Shir HaShirim 6 – שיר השירים ו‏ – Mikraot Gedolot

אֲמַרוּ אוּמַּיָּא כַּמָּה זֵיוְתָנִין עוֹבָדֵי עַמָּא הָדֵין כִּקְרִיצְתָא שַׁפִּירָן עוּלֵימָהָא כְּסִיהֲרָא וּבְרִירָן זָכְוָתָהָא כְּשִׁמְשָׁא וְאֵימְתָהָא עַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא כִּזְמָן דְּהַלִּיכוּ אַרְבְּעַת טִקְסַהָא בְּמַדְבְּרָא.

[א] מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר – דֵּילָמָא רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא הֲווֹן מְהַלְּכִין בַּהֲדָא בִּקְעַת אַרְבֵּאל בִּקְרִיצְתָה, וְרָאוּ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר שֶׁבָּקְעָה אוֹרָהּ, אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא רַבָּה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא כָּךְ תִּהְיֶה גְּאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְצַפְצֶפֶת, דִּכְתִיב: כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה׳ אוֹר לִי (מיכה ז׳:ח׳), בַּתְּחִלָּה הִיא בָּאָה קִימְעָא קִימְעָא, וְאַחַר כָּךְ הִיא מְנַצְנֶצֶת וּבָאָה, וְאַחַר כָּךְ פָּרָה וְרָבָה, וְאַחַר כָּךְ מַרְטֶבֶת וְהוֹלֶכֶת. כָּךְ בַּתְּחִלָּה: בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ (אסתר ב׳:כ״א), וְאַחַר כָּךְ: וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת (אסתר ח׳:ט״ו). וְאַחַר כָּךְ: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וגו׳ (אסתר ח׳:ט״ו). כְּמוֹ שָׁחַר, אִי מַה שַּׁחַר זֶה שֶׁאֵין לוֹ צֵל, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: יָפָה כַלְּבָנָה. אִי מָה הַלְּבָנָה הַזּוֹ אֵין אוֹרָהּ בָּרוּר כָּךְ יִשְׂרָאֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר: בָּרָה כַּחַמָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה׳:ל״א), אִי מָה הַחַמָּה קוֹפַחַת, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: יָפָה כַלְּבָנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים (תהלים ל״ו:ח׳). אִי מַה לְּבָנָה זוֹ פְּעָמִים חֲסֵרָה פְּעָמִים יְתֵרָה, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: בָּרָה כַּחַמָּה. אִי מָה חַמָּה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת בַּיּוֹם וְאֵינָה מְשַׁמֶּשֶׁת בַּלַּיְלָה, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: יָפָה כַלְּבָנָה, מַה לְּבָנָה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, דִּכְתִיב בָּהּ: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה (בראשית א׳:י״ח), כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵן הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֵן הֵן לָעוֹלָם הַבָּא. אִי מָה חַמָּה וּלְבָנָה אֵין לָהֶם אֵימָה, יָכוֹל אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, כִּדְגָּלִין שֶׁל מַעְלָן, כְּגוֹן מִיכָאֵל וְדִגְלוֹ, גַּבְרִיאֵל וְדִגְלוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם (יחזקאל א׳:י״ח). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אֵימָה שֶׁלְּמַטָּה, כְּגוֹן דֻּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִיסְטְרָטִילָטִין, וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא (דניאל ז׳:ז׳). רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, כִּדְגָלִים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כַּנִּדְגָּלוֹת, כַּדּוֹר שֶׁנִּתְנַדְנֵד לְגָלוּת, אֵיזֶה זֶה, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה (ישעיהו ל״ז:ג׳). וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם (דברי הימים ב ל״ב:כ״ג). רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי כִּדְגָלִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כַּנִּדְגָּלוֹת, כַּדּוֹר שֶׁנִּתְנַדְנֵד לִגְלוֹת וְלֹא גָלָה, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלָיִם לַמִּלְחָמָה (זכריה י״ד:ב׳). וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו (ישעיהו י״א:ד׳). רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר יִרְמְיָה, בַּשָּׁעָה הַהִיא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְנַדְנְדִים מִמַּסָּע לְמַסָּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין אוֹמֵר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הֱבִיאַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַרְתֵּף שֶׁל יַיִן זֶה סִינַי, שָׁם מִיכָאֵל וְדִגְלוֹ, גַּבְרִיאֵל וְדִגְלוֹ, אָמְרָה הַלְוַאי נִסַּע כַּטַּכְסִיס הַזֶּה שֶׁל מַעְלָן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנִתְאַוּוּ בָּנַי לִהְיוֹת כַּדְּגָלִים, יַחֲנוּ בִּדְגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ב׳:ב׳).

מי זאת הנשקפה כמו שחר – זו גאולת משיח. כדרך שהשחר יוצא ואפלה בורחת מפניו כך האפלה בורחת על המלכיות כשיבא משיח. ד״א מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה. מה גלגל חמה והלבנה שהם באים בפרהסיא. כך כשתגלה מלכות המשיח תגלה בפרהסיא לעולם.

ד״א מי זאת הנשקפה כמו שחר – כשהקב״ה מביא טובה לעולם בהשקפה הוא מביאה. שנאמר וישקף ה׳ אל מחנה מצרים (שמות י״ד:כ״ד).

ד״א מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה – מה השחר הלבנה והחמה לא מאורו של זה דומה לזה. ולא הליכתו של זה כהליכתו של זה. כך אין הצדיקים שוים לעתיד לבא. אלא אדם מקבל לפי מעשיו. מה החמה והלבנה שהן מבררין את הפירות כך המקום מברר את הצדיקים.

מי זאת הנשקפה כמו שחר – אלו ישראל כשהיו מהלכין במדבר היה הארון מהלך לפניהם שנאמר וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם, רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא כמין שני זיקוקין של אש היה יוצא מבין שני בדי הארון והיו שורפין את הנחשים שהיו כקורות הבד, ואת העקרבים שהיו עשרים זרתות, והיו שורפין את הקוצים ואת הברקנים, שנאמר המוליכך במדבר הגדול וגו׳, והיו עובדי אלילים רואים את העשן והיו אומרים מי זאת עולה מן המדבר, ורואים היאך הקב״ה עושה להם נסים מעלה להם את הבאר מוריד להם את המן מגיז להם את השלו והוא בכבודו מאיר להם שנאמר וה׳ הולך לפניהם יומם, והיו עובדי אלילים רואים את עמוד הענן ביום ואת עמוד האש בלילה ואומרים מי זאת הנשקפה כמו שחר מי היא האומה שכל תשמישיה באורי אלהים אלו.

יפה כלבנה – מה הלבנה ביום ובלילה כך ישראל שולטי בעולם הזה ובעולם הבא, יכול כלבנה יהיו חסרים, תלמוד לומר ברה כחמה מה חמה שלמה כך היו ישראל מלאים במצות.

איומה כנדגלות – רבי אלעזר ורבי יהושע, ר׳ אלעזר אומר כמלאכי השרת שהם עומדים דגלים דגלים, ר׳ יהושע אומר כיציאתן ממצרים שהיו עומדים דגלים דגלים. תני ר׳ חייא משל לבת מלכים שהיתה מלקטת בשלפין, והמלך עובר והכירה שהיא בתו ונטלה והושיבה עמו בקרונין והיו חברותיה תמהות עליה ואומרות אתמול היית מלקטת בשלפין והיום את יושבת בקרונין עם המלך, אמרה להן כשם שאתן תמהות עלי כך אני תמה על עצמי, כך כשהיו ישראל משועבדין בטיט ולבני היו מאוסין בעיניהן של מצריים, וכשנגאלו נעשו חורין וסגנים על באי עולם, והיו תמהים והיו ישראל אומרים להם אף אנו תמהים עלינו כשם שאתם תמהים, ויותר מכם אנו תמהים שנאמר לא ידעתי נפשי שמתני.

דבר אחר: מי זאת הנשקפה זו גאולת המשיח כדרך שהשחר יוצא ואפלה בורחת מלפניו, כך אפלה נופלת על העו״א כשיבא משיח.

דבר אחר: מה חמה ולבנה בפרהסיא, כך כשיגלה מלכות משיח היא באה בפרהסיא. ד״א כשהמקום מביא טובה לעולם בהשקפה הוא מביאה שנאמר וישקף ה׳ אל מחנה מצרים.

דבר אחר: מה חמה ולבנה אין אורו של זה דומה לאורו של זה, אף לעתיד לבא אדם מקבל לפי מעשיו (כתוב ברמז רצ״ז).

מן הד׳ה אלמתטלעה כטלוע אלפגר באלסחר, הי גמילה כאלקמר, ונקייה כאלשמס, מהיובה כאלמראכז.

מי זאת המשקיפה כמו הנץ החמה בשחר, היא יפה כמו הירח ונקיה כמו השמש, איומה כמו המרכזים.

מי זאת – מי זאת העולה כעלות השחר בבוקר.

איומה כנדגלות – בעלת אימה כמרכז צבאי.

ענין אמרו מי זאת עולה כמו שאמרנו לא מורדים ולא נשמעים, כמו שאמר יפה כלבנה שאורה פחות מאור השמש כך היתה האומה מעטת המשמעת ואח״כ הוסיפה משמעת, ברה כחמה.

איומה כנדגלות כלומר התקבצותם בעשרים לחדש התשיעי על מעל הגולה (עזרא י ט).

מי זאת הנשקפה עלינו. ממקום גבוה לנמוך קרוייה השקפה, כך בית המקדש גבוה מכל הארצות.

כמו שחר – הולך ומאיר מעט מעט, כך היו ישראל בבית שיני. בתחילה זרבבל פחת יהודה ולא מלך, משועבדים^א לפרס וליון, ואחר כך נצחום בית חשמונאי ונעשו מלכים.

איומה בגיבוריה, כנדגלות – של מלאכים,⁠^ב כל זה הקב״ה^ג מקלס את כנסת ישראל: יפה את רעייתי כתרצה (שיר השירים ו׳:ד׳) וכל העיניין עד כאן.

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165 (שם: ״לפרס ויון משועבדים״). בכ״י לייפציג 1, מינכן 5: ״ומשועבדין״. בכ״י אוקספורד 142: ״כי היו משועבדים״.

ב. כן בכ״י לוצקי 778, וכן לעיל שיר השירים ו׳:ד׳, והשוו תנחומא במדבר י״ב. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142: ״מלכים״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״הקב״ה״.

Who is this that gazes down – Upon us, [looking] from a high place to a low place is called "הַשְׁקָפָה.⁠" So is the Beis Hamikdosh higher than all lands.⁠¹

Like the [breaking] dawn – Which gradually illuminates little by little; so were the [Bnei] Yisroel during the second Beis Hamikdosh. In the beginning, Zerubavel was the governor of Yehudah, but not a king, and they were subjugated to Persia and to Greece, but afterwards, the house of Chashmonai defeated them and they became kings.

Awesome as the hosts [of angels] – Awesome with her mighty men like the bannered legions of kings. All this the Holy One, Blessed Is He, praises the congregation of Yisroel, [beginning with] "You are beautiful, my beloved, as Tirtzah,⁠"² and the entire section until here.

1. See Maseches Kiddushin 69a.

2. Above, verse 4.

מי זאת הנשקפה כמו שחר – מה השחר הכל מחכים לו. כך מלך המשיח כל ישראל מחכים לו. ומה השחר בא אחר האפילה. כך ישועת ישראל באה אחר צרות הגלות. וכן הוא או׳ למנצח על אילת השחר. זו גאולתם של ישראל.

יפה בלבנון ברה כחמה – מה גלגל הלבנה והלבנה שאין (והחמה שהם) באין לעולם בפרהסיא כך כשתגלה מלכות בית דוד היא בבאה לעולם בפרהסיא. מי זאת הנשקפה כמו שחר. זו ישועת ישראל. שהשם נפרע משונאיהם כהשקפת השחר כדרך שאתה מוצא בפרעה שנאמר ויהי באשמורת הבקר וישקף י״י אל מחנה ישראל. זכר כאן שחר ולבנה וחמה למדך שכשם שאין המאירים שלהם שוים כך אין הצדיקים שוים לעתיד לבא. אבל כל אחד ואחד מהם מקבל שכר כפי מעשיו.

איומה כנדגלות – מלמד שאימתן של ישראל תהא על כל אומה ולשון. כיום שהיו הולכים מגולים בצאתם ממצרים כענין שנאמר שמעו עמים ירגזון. לשעבר (היו) ענני הכבוד מקיפין את ישראל ולעתיד וברא י״י על כל מכון הר ציון. וכתי׳ וסוכה תהיה לצל יומם וגו׳. לשעבר היה הבאר לישראל ולעתיד כתי׳ כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. לשעבר היה המן יורד לישראל ולעתיד תערוך לפני שולחן נגד צוררי לכך נאמ׳ איומה כנדגלות.

איומה כנדגלות – אימתן של ישראל על האומות כדגלים של ישראל שנאמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו׳ ואו׳ והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו.

אמרה היא: כל מי שהיה רואה אותי היה תמה ואומר מי זאת הנשקפה כמו שחר.

מי זאת הנשקפה – כמו: מי זאת עולה מן המדבר (שיר השירים ג׳:ו׳). והעניין על בני חשמוניי, שמאותו הזמן היתה המלוכה בבית שיני.

מי זאת הנשקפה – כל זה הוא משבחה:

מי זאת הנשקפה – ונראה לבני אדם,

מאירה כשחר יפה כלבנה וברה כחמה – לפי שהלבנה {צריך לדרוש}⁠^א ולחקור ביופייה {כשהיא}⁠^ב מלאה,⁠^ג {אבל השמש}⁠^ד שנראית ברירה ומאירה במאד מאד, על כן אומר: ברה כחמה.

א. הנוסח כאן בכ״י חסר, וההשלמה הוצעה במהדורת א׳ היבש.

ב. הנוסח כאן בכ״י חסר, וההשלמה הוצעה במהדורת א׳ היבש.

ג. כן גם בפירוש האנונימי בכ״י אוקספורד 625. בכ״י: מלא.

ד. הנוסח כאן בכ״י חסר, וההשלמה הוצעה במהדורת א׳ היבש.

מי זאת הנשקפה. עתה, כשחזר לה אהובה, שהיה עד עתה מרוחק ממנה, כאשר אמרנו, שמצאוה השומרים הכוה פצעוה (ראו שיר השירים ה׳:ז׳), ועתה בקשתיו ומצאתיו (ראו בפירוש לשיר השירים ו׳:ד׳), התחילו הכל משבחין אותם, ואומרין אף מי זאת הנשקפה כמו שמשקיפין לעמוד השחר הם שעושין מעשיהם לאור היום.

והדוגמה כתרגומו, על ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר, והיו האומות משבחין אותם, אבל אין נראה לי לפי סדר הפרשאות, אלא על חזרתם בימי כורש מבבל, ששלח בכל המדינות לבקשם ולהביאם ירושלים, וכמו שאני מפרש מזמור שכתוב בו ״יסודתו בהררי קדש״ (תהלים פ״ז:א׳) ״אזכיר רחב^א ובבל ליודעי הנה פלשת וצור עם כוש זה ילד שם״ (תהלים פ״ז:ד׳) – בכל המדינות הללו, כשהיו מוצאין שלוחי כורש את היהודים, אומרין ׳זה יהודי יולד שם בציון, וישוב לירושלים׳. ״ולציון יאמר איש ואיש״ (תהלים פ״ז:ה׳) – כשהיו שבין לירושלים מן המדינות הללו, ונכנסין בשערי ירושלים, אין אומרין יושבי ציון לכל איש ואיש החוזר מבבל ׳זה יולד בה – בציון – וגלה לבבל, ועתה חזר׳. וכשמוכיח בעזרא, שרבים היו רגילים, שחזרו וראו בית ראשון ביישובו, באותם שנולדו אחרי כן, כי אין העם מכירים קול שמחת העם לקול בכי העולם (ראו עזרא ג׳:י״ג). לכן גם עתה יש לפרש הדוגמה לפי עניין חזרתם מבבל, וכמו שפירש^ב בספר ישעיה בכמה פרשיות, על נבואת כורש, ומעיינות מים, שעשה להם הקב״ה ״להשקות עמי בחירי״ (ישעיהו מ״ג:כ׳), גם האומות היו מנשאים את היהודים מחמת כורש, שגם^ג בימי אחשורוש, שהיו בגלות, היו מנשאים אותם מחמת המלך בשעתה^ד (ראו אסתר ט׳:ג׳), שמאת המקום היה הדבר להוציאם לחירות ולהחזירם לירושלים לקדמתם.⁠^ה איומה כנדגלות – דגלים החוזרים מן הגלות, היתה אימתן מוטלת על הבריות לבלתי הזיקן.^ו

א. בנוסחנו: רהב.

ב. בכתב היד: שפי׳. נראה שפרשננו מתכוון שכך כתוב בישעיהו, ולא שכך הוא עצמו פירש שם. אם השערתי אינה נכונה, תהיה כאן עדות עצמית של פרשננו על פירוש שלו לישעיהו, עדות יחידה מסוג זה אצל פסאודו-רש״י בכל כתב-היד (בין אם מדובר בפרשן אחד לשיר השירים, לרות ולקהלת, ובין אם לא).

ג. בכתב היד מופיע כאן: גם, עם סימון למחיקה, ואח״כ: שגם.

ד. בכתב היד נראה: כש עתה.

ה. בכתב היד נראה: לקדמתו.

ו. כאן עובר פרשננו לפרש ברצף את הפשט החל משיר השירים ו׳:י״א עד שיר השירים ח׳:ד׳. במהדורה זו פירוש הפשט לפסוקים אלה מופיע כפירוש נפרד.

מי זאת הנשקפה כמו שחר – כך אומרות המלכות והעלמות. העולם מצפין וחומדים לראות יופיה שמתגבר תמיד והולך, כמו שמצפים וחומדים אור הבקר שאורו הולך ומתגבר תמיד, וזה על דרך משמרים לבקר שומרים לבקר (תהלים ק״ל:ו׳).

עניין אחר: מי זאת הנשקפה כמו שחר – דרך אנשים ונשים כשקמים בשחר ממטתם, פניהם מכסיפים קצת מפני השינה, ואינם יפים ואדומים כמו שהם בחצות היום שאכלו ושתו והטיבו לבבם, אבל זאת אפילו כששוקפים אותה ומביטים בה כמו השחר, עלה^א היא.

יפה כלבנה – כשהיא מלאה.

והיא ברה כחמה – כשהיא בכחה ובברירותה בתקופת תמוז.

העולם אומ׳: בשחר בודקין נשים יפות.

א. אולי צ״ל: ערה.

מי זאת הנשקפה כמו שחר – ד׳ דברים בפסוק זה, הנשקפה יפה ברה איומה, הרי ד׳ ולמעלה בפסוק ג׳ ״אחת אחת ברה״ כנגד ג׳ אבות וד׳ אמהות. דבר אחר, כנגד ד׳ רגלים וג׳ מחנות לוים, הרי ג״ד. דבר אחר, ז׳ כתות צדיקים¹.

דבר אחר, מי זאת הנשקפה – כשיראו האומות הצדיקים בגן עדן כתות, יש דומה לשחר יש דומה ללבנה ויש דומה לחמה² ויש דומה למלאכים³, וזהו איומה כנדגלות – יתמהו ויאמרו מי זאת הנשקפה.

דבר אחר, במדבר היה כך כי היו הולכים דגלים דגלים⁴, ועמוד ענן ואש אצלם⁵, ואומות העולם תמהין ואומרים⁶ מי זאת וגו׳.

דבר אחר, כמו שחר – בתפלת שחר. כלבנה – בזריחת הלבנה מברכין את בוראה עם תפילת ערבית. ברה כחמה – הוותיקין גומרין אותה עם הנץ החמה⁷. איומה כנדגלות – דגלים דגלים הולכים לבתי כנסיות, וזהו כנדגלות. זאת הנשקפה כמו שחר ס״ת תורה, הנשקפה ברה איומה יפה ר״ת היבא גי׳ י״ח, להתפלל י״ח ברכות.

דבר אחר, ״סביב שמנה עשר אלף״⁸ – הן הצדיקים⁹. מי זאת הנשקפה כמו שחר גי׳ אלו נשמותיהן של צדיקים¹⁰. שחר לבנה חמה נדגלות ר״ת שלחן – שלחן הנשמות, שזכו לשלחן גבוה¹¹. הנשקפה ברה יפה איומה ר״ת אהבי – ״להנחיל אהבי יש״¹². ד׳ דברים כאן, וגם רמז שלחן לד׳ רוחות¹³ יש (בו) בגן עדן, ״הנה עבדי יאכלו״¹⁴ א׳, ״הנה עבדי ישתו״ ב׳, ״הנה עבדי ישמחו״ ג׳, ״הנה עבדי ירונו״¹⁵ ד׳ – כנגד ד׳ רוחות.

1. ספרי דברים י, ויקרא רבה :ב, מדרש תהלים יא:ז, טז:י, ילקוט שמעוני תרנא, תתא, ילקוט שמעוני נ״ך תרע, תתפח

2. שיר השירים רבה

3. שיר השירים רבה, שמות רבה טו:ו

4. במדבר א:נב, תרגום

5. במדמר יד:יד

6. ראה במדבר יד:טו

7. ברכות כו.

8. יחזקאל מח:לה

9. בבא בתרא עה:

10. חסר צ׳, במספר קטן מדויק

11. ראה קדושין נב:

מי זו הנשקפה כמו שחר כבר הופיע מאורה וזרח אורה.

מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות – אחר שנשלמה לו ההשגה בדברים הכוללים לנמצאות המשתנות במה שהם משתנות החל לשבח חשוקתו במה שתכינהו אליו בחקירתו בדברים הטבעיים המיוחדים כי בו מהפלא והקושי העצום וזה שהדריכה בעמידה עליהם תהיה מהדברים המאוחרים מהם והם המשיגים והמקרים. משל זה במתדמה חלקים כי כבר נעמוד על מהותם וטבעם מטעמם ומראיהם והחום והקפאם מן החום ומן הקור והתוכם מהחום או מהקור וזולת זה מהמקרים והמשיגים אשר להם כמו שנתבאר קצת זה ברביעי מהאותות וקצתו בספר החוש והמוחש וקצתו בספרי הרפואה. ומשל זה בבעלי נפש כי אנחנו נעתק מהפעולות אל מהות הכחות אשר יסודרו מהם אלו הפעולות ולא מהפעולות לבד אבל מהדברים אשר בהם יהיו אלו הפעולות להיותם יותר ידועים מהפעולות והמשל כי כבר נעתק מהמזון אל הכח הזן ומהמוחש אל החוש ומהמושכל אל השכל כמו שהתבאר בראשון מספר הנפש ושם התבאר ההכרח המביא להיות החקירה בהם על זה האופן ואחר ישוב הענין בהם סובב כמו שנתבאר שם רצוני אחר שעמדנו מאלו המשיגים והמקרים על מהות הדברים אשר יקרו להם נשוב ונעתק ממהות הדברים ההם אל כל המשיגים העצמיים והמקרים המיוחדים אשר להם באופן שלם. ולפי שבעמידה מהחוש אל אלו המשיגים והמקרים אשר יישירו אל ידיעת מהות הדברים יהיה קושי גדול ותחבולה רבה וזה שהידיעה מאיזה המשיגים ראוי שנקח ראיה על מהות הדבר הוא ממה שיקשה כי דרכה מה שיקרה בהם הטעות ונחשוב במה שהוא בלתי מיוחד שהוא מיוחד ואם לא עמדנו על המשיגים העצמיים אשר ראוי לעמוד עליהם בזאת החקירה יהיה זה סבה לטעות במהות הדברים. ולמה שהיה מהקושי בהכנת מה שיצטרך אליו מהחוש באלו החקירות אשר יחקור בהם עתה כמו שזכרנו החל לספר שבחה במה שהכינה לו מאלו החקירות והפלא אשר יהיה בזה האופן מההגעה ואמר שהשקפתה היא כמו השחר שהיא התחלת האור ואחר כן דמה אותה ללבנה ואחר כן לחמה להיות האור המגיע ממנה חלוש בהתחלת הענין אבל הוא באופן שיתחזק עד נכון היום רצוני שמה שתכינהו לו מהדברים המאוחרים באלו הדברים הוא שלם התקון עד שאפשר שיעתק ממנו אל מהות הדברים באופן שלם וגם כן הנה מצד קבלת השפע היא מזולתה תחלה דמה אותה ללבנה שהיא מקבלת אורה מזולתה ומצד השפיעה לו מה שתשפיעהו דמה אותה לחמה ואולם אמרו איומה כנדגלות כבר התבאר עניינו במה שקדם.

מי זאת הנשקפה כמו שחר – הש״י היה כמי ששואל או כמי שרוצה להודיע ואמר, ואם תרצו לדעת מי זאת, דעו כי היא הנשקפה כמו שחר, ר״ל הנראית יפה כשחר, כי בבוא השחר יצא האור ויאיר העולם, ולכן המשילה לשחר, כי ישראל אור העולם. ובעבור שבעת השחר עדיין לא הנץ החמה, וג״כ אין אור ללבנה, חזר ואמר יפה כלבנה בהיותה בחצי השמים במלואה. וברה כחמה, שאין דבר בעולם יותר ברה כחמה, ובעבור שכל הדברים היפים אינם מפחידים, כמו שנראה מן המין האנושי, שהאנשים היפים והנשים היפות, אין לאנשים אימה ופחד מהם, כמו שמפחדים מאותם שהם כעורים. כי המזגים והמדות ישפטו¹ בחכמת הפרצוף, והאנשים המכוערים הם קשים ועזים, ומטילי׳ אימה על הכל, וכן הענין בב״ח, כי הנאים מהם לא יעשו רע, ולא יטילו אימה בבריות, כי מזגם ומדותם טובות, וההפך בכעורים, לכן אמר איומה כנדגלות, ר״ל [שהיא]⁠² איומה כמחנה עם דגלים רבים, וז״ש איומה כנדגלות:

1. יִשָפְטוּ.

2. בכ״י: שהוא.

ומטעם זה התחיל הוא לשורר עליה ואמר מי זאת – לומר שקרה לה זריחת האור אחר הייאוש חשכו של לילה. גם היא יפה כלבנה שנתחדשה אחר שנגמר אפלתה. אשר מקדם היתה ברה כחמה איומה כנדגלות.

ועל צמיחת ישועתה ושלמות גאולתה אמר מי זאת אמר ע״ד ההפלגה והתמיהה על עוצם אורה אשר יופיע אליה פתאום מי זאת הנשקפה כמו שחר אחר אישון לילה ואפלה וסמוך אליה יפה כלבנה בהתחדשה אחר גמר חסרון אורה וכמ״ש בקידוש הלבנה (סנהדרין מ״ב.) שאף הם עתידים להתחדש כמותה. וכמ״ש הכתוב (מיכה ז׳) על זה, כי אשב בחשך י״י אור לי. ואמר שכבר תוסיף אורה במהרה ותהי׳ ברה כחמה בתקופתה ואיומה כנדגלות על כל העמים.

{היופי והברכה בכל מצבי אורות הרקיע}

מי – כי אפילו בזמן השחר שלה יהיה לה הצלחה, כי (יירה) [יאיר] לה בזמן השחר שירצרו מאורות ברקיע. וזהו יפה כלבנה ברה כחמה, ירצה, ימצא לה יופי הלבנה, והוא יופי ההכנה ובית קבול שלה כמותה. ואחר, בזמן הששים הוא זמן המלכות שאמר למעלה, אז היא שלמה מעצמה כשלמות החמה, ואחר בזמן השמונים לא לבד אין ימיה כפלגש, כי גם אז תהיה היא איומה לאחרים, יורה גם שיהיה לה כח להשפיע לזולתה:

מי זאת הנשקפה [כמו שחר]. לכן ראוי לתמוה, כי אמנם דניאל וחביריו¹ שהיו בגלות היו מצפים לאור הישועה²: יפה כלבנה. המקבלת אור מזולתה³, כן הוא וחביריו התבוננו בדברי ירמיהו, כאמרו (דניאל ט ב) ׳אני דניאל בינותי בספרים׳ וגו׳⁴: ברה כחמה. בנבואת חגי זכריה ומלאכי שהתנבאו הם בעצמם על הישועה⁵: איומה. כענין דריוש מלך פרס באמרו (עזרא ו יב) ׳וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם⁶:

1. חנניה מישאל ועזריה. לשון ׳דניאל וחביריו׳ כתב רבינו בבראשית (ו ו), ׳כאמרם ז״ל (פסחים פז.) עילם, והם דניאל וחביריו, זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד׳, וראה בפירושו לזכריה (א ח) ש׳ההדסים׳ הנזכרים שם הם צדיקי הדור שלא זכו ללמד, ובסנהדרין (צג.) מבואר שהדסים אלה הם חנניה מישאל ועזריה, הרי שהם הנחשבים לחביריו של דניאל, וכן הוא בפירוש רבינו לשמות (ב ו) ׳וכן יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם האמור בדניאל וחבריו (דניאל א ד)׳, ושם מדבר בדניאל וחנניה מישראל ועזריה שנלקחו לבית נבוכדנצר. וראה מש״כ בס״ד במאמר לזכריה ׳מחזה האיש העומד בין ההדסים׳.

2. ׳נמשל הגלות ללילה שימשך עד עלות השחר שהוא אור הגאולה׳ (שיעורי רבינו לפרשת וישלח לב כה), לכן הנמצא בגלות ומצפה לישועה נמשל למי שממתין שיעלה השחר ויסתיים הלילה. ו׳נשקפה׳ פירושו שהכל מביטים ושוקפים ומצפים לה כמו שחר שכל העולם מחכים בלילה מתי יאיר היום׳ (רשב״ם), הרי שמפרש ׳מי זאת׳ על הגאולה עצמה, שלה מייחלים. ובלקח טוב: ׳מה השחר הכל מחכים לו, כך מלך המשיח כל ישראל מחכים לו, ומה השחר בא אחר האפילה, כך ישועת ישראל באה אחר צרות הגלות, וכן הוא אומר (תהלים כב א) למנצח על אילת השחר, זו גאולתם של ישראל׳.

3. דניאל וחביריו נמשלו ללבנה שאין לה אור משלה, רק ממה שהשמש מאיר אותה, כי לא היו נביאים בעצמם, וכפי שיבואר. וראה מש״כ רבינו בבמדבר (כח יא) עה״פ ׳ובראשי חדשיכם׳ כי ׳הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה׳. [ראה מלבי״ם ׳מי זאת הנשקפה כמו שחר, שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויופיה וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת אילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה׳. ובחלק המליצה בביאור הנמשל על נשמת האדם כתב: ׳שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה סוף הלילה והתחלת היום, כן עומדת עתה בגבול שבין החיים הזמניים החשכים צלמות ולא סדרים כלילה ובין החיים הנצחיים ששם מצהרים יקום חלד וכאור בוקר יזרח שמש, כמ״ש ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, והיא עתה יפה כלבנה ברה כחמה, ר״ל כי כל עוד תחיה הנפש בעולם הזה סגורה בחומר היא דומה כלבנה שאין לה אור מצד עצמה, רק מקבלת אור ע״י השמש הזורח עליה וקרנים מידו לה, כי אור הנפש בחיי העולם הזה אינו עצמי לה, רק מקבלתו מן השמש הגדול שהוא אור ה׳ הזורח עליה ובוקע ומפלש דרך בתי הנפש והלחשים, וכמו שהלבנה ע״י שהיא חומר מקשיי עכור ומעכבת בעד נצוצי השמש ע״י כך תהיה כמראה לטושה לקבל עליה נצוצות השמש המכים על כדורה, כן בהיות הנפש קשורה בחומר ע״י שהחומר עכור ומקשה משיתפלש אור ה׳ הרוחני דרך בו תקבלהו הנפש על לוחותיה המלוטשים בקדושה ובטהרה ונוגה כאור תהיה, ועתה בצאתה מן הגוויה לשוב אל מקורה לאלקי הרוחות תדמה כחמה שאורה עצמי לה, וכן תשוב להיות עצם משכיל מאיר באור הרוחני מצד עצמו בהיותה אלוקית, אולם ברגע זו שהיא עת הפרידה מן הגוויה היא כמו שחר שבו ימצאו שני המאורות הגדולים שהיא יפה כלבנה וגם ברה כחמה, כי עדן היא בגוויה אבל כבר נשקפה בראשה מן החלון חוץ לגוויה׳].

4. במגילה (יב.) התבאר שכוונת הכתוב ׳בינותי בספרים׳ הוא שהתבונן דניאל במה שכתוב בירמיה (כט י) ׳כִּי כֹה אָמַר ה׳ כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה׳, ודניאל אמר ׳בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ [של דריווש בן אחשורוש] אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה׳. וכ״כ רש״י בדניאל ׳הייתי מחשב חשבון השנים שהייתי סבור על מה שניבא כי לפי מלאת לבבל ע׳ שנה אפקוד אתכם׳. ונראה מזה שדניאל לא ניבא מעצמו, אלא למד מתוך דברי ירמיה, אף שמבואר בגמרא שם ששבעים שנה שהזכיר דניאל אינם אותם השבעים שהזכיר ירמיה. ולכן נמשלו דניאל וחבריו ללבנה שאינם מקבלים אור הנבואה מעצמם.

5. כתוב בעזרא (ה א) ׳וְהִתְנַבִּי חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נְבִיַּיָּא עַל יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן׳, בשנת שתים לדריוש [כמבואר שם (ד כד)] נתנבאו חגי וזכריה הנביאים אל היהודים אשר בארץ יהודה ובירושלים בשם אלקי ישראל לבנות את הבית בלא רשות המלך דריוש (רש״י שם). ובמגילה (טו.) ׳ברוך בן נריה ושריה בן מעשיה ודניאל ומרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש׳, ופירש רש״י ׳נתנבאו לבני הגולה שיחזרו לבנות בית המקדש, שנתבטלה המלאכה זה שמונה עשרה שנה על ידי שומרונים משהתחילו בה בימי כורש׳. ואף הצליחו בבניין הבית בזכות נבואתם, וכעבור ארבע שנים סיימו לבנות, כמבואר בעזרא (ו יד-טו) ׳וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּה וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס, וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא׳. הרי שחגי זכריה ומלאכי התנבאו בעצמם על בניין בית שני. ובמגילה (ג.) איתא: ׳וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא, מאן נינהו אנשים, אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא, זה חגי זכריה ומלאכי, אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מינייהו, אינהו עדיפי מיניה, דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא׳. ולדברי רבינו כאן עולה שדניאל לא התנבא מעצמו, אלא מתוך התבוננות בנבואות אחרים. אך המהרש״א בסנהדרין (צג:) כתב ע״פ רש״י במגילה שם ׳דאינהו נביאי - שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום, והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה׳, שאף שדניאל ראה הרבה נבואות, כמובא בספרו, אלא שלא נשתלח כנביא לישראל. וקרוב לזה כתב בתוספות הרא״ש שם ׳שלא היה נביא לייסר ולהוכיח ישראל כאשר היו הנביאים אחרים, אכן נביא היה כי רוח הקדש שורה עליו ויודע הכל׳. אך דעת רבינו הוא כמו שכתב הטורי אבן שם: ׳מפירושו [של רש״י] משמע ש⁠[דניאל] היה נביא אבל לא ניבא לאחרים, ואין הלשון משמע כן, אלא לא היה נביא כלל ולא נתייחד אליו הדיבור מפי הגבורה לעולם, וכל דברי העתידות בספר דניאל היו ע״י מלאך או חלום כדמפרש בקרא׳. וכדבריו מפורש ברמב״ן (בראשית יח א) ׳כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא וכו׳, וכבר אמרו בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ׳. שוב ראיתי שרבינו עצמו כתב כן בנוסח מהדו״ק לשמות (יט ח-ט) ׳אבל בנבואת משה שהיתה בעודו משתמש בחושיו היו קצתם מסופקים אם היתה בדיבור מלאך, כענין דניאל עם גבריאל, דאיהו לאו נביא׳.

6. האלקים אשר ישכין את שמו בבית המקדש הוא יפיל כל מלך ועם אשר ישלח ידו לשנות מדברי להשחית בית אלקים זה אשר בירושלים (ע״פ מצודות שם). הרי שעל ידי דריווש היתה אימת ישראל מוטלת על האומות, וזהו ׳איומה׳ – שמטילה אימה על כל רואיה, וראה מש״כ לעיל (פסוק ד) על אותו לשון ׳איומה כנדגלות׳, ומה שפירש רש״י שם שקרוב לפירוש רבינו כאן.

הנשקפה – ענין ראיה והבטה כמו בעד החלון נשקפה (שופטים ה׳:כ״ח).

שחר – כוכב השחר.

איומה – מלשון אימה ופחד.

כנדגלות – מלשון דגל של מחנות עם.

מי זאת הנשקפה וגו׳ – הלשון הזה יורה על ענין שבח וחשיבות, וכן מי מלל לאברהם ומוסב למעלה לומר כן היה הקילוס שקלסוה הבנות והמלכות והפלגשים, וכה אמרו ראו מי היא, וכמה גדולה וחשובה היא זאת אשר מתחלה היתה נשקפה ונראה כזוהר כוכב השחר, ולאחר זה נתעלתה עד שנעשית יפה כלבנה, ואחר זה הוסיפה עוד ביופי עד שנעשית ברה כחמה, לא כדרך שאר הנשים שנכחש יפיין כשהן מזדקנות. והנמשל הוא לומר כמה גדולה האומה ההיא שבכל פעם מוספת על עצמה סייגים וגדרים לעשות משמרת למשמרת התורה.

איומה כנדגלות – לפי רוב חשיבותה ומעלתה מטלת אימה על רואיה, כמו דגלים ממחנות רבות המטילים אימה על רואיהם והנמשל הוא לומר כל האומות אינם חפצים להשחיתה עד התכלית, כאילו היתה המון עם רב מלמדי מלחמה.

משל:

מי – [עתה מתקרבים אליה בנות ירושלים] ושואלים, מי זאת הנשקפה כמו שחר, שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויפיה, וזריחת השמש בהדרה, והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת אילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה, וגם היא איומה כנדגלות, כהמון ככבים וצבא השמים המתנוצצים בעת השחר.

מליצה:

מי זאת – כחות הגויה מרגישים עתה פרידת נפש שלמה מגויתה, ושואלים מי זאת הנשקפה מן החלונות, מבין חרכי העפר והגויה, שמושטת את ראשה מן החלון אל החוץ להפרד מן הגויה, והיא דומה כמו שחר, שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה סוף הלילה והתחלת היום. כן עומדת עתה בגבול שבין החיים הזמניים החשכי׳ צלמות ולא סדרים כלילה. ובין החיים הנצחיים ששם מצהרים יקום חלד וכאור בקר יזרח שמש, כמ״ש וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. והיא עתה יפה כלבנה ברה כחמה ר״ל כי כל עוד תחיה הנפש בעה״ז סגורה בחומר. היא דומה כלבנה שאין לה אור מצד עצמה. רק מקבלת אור ע״י השמש הזורח עליה וקרנים מידו לה. כי אור הנפש בחיי העה״ז אינו עצמי לה. רק מקבלתו מן השמש הגדול שהוא אור ה׳ הזורח עליה ובוקע ומפלש דרך בתי הנפש והלחשים. (וכמו שהלבנה ע״י שהיא חומר מקשיי עכור ומעכבת בעד נצוצי השמש. עי״כ תהיה כמראה לטושה לקבל עליה נצוצות השמש המכים על כדורה. כן בהיות הנפש קשורה בחומר ע״י שהחומר עכור ומקשה משיתפלש אור ה׳ הרוחני דרך בו תקבלהו הנפש על לוחותיה המלוטשים בקדושה ובטהרה ונוגה כאור תהיה). ועתה בצאתה מן הגויה לשוב אל מקורה לאלהי הרוחות. תדמה כחמה שאורה עצמי לה. וכן תשוב להיות עצם משכיל מאיר באור הרוחני מצד עצמו בהיותה אלהית. אולם ברגע זו שהיא עת הפרידה מן הגויה. היא כמו שחר. שבו ימצאו שני המאורות הגדולים שהיא יפה כלבנה וגם ברה כחמה. כי עדן היא בגויה אבל כבר נשקפה בראשה מן החלון חוץ לגויה. והיא איומה כנדגלות, כי ילוו אותה המון כוכבים ואורות רבות מתנוצצים שהם נר מצוה ותורה אור ואורות מלאכיות. מן המע״ט אשר עשתה. (ובזוהר משפטים דף צ״ז זכתה נשמתא כמה משריין קדישין קא מתעתדין לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה בג״ע).

הנשקפה – הנראית למרחוק.

כמו שחר – כך תהיה גאולתן של ישראל מבצבצת, בתחלה היא באה קימעא קימעא, אח״כ מנצנצת ובאה, אח״כ פרה ורבה ואח״כ מרטבת והולכת¹ ודכותה בתחלה ומרדכי יושב בשער המלך, אח״כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו׳, אח״כ ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח״כ ליהודים היתה אורה ושמחה². (שם)

יפה כלבנה – יכול מדכתיב כמו שחר, מה שחר שאין לו צל אף ישראל כן, ת״ל יפה כלבנה שיש לה גם צל.⁠³ (שם)

יפה בלבנה – יכול מדכתיב ברה כחמה מה חמה קופחת⁴ והיא משמשת ביום ולא בלילה אף ישראל כן, ת״ל יפה כלבנה, מה לבנה כתיב בה ולמשול ביום ובלילה⁵ כך ישראל הן הן בעוה״ז הן הן לעוה״ב. (שם)

ברה כחמה – יכול מדכתיב יפה כלבנה מה לבנה אין אורה ברור והיא לפעמים חסרה ולפעמים יתירה אף ישראל כן ת״ל ברה כחמה. (שם)

איומה כנדגלות – יכול מדכתיב יפה כלבנה ברה כחמה מה חמה ולבנה אין להם אימה⁶ אף ישראל כן, ת״ל איומה כנדגלות, כנדגלין של מעלה, מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, דכתיב בהו (יחזקאל א׳) וגבה להם ויראה להם.⁠⁷ (שם)

1. ר״ל מרחבת ומגדלת כגן רטוב.

2. מפרש המאורע מישיבת מרדכי בשער המלך ומהודעו ממחשבת בגתן ותרש כדמיון לאילת השחר שאך החלה להתבקע, דזה היתה תחלת הרפואה להצער הבא, ושוב המאורע מהעברת המן את מרדכי ברחוב הוא דמיון לעלות השחר דהיא תחלת זריחתה, ושוב הא דמרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות דמיון ליציאת השמש על הארץ שהיא סוף זריחה, וליהודים היתה אורה – היא תוקף אור השמש בצהרים, ומעשה אבות סימן לבנים כי כך תהיה גאולתם, קימעא קימעא.

ועיין במגילה ט״ו ב׳ דהמזמור בתהלים למנצח על אילת השחר אמרו אסתר, משום דכתיב שם אלי אלי למה עזבתני, יעו״ש, וביומא כ״ט א׳ דרשו בפנים שונים למה נמשלה אסתר לאילת השחר, ויש להעיר למה לא דרשו ע״פ הדרשה שבכאן שישועת ישראל בעת ההיא היתה בערך אילת השחר, כפי המבואר, וי״ל משום דבכלל כל הגאולות דרכן לבא כן קימעא קימעא, כמ״ש כך תהיה גאולתן וכו׳, ואין יתרון בזה לגאולת אסתר.

3. הבאור הוא, כי אע״פ שהשמש בכלל דבר טוב הוא, אבל בכ״ז כשהיא מתמדת לחמם בלתי הרף קשה לסבלה, ולכן טוב כי לפעמים יגונן גם הצל, וכמש״כ בצלו חמדתי וישבתי, ועל זה אמר, יכול מדכתיב כמו שחר מה שחר [מקור השמש] אין לו מעלת הצל, כך ישראל שנדמו לשחר אין להם מעלת הצל, ת״ל יפה כלבנה, כלומר, שנדמו גם ללבנה שיש לה גם מעלת הצל, והיינו שאורה נוחה ורצויה לעולם.

4. לשון הכאה, כלומר אורה מכה בכח על האדם ושורפת עורו ומשחרת אותו.

5. דעל החמה בודאי אינו קאי, כי אינה מושלת כלל בלילה, משא״כ הלבנה נראית גם ברקיע גם ביום.

6. ר״ל אין מטילין אימה על הבריות.

7. ענין האימה של ישראל הוא ע״ד הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך.

וכך היו מקלסין אותה¹, ראו² מִי היא וכמה גדולה וחשובה³ זֹאת הַנִּשְׁקָפָה – שהיתה בעבר נראית⁴ כְּמוֹ זוהר כוכב⁵ הַשָׁחַר אשר הולך ומאיר מעט מעט⁶ וכולם מצפים לראותו⁷, ולאחר זה נתעלתה עד שנעשתה⁸ יָפָה כַלְּבָנָה, ואחר כך הוסיפה עוד ביופיה עד שנעשתה⁹ בָּרָה – ברורה ונקיה¹⁰ כַּחַמָּה, ולא כדרך שאר הנשים שנכחש יופיין כשהן מזדקנות¹¹, והיא לפי רוב חשיבותה ומעלתה¹² אֲיֻמָּה – גיבורה¹³ ומאיימת¹⁴ כַּנִּדְגָּלוֹת – כמו דגלים ממחנות רבים המטילים אימה על רואיהם¹⁵: ס

1. רש״י בפס׳ ט׳.

2. מצודת דוד.

3. שם.

4. שם.

5. שם.

6. רש״י.

7. רשב״ם.

8. מצודת דוד.

9. שם.

10. מצודת ציון פס׳ ט׳.

11. מצודת דוד.

12. שם.

13. רש״י.

14. מצודת ציון.

15. מצודת דוד. והנמשל, כמה גדולה האומה ההיא (עם ישראל) שבכל פעם היא מוסיפה על עצמה סייגים וגדרים לעשות משמרת למשמרת התורה, ולפי רוב חשיבותה ומעלתה מטלת אימה על רואיה כאילו היתה המון עם רב מְלֻמְּדֵי מלחמה, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכך היו ישראל בבית שני, בתחילה זרובבל היה פחת יהודה ולא מלך, ישראל היו משועבדים לפרס וליון, ואחר כך נצחום בית חשמונאי ונעשו מלכים, והדמיון הוא להקב״ה שחשק ובחר בכנסת ישראל מכל העמים, והם נתקנאו בם על אשר הפליא הקב״ה להם ניסיו וגבורות, ואומה מיוחדת היתה כנסת ישראל להקב״ה, ועל כן היללוה ואישרוה, ואמרו עליה מי היא זאת האומה אשר הגביר עליה חסדו?! ובמדרש, זו גאולת משיח, כדרך שהשחר יוצא ואפילה בורחת מפניו, כך האפילה בורחת על המלכיות כשיבוא המשיח. דבר אחר, ״יפה כלבנה ברה כחמה״ מה גלגל חמה והלבנה שהם באים בפרהסיא, כך כשתגלה מלכות המשיח תתגלה בפרהסיא לעולם, מדרש זוטא. ועוד דרשו, מה השחר הכל מחכים לו כך מלך המשיח כל ישראל מחכים לו, ומה השחר בא אחר האפילה כך ישועת ישראל באה אחר צרות הגלות, לקח טוב.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון