×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת מסעי} אֵ֜לֶּ⁠ה מַסְעֵ֣י בְ⁠נֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְ⁠א֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְ⁠צִבְאֹתָ֑ם בְּ⁠יַד⁠־מֹשֶׁ֖ה וְ⁠אַהֲרֹֽן׃
These are the journeys of the Children of Israel, when they went forth out of the land of Egypt by their armies under the hand of Moses and Aaron.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
אִלֵּין מַטְּלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
These are the journeys of the Beni Israel who went forth from the land of Mizraim in their hosts, by the hand of Moshe and Aharon.
פרשת מסעי
(א)
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
אִלֵּין מַטְּלָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן
מדוע נָסַע מתורגם נָשָׂא?
א. ״מַסְעֵי״ – ״מַטְּלָנֵי״ הוא תרגום קשה שהרי מַסְעֵי משורש נָסַע מתורגם בצורה זהה לתרגום הפועל נָשָׂא! כשם שתרגם ״וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן״ (במדבר ד כה) ״וְיִטְּלוּן״ בשורש נט״ל, תרגם גם ״וַיִּסַּע אַבְרָם״ (בראשית יב ט) ״וּנְטַל אַבְרָם״, וכן כאן ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״אִלֵּין מַטְּלָנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, הכיצד?
התרגום המשותף מתאפשר מכיוון שפועל ״נשא״ עצמו בא במקרא בשתי הוראות: כתנועה אֲנָכִית במשמע הֵרִים, הִגְבִּיה, דוגמת ״שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ״ (תהלים קלד ב) – הַגְבִּיהוּ ידיכם, ״שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה״ (ירמיהו ד ו) – הָרִימוּ הדגל [ובהשאלה גם ״וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ״ (בראשית כט יא) – הִגְבִּיהַּ קולו], וכתנועה אופקית במשמע טִלְטֵל, הֶעֱבִיר, הֶעֱתִיק מִמָּקוֹם לַמָּקוֹם, כגון ״וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן״ (בראשית נ יג) – הֶעֱבִירוּ אותו, ״וְאַל תִּשְּׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״ (ירמיהו יז כא) – אל תעבירו מרשות לרשות. ומכיוון שגם ״נסע״ – עָבַר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם – מתאר תנועה אופקית, מתרגם אונקלוס נָשָׂא וגם נָסַע בפועל ״נטל״ על יסוד הפסוק ״וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם״ (ישעיהו סג ט).⁠1
בתרגום המשותף לנשא/נסע נרמזת דרשת חז״ל: ״וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, ר׳ אליעזר אומר זה יום רעמסס, לפי שנתקבצו ובאו כולם ובאו לרעמסס לשעה קלה״.⁠2 כלומר ״מַסָּעוֹת״ בני ישראל היו אכן ״מַשָּׂאוֹת״; משא השכינה את ישראל על כנפי נשרים. לכן כשם שתרגם ״וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים״ (שמות יט ה) ״וְנַטֵּילִית יָתְכוֹן״ בפועל נט״ל3 כך תרגם ״אֵלֶּה מַסְעֵי״ – ״אִלֵּין מַטְּלָנֵי״, רמז למסעות שהקב״ה נְשָׂאָם במדבר.⁠4
בהשפעת הארמית חדר ״נטל״ גם ללשון חז״ל ובשתי ההוראות: ״על נטילת לולב״ – לקיחה והגבהה, וכמוהו ״על נטילת ידים״ – הגבהתן. אבל ״הבכור נוטל פי שנים״ (משנה בכורות ח׳:ט׳) הנטילה היא במשמע לקיחה והעברה מרשות לרשות.⁠5
מַסְעֵי – נסיעות או גם חניוֹת? רש״י ות״א
ב. בפשטות ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ מתאר את הנסיעות ולא את החניוֹת, כרש״י כאן: ״אלה מסעי – זה סדר מסעיהם״.⁠6 אבל בסוף חומש שמות לפסוק ״לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם״ (שמות מ לח) כתב רש״י:
לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם – בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע, וכן ״וילך למסעיו״ (בראשית יג ג), וכן ״אלה מסעי״ לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות.⁠7
ולכאורה אין זה כת״א שתרגם ״וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו״ – ״וַאֲזַל לְמַטְּלָנוֹהִי״, ״אֵלֶּה מַסְעֵי״ – ״אִלֵּין מַטְּלָנֵי״, שניהם בלשון נסיעה ולא חניה כמבואר בהערה הקודמת.⁠8
1. בדומה לנסע/נשא מצינו גם חילופי קרא/ קרה כמבואר בפסוק ״ויקרא יעקב״ (בראשית מט א), וכן חילופי פלא/פלה כמבואר בפסוק ״והפליתי״ (שמות ח יח).
2. מכילתא דר״י, בחודש ב, וכן ברש״י שם.
3. או: ״וְאַטֵּילִית יָתְכוֹן״, כמבואר שם.
4. וראה ״תורה שלמה״ אות יג בשם מדרש הביאור: ״למה המסעות שתים וארבעים? כנגד שם בן מ״ב אותיות לקיים מה שנאמר עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה׳ יִסָּעוּ (במדבר ט כ)״. ועיין במג״א לאורח חיים סימן תכח סק״ח שכתב: ״מ״ב מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ״ב. וראה גם ״יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ״ (דברים לג ג) ״נָטְלִין עַל מֵימְרָךְ״.
5. וכן הבחין ב״מתורגמן״ (ערך נטל 1): ״לישנא נָשָׂא המבואר בלשון נְשִׂיאַת מַשָּׂא, על הרוב מתורגם בלשון נטילה כגון ״נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה״ (שמות י יג) ״נְטַל יָת גּוֹבָא״... וכן כל משא של נבואה מתורגם (בתיוב״ע) מְטוּל, כגון ״משא בבל״ (ישעיהו יג א) – מְטוּל׳⁠ ⁠⁠״. עוד הוסיף (ערך נטל 3): ״הרבה לישנא נָשָׂא שהוא לישנא רוֹמְמוּת מתורגם בלשון נטילה: ״שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ״ – ״טוּלוּ יְדֵיכוֹן״. ובהמשך כתב עוד (ערך נטל 4): ״וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה (בראשית לג יז) ״וְיַעֲקֹב נְטַל לְסֻכּוֹת״, ״אֵלֶּה מַסְעֵי״ – ״אִלֵּין מַטְּלָנֵי״. על ״נשא״ המתורגם ״סבר״ ראה בפסוק ״וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ״ (בראשית יג ו) ״וְלָא סוֹבַרַת יָתְהוֹן אַרְעָא״.
6. כי מסע=נסיעה והעברה, השווה: ״וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה״ (מלכים א ו ז) וברש״י: ״בהבנותו אבן שלמה מסע – כמו שהסיעוה מן ההר ע״י השמיר״. אבל חניה מתורגמת בפועל ״שר״ה״ כמו בכל הפרק ״וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת״ – ״וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת״.
7. וכן רשב״ם בפסוקנו: ״אלה מסעי – כל מסעות וחנייות חוזר ומונה כדי לפרש היכן היו חונים״.
8. וכן פירש ראב״ע (הפירוש הקצר) לשמות שם: ״וטעם בכל מסעיהם – בכל מסעים שנסעו עד בואם אל הארץ״. ויתכן שההבחנה בתרגום שונה: פסוקים שבהם הכתוב מתאר את הנסיעה והחניה במילה אחת, ״מסע״, מבלי להזכיר את החניה בפירוש כבפסוקנו וכנאמר אצל אברהם – מתורגמים מילולית ״לְמַסָּעָיו״ – ״לְמַטְּלָנוֹהִי״, ״מַסְעֵי״ – ״מַטְּלָנֵי״ (וכדברי רש״י). אבל כאשר הכתוב עצמו מחלק בין נסיעה לחניה גם אונקלוס מתרגם בהתאם כמו ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת״ (פס׳ ה) ״וּנְטַלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת״.
אלין מטלניהון דבני ישראל די נפקו פריקין מן ארעא דמצרים לחילוותהון על ידוי דמשה ואהרן.
איליין מטלני בני ישראל די נפקו מארעא דמצרים לחילוותהון כד איתעבידו להון ניסין על יד משה ואהרן.
These are the journeys of the Beni Israel who came out from Mizraim by their hosts, after the miracles had been wrought for them by the hand of Mosheh and Aharon.

פרשה כג

סדר מסעי

[א] הֲלָכָה מִי שֶׁהָיָה נִרְדָּף מִן הַגּוֹיִם אוֹ מִן הַלִּסְטִים מַהוּ שֶׁיְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ מִי שֶׁהָיָה נִרְדָּף מִן הַגּוֹיִם אוֹ מִן הַלִּסְטִים מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בִּשְׁבִיל לְמַלֵּט אֶת נַפְשׁוֹ, וְכָךְ אָנוּ מוֹצְאִין בְּדָוִד כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שָׁאוּל לְהָרְגוֹ, בָּרַח מִמֶּנּוּ וְנִמְלַט. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ לִגְדוֹלֵי צִפּוֹרִי כְּתָבִים רָעִים מִן הַמַּלְכוּת, הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, רַבִּי, כְּתָבִים רָעִים בָּאוּ לָנוּ מִן הַמַּלְכוּת, מָה אַתָּה אוֹמֵר, נִבְרַח, וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר לָהֶם בִּרְחוּ, וְאָמַר לָהֶם בְּרֶמֶז, וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת יַעֲקֹב וְאֶת משֶׁה וְאֶת דָּוִד, מַה כְּתִיב בְּיַעֲקֹב: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב (הושע י״ב:י״ג), וְכֵן בְּמשֶׁה: וַיִּבְרַח משֶׁה (שמות ב׳:ט״ו), וְכֵן בְּדָוִד: וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט (שמואל א י״ט:י״ח), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ (ישעיהו כ״ו:כ׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָאֵלּוּ כָּל גְּדוֹלֵי עוֹלָם יָרְאוּ וּבָרְחוּ מִן שׂוֹנְאֵיהֶם, כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעֲשִׂיתֶם בַּמִּדְבָּר לֹא הִנַּחְתִּי אֶתְכֶם לִבְרֹחַ, אֶלָּא הָיִיתִי מַפִּיל שׂוֹנְאֵיכֶם לִפְנֵיכֶם בַּמֶּה שֶׁהָיִיתִי עִמָּכֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא כַּמָּה נְחָשִׁים וְכַמָּה שְׂרָפִים וְכַמָּה עַקְרַבִּים הָיוּ שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב (דברים ח׳:ט״ו), וְלֹא הִנַּחְתִּי אוֹתָם לְהַזִּיק אֶתְכֶם, לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כְּתֹב אֶת הַמַּסָּעוֹת שֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יוֹדְעִים מַה נִסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם, מִנַיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: אֵלֶּה מַסְעֵי.
[ב] זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן (תהלים ע״ז:כ״א), מַה נָחִיתָ, נוֹטָרִיקוֹן הוּא, נָחִיתָ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נִ׳סִּים עָשִׂיתָ עִמָּהֶם, חַ׳יִּים נָתַתָּ לָהֶם, יָ׳ם קָרַעְתָּ לָהֶם, תּ׳וֹרָה נָתַתָּ לָהֶם, וְעַל יְדֵי מִי עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִיתָ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר נִ׳פְלָאוֹת עָשִׂיתָ לָהֶם, חֵ׳רוּת נָתַתָּ לָהֶם, יְ׳מִינְךָ הוֹשִׁיעַ אוֹתָם, תְּ׳לוּי רֹאשׁ נָתַתָּ לָהֶם, עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים, נָחִיתָ, נְ׳בִיאִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, חֲ׳סִידִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, יְ׳שָׁרִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, תְּ׳מִימִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִית, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נ׳וֹרָאוֹת עָשִׂיתָ בְשׂוֹנְאֵיהֶם, חֲ׳רוֹן אַף שָׁלַחְתָּ בָּהֶם, יָ׳דְךָ הֻלְחַמָּה אוֹתָם, תְּ׳הוֹמוֹת כִּסִּיתָ עֲלֵיהֶם, עַל יְדֵי מִי עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ, מַהוּ כַּצֹּאן, אֶלָּא מַה הַצֹּאן הַזֶּה אֵין מַכְנִיסִין אוֹתָהּ לְצֵל הַקּוֹרָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָשׂוּ בַּמִּדְבָּר לֹא נִכְנְסוּ לְצֵל הַקּוֹרָה, לְכָךְ נִמְשְׁלוּ כַּצֹּאן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ, מַה הַצֹּאן אֵין כּוֹנְסִין לָהּ אוֹצָרוֹת אֶלָּא רוֹעִים אוֹתָהּ בַּמִּדְבָּר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר נִזּוֹנוּ בְּלֹא אוֹצָרוֹת, לְכָךְ נִמְשְׁלוּ כַּצֹּאן.
דָּבָר אַחֵר: נָחִיתָ כַצֹּאן, מַה הַצֹּאן כָּל הֵיכָן שֶׁהָרוֹעֶה מַנְהִיגָהּ הִיא נִמְשֶׁכֶת אַחֲרָיו, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן מַסִּיעִים אוֹתָם הָיוּ נוֹסְעִים אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: נָחִיתָ כַצֹאן עַמֶּךָ.
[ג] אֵלֶּה מַסְעֵי – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אֶחָד לְרַפְּאוֹתוֹ, כְּשֶׁחָזְרוּ הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת, וְאוֹמֵר כָּאן יָשַׁנְּנוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, מְנֵה לָהֶם כָּל הַמְּקוֹמוֹת הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי.
[ד] דָּבָר אַחֵר: אֵלֶּה מַסְעֵי – לָמָּה זָכוּ לִכָּתֵב בַתּוֹרָה כָּל הַמַּסָּעוֹת הָאֵלּוּ, עַל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן שְׂכָרָן, דִּכְתִיב: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת, פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל וגו׳ (ישעיהו ל״ה:א׳-ב׳), וּמַה מִּדְבָּר עַל שֶׁקִּבֵּל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ, הַמְקַבֵּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְתוֹךְ בֵּיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַתְּ מוֹצֵא עָתִיד הַמִּדְבָּר לִהְיוֹת יִשּׁוּב וְהַיִּשּׁוּב עָתִיד לִהְיוֹת מִדְבָּר, וּמִנַּיִן שֶׁעָתִיד הַיִּשּׁוּב לִהְיוֹת מִדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה (מלאכי א׳:ג׳), וּמִנַּיִן שֶׁהַמִּדְבָּר עָתִיד לִהְיוֹת יִשּׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם (ישעיהו מ״א:י״ח). אַתְּ מוֹצֵא עַכְשָׁו אֵין אִילָנוֹת בַּמִּדְבָּר וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ (ישעיהו מ״א:י״ט), וְעַכְשָׁו אֵין דֶּרֶךְ בַּמִּדְבָּר שֶׁכֻּלּוֹ חוֹל, וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם דֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת (ישעיהו מ״ג:י״ט), וְאוֹמֵר: וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ (ישעיהו ל״ה:ח׳).
[פרשת מסעי]
[א] יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מִי שֶׁהוּא נִרְדָּף מִן הַגַּיִס וּמִן הַלִּסְטִים, מַהוּ שֶׁיְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַנִּרְדָּף מִן הַגַּיִס וּמִן הַלִּסְטִים, מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וּמַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ. שֶׁכֵּן אָנוּ מוֹצְאִין בְּדָוִד כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שָׁאוּל לְהָרְגוֹ, בָּרַח וְנִמְלַט. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ כְּתָבִים רָעִים מִן הַמַּלְכוּת לִגְדוֹלֵי צִפּוֹרֵי בְּשַׁבָּת. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, אָמְרוּ לוֹ: כְּתָבִים רָעִים בָּאוּ אֵלֵינוּ מִן הַמַּלְכוּת, מָה אַתָּה אוֹמֵר, נִבְרַח. וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר לָהֶם בִּרְחוּ. אָמַר לָהֶם בָּרֶמֶז, וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, לְכוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת יַעֲקֹב וְאֶת מֹשֶׁה וְאֶת דָּוִד. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: וְיִבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם (הושע י״ב:י״ג). בְּמֹשֶׁה כְּתִיב: וְיִבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַּרְעֹה (שמות ב׳:ט״ו). בְּדָוִד כְּתִיב: וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט (שמואל א י״ט:י׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתֶּךָ בַּעֲדֶךָ וְגוֹ׳ (ישעיהו כ״ו:כ׳). וּמִנַּיִן שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. דִּכְתִיב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא י״ח:ה׳), וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וּכְתִיב בְּמִילָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל וְגוֹ׳ (שם י״ב:ג׳). יִמּוֹל, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמַה מִּלָּה שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הִזָּהֲרוּ בְּמִצְוֹתַי וְשִׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה, וּרְאוּ כַּמָּה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת עָשִׂיתִי לָכֶם מִשָּׁעָה שֶׁיְּצָאתֶם מִמִּצְרַיִם וְהִפַּלְתִּי שׂוֹנְאֵיכֶם וְהֶעֱבַרְתִּי אֶתְכֶם בַּיָּם וְהִפַּלְתִּי פַּחַד וּרְעָדָה בְּאוֹיְבֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ׳ (שמות ט״ו:ט״ו), וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמוֹרִי וְסִיחוֹן וְעוֹג. וְכָל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהֱיִיתֶם בַּמִּדְבָּר, לֹא הֵנַחְתִּי אֶתְכֶם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. כַּמָּה שׂוֹנְאִים בָּאוּ עֲלֵיכֶם וְלֹא הֵנַחְתִּי אֶתְכֶם לִבְרֹחַ. וְכַמָּה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים הָרַגְתִּי מִפְּנֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב (דברים ח׳:ט״ו), וְלֹא הֵנַחְתִּי אוֹתָם לְהַזִּיק אֶתְכֶם. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כְּתֹב אֶת הַמַּסָּעוֹת שֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כַּמָּה נִסִּים עָשִׂיתִי עִמָּהֶם בְּכָל מַסָּע וּמַסָּע. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי י״י.
[ב] אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (תהלים ע״ז:כ״א). מַהוּ נָחִיתָ, לְשׁוֹן נוֹטְרִיקוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נִסִּים עָשִׂיתָ לָהֶם, חַיִּים נָתַתָּ לָהֶם, יַם סוּף קָרַעְתָּ לָהֶם, תּוֹרָה נָתַתָּ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, נִפְלָאוֹת עָשִׂיתָ לָהֶם, חֵרוּת נָתַתָּ לָהֶם, יְמִינְךָ הוֹשִׁיעַ אוֹתָם, תִּלּוּי רֹאשׁ נָתַתָּ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹרָאוֹת עָשִׂיתָ בְּשׂוֹנְאֵיהֶם, חֲרוֹן אַף שָׁלַחְתָּ בָּהֶם, וְנִלְחַמְתָּ בָּהֶם, תְּהוֹמוֹת כִּסִּיתָ עֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. רַבִּי אוֹמֵר, נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, חֲסִידִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, יְשָׁרִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם, תְּמִימִים הֶעֱמַדְתָּ מֵהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. כַּצֹּאן מַהוּ. מָה הַצֹּאן אֵין מַכְנִיסִין אוֹתָן לְצֵל הַקּוֹרָה, אַף יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא נִכְנְסוּ לְצֵל הַקּוֹרָה אַרְבָּעִים שָׁנָה. מָה הַצֹּאן אֵין כּוֹנְסִין לָהֶם אוֹצָרוֹת אֶלָּא רוֹעָה בַּמִּדְבָּר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר נִזֹּנוּ בְּלֹא אוֹצָרוֹת. וּמָה הַצֹּאן כָּל מָקוֹם שֶׁהָרוֹעֶה מַנְהִיגָהּ הִיא נִמְשֶׁכֶת אַחֲרָיו, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מַסִּיעִין אוֹתָם, נוֹסְעִין אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: נָחִיתָ כַּצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
[ג] אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין, הִתְחִיל אָבִיו מוֹנֶה כָּל הַמַּסָּעוֹת, וְאָמַר לֵיהּ: כָּאן יָשַׁנּוּ, כָּאן הוֹקַרְנוּ, כָּאן חָשַׁשְׁתָּ אֶת רֹאשְׁךָ. כָּךְ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מְנֵה לָהֶם כָּל הַמְּקוֹמוֹת הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: לָמָּה זָכוּ לִיכָּתֵב בַּתּוֹרָה כָּל הַמַּסָּעוֹת הָאֵלּוּ. עַל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן שְׂכָרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְגוֹ׳, פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל וְגוֹ׳ (ישעיהו ל״ה:א׳-ב׳). וּמַה מִּדְבָּר כָּךְ, עַל שֶׁקִּבֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל. הַמְקַבֵּל תַּלְמִיד חָכָם לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁעָתִיד הַמִּדְבָּר לִהְיוֹת יִשּׁוּב, וְהַיִּשּׁוּב לִהְיוֹת מִדְבָּר. הַמִּדְבָּר לִהְיוֹת יִשּׁוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְגוֹ׳ וּמִנַּיִן שֶׁהַיִּשּׁוּב עָתִיד לִהְיוֹת מִדְבָּר שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי א׳:ג׳): וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וְגוֹ׳ אַתְּ מוֹצֵא, עַכְשָׁו אֵין אִילָנוֹת בַּמִּדְבָּר, וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם אִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וְגוֹ׳ (ישעיהו מ״א:י״ט). וְעַכְשָׁו אֵין שָׁם דֶּרֶךְ, שֶׁכֻּלּוֹ חוֹל, וְהַשַּׁיָּרָה אֵינָהּ מְהַלֶּכֶת אֶלָּא בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַמַּזָּל. וְעָתִיד לִהְיוֹת שָׁם דֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ וְגוֹ׳ (שם מ״ג:י״ט). וּכְתִיב: וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ וְגוֹ׳ (שם ל״ה:ח׳).
[Parashat Masei]
[Siman 1]
Let our master instruct us: When a person is being pursued by troops and brigands,⁠1 is it permissible for such a one to profane the Sabbath? Thus have our masters taught: When a person is being pursued by troops and brigands, such a one does profane the Sabbath to save his life.⁠2 We therefore find in the case of David, that when Saul sought to kill him, he fled from him and was saved.⁠3 Our masters have said, “There is a story about a time when evil documents came from the empire for the leading citizens of SepphorIs on the Sabbath. [The citizens] came to R. Eliezer ben Parta [and] said to him, ‘Evil documents have come to us from the empire. What do you say? Shall we flee?’ Since he was afraid to tell them to flee, he said to them. ‘Are you asking me? Go and ask Jacob, Moses, and David.’” With reference to Jacob, it is written (in Hos. 12:13), “Then Jacob fled.” With reference to Moses, it is written (in Exod. 2:15), “but Moses fled from Pharaoh.” With reference to David, it is written (in I Sam. 19:18) “Now David fled and escaped.” It also says (in Is. 26:20), “Go, My people, enter your chambers […].” But where is it shown that the saving of life overrides the Sabbath? Where it is written (in Lev. 18:5), “You shall keep My statutes and ordinances, for it is through performing them that a person shall live,” and not that he die through them. It is also written, with reference to circumcision (in Lev. 12:3), “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised.” It shall be circumcised, and even on the Sabbath. Now are not [these] words [an a fortiori argument] qal wahomer? If circumcision, which concerns [but] one out of the 248 [human] members, overrides the Sabbath, how much the more in the case of the whole body. The Holy One, blessed be He, said to Israel, “My children, be mindful of My ordinances and keep the Torah, for how many miracles and wonders have I done for you from the day that you went forth from Egypt! I cast down those who hated you, I had you pass through the sea, I cast fear and trembling on your enemies, as stated (in Exod. 15:15), ‘Then were the chiefs of Edom bewildered....’ I destroyed the Amorites [along with] Sihon and Og, and during the whole forty years that you were in the wilderness I did not forsake you for even a single hour. Moreover, how many snakes and scorpions did I exterminate for your sake, as stated (in Deut. 8:15), ‘(God) who led you through the great and terrible wilderness with its fiery serpents and scorpions,’ and I did not let them hurt you.” Therefore, the Holy One, blessed be He, said to Moses, “Write down the stages by which Israel journeyed in the wilderness, so that they will know how many miracles I performed for them during each and every stage.” Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 33:1-2), “These are the stages [by which] the Children of Israel [went forth from the land of Egypt]…. And Moses wrote down their starting points, stage by stage, according to the command of the Lord.”
[Siman 2]
"These are the journeys of the Children of Israel" (Numbers 33:1). This is what is stated in the verse (Psalms 77:21), "You led (nachita) Your people like a flock through Moshe and Aharon.⁠" What is [the meaning of] nachita? It is the expression of an acrostic: Rabbi Eliezer says, "You did Nissim (miracles) for them; You gave them Chaim (life); You split the Yam suf for them; You gave them the Torah through Moshe and Aharon.⁠" R. Yehoshua says, "You did Niflaot (wonders) for them; You gave them Cherut (freedom); Yamincha (Your right hand) delivered them; You gave them Tilluy rosh (holding the head high) through Moshe and Aharon.⁠" R. Akiva says, "You did Noraot (dreadful things) to their enemies; You sentCharon af (waxing anger) against them and you fought against them; You covered them with Tehomot (depths) through Moshe and Aharon.⁠" Rabbi said, "Nevi'im (prophets) did You raise up from them; Hasidim(saints) did You raise up from them; Hasidim (saints) did You raise up from them; Yesharim (upright) did You raise up from them; Temimim (unblemished ones) did You raise up from them through Moshe and Aharon.⁠" What is [the meaning of] flock? Just like one does not bring a flock under the shade of a roof (indoors), so too Israel when they were in the wilderness was not brought under the shade of a roof for forty years. Just like a flock does not have storerooms collected for them but rather only graze from the wilderness, so too Israel for the forty years that they were in the wilderness were fed without storehouses. And just like a flock follows to anywhere that the shepherd leads them, so too Israel journeyed to any place that Moshe and Aharon took them, as it is stated, "These are the journeys of the Children of Israel" - in order to fulfill that which is written, "You led Your people like a flock through Moshe and Aharon.⁠"
[Siman 3]
(Numb. 33:1:) “These are the stages of the Children of Israel.” [The matter] is comparable to a king whose son was ill.⁠4 He brought him to a certain place to heal him. When they returned, his father began recounting the stages, “Here we slept. Here we cooled off. Here you had a headache.” Similarly the Holy One, blessed be He, said to Moses, “Recount to them all the places where they provoked Me.” It is therefore stated (in Numb. 33:1), “These are the stages....” Another interpretation: Why did all these stages (places) merit to be written in the Torah? Since they received (accommodated) Israel, the Holy One, blessed be He, will give them their reward in the future. It is so stated (in Is. 35:1-2), “The arid desert shall be glad.... It shall blossom abundantly, it shall also exult....” And if the desert [will receive] such for receiving Israel; one who receives a Torah scholar into his home, all the more so [will he be rewarded]. You find that in the future the desert will be a settlement and a settlement will be a desert. [That] a desert will be a settlement, as it states (Is. 41:8), “I will make a desert into a lake of water.” And where is it shown a settlement will be a desert in the future? It is so stated (Mal. 1:3), “And I have hated Esau....” Now there are no trees in the desert, but there will be trees there in the future, as stated (Is. 41:19), “I will put cedar and acacia in the desert....” Now there is no path there, as it is all sand and the caravan can only travel it at night with the light of the constellation.⁠5 But there will be a path there in the future, as stated (Is. 43:19), “I will place a path in the desert.” And it is written (Is 35:8), “And there will be a highway there, and it shall be called the Sacred Way....”
1. Gk.: lestai.
2. Numb. R. 23:1; see RH 2:5; ‘Eruv 45a; Ta‘an. 14a.
3. According to Men. 95b, David’s eating of the consecrated bread (I Sam. 21:7) on the day of his flight (vs. 11) took place on the Sabbath.
4. Numb. R. 23:3.
5. To determine the direction of the journey, since there is no marked path.

פרשת מסעי

[א] אלה מסעי בני ישראל (במדבר ל״ג:א׳). ילמדנו רבינו מי שנרדף מן הגייס ומן הליסטין, מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגייס ומן הליסטים, מחלל את השבת ומציל את נפשו, שכך אנו מוצאין בדוד, כשביקש שאול להורגו ברח מפניו וימלט, אמרו רבותינו מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדלי ציפורי, באו ושאלו את ר׳ אליעזר בן פרטא אמרו לו כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והיה מתיירא לומר להם ברחו בשבת, אמר להם ולי אתם שואלים, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד, ביעקב כתיב ויברח יעקב (הושע י״ב:י״ג), במשה כתיב ויברח משה מפני פרעה (שמות ב׳:ט״ו), בדוד כתיב ודוד ברח וימלט (שמואל א י״ט:י״ח), ואומר לך עמי בא בחדריך וגו׳ (ישעיהו כ״ו:כ׳), ומנין שפיקוח נפש דוחה את השבת, שנאמר ושמרתם את חקותי [ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם] וחי בהם (ויקרא י״ח:ה׳), ולא שימות בהם, וכתיב במילה וביום השמיני ימול בשר ערלתו (שם י״ב:ג׳), ואפילו בשבת, והלא דברים קל וחומר, ומה המילה שהיא אחת מרמ״ח איברים [של אדם], דוחה את השבת, כל גופו על אחת כמה וכמה. אמר הקב״ה [לישראל] בני הזהרו במצותי, ושמרו את התורה, כי כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם מיום שיצאתם ממצרים, והפלתי את שונאיכם, והעברתי אתכם בים, והפלתי פחד ורעדה באויביכם, והשמדתי את האמורי וסיחון ועוג, וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, לא הנחתי אתכם שעה אחת, וכמה נחשים ועקרבים הרגתי לפניכם, שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב (דברים ח׳:ט״ו), לכך אמר הקב״ה למשה, כתוב המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי להם בכל מסע ומסע, (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] אלה מסעי בני ישראל וגו׳ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳.
[ב] [אלה מסעי]. משל למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה את המסעות, כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת בראשך, כך אמר הקב״ה למשה מנה להם את כל המקומות, היכן הכעיסוני, לכך נאמר אלה מסעי.
[Parashat Masei]
[1] (Numb. 33:1:) THESE ARE THE STAGES <BY WHICH> OF THE CHILDREN OF ISRAEL <WENT FORTH FROM THE LAND OF EGYPT>. Let our master instruct us: When a person is being pursued by robbers and brigands,⁠1 is it permissible for such a one to profane the Sabbath. Thus have our masters taught: When a person is being pursued by robbers and brigands, such a one does profane the Sabbath to save his life.⁠2 We therefore find in the case of David, that when Saul sought to kill him, he fled from him and was saved.⁠3 Our masters have said: Once upon a time evil documents came from the Empire for the leading citizens of Sepphoris.⁠4 <The citizens> came to R. Eliezer ben Parta <and> said to him: Evil documents have come to us from the Empire. What do you say? Shall we flee? Since he was afraid to tell them to flee on the Sabbath, he said to them: Are you asking me? Go and ask Jacob, Moses, and David. With reference to Jacob, it is written (in Hos. 12:13 [12]): THEN JACOB FLED. With reference to Moses, it is written (in Exod. 2:15): BUT MOSES FLED FROM PHARAOH. With reference to David, it is written (in I Sam. 19:18) NOW DAVID FLED AND ESCAPED. It also says (in Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER YOUR CHAMBERS…. But where is it shown that the saving of life overrides the Sabbath? Where it is written (in Lev. 18:5): YOU SHALL KEEP MY STATUTES AND ORDINANCES, FOR IT IS THROUGH PERFORMING THEM THAT A PERSON SHALL LIVE and not die through them. It is also written, with reference to circumcision (in Lev. 12:3): AND ON THE EIGHTH DAY THE FLESH OF HIS FORESKIN SHALL BE CIRCUMCISED, even on the Sabbath. Now are not < these > words <an argument> qal wahomer? If circumcision, which concerns <but> one out of the 248 [human] members, overrides the Sabbath, how much the more in the case of the whole body. The Holy One said [to Israel]: My children, be mindful of my ordinances and keep the Torah, for how many miracles and wonders have I done for you from the day that you went forth from Egypt! I cast down those who hated you, I had you pass through the sea, I cast fear and trembling on your enemies, I destroyed the Amorites along with Sihon and Og, and during the whole forty years that you were in the wilderness I did not forsake you for a single hour. Moreover, how many snakes and scorpions did I exterminate in your presence. It is so stated (in Deut. 8:15): (GOD) WHO LED YOU THROUGH THE GREAT AND TERRIBLE WILDERNESS WITH ITS FIERY SERPENTS AND SCORPIONS. Therefore, the Holy One said to Moses: Write down the stages by which Israel journeyed in the wilderness, so that they will know how many miracles I performed for them during each and every stage. {Thus it is stated (in Numb. 33:1–2):} [Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 33:1–2):] THESE ARE THE STAGES <BY WHICH> THE CHILDREN OF ISRAEL <WENT FORTH FROM THE LAND OF EGYPT>…. AND MOSES WROTE DOWN THEIR STARTING POINGS, STAGE BY STAGE, ACCORDING TO THE COMMAND OF THE LORD.
[2] [(Numb. 33:1:) THESE ARE THE STAGES.] <The matter> is comparable to a king whose son was ill.⁠5 He brought him to a certain place to heal him. When they returned, his father began recounting the stages: Here we slept. Here we cooled off. Here you had a headache. Similarly the Holy One said to Moses: Recount to them all the places where they provoked me. It is therefore stated (in Numb. 33:1:) THESE ARE THE STAGES.
1. Gk.: lestai.
2. Tanh., Numb. 10:1; Numb. R. 23:1; see RH 2:5; ‘Eruv 45a; Ta‘an. 14a.
3. According to Men. 95b, David’s eating of the consecrated bread (I Sam. 21:7 [6]) on the day of his flight (vs. 11 [10]) took place on the Sabbath.
4. The traditional Tanhuma, Numb. 10:1, adds, “On the Sabbath.”
5. Tanh., Numb. 10:3; Numb. R. 23:3.
אלה מסעי בני ישראל1זה שאמר הכתוב [לכן] אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב ל״ד:י׳), בכל המסעות שהחזיר אותם וסיבב אותם הם גרמו לעצמם, שלא הלכו בדרכיו, ולא שמעו מצותיו, כי הקב״ה לא גילה סודיו ומסטיריו אלא לישראל שהם יראיו, כמו שאמר דוד ע״ה סוד ה׳ ליראיו (תהלים כ״ה:י״ד), ולא אמר הקב״ה לאומות העולם שמעו אלא לישראל, שנאמר שמעו דבר ה׳ בית יעקב וגו׳ (ירמיהו ב׳:ד׳), וכמה האומות מזבחים לאשרם ולגילולים, כדי שישמעו דבר ואינם שומעים, דכתיב פה להם ולא ידברו (תהלים קט״ו:ה׳), ואשריו מי שהוא שומע לדבריו של הקב״ה, דכתיב ושומע לי ישכן בטח וגו׳ (משלי א׳:ל״ג), יתברך שמו של הקב״ה שהוא רוצה בתשובתן של ישראל, וישראל יהיו שומעים לדברי תורה, דכתיב לו עמי שומע לי וגו׳ (תהלים פ״א:י״ד), מה כתיב אחריו, כמעט אויביהם אכניע וגו׳ (תהלים פ״א:ט״ו), וכתיב לו הקשבת למצותי וגו׳ (ישעיהו מ״ח:י״ח). 2אמרו רבותינו ז״ל ר׳ עזריה ור׳ יודה בר׳ סימן בשם ר׳ שמעון בר רב יצחק קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מאבינו יעקב, שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן וגו׳ (בראשית ל״א:ל״ו), ולא ענותנותן של בנים מדוד, שנאמרו יברח דוד מניות ברמה ויבוא ויאמר לפני יהונתן מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (שמואל א כ׳:א׳), מזכיר שפיכות דמים בפיוס. 3ואמר ר׳ סימא בנוהג שבעולם חתן דר אצל חמיו ועובר לצאת מבית חמיו, אפשר שלא ימצא בידו דבר קל, וזה אפילו סכין לא נמצא בידו, והיינו דכתיב כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך (בראשית ל״א:ל״ז), אמר הקב״ה ליעקב חייך בלשון הזאת שהוכחת את חמיך, בו בלשון אוכיח את בניך, הדא הוא דכתיב כה אמר ה׳ מה מצאו אבותיכם בי עול וגו׳ (ירמיהו ב׳:ה׳), 4ואמר שמעו דבר ה׳ (ירמיהו ב׳:ד׳), ארבעה שומעין הן, יש שומע ומפסיד כאדם הראשון, שנאמר ולאדם אמר כי שמעת (לאשתך) [לקול אשתך] וגו׳ (בראשית ג׳:י״ז). והפסיד, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט). יש שומע ומפסיד ומקבל שכר כאברהם אבינו, שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כ״א:י״ב), וקיבל שכר, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ״א:י״ב). ויש מי שאינו שומע ומקבל שכר כיוסף הצדיק, שנאמר ולא שמע אליה וגו׳ (בראשית ל״ט:י׳), וקבל שכר, שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ וגו׳ (בראשית מ״ב:ו׳). ויש מי שאינו שומע ומפסיד כישראל, שנאמר ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם (ירמיהו ז׳:כ״ו), ומה הפסידו אשר למות למות (ירמיהו מ״ג:י״א).
5דבר אחר: ולא שמע אלי. ומה היה עונשם, גלו לבבל ומתו שם, דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנה (נלך) [נצא] וגו׳ (ירמיהו ט״ו:ב׳). 6אמר רבי לוי האוזן לגוף כקנקן לכלים, 7מה הקנקן הזה כשהוא מלא מים, כל הכלים האחרים ממלאין ממנו, כך האוזן כשהיא השומעת מרגשת מאתים וארבעים ושמונה אברים שבגוף, וכולם הולכים אחריה וחיים, דכתיב הטו אזנכם ולכו אלי [שמעו ותחי נפשכם] (ישעיהו נ״ה:ג׳), וכשהם מטים את אזנם תחיה כל נפשם, כי כן אמר הכתוב אם תאבו ושמעתם וגו׳ ואם תמאנו וגו׳ (ישעיהו א׳:י״ט-כ׳), ואמר שלמה בני אם תקח אמרי (משלי ב׳:א׳), ואימתי נעשה אתה בני, כשתקח אמרי ומצותי תצפין אתך (משלי ב׳:א׳), אף אני צופן לך טובות של עולם הבא, דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראך (תהלים ל״א:כ׳). אבל אם תמאנו ומריתם חרב תאכלו (ישעיהו שם). 8אמר רב למה הדבר דומה לזקן שיושב על הדרך, והיו לפניו שני דרכים, אחד תחלה קוצים וסופה מישור, ואחרת תחלתה מישור וסופה קוצים, והיה יושב על שתיהן, ומזהיר את העוברים ואת השבים ואומר להם אעפ״י שאתם רואים את הדרך הזו תחלתה קוצים, לכו בה שסופה מישור, וכל מי שהוא שומע לי סופו לילך לשלום ולחזור לשלום, ואותם שאינם שומעין לי והולכים בדרך שתחלתה מישור לסוף הם נכשלים בקוצים וחוזרין, כך משה רבינו מזהיר את ישראל על דרך החיים, ועל דרך המיתה, על ברכה וקללה, ואמר להם ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט), ואם משה רבינו ע״ה הזהירם לחיי העולם הזה כבר מת, ומה אני מקיים למען תחיה אתה וזרעך (דברים ל׳:י״ט), אלא הרי אלו חיי העולם הבא, שאין בהם מיתה, וכך תחייתו של עולם הבא אין לה מיתה, דכתיב ורבים מישיני עפר יקיצו לחיי העולם (דניאל י״ב:ב׳) הבא, שאין להם מיתה, ואלה לחרפות (דניאל י״ב:ב׳), שאין להם חיים, והיה ירמיה הנביא מוכיח את ישראל ואמר להם שמעו דבר ה׳ (ירמיהו ב׳:ד׳) היו כאביכם שהיו שומעים לדבריו של הקב״ה ומקיימים מצותיו, דכתיב עקב אשר שמע אברהם וגו׳ (בראשית כ״ו:ה׳), ומה היה לו, רדף את המלכים את כדרלעומר מלך עילם וגו׳, ועליו הכתוב אומר ירדפם יעבר שלום אורח ברגליו לא יבא (ישעיהו מ״א:ג׳) אף אתם אם שומעים ועשיתם מצותיו של הקב״ה, כמו שכתוב אם בחקותי תלכו (ויקרא כ״ו:ג׳), מה כתיב אחריו ורדפתם את אויביכם (ויקרא כ״ו:ז׳), אם שמעתם וקיימתם את התורה ואכלתם לחמכם לשובע ורדפתם את אויביכם, ואם לאו ואכלתם ולא תשבעו (ויקרא כ״ו:כ״ו), ורדף אותם קול עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו), אם גמלתם חסד ופניתי אליכם וגו׳ (ויקרא כ״ו:ט׳), ואם לאו ונתתי פני בכם (ויקרא כ״ו:י״ז), ואם עשיתם שלום ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳), ואם לאו והבאתי עליכם חרב וגו׳ (ויקרא כ״ו:כ״ה), אם תשמעו למצות, הקב״ה מביא עליכם הברכות, ואם לאו מביא עליכם הקללות, וכיון שאתם עושים רצונו הוא משפיע לכם הברכות, דכתיב לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב (מלכים א ח׳:נ״ו), 9וכיון שלא שמעו אמר להם ירמיה שמעו דבר ה׳, עד שלא תשמעו דברי תוכחות שמעו דבר ה׳, עד שלא תשמעון קל קרנא משרוקיתא (דניאל ג׳:ט״ו), שמעו בארץ עד שלא תשמעו בחוצה לארץ, שמעו חיים עד שלא תשמעו מתים, 10ישמעון אודניכון עד דלא ישמעון גרמיכון, הדא הוא דכתיב העצמות היבשות שמעו דבר ה׳ (יחזקאל ל״ז:ד׳).
11וכיון שלא שמעו וחפאו דברים שלא כן, הביא עליהם פורענות אשר לא כדת, שנאמר גם כל חלי וכל מכה (דברים כ״ח:ס״א).
כה אמר ה׳ מה מצאו אבותיכם בי עול (ירמיהו ב׳:ה׳), וכשהיו במדבר לא מצאו בי עול, אבל אני מצאתי בהם עול, כי אמרתי להם ששת ימים תלקטוהו וגו׳ (שמות ט״ז:כ״ו), והם לא האמינו בי אלא ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו (שמות ט״ז:כ״ז), כי רחקו מעלי (ירמיהו ב׳:ה׳), הלכו אחרי ע״ז, וילכו אחרי ההבל ויהבלו (ירמיהו ב׳:ה׳), אין בהם ממש, דכתיב הבל המה מעשה תעתועים (ירמיהו י׳:ט״ו). ולא אמרו איה ה׳ המעלה אותנו מארץ מצרים וגו׳ (ירמיהו ב׳:ו׳), אמר להם הקב״ה שכחתם מה שעשיתי במצרים, שהבאתי עליהם המכות, והרגתי את בכוריהם, ונפרעתי לכם מהם, ועשיתי מלחמות עמהם, וטבעתי אותם בים, והעליתי אתכם מארץ מצרים, ונהגתי אתכם במדבר, והבאתי אתכם אל הארץ לאכול פריה וטובה, דכתיב ואביא אתכם אל הר הכרמל לאכול פריה וטובה ותטמאו את ארצי (ירמיהו ב׳:ז׳), וטמאתם אותה כשם שעשו מי שהיה בה לפניכם, וכשם שגלו מפניכם למעשיהם הרעים, כך סופכם לגלות מפני מעשיכם הרעים, ולאיזה אומה גדלתי וגמלתי כמותכם ואיזה אומה עשו כמו שעשיתם אתם כבר הייתם במצרים וראיתם תועבותיהם, דכתיב ותראו את שקוציהם וגו׳ (דברים כ״ט:ט״ז), שאין בה ממש, ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים (ירמיהו ב׳:י״א), וכתיב כי שתים רעות עשה עמי (ירמיהו ב׳:י״ג). 12אמר ר׳ יהודה כל מי שהוא עוזב את הקב״ה ואת תורתו, עליו הכתוב אומר רחוק ה׳ מרשעים (משלי ט״ו:כ״ט), והלא העולם ומלואו אינו מחזיק כבודו של הקב״ה, ואין מקום בעולם פנוי מכבודו, והוא אומר רחוק ה׳ מרשעים, אלא רחוק ה׳ מלחנן לרשעים ומלשמוע תפלתם, וכל מי שהוא מדובק בהקב״ה ושומע בקולו, הוא חי בעולם הזה ולעולם הבא, תדע לך שהוא כן, צא ולמד ממטה אהרן שנכנס יבש לבית קדש הקדשים ויצא לח, דכתיב ויוצא פרח ויצץ ציץ (במדבר י״ז:כ״ג), וכתיב באור פני מלך חיים (משלי ט״ז:ט״ו), ויש לך לדעת ממקום אחר ויהי הם קוברים איש [וגו׳] ויגע [האיש] בעצמות אלישע [ויחי] ויקם [על רגליו] (מלכים ב י״ג:כ״א), אם זה שהיה נדבק במי שנדבק להקב״ה וחיה, הנדבק בשכינה על אחת כמה וכמה שיחיה בעולם הזה ובעולם הבא, והדא הוא דכתיב לאהבה את ה׳ אלהיך (דברים י״ט:ט׳) אתה מוצא כל הימים שהיו ישראל שומעין להקב״ה, היו האומות מתייראין מהם, דכתיב שמעו עמים ירגזון (שמות ט״ו:י״ד), וכתיב אז נבהלו אלופי אדום (שמות ט״ו:ט״ו) וכן רחב הזונה אומרת ונשמע וימס לבבינו (יהושע ב׳:י״א), ואנשי גבעון אמרו כי שמענו כי הוביש י״י את מי ים סוף (יהושע ב׳:י׳) וכל כך למה שהיה הקב״ה עמהם, וכיון שעזבו אותו ועבדו את הבעלים ואת העשתרות, מסר אותם ביד אומות העולם והמיר להם במלכיות, דכתיב (ויעזבו את ה׳ אלהיהם ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות וגו׳) [ויעזבו את ה׳ ויעבדו לבעל ולעשתרות] (שופטים ב׳:י״ג), וירמיהו היה מוכיח אותם ואמר להם על מה אבדה הארץ (ירמיהו ט׳:י״א), על מי אדברה ואעידה ומה נגזר עליהם אז יקראונני ולא אענה, אמר להם הקב״ה אני שלחתי אליכם על ידי הנביאים ואמרתי לכם דרשוני וחיו (עמוס ה׳:ד׳), וכתיב נדרשתי ללא שאלו וגו׳, ולא שמעתם לדברי ששלחתי אליכם הרי תדבק בכם הרעות, ותשיג אתכם הצרות, באותה שעה אתם צועקים אלי מתוך צרתכם. ומפילים אתם תחנה לפני, ולא אענה אתכם, דכתיב וגם אני אעשה בחמה (ולא אחוס) [לא תחוס עיני] וגו׳ וכשם שקראתי ולא עניתם נגזרה מלפני שאתם תקראו ולא אענה, דכתיב אז יקראונני ולא אענה (משלי א׳:כ״ח). ועד מתי עד שהם שבים לפניו תשובת צדק, והוא משיב את אפו מהם, וירפא אותם ממכתם, דכתיב ארפא (משובותיכם) [משובתם] אהבם נדבה (הושע י״ד:ה׳) אבל לעתיד לבוא והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיהו ס״ה:כ״ד), וכמה דאת אמר כה אמר ה׳ בעת רצון עניתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳). 13אמר ר׳ שמואל משל למטרונה שהיו לה שני שושבינין, אחד עירוני ואחד מדיני, זה שהיה עירוני אומר לה דברים טובים, לא בת טובים את, לא בת עשירים את, ואותו שהיה מדיני אומר לה לא בת עניים את, לא בת בזויים את, כך ירמיהו עירני ומענתות היה, נכנס לירושלם ואומר להם דברים של ניחומין שמעו דבר ה׳ בית יעקב (ירמיהו ב׳:ד׳), ברם ישעיה ע״י שהיה בן מדינה מירושלים היה אומר להם דברים של קנטורין, שמעו דבר ה׳ קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה (ישעיהו א׳:י׳), לא מן עמא פלטאתא דעמא דסדום אנון. 14אמר ר׳ לוי אמוץ ואמציה אחים הוון, ועל ידי שהיה ישעיהו בן אחיו של מלך היה אומר לישראל דברים של קנטורין, כמה דאת אמר ועשיר יענה עזות (משלי י״ח:כ״ג).
15א״ר לוי משל למטרונה שהכניסה למלך שני הדסים ואיבדה אחת מהם, והיתה מצירה עליו, אמר לה המלך שמרי את זה כאלו ששמרת את שניהם, כך ישראל כשעמדו על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳), איבדו את נעשה, אמר להם הקב״ה שמרו את נשמע כאילו שמרתם את שניהם וכיון שלא שמעו אמר הקב״ה שמעו דבר ה׳. 16ר׳ אבין ור׳ חייא בש״ר יונתן כתיב בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים וגו׳ (שיר השירים א׳:ו׳). אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה רבש״ע מי גרם לי שאהא נוטרה את הכרמים על שם שכרמי שלי לא נטרתי, מי גרם לי שאהא מפרשת שתי חלות בסוריא על שם שלא הפרשתי חלה אחת כתקונה בארץ ישראל סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת.
17כה אמר ה׳ מה מצאו אבותיכם בי עול (ירמיהו ב׳:ה׳), אמר הקב״ה לישראל בני אבותיכם לא מצאו בי עול, אדם הראשון לא מצא בי עול, [ואתם מצאתם בי על] אדם הראשון למה הוא דומה, לחולה שנכנס אצלו הרופא ואומר לו דבר פלוני אכול ודבר פלוני אל תאכל, וכיון שעבר על דבריו גרם מיתה לעצמו, נכנסו קרוביו אצלו, אמרו לו לא תאמר כי הרופא עשה לך רעה, ולא עבר עליך מדת הדין, חס ושלום אתה הוא שגרמת מיתה לעצמך, כך נכנסו הדורות אצל אדם הראשון אמרו לו תאמר שהקב״ה עובר עליך מידת הדין. אמר להם חס ושלום אני הוא שגרמתי מיתה לעצמי, שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז). 18וכן ישראל היה להם לשמור דרכי ה׳, לא היו מתעכבין כל כך במדבר אלא שנה שנייה ליציאת מצרים היו נכנסים לארץ ישראל שהיו נוחלים אותה ויושבים בטח, ולפי שלא היו שומרים דבר ד׳ היו הולכים עשר מסעות שמונה מסעות וחוזרים לאחור, ולכך הוצרך הכתוב לכתוב מסעיהם.
19אתה מוצא מ״ב מסעות משיצאו ישראל ממצרים עד ערבות מואב, מהם י״ד מסעות שהלכו ישראל עד שבאו לרתמה, שהיא במדבר פארן, שעדיין לא היה להם שנה אחת ושלשה חדשים עד שלחו להם מרגלים, 20שלכך נקרא רתמה על שם הארץ שהוציאו דבה עליה, כמו שנאמר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, [חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים] (תהלים ק״כ:ג׳-ד׳) ורמיה היא רתמים. ועוד צא וחשוב שמונה מסעות מהר ההר עד ערבות מואב, שבסוף ארבעים שנה באו להר ההר, שנאמר ויעל אהרן הכהן אל [הר] ההר (במדבר ל״ג:ל״ח), נמצאו כל ל״ח שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, להודיע צדקתו של הקב״ה שעשה עמהם, אעפ״י שהניעם במדבר ארבעים שנה, לא הטריחם במסע אלא נתן להם ישיבה ומנוחה.
1. זש״ה לכן אנשי לבב שמעו לי. בפסיקתא דר״כ פסקא שמעו (קט״ז ע״ב) מתחיל הפיסקא על הכתוב שמעו דבר ה׳ בית יעקב (ירמיהו ב׳:ד׳) זש״ה לכן אני לבב שמעו לי, והמאמר בכל המסעות שהחזיר אותם הוסיף מדיליה, ואח״כ מה שהביא אמרו רבותינו הוא ג״כ מפסיקת׳ שם, ועיין בפסיקת׳ בהערות שלי.
2. אמרו רבותינו ר׳ עזרי׳ ור׳ יודה בר סימון בשם ר׳ שמעון בר ר׳ יצחק. בפסיקת׳ ר׳ עזרי׳ ור׳ יונתן בר חגי בש״ר שמשואל בר רב יצחק, והמאמר הזה נשנה במדרש ב״ר פע״ד אות י׳, ושם הנוסחא ר׳ עזריה בש״ר חגי ור׳ יצחק בר מרון ותני לה בשם ר׳ חנינא בר יצחק, וכן מובא בילקוט תורה רמז ק״ל, וילקוט שמואל רמ קכ״ט, וכן נשנה במדרש שמואל סוף פכ״ב, ושם הגירסא ר׳ זכרי׳ ור׳ יונתן בר חגי.
3. ואמר ר׳ סימא. בפסיקת׳ א״ר סימון.
4. ואמר שמעו דבר ה׳ ארבעה שומעין הן. בפסיקתא שם מובא זה על הכתוב ושומע לי ישכון בטח (משלי א׳:ל״ג).
5. דבר אחר: ולא שמעו אלי ומה היו ענשם. זה ליתא בפסיקתא.
6. א״ר לוי. פסיקת׳ שם, וע״ש הערה י״א.
7. מה הקנקן הזה כשהוא מלא מים כל הכלים האחרים ממלאין ממנו. בפסיקתא הגירסא מה הקנקן הזה כשהוא מלא כלים אתה מעשין תחתיה וכלם מרגישין כן הטו אזנכם ולכו אלי וגו׳. אבל במדרש דברים רבה ריש האזינו, ובילקוט ישעי׳ סוף רמז שמ״א, הגירס׳ מה קנקן הזה כלים נתונים עליו ואתה נותן מוגמר תחתיו וכולם מרגישים כך רמ״ח איברים של אדם ע״י האוזן כולם חיים.
8. אמר רב למה הדבר דומה. לא מצאתי המקור.
9. וכיון שלא שמעו אמר להם ירמיה שמעו דבר ה׳. פסיקתא שם (קי״ז ע״ב).
10. ישמעון אודניכון עד דלא ישמעון גרמיכם. בפסיקתא שם שמעו אזניכם עד שלא תשמעו גופיכם ישמעו גופיכם עד דלא ישמען גרמיכם.
11. וכיון שלא שמעו וחפאו דברים. זה הוא מאמר אחר וליתא בפסיקתא.
12. אמר ר׳ יהודה כל מי שהוא עוזב את הקב״ה. לא מצאתי המקור.
13. א״ר שמואל משל למטרונא שהיה לה שני שושבינין. בפסיקתא שם, ובילקוט ירמיה רמז רס״ה בשם הפסיקתא, ובפסיקתא הגירסא אמר ר׳ לוי משל למטרונא שהיו לה שני שושבינין.
14. אמר ר׳ לוי אמוץ ואמציה פסיקתא שם.
15. אמר ר׳ לוי משל למטרונא. פסיקתא שם.
16. ר׳ אבין ור׳ חייא. פסיקתא שם.
17. כה אמר ה׳ מה מצאו רבותיכם בי עול. פסיקתא שם.
18. וכן ישראל היה להם לשמור דרכי ה׳. הוא סיום המחבר.
19. אתה מוצא מ״ב מסעות כו׳. עיין רש״י (במדבר ל״ג:א׳) שהביא זה בשם יסודו של רבי משה הדרשן.
20. שלכך נקרא רתמה על שם הארץ שהוציא דבה. מובא ברש״י פסוק י״ח, וע״ש מה שכתב הרב החכם הגדול מהר״א בערלינר בספרו זכור לאברהם.

פָּרָשַׁת מַסְעֵי

(1-2) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כְּתֹב הַמַּסָּעוֹת שֶׁנָּסְעוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כַּמָּה נִסִּים עָשִׂיתִי לָהֶם בְּכָל מַסָּע וּמַסָּע.
מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶׁהָיָה בְּנוֹ חוֹלֶה, הוֹלִיכוֹ לְמָקּוֹם אַחֵר לְרַפְּאוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ חוֹזְרִין הִתְחִיל אָבִיו מַזְכִּיר אֶת הַמַסָּעוֹת, כָּאן יָשׁנְנוּ כָּאן הוּקַרְנוּ כָּאן חָשַׁשְׁתָּ רֹאשְׁךָ. כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה מְנֵה לָהֶם אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת [הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי], לְכָךְ נֶאֱמַר ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ע״ז:כ״א) ״נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ״, מַה צֹּאן אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְצֵל הַקּוֹרָה כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא נִכְנְסוּ לְצֵל הַקּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: מַה צֹּאן שֶׁאֵין כּוֹנְסִין לָהּ אוֹצָרוֹת אֶלָּא רוֹעָה בַּמִּדְבָּר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה נזּוֹנוּ בְּלֹא אוֹצָרוֹת. דָּבָר אַחֵר: מַה צֹּאן, בְּמָקוֹם שֶׁהָרוֹעֶה מַנְהִיג נִמְשֶׁכֶת כָּךְ יִשְׂרָאֵל כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מַסִּיעִין אוֹתָם הָיוּ נוֹסְעִים אַחֲרֵיהֶם.
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תשל״ח).
וַהַדִ׳הִ מַרַאחִלֻ בַּנִי יִסרַאאִיל אִד׳ כַ׳רַגּוּ מִן בַּלַדִ מִצרַ עַלַי׳ גִּיושִׁהִם בִּיַדִמֻושִׁה וַאהַרֻוןַ
ואלה שלבי המסע של בני ישראל שיצאו מן ארץ מצרים על צבאותם, ביד משה ואהרן.
אלה מסעי – למה נכתבו המסעות הללו לכאן?⁠א להודיעך חסדיו של מקום שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיוב נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהן ארבע עשרה שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו מרגלים, שנאמר: ואחר נסעו העם מחצרות וגו׳ (במדבר י״ב:ט״ז), שלח לך אנשים (במדבר י״ג:ב׳), וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות, ויחנו ברתמה (במדבר ל״ג:י״ח), למדתה שהיא במדבר פארן. ועוד צאג מהן שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שלשים ושמונה לא נסעו אלא עשרים מסעות.⁠ד זו מיסודו של ר׳ משה.⁠ה ור׳ תנחומא (תנחומא מסעי ג׳) דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיהו בנו חולה והוליכו למקום אחרז רחוק לרפואתו. כיון שהיוח חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אומר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך כו׳.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר: ״לכאן״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״שיהו״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״הוצא״.
ד. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן הערה: ״כך כתב רבנו שמעיה והגיה: ׳אינן אלא י״ט׳⁠ ⁠⁠״.
ה. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, בכ״י המבורג 13 ובדפוס רומא נוסף כאן: ״הדרשן״.
ו. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שהיו״.
ז. כך מופיע בכ״י לייפציג 1 (לפני שמישהו העביר קולמוס על מלה זו), וכן בתנחומא, ועיינו בדיונו של א׳ טויטו, ״האמנם משקף כתב-יד לייפציג 1...⁠״, תרביץ ס״א:א׳: 101. מלת ״אחר״ חסרה בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917.
ח. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״שיהיו״.
אלה מסעי THESE ARE THE JOURNEYS (STAGES) [OF THE CHILDREN OF ISRAEL] – Why are these stations recorded here? In order to make known the loving acts of the Omnipresent: that although He had decreed against them to make them move about and wander in the wilderness, you should not think that they wandered and moved about without cessation from one station to another station all the forty years, and that they had no rest, for you see that there are here only forty-two stages. Deduct from them fourteen, all of which were their stopping places in the first year after they left Egypt, before the decree was made, viz., from the time when they journeyed from Rameses until when they came to Rithmah from where the spies were sent out – as it is said: "And afterwards the people journeyed from Hazeroth, [and encamped in the wilderness of Paran]" (Bemidbar 12:16), whereupon Hashem said unto Moshe, "Send for you men [who may search out the land]" (Bemidbar 13:2); and here (v. 18) it states, "and they journeyed from Hazeroth and they encamped in Rithmah", so you learn that it (Rithmah) is in the wilderness of Paran. – Further deduct from them the eight stages which were after Aharon's death viz., those from Mount Hor to the plains of Moab in the fortieth year (v. 38). It follows that during the whole of the thirty eight years they made only twenty journeys. This is excerpted from the work of R. Moshe the Preacher. – R. Tanchuma gave another explanation of it (of the question why these stages are here recorded). A parable! It may be compared to the case of a king whose son was ill and whom he took to a distant place to cure him. When they returned home the father began to enumerate all the stages, saying to him, "Here we slept, here we caught cold, here you had the head-ache, etc.⁠" (Tanchuma Masei 4:10:3.
כתוב טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים וכעס: (משלי כ״א:י״ט)
אמר טוביהו ברבי אליעזר טוב היה להם לישראל שהיו חונים במדבר ויושבים בצלו של הקב״ה ממה שהיו יושבים בארץ מצרים 1שהיו מדיינים אותם ומכעיסין אותם משועבדים תחת יד פרעה ללבון הלבנים שהרי היתה ארץ מצרים מעולה שבארצות שנאמר (בראשית י״ג:י׳) כגן ה׳ כארץ מצרים. 2ואע״פ שלא הוזכרו שמות הערים שהיו יושבין בהם ישראל כי אם גושן ורעמסס ופיתום. אבל המדבר שכתוב בו (ירמיהו ב׳:ו׳) ארץ ערבה ושוחה ארץ ציה וצלמות וגומר. וכתיב (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו׳. ואומר (יהושע יג) אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות. ואפילו הכי הוזכרו שמות מסעי בני ישראל ומחנותם מרעמסס עד בית הישימות עד מעברות הירדן ללמדך שחביבין היו מסעות וחניות בני ישראל במדבר משיבתן 3בארץ פתרוס לפי שכל זמן שהיו ישראל במדבר היו ענני כבוד מסובבות אותם. ומאכלם ומשתיהם לחם אבירים ומי באר שנא׳ (דברים ב׳:ז׳) זה ארבעים שנה ה׳ אלהיך עמך לא חסרת דבר. אשר לא עשה כן לכל גוי ולא עתיד לעשות שנאמר (שמות ל״ג:ט״ז) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה:
אלה מסעי בני ישראל – אלו המסעות של ישראל אבל מסעות של הכנענים אינן מסעות לפי שהיו נוסעים על פי ה׳ והענן על ראשיהן.
בני ישראל – מזכיר את בני ישראל בכל ענין כמלך שמזהיר את עבדיו על בנו יחידו בני פלוני הזהרו בו. בני פלוני איפה הוא. בני אנה הלך.
אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם – כל זמן שהיו במצרים לא היו נראים צבאותם כיון שיצאו מיד נראו צבאותם.
ביד משה ואהרן – וכן אמר דוד (תהלים ע״ז:כ״א) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. 4נחית סימן. ״נסים עשית להם. ״חיים נתתה להם. ״ים קרעת להם. ״תורה תמימה הנחלת להם:
1. שהיו מדיינים אותם. קאי על המצרים מה ששעבדו את ישראל:
2. ואעפ״כ לא הוזכרו שמות הערים וכו׳ כצ״ל:
3. בארץ פתרוס. הוא ארץ מצרים:
4. נחית סימן וכו׳. עיין כ״ז בתנחומא וכן ברבה בפרשה זו. וע ש בה״ג הרד״ל:
(הקדמה)
אלה מסעי
(א) אלה מסעי – כל מסעות וחנייותא חוזר ומונה כדי לפרש היכן היו חונים.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): וחנויות. בדפוס ראשון: וחנוניות.
(Introduction)
מסעי (Numbers 33–36)
(1) אלה מסעי THESE ARE THE TRAVELS: The text repeats [each of the place names when it enumerates] the travels and the encampments, in order to make the location of each of the encampments clear.⁠1
1. There are two possible ways of understanding what the issue is that Rashbam is addressing here. He may be asking why this chapter is written at all, since many or most of the Israelites’ travels have already been recorded. Alternatively, he may be asking why the particular repetitive style of this chapter was used. Using the style of “they traveled from A and encamped at B, they traveled from B and encamped at C, they traveled from C etc ...,” the result is that the text here repeats every place name.
Rashi and various midrashic sources address the first question and it is likely that Rashbam’s interpretation is meant to oppose theirs. Rashi offers two midrashic explanations. According to each of those explanations, the length of the text shows the love of God for the Jewish people in a different way. LT asks the direct question, “Why were these travels recorded?” and answers that the list taught the Israelites about God’s miracles and about their own poor behavior, or perhaps the list teaches us about the miracles that God will do for us in the future.
Characteristically, Rashbam gives a more prosaic answer: the list teaches us where the Israelites encamped.
See Rashbam’s comment above ad 11:35. There Rashbam explains that the redundant listing of travels and encampments in this chapter clarifies which places the Israelites really stopped at, not just which places they passed through.
פרשת אלה מסעי
Parashat Eleh Masei
אלה מסעי בני ישראל {וגו׳} למסעיהם על פי ה׳ – שהיו על פי ה׳ כדכתיב: על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו (במדבר ט׳:כ׳,כ״ג).
אלה מסעי – כל מקום שנאמר בו אלה פסל את הראשונים דוקא אלה הם המסעות אבל עטרות ודיבון (במדבר ל״ב:ג׳) וכל הכתובים למעלה הם העיירות שכבשו אבל אינן מקומן של המסעות.
אלה מסעי, "these were the journeys, etc.;⁠" whenever a paragraph commences with the word: אלה the reason is to tell the reader that what follows is not connected to what was written previously. What this means here in practical terms is that only the journeys listed from here on in, but not עטרות and דבון, of which the Torah wrote in Numbers 32,3 and the locations mentioned there, are included in what follows.
(הקדמה) סדר אלה מסעי
(1-2) אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב״ה למשה: אחר תאסף אל עמך (במדבר ל״א:ב׳), ואחר שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעים. ונתכון בזה להודיע חסדיו של הקב״ה עמהם, שאףא על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תחשוב שהיו נעים ומטלטלים ממקום למקום תמיד, ולא תהיה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעים,⁠ב כמו שכתב רבינו שלמה מדברי רבי משה הדרשן.
והוסיף הרב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:נ׳) תועלת בידיעתם, אמר הצורך לזכור המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מאד מן היישוב, ואינם טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון,⁠1 ואמרה התורה: לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם (דברים כ״ט:ה׳), וכל אלה האותות במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתעלה כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים לא יאמינו בהם השומעים, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן היישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם, ושיהיה במקומות ההם בורות מים, על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה. כל אלו דבריו.
והנה מכתב המסעים מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתם ענין לא נתגלה לנו סודו, כי על פי י״י דבק עם: ויכתב משה, לא כדברי ר׳ אברהם שאמר שהוא דבק עם: למסעיהם, שכבר הודיענו זה: על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו (במדבר ט׳:כ׳).
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר כ׳:ה׳.
א. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אף״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222: ״מסעות״.
(Introduction) Seder Elleh Masei
(1-2) THESE ARE THE JOURNEYS. After the vengeance [executed] upon Midian, concerning which the Holy One, blessed be He, told Moses, afterwards shalt thou be gathered unto thy people,⁠1 and after Moses had apportioned the land of Sihon and Og [to the tribes of Reuben, Gad, and half of the tribe of Menasheh] and they had built the [previously] mentioned cities,⁠2 he set his mind to write down [the various stages of] the journeyings [in the desert]. His intention in so doing was to inform [future generations] of the loving kindnesses of the Holy One, blessed be He, towards them, for even though He had decreed upon them that they had to move about and wander around in the wilderness, you should not think that they were continually wandering and moving around from place to place without any rest; for throughout all this long [period of] time they only went on forty-two journeys as the Rabbi — Rashi — wrote, [citing] the words of Rabbi Moshe the Preacher.⁠3
And the Rabbi [Moshe ben Maimon] added in the Moreh Nebuchim4 another [explanation as to the] benefit [that we derive] from knowledge [of these stages], saying: "There was a very great necessity in mentioning the [stages of the] journeyings. For [although] the miracles and wonders that were done were [recognized as] true ones by all who saw them, in later times these events would be matters of hearsay, and those who hear about them [then] might deny them altogether. Now among the greatest miracles and wonders [related] in the Torah is Israel's survival in the wilderness for forty years, and finding the manna every day, although these places [where they stayed] are very far from cultivated settlements, and are not natural habitat for human beings, not being a place of seed, or of figs, or of vines, or of pomegranates,⁠5 and the Torah states, Ye have not eaten bread, neither have ye drunk wine or strong drink.⁠6 All these [matters] are signs of events of a miraculous nature which were seen by [the human] eye. But the Creator blessed be He, knew that these wonders will be subject to the process which occurs to [all] historical events — that those who hear them will not believe them; and they will think [about these events] that the sojourn of the Israelites in the wilderness was [in a place] near the cultivated settlement, where people can live there, such as the deserts in which the Arabs live today, or [that they stayed in] places where there was plowing and harvesting, or where there were grasses and plants suitable for human consumption, and that there were wells of water in those places. Therefore in order to remove from people's hearts all such thoughts, and to firmly establish [the truth of] all these miracles, [He recorded] as a [permanent] memorial the [stages of their] journeyings [in the wilderness], so that the future generations would see them and acknowledge the great wonders [entailed] in keeping people alive in such places for forty years.⁠" All these are his words [i.e., the words of Rabbi Moshe ben Maimon].
Thus the writing down [the stages of] the journeyings was a commandment of G-d, either for the reasons mentioned above or for some other reasons, [for] a purpose the secret of which has not been revealed to us. For [the expression] by the commandment of the Eternal7 is connected with [the beginning of that verse], And Moses wrote,⁠8 unlike the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra who wrote that it is connected with according to their journeys,⁠9 for Scripture has already informed us of this [fact, saying]: according to the commandment of the Eternal they remained encamped, and according to the commandment of the Eternal they journeyed.⁠10
1. Above, 31:2.
2. Ibid., 32:34-38.
3. See above in Seder Naso, Note 146.
4. Guide of the Perplexed III, 50. Ramban is using Al Charizi's Hebrew translation from the Arabic [rather than Ibn Tibbon's].
5. Above, 20:5.
6. Deuteronomy 29:5.
7. (2).
8. (2).
9. (2) reads: And Moses wrote their goings forth according to their journeys by the commandment of the Eternal. Ibn Ezra explains that the phrase by the commandment of the Eternal is connected with according to their journeys, meaning that all their journeys were by the commandment of G-d. Ramban objects to this explanation because this fact has already been expressed elsewhere in Scripture, and therefore he explains that the phrase refers to the beginning of the verse, And Moses wrote, and the intention is to say that Moses wrote down the various stages of the journeys by G-d's command, and not of his own accord.
10. Above, 9:20.
ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה (משלי ד, ז)
שלמה המלך ע״ה למד דעת את העם בכתוב הזה (משלי ד) שיקנו חכמת התורה ראשונה לשאר החכמות, ואמר בראשית שאר החכמות קנה חכמת התורה, זהו שאמר ראשית חכמה וגו׳ ובכל קנינך קנה בינה, אחר שקנה האדם החכמה הזאת יצטרך עוד לקנות בינה, כדי שיבין דבר, מתוך דבר כי אין שלמות החכמה מבלעדי הבינה, ולפי שהבינה שלמות החכמות על כן אמר שיתן את כל הון ביתו בבינה, זהו ובכל קנינך קנה בינה, כלומר אף כי תתן עליה כל ממונך קנה אותה, כי היא העושר האמתי. וכן החכמה צוחת ואומרת (שם ח) עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה, והוצרך שלמה המלך ע״ה להודיענו בכאן שיצטרך האדם להקדים לנפשו חכמת התורה כולה תחלה לשאר החכמות, מפני שאלו התעסק בשאר החכמות תחלה יטו את לבבו מדרך החכמה ויולידו בו דעות נפסדות, אבל כאשר הוא מתעסק בחכמת התורה תחלה הוא עושה עקרו ותחלת יסודו ממנה, הרי הוא רשאי לבנות על היסוד ההוא בנין שאר החכמות שאין כח בהן מעתה להפסיד דעתו ולבלבל מחשבתו, לפי שחכמת התורה נמשלת לכסף צרוף. וכן אמר דוד ע״ה (תהלים י״ב:ז׳) אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, באור זה כי שאר החכמות כלן הן כסף, אבל אינו כסף צרוף לפי שיש בהן סיג ותערובות ואפשר שיביאו האדם לידי הפסד אמונה, אבל תורתנו היא מבלי סיג כמו כסף צרוף של אדון הארץ שעושה ממנו כלי למאכלו או למשתהו ואין בו סיג ותערובת כלל. ועל זה אמר שלמה המלך ע״ה בכאן ראשית חכמה קנה חכמה, שאם לא למד חכמת התורה תחלה ולא ראה בתורה באור האותות והמופתים והנסים הגדולים והמפורסמים קרוב הוא להמשך אחר הטבע ולהאמין קדמות העולם, כי לכך נקרא הטבע בשם הזה כי יטבע האדם ביון מצולתו וירד לבאר שחת אם לא יזהר בו, כמי שבא במצולות ים ולא ידע לשוט וטובע, כן האדם קרוב שיסתפק מתוך חכמת הטבע באותות ומופתים שנעשו לישראל על ידי משה רבינו ע״ה ולא יאמין רק הדברים הטבעיים המוחשים לעין, וישתבש בדרך האמונה לאמר בנסי המדבר שהם היו ענינים טבעים אין בהם נס, ויאמר כי המדבר שעמדו שם ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כמדברות האלה ששוכנים בהם הערביים, שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם ולהיותו נזון בפרי אילנות ועשבים אשר שם, כמו שכתב הרמב״ם ז״ל בספר המורה, או יסתפק לומר אולי היו שם בארות מים רבים מאד, וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם באה חכמת התורה שיתחייב האדם להקדימה לשאר החכמות והאירה את עינינו והודיעה אותנו כי המדבר ההוא לא היה כשאר המדברות, והוא שכתוב (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, ולא היה קרוב אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה, הוא שכתוב (במדבר כ׳:ה׳) לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ולא היה שם מים כלל, הוא שכתוב (דברים ח׳:ט״ו) וצמאון אשר אין מים (במדבר כ׳:ה׳) ומים אין לשתות, ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה, ומזה אמר הכתוב (ירמיהו ב׳:ו׳) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, כלומר שאין בטבע האדם שיחיה שם. וכדי לחזק אמונה זו בלבבות באה התורה והאריכה בספור המסעות שעשו שהיו בין כלן ארבעים ושנים מסעות, ורצתה להזכירם בשמם כי יש בספורם תועלות רבות לשעה ולדורות, שיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור אשר שמעו את שמע מצרים והיו יודעים קצת מהמקומות שאין בטבע האדם לחיות שם, ועוד שיתפרסם גם כן לדורות הבאים אשר לא ראו הענין ותהיה האמונה קבועה בלבם באותם הדורות שראו, ויספרו זה לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך הנס, וכן כל מעשיהם היו בדרך הנס על פי הענין ועל ידי שני הגואלים משה ואהרן. וזהו שכתוב.
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.
ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניניך קנה בינה, "The beginning of wisdom is: 'acquire wisdom!' With all your acquisitions acquire insight.⁠" (Proverbs 4,7)
In this verse Solomon taught the people that the first kind of wisdom they are to acquire is the wisdom dispensed by the Torah. This is the meaning of ראשית חכמה in the verse we quoted. Once a person has acquired this wisdom he also needs to acquire insight, discernment, in order for him to understand the connection between different phenomena. Wisdom is always totally incomplete unless accompanied by a measure of such ability to discern relationships. Seeing that the attribute (or emanation) בינה insight, discernment, is so crucial, Solomon advises a person to spend his entire fortune in his search to acquire בינה. The words: "with all your acquisitions acquire insight,⁠" mean that "even if you have to spend all your money in order to acquire this attribute, do so, for true wealth is בינה, not money.⁠" Wisdom is also portrayed as shouting (to its owner) (Proverbs 8,18) "riches and honor belong to me, enduring wealth and success.
Solomon was forced to inform us here that the first and foremost requirement for his נפש, personality, is the acquisition of Torah knowledge before learning any other disciplines. If he were to acquire other kinds of knowledge first, these are apt to turn his heart away from true wisdom and implant in his mind worthless ideas. However, if a person studies Torah first and makes it the mainstay of his outlook in life he is then permitted to study other disciplines, sciences, etc., seeing that if he has built a sound base of Torah knowledge for himself he is not liable to be corrupted by the philosophically negative elements which are part of other disciplines. Torah knowledge will always remain "floating" on top just as does purified silver.
This is also what David had in mind when he described God's words as pure, i.e. just "like refined silver purged in an earthen crucible, refined sevenfold,⁠" not containing any dross (Psalms 12,7). The meaning of that verse in Psalms is that although all disciplines (wisdom) are comparable to silver [when compared to ignorance, Ed.], Torah wisdom is like silver which has been refined seven times over. All other wisdom contains elements comparable to dross, impurities, which have a tendency to invalidate that wisdom. Our Torah, by contrast, will not lead man to sustain losses either in money or through misleading him philosophically.
When Solomon demands that Torah must be the first subject studied, he means that unless one learns about the meaning and purpose of miracles one may fall victim to the theory that nature preceded the Lawgiver chronologically, that the universe was not created by Hashem. The reason that in Hebrew nature is known as טבע is that if one delves into the study of nature before having studied Torah such study is liable to swallow a person, he will "sink into a morass,⁠" just as people who are drowned by the sea, טובעו, were drowned, because they had not learned to swim first.
A person who has studied Torah and early Jewish history summarized in the Torah knows that in addition to "nature" and natural laws, the Creator Who is totally free has demonstrated on many occasions that He is the master of what we call "laws of nature" by temporarily suspending these so-called eternal laws and thus demonstrating that it must have been He who had created and formulated them in the first place.
Scientists, i.e. people who study nature, believe only the evidence of their eyes. When they read about the miracles which the Torah records they assume that the desert through which the Israelites marched must have been a very benign strip of land, capable of producing crops, etc., etc. They totally deny what the Torah describes as "this great and terrible wilderness inhabited by fierce serpents, etc., etc., through which the Lord your God has led you" (Deut. 8,15). The point made by the Torah is precisely hat the deserts through which the Israelites marched was even more hostile to human habitat than regular deserts. This is why the Torah stresses beyond doubt "it was not a place where one could sow or expect to plant fruit-bearing trees such as figs, pomegranates, etc.⁠" There were no wells. The prophet Jeremiah testifies that even by his time, 1000 years later, that region had not been one in which people set foot voluntarily. The experience of the Jewish people therefore was by itself so miraculous that unless we study it before we study general subjects we would not appreciate the greatness of God and His works.
This explains why the Torah took pains in our portion to list so many details of the places where the Israelites stopped in their trek through this inhospitable country. That information contained many valuable lessons both for the nations of that period and for us the descendants of the generation which experienced the Exodus and the wanderings through the desert on the way to the Holy Land.
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, "These are the journeys of the Children of Israel, who went forth from Egypt according to their hosts, under the leadership of Moses and Aaron.⁠"
ואלה מסעי – נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן נחי״ת לשון נוטריקון ר״א או׳ נסים עשית להם חיים נתת להם. ים סוף קרעת להם. תורה נתת להם. ר׳ יהושע אומר נפלאות עשית להם. חירות נתת להם. ידך הושע להם. תלוי ראש נתת להם ביד משה ואהרן. כצאן מה הוא כצאן מה צאן אין מכניסין אותו לצל קורה אף ישראל כשהיו במדבר לא נכנסו לצל קורה מ׳ שנה. מה הצאן אין כונסין לה אוצרות אלא רועה במדבר כך היו יש׳ מ׳ שנה במדבר וניזונין בלא אוצרות ומה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם נוסעין לאחריהם לקיים מה שנא׳ נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן.
אלה מסעי – פירש״י טעם שמפרש המסעות להודיע חסדי הב״ה אע״פ שגזר עליהם לטלטלם במדבר לא היו נעים ונדים תמיד ממקום למקום וכו׳. והרמב״ן כתב טעם בזכירת המסעים האלה ואמר כי כל הנסים והאותות שנעשו להם היו אמיתיות לעיני רואיהם אבל לדורות הבאים יכזיבם השומע ועמידת ישראל במדבר מ׳ שנה בלא מקום זרע ומציאות המן בכל יום אינם דברים טבעיים לבני אדם ואולי יחשוב האדם כי עמידתם במדבר הזה היה מקום קרוב מן היישוב מקום שבני אדם שוכנים שם או מקומות שיש שם חריש וקציר ומעיינות מים ועל כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה וחזק האותות כולם בזכרון המסעות כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם מ׳ שנה:
אלה מסעי, "these are the journeys, etc.⁠" Rashi comments that the reason the Torah details all the various journeys of the Israelites here is to illustrate the innumerable acts of kindness performed by Hashem for the people. It is a testimony to the fact that in spite of having decreed death in the desert for the generation that had participated in the Exodus, they were not wandering aimlessly for 40 years but were constantly under His benevolent supervision.
Nachmanides adds a further element and writes that the detailed report here is designed to negate the claim of people who feel that the story of the Israelites surviving for 40 years in a desert devoid of the barest essentials for survival is beyond belief, and these people diminish the experience by claiming that surely the Israelites were only at the edge of the desert all that time and had easy access to regions that were inhabited and civilised. By tracing the movements of the people, such assumptions by latter-day historians, real or so-called, are laid to rest by the Torah. Anyone tracing the route of the Israelites will not find even a hint at ruins of previous human habitation. The miraculous nature of the entire experience every step of the way is preserved in the minds of our people when we read these lines.
אלה מסעי, מוצאיהם למסעיהם – ובתר הכי הפך וכתב ואלה מסעיהם למוצאיהם לומר שהכל היה ע״פ ה׳ בין מסע בין מוצא.
אלה מסעי
אלה מסעי

ואולם התועלות המגיעות ממנה הם חמישה עשר:

(א) התועלת הראשון הוא להוסיף אִמּוּת על מה שסיפרה התורה מעמידת אבותינו במדבר ארבעים שנה. ולזה זכרה מסעיהם שם איך היו פרט בפרט, כי הרבה תמצא בסיפורים האמיתיים שכבר יוסיפו לאמת אותם בכמו אלו הפרטים.
(1-4) [שער פו]
ועתה אחר הקדמת הענינים האלה המועילים והמקשרים אלו הענינים על האופן הנאות אשר זכרנו נבוא לעבור עליהם ולבאר מה שצריך מהם ביאור לפי כוונתינו ואם יש בהם קצת ספיקות יתבארו לפי דרכנו.
ואלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי י״י ויסעו וגו׳. ויסעו מרעמסס בחדש הראשון וגו׳. ומצרים מקברים וגו׳ – יאמר שצוה ה׳ שיכתבו כל מוצאיהם למסעיהם כדי שיהיו המסעות ההנה זכר לכל הטובות אשר עשה אתם ממצרים ועד הנה. וראשונה יצאו ביד רמה לעיני כל מצרים שהוא מהענינים הנוראים שהיו בעולם כמו שאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו׳ (דברים ד׳:ל״ד). ולא עוד אלא שבצאתם היו מצרים מקברים את אשר הכה ה׳ כל בכור ולא חרץ לאיש מהם את לשונו ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים ולא מפני זה נמנעו מצאת ביד רמה ובכבוד גדול.
(1)

Gate 86

The list of all the journeys the Jewish people made in the desert, is to illustrate all the goodness they received at the hands of God during all those long years. After listing a review of the last forty years, the Torah gives instructions for the future, i.e. to drive out the Canaanites, division of the land by lottery, the reason why former residents must not be tolerated in their midst, i.e. to insure their religious and national purity. Spiritual well being is even more important than the physical amenities the land had to offer. For that reason, God is apparently cruel, in insisting that all the survivors of the seven nations in Canaan be killed, i.e. an act of kindness towards Israel. They are warned that survivors would become "pricks in their eyes" (33,55) blinding them concerning their real interests if they would be tolerated. In the book of Judges 2,3, we find details about how toleration of the remnants of the Canaanites spelled trouble for Israel in its homeland for many hundreds of years.
משל למלך שהיה בנו חולה כו׳ כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקב״ה למשה. מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני לכך נאמר אלה מסעי במדבר רבה:
(1-49) אלה מסעי בני ישראל וגו׳ עד וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב. ויש לשאול בפסוקי׳ האלה שאלות:
השאלה הא׳: מה צורך היה בספור המסעות האלה במקום הזה והלא כבר נכתבו בתורה כל אחד במקומו ומה התועלת בזכרונם כלם יחד ואם משה עשה זה בעצמו או במצו׳ השם:
השאלה הב׳: אחרי שאמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים למה חזר לומ׳ שנית ואלה מסעיהם למוצאיהם:
השאלה הג׳: אם היה שנזכרו כאן המסעות שנסעו משיצאו ממצרים למה נזכרו מסעות שלא זכרה התורה במקומם וחסרו שמה כמו דפקה ואלוש וצלמונה ופונון:
השאלה הד׳: באמרו ויסעו מפני החירות ויעברו בתוך הים המדברה וחזר לומר אח״כ ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף ואם הם יצאו מן הים למדבר איך חזרו לים:
השאלה הה׳: במה שאמר ויחנו ברפידי׳ ולא היה שם מים לעם לשתות ולמה לא זכר גם כן איך ואנה ירד להם המן והשלו שג״כ לא היה מים לעם:
השאלה הו׳: איך אמר שמת אהרן בשנת המ׳ ושהיה בן קכ״ג במותו שהיה א״כ זקן ממשה שלש שנים והם מאמרי׳ סותרי׳ כי אם היה הדבר כן איך מתו שניהם בשנת המ׳ אחד בחדש אב ואחד בחדש אדר כי היה ראוי שימותו שניהם בחדש אחד:
השאלה הז׳: באמרו וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל ולא זכר הכתוב מה היה הנמשך משמועתו כי ביאת בני ישראל בארץ כנען לא היה דבר חדש שאז הגיעה אליו שמועתו:
השאלה הח׳: באמרו ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו וחזר לומר שנית ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב והוא מאמר כפול:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(1-2) אלה מסעי בני ישראל עד וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב.
מפני שנאמר למשה אדונינו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף על עמך. ידע שתהיה מיתתו סמוכה וקרובה לנקמת מדין ולכן אחרי שנעשתה הנקמה וחלוק שללה וניתנו ארצות סיחון לראובן וגד ששאלו אותם לאחוזה מפני רוב המקנה שהיה להם ממה שבא ממלחמת מדין. ראה לכתוב את מסעי בני ישראל אשר הלכו במדבר משיצאו ממצרים ער שעברו את הירדן לרשת את הארץ הקדושה.
וחשב הראב״ע שעשה זה משה מעצמו וכי מה שאמר הכתוב כאן ע״פ ה׳ היה דבק עם מה שאמר למסעיהם ואין הדבר כן כי כבר נכתב בתורה שעל פי ה׳ יחנו ועל פיו יסעו. אבל יאמר הכתוב כאן אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים צבא גדול וחיל רב ביד משה ואהרן שהיו מנהיגים אותם. והעיד הכתוב שכתוב משה המסעות האלה על פי ה׳ ר״ל מוצאיהם ויציאתם על פי ה׳ ומצותו.
והנה ראה יתב׳ לצוות משה עתה שיכתוב המסעות האלה מפני תועלות שהיו בכתיבתם:
הא׳ להודיע חסדיו של הקב״ה עם ישראל. שאע״פ שגזר לטלטלם ולהניעם במדבר לא היו נעים ומטולטלי׳ כל היום ממקום למקום תמיד מבלי מנוחה כי בכל הזמן הגדול ההוא לא עשו אלא מ״ב מסעות כמ״ש רש״י ממדרשו של רבי משה הדרשן ועל זה נאמר (דברים כ׳ ח׳) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם שהם י״ט שנה שעמדו שם כמו שנזכר בסדר עולם כי בקדש ישבו כל כך זמן כמו בכל שאר המסעות.
והב׳ שלא יחשבו האנשים שהיה המדבר ההוא שהלכו בו ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות הקרובים מן הישוב וכמדברות היושבים והשוכנים היום הזה הערביי׳ בני קדר שזורעים וקוצרי׳ בהם ויתקיימו בהם אילנות ועשבי׳ ומעיינות מים במקומות הרבה אין הדבר כן כי המדבר ההוא שהלכו בו ישראל היה גדול ונורא מאד נחש שרף ועקרב וצמאון. ואמר לא מקום זרע ותאנה וגו׳ אשר אין שם מים. וכדי לישב אמתת זה בלבבות זכר אותם המקומות מהמדבר בשמן כדי שכל אדם בעיניו יראה ובאזניו ישמע רוע הארץ ההיא וחסרונה. וכבר העיר הרב המורה על הטעם הזה.
הג׳ שהוא להודיע שהיתה הארץ ההיא בלתי מקבלת הישוב כי לא היה אפשר כפי הטבע שישב שם אפילו שעה תרבות אנשים כל שכן עם כבד אנשים ונשים וטף. וכמו שאמר (ירמיהו ט״ז ט׳) ארץ מלחה ולא תשב ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ולכך האריך הכתוב בספור המסעות שעשו והזכירם בשמם לדעת ענין הארץ וזרותה ושהלכו בה ישראל לא בדרך המנהג הטבעי אלא על דרך הפלא ושהיו הולכים על פי הענן מתענגים ושמחים בהליכתם ולא נבוכים בארץ.
והד׳א שאלה המסעות לישראל במדבר היו רמז לעתיד כי הנה הנביא אומר (מיכה ז׳ ט׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכמו שביציאתם ממצרים הלכו במדבר כן בגאולה העתידה ביציאתם מהגלות ניבא יחזקאל שיביאם השם אל מדבר העמים ויחנם שם.
ואפשר לומר שעל הדמוי הזה אמר הכתוב כאן ואלה מסעיהם למוצאיהם רוצה לומר מהגלות האחרון הזה. או אמר למוצאיהם על הבנים היוצאים מחלצי אבותיהם וכמו ששם פעם אחת במרה ובפעם במתקה כן יהיה בגלות הזה במדבר העמים והותרו בזה שתי השאלות הא׳ והב׳.
ואין להקשות ממה שנשתנו כאן השמות כי יש לעיר אחת שמות מתחלפים כאלו תאמר אלימה שהוא עציון גבר. ואולי שבני ישראל שנו שמות המקומות ההם. גם בתורה לא נזכרו מקומות הרבה שחנו בהם ונסעו מהם לפי שלא נעשה בהם דבר רשום. וכאן הזכיר המסעות כלם. ולזה נזכרו כאן מקומות שלא נזכרו שם.
והקרוב אלי שאלה המסעות שזכרה התורה כאן ולא נזכרו שמה חנו בהם ישראל ימים מועטים יום או יומים שהרי מחצרות עד בואם אל מדבר צין היא קדש ששלחו משם מרגלי׳ בימי בכורי ענבים לא היה אלא זמן קצר משני חדשים כי הנה בעשרים באייר נסעו ממדבר סיני ובקברות התאוה אכלו את הבשר חדש ימים ובחצרות לא נסעו עד האסף מרים והוא ר״ח תמוז ומאז ימי בכורי ענבים פחות משני חדשים נסעו י״ט מסעות עד קדש וישבו שם ימים רבים הנה אם כן קצר הכתוב ולא זכר שם אותם המסעות שהיו לימים מועטים והותרה השאלה הג׳.
גם כי עלמון ודבלתימה כולל מסעות הרבה למתנה ונחליאל ואשד הנחלים ובמות והם כלם כנגד הר העברים ולכך קצר בהם הכתוב.
א. כן כנראה צ״ל. בדפוסים: ״והג׳⁠ ⁠⁠״.
אלה מסעי. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ – הנה כתיבת אלו המסעות נראה שהיו מיותרות. עד שאמרו שהוא להודיע חסדיו של מקום שלא היו נעים ונדים. שהרי בארבעים שנה לא הלכו אלא מ״ב מסעות. ועוד להודיע החסד הגדול שעשה עמהם להפליא. שספק צרכיהם במדבר בארץ לא זרועה. ותאנה וגפן ורמון ומים אין. וכ״ז בהיותם בארץ רחוקה מן היישוב. וה׳ המטיר להם לחם מן השמים. וכן נראה כי הטעם שנכתבו אלו המסעות. וכן שכתב בהם שנכתבו ע״פ השם. להורות על מעלת התורה שיש בה דברים עמוקים ולא דבר רק הוא. ואם הוא רק ממנו [היא] בחסרון ידיעתנו. כי היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. אחר שהשם הוא הנותן והוא הכותב כאומרו והמכתב מכתב אלהים הוא. ולפי שהכל הולך אחר החיתום. ועכשיו רצה לחתום התורה באלו המסעות. כי ספר אלה הדברים נקרא משנה תורה. ולפי שלא יאמר אדם בספורי התורה וכיוצא בהם שהם דברים מיותרים ושלא לצורך. רצה לחתום התורה באלו המסעות ולכתוב בהם שנכתבו ע״פ ה׳. ואחר שאלו המסעות אין בכל התורה כולה דבר שיראה שהוא שלא לצורך כמו אלו המסעות. אחר שכבר נזכרו בתורה. ומה צורך לחזור ולכתבם בכאן. אם לא היה בהם צורך גדול גלוי ומפורסם או נעלם מעיני כל רואה. אחר שכתב שנכתבו ע״פ ה׳. ובזה יאמר כל אדם ויעשה קל וחומר. ומה המסעות שאין בהם צורך. נכתבו בתורה ואמר שנכתבו ע״פ ה׳. ומה יהיה שאר כל התורה כולה. שיש בה כמה גנזים נסתרים. שיש לנו לומר שכולה נכתבה ע״פ השם. בענין שלא יאמרו כי משה עשה דבר מדעתו. ולכן אמר חותם הנביאים זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב. כי כל מה שעשה וכתב הוא במצותי ובמאמרי. וכל זה לפי שראה אורך הגלות. ואולי בצרותיהם יאמרו דברים לא כן. לכן אמר זכרו תורת משה עבדי. וכן בכאן בשוה באלו המסעות רצה לחתום התורה באלו המסעות. ולכתוב בהם ויכתוב משה את מוצאיהם על פי ה׳. בענין שבזה נדע שכלה נכתבה ע״פ ה׳. ולאחר שנכתבה ע״פ השם. ראוי שיהיו דברים נסתרים ונעלמים לא יערכם זהב וזכוכית:
ולהורות שיש באלו המסעות דבר גדול. אמרו רבותינו ז״ל שנכתבו כאן שנים וארבעים מסעות. רמז לשם המפורש של שנים וארבעים. הוא שם של אבגית״ץ הרמוז בפרשת בראשית במספר הימים. והם שבעה תיבות ובכל אחד יש בו ששה אותיות עולים שנים וארבעים. וכל אחד יוצא מיומו. אבגית״ץ מיום הראשון. קר״ע שט״ן יוצא מיום שני. לפי שבו נברא גיהנם. וכן כולם על זה הדרך. ולכן נכתבו בכאן שנים וארבעים מסעות. כנגד זה השם של שנים וארבעים הרמוז באומרו השם בם סיני בקודש. לרמוז שיש באלו המסעות דבר גדול. והוא חותם התורה כולה. וכמו שהתורה התחילה בימי בראשית שבם רמוז שם ה׳ ב״ם. כן סיימה בפרשת אלה מסעי בספור שנים וארבעים מסעות שהם כנגד שם של שנים וארבעים שהזכרנו. לרמוז שהתורה כולה כלולה וקשורה וחתומה בחותם אחד. בסוד ה׳ אחד ובסוד ה׳ בם. ואין בה פירוד וחילוק אלא שהיא קשורה תחלתה בסופה וסופה בתחלתה. ולכן כתב באלו המסעות ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע״פ השם. להורות לנו שיש בהם דבר גדול. ולכן התורה כולה עם ספר אלה הדברים כלולה בסוד שנים ושלשים נתיבות חכמה. ולכן התחילה התורה בבי״ת של בראשית וסיימה בלמ״ד של ישראל. לרמוז שנים ושלשים נתיבות חכמה. ואחר שאלו המסעות הם במספר במשקל. רומזים לשם של שנים וארבעים בסוד ה׳ בם. אין להפסיק החזן בקריאת הפרשה. אלא שיקראם כולם עם אדם אחד. בענין שיהיה המשכן אחד:
וכן נראה שנכתבו בכאן אלו המסעות בשם ה׳. להשרישנו שרש ובטחון גדול בגאולה העתידה. ובענין הצרות העוברות עלינו. ולחזק ידים רפות. לפי שהשם צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה הגליות שיעברו עלינו. ובפרט הגלות הרביעי החזק. וכתב אלו המסעות להבטיחנו בטחון גדול וחזק. כי אע״פ שנעבור צרות רבות ורעות. השם יחיינו ויוציאנו מגלותינו. כמו שעשה ביציאת מצרים שהיו מעונים זה כמה שנים בעבודת פרך. והשם שלח להם מושיעים להצילם מצרותם. ולכן התחיל ואמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן. וכי עד עכשיו לא ידענו שמשה ואהרן עשו את כל המופתים לפני פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. שכתב בכולן שיצאו ביד משה ואהרן. אבל הרמז בזה כי כמו שישראל אע״פ שלא היו ראויים לצאת ממצרים לפי מעשיהם. נגאלו ביד משה ואהרן ובזכותם. כן יהיה בגאולות העתידות שישלח להם מושיע ורב להושיעם. ובפרט בגאולה הרביעית יגאל על יד שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ולפי שיש באלו השנים וארבעים מסעות דבר גדול בסוד גאולתינו. אמר ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם ע״פ השם. להורות שנכתבו על פי השם. ושם ה׳ בם רמוז בהם. שהוציאם מצרה לרוחה. ואפילו שעברו רעות רבות וצרות ויצאו מרעה אל רעה. לא עשה בהם כלה בסוד השם הרמוז באלו המסעות. וזה להבטיחנו כי כן יעשה השם בגאולה העתידה. שאע״פ שנהיה נעים ונדים מהר לגבעה וממלכות למלכות ומגירוש לגירוש. מארץ ישראל לחוצה לארץ ומצרפת לספרד ומספרד למלכות ישמעאל ויענונו. ויושב קדם סלה ישמרנו. כי בעונותינו גלות ירושלם אשר בספרד כבר נתגרשו כולם ולא נשאר איש בכל המלכיות. זולתי הנשארים אשר נשארו מן השבי ומן המלקוח ומן הדבר והרעב. נסים ופלטים מחרב אדום למלכות פרס ולמלכות ישמעאל. והנם כל המון ישראל מכל גלות ספרד במלכות פא״ם. עד שנתקיים בנו בעונותינו ונשארתם מתי מספר תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב. ואנו בטוחים בה׳ שיוציאנו מגלותינו ומדלותינו כמו שהוציא לאבותינו ממצרים. אע״פ שלא נהיה ראויים וכל זה מצד רחמיו:
ויש לנו להבין ולחקור באלו המסעות. שלא לחנם נכתבו בתורה כאומרו אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו על יד משה ואהרן. ולא די זה אלא שכתב ויכתב משם את מוצאיהם למסעיהם ע״פ ה׳. והזכיר כל המסעות בפרט ויסעו מרעמסס וכו׳. וכל המסעות היו שנים וארבעים מסעות שהלכו בארבעים שנה. והתורה כתבם כמתמה. מזה ראו דבר גדול אלה מסעי בני ישראל. וכן ראו דבר גדול כי הנם כתובים על ספר הישר ע״פ ה׳ להצטער בצרתם. וא״כ כשיבא אותו עת הרמוז בדברי הנביאים באחרית הימים. ויקשב ה׳ וישמע התלאות והמסעות והמאורעות הכתובות בספר זכרון לפניו. מיום אשר גלינו מארצנו עד היום הזה שהוא קרוב מאלף וחמש מאות שנה. יעלו המסעות לאין מספר כשתוציא אלף וחמש מאות שנה לארבעים ארבעים שנה. ובכל ארבעים שנה ארבעים ושנים מסעות. וכל שכן וכל שכן שאם נמנה המסעות שהלכנו מעת שגלינו מספרד עד היום שהם שמונה שנים. תמצא שהם יותר מאלף מסעות בים וביבשה. בענין שראוי שכל אלו המסעות יהיו כתובים בספר זכרון ע״פ השם ויזכור תלאותינו ומתומתינו. ויראה עניינו ועמלינו ולחצינו ודחקינו. כמו שראה עוני אבותינו במצרים ובמסעות המדבר. וישלח לנו שני המשיחים להושיענו כיד ה׳ הטובה עליהם כמו ששלח למשה ולאהרן להושיעם ממצרים. וכמה וכמה טובה כפולה מכופלת למקום עלינו לפי רוב הצרות והתלאות ורוב המסעות. זהו הנראה בענין אלו המסעות. מלבד הדברים העתיקים אשר נמסרו לחכמים. ומלבד מהנראה גלוי ומפורסם לכל העמים. כי תמצא שהזכיר באלו המסעות רמיזם מטובות ישראל שהיו להם כשהיו טובים. והרעות שהיו להם בסבת עונותם:
ולכן התחיל במסעות הללו ומצרים מקברים את אשר הכה ה׳ כל בכור בהם. למעלה ולמטה. וזהו ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים. וכן הזכיר שנים עשר מעינות מים ושבעים תמרים למספר שבטי ישראל והסנהדרין. וכן הזכיר ברפידים שרפו ידי ישראל בעבירה. ולזה הזכיר ולא היה שם מים לעם לשתות. וכן הזכיר ויחנו ברתמה על שם גחלי רתמים. והזכיר מיתת אהרן וסמך מיד וישמע הכנעני. להורות שמלחמת כנעני היתה על שנתעצלו בהספדו. וכן הזכיר ויחנו בעיי העברים בגבול מואב. להורות הנסים שעשה השם שם. כאומרו על כן יאמר בספר מלחמות ה׳. וכ״ז כדי שנזכר כמה רע גורם העון. וכמה מעלות טובות קבלו ישראל כשהיו טובים. בענין שבזה כל אדם יתן אל נפשו לשוב אל ה׳. ולהתרחק מדרך הרעים ולהתדבק בדרך הטובים. אחר כך אמר כי אתם עוברים את הירדן והורשתם את כל יושבי הארץ. בענין שלא ילמדו ממעשיהם הרעים. כי חברת מתי רשע מזקת מאד אפי׳ לטובים. כאומרו מלאך רשע יפול ברע. כלומר אפילו שיהיה אדם כמלאך ה׳. ישוב לרשע כשיתחבר עם אדם רע. כמו אל הכשדים אתה נופל. וציר אמונים מרפא. כלומר מי שהיה ציר אמונים שהוא משה. נתן רפואה לזה. כאמרו ולא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ולכן אמר בכאן והורשתם את כל יושבי הארץ וכו׳. ואם לא תעשו כן [והיה] אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם. וצררו אתכם במעשיהם הרעים. ורבותינו אמרו שזה נאמר על ירמיהו הנביא שבא מבני בניה של רחב הזונה והוכיח אותם. ולפי שלא קבלו תוכחתו והוא היה כקוצים בעיניהם. נחרב בית המקדש ונתקיים בהם והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם. בהריגת צדיקים ובחרבן ערים:
אלה מסעי – רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם ׳בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה׳, באופן שהיו ראויים להכנס לארץ.
אלה מסעי, God wanted all the journeys to be recorded in order to compliment the Jewish people who had followed him blindly through the desert where nothing grew, so that as a reward for their faith they would deserve to enter and inherit the land of Israel.
אלה מסעי ארבעים ושתים מסעות. לא תמצא מ״ב מסעות ממש בפרשה הזאת, רק מ״א, רק דרש״י חשיב ׳מסעות׳ המקומות שמשם נסעו, שהמקום שנסעו משם נקרא גם כן ׳מסע׳. וכן פירש רש״י בפרשת פקודי בפירוש (שמות מ, לו), עיין שם בסוף הפרשה:
לא נסעו אלא עשרים מסעות. וקשה, דאם כן לכתוב בכלל ׳ומסעי בני ישראל היו כך וכך מסעות׳. ויש לומר, דאם כן הייתי אומר שכל המסעות היו מיום שנגזרה הגזירה עליהם, לפיכך הוצרך לכתוב כי כמה מסעות היו קודם הגזירה, דהיינו קודם שבאו למדבר פארן (פסוק יח) . ומאחר שהוצרך למכתב המסעות עד שבאו למדבר פארן, כתב לך כולם בפירוש, ולא כללם יחד. אך קשה עדיין, מה מועיל, הלא נוכל לומר כי מסע אחד היה כמה וכמה ימים, עד שלא נחו כלל ולא שקטו כלל במדבר, לפי ריחוק המסעות זה מזה. ויש לומר, דהמקומות האלו ידועים במדבר, וכמה רחוקים זה מזה, ולפיכך לא נוכל לטעות מידי. ובזה יתורץ הקושיא הראשונה גם כן, ולא תקשה למה הוצרך לכתוב אותן בפירוש, לומר לך כי קרובים הם אלו המקומות:
כאן ישננו כו׳. פירוש, כי לפעמים היו ישראל בנחת ובשלוה, וזהו ׳ישננו׳. ולפעמים היו ישראל בצער כאשר היה חסר להם דבר, וזהו ׳הוקרנו׳. ולפעמים בסכנה היו, וזהו כמו חולה החושש בראשו. ואם תאמר, וכל זה מה נפקא מיניה שהוא מספר בדברים אלו. יש לומר, שכמו שהאב מספר כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך השם יתברך היה מטפל עם ישראל בשביל אהבתו אליהם, ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה להם, ויעבדו אותו בכל לב:
אלה מסעי בני ישראל – לפי שמשה אמר למעלה אל בני גד ובני ראובן ויניעם במדבר ארבעים שנה, סלקא דעתך אמינא שהיו נדים ונעים כשוכב בראש חבל לא שקטו ולא נחו כל ארבעים שנה, על כן אמר אלה מסעי לומר לך שבארבעים שנה לא הניעם כי אם מ״ב תנועות ובזה מיושב מה שנאמר אלה מסעי ולא אמר אלה החניות אשר חנו כדרך שנאמר ויסעו ויחנו, אלא שבא לפרש מאמר ויניעם במדבר כי התנועה היינו המסעות, וטעם לסיפור כל המסעות כתב רש״י להודיע חסדי המקום כו׳. והרב המורה נתן טעם אחר. וכן במהרי״א נתן כמה טעמים ואין להאריך בהם.
(הקדמה)
מסעי
(א) אלה מסעי: פרשה פתוחה.
למדת שהוא במדבר פארן. דפארן היה מישור גדול ומקום היה בו שנקרא רתמה, ש״מ דגזירת מרגלים היה ברתמה:
שכל ל״ח שנה כו׳. שלא היתה הגזירה כי אם שלשים ושמנה שנה כמו שפירש״י בפ׳ אלה הדברים. וא״ת והא מרתמה עד הר ההר לא היו אלא י״ט מסעות וא״כ לא יהיו אלא ארבעים ואחת מסעות, ולעיל פרש״י מ״ב מסעות. עיין לעיל בפ׳ חקת בפרש״י שבע מסעות ממוסרה עד הר ההר:
דרש בו דרשה אחרת. ר״ל לכך נכתבו המסעות:
כאן ישננו. ר״ל כאן היית ישן, כך הקב״ה מונה כל המסעות כלומר דבר זה עשיתם במסע פלוני וזה אירע לכם במסע פלוני:
כאן הוקרנו. לשון מיקר שכן דרך החולים שנוח להם כשמקררין אותן:
You learn that it was in the desert of Paran. Paran was a large plain which included a place called Rismah, thus we see that the decree of the spies was at Rismah.
That throughout the thirty-eight years… For the decree was only for thirty-eight years, as Rashi explains in Parshas Devarim (1:46). You might ask: From Rismah until Mount Hor there were only nineteen journeys, thus there should have been just forty-one journeys, however Rashi above explained that there were forty-two. See Parshas Chukas (21:4) where Rashi explains that there were seven journeys from Moseirah until Mount Hor (and the comment of Sifsei Chachamim there).
Expounds the matter differently. Meaning: This is why the journeys were enumerated…
Here we slept. Meaning: Here you slept. Likewise, Hashem enumerated all the journeys as if to say that on this journey you did this, and on that journey such-and-such happened to you.
We were chilled. In the sense of being chilled, for it is common for those who are sick to be comforted when one cools them.
פרשת מסעי
אלה מסעי וגו׳. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם – ראוי ליישב הכפל והשנוי בראש מוצאיהם ואחר כך מסעיהם ולבסוף תחילה מסעיהם ואחר כך מוצאיהם? גם ויכתוב ואלה בפסוק אחד צריכים ביאור. ואמנם ראינו במסעות האלה שהובאו בפרשה אשר לא נזכרו עד הנה בדרך בלכתם במדבר כאשר תראה בפרשת בהעלותך נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן וממדבר פארן נראה שלא נסעו אלא בפרשת חקת שבאו לקדש וכאן נראה שמחצרות נסעו לכמה מסעות עד קדש וכן נמצא אחר נסיעתן מהר ההר עד הרי העברים והדבר הוא שלא חש הכתוב לכתוב בתורה בסדר ההילוך אלא המקומות שבהם אירע דבר לישראל מן הטוב או מן הרע אבל המסעות שלא נתחדש דבר בהם לא הזכירם. אמנם בפרשה הזאת תנא כרוכלא הזכיר כלם אחד לאחד בסדר כנראה גם אשר לא כתוב בתורה. וזה רצה הפסוק להודיענו בזה שלא יקשה לך למה משה רבינו ע״ה לא כתב בסדר נסיעת ישראל במדבר כל המקומות. כי לא כתב מה שלא בא לו ענין ספור נס או חטא או דבר ראוי להזכירו להוצאת בני ישראל בדרך. על כן אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ פ׳ כתב משה בתורה הוצאת בני ישראל כפי הראוי למסעיהם והמקומות שלא אירע בהם דבר ספור מה לא הביאם. אבל בכאן ואלה מסעיהם למוצאיהם אלו הם כל המסעות הצריכות להוצאתם שיבואו כאן בסדר אף מה שהשמיט בתורה:
ד״א שמצאנו בפרשה הזאת שנוי שמות קצת ממסעות ממה שנכתבו בתורה. כיוצא בדבר מדבר פארן הכתוב במרגלים וכאן כנהו בשם רתמה וכתב רש״י לשון רמיה שהוציאו התרים את הארץ. לכן אמר שכתב משה בתורה מוצא שמות המסעות כאשר המה על פי ה׳ בשמם הקדום. ויהיה לשון מוצאיהם כלשון (לעיל ל׳) כל מוצא שפתיה לנדריה. אמנם אלו המסעות הנכתבים כאן המה כרמז מוצא מעשיהם רתמה על שם רמיה. קברות התאוה (לעיל י״א) כי שם קברו את העם המתאוים. באופן שאלה מסעיהם למוצאיהם שהמסעות אשר עשו בני ישראל המה נתנו מוצא לשמותם כאשר אירע בהם מקרה בלתי טהור:
אלה מסעי וגו׳ – רז״ל (ב״ר פ״ו) אמרו כל מקום שנאמר אלה פסל הקודמים, ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם לומר שנתכוון הכתוב לפוסלם. והיה נראה כי נתכוון לפסול כל מסעות זולתם שישנם בעולם הגם שלא הוזכרו, אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח ולואי שלא היו בעולם כי רובם היו ליסורין של עון המרגלים, גם הקודמים היו דרך רחוקה לבל יתנו ראש וישובו דכתיב (שמות יג) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, הא למדת שלא היה לרצון ולסדר הנכון למועדי רגל, גם אמרו רז״ל (ילקוט יתרו רעג) וזה לשונם וכל נתיבותיה שלום בקש הקדוש ברוך הוא ליתן התורה לישראל כשיצאו ממצרים והיו חולקין אלו עם אלו וכו׳ מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם היו נוסעים במריבה וחונים במריבה וכו׳ עד כאן, וכפירוש זה אין במסעות אלו דבר יקר הערך לפסול כל זולתם.
ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה ב׳ הדרגות, א׳ הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזרת מרגלים, ב׳ המסעות שעשו בשביל גזרת המרגלים שלא היה בדעת ה׳ עשות זולת מה שעשו בב׳ שנים, ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם, וכנגדן נתכוון ה׳ במאמר אלה לפוסלם, וזה שיעור הכתוב אלה מסעי וגו׳ פירוש האמורים בסמוך הם המסעות הראוים והצריכין וכל זולתם פסולין הם שלא היו אלא יסורין להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים.
עוד נראה בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות ומה גם לדבריהם ז״ל (מד״ר כאן) שאמרו משל למלך וכו׳ כאן ישננו כאן וכו׳ עד כאן, שזה יותר בזכרון החניות לא במסעות, גם לפי מדרש אחר (תנחומא) שאמרו שהזכיר המסעות לקבוע להם שכר לעתיד לבא דכתיב (ישעיהו לה) ישושום מדבר וגו׳ לפי זה היה ראוי למנות החניות.
אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוח״ב קנז.) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב ודרכו שם עדת ה׳ להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י״ב שעות שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא, ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלמה ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות, קדושה השלמה היא השכינה וישראל והתורה, ומחברת הפרטות הם ס׳ ריבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות הוא משה רבינו בסוד משה עמו, כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ס׳ ריבוא שהיו שם, ונסתייעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה ושברו מלתעות עול וביררו בירור עצום.
וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש לא בזמן החניה שעדיין לא נעשה עמו דבר, והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי אלה פסל כל המסעות שבעולם שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו, והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה, ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ונצרפו בכור הברזל שהיא ארץ מצרים כאמור ובזה היו נשמותם ראוים לברר ניצוצי הקדושה בכל המקום אשר יבואו שמה, ועוד לצבאותם שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה שהוא מספר ס׳ ריבוא ופחות ממספר זה אינו בגדר השלימות.
ותמצא שאמרו ז״ל (ב״ר פע״א מכילתא יתרו) כי לסיבה זו לא נתן ה׳ התורה לראשונים שלא היה בהם שלימות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת צבאות, גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם, הרי לפניך זכרון עם קדוש וזכרון מספר השלם והשראת השכינה, וכנגד מחברת כללות מספר השלם אמר ביד משה ואהרן, משה הוא מחברת מספר השלם, ואהרן הוא שושבין השכינה המקריב ומיחד אליה כל הענפים כידוע בסוד הקרבן.
אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם – לפי מה שפירשנו כי תיבת אלה הגידה על המסעות המובחרים ופסלה מסעות הגרועים סמך הכתוב למאמר אלה מאמר אשר יצאו וגו׳ לצבאותם להעירך כי המובחרים הם אותם שקדמו למרגלים שהם בני ישראל שיצאו מארץ מצרים לצבאותם פירוש הצבאות עצמן שיצאו לשלול מסעות שהיו מזמן המרגלים שלא היו לצבאותם שנגזרה גזירה למות במדבר ומאותה שנה עצמה מתו חלק מהם ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים, ואומרו ביד משה ואהרן פירוש המסעות היו בידם דכתיב בפרשת בהעלותך (ט׳ כ׳) ועל פי ה׳ יסעו וגו׳ על פי ה׳ ביד משה וסמך עמו אהרן שאהרן הוא התוקע בחצוצרות למסעם לזה שתפו עם משה.
אלה מסעי בני ישראל, These are the journeys of the children of Israel, etc. We have been told in Bereshit Rabbah 12,3 that the expression אלה is used to separate what follows from something negative which had preceded it, [such as the Tohu Vavohu prior to the story of creation, and Genesis 2,4. Ed.] whereas the expression ואלה establishes a link with what preceded it. It is difficult to see in which way the journeys the Torah tells us about here are supposed to separate from a negative experience which has been described previously. Perhaps the Torah meant to draw a line of distinction between all journeys which occurred in human history, even those which have not been recorded on the one hand, and those of the Jewish people in their Exodus from Egypt on their way to the Holy Land on the other hand. This would be an acceptable reason for writing אלה if these journeys had all been a record of positive achievements. Alas, they were not, far from it! After all, most of these journeys were caused by the sins of the spies! Even a number of the journeys which occurred before the sin of the spies were due to negative rather than positive considerations such as God leading the Israelites on detours skirting the land of the Philistines in order to prevent a premature confrontation with the Philistines and possible tragic results (compare Exodus 13,17). God had been afraid that the Israelites might appoint an alternate leader and head back to Egypt rather than face the hostile Philistines. Clearly then "journeys" had been related to potentially negative experiences long before the incident with the spies. We also have the following comment in Yalkut Shimoni Yitro item 273: "Proverbs 3,17 describing Torah as כל נתיבותיה שלום, 'all her paths are peace,' is a reference to the time of the Exodus when God wanted to give the Torah to the Jewish people immediately.⁠" This proved impossible as the people were constantly divided, a section wanting to return to Egypt. The Midrash lists the various places where the Israelites rested on their way to the desert of Sinai as constant sources of strife and discontent. All of this is proof that the journeys of the Jewish people were nothing to be proud of and why would the Torah review them here by introducing them with the word אלה?
Perhaps we have to divide these various journeys into two groups. 1) The journeys during the first year plus, prior to the decree that the people over twenty would die in the desert as a result of their supporting the majority report of the spies, and 2) the journeys undertaken as a result of that decree. God had never meant for the people to undertake these latter journeys at all had they not proven so quarrelsome during the journeys of the first year plus. These earlier journeys were far worse than the ones who served a positive purpose after the decree due to the debacle with the spies. The word אלה in our verse is meant to draw a dividing line between the negative aspects of the unnecessary journeys and the positive aspects of the necessary journeys. The journeys the Torah is about to list are all those that were of a necessary kind, i.e. that had positive elements to them as distinct from others which were mere tedium devoid of redeeming qualities.
We also need to explore why the Torah chose to emphasize the "journeys,⁠" i.e. the Israelites breaking camp, rather than to emphasize that they made camp. i.e. that they arrived at a destination. This question is especially relevant in view of Tanchuma on our verse which describes the situation in terms of a parable. "A king had a son who was sick, so he took him to one health spa after another. When the son had finally been cured and the father took him back home, the father would reminisce with him about all the various places they had been together prior to the last one where the son had been cured.⁠" If the Midrash correctly summarizes the reason why the Torah lists all these journeys, it surely would have been more appropriate to list the places where stey stopped over, i.e. the "arrivals.⁠" We also have yet another Tanchuma which claims that the reason the Torah lists all these journeys is so that the desert which hosted the Jewish people during this period would receive its appropriate reward in the future as alluded to by Isaiah 35,1: "the arid desert shall be glad, the wilderness shall rejoice etc.⁠" This Midrash too would make much better sense if the Torah had concentrated on describing the times spent by the Jewish people camping in the desert rather than the occasions when they broke camp.
Our verse may be understood when we consider what the Zohar volume 2 page 157 has to say about the purpose of the Israelites' trek through the desert. It was meant to enable the Israelites to seek out isolated sparks of sanctity and to release them from captivity. These "sparks" had been taken captive by the spiritually negative forces who have their home in the desert. God made the Israelites travel through such places in order that their sanctity would act as a magnet and attract such "lost" sparks of sanctity. The only way this could be accomplished was by means of total sanctity, i.e. a combination of the sanctity of Israel, the Presence of God, שכינה and the holy Torah. It required the presence of 600,000 souls which originated in holy domains. Moses matched these 600,000 individually holy souls, as he is perceived of as the tree from which all these souls are branches (compare Isaiah 63,11). In a combined effort these forces of sanctity were able to overcome the forces of impurity which kept many of these lost sparks of sanctity captive. According to the Zohar then these "sparks" could be captured while the Israelites were actively journeying not while they were passsively encamped, and it is this the Torah has in mind when writing "these are the journeys.⁠" The word אלה is indeed in sharp contrast to any other journeys ever described anywhere as never before had there been a journey which was accompanied by so many elements of sanctity.
While it is true that the patriarchs have also been described as journeying, and they too had rescued lost sparks of sanctity during their journeys, there is no comparison between what these individuals accomplished and what the Jewish nation as a whole accomplished in this regard. The Torah itself describes the superior nature of these journeys by stressing that they occurred as an aftermath of the Exodus from Egypt, i.e. after the Israelites had been refined in the iron crucible called Egypt. This enabled them to isolate sparks of sanctity wherever they would encounter them. Not only that, but the Torah describes these journeys as having taken place לצבאותם, when they were a complete unit, the Presence of God resting on these 600,000 holy souls. We have described repeatedly that the definition of שלמות, wholeness, completeness, is not applicable to fewer than 600,000 such souls.
You find that the reason God did not give the Torah to the patriarchs was due to their being too few in number. They lacked this "completeness" which is predicated on the presence of 600,000 souls which originated in a holy domain (compare Mechilta Yitro) so that they could be described as צבאות, "God's armies.⁠" Only once the Israelites were in the desert did they comprise all the necessary pre-conditions for fulfilling the task set for them by their journeys. The Torah also added: ביד משה ואהרון, "under the guidance of Moses and Aaron,⁠" who were the שושבינים, "go-betweens" between the Presence of God and all the other elements of sanctity needed to fuse the nation into a single whole of sanctity.
אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, who had departed from Egypt according to their hosts; according to what we explained thus far that the word אלה separates these special journeys as being spiritually superior to any previous journeys, the reason that the Torah wrote the words "who came forth out of Egypt according to their hosts,⁠" is that the Torah wished to describe the journeys prior to the affair of the spies as being spiritually superior to those which occurred only as a result of the decree after the affair of the spies. Prior to the affair of the spies, the Israelites deserved to be described as journeying לצבאותם as due to their being the hosts of God. Journeys which took place after the decree occasioned by the fiasco of the spies lacked the element described here as לצבאותם. The major reason that it lacked this element was that part of the men who had participated both in the Exodus and in the refining process of the iron crucible called Egypt had begun to die off, so that there were no longer the requisite number of holy souls to make up the magic number of 600,000 who combined all the qualities we described. When the Torah describes the journeys as ביד משה ואהרון, this means that prior to the fiasco with the spies the journeys had been described in Numbers 9,23 as על פי ה' ביד משה, "at the command of God as conveyed by Moses,⁠" that Moses and Aaron (the latter by means of the trumpets) gave the signal to initiate a journey.
פרשת מסעי
אלה מסעי בני ישראל – נכתבו כאן המסעות להודיע חסדיו של הקב״ה עמהם, שאף שגזר עליהם להניעם במדבר לא היו מטולטלים תמיד בלא מנוחה, אבל בכל זמן הגדול הזה לא הלכו רק אלה המסעות, ועוד הזכיר כל המקומות בשמם, להודיע הזרות שהיה במסעות האלה מצד שוממות הארץ שהלכו בה, כי הנה רוב המקומות שיזכיר הם ארץ מלחה ולא תשב, מדברות נוראות לא מקום זרע ומים אין לשתות, ועכ״ז ישבו שם ארבעים שנה על דרך הפלא, ועוד טעם אחר להודיע זכות ישראל בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראויים ליכנס לארץ:
מסעי
(1-2) אלה מסעי בני ישראל – יכולות להיות סיבות שונות לכך שפירוט המסעות והחניות במדבר שנאמר כאן הוכלל בתורה. מסעות וחניות אלה היו קשורים לסדרה שלמה של אירועים וחוויות, שהיו ראויים להיזכר על ידי קרובי משפחתם, בני שבטם וצאצאיהם של אלה שהושפעו ישירות על ידם. אולם אירועים אלה – אשר עברו על משפחות ושבטים מסוימים – לא נכתבו בתורה הפונה אל כלל האומה. לפיכך נשמר זיכרון אירועים אלו במסורת שבעל פה, ופירוט זה כולל ציוני דרך ואותות שעל ידם ניתן לזכור אותה מסורת.
ניתן רק לשער כמה עקבות נוספים של הנדודים והחניות של אבותינו נשתמרו אולי במקומות אלה במדבר לעתיד הקרוב והרחוק יותר, ואֵילו הזדמנויות הם יכלו לספק לבניהם ולנכדיהם של דור המדבר לבקר במקומות שבהם נתגלה ה׳ בהנהגתו הפלאית. בביקורם במקומות האלה, יוכלו הדורות הבאים להתבונן בנכונות עובדת התגלות והימצאות ה׳ עלי אדמות, המתבטאת בבהירות כה רבה בדברי ימי אבותיהם. עצם השיממון והצחיחות של מקומות אלה במדבר הגדול כל כך, עד שאפילו שיירה צריכה לחשב בזהירות את הימים כדי שתספיק לה הצידה לדרך; מדבר שבו עם שלם, שניים וחצי מיליון נפש לכל הפחות, חי במשך ארבעים שנה – עצם מראה מקומות אלה במדבר (כפי שמציין הרמב״ם במורה נבוכים ג, נ) מהווה עדות גדולה על אופיים האלוקי של דברי ימי ייסוד ישראל!
רש״י מוסר לנו הערה בשם ר׳ משה הדרשן: מתוך ארבעים ושניים המסעות המנויים כאן, ארבעה עשר – מרעמסס עד רתמה – קדמו לשילוח המרגלים, ושמונה – מהר ההר עד ערבות מואב – היו בשנת הארבעים לאחר מות אהרן. הווי אומר שהיו רק עשרים מסעות במשך שלושים ושמונה שנות הנדודים. נמצא שה׳ בחסדו המתיק את גזירת הנדודים במדבר. הם לא נאלצו לנדוד עד בלי די וללא מנוח, שכן משך שהייתם הממוצע בכל מקום חניה היה קרוב לשנתיים.
ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם – השינוי בסדר המילים ודאי אינו בכדי. ה׳ ראה את נסיעותיהם כ״מוצאיהם למסעיהם״, ואילו ישראל ראו אותן כ״מסעיהם למוצאיהם״.
המסע והחניה היו תמיד על פי ציווי ה׳ (לעיל ט, יז והלאה, ופירוש שם). כל אימת שה׳ ציווה עליהם לנסוע מן המחנה, כוונתו הייתה שישיגו מטרה חדשה, והנהגתו המחנכת של ה׳ הייתה מחפשת עבורם מקום חניה חדש המתאים להשגת אותה מטרה. בכל מסע הייתה התקדמות; ה״מסע״ היה תכלית ה״מוצא״ (היציאה ממקום החניה). נמצא שכל חניותיהם היו ״מוצאיהם למסעיהם״.
בעיני העם היה הדבר הפוך בתכלית. בכל מקום ששהו בו הם לא היו מרוצים; וכשהגיעה השעה לצאת מן המקום, היציאה ממקום החניה הייתה עבורם התכלית. לא היה משנה להם להיכן הם נוסעים עתה; העיקר היה לעזוב את המקום שבו שהו. הם נסעו כדי לעזוב את מקום חנייתם. נמצא שכל מסעותיהם היו ״מסעיהם למוצאיהם״.
אלה מסעי בני ישראל – כבר בארתי בארצות השלום (דרוש ב׳) שהטעם מה שהניע הקב״ה את ישראל במדבר ארבעים שנה ולא הכניסם לא״י תיכף, הוא כי יען שבמצרים השקעו מאד בטומאת מצרים ולא יכלו להטהר ממנה כמו שנראה ממה ששבו לסורם כמה פעמים במדבר, וע״כ הניעם במדבר ארבעים שנה וסבלו כמה תלאות ונבחנו בכמה בחינות ונצרפו צירוף אחר צירוף עד שהטהרו והחליפו שמלותיהם הצואים ולבשו בגדי קדש מדות הטהרה והקדושה כמ״ש אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים וגו׳ ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת וגו׳ עד היום הזה (ומצד זה הטעם) ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר למען תדעון כי אני ה׳ אלהיכם. ונהג ה׳ עמהם כאשר יסדר הרופא לאיש אשר הוא דר תחת קו המשוה באזור החם ורוצה להעתיק מגורתו אל קצה צפון באזור הקר וראה הרופא שאם יעתיק עצמו פתאום מקצה אל הקצה יחלה וימות, ויסדר לו סדר מהלכו ומסעו אל מחוז החפץ, להטות את דרכו מן החום הבוער אל הקרח הנורא בדרך סבובי, באופן שיעתיק טבעו ותכונתו ממדרגה למדרגה. וצוהו כמה יתעכב בכל מסע לפי התרחק המדינה מקו המשוה ולפי תכונת גופו כאשר ישער בחכמתו, עד שיורגל אחד אחד עם האויר הקר ולא יזיקנו. וזה הענין בעצמו היה הסבה למסעות האלה. ועז״א אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים – והלא היל״ל אלה מסעי בני ישראל אשר נסעו לארץ ישראל, שהנסיעה תאמר תמיד אל מה שאליו לא ממה שממנו, רק ר״ל שנסיעות האלה לא נוכל ליחסם אל מה שאליו שהיה כדי לכנס לא״י, שהיו יכולים לכנס לא״י בלעדי המסעות האלה, כמ״ש אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, כמו שלא ניחס הסבובים והעכובים שיעשה הנוסע הנ״ל מאזור החם אל אזור הקר להליכה אל אזור הקר רק לנסיעה מאזור החם כי זה המכריחו לסבובים אלה, ובכ״מ שיתעכב שם נאמר שעשה יציאה והעתק מהאזור החם במה שהעתק טבעו אל הפכו, כן היה באלה מסעי בני ישראל שבכל מסע ומסע יצאו יציאה חדשה מארץ מצרים, ר״ל שהעתיקו א״ע מגלולי מצרים, וז״ש אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו – ע״י המסעות האלה מארץ מצרים – ויען שיש הבדל בין מסעות כאלה המתיחסים אל הרופא שעל פיו יסע ויחנה לבין מסע אחרת שיתיחס אל האדם עצמו שיבחר הדרך הקרוב אל מחוז החפץ, לז״א כי המסעות האלה היו עפ״י ה׳ רופא הנפשות אשר סדר את המסעות האלה ביד משה ואהרן – ועז״א:
אלה מסעי וגו׳: אריכות וכפל לשון שני המקראות הללו. הוא משום שהיו המסעות נחלקים: א. ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לארץ ישראל, והיתה תכלית המסע כדי להתקרב לארץ ישראל. ב. מקדש ברנע שהיה מעשה המרגלים, ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום מטעם שביארנו בפרשת שלח (לעיל יד,כא) ובפרשת דברים (דברים א,מ), וא״כ תכלית מסעות אלו היתה היציאה ממקום למקום. ג. ואחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לארץ ישראל לכנוס ולירש, חזרה תכלית הנסיעה להיות קרובים לארץ ישראל. על כן כתב כאן ג׳ פעמים: ״אלה מסעי וגו׳ לצבאותם״, היינו לתכליתם, כמו שביארנו בספר שמות (יב,נא), זהו החלק הראשון, וזה היה ראוי להכתב בספר.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ב) וַיִּ⁠כְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת⁠־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְ⁠מַסְעֵיהֶ֖ם עַל⁠־פִּ֣י יְהֹוָ֑הי״י֑ וְ⁠אֵ֥לֶּ⁠ה מַסְעֵיהֶ֖ם לְ⁠מוֹצָאֵיהֶֽם׃
Moses wrote their goings out according to their journeys by the commandment of Hashem. And these are their journeys according to their goings out.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
וּכְתַב מֹשֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְּלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַּייָ וְאִלֵּין מַטְּלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן.
And Moshe wrote their goings out, and by their journeys by the Word of the Lord; and these are their journeys according to their goings out.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה׳ וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם
וּכְתַב מֹשֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְּלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַּה׳ וְאִלֵּין מַטְּלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן
מוצאיהם, לשון יציאה, ולא אירוע ומקרה
״מוֹצָאֵיהֶם״ – ״מַפְּקָנֵיהוֹן״. ניתן לפרש מוֹצָאֵיהֶם משורש מצ״א בדומה לכתוב ״אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ״ (שמות יח ח) ״יָת כָּל עָקְתָא דְּאַשְׁכַּחַתְנוּן בְּאוֹרְחָא״. ולפי זה ״וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם״ – הקורות אותם, כמו שתרגם יוב״ע ״וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרו לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם״ (יהושע ב כד) ״יָת כָּל דְּעָרַעָא יָתְהוֹן״, לשון מאורע ומקרה,⁠1 כהבנת חז״ל במדרש תנחומא:
מלה״ד למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות ואמר ליה כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך, כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא משה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני לכך נאמר אלה מסעי בני ישראל.⁠2
ואולם אונקלוס תרגם-פירש משורש יצ״א: ״את מוֹצָאֵיהֶם״ – ״יָת מַפְּקָנֵיהוֹן״ (בשורש נפ״ק =יצ״א). וכן ״וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם״ – ״וְאִלֵּין מַטְּלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן״, לפי יציאותיהם.⁠3 ובעקבותיו פירש ראב״ע: ״את מוֹצָאֵיהֶם, איך יצאו ממקום למקום״, משורש יצ״א.⁠4 וראה גם להלן ״וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו״ (במדבר לד ה) ״וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי״.
1. ראה להלן פס׳ טז.
2. פרשת מסעי סימן ג.
3. ›אמנם בפירוש ״קרני אור״ על ראב״ע הביא בשם שד״ל: ״אין הכוונה מקומות שיצאו משם, אלא מקומות שהגיעו שמה, מקומות החניה״ כלומר הביטוי ״וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם״ פירושו למקומות חנייתם, והשימוש בשורש יצ״א לתיאור מקום ההגעה הוא כמו ״וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר (שמות טו כב) – ולא אמר ויבואו, כי ביאה למקום פתוח יציאה תִּקָרֵא, לפיכך נכתב גם כאן לְמוֹצָאֵיהֶם על מקומות הביאה״. אכן לפי הבנתו גם ראב״ע פירש מסעות כשם כולל לנסיעות וחניות כרש״י, ולא כהערתנו בפס׳ הקודם.
4. אף שתיאור מסע בלשון יציאה נאמר בפרקנו פעם אחת בלבד, ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (פס׳ ג) לעומת כל שאר המעברים המתוארים בלשון ״מסע״, דבר שלכאורה מחזק את הפירוש המדרשי – ״מוֹצָאֵיהֶם״ – הקורות אותם, מ״מ ת״א את פסוקנו ״וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם״ – ״מַפְּקָנֵיהוֹן״ בלשון יציאה, אולי מפני שכל המסעות מהווים המשך ליציאה הראשונה ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. ועיין גם ״לחם ושמלה״.
וכתב משה ית מפקניהון למטלניהון על פם גזירת ממריה די״י ואילין מטלניהון למיפקנהון.
וכתב משה ית מפקנהון למטלניהון על מימרא די״י ואיליין מטלניהון למפקנהון.
And Mosheh recorded their outgoings by their journeys by the Word of the Lord; and these are their journeys by their goings forth.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פַכַּתַּבַּ מֻושִׁה כֻ׳רֻוגַהֻם עַלַי׳ מַרַאחִלִהִם עַלַי׳ קַוְלִ אללָּהִ וַהַדִ׳הִ מַרַאחִלֻהֻם לִכֻ׳רֻוגִהִם
אזי כתב משה את יציאתם על פי שלבי מסעם לפי מאמר ה׳ ואלו שלבי מסעם ביציאתם.
פס׳: ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ – מפני מה נכתבו המסעות כדי שיהו יודעים ישראל מה נסים נעשו להם. והיכן הרגיזו והיכן קבלו המצות.
ד״א למה נכתבו המסעות שהלכו בהם ישראל במדבר כדי לעשות להם נסים לעתיד לבוא כדרך שעשה כשיצאו ממצרים שנאמר (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ואומר (ישעיהו מ״א:י״ט) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן. ואומר (שם לה) ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרוח תפרח ותגל וגו׳:
אכאשר חנו בערבות מואב וישבו שם חדשים עד שבנו העריםב הנזכרים, [פירוש: בני גד ובני ראובן],⁠ג ולא זזו משם כי אם אחרי מות אהרן, כתב משה כל המסעים.
את מוצאיהם – איך יצאו ממקום למקום, על כן כת׳ אחריו: למסעיהם.
על פי י״יד – דבק עם: למסעיהם.
א. כן בכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177 נכפלו המלים: אלה מסעי.
ב. כן בכ״י וטיקן ניאופיטי 2. מלת ״הערים״ חסרה בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ד. כן בכ״י ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: השם.
Moses recorded all the journeys of the Israelites when the children of Israel camped in the plains of Moab1 and stayed there for a number of months, until the afore-mentioned cities2 were built. They did not move from there until Aaron died.⁠3
THEIR GOINGS FORTH. How they went from place to place. Therefore their goings forth follows.
BY THE COMMANDMENT OF THE LORD. This is connected to stage by stage.⁠4
1. (48).
2. The cities mentioned in Num. 32:33-42.
3. This appears to be an error, for Aaron died at Mount Hor before Israel came to the plains of Moab. See Num. 20:22-29. The proper reading should be, until Moses died.
4. Our text should be read: Stage by stage by the commandment of the Lord.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

את מוצאיהם למסעיהם על פי י״י – כדכתיב על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו (במדבר ט׳:כ׳).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור במדבר ל״ג:א׳.
'את מוצאיהם למסעיהם על פי ה, "their departures and their journeys to the next locations at the direct command from the Lord;⁠" This has already been spelled out in Numbers 9,20. (B'chor shor) [At that point it had been an instruction, but had not yet been carried out. Ed.]
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

למסעיהם על פי ה׳ – יבאר כי היו המסעות על פי ה׳. גם יכלול עוד כי משה כתב כל המסעות כלן על פי ה׳, והיה חפץ השי״ת בספור זה לתועלת שהזכרתי, ועוד תועלת אחרת להזכיר חסדי השם, שאע״פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר אל תחשוב שהיו נעים ומטולטולים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי לא היה להם במדבר בכל ארבעים שנה אלא שנים וארבעים מסעות שכלן היו בין שנה ראשונה ושנה אחרונה היא שנת ארבעים, שהרי בשנה ראשונה הלכו ארבע עשרה מסעות מרעמסס עד רתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר י״ב:ט״ז) ואחר נסעו העם חצרות וכתיב ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, והוא מדבר פארן שמשם נשתלחו המרגלים, ומשם נאמר למשה שלח לך, ונקרא רתמה על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר (תהלים ק״כ:ג׳-ד׳) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ושמונה מסעות שהלכו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת ארבעים הרי שנים ועשרים מסעות, נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, ושמנה ושלשים שנה אלו חצים היה להם מנוחה בקדש, הוא שכתוב (דברים א׳:מ״ו) ותשבו בקדש ימים רבים, ואמרו בסדר עולם תשע עשרה שנה עמדו בקדש, וזהו (שם) ימים רבים כימים אשר ישבתם, בין שאר המסעות שהיו תשע עשרה שנה אחרים, נמצאת למד שכל טלטולם שבמדבר לא היה אלא י״ט שנה ועשו בהם תשע עשרה מסעות.
והנה הלוכן היה בלתי מסודר כשהיו עומדים במקום אחד תשע עשרה שנה ובמקום אחר יום או לילה בלבד, אבל הכל היה בשעור אלהיי ולפי העלות הענן, וכדי להודיע שלא היו הולכים במדבר כתועים ונבוכים אבל היו מתענגים בו והיה להם די ספוקם יותר מן השוכנים בישוב לכך משלו רז״ל בספור התורה המסעות האלה, משל למה הדבר דומה למלך שהיה בנו חולה והיה מוליכו למקום רחוק לרפאותו שם, כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה המסעות כלן ואומר לו כאן ישבנו כאן הוקרנו כאן חששת בראשך.
ועוד יש בזה תועלת אחרת להודיענו כי הכל לפי הכונה, ומטעם זה נמנו המסעות בשמותם להורות שהכל תלוי כפי מחשבתם של ישראל בהקב״ה, כשהיו זכאים ועושים רצון השם והיו נוסעים במחשבתם באותן המסעות ממחשבה רעה לטובה היתה מדת רחמים שעליהם מרחמת ומגינה עליהם, ולכך ויחנו בהר שפר ויחנו במתקה, וכשהיו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה היתה מדת הדין שעמהם מתוחה כנגדם להענישם, ולכך ויחנו בחרדה ויחנו בדפקה ויחנו במרה, ועל זה אמרו בירושלמי כשהיו מתלוננים ישראל במסעות היו השומרים סובבים במחנה מפחד בלילות, בארו לנו בזה כי כשהיו מתלוננים במסעות ומסיעים מחשבתם ומשנים אותה היו המדות ההולכות עמהם יומם ולילה פועלות בהם הן לטוב הן לרע הכל כפי מחשבתם, וזהו שאמר (שיר השירים ג׳:ח׳) מפחד בלילות, כלומר שהיו ישראל מתפחדים ממדת הדין.
ועוד יכלול ספור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב״ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ׳:ל״ה) והוצאתים אל מדבר העמים, והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה. והכתוב ירמוז זה ממה שהזכיר כאן שתי פעמים לשון מוצאיהם ויכתוב משה את מוצאיהם וחזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי האחד הוא יציאת ישראל ממצרים והשני יציאתנו מן הגלות החל הזה, ולפי שכבר התחיל להזכיר אלה מסעי על המסעות לשעבר על כן אמר ואלה מסעיהם לעתיד ביציאה שניה, כענין שכתוב (ישעיהו י״א:י״א) יוסיף ה׳ שנית ידו וגו׳, והקב״ה ברחמיו ימהר יחישה מעשהו, מעשה הגאולה בקרוב, ונגילה ונשמחה בו.
ובמדרש מפני מה זכו ליכתב בתורה כל המסעות הללו על שקבלו את ישראל, ועתיד הקב״ה ליתן להם שכר שנאמר (שם ל״ה) ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה׳ הדר אלהינו. ומה מדבר על ידי שקבל את ישראל כך, המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו על אחת כמה וכמה. אתה מוצא שעתיד המדבר להיות ישוב והישוב להיות מדבר, שנאמר (מלאכי א׳:ג׳) ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה, המדבר ישוב שנאמר (ישעיהו מ״א:י״ח) אשים מדבר לאגם מים אתה מוצא עכשיו שאין אילנות במדבר, ולעתיד יהיו שם אילנות שנאמר (שם) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן וגו׳. עכשו אין דרך במדבר, שכולו חול, והשיירא אינה מהלכת שם אלא בלילה לאור המזל, ועתיד להיות שם דרך שנאמר (שם מ״ג) אשים במדבר דרך וגו׳, וכתיב (שם ל״ה) והיה שם מסלול ודרך, עד כאן במדרש תנחומא.
'למסעיהם על פי ה', "according to their journeys at the command of Hashem.⁠" The Torah states: 1) the journeys themselves were all at the command of God; 2) Moses recorded them all at the express command of God. The purpose of these records was what we discussed already in our introduction. There was an additional purpose, namely to demonstrate the many acts of loving kindness performed by Hashem, who, though He had decreed that they were to travel through the desert (although alternate routes were available) did not subject them to the discomforts associated with travel through such inhospitable country. Moreover, by having listed all the places where the Israelites camped, we realise that the people did not move around in the desert constantly, like someone escaping from a pursuer, but that during the entire 40 years (counting from the crossing of the sea until the death of Moses) there were actually fewer than 40 stops, so that they usually could stay put in a camp for more than a year at a time.
A careful analysis shows that 14 of the total of 42 stops were made during the first year of their journeying. Eight more stops are recorded after the death of Aaron which occurred in the 40th year, so that during the 38 years after the sin of the spies until the death of Aaron there were only 20 stops. According to our tradition the "many years" which the Israelites are reported as having remained stationary in Kadesh (Deut. 1,15) were equivalent to the total of the years they journeyed from there, i.e. 19 years. This effectively reduces the period of wanderings or journeying to 19 years during which they broke camp 19 times. There was clearly no human planning at work in the strategy governing these journeys, why else would the Torah describe that sometimes the people would stay in one place for only a single night (Numbers 9,21)? The people never knew for how long the cloud would remain stationary signaling that they were to remain in their present location. All their journeys were determined by God's strategy, not their own or that of Moses.
We may illustrate the matter by means of a parable. A king had a sick child. He took that child from one place to another to find a cure for him. After the father returned from these exhausting trips and the child had been cured, he would remind himself and the child of what happened at each location that he and his sick child had stopped on the way. He would remind his son: "here we were freezing cold;⁠" "here we were resting comfortably,⁠" "here you suffered from a headache,⁠" etc., etc.
There is a third purpose in the Torah recording all these details which appear irrelevant to us the reader of these lines three millennia afterwards. Every journey was triggered by certain events or certain tendencies displayed by the people at that location. This is the reason the Torah does not merely give us the number of the way stations but names each one of them. [Clearly most of these places being in the middle of the desert had not been named before and only were so named after the Israelites had stopped there to commemorate this. Ed.] If the reason that God decided to move the people from one location to another was because they had conducted themselves properly, then the name of the location at which they arrived next reflected this, such as ויחנו בהר שפר (verse 23). If the reason God made them break camp was because the people had misbehaved, the place where they encamped reflected this, such as ויחנו בחרדה, a name reflecting fear, disquiet. When the name of the place suggests something pleasant, positive, it means that the move had been orchestrated by the attribute of Mercy, whereas if the name of the place suggests a negative connotation this reflects the fact that the attribute of Justice had orchestrated that particular journey.
Concerning this matter the sages in the Jerusalem Talmud said that when the Israelites had been complaining about their fate, the watchmen surrounding the camp would tremble all night long. This teaches that the different attributes of God were very much in evidence, and that the moods of the people kept on changing. This is what Solomon spoke of in Song of Songs 3,8: "to protect him from the fear during the nights.⁠" He meant that the Israelites were afraid of the attribute of Justice.
Still another purpose of the Torah providing us with all these details about the Israelites' journeying is that it contains allusions to the future. All the predictions of our prophets concerning the redemption of the future clearly indicate that this redemption will largely reflect earlier redemptions. The more we know about the redemption from Egypt, etc., the better we can picture how the redemption of the future will develop. Just as when the Israelites departed from Egypt they marched into the desert, so in the final redemption many Jews would also march into the desert on their way to their home and this is what the prophet Ezekiel 20,34-35 spoke about when he quoted God as saying: "I shall take you out from the nations, and gather you from the lands into which you were scattered....and I will bring you to the wilderness of the nations.⁠" In our verse there is an allusion to this as the word מוצאיהם, "the place from which they set out,⁠" is repeated. Ezekiel speaks of the final redemption and means that in the interval between the Israelites leaving lands in which they sojourned as exiles, the Lord will guide them and provide for them as He had done after the Exodus from Egypt.
The apparently redundant repetition of the words ואלה מסעיהם למוצאיהם are an allusion to the way the redemption of the future will materialise. Seeing the paragraph had commenced with אלה מסעי, the Torah employs the same syntax when alluding to the journeys in the future. The conjunctive letter ו at the beginning of the words ואלה מסעיהם למוצאיהם indicates that these words refer to journeys in the future.
A Midrashic approach based on Tanchuma Massey 3: Why were all these journeys spelled out in the Torah? It was a reward for these parts of the earth which willingly accepted the people of Israel on their soil. This region, though it had always been barren, etc., will flourish in the future after the final redemption of the Jewish people as we know from Isaiah 35,1-2: "the arid desert shall be glad, the wilderness shall rejoice and shall blossom like a rose. It shall blossom abundantly, it shall also exult and shout. It shall receive the glory of Lebanon, the splendour of Carmel and Sharon. They shall behold the glory of the Lord, the splendor of our God.⁠"
If the desert will receive so much reward for merely tolerating the Jewish people on its surface, how much more will he be rewarded who welcomes Torah scholars into his home. You find that whereas on the one hand some deserts will be transformed into habitable regions, there are regions which were always habitable and will be made into desolate, arid land. This is the meaning of Malachi 1,3: "I have hated Esau; I have made his hills a desolation, his territory a home for beasts of the desert.⁠" Isaiah 41,18 says specifically that the desert will become a pool of water. You know that nowadays there are no trees to be found in the desert. In the future trees will grow there. We have this on the authority of Isaiah 41,19: "I will plant cedars in the wilderness, acacias and myrtles and oleasters; I will set cypresses in the desert, box trees and elms as well.⁠" Whereas nowadays people are fearful to travel through these regions, in due course "I will make a path through the wilderness, rivers in the desert" (Isaiah 43,19).
את מוצאיהם למסעיהם – ואחריו: מסעיהם למוצאיהם, הכל אחד בטעם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויכתב משה – כתב מקום שיצאו אליו, והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע, והמקום שנסעו ממנו טוב.
ואלה מסעיהם למוצאיהם – ולפעמים קרה היפך זה. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאד, ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהם ״ויסעו״ ממקום פלוני ״ויחנו״ במקום פלוני, כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה.
ויכתוב משה, he wrote down the name of the places towards which they were setting out, as well as the name of the places from which they had started that particular journey.⁠a
The reason why we find sometimes the objective mentioned first and other times the place of departure, is due to the fact that sometimes the people were glad to get away from a certain place where unpleasantness had occurred, whereas other times they were merely glad to arrive at a new destination hoping for a pleasant stay in their new encampment. One of the most vexing aspects of all these journeys was that the new objective had never been announced beforehand, so that the people were always in the dark about what the next day would bring. In spite of all these uncertainties they never refused to follow the cloud and break camp at a moment’s notice when required. The reason that both the breaking of camp and the making of camp are mentioned separately is because both entailed a considerable amount of discomfort.
a. this unusual sequence would justify the Torah mentioning first מסעיהם before מוצאיהם at the end of our verse.
ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ – ואחר כך הפך הסדר אלה מסעיהם למוצאיהם ולא נאמר בו על פי ה׳ והנני מפרש זה בשלש פנים. האחד הוא, שבמקצת מסעות הלכו לפנים ובמקצתם נזורו אחור כי מתחילה וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות י״ד:ב׳), פירש רש״י שהלכו לאחוריהם לצד מצרים, וכן בפרשת דברים (ב׳:א׳) כתיב ונפן ונסע המדברה, פירש רש״י לפי שקלקלו הפכו לצד המדבר, וכן בפרשת עקב (דברים י׳:ו׳) מבארות בני יעקן מוסרה, שחזרו שמונה מסעות לאחוריהם, נמצא שרוב המסעות אשר הלכו בהם לפנים ולא לאחור והיו על פי ה׳ נקראו מוצאיהם למסעיהם, כי הפכו פניהם מן המקום אשר יצאו משם שנקרא מוצאיהם ופניהם אל מסעיהם אשר היו לפניהם, אבל מה שנזורו אחור בעבור שקלקלו בחטא לא היה על פי ה׳, ונקרא מסעיהם למוצאיהם שחזרו ונסעו למקום שיצאו משם שנקרא מוצאיהם כי הפכו פניהם לצד מצרים.
הפירוש השני הוא כשנדקדק מהו שנאמר ויסעו מרעמסס ולא הזכיר בני ישראל ואחר כך חזר ואמר שנית ויסעו בני ישראל מרעמסס, ועוד כתיב הכא ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ובמקום אחר אומר (שם ט״ז:א׳) הוציאך ה׳ ממצרים לילה, אלא ודאי שהערב רב הלכו בלילה דרך בריחה ועליהם נאמר (שמות י״ד:ה׳) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, בורח לא נאמר אלא ברח שכבר ברח מיד בצאתם וזה לא יצדק על ישראל שהרי הלכו ביד רמה, אלא ודאי שעל הערב רב הוגד לו שנקרא בשם עם, אבל ישראל הלכו ביום ביד רמה וכשאמר ויסעו מרעמסס בחודש הראשון, בערב רב הוא מדבר ואחר כך אמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, ואחר כך אמר ויסעו בני ישראל מרעמסס, כי הערב רב הלכו תחילה כמנהג הבורחים ובני ישראל הלכו אחריהם.
וזה שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳, זו נסיעת בני ישראל אשר יסודם מארץ הקדושה על כן הפכו תמיד פניהם מן מוצאיהם המקום אשר יצאו משם ממצרים ומגמת פניהם למסעיהם לבא אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותם, אבל הערב רב שהיו מקורם ממצרים ולא יצאו על פי ה׳ כי משה מדעתו הוציאם נאמר בהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי תמיד היה להם חפץ ורצון לשוב למצרים למקורם, וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרה קאי (ב״ר נ״ג:ט״ו) כך היה תמיד פניהם למקום אשר יצאו משם.
פירוש שלישי הוא שאלמלא לא חטאו ישראל היו נוסעים בנסיעה אחת לארץ, אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, כי מן יציאה ראשונה לא היה להם עוד יציאה ממקום חנייה כי רצה ה׳ לישא אותם על כנפי נשרים לארץ מיד, ועל ידי שקלקלו הוצרך לכתוב ואלה מסעיהם למוצאיהם, שנסעו אל מקומות שסופם לחזור ולצאת משם ולהיות מטולטל ממסע למסע וזה הדבר לא היה על פי ה׳ כי לא חפץ ה׳ באלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויכתוב משה את מוצאיהם וגו׳ – צריך לדעת מה מודיענו הכתוב במאמר זה, אם לומר שמשה כתבם הלא כל התורה משה כתבה והמסעות הכתובים בתורה מכלל התורה, עוד היה לו לומר ויכתוב משה את מסעיהם, עוד למה חזר לומר ואלה מסעיהם וגו׳ והלא כבר אמר אלה מסעי וגו׳, עוד למה שינה בתחלה הקדים לומר מוצאיהםא ואחר כך אמר למסעיהם ואחר כך הקדים תיבת מסעיהםב לתיבת למוצאיהם.
ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך יום שיצאו ממצרים כתב פסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו׳ ב׳ כתובים הבאים כאחד הכתובים לפנינו עד תיבת שפטים, וכשחנו בסוכות כתב פסוק ויסעו וגו׳ ויחנו בסוכות, וכשנסעו מסוכות כתב ויסעו מסוכות, וכשחנו באיתם כתב ויחנו באיתם, וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה׳ אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו, והוא מה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם פירוש יום שיצאו ממצרים והם ב׳ הכתובים מויסעו מרעמסס עד תיבת שפטים, ואומרו למסעיהם פירוש לסדר כל מסעיהם שנסעו מיום צאתם ממצרים עד סוף המסעות, ואומרו על פי ה׳ לומר שמכתב הראשון עצמו היה על פי ה׳ הוא אמר אליו שיהיה כותב והולך, ואומרו ואלה מסעיהם וגו׳ פירוש אלה הם המסעות האמורים שכתב משה למוצאיהם כל אחד בזמנו ובמקומו וזה העתקה.
א. כן בפסוק. בדפוסים (החל מדפוס ראשון): ״למוצאיהם״.
ב. כן בפסוק. בדפוסים (החל מדפוס ראשון): ״למסעיהם״.
ויכתב משה את מוצאיהם, Moses recorded their departures, etc. What precisely did the Torah want to teach us with this verse? We did not need to be told that it was Moses who recorded this as Moses recorded the entire Torah and the journeys are part of the Torah. Besides, the Torah ought to have written that Moses recorded את מסעיהם, "their journeys.⁠" What was the point in recording their "departures?⁠" Furthermore, what is the meaning of the words ואלה מסעיהם למוצאיהם "and these are their journeys according to their departures?⁠" Why did the Torah change the order in which it mentioned departures from מוצאיהם למסעיהם, to מסעיהם למוצאיהם?
It appears that the Torah wanted to inform us that Moses did not record all these journeys on a single day, but that he recorded them as and when they occurred. He commenced recording when he had received instructions to make the Israelites depart from Egypt. He wrote in his booklet the date on which the Israelites departed from Raamses up until the word שפטים at the end of verse 4. Once the Israelites made camp at Sukkot, Moses wrote verse 5. When the Israelites made camp at Eytan, Moses wrote what had transpired as verse 6. In this manner Moses recorded each and every journey as it occurred until the people arrived at ערבות מואב. At that point God told Moses to include these private notes he had made in the Torah in the order in which he had previously recorded it. This is what was meant by: "Moses recorded their departures, i.e. starting from the day the Israelites departed from Egypt. This referred to the two lines from "they journeyed from Raamses until the word שפטים.⁠" When the Torah speaks of למסעיהם it refers to Moses listing all the Israelites' journeys from the day they left Egypt until the end of all their journeys. It adds the words על פי השם, "at God's command,⁠" to inform us that the very first recording already was at the command of God, i.e. that God had told Moses to record and to keep recording. When the Torah repeats ואלה מטעיהם, "and these are their journeys,⁠" this means that these are the journeys which God commanded Moses to record למוצאיהם, as and when they occurred, i.e. every time the Israelites broke camp. What the Torah describes in our chapter is a copy of all the notations made by Moses throughout all these years.
מוצאיהם – כמו לדעת את מוצאך ואת מבואך (שמואל ב ג׳:כ״ה), ענין תנועת אדם (איהרע בעוועגונגען), ממסע למסע.
מוצאיהם – את כל המקומות שיצאו משם לנסוע אל מקום אחר, כמו שמבאר למסעיהם, ר״ל את מוצאיהם לצורך מסעיהם:
על פי ה׳ – שב על ויכתוב משה ולא על מלת למסעיהם, כי יש טפחא ביניהם והכונה שמכתב המסעות היתה מצות ה׳:
מוצאיהם למסעיהם – פירשוהו מקומות שיצאו משם לנסוע למקום אחר, וכת״א מפקניהון למטלניהון. ורבותינו אמרו במדרשם משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך, כך א״ל הקב״ה למשה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, ע״כ. לדבריהם נראה שפירשו מוצאיהם ענין מקרה כמו את כל המוצאות אותם (יהושע ב׳ כ״ג) את כל התלאה אשר מצאתנו (יתרו) דכפי הנראה כל אותן מקומות המסעות שהוזכרו בפרשה זו לא היו מקומות הישוב, מעדות הכתוב (דברים ח׳) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב לא מקום זרע ותאנה ורמון וצמאון אשר אין מים. ואמר הכתוב (ירמיהו ב׳) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, ומזה כתב הרמב״ם כי המדבר שהלכו בו ישראל לא היה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כאותן המדבריות ששוכנים בו הערביים שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם להיות נזון מאילנות ועשבים הצמחים שם, אבל לא היו קרובים אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה ולא היה שם מים כלל ולא היה בטבע שיחי׳ שם אדם אפי׳ יום אחד כש״כ עם כבד כשש מאות אלף בכמות זמן רב כארבעים שנה. מכל זה מבואר ששמות מקומות המסעות שהוזכרו כאן אינם שמות עצמים שהיה להם מקודם, אבל הם שמות המונח להם ע״ש המאורע כאשר חנו בהם ישראל, וכמו שהיה הנהוג מקודם לקרות שמות ע״ש המאורע כבית אל לוז ובאר שבע, ככה הם שמות המסעות האלה (וכמו שיבוא לפנינו בשם תיב״ע) דומה לזה אמרו בירושלמי כשהיו ישראל מתלוננים במסעות היו שומרים סובבים במחנה מפחד בלילות, ואמר עליו הרב״ח כשהיו חוטאים ונוסעים במחשבה רעה היתה מדת הדין מתוחה כנגדם להענישם, ע״ז נאמר ויחנו בחרדה ויחנו בדפקה ויחנו במרה. וכשהיו זכאים ועושים רצון הש״י היתה מדת הרחמים מגינה עליהם ע״ז נאמר ויחנו בהר שפר ויחנו במתקה, וזהו לדעתי המכוון במה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כלומר כתב את כל המקריים אשר מצא אותם בכל מסעיהם (שריעב איהרע עראייגניססע בייא איהרען רייזען), והוא בעצמו מה שהזכיר אח״ז שמות חנייתם, כי השמות הם בעצמם הוראה על המקרה שקרה לישראל בהם. והא לך מה שאמר יב״ע בתרגומו על שמות המסעות, ויחנו בסכות, אתרא דאתחפיאו שבעת ענני יקרא - ברפידם, מטול דרפון ידיהון מפתגמי אורייתא לא הוה תמן מיא למשתי לעמא - בקברות התאוה, בקברי דמשאלי בשרא - בחצרות, אתרא דאסתגרת מרים נביאתא - ברתמה, אתר דמרבי אילני רתמי (ולשון רש״י ע״ש לשון הרע של מרגלים שנאמר לשון רמי׳ גחלי רתמים) ברמון פרץ, ברומנא דמתקיף פירוי - בלבנה, אתר דתחומין לה מלבינתא בניין - בקהלתה, אתר דאתכנשו קרח וסיעתי׳ על משה ואהרן - בהר שפר, בטוורא דשפירין פירוי - בחרדה, אתר דתווהו על בישתא דמותנא - במקהלות, אתר כנופי׳ - בתחת, בארעית מקהלות - במתקה, באתר דבסימין מוהי - במוסרות, באתר מרדותא - בבני יעקן, בבירי עקתא - בחור הגדגד, בשקיפין ואתרא מתקרי גדגוד - ביטבתא, אתר טב ונייח - בעציון גבר, בכרך תרנגולא - במדבר צין, טוור פרזלא - בצלמונה, אתר חובאי זכור, ותמן עקת נפשא דעמא באורחא - בפונון, אתר דגרי ה׳ בהון ית חיוון קלן - בדיבון גד, בדיבון בית מזלא - עלמון דבלתימה, תמן אתכסיית מנהון בירא על דשבקו פתגמי אורייתא דבסימין כדבלתא. הנה תרגומו מסכים עם מה שאמרנו.
על פי ה׳ – דבוק עם ויכתב משה להורות כי גם מכתב המסעות האלה היו ממצות ה׳ עליו, דלא כראב״ע שמחברו עם למסעיהם, כלומר למסעיהם שהיה עפ״י השם, וכבר השיבו עליו מן הטפחא דלמסעיהם שהוא מפסיק יותר מן האזלא שבמשה, שזה יורה היותו כמאמר מוסגר.
ואלה מסעיהם למוצאיהם – אחר שהודיע מקודם כי משה כתב כל הקורות המוצאות אותם בכל מסעיהם, התחיל להודיע שמות מקומות מסעיהם אשר הונח עליהם ע״ש המקריים אשר מצא אותם בהם. לכן אמר תחלה מוצאיהם למסעיהם וכאן בהיפך.
ויכתוב משה את מוצאיהם – אין הכוונה מקומות שיצאו משם, אלא מקומות שהגיעו שמה, מקומות החנייה, וזה מפני שלא היתה ביאתם אל ארץ נושבת וערי חומה, אלא למקומות שבמדבר, והנה מצאנו ויצאו אל מדבר שור (שמות ט״ו:כ״ב), ולא אמר ויבאו, כי הביאה למקום פתוח יציאה תִקָרֵא, לפיכך נכתב גם כאן מוצאיהם על מקומות הביאה והחנייה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם – ר״ל כי נהג כמנהג הרופא הנזכר שיסדר אל הנוסע הזה אופן יציאתו והעתיקו מטבע האזור החם שיהיה לפי מסעיו, באמרו דרך משל במסע פלוני יקבל התמורה במדרגה אחת ובמסע אחרת ב׳ מדרגות וכן כולם ויכתבנה לו עלי לוח בפלס ובמשקל מכוון, ובזה האופן מבואר כי ואלה מסעיהם היו רק על תכלית למוצאיהם לצאת ולהנזר מטומאת מצרים לא אל הכנס אל הארץ:
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם: זהו החלק השני. שהעיקר היה ׳היציאה׳ (״מוצאיהם״) ממקום שישבו וילכו נודדים. וא״כ לא היה ראוי להכתב אלא משום שהיה ״על פי ה׳״. או שנכתב ״על פי ה׳⁠ ⁠⁠״ לאיזו תכלית נעלמת ממנו ויתגלה לעת קץ במהרה בימינו.
ואלה מסעיהם למוצאיהם: זהו החלק השלישי, שהיה תכלית ה׳מסע׳ כדי שיתקרבו לארץ ישראל, וזוהי תכלית היציאה מארץ מצרים, והיינו ״למוצאיהם״.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןר׳ בחייר״י אבן כספיעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנוכלי יקרמלאכת מחשבתאור החייםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ג) וַיִּ⁠סְע֤וּ מֵֽרַעְמְ⁠סֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֔וֹןא בַּחֲמִשָּׁ֥⁠ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֑וֹן מִֽמׇּ⁠חֳרַ֣ת הַפֶּ֗⁠סַח יָצְ⁠א֤וּ בְ⁠נֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ בְּ⁠יָ֣ד רָמָ֔ה לְ⁠עֵינֵ֖י כׇּל⁠־מִצְרָֽיִם׃
They traveled from Rameses in the first month, on the fifteenth day of the first month. On the day after the Passover the Children of Israel went out with a high hand in the sight of all the Egyptians,
א. הָרִאשׁ֔וֹן =ל⁠[מחיקה]?,ל1,ב,ש1,ל3,ל9=הָרִאשׁ֔וֹן (אין געיה) וכך הכריעו דותן וברויאר וכך במג"ה; הגעיה נראית מחוקה בכתי"ל.
• ל?,ש,ק3=הָֽרִאשׁ֔וֹן (געיה באות ה"א) וכך ב-BHS ובהקלדה, וכמו כן בדפוסים וקורן.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
וּנְטַלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בַּחֲמֵישְׁתְּ עֶשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר פִּסְחָא נְפַקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרֵישׁ גְּלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי.
And they went forth from Ramesis in the first month, on the fifteenth day of the first month, after the day of the Pascha, the children of Israel went out in full view of the eyes of all the Mizraee.

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם
וּנְטַלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בַּחֲמֵישְׁתְּ עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר פִּסְחָא (ח״נ: מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא) נְפַקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרֵישׁ גְּלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי
רַעְמְסֵס לעומת רַעַמְסֵס
א. כל ״רעמסס״ מנוקד בעי״ן שוואית וגם אונקלוס מתרגם כך: ״וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו... בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס״ (בראשית מז יא), ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה״ (שמות יב לז) וכן כאן: ״וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס״ – ״וּנְטַלוּ מֵרַעְמְסֵס״. זולת ״וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס״ (שמות א יא) בפתח, וכן ת״א: ״יָת פִּיתוֹם וְיָת רַעַמְסֵס״. והטעם, בראשון הוא שם מחוז, ובשני – שם עיר, וכבר העירו על כך ראב״ע ו״מנחת שי״.⁠1 והמיוחס ליהונתן מתרגם בכולם ״פִּילוּסִין״, כמבואר בפסוק ה, ולדבריו מדובר באותו המקום, כפירוש החזקוני (שמות יב לז): ״וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה – נתקבצו כולם שם שזה היה מקום שעבודם ומשם יצאו חפשים״.
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, ולא בְּנִיסָן
ב. תרגם כאן ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״ – ״בְּיַרְחָא קַדְמָאָה ... לְיַרְחָא קַדְמָאָה״ מבלי לציין את שם החודש. וכן תרגם לעיל ״וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן... פֶּסַח לַה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר כח טז) ״וּבְיַרְחָא קַדְמָאָה״. אבל כשתיבת חודש אינה מוזכרת בכתוב, כגון ״בָּרִאשֹׁן/בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״ (שמות יב יח; במ׳ ט ה), באלה תרגם ״בְּנִיסָן״ כדי לפרש שהכוונה לחודש הראשון כמבואר שם.⁠2
פִּסְחָא או יוֹמָא דְפִּסְחָא?
ג. ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ – ״מִבָּתַר פִּסְחָא״. ובמקצת נוסחים הוסיפו ״מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא״, והטעם: פֶּסַח אינו זמן ולא ייאות בו לשון מִמָּחֳרַת, לכן הוסיפו תיבה ופירשו שהכוונה ממחרת יום הפסח. אבל ביחס לשם שַׁבָּת שהוא זמן, תרגם ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת״ (ויקרא כג טז) ״מִבָּתַר שְׁבוּעֲתָא״ ללא תיבת יוֹמָא.⁠3 אמנם ״נתינה לגר״ דחה נוסח ״מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא״, כי בקדשים הלילה הולך אחר היום,⁠4 ולדבריו ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ מתייחס בשווה לזמן אכילת הפסח ולזמן שחיטתו (שהרי השחיטה בי״ד בניסן והאכילה בליל ט״ו).
כנגד זאת ר״י בעק ב״תוספת מלואים״ החזיק בנוסח זה (מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא), ״כי מִבָּתַר פִּסְחָא יש במשמע גם כמה ימים אחריו [כמו יום ג׳ שעדיין נקרא אחר השבת], אבל מִבָּתַר יוֹמָא משמע היום שאחריו ממש״.⁠5 אך השווה תיוב״ע ״וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ (יהושע ה יא) ״מִבָּתַר פִּסְחָא״.⁠6
מִמָּחֳרַת – מִבָּתַר ולא בָּתַר
ד. הרב צובירי בחומש ״פרשה מפורשה״ (לשמות ט ו) הבחין בין תרגומי מִמָּחֳרָת: כאשר הכוונה ליום אחד בלבד מתורגם בבי״ת כגון במכת ברד ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת״ (שמות ט ו) ״בְּיוֹמָא דְּבַתְרוֹהִי״, וכן ״וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה״ (בראשית יט לד) ״וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי״, ״בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת״ (ויקרא ז טז) ״וּבְיוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי״ – ביום אחד בלבד. אבל ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ (ויקרא כג טו) ״וְתִמְנוֹן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא״ במ״ם, לפי שהזמן נמשך. לכן גם כאן תרגם ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״מִבָּתַר פִּסְחָא״ במ״ם [ולא: בָּתַר פִּסְחָא], כי יציאת מצרים נמשכה מאותו יום ואילך.
ה. לתרגום ״בְּיָד רָמָה״ – ״בְּרֵישׁ גְּלֵי״ (בראש גלוי), עיין ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה״ (שמות יד ח).
ו. ״לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם״ – ״לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי״, מוסב על המצרִים כלומר על העם ולא על הארץ. וכן בפסוק הבא ״וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים״ – ״וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין״.
1. ראב״ע (בפירוש הקצר) לבראשית מז, א: ״ארץ גושן – פרט, ׳בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס׳ (בראשית מז יא) – כלל; והעי״ן נח. ולפי דעתי, כי ׳רַעַמְסֵס׳ פתוח העי״ן (שמות א יא) איננה שהיו שם ישראל, כי מערי מסכנות פרעה היתה״; ראב״ע (הארוך) לשמות א, ז: ״ותמלא – ארץ גשן, היא ארץ רַעְמסס בשוא נח תחת העי״ן״; ראב״ע (הארוך) לשמות ב, א: ״וילך – בערים רבות היו ישראל יושבים, כי רבים היו, וכלם יקראו ׳ארץ רעמסס׳⁠ ⁠⁠״; ראב״ע (הארוך) לשמות יב, לז ״מרעמסס. בפתח תחת הרי״ש, ושו״א תחת העין, והוא שם מחוז ולא עיר״. מנחת שי בראשית מז, יא: ״בְאֶרֶץ רַעְמְסֵס: כתב ראב״ע, ארץ גשן כלל, בארץ רעמסס פרט, והעי״ן נח, ולפי דעתי כי רַעַמְסֵס פתוח העי״ן איננה שהיו דרי׳ שם ישראל, כי מערי מסכנות דפרעה היתה. וכן בפ׳ ואלה שמות על פסוק ותמלא הארץ, פי׳ ארץ גשן, היא רַעְמְסֵס בשני שואין, הראשון נח, והשני נע. וגם בפ׳ בא על פסוק ויסעו בני ישראל מֵרַעְמְסֵס, כתב בפתח תחת הרי״ש, ושבא תחת העי״ן. וכן הוא בפ׳ אלה מסעי. ועל פסוק את פִתֹם ואת רַעַמְסֵס כתב בפתחות העי״ן, ואיננו מקום ישראל״. ושמעתי מהרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א שלכתחילה יש להחזיר את הקורא רַעַמְסֵס תחת רַעְמְסֵס, אך אולי אין עושים כן בגלל קושי ההגייה של שני שוואים רצופים.
2. אבל המיוחס ליונתן תרגם כאן בחוסר עקיבות: ״וּנְטָלוּ מִן פִּילוּסִין בְּיַרְחָא דְנִיסָן בַּחֲמֵשַׁת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה״. וראה ״חליפות שמלות״ ו״לחם ושמלה״.
3. ״לחם ושמלה״, מילואים לספר במדבר.
4. והוסיף שמנוסח ״מִבָּתַר פִּסְחָא״ מיושבת קושית ראב״ע המובאת בקידושין לז ע״ב בתוס׳ ד״ה וממחרת: ״הקשה ה״ר אברהם אבן עזרא היכי אמרינן ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר דלמא ממחרת הפסח ממחרת שחיטת הפסח קאמר דהיינו ט״ו בניסן שעדיין לא נקרב העומר דהכי נמי אשכחן בפרשת מסעי דכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והם יצאו בט״ו״. ›כוונת דבריו לענ״ד: פסוקנו ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ ודאי מתייחס לקרבן הפסח – או לזמן שחיטתו או לזמן אכילתו, שהרי פסח ככינוי ליום ט״ו, במובן של יום טוב, ודאי לא היה עדיין בפסח מצרים. לוּ נפרשו כמוסב לזמן האכילה, דהיינו ליל ט״ו, הרי שיום המחרת לו הוא יום ט״ז, וזה אינו, שהרי הפסוק כותב במפורש ״בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן״. לכן מדגיש הנתל״ג שבקדשים הלילה הולך אחר היום, ואף זמן אכילת הפסח שייך ליום י״ד, ומחרתו הוא בוקר ט״ו. ומשכך, מתורצת אולי קושיית ראב״ע שבתוס׳ – כיוון שבשונה מפסוקנו, הפסוק בספר יהושע ״וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ אינו מתייחס בהכרח לקרבן הפסח אלא ליום הפסח (יום טוב, ט״ו בניסן), ולימוד הגמרא במקומו עומד. וליבי מהסס בדבר, שכן פירוש זה נכון בשתי גרסאות התרגום ״מִבָּתַר פִּסְחָא״ או ״מִבָּתַר יוֹמָא דְפִּסְחָא״ ואיני רואה כיצד השמטת מילת יוֹמָא מעלה או מורידה. וצ״ע.
5. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ – ״מִבָּתַר דְאָכְלוּ נִכְסַת פִּסְחָא״ (מאחרי שאכלו את זבח הפסח). ועיין תוספות יום טוב פסחים ו ב שכתב: ״וכיוצא בזה בלשון הכתוב בפ׳ מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו׳ שפירושו ממחרת יום הקרבת הפסח״. וראה בפסוק ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ (ויקרא כג טו) בשם ״מתורגמן״ על הבחנת ת״א בין מִמָּחֳרַת (רי״ש פתוחה) – מִבָּתַר, לבין מִמָּחֳרָת (רי״ש קמוצה) – יוֹמָא דְּבָתְרוֹהִי.
6. ועיין ראב״ע לפסוק ״ממחרת השבת״ (ויקרא כג יא) שדחה דברי רס״ג: ״והגאון אמר ששני פסחים הם, פסח ה׳ ופסח ישראל. ופסח ה׳ בליל חמשה עשר. והנה ממחרת הפסח ביהושע יום ט״ז... ולא אמר כלום. כי לא נקרא החג פסח רק בעבור שפסח השם על הבתים, וממחרתו הוא לבקר יום ט״ו״.
ונטלו מן פילוסין בירחא קדמיה בחמש עשר יומין לירחא קדמיה מן בתר יומא טבא קדמיה דפיסחא נפקו בני ישראל פריקין בראש גלי לעיניא כל מצרייב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעיני״) גם נוסח חילופי: ״קודם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מצריי״) גם נוסח חילופי: ״{מצר}⁠אי״.
ונטלו מן פילוסין בירחא דניסן {בחמשת עסרא יומא לירחא קדמאה}⁠א מבתר דאכלו ניכסת פיסחא נפקו בני ישראל בריש גלי למחמיהון דכל מיצראי.
א. חסר בכ״י לונדון.
They departed from Pelusin in the month of Nisan, on the fifteenth day of the month; after they had eaten the sacrifice of the Pascha did the children of Israel go forth, with uncovered head, in sight of all the Mizraee.
ונטלו מן פלוסין בירחא קדמאה.
And they went out from Pelusin in the first month.
[ביאור לכל הפרק כלול בביאור פסוק א]

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – כְּתִיב ״עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא נִבְרָא לְהָאִיר אֶלָּא גַּלְגַּל חַמָּה בִּלְבַד, (בראשית א׳:י״ד) ״יְהִי מְאוֹרוֹת״, ״מְאֹרֹת״ כְּתִיב, וְאִם כֵּן לָמָּה נִבְרֵאת הַלְּבָנָה. לְקַדֵּשׁ בָּהּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְרָאשֵׁי שָׁנִים. רַבִּי שֵׁילָא דִכְפַר תָּמַרְתָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, אַף עַל פִּי כֵן (תהלים ק״ד:י״ט) ״שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ״, מִכָּאן שֶׁאֵין מוֹנִין לַלְּבָנָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׁקְעָה הַחַמָּה. יוֹסְטָא חַבְרַיָא בְּשֵׁם רַבִּי בֶּרֶכְיָה, כְּתִיב וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ. וְאִם לַלְּבָנָה אַתָּה מוֹנֶה עַד כְּדוֹן לֵית בָּהּ אֶלָּא אַרְבָּעָה עָשָׂר (מַשְׁמוּעִין) [מַשְׁקוֹעִין], מִכָּאן שֶׁאֵין מוֹנִין לַלְּבָנָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׁקְעָה הַחַמָּה.
וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהֱיִיתֶם בְּמִצְרַיִם, מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם הֱיִיתֶם מְפֹרָדִים בָּהּ וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם לְשָׁעָה קַלָּה לְרַעְמְסֵס, וְעַכְשָׁיו אַתֶּם מְפֻזָּרִים בְכָל הָאֲרָצוֹת, אֲנִי אֲקַבֵּץ אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״א:י״א) ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ״.
מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל – כְּתִיב ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה״, וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ, וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה״, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִילָה לָהֶם הַגְּאֻלָּה מִבָּעֶרֶב.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ב:י״ד) ״וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן״, יוֹם שֶׁהוּא לָכֶם לְזִכָּרוֹן אַתָּה חוֹגְגוֹ, אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ אֵיזֶה הוּא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר״ וְגוֹ׳. וַעֲדַיִן הַדָּבָר שָׁקוּל. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב, וְהֵם לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ.
וַרַחַלֻוא מִן עַיןִ שַׁמסִ פִי אַלשַּׁהרִ אלּאַוַּלִ פִי אַליַוְםִ אלּכַ׳אמִסִ עַשַׁרִ וַדַ׳לִךַּ מִן גַ׳דִאלפַצחִ כַ׳רַגַ בַּנֻו יִסרַאאִיל בִּיַדֵ רַפִיעַתֵ בִּחַצ׳רַתִ גַמִיעִ אלּמִצרִיִּיןַ
ונסעו1 מן עין-שמס, בחודש הראשון ביום החמשה עשר בו, וזה היה ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רוממה במעמד כל המצריים.⁠2
1. (במסע הראשון מתוך 42 עד הכניסה לארץ)
2. [ממחרת הפסח. דהיינו ביום ששה עשר בו, עד שנקבצו כל בני ישראל מכל ערי מצרים בערב של, אזי נקרא תחילת יום ששה עשר בו.]
פס׳: ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח – שאכלו ואע״פ שנאמר ביהושע (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי אין למדין דברי תורה מדברי קבלה שאומר ממחרת הפסח שאכלו ישראל מעבור הארץ מצות וקלוי שהיו בששה עשר בניסן אחר הקרבת העומר. וזה משמע ממחרת הפסח בחמשה עשר בניסן ואין דומין זה לזה. ומשום רבינו סעדיה בן יוסף זצ״ל אמרו ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח הוא ששה עשר בניסן ודורש הפסוק ככה. וייסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש וממחרת הפסח הוא יום ששה עשר, יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. עד שנקבצו בני ישראל מכל ערי ארץ מצרים בערב ויום אחד ונקרא יום ששה עשר ממחרת הפסח כענין שנא׳ (שמואל א ל׳:י״ז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם ויקרא יום שני ממחרת ללילי יום ראשון. שאכילת הפסח היתה בלילה של ט״ו יום ויום ט״ז נקרא מחרת הפסח כדרך שנאמר ביהושע (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי אחר הקרבת העומר:
ממחרת הפסח – פירשתיו (ראב״ע ויקרא כ״ג:י״א), וכן: ביד רמה (ראב״ע שמות פירוש ראשון י״ד:ח׳).
ON THE MORROW AFTER THE PASSOVER. I have explained this,⁠1 and with a high hand (Ex. 14:8)2 as well.
1. See Ibn Ezra on Lev. 23:11.
2. See Ibn Ezra on Lev. 23:11.
ויסעו מרעמסס – שתים היו אחת בנויה ואחת בנו ישראל.
ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום וגו׳ – לא הוזהרו במצרים על יו״ט רק מחמץ לילה ראשון.
ממחרת הפסח – ערב יום ט״ו ולילה הראשון נקרא פסח על שם שעוסקים בקרבן שנקרא כן וראיה לדבר מפרשת אמור ומפרשת פנחס אבל שאר החג מליל ראשון ואילך נקרא חג המצות.
'ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמשה עשר יום וגו, "they began their journeys from Rameses on the fifteenth day of the first month, etc.;⁠" the people had not been forbidden to observe the rules of festivals regarding travel beyond the boundaries of their town except as regards the first night, when they had been forbidden to leave their houses on pain of death.
ממחרת הפסח, "on the morning following the offering (and consuming) of the Passover sacrifice.⁠" Both Passover eve and the first night are called פסח, because these are the periods the people are preoccupied with the Passover offering. If we needed proof for this, we only have to look at Leviticus 23,8 and Numbers 28,16. The remainder of that festival is always referred to as חג המצות, "the festival of unleavened breads.⁠"
ממחרת הפסח יצאו וגו׳ – פירש״י בפ׳ בא בפסוק ויהי בעצם היום הזה וגו׳ שבט״ו בניסן יצאו, ותימה דבענין ביאתם לארץ כתיב ביהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ואמרו בפ״ק דקדושין דזהו ט״ז בניסן לאחר שהביאו את העומר, א״כ ממחרת הפסח פי׳ למחרתו של יו״ט דהיינו ט״ז וכאן פי׳ למחרת אכילת קרבן פסח דהיינו ט״ו עצמו, וי״מ דאין מביאין ראי׳ מדברי קבלה על דברי תורה, טו״ב.
ורבינו סעדיה פי׳ דגם כאן ממחרת הפסח הוי ט״ז בניסן, כלומר למחרתו של י״ט ראשון דהכי קאמר קרא, ויסעו מרעמסס וגו׳ בחמשה עשר וגו׳, דבט״ו יצאו מרעמסס סכותה ואח״כ אמר קרא ממחרת הפסח יצאו ב״י ביד רמה וגו׳, כלומר ואח״כ כשנקבצו כולם לסוכות יצאו ב״י לעיני כל מצרים ביד רמה.
ממחרת הפסח – ממחרת שחיטת הפסח, שהרי שחיטת הפסח בין הערבים בארבעה עשר ולמחרת בחמשה עשר יצאו ממצרים.
ממחרת הפסח, "on the day following the Passover-offering" The reference is not to the festival but to the day on which the lamb was slaughtered in anticipation of the Exodus. This occurred on the afternoon of the 14th of Nissan; the Israelites left Egypt on the morning of the 15th.
ויסעו מרעמסס – ובתר הכי כתיב ויסעו בנ״י מרעמסס מתחלה נסעו בערבוביא ערב רב ביניהם ואח״כ כשמספר המסעות כולם הזכיר בני ישראל כי הפרידו ערב רב מביניהם.
(3-4) יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים – לומר שגם ערב רב שהם מצרים יצאו ביד רמה לעיני שאר מצרים.

פרשת אלה מסעי

אלה מסעי בני ישראל וגו׳ (לג, א) עד סוף הפרשה (לו, יג)

(3-4) ומצרים מקברים וגו׳ – זכר זה שאף על פי שהמצרים היו מקברים את בכוריהם, כי אין בית אשר אין שם מת, והיו יודעים שכבר קרה להם זה בסיבת ישראל, הנה עם כל זה היה מעוצם השגחת ה׳ יתעלה עליהם שנתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, והיו יוצאים לעיניהם ביד רמה.
התועלת השני הוא להודיע עוצם נפלאות ה׳ יתעלה וקַיימוֹ הבטחתו. וזה, שעם היות בכל אחד מבתי מצרים מת, והיו יודעים שזה הרע בא להם בסיבת ישראל, הנה עם כל זה נתן ה׳ יתעלה את חן העם בעיני מצרים, שהשאילום כל חפציהם היותר חשובים באופן שניצלו את מצרים; ועם כל זה היו יוצאים ישראל ביד רמה בעת היות המצרים מקברים את בכוריהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(3-4) והתחיל לספר מיציאת מצרים שהוא ט״ו בניסן ממחרת בהיות המצריים מקברים בכוריהם ופסילי אלהיהם וישראל עושה חיל ביד רמה.
מֵרַעְמְסֵס: בשני שואין הראשון נח והשני נע, כמ״ש בסוף ויגש. [מֵרַעְמְסֵס].
מִֽמָחֳרַ֣ת: המאריך במ״ם ראשונה, וכן הוא לב״א. [מִֽמָּחֳרַ֣ת].
יָצְאו בְֿנֵי: הבי״ת רפה. [בְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵל].
ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וגו׳. עד ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – הטעם לאלה הדברים. כי הנה בצאת ישראל ממצרים ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ בחצי הלילה כי אמרו כלנו מתים. אבל ישראל למלאות דבר ה׳ שאמר (שמות י״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר נתעכבו עד למחרת ויצאו ביד רמה לעיני כל מצרים להקהות שיניהם. ואולם היה מקום לומר שיצאו ברשות מצרים מפאת שתי בחינות. הא׳ ממורא המכות והיד החזקה מכת חרב והרג כי יראו פן תדבקתם הרעה וימותו כלם ולכן הרשום לצאת. הב׳ שכן צוו המצריים מאלהיהם לשלחם. בא הכתוב והשמיענו שלא יצאו אלא ביד רמה הואיל ויצאו בבקר לעיני כל מצרים ואין לומר מיראתם למות שלחום כי כבר עברה מכת בכורות שהיתה בחצי הלילה עד כי כבר היו מקברים מתיהם כי אם עדיין היו מתים והולכים היו מתעסקים ברפואת המוכים ולא בקבורת המתים. והואיל ועברה המכה והיתה הרוחה יהיו מכבידים לבם. וגם אין הטעם בצווי אלהיהם כי בהם עשה ה׳ שפטים:
ד״א ומצרים מקברים – כלומר אע״ג שהיו מקברים והיה לחוש שמא ירצו לנקום נקמתם מישראל כי יחם לבבם לאמר בשלם הצער הגדול הזה אעפ״כ יצאו ביד רמה:
ויסעו מרעמסס וגו׳ – הוצרך לומר זכרון בחדש הראשון ב׳ פעמים הגם שהיה יכול לומר בחמשה עשר יום ומובן הדבר שבחודש הראשון מדבר הכתוב, או על זה הדרך ויסעו בט״ו לחודש הראשון, אולי שרמז מה שאמרו רבותינו ז״ל (שמו״ר פט״ו) כי חודש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד, גם זמן שלימות ההצלחה בו הוא ט״ו בחודש, והוא אומרו ויסעו וגו׳ בחודש הראשון שהוא זמן העמדת מזלם, ועוד לתוספת גודל המערכה בט״ו שהוא זמן מילוי הלבנה, ואומרו לחודש הראשון לפי שאין גדר זה מורה על רום ההצלחה אלא כשהוא בחודש המוצלח.
ויסעו מרעמסס, They journeyed from Raamses, etc. The Torah had to mention twice that this journey occurred during the first month although it could have written "on the fifteenth,⁠" and I would have understood that the day mentioned was the first month. The Torah could also have written: "they travelled on the fifteenth of the first month after the Passover;⁠" Perhaps the Torah alluded to what we have been told in Shemot Rabbah 15,11 that the month of Nissan is the month in which the zodiac sign of Israel is at its zenith and that the most auspicious day during that month is the fifteenth of that month. The Torah writes ויסעו בחודש הראשון, to describe the month during which Israel's fortunes ride high and it adds that this occurred on the fifteenth of that month, i.e. when the moon is full. The Torah added once more that it was in the first month, as the significance of the full moon is meaningless for Israel unless it occurs during the first month. The combination of these two factors was meaningful, was a good omen.
ממחרת הפסח – ביאורו בחמשה עשר יום שהוא מחרת הפסח, כי יום י״ד הוא יום הקרבת הפסח:
ביד רמה לעיני כל מצרים – טעמו לעיני מצרים שהיו כעת מלאים ביגונות ואנחות והם היו יוצאים ברוממות השיר והתודה וזהו ביד רמה (מיט האהעם דאנק) (כמבואר ריש בשלח).
ממחרת הפסח – לא בלילה. בלילה התחוללה הגאולה על ידי מיתת הבכורות (שמות יב, כט). אך היציאה ממצרים הייתה לאור היום, ״ביד רמה לעיני כל מצרים״ (ברכות ט.).
ומצרים מקברים – ניגוד זה הוא חלק מהותי של הרעיונות שזיכרון גאולת מצרים אמור לשמר ולכונן כעיקרי אמונה. קרני אור הבוקר הראו את עם העבדים מתעלה לחירות, ולצדו, עם האדונים מושפל ומבכה את אובדן בניו ונכסיו היקרים ביותר. ידו האחת של האל האחד והיחיד נראתה כשהיא ממיתה ומחיה בעת ובעונה אחת. שניהם יחד – היראה והביטחון בלב האדם העומד לנוכח האל האחד והיחיד – מהווים את היסוד להכרה יהודית בה׳. דבר זה בא לידי ביטוי חזק עוד יותר על שפת ים סוף: ״וירא ישראל וגו׳ וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳ (שמות יד, לא; עיין פירוש שם).
זהו הטעם לכך ששעת יציאת מצרים על כל צדדיה, מופיעה אף היא ברשימת המסעות והחניות של נדודי ישראל, והיא גם יסודה של פרשת ״קדש״ בתפילין (שמות יג, א–י). היא נקודת המוצא שממנה כל אדם מישראל יקדש את ״מחשבותיו, רצונותיו ומעשיו״, התקדשות שעליו לחדש מדי יום ביומו.
ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים – כל האירוע הזה הראה את אפסות האלים המדומים, לעומת המציאות והממשות של האל האחד והיחיד. וכך גם האלים וסמליהם היו מוטלים חרֵבים כפגרים מתים, לצד העם המצרי שלקה באובדן היקרים לו ביותר.
ויסעו מרעמסס בחדש הראשון – ר״ל שהי׳ אז העת המוכן לזה מצד שהוא החדש הראשון שבו שולט מזל טלה שעבדו אותו המצרים, בחמשה עשר יום לחדש הראשון – שבחצי החדש המזל עומד בכל תקפו, והיה ממחרת הפסח שאז שחטו את הטלה ובטלוהו שאז יצאו ביד רמה:
בחודש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון: כפל לשון. ללמדנו שגם החודש גרם לדבר וגם היום הזה עשה ה׳ להיות גורם לזה. ומזה אנו למדים שהחודש עצמו הוא עת טוב לישראל.
ביד רמה לעיני כל מצרים: גלוי לכל שהמה בני חורין ושלא ישובו להשתעבד עוד. ועיין בספר שמות (יד,ח).
בחמשה עשר יום לחדש – תניא, עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו (תהלים ק״ד) משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים,⁠1 ור׳ ברכיה אמר, כתיב ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמשה עשר יום לחודש, כד יטמע בלילי מועדא ארבעה עשר מטמיעין אית בה, הוי – משקיעת החמה אתה מונה ללבנה.⁠2 (ירושלמי ר״ה פ״ב ה״ח)
ממחרת הפסח – ממחרת שחיטת הפסח, ואימתי – בחמשה עשר.⁠3 (ירושלמי חלה פ״ב ה״א)
ממחרת הפסח יצאו – וכתוב אחד אומר (פ׳ ראה) הוציאך ה׳ ממצרים לילה דא כיצד, מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב.⁠4 (ברכות ט׳.)
1. באור הענין, כי כנודע אנו מונים החדשים ואחריהם כל המועדים לחשבון מולד הלבנה [ע״ל ר״פ בא] וידוע שחדשה של לבנה הוא כ״ט יום וחצי כשיעור היקף הלבנה [ובצמצום – כ״ט יום י״ב שעות ותשצ״ג חלקים], ולפי״ז אם היה המולד למשל ביום א׳ אחר חצות היום היה דרוש שיהיה ר״ח באותו היום בשעת המולד, קמ״ל דאע״פ כן אין מונים ר״ח אלא מיום ב׳ שלמחרת המולד ולא מאמצע יום א׳, וזהו הפירוש עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו, כלומר שאז יתחשבו המועדים לפי חשבון מולד הירח רק אחרי ביאת השמש באותו יום, והיינו ביום המחרת, כמבואר, וע״ע באות הסמוך.
2. שרש טמע ענינו ביאת השמש שכן תרגם ירושלמי על הפ׳ ויהי השמש באה (פ׳ לך) והוי שמשא מטמעה, וכונת הראיה דכתיב כאן ויסעו בחמשה עשר יום לחודש, והיינו ביום ט״ו בבקר ואין כאן מן החודש אלא ארבעה עשר שקיעות, שהרי ביום שנסעו עדיין לא שקעה חמה, ודבר זה מסורת וקבלה היא, וכך מבואר בברייתא דשמואל ירחינאה ובסדר עולם דהמולד של חודש ניסן של אותה השנה שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ד׳ אחר חצות היום בתחלת שש שעות אחרונות, ואי ס״ד דחשבינן החודש מיום המולד היה ר״ח מערב יום ד׳ לה׳ והיה כבר שקיעה אחת ביום ד׳ ועד יום ה׳ של היציאה כבר עברו ט״ו שקיעות, וא״כ היה יום ה׳ של היציאה יום ששה עשר בניסן והכתוב אומר מפורש בחמשה עשר יום לחודש, אלא ודאי דמחשבינן החודש מיום המחרת והיה לפי״ז ר״ח ביום ה׳, ויום ה׳ של יציאתם היה בט״ו לחודש כמבואר. ונראה דכונה אחת לדרשה זו עם הדרשה בבבלי מגילה ה׳ א׳ מניין שאין מתשבין שעות לחדשים, שבארנוה בפ׳ בהעלותך בפסוק עד חודש ימים (י״א כ׳), יעו״ש וראוים הדברים לצרף לכאן.
3. ר״ל לא ממחרת יו״ט של פסח דהיינו ביום ט״ז לחודש אלא ממחרת שחיטת הפסח, בי״ד, דהיינו בט״ו לחודש, ונ״מ בדרשה זו לפרש לשון ממחרת הפסח שביהושע ב׳ ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ושם נ״מ בבאור לשון זה לענין החקירה איך עשו ישראל בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמה לחה שמזה ניכר שהיא תבואה חדשה אם אכלו אותה לחיוב מצה אע״פ שאסורה משום חדש ומוכח שעשה דוחה ל״ת או שאכלו מתבואת חו״ל ומוכח דחדש אינו נוהג בחו״ל, ואם היה הפירוש שם ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח בט״ו לחודש הרי מוכח שלא נצטוו כלל על החדש מיד בביאתם לארץ כל זמן שלא זרעו הם, ולשון זה שלפנינו הכרח לבאור אותו הלשון דיהושע, ועיין בבבלי ר״ה י״ג א׳ ובתוס׳ שם.
4. ענין הגאולה מבערב היא הקריאה שקרא פרעה למשה ולאהרן בלילה והרשה להם לצאת כמפורש בפ׳ בא, ועוד נבאר מזה אי״ה בפ׳ ראה בפ׳ המובא בזה.
תרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)במדבר רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרארי״דחזקוניקיצור פענח רזאר׳ בחייטור הפירוש הקצררלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144