ואחר זה, זכר בכאן ההתראה הרביעית שהתרה הקדוש ברוך הוא בבני ישראל באומרו: הוי החוקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו, והתרעומת הזה היה כנגד הסופרים והדיינים, אם הסופרים שבשטרותיהם היו כותבים זיופים ושקרניות, ועל זה אמר, הוי החוקקים חקקי און, כי החוקק יאמר על הסופר, וכאומרו (בראשית מט, י) ומחוקק מבין רגליו, ולפי שגם כן יאות לסופרים לכתוב טענות הבעלי דינין, אמר עליהם, ומכתבים עמל כתבו, שהם היו מרבים בכתיבה כדי לתת הוצאה לבעלי דינין.

וכנגד השופטים אמר להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי, רוצה לומר שהיו מטים הדין כנגד הדלים, וגוזלים המשפט מהעניים, והיו עושים זה כדי לשלול ולגזול האלמנות והיתומים, והוא אמרו להיות אלמנות שללם והוא מקרא מסורס להיות שללם מאלמנות, ואת היתומים יבוזו, ויהיה אוי הנזכר בכתוב מושך עצמו ואחר עמו, הוי החוקקים חקקי און וגומר, הוי להטות מדין דלים, אחרי שכל כך הגיעה רשעתכם.

מה תעשו ליום פקודה, והוא היום שיפקוד ה׳ עליכם הרעה והגלות, ולשואה ממרחק תבוא, והוא מלך אשור כשיבוא עליכם, על מי תנוסו לעזרה, ר״ל למלט מן הצרה ההיא, על מי תנוסו אם על השם יתברך, כמו שאמר המשורר שמ״ב כב, ג) משגבי ומנוסי מושיעי מחמס תוציאני, ואם על תורתו שתגן בעדכם, אמר שכבר נפלה ביניכם, וזהו ואנה תעזבו כבודכם, ואמר זה כנגד הגאוה וגודל הלבב שהיה להם, כלומר ואנה תעזבו כבודכם המדומה וגאותכם המהוללה.

בלתי כרע תחת אסיר ותחת הרוגיה יפולו, רוצה לומר אנה תעזבו כבודכם, אם לא שתכרעו תחת אסיר, כלומר שתהיו לעבדים שבויים לאסורים ותכרעו במקום האסיר והעבד הנאסר ידיו לפני אדוניו, כי מלת תחת תאמר על מקום, כמו (שמות טז, כט) שבו איש תחתיו, ואם לא יהיו ידיכם אסורות בהכרח, תחת הרוגים יפולו, רוצה לומר במקום ההרוגים יהיה, שלא ימלט אדם מהיותו או עבד או הרוג חרב, ולא אמר זה על גלות שומרון, כי אם על גלות עיון ואבל ובית מעכה וינוח והקדש וחצור והגלעד והגלילים וכל ארץ נפתלי, שתגלת פלאסר מלך אשור בא עליהם בימי פקח מלך ישראל, ויגלם אשורה, (מלכים ב טו, כט) ולפי שמהם נהרגו רבים והשאר הלכו בשביה, לכן אמר עליהם ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא וגומר, בלתי כרע תחת אסיר ותחת הרוגים יפולו, ולפי שלא היה זה הגלות האחרון אשר היה אח״כ בימי הושע בן אלה, לכן אמר על זה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, ועל ההתראה הרביעית הזאת, אמר עמוס ברביעית מהתראותיו, הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה, ותהיו כאוד מוצל משרפה ולא שבתם עדי נאם ה׳, והתבונן מאמרו שלא אמר הפכתי אתכם, כי אם הפכתי בכם, לפי שבמקצתם היתה המהפכה כמהפכת סדום ועמורה, ועל הנשארים בשומרון ובבנותיה אמר, ותהיו כאוד מוצל משרפה שהיו הם כן, משנצולו בעת ההיא מידי הכשדים, דומה אל התראות ישעיהו בכאן, ואמר שההתראה הרביעית הזאת, עשה הקדוש ברוך לישראל, כדי שישובו אליו, ולפי שהעם לא שב עד המכהו, לכן לא שב אפו ועוד ידו נטויה, עד שהביא עליהם החרבן והגלות.

והוא אומרו אחר זה

הוי אשור שבט אפי, רוצה לומר הוי על ישראל שאשור יהיה שבט אפי, ובידם של האשורים יהיה מטה זעמי, ובזה הגיד וגלה שכל מעשה מלך אשור היה מפאת השם כי הוא אשר העיר את רוחו, והחליש כח בני ישראל וחזק את כחו כנגדם, והוא היה כלי השם להעניש בו את ישראל.

ולכן אמר בגוי חנף אשלחנו, שהוא ישראל, וקראו חנף לפי שהזקנים ונביאי השקר היו מחניפים את ישראל, כמו שאמר למעלה ויהיו מאשרי העם הזה מתעים, ועל עברתי אצונו שהוא ישראל עצמו, כי עברת השם בערה בם, ויונתן תרגם עם עברתי, מפני שעברו תורתו והיה שליחותו לשלול שלל ולבוז בז של ישראל, ולשומו מרמס כחומר חוצות, והוא משל לחרבן ולגלות ישראל בשמרון אשר יעשה בהם. הנה התבאר מזה, שכמו שעמוס זכר ד׳ התראות שעשה הקב״ה לישראל, באותם העונשים שהענישם זה אחר זה, ובכל אחת ואחת אמר, ולא שבתם עדי נאום ה׳, ואחר כך אמר הכון לקראת אלהיך ישראל שיכין עצמו לגלות, ונשא עליהם הקינה באומרו, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ככה ישעיהו הביא וזכר כאן ד׳ התראות ההם עצמן, ועל כל אחת ואחת מהן אמר, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, ואחרי ד׳ ההתראות ההם זכר הגלות והחרבן הבא עליהם באומרו, הוי אשור שבט אפי וגומר, בגוי חנף אשלחנו וגו׳ כמו שפירש, כי בזה המאמר האחרון זכר הגלות והחרבן משמרון, לא כמאמרים הקודמים, ולכן אחרי אמרו הוי אשור שבט אפי לשלול שלל ולבוז בז וגומר, לא אמר עוד בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, לפי שלא היה זה כבר מכלל ההתראות, כי אם העונש האחרון התכליתיי, והותרו בזה שתי השאלות הרביעית והחמשית.

והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב וגו׳ עד לכן ישלח האדון. עתה יבאר הנביא, שמלך אשור עם היותו כלי הקדוש ברוך הוא, שבט אפו ומטה זעמו, התגאה רוחו ומחשבתו הכוזבת וייחס ההצלחה לעצמו, והוא אמרו והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב רוצה לומר שאשור הנזכר לא ידמה בכחו המדמה כן, ושכלו ולבבו לא יחשוב, שהוא שליח וכלי השם, אבל יחשוב ההפך, ויאמר בלבו כי בכחו ובעוצם ידו היה די, להכרית ולהשמיד גוים בלתי מעטים אבל רבים.

כי יאמר בלבו הלא שרי יחדו מלכים, רוצה לומר שעבדיו ושריו היו מלכי ארץ, ואחרי שהמלכים היו משועבדים אליו, הנה היה כחו עצום.

ויביא משל ודוגמא מארצות אחרות אשר כבש בתקפו וגבורתו, והוא אמרו הלא ככרכמיש כלנה ר״ל הלא כמו שהיה ארץ כרכמיש, כן היה ארץ כלנה, לפי שכבש אותם, אם לא כארפד חמת, והוא נאמר בתמיהה כלומר אם לא עשיתי לחמת מה שעשיתי לארפד, וכן אם לא עשיתי לדמשק מה שעשיתי לשמרון.

כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם, רוצה לומר מירושלם ומשמרון, רוצה לומר כאשר מצאה ידי וכחי לעשות לממלכות האליל ופסיליהם, והם הארצות אשר כבשתי שלא הצילו אותם הפסילים שלהם, כן אעשה לירושלם ולשמרון, לפי שכחם וגבורתם יגבר על כח אלהיהם, כאשר גבר על פסילי שאר הארצות, ולפי זה ישמש מ״ם מירושלם ומשמרון במקום למ״ד, כאלו אמר כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם, תמצא לירושלם ולשמרון, ויש מפרשים שהרשעים שהיו בירושלם ובשמרון, היו עושים ומוכרים פסילים לשאר המלכיות, ושלכן היה אומר מלך אשור, כאשר מצאה ידי לממלכות האליל עם היות שפסיליהם היו מירושלם ומשמרון, וכאשר עשיתי לשמרון, ותהיה גזרת הכתוב כן אעשה לירושלם ולעצביה, והיותר נכון אצלי שהמ״ם הזה מ״ם היתרון, כמו (שופטים ה, כד) תבורך מנשים (תהלים מה, ח) שמן ששון מחבריך, יאמר כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם שהם יותר מירושלם ומשמרון, רוצה לומר שפסיליהם הם יותר מפסילי ירושלם ושמרון.

וכאשר עשיתי לשמרון ולאליליה, כן אעשה לירושלם ולעצביה, וזה היה גזרת המאמר, כי היתה מחשבתו כי כמו שגברה ידו על שאר הממלכות ועל שמרון, יגבר על ירושלם בהכרח.

ואמר הנביא שלא תקום ולא תהיה עצתו, כי הנה השם יתברך כאשר יבצע את כל מעשהו, רוצה לומר כאשר ישלים להחריב שמרון, וכל הפושעים אשר במלכות ישראל שהוא מעשהו הנכסף אצלו לעשות בהר ציון ובירשלם, מיד יפקוד על גודל פרי לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו, והפקידה תהיה שיחריב גם אותו ואת כל חילו כמו שיבאר, והנה אמר אפקוד בלשון מדבר בעדו, והיה ראוי שיאמר יפקוד ה׳ אשר זכר, לפי שהנביא מדבר בלשון האל כשליח המדבר בעד שולחו, ואולי שהנביא עצמו אמר ובהר ציון ובירושלם אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור, כי באותם המקומות המקודשות ירבה התפלה והתחנה לפני השם שינקום נקמתו, מגודל לבב מלך אשור ורום עיניו שהיה מתהלל ומתפאר שהכל היה מאתו ובידו.

והוא אמרו כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי, ר״ל שהמלחמה תצטרך שני דברים הכרחיים, וכמו שאמר (מלכים ב יח, כ) רבשקה עצה וגבורה למלחמה, וששניהם היו בידו אם לכח כמה שאמר, בכח ידי עשיתי, ואם לענין העצה אמר, ובחכמתי כי נבונותי וכמאמר שלמה (משלי כד, ו) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולהגיד שממלכתו היתה כוללת לכל הכפה אמר, ואסיר גבולות עמים, רוצה לומר שעם היות שיש לכל עם ועם בארצותם לגויהם גבולים ידועים, הנה הוא לפי שכבש כל הממלכות יסיר גבולם המיוחדים, ויעשה מכולם גבול אחד, ולדעת יונתן אמר זה, לפי שסנחריב בלבל את העולם, והעביר העם בערים ממלכות למלכות אחר כדי שלא ימרדו בו, וכמו שעשה יוסף במצרים, וזהו ואסיר גבולות עמים ואמרו, ועתודותיהם שושתי, ר״ל הזמנותיהם שכל מה שהיה מזומן להם לצרכיהם לעתיד, שסה ושלל, ואומרו ואוריד כביר יושבים, רוצה לומר שיוריד וישפיל לארץ היושבים כביר, כלומר בחוזק ובבטחון, ואפשר לפרש ועתודותיהם שוסתי על נבואותיהם שהיו בוטחים העמים בהם, שהוא עם רב כחו יכחישם וישסה אותם בכובשו הארצות ההם, ומי שמצאה ידו כל העולם נוח לו לכבש הקן שהוא מופקר לכל, כי כן היו חיל העמים לפניו, וכמו האדם העוזב בצים עזובות בקן, כן היה לפניו כל הארץ.

והוא אומרו ותמצא כקן ידי לחיל העמים, כי מצא אותם בבטיחה כמו הקן, וכאסף ביצים עזובות, רוצה לומר כמאסף הבצים העזובות בקן אשר זכר, כן כל הארץ אני אאסוף, וכאלו לא היה שם עוף נודד כנפיו להציל הקן, ופוצה פה ומצפצף לצעוק עליו, כי הענינים האלו יעכבו הלוקח מקחת את הקן, אבל הוא לא היה כן, כי לא מצא מי שילחם כנגדו, ואף לא מי שיטיח דברים כנגד כבודו, כי לפי שדמה הגולים לקן הצפרים ולבצים העזובות אמר לשון זה.

ועל זה התרעם הנביא באומרו

היתפאר הגזרן על החוצב בו, ר״ל הנה אשור לא היה הפועל האמתי בחרבן מלכות ישראל, אבל היה כלו כמדרגת הגרזן, והשי״ת הוא היה החוצב האמיתי באותו פעל, וכמו שהגרזן אינו ראוי שיתפאר על החוצב בו, לומר שהוא הפועל האמתי בכריתה, ולא גם כן יתפאר המשור, והוא המגרה על מניפו, שהוא האדם, ככה לא היה ראוי שיתפאר מלך אשור שהוא הכלי, על הש״י שהוא החוצב האמתי והפועל והמניע אותו, ולפי שהביא בזה הנביא שני משלים מהגרזן ומהמשור, ביאר הענין באמרו, כהניף שבט את מרימיו, רוצה לומר כי בהרים השבט לא תרים הוא את עצמו, רק מרימיו יניפוהו, ויהיה אומרו את מרימיו כמו עם מרימיו, וכן (שמות א, א) את יעקב איש וביתו באו, כהרים המטה שאין פעל ההרמה לעץ, כי אם לאדם כן היה סנחריב שקראו השם שבט אפי ומטה זעמי, שאין השבט ולא המטה פועל מעצמו, כי ההכאה וההרמת יד האדם עושה אותה לא העץ, וזהו אמרו כהרים מטה לא עץ, ויש מפרשים אם יתגדל המשור על מניפו בקלות כהרים שבט, ולא שיתגדל על מרימיו שמרימים אותו בקלות כהרים מטה קל, לא כהרים עץ כבד. ואפשר עוד לפרש שהכלי ביד הפועל בו ישנו על שני פנים, או הוא כלי מת יניעהו הפועל כגרזן וזולתו מכלי האומנים, או הוא כלי חי יניע עצמו את מניעו, כשבט עבד המלך ומשרתו, ששבט העבד ההוא ושררתו הוא כלי, אבל הוא כלי חי, וזהו שאמר, היתפאר האיש אשר הוא כגרזן ביד החוצב בו או כמשור ביד מניפו שהם כלים, כשיאמר שהוא מניף עצמו כהניף שבט שהוא הכלי החי, שלא לבד הוא מניף את עצמו כי גם את מרימיו ולהשלים הביאור אמר כהרים מטה לא עץ כי המטה מצד שהוא מטה ומרים את מרימיו לא מצד שהוא עץ, והיה לו לסנחריב לדעת כי הוא בידי כעץ, והיכולת אשר בידו הוא המטה, ואין לו להתפאר על המטה הזה, אבל המטה יתפאר עליו, והוא מאמר קצר והכוונה בו ידועה.

לכן ישלח ה׳ צבאות במשמניו רזון וגו׳ עד והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד וגומר. לפי שאשור התפאר ויחס הכח והכבוד לעצמו, לא לשם יתברך שהוא האדון עליו והנותן אליו כח לעשות חיל, לכן הוא ית׳ שהוא האדון האמתי ולא סנחריב ישלח במשמניו, רוצה לומר בגבוריו השרים השמנים והחזקים, ישלח בם חרון אפו והעדר הכח, ויהיה זה בשימותו כולם, והוא על דרך (תהלים עח, לא) ויהרוג במשמניהם, ותחת כבודו, רוצה לומר תחת שהיה מתכבד ומתגאה בעצמו, יהיה עונשו שיקד יקוד כיקוד אש, רוצה לומר ששרף אותם מלאך האלהים, כמו שישרוף האש העצים הדקים, ובפרק אלו קשרים (שבת קיג, ב) אמר ר׳ יוחנן תחת כבודו ולא כבודו ממש, רוצה לומר שנשרפו גופם ונפשם כל אשר תחת כבודו, הוא תחת הלבוש של כל שמן ושמן מאותם אשר זכר, ונקרא המלבוש כבוד לפי שהוא מכבד את האדם, יגיד הכתוב שאש ה׳ יכנס בהם וישרוף אותם, וכל זה יהיה תחת מלבושיהם, כי היו נשארים בגדיהם קיימים מבלי שיזיקם מוקד האש, ויש מחלוקת לחכמים ז״ל בפרק חלק (סנהדרין צד, א) כי מהם אמרו שגופותיהם ונפשותיהם נשרפו, ויורה על אמתת הדעת הזה, אומרו ותחת כבודו יקד יקוד, ויש מי שאמר שהיו נפשותיהם נשרפות וגופותיהם קיימים, והכתוב מורה גם כן על הדעת הזה שאמר (מלכים ב יט, לה) וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים, ואף על פי שבגמרא לא הוכיחו הדעות מהפסוקים האלה, הנה הם מוכיחים עליהם, והרב רבי קמחי רצה לפרש בין שני הדעות באומרו כי נשרף קצת גופם, ולא מצאתי פשר דבר בדעת הזה, כי כבר יתחייבו לו הספיקות שיפלו בדעות עצמם, ולכן נראה שנשרפו איבריהם הפנימיים ורוחם עם הקדחת השורפת ששלטה בהם המתלהבת בלב, ולפי שהאיברים החיצוניים נשארו אמר, והנה כולם פגרים מתים, כי הפגר הוא חיצוניות הגוף הנראה לעינים, וצדק גם כן דעת האומר שנשרף הגוף והנפש, במה שנשרפו האיברים הגופנים הפנימיים שבהם, ועליהם אמר ותחת כבודו יקד יקוד, ועל אותם האיברים הפנימיים אמר מנפש ועד בשר יכלה, וכלל המאמר שבזה יודיע הקדוש ברוך הוא אל סנחריב ועמו, שהוא האדון והפועל האמתי ולא אחר.

וזכר שעם זה לכל בני ישראל אשר בירושלם יהיה אור במושבותם חיים ברכה וכבוד והוא אומרו

והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה, רוצה לומר שהשם יתברך שהוא אור בערך ישראל, כמו שאמר (לעיל ט, א) העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, בערך סנחריב יהיה לאש, ובמדרש שוחר טוב דרשו אור ישראל על חזקיהו וקדושו על ישעיהו ושאר הצדיקים אשר היו עמו, לפי שבזכותם באש ה׳ יבא ובלהב, ואכלה שיתו ושמירו של מלך אשור ביום אחד, והוא משל לאנשי החיל וגבוריו שהכאיבו את ישראל והשחיתום, כשמיר וכשית וכקוצים המכאיבים, ורש״י פירש אור ישראל על התורה, וקדושו הקדוש ברוך הוא, רוצה לומר שבזכות תורת אנשי חזקיהו ואנשי דורו, ורחמי השם יתברך הגינו על ירושלם ולכן יצא הקצף מלפני השם והנגף השורף במחנה אשור.