×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ב) דּוֹדִי֙ יָרַ֣ד לְגַנּ֔וֹ לַעֲרֻג֖וֹתא הַבֹּ֑שֶׂם לִרְעוֹת֙ בַּגַּנִּ֔ים וְלִלְקֹ֖ט שֽׁוֹשַׁנִּֽים׃
My beloved has gone down into his garden, to the beds of spices, to pasture in the gardens and to gather lilies.
א. לַעֲרֻג֖וֹת =א⁠(ק),ק-מ,ב1 ומסורה (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
• ל=לַעֲרוּג֖וֹת (כתיב מלא וי״ו ומלא וי״ו)
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפירוש מחכמי צרפתר׳ אלעזר הרוקחרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּמָרֵי עָלְמָא קַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן בְּרַעֲוָא וּנְחַת לְבָבֶל לְסַנְהֶדְּרִין דְּחַכִּימַיָּא וִיהַב רְוַחָא לְעַמֵּיהּ וְאַסֵּקִנּוּן מִגָּלוּתְהוֹן עַל יַד כּוֹרֶשׁ וְעֶזְרָא וּנְחֶמְיָה וּזְרוּבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְסָבֵי יְהוּדָאֵי וּבְנוֹ יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא וּמַנִּיאוּ כָּהֲנַיָּא עַל קוּרְבָּנַיָּא וְלֵיוָאֵי עַל מַטְּרַת מֵימְרָא דְּקוּדְשָׁא וּשְׁלַח אִשָׁתָא מִן שְׁמַיָּא וְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנָא וְיָת קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וְכִגְבַר דִּמְפַרְנֵיס יָת בְּרֵיהּ רְחִימֵיהּ בְּתַפְנוּקִּין כֵּן פַּנֵּיקִנּוּן וְכִגְבַר דִּמְגָבֵיב וַרְדִּין מִן מֵישְׁרָא כֵּן כַּנֵּישִׁנּוּן מִן בָּבֶל.
[א] דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְלֹא סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא דּוֹדִי יָרַד לִרְעוֹת בְּגַנּוֹ, וְאַתְּ אָמַר לִרְעוֹת בַּגַּנִּים. אֶלָּא דּוֹדִי, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְגַנּוֹ, זֶה הָעוֹלָם. לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. לִרְעוֹת בַּגַּנִּים, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים, לְסַלֵּק אֶת הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. מַה בֵּין מִיתַת זְקֵנִים לְמִיתַת נְעָרִים, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אַבָּהוּ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַנֵּר הַזֶּה בִּזְּמַן שֶׁהוּא כָּבֶה מֵאֵלָיו, יָפֶה לוֹ וְיָפֶה לַפְּתִילָה, וּבִזְּמַן שֶׁאֵינוֹ כָּבֶה מֵאֵלָיו, רַע לוֹ וְרַע לַפְּתִילָה. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר הַתְּאֵנָה הַזּוֹ בִּזְּמַן שֶׁנִּלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ, יָפֶה לָהּ וְיָפֶה לַתְּאֵנָה, וּבִזְּמַן שֶׁאֵינָהּ נִלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ, רַע לָהּ וְרַע לַתְּאֵנָה.
[ב] דֵּילָמָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְתַלְמִידָיו, הֲווֹ נְהִיגִין יָתְבִין פָּשְׁטִין תְּחוֹת חָדָא תְּאֵנָה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מַשְׁכִּים בַּעַל הַתְּאֵנָה וּמְלַקֵּט תְּאֵנָתוֹ, אָמְרוּן נְשַׁנֶּה אֶת מְקוֹמֵנוּ שֶׁמָּא חוֹשְׁדֵנוּ, מֶה עָשׂוּ הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶם בְּמָקוֹם אַחֵר, הִשְׁכִּים בַּעַל הַתְּאֵנָה וְלֹא מְצָאָן, הָלַךְ וְחָזַר אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁמְּצָאָן, אָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי מִצְוָה אַחַת הֱיִיתֶם עוֹשִׂין לִי וְאַתֶּם מְבַקְשִׁין לְמָנְעָהּ מִמֶּנִּי, אָמְרוּ לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם, וּמִפְּנֵי מָה הִנַּחְתֶּם מְקוֹמְכֶם וִישַׁבְתֶּם בְּמָקוֹם אַחֵר, אָמְרִינַן שֶׁמָּא אַתָּה חוֹשְׁדֵנוּ, אָמַר לָהֶם חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אֹמַר לָכֶם מִפְּנֵי מָה אֲנִי מַשְׁכִּים לִלְקֹט תְּאֵנָתִי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַל הַתְּאֵנִים הֵן מַתְּלִיעוֹת, מִיָּד חָזְרוּ לְתַמָּן, הַהוּא יוֹמָא אַשְׁכְּחוּן דְּלָא לָקַט, נָטְלוּ מֵהֶן וּפָצְעוּ אוֹתָם וּמְצָאוּם מֻתְּלָעוֹת, אָמְרוּ יָפֶה אָמַר בַּעַל הַתְּאֵנָה, וְאִם הוּא יוֹדֵעַ עוֹנָתָהּ שֶׁל תְּאֵנָתוֹ וְהוּא לוֹקְטָהּ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֵימָתַי עוֹנָתָן שֶׁל צַדִּיקִים לְסַלְּקָן וְהוּא מְסַלְּקָן.
[ג] אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְנָטַע בּוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל אֱגוֹזִין, וְשֶׁל תַּפּוּחִין, וְשֶׁל רִמּוֹנִים, וּמְסָרוֹ בְּיַד בְּנוֹ, בִּזְמַן שֶׁבְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ הָיָה הַמֶּלֶךְ מַחֲזִיר וְרוֹאֶה אֵיזוֹ נְטִיעָה יָפָה בָּעוֹלָם, וְהָיָה עוֹקְרָהּ וּמְבִיאָהּ וְשׁוֹתְלָהּ בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַפַּרְדֵּס, וּבִזְמַן שֶׁלֹא הָיָה בְּנוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ, הָיָה הַמֶּלֶךְ רוֹאֶה אֵיזֶה נְטִיעָה יָפָה בְּתוֹךְ הַפַּרְדֵּס וְעוֹקְרָהּ. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק יֵשׁ בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּגוֹן, יִתְרוֹ וְרָחָב, מְבִיאוֹ וּמְדַבְּקוֹ בְּיִשְׂרָאֵל, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רוֹאֶה אֵיזֶה צַדִּיק וְיָשָׁר וְכָשֵׁר וִירֵא שָׁמַיִם יֵשׁ בָּהֶם, וּמְסַלְּקוֹ מִתּוֹכָן.
[ד] כַּד דְּמַךְ חִיָּא בַּר אִוְיָא בַּר אֲחָתֵיהּ דְּבַר קַפָּרָא, אָמְרִין לְרַבִּי יוֹחָנָן עוּל וְאַפְטַר עִלּוֹי, אָמַר לוֹן יֵיעוֹל רֵישׁ לָקִישׁ דְּהוּא תַּלְמִידֵיהּ וְהוּא יָדַע חַיְילֵיהּ. עָאל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאַפְטַר עִלּוֹי, דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל רַבִּי חִיָּא בַּר אִוְיָא וְסִלְּקוֹ מִן הָעוֹלָם.
[ה] כַּד דְּמַךְ רַבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִּי, עָאל רַבִּי אִילָא וְאַפְטַר עִלּוֹי: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי, וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה (איוב כ״ח:י״ב, איוב כ״ח:כ׳). אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהֵם תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאִם אָבְדוּ יֵשׁ לָהֶן חֲלִיפִין, וְאֵלּוּ הֵן: כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָהָב יָזֹקּוּ, בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה (איוב כ״ח:א׳-ב׳), תַּלְמִיד חָכָם אִם מֵת מִי מֵבִיא לָנוּ תְּמוּרָתוֹ, אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן, מֵהֵיכָן נִמְצָא כָּמוֹהוּ.
אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁבָטִים מְצִיאָה מָצְאוּ, וּכְתִיב: וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ (בראשית מ״ב:כ״ח), אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ אֶת רַבִּי סִימוֹן בַּר זַבְדִי מֵאֵיכָן אָנוּ מוֹצְאִים תְּמוּרָתוֹ, הֱוֵי: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא.
[ו] כַּד דְּמַךְ רַבִּי בּוֹן בְּרַבִּי חִיָּא, עָאל רַבִּי זֵירָא וְאַפְטַר עִלּוֹי: מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד (קהלת ה׳:י״א), נֵימַר לְכוֹן לְמָה רַבִּי בּוֹן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וְשָׂכַר עָלָיו פּוֹעֲלִים, וְהָיָה שָׁם פּוֹעֵל אֶחָד מִתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יוֹתֵר מִכֻּלָּן, כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ הַמֶּלֶךְ כָּשֵׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, אֲחָזוֹ בְּיָדוֹ וְהִתְחִיל מְטַיֵּל עִמּוֹ אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת, לְעִתּוֹתֵי עֶרֶב בָּאוּ הַפּוֹעֲלִים לִטֹּל שְׂכָרָן, וּבָא אוֹתוֹ פּוֹעֵל לִטֹּל שְׂכָרוֹ עִמָּהֶם, וְנָתַן לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׂכָרוֹ כְּמוֹתָן, הִתְחִילוּ הַפּוֹעֲלִים מְצֵרִים, אָמְרוּ לוֹ אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, אָנוּ שֶׁיָּגַעְנוּ כָּל הַיּוֹם וְזֶה לֹא יָגַע אֶלָּא שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם, וְהוּא נוֹטֵל שְׂכָרוֹ כְּמוֹתֵנוּ. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ מָה אַתֶּם מְצֵרִין, יָגַע זֶה בִּשְׁתַּיִם אוֹ בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת מַה שֶּׁיָגַעְתֶּם אַתֶּם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, כָּךְ יָגַע רַבִּי בּוֹן בַּר חִיָּא לְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה בַּתּוֹרָה, מַה שֶּׁיָגַע תַּלְמִיד וָתִיק לְמֵאָה שָׁנָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה אַף לֶעָתִיד לָבוֹא אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִישֹׁן, אֶלָּא מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וְעֵבֶר וְשֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְשֶׁל משֶׁה וְאַהֲרֹן, וְעַד הֵיכָן עַד: וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ (שמואל ב ז׳:ט׳).
דודי ירד לגנו – ביום שירדה האש לקרבנו של הבל ולקרבנו של נח. וכן בנדב ואביהוא. וכן בקרבן מנוח ושלמה ואליהו. לכך נאמר דודי ירד לגנו. עוד אחת הוא עתיד לירד. כמה שנאמר כן ירד ה׳ צבאות לצבא על הר ציון ועל גבעתה (ישעיהו ל״א:ד׳). מכאן הם אומרים בעליה שברא הקב״ה כשברא את העולם. כן ירד על הר סיני. וכן הוא לעתיד לבא. לקיים מה שנאמר כן ירד ה׳ צבאות לצבא על הר ציון.
דבר אחר: ירד לגנו – זה הקב״ה, לערוגת הבושם אלו ישראל.
לרעות בגנים – אלו עובדי אלילים.
וללקוט שושנים – אלו צדיקים שביניהם.
דבר אחר: דודי ירד לגנו – בכל יום הקב״ה נגלה על הצדיקים בגן עדן ונמלך בהם אם הוא זמן טל מוריד טל לעולם, ואם הוא זמן גשם מוריד גשמים לעולם.
דבר אחר: דודי ירד לגנו – כד דמך רבי חייא בר אבא בר אחתיה דבר קפרא עאל ריש לקיש אפטר עלוי, דודי ירד לגנו זה הקב״ה, ירד לגנו זה העולם, לערוגות הבושם אלו ישראל, לרעות בגנים אלו עובדי אלילים, וללקוט שושנים אלו הצדיקים כדי לסלקן מביניהם, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן והיה אותו הבן חביב עליו יותר, מה עשה המלך נטע לו פרדס, בשעה שהיה הבן עושה רצונו היה מחזר בכל העולם כלו ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ומביאה ונוטעה בתוך פרדסו, ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצצם, כך בשעה שישראל עושים רצונו של מקום הקב״ה חוזר בכל (מקום) העולם ורואה איזה צדיק בעובדי אלילים ומביאו ומדבקו לישראל כגון יתרו ורחב, ובשעה שמכעיסין אותו הוא מסלק את הצדיק שביניהם.

רמז תתקצב

דבר אחר: צח לישראל, ואדום לעובדי אלילים שנאמר מדוע אדום ללבושך, וכן הוא אומר ימינך ה׳ נאדרי בכח וגו׳, ואומר ונודעה יד ה׳ את עבדיו וגו׳, ואומר משא דבר ה׳. בארץ חדרך, חד לעו״א, ורך לישראל, כיוצא בו ולאסירים פקח קוח מפקח לישראל ומקהה לעובדי אלילים,
דבר אחר: אדום כל ימות השנה וצח ביום הכפורים, אדום בעולם הזה וצח בעולם הבא, אדום לדור המבול וצח לנח, אדום לדור הפלגה וצח לאברהם, אדום לסדום וצח ללוט, אדום למצרים לא ראו איש את אחיו, וצח לישראל ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ערפל לעו״א ועליך יזרח ה׳. דגול מרבבה ה׳ צבאות אות הוא בצבא שלו. קוצותיו תלתלים אלו תלמידי חכמים שמתקבצים לעסוק בתורה תלי תלים.
דבר אחר: אדם נכנס ללמוד תורה ושומעם תלי תלים אם עצל הוא בורח ואם בקי הוא שמח שמצא מלאכה שאינה פוסקת. נוטפות מר עובר שהם מרים למי שעובר עליהם.
ודידי אנחדר אלי בסתאנה, ואלי סביבהֵ אלטיב, לירעא פי אלגנאן, ולילקט סואסן.
החבר שלי ירד לגן שלו ואל ערוגת (שורת נטיעות) הבשמים כדי לרעות בגנים וכדי ללקוט שושנים.
לערוגת – לשון יחיד כאלו הגימל פתוחה.
והם משיבים: דודי ירד לגנו – צוה לנו לבנות היכלו ויהיה שם עמנו.
לערוגת הבשם – מקוםא מקטר הקטרת.
לרעות בגנים – ועוד ירד לרעות צאנו בגנים אשר נפוצו שם, אותם שלא עלו מן הגולה משרה שכינתו עליהם בבתי כנסיות ובתי מדרשות.
וללקוט שושנים – שומע ומקשיב נדברים בתורתוב ללקוט זכיותיהן, לכותבם בספר זכרון לפניו, כעיניין שנאמר: אז נדברו יראי י״יג וגו׳ (מלאכי ג׳:ט״ז).
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מקום״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5 (בגיליון), אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778: ״בתורתי״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 142. בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165 חסר: ״יראי י״י״.
My beloved has gone down to his garden – He commanded us to build His Temple, and He will be there with us.⁠1
To the beds of spices – The place where the incense is burned.
To graze in the gardens – And further, He has gone to graze His sheep in the gardens where they were scattered, [i.e.,] those who did not come up from the exile, He rests His Divine Presence upon them in the synagogues and in the study halls.⁠2
And to gather roses – He listens and hearkens to those who speak His Torah, to collect their merits and to inscribe them in a memorial book before Him, as the matter is stated, "Then the men who fear Adonoy spoke, etc.⁠"3
1. Alternatively, He has gone to the "Garden" of Eden. (Gra)
2. He occupies Himself by delighting in the presence of the righteous. (Gra)
3. Malakhi 3:16.
דודי ירד לגנו – משיבה כנסת ישראל ואו׳ הקב״ה ירד לגנו עתיד לרדת לעולמו ולראות עוני עמו כי כל מה שעתיד השם לעשות כאלו נעשה כענין שנאמר אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים והם עתידים כך דודי ירד פירושו ירד לגנו אלו ישראל שנקראו גן נעול.
לערוגת הבשם – בזמן שיראה מעשיהם מבושמים. וכן הוא או׳ כן ירד י״י צבאות לצבוא על הר ציון ועל גבעותיה.
לרעות בגנים – לשרות שכינתו ביניהם.
וללקוט שושנים – יקבץ את צדיקיו אל עיר קדשו ירושלם. ואתם תלוקטו לאחד אחר מבני ישראל.
דודי ירד לגנו – כמשמעו.
My beloved is gone down to his garden. To be taken literally.
ירד לגנו – עלה למרום להיות עם הצדיקים שהם משרתיו למעלה.
Is gone down into his garden. Is gone up on high to be with the righteous, who are his ministers above.
דודי ירד לגנו – כאשר פירשתי שאמרה: יבוא דודי לגנו (שיר השירים ד׳:ט״ז), וכאשר הקיצה רדפה אחריו.
דודי ירד לגנו – זה שעלה למרום.
לרעות בגנים וללקוט שושנים – שהוא דר עם המלאכים שהם הצדיקים.
ומשיבה להם: דודי ירד לגנו – לטייל ולרעות בגנים וללקוט שושנים.
והיא משיבה להם: דודי ירד לגנו – כי כשאמר לי שילך אל הר המר, בקשתי ממנו שלא ירחק ממני כל כך, אך ילך לגנו שהוא קרוב אלי. ואמרתי לו: יבא דודי לגנו (שיר השירים ד׳:ט״ז), והוא אמר לי: באתי לגני (שיר השירים ה׳:א׳) ולא אתרחק ממך, ולכך יודעת אני שירד לגנו.
לרעות בגנים – לחבר רעיו עמו שם, כמו שאמר למעלה שהיה מוליך רעיו שם בגנו, שנאמר: אכלו רעים שתו ושכרו דודים (שיר השירים ה׳:א׳).
לרעות – לשון ריעות, כמו: ותרועת מלך בו (במדבר כ״ג:כ״א).
דודי ירד לגנו לערוגת הבושם ר״ל לירושלים. דבר אחר, לגן עדן.
לרעות בגנים וללקוט שושנים – לרעות בגני האומות, וללקוט משם הכשרים שבאומות, ולגיירם ולערב אותן בין ישראל1, ולהביאן לגן עדן, וזהו לרעות בגנים וללקוט שושנים.
דודי – זה תלמיד חכם. ירד לגנו – לגן התורה. לערוגת הבושם – זו התורה. לרעות בגנים – בגנים של תורה, להביא ראייה מכאן ומכאן, וזהו ללקוט שושנים. וללקט שושנים גי׳ מן דברי תורה2.
דבר אחר, לרעות בגנים – בגני האומות וללקוט את ישראל משם בעת הקיבוץ גליות, שנאמר ״ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל״3, וזהו ללקוט שושנים.
דבר אחר, לרעות בגנים – בגני ארץ ישראל, וללקוט שושנים – להביא את ישראל מבבל לירושלים4, והוא ערוגת הבושם.
1. ילקוט שמעוני, ראה שיר השירים רבה
2. חסר ל״ו וצ״ע
4. מדרש לקח טוב
דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים – אמרה שדודה ירד לעבודת גנו להוציא הבושם אשר בו בכח אל הפועל והם המושכלות ולזה ישתדל לרעות בגנים האחרים ללקוט שושנים מהם והוא מה שיקנה אותו מן המוחשים בזה הדרוש אשר ישתדל עתה בהשגתו ר״ל המניע הראשון באמצעות החוש והדמיון והכח הזוכר ולזה יצטרך שיעזר על זה מכחות הנפש בכללם וישתדלו בכל עוז שלא ימנעהו מפעולתו.
והיא השיבה דודי ירד וגו׳ – לומר כי לא נפרד ממנה לגמרי רק שהלך לטייל ולפרנס עצמו בגנים וללקוט שושנים להביאם אליה. ולבה בטוח כי ישוב עוד ויתנם אליה.
דודי ירד לגנו – והיתה כוונתה אין דודי מדרכו להשתתף עם כל עם ולשון שיזדמן כי המה רחוקים ממנו מאד אבל דודי ירד מתחלה לגנו זה המיוחד לו שהוא כנסת ישראל וכמו שאמר ראשונה באתי לגני.
ואמר: לערוגת – לריח התורה והמצוה אשר קבלתי עלי כי אני הייתי כצאן והוא הרועה אותי דעת ובינה. וה״א לרעות בגנים וללקוט שושנים כי לבעבור זה עשה נפשות רבות שלמות לאספם אליו וזה לא יתכן לשום אומה ולשון כי כבר נתפרסם כי אף ע״פ שהם דמו היות כמונו לסוף נסוגו אחור.
{מדרגות השגחת השם בין העליונים לשפלים}
דודי – ירצה כן הוא פונה יותר ועקר השגחתו בעליונים הם הנבדלים, ערוגת הבושם הנזכר למעלה (ה, יג) כאומרו ׳לחייו כערוגת הבושם׳, וכמו שיאמר ׳מלך אסור ברהטים׳ (להלן ז, ו). ואמר ירד, כי גם השגחתו בהם הוא בערכם. ואמר ללקוט שושנים, כמו שגם כן אמר בהם ׳שפתותיו שושנים׳ (לעיל ה, יג), ומדמה אותו א״כ לנפש המשכלת, כי גם הוא יתברך ממלא כל עולמו, כי כמו שיאמר שהנפש בלב מפני הראוי בו יותר פעולותיו מפני שלמות הכלי, כן יראו פעולותיו יתברך יותר בשלמות בעליונים מפני שלמותם, ויאמר עליהם ׳ה׳ בם סיני בקדש׳ (תהלים סח, יח), אם כן גם כן הוא בשפלים אך פעולותיו חלושות בם, מפני חולשתם כי הם במדרגת רגליו, דכתיב ׳השמים כסאי [והארץ הדום רגלי]׳ (ישעיה סו, א):
[תשובת ישראל לאומות]:
דודי ירד לגנו. בקהל קדושי אנשי כנסת הגדולה1: לרעות בגנים. לשמוח בבתי כנסיות ובתי מדרשות2, כענין ׳ישמח ה׳ במעשיו׳ (תהלים קד לא)3: וללקוט שושנים. שרידי עמו מבין החוחים4:
1. עדת ישראל משיבה לאומות, אף שגלות בבל הסתיר פניו, אחרי זה השיב את שכינתו בבית שני, כאשר נתאחדו ונקהלו כל קדושיו וייסדו את אנשי כנסת הגדולה, שבהם היו כמה נביאים.
2. בתהלים (קיז יט) כינה רבינו ׳קהל קדושים׳ את היושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועוד כתב שם (קמד טו) ש׳קהל קדושים׳ הם המכירים את בוראם ומתפללים אליו. ולעומת ׳גנו׳ בלשון יחיד, שהכוונה לאנשי כנסת הגדולה, אמר כאן ׳לרעות בגנים׳ לשון רבים, והיינו שעל ידי קדושת אנשי כנסת הגדולה ירד ה׳ להשרות את שכינתו גם בשאר הגנים, כל הבתי מדרשות ובתי כנסיות שבו ישראל עוסקים בתורה ומתפללים אליו. ובשהש״ר הקשו: ׳הפסוק הזה לא ראשו סופו ולא סופו ראשו, לא היה צריך קרא למימר אלא דודי ירד לרעות בגנו, ואת אמר לרעות בגנים, אלא דודי - זה הקב״ה, לגנו - זה העולם, לערוגת הבושם - אלו ישראל, לרעות בגנים - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות׳. ובלקח טוב ׳לערוגת הבושם - בזמן שיראה מעשיהם מבושמים׳, ושם ׳לרעות בגנים - לשרות שכינתו ביניהם׳. וגם רש״י פירש כעין זה: ׳דודי ירד לגנו - ציוה לנו לבנות היכלו, והיה שם עמנו וכו׳, לרעות בגנים - ועוד ירד לרעות צאנו בגנים אשר נפוצו שם, אותם שלא עלו מן הגולה משרה שכינתו עליהם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות׳.
3. לשה״כ בתהלים (קד לא). והיינו שלשון ׳לרעות׳ הוא אכילה (ראה מש״כ רבינו בקהלת א יד), כביכול ה׳ נהנה ואוכל, כי בכך שישראל עושים רצונו מתקיים תכלית הבריאה, וכביכול ה׳ שמח בזה. וכן ביאר רבינו בכוונות התורה (פ״ה אות ו) ש׳השמחה היא בהשיג הדבר אשר נרצה בו, ועל זה הדרך ייחס המשורר השמחה לאל יתברך באמרו ׳ישמח ה׳ במעשיו׳, וזה בהיותם עושים רצונו וראויים לגמול, כי חפץ חסד הוא׳. נמצא שהעושה רצון ה׳ ומשיג כוונת ה׳ בבריאה הרי הוא משמח את ה׳, וכביכול מאכיל אותו. וראה כעי״ז להלן (ח ב). [ועניין זה ביארו רבינו בבראשית (יב ב) עה״פ ׳והיה ברכה׳, ולפי שהדברים מבוארים יותר בשיעורים ששמע תלמידו מפיו, נביא את לשון התלמיד: ׳והיה ברכה - בלשון ציווי, לפי שהברכות שאנו מברכים להקב״ה אינם ח״ו תוספת שלימות לאל ית׳ חלילה, כי מה יוסיפו ומה יתנו לו, אבל רוצים אנו לומר בברכנו אותו שהוא ישמח במעשיו במה שעשה אותו המברך רצונו להשלים כוונתו ית׳ שהיא תכלית הטוב, כי כל מה שעשה ה׳, לכבודו בראו, לפי שזהו היותר נכבד שבתכליות, ר״ל המכוון שלו, ולכן המברך מברך על דעת שה׳ ישמח במעשיו שעשה להשלים כוונתו. והשלמת כוונתו ית׳ לא תֵעשה כי אם בבחירת האדם, לכך ציוה ה׳ ית׳ לאברם שבבחירתו הטובה הוא יהיה אותה הברכה, כלומר שעל ידו תשלם כוונתו השלימה׳].
4. ליקוט ישראל המפוזרים בין האומות דומה לליקוט שושנים שהם גדלים בין החוחים, כמו שפירש לעיל (ב א) שישראל משולה לשושנה כאשר היא בין האומות כמו שהשושנה נמצאת בין החוחים. והכוונה לקיבוץ הגולה בבית שני. וכן מצינו לשון ׳לקיטה׳ בקיבוץ גלויות בישעיה (כז יב) ׳ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל׳. ובפירושו של רבינו לדברים (לב יא) ׳יפרוש כנפיו יקחהו׳ – ׳כאמרו ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל׳. ובלקח טוב: ׳וללקוט שושנים - יקבץ את צדיקיו אל עיר קדשו ירושלים, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל׳. וגם התרגום פירש כן על שיבת ציון בבית שני ברשות כורש.
לרעות – מלשון מרעה.
דודי ירד לגנו – כאילו משיבה לומר דרכו ללכת בגנים, ובודאי ירד שם אל בין ערוגות הבושם לרעות ולטייל בגנים, וללקוט שושנים להביאם לי תשורה והנמשל הוא אשר תשיב אמריה מעולם דרכו להשרות שכינתו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, להקשיב רנה של תורה ותפלה לקבלם ברצון, להיות שמורים אצלו לשלם מהם שכר טוב. וכאומרת הנה בעסק התורה והתפלה אפתנו לשוב אלי.
משל:
דודי – בעודם מדברים זאת [והם היו בגן המלך] ירד הדוד מהררי בתר ובא לגנו, אבל אין עקר ביאתו אל הגן רק לערוגת הבושם, ר״ל אל רעייתו שהיא הבושם שלו, והיא הערוגה הנותנת לפניו ריח בגן הזה. כי בא לרעות בגנים שם ירעה צאנו, והוא לא ילקט לעצמו רק שושני הערוגה, רק אהבת כלתו וצבי חמדתו.
מליצה:
דודי – בתוך כך הרגישה נפש שלמה כי הדוד העליון יורד ממעון קדשו לאספה אליו, והיא אומרת, הנה עתה דודי ירד לגנו, ולא לכל הגן, שהוא כל כחות הגויה ומספר נפשותיה, רק לערוגת הבשם, שהיא הנפש האלהית הרוחנית, שהיא הערוגה שזורעים בתוכה חמשה זרעונים כמ״ש חמשה ברכי נפשי אמר דוד כנגד הקב״ה וכנגד נשמה והוא הבושם העליון העולה לריח ניחוח. לרעות בגנים, ר״ל את הגנים שהם נטעי הגוף וצמחיו ירעה, פי׳ שע״י המות יזדככו מעט מעט לשוב אל היסודות ומשם אל גלגולים אחרים, עד יבנה מהם בית חדש, אבל את השושנים שהם הנפשות הקדושות ילקט לעצמו וישימם באוצרותיו. ומה יפה דרשו חז״ל פסוק זה על מיתת הצדיקים.
דודי וגו׳ – בלי ספק ירד לגנו, ואין לי טעם לדאג שמא איננו אוהב אותי עוד, כי בכונה ירד שם לרעות צאנו וללקט שושנים להביא לי.
דודי ירד לגנו וגו׳ – והלא היה צ״ל דודי ירד לגנו [ומהו] לרעות בגנים, אלא דודי זה הקב״ה, ירד לגנו זה העולם, לערוגת הבושם אלו ישראל, לרעות בגנים אלו אוה״ע, וללקוט בשושנים אלו הצדיקים שמסלקן מביניהם.⁠1 (ירושלמי ברכות פ״ב ה״ח)
1. מבין אוה״ע, אם יש מי מהם הראוי להסתפח על בית ישראל לוקחו ומדבקו, כגון יתרו ורחב, ודריש דסיפא דקרא ארישא קאי, ותכלית מה שירד לרעות בגנים וללקוט שושנים הוא למען לשומם בערוגת הבושם אשר בגנו. ובמ״ר הגירסא בלשון וענין אחר, דודי ירד לגנו כו׳ לרעות בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל. אמנם שתי הדרשות לא פליגי, כי דרשת הירושלמי מיירי בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, ודרשת המדרש היא בשעה שאין עושין רצונו של מקום, וכהמשל המובא גם בירושלמי גם במדרש כאן ובקהלת בפסוק מתוקה שנת העובד.
וכך היא השיבה להן1, דרכו של דודי ללכת בגנים, ובודאי2 דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת – אל בין ערוגות3 הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת את צאנו4 בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט עבורי5 שׁוֹשַׁנִּים משם6 להביאם לי תשורה7:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. שם.
4. רשב״ם.
5. מצודת דוד.
6. רשב״ם.
7. מצודת דוד. והנמשל, כנסת ישראל משיבה ואומרת, מעולם דרכו להשרות שכינתו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, להקשיב רינה של תורה ותפילה לקבלם ברצון, להיות שמורים אצלו לשלם מהם שכר טוב, וע״י עסק התורה והתפילה אפתה אותו לשוב אלי, מצודת דוד. ורש״י ביאר שכנסת ישראל משיבה לאומות המקנטרים אותה, הקב״ה ציווה עלינו לבנות את היכלו למען ישרה שם שכינתו, ״לערוגות הבשם״ מקום מקטר הקטורת, והוא ירד ״לרעות בגנים״ דהיינו אותם שלא עלו מן הגולה משרה הוא שכינתו עליהם בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ״וללקט שושנים״ שומע ומקשיב להוגים בתורתו ללקוט זכיותיהן, לכותבם בספר זכרון לפניו. ובמדרש, משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן, והיה אותו הבן חביב עליו יותר, מה עשה המלך? נטע לו פרדס, בשעה שהיה הבן עושה רצונו היה מחזר בכל העולם כולו ורואה איזו נטיעה יפה בעולם ומביאה ונוטעה בתוך פרדסו, ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצצם, כך בשעה שישראל עושים רצונו של מקום הקב״ה חוזר בכל העולם ורואה איזה צדיק בעובדי אלילים ומביאו ומדבקו לישראל כגון יתרו ורחב, ובשעה שמכעיסין אותו הוא מסלק את הצדיק שביניהם, מדרש רבה, ילקוט שמעוני.
תרגום כתוביםשיר השירים רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובאבן עזרא א׳ פשטאבן עזרא א׳ מדרשאבן עזרא ב׳ פשטאבן עזרא ב׳ מדרשמיוחס לר״י קראפירוש מחכמי צרפתר׳ אלעזר הרוקחרלב״געקדת יצחקעקדת יצחק משלר׳ מאיר עראמהר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144