים שאלו, איך החזיק מקום צר ומועט כזה כל המון החיות והבהמות ועוף כנף שבעולם שנים מכל מין ומין, ונוסף עליהם שבעה שבעה מן הטהורים, וכל מיני המאכלים הראויים להם? אמנם אין שאלתם שאלה, כי מלבד שנוכל להשיב (כדעת הרמב״ן ז״ל) שהיה זה בדרך נס, גם בדרך הטבע שתי תשובות לדבר, א׳ שלא פירש הכתוב שיעור האמה, וחז״ל לא קבלו כי אם מדת אמת המשכן, אבל אמת התיבה אפשר שהיתה גדולה יותר, כי מדת האמה עיקרה אורך זרוע האדם שלכן נקראת אמה, וידוע שבני האדם קודם המבול היו גבוהי קומה וגדולים ביותר, גם היו ביניהם נפילים הרבה, לפיכך יתכן שגם מדת האמה היתה נערכת לקומתם, וביותר לדעת הר״י אברבנאל ז״ל שאמת התיבה היתה בעלת שש אמות בינוניות. וב׳ כי מלשון הפסוק שאמר ואל אמה תכלנה מלמעלה, משמע שכל החלל שתחת הגג לא היה בכלל שלשים האמה של קומת התיבה, אלא כל אחד מכתלי התיבה היה גבוה ל׳ אמה, והיו הכתלים נצבים, ועליהם התחיל הגג מקצר ועולה עד שבראשו לא היה כי אם אמה מרובעת. שאילו התחיל השיפוע מקרקעית התיבה ולמעלה, שוב לא יתכן לומר שהיה אורך התיבה ג׳ מאות אמה ורחבה חמשים בכל קומתה, והכתוב חבר ארכה ורחבה לקומתה להודיע שבכל קומת התיבה היה ארכה ג׳ מאות ורחבה חמשים, כי היו כותליה נצבים, ובפסוק הסמוך הזכיר הגג ללמדנו שאינו בכלל קומתה שאמר כאן, אלא גובה התיבה לחוד וגובה הגג לחוד. ועתה צא וחשוב המידות הנזכרות בכתוב ותמצא כל חלל התיבה עד מקום שהתחיל הגג מכיל ד׳ מאות אלף וחמשים אלף אמות מעוקבות מבלי חלל הגג, ואם תדמה בדעתך שהיה שיפוע הגג בזוית בעלת מ״ה מעלות שהוא השיפוע הממוצע הנהוג, תמצא גובה המחודד הזה כ״ה אמה בקירוב, וחללו מכיל יותר ממאה ועשרים אלף אמות מעוקבות, תן עליהם חלל התיבה שאמרנו ויעלה בין הכל סך חמש מאות אלף ושבעים אלף אמות מעוקבות. ועל פי זה היה המקום די והותר להכיל כל מה שצוה ה׳ להכניס בו, וביותר אם תתבונן אל מה שרמזו לנו הכתובים (להלן פסוק כ״א, גם ח׳ י״ג וי״ט) כפי מה שפירשנו בהם:
וזה אשר תעשה אותה – בא לרמז שה׳ יפרוש על העולם החדש סוכת שלום כמו שבאר בתקוני זוהר. שהוא יחוד הוי״ה ואדני. ששם הוי״ה מורה על שמהוה ומחדש, ושם אדני מורה על השמירה והשגחה, ועת יסכך הוי״ה על אדני שמנינו עולה סוכה, יצא מספר שלום, כיצד כשתכפול יו״ד של הוי״ה עם א׳ של אדני הוא עשרה וה״א של הוי״ה עם ד׳ של אדני הוא עשרים והם שלשים אמה קומתה. וא״ו של הוי״ה עם נו״ן של אדני הם שלש מאות אמה אורך התיבה. וה״א אחרונה של הוי״ה עם יו״ד של אדני הם חמשים אמה רחבה, ס״ה מספר שלום עם הכולל.
צהר – החכם דָאקטָאר פיליפפזָאן פירש צהר שם כולל לחלונות הרבה שהיו למעלה ברום דופני התיבה מכל צדדיה ומגיעים מן הגג עד אמה תחתיו (כנוי של תכלנה חוזר לצהר שיהיה לשון נקבה) כדי שיציע או תקרת התיבה הבולטת לחוץ הגן עליהם מן הגשם, וגלי המים בהתנשאם לא יגיעו עד החלונות, רק פתח התיבה ישים מצדה לא לפניה או מאחריה מפני שבלת המים, וחלון התיבה איננו הצהר לפי שלא היה מספיק חלון אחד להאיר לכל התיבה, שלדעת אחד מיודעי בנין הספינות היתה גדולה כ״ח ידות על כל הספינות הגדולות הנעשות בימינו, וגם היה סגור שכן כתוב ויפתח נח, והזכוכית לא נודעה בזמנים ההם שנוכל לומר שהיה סגור ואף על פי כן היה מאיר לתיבה, מלבד שהיו צריכים לשאוף אויר זך; או יש לומר שהחלונות העליונים היו סגורים במקצת במוטות עץ או בפתילי ברזל למען יכנס האור והאויר ולא יעופו העופות דרך שם, ומה שכתוב חלון התיבה ר״ל אחד מחלוני התיבה, ודרך חלונות פנימיים בגג שְנִיֵי וְתַחְתִיֵי התיבה היה יורד האור מהמדור העליון לשניים ולתחתיים.
וזה – פירוש זהו האופן, באופן זה תעשה.
אמה – מסתבר שמדובר באמה הרגילה שארכה ששה טפחים. בשנים 1609 ו⁠־1621 בנו ההולנדים אניות, בקנה מידה מקטן, לפי היחס 6: 2/3 1 :1 כלומר במתכונת התיבה,⁠1 ואכן הוכיחו עצמן אניות אלה כראויות לשיט ולמשא. לדעת חז״ל2 עסק נח בבניית התיבה במשך מאה ועשרים שנה.
צהר – פירושו אור (צהרים — אור כפול, חצות היום). ואחרים מפרשים — פתח לאור, חלון, ואכן מוזכר חלון להלן (בראשית ח׳:ו׳).
ואל אמה תכלנה מלמעלה – לפי רש״י וראב״ע מוסב ״תכלנה״ על התיבה, כלומר קירות התיבה ייעשו בשיפוע, עלה והצר עד כדי אמה, ולפי הראב״ע — כדי אמה באורך, וברוחב — טפח. לפי פרשנים חדשים מוסב ״תכלנה״ על הצהר המוזכר קודם לכן, ולפיכך הכוונה לומר שצהר זה — גודלו אמה על אמה,⁠3 או שהוא סמוך לתקרה כדי אמה.⁠4 או שרוחבו הוא אמה לאורך כל התקרה, סמוך לה וללא הפסקה.
ואמנם קשה להבין לרש״י ולראב״ע, מדוע לא תסבר צורה פירמידלית זו ביתר דיוק, וגם לא מובן, לשם מה תהא דרושה ה״אמה⁠־מלמעלה״, שכן, אילו היתה הכוונה לגג משופע, הרי לא ישתנה אורכו ורק הרוחב ילך ויצר, ועדיין האמה מלמעלה אינה נחוצה. אולם ייתכן שאמנם יוסב ״תכלנה״ על התיבה, אבל הכוונה לומר שאמה זו תכוסה על ידי הצהר, כך שתאורת התיבה תבוא לה מלמעלה, ואילו הצהר — רוחבו אמה לאורך כל התיבה.
תחתים – מלשון תחתי, ובדרך כלל — תחתיות.
שנים – לשון רבים של שני, וכן ״ושלשים״ משלישי.
1. {צ״ע שהרי מתכונת התיבה היתה 10: 2/3 1 :1.}
2. השווה סנהדרין ק״ח: ורש״י להלן ז׳:ד׳ ד״ה כי לימים עוד (המ׳).
3. טוך.
4. קייל, דליצש (וכך מובא כבר בשם ר׳ יוסף קרא בדעת זקנים מבעלי התוספות. המ׳.)
צהר – א״ר יוחנן, אמר לו הקב״ה לנח, קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים.⁠1 (סנהדרין ק״ח:)
ואל אמה וגו׳ – מאי טעמא, דבהכי הוא דקיימא.⁠2 (סנהדרין ק״ח:)
תחתים וגו׳ – תני, תחתים לזבל, אמצעים לבהמה, עליונים לאדם.⁠3 (סנהדרין ק״ח:)
1. דריש צהר מלשון צהרים, ושניהם מלשון זהר [בחלוף אות ז׳ בצ׳ שהם ממוצא אחד], וע״ע מענין אגדה זו בירושלמי פסחים פ״א ה״א. –
ומה שנראה לו לר׳ יוחנן לדרוש כן שענין הצהר היו אבנים טובות ולא כפשוטו חלון של זכוכית [כאשר כן הוא באמת דעת חד מ״ד במ״ר כאן], י״ל ע״פ מ״ש במ״ר פ׳ וירא במ״ש המלאך אל לוט במהפכת סדום אל תבט אחריך, אינך כדאי להנצל וגם לראות במפלתן של רשעים אלא דיך להפקיע את עצמך. והנה בהא דכתיב בנח צדיק תמים היה בדורותיו דריש ר׳ יוחנן לגנאי, בדורותיו ולא בדורות אחרים, שאם הי׳ בדורו של אברהם לא הי׳ נחשב לצדיק, וכן אמר הוא במ״ר שנח הי׳ מחוסר אמנה שלא האמין במאמר הקב״ה מהבאת המבול, יעו״ש, מבואר דס״ל שלא הי׳ נח צדיק גמור וא״כ די לו להפקיע את עצמו ולא לראות עוד במפלתן של רשעים, וידוע הוא דמטבע האבנים טובות ומרגליות הקבועות בדלת ובחלון להאיר רק בפנים הבית ולא גם מתוכם אל החוץ, משא״כ חלון של זכוכית רואין גם את אשר בחוץ, ולכן דריש ר׳ יוחנן לשיטתי׳ שהחלון הי׳ של אבנים טובות והוא רק שיאיר לו בפנים ולא יראה את הנעשה בחוץ במפלת רשעים איך הם נטבעים, מפני שלא הי׳ כדאי לזה וגם לזה, כמבואר. –
וע״ד הפשט י״ל מה דניחא לי׳ לפרש צהר מלשון מאור והם אבנים טובות ולא חלון ממש, משום דלא יתכן שלבנין גדול כהתיבה בעלת שלש קומות יהי׳ די חלון אחד, ולכן דריש צהר כמו זהר, והם אבנים טובות ומרגליות, והיו במדה שדרש כל שטח התבה.
ולדעת מ״ד חלון ממש, צ״ל דבאמת היו חלוטת הרבה, והפי׳ חלון – מין חלון, כמו ויהי לי שור וחמור (ר״פ וישלח), ותעל הצפרדע (פ׳ וארא), וכן צ״ל בפי׳ פתח התיבה שהיו פתחים הרבה, ופתח – מין פתח, כמבואר.
2. כסוי משופע ועולה עד שיתקצר ויעמוד על אמה כדי שיקלחו המים מלמעלה למטה.
3. ובמדרשים יש בזה גירסות שונות והפוכות, דעליונים לזבלים שלא יעלה ריח רע מלמטה למעלה, אבל לקיים גירסא שלפנינו, דמעלה יש בתחתונים לזבלים שיוכל הזבל לרדת חוצה,
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מחכמי צרפתרד״קר׳ בחייטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(טז) צֹ֣הַר׀ תַּעֲשֶׂ֣הא לַתֵּבָ֗ה וְאֶל⁠־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּהב מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃
Make a window1 for the ark and finish it2 with a cubit at the top, and place an opening for the ark in its side. Make lower, second, and third levels.
1. window | צֹהַר – See Ibn Ezra and Radak, who note that "צֹהַר" refers to an opening through which light could enter, relating it to the noun "צהרים", meaning noon (when the light is at its fullest). Alternatively: "oil", from the noun "יצהר", fresh oil (Reconstructed Rashbam). Cf. Rabbi Levi in Bereshit Rabbah who suggests that it refers to a precious stone which let off light.
2. finish it | תְּכַלֶּנָּה – This verb might refer back to the ark, with Hashem commanding that it should be finished with but a cubit at the top, meaning that the roof was narrow and sloped down (Rashi). Alternatively, it might refer to the window just mentioned, and mean that the window should be positioned within a cubit of the ark's top (R"Y Kara). If so, however, one would have then expected the verb to take a masculine ending.
א. תַּעֲשֶׂ֣ה =ו ושיטת-א וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים (אין געיה)
• ל,ק3=תַּֽעֲשֶׂ֣ה (געיה באות תי״ו); יש טשטוש בגעיה הימנית אבל רואים אותה היטב. אמנם לפי ברויאר ודותן ל=תַּעֲשֶׂ֣ה (אין געיה).
ב. תְּכַלֶּ֣נָּה =ל?,ק3,ו (למ״ד דגושה) וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים
• ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה (חסר דגש באות למ״ד?); אמנם מעיון בכתי״ל הדגש אולי נראה קצת, אבל יותר נראה שאין דגש)
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[קפא] 1צהר תעשה לתבה, רבי אחייא בר זעירה, נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות, בשעה שהיו כיהות היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיו מבהיקות היה יודע שהוא לילה, למה יש חיה אוכלת ביום, ויש חיה אוכלת בלילה, והא כתיב צוהר תעשה לתיבה, כמאן דאמר לא שימשו המזלות בשנת המבול. (ירושלמי פסחים פ״א הלכה א׳).
[קפב] 2צהר תעשה לתבה, א״ר יוחנן אמר לו הקב״ה לנח קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים. (סנהדרין קח:).
[קפג] 3צוהר תעשה לתיבה. ראב״כ אמר חלון, ר״ל אמר מרגליות. (בראשית רבה ל״א).
[קפד] 4ואל אמה תכלנה מלמעלה. דבהכי הוא דקיימא. (סנהדרין קח:).
[קפה] 5ואל אמה תכלנה מלמעלה, ר׳ יהודה אומר ש״ס קולין היו בה עשר אמות על עשר אמות ושתי פלטיות של ד׳ אמות קילין מיכן וקילין מיכן, וקילין מיכן וקילין מיכן וב׳ אמות לצדדים, ר׳ נחמיה אמר ט׳ מאות קילין היו בה וקיל ז׳ אמות על ו׳ אמות וג׳ פלטיות של ד׳ ד׳ וקיל מיכן וקיל מיכן וב׳ אמות לצדדין, על דעתי׳ דר״י לא ניחא, ועל דעתי׳ דר״נ לא ניחא, ר״י ור״נ, ר״י אומר כאמתא מלמטה כך אמתא מלמעלה ואל אמה תכלנה מלמעלה, ר״ג אמר כמין קומרוטין היתה והיה משקיף בה ועולה ומשקיף בה ועולה עד שהעמידה על אמתה שנאמר ואל אמה וגו׳. (בראשית רבה ל״א).
[קפו] 6ופתח התיבה בצידה תשים. א״ר יצחק לימדתך תורה דרך ארץ, שאם עושה אדם טרקלין עשר על עשר, יהא עושה פתחו מן הצד. (בראשית רבה שם).
[קפז] 7ופתח התיבה בצדה תשים, כי היכי דלעייל ארזילא דרימא נחיריה לגווה. (ש״ס כת״י סנהדרין קח:).
[קפח] 8תחתיים שנים ושלשים תעשה. תנא תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם. (סנהדרין קח:).
[קפט] 9תחתיים שניים ושלשים תעשה, תחתיים לזבלים, שניים לו ולבניו ולטהורים, והעליונים לטמאים, ויש מחליפין תחתיים לטמאים, שניים לו ולבניו ולטהורים, והעליונים לזבלים, כיצד היה עושה אלא כמין קטרקטין היה לו פוססן מן הצד. (בראשית רבה ל״א).
[קצ] 10תעשה. אף היא היתה מסייעת את עצמה. (בראשית רבה שם).
[קצא] 11בן חנויא אמר אם בקשת לבנות ואין אתה יודע [האיך] לבנות, הבט בתורה ואת למד, מה כתיב תחתיים שניים ושלישים תעשה הוי (משלי כ״ב:כ׳) במועצות ודעת. (פסקתא דר״כ פי״ב).
[קצב] 12מכאן אתה למד ששלשים ושתים מיני עופות בארץ, ושס״ה מיני שקצים בארץ, וכן ביציע התחתונה וכן ביציע השניה וכן במעלה שלשית שנאמר תחתים שנם ושלשים תעשה. (פרדר״א פכ״ג).
1. לקמן מאמר קפב. ומדברי הירושלמי משמע דמפרש כמ״ד לקמן מאמר קפג. דצהר היינו חלון (וכדכתיב בקרא ח. ו. ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, עי׳ לקמן פ״ח מאמר כו. מב״ר) דאל״ה מאי מקשי מקרא צהר וגו׳ הרי בגמ׳ סנהדרין לק׳ מאמר קפב. יליף מקרא מזה דאמר לקבוע בה אבנים טובות ומרגליות, ובפנ״מ כ׳ לפרש להיפך, דהא דמשני כמ״ד שלא שמשו המזלות בשנת המבול ולדידיה האי צהר שתכניס עמך דבר המצהיר ומזהיר. וז״ד, ובב״ר פל״א איתא כל י״ב חדש שהיה נח בתיבה, לא צריך לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה אלא מרגלית היתה לו והיה תולה אותה, בשעה שהוא כהה היה יודע שהוא יום, ובשעה שהוא מבהקת היה יודע שהוא לילה. ודרש זה הוא בשם ר׳ לוי, שדורש שם מובא לקמן מאמר קפג. דצהר היינו מרגליות. ובמדרש אבכיר מובא לקמן ז. טז. זימן לו הקב״ה אבן טובה ונשתמש לאורה עיי״ש. ועי׳ בפי׳ הרד״ק ז. כג. שהקשה איך ידע נח מספר הימים בתיבה והנה לא היה לא יום ולא לילה. ותי׳ דהיה חכם בעניני התכונה והכין לו כלים לשעות היום והלילה ולפלא שלא העיר כלל מהנ״ל.
2. לעיל מאמר קפא. ולקמן קפג. וכ״ה בתיב״ע כאן ובמדרש הגדול אחרי שמעתיק לשון הנ״ל מסיים אל תהי אומר לתבה אלא בתבה, רצונו בזה לפרש דהוו כאלו כתוב בתיבה. - ובפרדר״א פכ״ג איתא ומרגלית אחת היתה תלוי׳ בתיבה ומאירה לכל הבריות כנר שהוא מאיר בגבורתו שנאמר צהר תעשה לתיבה. ובילק״ש רמז נג. מעתיק לשון הפרדר״א בשינוי לשון ר׳ מאיר אומר אבן אחת של מרגליות היתה תלויה בתיבה והיתה מאירה לכל הבריות שבתוכה כנר שהוא מאיר בתוך הבית וכשמש הזה שהוא מאיר בצהרים. - ור״י דורש כאן צהר מלשון צהרים, ועי׳ בתשובת דונש צד פו. כ׳ צדי צהר מתחלקת לב׳ מחלקות צהר תעשה, בקר וצהרים, תירוש ויצהר, (דברים כא נא) בין שורותים יצהירו. (איוב כד יא) ועי׳ בערוך ערך זהר. מ״ש מביצה יד. קדושין לז. והרבינו בחיי שמות כח. טו. כ׳ דאבן שתלה נח בתיבה הוא הנקראת ברקת על שם שנוצצת כברק ומאירה כנר, והוא אבן (הקרבונקל״א) ועיי״ש ברב״ח בראשית לט. כ. דבית ״הסהר״ מלשון צהר שיש בו פתח קטן מלמעלה שממנו בא להם האורה. ובפס״ז פ׳ פנחס כו׳ דצוהר הוא זרח, כמו צוהר תעשה לתבה שיהא זורח ומאיר לתיבה. (ומבואר במפרשים דצהר הוא מלשון זהר).
3. לעיל מאמר קפב. במדרש הגדול כ׳ צהר זה חלון דכתיב ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, ואקרייא צוהר, כי הא דתנן העושה ״מאור״ תחלתו כמלוא מקדח (אהלות פי״ג מ״א), ובכת״י ילקוט תלמוד תורה מובא בלקוטי ילמדנו או״מ כת״י. איתא ארשב״ל חלון א׳ עשה נח במדור העליון ומי שהיה מביט בה היה רואה מסוף העולם ועד סופו, ומבואר דס״ל כמ״ד חלון, ובמדרש אגדה איתא ד״א צהר תעשה, וה חלון שהיתה פתוחה, ונח מביט ממנה מה שיעשה, ובימי הגשמים שהם מ׳ יום היה צריך למרגליות, והחלון צריך לפתוח אחר מ׳ יום של גשמים. ולפ״ד י״ל דתרי מ״ד מודים שהיו חלון ומרגליות ופליגי במשמעותיה דקראי, (ועי׳ בפי׳ המיוחס לרש״י בב״ר מ״ש בהא דאיתא שם מקודם למאמר הנ״ל ר״ח ור״פ ור״ח ורב הושעיא לא מפרשין, ראב״כ ור״ל מפרשין.) וכ״כ בחזקוני בעוד שהיה החלון סתום נתן שם אבן טובה להאיר להם בפנים. ועפ״ז יש לפרש שפיר דברי הירושלמי לעיל מאמר קפא. דפריך והא כתיב וכו׳ עיי״ש בבאור ולפ״ז ניחא דמ״ד זה סובר ג״כ דצהר היינו חלון וכנ״ל. ועי׳ בפי׳ הרד״ק מה שהקשה ולפ״ז א״ש. ובחזקוני שם מביא עוד ולפי פשוטו צהר מלשון יצהר פי׳ שמן תעשה לצורך התבה להאיר בה. וכעי״ז בפי׳ הרד״ק כאן, ראה לעיל מאמר קפב. מ״ש בבאור. ובפער״ז בשם הג״ן, ובפי׳ התוס׳ בהד״ז, ובפי׳ הרלב״ג.
4. דקיימא. שהיה רחבה כלה מלמעלה עד אמה ״ברוחב״ לפי שבכשיעור הזה יכולה לעמוד על פני המים, שאלו היה רחבה מלמעלה כרחבה מלמטה, לא היתה יכולה לעמוד במים אלא היתה מתהפכת לכאן ולכאן. (פי׳ הרמ״ה). ובמדרה״ג איתא מלמד שהיא כלה והולכת עד כאמה דאל״ה לא הות קיימא. והרד״ק פי׳ שהיתה משופעת ועולה עד שלא היה למעלה ״באורך״ וברוחב אלא אמה כדי שיהא הגשמים שיורדים על התיבה יורדים מהרה בלי עכוב. ובפס״ז כ׳ ואל אמה תכלינה כמין צריף עשאה, רחבה מלמטה עד ג׳ מדורין ומיכן ואילך קיצר הבנין עד שהעמידה לרוחב אמה למעלה כמין קמרוטין. ומשמע דס״ל כפי׳ הרד״ק עי׳ סוכה יט: ובאע״ז כאן כ׳ דהיתה למעלה אמה אחת באורך וברחב ששים.
5. במנח״י וכן בס״א הגירסא ש״ל קילים היו בה. ויש עוד גירסאות שונות במאמר זה מובא במנח״י. ובמדרש הגדול הביא ג״כ גירסא זו וגורס דאיכא מ״ד שלישי בזה, ריב״ל אומר שלש מאות וששים קיל ארבע שורות על ארבע שורות ואין בה מקום צר יעלו שלש מאות וששיי קיל. ומובא דברי ריב״ל בס׳ חמדת הימים וכנראה מקורו ממדרה״ג, ועי׳ בערוך השלם ע׳ קיל ח. ובמנח״י ובמפרשי המדרש מה שהאריכו לפרש ענין זה והדבר צריך אריכות ואכ״מ. ובפרדר״א פכ״ג מפרש בא״א, א״ל כזה וכזה תעשה לתבה ק״ן קנים אורך ימינה של תיבה, וק״ן אורך בצד שמאלה, ל״ג קנים בצד רחבה בדפנותיה לפניה, ול״ג בדפנותיה לאחריה, ועשרה בתים בתווך, וחמש הרי אלו לאוצרות של מאכל וחמש אפטניות (אוצרות) בצד אורך ימינה של תיבה, וחמש אפטניות בצד אורך שמאלה של תבה, והמכניסים אמת המים נפתחים ונסגרים, וכן ביציע התחתונה וכן במעלה שניה וכן במעלה שלישית.
6. במדרה״ג איתא בצדה תשים כדי שיהא נח לבריות להיכנס. ד״א ופתח התבה בצדה תשים דלעול נהורא דיומא לגויה, כי היכי דעייל אהילא רומא נהורא לגויה, וסוף הלשון א״מ ובהגהות העיר דאולי צריך לתקן כמו בהמאמר שלפנינו קפז. ובחזקוני כ׳ בצדה בקרן זוית ולא באמצע, ד״א בצדה בשליש העליון של גובה התבה. ועי׳ אע״ז כאן.
7. מאמר זה ליתא לפנינו בגמ׳, ונמצא בגליון ש״ס כת״י מינכען נדפס בדקדוקי סופרים סנהדרין קח. (קעג). ומקור הדבר הוא בזבחים קיג: דפריך שם למ״ד ירד מבול לארץ ישראל אורזילא דרימא (ראם דימא שהוא גדול ואינו יכול לכנס לתיבה) היכא קם, וכו׳ אלא ראש חוטמו הכניסו לתיבה (שיוכל להנשים, רש״י), וזה הוא דדורש כאן דלכן עשו הפתח מצדה. ועי׳ לעיל מאמר קפו.
8. לקמן מאמר קפט. ובפס״ז מביא תניא תחתיים לזבל, אמצעים לבהמה ולחיה, עליונים לאדם ולעופות שאין קשה לאדם לדור עם העופות. ונראה דכוונתו להמבואר בסנהדרין שם מובא לקמן ח. ח. וישלח את היונה אר״י מכאן שדירתן של עופות טהורים אצל צדיקים. ובמדרש אגדה איתא שלשים לנח ולבניו ולנשותיהם ולטהורים ועי׳ לפנינו מאמר קפט.
9. לעיל מאמר קפח. בפרדר״א פכ״ג, מדור כל בהמה וחיה ביציע התחתון מדור לכל העופות ביציע השנייה, מדור שקצים ורמשים ובני אדם, ביציע השלישית, עיי״ש ברד״ל. פוססן, ברד״ק גורס פותחן. וכן יש גירסא בס״א.
10. דורש כאלו הוי כתיב תיעשה וכמו שדרשו מיקשה תיעשה המנורה מעצמה תיעשה. (מפרשים) ועי׳ בפי׳ הרמב״ן שכ׳ דצ״ל דהתיבה היתה בדרך נס מועט מחזיק את המרובה, ובפי׳ הרד״ל בפרדר״א פכ״ג מבאר דאפשר לפרש גם בלא דרך נס, דאף שהמינין שישנם היום בעולם המה רבים מאוד, עיקר כללי סוגי המין הגבוה י״ל שאינן אלא שס״ה כדברי הפרדר״א לקמן מאמר קצב. ואח״כ לפי משכנם בארצותם ומאכלם ומקריהם נפרדו ונשתנו למינים הרבה. ובאע״ז כ׳ דיתכן דחשבון האמה היא כמדתו של נח, שהיתה גדולה מקומתנו. ועי׳ מה שהביא המהרי״א פי׳ אחד שאמה הזאת היא אמה הנדסית שהיא ששה אמות שלנו. וכ״כ בס׳ שלשלת הקבלה בענין כתב ולשון.
11. ראה בילקוט המכירי משלי כב. כ. בקצת שינוי. ועי׳ לעיל מאמר קפו.
12. התחלת המאמר הבאתי לעיל מאמר קפט. בבאור. ומאמר זה תמוה ואין לו באור. והרד״ל מגיה שצ״ל מכאן אתה למד שכל [ומזה נעשה טעות שלב ואח״כ כתבו בפירוש שלשים ושתים] מיני בהמה ומיני עופות בארץ שס״ה, וכן מיני שקצים, שכן ביציע התחתונה. (ר״ל שכן מספר הקינים בכל יציע שס״ה כמו שמבאר שם באריכות) [ומ״ש שם בתו״ד והראב״ע בפי׳ בדה מלבו שעשה עוד תיבות. נראה דכוון למ״ש הראב״ע שם וי״א כי רבים היו אבל כוונת הא״ע שהיו הרבה מדורים כהדעות לעיל מאמר קפה. ולא מיירי מהרבה תיבות וז״פ.] ועי׳ לקמן מאמר רי״ב.
נֵיהוֹר תַּעֲבֵיד לְתֵיבְתָא וּלְאַמְּתָא תְּשַׁכְלְלִנַּהּ מִלְּעֵילָא וְתַרְעַהּ דְּתֵיבְתָא בְּסִטְרַהּ תְּשַׁוֵּי מְדוֹרִין אַרְעָאִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעְבְּדִנַּהּ.
Make a light for the ark, and finish it to one amah at the top. Place the opening of the ark in its side. Make lower, second and third decks.

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ
נֵיהוֹר תַּעֲבֵיד לְתֵיבוֹתָא וּלְאַמְּתָא תְּשַׁכְלְלִינַּהּ מִלְּעֵילָא וְתַרְעָהּ דְּתֵיבוֹתָא בְּסִטְרַהּ תְּשַׁוֵּי מְדוֹרִין אַרְעִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעַבְּדִינַּהּ
מהו צֹהַר?
א. צֹהַר היא מלה יחידאית והמדרש מציין שהיו מרבותינו שלא ידעו ביאורה ואחרים נחלקו בה.⁠1 מכיוון שהמיוחס ליונתן תרגם יוֹרְדָא שמשמעו אבן טובה, יש שסברו שגם ת״א ״צֹהַר״ – ״נֵיהוֹר״ (מָאוֹר, כמו ״והיו לִמְאוֹרֹת״ (בראשית א טו) ״וִיהוֹן לִנְהוֹרִין״) מכוון לאבן טובה.⁠2 אבל מכיוון שת״א נמנע בדרך כלל מתרגומים מדרשיים מסתבר שבתרגומו נֵיהוֹר התכוון לחלון, כפשט: ״צהר – מקום שיכנס ממנו האור״ (ראב״ע). ומצינו בלשון חז״ל מָאוֹר במשמע חלון, השווה ״העושה מאור בתחלה שעורו מלא מקדח״ (אהלות יג א).⁠3
שכלול – יסוד וגם השלמה
ב. ״תְּכַלֶּנָּה מלמעלה״ – ״תְּשַׁכְלְלִינַּהּ מִלְּעֵילָא״. לכאורה תְּכַלֶּנָּה מציין את גמר התיבה, ומתבקש אפוא תרגום ״תְשֵׁיצִינַהּ״, כתרגום הקבוע של פועל כִּלָּה (כמו ״ויכל אלהים״ (בראשית ב ב) ״וְשֵׁיצֵי ה׳⁠ ⁠⁠״) וכדרך שתרגם המיוחס ליונתן. ואולם לעיל ״וַיְכֻלּוּ״ (בראשית ב א) ״וְאִשְׁתַּכְלַלוּ״ נתבאר שאונקלוס מתרגם בפועל ״שכלל״ כאשר כוונתו להביע כפל משמעות: יסוד בניין וגם השלמתו. מכיוון שמדרשת חז״ל ״ואל אמה תכלנה מלמעלה – דבהכי [הוא] דקיימא״ (סנהדרין קח ע״ב) למדנו, כי בנוסף לסיום הבנייה שימשה האמה העליונה גם כיסוד שהחזיק את התיבה כולה – דקדק לתרגם ״תְּשַׁכְלְלִינַּהּ מִלְּעֵילָא״, שהוא דו משמעי: סיום וגמר הבנייה וגם יסוד התיבה.⁠4
מנחם דונש ורבנו תם על ת״א
ג. להשלמת הנושא תרגם ״תַּחְתִּיִּם״ – ״מְדוֹרִין אַרְעִין״; דירות שלמטה, כי אַרְעִין או אַרְעִית משמעם בתחתית כמבואר לעיל ״מתחת לרקיע״ (בראשית א ז) ״דְּמִלְּרַע לִרְקִיעָא״. ואולם מכיוון שאַרְעִית נגזר מאַרְעָא (ארץ), צירף מנחם בן סרוק את שתי המלים כדבריו לפסוק ״וְלָא מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא (ולא הגיעו לתחתית הבור, דני׳ ו כה) – ארץ בלשון ארמית ארעא״ (״מחברת מנחם״, ארע). אבל דונש יצא כנגדו: תחילה בחרוז קצר כדרכו [וְאָמַר כִּי אַרְעִית/ כְּאֶרֶץ בְּעִבְרִית/ אֲרַע עִמוֹ אַרְעִית/ בְּתַחְתִּית נִפְתָּרִים] וחזר ופירש דבריו בהסתמכו על ת״א:
ואמרת בפתרון וְלָא מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא – ארץ בעברית, אַרְעִית בארמית. דע אחי המוסר, כי לא יתכן לומר בפתרון וְלָא מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא לא נגעו לארץ הבור, כי אם לתחתית הבור כי כן הוא מתורגם תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים – מְדוֹרִין אַרְעִין.
וכן לא יתכן לפתור וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי אֲרַע מִנָּךְ (דניאל ב לט) מלכות אחרת ארץ מנך, כי אם מלכות אחרת תחתיך. ולאמת הודה ותהי תפארתך.
ואולם רבנו תם יצא להגנת מנחם.⁠5
1. ב״ר פרשה לא: ״צהר תעשה לתיבה – ר׳ חוניא ור׳ פינחס ר׳ חנן ור׳ הושעיא לא מפרשין. ר׳ אבא בר כהנא ור׳ לוי מפרשין. ר׳ אבא בר כהנא אמר חלון ר׳ לוי אמר מרגלית״. רש״י: ״יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם״. השבעים פירשו כנראה צֹהַר מן ״צר״ ותרגמו ״תכווץ ותעשה את התיבה״ וכאילו נכתב ״בְּהָצֵרְךָ את התיבה״. אבל הרה״ג אביגדר נבנצל פירש: ״צהרים הוא הזמן שהשמש בין הצהר המזרחי והמערבי..ובארמית טֵיהֲרָא, כי טהור הוא מי שנמשך אליו האור האלוקי בניגוד לטמא שהוא אטום. וצֹהַר כמו זֹהַר כגון ״זהרי חמה״, וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ (דניאל יב ג)״. [וראה עוד בשמו להלן ״סִתמום פלשתים״ (בראשית כו טו) ״טָמוּנִין״].
2. וב״יונתן״ שבדפוסים מצויים מתורגם ״יוהרא״, אבן טובה, כתרגום ״אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים״ (איכה ד ז) ״מִן יוֹהַרִין״ (״אהבת יהונתן״).
3. וראה ״אור התרגום״ שהביא ממדרש החפץ (כת״י) ״צהר – זה אור שיכנס לתיבה מלשון צהרים, וזה שפירש אונקלוס ניהור״. ולא דק שהרי ״והיית ממשש בצהרים״ (דברים כח כט) תרגם ״בְּטֵיהֲרָא״, וכאן תרגם צֹהַר – נֵיהוֹר. ועדיין צ״ע כי אילו סבר שצֹהַר הוא חלון היה לו לתרגם כַּוָּא כמו ״חלון התבה״ (בראשית ח ו) ״כַּוַּת תֵּיבוֹתָא״.
4. שמעתי מפי הרה״ג אביגדר נבנצל.
5. ״אמר יעקב: גם מנחם מודה לו, כי לא פירש ״פתרונו – ארץ״ אך אמר: ״ארץ בתרגום – ארעא״. ואמר בלבו יען הארץ ארץ תחתית היא ומתורגם ארעא, פירשו לפי ענינו למצוא לו דומה לדומה. ופתרונו הוא כפתרון תַּחְתִּיִּם המתורגם אַרְעִין״ (תשובות דונש עם הכרעות רבנו תם, עמ׳ 17).
בית נהור תעביד לתיבותא ובמשח׳ אמהא תשכלל יתה מן לעיל ותרעא דתיבותא בסיטרא תשוי מדורין ארעיין תנינין ותליתאין תעבד יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובמשח׳ אמה״) גם נוסח חילופי: ״ועל רום אמה״.
איזל לפישון וסב מתמן יורדא ותשויניה בתיבותא לאנהרא לאנהרא לכון ולגרמידא תשיצינה מלעיל ותרעא דתיבותא בציטרא תשוי מדורין תתאין תניינין ותליתאין תעבדינה.
Go you unto Phison, and take from thence a precious stone, and fix it in the ark to illuminate you: with the measure of a cubit (or span) shalt you complete it above. And a door shalt you set in the side of the ark; and with dwelling-places, inferior, second, and third, shalt you make it.
[יא] צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה – רַבִּי חוּנְיָה וְרַבִּי פִּינְחָס רַבִּי חָנִין וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא לָא מְפָרְשִׁין, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי מְפָרְשִׁין. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, חַלּוֹן. רַבִּי לֵוִי אָמַר, מַרְגָּלִיּוֹת. רַבִּי פִּינְחָס מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה, לֹא צָרִיךְ לֹא לְאוֹר הַחַמָּה בַּיּוֹם וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה בַּלַּיְלָה, אֶלָּא מַרְגָּלִית הָיְתָה לוֹ וְהָיָה תּוֹלֶה אוֹתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא כֵּהָה הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה מַבְהֶקֶת הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לַיְלָה.
אָמַר רַבִּי הוּנָא עֲרִיקִין הֲוֵינָן מִן קוֹמֵי גוּנְדָא בַּהֲדָא בּוּטִיטָה דִּטְבֶרְיָה וְהָיָה בְּיָדֵינוּ נֵרוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ כֵּהִים הָיִינוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַבְהִיקִים הָיִינוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא לָיְלָה.
וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְּמַעְלָה – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים קִילִין הָיוּ בָהּ, עֶשֶׂר אַמּוֹת עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת, וּשְׁתֵּי פְּלָטִיּוֹת שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת, קִילִין מִיכָּן וְקִילִין מִיכָּן, וְקִילִין מִיכָּן וְקִילִין מִיכָּן, וּשְׁנֵי אַמּוֹת לַצְּדָדִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר תְּשַׁע מֵאוֹת קִילִין הָיוּ בָהּ, וְקִיל שֵׁשׁ אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ אַמּוֹת. וְשָׁלשׁ פְּלָטִיּוֹת שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, וְקִיל מִיכָּן וְקִיל מִיכָּן וּשְׁתֵּי אַמּוֹת לַצְּדָדִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא נִיחָא, וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה לָא נִיחָא. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּאַמָּתָה מִלְמַטָּה כָּךְ אַמָּתָה מִלְּמַעְלָה, וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְּמַעְלָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר כְּמִין קוֹמָרוֹטוֹן הָיְתָה וְהָיָה מַשְׁקִיף בָּהּ וְעוֹלֶה וּמַשְׁקִיף בָּהּ וְעוֹלֶה, עַד שֶׁהֶעֱמִידָהּ עַל אַמָּתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אַמָּה וגו׳. וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים, אָמַר רַבִּי יִצְחָק לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁאִם עוֹשֶׂה אָדָם טְרַקְלִין עֶשֶׂר עַל עֶשֶׂר, יְהֵא עוֹשֶׂה פִּתְחוֹ מִן הַצַּד. תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ, תַּחְתִּיִּם לִזְבָלִים, שְׁנִיִּם לוֹ וּלְבָנָיו וְלַטְּהוֹרִים, וְהָעֶלְיוֹנִים לַטְּמֵאִים. וְיֵשׁ מַחֲלִיפִין תַּחְתִּיִּם לַטְּמֵאִים, שְׁנִיִּם לוֹ וּלְבָנָיו וְלַטְּהוֹרִים, וְהָעֶלְיוֹנִים לִזְבָלִים. כֵּיצַד הָיָה עוֹשֶׂה אֶלָּא כְּמִין קָטָרַקְטִין הָיָה לוֹ פּוֹסְסָן מִן הַצַּד. תַּעֲשֶׂהָ, אַף הִיא הָיְתָה מְסַיַּעַת אֶת עַצְמָהּ.
צהר תעשה לתיבה – צוהו הקב״ה שיכניס עמו 1מרגליות שתהא מאירה להם כצהרים, מפני שהיתה התיבה חשוכה.
דבר אחר: צהר תעשה2זה חלון שהיה פתוחה, ונח מביט ממנה מה שיעשה, ובימי גשמים שהם מ׳ יום היה צריך למרגלית, והחלון צריך לפתוח אחר מ׳ יום של גשמים.
תחתים שנים ושלשים3תחתים לזבל, שנים לבהמה, שלשים לנח ולבניו ולנשותיהם ולטהורים.
1. מרגליות. ב״ר פל״א אות י״א ר׳ לוי אמר מרגליות, ועיין סנהדרין ק״ח ע״ב.
2. זה חלון. ב״ר שם בשם ר׳ אבא בר כהנא.
3. תחתים לזבל שנים לבהמה שלישים לנח ולבניו. סנהדרין ק״ח ע״ב ועיי׳ ב״ר פל״א אות י״א גירסא אחרת מאשר הוא בגמרא, ועיי׳ בלקח טוב ובהערה ס״ד, ועיי׳ בפדר״א פכ״ג.
צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶבֶן אַחַת שֶׁל מַרְגָּלִית הָיְתָה תְּלוּיָה בַּתֵּבָה וְהָיְתָה מְאִירָה לְכָל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ, כְּנֵר שֶׁהוּא מֵאִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְכַשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא מֵאִיר בַּצָּהֳרַיִם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ, קְבַע בָּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁיְּהוּ מְאִירוֹת לָהֶן כַּצָּהֳרָיִם.
וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה – דְבְהָכִי קַיְמָא תַּחְתִּיִּם לִזְבָלִים, שְׁנִיִּם לָאָדָם, שְׁלִישִׁים לַבְּהֵמָה.
צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה – רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: חַלּוֹן. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: מַרְגָּלִית. כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא הָיָה צָרִיךְ לֹא לְאוֹר הַחַמָּה בַּיּוֹם וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה בַּלַּיְלָה, אֶלָּא מַרְגָּלִית הָיְתָה לוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה כֵּהָה הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה מַבְהֶקֶת הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לַיְלָה אָמַר רַב הוּנָא, עַרְקִין הֲוִינָן מִקָּמֵי גּוּנְדְיָא בַּהֲדָא בִּיטְסָא דִטְבֶרְיָה וְהָיוּ בְּיָדֵינוּ נֵרוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ כֵּהִין הָיִינוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא יוֹם וְכוּ׳.
וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים קִלִין כָּל קִיל וְקִיל עֶשֶׂר אַמּוֹת עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת וּשְׁתֵּי פַּלְטִיאוֹת שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת, וְקִילִין מִכָּאן וְקִילִין מִכָּאן וּשְׁתֵּי אַמּוֹת לִצְדָדִין. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּשַׁע מֵאוֹת קִילִין הָיוּ בָּהּ, כָּל קִיל וְקִיל שֵׁשׁ אַמוֹת עַל שֵׁשׁ אַרְבַּע קִילִין בְּאֶמְצַע וְשָׁלֹשׁ פַּלְטִיאוֹת שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע וְקִיל מִכָּאן וּמִכָּאן וּשְׁתֵּי אַמּוֹת לִצְדָדִין עַל דַּעְתֵּיה דְּרַבִּי יְהוּדָה נִיחָא וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה לֹא נִיחָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּאַמְּתָא מִלְּמַטָּה כָּךְ אַמְּתָא מִלְּמַעְלָה.

רמז נד

וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה – רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּמִין קַמְרוּטִין הָיְתָה, וְהָיָה מַשְׁקִיף בָּהּ וְעוֹלֶה, וּמַשְׁקִיף בָּהּ וְעוֹלֶה, עַד שֶׁהֶעֱמִידָה עַל אַמְתָא, שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה (וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים קִילִים הָיוּ בָּהּ, וּמְפָרֵשׁ, אַרְבַּע קִילִין הָיוּ בְרָחְבָּהּ, אַרְבַּע פְּעָמִים שְׁלֹשִׁים יַעֲלוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים קִילִין, תַּחְתִּיִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים, וּשְׁנִיִּים מֵאָה וְעֶשְׂרִים, יַעֲלוּ מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים, שְׁלִישִׁים הָעֶלְיוֹנִים לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה שׁוּרוֹת, שֶׁהָיָה מֵצֵר וְעוֹלֶה וְלֹא הָיָה רֹחַב הַתֵּבָה אֶלָּא אַרְבָּעִים אַמּוֹת, וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת עוֹלִין תִּשְׁעִים, וְעוֹד מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים, הִנֵּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים קִילִין לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. לְרַבִּי יְהוּדָה נִיחָא כִּי גּוֹבַהּ הַקִילִין עַד לַגַּג. וְרַבִּי נְחֶמְיָה, כְּמִין קַמְרוּטִין הָיָה, מְשֻׁפָּע וְיוֹרֵד כַּגַּג הַמְשֻׁפָּע). וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים. לִמְּדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁאִם עָשָׂה אָדָם טְרַקְלִין עֶשֶׂר עַל עֶשֶׂר יְהֵא עוֹשֶׂה פִּתְחוֹ מִן הַצַּד.
תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים – תַּחְתִּיִּם לִזְבָלִים, וְהַשְּׁנִיִּם לוֹ וּלְבָנָיו וְלַטְּהוֹרִין וְהָעֶלְיוֹנִים לַטְּמֵאִים. וְיֵשׁ שֶׁמַּחְלִפִין, תַּחְתִּיִּם לִטְמֵאִים, וְהַשְּׁנִיִּם לוֹ וּלְבָנָיו וְלַטְּהוֹרִים, וְהָעֶלְיוֹנִים לִזְבָלִים כֵּיצַד הָיָה עוֹשֶׂה אֶלָּא כְּמִין קַטְרַקְטוּן הָיָה לוֹ וְהָיָה פּוֹתְחָן מִן הַצַּד.
תַּעֲשֶׂהָ – אַף הִיא מְסַיַּעַת אֶת עַצְמָהּ.
ואצנע להא צ׳יאא ואלי ד׳ראע תכמלהא מן אלעלו וציר להא באבא פי ג׳אנבהא אסאפלא ות׳ואניא ות׳ואלת׳א תצנעהא.
ועשה לה אור, ועד אמה תסיים אותה מלמעלה, ושים לה פתח בצידה, תחתיים, שניים ושלישיים תעשה אותה.
המאמר תחתיים [שניים ושלישים] תעשה – אינו מחייב שהיו רק שלוש קומות. מפני שאם נעלה על דעתנו שהיו שלוש קומות ולא יותר... יהיה הגובה של כל קומה עשר אמות עבריות שהן ט״ו זרועות של אדם בינוני, ואין לבעלי החיים הקטנים צורך {בגובה כזה} ואין זה אלא בזבוז {מקום}. והזכיר רק שניים ושלישים מפני שדרך הכתוב למנות באופן זה כעין מה שנאמר: ונעו שתים [שלש] ערים אל עיר אחת לשתות מים וגו׳, ונאמר: ונשאר בו עוללות כנקף זית שנים שלשה גרגרים.
וכן כאן תחתיים, שניים ושלישים הוא ההתחלה של מספר וכולל גם מה שהיה למעלה מזה לפי הצורך.
וקולה תחתיים ש⁠[נ׳ של׳] תעשה לא יוג׳ב אן תכון ת׳לאת׳ טבקאת פקט. וד׳לך אן [אן] כ׳טרנא בבאלנא כונה ג׳ טבקאת פקט לם ירהא (?) ת׳ם פיהא [ותכון] ביות מקדאר רפעהא י׳ אד׳רע עבראניהֵ ותכון ט״ו בד׳ראע אלרג׳ל אלמטלק מא חאג׳הֵ אלחיואן אלצגיר אליהא ולא יכון ד׳לך אלא תצ׳ייע ולכנהא תכון טבקאת חסב אלחאג׳הֵ. ואנמא ד׳כר ב׳ וג׳ ואמסך כמא עאדתה אן יעדד אד׳ יקול ונעו שתים ש⁠[לש] ערים אל עיר אחת לשתות מים ולא ישבעו. וקאל איצ׳א ונשאר בו עוללות כנקף זית שנים שלשה גרגרים. כד׳אך האהנא תחתים שנים ושלשים תעדיד ומפאתיח. והו [ידכ׳ל] מא זאד עלי ד׳לך עלי קדר אלחאג׳הֵ.
צוהר תעשה לתיבהא – יש אומרים: חלון, ויש אומרים: אבן טובה המאירה להם.
ואל אמה תכלינה מלמעלה – כיסויה משופע ועולה עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי שיזובו המים למטה מיכן ומיכן.
בצדה תשים – שלא יפלו גשמים בה.
תחתים שנים ושלשים – שלש עליות זו על גב זו: עליונים לאדם, אמצעיים למדור,⁠ב תחתיים לזבל.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״תעשה לתיבה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, ברלין 1221, ויימר 651. בכ״י אוקספורד 34 נוסף כאן: ״לבהמה״. בכ״י פריס 155 נוסף כאן: ״בהמה״. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״בהמות״. בדפוס רומא נוסף כאן: ״לבהמות״.
צהר A LIGHT – Some say this was a window; others say that it was a precious stone that gave light to them (Bereshit Rabbah 31:11).
ואל אמה תכלנה מלמעלה AND TO A CUBIT SHALL YOU FINISH IT UPWARD – Its covering (roof) slanted upwards so that it narrowed at the top to a cubit, in order that the water should run off on both sides.
בצדה תשים YOU SHALL SET [THE DOOR] IN THE SIDE THEREOF – in order that the rain might not penetrate.
תחתים שנים ושלישים WITH LOWER, SECOND AND THIRD STORIES – Three stories one above the other: the top rooms for the human beings, the middle ones as cabins for the cattle, and the bottom was for the refuse (Sanhedrin 108b).
צהר תעשה לתבה1ר׳ לוי אמר מרגליות תולה בה. בשעה שהיתה כהה היה יודע שהוא יום. ובשעה שהיתה מבהקת היה יודע שהוא לילה.
ואל אמה תכלנה מלמעלה2כמין צריף עשאה. רחבה מלמטה עד ג׳ מדורין. ומיכן ואילך קיצר הבנין עד שהעמידה לרוחב אמה למעלה 3כמין קמרוטין.
ופתח התבה בצדה תשים4א״ר יצחק לימדה תורה דרך ארץ שאם תעשה טרקלין עשר על עשר תעשה פתחיה מן הצד.
תחתים שנים ושלישים5תניא תחתיים לזבל. אמצעים לבהמה ולחיה. 6עליונים לאדם ולעופות. שאין קשה לאדם לדור עם העופות.
1. ר׳ לוי אמר. ב״ר פל״א. ילקוט רמז נ״ג. ועי׳ סנהדרין ק״ח ע״ב א״ר יוחנן אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים. ועי׳ פדר״א פכ״ג ומרגליות אחת היתה תלויה בתיבה ומאירה וכל הבריות כו׳.
2. כמין צריף עשאה. הוא מלשון חז״ל העושה סוכתו כמין צריף (סוכה י״ט ע״א). ועי׳ ב״ר פל״א ר׳ יהודה ור׳ נחמיה כו׳.
3. כמין קמרוטין. עי׳ פסיקתא פסקא ויהי ביום כלת משה ובהערה קמ״ד.
4. א״ר יצחק. ב״ר פל״א. וילקוט רמז נ״ד.
5. תנא תחתיים לזבל. סנהדרין ק״ח ע״ב. ועי׳ ב״ר פל״א. ומובא בילקוט רמז נ״ד. גי׳ אחרת מאשר היא בגמ׳ שם.
6. עליונים לאדם ולעופות שאין קשה לאדם כו׳. בגמרא שם נאמר עליונים לאדם ולא זולת. ולדעת הפדר״א פכ״ג תחתיים בהמה וחיה. אמצעייס עופות. עליונים שקצים ורמשים ובני אדם. וכמו שהוא בגמרא שם מובא גם ברש״י עה״ת. ובזכור לאברהם העיר כי ברש״י כ״י הגי׳ אמצעיים למדור בהמה חיה ועוף. וראיתי בסנהדרין ק״ת ע״ב א״ר ירמיה מכאן שדירתם של עופות טהורים עם הצדיקים.
ואל אמה תכלנה מלמעלה – אצוהר קאי, תכלה החלון מלמעלה סמוך לגג אמה, ולא יזיקו לו הגשמים, שהכסוי מיסך עליו. (חזקוני, ובדומה בדעת זקנים בשם פי׳ הרב יוסף קרא)⁠1
1. בדעת זקנים: ״ואל אמה וגו׳ – פי׳ שלא יתעכבו הגשמים וירקיבו התיבה. וא״ת כיון שרחבה אמה יתעכבו לכך פי׳ הרב יוסף קרא דקאי אצהר תעשה לתיבה כלו׳ שאותו צהר יהי סמוך לאמה מן הכסוי.⁠״
צהר תעשה לתיבה – כלומר תכניס ותאסוף שמן להאיר בתיבה. צהר – כמו יצהר, והיו״ד אינה מן היסוד, דכתיב באיוב (איוב כ״ד:י״א): בין שורתם יצהירו – כמו יפעילו. תעשה – לשון קיבוץ, כמו: וישראל עושה חיל (במדבר כ״ד:י״ח).⁠1
1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 284 ואילך.
תכלנה – תכלה אותה, אבל תכלנה (איוב י״ז:ה׳) רפה לשון רבים של נקבה, לשון צווי לנשים. גם לשון יהיה הוא.
בצדה – מן על צד תאמנה (ישעיהו ס׳:ד׳), ומן הכפולים הוא כמו קנים.
ושלישים – גם היה יכול לומר ושלישיים דגש.
צהר – מקום שיכנס ממנו האור, והוא מגזרת: צהרים, והוא נעשה למעלה כמשפט. ואחר שהיה למעלה אמה אחת באורך היה ברוחב ששית אמה.
והנה התיבה כדמות משולש, וראשו חד וכן מקצעותיו, על כן לא תתהפך. והפתח בצד האחד והיה עולה אליו בסלם.
וידענו כי התיבה גדולה מאד, גם יתכן להיות קומת נח גדולה מקומתינו, כי האמה היא כמדתו. ויתכן היותה כאשר היא נחלקת על שלש, וגובה התחתיים עשר אמות.
ויש אומרים: כי רבים היו, והכתוב אחז דרך קצרה.⁠1
[תחתים – תואר השם, וכן שנים, וכן שלישים.
והשואלים למה לא אמר: ושלישיים, עינים להם ולא יראו. הלא יראו: סלח, גנב, קשת – תואר השם, ונגיד ופקיד וחסיד וחכם ונבון – תואר השם, וכלא מלה כפי משקלה ומערכתה. ומשקל שלישים כמשקל: נגידים חסידים, כי האחד הוא שליש, כמו: חסיד. או יתכן שיו״ד שנים מושכת עצמה ומלת שלישים עמה, אולי תנוח דעת השואלים.]⁠ב
1. כלומר: היו יותר משלוש קומות בתיבה, והפסוק קיצר ורק הזכיר חלק מהם.
א. כן בדפוס קושטא. בגיליון כ״י לוצקי 827: וכן.
ב. ההוספה מכ״י וינה 39, והיא מופיעה גם בגיליון בכ״י לוצקי 827, בדפוס קושטא, ודפוס ורשא. היא חסרה בכ״י פריס 177, פריס 176, ברסלאו 53, דפוס נפולי.
A LIGHT. Tzohar (a light) means an opening through which light would enter. It comes from the same root as tzohorayim (noon).⁠1 The opening was made in the usual place, on top of the ark.⁠2 Scripture tells us that the top of the ark was a cubit in length.⁠3 We gather from this that it was a sixth of a cubit wide.⁠4 The ark was triangular in shape.⁠5 Its top came to a point, and so did its corners. Therefore it did not overturn. The door was on one side6 and was reached by climbing a ladder.⁠7 Now, we know that the ark was very large.⁠8 Furthermore, it is possible that Noah was much taller than we, for the cubits mentioned with regard to the ark are Noah's cubits.⁠9 It is also possible, since the ark was divided into three stories, that the bottom story was ten cubits high.⁠10 Some say that the ark had many stories and that Scripture abridged the number.
LOWER, SECOND AND THIRD. These are all adjectives. Those who ask why shelishim (third) is not written selishiyyim have eyes but do not see.⁠11 Can't they see that forgiving, archer and thief are adjectives,⁠12 as are prince, deputy, pious,⁠13 wise14 and understanding?⁠15 Nevertheless, each of these words is vocalized according to its own pattern and form. Shelishim (third) follows the paradigm of negidim (princes) and chasidim (pious). This is so because the singular of shelishim is shalish, as the singular of chasidim is chasid.⁠16 It is also possible that the dagesh in the yod of sheniyyim (second) also17 applies to the yod of shelishim (third).⁠18 Perhaps this will satisfy those who raised the question.
1. The time of the day when light is at its fullest.
2. Hence Scripture does not tell us where it was placed.
3. According to Ibn Ezra and to a cubit shalt thou finish it upward applies to the top of the roof of the ark. See Rashi.
4. The width of the ark was one-sixth the length.
5. According to Luzzato, this applies only to the roof of the ark. See Luzzato's commentary on the Pentateuch, p. 42. However, a literal reading of Ibn Ezra does not support this view.
6. Unlike other ships which are entered through the deck (Krinsky).
7. The door was on the third top of the ark (Krinsky).
8. Hence it was able to contain representatives of all species.
9. A cubit is the span from the elbow to the tip of the middle finger. Since Noah was taller than we, his cubits were longer. The ark was thus even larger than a superficial reading of Scripture indicates.
10. And similarly each of the other two stories (Weiser).
11. Tachtiyyim (lower) and sheniyyim (second) are written with a dagesh in the yod; shelishim is not. The question arises, why not? The dagesh forte doubles the letter.
12. Sallach (forgiving), kashat (archer) and gannav (thief) follow the paradigm of pattach, kamatz. For a comment on Ibn Ezra's grammatical usage, see Chap. 1, note 33.
13. Nagid (prince), pakid (deputy) and chasid (pious) follow the paradigm of kamatz, chirik.
14. Chacham (wise) follows the paradigm of kamatz, kamatz.
15. Navon (understanding) follows the paradigm of kamatz, cholam.
16. Thus shalish belongs to the same group as chasid and nagid and its plural takes their form. Hence shalish follows a different paradigm than does tachat and sheni and this is why it does not have a dagesh in the yod.
17. See above note 48.
18. It now has a dagesh. It is thus to be pronounced shelishiyyim.
ויש אומרים: כי הצהר – הוא החלון, שכתוב: את חלון התבה (בראשית ח׳:ו׳).
או הוא האמה שהוא מלמעלה וכסהא אותה, וסגרה בבא המבול.
תחתים – אמר הגאון: כי הכתוב אחז דרך קצרה, כי יותר היו משביעיים.
ויש אומרים: כי הצוהר, שהוא החלון הכתוב, הוא פתח התבה, ואינו נכון בעיני.
א. בכ״י לונדון נוסף כאן: את עין הארץ.
צהר – מגזרת: צהרים (תהלים צ״א:ו׳), ומגזרתו: יצהר (במדבר י״ח:י״ב), בעבור אור הנר.⁠1
1. השוו לפירוש רשב״ם המשוחזר.
צהר – מגזרת צהרים, ר״ל שיעשה עליה חלון שיכנס ממנו האורה לאחר כלות הגשם וחסרון המים, כמו שאמר: ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה (בראשית ח׳:ו׳).
ויש מרבותינו ז״ל שאמרו: כי אבן טובה היתה לו שהיתה מאירה להם כצהרים וזהו: צהר תעשה, ולשון תעשה הוא כנגד זה הפרוש. ובאמת הכין נח שמן לנר בהכינו כל צרכיו וזה החלון היה למעלה.
ואל אמה – שהיתה משפעת ועולה עד שלא היה למעלה, בארך וברחב, אלא אמה, כדי שיהיו הגשמים היורדין על התבה יורדין מהרה בלא עכוב.
ופתח התבה – שנכנסו בו ויצאו ממנו, וסתמו אותו הפתח אחר שנכנסו ופתחוהו כשיצאו.
תחתיים – היו״ד הכתובה היא יו״ד היחס ויו״ד הרבים כתובה כמו נפלה מהמכתב וכן שנים, אבל ושלשים נפלה ממנו יו״ד היחשא ויו״ד הרבים כתובה כמו עבדים, נכרים, והדומים להם.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ל״א:י״א): תחתים לזבל, שנים לו ולבניו ולטהורים, והעליונים לטמאים. ויש מחליפים: תחתיים לטמאים, ושנים לו ולבניו ולטהורים, והעליונים לזבלים. כיצד היה עושה? כמין קטרקטין היה לו, והיה פוססןב מן הצד.
א. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193 הושמט ע״י הדומות: ״ויו״ד הרבים כתובה... יו״ד היחש״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495, וכן בבראשית רבה. בכ״י מינכן 28, פריס 193: ״פותחן״.
צהר, this word is derived from the word צהרים, “noon,” an instruction that Noach make a window in the ark that would let in the light after the rain would stop falling, during the long period when the water level would gradually subside. This is what is meant in 8,7 when the Torah wrote ויפתח נח את החלון, “Noach opened the window.” Some of our sages (Bereshit Rabbah 31,11) believe that Noach suspended a brilliant gemstone which provided light inside the ark. The words תעשה לתבה, “you shall construct for or inside the ark,” contradict such an explanation. There is no question that Noach had prepared oil for the lamps he took along into the ark. The window mentioned here in our verse is a natural source of light, affixed by Noach in the highest part of the ark.
ואל אמה, to the uppermost cubit of the slanting roof of the ark. It is called thus seeing that at the top there was no more than one cubit of width between the roof sloping down on one side and that sloping down on the other side. The purpose of the slanting roof was to let the rain run off the ark.
ופתח התבה, the entrance/exit which was closed after everybody who was entitled to enter the ark had entered it.
תחתים, a lower deck; the letter י in this word serves a dual purpose, a) to represent the plural mode of the word, as well as 2) a letter describing a relative and not an absolute position. When speaking of the third deck, שלשים, the letter י which would reflect the relative position is unnecessary (seeing it was the top, i.e. highest deck) so that we do not find the dagesh in the י in that word. The י describing the plural mode does appear, just as it does in words such as נכרים, gentiles, or in מצרים, Egyptians. In Bereshit Rabbah 31,11 we are told that the lower deck served as the container of refuse, the middle deck as the accommodation for the family of Noach and the pure animals,⁠1, whereas the upper deck served as accommodation for the impure species of animals. Some scholars believe that the lowest deck accommodated the ritually impure species of animals, the middle deck was reserved for Noach and his family as well as for the ritually pure animals, whereas the top deck was for the refuse. Noach constructed sort of a trap door through which he shoveled the refuse.
1. the ones fit as sacrifices
צהר תעשה לתבה – הוא החלון שפתח נח כששלח את העורב והיונה, ובעוד שהיה סתום נתן שם אבן טובה להאיר להם בפנים. ונמצאו דברי רבותינו (בראשית רבה ל״א:י״א) מכוונים, כי יש אומרים: חלון היה, ויש אומרים: אבן טובה, כי לפי הנראה ועדות הכתוב שם היה החלון.
ולפי פשוטו: צהר תעשה לתבה – לשון יצהר, פירוש: שמן תעשה לצורך התיבה להאיר בה. ואין לפרש חלון להכניס בה אורה, שהרי לא שמשו להדיא המזלות כל ימי המבול.
ואל אמה תכלנה מלמעלה – אצוהר קאי, תכלה החלון מלמעלה סמוך לגג אמה, ולא יזיקו לו הגשמים, שהכסוי מיסך עליו.⁠1 וצוהר וחלון משמשין לשון זכר ולשון נקבה,⁠א כגון: חלוניב שקופים אטומיםג (מלכים א ו׳:ד׳), וכן הרבה.
ופתח התבה בצדה תשים – בקרן זוית אחת, ולא באמצע פני רחבה, לפי שהוא קולט כל כובד המים, ורוב רוח שולט בו.
דבר אחר: בצדה – בשליש העליון של גובה התיבה.
תחתיים שנייםד ושלישים – השלישים הם העליונים, והם היו לאדם2 ולכל מאכל.
1. שאוב מר״י קרא.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 (חסר ״ולשון״): ״ונקבה״.
ב. כן בפסוק. בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224: ״חלונים״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״אטומים״.
ד. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ושניים״.
צהר תעשה לתיבה "you are to provide means of illumination for the ark.⁠" According to most opinions this is a reference to the window that Noach used later on to dispatch the raven and the turtle dove. During the period that this "window" was kept closed he suspended in that area a jewel which sparkled and provided interior lighting. When we understand this in this manner, our sages, some of whom spoke only of the jewel and others only of the "window,⁠" are both correct, except that neither of them gave us the full explanation. When the Torah told Noach to provide interior lighting it was because during most of days of the deluge illumination from the sky was totally absent, neither sun, nor moon or stars being visible. Noach had to use his ingenuity to provide for interior lighting.
ואל אמה תכלנה מלמעלה, this phrase describes more detail about the expression צהר. It instructs Noach to affix the lighting near the top end of the ark. The "lamp" was supposed to be fuelled by oil, as hinted at by the letters in the word צהר which are the same as יצהר, "pure oil.⁠" Both the words חלון and צהר are used in Scripture in the masculine and feminine mode. Compare Kings I 6,4. Interestingly enough, the word חלון, window is used both in the masculine and feminine mode, presumably as a reminder that windows can be used both in order to look out or in order to look in, or to allow light to come in.
ופתח התיבה בצדה תשים "and you are to position the entrance to the ark sideways.⁠" Contrary to what we might think the entrance was not to be in the middle of the broadside of the ark, but at the corner where it would be least exposed to the elements. An alternate interpretation of the word: בצדה; on the third level (from the bottom) of the ark.
תחתיים שניים, ושלישים, the third floor (deck) was intended for the human beings inhabiting the ark, as well as for the storage of the entire food supply.
צוהר – בגימ׳ לאור האבן.
ואל אמה תכלינה מלמעלה – תימה אם היה בתיבה רחב אמה למעלה בגג. אם כן הגשמים מעכבים שם ומקלקלי׳ התיבה. וי״ל דקאי אדופן התיבה. ואל אמה תכלינה הדופן. וגג התיבה היתה כלה עד אצבע כשאר גגין משופעין שלא יתעכבו הגשמים. גן.
ואל אמה תכלנה מלמעלה – תימה אם הי׳ הגג רחב אמה מלמעלה הרי עדיין היו הגשמים מתעכבים שם ומה הועיל השיפוע, וי״ל דקאי אדופן הגג שיהא מקצר ועולה ג״כ בשיפוע עד שיכלה מלמעלה אל אמה אבל באמת על גב הגג עצמו כלה אל פחות מכאצבע ככל שאר גגין שלנו, ג״ן.
ול״נ לפרש כי סדר הכתוב הזה כך הוא תחלה מפרש מדת אורך ורוחב וקומה של תיבה ואח״כ יאמר צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה, ור״ל שהצהר יכלה אל אמה מלמעלה בראש קומתה דהיינו שיכלה ראש העליון של החלון בסוף אמה כ״ט של הקומה או בתוך אמה לעצמה שזהו ואל אמה, והתכלית כדי שיעמוד בגובה הרבה כדי שיאיר לכל ביותר, ועוד אפ״ל שר״ל שנוסף על ל׳ אמה של קומה שזכר כבר יהי׳ עוד אמה אחת נוספת בגובה לצורך הצהר, וזהו דקדוק לשון הכתוב, צהר תעשה לתיבה ואל אמה מיוחדת לעצמה חוץ מאלו ל׳ אמות תכלה מלמעלה, ועכ״פ מסתבר דאצהר קאי האי ואל אמה וגו׳, איך שיהי׳ ולא אתיבה עצמה שהרי בצהר אמר תעשה לתיבה ובפתח אמר ופתח התיבה ואלו באמה זו אמר סתם בכינוי ואל אמה תכלנה ולא אמר תכלה את תיבה אלא שהכנוי קאי אצהר שזכר עתה, ולולא זאת הי׳ נ״ל יותר לומר דקאי אהוספת אמה גובה לקבוע בה קורות המשופעות לגג בזקיפה כעין שלנו ויצוה שעובי אותן הקורות יוקבע תוך אותה אמה נוספת ולא שימעט העובי הזה מגובה הל׳ אמה לקבען בתוכם, או שיאמר כן על עובי התקרה העליון אשר תחת הגג שלא תמעט הוא בגובה של ל׳ אמות רק שיהא לזה אמה נוספת בגובה מיוחדת.
ואל אמה תכלינה מלמעלה – בדופן התיבה סמוך לראשה נתלה הצוהר והתיבה היתה משופעת במים וכלה עד כאצבע מלמעלה כשאר גגים משופעים כדי שלא יפלו בה הגשמים. אבל לפרש״י שפי׳ דקאי תכלינה אתיב׳ קשיא דמה מועיל לקצר׳ מלמעלה עד אמה כיון שרוחב הגג היתה אמה עדין המים מתעכבים שם ונופלים בתיבה.
ואל אמה תכלנה מלמעלה – פ״ה כיסויה יהא משופע והולך עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה. וקשה שהרי דרך כל הכיסויים להיות משופעים עד כאצבע. לכך נראה לפרש ואל אמה תכלנה מלמעלה הצוהר.
ואל אמה וגו׳ – פי׳ שלא יתעכבו הגשמים וירקיבו התיבה. וא״ת כיון שרחבה אמה יתעכבו לכך פי׳ הרב יוסף קרא דקאי אצהר תעשה לתיבה כלו׳ שאותו צהר יהי סמוך לאמה מן הכסוי.
ואל אמה תכלנה מלמעלה, "and finish it to within a cubit from the top;⁠" this was meant to prevent the rains from getting into the ark and causing its planks to rot. If you were to argue that the rains then could cause the width of the ark to start rotting, we refer you to the commentary of Rabbi Joseph Kara, who understands the subject in the verse to be the window. This window should be affixed in the upper cubit near the roof, the cover of the ark.
צהר – גימ׳ לא״ר האב״ן כלו׳ מרגלית היתה פרקי ר׳ אליעזר וא״ת צהר מלא גימ׳ או״ר חלו״ן כפירש״י. פתח התיבה גימ׳ תתק״י וכן קילוזבין לר׳ נחמיה. להחיות זרע גימ׳ ל״א הטרפ״ות. חמ״ס גימ׳ מ״י נ״ח וגימ׳ גיהנ״ם כלו׳ שהרתיח כל טיפה וטיפה לתוך גיהנם. לשבעת הימים גימ׳ לימי אבל מתושלח.
צוהר – איכא מאן דאמר אבן טובה ואיכא למ״ד חלון ומקשינן למ״ד חלון והלא לא שמשו המאורות כל שנת המבול ומשני שעשאו כדי לידע מתי יכלו י״ב חדשים. וקשה וכי לא היה יכול לחשוב מתי תכלה השנה ומיהו אינו קושיא אע״פ שלא שמשו המאורות הוצרך לחלון לכמה דברים וכן מצינו לבסוף שהוצרך לו בשליחות העורב דכתיב ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה:
צוהר, "a light,⁠" according to some commentators this source of light was a gem stone which refracted whatever light was available in all directions. Others believe that the reference is to some kind of window (transparent material) Our sages question that seeing that the sun and moon did not operate during the duration of the flood, what good would a window have done? The answer provided is that it would enable the people inside the ark to calculate when 12 months would have passed. This is not a satisfactory answer either; however we know that a window had functions other than the admitting of light from the outside, namely it served as a means to dispatch the raven and the dove, as we will learn later on. [disposal of garbage could also be achieved by that means. Ed.]
צהר – בגימטריא לאור האבן.
ושלשים – ב׳ במסורה הכא ואידך ושלשים יסעו. רמז למ״ד שהדגלים נסעו כתיבה מרובעת ד״א שבזכות הדגלים נצולו. תעשה ואני סמך ואני לתעשה לומר שאני אסייעך בעשייתה שאלמלא כן לא היה יכול לעשות אותה.
ואל אמה תכלנה מלמעלה – תימה אם היתה התיבה רחבה אמה מלמעלה כגג, א״כ הגשמים מתעכבים ומתקלקל התיבה. וי״ל דקאי אדופן התיבה ואל אמה תכלנה הדופן וגג התיבה היתה כלה על אצבע כשאר כל גגות משופעים שלא יתעכבו הגשמים.
צהר – כמו זהר ואור. ו׳צהרים׳ הוא כפל וחוזק אור, כמו ׳בעצלתים׳ (קהלת י,יח), וכן ׳ערבים׳ (שמות י״ב:ו׳) חוזק ׳ערב׳ ואין בזה דקדוק לשנים.⁠1
1. הסיומת ׳ ַיִם׳ איננה מציינת בהכרח שניים, אלא מחזקת את המשמעות הבסיסית של המילה שאליה היא נוספת. (וראה פירושו לבראשית ד׳:ט״ו)
צֹהר – הוא מענין ׳צהרים׳, והרצון בו שיעשה בה מקום יגיע ממנו האור. ויִדְמֶה לי שבחלון ההוא הושם גשם סַפִּירִיִּי יעבור בו האור, ושהחלון אשר בזה התואר ייוחד בלשוננו בשם צֹהר, לפי שכבר נשאר המקום סתום ולא ישמש החלון ההוא כי אם לאורה.
ושיעשה בה מקום סתום בגשם ספיריי יכנס ממנו האור בתיבה, כי האור הוא הכרחי מאד לכל הבעלי חיים. וציוהו שלא יהיה כיסוי התיבה מלמעלה ישר⁠־השטח, אבל יהיה משופע מכל הצדדים הארבעה, עד שלא יהיה למעלה משטח ישר כי אם אמה אחת באורך, ולזה יהיה רוחב השטח ההוא ששית אמה, כי היה רוחב התיבה ששית אורכה, והנה כיסוי התיבה הוא במדרגת מחודד שנקטם מפאת ראשו מעט, וזה ממה שיוסיף שמירה בתיבה שלא תתהפך. וציוהו שישים פתח התיבה - אשר ממנו יכנס בה מה שיכנס - בצד התיבה, לא עליה, לשמירה שלא יכנסו ממנו מים בתיבה. וציוהו שיעשה בה מדורים רבים, תחתיים שניים ושלישים, לְמה שיצטרך בה שיהיו בה מקומות להכיל הדברים המתחלפים אשר הוכרחו להיות שם כדי שתִּשְׁלַם ההצלה למיני הבעלי חיים בכללם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

ויש אומרים אבן טובה המאירה להם. בפרק חלק ובב״ר ופי׳ תעשה תכין כמו ובן הבקר אשר עשה וקצר הכתוב ולא הזכור החלון בצווי וכמוהו רבים דאל״כ למה לא קראו חלון כמו שקראו באחרונה ולמה לא הורה מקומו כמו שהורה מקום הפתח ושניה׳ בפסוק אחד אבל למ״ד חלון צ״ל שלא הורה מקומו מפני היותו למעלה כמשפט כל חלונות הספינות ולא כן הפתח מפני שמקומה הפך כל הספינות שבכלן הפתח מלמעלה ופה מן הצד וצוהר וחלון עניינם אחד כי צוהר מלשון צהרים המורה על האור והחלון אינו אלא לאורה:
שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה. שהיה ארכו אמה ורחבו ששית אמה בערך אורך התיבה אל רחבה שאין מי הגשמים נופלים משם לרוב קטנותו לא שהיה רחבו אמה דא״כ יהי׳ ארכו שש אמות בערך אורך התיבה אל רחבה ויהיו הגשמים נכנסים משם ולמה חשש על הפתח שלא יפלו הגשמים בה וגזר שתהיה בצדה ולא חשש על זה:
שלא יפלו הגשמים בה. דאל״כ למה בצדה ולא מלמעלה כמשפט פתחי הספינות ומה שלא פחד שלא יכנסו בה המים מן הצד הוא מפני שבידו לתקן ולא כן מלמעל׳ או מכיון שהזהירו שישים אותה מן הצד כדי שלא יפלו הגשמים בה הבין מזה שישימנ׳ למעל׳ ממקו׳ השקיעה אע״פ שלא פירש:
עליונים לאדם אמצעיים למדור תחתיים לזבל. בפרק חלק דאל״כ למה חלקו לו׳ חלקי׳:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(טז) ומכלל התקון צוהו צוהר תעשה לתיבה שהוא החלון שבו יכנס האור אליה כי חיות הב״ח הוא באור כמו שביארתי בסדר בראשית. וכן יעשה פתח שבה יכנסו לתיבה ויצאו ממנה שהיא זולת הצוהר וצוה שישים אותה בצדה כדי שיכנסו בה ויצאו ממנה ביותר נקל ומי הגשמים לא יכנסו בה וכן צוה שיעשה בתיבה תחתיים שניים ושלישים ר״ל ג׳ עליות זו על גב זו. העליונה לנח ובניו. והאמצעית לדירת ב״ח ולקצת מזונות. והתחתית ג״כ קצתה למזונות וקצתה לזבל.
צוהר תעשה לתיבה והיא אבן טובה להאיר כדעת רז״ל כי באופן אחר יכנסו המים בה. וזה לרמוז לו כי אף על פי שחשך העולם נשאר אור אחד וצוהר אחד להאיר העולם והוא נח ובניו שלשה עמודי עולם. ולרמוז העמודים האלה צוה לעשות בה תחתיים שניים ושלישים כנגד שלשה בניו והצוהר כנגד. וכן ואל אמה תכלנה מלמעלה להורות שתהיה משופעת למעלה לרמוז לו שצריך להמשיך כוונתו למעלה כנגד השם להתפלל לפניו עד שיעלה תפלתו בשער השמים וזהו ופתח התיבה בצדה תשים. ואני הנני מביא את המבול מים לשחת כל בשר וכל זה כדי להעיר רוחו. ובכל זה הוא שותק וחזר לפרש לו יותר ואמר והקימותי את בריתי אתך ולא עם האחרים ובאת אל התיבה והוא שותק. אחר שהוא היה מובטח בשמירה ובהצלה. וחזר לומר לו ומכל החי מכל בשר שנים מכל כדי שיעיר רוחו ויאמר רבון העולמים אתה אמרת שנים שנים ואם ימות אחד מהם הרי אותו מין בטל. יהיו ה׳ או עשרה בענין שאם יפולו האחד יקים את חבירו. ובכל זה שתק ולא דיבר דבר עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך. ולמה הוצרך לומר והיה לך ולהם לאכלה כי ידוע הוא. אבל רמז לו בזה שאחר שלא העיר רחמיו להתפלל או לדבר דבר קטן אין לו יתרון ומעלה על הבהמה. אבל נחשב כבהמות נדמו ולכן אמר כי המאכל יהיה לו ולהם לאכלה בשוה. ולכן אמר והיה לך ולהם לאכלה. וזה כענין המוזכר בכתובות אבסוה שערי לאלעזר לפי שהוא מאכל בהמה. ולהורות על זה אמר ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה ולא מה שהיה בלבו ובמחשבתו ולא היה ציר נאמן לידע כוונת אדוניו השולחו ולעשותו אלא כמו השליח העצל ואינו שואל וחוקר על שאלת אדוניו ואחר כך באמצע הדרך חוזר ושואל. ולפי שהוא לא העיר לבו לדבר מה שהיה צריך ומה שהיה בדעת השם חזר השם לגלות לו כוונתו ומה שהיה לו לשאול תקנו השם. ולכן חזר השם ואמר בא אתה וכל ביתך כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה אבל בדור אחר לא היית צדיק. ולכן תמצא שבכאן לא אמר צדיק תמים כמו למעלה לפי שראה השם שלא השתדל כמו שהיה ראוי. ולכן חזר לומר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ובראשונה אמר שנים שנים אולי יתעורר נח לומר יהיו שבעה או עשרה וכשראה ששתק חזר לומר שבעה בענין שאפילו יאבד אחד מהם ישארו רבים. וכל זה אני עושה לפי שאני רוצה להביא מבול לעולם. וזהו כי לימים עוד שבעה וזה גם כן להעיר רוחו אולי כשיראה זמן קצר כזה. יתחיל להתפלל או לדבר ועכ״ז לא דיבר ולא ענה דבר אלא ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳ ולא מה שהיה בדעת השם:
בצדה תשים – בצד רחבה כי הוא יקרא ״צד״, ופאת האורך יקרא ״צלע״.
תחתים – המורגלים באניות.
שנים ושלשים – דומים לתחתיים המורגלים.
בצדה תשים, on the side which is wide, for that is the side called צד. The long side is referred to as צלע.
תחתיים, the lower deck in ships; as in any other ship, the customary lower deck.
שניים ושלשים, they are similar, parallel to the lower deck.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

[א] צהר תעשה לתבה
[1] שם ע״ב (סנהדרין קח:)
יש אומרים חלון וי״א אבן טובה המאירה. ומה שלא רצה לפרש חלון, דאם כן יקשה למה לא כתב ׳חלון׳. ומי שפירש חלון כמשמעו, הא דלא כתב ׳חלון׳ היינו לומר שלא היה אותו חלון עשוי בתיבה אלא להאיר להם, ולא להכניס ולהוציא, ונפקא מיניה שהיה עושה החלון כשיעור גדול, עד שהוא ראוי לאורה (בלבד). וגם לענין המקום יש חילוק, שאם הוא לאורה צריך לעשות החלון במקום שהוא לתיבה לאורה, ואם הוא עשוי לכניסה וליציאת אויר או שום דבר – היה מעמיד אותו במקום הראוי לו. ולפי שהכתוב לא נתן מקום – באיזה מקום יהיה החלון ואי זה שיעור בגודל, אמר הכתוב ״צוהר תעשה לתיבה״ בענין שהוא טוב לצוהר כו׳:
ואם תאמר למאן דאמר אבן טובה המאירה להם, ולמה לא לקח נר, שהרי יותר מסתבר להיות משמש בנר משיהיה משמש באבן טובה, ויראה לי שהתורה עשתה בנין התיבה על דרך החכמה, שהיתה דומה לגמרי לכלל העולם, ולפיכך היה לה ״תחתיים שניים ושלישים״ כמו שיש לכלל העולם שלשה עולמות. וכדי שלא יהיה חסר מאור קבע בה אבן המאירה להם, כדי שיהיה דומה לגמרי לכלל העולם. ואם היה נח רוצה להשתמש לאור הנר היה הרשות בידו, אלא שזה ציותה התורה להיות בה מטעם שאמרנו, והיה קבוע בה אבנים דומים לשמש ולירח וכוכבי השמים. אפילו למאן דאמר שהוא חלון כמשמעו, היה החלון בתיבה עומד במקום האור שהיה חסר לתיבה, שלא היה לה אור. תדע, שהרי למאן דאמר ׳אבן טובה׳ הרי בודאי חלון היה לתיבה, כדכתיב בקרא (להלן ח, ו), ואם כן למה לו אבן טובה המאירה להם, אלא שתהיה התיבה דומה אל העולם. והשתא יתורץ הקושיא דלעיל שפיר טפי, שכתוב ״צוהר תעשה לתיבה״, כלומר מה הוא חסר לתיבה – שאינו דומה לכלל העולם – רק האור, תעשה לה אור, ולא כתב ׳חלון׳ שהרי חלון אינו לעולם, והבן זה היטב:
ועומד למעלה על אמה כו׳. פירוש על אמה באורך, אבל היה רחב רק טפח, כדי שיהיה הרוחב דומה אל האורך למעלה כמו שהוא למטה, שהרי למטה היה שלש מאות אמה אורך וחמשים רוחב (פסוק טו), הרוחב הוא ששית האורך, וכן למעלה הרוחב הוא ששית האורך, והאורך הוא אמה והרוחב ששית אמה – שהוא טפח (כ״ה ברא״ם). והשתא יתורץ לך למה היתה עומדת למעלה על אמה דוקא לא פחות ולא יותר, אלא משום שיהיה ברוחב שלה למעלה טפח, ובפחות מכן אי אפשר, דקיימא לן (רמב״ם הלכות טומאת מת פי״ב ה״א) דשפוע אהלים פחות מטפח לאו אוהל נקרא כלל, והתיבה בודאי היא אוהל לדרים בה, ולפיכך היתה עומדת למעלה על אמה – שיהיה ברוחב טפח:
שלא יפלו הגשמים וכו׳. דאם לא כן כל פתח התיבה הוא למעלה, והוי ליה לעשות גם כן פתח התיבה למעלה:
עליונים לאדם כו׳. דאם לא כן למה אמר הכתוב ״תחתיים שניים כו׳⁠ ⁠⁠״, לא הוי למכתב רק ׳שלש עליות תעשה׳, ומדקאמר הכתוב ״תחתיים שניים״ שמע מינה שהיו מדריגות מחולקות בשלש עליות אלו, ומונה הכתוב אותה מלמטה למעלה. והאמת שכך הוא הגרסא בספרים שלנו בפרק חלק (סנהדרין קח ע״ב) כמו גרסת רש״י. אמנם מצאתי גרסא בספר ילקוט שגורס בגמרא שלנו תחתיים לבהמה אמצעי לאדם עליונים לזבלים, וכן מוכח בבראשית רבה (לא, יא) דלחד לישנא תחתיים לבהמה טמאה אמצעי לאדם ולבהמה טהורה, עליונים לזבלין. ויש מחליפין (שם בב״ר) תחתונים לזבלין, אמצעי לאדם ולבהמה טהורה, ועליונים לבהמה טמאה. והרי לדברי הכל האמצעים הם לאדם, והוא יותר טוב לשמירה, כי התחתונים ראוים להיות ניזוק הדר בהם מחמת לחות המים שהם למטה, וכן העליונים מחמת שטף המים שנופלין על התיבה, אבל האדם באמצע, שכך נבחר לשמירה. והנך תרי לישני דב״ר, לחדא לישנא עדיף למטה מפני שהבעל חי מקבל השתנות יותר מן קול ורעש המים שבאים בשטף על התיבה, ויותר טוב לבהמה למטה. ולאידך לישנא – למעלה עדיף, כי הליחות נדבקים למטה בתיבה, בפרט כאשר הם רותחים. אבל לעולם האמצעי יותר טוב לשמירה, כמו הלב שהוא נתון באמצע האדם לשמירה. ויש בזה דבר מופלג מאוד בחכמה עמוקה בשתי הלשונות של בראשית רבה, ואין כאן להאריך בזה כלל. ומכל מקום אני אומר שהגרסא הנכונה כמו שהיא בילקוט, ואין להאריך:
תחתים שנים ושלישים – יש להתבונן אם היה צריך לחלק כל מדור ומדור לפי ענינו עליונים לאדם אמצעים למדור תחתונים לזבל א״כ למה לא צוה לעשותם בשטח אחד ולמה נעשו בזו על גב זו דוקא ורמז כאן שהיו ג׳ שטחים אלו בדמיון כל ג׳ עולמות, כי בזמן המבול נתקלקלו כל העולמות והמזלות לא שמשו כלל, ע״כ נעשית התיבה בציור זה להורות על קיומם. ומ״ש ואל אמה תכלנה מלמעלה לפ״ז היה הגג למעלה רק רוחב אמה אחת ולמטה ממנו ב׳ אמות והולך ומרחיב כדרך כל דבר המשופע והולך רמז שרק הוא ית׳ אחד בתכלית האחדות וכל הקרב הקרב ביותר אל הסבה ראשונה ית׳ נמצא בו חלק יותר גדול בענין האחדות, כי המלאכים הקרובים אליו ית׳ אע״פ שיש בהם רבוי המינים כי זה נברא מאש, וזה ממים, וזה מרוחות, מ״מ אין בהם הרכבת ד׳ יסודות אלא כל אחד מהם הוא מיסוד א׳ פשוט בלא הרכבה. והעולם האמצעי נוסף על רבוי המינים יש בכל אחד מהם הרכבת שתי יסודות כי השמים נבראו מאש וממים. נוסף עליהם התחתונים שיש בהם הרכבת ד׳ יסודות. וא״כ כל הבנין משופע ועולה עד שעומד למעלה על אמה אחת המורה כי הוא יתברך רוכב על שלשה עולמות אלו תחתים שנים ושלישים. וציור זה ניתן לנח להורות שכל העולמות יחזרו לקדמותן בזכות צדיק יסוד עולם.
תְכַלֶנָּה: הנו״ן דגושה. [תְּכַלֶנָּה].
וי״א אבן טובה. צהר לשון צהרים דהיינו דבר המאיר ויש אומרים חלון מדכתיב ויפתח נח את חלון התיבה: אע״ג דכתיב (להלן ח׳:ו׳) ויפתח נח את חלון התיבה לא נעשה אלא לאויר. [נחלת יעקב]:
כדי שיזובו המים. רצונו לומר ואל יפלו לתוכו וא״ת ולמה לא היה עושה אותה שוה ויעשה אותה חזק ועבה כל כך עד שלא יכנסו המים ויש לומר דמה שפירש רש״י ועומד על אמה היינו אויר אמה לפי שבית בלא אויר אי אפשר לדור בתוכו ואם יעשה אותה כולה אויר יפלו בה הגשמים אבל עתה לא עשה אותה כולה אויר אלא אמה באורך וברוחב היה קצר מאוד ואין ברחבו אלא ששית שבאמה והוא טפח דאורך התיבה למטה שלש מאות אמות ולמעלה ארכה אמה דהיינו חלק אחת מג׳ מאות אמות וא״כ למטה ברחבה לא היתה כי אם חמשים אמות א״כ רחבו למעלה ששית שבאמה והוא טפח שהיא חלק אחד מחמשים אמה שהוא שלש מאות טפחים:
שלא יפלו הגשמים בה. רצונו לתרץ והא כל פתחי הספינה למעלה הם:
Others say it was a precious stone. The word צהר is similar to צהרים, denoting illumination. And some say it was a window, for it is written (8:6), "Noach opened the window of the ark.⁠" If so, [why do the others say it was a precious stone? Because] the window was only for air. (Nachalas Yaakov)
So that the water would flow. I.e., rather than seep inside. You might ask: Why not make it flat, but very strong and thick so the rainwater could not penetrate? The answer is: Rashi means it had an open space of one amoh, since a house without air is uninhabitable. But if it would be completely open the rain would fall in. Thus Noach made the open space only one amoh in length, with a tiny width of a sixth of an amoh, i.e., a tefach. [The roof sloped down in four directions from the open space,] and below, the teivah's length was three hundred amos, while on top, only one amoh in length. This is one three-hundredth. Below, the width was fifty amos. Thus the width above was one sixth of an amoh, i.e., one tefach. For fifty amos is three hundred tefachim, and the width [above] was one three-hundredth [of the width below].
So that the rain may not seep through. Rashi is answering the question: Are not ship openings normally on the top?
צהר תעשה לתבה – [כתב ראב״ע] ״מקום שיכנס ממנו האור, והוא מגזרת ׳צהרים׳. והוא נעשה למעלה כמשפט, ואחר שהיה למעלה אמה אחת באורך היה ברוחב ששית אמה. והנה התיבה כדמות משולש וראשו חד, וכן מקצועותיו על כן לא התהפך. והפתח בצד האחד והיה עולה אליו בסולם״ מפירוש ראב״ע ז״ל. גם רש״י ז״ל כתב ״ואל אמה תכלנה מלמעלה. כִּסוּיָהּ משופע ועולה עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי שיזובו המים למטה מכאן ומכאן״. וכן דעת כל המפרשים ז״ל. ואם היתה כדברי ראב״ע ז״ל כדמות משולש וראשו חד איננה תיבה כי אם מגדל עץ. גם איני מבין למה תעמוד על אמה? ואם המכסה משופע רק מעט יזובו המים ממנה, ואפילו תהיה המכסה שטוחה יזובו ממנה המים. וכבר אמרנו שהיתה נהוגה ביד השם ואין צורך להכנות כאלה. גם בהיותה משופעת מאד עד שכלתה אל אמה יקטן המקום מאד, ואם נעשה הצהר למעלה יפלו גשמים רבים באמה הפתוחה. ואם סתומה בזכוכית ישבר מכובד המים. ודברי הרא״ם ז״ל [אינם]⁠1 נכונים שאמר שהיתה למעלה אמה אורך ברוחב ששית אמה שלקטנותה, אין מי גשמים רבים נופלים בה. לא אמה אורך ואמה רוחב. ואתה חשוב2 מה שיפול במ׳ יום ומ׳ לילה מגשמי זעף כאלה בפתיחה כזו. ועוד אני רואה הפך הדבר בכתוב. כי בפסוק שלפניו שזכר תבנית התיבה ארכה ורחבה וקומתה, היה לו לומר ״ואל אמה תכלנה מלמעלה״, לא שלשים אמה קומה מתחתיתה עד רומה, ומדוע הפסיק בענין הצהר? ואחשוב כי ״צהר״ לשון נקבה כמו ״נגה״. שמצינו ״ונגה כאור תהיה״,⁠3 והתבה היתה למעלה עמו למטה, אמות שלש מאות אורך, ורוחב חמשים אמה, כדמות תיבה ממש. ומאמר ״ואל אמה תכלנה מלמעלה״ אינו שב על התיבה, כי אם על ה״צהר״ שיעשה חלון גדול על פני קומת התיבה כלה, שתכלה [החלון] מלמעלה אל אמה אחת, שיהיה ממקום כלות הצהר עד המכסה רק אמה אחת, ויהיה אור לכל הקנים, להתחתיים ושניים ושלישים. כן ה״צהר״ על פני כולה. ומה שכתוב אחריו ״ופתח התיבה בצדה תשים״ אינו שב על התיבה, כי בכל בית ומדור ישימו הפתח בצדו לא למעלה. כי [אם יהיה הפתח למעלה, על התקרה] צריכין לעלות בסולם אל הגג, ליכנס [אחר כך אל]⁠הפתח שעליו אל הבית. אלא ״בצדה״4 שב על הצהר, שבאותו צד שיקבע הצהר, יעשה גם פתח התיבה, וכן חפץ השם. וְיֵרָאֶה שהיה נח ומשפחתו דרים נכח הצהר והפתח, והבעלי-חיים כלם היו בשאר המקומות בקניהן. וכשבא אל התיבה אל מקומו, עברו לפניו עלי-החיים כלם והלכו למדוריהן, הוא ובניו ישבו כשָׂרִים שומרים הפתח, הוא הפותח והוא הסוגר, והוא המביט בזהר את מעשה ה׳ הנורא. ועל כן היתה הפתח בצד הצהר, כך נראה בעיני. ואם היא סברה חדשה הפך מדעת המפרשים כלם שאמרו שהיתה התיבה משופעת, הנה ראיתי במדרש רבה5 שחולקין ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ר׳ יהודה אומר ג׳ אמות וששים קילין היו בה. י׳ אמות על י׳ אמות ושתי פלטיות של ד׳ אמות, קילן מכאן וקילן מכאן וב׳ אמות לצדדין. ר׳ נחמיה אומר תשעה אמות קילן היו בה, וכל קיל ו׳ אמות על ו׳ אמות, וג׳ פלטיות של ארבע ארבע, וקיל מכאן וקיל מכאן, ושתי אמות לצדדין. על דעתיה דר׳ יהודה לא ניחא, ועל דעתיה דר׳ נחמיה לא ניחא. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר כאמתא מלמטא כך אמתא מלמעלה ׳ואל אמה תכלנה מלמעלה׳. ורבי נחמיה אומר כמין קומרטין היתה, והיה משקף בה ועולה משקף בה ועולה, עד שהעמידה על אמתה שנאמר ׳ואל אמה׳ וגו׳ [עכ״ל]. הרי שבין לרבי יהודה בין לר׳ נחמיה היתה בתיבה למעלה שוה כמלמטה, שאם היתה משופעת, לא היה אפשר לעשות בה קילין מי׳ אמה על י׳ אמה לר׳ יהודה, ולא ג׳ מאות משש על שש לרבי נחמיה. וזהו שהקשו שלדעת שניהם לא ניחא מקרא ״ואל אמה תכלנה מלמעלה״. והשיב ר׳ יהודה שהכתוב צוהו שבאותה מדה שעושה אותה למטה יעשנה מכוון למעלה. ואם כן דעת המאמר להפך ממה שאמרו המפרשים ז״ל. ור׳ נחמיה אומר כמין קומרוטין היתה והיה משקף בה ועולה עד שהעמידה על אמתה. ומלת קומרוטין אפשר [שהוא] שפופרת להשקיף בה המדה הנכונה שתהיה עליוניתה שווה לתחתיתה, עד שתעמיד אמתה [שוה אל מה] שהחל בה למטה. ואם שני התנאים הסכימו שהיתה למעלה כמו למטה, נתחזקו דברינו. אלא שתרצנו אומרו ״ואל אמה תכלנה״ בדרך הפשט על הצהר. אבל בפרק חלק6 אמרו ״ואל אמה תכלנה מלמעלה׳ דבהכי הוא דקיימא״, וזה נראה כדברי ראב״ע ז״ל שאמר על כן לא תתהפך, או כרש״י ז״ל שאמר כדי שיזובו המים מכאן ומכאן. ובהיות הלשון מסופק אולי שאמרוהו על הצהר שיתקיים אם נשאר אמה עץ בבנין למעלה ממנו.⁠7
תחתיים שניים ושלשים תַּעֲשֶׂהָ – אמרו בתלמוד8 ״תנא תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם״. ואין ספק שהיו מקומות למאכלים שאסף לכלם על שנה תמימה, ומה שידובר על זה הכל אומד הדעת, כי התורה קִצְרָה. ודקדוק מלת ״שלישים״ פירש ראב״ע ז״ל.
1. כך נראה להוסיף מלה זו כאן, כי בהמשך חולק רבינו על הצעת הרא״ם.
2. תערוך חשבון.
3. חבקוק ג, ד.
4. מלה זו שבמקרא.
5. בראשית רבה לא, יא.
7. כלומר היה הצוהר פתח פתוח על גג בתיבה, אבל כדי שהגשמים לא ייכנסו דרך הצוהר, עשו למעלה מהפתח [נניח אמה גבוה מהפתח] מבנה של עץ רחב, רחב הרבה יותר מהרוחב של הצהר, וממילא אור ואויר נכנס אבל הגשמים לא חדרו לתוך התיבה.
צהר – שם דבר, במשקל חשך, קדש (בעלייכטונג1). ואף שנאמר חלון התיבה (בראשית ח׳:ו׳), יתכן שרבים היו, ופתח אחד מהם.
תחתיים – הרוחות והצדדים יבואו בלשון רבים, עליו, תחתיו, אחריו. ויאמר בקנים – תחתיים, שהוא תואר לקנים, כמו מצריים, עבריים. וכאשר יאמר משורש ענה עניים, כן משורש שנה, שניים.
ולא כן משפט שלש לומר שלישיים, וכן הוא אומר ושניים יסעו (במדבר ב׳:ט״ז), ושלישים יסעו2 (במדבר ב׳:כ״ד).
1. דבר שיהיה מאיר – ולאו דוקא חלון אחד.
2. ראו באור ר׳ שלמה דובנא על אתר בחומש נתיבות השלום, ונראה שאליו מתיחס קטע זה.
צהר – מגזרת צהרים, והנה החלל בעצמו שבו תכנס האורה נקרא חלון, והגשם הבהיר שמשימים עליו למנוע הגשם והרוח מליכנס נקרא צהר:
ואל אמה תכלנה – פירשתיו בפסוק שלמעלה, והיה זה למען לא תתהפך כאשר יניענה הרוח:
ופתח התיבה בצדה תשים – שלא תהיה כשאר האניות שעולים אליהם מלמעלה ונכנסים בפתח שעל הגג אל החדרים התחתונים, אלא יעשה הפתח מן הצד ולא יחוש שמא יכנסו המים בחרכי הפתח, כי ה׳ יסגור בעדו ויצילהו מכל נזק:
תחתים שנים ושלשים – שמות התואר מוסבים אל מלת קנים שאמר למעלה, כלומר קנים תחתיים, קנים שניים וקנים שלשיים, כי כל קומת התיבה נחלקת לג׳ חלוקות ובכל חלוקה היו קנים הרבה:
צהר – נראה שהוא החלון שנזכר למטה (ח׳:ו׳) והוא מל׳ צהרים, כי מן החלון בא האור, אעפ״י שזה לא היה מאיר לאנשי התבה, כי היה סגור, וכשרצה נח פתח אותו. ודעת Albertus Schultens ואחריו רוזנמילר כי צהר הוא (כהוראתו בלשון ערבי) שפוע, גג משופע, שיפלו מעליו מי המבול, ולא ינוחו על התבה; ואמת הוא כי כן נעשתה התבה, אך אין צורך שיהיה זה במשמעות מלת צהר, כי כבר נרמז במליצת ואל אמה תכלנה מלמעלה.
ואל אמה תכלנה מלמעלה – אחר שלשים אמה של קומת התבה תשים קרשים עומדים מארבע רוחותיה שיעשו גג משופע ועולה, והוא כָלֶה לאמה אחת בארך ולששית אמה ברוחב (לדעת ראב״ע ורלב״ג), אך לפי זה עדיין נשאר שם מקום שינוחו עליו המים ויפסידו התבה; ויתכן שהיה הגג מסיים בקו שאורכו אמה, ורחבו ולא כלום, וזה אם נחשוב שצלעות הגג העולות מצד אורך התבה היו כלות לאמה (כלומר שהיו בצורת משולש שנקטם ראשו מעט), ואמנם הצלעות העולות מצד רוחב התבה היו בצורת משולש שלם שסופו ולא כלום; וכל זה היה מכסה התבה, והוא מורכב מארבע צלעות מחוברות למעלה שכל אחד מהם משולש שוה השוקים, אלא ששנים מהם שלמים, ושניים מהם קטומים, וזו צורתו:
תחתיים, שניים ושלישים – שמות היחס מתרבים לשני דרכים, עברים, ועבריים, והנה תחתיים ושניים על הדרך השני, ושלישים על הדרך הראשון.
תחתיים שניים ושלישים – יו״ד היחס באה בשמות בני אדם כמו ראובני גדי, ובשמות הערים כמו צדוני צרִי, ובכול השמות המורים על חלקי המקום, ימני, שמאלי, צפוני, הים הקדמוני, וכן מן על ותחת אמרו עליות ותחתיות {יהושע ט״ו:י״ט}, ובל׳ משנה {ביצה ה׳:ז׳} ביתיות מדבריות. גם תבוא היו״ד במלות המספר כמו שני שלישי, ומזה אמרו לפעמים ראשוני (ביו״ד שלא לצורך כדי להשוותו לשני ושלישי), אך אחרי שלא מצינו ראשוני רק ראשונית (ירמיהו כ״ה:א׳) יתכן שלא אמרו מעולם ראשוני, אך מן ראשון אמרו ראשונית כמו מן רחמן רחמנית, וכן קדמוניות יתכן שאיננו מן קדמוני, אלא מן קדמון. אבל משל הקדמוני {שמואל א כ״ד:י״ד} הוא לשון רבים ואמרו הקדמוני במקום הקדמונים על דרך הראובני והגדי הכנעני והחתי שהם על הרוב מורים על קבוץ העם כלו והשבט כלו, ועל המעט נמצאים על היחיד כמו בת איש כנעני, {בראשית ל״ח:ב׳} עפרון החיתי {בראשית מ״ט:כ״ט}.
A window (tsohar). This is apparently the “window” [ḥallon] mentioned below (8:6). The word tsohar is related to tsohorayim (“noon”), for light comes through a window, although this one did not allow light to shine upon the inhabitants of the ark, because it was closed off except when Noah wanted to open it.
According to Albertus Schultens, followed by Rosenmueller, tsohar means (as it does in Arabic) a “slope,” or slanted roof, to cause the flood waters to fall off the roof and not rest on top of the ark. Although the ark was indeed made this way, this need not be understood from the meaning of the word tsohar, for the following phrase suggests it:
and you shall make it to finish in one cubit on top (ve-el ammah tekhallennah mi-le-ma’lah). “Above the thirty cubits of the height of the ark, put boards on all four sides so as to make a slanted, raised roof, and this ‘finishes off’ [kaleh] at one cubit in length and one sixth of a cubit in width” (Ibn Ezra, Gersonides). According to this explanation, however, there would still remain a place for the water to rest and damage the ark. It is likely, therefore, that the roof ended [i.e., peaked] in a line that was one cubit long and had no width at all. This is so if we consider that the sides of the roof rising from the lengthwise sides of the ark finished off at one cubit (that is, they were each in the form of a triangle with the apex cut off), while the sides of the roof rising from the widthwise [i.e., the shorter] sides of the ark were in the shape of whole triangles ending in points. This formed a covering for the ark, composed of four sides joined at the top, each one in the form of an isosceles triangle, except that two of them were whole and two were cut off. This is an illustration:
lower, second, and third floors (taḥtiyyim sheniyyim u-shelishim). “Relative” nouns form their plurals in Hebrew in two ways: ivrim (with one yod) or ivriyyim (with two yods). The words taḥtiyyim and sheniyyim are formed the second way, and shelishim the first way.
The adjectival yod suffix appears in personal names, as in Re’uveni (“Reubenite”), Gadi (“Gadite”), and names of cities, e.g., Tsidoni (“Sidonian”), Tsori (“Tyrian”), as well as in all directional words, e.g., yemani (“right-hand”), semali (“left-hand”), tsefoni (“northern”), ha-yam ha-kadmoni (“the eastern sea”) [Dead Sea]. The suffix was also added to al (“above”) and taḥat (“below”) to produce illiyyot (“upper”) and taḥtiyyot (“lower”). In Mishnaic Hebrew we also find beitiyyot (“domestic,” from bayit, “house”) and midbariyyot (“desertlike,” from midbar, “desert”). In addition, the yod suffix appears in numerical words, as in sheni (“second”) and shelishi (“third”), and thus [theoretically] they sometimes might have said rishoni (“first,” with a superfluous yod to make it parallel with sheni and shlishi). However, since we never find the word rishoni but only rishonit [fem.] (Jer. 25:1), it is likely that rishoni was never actually used, and that it was from the word rishon that rishonit was derived; cf. raḥamanit (“merciful,” fem. pl.) from rahaman [not rahamani]; similarly, kadmoniyot ("ancient,⁠" fem.) is probably derived not from kadmoni but rather from kadmon. On the other hand, in the term meshal ha-kadmoni (“the proverb of the ancients”) (1 Sam. 24:13), the word ha-kadmoni is in the plural and appears instead of [the usual plural form] ha-kadmonim, on the model of ha-Re’uveni, ha-Gadi, ha-Kena’ani, ha-Ḥitti, which terms usually refer to an entire tribe or people collectively, but sometimes refer to an individual, as in bat ish Kena’ani (“daughter of a Canaanite man”) (Gen. 38:2), Ephron ha-Ḥitti (“Ephron the Hittite”) (Gen. 49:29).
צהר הוא ״זהר״ באות צד״י, הרומזת כנראה לאור מלאכותי [כעין זה עיין בפירוש לקמן סוף פרק יב, בפירוש תיבת ״צאן״]. (יתכן שזו משמעות שני השמות ל״שמן״: ״יצהר״ למאור, ו״שמן״ למאכל.)
הכתוב מאריך לפרט את כל פרטי ודקדוקי התיבה, ולאחר מכן חוזר ומדגיש כמה פעמים שנח ״כן עשה״, ״ככל אשר צווהו ה׳⁠ ⁠⁠״. והוא משום שיד ה׳ לא תקצר ודרכים רבות לפניו להביא הצלה, ואם ישאל השואל: האם גודל התיבה הספיק לכל החיות? וכו׳ וכו׳. אלו הם שיקולים שאפשר להניח בצד. ה׳ בחר באדם אחד שיציל את עצמו, את משפחתו ואת עולם החי; והוא יצליח להציל אותם ואת עצמו, רק אם ימלא במדוייק אחר הוראות ה׳ – ״ככל אשר צווהו ה׳⁠ ⁠⁠״. ״גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה״ (קידושין לא.) הוא כלל גדול בתורה. למרות הדעה ההפוכה המקובלת, יש ערך למעשי בני האדם רק אם יש בהם עשיית רצון ה׳. המעשים שאדם עושה על דעת עצמו, טפלים הם וערכם מוטל בספק. במשך מאה ועשרים השנה שעברו, מאז שה׳ הודיע לנח את אשר יעשה ועד לתחילת המבול בפועל, היה סיפק ביד נח לעשות מעשי הצלה רבים, הוא יכל לבנות גם מאה תיבות, ועוד כהנה וכהנה. אך אין הכתוב בא אלא לומר, שנח עשה בדיוק ״ככל אשר צווהו ה׳⁠ ⁠⁠״, ובכל השאר השליך על ה׳ יהבו.
צהר – שיעשה חלון שיכנס בו האורה. ואל אמה תכלנה – שיהיה להחלון משקוף שיכסה עליו שלא יכנסו הגשמים דרך שם, כמו וינועו אמות הספים שהם המשקופים של ספי הבית, וכן אמר במדרש כמין קומרוטין היתה והיה משקיף בה ועולה. ופתח התבה בצדה תשים. בצד התיבה לא באמצע. והרמז שבעולם החדש כבר יזרח להם אור הדעת והאמונה ע״י יחידי סגולה ויהיו חלוני שקופים אטומים כמו שהיו במקדש שהי׳ משקוף על החלון, לרמז שאור ה׳ תבא בצמצום לפי המקבלים. תחתים שנים ושלשים תעשה. כמו שהעולם הכללי יושפע משלשה עולמות הידועים שהם זה למעלה מזה.
ואל אמה תכלנה מלמעלה: קאי על הצוהר1 שתהיה2 מלמעלה בתיבה, עד שמשקוף העליון של הצוהר יהא כלה באמה למטה מראש התיבה, אבל3 ״פתח התיבה בצדה תשים״ לא מלמעלה4.
{בצדה תשים: בדיוק, שיהא נוח ליכנס משם לתחתיים שניים ושלשים. וזוהי משמעות ״תשים״ ולא ׳תעשה׳, כמו שכתבתי בספר שמות (כה,יב)5 ובכמה מקומות6 ד׳שימה׳ הוא בכשרון דעת דוקא.}
1. כך פירש החזקוני, עיי״ש, והכרחו הוא, כפי ששואלים בעלי התוספות, שאם קאי על התיבה עצמה כדעת רש״י א״כ היה רוחב אמה למעלה, וא״כ המים ישארו שם וירקיבו את התיבה.
2. ו׳צוהר׳ ו׳חלון׳ משמשים לשון זכר ולשון נקבה.
3. ולפי״ז מובן סדר הפסוק ״צהר... ואל אמה... ופתח״.
4. כך פירש החזקוני.
5. שם כתב ׳תיקן אותם על מתכונתם׳.
6. בקדמת העמק ט׳, וכן לעיל ב,ח.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובר״י קרארשב״ם המשוחזרדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאמנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת⁠־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל⁠־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כׇּל⁠־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר⁠־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר⁠־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע׃
As for me,⁠1 behold, I am about to bring the Flood,⁠2 water upon the earth, to destroy all flesh in which there is living breath from under the heavens; all that is on the earth will perish.⁠3
1. As for me | וַאֲנִי – See Sforno and R. D"Z Hoffmann that Hashem is emphasizing what He is about to do, in contrast to what Noach had been told to do.
2. Flood | הַמַּבּוּל – The etymology of the word is debated. It might be related to the root "נבל", related to falling and destruction, to the root "יבל", to flow or bear along, or to "בלל", to mix or confuse.
3. perish | יִגְוָע – It is not clear how this verb differs in meaning from the verb "למות" (to die). The two words often appear together and may even speak of the same person's death, suggesting that they might refer to different stages of dying. See the discussion in the note on Bereshit 25:8.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קצג] 1ואני הנני מביא את המבול. ואני הנה (במדבר י״ח:ח׳) בשמחה דברי ר׳ ישמעאל אמרו לו תלמידיו, רבינו לפי שהוא אומר אני הנני מביא את המבול מים, שומע אני שיש שמחה לפני המקום, אמר להם יש שמחה לפני המקום, כשיאבדו מכעיסים מן העולם וכן הוא אומר כו׳ (משלי י״א:י׳) ובאבוד רשעים רנה. (ספרי במדבר קי״ז).
[קצד] 2וכשהוא הולך למלחמה אינו הולך אלא יחידי כו׳, וכן אתה מוצא כשפרע מדור המבול לא פרע ממנו אלא יחידי, שנא׳ ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע. (ספרי זוטא נשא ו, כו).
[קצה] 3אמרו כלום צריכים אנו לו אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהם, אמר הקב״ה בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי, ובה אני דן אותם שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים. (סנהדרין קח.).
[קצו] 4ואני הנני וגו׳. הנני מסכים לדברי מלאכים שהיו אומרין (תהלים ח׳:ה׳) מה אנוש כי תזכרנו. (בראשית רבה ל״א).
[קצז] 5את המבול מים. מים היו וכיון שהיו יורדין היו נעשים מבול. (בראשית רבה שם).
[קצח] 6כל אשר בארץ יגוע. יצמוק. (בראשית רבה שם).
[קצט] 7כל אשר בארץ יגוע, מלמד שלא נגזרה גזרה על הדגים. (פס״ז נח).
1. עי׳ לעיל פרשה א׳ מאמר ז. ועי׳ ברכות י. יתמו חטאים כתיב, דמבואר להיפך דאין הקב״ה חפץ באבוד רשעים וצ״ל דכאן מיירי אחר שכבר נגזרה הגזרה.
2. במדב״ר נשא פי״א א״ז. ובמדרה״ג כאן איתא לפי שכפרו בשם ואמרו מה שדי כי נעבדנו לכך נפרע מהן הקב״ה בכבודו.
3. לעיל פ״ב מאמר קד. ועי׳ במדרה״ג כאן.
4. עי׳ לעיל פ״א מאמר תשלד. נראה דהוקשה לו למ״ד בב״ר כמ״ש בזהר ח״א סה. מ״ט הנני כיון דאמר ואני כו׳ עיי״ש בזח״א סו. סז: רנד: ובפי׳ הרמב״ן כאן, ובפס״ז ואני הנני מביא וגו׳ בלי עיכוב.
5. בפס״ז המבול מים, מים היה כיון שיורדין לארץ נעשין מבול, שהיו מבלין הכל, ועי׳ ברש״י כאן.
6. יצמוק, פי׳ יצטמק, עי׳ בערוך ע׳ צמק. ולקמן ז. כא. ובמדרה״ג כ׳ מפני מה נידונין במים אלא לפי טבעו של עולם שכל ההווה ממנו הוא נפסד לו לכך נידונו באחד מארבע יסודות שנבראו מהן.
7. כן מבואר גם ברד״ק כאן, ובגמ׳ סנהדרין קח. מובא לקמן ז. כב. דרשינן זאת מקרא כל אשר בחרבה מתו, ופליגי בזה. עיי״ש. ובזבחים קיג: הלשון לא נגזרה גזרה על דגים שבים שנא׳ מכל אשר בחרבה, ולפ״ד הפס״ז יש ללמוד מקרא שלפנינו דקאי בשעת הגזרה. ובלקוטים מכת״י חמאת החמדה בגנזי ירושלם איתא כל אשר בארץ יגוע שלא נגזרה גזרה ״על חיות המים״. ועי׳ בס׳ תורה תמימה ח, כב. כ׳ דגם חיות המים מתו מלבד דגים, ולפנינו מבואר להיפך דלאו דווקא דגים.
וַאֲנָא הָאֲנָא מֵיתֵי יָת טוֹפָנָא מַיָּא עַל אַרְעָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא דְּבֵיהּ רוּחָא דְּחַיֵּי מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כֹּל דִּבְאַרְעָא יְמוּת.
Behold, I am bringing the flood waters on the earth, to destroy all flesh in which there is the breath of life, from under the heavens. Everything that is on the earth will perish.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע
וַאֲנָא הָא אֲנָא מֵיתֵי יָת טוֹפָנָא מַיָּא עַל אַרְעָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא דְּבֵיהּ רוּחָא דְּחַיֵּי מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כָּל דִּבְאַרְעָא יְמוּת
טוֹפָנָא – לשון הצפה
א. ״הַמַּבּוּל״ – ״טוֹפָנָא״, וברש״י: ״מבול – שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל״. נמצא שלדעת רש״י אונקלוס גזר מַּבּוּל משורש יב״ל1 ותרגם טוֹפָנָא מגזרון נט״ף המיוסד על חילופי צ/ט: הֵצִיף=הִטִּיף, כמו ״וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס״ (עמוס ח יג) וְהֵצִיפוּ.⁠2 אבל בתרגומי ארץ ישראל מַּבּוּל הוא טוּבְעָנָא משורש טב״ע. ואולי ממנו גם טוֹפָנָא שבת״א ולפי זה טוֹפָנָא=טוּבְעָנָא מיוסד על חילופי פ/ב שרש״י עצמו הכיר בהם.⁠3
גוע – מית, אתנגיד
ב. ״כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע״ – ״יְמוּת״, וכן ״ויגוע כל בשר״ (בראשית ז כא) ״וּמִית כָּל בִּסְרָא״. אבל ״ויגוע וימת אברהם״ (בראשית כה ח) ״וְאִתְנְגִיד וּמִית אַבְרָהָם״, עיין שם על תרגומי גויעה.
1. ולפי זה מַבּוּל הוא מלשון ״יִבְלֵי מָיִם״ (ישעיהו ל כה), שהם זרמי מים אדירים. אבל רד״ק (״שרשים״, נבל) פירש מבול: ״כמו וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב (איוב לח לו), פירוש גשמי שמים. וכן ויהי הַמַּבּוּל (בראשית ז יז) כי משפטו מַנְבּוּל״.
2. וכן במשנה ״על דאטפת אטפוך״ (אבות ב ו) ופירש הרמב״ם: ״על שהצפת הציפו אותך, רצונו לומר שאתה נהרגת מפני שהרגת זולתך״. גם הבאים מיוסדים על חילופי צ/ט: ״צִפָּרְנֶיהָ״ (דברים כא יב) ״טוּפְרַהָא״ [וממנו בלשון ימינו: טֹפֶר], קַיִץ – קַיְטָא [וממנו בימינו: קַיְטָנָה], ״רץ אברהם״ (בראשית יח ז) ״רְהַט״. וכן פירש רש״י ״הָרְהָטִים״ (שמות ב טז) ״בריכות מרוצת המים״. גם בפירושיו נוקט רש״י חילופי רץ/רהט: במעשה האפוד כתב ״למען ירוץ הקורא בו״ (שמות כח ו) אבל בביאור הש״ס כתב ״רהוטים הם בפי כל אדם״ (מנחות לב ע״ב, ד״ה מגרס).
3. כדבריו בביאור ״לא תלך רכיל״ (ויקרא יט טז): ״שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי״ת בפ״א ובוי״ו״.
ואנא הא אנה מייתי ית מבולא דמייאא על ארעא למחבלא כל בשרא דאית ביה נשומאב דחיין מן תחות שמיא כל מה די בארע׳ ישתיצי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמייא״) גם נוסח חילופי: ״דמיין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ביה נשומא״) גם נוסח חילופי: ״בארעא ורוח״.
ואנא האנא מייתא ית טובענא מיא על ארעא לחבלא כל בישרא דביה רוחא דחיי מן תחות שמיא כל דבארע יתנגד.
And I, behold, I bring a flood of waters upon the earth to swallow up all flesh which hath in it the spirit of life from under the heavens: whatever is upon the earth shall be swept away.
[יב] וַאֲנִי הִנְנִי – הִנְנִי מַסְכִּים לְדִבְרֵי מַלְאָכִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח׳:ה׳).
אֶת הַמַּבּוּל מַיִם – מַיִם הָיוּ, וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ יוֹרְדִין הָיוּ נַעֲשִׂים מַבּוּל.
לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר – כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע, יִצְמֹק.
ואני הנני מביא – הקב״ה הסכים על המבול לבוא עליהם.
וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא – הִנְנִי מַסְכִּים לְדִבְרֵי מַלְאָכִים שֶׁאָמְרוּ ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ״.
אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ – מַיִם הָיוּ וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ יוֹרְדִין עַל הָאָרֶץ הָיוּ נַעֲשִׂין מַבּוּל, כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע יִצְמוֹק.
והאנא אתי באלטופאן מאא עלי אלארץ׳ לאהלך כל בשר פיה רוח אלחיוה מן תחת אלסמא כל מא פי אלארץ׳ יתופא.
והנני מביא את המבול מים על הארץ להשמיד כל בשר שבו רוח חיים מתחת השמים, כל מה שבארץ יגווע.
ומאמרו הנני מביא את המבול מים היא הסרת הלוט מן העונש {הצפוי להם}. כי אמר ״לא ידון רוחי״ ולא פירש איך. ועוד אמר והנני משחיתם ולא פירש איך יעשה זאת, וגילה כאן שישחיתם במים. ויתכן לאמור שבחכמה עשה שבחר לדונם במים, כי זהו העונש הכללי הראשון שהתורה מספרת עליו, ורצה אלהים שיהיה במים – היסוד הקרוב ביותר אל הארץ. ואחרי כן הודיעה התורה עונש אנשי המגדל, והוא ברוחות סוערות, ככתוב: ״ויפץ וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואין ״ויפץ״ אלא ברוח כמו שאמר ברוח הפיצם לפני אויב, והוא היסוד שלמעלה מן המים. אף הודיעה {התורה} את עונש אנשי סדום שהיה ביסוד שהוא למעלה מן הרוח והוא האש ככתוב: וי״י המטיר על סדום ועל עמורה וגו׳.
וקו׳ הנני מביא את המבול מים תנזיעה ללעקובהֵ לאן כאן קאל לא ידון רוחי ולם ישרח כיף הו וקאל איצ׳א והנני משחיתם ולם יבין כיף יצנע פנונה האהנא באנה הלאך במא. וימכן אן נקול מא וג׳ה אלחכמהֵ פי אכ׳תיאר עקובתהם במא לאנהא אול עקובהֵ עאמהֵ אטלעתהא אלתוריהֵ פג׳עלהא אלחכים מן אול ענצר אקרב אלי אלארץ׳ והו אלמא. ת׳ם אט׳הרת בעדהא עקובהֵ אהל אלמגדל וג׳עלהא באלריאח אלעואצף לאן קו׳ ויפץ [יי או׳] משם וג׳דנאה ישיר אלי ד׳לך נט׳יר קולה כרוח [קדים] הפיצם לפני אויב. והו אלענצר אלד׳י פוק אלמא. ת׳ם [אט׳ה] רת עקובהֵ אהל סדום וג׳עלהא מן אלענצר אלד׳י פוק אל⁠[רוח ו]⁠הו אלנאר כק׳ וייי המטיר על סדום ועל עמ׳.
וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר – הוא האספלט, והוא דבר שחור, כמו הזפת, המצטבר במעיינות מים במזרח. והפועל נגזר מן השם, כפי שאתה רואה, כמו ותחמרה בחמר (שמות ב׳:ג׳) וזולתו, ממה שכבר כינסתי ממנו כמות נכבדה, אשר סיפחתי אותה ל׳ספר אותיות העניינים׳.
ואני הנני מביאא – הנני מסכיםב עם אותם שזירזוני כבר: מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח׳:ה׳).
מבול – שבילה את הכל, שבילבל את הכל, שהוביל את הכל ממקום גבוה למקום נמוך.⁠ג וזהו שתירגם אונקלוס: טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער, שכל מתי מבול ננערו לשם.
א. כן בכ״י מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״מחזיק״. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34 חסר: ״הנני מביא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917, דפוס רומא: ״מוכן להסכים״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״מן הגבוה לנמוך״.
ואני הנני מביא AND I, BEHOLD, I DO BRING – God says, "Now I am prepared to agree with those angels who cautioned Me and long ago said to Me (when I was about to create man), "What is man that you are mindful of him" (Tehillim 8:5) (Bereshit Rabbah 31:12).
מבול A FLOOD – so called because it ruined (בלה) everything; because it cast everything into confusion (בלל), and because it brought (הוביל from root יבל) everything down from the heights to a lower level. And this last explanation underlies the translation of Onkelos who translates it by טופנא (Ar. טוף = Heb. צוף) because the Flood caused everything to float about and brought it (the Ark) to Babel which is a low-lying district. That is the reason why it (Babylon) is called, also, Shinar (שנער): because all those who died through the Flood were shaken out (ננערו) into it (Shabbat 113b).
ואני הנני מביא את המבול מים – בלי עיכוב.
המבול מים1מים היה כיון שיורדין לארץ נעשין מבול 2שהיו מבלין הכל.
לשחת כל בשר – יען כי השחית כל בשר. מדה כנגד מדה.
כל אשר בארץ יגוע3מלמד שלא נגזרה גזרה על הדגים.
1. מים היה. ב״ר פל״א.
2. שהיו מבלין הכל. הוא דברי המחבר. וכן כתב רש״י בפי׳ עה״ת מבול שבלה את הכל. שבלבל את הכל שהוביל את הכל כו׳.
3. מלמד שלא נגזרה כו׳. סנהדרין ק״ח ע״א זבחים קי״ג ע״ב.
הנני – דינו היה להדגש כמו הנה, אבל השני נו״נין רצופין והראשונה בחטף גורמים. תדע שהרי ויאמר לו הנני (בראשית ל״ז:י״ג) נדגש.
המבול – כמו המנבול מגזרת והעלה נבל (ירמיהו ח׳:י״ג),⁠1 דגש במקום חסרון נו״ן, כמו משאות שוא ומדוחים (איכה ב׳:י״ד) מן נדח.
1. ראב״ע בפירושו הדקדוקי שולל שיטה זו.
מלת מבול – יש אומרים: שהדגש תחת נו״ן מבולע כמו: מבוע, והוא מגזרת: אבלה נבלה הארץ (ישעיהו כ״ד:ד׳).
ויש אומרים: שהוא מגזרת: בלולה בשמן. והיה ראוי להיות על משקל: מסלול ודרך (ישעיהו ל״ה:ח׳), וכמוהו: המשור (ישעיהו י׳:ט״ו), והחולם והשורק מתחלפים.
וטעם המבול מים – דרך קצרה, וכן הוא: המבול מבול מים, [כאשר אמרתי בפסוק: דעת טוב ורע (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ב׳:ט׳).]⁠א וכן עוד: למן היום הוסדה (שמות ט׳:י״ח), שטעמו: למן היום יום הוסדה.⁠ב
א. ההוספה מכ״י פריס 177 ולוצקי 827 (חלקי). ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ב. ״שטעמו... הוסדה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
AND I. Some say that the dagesh in mabbul (flood) is in place of a missing nun,⁠1 as in the word mabbua (fountain).⁠2 They note that the word mabbul comes from the same root as navelah (fadeth)⁠3 in The earth fainteth and fadeth (navelah) away (Is. 24:4). Others say that mabbul comes from the same root as balul (mingled) in mingled (belulah) with oil,⁠4 and that it should have followed the paradigm of maslul (highway) (Is. 35:8).⁠5 The word massor (saw) (Is. 10:15)⁠6 with a shuruk and a cholam7 interchanging is analogous.
[THE FLOOD OF WATERS.] This is an abridged phrase. It should be read as follows: The flood, a flood of waters.⁠8 Similarly the meaning of since the day it was founded (Ex. 9:18) is: since the day, the day it was founded.⁠9
1. The root of mabbul is nun, bet, lamed. The nun is thus missing.
2. The root of mabbu'a (fountain) is nun, bet, ayn. The dagesh is in place of the missing nun.
3. Naval means to fade, wither or fall. According to this, mabbul comes from the root nun, bet, lamed and means a destruction.
4. In other words the root of flood is bet, lamed, lamed. The word mabbul thus means a mixing or confounding.
5. The root of maslul (highway) is samekh, lamed, lamed. Similarly the word for flood should be mavlul.
6. Which comes from the root sin, resh, resh (cf. Is. 15:10) and does not follow the paradigm of maslul. Hence mabbul is similar to massor (Cherez). For alternate interpretations see Weiser and Krinsky.
7. If mabbul and massor are alike then both should be vocalized either with a cholam or a shuruk.
8. The Hebrew reads ha-mabbul mayim. Ha-mabbul cannot be in the construct with waters because a word with a definite article cannot be in the construct, hence Ibn Ezra's comment.
9. Here, too, ha-yom (the day), which has a definite article, cannot be in the construct with hivvasedah (it was founded).
דבר אחר: את המבול מים – הטעם: מבול המים.
ויגוע – מיתה מיד, בלא עיכוב.
מבול – יש אומרים שהוא כמו: מבוע (קהלת י״ב:ו׳), וגזרתו מן נבל.⁠1
והנכון בעיני שהוא מגזרת: בלולה בשמן (ויקרא ז׳:י׳), בלל י״י שפת כל הארץ (בראשית י״א:ט׳). ומבול היה ראוי להיותו שלם, כמו: מסלול (ישעיהו ל״ה:ח׳). והנה: מעוז לדל (ישעיהו כ״ה:ד׳) בראיה גמורה מפעלי הכפל, כי העולם מתבלבל ואין יכולת באדם להבדיל בין היום ובין הלילה, וכן כתוב: ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח׳:כ״ב).
1. השוו שיטת רשב״ם כאן בדייקות מרבנו שמואל.
ואניהמבול מים – חסר הנסמך המבול מבול מים, כמו: הארון הברית (יהושע ג׳:י״ד) והדומים לו.
ומבול – עיקרו מנבול, מן: ונבלי שמים מי ישכיב (איוב ל״ח:ל״ז) שפירושו גשמי שמים, ועקר המלה ענין נפילה, כמו: נובלת עליה (ישעיהו א׳:ל׳) לפי שנופלים מן השמים ונשפכין לארץ, ומבול שם תאר לגשם, וגשם שם עצם, לפיכך יוכל לומר מבול על כל דבר שנופל מן השמים, כמו השלג והאש והברד אם ירד לרוב, לפיכך פרש: מבול מים ולא יאמר גשם מים.
מתחת השמים – ואם לא אמר כל אשר בארץ הייתי מבין אפילו הדגים, לפיכך פרש ואמר כל אשר בארץ – ופירושו ביבשה, כי לא נגזרה גזרה על דגים שבים, כי אינם עם בני אדם ביבשה,⁠1 גם לא השחיתו את דרכם על דעת רבותינו ז״ל.
1. השוו רד״ק בראשית ז׳:כ״ב.
ואני...המבול מים, the word מבול after the word המבול is missing, a word which should have been written since we had not heard about a concept called מבול previously. There are some other parallels to this missing construct form when we would have expected it, as in Joshua 3,15 הארון הברית. The basic root of the word מבול is נבל, in the same sense as in Job 38,37 ונבלי מים מי ישכיב? “who can tilt the water bottles from the sky?” This is a reference to rain emanating from the celestial regions. At the same time the word also contains an allusion to “falling”, מפלה, as in Isaiah 1,30 נובלת עליה, things which fall from the sky and are poured on to earth The word מבול is an adjective describing a certain type of rain. The word גשם on the other hand, is a noun. This is why it is possible to use the word מבול concerning any matter that drops out of the sky, such as snow, fire, hail, etc. Also, this is the reason why the Torah did not need to write גשם מים מתחת השמים, if the Torah had not added the words כל אשר בארץ, I would have thought that the fish had also been meant to die. The word בארץ in our verse therefore means “on the dry land.” The decree of destruction did not include the fish because since they do not share man’s habitat they did not adopt man’s corrupt ways. (compare Zevachim 113)
ואני הנני – פר״ש: מוכן להסכים וכו׳. כנגד מדת הרחמים שהייתה מלמדת עליו סנגוריא. פר״ש כך.
ואני הנני, Rashi interprets these two words as: "and I have agreed,⁠" i.e. "against the pleas of the attribute of Mercy which acted as advocate for sinful mankind.⁠"
את המבול מים – בגימ׳ מתוך גיהנם.
מבול – בא״ת ב״ש ישפך.
י״ב פעמים מבול בפרש׳1. נגד י״ב חדשים שהיה המבול. יפריח.
1. בראשית ו:יז, ז:ו, ז:ז, ז:י, ז:יז, ט:יא, ט:יא, ט:טו, ט:כח, י:א, י:לב, יא:י.
א״ת המבו״ל מי״ם – בגימט׳ מתו״ך גיהנ״ם.
מבו״ל – בא״ת ב״ש ישפ״ך.
י״ב פעמים נזכר מבול בפרשה נגד י״ב חודש שעברו בו, פי׳ ר״י חסיד.
ואני הנני מביא את המבול – הנני מסכים עם אותם שאמרו לפני: מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח׳:ה׳). לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (בראשית רבה ל״א:י״ב).
ואני תמה, והיאך מסכים עמהם, והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול. אולי היא הסכמה לדעתם כשלא יחמול עליהם.
ועל דרך האמת: ואני – כמו: ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כ״ו:כ״ח), וכן: אני הנה בריתי אתך (בראשית י״ז:ד׳), ואני זאת בריתי (ישעיהו נ״ט:כ״א). יאמר: אף אני תהיה ידי בהם על שהשחיתו את הארץ. ולכך אמר: זאת אות הברית אשר אני נותן (בראשית ט׳:י״ב), ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה׳:י״ח). והמביןא יבין.
א. כן בכ״י פרמא, מינכן 138. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״והמשכיל״.
AND, BEHOLD, I DO BRING THE FLOOD. "Now I agree with those angels who long ago said to Me [when I was about to create man], What is man that Thou art mindful of him.⁠"1 Thus the words of Rashi quoting Bereshith Rabbah.⁠2
But I wonder: in what way did He "agree" with them since He left man a remnant for a great deliverance through Noah and his sons and all living things to increase their seed as the sand! Perhaps this agreement with their opinion signified [His intent which was to come to fruition] when He would show them no mercy. [However, when the Divine quality of mercy was introduced, it resulted in the deliverance of mankind through Noah.]
By way of the truth [the mystic lore of the Cabala], va'ani (And I) is similar to: And I also will chastise you;3 so also, I am He! behold, My covenant is with thee;4 And as for Me, this is My covenant.⁠5 The verse here thus states: "I also will have My hand on them for having destroyed the earth.⁠" This is why He said [after the flood]: This is the token of the covenant which I make.⁠6He maketh sore, and He bindeth up.⁠7 The learned student [in the mystic lore of the Cabala] will understand.
1. Psalms 8:5.
2. 31:15.
3. Leviticus 26:28. The word va'ani (And I) thus intimates the attribute of judgment.
4. Genesis 17:4.
5. Isaiah 59:21.
6. Genesis 9:12.
7. Job 5:18.
ואני הנני מביא את המבול – פירש״י הנני מסכי׳ עם אותם שאמרו מה אנוש כי תזכרנו. והקשה הרמב״ן ואני תמי׳ ואיך יסכים עמהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה ונח ובניו וכל חי להרבות זרעם ואולי הוא הסכמה לדעתם שלא יחמול עליהם:
ואני הנני מביא את המבול, as for Me, I am ready to bring on the deluge, etc.⁠" According to Rashi the word הנני signals that at this time God found Himself in agreement with the angels who had opposed the creation of man to begin with, saying מה אנוש כי תזכרנו, "what is man (the species) that You should concern Yourself with him?⁠" (Psalms 8,5). Nachmanides queries such an interpretation, seeing that God went to some lengths to ensure that the species was not wiped out, but that Noach and family would survive the deluge. Perhaps Rashi meant to say that God agreed with the angels who argued that man was not entitled to forgiveness anymore.
המבול מים או ׳מי המבול׳ הכל אחד בענין, כמו ״שני התולעת״ (ויקרא י״ד:ו׳), ״ותולעת שני״ (שמות כ״ה:ד׳), וכן ״גן בעדן״ (בראשית ב׳:ח׳), ״בעדן גן״ (יחזקאל כ״ח:י״ג), וכן ״בפשתי העץ״ (יהושע ב׳:ו׳) ו׳עצי פשתים׳.⁠1 ואולם אין בזה חסרון ׳מבול׳, כמו שאמרו המפרשים, אבל הוא סמוך כאלו כתיב ׳המבול ממים׳, וכן ״והנבואה עודד הנביא״ (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) כמו מעודד הנביא, ואע״פ שאינו סמוך, נכון כן, כי אותיות השמוש נכון לחסרם בפעל, כמו שהתבאר בהגיון.⁠2
1. אין במקרא ׳עצי פשתים׳. ייתכן שריא״כ כתב מזכרונו, ומשום שזכר את דברי רד״ק בספר השרשים, שורש פשת: ״בפשתי העץ, וימצא כסמיכות הזה בלשון הקודש כי פעמים ישוב הסומך נסמך והנסמך סומך כמו תולעת שני, ואת שני התולעת …״ טעה וחשב שיש מקרא מפורש של סמיכות הפוכה בדוגמא זו.
2. אין כאן צורת סמיכות, שהרי בסמיכות ה׳ היידוע בא בסומך ולא בנסמך, והיה צריך להיות: ׳מבול המים׳. לכן לדעת ראב״ע כאילו חסרה המלה ׳מבול׳: ״וטעם ״המבול מים״ – דרך קצרה, וכן הוא: ׳המבול: מבול מים׳…״. ריא״כ, לעומת זאת, סבור שתתכן משמעות של סמיכות גם ללא צורה דקדוקית של סמיכות. ואף על פי שחסרה מילת יחס, כגון מ׳ השימוש, כלומר, המבול העשוי ממים, ניתן להחסיר את מילות היחס.
המבול – הוא מענין בלילה ועירוב, כי המים מדרכם שיעשו זה.
ואמנם ציוהו בעשיית זאת התיבה, מפני שהוא גזר להביא מבול מים על הארץ, יישחתו בו כל הבעלי חיים הארציים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יז) ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ כו׳ – ד. כי הוא העונש היותר נאות והיותר צודק לפי ההשגחה האלהית וזה כי טבע המים לכסות הארץ ואינם עומדים רק במאמרו ית׳ המצוה תמיד לעמוד על מצבם ושלא יהרסו לצאת מגבולם כמ״ש המשורר כי ישר דבר ה׳ וכל מעשהו באמונה אוהב צדקה כו׳ כונס כנד מי הים כו׳ ייראו מה׳ כל הארץ כו׳ (תהלים ל״ג:ח׳). וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם ה׳ אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו׳ (ירמיהו ה׳:כ״ב). והכוונה כי הכל תלוי ועומד באמונתו יתב׳ מבלי שום חיל וחומה יעכבו להם כאשר יתבאר בשער הבא בע״ה. אמנם זה הברית וקיום האמונה זו לא יעמדו כי אם עם השומרי׳ אמונתם וחק הגבלתם במעשיהם. אבל עם העוברים חקם ומפירין בריתם אף אני אסלק את בריתי ואמונתי וחסדי אפיר להם ואסיר גבולות ימים וישוב טבע המים לאיתנו ושטף ועבר ואין מציל.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

הנני מוכן להסכי׳ עם אותם שזרזוני כבר. בב״ר דאל״כ מאי ואני שפירושו גם אני כי הוי״ו כאשר יחובר עם השם או עם הכנוי שהוא תמורת השם פירושו במקום גם ולכן דרשו בכל מקו׳ וה׳ הוא ובית דינו וכן פרש״י בהדיא גבי וי״י הכה כל בכור:
שזרזוני כבר מה אנוש כי תזכרנו. שבשעה שברא הב״ה לאד׳ הראשון נעשו מלאכי השרת כתין כתין מהם היו אומרי׳ מה אנוש כי תזכרנו כו׳ בבראשית רבה:
שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל. שמלת מבול סובלת שיהי׳ דגש הבי״ת תחת פ״א הפועל נו״ן או יו״ד או תחת אות הכפל כמו משוד כי החול׳ והשורק מתחלפים לפיכך אמר שבלה הכל אם יהיה הדגש תחת נו״ן פ״א הפועל מלשון ונבל כעלה כולנו ענין בלוי ואמר שהוביל את הכל אם יהי׳ הדגש תחת יו״ד פ״א הפועל מלשון יובילו שי למורא ענין הולכה ואמר שבלבל הכל אם יהי׳ הדגש תחת אות הכפל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יז) ולענין התכלית אמר הנני מביא את המבול מים על הארץ והקימותי את בריתי אתך ר״ל ותכלית התיבה וצרכה הוא שאני הנני מביא מבול ואתה וביתך תמלטו בתוכה. ובאמרו ואני הנני מביא הודיעו שיהיה המבול דבר השגחיי לא טבעיי ומפועל המערכה בלבד כי אם ברוחו יתברך. ובמסכת ר״ה רבי אליעזר אומר אותו היום י״ז במרחשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעיינות מתמעטות ולפי ששנו את מעשיהם שנה עליהם סדורי בראשית ונטל ב׳ כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. ר׳ יהושע אומר אותו היום י״ז באייר היה שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתגברות ומתוך ששנו מעשיהם שנה הקב״ה סדרי בראשית וכו׳. הנה על דעת שניהם נשתנו להם בענין המבול סדרי בראשית שהוא המנהג הטבעי המסודר. וביאר הכתוב מה שיתחייב מהמבול באמרו להשחית כל בשר אשר בו רוח חיים שבזה יכלול האדם וכל שאר הב״ח כי אחרי שהכל נברא בשבילו הנה בהפסדו היה ראוי שיפסד וג״כ שאר הב״ח כמו שביארתי בסוף סדר בראשית שאמר הכתוב כל אשר בארץ יגוע למדו חז״ל שהדגים לא מתו במבול ופסוק מלא הוא כל אשר בחרבה מתו. ואם היה שכל אשר בארץ יגוע ימשך שנח ובניו וכל אשר אתו בתיבה שאינם בארץ כי אם על פני המים לא גועו ולא מתו.
ואני הנני מביא את המבול – אתה תשלים התיבה, ואני תיכף אביא את המבול, והוא לשון מפלה והפסד, כענין כל נבלה. אמר: אני אביא את המפלה וההפסד שאמרתי ״והנני משחיתם את הארץ״ (פסוק י״ג).
ואני הנני מביא את המבול, God is saying, that Noach’s task is to build the ark, whereas He, when the time expires, will bring on the deluge He had threatened as soon as the ark would be completed. The word מבול is a variant of מפלה, referring to something lost as in Deut. 14,21 כל נבלה, a carcass being a life lost. The definitive article ה in המבול refers to the destruction, the nature of which had not previously been spelled out.⁠a
a. my paraphrasing.
(יז-יח) ואני הנני מביא וגו׳, והקימותי את בריתי אתך. לא אמר ׳וכרתי ברית אתך׳, שהיה משמע ברית חדשה, אבל אמר ׳והקימותי׳, בריתי שכבר כרתי אקים אתך, ואיזו זו, זו ברית שכרת עם אדם הראשון באמרו (לעיל א כח) ׳ויברך אותם אלהים ויאמר פרו ורבו׳ וגו׳, שכרת ברית באמרו, אני ברכתי אותך – ואתה תקיים מצות פריה ורביה, שהוא עניין הברית כרותה בין שנים בעלי ברית, שזה נודר לעשות כך – וזה כך. ועתה אמר שרוצה לשחת כל היקום, והברית הזאת כרותה עם אדם – יקימנו אתו1:
1. השווה נוסח מהדו״ק.
[א] ואני הנני מביא את המבול מים
[1] שם ע״א (סנהדרין קח.)
הנני מוכן כו׳. דאם לא כן ״הנני״ למה לי, דמשמע הנני עושה כאשר בקשו ממנו, שכן לשון ״הנני״ בכל מקום – שהוא מזומן לעשות רצון השואל, כמו שאמר ״הנני בני״ (להלן כב, ז) וכן הנני אבי, רוצה לומר הנני מזומן לעשות:
שבלה הכל וכו׳. פירוש ״מבול״ יכול להיות משורש ׳בלה׳, והוא מנחי למ״ד ה״א, ויכול להיות משורש ׳בלול׳ מן הכפולים, ויכול להיות משורש ״יובל שי למורא״ (תהלים עו, יב) מנחי יו״ד פ״א פעל, וזהו דעת המדקדקים שהוא מנחי יו״ד פ״א פעל. ורש״י פירש שלשתן, כי אם פירושו שהוביל הכל בלבד – יקשה כי ראוי להקרא ׳יובל מים׳, וכן אם פירושו בלבל בלבד – היה ראוי שיקרא ׳בלבל מים׳ או ׳בלה מים׳, לכך פירש שלשתן, רוצה לומר כי הכתוב רמז שלשתן:
ואני הנני מביא את המבול מים – טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע״ג וזנות וגזל, כי בע״ג כתיב (ירמיהו ב׳:י״ג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. בעון ג״ע, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ואמרו רז״ל (כתובות ל.) אע״פ שבטלו ארבע מיתות ב״ד דין ד״מ לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו׳, נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים וכמ״ש (תהלים ל״ב:ו׳) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ודרשו רז״ל זו אשה וסמוך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו מכלל שבהעדר האשה מאחר שאינו ניצול מעבירה יגיעו אליו שטף מים רבים. בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב ל״ח:כ״ה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין (ב״ב טז.) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין.
ועל זה מסיק במס׳ (תענית ז.), א״ר אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל שנאמר (איוב ל״ו:ל״ב) על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה כמו שפי׳ רש״י מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ ואח״כ נאמר ויהי המבול אלא כשהורידן הורידן ברחמים אולי יחזרו בתשובה ואז יהיו גשמי ברכה. ובזה מיושב שלא נצטרך לומר נח היה מקטני אמנה, כי פשוטו אינו משמע כן ועל כל פנים היה מסופק בביאת המבול כי אולי יחזרו בתשובה כדרך שהיה הנביא יונה מסופק ביעוד הפורענות לאנשי נינוה כי מטעם זה נאמר מפני מי המבול אבל בעוד היותם גשמים לא נכנס לתיבה כי אולי יחזרו בתשובה ויהיו גשמי ברכה. לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה נעצרים כי אם בעון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה שאין טיפה נכנס בגבול חברתה. וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר וראייתו תוכיח כי יש לדקדק בפסוק על כפים כסה אור, למה קרא הגזל כפים ולמה קרא הגשמים אור, אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה שנאמר כי בם ידין עמים. ש״מ שבדור המבול הוא מדבר שנדונו במים ואמר על הגזל שבכפים כי ברא הקב״ה כל אצבע ואצבע לתשמישו כדאיתא בגמרא (כתובות ז:) ורצה הקב״ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו על כן נדונו במבול כי אז כסו העננים אור השמש שכל כך היו העננים גסים ועבים עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול ולסבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים וירד עליהם המבול, זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור, וענין זה יקר מאד.
הנני מוכן להסכים. דקשה לרש״י דכך משמע לשון ואני כלומר הוא רוצה וגם אני וכלפי מעלה לא שייך זה ח״ו שאחר יסייעו ומתרץ דואני קאי על הסכמות המלאכים שהסכימו כבר כן אני מסכים עמהם אי נמי דקשה לרש״י למה כתיב ואני הנני כפל לשון וק״ל:
עם אותם כו׳. ר״ל שנמלך הייתי במלאכים אם אעשה את האדם והיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו וגו׳ ועכשיו מסכים אני עמהם:
שבלה כו׳ שבלבל כו׳. וא״ת מנ״ל לרש״י אלו ג׳ פירושים וי״ל דבי״ת ממלת מבול דגושה וכל דגש מביא יו״ד או נו״ן פ״א הפועל או אות כפל וא״כ לפירוש ראשון שפי׳ בלה את הכל ר״ל דהוה כאלו כתיב נבול דהוא ל׳ נבול תבול (שמות י״ח:י״ח) ולפי׳ ב׳ שפירש שבלבל את הכל דהוה כאילו כתיב מלת מבול כפל דהיינו בלבל ולפי׳ אחרון שפירש שהוביל את הכל ר״ל שמביא את הכל מגבוה לנמוך דהוי כאילו כתיב יובל דהוא ל׳ מביא כמו יובילו שי למורא (תהלים ע״ו:י״ב):
"I am now prepared to agree.⁠" Rashi is answering the question: ואני implies that another being wants it, and I, too, concur. How can it be said about Hashem that another being assists Him, Heaven forbid? Thus Rashi answers that ואני refers to the angels, who agreed long ago — "And I am now prepared to agree.⁠" Alternatively, Rashi is answering the question: Why is it written ואני הנני, a double expression?
With those... Meaning: I consulted the angels whether to create man, and they answered, "What is man that You should consider him.⁠" Now, I agree with them.
Flood waters. It ruined... It confused... You might ask: How does Rashi know that it means these three things? The answer is: The ב of מבּול has a dagesh, and such a dagesh implies that the first letter of the root is a י or a נ, or, the dagesh represents a double letter. According to the first meaning, "it ruined everything,⁠" it is as if it had written נבול, as in נבול תבול (Shemos 18:18), meaning "wear out.⁠" According to the second meaning, "it confused everything,⁠" it is as if it had written מבול twice, i.e., בלבל, meaning "confusion.⁠" According to the third meaning, "it brought everything,⁠" it is as if it had written יובל, as in (Tehillim 76:12) יובילו שי למורא, meaning "will bring.⁠"
ואני הנני מביא וגו׳ – תיבת ואני רחוקה משמוע. ורש״י פירש הנני מוכן להסכים עם אותם וכו׳ מה אנוש וגו׳ ע״כ. ולפי מה שפירשתי למעלה (פסוק יא) כי המשחיתים מלאו הארץ והוכנו להשחית, הודיע ה׳ כי הוא מסכים להרשותם לגמור הדבר. והגם שאין כאן אלא המטרת הגשם, צא ולמד מה שאמרו בזוהר הקדוש על הפלגת המשחיתים אשר שם היו ונמצאו.
ואני הנני מביא את המבול. As far as I am concerned, here I shall bring on a deluge. It is difficult to justify the extra word ואני. Rashi explains it to mean: "I am prepared to concur with those angels who have considered man as not worth preserving.⁠" According to my own approach it simply means that the stage had been reached for God to give permission to the destructive agents which had readied themselves to carry out their design. Although the verse specifies only rain, the Zohar has elaborated on the meaning of the word מבול which would not have been needed had the Torah referred only to rain. This word alludes to the deadly power of the angel of death.
ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ – מלת ״הנני״ שהוא מוכן לעשות מה שגזר, וכאדם האומר ״הנני עתה במקום שאעשה דבר פלוני״, וכן ״הנני שְׁלָחֵנִי״,⁠1 ״ויאמר הנֵני״.⁠2 כלומר עומד אני לפניך מזומן לעשות מצותך. וב״ספר השרשים״3 ״ויש [הנה] מורה על המקום כלומר המקום הזה, ׳והורדתם את אבי הנה׳,⁠4 ׳לא אתם שלחתם אותי הנה׳.⁠5 [עכ״ל]. ולדעתי כל ״הנני״ שבמקרא יורה כן, שעומד במקומו קרוב אליו לעשות מה שירצה. וכן על דרך משל ״הנני מביא את המבול״,⁠6 שעומד מוכן במקום הראוי לדבר זה. ולשון ״ואני הנני״, או ״ואני״, או ״ואני הנה״, מצאנוהו אצל הבטחות טובות, כמו ״ואני זאת בריתי אותם, אמר ה׳, רוחי אשר עליך״7 וגו׳. ״ואני הנה לקחתי את הלויים״,⁠8 ״אני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי״.⁠9 ואמרו חכמינו בספרי10 ״ואני, ברצון הנני בשמחה דברי רבי ישמעאל. אמרו לו תלמידיו: רבנו, לפי שהוא אומר ׳ואני הנני מביא את המבול׳ שומע אני שיש שמחה לפני המקום? אמר להם יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסיו מן העולם. רבי נתן אומר ׳הנה׳, בשמחה, וכן הוא אומר ׳הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו׳.⁠11 [עכ״ל]. אבל רש״י ז״ל אעפ״י שפירש על ״ואני הנה נתתי לך״12 פירש כשיטת הספרי, פירש כאן כשיטת המדרש שהוא מוכן, והסכים [הקב״ה] עם אותן שזרזוני כבר ׳מה אנוש כי תזכרנו?׳. ואולי זהו השמחה שאמרו בספרי כשיאבדו המכעיסים מן העולם, ועתה עת להסכים עמהם להאביד המכעיסים בשמחה. לא לפָנים13 שכאמרו [המלאכים] ״מה אנוש?⁠״ כי לא היה נברא, ואני חפץ בו. ומקיים הצדיק14 בתוכה להפרות זרעו כחול הים. וזה תשובה לטענת רמב״ן15 ז״ל שטען כי לא הסכים עמהם, שהרי השאיר נח ובניו. ולדעתי כי המאמר שם על הכתוב הסמוך, ״והקמותי את בריתי אתך״, וזהו השמחה שהיתה לפניו כביכול שמצא איש צדיק בארץ כדאי להקים בריתו אתו, כמו ״ואני זאת בריתי אותם אמר ה׳ ״. כלומר על כן צויתיך על מעשה התיבה, שאעפ״י שעֵת צרה היא לכל החיים, את בריתי אקים אתך.
הַמַּבּוּל – פירש רד״ק16 ז״ל ״שרשו ׳נבל׳ ומשפטו מַנְבּוּל והדגש17 יורה על החסרון.⁠18 ׳ונבל׳ כמו ׳ונבלי שמים מי ישכיב׳19 והוא הגשם ומבול מים, כמו ׳וגשם מטרות עוזו׳.⁠20 [עכ״ל]. ורחוק בעיני ש״נבל״ שם לגשם. ו״נבלי שמים כמו ״כשבר נבל יוצרים״21 שהן כדים שבהן המים. ונבלי שמים כמו כשבר נבל יוצרים שהן כדים שבהן המים, והן מקומות זו למעלה מזו, והשכיבן השם בחכמתו.
ורש״י ז״ל אמר ״מבול שבלה את הכל, ושבלבל את הכל, ושהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך״ [עכ״ל]. גלה כי אפשר שהוא שם משרש ״בלה״, או משרש ״בלל״, או משרש ״יבל״. וכן ראב״ע ז״ל אמר ״יש אומרים שהדגש תחת נו״ן המובלע, כמו מבוע [מן נבע], והוא משרש ׳אבלה נבלה הארץ׳,⁠22 או משרש ׳בלל׳⁠ ⁠⁠״. [עכ״ל]. ואין אתנו יודע המלה על בוריה. ולדעתי לפי שמצאנו ״לבול עץ אסגוד״,⁠23 ״כי בול הרים ישאו לו״,⁠24 ופירש ר׳ יונה25 שהוא כמו עץ, ונסמך אל עץ26 כמו ״אדמת עפר״.⁠27
ורד״ק28 ז״ל אמר כי הוא כמו ״יבול״. ואחשוב שהנכון כדברי רבי יונה, אבל ששב על העץ, ואינו עץ יחידי, אבל על הכובד והרבוי הוא. עמו שאומרים בלועז ״איין קלופּפֶן האָלטץ״.⁠29 וכן ״כי בול הרים״ איין קלופּפֶן בערג.⁠30
וכתוב ״בירח בול הוא החדש השמיני״.⁠31 ואמר רד״ק ז״ל עצמו יש אומרים כי נקרא בול מענין מבול, בעבור רוב הגשמים שירבו במרחשון.⁠32 וכן יראה שקראו החדש השמיני ירח בול לזכרון המבול שירד בו. ומ״ם מבול נוסף, או הם שני שמות בענין אחד, והנוסף במ״ם הוא להפלגה גדולה. ואם כן שם מבול כולל, וענינו ״איין שווערער קלופפן״,⁠33 ועל כן פירש ״מים על הארץ״, שיבוא מבול של מים. ולפי שהוראת השם על הפלגת הכובד במאד מאד, לא מצאנוהו עוד על ענין אחר, כי לא היה אחריו כמהו.
לשחת כל בשר – כנגד ״השחית כל בשר״. ״אשר בו רוח חיים״, לכלול בהמה ועוף ורמש, כמו שפירשנו בשם רמב״ן ז״ל. ולפי שמצינו ״ועצמות אדם ישרפו עליך״,⁠34 וכתוב עוד ״בעת ההיא נאום ה׳ יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו וגו׳ מקבריהם, ושטחום לשמש ולירח״35 וגו׳, שהיא פורענות שקשה למתים, על כן הוסיף ״אשר בו רוח חיים״, שלא נגזרת גזרת המבול רק ״לשחת כל חי״, לא שישחת קברי המתים הצדיקים כאדם ושת ודומיהן, כי בשרם ישכון לבטח.
מתחת השמים – רקיע השמים מסבב הארץ היבשה והימים כלם, והכל תחתיו. ואם כן לא תשאר בריה זולתי נח ואשר אתו בתיבה. ולהלן אמר ״כל אשר בחרבה מתו״ ואמרו ז״ל36 ״ולא הדגים שֶׁבְּיָם״, וגם הם תחת השמים. אבל בא זה ולמד על זה שתהיה ההשחתה בכל היבשה אשר תחת השמים, שלא תשאר מחוז בארץ ובאיי הים שלא ישחת מן המבול.
כל אשר בארץ יגוע – אינו על הערים והבתים וכל מלאכת מעשה והצמחים, כי אין מלת גויעה רק על החיים. אבל לפי שאמר ״לשחת כל בשר״, והייתי שומע שקצתן ישחתו באבר מן האברים, כמו ״את עין עבדו או את עין אמתו וְשִׁחֲתָהּ״,⁠37 על כן הוסיף ״יגוע״, ואין גויעה אלא הפסק קשר הגוף מן הנשמה, שתכליתה המות.
1. ישעיה ו, ח.
2. בראשית כב, יא.
3. של רד״ק, ערך ״הן״.
4. בראשית מה, יג.
5. שם מה, ח.
6. שם ו, יז.
7. ישעיה נט, כא.
8. במדבר ג, יב.
9. שם יח, ח.
10. קרח, פסקא ב.
11. שמות ד, יד.
12. במדבר יח, ח.
13. בתחילה.
14. קיומו של נח הצדיק.
15. בפירושו לפסוקנו.
16. ספר השרשים, סוף ערך: נבל.
17. שבאות מ׳.
18. על חוסר אות נ׳.
19. איוב לח, לז.
20. שם לז, ו.
21. ישעיה ל, יד.
22. ישעיה כד, ד.
23. שם מד, יט.
24. איוב מ, כ.
25. אבן ג׳נאח, בספר השרשים, ערך: בית ואו למד.
26. במקרא הנ״ל: לבול עץ.
27. דניאל יב, ב.
28. בספר השרשים, ערך: נבל.
29. עץ כבד שמשתמשים בו במטבח כדי לרדד את הבשר, או הבצק, לפני הצליה או הטיגון.
30. כלומר הכובד והרבוי. הר ענק, עמו הר תבור.
31. מל״א ו, לח.
32. וכן כתב רבי יונה אבן ג׳נאח, בערך: בית ואו למד.
33. בלעז: מכות חזקות.
34. מל״א יג, ב.
35. ירמיה ח, א-ב.
37. שמות כא, כו.
המבול – שרשו נבל, ומשמעו כמישה וכליון כח הצמחים. ובדרך דמיון יאמר באדם, נבל תבל (שמות י״ח:י״ח), בני נכר יבולו (שמואל ב כ״ב:מ״ו). ולפי שכאן גועו הכל בכליון כח בלי חלי, וכל צמח השדה כמש וכלה כחו, קראו מבול. ואם כלה כחם ברעה אחרת, גם אותו היה קרוי מבול. ולכך צריך לסמוך לו תמיד מים – מבול מים, ומי המבול (בראשית ז׳:י׳), חוץ מלבסוף שהוא סומך על שלפניו, ולגודל ההשחתה ההיא שלא היה כמוה, נשאר שמה לדורות, ה׳ למבול ישב (תהלים כ״ט:י׳). והנביא קוראה מי נח, ומעתיקים לועזים1 תרגמוהו זרם ושטף (זינפלוטה) ואין זה תרגום העברי.
1. בחומש נתיבות השלום: ״איך אבער וויל דיא זינדפלוט פאן וואסער...⁠״.
הנני מביא – ולא אמר הנני מוריד, לפי שמי המבול קצתם ירדו מלמעלה וקצתם עלו מן התהום כנזכר להלן:
המבול – שם מבול הונח על כל דבר הנופל מן השמים או ממקום גבוה, ושרשו נבל שהוא קרוב בענין לשורש נפל כי בי״ת ופ״א מתחלפים, אלא שהנפילה יאמר על הגופים הקשים, ונבל על הדברים הרכים בנפלם, כמו מים היורדים או עלי האילן הנובלים וכדומה, ופירש הכתוב מה היה המבול באמרו המבול מים, ושעורו המבול מבול מים:
כל אשר בארץ – לפי שאמר כל בשר אשר בו רוח חיים, ובכלל זה גם הדגים שבים, לכן פירש כל אשר בארץ להוציא הדגים שאינם בארץ:
יגוע – ימות פתאום, כי זה יורה לשון גויעה כמו שנפרש (לקמן כ״ה ח׳):
את המבול מים – לרד״ק שרשו נבל מן ונבלי שמים וענינו מטר השמים, ולד״א הוא מענין בלילה וערוב כי מדרך המים שיעשו זה, ולרש״י הוא מלשון בליי׳ והשחת׳ גם מלשון הובלה והולכה, וזה אמת ברור כי עיקר יסודו בל ונתאחדו בו הוראות הענינים האלה כולם, וממנו נתהוה שרש יבל ושרש בלה גם נבל ובלל. ובעבור שמתיבת מבול אין הכרע אם שיהיה המטר של מים או של אש או של ד״א וכבר אמרו רבותינו מבול של מים מבול של אש, לכן ביאר הכתוב ואמר מים כלומר מבול מים ויחסר הנסמך, וכן האהלה שרה אמו שענינו האהלה אהל שרה אמו (רוו״ה), והמתרגמו זרם שטף (זינדפלוטה) אינו לפי העברי (רל״ש).
את המבול – נ״ל כדעת Coccejus ואחרים שהוא משרש נבל, מלשון עָלֶה נָבֵל {ירמיה ח׳:י״ג} שהוא ענין נפילה והשחתה, ומלת מים היא כאן דרך פירוש, הנני מביא את המבול (כלומר השחתה על ידי מים) על הארץ. ורוזנמילר בתהלים כ״ט כתב כי יבל בלשון ערבי ענינו המטיר גשם גדול, ואיך שיהיה לא נמצא שם מבול אלא כאן ובתהלים כ״ט:י׳ למבול ישב, וגם שם נראה שהכוונה על מבול זה.
the flood (ha-mabbul). I follow the opinion of Coccejus and others, that mabbul is derived from the root naval – as in the expression aleh navel (“withering leaf”) – denoting falling and destruction. The word mayim (“water”), which follows it, serves to explain it: “I am about to bring the mabbul (that is, destruction by water) upon the earth.” Rosenmueller comments on Ps. 29 that יבל in Arabic denotes “causing a great rain to fall.” In any case, the word mabbul appears only here and in Ps. 29:10, “The Lord sat enthroned at the flood [la-mabbul],” where the reference appears to be to the Flood here.
אתה עשה את שלך, ואני – הנני וגו׳.
הנני מורה שהגזירה הנוראה נדרשה לחומרת המצב (ראה לעיל סוף הפירוש לפסוק יג).
מבול משורש ״נבל״ – כמישת כחות החיים בעולם הצומח והחי, או בחיים המוסריים. מכאן ״נָבֹל״ – כמישת העלים, ״נָבֹל״ – עייפות ואפיסת כחות, ״נָבָל״ ו״נְבָלָה״ – שפלות מוסרית, ובסופו של דבר ״נְבֵלָה״, גוף שניטלה נשמתו – פגר מת. ״נבל״ הוא צורה חלשה של ״נפל״; הווי אומר, ״נבל״ מורה על כמישה ומיתה איטיים של כחות הצומח והחי, או של הכחות המוסריים והרוחניים. נמצא ש״מבול״ מציין מניעת חיים.
השימוש שנעשה כאן בתיבת ״מבול״ לתיאור החורבן האיום, בא למעט מחומרתו. גם אם לא היה החורבן, סוף כל חי להיות ״נבול״. אף אחד מהייצורים שנידונו לכלייה לא נועד לחיות לעולם. נגזר עליהם רק שיבולו וימותו קודם זמנם.
יתירה מכך, הכתוב הקפיד לפרט מה נגזר למות: ״לשחת ׳כל בשר׳ אשר בו רוח חיים״. רק ה״לבוש״ (דהיינו הבשר), שבלאו הכי סופו להיות ״נבילה״, עתיד להשחת; רק לבוש הבשר, אשר מתלבשת בו רוח החיים; אך לא החיים עצמם, ולא רוח החיים (״רוח״ – כח התנועה הבלתי נראה), ובודאי שלא הנפש – האישיות הנצחית [עיין פירוש לעיל א, כ ד״ה שרץ].
וכך אומר הפסוק: אני אביא למניעת החיים; מסלול חייהם של ״כל בשר״ ינותק; ולבוש הבשר ששוכנת בו רוח חיים, ירד אל קברו בטרם עת.
יגוע משורש ״גוע״. חז״ל מעירים שביטוי זה נאמר לעניין מיתת צדיקים (ראה בראשית רבה סב, ב), וכמו שמצאנו אצל אברהם, יצחק, ויעקב: ״ויגוע וימת ויאסף אל עמיו״ (להלן כה, ח; לה, כט; מט, לג); אך כאן נאמר ״יגוע״ על מיתת דור המבול!
אכן כך הוא! יש חשיבות רבה לכך שהתורה בחרה להשתמש במילה זו כאן. שכן פסוקנו אינו מספר כאדם המתאר בדמיונו את זוועות המוות ואת מוראות האבדון של דור שלם, כדרך שמצאנו בציורים וסיפורים המתארים את המבול. אלא בורא העולם הרחום והחנון הוא המודיענו את התוכנית אשר הגה.
כמו ״מבול״, כך גם ״גוע״ הוא רב משמעות בהקשר הזה, כפי שנבאר. ״גוע״ קרוב ל״גוה״, השורש של ״גֵוָה״ – גופניות [כמו באיוב כ, כה]; ״גֵו״ – גוף, גב; ״גְוִיָּה״ – גוף מת; ״גוֹי״ – גוף האומה בקשריו כלפי חוץ, בניגוד ל״עַם״ – החברה הפנימית של האומה. ״גוע״ קרוב גם ל״גֵבֶא״ – מקום כינוס מים, בור; ומכאן בשלב מאוחר יותר ה״גבאי״ – האדם שאוסף כסף מהחייבים לשלם. ״גוע״ קרוב גם ל״גֵבֶה״ – כינוס של חמרים מוצקים. ובהרחבה מתקבל ״גבוה״, ואחר כך ״גבע״, ״גבעה״. וכן גם ״גִבֵּחַ״ – גיבן [שיש בגבו ״גבעה״]. הוראת היסוד של כולם היא: כינוס של המון או של חומר.
נמצא ש״גוע״ מציין את הרגע בו הגוף הופך להיות רק חומר. עד כה היו לגוף הכרה תחושה ותגובה, ובשעת הגויעה הוא נעשה חומר בעלמא ללא הכרה או תחושה. מיתה הבאה אחר ״גויעה״, אין בה ייסורים. וכן מפרש בראשית רבה (לא, יב) ״יגוע״ – ״יצמוק״, ייהפך לחסר תחושה.
האל הרחמן נהג אכן במידת הרחמים! איך יכל נח לשאת את חזיונות הקץ האיום של בעתת וייסורי מליוני יצורים, אם לא שהאלקים כבר גילה לו שמיתת רחמים היא: ״כל בשר״ – כל שיש בו הכרה ותחושה, ״יגוע״ – ברגע אחד יאבד את התחושה ויהפך לגוש של חומר. חומר אינו חש כל כאב, ומה שקורה איתו לאחר מכן הוא רק חזרתו ליסודות מהן נעשה. גם בסיפור תולדות המבול (להלן ז, כא–כג) מבדיל הכתוב בבירור בין שלושת השלבים: ״ויגוע״, ״מתו״, ״וימח״, היינו: איבוד הכרה, מיתה וחזרה לעפר.
ואני – מפני שרבים מחכמי האומות אמרו שהמבול היה אז ענין טבעי מתחייב לפי מעמד הארץ בימי ילדותה, אמר שאין המבול מחויב מצד טבע הארץ רק אני אביא את המבול בהשגחה. ויש מהחכמים אמרו שהמכסה שהארץ מכסה על התהום כמ״ש לרוקע הארץ על המים לא היתה חזקה עדיין ונפלה ועי״ז נשקעה הארץ תוך התהום ע״ז אמר מים על הארץ, לא שהארץ תפול אל המים. ויש היו אומרים שהיה צורך אל המבול לתקן הישוב, לכן אמר לשחת כל בשר. וכלל מונח אצל חכמי הטבע שאין דבר בטבע שיאבד וילך לבטלה, שגם פגרי החיים והצמחים הנרקבים יתפרדו ליסודותיהם וישובו לתועלת חיי האדמה שעי״כ תשמן הארץ ויתהוה מזון לצמחים, וחלקים המימיים והאויריים ישובו להאויר הכללי ואחרי גלגולים שונים ישובו לתועלת, עד שהגם שיושחת הבשר לא יושחת מתחת השמים כי יהיו לתועלת תחת קערורית גלגל הירח. לכן אמר שההשחתה הזאת תהיה מתחת השמים, ומבאר הטעם כי כל אשר בארץ יגוע. ולמי יהיה לתועלת אחר שיגוע כל בשר יחדו.
את המבול: שם ״מבול״ הוא מלשון ׳יובל׳ או ׳תובל קין׳1, שהוביל העולם להשחתה, ובאיזה אופן שהיתה השחתת העולם אם במים אם באש היה נקרא ״מבול״. ואמר אלהים ש״המבול״ שאמרתי להשחית הארץ ויושביה יהיה ״מים״2, למען:
לשחת כל בשר וגו׳ כל אשר בארץ יגוע3: שתי פעולות, הראשונה, ״לשחת״, היינו שימותו, שניה, להמחות4 הבשר אשר יהיה בשעת המבול על הארץ5. לאפוקי אשר יהיה מונח בתוך הארץ6, כמו שיבואר להלן (ז,כג). ושורש ׳גוע׳ פעם משמעו מיתה קלה שלא ע״י חולי ויסורין7, ומשום הכי כתיב הכי במיתת צדיקים8, והיא גויעת הרוח החיוני. ופעם משמעו מחיית9 בשר הגוף למים, ועל כן היה המבול מים. ומשום הכי כתיב כפל ״לשחת כל וגו׳ (וגם) כל אשר בארץ יגוע״, להודיענו דכאן הפירוש כמשמעותו השניה, דעל המיתה כבר כתיב ״לשחת״. ועיין בספר במדבר (יז,כח)10 שתי משמעויות אלו במקום אחד.
1. שמשמעות שניהם היא מלשון הובלה, עיין לעיל בדברי רבינו (פרק ד׳ פסוקים כא,כב). גם ברש״י איתא:. .. שהוביל את הכל...
2. כך בראב״ע וברד״ק, וז״ל: חסר נסמך – ׳ואני מביא את המבול, מבול מים׳.
3. קשה הכפילות ״לשחת... יגוע״. ועוד קשה, כאן ״מתחת השמים״ וכאן ״כל אשר בארץ״.
4. הרמוז במלת ״יגוע״ כפי שממשיך רבינו.
5. וזה נלמד מ״כל אשר בארץ״.
6. רבינו רומז לגופות שמתו כבר לפני המבול וכיסם העפר והפכו למאובנים שנמצאו אלפי שנה לאחר המבול, עיין להלן ז,כג בדבריו. אך מלשון הרמב״ן שם לכאורה לא משמע כך, וז״ל: לאמר שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ, כי הכל נימוחו.
7. כך דעת בעלי התוספות להלן ז,כג, וכן ברד״ק שרש ׳גוע׳. ועיין להלן ז,כא.
8. מוזכר ברש״י להלן כה,יז ׳לא נאמרה גויעה אלא אצל הצדיקים׳. וכן כתבו בעלי התוספות שם, וז״ל: וכללא דתלמודא, כל מקום שנאמר ׳גויעה׳ זו היא מיתת צדיקים, לפי שהיא מיתה ממהרת.
9. וזוהי משמעות ״וימח את כל היקום״ להלן ז,כג, כדעת הרמב״ן שם, עי״ש. ועיין ברש״י לעיל ו,ז.
10. על הפסוקים ״הן גוענו אבדנו... כל הקרב... ימות, האם תמנו לגוע״.
ואני הנני מביא את המבול. התורה לא זכרה רק מבול אחד והחכמה האחרונית העירונית זכרה מבול יותר מאחד, וראה אמתת קבלתינו שמה שחסר בתורה שבכתב, באה תושבע״פ ומשלימתו, והוא שבזמן שעדיין לא השמיעה החכמה הטבעית החדוש הזה, כבר קדמו חכמינו ולמדונו בסנהדרין פ׳ י״א דרש ר׳ אבהו אוקינוס גבוה מכל העולם, ב׳ פעמים כתיב הקורא למי הים וגו׳ כנגד ב׳ פעמים שעלה הים והציף את העולם, ועד היכן עלה.... רבי יודן וכו׳ בראשונה עלה עד עכו ועד יפו ובשניה עד כיפי ברבריא ר׳ חנניה וכו׳ בראשונה עלה עד כיפי ברבריא ובב׳ עד עכו ועד יפו — ר׳ אלעזר וכו׳ בראשונה עד קלבריאה ובב׳ עד כיפי ברבריא ע״כ. ועל חוקרי הזמן לחפש ולבאר על מה סמכו בסברותם למחלקותם, ומה הן הסימנים המעידים על הדבר — כי הרי זה לדעתי, מאמר נכבד לפני החכמה הטבעית שבזמנינו — וראיתי בב״ר ל״ח ובמד׳ שהש׳ ט׳ שזכרו ג׳ מבולים אחד בדור אנוש, ואחד בדור המבול, ואחד בדור הפלגה.
רוח חיים. נשמה ורוח יאותו לרוח גשמי ולרוחני שבבעלי חיים, ויש דוגמאות לרוב לשניהם בכתבי הקדש — והסגולה הזאת להשתמש להורות על הנשמה הרוחנית בשם שהוראתו ג״כ הרוח הגשמי איננה סגולה פרטית ללשוננו, ולפי דעתי כל הלשונות ילחצם ההכרח הלז, רק לדעת איזו הוראה קדמה לחבירתה, והטעם למה נתיחדו שני הדברים בשמותם אין כאן מקום להשתדל בו — והעד בלשון יון שיאמרו פניאומא בין לרוח החיוני והשכלי בין על הגשמי, וכן בלשון לאטין ספירינטוס, וכן בלשון הודו אַטְמַא — ושם נפש מצינו אותו ג״כ על ההבל היוצא מהפה לדעת ראב״ע איוב מ״א נפשו גחלים תלהט — אלא שמצאנו לנפש הוראה אחרת שלא מצינו לא לרוח ולא לנשמה והוא הוראת הגוף (עיין רד״ק ש׳ נפש) וזו ראיה שצדקו אזל ובפרט המקובלים באומרם שהנפש היא המדרגה הפחותה שבשלש והיא הכח הגופני.
ואני – בניגוד לאשר הוטל על נח, היינו לעשות את התיבה.
המבול – מלשון יבל, לזרום. אין הביטוי מבול בא, מלבד בפרשה זו, אלא בתהלים כ״ט:י׳. בישעיהו נ״ד:ט׳ נקראת תופעה זו — מי נח.
מים – תמורה (אפוזיציה) לשם ״המבול״, לשם הגדרה נוספת, וכן להלן (בראשית ז׳:ו׳) ״והמבול היה מים על⁠־הארץ״.
לשחת – בנין פיעל, ומשמעותו כבנין הפעיל — ״והנני משחיתם״ (לעיל פסוק י״ג).
מתחת השמים – כאילו מעל תחת השמים, להעבירו משם.
כל אשר בארץ – להוציא את הדגה אשר בימים.⁠1
1. ר׳ סנהדרין ק״ח. (המ׳).
ואני וגו׳ – ת״ר, דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב״ה, והיו אומרים, כלום אנו צריכים לו אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן, אמר הקב״ה, בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים.⁠1 (סנהדרין ק״ח:)
1. יתכן דמדייק מלת מבול (ששרשו נבל והוראתו השחתה וכליון, כמו נבלה הארץ נבלה תבל) ודריש מפני שמקודם אמר הקב״ה והנני משחיתם סתם, וההשחתה אפשר להיות ע״י דברים הרבה כמו אש וגפרית ורעש הארץ, ואח״כ פירש הנני מביא את המבול (אותה ההשחתה אשר אמרתי תהי׳ ע״י) מים, לכן דריש הסבה וטעם הדבר שבחר הקב״ה את המים להשחתה זו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןטור הפירוש הארוךר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יח) וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת⁠־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל⁠־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי⁠־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃
But I will establish my covenant with you, and you will come to the ark, you, your sons, your wife, and the wives of your sons with you.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[ר] 1ר׳ יודה בר פזי ר׳ חנין בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המטה, מ״ט ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, וביציאתו הותרה לו תשמיש המטה, מ״ט (בראשית ח׳:ט״ז) צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. (ירושל׳ תענית פ״א ה״ו).
[רא] 2והקימותי את בריתי אתך, ברית אתה צריך מפני הפירות שאתה כונס שלא ירקבו ושלא יתעפשו ושלא ישתנו, ברית אתה צריך הגבורים היה אחד מהם נותן רגלו על התהום וסותמו נותן ידו על החלון וסותמה, היה בא ליכנס לתיבה והיו רגליו מתערכלות הה״ד (איוב כ״ו:ה׳) הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם, ארי היה בא ליכנס לתיבה והיו שיניו קהות, כו׳ א״ר חייא בר אבא נגר הייתי ואילולי בריתי שהיתה אתך לא היית יכול ליכנס לתיבה הה״ד והקימותי את בריתי אתך אימתי לכשתכנס אלי התיבה. (בראשית רבה ל״א).
1. סנהדרין קח: ב״ר פל״א, פל״ד, תנחומא ישן נח סי״ז, תנחומא שם סי״א, פרדר״א פכ״ג, סא״ר פל״א, ועי׳ לקמן ז. ז. וברד״ק מבאר הטעם שכן היה ראוי לו שיחוש וידאג על השחתת העולם ולא יתעסק בתאות הגוף אלא במאכל כדי להחיות. ובדרשת אבן שועיב הבאתי דבריו לעיל מאמר קעז. כ׳ ובעבור זו הקדושה (של התבה) נאסרו בה בתשמיש, וכעי״ז בב״ר פל״ו על הא דאמר שחם שמש בתיבה לאחר שקבע מוניטין שלו בתוך ״אהלו של מלך״ (והתיבה היא אהלו של הקב״ה. מת״כ) ועי׳ לקמן פ״ז מאמר לא. ובגמ׳ תענית י. יא. ועי׳ בס׳ פער״ז כאן, וזח״א סח. זח״ג טו. ולק׳ ח. טז.
2. מתערכלות, נלכדות. וי״ג מתערסלות. ובפס״ז ברית אתה צריך מפני הגבורים שלא יהרסו את התבה כדכתיב הרפאים יחוללו וגו׳ אלו החיות, האריות היו באין עליו ושיניהם קהות, הנפילים באים וקרסיליהון מתעקלות. ובמדרש הגדול, והקימותי את בריתי, איזו ברית ר״א זו ברית שמים וארץ שאינן בטילין שנא׳ אם לא בריתי וגו׳ עי׳ לעיל פ״א מאמר סה. נגר היית. אמר הקב״ה לנח אומן ובנאי היית שעשית את התבה ואלולי בריתי וגו׳. (מנח״י) ובמנח״י הביא הגי׳ ״כשהובאתה״ אל התבה. ועי׳ בפי׳ אע״ז ורמב״ן כאן.
וַאֲקֵים יָת קְיָמִי עִמָּךְ וְתֵיעוֹל לְתֵיבְתָא אַתְּ וּבְנָךְ וְאִתְּתָךְ וּנְשֵׁי בְנָךְ עִמָּךְ.
I will establish My covenant with you. You shall go into the ark, you, your sons, your wife and your son’s wives, with you.
ואקיים ית קיימי עמך ותיעול לתיבותה את ובניך ואתתך ונשי בניך עמ׳.
ואקים ית קימי עמך ותיעול לתיבותא אנת ובנך ואינתתך ונשי בנך עמך.
But I will establish my covenant with thee; and you shalt go into the ark, you, and thy sons, and thy wife, and the wives of thy sons with thee.
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ – בְּרִית אַתָּה צָרִיךְ מִפְּנֵי הַפֵּרוֹת שֶׁאַתָּה כּוֹנֵס שֶׁלֹא יֵרָקְבוּ וְשֶׁלֹא יִתְעַפְּשׁוּ וְשֶׁלֹא יִשְׁתַּנּוּ, בְּרִית אַתָּה צָרִיךְ, הַגִּבּוֹרִים הָיָה אֶחָד מֵהֶם נוֹתֵן רַגְלוֹ עַל הַתְּהוֹם וְסוֹתְמוֹ, נוֹתֵן יָדוֹ עַל הַחַלּוֹן וְסוֹתְמָהּ, הָיָה בָּא לִכָּנֵס לַתֵּבָה וְהָיוּ רַגְלָיו מִתְעַרְכְּלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם (איוב כ״ו:ה׳), אֲרִי הָיָה בָּא לִכָּנֵס לַתֵּבָה, וְהָיוּ שִׁנָּיו קֵהוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ (איוב ד׳:י׳), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא נַגָּר הָיִיתָ וְאִלּוּלֵי בְּרִיתִי שֶׁהָיְתָה אִתְּךָ לֹא הָיִיתָ יָכוֹל לִכָּנֵס לַתֵּבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ, אֵימָתַי לִכְשֶׁתִּכָּנֵס אֶל הַתֵּבָה.
אַתָּה וּבָנֶיךָ – רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן וְרַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר נֹחַ כְּשֶׁנִּכְנַס לַתֵּבָה נֶאֱסַר לוֹ פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ לְעַצְמְךָ, וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ לְעַצְמָן, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הִתִּיר לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ (בראשית ח׳:ט״ז), אָמַר רַבִּי אָבוּן כְּתִיב: בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד (איוב ל׳:ג׳), אִם רָאִיתָ חֶסְרוֹן בָּא לָעוֹלָם, וְכָפָן בָּא לָעוֹלָם, גַּלְמוּד, הֱוֵי רוֹאֶה אֶת אִשְׁתְּךָ כְּאִלּוּ הִיא גַּלְמוּדָה, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְנִדָּה גַּלְמוּדָה.
אָמַר רַבִּי הוּנָא כְּתִיב: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב (בראשית מ״א:נ׳).
והקימותי את בריתי אתך – ברית אתה צריך מפני פירות שאתה כונס שלא יתעפשו ושלא ירקבו ושלא ישתנו.
והקימותי את בריתי אתך – אלמלא שכרת הקב״ה ברית עמו לא היה יכול לעמוד.
אתה ובניך ואשתך1מלמד שאסרן בתשמיש המטה.
1. מלמד שאסרן בתשמיש. ב״ר פל״א אות י״ב ילקוט רמז נ״ה, לקח טוב, ועיי׳ סנהדר׳ ק״ח ע״ב, ובפדר״א פכ״ג, ורש״י עה״ת.
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ – בְּרִית אַתָּה צָרִיךְ, הַגִּבּוֹרִים אֶחָד מֵהֶן הָיָה נוֹתֵן אֶת רַגְלוֹ עַל הַתְּהוֹם וְסוֹתְמוֹ, וְנוֹתֵן יָדוֹ עַל חַלּוֹן וְסוֹתְמוֹ וְהָיָה בָּא לִיכָּנֵס לַתֵּבָה וְהָיוּ רַגְלָיו מִתְעַרְכְּלוֹת הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב כ״ו:ה׳) ״הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם״. אֲרִי הָיָה בָּא לִיכָּנֵס לַתֵּבָה וְהָיוּ שִׁנָּיו קֵהוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ד׳:י׳) ״שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵי כְפִירִים נִתָּעוּ״, בְּרִית אַתָּה צָרִיךְ מִפְּנֵי פֵּירוֹת שֶׁאַתָּה כּוֹנֵס שֶׁלֹּא יֵעַפְּשׁוּ וְשֶׁלֹּא יַרְקִבוּ וְשֶׁלֹא יִשְׁתַּנּוּ. וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה, אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, נַגָּר הָיִיתָ וְאִלּוּלֵי בְּרִיתִי שֶׁהָיְתָה אִתָּךְ לֹא הָיִיתָ יָכוֹל לִכְנוֹס הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ, אֵימָתַי כֶּשֶׁבָּאתָ אֶל הַתֵּבָה.
אַתָּה וּבָנֶיךָ – רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן וְרַבִּי חַנִין בְּשֵׁם רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, נֹחַ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס אֶל הַתֵּבָה נֶאֱסַר לוֹ פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַתָּה וּבָנֶיךָ לְעַצְמָן, וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ לְעַצְמָן. (איוב ל׳:ג׳) ״בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד״ אִם רָאִיתָ חִסָּרוֹן בָּא לָעוֹלָם הֱוֵי רוֹאֶה אֶת אִשְׁתְּךָ כְּאִלּוּ הִיא גַּלְמוּדָה, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְנִדָּה גַּלְמוּדָה. אָמַר רַב הוּנָא, ״וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים״ אֵימָתַי ״בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב״. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הִתִּיר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ח׳:ט״ז) ״צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ״.
ואת׳בת עהדי מעך פתדכ׳ל אלי אלתאבות אנת ובנוך וזוג׳תך ונסא בניך מעך.
ואקיים את בריתי איתך, בכך שתיכנס אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך איתך.
וכשאמר והקימותי את בריתי אתך חייב אותו לקיים גם הוא את הברית עם אלהיו. כי אין אלהים מקיים את הבטחתו אלא למי שמקיים את מה שהבטיח הוא לו כאמור ״את י״י האמרת היום וי״י האמירך היום״. והכוונה האמתית של הדבור הזה היא שציוה אותו ואת אנשיו לעמוד בצדקתם כדי שיקיים את בריתו אתם.
ויש אומרים שקיבץ את האנשים יחד ואמר: אתה ובניך אתך, וקיבץ את הנשים יחד: ואשתך ונשי בניך – כדי לאסור עליהם את התשמיש כל זמן היותם בתבה, וזה מתקבל על הדעת. וסיוע לזה מה שהפך את החיבורים ביציאתם והזכיר את הזוגות יחד – אתה ואשתך ובניך ונשי בניך.
וקולה [והקמ]⁠ותי את בריתי אתך אוג׳ב עליה אן ית׳בת הו איצ׳א עלי [עה]⁠ד רבה לאן אללה אנמא ופי באלעהד למן ית׳בת עלי עהדה [כק׳] את ייי האמרת היום וייי האמירך היום. פיכון פי חקיקהֵ [אלכ]⁠לאם קד אמרה וג׳מיע אהלה באלת׳באת עלי אלצלאח חתי ית׳בת [מעה]⁠ם אלעהד. ויקאל אן פי ג׳מעה אלרג׳ל בעץ׳ אלי בעץ׳ בקו׳ אתה ובניך אתך וג׳מע אלנסא בעצ׳א אלי בעץ׳ בקו׳ ואשתך ונשי בניך חט׳ר עליהם אלגשיאן טול מא אקאמו פי אלתאבות [והו] קול קריב. ויקויה מא עכס הד׳ה אלצ׳מאת ענד אלתכ׳ריג׳ פצ׳ם [אל]⁠זוג׳ אלי זוג׳תה בקו׳ אתה ואשתך ובניך ונשי בניך.
והקימותי את בריתי – ברית היה צריך על הפירות שלא ירקיבו ושלא יעפישו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור.
אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וגו׳ – האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה.
והקמתי את בריתי BUT I WILL ESTABLISH MY COVENANT – A covenant was necessary for the sake of the fruits that they should not rot or decay; and also that the wicked people of that generation should not kill him (Bereshit Rabbah 31:12)
אתה ובניך ואשתך YOU, AND YOUR SONS AND YOUR WIFE – Males separately and females separately. From this one may infer that they were not permitted to live together in the Ark as man and wife (Sanhedrin 108b).
והקימותי את בריתי אתך1ברית אתה צריך מפני הגבורים שלא יהרסו את התבה. כדכתיב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כ״ו:ה׳). אלו החיות. האריות היו באין עליו 2ושיניהם קהות. הנפילים באים 3וקרסיליהון מתעקלות.
4ד״א ברית אתה צריך מפני הפירות שלא יתעפשו.
ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך5מיכן אמר ר׳ יהודה ב״ר סימון כיון שנכנס נח בתבה נאסר בפריה ורביה. הפריד הזכרים לבד והנקבות לבד.
1. ברית אתה צריך. ב״ר פל״א. ילקוט רמז נ״ה.
2. ושיניהם קהות. עי׳ ב״ר שם. וסיים הה״ד שאגת אריה וקול שתל ושני כפירים נתעו.
3. וקרסיליהון מתעקלות. בכ״י פלארענץ מתעבלות. עי׳ ב״ר פל״א היה בא ליכנס לתבה והיו רגליו מתערכלות. והמעריך בערך ערסל הביא הגירסא מתערסלות. פי׳ משתמטות ומחליקות. ואולי הגי׳ מתערטלות עכ״ל. ובילקוט שם הגי׳ מתערסלות.
4. ד״א ברית אתה צריך. ב״ר וילקוט שם ורש״י עה״ת.
5. מכאן א״ר יהודה בר סימון. ב״ר פל״א. ילקוט רמז נ״ה. ועי׳ סנהדרין ק״ת ע״ב. ופדר״א פכ״ג. ורש״י עה״ת.
ונשי – לשון רבים של אשה, ומגזרת אנוש ואנשים הוא. אבל אשתא הזמה (יחזקאל כ״ג:מ״ד) מגזרת איש ואשה הוא.
א. בכ״י: אישות.
והקמתי את בריתי – לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול, ואם לא נמצא בתחלה מפורש. כאשר מצאנו במשנה התורה: נשלחה אנשים לפנינו (דברים א׳:כ״ב).
ומלת והקמתי – שאקיים שבועתי.
והקרוב אלי: שזאת הברית רמז לקשת.
וטעם ברית – הסכמה, ודבר שבחרו שנים, והוא מגזרת: ברו לכם איש (שמואל א י״ז:ח׳). והמלה בסמוך ובמוכרת1 שוה, וכן: שבית יעקב (תהלים פ״ה:ב׳), ובנותיו בשבית (במדבר כ״א:כ״ט).
ויש אומרים: כי טעם ברית גבול כרות.
1. כלומר: בצורת הפסק.
BUT I WILL ESTABLISH MY COVENANT. This indicates, although not previously mentioned, that God had sworn earlier to Noah that he and his children would not die in the flood.⁠1 We find a similar instance in Deuteronomy, viz., Let us send men before us, that they may search the land for us (Deut. 1:22).⁠2 But I will establish means I will keep my oath. However, it appears to me that the covenant alludes to the covenant that would be made at the time God set the rainbow in the sky.⁠3 Covenant means an agreement and a thing which two sides choose. It comes from the same root as beru (choose) in choose (beru) you a man for you (I Sam. 17:8).⁠4 The word for covenant (brit) has this form and vocalization both in the absolute and in the construct. We find the same thing with the word shevit (captivity). We thus read, Thou hast turned the captivity of Jacob (shevit Yaakov) (Ps. 85:2), and And his daughters into captivity (ba-shevit) (Num. 21:29). Others say that a brit (covenant) is a cut boundary.⁠5
1. But I will establish my covenant means I will keep my promise. Hence a promise was already made.
2. Of Scripture omitting a fact and then mentioning it later, see Num. 13:2.
3. In contradistinction to what Ibn Ezra had just noted, he now suggests that the covenant does not refer to a previous covenant but to one yet to be made.
4. Brit (covenant) comes from the root bet, resh, resh, meaning to choose.
5. A brit is an agreement with conditions (boundaries) which cannot be violated. Brit has the letters bet, resh, tav. These letters can be rearranged bet, tav, resh, meaning to cut (see Gen. 15:10) (Weiser). Others say it comes from bara (to cut), the tav taking the place of the ale f (Cherez). According to this opinion brit comes from the word cut and not from choose.
והקימותי את בריתי אתך – למדנו מזה הכתוב שהשם כרת עמו ברית והבטיחו שלא ימות זרעו.
ובאת אל התבה – וכבר באת, כחברים רבים.
והקימותי את בריתי אתך – בריתי שאני כורת עמך שתנצל ממי המבול אתה וכל אשר אתך, אקימנו לך.
ובאת אל התיבה – שאמרתי לך שתנצלו בה ממי המבול.
אתה ובניך – מכאן סמכו רבותינו ז״ל (בראשית רבה ל״א): שלא שמשו מטתם נח ובניו בתבה, שהרי הפרידם הכתוב בביאתם אל התיבה, שאמר:⁠א אתה ובניך ואשתך ונשי בניך. וכן היה ראוי לו שיחוש וידאג להשחתת העולם ולא יתעסק בתאוות הגוףב אלא במאכל כדי לחיות.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שאמר״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״הגוף״.
והקימותי את בריתי אתך, the covenant that I am going to make with you as part of the deal that you and your family will be saved. I will keep this promise for you and your descendants.
ובאת אל התבה, the ark in which I told you that I would save you from the waters of the deluge.
אתה ובניך, the absence of a reference to the females, shows that copulation was forbidden in the ark, seeing that the women were to have separate quarters. (Chulin 70) God separated them by writing: אתה ובניך, אשתך ונשי בניך, The moral lesson in all this is that a time when the entire human species is being wiped out, it is not appropriate for the survivors to indulge in physical pleasures. All they were allowed to do was to eat enough in order to keep themselves alive and well.
והקמותי את בריתי אתך – שלא יכרת זרעך מפני המבול.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
והקימותי את בריתי אתך, "I will maintain My covenant with you.⁠" The reference is to the covenant that Noach's descendants will not be wiped out during the deluge.
ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך – פרש״י (ד״ה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך) מכאן אמרו [חכמים]⁠א (בראשית רבה לא:יב) שנאסרו בתשמיש המיטה. ותימ׳ למה נאמ׳ ביציאתו ויצא נח ואשתו (בראשית ח:יח). משמע שהיו ביחד. וי״ל ויצא נח לאו איציאת תיבת נח קאי כי אם איציאת קינים שכך היו האנשים לבד1. אבל מן התיבה יצאו איש ואשתו שהותר להם תשמיש המטה.
1. כלומר, יש מחיצות בתיבה שהפסיק בין האנשים לנשים. ופסוק ״ויצא נח״ קאי על יציאה מן המחיצות, ולא מן התיבה.
א. כתב ידו של ר׳ מרדכי שמואל גירונדי על הכתב העיקר ואיני יכול לראות מה היה נכתב מקודם.
ובאת אל התיבה אתה ובניך וגו׳ – פירש״י מכאן אמרו חז״ל שנאסרו בתשמיש המטה ותימה למה אח״כ נאמר ביציאה ויצא נח ובניו וגו׳ הלא כבר חזרו והותרו בתשמיש כדכתיב לפני זה בציווי צא מן התיבה אתה ואשתך וגו׳ וכפירש״י שם, וי״ל כי לא ביציאה מן התיבה ידבר ויצא נח ובניו כי אם ביציאה מן הקינים אשר שם היו הזכרים יחד והנקבות ג״כ ולכן לא כתיב שם מן התיבה כמו בציווי הש״י צא מן התיבה וגו׳ רק לבסוף כתיב יציאה אחרת בפ״ע יצאו מן התיבה כדי להזכיר יציאת׳ מן התיבה ג״כ ובאמת שם מותרים.
והקמתי את בריתי – אמר ר׳ אברהם: לאות כי השם נשבע לו שלא ימות במבול הוא ובניו, ואם לא נכתב תחלה מפורש, כאשר מצאנו במשנה תורה: נשלחה אנשים לפנינו (דברים א׳:כ״ב). ומלת והקימותי – שאקיים שבועתי. והקרוב אלי, שזאת הברית רמז לקשת. וטעם ברית – הסכמה ודבר שבחרו שנים, מגזרת: ברו לכם איש (שמואל א י״ז:ח׳), והמלה בסמוך ובמוכרת. וכן: שבית יעקב (תהלים פ״ה:ב׳), ובנותיו בשבית (במדבר כ״א:כ״ט). ויש אומרים: גבול כרות. כל אלו דבריו.
והיותר נכון בדרך הפשט כי ענין: והקימותי את בריתי – לאמר בעת שיבא המבול תהיה בריתי קיימת אתך, שתבא אל התבה אתה וביתך, ושנים מכל הבשר להחיות, כלומר: שתחיו שם ותתקיימו לצאת משם לחיים. והברית הוא דברי השם כשיגזור אֺמר בלא תנאי ושיור, ויקםא (איוב כ״ב:כ״ח). והזכיר הברית, והזכיר שיהיה קיים. והוא כלשון: קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם (אסתר ט׳:כ״ז) – שקבלו עליהם דבר להיותו קיים.
ועל דרך האמת: הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן: בראשית ברא אלהים (בראשית א׳:א׳), והנה: בריתי – כמו בִרְיָתִי,⁠ב והמלה כמו סמוכה, כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו, יצוה שתקום ותהיה עם הצדיק. וכן: ואני הנני מקים את בריתי אתכם (בראשית ט׳:ט׳), בריתי היתה אתו (מלאכי ב׳:ה׳). והמשכיל יבין.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״ויקים״.
ב. הניקוד בכ״י מינכן 138. בכ״י פולדה 2: ״בִרְיַתִי״.
AND I WILL ESTABLISH MY COVENANT. Rabbi Abraham ibn Ezra said that this is a sign that G-d had sworn to Noah that during the flood, neither he nor his children would die even though it is not clearly written at first. This is similar to what we find in Deuteronomy: And ye came near unto me every one of you, and said: Let us send men before us, that they may search the land for us.⁠1
The meaning of V'hakimothi (And I will establish) is "I will fulfill My oath.⁠" It appears likely to me that this covenant mentioned here refers to the rainbow, [Thus G-d hinted to Noah that after the flood He will make a covenant with him if he will fulfill the commandment concerning the making of the ark.] The meaning of the word b'rith (covenant) is an agreement and accord which two have chosen, stemming from the root, 'b'ru' (choose) you.⁠2 And the word b'rith takes the same form in construct and in separateness. A similar case is [the word sh'vith, captivity]: 'sh'vith' (the captivity of) Jacob;3 And his daughters 'bash'vith' (in captivity).⁠4 And some say that the word b'rith means the establishment of a boundary [to which each party to the covenant should adhere]. All these are Abraham ibn Ezra's words.
A more correct explanation in line with the simple meaning of Scripture is that the purport of the expression, And I will establish My covenant, is, "At the time of the coming of the flood, My covenant will be established with you so that you and your family and two of all flesh will come into the ark to remain alive, that is to say, so that you will live there and maintain yourself in order to go forth from there alive.⁠" And b'rith (covenant) means G-d's word when He decrees something without any condition and residuary and fulfills it. Now He mentions the b'rith and mentions that it will be fulfilled, [which, according to the present interpretation is an apparent redundancy], just as we find the verse, The Jews ordained and took upon them, and upon their seed,⁠5 meaning they accepted upon themselves a matter which was to exist. [Thus our verse is to be explained in a similar way, i.e., He established an unconditional covenant.]
By way of the truth, [the mystic lore of the Cabala], the b'rith is everlasting, the word being derived from. In the beginning G-d 'bara' (created).⁠6 Thus brithi (My covenant) is similar to b'riyothi (My creation), and the word is alike in construct form because it is adjoined to the times there were before us. He thus commanded that the b'rith exist and be with the righteous one [Noah]. In a similar sense are the verses: As for Me, behold, I establish My covenant with you;7 My covenant was with him.⁠8 The learned student [in the mystic lore of the Cabala] will understand.
1. Deuteronomy 1:22. This account, narrated by Moses, is not explicitly stated in Numbers, Chapter 13, which begins with G-d saying: Send thou men… Ramban cites this as another case where the first account lacks some of the details of the later account.
2. I Samuel 17:8.
3. Psalms 85:2. Here the word sh'vith is in construct.
4. Numbers 21:29. Here the word bash'vith is separate.
5. Esther 9:27.
6. Above, 1:1.
7. Genesis 9:9.
8. Malachi 2:5.
והקימותי את בריתי אתך – הברית הזאת הוא שמתנה עמו עתה כי המה יאבדו והוא יעמוד וכלם ימחו במבול והוא ינצל, או ירמוז לברית הקשת.
וכתב הרמב״ן ז״ל וע״ד האמת הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלהים, והנה בריתי כמו ברייתי, והמלה כמו סמוכה כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו וצוה שתקום ותהיה עם הצדיקים, וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם, (מלאכי ב׳:ה׳) בריתי היתה אתו והמשכיל יבין עכ״ל. ובאורו הברית שהיא נאצלת מעולם הוא הרחמים וסמוכה לעולמים שהיא מנהג העולמים, תקום ותהיה עם הצדיק יסוד עולם, ועם זה תקבל שפע ותשפיע למטה, זהו שאמר אתכם.
והקימותי את בריתי עמך, "and I will maintain My covenant with you, etc.⁠" The covenant G-d speaks about is the one he now concludes that He would wipe out life on earth and would save only Noach and those in the Ark with him. Alternatively, G-d may have been speaking about the covenant involving the rainbow, the details of which appear later on in our portion (view of Ibn Ezra).
Nachmanides writes that based on Kabbalah the covenant G-d speaks about here is not one G-d concluded with Noach at all, but it s a covenant G-d made with mankind or the universe at the time of creation. The word ברית, "covenant,⁠" is actually derived from the word בראשית, the time when G-d began the work of creation. You may read the word בריתי as if it had been spelled ברייתי, related to "My creation,⁠" i.e. the Hebrew word בריתי is similar to a possessive form of the word or words בראשית עולם, "at the beginning of the universe.⁠" Accordingly, G-d stated that this original covenant would be maintained with the righteous of all generations, at this point with Noach. Nachmanides quotes Genesis 9,9 ואני הנני מקים את בריתי אתכם, "and here I will keep My covenant with you,⁠" as an example of what he has in mind. Another example he quotes is Malachi 2, 5 בריתי היתה אתו, "My covenant has been with him.⁠" [that G-d always maintained His covenant with the tribe of Levi.] The intelligent will understand what I refer to. Thus far Nachmanides To summarize what he meant: The covenant which has existed and extended from on high to man on earth is that G-d employs His attribute of Mercy as the guiding principle in His relation to human beings. This covenant will endure and the partner to G-d in this covenant is the righteous f each generation seeing the righteous is the foundation upon which the universe id founded. Due to this covenant man is the recipient of G-d's bounty. This is the real meaning of the word אתכם "with you" (pl) in 9,9.
והקימותי את בריתי אתך – פירש״י ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו.
ור׳ אברהם פירש: שהשם נשבע לו שלא ימות במבול הוא ובניו אע״פ שאינו מפורש כמו שמצינו במשנה תורה נשלחה אנשים לפנינו. ומלת והקימותי שאקיים שבועתי וקרוב הדבר שזה רמז לקשת ופי׳ ברית הסכמה שבחרו שניהם מגזרת ברו לכם. והרמב״ן כתב ויותר נכון כדרך הפשט כי ענין והקמותי לומר בעת שיבא המבול תהיה ברית קיימת אתך שתבא אל התיבה אתה וביתך ושנים מכל החי להחיות כלו׳ שתחיו שם ותקיימו לצאת משם לחיים והברית הוא דבר השם כשיגזור אומר בלי תנאי:
והקימותי את בריתי אתך, "but I will maintain My covenant with you.⁠" According to Rashi the covenant was needed to prevent the produce in the ark that was to serve its inhabitants as food from rotting, during the year it would remain inside.
Ibn Ezra suggests that this was an oath by God to Noach that neither he nor members of his family would die while in the ark during the deluge, even though the Torah does not spell it out as a specific promise. We explained this (Tur)) in connection with Deut. 1,22 on the line נשלחה אנשים לפנינו, "let us send some men ahead.⁠" [in that verse too the Torah refrains from spelling out that the request was for spies and not simply scouts. Ed.] The word והקימותי refers to "keeping a promise, an oath.⁠" It is most likely that this is a veiled hint of the rainbow, which will become the symbol of God's oath later on in our portion. The word ברית, meaning "a solemn and mutual undertaking,⁠" is derived from the expression ברו לכם, (Samuel I 17,8) where it means "choose for yourselves.⁠"
Nachmanides writes, more in line with the plain meaning of the text, that God promised Noach that when the moment came for the deluge to commence, he and his family would enter the ark safely, unharmed and the requisite pairs of animals would all show up ready to enter the ark to spend the time within safely. The special significance of the word (concept) ברית is that it is a binding promise not subject to additional clauses which could invalidate it.
ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך וכו׳ – פר״ש מכאן שנאסרו בתשמיש המטה. תימה למה (לא) נאמר ביציאתו (בראשית ח׳ י״ח) [ויצא נח ובניו ואשתו וכו׳, וי״ל] ויצא נח לאו איציאת תיבה קאי כ״א איציאת קינים שכך היו האנשים לבד, אבל מן התיבה יצאו איש ואשתו שהותר להם תשמיש המטה.
והקמותי את בריתי אתך וגו׳ – אין הכרח שיזכר הכתו׳ כריתת ברית מהשם עמו קודם זה, כי אע״פ שלא היה קודם זה הנה נכון עתה זה הלשון.⁠1 ואולם ענין כריתת ברית בחק השם או שבועתו כבר רמזו רבותינו ז״ל ואמרו כי גזר דין שאין עמו שבועה מקרע וגזר דין שיש עמו שבועה לא מיקרע (יבמות קה ע״א), וזה סוד גדול ימצא ביאורו בספר מזרק כסף2 וימצא בגביע.⁠3
1. לדעת ראב״ע פירוש ׳והקמתי׳ הוא הבטחה על קיום שבועה קיימת, ולכן מוכח מכאן שכבר נשבע לו בעבר. ולדעת ריא״כ אין הכרח לכך, אלא הפירוש הוא שעתה כורת עמו ברית.
2. ספר מזרק כסף של ריא״כ איננו בידינו.
3. בגביע כסף פרק ט׳, עמ׳ כתב: ״וכן כל לשון שבועה שהוא על דרך ״דברה תורה כלשון בני אדם״ להורות כי הוא דבר קיים והכרחי״.
ואמר אליו שהוא יקיים את בריתו אתו להצילו, להשגחתו בו, וזה אמנם יהיה כשיכנסו בתיבה אשר ציוהו לעשותה הוא ובניו ואשתו ונשי בניו. ואמנם הקדים הוא ובניו לנשיהם, להיות האנשים הם העיקר בבריאה, והנשים אמנם היו לעבודתם ולקיום המין. גם אפשר שהעירם בזה שלא ישמשו בתיבה, כי עת רעה היא, ולזה ראוי שייכנע לבבם ויעבדו ה׳ יתעלה כפי מה שאפשר, כדי שתדבק השגחתו בהם כל ימי היותם בתיבה, ולזה ציוה שיעמדו האנשים לבד והנשים לבד.
וזה הברית אשר זכר, הוא — לפי מה שאחשוב — מה שעשהו ה׳ יתעלה ביום השביעי, לקיים העולם בְּדרך שלא יצטרך עוד אל כמו זה האופן מהבריאה אשר ברא בששת ימי בראשית, כמו שביארנו בפרשת ויכֻלּו. וזה הברית אמנם הקימוֹ עם נח במה שציוהו מעשיית התיבה בתואר הנזכר, ושיכנס בתיבה הוא ובניו ונשיהם, ושיכניס עמו מכל מין ומין מהבעלי חיים זכר ונקבה לכל הפחות, כדי שיתקיימו כל מיני הבעלי חיים. ואולי כרת ה׳ ברית עם נח קודם זה, ואם לא נזכר; והביאור הראשון הוא יותר נאות לפי מה שאחשוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(יח) התועלת החמישי הוא במידות, והוא שאין ראוי שיתענג האדם במיני התענוגים בעת היות שכניו בצער, כי זה ממה שיפיל הקטטה והמחלוקת בין האנשים, ויִפָּסֵד בזה הקיבוץ המדיני. וכבר העירתנו התורה על זה במה שזכרה שנח ובניו היו לבד ונשיהם לבד, עד שמה שהולידו - הולידו אחר המבול כמו שנזכר בתורה (י, א), לא בהיותם בתיבה; עם שכבר היה זה סיבה להתמיד להם דבקות ההשגחה האלהית, כדי שתִּשְׁלַם להם ההצלה, כמו שביארנו (ביאור הפרשה ו, יח).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יח-כא) ג. אמנם אתה ששמרת בריתך ועמדת על הגבלת חייך חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט. והקימותי את בריתי זה אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך כו׳. ומכל החי מכל בשר כו׳. והנה הודיעו מי ומי העתיד לבא בה לשני טעמים:
הא׳ להודיעו כי מכלם ישאר לצרכם שארית בארץ ולא יחסר להם שום אחד מהם.
והשני כדי שיתישר מדעת תכליתה ורוב מיני הנמצאים הנכנסים בה וכל מה שיצטרך להם למאכלם בכל הזמן ההוא אל מעשה התיבה ואל תוכן צורתה במחיצותי׳ ומדורותיה אשר א״א לכוין להם באופן אחר.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור. בב״ר הגבור היה בא ליכנס לתיבה והיו רגליו מתערסלות הה״ד הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם הארי היה בא ליכנס לתיב׳ והיו שיניו נתעי׳ הה״ד שאגת אריה וקול שחל ושיני כפירי׳ נתעו א״ר חנינא בר אבא ברית היתה לו ואלמלא אותו ברית שהיתה אתו לא היה יכול ליכנס לתיבה הה״ד והקימותי את בריתי אתך אימתי משתבא אל התיבה כאילו אמר והקימותי את בריתי אתך ואז ובאת אל התיבה תוכל לבא אל התיבה ולולא זה לא תוכל ואי זו זו ברית הפירו׳ שלא ירקבו וברית עצמו שלא יהרגוהו:
האנשים לבד והנשים לבד מכאן שנאסרו בתשמיש המטה. בפ׳ חלק ובב״ר דאל״כ למה שינה הביאה מהיציאה דבביאתן כתיב האנשים לבד והנשים לבד וביציאתן כתיב נח ואשתו ובניו ונשי בניו ומויצא נח ובניו ואשתו לא קשיא דאין זה אלא מעצמם ואורחא דמילת׳ נקט האנשים לבד והנשים לבד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יח) והוא אמרו בתוספת ביאור והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה שר״ל שבבואם אל התיבה ואינם על הארץ ימלטו מהגזרה ומאשר אמר אתה ובניך ואשתך ונשי בניך רמז לו שיהיו אסורים בתשמיש המטה כי עת רעה היא וגם הודיעו שבזכותו ימלטו כל אנשי ביתו ומיני החיים והוא אמרו אתך.
ואמנם מהו הברית שעליו אמר והקימותי את בריתי אתך חשב הר״ן שההמלט׳ וההצלה מהמבול הוא הברית שכרת לו להצילו לא זולת זה, ואינו נכון, והיותר מתישב בזה הוא שהאל יתברך בתחלת הבריאה (כמו שפרשתי בסדר בראשית) שם חק גבול לים שעם היות טבע המים כפי מקומות היסודות לכסות הארץ שלא יהיה כן תמיד אבל יהיה הגלות בחלק מה מהיבשה לישוב הב״ח וחיותם שא״א להם מבלעדי זה וכמו שביאר׳ בפירוש יקוו המים. הנה דור אנשי המבול כאשר עברו את חקם והפרו את גבולם ובריתם ראה הקב״ה להפר ג״כ עמהם את בריתו מהגלות היבשה וכבר ידעת שחוקי הבריאה הראשונה נקראו ברית כמ״ש (ירמיהו ל״ג כ״ב) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. את בריתי היום ואת בריתי הלילה כי ברית הוא מלשון גבול כמו וברא אתהן. וכאלו אמר השם לנח שהברית והגבול אשר שם למים שלא יכסו את הארץ אין ראוי לשמרו לאותם הרשעים כי כמו שהם הפרו את בריתי אף אני אסלק את בריתי ואת אמונתי וחסדי מהם ואסיר את גבול המים ושטף ועבר אבל הברית והחסד הזה אקים אתך כי אחרי שבריתי היתה אתך הצדק והשלמות גם אני ברית שלומי לא תמוש מאתך וכי תעבור במים לא ישטפוך באמצעות התיבה שבה תמלט עד יעבור זעם ואחר כך תתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה הנה א״כ והקימותי את בריתי אתך הוא ברית גלות היבשה וישוב הב״ח בה שזה יתקיים לנח ולזרעו וכל הב״ח הצריכים אל בני אדם ובזה תשאר האדמה תמימה ולא תחסר כל בה והותרה בזה השאלה הג׳.
והקימתי את בריתי – אחר המבול.
והקימותי את בריתי, a reference to the covenant God made with Noach after the deluge.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

(יח-כא) ובאת וגו׳, ומכל החי וגו׳, מהעוף וגו׳, ואתה קח לך מכל מאכל וגו׳. מכאן שהכניס נח בתיבה גם כל מיני זרעונין1:
1. להציל את כל מיני הצמחים. אך ראה נדפס כאן ובפסוק כ״ג ודו״ק, וראה ב״ר (לא יד).
[א] ובאת אל התבה אתה ובניך
[1] שם ע״ב (סנהדרין קח:)
והקימותי את בריתי אתך – היה צריך הקמת ברית על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור לשון רש״י ויש לו סמך מן המקרא מדקאמר והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. ש״מ שברית זה הוא שיוכל לבא אל התיבה מבלי מונע. ורקיבת התבואה למד ממה שנאמר אתך וכי אתו לבד הקים הברית והלא גם עם אשתו ובניו הקים הברית, אלא רמז לברית המילה שכבר אתך וזה מדה כנגד מדה קצת כי הסרת הערלה היינו הסרת מותרות הדמים הגורמים עיפוש, וכן ריקוב התבואה בא מחמת הפסולת המביא עיפוש וריקוב. ועוד שהערלה נקראת חרפה שנאמר (בראשית ל״ד:י״ד) כי חרפה וגו׳ לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והרעב נקרא גם כן חרפה שנאמר (יחזקאל ל״ו:ל׳) ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. ובהסרת חרפת הערלה יוסר חרפת הרעב, ודבר זה למידין מיוסף כשאמרו לו המצריים אספנו תבואה והרקיבה צוה להם יוסף שימולו והסכים פרעה על ידו.
וַהֲקִמֹתִי: בהעתק מספר הללי חס׳ דחס׳, וכ״כ א״ת שכן הוא בכל ס״ס וירושלמיי׳, וכן כת׳ 1הרמ״ה ז״ל. עיין 2מ״ש בסוף פ׳ לך לך. [והקמתי].
1. הרמ״ה: קו״ם.
2. מ״ש: מ״ש בר׳ יז ז (׳והקמתי׳).
ברית היה צריך. כאילו אמר והקימותי את בריתי אתך ואז ובאת אל התיבה ולולא זה לא תוכל:
ושלא יהרגוהו. וא״ת ודלמא להאי טעמא לחוד וי״ל דהל״ל ואוקים את בריתי וכו׳ והואיל וכתיב והקמותי פי׳ כבר כשבראתי אותם הקמותי את בריתי אתם שיקיימו דברי. [מהרש״ל]:
מכאן שנאסרו בתה״מ. והוכחתו מדשינה ביאת התיבה ליציאה דביציאה כתיב (להלן ח׳:ט״ז) צא אתה ואשתך ואין להקשות והא כתיב (שם י״ח) ויצא נח ובניו ואשתו לקמן אפרש בע״ה: קשה לקמן גבי ויבא נח ל״ל לרש״י לפרש פ״ב משום דנאסרו. ותו שם פירש״י מפני שהעולם שרוי בצער וכאן לא זכר טעם זה. אלא נראה לדקדק דבצווי זכר תחלה הביאה אל התיבה והדר הפרישה ובסוף אמר ויבא נח ובניו והדר אמר אל התיבה אלא נח הוסיף מדיליה להקדים הפרישה קודם ביאתו לתיבה מפני כי אז ראה שהעולם שרוי בצער כי לא נכנס עד שדחקוהו המים כפרש״י מפני מי המבול כו׳ ממילא כבר התחיל הצער ונאסר לכן הביא טעם זה שם. משא״כ הצווי היה שיבואו קודם ירידת הגשמים ולא היה אז הצער. [דברי דוד]:
A covenant was necessary. It is as if it said, "I have established My covenant with you, and then you shall go into the ark.⁠" But otherwise you could not go in.
And so that they not kill him. You might ask: Why not say this was the only reason [for the covenant]? The answer is: Then it should say, "I will establish My covenant.⁠" Since it says והקמותי, "I established,⁠" it means: When I created the fruits, I already established My covenant with them to fulfill My word. [And if the covenant was for the fruits alone, why does it say אתך?] (Maharshal)
That marital relations were prohibited to them. Rashi knows this because of the textual changes between Scripture's description of their coming into the ark and their leaving the ark. When they left the ark it is written (8:16): "Depart from the ark, yourself and your wife.⁠" I will later explain b'ezras Hashem why it is written (ibid. v. 18), "Noach departed from the ark together with his sons, his wife and son's wives,⁠" [implying they were separate]. Question: Why, on the verse of "Noach went in...⁠" (7:7), did Rashi repeat his comment, "Because they were forbidden marital relations"? Furthermore, Rashi explained there, "Since the world was in a state of grief.⁠" Why did he not mention this here? It seems the answer is: The command [to enter, which appears here,] mentions entering the ark first, and afterwards the separation. But when it comes to actually entering, the separation is mentioned first and only afterwards does it says "into the ark.⁠" This is because Noach decided on his own to separate even before entering the ark, because he saw the world was already in a state of grief. For Noach did not enter the ark until forced by the water, as Rashi explains (7:7). Thus the grief had already begun [before he entered], and marital relations became prohibited. This is why Rashi mentioned grief then. But the command [as mentioned here] was to enter the ark before the rainfall, when there was not yet grief. (Divrei Dovid)
והקמותי את בריתי וגו׳ – היה צריך להקדים לומר ובאת אל התיבה עד סוף ואח״כ יאמר והקמותי את בריתי ורז״ל אמרו (ב״ר פל״א) ברית שלא יהרגוהו רשעים שבדור ע״כ. ולדרך זה צריך להקדים והקימותי וגו׳ קודם ובאת.
עוד נראה שכוונת ה׳ היא להיות שהחליט לו הגזירה על בני דורו ואמר לו כל אשר בארץ יגוע חש כי יחשוב נח כי כשם שהראהו בראשונים כן יקר מקרהו ומקרה זרעו לימחות בדור אחר וזו הצלה שאין תכליתה הצלה קיימת, לזה תיכף ומיד רמז לו מה שעשה לבסוף שכרת עמו ברית לבל יביא עוד מבול ולא יכרת עוד כל בשר, וזה הוא שיעור הכתוב כל אשר בארץ יגוע והקמותי את בריתי אתך שלא יארע לך כדבר הזה ולהמלט מהרעה המצויה ובאת אל התיבה וגו׳.
עוד יכוון לומר שקיים עמו ברית שלא ישכחהו בתיבה והרי הוא אבוד מעצמו. והיא שעמדה לו שנאמר (לקמן ח׳ א׳) ויזכור אלהים את נח וגו׳ ויעבר וגו׳ רוח על הארץ וגו׳ ואחרי כן צוה לו ליכנס לתיבה בקיום ברית זה והגם שלא הוזכר שם ברית, סמך על מה שהוזכר כאן. ואפשר שרמז באומרו ויזכור אלהים כי שם זה יקרא על המשפט ובדין זכר את הברית. ורז״ל דרשו (ב״ר פל״ג) כי הפך הדין לרחמים לצד צדקתו וזה דרך דרש.
והקימותי את בריתי. I shall fulfill My covenant. Why did God not first tell Noach to enter the ark seeing that his survival depended on that? Our sages (Bereshit Rabbah 31,12) say that the covenant in question was merely that Noach's peers would not kill him when he would enter the ark. In that event it is quite appropriate that the Torah first mentioned God as maintaining His covenant with Noach.
An additional meaning maybe that God was afraid that Noach would not consider his salvation as a permanent one. He might feel that what was about to occur now might occur again some generations later if mankind did not improve. God therefore already hinted to him what He would spell out in more detail after Noach's thanks-giving offering in 8,21. In the meantime Noach had to enter the ark to escape the destruction that would kill all flesh.
God may also have wanted to reassure Noach prior to his entering the ark that He would not abandon him during the time it took to sit out the deluge in the ark. Noach should not worry that the ark itself would prove a death trap. This assurance helped Noach as we know from 8,1 where the Torah mentions that God remembered Noach during all that time. After this God commanded Noach to enter the ark under the protection of this covenant. Although the covenant is not mentioned again in connection with 7,1, God relied on His previous assurance to Noach in this regard. The covenant is alluded to again in 8,1 where God is reported as "remembering" all those in the ark. Even though Rashi understands God as "remembering" Noach's good deeds and the animals refraining from mating while in the ark, this is homiletics and not the plain meaning of the verse.
והקמותי את בריתי אתך – [כתב רש״י] ״ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור״. מפירוש רש״י ז״ל. ויותר צריך ברית שלא יכנסו המים בתיבה, ושלא תתנפץ בהרים ובסלעים. אבל לפי שנאמר אחריו ובאת אל התיבה״, משמע שהברית הקים על הסכנות שלפני כן, ועליהן אמר ״על הפירות שלא ירקבו״. כי זמן רב קודם היה צריך לאסוף כל מיני מאכלים, שאם היו נפסדין קודם ביאתן אל התיבה היו חללי רעב כלם. וגם הרשעים שבדור הנפילים הגבורים אנשי משחית יהרגוהו, ולא יניחוהו לבא אל התיבה, ולזה היה צריך ברית. אבל זה היה תחלת הדבור, ומשמעות ״והקמותי את בריתי אתך״ הוא שכבר כרת עמו ברית, והבטיח לו שיקיימנה. והיה לו לומר ״ואני כורת עמך ברית״. כמו ״הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך״1 וגו׳. על כן אמר ראב״ע ז״ל ״לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול, ואם לא נמצא בתחלה מפורש2 כאשר מצאנו במשנה תורה ׳נשלחה אנשים לפנינו׳.⁠3 ומלת ׳והקמותי׳, שאקיים את שבועתי״ [עכ״ל]. ורמב״ן ז״ל אמר שענינו ״בעת שיבא המבול תהיה בריתי קיימת אתך, שתבא אל התיבה אתה וביתך ושנים מכל הבשר להחיות, כלומר שתחיו שם ותתקיימו לצאת משם לחיים. והברית הוא דבר השם כשיגזור-אומר בלא תנאי ושיור ויקיים. והזכיר הברית והזכיר שיהיה קיים, והוא כלשון ׳קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם׳,⁠4 שקבלו עליהם דבר להיותו קיים״. [עכ״ל]. וזה תימה, שעד הנה לא גזר דבר עליו, שיאמר שיקיימנה ושיצא מן התיבה לחיים. ותחלה יאמר ״ובאת אל התיבה״, ואחריו יאמר ״והקמותי את בריתי אתך״. ועוד נדקדק על דבריו בפירוש מלת ״ברית״.
והנכון בענין זה שיש ברית [שהיא] חוק עולם, ויש על תנאי בין כורתי הברית. ואשר יכרות ה׳ על תנאי, כשיפֵרו התנאי אין מקום לברית. וְיִוָּדַע מפי ה׳ אם ישמור בריתו אם לא. וכשישמרנו נקרא ״קיום״. וזה הרבה, כמו שהבטיח ״אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו׳ ופניתי אליכם וגו׳ והקימותי את בריתי אתכם״.⁠5 וזהו הברית שכרת את האבות. ומכלל הן אתה שומע לאו. אבל הברית שנזכר כאן איננו ברית שכרת עם אחד מן הצדיקים, כי עדיין לא כרת עם אחד מהן ברית, אבל הוא בריתו עם הארץ. כי הבריאה הראשונה שברא שמים וארץ צבאותיהן וצאצאיהן למחלקותיהן, כלם ברית עולם כרת להן, שלא ימושו החקים האלה6 מלפניו. ואילו צפה שיגיע עת לבטל אחד מהן בכללו, לא היה מוציאו ליש. אבל אין הברית עם הפרטים רק על המינים. ומפורש הוא שכרת השם ברית עם מעשיו, שאמר ״כה אמר ה׳, אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה, ולבלתי היות יומם ולילה בעתם. גם בריתי תופר את דוד עבדי מהיות לו בן מולך על כסאו״7 וגו׳. ובתורה אמר ״ברית מלח עולם היא״,⁠8 ועל הברית הזאת9 ״והקימותי את בריתי אתך״, אעפ״י שאני מביא מבול מים לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, ותאמר שיאבדו המינים כלם מתחת השמים, ותופר בריתי אתם, לא כן הוא, אלא ״והקימותי את בריתי אתך״, על ידך אקים את בריתי עם כלם, לא יפקד מהן איש. ופירש לו כיצד, ״ובאת אל התיבה וגו ומכל החי״ וגו׳. שינצלו קצתם אתך להחיות זרע על הארץ. וכן ״ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה״,⁠10 כלומר הברית שכרתי עמך לא אקימנו בבנך ישמעאל, כי אם את יצחק אשר תלד לך שרה. וכן כאן הברית אשר כרתי לכל יצורי ארץ אקים אתך. וראיתי לר״י אברבנאל ז״ל קרוב לפירוש זה שאמר כי ה׳ שָׂם גבול לים שלא יכסה ארץ, ובמבול כסו המים את הארץ. כי בעונות הדור ההוא הפר בריתו עם הים והיבשה שאמר עליו ״אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי״.⁠11 ״והקימותי את בריתי אתך״ שישוב הכל לקדמותו, ואתה וזרעך תנחלו את הארץ. [עד כאן תוכן דבריו]. ומפירושנו התבאר על נכון, כי באמת מי הים לא כסו את היבשה, כי אם מבול מים מלמעלה.
ובאת אל התיבה – אתה העיקר, כי קיום הברית אתך הוא. וכמו שאמר לו ״כי אותך ראיתי צדיק לפני״.⁠12 על כן לא אמר ״ובאתם אל התיבה אתה ובניך״ וגו׳ אלא ״אתה״. ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, הוֹסֵף אתך, כנגררים אחריך, כי זכותם לבד לא תעמוד להם, אבל בזכותך ובזכותם יחיו שלשה בניך ונשותיהם להפרות מהן תבל. ולפי שזכר האנשים לבד והנשים לבד למדו רבותינו13 ז״ל שנאסרו בתיבה בתשמיש המטה.
״בריתי״. לדעת ראב״ע ז״ל ״היא הסכמה ודבר שבחרו שנים והוא מגזרת ׳ברו לכם איש׳,⁠14 והמלה בסמוך ובמוכרת שוה, כמו ׳שְׁבִית יעקב׳.⁠15 ׳ובנותיו בַּשְׁבִית׳.⁠16 ולדעת בעל ״השרשים״17 ז״ל שרשו ״ברת״ ופירושו לשון קיום. [עכ״ל]. ולדעתי שרש ״ברה״ ושרש ״ברר״ ושרש ״בר״ כלם קרובים בטעם, וענין כלם על דבר מבורר ונקי מפסולת, ועל כן ״ברו לכם איש״,⁠18 שהוא טוב בעיניכם ואין בו דופי. ונקראת התבואה הנאכלת ״בר״, בעבור שהיא ברורה מתבן וממוץ, כמו ״מה לתבן את הבר״,⁠19 ומזה נמשך שסעודה נקראת כן, כמו ״ואברה מידה״,⁠20 ״ולא ברא אתם לחם״.⁠21 לפי שהמאכל בר מן הפסולת. ומזה ״ודעת שפתי ברור מללו״,⁠22 כלומר דברים ברורים ומצורפים23 מכל סיג. וכן ״וברותי מכם המורדים והפושעים בי״,⁠24 כלומר אַנֲקֶה ואטהר מכם המורדים ותשארו ברורים כבֹּר המנוקה ממוץ. ובעל ״השרשים״25 ז״ל פירש ״ובחרתי״. [עכ״ל]. וזה תימה בעיני. וכן ״ולברר וללבן״,⁠26 ״יתבררו ויתלבנו״,⁠27 ומזה הענין גם כן ״עם נבר תתבר״,⁠28 והוא קרוב לתמימות לב. וכן ״נקי כפים ובר לבב״,⁠29 נקי המחשבות, בלי עקשות וטעות.
וכן שם ״ברית״ יורה על דברים המבוררים מכל סיג. ולכן כשיסכימו שנים על תנאים ידועים בדבר מן הדברים, ויעמידום לחק ביניהם לפי שבררו אותם וישרו בעיניהם, ועל פיהם יסדו מה שיסדו, נקרא ״כריתת ברית״, כלומר (ה)⁠פְּסַק גמור באותו הדבר על פי תנאים המבוררים ביניהם. וכל זמן שהתנאים קיימים צריכין להחזיק בבריתם. ומי שעובר עושה עָוֶל ונקרא מֵפֵר ברית. ועל דרך זה נקראו החקים שהעמיד השם לעד לעולם בכל דבר ודבר שברא ״ברית ה׳⁠ ⁠⁠״, כי היה ברור לפניו בלי דופי שכך ראוי להיות. ועל כן אמר ״כה אמר ה׳, נותן שמש לאור יומם, חקות ירח וככבים לאור לילה. רוגע הים ויהמו גליו, ה׳ צבאות שמו. אם ימושו החקים האלה מלפני נאום ה׳, גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפנַי כל הימים״.⁠30 הבטיחנו שהברית שכרת עם ישראל דומה לברית שכרת עם שמים וארץ. וכאמרו ״אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה״.⁠31 וכן ״אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי״.⁠32 שהברית הן החקות שֶׁשָׂם בכל דבר ודבר, ועליהן גָזְרָה חכמתו העליונה, לפי שהם ברורים וצרופים. וכמו שלא ימושו החקים האלה מלפניו, כי לא נוסדו על תנאים לומר שלא שמרו [את] תנאיהם ו⁠[לכן] בטל הברית, כן ישראל אעפ״י שנכרת הברית עמהם על תנאי, אם ישמרו חקיו לא ישבות [ישראל] לעולם. וכן כאן ״והקימותי את בריתי אתך״, ועוד יתבאר בעז״ה במקומותיו.
1. שם לד, י.
2. כלומר אע״פ שהיה צריכה התורה להודיענו זאת בפסוק י״ג, תחילת ההודעה על השחתת העולם, אבל כך היא דרך התורה להודיע במאוחר על מה שאירע בעבר. כמו במקרא שהביא ראב״ע בענין המרגלים, שהוגד לנו בספר דברים ולא בספר במדבר.
3. דברים א, כב.
4. אסתר ט, כז.
5. ויקרא כו, ג-ט.
6. חוקי הטבע שהקב״ה קבע בימי ששת ימי בראשית.
7. ירמיה לג, כ-כא.
8. במדבר יח, יט. אמר העורך: דומני שזכרונו המופלא של רבינו לא עמד לו בזה ואם בענין ההבטחה למלכות בית דוד אנו עסוקים, כפי המקרא שהביא מירמיה, היה צריך לציין כאן פסוק אחר. ״הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח״ (דברי הימים-ב יג, ה)
9. של קיום חוקי הטבע.
10. בראשית יז, כא.
11. ירמיה לג, כה.
12. בראשית ז, א.
13. בראשית רבה לא, יב.
14. שמו״א יז, ח.
15. תהלים פה, ב. הרי כאן המלה סמוכה למלת ״יעקב״.
16. במדבר כא, כט. וכאן המלה בנפרד, מוכרת. המלה באותה צורה כמו בנסמך.
17. רד״ק.
18. שמו״א יז, ח.
19. ירמיה כג, כח.
20. שמו״ב יג, ו.
21. שם יב, יז. לשים לב כי במקרא הגירסא באות א׳ ״ברא״.
22. איוב לג, ג.
23. כמו צורף כלי מכל סיג. כמו ״אמרת י״י צרופה״ (שמו״ב כב, לא) ופירש שם רש״י: ברורה.
24. יחזקאל כ, לח.
25. רד״ק בשורש ״ברר״.
26. דניאל יא, לה.
27. שם יב, י.
28. שמו״ב כב, כז.
29. תהלים כד, ד.
30. ירמיה לא, ל-לה.
31. שם לג, כ.
32. שם לג, כה.
והקימותי – בברית שיש בה מעשה לאות וזכרון, רגיל לשון כריתה. כמו באברהם שהיה מעשה הבתרים, ובמתן תורה מעשה זריקת הדם, וביעקב ולבן הרמת הגל, ובאברהם ואבימלך ודומיהן. ובהבטחת שמירה ואהבה לבד, רגיל בלשון הקמה. וכן בקיום ברית ישנה, כגון ביצחק והקימותי את בריתי וגו׳ (בראשית י״ז:י״ט), ובהבטחה שנאמרה לישראל, והקימותי את בריתי אתכם (ויקרא כ״ו:ט׳). וכאן לא היה כי אם הבטחת שמירה והגנה.
את בריתי – שרשו ברה, ויש עוד שורש בר ושורש ברר וכולן קרובים בענין שהונחו על דברים נקיים מפסולת כל אחד כפי ענינו, התבואה הנקייה ממוץ ותבן נקראת בר, והמזון העולה על השולחן שהוא נקי ויפה נקרא בריה ולהברות, והמאמרים הנקיים מכל שבוש נקראים ברורים, ועל האנשים המובחרים מכל העדה שאין לערער עליהם נאמר ברו לכם, וכן התנאים המיוסדים בין שני צדדים, הטהורים מכל ערעור וטענה נקראים ברית, כמו כל כורתי ברית שכל אחד מחייב עצמו לחבירו לעשות כך וכך אם הוא יעשה כך וכך. והנה לא מצינו שכרת ה׳ עדיין ברית עם נח שיאמר עליו עתה להקימו, כלומר לקיימו, אבל הברית הזאת הוא ברית עולם שכרת ה״ית בששת ימי בראשית, לקיים כל פרטי הבריאה על מתכונתם ולהשפיע לבני אדם משפע טובו, ולפי שעל ידי המבול מחה את כל היקום, הבטיח לנח שיקים עמו את הברית הזאת, שינצל בתיבה עם משפחתו ועם שנים שנים ושבעה שבעה מכל המינים, ועל ידי כן יהיה שארית לארץ:
והקמתי את בריתי – לכל המפרשים המקרא חסר, לכן יבארו כל אחד ענין אחר על מה היתה הקמת ברית, לרש״י על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעי הדור, לראב״ע שלא ימות במבול, לרמב״ן ברית הקשת, לר״א על קיום העולם, לרא״ש על ברית התורה. ולדעתי אין המקרא חסר כלום, וענין הברית מבואר במקרא עצמו, וזה הוא המכוון בדרך כלל: הנני עושה אתך דבר חדש ופלא גדול, והוא שהתיבה הקטנה מאד בכמותה לפי ערך וסכום כל החיות העופות והרמשים, בכל זאת תכיל אותם: ועתה שמע פתרון המלות: שרש קם ישמש ג״כ על התחדשות ענין כמו וקם שאון בעמך, וקמו שני רעב, לא תקום פעמים צרה, וכן כאן והקמותי ענינו אחדש דבר מה (איך ווילל ענטשטעהען לאססען), בריתי שרשו ברה מגזירת ברו לכם איש שטעמו בחרו לכם איש (כמו מן שבה לשון שבית, שבית יעקב בסמוך גם במוכרת ובנותיו בשבית, כן תאמר מן ברה ברית בסמוך ובמוכרת עי׳ ראב״ע): וכן ושאר הברורים אשר נקבו בשמות (דברי הימים א ט״ז), ותוכן הוראתו על בחירת והבדלת דבר מזולתו ליתרון מעלתו עליו, דומה ממש לענין בחירה שהוראתו על דבר נבחר, כמו שאול בחיר ה׳, וישראל בחירי, במבחר קברנו, מבחר שלישיו (אויסגעזאנדערט אויסגעצייכנעט). והיא דעת רבותינו שאמרו (בפתיחת׳ דאיכה רבתי) זכור את בוראך בימי בחרותיך עד שבחרותיכם קימות עד שברית כהונה קימת שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל, עד שברית לויה קימת שנאמר כי בו בחר ה״א, עד שברית מלכות ב״ד קימת שנאמר ויבחר בדוד, עד שברית ירושלים קימת שנאמר והעיר אשר בחרתי, עד שברית בהמ״ק קימת שנאמר ועתה בחרתי, עד שאת קימת שנאמר כי בך בחר. ע״כ. מבואר מדבריהם שבאור שם ברית דומה ממש לענין בחירה והפלגה וכמ״ש, והאוהב את האיש הנבדל והמופלג משאר העם ביתרון מעלותיו יקרא בריתי ר״ל בחירי (מיין אויסערלעזענער, אויסגעצייכנעטער), וזהו וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם, המכוון בכולם בחירי (והמפרשים יוסיפו שם על לשון המקרא איש בריתי או בריתי אשר עם יעקב וכו׳ יעו״ש ולדברינו אין צורך לתוס׳ דברים), וכן כל דבר המובחר ומופלג בענינו ליציאתו מגדר סדר הטבעי יקרא ברית ותרגומו (זאָנדערבאר), והמכוון במלות והקמותי תת בריתי אתך, אחדש אתך ענין מובחר, ומבאר והולך ענין הנפלא שיחדש לפניו, ובאת אתה וגו׳ ומכל החי, ר״ל כל מספר הרב מבע״ח כלכם תבאו אל התיבה, אף שקטנה היא בכמותה לפי ערך המספר הרב, בכל זאת תכיל כל הברואים האלה; כי כמו שיורה לשון יצא על ההרחבה וההתפשטות כמו ויצא שמו למרחוק, ככה שרש בא אל הפוכו והוא צמצום דבר גדול אל תוך מרחב קטן. הנה עז״א ובאת, ירצה החזקת מיעוט הכמות המרובה במספר. (ע׳ בדברי הרמב״ן שכת׳ שדרך נס היה שיחזיק פה המועט את המרובה, ולדברינו הודיע הוא ית׳ את נח בפירוש עשיית הדבר הנפלא הזה היוצא מגדר הטבעי), ולפי המבואר אין כאן הצווי אל נח לבא אל התיבה כ״א הודעת הנס, והצווי לבא בתוכה הוא בפרשה הבאה כאמור שם בוא אתה אל התיבה.
והקימותי את בריתי אתך – צדקו דברי רמבמ״ן כי לשון הקמת ברית נופל על שמירת הברית וגם על כריתתו, כגון זאת אות הברית אשר הקימותי (בראשית ט׳:י״ז), וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען (שמות ו׳:ד׳) ענינם כריתת ברית, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך (דברים ח׳:י״ח) ענינו שמירת הברית וקיומה, וכאן הכוונה כריתת ברית להחיותם.
And I will affirm My alliance with you (ve-hakimoti et beriti ittakh). Mendelssohn correctly comments that the expression hakamat berit refers to the observance of a covenant as well as its formation. In the verses, “This is the signal of the promise [berit] that I establish [hakimoti]” (below, 9:17), and also “And I also made [hakimoti] to them a solemn promise [beriti) to give them the land of Canaan" (Exodus 6:4), the expression denotes the formation of a covenant, while in the verse, "So that He may keep (hekim) the promise (berito] that He swore to your fathers” (Deut. 8:18), the expression refers to the observance and fulfillment of the covenant. Here, the reference is to the formation of the convent to save their lives.
והקמותי את בריתי וגו׳ – ״ברית״ נגזר משורש ״ברת״, הקרוב ל״ברד״, ״פרד״, ו״פרט״, אשר כולם מציינים ״הפרדה״. ובהרחבה: ״ברת״ שפירושו כנראה ״חלק״. ומכאן, ״כברת ארץ״ – מידה של חלקת ארץ (להלן לה, טז).
״ברית״ היא הבטחה ללא תנאי; היא תקויים ללא קשר לגורמים חיצוניים, ואף בניגוד אליהם. הבטחה הנאמרת בברית היא ״מוחלטת״, היא ״כרותה״ מכל קשר של סיבה ומסובב; היא ללא תנאי! לכן גם מבטאים את הקמת הברית בפועל ״כרת״ – ״כריתת ברית״, שפירושו: להפריד, לנתק.
לשון ״הקמת ברית״ מציינת קיום ההבטחה. ״קום״ שונה מ״עמד״ ו״התיצב״. ״עמידה״ היא הפכה של הליכה, ״התייצבות״ היא עצמאות – ההיפך מכניעה ושעבוד. לעומת זאת ״קימה״ היא הניגוד לנפילה. ״ברית״ עומדת בלי תמיכה, ואינה נסמכת על גורם חיצוני. אך היא כשלעצמה, עומדת ליפול מאליה, ורק כורת הברית הוא המֵקים ומקַיים אותה.
המושגים ״בונד״ בגרמנית [או ״חוזה״ ו״הסכם״ בעברית], אינם תרגום מספיק למושג ה״ברית״; ולוּ רק מצד ש״בונד״ מחייב הסכמה בין שני הצדדים, בעוד שברית יכולה להיות חד⁠־צדדית. כך ברית ה׳ עם נח, וכן בפינחס: ״הנני נתן לו את בריתי שלום״ (במדבר כה, יב).
אכן, עצי התיבה המועטים לא היו חזקים מספיק כדי להציל את הנוסעים היושבים בה, ולא היו הדרך הנכונה לישועתם; שאם לא כן, יכלו גם האחרים להציל עצמם בדרך זו. אלא נראה שנח נצטווה לבנות את התיבה רק משום ש״אין סומכין על הנס״ (פסחים סד:), לעולם מוטל על האדם לעשות את חלקו. אך היה צורך בהגנה מיוחדת של ה׳ להציל את בָאֵי התיבה, ומשום כך ניתנה לנח ברית.
אתך – כל האחרים ניצלו בזכותו של נח. משפחתו ובעלי החיים שניצולו היו טפלים אליו.
והקימותי – אחר שאפר עתה ברית עולם [יצייר שה׳ כרת ברית עם העולם שישארו חוקי הטבע חק עולם ולא יעבור. כמ״ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי]. הנה אקים את הברית הזה עמך. שאתה תכנס בברית להקמת העולם החדש, ואחר שאשחית כל אשר בארץ לכן ובאת אל התיבה שהתיבה שתהיה על פני המים אינה בכלל הארץ, וכאלו שוכן באויר ששם לא נגזרה הגזרה. אתה ובניך. ר״ל ובזכותך יבאו בניך ואשתך.
והקמתי את בריתי1: את הברית שכרתי על קיום העולם2, והיא הברכה שברך ה׳ את אדם וחוה3 [הרחב דבר: וזהו פשט הכתוב בירמיה (לג,כה) ״אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי״. ומשמעו, ״אם לא בריתי״ שכרתי על קיום העולם ״לא שמתי חקות שמים וארץ״, שהרי ידוע לי שעלולים להיות נחרבים ע״י עונות הדור, וא״כ אין כבוד ה׳ לעשות פעולה שקיומה אינו בטוח. על כן כרתי ברית שמוכרחת היא להיות קיימת אפילו שלא כדרך טבע הדין. וכיוצא בזה נכרת ברית עם משה רבינו על שבטי ישראל דלא יכלה שבטא בשום אופן, כמו שיבואר בספר שמות (לד,י).] ואמר אלהים – זאת בריתי אקים אתך במה שתשאר אתה ובניך4. ועיין בספר ויקרא (כו,ט) מקרא כזה5 ומה שכתבתי שם.
1. התחבטות כל המפרשים, לכאורה משמע שהקב״ה כרת עמו ברית ועכשיו הקים וקיים את הברית, ולא מצאנו שכרת עמו ברית. ועיין ברש״י שפירש ע״פ חז״ל שעתה כרת עמו הקב״ה ברית על הפירות וכו׳, אך זה לא כפשוטו. ובראב״ע כתב שהשם נשבע לו שלא ימות במבול, ואע״פ שלא נמצא בתחילה מפורש.
2. הבטחת קיום העולם מוגדרת כאן כ-״ברית״. ועיין גם באברבנאל שפירש את הברית על קיום העולם והביא את הפסוק ״אם לא בריתי יומם ולילה״ (ירמיה לג,כה), אך הוא פירש בכיוון אחר משל רבינו, עיי״ש.
3. לעיל א,כח ״ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה״.
4. בזה שתשאר אתה ובניך יתקיים המשך העולם. א״כ לפי רבינו אכן המשמעות היא לשון ׳קיום׳, שהיתה ברית ועתה הקב״ה עומד לקיימה.
5. ״ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם״.
והקמתי את⁠־בריתי – הקם ברית פירושו או לכרות ברית או לקיים אותה, כלומר למלא אחר התנאים שנקבעו בה (השווה למשל ויקרא כ״ו:ט׳, דברים ח׳:י״ח ועוד). ואולי אין לומר הקם ברית בשביל כריתת ברית אלא לגבי ברית את ה׳ ית׳, שכן רק בבריתו מובטח קיומה כבר בעת כריתתה והוא מובן מאליו.
בריתי – מלשון ברה — לכרות, לחתוך, בעצם פירושו ההסכם שנעשה על ידי כריתת בהמה; השווה ״העגל אשר כרתו לשנים״.⁠1 כי כך היתה דרכם של כורתי ברית, שהיו מבתרים בהמה לשנים והיו עוברים בין הבתרים. בברית זו שבכאן מבטיח ה׳ את נח להגן עליו ועל בעלי החיים אשר עמו.
החי – ה״א קמוצה; השווה ״והחמנים״, ישעיהו י״ז:ח׳.⁠2
שנים מכל – פירוש לפחות שנים מכל מין ומין, מבלי להוציא מכלל אפשרות לקלוט בתיבה יותר מאשר שנים ממינים מסוימים.
תביא – הנח להם לבוא, כמו שמובטח בפסוק כ׳, ״יבאו אליך״, כלומר מאליהם, וכמו שמוכיח ״שנים שנים באו״ (להלן ז׳:ט׳). הציווי אל נח היה להניח להם להכנס לתיבה, אך לא ללכת ולאספם.⁠3
ואספת – לאסוף — להביא.
2. גזניוס 35, 2; איוולד § 181 a.
3. השווה בראשית רבה ל״ב:י״ג ״אמר ליה נח, וכי קניגי אנא? ... מאליהן היו באים״ (המ׳).
אתה ובניך ואשתך – ואלו גבי יציאה כתיב (ח׳ ט״ז) צא מן התבה אתה ואשתך ובניך, א״ר יוחנן, מלמד [שבכניסתן] נאסרו בתשמיש המטה.⁠1 (סנהדרין ק״ח:)
1. וביציאתן הותרו, והיינו שבכניסה צוה לכנס הזכרים לבד והנקבות לבד, וביציאה הרשה לצאת הזכרים והנקבות ביחד, וע״ע מש״כ בענין זה לקמן בפסוק הנזכר שביציאה (ח׳ ט״ז).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(יט) וּמִכׇּל⁠־הָ֠חַ֠י מִֽכׇּל⁠־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל⁠־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃
And from all living creatures, from all flesh, two of each you should bring to the ark to keep alive with you; male and female they will be.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[רב] 1הכל קרב בבמה כו׳ תמימים אבל לא בעלי מומין, כו׳ מניין א״ר יסא פשט ר׳ לעזר לחברייא ומכל החי מכל בשר שיהו שלימים באיבריהן. (ירושלמי מגילה פ״א הלכה י״א).
[רג] 2מחוסרי איברין מהו שיפסלו בה [בעגלה ערופה], אפילו בקרבנות בני נח אינם, לא כן א״ר יסא פשט ר׳ לעזר לחברייא ומכל החי מכל בשר שלימין באיבריהן, תמן יש מהן למזבח, ברם הכא אין מהן למזבח כו׳ מכיון דאת אמר כפרה כתוב בה כקדשים, כמי שיש מהם למזבח. (ירושלמי סוטה פ״ט ה״ה).
[רד] 3א״ר אלעזר מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח, דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל וגו׳, אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה, האי מיבעי ליה למועטי טריפה דלא, טריפה מלחיות זרע (בראשית ז׳:ג׳) נפקא, הניחא למ״ד טריפה אינה יולדת, אלא למ״ד טריה יולדת, מאי איכא למימר, אמר קרא אתך, בדומיך לך, ודלמא נח גופיה טריפה הוה כו׳ (לעיל מאמר קכד.) דאי ס״ד דנח טריפה הוה אמר ליה רחמנא כוותך עייל שלמין לא תעייל, והשתא דנפקא מאתך (בראשית ז׳:ג׳) לחיות זרע ל״ל, אי מאתך הוה אמינא לצוותא בעלמא ואפילו זקן ואפילו סריס, כתב רחמנא זרע. (זבחים קטז. ט״ז ו. נא.).
[רה] 4ומכל החי מכל בשר שנים וגו׳. א״ר הושעיא אפי׳ רוחות נכנסים עם נח אל התיבה, שנאמר מכל החי מאותן שנבראו להם נפשות ולא נברא להם גופין כו׳, ר׳ יהודה אומר דאם לא נכנס עמו אבל גוריו נכנסו, ר׳ נחמיה אמר לא הוא ולא גוריו, אלא קשרו נח בתיבה והיה מתלים תלמיות כמן טבריא לסוסתא כו׳. (בראשית רבה ל״א).
[רו] 5ד״א ומכל החי מכל בשר שנים מכל, יכול אפילו טהורים יבואו שנים ת״ל (בראשית ז׳:ב׳) שבעה שבעה, א״כ למה נאמר שנים מכל, זוגות מכל, שאפילו הטהורים היו זוגות שבעה שבעה, שהן שבעה זוגות. (פס״ז נח).
[רז] 6תביא. כתוב אחד אומר (בראשית ו׳:כ׳) יבואו אליך להחיות, וכתוב אחד אומר תביא הא כיצד כשאמר הקב״ה לנח תביא אל התיבה, אמר וכי יש בידי לקבצן, אמר לו, לא כשם שאתה סבור, אלא יבואו אליך להחיות, פתח להן התיבה והן יבואו מעצמן. (מדרש הגדול נח).
[רח] 7זכר ונקבה יהיו. אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו, נקבה רצה אחר זכר אל תקבל. (בראשית רבה ל״א).
1. לקמן מאמר יג. רד. ובירושלמי פסחים פ״ט ה״ה. ובזבחים קטז. ובתוספתא רפי״ג דזבחים הכל קרב בבמה כו׳ חמימין ובעלי מומין, ומפרש בזבחים שם לאפוקי מחוסר אבר דלא כו׳ מנין למחוסר אבר כלפנינו מאמר רד. ובירושלמי לפנינו גורס תמימין אבל לא בעלי מומין, ובק״ע מפרש לא בעלי מומין מחוסרי אבר, וזה מוכח מירושלמי שלפנינו מאמר רג. דיליף עגלה ערופה מקרבן ב״נ ובעגלה ערופה כשר בע״מ כמבואר בירושלמי שם. וכן מוכח מירושלמי פסחים שם דפריך למ״ד דאין מומין פוסלין בפסח מצרים מה מקיים שה תמים, אי לענין מחוסר אבר הא אפי׳ בקרבנות ב״נ אינו וכו׳ מכל חי וגו׳ שיהא שלמין באבריהן. ומפורש דמקרא זה לא ממעטינן בע״מ.
2. לעיל מאמר רב. לקמן מאמר רד.
3. דאסר לב״נ, להקריב לגבוה. שחיין ראשי אברים, ול״ל לאזהורי עלייהו אי לאו משום הקרבה שהקריב מהן בצאתו מן התיבה. מלחיות זרע נפקא, דטרפה אינה יולדת. (רש״י) ובפס״ז כאן להחיות אתך, שלמים ולא טרפות והוא כמסקנת הגמ׳. ראה לעיל פ״א מאמר תתח. מה שהבאתי בבאור דעת רבינו אלחנן בחי׳ לע״ז ה: שכ׳ דלא מצינו שנאסרה טרפה לקרבן ב״נ, והא דממעט כאן טרפה משום קיום העולם, (ואפי׳ למ״ד טרפה חיה ויולדת י״ל משום שצריך לישוב העולם שיהא בריא ושלם עי׳ בס׳ פנים מאירות לזבחים קטז. ובס׳ כלי חמדה פ׳ נח לידיד נפשי ולבבי הגאון האדיר הרב מו״ה מאיר דן פלאצקי זצ״ל אשר נלקח השמימה ושבק לן חיים בחדש ניסן תרפ״ח, תנצב״ה. שהאריך בזה וכוון לדברי הר״א הנ״ל. אמנם מדברי התוס׳ שם, וכן מפשטות הגמ׳ נראה דטרפה ג״כ אסור לב״נ. וכ״כ בחסדי דוד לתוספתא רפי״ג דזבחים), ועי׳ לקמן פ״ז מאמר יט. ונ״ל לה״ר דטרפה פסול לקרבן ב״נ מירושלמי פסחים פ״ט ה״ה דפריך למ״ד דבע״מ כשר בפסח מצרים, שה תמים מה מקיים ביה, ולמעוטי מחוסר אבר לא צריך, דאף בקרבן ב״נ פסול כנ״ל, והנה בפסח מצרים נראה דהיה פוסל קרבן טרפה, דבתוספתא פסחים פ״ח חושב מה בין פסח מצרים לדורות ומפרש רק בע״מ ואתנן ולא הזכיר טרפה. ובגמ׳ זבחים קטז. לעיל מאמר קכד. מבואר דתמים ממעט טרפה, ולפ״ז אמאי לא תי׳ דתמים אתי למעוטי טרפה, שאינו פסול בקרבן ב״נ, ומוכח מזה דטרפה פסול בקרבן ב״נ. וכן יש להוכיח מדברי הירושלמי סוטה לעיל מאמר רג. דפריך טרפה מהו שתפסל (בעגלה ערופה) ומתרץ כיון דאת אמר יש מהן למזבח (כיון דכתיב בה כפרה כקדשים) טריפה פוסלת בה, מוכח ג״כ דבקרבן ב״נ כמו דפוסל מחוסר אבר פוסל נמי טרפה עיי״ש בק״ע ומ״ש שם לעיל בבאור.
4. ראם לא נכנס, עי׳ זבחים קיג: מתלים, תלמיות, שמשים את המים ע״י פסיעותיו תלמים תלמים כתלמי המחרישה, ותלמיותיו כמדת ים כנרת מן טבריה לעיר סוסיתה שהיא מעבר הים מזרחה. (מנח״י) וברב״ח כ׳ לפרש כיון דכתיב כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים, אף על הבריות שהן מתחת גלגלי היסודות והם השדים והיכן מצינו במעשה שבאו השדים לתוך התבה, ומבאר דמלשון כל כנף אלו השדים שהן טסין באויר עיי״ש, ובפער״ז כאן. וברבעה״ת כאן כ׳ דאיתא בב״ר שרצה שקרא לכנס לתבה א״ל נח לך ובקש בן זוגך, ולפנינו בב״ר ליתא, ונמצא הספור באריכות במדרש תהלים פ״ז אי״א, ראה לקמן ז. טז. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז מביא דאיתא במדרש שרצה ״שד״ הנקרא שיקרא לכנס כו׳.
5. ראה לקמן ז. טז. מגמ׳ זבחים קטז. ולקמן פ״ז מאמר לג.
6. אל תקבלהו, שהוא עזות והשחתת דרך, ודריש זכר ונקבה זכר אחר נקבה (מת״כ).
7. מהעוף למינהו, מדנצטווה להביא זכר ונקבה לתיבה מכל מין ולא שיזדווג לו מין אחר ש״מ אסורין להרביע כלאים. ואידך לאו משום איסור כלאים אלא לצוות בעלמא שכל אחד ואחד נוח לו לצוות מינו מצוות מין אחר (רש״י). ועי׳ לעיל פ״א מאמר תרצח. ולקמן מאמר רט. - בחזקוני כ׳ דהתחיל בעוף כסדר ברייתו.
וּמִכָּל דְּחַי מִכָּל בִּסְרָא תְּרֵין מִכּוֹלָא תַּעֵיל לְתֵיבְתָא לְקַיָּימָא עִמָּךְ דְּכַר וְנוּקְבָּא יְהוֹן.
From all living things, from all flesh, two of each shall you bring to the ark, to keep them alive with you. They shall be male and female.

וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ
וּמִכָּל דְּחַי מִכָּל בִּסְרָא תְּרֵין מִכּוֹלָא תַּעֵיל לְתֵיבוֹתָא לְקַיָּימָא עִמָּךְ דְּכַר וְנוּקְבָּא יְהוֹן
האם בעלי החיים באו מעצמם?
בפסוק הבא נאמר ״שנים מכל יָבֹאוּ אליך״ שמשמעו יבואו מעצמם. כנגד זאת מפסוקנו ״שנים מכל תָּבִיא אל התבה״ משתמע שהוטל על נח להביא את החיות לתיבה. סתירה זו נתיישבה אצל ראב״ע:
ומלת ״תביא אל התיבה״ – מצוה על נח שלא יעזבם רק יביאם עמו להחיות זרע כל מין. ומלת ״יבואו אליך״ שהם יבואו מעצמם, ולא ייגע לבקש אותם באיים ולצוד כל מיני העוף.
כלומר, החיות אמורות היו להגיע אל נח מעצמם ככתוב ״יָבֹאוּ אליך״ ורק משיגיעו אליו, הוטל על נח להכניסם לתוך התיבה.
לפי תירוצו המסתבר, ראוי היה לאונקלוס להבחין בין שני הפסוקים: תרגומו כאן ״תָּבִיא אל התבה״ – ״תַּעֵיל לְתֵיבוֹתָא״ זהו כמשפט, כי תַּעֵיל הוא לשון הכנסה מן החוץ פנימה (ראה להלן ז א). ואולם בפסוק הבא היה לו לכאורה לתרגם ״שנים מכל יָבֹאוּ אליך״ – ״יֵיתוֹן לְוָתָךְ״, יגיעו אליך. מדוע תרגם גם שם ״תְּרֵין מִכּוֹלָא יֵיעָלוּן לְוָתָךְ״? כי בלשון הארמית כל ״ביאה״ לפני אדם נכבד, ההתייצבות בפניו, נתפסת גם היא כ״כניסה״ וכמו ״בא אל פרעה״ (שמות ז כו) ״עוֹל לְוָת פַּרְעֹה״ ולא ״תָּא״, אבל עיין שם ביאור נוסף.
מן כל חייא מן כל בשרא תריןא מן כול⁠[א] תעילב לתיבותה למקיימה עמך דכר ונקבהג יהוון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרין״) גם נוסח חילופי: ״תריין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תעיל״) גם נוסח חילופי: ״תיעול״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונקבה״) גם נוסח חילופי: ״וזוגה״.
ומן כל דחי מכל בישרא תרין מכולא תעיל לתיבותא לקיימא עימך דכר ונוקבא יהון.
And of all that liveth of all flesh, two of every (kind) shall go into the ark, to be preserved alive with thee: male and female shall they be.
[יג] וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם וגו׳ – אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אֲפִלּוּ רוּחוֹת נִכְנָסִים עִם נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִכָּל הָחַי, מֵאוֹתָן שֶׁנִּבְרְאוּ לָהֶם נְפָשׁוֹת וְלֹא נִבְרָא לָהֶם גּוּפִין. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר רְאֵם לֹא נִכְנַס עִמּוֹ, אֲבָל גּוּרָיו נִכְנְסוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר לֹא הוּא וְלֹא גּוּרָיו, אֶלָּא קְשָׁרוֹ נֹחַ בַּתֵּבָה, וְהָיָה מַתְלִים תַּלְמִיּוֹת כְּמִין טְבֶרְיָה לְסוּסְתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֲתִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ (איוב ל״ט:י׳), בִּימֵי רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא עָלָה גּוּרָא אֶחָד לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הִנִּיחַ אִילָן עַד שֶׁעֲקָרוֹ, וְעָשׂוּ תַעֲנִית וְהִתְפַּלֵּל רַבִּי חִיָּא וְגָעָת אִמּוֹ מִן הַמִּדְבָּר וְיָרַד לְקוֹלָהּ.
זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ – אִם רָאִיתָ זָכָר רָץ אַחַר נְקֵבָה קַבְּלֵהוּ, נְקֵבָה רָצָה אַחַר זָכָר אַל תְּקַבֵּל.
ומכל החי – א״ר אחא אפי׳ רוחות נכנסו עם נח אל התבה הה״ד ומכל החי דבר שנברא לו נשמות ולא נברא לו גופים.
זכר ונקבה יהיו – אם ראית הזכר רץ אחר הנקבה קבלהו שדרך העולם הוא, ואם ראית הנקבה אחר הזכר אל תקבלהו משום פריה ורביה שדרך זנות הוא, ואני מואס בזנות, אבל עכ״פ צריך שיהיה למינהו (בראשית ו׳ כ׳) שגם שהזכר רץ אחר הנקבה צריך שתהיה למינה.
ומכל החי1מלמד שאפילו שדים נכנסו עמו בתיבה.
1. מלמד שאפילו שדים. ב״ר פל״א אות י״א א״ר הושעי׳ אפילו רוחות.
וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר – אֲפִילוּ רוּחוֹת נִכְנְסוּ לַתֵּיבָה שֶׁנֶּאֱמַר וּמִכָּל הָחַי אוֹתָן שֶׁנִּבְרְאוּ לָהֶם נְפָשׁוֹת וְלֹא נִבְרְאוּ לָהֶן גּוּפִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְאֵם לֹא נִכְנַס בַּתֵּיבָה אֲבָל גּוּרָיו נִכְנְסוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: לֹא הוּא וְלֹא גּוּרָיו, אֶלָּא קְשָׁרוֹ נֹחַ בַּתֵּיבָה וְהָיָה מְתַלֵּם תִּלְמִיּוֹת כְּמִן טְבֶרְיָא לְסוּסִיתָּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב ״הֲתִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבוֹתוֹ אִם יְשַׁדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ״. בִּימֵי רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא עָלָה גּוּר אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִנִּיחַ אִילָן עוֹמֵד עַד שֶׁעֲקָרוֹ, וְעָשׂוּ תַּעֲנִית וְהִתְפַּלֵּל. רַבִּי חִיָיא וְגָעַת אִמּוֹ מִן הַמִּדְבָּר וְיָרַד לְקּוֹלָה.

רמז נה

זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ – אִם רָאִיתָ זָכָר רָץ אַחַר נְקֵבָה קַבְּלֵהוּ וְאִם נְקֵבָה רָצָה אַחַר זָכָר אַל תְּקַבְּלֵהוּ.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְינוּ דְּקָם רִימָא הָתָם אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ הֵיכָא קָם רִימָא. אָמַר רַבִּי יַנַּאי, גּוּרְאוֹת הָרְאֵם הִכְנִיסוּ לְתוֹכָהּ. וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָה, לְדִידִי חָזֵי לִי אוּרְזִילָא דְרִימָא בַּר יוֹמָא וַהֲוֵי כְּהַר תָּבוֹר, וְהַר תָּבוֹר כַּמָּה הָוֵי, אַרְבָּעִים פַּרְסָה, מַשְׁכָא דְצַוָוארֵיה תְּלָתָא פַּרְסָה בֵּי מְרַבַּעְתָּא דְרֵישֵׁיהּ פַּרְסָה וּפַלְגָא רָמָא כַּכָּא, סַכְרֵיהּ לְיַרְדְּנָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רֹאשׁוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה. סוֹף סוֹף הָא אָמַרְתָּ בֵּי מְרַבַּעְתָּא דְרֵישֵׁיהּ פַּרְסָה וּפַלְגָא, אֶלָּא חָטְמוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לִדְבָרָיו דְרֵישׁ לָקִישׁ קָאָמַר. [וְהָא קָסַגְיָא תֵּיבָה], קַרְנָיו קָשְׁרוּ לַתֵּיבָה. וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא בְּנֵי דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ וּלְטַעַמֵיךְ תֵּיבָה הֵיכִי סַגְיָא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הֵיכִי קָם, אֶלָּא נֵס נַעֲשָׂה וְנִצְטַנְנוּ צִדֵּי הַתֵּיבָה (זבחים קי״ג:ב׳).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִנַּיִן לִמְחוּסָר אֵבָר שֶׁאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ שֶׁנֶּאֱמַר וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא בְּהֵמָה שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁלָּהּ. הַאי מִיבָּעְיָא לֵיהּ לִמְעוּטֵי טְרֵפָה, טְרֵפָה (בראשית ז׳:ג׳) מִ״לְּחַיּוֹת זֶרַע״ נָפְקָא. הָנִיחָא לְמָאן דְּאָמַר טְרֵפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת, אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר טְרֵפָה יוֹלֶדֶת, מַאי אִיכָּא לְמֵימָר. אָמַר קְרָא אִתָּךְ בְּדוֹמִין לָךְ. וְדִילְמָא נֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵפָה הֲוָה, ״תָּמִים״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא תָּמִים בִּדְרָכָיו (שם) ״צַדִּיק״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא תָּמִים בִּדְרָכָיו וְצַדִּיק בְּמַעֲשָׂיו לֹא סַלְקָא דַּעֲתָךְ, דְּאִי סַלְקָא דַּעְתָךְ נֹחַ טְרֵפָה הֲוָה, אָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא דִכַוָותָךְ עֲיֵיל, שְׁלֵמִים לָא תְּעֲיֵיל וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵאִתָּךְ, ״לְחַיּוֹת זֶרַע״ לָמָּה לִי, אִי מֵאִתָּךְ הֲוָה אֲמִינָא לְצַוְותָא בְּעַלְמָא וַאֲפִילּוּ סָרִיס, כָּתַב רַחֲמָנָא ״לְחַיּוֹת זֶרַע״.
ומן כל חי מן כל אלבשר אזואג׳א מן אלכל תדכ׳להם אלתאבות ליחיו מעך דכרא ואנת׳י יכונון.
ומכל חי מכל הבשר, זוגות מהכל תכניסם לתיבה שיחיו איתך, זכר ונקבה יהיו.
ומה שאמר שנים מכל אין פרושו שני גופים, כי אמר אחר כך שיקח שבעה מכל מין טהור ושנים מכל מין טמא. ואין כאן סתירה אלא פירוש שנים כאן הוא זוגות, ומספרם יפורט אחרי כן.
(יט-כ) ואמר תחילה תביא אל התבה ואחר כך יבאו אליך, להודיענו: שלא הטריח את נח לעלות הרים ולרדת בקעות ולאסוף את כל בעלי החיים, כי אין זה לפי כחו. ועוד, הרי אין ידיעתו מקפת את כל בעלי החיים לסוגיהם ולמיניהם.
וקו׳ שנים [מ]⁠כל ליס הו שכ׳צין פקט לאנה סיאמר בעד הד׳א באכ׳ד׳ שבעה מן כל טאהר ואת׳נין מן כל נג׳ס פלא תכון מנאקצ׳הֵ ולכן תפסיר שנים אזואג׳ גיר משרוח כם זוג׳ הם חתי יאתי אלשרח בעד הד׳א.
(יט-כ) וקאל פי אלפסוק אלאול תביא אל התבה ופי אלב׳ יבאו אליך, דלנא בד׳לך אנה לם יכלף נוח אן יצעד אלג׳באל וינזל אלאודיהֵ חתי יג׳מע מנהא כל חיואן אד׳ ליס ד׳לך פי טאקתה. ועלתה איצ׳א לם יכן עלמה יחיט בג׳מיע אג׳נאסהא ואנואעהא.
ולו חתי יכון גים טול אלזמאן [לם יכ׳ף ען רבנא שי] לא הלאל ולא גירה.
ומכל החי – אפילו שדים.
שנים מכל – מן הפחות שבהם לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה.
ומכל החי AND OF EVERY LIVING THING – Even of demons (Bereshit Rabbah 31:13).
שנים מכל TWO OF EVERY SORT – Even of the least numerous among them there were not less than two – one male, the other female.
ומכל החי מכל בשר [וגו׳] להחיות אתך1שלמים ולא טרפות.
1. שלמים ולא טרפות. עי׳ זבחים קט״ז ע״א.
(יט-כ) ואחר שאמר שנים – באר שיהיו זכר ונקבה. ואחר שאמר כלל: מכל החי מכל בשר פרט אחרי כן: מהעוף ומהבהמה ומכל רומש שהוא על האדמה – זה כלל לחית השדה. וכן קטן וגדול שהוא נולד מזכר ונקבה, ויצאו כל הנולדים בלי התחברות שנים. וכן חיות המים, שגם הדג יקרא בשר, והעד, שאמר משה: ואתה אמרת בשר אתן להם, הצאן ובקר וגו׳ (במדבר י״א:כ״א-כ״ב).
ומלת תביא אל התיבה – מצוה על נח שלא יעזבם, רק יביאם עמו להחיות זרע כל מין.
(19-20) [TWO OF EVERY SORT.] After stating two, Scripture goes on to explain that this refers to male and female.⁠1 After stating generally, And of every living thing of all flesh, the Bible then explains that this refers to Of the fowl after their kind, and of the cattle after their kind, of every creeping thing of the ground after its kind (v. 20). This includes2 all animals of the field and all large and small animals that are born via sexual intercourse. It excludes living things not born3 by coupling, and marine animals. Fish are excluded although they are considered "flesh.⁠"4 Proof of this can be seen in the words of Moses: and yet Thou hast said, I will give them flesh, that they may eat a whole month. If flocks and herds be slain for them…or if all the fish of the sea be gathered for them, will they suffice them (Num. 11:21,22).
[SHALT THOU BRING INTO THE ARK.] This is a command to Noah not to desert these creatures but to bring them into the ark with him in order to preserve the seed of each species.
1. Two of every sort can be taken to mean any two of every sort, two males or two females.
2. A general statement followed by particulars is qualified by the particulars. Thus fish cannot be included in And of every living thing of all flesh because the particulars include only land animals.
3. Medieval man believed that certain animals are born through spontaneous generation; i.e., they do not couple. Noah did not have to bring these types of animals to the ark because the verse tells us that that he was to bring male and female, that is, animals that couple.
4. Since fish are considered "flesh" the command And of every living thing of all flesh would apply to them. However, since the Bible goes on to say, of every creeping thing of the ground, fish are excluded.
שנים מכל הבהמה – הפחות הזכיר.
ופירש זכר ונקבה יהיו – (ובעבור סמיכת צפור אל כל כנף נראה כי הוא תואר סמוך).
ומכל החי מכל בשר – מאשר ביבשה.
שנים מכל – ר״ל שיהיו זוגות ואחר כך פירש הזוגות.
ואמר זכר ונקבה יהיותביא אל התבה – אחר שיבאו מעצמם לפני התבה תכניסם אתה אל התבה, והיאך יבאו מעצמם? שיעיר האל את רוחם שיבאו אל התבה כמו שיבאו בכח הדמיון אל מקום המרעה כשירצו לאכל ואל מקום המים כשירצו לשתות.
להחיות אתך – להחיותם אתך שתזמין להם מאכלם יום ביום.
ומכל החי מכל בשר, a reference to the living creatures on the dry land only.
שנים מכל, Noach was told that these animals were to be admitted in pairs. God specified further, זכר ונקבה יהיו.. תביא אל התבה, after the animals which came of their own accord had been accommodated in the ark. What prompted some of these animals to come to Noach’s ark on their own? They were inspired by the same kind of imagination which unerringly enables them to find grazing land etc. God, no doubt, aided their imagination in this instance.
להחיות אתך, to keep them alive with you by feeding them on a daily basis.
ומכל החי – ר׳ יהודה אומר (בראשית רבה ל״א:י״ג): ראם זה לא נכנס עם נח לתיבה, אבל גוריו נכנסו עמו. ר׳ נחמיה אומר: לא הוא ולא גוריו, אלא קשרו נח בתיבה, והיה מתלם תלמיות כמין טבריא לסוסותיו. הדא הוא דכתיב: התקשר רם בתלם עבותו וגומ׳ (איוב ל״ט:י׳).
ומכל החי, "and of all living creatures, etc.⁠" according to Rabbi Yehudah, the fully grown animal known as reem did not enter the ark as it was too tall, whereas not fully developed specimens, did enter. (Compare Matnot kehunah on B'reshit Rabbah 31,13. According to Rabbi Nechemyah, the mature pair of reems was tied by Noach to the outside of the ark. He bases himself on a verse in Job 39,10, which hints at the length of the legs of this kind of animal.
מכל החי מכל בשר – תימה מה הוצרכו שניהם. וכי יש חי בלא בשר. אלא מלמד (בראשית רבה לא:יג) שאפי׳ שדים ורוחות דיש להם חיות ונשמה בלא בשר. כי המבול בא על השדים כי באו מאדם הראשון כדפר׳ לעיל בפרשת בראשית (בראשית ד:כה בפירושו המתחיל ״וידע אדם עוד את חוה אשתו. לפי שפירש ממנה כו׳⁠ ⁠⁠״). בשוחר טוב (???, עי׳ בספר הגן כאן) שבאו בתיבה הפחות׳ והרויח יחד כו׳ ולבסוף עשו קטטה. שמה שהרויח זה הפסיד זה.
מכל החי מכל בשר – ל״ל שניהם וכי יש חי בלא בשר, וי״ל דבשדים ולילין שבאו מלילית ידבר שי״ל חיות ונשמה בלא בשר וגם הם נפטרו, וע׳ בשוחר טוב.
אומכל החי מכל בשר וגו׳ – ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד, כפילים והראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינין רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (בבלי חולין ס״ג:): מאה ועשרים מיני עופות טמאין יש במזרח וכולם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל היה נס, החזיק ממועטב את המרובה. ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה, ראה השם יתברך לעשותה כן כדי שיראו אותה בני דורו, ויתמהו בה, ויספרו עליה, וידברו בענין המבול, וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה. ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים בתורה או בנביאים, לעשות כל אשר ביד האדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים. ואל תתפתה לאמר (השוו אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ו׳:ט״ז) כי היו שלש מאות אמה באמות איש נח, והיה גדול, שאם כן, היו גם האנשים גדולים, גם החיה והעוף בדורות ההם גדולים, עד שלקה העולם במבול. ועוד כי האמות אמות התורה הנה.
תביא אל התבה להחיות אתךג – צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתבה, וישתדל בהם שיחיו כאשר ישתדל בנפשו.
א. ד״ה ״ומכל החי״ מופיע לפני הביאור על פסוק י״ח בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, והשוו לשון ירושלמי יומא ב׳:ד׳. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״מועט״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אתך״.
OF ALL FLESH. It is known that there are a great many beasts, and some of them — such as elephants, rams and others — are very large; likewise, the creeping things upon the earth are very many. Of the fowl of the heaven there are also innumerably many kinds, just as our Rabbis have said:⁠1 "There are one hundred and twenty kinds of unclean birds in the east, and all of them belong to the species of ayah (kite).⁠"2 Clean fowl are innumerable. Noah was thus obligated to bring all of them into the ark in order that they may beget their like. If you would gather a full year's supply of food for all of them, [you would find] that this ark and ten others like it could not hold it! But this was a miracle of a small space containing a great quantity. And in case you suppose that he should have made it [the ark] very small and rely on this miracle, the answer is that the Holy One, blessed be He, saw fit to make it large so that the people of his generation should see it, wonder at it, converse about it, and speak of the subject of the flood and the gathering of the cattle, beast, and fowl into it so that perhaps they would repent. Furthermore, he made it large in order to reduce the miracle for such is the way with all miracles in the Torah or in the Prophets: whatever is humanly possible is done, with the balance left to Heaven. Now be not persuaded to say as Ibn Ezra that the three hundred cubits [of the length of the ark were measured] in cubits of a man like Noah, who was unusually tall. If so, the other people were also tall, and the beasts and fowl of those generations were also tall until the world was struck by the flood! Moreover, the cubits here are the standard cubits of the Torah.⁠3
THOU SHALT BRING INTO THE ARK, TO KEEP THEM ALIVE WITH THEE. G-d thus commanded Noah that he concern himself with and help them in their entering the ark and that he strive on behalf of their existence even as he would for his own life.
1. Chullin 63b. However, instead of 120 kinds, the figure mentioned there is 100.
2. See Leviticus 11:14.
3. See Erubin 3b.
ומכל החי – דרשו רז״ל לרבות השדים, וצוהו יתברך שיכניסם אל התיבה. ויתכן לפרש כי אי אפשר להם שישארו במקומם שהוא האויר בגלגלי היסודות, לפי שהגזרה היתה לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, וזה כולל כל בעלי נפש התנועה שעל הארץ, והוסיף לומר עוד מתחת השמים שגזרת המבול היתה אף על הבריות שהן מתחת גלגלי היסודות והם השדים, על כן הוצרך להכניס אל התיבה פן ימחו באויר אשר מתחת השמים.
ומה שאמר תביא אל התיבה אין להבין שהוא יביאם ממש שהרי כתוב אחריו יבאו אליך להחיות באר כי מעצמם יבאו, אבל הכונה כשאמר תביא אל התיבה שיעזור אותן בכניסתן וישתדל בהן שיחיו. והנה זה היה בצווי, אבל במעשה היכן מצינו שבאו השדים לתוך התיבה בכלל שאר המינין, הוא שכתוב וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף. וכל העוף למינהו אלו עופות טמאים. כל צפור אלו עופות טהורים, כל כנף אלו השדים שהם טסין באויר, וסמך לו מיד ויבאו אל נח אל התיבה.
מכל החי, "and from all living creatures, etc.⁠" Our sages in Bereshit Rabbah 31,13 explain this expression is meant to include demons (disembodied spirits). G-d commanded them to enter the Ark [Noach would not be able to locate them on his own. Ed.]
It is possible to explain this strange phenomenon by recalling that these spirits might not have been able to remain in their regular habitat, i.e. the atmosphere, due to the changes in the earth's atmosphere during the period of the deluge when even the atmosphere underwent radical changes. The reason for this can be seen from the wording of G-d's decree לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, "to destroy all flesh which has the spirit of life in it.⁠" The emphasis appears to be on the words "spirit of life.⁠" According to this wording the decree that living creatures would perish applied to all moving creatures including disembodied spirits. It was necessary therefore to bring these demons or spirits into the Ark as they too would have perished during the forty days of hot rain.
When the Torah speaks about Noach (personally) bringing all these creatures into the Ark, i.e. תביא אל התבה, this need not be understood literally. After all, we find in the very next verse that the Torah writes יבואו אליך להחיות, "they will come to you in order to survive.⁠" Surely this means that they will come of their own accord. What then did the Torah mean in our verse where it writes "bring to you into the Ark?⁠" The meaning of these words is that Noach was to assist these animals once they had come to him and to provide them with suitable accommodation. He was to make every effort to ensure their survival. This was a commandment. Where do we actually find a mention of the fact that the demons came to join Noach in the Ark together with all the other species of living creatures? The Torah writes some apparently superfluous words in verse fourteen where the Torah writes וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף, "and every bird after its kind and every bird of any kind of wing.⁠" The words כל העוף למינהו, refer to the impure birds; the words כל צפור, refer to the pure birds; the additional words כל כנף "any kind of wing,⁠" refer to the demons. They fly through the air. These words are followed immediately by the statement ויבואו אל נח אל התבה, "they came to Noach to the Ark.⁠"
מכל החי מכל בשר – פי׳ ואפי׳ שדים. יש במדרש דשד ששמו שיקרא רצה ליכנס לתיבה ולא רצה נח לפי שלא היה נשוי ואין לו זוג הלך שיקרא אל פחתא שהיתה שידה אמר לה הנסבת לי א״ל לא אלא א״כ תתן לי כל מה שיש לך נתן לה לקחה ונכנס בתיבה והיינו דאמרי׳ כל דסגלת שיקרא פחתא נסבא דסגלת לשון סגולה פי׳ אוצר.
ומכל החי – פרש״י לרבות שדים ונמצא בב״ר שרצה שיקרא להכנס לתבה אמר לו נח לך ובקש בן זוגך לפי שכל הנכנסין הן איש ואשתו הלך ומצא פחתא שהוא הממונה על בני אדם להפחיתם ולחסר ממונם אמר לו מנסבת לי אמר לו מה תתן לי אי מנסיבנא לך אמר לו כל מה דמרוחנא אינסיבא ליה מיד נכנסו לתבה. והיינו דאמרי אינשי מה דמסגל שיקרא פחתא נסבא מסגל לשון סגולה.
ומכל החי... תביא, "and bring from all living species, etc.⁠" According to Rashi the wording includes species of demons. In B'reshit Rabbah 31,13 Rabbi Aushiyah claims that the oblique wording of the Torah was exploited by disembodied spirits to demand entrance to the ARK. Noach refused them entry until they could appear with their partners. He used the fact that the Torah added the words מכל בשר, "from all that is flesh,⁠" to deny entrance. Another version is that "Lie" begged for entry into the ark. When Noach heard this he demanded that "Lie" come with its partner. "Lie" chose the spiritual representative of all thieves as his partner. When this arch thief asked "Lie" what it would give him for appearing before Noach as its mate, "Lie" answered that it would give him everything it acquired through falsehood. They therefore entered the ark side by side. This is the origin of the well known proverb: "whatever is sown by falsehood is reaped by thievery.⁠" A different version quotes Noach as tying that pair to the outside of the ark without permitting it to enter it.⁠1
1. [Rashi, i.e. the author of the Midrash, was probably forced to give such an interpretation as we might have thought that if all living creatures died except for Noach and his family, how come there was still falsehood and thievery on earth even after the deluge. Ed.]
ומכל החי מכל בשר – כ׳ הרמב״ן ידוע הוא כי החיות רבות ומהם גדולות כמו פילין וראמים וגם רמש האדמה ועוף השמים אין מספר והוצרך להביא מכולם ומאכלם לצורך השנה ולא תכילם התיבה ולא עשר כיוצא בה אלא מעשה נס שהחזיק מועט את המרובה ואין לומר א״כ יעשנה קטנה ויסמוך על הנס משום שהשם צוה לעשותה גדולה שיראוה בני דורו ויתמהו עליה וידברו בענין המבול ויחזרו בתשובה ועוד עשה אותה גדולה למעט הנס כי כן דרך בכל הנסים שבתורה לעשות כל אשר יהיה ביד האדם לעשות והשאר יהיה ביד שמים:
ומכל החי מכל בשר, "and from all living creatures, all flesh, etc.⁠" Nachmanides writes that it is a well known fact that the beasts are many and that there are innumerable sub-species to be found among them, not only huge creatures such as elephants, but millions of varieties of creepers, insects, etc. The need to bring specimens of each into the ark and to feed them all once they were inside, was a seemingly superhuman task. Clearly, the ark was not large enough to contain them all, except if God invoked some miracle. Although God could have reduced the size of these creatures for the duration of their stay in the ark, He wanted them to continue to live normally, so as to impress this and subsequent generations with the miracles God performed as part of Noach's survival, so as to inspire later generations to choose the path of repentance once they had become guilty of sins. Furthermore, it is a principle of God's intervention in laws of nature, that miracles are restricted to what could not be accomplished without them. Man is thus encouraged to do whatever he can to survive without relying on God's intervention. by means of miracles.
(יט-כ) להחיות אתך זכר ונקבה מהעוף למינהו – רמז לו שהעוף ישכון אצלו וזש״ה וישלח את היונה מאתו מלמד שהיתה שכונה אצלו.
להחיות אתך – בגימטריא לא טריפה ולא מחוסר אבר.
מכל החי – פר״ש דשנים שאמר קרא טמאים היו דמן (התורה) [הטהורה] נצטוה ליקח ז׳. ותימה והא אמ׳ במסכ׳ ע״ז פר׳ אין מעמידין (נ״א א׳) מכל החי בא לרבות בהמה שחיין ראשי אברים שלה. ומקשה והא אי איפשר אלא לקרבן דאי להחיות זרע, לא איכפת לן אם נחתך אזנו דלקרבן (טמאים) אינם ראוים, א״כ משמע דהאי קרא בראויין לקרבן מדבר מדקאמר הא אי אפשר אלא לקרבן, א״כ קשה לפירושו דפי׳ דקרא משתעי בטמאים. וי״ל מילי מילי קאמר מכל החי, שחיין ראשי איברים שלה ולקרבן ושנים מכל בשר קאי אטמאים.
(יט-כ) והנה ציוהו ה׳ יתעלה שיכניס עמו זכר ונקבה מכל מין ומין מהבעל⁠־חיים ההולך והמעופף הנולדים ממינם, והם אשר יתכן הִפָּסְדָם במי המבול. והנה הוסיף על זה בקצת המינים כמו שנתבאר אחר זה (ז, ב-ג); רצוני, שממיני הבעלי חיים הטהורים ציוהו להכניס מכל מין ומין ארבעה עשר, שבעה זכרים ושבע נקבות. והנה ביאר ה׳ לנח בנבואה מאיזה מין יכניס ארבעה עשר, ומאיזה מין שנים, כי לא ניתנה התורה עדיין, ואלו המינים אשר ציוהו שיכניס מהם ארבעה עשר הם אשר היו טהורים לפי משפטי התורה. ואמנם הוסיף באלו המינים, להיותם יותר הכרחיים למין האנושי, וזה מעניינם מבואר. והנה זאת הנבואה היתה מאה ועשרים שנה קודם בוא המבול, כמו שזכרנו בסוף פרשת בראשית (חלק יא ביאור הפרשה ו, א-ד), ולזה היה פנאי רב לנח לעשות זאת התיבה ולבקש אלו המינים מהבעלי חיים, עם שכבר נעזר בזה הפועַל מה׳ יתעלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(יט) התועלת השמיני הוא בדעות, והוא שאי אפשר על המנהג הטבעי שיתהווה מין מהמינים⁠־הנולדים⁠־ממינם מזולת מינו כמו שהיה חושב אבן סינא שיהיה אפשר שיהיה מבול מים בחלק הנגלה מהארץ ובאורך הזמן יתחדש מעירוב היסודות מה שיתהוה ממנו מין מין מהבעלי חיים. ולזה השתדל ה׳ יתעלה - כשרצה בקיום אלו המינים הנולדים ממינם - שיושם מהם זכר ונקבה בתיבה. והנה התועלת המגיע בעיון מזה - מבואר, לפי שאם הונח הענין כמו שאמר בן סינא - תיפול החכמה הטבעית בכללה, וזה מבואר למי שעיין בטבעיות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

ומכל החי אפי׳ שדים. בב״ר דאל״כ לא לכתוב קרא אלא מכל בשר כדאמר קץ כל בשר לשחת כל בשר ויגוע כל בשר מכל החי למה לי אלא להודיעך שאפי׳ מאותן שאין להם בשר וגויה אלא החיות בלבד שהן השדים הביא אל התיב׳ להחיותן שלא ימותו במבול שגם הם מתים כבני אדם כדאיתא בחגיגה:
מן הפחות שבהם לא פחתו משנים. לא שהיו מכל מין שנים בלבד דהא מכל הבהמה הטהור׳ תקח לך שבעה שבעה כתיב וכתיב גם מעוף השמים שבעה שבעה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יט-כ) ואמנם במה שצוהו על שנים שנים ממיני הב״ח ואח״כ אמר שבעה שבעה הנכון הוא שאין פי׳ שנים שנים שיהיו שני ב״ח לא יותר אבל הפיר׳ שיהיו הבאים והנלקחים תמיד זכר ונקבה והם אשר קרא שנים הודיעו שאיש ואשתו יבואו אל התיבה באופן שיחיו זרע אח״כ על פני כל הארץ. ולא פירש לו כאן כמה מן הזוגות ההם יקח אלא שבגזרתו יתברך יבואו אל התיבה מעצמם מבלי צידה מכל החי מכל בשר ומן העוף שנים מכל שהם הזכר והנקבה והתבונן כמה כלל זה היעוד כי הנה נקבות הב״ח אינן הולכות תמיד מחוברות עם זכריהם אבל יתחברו לבד בשעת הזווג ומיד איש ואשתו כל אחד לדרכו פנו ומין האדם בלבד הוא המתחבר תמיד אל נקבתו וכמו שביארתי בפסוק לא טוב היות האדם לבדו ולצורך התיבה גזר ית׳ שיבואו מחוברים זכר ונקבה לא אחד ולא שתים בלבד אבל רבים מכל מין כדי שיקח נח מהם כרצונו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] ומכל החי מכל בשר שנים
[1] האלילים פרק ראשון דף ה ע״ב (ע״ז ה:) ופרק רביעי דף נא ע״א (ע״ז נא.)
[2] זבחים פרק ארבעה עשר דף קיו ע״א (זבחים קטז.)
[ב] להחיות אתך
[1] האלילים פרק ראשון דף ו ע״א (ע״ז ו.) ופרק רביעי דף נא ע״א (ע״ז נא.)
[2] זבחים פרק ארבעה עשר דף קיו ע״א (זבחים קטז.)
אפילו השדים. דאם לא כן ״מכל החי״ למה לי, שהרי כתיב ״מכל בשר״, אלא אותן שאין בהם רק החיות בלבד ולא בשר, והיינו השדים (כ״ה ברא״ם):
מן הפחות שבהן וכו׳. שהרי יש בהן שהיו שבעה שבעה, כגון עופות הטהורות היו שבעה שבעה (להלן ז, ג):
לְהַחֲיֹת אתך: בהעתק מספר הללי יש חילוק במלה זו בין מל׳ לחס׳. וכת׳ 1הרמ״ה ז״ל ב׳ חסרי׳ וי״ו, ובספרא, וסי׳ 2אל התבה לְהַחֲיֹת, לְהַחֲיֹת 3עם רב, 4ותרין מלאי׳ וי״ו, וסי׳ 5יבאו אליך לְהַחֲיוֹת, לְהַחֲיוֹת 6את נפשי, וחד 7וּלְהַחֲיוֹת לכם לפליטה. [להחית].
1. הרמ״ה: חי״י.
2. אל התבה: פסוקנו.
3. עם רב: בר׳ נ כ.
4. ותרין מלאי׳ וי״ו: לפנינו ברמ״ה ׳ושלשה מלאים ו״ו׳, והשלישי הוא ׳ולהחיות׳. הנוסח שמצטט נורצי נוח יותר, כי השלישי הובא כשלפניו התווית ׳וחד׳.
5. יבאו אליך: בר׳ ו כ.
6. את נפשי: בר׳ יט יט.
7. וּלְהַחֲיוֹת לכם לפליטה: בר׳ מה ז.
אפילו שדים. דהא כתיב אחריו מכל בשר דמשמע את הכל שיש בו בשר אלא לכך נאמר ומכל החי להביא אפילו שדים דלא הוי בכלל מכל בשר דהא לאו בשר נינהו:
מן הפחות שבהם. דקשה לרש״י דהא כתיב בסמוך תקח שבעה שבעה:
Even the demons. [Rashi knows this] because it says afterwards, "From all flesh,⁠" i.e., all that have flesh. Thus, "From all living things" comes to include even demons, which do not have flesh.
From the least of them. Rashi is answering the question: Does it not say a little later (7:2), "Take to yourself seven pairs"?
(יט-כב) ומכל החי מכל בשר שנים וגו׳. זכר ונקבה יהיו וגו׳. עד ויסגור ה׳ בעדו – ראוי להתבונן מדוע צוהו ה׳ שיקח מן הטהורה שבעה וכשבאו אליו לא באו אלא שנים כדכתיב מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה וגו׳ שנים שנים באו אל נח עוד יפלא מה ששינה בלשון בתחלה צוהו שיביא שנים שנים מכל בשר זכר ונקבה להחיות באמרו תביא אל התיבה ואח״כ חזר וצוהו מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ולא אמר תביא כבראשונה. וכתב עוד ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו ויהיה אם כן גם הצווי הראשון בבהמה אשר לא טהורה ויקשה הכפל מלבד שהוא סותר דברים הראשונים שאמר ומכל החי מכל בשר שנים וחזר שם עוד מהעוף למינהו ומן הבהמה וגו׳ שנים מכל יבואו אליך להחיות והמאמרים האלה כוללים ואף הטהורות במשמע? עוד תראה גם בזה שחזר ואמר יבואו אליך ולא אמר תקח? גם כאשר נכנסו בתיבה כתיב שנים שנים באו אל נח ולא כתיב לקח נח? עוד יש להשתומם על השנות החלום הזה ברוב ענין פעמים שלש בהוסיפו עוד ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים ושלש עוד והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כל זה הלא דבר הוא ולאפס ותהו לא נכתבו? וכן ויסגור ה׳ בעדו צריך ביאור למה הסגירו וממי נתפחד? ולבי אומר לי שלכך הרבה ה׳ יתברך בטהורות יותר על שנים שיהיו לו ולבניו לאכלה אחר המבול כדברי בעל כלי יקר ולכן הצריכו הי״ת לעמול אחריהם ולהביאם בידיו ובזעת אפו יאכל לחמו ויטרח אחריהם. אמנם מה שהוא להקים זרע צוה ה׳ ותבאנה מאליהן. ולא פקד ה׳ עליו שיקבל בתיבה אלא שנים שנים להחיות ומן הבהמה הטהורה יקח לו להנאתו ולטובתו לאכלה ולזבוח ועצה טובה קמ״ל. וכן עשה שלקחם עמו בתיבה שנאמר המה וכל החיה כל אשר לאכילתם הם לקחו בידים והביאו עמם אל התיבה. אך אמנם אשר ציוהו להחיות באו אליו מאליהם בלי שיעמול להביאם וכן כתיב ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים וגו׳ משמע שבאו מאליהם אחר היותו בתיבה ובזה יתכנו הפסוקים אין כפל ויתרון בהם כי צוה ה׳ לנח שיקח מכל בשר שנים שנים להחיות וכדי שלא יצטער בחשבו שעליו מוטל העמל לחזור אחריהם ולבקשם הוסיף ואמר מהעוף למינהו וגו׳ שנים מכל יבואו אליך להחיות. רצונו שלא יטרח אחריהם אלא יבואו מעצמם ואח״כ בא ללמדו שיקח לו להנאתו לאכילה ולזבוח מן הטהורות יותר משנים כמו שנאמר תקח לך שבעה שבעה. ובבוא המבול נכנסו בתיבה מעצמן שנים שנים מכל חי אף מן הטהורות מה שהיה להקים זרע שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה שנים שנים באו אל נח אל התיבה. והוא כבר הביא עמו אל התיבה מכל הטהורות מעצמו בידו כדכתיב המה וכל החיה וכל הבהמה וגו׳ ולא הזכיר שנים כי במה שהוסיף לאכלו הכתוב מדבר. וכדי שלא נטעה חזר ואמר ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים כי אלו להחיות ולהקים זרע כאשר אמרנו והשאר שהיו להנאתו ולצרכו לא כתב מניינם ולכן לא אמר בהם באו כי הביאום בידיהם. ומה שאמר והבאים וגו׳ רצונו שכל חיות הארץ כל זכר וכל נקבה באו ליכנס גם הם בתיבה לנוס מפני מי המבול לולי שהגין ה׳ עליו. זהו אמרו והבאים רוצה לומר מי שרצו גם המה לבוא מעצמם היו כל בשר אשר על פני האדמה כל זכר וכל נקבה אמנם ויסגור ה׳ בעדו ולא הרשה ליכנס אלא הנקובים בשמות:
ומכל החי מכל בשר – והיה צריך להוסיף ״אשר בו רוח חיים״, כמו למעלה, על כן קצר לומר ״ומכל החי מכל בשר״. גם ״מכל החי״ לבדו לא היה אפשר לומר, שכולל גם הקדושים החיים העליונים1 על כן פירש ״מכל בשר״.⁠2
תביא אל התיבה – לְקִנֵיהֶם, ולסדר להם הכל להחיותם. אבל הם באו מעצמן כמו שמפורש בענין.
שנים מכל וגו׳ זכר ונקבה יהיו – לא שנים כמשמעו יחידים, וראיה [לזה] ״מכל הבהמה הטהורה תקח שבעה שבעה איש ואשתו״ כלומר לא שבעה יחידים, אלא שבעה זוגות, כל אחד איש ואשתו. וכן ״ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו״,⁠3 למד מענינו כי שנים הם זוגות כמו שבעה, ועל כן גם בהן אמר ״איש ואשתו״, לא שנים ממש. וחזר ואמר ״גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה״, הרי שמספר שבעה בעוף גם הם אינם יחידים, אלא זכר ונקבה. ולא ראיתי כן לאחד ממפרשי התורה ז״ל, כי פשוט לכלם שלא היה מכל מין רק זוג אחד זכר ונקבה, ומן הטהורים שבעה זוגות. והכתובים כלם מורים על יושר פירושנו, וכמו שיתבאר עוד בעז״ה.
והנה צוה לקחת מן הטהורים שלשה פעמים יותר,⁠4 והזוג השביעי הבין נח שהוא יהיה להקרבה. ואילו היה מן הטמאים רק זוג אחד לא היה שולח את העורב מן התיבה פן יקראנו אסון ויחסר המין כלו. אבל לפי שצוהו על שני זוגות הבין שבאחד מהן מותר לו לרדות ולהשתמש בו. ומדברי האגדה שבפרק חלק5 נראה שכן היה דעת רבותינו ז״ל שאמרו ״⁠ ⁠׳וישלח את העורב׳, אמר ריש לקיש תשובה ניצחת השיב עורב לנח. אמר לו: רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני, מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים. ולפי שאמרו שנים ולא אחד נראה שקבלו גם הם שהיו שני זוגות. ואם תפרש ״שנים״ זכר ונקבה, א״כ מן הטהורים ארבע עשר הם. ומה שאמר ״ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים. אם פגע בי שַׂר חמה או שַׂר צינה נמצא עולם חסר בריה אחת״. ענינו שאם יקראנו אסון בדרך, ומה נקל שימות גם הנשאר, יהיה העולם חסר בריה אחת. וטוב היה שתשלח ממין שבעה, שאם ימותו גם שנים תשארנה חמשה חיים. ואפשר שזהו פירוש דרשתם שם ״למשפחותיהם יצאו מן התיבה,⁠6 אמר ר׳ יוחנן למשפחותיהם ולא הם״. כלומר אעפ״י שיצאו מן התיבה, למשפחותיהם ולמיניהם, שלא דבקו מין במין אחר. שני הזוגות או שבעה שבטהורים לא דבקו איש באשתו, כי אין שבעה משפחות במין אחד כמו באדם, להחיות זרע. שבהיותן בתיבה עליך להחיותן ולעשות להם כל צרכן.
1. כלומר גם הנשמות.
2. כלומר דוקא הגופות.
3. בראשית ז, ב.
4. לקח מהטהורים פי שלוש מאשר הבלתי טהורים.
6. בראשית ח, יט.
שנים מכל – לפי שלא חילק כאן בין הבהמה הטמאה לטהורה אלא כללם יחד במאמר ומכל החי, לכן לא זכר כי אם שנים מכל, אבל למטה שפרט הטהורות והטמאות אמר שיקח ז׳ ז׳ מן הטהורה וב׳ ב׳ מן הטמאה:
תביא אל התבה – ובפסוק הסמוך אמר יבאו אליך שמשמע שיבאו מאליהם, אבל שני ענינים הם, כאן הוא צווי להכניסם אל התיבה וזה מוטל על נח לעשות, ולמטה היא הביאה אל נח, וזה אי אפשר אם לא שיבואו אליו מאליהם בדרך פלא, וכן הפריש הכתוב בשעת מעשה, תחלה אמר שנים שנים באו אל נח, שנתאספו אצלו מאליהם, ואח״כ אמר בעצם היום הזה בא נח וכו׳ המה וכל החיה וכו׳ שהוא הכניסם:
שנים מכול – שנים שהם ארבעה, כי כל אחד מהם צריך שיהיה זכר ונקבה (קליריקוס ואחרים) וראיה ממה שכתוב אח״כ (ז׳:ב׳) שבעה שבעה איש ואשתו, שלא יתכן לחלק שבעה לזכרים ולנקבות, אלא על כורחנו כל אחד מן השבעה יהיה איש ואשתו, וכן פירש שם המבאר לנתיבות השלום.
two (pairs) of every species (shenayim mi-kol, lit. “two of everything”). “Two” meaning “four,” because each one must include both male and female (Clericus and others). Proof of this is furnished by the subsequent verse (below, Gen. 7:2), shiv’ah shiv’ah ish ve-ishto (“[You shall take] seven, each one with its respective female.” It would make no sense to divide the seven into male and female. We are thus forced to say that each “one” of the seven is male and female. So explains the commentator to Netivot ha-Shalom at that verse.
(יט-כ) ומכל החי מכל בשר וגו׳ – לדעת חז״ל, ההשחתה עברה אל בעלי החיים והחלישה את כח חיותם. לכן מדגיש הכתוב ״ומכל החי״, פירוש: מכל אשר כח חיותו נשאר שלם. וכן הוא אומר: ״זכר ונקבה ׳יהיו׳⁠ ⁠⁠״, ולא ״זכר ונקבה ׳תביא׳⁠ ⁠⁠״; היינו שלזכרים המובאים לתיבה תהיה תכונת זכר – טהורה ותמימה ולא מושחתת; וכן לנקבות תהיה תכונת נקבה – טהורה ולא מושחתת (ראה בראשית רבה לא, יג). נראה גם שכפל המושג ״למינהו״ בפסוק כ׳, בא להביע רעיון דומה: בעלי החיים צריכים להיות מאלה שתכונות מינם השתמרו ללא תערובות וללא זיוף, בריות שהן עדיין לגמרי בני מינם. טהרת המין של זוגות הבהמות הניצולים מרומזת שוב בפסוק להלן במילים ״איש ואשתו״ (ז, ב): הזוגות שיינצלו היו נקיים מכל השחתה. היינו שבעת ההצלה, כביכול, העלה אותם הקב״ה והחשיב את יחסיהם כיחסי בני אדם.
מקור ההשחתה היה השחתת דרך; ולעומת זאת, נח זכה להנצל משום תמימותו.
ומכל החי מכל בשר – ידוע שמיני בעלי החיים מחולקים, אם מצד גויותיהם אם מצד נפשם, שימצאו שני מיני בע״ח שהם מין אחד מצד תואר גופם ובנין אבריהם, והם כשני מינים נפרדים מצד הלך נפשם. למשל זה זריז וזה עצל, זה טבעו ודרכו כך וזה כך, וימצאו שני מיני בע״ח שהם מתדמים מצד תכונת נפשם ונבדלים בבנין גופם, וצוהו ה׳ שיקח מכל מין ומין בין אותם שהם מינים חלוקים לפי חייהם, שע״ז אמר מכל החי. בין אלה שהם מינים חלוקים מצד בשרם ותואר גופם, שע״ז אמר מכל בשר להחיות אתך. ר״ל שהם אינם ראוים לחיות מצד עצמם אחר שנבראו רק לצורך האדם והאדם יכרת במבול, רק אחר שאתה נשאר יחיו גם המה שיהיו לצרכך. וכמו שאתה לא נשארת רק זוג אחד (כי בניו נצלו רק בזכותו) כן מהם לא ישאר רק זוג אחד, וע״כ פי׳ שמ״ש שנים מכל הוא רק א׳, כי זכר ונקבה יהיו שנחשבים כאחד. ובמדרש אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו ואם לאו אל תקבלהו, ר״ל שיהי׳ בהם טבע הזכר והנקבה לא אם נקבה תסובב גבר.
ומכל החי מכל בשר: יתור דברים, בא ללמדנו דמשמעות ״החי״ אין הפירוש שלא מת, אלא שכולו חי ואינו חסר שום אבר. וזהו דאיתא במסכת עבודה זרה (ה,ב): דאר״א, מנין למחוסר אבר שאסור לבן נח להקריב1, שנאמר ״ומכל החי מכל בשר״2 – בהמה שחיין ראשי אברים שלה, ועיי״ש בתוספות. (ועיין להלן ז,ג).
שנים מכל3: כשילכו שנים יחד4 אזי:
תביא וגו׳: אותם השנים.
זכר ונקבה יהיו: דוקא כשיהיו זכר ונקבה, ולא פירש אלהים עדיין כמה זוגות יהיו עד מאמרו להלן (פרק ז׳).
1. לשון רש״י שם: דאסור לבני נח – להקריב לגבוה, ודומיא דקרבנות שנהגו אבותיהם לשמים הן נוהגין לעבודת כוכבים שלהן.
2. רש״י שם: ומכל החי – על שם שהיה עתיד נח להקריב מהן, דכתיב ״ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו׳⁠ ⁠⁠״.
3. קשה למפרשים, כאן אמר הקב״ה ״שנים מכל״, ואילו להלן אמר שבטהורים שבעה ורק בטמאים שנים. ורש״י עונה – מן הפחות שבהם לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה.
4. שמא כוונת רבינו לענין של ׳לא השחיתו דרכם׳, וא״כ כשהם מגיעים זכר ונקבה הדבר מראה שלא השחיתו דרכם.
ומכל החי וגו׳ – א״ר אלעזר, מניין למחוסר אבר שאסור לבני נח,⁠1 דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה אמרה תורה, הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה.⁠2 (ע״ז ה׳:)
להחיות אתך – אתך – בדומין לך, למעוטי טריפה,⁠3 ודילמא נח גופי׳ טריפה הוי, לא ס״ד, דאמר לי׳ רחמנא כותך עייל, שלמין לא תעייל.⁠4 (שם ו׳.)
1. כלומר לקרבנות שלהם. והשם בני נח הוא תואר לכל אומות העולם לבד ישראל, כמש״כ לעיל בפ׳ בראשית (ב׳ ט״ז), יעו״ש בטעם הדבר.
2. פשוט דדריש יתור הלשון מכל החי, ונסמך על המבואר במדרשים, דמה שצוה לו הקב״ה לקחת ממינים טהורים היו כדי שיקריב קרבן לכשיצא מן התבה, וכדכתיב באמת לקמן (ח׳ כ׳) ויבן נח מזבח לה׳ ויעל עולות, ומכיון שצוה לו בענין שלא יקח מחוסר אבר ש״מ שזה אסור לב״נ לקרבנות.
ותוס׳ הקשו למה לא חשיב זה בשבע מצות שבני נח הוזהרו עליהם [ע׳ לעיל בפ׳ בראשית ב׳ ט״ז], וכתבו הרבה בזה. ולי נראה פשוט, דמצוה זו היתה רק לשעתה ולא שייך לחשבה בין המצות שנצטוו לדורות, כי באמת איסור דבר זה אצלם לדורות א״צ צווי ואזהרה מיוחדת, יען דמכיון דעיקר מצותם בקרבנות ילפינן מחיוב ישראל כמבואר בפ׳ אמור איש איש מבית ישראל אשר יקריב וגו׳, ודרשינן איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, וא״כ מכיון דילפינן מישראל לכן ממילא קיימו בזה בדיני ישראל, וכל שבישראל פסול בקרבנות פסול גם בהו, ואע״פ דגם בבמות דידהו אסורים בזה, עם כ״ז אינה אלא סניף ממצות קרבנות בכלל, וגם אינה קיימת לדורות כמו שאר השבע מצות.
3. דאינה חיה י״ב חודש, והוא שיעור זמן המבול ואפשר שימותו בתבה.
4. וע״ע השייך לדרשא זו בריש פרשה הבאה בפסוק לחיות זרע מש״כ שם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳רד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(כ) מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן⁠־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖הא לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹתב׃
From the birds of every kind, from the animals of every kind, from each creeping thing of the ground of every kind, two of each will come to you to keep alive.
א. הָֽאֲדָמָ֖ה ל=הָֽאֲדָמָ֖ה בגעיה ימנית
ב. לְהַֽחֲיֽוֹת ל=לְהַֽחֲיֽוֹת בגעיה ימנית
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[רט] 1דתני דבי מנשה שבע מצות נצטוו בני נח כו׳ וכלאים כו׳ כלאים דכתיב מהעוף למינהו. ואידך ההוא לצותא בעלמא. (סנהדרין נז.).
[רי] 2מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, מלמד שאפילו העופות והבהמות אסר עליהם פריה ורביה. (פס״ז נח).
1. עי׳ לקמן פ״ז, מאמר לא. פ״ח, יז. יט. מב״ר פל״ד, ולעיל מאמר ר. ופירש״י כאן. ומביא שם בפס״ז מגמ׳ סנהדרין קח: ג׳ שמשו בתבה ולקו חם, עורב, וכלב. ונראה דמפרש למינהו, מין זכר בפ״ע ומין נקבה בפ״ע. ועי׳ לעיל מאמר רח.
2. ראה לקמן ז. ג. מב״ר פל״ב.
מֵעוֹפָא לִזְנוֹהִי וּמִן בְּעִירָא לִזְנַהּ מִכֹּל רִחְשָׁא דְּאַרְעָא לִזְנוֹהִי תְּרֵין מִכּוֹלָא יֵיעֲלוּן לְוָתָךְ לְקַיָּימָא.
From the birds of their kind, from the animals of their kind, from every creeping thing of the earth of its kind, two of each will come to you to be kept alive.
מן עופא למינה ומן בעירא למינה ומן כל רחשא דארעא למינה תריןא מן כול׳ יעלון לוותךב למקיימה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״רחשא דארעא למינה תרין״) גם נוסח חילופי: ״רמסה דארעא למינהון תריין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יעלון לוותך״) גם נוסח חילופי: ״יעלו עמך״.
מעופא ליזניה ומבעירא ליזניה ומכל ריחשא דארעא ליזניה תרין מכולא ייעלון לוותך על יד מלאכא (כ){ד}⁠אחד ומעל יתהון לך לקיימא.
Of the fowl after its kind, and of all cattle after its kind, and of every reptile of the earth after its kind, two of every (sort) shall enter to thee by the hand of the angel, who will take and cause them to enter to thee, to be preserved.
מן אלטאיר לאצנאפה ומן אלבהאים לאצנאפהא ומן סאיר דביב אלארץ׳ לאצנאפה אזואג׳א אזואג׳א מן אלכל יג׳ון אליך ליחיו.
מהעוף למיניו ומהבהמות למיניהן ומכל רמש האדמה למינהו, זוגות זוגות מהכל יבואו אליך לחיות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

מהעוף למינהו – אותם שדבקו במיניהם ולא השחיתו את דרכם, ומאיליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה.
מהעוף למינהו OF THE FOWLS AFTER THEIR KIND – those that had kept to their own species and had not corrupted their way (taking the words to mean, "of the fowls that had kept to their own kind"). All these came of their own accord, but only those which the Ark was allowing to pass in did Noah permit to enter (Sanhedrin 108b).
מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה1מלמד שאפילו העופות והבהמות אסר עליהם פריה ורביה.
2שלשה שימשו בתבה וכולן לקו. חם. ועורב. וכלב. 3חם לקה בעורו. עורב שאין משמש כשאר העופות אלא רוקק הזרע בנקבה. כלב נקשר בשימושו עם הנקבה.
ד״א: ומכל החי מכל בשר שנים מכל – יכול אפילו טהורים יבואו שנים. ת״ל שבעה שבעה. אם כן למה נאמר שנים מכל. זוגות מכל. שאפילו הטהורים היו זוגות שבעה שבעה שהן שבעה זוגות.
1. מלמד שאפי׳ העופות והבהמות אסר עליהם. בב״ר פל״ד על הכתוב כל החיה אשר אתך וגו׳ ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ (בראשית ח׳:י״ז י״ז) איתא ופרו בארץ ולא בתבה. וברש״י שם עה״ת סיים מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש. ובודאי היה כן לפניהם באיזה מדרש ואולי בילמדנו הנאבד.
2. ג׳ שמשו בתבה. סנהדרין ק״ח ע״ב. תנחומא נח. וע״ע ירושלמי תענית ספ״א.
3. חם לקה בעורו. פירש״י שיצא ממנו כוש. ועי׳ במהרש״א בח״א שכתב לקה בעורו היינו הכושיים כי כוש היה הראשון מבניו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

(כ) ומלת יבואו אליך – שהם יבאו מעצמם, ולא ייגע לבקש אותם באיים ולצוד כל מיני העוף, [כי השם ידע כח תולדת האדם.]⁠א
א. ההוספה מכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 19]

(20) [SHALL COME UNTO THEE.] They will come by themselves. Noah therefore did not have to search for them on islands; neither did he have to hunt for all sorts of fowl.
ולמינהו – מהפעלים עלומי העי״ן. ואינו מגזרת: וימן י״י (יונה ב׳:א׳), כי הוא מעלומי הה״א, ומין הוא שם כלל, ואיננו נכון ודומה.
מהעוף למינהו – מכל מיני העוף.
וכן ומן הבהמה למינה – ובכללה החיה כי חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה.
יבאו – מעצמם יבאו אליך לפני התיבה ואתה תכניסם.
להחיות – פרשנוהו.
מהעוף למחנהו, some from each species;
ומן הבהמה למינה, this includes the free-roaming beasts.
יבאו, they will come on their own to the proximity of the ark, from where you will bring in the ones which qualify.
להחיות, we already explained the meaning of this word.
מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה – כסדר יצירת בראשית, שהעוף נברא תחילה ואחריו הבהמה.
מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה "including the feathered birds according to their various species and according to the fourlegged beasts according to each specific species.⁠" Seeing that the birds had been created on the fifth day of creation and the mammals on the sixth day, they are listed here in that order.
שנים מכל יבאו אליך להחיות – הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם בתיבה אחרי כן. ובמעשה פירש שבאו זכר ונקבה (בראשית ז׳:ט׳), וזה היה בכללם. אחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ובאלה לא אמר שיבאו אליו, אלא שהוא יקחם. כי הבאים להנצל ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להשחט, אבל לקחם נח, כי הצואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן.
וטעם: הטהורה (בראשית ז׳:ב׳) – הקב״ה פירש לו סימני הטהרה, אבל הכתוב יקצר לומר: הטהורה על פי התורה. ורבינו שלמה כתב: העתידה להיות טהורה לישראל, מלמד שלמד נח תורה (רש״י בראשית ז׳:ב׳). והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור. וכן אמר בהבל: מבכורות צאנו (בראשית ד׳:ד׳), אבל כל המינין הטהורין כשרים בהם כדכתיב: ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות (בראשית ח׳:כ׳). והוסיף לישראל במצוה שיהו כל קרבנותם מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א׳:ב׳) מן התורים או מן בני היונה (ויקרא א׳:י״ד).
וטעם: גם מעוף השמים (בראשית ז׳:ג׳) – הטהור, כי הכתוב נמשך למעלה.
TWO OF EVERY SORT SHALL COME UNTO THEE, TO KEEP THEM ALIVE. G-d thus informed Noah that two of every sort would come of their own accord, and he would not find it necessary to hunt for them in the mountains and distant lands, and he would bring them into the ark after that. At the actual narration [of their coming, Scripture] explains1 that they came male and female; this is implied here. After that, He commanded him to take seven and seven of every clean beast.⁠2 Concerning these, G-d did not say that they would come of their own accord but that Noah should take them.⁠3 The reason for this is that those who came to be saved and to keep their seed alive4 did come of their own accord, but for those who were to be sacrificed as whole offerings, G-d did not decree that they come of their own accord to be slaughtered. Rather, Noah took them since the purpose of the command to take seven and seven was that Noah bring a sacrifice from them after the flood.
The meaning of the word "clean" is that the Holy One, blessed be He, explained to Noah the signs of ritual cleanliness for beast and fowl. Scripture, however, refers to it briefly by saying, "clean,⁠" in accordance with the Torah.⁠5 But Rashi wrote: "Clean, meaning that which in the future will be permitted to Israel as clean; we thus learn that Noah studied the Torah.⁠"
From here we derive that the sacrifices of the sons of Noah6 must also be only of the clean beast and the clean fowl. So also it is said of the sacrifice of Abel: of the first-born of his flock and of the fat thereof.⁠7 However, all clean species are permissible for them to bring as sacrifices as it is written: And he took of every clean beast, and of every clean fowl, and offered burnt-offerings on the altar.⁠8 [Later, when the Torah was given, G-d] added a commandment to Israel that all their sacrifices be only of the beasts and of the herd,⁠9 of the turtledoves and of the young pigeons.⁠10
Of the fowl also of the heaven, seven and seven11 — this means the clean fowl for the verse is a continuation of the verse above: [Of every 'clean' beast shalt thou take to thee seven and seven].⁠12
1. Genesis 7:16.
2. Ibid., 7:2.
3. The verse states: Of every clean beast thou shalt 'take' to thee seven and seven. Noah brought sacrifices after the flood from the clean beasts and fowl. (See Chapter 8, (20).)
4. Chapter 7, (3).
5. See Leviticus, Chapter 11.
6. See Seder Bereshith, Note 222.
7. Above, 4:4.
8. Genesis 8:20.
9. Leviticus 1:2.
10. Ibid., (14).
11. Genesis 7:3.
12. Ibid., (2).
שנים מבל יבאו אליך – פי׳ הרמב״ן הודיעו כי יבאו אליו מעצמן ולא יצטרך לצוד אותם בהרים ובמעשה פי׳ שבאו זכר ונקבה וזה היה בכללם. וצריך לומר בפי׳ ואע״ג דכתיב בקרא לעיל תביא שצריך להביאם תביא אל התיבה קאמר שלאחר שימציאו עצמם אליך קחם בידך והביאם אל התיבה ואחר כן אמר שיקח מן הבהמה שבעה שבעה ובאלה לא נאמר שיבאו אליך אלא שתקח אותם כי הבאים לינצל ולהחיות זרע באים מאליהם אבל הבאים ליקרב עולות לא גזר עליהם שיבאו מעצמם לישחט כי הצוואה של שבעה שבעה היתה כדי שיקריב מהן קרבן בצאתו מן התיבה וצ״ל לפירושו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים דכתיב בתרי׳ לאו אתקח לך דלעיל דכתיב אבהמה טהורה קאי:
שנים מכל יבואו אליך,⁠"two of each species will come to you, etc.⁠" According to Nachmanides God tells Noach that these creatures will present themselves before Noach of their own volition, so that he did not have to go chasing after them in order to save their lives. When the Torah later on reports about the arrival of these beasts, it adds that they all came as a pair, male and female. (7,9) We need to resolve why, in the previous verse, God instructed Noach "to bring the beasts to him,⁠" seeing they were going to come of their own volition. The instruction in verse 19 became operative only after the animals had presented themselves before Noach. Now he was to bring them into the ark and to assign to them their respective quarters. Moreover, the animals that were to have their lives saved came of their own volition. But the seven pairs of the pure animals that were to serve as sacrifices after the deluge did not come by themselves, but Noach was instructed to take them and bring them into the ark. (compare 7,2)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

מהעוף למינהו וגו׳ – זה ביאור לגזירה הכוללת שקדם אמרו ״ומכל החי״ (יט), כאילו אמר ׳ר״ל מהעוף למינהו׳.⁠1 והנה נותן תורתנו פעם יעשה אלו הביאורים, ואין לנו עליו בזה רק חסד, ופעם ישמיטם ואין לנו עליו בזה תרעומת ובקשת חמס.⁠2 והקש על זה תמיד ומן הדברים הקלים תביא ראיה לדברים הדקים.
יבואו – רמז לבאים, ומה שקדם ״תביא״ (יט) רמז למביא הפועל והוא נח.⁠3 והכל נכון וגם הכרח ר״ל כי כל פועל ומניע יש לו פעול והפך זה, כמו שיאמר עוד ״שנים שנים באו אל נח״ (בראשית ז׳:ט׳) וסיים ״כאשר צוה אלהים אלא נח״ (בראשית ז׳:ט׳).⁠4 ואין ספק שהשם היה המביא הראשון לכל הרחוק ונח היה המביא הקרוב וזה מכמה פנים, ולפי ענין מין מין מהבעלי החיים, כי קצתם היה די לו בהכינו התיבה פתוחה, וגם קצתם היה די לו שלא הכריחם בבואם לו, וקצתם היה הכרח לו שיקחם עם עוזרים בראשיהם וכרעיהם וזנביהם להכניסם בתיבה, וגם יש מניע לזה יותר קרוב מנח, והוא טבע הבעלי חיים או רצונם, והקש על זה כי על הכל נקרא נח מביא.
להחיות – כטעם ״להחיות אתך״ שקדם (יט), והטעם – שהוא החיה אותם, ואם לא – היו מתים, וזה כטעם ״החיה יהושע״ (יהושע ו׳:כ״ה) ״החיה י״י אותי״ (יהושע י״ד:י׳) ולא כמו ״החיה אלישע״ (מלכים ב ח׳:ה׳).⁠5
1. פסוק כ מכיל חזרה מפורטת על פסוק יט.
2. תוספת ביאור של התורה אינה מחוייבת, אלא ניתנת באופן מקרי, ׳לפנים משורת הדין׳. ראה: כד, ג; כח, יב; מו, ב.
3. הנושא בפסוק כ הוא בעלי החיים הבאים, בעוד בפסוק יט הנושא הוא נח המביאם.
4. אין ייחוס ביאת בעלי החיים לפעולת עצמם שולל את העובדה שנח הוא שהביאם, ואדרבה, בכל פעולה יש שרשרת סיבתית, ולכן ניתן לומר על כל גורם בשרשרת הסיבתית שהוא סיבת תוצאת הפעולה. בהמשך הדברים מבאר ריא״כ שגם נח אינו סיבה ראשונה לביאת בעלי החיים אלא רק גורם מסויים, כאשר הסיבה הראשונה היא ה׳, למרות שהגרימה של ה׳ את ביאת בעלי החיים היא עקיפה (׳רחוק׳) ולא ישירה (׳קרוב׳), ונח גם אינו הסיבה האחרונה, הקרובה והישירה ביותר, שהרי הוא ניצל נתונים טבעיים כגון רצון בעלי החיים או טבעם.
5. נח איפשר לבעלי החיים לחיות, שהרי בלעדיו היו מתים, ועל זה ניתן לומר ׳החיה׳, אף על פי שלא החיה מתים ממש כאלישע. (וראה לעיל בראשית ב׳:כ״ב)
א. נסה״מ: את.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו. דאל״כ למינהו למה לי פי׳ ולא השחיתו שלא נעברה בהן עבירה כלומר שלא היו אלו מאותן שהרביעו עליהם בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם שבפרק חלק אמרו בפירוש שלא נעברה בהן עבירה:
מאליהן באו וכל שהתיבה קולטתו כו׳. בפ׳ חלק דאל״כ מנא ידע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[א] מהעוף למינהו
[1] סנהדרין פרק שביעי דף נז ע״א (סנהדרין נז.)
ומאליהן באו וכו׳. דאם לא כן מהיכן ידע נח שדבקו במיניהם, אלא שבאו מעצמן (סנהדרין קח ע״ב). ומפני שקשה דמכל מקום אף על גב שבאו מאליהן – שמא במקרה היה נמצא אצל אותן שדבקו במיניהם גם אותן שלא דבקו במיניהם, ולכך הוסיף רש״י שלא היה התיבה קולטת אלא אותן שדבקו במיניהם, ואם היה התיבה קולט אותו העוף ידוע היה שדבק במינו, ואם לא היה התיבה קולטת אותם – בידוע שלא דבק במינו. ואם תאמר מנלן שבאו מאליהן, שמא הכניס כל כך עופות עד שהיה התיבה קולטת אותם, ואז ידע שלא השחיתו דרכם, ונראה דאין זה קשיא כלל, שהרי יש עופות במדבר, ואיך יהיה מכניס העופות שהם במדבר, אלא שמאליהן באו. ועוד איך היה אפשר להיות מכניס כל כך הרבה עד שמצא שנים שתהיה התיבה קולט אותם, שאם כן אתה מטריח הצדיק הרבה פעמים בחינם להביא עופות ולשלחם, אלא שמאליהן באו. ואף על גב דפלוגתא הוא במסכת סנהדרין בפרק חלק (סנהדרין קח ע״ב), רב חסדא אמר כל שהתיבה קלטתו הכניס בה, ורבי אבהו אמר מאליהן באו, סבירא ליה לרש״י דרבי אבהו לטפויי אתא – לומר בודאי כל שהתיבה קולטת הכניס בה, אלא אף מאליהן באו, דאם לא כן קשה מאי מהני ׳מאליהן באו׳ הרי גם שאר עופות יבואו כדרכן, שדרך עופות לשוט בכל המקומות, ואם היתה התיבה קולטת הכל – יבואו עמהם אותן שלא דבקו במיניהם, לכך אמר ׳מאליהן באו׳:
זה בנין התיבה. דאין לומר ביאתו לתיבה, דאם כן ״ויעש״ השני (להלן ז, ה) למה לי, ועוד דכתיב אחריו (ז, א) ״בא אתה וכל ביתך וגומר״:
ומאליהם באו כו׳. ר״ל כלם באו אף אותם שהשחיתו דרכם אלא שכל התיבה וכו׳: ומה שהוצרך רש״י לפרש כאן מאליהן באו צ״ל דאי לאו שבאו מאליהן רק נח היה צריך לצודן באשר שהיה לו זמן ק״ך שנה ע״כ היינו צריכין לומר שהש״י מסר לו סימן איזהו שדבקו במינן כמו שיש דעה במדרש דאי לאו הכי רק כל שהתיבה קולטתם הלא יש חיות ועופות כמה וכמה מינין שאינן שכיח אלא במדברות ומקום הרים ויערות ואינן ניצודין אלא ביגיעה רבה ובעיתים מיוחדים ואחר שיטריח זמן רב אחר איזה חיה או עוף והוצרך להביאם אל התיבה לקלוט אותן ואולי הן מאותן שלא דבקו במינן שהשחית כל בשר והיה טרחתו בחנם וכל שנותיו לא יספיקו לצוד כל חיה ועוף כמה פעמים לכך פי׳ כאן ומאליהן באו וכל שהתיבה קולטתו. [נלי״ט]:
Came of their own accord. Rashi is saying that they all came, even the ones that corrupted their way. But Noach permitted only "those that the ark took in.⁠" What forced Rashi to explain that they came of their own accord? The answer is: Noach would otherwise have to trap them during the 120 years he had. Perforce, Hashem would give him a sign to know which ones consorted with their own species, as one opinion in the Midrash indeed says. [But Scripture mentions no such sign, so this cannot be the simple meaning.] For if Noach had no sign other than the ark taking them in, [a problem would arise:] there are numerous rare species, found only in the deserts, mountains and forests, which are very difficult to trap. And each comes out in its own special season. After extended effort to trap a specimen, Noach would have to bring it to the ark to see if it is taken in — perhaps it did not consort with its own species, as "all flesh corrupted its way"! Thus all of Noach's trouble would be for naught, and his whole life would not be long enough to trap each species many times. Therefore, Rashi explains that they "came of their own accord and all those that the ark took in.⁠" (R. Yaakov Taryosh)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

מהעוף למינהו וגו׳ – היה לו להקדים הבהמה אם מלמעלה למטה מסדרם, ואם ממטה למעלה למה סדר רמש אחר בהמה. ואולי כי העוף יש בו צד מעלה כי הוא מרובה אין קץ, וצא ולמד שהמועטים שבעופות הם הטמאים והם כ״ד ואמרו ז״ל (חולין סג:) שק״ך מיני עופות בהר הבית וכלן מן איה, וצא ולמד לטהורים שהם הרבים כמה וכמה והבהמה המועטים הם הטהורים עשרה ואין במינם כל כך מרובה בכל מין כעופות אשר על כן ציוהו על העופות שהם רבים תחילה וצריך להביא מכל מין ומין שבכל פרט ופרט ואחר כך הזכיר הבהמה שהיא במינה מועטת ואחר כך מינים השורצים בארץ. וכפי זה סידרם הכתוב דרך טרחתם ממעלה למטה.
מהעוף למינהו. From the birds according to their kind. It is peculiar that the birds are mentioned before the mammals in this list. If the list is in order of their respective importance, the mammals should have been mentioned first; if the list is in an ascending order the crawling creatures should have been mentioned first. Why does the Torah use this peculiar order? Perhaps the birds enjoy a certain distinction over the mammals because they multiply so profusely. It is interesting that only the "pure" birds multiply so profusely; the 24 categories of "impure" birds which are not fit for consumption by Jews do not multiply as profusely. We have a tradition (Chulin 63?) according to which 120 varieties of birds were found on the Temple Mount, all of which are sub-categories of the איה, the falcon. At any rate these birds are greatly outnumbered by the "pure" birds. The Torah lists only ten categories of mammals which may be consumed by Jews. Presumably this is the reason the Torah commanded Noach to have the birds enter the ark ahead of the mammals. The difference in the description of the birds as למינהו, and the mammals as למינה, indicates that there were more categories and sub-categories of birds (compare Rashi). The Torah lists the respective categories of creatures, i.e. birds, mammals, and crawling creatures according to their relative mobility.
מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה – בכלל בהמה היא החיה.⁠1 או הם בכלל רמש האדמה, כמו שרמזנו בפרשת בראשית. וראב״ע ז״ל פירש כי רמש כלל לחית השדה. וכן קטן וגדול שהוא נולד מזכר ונקבה, ויצאו כל הנולדים בלי התחברות שנים, וכן חיות המים, שגם הדג יקרא בשר, וראיה שאמר משה ואתה אמרת בשר אתן להם וגו׳ אם את כל דגי הים יאסף להם״.⁠2 [עכ״ל ראב״ע]. ועוד יתבאר זה בעז״ה.
יבואו אליך להחיות – מעצמן, ויאמר ראב״ע ז״ל ״מלות ׳תביא אל התיבה׳ מִצְוָה על נח שלא יעזבם, רק יביאם עמו להחיות זרע כל מין. ומלות ׳יבואו אליך׳ שהם יבואו מעצמן, ולא ייגע לבקש אותן באיים ולצוד כל מיני העוף״. ודבריו נכונים.⁠3
2. במדבר יא, כא-כב.
3. ראב״ע יישב כפילות המקרא, מדוע כתוב גם ״תביא אל התיבה״ וגם ״יבואו אליך״.
להחיות – ולא אמר לחיות בקל, כי אין הדבר תלוי בהם, ואם לא ימצאו די מחיתם ימותו, אבל אתה מצווה להספיק להם די מחיתם:
יבאו אליך להחיות – כדי שאתה תחיה אותם, תשמרם מֵאָבְדָן.
(you shall have) come to you (yavo’u elekha, lit. “will come to you”), to keep them alive. “So that you can save their lives from destruction.”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

מהעוף וכו׳ – פירש לו שאין הכוונה שהוא יחזור אחריהם לבקשם, וכן שילמד לדעת כל המינים, כי יבאו אליך מעצמם, שמ״ש תביא אל התיבה היינו שיכניסם לשם בבואם.
למינהו1: כבר ביארנו בפרשת בראשית (א,כא) ענין ״למינהו״, שיש בכל בריה כמה מינים, ובשעת יצירה לא יצא אלא אחד, ואח״כ נתחלק לכמה מינים. וכן נח לא הכניס אלא אחד ובו היו נכללים כל המינים שבו.
שנים מכל יבאו וגו׳2: לא הצריכו המקום יתברך לבדוק את השנים אם הם זכר ונקבה3, אלא כשיראה שיבואו מעצמם שנים, ידע כי הם זכר ונקבה, אז יביאם אל התיבה.
1. מה באה תיבה זו להוסיף, אם נאמר כרש״י ׳אותם שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם׳ ענין זה כבר מוזכר בפסוק הקודם במילים ״שנים מכל״, כפי שביאר רבינו.
2. מה מלמדתנו תוספת זו.
3. כפי שכתב רבינו בפסוק הקודם.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(כא) וְאַתָּ֣ה קַח⁠־לְךָ֗ מִכׇּל⁠־מַֽאֲכָל֙א אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔לב וְאָסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃
And you, take1 from every food which may be eaten and gather it to you, and it will serve as food for you and for them.⁠"
1. take | קַח לְךָ – Alternatively: "take for yourself". See the note on verse 14.
א. מִכׇּל⁠־מַֽאֲכָל֙ ל=מִכׇּל⁠־מַֽאֲכָל֙ בגעיה ימנית
ב. יֵֽאָכֵ֔ל ל=יֵֽאָכֵ֔ל בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״במשך חכמהעודהכל
[ריא] 1ואתה קח לך וגו׳. ראב״כ אמר הכניס עמו דבילה, תני משום ר׳ נחמיה רוב מכניסו דבילה, ראב״כ אמר הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות לצבאים, זכוכית לנעמיות. רבי לוי אמר הכניס עמו זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים גרופית לזיתים, על דעתי׳ דראב״כ והי׳ לך ולהם דבר שהוא לך ולהם, וע״ד דר׳ לוי והי׳ לך ולהם אתה עיקר והם טפלים לך, ואספת אליך. אין אדם כונס דבר שאינו צריך לו. (בראשית רבה ל״א).
[ריב] 2אר״י ארבעה מפתחות בידו הקב״ה ולא מסר אותן לבריה בעולם, ואלו הן מפתח של גשמים ומפתח של כלכלה. כו׳ מפתח של כלכלה מסר לנח, שנאמר ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל. (תנ״י ויצא ט״ז).
1. תנחומא ישן נח ס״ב סי״ד. תנחומא שם ס״ב ס״ט רוב מכניסו, רוב הכנסתו לתיבה היתה דבילה. בפס״ז מפרש חצבא חצובות לצבאים, פי׳ חציבא שורש שיורד עד התהום וכן אמרו רבותינו ז״ל (ביצה כה:) חצובה מקטע רגלי רשיעיא, ובתנחומא ישן נח ס״ב איתא מאמר הנ״ל בשינוי ר׳ עקיבא אומר דבילה היה מאכיל כולם, בהמה ואדם וחיה ועוף כמה שנאמר והיה לך ולהם לאכלה וגו׳ ואיזה דבר שבני אדם אוכלין ממנה והבהמה והחיה והעוף הוי אומר זו דבילה, ורבנן אמרין לאו אלא כל מין ומין היה אוכל לפי שהיה למוד, הגמל תבן, והחמור שעורים, הפיל עצי גפנים, הנעמית זכוכית. ושם סי״ד ראב״כ אמר שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות. ולפני בעל מדרש הגדול כנראה היה מקור אחר וז״ל ואתה קח לך מכל מאכל. ר׳ יהודא ור׳ נחמי׳. ר׳ יהודא אומר כיון שנכנס נח לתיבה הכניס עמו זמורות לפילין, לוף לעורבים, זכוכית לנעמיות, תרמוסין לעזים, כרשנין לשוורים, לכל אחד ואחד מאכלו שנא׳ מכל מאכל אשר יאכל. ור׳ נחמי׳ אומר מאכל אחד הכניס עמו והיו הכל אוכלין ממנו. ר׳ שמואל אומר מעשה נס היה הדא הוא דכתיב והיה לך ולהם לאכלה. ומה ניהו דבילה שמינה שהכל אוכלין אותה. ועי׳ באע״ז כאן וברד״ק דגם החיות הטורפות יאכלו כמו האחרים ולא אכלו בשר כמו שלא אכלו בתחלת הבריאה. ועי׳ לקמן ז. כג. בבאור, ובס׳ חמדת הימים כאן איתא מכל מאכל א״ר נחמיה הואיל והצלתם בתבה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ואריה כבקר יאכל תבן, מה הכנסתן מעשה נס, אף פרנסתן מעשה נס, ר׳ מאיר אומר הואיל ויש מאכל אינו צריך נס דכתיב ואתה קח לך מכל מאכל. ונראה מלשונו שסגנון אחר הי׳ לפניו באיזה מדרש, דלפנינו לא מוזכר ר׳ מאיר.
2. עי׳ תענית ב. ובתוס׳ שם.
וְאַתְּ סַב לָךְ מִכָּל מֵיכָל דְּמִתְאֲכִיל וְתִכְנוֹשׁ לְוָתָךְ וִיהֵי לָךְ וּלְהוֹן לְמֵיכַל.
You shall take for yourself from all [the] foods that are eaten, and gather it to yourself, and it will be food for you and for them.”

וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה
וְאַתְּ סַב לָךְ מִכָּל מֵיכַל דְּמִתְאֲכִיל וְתִכְנוֹשׁ לְוָתָךְ וִיהֵי לָךְ וּלְהוֹן לְמֵיכַל
אֹכֶל ומאכל
להלן תרגם ״אֹכֶל השנים הַטֹּבוֹת״ (בראשית מא לה) ״עִיבוּר״, אבל כאן ״מַאֲכָל״ – ״מֵיכַל״ כדי לשמור על השורש המשותף: ״מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ – ״מֵיכַל דְּמִתְאֲכִיל״. ואולם הרה״ג אביגדר נבנצל נתן טעם אחר: בני אדם אוכלים עִיבוּר דהיינו תבואה, אבל בעלי חיים אוכלים מאכלים שונים, וזהו מֵיכַל.
ואת סב לך מן כל מיכל די יתאכל ותכנש לוותך ויהוי לך ולהון למיכלא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למיכל״) גם נוסח חילופי: ״למזון״.
ואנת סב לך מכל מיכל דמיתאכיל ויהי לך ולכון למיכל.
And you, take to thee of all food that is eaten, and let it be to thee and to them for food.
[יד] וְאַתָּה קַח לְךָ וגו׳ – רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר הִכְנִיס עִמּוֹ דְּבֵלָה, תָּנֵי מִשּׁוּם רַבִּי נְחֶמְיָה רֹב מִכְנָסוֹ דְּבֵלָה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת לְפִילִים, חֲצוּבוֹת לִצְבָאִים, זְכוּכִית לְנַעֲמִיּוֹת. רַבִּי לֵוִי אָמַר הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת לִנְטִיעוֹת, יִחוּרִים לִתְאֵנִים, גְּרוֹפִית לְזֵיתִים. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם (בראשית ו׳:כ״א), דָּבָר שֶׁהוּא לְךָ וְלָהֶם. וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי לֵוִי וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, אַתָּה עִקָּר וְהֵם טְפֵלִים לָךְ.
וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ – אֵין אָדָם כּוֹנֵס דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ.
וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל – רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: הִכְנִיס עִמּוֹ דְבֵילָה תָּנִי מִשּׁוּם רַבִּי נְחֶמְיָה, רוֹב מַכְנִיסוֹ דְבֵילָה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת לַפִּילִים, חֲצוּבוֹת לַצְּבָאִים, זְכוּכִיוֹת לְנַעֲמִיוֹת. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת לִנְטִיעָה, יִחוּרִים לִתְאֵנָה, גְּרוּפִיּוֹת לְזֵיתִים עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם דָּבָר שֶׁהוּא לְךָ וְלָהֶם, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי לֵוִי וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, אַתָּה עִיקָר וְהֵם טְפֵלִים לְךָ. וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ אֵין אָדָם כּוֹנֵס דָּבָר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה צָרִיךְ לוֹ.
ואנת פכ׳ד׳ לך מן כל טעאם יוכל וצ׳מה אליך ויכון לך ולהם מאכלא.
ואתה קח לך מכל מאכל שנאכל ואסוף אליך, ויהיה לך ולהם למאכל.
ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל – צער גדול היה לו לאותו צדיק להכניס עמו 1זמורות לפילים. 2חצבא חצובות לצבאים. 3פי׳ חצובא שורש שיורד עד התהום. 4וכן אמרו רבותינו ז״ל חצובא מקטע רגלי רשיעיא. 5זכוכית לנעמיות. 6אריה אשתא זנתיה. 7ראה גוריו נכנסין 8וחרמש נדבקין בצדדין בצד התבה וחיו.
1. זמורות לפילים. ב״ר ספל״א. פי׳ זמורות של גפן להאכילם לפילים.
2. חצבא חצובות. הוא ב׳ נוסחאות כי לפנינו במדרש שם הגי׳ חצובות לצבאים. והערוך ערך חצב הביא גי׳ המדרש חצובה לצבאים.
3. פי׳ חצובה שרש שיורד עד התהום. וכ״כ הערוך ערך חצב.
4. וכן אמרו רבותינו. ביצה כ״ה ע״ב. וכוונת המאמר מקטע רגלי דרשיעא. עי׳ ערוך ערך חצב וברש״י שם. ויש להביא עוד ראיה ממאמר חז״ל (שבת קכ״ח ע״א) חצב הוא מאכל לצביים. זכוכית הוא מאכל לנעמיות. זמרות הוא מאכל לפילין. ופירש״י חצב עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין.
5. זכוכית לנעמיות. תרגום בת היענה (ויקרא י״א ט״ז). בת נעמיתא. וכ״ה בלשון ערבי כמו שהבאתי בפסקא זכור הערה פ״ו.
6. אריה אשתא זינתיה. הוא מאמר חז״ל סנהדרין ק״ח ע״ב. ופירש״י חמה אחזתו וזנהו ולא היה חושש לדרוס משאר בהמות.
7. ראה גוריו נכנסין. המאמר קשה הבנה. עד שראיתי שפה נפל ט״ס. וצ״ל ראם גוריו נכנסין. עי׳ זבחים קי״ג ע״ב ומדרש ב״ר פל״א. וכן ראיתי עתה בכ״י פלארענץ ראם גוריו נכנסין.
8. וחרמש נדבקין בצדדיו. לא ידעתי לכוון פתרון מלת חרמש. ואולי צ״ל וקרניו. עי׳ זבחים שם. ועי׳ בב״ר שם ר׳ נחמיה אומר לא הוא ולא גוריו אלא קשרו נח בתבה כו׳. או צ״ל הרמש.
וצוה שיתקן כל מיני מאכל לכל. ותועי רוח ישאלו: מה אכל כל עוף דורס, וכל חיה כמו האריה שלא יחיה כי אם מבשר. וזאת איננה שאלה, כי מי שלא ימצא בשר, יאכל העשב ופרי העץ כאשר ירעב. וכן דרש שיש בבהמות גדול והוא רועה אלף הרים (ויקרא רבה כ״ב:י׳), טוב הוא להשמעות אזנים, וכן עוף שיכסה אור השמש בכנפו (ויקרא רבה כ״ב:י׳), יש לו סוד, ואיננו כמשמעו.
God commanded Noah to prepare food for all the animals in the ark. Foolish ones ask, what did birds of prey eat? What did carnivorous animals such as lions who live on meat eat? Their questions are invalid. One who cannot find meat will eat grass or fruit when hungry. The saying found in Rabbinic literature that there exists a large animal that consumes the grazing of one thousand mountains daily is a good story.⁠1 Similarly the tradition concerning a bird that blocks out the sun with its wings has a secret meaning to it and is not to be taken literally.⁠2
1. Cf. Pirke de-Rabbi Eliezer, Chap. 11. The problem is, where did Noah get food for this beast? Ibn Ezra answers that the statement concerning this beast is not to be taken literally.
2. Va-yikra Rabbah, Chap. 22.
מכל מאכל – הראוי לכל אדם.
ויש אומרים: שבשר הביא. ואחרים אמרו: כי הרגיל לאכול בשר, אם לא ימצאנו יאכל כל מאכל, והכל דרך סברא.
ואתה קח לך מכל מאכלא – שיש שם מכל האוכלים, צריך שיהיה שם מכל המאכלים.
א. ד״ה זה מופיע בכ״י לאחר הביאור על ז׳:ט׳.
1ואתה קח לך מכל מאכל FOR YOUR PART TAKE OF EVERYTHING THAT IS EATEN: Since all the [different kinds of] eaters will be there, all kinds of food have to be there too.⁠2
1. This comment appears in the manuscript out of place, directly after the comment on 7:9.
2. In BR 31 there are a number of opinions about what food Noah brought into the ark. One opinion is that all the people and the animals ate pressed figs. But R. Yosef Bekhor Shor follows the opinion of Rabbi Abba b. Kahana there that the appropriate food for each species was brought onto the ark.
ואתה קח לך – כיון שיבאו אליך להחיותם צריך שתזמין מכל מאכל לצרכך ולצרכם, והמאכל הוא הפירות והזרעים והעשבים, וגם החיות הטורפים יאכלו גם כן כמו האחרים, ולא אכלו בשר כמו שלא אכלו בתחלת הבריאה, כמו שכתבנו בפסוק: ויעש אלהים את חית הארץ למינה (בראשית א׳:כ״ה).
ואתה קח לך, seeing that they will come to you in order to survive, you will have to prepare food for them, each species according to the type of diet it is used to. Even the predators will not be allowed to eat flesh while in the ark but would have to subsist on a vegetarian diet. They had, after all, been used to such a diet immediately after they had been created, as we have already explained on Genesis 1,25.
מכל מאכל – לפי שיהא שם מכל האוכלים, צריך לאסוף מכל המאכלים,⁠1 שיש שאינו אוכל ממאכל זה ואחר אוכלו.
1. שאוב מר״י בכור שור.
מכל מאכל, "from every category of food;⁠" seeing that the ark contained all the living creatures that consumed food, Noach had to store the kind of food that was eaten by all these various creatures. The reason was that some creatures refused to touch food that other creatures enjoyed eating.
ולהם – ג׳ במסורה הכא וגבי יוסף ולהם לכדם. ולהם ולגמליהם אין מספר. כמו גבי יוסף שאכל הוא לבדו והמצרים לבדם כך נח ובניו והחיות והבהמות כל א׳ לבדו לכל א׳ מאכלו וזה הוא ולהם ולגמליהם שהכניס זמורות לפילים ומאכל לגמלים וכן לכל מין ומין.
מכל מאכל – גם בזה אין מלת ׳כל׳ לדקדוק.⁠1
1. שהרי בוודאי לא לקח כל מאכל אפשרי הקיים עלי אדמות.
והנה ציוהו ה׳ יתעלה שיקח מכל המזונות הנאותים למין מין מהבעלי חיים, כדי שיהיה לו ולהם לאוכלה בהיותם בתיבה, ולזה חויב שידע נח הזמן שיעמדו בתיבה, כדי שיוכל לשער מה יספיק להם מהמזון. וחויב מזה גם כן שידע נח המזונות הנאותים למין מין, והשיעור הנאות שיקח הבעל⁠־חיים ההוא מהמזון ההוא, והיא המלאכה שהמציאה יבל. וכן ראוי שתדע שנח היה יודע שאר המלאכות אשר המציאום זרע קין כמו שקדם (ד, כ-כב), או אחד מבניו, ולולא זה כבר אבדו המלאכות ההם בבוא המבול, ולא יצדק בממציאי המלאכות ההם מה שאמר בתורה שאלו המלאכות השתלשלו מהם, כאומרו: ׳אבי יֹשֵׁב אֹהל ומקנה׳ (ד, כ), ׳אבי כל תֹּפֵשׂ כִּנור ועוגב׳ (ד, כא), וכן ההיקש באומנות הנחושת והברזל, ואם לא זכר בו בביאור שתהיה זאת המלאכה משתלשלת ממנו, כמו שזכרנו במה שקדם. והנה כבר מצאנו בביאור שנח גם כן היה בקי בעבודת האדמה, אמר: ׳וַיָּחֶל נח איש האדמה׳ (ט, כ). וראוי שתדע שהבעלי חיים שיִּמָּצֵא מזונם לפי הנהוג מה שלא יאות שינתן להם בתיבה, כמו העשב והתבן והבשר, נתן להם מהמזונות הנאותים להם מהזרעים, כמו מיני התבואה והקטנית ושאר הזרעים והפירות אשר יתכן בהם שיהיו מזונות לבעלי חיים ההם. ובזה האופן היה אפשר שתכיל התיבה כל אישי מיני הבעלי חיים הנכנסים בה ומזונותיהם לשנה אחת, והזבל אשר יעשוהו אלו הבעלי חיים בשנה אחת.
וראוי שתדע שמיני הצמחים אשר יתכן הִפָּסְדָם מפני המבול, השגיח ה׳ יתעלה גם כן בהם בזה האופן, בששּם נח מהזרעים ההם בתיבה בְּדרך שישאר מהם לזרוע בארץ אחר המבול. ולא זכרה התורה זה בביאור, לפי שהרבה מהצמחים לא נצטרכו אל זה, והם האילנות, ולזה השמיטה התורה זכרו; עם שזה דרך התורה לזכור קצת הפרטים ולעזוב קצת. ולזה זכרה הבעלי חיים, להיותם יותר נכבדים מהצמחים. ואפשר גם כן שיֵּאָמֵר שזה נכלל בתורה במה שאמרה ׳והיה לך ולהם לאכלה׳, רוצה לומר שיספיקו הזרעים ההם להיות מהם מזונות הבעלי חיים בתיבה ואחר צאתם ממנה, וזה יהיה בשיִּזָּרְעוּ בארץ. וגם כן הנה המאמר שישגיח ה׳ יתעלה בהם להצילם בתיבה ולהכין להם מזונם שם ואחר שיצאו מן התיבה לא יהיה להם מזון וימותו, הוא מאמר מבואר⁠־הביטול. כי הצלתם שם יהיה אם כן לבטלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(כא) התועלת הששי הוא במידות, והוא שראוי לאדם שישגיח במי שהוא תחתיו מבני ביתו וממשרתיו, לתת לו חוקו ממה שיצטרך לו לעמידת גופו. וכבר העירתנו התורה בזה במה שהשגיחה בהמצאת מזונות הבעלי חיים בתיבה, וצוואת נח שיזונם, באומרו ׳והיה לך ולהם לאכלה׳ (ו, כא), כי זה ממה שיחייב שיכין להם נח מזונותיהם. ואם זה ראוי בבעלי חיים, כל שכן שיהיה יותר ראוי בבני הבית והמשרתים. והנה בזה האופן יִשְׁלַם תיקון קיבוץ הבית, אשר הוא התחלה לתיקון קיבוץ המדינה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(כא) ולפי שאמר שהם יבואו מעצמם והוא לא יצטרך לבקשם ולצוד אותם צוהו שלבד ישתדל בבקשת המזון הצריך אליהם כי עם היות שהב״ח דורסים יזונו מהבשר הנה צוה ית׳ שלא יאכלו בתיבה כ״א הזרעים והצמחים כדי שיתבטל זדונם ורשעתם כי היה כמו שפירשתי בספר ישעיהו מאכל הבשר מוליד אכזריות חימה ושטף אף ואכילת התבן והעשבים תבטלהו כמו שנראה מהב״ח הבייתיים שיאכלו מעשב האדמה ושלמים הם אתנו והארי גם את הדוב והכלבים עזי נפש אוכלים הבשר ולכן יעד הנביא (ישעיהו י׳ י׳) ואריה כבקר יאכל תבן וסמיך ליה לא ירעו ולא ישחיתו ועל זה נאמר כאן והיה לך ולהם לאכלה. וכלל עוד בזה המאמר שיכניס עמו לתיבה מכל מיני הזרעים והצמחים לפי שבימי המבול נפסדו האילנות ובצאתם משם יהיה להם זרע לזרוע כדי שלא ימותו ברעב. ועל זה ג״כ נאמר והיה לך ולהם לאכלה ר״ל אחרי צאתו מן התיבה. ואין ספק שהודיע השם לנח זמן עמידתו בתיבה וטבעי מיני כל הב״ח ומאכלם וכן אמרו בב״ר הכניס עמו זמורות לפולין חצובות לצבאים זכוכית לנעימיות. אמנם כאשר צוהו ית׳ לבא אל התיבה אז ירש לו שמאותם הזוגות הבאות אליו מן הטהורות יקח שבעה שבעה איש ואשתו. ומאשר לא טהורה היא יקח שני זוגות בלבד. ואין ספק שהיה נח יודע וחכם בטבעות הב״ח כמו שהיה ג״כ בקי בעבודת האדמה ומתוך חכמתו ידע והבדיל טהור מטמא שהוא כפי טבעם והנה צוה לקחת רבים מהטהורים לפי שהיה עתיד להתיר להם אכילתם וגם שמהם יקריב קרבן ומלבד זה הטהורים יהיו שלמים ושקטים בתיבה ואין כן בדורסים שהם הבלתי טהורים שלא ידע שלו בטנם והרשעים כים נגרש. הנה התבאר שאין סתירה במספר הב״ח והותרה השאלה הד׳.
ואתה – עתה קח... מכל מאכל – מאכלים שונים למינים שונים.
ואתה קח לך מכל מאכל, different menus for different species of creatures.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

קח לך מכל מאכל וגו׳ – לך משמע משלך לא משל אחרים, כדרך משלכם הנאמר בד׳ מינים כדי שלא יחשוב נח הרי היום או מחר ימותו כולם וממונם כלה סד״א שמותר ליקח משלהם ת״ל קח לך משלך דווקא, להגדיל הנס אע״פ שכפי הטבע לא יספיק כי אם לך לבד שהרי ודאי לא היה לנח מותרות, מ״מ על צד הנס ישלח ה׳ את הברכה באסמיך והיה לך ולהם לאכלה, וכן עשה לך תיבה וגו׳. שבדרך הטבע תכיל אותך לבד ועל צד הנס תחזיק כל הבעלי חיים כמו פילים וראמים.
לְאָכְלָה: האל״ף בקמץ לבד. [לְאָכְלָה].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל – לאדם ולחיה ולבהמה ולעוף, וכל אשר משונה מאכלו מחברו; והיה צריך לאסוף דברים רבים. וגם אלה הודיעוֹ ה׳ והקרה אותם לידו.
ואספת אליך – שהיו שמורים באוצרותיו להיות מוכנים למועד כניסתם אל התיבה. ולמעלה רמזנו שעל זה כרת ברית שלא ירקבו הפירות.
והיה לך ולהם לאכלה – ימי שנה תמימה שהיו בתיבה. והנה לא צוהו שיאסוף זולתי המאכל, ולא צוהו שיאסוף זרעים לזרוע, ועץ לנטוע. [וזאת] לראיה כי המבול לא שחת שרשי האילנות, ולא זרעים שהיו בבטן הארץ. וכשיבשה הארץ אחר המבול, צָמַח כל עץ ונתנה השדה יבולה והיה מצוי לאדם ולבהמה וחיה. גם ה׳ לא אמר רק לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, לא העץ וזרע הארץ. ואם אמר ״והנני משחיתם את הארץ״, ביארנו שזה על השתנות יסודות העולם אחר המבול.
מכל מאכל אשר יאכל – עדיין לא הותר לו הבשר, וכבר הוכחנו לעיל (א׳ ל׳) שגם הבע״ח לא אכלו בשר עד אחר המבול, וא״כ המאכל שאמר כאן אינו אלא פירות ומיני דגן לצורך בני ביתו, וירק עשב לבהמות ולחיות, וראייה לזה כי למעלה אמר שיקח שנים מכל, ואילו הוצרך לאסוף בשר לכל החיות אשר עמו, היה צריך ליקח כמה מאות כבשים ועזים וכדומה, והכתוב אומר שנים מכל:
ואתה קח לך – והגם שהחיות יבאו מעצמם אל תחשוב כי יביאו עמם מזונותיהם אל התיבה כמו שכל בע״ח מכין לעצמו מזון בקיץ על החורף, כי זאת מוטל עליך, והמזונות תכין בשבילך, שע״ז אמר קח לך. ויהיה מכל מין מכל מאכל אשר יאכל. ואספת אליך והם יזונו משלחנך, וזה היה הכנה אל מה שהותר אח״כ בשר לאכילה, כי הוא פרנסם משלו עד שמציאותם יתיחס אליו כי הוא הצילם ממות ויכלכלם כל השנה ההיא.
קח לך: לעצמך1, אינך צריך להכין ממרחקים מאכלי בריות הבאים ממרחק, וא״כ תהיה נצרך לשלוח אנשים להביא מכל צדדי העולם לפי טבע הברואים שבהם, אבל לא הטריחו המקום כל כך אלא ״קח לך2 מכל מאכל אשר יאכל״3 ואפילו לבהמות, דנקרא מאכל, כמו שכתבתי בספר ויקרא פרשת שמיני (יא,לד).
והיה לך ולהם: יהיה די וטוב לכל הברואים4, והיא הבטחה.
1. כלומר, כאן ה״לך״ יכול להתפרש כפשוטו ׳לעצמך׳, ואין צורך לדרשה של ׳להנאתך ולטובתך׳ וכדו׳. ועיין בדברי רבינו לעיל פסוק י״ד.
2. כלומר, מאכל שגם מתאים לך לעצמך, ולא מאכלים הראויים לבהמות מסויימות בלבד. אך בב״ר (לג,יג) נקודה זו מצויה במחלוקת בין רבי אבא בר כהנא ובין ר׳ לוי, עיי״ש היטב. ועיין גם בחזקוני כאן שפירושו נוגד את דעת רבינו.
3. פשר הכפילות ״מאכל אשר יאכל״.
4. ואפילו לאלו שאינם רגילים לאכלם (ועיין בב״ר לא,יד ׳דבר שהוא לך ולהם, כגון תאנים׳).
ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל כו׳ – נראה פירושו כמו דדרש ר׳ שמעון בחולין קכ״ט אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כו׳ ורק לבהמת הפקר מותר דלא נהנה ולא מידי רק הכא מזונתן עליך שחייבין לזונם וכמו שאיתא בסנהדרין עיי״ש ולכן בעי דוקא מאכל אשר יאכל שתוכל להאכילן לא איסור הנאה ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םנצי״במשך חכמההכל
 
(כב) וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃
Noach did so; according to all that God had commanded him, so he did.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ריג] 1ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, זה שוכן לעשיית התיבה. (בראשית רבה ל״א).
[ריד] 2וכל בני האדם סרו מדרכי ה׳ כלם בימים ההם כאשר רבו על פני האדמה בבנים ובנות וילמדו איש את רעהו את דרכיהם הרעים וילכו הלוך ופשוע בה׳. ויעש להם איש אלוה ויגזלו ויחמסו ויעשקו איש את רעהו ואיש את קרובו וישחיתו את הארץ ותמלא הארץ חמס, וילכו שופטיהם ושוטריהם אל כל בנות האדם ויקחו להם נשים בחזקה מתחת בעליהן מכל אשר בחרו, וגם מבהמות הארץ ומחיות השדה ומעוף השמים הביאו בני האדם בימים ההם וילמדם ללכת מין לאשר איננו מינו למען הכעיס ה׳ בדבר הזה, וירא אלהים את כל הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ כל האדם וכל הבהמה. ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד עוף השמים ועד הבהמה ועד החיה אשר בשדה כי נחמתי כי עשיתים. ויהי כל איש אשר הלך בדרכי ה׳ מת בימים ההם טרם הביא ה׳ על בני האדם את הרעש אשר דבר לעשות להם. כי מאת ה׳ היתה זאת להם לבלתי ראותם את הרעה אשר דבר עם בני האדם: ונח מצא חן בעיני ה׳ ויבחר בו ה׳ ובבניו לחיות מהם זרע על פני כל הארץ: ויהי בשנת שמונים וארבע שנים לחיי נח וימת אנוש כו׳ וגם כל האדם אשר מלאו אחרי ה׳ מתו בימים ההם, טרם ראותם את הרעה אשר דבר ה׳ לעשות בכל הארץ. ויהי מקץ ימים רבים ושנים עד שנת ארבע מאות ושמונים שנה לחיי נח, כאשר תמו כל בני האדם אשר מלאו אחר ה׳ למות בקרב בני האדם וישאר אך מתושלח בימים ההם. ויאמר ה׳ אל נח ואל מתושלח לאמר, דברו וקראו אל בני האדם לאמר, כה אמר ה׳ שובו מדרכיכם הרעים ועזבו את מעשיכם ונחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לכם בארץ ולא תהיה, כי כה אמר ה׳ הנני נותן לכם מועד עשרים ומאת שנה אם שוב תשובו אלי ועזבתם את דרכיכם הרעים ושבתי גם אני מהרעה אשר דברתי עליכם ולא תקום אמר ה׳. וידברו נח ומתושלח את כל דברי ה׳ אל בני האדם יום יום השכם ודבר בכל הימים ההם. ולא שמעו כל בני האדם אליהם ולא הטו את אזנם לדבריהם ויקשו את ערפם. וישם ה׳ מועד להם עשרים ומאת שנה לאמר אם שוב ישובו ונחם ה׳ על הרעה לבלתי השחית את הארץ. ונח בן למך חדל לקחת אשה להוליד בנים כי אמר אך הנה ה׳ משחית את בני האדם מעל הארץ למה לי בנים ונח איש צדיק תמים היה בדורותיו ויבחר בו ה׳ לחיות מזרעו זרע על פני כל הארץ. ויאמר ה׳ לנח קח לך אשה והוליד בנים כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ואתה ובניך אתך תהיה בקרב הארץ, וילך נח ויקח אשה ויבחר את נעמה בת חנוך והיא בת חמש מאות ושמונים שנה.
ונח בן תשעים ושמונה שנה וארבע מאות שנה בקחתו את נעמה לאשה, ותהר נעמה ותלד בן ויקרא את שמו יפת לאמר יפת אלהים לי בארץ, ותהר עוד ותלד בן ויקרא את שמו שם לאמר שמני אלהים שארית לחיות בקרב הארץ, ונח בן חמש מאות ושתים שנה בלדת נעמה את שם ויגדלו הנערים וילכו בדרכו ה׳ ככל אשר למדם מתושלח ונח אביהם. ולמך אבי נח מת בימים ההם כי אך לא הלך בדרכי אביו בכל לבבו וימת בשנת חמש ותשעים וחמש מאות שנה לחיי נח, ויהי כל ימי למך שבע ושבעים שנה, ושבע מאות שנה וימת. גם כל בני האדם אשר ידעו את ה׳ מתו כלם בשנה ההיא טרם הביא ה׳ את הרעה על בני האדם כי חפץ ה׳ להמיתם לבלתי ראות את אשר ידע את ה׳ את אחיו ואת קרובו ברעה אשר דבר ה׳ לעשות. בעת ההיא אמר ה׳ אל נח ואל מתושלח לאמר. עמדו וקראו באזני כל בני האדם את כל הדברים אשר דברתי אליכם בימים ההם אולי ישובו בני האדם ממעשיהם הרעים ונחמתי על הרעה ולא אביאנה, ויעמדו נח ומתושלח ויקראו באזני כל בני האדם את כל אשר דבר ה׳ אליהם ולא שמעו בני האדם ולא הטו את אזנם אל כל הדברים האלה. ויהי אחרי כן ויאמר ה׳ אל נח קץ כל בשר בא לפני מפני רוע מעלליהם והנני משחיתם את הארץ, ואתה קח לך עצי גופר והלכת אל מקום פלוני אלמוני ועשית לך תיבה גדולה והעמדת אותה במקום ההוא, וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה ארכה וחמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה, ועשית לך פתח פתות בצדה ואל אמה תכלנה מלמעלה וכפרת אותה מביות ומבחוץ בכופר, ואני הנני מביא מכול מים על הארץ ושחתי כל בשר מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע, ובאת אתה וביתך ואספת מכל חי שנים שנים זכר ונקבה והבאתי אתכם אל התיבה לחיות משם זרע על הארץ, וגם מכל מאכל אשר יאכל לכל החיה אסוף אליך אל התיבה והיה לך ולהם לאכלה ובחרת לבניך שלש נערות מבנות האדם והיו לבניך לנשים. ויקם נח ויעש את התיבה במקום אשר צוה ה׳ ויעש נח ככל אשר צוה אותו. (ספר הישר עה״ת ברא׳ נח)
[רטו] 3ונח מצא חן בעיני ה׳ ואז נשלח אליו רפאל הקדוש ויאמר אליו אני שולחתי בדבר אלהים אליך לרפאות את הארץ ולהודיע מה יהיה ומה יעשה וימלט אז נתן אליו הספר הקדוש הזה ויבינהו כיצד ינהג בו ומה מלאכתו ומה קדושת טהרתו. ויאמר אליו שמע דבר ה׳ אתה נמצאת איש צדיק תמים בדורותיך הנה נתתי לך את הספר הקדוש הזה והודיעך כל סתריו ורזיו לעשותו בקדושה ובטהרה ובצניעות ובענוה וממנו תלמוד לעשות תיבת עצי גופר ותכנס אתה ובניך ואשתך ונשי בניך להחבא מעט רגע עד שיעבור זעם. ויקח נח את הספר מיד רפאל השר הקדוש ובעת שהבין בו באותיות החקוקות נחה עליו רוח ה׳ ועשה התיבה באורך וברוחב בדעת שהשכיל בשם הקדוש הזה ונשמע לו בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק. ואז נח בן למך הסתירו לפני בואו אל התיבה ויבן כל אותיותיו ויבן להביא אל התיבה שנים ושבעה איש ואשתו ויסגור ה׳ בעדו, ויהי המבול ארבעים יום וארבעים לילה אז פתח פיו ברוח חכמה ותבונה ויברך את ה׳ האלהים המלך הגדול הגבור והנורא ויאמר ברוך ה׳ אשר נתן מחכמתו ליראי שמו. ברוך הממשיל את האדם ביראתו המציל נפשות חסידיו המסתיר חוסיו בצלו ומשאיר פליטה להחיות החונן את עבדיו רוח שכל ובינה לדבר עם כל אדם ובהמה וחיה ועוף ורמש ודגים להודיעם כחך ורב גבורתך, ומרוב שכל שהשכיל עם הספר הזה הי׳ יודע אם יום אם לילה והיה יודע מאכל בהמה ובהמה בעתה ותשמע תפלתו לפני כסא הכבוד ויזכור הוא וכל אשר אתו בתיבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים ותנח התבה בחודש הזה על הרי אררט. בחכמת הספר הזה הי׳ נח מתנהג והודיע לשם בנו כי ממנו היה מבין בתיבה ושם בנו נהג בו והחזיק בו כך אחריו בקדושתו ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ללוי ולוי למשה ומשה לאהרן ואהרן לפנחס ופנחס לבנו וכל הדורות זה אחר זה. (ספר נח).
1. זה שיכן. זה שכאן, כלומר זה שכתוב כאן ויעש נח וכו׳ נאמר לענין עשיית התבה, וכן בפירש״י ויעש נח זה בנין התבה, ולשון זה יש בהרבה מקומות בב״ר. (מנח״י) ובפס״ז ויעש נח ככל גו׳ לא הוסיף ולא גרע. ובפי׳ הרד״ק ויעש כו׳ בארכה ברחבה ובקומתה, ובקנים, ובמאכל שעשה לתוכה כן עשה הכל כמו אשר צוה אלהים.
2. התוכן מרוב המאמר נמצא בהמדרשים שהובאו בפרשה ו. ויש בו גם דברי חדוש שלא נמצא במק״א וראה מ״ש בס׳ שה״ק כענין זה.
3. ספר נח נדפס בראש ספר רזיאל, ותחלת המאמר שלפנינו נדפס לעיל פ״ה. מאמר צב. בבאור. וראה בבית המדרש ח״ג מ״ש בזה, ושם מביא עוד מאמר בסגנון אחר ואעתיקו כאן בקיצור וז״ל. זה הספר מספרי הרזים שנתן לנח בן למך כו׳ מפי רזיאל המלאך בשנת ביאתו לתיבה לפני כניסתו ונכתב על אבן ספיר באר הטיב, וממנו למד מעשה פלאים ורזים וערכי בינה ומחשבות ענוה ועשתונות עצה לעמוד על חקר מעלות מרומים, ולשוטט כל אשר בשבעה מעונות כו׳ ומחכמת הספר למד נח לעשות תיבת עצי גופר, ולהסתיר מימי שטף ומימי המבול, להביא עמו שנים ושבעה ולהכניס מכל אוכל ומכל מאכל, ויתנהו בארון זהב ויביאהו תחלה לתיבה לידע ממנו עתות יום ועתות לילה ובאיזה עונה יעמוד להפיל שועה, ובעת מותו מסרו לשם ושם לאברהם כו׳ עד שעמד שלמה המלך כו׳ אשרי עין שראה, ואזן ששמע, ולב שהבין והשכיל חכמתו.
וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דְּפַקֵּיד יָתֵיהּ יְיָ כֵּן עֲבַד.
Noach did so. All that he was commanded by Hashem, he did.
ועבד נח כל מה דפקי׳ יתיה י״י כדיןא עבד.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדין״) גם נוסח חילופי: ״כן״.
ועבד נח ככל דפקדיה י״י.
And Noah did according to all that the Lord had instructed him.
הֵן הָאָדָם הָיָה – מְתֻקָּן לְמִיתָה, נָחָשׁ הָיָה (בראשית ג׳:א׳) – מְתֻקָּן לְפֻרְעָנוּת, קַיִן הָיָה (בראשית ד׳:ב׳) – מְתֻקָּן לְגָלוּת, אִיּוֹב הָיָה (איוב א׳:א׳) – מְתֻקָּן לְיִסּוּרִין, נֹחַ הָיָה (בראשית ו׳:ט׳) – מְתֻקָּן לַנֵּס, משֶׁה הָיָה (שמות ג׳:א׳) – מְתֻקָּן לַגּוֹאֵל, מָרְדְּכַי הָיָה (אסתר ב׳:ה׳) – מְתֻקָּן לִגְאֻלָּה. רַבִּי לֵוִי וְרַבָּנָן, רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הָיָה, רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל חֲמִשָּׁה הֵן: נֹחַ, אֶתְמוֹל: אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם (איוב י״ד:י״ט), דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִלּוּ אִצְטְרֻבָּלִין שֶׁל רֵחַיִם נִמְחֶה בַּמַּיִם, וְהָכָא אַתְּ אָמַר: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה (בראשית ט׳:י״ח), אֶתְמָהָא, אֶלָּא רָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. יוֹסֵף: עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ (תהלים ק״ה:י״ח), וְעַכְשָׁו: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט (בראשית מ״ב:ו׳), אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. משֶׁה, אֶתְמוֹל בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי פַּרְעֹה, וְעַכְשָׁו הוּא מְשַׁקְּעוֹ בַּיָּם, אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. אִיּוֹב, אֶתְמוֹל: יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי (איוב ט״ז:י״ג), וְעַכְשָׁו: וַיּוֹסֶף ה׳ אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה (איוב מ״ב:י׳), אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ. מָרְדְּכַי, אֶתְמוֹל הָיָה מְתֻקָּן לִצְלִיבָה, וְעַכְשָׁו הוּא צוֹלֵב אֶת צוֹלְבָיו, אֶלָּא שֶׁרָאָה עוֹלָם חָדָשׁ, רַבָּנָן אָמְרִין כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הָיָה, זָן וּמְפַרְנֵס, נֹחַ, זָן וּפִרְנֵס כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה קַח לְךָ וגו׳ (בראשית ו׳:כ״א). יוֹסֵף: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו (בראשית מ״ז:י״ב). משֶׁה, זָן וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר. וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי (איוב ל״א:י״ז), שֶׁמָּא: וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה (איוב ל״א:י״ז), אֶתְמָהָא. מָרְדְּכַי זָן וּפִרְנֵס, אָמַר רַבִּי יוּדָן פַּעַם אַחַת חִזֵּר עַל כָּל הַמֵּנִיקוֹת וְלֹא מָצָא לְאֶסְתֵּר לְאַלְתָּר מֵינִיקָה, וְהָיָה מֵינִיקָהּ הוּא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בָּא לוֹ חָלָב וְהָיָה מֵינִיקָהּ. כַּד דָּרַשׁ רַבִּי אַבָּהוּ בְּצִבּוּרָא גָּחוֹךְ צִבּוּרָא לְקָלֵיהּ, אֲמַר לְהוֹן וְלָא מַתְנִיתָּא הִיא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר חָלָב הַזָּכָר טָהוֹר.
[ט] בְּדֹרֹתָיו – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק, הָא אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל לֹא הָיָה צַדִּיק. בְּשׁוּק סְמַיָּא צָוְחִין לַעֲוִירָא סַגֵּי נְהוֹר, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף אֶחָד שֶׁל יַיִן, פָּתַח חָבִית אַחַת וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, שְׁנִיָּה כֵּן, שְׁלִישִׁית וּמְצָאָהּ קוֹסֵס, אָמְרִין לֵיהּ קוֹסֵס הוּא, אֲמַר לְהוֹן וְאִית הָכָא טַב מִינָהּ, אָמְרוּ לֵיהּ לָא. כָּךְ בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק הָא אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל לֹא הָיָה צַדִּיק. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר וּמָה אִם בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק, אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מָשָׁל לִצְלוֹחִית שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וּמֻנַּחַת בֵּין הַקְּבָרוֹת, וְהָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְאִלּוּ הָיָה חוּץ לַקְּבָרוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מָשָׁל לִבְתוּלָה שֶׁהָיְתָה שְׁרוּיָה בְּשׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת וְלֹא יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, אִלּוּ הָיְתָה בְּשׁוּקָן שֶׁל כְּשֵׁרוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, כָּךְ, וּמָה אִם בְּדֹרֹתָיו הָיָה צַדִּיק אִלּוּ הָיָה בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶׁה אוֹ בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
[י] אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מָשָׁל לְשַׂר שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן אָמַר לַקָּטָן הַלֵּךְ עִמִּי וְאָמַר לַגָּדוֹל בּוֹא וְהַלֵּךְ לְפָנָי. כָּךְ אַבְרָהָם שֶׁהָיָה כֹּחוֹ יָפֶה: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (בראשית י״ז:א׳), אֲבָל נֹחַ שֶׁהָיָה כֹּחוֹ רַע, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה מִשְׁתַּקֵּעַ בְּטִיט עָבֶה, הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לֵיהּ עַד שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּקֵּעַ בְּטִיט הַלֵּךְ עִמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, וּלְמָה אַבְרָהָם דּוֹמֶה לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, הֵצִיץ אוֹהֲבוֹ וְהִתְחִיל מֵאִיר עָלָיו דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן, הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי דֶּרֶךְ חַלּוֹן בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, עַד שֶׁתְּהֵא מֵאִיר לִי מֵאַסְפּוֹטַמְיָא וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ, בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו וגו׳ (בראשית מ״ח:ט״ו). רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְרוֹעֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמַבִּיט בְּצֹאנוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לְנָשִׂיא שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וּזְקֵנִים לְפָנָיו. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָנוּ צְרִיכִים לִכְבוֹדוֹ, וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הוּא צָרִיךְ לִכְבוֹדֵנוּ.
וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה – זֶה שִׁכּוּן לַעֲשִׂיַּת הַתֵּבָה.
ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים – שעשה התיבה והכניס בה מאכלם.
וַיַּעַשׂ נֹחַ – זֶה שַׁיְכוּן לַעֲשִׂיַּת הַתֵּיבָה.
פעמל נוח בג׳מיע מא אמרה אללה.
ועשה נח ככל אשר ציווה אותו ה׳.
ויעש נח – זה בניין התיבה.
ויעש נח THUS DID NOAH – This refers to the building of the Ark (Bereshit Rabbah 31:14).
ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים – לא הוסיף ולא גרע.
ויעש נח – עשה התיבה.
ככל אשר צוה אותו אלהים – בארכה וברחבה ובקומתה, ובקנים, ובמאכל שאסף לתוכה, כן עשה הכל כמו שצוהו אלהים.
ויעש נח, Noach built the ark in accordance with all the instructions given to him by God. He built its dimensions of length, width and height exactly as he had been commanded. He built the many cabins, and collected the various types of plants and fruit to serve as food for the journey.
כן עשה – זה כינוס המאכל.⁠1
1. בדומה בכ״י אוקספורד 271/8, ובמדרש אגדה (בובר), ובניגוד לרש״י.
כן עשה, "so he did.⁠" This is a reference to bringing all these various kinds of food inside the ark.
ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים – שעשה התבה, ואסף המאכל. ודרך הכתוב לאמר: ויעש, וכן עשה – לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צווה.
AND NOAH DID THUS; ACCORDING TO ALL THAT G-D HAD COMMANDED HIM, meaning that he constructed the ark and gathered the food. Scripture's intent in saying, And Noah did… so did he, is to explain that he did not omit a thing from all that G-d had commanded him.
ויעש נח – זה מעשה התיבה, כן עשה שהכניס שנים מכל המינים ומזונות לכולם, וכן דרשו רז״ל הכניס נח זמורות לפילין וזכוכית לנעמיות.
ויעש נח, "Noach did, etc.⁠" These words refer to Noach constructing the Ark. The next words i.e. כן עשה, "so he did,⁠" refer to Noach bringing in the various species in pairs as well as stocking the Ark with the necessary food supply, the appropriate food for each species.
ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים – שעשה התיבה ואסף המאכל וכו׳ והכתוב השני ויעש נח ככל וכו׳ לבאר כי לא נפל דבר מכל אשר צוה:
ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלוהים, "Noach carried out all the instructions God had given him.⁠" He constructed the ark, collected the food supplies, etc. The reason why the Torah appears to repeat itself in 7,5 where it again mentions that Noach had carried out his instructions, is to make us aware that he did not skip performing any part of God's instructions to him.
וסיפרה התורה שנח עשה התיבה, והשתדל לעשות כל אשר ציוהו ה׳ מהכנת מיני הבעלי חיים ומזונותיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(כב) אשר על זה הכיוון נאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳. כענין ויעש כן אהרן כו׳ (במדבר ח׳:ג׳). ואז״ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פ׳ בהעלותך).
ד. ומעתה יודע איפה למה נענשו דור המבול ואם לא נזהרו כי הם גמלו לנפשם רעה כלה ונחרצה וגם הוא יתברך חיבם ויבא מעל ראש רשעים בהניח מוסדות עולם על טבעם זאת ועוד שאפילו תמצא לומר שלא היה ראוי להענישם בבחינת החוטאים לסבה זו מ״מ חוייב לבערם בבחינת החטא עצמו משל לעושה אוצר חדש בתוך ביתו לאצור בו תבואה ועוד מעט נתעפש עפרו וירם תולעים ויבאש אשר לא מצא שום תקנה להעביר הרמה ממנו כי אם להדליק בו האש יום או יומים להעביר בתוכו אמת המים כי לא יעשה זאת להעניש התולעים רק להשיב האוצר אל כנו כמשפט הראשון שעלה במחשבתו. וכמ״ש כי לדעת רז״ל (סנהדרין נ״ז.) אתורה ואמצות עברו ונענשו שהרי אדם הראשון קבל מצות שנאמר ויצו י״י אלהים על האדם כו׳ (בראשית ב׳:ט״ז). וכבר כתבנום בסוף שער הז׳. והנה בני נח גם בני אדם אזהרתם זו היא מיתתם (סנהדרין נ״ז.). ואם חזרו ונשנו למשה בסיני לאו קושיא היא כי החלוף מהם רב ועצום מאד אם מפני הגבלתם והשערתם הנפלאה ואם לחייב עליהם בבית דין של מטה ואם לחלוקי העונשים איזה לקרבן איזה למלקות איזה למיתה איזה לדין שמים מה שלא היה כן במצות בני נח רק העובר בקטנה או בגדולה אחת דתו להמית. כי חכמה נפלאה היא להשמר בהתחלה בג׳ ענינים:
האחד למעט את המצות שלא יכבדו עליהם.
והשני שלא להטריד דעתם בחלוקי דינים והבדלי עונשים.
והשלישי להחמיר את העונש כדי שלא יהיו מצות קלות בעיניהם.
וברוך הוא כי אין כמוהו מורה ויודע פשר דבר.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]

ויעש נח זה בנין התיבה. ובב״ר אמרו זה שכון לעשיית התיב׳ שפירושו זה דבק עם עשה לך תיבת שאע״פ שנצטו׳ על בנין התיב׳ ועל ביאתו שם ועל הכנסת הב״ח שדבקו במיניה׳ אל התיב׳ ועל הכנסת המאכל שלו ושל כל בהמה וחיה בתיבה והדר כתיב ויעש דמשמע דאכלהו קאי אפילו הכי אין לפרשו אלא על בנין התיבה דאל״כ ויעש נח תניינא למה לי ועוד אם פירוש ויעש שב אכולהו ואף על ביאתו לתיבה מהו זה שכתוב אחריו ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך אל התיב׳ אלא עכ״ל שהראשון מורה על בנין התיב׳ והשני על ביאתו שם וכן פרש״י שם ויעש נח זה ביאתו לתיבה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(כב) וספר הכתוב שעשה נח ככל אשר צוה אותו אלהים וזה היה בעשיית התיבה ואסיפת המזונות שאסף מהם כמות רב מכל דבר.
ויעש נח וגו׳. כל אלה הביאות שסיפרה התורה (ראה להלן ז ז, יג), להגיד זריזות נח וכי היה צדיק בדורו:
ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה – לפי שפרשה זו מתחלת בשם אלהים, שנאמר ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר וגו׳ ומדת הדין אמרה כן, ע״כ מסיימת בשם אלהים. אבל פרשה שניה מתחלת ויאמר ה׳ לנח בא אתה וגו׳. ומדת הרחמים אמרה כן בהצלתו של נח ע״כ מסיימת ג״כ בשם של רחמים שנאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳. וגם מה שנאמר בזו הפרשה כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. מדבר ג״כ בהצלה להמתין להם אולי ישובו.
זה בנין התיבה. דקשה לרש״י דויעש נח משמע שבא אל התיבה כמו שאמר הקב״ה וזה אינו דהא אח״כ נאמר ויאמר ה׳ אל נח בא אתה ואשתך וגו׳ ש״מ דעדיין לא בא אל התיבה אלא זה בנין התיבה:
This refers to his constructing the ark. Rashi is answering the question: Doesn't "Noach did so" imply that he entered the ark, as commanded? But afterwards it says (7:1), "Adonoy said to Noach, Come into the ark...⁠" Clearly, Noach did not yet enter the ark! Perforce, "This refers to his constructing the ark.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ויעש נח – בנין התיבה ומאסף המבול.
ככל [אשר ציוה אותו אלהים, כן עשה] – להגיד שלא נזדרז לעשות התיבה לשמירת עצמו וביתו, אלא הכל כאשר צוה אותו אלהים, כן עשה דברים שנזכרו בפרשה. ו⁠[דברים] רבים שנודעו לו בנבואה ולא נכתבו בתורה. והיו ענינים רבים שלא הבין טעם הדברים. והוא עשה הכל בעבור כי צוהו אלהים, לא נסה ולא שאל דבר: ״איך תלך תיבת עץ על מים רבים ולא תשבר בסלעים ובהרים? ואיך תשתמר שלא יכנסו המים בפתח ובצהר? וכיוצא באלה שיפול לב אדם עליהן. אבל בטח בה׳ ובדבר קדשו, והיה זה נסיון גדול לנח ועמד בנסיון, כי היה תמים בצדקתו, וכמו שהעיד עליו בראש הענין.⁠1
1. בראשית ו, ט.
ויעש נח – שעשה התיבה ואסף המאכל, ודרך הכתוב לאמר ויעש וכן עשה, לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה:
ויעש נח – זה בנין התבה (רש״י) ואסיפת המאכל (רמב״ן).
Noah complied. This refers to the building of the ark (Rashi) and the gathering of the food (Nachmanides).
ויעש נח – מבואר שעקר הצווי הזה היה עשית התיבה שזה צוה לו לעשות תיכף, וכן הכנת המזונות, אבל הכנסת המינים לא חל עליו עד יום הזעם, וא״כ מ״ש עשה לך תיבת הוא צווי מיד, וכן מ״ש ואתה קח לך, אבל מ״ש ובאת אל התיבה ומכל החי תביא הוא ספור מה שיהיה בעתיד בעת המבול, ומ״ש ויעש נח שבנה התיבה והכין המזונות.
ככל אשר צוה אתו1: לבד הדבור המפורש שהוא כמו תורה שבכתב, עוד היו בזה קבלות וביאורים על המאמר, שהוא כתורה שבע״פ, וזה נכלל בלשון ״אשר צוה״, כמו שכתבתי לעיל (ב,טז)2. {וכתיב ״ככל אשר צוה״ ולא ׳כאשר צוה׳, אלא כדאיתא בספרי ריש ספר דברים ׳מנין וכו׳ הכללות והפרטות הגופים והדקדוקים, תלמוד לומר ״ככל אשר״⁠ ⁠׳3. והכי נמי היה בזה המאמר הרבה תורה שבע״פ לדעת מהו ״למינהו״ בכל מין.} וגם נכלל במשמעות ״אותו״4, שעשה בעצמו ובכבודו ולא ע״י בניו ושלוחיו5. ועיין ספר במדבר (יז,כו)6.
{ככל אשר צוה אתו7 אלהים: בכמה מקומות במשה כתוב ״כאשר צוה ה׳ אותו״ או ״ככל אשר צוה ה׳ אותו״, וכאן בנח כתוב תחילה ״אותו״ ואח״כ ״אלקים״, וכן להלן (ז,טז) ״כאשר צוה אותו אלקים״. הטעם, דבימי משה הגיע זמן שתנתן תורה שבע״פ שהוא צווי8, אלא שזכה משה ביחוד ונצטוה הוא9. משא״כ כאן לא הגיעה השעה שיתפרש מהו ״למינהו״ וכן הרבה, אלא ביחוד לצורך הענין נתפרש לו, משום הכי דייק הכתוב ״אותו״ תחילה. וזה כלל ידוע דהמכוון העיקרי כתוב תחילה10. ואביהם במלכים א׳ (כ,יח) ״אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום״.}
1. קשה לרבינו, לעיל בציווים לא כתוב ׳ויצו אלהים את נח׳, אלא ״ויאמר אלהים לנח״, א״כ הול״ל ׳ככל אשר אמר לו אלהים׳.
2. על הפסוק ״ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר״.
3. דברים א,ג ״ויהי בארבעים שנה... דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ אותו אלהם״.
4. ולא ׳צוה עליו׳, עיין בהערה 124.
5. כך איתא באברבנאל לעיל פסוק י״ד, עיי״ש.
6. עה״פ ״ויעש משה כאשר צוה ה׳ אותו כן עשה״.
7. ועיין להלן (ז,ה) מדוע כאן נאמר ״ציוה אותו״ ולא נאמר ״ציוהו״.
8. כפי שביאר רבינו בד״ה הקודם, עיי״ש.
9. לכן כתוב ה״אותו״ בסוף, הואל ובין כך התורה היתה ניתנת, גם אם לא על ידי משה.
10. עיין ברבינו להלן מג,טז ובהרחב דבר שם.
ככל – כלומר עשיית התיבה ואיסוף מלאי המזון.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברד״קחזקונירמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144