מכל מקום
1 הסבי עיניך. הנביאים, כאמרו
(ישעיה כט י) ׳ויעצם את עיניכם את הנביאים׳
2:
מנגדי. שלא יבקשו עוד
3 חזון גם שיהיו ראוים לכך
4:
שהם הרהיבוני. הם היו סיבה שהתנשאתי להנקם מכם כאשר לא שמעתם
5:
שערך. כי אמנם מנהגי אבות הם נאותים ויקרים כמו שער של
עדר העזים המוכן להיות בגד חשוב
6, וכן תנהיגו מנהגים נכבדים כאמרם
(נחמיה י לג) ׳והעמדנו עלינו מצוות׳ וגו׳
7, ואין צורך עוד לנביאים
8:
1. אף שבבית שני ׳את יפה׳, שהיתה השראת השכינה במידה מסויימת.
2. ׳ויעצם׳ - סגר עיניכם שלא תראו (רד״ק שם), אך לדעת הרד״ק הכוונה לנביאי השקר, ואילו רבינו מפרש שעצם את עיני נביאי האמת שלא יתנבאו. וכן פירש האלשיך בישעיה שם. אך בפירושו שם פירש רבינו באופ״א, שה׳ עצם את אזני העם מלהבין את דברי הנביאים.
3. בדפוס: ׳שלא יפגשו עמל׳.
4. שלא ישיגו נבואה למרות שהגיעו למעלה זו, וכאילו מבקש ה׳ מאת הנביאים ׳הסבי עיניך מנגדי׳, אל תכוונו אלי להגיע לנבואה. ואולי הכוונה למה שאמרו חז״ל שהיו צדיקים שהיו ראויים שתשרה שכינה עליהם אלא שאין הדור ראוי לכך, ראה סוטה
(מח:) וסנהדרין
(יא.) ׳ת״ר, משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואע״פ כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא, ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו עיניהם בשמואל הקטן׳. ובאבות דר״נ (פי״ד) ׳שמונים תלמידים היו להלל הזקן, שלשים מהן ראויין שתשרה שכינה עליהן כמשה רבינו אלא שאין דורן ראוי לכך׳.
5. ׳הרהיבוני׳ הוא הפעיל של ׳רהב׳ – גאווה והתנשאות, והכוונה כאן להתנשאות של כעס ונקמה, שה׳ ביטל את הנבואה כי בכך שהיו נביאים וישראל לא שמעו בקולם, גרמו לכעסו של ה׳ עליהם, וכדי שלא יכעס עליהם כל כך, פסק למלהשרות נבואה גם על הראויים לכך, וביקש שלא יבקשו עוד חזון ונבואה. ופירוש רבינו קרוב לפירוש רש״י: ׳הסבי עיניך מנגדי - כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו ועיניה נאות, ואומר לה ׳הסבי עיניך מנגדי׳, כי בראותי אותך לבי משתחץ ומתגאה עלי ורוחי גסה, כי איני יכול להתאפק, הרהיבוני - הגיסו לבי וכו׳, והדוגמא כך הוא, אמר הקב״ה, במקדש זה אי אפשר להשיב לכם ארון וכפורת וכרובים, ׳שהם הרהיבוני׳ בבית ראשון להראותכם חיבה יתירה עד שמעלתם בי׳. וכפירוש רבינו שמדבר בסילוק הנבואה כתב אבע״ז: ׳אני לדודי - אמרה כנסת ישראל, אף על פי שירד דודי לגנו, אני שלו והוא שלי, ענתה שכינה, יפה את, זה שחזרו בבית שני, ופירוש הסבי עיניך מנגדי - שנפסקה הנבואה בבית שני כאשר התנבא דניאל ולחתום חזון ונביא׳. והנה בב״ב
(יב.) אמרו ׳מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים׳, ובמהרש״א שם כתב שהכוונה לחורבן בית ראשון, כי בבית שני לא היו נביאים אלא בתחילת בניינו, חגי זכריה ומלאכי, וביאר שאין הכוונה שבטלה הנבואה בחורבן הבית, אלא מאז שנבנה בית שני, אבל בשבעים שנות גלות בבל עדיין היו נביאים. ומצינו ביומא
(כא:) שאחד מתוך ׳חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני׳ הוא ׳רוח הקודש׳, ופירש רש״י ׳רוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך׳. והשפת אמת העיר בדברי רש״י שמשמע מלשונו שאף הנביאים שחיו נפסקה נבואתם, ואיך דווקא בבנין ביהמ״ק תיפסק הנבואה. ולדברי רבינו כאן ניתן לומר שחורבן בית המקדש גרם שפסקה הנבואה מיד שנבנה בית שני, כדי שלא תגרום הנבואה לחורבן נוסף.
6. כמו שכתב רבינו לעיל
(ד א) ׳שערך - הטבעי, והם מנהגי אבות, הם כעדר העזים, כשער ׳עדר העזים׳ שמכוונים גם אותו למילת׳, וראה מה שהתבאר שם שהיו עוטפים את הצמר מלידתן כדי לעשות ממנו כלי מילת, שהוא בגד חשוב, וכן מנהגי האבות שבהם נבדלים ישראל מן הגויים ועוטפים אותם מן הלכלוך שלא יבוא להם מבחוץ. ולעיל
(ה יא) כתב שכינה את סיפורי התורה ׳קווצותיו׳ – כלומר קצות שערו, ׳שהם כמו שער הגוף שאינו חלק ממנו׳, ואולי זו כוונתו גם ביחס למנהגי אבות, שהם טובים אך אינם חלק עצמי של התורה.
7. מדובר שם בעולי הגולה בתחילת בית שני שהבדילם עזרא מן הנשים הנכריות וכרתו ברית לפני ה׳, וכתוב שם ׳והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלשית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו׳. ופירש במצודות: ׳קבענו על עצמינו דבר מצוה להיות חובה עלינו לתת שלישית השקל בכל שנה נוסף על מחצית השקל שאמרה התורה׳. וראה רמב״ן
(שמות ל יב), ובתוספות יו״ט
(משנה שקלים ב׳:ד׳) בגדר חיוב זה. ובפרשה זו בנחמיה מונה מספר מצוות שכולם מן התורה, אך ראה רש״י שם ׳וביכורי כל פרי עץ - בכורי של כל פרי האילן הם מדברי חכמים׳, והיינו שקיבלו עליהם להביא בכורים אפילו שלא משבעת המינים שחייבה תורה (שו״ת ציץ אליעזר חי״ז סי׳ יט), הרי שחכמי הדור תיקנו תקנות אלו אז. [ועשו כן בשעה שהבדילו את ישראל מן הנשים הנכריות, הרי שתקנות ומנהגים אלו יפה כוחן לשמור את ישראל מהשפעת הגויים, וכפי שהתבאר לעיל
(ד א) לזה רומז עניין השערות הנסתרות מאחורי הצמה]. ובתקנת השבין לרצ״ה (אות ד) כתב: ׳ונחמיה הוא היה הראשון לחדש גזירות וסייגות חדשות בישראל, והוא כפי הנראה היה המתחיל בזה, וכנזכר בספרו קבלת איסור מוקצה ומשא ומתן בשבת, וכן אחריו כל חביריו אנשי כנסת הגדולה הם בעלי התקנות והסייגות בישראל והזהירו על זה בפירוש בשלושה דברים שאמרו
(משנה אבות א׳:א׳) ועשו סייג לתורה, ומוסיף עליהם נחמיה בעשיית סייג דלצורך שעה אף שאינו ראוי להתקיים לעולם וכו׳, והכל כפי מה שראה צורך לגדור הדור שלא ישובו לכסלה, אף הוא חידש ענין חזרת קבלת התורה שבאו על החתום באלה ושבועה לשמור תורת ה׳ ככתוב בספרו
(נחמיה י ל) וכו׳, וכל עניניו ומעשיו היה בענין זה להוסיף גדרים וזירוזים אלהבא שלא יעברו עוד׳.
8. ולכן כאשר ראה שהנביאים גורמים לישראל להתחייב בעונש כשאינם שומעים בקולם, לא השרה עליהם רוח נבואה, ואף שיש תועלת בנבואה גם לקיום מצוות התורה, כפי שיבואר להלן
(ז ב), בכל זאת די גם במנהגי האבות.