×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת מסעי} אֵ֜לֶּ⁠ה מַסְעֵ֣י בְ⁠נֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְ⁠א֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְ⁠צִבְאֹתָ֑ם בְּ⁠יַד⁠־מֹשֶׁ֖ה וְ⁠אַהֲרֹֽן׃
These are the journeys of the Children of Israel, when they went forth out of the land of Egypt by their armies under the hand of Moses and Aaron.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
אִלֵּין מַטְּלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
These are the journeys of the Beni Israel who went forth from the land of Mizraim in their hosts, by the hand of Moshe and Aharon.
פרשת מסעי
(א)
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
אִלֵּין מַטְּלָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
מדוע נָסַע מתורגם נָשָׂא?
א. ״מַסְעֵי״ – ״מַטְּלָנֵי״ הוא תרגום קשה שהרי מַסְעֵי משורש נָסַע מתורגם בצורה זהה לתרגום הפועל נָשָׂא! כשם שתרגם ״וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן״ (במדבר ד כה) ״וְיִטְּלוּן״ בשורש נט״ל, תרגם גם ״וַיִּסַּע אַבְרָם״ (בראשית יב ט) ״וּנְטַל אַבְרָם״, וכן כאן ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״אִלֵּין מַטְּלָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, הכיצד?
התרגום המשותף מתאפשר מכיוון שפועל ״נשא״ עצמו בא במקרא בשתי הוראות: כתנועה אֲנָכִית במשמע הֵרִים, הִגְבִּיה, דוגמת ״שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ״ (תהלים קלד ב) – הַגְבִּיהוּ ידיכם, ״שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה״ (ירמיהו ד ו) – הָרִימוּ הדגל [ובהשאלה גם ״וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ״ (בראשית כט יא) – הִגְבִּיהַּ קולו], וכתנועה אופקית במשמע טִלְטֵל, הֶעֱבִיר, הֶעֱתִיק מִמָּקוֹם לַמָּקוֹם, כגון ״וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן״ (בראשית נ יג) – הֶעֱבִירוּ אותו, ״וְאַל תִּשְּׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״ (ירמיהו יז כא) – אל תעבירו מרשות לרשות. ומכיוון שגם ״נסע״ – עָבַר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם – מתאר תנועה אופקית, מתרגם אונקלוס נָשָׂא וגם נָסַע בפועל ״נטל״ על יסוד הפסוק ״וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם״ (ישעיהו סג ט).⁠1
בתרגום המשותף לנשא/נסע נרמזת דרשת חז״ל: ״וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, ר׳ אליעזר אומר זה יום רעמסס, לפי שנתקבצו ובאו כולם ובאו לרעמסס לשעה קלה״.⁠2 כלומר ״מַסָּעוֹת״ בני ישראל היו אכן ״מַשָּׂאוֹת״; משא השכינה את ישראל על כנפי נשרים. לכן כשם שתרגם ״וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים״ (שמות יט ה) ״וְנַטֵּילִית יָתְכוֹן״ בפועל נט״ל3 כך תרגם ״אֵלֶּה מַסְעֵי״ – ״אִלֵּין מַטְּלָנֵי״, רמז למסעות שהקב״ה נְשָׂאָם במדבר.⁠4
בהשפעת הארמית חדר ״נטל״ גם ללשון חז״ל ובשתי ההוראות: ״על נטילת לולב״ – לקיחה והגבהה, וכמוהו ״על נטילת ידים״ – הגבהתן. אבל ״הבכור נוטל פי שנים״ (משנה בכורות ח׳:ט׳) הנטילה היא במשמע לקיחה והעברה מרשות לרשות.⁠5
מַסְעֵי – נסיעות או גם חניוֹת? רש״י ות״א
ב. בפשטות ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ מתאר את הנסיעות ולא את החניוֹת, כרש״י כאן: ״אלה מסעי – זה סדר מסעיהם״.⁠6 אבל בסוף חומש שמות לפסוק ״לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם״ (שמות מ לח) כתב רש״י:
לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם – בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע, וכן ״וילך למסעיו״ (בראשית יג ג), וכן ״אלה מסעי״ לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות.⁠7
ולכאורה אין זה כת״א שתרגם ״וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו״ – ״וַאֲזַל לְמַטְּלָנוֹהִי״, ״אֵלֶּה מַסְעֵי״ – ״אִלֵּין מַטְּלָנֵי״, שניהם בלשון נסיעה ולא חניה כמבואר בהערה הקודמת.⁠8
1. בדומה לנסע/נשא מצינו גם חילופי קרא/ קרה כמבואר בפסוק ״ויקרא יעקב״ (בראשית מט א), וכן חילופי פלא/פלה כמבואר בפסוק ״והפליתי״ (שמות ח יח).
2. מכילתא דר״י, בחודש ב, וכן ברש״י שם.
3. או: ״וְאַטֵּילִית יָתְכוֹן״, כמבואר שם.
4. וראה ״תורה שלמה״ אות יג בשם מדרש הביאור: ״למה המסעות שתים וארבעים? כנגד שם בן מ״ב אותיות לקיים מה שנאמר עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה׳ יִסָּעוּ (במדבר ט כ)״. ועיין במג״א לאורח חיים סימן תכח סק״ח שכתב: ״מ״ב מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ״ב. וראה גם ״יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ״ (דברים לג ג) ״נָטְלִין עַל מֵימְרָךְ״.
5. וכן הבחין ב״מתורגמן״ (ערך נטל 1): ״לישנא נָשָׂא המבואר בלשון נְשִׂיאַת מַשָּׂא, על הרוב מתורגם בלשון נטילה כגון ״נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה״ (שמות י יג) ״נְטַל יָת גּוֹבָא״... וכן כל משא של נבואה מתורגם (בתיוב״ע) מְטוּל, כגון ״משא בבל״ (ישעיהו יג א) – מְטוּל׳⁠ ⁠⁠״. עוד הוסיף (ערך נטל 3): ״הרבה לישנא נָשָׂא שהוא לישנא רוֹמְמוּת מתורגם בלשון נטילה: ״שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ״ – ״טוּלוּ יְדֵיכוֹן״. ובהמשך כתב עוד (ערך נטל 4): ״וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה (בראשית לג יז) ״וְיַעֲקֹב נְטַל לְסֻכּוֹת״, ״אֵלֶּה מַסְעֵי״ – ״אִלֵּין מַטְּלָנֵי״. על ״נשא״ המתורגם ״סבר״ ראה בפסוק ״וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ״ (בראשית יג ו) ״וְלָא סוֹבַרַת יָתְהוֹן אַרְעָא״.
6. כי מסע=נסיעה והעברה, השווה: ״וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה״ (מלכים א ו ז) וברש״י: ״בהבנותו אבן שלמה מסע – כמו שהסיעוה מן ההר ע״י השמיר״. אבל חניה מתורגמת בפועל ״שר״ה״ כמו בכל הפרק ״וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת״ – ״וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת״.
7. וכן רשב״ם בפסוקנו: ״אלה מסעי – כל מסעות וחנייות חוזר ומונה כדי לפרש היכן היו חונים״.
8. וכן פירש ראב״ע (הפירוש הקצר) לשמות שם: ״וטעם בכל מסעיהם – בכל מסעים שנסעו עד בואם אל הארץ״. ויתכן שההבחנה בתרגום שונה: פסוקים שבהם הכתוב מתאר את הנסיעה והחניה במילה אחת, ״מסע״, מבלי להזכיר את החניה בפירוש כבפסוקנו וכנאמר אצל אברהם – מתורגמים מילולית ״לְמַסָּעָיו״ – ״לְמַטְּלָנוֹהִי״, ״מַסְעֵי״ – ״מַטְּלָנֵי״ (וכדברי רש״י). אבל כאשר הכתוב עצמו מחלק בין נסיעה לחניה גם אונקלוס מתרגם בהתאם כמו ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת״ (פס׳ ה) ״וּנְטַלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת״.
אלין מטלניהון דבני ישראל די נפקו פריקין מן ארעא דמצרים לחילוותהון על ידוי דמשה ואהרן.
איליין מטלני בני ישראל די נפקו מארעא דמצרים לחילוותהון כד איתעבידו להון ניסין על יד משה ואהרן.
These are the journeys of the Beni Israel who came out from Mizraim by their hosts, after the miracles had been wrought for them by the hand of Mosheh and Aharon.

פרשה כג

סדר מסעי

[א] הֲלָכָה מִי שֶׁהָיָה נִרְדָּף מִן הַגּוֹיִם אוֹ מִן הַלִּסְטִים מַהוּ שֶׁיְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ מִי שֶׁהָיָה נִרְדָּף מִן הַגּוֹיִם אוֹ מִן הַלִּסְטִים מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בִּשְׁבִיל לְמַלֵּט אֶת נַפְשׁוֹ, וְכָךְ אָנוּ מוֹצְאִין בְּדָוִד כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שָׁאוּל לְהָרְגוֹ, בָּרַח מִמֶּנּוּ וְנִמְלַט. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ לִגְדוֹלֵי צִפּוֹרִי כְּתָבִים רָעִים מִן הַמַּלְכוּת, הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, רַבִּי, כְּתָבִים רָעִים בָּאוּ לָנוּ מִן הַמַּלְכוּת, מָה אַתָּה אוֹמֵר, נִבְרַח, וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר לָהֶם בִּרְחוּ, וְאָמַר לָהֶם בְּרֶמֶז, וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת יַעֲקֹב וְאֶת משֶׁה וְאֶת דָּוִד, מַה כְּתִיב בְּיַעֲקֹב: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב (הושע י״ב:י״ג), וְכֵן בְּמשֶׁה: וַיִּבְרַח משֶׁה (שמות ב׳:ט״ו), וְכֵן בְּדָוִד: וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט (שמואל א י״ט:י״ח), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ (ישעיהו כ״ו:כ׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָאֵלּוּ כָּל גְּדוֹלֵי עוֹלָם יָרְאוּ וּבָרְחוּ מִן שׂוֹנְאֵיהֶם, כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעֲשִׂיתֶם בַּמִּדְבָּר לֹא הִנַּחְתִּי אֶתְכֶם לִבְרֹחַ, אֶלָּא הָיִיתִי מַפִּיל שׂוֹנְאֵיכֶם לִפְנֵיכֶם בַּמֶּה שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא כַּמָּה נְחָשִׁים וְכַמָּה שְׂרָפִים וְכַמָּה עַקְרַבִּים הָיוּ שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב (דברים ח׳:ט״ו), וְלֹא הִנַּחְתִּי אוֹתָם לְהַזִּיק אֶתְכֶם, לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כְּתֹב אֶת הַמַּסָּעוֹת שֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יוֹדְעִים מַה נִסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם, מִנַיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: אֵלֶּה מַסְעֵי.
[ב] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן (תהלים ע״ז:כ״א), מַה נָחִיתָ, נוֹטָרִיקוֹן הוּא, נָחִיתָ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נִ׳סִּים עָשִׂיתָ עִמָּהֶם, חַ׳יִּים נָתַתָּ לָהֶם, יָ׳ם קָרַעְתָּ לָהֶם, תּ׳וֹרָה נָתַתָּ לָהֶם, וְעַל יְדֵי מִי עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִיתָ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר נִ׳פְלָאוֹת עָשִׂיתָ לָהֶם, חֵ׳רוּת נָתַתָּ לָהֶם, יְ׳מִינְךָ הוֹשִׁיעַ אוֹתָם, תְּ׳לוּי רֹאשׁ נָתַתָּ לָהֶם, עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים, נָחִיתָ, נְ׳בִיאִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, חֲ׳סִידִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, יְ׳שָׁרִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, תְּ׳מִימִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִית, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נ׳וֹרָאוֹת עָשִׂיתָ בְשׂוֹנְאֵיהֶם, חֲ׳רוֹן אַף שָׁלַחְתָּ בָּהֶם, יָ׳דְךָ הֻלְחַמָּה אוֹתָם, תְּ׳הוֹמוֹת כִּסִּיתָ עֲלֵיהֶם, עַל יְדֵי מִי עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ, מַהוּ כַּצֹּאן, אֶלָּא מַה הַצֹּאן הַזֶּה אֵין מַכְנִיסִין אוֹתָהּ לְצֵל הַקּוֹרָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָשׂוּ בַּמִּדְבָּר לֹא נִכְנְסוּ לְצֵל הַקּוֹרָה, לְכָךְ נִמְשְׁלוּ כַּצֹּאן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ, מַה הַצֹּאן אֵין כּוֹנְסִין לָהּ אוֹצָרוֹת אֶלָּא רוֹעִים אוֹתָהּ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר נִזּוֹנוּ בְּלֹא אוֹצָרוֹת, לְכָךְ נִמְשְׁלוּ כַּצֹּאן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִיתָ כַצֹּאן, מַה הַצֹּאן כָּל הֵיכָן שֶׁהָרוֹעֶה מַנְהִיגָהּ הִיא נִמְשֶׁכֶת אַחֲרָיו, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מַסִּיעִים אוֹתָם הָיוּ נוֹסְעִים אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: נָחִיתָ כַצֹאן עַמֶּךָ.
[ג] אֵלֶּה מַסְעֵי – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אֶחָד לְרַפְּאוֹתוֹ, כְּשֶׁחָזְרוּ הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת, וְאוֹמֵר כָּאן יָשַׁנְּנוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, מְנֵה לָהֶם כָּל הַמְּקוֹמוֹת הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי.
[ד] דָּבָר אַחֵר: אֵלֶּה מַסְעֵי – לָמָּה זָכוּ לִכָּתֵב בַתּוֹרָה כָּל הַמַּסָּעוֹת הָאֵלּוּ, עַל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן שְׂכָרָן, דִּכְתִיב: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת, פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל וגו׳ (ישעיהו ל״ה:א׳-ב׳), וּמַה מִּדְבָּר עַל שֶׁקִּבֵּל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ, הַמְקַבֵּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְתוֹךְ בֵּיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַתְּ מוֹצֵא עָתִיד הַמִּדְבָּר לִהְיוֹת יִשּׁוּב וְהַיִּשּׁוּב עָתִיד לִהְיוֹת מִדְבָּר, וּמִנַּיִן שֶׁעָתִיד הַיִּשּׁוּב לִהְיוֹת מִדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה (מלאכי א׳:ג׳), וּמִנַּיִן שֶׁהַמִּדְבָּר עָתִיד לִהְיוֹת יִשּׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם (ישעיהו מ״א:י״ח). אַתְּ מוֹצֵא עַכְשָׁו אֵין אִילָנוֹת בַּמִּדְבָּר וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ (ישעיהו מ״א:י״ט), וְעַכְשָׁו אֵין דֶּרֶךְ בַּמִּדְבָּר שֶׁכֻּלּוֹ חוֹל, וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם דֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת (ישעיהו מ״ג:י״ט), וְאוֹמֵר: וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ (ישעיהו ל״ה:ח׳).
[פרשת מסעי]
[א] יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מִי שֶׁהוּא נִרְדָּף מִן הַגַּיִס וּמִן הַלִּסְטִים, מַהוּ שֶׁיְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַנִּרְדָּף מִן הַגַּיִס וּמִן הַלִּסְטִים, מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וּמַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ. שֶׁכֵּן אָנוּ מוֹצְאִין בְּדָוִד כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שָׁאוּל לְהָרְגוֹ, בָּרַח וְנִמְלַט. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ כְּתָבִים רָעִים מִן הַמַּלְכוּת לִגְדוֹלֵי צִפּוֹרֵי בְּשַׁבָּת. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, אָמְרוּ לוֹ: כְּתָבִים רָעִים בָּאוּ אֵלֵינוּ מִן הַמַּלְכוּת, מָה אַתָּה אוֹמֵר, נִבְרַח. וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר לָהֶם בִּרְחוּ. אָמַר לָהֶם בָּרֶמֶז, וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, לְכוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת יַעֲקֹב וְאֶת מֹשֶׁה וְאֶת דָּוִד. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: וְיִבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם (הושע י״ב:י״ג). בְּמֹשֶׁה כְּתִיב: וְיִבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַּרְעֹה (שמות ב׳:ט״ו). בְּדָוִד כְּתִיב: וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט (שמואל א י״ט:י׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתֶּךָ בַּעֲדֶךָ וְגוֹ׳ (ישעיהו כ״ו:כ׳). וּמִנַּיִן שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. דִּכְתִיב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא י״ח:ה׳), וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וּכְתִיב בְּמִילָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל וְגוֹ׳ (שם י״ב:ג׳). יִמּוֹל, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמַה מִּלָּה שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הִזָּהֲרוּ בְּמִצְוֹתַי וְשִׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה, וּרְאוּ כַּמָּה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת עָשִׂיתִי לָכֶם מִשָּׁעָה שֶׁיְּצָאתֶם מִמִּצְרַיִם וְהִפַּלְתִּי שׂוֹנְאֵיכֶם וְהֶעֱבַרְתִּי אֶתְכֶם בַּיָּם וְהִפַּלְתִּי פַּחַד וּרְעָדָה בְּאוֹיְבֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ׳ (שמות ט״ו:ט״ו), וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמוֹרִי וְסִיחוֹן וְעוֹג. וְכָל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהֱיִיתֶם בַּמִּדְבָּר, לֹא הֵנַחְתִּי אֶתְכֶם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. כַּמָּה שׂוֹנְאִים בָּאוּ עֲלֵיכֶם וְלֹא הֵנַחְתִּי אֶתְכֶם לִבְרֹחַ. וְכַמָּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים הָרַגְתִּי מִפְּנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב (דברים ח׳:ט״ו), וְלֹא הֵנַחְתִּי אוֹתָם לְהַזִּיק אֶתְכֶם. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּתֹב אֶת הַמַּסָּעוֹת שֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כַּמָּה נִסִּים עָשִׂיתִי עִמָּהֶם בְּכָל מַסָּע וּמַסָּע. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי י״י.
[ב] אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (תהלים ע״ז:כ״א). מַהוּ נָחִיתָ, לְשׁוֹן נוֹטְרִיקוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נִסִּים עָשִׂיתָ לָהֶם, חַיִּים נָתַתָּ לָהֶם, יַם סוּף קָרַעְתָּ לָהֶם, תּוֹרָה נָתַתָּ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, נִפְלָאוֹת עָשִׂיתָ לָהֶם, חֵרוּת נָתַתָּ לָהֶם, יְמִינְךָ הוֹשִׁיעַ אוֹתָם, תִּלּוּי רֹאשׁ נָתַתָּ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹרָאוֹת עָשִׂיתָ בְּשׂוֹנְאֵיהֶם, חֲרוֹן אַף שָׁלַחְתָּ בָּהֶם, וְנִלְחַמְתָּ בָּהֶם, תְּהוֹמוֹת כִּסִּיתָ עֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי אוֹמֵר, נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, חֲסִידִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, יְשָׁרִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, תְּמִימִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. כַּצֹּאן מַהוּ. מָה הַצֹּאן אֵין מַכְנִיסִין אוֹתָן לְצֵל הַקּוֹרָה, אַף יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא נִכְנְסוּ לְצֵל הַקּוֹרָה אַרְבָּעִים שָׁנָה. מָה הַצֹּאן אֵין כּוֹנְסִין לָהֶם אוֹצָרוֹת אֶלָּא רוֹעָה בַּמִּדְבָּר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר נִזֹּנוּ בְּלֹא אוֹצָרוֹת. וּמָה הַצֹּאן כָּל מָקוֹם שֶׁהָרוֹעֶה מַנְהִיגָהּ הִיא נִמְשֶׁכֶת אַחֲרָיו, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מַסִּיעִין אוֹתָם, נוֹסְעִין אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: נָחִיתָ כַּצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
[ג] אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין, הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת, וְאָמַר לֵיהּ: כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ. כָּךְ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מְנֵה לָהֶם כָּל הַמְּקוֹמוֹת הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה זָכוּ לִיכָּתֵב בַּתּוֹרָה כָּל הַמַּסָּעוֹת הָאֵלּוּ. עַל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן שְׂכָרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְגוֹ׳, פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל וְגוֹ׳ (ישעיהו ל״ה:א׳-ב׳). וּמַה מִּדְבָּר כָּךְ, עַל שֶׁקִּבֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל. הַמְקַבֵּל תַּלְמִיד חָכָם לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁעָתִיד הַמִּדְבָּר לִהְיוֹת יִשּׁוּב, וְהַיִּשּׁוּב לִהְיוֹת מִדְבָּר. הַמִּדְבָּר לִהְיוֹת יִשּׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְגוֹ׳ וּמִנַּיִן שֶׁהַיִּשּׁוּב עָתִיד לִהְיוֹת מִדְבָּר שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי א׳:ג׳): וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וְגוֹ׳ אַתְּ מוֹצֵא, עַכְשָׁו אֵין אִילָנוֹת בַּמִּדְבָּר, וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם אִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וְגוֹ׳ (ישעיהו מ״א:י״ט). וְעַכְשָׁו אֵין שָׁם דֶּרֶךְ, שֶׁכֻּלּוֹ חוֹל, וְהַשַּׁיָּרָה אֵינָהּ מְהַלֶּכֶת אֶלָּא בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַמַּזָּל. וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם דֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ וְגוֹ׳ (שם מ״ג:י״ט). וּכְתִיב: וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ וְגוֹ׳ (שם ל״ה:ח׳).
[Parashat Masei]
[Siman 1]
Let our master instruct us: When a person is being pursued by troops and brigands,⁠1 is it permissible for such a one to profane the Sabbath? Thus have our masters taught: When a person is being pursued by troops and brigands, such a one does profane the Sabbath to save his life.⁠2 We therefore find in the case of David, that when Saul sought to kill him, he fled from him and was saved.⁠3 Our masters have said, “There is a story about a time when evil documents came from the empire for the leading citizens of SepphorIs on the Sabbath. [The citizens] came to R. Eliezer ben Parta [and] said to him, ‘Evil documents have come to us from the empire. What do you say? Shall we flee?’ Since he was afraid to tell them to flee, he said to them. ‘Are you asking me? Go and ask Jacob, Moses, and David.’” With reference to Jacob, it is written (in Hos. 12:13), “Then Jacob fled.” With reference to Moses, it is written (in Exod. 2:15), “but Moses fled from Pharaoh.” With reference to David, it is written (in I Sam. 19:18) “Now David fled and escaped.” It also says (in Is. 26:20), “Go, My people, enter your chambers […].” But where is it shown that the saving of life overrides the Sabbath? Where it is written (in Lev. 18:5), “You shall keep My statutes and ordinances, for it is through performing them that a person shall live,” and not that he die through them. It is also written, with reference to circumcision (in Lev. 12:3), “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised.” It shall be circumcised, and even on the Sabbath. Now are not [these] words [an a fortiori argument] qal wahomer? If circumcision, which concerns [but] one out of the 248 [human] members, overrides the Sabbath, how much the more in the case of the whole body. The Holy One, blessed be He, said to Israel, “My children, be mindful of My ordinances and keep the Torah, for how many miracles and wonders have I done for you from the day that you went forth from Egypt! I cast down those who hated you, I had you pass through the sea, I cast fear and trembling on your enemies, as stated (in Exod. 15:15), ‘Then were the chiefs of Edom bewildered....’ I destroyed the Amorites [along with] Sihon and Og, and during the whole forty years that you were in the wilderness I did not forsake you for even a single hour. Moreover, how many snakes and scorpions did I exterminate for your sake, as stated (in Deut. 8:15), ‘(God) who led you through the great and terrible wilderness with its fiery serpents and scorpions,’ and I did not let them hurt you.” Therefore, the Holy One, blessed be He, said to Moses, “Write down the stages by which Israel journeyed in the wilderness, so that they will know how many miracles I performed for them during each and every stage.” Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 33:1-2), “These are the stages [by which] the Children of Israel [went forth from the land of Egypt]…. And Moses wrote down their starting points, stage by stage, according to the command of the Lord.”
[Siman 2]
"These are the journeys of the Children of Israel" (Numbers 33:1). This is what is stated in the verse (Psalms 77:21), "You led (nachita) Your people like a flock through Moshe and Aharon.⁠" What is [the meaning of] nachita? It is the expression of an acrostic: Rabbi Eliezer says, "You did Nissim (miracles) for them; You gave them Chaim (life); You split the Yam suf for them; You gave them the Torah through Moshe and Aharon.⁠" R. Yehoshua says, "You did Niflaot (wonders) for them; You gave them Cherut (freedom); Yamincha (Your right hand) delivered them; You gave them Tilluy rosh (holding the head high) through Moshe and Aharon.⁠" R. Akiva says, "You did Noraot (dreadful things) to their enemies; You sentCharon af (waxing anger) against them and you fought against them; You covered them with Tehomot (depths) through Moshe and Aharon.⁠" Rabbi said, "Nevi'im (prophets) did You raise up from them; Hasidim(saints) did You raise up from them; Hasidim (saints) did You raise up from them; Yesharim (upright) did You raise up from them; Temimim (unblemished ones) did You raise up from them through Moshe and Aharon.⁠" What is [the meaning of] flock? Just like one does not bring a flock under the shade of a roof (indoors), so too Israel when they were in the wilderness was not brought under the shade of a roof for forty years. Just like a flock does not have storerooms collected for them but rather only graze from the wilderness, so too Israel for the forty years that they were in the wilderness were fed without storehouses. And just like a flock follows to anywhere that the shepherd leads them, so too Israel journeyed to any place that Moshe and Aharon took them, as it is stated, "These are the journeys of the Children of Israel" - in order to fulfill that which is written, "You led Your people like a flock through Moshe and Aharon.⁠"
[Siman 3]
(Numb. 33:1:) “These are the stages of the Children of Israel.” [The matter] is comparable to a king whose son was ill.⁠4 He brought him to a certain place to heal him. When they returned, his father began recounting the stages, “Here we slept. Here we cooled off. Here you had a headache.” Similarly the Holy One, blessed be He, said to Moses, “Recount to them all the places where they provoked Me.” It is therefore stated (in Numb. 33:1), “These are the stages....” Another interpretation: Why did all these stages (places) merit to be written in the Torah? Since they received (accommodated) Israel, the Holy One, blessed be He, will give them their reward in the future. It is so stated (in Is. 35:1-2), “The arid desert shall be glad.... It shall blossom abundantly, it shall also exult....” And if the desert [will receive] such for receiving Israel; one who receives a Torah scholar into his home, all the more so [will he be rewarded]. You find that in the future the desert will be a settlement and a settlement will be a desert. [That] a desert will be a settlement, as it states (Is. 41:8), “I will make a desert into a lake of water.” And where is it shown a settlement will be a desert in the future? It is so stated (Mal. 1:3), “And I have hated Esau....” Now there are no trees in the desert, but there will be trees there in the future, as stated (Is. 41:19), “I will put cedar and acacia in the desert....” Now there is no path there, as it is all sand and the caravan can only travel it at night with the light of the constellation.⁠5 But there will be a path there in the future, as stated (Is. 43:19), “I will place a path in the desert.” And it is written (Is 35:8), “And there will be a highway there, and it shall be called the Sacred Way....”
1. Gk.: lestai.
2. Numb. R. 23:1; see RH 2:5; ‘Eruv 45a; Ta‘an. 14a.
3. According to Men. 95b, David’s eating of the consecrated bread (I Sam. 21:7) on the day of his flight (vs. 11) took place on the Sabbath.
4. Numb. R. 23:3.
5. To determine the direction of the journey, since there is no marked path.

פרשת מסעי

[א] אלה מסעי בני ישראל (במדבר ל״ג:א׳). ילמדנו רבינו מי שנרדף מן הגייס ומן הליסטין, מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגייס ומן הליסטים, מחלל את השבת ומציל את נפשו, שכך אנו מוצאין בדוד, כשביקש שאול להורגו ברח מפניו וימלט, אמרו רבותינו מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדלי ציפורי, באו ושאלו את ר׳ אליעזר בן פרטא אמרו לו כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והיה מתיירא לומר להם ברחו בשבת, אמר להם ולי אתם שואלים, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד, ביעקב כתיב ויברח יעקב (הושע י״ב:י״ג), במשה כתיב ויברח משה מפני פרעה (שמות ב׳:ט״ו), בדוד כתיב ודוד ברח וימלט (שמואל א י״ט:י״ח), ואומר לך עמי בא בחדריך וגו׳ (ישעיהו כ״ו:כ׳), ומנין שפיקוח נפש דוחה את השבת, שנאמר ושמרתם את חקותי [ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם] וחי בהם (ויקרא י״ח:ה׳), ולא שימות בהם, וכתיב במילה וביום השמיני ימול בשר ערלתו (שם י״ב:ג׳), ואפילו בשבת, והלא דברים קל וחומר, ומה המילה שהיא אחת מרמ״ח איברים [של אדם], דוחה את השבת, כל גופו על אחת כמה וכמה. אמר הקב״ה [לישראל] בני הזהרו במצותי, ושמרו את התורה, כי כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם מיום שיצאתם ממצרים, והפלתי את שונאיכם, והעברתי אתכם בים, והפלתי פחד ורעדה באויביכם, והשמדתי את האמורי וסיחון ועוג, וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, לא הנחתי אתכם שעה אחת, וכמה נחשים ועקרבים הרגתי לפניכם, שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב (דברים ח׳:ט״ו), לכך אמר הקב״ה למשה, כתוב המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי להם בכל מסע ומסע, (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] אלה מסעי בני ישראל וגו׳ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳.
[ב] [אלה מסעי]. משל למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה את המסעות, כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת בראשך, כך אמר הקב״ה למשה מנה להם את כל המקומות, היכן הכעיסוני, לכך נאמר אלה מסעי.
[Parashat Masei]
[1] (Numb. 33:1:) THESE ARE THE STAGES <BY WHICH> OF THE CHILDREN OF ISRAEL <WENT FORTH FROM THE LAND OF EGYPT>. Let our master instruct us: When a person is being pursued by robbers and brigands,⁠1 is it permissible for such a one to profane the Sabbath. Thus have our masters taught: When a person is being pursued by robbers and brigands, such a one does profane the Sabbath to save his life.⁠2 We therefore find in the case of David, that when Saul sought to kill him, he fled from him and was saved.⁠3 Our masters have said: Once upon a time evil documents came from the Empire for the leading citizens of Sepphoris.⁠4 <The citizens> came to R. Eliezer ben Parta <and> said to him: Evil documents have come to us from the Empire. What do you say? Shall we flee? Since he was afraid to tell them to flee on the Sabbath, he said to them: Are you asking me? Go and ask Jacob, Moses, and David. With reference to Jacob, it is written (in Hos. 12:13 [12]): THEN JACOB FLED. With reference to Moses, it is written (in Exod. 2:15): BUT MOSES FLED FROM PHARAOH. With reference to David, it is written (in I Sam. 19:18) NOW DAVID FLED AND ESCAPED. It also says (in Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER YOUR CHAMBERS…. But where is it shown that the saving of life overrides the Sabbath? Where it is written (in Lev. 18:5): YOU SHALL KEEP MY STATUTES AND ORDINANCES, FOR IT IS THROUGH PERFORMING THEM THAT A PERSON SHALL LIVE and not die through them. It is also written, with reference to circumcision (in Lev. 12:3): AND ON THE EIGHTH DAY THE FLESH OF HIS FORESKIN SHALL BE CIRCUMCISED, even on the Sabbath. Now are not < these > words <an argument> qal wahomer? If circumcision, which concerns <but> one out of the 248 [human] members, overrides the Sabbath, how much the more in the case of the whole body. The Holy One said [to Israel]: My children, be mindful of my ordinances and keep the Torah, for how many miracles and wonders have I done for you from the day that you went forth from Egypt! I cast down those who hated you, I had you pass through the sea, I cast fear and trembling on your enemies, I destroyed the Amorites along with Sihon and Og, and during the whole forty years that you were in the wilderness I did not forsake you for a single hour. Moreover, how many snakes and scorpions did I exterminate in your presence. It is so stated (in Deut. 8:15): (GOD) WHO LED YOU THROUGH THE GREAT AND TERRIBLE WILDERNESS WITH ITS FIERY SERPENTS AND SCORPIONS. Therefore, the Holy One said to Moses: Write down the stages by which Israel journeyed in the wilderness, so that they will know how many miracles I performed for them during each and every stage. {Thus it is stated (in Numb. 33:1–2):} [Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 33:1–2):] THESE ARE THE STAGES <BY WHICH> THE CHILDREN OF ISRAEL <WENT FORTH FROM THE LAND OF EGYPT>…. AND MOSES WROTE DOWN THEIR STARTING POINGS, STAGE BY STAGE, ACCORDING TO THE COMMAND OF THE LORD.
[2] [(Numb. 33:1:) THESE ARE THE STAGES.] <The matter> is comparable to a king whose son was ill.⁠5 He brought him to a certain place to heal him. When they returned, his father began recounting the stages: Here we slept. Here we cooled off. Here you had a headache. Similarly the Holy One said to Moses: Recount to them all the places where they provoked me. It is therefore stated (in Numb. 33:1:) THESE ARE THE STAGES.
1. Gk.: lestai.
2. Tanh., Numb. 10:1; Numb. R. 23:1; see RH 2:5; ‘Eruv 45a; Ta‘an. 14a.
3. According to Men. 95b, David’s eating of the consecrated bread (I Sam. 21:7 [6]) on the day of his flight (vs. 11 [10]) took place on the Sabbath.
4. The traditional Tanhuma, Numb. 10:1, adds, “On the Sabbath.”
5. Tanh., Numb. 10:3; Numb. R. 23:3.
אלה מסעי בני ישראל1זה שאמר הכתוב [לכן] אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב ל״ד:י׳), בכל המסעות שהחזיר אותם וסיבב אותם הם גרמו לעצמם, שלא הלכו בדרכיו, ולא שמעו מצותיו, כי הקב״ה לא גילה סודיו ומסטיריו אלא לישראל שהם יראיו, כמו שאמר דוד ע״ה סוד ה׳ ליראיו (תהלים כ״ה:י״ד), ולא אמר הקב״ה לאומות העולם שמעו אלא לישראל, שנאמר שמעו דבר ה׳ בית יעקב וגו׳ (ירמיהו ב׳:ד׳), וכמה האומות מזבחים לאשרם ולגילולים, כדי שישמעו דבר ואינם שומעים, דכתיב פה להם ולא ידברו (תהלים קט״ו:ה׳), ואשריו מי שהוא שומע לדבריו של הקב״ה, דכתיב ושומע לי ישכן בטח וגו׳ (משלי א׳:ל״ג), יתברך שמו של הקב״ה שהוא רוצה בתשובתן של ישראל, וישראל יהיו שומעים לדברי תורה, דכתיב לו עמי שומע לי וגו׳ (תהלים פ״א:י״ד), מה כתיב אחריו, כמעט אויביהם אכניע וגו׳ (תהלים פ״א:ט״ו), וכתיב לו הקשבת למצותי וגו׳ (ישעיהו מ״ח:י״ח). 2אמרו רבותינו ז״ל ר׳ עזריה ור׳ יודה בר׳ סימן בשם ר׳ שמעון בר רב יצחק קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מאבינו יעקב, שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן וגו׳ (בראשית ל״א:ל״ו), ולא ענותנותן של בנים מדוד, שנאמרו יברח דוד מניות ברמה ויבוא ויאמר לפני יהונתן מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (שמואל א כ׳:א׳), מזכיר שפיכות דמים בפיוס. 3ואמר ר׳ סימא בנוהג שבעולם חתן דר אצל חמיו ועובר לצאת מבית חמיו, אפשר שלא ימצא בידו דבר קל, וזה אפילו סכין לא נמצא בידו, והיינו דכתיב כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך (בראשית ל״א:ל״ז), אמר הקב״ה ליעקב חייך בלשון הזאת שהוכחת את חמיך, בו בלשון אוכיח את בניך, הדא הוא דכתיב כה אמר ה׳ מה מצאו אבותיכם בי עול וגו׳ (ירמיהו ב׳:ה׳), 4ואמר שמעו דבר ה׳ (ירמיהו ב׳:ד׳), ארבעה שומעין הן, יש שומע ומפסיד כאדם הראשון, שנאמר ולאדם אמר כי שמעת (לאשתך) [לקול אשתך] וגו׳ (בראשית ג׳:י״ז). והפסיד, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט). יש שומע ומפסיד ומקבל שכר כאברהם אבינו, שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כ״א:י״ב), וקיבל שכר, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ״א:י״ב). ויש מי שאינו שומע ומקבל שכר כיוסף הצדיק, שנאמר ולא שמע אליה וגו׳ (בראשית ל״ט:י׳), וקבל שכר, שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ וגו׳ (בראשית מ״ב:ו׳). ויש מי שאינו שומע ומפסיד כישראל, שנאמר ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם (ירמיהו ז׳:כ״ו), ומה הפסידו אשר למות למות (ירמיהו מ״ג:י״א).
5דבר אחר: ולא שמע אלי. ומה היה עונשם, גלו לבבל ומתו שם, דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנה (נלך) [נצא] וגו׳ (ירמיהו ט״ו:ב׳). 6אמר רבי לוי האוזן לגוף כקנקן לכלים, 7מה הקנקן הזה כשהוא מלא מים, כל הכלים האחרים ממלאין ממנו, כך האוזן כשהיא השומעת מרגשת מאתים וארבעים ושמונה אברים שבגוף, וכולם הולכים אחריה וחיים, דכתיב הטו אזנכם ולכו אלי [שמעו ותחי נפשכם] (ישעיהו נ״ה:ג׳), וכשהם מטים את אזנם תחיה כל נפשם, כי כן אמר הכתוב אם תאבו ושמעתם וגו׳ ואם תמאנו וגו׳ (ישעיהו א׳:י״ט-כ׳), ואמר שלמה בני אם תקח אמרי (משלי ב׳:א׳), ואימתי נעשה אתה בני, כשתקח אמרי ומצותי תצפין אתך (משלי ב׳:א׳), אף אני צופן לך טובות של עולם הבא, דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראך (תהלים ל״א:כ׳). אבל אם תמאנו ומריתם חרב תאכלו (ישעיהו שם). 8אמר רב למה הדבר דומה לזקן שיושב על הדרך, והיו לפניו שני דרכים, אחד תחלה קוצים וסופה מישור, ואחרת תחלתה מישור וסופה קוצים, והיה יושב על שתיהן, ומזהיר את העוברים ואת השבים ואומר להם אעפ״י שאתם רואים את הדרך הזו תחלתה קוצים, לכו בה שסופה מישור, וכל מי שהוא שומע לי סופו לילך לשלום ולחזור לשלום, ואותם שאינם שומעין לי והולכים בדרך שתחלתה מישור לסוף הם נכשלים בקוצים וחוזרין, כך משה רבינו מזהיר את ישראל על דרך החיים, ועל דרך המיתה, על ברכה וקללה, ואמר להם ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט), ואם משה רבינו ע״ה הזהירם לחיי העולם הזה כבר מת, ומה אני מקיים למען תחיה אתה וזרעך (דברים ל׳:י״ט), אלא הרי אלו חיי העולם הבא, שאין בהם מיתה, וכך תחייתו של עולם הבא אין לה מיתה, דכתיב ורבים מישיני עפר יקיצו לחיי העולם (דניאל י״ב:ב׳) הבא, שאין להם מיתה, ואלה לחרפות (דניאל י״ב:ב׳), שאין להם חיים, והיה ירמיה הנביא מוכיח את ישראל ואמר להם שמעו דבר ה׳ (ירמיהו ב׳:ד׳) היו כאביכם שהיו שומעים לדבריו של הקב״ה ומקיימים מצותיו, דכתיב עקב אשר שמע אברהם וגו׳ (בראשית כ״ו:ה׳), ומה היה לו, רדף את המלכים את כדרלעומר מלך עילם וגו׳, ועליו הכתוב אומר ירדפם יעבר שלום אורח ברגליו לא יבא (ישעיהו מ״א:ג׳) אף אתם אם שומעים ועשיתם מצותיו של הקב״ה, כמו שכתוב אם בחקותי תלכו (ויקרא כ״ו:ג׳), מה כתיב אחריו ורדפתם את אויביכם (ויקרא כ״ו:ז׳), אם שמעתם וקיימתם את התורה ואכלתם לחמכם לשובע ורדפתם את אויביכם, ואם לאו ואכלתם ולא תשבעו (ויקרא כ״ו:כ״ו), ורדף אותם קול עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו), אם גמלתם חסד ופניתי אליכם וגו׳ (ויקרא כ״ו:ט׳), ואם לאו ונתתי פני בכם (ויקרא כ״ו:י״ז), ואם עשיתם שלום ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳), ואם לאו והבאתי עליכם חרב וגו׳ (ויקרא כ״ו:כ״ה), אם תשמעו למצות, הקב״ה מביא עליכם הברכות, ואם לאו מביא עליכם הקללות, וכיון שאתם עושים רצונו הוא משפיע לכם הברכות, דכתיב לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב (מלכים א ח׳:נ״ו), 9וכיון שלא שמעו אמר להם ירמיה שמעו דבר ה׳, עד שלא תשמעו דברי תוכחות שמעו דבר ה׳, עד שלא תשמעון קל קרנא משרוקיתא (דניאל ג׳:ט״ו), שמעו בארץ עד שלא תשמעו בחוצה לארץ, שמעו חיים עד שלא תשמעו מתים, 10ישמעון אודניכון עד דלא ישמעון גרמיכון, הדא הוא דכתיב העצמות היבשות שמעו דבר ה׳ (יחזקאל ל״ז:ד׳).
11וכיון שלא שמעו וחפאו דברים שלא כן, הביא עליהם פורענות אשר לא כדת, שנאמר גם כל חלי וכל מכה (דברים כ״ח:ס״א).
כה אמר ה׳ מה מצאו אבותיכם בי עול (ירמיהו ב׳:ה׳), וכשהיו במדבר לא מצאו בי עול, אבל אני מצאתי בהם עול, כי אמרתי להם ששת ימים תלקטוהו וגו׳ (שמות ט״ז:כ״ו), והם לא האמינו בי אלא ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו (שמות ט״ז:כ״ז), כי רחקו מעלי (ירמיהו ב׳:ה׳), הלכו אחרי ע״ז, וילכו אחרי ההבל ויהבלו (ירמיהו ב׳:ה׳), אין בהם ממש, דכתיב הבל המה מעשה תעתועים (ירמיהו י׳:ט״ו). ולא אמרו איה ה׳ המעלה אותנו מארץ מצרים וגו׳ (ירמיהו ב׳:ו׳), אמר להם הקב״ה שכחתם מה שעשיתי במצרים, שהבאתי עליהם המכות, והרגתי את בכוריהם, ונפרעתי לכם מהם, ועשיתי מלחמות עמהם, וטבעתי אותם בים, והעליתי אתכם מארץ מצרים, ונהגתי אתכם במדבר, והבאתי אתכם אל הארץ לאכול פריה וטובה, דכתיב ואביא אתכם אל הר הכרמל לאכול פריה וטובה ותטמאו את ארצי (ירמיהו ב׳:ז׳), וטמאתם אותה כשם שעשו מי שהיה בה לפניכם, וכשם שגלו מפניכם למעשיהם הרעים, כך סופכם לגלות מפני מעשיכם הרעים, ולאיזה אומה גדלתי וגמלתי כמותכם ואיזה אומה עשו כמו שעשיתם אתם כבר הייתם במצרים וראיתם תועבותיהם, דכתיב ותראו את שקוציהם וגו׳ (דברים כ״ט:ט״ז), שאין בה ממש, ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים (ירמיהו ב׳:י״א), וכתיב כי שתים רעות עשה עמי (ירמיהו ב׳:י״ג). 12אמר ר׳ יהודה כל מי שהוא עוזב את הקב״ה ואת תורתו, עליו הכתוב אומר רחוק ה׳ מרשעים (משלי ט״ו:כ״ט), והלא העולם ומלואו אינו מחזיק כבודו של הקב״ה, ואין מקום בעולם פנוי מכבודו, והוא אומר רחוק ה׳ מרשעים, אלא רחוק ה׳ מלחנן לרשעים ומלשמוע תפלתם, וכל מי שהוא מדובק בהקב״ה ושומע בקולו, הוא חי בעולם הזה ולעולם הבא, תדע לך שהוא כן, צא ולמד ממטה אהרן שנכנס יבש לבית קדש הקדשים ויצא לח, דכתיב ויוצא פרח ויצץ ציץ (במדבר י״ז:כ״ג), וכתיב באור פני מלך חיים (משלי ט״ז:ט״ו), ויש לך לדעת ממקום אחר ויהי הם קוברים איש [וגו׳] ויגע [האיש] בעצמות אלישע [ויחי] ויקם [על רגליו] (מלכים ב י״ג:כ״א), אם זה שהיה נדבק במי שנדבק להקב״ה וחיה, הנדבק בשכינה על אחת כמה וכמה שיחיה בעולם הזה ובעולם הבא, והדא הוא דכתיב לאהבה את ה׳ אלהיך (דברים י״ט:ט׳) אתה מוצא כל הימים שהיו ישראל שומעין להקב״ה, היו האומות מתייראין מהם, דכתיב שמעו עמים ירגזון (שמות ט״ו:י״ד), וכתיב אז נבהלו אלופי אדום (שמות ט״ו:ט״ו) וכן רחב הזונה אומרת ונשמע וימס לבבינו (יהושע ב׳:י״א), ואנשי גבעון אמרו כי שמענו כי הוביש י״י את מי ים סוף (יהושע ב׳:י׳) וכל כך למה שהיה הקב״ה עמהם, וכיון שעזבו אותו ועבדו את הבעלים ואת העשתרות, מסר אותם ביד אומות העולם והמיר להם במלכיות, דכתיב (ויעזבו את ה׳ אלהיהם ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות וגו׳) [ויעזבו את ה׳ ויעבדו לבעל ולעשתרות] (שופטים ב׳:י״ג), וירמיהו היה מוכיח אותם ואמר להם על מה אבדה הארץ (ירמיהו ט׳:י״א), על מי אדברה ואעידה ומה נגזר עליהם אז יקראונני ולא אענה, אמר להם הקב״ה אני שלחתי אליכם על ידי הנביאים ואמרתי לכם דרשוני וחיו (עמוס ה׳:ד׳), וכתיב נדרשתי ללא שאלו וגו׳, ולא שמעתם לדברי ששלחתי אליכם הרי תדבק בכם הרעות, ותשיג אתכם הצרות, באותה שעה אתם צועקים אלי מתוך צרתכם. ומפילים אתם תחנה לפני, ולא אענה אתכם, דכתיב וגם אני אעשה בחמה (ולא אחוס) [לא תחוס עיני] וגו׳ וכשם שקראתי ולא עניתם נגזרה מלפני שאתם תקראו ולא אענה, דכתיב אז יקראונני ולא אענה (משלי א׳:כ״ח). ועד מתי עד שהם שבים לפניו תשובת צדק, והוא משיב את אפו מהם, וירפא אותם ממכתם, דכתיב ארפא (משובותיכם) [משובתם] אהבם נדבה (הושע י״ד:ה׳) אבל לעתיד לבוא והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיהו ס״ה:כ״ד), וכמה דאת אמר כה אמר ה׳ בעת רצון עניתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳). 13אמר ר׳ שמואל משל למטרונה שהיו לה שני שושבינין, אחד עירוני ואחד מדיני, זה שהיה עירוני אומר לה דברים טובים, לא בת טובים את, לא בת עשירים את, ואותו שהיה מדיני אומר לה לא בת עניים את, לא בת בזויים את, כך ירמיהו עירני ומענתות היה, נכנס לירושלם ואומר להם דברים של ניחומין שמעו דבר ה׳ בית יעקב (ירמיהו ב׳:ד׳), ברם ישעיה ע״י שהיה בן מדינה מירושלים היה אומר להם דברים של קנטורין, שמעו דבר ה׳ קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה (ישעיהו א׳:י׳), לא מן עמא פלטאתא דעמא דסדום אנון. 14אמר ר׳ לוי אמוץ ואמציה אחים הוון, ועל ידי שהיה ישעיהו בן אחיו של מלך היה אומר לישראל דברים של קנטורין, כמה דאת אמר ועשיר יענה עזות (משלי י״ח:כ״ג).
15א״ר לוי משל למטרונה שהכניסה למלך שני הדסים ואיבדה אחת מהם, והיתה מצירה עליו, אמר לה המלך שמרי את זה כאלו ששמרת את שניהם, כך ישראל כשעמדו על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳), איבדו את נעשה, אמר להם הקב״ה שמרו את נשמע כאילו שמרתם את שניהם וכיון שלא שמעו אמר הקב״ה שמעו דבר ה׳. 16ר׳ אבין ור׳ חייא בש״ר יונתן כתיב בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים וגו׳ (שיר השירים א׳:ו׳). אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע מי גרם לי שאהא נוטרה את הכרמים על שם שכרמי שלי לא נטרתי, מי גרם לי שאהא מפרשת שתי חלות בסוריא על שם שלא הפרשתי חלה אחת כתקונה בארץ ישראל סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת.
17כה אמר ה׳ מה מצאו אבותיכם בי עול (ירמיהו ב׳:ה׳), אמר הקב״ה לישראל בני אבותיכם לא מצאו בי עול, אדם הראשון לא מצא בי עול, [ואתם מצאתם בי על] אדם הראשון למה הוא דומה, לחולה שנכנס אצלו הרופא ואומר לו דבר פלוני אכול ודבר פלוני אל תאכל, וכיון שעבר על דבריו גרם מיתה לעצמו, נכנסו קרוביו אצלו, אמרו לו לא תאמר כי הרופא עשה לך רעה, ולא עבר עליך מדת הדין, חס ושלום אתה הוא שגרמת מיתה לעצמך, כך נכנסו הדורות אצל אדם הראשון אמרו לו תאמר שהקב״ה עובר עליך מידת הדין. אמר להם חס ושלום אני הוא שגרמתי מיתה לעצמי, שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז). 18וכן ישראל היה להם לשמור דרכי ה׳, לא היו מתעכבין כל כך במדבר אלא שנה שנייה ליציאת מצרים היו נכנסים לארץ ישראל שהיו נוחלים אותה ויושבים בטח, ולפי שלא היו שומרים דבר ד׳ היו הולכים עשר מסעות שמונה מסעות וחוזרים לאחור, ולכך הוצרך הכתוב לכתוב מסעיהם.
19אתה מוצא מ״ב מסעות משיצאו ישראל ממצרים עד ערבות מואב, מהם י״ד מסעות שהלכו ישראל עד שבאו לרתמה, שהיא במדבר פארן, שעדיין לא היה להם שנה אחת ושלשה חדשים עד שלחו להם מרגלים, 20שלכך נקרא רתמה על שם הארץ שהוציאו דבה עליה, כמו שנאמר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, [חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים] (תהלים ק״כ:ג׳-ד׳) ורמיה היא רתמים. ועוד צא וחשוב שמונה מסעות מהר ההר עד ערבות מואב, שבסוף ארבעים שנה באו להר ההר, שנאמר ויעל אהרן הכהן אל [הר] ההר (במדבר ל״ג:ל״ח), נמצאו כל ל״ח שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, להודיע צדקתו של הקב״ה שעשה עמהם, אעפ״י שהניעם במדבר ארבעים שנה, לא הטריחם במסע אלא נתן להם ישיבה ומנוחה.
1. זש״ה לכן אנשי לבב שמעו לי. בפסיקתא דר״כ פסקא שמעו (קט״ז ע״ב) מתחיל הפיסקא על הכתוב שמעו דבר ה׳ בית יעקב (ירמיהו ב׳:ד׳) זש״ה לכן אני לבב שמעו לי, והמאמר בכל המסעות שהחזיר אותם הוסיף מדיליה, ואח״כ מה שהביא אמרו רבותינו הוא ג״כ מפסיקת׳ שם, ועיין בפסיקת׳ בהערות שלי.
2. אמרו רבותינו ר׳ עזרי׳ ור׳ יודה בר סימון בשם ר׳ שמעון בר ר׳ יצחק. בפסיקת׳ ר׳ עזרי׳ ור׳ יונתן בר חגי בש״ר שמשואל בר רב יצחק, והמאמר הזה נשנה במדרש ב״ר פע״ד אות י׳, ושם הנוסחא ר׳ עזריה בש״ר חגי ור׳ יצחק בר מרון ותני לה בשם ר׳ חנינא בר יצחק, וכן מובא בילקוט תורה רמז ק״ל, וילקוט שמואל רמ קכ״ט, וכן נשנה במדרש שמואל סוף פכ״ב, ושם הגירסא ר׳ זכרי׳ ור׳ יונתן בר חגי.
3. ואמר ר׳ סימא. בפסיקת׳ א״ר סימון.
4. ואמר שמעו דבר ה׳ ארבעה שומעין הן. בפסיקתא שם מובא זה על הכתוב ושומע לי ישכון בטח (משלי א׳:ל״ג).
5. דבר אחר: ולא שמעו אלי ומה היו ענשם. זה ליתא בפסיקתא.
6. א״ר לוי. פסיקת׳ שם, וע״ש הערה י״א.
7. מה הקנקן הזה כשהוא מלא מים כל הכלים האחרים ממלאין ממנו. בפסיקתא הגירסא מה הקנקן הזה כשהוא מלא כלים אתה מעשין תחתיה וכלם מרגישין כן הטו אזנכם ולכו אלי וגו׳. אבל במדרש דברים רבה ריש האזינו, ובילקוט ישעי׳ סוף רמז שמ״א, הגירס׳ מה קנקן הזה כלים נתונים עליו ואתה נותן מוגמר תחתיו וכולם מרגישים כך רמ״ח איברים של אדם ע״י האוזן כולם חיים.
8. אמר רב למה הדבר דומה. לא מצאתי המקור.
9. וכיון שלא שמעו אמר להם ירמיה שמעו דבר ה׳. פסיקתא שם (קי״ז ע״ב).
10. ישמעון אודניכון עד דלא ישמעון גרמיכם. בפסיקתא שם שמעו אזניכם עד שלא תשמעו גופיכם ישמעו גופיכם עד דלא ישמען גרמיכם.
11. וכיון שלא שמעו וחפאו דברים. זה הוא מאמר אחר וליתא בפסיקתא.
12. אמר ר׳ יהודה כל מי שהוא עוזב את הקב״ה. לא מצאתי המקור.
13. א״ר שמואל משל למטרונא שהיה לה שני שושבינין. בפסיקתא שם, ובילקוט ירמיה רמז רס״ה בשם הפסיקתא, ובפסיקתא הגירסא אמר ר׳ לוי משל למטרונא שהיו לה שני שושבינין.
14. אמר ר׳ לוי אמוץ ואמציה פסיקתא שם.
15. אמר ר׳ לוי משל למטרונא. פסיקתא שם.
16. ר׳ אבין ור׳ חייא. פסיקתא שם.
17. כה אמר ה׳ מה מצאו רבותיכם בי עול. פסיקתא שם.
18. וכן ישראל היה להם לשמור דרכי ה׳. הוא סיום המחבר.
19. אתה מוצא מ״ב מסעות כו׳. עיין רש״י (במדבר ל״ג:א׳) שהביא זה בשם יסודו של רבי משה הדרשן.
20. שלכך נקרא רתמה על שם הארץ שהוציא דבה. מובא ברש״י פסוק י״ח, וע״ש מה שכתב הרב החכם הגדול מהר״א בערלינר בספרו זכור לאברהם.

פָּרָשַׁת מַסְעֵי

(1-2) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כְּתֹב הַמַּסָּעוֹת שֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כַּמָּה נִסִּים עָשִׂיתִי לָהֶם בְּכָל מַסָּע וּמַסָּע.
מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקּוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין הִתְחִיל אָבִיו מַזְכִּיר אֶת הַמַסָּעוֹת, כָּאן יָשׁנְנוּ כָּאן הוּקַרְנוּ כָּאן חָשַׁשְׁתָּ רֹאשְׁךָ. כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה מְנֵה לָהֶם אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת [הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי], לְכָךְ נֶאֱמַר ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ע״ז:כ״א) ״נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ״, מַה צֹּאן אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְצֵל הַקּוֹרָה כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא נִכְנְסוּ לְצֵל הַקּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: מַה צֹּאן שֶׁאֵין כּוֹנְסִין לָהּ אוֹצָרוֹת אֶלָּא רוֹעָה בַּמִּדְבָּר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה נזּוֹנוּ בְּלֹא אוֹצָרוֹת. דָּבָר אַחֵר: מַה צֹּאן, בְּמָקוֹם שֶׁהָרוֹעֶה מַנְהִיג נִמְשֶׁכֶת כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מַסִּיעִין אוֹתָם הָיוּ נוֹסְעִים אַחֲרֵיהֶם.
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשל״ח).
וַהַדִ׳הִ מַרַאחִלֻ בַּנִי יִסרַאאִיל אִד׳ כַ׳רַגּוּ מִן בַּלַדִ מִצרַ עַלַי׳ גִּיושִׁהִם בִּיַדִמֻושִׁה וַאהַרֻוןַ
ואלה שלבי המסע של בני ישראל שיצאו מן ארץ מצרים על צבאותם, ביד משה ואהרן.
אלה מסעי – למה נכתבו המסעות הללו לכאן?⁠א להודיעך חסדיו של מקום שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיוב נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהן ארבע עשרה שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו מרגלים, שנאמר: ואחר נסעו העם מחצרות וגו׳ (במדבר י״ב:ט״ז), שלח לך אנשים (במדבר י״ג:ב׳), וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות, ויחנו ברתמה (במדבר ל״ג:י״ח), למדתה שהיא במדבר פארן. ועוד צאג מהן שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שלשים ושמונה לא נסעו אלא עשרים מסעות.⁠ד זו מיסודו של ר׳ משה.⁠ה ור׳ תנחומא (תנחומא מסעי ג׳) דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיהו בנו חולה והוליכו למקום אחרז רחוק לרפואתו. כיון שהיוח חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אומר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך כו׳.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״לכאן״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״שיהו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״הוצא״.
ד. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן הערה: ״כך כתב רבנו שמעיה והגיה: ׳אינן אלא י״ט׳⁠ ⁠⁠״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, בכ״י המבורג 13 ובדפוס רומא נוסף כאן: ״הדרשן״.
ו. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שהיו״.
ז. כך מופיע בכ״י לייפציג 1 (לפני שמישהו העביר קולמוס על מלה זו), וכן בתנחומא, ועיינו בדיונו של א׳ טויטו, ״האמנם משקף כתב-יד לייפציג 1...⁠״, תרביץ ס״א:א׳: 101. מלת ״אחר״ חסרה בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917.
ח. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שיהיו״.
אלה מסעי THESE ARE THE JOURNEYS (STAGES) [OF THE CHILDREN OF ISRAEL] – Why are these stations recorded here? In order to make known the loving acts of the Omnipresent: that although He had decreed against them to make them move about and wander in the wilderness, you should not think that they wandered and moved about without cessation from one station to another station all the forty years, and that they had no rest, for you see that there are here only forty-two stages. Deduct from them fourteen, all of which were their stopping places in the first year after they left Egypt, before the decree was made, viz., from the time when they journeyed from Rameses until when they came to Rithmah from where the spies were sent out – as it is said: "And afterwards the people journeyed from Hazeroth, [and encamped in the wilderness of Paran]" (Bemidbar 12:16), whereupon Hashem said unto Moshe, "Send for you men [who may search out the land]" (Bemidbar 13:2); and here (v. 18) it states, "and they journeyed from Hazeroth and they encamped in Rithmah", so you learn that it (Rithmah) is in the wilderness of Paran. – Further deduct from them the eight stages which were after Aharon's death viz., those from Mount Hor to the plains of Moab in the fortieth year (v. 38). It follows that during the whole of the thirty eight years they made only twenty journeys. This is excerpted from the work of R. Moshe the Preacher. – R. Tanchuma gave another explanation of it (of the question why these stages are here recorded). A parable! It may be compared to the case of a king whose son was ill and whom he took to a distant place to cure him. When they returned home the father began to enumerate all the stages, saying to him, "Here we slept, here we caught cold, here you had the head-ache, etc.⁠" (Tanchuma Masei 4:10:3.
כתוב טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס: (משלי כ״א:י״ט)
אמר טוביהו ברבי אליעזר טוב היה להם לישראל שהיו חונים במדבר ויושבים בצלו של הקב״ה ממה שהיו יושבים בארץ מצרים 1שהיו מדיינים אותם ומכעיסין אותם משועבדים תחת יד פרעה ללבון הלבנים שהרי היתה ארץ מצרים מעולה שבארצות שנאמר (בראשית י״ג:י׳) כגן ה׳ כארץ מצרים. 2ואע״פ שלא הוזכרו שמות הערים שהיו יושבין בהם ישראל כי אם גושן ורעמסס ופיתום. אבל המדבר שכתוב בו (ירמיהו ב׳:ו׳) ארץ ערבה ושוחה ארץ ציה וצלמות וגומר. וכתיב (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו׳. ואומר (יהושע יג) אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות. ואפילו הכי הוזכרו שמות מסעי בני ישראל ומחנותם מרעמסס עד בית הישימות עד מעברות הירדן ללמדך שחביבין היו מסעות וחניות בני ישראל במדבר משיבתן 3בארץ פתרוס לפי שכל זמן שהיו ישראל במדבר היו ענני כבוד מסובבות אותם. ומאכלם ומשתיהם לחם אבירים ומי באר שנא׳ (דברים ב׳:ז׳) זה ארבעים שנה ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר. אשר לא עשה כן לכל גוי ולא עתיד לעשות שנאמר (שמות ל״ג:ט״ז) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה:
אלה מסעי בני ישראל – אלו המסעות של ישראל אבל מסעות של הכנענים אינן מסעות לפי שהיו נוסעים על פי ה׳ והענן על ראשיהן.
בני ישראל – מזכיר את בני ישראל בכל ענין כמלך שמזהיר את עבדיו על בנו יחידו בני פלוני הזהרו בו. בני פלוני איפה הוא. בני אנה הלך.
אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם – כל זמן שהיו במצרים לא היו נראים צבאותם כיון שיצאו מיד נראו צבאותם.
ביד משה ואהרן – וכן אמר דוד (תהלים ע״ז:כ״א) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. 4נחית סימן. ״נסים עשית להם. ״חיים נתתה להם. ״ים קרעת להם. ״תורה תמימה הנחלת להם:
1. שהיו מדיינים אותם. קאי על המצרים מה ששעבדו את ישראל:
2. ואעפ״כ לא הוזכרו שמות הערים וכו׳ כצ״ל:
3. בארץ פתרוס. הוא ארץ מצרים:
4. נחית סימן וכו׳. עיין כ״ז בתנחומא וכן ברבה בפרשה זו. וע ש בה״ג הרד״ל:
(הקדמה)
אלה מסעי
(א) אלה מסעי – כל מסעות וחנייותא חוזר ומונה כדי לפרש היכן היו חונים.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): וחנויות. בדפוס ראשון: וחנוניות.
(Introduction)
מסעי (Numbers 33–36)
(1) אלה מסעי THESE ARE THE TRAVELS: The text repeats [each of the place names when it enumerates] the travels and the encampments, in order to make the location of each of the encampments clear.⁠1
1. There are two possible ways of understanding what the issue is that Rashbam is addressing here. He may be asking why this chapter is written at all, since many or most of the Israelites’ travels have already been recorded. Alternatively, he may be asking why the particular repetitive style of this chapter was used. Using the style of “they traveled from A and encamped at B, they traveled from B and encamped at C, they traveled from C etc ...,” the result is that the text here repeats every place name.
Rashi and various midrashic sources address the first question and it is likely that Rashbam’s interpretation is meant to oppose theirs. Rashi offers two midrashic explanations. According to each of those explanations, the length of the text shows the love of God for the Jewish people in a different way. LT asks the direct question, “Why were these travels recorded?” and answers that the list taught the Israelites about God’s miracles and about their own poor behavior, or perhaps the list teaches us about the miracles that God will do for us in the future.
Characteristically, Rashbam gives a more prosaic answer: the list teaches us where the Israelites encamped.
See Rashbam’s comment above ad 11:35. There Rashbam explains that the redundant listing of travels and encampments in this chapter clarifies which places the Israelites really stopped at, not just which places they passed through.
פרשת אלה מסעי
Parashat Eleh Masei
אלה מסעי בני ישראל {וגו׳} למסעיהם על פי ה׳ – שהיו על פי ה׳ כדכתיב: על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו (במדבר ט׳:כ׳,כ״ג).
אלה מסעי – כל מקום שנאמר בו אלה פסל את הראשונים דוקא אלה הם המסעות אבל עטרות ודיבון (במדבר ל״ב:ג׳) וכל הכתובים למעלה הם העיירות שכבשו אבל אינן מקומן של המסעות.
אלה מסעי, "these were the journeys, etc.;⁠" whenever a paragraph commences with the word: אלה the reason is to tell the reader that what follows is not connected to what was written previously. What this means here in practical terms is that only the journeys listed from here on in, but not עטרות and דבון, of which the Torah wrote in Numbers 32,3 and the locations mentioned there, are included in what follows.
(הקדמה) סדר אלה מסעי
(1-2) אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב״ה למשה: אחר תאסף אל עמך (במדבר ל״א:ב׳), ואחר שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעים. ונתכון בזה להודיע חסדיו של הקב״ה עמהם, שאףא על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תחשוב שהיו נעים ומטלטלים ממקום למקום תמיד, ולא תהיה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעים,⁠ב כמו שכתב רבינו שלמה מדברי רבי משה הדרשן.
והוסיף הרב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:נ׳) תועלת בידיעתם, אמר הצורך לזכור המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מאד מן היישוב, ואינם טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון,⁠1 ואמרה התורה: לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם (דברים כ״ט:ה׳), וכל אלה האותות במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתעלה כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים לא יאמינו בהם השומעים, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן היישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם, ושיהיה במקומות ההם בורות מים, על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה. כל אלו דבריו.
והנה מכתב המסעים מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתם ענין לא נתגלה לנו סודו, כי על פי י״י דבק עם: ויכתב משה, לא כדברי ר׳ אברהם שאמר שהוא דבק עם: למסעיהם, שכבר הודיענו זה: על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו (במדבר ט׳:כ׳).
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר כ׳:ה׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אף״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222: ״מסעות״.
(Introduction) Seder Elleh Masei
(1-2) THESE ARE THE JOURNEYS. After the vengeance [executed] upon Midian, concerning which the Holy One, blessed be He, told Moses, afterwards shalt thou be gathered unto thy people,⁠1 and after Moses had apportioned the land of Sihon and Og [to the tribes of Reuben, Gad, and half of the tribe of Menasheh] and they had built the [previously] mentioned cities,⁠2 he set his mind to write down [the various stages of] the journeyings [in the desert]. His intention in so doing was to inform [future generations] of the loving kindnesses of the Holy One, blessed be He, towards them, for even though He had decreed upon them that they had to move about and wander around in the wilderness, you should not think that they were continually wandering and moving around from place to place without any rest; for throughout all this long [period of] time they only went on forty-two journeys as the Rabbi — Rashi — wrote, [citing] the words of Rabbi Moshe the Preacher.⁠3
And the Rabbi [Moshe ben Maimon] added in the Moreh Nebuchim4 another [explanation as to the] benefit [that we derive] from knowledge [of these stages], saying: "There was a very great necessity in mentioning the [stages of the] journeyings. For [although] the miracles and wonders that were done were [recognized as] true ones by all who saw them, in later times these events would be matters of hearsay, and those who hear about them [then] might deny them altogether. Now among the greatest miracles and wonders [related] in the Torah is Israel's survival in the wilderness for forty years, and finding the manna every day, although these places [where they stayed] are very far from cultivated settlements, and are not natural habitat for human beings, not being a place of seed, or of figs, or of vines, or of pomegranates,⁠5 and the Torah states, Ye have not eaten bread, neither have ye drunk wine or strong drink.⁠6 All these [matters] are signs of events of a miraculous nature which were seen by [the human] eye. But the Creator blessed be He, knew that these wonders will be subject to the process which occurs to [all] historical events — that those who hear them will not believe them; and they will think [about these events] that the sojourn of the Israelites in the wilderness was [in a place] near the cultivated settlement, where people can live there, such as the deserts in which the Arabs live today, or [that they stayed in] places where there was plowing and harvesting, or where there were grasses and plants suitable for human consumption, and that there were wells of water in those places. Therefore in order to remove from people's hearts all such thoughts, and to firmly establish [the truth of] all these miracles, [He recorded] as a [permanent] memorial the [stages of their] journeyings [in the wilderness], so that the future generations would see them and acknowledge the great wonders [entailed] in keeping people alive in such places for forty years.⁠" All these are his words [i.e., the words of Rabbi Moshe ben Maimon].
Thus the writing down [the stages of] the journeyings was a commandment of G-d, either for the reasons mentioned above or for some other reasons, [for] a purpose the secret of which has not been revealed to us. For [the expression] by the commandment of the Eternal7 is connected with [the beginning of that verse], And Moses wrote,⁠8 unlike the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra who wrote that it is connected with according to their journeys,⁠9 for Scripture has already informed us of this [fact, saying]: according to the commandment of the Eternal they remained encamped, and according to the commandment of the Eternal they journeyed.⁠10
1. Above, 31:2.
2. Ibid., 32:34-38.
3. See above in Seder Naso, Note 146.
4. Guide of the Perplexed III, 50. Ramban is using Al Charizi's Hebrew translation from the Arabic [rather than Ibn Tibbon's].
5. Above, 20:5.
6. Deuteronomy 29:5.
7. (2).
8. (2).
9. (2) reads: And Moses wrote their goings forth according to their journeys by the commandment of the Eternal. Ibn Ezra explains that the phrase by the commandment of the Eternal is connected with according to their journeys, meaning that all their journeys were by the commandment of G-d. Ramban objects to this explanation because this fact has already been expressed elsewhere in Scripture, and therefore he explains that the phrase refers to the beginning of the verse, And Moses wrote, and the intention is to say that Moses wrote down the various stages of the journeys by G-d's command, and not of his own accord.
10. Above, 9:20.
ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה (משלי ד, ז)
שלמה המלך ע״ה למד דעת את העם בכתוב הזה (משלי ד) שיקנו חכמת התורה ראשונה לשאר החכמות, ואמר בראשית שאר החכמות קנה חכמת התורה, זהו שאמר ראשית חכמה וגו׳ ובכל קנינך קנה בינה, אחר שקנה האדם החכמה הזאת יצטרך עוד לקנות בינה, כדי שיבין דבר, מתוך דבר כי אין שלמות החכמה מבלעדי הבינה, ולפי שהבינה שלמות החכמות על כן אמר שיתן את כל הון ביתו בבינה, זהו ובכל קנינך קנה בינה, כלומר אף כי תתן עליה כל ממונך קנה אותה, כי היא העושר האמתי. וכן החכמה צוחת ואומרת (שם ח) עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה, והוצרך שלמה המלך ע״ה להודיענו בכאן שיצטרך האדם להקדים לנפשו חכמת התורה כולה תחלה לשאר החכמות, מפני שאלו התעסק בשאר החכמות תחלה יטו את לבבו מדרך החכמה ויולידו בו דעות נפסדות, אבל כאשר הוא מתעסק בחכמת התורה תחלה הוא עושה עקרו ותחלת יסודו ממנה, הרי הוא רשאי לבנות על היסוד ההוא בנין שאר החכמות שאין כח בהן מעתה להפסיד דעתו ולבלבל מחשבתו, לפי שחכמת התורה נמשלת לכסף צרוף. וכן אמר דוד ע״ה (תהלים י״ב:ז׳) אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, באור זה כי שאר החכמות כלן הן כסף, אבל אינו כסף צרוף לפי שיש בהן סיג ותערובות ואפשר שיביאו האדם לידי הפסד אמונה, אבל תורתנו היא מבלי סיג כמו כסף צרוף של אדון הארץ שעושה ממנו כלי למאכלו או למשתהו ואין בו סיג ותערובת כלל. ועל זה אמר שלמה המלך ע״ה בכאן ראשית חכמה קנה חכמה, שאם לא למד חכמת התורה תחלה ולא ראה בתורה באור האותות והמופתים והנסים הגדולים והמפורסמים קרוב הוא להמשך אחר הטבע ולהאמין קדמות העולם, כי לכך נקרא הטבע בשם הזה כי יטבע האדם ביון מצולתו וירד לבאר שחת אם לא יזהר בו, כמי שבא במצולות ים ולא ידע לשוט וטובע, כן האדם קרוב שיסתפק מתוך חכמת הטבע באותות ומופתים שנעשו לישראל על ידי משה רבינו ע״ה ולא יאמין רק הדברים הטבעיים המוחשים לעין, וישתבש בדרך האמונה לאמר בנסי המדבר שהם היו ענינים טבעים אין בהם נס, ויאמר כי המדבר שעמדו שם ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כמדברות האלה ששוכנים בהם הערביים, שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם ולהיותו נזון בפרי אילנות ועשבים אשר שם, כמו שכתב הרמב״ם ז״ל בספר המורה, או יסתפק לומר אולי היו שם בארות מים רבים מאד, וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם באה חכמת התורה שיתחייב האדם להקדימה לשאר החכמות והאירה את עינינו והודיעה אותנו כי המדבר ההוא לא היה כשאר המדברות, והוא שכתוב (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, ולא היה קרוב אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה, הוא שכתוב (במדבר כ׳:ה׳) לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ולא היה שם מים כלל, הוא שכתוב (דברים ח׳:ט״ו) וצמאון אשר אין מים (במדבר כ׳:ה׳) ומים אין לשתות, ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה, ומזה אמר הכתוב (ירמיהו ב׳:ו׳) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, כלומר שאין בטבע האדם שיחיה שם. וכדי לחזק אמונה זו בלבבות באה התורה והאריכה בספור המסעות שעשו שהיו בין כלן ארבעים ושנים מסעות, ורצתה להזכירם בשמם כי יש בספורם תועלות רבות לשעה ולדורות, שיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור אשר שמעו את שמע מצרים והיו יודעים קצת מהמקומות שאין בטבע האדם לחיות שם, ועוד שיתפרסם גם כן לדורות הבאים אשר לא ראו הענין ותהיה האמונה קבועה בלבם באותם הדורות שראו, ויספרו זה לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך הנס, וכן כל מעשיהם היו בדרך הנס על פי הענין ועל ידי שני הגואלים משה ואהרן. וזהו שכתוב.
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.
ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניניך קנה בינה, "The beginning of wisdom is: 'acquire wisdom!' With all your acquisitions acquire insight.⁠" (Proverbs 4,7)
In this verse Solomon taught the people that the first kind of wisdom they are to acquire is the wisdom dispensed by the Torah. This is the meaning of ראשית חכמה in the verse we quoted. Once a person has acquired this wisdom he also needs to acquire insight, discernment, in order for him to understand the connection between different phenomena. Wisdom is always totally incomplete unless accompanied by a measure of such ability to discern relationships. Seeing that the attribute (or emanation) בינה insight, discernment, is so crucial, Solomon advises a person to spend his entire fortune in his search to acquire בינה. The words: "with all your acquisitions acquire insight,⁠" mean that "even if you have to spend all your money in order to acquire this attribute, do so, for true wealth is בינה, not money.⁠" Wisdom is also portrayed as shouting (to its owner) (Proverbs 8,18) "riches and honor belong to me, enduring wealth and success.
Solomon was forced to inform us here that the first and foremost requirement for his נפש, personality, is the acquisition of Torah knowledge before learning any other disciplines. If he were to acquire other kinds of knowledge first, these are apt to turn his heart away from true wisdom and implant in his mind worthless ideas. However, if a person studies Torah first and makes it the mainstay of his outlook in life he is then permitted to study other disciplines, sciences, etc., seeing that if he has built a sound base of Torah knowledge for himself he is not liable to be corrupted by the philosophically negative elements which are part of other disciplines. Torah knowledge will always remain "floating" on top just as does purified silver.
This is also what David had in mind when he described God's words as pure, i.e. just "like refined silver purged in an earthen crucible, refined sevenfold,⁠" not containing any dross (Psalms 12,7). The meaning of that verse in Psalms is that although all disciplines (wisdom) are comparable to silver [when compared to ignorance, Ed.], Torah wisdom is like silver which has been refined seven times over. All other wisdom contains elements comparable to dross, impurities, which have a tendency to invalidate that wisdom. Our Torah, by contrast, will not lead man to sustain losses either in money or through misleading him philosophically.
When Solomon demands that Torah must be the first subject studied, he means that unless one learns about the meaning and purpose of miracles one may fall victim to the theory that nature preceded the Lawgiver chronologically, that the universe was not created by Hashem. The reason that in Hebrew nature is known as טבע is that if one delves into the study of nature before having studied Torah such study is liable to swallow a person, he will "sink into a morass,⁠" just as people who are drowned by the sea, טובעו, were drowned, because they had not learned to swim first.
A person who has studied Torah and early Jewish history summarized in the Torah knows that in addition to "nature" and natural laws, the Creator Who is totally free has demonstrated on many occasions that He is the master of what we call "laws of nature" by temporarily suspending these so-called eternal laws and thus demonstrating that it must have been He who had created and formulated them in the first place.
Scientists, i.e. people who study nature, believe only the evidence of their eyes. When they read about the miracles which the Torah records they assume that the desert through which the Israelites marched must have been a very benign strip of land, capable of producing crops, etc., etc. They totally deny what the Torah describes as "this great and terrible wilderness inhabited by fierce serpents, etc., etc., through which the Lord your God has led you" (Deut. 8,15). The point made by the Torah is precisely hat the deserts through which the Israelites marched was even more hostile to human habitat than regular deserts. This is why the Torah stresses beyond doubt "it was not a place where one could sow or expect to plant fruit-bearing trees such as figs, pomegranates, etc.⁠" There were no wells. The prophet Jeremiah testifies that even by his time, 1000 years later, that region had not been one in which people set foot voluntarily. The experience of the Jewish people therefore was by itself so miraculous that unless we study it before we study general subjects we would not appreciate the greatness of God and His works.
This explains why the Torah took pains in our portion to list so many details of the places where the Israelites stopped in their trek through this inhospitable country. That information contained many valuable lessons both for the nations of that period and for us the descendants of the generation which experienced the Exodus and the wanderings through the desert on the way to the Holy Land.
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, "These are the journeys of the Children of Israel, who went forth from Egypt according to their hosts, under the leadership of Moses and Aaron.⁠"
ואלה מסעי – נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן נחי״ת לשון נוטריקון ר״א או׳ נסים עשית להם חיים נתת להם. ים סוף קרעת להם. תורה נתת להם. ר׳ יהושע אומר נפלאות עשית להם. חירות נתת להם. ידך הושע להם. תלוי ראש נתת להם ביד משה ואהרן. כצאן מה הוא כצאן מה צאן אין מכניסין אותו לצל קורה אף ישראל כשהיו במדבר לא נכנסו לצל קורה מ׳ שנה. מה הצאן אין כונסין לה אוצרות אלא רועה במדבר כך היו יש׳ מ׳ שנה במדבר וניזונין בלא אוצרות ומה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם נוסעין לאחריהם לקיים מה שנא׳ נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן.
אלה מסעי – פירש״י טעם שמפרש המסעות להודיע חסדי הב״ה אע״פ שגזר עליהם לטלטלם במדבר לא היו נעים ונדים תמיד ממקום למקום וכו׳. והרמב״ן כתב טעם בזכירת המסעים האלה ואמר כי כל הנסים והאותות שנעשו להם היו אמיתיות לעיני רואיהם אבל לדורות הבאים יכזיבם השומע ועמידת ישראל במדבר מ׳ שנה בלא מקום זרע ומציאות המן בכל יום אינם דברים טבעיים לבני אדם ואולי יחשוב האדם כי עמידתם במדבר הזה היה מקום קרוב מן היישוב מקום שבני אדם שוכנים שם או מקומות שיש שם חריש וקציר ומעיינות מים ועל כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה וחזק האותות כולם בזכרון המסעות כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם מ׳ שנה:
אלה מסעי, "these are the journeys, etc.⁠" Rashi comments that the reason the Torah details all the various journeys of the Israelites here is to illustrate the innumerable acts of kindness performed by Hashem for the people. It is a testimony to the fact that in spite of having decreed death in the desert for the generation that had participated in the Exodus, they were not wandering aimlessly for 40 years but were constantly under His benevolent supervision.
Nachmanides adds a further element and writes that the detailed report here is designed to negate the claim of people who feel that the story of the Israelites surviving for 40 years in a desert devoid of the barest essentials for survival is beyond belief, and these people diminish the experience by claiming that surely the Israelites were only at the edge of the desert all that time and had easy access to regions that were inhabited and civilised. By tracing the movements of the people, such assumptions by latter-day historians, real or so-called, are laid to rest by the Torah. Anyone tracing the route of the Israelites will not find even a hint at ruins of previous human habitation. The miraculous nature of the entire experience every step of the way is preserved in the minds of our people when we read these lines.
אלה מסעי, מוצאיהם למסעיהם – ובתר הכי הפך וכתב ואלה מסעיהם למוצאיהם לומר שהכל היה ע״פ ה׳ בין מסע בין מוצא.
אלה מסעי
אלה מסעי

ואולם התועלות המגיעות ממנה הם חמישה עשר:

(א) התועלת הראשון הוא להוסיף אִמּוּת על מה שסיפרה התורה מעמידת אבותינו במדבר ארבעים שנה. ולזה זכרה מסעיהם שם איך היו פרט בפרט, כי הרבה תמצא בסיפורים האמיתיים שכבר יוסיפו לאמת אותם בכמו אלו הפרטים.
(1-4) [שער פו]
ועתה אחר הקדמת הענינים האלה המועילים והמקשרים אלו הענינים על האופן הנאות אשר זכרנו נבוא לעבור עליהם ולבאר מה שצריך מהם ביאור לפי כוונתינו ואם יש בהם קצת ספיקות יתבארו לפי דרכנו.
ואלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי י״י ויסעו וגו׳. ויסעו מרעמסס בחדש הראשון וגו׳. ומצרים מקברים וגו׳ – יאמר שצוה ה׳ שיכתבו כל מוצאיהם למסעיהם כדי שיהיו המסעות ההנה זכר לכל הטובות אשר עשה אתם ממצרים ועד הנה. וראשונה יצאו ביד רמה לעיני כל מצרים שהוא מהענינים הנוראים שהיו בעולם כמו שאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו׳ (דברים ד׳:ל״ד). ולא עוד אלא שבצאתם היו מצרים מקברים את אשר הכה ה׳ כל בכור ולא חרץ לאיש מהם את לשונו ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים ולא מפני זה נמנעו מצאת ביד רמה ובכבוד גדול.
(1)

Gate 86

The list of all the journeys the Jewish people made in the desert, is to illustrate all the goodness they received at the hands of God during all those long years. After listing a review of the last forty years, the Torah gives instructions for the future, i.e. to drive out the Canaanites, division of the land by lottery, the reason why former residents must not be tolerated in their midst, i.e. to insure their religious and national purity. Spiritual well being is even more important than the physical amenities the land had to offer. For that reason, God is apparently cruel, in insisting that all the survivors of the seven nations in Canaan be killed, i.e. an act of kindness towards Israel. They are warned that survivors would become "pricks in their eyes" (33,55) blinding them concerning their real interests if they would be tolerated. In the book of Judges 2,3, we find details about how toleration of the remnants of the Canaanites spelled trouble for Israel in its homeland for many hundreds of years.
משל למלך שהיה בנו חולה כו׳ כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקב״ה למשה. מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני לכך נאמר אלה מסעי במדבר רבה:
(1-49) אלה מסעי בני ישראל וגו׳ עד וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב. ויש לשאול בפסוקי׳ האלה שאלות:
השאלה הא׳: מה צורך היה בספור המסעות האלה במקום הזה והלא כבר נכתבו בתורה כל אחד במקומו ומה התועלת בזכרונם כלם יחד ואם משה עשה זה בעצמו או במצו׳ השם:
השאלה הב׳: אחרי שאמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים למה חזר לומ׳ שנית ואלה מסעיהם למוצאיהם:
השאלה הג׳: אם היה שנזכרו כאן המסעות שנסעו משיצאו ממצרים למה נזכרו מסעות שלא זכרה התורה במקומם וחסרו שמה כמו דפקה ואלוש וצלמונה ופונון:
השאלה הד׳: באמרו ויסעו מפני החירות ויעברו בתוך הים המדברה וחזר לומר אח״כ ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף ואם הם יצאו מן הים למדבר איך חזרו לים:
השאלה הה׳: במה שאמר ויחנו ברפידי׳ ולא היה שם מים לעם לשתות ולמה לא זכר גם כן איך ואנה ירד להם המן והשלו שג״כ לא היה מים לעם:
השאלה הו׳: איך אמר שמת אהרן בשנת המ׳ ושהיה בן קכ״ג במותו שהיה א״כ זקן ממשה שלש שנים והם מאמרי׳ סותרי׳ כי אם היה הדבר כן איך מתו שניהם בשנת המ׳ אחד בחדש אב ואחד בחדש אדר כי היה ראוי שימותו שניהם בחדש אחד:
השאלה הז׳: באמרו וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל ולא זכר הכתוב מה היה הנמשך משמועתו כי ביאת בני ישראל בארץ כנען לא היה דבר חדש שאז הגיעה אליו שמועתו:
השאלה הח׳: באמרו ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו וחזר לומר שנית ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב והוא מאמר כפול:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(1-2) אלה מסעי בני ישראל עד וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב.
מפני שנאמר למשה אדונינו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף על עמך. ידע שתהיה מיתתו סמוכה וקרובה לנקמת מדין ולכן אחרי שנעשתה הנקמה וחלוק שללה וניתנו ארצות סיחון לראובן וגד ששאלו אותם לאחוזה מפני רוב המקנה שהיה להם ממה שבא ממלחמת מדין. ראה לכתוב את מסעי בני ישראל אשר הלכו במדבר משיצאו ממצרים ער שעברו את הירדן לרשת את הארץ הקדושה.
וחשב הראב״ע שעשה זה משה מעצמו וכי מה שאמר הכתוב כאן ע״פ ה׳ היה דבק עם מה שאמר למסעיהם ואין הדבר כן כי כבר נכתב בתורה שעל פי ה׳ יחנו ועל פיו יסעו. אבל יאמר הכתוב כאן אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים צבא גדול וחיל רב ביד משה ואהרן שהיו מנהיגים אותם. והעיד הכתוב שכתוב משה המסעות האלה על פי ה׳ ר״ל מוצאיהם ויציאתם על פי ה׳ ומצותו.
והנה ראה יתב׳ לצוות משה עתה שיכתוב המסעות האלה מפני תועלות שהיו בכתיבתם:
הא׳ להודיע חסדיו של הקב״ה עם ישראל. שאע״פ שגזר לטלטלם ולהניעם במדבר לא היו נעים ומטולטלי׳ כל היום ממקום למקום תמיד מבלי מנוחה כי בכל הזמן הגדול ההוא לא עשו אלא מ״ב מסעות כמ״ש רש״י ממדרשו של רבי משה הדרשן ועל זה נאמר (דברים כ׳ ח׳) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם שהם י״ט שנה שעמדו שם כמו שנזכר בסדר עולם כי בקדש ישבו כל כך זמן כמו בכל שאר המסעות.
והב׳ שלא יחשבו האנשים שהיה המדבר ההוא שהלכו בו ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות הקרובים מן הישוב וכמדברות היושבים והשוכנים היום הזה הערביי׳ בני קדר שזורעים וקוצרי׳ בהם ויתקיימו בהם אילנות ועשבי׳ ומעיינות מים במקומות הרבה אין הדבר כן כי המדבר ההוא שהלכו בו ישראל היה גדול ונורא מאד נחש שרף ועקרב וצמאון. ואמר לא מקום זרע ותאנה וגו׳ אשר אין שם מים. וכדי לישב אמתת זה בלבבות זכר אותם המקומות מהמדבר בשמן כדי שכל אדם בעיניו יראה ובאזניו ישמע רוע הארץ ההיא וחסרונה. וכבר העיר הרב המורה על הטעם הזה.
הג׳ שהוא להודיע שהיתה הארץ ההיא בלתי מקבלת הישוב כי לא היה אפשר כפי הטבע שישב שם אפילו שעה תרבות אנשים כל שכן עם כבד אנשים ונשים וטף. וכמו שאמר (ירמיהו ט״ז ט׳) ארץ מלחה ולא תשב ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ולכך האריך הכתוב בספור המסעות שעשו והזכירם בשמם לדעת ענין הארץ וזרותה ושהלכו בה ישראל לא בדרך המנהג הטבעי אלא על דרך הפלא ושהיו הולכים על פי הענן מתענגים ושמחים בהליכתם ולא נבוכים בארץ.
והד׳א שאלה המסעות לישראל במדבר היו רמז לעתיד כי הנה הנביא אומר (מיכה ז׳ ט׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכמו שביציאתם ממצרים הלכו במדבר כן בגאולה העתידה ביציאתם מהגלות ניבא יחזקאל שיביאם השם אל מדבר העמים ויחנם שם.
ואפשר לומר שעל הדמוי הזה אמר הכתוב כאן ואלה מסעיהם למוצאיהם רוצה לומר מהגלות האחרון הזה. או אמר למוצאיהם על הבנים היוצאים מחלצי אבותיהם וכמו ששם פעם אחת במרה ובפעם במתקה כן יהיה בגלות הזה במדבר העמים והותרו בזה שתי השאלות הא׳ והב׳.
ואין להקשות ממה שנשתנו כאן השמות כי יש לעיר אחת שמות מתחלפים כאלו תאמר אלימה שהוא עציון גבר. ואולי שבני ישראל שנו שמות המקומות ההם. גם בתורה לא נזכרו מקומות הרבה שחנו בהם ונסעו מהם לפי שלא נעשה בהם דבר רשום. וכאן הזכיר המסעות כלם. ולזה נזכרו כאן מקומות שלא נזכרו שם.
והקרוב אלי שאלה המסעות שזכרה התורה כאן ולא נזכרו שמה חנו בהם ישראל ימים מועטים יום או יומים שהרי מחצרות עד בואם אל מדבר צין היא קדש ששלחו משם מרגלי׳ בימי בכורי ענבים לא היה אלא זמן קצר משני חדשים כי הנה בעשרים באייר נסעו ממדבר סיני ובקברות התאוה אכלו את הבשר חדש ימים ובחצרות לא נסעו עד האסף מרים והוא ר״ח תמוז ומאז ימי בכורי ענבים פחות משני חדשים נסעו י״ט מסעות עד קדש וישבו שם ימים רבים הנה אם כן קצר הכתוב ולא זכר שם אותם המסעות שהיו לימים מועטים והותרה השאלה הג׳.
גם כי עלמון ודבלתימה כולל מסעות הרבה למתנה ונחליאל ואשד הנחלים ובמות והם כלם כנגד הר העברים ולכך קצר בהם הכתוב.
א. כן כנראה צ״ל. בדפוסים: ״והג׳⁠ ⁠⁠״.
אלה מסעי. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ – הנה כתיבת אלו המסעות נראה שהיו מיותרות. עד שאמרו שהוא להודיע חסדיו של מקום שלא היו נעים ונדים. שהרי בארבעים שנה לא הלכו אלא מ״ב מסעות. ועוד להודיע החסד הגדול שעשה עמהם להפליא. שספק צרכיהם במדבר בארץ לא זרועה. ותאנה וגפן ורמון ומים אין. וכ״ז בהיותם בארץ רחוקה מן היישוב. וה׳ המטיר להם לחם מן השמים. וכן נראה כי הטעם שנכתבו אלו המסעות. וכן שכתב בהם שנכתבו ע״פ השם. להורות על מעלת התורה שיש בה דברים עמוקים ולא דבר רק הוא. ואם הוא רק ממנו [היא] בחסרון ידיעתנו. כי היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. אחר שהשם הוא הנותן והוא הכותב כאומרו והמכתב מכתב אלהים הוא. ולפי שהכל הולך אחר החיתום. ועכשיו רצה לחתום התורה באלו המסעות. כי ספר אלה הדברים נקרא משנה תורה. ולפי שלא יאמר אדם בספורי התורה וכיוצא בהם שהם דברים מיותרים ושלא לצורך. רצה לחתום התורה באלו המסעות ולכתוב בהם שנכתבו ע״פ ה׳. ואחר שאלו המסעות אין בכל התורה כולה דבר שיראה שהוא שלא לצורך כמו אלו המסעות. אחר שכבר נזכרו בתורה. ומה צורך לחזור ולכתבם בכאן. אם לא היה בהם צורך גדול גלוי ומפורסם או נעלם מעיני כל רואה. אחר שכתב שנכתבו ע״פ ה׳. ובזה יאמר כל אדם ויעשה קל וחומר. ומה המסעות שאין בהם צורך. נכתבו בתורה ואמר שנכתבו ע״פ ה׳. ומה יהיה שאר כל התורה כולה. שיש בה כמה גנזים נסתרים. שיש לנו לומר שכולה נכתבה ע״פ השם. בענין שלא יאמרו כי משה עשה דבר מדעתו. ולכן אמר חותם הנביאים זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב. כי כל מה שעשה וכתב הוא במצותי ובמאמרי. וכל זה לפי שראה אורך הגלות. ואולי בצרותיהם יאמרו דברים לא כן. לכן אמר זכרו תורת משה עבדי. וכן בכאן בשוה באלו המסעות רצה לחתום התורה באלו המסעות. ולכתוב בהם ויכתוב משה את מוצאיהם על פי ה׳. בענין שבזה נדע שכלה נכתבה ע״פ ה׳. ולאחר שנכתבה ע״פ השם. ראוי שיהיו דברים נסתרים ונעלמים לא יערכם זהב וזכוכית:
ולהורות שיש באלו המסעות דבר גדול. אמרו רבותינו ז״ל שנכתבו כאן שנים וארבעים מסעות. רמז לשם המפורש של שנים וארבעים. הוא שם של אבגית״ץ הרמוז בפרשת בראשית במספר הימים. והם שבעה תיבות ובכל אחד יש בו ששה אותיות עולים שנים וארבעים. וכל אחד יוצא מיומו. אבגית״ץ מיום הראשון. קר״ע שט״ן יוצא מיום שני. לפי שבו נברא גיהנם. וכן כולם על זה הדרך. ולכן נכתבו בכאן שנים וארבעים מסעות. כנגד זה השם של שנים וארבעים הרמוז באומרו השם בם סיני בקודש. לרמוז שיש באלו המסעות דבר גדול. והוא חותם התורה כולה. וכמו שהתורה התחילה בימי בראשית שבם רמוז שם ה׳ ב״ם. כן סיימה בפרשת אלה מסעי בספור שנים וארבעים מסעות שהם כנגד שם של שנים וארבעים שהזכרנו. לרמוז שהתורה כולה כלולה וקשורה וחתומה בחותם אחד. בסוד ה׳ אחד ובסוד ה׳ בם. ואין בה פירוד וחילוק אלא שהיא קשורה תחלתה בסופה וסופה בתחלתה. ולכן כתב באלו המסעות ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע״פ השם. להורות לנו שיש בהם דבר גדול. ולכן התורה כולה עם ספר אלה הדברים כלולה בסוד שנים ושלשים נתיבות חכמה. ולכן התחילה התורה בבי״ת של בראשית וסיימה בלמ״ד של ישראל. לרמוז שנים ושלשים נתיבות חכמה. ואחר שאלו המסעות הם במספר במשקל. רומזים לשם של שנים וארבעים בסוד ה׳ בם. אין להפסיק החזן בקריאת הפרשה. אלא שיקראם כולם עם אדם אחד. בענין שיהיה המשכן אחד:
וכן נראה שנכתבו בכאן אלו המסעות בשם ה׳. להשרישנו שרש ובטחון גדול בגאולה העתידה. ובענין הצרות העוברות עלינו. ולחזק ידים רפות. לפי שהשם צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה הגליות שיעברו עלינו. ובפרט הגלות הרביעי החזק. וכתב אלו המסעות להבטיחנו בטחון גדול וחזק. כי אע״פ שנעבור צרות רבות ורעות. השם יחיינו ויוציאנו מגלותינו. כמו שעשה ביציאת מצרים שהיו מעונים זה כמה שנים בעבודת פרך. והשם שלח להם מושיעים להצילם מצרותם. ולכן התחיל ואמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן. וכי עד עכשיו לא ידענו שמשה ואהרן עשו את כל המופתים לפני פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. שכתב בכולן שיצאו ביד משה ואהרן. אבל הרמז בזה כי כמו שישראל אע״פ שלא היו ראויים לצאת ממצרים לפי מעשיהם. נגאלו ביד משה ואהרן ובזכותם. כן יהיה בגאולות העתידות שישלח להם מושיע ורב להושיעם. ובפרט בגאולה הרביעית יגאל על יד שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ולפי שיש באלו השנים וארבעים מסעות דבר גדול בסוד גאולתינו. אמר ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם ע״פ השם. להורות שנכתבו על פי השם. ושם ה׳ בם רמוז בהם. שהוציאם מצרה לרוחה. ואפילו שעברו רעות רבות וצרות ויצאו מרעה אל רעה. לא עשה בהם כלה בסוד השם הרמוז באלו המסעות. וזה להבטיחנו כי כן יעשה השם בגאולה העתידה. שאע״פ שנהיה נעים ונדים מהר לגבעה וממלכות למלכות ומגירוש לגירוש. מארץ ישראל לחוצה לארץ ומצרפת לספרד ומספרד למלכות ישמעאל ויענונו. ויושב קדם סלה ישמרנו. כי בעונותינו גלות ירושלם אשר בספרד כבר נתגרשו כולם ולא נשאר איש בכל המלכיות. זולתי הנשארים אשר נשארו מן השבי ומן המלקוח ומן הדבר והרעב. נסים ופלטים מחרב אדום למלכות פרס ולמלכות ישמעאל. והנם כל המון ישראל מכל גלות ספרד במלכות פא״ם. עד שנתקיים בנו בעונותינו ונשארתם מתי מספר תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב. ואנו בטוחים בה׳ שיוציאנו מגלותינו ומדלותינו כמו שהוציא לאבותינו ממצרים. אע״פ שלא נהיה ראויים וכל זה מצד רחמיו:
ויש לנו להבין ולחקור באלו המסעות. שלא לחנם נכתבו בתורה כאומרו אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו על יד משה ואהרן. ולא די זה אלא שכתב ויכתב משם את מוצאיהם למסעיהם ע״פ ה׳. והזכיר כל המסעות בפרט ויסעו מרעמסס וכו׳. וכל המסעות היו שנים וארבעים מסעות שהלכו בארבעים שנה. והתורה כתבם כמתמה. מזה ראו דבר גדול אלה מסעי בני ישראל. וכן ראו דבר גדול כי הנם כתובים על ספר הישר ע״פ ה׳ להצטער בצרתם. וא״כ כשיבא אותו עת הרמוז בדברי הנביאים באחרית הימים. ויקשב ה׳ וישמע התלאות והמסעות והמאורעות הכתובות בספר זכרון לפניו. מיום אשר גלינו מארצנו עד היום הזה שהוא קרוב מאלף וחמש מאות שנה. יעלו המסעות לאין מספר כשתוציא אלף וחמש מאות שנה לארבעים ארבעים שנה. ובכל ארבעים שנה ארבעים ושנים מסעות. וכל שכן וכל שכן שאם נמנה המסעות שהלכנו מעת שגלינו מספרד עד היום שהם שמונה שנים. תמצא שהם יותר מאלף מסעות בים וביבשה. בענין שראוי שכל אלו המסעות יהיו כתובים בספר זכרון ע״פ השם ויזכור תלאותינו ומתומתינו. ויראה עניינו ועמלינו ולחצינו ודחקינו. כמו שראה עוני אבותינו במצרים ובמסעות המדבר. וישלח לנו שני המשיחים להושיענו כיד ה׳ הטובה עליהם כמו ששלח למשה ולאהרן להושיעם ממצרים. וכמה וכמה טובה כפולה מכופלת למקום עלינו לפי רוב הצרות והתלאות ורוב המסעות. זהו הנראה בענין אלו המסעות. מלבד הדברים העתיקים אשר נמסרו לחכמים. ומלבד מהנראה גלוי ומפורסם לכל העמים. כי תמצא שהזכיר באלו המסעות רמיזם מטובות ישראל שהיו להם כשהיו טובים. והרעות שהיו להם בסבת עונותם:
ולכן התחיל במסעות הללו ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ כל בכור בהם. למעלה ולמטה. וזהו ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים. וכן הזכיר שנים עשר מעינות מים ושבעים תמרים למספר שבטי ישראל והסנהדרין. וכן הזכיר ברפידים שרפו ידי ישראל בעבירה. ולזה הזכיר ולא היה שם מים לעם לשתות. וכן הזכיר ויחנו ברתמה על שם גחלי רתמים. והזכיר מיתת אהרן וסמך מיד וישמע הכנעני. להורות שמלחמת כנעני היתה על שנתעצלו בהספדו. וכן הזכיר ויחנו בעיי העברים בגבול מואב. להורות הנסים שעשה השם שם. כאומרו על כן יאמר בספר מלחמות ה׳. וכ״ז כדי שנזכר כמה רע גורם העון. וכמה מעלות טובות קבלו ישראל כשהיו טובים. בענין שבזה כל אדם יתן אל נפשו לשוב אל ה׳. ולהתרחק מדרך הרעים ולהתדבק בדרך הטובים. אחר כך אמר כי אתם עוברים את הירדן והורשתם את כל יושבי הארץ. בענין שלא ילמדו ממעשיהם הרעים. כי חברת מתי רשע מזקת מאד אפי׳ לטובים. כאומרו מלאך רשע יפול ברע. כלומר אפילו שיהיה אדם כמלאך ה׳. ישוב לרשע כשיתחבר עם אדם רע. כמו אל הכשדים אתה נופל. וציר אמונים מרפא. כלומר מי שהיה ציר אמונים שהוא משה. נתן רפואה לזה. כאמרו ולא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן אמר בכאן והורשתם את כל יושבי הארץ וכו׳. ואם לא תעשו כן [והיה] אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם. וצררו אתכם במעשיהם הרעים. ורבותינו אמרו שזה נאמר על ירמיהו הנביא שבא מבני בניה של רחב הזונה והוכיח אותם. ולפי שלא קבלו תוכחתו והוא היה כקוצים בעיניהם. נחרב בית המקדש ונתקיים בהם והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם. בהריגת צדיקים ובחרבן ערים:
אלה מסעי – רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם ׳בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה׳, באופן שהיו ראויים להכנס לארץ.
אלה מסעי, God wanted all the journeys to be recorded in order to compliment the Jewish people who had followed him blindly through the desert where nothing grew, so that as a reward for their faith they would deserve to enter and inherit the land of Israel.
אלה מסעי ארבעים ושתים מסעות. לא תמצא מ״ב מסעות ממש בפרשה הזאת, רק מ״א, רק דרש״י חשיב ׳מסעות׳ המקומות שמשם נסעו, שהמקום שנסעו משם נקרא גם כן ׳מסע׳. וכן פירש רש״י בפרשת פקודי בפירוש (שמות מ, לו), עיין שם בסוף הפרשה:
לא נסעו אלא עשרים מסעות. וקשה, דאם כן לכתוב בכלל ׳ומסעי בני ישראל היו כך וכך מסעות׳. ויש לומר, דאם כן הייתי אומר שכל המסעות היו מיום שנגזרה הגזירה עליהם, לפיכך הוצרך לכתוב כי כמה מסעות היו קודם הגזירה, דהיינו קודם שבאו למדבר פארן (פסוק יח) . ומאחר שהוצרך למכתב המסעות עד שבאו למדבר פארן, כתב לך כולם בפירוש, ולא כללם יחד. אך קשה עדיין, מה מועיל, הלא נוכל לומר כי מסע אחד היה כמה וכמה ימים, עד שלא נחו כלל ולא שקטו כלל במדבר, לפי ריחוק המסעות זה מזה. ויש לומר, דהמקומות האלו ידועים במדבר, וכמה רחוקים זה מזה, ולפיכך לא נוכל לטעות מידי. ובזה יתורץ הקושיא הראשונה גם כן, ולא תקשה למה הוצרך לכתוב אותן בפירוש, לומר לך כי קרובים הם אלו המקומות:
כאן ישננו כו׳. פירוש, כי לפעמים היו ישראל בנחת ובשלוה, וזהו ׳ישננו׳. ולפעמים היו ישראל בצער כאשר היה חסר להם דבר, וזהו ׳הוקרנו׳. ולפעמים בסכנה היו, וזהו כמו חולה החושש בראשו. ואם תאמר, וכל זה מה נפקא מיניה שהוא מספר בדברים אלו. יש לומר, שכמו שהאב מספר כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך השם יתברך היה מטפל עם ישראל בשביל אהבתו אליהם, ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה להם, ויעבדו אותו בכל לב:
אלה מסעי בני ישראל – לפי שמשה אמר למעלה אל בני גד ובני ראובן ויניעם במדבר ארבעים שנה, סלקא דעתך אמינא שהיו נדים ונעים כשוכב בראש חבל לא שקטו ולא נחו כל ארבעים שנה, על כן אמר אלה מסעי לומר לך שבארבעים שנה לא הניעם כי אם מ״ב תנועות ובזה מיושב מה שנאמר אלה מסעי ולא אמר אלה החניות אשר חנו כדרך שנאמר ויסעו ויחנו, אלא שבא לפרש מאמר ויניעם במדבר כי התנועה היינו המסעות, וטעם לסיפור כל המסעות כתב רש״י להודיע חסדי המקום כו׳. והרב המורה נתן טעם אחר. וכן במהרי״א נתן כמה טעמים ואין להאריך בהם.
(הקדמה)
מסעי
(א) אלה מסעי: פרשה פתוחה.
למדת שהוא במדבר פארן. דפארן היה מישור גדול ומקום היה בו שנקרא רתמה, ש״מ דגזירת מרגלים היה ברתמה:
שכל ל״ח שנה כו׳. שלא היתה הגזירה כי אם שלשים ושמנה שנה כמו שפירש״י בפ׳ אלה הדברים. וא״ת והא מרתמה עד הר ההר לא היו אלא י״ט מסעות וא״כ לא יהיו אלא ארבעים ואחת מסעות, ולעיל פרש״י מ״ב מסעות. עיין לעיל בפ׳ חקת בפרש״י שבע מסעות ממוסרה עד הר ההר:
דרש בו דרשה אחרת. ר״ל לכך נכתבו המסעות:
כאן ישננו. ר״ל כאן היית ישן, כך הקב״ה מונה כל המסעות כלומר דבר זה עשיתם במסע פלוני וזה אירע לכם במסע פלוני:
כאן הוקרנו. לשון מיקר שכן דרך החולים שנוח להם כשמקררין אותן:
You learn that it was in the desert of Paran. Paran was a large plain which included a place called Rismah, thus we see that the decree of the spies was at Rismah.
That throughout the thirty-eight years… For the decree was only for thirty-eight years, as Rashi explains in Parshas Devarim (1:46). You might ask: From Rismah until Mount Hor there were only nineteen journeys, thus there should have been just forty-one journeys, however Rashi above explained that there were forty-two. See Parshas Chukas (21:4) where Rashi explains that there were seven journeys from Moseirah until Mount Hor (and the comment of Sifsei Chachamim there).
Expounds the matter differently. Meaning: This is why the journeys were enumerated…
Here we slept. Meaning: Here you slept. Likewise, Hashem enumerated all the journeys as if to say that on this journey you did this, and on that journey such-and-such happened to you.
We were chilled. In the sense of being chilled, for it is common for those who are sick to be comforted when one cools them.
פרשת מסעי
אלה מסעי וגו׳. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם – ראוי ליישב הכפל והשנוי בראש מוצאיהם ואחר כך מסעיהם ולבסוף תחילה מסעיהם ואחר כך מוצאיהם? גם ויכתוב ואלה בפסוק אחד צריכים ביאור. ואמנם ראינו במסעות האלה שהובאו בפרשה אשר לא נזכרו עד הנה בדרך בלכתם במדבר כאשר תראה בפרשת בהעלותך נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן וממדבר פארן נראה שלא נסעו אלא בפרשת חקת שבאו לקדש וכאן נראה שמחצרות נסעו לכמה מסעות עד קדש וכן נמצא אחר נסיעתן מהר ההר עד הרי העברים והדבר הוא שלא חש הכתוב לכתוב בתורה בסדר ההילוך אלא המקומות שבהם אירע דבר לישראל מן הטוב או מן הרע אבל המסעות שלא נתחדש דבר בהם לא הזכירם. אמנם בפרשה הזאת תנא כרוכלא הזכיר כלם אחד לאחד בסדר כנראה גם אשר לא כתוב בתורה. וזה רצה הפסוק להודיענו בזה שלא יקשה לך למה משה רבינו ע״ה לא כתב בסדר נסיעת ישראל במדבר כל המקומות. כי לא כתב מה שלא בא לו ענין ספור נס או חטא או דבר ראוי להזכירו להוצאת בני ישראל בדרך. על כן אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ פ׳ כתב משה בתורה הוצאת בני ישראל כפי הראוי למסעיהם והמקומות שלא אירע בהם דבר ספור מה לא הביאם. אבל בכאן ואלה מסעיהם למוצאיהם אלו הם כל המסעות הצריכות להוצאתם שיבואו כאן בסדר אף מה שהשמיט בתורה:
ד״א שמצאנו בפרשה הזאת שנוי שמות קצת ממסעות ממה שנכתבו בתורה. כיוצא בדבר מדבר פארן הכתוב במרגלים וכאן כנהו בשם רתמה וכתב רש״י לשון רמיה שהוציאו התרים את הארץ. לכן אמר שכתב משה בתורה מוצא שמות המסעות כאשר המה על פי ה׳ בשמם הקדום. ויהיה לשון מוצאיהם כלשון (לעיל ל׳) כל מוצא שפתיה לנדריה. אמנם אלו המסעות הנכתבים כאן המה כרמז מוצא מעשיהם רתמה על שם רמיה. קברות התאוה (לעיל י״א) כי שם קברו את העם המתאוים. באופן שאלה מסעיהם למוצאיהם שהמסעות אשר עשו בני ישראל המה נתנו מוצא לשמותם כאשר אירע בהם מקרה בלתי טהור:
אלה מסעי וגו׳ – רז״ל (ב״ר פ״ו) אמרו כל מקום שנאמר אלה פסל הקודמים, ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם לומר שנתכוון הכתוב לפוסלם. והיה נראה כי נתכוון לפסול כל מסעות זולתם שישנם בעולם הגם שלא הוזכרו, אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח ולואי שלא היו בעולם כי רובם היו ליסורין של עון המרגלים, גם הקודמים היו דרך רחוקה לבל יתנו ראש וישובו דכתיב (שמות יג) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, הא למדת שלא היה לרצון ולסדר הנכון למועדי רגל, גם אמרו רז״ל (ילקוט יתרו רעג) וזה לשונם וכל נתיבותיה שלום בקש הקדוש ברוך הוא ליתן התורה לישראל כשיצאו ממצרים והיו חולקין אלו עם אלו וכו׳ מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם היו נוסעים במריבה וחונים במריבה וכו׳ עד כאן, וכפירוש זה אין במסעות אלו דבר יקר הערך לפסול כל זולתם.
ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה ב׳ הדרגות, א׳ הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזרת מרגלים, ב׳ המסעות שעשו בשביל גזרת המרגלים שלא היה בדעת ה׳ עשות זולת מה שעשו בב׳ שנים, ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם, וכנגדן נתכוון ה׳ במאמר אלה לפוסלם, וזה שיעור הכתוב אלה מסעי וגו׳ פירוש האמורים בסמוך הם המסעות הראוים והצריכין וכל זולתם פסולין הם שלא היו אלא יסורין להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים.
עוד נראה בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות ומה גם לדבריהם ז״ל (מד״ר כאן) שאמרו משל למלך וכו׳ כאן ישננו כאן וכו׳ עד כאן, שזה יותר בזכרון החניות לא במסעות, גם לפי מדרש אחר (תנחומא) שאמרו שהזכיר המסעות לקבוע להם שכר לעתיד לבא דכתיב (ישעיהו לה) ישושום מדבר וגו׳ לפי זה היה ראוי למנות החניות.
אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוח״ב קנז.) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב ודרכו שם עדת ה׳ להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י״ב שעות שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא, ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלמה ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות, קדושה השלמה היא השכינה וישראל והתורה, ומחברת הפרטות הם ס׳ ריבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות הוא משה רבינו בסוד משה עמו, כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ס׳ ריבוא שהיו שם, ונסתייעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה ושברו מלתעות עול וביררו בירור עצום.
וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש לא בזמן החניה שעדיין לא נעשה עמו דבר, והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי אלה פסל כל המסעות שבעולם שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו, והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה, ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ונצרפו בכור הברזל שהיא ארץ מצרים כאמור ובזה היו נשמותם ראוים לברר ניצוצי הקדושה בכל המקום אשר יבואו שמה, ועוד לצבאותם שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה שהוא מספר ס׳ ריבוא ופחות ממספר זה אינו בגדר השלימות.
ותמצא שאמרו ז״ל (ב״ר פע״א מכילתא יתרו) כי לסיבה זו לא נתן ה׳ התורה לראשונים שלא היה בהם שלימות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת צבאות, גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם, הרי לפניך זכרון עם קדוש וזכרון מספר השלם והשראת השכינה, וכנגד מחברת כללות מספר השלם אמר ביד משה ואהרן, משה הוא מחברת מספר השלם, ואהרן הוא שושבין השכינה המקריב ומיחד אליה כל הענפים כידוע בסוד הקרבן.
אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם – לפי מה שפירשנו כי תיבת אלה הגידה על המסעות המובחרים ופסלה מסעות הגרועים סמך הכתוב למאמר אלה מאמר אשר יצאו וגו׳ לצבאותם להעירך כי המובחרים הם אותם שקדמו למרגלים שהם בני ישראל שיצאו מארץ מצרים לצבאותם פירוש הצבאות עצמן שיצאו לשלול מסעות שהיו מזמן המרגלים שלא היו לצבאותם שנגזרה גזירה למות במדבר ומאותה שנה עצמה מתו חלק מהם ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים, ואומרו ביד משה ואהרן פירוש המסעות היו בידם דכתיב בפרשת בהעלותך (ט׳ כ׳) ועל פי ה׳ יסעו וגו׳ על פי ה׳ ביד משה וסמך עמו אהרן שאהרן הוא התוקע בחצוצרות למסעם לזה שתפו עם משה.
אלה מסעי בני ישראל, These are the journeys of the children of Israel, etc. We have been told in Bereshit Rabbah 12,3 that the expression אלה is used to separate what follows from something negative which had preceded it, [such as the Tohu Vavohu prior to the story of creation, and Genesis 2,4. Ed.] whereas the expression ואלה establishes a link with what preceded it. It is difficult to see in which way the journeys the Torah tells us about here are supposed to separate from a negative experience which has been described previously. Perhaps the Torah meant to draw a line of distinction between all journeys which occurred in human history, even those which have not been recorded on the one hand, and those of the Jewish people in their Exodus from Egypt on their way to the Holy Land on the other hand. This would be an acceptable reason for writing אלה if these journeys had all been a record of positive achievements. Alas, they were not, far from it! After all, most of these journeys were caused by the sins of the spies! Even a number of the journeys which occurred before the sin of the spies were due to negative rather than positive considerations such as God leading the Israelites on detours skirting the land of the Philistines in order to prevent a premature confrontation with the Philistines and possible tragic results (compare Exodus 13,17). God had been afraid that the Israelites might appoint an alternate leader and head back to Egypt rather than face the hostile Philistines. Clearly then "journeys" had been related to potentially negative experiences long before the incident with the spies. We also have the following comment in Yalkut Shimoni Yitro item 273: "Proverbs 3,17 describing Torah as כל נתיבותיה שלום, 'all her paths are peace,' is a reference to the time of the Exodus when God wanted to give the Torah to the Jewish people immediately.⁠" This proved impossible as the people were constantly divided, a section wanting to return to Egypt. The Midrash lists the various places where the Israelites rested on their way to the desert of Sinai as constant sources of strife and discontent. All of this is proof that the journeys of the Jewish people were nothing to be proud of and why would the Torah review them here by introducing them with the word אלה?
Perhaps we have to divide these various journeys into two groups. 1) The journeys during the first year plus, prior to the decree that the people over twenty would die in the desert as a result of their supporting the majority report of the spies, and 2) the journeys undertaken as a result of that decree. God had never meant for the people to undertake these latter journeys at all had they not proven so quarrelsome during the journeys of the first year plus. These earlier journeys were far worse than the ones who served a positive purpose after the decree due to the debacle with the spies. The word אלה in our verse is meant to draw a dividing line between the negative aspects of the unnecessary journeys and the positive aspects of the necessary journeys. The journeys the Torah is about to list are all those that were of a necessary kind, i.e. that had positive elements to them as distinct from others which were mere tedium devoid of redeeming qualities.
We also need to explore why the Torah chose to emphasize the "journeys,⁠" i.e. the Israelites breaking camp, rather than to emphasize that they made camp. i.e. that they arrived at a destination. This question is especially relevant in view of Tanchuma on our verse which describes the situation in terms of a parable. "A king had a son who was sick, so he took him to one health spa after another. When the son had finally been cured and the father took him back home, the father would reminisce with him about all the various places they had been together prior to the last one where the son had been cured.⁠" If the Midrash correctly summarizes the reason why the Torah lists all these journeys, it surely would have been more appropriate to list the places where stey stopped over, i.e. the "arrivals.⁠" We also have yet another Tanchuma which claims that the reason the Torah lists all these journeys is so that the desert which hosted the Jewish people during this period would receive its appropriate reward in the future as alluded to by Isaiah 35,1: "the arid desert shall be glad, the wilderness shall rejoice etc.⁠" This Midrash too would make much better sense if the Torah had concentrated on describing the times spent by the Jewish people camping in the desert rather than the occasions when they broke camp.
Our verse may be understood when we consider what the Zohar volume 2 page 157 has to say about the purpose of the Israelites' trek through the desert. It was meant to enable the Israelites to seek out isolated sparks of sanctity and to release them from captivity. These "sparks" had been taken captive by the spiritually negative forces who have their home in the desert. God made the Israelites travel through such places in order that their sanctity would act as a magnet and attract such "lost" sparks of sanctity. The only way this could be accomplished was by means of total sanctity, i.e. a combination of the sanctity of Israel, the Presence of God, שכינה and the holy Torah. It required the presence of 600,000 souls which originated in holy domains. Moses matched these 600,000 individually holy souls, as he is perceived of as the tree from which all these souls are branches (compare Isaiah 63,11). In a combined effort these forces of sanctity were able to overcome the forces of impurity which kept many of these lost sparks of sanctity captive. According to the Zohar then these "sparks" could be captured while the Israelites were actively journeying not while they were passsively encamped, and it is this the Torah has in mind when writing "these are the journeys.⁠" The word אלה is indeed in sharp contrast to any other journeys ever described anywhere as never before had there been a journey which was accompanied by so many elements of sanctity.
While it is true that the patriarchs have also been described as journeying, and they too had rescued lost sparks of sanctity during their journeys, there is no comparison between what these individuals accomplished and what the Jewish nation as a whole accomplished in this regard. The Torah itself describes the superior nature of these journeys by stressing that they occurred as an aftermath of the Exodus from Egypt, i.e. after the Israelites had been refined in the iron crucible called Egypt. This enabled them to isolate sparks of sanctity wherever they would encounter them. Not only that, but the Torah describes these journeys as having taken place לצבאותם, when they were a complete unit, the Presence of God resting on these 600,000 holy souls. We have described repeatedly that the definition of שלמות, wholeness, completeness, is not applicable to fewer than 600,000 such souls.
You find that the reason God did not give the Torah to the patriarchs was due to their being too few in number. They lacked this "completeness" which is predicated on the presence of 600,000 souls which originated in a holy domain (compare Mechilta Yitro) so that they could be described as צבאות, "God's armies.⁠" Only once the Israelites were in the desert did they comprise all the necessary pre-conditions for fulfilling the task set for them by their journeys. The Torah also added: ביד משה ואהרון, "under the guidance of Moses and Aaron,⁠" who were the שושבינים, "go-betweens" between the Presence of God and all the other elements of sanctity needed to fuse the nation into a single whole of sanctity.
אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, who had departed from Egypt according to their hosts; according to what we explained thus far that the word אלה separates these special journeys as being spiritually superior to any previous journeys, the reason that the Torah wrote the words "who came forth out of Egypt according to their hosts,⁠" is that the Torah wished to describe the journeys prior to the affair of the spies as being spiritually superior to those which occurred only as a result of the decree after the affair of the spies. Prior to the affair of the spies, the Israelites deserved to be described as journeying לצבאותם as due to their being the hosts of God. Journeys which took place after the decree occasioned by the fiasco of the spies lacked the element described here as לצבאותם. The major reason that it lacked this element was that part of the men who had participated both in the Exodus and in the refining process of the iron crucible called Egypt had begun to die off, so that there were no longer the requisite number of holy souls to make up the magic number of 600,000 who combined all the qualities we described. When the Torah describes the journeys as ביד משה ואהרון, this means that prior to the fiasco with the spies the journeys had been described in Numbers 9,23 as על פי ה' ביד משה, "at the command of God as conveyed by Moses,⁠" that Moses and Aaron (the latter by means of the trumpets) gave the signal to initiate a journey.
פרשת מסעי
אלה מסעי בני ישראל – נכתבו כאן המסעות להודיע חסדיו של הקב״ה עמהם, שאף שגזר עליהם להניעם במדבר לא היו מטולטלים תמיד בלא מנוחה, אבל בכל זמן הגדול הזה לא הלכו רק אלה המסעות, ועוד הזכיר כל המקומות בשמם, להודיע הזרות שהיה במסעות האלה מצד שוממות הארץ שהלכו בה, כי הנה רוב המקומות שיזכיר הם ארץ מלחה ולא תשב, מדברות נוראות לא מקום זרע ומים אין לשתות, ועכ״ז ישבו שם ארבעים שנה על דרך הפלא, ועוד טעם אחר להודיע זכות ישראל בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראויים ליכנס לארץ:
מסעי
(1-2) אלה מסעי בני ישראל – יכולות להיות סיבות שונות לכך שפירוט המסעות והחניות במדבר שנאמר כאן הוכלל בתורה. מסעות וחניות אלה היו קשורים לסדרה שלמה של אירועים וחוויות, שהיו ראויים להיזכר על ידי קרובי משפחתם, בני שבטם וצאצאיהם של אלה שהושפעו ישירות על ידם. אולם אירועים אלה – אשר עברו על משפחות ושבטים מסוימים – לא נכתבו בתורה הפונה אל כלל האומה. לפיכך נשמר זיכרון אירועים אלו במסורת שבעל פה, ופירוט זה כולל ציוני דרך ואותות שעל ידם ניתן לזכור אותה מסורת.
ניתן רק לשער כמה עקבות נוספים של הנדודים והחניות של אבותינו נשתמרו אולי במקומות אלה במדבר לעתיד הקרוב והרחוק יותר, ואֵילו הזדמנויות הם יכלו לספק לבניהם ולנכדיהם של דור המדבר לבקר במקומות שבהם נתגלה ה׳ בהנהגתו הפלאית. בביקורם במקומות האלה, יוכלו הדורות הבאים להתבונן בנכונות עובדת התגלות והימצאות ה׳ עלי אדמות, המתבטאת בבהירות כה רבה בדברי ימי אבותיהם. עצם השיממון והצחיחות של מקומות אלה במדבר הגדול כל כך, עד שאפילו שיירה צריכה לחשב בזהירות את הימים כדי שתספיק לה הצידה לדרך; מדבר שבו עם שלם, שניים וחצי מיליון נפש לכל הפחות, חי במשך ארבעים שנה – עצם מראה מקומות אלה במדבר (כפי שמציין הרמב״ם במורה נבוכים ג, נ) מהווה עדות גדולה על אופיים האלוקי של דברי ימי ייסוד ישראל!
רש״י מוסר לנו הערה בשם ר׳ משה הדרשן: מתוך ארבעים ושניים המסעות המנויים כאן, ארבעה עשר – מרעמסס עד רתמה – קדמו לשילוח המרגלים, ושמונה – מהר ההר עד ערבות מואב – היו בשנת הארבעים לאחר מות אהרן. הווי אומר שהיו רק עשרים מסעות במשך שלושים ושמונה שנות הנדודים. נמצא שה׳ בחסדו המתיק את גזירת הנדודים במדבר. הם לא נאלצו לנדוד עד בלי די וללא מנוח, שכן משך שהייתם הממוצע בכל מקום חניה היה קרוב לשנתיים.
ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם – השינוי בסדר המילים ודאי אינו בכדי. ה׳ ראה את נסיעותיהם כ״מוצאיהם למסעיהם״, ואילו ישראל ראו אותן כ״מסעיהם למוצאיהם״.
המסע והחניה היו תמיד על פי ציווי ה׳ (לעיל ט, יז והלאה, ופירוש שם). כל אימת שה׳ ציווה עליהם לנסוע מן המחנה, כוונתו הייתה שישיגו מטרה חדשה, והנהגתו המחנכת של ה׳ הייתה מחפשת עבורם מקום חניה חדש המתאים להשגת אותה מטרה. בכל מסע הייתה התקדמות; ה״מסע״ היה תכלית ה״מוצא״ (היציאה ממקום החניה). נמצא שכל חניותיהם היו ״מוצאיהם למסעיהם״.
בעיני העם היה הדבר הפוך בתכלית. בכל מקום ששהו בו הם לא היו מרוצים; וכשהגיעה השעה לצאת מן המקום, היציאה ממקום החניה הייתה עבורם התכלית. לא היה משנה להם להיכן הם נוסעים עתה; העיקר היה לעזוב את המקום שבו שהו. הם נסעו כדי לעזוב את מקום חנייתם. נמצא שכל מסעותיהם היו ״מסעיהם למוצאיהם״.
אלה מסעי בני ישראל – כבר בארתי בארצות השלום (דרוש ב׳) שהטעם מה שהניע הקב״ה את ישראל במדבר ארבעים שנה ולא הכניסם לא״י תיכף, הוא כי יען שבמצרים השקעו מאד בטומאת מצרים ולא יכלו להטהר ממנה כמו שנראה ממה ששבו לסורם כמה פעמים במדבר, וע״כ הניעם במדבר ארבעים שנה וסבלו כמה תלאות ונבחנו בכמה בחינות ונצרפו צירוף אחר צירוף עד שהטהרו והחליפו שמלותיהם הצואים ולבשו בגדי קדש מדות הטהרה והקדושה כמ״ש אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים וגו׳ ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת וגו׳ עד היום הזה (ומצד זה הטעם) ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר למען תדעון כי אני ה׳ אלהיכם. ונהג ה׳ עמהם כאשר יסדר הרופא לאיש אשר הוא דר תחת קו המשוה באזור החם ורוצה להעתיק מגורתו אל קצה צפון באזור הקר וראה הרופא שאם יעתיק עצמו פתאום מקצה אל הקצה יחלה וימות, ויסדר לו סדר מהלכו ומסעו אל מחוז החפץ, להטות את דרכו מן החום הבוער אל הקרח הנורא בדרך סבובי, באופן שיעתיק טבעו ותכונתו ממדרגה למדרגה. וצוהו כמה יתעכב בכל מסע לפי התרחק המדינה מקו המשוה ולפי תכונת גופו כאשר ישער בחכמתו, עד שיורגל אחד אחד עם האויר הקר ולא יזיקנו. וזה הענין בעצמו היה הסבה למסעות האלה. ועז״א אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים – והלא היל״ל אלה מסעי בני ישראל אשר נסעו לארץ ישראל, שהנסיעה תאמר תמיד אל מה שאליו לא ממה שממנו, רק ר״ל שנסיעות האלה לא נוכל ליחסם אל מה שאליו שהיה כדי לכנס לא״י, שהיו יכולים לכנס לא״י בלעדי המסעות האלה, כמ״ש אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, כמו שלא ניחס הסבובים והעכובים שיעשה הנוסע הנ״ל מאזור החם אל אזור הקר להליכה אל אזור הקר רק לנסיעה מאזור החם כי זה המכריחו לסבובים אלה, ובכ״מ שיתעכב שם נאמר שעשה יציאה והעתק מהאזור החם במה שהעתק טבעו אל הפכו, כן היה באלה מסעי בני ישראל שבכל מסע ומסע יצאו יציאה חדשה מארץ מצרים, ר״ל שהעתיקו א״ע מגלולי מצרים, וז״ש אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו – ע״י המסעות האלה מארץ מצרים – ויען שיש הבדל בין מסעות כאלה המתיחסים אל הרופא שעל פיו יסע ויחנה לבין מסע אחרת שיתיחס אל האדם עצמו שיבחר הדרך הקרוב אל מחוז החפץ, לז״א כי המסעות האלה היו עפ״י ה׳ רופא הנפשות אשר סדר את המסעות האלה ביד משה ואהרן – ועז״א:
אלה מסעי וגו׳: אריכות וכפל לשון שני המקראות הללו. הוא משום שהיו המסעות נחלקים: א. ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לארץ ישראל, והיתה תכלית המסע כדי להתקרב לארץ ישראל. ב. מקדש ברנע שהיה מעשה המרגלים, ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום מטעם שביארנו בפרשת שלח (לעיל יד,כא) ובפרשת דברים (דברים א,מ), וא״כ תכלית מסעות אלו היתה היציאה ממקום למקום. ג. ואחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לארץ ישראל לכנוס ולירש, חזרה תכלית הנסיעה להיות קרובים לארץ ישראל. על כן כתב כאן ג׳ פעמים: ״אלה מסעי וגו׳ לצבאותם״, היינו לתכליתם, כמו שביארנו בספר שמות (יב,נא), זהו החלק הראשון, וזה היה ראוי להכתב בספר.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ב) וַיִּ⁠כְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת⁠־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְ⁠מַסְעֵיהֶ֖ם עַל⁠־פִּ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וְ⁠אֵ֥לֶּ⁠ה מַסְעֵיהֶ֖ם לְ⁠מוֹצָאֵיהֶֽם׃
Moses wrote their goings out according to their journeys by the commandment of Hashem. And these are their journeys according to their goings out.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
וּכְתַב מֹשֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְּלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַּייָ וְאִלֵּין מַטְּלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן.
And Moshe wrote their goings out, and by their journeys by the Word of the Lord; and these are their journeys according to their goings out.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה׳ וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם
וּכְתַב מֹשֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְּלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַּה׳ וְאִלֵּין מַטְּלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן
מוצאיהם, לשון יציאה, ולא אירוע ומקרה
״מוֹצָאֵיהֶם״ – ״מַפְּקָנֵיהוֹן״. ניתן לפרש מוֹצָאֵיהֶם משורש מצ״א בדומה לכתוב ״אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ״ (שמות יח ח) ״יָת כָּל עָקְתָא דְּאַשְׁכַּחַתְנוּן בְּאוֹרְחָא״. ולפי זה ״וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם״ – הקורות אותם, כמו שתרגם יוב״ע ״וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרו לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם״ (יהושע ב כד) ״יָת כָּל דְּעָרַעָא יָתְהוֹן״, לשון מאורע ומקרה,⁠1 כהבנת חז״ל במדרש תנחומא:
מלה״ד למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות ואמר ליה כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך, כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא משה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני לכך נאמר אלה מסעי בני ישראל.⁠2
ואולם אונקלוס תרגם-פירש משורש יצ״א: ״את מוֹצָאֵיהֶם״ – ״יָת מַפְּקָנֵיהוֹן״ (בשורש נפ״ק =יצ״א). וכן ״וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם״ – ״וְאִלֵּין מַטְּלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן״, לפי יציאותיהם.⁠3 ובעקבותיו פירש ראב״ע: ״את מוֹצָאֵיהֶם, איך יצאו ממקום למקום״, משורש יצ״א.⁠4 וראה גם להלן ״וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו״ (במדבר לד ה) ״וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי״.
1. ראה להלן פס׳ טז.
2. פרשת מסעי סימן ג.
3. ›אמנם בפירוש ״קרני אור״ על ראב״ע הביא בשם שד״ל: ״אין הכוונה מקומות שיצאו משם, אלא מקומות שהגיעו שמה, מקומות החניה״ כלומר הביטוי ״וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם״ פירושו למקומות חנייתם, והשימוש בשורש יצ״א לתיאור מקום ההגעה הוא כמו ״וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר (שמות טו כב) – ולא אמר ויבואו, כי ביאה למקום פתוח יציאה תִּקָרֵא, לפיכך נכתב גם כאן לְמוֹצָאֵיהֶם על מקומות הביאה״. אכן לפי הבנתו גם ראב״ע פירש מסעות כשם כולל לנסיעות וחניות כרש״י, ולא כהערתנו בפס׳ הקודם.
4. אף שתיאור מסע בלשון יציאה נאמר בפרקנו פעם אחת בלבד, ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (פס׳ ג) לעומת כל שאר המעברים המתוארים בלשון ״מסע״, דבר שלכאורה מחזק את הפירוש המדרשי – ״מוֹצָאֵיהֶם״ – הקורות אותם, מ״מ ת״א את פסוקנו ״וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם״ – ״מַפְּקָנֵיהוֹן״ בלשון יציאה, אולי מפני שכל המסעות מהווים המשך ליציאה הראשונה ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. ועיין גם ״לחם ושמלה״.
וכתב משה ית מפקניהון למטלניהון על פם גזירת ממריה די״י ואילין מטלניהון למיפקנהון.
וכתב משה ית מפקנהון למטלניהון על מימרא די״י ואיליין מטלניהון למפקנהון.
And Mosheh recorded their outgoings by their journeys by the Word of the Lord; and these are their journeys by their goings forth.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פַכַּתַּבַּ מֻושִׁה כֻ׳רֻוגַהֻם עַלַי׳ מַרַאחִלִהִם עַלַי׳ קַוְלִ אללָּהִ וַהַדִ׳הִ מַרַאחִלֻהֻם לִכֻ׳רֻוגִהִם
אזי כתב משה את יציאתם על פי שלבי מסעם לפי מאמר ה׳ ואלו שלבי מסעם ביציאתם.
פס׳: ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ – מפני מה נכתבו המסעות כדי שיהו יודעים ישראל מה נסים נעשו להם. והיכן הרגיזו והיכן קבלו המצות.
ד״א למה נכתבו המסעות שהלכו בהם ישראל במדבר כדי לעשות להם נסים לעתיד לבוא כדרך שעשה כשיצאו ממצרים שנאמר (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ואומר (ישעיהו מ״א:י״ט) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן. ואומר (שם לה) ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרוח תפרח ותגל וגו׳:
אכאשר חנו בערבות מואב וישבו שם חדשים עד שבנו העריםב הנזכרים, [פירוש: בני גד ובני ראובן],⁠ג ולא זזו משם כי אם אחרי מות אהרן, כתב משה כל המסעים.
את מוצאיהם – איך יצאו ממקום למקום, על כן כת׳ אחריו: למסעיהם.
על פי י״יד – דבק עם: למסעיהם.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177 נכפלו המלים: אלה מסעי.
ב. כן בכ״י וטיקן ניאופיטי 2. מלת ״הערים״ חסרה בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ד. כן בכ״י ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: השם.
Moses recorded all the journeys of the Israelites when the children of Israel camped in the plains of Moab1 and stayed there for a number of months, until the afore-mentioned cities2 were built. They did not move from there until Aaron died.⁠3
THEIR GOINGS FORTH. How they went from place to place. Therefore their goings forth follows.
BY THE COMMANDMENT OF THE LORD. This is connected to stage by stage.⁠4
1. (48).
2. The cities mentioned in Num. 32:33-42.
3. This appears to be an error, for Aaron died at Mount Hor before Israel came to the plains of Moab. See Num. 20:22-29. The proper reading should be, until Moses died.
4. Our text should be read: Stage by stage by the commandment of the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את מוצאיהם למסעיהם על פי י״י – כדכתיב על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו (במדבר ט׳:כ׳).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור במדבר ל״ג:א׳.
'את מוצאיהם למסעיהם על פי ה, "their departures and their journeys to the next locations at the direct command from the Lord;⁠" This has already been spelled out in Numbers 9,20. (B'chor shor) [At that point it had been an instruction, but had not yet been carried out. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

למסעיהם על פי ה׳ – יבאר כי היו המסעות על פי ה׳. גם יכלול עוד כי משה כתב כל המסעות כלן על פי ה׳, והיה חפץ השי״ת בספור זה לתועלת שהזכרתי, ועוד תועלת אחרת להזכיר חסדי השם, שאע״פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר אל תחשוב שהיו נעים ומטולטולים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי לא היה להם במדבר בכל ארבעים שנה אלא שנים וארבעים מסעות שכלן היו בין שנה ראשונה ושנה אחרונה היא שנת ארבעים, שהרי בשנה ראשונה הלכו ארבע עשרה מסעות מרעמסס עד רתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר י״ב:ט״ז) ואחר נסעו העם חצרות וכתיב ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, והוא מדבר פארן שמשם נשתלחו המרגלים, ומשם נאמר למשה שלח לך, ונקרא רתמה על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר (תהלים ק״כ:ג׳-ד׳) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ושמונה מסעות שהלכו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת ארבעים הרי שנים ועשרים מסעות, נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, ושמנה ושלשים שנה אלו חצים היה להם מנוחה בקדש, הוא שכתוב (דברים א׳:מ״ו) ותשבו בקדש ימים רבים, ואמרו בסדר עולם תשע עשרה שנה עמדו בקדש, וזהו (שם) ימים רבים כימים אשר ישבתם, בין שאר המסעות שהיו תשע עשרה שנה אחרים, נמצאת למד שכל טלטולם שבמדבר לא היה אלא י״ט שנה ועשו בהם תשע עשרה מסעות.
והנה הלוכן היה בלתי מסודר כשהיו עומדים במקום אחד תשע עשרה שנה ובמקום אחר יום או לילה בלבד, אבל הכל היה בשעור אלהיי ולפי העלות הענן, וכדי להודיע שלא היו הולכים במדבר כתועים ונבוכים אבל היו מתענגים בו והיה להם די ספוקם יותר מן השוכנים בישוב לכך משלו רז״ל בספור התורה המסעות האלה, משל למה הדבר דומה למלך שהיה בנו חולה והיה מוליכו למקום רחוק לרפאותו שם, כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה המסעות כלן ואומר לו כאן ישבנו כאן הוקרנו כאן חששת בראשך.
ועוד יש בזה תועלת אחרת להודיענו כי הכל לפי הכונה, ומטעם זה נמנו המסעות בשמותם להורות שהכל תלוי כפי מחשבתם של ישראל בהקב״ה, כשהיו זכאים ועושים רצון השם והיו נוסעים במחשבתם באותן המסעות ממחשבה רעה לטובה היתה מדת רחמים שעליהם מרחמת ומגינה עליהם, ולכך ויחנו בהר שפר ויחנו במתקה, וכשהיו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה היתה מדת הדין שעמהם מתוחה כנגדם להענישם, ולכך ויחנו בחרדה ויחנו בדפקה ויחנו במרה, ועל זה אמרו בירושלמי כשהיו מתלוננים ישראל במסעות היו השומרים סובבים במחנה מפחד בלילות, בארו לנו בזה כי כשהיו מתלוננים במסעות ומסיעים מחשבתם ומשנים אותה היו המדות ההולכות עמהם יומם ולילה פועלות בהם הן לטוב הן לרע הכל כפי מחשבתם, וזהו שאמר (שיר השירים ג׳:ח׳) מפחד בלילות, כלומר שהיו ישראל מתפחדים ממדת הדין.
ועוד יכלול ספור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב״ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ׳:ל״ה) והוצאתים אל מדבר העמים, והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה. והכתוב ירמוז זה ממה שהזכיר כאן שתי פעמים לשון מוצאיהם ויכתוב משה את מוצאיהם וחזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי האחד הוא יציאת ישראל ממצרים והשני יציאתנו מן הגלות החל הזה, ולפי שכבר התחיל להזכיר אלה מסעי על המסעות לשעבר על כן אמר ואלה מסעיהם לעתיד ביציאה שניה, כענין שכתוב (ישעיהו י״א:י״א) יוסיף ה׳ שנית ידו וגו׳, והקב״ה ברחמיו ימהר יחישה מעשהו, מעשה הגאולה בקרוב, ונגילה ונשמחה בו.
ובמדרש מפני מה זכו ליכתב בתורה כל המסעות הללו על שקבלו את ישראל, ועתיד הקב״ה ליתן להם שכר שנאמר (שם ל״ה) ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה׳ הדר אלהינו. ומה מדבר על ידי שקבל את ישראל כך, המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו על אחת כמה וכמה. אתה מוצא שעתיד המדבר להיות ישוב והישוב להיות מדבר, שנאמר (מלאכי א׳:ג׳) ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה, המדבר ישוב שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ח) אשים מדבר לאגם מים אתה מוצא עכשיו שאין אילנות במדבר, ולעתיד יהיו שם אילנות שנאמר (שם) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן וגו׳. עכשו אין דרך במדבר, שכולו חול, והשיירא אינה מהלכת שם אלא בלילה לאור המזל, ועתיד להיות שם דרך שנאמר (שם מ״ג) אשים במדבר דרך וגו׳, וכתיב (שם ל״ה) והיה שם מסלול ודרך, עד כאן במדרש תנחומא.
'למסעיהם על פי ה', "according to their journeys at the command of Hashem.⁠" The Torah states: 1) the journeys themselves were all at the command of God; 2) Moses recorded them all at the express command of God. The purpose of these records was what we discussed already in our introduction. There was an additional purpose, namely to demonstrate the many acts of loving kindness performed by Hashem, who, though He had decreed that they were to travel through the desert (although alternate routes were available) did not subject them to the discomforts associated with travel through such inhospitable country. Moreover, by having listed all the places where the Israelites camped, we realise that the people did not move around in the desert constantly, like someone escaping from a pursuer, but that during the entire 40 years (counting from the crossing of the sea until the death of Moses) there were actually fewer than 40 stops, so that they usually could stay put in a camp for more than a year at a time.
A careful analysis shows that 14 of the total of 42 stops were made during the first year of their journeying. Eight more stops are recorded after the death of Aaron which occurred in the 40th year, so that during the 38 years after the sin of the spies until the death of Aaron there were only 20 stops. According to our tradition the "many years" which the Israelites are reported as having remained stationary in Kadesh (Deut. 1,15) were equivalent to the total of the years they journeyed from there, i.e. 19 years. This effectively reduces the period of wanderings or journeying to 19 years during which they broke camp 19 times. There was clearly no human planning at work in the strategy governing these journeys, why else would the Torah describe that sometimes the people would stay in one place for only a single night (Numbers 9,21)? The people never knew for how long the cloud would remain stationary signaling that they were to remain in their present location. All their journeys were determined by God's strategy, not their own or that of Moses.
We may illustrate the matter by means of a parable. A king had a sick child. He took that child from one place to another to find a cure for him. After the father returned from these exhausting trips and the child had been cured, he would remind himself and the child of what happened at each location that he and his sick child had stopped on the way. He would remind his son: "here we were freezing cold;⁠" "here we were resting comfortably,⁠" "here you suffered from a headache,⁠" etc., etc.
There is a third purpose in the Torah recording all these details which appear irrelevant to us the reader of these lines three millennia afterwards. Every journey was triggered by certain events or certain tendencies displayed by the people at that location. This is the reason the Torah does not merely give us the number of the way stations but names each one of them. [Clearly most of these places being in the middle of the desert had not been named before and only were so named after the Israelites had stopped there to commemorate this. Ed.] If the reason that God decided to move the people from one location to another was because they had conducted themselves properly, then the name of the location at which they arrived next reflected this, such as ויחנו בהר שפר (verse 23). If the reason God made them break camp was because the people had misbehaved, the place where they encamped reflected this, such as ויחנו בחרדה, a name reflecting fear, disquiet. When the name of the place suggests something pleasant, positive, it means that the move had been orchestrated by the attribute of Mercy, whereas if the name of the place suggests a negative connotation this reflects the fact that the attribute of Justice had orchestrated that particular journey.
Concerning this matter the sages in the Jerusalem Talmud said that when the Israelites had been complaining about their fate, the watchmen surrounding the camp would tremble all night long. This teaches that the different attributes of God were very much in evidence, and that the moods of the people kept on changing. This is what Solomon spoke of in Song of Songs 3,8: "to protect him from the fear during the nights.⁠" He meant that the Israelites were afraid of the attribute of Justice.
Still another purpose of the Torah providing us with all these details about the Israelites' journeying is that it contains allusions to the future. All the predictions of our prophets concerning the redemption of the future clearly indicate that this redemption will largely reflect earlier redemptions. The more we know about the redemption from Egypt, etc., the better we can picture how the redemption of the future will develop. Just as when the Israelites departed from Egypt they marched into the desert, so in the final redemption many Jews would also march into the desert on their way to their home and this is what the prophet Ezekiel 20,34-35 spoke about when he quoted God as saying: "I shall take you out from the nations, and gather you from the lands into which you were scattered....and I will bring you to the wilderness of the nations.⁠" In our verse there is an allusion to this as the word מוצאיהם, "the place from which they set out,⁠" is repeated. Ezekiel speaks of the final redemption and means that in the interval between the Israelites leaving lands in which they sojourned as exiles, the Lord will guide them and provide for them as He had done after the Exodus from Egypt.
The apparently redundant repetition of the words ואלה מסעיהם למוצאיהם are an allusion to the way the redemption of the future will materialise. Seeing the paragraph had commenced with אלה מסעי, the Torah employs the same syntax when alluding to the journeys in the future. The conjunctive letter ו at the beginning of the words ואלה מסעיהם למוצאיהם indicates that these words refer to journeys in the future.
A Midrashic approach based on Tanchuma Massey 3: Why were all these journeys spelled out in the Torah? It was a reward for these parts of the earth which willingly accepted the people of Israel on their soil. This region, though it had always been barren, etc., will flourish in the future after the final redemption of the Jewish people as we know from Isaiah 35,1-2: "the arid desert shall be glad, the wilderness shall rejoice and shall blossom like a rose. It shall blossom abundantly, it shall also exult and shout. It shall receive the glory of Lebanon, the splendour of Carmel and Sharon. They shall behold the glory of the Lord, the splendor of our God.⁠"
If the desert will receive so much reward for merely tolerating the Jewish people on its surface, how much more will he be rewarded who welcomes Torah scholars into his home. You find that whereas on the one hand some deserts will be transformed into habitable regions, there are regions which were always habitable and will be made into desolate, arid land. This is the meaning of Malachi 1,3: "I have hated Esau; I have made his hills a desolation, his territory a home for beasts of the desert.⁠" Isaiah 41,18 says specifically that the desert will become a pool of water. You know that nowadays there are no trees to be found in the desert. In the future trees will grow there. We have this on the authority of Isaiah 41,19: "I will plant cedars in the wilderness, acacias and myrtles and oleasters; I will set cypresses in the desert, box trees and elms as well.⁠" Whereas nowadays people are fearful to travel through these regions, in due course "I will make a path through the wilderness, rivers in the desert" (Isaiah 43,19).
את מוצאיהם למסעיהם – ואחריו: מסעיהם למוצאיהם, הכל אחד בטעם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויכתב משה – כתב מקום שיצאו אליו, והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע, והמקום שנסעו ממנו טוב.
ואלה מסעיהם למוצאיהם – ולפעמים קרה היפך זה. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאד, ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהם ״ויסעו״ ממקום פלוני ״ויחנו״ במקום פלוני, כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה.
ויכתוב משה, he wrote down the name of the places towards which they were setting out, as well as the name of the places from which they had started that particular journey.⁠a
The reason why we find sometimes the objective mentioned first and other times the place of departure, is due to the fact that sometimes the people were glad to get away from a certain place where unpleasantness had occurred, whereas other times they were merely glad to arrive at a new destination hoping for a pleasant stay in their new encampment. One of the most vexing aspects of all these journeys was that the new objective had never been announced beforehand, so that the people were always in the dark about what the next day would bring. In spite of all these uncertainties they never refused to follow the cloud and break camp at a moment’s notice when required. The reason that both the breaking of camp and the making of camp are mentioned separately is because both entailed a considerable amount of discomfort.
a. this unusual sequence would justify the Torah mentioning first מסעיהם before מוצאיהם at the end of our verse.
ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ – ואחר כך הפך הסדר אלה מסעיהם למוצאיהם ולא נאמר בו על פי ה׳ והנני מפרש זה בשלש פנים. האחד הוא, שבמקצת מסעות הלכו לפנים ובמקצתם נזורו אחור כי מתחילה וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות י״ד:ב׳), פירש רש״י שהלכו לאחוריהם לצד מצרים, וכן בפרשת דברים (ב׳:א׳) כתיב ונפן ונסע המדברה, פירש רש״י לפי שקלקלו הפכו לצד המדבר, וכן בפרשת עקב (דברים י׳:ו׳) מבארות בני יעקן מוסרה, שחזרו שמונה מסעות לאחוריהם, נמצא שרוב המסעות אשר הלכו בהם לפנים ולא לאחור והיו על פי ה׳ נקראו מוצאיהם למסעיהם, כי הפכו פניהם מן המקום אשר יצאו משם שנקרא מוצאיהם ופניהם אל מסעיהם אשר היו לפניהם, אבל מה שנזורו אחור בעבור שקלקלו בחטא לא היה על פי ה׳, ונקרא מסעיהם למוצאיהם שחזרו ונסעו למקום שיצאו משם שנקרא מוצאיהם כי הפכו פניהם לצד מצרים.
הפירוש השני הוא כשנדקדק מהו שנאמר ויסעו מרעמסס ולא הזכיר בני ישראל ואחר כך חזר ואמר שנית ויסעו בני ישראל מרעמסס, ועוד כתיב הכא ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ובמקום אחר אומר (שם ט״ז:א׳) הוציאך ה׳ ממצרים לילה, אלא ודאי שהערב רב הלכו בלילה דרך בריחה ועליהם נאמר (שמות י״ד:ה׳) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, בורח לא נאמר אלא ברח שכבר ברח מיד בצאתם וזה לא יצדק על ישראל שהרי הלכו ביד רמה, אלא ודאי שעל הערב רב הוגד לו שנקרא בשם עם, אבל ישראל הלכו ביום ביד רמה וכשאמר ויסעו מרעמסס בחודש הראשון, בערב רב הוא מדבר ואחר כך אמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, ואחר כך אמר ויסעו בני ישראל מרעמסס, כי הערב רב הלכו תחילה כמנהג הבורחים ובני ישראל הלכו אחריהם.
וזה שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳, זו נסיעת בני ישראל אשר יסודם מארץ הקדושה על כן הפכו תמיד פניהם מן מוצאיהם המקום אשר יצאו משם ממצרים ומגמת פניהם למסעיהם לבא אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותם, אבל הערב רב שהיו מקורם ממצרים ולא יצאו על פי ה׳ כי משה מדעתו הוציאם נאמר בהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי תמיד היה להם חפץ ורצון לשוב למצרים למקורם, וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרה קאי (ב״ר נ״ג:ט״ו) כך היה תמיד פניהם למקום אשר יצאו משם.
פירוש שלישי הוא שאלמלא לא חטאו ישראל היו נוסעים בנסיעה אחת לארץ, אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, כי מן יציאה ראשונה לא היה להם עוד יציאה ממקום חנייה כי רצה ה׳ לישא אותם על כנפי נשרים לארץ מיד, ועל ידי שקלקלו הוצרך לכתוב ואלה מסעיהם למוצאיהם, שנסעו אל מקומות שסופם לחזור ולצאת משם ולהיות מטולטל ממסע למסע וזה הדבר לא היה על פי ה׳ כי לא חפץ ה׳ באלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויכתוב משה את מוצאיהם וגו׳ – צריך לדעת מה מודיענו הכתוב במאמר זה, אם לומר שמשה כתבם הלא כל התורה משה כתבה והמסעות הכתובים בתורה מכלל התורה, עוד היה לו לומר ויכתוב משה את מסעיהם, עוד למה חזר לומר ואלה מסעיהם וגו׳ והלא כבר אמר אלה מסעי וגו׳, עוד למה שינה בתחלה הקדים לומר מוצאיהםא ואחר כך אמר למסעיהם ואחר כך הקדים תיבת מסעיהםב לתיבת למוצאיהם.
ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך יום שיצאו ממצרים כתב פסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו׳ ב׳ כתובים הבאים כאחד הכתובים לפנינו עד תיבת שפטים, וכשחנו בסוכות כתב פסוק ויסעו וגו׳ ויחנו בסוכות, וכשנסעו מסוכות כתב ויסעו מסוכות, וכשחנו באיתם כתב ויחנו באיתם, וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה׳ אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו, והוא מה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם פירוש יום שיצאו ממצרים והם ב׳ הכתובים מויסעו מרעמסס עד תיבת שפטים, ואומרו למסעיהם פירוש לסדר כל מסעיהם שנסעו מיום צאתם ממצרים עד סוף המסעות, ואומרו על פי ה׳ לומר שמכתב הראשון עצמו היה על פי ה׳ הוא אמר אליו שיהיה כותב והולך, ואומרו ואלה מסעיהם וגו׳ פירוש אלה הם המסעות האמורים שכתב משה למוצאיהם כל אחד בזמנו ובמקומו וזה העתקה.
א. כן בפסוק. בדפוסים (החל מדפוס ראשון): ״למוצאיהם״.
ב. כן בפסוק. בדפוסים (החל מדפוס ראשון): ״למסעיהם״.
ויכתב משה את מוצאיהם, Moses recorded their departures, etc. What precisely did the Torah want to teach us with this verse? We did not need to be told that it was Moses who recorded this as Moses recorded the entire Torah and the journeys are part of the Torah. Besides, the Torah ought to have written that Moses recorded את מסעיהם, "their journeys.⁠" What was the point in recording their "departures?⁠" Furthermore, what is the meaning of the words ואלה מסעיהם למוצאיהם "and these are their journeys according to their departures?⁠" Why did the Torah change the order in which it mentioned departures from מוצאיהם למסעיהם, to מסעיהם למוצאיהם?
It appears that the Torah wanted to inform us that Moses did not record all these journeys on a single day, but that he recorded them as and when they occurred. He commenced recording when he had received instructions to make the Israelites depart from Egypt. He wrote in his booklet the date on which the Israelites departed from Raamses up until the word שפטים at the end of verse 4. Once the Israelites made camp at Sukkot, Moses wrote verse 5. When the Israelites made camp at Eytan, Moses wrote what had transpired as verse 6. In this manner Moses recorded each and every journey as it occurred until the people arrived at ערבות מואב. At that point God told Moses to include these private notes he had made in the Torah in the order in which he had previously recorded it. This is what was meant by: "Moses recorded their departures, i.e. starting from the day the Israelites departed from Egypt. This referred to the two lines from "they journeyed from Raamses until the word שפטים.⁠" When the Torah speaks of למסעיהם it refers to Moses listing all the Israelites' journeys from the day they left Egypt until the end of all their journeys. It adds the words על פי השם, "at God's command,⁠" to inform us that the very first recording already was at the command of God, i.e. that God had told Moses to record and to keep recording. When the Torah repeats ואלה מטעיהם, "and these are their journeys,⁠" this means that these are the journeys which God commanded Moses to record למוצאיהם, as and when they occurred, i.e. every time the Israelites broke camp. What the Torah describes in our chapter is a copy of all the notations made by Moses throughout all these years.
מוצאיהם – כמו לדעת את מוצאך ואת מבואך (שמואל ב ג׳:כ״ה), ענין תנועת אדם (איהרע בעוועגונגען), ממסע למסע.
מוצאיהם – את כל המקומות שיצאו משם לנסוע אל מקום אחר, כמו שמבאר למסעיהם, ר״ל את מוצאיהם לצורך מסעיהם:
על פי ה׳ – שב על ויכתוב משה ולא על מלת למסעיהם, כי יש טפחא ביניהם והכונה שמכתב המסעות היתה מצות ה׳:
מוצאיהם למסעיהם – פירשוהו מקומות שיצאו משם לנסוע למקום אחר, וכת״א מפקניהון למטלניהון. ורבותינו אמרו במדרשם משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך, כך א״ל הקב״ה למשה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, ע״כ. לדבריהם נראה שפירשו מוצאיהם ענין מקרה כמו את כל המוצאות אותם (יהושע ב׳ כ״ג) את כל התלאה אשר מצאתנו (יתרו) דכפי הנראה כל אותן מקומות המסעות שהוזכרו בפרשה זו לא היו מקומות הישוב, מעדות הכתוב (דברים ח׳) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב לא מקום זרע ותאנה ורמון וצמאון אשר אין מים. ואמר הכתוב (ירמיהו ב׳) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, ומזה כתב הרמב״ם כי המדבר שהלכו בו ישראל לא היה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כאותן המדבריות ששוכנים בו הערביים שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם להיות נזון מאילנות ועשבים הצמחים שם, אבל לא היו קרובים אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה ולא היה שם מים כלל ולא היה בטבע שיחי׳ שם אדם אפי׳ יום אחד כש״כ עם כבד כשש מאות אלף בכמות זמן רב כארבעים שנה. מכל זה מבואר ששמות מקומות המסעות שהוזכרו כאן אינם שמות עצמים שהיה להם מקודם, אבל הם שמות המונח להם ע״ש המאורע כאשר חנו בהם ישראל, וכמו שהיה הנהוג מקודם לקרות שמות ע״ש המאורע כבית אל לוז ובאר שבע, ככה הם שמות המסעות האלה (וכמו שיבוא לפנינו בשם תיב״ע) דומה לזה אמרו בירושלמי כשהיו ישראל מתלוננים במסעות היו שומרים סובבים במחנה מפחד בלילות, ואמר עליו הרב״ח כשהיו חוטאים ונוסעים במחשבה רעה היתה מדת הדין מתוחה כנגדם להענישם, ע״ז נאמר ויחנו בחרדה ויחנו בדפקה ויחנו במרה. וכשהיו זכאים ועושים רצון הש״י היתה מדת הרחמים מגינה עליהם ע״ז נאמר ויחנו בהר שפר ויחנו במתקה, וזהו לדעתי המכוון במה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כלומר כתב את כל המקריים אשר מצא אותם בכל מסעיהם (שריעב איהרע עראייגניססע בייא איהרען רייזען), והוא בעצמו מה שהזכיר אח״ז שמות חנייתם, כי השמות הם בעצמם הוראה על המקרה שקרה לישראל בהם. והא לך מה שאמר יב״ע בתרגומו על שמות המסעות, ויחנו בסכות, אתרא דאתחפיאו שבעת ענני יקרא - ברפידם, מטול דרפון ידיהון מפתגמי אורייתא לא הוה תמן מיא למשתי לעמא - בקברות התאוה, בקברי דמשאלי בשרא - בחצרות, אתרא דאסתגרת מרים נביאתא - ברתמה, אתר דמרבי אילני רתמי (ולשון רש״י ע״ש לשון הרע של מרגלים שנאמר לשון רמי׳ גחלי רתמים) ברמון פרץ, ברומנא דמתקיף פירוי - בלבנה, אתר דתחומין לה מלבינתא בניין - בקהלתה, אתר דאתכנשו קרח וסיעתי׳ על משה ואהרן - בהר שפר, בטוורא דשפירין פירוי - בחרדה, אתר דתווהו על בישתא דמותנא - במקהלות, אתר כנופי׳ - בתחת, בארעית מקהלות - במתקה, באתר דבסימין מוהי - במוסרות, באתר מרדותא - בבני יעקן, בבירי עקתא - בחור הגדגד, בשקיפין ואתרא מתקרי גדגוד - ביטבתא, אתר טב ונייח - בעציון גבר, בכרך תרנגולא - במדבר צין, טוור פרזלא - בצלמונה, אתר חובאי זכור, ותמן עקת נפשא דעמא באורחא - בפונון, אתר דגרי ה׳ בהון ית חיוון קלן - בדיבון גד, בדיבון בית מזלא - עלמון דבלתימה, תמן אתכסיית מנהון בירא על דשבקו פתגמי אורייתא דבסימין כדבלתא. הנה תרגומו מסכים עם מה שאמרנו.
על פי ה׳ – דבוק עם ויכתב משה להורות כי גם מכתב המסעות האלה היו ממצות ה׳ עליו, דלא כראב״ע שמחברו עם למסעיהם, כלומר למסעיהם שהיה עפ״י השם, וכבר השיבו עליו מן הטפחא דלמסעיהם שהוא מפסיק יותר מן האזלא שבמשה, שזה יורה היותו כמאמר מוסגר.
ואלה מסעיהם למוצאיהם – אחר שהודיע מקודם כי משה כתב כל הקורות המוצאות אותם בכל מסעיהם, התחיל להודיע שמות מקומות מסעיהם אשר הונח עליהם ע״ש המקריים אשר מצא אותם בהם. לכן אמר תחלה מוצאיהם למסעיהם וכאן בהיפך.
ויכתוב משה את מוצאיהם – אין הכוונה מקומות שיצאו משם, אלא מקומות שהגיעו שמה, מקומות החנייה, וזה מפני שלא היתה ביאתם אל ארץ נושבת וערי חומה, אלא למקומות שבמדבר, והנה מצאנו ויצאו אל מדבר שור (שמות ט״ו:כ״ב), ולא אמר ויבאו, כי הביאה למקום פתוח יציאה תִקָרֵא, לפיכך נכתב גם כאן מוצאיהם על מקומות הביאה והחנייה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם – ר״ל כי נהג כמנהג הרופא הנזכר שיסדר אל הנוסע הזה אופן יציאתו והעתיקו מטבע האזור החם שיהיה לפי מסעיו, באמרו דרך משל במסע פלוני יקבל התמורה במדרגה אחת ובמסע אחרת ב׳ מדרגות וכן כולם ויכתבנה לו עלי לוח בפלס ובמשקל מכוון, ובזה האופן מבואר כי ואלה מסעיהם היו רק על תכלית למוצאיהם לצאת ולהנזר מטומאת מצרים לא אל הכנס אל הארץ:
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם: זהו החלק השני. שהעיקר היה ׳היציאה׳ (״מוצאיהם״) ממקום שישבו וילכו נודדים. וא״כ לא היה ראוי להכתב אלא משום שהיה ״על פי ה׳״. או שנכתב ״על פי ה׳⁠ ⁠⁠״ לאיזו תכלית נעלמת ממנו ויתגלה לעת קץ במהרה בימינו.
ואלה מסעיהם למוצאיהם: זהו החלק השלישי, שהיה תכלית ה׳מסע׳ כדי שיתקרבו לארץ ישראל, וזוהי תכלית היציאה מארץ מצרים, והיינו ״למוצאיהם״.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ג) וַיִּ⁠סְע֤וּ מֵֽרַעְמְ⁠סֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֔וֹןא בַּחֲמִשָּׁ֥⁠ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֑וֹן מִֽמׇּ⁠חֳרַ֣ת הַפֶּ֗⁠סַח יָצְ⁠א֤וּ בְ⁠נֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ בְּ⁠יָ֣ד רָמָ֔ה לְ⁠עֵינֵ֖י כׇּל⁠־מִצְרָֽיִם׃
They traveled from Rameses in the first month, on the fifteenth day of the first month. On the day after the Passover the Children of Israel went out with a high hand in the sight of all the Egyptians,
א. הָרִאשׁ֔וֹן =ל⁠[מחיקה]?,ל1,ב,ש1,ל3,ל9=הָרִאשׁ֔וֹן (אין געיה) וכך הכריעו דותן וברויאר וכך במג"ה; הגעיה נראית מחוקה בכתי"ל.
• ל?,ש,ק3=הָֽרִאשׁ֔וֹן (געיה באות ה"א) וכך ב-BHS ובהקלדה, וכמו כן בדפוסים וקורן.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
וּנְטַלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בַּחֲמֵישְׁתְּ עֶשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר פִּסְחָא נְפַקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרֵישׁ גְּלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי.
And they went forth from Ramesis in the first month, on the fifteenth day of the first month, after the day of the Pascha, the children of Israel went out in full view of the eyes of all the Mizraee.

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם
וּנְטַלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בַּחֲמֵישְׁתְּ עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר פִּסְחָא (ח״נ: מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא) נְפַקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרֵישׁ גְּלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי
רַעְמְסֵס לעומת רַעַמְסֵס
א. כל ״רעמסס״ מנוקד בעי״ן שוואית וגם אונקלוס מתרגם כך: ״וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו... בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס״ (בראשית מז יא), ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה״ (שמות יב לז) וכן כאן: ״וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס״ – ״וּנְטַלוּ מֵרַעְמְסֵס״. זולת ״וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס״ (שמות א יא) בפתח, וכן ת״א: ״יָת פִּיתוֹם וְיָת רַעַמְסֵס״. והטעם, בראשון הוא שם מחוז, ובשני – שם עיר, וכבר העירו על כך ראב״ע ו״מנחת שי״.⁠1 והמיוחס ליהונתן מתרגם בכולם ״פִּילוּסִין״, כמבואר בפסוק ה, ולדבריו מדובר באותו המקום, כפירוש החזקוני (שמות יב לז): ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה – נתקבצו כולם שם שזה היה מקום שעבודם ומשם יצאו חפשים״.
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, ולא בְּנִיסָן
ב. תרגם כאן ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״ – ״בְּיַרְחָא קַדְמָאָה ... לְיַרְחָא קַדְמָאָה״ מבלי לציין את שם החודש. וכן תרגם לעיל ״וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן... פֶּסַח לַה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר כח טז) ״וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה״. אבל כשתיבת חודש אינה מוזכרת בכתוב, כגון ״בָּרִאשֹׁן/בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״ (שמות יב יח; במ׳ ט ה), באלה תרגם ״בְּנִיסָן״ כדי לפרש שהכוונה לחודש הראשון כמבואר שם.⁠2
פִּסְחָא או יוֹמָא דְפִּסְחָא?
ג. ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ – ״מִבָּתַר פִּסְחָא״. ובמקצת נוסחים הוסיפו ״מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא״, והטעם: פֶּסַח אינו זמן ולא ייאות בו לשון מִמָּחֳרַת, לכן הוסיפו תיבה ופירשו שהכוונה ממחרת יום הפסח. אבל ביחס לשם שַׁבָּת שהוא זמן, תרגם ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת״ (ויקרא כג טז) ״מִבָּתַר שְׁבוּעֲתָא״ ללא תיבת יוֹמָא.⁠3 אמנם ״נתינה לגר״ דחה נוסח ״מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא״, כי בקדשים הלילה הולך אחר היום,⁠4 ולדבריו ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ מתייחס בשווה לזמן אכילת הפסח ולזמן שחיטתו (שהרי השחיטה בי״ד בניסן והאכילה בליל ט״ו).
כנגד זאת ר״י בעק ב״תוספת מלואים״ החזיק בנוסח זה (מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא), ״כי מִבָּתַר פִּסְחָא יש במשמע גם כמה ימים אחריו [כמו יום ג׳ שעדיין נקרא אחר השבת], אבל מִבָּתַר יוֹמָא משמע היום שאחריו ממש״.⁠5 אך השווה תיוב״ע ״וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ (יהושע ה יא) ״מִבָּתַר פִּסְחָא״.⁠6
מִמָּחֳרַת – מִבָּתַר ולא בָּתַר
ד. הרב צובירי בחומש ״פרשה מפורשה״ (לשמות ט ו) הבחין בין תרגומי מִמָּחֳרָת: כאשר הכוונה ליום אחד בלבד מתורגם בבי״ת כגון במכת ברד ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת״ (שמות ט ו) ״בְּיוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי״, וכן ״וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה״ (בראשית יט לד) ״וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי״, ״בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת״ (ויקרא ז טז) ״וּבְיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי״ – ביום אחד בלבד. אבל ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ (ויקרא כג טו) ״וְתִמְנוֹן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא״ במ״ם, לפי שהזמן נמשך. לכן גם כאן תרגם ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״מִבָּתַר פִּסְחָא״ במ״ם [ולא: בָּתַר פִּסְחָא], כי יציאת מצרים נמשכה מאותו יום ואילך.
ה. לתרגום ״בְּיָד רָמָה״ – ״בְּרֵישׁ גְּלֵי״ (בראש גלוי), עיין ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה״ (שמות יד ח).
ו. ״לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם״ – ״לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי״, מוסב על המצרִים כלומר על העם ולא על הארץ. וכן בפסוק הבא ״וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים״ – ״וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין״.
1. ראב״ע (בפירוש הקצר) לבראשית מז, א: ״ארץ גושן – פרט, ׳בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס׳ (בראשית מז יא) – כלל; והעי״ן נח. ולפי דעתי, כי ׳רַעַמְסֵס׳ פתוח העי״ן (שמות א יא) איננה שהיו שם ישראל, כי מערי מסכנות פרעה היתה״; ראב״ע (הארוך) לשמות א, ז: ״ותמלא – ארץ גשן, היא ארץ רַעְמסס בשוא נח תחת העי״ן״; ראב״ע (הארוך) לשמות ב, א: ״וילך – בערים רבות היו ישראל יושבים, כי רבים היו, וכלם יקראו ׳ארץ רעמסס׳⁠ ⁠⁠״; ראב״ע (הארוך) לשמות יב, לז ״מרעמסס. בפתח תחת הרי״ש, ושו״א תחת העין, והוא שם מחוז ולא עיר״. מנחת שי בראשית מז, יא: ״בְאֶרֶץ רַעְמְסֵס: כתב ראב״ע, ארץ גשן כלל, בארץ רעמסס פרט, והעי״ן נח, ולפי דעתי כי רַעַמְסֵס פתוח העי״ן איננה שהיו דרי׳ שם ישראל, כי מערי מסכנות דפרעה היתה. וכן בפ׳ ואלה שמות על פסוק ותמלא הארץ, פי׳ ארץ גשן, היא רַעְמְסֵס בשני שואין, הראשון נח, והשני נע. וגם בפ׳ בא על פסוק ויסעו בני ישראל מֵרַעְמְסֵס, כתב בפתח תחת הרי״ש, ושבא תחת העי״ן. וכן הוא בפ׳ אלה מסעי. ועל פסוק את פִתֹם ואת רַעַמְסֵס כתב בפתחות העי״ן, ואיננו מקום ישראל״. ושמעתי מהרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א שלכתחילה יש להחזיר את הקורא רַעַמְסֵס תחת רַעְמְסֵס, אך אולי אין עושים כן בגלל קושי ההגייה של שני שוואים רצופים.
2. אבל המיוחס ליונתן תרגם כאן בחוסר עקיבות: ״וּנְטָלוּ מִן פִּילוּסִין בְּיַרְחָא דְנִיסָן בַּחֲמֵשַׁת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה״. וראה ״חליפות שמלות״ ו״לחם ושמלה״.
3. ״לחם ושמלה״, מילואים לספר במדבר.
4. והוסיף שמנוסח ״מִבָּתַר פִּסְחָא״ מיושבת קושית ראב״ע המובאת בקידושין לז ע״ב בתוס׳ ד״ה וממחרת: ״הקשה ה״ר אברהם אבן עזרא היכי אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר דלמא ממחרת הפסח ממחרת שחיטת הפסח קאמר דהיינו ט״ו בניסן שעדיין לא נקרב העומר דהכי נמי אשכחן בפרשת מסעי דכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והם יצאו בט״ו״. ›כוונת דבריו לענ״ד: פסוקנו ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ ודאי מתייחס לקרבן הפסח – או לזמן שחיטתו או לזמן אכילתו, שהרי פסח ככינוי ליום ט״ו, במובן של יום טוב, ודאי לא היה עדיין בפסח מצרים. לוּ נפרשו כמוסב לזמן האכילה, דהיינו ליל ט״ו, הרי שיום המחרת לו הוא יום ט״ז, וזה אינו, שהרי הפסוק כותב במפורש ״בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״. לכן מדגיש הנתל״ג שבקדשים הלילה הולך אחר היום, ואף זמן אכילת הפסח שייך ליום י״ד, ומחרתו הוא בוקר ט״ו. ומשכך, מתורצת אולי קושיית ראב״ע שבתוס׳ – כיוון שבשונה מפסוקנו, הפסוק בספר יהושע ״וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ אינו מתייחס בהכרח לקרבן הפסח אלא ליום הפסח (יום טוב, ט״ו בניסן), ולימוד הגמרא במקומו עומד. וליבי מהסס בדבר, שכן פירוש זה נכון בשתי גרסאות התרגום ״מִבָּתַר פִּסְחָא״ או ״מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא״ ואיני רואה כיצד השמטת מילת יוֹמָא מעלה או מורידה. וצ״ע.
5. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ – ״מִבָּתַר דְאָכְלוּ נִכְסַת פִּסְחָא״ (מאחרי שאכלו את זבח הפסח). ועיין תוספות יום טוב פסחים ו ב שכתב: ״וכיוצא בזה בלשון הכתוב בפ׳ מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו׳ שפירושו ממחרת יום הקרבת הפסח״. וראה בפסוק ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ (ויקרא כג טו) בשם ״מתורגמן״ על הבחנת ת״א בין מִמָּחֳרַת (רי״ש פתוחה) – מִבָּתַר, לבין מִמָּחֳרָת (רי״ש קמוצה) – יוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי.
6. ועיין ראב״ע לפסוק ״ממחרת השבת״ (ויקרא כג יא) שדחה דברי רס״ג: ״והגאון אמר ששני פסחים הם, פסח ה׳ ופסח ישראל. ופסח ה׳ בליל חמשה עשר. והנה ממחרת הפסח ביהושע יום ט״ז... ולא אמר כלום. כי לא נקרא החג פסח רק בעבור שפסח השם על הבתים, וממחרתו הוא לבקר יום ט״ו״.
ונטלו מן פילוסין בירחא קדמיה בחמש עשר יומין לירחא קדמיה מן בתר יומא טבא קדמיה דפיסחא נפקו בני ישראל פריקין בראש גלי לעיניא כל מצרייב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעיני״) גם נוסח חילופי: ״קודם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצריי״) גם נוסח חילופי: ״{מצר}⁠אי״.
ונטלו מן פילוסין בירחא דניסן {בחמשת עסרא יומא לירחא קדמאה}⁠א מבתר דאכלו ניכסת פיסחא נפקו בני ישראל בריש גלי למחמיהון דכל מיצראי.
א. חסר בכ״י לונדון.
They departed from Pelusin in the month of Nisan, on the fifteenth day of the month; after they had eaten the sacrifice of the Pascha did the children of Israel go forth, with uncovered head, in sight of all the Mizraee.
ונטלו מן פלוסין בירחא קדמאה.
And they went out from Pelusin in the first month.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – כְּתִיב ״עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא נִבְרָא לְהָאִיר אֶלָּא גַּלְגַּל חַמָּה בִּלְבַד, (בראשית א׳:י״ד) ״יְהִי מְאוֹרוֹת״, ״מְאֹרֹת״ כְּתִיב, וְאִם כֵּן לָמָּה נִבְרֵאת הַלְּבָנָה. לְקַדֵּשׁ בָּהּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְרָאשֵׁי שָׁנִים. רַבִּי שֵׁילָא דִכְפַר תָּמַרְתָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אַף עַל פִּי כֵן (תהלים ק״ד:י״ט) ״שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ״, מִכָּאן שֶׁאֵין מוֹנִין לַלְּבָנָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׁקְעָה הַחַמָּה. יוֹסְטָא חַבְרַיָא בְּשֵׁם רַבִּי בֶּרֶכְיָה, כְּתִיב וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ. וְאִם לַלְּבָנָה אַתָּה מוֹנֶה עַד כְּדוֹן לֵית בָּהּ אֶלָּא אַרְבָּעָה עָשָׂר (מַשְׁמוּעִין) [מַשְׁקוֹעִין], מִכָּאן שֶׁאֵין מוֹנִין לַלְּבָנָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׁקְעָה הַחַמָּה.
וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהֱיִיתֶם בְּמִצְרַיִם, מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם הֱיִיתֶם מְפֹרָדִים בָּהּ וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם לְשָׁעָה קַלָּה לְרַעְמְסֵס, וְעַכְשָׁיו אַתֶּם מְפֻזָּרִים בְכָל הָאֲרָצוֹת, אֲנִי אֲקַבֵּץ אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״א:י״א) ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ״.
מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל – כְּתִיב ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה״, וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ, וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה״, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִילָה לָהֶם הַגְּאֻלָּה מִבָּעֶרֶב.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ב:י״ד) ״וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן״, יוֹם שֶׁהוּא לָכֶם לְזִכָּרוֹן אַתָּה חוֹגְגוֹ, אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ אֵיזֶה הוּא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר״ וְגוֹ׳. וַעֲדַיִן הַדָּבָר שָׁקוּל. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב, וְהֵם לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ.
וַרַחַלֻוא מִן עַיןִ שַׁמסִ פִי אַלשַּׁהרִ אלּאַוַּלִ פִי אַליַוְםִ אלּכַ׳אמִסִ עַשַׁרִ וַדַ׳לִךַּ מִן גַ׳דִאלפַצחִ כַ׳רַגַ בַּנֻו יִסרַאאִיל בִּיַדֵ רַפִיעַתֵ בִּחַצ׳רַתִ גַמִיעִ אלּמִצרִיִּיןַ
ונסעו1 מן עין-שמס, בחודש הראשון ביום החמשה עשר בו, וזה היה ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רוממה במעמד כל המצריים.⁠2
1. (במסע הראשון מתוך 42 עד הכניסה לארץ)
2. [ממחרת הפסח. דהיינו ביום ששה עשר בו, עד שנקבצו כל בני ישראל מכל ערי מצרים בערב של, אזי נקרא תחילת יום ששה עשר בו.]
פס׳: ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח – שאכלו ואע״פ שנאמר ביהושע (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי אין למדין דברי תורה מדברי קבלה שאומר ממחרת הפסח שאכלו ישראל מעבור הארץ מצות וקלוי שהיו בששה עשר בניסן אחר הקרבת העומר. וזה משמע ממחרת הפסח בחמשה עשר בניסן ואין דומין זה לזה. ומשום רבינו סעדיה בן יוסף זצ״ל אמרו ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח הוא ששה עשר בניסן ודורש הפסוק ככה. וייסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש וממחרת הפסח הוא יום ששה עשר, יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. עד שנקבצו בני ישראל מכל ערי ארץ מצרים בערב ויום אחד ונקרא יום ששה עשר ממחרת הפסח כענין שנא׳ (שמואל א ל׳:י״ז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם ויקרא יום שני ממחרת ללילי יום ראשון. שאכילת הפסח היתה בלילה של ט״ו יום ויום ט״ז נקרא מחרת הפסח כדרך שנאמר ביהושע (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי אחר הקרבת העומר:
ממחרת הפסח – פירשתיו (ראב״ע ויקרא כ״ג:י״א), וכן: ביד רמה (ראב״ע שמות פירוש ראשון י״ד:ח׳).
ON THE MORROW AFTER THE PASSOVER. I have explained this,⁠1 and with a high hand (Ex. 14:8)2 as well.
1. See Ibn Ezra on Lev. 23:11.
2. See Ibn Ezra on Lev. 23:11.
ויסעו מרעמסס – שתים היו אחת בנויה ואחת בנו ישראל.
ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום וגו׳ – לא הוזהרו במצרים על יו״ט רק מחמץ לילה ראשון.
ממחרת הפסח – ערב יום ט״ו ולילה הראשון נקרא פסח על שם שעוסקים בקרבן שנקרא כן וראיה לדבר מפרשת אמור ומפרשת פנחס אבל שאר החג מליל ראשון ואילך נקרא חג המצות.
'ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמשה עשר יום וגו, "they began their journeys from Rameses on the fifteenth day of the first month, etc.;⁠" the people had not been forbidden to observe the rules of festivals regarding travel beyond the boundaries of their town except as regards the first night, when they had been forbidden to leave their houses on pain of death.
ממחרת הפסח, "on the morning following the offering (and consuming) of the Passover sacrifice.⁠" Both Passover eve and the first night are called פסח, because these are the periods the people are preoccupied with the Passover offering. If we needed proof for this, we only have to look at Leviticus 23,8 and Numbers 28,16. The remainder of that festival is always referred to as חג המצות, "the festival of unleavened breads.⁠"
ממחרת הפסח יצאו וגו׳ – פירש״י בפ׳ בא בפסוק ויהי בעצם היום הזה וגו׳ שבט״ו בניסן יצאו, ותימה דבענין ביאתם לארץ כתיב ביהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ואמרו בפ״ק דקדושין דזהו ט״ז בניסן לאחר שהביאו את העומר, א״כ ממחרת הפסח פי׳ למחרתו של יו״ט דהיינו ט״ז וכאן פי׳ למחרת אכילת קרבן פסח דהיינו ט״ו עצמו, וי״מ דאין מביאין ראי׳ מדברי קבלה על דברי תורה, טו״ב.
ורבינו סעדיה פי׳ דגם כאן ממחרת הפסח הוי ט״ז בניסן, כלומר למחרתו של י״ט ראשון דהכי קאמר קרא, ויסעו מרעמסס וגו׳ בחמשה עשר וגו׳, דבט״ו יצאו מרעמסס סכותה ואח״כ אמר קרא ממחרת הפסח יצאו ב״י ביד רמה וגו׳, כלומר ואח״כ כשנקבצו כולם לסוכות יצאו ב״י לעיני כל מצרים ביד רמה.
ממחרת הפסח – ממחרת שחיטת הפסח, שהרי שחיטת הפסח בין הערבים בארבעה עשר ולמחרת בחמשה עשר יצאו ממצרים.
ממחרת הפסח, "on the day following the Passover-offering" The reference is not to the festival but to the day on which the lamb was slaughtered in anticipation of the Exodus. This occurred on the afternoon of the 14th of Nissan; the Israelites left Egypt on the morning of the 15th.
ויסעו מרעמסס – ובתר הכי כתיב ויסעו בנ״י מרעמסס מתחלה נסעו בערבוביא ערב רב ביניהם ואח״כ כשמספר המסעות כולם הזכיר בני ישראל כי הפרידו ערב רב מביניהם.
(3-4) יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים – לומר שגם ערב רב שהם מצרים יצאו ביד רמה לעיני שאר מצרים.

פרשת אלה מסעי

אלה מסעי בני ישראל וגו׳ (לג, א) עד סוף הפרשה (לו, יג)

(3-4) ומצרים מקברים וגו׳ – זכר זה שאף על פי שהמצרים היו מקברים את בכוריהם, כי אין בית אשר אין שם מת, והיו יודעים שכבר קרה להם זה בסיבת ישראל, הנה עם כל זה היה מעוצם השגחת ה׳ יתעלה עליהם שנתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, והיו יוצאים לעיניהם ביד רמה.
התועלת השני הוא להודיע עוצם נפלאות ה׳ יתעלה וקַיימוֹ הבטחתו. וזה, שעם היות בכל אחד מבתי מצרים מת, והיו יודעים שזה הרע בא להם בסיבת ישראל, הנה עם כל זה נתן ה׳ יתעלה את חן העם בעיני מצרים, שהשאילום כל חפציהם היותר חשובים באופן שניצלו את מצרים; ועם כל זה היו יוצאים ישראל ביד רמה בעת היות המצרים מקברים את בכוריהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(3-4) והתחיל לספר מיציאת מצרים שהוא ט״ו בניסן ממחרת בהיות המצריים מקברים בכוריהם ופסילי אלהיהם וישראל עושה חיל ביד רמה.
מֵרַעְמְסֵס: בשני שואין הראשון נח והשני נע, כמ״ש בסוף ויגש. [מֵרַעְמְסֵס].
מִֽמָחֳרַ֣ת: המאריך במ״ם ראשונה, וכן הוא לב״א. [מִֽמָּחֳרַ֣ת].
יָצְאו בְֿנֵי: הבי״ת רפה. [בְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵל].
ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וגו׳. עד ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – הטעם לאלה הדברים. כי הנה בצאת ישראל ממצרים ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ בחצי הלילה כי אמרו כלנו מתים. אבל ישראל למלאות דבר ה׳ שאמר (שמות י״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר נתעכבו עד למחרת ויצאו ביד רמה לעיני כל מצרים להקהות שיניהם. ואולם היה מקום לומר שיצאו ברשות מצרים מפאת שתי בחינות. הא׳ ממורא המכות והיד החזקה מכת חרב והרג כי יראו פן תדבקתם הרעה וימותו כלם ולכן הרשום לצאת. הב׳ שכן צוו המצריים מאלהיהם לשלחם. בא הכתוב והשמיענו שלא יצאו אלא ביד רמה הואיל ויצאו בבקר לעיני כל מצרים ואין לומר מיראתם למות שלחום כי כבר עברה מכת בכורות שהיתה בחצי הלילה עד כי כבר היו מקברים מתיהם כי אם עדיין היו מתים והולכים היו מתעסקים ברפואת המוכים ולא בקבורת המתים. והואיל ועברה המכה והיתה הרוחה יהיו מכבידים לבם. וגם אין הטעם בצווי אלהיהם כי בהם עשה ה׳ שפטים:
ד״א ומצרים מקברים – כלומר אע״ג שהיו מקברים והיה לחוש שמא ירצו לנקום נקמתם מישראל כי יחם לבבם לאמר בשלם הצער הגדול הזה אעפ״כ יצאו ביד רמה:
ויסעו מרעמסס וגו׳ – הוצרך לומר זכרון בחדש הראשון ב׳ פעמים הגם שהיה יכול לומר בחמשה עשר יום ומובן הדבר שבחודש הראשון מדבר הכתוב, או על זה הדרך ויסעו בט״ו לחודש הראשון, אולי שרמז מה שאמרו רבותינו ז״ל (שמו״ר פט״ו) כי חודש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד, גם זמן שלימות ההצלחה בו הוא ט״ו בחודש, והוא אומרו ויסעו וגו׳ בחודש הראשון שהוא זמן העמדת מזלם, ועוד לתוספת גודל המערכה בט״ו שהוא זמן מילוי הלבנה, ואומרו לחודש הראשון לפי שאין גדר זה מורה על רום ההצלחה אלא כשהוא בחודש המוצלח.
ויסעו מרעמסס, They journeyed from Raamses, etc. The Torah had to mention twice that this journey occurred during the first month although it could have written "on the fifteenth,⁠" and I would have understood that the day mentioned was the first month. The Torah could also have written: "they travelled on the fifteenth of the first month after the Passover;⁠" Perhaps the Torah alluded to what we have been told in Shemot Rabbah 15,11 that the month of Nissan is the month in which the zodiac sign of Israel is at its zenith and that the most auspicious day during that month is the fifteenth of that month. The Torah writes ויסעו בחודש הראשון, to describe the month during which Israel's fortunes ride high and it adds that this occurred on the fifteenth of that month, i.e. when the moon is full. The Torah added once more that it was in the first month, as the significance of the full moon is meaningless for Israel unless it occurs during the first month. The combination of these two factors was meaningful, was a good omen.
ממחרת הפסח – ביאורו בחמשה עשר יום שהוא מחרת הפסח, כי יום י״ד הוא יום הקרבת הפסח:
ביד רמה לעיני כל מצרים – טעמו לעיני מצרים שהיו כעת מלאים ביגונות ואנחות והם היו יוצאים ברוממות השיר והתודה וזהו ביד רמה (מיט האהעם דאנק) (כמבואר ריש בשלח).
ממחרת הפסח – לא בלילה. בלילה התחוללה הגאולה על ידי מיתת הבכורות (שמות יב, כט). אך היציאה ממצרים הייתה לאור היום, ״ביד רמה לעיני כל מצרים״ (ברכות ט.).
ומצרים מקברים – ניגוד זה הוא חלק מהותי של הרעיונות שזיכרון גאולת מצרים אמור לשמר ולכונן כעיקרי אמונה. קרני אור הבוקר הראו את עם העבדים מתעלה לחירות, ולצדו, עם האדונים מושפל ומבכה את אובדן בניו ונכסיו היקרים ביותר. ידו האחת של האל האחד והיחיד נראתה כשהיא ממיתה ומחיה בעת ובעונה אחת. שניהם יחד – היראה והביטחון בלב האדם העומד לנוכח האל האחד והיחיד – מהווים את היסוד להכרה יהודית בה׳. דבר זה בא לידי ביטוי חזק עוד יותר על שפת ים סוף: ״וירא ישראל וגו׳ וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳ (שמות יד, לא; עיין פירוש שם).
זהו הטעם לכך ששעת יציאת מצרים על כל צדדיה, מופיעה אף היא ברשימת המסעות והחניות של נדודי ישראל, והיא גם יסודה של פרשת ״קדש״ בתפילין (שמות יג, א–י). היא נקודת המוצא שממנה כל אדם מישראל יקדש את ״מחשבותיו, רצונותיו ומעשיו״, התקדשות שעליו לחדש מדי יום ביומו.
ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – כל האירוע הזה הראה את אפסות האלים המדומים, לעומת המציאות והממשות של האל האחד והיחיד. וכך גם האלים וסמליהם היו מוטלים חרֵבים כפגרים מתים, לצד העם המצרי שלקה באובדן היקרים לו ביותר.
ויסעו מרעמסס בחדש הראשון – ר״ל שהי׳ אז העת המוכן לזה מצד שהוא החדש הראשון שבו שולט מזל טלה שעבדו אותו המצרים, בחמשה עשר יום לחדש הראשון – שבחצי החדש המזל עומד בכל תקפו, והיה ממחרת הפסח שאז שחטו את הטלה ובטלוהו שאז יצאו ביד רמה:
בחודש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון: כפל לשון. ללמדנו שגם החודש גרם לדבר וגם היום הזה עשה ה׳ להיות גורם לזה. ומזה אנו למדים שהחודש עצמו הוא עת טוב לישראל.
ביד רמה לעיני כל מצרים: גלוי לכל שהמה בני חורין ושלא ישובו להשתעבד עוד. ועיין בספר שמות (יד,ח).
בחמשה עשר יום לחדש – תניא, עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו (תהלים ק״ד) משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים,⁠1 ור׳ ברכיה אמר, כתיב ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמשה עשר יום לחודש, כד יטמע בלילי מועדא ארבעה עשר מטמיעין אית בה, הוי – משקיעת החמה אתה מונה ללבנה.⁠2 (ירושלמי ר״ה פ״ב ה״ח)
ממחרת הפסח – ממחרת שחיטת הפסח, ואימתי – בחמשה עשר.⁠3 (ירושלמי חלה פ״ב ה״א)
ממחרת הפסח יצאו – וכתוב אחד אומר (פ׳ ראה) הוציאך ה׳ ממצרים לילה דא כיצד, מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב.⁠4 (ברכות ט׳.)
1. באור הענין, כי כנודע אנו מונים החדשים ואחריהם כל המועדים לחשבון מולד הלבנה [ע״ל ר״פ בא] וידוע שחדשה של לבנה הוא כ״ט יום וחצי כשיעור היקף הלבנה [ובצמצום – כ״ט יום י״ב שעות ותשצ״ג חלקים], ולפי״ז אם היה המולד למשל ביום א׳ אחר חצות היום היה דרוש שיהיה ר״ח באותו היום בשעת המולד, קמ״ל דאע״פ כן אין מונים ר״ח אלא מיום ב׳ שלמחרת המולד ולא מאמצע יום א׳, וזהו הפירוש עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, כלומר שאז יתחשבו המועדים לפי חשבון מולד הירח רק אחרי ביאת השמש באותו יום, והיינו ביום המחרת, כמבואר, וע״ע באות הסמוך.
2. שרש טמע ענינו ביאת השמש שכן תרגם ירושלמי על הפ׳ ויהי השמש באה (פ׳ לך) והוי שמשא מטמעה, וכונת הראיה דכתיב כאן ויסעו בחמשה עשר יום לחודש, והיינו ביום ט״ו בבקר ואין כאן מן החודש אלא ארבעה עשר שקיעות, שהרי ביום שנסעו עדיין לא שקעה חמה, ודבר זה מסורת וקבלה היא, וכך מבואר בברייתא דשמואל ירחינאה ובסדר עולם דהמולד של חודש ניסן של אותה השנה שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ד׳ אחר חצות היום בתחלת שש שעות אחרונות, ואי ס״ד דחשבינן החודש מיום המולד היה ר״ח מערב יום ד׳ לה׳ והיה כבר שקיעה אחת ביום ד׳ ועד יום ה׳ של היציאה כבר עברו ט״ו שקיעות, וא״כ היה יום ה׳ של היציאה יום ששה עשר בניסן והכתוב אומר מפורש בחמשה עשר יום לחודש, אלא ודאי דמחשבינן החודש מיום המחרת והיה לפי״ז ר״ח ביום ה׳, ויום ה׳ של יציאתם היה בט״ו לחודש כמבואר. ונראה דכונה אחת לדרשה זו עם הדרשה בבבלי מגילה ה׳ א׳ מניין שאין מתשבין שעות לחדשים, שבארנוה בפ׳ בהעלותך בפסוק עד חודש ימים (י״א כ׳), יעו״ש וראוים הדברים לצרף לכאן.
3. ר״ל לא ממחרת יו״ט של פסח דהיינו ביום ט״ז לחודש אלא ממחרת שחיטת הפסח, בי״ד, דהיינו בט״ו לחודש, ונ״מ בדרשה זו לפרש לשון ממחרת הפסח שביהושע ב׳ ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ושם נ״מ בבאור לשון זה לענין החקירה איך עשו ישראל בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמה לחה שמזה ניכר שהיא תבואה חדשה אם אכלו אותה לחיוב מצה אע״פ שאסורה משום חדש ומוכח שעשה דוחה ל״ת או שאכלו מתבואת חו״ל ומוכח דחדש אינו נוהג בחו״ל, ואם היה הפירוש שם ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח בט״ו לחודש הרי מוכח שלא נצטוו כלל על החדש מיד בביאתם לארץ כל זמן שלא זרעו הם, ולשון זה שלפנינו הכרח לבאור אותו הלשון דיהושע, ועיין בבבלי ר״ה י״ג א׳ ובתוס׳ שם.
4. ענין הגאולה מבערב היא הקריאה שקרא פרעה למשה ולאהרן בלילה והרשה להם לצאת כמפורש בפ׳ בא, ועוד נבאר מזה אי״ה בפ׳ ראה בפ׳ המובא בזה.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ד) וּמִצְרַ֣יִם מְ⁠קַבְּ⁠רִ֗ים אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧⁠ה יְהֹוָ֛הי״י֛ בָּהֶ֖ם כׇּל⁠־בְּ⁠כ֑וֹר וּבֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖הי״י֖ שְׁ⁠פָטִֽים׃
while the Egyptians were burying all their firstborn whom Hashem had struck among them. On their gods also Hashem executed judgments.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראעודהכל
וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יָת דִּקְטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטָעֲוָתְהוֹן עֲבַד יְיָ דִּינִין.
And the Mizraee buried all the firstborn which the Lord had slain among them, and upon their idols had the Lord wrought judgments.

וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה׳ בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים
וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יָת דִּקְטַל ה׳ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטָעֲוָתְהוֹן עֲבַד ה׳ דִּינִין
א. ״אֲשֶׁר הִכָּה ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״דִּקְטַל ה׳⁠ ⁠⁠״ ולא תרגם הַכָּאָה בפועל ״מחא״ כדרכו, מן הטעם שנתבאר לעיל בפסוק ״בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר״ (במדבר ג יג) ״בְּיוֹמָא דִּקְטַלִית כָּל בּוּכְרָא״.
ב. אונקלוס תרגם ״וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים״ – ״וּבְטָעֲוָתְהוֹן עֲבַד ה׳ דִּינִין״, בעבודה זרה שלהם.
אבל בהדר זקנים פירש: ״ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – כמו בשופטיהם כי אלהים לשון שופט ולכך לא אמ׳ הכתו׳ אלהיהם הכה לפי שלשון שְׁפָטִים נופל על שופטים״. ואין זה כאונקלוס שאם כן היה מתרגם ׳בדייניהם׳ כמו ״וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים״ (שמות כא ו) ״לִקְדָם דַּיָּינַיָּא״.
ג. ״עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים״ – ״עֲבַד ה׳ דִּינִין״, וכן תרגם ״וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים״ (שמות יב יב) ״דִּינִין״, בתרגום מילולי. אבל המיוחס ליונתן הוסיף ביאור מדרשי.⁠1
1. ״וּבְטַעֲוַותְהוֹן עָבַד מֵימַר דַה׳ דִינִין טַעֲוַות מַתְּכָא הֲווֹ מִתְרַכְּכִין טַעֲוַות אַבְנָא מִתְגַדְעִין טַעֲוַות פַּחְרָא מִתְעַבְּדִין בְּקִיקִין טַעֲוִוין דְעָא מִתְעַבְּדִין קְטוֹם וְדִבְעִירֵי מַיְיתוּן״ (ובאליליהם עשׂה מאמר ה׳ שפטים: אלילי מתכת מִתרככים [מותכים], אלילי אבן היו מנותצים, אלילי חרס נעשׂים רסיסים, אלילים של עץ נעשׂים פחם ושל בהמות – מתים). וכעין זה תרגם גם בשמות שם, על פי המכילתא, עיין שם בביאורנו.
ומצרייא הוון קברין ית מה די קטל י״י בהון כל בכוריהב ובטעוותהון עבד י״י דינין שניןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ומצריי״) גם נוסח חילופי: ״{ומצר}⁠אי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בכוריה״) גם נוסח חילופי: ״בוכרה״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כדן אמ׳ י״י״.
ומצראי מקרבין ית דקטל י״י בהון כל בוכרא ובטעותהון עבד מימרא די״י דינין טעוות מתכא הוו מתרככין טעוות אבנא מתגדעין טעוות פחרא מתעבדין בקיקין טעוון עא מתעבדין קטם ודבעירי מייתין.
And the Mizraee buried those whom the Lord had killed among them, even all the first-born; and upon their idols did the Word of the Lord do judgments; their molten idols were dissolved, their idols of stone were mutilated, their idols of earthenware broken in pieces, their wooden idols turned to ashes, and their cattle gods were slain with death.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַהֻם יַדפֻנֻוןַ אַלַּדִ׳יןַ קַתַּלַ אַללָּהֻ פִיהִם כֻּלַּ בִּכּרֵ וַצַנַעַ אַחכַּאמַא בִּמַעבּוּדַאתִהִם
כאשר הם מקברים את מה שהרג בהם ה׳ בתוכם כל בכור ועשה דינים בנבדים שלהם.⁠1
1. (כי חלק מבכורות מצרים התחבאו בכנסיות של עבודה זרה באמרם לא יכנס השם לשם לכן עשה שפטים באלהיהם והמיס אותם וניגרו לרצפה והתבטלו ואזי נכנס השם והרג את הבכורות – שמעתי מפי הרב הגאון עובדיה יוסף.)
אלה מסעי
(ד) הבהיר כאן ביצוע התראתו באלהי מצרים ככתוב: ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים. כי לא הזכר זאת במה שקדם, ורק חזר רבות ״ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים״ (שמות י״ב:י״ב).
[ומצרים מקברים – טרודים באבלם. ולא נתנו לב לישראל, לכך יצאו ביד רמה (במדבר ל״ג:ג׳).]⁠א
א. הביאור המוסגר הוא תוספת מפי רש״י המופיע בכ״י לייפציג 1 עם החתימה ״ר׳, כך כתב רבנו שמ׳⁠ ⁠⁠״ (״[מפי] רבי [רש״י]. כך כתב רבנו שמעיה״). הביאור חסר בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, פריס 154, ויימר 652 מופיע רק חלק ממנו (וייתכן שמלים אלה אינן חלק מהתוספת אף בכ״י לייפציג 1): ״ומצרים מקברים טרודים באבלם״.
ומצרים מקברים AND THIS EGYPTIANS WERE BURYING [ALL THEIR FIRSTBORN] – they were busily occupied in their mourning.
פס׳: ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים1אלו איקונות של אבן שיש שהיה להם למצרים שכשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה נפרע מן אלהיהם:
1. איקונות של אבן. צורות של אבן שחקוק עליהם עכמו״ז:
ובאלהיהם עשה י״י שפטים – כמו: דגון, כי כן אמר השם למשה (שמות י״ב:י״ב).⁠1
1. השוו ראב״ע שמות י״ב:י״ב.
UPON THEIR GODS ALSO THE LORD EXECUTED JUDGMENTS. As in the incident with Dagan's head.⁠1 For God said so to Moses.⁠2
1. I Sam. 5:4. Dagan fell headless, armless, and footless before the ark of God.
2. In other words, God executed judgment as he had told Moses he would (Ex. 12:12). Ibn Ezra notes this because Scripture does not previously tells us that God actually executed judgment on the Egyptian gods.
ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – גדוליהם ודייניהם קורא אלהיהם, כמו עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ״ב:ח׳), כי הגדולים מתו כמו הבכורים, כי גם הגדולים נקראו בכורים כדכתיב: אף אניא בכור אתנהו (תהלים פ״ט:כ״ח), כי גדול הבית היה מת. ולכך הוא אומר: כי אין בית אשר אין שם מת (שמות י״ב:ל׳), כי מקום שאין בכור שם, מת גדול הבית. וזהו: באלהיהם עשה ה׳ שפטים, והיו מקברים אותם. ולשון נופל על הלשון הוא כאילו כתוב ובשפטיהם עשה ה׳ שפטים, כי אלהים לשון שופט, ולכך לא אמר: ״אלהיהם הכה״, ו״לאלהיהם הרג״.
א. בכ״י מינכן 52 (במקום ״אף אני״): ואנכי.
ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – פי׳ בשופטיהם כי השופט נקרא אלהים ולכך לא כתיב ואלהיהם הכה דעשייה יתכן בשופטים.
ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – קיים מה שאמר (שמות י״ב:י״ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה׳, והשפטים היו אם של כסף וזהב נמסית ואם של עץ נרקבת ואם של אבן מתפוצצת. ועוד יכלול שפטים כענין שכתוב (שמואל א ה׳:ד׳) והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה׳ וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן.
ובאלוהיהם עשה ה' שפטים, "and the Lord had inflicted punishments on their deities.⁠" God had kept His promise made in Exodus 12,12 "and on all the gods of Egypt I will inflict judgments.⁠" How did these judgments or punishments become manifest? If the images were made of silver or gold they would simply melt; if they were made of wood, the wood would rot; if they were made of stone, the stone would crack in many places. The word שפטים also includes that these idols would be found by their worshippers in embarrassing positions as described in Samuel I 5,4: "Dagon was again lying prone on the ground in front of the Ark of the Lord. The head and both hands were cut off.⁠" (The Philistines had taken the Holy Ark captive from the Israelites).
ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – כמו בשופטיהם כי אלהים לשון שופט ולכך לא אמ׳ הכתו׳ אלהיהם הכה לפי שלשון שפטים נופל על שופטי׳.
ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – כלו׳ ובשופטיהם עשה ה׳ שפטים לשון נופל על הלשון ולכך נאמר ובאלהיהם והוא ל׳ דינים כדאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים.
ובאלוהיהם עשה ה' שפטים, "and the Lord executed judgments on their gods.⁠" Read שופטיהם, "their judges,⁠" instead of their gods; "judgments" cannot be executed on inert idols. The Torah here uses a play on words, seeing that the word אלוהים is also used in the Torah for judges. (Compare Exodus 22,7)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ד) ומצרים – ב׳ ראש פסוק: ומצרים מקברים, ומצרים ילד את לודים לומר שאפי׳ אותם שכבר מתו רובם נחטטו.
מקברים – ב׳: ומצרים מקברים, מקברים את העוברים בפ׳ גוג והיינו דכתיב כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צוד.
ובאלהיהם עשה י״י שפטים – כי נפלו קצתם לסבה שרצה השם, כדרך וראש דגון נופל לפניו (שמואל א ה׳:ד׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ומצרים מקברים וגו׳ – לומר לך שיצאו לעיני כל מצרים בשעה שהיו קוברים את אשר הכה ה׳ בהם והיו שיניהם קהות, ולא עוד אלא שגם באלהיהם עשה ה׳ שפטים באותה שעה ואף על פי כן לא יחרץ אחד מהם לשונו לישראל ומה שנאמר אשר הכה ה׳ בהם כל בכור, יש אומרים שהוא כדעת המדרש (פס״ר פסקא ויהי בחצי הלילה ה׳) על הפסוק למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קל״ו:י׳) שהיו הבכורים הורגים, באבותם כי כך משמע בבכוריהם כלומר עם הבכורים הכה את מצרים כי הבכורים היו שבט אפו ומטה זעמו, לכך נאמר הכה בהם כל בכור. והוא דקדוק נכון.
ובאמרו על פני בעל צפון הורה כי רק עבודה זרה זו נשארה כדי להטעותן היתה ממונה על הזהב אשר מצפון יאתה ויאמרו שלכך נשארה בשביל ממונם שלקחו שלא כדין כמבואר פרשת בשלח (שמות י״ד:ב׳).
ומה שנאמר ויסעו ממרה ויבואו אילמה ולא אמר ויחנו באילמה, לפי שהיה מסע קצר ממרה לאילם ולא היה בדעתם לעשות שם חנייה אך לפי שמצאו שם שתים עשרה מעיינות מים המתיחסים אל שתים עשרה שבטים אשר ממקור ישראל ישקו לכל העדה, ושבעים תמרים המתיחסים לשבעים זקנים כי הצדיק כתמר יפרח, על כן אמרו סימנא מילתא היא שיעשו שם חנייה כי גם שם המקום מורה על מספר זה, אילם עולה למספר פ״ב עם המלה דהיינו י״ב ושבעים, וכן אילם מורה על מספר אנשים חזקים כי הוא מלשון ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל י״ז:ט״ו), וכל זה לקחו לסימן לעשות שם חנייה.
טרודים באבלם. כלומר שנותן טעם אלמעלה מה שכתיב יצאו ישראל ביד רמה, ולמה הניחו להם המצריים, ומפרש ומצרים מקברים וגו׳ והיו טרודים באבלם. דאי מקברים ממש אין זה לעיני כל מצרים, ומדכתיב ביד רמה לעיני כל מצרים שהוא כמו כפל ודאי להודיע שכולם רואים ממש, ואם מקברים כפשוטו לא היו רואים שהרי צריכין לקבור בבה״ק, ל״פ טרודים וכ׳ מקברים ר״ל טרודים גם בזה נלי״ט:
They were preoccupied with their grief. Meaning: This is an explanation of what is written previously, "Yisroel left triumphantly.⁠" For why would the Egyptians have allowed them to do so? Scripture explains that "Egypt was burying…" and thus they were preoccupied with their grief. If it had referred to the burial itself, this would not have been visible to all of Egypt. Now, given that the Torah writes, "Triumphantly, before the eyes of all Egyptians" this apparently repetitive language must certainly be to inform that all of them actually saw [the departure]. However, if they were burying, like the plain understanding, not everyone would have seen, for they would have to bury in the burial grounds. Therefore, Rashi explains that "they were preoccupied…" and "burying" means that they were also preoccupied with burial. R. Yaakov Triosh.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ומצרים מקברים – להודיע משפטו יתברך מדה כנגד מדה: הם ראו ושמחו בעוני ישראל בזדון לבם, כמו שנאמר בדבר אשר זדו (שמות י״ח:י״א), ועתה יצאו ישראל ביד רמה (במדבר ל״ג:ג׳) בשאט נפש1 הוללים ומרננים, וראו בצרת מצרים המקברים אשר הכה ה׳ בהם וגו׳.
1. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל ל״ו:ה׳.
ומצרים מקברים – אלו יוצאים ביד רמה, ואלו טרודים בקבורת מתיהם:
באלהיהם עשה שפטים – אין כאן מקום להודיע זה, ויתכן לפי המבואר שהמצרים היו מחזיקים לבכוריהם לאלהות, ועליהם נאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים (דיא פערגאֶטטערטען) לא על אלילם של עץ ואבן, כמבואר בא י״ב י״ב, א״כ סיפא דקרא פירושא דרישא, להודיע סבת מהירות השתדלותם לקבור בכוריהם, כי לא אמר ומצרים קוברים בלשון קל כ״א מקברים בפיעל, להורות על התחזקותם לקברם מהרה, שלא נהגו באלה כדרכם בשאר מתים להשהותם כמה ימים טרם יקברום, אמנם לפי שמיתת בכוריהם היה להם לחרפה ולדראון עולם, לראות המקודשים בעיניהם כאלהות כפגרים מתים שוכבים קרב חוצות, לכן התחזקו למהר קבורתם. והוי״ו במלת ובאלהיהם היא וי״ו הסבה כוי״ו והיא בעולת בעל, וטעמו לכן מיהרו להתעסק בקבורת בכוריהם, לפי שבמיתתם נעשו שפטים באנשים שהיו מחזיקים אותם לאלהיהם, והיה כקוץ בעיניהם לראותם מושלכים כדומן על פני האדמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ומצרים – ואז מתו הבכורים שהיו מיוחסים למזל טלה שהוא הבכור למזלות, ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – שבזה בטל ע״ז שלהם:
ומצרים מקברים וגו׳: לפי שבאמת לא נודע למצרים שבדעתם שלא לשוב להשתעבד להם, שהרי על מנת כן השאילום, ומשום הכי רדפו אחריהם כשנודע להם, וכמו שביארנו בספר שמות (ה,ג. יא,ב ועוד) דרק פרעה המלך גרשם כלה ויצאו מדעתו לחירות, אבל לא מדעת המון עם מצרים, וא״כ האיך יצאו ״ביד רמה לעיני כל מצרים״. על כן ביאר הכתוב ״ומצרים מקברים וגו׳״ – היו עסוקים בדבר צער, וגם ״באלהיהם עשה ה׳ שפטים״, על כן היו נדהמים ומבוהלים מאד, ולא פנו לראות מה שנגד עינם.
ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – בהמיתו בכורי בקר וצאן שהיו נעבדים אצלם.
ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים. ממה שנסמך אל ומצרים מקברים אומר אני שהשפטים שעשה ה׳ באלהיהם הם מיתת הבהמות הנעבדות במקדשיהם ממינים שונים, ועד היום כשחופרים בקרקע מצרים, מוצאים בהמות ועופות חנוטים, ובעיני ראיתים, והן הן בעצמם אותם שהיו בשנים קדמוניות, ועליהם ג״כ חוזר אומרו מקברים, והעד שכתוב ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ כל בכור, ואם על הבכורות בלבד כך היה ראוי לומר ומצרים מקברים כל בכור אשר הכה, רק אחר שאמר את אשר הכה חוזר על כל מה שהכה והם הבכורות, וגם האלהים ויהיה שיעור הכתוב ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ והוא כל בכוריהם וגם אלהיהם שבהם עשה ה׳ שפטים, וראיתי להרב דון יצחק שהרגיש קצת בזה וכתב ״בהיות המצריים מקברים בכוריהם ופסילי אלהיהם וישראל עושה חיל ביד רמה״. רק על פסילי אלהיהם לא יתכן שיאמר מקברים, ואם על נבלת הבהמות הנעבדות, יתכן לומר כן. ובימינו נוסע אחד איטאלקי יספר כי חפרו בקרקע מצרים ומצאו קבר העוף הקדוש הנקרא אצלם lbis, ומצאו עוד מערה גדולה ארכה ארבע מאה מיטרי (יותר משש מאות אמה) ובה חדרים חדרים, וכפה גדולה בכל אחד ואחד, ותוך כל חדר ארון של אבן או שיש Sarcophage, בו היו נותנים נבלת השור הנעבד שמת. Meani. Riv. contemp. di Torino Maggio 1862. p. 111 ולא בלבד קבורה, אבל גם הספד היו מספידים לאלהיהם כעדות דיודורו על האליל אפיס.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורקיצור פענח רזאר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלכלי יקרשפתי חכמיםמלאכת מחשבתהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקראהכל
 
(ה) וַיִּ⁠סְע֥וּ בְ⁠נֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵרַעְמְ⁠סֵ֑ס וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠סֻכֹּֽ⁠ת׃
The Children of Israel traveled from Rameses and encamped in Succoth.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
מסע לסוכות – שמות י״ב:ל״ז
וּנְטַלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְסֻכּוֹת.
And the children of Israel proceeded from Ramesis, and encamped in Succoth.

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת
וּנְטַלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת
מדרשי שמות
המקומות שבפרק מתורגמים אצל אונקלוס בשמם המקראי לעומת המיוחס ליונתן הנוקט בתרגום מדרשי, כבשם סֻכּוֹת: אונקלוס תרגם ״ויחנו בְּסֻכֹּת״ – ״וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת״ וכן ״וַיִּסְעוּ... מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה״ (שמות יב לז) ״וּנְטַלוּ... מֵרַעְמְסֵס לְסֻכּוֹת״ כשם מקום וכפשט הלשון.⁠1 אבל המיוחס ליונתן מוסיף בשני המקומות ביאור מדרשי: כאן תרגם ״וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת אַתְרָא דְאִּיתְחַפִּיאוּ שִׁבְעַת עֲנָנֵי יְקָרָא״, ובספר שמות תרגם ״וּנְטָלוּ בְּנַי יִשְׂרָאֵל... מֵאָה וּתְלָתִין מִילִין תַּמָן אִּיתְחַפִּיאוּ שִׁבְעַת עֲנָנֵי יְקָרָא״, וראה להלן בפס׳ טז. כמו כן הוא נוטה לזהות מקומות בשמם המאוחר דוגמת רַעְמְסֵס – פִּילוּסִין, אבל בת״א: רַעְמְסֵס.
1. אבל ״כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי״ (ויקרא כג מג) מתורגם גם באונקלוס בתרגום מדרשי: ״אֲרֵי בִּמְטַלַּת עֲנָנִי אוֹתֵיבִית״, עיין שם הטעם.
ונטלו בני ישראל מן פילוס⁠(ופ)⁠ין ושרון בסוכות.
ונטלו בני ישראל מן פילוסין ושרו בסוכות אתרא דאתחפיאו שבעת ענני יקרא.
And the sons of Israel went forth from Pelusin, and encamped in Sukkoth, a place where they were protected by seven glorious clouds.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלַ בַּנֻו יִסרַאאִיל מִן עַיןִ שַׁמסִ וַנַזַלֻוא פִי סֻוכֻּותּ
ונסעו בני ישראל1 מן עין-שמס והתאכסנו בסוכות.
1. (במסע 1 מתוך 42)
ויסעו וגו׳ מרעמסס ויחנו בסכת – מפורש בפרשת בא (שמות י״ב:ל״ז).
ויסעו... מרעמסס ויחנו בסוכות. Our author refers the reader to his commentary on Exodus 12,37.
בסכות – ששם נסתככו בענני כבוד.
ויסעו מרעמסס לסוכות ומשם לאיתם ומאיתם על פי החירות – והוא הדרך אשר הסב אותם כדי שיאמר פרעה נבוכים הם בארץ ועל הכוונה שנתבאר׳ שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(5-8) ומפני שארך הספור חזר לומר ויסעו שנית וכן נאמר שאחרי שאמר וישב על פי החירות שרומז אל עם ישראל שישב שם או ירמוז אל הענן ששכן שם ולכך זכרו בלשון יחיד אמר ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה מסכים למה שכתוב בספור.
ויסעו וגו׳ ויחנו בסוכות – קשה הלא כבר אמר ויסעוא מרעמסס וגו׳ ולא היה צריך לומר אלא ויחנו בסוכות. ונראה שנתכוין לומר שלא היה מסע אחר בין רעמסס לסוכות, והוא מה שסמך לויסעו ויחנו, וזולת זה אם היה מתחיל ויחנו בסוכות אין הערה לזה, וכמו כן דקדק בכל המסעות להסמיך החניה למסע.
א. כן בפסוק. בדפוסים (החל מדפוס ראשון) נוסף כאן: ״בני ישראל״.
ויסעו…מרעמסס ויחנו בסוכות. They journeyed from Raamses and they made camp at Sukkot. Why did the Torah repeat the information that the Israelites journeyed from Raamses? We have been told this in verse three! All the Torah had to write here was that the Israelites made camp at Sukkot! It appears that the Torah wanted to inform us that there was no other journey between Raamses and Sukkot. Had the Torah only written about the encampment at Sukkot, the impression might have prevailed that there had been some way stations between Raamses and Sukkot. [Mechilta on Exodus 12,37 describes the distance between these two locations as 120 מיל, i.e. 150 kilometers. Ed.] The same reasoning applies to all the journeys, i.e. the words: "they encamped" mean that there had been no other unmentioned way-stations.
ויסעו בני ישראל מרעמסס – בעבור שהפסיק בינתים עד שארכו הדברים, חזר לאמר ויסעו:
ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכות – כתב הרמב״ם במו״נ שהיה צורך גדול להזכיר המסעות שברבות הימים יכזיב השומע כל הנסים האלה שנעשו לישראל בימי עמידתם במדבר ציה ויאמר איך אפשר שעמדו זמן רב כזה משך ארבעים שנה במדבר בערבה בארץ ציה וערבה והיו נזונים מלחם אלהי ומי באר, ויאמר שבודאי עמדו במדבריות הקרובים אל הישוב אשר ישבו שם בני ערב היום, או במדבר שיש חריש וקציר ובורות מים, ע״כ חזק האותות האלה בזכרו בפרטות שם המקומות האלה למען יכירו דורות הבאים שלא היה אפשר בשום אופן שיעמדו שם בני אדם זמן רב כזה בדרך הטבע אם לא כי יד ה׳ עשתה זאת. והמקובלים כתבו שמ״ב מסעות אלה היו מכוונים נגד שם של מ״ב. ובהיותי בחערסאן נשאלתי מאמר פליאה נדפס בשם מהר״ש אוסטערפאלער לאמרו בעת המגפה, וזה תוכן דבריו: כשנסעו מרעמסס לא ידעו אם יסעו לסכות או לקהלתה או למוסרת ואמר ה׳ שיסעו לסכות, לא ידעו אם יסעו לאתם או לחצרות או לתרח או לעציון גבר וא״ל ה׳ שיסעו לאתם, לא ידעו אם יסעו לפי החירות או לרמון פרץ או לעברונה או להר העברים וא״ל ה׳ שיסעו לפי החירות, לא ידעו אם יסעו למרה או לתחת או לערבות מואב וא״ל ה׳ שיסעו למרה וכן הולך כל המאמר והוא נדפס, ואמרתי פירושו שאחר שהיו המסעות מכוונים נגד שם מ״ב היתה כל מסע מצוינת באות א׳ מן אותיות של שם של מ״ב, וכשתסדר מ״ב אותיות של שם של מ״ב נגד המסעות, תמצא שנמצא ג״פ אות ב׳, וכאשר נאמר להם שיסעו מסע מכוונת נגד אות ב׳ מצאו שסכות וקהלתה ומוסרת מצוינים באות ב׳ ולא ידעו לאיזה מקום יסעו, וכן אתם חצרות תרח עציון גבר מצוינים באות ג׳, פי החירות רמון פרץ עברונה הר העברים מצוינים באות יו״ד, מרה תחת ערבות מואב מצוינים באות ת׳, וכן תבין כל המאמר, ועז״א בפ׳ בהעלותך עפ״י ה׳ יסעו ועפ״י ה׳ יחנו עפ״י ה׳ ביד משה, שהוא כפל לשון שמ״ש עפ״י ה׳ יסעו ר״ל לפי סדר של שם השם שם מ״ב, וכמ״ש פה למסעיהם עפ״י ה׳ פי׳ ר״ל עפ״י סדר השם, ובאשר בסדר הזה לא ידעו לאיזה מקום כי כמה מסעות מצוינים באות דומה, והיה צריך משה לפרש שנית את המקום ועז״א עפ״י ה׳ ביד משה, וכתב הרי״א שצוה ה׳ לכתוב את המסעות האלה מפני ג׳ טעמים: [א] כמ״ש רש״י ז״ל להודיע חסדי המקום ב״ה שאעפ״י שגזר עליהם טלטול לא היו נעים ומטולטלים כל הימים מבלי מנוח, כי לא נסעו רק מ״ב מסעות האלה, ועפ״י החשבון ישבו רוב הימים במק״א, [ב] כטעמו של המו״נ שהזכרנו, [ג] מפני שזה רומז גם על מה שיהיה קודם הגאולה העתידה דכתיב והבאתי אתכם אל מדבר העמים, וכתיב והולכתיה המדבר, שכבר בארנו בפירושנו שכוון על היותם בגולה מרוחקים מכל כתות האנשים ומטולטלים ממקום למקום ונעדרי כל פרנסה ולא יהיו להם לא שדות וכרמים ולא מקנה בודדים לבדם כיושבים בארץ ציה, ובודאי יש יחוס שמור למדבריות אלה שהם הגליות וטלטולם וכל מקריהם אל מסעיהם במדבר, ולכן צוה למשה לכתוב המסעות האלה בדיוק להיות לזכרון לימים הבאים באחרית הימים, וז״ש ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם שמסעות אלה יעידו על כל המוצאות אותם באחרית הימים, וכתב עוד שמה שבתורה דלג הרבה מן המסעות שנזכר פה ולא הזכירם במקומם, זה היה מפני שאלה המסעות חנו בם ישראל ימים מועטים, שהרי מחצרות עד בואם אל מדבר צן היא קדש לא היה אלא זמן קצר משני חדשים, ונסעו י״ט מסעות עד קדש שישבו שם ימים רבים, ומ״ש ויסעו מאילם ויחנו על ים סוף בא להודיע שישראל עלו מן הים לאותו צד שמשם נכנסו אל הים, ואחר שנסעו מאילם באו שנית בשפת הים, ועיי״ש מ״ש עוד בזה:
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלאור החייםר׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל
 
(ו) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑⁠ת וַיַּ⁠חֲנ֣וּ בְ⁠אֵתָ֔ם אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַמִּ⁠דְבָּֽר׃
They traveled from Succoth and encamped in Etham, which is in the edge of the wilderness.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלנצי״בעודהכל
מסע לאיתם – שמות י״ג:כ׳
וּנְטַלוּ מִסֻּכּוֹת וּשְׁרוֹ בְּאֵיתָם דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא.
And they went on from Succoth, and encamped in Etham, which is on the side of the wilderness.

וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר
וּנְטַלוּ מִסֻּכּוֹת וּשְׁרוֹ בְּאֵיתָם דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא
קָצֶה – סוֹף , סְטַר
״בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר״ – ״דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא״. במקרא מציינים את הגבול האחרון של זמן או של מקום באמצעות קֵץ או קָצֶה. ״וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם״ (בראשית מא א) – זמן, ״מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ״ (דברים יג ח) – מקום. אבל הארמית נוקטת בתיבת סוֹף כגון ״וְשָׁלְטָנָךְ לְסוֹף אַרְעָא״ (דנ׳ ד יט). ואולם אונקלוס מבחין בין קֵץ זמן לקְצֵה מקום: קץ הזמן מתורגם בקביעות סוֹף כמו ״וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם״ (בראשית מא א) ״וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין״, וכן: ״וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים״ (בראשית ד ג) ״מִסּוֹף יוֹמִין״.⁠1 אבל קְצֶה מקום מתורגם סוֹף וגם סְטַר: סְטַר (צַד) נאמר כאשר קָצֶה בא כנקודת ציון אצל מקום אחר, כבפסוקנו ״בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר״ – ״בְּאֵיתָם דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא״,⁠2 וכן גם ״מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה... אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ״ (בראשית כג ט) ״דְּבִסְטַר חַקְלֵיהּ״. כנגד זאת קָצֶה המתאר את הגבול האחרון מתורגם סוֹף, כדלהלן ״וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם״ (פס׳ לז) ״בִּסְיָפֵי אַרְעָא דֶּאֱדוֹם״ וכמוהו ״מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ״ (דברים יג ח) ״מִסְּיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא״.⁠3
1. וכן תרגם ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה״ (דברים טו א) ״מִסּוֹף שְׁבַע שְׁנִין״, ולא כראב״ע המפרש ״מקץ״ על תחילת השנה, עיין שם.
2. כדברי החזקוני: ״אשר בקצה המדבר – בתחילת המדבר הוא המדבר הידוע הגדול והנורא״.
3. ולא כהבחנת ״נפש הגר״ שנרשמה בביאורנו לפסוק ״אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״ (שמות טז לה) ״לִסְיָפֵי אַרְעָא דִּכְנָעַן״. גם הצעת ״מתורגמן״ (שורש קצה) שהבחין בין קָצה לקְצה, צריכה עיון. וראה גם ״וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם״ (במדבר כב מא) ״וַחֲזָא מִתַּמָּן קְצַת מִן עַמָּא״ ודומה לכך בפס׳ ״וּמִקְצֵה אֶחָיו״ (בראשית מז ב) ״וּמִקְצָת אֲחוֹהִי״.
ונטלו מן סכות ושרון באיתם דיא בסיפי מדברה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ונטלו מסוכות ושרו באיתם דבסטר מדברא.
And they removed from Sukkoth, and encamped in Etham, on the side of the wilderness.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן סֻוכֻּותּ וַנַזַלֻוא פִי אִתַּאם פִי טַרַפִ אלּבַּרִּיַּתִ
ונסעו1 מן סוכות והתאכסנו באיתם בקצה המדבר.
1. (במסע 2 מתוך 42)
ויסעו מסכת וגו׳ – עד ויעברו בתוך הים המדברה (במדבר ל״ג:ח׳) הוא שנאמר בפרשת בשלח ויצאו אל מדבר שור (שמות ט״ו:כ״ב).
אשר בקצה המדבר – בתחילת המדבר הוא המדבר הידוע הגדול והנורא.
ויסעו מסוכות ... ויעברו בתוך הים המדברה, "they journeyed from Sukkot ....and they crossed through the sea till they came to the desert.⁠" The spirit of escaping from slavery in Egypt prevailed until they had run out of water three days after emerging from the sea of reeds.
This is alluded to in Exodus 15,22 where they began a march toward an uncertain future in the desert of Shur, one of the deserts described elsewhere as "this great and terrifying desert.⁠" (Deuteronomy 8,15)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אשר בקצה המדבר: בפרשת בשלח (שמות יג,כ) דכתיב ״באתם בקצה המדבר״ הוא להודיע שמשם החל ה׳ להסב אותם דרך המדבר. וכאן בא הכתוב להודיע באיזה ״אתם״, דאפשר שהיתה עוד עיר ששמה ״אתם״, משום הכי מודיע דחנו ״באתם אשר בקצה המדבר״.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלנצי״בהכל
 
(ז) וַיִּ⁠סְעוּ֙ מֵֽאֵתָ֔ם וַיָּ֙⁠שׇׁב֙ עַל⁠־פִּ֣י הַחִירֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־פְּ⁠נֵ֖י בַּ֣עַל צְ⁠פ֑וֹן וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ לִפְנֵ֥י מִגְדֹּֽל׃
They traveled from Etham and turned back to Pihahiroth, which is before Baal Zephon; and they encamped before Migdol.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בעודהכל
מסע לפי החירת – שמות י״ד:ב׳
וּנְטַלוּ מֵאֵיתָם וְתָב עַל פּוֹם חִירָתָא דִּקְדָם בְּעֵיל צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדּוֹל.
And they removed from Etham, and returned upon Pum-Hiratha, before Baal-Zephon, and pitched before Migdol.

וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל
וּנְטַלוּ מֵאֵיתָם וְתָב עַל פּוֹם חִירָתָא דִּקְדָם בְּעֵיל צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדּוֹל
חרג ממנהגו להשוות הלשון
א. ›שלושה פעלים בפסוק: וַיִּסְעוּ, וַיָּשָׁב, וַיַּחֲנוּ. מכיוון שת״א נוהג לשמור על אחידות דקדוקית, ראוי היה לתרגם גם ״וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת״ – ״ותבו״ ברבים, בדומה ל״וַיִּסְעוּ... וַיַּחֲנוּ״ – ״וּנְטַלוּ... וּשְׁרוֹ״ לשון רבים, כדרכו לשמור על אחידות בתרגום הפעלים.⁠1 מדוע תרגם ״וְתָב״ לשון יחיד? ב״מרפא לשון״ יישב על פי פשט הענין: ״פִּי הַחִירֹת״ בא במשמע של פתחו של מקום או שׁערוֹ2 ושמו חירות, ומכיון שאין שער המכיל כל כך הרבה אנשים כמחנה ישראל, הרי שבניגוד לשני הפעלים ״וַיִּסְעוּ... וַיַּחֲנוּ״ המוסבים על כמות האנשים הרבה, הפועל ״וַיָּשָׁב״ מוסב על המחנה כשם כללי, וכדי לשמור על כוונת הכתוב תרגמו אונקלוס בלשון יחיד, ״וְתָב״, בנאמנות למקרא. אך יש שפירשו שתרגם כמקרא לרמוז לדברי חז״ל המובאים בבעל הטורים:
וישב על פי החירת. ואינו אומר וישובו, מלמד שכולם היה להם לב אחד לעשות כן על פי צוויו של משה (מכילתא בשלח יד ב).⁠3
או כדברי ראב״ע: ״וישב – רמז לענן או לישראל״, לשון יחיד.
ב. לביאור התרגום ״פִּי הַחִירֹת״ כתרגום מילולי ״פּוֹם חִירָתָא״ – גיא חירות, עיין בפסוק המקביל ״וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת״ (שמות יד ב).
ג. ״אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן״ – ״דִּקְדָם בְּעֵיל צְפוֹן״. אונקלוס תרגם ״בַּעַל״ כמינוח גיאוגרפי והניחו כצורתו ״בְּעֵיל״, אך המיוחס ליונתן תרגמו כעבודה זרה ״מְרַבְעָתָא דִקְדָם טַעֲוַות צְפוֹן״ [מרובע שלפני אלילי צפון], עיין בביאורנו לפס׳ ״וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל״ (במדבר כב מא) ״וְאַסְּקֵיהּ לְרָמָת דַּחַלְתֵּיהּ״.
1. לדרכו זו ראה בהרחבה בפסוק ״וְיָצָא העם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) ״וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן״.
2. דוגמת ״וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר״ (בראשית כט ב), ״גֹּלּוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֶל פִּי הַמְּעָרָה״ (יהושע י יח), ״לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת״ (משלי ח ג) – כולם במשמע של פתח.
3. ״ביאורי אונקלוס״. ראה מעין זה לעיל ״וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי״ (במדבר כא לב) ״וּכְבַשׁוּ כַּפְרָנַהָא וְתָרֵיך״.
{ונטלו} מאתם ושרון בפונדקיא חירתה דסמיך לטעותה צפוןב ושרון קדםג מגדול.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושרון בפונדקי״) גם נוסח חילופי: ״וחזרו לפונ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דסמיך לטעותה צפון״) גם נוסח חילופי: ״דאית על אפי טעוותה צפון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם״) גם נוסח חילופי: ״כל וקבל״.
ונטלו מאיתם ותבו על פמי חירתא מרבעתא דקדם טעות צפון ושרו קדם מגדל.
They removed from Etham, and returned unto Pumey Hiratha, which lie in front of the idol of Zephon, and encamped before Migdol.
ונטלו מאיתן וחזרו לפונדקי חירתא דאית על אפי טעוותא.
And removing from Etham they returned to the caravansaries of Hiratha, which are in front of the idols.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן אִתַּאם וַרַגַעֻוא אִלַי׳ פֻוהַתִ אלּחִרֻותּ אַלַּתִי בִּחַצ׳רַתִ בַּעלִ צִפֻון וַנַזַלֻוא בַּיְןַ יַדַיְ מִג׳דֻול
ונסעו1 מן איתם וחזרו אל פרצת החרות אשר במעמד בעל צפון והתאכסנו בין-ידי מגדול.
1. (במסע 3 מתוך 42)
וישב על פי החירת – רמז לענן או לישראל.
AND TURNED BACK. This alludes to the cloud1 or to Israel.⁠2
1. Which accompanied Israel. Va-yisu (and they journeyed) is in the plural. Va-yashav (and turned back) is in the singular. Thus our verse may be rendered: and they journeyed and it turned back. Hence Ibn Ezra's interpretation.
2. According to this interpretation Scripture refers to Israel in the singular.
וישב על פי החירות – לפי ששבו לאחוריהם כתיב: וישב, וכתיב: וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות י״ד:ב׳), שלא יהיו בדאים ושקרים על שאמרו: דרך שלשת ימים נלך (שמות ח׳:כ״ג), דמשמע ואחר נשוב. ועתה שבו, אלא שפרעה יצא אליהם בחרבות שלופות ונכנסו מפניו בים, ונכנסו אחריהם וטבעו ונפטרו מתנאם, כי אל מי יקיימוהו מאחר שמתו אותם שהתנו להם. ועוד שהם עצמם מנעום מלשוב.⁠1
ועל מה דכתוב כאן באלה מסעי דבהר ההר מת אהרן (במדבר ל״ג:ל״ח), ובוהיה עקבא כתוב: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסירה שם מת אהרון (דברים י׳:ו׳), כתבתי שם (ר״י בכור שור דברים י׳:ו׳) כפי השגת ידי.
1. השוו ר״י בכור שור שמות י״ד:א׳-ד׳.
א. בכ״י מינכן 52: ובזאת חקת.
וישב על פי החירות – כמו וישובו. או ירמוז לענן.
וישב על פי החירות. The word וישב in the singular is the same here as וישובו, "they turned back.⁠" Alternatively, the word may refer to the cloud traveling above the people. This would account for the singular וישב.
וישב על פי החירות – ואינו אומר וישובו מלמד שכולם היה להם לב אחד לעשות כן ע״פ ציווי של משה.
על פי החירות – ובפרשת ויהי בשלח אומר לפני פי החירות מלמד שאמר להם משה ע״פ ה׳ אני אומר לכם שתהיו בני חורין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וישב – ולא אמר וישובו כמו ויסעו ויחנו, כי שב על העם שיתכן בו ליחיד ולרבים:
וישב וגו׳ – המעבר ללשון יחיד טעון ביאור, שכן כל הכתוב לפניו ולאחריו מסופר בלשון רבים. ואולי כוונת הכתוב לומר שהם שבו תוך אמונה בה׳ כאיש אחד בלב אחד, אף על פי שהציווי לשוב ודאי היה תמוה בעיניהם.
וישב על פי החירות: ולא כתיב ׳וישובו׳. שכל ישראל לא ראו את פי החירות, וחנייתם היתה ״לפני פי החירות״ (שמות יד,ב) ולא ״על פי החירות״ (פסוקנו), כמו שכתבתי בספר שמות (יד,ב. יד,ט). וכאן קאי ״וישב״ על משה, או על הענן שהוליכם כמו שכתב הראב״ע , הוליכם דרך ״על פי החירות״, אבל ישראל לא ראו אותו והלכו הלאה עד שבאו ״לפני מגדול״, והוא רחוק מעט מ״פי החירות״.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראר״י בכור שורר׳ בחייטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהכל
 
(ח) וַיִּ⁠סְעוּ֙ מִפְּ⁠נֵ֣י הַֽחִירֹ֔ת וַיַּֽ⁠עַבְר֥וּ בְ⁠תוֹךְ⁠־הַיָּ֖⁠ם הַמִּ⁠דְבָּ֑רָה וַיֵּ֨לְ⁠כ֜וּ דֶּ֣רֶךְ שְׁ⁠לֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בְּ⁠מִדְבַּ֣ר אֵתָ֔ם וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠מָרָֽה׃
They traveled from before Hahiroth and passed through the midst of the sea into the wilderness; and they went three days' journey in the wilderness of Etham and encamped in Marah.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזראחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייועודהכל
מסע למרה – שמות ט״ו:כ״ג
וּנְטַלוּ מִן קֳדָם חִירָתָא וַעֲבַרוּ בְגוֹ יַמָּא לְמַדְבְּרָא וַאֲזַלוּ מַהְלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְּאֵיתָם וּשְׁרוֹ בְמָרָה.
And they departed from Pum-Hiratha, and went through the midst of the sea into the wilderness, and went, going three days in the wilderness of Etham, and pitched in Marah.

וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה
וּנְטַלוּ מִן קֳדָם (ח״נ: מִפּוֹם) חִירָתָא וַעֲבַרוּ בְגוֹ יַמָּא לְמַדְבְּרָא וַאֲזַלוּ מַהְלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבַּר אֵיתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה
פְּנֵי הַחִירֹת, שֵם מקום?
א. ›״פְּנֵי הַחִירֹת״ הוא ״פִּי הַחִירֹת״ שבפסוק הקודם, ולכן יש שהעדיפו את נוסח ״מִפּוֹם״ – ותרגם כאילו כתוב ״פִּי״, כדברי ראב״ע: ״פני החירות ופי החירות מקום אחד הוא, והפֶּה בפָּנים״. כלומר גם לשון הפסוק מכוונת ל״פִּי הַחִירֹת״.⁠1 אבל ״באורי אונקלוס״ הבין שאונקלוס תרגם ״פִּי הַחִירֹת״ על שם תכונתו – הגיא שבו יצאו לחירות ואין זה שם מקום כביאורנו בספר שמות (שמות יד ב), ואם כן בפסוקנו שבו לא נזכר הגיא (״פִּי״), נכון יותר לתרגם מילולית: ״מִפְּנֵי הַחִירֹת״ – ״מִן קֳדָם״, מלפני, כנוסח התאג׳ ורוב כתבי היד.⁠2
ב. ״וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ״ – ״וַאֲזַלוּ מַהְלַךְ״ כאשר לשון ״דֶּרֶךְ״ מציינת את משך זמן ההליכה תרגומה ״מַהְלַךְ״, אבל ״דֶּרֶךְ״ שמשמעותה מרחק מתורגמת ״אוֹרַח״ כמבואר בפסוק ״אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ״ (בראשית כד כז) ״אֲנָא בְּאוֹרַח תַּקְנָא״. ועיין עוד בביאורנו לפס׳ ״דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים״ (שמות ג יח) ״מַהְלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין״.
מתי ת״א מוסיף יידוע
ג. ״בְּמִדְבַּר אֵתָם״ – ״בְּמַדְבַּר אֵיתָם״ בלא ה״א הידיעה שכן אֵיתָם אינו שם המדבר כולו אלא רק החלק ״אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר״ (פס׳ ו), ולא כאותם מהדפוסים שתרגמו ״בְּמַדְבְּרָא דְאֵתָם״.⁠3 ודוגמתו ״בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע״ (בראשית כא יד) ״בְּמַדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע״ ואף שם שיבשו המדפיסים ״בְּמַדְבְּרָא בְּאֵר שָׁבַע״. אבל ״וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר⁠־סִין״ (פס׳ יא) ״בְּמַדְבְּרָא דְּסִין״, כי הוא שֵם המדבר כולו.⁠4
1. ״לחם ושמלה״. וראה גם ״חליפות שמלות״.
2. גם המיוחס ליונתן לא תרגמו כשם מקום, אלא על פי המשמעות: ״וּנְטָלוּ מִפּוֹרוֹקֵי חֵירָתָא״ [=ויסעו מהצלת החירות].
3. ״ביאורי אונקלוס״. כעין זה ״וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה״ (שמות כב ה) ״וְיֵיכוֹל גְּדִישִׁין אוֹ קָמָא אוֹ חֲקָל״ תרגם בלא יידוע, כי הפסוק מדבר גם בשריפת חלק מהשדה או הקמה.
4. וכן תרגם בהרבה מקומות בפרקנו בתוספת דלי״ת השימוש כמו ״וַיַּחֲנוּ עַל-יַם-סוּף״ (פס׳ י) ״וּשְׁרוֹ עַל יַמָּא דְּסוּף״; ״בְּמִדְבַּר-סִין״ (פס׳ יא) ״בְּמַדְבְּרָא דְּסִין״ – לומר שאין שמו של הים ״ים סוף״ – אלא הים מצוי במרחב הגיאוגרפי שנקרא ״סוף״, וכן הוא בדוגמאות הבאות – ״מדבר סיני״ ״מדבר צין״, ״הר שפר״ ״ירדן ירחו״.
ונטלו מן קדם פונדקי חירתא ועברו בגו ימא במדברהא דאיתם ושרון במרה.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״ואזלו אורח מהלך תלתה יומין במדברה״.
ונטלו מפירוקי חירתא ועברו בגו ימא ונפקו מן ימא ואזלו על כיף ימא כנישין אונכין ומרגלין ואזלו מבתר כדין מהלך תלתא יומין במדברא דאיתם ושרו במרה.
And from the caravansaries of Hiratha they removed, and passed through the midst of the sea, and went upon the shore of the sea, collecting onyx stones and pearls. Afterwards they proceeded three days' journey in the wilderness of Etham, and encamped in Marah.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן פֻוהַתִ אלּחִרֻותּ וַעַבַּרֻוא פִי וַסַטִ אלּבַּחרִ אִלַי׳ אלּבַּרִּיַּתִ תֻ׳םַּ סַארֻוא מַסַאפַתַּ תַּ׳לַאתַּ׳תִ אִיאמֵ פִי בַּרִּיַּתִ אִתַּאם וַנַזַלֻוא פִי אלּמַרִירַתִ
ונסעו מן פרצת החרות ועברו באמצע הים אל המדבר, אחרי זאת הלכו1 מרחק דרך שלושה ימים במדבר איתם והתאכסנו במרירה.
1. (במסע 4 מתוך 42)
והבהיר ג״כ בכתוב דרך שלשת ימים במה שקיצר בהתחלה, כאשר אמר ״וילכו (דרך) שלשת ימים״ (שמות ט״ו:כ״ב) נזכר ״ולא מצאו מים״, ובלתי אפשרי שינוסו האנשים, ובמיוחד במדבר ההוא, שלשה ימים בלי מים, כי הוא מתאריו: ״וצמאון אשר אין מים״ (דברים ח׳:ט״ו). אבל כאשר אמר כאן ״דרך שלשת ימים״, הבהיר כאילו מהלך שלשה ימים, ואפשר כי יעברוהו ביומיים או בפחות בהטיב ההליכה או בהטבת ה׳ להם.
פני החירות ופי החירות (במדבר ל״ג:ז׳) מקום אחד, והפה בפנים.⁠1
דרך שלשת ימים – פירשתיו (ראב״ע במדבר י׳:ל״ג).
1. כלומר, לכן ״פי״ ו״פני״ מתחלפים.
FROM PENE-HAHIROTH. Pene-hahirot and Pi-hahiroth1 refers to the same place. The mouth is in the face.⁠2
THREE DAYS' JOURNEY. I have already explained this.⁠3
1. See Ex. 14:2.
2. Pi means mouth of; pene face of. Hence the names Pi-hahiroth and Pene-hahiroth for the same place.
3. See Ibn Ezra on Num. 10:31.
ויעברו בתוך הים המדברה – באותו רוח שנכנסו מן המדבר לים בו יצאו ממנו ללכת המדברה והוא רוח צפוני של ים שלא הכניסם בו הקב״ה אלא כדי שירדפו מצרים אחריהם.
ויעברו בתוך הים המדברה, "they passed through the midst of the sea into the wilderness;⁠" the same spirit (wind) that had helped them to enter the sea when coming from the desert on the other side, also helped them face the desert when emerging from the sea. (Tosafot Erchin 15) This was the North wind that God had only activated in order to encourage the Egyptians to pursue the Israelites.
ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה, וחזר ואמר ויסעו מאילים ויחנו על ים סוף, להורות שחזרו לאותו צד הים שעברו בו.
ויסעו מפני החירות ויעברו בתוך הים המדברה, "they journeyed away from Pi Hachirot and they crossed the sea into the desert.⁠" The Torah repeats that the people journeyed from Eylim and encamped by the Sea of Reeds to teach us that they returned to the side of the sea they had already passed previously.
ויסעו מפני החירות – היל״ל מפי החירות אלא ויסעו ביד רמה מפני שהבטיחן שיהיו בני חורין.
ובאילִם שתים עשרה עינֹת מים ושבעים תמרים – הנה לפי מה שאחשוב, זכר ענין הִמָּצֵא המים להם שם בזה האופן, לפי שזה היה מה׳ יתעלה להראותם כי בהדרגה יגיע להם הטובות לפי השיעור שיתקרבו אליו. ולזה זכר שבתחילה הלכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואחר זה מצאו מים במרה, והיו מרים, והוצרכו אל שימתקם ה׳ יתעלה, ואחר זה הביאם ה׳ יתעלה במקום שנמצאו להם מים לרוב, והיו שם גם כן עצי פרי; כי בזה מפיוס לב העם וממשיכתו לעבודת ה׳ יתעלה מה שלא יֵעלם.
ומשם באו בתוך הים המדברה ונעשו להם נוראות על ים סוף.
ואחר הלכו שלשת ימים במדבר אשר נזכר שלא מצאו מים כי היה המדבר מקום נחש שרף וצמאון ולא מת אחד בצמא.
ולא עוד אלא שחנו במרה ולא יוכלו לשתות מים ממרה ושם הורהו ה׳ עץ וימתקו המים ושם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט״ו:כ״ה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויסעו מִפְנֵי הַחִירֹת: ג׳ סבירי׳ פי מפי וקרי׳ פני מפני. [מפני].
מפני החירת – הוא פי החירות האמור במקום אחר, והפה בפנים:
ויעברו בתוך הים המדברה – ענינו שעברו בתוך הים ללכת המדברה:
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםאבן עזראחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(ט) וַיִּ⁠סְעוּ֙ מִמָּ⁠רָ֔ה וַיָּ⁠בֹ֖אוּ אֵילִ֑מָה וּ֠בְאֵילִ֠ם שְׁ⁠תֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֞הא עֵינֹ֥ת מַ֛יִם וְ⁠שִׁבְעִ֥ים תְּ⁠מָרִ֖ים וַיַּ⁠חֲנוּ⁠־שָֽׁם׃
They traveled from Marah and came to Elim; and in Elim were twelve springs of water and seventy palm trees; and they encamped there.
א. שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֞ה =ל,ל1,ב,ש,ש1,ב,ל3,ל9 (מונח וגרשים)
• דפוסים וקורן=<שְׁתֵּ֨ים עֶשְׂרֵ֜ה> (קדמא ואזלא)
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שירש״ר הירשעודהכל
מסע לאילם – שמות ט״ו:כ״ז
וּנְטַלוּ מִמָּרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִים וּבְאֵילִים תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְּמַיִין וְשִׁבְעִין דִּקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָּן.
And they removed from Marah, and came to Elim; and in Elim were twelve wells of water and seventy palm trees, and they encamped there.

וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם
וּנְטַלוּ מִמָּרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְּמַיִן וְשִׁבְעִין דִּקְלִין וּשְׁרוֹ תַּמָּן
תרגם המִספר בזכר
א. ›בכל ההיקרויות בתורה מתורגם המספר שתים עשרה ״תַּרְתָּא עֶשְׂרֵי״ בלשון נקבה, כגון ״קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה״ (במדבר ז פד) ״מְגִיסֵי כַסְפָּא תַּרְתָּא עֶשְׂרֵי״, למעט שני פסוקים: ״שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם״ (שמות טו כז) ובפסוקנו המתורגם ״תְּרֵי עֲשַׂר״, זאת כיוון שאונקלוס תרגם את המילה ״עינות״ בלשון זכר, ״מבועין״, לכן המיר גם את המספר ללשון זכר, ״תְּרֵי עֲשַׂר״.⁠1
ב. ›״עֵינֹת״ – ״מַבּוּעִין״. תרגומו בשורש בע, לשון מהירות, כמבואר לעיל ״נֵחָלֵץ חֻשִׁים״ (במדבר לב יז) ״נִזְדָּרַז מַבְּעִין״. אך אפשר שהוא מלשון נביעה כמו ״יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר״ (תהלים יט ג).⁠2
1. אמנם אצל שפרבר בהערותיו נזכר גם נוסח ״תַּרְתָּא עֶשְׂרֵי״.
2. רש״י: ״מעשה בראשית מתחדש מיום אל יום לערב חמה שוקעת וזורחת לבקר ומתוך כך יביעו הבריות אמרי שבח... מנחם פתר יביע לשון מעין נובע״.
ונטלו מן מרה ואתון לאילם ובאילם אתרתין עשרי פיגיין דמיין כל קבלב תרי עשרתיג שבטיה דישראל ושבעין דקלין דתמרין כל קבל שבעתיד חכימיה דבני ישראל ושרון תמןו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״תרתין... שבטיה״) נוסח אחר: ״תריסר מבועין דמיין כל וקבל תריסר שבטין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תרתין עשרי פיגיין דמיין כל קבל״) גם נוסח חילופי: ״תרי עשרי עיינוון דמיין כל וקבל״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרתי״) גם נוסח חילופי: ״תרתי⁠{ עשרה}״, ובין השיטין מופיע גם נוסח חילופי: ״{תרי }⁠עשר״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבעתי״) גם נוסח חילופי: ״{שב}⁠עין״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חכימי״) גם נוסח חילופי: ״סבייה״.
ו. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״על (ימא) {מיא}״.
ונטלו ממרה ואתו לאלים ובאילים תרתיסרי עינוון דמיין לתריסר שיבטין ושובעין דיקלין כלוקבל שובעין חכימיא ושרון תמן על מיא.
And they removed from Marah, and came to Elim; in Elim were twelve fountains of water for the twelve tribes, and seventy palm trees, answering to the seventy sages; and they encamped there by the waters.
ונטלו ממרה ואתו לאילימה ובאילם תרתי עשרי עיינין דמיין כל קביל תרי עשרי שבטיא דישראל ושבעין דיקלין כל קביל שבעין סביא סנהדרין דישראל ושרו תמן.
And they removed from Marah and came to Elim: in Elim were twelve fountains of water, answering to the twelve tribes of Israel, and seventy palm trees, answering to the seventy elders of the Sanhedrin of Israel; and they encamped there.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִןַ אלמַרִירַתִ וַגַּאאֻוא לַי׳ אִילִים וַכַּאןַ פִיהַא את׳נַתַּא עַשַׁרַ עַיְןַ מַאאֵ וַסַבּעֻוןַ נַכ׳לַתַּ פַנַזַלֻוא הֻנַאךַּ
ונסעו1 מן המרירה והגיעו אל אלים, והיה בו שתים עשרה עינות מים ושבעים עצי תמר, אזי התאכסנו שמה.
1. (במסע 5 מתוך 42)
מרה ואלים – מפורשים בפרשת בשלח.
the places called Marah and Eylim have been explained in Exodus 15,23 and 27.
ויבאו אילמה – ולא אמר ויחנו באילם מלמד שלא היה דעתם לחנות שם עד שנעשה להם נס שמצאו י״ב עינות מים ואז חנו שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

התועלת השלישי הוא להודיע כי ה׳ יתעלה ברצותו לקרב ישראל לעבודתו והביאם בקלות להאמין בו, הביא אותם תחילה אל מקום שלא מצאו מים, כדי שיכירו חסד ה׳ יתעלה להם בתתו להם מים, ואחר כן הביאם למקום מים מרים והמתיק אותם ה׳ יתעלה והם מי מרה, ואחר כן הביאם למקום שנמצאו להם מים שם לרוב; להעיר כי הטובות מסודרות ממנו, לא הרעות לבד כמו שהיו חושבים קצת חכמי פרעה, ולזה אמר פרעה: ׳ראו כי רעה נגד פניכם׳ (שמות י, י), כמו שביארנו בפרשת בא אל פרעה.
ומשם באו לאלים ובאלים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים – כי ראה השם יתברך בצרכם והרוה צמאונם על צד היותר נאות שאיפשר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּבְאֵילִם: יו״ד בתר אל״ף, ולא בתר למ״ד. [ובאילם].
ובאילים שתים עשרה וגו׳ – מקום חניה כזה הם לא מצאו שוב בכל מסעם במדבר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שירש״ר הירשהכל
 
(י) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵאֵילִ֑ם וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ עַל⁠־יַם⁠־סֽוּף׃
They traveled from Elim and encamped by the Red Sea.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלהכתב והקבלהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וּנְטַלוּ מֵאֵילִים וּשְׁרוֹ עַל יַמָּא דְּסוּף.
And they removed from Elim, and pitched by the Sea of Suph.
ונטלו מאילם ושרון על ימא דסוףא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ימא דסוף״) גם נוסח חילופי: ״ים סוף״.
ונטלו מאילים ושרו על גיף ימא דסוף.
And they removed from Elim, and camped on the banks of the Sea of Suph;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

רמז תשפז

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם – אוֹתוֹ הַיּוֹם שַׁבָּת הָיָה, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נִתְרָעֲמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט״ז:ב׳) ״וַיִּלּוֹנוּ (הָעָם) [כָל עֲדַת בְנֵי יִשְׂרָאֵל] עַל מֹשֶׁה״, וְהִבְטִיחָן לְהוֹרִיד לָהֶם מָן לְמָחֳרַת, דִּכְתִיב (שם, ז) ״וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה׳⁠ ⁠⁠״. בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת יָרַד לָהֶם מָן תְּחִלָּה, דִּכְתִיב ״שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻ(וּ)⁠הוּ״.
וַרַחַלֻוא מִן אִילִים וַנַזַלֻוא עַלַי׳ בַּחרִ אלּקִלזֻםִ
ונסעו1 מן אלים והתאכסנו ליד הים הבולעני.⁠2
1. (במסע 6 מתוך 42)
2. (הוא ים סוף.)
ויחנו על ים סוף – בין אלים ובין מדבר סין היה מתפשט ים סוף לצד המדבר שפנו שם.
ויחנו על ים סוף, ויחנו בדפקה, ויחנו באלוש – שלש חניות אלו לא נכתבו בפרשת בשלח שהרי להלן כתיב ויסעו מאלים ויבואו אל מדבר סין (שמות ט״ז:א׳) ויחנו ברפידים אלא כללן הכתוב להלן כשכתב ויבאו כל עדת בני ישראל מדבר סין ויחנו ברפידים בפרשת בשלח.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא.
ויחנו על ים סוף, "they encamped near the sea of reeds between Eylim and the desert of Tzin which stretched from the sea of reeds towards the desert that they had come from. This encampment as well as the ones at Dofkah and Elosh, have not been mentioned in the portion of Beshalach but were lumped together in Exodus 16,1 where the Torah wrote: "the whole community of Israel arrived at the desert of Sin.⁠"
ויחנו ברפידים, the reader is referred to Exodus 17,1 for the author's commentary.
ומשם לשתי מסעות באו למדבר סין אשר נזכר שנתרעמו שם ואמרו מי יתן מותנו ביד ה׳ בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר וגו׳ (שמות ט״ז:ג׳) ושם נאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ונתן להם המן והשליו (שמות ט״ז) כמבואר במקומו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(י) ואמנם מה שחזר לומר ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף בא להודיע שחזרו לאותו צד הים שנכנסו בו וזה דבר שלא נזכר במקומו. ונראה שישראל באו לים ובאו ליבשה והמצרים הלכו אחריהם בים ושם נטבעו וזה כדי לראות מה נעשה מהמצרי׳ שבו אל שפת הים וראו אותם שנטבעו בים והשליכם הים אל היבשה פגרים מתים ושללו שם כל אשר להם ועל זה נאמר בספור ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים שזהו בהעברת הים ואמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כי אז ראו זה כשחזרו על צד הים ולא נתפרש שם וביארו הכתוב כאן והותרה השאלה הד׳.
ויחנו על ים סוף – לא חזרה ישראל לאחוריהם עד שפגעו עוד הפעם בים סוף, אלא כשעברו תחלה את הי״ס לאורך הים היו עוברים, והכי היו נוסעים והולכים אח״כ במדבר לאורך הים, ואחר קצת ימים בבואם למרה היו עדיין אצל הים, (תוס׳ ערכין ט״ו א׳ ד״ה כשם) ובמכילתא (בשלח פרשת ויסע) מבואר היפך דבריהם, דאיתא התם מצינו שחזר מסעם לאחוריהם שלשה מסעות שנאמר ויסעו מפי החירות ויחנו במרה ויבאו אילמה ויסעו מאילם ויחנו על ים סוף, והכי מצאתי בספרי (ר״פ דברים) שהוכיחן על מה שעשו בים סוף והימרו בתוך הים והפכו עורף כלפי משה שלש מסעות. וע״ש בזרע אברהם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלהכתב והקבלההכל
 
(יא) {שני} וַיִּ⁠סְע֖וּ מִיַּ⁠ם⁠־ס֑וּף וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠מִדְבַּר⁠־סִֽין׃
They traveled from the Red Sea and encamped in the wilderness of Sin.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ בחייטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

(יא) מסע למדבר סין – שמות ט״ז:א׳
וּנְטַלוּ מִיַּמָּא דְּסוּף וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְּסִין.
And they removed from the Sea of Suph, and pitched in the wilderness of Sin.
ונטלו מימא דסוף ושרון במדברה דסין.
ונטלו מגיף ימא דסוף ושרו במדברא דסין.
And they removed from the banks of the sea, and encamped in the wilderness of Sin;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן בַּחרִ אלּקִלזֻם וַנַזַלֻוא פִי בַּרִּיַּתִ סִין
ונסעו1 מן ים הבולעני2 והתאכסנו במדבר סין.
1. (במסע 7 מתוך 42)
2. (הוא ים סוף)
ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין – אינו סיני, שהרי חזר ואמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל מדבר סין הוא מקום בין אילים ובין סיני כמו שכתוב בסדר בשלח (שמות ט״ז).
ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין, "They journeyed from the Sea of Reeds and encamped in the desert of Sin.⁠" The desert mentioned here was not the desert of Sinai seeing the Torah goes on to write in verse 15 that when the people journeyed away from Refidim they encamped in the desert of Sinai.⁠" The desert known as "Sin" is situated between Eylim and Sinai, just as reported in Exodus 16,1
מדבר סין – מתחלה נקרא מדבר סין ולבסוף נקרא סיני שנתוסף לו יו״ד כנגד יו״ד דברות. סי״ן ימים הי׳ משה בהר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יא) ואמרו ויחנו במדבר סין אינו סיני שהרי חזר לומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני (במדבר לג, טו). אבל מדבר סין הוא מקום בין אלים ובין סיני כמו שכתב בסדר ויהי בשלח.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ בחייטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(יב) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִמִּ⁠דְבַּר⁠־סִ֑ין וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠דׇפְקָֽה׃
They traveled from the wilderness of Sin and encamped in Dophkah.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מִמַּדְבְּרָא דְּסִין וּשְׁרוֹ בְּדָפְקָה.
And they departed from the wilderness of Sin, and pitched in Dapheka;
ונטלו ממדברה דסין ושרון בדפקה.
ונטלו ממדברא דסין ושרו בדופקה.
And they removed from wilderness of Sin, and encamped in Dopheka.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן בַּרִּיַּתִ סִין וַנַזַלֻוא פִי דֻפקַה
ונסעו1 מן מדבר סין והתאכסנו בדפקה.
1. (במסע 8 מתוך 42)
בדפקה – שם דפק לבם שלא היה להם לחם.
והלכו משם לדפקה אלוש ורפידים ולא היה שם מים לעם לשתות והיה מה שהיה בצור חורב להוציא להם מים מצור החלמיש ושם לסבת נסותם את ה׳ קראם ענין מלחמת עמלק (שמות י״ז:י״ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(יג) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִדׇּ⁠פְקָ֑ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠אָלֽוּשׁ׃
They traveled from Dophkah and encamped in Alush.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלנצי״בעודהכל
וּנְטַלוּ מִדָּפְקָה וּשְׁרוֹ בְּאָלוּשׁ.
and they removed from Dapheka, and encamped in Alush.
ונטלו מן דפקה ושרון באלוש.
ונטלו מדפקה ושרו בכרך תקיף.
And they removed from Dopheka, and encamped in Kerak Takiph (the strong tower).
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן דֻפקַה וַנַזַלֻוא פִי אַלֻושׁ
ונסעו1 מן דפקה והתאכסנו באלוש.
1. (במסע 9 מתוך 42)
ויחנו באלוש – שם ירד להם מן בזכות שרה, וזה אלוש ע״ש לושי ועשי עוגות ושרה זו יסכ״ה בגימט׳ המ״ן.
באלוש – נתן להם המן בזכות לושי ועשי עגות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

{ויחנו באלוש: הוא מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני}.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלנצי״בהכל
 
(יד) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵאָל֑וּשׁ וַֽיַּ⁠חֲנוּ֙א בִּרְפִידִ֔ם וְ⁠לֹא⁠־הָ֨יָה שָׁ֥ם מַ֛יִם לָעָ֖ם לִשְׁתּֽוֹת׃
They traveled from Alush and encamped in Rephidim where there was no water for the people to drink.
א. וַֽיַּחֲנוּ֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (געיה כבדה סדירה באות וי"ו), וכמו כן בחלק מהדפוסים; דפוסים רבים וקורן=וַֽיַּֽחֲנוּ֙ (שתי געיות)
• ל?!=וַיַֽחֲנוּ֙ (חסר דגש באות יו"ד, וספק געיה [ימנית] באותה אות יו"ד)
• הערת ברויאר לגבי הגעיה; הספק לגבי נקודת הדגש מתגלה בצילום בצבע.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בעודהכל
מסע לרפידים – שמות י״ז:א׳
וּנְטַלוּ מֵאָלוּשׁ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים וְלָא הֲוָה תַמָּן מַיָּא לְעַמָּא לְמִשְׁתֵּי.
And they removed from Alush, and pitched in Rephidin; and there was no water for the people to drink.
ונטלו מאלוש ושרון ברפידים ולא הוה תמן מין לעמאא למישתי.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״דכנשתה״.
ונטלו מאתר תקיף ושרון ברפידים ומטול דרפון ידיהון מפיתגמי אורייתא לא הווה תמן מוי למישתי לעמא.
And they removed from Kerak Takiph (the strong tower), and encamped in Rephidim, where, because their hands were (raphin) neglectful of the words of the law, there was no water for the people to drink.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן אַלֻושׁ וַנַזַלֻוא פִי רִפִידִים וַלַם יַכֻּן תַּ׳םַ מַאאֹ לִלקַוְםִ לִיַשׁרַבּוּהֻ
ונסעו1 מן אלוש והתאכסנו ברפידים, ולא-נמצא שמה מים עבור העם לשתות ממנו.
1. (במסע 10 מתוך 42)
ויחנו ברפידים ולא היה מים לעדהא לשתות – לא הזכיר במרה נס המים, ולא במדבר סין ענין המן, אבל בעבור היות ענין רפידים דבר גדול, שנסו את השם ונקרא המקום מסה ומריבה (שמות י״ז:ז׳), ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע, ובאה להם שם מלחמת עמלק, על כן הזכיר בקצרה: ולא היה שם מים לעדהב לשתות, כי הוא המקום הנכרג והנודע בזה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פריס 222, וכן בכ״י בודדים של המקרא. בכ״י פולדה 2 רק: ״מים״. בדפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״שם מים לעם״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק: ״לעם״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255: ״הנזכר״.
PITCHED IN REPHIDIM, AND THERE WAS NO WATER FOR THE PEOPLE TO DRINK. Scripture [here] does not mention the miracle [that occurred] with the water in Marah,⁠1 nor the [daily] wonder of manna [which took place] in the wilderness of Sin.⁠2 But [it mentioned the giving of water at Rephidim] because this episode at Rephidim was an important event, since they tried G-d [there], and that place was therefore called Massah (Trying) and Meribah (Strife),⁠3 wherein He was sanctified in their presence by bringing forth water for them out of the rock,⁠4 and it was there that they were attacked by the Amalekites.⁠5 Therefore He [only] described it here in brief, [saying], and there was no water for the people to drink, since it was the place which was recognized and known by this [fact].
1. Exodus 15:23-25.
2. Ibid., Chapter 16.
3. Ibid., 17:7.
4. Ibid., (6).
5. Ibid., (8).
ויחנו ברפידים ולא היה מים לעם לשתות – כתב הרמב״ן לא הזכיר במרה נס המים ולא במדבר סין ענין המן אבל בעבור היות ענין רפידים דבר גדול שניסו את השם ונקרא שם המקום מסה ומריבה ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מן הסלע ובאה להם מלחמת עמלק על כן הזכיר בקצרה ולא היה שם מים לעם לשתות כי הוא המקום הנזכר והנודע בזה:
ויחנו ברפדים ולא היה מים לעם לשתות, "They encamped at Refidim, and there was no water for the people to drink.⁠" Nachmanides points out that Moses has not mentioned the miracle of Marah, nor the miracle of the manna that became manifest in the desert of Sin in this review. However, seeing that what happened at Refidim was exceptionally remarkable, the people having literally put God to the test, the fact that a miracle involving the provision of drinking water occurred there is at least hinted at. After all, the name of that location was changed to Massah and Merivah, seeing that God had been sanctified in the presence of the whole people when water was produced miraculously from a barren rock. The location became famous additionally because near there Amalek attacked the people out of the blue, and they survived that treacherous attack intact, the first time that they had to fight for their lives.
ויחנו ברפידִם ולא היה שם מים לעם לשתות – הנה זה ממה שיורה כי בכל המקומות שבאו מעת בואם לאילים מצאו מים, וזה היה המקום הראשון שלא מצאו בו מים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יד) והנה אמר ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות לא להגיד הנס שנעשה להם שם מהמים כי הנה לא זכר נס המן ולא נס מי מרה אבל בעבור שברפידים נסו את השם לומר היש ה׳ בקרבנו אם אין ונקרא המקום מפני זה מסה ומריבה ובעבורו בא עליהם שם עמלק לכן זכר כל זה בדרך קצרה מחסרון המים שממנו נמשך מה שנמשך והותרה השאלה הה׳.
הָ֨יָה שָם: מלעיל, שהקדמא בה״א ראשונה בכל ספרי׳ כ״י וגם בדפוסי׳ ישני׳. [וְלֹא⁠־הָ֨יָה].
ולא היה שם מים לעם לשתות – ולא הזכיר ענין המים במרה ולא ענין המן במדבר סין, לפי שזה הענין דבר גדול היה, שנסו את ה׳ ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מן הסלע, ונקרא בשם מסה ומריבה, וגם כשהוכיח משה את ישראל לא הזכיר נסיון אחר אלא זה בלבד שנאמר כאשר נסיתם במסה (דברים ו׳ ט״ז), ואח״ז באה עליהם שם מלחמת עמלק, ולכן הזכירו הכתוב בקצרה ולא היה שם מים, כי הוא המקום הניכר והנודע בו:
ולא היה שם מים – כאן התחילו אימי המדבר הצחיח, וכאן ניתנה להם באר המים שאינם מכזבים לעולם, שנבעה אליהם מחורב. באר זו ליוותה אותם במדבר מכאן והלאה.
{לעם לשתות: מיותר הוא. והוא שביארנו במקומו (שמות יז,א) שלא הרגישו בחוסר מים, כי אם העם המה אמרו כן}.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהכל
 
(טו) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵרְ⁠פִידִ֑ם וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠מִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃
They traveled from Rephidim and encamped in the wilderness of Sinai.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיעודהכל
מסע למדבר סיני – שמות י״ט:א׳-ב׳
וּנְטַלוּ מֵרְפִידִים וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְּסִינָי.
And they removed from Rephidin, and encamped in the wilderness of Sinai.
ונטלו מרפידים ושרון במדברה דסיני.
ונטלו מרפידים ושרו במדברא דסיני.
And they removed from Rephidim, and encamped in the wilderness of Sinai.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן רִפִידִים וַנַזַלֻוא פִי בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ
ונסעו1 מן רפידים והתאכסנו במדבר סיני.⁠2
1. (במסע 11 מתוך 42)
2. (ופה נגלה עליהם ה׳ במעמד הר סיני.)
ויחנו במדבר סיני – פרשת יתרו והוא מדבר סין ועל שם ששם נתנו עליו עשרת הדברות נתווסף אות עשירי בשמו.
ויחנו במדבר סיני, "they encamped in the desert of Sinai. This is the desert Sin. Our author commented on the names in the portion of Yitro, that the letter,10) י), was added to the name of this desert to commemorate that the Ten Commandments had been given there.
ומשם באו אל מדבר סיני וקבלו שם את התורה אשר בה ספק להם מזון הנפש השכלות מן היום ההוא עד עולם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מֵרְפִידִם: בתיקון ס״ת ישן, מרפידם, ס״א מרפדים, וכן במפתח, ע״כ. והרמ״ה כת׳, ויחנו ברפידים ואין מים (בשלח), ויסעו מרפידים ויבאו (יתרו) הלין ב׳ מלאי׳ דמלאי׳, ושאר אורית׳ חס׳ יו״ד תניין וכולהו׳ מלאי׳ יו״ד קדמא׳. [מרפידם].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהכל
 
(טז) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִמִּ⁠דְבַּ֣ר סִינָ֑י וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠קִבְרֹ֥ת הַֽתַּ⁠אֲוָֽה׃
They traveled from the wilderness of Sinai and encamped in Kibroth Hattaavah.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיעודהכל
מסע לקברות התאוה – במדבר י״א:ל״ד
וּנְטַלוּ מִמַּדְבְּרָא דְּסִינָי וּשְׁרוֹ בְּקִבְרֵי דִּמְשַׁאֲלֵי.
And they removed from the wilderness of Sinai, and encamped at the Sepulchres of Desire.

וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה
וּנְטַלוּ מִמַּדְבְּרָא דְּסִינָי וּשְׁרוֹ בְּקִבְרֵי דִּמְשָׁאָלֵי
תרגומי שמות כצורתם
לביאור תרגומו ראה ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה״ (במדבר יא לד) ״קִבְרֵי דִּמְשַׁאֲלֵי״. למעט פסוקנו ופס׳ ח (״פִּי הַחִירֹת״ – ״פּוֹם חִירָתָא״) שבהם אונקלוס מתרגם את שם המקום על פי המאורע ההסטורי שהתרחש בו, בשאר פסוקי הפרק אונקלוס מותיר את שמות המקומות כצורתם. אבל המיוחס ליונתן הרבה לתרגם על יסוד תכונות או אירועים הנרמזים בשמות:⁠1
״וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם״ (יד) ״וּנְטָלוּ מֵאֲתַר תַּקִיף2 וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים וּמְטוֹל דְרָפִין יְדֵיהוֹן מִפִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא לָא הֲוָה תַמָן מוֹי לְמִשְׁתֵּי לְעַמָא״ [ובשביל שרפו ידיהם מדִברי תורה].
״וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת״ (יז) ״וּשְׁרוֹ בַּחֲצֵרוֹת אַתְרָא דְאִסְתַּגְרַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא״ [מקום שׁנִצטרעה מרים הנביאה].
״וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה״ (יח) ״וּשְׁרוֹ בְּרִיתְמָא אֲתַר דִמְרַבֵּי אִילָנֵי רְתָמֵי״ [מקום שמגדל עצי רתמים].
״וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ״ (יט) ״וּשְׁרוֹ בְּרוּמָנָא דְמַתְקֵיף פֵּירוֹי״ [ברימון שמחזק פִריו].
״וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה״ (כ) ״וּשְׁרוֹ בְּלִבְנָא אֲתַר דִתְחוּמִין לָהּ מַלְבֵּינְתָּא בִּנְיַין״ [מקום שגבולות לה מלבני בִנין].
״וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה״ (כב) ״וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלַת אֲתַר דְאִתְכַּנָשׁוּ קֹרַח וְסִיַעֲתֵּיהּ עַל משֶׁה וְאַהֲרֹן״ [מקום שׁהִתאספו קרח ועדתו על משה ואהרן].
״וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר״ (כג) ״וּשְׁרוֹ בְּטַוְורָא דְשַׁפִּירַן פֵּירוֹי״ [שיפים פירותיו].
״וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה״ (כד) ״וּשְׁרוֹ בַּחֲרָדָה אֲתַר דְתָוְוהוּ עַל בִּישָׁתָא דְמוֹתָנָא״ [מקום שחרדו על רעה של מות].
״וַיַּחֲנוּ בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה״ (מו) ״וּשְׁרוֹ בְּעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה אוּף תַּמָן אִתְכַּסְיַית מִנְהוֹן בֵּירָא עַל דִשְׁבָקוּ פִתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא דְבַסִימִין כְּדִבְלָתָא [גם שם נִתכסתה מהם הבאר על שעזבו דברי תורה שמתוקים כדבלה3].
ויפה העיר בעל ״נתינה לגר״ על הפסוק ״וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי״ (פס׳ טו): ״שמעתי מאחי... מה שלא הזכיר נתינת התורה שהיתה במדבר סיני (כמו שהזכיר כל הניסים שנעשו להם במסעיהם) משום שהתורה אחר נתינתה לא הוגבל לא במקום ולא בזמן. ודפח״ח״. ואף המיוחס ליונתן תרגמו מילולית.⁠4
1. כדברי ״הכתב והקבלה״ על פס׳ ב: ״וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם – פירשוהו מקומות שיצאו משם לנסוע למקום אחר, וכת״א מפקניהון למטלניהון. ורבותינו אמרו במדרשם משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך, כך א״ל הקדוש ברוך הוא למשה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, ע״כ. לדבריהם נראה שפירשו מוצאיהם ענין מקרה כמו את כל המוצאות אותם (יהושע ב כג) את כל התלאה אשר מצאתנו (יתרו) דכפי הנראה כל אותן מקומות המסעות שהוזכרו בפרשה זו לא היו מקומות הישוב, מעדות הכתוב (דברים ח) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב לא מקום זרע ותאנה ורמון וצמאון אשר אין מים. ואה״כ (ירמיה ב) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, ומזה כתב הרמב״ם כי המדבר שהלכו בו ישראל לא היה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כאותן המדבריות ששוכנים בו הערביים שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם להיות נזון מאילנות ועשבים הצמחים שם, אבל לא היו קרובים אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה ולא היה שם מים כלל ולא היה בטבע שיחי׳ שם אדם אפי׳ יום אחד כש״כ עם כבד כשש מאות אלף בכמות זמן רב כארבעים שנה. מכל זה מבואר ששמות מקומות המסעות שהוזכרו כאן אינם שמות עצמים שהיה להם מקודם, אבל הם שמות המונח להם ע״ש המאורע כאשר חנו בהם ישראל, וכמו שהיה הנהוג מקודם לקרות שמות ע״ש המאורע כבית אל ולוז ובאר שבע, ככה הם שמות המסעות האלה (וכמו שיבוא לפנינו בשם תיוב״ע) דומה לזה אמרו בירושלמי כשהיו ישראל מתלוננים במסעות היו שומרים סובבים במחנה מפחד בלילות, ואמר עליו הרב״ח כשהיו חוטאים ונוסעים במחשבה רעה היתה מדת הדין מתוחה כנגדם להענישם, ע״ז נאמר ויחנו בחרדה ויחנו בדפקה ויחנו במרה. וכשהיו זכאים ועושים רצון הש״י היתה מדת הרחמים מגינה עליהם ע״ז נאמר ויחנו בהר שפר ויחנו במתקה, וזהו לדעתי המכוון במה שאה״כ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כלומר כתב את כל המקריים אשר מצא אותם בכל מסעיהם, והוא בעצמו מה שהזכיר אח״ז שמות חנייתם, כי השמות הם בעצמם הוראה על המקרה שקרה לישראל בהם. והא לך מה שאמר תיוב״ע בתרגומו על שמות המסעות...⁠״. גם בעל הטורים כדרכו, מצא רמזים בחלק מהשמות. ועיין באגרות פתיחה של הפרי מגדים לשו״ע או״ח, אגרת ה ס״ק ג. ומעניין לציין שאף ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, רבותיו של אונקלוס, נחלקו ביחס למשמעות השמות: ״וישב ישראל בשטים – רבי אליעזר אומר: שטים שמה, רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות... מאי לשון רפידים? רבי אליעזר אומר: רפידים שמה, רבי יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה, שנאמר לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים״ (סנהדרין קו ע״א).
2. אבל בפסוק הקודם תרגם ״וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ״ – ״וּשְׁרוֹ בִכְרַךְ תַּקִיף״.
3. עיין מלבי״ם לעיל ״וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה׳ לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם״ (במדבר כא טז) שכתב: ״נתן להם המקום שנקרא בארה והוא שקרא בפ׳ מסעי עלמן דבלתימה שהיה במדבר שאצל גבול מואב ושם נעלם הבאר ולא היה להם מים ולא רצה ה׳ לתת להם מים ע״י משה רק הוא הבאר אשר אמר ה׳ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים, שנתן להם ה׳ מים בעצמו מבלי ששאלו כלל, ולא ע״י משה רק להעם בעצמם״. וראה שם בביאורנו.
4. אמנם בעל הטורים כתב ״וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין״ (פס׳ יא): ״במדבר סין. מתחילה נקרא מדבר סין ולבסוף מדבר סיני. שנתוספה לו י׳ לאחר שנתנו עליו י׳ דברות״.
ונטלו ממדברה דסיני ושרון בקברי שאלי שאלתהא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שאלי שאלתה״) גם נוסח חילופי: ״דמשילי ביסרא״.
ונטלו ממדברא דסיני ושרו בקיברי דמשיילי בישרא.
And they removed from the wilderness of Sinai; and encamped in the Graves of those who desired flesh;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן בַּרִּיַּתִ סַיְנַאאַ וַנַזַלֻוא פִי קֻבּוּרִ אלּמֻתַּשַׁהַיִּיןִ
ונסעו1 מן מדבר סיני והתאכסנו בקברי המתאוים.
1. (במסע 12 מתוך 42)
קברות התאוה – בקדש ברנע, כאשר פירשתי (ראב״ע במדבר י׳:ל״ג).⁠1
1. שם אומר ראב״ע שקברות התאוה היא במדבר פארן, ולדעת ראב״ע, גם קדש ברנע במדבר פארן.
KIBROTH-HATTAAVAH. The latter is in Kadesh-barnea,⁠1 as I explained.
1. See Ibn Ezra on Num. 20:14.
ויסעו ממדבר סיני וגו׳ – עד ויחנו ברתמה (במדבר ל״ג:י״ח) מפורש בפרשת בהעלותך, שהרי רתמה ופארן וקדש ברנע אחד הם שמשם נשתלחו המרגלים.
'ויסעו ממדבר סיני וגו, "they journeyed from the desert of Sinai, etc.⁠" These journeys up until verse 20 have been explained by our author in Numbers chapters 11 and 12, up until the point from which the spies were sent out, from the desert of Paran.
ויחנו בקברות התאוה – בקדש ברנע היה.
ויחנו בקברות התאוה, "they camped at Kivrot Hata'avah" — a place otherwise known as Kadesh Barnea. [The name mentioned here was in commemoration of the people who died because they overindulged their craving for meat.]
ומשם אל קברות התאוה אשר נזכר מה שנסי אל בפיהם לומר היוכל אל לערוך שלחן במדבר (תהלים ע״ח:י״ט) כמו שנתבאר שם ועם כל זה לא מנע להם כמו שאמר היד ה׳ תקצר (במדבר י״א:כ״ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְקִבְרֹת מִקִבְרֹת: כך הם בהעתק הללי, ובירוש׳ בקברות, מקברות, ע״כ. ובחומש עם תרגום מסביוניט׳ הראשון כתו׳ חס׳, ונכת׳ עליו י״ס בקברות, והשני כתבו בפסוק מלא. וכן בתיקון ס״ת ישן כתו׳ בקברת, במפתח בקברות, ע״כ. אך בספרי׳ מדוייקי׳ שניהם חסרי׳. וכ״כ בהרמ״ה ז״ל, קברות התאוה, דויקרא את שם המקו׳ ההוא בפ׳ בהעלתך, מל׳ וי״ו כתי׳, ודכות׳ מקברות התאוה נסעו העם, ומס׳ עליה׳ תרין מלאי׳, הלין, ושאר אוריית׳ חס׳ וי״ו כתי׳. [בְּקִבְרֹת, מִקִּבְרֹת].
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהכל
 
(יז) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִקִּ⁠בְרֹ֣ת הַֽתַּ⁠אֲוָ֑ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בַּחֲצֵרֹֽת׃
They traveled from Kibroth Hattaavah and encamped in Hazeroth.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהואיל משהעודהכל
מסע לחצרות – במדבר י״א:ל״ה
וּנְטַלוּ מִקִּבְרֵי דִּמְשַׁאֲלֵי וּשְׁרוֹ בַּחֲצֵרוֹת.
And they removed from the Sepulchres of Desire, and pitched in Hazeroth; and they removed from Hazeroth,
ונטלו מן קברי תוחמדתהא ושרון בחצרות.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תוחמדתה״) גם נוסח חילופי: ״תחמו׳⁠ ⁠⁠״.
ונטלו מקיברי דמשיילי בישרא ושרו בחצרות אתרא דאיסתגרת מרים נביאיתא.
And they removed from the Graves of those who desired flesh, and encamped in Hazeroth, where Miriam the prophetess was struck with leprosy;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן קֻבּוּרִ אלּמֻתַּשַׁהַיִּיןִ וַנַזַלֻוא פִי חַצִירֻותּ
ונסעו1 מן קברי המתאוים והתאכסנו בחצרות.⁠2
1. (במסע 13 מתוך 42)
2. (שם דובר על אודות האשה הכושית.)
ומשם לחצרות אשר היה שם מעשה מרים ומחלקתו של קרח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ויחנו בחצרות – כבר העירותי סוף פרשת בהעלותך שיש לתמוה שלא הזכיר כאן חנותם במדבר פארן קדשה היא קדש ברנע, והיה ראוי לכתוב כאן ויסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן הוא קדש ברנע, ויסעו מקדש ויחנו ברתמה; ויש לפרש לפי שאירעה להם תקלה באותו מקום לא רצה להזכירו, מכל שכן שידעו שחנו שם וגם נתעכבו שם זמן הרבה. ועוד מאחר שממדבר פארן קדשה נסעו לאחוריהם דרך ים סוף (במדבר י״א:כ״ה, ודברים ב׳:א׳) אולי עד חצרות, השמיט כאן ביאתם מחצרות לפארן, והספיק לו לכתוב נסיעתם שנית מחצרות וחניתם ברתמה.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהואיל משההכל
 
(יח) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵחֲצֵרֹ֑ת וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠רִתְמָֽה׃
They traveled from Hazeroth and encamped in Rithmah.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלשפתי חכמיםהואיל משהעודהכל
וּנְטַלוּ מֵחֲצֵרוֹת וּשְׁרוֹ בְרִתְמָה.
and pitched in Rithema.
ונטלו מחצרות ושרון ברתמה.
ונטלו מחצרות ושרו ברתמה אתר דמרבי אילני רתמי.
And they removed from Hazeroth, and encamped in Rithema, the place of many juniper trees;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן חַצִירֻותּ וַנַזַלֻוא פִי רִתּמַה
ונסעו1 מן חצרות והתאכסנו ברתמה.⁠2
1. (במסע 14 מתוך 42)
2. (והמקום המדוייק שם נקרא קדש ברנע שבמדבר פארן, משם נשלחו המרגלים בשנה השניה לצאתם ממצרים.)
ויחנו ברתמה – על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר: מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים עםא גחלי רתמים (תהלים ק״כ:ג׳-ד׳).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1: ״על״.
ויחנו ברתמה AND THEY ENCAMPED IN RITHMAH – It was so called with reference to the slanderous speech of the spies, uttered there, as it is said, (Tehillim 120:3-4): "What shall be given unto you, and what shall be done more unto you, you deceitful tongue? Sharp arrows of the mighty with coals of juniper (רְתָמִים).
ברתמה – ע״ש המרגלים שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים.
ומשם לרתמה אשר ממדבר פארן והיה שם מה שהיה מהמרגלים וגזרת מתי מדבר והיא היתה סבה שהיו רועים במדבר שלשים ושמונה שנה אשר הלכו בהם תשע עשרה מסעות,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ע״ש לשון הרע. רל״ת למה קראו כאן רתמה ובמקום אחר קראו פארן וק״ל: [דב״ט] מה שהוצרך לפרש מסע הזו יותר משאר כל המסעות מפני שפה כתוב ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, ובפ׳ בהעלותך כתב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן. ל״פ ע״ש לשון הרע וכו׳ כלומר שהכל מקום א׳:
So named after [the spies'] slander. Rashi wishes to answer the question: Why here was it called Rismoh, while elsewhere it was called Paran? (Devek Tov) The reason why Rashi commented on this journey more than the others was that here it is written, "They journeyed from Chatzeiros and camped in Rismoh" while in Parshas Beha'aloscha (14:16) it is written "afterwards the people travelled from Chatzeiros and they camped in the desert of Paran.⁠" Therefore, he explains that it was "so named after the slander…" meaning that both refer to the same place.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלשפתי חכמיםהואיל משההכל
 
(יט) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵרִתְמָ֑ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠רִמֹּ֥⁠ן פָּֽרֶץ׃
They traveled from Rithmah and encamped in Rimmon Perez.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מֵרִתְמָה וּשְׁרוֹ בְּרִמּוֹן פָּרֶץ.
And they removed from Rithema, and pitched in Rimmon-pharez.
ונטלו מרתמה ושרון ברמן פרץ.
ונטלו מאתר דמרבי אילני רתמי ושרו ברומנא דמתקיף פירוי.
And they removed from the place of many juniper trees, and encamped in Rumana, whose fruit is hard;⁠a
a. From rimmon, "a pomegranate.⁠" (?)
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן רִתּמַה וַנַזַלֻוא פִי רִימֻון פַארִץ
ונסעו1 מן רתמה והתאכסנו ברימון פרץ.
1. (במסע 15 מתוך 42 בעקבות הגזירה לשוב ולסוב את המדבר בגזירת יום לשנה)
ויסעו מרתמה – הוא שנאמר בפרשת שלח מחר פנו וסעו לכם (במדבר י״ד:כ״ה) המדברה והוא שנאמר בפרשת דברים ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף (דברים ב׳:א׳) שמשם ואילך היו סובבים את הר שעיר דרך כל המקומות הכתובים כאן עד ויחנו במדבר צין הוא קדש (במדבר ל״ג:ל״ו) הוא שנאמר בפרשת חקת ויבאו בני ישראל כל העדה אל מדבר צין וגו׳ (במדבר כ׳:א׳).
ויסעו מרתמה, "they journeyed from Ritmah;⁠" this is the place of which the Torah wrote in Numbers 14,25: "tomorrow you will turn around and start traveling towards the sea of reeds.⁠" This is what the Torah referred to when it wrote in Deut. 2,1: ונפן ונסע דרך ים סוף, "we turned around and journeyed in the direction of the sea of reeds.⁠" From that point on they were detouring Mount Seir during all the way stations mentioned up until verse 36 of this chapter, where they were reported to have entered the desert of Tzin at Kadesh. Compare Numbers 20,1: "the entire congregation of the Children of Israel arrived at the desert of Tzin.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(כ) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵרִמֹּ֣⁠ן פָּ֑רֶץ וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠לִבְנָֽה׃
They traveled from Rimmon Perez and encamped in Libnah.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מֵרִמּוֹן פָּרֶץ וּשְׁרוֹ בְּלִבְנָה.
And they removed from Rimmon-pharez, and encamped in Libnah.
ונטלו מרמן פרץא ושרון בלבנה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פרץ״) גם נוסח חילופי: ״מן רמן⁠{ פרץ}״.
ונטלו מרומנא דמתקיף פירוי ושרו בלבנה אתר דתחומין לה מלבינתא בניין.
And they removed from Rumana, and encamped in Libnah, whose borders are built of bricks (libnetha);
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן רִימֻון פַארִץ וַנַזַלֻוא פִי לִבּנַה
ונסעו1 מן רימון פרץ והתאכסנו בלבנה.
1. (במסע 16 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(כא) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִלִּ⁠בְנָ֑ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠רִסָּֽ⁠ה׃
They traveled from Libnah and encamped in Rissah.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מִלִּבְנָה וּשְׁרוֹ בְרִסָּה.
And they removed from Libnah, and pitched in Resah.
ונטלו מלב׳ ושרון ברסה.
ונטלו מלבנה ושרו בבית ריסא.
And they removed from Libnah, and encamped in Beth Rissa;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן לִבּנַה וַנַזַלֻוא פִי רִיסַה
ונסעו1 מן לבנה והתאכסנו בריסה.
1. (במסע 17 מתוך 42)
ויחנו ברסה – שנתרוססו שם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(כב) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵרִסָּ֑⁠ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בִּקְהֵלָֽתָה׃
They traveled from Rissah and encamped in Kehelathah.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מֵרִסָּה וּשְׁרוֹ בִּקְהֵלָתָה.
And they removed from Resah, and pitched in Kehelatha.

וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה
וּנְטַלוּ מֵרִסָּה וּשְׁרוֹ בִּקְהֵלָת
יוצאי דופן בפרק
בשמות שלושה אתרים בפרקנו אונקלוס משמיט ה״א: קְהֵלָתָה, יָטְבָתָה, עַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה – בשלושתם התרגום בכתבי היד המדויקים הוא ״וּנְטַלוּ מִקְּהֵלָת״ (פס׳ כב-כג), ״וּנְטַלוּ מִיָּטְבָת״ (פס׳ לג-לד), ״וּנְטַלוּ מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיִם״ (פס׳ מו-מז). ״ביאורי אונקלוס״ ביאר את השוני על פי טעמי המקרא: כל המקומות בפרק מוטעמים במלרע למעט שלושה אלו, ״וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּקְהֵלָֽתָה... וַיִּסְע֖וּ מִקְּהֵלָ֑תָה״; ״וַיִּסְע֖וּ מִיָּטְבָ֑תָה״; ״וַיִּסְע֖וּ מֵעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה״ וא״כ הה״א אינה חלק מהשם ולכן השמיטה אונקלוס בתרגומו.⁠1 והשוה גם ״וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם... וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה״ (בראשית לו לב) ״וְשׁוֹם קַרְתֵּיהּ דִּנְהָב״.
1. וב״מעט צרי״ הוכיח כדבריו מהפסוק ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה... וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה״ (דברים י ו-ז) ״מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה... וּמִן גֻּדְגּוֹד לְיָטְבָת״ הרי שיָטְבָת הוא השם והה״א היא במקום ל׳ בראש מילה, בניגוד למוסרה שבה הה״א היא חלק מהשם. לאור הבחנה זו נראה שלהלן ״וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַבְרֹנָֽה״ (פס׳ לד) יש לגרוס ״וּשְׁרוֹ בְּעַבְרֹנָה״ שכן הטעם במילרע, ולא כבמקצת נוסחים ״וּשְׁרוֹ בְּעַבְרֹן״. בדומה לכך כתב הרב אברהם רפפורט בשו״ת בית אב״א (חלק א, סימן מה ס״ק כא) שהמשנה לקרוא במלרע את שמות המקומות שסיומם בקמץ ה״א צריך לחזור כי שינה את המשמעות: ״ונראה לי ששם המקום יטבה, ובארמית יטבת, ובני ישראל לא נכנסו אל תוך העיר אלא למבוא העיר. והקורא יטבתה במלרע הרי הוא טועה בדבר שמשתנה בזה הענין וצריך לחזור״.
ונטלו מרסה {ושרון} בקהלתה.
ונטלו מריסה ושרו בקהלת אתר דאתכנשו קרח וסיעתיה על משה ואהרן.
And they removed from Rissa, and encamped in Kehelath, where Korach and his companions banded together against Mosheh and Aharon;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן רִיסַה וַנַזַלֻוא פִי קִהִלַתּ
ונסעו1 מן ריסה והתאכסנו בקהלתה.
1. (במסע 18 מתוך 42)
בקהלתה – ע״ש ויקהל עליהם קרח את וגו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(כג) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִקְּ⁠הֵלָ֑תָה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠הַר⁠־שָֽׁפֶר׃
They traveled from Kehelathah and encamped in Mount Shepher.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מִקְּהֵלָתָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרָא דְּשָׁפֶר.
And they removed from Kehelatha, and encamped at Mount Shapher.
ונטלו מקהלת׳ ושרון בהר שפר.
ונטלו מקהלת ושרו בטוורא דשפירין פירוי.
And they removed from Kehelath, and encamped in the mountain whose fruit is good;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן קִהִלַתּ וַנַזַלֻוא פִי גַבַּלִ שַׁאפִר
ונסעו1 מן קהלתה והתאכסנו בהר שפר.
1. (במסע 19 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(כד) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵֽהַר⁠־שָׁ֑פֶר וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה׃
They traveled from Mount Shepher and encamped in Haradah.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מִטּוּרָא דְּשָׁפֶר וּשְׁרוֹ בַּחֲרָדָה.
And they removed from Mount Shapher, and encamped in Harada.
ונטלו מהר שפר ושרון בחרדה.
ונטלו מטוורא דשפירין פירוי ושרו בחרדה אתר דתווהו על בישתא דמותנא.
And they removed from the mountain whose fruit is good, and encamped in Harada, where they were confounded by the evil plague;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן גַבַּלִ שַׁאפִר וַנַזַלֻוא פִי חַרַדַה
ונסעו1 מן הר שפר והתאכסנו בחרדה.
1. (במסע 20 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(כה) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵחֲרָדָ֑ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠מַקְהֵלֹֽת׃
They traveled from Haradah and encamped in Makheloth.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מֵחֲרָדָה וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלוֹת.
And they removed from Harada, and pitched in Makheloth.
ונטלו מחרדה ושרון במקהלות.
ונטלו מחרדה ושרו במקהלות אתר כינופיא.
And they removed from Harada, and encamped in Makheloth, the place of congregation;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן חַרַדַה וַנַזַלֻוא פִי מַקהִלֻותּ
ונסעו1 מן חרדה והתאכסנו במקהלות.
1. (במסע 21 מתוך 42)
במקהלות – ע״ש ויקהלו על משה ועל אהרן.
במקהלות – ב׳. הכא ואידך במקהלות ברכו אלהים דרשינן מיניה שאפי׳ עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים וזהו ויסעו מחרדה פי׳ מחרדת מצרים שהיה נוסע אחריהם ויחנו במקהלות מלמד שנעשו קהלות קהלות לומר שירה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתטור הפירוש הקצרעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(כו) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִמַּ⁠קְהֵלֹ֑ת וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠תָֽחַת׃
They traveled from Makheloth and encamped in Tahath.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מִמַּקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּתָחַת.
And they removed from Makheloth, and pitched in Tachath.
ונטלו ממקהלות ושרון בתחת.
ונטלו ממקהלות ושרו בארעית מקהלות.
And they removed from Makheloth, and encamped in the lower Makheloth;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן מַקהִלֻותּ וַנַזַלֻוא פִי תַּאחַתּ
ונסעו1 מן שפר והתאכסנו בתחת.
1. (במסע 22 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(כז) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִתָּ֑⁠חַת וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠תָֽרַח׃
They traveled from Tahath and encamped in Terah.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיעודהכל
וּנְטַלוּ מִתָּחַת וּשְׁרוֹ בְּתָרַח.
And they removed from Tachath, and pitched in Tharah.
ונטלו מת׳ ושרון בתרח.
ונטלו מארעית מקהלות ושרו בתרח.
And they removed from lower Makheloth, and encamped in Tharach,
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן תַּאחַתּ וַנַזַלֻוא פִי תַּארַח
ונסעו1 מן תחת והתאכסנו בתרח.
1. (במסע 23 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְתָרַח: הוא סוף פסוק. [בְּתָֽרַח].
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהכל
 
(כח) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִתָּ֑⁠רַח וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠מִתְקָֽה׃
They traveled from Terah and encamped in Mithkah.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מִתָּרַח וּשְׁרוֹ בְּמִתְקָה.
And they removed from Tharah, and pitched in Mitheka.
ונטלו מתרח ושרון במתקה.
ונטלו מתרח ושרו במתקה אתר דבסימין מוהי.
And they removed from Tharach, and encamped in Mitka, a place whose waters were sweet;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן תַּארַח וַנַזַלֻוא פִי מִתּקַה
ונסעו1 מן תרח והתאכסנו במתקה.
1. (במסע 24 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(כט) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִמִּ⁠תְקָ֑ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠חַשְׁמֹנָֽה׃
They traveled from Mithkah and encamped in Hashmonah.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מִמִּתְקָה וּשְׁרוֹ בְּחַשְׁמוֹנָה.
And they removed from Mitheka, and encamped in Hashmona.
ונטלו ממתקה ושרון בחשמנה.
ונטלו מאתר דבסימין מוהי ושרו בחשמונה.
And they removed from the place whose waters were sweet, and encamped in Hasmona;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן מִתּקַה וַנַזַלֻוא פִי חַשׁמֻונַה
ונסעו1 מן מתקה והתאכסנו בחשמונה.
1. (במסע 25 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(ל) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵֽחַשְׁמֹנָ֑ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠מֹסֵרֽוֹת׃
They traveled from Hashmonah and encamped in Moseroth.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
וּנְטַלוּ מֵחַשְׁמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּמוֹסֵרוֹת.
And they removed from Hashmona, and pitched in Moseroth.
ונטלו מחשמונה ושרון במוסרות.
ונטלו מחשמונה ושרו באתר מרדותא.
And they removed from Hasmona, and encamped in Meredotha, the place of rebellion (or chastisement);
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן חַשׁמֻונַה וַנַזַלֻוא פִי מֻוסִרֻותּ
ונסעו1 מן חשמונה והתאכסנו במוסרות.
1. (במסע 26 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(לא) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִמֹּ⁠סֵר֑וֹת וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בִּבְנֵ֥י יַעֲקָֽן׃
They traveled from Moseroth and encamped in Bene Jaakan.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהואיל משהעודהכל
וּנְטַלוּ מִמּוֹסֵרוֹת וּשְׁרוֹ בִּבְנֵי יַעֲקָן.
And they removed from Moseroth, and encamped in Beni Jaakan.
ונטלו ממסרות ושרון בבני יעקן.
ונטלו מאתר מרדותא ושרו בביר יעקתה.
And they removed from Meredotha, and encamped in Bere-Haktha,
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן מֻוסִרֻותּ וַנַזַלֻוא פִי בַּנִי יַעַקַאן
ונסעו1 מן מוסרות והתאכסנו בבני יעקן.
1. (במסע 27 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן – ובפרשת עקב כתב להפך שמבני יעקן נסעו למוסרה ושם מת אהרן; לכך יש לומר ששתי פעמים הלכו בני ישראל בדרך זה, ראשונה כסדר הכתוב בפרשה זו, ובמדבר צין היא קדש הנקראת לפנים עין משפט חסרו להם המים, והוציאום משה ואהרן מן הסלע ומקדש שלחו מלאכים למלך אדום לעבור בארצו, ובמאנו חזרו לאחוריהם עד בארות בני יעקן, ומשם למוסרה או מוסרות, ומשם לחד הגדגד הוא הגדגדה שבפרשת עקב, ומחד הגדגד ליטבתה, וכל המקומות האלה היו בשיפולי הר ההר, וחזרו להם בהיותם ארץ נחלי מים, וע״כ הקדימו לחזור לבני יעקן ששם בארות מים, ובהיותם במוסרה עלה אהרן להר ההר וגוע שם, ואח״כ נטו מהר ההר לסבוב את ארץ אדום, ובאו עד ערבות מואב, ושם נתעכבו, ושלחו מלאכים לסיחון ונלחמו בו ובעוג, ולקחו את ארצם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהואיל משההכל
 
(לב) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִבְּ⁠נֵ֣י יַעֲקָ֑ן וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠חֹ֥ר הַגִּ⁠דְגָּֽד׃
They traveled from Bene Jaakan and encamped in Hor Haggidgad.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

וּנְטַלוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וּשְׁרוֹ בְּחוֹר גִּדְגָּד.
And they removed from Beni Jaakan, and pitched at Mount Hagidgad.

וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד
וּנְטַלוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וּשְׁרוֹ בְּחֹר גִּדְגָּד (ח״נ: בְּחֹר הַגִּדְגָּד)
חֹר, נקב או סלע
א. ״בְּחֹר הַגִּדְגָּד״ – ״בְּחֹר גִּדְגָּד״. זיהוי המקום ומשמעות השם ״חֹר״ אינם ברורים. יש שהציעו לפרש חֹר כעניין נַקְב בערבית – מעבר בין הרים. ואולי חֹר רומז לשם חֹרִי מבני לוטן כמפורש בכתוב ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל״ (בראשית לו כ).⁠1 ואולם המיוחס ליונתן שתרגם ״וּשְׁרוֹ בְשַׁקִיפִין וְאַתְרָא מִתְקְרֵי גֻדְגוֹד״, פירש חֹר בהוראת סלע כתיוב״ע ״צוּרֵי הַיְּעֵלִים״ (שמואל א כד ב) ״שְׁקִיפֵי כֵיפַיָא״, ״בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים״ (ישעיהו ב כא) ״בּמְעָרָת טִנָרַיָא וּבִשְׁקִיפֵי כֵיפַיָא״. וכן בלשון חז״ל כגון, ״ומודה רבי יהודה בשקיפין ובנקיקי הסלעים״ (סוכה כא ע״א) וברש״י: ״בשקיפין – סלעים הנופלים ומתפרקין ברוח, ויש חור גדול במקום עקירתן״.⁠2
השמטת ה״א הַגִּדְגָּד
ב. ״בְּחֹר הַגִּדְגָּד״ – ״בְּחֹר גִּדְגָּד״, בהשמטת הה״א. ולא כנוסחי ״בְּחֹר הַגִּדְגָּד״, כי שם המקום הוא גִּדְגָּד כמוכח מהמיוחס ליונתן שתרגם ״וּשְׁרוֹ בְשַׁקִיפִין וְאַתְרָא מִתְקְרֵי גֻדְגוֹד״. וכן תרגם בחומש דברים שבו קורא הכתוב לשם המקום ״הַגֻּדְגֹּדָה״ ללא הלשון ״חֹר״ – ״מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה״ (דברים י ז) ״מִתַּמָּן נְטַלוּ לְגֻדְגּוֹד״, כדרכו לתרגם בהשמטת ה״א כגון, ״אָבֵל הַשִּׁטִּים״ (מט) ״מֵישַׁר שִׁטִּין״, ״וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה״ (במדבר יד מה) ״וּטְרָדוּנוּן עַד חָרְמָה״.⁠3
1. ״דעת מקרא״.
2. על פי ״ערוך״ ערך שקף. וב״ערוך השלם״ כתב שהוא מן הארמית הסורית. בתרגום השומרוני וגם בת״נ ״בהר הגדגד״. ואפשר שכנגדם כתב רבינו בחיי: ״וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד, וכן וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד בחי״ת כתיב״.
3. ״ביאורי אונקלוס״.
ונטלו מבני יעקן ושרון בהר הגדגדה.
ונטלו מביר יעקתא ושרו בשקיפין ואתרא מתקרי גדגד.
And they removed from Bere-Haktha, and encamped in Gudgad, at the Rocks,
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן בַּנִי יַעַקַאן וַנַזַלֻוא פִי חֻורִ אלּגִדגַּאד
ונסעו1 מן בני יעקן והתאכסנו בחור הגדגד.
1. (במסע 28 מתוך 42)
ויחנו בחר הגדגד – וכן ויסעו מחר הגדגד (פסוק ל״ג) בחי״ת כתיב.
ויחנו בחר הגדגד, "they encamped in Char Hagidgad.⁠" The word חר is not to be confused with הר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(לג) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵחֹ֣ר הַגִּ⁠דְגָּ֑ד וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠יׇטְבָֽתָהא׃
They traveled from Hor Haggidgad and encamped in Jotbathah.
א. בְּיׇטְבָֽתָה לגבי הקמץ ראו ויינברג 3.7.1 (b), עמ' 165; וכך בסימנים וקורן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

וּנְטַלוּ מֵחוֹר גִּדְגָד וּשְׁרוֹ בְּיָטְבָתָה.
And they removed from Mount Hagidgad, and pitched in Jetbatha.
ונטלו מהר הג׳ ושרון ביטב׳.
ונטלו משקיפין דגדגד ושרו ביטבת אתר טב ונייח.
And they removed from Gudgad, at the Rocks, and encamped in Jotebath, a good and quiet place;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן חֻורִ אלּגִדגַּאד וַנַזַלֻוא פִי יֻטבַּאת
ונסעו1 מן חור הגדגד והתאכסנו ביתבטה.
1. (במסע 29 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְּיָטְבָתָה: בי״ת ראשונה דגושה, והיו״ד בקמץ לבד, וכן מִיָטְבָתָה. [בְּיָטְבָתָה].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהכל
 
(לד) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִיׇּטְ⁠בָ֑תָהא וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠עַבְרֹנָֽה׃
They traveled from Jotbathah and encamped in Abronah.
א. מִיׇּטְבָ֑תָה לגבי הקמץ ראו בהערה בפסוק הקודם.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

וּנְטַלוּ מִיָּטְבָתָה וּשְׁרוֹ בְּעַבְרוֹנָה.
And they removed from Jetbatha, and pitched in Ebrona.
ונטלו מיט׳ ושרון בעברונה.
ונטלו מאתר טב ונייח ושרו במגזתא.
And they removed from a good and quiet place, and encamped in the Fords;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן יֻטבַּאת וַנַזַלֻוא פִי עִבּרֻונַה
ונסעו1 מן יתבטה והתאכסנו בעברונה.
1. (במסע 30 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(לה) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵֽעַבְרֹנָ֑ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠עֶצְיֹ֥ןא גָּֽבֶר׃
They traveled from Abronah and encamped in Ezion Geber.
א. בְּעֶצְיֹ֥ן =א⁠(ס),ל1,ב,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורת טברנית ומ"ש (כתיב חסר וי"ו)
• ל=בְּעֶצְי֥וֹן (כתיב מלא וי"ו)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

וּנְטַלוּ מֵעַבְרוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר.
And they removed from Ebrona, and pitched in Ezion-Geber.
ונטלו מעברו׳ [ושרון] בכרך תרנוגלה.
ונטלו ממגזתא ושרו בכרך תרנגולא.
And they removed from the Fords, and encamped in Tarnegolla, the tower of the cock;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן עִבּרֻונַה וַנַזַלֻוא פִי עִציֻוןִ גַּאבִּר
ונסעו1 מן עברונה והתאכסנו בעציון גבר.
1. (במסע 31 מתוך 42)
בעצין גבר – תרגום ירושלמי בכרך תרנגולא.
the Jerusalem Targum renders this place as meaning: בכרך תרנגולא, "at a place where one could hear the roosters.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בְעֶצְיֹן גבר: בהעתק הללי בעצין, מעצין, ירוש׳ בעציון, מעציון, ע״כ. ובספרי׳ שלנו שניהם חסרי׳. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, ויחנו בעצין גבר, ויסעו מעצין גבר, תרויהו׳ חסרי׳ וי״ו כתי׳, וכל לשון עצין, בעצין, מעצין, חסרי׳. [בְּעֶצְיֹן].
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהכל
 
(לו) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵעֶצְיֹ֣ןא גָּ֑בֶר וַיַּ⁠חֲנ֥וּ בְ⁠מִדְבַּר⁠־צִ֖ן הִ֥וא קָדֵֽשׁ׃
They traveled from Ezion Geber and encamped in the wilderness of Zin, which is Kadesh.
א. מֵעֶצְיֹ֣ן =א⁠(ס),ל1,ב,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורת טברנית ומ"ש (כתיב חסר וי"ו)
• ל=מֵעֶצְי֣וֹן (כתיב מלא וי"ו)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייואם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

(לו) מסע לקדש – במדבר כ׳:א׳
וּנְטַלוּ מֵעֶצְיוֹן גָּבֶר וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְּצִין הִיא רְקַם.
And they removed from Ezion-Geber, and encamped in the wilderness of Zin, which is Rekem.
ונטלו מכרך תרנוגלה ושרון במדברה דצין היא רקם.
ונטלו מכרך תרנגולא ושרו במדברא ציני טוור פרזלא היא רקם.
And they removed from Tarnegolla, the tower of the cock, and encamped in the wilderness of Zin, at the Iron Mount, which is Rekem;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן עִציֻוןִ גַּאבִּר וַנַזַלֻוא פִי בַּרִּיַּתִ צִין הִי רַקִימֵ
ונסעו1 מן עציון גבר והתאכסנו במדבר צן היא קדש.⁠2
1. (במסע 32 מתוך 42)
2. (שם מתה מרים הנביאה.)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויסעו מקדש – וישובו על עקבם שבע המסעות עד מוסרה אשר לרגלי הר ההר, וימת שם אהרן בחניה זאת, אחר שעלה אל הר ההר (במדבר כ׳:כ״ז). ואין צורך למנות עוד שבעה המסעות ההם, שהרי עתה כרגע הזכירם בדרך בואם לקדש.
ויסעו מעצין גבר ויחנו במדבר צן הוא קדש – יראה שלא הלכו כל הדרך הזה במסע אחד, כי המרחק רב מאד כנודע אבל חניות הרבה היו, ולפי שמקום חנייתם היה בתוך המדבר ואין שם פרטי למקומות ההמה, לכן יכללם הכתוב במסע אחד:
ויחנו במדבר צן היא קדש. עיין מה שכתבנו פ׳ חקת כי אפשר ששני ספורי הוצאת המים מן הסלע, אולי מעשה אחד הן, ורואה אני בספור המסעות שני דברים, הא׳ לעזר, והב׳ כנגדי, ומה שעוזרני הוא שלא נזכר חסרון המים רק פעם אחת בלבד וזה במדבר סין כמ״ש ולא היה שם מים לעם לשתות, ובמדבר צן היא קדש לא נזכר כלום, ואם גם שם חסרו להם המים שנית מה טעם לשתוק מזה, ומה שכנגדי שכאן נמנו מדבר סין ומדבר צן לב׳ מקומות וגם רחוקים זה מזה מרחק גדול. וראיתי להחוקר והנוסע הצרפתי Leon de Laborde בחבורו הגדול והיקר על ספר שמות ובמדבר שהאריך הרחיב בענין המסעות, וביחוד במקומות האלה רפידים, מדבר סין, וצין, וקדש, — ונתתי לבי לראות מה ידבר על הוצאת המים מן הסלע, וראיתי כי דעתו נוטה נגד כל מה ששיערתי, ובפירוש כתב. Il faut se garder de confondre comme le fait Adrochomius et d'AUTRES COMMENTATEURS la montagne (d'Horeb) avec le rocher et SURTOUT CE ROCHER, avec celui de Cades, ou pareil miracle se répéta ומדבריו למדנו שכבר היה בין החוקרים מי שחשב ששני הספורים אחד הם, כאשר דמינו, רק די לבורר De Laborde לא כן יחשוב, ובכל זאת ראיתי במשך ויכוחו דברים שראוי לעמוד עליהם, — הא׳ כי מס׳ במדבר סי׳ י״ד נראה כי בהיות ישראל בקדש ירד העמלקי והכנעני והכה את ישראל שעלו אל ראש ההר ללחום אתם, ובס׳ שמות ספר שבהיותם ברפידים בא עמלק ונלחם אתם, ואיני אומר חלילה ששתי המלחמות אחת הן, כי בראשונה נצחו ישראל, ובשנית נפלו, רק אני אומר שאם כדברי האומרים שרפידים בתחלת המסעות לצד מצרים, וקדש בסופן לצד ארץ ישראל איך יאמן שהעמלקי יצא ממקומו ויעבור בכל הדרך שהלכו ישראל אחר כך וידביקם ברפידים שהיא בקצה האחר, ואין לקורא אלא לשום עינו כרגע על המפה שחקר ותקן הנוסע הנזכר מכל המקומות שעברו שם ישראל (דף א׳) ובעיניו יחזה, שעם כל השתדלותו לקרב הדבר אל האפשר כי גם הוא סובר שרפידים וקדש הם בב׳ הקצות, לא יכיל להמלט מלהרחיק העמלקי הרחק מאד מרפידים, ואם כן כיצד קפצה לו הדרך ובא לזנב את ישראל ביציאתם ממצרים? ונכספתי לראות כיצד יפרש לנו הנוסע הנז׳, המלחמה הראשונה הזאת עם עמלק ברפידים, וראיתי שלא יכול להתאפק מלהוציא מפיו מלין, יורו כמה כבד עליו העול שהעמיס על שכמו שכתב (דף 99) « VENI AUTEM AMALEC.» La position des Amalécites EST ASSEZ DIFFICILE A DETERMINER .....il faut convenir qu' ils auraient aussi bien fait d'attendre la venue des Hebreux. לא כן אם נניח כי שני המקומות ושני המעשים אחד הם, כבר מצאנו מקום לקרב אל השכל מלחמת עמלק, — ועיין להמחבר הנז׳ (דף.131) שמזכיר דעת מי שנדחק לפרש שהעמלקים שנלחמו עם ישראל ברפידים מצריים היו, ובצדק דחה דבריהם. — ועוד מזכיר מי שקירב ארץ העמלקי לרפידים, (בואדי פייראן עיין המפה דף) וכל זה לברוח מן הדוחק שזכרנו בראשונה, וגם דעת זו אינה נראית בעיניו. הב׳, כתב עוד (דף.132) כי לחנם תמהו קצת, כיצד ישבו ישראל כל כך זמן בקדש ולא נתרעמו על המים, ואח״כ ספר ששאלו מים, ובאו מזה להניח כי שני קדש היו, או שני פעמים באו לקדש, והמחבר אמר שאין צורך, כי יש עתים בשנה שהמים חסרים וזה אחר תמוז ואב, ובזה לא תקן כלום, כי נתבאר בתורה כי הוצאת המים מן הסלע בקדש היתה בחדש הראשון. — ואם נאחר עוד חדש אחד להשוותו אל מעשה רפידים, ונאמר כי נתעכבו בקדש איזה ימים קודם שישאלו מים, בכל זאת אין זה כי אם אייר וסיון, והם החדשים שבהם נמצאים המים במדבר כדברי De Laborde ע״ש, אם לא שנאמר כי המקום הוא הגורם, ורפידים וקדש היו ארץ ציה ושממה ומים אין לשתות. הג׳ מצאנו גלויים בכתוב יורו כדעתנו שאם טרם יוציאו מים מן הסלע בקדש, כבר נעשה נס כזה ברפידים, לא ימלט שישראל בשאלתם או הב״ה עצמו יזכיר דבר מזה, וכמו שאמר לו ברפידים ומטך אשר הכית בו את היאור, כלומר, שכבר עשית בו נס אחר במים, כן היה יותר ראוי שיאמר בקדש קח את המטה שהוציא להם מים ברפידים. — ועוד אם שני מעשים הם, למה הרשה את משה פעם ראשונה להכות, ופעם שנית לא התיר כי אם הדבור? ואם תאמר למה נקרא בב׳ שמות רפידים וקדש, אומר אני כי נקרא קדש על שם המאורע, ויש לי סמך יפה בכתוב במליצות לא יתבארו אלא על פי המנוח, והוא מ״ש יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, ועוד הוא אומר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה׳ ויקדש בם (במדבר ך׳), והכוונה הפשוטה, מקום זה ומים הללו שהוציא משה בקדש, הם הם בעצמם מי מריבה והם מי רפידים, ורפידים עצמו שנקרא מריבה כמו שכתוב בפירוש ויקרא שם המקום מסה ומריבה, וכן בזאת הברכה אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה, ולא נזכר קדש, ואדרבא במקום מריבה שנאמר בפרשת בשלח אמר מי מריבה כמ״ש בקדש וחברו עם מסה שם אחר של רפידים, ואם באומרו המה מי מריבה וגו׳ גלה שקדש ומריבה אחד הם כשהוסיף ויקדש בם בא לרמוז על השם האחר שנקרא בס׳ במדבר והוא שם קדש, על שם שנתקדש שם שמו של הקב״ה.- ועוד ראיה כי לא היתה רק הוצאה אחת של מים מן הסלע, שכן בס׳ נחמיה ובתהלים ע״ח לא נזכר כי אם הוצאה אחת דוקא, ואין לתמוה על שם צורים האמור שם כי כן דרך לתפוס לשון רבים לתפארת הענין, והראיה שאחר שאמר יבקע צורים במדבר, הוסיף ויוציא נוזלים מסלע, ואם כן הרי שלשה וזה לא שמענו. — ואם תאמר אם כן שרפידים וקדש אחד הם, מוכרח לומר ששתי פעמים היו שם, הראשונה סמוך ליציאתם ממצרים והב׳ כשהיו נכנסים לא״י, כן הדבר, ובפירוש מצאתי ברש״י משם סדר עולם שכתב פ׳ דברים ותשבו בקדש ימים רבים י״ט שנה שנאמר כימים אשר ישבתם בשאר מסעות, והם הם ל״ח שנה, י״ט מהם עשו בקדש, וי״ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש כמו שנאמר ויניעם במדבר, וזהו הדעת שדחה, De Lahorde וראיתי שכן דעתו של החכם מונק Munk Palestine p. 129. ששני פעמים היו בקדש ושניהם אינם רק אחד, ועוד כתב כי שם קדש הוא שם כללי לכל המחוז, וגם זה יחזיק השערתינו, וכל זה לא כתבתי רק להוכיח, כי יש מקום להאמין שלא היתה רק הוצאה אחת מן הסלע אבל אינני מחליט שכן הוא באמת ואין פה מקום להאריך.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתעקדת יצחק פירושאברבנאלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייואם למקראהכל
 
(לז) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִקָּ⁠דֵ֑שׁ וַֽיַּ⁠חֲנוּ֙ בְּ⁠הֹ֣ר הָהָ֔ר בִּקְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃
They traveled from Kadesh and encamped in Mount Hor, on the edge of the land of Edom.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לא]

וּנְטַלוּ מֵרְקַם וּשְׁרוֹ בְּהוֹר טוּרָא בִּסְיָפֵי אַרְעָא דֶּאֱדוֹם.
And they removed from Rekem, and encamped at Mount Hor, on the borders of the land of Edom.

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם
וּנְטַלוּ מֵרְקָם וּשְׁרוֹ בְּהוֹר טוּרָא בִּסְיָפֵי אַרְעָא דֶּאֱדוֹם
כאן תרגם ״בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם״ – ״בִּסְיָפֵי אַרְעָא דֶּאֱדוֹם״, אבל ״אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר״ (פס׳ ו) ״דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא״ עיין שם. להבנת הדברים ראה לעיל ״עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ״ (במדבר כ טז) ״דְּבִסְטַר תְּחוּמָךְ״.⁠1
1. ויש לעיין מדוע תרגם ״בִּקְצֵה״ – ״בִּסְיָפֵי אַרְעָא״ בלשון רבים במקום ״בסוף ארעא״ כמו ״מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ (בראשית מז כא) ״מִסּוֹף תְּחוּם מִצְרַיִם וְעַד סוֹפֵיהּ״. עיין ״מעט צרי״.
ונטלו ממדברה דרקם ושרון בהר טוראא בסיפי ארעהון דאדומיי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בהר טורא״) גם נוסח חילופי: ״בגו רקם״, ובין השיטין מופיע גם נוסח חילופי: ״בטווריס ימנוס״.
ונטלו מרקם ושרו בטוורוס אומנוס בסייפי ארעא דאדום.
And they removed from Rekem, and encamped at Mount Umano, on the borders of the Land of Edom.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן רַקִימֵ וַנַזַלֻוא פִי גַבַּלִ הֻר פִי טַרַפִ בַּלַדִ אִדֻוםַ
ונסעו1 מן קדש2, והתאכסנו בהר הור בקצה ארץ אדום.
1. (במסע 33 מתוך 42)
2. (רקים בלעז)
ויסעו מקדש – שם עיר.
AND THEY JOURNEYED FROM KADESH. Kadesh is the name of a city.⁠1
1. See Ibn Ezra on Num. 20:14.
בהר ההר – מפורש בפרשת חוקת.
הר ההר, this has been explained in Numbers 20,22.
ויסעו מקדש – שם עיר.
ויסעו מקדש, "They journeyed from Kadesh.⁠" This was the name of a town.
עד הגיעם אל הר ההר בקצה ארץ אדום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(37-38) והנה אמר בהר ההר בקצה ארץ אדום מפני ששני מקומות היו נקראים הר ההר כמו שיתבאר בקרוב ואמר ויעל שם אהרן ע״פ ה׳ להגיד שלא מת אהרן מפאת חול שקרה לו אלא שצוהו יתברך שיעלה בהר וימות שם והיה זה ביום הראשון לחדש החמישי הוא חדש אב בשנת הארבעים להגיד שחי מרע״ה אחריו שבעה חדשים כי שניהם מתו בשנת המ׳ אך אהרן מת בחדש הה׳ ומשה מת בחדש הי״ב הוא חדש אדר כמו שיתבאר בספר יהושע שעברו הירדן בעשור לחדש הראשון הוצא מהם ג׳ ימים של הכנת הצדה ושלשים ימים לאבלו של משה נמצאו כלים בז׳ באדר שאז מת מרע״ה נמצא שמת אחר אהרן ז׳ חדשים בלבד והנה משה היה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה ואהרן היה אז בן פ״ג נמצאת למד שאהרן נולד קודם משה ג׳ שנים אבל לא היו שנים שלמים ולכך היה אהרן בן קכ״ג שנה והיה משה בן ק״כ שנה. אבל היו שנות משה שלמים כמ״ש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום נולדתי והיום אני מת ושנות אהרן לא היו שלמים האמנם מתו שניהם בחדש אחד גם מרים בחדש ההוא מתה וכן אמר הנביא (זכריה י״א ח׳) ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד.
{בקצה ארץ אדום: היינו מצד דרום. אבל עוד הלכו במזרח ערי אדום עד עיי העברים, כמו שכתבתי בפרשת חוקת (לעיל כ,כג).
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקוניר׳ בחייעקדת יצחק פירושאברבנאלנצי״בהכל
 
(לח) וַיַּ֩⁠עַל֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּ⁠הֵ֜ן אֶל⁠־הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ וַיָּ֣⁠מׇת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְ⁠צֵ֤את בְּ⁠נֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֖י בְּ⁠אֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ׃
Aaron the priest went up into Mount Hor at the commandment of Hashem and died there, in the fortieth year after the Children of Israel had come out of the land of Egypt, in the fifth month, on the first day of the month.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״בתורה תמימהעודהכל
וּסְלֵיק אַהֲרֹן כָּהֲנָא לְהוֹר טוּרָא עַל מֵימְרָא דַּייָ וּמִית תַּמָּן בִּשְׁנַת אַרְבְּעִין לְמִפַּק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם בְּיַרְחָא חֲמִישָׁאָה בְּחַד לְיַרְחָא.
And Aharon the priest went up on Mount Hor by the Word of the Lord, and died there in the fortieth year of the outgoing of the children of Israel from the land of Mizraim, in the fifth month, on the first of the month.

וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה׳ וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ
וּסְלֵיק אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְהוֹר טוּרָא עַל מֵימְרָא דַּה וּמִית תַּמָּן בִּשְׁנַת אַרְבְּעִין לְמִפַּק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם בְּיַרְחָא חֲמִישָׁאָה בְּחַד לְיַרְחָא
א. ״הֹר הָהָר״ – ״לְהוֹר טוּרָא״ לזיהוי המקום עיין להלן ״תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר״ (במדבר לד ז) ״תְּכָוְנוּן לְכוֹן לְהוֹר טוּרָא״.
קרא ותרגום, והשמטת היידוע
ב. ״בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים״ – ״בִּשְׁנַת אַרְבְּעִין״. יא״ר העיר בפסוקנו: ״בשנת – קרא ותרגום, כלומר אין לו תרגום״, בניגוד לרוב המקומות שבהם תרגם כמו ״בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל״ (ויקרא כה יג) ״בְּשַׁתָּא דְּיוֹבֵילָא״. ואף שהעיר כך רק בפסוקנו, ישנם פסוקים נוספים שבהם המקרא והתרגום זהים, השווה ״בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה״ (בראשית ז יא) ״בִּשְׁנַת שֵׁית מְאָה שְׁנִין״; ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״ (ויקרא כה י) ״וּתְקַדְּשׁוּן יָת שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין״, ולא מצאנו כלל המבהיר מתי בוחר אונקלוס לתרגם את המילה ומתי להותירה כצורתה.⁠1
ומה שתרגם ״הָאַרְבָּעִים״ – ״אַרְבְּעִין״ בהשמטת ה״א הידיעה הוא כדרכו במספרים מיודעים, ראה ״וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם״ (במדבר טז לה) ״מָאתַן וְחַמְשִׁין״.
1. ואין לומר שדווקא כאשר נוקב מספר אינו מתרגמה שכן גם בפסוקים הבאים מותירה כמקרא: ״שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ״ (ויקרא כה ה) ״שְׁנַת שְׁמִיטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא״ וכן ״בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר״ (דברים כו יב) ״בְּשַׁתָּא תְלִיתֵיתָא שְׁנַת מַעְסְרָא״, עיין שם בביאורנו.
וסלק אהרן כהנא להר טורא על פם גזירת ממרה די״י ומית תמן בסוףא ארבעין שנין בזמן אפקותהוןב דבני ישראל פריקין מן ארעא דמצרים בירחא חמישיה בחדג לירחא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בסוף״) גם נוסח חילופי: ״לסוף״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמן אפקותהון״) גם נוסח חילופי: ״במפקהון״.
ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״יום״.
וסליק אהרן כהנא לטוורוס אומנוס על מימרא די״י ומית תמן בשנת ארבעין למיפק בני ישראל ממצרים בירחא חמישאה בחד לירחא.
And Aharon the priest went up to Mount Umano by the Word of the Lord, and died there, in the fortieth year from the going out of the children of Israel from Mizraim, in the fifth month, on the first of the month.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

על פי ה׳ וימת שם1מכאן שבנשיקה מת, שלא מת על ידי מלאך אלא על פי הדיבור.
1. מכאן שבנשיקה מת. ב״ב י״ז ע״א, ורש״י על התורה.
עָלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר לְהֹר הָהָר, וְהָיָה מֹשֶׁה מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לְאַהֲרֹן הִגִּיעַ זְמַנְּךָ לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם. אֲמַר לֵיהּ, אַהֲרֹן אָחִי, רְצוֹנְךָ לֵידַע מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ בְּאַבְרָהָם, אֲמַר לֵיהּ הֵן. אֲמַר לֵיהּ (בראשית ט״ו:ט״ו) ״וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם״, וְלֹא הִרְגִּישׁ. אֲמַר לֵיהּ, אַהֲרֹן אָחִי, אִם יֹאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַחַר מֵאָה שָׁנָה שֶׁתָּמוּת מַה תֹּאמַר, אֲמַר לֵיהּ צַדִּיק הַדַּיָּן. וְאִם יֹאמַר לְךָ הַיּוֹם מַה תֹּאמַר לוֹ, אֲמַר לֵיהּ צַדִּיק הַדַּיָּן, נֶאֱמָן הוּא עָלַי. אֲמַר לֵיהּ, הוֹאִיל וְקִבַּלְתָּ עָלֶיךָ נַעֲלֶה לְרֹאשׁ הָהָר, שֶׁכֵּן אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הָיָה אַהֲרֹן הוֹלֵךְ אַחֲרָיו (ישעיהו נ״ג:ז׳) ״כְּשֶׂה לַטֶּבַח יוּבָל״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, הֱיִיתֶם תְּמֵהִים עַל יִצְחָק כְּשֶׁעָלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא סֵרֵב, בּוֹאוּ וּרְאוּ אֶת הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ אַחַר אָחִיו הַקָּטָן לְקַבֵּל מִיתָה. וְלֹא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ כֵּיצַד יַפְשִׁיט, לְהַפְשִׁיט אֶת הַחִיצוֹן וּלְהַלְבִּישׁ פְּנִימִי לְאֶלְעָזָר לֹא הָיָה אֶפְשָׁר, לְחַלֵּף בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ מִן סִדְרָן לֹא הָיָה אֶפְשָׁר, לִיטּוֹל אֶת כֻּלָּן לְהַנִּיחוֹ עָרֹם אִי אֶפְשָׁר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלְּךָ וַאֲנִי עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלִּי, וְהָיָה מֹשֶׁה מַפְשִׁיטוֹ וְאַהֲרֹן מִתְבַּלֵּעַ בָּהָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֹשֶׁה מַפְשִׁיטוֹ וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ. בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁהִפְשִׁיט מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן הִלְבִּישׁוֹ לְאֶלְעָזָר בְּנוֹ בְּפָנָיו, וְעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַחַת רוּחַ וְהוֹדִיעוֹ שֶׁאֵין אֲחֵרִים נוֹטְלִין גְּדֻלָּתוֹ. אַחַר כָּךְ יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנָטַל נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״. וְהָיוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מְנַשְּׁקִין אֶת אַהֲרֹן, מֹשֶׁה עַל לֶחְיוֹ אֶחָד וְאֶלְעָזָר עַל לֶחְיוֹ אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מֹשֶׁה מַפְשִׁיטוֹ מִן קַרְסֻלָּיו, וְעָלָה עֲנַן הַכָּבוֹדּ וְכִסָּה אוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, מָה אַתָּה רוֹאֶה, אֲמַר לֵיהּ אֵינִי רוֹאֶה כְלוּם, אֶלָּא שֶׁעֲנַן הַכָּבוֹד מַלְבִּישׁ אֶת אֵבָרַי שֶׁאַתָּה מַפְשִׁיט, וְהִפְשִׁיטוֹ עַד יְרֵכוֹ וְעָלָה עֲנַן הַכָּבוֹד וְכִסָּה אוֹתוֹ, וְהִפְשִׁיטוֹ עַד צַוָּארוֹ. אֲמַר לֵיהּ, אַהֲרֹן אָחִי, מָה אַתָּה רוֹאֶה מַה הִיא הַמִּיתָה, אֲמַר לֵיהּ עַד עַכְשָׁיו וְלֹא כְלוּם אֶלָּא שֶׁעָלָה עֲנַן כָּבוֹד וְכִסָּה אוֹתִי עַד צַוָּארִי. כֵּיוָן שֶׁהִפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ כִּסָּה הֶעָנָן אֶת כֻּלּוֹ, וְהָיָה מֹשֶׁה קוֹרֵא, אַהֲרֹן אָחִי מַה הִיא מִיתָתָן שֶׁל צַדִיקִים, הֵיכָן אַתָּה. אֲמַר לֵיהּ, אֵינִי כְדַאי לוֹמַר לָךְ אֶלָּא הַלְוַאי מִקֹּדֶם זְמַן בָּאתִי לְכָאן. כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה הֵיאַךְ מֵת אַהֲרֹן נִתְאַוָּה מֹשֶׁה לְמִיתָתוֹ, וּכְשֶׁאֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (לעיל כ״ז:י״ג) ״כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ״, אָמַר ״יִפְקֹד ה׳ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת״.
וְכֵיוָן שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִתְעַלֵּם מֵהֶם יָרְדוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, וְהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין וַחֲרֵדִין וּמְצַפִּין לִרְאוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. וְחָזַר הַשָּׂטָן בֵּינֵיהֶם וְהִרְגִּישׁ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, תְּפָשׂוּם כָּל יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ הֵיכָן הוּא, אָמְרוּ לָהֶם גְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמְרוּ אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים לְךָ, שֶׁמָּא דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן אָמַר לְךָ וְקָנַסְתָּ עָלָיו מִיתָה. בִּקְּשׁוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִסְקֹל אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אֶלְעָזָר, מִיָּד אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, הַגְבִּיהוּ מִטָּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן אוֹהֲבִי בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ יִשְׂרָאֵל וְלֹא יַזִּיקוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אֶלְעָזָר. הִגְבִּיהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֶת מִטָּתוֹ בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵי הַמִּטָּה וּמַסְפִּיד עָלָיו וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עוֹנִין אַחֲרָיו (מלאכי ב׳:ו׳) ״תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ״ וְגוֹ׳, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל מִטָּתוֹ בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַסְפִּידִין אוֹתוֹ, מִיָּד עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם וְסָפְדוּ עָלָיו מִסְפֵּד גָּדוֹל, וּבָכוּ עָלָיו בְּכִיָּה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן״ וְגוֹ׳. בּוֹא וּרְאֵה כְּבוֹדוֹ וְשִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַצַּדִּיק, שֶׁכָּל בָּאֵי עוֹלָם בּוֹכִין אוֹתוֹ, אֲבָל כְּשֶׁמֵּתָה מִרְיָם לֹא סְפָדוּהָ וְלֹא קְבָרוּהָ אֶלָּא מֹשֶׁה בָּרֹאשׁ וְאַהֲרֹן בָּרֶגֶל וְהָלְכוּ וּקְבָרוּהָ, וְאַף לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא בָכוּ עָלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּכוּ עַל אַהֲרֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מוֹכִיחָן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּתִיב בּוֹ (דברים ל״ד:ח׳) ״וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה״, וּבְאַהֲרֹן כְּתִיב (לעיל כ׳:כ״ט) ״כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל״, שֶׁלֹּא הִכְרִיעָן לְכַף חוֹבָה מֵעוֹלָם, שֶׁלֹּא אָמַר לְאִישׁ סָרַחְתָּ וּלְאִשָּׁה סָרַחְתְּ. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה כְּבוֹדוֹ וְשִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁמִּטָּתוֹ נְתוּנָה בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַקִּיפִין אוֹתוֹ וְקָשְׁרוּ עָלָיו מִסְפֵּד גָּדוֹל, מִיָּד הָיָה יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה, אָמַר אוֹי לִי שֶׁנּוֹתַרְתִּי לְבַדִּי, כְּשֶׁמֵּתָה מִרְיָם לֹא בָא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֶצְלֵנוּ אֶלָּא אֲנִי וְאַהֲרֹן וּבָנָיו וְעָמַדְנוּ לִפְנֵי מִטָּתָהּ וּבָכִינוּ עָלֶיהָ וּסְפַדְנוּהָ וּקְבַרְנוּהָ, כְּשֶׁמֵּת אַהֲרֹן נִתְעַסַּקְתִּי אֲנִי וּבְנוֹ וְעָמַדְנוּ לִפְנֵי מִטָּתוֹ, אֲנִי מַה תְּהֵא עָלַי, מִי יַעֲמֹד עָלַי בִּשְׁעַת מִיתָה, לֹא אָב וְלֹא בֵן וְלֹא אָח וְלֹא אֲחוֹתִי, מִי יִבְכֶּה עָלַי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ אַל תִּירָא, הֲרֵינִי עוֹמֵד בְּעַצְמִי וְקוֹבֶרְךָ בְּכָבוֹד גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי״, וּכְשֵׁם שֶׁנִּתְעַלְּמָה מְעָרָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְלֹא נוֹדְעָה, כָּךְ לֹא תִּוָּדַע מְעָרָה שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״, וּכְשֶׁם שֶׁלֹּא שָׁלַט מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּאַהֲרֹן אֶלָּא בִּנְשִׁיקָה כָּךְ אַתָּה לֹא יִשְׁלֹט בְּךָ מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְתִפָּטֵר בִּנְשִׁיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ה) ״עַל פִּי ה׳⁠ ⁠⁠״, מִיָּד נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ מְאַסְּפָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ח:ח׳) ״(וּ)⁠כְבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יוֹצְאִין לִקְרָאתָם וּשְׂמֵחִים בָּהֶם וּמְקַבְּלִים אוֹתָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְאוֹמְרִים לָהֶם בּוֹאוּ לְשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״.
עַל פִּי ה׳ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז ק״ו).
פַצַעַדַ אהַרֻוןֻ אַלּאִמַאם אִלַי׳ גַבַּלִ הֻר וַמַאתַּ תַּ׳םַ בִּאַמרִ אללָּהִ פִי סַנַתִ אלּאַרבַּעִיןַ לִכֻ׳רֻוגִ בַּנִי יִסרַאאִיל מִן בַּלַדִ מִצרַ פִי אַליַוְםִ אלּאַוַּלִ מִןַ אלשַּׁהרִ אלּכַ׳אמִסִ
אזי עלה אהרן הכהן אל הר הור, ומת שמה על פי פקודת ה׳ בשנת הארבעים ליציאת בני ישראל מן ארץ מצרים ביום הראשון מן החודש החמשי.⁠1
1. (ר״ח מנחם אב ב׳תפח, לפני 3291 שנה מהיום שהוא 5779 מהבריאה.)
הזכיר את מות אהרן וייחס אותו אל שני מקומות שונים: אחד מהם מוסרה: והאחר הר ההר. ולפי דעתי כי מוסרה מכלל הר ההר והוא מכלל המסעות.
על פי י״י – מלמד שמת בנשיקה.
על פי ה'‏ [AND AHARON THE PRIEST WENT UP TO MOUNT HOR] BY THE WORD (lit., BY THE MOUTH) OF HASHEM – This phrase tells us that he died by the Divine Kiss (Bava Batra 17a; cf. Rashi on Bemidbar 20:26).
בחדש החמישי באחד לחדש – זה ראש חדש שבו נפטר אהרן, ובתשעה בו נשרף בית המקדש והתורה עמו, ובשבעה באדר לשנה הבאה אחר זו נפטר משה רבינו ע״ה, שכן כתוב בספר יהושע (ד) שעברו ישראל הירדן בעשור לחדש הראשון, צא מהם למפרע שלשה ימים של הכנת צדה ושלשים יום לבכי אבלו של משה ע״ה, נמצאו כלים בשבעה באדר.
בחדש החמישי באחד לחודש, "in the fifth month on the first of the month.⁠" This was the New Moon on which Aaron died. On the ninth of that month (many hundreds of years later) the Temple was burned and the Torah with it. On the 7th of the month of Adar following Moses died, as is reported in Joshua that the Children of Israel crossed the river Jordan on the tenth of the first month (Nissan). You may deduct the three days that the people prepared food for the crossing and 30 days during which the people mourned their leader and you will find that Moses must have died on the 7th of Adar (compare Joshua 4,19 and 1,11).
ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה׳ – פר״ש ז״ל מלמד שמת בנשיקה. כלומר בנשיקת שפתיים שחברן זו לזו ומיד מת. ואתא קרא לאשמועינן דבלא שום צער מת. ונקט לישנא דקרא דאשכחינן נשיקה בשפתים כמו שנאמר (משלי כ״ד כ״ו) שפתים ישק משיב דברים נכוחים. א״נ פי׳ בנשיקה ר״ל דבעוד שהיה לו דבקות עם השם ואהבתו עמו, שהיה השם ית׳ משרה שכינתו עליו והיה מתנבא היה מת. וכי האי גונא אמרינן נמי במרים, כי בעוד שהיה לה דבקות עם השם שהיה שכינתו עליה מתה. ונקרא האי לישנא דרך משל לשון דרך האהובים כשנפטרין זה מזה נושק זה לזה, כך אלו ג״כ היו נפטרין בעוד אהבתו עמם.
התועלת הרביעי הוא מה שלמדנו בסמיכות ענין הכנעני מלך ערד למיתת אהרן, שמיתת צדיק עושה רושם, ולזה ראוי שידאגו האנשים בהפקד הצדיקים.
אשר מת אהרן שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו׳ – להודיע שלא חסר להם אהרן עד סוף הזמן ההוא שהיו לשם.
על פי י״י מלמד שמת בנשיקה. שעל פי י״י נדרש לפניו ולאחריו ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי י״י וימת שם ויהיה על פי י״י מתפרש לשני׳ כי ויעל ע״פ י״י פירושו בגזרת י״י ועל פי י״י וימת פירושו בנשיקת פיו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לז]

מלמד שמת בנשיקה. כלומר על פי ה׳ נדרש לפניו ולאחריו, ויעל אהרן על פי ה׳, וקרי ביה נמי על פי ה׳ וימת שם:
This teaches that he died by the Divine kiss. Meaning: That על פי ה' [lit. "by the mouth of Hashem" is expounded both forward and backward. [One reads backward, teaching] "Aharon ascended by the word of Hashem" and one also reads [forward,] that "By the mouth of Hashem he died there.⁠"
על פי ה׳ וימת שם – להגיד שלא מת מסבת חולי שקרה לו, אלא שצוהו הי״ת שיעלה אל ההר וימות שם:
בחדש החמישי באחד לחדש – להגיד שחי מרע״ה אחריו שבעה חדשים ושבעה ימים, שהרי שניהם מתו בשנת הארבעים, אך אהרן מת בר״ח אב ומשה מת בשבעה באדר, כמו שמוכח ממה שכתוב (ביהושע ד׳ י״ט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון, הוצא מהם ג׳ ימים של הכנת צידה ול׳ יום לאבלו של משה, נמצא יום מיתתו בז׳ באדר:
בחודש החמישי באחד לחודש: לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום, כי אם במיתת אהרן. ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לשטן לגדולת עבודת המשכן שהיתה ע״י אהרן הכהן הראש. ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בית המקדש.
על פי ה׳ – מכאן שאהרן לא שלט בו מלאך המות ולא שלטו בו רמה ותולעה.⁠1 (ב״ב י״ז.)
בשנת הארבעים וגו׳ – כאן הוא אומר בשנת הארבעים בחודש החמישי, ולהלן הוא אומר (ר״פ דברים) ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש׳ קאי באב וקרי ליה שנת ארבעים וקאי בשבט וקרי ליה שנת ארבעים, מלמד דשנת יציאת מצרים מניסן ולא מתשרי מנינן.⁠2 (ר״ה ב׳:)
בשנת הארבעים לצאת – מגיד שמונים השנים ליציאת מצרים.⁠3 (ירושלמי ר״ה פ״א ה״א)
1. ענין דרשה כזו בא לפנינו לעיל בפ׳ חקת בפ׳ ותמת שם מרים ושם בארנוהו, יעו״ש וצרף לכאן.
2. ר״ל מכלל דחשבון ר״ה של יציאת מצרים לאו מתשרי הוא, דאל״ה הו״ל חודש שבט שאחריו שנת הארבעים ואחד, ועיין בסוגיא כאן.
3. עיין מש״כ לעיל בפ׳ בהעלותך בפ׳ בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים (במדבר ט׳:א׳) וצרף לכאן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייונצי״בתורה תמימההכל
 
(לט) וְ⁠אַהֲרֹ֔ן בֶּן⁠־שָׁלֹ֧שׁ וְ⁠עֶשְׂרִ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה בְּ⁠מֹת֖וֹ בְּ⁠הֹ֥ר הָהָֽר׃
Aaron was one hundred twenty-three years old when he died in Mount Hor.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״ג תועלותאברבנאלנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

וְאַהֲרֹן בַּר מְאָה וְעֶשְׂרִין וּתְלָת שְׁנִין כַּד מִית בְּהוֹר טוּרָא.
And Aharon was a son of one hundred and twenty-three years when he died on Mount Hor.

וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר
וְאַהֲרוֹן בַּר מְאָה וְעַסְרִין וּתְלָת שְׁנִין כַּד מִית בְּהוֹר טוּרָא.
״בְּמֹתוֹ״ – ״כַּד מִית״. כַּאֲשֶׁר בהוראת בַּזְּמַן שֶׁ-, מתורגמת כַּד, כמו ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה״ (בראשית יב יא) ״וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמֵיעַל לְמִצְרָיִם״ ופירוש פסוקנו הוא ״בְּמֹתוֹ״ – ״כאשר מת״. אך לא נתבאר מתי אונקלוס מוסיף מילית זו ומתי נמנע מכך, השווה ״וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן״ (בראשית יב ד) ״וְאַבְרָם בַּר שִׁבְעִין וַחֲמֵישׁ שְׁנִין בְּמִפְּקֵיהּ מֵחָרָן״, ״וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה״ (שמות ז ז) ״...בְּמַלָּלוּתְהוֹן עִם פַּרְעֹה״. אבל ״וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה״ (בראשית מא מו) ״וְיוֹסֵף בַּר תְּלָתִין שְׁנִין כַּד קָם קֳדָם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְּמִצְרָיִם״ – כאשר עמד, כבפסוקנו.
ואהרן בר מאה ועשרין ותלת שנין הוה בזמנה דמיתא בהר טורא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמית״) גם נוסח חילופי: ״דאתכנש״.
ואהרן בר מאה ועשרין ותלת שנין כד מית בטווריס אומניס.
And Aharon was one hundred and twenty-three years old when he died on Mount Umano.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַכַּאןַ לִאהַרֻוןַ מִאַתֹ וַתַּ׳לַאתַּ׳תֹ וַעֻשׁרֻוןַ סַנַתַּ לַמַּא מַאתַּ הֻנַאךַּ
והיה לאהרן מאה ושלושה ועשרים שנה כאשר מת שמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

במותו בהר ההר: האי ״בהר ההר״ מיותר. ונראה, כלפי דכתיב בספר דברים (י,ו) ״ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן וגו׳⁠ ⁠⁠״, וביארנו דחכמת הוראה שבו מתה עמו, יעויין שם באורך. ומודיע הכתוב כאן דמיתה זו נמשכה איזה ימים אחר מיתת גופו, וא״כ ״בן שלש וגו׳ (היה) במותו בהר ההר״, ולא במותו במוסרה, דאז היה בן קכ״ד. {ובזה מדויק הא דכתיב כאן מספר הקטן תחילה, ולא כמו בכל מקום וכתרגום אונקלוס כאן. אלא משום עיקר הדיוק שהוא בן שלש ולא ארבע כמו שהיה במוסרה}.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרלב״ג תועלותאברבנאלנצי״בהכל
 
(מ) וַיִּ⁠שְׁמַ֗ע הַֽכְּ⁠נַעֲנִי֙ מֶ֣לֶךְ עֲרָ֔ד וְ⁠הֽוּא⁠־יֹשֵׁ֥ב בַּנֶּ֖⁠גֶב בְּ⁠אֶ֣רֶץ כְּ⁠נָ֑עַן בְּ⁠בֹ֖א בְּ⁠נֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
The Canaanite, the king of Arad, who lived in the South in the land of Canaan, heard of the coming of the Children of Israel.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחייר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהואיל משהעודהכל
מלחמה עם מלך ערד בחרמה – במדבר כ״א:א׳-ג׳, יהושע י״ב:י״ד, שופטים א׳:י״ז
וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַּעֲרָד וְהוּא יָתֵיב בְּדָרוֹמָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן בְּמֵיתֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
And the Kenaanite, king of Harad, who dwelt in the south, in the land of Kenaan, heard of the coming of the Beni Israel.
ושמע כנענא׳ מלכא דערד ארום הוא הוה שרי בדרומ׳ בארעא דכנען בזמנה דאתוןא בני ישראל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בזמנה דאתון״) גם נוסח חילופי: ״במיעלהון״.
ושמע עמלק חייבא ואתחבר בכנענאי ומלך בערד ובית מותביה בארע דרומא כד אתו בני ישראל ואגיח בהון וגמרו יתהון וית קירויהון.
And Amalek the wicked, who was combined with the Kenaanites, and reigned in Arad, – the house of his abode was in the land of the south, – heard that the sons of Israel were coming to wage war against them, and utterly to destroy their cities.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

תֻ׳םַּ סַמִעַ אַלּכַּנעַאנִיֻ מַלִכֻּ עַרַאד וַהֻוַ סַאכִּןֹ פִי אַלדַארֻום פִי בַּלַדִ כַּנעַאןַ בִּמַגִּיאִ בַּנִי יִסרַאאִיל
אחרי זאת שמע הכנעני מלך ערד והוא המצוי בדרום בארץ כנען, בהגעת בני ישראל.
וישמע הכנעני – כאן לימדך שמיתת אהרן היא השמועה, שנסתלקו העננים,⁠א וכסבור נתנה רשות להלחם בישראל, לפיכך חזר וכתבה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, דפוס רומא: ״ענני כבוד״.
וישמע הכנעני AND THE CANAANITE HEARD – This is stated here to tell you that Aharon's death was indeed the news he heard – that the clouds of glory that until now had protected Israel had departed, and he therefore believed that liberty was now given to wage war against Israel. It is on this account that this is again recorded here (see Rashi on Bemidbar 21:1) (Rosh Hashanah 3a).
פס׳: וישמע הכנעני מלך ערד – הוא שנאמר ביהושע (שם יב) מלך ערד אחד ונקרא כנען על שם ארץ כנען:
וטעם וישמע הכנעני – כי נלחם עם ישראל בהיותם בהר ההר (במדבר ל״ג:ל״ט).
[AND THE CANAANITE…HEARD.] Scripture tells us this here1 because the Canaanite fought with Israel at Hor ha-Hor.⁠2
1. After mentioning Mount Hor.
2. Following the death of Aaron. See Num. 21:1-3.
וישמע הכנעני מלך ערד – סמך פרשה וישמע הכנעני למיתת אהרן, והוא שדרשו מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכיון שנסתלקו חשב שנתנה רשות להלחם בהם.
וישמע הכנעני מלך ערד, "the Canaanite, i.e. the King of Arad heard.⁠" This verse follows mention of Aaron's death to teach that when the Canaanite noticed that Aaron had died and that the protective cloud-cover over the camp of the Israelites had disappeared, they assumed that it was now permissible to attack this nation.
וישמע הכנעני – זכר זה בקצרה כי נלחם עמם שם.
וישמע הכנעני מלך ערד – זכר זה בזה המקום להעיר על שמיתת אהרן היתה סיבה⁠־מה לזה המקרה, כי הוא היה מדקדק מאד בהישרת העם לעבודת ה׳ יתעלה, וכאילו אמרה התורה שמות אהרן היה כמו סיבה לזה המקרה הרע לישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לח]

ואם בא אז הכנעני מלך ערד להלחם בם כבר נזכר שלא הזיקום ולא חסרום כלל אבל ישראל הכו אותו והחרימו את עריהם.
ואז הוצרכו לחזור קצת מסעות לקבור את אהרן כמו שזכרנו שם.
וישמע הכנעני כאן למדך שמיתת אהרן היא השמיעה. דכתיב ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו וישמע הכנעני אלמא מיתתו היא השמיעה ששמע אבל למעלה בפרשת פרה כתב וישמע הכנעני לא ידענו מה שמועה שמע אם מיתתו של אהרן אם בכייתו של אהרן מפני ששניהם כתובים לעיל וימת אהרן שם בראש ההר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל ואפשר לומר ששמע את שניהם ופרשת פרה הודיע של מתתו ושל בכייתו וכאן הודיע של מיתתו ושניהם נכונים אבל מלא ידענו לא משמע כך:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(40-41) ואמנם אמרו וישמע הכנעני י״מ שנאמ׳ זה אל מ״ש בסדר שלח לך וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה. וחז״ל פירשו וישמע הכנעני ששמע מיתת אהרן ושנסתלקו במותו ענני כבוד מעל ישראל ויאמר בלבו עת להכות בהם. וי״מ שנכתב הכתוב הזה להודיע שהנגב הוא מארץ כנען ולא מארץ אדום.
והיותר נכון בעיני שזכר הכתוב מיתת אהרן ושהיה האבל כ״כ גדול לישראל עד שבא׳ השמועה לכנעני שהיה יושב בנגב באופן שהוצרכו ישראל לנסוע משם מהרה מפחדו וזהו ויסעו מהר ההר.
ובמקומות ההם והדרך ההוא סביב ארץ אדום קצר נפש העם בדרך וידברו באלהים ובמשה וישלח בם צפעונים ועשה משה נחש הנחושת והיו מוליכין אותו על הנס בכל הדרך ובנחותם בצלמונה ובפונון לא סר עד שחנו באובות וכמ״ש הרמב״ן וכאלו אומר מחטאת העם שלא נתנו לב למיתת אהרן ולא לאבלו של משה עליו ולא לכנעני שהיה שומע ויודע ענין ישראל וביאתם וידברו באלהים ובמשה. והותרו השאלות הו׳ והז׳.
וישמע הכנעני – גם זה זכות להם, כי לא אמרו כאבותם ״נתנה ראש״ (במדבר י״ד:ד׳) גם ״בראותם מלחמה״, אבל נדרו נדר לה׳ ושלמו.
וישמע הכנעני, this too was a credit for them in that this time they did not say: “let us appoint a new leader and return to Egypt.” (Compare Numbers 14,4 when they did) This time they were not afraid of facing war and battle.
למדך שהשמיעה היא המיתה כו׳. פירוש, מה שכתוב בפרשת חקת (לעיל כא, א) ״וישמע הכנעני״, נוכל לומר ״כי שמע כי בא ישראל דרך האתרים״ (שם), ובא עליהם למלחמה, והכתוב מחובר למה שאחריו – ״וילחם עם ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״. אבל כאן שלא הזכיר כלל המלחמה, רק השמיעה, ותו לא מידי, אם כן אין הכתוב בא להזכיר המלחמה, רק מיתת אהרן, והנמשך מן מיתת אהרן מה שגרמה, לכך אמר ״וישמע הכנעני״, ששמע מיתת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, וזהו ״וישמע הכנעני בבא ישראל״, כלומר ששמע בבואם בלא ענן, רק ישראל בלבד, ודבר זה היה גורם דבר מה, והוא שבא עליהם למלחמה, רק שלא בא הכתוב לפרש מה היה גורם. אי נמי, ״בבא ישראל״ פירוש, שמתחלה לא היה יכול לשמוע ביאתם, כי הענן היה מפסיק ביניהם, שלא היו נראים, אבל כשנסתלקו ענני הכבוד שמע ״בבא ישראל״. והשתא יש לפרש בפרשת חקת גם כן כך ״וישמע הכנעני כי בא ישראל דרך האתרים״, פירוש ששמע מיתת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד:
ואם תאמר, דאמרינן במסכת תענית (ט.) שהענן היה חוזר בזכות משה, אם כן כבר חזר להם הענן, ומה שמע. ויראה, שלא חזר עד שעשה רושם, וזהו הרושם שעשה מיתת אהרן – שנסתלקו ענני הכבוד ובא הכנעני להלחם בהם, כדי שיראו מה היה גורם להם מיתת הצדיק. וכן תמצא במרים גם כן, שהיה הבאר בזכותה (רש״י לעיל כ, ב), וחזר גם כן בזכות משה ואהרן (תענית ט.), ולא חזר עד שעשה רושם – שלא היה מים לעדה, והיו צמאים (לעיל כ, ב). והכל כדי שידעו מה נאבד להם במיתת הצדיקים:
כאן למדך כו׳. ר״ל לעיל בפ׳ חקת ג״כ כתיב אחר מיתת אהרן וישמע הכנעני וגו׳ אבל לא מוכח שם ששמע מיתת אהרן, דאיכא למימר ששמע מה שאמר בקרא אחריו כי בא ישראל דרך האתרים, אבל כאן לא מפרש אחריו מידי, לכך מוכח כאן שמיתת אהרן וכו׳ שפי׳ כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה דכתיב ואהרן בן קכ״ג שנה במותו וישמע הכנעני, אבל בפרשת חקת לא ידענו מה שמועה שמע אם מיתתו של אהרן אם בכייתם ששניהם כתובים שם:
This teaches… Meaning: Above in Parshas Chukas (21:1) following the death of Aharon it is also written, "The Canaanite [King] heard…" However, there it was not clear that he heard about the death of Aharon, for one could have said that he heard what was said subsequently, "That Yisroel had come by the route of the spies.⁠" But here the Torah does not make any comment afterward; therefore here it is clear that "the death of Aharon [was the news…]" It is here that Rashi comments, "This teaches you that the death of Aharon was the news he heard" because it is written "Aharon was one hundred and twenty-three years old at his death… and the Canaanite heard.⁠" However in Parshas Chukas we did not know what he heard, whether it was about the death of Aharon or about their weeping, since both of are written there (20:29).
וישמע הכנעני מלך ערד – דבק עם סוף הכתוב וביאורו ששמע בבא בני ישראל, ר״ל שבאו, ועל זה יעיד האתנח שבמלת כנען שהוא מפסיק יותר מהזקף שבמלת ערד, כדין מאמר מסוגר, ולא הזכיר הכתוב מה אירע להם בדבר הזה, אבל יזכיר בקצרה מה שאירע להם אחר מיתת אהרן, כי הענין הזה כבר מפורש בפרשת חקת:
וישמע וגו׳ – זה היה המפגש הראשון – כאויבים זה לזה – עם אנשי הארץ שהם עמדו לכובשה.
וישמע הכנעני וגו׳: גם זו השמועה עוררה את הכנעני להתחזק וללחום עם ישראל, בשמעם כי אחד מראשי מנהיגי ישראל מת, ובמחנה ההולך למלחמה הוא חסרון הניכר לבלבל ולהרוס הסדר, והרי הוא כספינה בלי קברניטה, משום הכי מצאו לבבם ללחום עם ישראל. לבד הסיבה שמבוארת בפרשת חוקת (לעיל כא,א) ששמע ״כי בא ישראל דרך האתרים״ כמו שביארנו במקומו.
וישמע הכנעני – ונלחמו בו והחרימוהו, אבל על פי ה׳ לא דרך ארצו עברו לכנען כמו שיכלו לעבור בלי מונע אם בגזרת ה׳ לתת גם ארץ סיחון ועוג בידם, או מפני שדרך הנגב דרך לא סלולה דרך צורים ומצדות (שמואל א כ״ג:כ״ד) ארץ ציה בלי מים וענקים וערים בצורות שם; וכדי שלא ימס לב העם וילונו שנית, הֶסִבָם את ארץ אדום כמו שעשה בצאתם ממצרים; זאת היא לפי דעתי כונת הכתוב בהזכירו כאן שמיעת מלך ערד בבוא בני ישראל, ולשון קצרה דבר.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר׳ בחייר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשנצי״בהואיל משההכל
 
(מא) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵהֹ֣ר הָהָ֑ר וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠צַלְמֹנָֽה׃
They traveled from Mount Hor and encamped in Zalmonah.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייועודהכל
מסעות מהר ההר לגבול מואב – במדבר כ״א:ד׳, במדבר כ״א:י׳-כ׳
וּנְטַלוּ מֵהֹר טוּרָא וּשְׁרוֹ בְּצַלְמֹנָה.
And they removed from Mount Hor, and encamped in Zalmona.
ונטלו מהור טורא ושרון בצלמונה.
ונטלו מטווריס אומניס ושרו בצלמונה אתר הובאי ובור בארע אדומאי ותמן עקת נפשא דעמא באורחא.
And they removed from Mount Umano, and encamped in Zalmona, a place of thorns, and narrow (or squalid), in the land of the Edomaee; and there the soul of the people was distressed on account of the way;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

תֻ׳םַּ רַחַלֻוא מִן גַבַּלִ הֻר וַנַזַלֻוא פִי צַלמֻונַה
אחרי זאת נסעו1 מן הר הור, והתאכסנו בצלמונה.
1. (במסע 34 מתוך 42)
ויחנו בצלמנה, ויחנו בפונן – שתי חניות הללו לא באו בפרשת חוקת לכלל זכרון עד אובות לפי שהוא היה בקרן דרומי מזרחי שמשם הפכו פניהם לצפון.
ויחנו בצלמונה, "they encamped at Tzalmonah.⁠" Both this way station as well as ויחנו בפונון, have not been mentioned by these names in the portion of Chukat in chapter 21,10, but as Ovot, as this was a turning point in their south easterly route, from which they turned northward.
ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמונה – היו אלה המקומות צלמונה ופונון בדרך ים סוף סביב ארץ אדום, ותקצר נפש העם שם בדרך (במדבר כ״א:ד׳), והנה דברו באלהים ובמשה בדרך, ושלח בהם הנחשים השרפים בלכתם בדרך ובחנותם במחנה, ועשה משה נחש הנחשת, והיו מוליכים אותו על הנס בכל הדרך ובחנותם בצלמונה ובפונון, ולא סרה מהם עד שחנו באובות. ועל כן לא הזכיר הכתוב במאורע ההוא שם מקום, ואמר שם: ויסעו בני ישראל ויחנו באובות (במדבר כ״א:י׳), ולא אמר: ויסעו ממקום פלוני ויחנו באובות, כאשר יאמר בכל המסעים, כי בכל הדרך היה הענין, משנסעו מהר ההר עד שחנו באובות. ונסעו מאובות וחנו בעיי העברים, ומשם נסעו ויחנו בדיבון גד ובעלמון דבלתימה והרי העברים, והם מקומות בנחל זרד.
AND THEY JOURNEYED FROM MOUNT HOR, AND PITCHED IN ZALMONAH. These places — Zalmonah and Punon1 — were by the way of the Red Sea circling the land of Edom, and the soul of the people became impatient because of the way,⁠2 and they [therefore] spoke against G-d, and Moses3 on the way, and G-d sent against them the fiery serpents whilst they were travelling and when they rested in camp. Then Moses made the serpent of brass, which they carried upon a pole4 all the way, and [kept it] when they encamped in Zalmonah and Punon, and it was not removed from them until they pitched in Oboth.⁠5 Therefore Scripture there, in narrating this episode [of the fiery serpents, above in Chapter 21], did not mention the name of the place [from which they set forth again, i.e., Zalmonah and Punon] and [merely] stated, And the children of Israel journeyed, and pitched in Oboth,⁠6 without saying "and they journeyed from such-and-such a place and pitched in Oboth,⁠" as it does with all the [other stages of their] journeyings. This is because the matter [of the brass serpent] continued throughout this way — from the time that they journeyed from Mount Hor until they pitched in Oboth, and they journeyed from Oboth and pitched in Ije-abarim.⁠7 From there they journeyed and they pitched in Divon-gad, and then in Almon-diblathaim, and [finally] in the mountains of Abarim,⁠8 [all these] being places in the valley of Zered.⁠9
1. (42) here.
2. Above, 21:10.
3. Ibid., (5).
4. Ibid., (9).
5. (43) here.
6. Above, 21:10.
7. Ibid., (11). — (44) here.
8. Verses 45-47 here.
9. Above, 21:12.
ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמונה ויסעו מצלמונה ויחנו בפונן ויסעו מפונן ויחנו באובות – ולמעלה בפרשת חוקת אינו מזכיר כל אלה המסעות אלא אומר ויסעו מהר ההר ותקצר נפש העם בדרך עד שגומר כל הענין ואומר ויסעו בני ישראל ויחנו באובות ואינו אומר ויסעו ממקום פלוני ויחנו באובות וכתב הרמב״ן מפני שצלמונה ופונן הם סביב ארץ אדום ותקצר נפש העם שם בדרך ודברו באלהים ובמשה ושלח בהם נחשים השרפים ועשה משה נחש נחשת והיו מוליכין אותו בכל הדרך ובחנותם בצלמונה ופונן ולא סר מהם עד אשר חנו באובות על כן לא הזכיר חנייה כשסיפר המאורע כי בכל הדרך היה הענין וחושב מסע אחד כל המקומות שהיה בהם המאורע דהיינו משנסעו מהר ההר עד שחנו באובות:
ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמות ויסעו מצלמות ויחנו בפונן ויסעו מפונן ויחנו באובות., "They journeyed from Hor Hahar and encamped at Tzalmavet. They journeyed from Tzalmavet and encamped at Punan. They journeyed from Punan and encamped at Ovot. In Parshat Chukat (Numbers 21,10) we did not hear about these places at all, but were only told that when journeying from Ovot that the people became very frustrated at the long detour they had to take. It is not even stated there from which place they set out before arriving at Ovot.
Nachmanides writes that the reason for the failure to mention Tzalmavet and Punan in Parshat Chukat is that they were located along the detour around the territory of Edom, and the people passed there while full of discontent at this lengthy detour. They spoke out against God on that occasion so that He dispatched the snakes, etc., against them. Eventually, Moses constructed the copper snake, and the people carried that snake on a pole all the way until they came to Ovot. That snake was removed only at that time. Seeing that the phenomenon of the copper snake continued during these journeys, the stops in between were not considered as relevant, as nothing in the condition of the people had changed due to their having made camp.
ומשם ואילך כבר קרבו אל ארצם והלכו לצלמונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מ]

ויחנו בצלמנה – אלו המקומות צלמונה ופונון היה בדרך ים סוף סביב ארץ אדום, ונתקצרה נפש העם בדרך ההיא, ושם באו בהם הנחשים השרפים, ועשה משה נחש נחושת, והיו מוליכין אותו בכל הדרך, וגם בחנותם בצלמונה ובפונון, ולא סרה מהם המכה עד שחנו באובות, ולכן לא הזכיר הכתוב במאורע ההוא שם מקום, ורק כתב ויסעו בני ישראל ויחנו באובות (לעיל כ״א י׳), ולא אמר ויסעו ממקום פלוני ויחנו באובות כאשר יאמר בכל המסעות, להודיענו כי בכל הדרך הזה עד שחנו באובות היה להם ענין הנחש:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(מב) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִצַּ⁠לְמֹנָ֑ה וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠פוּנֹֽן׃
They traveled from Zalmonah and encamped in Punon.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקונירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

וּנְטַלוּ מִצַּלְמֹנָה וּשְׁרוֹ בְּפוּנוֹן.
And they removed from Zalmona, and pitched in Phunon.
ונטלו מן צלמונה ושרון בפונון.
ונטלו מצלמונה ושרו בפונון אתר דגרי י״י בהון ית חיוון קלן וסליקת קבילתהון עדצית שמיא.
And they removed from Zalmona, and encamped in Punon, where the Lord sent burning serpents among them, and their cry went up to heaven.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן צַלמֻונַה וַנַזַלֻוא פִי פֻונֻון
ונסעו1 מן צלמונה והתאכסנו בפונון.
1. (במסע 35 מתוך 42)
צלמנה ופונן – פירשתים (ראב״ע במדבר כ״א:ד׳,י׳).
ZALMONAH, AND…PUNON. I have explained this.⁠1
1. See Ibn Ezra on Num. 21:4.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 41]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 41]

ומשם לפונון והוא הדרך אשר נאמר עליו ותקצר נפש העם בדרך וידברו העם באלהים ובמשה ומשפט הנחשים השרפים ורפואתם באומרו עשה לך שרף ושים אותו על נס וגו׳ (במדבר כ״א:ח׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקונירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(מג) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִפּ⁠וּנֹ֑ן וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠אֹבֹֽת׃
They traveled from Punon and encamped in Oboth.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

וּנְטַלוּ מִפּוּנוֹן וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת.
And they removed from Phunon, and pitched in Aboth.
ונטלו מפונון ושרון באבות.
ונטלו מאתר דגרי י״י בהון ית חיוון קלן ושרו באובות.
And they removed to the place where the Lord sent burning serpents among them, and encamped in Oboth;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן פֻונֻון וַנַזַלֻוא פִי אֻבּוּתּ
ונסעו1 מן פונון והתאכסנו באובות.
1. (במסע 36 מתוך 42)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 41]

ומשם לאובות ומאובות לעיי העברים בגבול מואב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(מד) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּ⁠חֲנ֛וּ בְּ⁠עִיֵּ֥⁠י הָעֲבָרִ֖ים בִּגְב֥וּל מוֹאָֽב׃
They traveled from Oboth and encamped in Iye Abarim, on the border of Moab.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

(מד) מסע לעיי העברים – במדבר כ״א:י״א
וּנְטַלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִּמְגָזַת עִבְרָאֵי בִּתְחוּם מוֹאָב.
And they removed from Aboth, and encamped at the Passing Fords on the border of Moab.

וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב
וּנְטַלוּ מֵאֹבֹת וּשְׁרוֹ בִּמְגָזָת עִבְרָאֵי בִּתְחוּם מוֹאָב
תרגום בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים
לפשר השם ״בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים״ ולתרגומו ״בִּמְגָזָת עִבְרָאֵי״ עיין לעיל כא, יא. אבל בפסוק הבא ״וַיִּסְעוּ מֵעִיִּים וַיַּחֲנוּ בְּדִיבֹן גָּד״ קיימים חילופי נוסחים: ״וּנְטַלוּ מִמְּגָזָתָא״ כבפסוקנו אך גם ״וּנְטַלוּ מֵעִיִּים״. ו״אוהב גר״ שמצא נוסח זה בכמה דפוסים ישנים כתב ״ולא אדע איזה יכשר״. אך ״באורי אונקלוס״ סבר שהתרגום מבחין בין ״עִיֵּי הָעֲבָרִים״ שמשמעו מַעְבְּרוֹת הָעִבְרִים ומתורגם ״מְגָזָת עִבְרָאֵי״, לבין ״וַיִּסְעוּ מֵעִיִּים״ כשם מקום המתורגם ״וּנְטַלוּ מֵעִיִּים״. לעומתו ״חליפות שמלות״ ביכר את נוסח ״וּנְטַלוּ מִמְּגָזָתָא״ ולו לשם השווית הלשון בין הפסוקים.
ונטלו מאבות ושרון במגזיהא עברייה בתחומה דמואבייב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במגזיה״) גם נוסח חילופי: ״במשרי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בתחומה דמואביי״) גם נוסח חילופי: ״בתחומיהון דמואביי״.
ונטלו מאובות ושרו במגזת עיבראי בתחום מואבאי.
And they removed from Oboth, and encamped in the passage of the Fords, on the border of the Moabaee;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן אֻבּוּתּ וַנַזַלֻוא פִי עַיִּ אלּמַגַּאזִ פִי תֻכֻ׳םִ מֻאַבַּ
ונסעו1 מן אובות והתאכסנו בעיי העברים2 בתחום מואב.
1. (במסע 37 מתוך 42)
2. (היא עין מוגז בלעז)
בעיי העברים – לשון חורבות וגלים, כמו: לעי השדה (מיכה א׳:ו׳), שמו את ירושלם לעיים (תהלים ע״ט:א׳).
בעיי העברים IN IJE-ABARIM – The word denotes waste places and heaps of rubbish, the same as: "[will make Samaria] into a heap (עי) in the field" (Mikhah 1:6); "They have made Jerusalem into heaps (עיים)" (Tehillim 79:1) (cf. Rashi on Bemidbar 21:11).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 41]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הָעֲבָרִים: העי״ן בחטף פתח. [הָעֲבָרִים].
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיהכל
 
(מה) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵעִיִּ֑⁠ים וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠דִיבֹ֥ן גָּֽד׃
They traveled from Iyim and encamped in Dibon Gad.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלמשך חכמהעודהכל
מסע לערבות מואב – במדבר כ״ב:א׳
וּנְטַלוּ מִמְּגָזָתָא וּשְׁרוֹ בְּדִיבוֹן גָּד.
And they removed from the Fords, and pitched at Dibon Gad.
ונטלו מן עיין ושרון בדיבון גד.
ונטלו ממגזתא ושרו בדיבון בית מזלא.
And they removed from the Fords, and encamped in Dibon, the place of fortune;⁠a
a. Beth Mazala, "the house of the planet.⁠"
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן עַיִּ אלּמַגַּאזִ וַנַזַלֻוא פִי דִיבּוּן גַ׳אד
ונסעו1 מן עיי העברים2, והתאכסנו בדיבון גד.
1. (במסע 38 מתוך 42)
2. (היא עין מוגז בלעז)
ויסעו מעיים ויחנו בדיבן גד – הוא שנאמר בפרשת חוקת משם נסעו ויחנו בנחל זרד (במדבר כ״א:י״ב).
ויסעו מעיים ויחנו בדיבון גד, in Parshat Chukat this location is referred to as 21,12) נחל זרד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 41]

ומשם לנחל זרד ולעבר ארנון אשר במדבר אשר קראם הוא דיבון גד ועלמון דבלתימה אשר היו בהם הענינים הנפלאים ממעברות ארנון ומלחמת סיחון ועוג ומעשה בלק ובלעם המפורסם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מסעי
(מה) ויחנו בדבון גד – פירוש דיבון אשר בחלקו של גד כמבואר במטות, שגם לבני ראובן היה עיר נקראת דיבון, כמבואר בספר יהושע יעו״ש היטב ק׳ י״ג פסוק ט״ז.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלמשך חכמההכל
 
(מו) וַיִּ⁠סְע֖וּ מִדִּ⁠יבֹ֣ן גָּ֑ד וַֽיַּ⁠חֲנ֖וּ בְּ⁠עַלְמֹ֥ן דִּבְלָתָֽיְמָה׃
They traveled from Dibon Gad and encamped in Almon Diblathaim.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקונירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייונצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מה]

וּנְטַלוּ מִדִּיבֹן גָּד וּשְׁרוֹ בְּעַלְמוֹן דִּבְלָתָיִם.
And they removed from Dibon Gad, and pitched in Elmon Diblathaimah.
ונטלו מדיבון גד ושרון בעלמון דבלתימה.
ונטלו מדיבון בית מזלא ושרו בעלמון דבלתימה אוף תמן אתכסיית מנהון בירא על דשבקו פתגמי אורייתא דבסימין כדבלתא.
And they removed from Dibon, the place of fortune, and encamped in Almon Diblathaimah, where the well was hidden from them, because they had forsaken, the words of the law, which are as delicious as figs (diblatha);
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן דִיבּוּן גַ׳אד וַנַזַלֻוא פִי עַלמֻון דִבּלַתַּאִימַה
ונסעו1 מן דיבון גד והתאכסנו בעלמן דבלתימה.
1. (במסע 39 מתוך 42)
מעלמןא דבלתימה – שם כלל למסעים רבים, כאשר פירשתי בפרשת חקת התורה (ראב״ע במדבר כ״א:י״ח).
א. בכ״י פריס 177: ועלמון.
ALMON-DIBLATHAIM. This is a general term for many journeys, as I explained in the Torah portion, This is the statute of the law (Num. 19:2).⁠1
1. See Ibn Ezra on Num. 21:18.
ויסעו מדיבן גד ויחנו בעלמן דבלתימה – הוא שנאמר בפרשת חוקת משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר (במדבר כ״א:י״ג).
ויסעו מדיבון גד ויחנו בעלמון דבלתימה, this location has been referred to in Parshat Chukat, Numbers 21,13 "from Ever Arnon which is in the desert.⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 41]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דִּבְלָתָיְמָה: הדלי״ת דגושה. [דִּבְלָתָיְמָה].
ויחנו בעלמן דבלתימה – יתכן שהיו שני מקומות נקראים עלמון ולהבדיל ביניהם אמר שהוא העלמון הסמוך לדבלתים, ולכן הוטל הה״א בסוף דבלתימה, שהיא במקום למ״ד בתחלתה, כי מצאנו שם המקום ההוא בלא ה״א, ועל דיבון ועל נבו ועל בית דבלתים (ירמיה מ״ח כ״ב):
{בעלמון דבלתימה: שהיו שני ׳עלמון׳ ואחד היה סמוך ל׳דבלתים׳, והשני למקום אחר. והיינו דאיתא ביבמות (יג,ב) ״דבלתימה״ הה״א בסוף במקום למ״ד בתחילה, ושם המקום ׳דבלתים׳}.
דבלתימה – תניא, רבי נחמיה אומר, כל תיבה שצריכה למ״ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה׳ בסופה, כגון דבלתים דבלתימה.⁠1 (יבמות י״ג:)
1. עיין לפנינו בפ׳ תצא בפסוק לא תהיה אשת המת החוצה מה שנ״מ מכלל זה לדינא.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתאבן עזראחזקונירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שיר׳ י״ש ריגייונצי״בתורה תמימההכל
 
(מז) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה וַֽיַּ⁠חֲנ֛וּ בְּ⁠הָרֵ֥י הָעֲבָרִ֖ים לִפְנֵ֥י נְ⁠בֽוֹ׃
They traveled from Almon Diblathaim and encamped in the mountains of Abarim, before Nebo.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מה]

וּנְטַלוּ מֵעַלְמוֹן דִּבְלָתָיִם וּשְׁרוֹ בְּטוּרֵי דְּעִבְרָאֵי דִּקְדָם נְבוֹ.
And they removed from Elmon Diblathaimah, and pitched at the mountains of Abaraee, which are before Nebo.
ונטלו מעלמון דבלתימה ושרון בטוראא עברייה קדם נבו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בטורא״) גם נוסח חילופי: ״במישרי״.
ונטלו מעלמון דבלתים ושרו בטוורא עבראי קדם בית קבורתיה דמשה.
And they removed from Almon Diblathaimah, and encamped in the Mount Ibraee, in front of the place of the burial of Mosheh;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן עַלמֻון דִבּלַתַּאִימַה וַנַזַלֻוא פִי גַבַּלִ אלּעִבּרִייןִ בַּיְןַ יַדַיְ נִבּוּ
ונסעו1 מן עלמן דבלתימה והתאכסנו בהר העברים בקרבת נבו.
1. (במסע 40 מתוך 42)
ויסעו מעלמן דבלתימה ויחנו בהרי העברים – הוא שנאמר בפרשת חוקת וממדבר מתנה (במדבר כ״א:י״ח).
ויסעו מעלמון דבלתימה ויחנו בהר העברים, "they journeyed on from Almon Divlataymah and encamped around the Mountains of Avarim. In Numbers 31,19 this journey had been described as commencing from the desert called Matanah.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מא]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 41]

אשר אחר כל זה באו אל הר העברים אשר בערבות מואב אשר שם מת משה על פי ה׳.
והנה בזה זכר להם את אשר גמלם כל טוב בכל אשר הלכו כל הימים הרבים ההם וכמו שאמר להם משה בפירוש ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקונירמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלהכל
 
(מח) וַיִּ⁠סְע֖וּ מֵהָרֵ֣י הָעֲבָרִ֑ים וַֽיַּ⁠חֲנוּ֙ בְּ⁠עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְ⁠רֵחֽוֹ׃
They traveled from the mountains of Abarim and encamped in the plains of Moab by the Jordan at Jericho.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייועודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מה]

וּנְטַלוּ מִטּוּרֵי דְּעִבְרָאֵי וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב עַל יַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ.
And they removed from the mountains of Abaraee, and encamped in the plains of Moab by Jordan (over against) Jericho.
ונטלו מן טורי עברייה ושרון במישרייהא דמואב סמיך לירדנאב דיריחו.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במישרייה״) גם נוסח חילופי: ״במישרה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לירדנא״) גם נוסח חילופי: ״ליורדנה״.
ונטלו מטרי עבראי ושרו במשריא דמואב על יורדנא דיריחו.
And they removed from Mount Ibraee, and encamped in the fields of Moab, by Jordan, near Jericho;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַרַחַלֻוא מִן גַבַּלִ אלּעִבּרִיִּיןִ וַנַזַלֻוא פִי בַּיְדַאאִ מֻאַבַּ עַלַי׳ אֻרדֻןִ אַרִיחַא
ונסעו1 מן הר העבריים והתאכסנו במדבר הצחיח של מואב על ירדן יריחו.
1. (במסע 41 מתוך 42)
ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבת מואב – הוא שנאמר בפרשת חוקת וממתנה נחליאל (במדבר כ״א:י״ט).
ויחנו בערבת מואב וגו׳.
ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב, "they journeyed from the mountains of Avarim and encamped in the plains of Moav. This journey had been referred to in Parshat Chukat as: "from Matanah to Nachliel.⁠" (verse 19). Once the people had come to this location, they gradually spread out in different directions on that plain.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בערבת מואב – מקום מישור ולפי שהמחוז גדול מאד הוצרך לפרש בפסוק הסמוך באיזה מקום מהמחוז ההוא היתה תחנותם:
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתחזקוניעקדת יצחק פירושאברבנאלר׳ י״ש ריגייוהכל
 
(מט) וַיַּ⁠חֲנ֤וּ עַל⁠־הַיַּ⁠רְדֵּן֙ מִבֵּ֣⁠ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑⁠ים בְּ⁠עַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב׃
They encamped by the Jordan, from Beth Jeshimoth even to Abel Shittim in the plains of Moab.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראחזקוניר׳ בחיימזרחיאברבנאלכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מה]

וּשְׁרוֹ עַל יַרְדְּנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁטִּין בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב.
And they encamped by the Jordan from Beth Jeshimoth to the vale of Sittin in the fields of Moab.

וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב
וּשְׁרוֹ עַל יַרְדְּנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁטִּין בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב
א. ״מִבֵּית הַיְשִׁמֹת״ – מקרא ותרגום. עיין גם בביאורנו לפס׳ ״וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן״ (במדבר כא כ) ״וּמִסְתַּכְיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן״.
ערבה היא מישור
ב. עיין בר׳ יד ו (״איל פארן״ – ״מישר פארן״), מחלוקת רש״י ורמב״ן בבאור ״אָבֵל״ ובכוונת אונקלוס, ושם התבאר שהכתוב משתמש בכמה מלים עבריות – אַלּוֹן אֵיל, אֵלוֹנֵי, כִּכָּר, עֲרָבָה, עֵמֶק, אָבֵל – כדי לציין אותה צורת קרקע – מֵישַׁר. לכן ״אָבֵל הַשִּׁטִּים״ – ״מֵישַׁר שִׁטִּין״ וגם ״בְּעַרְבֹת מוֹאָב״ – ״בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב״.⁠1
1. בנוגע לערבה כתב רש״י: ״בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם (דברים א ז) בערבה – זה מישור של יער״.
ושרון על ירדנהא מיבת ישימות עד אבל שיטין במישריהב דמואב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ירדנה״) גם נוסח חילופי: ״יורדנה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבל שיטין במישריה״) גם נוסח חילופי: ״שטייה במישרי׳⁠ ⁠⁠״.
ושרו על יורדנא מבית ישימות עד מישר שיטין במישריא דמואב.
And they encamped by the Jordan, from Bethjeshimon unto the plain of Sillan in the fields of Moab.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים – היו שלש פרסאות. מכאן אמרו שמחנה ישראל 1היה שלש פרסאות בהדי בהמתם ובהדי צרכיהם.
1. היו שלש פרסאות, עיין עירובין נ״ה ע״ב.
וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן – אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה לְדִידִי חָזִי לִי הַהוּא דוּכְתָּא וַהֲוָה תְּלָתָא פַרְסֵי.
פַנַזַלֻוא עַלַי׳ אלּאַרדֻןִ מִן בַּיְתִ ישִׁמֻותּ אִלַי׳ מַרגִ שִׁטִין וַדַ׳לִךַּ פִי בַּיְדַאאִ מֻאַבַּ
אזי התאכסנו על הירדן מן בית ישימות עד מישור שטים, וזאת במדבר הצחיח של מואב.
מבית הישימות עד אבל השטים – כאן לימדך שיעור מחנה ישראל שנים עשר מיל. דאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא כו׳ (בבלי ערובין נ״ה:).
אבל השטים – מישור של שטים, אבל שמו.
מבית הישמת עד אבל השטים [AND THEY ENCAMPED] … FROM BETH-JESIMOTH EVEN UNTO ADEL-SHITTIM – Here it tells you that the extent of Israel's camp was twelve miles, for Rabba bar bar Chana said: "I myself have seen that place etc., and it is three Parsangs (12 miles) square" (Eiruvin 55b).
אבל השטים – The plain of Shittim had the name אבל (cf. Rashi on Bereshit 14:6).
(49-50) ויחנו על הירדן וגו׳ בערבות מואב – שם: וידבר י״י אל משה בערבות מואב על ירדן ירחו.
(49) ויחנו על הירדן ... בערבות מואב THEY ENCAMPED BY THE JORDAN ... IN THE STEPPES OF MOAB: There,⁠1 (50) THE LORD SPOKE TO MOSES IN THE STEPPES OF MOAB AT THE JORDAN NEAR JERICHO.
1. Rashbam is explaining the redundancy between vss. 48 and 49. Verse 48 tells us that “they traveled from the hills of Abarim and encamped in the steppes of Moab.” Then vs. 49 repeats that they “encamped ... in the steppes of Moab.” Rashbam understands that vs. 48 is the original narration. Vs. 49 should be read together with vs. 50: “(49) When they had encamped at the steppes of Moab, then (50) the LORD spoke to Moses ....”
Rashbam’s explanation is opposed to that of Rashi who (following Eruv. 55b) sees our verse as teaching about the size of the Israelite encampment in the wilderness.
מבית הישימת – הוא הגיא הנשקף על פני הישימון (במדבר כ״א:כ׳, במדבר כ״ג:כ״ח), אז צוה השם להזהיר את ישראל, כי הם קרובים לעבור.
FROM BETH-JESHIMOTH. This is the valley which looks down upon the wasteland.⁠1 God then commanded Moses to warn Israel2 because they were soon to pass over.⁠3
1. See Ibn Ezra on Num. 21:20.
2. To drive out the inhabitants of Canaan (v. 55).
3. Into Canaan.
מבית הישמת עד אבל השטים – הוא שנאמר בפרשת חוקת ומנחליאל במות, ומבמות הגיא (במדבר כ״א:י״ט-כ׳) כלומר כשבאו לנחליאל משם נתפשטו לבמות ומבמות נתפשטו אל הגיא.
Once the people had come to this location, they gradually spread out in different directions on that plain.
ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב – זהו שיעור חנייתם, שנים עשר מיל, כמו שהעיד רבה בר בר חנה על אותו מקום. ואז צוה הקב״ה להזהיר לישראל להוריש את יושבי הארץ כי הם קרובים לעבור.
ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב, "they made camp by the river Jordan, from Bet Yeshimot until the plains of Shittim in the wilderness of Moav. The Torah describes the length of the camp, i.e. 12 "mils" (13,5 km.) We have the personal testimony of Rabbi Bar bar Chanah who was shown this site (Eiruvin 55). This is when God gave the direct order to disinherit (exterminate) the people residing in the land of Canaan at that time, as the people had now come very close to carry out this directive by crossing the river.
אבל השטים מישור של שטים אבל שמו. לא שפי׳ אבל מישור והמתרגם שתרגמו מישר שטים פתר הענין לא הלשון ורש״י ז״ל פירש זה בפרשת לך לך גבי איל פארן ע״ש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(מט) ואמנם אמרו ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו הוא מקום מישור ומגדל ערבי נחל לפני מואב על יד הירדן גם קרוב ליריחו ולפי שהוא מחוז גדול הוצרך לפרש באיזה מקום מהמחוז ההוא היתה תחנותם והוא אמרו ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ופי׳ אבל הוא מישור. ובית הישימות הוא הנהר הנשקף על פני הישימון.
הנה התבאר שבראשונה זכר המחוז בכללות ואחר כך זכר מקום תחנותם באותו מחוז בפרט. וחז״ל אמרו שהיו י״ב מילין וכיון הכתוב בזה עוד להודיע שהירדן הזה מגבול ארץ כנען ולא מגבול ארץ סיחון ועוג ושחניית ישראל האחרון היתה באבל כי שם התאבלו על מות משה איש האלהים והותרה השאלה הח׳:
ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים – על צד הרמז יש לפרש שלכך הזכיר שני קצוות אלו לפי שפרשה זו מדברת ממיתת אהרן, ואמרו רז״ל (ר״ה יח:) ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו ודבר זה יש בו רמז בתחילת הפרשה וימת שם בשנת הארבעים וגו׳ בחודש החמישי באחד לחודש, הוא חודש אב שבו נשריפה בית אלהינו והוקבע לבכיה לדורות מזמן המרגלים כדי להורות ששנים אלו שקולים על כן נזדמנו בחודש אחד, וזהו הרמוז מבית הישימות כי הוא לשון שממה וחרבן הבית, ואבל השיטים הוא לשון ארז ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל ארז, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד, וחבור שני קצוות אלו מורה ששקולים המה כאלו הקצה האחד היה מרגיש אבל השיטים דהיינו האבילות על נפש הצדיק, והקצה השני היה מרגיש בצער בית הישימות.
ותדע כי בילקוט בישעיה (כט) מסיק בפסוק הנני יוסיף להפליא הזה (ישעיהו כ״ט:י״ד), גדול סילוקם של צדיקים לפני מי שאמר והיה יותר מן תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש, קשיין אהדדי כי רז״ל אמרו במסכת ראש השנה ששקולים המה וכאן אמר גדול סלוקן, והבט ימין וראה רש הזכיר לשון סלוקן, ובגמרא אמרו מיתת צדיקים, ובמדרש הזכיר לשון חורבן קדש, ובגמרא אמרו כשריפת בית אלהינו.
והביאור לכל זה, כי לשון חורבן בית המקדש מורה על הזמן שחומר הבית מעצים ואבנים נשאר קיים אך שנחרב כי יצא ממנו כל הדרו והודו דהיינו סילוק מן מן הבית כל הדברים רוחניים שהיו בו, אבל לשון שריפת בית אלהינו קשה מזו כי נוסף על סילוק הרוחניות משם גם החומר נשרף, כמו כן בצדיקים כשמזכיר לשון מיתה הוא מדבר כנגד החומר כי הגוף מת אבל הנשמה אינה מתה כי חיה היא, אבל לשון סילוק שייך על הנשמה ולא על הגוף כי היא לבדה העולה כמו שנאמר (קהלת ג׳:כ״א) רוח בני האדם עולה היא למעלה, והנה מיתת צדיקים דהיינו הדבר הנוגע בחומר גוף הצדיק וודאי דבר זה שקול כשריפת בית אלהינו החומר של בית המקדש, אבל סלוקן של צדיקים דהיינו רוח בני האדם המסתלק ועולה למעלה דבר זה מתיחס לחורבן בית אלהינו דהיינו הרוחניות משם.
ומה שאמר שזה גדול מזה, לא שזה גדול במהות אלא שהנזק המגיע לעולם בסילוק נשמת הצדיק הוא גדול מן הנזק המגיע לעולם בסילוק הרוחניות מן הבית המקדש כי יש לדקדק מהו שאמר לפני מי שאמר והיה העולם למה לא אמר סתם לפני הקב״ה אלא ודאי שבא ליתן טעם למה זה גדול מזה ואמר לפי שהקב״ה אמר והיה העולם וחפץ בהוויתו וקיומו, ונפש הצדיק נותן יותר הוייה וקיום לעולם יותר מכל הרוחניות שהיו בבית המקדש, לפי שצדיק אחד יסוד עולם ונשמתו חצובה מתחת כסא כבוד יש בה קדושה גדולה ונותנת הויה וקיום לכל העולם ותדע שכן הוא שהרי מביא ע״ז פסוק הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו, ומאי משמע מדבר בסילוקן של צדיקים, אלא ודאי בסילוק הנפש המשכלת היא שקראה חכמת חכמיו כי נפש המשכלת היא נותנת קיום והויה לכל העולם וסלוקה גורם שעמודי העולם ירופפו. וזה דבר אמיתי ונכון ראוי לצרפו לפסוק זה על צד הרמז.
הַיְשִמֹת: בהעתק הללי הישמת, ירוש׳ הישימת, ע״כ. ובכל הספרי׳ חסר, וכן הוא ע״פ המסורת. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, ויחנו על הירדן מבית הַיְשִמֹת, חס׳ יו״ד וחס׳ וי״ו כתי׳. ועיין מ״ש ביהושע סי׳ י״ב. [הישמת].
שיעור מחנה ישראל. היינו ג׳ פרסאות, דמבית הישימות עד אבל השיטים י״ב מיל הם:
מישור של שטים אבל שמו. אבל אין פירושו של אבל מישור. ובפרשת לך לך האריך רש״י בו. והתרגום שתרגם אבל מישור, פתר העניין ולא הלשון:
The measure of the Israelite camp. For the three parsa'os from Beis Yeshimos until Aveil Hasheetim were equivalent to twelve mils.
The Plain of Sheetim was entitled "Aveil.⁠" However, the meaning of "Aveil" is not "plain.⁠" In Parshas Lech Lecha (Bereishis 14:6) Rashi comments on this matter at length. [Though] the Targum renders Aveil as מישור ["plain"], this explanation is according to the context and the term.
מבית הישמת – המ״ם לשעור המקום, ר״ל שהיתה המחנה נטושה כ״כ מן בית הישימות עד אבל השטים:
אבל השטים – תרגם אונקלס מישר שטים. ופירש רש״י מישור של שטים אבל שמו, ודעת הרמב״ן (בפ׳ לך לך באיל פארן), כי אבל השטים, ואבל מחולה שתרגומם מישור הוא המקום הנרחב אין בו נטע ולא בנין, והוא לשון חרבה ושממה, כמו ויאבל חיל וחומה, אבל תירוש, אומללה גפן. ונ״ל כי מישור זה הוא הלח ורטוב ביותר ואינו ראו לזריעה ולמרעה הבהמות מחמת רטיבתו היתרה, רק הוא מגדל דשאים ועשבים הרבה וספוגי (לאָקקער), וכ״ה בלשון ערבי על עשב וטוב וארוך. והנה כתיב כאן שתי פעמים ויחנו, ואמר הגר״א חניי׳ אחת כפשוטה, והשני׳ היא התפשטות המחנה שנתפשט חנייתן על כל ערבות מואב. והנה לא נכתבו כאן רק מ״א מסעות הגם שהיו מ״ב כידוע, ונכתבה חניי׳ תחתיה, ומסע המ״ב נכתבה ביהושע. ויסעו מהשטים, ושם לא נכתבה חניי׳ רק וילינו שם טרם יעברו.
מבית הישימת עד אבל השטים – לפי הגמרא ביומא (עה:), המרחק ביניהם היה שלוש פרסאות, שהן שנים עשר מיל. ומכאן שיעור שנים עשר מיל לתחום שבת, לדעה שתחומין דאורייתא (עיין פירוש, שמות טז, כט).
מבית הישמת – אמר רבה בר בר הנא, לדידי חזו לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי.⁠1 (עירובין נ״ה:)
עד אבל השטים – וכמה הן – שנים עשר מיל.⁠2 (ירושלמי שביעית פ״ו ה״א)
1. מה שנוגע לדינא מדרשה זו עיין לפנינו לעיל בפ׳ בהעלותך בפסוק על פי ה׳ יחנו (ט׳ כ״ג).
2. עיין מש״כ בפ׳ תשא בפסוק והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד מה שנוגע מזה לדינא דמורה הלכה בפני רבו.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ירשב״םאבן עזראחזקוניר׳ בחיימזרחיאברבנאלכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשתורה תמימההכל
 
(נ) {שלישי / חמישי במחוברות} וַיְדַבֵּ֧⁠ר יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶל⁠־מֹשֶׁ֖ה בְּ⁠עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל⁠־יַרְדֵּ֥ן יְ⁠רֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses in the plains of Moab by the Jordan at Jericho, saying,
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םאבן עזראאברבנאלנצי״בעודהכל
וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּמֵישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב עַל יַרְדְּנָא דִּירִיחוֹ לְמֵימַר.
And the Lord spoke with Moshe in the fields of Moaba by the Jordan (near) Jericho, saying:
ומליל י״י עם משה במישריה דמואב סמיך לירדנהא דיריחו למ⁠[י]⁠מ⁠((י))⁠ר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לירדנה״) גם נוסח חילופי: ״{ל}⁠יו⁠{רדנה}״.
ומליל י״י עם משה במישריא דמואב על יורדנא דיריחו למימר.
And the Lord spoke with Mosheh, in the fields of Moab, at the Jordan, by Jericho, saying:
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

פַכַּלַםַ אַללָּהֻ מֻושִׁהַ פִי בַּיְדַאאִ מֻאַבַּ עַלַי׳ אֻרדֻןִ אַרִיחַא תַּכּלִימַא
אזי דבר ה׳ אל משה, במדבר הצחיח של מואב על ירדן יריחו, לאמר הלאה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 49]

(50-56) וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב עד סוף הסדר ויש לשאול בפסוקי׳ האלה שאלות:
השאלה הא׳: למה נתיחדו חמשת הדבורים האלו שנזכרו כאן להיותם נכתבים אחרי זכרון המסעות ואם נאמרו אלו המצוות והדבורים מסיני כשאר הדבורים והמצוות כלם למה לא אמרם משה לישראל עד עתה:
השאלה הב׳: מה היה הצורך בדבור הראשון מהם כי הנה כל מה שנא׳ בו כבר נצטוה לישראל פעמים אחרות אם והורשתם את יושבי הארץ וכמ״ש לא ישבו בארצך ואם אבידת צלמיהם בסדר משפטים ובסדר כי תשא ואם בחלוקת הארץ בגורל בסדר פנחס. ובכלל שאין חדוש בפרשה הזאת לענין המצוות:
השאלה הג׳: אם היה שבדבור הראשון צוה על גרוש האויבים ואבוד עבודה זרה וצוה לשבת בארץ ולהתנחל אותה בגורל למה חזר לומר ואם לא תורישו את יושבי הארץ וזה היה ראוי שיכתב למעלה סמוך לגרוש האויבים לא אחרי אזהרת העבודה זרה:
השאלה הד׳: למה בדבור הראשון צוה על חלוקת הארץ ובדבור השני הודיעם גבולות הארץ ואמר זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל ונכפל אחר כן צווי הגורל:
השאלה הה׳: למה זה בדבור הד׳ צוה על ערי הלוים ועל שש ערי המקלט. ובדבור הה׳ חזר לצוות׳ על ערי המקלט עצמם ובאה אם כן המצוה הזאת נכפלת בב׳ הדבורים ההם גם שתלה מצות שש הערים אחר שיעברו את הירדן ג׳ מהן בעבר הירדן וג׳ מהן בארץ כנען ואיך זה. והנה בסדר ואתחנן כתב אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן ואם הוא ע״ה הבדילן בחייו בהיותו בעבר הירדן איך צוה כאן שיבדילו אותן אחר שיבואו אל הארץ ובכלל אם היו אלה המצוות תלויות בארץ למה צוה עליהן למשה שלא יעבור שמה והיה ראוי לצוותם ליהושע:
השאלה הו׳: אם כבר נתן הדין שכל רוצח בכוונה מות יומת ושגואל הדם הוא ימית את הרוצח למה חזר עוד אם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות או באיבה הכהו כי זה כבר נכלל במה שאמר ראשונ׳ ולמה נכפל:
השאלה הז׳: במה שאמר וישב בה עד מות הכהן הגדול כי למה תלה ישיבת הרוצח בעיר המקלט עד מות הכהן גדול ומה ענין אמרו הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש:
השאלה הח׳: בפרשת ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד כי מה ראו על ככה נשיאי משפחת בני יוסף על דבר בנות צלפחד מענין נשיאיהם אחרי ספור המסעות ומצוות נחלת הארץ וערי הלוים וערי המקלט ומה ענין זה לכאן האם באו הדבורים במקרה והזדמן.
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
(50-51) וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב וגו׳ עד סוף הסדר.
כאשר השלים מרע״ה לכתוב כל המסעות מיום צאתם ממצרי׳ עד בואם בערבות מואב על ירדן ירחו שה׳ אמר אליו לא תעבור את הירדן. ראה שבאו ימי הפקדה ימי השלום ששם ימות בלי ספק ולקח סימן לעצמו ממקום תחנותם שמה שהיה אבל השטים כי שם התאבלו עליו. והיה מפני זה דואג ועצב מאד באמרו יגעתי ומנוחה לא מצאתי אני הוצאתי את העם הזה ממצרים והולכתים במדבר ארבעים שנה להנחילם את הארץ ובאתי על שפת הירדן ולא זכיתי לעבור עליה ולא להנחילנה לעמי אבל איש אחר יחנכנה וינחילנה להם ואני נצרתי התאנה ולא אכלתי את פריה ויהושע משרתי יאכלנה ותקרא הארץ על שמו שיכבוש אותה מידי העמים וינחילנה לישראל ולא יזכר שמי עוד עליה.
ומפני שהיה על זה נהפך לבו בקרבו רחפו כל עצמותיו כדי לנחמו ולדבר על לבו בא האלהים לצוות עתה על ידו כל הדברים התלוים בארץ בכבושה וחלוקתה לישראל כאלו אמר למשה מלבד ראיית הארץ אשר הראיתיך מכאן הודיעני מה היה חפצך עוד לעשות אם תעבור בארץ כי אין ספק שתחפוץ בזה לאחד מחמשה תכליות או לכלם האחת לכבשה ולכרות ולגרש האויבים והעבודה זרה ממנה. והשנית להציב גבוליה לארכה ולרחבה. והשלישית לחלקה לשבטים לכל אחד חלקו. והרביעית להבדיל ערים ללוים להיותם אנשי שבטך. והחמישית להבדיל ערי המקלט כמו שעשית מעבר לירדן וידוע שאדם אחד לא יוכל לעשות כל הדברים האלה בעצמו מבלי שיצוה את אחרים לעשותו במצותו. ומפני זה אף שהיית אתה הולך שמה לא היית עושה הדברים האלה אלא על ידי צווי שתמנה אנשים לעשותם ותצוה אותם עליהם ויתיחסו הדברים ההם אליך להיותך מצוה בהם.
{על ירדן ירחו: משום שלא נתקדש עדיין עבר הירדן כמבואר בסמוך, משום הכי לא באה הנבואה אלא על המים, כמו ביחזקאל בהיותו בבבל היתה הנבואה דוקא על נהר כבר}.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םאבן עזראאברבנאלנצי״בהכל
 
(נא) דַּבֵּ⁠ר֙ אֶל⁠־בְּ⁠נֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְ⁠אָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛⁠ם עֹבְ⁠רִ֥ים אֶת⁠־הַיַּ⁠רְדֵּ֖ן אֶל⁠־אֶ֥רֶץ כְּ⁠נָֽעַן׃
"Speak to the Children of Israel, and tell them, 'When you pass over the Jordan into the land of Canaan,
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְּנָא לְאַרְעָא דִּכְנָעַן.
Speak with the sons of Israel, and say to them: When you have passed over Jordan to the land of Kenaan,
מליל עם בני ישראל ותימר להון ארום אתון עברין ית ירדנה לארעא דכנען.
מליל עם בני ישראל ותימר להון ארום אתון עברין ית יורדנא לארעא דכנען.
Speak with the sons of Israel, and say to them: When you have passed over the Jordan into the land of Kenaan,
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן (אַרְצָה) [אֶל אֶרֶץ] כְּנָעַן – [אַרְצָה] אֶרֶץ כְּנָעַן וְלֹא הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (להלן ל״ד:ט״ו) ״מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן יְרֵחוֹ״, מַה יְּרֵחוֹ אֶרֶץ כְּנַעַן אַף יַרְדֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן. אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין יַרְדֵּן אֶלָּא מִבֵּית יְרִיחוֹ וּלְמַטָּה. לְמַאי הִלְכָתָא. אִילֵימָא לְנוֹדֵר, הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם וְכָל הֵיכָא דְּקָרוּ לֵיהּ יַרְדֵּן [אִ(י)⁠תְּסַר לֵיהּ], אֶלָּא לְמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי יַרְדֵּן יוֹצֵא מִמְעָרַת פַּמְיָאס וּמְהַלֵּךְ בְּיַמָּהּ שֶׁל סִיבְכִי וּבְיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא וּבְיַמָּהּ שֶׁל סְדוֹם וְנוֹפֵל לַיָּם הַגָּדוֹל, וְאֵין יַרְדֵּן אֶלָּא מִבֵּית יְרִיחוֹ וּלְמַטָּה. אֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַחָא, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יַרְדֵּן, שֶׁיּוֹרֵד מִדָּן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אַשִּׁי, אֲנָן מֵהָא מַתְנִינָן לָהּ, ״וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן״ וְגוֹ׳. וְרַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר לֶשֶׁם זֶה פַּמְיָאס, וְתַנְיָא יַרְדֵּן יוֹצֵא מִמְעָרַת פַּמְיָאס.
מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻל לַהֻם אִנַּכֻּם גַּאאִזֻוןַ אלאַרדֻןִ אִלַי׳ בַּלַדִ כַּנעַאןַ
צוה את-בני-ישראל, ואמור להם, הנכם עוברים את הירדן אל ארץ כנען.
כי אתם עוברים וגו׳ והורשתם וגו׳ – והלא כמה פעמים הוזהרו על כך? אלא כך אמר להם: כשאתם עוברים בירדן ביבשה על מנת כן תעברו, ואם לאו באים מים ושוטפין אתכם. וכן מצינו שאמר להם יהושע עודםא בירדן. במסכת סוטה (סוטה ל״ד.) ובתוספתא דסוטה (תוספתא סוטה ח׳:ה׳).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״בעודם״.
כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו'‏ WHEN YOU ARE PASSED OVER THE JORDAN … YOU SHALL DRIVE OUT [ALL THE INHABITANTS] – But had they not already been admonished about this several times? But it is repeated here in this form "when you are passing over the Jordan", and not as usual "when you come into the land" because Moshe spoke thus to them: While you are passing through the Jordan on dry land, you shall pass over having this in view (that you will drive out the inhabitants), and if you do not, the waters will come and overwhelm you. And so indeed we find (Yehoshua 4:10) that Yehoshua spoke to them while they were still standing in the Jordan (Sotah 34a).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק מט]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 49]

כי אתם עוברים את הירדן – אף על פי שהזהירם בכמה מקומות על זה, סמוך לביאתם לארץ רצה להזהירם.
והנה אחר שסדר כל הענין הגדול הזה שהטיב עמם לשעבר אשר היה בו כדאי להיטיב האמונה ולחזק היראה וההכנע׳ ולהגדיל הבטחון במציאות התועלת והצורך בכל אשר יצוה סמך מה שעתיד לעשות עמם בהכנסם אל ארץ טובה ורחבה והפליג להיישירם וללמדם ולזרזם ולהתרות בהם כל מה שראוי לזרז ולהתרות כדי שיבאו בו בתכלית הידיעה וההכר׳ בלי ספק ואמר כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה – וכבר דברנו למעלה צרכה ואופן שמושה בשער הקודם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נ]

על מנת כן תעברו את הירדן. ואם תאמר, מה טעם לזה שיעברו את הירדן על מנת כן. ויש לומר, כי הירדן הוא הדבר המונע לביאת הארץ, כי היה גדול ומונע ביאת הארץ, והוא מחוזק הארץ. ואם יעברו ישראל הירדן על מנת להוריש יושבי הארץ – המונע הזה נבקע (ראו יהושע ג, טז), עד שלא היה להם מונע כלל בענין הארץ. ואם לא יעברו על מנת כן – הנהר הזה שהוא המונע – ישטוף אותם, מאחר שמחויב עליהם לעשות:
דבר וגו׳ – אזהרה דומה כבר ניתנה בספר שמות (לד, יב והלאה, עיין פירוש שם), לאחר שהופרה ברית ה׳ בחטא העגל. באותה העת ראה העם במו עיניו את ההשפעה החזקה שהייתה ליסודות הזרים שביניהם, שכן יסודות זרים אלה הצליחו להטות את ישראל מן הדרך. ומשנכרתה מחדש ברית ה׳ הוזהר העם, שכאשר יתיישבו בארץ, אל להם לסבול בקרבם את קיומם של יושבי הארץ עובדי האלילים, אלא עליהם לגרשם ולבער את כל גילוליהם.
עתה הם עמדו בגבול ויכלו לראות את הארץ במו עיניהם. ולפני שה׳ קובע את גבולות הארץ שתוקדש לקיום התורה, ושתיכבש לשם כך, הוא חוזר על אזהרה זו כתנאי הראשון והיסודי לירושת ישראל את הארץ.
יתירה מכך, בספר יהושע (ד, י) נאמר: ״וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן עַד תֹּם כָּל⁠־הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה⁠־ה׳ אֶת⁠־יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל⁠־הָעָם כְּכֹל אֲשֶׁר⁠־צִוָּה משֶׁה אֶת⁠־יְהוֹשֻׁעַ״. ואמרו חז״ל (סוטה לד.), שיהושע אמר להם אזהרה זו הקשורה כאן למעבר הירדן. בעומדם בירדן, ברגע הגורלי שבו יוכרע אם יטבעו במי הירדן או שיותר להם לעבור בבטחה אל הארץ, חזר יהושע על אזהרה זו, וקיום ירושת הארץ בידם לאורך ימים תלוי בכך שיישמעו לאזהרה זו.
כי אתם עוברים את הירדן וגו׳ והורשתם וגו׳ – פירש״י והלא כמה פעמים הוזהרו על כך אלא כך אמר כשאתם עוברים בירדן ביבשה על מנת כן תעברו ואם לאו מים באים ושוטפים אתכם, והוא מדברי חז״ל בסוטה (דף ל״ד),⁠א לפ״ז כל המאמר הוא מאמר תנאיי, וכן פירושו אם תעברו והורשתם את כל יושבי הארץ – שהוא תנאי א׳ שלא ישאירו מהם ויכרתו ברית עמם, [ב] ואבדתם את כל משכיתם:
א. כן צ״ל. בכי״ק: ״לג״.
כי אתם עוברים את הירדן וגו׳: אבל כל זמן שלא עברו את הירדן לארץ ישראל לא הוזהרו להאביד עבודה זרה בעבר הירדן. דאזהרה זו היא משום קדושת הארץ, ואין עבר הירדן מתקדש אלא אחר שנתקדשה ארץ ישראל. כמו לענין ערי מקלט שאינן קולטות עד שיהיה נגמר גם בא״י, משום דערי מקלט תלויות בקדושת הארץ בזמן שהיובל נוהג, ויובל תלוי בזמן שכל ישראל על אדמתם, ועיין להלן (לה,י), ומשום הכי לא הוזהרו לבער עבודה זרה מעבר הירדן עד שיטהרו מארץ ישראל.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראר״י בכור שורעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(נב) וְ⁠ה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת⁠־כׇּל⁠־יֹשְׁ⁠בֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּ⁠נֵיכֶ֔ם וְ⁠אִ֨בַּ⁠דְתֶּ֔ם אֵ֖ת כׇּל⁠־מַשְׂכִּיֹּ⁠תָ֑ם וְ⁠אֵ֨ת כׇּל⁠־צַלְמֵ֤י מַסֵּֽ⁠כֹתָם֙ תְּ⁠אַבֵּ֔⁠דוּ וְ⁠אֵ֥ת כׇּל⁠־בָּמוֹתָ֖םא תַּשְׁמִֽידוּ׃
then you shall drive out all the inhabitants of the land from before you, destroy all their stone idols, destroy all their molten images, and demolish all their high places.
א. בָּמוֹתָ֖ם =א⁠(ר),ל1?,ש,ק3,ל3,ל9,פטרבורג-EVR-II-C-1 ומ"ש (כתיב מלא וי"ו); וכמו כן במ"ג דפוס ונציה ובתיגאן (כולל שני כתבי⁠־יד תימנים קדומים שנכתבו עד המאה הי"ב) ובכתבי⁠־יד ספרדים (ה, ש2) ובספרי התורה של כל העדות. הכתיב המלא ברור ומובהק בכתי"ל1, אך נראה שהיה ניסיון מחיקה לא מוצלח שפגע באותיות וי"ו ותי"ו.
• ל,ל1[ניסיון תיקון שלא צלח]?,ב,ש1,קהיר-13,פטרבורג-EVR-I-Bibl.-85=בָּמֹתָ֖ם (כתיב חסר וי"ו)
• אין רוב מכריע בין כתבי⁠־היד, ואין הערות מסורה!
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
וּתְתָרְכוּן יָת כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתַבְּדוּן יָת כָּל בֵּית סִגְדַּתְהוֹן וְיָת כָּל צַלְמֵי מַתְּכָתְהוֹן תַּבְּדוּן וְיָת כָּל בָּמָתְהוֹן תְּשֵׁיצוֹן.
you shall cast out all the inhabitants of the land from before you, demolish all the houses of their worship, destroy all their molten images, and lay waste all their high places.

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ
וּתְתָרְכוּן יָת כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵיבְדוּן (ח״נ: וְתוֹבְדוּן) יָת כָּל בֵּית סִגְדַּתְהוֹן וְיָת כָּל צַלְמֵי מַתְּכָתְהוֹן תּוֹבְדוּן וְיָת כָּל בָּמָתְהוֹן תְּשֵׁיצוֹן
גירוש שבעת העממים
א. התרגום ״וְהוֹרַשְׁתֶּם״ – ״וּתְתָרְכוּן״ קשה שכן למרות שהורשה היא לשון גירוש כרש״י: ״והורשתם – וגרשתם״, היה לו לתרגם כת״י בלשון השמדה ״וּתְשֵׁצִינּון״ מכיוון שכאן מדובר בשבעת העממים שעליהם נצטוינו ״וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם״ (דברים ז ב) וכן פירש רס״ג ״והורשתם – והשמדתם״, ומדוע תרגם כאן ובפסוק הבא בלשון גירוש? מסתבר תירוצו של רמ״מ כשר לפיו אונקלוס תרגם כשיטת הירושלמי (שביעית ו א [לו ע״ג]):⁠1
שלש פרסטיניות שילח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות – יפנה, להשלים – ישלים, לעשות מלחמה – יעשה.
על פי זה הותר לגרש גם את שבעת העממים, יושבי הארץ. בהמשך לפסוקנו המדבר בגירוש יושבי הארץ, תרגם גם בפסוק הבא בלשון גירוש ״וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ״ – ״וּתְתָרְכוּן״ וכפי שיתבאר.
ב. הפעלים וְאִבַּדְתֶּם, תְּאַבֵּדו, מתורגמים בתאג׳: תַּבְּדוּן, כתרגום לבנין פיעל, לשון כבד. אבל ברוב הנוסחים גרסו ״וְתֵיבְדוּן״ או ״וְתוֹבְדוּן״ בלשון קל, וכאילו כתוב ״והאבדתם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם״.⁠2
מהי אבן משכית
ג. אונקלוס מתרגם ״וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם״ – ״יָת כָּל בֵּית סִגְדַּתְהוֹן״, כי מפרש ״מַשְׂכִּיֹּתָם״ משורש סכ״ך כדברי רש״י:
משכיותם – כתרגומו בֵּית סִגְדַּתְהוֹן, על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש להשתחוות עליהם בפישוט ידים ורגלים כדכתיב: וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ.
וכן תרגם ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית״ (ויקרא כו א) ״וְאֶבֶן סִגְדָּא״, שכאשר סוגדים עליה היא נכסית.⁠3 ולא כרשב״ם וראב״ע שפירשו ״מַשְׂכִּית״ מפועל ״סכה״ הארמי, לשון ראייה.⁠4 וראה גם ״לְשִׂכִּים בעיניכם״ (פס׳ נה).
בכך מבוארת התוספת ״כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם״ – ״יָת כָּל בֵּית סִגְדַּתְהוֹן״ שבאה בשל הציווי לאבד את ״כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם״, כלומר הפסוק כולל גם את הריסת קרקע הבית שכוסתה ברצפת אבנים זו מעבר לאבן המשכית עצמה. אילו פירש ״מַשְׂכִּית״ מלשון ראייה לא היה מקום לצוות על איבוד דבר נוסף חוץ מהאבן עצמה. אמנם בויקרא הציווי הוא ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ״ ומתייחס לאבן עצמה ולא לסביבתה, ולכן תרגם ״וְאֶבֶן סִגְדָּא״ ללא תוספת.⁠5
האם יש לאבד דוקא מסכה ממתכת
ד. ›״צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ״ – ״צַלְמֵי מַתְּכָתְהוֹן תּוֹבְדוּן״ אונקלוס (ורש״י בעקבותיו) צמצם לכאורה את סוגי הצלמים שבפסוק למתכות בלבד, יתכן משום שצריך להתיך את המתכת כדי לצקת אותה לתוך דפוס היוצר צלמים. מַסֵּכָה היא משורש ״נסך״ שאחת ממשמעויותיו הוא ״יצק״, ראה גם ״עֵגֶל מַסֵּכָה״ (שמות לב ד) ״עֵיגֶל מַתְּכָא״. אבל ״הכתב והקבלה״ תמה על המחשבה שיתכן שאין חיוב לאבד צלמי עץ ואבן, ולכן מבאר שהמסכה היא מלשון סיכוך וכיסוי, כלומר כל הצלמים הנעבדים תחת צילם של העצים:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר מדבשאר מקומות יזכיר קרא אשרות בכלל שאר אלילים, גם כאן יהיה המכוון בלשון צלמי מסכותם צלמי אשריהם, והם אילנות הסוככים בענפיהם ועושים צל ושם היו עובדים לצלמים שתחתיהם... ומלת מסכותם כמו הַיְתַד הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת (שופטים טז יד) וְהַמַּסֵּכָה צָרָה (ישעיהו כח כ) וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה (ישעיהו כה ז) שפירשוהו שם ענין מכסה וכסוי שמכסין בה את המטה, וכלשון להסך את רגליו (ש״א כ״ג). וברבותינו אילן המיסך על הארץ, וטעם צלמי מסכותם צלמים העומדים תחת סככי אילנות.
1. ״התקופה הגדולה״, עמ׳ ער.
2. ״מרפא לשון״.
3. וגם שם פירש רש״י כלשון כיסוי: ״ואבן משכית – לשון כסוי כמו וְשַׂכֹּתִי כַפִּי (שמות לג כב) שמכסין הקרקע ברצפת אבנים״.
4. רשב״ם: ״אבן רואה, שיש בה צלמים וציורים להסתכל בהן״. ראב״ע: ״אבן מצויירה, מגזרת עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב (תהלים עג ז), שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה (ישעיהו ב טז)״. ובתהילים שם פירש ראב״ע ״מַשְׂכִּיּוֹת – כתרגום יִצֶף ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית לא מט, ותרגומו: יִיסַךְ מֵימְרָא דַּה׳). נראה שגם הרמב״ם הבין כמותם שכן מנה בספר המצוות (לא תעשה, יב): ״שהזהירנו מעשות אבן מוכנת להשתחוות עליה ואפילו היה זה לאל יתעלה. זה גם כן כדי שלא יתדמה לעבודת הצלמים. כי כן היו עושין אבן מצויירת במלאכה מחוכמה לפני הצלם וישתחוו עליה לאותו הצלם״. רס״ג גם הוא תרגם ופירש כך ״ואבידו ג֗מיע מזכ֗רפאתהם״, משורש زخرف (זכ׳רף) שמשמעותו ׳קישוט׳, ׳ציור׳ (וראה גם פירושו לתהילים עג ז בתרגום הר״י קפאח: מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב – הדבר העשוי פיתוחים ציורים וכיורים משובץ בגוונים שונים). המיוחס ליונתן תרגם בשני האופנים: ״וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם״ (ויקרא כו א) ״וְאֶבֶן מְצַיָיר״. אבל בפסוקנו תרגם כאונקלוס, ״בֵּית סִגְדֵיהוֹן״.
5. ״אבני ציון״.
ותשיצון ית כל דיירי ארעאא מן קדמיכון ותסיפוןב ית כל טעוותהון וית כל צלמיג מתכתהון תסיפוןד וית כל בימסיהוןה תשיצון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיירי ארעא״) גם נוסח חילופי: ״דיירה דא׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותסיפון״) גם נוסח חילופי: ״ותסופון״.
ג. מלת ״צלמי״ צונזרה בכ״י ניאופיטי 1.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתכתהון תסיפון״) גם נוסח חילופי: ״מתכוותהון תפרכון״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בימסיהון״) גם נוסח חילופי: ״במסיהון״.
ותתרכון ית כל יתבי ארעא מן קדמיכון ותספון ית כל בית סיגדיהון וית כל צילמי מתכוותהון תסייפון וית כל במסיהון תשיצון.
you shall drive out all the inhabitants of the country from before you, and lay waste all the houses of their worship, destroy all their molten images, and overthrow all their high places.
ותשיצינון ית כל דיירי ארעא מן קדמיכון ותסופון ית כל טעוותהון וית כל צלמי מתכוותהון תתפרכון וית כל במסיהון תשיצון.
You shall destroy all the inhabitants of the land from before you, make an end of all their idols, break their molten images, and overthrow all their high places.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

פַאקרִצֻ׳וא גַמִיעַ אַהלַ אַלּבַּלַדִ מִן בַיְןִ יַדַיְכֻּם וַאַבִּידֻו גַמִיעַ מֻזַכ׳רַפַאתִהִם וַאַצנַאמִהִם וַבִּיַאעֻהֻם תַּנפִד׳וּן
ומייד כרסמו בכוחם, של כל תושבי הארץ, מן בין-ידיכם, ואבדו את כל קישוטיהם ופסליהם ואת-כנסיות עבודה זרה שלהם תשמידו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נא]

(נב) והורשתם – וגרשתם.
משכיתם – כתרגומו: בית סגדתהון. על שם שהיו מסוככין את הקרקע ברצפת אבני שיש להשתחוות עליה בפישוט ידים ורגלים, כדכתיב: ואבןא משכיתב להשתחוות עליה (ויקרא כ״ו:א׳).
מסכותם – כתרגומו: מתכתהון.
א. כן בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״אבן״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״לא תתנו בארצכם״.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 51]

(52) והורשתם – means, AND YOU SHALL DRIVE OUT.
משכיתם – Understand this as the Targum does: THEIR SPOTS FOR WORSHIP; it is called משכית (connected with the root סכך = סכה "to cover"), because they used to cover the ground with marble stone to prostrate themselves upon it with hands and feet stretched forth, as it is said: "And no stone of משכית, covering (no mosaic) shall you put on your ground to prostrate yourself upon it" (Vayikra 26:1) (because this is a heathen form of worship).
מסכיתם – Understand this as the Targum does: their molten gods.
משכיתם – כמו: ואבןא משכית (ויקרא כ״ו:א׳).
במותם – מקומות גבוהים, כמו: במותי ארץב (דברים ל״ב:י״ג).
(52-53) [והורשתם – הראשון לשון גירושין, והשני (במדבר ל״ג:נ״ג) לשון ירושה. על כן וישבתם בה – רש ושב.]⁠ג
א. בכ״י פריס 177: אבן.
ב. כן בכ״י וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 177, פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24: איש.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
THEIR FIGURED STONES. Maskiyyotam (their figured stones) is similar to ve-even maskit (any figured stone) (Lev. 26:1).
THEIR HIGH PLACES. Bamotam means their high places. Compare, bamate aretz (the high places of the earth) (Is. 58:14).
(52-53) _
ואבדתם את כל צלמי משכיתם – איתא במדרש זש״ה מלפנו וכו׳ מלפנו מבהמות ארץ הקב״ה מלמד לנו מפרו של אליהו וכו׳. מיד בנה אליהו מזבח וכתיב ויעש תעלה כבית סאתים שמעתי דומיא דחצר המשכן וזהו שאז״ל בכל מקום סאתים כחצר המשכן וכתיב מלאו ארבעה כדים מים ושנו ושלשו והתעלה מלא מים והיאך נתמלאת באלו הכדים אלא שבא אלישע תלמידו ויצק אותו מים על ידו של אליהו ונעשו שתי ידיו כשתי מעיינות ומהם נתמלאת התעלה וזהו שאמר הכתוב הנה פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו. ומעוף השמים תחכמנו מהעורבים המכלכלים את אליהו והיו מביאים אצלו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומביתו של יהושפט היו מביאים לו ולא היו רוצי׳ ליכנס לביתו של אחאב להביא משם מפני ע״ז שהיתה בביתו ונ״ל דהא לא הוי כשטה דתלמוד בפר״ק דחולין דמסיק והעורבים מביאים לו וגו׳ וא״ר יהודה א״ר מבי טבחי דאחאב.
ואבדתם את כל צלמי משכיתם, "you are to destroy all their molten images.⁠" According to Tanchuma 8 on this verse this is what is meant in Job 35,11 מלפנו מבהמות ארץ, "who gives us more knowledge than the beasts of the earth.⁠" G–d told the Israelites to learn a lesson from Elijah at Mount Carmel who had asked the priests of the Baal to prepare one bullock as their sacrifice to the Baal and to wait if the Baal would respond in any manner at all. When almost the whole day had passed and no response from the Baal had been forthcoming, Elijah proceeded to dig a trench around an ancient altar that had been destroyed when the Temple in Jerusalem was built, and he filled the trench with water. He poured water over the bullock after it had been cut up three times and prayed to the Lord of Israel; fire descended from heaven and consumed the bullock and licked up all the water in the trench. (Kings I 18,32). I have heard that the size and shape of that trench was copied from what the Israelites constructed in front of the Tabernacle. The amount of water poured into that trench and over the bullock also was the same as had been used with the altar in front of the Tabernacle. How was he allowed to use jugs which had been used by the idolatrous priests of the Baal? In Kings II 3,11 Elisha, Elijah's successor, is quoted as having been the one who poured the water on Mount Carmel for his mentor Elijah so that there is no problem of idolatrous vessels having been used. There is puzzling verse in Job 35,11: where one of Job's friends tells him that "the Lord gives us more wisdom than the birds in the sky.⁠" This was a reference to the ravens which had supplied Elijah with food and water when he was hiding out from King Achav. These birds did not want to enter the palace of the idolatrous king. Our author feels that this interpretation cannot be reconciled with the Talmud on that subject. (Chulin folio 5.) It is stated there that the ravens took that food from the kitchen of the King, which being under the supervision of Adoniah, (a prophet) was strictly kasher.
ואבדתם – ב׳ הכא ואידך ואבדתם את שמם.
משכיותם – היינו בית עכו״ם שלהם והמאבד ע״ז צריך לשרש אחריה דכתיב ואבדתם את שמם.
והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם – ציוה לכלותם כולם פן יחטיאו הנשארים את ישראל, כמו שאמר אחר זה: ׳ואם לא תורישו את יֹשבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשִׂכִּים בעיניכם׳ (פסוק נה); וכן היה, כמו שנתבאר בספר שופטים, כי זה היה סיבה אל שעבדו ישראל אלהי הגוים ההם, ולזה היו נופלים בידיהם תמיד כמו שנזכר שם.
ואִבדתם את כל מַשׂכיֹתם וגו׳ – ציוה לאבד צלמי תועבות הגוים ההם, והמקומות אשר היו עובדים שם עבודה זרה, רוצה לומר הבמות והמַשׂכיות, כדי שלא יטעו ישראל אחר עבודה זרה. ולזה רצה שלא יהנו מאלו הדברים כלל, כי זה אולי יהיה סיבה להטעותם אחר עבודה זרה, כמו שזכר הרב המורה, וזה שאם יתיכו הצלמים ההם, ויהנו מן המתכת ההוא דרך משל, אולי ינחשו אם תמשך להם אחר זה ברכה מאת ה׳ יתעלה, ויאמרו כי העבודה זרה ההיא הצליחה אותם, כי הרבה מה שינחשו ההמון בכמו אלו הדברים.
התועלת החמישי הוא במצוות, והוא מה שצונו לאבד עבודה זרה ובניניה מארצנו, ולאבד משם גם כן עובדי עבודה זרה, כי אם יותירו מהם יהיו לשׂיכים בעיניהם ולצנינים בצדיהם בהחטיאם ישראל ופַתותם אותם לעבוד עבודה זרה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נ]

(52-53) גם עתה חמשת הדברים האלה אתה תצוה אל בני ישראל ובזה יתפייס דעתך כאלו עברת בארץ ועשית כל זה שמה. ובעבור זה באו כאן חמשת דבורים רצופים כי הדבור הראשון היה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו׳ והורשתם את יושבי הארץ הרי שאתה מגרש את הגוים ההם וישראל מגרשים אותם ממצותיך כיון שאתה מעכשיו מצוה עליו ועם היות שכן צוה על אבוד ועל חלוק הארץ בגורל.
הנה כוונת הדבור בעצם וראשונה היה לגרש את הגוים מן הארץ. וכדי שיגורשו העמים וילכו מן הארץ צוה ואבדתם את כל משכיותם וגו׳ ואת כל במותם תשמידו כי בזה הם עצמם יתגרשו מן הארץ ולפי שאולי יאמרו ישראל ואם נגרש העמים מן הארץ תרבה עלינו חית השדה הוצרך לומר אחר זה והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ ולכן אל תפחדו שיקרה לכם כמו שקרה לכנעני שנתגרש מן הארץ כי לכם נתתיה ואתם תשבו עליה ותמשלו עליה לא הם.
והורשתם וגרשתם. ואין פירושו לשון ירושה, דהא כתיב ״את כל יושבי הארץ״:
וְהוֹרַשְתֶם: בשי״ן ימנית.⁠א [וְהוֹרַשְׁתֶּם].
בָמוֹתָם: בתיקון ס״ת במתם, במדוייק במותם, ע״כ. והרמ״ה כתב, ואת כל במותם תשמידו מלא וי״ו, וכולהו׳ מלאי׳. [כל⁠־במותם].
א. ראה הערתי ל׳וישב׳ (בר׳ לו ח).
וגרשתם. דאי פי׳ לשון ירושה הל״ל וירשתם. א״נ דאי פי׳ ירושה לא הל״ל מפניכם דאין מלת מפניכם נופל אירושה:
להשתחוות עליהם. לפי שרוצה להוכיח דמשכית לשון רצפה, כדכתיב בקרא ואבן משכית, וגם רוצה להוכיח מה שפירש להשתחוות עליה בפישוט ידים ורגלים מדכתיב להשתחוות עליה, וכתיב גבי יוסף להשתחוות לך ארצה, דהיינו פישוט ידים ורגלים:
You shall oust. For if it was in the sense of inheritance, it should have said וירשתם ["you shall inherit"]. Alternatively if it meant inheritance, the Torah should not have said, "Before you" because the word "before you" is not appropriate for inheritance.
On which to prostrate themselves. Rashi wishes to prove that משכית is in the sense of a floor, since it is written in the verse ואבן משכית ["overlaid stones"]. He also wishes to prove his comment, "To prostrate themselves with arms and legs extended.⁠" [He derives this from the fact that] it is written, "On which to prostrate yourselves,⁠" and regarding Yosef it is written (Bereishis 37:10), "To prostrate to you upon the ground" which refers to extending the arms and legs.
והורשתם וגו׳. והגם שאמר הכתוב בז׳ עממין (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, כאן מדבר הכתוב חוץ מז׳ עממין הנמצאין שם, ולזה דקדק לומר את כל יושבי הארץ לומר אפילו שאינם מז׳ עממין.
או אפשר שחוזר על אומה שאין כח בהם להורגם שישתדלו להורישם ולא יניחו מהם בארץ.
והורשתם את כל יושבי הארץ, "You are to drive out all the inhabitants of the land, etc.⁠" Even though the Torah says in Deut. 20, 16 that: "you must not allow a single soul (of these seven nations) to survive,⁠" in this instance the Torah does not speak of the seven Canaanite nations but about others who lived amongst them. This is the reason the Torah chose its words carefully, i.e. "all the ones who dwell in the land,⁠" that the Israelites were to drive out even those people who lived there who were not members of the seven nations.
Alternatively, the Torah refers again to a nation which the Israelites do not possess the strength to kill. At least they should ensure that they would leave the land and not remain in it.
והורשתם – לשון גירושין, והעד מלת מפניכם:
משכיתם – כמו אבן משכית (ויקרא כ״ו א׳), ויתכן שענין המלה הזאת היא המלאכה הנקראת בלשון האומות (Mosaico), שעושין צורות נאות וחמודות, חרותות ומשובצות בחתיכות קטנות מאבן שיש, והן צבועות בכל מיני צבע ותחובות שמה זו בצד זו, עד שיחשוב הרואה שהיא מלאכת המצייר במיני צבעים, ועד היום נשארו מן אבני שיש ההם, והם חשובים מאד בעיני גדולי האומות עד שישקלו זהב מחירם, והנה חכמיהם לא ידעו את מוצא המלה הזאת (Mosaico), ואפשר שהיא מקולקלת מן משכית, והדבר ידוע שכל הציורים ההם נעשו לצורך עבודתם:
ואת כל במותם – מקומות הגבוהים אשר עליהן יזבחו לאלהיהן:
צלמי מסכותם – תרגומו מתכתהון. ולא ידעתי למה יקפיד קרא על צלמים של מתכת דוקא, וכי צלמים שאינם של מתכות אין צריכים אבוד, וכמו שאמר (נצבים כ״ט ט״ז) עץ ואבן כסף וזהב, ולולי דמסתפינא הייתי אומר מדבשאר מקומות יזכיר קרא אשרות בכלל שאר אלילים גם כאן יהיה המכוון בלשון צלמי מסכותם צלמי אשריהם, והם אילנות הסוככים בענפיהם ועושים צל ושם היו עובדים לצלמים שתחתיהם, כמו שיסופר מהם בדברי הימים שלהם, ומטעם זה נקרא האשרה גם בשם עץ רענן (ראה י״ב ב׳) ע״ש הענפים והעלים הלחים העושים צל מתחתיהם (בעלויבט) ומלת מסכותם כמו יתד האורג והמסכת (שופטים ט״ז) והמסכה צרה (ישעיהו כ״ח) והמסכה הנסוכה (שם כ״ה) שפירשוהו שם ענין מכסה וכסוי שמכסין בה את המטה, וכלשון להסך את רגליו (שמואל א כ״ג) וברבותינו אילן המיסך על הארץ, וטעם צלמי מסכותם צלמים העומדים תחת סככי אילנות (בילדער דער בעלויבטען ביימע).
והורשתם – ״ירש״ קרוב באופן הגייתו ל״גרש״, להוציא בכוח. ומכאן ״תירוש״, המיץ שסוחטים ומוציאים בכוח מהפרי. בבניין קל, ״ירש״ פירושו: להביא לבעלותו דבר שעד עתה היה בבעלות זולתו. המושא של ״ירש״ יכול להיות האדם שעד כה היה הבעלים, או הרכוש שעד כה היה בבעלות האדם. אדם יכול לרשת רכוש, וכמו כן יכול לרשת את בעליו. כך: ״במה אדע כי אירשנה״ (בראשית טו, ח), וכך: ״בן ביתי יורש אתי״ (שם טו, ג). בבניין הִפעיל, ״ירש״ פירושו: להביא לשינוי בעלות על ידי הפעלת כוח, והמושא של הפועל יכול להיות או הרכוש או המחזיק בו: בפסוקנו, ״והורשתם את כל ישבי הארץ״ – להוציא בכוח את היושבים מן הארץ; ובפסוק נג, ״והורשתם את הארץ״ – להוציא את הארץ מבעלות אלה היושבים בה עתה, ״לנקות״ את הארץ מיושביה.
משכיתם – בפירושנו לויקרא (כו, א) הזכרנו את האפשרות ששורש ״משכית״ הוא ״שכת״. אולם כאן נאמר ״מַשְׂכִּיֹּתָם״, וצורה זו של לשון הרבים [במקום ״מַשְׂכִּיתֹתָם״] מורה באופן ברור שהשורש הוא ״סכה״ [=״שכה״], ולא ״סכת״ [=״שכת״].
לא נאמר כאן ״אבני משכיֹתם״ אלא ״משכיֹתם״, ודבר זה כולל כנראה את כל הייצוגים החומריים שנועדו לעורר מחשבות מסוימות. לפי זה תרגמנו זאת בתרגום הלועזי כ״סמלים״. כך גם ״מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב״ (תהילים עג, ז). השורשים הקרובים באופן הגייתם ״שכה״, ״שגה״, ״שגח״, ״שגע״, מורים כולם על ריכוז מאומץ של כוח המחשבה לדבר מסוים (עיין פירוש, בראשית ח, א).
ואת כל צלמי מסכתם – עיין פירוש, ויקרא יט, ד. ״משכיות״ הן כנראה האמצעי הציבורי ללימוד השקפת העולם של ריבוי אלילים; ״צלמי מסכתם״ הם ייצוגי דמויות של אליליהם; ״במותם״ הם מקומות ההקרבה של העבודה לטבע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נא]

והורשתם: שורש ׳רש׳ משמעו דבר וחילופו, כמו הרבה שרשים שמשמעם כך, וכאן הפירוש שתגרשום ותסירום מירושתם, וכך הוא תרגום אונקלוס.
ואבדתם את כל משכיותם: היינו רצפת אבנים. והנה יש מהם מחוברים מעיקרם שאינם נאסרים, אבל מ״מ הזהיר הכתוב לאבדם שלא יהיו ניכר מקום שעבדו עבודה זרה. ואחר שתלשן מותרין בהנאה, כדאיתא בע״ז (מו,א) דאבני הר שנדלדלו ואין יד אדם תופסת בהן אינן נאסרין.
ואת כל צלמי מסכותם תאבדו: חזר וכתב מצות איבוד, משום שאין זה האיבוד דומה להראשון, שאין האיבוד שם אלא עקירה ממקומם ומ״מ מותרין בהנאה, משא״כ ״צלמי מסכותם״ אסורים לגמרי, וגם לא מהני ביטול כדין אשרה דמשה, ואין לזה תקנה אלא באיבוד מן העולם.
ואת כל במותם: שאין בהם משום עבודה זרה, שלא נעבדו, אלא שהיה קיבוץ לעובדים עבודה זרה, מ״מ ״תשמידו״ – שלא יהא זכר לעבודה זרה בארץ ישראל.
והורשתם וגו׳ – עודם ישראל בירדן, אמר להם יהושע, דעו על מה אתם עוברים את הירדן על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם.⁠1 (סוטה ל״ד.)
1. דכך כתיב ביהושע והכהנים נושאי הארון עומדים בתוך הירדן עד תום כל הדבר אשר צוה ה׳ את יהושע לדבר אל העם ככל אשר צוה משה את יהושע, וזה הוא הפרשה שלפנינו. ונראה שלא רק פסוק זה אמר להם יהושע אלא כל הפרשה המבוארת כאן, ויתבאר לפי״ז למה אמר להם כזה עודם בירדן, משום דכפי המבואר בפרשה כאן הגיד להם זה הענין בתנאי כפול והורשתם ואם לא תורישו (פ׳ נ״ה), וגם זה אחד ממשפטי התנאים שיהיה התנאי קודם למעשה כנודע בגיטין ע״ה ב׳ לכמה פוסקים, לכן אמר זה קודם שעברו כדי שיהיה מכון הענין בדין התנאים.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראדעת זקניםטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(נג) וְ⁠הוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת⁠־הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם⁠־בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּ⁠י אֶת⁠־הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ׃
You shall take possession of the land, and dwell therein; for I have given the land to you to possess it.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

וּתְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וְתִתְּבוּן בַּהּ אֲרֵי לְכוֹן יְהַבִית יָת אַרְעָא לְמֵירַת יָתַהּ.
And you shall cast out the inhabitants of the land, and dwell in it; for I have given you the land to inherit.

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ
וּתְתָרְכוּן (ח״נ: וָתִירְתּוּן) יָת יָתְבֵי אַרְעָא וְתִיתְּבוּן בַּהּ אֲרֵי לְכוֹן יְהַבִית יָת אַרְעָא לְמֵירַת יָתַהּ
גירוש יושבי הארץ
בפסוק הקודם מטרת הציווי היא לגרש את תושבי הארץ ״וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם״, ולכן תרגם ״וּתְתָרְכוּן יָת כָּל יָתְבֵי אַרְעָא״, אבל בפסוקנו נאמר רק ״וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ״ מבלי להזכיר את יושביה. למרות זאת אונקלוס הוסיף תיבה שאינה בכתוב ותרגם גם כאן ״וּתְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא״. מדוע?
כבר נתבאר ש״הוריש״ בבנין הפעיל משמעו גירש, דוגמת הכתוב ״כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ״ (שמות לד כד) שמשמעו, אגרשם מפניך. לפיכך הוצרך לשנות בפסוקנו שגם בו נאמר ״וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ״ בבנין הפעיל, ולהשלים בתרגום את החסר במקרא – ״וּתְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא״, אחרת לשון הפסוק קשה להבנה שהרי אי אפשר לגרש את הארץ אלא את יושביה בלבד, וכן הוא הכלל בכל התורה: לשון הורשה מתורגמת כגירוש רק כאשר מדובר בתושבי הארץ ולא בארץ עצמה. ראה אריכות דברים על כך בפסוק ״וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה״ (במדבר יד כד) והשווה להלן ״וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם״ (פס׳ נה) ״וְאִם לָא תְּתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא״.
אם כנים הדברים, הרי שיש לבכר את נוסחת ״וְהוֹרַשְׁתֶּם״ – ״וּתְתָרְכוּן״ על פני חילופי הנוסח ״וָתִירְתּוּן״, שכן דרכו של כיבוש הוא לרשת את הארץ אחר גירוש יושביה, כרש״י:
והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה – תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.
נתפרשו דבריו ברא״ם:
והורשתם את הארץ מיושביה. אמר זה, מפני שפירוש והורשתם מלשון גרוש, והגרוש אינו נופל בארץ, רק ליושביה מן הארץ, או לארץ מיושביה, כי הכל אחד. ופירש והורשתם מלשון גרוש, מפני שאילו היה מלשון ירושה, היה לו לכתוב: וירשתם את הארץ, מבנין הקל, לא מבנין הכבד, כי אחר שהקל ממנו יוצא לשני, יחוייב שיהיה הכבד ממנו יוצא לשלישי. אבל מענין גרוש, שלא נמצא ממנו מבנין הקל הוא יוצא לשני בלבד, והיא הארץ מיושביה. ולכן צדקו דברי הרב ודברי אנקלוס שפירשוהו מענין גרוש, ולא מענין ירושה.
אמנם הרמב״ן חלק על הבנה זו ופירש את פסוקנו כמצוות עשה לרשת את הארץ, אולי כדי למנוע כפילות בציווי, שהרי על גירוש יושבי הארץ כבר נצטוינו בפסוק הקודם:
על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה׳. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה׳. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה... בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש״י פירש... והורשתם אותה מיושביה... ומה שפירשנו הוא העיקר.
ותישיצון ית דיירי ארעא ותשרון בגווה ארום לכון יהבית ית ארעא למירתא יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ותתרכון ית יתבי ארעא ותיתבון בה ארום לכון יהבית ית ארעא למירות יתה.
And you shall drive out the inhabitants of the land, and dwell therein, for I have given you the land to possess it.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

פַאִדַ׳א קַרַצ׳תַּמֻוהֻם פַאסכִּנֻוא אַלּבַּלַדַ פַקַד אַעטַיְתֻכֻּם אִיאהֻ לִתַּחֻוזֻונַהֻ
ואם הכחדתם אותם אזי התיישבו בארץ, היות וכבר נתתי לכם אותה לרשתה.
והורשתם את הארץ – זהו פעל כבד והרבה שיהיה משקלו יוצא כפי שידוע ואולם זה במובן ״וירשת את הארץ וישבתם בה״. ואם נאמר שהושמט ממנו ׳יושבי הארץ׳ כמו ״והורשתם את כל יושבי הארץ״ (במדבר ל״ג:נ״ב), היה ג״כ טוב.
והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה – תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.
והורשתם את הארץ (lit., you shall drive out the land) – this means: and you shall dispossess it of its inhabitants, and then, וישבתם בה YOU WILL DWELL IN IT – i.e., you will be able to remain in it, but if not, you will not be able to remain in it.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 52]

והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה – על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת י״י. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם ולהתישב שם יעברו על מצות השם. ומה שיפליגו רבותינו (בבלי כתובות ק״י:) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידינו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ, וכן האיש, בכאן נצטוינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה הוא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים: באו ורשו את הארץ (דברים א׳:ח׳). אבל רבינו שלמה כתב: והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה – תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה. ומה שפירשנו הוא העיקר.
AND YE SHALL DRIVE OUT THE INHABITANTS OF THE LAND, AND DWELL THEREIN; FOR UNTO YOU HAVE I GIVEN THE LAND TO POSSESS IT. In my opinion this is a positive commandment,⁠1 in which He is commanding them to dwell in the Land and inherit it, because He has given it to them and they should not reject the inheritance of the Eternal.⁠2 Thus if the thought occurs to them to go and conquer the land of Shinar or the land of Assyria or any other country and to settle therein, they are [thereby] transgressing the commandment of G-d. And that which our Rabbis have emphasized, the significance of the commandment of settling in the Land of Israel, and that it is forbidden to leave it [except for certain specified reasons], and [the fact] that they consider a woman who does not want to emigrate with her husband to live in the Land of Israel as a "rebellious [wife],⁠"3 and likewise the man4 — the source of all these statements is here [in this verse] where we have been given this commandment, for this verse constitutes a positive commandment.⁠5 This commandment He repeats in many places, such as Go in and possess the Land.⁠6 Rashi, however, explained: "And ye shall drive out the inhabitants of the Land — [if] you dispossess it of its inhabitants, then ye will be able to dwell therein, and to remain there, but if not, you will not be able to remain in it.⁠" But our interpretation [of the verse] is the principal one.
1. Among the great scholars who enumerate the individual 613 Commandments, Ramban was the first to mention this commandment [to conquer and settle in the Land of Israel etc.] as binding for all times. In his notes to Maimonides' Sefer Hamitzvoth (Book of the Commandments), in the section on "additional" positive commandments, No. 4, Ramban discusses this opinion at length. Here in his commentary on the Torah, he mentions it briefly, relying presumably on his explanation in the work quoted above.
2. I Samuel 26:19.
3. Kethuboth 110b: "If he wants to emigrate [to the Land of Israel] and she refuses, she may be forced to go there, and if she still refuses, she may be divorced without her kethubah (marriage contract — see Vol. II, pp. 385-386).
4. "If she wants to emigrate [to the Land of Israel] and he refuses, he may be forced to go there, and if he still refuses, he must divorce her and give her the kethubah (ibid.).
5. "For all generations, every person being obliged in the performance thereof, even during the exile" (Ramban in his notes to Maimonides' Sefer Hamitzvoth "additional" positive commandments, No. 4).
6. Deuteronomy 1:8. "And when they refused to go up, it is written: but ye rebelled against the commandment of the Eternal your G-d (ibid., (26) — Ramban on Sefer Hamitzvoth, ibid.).
והורשתם את הארץ – כלומר מיושביה, ואחר כך וישבתם בה, שאם לא כן לא תוכלו להתקיים בה.
והורשתם את הארץ, "you shall drive out the land.⁠" The meaning is to drive out the inhabitants of the land. Once you have done this, you will be able to settle in it. If you fail to drive out the present inhabitants you will not be able to stay in the land for long.
והורשתם את הארץ וישבתם בה – פי׳ הרמב״ן שהיא מצות עשה שמצוה אותם שירשו אותה וישבו בה ואם עלה בדעתם ללכת לארץ אחרת ולכובשה ולישב בה יעברו על מצות עשה ומחזיר המצוה הזאת כמה פעמים בואו ורשו את הארץ ומכאן הפליגו חכמים לדבר במצות ארץ ישראל ולדון במורדת האשה שאינה רוצ׳ ללכת עם בעלה לארץ ישראל וכן האיש. ורש״י לא פירש כן אלא פי׳ והורשתם אז תוכלו לישב בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה:
והורשתם את הארץ וישבתם בה, "you will take possession of the land and dwell thereon.⁠" According to the opinion of Nachmanides this verse is one of the positive commandments in the Torah. This means that if, for some reason, the people would decide to conquer a different land and to settle there, they would be in violation of this positive commandment to settle in the Holy Land. The commandment to take possession of the Holy Land and to settle thereon is deemed so important that the Torah repeats it on several occasions. This is the reason why our sages stated that anyone leaving the Holy Land to take up residence elsewhere is equivalent to having chosen for himself an alien deity. (Ketuvot 110) Our sages deal at length with the subject of a wife who refuses to accompany her husband to the Holy Land, etc. The same debate is conducted if the wife wants to settle in the land of Israel and her husband refuses.
Rashi does not interpret the words והורשתם את הארץ in the same manner, but sees the whole verse as describing the circumstances that make our settling in the land of Israel possible, i.e. taking possession of it, being undisputed owners. According to Rashi, unless we are in physical possession of that land, our living there will always be of a temporary nature.
והורשתם את הארץ וישבתם בה וגו׳ – אמר זה כי אולי ייראו ישראל שיהיה טבע הארץ כן, שיֹאבדו יושביה, ואולי יתרחקו מפני זה מהחזיק בה, ליראתם פן יקרה להם כמו שקרה לאלו, ולזה רצה ה׳ יתעלה שישבו ישראל בה; כי להם נתנה לירושה, ואלו הגוים שנאבדו שהיו מחזיקים בה - נאבדו לזאת הסיבה; עם שרוע מנהגיהם ורוב חטאיהם סיבבו אל שיפלו ביד ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נא]

והורשתם את הארץ מיושביה. אמר זה מפני שפי׳ והורשתם מלשון גרוש והגרוש אינו נוחל בארץ רק ליושביה מן הארץ או לארץ מיושביה כי הכל אחד ופי׳ והורשת׳ מלשון גרוש מפני שאילו היה מלשון ירושה היה לו לכתוב וירשתם את הארץ מבנין הקל לא מבנין הכבד כי אחר שהקל ממנו יוצא לשני יחויי׳ שיהיה הכבד ממנו יוצא לשלישי אבל מענין גרוש שלא נמצא ממנו מבנין הקל הוא יוצא לשני בלבד והיא הארץ מיושביה ולכן צדקו דברי הרב ודברי אנקלוס שפירשוהו מענין גרוש ולא מענין ירושה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נ]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

והורשתם את הארץ – כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם. שאם לא תבערו אותם, אף על פי שאתם תכבשו את הארץ, לא תזכו להורישה לבניכם.
והורשתם את הארץ, when you will wipe out the present inhabitants of that land your children will thereby acquire the right to treat it as their ancestral heritage. If you fail to drive out or wipe out the local population, the land will not become your heritage even though you have conquered it.
והורשתם אותם מיושביה. ואינו לשון ירושה – וקאי על הנשיאים שהיו מורישים את הארץ לישראל, כי אחר כך כתיב (פסוק נד) ״והתנחלתם את הארץ בגורל וכו׳⁠ ⁠⁠״, אם כן לא איירי הכתוב ״והורשתם את הארץ״ רק בגירוש יושבי הארץ:
ואז ישבתם בה וכו׳. דאין לומר ישיבה כמשמעו, שלא בא הכתוב להודיענו שישבו בארץ, רק איך יהיו מגרשים יושבי הארץ מפניהם, כדכתיב ״והורשתם״ ׳להוריש אותם מיושביה׳. ואם תאמר, אם כן, מאי בא הכתוב לומר ״והתנחלתם״ הכתוב אחר כך (פסוק נד). ויש לומר, שגם כן כך בא הכתוב לומר, כי אם תורישו יושבי הארץ – תוכל ליתן לכל אחד ואחד כפי חלקו הראוי לו, אבל אם לא תעשה ככה – הרי לא יהיה החילוק כראוי, לפי שהשבט אשר בו גוים רבים לא יהיה נחלתו כפי אשר ראוי לו, ולפיכך תורישו הארץ. וראיה לזה הפירוש שכל הכתוב נמשך אחר ״והורשתם את יושבי הארץ״, כי אחר כך כתיב (פסוק נה) ״ואם לא תורישו את יושבי הארץ וגו׳⁠ ⁠⁠״, ומזה תלמוד כי הכל נמשך אחר ״והורשתם את יושבי הארץ״:
מיושביה. מפני שהורשתם לשון גירוש הוא, ומה שכתוב את הארץ ר״ל יושבי הארץ:
תוכלו להתקיים בה וכו׳. דאל״כ הא כבר כתיב והורשתם, וה״ל להתחיל והתנחלתם וגו׳. אלא שאמר זה לתנאי שאם תורישו אותם תוכלו להתקיים:
Of its inhabitants. Because הורשה is an expression of expulsion, therefore when it is written את הארץ [lit. "[drive out] the land"] it means the inhabitants of the land.
You shall be able to endure there… For if not so, surely it is already written, "drive out" thus it should have continued, "You shall give [the land] as an inheritance…" Rather, this was said conditionally [i.e.] that if you drive them out you will be able to endure.
והורשתם את וגו׳ וישבתם וגו׳ – רש״י ז״ל פירש שהמצוה היא והורשתם אבל וישבתם הוא הבטחה, ורמב״ן ז״ל פירש שהמצוה היא וישבתם ומכאן סמכו לומר (כתובות קי.) הכל מעלין לארץ ישראל.
ונראה פשט הכתוב כדברי רש״י ממה שגמר אומר כי לכם וגו׳ לרשת אותה, ואם הישיבה היא המצוה היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר כי לכם וגו׳ לשבת בה.
והורשתם את הארץ וישבתם בה, "and you will take possession of the land and dwell in it, etc.⁠" Rashi explains that the commandment is to drive out the people, whereas the words: "you will dwell in it" are a promise; Nachmanides explains that the commandment is to dwell in the land and that this verse is the halachic basis for Ketuvot 110 that הכל מעלין לארץ ישראל, "that one may force all the members of one's household to migrate to the land of Israel.⁠"
It would appear that Rashi referred to the plain meaning of the verse considering the conclusion of the verse which says: "for I have given it to you to dispossesss it (of its inhabitants).⁠" If the commandment had been the dwelling in the land, the Torah should have indicated this by writing "for I have given it to you to dwell in it.⁠"
והורשתם – ענינו וכאשר תורישו את יושבי הארץ על כל האופנים אשר הזהרתיך, אז וישבתם בה, ובפסוק נ״ה יכפול התנאי ואם לא תורישו וכו׳:
את הארץ – פירוש את יושבי הארץ:
וישבתם בה – פירוש, אז תוכלו להתישב בה ולהתקיים עליה ימים רבים, ואם לא תעשו כן לא תתקיימו בה ותגלו אתם ממנה, כמו שאמר בסוף הענין והיה כאשר דמיתי וכו׳:
והורשתם את הארץ – כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם, שאם לא תבערו אותם אעפ״י שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להורישם לבניכם (רע״ס) ערש״י.
והורשתם את הארץ – עיין פירוש, פסוק נב. תחילה עליכם להפוך את הארץ לראויה להיות ירושתכם על ידי שתסירו ממנה את כל עקבות האליליות, ורק אז תוכלו לשבת בה. כל עוד נמצאים שם תושבים אליליים ובתי גילוליהם, ישיבתכם אינה ישיבה (עיין פירוש, שמות לד, יא והלאה).
כי לכם נתתי וגו׳ – אינכם יורשים את הארץ בכוחכם ובגבורתכם, אלא רצון ה׳ וכוח ה׳ נותנים לכם את הארץ. וכך גם חלוקת הארץ לא תיעשה על פי כללים סתמיים, אלא על פי הוראת ה׳ והכרעתו (פסוק נד). לפיכך לא תוכלו להימנע מלקיים את התנאי הבסיסי הראשון שה׳ תולה בו את מתנת הארץ.
והורשתם – ר״ל אם תעשו כן אז והורשתם את הארץ – ר״ל תזכו שיהיה ירושה לבניכם וזאת שנית וישבתם בה – שתשבו במנוחה ושלות השקט, כי לכם נתתי – הוא טעם על שני התנאים, שתורישו כל יושבי הארץ כי רק לכם נתתי לרשת אותה – לא שתשבו ביחד עם העו״ג, וגם מטעם זה המצוה עליכם לאבד כל ע״ז אחר שהיא שלכם ואיך ימצא ע״ז ברשותכם שאסור לקיים אליל בביתו וברשותו:
והורשתם: כאן הפירוש מלשון ׳ירושה׳, וכך כתב הרמב״ן .
וישבתם בה: דרשו בקידושין (כו,א) ׳במה ירשתם – בישיבה׳. ועיין נוסחת הגמרא בשאלתות פרשת ויחי.
כי לכם וגו׳: טעם הוא היאך נקנית כולה בישיבה, והרי הזוכה מהפקר בעי חזקה בכל שדה בפני עצמה. משום הכי פירש הכתוב שאינה הפקר אלא ״כי לכם נתתי וגו׳״ ומתנה – כמכירה ונתן מעות היא לדעת הר״ח בתוספות קידושין (כז,ב), והכי דעת הרמב״ם ושו״ע. ואפילו לדעת הפוסקים דמתנה אינה כמתן מעות, מ״מ מתנת הקב״ה לישראל ודאי דומה למכר במעות מזומנים. {והכי יש להוכיח דעת הרשב״ם דמשמע בב״ב (נג,ב) בד״ה אותה קנה וכו׳ דכולהו אשתעבד ללוקח בשביל מעותיו וכו׳, משמע דמתנה כהפקר דמי. ובדף (סז,א) הביא ראיה דבארץ ישראל בשתי עיירות לא נקנית עיר זו בישיבת חברתה אפילו במכר יחדו, דסבירא ליה דזכיית ארץ ישראל דמי למכר}. ופירוש ״לכם״ היינו לאותו הדור, שהם יכוונו ״לרשת אותה״.
ועדיין ראוי היה להיות סדר הפסוק ׳וישבתם בארץ וירשתם אותה, כי לכם׳. אלא למדנו עוד, דבעינן שידעו בשעת ישיבה שקונין בזה ולא ישיבה בעלמא, והוי כדאיתא ביבמות (נב,ב) בעודר בנכסי הגר וכסבור שלו היא, לא קני. והכי נמי אי ישבו שלא לשם ירושה לא קנו, אלא ״והורשתם את הארץ וישבתם בה״.
מקבילות במקראמוני המצוותתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזרארמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(נד) וְ⁠הִתְנַחַלְתֶּם֩ אֶת⁠־הָאָ֨רֶץ בְּ⁠גוֹרָ֜ל לְ⁠מִשְׁפְּ⁠חֹֽתֵיכֶ֗ם לָרַ֞ב תַּרְבּ֤וּ אֶת⁠־נַחֲלָתוֹ֙ וְ⁠לַמְעַט֙ תַּמְעִ֣יט אֶת⁠־נַחֲלָת֔וֹ אֶל֩ אֲשֶׁר⁠־יֵ֨צֵא ל֥וֹ שָׁ֛מָּ⁠ה הַגּ⁠וֹרָ֖ל ל֣וֹ יִהְיֶ֑ה לְ⁠מַטּ֥⁠וֹת אֲבֹתֵיכֶ֖ם תִּתְנֶחָֽלוּ׃
You shall inherit the land by lot according to your families; to the more you shall give more inheritance, and to the fewer you shall give less inheritance; wherever the lot falls to any man, that shall be his. You shall inherit according to the tribes of your fathers.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

וְתַחְסְנוּן יָת אַרְעָא בְּעַדְבָּא לְזַרְעֲיָתְכוֹן לְסַגִּיאֵי תַּסְגּוֹן יָת אַחְסָנַתְהוֹן וְלִזְעֵירֵי תַּזְעֲרוּן יָת אַחְסָנַתְהוֹן לִדְיִפּוֹק לֵיהּ תַּמָּן עַדְבָּא דִּילֵיהּ יְהֵי לְשִׁבְטֵי אֲבָהָתְכוֹן תַּחְסְנוּן.
And you shall possess the land by lot, according to your families; to the many you shall make their possession large, and to the few diminish the possession: where the lot falls to any one, there shall he be; according to the tribes of your fathers you shall possess.

וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ
וְתַחְסְנוּן יָת אַרְעָא בְּעַדְבָּא לְזַרְעֲיָתְכוֹן לְסַגִּיאֵי תַּסְגּוֹן יָת אַחְסָנַתְהוֹן וְלִזְעֵירֵי תַזְעֲרוּן יָת אַחְסָנַתְהוֹן לִדְיִפּוֹק לֵיהּ תַּמָּן עַדְבָּא דִּילֵיהּ יְהֵי לְשִׁבְטֵי אֲבָהָתְכוֹן תַּחְסְנוּן
בנין התפעל כפועל יוצא
א. תרגם את בנין התפעל ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ״ כפועל יוצא: ״וְתַחְסְנוּן יָת אַרְעָא״, ובסוף הפסוק ״תִּתְנֶחָלוּ״ – ״תַּחְסְנוּן״. וכן תרגם ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם״ (ויקרא כה מו) ״וְתַחְסְנוּן יָתְהוֹן לִבְנֵיכוֹן״, הנחילום לבניכם.⁠1 ולא כרש״י שם שכתב ״ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם״. לטעם תרגומו ראה לעיל ״תִּתְחַטָּאוּ״ (במדבר לא כ) ״תַּדּוֹן עֲלוֹהִי״.
לָרַב וְלַמְעַט – ברבים, אבל לוֹ יִהְיֶה – ביחיד
ב. פתח בלשון רבים ״וְהִתְנַחַלְתֶּם... לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם״, והמשיך בלשון יחיד ״לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ״. אבל אונקלוס השומר על אחידות בין חלקי המשפט תרגם הכל בלשון רבים; ״לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ״ – ״לְסַגִּיאֵי תַּסְגּוֹן יָת אַחְסָנַתְהוֹן וְלִזְעֵירֵי תַזְעֲרוּן יָת אַחְסָנַתְהוֹן״ (לרבים תרבו את נחלתם ולמעטים תמעיטו את נחלתם). וכן תרגם לעיל כו, נג כהערת המסורה שנרשמה שם. אם כן מדוע בהמשך ״אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה״ תרגם ״לִדְיִפּוֹק לֵיהּ תַּמָּן עַדְבָּא דִּילֵיהּ יְהֵי״ ביחיד, ולא ״אל אשר יצא להם שמה הגורל להם יהיו״?
בתרגומו רמז אונקלוס שלפנינו שני מושאים: הרישא ״למשפחתיכם״ מדברת בחלוקה ליחידים, ובזה תרגם בלשון רבים ״לרבים תרבו נחלתם״. ואולם ״אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה״ מדבר בשבט, ולפיכך הניחו בלשון יחיד. לשני אלה רמז גם רש״י ״למטות אבתיכם – לפי חשבון יוצאי מצרים. ד״א: בי״ב גבולין כמנין השבטים״.⁠2
ולכאורה תרגומו חולק על פיסוק הטעמים ״וְהִתְנַחַלְתֶּם֩ אֶת-הָאָ֨רֶץ בְּגוֹרָ֝ל לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם לָרַ֞ב תַּרְבּ֤וּ אֶת-נַחֲלָתוֹ֙ וְלַמְעַט֙ תַּמְעִ֣יט אֶת-נַחֲלָת֔וֹ אֶל֩ אֲשֶׁר-יֵ֨צֵא ל֥וֹ שָׁ֛מָּה הַגּוֹרָ֖ל ל֣וֹ יִֽהְיֶ֑ה לְמַטּ֥וֹת אֲבֹתֵיכֶ֖ם תִּתְנֶחָֽלוּ״.
מכיוון שהטעימו תיבת ״יהיה״ באתנח, נמצא שלדעתם דובר עד כאן בחלוקה ״למשפחתיכם״ ורק ״למטות אבתיכם תתנחלו״ עוסק בחלוקה לפי שבטים. ואילו פירשו כאונקלוס, היה להם להטעים ״ולמעט תמעיט את נחלתו״ באתנח, שמכאן ואילך מדבר בחלוקה לפי שבטים.⁠3 אבל הרה״ג אביגדר נבנצל השיב שהסיפא ״למטות אבתיכם תתנחלו״ מוסב על כל שלפניו: בין יחידים ובין שבטים ינחלו דווקא לפי האב ולא לפי האם, ואם כן האתנח במקומו, ונכון.
1. וכן כתב ראב״ע: ״והתנחלתם – כמו והתאויתם (במדבר לד י) והפעול – הארץ״. המיוחס ליונתן תרגם ברישא כאונקלוס, אבל את סוף הפסוק כבמקרא ״תִּתְנֶחָלוּ״ – ״תִּתְחַסְנוּן״.
2. וראה כעין זה ב״העמק דבר״ וב״הכתב והקבלה״ על פי הגר״א.
3. אבל לפי המיוחס ליונתן הפסוק כולו מדבר בחלוקה לשבטים: ״וְתַחְסְנוּן... לִגְנִיסַתְכוֹן לְשֵׁיבַט דְעַמֵיהּ סַגִין תַּסְגֵי וּלְשֵׁיבַט דְעַמֵיהּ זְעִירִין תַּזְעֵיר״ [ותִנחלו... למִשׁפחותיכם לשבט שעמו רבים תרבה ולשבט שעמו מעטים תמעיט].
ותאחסנון ית ארעא בעדיוןא לזרעייתכוןב לשבטה דעמיה סגיןג תסגון אחסנתיה ולשבטה דעמיה זעירין תזער אחסנתיה לכלד מן די יפוק לה תמן עדווה דידיהה יהווי לשבטיהו אבהתכון תאחסנוןז.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בעדיון״) גם נוסח חילופי: ״בעדווין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לזרעייתכון״) גם נוסח חילופי: ״{לזרעיית}⁠הון״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דעמיה סגין״) גם נוסח חילופי: ״דעמא סגי״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לכל״) גם נוסח חילופי: ״ית כל״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דידיה״) גם נוסח חילופי: ״לה״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשבטיה״) גם נוסח חילופי: ״{לש}⁠בט״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תאחסנון״) גם נוסח חילופי: ״תח׳⁠ ⁠⁠״.
ותחסנון ית ארעא בעדבין לגניסתכון לשיבט דעמיה סגין תסגי ולשיבט דעמיה זעירין תזעיר לדיפוק ליה תמן עדבא דיליה יהי לשיבטי אבהתכון תתחסנון.
And you shall inherit the land by lots, according to your families; to the tribe whose people are many you shall enlarge, and to the tribe whose people are few, you shall diminish. According to the place where one's lot falleth, there shall his place be; you shall inherit by the tribes of your fathers.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַתֻוַּזִעֻונַהֻ בִּאַסהֻמֵ לִעַשַׁאאִרַכֻּם לִלִכַּתִ׳ירִ כַּתִּ׳רֻוא נַחלַתַּהֻ וַלִלקַלִילִ קַלִלֻוהַא לִמַן כַ׳רַגַ לַהֻ אַלסַּהם פִי אִי מַוְצִ׳עֵ כַּאןַ לַהֻ עַלַי׳ חַסַבִּ אַסבַּאטִ אַבַּאאכֻּם תַּתַּוַזַּעֻונַהֻ
ואותה תנחילו בחלקים שוים למשפחותכם, לבעלי ריבוי הרבו את נחלתו, ולמעטים המעיטו אותה, ולמי שיצא לו החלק השוה באיזה שיהיה המקום, היה זה לו, על על פי שיעור שבטי אבותכם תתחלקו בה.
אל אשר יצא לו שמה – מקרא קצר הוא: אל מקום אשר יצא לוא הגורל לו יהיה.
למטות אבותיכם – לפי חשבון יוצאי מצרים.
דבר אחר: בשנים עשר גבולים למיניין השבטים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י לונדון 26917 נוסף כאן: ״שמה״.
אל אשר יצא לו שמה – This is an elliptical verse, the meaning being, the place where the lot falls to anyone, that shall be his.
למטות אבותיכם ACCORDING TO THE TRIBES OF YOUR FATHERS [YOU SHALL DIVIDE INHERITANCE] – i.e., according to the number of those who came out of Egypt (Bava Batra 117a; cf. Rashi on Bemidbar 26:55).
Another explanation: you shall divide it into twelve districts, as is the number of the tribes.
והתנחלתם – כמו: והתאויתם (במדבר ל״ד:י׳), והפעול הארץ.
(54-55) והטעם להזכיר לרב תרבו – לדבק אחריו: ואם לא תורישו.
AND YE SHALL INHERIT THE LAND. Ve-hitnachaltem (and ye shall inherit) is similar to ve-hitavvitem (and ye shall mark out) (Num. 34:10).⁠1 Ha-aretz (the land) is the object.⁠2
(54-55) Scripture mentions to the more ye shall give the more inheritance to connect But if ye will not drive out the inhabitants (v. 55) which comes after it.⁠3
1. Both verbs are in the hitpa'el and are transitive. Most verbs in the hitpa'el are intransitive. Hence Ibn Ezra's comment.
2. In other words, ve-hitnachaltem is transitive.
3. In other words, the law commanding Israel to drive out the Canaanites follows the law telling Israel to inherit Canaan, in order to warn Israel that they will not inherit the land if they permit Canaanites to dwell therein.
והתנחלתם – ב׳. הכא ואידך גבי עבד דעבד איתקש לקרקעות.
והתנחלתם – ד״פ נחלה בפסוק שכל א׳ הי״ל בד׳ מקומות בהר ובמישור ובשפלה ובחוף הים והפסוק מתחיל ומסיים בנחלה לומר שבמקום שיצא הגורל אפי׳ רחוק זה מזה אין לשנות.
והתנחלתם – והתאויתם (במדבר ל״ד:י׳), כבר הודעתי דרך ההתפעל וההתפעלות, להיות כל הפעל גשמי משתנה ברוב הפעלות שהוא עושה, אי זה צד מהשנוי אם לגוף או אל נפש.
והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחֹתיכם – כבר ביארנו בפרשת פינחס איך היה ענין זה הגורל לשבטים, ומשם יתבאר מה שזכר מזה בזה המקום. ויהיה הרצון באומרו ׳למשפחֹתיכם׳ — למשפחות הכוללות, והם השבטים. או יהיה הרצון בו למשפחות הפרטיות, כי בני השבט האחד היו חולקין גם כן ביניהם נחלתם על פי הגורל. ואחשוב שכבר היה זה בשיחלקו תחילה הנחלה ביניהם למשפחות הכוללות על פי הגורל, ואחר יחלקו המגיע למשפחה הכוללת למשפחות יותר מיוחדות עד שיגיע הענין בסוף אל היותר מיוחדות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם וגו׳. והכוונה שלא ישכון זר בתוכם.
ד״א בשני׳ עשר גבולים כמנין השבטי׳. תימה דהא דלא כמאן דתניא בפ׳ יש נוחלין ר׳ יאשיה אומ׳ ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנא׳ לשמות מטות אבותם ינחלו רבי יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ ומה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו שכל נחלות שבעולם חיים יורשי׳ מתים וכאן מתים יורשים חיים כו׳ ר״ש בן אליעזר אומר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ כדי לקיים שני מקראות הללו הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלקו עם יוצאי מצרים היה מבאי הארץ נוטל חלקו עם באי הארץ מכאן ומכאן נוטל חלקו מכאן ומכאן אלמא כ״ע מודו דשמות מטות אבותם ליוצאי מצרים קא מיירי ולא לשבטי׳ ואלו הכא בלמטו׳ אבותיכם תתנחלו ספוקי מספקא ליה אי ליוצאי מצרי׳ קמייר׳ אי לשבטים קמיירי ופי׳ אותו בשני הפירושים וצ״ע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נ]

(נד) וכתב הרמב״ן שהזהירם שלא ילכו לדור ולשבת בארץ אחרת אף כי אין לפחד מחית השדה כי היא לא תבא אלא בארצות הנחרבו׳ ולא תהיה ארצכ׳ כן כי תתנחלו אותה בגורל למשפחותיכם וכלה תהיה ארץ נושבת לא חרבה ולכן תגרשו העמים כי לא תהיה ארצכם מפני זה חרבה.
דבר אחר בשנים עשר גבולין. הרא״ם הקשה על פירוש רש״י, דזה לא הוי כמאן, לא כמאן דאמר ליוצאי מצרים, ולא כמאן דאמר לבאי הארץ נחלקה; דתניא בפרק יש נוחלין (ב״ב קיז.), רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה, שנאמר (ראו לעיל כו, נה) ״למטות אבותיכם תתנחלו״. רבי יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה, שנאמר (לעיל כו, נג) ״לאלה תחלק הארץ״, ומה אני מקיים ״לשמות מטות אבותם כו׳⁠ ⁠⁠״. שמע מינה דהכל מודים ד״שמות מטות אבותם״ איירי ביוצאי מצרים, ואילו כאן ספוקי מספקא ליה. ולא הקשה מידי, דלעיל (כו, נה) כתב ״לשמות מטות אבותם״, שפירושו לכל אחד ואחד בשמו דווקא, והכל מודים בזה שרצה לומר יוצאי מצרים. אבל כאן דלא כתיב כך, ספוקי מספקא ליה אם ״למטות אבותם״ רוצה לומר לכל אחד ואחד שהוא במטה, ומקרא קצר הוא, דהוי למכתב ׳לשמות מטות אבותם׳. או יש לפרש בשנים עשר גבולין דווקא. ופשוט הוא:
והתנחלתם את הארץ בגורל – בפסוק זה נתקשו המפרשים מאד באמרם כי תחילת הפרשה מדברת מאיבוד האומות וצלמי מסכותם, וכן סוף הפרשה ואם לא תורישו את יושבי הארץ וגו׳, ואיך הכניס בין הדבקים פסוק והתנחלתם את הארץ, ואומר אני שלא קשה מידי כי באיבוד הצלמים והבמות וגירוש כל האומות הטיל ה׳ עבודה רבה על ישראל ויש לחוש לשני דברים, הן שיהיה הדבר כקדירה דבי שותפי ותתבטל מצוה זו כי כל אחד יאמר אפשר למצות ביעור שתתקיים על ידי אחרים, הן שיגרום מחלוקת בין השבטים כי כל אחד יבחר לו הרע במיעוטו במקום שאין שם הרבה צלמים ומסכות, על כן הכניס תוך ענין זה פסוק והתנחלתם את הארץ בגורל כי בזה בטלו כל החששות.
וְלַמְעַט תמעיט: בלא מאריך בלמ״ד. [וְלַמְעַט֙].
לפי חשבון יוצאי מצרים. כאן לא פי׳ כפירושו שפי׳ בפ׳ פנחס דשם משמע שפירושו שחלקו לפי באי הארץ שבאו לכלל כ׳ שנה, משום דאיכא פלוגתא בב״ב דף קי״ז ואיכא למ״ד לאלה תחלק הארץ וגו׳ ועל באי הארץ נאמר, ושם פירש אליבא אותו מ״ד וכאן פי׳ אליבא מ״ד לאלה תחלק הארץ על יוצאי מצרים נאמר ואפשר לדחוק וליישב דהיינו נמי לפי שפירש לעיל משונה נחלה זו כו׳:
בי״ב גבולין. ר״ל דכל גבול נקרא על שבטו, זה גבול ראובן, וזה גבול שמעון, והשתא א״ש מה שפרש״י בפ׳ ויחי מ״מ לא נקראו שבטים אלא אלו, ר״ל אף נחלת אפרים ומנשה לא נקראו אלא על שמם גבול אפרים וגבול מנשה. כתב הרא״ם, תימה דהא לא כמאן, דלר׳ יאשיה דמאר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו, ולרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נתחלקה א״י שנאמר לאלה תחלק הארץ, ומה אני מקיים לשמות מטות אבותם משונה נחלה זו וכו׳ והניח בצ״ע. וי״ל דק״ל, לכל הפי׳ קשה מהו למטות אבותם, לא הל״ל אלא לשמות אבותים ינחלו, למטות ל״ל. אלא ע״כ למדרש נמי לי״ב גבולין וכו׳ וזה שהכריח את רש״י לפ׳ ד״א. ולפי ד״א נמי קשה ל״ל למימר אבותם, דלא הל״ל אלא לשמות מטות, לכן צריך גם לטעם ראשון:
Taking into account those who came out of Egypt. Here Rashi does not explain as he did in Parshas Pinchas (26:53), for there his explanation implied that they divided [the land] according to those who entered the land and had reached twenty years of age. There is a dispute in Bava Basra 117a, and one opinion is that [the words] "The land shall be apportioned among these…" (26:53) refers to those who entered the land, and there he explained in accordance with that opinion. However, here Rashi explains in accordance with the opinion that [the words] "The land shall be apportioned among these" refers to those who came out of Egypt. [Alternatively] it is possible to give a forced answer that this is in accordance with the explanation above (26:55) that "This inheritance is different [from all others…]"
With twelve border demarcations. Meaning: The entire border demarcation was referred to by its tribe [e.g.] this being the border demarcation of Reuven and that being the border demarcation of Shimon. Now we can understand Rashi's comment in Parshas Vayechi (Bereishis 48:6) that [even though the land was apportioned by population], "Nonetheless only these were termed tribes…" as meaning that the inheritance of Ephraim and Menashe would also be referred to by their name, as the border of Ephraim or the border of Menashe. Re'm writes: This is puzzling, because this is not like either opinion (Bava Basra 117a). For Rabbi Yoshiya says the land was apportioned to those who left Egypt, as it says, "According to the names of their fathers' tribes should they inherit it" (26:55), while Rabbi Yochanan says that the land of Israel was apportioned to those who came into the land, as it says, "The land shall be apportioned among these…" (26:53). Therefore, how am I to understand [Rashi's comment (26:55)] "according to the names of their tribes — this inheritance is different…"? He leaves the question unresolved. The answer is that Rashi is answering a question: According to both explanations there is a difficulty as to what is meant by "According to [the names] of their fathers' tribes.⁠" For it should have merely said, "According to the names of their fathers should they inherit it.⁠" Why was the word "tribes" necessary? Rather, one must say that it was also to expound, "With twelve border demarcations…" This forced Rashi to bring the other interpretation. However, according to the second interpretation there is also the difficulty as to why it said, "fathers" for it should have merely said, "According to the names of the tribes". Therefore the first reason is also necessary.
והתנחלתם – בא בהתפעל, להורות גם על הנחלה לדורות, כי בני ישראל יהיו הנוחלים מיד האומות, ובניהם אחריהם ינחלו מידם, ובדרך הזה הם נושאי הפעולה וגם מקבלי הפעולה:
אל אשר יצא לו שמה – לאותו צד שיצאו לו הגורל, אם לצפון או לדרום, כמו שפירשתי בפרשת פינחס בענין חלוקת הארץ:
אל אשר יצא – עמ״ש בפ׳ פינחס מזה בשם הגר״א.
והתנחלתם וגו׳ – עיין פירוש לעיל כו, נג–נו.
בגורל – בדרך שאושרה על ידי האורים והתומים (עיין שם). כל אחד קיבל את חלקו בגורל, אשר תוצאותיו אוּשרו על ידי ה׳. לפיכך כל אחד היה מחויב להוריש תחילה את התושבים ואת בית גילוליהם כדי להפוך את חלקו לראוי לירושתו.
והתנחלתם – ואז אחר שתורישו כל יושבי הארץ תתנחלו את הארץ – ותפס בנין התפעל ולא אמר ותנחלו, כי הם חלקו את הארץ קודם שכבשו כל הז׳ אומות כמ״ש בס׳ יהושע, לכן אמר והתנחלתם, ר״ל שרק אם יגמרו הכבוש תהיה נחלה קיימת לא נחלה מדומה, וכבר בארתי בפ׳ פינחס שהגורל היה מברר המחוז באיזה מחוז ותחום יקח כל שבט, ואח״ז היה ביד המחלקים לתת לכל שבט חלק רב או חלק מעט לפי רבוי אנשי השבט או מעוטם, ועז״א והתנחלתם בגורל למשפחותיכם – ר״ל הגורל יברר כל משפחה ר״ל שבט באיזה תחום יקח חלקו, ואח״כ לרב תרבו את נחלתו – זה יהיה ביד המחלקים בלא גורל, רק התנה תנאי אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה – ר״ל שמה שלרב ירבו נחלתו לא יוכל להרבות לו בתחום של שבט אחר רק בתחום שיצא שם הגורל לשבט זה, ופירש הדבר למטות אבותיכם תתנחלו, שכל מטה יקבל נחלתו בתחום מיוחד:
והתנחלתם את הארץ בגורל: דאע״ג שקנו אותה בכלל ירושה, מ״מ לא זכה כל אחד בנחלתו אלא עד שהפילו גורל, כדין חלוקת אחים, כדאיתא בב״ב (קו,ב).
למשפחותיכם: כל שבט נתחלק לכמה משפחות בפני עצמן.
לרב תרבו וגו׳: למשפחה שיש בה הרבה אנשים תתנו מחוז שיש בו הרבה חלקים.
אל אשר יצא לו שמה הגורל: חזר ושנה הכתוב, דלא כחלוקת אחים שאפשר לחלוק בלי גורל, משא״כ הארץ דוקא בגורל, ומה׳ כל משפט איש באחוזה שלו.
למטות אבותיכם תתנחלו: הגורל לא מהני אלא במקום שבטו ולא (במקום) שבט אחר, משא״כ משפחה אינו לעיכובא, והרי יש אנשים שאין להם משפחה מיוחדת.
למטות אבותיכם – לפי שאמר בראש הפסוק למשפחותיכם, שומע אני שכל משפחות שבט אחד לא תהיינה מכונסות במקום אחד, אבל כל אחת תטול נחלה במקום מיוחד, חזר ופירש כאן ״למטות אבותיכם תתנחלו״, כלו׳ הגורל יודיע מקום הנחלה לכל השבט, עד״מ יהודה בדרום, יוסף ובנימין באמצע, רק תחלקו בחלקים גדולים או קטנים כפי רוב בני משפחה ומשפחה ובני שבט ושבט.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״יאבן עזראטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משההכל
 
(נה) וְ⁠אִם⁠־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת⁠־יֹשְׁ⁠בֵ֣י הָאָ֘רֶץ֮ מִפְּ⁠נֵיכֶם֒ וְ⁠הָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְ⁠שִׂכִּ⁠ים֙ בְּ⁠עֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְ⁠לִצְנִינִ֖ם בְּ⁠צִדֵּ⁠יכֶ֑ם וְ⁠צָרְ⁠ר֣וּא אֶתְכֶ֔ם עַל⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖⁠ם יֹשְׁ⁠בִ֥ים בָּֽהּ׃
But if you do not drive out the inhabitants of the land from before you, then those you let remain of them will be as pricks in your eyes and as thorns in your sides, and they will harass you in the land in which you dwell.
א. וְצָרְר֣וּ =ל1,ש,ש1,ק3,ל9 ומ"ש
• ל,ב,ל3=וְצָרֲר֣וּ (חטף)
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

וְאִם לָא תְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וִיהֵי דְּתַשְׁאֲרוּן מִנְּהוֹן לְסִיעָן נָטְלָן זֵין לְקִבְלְכוֹן וּלְמַשְׁרְיָן מַקְּפָנֵיכוֹן וִיעִיקוּן לְכוֹן עַל אַרְעָא דְּאַתּוּן יָתְבִין בַּהּ.
But if you will not drive out the inhabitants of the country from before you, it will be that those who remain of them, combining, will take arms against you, and surrounding you with camps they will distress you in the land wherein you dwell.

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ
וְאִם לָא תְּתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וִיהֵי דְּתַשְׁאֲרוּן מִנְּהוֹן לְסִיעָן נָטְלָן זֵין לְקִבְלְכוֹן וּלְמַשְׁרְיָן מַקְּפָנֵיכוֹן וִיעִיקוּן לְכוֹן עַל אַרְעָא דְּאַתּוּן יָתְבִין בַּהּ
לְשִׂכִּים וְלִצְנִינִם – מליצות
א. ״לְשִׂכִּים וְלִצְנִינִם״. שֻׂכָּה היא קוֹץ, יָתֵד דּוֹקְרָנִית, כראב״ע: ״הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרו (איוב מ לא) – כמו לְשִׂכִּים בעיניכם״.⁠1 על פי זה פירש רש״י:
לְשִׂכִּים בעיניכם – ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות סִכַּיָּא.⁠2
גם צָנִין (או צֵן) הוא קוֹץ, צֶמַח דּוֹקְרָנִי, כראב״ע לפסוק ״צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ״ (משלי כב ה): ״צִנִּים – שרשו צנן מן וְלִצְנִינִים וענינו סִלּוֹנִים״ (קוצים).⁠3 וכן ברש״י כאן:
ולצנינם – פותרים בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסובבת [הסוככת] אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא [והיינו דמתרגמינן מקפן לכון].⁠4
לפי פירושם משמעות הדימויים ״לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם״ – ליתדות הדוקרות ומנקרות את עיניכם, ״וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם״ – לקוצים בצדיכם.⁠5
ואולם אונקלוס, כדרכו, אינו מתרגם מליצות אלא מפרש את כוונתן.⁠6 הואיל ומליצת ״לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם״ נתבארה לו כהתקפה חזיתית ״מוּל עֵינֵיכֶם״, תרגם ״לְסִיעָן נָטְלָן זֵין לְקִבְלְכוֹן״ (לכתות הנושאות כלי זין לנגדכם). ואילו את ״וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם״ שהיא התקפה מן הצד, תרגם ״וּלְמַשְׁרְיָן מַקְּפָנֵיכוֹן״ (ולמחנות אשר יקיפו אתכם).⁠7
יוב״ע לנביאים כת״א לתורה
ב. מליצת ״לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם״ שבתורה, מופיעה בלשון אחר ביהושע: ״וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם״ (יהושע כג יג). אבל יוב״ע תרגם שם ״וִיהוֹן לְכוֹן לִתְבָר וּלְתַקְלָא וּלְסִיעָן נָטְלָן זֵין לְקִבְלְכוֹן וּלְמַשְׁרְיָן מַקְּפָנֵיכוֹן״ כת״א כאן אף על פי שאין לתרגומו אחיזה בכתוב. לדעת ״מרפא לשון״ הטעם הוא ״כי לעולם הכוונה אחר לשון התורה״, כלומר תרגום התורה נתקבל כמטבע לשון קבוע שנכלל גם בתרגומי נ״ך.
רש״י תמוה: וְצָרֲרוּ – כתרגומו
ג. ״וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם״ – ״וִיעִיקוּן לְכוֹן״, וברש״י: ״וצררו – כתרגומו״. והקשה יא״ר: ״לא הבנתי מה בא להשמיענו... שבכל מקום שמצינו בפי׳ רש״י כתרגומו אז בא להוציא (מפירוש אחר)״, ומהו שבא רש״י להוציא ממנו? ב״ספר זכרון״ השיב שכאן בלבד מסכים רש״י שהוא כתרגומו, אבל לעיל בפסוק ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים״ (במדבר כה יז) ״אַעֵיק לְמִדְיַנָאֵי״ (הָצֵק למדינים, חילופי ע/צ) אין הוא מפרש כתרגום כי שם כתב ״צרור – עליכם לְאַיֵּב אותם״ לשון איבה ושנאה. ואצלנו אינו כך ״שאם נפרשהו מלשון שנאה, אינו נופל יפה על לשון שארית הכתוב עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ״. כלומר לפי פירושו לעיל נצטרך לפרש ״וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ״ – וישנאו אתכם על הארץ וגו׳ שהוא פירוש חסר מובן. אבל לפי תרגומו ״וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם״ – ״וִיעִיקוּן לְכוֹן״ [ולא: יָתְכוֹן], מובן: יציקו לכם על הארץ שתשבו בה. ועיין עוד בביאורנו שם.
1. ומכאן בלשון ימינו סִכָּה – תַיִל דק וחד.
2. ״וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת״ (שמות כז יט) ״וְכָל סִיכּוֹהִי וְכָל סִיכֵּי דָרְתָּא״. רש״י מפרש מילה בעברית על פי שורש ארמי. מכיון ש״סִכַּיָּא״ הוא התרגום ליתד, ניתן להסיק ש״שִׂכִּים״ הם יתדות. דרכו זו של רש״י התבארה בפסוק ״וְנָתְנו עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף״ (שמות יב ז), אך רשב״ם מסתייג מדרך זו ולדעתו גם אם מצויים שורשים המשותפים לעברית ולארמית, אין משמעם שווה בשתי הלשונות. לכן בפסוקנו הוא מפרש ״שִׂכִּים״ כקוצים וראיתו בצידו: ״לשון של קוצים וסרפדים הנוקבים את העינים, כמו לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים״ (הושע ב ח) ראה שם רד״ק וראב״ע, ועיין גם ברמב״ן כאן.
3. כמו ״כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב״ (יחזקאל ב ו), ״סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב״ (יחזקאל כח כג).
4. התוספת בסוגריים אצל ברלינר. אבל את צִנִּים פַּחִים פירש רש״י: ״כמו לִצְנִיניִם בְּצִדֵּיכֶם, וּבָאוּ עָלַיִךְ הֹצֶן (יחזקאל כג כד) לשון גדודים ולסטים״.
5. ומה שתרגם המיוחס ליונתן ״לְשִׂכִּים״ – ״לְסָכְיַין״ אין פירושו לשון יתדות כרש״י, שכן הוסיף ביטוי מדרשי ״לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם״ – ״לְסָכְיַין בְּעֵינָא בִּישָׁא בְּכוֹן״ [לצופים בעין רעה בכם] ואם כן הבין לְשִׂכִּים מלשון צפייה כמו ״וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים״ (במדבר כג יד) ״וְדַבְרֵיהּ לַחֲקַל סָכוּתָא״ לשון הבטה והשקפה ״וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ״ (בראשית כו ח) ״וְאִסְתַּכִי אֲבִימֶלֶךְ״. ״ינחנו״.
6. כמבואר בפסוק ״וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״ (בראשית יג טז) ״וַאֲשַׁוֵּי יָת בְּנָךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא״.
7. על פי דרכו לתרגם בדמיון צלילי ללשון הכתוב היו שהציעו ״לְסִיעָן נָטְלָן זֵין״, כי הוא פירש לְשִׂכִּים כמו סַכִּין, ורחוק. גם הפרשנות ״וּלְמַשְׁרְיָן מַקְּפָנֵיכוֹן״ כלשון חז״ל ״מן המוקף״, רחוקה. ויותר מסתבר שפירש וְלִצְנִינִם כמו ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״ (תהלים ה יג) וברש״י: ״כצנה – המקפת שלש רוחותיו של אדם״ ומכאן – מַקְּפָנֵיכוֹן. גם את הפס׳ ביהושע המובא בהערה הבאה פירש רש״י: ״וְלִצְנִנִים – לשון מחנות״. וראה ״ביאורי אונקלוס״, ״לחם ושמלה״ ו״נתינה לגר״.
ואין לא תשיצון יתא דיירי [ד]⁠ארעאב מן קדמיכון ויהווי ית כל גמה די תשיירוןד מנהון לסיכין בעיניכון ולרמחיםה בסטריכון ויעיקון לכון על ארעא די אתון שרין בה.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כל״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״[ד]⁠ארעא״) גם נוסח חילופי: ״אר׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״מה די תשיירון מנהון״) נוסח אחר: ״מה דמשתייר מנהון״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די תשיירון״) גם נוסח חילופי: ״דמשייר״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולרמחים״) גם נוסח חילופי: ״ולרומחין״.
ואין לא תתרכון ית כל יתבי ארעא מן קדמיכון ויהי מה די תשיירון מנהון לסכיין בעינא בישא בכון ומקיפין לכון כתריסין בסיטריכון ויתעיקון יתכון על ארעא דאתון יתבין בה.
But if you will not drive out the inhabitants of the land from before you, it will be that the residue whom you have spared looking at you with an evil eye will surround you as shields (terisin) on your sides, and afflict you in the land wherein you dwell;
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֲנִי אָמַרְתִּי (דברים כ׳:י״ז) ״כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם״, וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כֵּן אֶלָּא (יהושע ו׳:כ״ה) ״וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה״ וְגוֹ׳ הֶחֱיָה״ וְגוֹ׳, הֲרֵי יִרְמִיָּה בָּא מִבָּנֶיהָ וְעוֹשֶׂה לָכֶם דְּבָרִים שֶׁלְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר ״דִּבְרֵי יִרְמִיָּהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ״.
וַאִן לַם תֻקרִצֻ׳וא הלַ אַלּבַּלַדִמִן בַּיְןִ יַדַיְכֻּם פַיַצִירֻ מַא תַּבּקֻונַהֻ מִנהֻם כַּאִבַּרֵ פִי עֻיֻונִכֻּם וַכַּמַסַל פִי גַוַאנִבִּכִּם וַיֻצַ׳אִיקֻונַכֻּם פִי אלּבַּלַדִ אלּדִ׳י אַנתֻם מֻקִימֻוןַ פִיהִ
ואם לא תכחידו את תושבי הארץ מן בין-ידיכם, אזי נהיה מה תשאירו מהם אצלכם, כמו מחטים דקים בעיניכם וכמו מחטים עבים בצידי מותניכם ויצירו לכם בארץ אשר אתם דרים בה.
לשכים בעיניכם – קוצי הגדר. והעי״ן מובלעת בכ״ף, כמו ״ופטורי ציצים״ (מלכים א ו׳:י״ח), ״ובלולים״ (מלכים א ו׳:ח׳) וגם ״והיו לכם לצדים״ (שופטים ב׳:ג׳), כי הוא מן ״הוא הצד ציד״ (בראשית כ״ז:ל״ג), ופירושו מלכודות ומכשולים. והקרוב שיהיה מיונו לשני אלה, כי הצנינים קשים יותר מהשכים, והקביל בהם את העינים והצדדים, כל דבר למה שראוי לו. וכבר קרא להם ׳צנים׳ בלי הכפלה, ואמר ״צנים פחים״ (משלי כ״ב:ה׳); ״ואל מצנים יקחהו״ (איוב ה׳:ה׳).
והיה אשר תותירו מהם – יהיו לכם לרעה.
לשכים בעיניכם – ליתידות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות (שמות ל״ח:כ׳) – סיכיא.
ולצנינים – פותרים בו הפותרים: לשון משוכת קוצים הסובבת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא.
[לצנינים – כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה׳:י״ג), המקפת לאדם בשלש רוחות, ותרגומו מוכיח.]⁠א
וצררו אתכם – כתרגומו.
א. הביאור המוסגר הוא תוספת מפי רש״י המופיע בכ״י לייפציג 1 עם הפתיחה ״ונר׳ לר׳⁠ ⁠⁠״ והחתימה ״ת׳ כ״כ רבנ׳ שמעי׳⁠ ⁠⁠״. והשוו לרש״י תהלים ה׳:י״ג: ״כצנה – המקפת שלש רוחותיו של אדם.⁠״ ולרש״י יהושע כ״ג:י״ג.
והיה אשר תותירו מהם THEN IT SHALL COME TO PASS THAT THOSE WHOM YOU LEAVE OF THEM – shall be a misfortune for you.
לשכים AS שכים IN YOUR EYES – as pins which prick out your eyes: the Targum translation of יתדות pins or pegs, is שיכיא (cf. Shemot 27:19).
ולצנינים – The lexicographers explain it in the sense of a hedge of thorns (צנינים is another form of צנים) so that the meaning here is: they will become as something which hedges you in, enclosing and imprisoning you in order that none can go forth nor come in (cf. Rashi on Yehoshua 23:13) (The meaning is they will hedge you in on all sides בצדיכם.)
{See Hebrew text.}
וצררו אתכם – Understand this as the Targum does: ("and they will distress you").
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה לאמרואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם וגו׳.
לשיכים מלשון סכין כלומר כלי זינם ישאו עלימו.
בצדיכם כשם שהצנה מקפת את האיש כך יסובבו אתכם במלחמותם:
לשכים בעיניכם – לשון של קוצים וסרפדים הנוקבים את העינים, כמו: הנני סך את דרכך בסירים (הושע ב׳:ח׳). ובספר יהושע מוכיח, שם: והיו לכם לפח ולמוקש ולשוטט בצדיכם {ולצננים בעיניכם} (יהושע כ״ג:י״ג) – לשון אבי יסר אתכם בשוטים (מלכים א י״ב:י״א), שוט לסוס (משלי כ״ו:ג׳).
ולצנינים – גם הוא ממיני קוצים המזיקים לבני {אדם}. מנחם בן סרוק (מחברת ערך צן) חברו עם ואל מצנים יקחהו (איוב ה׳:ה׳), אך אני מפרשו לשון כצנת שלג (משלי כ״ה:י״ג), שהרי שם כתוב: אשר קצירו רעב יאכל ואל מצנים יקחהו ושאף צמים חילם (איוב ה׳:ה׳), כלומר: הליסטים הרעבים והערומים – צנים, והצמאים יקחו ממונם.
לשיכים בעיניכם NAILS IN YOUR EYES: The word שיכים means the same as “thorns” or “nettles,” which sting the eyes.⁠1 So it is written (Hos. 2:8) “I will hedge up (סך) your road with thorns.” Proof can be adduced from [a similar verse in] the book of Joshua where it is written (23:13), “They shall become a snare and a trap for you, a scourge (ולשוטט) in your side and thorns (ולצננים) in your eyes.”
(לשוטט is connected to the word “שוטים – whips,” as in the phrase [I Kings 12:11], “My father flogged you with whips [שוטים]”, or [Prov. 26:3] “a whip [שוט] for a horse.”)⁠2
So also the word “ולצנינים – and as thorns” [in our verse and in Joshua] refers to a type of thorn that harms humans.⁠3
Menaḥem ben Saruq categorized the word [ולצנינים, here] together with [the word מצנים, in the phrase] (Job 5:5), “ואל מצנים יקחהו.” But I explain [the word מצנים, there] as meaning [“cold,”]⁠4 the same as in the phrase (Prov. 25:13), “like the coldness (כצנת) of snow.” For there the verse reads:⁠5אשר קצירו רעב יאכל ואל מצנים יקחהו ושאף צמים חילם – in other words “Highwaymen who are hungry, naked – [which is the meaning of the word] צנים6 – and thirsty will carry off their wealth.”
1. Most exegetes agree with Rashbam about the meaning of שיכים. See e.g. Rashi. Rashbam may be arguing against LT, who sees שיכים as related to the word for knife, and sees our verse as meaning that any Canaanites who are not killed by the conquering Israelites will end up attacking the Israelites with weapons. Rashbam explains that the verse describes a potential irritation from those nations, not a military threat.
I have divided Rashbam’s comment above into four paragraphs. Its basic outline is as follows: (1) an explanation of שיכים; (2) an aside about the meaning of שוטט in the parallel verse in Joshua; (3) an explanation of the word צנינים here and in Joshua; and (4) a side argument against Menaḥem, who believed that the word מצנים in Job 5:5 meant the same thing as צנינים here.
2. Rashbam is opposing Rashi’s commentary to Joshua, where Rashi suggests that לשוטט means to roam about looking for booty. Moderns concur with Rashbam.
3. Rashbam’s interpretation opposes LT which understands ולצנינים in our verse as related to the word for cold (צינה). See note 6.
Rashbam’s comment may also be opposed to Rashi who saw ולצנינים as an image of closing people in with a fence of thorns, not of irritating them with sharp thorns.
4. In other words, Rashbam is disagreeing both with LT and with Menaḥem, each of whom suggests that מצנים in Job and ולצנינים in Numbers mean the same thing. LT says that they both mean “cold.” Menaḥem says that they both mean “thorns.” Rashbam says that one means “cold” and the other means “thorns.”
5. Rashbam’s literal translation of the verse would likely be: “Since his harvest will be eaten by the hungry, it will be taken by naked people, and the thirsty will take their wealth.” As noted by NJPS, the verse is difficult and its meaning is uncertain.
6. The assumption is that people who are naked – i.e. who have insufficient clothing – are cold.
The interpretation of the word מצנים in the Job commentary that Japhet attributes to Rashbam (ואל מצנים: ואל אותו הניצול מצנים ומגנים של רשעים) is not consonant with the interpretation offered by Rashbam here. The explanation in that Job commentary follows Rashi’s commentary on that verse.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נד]

(נה) לשכים – קוצים חדים, מגזרת: הסר משוכתו (ישעיהו ה׳:ה׳), הנניא שך את דרכך (הושע ב׳:ח׳), [שוכה (שופטים ט׳:מ״ט) אחת].⁠ב
ולצנינם – פירושו לפי מקומו, כמו: ולשטטג (יהושע כ״ג:י״ג) – שהם מכות בשוט, או קוצים חדים, כמו: צנים פחים (משלי כ״ב:ה׳), [ויהיה הטעם כפול].⁠ד
והנה עוד פירש להם גבול נחלתם שהם חייבים להוריש משם יושבי הארץ.
א. בכ״י פריס 177: הנה.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. בכ״י פריס 177: ולשוטים.
ד. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 54]

(55) AS THORNS. Sikkim refers to sharp thorns. It is related to the word mesukkato (hedge thereof)⁠1 in the hedge thereof (Is. 5:5) and the word sakh (hedge) in behold, I will hedge up thy way with thorns (Hos. 2:8).
AND AS PRICKS. The word tzeninim (pricks) is to be explained according to its context. It means the same as u-leshotet be-tziddekhem (a scourge in your sides) (Joshua 23:13), which2 refers to a blow delivered by a whip.⁠3 On the other hand, the word tzeninim (pricks) might refer to sharp thorns, as in Thorns (tzinnim) and snares in the way of the froward (Prov. 22:5).⁠4 Observe, Scripture further explains5 the borders of their inheritance from which they are obligated to expel the inhabitants of the land.
1. The hedge spoken of in Is. 5:5 was made of sharp thorns.
2. According to its context. See Weiser.
3. So too the word tzeninim. Thus ve-litzninim be-tziddekhem (and as pricks in your sides) means, and lashes in their sides.
4. In this case, ve-litzninim be-tziddekhem (and for pricks in your sides) means, and for thorns in their sides.
5. In chapter 34.
לשכים בעיניכם – לשון קוצים כמו כמשוכת חדק (משלי ט״ו:י״ט).⁠1
ולצנינם – לשון צנים ופחים.⁠2
1. בדומה ברשב״ם ובאבן עזרא.
2. שאוב מאבן עזרא.
לשכים בעיניכם, "as thorns in your eyes.⁠" This expression also appears in this sense in Proverbs 15,19: כמשוכת חדק, "like thorns in a hedge.⁠"
ולצנינים, "and as pricks;⁠" Compare Proverbs 22,5, צנים פחים.
לשכים בעיניכם – ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות: שכים. ולצנינים – פותרים בו הפותרים לשון משוכתא חדקב (משלי ט״ו:י״ט), הסובבת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא. לשון רבינו שלמה.
והנה ברור הוא כי שכים – קוצים חדים, מלשון: הסר משוכתוג (ישעיהו ה׳:ה׳), הנני שך את דרכך (הושע ב׳:ח׳), הלא אתה שכת בעדו (איוב א׳:י׳), ושמת שכין בלועך (משלי כ״ג:ב׳) – דבר חד מקוץ או מברזל. ולצנינים – גם כן סילון ממאיר, מלשון: ואל מצנים יקחהו (איוב ה׳:ה׳), צנים פחים בדרך עקש (משלי כ״ב:ה׳) שחסרו אות הכפל.
אבל הכונה בשכים בעיניכםדכמו: כי השוחד יעור פקחים (שמות כ״ג:ח׳), וכן: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) על דעת רבותינו (ספרא ויקרא י״ט:י״ד). יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם, ולא תראוה ולא תבינו, וילמדו אתכם לעשות ככל תועבותיהם ולעבוד את אלהיהם, כמו שאמר: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם (שמות כ״ג:ל״ג). ואחר שיהיו שכים בעיניכם ויטעו אתכם לשוב מאחרי, יהיו צנינים בצדיכם – שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם. ואחר כך: וצררו אתכם – שילחמו בכם ויביאו אתכם במצור, ואני אגלה אתכם מפניהם גלות שלימה, כי כאשר דמיתי לעשות להם על ידיכם, שיגלו כלם מן הארץ ולא תותירו מהם שם, ולא שמעתם בקולי, כן אעשה לכם, ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד.
[וכענין הזה אמר יהושע: והיו לכם לפח ולמוקש ולשוטט בצדיכם ולצנינים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה (יהושע כ״ג:י״ג). אמר פח ומוקש – בטעות אשר יטעו אתכם, כמו: כי תעבד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש (שמות כ״ג:ל״ג). ולשוטט בצדיכם – שייסרו אתכם בשוטים, לשלול ולבוז, ולהכאיב מאד. ולצנינם בעיניכם – הוא עורון עיני הלב, לטעות עוד אחרי אלהיהם עד אבדם מעל הארץ, כעניין: פן יראה בעיניו ובאזניו ישמעו ולבבו יבין ושב ורפא לו (ישעיהו ו׳:י׳).]⁠ז
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״מסוכת״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115. בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1, פריס 73: ״קוצים״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון: ״מסוכתו״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נכפל כאן (מלהלן): ״להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו״.
ה. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״תדעו״.
ו. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע״.
ז. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
L'SIKIM' IN YOUR EYES — "'like pins' which prick out your eyes. The [Aramaic] Targum [Onkelos] of the Hebrew word yetheidoth1 (pins) is sikim. 'V'LITZNINIM.' Translators have interpreted this [word] in the sense of [the phrase] mesuchath (hedged by) thorns2 encircling you so that they enclose and imprison you and you cannot go out or come in.⁠" This is Rashi's language.
Now it is [indeed] clear that sikim means "sharp thorns,⁠" and is related to [the expression]: I will take away 'mesukatho' (the hedge thereof);⁠3 I will 'sach' (hedge up) thy way with thorns;4 Hast Thou not 'sachta' (made a hedge) about him?;5 and put 'sakin' to thy throat6 — [all these phrases referring to] something sharp, made from a thorn or from iron. V'litzninim is likewise [a term for] a piercing thorn7 related to the expression: and taketh it even 'mitzinim' out of the thorns);⁠8 'tzinim' (thorns) and snares are in the way of the crooked,⁠9 and [the word tzinim in these two verses] lacks the double letter ['nun,' since the full word is tzninim, as in the verse before us]. But the intention of [the expression here] 'l'sikim' in your eyes is: "to mislead you so that you will not see nor understand,⁠" just as in [the expression], for the bribe 'blindeth' the open-eyed,⁠10 and as, nor put a stumbling-block before 'the blind,'11 according to the opinion of our Rabbis. Thus the verse is saying that they [the inhabitants of the Land] will "prick out" your eyes by misleading you, because you will not perceive nor understand [the danger], and they will teach you [to do] all their abominations12 and to worship their gods, just as He said, They shall not dwell in thy Land, lest they make thee sin against Me, for thou wilt serve their gods.⁠13 After being thorns in your eyes and misleading you to turn away from Me, they will be pricks in your sides, causing you suffering and pain, by plundering and despoiling you. And after that they shall harass you,⁠14 meaning that they will fight against you and bring you under siege, and I will then send you into exile, a whole captivity,⁠15 in their place. For as I thought to do unto them16 because of you, that is, to send all of them into exile from the Land, so that you should leave none of them any more there,⁠17 but you have not hearkened to My voice, therefore so will I do unto you18 and I will leave not a single one of you in the Land.
In a similar way Joshua said: And they shall be a snare and a trap unto you, and scourge in your sides, and pricks in your eyes, until ye perish from off this good Land.⁠19 Joshua said a snare and a trap referring to the errors into which they will lead you, as in [the expression], for thou wilt serve their godsfor they will be 'a snare' unto thee;20 and a scourge in your sides which means that they will chastise you with shotim (whips)⁠21 so that they may plunder, despoil and cause you great suffering; and pricks in your eyes, this refers to blinding of the perception of the heart, so as to further mislead you after their gods; until ye perish from off this good Land, similar to that which it is said, lest they, seeing with their eyes, and hearing with their ears, and understanding with their heart, return and be healed.⁠22
1. Exodus 27:19.
2. Proverbs 15:19.
3. Isaiah 5:5.
4. Hosea 2:8.
5. Job 1:10.
6. Proverbs 23:2.
7. Ezekiel 28:24.
8. Job 5:5.
9. Proverbs 22:5.
10. Exodus 23:8. A bribe does not "blind" physically but misleads the recipient to render an unjust decision.
11. Leviticus 19:14. In the opinion of the Rabbis this establishes the prohibition against giving misleading advice to a person who is "blind" (unsuspecting) in a certain matter. See "The Commandments,⁠" Vol. II, pp. 277-278.
12. Deuteronomy 20:18.
13. Exodus 23:33.
14. (55) here.
15. Amos 1:6.
16. (56).
17. Ezekiel 39:28.
18. (56).
19. Joshua 23:13.
20. Exodus 23:33.
21. The Hebrew word ul'shoteit [in Joshua 23:13, which is usually translated: as a scourge], is understood here by Ramban as coming from the noun shot (a whip).
22. Isaiah 6:10.
לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם – פי׳ שיהיו לקוצים בעיניכם שיעורו עיניכם להטעותכם ולא תראו ולא תבינו ותלמדו ממעשיהם ואחר שתטעו לשוב מאחרי ה׳ יהיו צנינים בצדיכם שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז ויצררו אתכם ויביאו אתכם במצור ואני אגלה אתכם מפניהם גלות שלימה כי כאשר דמיתי לעשות להם על ידיכם שיגלו כולם מן הארץ ולא תותירו שם מהם ולא שמעתם בקולי כן אעשה גם לכם ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד:
לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, "as pins in your eyes and as thorns in your sides.⁠" They will be as thorns in your eyes that prick you and make you blind, as a result of which you will constantly be misled so that you will not be able to learn from your past mistakes and will learn to copy the evil ways of these pagans, as a result of which they will harass you in your own country. Because of your being disloyal to Me, I will expel you from the Holy Land. Ultimately, the land will become "Judenrein,⁠" devoid of any Jews.
ולצנינים – לשון צנה שיבאו עליהם במגן וצנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו׳. והיה כאשר דמיתי לעשות וגו׳ – הודיע אותם שכוונת האל יתעלה בהכנסם לארץ היא אשר זכרנו להיות תבואת׳ ופירותי׳ לבד הספוק ההכרחי לצרכי הגופיים אמנם עקר השתדלותם יהיה בשלמות נפשם בעבודתם קרבנותם ושאר המצות האלהית ושזה לא יתכן להם רק בשישבו שם לבדם מבלי שום דבר שיפנה לבם ויסיח אותם אחרי הדברים אשר לא יועילו ולא יצילו בעסקי העמים ההם ומתעתועיהם. ולזה נהפכו רחמי השם יתעלה להם לאכזרי וצוה עליהם שישמרו לנפשם מהשאיר מיושבי׳ שם ושארית לפי שאי אפשר שבהשארם לא ישאר זכר עבודתיהם הזרות אשר ילמדו אותם לעשות וחטאו לאלהיהם וכבר יהיה הנשארים בהם לשכים בעיניהם לעור אותם שלא יראו את הנולד להם מהחטא העצום בהשארות׳ והמה יהיו לצנינים בצדיהם מצד היותם כלי משחיתם להפרע מהם על ידם והוא מה שנתבאר בתחלת ספר שופטים אמר ויחר אף ה׳ בישראל ויאמר יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם ולא שמעו לקולי גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת וגו׳ לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפני׳ לא ידעום (שופטים ב׳:ג׳). הודיעם שאם היו תמיד דבקים בו יתעלה היה נותן בהם כח להשמיד ולכלה אותם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט וכבר יהיו הם בטוחים על ארצם. אמנם כאשר סרו מעליו סר כחם ולא היה בם כח לגרשם ויד ההשגחה לא תעזור אותם להורישם מפניהם אדרבה כיונה להניחם כדי לייסרם ולהענישם בהם למען ידעו דורותם את החסד אשר עשה ה׳ עם הראשונים בהיותו נלחם מלחמותיהם לא בחרבם ולא בקשתם והם ידעו כובד המלחמ׳ אשר יהיה להם עם אותם הנשארים ואם מעטים היו אשר לפנים לא יידעוה הראשונים עם היות הגוים אז רבים ועצומים מכם. והנה עם זה כאשר דמיתי לעשות להם והוא לגרשם מעל אדמתם לגמרי כן אעשה לכם שחטאתכם יגרום לשתגרשו כלה ממנה כמו שנזכר בברית תורת כהנים והנשארים בהם ימקו בעונם וגו׳ (ויקרא כ״ו:ל״ט) עד שלא יהיה להם יד ושם בה. וזה תכלית הזירוז וההתראה על הדרך שאמרנו.
והיה אשר תותירו מהם יהיו לכם לרעה. הוסיף מלת יהיו לכם כי בזולת מלת יהיו יהיה פירושו שאתם תותירו אותם בכונה שהיו לשכים ובזולת מלת לכם לא יודע למי יהיו לשכים גם פי׳ לשכים לרעה כי אין כוונת השכים אלא הרעה לא שכים ממש:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נ]

(נה) ולפי שכל זה אמר לחזק אזהרת גרוש האויבים מן הארץ לכן אמר אחריו ואם לא תגרשוא את יושבי הארץ וגו׳
הנה התבאר שהיה הדבור הראשון על כבוש הארץ וגרוש האויבים שיעשה זה משה מעצמו במצותו כי גם בארץ לא היה יכול לעשותו אלא על ידי צווי. והותרו השאלות הא׳ והב׳ והג׳.
א. כן בדפוסים. בפסוק: ״תורישו״.
יהיו לכם לרעה. פירוש, כי אין ״לשכים ולצנינים״ מחובר אל ״אשר תותירו וגו׳⁠ ⁠⁠״, [ו]⁠פירושו, שהם הותירו לרעה, ולא הותירו הם אותם כדי שיהיו ״לשכים ולצנינים וגו׳⁠ ⁠⁠״, אלא פירושו כך ״אשר תותירו מהם״ ׳יהיו לכם לרעה׳:
וְצָרְרוּ: הרי״ש בשוא לבדו, כמנהגנו. [וְצָרְרוּ].
יהיו לכם לרעה. ר״ל לפי שבמקרא משמע שהם יותירו ע״מ כן ברצון שיהיו לשכים. ועוד היאך שייך לומר על בני אדם שיהיו לשכים דהיינו יתידות, כדפרש״י. ומתרץ יהיו לכם לרעה ר״ל אם תותירו אותם יהיו לכם לרעה, כלומר לא יהיו לכם לשכים ממש אלא לרעה להרע לכם:
לשון מסוכת. כמו מסך פתח, כלומר גדר הסוככת:
Shall be evil for you. Rashi wishes to answer the question: The verse implies that they would be left over intentionally, for this reason, so that they would be as spikes. Furthermore, it is not appropriate to say about people that they would be שכים which means spikes, as Rashi explains (s.v. "as spikes"). He answers that they shall be evil to you, meaning that if you leave them over they will be evil to you. This means that they will not literally be spikes against you, rather they will be evil, to do evil to you.
Denoting a barrier. [מסוכת, "barrier"] is similar to מסך פתח ["a screen at the entrance"] (Shemos 39:38) with the connotation of a barrier which encloses.
ואם לא תורישו את יושבי הארץ וגו׳ וצררו אתכם וגו׳ – נכון לשום לב כי הנה נראה מזה צווי להוריש כל יושבי הארץ ושוה היה ברשות ישראל כאשר נצטוו עליו. שלא יצטווה אדם בדבר שאין ברשותו לעשותו או לעזבו. ואולם ראינו בשופטים שה׳ אמר ותהי הוא צוה שלא להורישם. ככתוב (שופטים ג׳) ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען רק למען דעת דורות וגו׳ ויהיו לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצות ה׳ אשר צוה את אבותם ביד משה ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני החתי והאמורי וגו׳. כי מלבד שאין תבונה בפסוקים ההם אם הי״ת רצה להניחם לשבט אפו לנסות את ישראל איך יוכלו ישראל לקיים המצוה הזאת להורישם נגד רצון והסכמת הבורא ואיך יענישם על זה? והנכון בעיני כי הי״ת באמת צוה שלא יחיו כל נשמה ושיורישו כל הגוים מארצם. אמנם המה קלקלו מחשבותם והפרו דרכם והניחום למס עובד אשר ה׳ לא צוה. והנה הי״ת לא נתן כל גויי ארץ כנען בידי יהושע לא שישארו בארץ אלא להניחם לשני טעמים. הא׳ שיורישום הדור הבא אשר לא ראו את האותות ואת המופתים וידעו גם המה את מעשה ה׳ כי נורא הוא ויהיו קיימים באמונתם. והשני שהדור ההוא ישמרו גם הם מצות ה׳ להוריש את הגוים ויזכו אף הם במצוה הזאת. שאלו הורישם כלם הדור הראשון באי הארץ לא נשאר מקום לזרעם לזכות במצוה הזאת. וה׳ חפץ למען צדקו להגדיל זכות בניהם אחריהם ושמרו דרך ה׳ גם הם להטפל במלחמת חובה כזאת. ואמנם קמו תרבות אנשים חטאים הדור השני ולא שמרו משמרת ה׳ להוריש הגוים הנשארים ולהחרימם אלא נטעו ביניהם אהלי אפדנם ויהיו לגוי אחד בקרב הארץ לספות חרון אף ה׳ על ישראל. זהו שאמר שם ואלה הגוים אשר הניח ה׳ לנסות בם את ישראל את כל אשר לא ידעו את כל מלחמת כנען פירוש לנסות ישראל אשר לא ידעו מלחמות כנען ולא ראו המופתים בידי יהושע רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום כלומר זה לא עשה ה׳ כדי שישארו באחוזת הארץ נגד מה שצוה אלא רק כדי שהם יורישום להודיע לישראל הבאים ידו החזקה ויכירו הניסים שיעשה להם להורישם בני ישראל אשר לפנים לא ידעו זה שלא היו בימי יהושע. ואלה היו לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצות ה׳ אשר צוה את אבותם ביד משה והמצוה היא להוריש כל הגוים מפניהם והמה לא כן עשו אלא בהפך ישבו בקרב הכנעני ויהיו לעם אחד ולגוי אחד בארץ והורש לא הורישום כאשר נצטוו:
ואם לא תורישו וגו׳ והיה וגו׳ – לדבריהם ז״ל (מגילה י:) שאמרו כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם הוא מבשרם שיהיו לשיכים וגו׳.
וצררו אתכם על הארץ וגו׳ – פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו, ופירוש תיבת על כדרך אומרו (כ׳ כ״ד) על אשר מריתם פי על אשר לא קדשתם (דברים לב נא).
ואם לא תורישו את יושבי הארץ, "And if you will fail to drive out the inhabitants of the land, etc.⁠" According to Megillah 10 which says that wherever the word והיה occurs it alludes to something joyful, the meaning of the word here would be that although the reason the Israelites would decide to allow some of these inhabitants to remain would be in order that they perform menial duties for them, etc., i.e. in order to enjoy their services, God would see to it that instead these remaining inhabitants would prove to be thorns in their eyes and pricks in their sides and that these foreigners would harass the new owners.
וצררו אתכם על הארץ, "and they shall harass you in the land, etc.⁠" The Torah means that not only will they harass you in the part of the land that you did not drive them out of, but they will harass you even in the parts of the country which you have conquered and driven them out of and which you have settled. They will challenge you to leave what they consider to be their country. The meaning of the word על in this context is similar to Numbers 20,24: על אשר מריתם את פי, "because you have rebelled against My word.⁠" We have a similar meaning of the word על in Deut. 32,51.
לשכים – ענינו לשון קוצים וברקנים, ולכן נקרא שם גדר הכרמים והגנות משוכה, לפי שנעשה מן הקוצים, כמו כמשוכת חדק (משלי ט״ו י״ט):
ולצנינם – גם הם מיני קוץ ודרדר, כדרך צנים פחים (שם כ״ב ה׳), וענין הכתוב שאמר לשכים בעיניכם, כדרך כי השוחד יעור פקחים, וכמו ולפני עור לא תתן מכשול, יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו, וילמדו אתכם בכל תועבותיהם ולעבוד את אלהיהם, כמו שאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וכו׳, ואחר שיהיו שכים בעיניכם ויטעו אתכם לשוב מאחרי, אז יהיו צנינים בצדיכם, שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם, ואחר כך:
וצררו אתכם – שילחמו אתכם ויביאו אתכם במצור, ואז אני אגלה אתכם מפניהם גלות שלימה, כמו שיבאר בפסוק הסמוך:
לשכים – עיין רש״י, וכן בתרגום סורי מתורגם כאן סֶכֵּא, וכן היירונימוס clavi.
צנינים – מזה בלשון חכמים צנון מפני שהוא חד וחריף (יצחק פארדו).
לשכים בעיניכם – ״שוך״ ו״שכך״ – הקרובים ל״סכך״ ו״סוג״ – מורים על גדר קוצים שנועדה לשמור ולהגן. כך: ״הִנְנִי⁠־שָׂךְ אֶת⁠־דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים (הושע ב, ח), ״הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר״ (ישעיהו ה, ה), ״כִּמְשֻׂכַת חָדֶק״ (משלי טו, יט).
זוהי כנראה המשמעות כאן: אם תאפשרו לתושבים עובדי האלילים להישאר בארץ, הם ייעשו לכעין גדר סביב למנהגיהם האליליים; טיבם של מנהגים אלה יהיה נסתר מתפיסתכם ובינתכם, ולא תמצאו בהם כל דופי. סובלנות כלפי יושבי הארץ עובדי האלילים, תביא לסובלנות כלפי עבודת האלילים עצמה (השווה שמות לד, טו–טז ופירוש שם). אם תהיו סובלניים כלפי עבודת אלילים ותמצאו לה הצדקה בתוך ארץ ה׳, תחדלו מלהיות שייכים לה׳ לבדו, וכך תהיו משוללים מזכותכם להתקיים בארץ, ולא תהיו ראויים להגנה. וכאשר ה׳ יסיר את הגנתו מעליכם, הרי שאותם אלה שהייתם כה סובלניים כלפיהם ייהפכו לאויביכם וידכאו אתכם בארצכם שלכם. כל ספר שופטים אינו אלא היסטוריה של מה שאירע לעם ישראל כאשר התעלם מאזהרה זו.
ואם לא תורישו – אז יהיה זה לרע לכם: [א] מצד הטבע כי תחלה יהיו לשכים בעיניכם – ר״ל שיהיו כסכך על עיניהם לעור עיניכם הרואות כי יוליכו אתכם אל דרכי חשך, ואח״כ יהיו לצנינים בצדיכם – להכאיב אתכם, ואח״כ וצררו אתכם היינו שיעשו אתכם מלחמה לגרש אתכם מן הארץ:
לשיכים בעיניכם: היינו עין הדעת. דטבע ארץ ישראל מפתה לעבודה זרה, כמבואר במדרש שיר השירים על הפסוק (ה,ג) ״רחצתי את רגלי איככה אטנפם״, שאותו מקום משיאני לעבודה זרה. [הרחב דבר: והסיבה לזה, דכל שהמקום קדוש ביותר, התגברות הטומאה אשר זה כנגד זה עשה האלהים, שמה ביותר. ומשום הכי בירושלים שעבודת הקודש בגבורה, איתא במדרש (במדבר רבה טו,יד) שלא היתה עבודה זרה שלא נעבדה בירושלים, שנאמר (ישעיהו י,י) ״ופסיליהם מירושלים ומשומרון״. ובבית שני שהיתה קדושת התורה במעלה עליונה, כמו שכתבתי ריש פרשת תצוה (שמות כז,כ), על כן נתגברה טומאת שפתים שהוא לשון הרע ושנאת חנם, כמו שכתבתי להלן (לה,לד) ובריש פרשת האזינו. והיינו משום דלשון הרע הוא מקביל לקדושת התורה, כדאיתא בערכין (טו,ב) על הפסוק (משלי טו,ד) ״מרפא לשון עץ חיים״.]
ולצנינים בצידיכם: היינו עונש, באשר חטא ישראל בעבודה זרה מטמא את הארץ יותר מגוים, משום הכי המה ישלטו בכם.
וצררו וגו׳: מתחילה יצרו לכם,
שכים – שד״ל תרגמו יתידות, תרגום ויתד תהיה לך (פרשת תצא) וסכתא, והרבה יש בגמרא, וצנינים מגזרת שנן (בחילוף אותיות זסצר״ש) קוצים חדים כחץ שנון, וכן צנון שרש חריף וחד, צינה וצונן לפי שהקור מפריש כקוץ מכאיב, ואולי גם המגן הנקרא צנה היה לו באמצעו רומח חד.
ואם לא תורישו וגו׳ – רבי לוי כד פתח לפרשתא דמגילת אסתר פתח פתחא מהאי קרא, ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם וגו׳.⁠1 (מגילה י״א.)
1. סמך אסיפא דקרא והיו לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, דכך עלה ממה שחמל שאול על אגג שיצא ממנו המן, ותורת מוסר הוא לבער הרע מן הארץ.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצררלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלגור אריהמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהתורה תמימההכל
 
(נו) וְ⁠הָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛⁠יתִי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃
It shall happen that as I thought to do to them, so will I do to you.'"
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נב]

וִיהֵי כְּמָא דְּחַשֵּׁיבִית לְמֶעֱבַד לְהוֹן אַעֲבֵיד לְכוֹן.
And it shall be that what I had thought to do to them, I will do to you.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם
וִיהֵי כְּמָא דְּחַשֵּׁיבִית לְמֶעֱבַד לְהוֹן אַעֲבֵיד לְכוֹן
תרגום קשה
נתבאר בנספח ״תרגומי ההגשמה״ (פרק ז) כי מדרכו של אונקלוס לרחק פעלים המייחסים פעילות הכרתית לבורא, דוגמת ׳זכר׳, ׳ידע׳, ׳פקד׳, ודומיהם. משום כך עקף הוא גם את הפועל ׳חשב׳ המיוחס לבורא פעם אחת בתורה: ״וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה״ (בראשית נ כ) ״וְאַתּוּן חֲשֵׁיבְתּוּן עֲלַי בִּישָׁא מִן קֳדָם ה׳ אִתְחֲשֵׁיבַת לְטָבָא״. בעוד שפועל ׳חשב׳ המיוחס לאחי יוסף מתורגם מילולית ובבנין פעיל (״ואתם חשבתם״ – ״ואתון חשיבתון״) – מתורגמת חשיבת ה׳ בבנין סביל ובתוספת ׳מן קדם׳ (״אלהים חשבה״ – ״מן קדם ה׳ אתחשיבת״).
לפיכך קשה תרגום פסוקנו שבו לא נרתע אונקלוס מלייחס חשיבה לבורא. וצ״ע.⁠1
1. אמנם בביאורנו שם הצענו שהחלפת הפעיל לסביל באה בהתאם לכלל לפיו כאשר הכתוב מדבר בסגנון משותף על אדם ועל ה׳ – מקפיד אונקלוס לתרגמם בשינוי לכבוד שמים ״לבלתי דמות צורה ליוצרה״, ואם כן בפסוקנו אין צורך בכך.
ויהוי היך מה דאתחשבתא למעבד להון אעבד לכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאתחשבת״) גם נוסח חילופי: ״דאיתחשבית״.
ויהי כמא די חשילית למעבד להון אעביד לכון.
and it shall be that as I had thought to do to them I will do to you.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

פַאכֻּוןֻ כַּמַא קַצַדתֻ אַן אַצנַעַ בִּהִם אַצנַעֻ בִּכֻּם
ובכך תגרמו מה שהתכונתי מלכתחילה כי אעשה בהם, אעשה בכם.
כאשר דמיתי – חשבתי.
לעשות להם – אשר צויתי לכם: לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז), ואתם מותירים אותם ומחיים אותם.
אעשה לכם – שלא אחיה אתכם.
כאשר דמיתי WHAT I PLANNED: I.e. what I had thought1 TO DO TO THEM – that which I commanded you (Deut. 20:16), “Do not let a soul remain alive.” But you spared them (מותירים)⁠2 and let them remain alive. [Accordingly] I WILL DO TO YOU [what you were supposed to do to them] – I will not let you remain alive.⁠3
1. See also Rashi’s commentary to Est. 4:13, where he explains the piel of the verb d-m-h as being synonymous with the verb ḥ-sh-b, to think.
2. Using the language of vs. 55, “the ones whom you allow to remain (תותירו).”
3. So also JBS and Nahm.
כאשר דימיתי – כלשון בני אדם הכתוב מדבר, כאדם שאומר: כאשר הייתי סבור לעשות להם – שאמרתי לכם: לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז), ואם לא תעשו כל מצותי בהם, הרי שדימיתי ולא נעשה, ואנקם מכם.
והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם – אין הרצון בזה שיְכַלֶּה ישראל בכללות כמו שדימה לכלות הגוים ההם; כי כבר זכר בפרשת אם בחוקותי שכבר יזכור להם ה׳ יתעלה ברית האבות, ולזה לא יְכַלֵּם; אך הרצון בזה שכבר יַגלם מעל אדמתם, כמו שדימה לעשות באלו הגוים, כי אם היו רוצים לברוח ולהניח להם ארצם לא היו הורגים אותם, כמו שיתבאר במה שיבוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק נ]

והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם – כי תזנו אחרי אלהיהם בלי ספק.
והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם, for you will surely follow their religious cult, which will result in your expulsion or death.
כאשר דמיתי וגו׳ – פירוש חשבתי במצותי זו לכם ואתם לא עשיתם ותשאר מחשבתי עומדת בלא קיום וקימה בהם.
כאשר דמיתי לעשות להם, "as I meant to do unto them, etc.⁠" My commandment was meant for your benefit. Seeing you have not fulfilled it, My commandment remains unfulfilled; I therefore have no choice but to fulfill it in respect of these people you have left in the land.
והיה כאשר דמיתי – פירוש אני דמיתי וחשבתי לגרש אותם על ידיכם עד שלא ישאר מהם עד אחד, ובתנאי זה נתתי לכם את הארץ כדי שתוכלו לקיים מצותי בה, ואתם לא שמעתם בקולי והשארתם מהם בארץ עד שטעיתם אחריהם, לכן אעשה לכם מה שדמיתי לעשות להם, ואגרש אתכם ממנה:
והיה וגו׳ – לבסוף לא תהיו ראויים לארץ ה׳, וה׳ יגרש אתכם מן הארץ כפי שהיה בכוונתו לגרש את האומות על ידכם.
דמיתי – ״דמה״ – עיין פירוש, בראשית א, כו. ״דַּמֵּה״ פירושו: להכיר ולבטא את הדמיון של דבר כלשהו לדבר אחר שכבר קיים. ולפעמים, כמו בפסוקנו, פירושו: לדמיין, ליצור רעיון של דבר מסוים שטרם בא לכלל קיום, לחזות בעיני רוחו את מה שעתיד להיות – הווי אומר, להתכוון לעשות דבר.
והיה – [ב] יהיה זה לרע לכם מצד ההשגחה האלהית כי כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם ואגרש אתכם מן הארץ ע״י עונש השגחיי:
ואח״כ: והיה כאשר דמיתי לעשות להם: לגרשם לגמרי מארץ ישראל. ״(כן) אעשה לכם״ שתהיו גולים ממנה לגמרי.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרשב״םר״י בכור שוררלב״געקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנואור החייםר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144