[א]
1ב׳ דבראשית צריך ארבע תגין, ופשוטין אותיותיו של תיבה מן כל האותיות שהיא תקום לעולם.
(מסכת סופרים פ״ט)
[ב] בי״ת של בראשית [גדולה] שהוא קודם לכל המקרא. (מדרש אותיות גדולות)
[ג] 2בי״ת יש לה ב׳ זיינין לעיל, כנגד בית דין שלמעלה ובית דין שלמטה, ושניהן שוין ליום הדין. (מדרש רבי עקיבא בן יוסף)
[ד] ועוד בי״ת יש לה ב׳ זיינין כנגד ב׳ עולמות העולם הזה והעולם הבא. (מדרש רבי עקיבא בן יוסף)
[ו]
4ר׳ יונה בשם ר׳ לוי בבי״ת נברא העולם מה
בי״ת סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד, כך אין לך רשות לדרוש מה למעלן ומה למטן מה לפנים ומה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולבא, אומרים לבי״ת מי בראך, והוא מראה להן בנקודה ואומר זה שלמעלן, ומה שמו והוא מראה להן בנקודה שלאחריו ואומר ה׳ שמו אדון שמו.
(ירושלמי חגיגה פ״ב ה״ב)
[ז]
5ד״א ולמה בבי״ת שהוא לשון ברכה, ולא באלף שהוא לשון ארורה, אמר הקב״ה איני בורא את עולמי אלא בבי״ת שלא יהיו כל באי העולם אומרין האיך העולם יכול לעמוד ונברא בלשון ארורה, אלא הריני בורא אותו בבית ואולי יעמוד:
(ירושלמי חגיגה פ״ב ה״ב)
[ח]
6למה נברא העולם בב׳ להודיעך שהן ב׳ עולמים העוה״ז והעוה״ב
(בראשית רבה א׳)
[ט]
7ד״א מה ב
ב׳ מה
ב׳ זה יש לו שני עוקצין אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו, אומרים ל
ב׳ מי בראך, והוא מראה להם בעוקצן שלמעלה, אומר זה שלמעלה בראני, ומה שמו, והוא מראה להם בעוקצו שלאחריו ה׳ שמו.
(בראשית רבה א׳)
[י]
אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, מפני מה הגלת את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות והחרבת את ביהמ״ק מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך, אמר לו הקב״ה לאברהם בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ״ב אותיות שבה, הה״ד
(דניאל ט׳:י״א) וכל ישראל עברו את תורתך, אמר אברהם לפני הקב״ה, רבש״ע מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך כו׳, אמר לו הקב״ה לאברהם יבואו כ״ב אותיות ויעידו בהן בישראל כו׳, באתה בי״ת להעיד בהם בישראל, ואמר לה אברהם בתי את באה להעיד על בני, שהם זריזין בחמשה חומשי תורה שאת בראש התורה הה״ד בראשית ברא אלהים, מיד עמדה בי״ת לצד א׳ ולא העידה כלום: (פתיחתא דאיכא רבתי פתי׳ כ״ד)
[יא]
8ב״י, אל תקרי
ב״י אלא
בי״ת ומה הוא
בי״ת? אמר הקב״ה
ב׳ניתי
י׳צרתי
ת׳כּנתי,
ת׳כנתי
י׳צרתי
ב׳ניתי: בניתי שני פלטרין שלי אחד למעלה ואחד למטה, יצרתי כל סדרי בראשית, תכנתי חיי עוה״ב שנאמר מי תכן את רוח ה׳
(ישעיהו מ׳:י״ג) (אותיות דרבי עקיבא)
[יב] ד״א ב״י בי בינה, בכל בית בינה בו, אמר הקב״ה בבי״ת בראתי את העולם, בבית זנתי את העולם, בבית שיחתתי את העולם, בבית בלבלתי את הלשון בעולם, בבית ברכתי את אזרחי (אברהם), בבית ברכתי את יצחק, בבית ברכתי את יוסף בבית ברכתי את ישראל, בבית ברכתי את ירושלים בבית ברכתי את ציון, בבית ברכתי את בית המקדש, בבית ברכתי את עוה״ב, ומנין כי בבית ברא את העולם שנאמר בראשית ברא אלהים וכו׳. (אותיות דרבי עקיבא)
[יג]
ד״א בי״ת מה נשתנה בית מכל האותיות שברא בו הקב״ה כל סדרי בראשית, מפני שגלוי וידוע היה לפני הקב״ה כי שתי פעמים עתיד העולם ליחרב אחד בימי דור המבול ואחד בסוף ששת אלפים ותשעים ושלש שנים
(סנהדרין צ״ז.) - שבית בגימטריא שנים. (אותיות דרבי עקיבא)
[יד] ד״א מפני שבּ׳ פעמים היה עתיד בית המקדש ליחרב. (אותיות דרבי עקיבא)
[טו]
ד״א מפני שאמר הקב״ה עתיד אני לברוא שמים וארץ
ב׳ פלטורין, שמים לי וארץ לבני אדם שנאמר השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם
(תהלים קט״ו:ט״ז) (אותיות דרבי עקיבא)
[טז] ד״א מפני שאמר הקב״ה עתידין בשר ודם לעבוד ב רשויות ישראל עובדים לשמי ואו״ה לשם ע״ז. (אותיות דרבי עקיבא)
[יז] ד״א מפני שעתידין בריות העולם לנהוג בהם ב׳ יצרים, יצר טוב ויצר הרע. (אותיות דרבי עקיבא)
[יח] 9ד״א שכל מה שאני עתיד לברוא אינו אלא אחד זכר ואחד נקבה. (אותיות דרבי עקיבא)
[יט] 10ד״א מפני מה ברא הקב״ה את העולם בבית בבראשית וסיים התורה בלמ״ד לעיני כל ישראל, כדי שכשתדבקם ביחד אינן אלא בל, וכי תהפוך אותם אינן אלא לב, אמר להם הקב״ה לישראל בני אם אתם מקיימים שתי מדות הללו בל ולב אני מעלה עליכם כאילו קיימתם את התורה כולה מב׳ ועד ל׳. (אותיות דרבי עקיבא)
[כ]
11אמר רבי עקיבא אלו כ״ב האותיות שבהם ניתנה תורה לשבטי ישראל, והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא ואיום של הקב״ה, ובשעה שבקש הקב״ה לברוא את העולם מיד ירדו כולם ועמדו לפני הקב״ה, זה אומר לפניו בי תברא את העולם וזה אומר לפניו בי תברא את העולם, בתחלה נכנסה תי״ו לפני הקב״ה ואמרה לפניו רבש״ע רצונך שתברא בי את עולמך וכו׳ (כאן חושב מה שאמרו כל האותיות) אח״כ נכנס בית לפני הקב״ה, ואמרה לפניו רבש״ע רצונך שתברא בי את עולמך שבי משבחין לפניך באי עולם בכל יום. שנאמר ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן
(תהלים פ״ט:נ״ב). ברכו ה׳ מלאכיו וגו׳, ואומר ברכו ה׳ כל צבאיו וגו׳
(תהלים ק״ג:כ״א) ועתידין כל דורות העולם לומר לפניך ברוך ה׳ אלהי ישראל
(תהלים מ״א:י״ד) ואומר וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו וגו׳. מיד קבל הקב״ה ממנו ואמר לו הן. א״ל ברוך הבא בשם ה׳. וברא בו את עולמו בבי״ת שנאמר בראשית ברא אלהים. (אלפא ביתא דר״ע).
[כא] 12ומה נשתנה הבי״ת מכל העשרים ושתים אותיות שבה ברא הקב״ה את עולמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והלא אין ראוי לומר אלא אלהים ברא בראשית. ומה ת״ל בראשית ברא אלהים אלא צא ולמד מתינוק זה שהיום פותחין ואומרים לו אל״ף בי״ת ולמחר אומרים לו בי״ת אל״ף וממי אתה למד אלא למד מן הברכות והקללות האמורות במשנה תורה לכן התורה נאמרה בתחלה בבי״ת בי״ת אל״ף אל״ף שנא׳ בראשית ברא אלהים את. ועוד טעם אחר לכך התורה נאמרה בתחלה בבי״ת שהוא לשון ברכה ולא נאמרה באל״ף בתחלה שהוא לשון קללה של ארור כו׳: וא״ת הלא כתיב בבי״ת בכה תבכה הא נאמר באלף איכה ישבה בדד וקללה של ארור (סדר אלי׳ רבא פרק ל״א).
[כב]
ומפני מה התחיל התורה בב׳, כמה דאתחיל ברכה, ומנלן דהתורה נקראת ברכה שנאמר
(דברים ל׳:כ״ג) ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה ואין ים אלא תורה שנאמר
(איוב י״א:ט׳) ורחבה מני ים, ומאי ומלא ברכת ה׳ אלא כל מקום שנאמר בית היא לשון ברכה כדאמרינן בראשית ואין ראשית אלא חכמה שנאמר
(תהלים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה׳ ואין חכמה אלא ברכה שנאמר ויברך אלהים את שלמה וכתיב
(מלכים א ה׳:כ״ו) וה׳ נתן חכמה לשלמה. (ספר הבהיר א״ב)
[כג]
13למה בי״ת סתומה מכל צד ופתוחה מלפניה ללמדך שהוא בית לעולם והיינו דהקב״ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו ואל תקרא
ב אלא בית הה״ד
(משלי כ״ד:ג׳) בחכמה יבנה בית: (ספר הבהיר יא)
[כד] בראשית רב המנונא סבא אמר אשכחן אתוון בהפוכא, בית בקדמיתא ולבתר; ב׳ בקדמיתא היינו בראשית, ברא לבתר, אל״ף בקדמיתא ולבתר, אל״ף בקדמיתא היינו אלהים, את לבתר, אלא כד בעא קב״ה למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין תרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמין הוה מסתכל קב״ה ואשתעשע בהו, כד בעא למברי עלמא אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו כו׳ עאלת את ב אמרה ליה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דבי מברכאן לך לעילא ותתא. אמר לה קב״ה הא ודאי בך אברי עלמא ואת תהא שירותא למברי עלמא ועבד קב״ה אתוון עלאין רברבן ואתוון תתאין זעירין, ובגין כך בי״ת בי״ת בראשית ברא אל״ף אל״ף אלהים את, אתוון מלעילא ואתוון מתתא, וכלהו כחדא הזו מעלמא עלאה ומעלמא תתאה. (הקדמת הזהר ב. ג.)
[כה]
בחכמה יבנה בית
(משלי כ״ד:ג׳) וע״ד בי״ת בראשית בית עלאה אתבני בחכמה וכן תתאה אוף הכי אבל ביתא עלאה רברבא ישובא דעלמא מלך סתם ביתא תתאה וכו׳. (זהר ח״א כט)
[כו]
בית דבראשית רברבא, ר׳ יוסי שאיל ליה ואמר האי שתא יומי בראשית דקא תנינן מאן אנון א״ל היינו דכתיב
(תהלים ק״ד:ט״ז) ארזי לבנון אשר נטע, כמה דאלין ארזין נפקין מן לבנון הכי נמי אנון שתא יומין נפקין מן בראשית, ואלין שיתא יומין עלאין קרא פריש לון דכתיב
(דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת וגו׳ כי כל דא צדיק, בשמים דא תפארת, ובארץ דא כ״י, כתרגומו די אחיד בשמיא ובארעא, כלומר דיסודא דעלמא דאקרי כל, איהו אחיד בתפארת דאקרי שמים, ובארץ דאקרי כ״י ועל דא בראשית ב׳ ראשית היא (חכמה כמה דתרגום יונתן בראשית בחכמתא). (זהר ח״א לא):
[כז]
פתח ר׳ יוסי ואמר
(משלי ל״א:כ״ז) פיה פתחה בחכמה דא
ב׳ דבראשית ואוקמוה, ותורת חסד על לשונה דא אברהם דביה ברא עלמא וביה משתעי תדיר,
ב׳ סתים מהאי גיסא ופתיחא מהאי גיסא, סתימא מהאי גיסא כד״א
(שמות ל״ג:כ״ג) וראית את אחורי, פתיחא מהאי גיסא בגין לאנהרא (נ״א לאהדרא) אנפהא לגבי עילא, ופתיחא מהאי גיסא בגין לקבלא מלעילא, ואיהי אכסדרה לקבלא ובגין כך קיימא ברישא דאורייתא ואתמליא לבתר, פיה פתחה בחכמה בחכמה ודאי דכתיב בראשית ברא אלהים כתרגומו [בחכמה ברא]: ותורת חסד על לשונה דהא לבתר משתעי ואמר ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. (זהר ח״א קמה):
[כח] 14עד לא ברא קב״ה עלמא אתיין כל אתוון קמיה ועאלו כל חד וחד למפרע עאלת כו׳ עד דאתקיים כלא באת בי״ת דאיהו סימן ברכה וביה אשתכלל עלמא ואתברי. ואי תימא דאל״ף היא רישא דכל אתוון (לאו) יאות היא אלא בגין דאיתקרי ביה ארור ובג״ד לא אתברי ביה עלמא, אע״ג דאלף איהו את דרזא עלאה בגין דלא למיהב דוכתא לסטרא אחרא דאקרי ארור לא אתברי ביה עלמא ואשתכלל בבית עלמא וביה אתברי. (זהר ח״א רה):
[כט]
15א״ר אבא א״ר יוחנן קודם שברא הקב״ה את העולם היה הוא ושמו אחד והי׳ בדעתו לברוא את העולם וברא קודם אלף עולמות שנאמר
(שיר השירים ה׳:י״ב) האלף לך שלמה, ואחר כך ברא עולמות אחרים להודיע שהכל כנגדו כאין, והיינו דא״ר חייא למה אלף ראשונה באותיות מפני שבתחלה ברא אלף עולמות שקדמו, לשאר עולמות ואחרי׳ בי״ת שהוא בנין שמים וארץ, רב הונא אמר בתחלה כסא הכבוד שכתוב בו
(דניאל ז׳:י׳) אלף אלפים ישמשוניה ואחריו שאר מלכים והארץ שהם בית העולם, ואחריו גימ״ל ג״ע. שהוא גמול הצדיקים ואחריו דל״ת שהוא האדם שנרכב בד׳ רוחות. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח).
[ל]
16ב׳ איהי ביתא דכל עלמא מסחרא לתלת סטרין עילא ותתא וכל עובדין בגויה סטרא תלת סטרין דכל עלמא ואשתאר סטרא דצפון דלא אתבני דאיהו מדורא בישא דתמן שרת רעה דכל עלמא כמה דאת אמר
(ירמיהו א׳:י״ד) מצפון תפתח הרעה ועל דא
ב׳ איהו ביתא ובניינא דכל עלמא איהי בריש אורייתא רברבא רשימא לאחזאה על כל ספרא וספרא דא בעובדא דבראשית אתעביד ברזא דשמא דארבעין ותרין, כליל בעובדא דבראשית ועל דא רישא דספרא ברישא
ב׳, סיומא דספרא
ם במצרים ברזא דארבעין ותרין אתוון. (מדרש הנעלם שה״ש בז״ח):
[לא] פתח ואמר שיר השירים ש רברבא והיא תניינא מסופא דאתווי דאלפא ביתא ב דבראשית רברבא והיא תניינא משירותא (מתחלת) דאלפא ביתא, מאי טעמא וכו׳ ב איהו ביתא דעלמא דעובדא דעלמא איהי וע״ד דקיימא בשירותא ספרין ד׳ אינין דהא כגוונא דאיתעבידו וכההוא רזא דילהון הכי אתוון רשימין ברישא ואינון אתוון רברבן דסלקן על כל שאר אתוון וההוא את רזא וסתרא דכל ספרא ואלין אתוון א׳. דדברי הימים. ב. דבראשית מ. דמשלי, ש. דשיר השירים, אלין ד׳ אתוון ריש ספרון ואינון אתוון רברבן ומאן דידע בהו ינדע רזא דכל ספרא (מדרש הנעלם שיר השירים בז״ח):
[לב] 17באותה שעה עמדו כל האותיות לפניו זאת אומרת בי יברא הקב״ה את עולמו וכו׳ עד שבאה בית ואמרה לפניו רבש״ע רצונך לברוא בי את עולמך שאני אות של ברכה וב״י מברכין אותך בניך ישראל העתידים לבא בעולם, ואומרים ברוך אתה ה׳, אמר לה הקב״ה בך ודאי אברא את עולמי ואת ראוי׳ לכך וכו׳, וכי בתורה הי׳ משגיח הקב״ה ובורא את העולם והא אמרת באות ב׳ בלבד ברא את העולם והלא אמרת בתורה כולה ברא את העולם. אלא מלמד שעשה הקב״ה לאות בית קומטרא דאסקופה זו (נ״א אלא להראות בה כחו) וכל האותיות באות ומראות בה את כחן וכל האותיות עמדו בה לפיכך בתורה השגיח ממש וברא הקב״ה את עולמו (זהר רות בז״ח פח):
[לג] 18רב הונא אמר בא וראה שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה אף על פי שהאותיות נכנסו למפרע תש״ר והדיחן מלפניו ונתן הכבוד לאות ב׳ בשבא לברוא את עולמו בא וצרפן לאות ב׳ דכתיב בראשית הרי לך תש״ר ואות א ואות יו״ד נצטרפו עתה ואות ב׳ נטלה כל האותיות עמה והקב״ה ברא בהם את עולמו (זהר רות בז״ח פח)
[לד] 19נכנס ה׳ אמר לפניו רבון העולמים בי תברא העולם אמר לו כל העולם כולו בראתי בהי אלא שאין פתיחת תורתי אלא בבי. מיד נכנס בי אמר הקב״ה בוא ברוך ה׳ למה תעמוד בחוץ לפיכך פתח ואמר בראשית ברא אלהים. (מדרש הגדול בראשית)
[לה]
20א״ר נחמיה בי״ת רמז לישוב ובנין שני מימות נח ואילך מכאן שהתנה הקב״ה עם הטבע. ורמז לשני קיומים קיום עוה״ז וקיום עוה״ב, (ושניהם במלת בראשית, קיום עוה״ז נקנה בו׳ דברים
ביאה
רחיצה
אכילה
שתיה
ישיבה
תרדמה, קיום עוה״ב נקנה בו׳ דברים
בינה
ראיה
אמירה
שמיעה
ישוב
תלמוד הרי בראשית ובלתי השש אי אפשר בעולם הה״ד
(תהלים י״א:ב׳) כי השתות יהרסון צדיק מה פעל). (מדרש מי השלוח):
[לו] 21א״ר שלמיא אחוהי דר׳ נחמי׳ בי״ת רמז שכל מה שברא הקב״ה בעולמו תאומים נבראו, [התורה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, המצות מצות עשה ומצות לא תעשה, האמצעיים משה ואהרן. המשנה, רבי ור׳ נתן, הברייתא רבי חייא ור׳ הושעיא, התלמוד רבינא ורב אשי. העולם שמים וארץ. המאורות שמש וירח, האדם זכר ונקבה, הגמול ג״ע וגיהנום] (מדרש מי השלוח)
[לז] 22בראשית א״ר עקביה סבא שמעתי מאבא דאבא דרב יהודה חסידה בי״ת במילואו בי״ת יו״ד תי״ו ראשונות בי״ת, השניות יו״י, השלישית דת״ו, רמז שאין להקב״ה אלא ארבע אמות של הלכה ובכל מקום שלומדין דתו שם ביתו. (מדרש מי השלוח)
[לח]
23א״ר ברכיה בי״ת רמז כשם שאין לפני הבי״ת כי אם אות אל״ף כך אין לפני העולם אלא יחידו של עולם הה״ד
(ישעיהו מ״ד:כ״ד) רוקע הארץ מאתי אל תקרי מאתי אלא מי אתי. (מדרש מי השלוח)
[לט] 24א״ר פרחיא בית והיא רבתי רמז שאין דורשים במעשה בראשית בשנים. (מדרש מי השלוח)
[מ]
25בראשית: אין פוחתין מעשרה מלכיות מי׳ זכרונות מי׳ שופרות וכו׳ הני י׳ מלכיות כנגד מי וכו׳ ר׳ יוחנן אמר כנגד י׳ מאמרות שבהן נברא העולם, הי נינהו ויאמר. ויאמר דבראשית ט׳ הוי, בראשית נמי מאמר הוא כדכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו
(תהלים ל״ג:ו׳) (ראש השנה לב).
[מא]
26תני רב שימי אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת כו׳, הני עשרה כנגד מי וכו׳ ר׳ יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, הי נינהו ויאמר דבראשית, הני תשעה הוה, בראשית נמי מאמר הוא כדכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם
(תהלים ל״ג:ו׳).
(מגלה כא).
[מב]
27אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שיתין מששת ימי בראשית נבראו וכו׳ תנא ר׳ ישמעאל בראשית אל תקרא בראשית אלא ברא שית.
(סוכה מט):
[מג]
28אין כותבין מגילה לתנוק להתלמד בה ואם דעתו להשלים מותר ר׳ יהודה אומר בבראשית עד דור המבול בתורת כהנים, עד ויהי ביום השמיני.
(גיטין ס:)
[מד]
29ר׳ שמואל בר נחמן בשם ר׳ יונתן תורה חסירה אין קוראין ברבים, והא תני בבראשית עד המבול, בויקרא עד ויהי ביום השמיני, בוידבר עד בויהי בנסוע הארון מותר לקרות בו ברבים, הדא ארסקינס אוקיר אורייתא דצנבראי אתון שאלון לר׳ יונה ולר׳ יוסי מה לקרות בספר ברבים א״ל אסור, לא דאסור אלא מן גו דנפשהון עגומה אינין זבנין להון אחורי
(ירושלמי מגילה פ״ג ה״א).
[מה]
30בראשית רבי הושעיה רבה פתח
(משלי ה׳:ל׳) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו׳ ד״א אמון אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב״ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא מדעת אומן, ואומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות, ופנקסאות, יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב״ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר
(משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו.
(בראשית רבה א׳):
[מו]
31רבי יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי פתח
(תהלים קי״א:ו׳) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים וגו׳ מה טעם גילה הקב״ה לישראל מה שנברא ביום הראשון ומה שנברא ביום השני מפני אומות העולם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרין להם הלא אומה של בזוזות אתם, וישראל משיבין אותן ואומרים להם, ואתם הלא בזוזה היא בידכם הלא הכפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם
(דברים ב׳:כ״ג) אלא שעולם ומלואו של הקב״ה, כשרצה נתנה לכם. וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו הה״ד לתת להם נחלת גויים כח מעשיו הגיד לעמו, הגיד להם את הבראשית, בראשית ברא אלהים.
(בראשית רבה א):
[מז]
32א״ר בנאי העולם ומלואה לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר
(משלי ג׳:י״ט) ה׳ בחכמה יסד ארץ, רבי ברכיה אמר בזכות משה שנאמר
(דברים ל״ג:כ״א) וירא ראשית לו, ר׳ הונא בשם ר׳ מתנה בזכות ג׳ דברים נברא העולם בזכות חלה, ומעשרות, וביכורים, ומה טעם בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה שנאמר
(במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם ואין ראשית אלא מעשרות דכתיב
(דברים י״ח:ד׳) ראשית דגנך ואין ראשית אלא ביכורים שנאמר ראשית בכורי אדמתך.
(בראשית רבה א):
[מח]
33ד״א בראשית, ר׳ פנחס ור׳ משום יהושע בריה דר׳ לוי בשם ר׳ לוי זה שהוא בונה צריך ששה דברים מים, עפר, עצים, ואבנים, קנים, וברזל, ואפילו עשיר שאינו צריך לקנים צריך הוא לקנה המדה דכתיב וביד האיש קנה המדה
(יחזקאל מ׳:ה׳) לפיכך הקדים שש קדומות שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (וגו׳)
(משלי ח׳:כ״ב) קדם אחת, מאז שתים, מעולם נסכתי שלש, מראש ארבע מקדמת ארץ שתים הרי שש קדומות לכך נאמר בראשית ברא שית. (מדרש הגדול בראשית).
[מט]
34אמר רבי אסי מפני מה מתחילין לתנוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית אלא שהתנוקות טהורין והקרבנות טהורין יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים
(ויקרא רבא פז:)
[נ]
35א״ר ברכיה שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל דכתיב בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא ישראל שנאמר
(ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה.
(ויק״ר ל״ז)
[נא]
36ר׳ ינאי אמר לא היתה התורה צריכה להדרש אלא מהחדש הזה לכם ומפני מה גלה הקב״ה לישראל מה ביום הראשון ומה ביום שני עד יום ששי בזכות שאמרו
(שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע מיד גלה להם. ר׳ ברכיה אמר כתיב
(דברים ד׳:י״ג) ויגד לכם את בריתו ויגד לכם את ספר בראשית שהוא תחלת ברייתו של עולם.
(שיר השירים רבה פ״א פ״ד)
[נב]
37אמר ר׳ יצחק לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מהחדש הזה לכם, ולמה כתב מבראשית להודיע כח גבורתו, שנאמר
(תהלים קי״א:ו׳) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. (תנחומא ישן פ׳ בראשית אי״א)
[נג]
ד״א. מה ת״ל בראשית, בשביל שלשה שנקראו ראשית ואלו הן תורה וישראל ויראה, תורה מנין שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו
(משלי ח׳:כ״ב), ישראל מנין שנאמר קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה
(ירמיהו ב׳:ג׳), יראה מנין שנאמר ראשית חכמה יראת ה׳
(תהלים קי״א:ו׳). (אותיות דר״ע)
[נה] 39כל ראשית וראשון יתיר, ולמה לפי שהקב״ה ראש לכל וברא את עולמו בלא שיתוף. (מדרש חסירות ויתירות)
[נו] 40בכל הספרים הקדושים יש בהן חכמה ובינה ודיעה למה נכתבו ונקרא שמם ועל מה הנייה נכתבו. ספר הראשון של תורה למה נקרא שמו בראשית, לפי שכל בריאת העולם כתובה בו, והוא היה ראש לכל, וידעו כל הדורות שהקב״ה היה קודם לעולם ובעצתו הטובה ברא את העולם וכל בריותיו ולא בעצת כל בריה בעולם, והוא בכבודו ובעצמו מושל בעולמו. (מדרש תדשא פ״כ)
[נז] בראשית ר׳ יהודאי אמר מאי בראשית בחכמה, דא חכמה דעלמא קיימא עלה לעאלא גו רזין סתימין עלאין, והכא אגליפו שית סטרין רברבין עלאין דמנהון נפיק כלא דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין לאעלא גו ימא רבא, והיינו ברא שית מהכא אתבריאו, מאן ברא לון ההוא דלא אדכיר ההוא סתים דלא ידיע וכו׳. א״ל רבי חייא לרבי יוסי הא דאמריתו בראשית ודאי הכי הוא בגין דשית יומין עלאין גבי אורייתא ולא יתיר. אחרינין סתימין אינון וכו׳. (הקד׳ הזוהר ג:)
[נח]
בראשית ברא אלהים הדא היא פקודא קדמאה דכלא ואקרי פקודא דא יראת ה׳ דאקרי ראשית דכתיב
(תהלים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה׳
(משלי א׳:ז׳) יראת ה׳ ראשית דעת בגין דמלה דא ראשית אקרי ודא איהו תרעא לאעלא גו מהימנותא ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא. (הקדמת הזהר יא:)
[נט] בראשית בר״א שי״ת מקצה השמים ועד קצה השמים שית סטרין דמתפשטן מרזא עלאה באתפשטותאא דברא מגו נקודה קדמאה ברא אתפשטותא דחדב נקודה דלעילא, והכא אגליף רזא שמא דארבעין ותרין אתוון. (זהר ח״א ט״ו:)
[ס]
שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם
(תהלים כ״ד:ז׳) בההוא זמנא מתפתחין שבעא היכלין כו׳ שתיתאה היכלא דצדק שביעאה היכלא דדין ועלייהו אתמר בראשית ברא שי״ת אלהים היכלא שביעאה. (זהר בראשית כד:)
[סא] ועל דא כתיב ברא שית שית דרגין לעילא שית דרגין לתתא וכלא רזא חדא, תא חזי בראשית, רבי יהודה אמר תרין בתין הוו בית ראשון ובית שני דא עלאה ודא תתאה תרין ההי״ן אינון דא עלאה ודא תתאה וכלהו חד, ב׳ עלאה פתחא תרעין לכל סטרא דהכי הוא דכליל דא ברא ראשית כדין הוא ראשית לאעלא בחושבנא דבנינא. (זהר ח״א לט:)
[סב] ר׳ חזקי׳ אמר כל מאן דאודי על חטאיה קב״ה שביק לי׳ ומחיל על חובי׳, ת״ח כד ברא קב״ה עלמא עבד האי ברית וקיימא עלי׳ עלמא מנלן דכתיב ברא שית דא ברית דעלמא קיימא עלי׳ שית דמניה נגידין ונפקא ברכאן לעלמא ועלי׳ אתברי עלמא ואדם עבר על האי ברית ואעבר לי׳ מאתריה (ס״א מעמיה) האי ברית אתרמיזת באת יו״ד את זעירא עקרא ויסודא דעלמא, כד אוליד בר אודי על חטאו וקרא שמיה ש״ת ולא אדכר בי׳ יו״ד למהוי שית בגין דעבר עליה ובג״כ קב״ה (מהכא) מיני׳ אשתיל עלמא ואתייחסו כל דרי זכאה דעלמא (משת) וכו׳. (זהר ח״א נו):
[סג]
41א״ר יהודא בג׳ דברים ברא הקב״ה את עולמו, בספר וספר וספור, כנגדם בחכמה ובתבונה ובדעת, בדעת דכתיב
(משלי ג׳:כ׳) בדעתו תהומות נבקעו ר׳ נחוניא אמר בחכמה בלבד נבראו כל העולמות כלם, הה״ד בראשית ברא אלהים, וראשית היא החכמה, ואתיא כמאן דאמר בה״א בראם, ושלשתן נכללים בו. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ג).
[סד]
42ר׳ יוחנן פתח
(משלי כ״ד:ג׳) בחכמה יבנה בית, שלשה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן, לבנות בית מושבו. וליטע כרם להתפרנס בו. ואח״כ לקחת לו אשה ולהוליד בנים לפרנסם בהם וכו׳ וממי אתה למד מהקב״ה, קודם בנה בית וכוננו, וזמן כל פרנסה והמזונות קודם שיבא אדם לעולם, היאך, ברא את העולם בראש שהוא הבית, וזמן כל הפרנסה היאך, ברא את הבהמות, ואת החיות, ואת העופות, והדגים הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה, לאחר שהכין הבית והפרנסה, הביא את האדם, וברא אותו ואת אשתו, והולידו בנים ועשו ישוב בבית, וע״כ נאמר בראשית, בית ראש, (כאשר תבין באותיות תמצא בי״ת ראש,) וכן התחילה התורה בראשית כלומר בית ראשית והכל ענין אחד. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ד:)
[סה]
43בראשית ברא אלהים, ר׳ אבא פתח ואמר
(בראשית ט״ו:י״ח) ביום ההוא כרת ה׳ את אברהם ברית לאמר, בחמשה ענינים נאמר הברית, (ברית מילה, ברית קשת, ברית מלח, ברית יסורין, ברית כהונה,) וקודם שנתנו הה׳ בריתות, לא היתה הברית אלא באש, שנאמר
(בראשית ט״ו:י״ז) והנה תנור עשן ולפיד אש וגו׳, וכתיב
(בראשית ט״ו:י״ח) ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר. והאש היתה ברית בתחלה, וזהו בראשית הוצא משם אש, ונשאר ברית, כלומר ברי״ת א״ש (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ד:)
[סו]
ר׳ יוחנן אמר ברית כרותה כרת הקב״ה עם העולם, ועל מנת שיעמוד אברהם ויתקיים העולם בזכותו, שנאמר
(בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם. ואותה שעה שכרת עמו הברית באש, עמד העולם בקיומו, וזהו בראשית ברית אש, ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כדי שיעמוד באותו הברית אש וכו׳ ר׳ יצחק אמר והתורה נהיתה ברית בין השם והעולם שנמשלה באש, שנאמר
(ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש וזהו ברית אש בראשית. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ד:)
[סז]
44בראשית כתיב
(משלי ה׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. הפסוק הזה חוזר על כל התורה, שהיא היתה ראשית דרכי אל, שהתורה נבראת אלפים שבה קודם שנברא העולם, דא״ר אלעזר שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם, ואלו הם התורה וג״ע, וגיהנם וכסא הכבוד. ובית המקדש. ושמו של משיח. והתשובה. ובתורה ברא את העולם שנאמר
(משלי ה׳:כ״ב) ה׳ קנני וגו׳ וזהו בראשית ברא אלהים, (ר״ל עם ראשית שהיא התורה. ברא אלהים את השמים ואת הארץ.) א״ר יהודה בא וראה. כמה הפרש יש בין התורה והעולם, שהעולם נברא בששת ימים, והתורה בארבעים יום וארבעים לילה. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ה:)
[סח]
45בראשית ר׳ אלעזר פתח
(תהלים ק״כ:א׳) שיר המעלות אל ה׳ בצרתה לי קראתי ויענני. שירים תאבים ברא הקב״ה בבריאת שמים וארץ כדי להללו ולשבחו שהוא יוצר הכל, השמים אומרים שירה לפניו, שנאמר
(תהלים י״ט:י״ב) השמים מספרים כבוד אל. והארץ אומרת שירה, שנאמר
(תהלים צ״ו:א׳) שירו לה׳ כל הארץ. ועוד שכל העולם תאבים ושמחים לפאר ליוצרם, בחזותם נפלאותיו בשמים ובארץ, [וזהו בראשית, עיין באותיות ותראה שי״ר תא״ב כלומר שיר תאב לאמר שיר על נפלאותיו בשמים ובארץ, איזה הוא אותן המעלות שהיה דוד המלך ע״ה אומר על כן נאמר שיר המעלות, ממעלות המלאכים שהם אומרים שירה,] וזהו בראשית שי״ר תא״ב, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח)
[סט]
46ר׳ יצחק אמר התורה נקראת תושיה בתחלה, כו׳ ובתורה ברא הקב״ה את העולם שנאמר
(משלי ח׳:ל׳) ואהיה אצלו אמון. אל תקרא אמון אלא אומן. וזהו בראשית ברא אלהים, עם ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וזו היא התורה. ר׳ יהודה אומר לא נברא העולם אלא בשביל היראה. שנקראת ראשית, שנאמר
(משלי א׳:ז׳) יראת ה׳ ראשית דעת ומנ״ל שהעולם נברא ע״פ היראה, שנאמר
(קהלת ג׳:י״ד) והאלהים עשה שיראו מלפניו עשה את העולם כדי שיראו מלפניו. וע״פ היראה שהיא ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח י:):
[ע] 47רבי אומר השיתין מששת ימי בראשית נבראו, והקב״ה ברא שית וזהו בראשית, כלומר ברא שית. אילו של יצחק קושיא (נ״א קושטא) הוא דנברא מששת ימי בראשית והקב״ה ברא שית, תיש בהפוך אותיות (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ו.)
[עא]
48ר׳ יצחק אמר תחלת כל העולם ובנינו, לא נברא אלא על היראה, להיות אדם בעל יראה לשמים, ובעל יראה לבריות, מדכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, את השמים, להיות ירא לשמים, ואת הארץ, להיות ירא לבריות כמו כן, מלמד שכל העולם לא נברא, אלא על היראה, שנקראת ראשית, שנאמר
(תהלים קי״א:א׳) ראשית חכמה יראת ה׳ וזהו דכתיב בראשית. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ז:)
[עב] בשעתא דברא קב״ה עלמא ברא מקדמיתא שיתין עילאין דאינון מקורי לנחתא בהון גשמיא דברכן וכו׳. מההיא נפקי חמש מקורין וחד סתימא וחד דכניש כולא, ואינון מקורין הוו כד אתברי עלמא כד״א בראשית ברא אלהים בראשית בר״א שי״ת דא שית מקורא דכניש כל מקורין למיזן עלמין. את השמים אלין אינון ו׳ מקורין עילאין דלעילא למיהב להאי שית. מיומא דאתברי עלמא עד דאתבני בי מקדשא הוו סתימין ולא אתפתחו וכו׳ בשעתא דאתא שלמה מלכא ואתבני בי מקדשא והוו עלמין כולהו בשיקולא חדא עילא ותתא כדין ההוא שית דמקבל וכניש לכל אינון שיתין עלאין אתפתח. וכו׳. (מדרש הנעלם שה״ש בז״ח)
[עג]
49לך ה׳ הגדולה זו מעשה בראשית, שנאמר בראשית ברא אלהים, אל תקרי בראשית אלא ברא שי״ת, וכן אתה מוצא שבראשית ששה אותיות שבהם נבראו שמים וארץ שנאמר כי ביה ה׳ צור עולמים
(ישעיהו כ״ו:ד׳) י״ה שנים ה׳ ארבעה הם הרי ששה, הא למדת שבאלו ו׳ אותיות ברא הקב״ה את השמים ואת הארץ, ושמא תאמרו שמים וארץ בלבד נבראו [לכך נאמר כי ביה ה׳ צור עולמים] העוה״ז והעוה״ב, ולכך נאמר בראשית ברא אלהים [את השמים ואת הארץ] וכו׳ - ושמא תאמרו שמים וארץ ועוה״ז ועוה״ב בלבד נבראו באלו שש אותיות אף י״ח אלף עולמות נבראו בהם שנאמר כי ביה ה׳ צור עולמים מה ת״ל להודיע שברא הקב״ה י״ח אלף עולמות צור עולם לא נאמר אלא צור עולמים, ומניין שיש י״ח אלף עולמות שנאמר
(יחזקאל מ״ה:ל״ה) סביב שמונה עשר אלף. (סדר רבא דבראשית לר״י כה״ג)
[עד]
50ד״א בראשית, מהו בראשית באות אחת ברא הקב״ה את השמים ואת הארץ, שנאמר
(בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה״א בראם באות ה״א ברא שמים וארץ העוה״ז והעוה״ב. (סדר רבא דבראשית לר״י כה״ג)
[עה]
51ד״א בראשית. דכתיב כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם
(הושע ט׳:י׳) מלמד שלא נברא העולם אלא בשביל אברהם (סדר רבא דבראשית לר״י כה״ג):
[עו] ד״א בראשית אין בראשית אלא שש מדות של מעשה אומן ואלו הן: בניות רקימות אמיצות שרשות ישיבות תמיכות, אמר הקב״ה בראשית בניתי רקמתי אמצתי שרשתי ישבתי תמכתי את השמים ואת הארץ. (סדר רבא דבראשית לר״י כה״ג:)
[עז]
ד״א בראשית כתוב אחד אומר
(הושע ט׳:י׳) בראשיתה ראיתי אבותיכם, וכתיב בראשית ברא אלהים לגזרה שוה מלמד שלא ברא הקב״ה את העולם אלא בשביל ישראל, שאין ראשית האמור כאן אלא ישראל שנאמר קדש (הלולים) [ישראל] לה׳ ראשית תבואתו
(ירמיהו ב׳:ג׳) (סדר רבא דבראשית לר״י כה״ג)
[עח] 52ד״א בראשית, בראשונה ברא שמים וארץ וכונן מעונות והכין תהומות והתקין שבעה מעינות למעלה וכנגדו יסד שבעה תהומות למטה, נטה שמים למעלה וכנגדו יסד ארץ למטה, נטה זבול למעלה וכנגדו יסד אדמה למטה, נטה שחקים למעלה וכנגדו יסד חרבה למטה, נטה מעון למעלה וכנגדו יסד ארקא למטה נטה מכון למעלה וכנגדו יסד תבל למטה, נטה ערבות למעלה וכנגדו יסד חלד למטה, כונן כסא כבודו למעלה ומכבודו למטה, זה מעשה יום ראשון. (סדר רבא דבראשית לר״י כה״ג)
[עט] 53אמר רבא לא כשר לאחותי תפלין אלא למאן דקרי תורה נביאים וכתובים, תורה במאי בספר בראשית פסוק אחד, בנביאים בשמואל פסוק אחד, בכתובים בספר תהלים פסוק אחד, בתלמוד תמאני מתיבא, מנ״ל דתנן שמואל הקטן אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה בן י״ג למצות, אמר אביי והוא דידע לתרגומי בכולה, דכתיב ולמדתם אותם ושמרתם אותם, אם אין למידה אין שמירה ואם אין שמירה אין למידה. (שמושא רבא)
[פ]
54בראשית ברא אלהים וגו׳ להגיד כח מעשה בראשית לבריות ולהודיעם אי אפשר אלא שסתם הכתוב, מכאן אמרו
(חגיגה י״א.) אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד אלא א״כ היה חכם ומבין מדעתו. (מדרש שני כתובים)
[פא] 55כל המלמד בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאלו נתעסק ביצירת העולם (סדר ארקים בכבוד חופה)
[פב] 56בראשית א״ר חנינא בר ברתיה דרב חנינא בראשית שיר תאב רמז שהקב״ה מתאוה לשירן ותושבחתן של ישראל (מדרש מי השלוח)
[פג]
57בראשית אמר רב יהודה חסידא בראשית ברא שית רמז לאילו של יצחק שנברא במעשה בראשית ואפרו הוא יסוד המזבח ובני מעיו יתרי כנור ונבל שהי׳ מנגן בו דוד ועורו אזור של אליהו התשבי וקרנו השמאלי שבו תקע הקב״ה בנתינת התורה ויהי קול שופר הולך וחזק
(שמות י״ט:י״ט). הימיני גדול משמאל ובו עתיד ליתקע בימות המשיח הה״ד והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול
(ישעיהו כ״ז:י״ג) וכו׳ (מדרש מי השלוח).
[פד] 58בראשית א״ר נחמיה אחוהי דר׳ שלמיא בראשית אותיות ירא שבת [רמז ששמירת שבת מורה על חידוש העולם והחידוש מורה על המחדש וכן כל העיקרים מסתעפים זה עם זה וכולם בשמירת שבת] (מדרש מי השילוח):
[פה]
59בראשית א״ר זכריא בראשית תיבותיו נוטריקון
בית
ראשון
אקים
שנות
י״ת ללמדך שהכל גלוי צפוי לפניו וזהו מגיד מראשית אחרית
(ישעיהו מ״ו:י׳) (מדרש מי השלוח):
[פו] 60בראשית א״ר טוביה בראשית בראשונה ראה אלהים שיקבלו ישראל התורה. (מדרש מי השלוח)
[פז] 61בראשית א״ר חלקי׳ כל אותיות אלפא ביתא נחלקות לחמשה חלקים כנגד חמשה חומשי תורה וכולם במלת בראשית בי״ת אותיות בומ״ף מהשפה, רי״ש ושי״ן אותיות זסשר״ץ. אל״ף אותיות אחהע״א. יו״ד אותיות גיכ״ק, תי״ו אותיות דטלנ״ת. (מדרש מי השלוח):
[פח] 62בראשית א״ר נחמיה בראשית יש בו ששה אותיות כמנין ימי המעשה ובפסוק כולו, יש בו שבעה תיבות כמנין ימי השבת, ויש בו כ״ח אותיות וזהו כח מעשיו הגיד לעמו. (מדרש מי השילוח)
[פט] 63*) ד״א בראשית פתח בתחלת התורה בבי״ת, וסיים בלמ״ד לומר לך שהיא כנגד שלשים ושתים נתיבות פלאות החכמה, והן עשרים ושתים אותיות ועשר ספירות בלימה. (מדרש הגדול בראשית)
[צ] ד״א בראשית אל תקרא בראשית אלא ברא שי״ת. שברא שש פנות העולם מזרח מערב צפון דרום מעלה מטה. (מדרש הגדול בראשית)
[צא]
ד״א בראשית ברא שית שהוא ברא שתותיו (היסודות) של עולם כמה דאת אמר כי השתות יהרסון
(תהלים י״א:ג׳) (מדרש הגדול בראשית)
[צב] 64ד״א שברא עולמו שתי וכו׳. מהיכן התחיל מאבן שתיה, דתניא ושתיה היה נקראת שממנה הושתת העולם (מדרש הגדול בראשית)
[צג] 65ד״א בראשית שש אותיות הם, כנגד ששה סדרי משנה, וכנגד ששה ימי בראשית (מדרש אגדה בראשית)
[צד]
66ד״א בראשית בהסירך השי״ן עולה שש מאות ושלש עשרה כנגד תרי״ג מצות, והשי״ן שחייב אדם לשננם לבניו שנאמר ושננתם לבניך
(שמות ו׳:י״ד) (מדרש אגדה בראשית)
*) תקוני הזהר. שבעין אנפין לאורייתא דפריש רבי שמעון בר׳ יוחאי במלת בראשית מסתרי אורייתא.
[צה] 67ושם יהוה איהו עמודא דאמצעיתא אמת ושכינתא תורת אמת בה אתבריאת כרסיא דאיה׳ אלהי׳ והיינו בראשית ברא אלהים באורייתא דאיהו ראשית ברא כרסיא דאיהו אלהים דהכי סליק הכס״א לחושבן אלהים. (הק׳ תקוני הזהר ד:)
[צו] דרגא תמינאה ביראת ה׳, למהוי ליה בשת אנפין, מאן דאית ליה בשת אנפין דלא למעבד עבירה דאתי לידו. בגין דחילו דקב״ה, כאלו ביה אתברי עלמא ובגין דא בראשית יר״א בש״ת. הרי יראה עם בשת כלא חד וכו׳ והפוך בש״ת ותשכח שב״ת. והיינו בראשית יר״א שב״ת דלא תחלל ליה בפהרסיא כבר נש דלאו ביה בשת אנפין. (הק׳ תה״ז ה:)
[צז]
תקונא ה׳ בראשית ב״ת ראש״י אלה ראשי בית אבותם
(דברים ו׳:ז׳) בת עלה אוקמוהו מארי מתני׳ ב״ת בתחלה סימן יפה לבנים (הק׳ תה״ז י):
[צח]
68תקונא ו׳ והמשכילים יזהירו
(דניאל י״ב:ג׳) אלין דידעין רזא בפקודא תנינא, במלת בראשית דאיהו אהבה, דאיהו לחשבן זעיר בראשית, במתקל׳ חדא סלקין (דא בדא דא תליסר ודא תליסר) ודא אהבת חסד דאיהי ע״ב בחושבן. לקבל שמא מפרש ויסע ויבא ויט. דביה וא״ו כחושבן אחד. דהיינו מאמר אחד דאיהו בראשית. דאוקמו עליה
(משנה אבות ה׳:א׳) והלא במאמר אחד יכול להבראות, והאי איהו רחימו דמארי׳ מאן דמסר נפשיה באחד ברחימו דמאריה וכ״ו, ובההוא זמנא אתקשר במלת אהב״ה דאיהו בראשית וכאילו ביה ברא עלמא ומאן דלא מסר נפשי׳ או גופי׳ או ממוניה ברחימו דמאריה בשעת השמד [נ״א בד״ר בעת צרה] כאלו אחזר עלמא לתהו ובהו, ובגין דא קרא סמוך לי׳ והארץ היתה תהו ובהו וכ״ו - ואיהי רצועה בידא דקב״ה לאלקאה ביה חייבא. (הק׳ תקוני זהר י׳):
[צט] תקונא ז׳ והמשכילים יזהירו אלין דידעין במלת בראשית פקודא תליתאה. דאיהו ברית מילה, והיינו בראשית ברי״ת א״ש וברית איהי י׳ ועם א״ש אתעביד אי״ש ואוף הכי את ה׳ עם אש איהי נוקבא (הק׳ ת״ז י):
[ק]
69פקודא רביעאה במלת בראשית, דא אורייתא, דאתמר בה
(משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו, ודא שכינתא תתאה. דאיהי ראשית לנבראים, ואיהי אחרית לחכמה עילאה ובגינה אתמר
(ישעיהו מ״ו:ו׳) מגיד מראשית אחרית (הק׳ ת״ז יא):
[קא] 70והמשכילים אלין דידעי בפקודא חמשאה במלת בראשית יר״א שב״ת, אזהרה דיליה דלא לחללא ברתא דמלכא בט״ל מלאכות דאינון מ׳ מלאכות חסר א׳, לקבל מ׳ מלקיות חסר חד (הק׳ ת״ז יב).
[קב]
והמשכילים יזהירו אלין דידעין בפקודא שתיתאה דאתרמיזת במלת בראשית בי״ת תמן, דאתמר עלה
(תהלים פ״ד:ד׳) גם צפור מצאה בית ודרור קן לה [בד״ר, והא יניקון ידעין דדרור קן לה ואתי דוד למימר ברוח קודשא אלא] דא מצות קן צפור דאית ביה כמה רזין, ועליה אתמר גם צפור מצאה בית, דכתיב בגינה
(ישעיהו נ״ו:ז׳) כי ביתי בית תפלה דא בי כנישתא. ודרור קן לה דא בי מדרשא. אשר שתה אפרוחיה אלין מארי תורה, מארי משנה, מארי קבלה, דבגינהון לא זזה שכינתא מישראל (הק׳ ת״ז יב):
[קג]
קם בוצינא קדישא פתח כמלקדמין ואמר והמשכילים יזהירו, אלין אתווין דכלהו כלילן באות
ב׳ מן בראשית
ב׳ איהי
בַּיִת בי מקדשא דתמן בה נהרין כל אתוון, ראשית נקודה בהיכלאה כגוונא דא
בּ עלה אתמר
(תהלים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה (הק׳ ת״ז יב):
[קד]
71תשע נקודין תליין מינה, (ואלין אינון דאתגליין ואינון ספירן דתליין מינה) ואיהו ספיר גזרתם עשירית לון, ואלין אינון דנהרין באות
ב׳ דאיהו בי מקדשא דלעילא וכ״ו, ואתוון די בהון אתבניאת, דאיהי
ב׳ כגוונא דא, ודא איהו רזא דמלה
(משלי כ״ד:ג׳) בחכמה יבנה בית, וביתא דא אית ליה ג׳ גגין, ואינון תלת עמודים דסמכין לה ואינון וו״ו עלייהן אתמר
(שמות כ״ז:י׳) ווי עמודים וחשוקיהם כסף, תלת עמודים, אלין תלת אבהן דסמכין לביתא דאיהו שכינתא (הק׳ ת״ז יב:)
[קה] 72ותקונא, דמשכנא הוה ציורא דעובדא דבראשית, וגנתא דעדן, ובאלין ציורין דנקודין, ורקימו דגוונין דתמן המשכילים יזהירו וכלא בראשית ב׳ ראשית בה והמשכילים יזהירו, כזהר דא אלהים, והוא הכס״א לחשבנא (הק׳ ת״ז יג).
[קו]
73והמשכילים בהון אשתמודעין אתוון דאתמר בהון יודע הי׳ בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. ואינון כ״ח אתוון, וארבע סרי אחרנין גניזין בהון ואלין אינון כ״ח אתוון בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ועלייהו אתמר
(תהלים קי״א:ו׳) כח מעשיו הגיד לעמו, ובגלותא אסתלק האי כח מנייהו ואתמר בהון
(איכה א׳:ו׳) וילכו בלא כח לפני רודף ובגין דא אמרין בקדיש ועתה יגדל נא כח ה׳ לקבל כ״ח אתוון אחרנין דאית באלין ז׳ תיבין דאינון יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא ודא הוא העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו. (הק׳ ת״ז יג)
[קז]
74והמשכילים יזהירו אלין אינון אתוון דהוה לון שכל לאעלא קדם מלכא כל חד על תקונוי מסטרא דגבורה עאלו כלהו למפרע בגין דאיהו דרועא שמאלא תשר״י ודא איהו בראשי״ת ב״א תשר״י בגין דבמדת הדין אתברי עלמא ובגין דא אעלו למפרע, והא אוקמוה דבימינא אתברי עלמא, וביה עאלו אתוון כסדרן, ורזא דמלה אמרתי עולם חסד יבנה
(תהלים פ״ט:ג׳), ובגין דא כד עאלו אתוון למפרע ומנייהו כסדרן לא בעא קב״ה למברי בהון עלמא, עד דשתף להון בימינא ושמאלא וברא בהון עלמא, נטל א״ב מכסדרן ונטל תש״ר מלמפרע, ושתף בהון אות י׳ מן שמיה וברא בהון עלמא, בגין דיתקיים בניינא (נ״א בגיניה) (הק׳ ת״ז טז.).
[קח]
ואינון. אב״י תש״ר, אבי א״שר ב״ידו נפש כל ח״י. ת׳ תורת ה׳ תמימה ש׳ שבת׳ ר׳, ראשית חכמה יראת ה׳, ובכלהו לא בעי למתחל אלא באות ב׳ בגין דאיהו בנין אב בניינא דעלמא, ובה שארי למתחל בגין דבה עתיד למבני ירושלים כד״א
(תהלים קמ״ז:ב׳) בונה ירושלם ה׳. דאם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ובניינא דאורייתא ודעלמא באות ב׳ עתידה למבני, ועלה קיימא עלמא, ובההוא זימנא דאתבניאת כאלו בההוא זימנא יתברי עלמא ויתבני, ודא בראשית ברא אלהים. אבל כד חרב בית ראשון, כאלו הוה עלמא תהו ובהו, ודא איהו והארץ היתה תהו ובהו. (הק׳ ת״ז שם).
[קט]
הה״ד (שיר השירים ה׳:י״ד) ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש, מאי בתרשיש אלא בתרי שש. ואינון בתרין דרועין גדולה גבורה דבהון שרי אורייתא בב׳. ובהון שית פרקין דאינון ו׳ אתוון בראשית דכלילן בעמודא דאמצעיתא דאיהו ו׳ ועליה אתמר
(דברים ל״ג:כ״א) וירא ראשית לו, לו לאת ו׳ כי שם חלקת מחוקק ספון (הק׳ ת״ז ט״ז).
[קי]
פתח ר״ש ואמר בראשית ברא אלהים. סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם
(תהלים כ״ה:י״ד) סו״ד. אלין אינון שבעין זמנין (ס״א אנפין) דאתפרש מלת בראשית בהאי פרשתא: (הק׳ ת״ז י״ז)
[קיא]
תקונא קדמאה בראשית ב׳ ראשית זה השער לה׳ צדיקים יבאו בו
(תהלים קי״ח:כ׳) (נ״א יראה) דא איהו תרעא דצדיקייא דאית לון רשו לעאלא תמן.
ב איהי (בראשית ברא בהא ד״ר) ודאי בה פתחת אוריתא ב
ב׳ ודא בראשית
ב׳ ראשית.
ב׳ איהו ודאי אוצרא דכלא. עלה אתמר
(ישעיהו ל״ג:ו׳) יראת ה׳ היא אוצרו. (תקוני זהר י״ז):
[קיב]
בראשית זמנין סגיאין אינון באורייתא ראשית וכל חד אתפרש באתריה. קדמאה איהו
(משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו ודא אורייתא דאית בה טעמי ונקודי ואתוון וכמה פקודין דעשה ולא תעשה דכלהו תליין בשם ה׳ הה״ד
(שמות ג׳:ט״ו) זה שמי לעלם וכו׳ שמי עם י״ה שס״ה זכר״י עם ו״ה רמ״ח (תקוני זהר י״ח):
[קיג] תקונא ב׳ בראשית תמן ירא״ת. מה אשתאר מאינון אתוון ש״ב ורזא רמלה שב ביראת ה׳. ואם לית דחילו לית חכמה כמה דאוקמוהו אם אין יראה אין חכמה בגין דיראה היא אוצרא לחכמה. איהו גניזו דילה. איהי טמירו דילה איהי ביתא דמלכא: (תקוני זהר י״ח)
[קיד]
ודא תקונא ג׳ כגונא דא בראשית רא״ש בי״ת ורזא דמלה
(משלי כ״ד:ג׳) בחכמה יבנה בית ומאן דבעי למחזי למלכא לית ליה רשו למחזי׳ אלא בביתיה, ורזא דמלה חכמה לא אשתמודע אלא בביתיה. - ולית ידיעא כלל במלכא ובמלבושיה ובתקוניה לב״נ בעלמא עד דייעול לביתיה ולהיכליה דאיהי
ב׳ ועלה אתמר
(ישעיהו נ״ו:ז׳) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים - ומאן דנטיר ברית אתקרי איש תמים [ותמן בראשית ברי״ת א״ש דנטיר ליה מאשא דגיהנם ליתא בד״ר]. (תקוני זהר י״ח):
[קטו]
75תקונא ד׳ בראשית כתיב
(תהלים קי״ח:י״ט) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. פתחו לי דא אינון תרין עפעפי עינא דאינון פתחין, וסגרין. - תלת גווני עינא אינון תלת אבהן דאתמר בהו
(שמות ו׳:י״ד) אלה ראשי בית אבותם בית עין דאיהי דקיקא זעירא דא שכינתא דאשתתפת באבהן. ועלה אתמר
(תהלים י״ז:ח׳) שמרני כאישון בת עין וכלא ברזא דבראשית תמן ראש״י תמן ב״ת. קם רבי שמעון על רגלוי ואמר רבון עלמין אפתח עיני לאסתכלא בהון לעילא אבא ב״ם. בארבעים ותרין אתוון דשמא מפרש למנדע כל אות ואות על תקוניה בראשית וכו׳ והארץ היתה תהו ובהו. ואינון אב״ג ית״ץ. קר״ע שט״ן. נג״ד יכ״ש. בט״ר צת״ג. חק״ב טנ״ע. יג״ל פז״ק. שק״ו צי״ת. בשכמ״ל, כל אות ואות אית ליה מאמר ואית ליה נתיב. עשר אמירן אינון ול״ב שבילין. וכלהו תליין מן אי״ה, ודא איהו
(תהלים קי״ח:י״ט) אבא בם אודה יה. אי״ה בחושבן אוד״ה יה: (תקוני זהר י״ט).
[קטז]
76תקונא ה׳ בראשית
ב׳ ראשית. נקודה בהיכליה והאי נקודה איהי מחשבא סתימא אדהכי הא אליהו אזדמן לגביה (דר״ש) א״ל ר׳ ר׳, והא
ב׳ פתיחא איהי אם כן במאי איהי מחשבה סתימא בה. אלא בריש הורמנותא דמלכא בוצינא דקרדניתא כד מדיד משיחא האי נקודה נפיק מינה קו דסתים ניצוצא ההוא מחשבה כגוונא דא
ם בקדמיתא איהו מ״ם סתימא. וכד אתפשט קו דאיהי ו׳ מן
ו המדה איהי אתפתחת ואתעבידת ב׳. ודא בראשית ב׳ ראשית נקודה בהיכליה וכד איהי
ם סתימא איהי מ״ם רבתא
(ישעיהו ט׳:ו׳) מלםרבה המשרה ואתעבידת עזקא ובגינה אתמר לגבי כלה תהא לי מקודשת בטבעת זו
ם. (תקוני זהר י״ט).
[קיז]
תקונא ו׳ בראשית קם ר׳ שמעון ואמר לאליהו - כמה צפרין מצפצפין בצלותין לגבי אמהון דאינון מקנן על ארעא דנטרין לך. וכלהו אתקריאו צפרים על שם קן צפור. דאיהו אמא קדישא דאתמר בה
(דברים כ״ב:ו׳) כי יקרא קן צפור לפניך. ועלה אתמר
(תהלים פ״ד:ד׳) גם צפור מצאה בית דא
ב׳ מבראשית דאתמר בה בחכמה יבנה בית - בזמנא דצפור מצאה בית דאיהי בי מקדשא ואתבניאת ואתתקנת. מיד דרור דאיהי שכינתא עלאה אשתכחת קן לה לעילא: (תקוני זהר כ״א).
[קיח]
77תקונא ז׳ בראשית יר״א בש״ת (ודאי) ווי ליה לסמא״ל כד קב״ה ייתי למפרק לשכינתא ולישראל בנהא. ותבע מיניה ומע׳ אומין וממנן דילהון כל עאקו דעאקו לישראל בגלותא. - ובגין דא קלא נפיק לגביה כל יומא מן שמיא ואמר יר״א בש״ת. יהא לך כסופא מן שכינתא. יר״א שמים יהא לך כסופא מקב״ה דאיהו שמים הה״ד
(מלכים א ח׳:ל״ב) ואתה תשמע השמים. (תקוני זהר כ״ד).
[קיט] 78תקונא ח׳ בראשית ש שמים (יר״א שמי״ם) יר״א בי״ת דיליה דאיהו רא״ש בי״ת. דחיל ליה. בביתיה (דא הוא בראשית) (תקוני זהר כ״ד)
[קכ]
תקונא ט׳ בראשית יר״א שב״ת דאיהי שכינתא דעלה אתמר
(שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת. - (תקוני זהר כ״ד):
[קכא] 79תקונא י׳ בראשית שי״ר תא״ב, והאי איהו שיר משובח מכל השירים תא״ב מכל השירים ועלי׳ אתמר שיר השירים אשר לשלמה. למלך שהשלום שלו, הכי אוקמוהו (תקוני זהר כ״ד):
[קכב]
תקונא יא בראשית בר״א שי״ת ומאי ניהו. שית היכלין (לקבל שית יומי בראשית) אלהים. אימא עלאה עלייהו, דאיהי היכלא שביעאה, וכמה דאימא עלאה אפיקת שית. הכי אימא תתאה אפיקת שית ומאי ניהו את השמים ואת הארץ. ואינון שית מאנין דאתמר בהון
(שמות כ׳:י׳) כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ והיכלין תתאין אינון מאנין להיכלין עלאין. - ומאי איהי. בת עין דדמעה מינה נפקא ועלה אתמר
(תהלים י״ז:ח׳) שמרני כאישון בת עין ובה
(שמות ב׳:ו׳) והנה נער בכה לגבי קב״ה דירחם עליה בגלותא הה״ד אתה תקום תרחם ציון, בגין דאיהי לבת אש דאתחזייא למשה בסנה דכתיב
(שמות ג׳:ב׳) וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה, איהי ב״ת מן בראשי״ת ודא בראשית: (תקוני זהר כ״ו):
[קכג]
80תקונא יב מאמר קדמאה דכלא כלילא מעשר אמירן ואיהי ל״ב אלהים דעובדא דבראשית (ס״א דברי״ת א״ש) ומסטרא דשמאלא אתייהיבת דאיהי גבורא אשא סומקא, ובגין דא בלבת אש
(שמות ג׳:ב׳) - בההוא זמנא אתער דוד בכנור דאיהו מנגן מאליו בעשרה מיני ניגונין קדמאה באשרי ודא בראשית: (תקוני זהר כ״ז).
[קכד] תקונא יג בראשית תמן אשר״י ודא איהו אשרי האיש: (תקוני זהר כ״ז).
[קכה]
81תקונא יד בראשית עלה אתמר
(שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה׳ אלהיך וגו׳ ת״ח חכמה עלאה עלה אתמר
(שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור דכל בכורים על שמה אתקריאו ושכינתא מתמן אתקריאת בכורות: (תקוני זהר ל׳).
[קכו]
תקונא טו בראשית דא ישראל הה״ד
(ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה בלא ערבוביא אחרא. ומאן דאיהו קדש לא הוה ליה הרכבה ממינה אחרא: (תקוני זהר ל׳:)
[קכז]
תקונא טז בראשית דא חלה הה״ד
(במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. והא אוקמוה דאדם חלתו של עולם הוה, ומנלן דחלה איהו ראשית דקרא אוכח הה״ד ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה לה׳: (תקוני זהר ל״א.)
[קכח] 82תקונא יז בראשית עלה אתמר ראשית מעשר דגנך ודא מלכות דאיהו מעשר, ואיהו עשירית לעשר ספירות ובגינה מעשרין: (תקוני זהר ל״א.):
[קכט] תקונא יח בראשית (ברא אלהים) בר״א שי״ת אינון שית דרגין דנבואה דאתמר בהון (שיר ה) שוקיו עמודי שש: (תקוני זהר לא:)
[קל]
תקונא יט. בראשית תמן ב״ת והאי בת נקודה סתימא באוירה. עלה אתמר
(תהלים י״ז:ח׳) שמרני כאישון בת עין איהי ודאי גניזא באור ובה אתעביד אויר. ובגינה אתמר
(שמות ג׳:ב׳) וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש מתוך הסנה, חמש זמנין אדכיר סנה וחמש זמנין אור אינון לקבלייהו בעובדא דבראשית: (תקוני זהר ל״ח).
[קלא]
תקונא כ׳ וכ״א בראשית ברא אלהים. אלהים מ״י אל״ה עליה אתמר
(ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מ״י ברא אל״ה: (תקוני זהר מ״ב).
[קלב]
83בראשית אינון שית סבין. ומאן נינהו את השמים ואת הארץ - אוקמוה, מארי מתניתין ללב״י גליתי ולאברי לא גליתי. מאי ללבי אלא אוריתא דבכתב אתקריאת לבי. ואוריתא דבעל פה אתקריאת פומא ואוקמוהו מארי מתניתין מלבא לפומא לא גלי. ללבי גליתי דא שמא דע״ב שמהן. ואינון שבעין אנפין לאוריתא דתלין מן ב׳, (צמח נ״ל בראשית ככתוב בריש צ״ה) - ובג״ד
(ישעיהו ל״ד:ח׳) כי יום נקם בלבי. ועוד בלבי - ובמה עתיד לאתגלייא קב״ה למשה באורייתא בגלותא בתראה כגוונא דפורקנא קדמאה דאתמר ביה
(שמות ג׳:ב׳) וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש - ודא ב״ת מן בראשית דאיהי כלילי מעשר אמירן ול״ב אלהים דעובדא דבראשית: - (תקוני זהר נ: נא.)
קם רבי שמעון וכו׳. ונטל תלת אבנין דאינין יי״י ואבנא עלאה דאיהי בקירטא תגא בחוטא הא ארבע דאינון ארבעין וחוט דסיהרא (נ״א דסחרא) עלה היינו בּ ורזא דמלא בראשית ב׳ ראשית, האי נקודה עלה אתמר בעשרה מאמרות נברא העולם מאי ב׳ האי חוט דאסחר עלה. והאי נקודה אית לה רישא ואמצעיתא וסופא ואתעבידת תלת יודין יי״י דסלקין לתלתין, וההוא חוט ב׳ תלתין ותרין. תגא דעל חוט י׳. והא ארבעין ותרין. לקבל ל״ב אלהים וי׳ אמירן דאתברי בהון שמיא וארעא וכל חיליהון: (תקוני זהר סב).
[קלג]
תקונא כב. בראשית ברא אלהים. בראשית חד איהו דלא אתגליא. וברא תרין. תרין אינון ואינון
ב׳. ואינון תרין עלמין סתימין. ובמה ברא לון בנקודא חדא סתימא. ראשית אתקרי. ועלה אתמר
(תהלים ק״ד:כ״ד) כלם בחכמה עשית. ותרין עלמין סתימין לא הוו אתגליין עד דעביד לון תרין לבושין. ומאי נינהו. את השמים ואת הארץ. את השמים לבושא לעלמא עלאה דאתברי בנקודה עלאה. ואת הארץ לבושא לעלמא תתאה דאתברי באלהים דאיהי אמא עלאה: (תקוני זהר ס״ג:)
קם רבי שמעון פתח ואמר בראשית ברי״ת א״ש דאיהו אות ורשימו דעלאין ותתאין ביה קיימין: (תקוני זהר סד:)
[קלד] תקונא כג. בראשי״ת ברי״ת א״ש. ברית דא צדיק. כל אתקרי. (תקוני זהר סט).
[קלה] תקונא כד. בראשית יר״א שב״ת שבתותי תהי דחיל. ירא תורה ירא ברית (תקוני זהר סט):
[קלו]
תקונא כה. בראשית דא אורייתא הה״ד
(משלי ה׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז - הה״ד (שיר ה׳) פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל - דאיהי בר״א שי״ת אינון רמיזין כגוונא דא. פתחי לי באות
ב דאיהי תרעא אחותי באות
א רעיתי באות
ר, יונתי באות
י [שראשי באות
ש כצ״ל] תמתי באות
ת שראשי נמלא טל דא יו״ד נקודא דאות ב׳: (תקוני זהר ע):
[קלז] תקונא כו. בראשית ב׳ שושנה, חמש עלין דילה ראשי״ת. בראשית לחשבן זעיר דחנוך תלת עשר, חוחים דילה תלת עשר תיבין מן אלהים ועד אלהים. ואלין אינון את השמים ואת הארץ וגו׳ (תקוני זהר עא.)
[קלח] תקונא כח. בראשית ביה תלת פקודין. חד יראת ה׳. כגוונא דא בראשית ירא בש״ת. והא אוקמוהו. תניינא ברית. כגוונא דא בראשית ברי״ת א״ש תליתאה שבת כגוונא דא שב״ת יר״א: (תקוני זהר עב:)
[קלט]
84תקונא כט. בראשית ברא אלהים
ב נקודה בהיכליה עליה אתמר
(שיר השירים ד׳:י״ב) גן נעול אחותי כלה גן נעול מעין חתום. מאן מעין חתום דא נקודה. מאי ניהו נעול דילה. דא ו׳. דסתים להיכלא ובא איתעביד
ם סתימה, איהי
ם רבתא מלםרבה המשרה
(ישעיהו ט׳:ו׳) והאי נקודה עלה אתמר
(איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה (תקוני זהר עב: עג.)
[קמ]
תקונא ל. בראשית מאן ראשית דא חכמה דא נקודה דלגאו דאתמר בה כל כבודה בת מלך פנימה, ודא יראה דאיהי פקודא קדמאה ועלה אתמר
(משלי א׳:ז׳) יראת ה׳ ראשית דעת - וכלא אתרמיז בהאי תיבה. ירא״ה ברי״ת שב״ת כגוונא דא יראת בראשית. ברית בראשית שבת בראשית. והאי נקודה איהי ראשית
(משלי ח׳:כ״ב) ה׳ קנני ראשית דרכו כגוונא דא בראשית, כלא איהי נקודה חדא. איהי ראשית ואיהי אות ברית ואיהי אות שבת ואיהי יראת ה׳ מאן חלל דילה
ב (תקוני זהר עב: עג.).
[קמא]
85תקונא לא בראשית בר״א שת״י ועלייה אתמר
(רות א׳:י״ט) ותלכנה שתיהם וגו׳ ואינון תרי תורות אורייתא דבכתב ואורייתא דבעל פה. ועוד תרי לוחות אזלו לטורא דסיני - הא הכא תלתין (וחד) זמנין דאתפרש בראשית, ועשר אמירן ותלתין ותרין שבילין, הא שבעין ותרין וצריך לפרשא לון (תקוני זהר עו).
[קמב]
תקונא לב. בראשית מאמר קדמאה לכלא ואיהו כליל, תרין דבורין
(שמות כ׳:ב׳) אנכי ולא יהיה לך דאתאמרו בדבורא חדא. ותרוייהו אינון רמיזין במלת בראשית. בג״ד בראשית א״ב ראשית, א״ב א׳ אנכי ב׳ לא יהיה לך, וכלא באות אחד ב׳. ואיהו ב׳ מבראשית (תקוני זהר עו).
[קמג]
תקונא לג. בראשית דא פקודא קדמאה דאתרמיז בל״ב שבילין דאינון ל״ב אלהים דעובדא דבראשית, כ״ב אתוון ועשר אמירן דאתכלילן בהו, תקונא קדמאה יראה, ועלה אתמר
(תהלים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה׳ (תקוני זהר עו):
[קמד] תקונא לד. בראשית ב׳ נוקבא פתיחא לקבלא מימינא לההוא דגמיל חסד עמה ואמאי, דאות י׳ על רישיה (תקוני זהר עז).
[קמה]
תקונא לה. בראשית בתשר״י אתברי עלמא, חסר א׳ למהוי בראשית דא אדם דאתברי בתשרי. ובגין דעתידה ארעא לאתלטיא בגיניה. דא הוא
(בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך. אסתלק מן תשרי, ופתח בב׳ דאיהו ברכה לאתברכא ארעא ולאפקא לה מן לוטיא (תקוני זהר עז):
[קמו]
תקונא לו. בראשית דאיהו שבת בראשית. דהא שבע שבתות אינון. ולכל חד אית ליה שית ימי המעשה וכל יומא דקב״ה הוא אלף שנים הה״ד
(תהלים צ׳:ד׳) כי אלף שנים בעיניך כו׳. ושבת בראשית ו׳ יומין דיליה, אינון ב׳ אלפים תהו. ב׳ אלפים תורה. ב׳ אלפים ימות המשיח. ב׳ אלפים תהו והארץ היתה תהו. ב׳ אלפים תורה. ורוח אלהים מרחפת על פני המים. - ב׳ אלפים ימות המשיח ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (תקוני זהר עז):
[קמז] תקונא לז. בראשית איהו ברי״ת ודאי כד איהו בלבושין דאלין קליפין דאינון ערלה ופריעה צריך תמן דחילו ועלייהו אתמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני והאי אות לא ירתין ליה אלא ישראל דלית אות ברית עד דעברין מנייהו אלין קליפין דאינון ערלה ופריעה באטיפו דדמא (תקוני זהר עח).
(תקונא לח - ראה תקונא כו ולעיל אות קלז).
[קמח]
תקונא טל. בראשי״ת תמן אש״ר דאתמר ביה
(שמות כ׳:ב׳) אשר הוצאתיך אהיה אשר אהיה אשר
(בראשית ל׳:י״ג) באשרי כי אשרוני בנות (תקוני זהר עט):
[קמט]
תקונא מ. בראשית
(תהלים מ״ה:י״א) שמעי בת וראי והטי אזנך וגו׳ בראשית תמן
שמעי תמן
בת תמן
ראי, שמעי
ש מן בראשית, ב״ת. תמן אשתמודע ברישא וסופא דתיבה. ראי. תמן אשתמודע באמצעיתא. כגוונא דא בראשית (תקוני זהר פ).
[קנ]
תקונא מא בראשית תמן תשר״י, ודא דרועא תניינא, יום תניינא,
(תהלים י״ח:י״ב) יש״ת חשך סתרו אשתאר
ר׳ איהי רא״ש השנה, ותמן הבדלה בין טוב לרע, - ועל האי תשרי אתמר בתשרי נברא העולם (תקוני זהר פא):
[קנא]
תקונא מב. בראשית תמן איש דאתמר ביה
(בראשית כ״ה:י״ז) ויעקב איש תם ודא יומא תליתאה (תקוני זהר פא):
[קנב]
תקונא מג. בראשית תמן את״ר יב״ש, ודא איהו
(ישעיהו י״ט:ה׳) ונהר יחרב ויבש (תקוני זהר פב).
[קנג]
תקונא מד. בראשית תמן תר״י תמן א״ש ועלייהו אתמר
(בראשית א׳:י״ד) ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים, מארת כתיב חסר וא״ו דא אורייתא דבכתב, מאי מארת דא אורייתא דבעל פה (תקוני זהר פב):
[קנד] תקונא מה. בראשית ברא אלהים. א״ל הי״ם ימא דאורייתא (תקוני זהר פב):
[קנה]
תקונא מו. בראשית ברא שית, ואינין שית גדפין דחיד דאתמר בה
(בראשית א׳:ב׳) ועוף יעופף על הארץ (תקוני זהר פג).
[קנו]
תקונא מז. בראשית ברא שית ודא יומא שתיתאה דאתמר ביה
(בראשית א׳:ל״א) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (תקוני זהר פג):
[קנז]
תקונא מח. בראשית תמן תר״י תמן שב״ת כגונא דא ראשי״ת. בר״א שי״ת. ואינון תרי שבתות, עלייהו אתמר
(שמות ל״א:י׳) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו׳ תרין זמנין אדכיר הכא שבת. לקבל שכינתא עלאה ותתאה (תקוני זהר פה).
[קנח]
תקונא מט. בראשית ברא אלהים
(ישעיהו מ׳:כ׳) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. מי אלה הוא אלהים. (תקוני זהר פה):
[קנט] 86תקונא נא. בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. מאי את אלא הכי אוקמוה קדמאין כל אתין לרבויא, ודא א״ת, אוריתא כלילא מא׳ ועד ת׳. דבה אתבריאו שמיא וארעא. ועוד את השמים שמים דא קב״ה הה״ד (מלכים א׳:ה׳) ואתה תשמע השמים (תקוני זהר פו):
[קס]
תקונא נב. בראשית ברא אלהים, אלהים חמש אתוון כחושבן ה׳, א״ד מן אדנ״י הכי סליק לחמש ורזא דמלה
(בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה (תקוני זהר פז).
[קסא] תקונא נג. בראשית ברא אלהים תמן ב״ת תמן א״ם. דהוא א״ם מאלהים. ואינון גן עלאה גן תתאה (תקוני זהר פז):
[קסב] תקונא נד. בראשית ברא אלהים את השמים עץ החיים, ואת הארץ כל עץ נחמד למראה. והארץ היתה תהו ובהו דא עץ הדעת טוב ורע (תקוני זהר פז):
[קסג] תקונא נה. בראשית ברא. בי״ת רא״ש (תקוני זהר פח).
[קסד] תקונא נו. בראשית ברא אלהים אלהים הא אוקמוה. תמן דחילו מסטרא דאת ה׳ (נ״א ה״י) דאיהו לשמאלא, דאע״ג דאת י׳ איהו רחמי, באתר דשלטא ה׳ עלה, נוקבא אתקריאת (תקוני זהר פט):
[קסה]
תקונא נז. בראשית תרי שב״א, ואינון תרין נקודין, תרי יצירות, דאתמר בהון
(בראשית ב׳:ז׳) ויצר ה׳ אלהים וגו׳ (תקוני זהר צא):
[קסו]
87תקונא נח. בראשית ברא אלהים (איהי) את, (ב״ת אשר״י) בת יחידה איהי בת מלך פנימה, - ואינון תלת ווין (דויסע ויבא ויט) אינון תלת גגין דאות
ב חד לשמיא וחד לארעא וחד לימא. ומהאי
ב תליין שבעין גוונין. ואינון שבעין ותרין דעלייהו אתמר
(ישעיהו י״ט:א׳) הנה ה׳ רוכב על עב קל ובא מצרים. על ע״ב בשבעין ותרין גוונין נהירין (תקוני זהר צב):
[קסז]
תקונא נט. בראשית (תר״י בא״ש)
(ישעיהו ס״ו:י׳) כי באש ה׳ נשפט דאינון כתנות עור דצריך בהון הבדלה, כד אמרין ישראל בורא מאורי האש ואמרין המבדיל בין אור לחשך (תקוני זהר צב):
[קסח] תקונא ס. בראשית דא ברית, דאתמר ביה עץ חיים והא אוקמוה. ובהפוכא תבי״ר דגרים תבירו לאדם הראשון (תקוני זהר צג).
[קסט] תקונא סא. בראשית דא מחשבה. - (תקוני זהר צג):
[קע] תקונא סב. בראשית תמן ב״ת תמן א״ש (נ״א תמן אשרי) (תקוני זהר צד):
[קעא]
תקונא סג. בראשית ברא אלהים. מאי אלהים, מי אלה, ועל האי מ״י אתמר
(בראשית ג׳:י״א) מי הגיד לך כי ערום אתה - בזמנא דאמת שלטא אתעבר שקרא מעלמא. אמת איהו בסוף תיבין ואינון בר
א אלקי
ם לעשו
ת, בר
א אלהי
ם א
ת ביה ברא עלמא ועליה אתקרי וקיימא כל עלמא. (תקוני זהר צה).
[קעב] 88תקונא סד. בראשית ברא אלהים. תמן איש. תמן אשה עם ה׳ דאלהים (תקוני זהר צה):
[קעג]
תקונא סה. בראשית
בר
א אלהי
ם, (רישי תיבין וסופי תיבין אב ואם תמן דאינון י״ה) תמן אם ורזא דמלה
(בראשית ג׳:כ׳) ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, כגוונא דההיא דאתמר בה
(משלי ב׳:ג׳) כי אם לבינה תקרא (תקוני זהר צו).
[קעד] תקונא סו. בראשית ברא שית דא אדם דכליל שית (תקוני זהר צו):
[קעה] 89תקונא סז. בראשית ברא אלהים. דא מטטרו״ן דברא ליה קב״ה קדמון וראשית לכל צבא השמים דלתתא, ודא איהו אדם הקטן, דקב״ה עביד ליה בדיוקנא (וציורא) דלעילא בלא ערבוביא.
א״ל סבא והא כתיב דנשמתין דצדיקיא אתבריאו קדם דאתברי עלמא כד״א בראשית ברא אלהים ולית ראשית אלא נשמה דאתמר ביה
(משלי כ׳:כ״ז) נר ה׳ נשמת אדם איהי נשמתא דאדם דלעילא, אלא אית אדם ואית אדם. אית אדם דאיהו אדם דנשמתא ואית אדם דגופא דאתמר ביה
(תהלים קמ״ד:ד׳) אדם להבל דמה (תקוני זהר צח):
[קעו]
תקונא סח. בראשית ברא אלהים. מאי אלהים להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים
(בראשית ג׳:כ״ד) מטה האלהים ודאי ודא מטטרו״ן (תקוני זהר צח):
[קעז]
תקונא סט, בראשית
ב׳ תרין חכמה ותבונה (ובינה) תליתאה יראת ה׳ ראשית דעת
(משלי א׳:ז׳) (תקוני זהר צט):
[קעח]
90ורזא דמלה
(שיר השירים ה׳:ב׳) ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש בתר״י ש״ש בתרין דרועין שית פרקין. וכלהו רמיזין במלת בראשית דאיהו בר״א שי״ת ועלייהו אתמר פתחי לי באות ב׳,
(תהלים קי״ח:י״ט) פתחו לי שערי צדק
(תהלים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, ובגין דא פתחי לי באות ב׳
(תהלים קי״ח:כ׳) זה השער לה׳. ודא אות ב׳ מן בראשית. אחותי באות א׳ מן בראשית רעיתי באות ר׳ מבראשית. יונתי באות י׳ מבראשית, תמתי באות ת׳ מבראשית, שראשי באות ש׳ מבראשית נמלא ט״ל באלהים וביה איהי מליא״ה (תקוני זהר קו).
[קעט]
91ועוד אני ישנה במשנה ולבי ער באורייתא דאתמר ביה
(שיר השירים ב׳:י״ג) התאנה חנטה פגיה. דאינון ת״ח בל״ב נתיבות פליאות חכמה בל״ב אלהים דעובדא דבראשית. בל״ב דאיהו ב׳ מן בראשית ל׳ מן לעיני כל ישראל (תקוני זהר קו).
[קפ]
אית הבל ממארי דשקרא דאתמר בהון
(ירמיהו י׳:ט״ו) הבל המה מעשה תעתועים דאינון תועים בעובדא דשקרא, ויש הבל דאתמר ביה
(דברים ח׳:ג׳) כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם ודא הבל דאורייתא דאיהו ה׳ חומשי תורה מן
ב׳ דבראשית עד
ל׳ לעיני כל ישראל ודא הוא הב״ל. (תקוני זהר קיא):
[קפא]
במה דחב אדם אתתקן. במה דחב הבל אתתקן. - וכלא אשתלים בב״ר דאיהו משה ב״ר מן בראשית. מה דהוה שת נחית תמן י׳ ואתעביד שי״ת. ומתחיל בב׳ דאיהי ברכה לאפקא ארעא מלווטיא דאתמר בה
(בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך. ולבתר נחית ר׳ עלה דאיהי ראשית חכמה וכד קריב לטורא דסיני נחית א׳ מן בראשית דאיהי אנכי, ונחית עלה כתר דאינון אתוון דעשר אמירן. ואשתלים אילנא בכל תקונין דיליה. אמרו ליה רבי רבי הא אילנא שלים ביהו״ה אמאי נחית א׳ מן בראשית, אלא בגין דאיהו נביעו לאשקאה אילנא, דמתמן אלהים מליא״ה מכל תשע ספיראן דאינון בבראשית, שית, אינון שית ספיראן. ברא תלת ספיראן עלאין. אלהים איהו עשיראה מליאה מכלהו תשע. שלימו דכלהו, ובג״ד בראשית ברא אלהים. בראשית ברא עם אלהים את השמים ואת הארץ (תקוני זהר קיא):
[קפב] בראשית לית ראשית אלא נשמה (תקוני זהר קיב)
[קפג]
ודא רזא דבראשית. ברא שית לעילא ברא שית לתתא, י׳ דפרח מן שת איהו י׳ דיעקב. דפרח י׳ מיניה ואשתאר עקב. - בההוא זמנא אתא משה בתרין לוחין דאינון ב׳ מבראשית וכסי על שת ואתעביד בשת, ובאן אתר כסי ב׳ על שת בזמנא דאמר
(שמות ג׳:ו׳) ויסתר משה פניו. ואת י׳ איהי תמונת ה׳ בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט
(במדבר י״ב:ה׳) ותמונת ה׳ יביט ואשתלים שת והיינו בראשית.
בְּרָא אשתלים בשית, שת סיומא דאלפא ביתא. א״ב רישא דאלפא ביתא, ודא הוא רזא דא״ת ב״ש - בראשית תמן א״ת ב״ש, א״ב ש״ת אשתאר ר׳ י׳ מן בראשית עלי׳ אתמר
(דברים ל׳:כ״א) וירא ראשית לו, דאיהו
(תהלים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה׳. (תקוני זהר קיג):
[קפד] תקונא ע. בראשית ברא שית ודא מטטרון אות בצבא דיליה (תקוני זהר קיט):
[קפה] בראשית ברא שית ואינון שית היכלין (תקוני זהר קיט):
[קפו]
פתח ואמר בראשית ברא אלהים דא נשמתא כד נפיק ממעי אמיה אתמר בה והארץ היתה תהו ובהו וחשך ע״פ תהום, דנפיק עינוי סתימין, אפתח עינוי מיד ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, בתר דאתכניש מהאי עלמא נשמתיה מה כתיב
(בראשית א׳:ט׳) ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, כיון דאסתלק נשמתא מניה גופא אשתארת יבשה (תקוני זהר קנו).
[קפז] תקונא תנינא (תקון כב מכאן הוא בהוספות) בראשית ברא אלהים בר״א תי״ש דא אילו דיצחק. בראשית תמן א״ש לעולה דיצחק. (תקוני זהר קלט).
[קפח] 92תקונא תליתאה (ת׳ כד) בראשית תמן אר״י דקרבנא דהוה נחית בקרבנא בדיוקנא דארי אכול קרבנין (תקוני זהר קנט):
[קפט]
תקונא רביעאה (ת׳ כה) בראשית תמן י״ש
(משלי ה׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (תקוני זהר קפא).
[קצ]
93תקונא שתיתאה (ת׳ כז) בראשית תמן תרי אש ואלין אינון תרין אשין דאינון בורא מאורי האש. ועלייהו אתמר
(שיר השירים ב׳:ה׳) סמכוני באשישות בתרי אשות (תקוני זהר קמג):
[קצא]
תקונא תמינאה (ת׳ כח) בראשית דא באר (נ״א בא״ר ש״ית) ואינון תרין, חד
(במדבר כ״א:ח׳) באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם. חד איהו באר דאתמר בה
(בראשית כ״ו:כ״א) ויריבו גם עליה, ותנינא באר אחרת ולא רבו עליה, באר דרבו עלה דא אורייתא דבע״פ, דאתמר בה ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, אלין מקשין על אלין ואלין חולקין על אלין (תקוני זהר קמז).
[קצב] תקונא תשיעאה (ת׳ כט) בראשית ברא שית סטרין דאסור והיתר כדקאמרן. (אלין מטהרין ואלין מטמאין, אלין פוסלין ואלין מכשירין, אלין אוסרין ואלין מתירין) (תקוני זהר קמז):
[קצג] תקונא עשיראה (ת׳ ל) בראשית ברא אלהים דא בב״א ואינון תלת בבי דאתרמיזו בתלת תיבין (תקוני זהר קמז):
[קצד] תקונא אחת עשרה (ת׳ ל׳) בראשית ברא שית ואינון שית ימים, ברא אלהים, מאי אלהים ימא שביעאה (תקוני זהר קמז):
[קצה]
בראשית ברא אלהים, תא חזי תרין תיבין אלין אתפלגו לתרין סטרין כל חד. בראשית ברא שי״ת. אלהים מ״י אל״ה בראשית מאי שי״ת. אלין שית סטרין דמשכנא דאיהו כגוונא שמים וארץ ובגיני׳ אתמר
(שמות ל״ח:כ״א) אלה פקודי המשכן ודא הוא מי אלה הה״ד
(ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. (תקונים מז״ח קמח)
[קצו]
94ברא אלהים. המינין שאלו את רבי שמלאי כמה אלוהות בראו את העולם אמר להן ולי אתם שואלין לכו ושאלו את אדם הראשון שנא׳
(דברים ד׳:ל״ב) כי שאל נא לימים הראשונים וגו׳. אשר בראו אלהים אדם על הארץ אין כתיב כאן, אלא למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, אמרו ליה והכתיב בראשית ברא אלהים, אמר להן וכי בראו כתיב, אין כתיב אלא ברא.
(ירושלמי ברכות פ״ט ה״א)
[קצז]
95תנא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב״ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו אלהים ברא בראשית
(מגלה ט׳.)
[קצח]
96ד״א כי גדול אתה ועושה נפלאות
(תהלים פ״ו:י׳) בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו, למה שנושאין עמו במשאו, אבל הקב״ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא עולמו, הוא לבדו מתקלס בעולמו, הוא לבדו מתהדר בעולמו, א״ר תנחומא כי גדול אתה ועושה נפלאות
(תהלים פ״ו:י׳) למה כי אתה אלהים לבדך אתה לבדך בראת את העולם בראשית ברא אלהים.
(בראשית רבה א׳)
[קצט]
97ר׳ יצחק פתח
(תהלים קי״ט:ס׳) ראש דברך אמת א״ר יצחק מתחלת ברייתו של עולם ראש דברך אמת, בראשית ברא אלהים ואין אלהים אלא אמת שנאמר
(ירמיהו י׳:י׳) וה׳ אלהים אמת, לפיכך ולעולם כל משפט צדקך
(תהלים קי״ט:ק״ס) שכל גזרה וגזרה שאתה גוזר על בריותיך הן מצדיקין עליהם את הדין ומקבלין אותו באמונה, ואין כל בריה יכולה לומר שתי רשויות נתנו את התורה, ב׳ רשויות בראו את העולם, וידברו אלהים אין כתיב כאן אלא וידבר אלהים
(שמות כ׳:א׳) בראשית בראו אין כתיב כאן אלא בראשית ברא אלהים.
(בראשית רבה א׳).
[ר]
98רבי יודן בשם עקילוס אמר לזה נאה לקראו אלוה. בנוהג שבעולם מלך ב״ו מתקלס במדינה, ועדיין לא בנה לה דמוסיות, ועדיין לא בנה לה פריבטאות, בתחלה מזכיר שמו ולבסוף קטיזמה שלו. ברם יחידו של עולם בתחלה פעל ולבסוף נתקלס, שמעון בן עזאי אומר וענותך תרבני
(שמואל ב כ״ב:ל״ו) בשר ודם מזכיר שמו ואח״כ שבחו פלן אגוסטולי, פלן פראטאטא, אבל הקב״ה אינו כן אלא משברא צרכי עולמו, אח״כ מזכיר שמו בראשית ברא ואח״כ אלהים
(בראשית רבה א׳)
[רא]
ד״א ואלה המשפטים הה״ד
(משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ, זה הקב״ה שברא את עולמו בדין שנ׳ בראשית ברא אלהים, ברא ה׳ לא נאמר אלא אלהים ויאמר ה׳ יהי רקיע אינו אומר אלא אלהים וכן כלהון, וכן דוד אומר
(תהלים נ׳:ו׳) כי אלהים שופט ללמדך שבדין נברא העולם,
(משלי כ״ט:ד׳) ואיש תרומות יהרסנה זה אדם. (
שמות רבה ל׳ וב״ר י״ד)
[רב]
בראשית ברא אלהים זה שאמר הכתוב ה׳ בחכמה יסד ארץ
(משלי ג׳:י״ט) וכשברא הקב״ה את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם שנאמר
(משלי ח׳:י״ד) לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה.
(תנחומא בראשית)
[רג]
99ילמדנו רבינו מהו שיקרא אדם את השם באותיותיו. כך שנו רבותינו אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו׳ אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, ראה כמה קשה חילול השם אמר בן עזאי כביכול הקב״ה לא הזכיר שמו עד שאמר שתי תיבות בראשית ברא ואחר כך אמר אלהים.
(תנחומא פ׳ וארא)
[רד]
כשירדו חנניה מישאל ועזריה לתוך הכבשן ירד המלאך והצילן - באותה שעה אמרו מלאכי השרת לעולם ה׳ דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך
(תהלים קי״ט:ד׳) לדורי דורות קיימת אמונתך שאמרת לנו שאנו יורדין ומצילין לבני בניו של אברהם, כוננת ארץ ותעמוד למשפטיך עמדו היום
(תהלים קי״ט:צ״א) במשפט בראת את הכל שנאמר בראשית ברא אלהים.
(תנחומא פ׳ תצוה).
[רה]
100ר׳ יהודה ור׳ נחמיה חולקין ר׳ יהודה אומר לששת ימים נברא העולם שכתוב במעשה כל יום ויום ויהי כן, הרי שיטתו של ר׳ יהודה, ור׳ נחמיה אומר ביום ראשון נברא כל העולם, א״ל ר׳ יהודה מהו שכתיב במעשה כל יום ויום ויהי כן, א״ר ברכיה בשיטתו של ר׳ נחמיה ויאמר אלהים תוצא הארץ
(בראשית א׳:כ״ד) אין לשון תוצא אלא בדבר שהיה מוכן מבראשית שנאמר בראשית וגו׳. (תנחומא ישן בראשית א״א).
[רו]
101אמר ר׳ שמעון בן יוחאי אוי להם לגדפנין שהם נושאים שמו של הקב״ה על חנם, שלא יהא אדם אומר לה׳ קרבן, לה׳ עולה, אלא אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳
(ויקרא א׳:ב׳) חטאת לה׳, עולה לה׳, מנחה לה׳, למוד, בראשית ברא, ואח״כ אלהים, משמזכיר קטיזמא (הטיומא) שלו, ואח״כ מזכיר שמו. (תנחומא ישן בראשית א״ו):
[רז]
102אמר ריש לקיש כביכול דבר היה מפי הקב״ה, בדבר ה׳ שמים נעשו
(תהלים ל״ג:ו׳) וכתיב בו ברא, אלא ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בדבר ה׳ הוי (אומר) בראשית ברא אלהים: (תנחומא ישן בראשית אי״א)
[רח]
103ד״א מי הוא זה מלך הכבוד
(תהלים כ״ד:י׳) מי הוא זה המלך שחילק כבוד ליראיו ה׳ צבאות וגו׳ מלך בשר ודם אין קוראין בשמו כמו קיסר אגוסתוס, בסילואוס, ואם קרא אדם אחד באחד מהם אין לו חיים, תדע לך שאדם קורא לחבירו אגוסטה פלוני אבל הקב״ה אמר למשה הרי עשיתי אותך כמותי לפרעה, אני נקרא אלהים, ובו בשם בראתי את העולם, שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והרי עשיתי אותך כמותי לפרעה אלהים שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה
(שמות ז׳:א׳) הוי מי זה מלך הכבוד שחילק מכבודו ליראיו. (תנחומא ישן וארא).
[רט]
104בראשית ברא אלהים, למשפטיך עמדו היום
(תהלים קי״ט:צ״א) במשפט בראת הכל שנאמר בראשית ברא אלהים, כשברא הקב״ה את עולמו בראו במרת הדין שנאמר בראשית ברא אלהים ולא עמד עד ששתף עמו מדת רחמים שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים
(בראשית ב׳:ד׳) ואף המטר לא ירד עד שמזגו במדת הרחמים שנאמר כי לא המטיר ה׳ אלהים על הארץ
(בראשית ב׳:ה׳), ואף אדם הראשון לא עמד עד שמזגו במרת הרחמים שנאמר ויצר ה״א את האדם
(בראשית ב׳:ז׳). (מדרש ילמדנו מובא בתלמוד תורה).
[רי]
105ברא אלהים. ג. א) בראשית ברא אלהים. ב) אשר ברא אלהים, לעשות
(בראשית ב׳:ג׳) ג) למן היום אשר ברא אלהים
(דברים ד׳:ל״ב). (מסורה גדולה.)
[ריא] 106ה׳ ש״ס באורייתא דאית להון ארבעה קרני ולא דבקין: אלהים דבראשית אלהים דויהי אור, דויהי רקיע, דיקוו, אלהים דתדשא, אלהים דויהי מאורות, אלהים דישרצו, אלהים דויכלו, אלהים דתוציא, אלהים דויברך, אלהים דביום עשות, אלהים דזה ספר וכו׳. (ספר התגין)
[ריב] ם ק״ל באורייתא דלא דבקין וג׳ תאגין אית להון אלהים דבראשית, אלהים דיהי אור, אלהים דיהי רקיע, אלהים דיקוו המים, אלהים דתדשא הארץ, אלהים דמאורות, אלהים דישרצו, אלהים דתוצא, אלהים דויכלו, אלהים דויברך, בהבראם, כי אמר אלהים, את שמם, ביום הבראם וכו׳. (ספר התגין)
[ריג] 107כּל אלהים שבתורה ושבמקרא חסרים בראשית ברא אלהים למה חסר? לפי שאינו מדקדק עם בריותיו בדין, שאלו מדקדק לא היה העולם מתקיים אפילו שעה אחת. (מדרש חסר ויתר)
[ריד]
108שאל אנדרינוס קיסר לר׳ יהושע א״ל יש אדון לעולם, א״ל וכי עולם של הפקר הוא, א״ל ומי ברא שמים וארץ א״ל הקב״ה שנאמר בראשית ברא אלהים וגו׳, א״ל ולמה אינו נגלה ב׳ פעמים בשנה כדי שיראו הבריות ותהא אימתו עליהן, א״ל לפי שאין העולם יכול לעמוד בזיוו שנאמר כי לא יראני האדם וחי
(שמות ל׳:כ׳). (מדרש אבכיר)
[רטו]
אמר ר׳ בון מאי דכתיב
(משלי ח׳:כ״ג) מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ אמרה תודה אני קדמתי לעולם שנאמר מעולם נסכתי מראש וא״ת שמא הארץ קדמה לה ת״ל מקדמי ארץ כדכתיב בראשית ברא ומאי ברא כל צרכי הכל ואח״כ אלהים ומאי כתיב בתריה את השמים ואת הארץ (ספר הבהיר ח).
[רטז]
ת״ח באורייתא ברא קב״ה עלמא והא אוקמוה דכתיב
(משלי ח׳:ל׳) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ואיהו אסתכל בה זמנא ותרין ותלתא וארבע זמנין, ולבתר אמר לון ולבתר עביד בה עבידתא, לאולפא לבני נשא דלא ייתון למטעי בה כד״א
(איוב כ״ח:כ״ז) אז ראה ויספרה הכינה ונם חקרה ויאמר לאדם, ולקבל ארבע זמנין אינון, אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ברא קב״ה מה דברא ועד לא אפיק עבידתיה אעיל ארבע תיבין בקדמיתא דכתיב בראשית ברא אלהים את, הא ארבע ולבתר השמים אינון לקביל ארבע זמנין דאסתכל קב״ה באורייתא עד לא יפיק עבידתיה לאומנתיה. (הקדמת הזהר ה.)
[ריז]
109פתח ר״ש ואמר בראשית ברא אלהים האי קרא אית לאסתכלא ביה דכל מאן דאמר אית אלהא אחרא אשתצי מעלמין כמה דאתמר
(ירמיהו י׳:י״א) כדנא תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה, בגין דלית אלהא אחרא בר קב״ה בלחודוי והאי קרא איהו תרגום בר ממלה דסוף קרא. אי תימא בגין דמלאכין קדישין לא נזקקין לתרגום ולא אשתמודען ביה, מלה דא יאות היא למימר בלישנא קדישא בגין דלשמעון מלאכין קדישין ויהון נזקקין לאודאה על דא, אלא ודאי בגין כך כתיב תרגום דלא נזקקין ביה מלאכין קדישין ולא יקנאון בב״נ לאבאשא ליה בגין דבהאי קרא בכללא אינון מלאכין קדישין דהא אינון אלהים אקרון ובכללא דאלהים הוו, ואינון לא עבדו שמיא וארקא. (הקדמת הזהר ט):
[ריח] 110א״ר יהודה יתברך ויתעלה שמו של מלך מה״מ הקב״ה, שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים, וברא את העולם, בסוד שלשה ענינים גדולים וטובים, והם דעת חכמה ובינה וכו׳, ובראשית כל הנבראים, ברא צורת המלאכים הקדושים, שהם תחלת כל הנבראים הנאצלים מזיו אור הדרו, ועשרה שמות (נקראו) בסודם, ובתוך שמותם נקראו אלהים, וע״כ בא להורות בראשית ברא אלהים, (כלומר ברא יתברך שמו צורת המלאכים הנקראים אלקים.) והם היסוד מכל הנבראים האחרים ומתוך זה היסוד נבראו השמים לאחר כן בסוד התבונה. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ד).
[ריט] 111פתח ואמר בראשית ברא אלהים. האי קרא אוקימנה ליה בכמה דוכתי אבל ת״ח על רזא דעיקרא דא כדקאמרן דהא אי ייתון כל נביאי מהימני דעלמא ויסתלקון בנבואתהון בסליקו דנבואה דמשה לא יכלין לחדתא אפי׳ חדא נקודה דאורייתא מ״ט בגין דאתוון כולהו לא נפקו אלא מגו נקודה זעירא ואתוון אינון כללא דאורייתא והא לית לכל אתוון רשו לנטלא להאי סטרא ולהאי סטרא בר בנקודי וכו׳ ודא איהו בראשית ברא אלהים ראשית דא נקודא עילאה דבה ברא אלהים ואתקין כל נקודי תיקוני דאתוון דאינון רזא דשמים וארץ ואי לא האי ראשית רזא דנקודא עילאה לא אנקידו אתוון ולא הוה בהו קיומא וכו׳. (זהר שיר השירים בז״ח ע״ג:)
[רכ] בראשית ברא אלהים את. הא הכא ארבע אלפין מתחברן כחדא דכר ונוקבא בארבע תיבין בכל תיבה ותיבה א׳ דאיהי דכר ובכל תיבה ותיבה את חד דאיהו נוקבא ובספרא דרב המנונא סבא. בראשית אדם ואת חוה. ברא אברהם ונוקביה. אלהים יצחק ונוקביה. את יעקב ונוקביה. וכו׳, ת״ח א דכר ת נוקבא כללין תרווייהו כחדא. (מדרש הנעלם שיר השירים בז״ח)
[רכא] 112בראשית אמר רבי לוויי׳ בראשית ברא אלהים התנה מדת הדין עם מעשה בראשית להשתעבד לה בשעת הצורך לשנות את טבעם ואת תפקידם. (מדרש מי השלוח)
[רכב] 113בראשית א״ר יהודא חסידא בראשית ששה אותיות ברא שלשה אותיות, הרי תשעה ושם אלהים עשרה, רמז שאין מזכירין דבר שבקדושה אלא בעשרה תשעה הדיוטין. וחזן ביניהם. ולוא ידע תלמי בכל זאת לא הי׳ משנים אלהים ברא בראשית, ואחי יוסף ידעו שקבלו סודות מאברהם הזקן היו תשעה ושתפו עמהם לאלהים יתברך שמו. (מדרש מי השלוח).
[רכג] 114בראשית אמר ר׳ עזריה בראשית ברא אלהים ס״ת אמת. וירא אלהים את ס״ת אמת, ברא אלהים לעשות ס״ת אמת וכולן במעשה בראשית הה״ד וחוט המשולש לא במהרה ינתק. (מדרש מי השלוח)
[רכד] 115ברא אלהים מגיד הכתוב שלא נברא העולם אלא מאין לכך נאמר בו לשון בריאה. (מדרש הגדול).
[רכה]
116את השמים ואת הארץ. מאי שמים א״ר יוסי ב״ר חנינא ששם מים. במתניתא תנא אש ומים מלמד שהביאן הקב״ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע.
(חגיגה יב):
[רכו]
117א״ר יהודה אמר רב עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן שמים, וארץ, תהו, ובהו, אור, וחשך, רוח, ומים, מדת יום, ומדת לילה, שמים וארץ דכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, תהו ובהו דכתיב והארץ היתה תהו ובהו, אור וחשך, דכתיב וחשך על פני תהום, אור דכתיב ויאמר אלהים יהי אור, רוח ומים דכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, מדת יום ומדת לילה דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד
(חגיגה יב):
[רכז]
118שאל ר׳ ישמעאל את ר׳ עקיבא כשהיו מהלכין א״ל אתה ששימשת את נחום איש גם זו כ״ב שנה שהיה דורש כל אתין שבתורה את השמים ואת הארץ מה היה דורש בהן, א״ל אילו נאמר שמים וארץ הייתי אומר שמים שמו של הקב״ה, עכשיו שנאמר את השמים ואת הארץ שמים שמים ממש, ארץ ארץ ממש, את הארץ למה לי להקדים שמים לארץ.
(חגיגה יב):
[רכח]
119עשרה דברים, שאל אלכסנדרוס מוקדון, את זקני הנגב וכו׳, אמר להם שמים נבראו תחלה, או הארץ, אמרו שמים נבראו תחלה שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.
(תמיד לב)
[רכט]
120מתני׳ התקינו נביאים הראשונים כ״ד משמרות וכו׳, וישראל שבאותו משמר מתכנפין לעריהן, וקוראיו במעשה בראשית וכו׳, ביום הראשון בראשית ויהי רקיע, גמרא. תנא בראשית בשנים יהי רקיע באחד, בשלמא יהי רקיע באחד, תלתא פסוקים הוו, אלא בראשית בשנים, מ״ט, ה׳ פסוקי הויין, ותנן הקורא בתורה אל יפחות מג׳ פסוקים רב אמר דולג, ושמואל אמר פוסק (
תענית כז,
מגילה כב)
[רל]
121ב״ש אומרים שמים נבראו תחילה ואח״כ הארץ, וב״ה אומרים הארץ נבראת תחילה ואח״כ השמים, אלו מביאין טעם לדבריהן ואלו מביאין טעם לדבריהן, מה טעמון דב״ש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ למלך שעשה כסא משעשאו עשה אפיפורין שלו
(ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, מה טעמון דב״ה
(בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים למלך שעשה פלטין משבנה את התחתונים עשה את העליונים
(ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים אמר ר׳ יודה בר פזי ודא מסייעה לב״ה
(תהלים ק״כ:כ״ו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים, א״ר חנינא ממקום שב״ש מביאין טעם לדבריהם משם ב״ה מסלקון לון, מה טעמא דב״ש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ משם ב״ה מסלקין לון והארץ היתה כבר היתה, ר׳ יוחנן בשם חכמים אם לבירייה שמים קדמו ואם לשכלול הארץ קדמה, אם לבירייה שמים קדמו בראשית ברא אלהים וגו׳, אם לשכלול הארץ קדמה
(בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים, וכו׳,אמר ר״ש בן יוחי תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם על ביריית העולם, שאני אומר שמים וארץ לא נבראו אלא כלפס הזה וככיסויה, מה טעמא אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, א״ר לעזר בר״ש אם כדעת הזו שאמר אבא פעמים שהוא מקדים שמים לארץ פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים אלא מלמד ששניהן שקולין זה כזה.
(ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א)
[רלא]
122כיוצא בזה אתה אומר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ שומע אני כל הקודם במקרא קודם במעשה כשהוא אומר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים
(בראשית ב׳:ד׳) מגיד ששניהם שקולין כאחד. (מכלתא פ׳ בא).
[רלג]
124ד״א שמים שהבריות משתוממים עליהם לאמר של מה הן, של אש הן, של מים הן, אתמהא ר׳ פנחס בשם ר׳ לוי אמר הוא אתא וקם עליו המקרה במים עליותיו
(תהלים ק״ד:ג׳) הוי של מים הן.
(בראשית רבה ד׳)
[רלד]
125סמים מה סמים הללו מהן ירוקין מהן אדומים מהן שחורים מהן לבנים, כך שמים פעמים ירוקין, פעמים אדומים, פעמים שחורים, פעמים לבנים.
(בראשית רבה ד׳)
[רלה]
126ר׳ יצחק אמר שמים שא מים טעון מים לחלב שהי׳ נתון בקערה עד שלא תרד לתוכו טיפה אחת של מסו הוא מרפרף כיון שתרד לתוכו טיפה אחת של מסו מיד הוא קופה ועומד כך עמודי השמים ירופפו
(איוב כ״ו:י״א) ניתן בהם את המסו ויהי ערב ויהי בקר יום שני, אתיא כההיא דאמר רב לחים היו בראשון ובשני קרשו
(בראשית רבה ד׳).
[רלו]
127ר׳ ישמעאל שאל את ר׳ עקיבה וכו׳ אמר לו כי לא דבר רק הוא מכם
(דברים ל״ב:מ״ז), ואם רק הוא מכם, שאין אתם יודעים לדרוש, וכו׳ אלא את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וגן עדן.
(בראשית רבה א׳)
[רלז]
128א״ר יהודה בר סימון מתחלת ברייתו של של עולם, הוא גלי עמיקתא ומסתרתא
(דניאל ב׳:כ״ב) דכתיב בראשית ברא אלהים את השמים, ולא פירש, והיכן פירש להלן
(ישעיהו מ׳:כ״ב) הנוטה כדוק שמים. ואת הארץ ולא פירש, והיכן פירש להלן
(איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הוא ארץ בצקת עפר למוצק וגו׳, ויאמר אלהים יהי אור ולא פירש, והיכן פירש להלן
(תהלים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה
(בראשית רבה א):
[רלח]
129רבנן אמרין בשר ודם בונה בנין בשעה שהבנין עולה בידו הוא מרחיב ועולה, ואם לאו מרחיב מלמטה ומיצר מלמעלה, אבל הקב״ה אינו כן אלא את השמים שמים שעלו במחשבה ואת הארץ ארץ שעלתה במחשבה. רב הונא בשם רבי אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר אפילו אותן שכתוב בהן
(ישעיהו ס״ה:י״ז) כי הנני בורא שמים חדשים, כבר הן ברואין מששת ימי בראשית הדא הוא דכתיב
(ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. השמים חדשים הארץ חדשה אין כתיב כאן אלא השמים החדשים והארץ החדשה.
(בראשית רבה א):
[רלט]
130בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין במקום הביבין, והאשפה והסיריות כל מי שהוא בא לומר פלטין זו בנויה במקום הביבין והאשפה והסיריות אינו פוגם אתמהא, כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תהו ובהו וחושך אינו פוגם אתמהא, ר׳ הונא בשם בר קפרא אמר אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ מן הן, מן והארץ היתה תהו ובהו.
(בראשית רבה א):
[רמ]
131אמר ר׳ חייא רבה מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב״ה בהמ״ק בנוי. וחרב, ובנוי. בראשית ברא אלהים, הרי בנוי, האיך מה דאת אמר
(ישעיהו נ״א:ו׳) לנטוע שמים וליסוד ארץ וגו׳ והארץ היתה תהו ובהו, הרי חרב האיך מה דאת אמר
(ירמיהו ד׳:כ״ג) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, ויאמר אלהים יהי אור, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא
(ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך וכתיב
(תהלים ק״ד:א׳) כי הנה החשך יכסה ארץ וגו׳.
(בראשית רבה ב):
[רמא]
132כל מה שאתה רואה תולדות שמים וארץ הן שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: בשני ברא מן העליונים. שנאמר ויאמר אלהים יהי רקיע. בשלישי ברא מן התחתונים. ויאמר אלהים תדשא הארץ. ברביעי ברא מן העליונים. ויאמר אלהים יהי מאורות. בחמישי ברא מן התחתונים. ויאמר אלהים ישרצו המים. בששי בא לבראות את האדם - אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים בשביל שלום. -
(בראשית רבה יב):
[רמב]
133הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים עמד דוד ופרשם אנו מוצאין ממעשה בראשית משברא שמים וארץ ברא האור שנאמר בראשית ברא אלהים וגו׳ ואח״כ ויאמר אלהים יהי אור ודוד פרשו מאחר שברא אור ברא שמים שנא׳
(תהלים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה והדר נוטה שמים כיריעה הרי למדנו משברא אור ברא שמים. שלשה בריות קדמו את העולם המים והרוח והאש. המים הרו וילדו אפלה. האש הרה וילדה אור. הרוח הרה וילדה חכמה. ובשש בריות אלו העולם מתנהג. ברוח. בחכמה. ובאש. ובאור. ובחשך. ובמים. לפיכך דוד אמר
(תהלים ק״ד:א׳) ברכי נפשי את ה׳ ה׳ אלהי גדלת מאד.
(שמות רבה ט״ו):
[רמג]
134מלך בשר ודם בשעה שמבקש לבנות פלטין משהוא בונה את התחתונים אח״כ הוא בונה את העליונים, אבל הקב״ה אינו כן אלא משברא את העליונים ברא את התחתונים, שנא׳ בראשית ברא אלהים את השמים ואח״כ ואת הארץ.
(שמות רבה כ״ה):
[רמד]
135אר״ש בן חלפתא גדול השלום שכשברא הקב״ה את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים, ביום הראשון ברא מן העליונים ומן התחתונים הה״ד בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בשני ברא מן העליונים הה״ד ויאמר אלהים יהי רקיע (וכו׳ כדלעיל אות רמ״א.)
(ויק״ר ט.):
[רמה]
136דבר אחר את המשכן שהוא שקול כנגד העולם שקרוי אהל כשם שמשכן קרוי אהל כיצד כתיב בראשית ברא אלהים וגו׳ וכתיב
(תהלים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה ובמשכן כתיב
(שמות כ״ו:ז׳) ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן וגו׳, כתיב
(בראשית א׳:ו׳) בשני יהי רקיע ויהי מבדיל וגו׳, ובמשכן כתיב
(שמות כ״ו:ל״ג) והבדילה הפרוכת לכם, בשלישי
(בראשית א׳:ט׳) יקוו המים מתחת השמים,
(שמות ל׳:י״ח) ובמשכן ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה, וגו׳ ברביעי
(בראשית א׳:י״ד) יהי מאורות ברקיע השמים ובמשכן
(שמות כ״ה:ל״א) ועשית מנורת זהב טהור וגו׳, בחמישי
(בראשית א׳:כ׳) ועוף יעופף על הארץ וגו׳,
(שמות כ״ה:כ׳) ובמשכן והי׳ הכרובים פורשי כנפים, בששי נברא האדם ובמשכן
(שמות כ״ה:א׳) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, בשביעי כתיב
(בראשית ב׳:א׳) ויכולו השמים וגו׳ ובמשכן
(שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת משכן וגו׳, בבריאת העולם כתיב
(בראשית ב׳:ג׳) ויברך אלהים ובמשכן
(שמות ל״ט:מ״ג) ויברך אותם, בשביעי
(בראשית ב׳:ב׳) ויכל אלהים, ובמשכן
(במדבר ז׳:א׳) ויהי ביום כלות משה, בשביעי
(בראשית ב׳:ג׳) ויקדש אותו, ובמשכן
(במדבר ז׳:א׳) ויקדש אותו, הוי את המשכן (במד״ר י״ב):
[רמז]
138בראשית ברא אלהים את השמים שמים הללו מהיכן נבראת, מגוש של שלג, שנאמר
(איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הוי ארץ, וברכם הקב״ה והיו פרים ורבים אמר דוד
(תהלים קל״ד:ב׳) יברכך ה׳ מציון עושה שמים וארץ. (תנחומא ישן פ׳ בראשית אי״א):
[רמח]
139בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כתיב המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו
(תהלים ק״ד:ג׳) ר׳ יוחנן אמר שמים וארץ נבראו ביום ראשון, ובשני ברא הקב״ה את הרקיע ואת המלאכים ומנין שנבראו ביום שני, שנאמר
(תהלים ק״ד:ג׳) המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח ומה כתיב אחריו, עשה מלאכיו רוחות
(תהלים ק״ד:ד) ר׳ חנינא אמר בחמישי נבראו המלאכים, שכן כתיב בחמישי ועוף יעופף על הארץ
(בראשית א׳:כ׳), ואין יעופף אלא המלאכים, שנאמר
(ישעיהו ו׳:ב׳) ובשתים יעופף, ולמה לא נבראו המלאכים ביום ראשון שלא יאמרו המינים מיכאל היה עומד בצפון וגבריאל בדרום, ומותחים עם הקב״ה בשמים ובארץ ומי בראן, הקב״ה בעצמו שנאמר בראשית ברא אלהים. (תנחומא ישן בראשית):
[רמט]
140שמים מאיזה מקום נבראו מאור לבושו של הקב״ה שהוא לבוש לקח ממנו ופרש כשמלה, והי׳ מותחין והולכין עד שאמר להם די, ועל כן נקרא שמו שדי שאמר לשמים די ועמדו, ומנין שמאור לבוש נבראו שנאמר
(תהלים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה
(פרקי דר״א פ״ג):
[רנ]
141הארץ מאיזה מקום נבראת משלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר הארץ שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ
(איוב ל״ז:ו׳) (פרקי דר״א פ״ג):
[רנא]
142בית שמאי אומרים השמים נבראו תחלה ואח״כ הארץ שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחלה שנא׳
(תהלים ק״ב:כ״ו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים. בית שמאי אומר[ים] שמים נבראת תחלה שנא׳
(ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. נכנס תחרות ביניהם על הדבר הזה עד ששרתה שכינה ביניהם והסכימו אלו עם אלו ששניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחד מה עשה הקב״ה פשט יד ימינו ונטה שמים ופשט יד שמאלו ויסד ארץ שנאמר
(ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ועמדו יחדיו ארץ ושמים (פרקי דר״א פי״ח):
[רנב]
כדמות ברייתו של עולם עשה הקב״ה נסים לישראל במדבר כשיצאו ממצרים. כיצד בברייתו של עולם כתיב בראשית ועד יהי רקיע בתוך המים. ובמדבר כתיב וענן ה׳ עליהם יומם
(במדבר י׳:ל״ד). ועוד נאמר פרש ענן למסך
(תהלים ק״ה:ל״ט).
(מדרש תדשא פ״ד)
[רנג]
ד״א בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תהו, למה״ד למלך שהיו לו שני שמשים והתחיל אחד מזמר ואחד בוכה. אמר המלך למה אתה בוכה והלא השויתי שניכם כאחד. א״ל אדוני חברי שרוי אצלך ונהנה מן שלחנך דין הוא שיזמר אבל אני שרחקתני ותלית מזוני בידי אחרים לכך אני בוכה. כך הקב״ה שמים וארץ [לפניו] שוים דכתיב
(ישעיהו מ״ח:י״ג) קורא אני אליהם יעמדו יחדו. השמים מזמרים שנאמר
(תהלים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל והארץ בוכה. אמרה לפניו רבש״ע, שמים וכל אשר עליהן נהנין מזיו שכינה ואין מלאך המות שולט בהן לפיכך הן מזמרין. אני שתלית מזוני ביד אחר וכל מה שעלי מלאך המות שולט בהן לפיכך אני בוכה. אמר לה הקב״ה אל תראי אף את עתידה לזמר שנאמר
(תהלים צ״ז:א׳) ה׳ מלך תגל הארץ וכתיב
(ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמרות שמענו: (מדרש אבכיר בילק״ש בראשית)
[רנד] 143שלש אמות אמ״ש בעולם אויר מים ואש שמים נבראו תחלה מאש, וארץ נבראת ממים, ואויר נברא מרוח, מכריע בינתים: (ס׳ יצירה פ״ג מ״ג)
[רנה]
144הארץ ג. ס״פ (סוף פסוק) ובתריה והארץ א) ברא אלהים את הארץ – והארץ היתה תהו. ב) אבלה נבלה הארץ, והארץ חנפה
(ישעיהו כ״ד:ה׳) ג) והם יענו את הארץ - והארץ תענה
(הושע ב׳:כ׳) (מסורה גדולה).
[רנו]
145שית זמנין כתיב הכא ה׳, ושית קראי מן השמים מספרים עד תורת ה׳ תמימה
(תהלים י״ט:ה׳) ועל רזא דא כתיב בראשית הא שית אתוון. ברא אלהים את השמים ואת הארץ. הא שית תבין קראי אחרנין לקבל שית זמנין ה׳, שית קראי בגין שית אתוון דהכא שית שמהן בגין שית תבין דהכא. (הקדמת הזהר ט׳).
[רנז]
146עוד פתח ואמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ את דא ימינא דקב״ה ואת דא שמאלא, אליפנא דסטא קב״ה ימיניה וברא ית שמיא וסטא שמאלא וברא ית ארעא הה״ד
(ישעיהו מ״ה:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני עליהם יעמדו יחדיו. (זהר ח״ב ל״ז).
[רנח]
את הקולת כד״א
(ישעיהו ו׳:א׳) וארא את ה׳ וארא ה׳ לא כתיב, אלא את ה׳, אוף הכא וכל העם ראים הקולת לא כתיב אלא את הקולת, כגוונא דא את השמים ואת הארץ דהא אתין דבאורייתא לאסתכלא באורייתא (נ״א בחכמתא) אתייהיבו. (זהר ח״ב פ״א):
[רנט]
ומאן דאומי קושטא הוא מקיים
(תהלים פ״ה:י״ב) א״מת מ״ארץ ת״צמח, דאיהו עמודא דאמצעיתא דביה איהו קיימא בניינא הה״ד בר״א אלהי״ם א״ת ולבתר השמים ואת הארץ. (זהר ח״ג קט״ז ע״א):
[רס] אתה הראת לדעת הכא רזין דרזין לאינון ידעי מדין, זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא, ובגין דכד ברא קב״ה עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא כו׳, אלא אסתכלותא דקב״ה בגוונא דא כו׳ באורייתא כתיב בה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ אסתכל בהאי מלה וברא את השמים באורייתא כתיב בה ויאמר אלהים יהי אור אסתכל בהאי מלה וברא את האור וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא אסתכל קב״ה ועבד ההיא מלה, וע״ד כתיב ואהי׳ אצלו אמון. כגוונא דא כל עלמא אתברי כיון דאתברי עלמא כל מלה ומלה לא הוה מתקיים עד דסליק ברשותא למברי אדם, דיהוי משתדל באורייתא ובגינה אתקיים עלמא השתא כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כביכול הוא מקיים כל עלמא אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא אורייתא איהי. בגין כך זכאה איהי בר נש דאשתדל באורייתא דהא איהי מקיים עלמא כו׳. (זהר ח״ב קס״א:)
[רסא]
147ר״ש פתח בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ האי קרא אוקמיה ואתמר בכמה סטרין, אבל כד ברא קב״ה עלמא ברא ליה כגוונא דלעילא למהוי עלמא דא בדיוקנא דעלמא דלעילא, וכל אינון גוונין דלעילא אתקין לון לתתא לאתדבקא ולאתקשרא עלמא בעלמא וכד בעא קב״ה למברי עלמא אשגח באורייתא וברא לי׳ ואסתכל בשמא קדישא כללא דאורייתא וקיים עלמא, בתלת סטרין אתקיים עלמא ואינון חכמה ותבונה ודעת, בחכמה דכתיב
(משלי ג׳:י״ט) ה׳ בחכמה יסד הארץ, בתבונה דכתיב
(משלי ג׳:י״ט) כונן שמים בתבונה, בדעת דכתיב
(משלי ג׳:כ׳) בדעתו תהומות נבקעו, הא כלהו בקיומא דעלמא, ובאלין תלתא אתבני משכנא דכתיב ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, וכלהו תלתא רמיזין בקרא דא בראשית היינו דכתיב בחכמה ברא אלהים היינו דכתיב בדעת וכלהו כתיבי בעבידת משכנא: (זהר ח״ב רכ״א. רל״א.)
[רסב] 148בראשית ברא רמז לכתר חכמה. אלהים רומז לבינה. את רומז לגדולה וגבורה. השמים דא הוא תפארת, ואת רומז לנצח הוד יסוד. הארץ רומז למלכות: (תוספתא זהר ח״א ל״א)
[רסג]
149ועם כל זה צריך האדם להשתדל בדרך ארץ ולעשות עתים לתורה ולהיות עמלו בשני הדרכים האלה, מפני שיגיעת שניהם משכחת עון, ושמא יאמר אדם הריני בן אבות העולם, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה, ולא להתבזות, אמור לו, שוטה. כבר קדמך יוצרך, שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם. ומנ״ל שנאמר
(בראשית ב׳:ג׳) מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, קרא אותה מלאכה, וכן
(בראשית ב׳:ב׳) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, והא דאמר ר׳ יוחנן בא וראה למה ברא הקב״ה את האדם אחרון לכל הנבראים, אלא ללמדך שעשה בכל יום ויום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי שהוא אחרון למלאכה, ברא בו את האדם, אמר לו לאדם, עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה, וזהו בראשית ברא אלהים, קודם שיבא אדם לעולם: (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ה)
[רסד]
150ר׳ יהודה אמר למה הזכיר הקב״ה, בריאת שמים וארץ תחלה, והלא המלאכים נבראו תחלה, וכסא הכבוד, אלא כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין, ואשר לא גלה בראש. רבי אומר כדי להראות לאדם שאינו בעל חכמה, ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה, דא״ר יצחק אין מגלין סתרי תורה, אלא לאדם חכם, קורא ושונה, ותלמודו מתקיים בידו, והוא ירא שמים, ובקי בכל דבר, ואדם שאינו בענין זה, וישאל על הסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו, מה אתה שואל, שא נא עיניך וראה, כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, תדע לך שלא גילתה התורה יותר, וא״ת שאין סתרים בתורה, תדע לך כי על כל דבר ודבר, יש תלי תלים של סודות והלכות ופירושים, שנאמר
(שיר השירים ה׳:י״א) קוצותיו תלתלים, על כל קוץ וקוץ תלי תלים. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח ו:)
[רסה]
151בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ראשי תיבות אהו״ה, דביה אתבריאו שמיא וארעא, א״ה, ביה אתבריאו שמיא, ו״ה, ביה אתבריאת ארעא וכל מה דאית בה, והוא יהיב תיאובתא בכל אילנין ועשבין די בארעא, והוא מה דאמרו אין לך עשב ועשב מלמטה, שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר
(איוב ל״ח:ל״ג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ. (סתרי אותיות בז״ח ז)
[רסו] 152א״ר יהודא כך עשה הקב״ה לארץ, כנקבה זו המעוברת, ואח״כ מוציאה עוברה ממנה כך היתה הארץ, בשעה שנבראת נתעברה מהיסודות כלם שנכנסו בה, והם הוציאו כל תולדות שלה, אר״י כוורדין של שליא דאשה דמליאן מן זרעא דבר נש דאית ביה היסודות כלם, כך הארץ בו ביום שנבראת, בו ביום נתעברה מכל מה שהולידה, דכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ומיד והארץ היתה תהו ובהו, וחשך, ורוח, הרי בכאן ארבעה יסודות, שהם אש מים רוח חשך, ואלו הולידו כל תולדותיה, ומאלו נתיסדו כלם, וכל התולדות נתהוו מכחות אלו. (מדרש הנעלם בראשית בז״ח י״ג):
[רסז]
153א״ר ינאי הארץ נבראת קודם לשמים שנאמר
(בראשית ב׳:א׳) ארץ ושמים אמרו לו והכתיב את השמים ואת הארץ אמר להם למה״ד למלך שקנה חפץ נאה ולא הי׳ שלם ולא קרא עליו שם, אמר, אשלימנו ואתקן בנינו וחבורו ואז אקרא לו שם, הה״ד
(תהלים ק״ב:כ״ו) לפנים הארץ יסדת ואח״כ ומעשה ידיך שמים ואחר כך
(תהלים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה המקרה במים עליותיו וגו׳ ואומר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש וגו׳, ואח״כ
(תהלים ק״ד:ה׳) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט לעולם ועד, כשתיקון לה מכון אז תאמוץ בה שנאמר בל תמוט, ומה שמה ועד שמה, ומכונה עולם והיינו עולם ועד. (ס׳ הבהיר יז)
[רסח]
154ומאי שמים מלמד שגיבל הקב״ה אש ומים וטפחן זה בזה ועשה מהן ראש לדבריו דכתיב
(תהלים קי״ט:ק״ס) ראש דברך אמת, והיינו דכתיב שמים שם מים, אש ומים, וא״ל עד כאן עושה שלום במרומיו יתן בינינו שלום ואהבה. (ס׳ הבהיר כ״ט:)
[רסט] 155ולמה נקרא שמים אלא שהוא עגול כמו ראש האיש ומלמד שמים מימינו ואש משמאלו והוא באמצע והוא שמים כלומר שם מים, מאש וממים, ומכניס שלום ביניהם בא האש ומצאו צדו מדת אש, ובאו מדת המים מצדן ומצאו מדת המים, והיינו עושה שלום במרומיו. (ספר הבהיר נ״א)
[רע] 156בראשית א״ר ייני כהנא בראשית בפסוק כולו יש בו ששה אלפין רמז דשיתי אלפין שנין קיימא עלמא וחד חרוב והארץ היתה תהו ובהו. (מדרש השלוח)
[רעא] 157בראשית א״ר שלמיא אחוה דר׳ נחמיא כל הנקודות שבמקרא יש בפסוק בראשית חוץ משורק רמז שכל מה שנברא במעשה בראשית במדת אמת נברא ואין שקר עומד בפניו וזה הצור תמים פועלו וכל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית. וכל הדובר אמת אינו נכשל לעולם. (מדרש מי השלוח)
[רעב]
158א״ר שלמיא בפסוק בראשית יש שלשה יודי״ן ובפסוק
(שמות כ׳:א׳) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר יש בו ג׳ יודי״ן רמז שלא נברא שמים וארץ אלא בשביל קבלת התורה ושלשה יודי״ן הללו האחת רמז ליו״ד ראשונה שבשם הגדול, השנית רמז ליו״ד ראשונה של ישראל השלישית רמז ליו״ד ראשונה של ירושלים, וחיבורן נעשה סגל הה״ד
(שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגולה וכו׳ כי לי כל הארץ אני ואתם והארץ. (מדרש מי השלוח)
[רעג]
159מניין שהעולם הזה נקרא ארץ, ועולם הבא נקרא שמים שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו׳, א״כ למה נאמר
(בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים אלא מלמד בתחלה ברא הקב״ה את העוה״ב שנאמר השמים, ומעמידן לצד אחד, ואח״כ ברא את העולם הזה. (מדרש אלפא ביתא)
[רעד] 160מעשה בחסיד אחד זקן בן שבעים שנה שלא היה לו בן, והי׳ לו ממון הרבה וכו׳ מה עשה אותו חסיד עמד ופיזר נכסיו לת״ח, אמר שמא יש לי חלק לעוה״ב עמכם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ונתן לו בן לשבעים שנה כיון שהיה בן חמש היה מרכיבו על כתפו ומוליכו לבהמ״ד, א״ל לרבו איזה ספר יתחיל בני ללמוד א״ל בספר ויקרא, א״ל לא יתחיל אלא בספר בראשית שהוא שבח להקב״ה, מיד פתח ספר בראשית, (סיפור באריכות איך נשבה הבן לבית המלך והביא הקב״ה חולי על המלך, והספר רפואות נהפך לספר בראשית, ולא ידעו לקרוא בו רק זה התינוק שלמדו אביו, ועי״ז החזירו המלך לאביו, ונתן לו כסף וזהב ומרגליות) מכאן אמרו חכמים ומה זה שלא למד אלא ספר בראשית היה לו שכר כ״כ המלמד לבנו תורה או משנה עאכו״כ. (מדרש עשרת הדברות ד״ה):
[רעה]
161ואת הארץ שהכל רצין אליה שנאמר הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר
(קהלת ג׳:כ׳). (פסקתא זוטרתי בראשית):
[רעו]
162ר׳ יצחק אמר מפני מה
ב פתיחא וסתימא אלא בשעתא דבר נש אתי לאתחברא באורייתא הרי היא פתיחא לקבלא ליה ולאשתתפא בהדיה, ובשעתא דבר נש סתם עינוי מנה ויהך לארחא אחרא הרי היא סתימא מסטרא אחרא כד״א אם יום תעזבני יומים אעזבך ולא ישכח פתחא עד דיתוב לאתחבר בה באורייתא אנפין באנפין ולא יתנשי מנה וע״ד אורייתא פתחת קמי בני נשא ואכרזא וקרי להון
(משלי ה׳:ד׳) אליכם אישים אקרא. (זהר ח״ג. לו.):
[רעז] 163ר׳ יהודה אמר ב׳ תרין גגין וחד דאחיד לון מאי קא מיירי, אלא חד לשמייא וחד לארעא וקב״ה אחיד וקביל לון (זהר ח״ג. לו.).
[רעח] ר׳ אלעזר אמר ג׳ נהורין [ס״א צדדין אלין] אינון עלאין קדישין דאחידן כחדא ואינון כללא דאורייתא ואלין פתחין פתחא לכלא, פתחין פתחא למהימנותא ואלין ביתא דכלא, ועל דא בי״ת אקרא דאלין אינון ביתא ובגין כך שירותא דאורייתא ב דהא היא אורייתא [ס״א ביה הוי אסותא] הוי ואסותא דעלמא, ובגין כך מאן דאשתדל באורייתא כאלו אשתדל ביה בשמא קדישא והא אתמר דאורייתא כלא חד שמא קדישא עלאה איהי ובגין דאיהי שמא קדישא פתחת בבי״ת דאיהי כללא דשמא קדישא בתלת קשרי מהימנותא (זהר ח״ג. לו.).
[רעט] 164והכל ברא ב׳ כי לכל יש זיווג שני עולמים, שמים וארץ, הרים וגבעות, ימים ויאורים, גיהנם וג״ע, לויתן ונחש בריח, חמה ולבנה, זכר ונקבה, רשעים וצדיקים, ולאדם, שני עינים, שני אזנים, שני נחירים, פה ולשון, שני ידים, שני רגלים, צלעות מכאן ומכאן, והאליה נחלק לב׳, שגיד א׳ מחלקו להודיעך כי לכל יש זוג לכך פתח [התורה], בב חוץ ממנו שהוא אחד במלכותו ב״ה. (רזיאל המלאך ז׳):
[רפ] 165בראשית בגימטריא בתורה יצר ללמדך שבתורה יצר עולמו (רזיאל ט):
[רפא] 166בי״ת זה עולם הזה שיש לה שלשה דפנות כמו ב׳, י׳ שנברא בעשרה מאמרות כנגד י׳, ת׳ זו תחיית המתים (רזיאל ט)
[רפב] ועוד ב׳ פונה גבה לאלף לומר יחיד לעולם פנה פניך בעולמך (רזיאל ט)
[רפג]
167למה נקרא ספר בראשית ספר הישר, לפי שבו אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים
(במדבר כ״ג:י׳). (מדרש הביאור)
168
[רפד] 169למה התחיל בב״י ולא התחיל באל״ף לפי שהאלף לשון אחד ואין אחד אלא הקב״ה שאפילו המלאכים אין בהם לשון אחד שכל אחד מהם הוא שניים. (מדרש הביאור)
[רפה]
170אמר שלמה ראמות לאויל חכמות
(משלי כ״ד:ז׳) הטפש הזה עם שהוא בשער הוא בורח, הוא אומר מה אתון יהבין לי למילף קודמוי, ואינון אמרין ליה לוחא, ובתר לוחא מה אתין יהבין מגלתא, ובתר מגלתא מה, בראשית, ובתר בראשית מה, כל המקרא, ובתר כן מה ששה סדרים, ואח״כ תו״כ, ואח״כ מה מכלתא, ואח״כ תוספתא, ואח״כ מה תלמוד, ואח״כ מה אגדתא והוא אומר מי יש בו כח כל כך וכו׳ אבל מי שהוא פקח אומר שתי הלכות היום שתי הלכות למחר עד שאני גומרן.
(תנחומא נצבים)
[רפו] 171ד״א בראשית אר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי בשלשים ושתים מדות התורה נדרשת וכו׳. (ברייתא דר׳ יוסי הגלילי)
[רפז]
172המדה השלש עשרה ושני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, כמו שאמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ דמשמע בכתוב זה שהשמים נבראו תחלה וכתוב אחר אומר
(בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים דמשמע שהארץ נבראת תחלה הרי שמכחישים זה את זה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם ואמר
(ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים כאומן שעוסק בשתי ידיו ועושה בהן שתי אומניות בבת אחת, ואח״כ אמר באותו פסוק עצמו קורא עליהם יעמדו יחדו: (פירש״י על ברייתא דר׳ ישמעאל)
[רפח]
173בראשית ברא אלהים כו׳ הה״ד
(תהלים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. (מדרש פליאה)
[רפט]
174ד״א מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה
(ירמיהו ה׳:כ״ג) מהו מי יתן ראשי מים, אמר הקב״ה [הלואי] הנחתי עולמי תהו ובהו כשם שהי׳ שנאמר
(בראשית א׳:ב׳) ורוח אלהים מרחפת ע״פ המים, ואין ראשי שנאמר כאן אלא בריתו של עולם שנאמר בראשית ברא אלהים (מדרש איכה זוטא):
שערי ציון: זהר ח״א. דף א. א: ז: י. טו. טו: לא: נ. עא. רמז. רסב: זהר ח״ב לד: פג: קס קעו: רעז: רעח. - זהר ח״ג קסה. רל. רנז: ז״ח לד, מב: מג. מג: אגדת בראשית פנ״ב לק׳ פסוק ו׳. מדרש אבכיר לק׳ פ״ב ד. ב״ר פ״ג לק׳ פ״ג, סא״ז פ״כ לק׳ פט״ז.
1.
ארבע תגין. צורת הב׳ בארבע תגין נדפס בס׳ מחזור ויטרי בסופו כזה (*) ובאור זרוע הגדול סי׳ תקנ״ד הביא שבפירושי שבת כ״י רש״י זצ״ל צייר את השלשה זיונין של שעטנ״ז ג״ץ אחד מימין ואחד משמאל ואחד מלמעלה. וכן עושים היום תגי הבית בספר תורה שלנו כזה (*) והביא באו״ז עוד דעה שלישית עיי״ש והנה מלשון הדרשות לקמן א״ג א״ו וא״ט ועי׳ מ״ש בביאור, משמע דיש על הב׳ רק שני תגין וכן הביא בילקוט ראובני ריש בראשית משם ס׳ התגין אך ידוע דס׳ התגין שהביא הילק״ר הוא לר׳ אברהם פוקס כמבואר בס׳ רב פעלים ובאמת בס׳ התגין הקדמון [המיוחס מן רבי עד עלי הכהן נדפס מכת״י בפאריס תרכ״ו וכן במחזור ויטרי ומובא ברמב״ן עה״ת בהקדמה ובפ׳ תבוא] חושב מנין התגין שיש על כל האותיות ובית דבראשית אינה מן המנין אך כ״כ הרמב״ם בשו״ת סי׳ ע״א בענין התגין דקראוהו חכז״ל כתרי אותיות (עי׳
מנחות כט: שבת קד. עירובין יג. כא.) וכן נמצא בספרי תורה שכתבם משה רבינו ע״ה, אכן באריכות הזמן נמצאו כמה וכמה חלוקים במסורת שיש מסורת שאומרים על אות אחת שצריכה ג׳ תגין ובמסורה אחרת נמצא באחת עכ״ל, (ועי׳ ברמב״ם פ״ז מהל׳ מזוזה ויזהר בתגין ובמנינן, ובפ״ב מהל׳ תפילין ובשו״ת הרמ״ע סי׳ ל״ד.) ולפ״ז י״ל דגם בנידון דידן יש מסורות חלוקות.
ופשוטין. גדולים, מלשון זה משמע דכל התיבה צריכה להיות באותיות גדולות ובהמסורה הגדולה שלנו רק הבית רבתי וכ״מ מלשון המדרשים והזוהר. ועיין בהגהות לס׳ קרית ספר להמאירי (נדפס באזמיר) ובביאור נחלת יעקב ונראה דיש לפרש גם לשון המ״ס דרק הבית לבד צריך להיות גדולה ממה שסיים מכל האותיות ואם הי׳ הכוונה על כל הבראשית הי׳ צ״ל מכל התיבות ומ״ש ופשוטין אותיותיו ל״ד ואולי נקט כן משום בית במילואו אבל הכונה על הבי״ת לבד. עוי״ל דהפי׳ ופשוטין ר״ל גדולים רק ברוחב ולא באורך ואין זה בכלל אותיות גדולות וז״נ להמדקדק היטב בלשון המ״ס שם וא״ל:
תקום לעולם. הגר״א גורס חק עולם אך במס׳ סופרים הנדפס במחזור ויטרי וכ״ה במס׳ סופרים הנדפס מכתב יד (ווין תרל״ח) הגירסא שהוא הקים העולם והפי׳ דע״י הבי״ת שהוא לשון ברכה שבו נברא והקים העולם כמבואר במדרשים:
2.
ליום הדין. כן הגירסא לפ״מ שהביא בספר שלטי הגבורים קע״ז, ולפי הנדפס בס׳ התגין ובבהמ״ד צ״ל ושניהן שוים כיום אחד לדין (עי׳
שבת קכט:) ובספר האסופות כ״י הגי׳ ושניהן שוים ביום הדין. וע׳ בס׳ רב פעלים בכתרי אותיות ובהגהות מהרש״ב:
3.
בי״ה שמ״ו. הוא ששה ראשי תיבות החושב הלאה שצריכים להיות כתובים בספר תורה בראש הדף למעלה בתחלת השיטה. והרמב״ם בהל׳ ס״ת פ״ז ה״י הביא רק תיבות, הבאים, ואעידה, אך בהגה״מ שם הביא דמה שנהגו הסופרים לעשות בי״ה שמ״ו בראשי הדפין חפש בדברי הגאונים ולא מצא ולפי פרשיות פתוחות וסתומות ס״ת העשוי כן פסולה דהיו״ד מי״ה שמ״ו מבואר דהוא יודוך אחיך
(בראשית מ״ט ח) והרי פרשת יהודה אתה וגו׳ היא פתוחה. וכן ש׳ דשופטים היא סתומה ע״כ, והביאו הב״י בסי׳ רע״ג והרמ״א בהג״ה כ׳ עפ״ד הגה״מ דאין לדקדק לכתוב בי״ה שמ״ו בראש העמודים. אך הש״ך מסיק דיש לדקדק לכתחלה. - והנה מ״ש הגה״מ והרמ״א דאין לדברים אלו שורש מבואר לפנינו דיש לזה מקור בס׳ התגין הקדמון. וכן מצאתי מוזכר זאת בהל׳ ס״ת לר״ת במחזור ויטרי סי׳ תקי״ט לאחר שכתב דפרשות פתוחות וסתומות סדורות ע״פ קבלה מסורת כ׳ בי״ה שמ״ו בראש שיטה ובראש הדף וכן הביא הסמ״ק סי׳ קנה. והמרדכי בשם מהר״ם הביאם הב״י ומ״ש לתמוה מהא דיו״ד של יודוך אחיך א״א להיות בראש הדף דיהודה היא פתוחה. לפנינו מבואר דהוא יו״ד של ימוך אחיך, אך באמת יש להסתפק על גירסא זו יען כי בויקרא כ״ה. יש ג׳ פעמים תיבת וכי ימוך וכולם סתומות א״כ הו״ל לפרש על איזה הכוונה, אך במחזור ויטרי שם וכן כ׳ המנחת שי דהיו״ד הוא יהודה אתה וגו׳ א״כ נ״ש קושיות הגה״מ. וכן מה שהקשו מש׳ דשופטים. מבואר לפנינו דהוא שמר לך ובמחז״ו מבואר שמר ושמעת
(דברים יב כח). ומכ״ז ראי׳ להש״ך דיש לדקדק בזה. וראיתי בענין זה דברים תמוהים להנוב״י מהד״ק יו״ד סי׳ ע״ז שרוצה לפרש דברי הגהות מרדכי בהלק״ט שכ׳ מצאתי דבי״ה שמו אפי׳ בדיעבד פסול ויו דוקא לכתחילה בעינן ע״כ, דהכוונה לא כמו שהבין הב״י והרשב״ץ והש״ך דהפי׳ דפסול אם לא כתב בי״ה שמ״ו בראש העמוד. רק הפי׳ להיפך דפסול בדיעבד אם כתב בראש העמוד כמ״ש הגה״מ. ופלא כי מקור הדברים של המרדכי בשם המר״מ מצאנו בס׳ תשב״ץ סי׳ קפ״א ושם בהגהות רבינו פרץ (הביאו גם בשו״ת הרשב״ץ ח״א סי׳ קע״ו) כ׳ בזה״ל מי שלא עשה ווי עמודים בדיעבד כשר ובי״ה שמו בדיעבד פסול. ע״כ ומפורש הדברים כמו שהבין הב״י ולפ״ז נראה דכוונת הב״י שם להלכה דלכתחלה צריך לדקדק בזה והנוב״י מסתפק בזה ע״ש. וראיתי במרדכי שלפנינו במקום שמעתיק הב״י והש״ך ״ויו״ דווקא לכתחלה בעינן כ׳ ״וי״א״ דווקא לכתחלה בעינן ועפ״ז הי׳ מפורש גם במרדכי כדבריהם, אך מדברי הג״ה הנ״ל נראה דלפנינו ט״ס וצ״ל במקום וי״א וי״ו. - אמנם מ״ש הנוב״י שם להגיה בדברי הר״מ במרדכי וכן ויו של ואעידה דתיבת ״וכן״ מיותר מדברי התשב״ץ שם משמע להדיא כן כהנוב״י עיי״ש. ומאי דמבואר כאן דמ״ם היא מה טובו במחזור ויטרי וכן בשו״ת רשב״ץ שם איתא דהוא מוצא שפתיך
(דברים כ״ג כ״ד).
4.
פתוח מצד אחד. בב״ר פ״א הגירסא פתוח מלפניו והיפ״ת כ׳ דמכאן ראי׳ כשיטת הריטב״א והמפרשים דהא דפליגי
בסנהדרין כ״ב. אם נכתבה תורה בכתב עבר או בכתב אשורי שלנו זה רק בס״ת שכתבו ישראל לעצמן ולא בס״ת ולוחות שבארון הכל מודים שנכתבו בכתב אשורית. ומדרשה זו דפתוח מלפניו מוכח ג״כ הכי, דבכתב עבר משונה היא מכתב שלנו. והיכי דריש הכי. [ומ״ש המגי׳ דאינו משונה לא רק דבכתב עבר צורת פ׳ הוא כצורת ב׳ שלנו וכן דומה לו כ. מ. וצורת ב׳ משונה]. וראה באו״ז הגדול סי׳ תקמ״ד ותקנ״ב. ובהגהות מרדכי בסוף הלכות קטנות שכ׳ כעי״ז ראי׳ מהא דמנחות כ״ט דמצאו להקב״ה יושב וקושר כתרים. ומהא דשבת ק״ד. מ״ט פשיט כרעי׳ דדל״ת. דמוכח מזה כמ״ד דהכתב לא נשתנה כל עיקר. וראה ירושלמי מגלה פ״א ה״ט, וברבינו חננאל וברמ״ה סנהדרין כ״ב דאין הלכה כר״י ובספר העיקרים, ובמע״ז להיעב״ץ. ומ״ש בהמבוא להחומש שער צורת האותיות.
ולבא. ולהבא הפירוש כמבואר בגמ׳ וירושלמי דמיום שנברא העולם אף במעשה ששת ימי בראשית מותר לדרוש ורק קודם מעשה בראשית אסור, ועי׳ בתוס׳
חגיגה י״א. דהפי׳ מה לפנים ומה לאחור מה שהי׳ קודם שנברא העולם ומה שעתיד להיות כמפורש הלשון בתוספתא פ״ב דחגיגה ואין הפירוש מה שיש אחורי הכיפה מזרח ומערב והתוס׳ שם סיימו דתרי גווני משתמע מיניה.
וראיתי באור זרוע הגדול א״ב סי׳ כב. שהביא דרשה הנ״ל מב״ר והקשה מניין שאסור לדרוש מה יהי׳ בסוף העולם והלא הב׳ פתוחה לפניה ותי׳ דמה שפתוחה לפניה משמע בין תבין את אשר לפניך ולא בקצה הארץ תתן עיניך, ולפ״מ דמבואר הלשון בירושלמי וכן הגירסא בב״ר לפנינו ״אלא מיום שנברא העולם ולהבא״ י״ל דמה שפתוחה הב׳ לפניה להורות דמה שנעשה מיום שנברא העולם ולהבא מותר לדרוש ורק במה שעתיד להיות אסור לדרוש מאותו טעם דאין לדרוש למעלה ולמטה ולאחור.
5.
לשון ברכה. ב״ר פ״א. פסיקתא כ״א. תנא דב״א ל״א. האבן עזרא בהקדמתו עה״ת מתמיה על דברי מדרש אלו דהרי מצינו הרבה לשונות של קללה שמתחילין בבי״ת כמו בוקק, בלע, בלל, בטל, בתה ועוד ובאמת מבואר קושיא זו בתנא דב״א מובא לקמן בפנים אכ״א. וא״ת הלא כתיב בבית בכה תבכה ומתרץ הא נאמר באל״ף איכה וקללה של ארור עכ״ל. ונראה הביאור כיון דהתחלה של איכה הוא באלף לשון קללה א״כ שוב אין ראיה מה שהאותיות שלאחריה הם ג״כ בלשון קללה. - וראיתי הרבה דוחקים א״ע בפירושים שונים בביאור קושיא זו, ויש מי שמפרש דהכוונה בהמדרש שהי׳ צריך להתחיל באל״ף אלהים ברא
כמגלה ט. ע״ז אמר דלא רצה להתחיל בענין ארורה יען כי שם אלהים מורה על מדת הדין. ואמרו שאין העולם מתקיים במדת הדין ושרי לי׳ מארי׳ למפרש זה דערבב מדת הדין עם לשון ארור. ומבואר בזהר ויגש וז״ל אע״ג דאל״ף איהו את דרזא עלאה בגין דלא למיהב דוכתא לסטרא אחרא דאקרי ארור לא אתברי עלמא. ע״כ. אמנם מ״ש לפרש דהי׳ צריך להתחיל באלף היינו אלהים
כמגלה ט. מפורש כן בתנדב״א שם ועי׳ בזקד״נ. ובגוף הקושיא דמצינו הרבה לשונות של קללה באות ב׳ נ״ל לפרש עפמ״ש באודרע״ק מובא לקמן בפנים אי״ב. בלבל הלשון בבי״ת. שחת העולם בבי״ת בלשון בקע. וחושב זאת בין הלשונות של ברכה. ומבואר דלשונות אלו של קללה דהם לצורך אבוד הרשעים נחשבים ג״כ ברכה לצדיקים [עי׳ בספר אגודה סוף מס׳ ר״ה מובא בט״ז או״ח תקפ״ג] א״כ שוב לא קשה כלל מהא דמצינו הרבה לשונות של קללה בלשון ב׳, וכיון דעיקר לשון ברכה הוא בבית וארור באלף פתח בבית.
6. ב׳ עולמים תנחומא כאן, אותיות דר״ע, מדרש תדשא פ״א, ומדרש כונן, ולק׳ אל״ה.
7. מלמטה מאחוריו. במדרש רבה נדפס מכתבי ידות (ברלין תרס״ג) הגירסא ואחד לאחריו ול״ג מלמטה וכ״ה באו״ז בא״ב סי׳ ט״ו וכן בירושלמי חגיגה פ״ב, ובפסקתא פכ״א, משמע כגירסא זו׳ ובס׳ ברוך שאמר לרבינו שמשון ז״ל בדכ״א, ובד״ט, הביא לשון הב״ר והירושלמי והביאו הב״י להלכה באו״ח סי׳ ל״ו. וז״ל ויהי׳ לה (לבית) מקל על פניה לצד שמאל ועוקץ קטן למעלה לצד ימין נוטה לצד אל״ף כדאמרינן בירושלמי דחגיגה מפני מה יש לב׳ שני עוקצין אחד למעלה ואחד לאחוריו וכו׳ ע״כ יהיה העוקץ נוטה לצד ימין עכ״ל ולפי לשון המדרש כאן צ״ל הכוונה על העוקץ עב של מטה ואין ראי׳ דצריך עוקץ למעלה ועי׳ בספר הבהיר סי״ד. - ה׳ שמו. בירושלמי הגירסא אדון שמו, ובמרדכי בהלכות קטנות סי׳ תתקנ״ג כ׳ מראה בנקודה שלאחריו כלומר אל״ף פי׳ אלהים שמו, ורש״י במדרש פי׳ אל״ף שהוא אחד וכ״כ באו״ז סי׳ תקנ״ב, ועי׳ מתנ״כ.
8. אל תקרא ב״י. ראיתי בס׳ מדרש הגדול (הנדפס מכתב יד הבא מתימן קנטאבריגיא תרס״ב) בפ׳ בראשית בענין זה חושב הרבה אותיות בהברה אחרת וגם בית כותב בסגנון זה בֵי, וראה בס׳ הבהיר לקמן אות כ״ג מבואר אל תקרא ב אלא בית עיי״ש.
9.
אחד זכר. מבואר כן בגמ׳ ב״ב עד: אר״י אמר רב כל מה שברא הקב״ה בעולמו זכר ונקבה בראם. ומצינו דאף בצמחים יש זכר ונקבה ע״י ב״ר פמ״א
ופסחים נג. ברש״י ד״ה בדנסחי, ובערוך ערך נסן. ורבינו בחיי פ׳ תזריע וכ״כ חכמי הטבע, ועי׳ בזהר ויחי רלח. ובראב״ד בפי׳ לספר יצירה פ״ג מ״ה שמבאר דאף בדומם מצינו זכר ונקבה כמו בצומח חי מדבר. - ועי׳ לקמן בפנים אל״ו כל מה שברא הקב״ה בעולמו תאומים נבראו וע״פ חכמת הקבלה מבואר דאף בענינים רוחניים יש מקום לשֵם זכר ונקבה למשפיע ומקבל, לדין ורחמים, והכל יש לכוון בלשון חכז״ל כל מה שברא הקב״ה בעולמו.
10.
בל ולב צריך ביאור הכוונה מה זה מדות ״בל ולב״ ואולי י״ל דהפ׳ היא דכל היא לשון שלילה והסרה והכוונה אם יהי׳ לו מדת ענוה כמבואר בחכז״ל סוטה כ״א אין ד״ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו ״כמי שאינו״ ובאבות דר״נ פכ״ו, כאסקופה הנדרסת שהכל דשין עלי׳, ועיין
חולין פ״ט. ולב ר״ל הא דרחמנא לבא בעי
סנהדרין ק״ו ע״ב. ובפי׳ התוס׳ הנקרא הדר זקנים (ליוורנו תר) איתא והתורה מתחלת בבי״ת ומסיימת בלמ״ד כלומר בל והיינו דכתיב ומשפטים בל ידעום. עו״כ שם כנגד ל״ב חוטין שבציצית ששקולה כנגד כל המצות ובפי׳ הרא״ש הנדפס שם כ׳ כנגד ל״ב חדרים שיש בלב.
11. נכנסה תי״ו. הא דלא נכנסו האותיות כסדרן מבואר בתקוני זהר בהקדמה טז. מובא לקמן בפנים אות ק״ה משום דבמדת הדין אתברי עלמא נכנסו שלא כסדרן שזה מורה על דין וראיתי בפי׳ זקוקין דנורא על התדב״א פל״א שהאריך בענין זה והביא דברי הציוני שהדבר מקובל שהאלפ״א בית״א כתובה היתה בזרוע של הקב״ה על סדר תשר״ק,וכ׳ ממש לפרש כמ״ש בתק״ז הנ״ל עיי״ש ולא הביא דבריו. וראה לקמן בפנים אות כ״ח, ל״ב, ל״ד. ובמדרש עשרת הדברות דבור ראשון.
12.
אין ראוי לומר. ראה
מגלה ט׳. ושבת ל״א. ומדרש רבה בחוקותי. וביאור זקד״נ. ומ״ש לעיל בביאור אות ז׳.
13. אל תקרא. באור הגנוז פי׳ אל תקרי בֵית אלא בַיִת. - ועי׳ באי״א באותיות דר״ע שאיתא ג״כ אל תקרי כעי״ז.
14. למיהב דוכתא. וכו׳ ראה לעיל בביאור אות ז׳ מ״ש וצרף לכאן.
15. אלף עולמות. בב״ר פ״ג ופ״ט ופי״ב איתא הלשון מכאן שהי׳ הקב״ה בורא עולמות ומחריבן ועי׳ במדרש תהלים לד ומדרש קהלת. ולשון זה אלף עולמות ליתא. ועי׳ בדרוש אוה״ח להתפ״י בסוף סדר נזיקין מ״ש בענין זה ובמקא״ה.
16.
תלת סטרין. שלש רוחות דרש זה מובא סתמא ברבותינו בעה״ת לפיכך התחילה התורה בבית לפי שהעולם דומה לב׳ שהוא מסובך משלש רוחותיו ורוח צפונית אינה מסובבת. וכ״ה בחזקוני ריש בראשית והרמ״א בספרו תורת העולה ח״ב הביא זאת בלשון אמרו חכז״ל במדרש למה התורה מתחלת בב׳ מה ב׳ סגורה מג׳ רוחות וכו׳ ולא מצאתי כעת הדברים במדרש במקום אחר רק במדרש הנעלם הנ״ל וכן בס׳ רזיאל המלאך בזה״ל. בית זה עולם הזה שיש לה שלשה דפנות כמו
ב י׳ שנברא בעשרה מאמרות כנגד י׳ דברות. ת׳ זו תחיית המתים אף כי יש בס׳ רזיאל הרבה מדברי הרוקח נמצאים בו גם מאמרים קדמונים מחז״ל ועי׳ מ״ש במבוא בערך רזיאל.
והנה מקור הדבר דרוח צפונית אינה מסובבת הוא בג׳ ב״ב כ״ה. העולם הזה לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת. וכעי״ז מבואר בפרדר״א פ״ג רוח פנת צפון ברא ולא גמרו. אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוה יבא ויגמור את הפנה הזאת. ועי׳
מנחות כ״ט: העולם הזה נברא בה״י מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ובשטמ״ק כ׳ דהי׳ גי׳ ברש״י בברייתא דשמואל מצאתי [לפנינו בבד״ש ליתא ועי׳ רש״י ישעיה ט׳ י״ג, שהביא ג״כ בשם ברייתא דשמואל וליתא לפנינו] העולם דומה לאכסדרה שאין לה אלא שלשה זויות והעולם הזה אין לה אלא ג׳ זויות לפי שמרוח צפונית אין לה זויות ע״כ ואולי מכאן מקור המדרש כמו שדרשו הטעם שנברא בה״י מפני שדומה לאכסדרה וכו׳ כן י״ל על בי״ת. ועי׳ בזהר ח״א קמ״ה. ובעיקר דבר זה דהעולם פתוח לצד צפון האריך הרמ״א בתורת העולה שם דלכאורה קשה דידוע ומפורסם שהעולם כולו מסובב וכל מה שאפשר לפרש דברי חז״ל שלא יחלקו על המפורסם ולקרבן אל השכל מה טוב ומה נעים ומבאר באריכות איך כוונה עמוקה בסוד התכונה מונח בדקדוק דברי חכז״ל ואינם כפשוטם, עיי״ש ובמק״א כ׳ דבאמת מצינו מפורש לחכז״ל שכ״כ עי׳ בירושלמי ע״ז פ״ג ח״א ובמדבר רבה פי״ג דהעולם עשוי ככדור ועי׳ זהר ויקרא י׳ וזהר חדש ט״ו דעלמא גלגל הוא ככדורא וכד מתכסיא מינן נהיר לאינן דדרין תחות לן, דבר אשר הי׳ נעלם ומכוסה מכל החכמים שבעולם, מימות עולם עד שנת רנ״ב לאלף הששי שנתגלה מדינת אמריקא ונודע מקודם רק לחכז״ל ברוח קדשם הדובר מפיהם, וזה הוא ראי׳ מוכרחת (ובמק״א כ׳ עוד דוגמאות כאלה) שכל מה שנאמר בענינים אלו שאין לנו הבנה הוא רק מקוצר השגתנו בדבריהם הקדושים ועי׳ בתקוני זהר די״ח. שכ׳ דהארץ היא מרובעת כדכתיב
(ישעי׳ יא יב) מארבע כנפות הארץ וראיתי מפרשים הכוונה של הפסוק על היבשה דנקראת ארץ ויש לה קצוות אף דהארץ יש לה יותר קצוות אין קושיא מלשון זה
כמנחות מ״ג: ואכמ״ל].
17.
בתורה כולה ברא ראה לקמן בפנים אות לד ומ״ש בביאור וצרף לכאן.
קומטרא פי׳ ארגז עי׳ רש״י
ברכות כו. ד״ה אקמטרא, והכוונה דהבית נעשה לכלי שבה באו כל האותיות.
18. ראה בהק׳ תקוני זהר טז. מובא לקמן בפנים אות ק״ה.
19.
פתיחת תורתי. בירושלמי פ״ב דחגיגה ה״א לאחר שהביא המאמר בבית נברא העולם הביא הא דאר״א בשם ר״י בשתי אותיות נברא שתי עולמות כי ביה ה׳ צור עולמים וכמבואר
מנחות כט. בה״י נברא עוה״ז ולכאורה נראה דדרש זה כחולק על הדרש בבית נברא העולם. ולפ״מ דמבואר כאן מפורש דאין המדרשות חלוקים כלל דהפי׳ בבית נברא העולם היינו שתכלית הבריאה הוא בשביל התורה שמתחלת בבית ורומזת על כל הדברים שדרשו אך גוף בריאת עוה״ז היתה בה״י כמו שדרשו מקרא ביה ה׳ צור עולמים. ועי׳ לק׳ בפנים אס״ב ואפ״ו מפרקי היכלות ובביאור, ובזהר רות מובא לעיל אות ל״ב דמקשה על הא דאמרינן בבית נברא העולם הא מבואר דבתורה כולה ברא עיי״ש מה שמתרץ.
20. א״ר נחמיה מאמר זה וכן כל הדרשות ממדרש מי השילוח שהבאתי בפנים העתקתי מספר איומה כנגדלות [נדפס קוסטנטינא של״ז] שהביא י״ח דרשות ממדרש זה על פסוק בראשית. והנה על אודות מדרש מי השילוח בכלל וי״ח דרשות שהבאתי בספרי בפרט כתבתי באריכות במבוא לספרי ואכ״מ. וראיתי פה להעיר כי הקפתי סוף המאמר מתיבת ושניהם (וכן במאמר אות ל״ו) יען לדעתי נראה שזה הוספת המחבר הנ״ל אף כי הרב פעלים בספרו אות מ׳ (הביא רק ד׳ דרשות) סובר כי כולו הוא לשון חכז״ל אבל כבר הוכחתי בהמבוא בראיות כמ״ש והדרשה רמז לעוה״ז ועוה״ב מוזכר לעיל אות ח׳ מב״ר.
21. תאומים נבראו. ראה לעיל בביאור אות יח מ״ש מג׳ ב״ב עד: וצרף לכאן.
22.
בית במילואו באור זרוע הגדול בא״ב אכ״א כותב בעצמו ממש כדברים אלו, וסיים בית ה׳ דתו איזה בית ה׳ מקום דתו במקום שלומדים דתו (עי׳
ברכות ח.), והאותיות האמצעות רומזים אל השם כי הם בגימטריא שם הנכבד. וכן ראיתי בכתבי יד הבאים מתימן ובאיזה ספרים נדפסים במקום השם כותבין שני יודי״ן ואות וי״ו באמצע ומה שהוסיף המגיה בס׳ רב פעלים אות מ׳ תיבת [וז״ל] טעות הוא כי כל הלשון שם של הרב פעלים ולא כמו שחשב שהוא לשון ס׳ איומה כנדגלות.
23. של עולם. במדרש הגדול פ׳ בראשית מביא דרשה זו עד תיבת עולם. וסיים ע״ז שכל הברואים זה עילת זה וזה מפני זה והכל חוזר לעילה אחת והוא אמתו של הקב״ה ע״כ. ונראה שהוא הוספת המסדר,והמו״ל לא ידע למצוא מקור למאמר זה. ולפנינו מבואר: אל תקרי מאתי. לפנינו הכתיב מי אתי והקרי מאתי ועי׳ בתרגום ובב״ר, פ״ג רוקע הארץ מאתי מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם וכ״ה במדרש תהלים כ״ד.
24.
במעשה בראשית משנה חגיגה יא: ורש״י בגמ׳ יג. כ׳ מעשה בראשית ומעשה מרכבה ברייתות הן, ושם ד״ה סתרי תורה כגון מעשה המרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית והיא ברייתא. - (ובהמבוא אות מ׳ כ׳ אודות זו הברייתא) והתוס׳ שם כ׳ אין דורשין במעשה בראשית פי׳ ר״ת הוא שם מ״ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו וראה בזהר תרומה קט. ובספר התמונה בסופו בקונטרס סוד ה׳ מבואר איך יוצא שם זה המרומז בר״ת של תפלת רנבה״ק, מפסוקים אלו של בראשית ע״י צירופים שונים [ועי׳ בס׳ הליקוטים להרב האי גאון ז״ל אריכות בזה, ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ ר״כ מה שביאר בענין זה. וברא״ש יומא פ״ח אי״ט מ״ש בשם הרב האי גאון דהשם שהי׳ הכה״ג אומר ביוה״כ היא שם מ״ב אותיות ועדיין מצוי בישיבה בקבלה וידוע לחכמים. וברש״י ע״ז י״ז: ד״ה עליו שהי׳ הוגה את השם באותיות דורשו במ״ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ. ותוס׳ שם יח. ורש״י ברכות כ״א ר״י עלה לרקיע ע״י שם בברייתא דמעשה מרכבה ורש״י
בקידושין עא. כ׳ שם בן שתים עשרה ובן ארבעים ושתים לא פרשו לנו ע״כ ונ״ל כוונתו דחז״ל לא פרשו ולא גילו לנו כנ״ל משום דאין דורשין במעשה בראשית רק מסרו להם בקבלה. עי׳ רש״י
סוכה מ״ה. מ״ש לפרש שם ע״ב. ובמרש״א קדושין ע״א, ובפי׳ הראב״ד לספר יצירה פ״א מ״ג, ובכוזרי מאמר שני, וברמב״ן עה״ת ריש בראשית, אמנם הרמב״ם ביסודי התורה פ״ד ה״י ובס׳ המורה כ׳ דהדברים שביאר בפ״ג ובפ״ד הוא הנקרא מעשה בראשית (היינו ידיעות גופות הנפרדות וטבעם וצורתם ומהלך הגלגלים כ״ז יקרא מעשה בראשית (פירוש). וכ״כ במדרש הגדול דידיעת השמים והארץ וכל הנהוה מהן וטבען ומנהגן נקרא מעשה בראשית והא דאין דורשין בהם כ׳ הרמב״ם לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין. וכ״כ בפיהמ״ש לחגיגה עיי״ש.
25. אין פוחתין. מלומר בראש השנה בתפלת מוסף עשרה פסוקים של מלכיות כו׳. בראשית נמי מאמר. ואע״ג דלא כתיב ביה ויאמר יהי שמים כמאן דכתיב דמי דבאמירה נמי איברי עלמא (רש״י) וראיתי בענין זה חמשה שיטות איך הוא החשבון של עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. דהנא בקרא עד פ׳ ויכלו יש עשרה פעמים ויאמר אלהים ואלו הן יהי אור, יהי רקיע, יקוו המים, תדשא הארץ, יהי מאורות, ישרצו המים, תוצא הארץ, נעשה אדם, פרו ורבו, הנה נתתי, ושבעה הראשונים לכ״ע המה בחשבון עשרה מאמרות. אך על שאר השלשה יש בזה ה׳ שיטות. א) לפי הגמ׳ ר״ה ומגלה, מבואר דבראשית נמי מאמר ועל שאר הט׳ אינו מפורש אך לפי פשטות הדברים י״ל דפרו ורבו לא חשבינן משום דבי׳ כתיב ״ויאמר להם אלהים״ לא כמו באידך ויאמר אלהים א״כ זה לא נחשב בכלל מאמר לבריאת העולם רק לציווי או לברכה וכן י״ל לפירש״י והרמב״ם באבות פ״ה מ״א בעשרה מאמרות נברא העולם (ועי׳ בר״י שם ודבריו צ״ע אם לא כש״ר) ובמקום זה חשבינן בראשית. אמנם ראיתי בלקח טוב הנקרא פסקתא זוטרתי בפ׳ בראשית מפרש העשרה מאמרות וחושב בראשית וט׳ ויאמר שבפרשה ראשונה ומפיק ויאמר הנה נתתי ולפ״ז אולי גם לשיטת הבבלי כן הוא ולא כמ״ש דלא חשבינן פרו ורבו. והטעם י״ל דבמאמר הנה נתתי לא נברא דבר חדש כמו במאמר דפרו ורבו שניתן לה כח ההולדה ושלטון האדם על הבהמה. ב) בבראשית רבה פי״ז דאינו חושב פרו ורבו, הנה נתתי, ובמקום זה חושב בראשית למאמר וכן ורוח אלקים למאמר. שיטה ג) בב״ר שם לר׳ מנחם בר״י דמפיק ורוח אלקים, וחושב ויאמר דבפרשה ב׳ לא טוב היות וגו׳, שיטה ד) בפרדר״א פ״ג וזהר ויקרא יד. ובמחזור ויטרי פ״ה דאבות מביא דגם בפסיקתא חשיב עשרה ויאמר אך במקום פרו ורבו מביא לא טוב ובראשית לא חושב למאמר. שיטה ה) בתק״ז בסופו מזהר חדש קעב. חשב בראשית וט׳ ויאמר אך מפיק נעשה אדם, ואולי גם שיטת הבבלי כן לא כמו שכ׳ מתחלה דמפקי פרו ורבו או כמ״ש הלק״ט. וצריכים לבאר במאי פליגי. והנה הזהר והפרדר״א דלא ס״ל כהבבלי ולא חשבו בראשית למאמר י״ל בפשוטו דפליגי בפי׳ הקרא דבראשית דהמה סוברים כדעת ר׳ יהודה בב״ר פ״ג דס״ל דאורה נברא תחלה ולפ״ז מלת בראשית סמוכה וכפירש״י כאן שבראשית קאי על ויהי אור, והבבלי יסבור כדעת ר׳ נחמיה שם דהעולם נברא תחלה וכמ״ד בחגיגה יב, דעשרה דברים נבראו ביום ראשון ולפ״ז בראשית אינו סמוך, וכפי׳ הרמב״ם והרמב״ן דהוא דיבור בפני עצמו, אף דיקשה לפ״ז על פירש״י שפי׳ כאן דלא כהבבלי, כבר עמד בזה גם המרש״א בר״ה עי״ש מה שתירץ, וכן שיטה ג׳ אפשר לפרש שפיר דלא חשיב רק בריאה חדשה ופרו ורבו, וכן הנה נתתי, אינם רק ציווי משא״כ לא טוב דהוא בריאה. ולשיטה ד׳ הא דלא חשיב פרו ורבו כ״כ לעיל הטעם משום דכתיב ויאמר להם. אך שיטה ה׳ של התק״ז דחשיב פרו ורבו וכן הנה נתתי ומדוע אינו חושב נעשה אדם רק פ׳ לא טוב, צ״ב ואולי י״ל כיון דהכ׳ אמר לא טוב ואח״כ הי׳ גמר הבריאה של אדם כן למ״ד דו פרצופין נבראו מש״ה י״ל דבמקום נעשה אדם חשב לא טוב וגו׳ שזה הי׳ הסוף והגמר של נעשה אדם. ויש להאריך בביאור כל שיטה בפרטות ואכ״מ.
26. אין פוחתין. כשקורין בס״ת להג׳ קרואים אין לפחות לכל הג׳ ביחד מעשרה פסוקים, ועי׳ במס׳ סופרים פכ״א.
27.
שיתין חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים (פרש״י)
ובסוכה נ״ג. על הא דכרה דוד שיתין כ׳ רש״י ולא ס״ל דמששת ימי בראשית נבראו, ואי ס״ל שמא נתמלאו עפר או צרורות, והתוס׳ כאן תי׳ דתרי אמוראי נינהו אליבא דר״י אמנם המרש״א כאן תי׳ לפמ״ש רש״י במכות י״א בשם הירושלמי סנהדרין דשיתין שכרה דוד היינו יסודו של בהמ״ק א״כ לא קשה כלל דשני דברים הם ושם אחד להם. ועי׳ מרש״א
סוכה נג. ובגמ׳
מעילה יא: ובמאירי כאן ולק׳ אות ע׳. צ״ב.
28.
בראשית משום שעד המבול הוי ענין בפני עצמו וכן בויקרא, וצריך ביאור מדוע מתיר ר״י דווקא שני ענינים אלו, ובמס׳ סופרים פ״ה ה״ט איתא בזה״ל אין עושין שמע הלל מגלה לתינוקות ר״י מתיר מן בראשית עד המבול מן ויקרא עד ויהיא ביום השמיני ושאר כל הספרים אסור ע״כ ובירושלמי מגלה לפנינו אות מד מבואר דר״י מתיר אף בוידבר עד ויהי בנסוע ולפ״ז צריך להבין מדוע מוזכר בגמ׳ רק שני ענינים אלו ואולי י״ל דר״י מתיר רק משום דצריכין להתינוקות להתלמד וא״א שיה׳ להם לכ״א כתובה כל התורה ולפ״ז כיון דמבואר במדרש לקמן אות מט. דמתחילין לתינוקות מויקרא ולקמן אפ״א משמע מבראשית משה״כ הזכיר רק שני פרשיות אלו [והא דויקרא עד יום השמיני י״ל ג״כ לפ״מ דמבואר במדרש קהלת פ״א דויהי ביום השמיני הי׳ ראוי להיות תחלת הספר אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה] והא דמבואר בירושלמי מן וידבר, והבבלי לא חשיב זאת י״ל דבזה יש טעם וסברה אחרת לפ״מ דמבואר
בשבת קטז. דס״ל לרבי דויהי בנסוע הארון פרשה בפ״ע וחומש וידבר נחשב לג׳ ספרים ומשה״כ שפיר מובן הטעם דשרי למכתב וידבר עד ויהי בנסוע משום דזה ענין בפני עצמו וכיון דאין בזה טעם אחד עם אידך משה״כ לא חשיב לי׳ בגמ׳
גיטין ס.29. ארסקינס כלומר השר ר׳ שמואל דאמר אין קורין ברבים לאו מדינא קאמר אלא אוקיר אוריתא, לכבוד התורה הוא דאמר הכי שישימו הצבור על לבם ויקנו ס״ת שלימה כי הא, דצנברא, עיר ששמה צנבר, מן גו דנפשיהון עגומה, שהי׳ נפשם עגומה על ביטול קריאת התורה קנו להן ס״ת אחרת שלימה, (קה״ע) והפנ״מ פי׳ דארסקינס שמו של רשע, אוקיר אוריתא ששרף את התורה בצינברא, ונשתייר מקצת שלא נשרף ובאו לשאול. וראיתי בשיר״ק שתמה על המג״א סי׳ קמ״ג ס״ב שכ׳ להלכה דהיכא דאין ס״ת קורין בחומשים שלנו בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה, דמדברי ירושלמי אלו מפורש דמוטב שלא לקרות כלל מלקרות בחומשים כדי שישימו לבם לקנות ס״ת ונשאר בצ״ע׳ ולפענ״ד נראה דל״ק ולפלא שלא הביא דדברי המג״א המה מהתניא ס״ו שכ״כ וכדי שלא תשתכח תורת קריאה מנהגנו לקרות בחומשים שאינן עשויים בגליון ואין אנו מברכין לא לפני׳ ולא לאחרי׳ ע״כ ומקור דברי התניא המה בשבלי הלקט סי׳ ל״א תשובה ארוכה מרבינו מאיר דמצריך לברך אפי׳ בחומשין שלנו דמצינו ענש על שלא ברכו בתורה תחלה עייש״ה והר׳ אביגדור כהן צדק מדחה מה שמתיר לברך משום דיש חשש לא תשא, אבל קריאה לבד נראה דמתיר, וכן משמע מתשובת רש״י שהביא והמה בס׳ האורה לרש״י סי׳ קנ״ו, וכן במחזור ויטרי לרבינו שמחה סי׳ קי״ט האריך בזה לדחות דעת הסוברים דמותר אף לברך אבל לקרות בלא ברכה לא שמענו איסור והרשב״א בתשובה הביאו האורחות חיים הל׳ קריאת ס״ת ובב״י סי׳ קמ״ג עייש״ה שסובר ג״כ כשיטת הראשונים דאסור לברך וסיים ולא ראיתי מי שעשה מעשה גם בכפרים שאין ס״ת וקורין בספרים שאינן נגללים ואינן נכתבים כהלכתן לא ראיתי מי שבירך לעולם בהם לא בתחלה ולא בסוף, הרי מפורש דס״ל ג״כ דמותר לקרות בלא ברכה והב״י הביא דברי המרדכי בפ׳ הניזקין שכ׳ בשם הראב״י לדחות אותן המתירין לקרות בחומשין דידן משום שיש בהן כל ה׳ חומשין ולא שייך הטעם מפני כבוד הצבור וכ׳ דמדברי ירושלמי אלו מפורש דטעם אחר יש בו שתהא נפשם עגומה עליהם ולפ״ז פשוט כמו בגמ׳ גיטין ס׳ דשאלו אם מותר לקרות בחומשין הפי׳ לקרות בברכה ה״נ בירושלמי מהו לקרות בספר הפי׳ בברכה ע״ז א״ל אסור אבל בלא ברכה שפיר י״ל דצריכין לקרות והטעם דנפשם עגומה עליהם שייך שפיר בזה דלא יברכו, וכן משמע מלשון המרדכי שם דסיים ואסור להזכיר ש״ש לבטלה ומשמע מזה דמ״ש שם מוטב לא יקרא ר״ל בברכה. ולפ״ז מיושב שפיר קושיית השיר״ק, וע׳ בשו״ת הרמב״ם סי׳ ט״ו שמתיר לקרות אף בברכה וכן בסט״ז נדפס תשובת חכמי נרבונה שהתירו וטעמו דעיקר הברכה אינו על הס״ת כמו על שאר מצות רק על הקריאה א״כ מאי נ״מ ובתוך הדברים כ׳ ״וכי עלה על דעתו של מי לאסור קריאה בלא ברכה״ ועי׳ בתשובת הרשב״א הנ״ל אריכות לדחות דברי הרמב״ם ומ״ש הב״י שם לתרץ דפסולי הס״ת היינו לענין מצות כתיבת ס״ת דלא קיים, ובעיקר ד״ז אם מוטב שלא לעשות כלל המצוה מלקיימה שלא כהלכתא כ׳ בהגהותי להמאסף ״דגל התורה״ שהוצאתי לאור בסי׳ ס״ט והבאתי מכ״מ בש״ס בענין זה עיי״ש. - ויש להסתפק בחומשים הנדפסים שלנו דחומשים שלהם הי׳ כתובים בספר רק דלא הי׳ נתפרין בגידין וכדומה, ונראה לפי הטעם דמבואר בשבה״ל שם דההיתר משום דחובה לקרות שלא יהי׳ ג׳ ימים בלא תורה, והיכי דכתיבי אע״ג דלא כתיבי כמצותי׳ אין בזה משום דברים שבכתב א״א רשאי לאומרן בע״פ כיון דכתיבי לפנינו, א״כ מטעם זה שייך שפיר לומר אף בחומשין הנדפסין, וכן הראי׳ שהביא שם מהא דקוראין הפטרת בחומשין שלהם, א״כ ה״ה לנו שקוראין הפטרת בחומשין הנדפסין, במקום שא״א לקרות בס״ת כשירה (כגון אותן הנוסעין בספינות ואין עמהם ס״ת) י״ל דצריך לקרות בלא ברכה בחומש הנדפס, ודו״ל דרק בחומשין שלהם שהי׳ כתובים והי׳ להם קצת קדושת ס״ת כדמשמע מלשון קצת ראשונים משא״כ בחומשין הנדפסין דלפי טעם הנ״ל אין לחלק וצ״ע.
30.
מביט בתורה ובורא. פרד״א פ״ג. תנחומא כאן. תנדב״א פל״א. מדרש כונן. מדרש הנעלם בראשית זח״ב קס״א: עיין לקמן בפנים. ורש״י במדרש פי׳ מביט בתורה כמו שכ׳ בס׳ יצירה שברא העולם באלפא ביתות. ועי׳
ברכות נ״ה. יודע הי׳ בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. - ודרך פשוטו יש לפרש ג״כ בכמה אנפין, והעיר אותי ידידי הרב רש״א ווערטהיימר שליט״א מפה דבילק״ש הביא הגירסא. והתורה אמרה בראשית ״בי בראשית״ ברא וכו׳.
31. מה טעם. עי׳ במדב״ר פכ״ג, ותנחומא מסעי א״י, ושה״שר פ״א פ״ד. אומה של בזוזות שבזזו את הארץ מיד ז׳ אומות. ועי׳ בריב״א עה״ת וברע״ב ומהרא״מ מ״ש בענין זה את הבראשית וכו׳ לפנינו במדרש הגירסא הגיד להם את כל הדורות ואח״כ מתחיל ציון ג׳. בראשית אבל במדרש הנדפס מג׳ כתבי ידות (ברלין תרס״ג) וכן ברמב״ן עה״ת הגירסא כמו שהעתקתי בפנים.
32. בזכות חלה ומעשרות וביכורים. הרמב״ן בפי׳ התורה כתב לפרש כוונתם זו שמלת בראשית תרמז כי בעשר ספירות נברא העולם וכו׳ וכאשר ימנה אדם עשר מדות ויפרוש אחת מעשר רמז לעשר ספירות ויתבוננו חכמים בעשירית וידברו בה, והחלה מצוה יחידה בעיסה תרמוז בזה וכו׳ וא״א להאריך בפי׳ זה הענין וכו׳ אבל הזכרתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה המלעיגים על דברי רבותינו עכ״ל ועי׳ באע״ז בהקדמה דרך ד׳ ובדרך פשט י״ל דמצינו חלק גדול מן המצות אשר המכוון שלהם הוא ליתן הראשית להשם כמו חלה ומעשרות וביכורים, וכן תרומה, בכור אדם, ובכור בהמה, פטר חמור, ראשית הגז, מתנות ועוד. וזה לרמוז כי העיקר והתכלית של חיי האדם צריך להיות לעבודת השם והכל נגרר אחר הראשית. אם האדם נותן הראשית להשי״ת וזה הפירוש דבשביל ג׳ דברים אלו דמעשרות כולל כל הנ״ל נברא העולם וזה נרמז בקרא בראשית בשביל התורה שהרבה מצוות ממנה הם נכללין בענין ראשית בזכותם נבראת העולם כנ״ל, ועי׳ בתקוני זהר תיקון ארביסר מובא לקמן, אות קכ״ה ועיי״ש תקון י״ז מבואר כדברי הרמב״ן.
33. ששה דברים לשון המאמר הזה הוא בבראשית רבה פ״א א״ה רק לשון הדרשה דשש קדומות נכללו בתיבת בראשית בראשית ליתא בב״ר ועוד יש שם שינוים וכנראה הי׳ כן הגירסא לפני הבעל מדרש הגדול.
34. בתורת כהנים בפסיקתא רבתי פט״ז ובתנחומא צו באריכות וסיים אילולי התינוקות שקורין בסדר הקרבנות לא היה העולם עומד. וראה לק׳ מאמר פ״א. ובש״ע יו״ד סי׳ רמ״ה בש״ך סק״ח.
35. בזכות ישראל. ברש״י כאן פ״א הביא דרשוה רבותינו. בשביל ישראל שנקרא ראשית. וכן בלקח טוב הביא דרשה זו והמו״ל שם העיר דמקור המאמר נמצא בילקוט בראשית א״ב. וכ״כ בלקוטים בסוף ס׳ זכור אברהם. ובמדרש תנחומא הנדפס מכת״י בראשית אות יוד יש שם ג״כ המאמר והעיר המו״ל כי משם נובע מקור לדברי רש״י. ולפלא על שני הבקיאים במקצוע זה שלא ראו כי מפורשים הדברים במדרש רבה שלא במקומו ויקרא ל״ו המובא בפנים. וכ״מ באודרע״ק לק׳ אות נ״ג. ובסד״ר דבראשית לריכה״ג לק׳ באע״ז. ובמדרש תנחומא איתא מקדם ברא אלהים אין כתיב כאן ומתחלה אין כתיב כאן אלא בראשית אלו ישראל שנקראו ראשית.
36.
צריכה להדרש. י״ל הכוונה עפמ״ש הרע״ב בפיה״ת לפרש הקושיא דלא הי׳ צריך להתחיל מבראשית שהביא רש״י דהפי׳ מ״ט ערב מעשה בראשית עם התורה הי׳ ראוי לעשות ממנו ספר בפני עצמו כיון דלא ניתן לדרוש ע״כ. ומבואר במדרש לקמן אות פ׳ להגיד כח מעשי בראשית א״א אלא שסתם הכתוב הרי דמעשה בראשית הכתובים לפנינו סתומים, והזהר כ׳ דאף כל מעשה אבות אין לחשוב הדברים כפשוטן (ועי׳ בירושלמי מועד קטן פ״א ה״ז אין למדין מקודם מ״ת
ויומא כ״ב.) ולפ״ז י״ל דגם כוונת המדרש כיון דכל מעשה בראשית לא ניתנו להדרש ורק מהחודש הזה לכם שאז התחילה גאולת מצרים ונכנסו לכלל עם ישראל כדרשת חז״ל לכם אתם מונים ללבנה ואוה״ע לחמה ועי׳ ש״ר פט״ו. משבחר הקב״ה בעולמו קבע בו ר״ח ומשעה זו ניתן להדרש כל מה שנצטוו. א״כ לא הי׳ צריך לערב מעשה בראשית הסתומים שלא ניתנו להדרש עם התורה כולה שנתנה להדרש. ע״ז תי׳ המדרש כיון שהקדימו נעשה לנשמע היינו אחר שקבלו עליהם שיקיימו התורה אף שלא יבינו הטעם משה״כ גלה להם מה ביום ראשון אף שלא ניתנו הדברים להדרש. ועי׳ מ״ש לקמן אות נ״ב בביאור.
37.
א״ר יצחק. מכאן מקור לדברי רש״י כאן, ורש״י בתהלים קיא הביא דברי המדרש תנחומא אלו, וכ״ה בילקוט בא רמז קפ״ז. וכבר העיר בזה האזולאי בשה״ג ערך רש״י על מי שכתב דרש״י פתח א״ר יצחק להזכיר את אביו שלא הי׳ בר אוריין ושאל אותו מפני מה פתח בראשית, מלבד דז״א דרש״י במס׳ ע״ז עה. מזכיר פירושי אביו מפורש הדבר דזה טעות דמובא בזהר בא לט. וכן בילקוט וכעת כאשר נתגלה התנחומא הישן מצינו מפורש מקור הדברים בשם א״ר יצחק. ועי׳ מ״ש בהערות על התנחומא כאן, ופלא שלא הזכירו כי מפורש תחלת הדרשה בשה״ש רבה פ״א א״ד מובא בפנים אות נ״א. ועי׳ בלקח טוב כאן ומ״ש הרא״מ על פירש״י.
אלא מהחדש הזה. רש״י בפירושו כאן כתב הטעם שהי׳ צריך להתחיל מהחדש הזה, מפני שהוא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ועל זה הקשו בעלי התוס׳ ושאר הראשונים הרי כבר נצטוו על ז׳ מצות ומילה וגיד הנשה ותי׳ דהפי׳ מצוה ראשונה שנצטוו כל ישראל ביחד ולא ליחיד, והרע״ב תי׳ דסבר כמ״ד
בחולין ק: גה״נ לא נאמר עד סיני אלא שנכתב במקומו ואם הי׳ מתחיל מהחדש היה כותב אותם בתורה בשעה שנאמרו למשה, [ועי׳ מ״ש הרמב״ם בפיהמ״ש בספ״ז דחולין ובאגרת בשו״ת] ועי׳ בפי׳ הטור עה״ת ובביאור הרא״מ ונו״כ מה שהאריכו בזה. והנה לפ״מ דמבואר בזהר בא לט: שהביא דרשה זו דר״י משמע דיש עוד טעם בזה דהי׳ צריך להתחיל מהחדש ולפ״ד ל״ק. אך ביפ״ת על המדרש הביא דלפניו בתנחומא הי׳ הגירסא ממש ככל הלשון שהביא רש״י ולא כהנדפס לפנינו.
38.
בראשית ה. ג. הפירוש. חמשה פעמים יש בתנ״ך תיבת. בראשית שלשה הראשונים שחושב המה בתחלת הפסוק, ושנים האחרונים באמצע הפסוק, והנה על מסורה זו מצאנו דרשה בחכז״ל בגמ׳ סנהדרין ק״ג
וערכין יז. א״ר יוחנן משום רשב״י מאי דכתיב בראשית ממלכת יהויקים בן יאשיהו וכתיב בראשית ממלכת צדקיהו וכי עד האידנא לא הוו מלכי אלא בקש הקב״ה להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל יהויקים נסתכל בדורו ונתקררה דעתו בקש הקב״ה להחזיר את העולם כולו לתוהו ובהו בשביל דורו של צדקיה נסתכל בצדקיה ונתקררה דעתו: ופירש״י הו״ל למכתב בשנה הראשונה למלכותו אלא להכי שנה קרא בדיבורי׳ וכתיב בראשית ללמדך מעשה בראשית היה בימי יהויקים שבקש הקב״ה להחזיר עולמו לתוהו ובהו כמו שהי׳ מבראשית ע״כ, ונראה דדרשה זו יסודה על המסורת דמצאנו בג׳ מקומות תיבה זו. לרמז שיש להם איזה שייכות משה״כ קדריש הכי וכן מפורש בלקח טוב הנקרא פסיקתא זוטרתי ועי׳ במבוא בשער המסורה:
39.
יתיר פירוש מלא באל״ף אחר הרי״ש ופעם אחת מצינו בתורה ראשית שאינו מלא (בדברים יא, יב) מרשית השנה, וכן ראשון ביו״ד אחר הרי״ש
(איוב ה. ח.) שאל נא לדור רישון. ולבד אלה בכל המקומות מלא. וקאמר הטעם דמלא לרמוז בראשית לשון ראש שהקב״ה ראש לכל, וכו׳.
40. למה נקרא שמו בראשית נ״ל הכוונה הוא כשנדייק בשמות של החמשה חומשי תורה רואים אנו שלא נקראו כל הספרים על התיבה הראשונה של הספר דהרי ואלה שמות קוראים שמות, במדבר תיבה חמישית מההתחלה וכן אלה הדברים, הרי דהקריאה לא על שם ההתחלה לבד רק גם רמז על התוכן והענין א״כ בראשית דעיקר הספר הוא מספר מסדר הבריאה יותר הו״ל לקרות ברא. דבראשית הרי הוא סמוך לברא ע״ז פי׳ דנקרא בראשית דתיבה זאת משמיענו דהקב״ה הי׳ ראש לכל והי׳ קודם העולם והוא בעצמו ובכבודו מושל בעולמו.
41.
בספר. לשון זה הוא בספר יצירה פ״א מ״א בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה וכו׳ וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר וספור ע״כ. ויש על זה הרבה פירושים מהראשונים ואביאם בקצרה א) הראב״ד והרמב״ן פי׳ דר״ל ג׳ אותיות הראשונות של שם המפורש, כנגד השכל, והמשכיל, והמושכל. ב) רבינו סעדיה גאון ר׳ שבתאי והרב ר׳ אהרן ראש ישיבת בבל פירשו דהם נגד שלשה צירופים מכ״ב אותיות שנחלקו שם בס׳ יצירה לג׳ צירופים. (סוד ג׳ אמות, סוד שבע כפולות, סוד י״ב פשוטות). ג) רבינו יהודה הלוי בכוזרי מאמר רביעי סכ״ה, וכעי״ז גם הר״א מגרמיזא. פי׳ דספר, מנין. ספור, דבור וקול. וספר, ר״ל מכתב אלהים. ופי׳ המבארים אוצר נחמד וק״י דהוא נגד מחשבה דבור מעשה או מכתב. ועי׳ כעי״ז בס׳ אוצר ה׳ ופי׳ מהר״ם בורטיל וכל אחד מהמפרשים האריך בביאור הענין לפי דרכו ולפנינו במדרש מבואר פי׳ חדש דהוא נגד חכמה בינה ודעת (ועי׳
בחגיגה יב. בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ודעת וכו׳) ויש לכוון פי׳ זה עם פי׳ הראשונים הנ״ל. שו״ר בפי׳ הגר״א לס׳ יצירה אופן ב׳ פי׳ כן עפ״ד הזהר חדש הנ״ל וזהר תרומה, וכן כ׳ בפי׳ הנשיא ר״י ברצלוני עמוד קלט עייש״ה:
42.
לבנות בית. בג׳
סוטה מד. אשר בנה אשר נטע אשר ארש לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית, ויטע כרם, ואח״כ ישא אשה. וכ״ה בתוספתא פ״ז, והרמב״ם פ״ה הי״א מדעות הביא הא דיטע כרם בתחלה ואח״כ בית ואח״כ אשה ותמהו עליו מגמ׳ ומקרא. ובשו״ת דברי ריבות סי׳ ר״ל תי׳ דמקרא ולא חללו דמיירי בשנה הרביעית משמע באמת דהכרם הי׳ לו בתחלה ועי׳ בנו״כ ומדברי המדרש כאן מבואר להדיא דגם בית בתחלה הוא דווקא כנ״ל, ודברי הרמב״ם יש לתרץ דלא כל המקומות והזמנים שוים בענין זה והר״מ לא דינא קמ״ל רק כותב דרך כל בעלי דעה וכו׳ ופלא כי לשון הרמב״ם שם ״אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח״כ אם תמצא ידו בית״ וכו׳ מבואר במדרש הנ״ל ״ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחלה ואח״כ נוטעים כרם ואח״כ בונים בית״ ודוחק לומר שלפני הרמב״ם הי׳ לשון מדרש זה ועי׳ מ״ש במבוא בערך זהר ומדרש הנעלם.
43.
ברית אש עי׳ זהר ח״א פ״ט תקוני זהר י. תיקון ג. כב. ובמדרש הנעלם לק׳ אות סו וברבעה״ת כאן והעיר אותי אבי הרב ר׳ יצחק פרץ שליט״א דמצינו גם לחז״ל שדררשו הקרא דירמ׳ ל״ג אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי לאופנים שונים א) דברית זו תורה
שבת ל״ג. פסחים סח: סנהדרין צט: גיטין ס. ע״ז ג. ש״ר פמ״ז, ויק״ר פל״ה. במד״ר פ״י. אסתר פ״ז. מד״ת תשא שוח״ט ו. כ. פרקי דר״א פט״ז. תדב״א יח. ובזהר בתשעה מקומות. ב) ברית זו מילה בשבת קל״ז,
ונדרים לב. ושוח״ט ובזהר בתשעה מקומות. ג) ברית זו קרבנות
מגלה ל״א: ד) ברית זו ישראל בשוח״ט ק״ט ובתדב״א פי״ח. ויש לכוון הכל לענין אחד.
44.
שבעה דברים גמ׳
פסחים נד. נדרים לט. פרקי דר״א פג. תנחומא נשא. תדב״א פל״א. זהר צו לד: שוח״ט ע״א צ״ג. אך בבראשית רבה פ״א ס״ד חשיב רק ששה וביניהם אבות. וישראל. וע׳ מדרש משלי פ״ה ויש שינויים לפי הדפוסים ועי׳ ספרי עקב.
45. שיר תאב לקמן אות פ״ב.
46. עי׳ לעיל בפנים אות מה. נג. נח. ולקמן אות עא.
47. ברא שית,
סוכה מ״ט. לעיל אות מ״ב ולקמן אות פ״ג.
48.
יראה לבריות הכוונה כמו שאמר
(ברכות כח:) ריב״ז לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם ״כמורא בשר ודם״ אדם עובר עבירה אומר הלואי שלא יראני פלוני. ומצינו בשקלים פ״ג צריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר
(במדבר לב) והייתם נקיים מה׳ ומישראל ואומר
(משלי ג) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם:
49.
י״ח אלף עולמות ראה בגמ׳ ע״ז ג. ושט בשמונה עשר אלף עולמות שנאמר
(תהלים ס״ח) רכב וגו׳ אלפי שנאן. וע׳ בש״ר פכ״ט ובגליון שם דרשינן מקרא זה לענין מלאכי השרת. -
ובסנהדרין צז. דרא דקמי׳ קודשא בריך י״ח אלפי פרסא הואי שנאמר סביב י״ח אלף ועי׳
בסוכה מה: בגירסת רבינו חננאל שם. ובגוף ענין זה של י״ח אלף עולמות מצאתי בפירוש ספר יצירה להנשיא ר״י מברצלוני ז״ל עמוד קס״ז. עד קע״ד שהאריך בזה והביא דברי הפרקי היכלות הנ״ל. שברא הבורא י״ח אלף עולמות כל עולם ועולם כמדת זה העולם וחוקר שם אם יש בהן באותן העולמות בריות כמותנו, ואם יצה״ר שולט בהם ויש להם תורה או אין בהן בריות בחטא ועון ואולי הן מלאכים ורוחות הן או קרובין להן. (ומביא שם בתוך הדברים דיש מן בעלי המחקר אומרים שהעולם שלנו עגול וגם למטה מן הארץ דרים בנ״א ואחרים מן בעלי המחקר אינם מודים בזה ועי׳ מ״ש לעיל בביאור אות ל׳ מדברי הזהר ויקרא י. ומדרש הנעלם בזהר חדש טו). והביא שם דברי רבינו סעדיה גאון שדיבר ג״כ מענין אלו י״ח אלף עולמות דהפי׳ שכולם נבראו תחלה במאמרו וברצונו של הקב״ה ורבים מבעלי תושי׳ אמרו כי העולמות במספר הכוכבים בשמים יורה כל אחד מהם עגול כזה העולם עיש״ה ועי׳ לעיל אות כט ממדרש הנעלם דברא מקודם אלף עולמות ומ״ש בביאור ואכמ״ל:
50.
באות הא במנחות כט: מבואר דעוה״ז נברא בה״י ועוה״ב ביו״ד ועי׳ ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א, פס״ר פכ״א ומדרש תהלים ס״ב, וקי״ד, ולעיל אל״ד, ומ״ש בביאור.
51. בשביל אברהם. - בראשית רבה פי״ב. ומד׳ תהלים קיד. ומדרש הנעלם בראשית לעיל אות ס״ו.
52. שבעה מעינות עי׳ חגיגה י״ב שבעה רקיעים.
53.
מאמר זה משימושא רבא מובא ברא״ש בהלכות קטנות הלכות תפילין וכן בפסקי הרא״ש על הרי״ף, וכותב ע״ז הרב ברצלוני ולא ידענא אי אסדרא יתי׳ רבוותא קמאי או אפשר דאסדר יתי׳ חד דמן תלמידוי דרבוואתי קמאי על שמם ולא דקדקו בלשונם וטעו במקצת הוראותיו או אולי היינו לישני דלא דייקי ט״ס הן. ולבסוף כותב וכן מה שכתב בשם רבא לא כשר לאנוחי תפילי אלא למאן דקרי תנ״כ האי מימרא ליתא בכולי תלמודא ולא אשכחינו לה כלל ואיכא נמי מאן דבעי למימר שגם הוראה זו אינה [ברא״ש ליתא תיבת אינה רק בפסקי הרא״ש] עיקר דהא קיי״ל
סוכה מב: כל בר ישראל שיודע לשמור תפילין חייב בחינוכן ומה שכתב בתלמוד תמניא מתיבא מנלן דתנן שמואל הקטן אומר וכו׳ ה״פ דכיון דכשהוא בן עשר הוא מתחנך למשנה, ודאי כשהוא בן י״ג כבר קרא בתלמוד. שמונה מתיבות כמו אנן מתנינן תליסר מתיבתא בעוקצין
(ברכות כ.) ע״כ, ובמחזור ויטרי מובא דברי הש״ר בשינוי וז״ל לא אכשר לאחותי תפילין אלא מאן דקרי בתנ״ך ותלמוד. בתורה בספר בראשית בנביאים בספר שמואל בכתובים בספר תהלים, ואי הוי במשנה שפיר דמי מסייע לי׳ מתניתא לדשמואל, בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות אמר רבא והוא דידע לתרגומי בכולהו. דכתיב ולמדתם, ושמרתם, ועשיתם, וקשרתם אם אין למידה אין שמירה אם אין שמירה אין עשייה עכ״ל וכ׳ ע״ז המחז״ו אמנם בתלמוד שלנו לא מצינו כל זה אלא אדרבה בסוכה מ״ב גרסינן קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, אע״פ שלא למד במשנה רק שיהא נקי לשמרם בטהרה וכו׳ ואין לסמוך על דבריהם בדבר שהתלמוד שלנו חולק עליהם הלכך כל אדם טהור וזריז לשמור אותם בטהרה יניחם עליו ויאריך ימים ושנים בנעימים ע״כ. והנה הגירסא שבמחזור ויטרי מובנת יותר אך מ״ש ושמרתם אותם אינו מובן דבפרשיות של שמע יש ולמדתם וקשרתם ועשיתם ומקיש זה לזה כעין דמצינו בגיטין מ״ה וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. ועי׳ במס׳ סופרים פ״א הי״ב אינו רשאי לכתוב אא״כ יודע לקרות, ועי׳
מגלה י״ח. ומצאנו גם רמז לדרש זה דמקשינן ולמדתם וקשרתם בירושלמי ברכות פ״ב ה״ג דפריך נשים מניין דפטורים מן התפילין דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם, את שהוא חייב בת״ת חייב בתפילין נשים שאין חייבין בת״ת אין חייבין בתפילין עיי״ש בחרדים וכן מבואר
בבבלי קדושין לד. מה ת״ת נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות עי׳ ברש״י משום דסמוך ת״ת לתפילין [וצ״ע ברש״י דנקיט הלימוד מפרשה ראשונה ובג׳ כ״ט: ממעטין נשים מת״ת מפרשה שני׳ וכ״מ בירושלמי הנ״ל].
אך בעיקר הדבר מבואר מכאן להיפך דרק נשים שאין חייבות בת״ת פטורות מתפילין אבל אנשים שחייבים בת״ת חייבים לעולם אף דלא קרי. ונראה לפרש עפ״ז לשון המכלתא בא, בקרא למען תהי׳ תורת ה׳ בפיך, ממעט מקרא זה דנשים פטורות מתפילין דסמוך תפילין לקרא למען תהי׳ תורת ה׳ בפיך אמרתי אלא במי שחייב בתלמוד תורה מכאן אמרו הכל חייבין (בת״ת) [בתפילין] חוץ מנשים ועבדים ע״כ, ואינו מובן לכאורה הכוונה מה שסיים מכאן אמרו ולהנ״ל י״ל דבא להוציא שלא נאמר כמו דדרשינן בנשים שאינם בת״ת פטורות מתפילין ה״נ נימא דמאן דלא גמיר לפטר וכעין מ״ש הש״ר, ע״ז סיים מכאן אמרו דהכל חייבין בתפילין לרבות אפי׳ מאן דלא גמיר דהעיקר תלוי אם הוא בר חיובא בת״ת אזי מחויב בתפילין אף דלא גמיר. ויש להעיר בענין היקש זה שכ׳ הש״ר מגמ׳
יבמות קט: ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי׳ ישנו בלמידה כל שאינו בעשי׳ אינו בלמידה עי״ש ברש״י ומצינו היקש זה להיפך ג״כ בספרי ראה פי׳ עט. שמר ושמעת כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה, עי״ש ברש״י י״ב כ״ח ובספרי עקב פסקא מא. אך כ״ז הכוונה בפשטות שאם לא ילמד לא ידע איך לקיים המצוות ואולי יש למצוא רמז לדברי השמושא רבא בגמ׳
ברכות מז: וסוטה כב: איזה ע״ה (ר״מ) וחכ״א כל שאינו מניח תפילין עיי״ש בראשונים מ״ש בזה ועי׳ בשו״ת מהר״מ ב״ב הארוכות סי׳ תרמ״ט מ״ש בענין זה ודבריו תמוהים ושו״ת הרדב״ז ח״ה סי׳ כ״ו ואו״ז הל׳ תפילין סי׳ תקל״א -
ודברי הש״ר הנ״ל הביא גם הארחות חיים הל׳ תפילין להר״א מלוניל ומה שדחה הברצלוני, - אמנם הבעל העיטור בהל׳ תפילין הביא אותם סתמא בלי דחי׳, ונ״ל הטעם כיון דהעיקר מה שדחו הוא מג׳ סוכה מ״ב קטן היודע לשמור תפילין אביו קונה לו תפילין, אע״פ שלא למד משנה ולפמ״ש הבעל העיטור בעצמו בהל׳ תפילין דהא דאמרינן קטן היודע לשמור תפילין אביו קונה לו תפילין מסתברא לן דהאי קטן גדול בן י״ג שנים ולפ״ז ל״ק כלל מגמ׳ זו וגם הרא״ש בפסקיו על הרי״ף הביא סתמא בלי דחיה ומהאי טעמא ניחא מה שהביאו גם הטור או״ח סי׳ ל״ח והב״י כ׳ שם הא דלא חש הטור להקושיא מסוכה, דס״ל דהש״ר מיירי רק מהנחת תפילין כל היום דמחזי כיוהרא ובסוכה מיירי מהנחתן בשעת ק״ש. ונראה דיש להוכיח כן מדברי העיטור שלא הביא שום דחי׳ ע״ז, ואחר לשון השימושא רבא הביא שאלה לרבינו האי ואותן שמניחין תפלין אי חיישינן ליוהרא וכו׳ ובעכצ״ל הפי׳ לענין הנחתן כל היום שואל אי חיישינן ליוהרא, ונראה מזה דגם דברי הש״ר שהביא סמוך לזה פי׳ לענין כל היום ומשום יוהרא כמ״ש הב״י והב״ח, לכן לא הביא מה שהקשו כל הראשונים
מסוכה מב. ודברי הטור שהביא זאת להלכה יש לו סיוע מדברי העיטור - ולפלא שלא העירו כלל מהא שכ׳ ולמדתם ושמרתם דאין לו מובן דליתא כאן בקרא ושמרתם. - ומ״ש תמאני מתיבא, באשכול הגירסא תמניא מתניתא - ומה שהביא דתנן שמואל הקטן אומר וכו׳ בתו״י וכן במחז״ו - הביאו דהגירסא כן.
ובגוף הדבר מה שכתבו על הש״ר שאין לסמוך עליו במבוא לספרי הבאתי מ״ש בשו״ת רמ״ע מפאנו סי׳ ק״ז דהש״ר משמי׳ דגאונים אתמר שדבריהם דברי קבלה כי המה ירשו את מורשיהם של רבנן סבוראי והרבה קונטרסין הגיעו אליהם ממהדורא קמא דרב אשי דאית בן גילוי מילתא מאי דלא אתברר בגמ׳ דילן.
54. להגיד כח. מאמר זה הביא הרמב״ן בפירושו פ״א דבראשית בזה״ל אמרו רז״ל כח מעשיו הגיד לעמו להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם א״א לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלהים. וכן הביא לשון זה הרמב״ם בהפתיחה לספר מורה נבוכים. והעיר בזה גם המו״ל, וראיתי במדרש הגדול בראשית שמביא ג״כ כל המאמר כלשון הרמב״ן והמו״ל העיר דלא מצא מקור הדברים ולא הביא מהנ״ל.
55. ספר בראשית. עי׳ לעיל אות מ״ט דמתחילין ללמוד עם התנוקות בויקרא. ולק׳ אות ער״ד, וכאן י״ל דאין הכוונה על ההתחלה דווקא.
56. שיר תאב. דרשה זו מבואר במדרש הנעלם לעיל בפנים אות סח ובתקוני זהר תיקון י׳ לק׳ בפנים אות קכא.
57. ברא תיש, מדרש הנעלם לעיל בפנים אות ע׳ ובתקוני זהר לקמן בפנים אות קפ״ז ובס׳ מדרש האתמרי דף קכ״ה הביא מאמר זה ממדרש מי השילוח. ועי׳ במשנה מס׳ קינים פ״ג מ״ה.
58. ירא שבת נדרש כן בכמה מקומות בתקוני זהר מובא לקמן אות צ״ו, ק״א, ק״כ, קל״ה, קל״ח ועי׳ בבעלי התוס׳ כאן ובבעל הטורים ומ״ש במבוא.
59. שנות ת״י, האבן עזרא בהקדמתו דרך ד׳ הביא דרשה זו. ולמה בי״ת ואחריו רי״ש אל״ף שי״ן, ואח״כ יו״ד תי״ו רמז שהבית הראשון יעמוד ארבע מאות וי׳ שנים כי הוא קודם השמים והארץ ואח״כ ישום הבית וזה הוא הארץ תהו ובהו. ועי׳ בב״ר פ״א. ובס׳ רזיאל המלאך בענין אלף, ובביאור על האע״ז שם, וברבעה״ת בס׳ הדר זקנים:
60. בראשונה. בבעה״ט כאן הביא רמז זה.
61. חלוקה זו מצינו בס׳ יצירה פ״ב מ״ג ועי׳ תק״ז תיקון י״ט מענין זה.
62. בסדר ארקים בכבוד חופה מובא מקצת הדרשה ועי׳ לקמן אות צ״ג ק״ו וברבותינו בעה״ת כאן ובאבן עזרא בהקדמה. ובמבוא לתנחומא הישן מחי׳ התנחומא כתב יד.
63. כאן יבואו כל המאמרים הנמצאים בס׳ תקוני הזהר ובתיקונים מזהר חדש מה שנדרש על כל הפסוק בראשית ולא חלקתי המאמרים על התיבות של הפסוק כמו בשאר המדרשים למען אשר ימצא הקורא התוכן של כל הספר הזה אשר עיקרו הוא נוסד על התיבה בראשית הכל על מקום אחד, והרוצה לעמוד על ביאור הדברים צריך לעי׳ בהפירושים שנתחברו על התקוני זהר, ה״ה הגהות דרך אמת וביאור כסא מלך, ופי׳ הגר״א, באר יצחק, באור גדול ובתק״ז הנדפס ירושלים תרמ״ג, וראיתי להעיר כי בדפוס הראשון מנטובה שנת שמ״ח ראיתי שיש הרבה שינוים מהנדפסים אחריו ובמקצת מקומות הבאתי הגירסא הנ״ל ודפי הספר שהעתקתי הוא דפוס בראדי תרל״ב.
דרשות אלו שהבאתי ממדרש הגדול עד אות צ״ב, וכן הדרשות ממדרש אגדה אות צג. צד. הצגתי בסוף כל המאמרים השייכים לתיבת בראשית והעירותי עליהם יען כי מסופקים אצלי אם ממקור חז״ל יצאו או המה דברי עצמם של המחברים המאספים, ובמבוא לספרי כתבתי באריכות על אודות אלה הספרים הלא המה לקח טוב הנקרא פסקתא זוטרתי, מדרש אגדה, שכל טוב, מדרש הגדול, ואותם שנמצאו עוד בכתובים, ילקוט תלמוד תורה, מדרש הביאור, (כתב יד שבא מתימן והוא ילקוט על כל התורה נקרא ״אור החושך״ ונמצא כעת בידי ובמבוא כתבתי אודותיו באריכות) -. מדרש החפץ (אשר ראיתי באוצר הספרים בנויארק והעתקתי מקצתו ונמצא עוד באצה״ס בלאנדאן וברלין): כל אלה הספרים המה ילקוטים על התורה שאספו וקבצו המחברים מדרשי חז״ל על התורה, וסדרום על הפסוקים ולא הזכירו מפורש במקומם את המקורים שמהם שאבו דבריהם, ויש אשר הוסיפו פירושיהם, ופירושי הראשונים שלפניהם, ונתחברו אלו הספרים בערך לפני שמונה מאות שנה עד לפני חמש מאות שנה, ולפניהם הי׳ מדרשי חז״ל שאינם לפנינו כעת, כן הי׳ לפניהם גירסות שונות וישרות שאינם לפנינו כמו שהערותי ע״ז הרבה פעמים בביאורי, - והנה מטרתי בחיבורי זה להביא בהפנים של התו׳ שבע״פ רק אלה המאמרי׳ מהספ׳ שנתיחסו לדברי חז״ל אע״פ שיש הרבה מדרשי׳ שנסדרו והוסיפו עליהם בזמנים מאוחרים, אבל עיקרם ורובם מיוחסים לחז״ל, ובמבוא הארכתי והבאתי כל השיטות ע״ד הזמנים של המדרשי חז״ל, אבל ספרים הנ״ל ידועים הזמנים שנתחברו רק הדברים שהביאו בסתמא כדרכם להביא מהרבה מדרשי חז״ל, ויש להסתפק על הלשון שמקורו מדברי חז״ל, הבאתי והערותי ע״ז כי אולי הוא מחז״ל לא יחסר מקומם בהתורה שבע״פ:
ל״ב נתיבות. לשון זה הוא מספר יצירה פ״א מ״א. וראה לעיל בביאור אות סג, ורמז זה מוזכר בספרי מקובלים וכ״כ בפי׳ הנשיא ר״י ברצלוני דף קל״ח דל״ב נתיבות המה כ״ב אותיות וי׳ ספירות. וראה במדבר רבה פי״ד מוזכר ג״כ לשון זה דעשר ספירות בלימה ועי׳ בכוזרי מאמר רביעי אכ״ה.
64.
שתי כ׳ ע״ז המו״ל וצ״ע על דרשת שתי וערב ועי׳
חגיגה יא. כנראה הוקשה לו לשון זה אבל פשוט דהכוונה כמבואר במדרש ב״ר פ״י א״ג נטל הקב״ה שתי פקעיות אחת של אש, ואחת של שלג ופתכן זה בזה ומהן נברא העולם. רח״א ארבע לארבע רוחות השמים רחברח״א שש ופי׳ המתנות כהונה פקעיות פי׳ כריכות של שתי וערב נקראו כן ע״כ והוא כלשון חכז״ל בחגיגה י״ב כשתי פקעיות של שתי ועי׳ בפי׳ רבינו חננאל שכ׳ וכו׳ וכנראה היה לפניהם הגירסא וערב וכ׳ ע״ז וכו׳ ועי׳ בויק״ר פ״ב אי״ב ובמת״כ שאינו מוגה ובבעל הטורים שם.
65. בהערות למדרש אגדה ציין למדרש נשא פי״ב אות י״ז דורש שש עגלות צב שש כנגד ששת ימי בראשית שש כנגד ששה סדרי משנה וי״ל דבכאן נרמז זאת ג״כ בהדרש דברא שית דשית מרמז ע״ז וכמבואר בפנים במדרשי חכז״ל ועי׳ בבעה״ט כאן. שכ׳ בגי׳ שש סדרים ור״ל עם הכולל ועי׳ ברזיאל המלאך שכ׳ כעי״ז. ולעיל אות פ״ח ובביאור.
66. בבעה״ט כאן כ׳ דבראשית בגי׳ תרי״ג יצר. ועי׳ לקמן אות ר״פ מרזיאל המלאך.
67. ברא כרסיא. ראה בזהר בהקדמה לקמן בפנים אות רי״ז. ובמדרש הנעלם לקמן אות רי״ח.
68.
ויסע, ראה רש״י
סוכה מה. ולק׳ אות רע״ב. ולעיל אות ל״ט בביאור.
דאיהו בראשית הביאור דבראשית עולה במספר קטן י״ג כמו אהבה ואחד עולה ג״כ י״ג א״כ הכוונה במאמר אחד היינו בבראשית.
69. ראשית לנבראים, עי׳ לעיל אות צה ומה שציינתי בביאור.
70. מ׳ מלקיות עי׳ פ״ג דמכות הלשון ארבעים חסר אחת ועי׳ מכות כ״ב ואתו רבנן ובצרי חדא וברמב״ם פי״ז מהל׳ סנהדרין וברא״ש סוף פסחים ובמקא״ה:
71. עי׳ לק׳ תיקונא נח אות קס״ו.
72. עי׳ לעיל אצ״ה.
74. עי׳ לעיל אות לג, צב ומ״ש בביאור. ולק׳ קמ״ה ק״ן.
75. ואינון אב״ג, עי׳ זהר תרומה קס. ובספר התמונה בסופו בקונטרס סוד ה׳ איך הוא הצירוף של מ״ב שמוות המרומזים בראשי תיבות של תפלת אנא בכח, מקרא זה דבראשית ועי׳ בס׳ רזיאל המלאך בסופו ועי׳ תק״ז כב: בענין תלת גווני בעינא.
76. בטבעת זו מכאן יש מקור להמנהג שלנו לקדש בטבעת. וכן מפורש בתק״ז תקונא עשיראה ועי׳ בתשובות הגאונים זכרון לראשונים סי׳ ס״ה הביא המנהג לקדש בטבעת ועיי״ש דף שצ״ג וביש״ש סוף מס׳ ב״ק בהחילוקים בין בני בבל וא״י. בני בבל אין רואין טבעת בקידושין, בני א״י רואין טבעת בקידושין ועי׳ תיקון יח כט, ובתיקונים מז״ח קנ״ט. ובס׳ צ״פ הל׳ אישות כ׳ להסביר המנהג ע״פ הלכה.
77. דאיהו שמים עי׳ ספר הבהיר סי׳ מ״ג.
78. בביתיה, פי׳ מביהמ״ק.
79. שיר תא״ב ראה לעיל אות ס״ח.
80. לב אלהים, הכוונה עד פ׳ ויכלו יש מספר לב, וראה בהוספות לתק״ז מזהר חדש קעב, חושב שם ל״ב אלהים דעובדא דבראשית, ותלת אלהים בויכלו:
81. עי׳ לעיל אות מ״ז ובביאור:
82. עי׳ מ״ש הרמב״ן בריש בראשית ומ״ש לעיל אות מ״ז:
83. תלת יודין עי׳ לק׳ אות רע״ב.
84. לעיל אות קט״ז.
85.
תרי תורות לשון זה מבואר
בשבת לא. וראה בתו״כ בחוקותי פ״ח אי״ב. וספרי דברים פי׳ שנ״א. וזהר ח״ב קסא:
86. עי׳ לעיל קי״ח.
87. עי׳ זהר שמיני מובא לק׳ אות רע״ו.
88. לעיל אות צ״ט.
89.
מטטרון. עי׳
סנהדרין לח. זהו מטטרון ששמו כשם רבו וברש״י שמות כ״ג כתב בגימטריא שם שדי. ועי׳ תוס׳
יבמות טז: מהפסקתא דיש לו ז׳ שמות.
90. לעיל אות קל״ו.
91. לעיל אל״ט. פ״ט.
92. אר״י. נשארו אותיות בש״ת לרמוז כשהוא בא בבשת דאנפין ארי אכיל קרבנין (הגהות דרך אמת).
93.
מאורי האש. למאי דמבואר
בפסחים נד. דבמוצאי שבת נתן הקב״ה דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא ב׳ אבנין וטחנן זו בזו ויצא מהן האור ובירושלמי ברכות פ״ח ה״ה ובב״ר פמ״ב זימן לו הקב״ה שני רעפין והקישן זה לזה. וזה הי׳ מן הדברים שעלו במחשבה לבראות בע״ש ונבראו במוצ״ש ומה״ט מברכין על האור במוצ״ש ולפ״ז י״ל בהא דתרין אשין בורא מאורי האש דהכוונה לזה, אע״ג דכ׳ שם בענין, ומאי ניהו תרי תורות זה מפרש קרא באשישות עיי״ש. ועי׳ לעיל אות קסז.
94.
המינין שאלו. ראה ב״ר פ״א. שמ״ר פכ״ט, דברים רבה כ״ב. תנחומא קדושים, תנחומא ישן בראשית א״ג. מדרש תהלים א.
סנהדרין ל״ח. ברא אלהים. הוקשה להם דהו״ל לומר ברא אלוה לשון יחיד וכ״מ במדרש דברים פ״ב. ע״ז השיב להם דלפי טעותם הול״ל בראו. ונראה דמשום האי טעמא מפרש התרגום אונקלוס בכ״מ בתורה דכתיב שם אלהים מתרגם ה׳, רק במקום דכתיב ה׳ אלהים, כדי להרחיק ח״ו מחשבת רבוי באלהות, וראיתי בנתינה לגר על הת״א שכ״כ לבאר ולא העיר מדרשה הנ״ל שמפורש כן - ובעל ס׳ יא״ר הביא דמצינו בג׳ מקומות בתורה דמתרגם ככתבו בתורה, בצלם אלהים, בדמות אלהים בצלם אלהים. והא דלא הזכיר הכתוב באמת שם ה׳ מבואר לקמן במדרשים. ועי׳ לקמן בביאור אות קצ״ז:
95. מעשי בתלמי. בירושלמי מגלה פ״א ה״ט, מס׳ סופרים פ״א ה״ח, מכלתא בא, מדרש רבה שמות פ״ה, ותנחומא שמות, ויש קצת שינויים בהמספר דבירושלמי איתא י״ג דבר ובגמ׳ תמצא בפרטן טו, ובש״ר י״ח דבר, ובתנחומא עשרה דברים, ובקצת נוסחאות ח׳ דבר, ועי׳ ביפה תואר שמות שם מ״ש לפרש מקצת שינוים - והטעם ששינו לתלמי המלך פירש״י שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וא׳ ברא את השני. והתוס׳ הקשו ע״ז שהרי בראשית אינו שם כלל ועוד הלא כתבו לו ביונית בתחלה עיי״ש מה שתרצו והמרש״א תמה על תי׳ ופירש בכוונת רש״י דהי׳ מפרשים דבראשית בתחלה ברא מי שברא אלהים ושני רשויות הן ח״ו, והמקרא קצר עי׳ ש״ה: ועי׳ במדרש הנעלם. וזהר מובא לקמן אות ריז, ריח, וילה״ר מדבריהם כפירש״י.
96. לפנינו במדרש בסוף המאמר אחר בראת את העולם מתחיל ציון ד׳. ובדפוס וינציא ופירדה הגירסא כמו שהעתקתי. דקרא בראשית קאי גם אדלעיל - כן בההתחלה יש שינוים, ועי׳ במדרש תהלים פ״ו ובפי׳ הרז״ו על המדרש:
97. הבאתי הגירסא כמ״ש בילקוט והוא מבוארת ועי׳ לעיל אות קצו ומה שציינתי וצרף לכאן:
98. דמוסיות, פריבטאות, בערוך משמע מינים מרחצאות ותענוגי בני אדם, ויש בזה גירסות שונות הביאם בפירוש מנחת יהודה על המדרש, ומאמר זה איתא בשינוים במדרש רבה פי״ב ס״ה, בתנחומא תשא ט״ו, מדרש תהלים פי״ח. קטיזמא. פי׳ מעשהו פעלו ושבחו, אגוסטלי ופראטאטא, מיני שררות הן ושבחים:
99. כן הוא גם בילמדנו המובא בילקוט תלמוד תורה ובזהר ח״ב פ״ח: ולק׳ אות ר״ו.
100. ר׳ יהודה פלוגתא זו של ר״י ור״נ איתא גם בב״ר פי״ב א״ד בשינוי לשון קצת (ופלא על המו״ל שלא העיר כלל מזה) ונראה דגם פלוגתתם של ר״י ור״נ בב״ר פ״ג, וש״ר פ״נ דר״י סובר אורה נבראת תחלה ור״נ סובר העולם נברא תחלה, לשיטתם אזלי דר״נ סובר דביום ראשון נברא כל העולם, ורי״א לששת ימים ועי׳ בב״ר פ״א אי״ד ועי׳ להתו״ה שכ׳ דפלוגתתם של הראשונים אם בראשית סמוכה או לא תליא בפלוגתתם של ר״י ור״נ. והביא מדברי הב״ר פי״ב ולא הביא מדברי המדרש תנחומא אלו דמפורש להדיא כן:
101.
ארשב״י ב״ר פ״א,
נדרים י: ספרא ויקרא פ״ב. ספרי האזינו, ועי׳ בלקח טוב כאן: ובזהר ח״ב פה: ולעיל אר״ג:
102. בהערות הביא דבכת״י אחר הגירסא כביכול הי׳ הקב״ה מוציא דבר מפיו ומיד נעשה שנאמר בדבר ה׳ שמים נעשו. וגי׳ זו מבוארת יותר - וכן הוא בב״ר פ״ב ר״י בר סימון אמר לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב״ה את עולמו אלא בדבר ה׳ וכבר שמים נעשו וכן הוא במדרש תהלים מזמור סב וראה פסיקתא רבתי פכ״ג וקה״ר פ״ה ופס״ז. כאן באותיות דרע״ק. ונראה דיש לפרש לשון המדרש תנחומא עפ״מ שהעיר היפ״ת ב״ר פ״ג לא בעמל ויגיעה הפי׳ דלא הי׳ בטבע והכרח כאשר יאמרו הכופרים ולפ״ז י״ל דהרשעים לפי שיטתם דס״ל דהעולם נברא בעמל ויגיעה פורעין מהם באופן זה ולהצדיקים שמאמינים שנברא בדבר ה׳ נותנים להם שכרם אך מלשון הב״ר פי״א שכ׳ להפרע מרשעים שהן מאבדין את העולם שנברא כולו בעמל ויגיעה וליתן שכר טוב לצדיקים שהן מקיימין את העולם שנברא כולו בעמל ויגיעה וע״ז קאמר הקרא מכל מלאכתו צ״ב דגם בצדיקים הזכיר שנברא בעמל ויגיעה וצ״ל דס״ל להב״ר דהענין הוא כמו במשנה דאבות פ״ה מ״א דהי׳ יכול לברוא במאמר אחד ובראו בעשרה מאמרות כדי ליתן שכר לצדיקים ולפרע מן הרשעים, ה״נ בהא דעמל ויגיעה:
103. בש״ר איתא הלשון מלך בשר ודם אין נקראים בשמו קיסר אגוסטא ואם נקראין בשמו הי׳ ממיתין אותו והקב״ה קרא למשה בשמו. והדרשה מבראשית אינו נזכר, ועי׳ מדרש תהלים מזמור כא:
104. ראה לעיל אות ר״א. ר״ד, ממדרש תנחומא תצוה. ובב״ר סוף פרשה יב. ופס״ר פ״מ. ובמדרש אגדה כאן. ולק׳ אות רי״ג: ומדברי הילמדנו אלו מקור למ״ש רש״י כאן בפ״א ועי׳ ברא״מ ומפרשים שלא הי׳ לפניהם דברי הילמדנו.
105. ברא אלהים ג. פירוש שלשה פעמים כתיב בתורה תיבות ברא אלהים. ויש לבאר דמסורה זו רומזת אל הדרש של הירושלמי פ״ט דברכות לעיל אות קצ״ו. דהשיבו למינין דלא כתיב בראו, ועי׳ בבעה״ט כאן:
106. ה׳ ש״ס. באורייתא. פי׳ דיש בתורה שלש מאות וששים תיבות אשר לה׳ שלהם יש ארבעה קרני ולא דבקין ומהם ה׳ דאלהים דבראשית ובהעתקה שבס׳ בדי ארון איתא ארבעה תגין ולא דבקין בנהא במעהא ונראה דקרני היינו תגין אך מ״ש ולא דבקין בנהא במעהא אינו מובן. ואולי ר״ל כמ״ש במג״א סי׳ ל״ו סק״ג שכ׳ דאם התגין נוגעין זה בזה פסולים וכן אם אינן נוגעים בגוף האותיות וזה ר״ל שהתגין לא יהי׳ דבקין זה בזה אך ממ״ש באות רי״ב לא משמע הכי ולשון זה ״לא דבקין״ יש רק באות ה׳ ואות ם וא״י לפרשו. ובגוף המנין עי׳ בהגהות שבפרטן ליכא רק ר״פ ועי׳ במחזור ויטרי בסופו סי׳ תקכ״ב ובילקוט ראובני מביא בשם ס׳ התגין בלשון זה בראשית ברא אלהים, ה׳ ג׳ תגין שמעולה בג׳ מראות שאדם אינו רואה את השדים ושדים אינו רואים את המלאכים, ומלאכים אינם רואים לקב״ה, ולכך כתיב אלהי האלהים ואדוני האדונים ע״כ. אך נראה ס׳ התגין הזה הוא פי׳ להספר התגין הקדמון כמ״ש לעיל בביאור א״א, ואולי היה לו גירסא אחרת בס׳ התגין, ובענין ארבע תגין שכ׳ לעיל עי׳ בדרוש אוה״ח להתפ״י סוף נזיקין.
107. למה חסר הפי׳ דמבאר למה לא מצינו בכל התנ״ך דיהי׳ שם אלהים מלא בויו כמו מצינו בהרבה תיבות לפעמים ושואל על בראשית משום דזה הוא שם אלהים ראשון הנכתב בתורה: ובמדרש הביאור בכתב יד שלפני הגי׳ ״של הקב״ה למה חסר״ והולך ומבאר הטעם שחסר אלהים של מלאכים, של ישראל, של משה, של ע״ז.
108.
מובא בילקוט שמעוני ח״א שצ״ו. ועי׳
חולין ס.109.
אשתצי, יכרת ויאבד
ממלה דסוף קרא, דתיבת אלה שבסוף קרא אינו לשון תרגום, ומכאן משמע דהפי׳ אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי כהמפרשים שהביא הראב״ד בתמים דעים סי׳ קפ״ד ועי׳ ברא״ש ברכות פ״ב ה״ב דאין יודעים בשום לשון רק בלשון הקודש ולא כיש מפרשים דאין משגיחים באדם המתפלל בלשון אחר אבל המה בעצמם מבינים. בכל לשון (ועי׳ לק׳ אות רי״ח. ומ״ש בביאור). ועי׳
שבת יב: בתוס׳ ד״ה שאין שכ׳ ותימה שאפילו מחשבה שבלב כל אדם יודעים ולשון ארמי אין יודעים. ונשארו בקושיא ובזהר פ׳ וירא בקרא איה שרה אשתך מבואר להדיא דלא כסברת התוס׳ דמקשי וכי לא הווי ידעי מלאכי עלאי, דשרה הנה באהל, אמאי כתיב איה, אלא לא ידעי בהאי עלמא אלא מה דאתמסר להו למנדע. (ועי׳ בגמ׳ ב״מ פ״ז). ועיי״ש בהגהות החיד״א שרוצה לפרש דמהזהר ל״ק דמיירי רק ברדתם בעוה״ז. רק דקשה מכמה פסוקים דמוכח להיפך. עיי״ש.
110. צורת המלאכים ראה בהקדמת הזהר ט. לעיל אות ריז. ובתקוני זהר ד. ובתקון ס״ו מובא לעיל אות קע״ה ובעיקר פי׳ זה עי׳ להמורה ח״ב פ״ו. וברמב״ן, ואע״ז, ובפסקתא כאן, ובפי׳ הרי״א. ובפי׳ הנשיא ר״י מברצלוני לס׳ יצירה מ״א, ובחזקוני עה״ת כאן, ולק׳ אות רס״ד מ״ש בביאור:
111. לא יכלין לחדתא. מכאן מבואר כמ״ש היעב״ץ במגדל עז עליית הכתיבה דמיום ברוא אלהים אדם ברא את הכתב ונקודו הצריך לו, (ועי׳ נדרים ל״ז ובשטמ״ק ובש״ר ומגלה ג׳ וכוזרי מאמר ג׳ ושו״ת רמב״ן סי׳ רל״ח) ולא כמ״ש המחברים שרצו לאחר את הניקוד לבעלי המסורה אחר חתימת התלמוד (עי׳ בס׳ מסורת המסורה לר׳ אליהו הבחור בהקדמה ג׳ ובשער אפרים שער ג׳ סי׳ י״ד). ומה שתלו בוקי סריקי בהיעב״ץ בספרו מטפחת סופרים בהשגה רל״ו על הזהר ותיקונים שמבארים שמות הנקודות ע״פ הסוד וכ׳ ע״ז רשמות הללו עלו בידינו מבבל בדורות אחרונים, ומזה הבינו דהוא מסכים לאחר את הניקוד, לא ראו את דבריו במגדל עז שכ׳ מפורש דהנקוד נברא ביחד עם הכתב. וכמבואר בזהר שה״ש כאן, רק על שמות הנקודות כותב שם גם במע״ז דנשתכחו וחזר עזרא ויסדם ״ושמא״ עלו בידם מבבל כמו שמות המלאכים והחדשים, וזה הוא היסוד למ״ש בספרו מטפחת סופרים להשיג. ובגוף הענין כתבתי בהמבוא שער הנקודות ואכ״מ ועי׳ לקמן באות רע״א ממדרש מי השילוח ובהק׳ תק״ז ד׳ ז׳, י״ד כ׳: ועי׳ במחזור ויטרי סי׳ ק״כ שהביא תשובת הגאונים ספר תורה שניתן למשה מסיני לא שמענו בו ניקוד וכו׳ ועל פה נאמרו עיי״ש בהגהות, ועי׳ תשובות הגאונים ליק סי׳ קי״ט ובפי׳ ס׳ יצירה להנשיא ר״י מברצלוני ז״ל ובערוך ערך כתב.
112. לשנות את טבעם, עי׳ ב״ר פ״ה התנה הקב״ה עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית וכו׳ עיי״ש ועי׳ ברמב״ם במורה פכ״ט ח״ב ובנו״כ:
113.
לא הי׳ משנים דבראשית ברא מרמז שקודם שמזכירין את השם צריך להיות עשרה בצירוף החזן עי׳
ברכות כא. ועי׳ לעיל אות ר. רו. וכעי״ז בפסקתא זוטרתי ששינו לתלמי המלך כי לא הי׳ לו דעת להתבונן במדרש התורה שאין דרך המקרא להזכיר שם הנכבד קודם המעשה:
114. בפי׳ התוס׳ הדר זקנים, וכן בחדושי כתב יד ממדרש תנחומא נדפס במבוא לתנחומא ישן עו. מובא דברים אלו ביתר ביאור כי בתחלת מעשיו חתם שמו אמת וכן בסוף מעשיו, דאל״ה צ״ב אמאי לא חשיב רק שלשה וראה בבעה״ט כאן כ׳ דששה פסוקים יש דס״ת אמת ומה״ט תקנו ו׳ פעמים באמת ויציב ותמהו עליו דנמצא עוד פ״א דס״ת אמת שלא חשב ועי׳ זהר ח״ב קטז:
115. אלא מאין. כן כ׳ הרמב״ם במורה והרמב״ן שאין אצלנו לשון מורה על המצאת יש מאין כי אם לשון ברא. ועי׳ בפי׳ האע״ז מה שכתב לדחות ובאברבנאל מ״ש לתרץ באריכות וברמב״ן הביא מספר יצירה ספ״ב יצר מתהו ממש, ועשה אינו ישנו עי׳ בפי׳ מהר״ם בורטיל שם שכ׳ שברא העולם יש מאין ר״ל מאפיסה המוחלט ועי׳ ברמב״ן שפי׳ דמתחלה נברא מאפס הגמור המוחלט יסוד דק הנקרא חומר היולי ובהרי״א שיחס פי׳ זה להנשיא ר׳ אברהם בר׳ חייא. והאריך בזה לדחות דיעה זו. ולשון זה של המדרש הגדול מסופקני אם מקורו מחכז״ל וקרוב הדבר שנכתב עפ״י דברי הרמב״ם הנ״ל כדרכו של המסדר הזה שהעתיק הרבה מלשון הרמב״ם אך כיון שבעיקר הדבר מצינו כעי״ז בס׳ יצירה ויוכל להיות ג״כ שהי׳ לפניו דרשה זו מאיזה מדרש חכז״ל כמו שנראה שהי׳ לפניו מדרשי חכז״ל וגירסות אחרות ישרות שאינם לפנינו העתקתיו, ועי׳ מ״ש במבוא ערך מדרש הגדול. ולעיל אות פ״ט.
116.
ששם מים הפי׳ שעל הרקיע יש מים ככתוב בקרא ובין המים שעל לרקיע ויקרא א׳ לרקיע שמים והמ״ם משרת לשנים. ועי׳ בב״ר פ״ד מובא לק׳ רל״ה בדרש שמים שא מים טעון מים.
אש ומים ר״ל משום שהאלף אחר השין נחה והוי כאילו אמר שא מים ובהפוך אותיות אש מים, מהרש״א, וכ׳ ביפ״ת בשם הפליאה הא דכתיב האותיות להיפך להראות שאין מוקדם ומאוחר בתורה אף באותיות ולפלא שלא הביאו מה דמפורש בגמ׳
נדרים ל״ז: א״ר יצחק מקרא סופרים וכו׳ הלכה למשה מסיני, ארץ, ושמים ובפי׳ המיוחס לרש״י כ׳ שמים לא כתבינון שאמים אלף בין ש׳ למ׳ ובר״ן אע״פ שאין בהם אל״ף נקראים כאילו היתה בהם. ועי׳ במאירי ושטמ״ק. וראיתי במפרשים כאן שנדחקו בזה ולא העירו מגמ׳ זו וכן מפורש לפנינו במדרש ב״ר פ״ד לק׳ אות רל״ה לפי גירסת המדרש כת״י במנ״י שאמים ולפנינו שא מים. ועי׳ לק׳ אות רס״ח, רס״ט.
וטרפן ערבן. ובב״ר פ״ד הגירסא ופתכן זב״ז וכ״ה בב״ר פ״י נטל הקב״ה שתי פקיעות אחד של אש ואחד של שלג ופתכן זב״ז ומהן נברא העולם וראה במדבר רבה פי״ב ששם שלום בין אש למים ופתכן זב״ז ועשה מהן רקיע ועי׳ מדרש כונן וירושלמי ר״ה פ״ב ה״ד ועי׳ לקמן אות רס״ח מספר הבהיר, אש ומים וטפחן זה בזה.
117. עשרה דברים ראה בפרקי דר״א פ״ג שמנה דברים וכו׳ וזוהר שמות יח: ובלקח טוב בראשית אחר שהביא זה המאמר כ׳ לכך נאמר את השמים לרבות האש והמים והרוח. ואת הארץ לרבות החשך התהו ובהו, ומ״ש בביאור. ועי׳ לקמן אות רל רלו. רמב. ועי׳ במדרש שלשה וארבעה נדפס באוצר מדרשים כ״י א״ו שלש בריאות הי׳ הקב״ה עושה בכל יום ובע״ש עשה שש, שלש של ע״ש ושלש של שבת, בראשון שמים ואור וארץ, בשני רקיע ומלאכים וגיהנם וכו׳. וצ״ל דמדרשים חלוקים הם. ועי׳ בפירושי הראשונים כאן בריש בראשית שהאריכו כ״א לפי דרכו ומדברי המדרשים שלפנינו יש לה׳ר לדבריהם. ואכמ״ל. ועי׳ במדרש תדשא פ״ו ז׳ מינים נבראו ביום ראשון.
118.
שמים שמו של הקב״ה ב״ר פ״א. ותנחומא ישן בראשית ס״ח, וס׳ הבהיר כ״א. בשינויים. שמו של הקב״ה. ובעין יעקב הגי׳ שמים וארץ שמותן של הקב״ה, ובב״ר שמים וארץ אלוהות הן. ובתנחומא שתי אלוהות הן ועי׳ בספר הבהיר אמ״ג ומנלן דהשמים הקב״ה דכתיב ואתה תשמע השמים, הוי שמו של הקב״ה ובזוהר חדש אות רסא רסב, ובאברבנאל בפ״א.
וראיתי מי שנשאר בתימה על האברבנאל בריש בראשית שכ׳ להוכיח מגמרא
חגיגה יד. דהמלאכים נקראו שמים דלא דק בזה דכוונת הגמ׳ שם, מסוף פסוק וברוח פיו כל צבאם לא מתחלת הקרא, בדבר ה׳ שמים נעשו. ראה בבעל עקידה שער ב׳ מה שהאריך בענין זה דהמלאכים נקראו שמים כמו השמים מלאכים והביא ראי׳ גם מדברי המורה, ולפ״ז שפיר י״ל לשיטה זו דאפי׳ בגמרא בפשוטו גם מתחלת הקרא וכמ״ש האברבנאל. ועי׳ לעיל אות רי״ח.
להקדים שמים לארץ פירש״י דאי לא כתיב את הו״א כאחת נבראו אלא שא״א לקרות שני שמות כאחת להכי כתב את להקדים. והקשו תוס׳ ע״ז א״כ לב״ה דדרשי מקרא ארץ ושמים מאי ראי׳. - ועי׳ במרש״א מ״ש לפרש דכל הסוגיא אתיא לב״ש, אבל לב״ה יש לדרוש האת לרבות כמבואר לקמן באות רל״ו מב״ר ובאמת קשה דנימא סתמא כבית שמאי ועוד לפמ״ש לקמן אות ר״ל מדברי הר״ח דר״ל (ועי׳ לק׳ אות רנ״א) מתרץ קראי לב״ש ולב״ה ואמאי סתמא הגמ׳ כב״ש. והנה ראיתי בפי׳ רבינו חננאל שכ׳ בזה״ל אילו נאמר בראשית ברא אלהים שמים וכו׳ ואינן שמים דבר ידוע הייתי אומר שמים שם הן וכיון שנאמר את השמים נתברר לנו כי על השמים הידועים לנו הכתוב מדבר. וכיון שכתב את השמים כתב נמי את הארץ כי האת שכתב בארץ אינו צריך לגופו ע״כ ולכאורה דברי הר״ח אין להם ביאור דהרי מבואר בגמ׳ דאת דרשינן להקדים שמים לארץ אמנם ראה זה מצאתי במדרש הגדול שמעתיק לשון הגמ׳ בחגיגה בזה״ל את הארץ למה לי ״להקיש״ שמים לארץ ע״כ ונראה ברור בעיני דגם לפני הר״ח הי׳ הגירסא כן וזהו הפי׳ ״כיון שכתב את השמים כתב את הארץ״ אף דלפי הלשון הו״ל לומר להקיש ארץ לשמים אך הכוונה אחת להקיש שמים וארץ שיכתב בהם לשון אחד אבל אינו צריך לגופו. ולפ״ז מיושב שפיר קושיות הנ״ל והדברים כפשוטן, ולפלא כי גירסא זו לא נמצא בשום מקום וגם הבעל דקדוקי סופרים הביאה ונראה דלפני הבעל מדרש הגדול הי׳ גירסאות ונוסחאות קדומות מארץ תימן.
119. תחלה רש״י פי׳ בהשאלה אמר להם שמים נבראו תחלה כלומר או ארץ ושמים כאחד נבראו ע״כ ותמוה כמו שעמד המרש״א דמניין זאת הא י״ל דהשאלה היתה אם השמים קדמו או הארץ קדמה כמו דפליגי בחגיגה י״ב ובפשטות נראה דלפני רש״י הי׳ הגירסא שמים נבראו תחלה לבד ולא גריס יותר וכ״כ היעב״ץ בהגהותיו ואולי כיון ג״כ לתרץ דברי רש״י, אך הטעם שצריכין לפרש כן אפי׳ לגירסא זו נ״ל דלרש״י הוקשה אמאי תי׳ בפשיטות כב״ש הא קשי קראי אהדדי כבחגיגה י״ב. וצ״ל דבאמת השואל כבר ידע מזה אלא דשאל להם אם כחכמים ורשב״י דפליגי אב״ש וב״ה וס״ל כאחת נבראו או כר״ל בגמ׳ דמתרץ קראי כשברא ברא שמים וכשנטה נטה הארץ קודם ע״ז הי׳ השאלה ומשה״כ תירצו שמים נבראו דלענין בריאה באמת השמים קדמו וכר״ל וכמש״ל מדברי הוי״ה דמפרש דברי ר״ל לב״ש לב״ה עיי״ש.
120. דולג השני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו. פוסק הראשון קורא חצי פסוק השלישי ופוסקו. ובמס׳ סופרים פכ״א נשנה ג״כ ענין זה ושם איתא ח״א חוזר (היינו דולג) וח״א חותך (היינו פוסק) מ״ד חוזר חוזר לשני פסוקים ומ״ד חותך ויהי ערב ויהי בקר פסוק בפני עצמו ומבואר מזה דלא פי׳ כמ״ש רש״י כאן דפוסק היינו פסוק שלישי לשנים רק דפסוק חמישי דאית ביה ויהי ערב פוסק לשנים דויהי ערב היא פסוק בפני עצמו. ועי׳ לקמן פסוק ה׳ מ״ש בביאור:
121.
מאמר זה איתא בגמ׳
חגיגה יב. וב״ר פ״א. ויק״ר פל״ו. תנחומא ישן בראשית. פרדר״א פי״ח, מדרש שמואל פ״ה, והעתקתי בפנים את הירושלמי יען כי בו נמצא יותר באריכות מבבלי ובקצת שינויים, ועי׳ לקמן אות רנ״א. רנ״ז, רס״ז.
אפיפירון כסא קטן לרגלים ובמנח״י הביא גיר׳ אפיבודו ובחגיגה שם איתא שרפרף והיינו הך.
לשכלול לגמר ותיקון:
כלפס הזה וככיסויה במדרש הגירסא כאלפס וכיסויה, פי׳ היצוקים בדפוס כאחד בעת עשיותן ואח״כ נחתכין במגרה וכמ״ש הראב״ד בעדיות פ״ב מ״ה (יפ״ת):
ויש בבבלי שינוי מהירושלמי דב״ה מביאין ראי׳ לדבריהם מקרא עמוס הבונה בשמים עליותיו ואגודתו על ארץ יסדה דמוכח מקרא זה דשמים הוי עלי׳ וארץ היא היסוד. - וראה במרש״א, ויפ״ת, ועיון יעקב מה שכתבו לפרש תוכן פלוגתתם. וכן בהא דאמר ר״ל כשנבראו ברא שמים ואח״כ הארץ וכשנטה נטה הארץ ואח״כ נטה שמים ופי׳ מהרז״ו בב״ר (ובירושלמי לפנינו הוא בשם ר״י) ולא הי׳ לפניהם דברי רבינו חננאל דמפרש דר״ל מתרץ קראי לב״ש ולב״ה, ומסיים דזה שאמרו חכמים שניהם כאחת נבראו: ועי׳ לקמן אות רנ״א רמ״ג מפרקי דר״א.
ובירושלמי שם מפרש עוד דלב״ש נבראת שמים בראשון וארץ בשני ולב״ה ארץ בראשון ושמים בשני והוציאו תולדות לב״ש לג׳ ימים ולב״ה לשני ימים ובב״ר פי״ב בשינוי עיי״ש: ועי׳ לעיל אות רכ״ו:
וראיתי להמרש״א שכ׳ דבפלוגתא זו עצמה פליגי ר״א ור״י ביומא נ״ד דר״א סובר עולם מאמצעיתו נברא ס״ל כב״ה דהארץ נבראת תחלה ומאמצעיתו התחיל להרחיב המציאות של עולם ור״י ס״ל דעולם מן הצדדים נברא סובר כב״ש דהשמים נבראו תחלה דהגרמים השמיימים המקיפים את העולם הם העיקר וממנו התחיל המציאות להרחיב מלמעלה למטה לארץ (ועי׳ בזוהר דט״ו. בריש הרמנותא דמלכא ומ״ש בעץ החיים שער הראשון ענף ב׳) והנה על הא דר״י כב״ש יש להביא סמוכין לדברי המרש״א מהא דמצינו פלוגתא דר״י ור״א בב״ר פי״ב אשר מתפרש ג״כ באופן נאות עפד״ז דר״י סובר שם כל מה שיש בשמים וארץ אין ברייתו אלא מן השמים ר״ה בשם רי״ו אמר כל מה שיש בשמים וארץ אין ברייתו אלא מן הארץ ור״א סובר כל מה שיש בשמים ברייתו מן השמים וארץ מן הארץ ופי׳ שם גם היפ״ת דר״י סובר כב״ש ור״א יסבור כרשב״י דנבראו כאחת ור״ה בשם רי״ו כב״ה. ומוכרח דר״י סובר לשיטתו דהעולם מן הצדדים נברא דהגרמים השמיימים נבראו תחלה א״כ כל מה שיש בשמים ובארץ אין ברייתו אלא מן השמים והיינו דסובר כב״ש שמים נבראו תחלה, אך מר״א קשה דשם סובר מאמצעיתו נברא ואעפ״כ ס״ל כאן לדברי היפ״ת כרשב״י ולא כב״ה ועוד דהא ידוע דר״א שמותי היינו דהוא מתלמידי ב״ש כמבואר
נדה ז. ושבת קל: עיי״ש בתוס׳ מירושלמי, א״כ דו״ל דר״א יסבור כב״ה וי״ל דר״א יסבור כר״ל וכמש״ל מדברי הר״ח ור׳ יהושע יסבור דתלוי זה בזה. שוב מצאתי במדרש קהלת זוטא פ״ג, א״כ מוכח דגריס דלר״א כל שבשמים וארץ אין ברייתו אלא מן הארץ א״כ א״ש דגם ר״א לשיטתי׳ ביומא. ועי׳ ביפ״ת שכ׳ דפלוגתא דב״ש וב״ה איזה נברא קודם תלוי טעם מחלוקתם (כי קראי לא כמר דייקו ולא כמר דייקו) אם התכלית והעיקר הם הבריאים העליונים והתחתונים טפלים או להיפך כי תכלית הבריאה האדם ועי׳ ספר הבהיר אט״ז א״ר רחומאי מדבריך נלמד שצורך העוה״ז ברא הקב״ה קודם השמים הרי דסובר השמים נבראו קודם ואעפ״כ הם לצורך העוה״ז עיי״ש הדמיון לחופר להוציא מעין נובע ואח״כ נטע אילן.
שניהן שקולין כ״ה בתוספתא כריתות ספ״ד, מכלתא ריש שמות לק׳ אות רלא, תנחומא בא, תנחומא ישן בראשית.
122. ראה לעיל אות ר״ל.
123. שמים מעשיהם קרי המ״ם בחיריק לשון שומא ועי׳ בפי׳ מנחת יהודה.
124. שהבריות משתוממים מפרש שמים לשון שמם כמו שומו שמים.
125. סמים נראה דדריש שמים לשון סמים שיש להם מראות שונות.
126. עי׳ בב״ר פי״ד ועי׳ בערוך ערך מסס וערך רפף ובנוסחה כת״י מנח״י. מסי עור הקיבה שמעמידין בה החלב.
127. בתנחומא ישן סיים בזה״ל א״ל ר״ע לא דבר ריק אלו נאמר שמים וארץ היינו אומרים שתי אלהות הן אלא את השמים ואת הארץ הם, ומה שנברא עמהם, וכן בלקח טוב אלא את השמים ומה שנברא עמהם ואת הארץ ומה שנבראת עמה ומבואר מדברי התנחומא והפסקתא דר״ע הוא דהשיב זאת דאת אתי לרבות ולא ר״י כמבואר בב״ר ועפ״ז נ״ש מה שנשאר בקושיא בעיון יעקב דכאן משמע דר״ע לא דורש את לריבויא והלא מבואר בגמ׳ פסחים כ״ב, דר״ע דרש אתין ולפי הנ״ל מפורש דבאמת ר״ע הוא דדריש הכי, ועי׳ לעיל אות רכ״ז. וגן עדן בס׳ הבהיר אכ״א איתא א״ר אמוראי גן עדן היכן הוא א״ל בארץ והביא דרש זה דסיים ״וגן עדן״. ועי׳ בפי׳ מנחת יהודה דתמה על גי׳ זו במדרש וגן עדן דלא מצאה בכל הכת״י בשו״מ ולא ראה דברי הבהיר.
128. גלי עמיקתא ומסתרתא. פי׳ דבמקום אחר גלה ומבאר מה שהסתיר והעמיק במקום אחד - ועי׳ ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א ותנחומא ישן לקמן אות רמ״ז ופרדר״א לקמן רמ״ט ר״נ ומדרש תהלים מזמור צ״ג ובס׳ רזיאל המלאך.
129. רב הונא עי׳ תנחומא ישן בראשית א״ט.
130.
ביבין פי׳ הערוך צינורות המקלחין ששופכין דרך שם כל השופכין.
והסיריות פירש״י מקום סרחון. ותוכן מאמר זה הוא
בחגיגה טז. וירושלמי חגיגה פ״ב ה״א.
אינו פוגם אתמהא ביפ״ת כ׳ לפרש זאת לפ״מ שכ׳ י״מ (עי׳ ברמב״ן כאן) דהקב״ה ברא מתחלה חומר דק הנקרא היולי ומוכן לקבל צורות שונות ובעברית נקרא תהו. ואע״פ שאפשר לפרש כן הכתובים מ״מ הפורש זה ברבים פוגם במעשה בראשית עיש״ה והמרש״א בחגיגה ט״ז הביאו וכ׳ דלא משמע מהלשון כן וכ׳ לפרש דאפי׳ דאין לחשוב מה שהי׳ קודם העולם היינו אף קודם שנברא החומר ההיולי הזה שהמשל אינו דומה בעיקר להנמשל ששם הרי אמת הוא וכאן הרי שקר מ״מ מייתי לי׳ במכ״ש עיי״ש ולפמ״ש לק׳ אות רמ״ט בביאור באריכות יש לפרש גם כאן לכוונה זו דבא לעקור שיטה של האפוקורסים האפלטונייסתים שמאמינים בחומר קדום ח״ו ולא שנברא מאין המוחלט (עי׳ לק׳ פסוק ב׳ מב״ר פ״א א״ט. שאל פילוסוף) ע״ז קאמר אינו פוגם אתמהא. ור״ה סיים אלולי הדבר כתוב א״א לאמרו הפי׳ שאלולי הכתוב היינו אומרים שהשמים וארץ כמו שהם נבראו מאין ומאפס המוחלט שהקב״ה כל יכול אך כיון שכתוב והארץ היתה תהו י״ל דהיינו חומר דק המוכן לקבל צורות שונות ואותו חומר דק נברא מאין ומאפס המוחלט. כמ״ש הרמב״ן.
131. עי׳ פסיקתא ישינה הנקראת אגדת ארץ ישראל פכ״א קמ״ה.
132. ראה לק׳ אות רמ״ד.
133. בב״ר פ״ג פליגי בזה ר״י ור״נ וראה שמו״ר פ״ג ותנחומא ויקהל,
ותמיד לב. שלשה בריות קדמו ראה בס׳ יצירה לק׳ אות רנ״ד וב״ר פ״א א״ט שאל פילוסוף. מובא לקמן פסוק ב׳.
134. כן הוא במכלתא בשלח, תנחומא בראשית ד׳ מדרש תהלים מזמור פ״ו ובב״ר פי״ב או״ב איתא בשינוי וסיים אבל הקב״ה ברא את עליונים ותחתונים ברי׳ אחת, ונראה דגי׳ זו הוא לפי השיטות של רשב״י וחכמים בחגיגה י״ב דס״ל דנברא השמים והארץ כאחת ומאמר שלפנינו י״ל כר״ל דלבריאה שמים קדמו, ועי׳ בירושלמי לעיל אות ר״ל מבואר דב״ה מביאין ראי׳ לדבריהם למלך שעשה פלטין משבנה את התחתונים בנה את העליונים ולפ״ד המדרש אלו מבואר דקב״ה באמת אין דרכו כן ולפ״ז בעכצ״ל דמדרשות אלו כב״ש או כחכמים ורשב״י ולא כב״ה.
135. לעיל אות רמ״א.
136. כן הוא בתנחומא פקודי, ומדרש תהלים מזמור כ״ו. ובמדרש תדשא ריש פ״ב דהמשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם ועי׳ בלקוטי מדרשים או״ט בבהמ״ד חדר ה. צד קסא, ובזוהר ח״ב רכא.
137. כ״ה במדרש תהלים מזמור צ״ב, ועי׳ במפרשים בקה״ר שם.
138. שמים הללו בהביאור לתנחומא כותב דט״ס וצ״ל הארץ מהיכן נבראת ע״פ המדרש לעיל אות רלז ולק׳ אות רמ״ט ר״ן - ולא העיר מדברי הב״ר פי״ב אי״א רי״א כל מה שיש בשמים ובארץ אין ברייתו אלא מן השמים ומייתי לי׳ מהכא כי לשלג יאמר הוא ארץ, מה שלג אע״פ שהוויתו בארץ אין ברייתו אלא בשמים ור״ה סובר להיפך ומייתי מקרא כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים עיי״ש וקה״ר פ״ג.
139. ב״ר פ״א ופ״ג, שמ״ר פט״ו, מדרש תהלים מזמור כ״ד. פו. קד. פרדר״א פ״ד, ועי״ש בביאור הרד״ל.
140.
נבראו הרמב״ם במורה פכ״ו וע״ש פ״ל האריך לתמוה על דברים אלו ששואל שמים וארץ מאיזה מקום נבראו מאי זה שאלה הלא בפשיטות היה לו לתרץ, שנבראו מאין המוחלט, דאל״ה מאי הגיע לו מזה התשובה, יתחייב שיאמר לו ואור לבושו מאין נברא ושלג שתחת כסה״כ מהיכן נברא. א״ד וראיתי להרד״ל בפי׳ שכ׳ לפרש דברי הפרדר״א שאין זו לשון שאלה רק הולך ומבאר סדר השתלשלות הבריאה כיצד נבראו כמבואר במדרש וירושלמי פ״ב דחגיגה ה״א (מובא לקמן בפנים בפסוק ב) בתחלה הי׳ העולם מים במים וכו׳ חזר ועשאו שלג וכו׳ חזר ועשאו ארץ. הרי דמבארים חז״ל השתלשלות בריאת העולם האיך היתה. - והנה עיקר תירוצו דאין זה לשון שאלה דוחק, ומלשון התנחומא מובא לעיל אות רמ״ז שמים הללו מהיכן נבראת משמע ג״כ דהוא לשון שאלה ולפענ״ד נראה בביאור הענין דבע״כ צ״ל דהי׳ קבלה לחז״ל שכך היתה רצונו יתברך שתהי׳ סדר הבריאה באופן זה אף שהי׳ יכול הקב״ה לבראות את העולם השמים והארץ מאפס ומאין המוחלט הגמור, רצונו הי׳ בסדר זה, ומצאתי מפורש לרבינו חננאל שכ׳ לבאר כן בענינים הדומים לזה
בחגיגה יב: בענין דיש ז׳ רקיעים כותב הר״ח אלו כולן קבלה הם הל״מ, וקראי אסמכתא בעלמא הן ואינם מדרשות שאינן דברים הנאמרים מן הדעת כלל אלא דברי קבלה הן, וכן שם בד׳ יג: והדברים שנאמר מהלך ת״ק שנה דברי קבלה הן, וכו׳ אלא הכל קבל בקבלה מרבו ומפורש בו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא ואין הדברים הללו באין משיקול הדעת, ואין צריך להסתכל בהן שהמסתכל בהן בא בטירוף דעת וכו׳, וכן מצאתי בפירושו
סוכה מ״ה: וז״ל והלא אביי ורבא דאחרונים הן לגבי רשב״י ואיך מקשינן מדבריהם עליו, אלא ללמדך המסורת שהי׳ בידם בדברי אביי ורבא כך הי׳ בידי הראשונים בקבלה דהלכה למשה מסיני, ואינם דבריהם שאלו הדברים וכיוצא בהן אי אפשר להאמר אלא בקבלה מן הנביאים ואלו הדברים שקיבלו מרבותיהם היו מגידין ע״כ:
ודברי רבינו חננאל אלו אשר ידוע שכל דבריו דברי קבלה המה מרגליות יקרה קילורין לעינים בהרבה ענינים:
וכן מצאתי בפי׳ ספר יצירה להנשיא ר״י הברצלוני ז״ל (חי בשנת תת״ק לאלף החמשי) עמוד פ״ו בענין מה שאמרו חכז״ל שני אלפים שנה קדמה תורה לבריאת העולם וז״ל ובתחלה צריכין אנו לפרש כי הדברים הללו וזולתן קבלה בדבר כפשטן היו בפי רבותינו ז״ל חכמי התלמוד רב מפי רב עד משה רבינו, לפי שאין אפשר לשמור דברים כאלו וכו׳ אלא בקבלה ומסורת ע״כ ועיי״ש עמוד קפ״ז, ובפי׳ רבינו סעדי׳ גאון משלי כ״ה. ומ״ש במבוא: (ועיין לעיל אות רמ״ב ולק׳ אות רנ״ד וש״ר פי״ג): וכעי״ז מבואר בתשובת הגאונים שערי תשובה סי׳ קכ״ב מרבינו שרירא ז״ל ורבינו האי ז״ל על אודות הענינים המבוארים בהיכלות לר׳ ישמעאל במעשה בראשית, דלא נאמרו הדברים מדעתו רק היתה קבלה ידועה, והסתרי תורה הי׳ מוסרין החכמים אחד לחבירו עיי״ש באריכות, ובסי׳ קפ״ז, ובתה״ג שערי צדק, ודברים אלו מובאים גם בתשובות הגאונים ליק סי׳ כ״ט (ועיי״ש סי׳ צ״ט). ומביאם הרמב״ן בפי׳ עה״ת
(בראשית ה. ב.) (וראיתי במבוא לתשובת הגאונים זכרון לראשונים האריך להוציא לעז על תשובת הגאונים סי׳ קכ״ב הנ״ל שמזויפת והנה מדברי הר״ח הנ״ל שהבאתי שהי׳ מתלמידי הגאונים הנ״ל יש להוכיח בבירור שהתלמיד אזל בשיטת רבותיו שדברים אלו הי׳ קבלה בידם כהלמ״מ, וזה הוא כוונת הדברים בהתשובה ״כללי בעלמא״ שנתקשה הרבה בהכוונה והפי״ד זה הוא הכלל הגדול בענין זה. ומאי שנתקשה בלשון סוף התשובה, ואחר האסף שנים שלשה שכולן ראויין דקשה ממשנה פ״ב דחגיגה אין דורשין במעשה בראשית בשנים מלבד דבירושלמי שם קאמר דהמשנה אתיא כר״ע ולר״י באמת מותר לדרוש, - וכן יש לעיין אם היו חכמים ומבינים, אם אינו רשאים כמו במרכבה ליחיד דמותר בחכם ומבין מדעתו ה״נ י״ל במעשה בראשית שנים אם היו חכמים וראויים דמותר עיי״ש ברמב״ם ביסוה״ת, מלבד זה נ״ל דכוונה אחרת שם ״ואחר האסף שנים שלשה״ ר״ל דאותן שימסרו יהי׳ שנים משום דהתשובה נכתבה מרבינו שרירא ורבינו האי ורמז דהמה ביחד ימסרו, ועל אותן שמוסרין נראה שאין כאן איסור כלל דאין דורשין במעשה בראשית לשנים משום דיחיד שואל ולא שנים אבל כששנים מלמדין או אחד עומד בשעה שחבירו מוסר לא שייך האיסור ״ושכולן ראויין״ הולך למטה שצריכין כולן לישב במקום שאין אדם עובר שם עיי״ש בתשובה דאל״ה ה״ה כפל לשון שכולן ראויין, ועוד דחסר ההמשך וכמ״ש נכון יותר ואכמ״ל ולא באתי רק להעיר שברור שהתשובה הזאת ממקור נאמן הוא ואין להרהר עלי׳ כלל אחרי שהרמב״ן מעיד עלי׳ וכל הפקפוקים אינם אלא דקדוקים קלים שאין בהם ממש כלל לעורר חשד על התשובה הנ״ל: ועי׳ בהערות לס׳ יצירה מר״י ברצלוני עמוד ש״ה).
ולפ״ז ברור שגם בענין זה שאנו עוסקין צ״ל דקבלה הי׳ בידם מן הנביאים כהלל״מ איך היתה השתלשלות וסדר הבריאה.
עפ״ז יש לפרש שפיר לשון הפרדר״א ומדרשי חכז״ל ששאלו שמים מהיכן נבראו, דס״ל כשיטת חכז״ל בס׳ הבהיר ויצירה לפמ״ש הרמב״ן דהשמים וארץ נבראו כ״א מחומר היולי שברא הש״י מקודם וע״ז הי׳ השאלה מאי הי׳ החומר הזה (ועי׳ בפי׳ על ספר יצירה המיוחס לרמב״ן פ״ג מ״ג, וארץ נבראת ממים פי׳ מעכירת המים נעשה שלג והשלג חזר להיות ארץ עיי״ש). ומה שהקשה הרמב״ם מאי הגיע לו מזה התשובה יקשה ואור לבושו מאין נברא, יש לתרץ דע״ז לא היה שואל דפשוט לי׳ דזה נברא מאין הגמור ומאפס המוחלט רק שאלו על החומר הנ״ל והם השיבו להם מה שהיה קבלה בידם מידי הראשונים שהדברים אלו וכיו״ב אינן אלא קבלה מן הנביאים ומה שקבלו מרבותיהם סדר השתלשלות בריאת העולם האיך הי׳ כן הי׳ מגידין וכמש״ל מדברי הראשונים ומיושב שפיר קושיא זו:
ודברי הרמב״ם במורה שם שהאריך לתמוה על דברים הנ״ל טעמו ונמוקו לדחות דברי הכופרים בחידוש העולם וסוברים שנברא מחומר קדום ומצינו בזה מפורש לרבותינו בב״ר פ״א א״ט פלוסוף אחד שאל את ר״ג א״ל צייר גדול הוא אלהיכם אלא שמצא סמנים טובים שסייעו אותו, תוהו ובוהו חשך רוח ומים ותהומות, א״ל תיפח רוחא דההוא גברא כולהון כתיב בהן בריאה וכו׳, והביאור דהפילוסוף האמין כשיטת אפלטון או אריסטו בקדמות העולם ח״ו והביא לו ראי׳ מדברים אלו שמהן נברא העולם, (עי׳ לעיל אות רמ״ב) ע״ז השיב לו דטעותו היא בזה דגם דברים אלו הרי כתיב בהן מפורש בריאה והיינו דאותן הדברים נבראו יש מאין ומאפס המוחלט, וחז״ל הודיעו לנו איך היה סדר והשתלשלות הבריאה ברצון הבורא, מה שהי׳ להם בקבלה. כנ״ל בביאור הדברים בפשוטן מלבד מה שיש בהם דברים עמוקים ונסתרים מסודי הבריאה מקבלת חז״ל אשר קצרה דעתנו מלהשיגם: ועי׳ בבעל העקידה כאן מ״ש בענין זה.
141. משלג עי׳ ש״ר פי״ג ובמקומות שציינתי לעיל בביאור אות רל״ז ובפי׳ הרד״ל מה שהאריך בזה:
142. ראה לעיל בביאור אות ר״ל ולק׳ בפנים אות רנ״ז מזהר ח״ב ל״ז. וזהר שם פ״ג: ושם פ״ה: ובהראי׳ שמביאין ב״ש מקרא אף ידי יסדה ארץ נראה ט״ס וצ״ל ב״ה ועי׳ בביאור הרד״ל לפדר״א מש״כ בזה:
143.
שלש אמות פירוש שלש שרשין כי אמות מלשון שרש הדבר ויסודו כמו יש אם למקרא ולמסורת או כמו בנין אב ה״נ ר״ל אמות, ועי׳ בפי׳ הר״י ברצלוני
אמ״ש הוא ראשי תיבות
אויר
מים א
ש הש׳ הכוונה על אש ומאלו השלשה דברים הם היסוד שבהם נברא העולם שמים מאש, וארץ ממים, ואויר הוא בין השמים לארץ מכריע בינתים כן פי׳ כל הראשונים בפי׳ על ס׳ יצירה מלבד בפי׳ ר׳ יצחק ישראלי בן זמנו של רס״ג כ׳ דאל״ף ר״ל אש, מ׳ מים, ש׳ שלום, היינו הרוח שהוא באמצע עושה שלום בין אש ומים. ומלשון שמים נבראו תחלה כ׳ בפירוש הר״מ בורטיל דמשמע כדעת ב״ש בחגיגה י״ב דשמים נבראו תחלה או כר״י בשם חכמים לבריאה שמים קדמו:
ובפי׳ המיוחס להראב״ד (והוא לרבינו יוסף ב״ר קלונימוס) הקשה ע״ז שכ׳ דשמים מאש, מהא דאמרו חכז״ל השמים נבראו מאש ומים עיי״ש מ״ש לתרץ ובאמת דמדרשות חלוקות בזה כמבואר לעיל אות רמ״ט ר״ן, מפרקי דר״א דהשמים נבראו מאור לבושו והארץ משלג שתחת כסא הכבוד.
ועפמ״ש הקדמון ר׳ שבתי דונולו ז״ל (חי שנת ת״ש ומובא ברש״י עירובין נ״ו,
ביצה ל״ג) בהקדמה לביאורו על ספר יצירה לבאר הענין איך מרוח הוציא הקב״ה מים, וממים אש, וממים ארץ ע״י אש, מובא מקצת דבריו בפסקתא זוטרתי בראשית פ״ב, וברש״י ביצה שם, יש ליישב דברי הספר יצירה שכ׳ דהשמים נבראו מאש שלא יהי׳ סותרים דברי חז״ל שכתבו דהשמים מאש ומים כנ״ל ועי׳ ירושלמי ר״ה פ״ב וה״ד הרקיע של מים והכוכבים של אש והם דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו: וכ״ן בס׳ רזיאל המלאך מובא כל הלשון של ר׳ שבתי דונולו הנ״ל.
144. ג׳. ס״פ פי׳ דג׳ פסוקים מצינו בתורה באלה שסוף פסוק שלהם הוא תיבת הארץ, ותחלת הפסוק השני הוא ג״כ והארץ, - ונ״ל דיש למצוא בזה רמז לדרש חכז״ל בב״ר סוף פ״ב מובא לעיל אות ר״מ. מתחלת בריאת העולם צפה הקב״ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, בראשית ברא וגו׳ הרי בנוי האיך דאת אמר לנטוע שמים וליסוד ארץ הכוונה לס״פ דסיים ולציון עמי אתה, עיי״ש לפ״ז י״ל דע״ז רומזים ג׳ והארץ הראשון היינו הכוונה על הבהמ״ק שבנוי, והשני בישעי׳ רומז על הבהמ״ק שיחרב, והשלישי הארץ בהושע רומז ששוב יבנה כנ״ל ובס׳ תורת יוסף כ׳ באופן אחר:
145. כתיב, מן פסוק תורת ה׳ תמימה עד תיבת הנחמדים כתיב ששה פעמים ה׳:
146. עי׳ לעיל רנ״א ומ״ש בביאור:
148. עי׳ זהר ח״א רנו: סימן כ״ד:
149. עי׳ אבות פ״ב מ״ב. ופ״א מ״י ומ״ש המפרשים שם ועי׳ לעיל אות ס״ד.
150.
המלאכים דברים אלו לכאורה תמוהים דבב״ר פ״א. תנחומא ישן בראשית, שמ״ר פט״ו, מדרש תהלים מזמור כד פו. קד, ועי׳ לעיל אות רמ״ח ופרדר״א פ״ד פליגי אי נבראו המלאכים בשני, או בחמישי ושם בב״ר הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום שלא תאמר מיכאל הי׳ מותח בדרום וכו׳ א״כ האיך קאמר כאן דהמלאכים נבראו תחלה. ומ״ש מכסא הכבוד זה מבואר
בפסחים נד. ונדרים לט: אבל מהא דמלאכים אינו נזכר. אך בזהר בהקדמה ט. לעיל אות רי״ז וח״א מו. ובתקוני זהר ד. ובתקון סז. ובמדרש הנעלם בז״ח בראשית ד, מובא לעיל אות רי״ח מבואר כדברי המדרש הנעלם כאן ועיי״ש מ״ש בביאור ונראה-דלזה כוון הרמב״ן בפירושו שכ׳ ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף לא נתפרש זה בתורה ודרשו בהם שנבראו ביום שני שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בראשית ולמה לא הקדים אלהים ברא בראשית תדע כי על דרך האמת הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים ומלת בראשית תרמוז בחכמה - ונראה ברור דכוון לדברי המדרשים הנ״ל ועי׳ ברבינו בחיי כאן שו״ר בפי׳ ס׳ יצירה להר״י מברצלוני עמוד קפ״ו הביא דברי הספר יצירה פ״א מי״ב שברא מאש את כסא הכבוד שרפים ואופנים וחיות הקודש ומשמע דזה הי׳ ביום ראשון כמו כסא הכבוד שמבואר בחז״ל שקדמו לעולם. ותמה ע״ז מהא דמבואר בחז״ל הנ״ל שלא נבראו המלאכים ביום ראשון והאריך בזה עד עמוד קצ״ה להתאים דברי הס׳ יצירה עם חז״ל דהפי׳ דמאותו האש שנברא כסא הכבוד ביום ראשון ברא ביום שני את המלאכים ושרפים עיי״ש, ולפי הנ״ל יש שיטה לדברים אלו גם במדרשים הנ״ל:
וראה באברבנאל בשאלה הב׳ שהאריך בענין זה והביא שיטת הרמב״ן ורבינו בחיי דהמלאכים נבראו ביום ראשון וכו׳, וכן הביא דעת הרלב״ג שרוצה לפרש כן דעת רז״ל במדרש תהלים שהמלאכים נבראו ביום ראשון בבריאת האור. עייש״ה ומכל הנ״ל יש לה״ר ג״כ לשיטה זו וכנראה שלא הי׳ לפניהם דברים הנ״ל:
151.
עי׳ זהר ח״א רנ״א השמטות ועי׳
מנחות כט. וירושלמי פ״ב דחגיגה ה״א:
152. עי׳ ב״ר פי״ב א״ד דפליגי ר״י ור״נ ודעת ר״י דכל צבאם בזמנם, ואולי י״ל דגם ר״י מודה דהיסודות נבראו ביום ראשון עי׳ מ״ש לעיל אות ר״ה. רכ״ו. רמ״ב. רנ״ד. ולק׳ בפנים בפסוק ב׳.
153.
א״ר ינאי דברי רי״נ המה כדברי ר״י בירושלמי לעיל אות ר״ל וכר״ל
בחגיגה יב. אם לבריאה שמים קדמו ולנטי׳ ארץ קדמה ועי׳ לעיל רנ״א.
154. עי׳ זהר ח״א השמטות רס״ב. ולעיל אות ר״ל.
155. ראה לעיל אות ר״ל. ומ״ש בביאור:
156.
קיימא עלמא סנהדרין צז. ועי׳ רבעה״ת כאן מבואר דרשא זו ובהדר זקנים בשינוי לשון.
157. עי׳ לעיל אות קכ״ג רכ״א ומ״ש בביאור וצרף לכאן ואין שקר נראה הכוונה משום דשורק הם אותיות שקר לכן לא נזכרו בפסוק ראשון:
158.
שלשה יודי״ן כדברים אלו ראיתי שכ׳ בס׳ חליפות שמלות בשם מקובל הטעם שכותבים שלשה יודי״ן במקום השם, וראיתי לבאר כאן דבר זה ממקור הראשונים מה שנוהגים היום להדפיס במקום השם ב׳ יודין, ומקודם לזה הי׳ כותבין ג׳ יודין במקום השם וכן ראיתי בחומשים הנדפסים בוויניציא שנת ר״פ נדפס בתרגום במקום השם ג׳ יודין כזה
ייי ובשנת ש״ח בווינציא נדפס כמו לפנינו שני יודין יי ובמקצת ספרים וכן בכתבי ידות הבאים מתימן כותבין במקום השם ג׳ יודין, או כזה
יוי, ויש גם בנדפס ובכת״י שנכתבו כזה
ייי שני יודין, למטה ואחד למעלה. והנה מצאנו הרבה טעמים על הא דכותבין ג׳ יודין א) בפסקתא זוטרתי פ׳ שמות ג׳ ט״ו. ולמה אנו כותבין השם הגדול בשלשה יודין יחד על שם י׳ של שדי, וי״וד של אלהים, ויו״ד של אהיה. ב) שם בפסקתא בפ׳ נשא כותב וכנגד השלש יודין י׳ברכך י׳אר י׳שא כותבין את השם בשלשה יודין, וטעם זה הביא גם הרוקח סי׳ שי״ט בהלכות ברכות ג) הרדב״ז בשו״ת ח״א סי׳ ר״ו פוסק דמה שנהגו לכתוב ג׳ יודין במקום השם אסור למוחקן משום שעולה ג׳ יודין כשם הוי׳ עם ד׳ אותיותיו ומדייק משם א׳ מהראשונים מ״ש לענין ג׳ יודין דמשמע ג״כ שאסור למוחקן, וכן ממה שכ׳ א׳ מהראשונים דהכותב א׳ משם אלהים וכתר למעלה דאסור למוחקו וה״ה בזה. והנה הטעם מפני שגמטריא של השם ראיתי בשו״ת תרומת הדשן בפסקים סי׳ קע״א שנשאל ג״כ בזה בענין ״יוי״ שג״כ הגימטריא כשם המפורש וכותב דמשום גימטריא אין לאסור דא״כ הודאי נמי לא יהי׳ נמחק [נראה כוונתו כהא דמצינו הודאי שמו דמרמז אל השם אבל גימטריא לבד פשיטא] אך כותב דאם אין צורך גדול למה נתיר למוחקו משום דהיו״ד בתחלה י״ל דהוי כמו א״ד שכ׳ התוס׳ בשבועות ל״ה מהר״ח דאינו נמחק וכדברי הרדב״ז, - אך לפמ״ש מהפסיקתא שני הטעמים יש להעיר דלפ״ז אין היו״ד הראשונה רומזת אל השם המפורש ולא שייך האיסור מטעם זה. שו״ר דגם הרדב״ז ח״ה סי׳ ב׳ אלפים ש״ט כ׳ ג״כ בעצמו דמותר למחוק אותן שלשה יודין וכנראה חזר בו ממ״ש בח״א וכן נראה מדברי התשב״ץ ח״א ס״ב. - ועפ״ז הי׳ תמוה לכאורה מה שנהגו עכשיו לכתוב במקום הג׳ יודין שני יודין, דהנה הענין של שני יודין כ׳ בס׳ נאדר בקודש על החובה״ל ועוד מחברים דהיו״ד הראשונה הוא מהשם המפורש והיו״ד השני׳ משם א״ד. כידוע בשילוב שני השמות ועי׳ בתורת חיים
שבועות ל״ה. ולפ״ז לא הועילו מאומה דהרי התיקון הי׳ שלא יבוא לידי מחיקת השם וזלזול באשפתות וכ״כ בס׳ חצי מנשה פ׳ בראשית בשם חד מן קמאי דהי׳ משתמשין בג׳ יודין ומנע ואסר שלא יכתוב רק שנים, ולפמ״ש לעיל נמצא דזה חמור מן ג׳ יודין לענין מחיקה כיון דיוד הראשונה רומזת אל השם וכן האחרונה משא״כ בג׳ יודין דיש טעם אחר לפי הפסיקתא אך לפ״מ שמצאתי בארחות חיים דהג׳ יודי״ן רומזים באמת אל שם מע״ב שמות שוב נ״ש וז״ל הארחות חיים להר״א מלוניל ז״ל ח״א ד״י: לבאר הפסוק כי ביה ה׳ צור עולמים כלומר בשם יה ה׳ צור עולמים, כשתכתוב יה בענין הראוי לכתוב שלא תמשיך כותל הה״א למטה כי אם חציו וחציו תשים על הגג הה״א כמין נקודה אחת כגון ג׳ יודי״ן שהם
ייי שמו של הקב״ה היוצא מפסוק ויסע מלאך אלהים, ואותו ביה שהוא כתוב בענין זה כגון
י(י*)י עולה בגמטריא ל״ב והם ל״ב נתיבות שבהן נברא העולם ע״כ. והנה כוונתו פשוט דמפסוק זה ויסע ועוד שני פסוקים ויבא ויט. [ובכל בו סי׳ ז׳ שאיתא שם כל הלשון אב״א כ׳ אחר ויסעו וכו׳] מג׳ פסוקים אלו יוצאים ע״ב שמות עי׳ זהר בשלח נ״ב. ורש״י
סוכה מה. ומבואר בזהר ותק״ז דהשם כ״ב מע״ב שמות הוא ג׳ יודי״ן ולפ״ז כיון דהוא שם בפני עצמו חששו למחיקה, אך גם זה צ״ע דאם נחשוש לזה יש כמת תיבות כאלו אשר הם שמות ולא מצינו לדקדק בזה. וצ״ע ומדברי אר״ח אלו מקור להא דשני יודי״ן ויו״ד על גביהם ועי׳ ברמ״א יו״ד סי׳ רע״ו ס״י שהביא דברי התרה״ד, ושם בתרה״ד הזכיר עוד בשני יודין ויוד על גביהם ועי׳ באו״ז בריש הס׳ מובא לעיל אות ל״ז ובתק״ז תיקן כ״א. ותיקון סט. קט: ומינה אזדרקו תלת טיפין ואינון ג׳ יודין
ייי דאינון סגלתא ודאי אינון י׳ יברכך י׳ יאר י׳ ישא ועיי״ש ק״י. - ועי׳ רש״י
מנחות כ״ט: מ״ש בענין ג׳ טיפין מספר יצירה. ועי׳ בתיקונים מזוהר חדש קנ״ג: דמבואר ג״כ הענין דשני יודין ויוד על גביהן וכן ג׳ ווין שבתיקון קדמאה קס: וקע״ה.
ובוא ואראך איך צדקו הראשונים ז״ל שהטילו איסור על המגיהים מחסרים ומוסיפים בספרים מדעתם. דראיתי בס׳ אוצר המדרשים מעתיק מס׳ נוה שלום הנדפס שם מכת״י ספר המעשים [הנכתב בשנת תתקנ״א] מאמר בזה הלשון למה כותבין בגט [דיתיצבייין דיתיהוייין] בג׳ יודין כנגד ויסע מלאך האלהים, ויט משה ויבוא בין המחנה ע״כ. והנה מאמר זה כמו שהוא הוא סתום וחתום ומדרש פליאה דמאי ענין גט לאלו הפסוקים והנה חפשתי באוצרות הספרים אחר ספר הנ״ל וראיתי שם כתוב בזה הלשון למה כותבין [בגט]
ייי בג׳ יודין כנגד ויסע מלאך, ויט משה ויבא בין מחנה, ע״כ. ובזה נתגלה לי הפתרון דהמו״ל הראשון לא ידע מענין זה שהי׳ כותבין השם בג׳ יודין וידע מהגמ׳
גיטין פ״ה: דמבואר שם דיתיהוייין דיתיצבייין תלתא תלתא יודי״ן (עיי״ש ברש״י ותוס׳ רי״ד הטעם ע״פ חוקי הלשון) לכן הוסיף תיבת [בגט] והמו״ל השני השמיט את החצאי מרובע על תיבת בגט והוסיף [דיתיהוייין דיתיצבייין] וזה מביא דהמעיין לא יעלה על דעתו הטעות הזה דהכוונה פשוטה דאין כאן גט כלל רק דשואל למה כותבין השם ג׳ יודין ע״ז תי׳ כמ״ש האורחות חיים כנגד ג׳ פסוקים אלו דמהם יוצא ע״ב שמות ושם כ״ב הוא שם ג׳ יודין כנ״ל וזה ברור ואמת ומוסר השכל להמגיהים:
159. עי׳ באברבנאל בפסוק זה ומ״ש לעיל אות רכ״ז.
160. מעשה זו מובא גם בס׳ חבור יפה מהישועה מיוחס לרבינו נסים גאון בשינוי וסיים בזה״ל והיתה סבה טובה מהקב״ה שלמדו את הנער בראשונה ספר בראשית להנצל מיד שוביו כי מנהגנו ללמד את התינוק בראשונה ספר ויקרא, ואני נסים שאלתי בילדותי את אבא מורי הרב הרא״ש (עי׳ באוצר הספרים א״ח מ״ש על אודות הרא״ש זה מי הוא) ואני קורא לפניו בספר ויקרא וא״ל אבי מפני מה מתחילים את התינוק לקרות תחלה בספר ויקרא ולא יתחילו מן בראשית שהוא תחלת התורה ואמר לי יפה שאלת מאד ברוך אתה לה׳ ויאמר לי הקרבנות הם הי׳ כפרה וחטאת ישראל ולסליחה לעוונותם וכשחרב ביהמ״ק שיבנה במהרה בימינו ושבתו הקרבנות ובטלו העולות תקנו רז״ל ללמוד את בנינו תחלה בספר ויקרא שתחשב קריאתם בקרבנות כאילו הקרבנו קרבנות ועולות לפני הקב״ה ויכפר לנו על כל חטאתינו וראיתי לחכמים פי׳ אחר במבואר בויק״ר לעיל אות מ״ט. אלו הפירושים שניהם יתכנו אינן מכחישין זה את זה עכ״ל והחילוק בין הפירושים נראה לענין בזמן שביהמ״ק קיים שלדברי הרא״ש תקנו זאת רק לאחר שחרב הבהמ״ק, ועי׳ לעיל אות מ״ט ופ״א ומ״ש בביאור אות מ״ג:
161. בהערות הביא דברי הב״ר פ״ה למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה ועי׳ ב״ר פי״ג וכ״כ ברד״ק בשם י״מ דשורש ארץ רץ לפי מהגלגל רץ וסובב אותה תמיד ובפי׳ מהרי״א דארץ משרש רצץ מלשון דוחק ורצוץ:
162. כד״א, אין זה פסוק רק מבואר כן במגלת חסידים מובא בירושלמי פ״ט דברכות ה״ח ורש״י בפ׳ עקב בפסוק הי׳ א״ש רמז לזה. - ומבואר כן בספרי עקב אות מ״ח וכתיב במגלת חסידים, ובילקוט הגי׳ במגלת סתרים והרשב״ם עה״ת שם מביא בשם מדרש שמואל מגילת חסידים:
163. עי׳ תיקוני זהר לעיל אות קס״ו ק״ד.
164. כאן העתקתי מאמרים מס׳ רזיאל המלאך כי הוא ספר קדמון אשר נמצא בו מאמרים ממדרשי חז״ל אף כי נכללו בו דברים רבים מזמן מאוחר לחז״ל ובמבוא כ׳ אודותיו באריכות, ועל הדברים שיש להסתפק עליהם שמקורם מאיזה מדרש חז״ל העתקתי כמש״ל אות פ״ט: ועי׳ לעיל אות ל״ו ומ״ש בבאור ובמדרש אגדה בריש בראשית.
165. עי׳ לעיל אות צ״ד ובבעה״ט כאן.
166. עי׳ לעיל אות ל׳ ומ״ש בביאור ועי׳ בס׳ לבנת הספיר ריש בראשית:
167. ספר הישר בספר יהושע י״ג כתיב הלא היא כתובה על ספר הישר ושואל בגמ׳ ע״ז כ״ה. מאי ספר הישר אר״י ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים והיינו ספר בראשית כן פי׳ הר״ח ורש״י, ורא״א זה ספר משנה תורה, ועי׳ ב״ר פ״ו:
168. מדרש הביאור הוא כתב יד הנמצא בידי כעת ובא מתימן המאסף והמחבר הי׳ ר׳ סעדי׳ בן דוד זצ״ל מעיר קרטבה בשנת ה׳ אלפים חמשה לבריאת העולם הוא ילקוט גדול על כל התורה כעין מדרש הגדול הנדפס והביאור של המחבר על המדרשים שהביא הוא בלשון ערבית ומביא בסתמא הרבה דרשות ממדרשי חז״ל שאינם לפנינו על פסוק ראשון מביא שני דרשות שישנם במדרש מי השלוח, הנדפסים באות ל״ח ל״ט. וכן מ״ש באות נ״ה פ׳ רי״ג נראה שהי׳ לפני המחבר הרבה מדרשות חז״ל גם גירסאות ישנות ובמבוא אביא אי״ה בארוכה על אודות הספר הזה.
169. עי׳ לעיל אות ל״ח ממדרש מי השלוח ומ״ש בביאור. ומ״ש שניים מפרש הכוונה שם דמשום דנבראים הרכבה משני דברים ורק הקב״ה לבדו הוא יחיד המיוחד:
170.
מאמר זה מובא באור זרוע הגדול באלפא ביתא אות י״ט, ממדרש תנחומא נצבים
(ל. יא). לא נפלאת, ולפנינו בתנחומא ליתא גם בתנחומא הישן הנדפס מכת״י ליתא. ובטח כוונתו להילמדנו הנאבד מאתנו כדרכו להביא הרבה פעמים מהילמדנו וכן מהתנחומא אשר אינם לפנינו, ועיקר מאמר זה אך בשינוי איתא במדרש רבה פ׳ נצבים א״ג.
לוחא פ׳ לוחות שהי׳ כתובים אותיות הא״ב ללמד לתינוקות.
מגלה הי׳ כתובים פסוקים שלימים כמבואר בגיטין ס׳ אין כותבין מגלה לתינוקות להתלמד בה עי׳ לעיל אות מ״ג.
171. לשון זה נמצא בכתב יד ישן מובא במבוא לס׳ ״שלשה ספרים נפתחים״ נדפס בלעמבערג תרמ״ח, ולפנינו מתחלת הברייתא דל״ב מדות של ר׳ יוסי הגלילי, אר״א בנו של ריה״ג וכו׳ ושם בכת״י הנ״ל יש פתיחה בראשית אל תקרי בראשית אלא ברא שית, כל הדרשות המבוארות במעשה בראשית לריכה״ג לעיל אות ע״ג ואח״כ הדרשא המבואר בפנים, ויש לומר הסמך של ל״ב מדות לבראשית כעין שמבואר לעיל בפנים אות פ״ט דהתורה מתחלת בבי״ת ומסיימת בלמ״ד כנגד ל״ב נתיבות פליאות חכמה ה״נ י״ל בזה דמרמז לל״ב מדות, אך בגוף הדרשא יש להסתפק לדעתי אם אינה הוספה של איזה מעתיק כי בכל המקומות מתחלת הברייתא אר״א בנו של ריה״ג כנ״ל וליתא לדרש זה:
172. ראה לעיל אות רפ״ט ומ״ש בביאור ומכאן יהי׳ מוכח כמ״ש לעיל אות רנ״א מפרקי דר״א שהסכימו ב״ש וב״ה ששניהם נבראו כאחת ועיי״ש בביאור. מאמר זה הוא מפי׳ המיוחס לרש״י על ברייתא דר׳ ישמעאל נדפס בירושלם בסוף שו״ת רש״י נעתק מכ״י ישן בישרון כרך ששי. [גוף שו״ת רש״י הדפסתי פה בשנה זו עם הערות וביאורים ומבוא] ולפי הנראה מלשונו הי׳ לפניו מאמר זה באיזה מדרש חכז״ל ועי׳ מ״ש בזה ידידי הרב ריש״א ווערטהיימער שליט״א מפה עיה״ק בספרו מדרשים כת״י בהמבוא למדרש שני כתובים כותב השערה מהכתב יד שלפניו שהי׳ מאמר זה במדרש שני כתובים עי״ש:
173. אחת דבר אולי י״ל הכוונה למאי דמבואר בחגיגה י״ב ובירושלמי שם לעיל אות רכ״ט לחכמים דשמים וארץ כאחת נבראו א״כ הפי׳ דאחת דבר אלהים בדבור אחד נבראו שמים וארץ ונכתבו בתורה שתים בתחלה שמים ואח״כ ארץ. מאמר זה מובא בס׳ רב פעלים ערך מדרש פליאה וסיים ע״ז וכן בכל הפרשה מתחיל פסוק ופליאות נשגבות מדובר בו, דפוס וויניציאה ישן-, ובהערות מהמו״ל כ׳ דנקרא ספר הפליאה אשר יש מיחסים אותו לר׳ נחוניא בן הקנה התנא והרמ״ע מיחסו לר׳ אביגדור קרא מפראג והוא חלק מס׳ הקנה נדפס בקאריץ תקמ״ד, והנה בס׳ הקנה הנ״ל לא מצאתי דברים אלו ולפלא על המו״ל וכן המרש״ב בקונטרס יריעות שלמה שהוסיף שנדפס גם בפרזשעמיסל תרמ״ד. כי איך יכול להיות שכוון לס׳ הקנה כיון דסיים שהוא דפוס וויניציא והספר הקנה לא נדפס מעולם שמה, וא״י לאיזה ספר כוון, [ובהמבוא הבאתי ספרים אשר חשבם הרב פעלים למדרשי חכז״ל ובאמת אינם שייכים לחז״ל כמו שהוכחתי בראיות על מדרש לבנת הספיר, מדרש הגלוי׳ מדרש ברכני ועוד] ובעיקר הדבר ע״ד התוכן וזמן המחבר של ס׳ הפליאה כ׳ באריכות במבוא אך בכלל נפלא הדבר עם הספר הזה וכשמו כן הוא ספר ״הפליאה״ אשר אינו ידוע עוד בדיוק מי הי׳ המחבר, ותמוה הדבר בעיני לא אוכל הבינו איך העלימו עיניהם הגדולים בזמנם שהסכימו להדפיסו כמו שהוא לפנינו והעריצו אותו לספר קדוש בעוד שיש בו הרבה מקומות אשר כותב בטויים שנונים כמדקרות חרב נגד חז״ל ונגד איזה דיני התורה, ועוד דברים זרים, אף דבכלל עיקר כוונתו הוא נגד פשטות הדברים של התלמוד ובמקומות הרבה הוא מעריץ ומקדש את התנאים ואמוראים ושיש בדבריהם סודות עמוקים ואין לזוז מדבריהם ותורתם, בכ״ז אין לעבור בשתיקה על כל הדברים הקשים נגד חז״ל והתלמוד שכתב. ועל הגדולים שהביאו אותו ה״ה הרדב״ז בשו״ת ח״ד אלף קכ״ד והב״י או״ח סי׳ ס״א, ובהפרדס, ובראשית חכמה וכן מ״ש בשם האר״י שכ׳ שדבריו קבלה אמיתית, אין לתמוה. שיש לומר שבהכתבי יד שהי׳ לפניהם לא הי׳ כתובים אלה הלשונות וכמ״ש החיד״א בשה״ג דלפניו בכת״י הי׳ הרבה שינויים וכן בהקדמת המו״ל מדפוס הראשון והשני׳ ומהרדב״ז והב״י א״ר שמלשונם מבואר שלא היה הספר לפניהם כלל אבל על הגדולים המסכימים הראשונים להדפיסו התמי׳ קיימת ובפרט שהזכירו זאת שקלות שלו דומות לחמורות בפני העולם ובאמת מתוך הלשונות שכתוב בספר ״קנה חכמה קנה בינה״ שחבר בעל הפליאה מזכיר איזה פעמים דהספרים שעשו המה הורסים את הנגלות ובונים בנין חזק, הזהרו בני פן יפלו ספריכם ביד ע״ה ויבחרו את ההריסות ותאבד התורה, נראה מזה דלשונות הנ״ל המה מהם, ומי יתן ויבוא מי על שרשן של הדברים מתוך הרבה הכתבי ידות של הפליאה הנמצאים בבתי עקד הספרים השונים, ונוכל להוציא משפט ישר ע״ד הספר הנכבד הזה שאין דוגמתו בתוכנו וסגנונו בכל ספרות התורה. (אחר כתבי הראו לי מאמר מח״א ע״ד הספר הפליאה, ולא גלה לנו חדשות בהענין שדברנו (והביא דגם הרא״מ בשו״ת ס״א הביאו) כי לא הי׳ לפניו רק הספר הנדפס, והעיקר לדעתי לחקור על הכתבי ידות בהשינוים, ומה נתוסף עליהם ורק עי״ז נוכל לידע בירורן של דברים אולם עיקר המסקנא של הח״א הנ״ל דהרמ״ק ז״ל וכן האר״י ז״ל מצאו בשני הספרים האלה הפליאה והקנה חומר רב לשכלול דעותיהם ובנין שטותיהם, מה שנוגע להרמ״ק טעות גמור הוא כי מפורש בס׳ שער קומה להרמ״ק ז״ל סי׳ פ״ג שמביא את הקנה ומדחה את דבריו, ועל המראות הפליאות שיש בו ושמספר שניו ה׳ וכיו״ב כותב שהם ״דברי תועה ואין בהם ממש״ ״שרוצה לאסור את המותר מנפש ועד בשר״ ״דלאו דסמכא כלל״ ״רק להרחיקך שתדע שאינו בקי בכינוים״. ״לא הרביתי עתה אלא כדי שלא ידמה שום אדם להחזיק בזה כדבריו״ ועוד לשונות כאלה ומי יוכל לבוא אח״ז לומר שהרמ״ק לקח ממנו החומר לבנין שטתו רק בנוגע להאר״י ז״ל אמת שחזק את דברי קנה אבל אין הוכחה שבנה מדבריו את שיטתו בקבלה. כן מ״ש דהחיד״א הי׳ הראשון שהרהר אחר קדמות הספרים, לא ראה כי כבר קדמו הרמ״ק ז״ל בעצמו, כן מ״ש שהרדב״ז והב״י הזכירו אותו לא העיר כי משמע בדבריהם שלא הי׳ לפניהם הספרים הנ״ל וראי׳ לההשערה שלא הי׳ לפני הרמ״ק כל הלשונות אלה נגד חז״ל הנדפסים לפנינו, אף שמזכיר, ״שרוצה לאסור את המותר״, כי אלו הי׳ לפניו אזי בטח הי׳ מזכיר גם את זאת). וראיתי בס׳ אמרי בינה להר״ע פרק ל״ה מביא בזה״ל ובמדרש נחום בן הקנה בראשית בראש ת״י ע״כ היינו שהבית ראשון עמד ת״י שנה ועי׳ לעיל בפנים אות פ״ה תוכן זו הדרשא ומ״ש בביאור וברזיאל המלאך מובא לק׳ פסוק ב׳ ושם יש הלשון שהביא מהמדרש ושכנתי ושכן ת״י ושני ת״ך ולפנינו בס׳ הקנה לא ראיתי דרש זה, וכנראה כוון לאיזה ספר אחר כי הלא מכנה אותו בשם מדרש.
174. מאמר זה מובא בילקוט שמעוני איכה אלף י״ג. ומקורו ממדרש איכה זוטא הנדפס מכת״י בשם הכולל מדרש זוטא על ארבע מגלות (ברלין תרנ״ד).
175. מדרש שה״ש זה נדפס בירושלם מכתב יד ועי׳ ילקוט שמעוני בראשית רמז י״ז.