Chavakkuk 2 – חבקוק ב‏ – Mikraot Gedolot

(א) עַל⁠־מִשְׁמַרְתִּ֣י אֶֽעֱמֹ֔דָה וְאֶֽתְיַצְּבָ֖ה עַל⁠־מָצ֑וֹר וַאֲצַפֶּ֗ה לִרְאוֹת֙ מַה⁠־יְדַבֶּר⁠־בִּ֔י וּמָ֥ה אָשִׁ֖יב עַל⁠־תּוֹכַחְתִּֽי׃

I will stand at my watch, and set myself on the ramparts, and will look out to see what He will say to me, and what I will answer concerning my complaint.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֲמַר נְבִיָא עַל מַטַרְתִּי אֲנָא קָאֵים עֲתִיד מְשַׁמֵשׁ עַל מְצוּדָתִי וּמַסְכֵּינָא לְמֶחֱזֵי מַה יִתְמַלֵיל עִמִי וּמַה אִתּוֹתַב עַל בָּעוּתִי.

על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור – מהו מצור שצר לו צורה ואמר איני זז מכאן עד שתענני שנאמר ואצפה, אמר הקב״ה כל מי ששבר קרדומו יבוא אצלי, התחיל צווח עד אנה ה׳ שועתי ולא תשמע וגו׳ למה תראני און ועמל תביט, אמר לו הקב״ה הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה, בן תורה אתה ולא עם הארץ אתה לך כתוב אל״ף בלוח ואחר כך תאמר הודיעני את הקץ, וכן הוא אומר ויענני ה׳ ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות, אמר לו הקב״ה כשאמרתי להם בגלות ראשונה כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה לא היו מאמינים אלא אומרים בנו בתים ושבו, וכיון ששלמו שבעים שנה כתיב כה אמר כורש מלך פרס וגו׳, אף עכשו כשיגיע הקץ אני גואלם, וכה״א כי יום נקם בלבי, כששמע חבקוק נפל על פניו אמר לפניו רבש״ע אל תדין אותי מזיד אלא שוגג שנאמר תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות.

על משמרתי אעמדה – עג עוגה חבקוק ועמד בתוכה ואמר לא אזוז מכאן עד שאשמע מה ידבר בי על שאלתי זאת למה הוא מביט ורואה בהצלחתו של רשע ומה אשיב אל הבאים להתווכח לפני.

על תוכחתי – שהם מוכיחים אותי בפני שיש להרהר על מדת הדין תוכחת מונאיפרובמנט בלעז.

On my watch I will stand Chavakkuk dug a circular hole, stood within it, and said, "I will not budge from here until I hear what He will say to me concerning this, my question why He looks and sees the prosperity of a wicked man.⁠"

and what I will reply to those who come to contend with me.

when I am reproved mon aprobement in Old French; the reproach one addresses to me. when I am reproved For they reprove me to my face that one should criticize the Divine standard of justice.

על משמרתי אעמודה – אמר הנביא רבונו של עולם איני זז מיכן עד שתודיעני קץ גלות זה.

ואתייצבה על מצור ואצפה {לראות} מה ידבר בי – כַצופה זה שעומד על מצור ושומר שם לראות שמא חרב בא לעיר ויזהיר את העם, כמו כן אעמוד כאן ואצפה לראות מה ידבר בי הקב״ה ומה אשיב על תוכחתי – לישראל, כי מתווכחים עימי לומר מתי יבוא קץ לגאלינו מעינוי זה הכבד שמעונין בגלות בבל. וכן ישעיה הוא אומר לך העמד המצפה אשר יראה יגיד וראה רכב צמד פרשים וגו׳ ויקרא אריה על מצפה י״י אנכי עומד תמיד יומם ועל משמרתי אנכי נצב כל הלילות (ישעיהו כ״א:ו׳-ח׳). אריה זה חבקוק, ואריה עולה בגימטריא למנין חבקוק.

על – הטעם כשומר חלקו באשמורת לילה, שהוא נעור ויפתח עיניו לראות, כי השומרים בעיר חולקים הלילה לחציו או לשליש ולרביע.

ואתיצבה על מצור – הטעם כפול, לבקש דרך נבואה למה יחריש השם.

ומה אשיב – למי שיוכיחני והיו״ד סימן הפעול וכמוהו: ותוכחתי לבקרים (תהלים ע״ג:י״ד), שהוא שם ויכוח^א שאחרים מוכיחים לו, אבל ותוכחתי לא אביתם (משלי א׳:כ״ה) אינו על זה הדרך, כי היו״ד סימן הפועל שהוא מוכיח לאחרים.

א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י מונטיפיורי 34: ״הוכח״. בכ״י לונדון 24896 המילה חסרה.

על משמרתי אעמודה – משמר ומצפה

ומתיצב על מצור – הוא משמר, כי משמר ונצירה אחד הוא. ותראה הכפל יוכיח עליו.

לראות מה ידבר בי – על בקשתי זאת ודבר י״י אלה.

ומה אשיב – אל לבי

על תוכחתי – זאת, שאני מתוכח לפני המקום על הרשעים שמחריש להם ועל נבוכדנצר שכך ניתן לו ממשלה גדולה שתמיד יריק לחרמו להרוג גוים בלי חמלה.

על משמרתי אעמודה – אמר הנביא על זאת המבוכה שאני בה אני שומר ומצפה מה יענני האל יתברך בהצלחת הרשע.

מה ידבר בי – ברוח הנבואה כמו רוח י״י דבר בי (שמואל ב כ״ג:ב׳) ומה שאמר ומה אשיב ר״ל מה אשיב לשואלים אותי כי לא אני לבדי נבוך על זה הענין ומה שאמר ואתיצבה על מצור ר״ל מצור כאדם שצרים עליו ואין לו מנוס כן אני אין לי מנוס מזאת המבוכה מדוע דרך רשעים צלחה (ירמיהו י״ב:א׳) ותרגם יונתן עתיד משמש על מצודתי ומסכינא ורבותינו פירשו מה שאמר על מצור שעג עוגה ועמד בתוכה ואמר איני זז מכאן עד שתאמר לי מפני מה הארכת לרשעים.

על משמרתי וגו׳ – בזה יתחיל זה הנביא לסדר התשובה וההיתר לזה הדרוש והספק, ובפרט על נבוכדנצר, כי לא היה זה שאלה כוללת ולא היתר כולל. ואם נכון מאד שמובן בזה ענין כולל לכל צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, אבל זה יהיה ענין דק מאד להוציאו מזה.

מה ידבר – הדובר, אם השם יתעלה, אם המלאך הדובר בו, וגם הוא בעצמו, ולכן אמר: ומה אשיב.

על משמרתי אעמודה וגו׳ עד הנה עופלה לא ישרה וגו׳. חז״ל בשוח״ט (מדרש תהלים ז) אמרו על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור מהו מצור שהצר לו צורה ואמר איני זז מכאן עד שישיבני שנאמר ואצפה לראות מה ידבר בי וגו׳. והראב״ע כ׳ הטעם בשומר חלקו באשמורות הלילה שהוא נעור ויפתח עיניו לראות שהשומרים מחלקים את הלילה למשמרות וכ״א שומרת משמרתו. ויותר נכון אצלי לפרש שהיו הנביאים מכינים נפשם לנבואה ונפרשים מהדברים הגשמיים המעכבים את הדבקות והיו משוטטים מחשבותיהם באותה דבר שהיו חפצים לדעתו ואז היתה מגעת אליהם הנבואה באותם הדברים בפרטיותם מהצד שהיו מתנודדים ושוטטים מחשבותיהם בהם, וז״ש כאן על משמרתי אעמודה רוצה לומר על אותה משמרת ופרישות והכנה והתבודדות שהיה לי בעת הנבואה עמדתי עליה ולא זזתי ממנה ואתיצבה על מצור ר״ל שהיתה מחשבתו משוטטת תמיד ומעיינת ומחשבת בענין מצור ירושלם העתיד לבוא והיה מצפה לראות מה ידבר בו השם יתברך ברוח נבואתו באופן שידע מה ישיב על תוכחתו לשואלים ממנו איה אלהי המשפט ולכן אמר ומה אשיב כלומר ומה אשיב אני על תוכחתי כשיעשו אותה לי בני אדם.

[אחרי שהתלונן הנביא על הצלחת נבוכדנצר והכשדים, הרי הוא ממשיך לעמוד על עומדו, מצפה להשיג תשובה בנבואה]:

על משמרתי [אעמודה]. בלב נכון לנבואה¹: ואתיצבה על מצור. שלא לזוז ממקומי², כאמרם ז״ל³ (תענית כג.) ׳עג עוגה⁴ ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק׳⁵: לראות מה ידבר בי. להודיע המכוון בזה⁶, ומה אשיב על תוכחתי לשואלים⁷, מפני חילול השם⁸:

1. הנביא מצפה לתשובה מאת ה׳ על שאלתו, ולכן הוא ממשיך לעמוד על משמרתו שהיא משמרת הנבואה, כלומר שעומד בלב מוכן לנבואה. וראה אבע״ז, וראה מה שפירש רבינו לשון ׳משמרתי׳ בבראשית (כו ג). [ובבראשית (יח לג) כתב רבינו ׳וילך ה׳ - המתין שם אברהם ולא הפסיק כַּוָּנָתוֹ לנבואה עד שנסתלקה שכינה, על היפך וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה׳ (לעיל ד טז)׳. הרי שבסוף הנבואה מפסיק הנביא את כוונתו לנבואה, אלא שקין עשה כן עוד לפני שנסתלקה השכינה, וכאן נשאר הנביא לעמוד בהכנתו ולא הפסיק כוונתו, כי ביקש תשובה]. וראה המובא בסוף הפסוק בשם אברבנאל.

2. שעומד במקומו כאילו יש מצור מסביבו ואינו יכול לצאת.

3. על חוני המעגל כשהתפלל שיירדו גשמים.

4. עשה על הקרקע שורה עגולה, כמו עוגה שהיא עגולה (על פי רש״י שם).

5. הרי שחבקוק גם עמד במקומו ואמר שלא ייצא משם עד שייענה. והנה, בתענית שם הלשון ׳כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור׳ וגו׳. ומדברי רש״י כאן נראה שלמדו כן מתחילת הפסוק ׳על משמרתי אעמודה׳, [וכן פירש רש״י בתענית שם ׳כדמפרש בתרגום של תפילת חבקוק, על משמרתי אעמודה - כמין בית האסורים עשה וישב׳], ואילו מדברי רבינו עולה שהוא ממה שאמר ׳אתיצבה על מצור׳. והמהרש״א שם כתב שדרשו את שני הלשונות, ׳דכל המתפלל עומד על מקום אחד, אבל מדכתיב ביה בלשון כפול, אעמודה ואתיצבה וגו׳, דמשמע ליה דעג עוגה במקום שהתפלל שלא יהא זז משם עד שיהא נענה׳. ובילקוט שמעוני (תקסב) ׳מהו מצור, שצר לו צורה ואמר איני זז מכאן עד שתענני׳.

6. בהצלחת נבוכדנצר והרומיים להצר לישראל.

7. ׳תוכחתי׳ היינו שהם מוכיחים אותי בפני שיש להרהר על מידת הדין, למה הוא מביט ורואה בהצלחתו של רשע (רש״י).

8. כלומר, מה אוכל לענות על שאלה זו כדי שלא יתחלל שם שמים. ובזה מבואר כפל העניין, ׳לראות מה ידבר בי׳ כדי שאדע אני בעצמי את התשובה, ׳ומה אשיב׳ לאחרים, והצורך להשיב לאחרים הוא בגלל חילול השם. וקרוב לפירוש רבינו כתב אברבנאל: ׳שהיו הנביאים מכינים נפשם לנבואה ונפרשים מהדברים הגשמיים המעכבים את הדביקות, והיו משוטטים מחשבותיהם באותו דבר שהיו חפצים לדעתו, ואז היתה מגעת אליהם הנבואה באותם הדברים בפרטיותם מהצד שהיו מתבודדים ושוטטים מחשבותיהם בהם, וזהו שכתוב כאן ׳על משמרתי אעמודה׳, ר״ל, על אותה משמרת ופרישות והכנה והתבודדות שהיה לי בעת הנבואה עמדתי עליה ולא זזתי ממנה ואתייצבה על מצור, ר״ל שהיתה מחשבתו משוטטת תמיד ומעיינת ומחשבת בעניין מצור ירושלים העתיד לבוא, והיה מצפה לראות מה ידבר בו ה׳ יתברך ברוח נבואתו באופן שיידע מה ישיב על תוכחתו לשואלים ממנו איה אלהי המשפט׳.

משמרתי – דבר המוטל על הרבה בני אדם לעשות כ״א בזמנו קרוי בלשון משמרת וכן משמרות כהונה ולויה.

מצור – כן יקרא עיר מבצר על כי אין לכבשה בזולת המצור.

ואצפה – ענין הבטה כמו צפה דרך (נחום ב׳:ב׳).

תוכחתי – מלשון ויכוח.

על משמרתי אעמודה – עמדתי על משמרתי ונצבתי על המצור ר״ל כמו השומר בזמן משמרתו אינו זז ממקומו וכמו הצרים על עיר מבצר לכבשה אינם זזים ממנה כן לא זזתי אני לפסוק מן התלונה.

ואצפה – הסתכלתי לראות מה ידבר בי ה׳ ומה אשיב אלי על הויכוח שלי אם מי יבוא ויתווכח עמדי לשאול שאלתו.

על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור – דרך צרים על העיר להעמיד שני מיני צופים, או אחד ותואמים במובנו האחד לשמור על חילו מההיזק שלא יפלו בהם השונאים בפתע פתאום כמ״ש צפה נתתיך וראית והזהרתו, ובכגון זה לא יתכן לומר עומד ומצפה אלא עומד ושומר. והשני לצפות עת מכשול של השונא ולהודיע לחילו שיפלו על השונאים והוא מצפה למתי יראה עת מכשול השונא. וכן חבקוק שאל שתים, האחד על הצלת עמו, על זה אמר על משמרתי אעמדה והשני מדוע דרך רשעים צלחה ועל זה אמר ואתיצבה על מצור ואצפה.

על משמרתי אעמדה, ואתיצבה על מצור – יש הבדל בין עמד ובין נצב, שהעמידה היא רק הפך הישיבה, וההתיצבות היא התחזקות לעמוד על איזה מקום (כמ״ש ישעיה ג׳ י״ג, כ״א ח׳), וע״כ על המצור אמר אתיצבה כי צריך להתחזק נגד המתקומם כנגדו, ומצייר הוכוח כמצור שצרים על עיר לכבשה כן המתוכח יערך חצי דבריו לנצח בזכותו.

על משמרתי אעמודה – אחרי שהציע את התפלה והוכוח אשר ערך על הצלחת הרשעים האלה בני בבל, עמד על המשמר מצפה על תשובת ה׳ שיגיעהו ע״ז, ויש הבדל בין משמר ובין מצור, המשמר נעשה להיות הגנה על הנשמר, כמו שומרי משמרת בית המלך, משמרת הבית, והמצור נעשה לכבוש את הדבר שהוא צר עליה, ר״ל כי בדבריו שדבר בסי׳ הקודם היו שני דברים, א] מה שהתפלל על ישראל להסיר מעליהם הרעה, ב] מה שהתוכח על הצלחת בבל הרשעים, ודלתות הכתוב מקבילים על משמרתי אעמודה ואצפה לראות מה ידבר ה׳ בי – על מה שהתפלל על תשועת ישראל ע״ז לא יכול לדבר בדרך ויכוח כי ידע שישראל נתחייבו עונש ע״י מעשיהם הרעים רק בא בדרך תפלה ועמד על המשמר מה ידבר ה׳ בו, להודיעהו מתי יהיה אחרית הזעם ועת התשועה, ואתיצבה על מצור לראות מה אשיב על תוכחתי – על מה שטען על שלות בבל והצלחתם בזה התוכח בדרך ויכוח מדוע דרך רשעים צלחה למה תביט בוגדים למה תראני און, ובזה התיצב על מצור כלוחם ורוצה לכבוש ולנצח בויכוח שלו, וצפה לראות מה שישיב על תוכחתו וויכוחו, ואמר מה אשיב כי לא היו תלונותיו נגד ה׳ רק ספר תלונות הדור שהם נושאים ריב ומדון על דרכי ההשגחה (וכמ״ש ויהי ריב ומדון ישא) ושהוא רוצה לדעת תשובה מה ישיב על הויכוח שמתוכח בענין זה.

על משמרתי – אני מתעכב במקום שאני רגיל לשמור ולצפות שם.

על מצור – כאדם היושב על חומת עיר הבאה במצור.

בי – או היא בי״ת הכלי ור״ל שישלחני לדבר לאחרים בשמו, או היא בי״ת בתוך ור״ל שקול דבריו ישמע בטוחות לבי, זה נ״ל שימוש בית זו במקום למ״ד.

על תוכחתי – אם יוכיחני שלא דברתי מעצמי בלי המתין על דבר מאתו.

(ב) וַיַּעֲנֵ֤נִי יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ וַיֹּ֔אמֶר כְּתֹ֣ב חָז֔וֹן וּבָאֵ֖ר עַל⁠־הַלֻּח֑וֹת לְמַ֥עַן יָר֖וּץ ק֥וֹרֵא בֽוֹ׃

Hashem answered me: Write the vision, and make it plain on tablets, that one may read it swiftly.

תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וְאִתּוֹתְבִית מִן קֳדָם יְיָ וַאֲמַר כְּתִיבָא נְבוּאֲתָא וּמְפָרְשָׁא עַל סִפְרָא דְאוֹרַיְתָא בְּדִיל דְיוֹחִי לְמֶחְכָּם מַן דְקָרִי בֵיהּ.

ויענני י״י ויאמר כתוב: לך חזון – הנגלה לך ובארהו על הלוחות היטב אשר ירוץ הקורא בו לקרותו מהר שלא יכשל וזהו החזון אשר תכתוב.

And the Lord answered me and said: Write for yourself the vision that will be revealed to you, and explain it well on the tablets so that one may read it swiftly. And this is the vision that you shall write.

ויענני י״י ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות – על דברי יענה לי הקב״ה ואמר אם אתה תמיה לקץ גלותם כתוב לך אותה נבואה שניבא ירמיה לחרבות ירושלים שבעים שנה אפקוד אתכם (ירמיהו כ״ט:י׳, דניאל ט׳:ב׳).

למען ירוץ קורא בו – שכל אדם שיקרא בו לא יהא לו תמיה מיכן ואילך על הקץ שיראנו כתוב לפניו.

ויענני – זאת הנבואה.

על הלוחות – שהנערים קוראים בהם.

כתב חזון – זה לזכרון

ובאר אל הלוחות – שתכתוב אותו עליהם לשון מבואר שירוץ קורא בו.

ויענני, כתב חזון ובאר על הלוחות – הנה ענה לו האל יתברך כי שלות זה הרשע שהיה תמה עליו לא תעמוד וגם סכלותו שהיה מתגאה על האל יתברך ג״כ לא תעמוד אמר לו זה ברמז ואמר לו כי זה יהיה אחר זמן לא מיד וזה ראינו כתוב בספר דניאל כי עשה לו האל יתברך דברים להכחיש דעתו החסרה שהיה נותן כחו לעצמו או לאלוהו תחילה החלום שהראה לו ולא מצא לו פותר לא על ידי חכמיו ולא על ידי כומריו עובדי האליל אלא על ידי דניאל שגלה לו האל יתברך החלום הסתום ההוא ודניאל אמר לו החלום והפתרון בשם האל יתברך ובזה חזר לו מדעתו החסרה ונתן הכח והיכולת לאל יתברך וכן בדברי חנניה מישאל ועזריה הודה לאל הכח והיכולת ועוד בדברי עצמו שהיה מתגאה בהיכלו ופתאום הלכה דעתו ממנו ושב כחיות השדה ודר עמהם שנים עשר חדש וגמול רעותיו אשר עשה לישראל לא השיב לו לעצמו כי כבר נתן המלוכה לו ולבנו ולבן בנו ומבלשצר בן בנו נפרע על ידי מעשה שהיה מתגאה על האל יתברך ושתה בכלי בית המקדש הוא וכל ביתו גדולים וקטנים, וכתיב: ביה בליליא אתקטיל בלשצר מלכא כשדאה (דניאל ה׳:ל׳) ונהרגו הכשדים וחרבה בבל על ידי כורש ודריוש והצדיקים מהם שהם ישראל נצולו בתוכם והכריז עליהם כורש שישובו לארצם והנה ענה לו האל יתברך על הצלחת זה הרשע והמתבונן יתבונן על השאר ויראה כי משפטי האל יתברך ישרים ומה שענה לו האל על זמן נקמת הרשע שיקח האל יתברך נקמתו ממנו מתי יהיה הוא ברמז אלא שהנביא הבין מתוך החזון מתי יהיה מועדו וקצו ואמר לו האל יתברך כתוב חזון למועד וגומר (חבקוק ב׳:ג׳) רוצה לומר שיכתוב החזון הזה בספר ברמז כמו שהוא.

כי עוד חזון למועד – רוצה לומר שלא נתגלה המועד ואמר לו עוד ובאר על הלוחות שיבאר החזון בביאור על הלוחות לא על הספר.

למען ירוץ קורא בו – בעבור מי שיקרא בו מאנשי דורו שירוץ בו לקראו ולהבינו למען לא יהיו נבוכים בהצלחת זה הרשע אבל בספר יכתבהו ברמז כי מה שיכתב בספר יעמוד ימים רבים (ירמיהו ל״ב:י״ד) ובבא החזון יבינוהו אנשי הדור ההוא שיבינו נקמת אותו רשע הרמוז בספר וכן אמר לישעיהו הנביא אמר בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חקה ותהי ליום אחרון וגומר (ישעיהו ל׳:ח׳).

ויענני י״י – הוא הרחוק.

וסיפר שענהו השם כתב חזון ובאר על הלחות למען ירוץ קורא בו וזה בלא ספק על מפלת נבוכד נצר אמרו, רוצה לומר כתוב החזון והנבואה אשר אדבר אותך במפלת מלכות בבל וזרע נבוכד נצר ויהיה כתיבה ומאמרים מבוארים שלא יצטרכו אל פירושם למען ירוץ קורא בו ומבלי עומק העיון יבינהו.

[תשובת ה׳ לנביא על הגאולה שתבוא, ועל סיבת איחורה]:

כתוב חזון. שאני אומר עתה, [ובאר על הלוחות] למען ירוץ, כי המשכיל שיקרא חזון ולא יבינהו, יתעכב בקריאתו להתיר ספקו¹:

1. לכן אמר לו ה׳ לכתוב את החזון שאומר לו עכשיו ואת ביאורו על לוחות, כדי שהמשכיל והמתבונן הרוצה להבין את הנבואה לא יצטרך להתעכב זמן רב בקריאתו כדי ליישב את ספקותיו, אלא יוכל לרוץ בקריאתו, כי הדברים כבר מבוארים ומובנים.

ובאר – תפרש.

הלוחות – כעין נסרים ועשוים המה לכתוב עליהם.

ירוץ – מלשון ריצה ורדיפה ואמר בדרך שאלה.

כתוב חזון – כתוב הנבואה אשר אני דובר אליך ובאר אותה על הלוחות ומפורש ולא בחידות למען ירוץ קורא בו ר״ל שיוכל הקורא לקרות בו במהירות במעט התבוננות.

כתב חזון ובאר על הלחות – היינו לכתוב בשני דרכים, האחד לכתוב בקיצור נמרץ היינו כתב חזון והשני לכתוב דברים הנ״ל באר הטיב באריכות היינו ובאר על הלחות. והיודע ומבין יבחר בדרך קצרה לאהבת הקצור ואריכות דברים בעיניו מתעתע ונכשל בקראו, ולכל שאר העם בשגגה בדרך הקיצור ונכשל בהבנתו ויבחרו באריכות הדברים. לכן צוה הכתוב לכתוב בשני הדרכים ויאות לכל קורא בו ז״ש למען ירוץ קורא בו, וז״ש הכתוב וידבר ה׳ אל משה לאמר רצה לומר שאמר למשה בדרך קצרה לאמר להם לישראל בדקדוקיה וטעמיה.

כתב על הלחות – כמ״ש עתה כתבה על לוח אתם (ישעיהו ל׳ ח׳) עמש״ש.

ויענני ה׳ כתוב חזון – ה׳ ענהו והודיעו מפלת בבל ושאחריתם להכרית, ולא הודיע לו הזמן המוגבל לזה כי ע״ז נתיחד נביא אחר שיהיה אחריו שהוא ירמיה, רק הודיעו בחזון את מפלתם, וצוהו שיכתב את החזון על הלוחות ושיבאר אותו – שיבין בו כל אדם, והיה הבדל בין דבר הנכתב בספר שלא כולם קראו בספרים ובין דבר הנכתב על הלוחות שיד הכל ממשמשים בה, וכן צוה שיבאר הדברים ולא יהיה בנבואתו דבר סתום למען ירוץ קורא בו שידעו הכל את פירושו.

ויענני – מלבד שיש לשרש ענה גם הוראת פנות אל איש לדבר אתו, כאן תצדק ג״כ הוראתו התדירה לענין החזרת דברים – לפי שהתיצבו על משמרתו היתה כמין שאלה.

חזון – זה שאני מדבר באזניך; ומהוראתו העיקרית שהיא ראות בעיני השכל, באה לשם חזון גם הוראת דַבֵר ברבים דברים שראה.

תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ג) כִּ֣י ע֤וֹד חָזוֹן֙ לַמּוֹעֵ֔ד וְיָפֵ֥חַ לַקֵּ֖ץ וְלֹ֣א יְכַזֵּ֑ב אִם⁠־יִתְמַהְמָהּ֙ חַכֵּה⁠־ל֔וֹ כִּי⁠־בֹ֥א יָבֹ֖א לֹ֥א יְאַחֵֽר׃

For the vision is yet for the appointed time, and it hurries toward the end, and won't prove false. Though it takes time, wait for it; because it will surely come. It won't delay.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֲרֵי עֲתִידָא נְבוּאֲתָא לִזְמַן וּמְתַקַן קִצָא וְלָא יִבָּטֵיל אִם יְהֵי אַרְכָּא לְפִתְגָמָא סַבַּרוּ לָהּ אֲרֵי בִּזְמַנֵיהּ יֵיתֵי וְלָא יִתְעַכֵּב.

כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב – תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, לא כרבותינו שהיו אומרים עד עדן עדנין ופלג עדן, ולא כרבי שמלאי שהיה דורש ותשקמו בדמעות שליש, ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, אלא מלכות ראשונה שבעים שנה, שניה חמשים ושתים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה.

מאי ויפח לקץ ולא יכזב – אמר ר׳ שמאל בר נחמני תיפח רוחן של מחשבי קצין שהם אומרים כיון שהגיע הקץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו, ושמא תאמר אנו מחכים והוא אינו מחכה, תלמוד לומר ולכן יחכה ה׳ לחננכם ולכן ירום לרחמכם כי אלהי משפט ה׳. וכי מאחר שהוא מחכה ואנו מחכים מי מעכב, מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין, כדי לקבל שכר שנאמר אשרי כל חוכי לו.

כי עוד חזון למועד – עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל.

ויפח לקץ – ודיבר שיאמ׳ לו על הקץ של בבל לפי מלאת לבבל שבעים שנה (ירמיהו כ״ט:י׳).

ויפח – לשון דבור הוא והרבה יש בספר משלי ועל שם שהדבור אינו אלא רוח היוצא מן הפה קורהו פיח וקורהו רוח כגון וברוח פיו כל צבאם (תהלים ל״ג:ו׳).

ולא יכזב אם יתמהמה – לבוא שיאריך לכם אותו מועד חכה לו כי לא יאחר אחר השבעים כלום, ועוד יש לפרש אם יתמהמה הנביא לבא והוא היה ירמיה.

ויונתן תרגם: כתיבא נבואתא ומפרשא על ספרא דאורייתא תרגם כתב כמו כתיב כבר נרמז בתורה אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כ״ו:ל״ד) שבעים שמיטות קלקלו ישראל ולא שמטו וכנגדן גלו ממנה שבעי׳ שנה וכן הוא אומ׳ עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה למלאות שבעים שנה (דברי הימים ב ל״ו:כ״א) וכן אתה מוצא ואני נתתי לך את שני עונם שלש מאות ותשעים יום, יום לשנה נתתיו לך (יחזקאל ד׳:ה׳-ו׳) ואומר ואתה שכב לך על צדך השמאלית וגומ׳ (יחזקאל ד׳:ד׳) נמצאת אתה אומר הכעיסו ישראל ש״צ שנה עד שגלו עשרת השבטים ושבט יהודה קילקלו ארבעים ומשגלו עשרת השבטי׳ עד חרבות ירושלים הם עשרי׳ ושתים של מנשה ושאר שנותיו בתשובה שהרי נאמר בו (מלכים ב כ״א:ג׳) ויעש הרע ככל אשר עשה אחאב כמנין שנותיו של אחאב והוא מלך עשרים ושתים שנה שתים של אמון בנו ואחת עשרה של יהויקים ואחת עשרה של צדקיהו הרי ארבעים וששה ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמשי׳ לצדקיהו מכל מקום נמצאו ימי קלקולם ארבע מאות ושלשים וששה שנים שלאחר נבואה זו שהוסיף ו׳ שנים ת׳ שנים עושים ח׳ יובלות וכל יובל ז׳ שמטות הרי נ״ו שמטות וח׳ שנים המוקדשות ליובל הרי ס״ד ובל׳ ושש שנה יש ה׳ שמטות הרי ס״ט שנים מקודשות ושנת יובל זה האחרון נחשב אף הוא במנין שבעונם לא נגמר וכאן ככה אמר לו הקב״ה לחבקוק כבר כתוב חזון בתורה אבל סתום הוא הוסיף אתה ובאר על הלוחות (חבקוק ב׳:ב׳) כי עוד יתגלה חזון למועד זה.

For there shall be another vision for the appointed time A prophet shall yet arise at the end of the years, to whom a vision shall be revealed concerning when the appointed time shall be for the downfall of Babylon and the redemption of Israel.

and He shall speak of the end The speech that He shall say to him concerning the end of Babylon, "For at the completion of seventy years of Babylon" (Yirmeyahu 29:10). וְיָפֵחַ is an expression of speech; and there are many uses of this root with similar meaning in the Book of Mishlei. Since speech is only the wind emanating from the mouth, he [the writer of the Scriptures] calls it פִּיחַ, blowing, and he calls it wind, e.g., "And with the wind of His mouth all their host" (Tehillim 33:6).

and it shall not fail; though it tarry it shall not fail to come, though that appointed time may take long to come. wait for it for...; it shall not delay at all after the seventy years. This clause can also be explained to mean: though he tarry, meaning the prophet Yirmeyahu. Jonathan renders: the prophecy is written and explained in the Book of the Torah. He translated כְּתֹב as כָּתוּב. It has already been alluded to in the Torah: "Then shall the land placate [God concerning] its Sabbaths" (Vayikra 26:34). Israel sinned by violating seventy Sabbatical Years, in which they did not release the land, and, corresponding to them, they were exiled therefrom for seventy years. And so it is stated in Divrei HaYamim: "Until the land placated its Sabbaths; all the days it lay waste, it rested to complete seventy years" (Divrei HaYamim II 36:21). And so you find in Yechezkel: "And I have given you the years of their iniquity according to the number of days, three hundred and ninety days... I gave you a day for a year" (4:5-6). And Scripture says: "And you lie on your left side, etc.⁠" (verse 4). You are found saying that Israel provoked God for three hundred and ninety years until the Ten Tribes were exiled, and the tribe of Judah sinned for forty years, and from the time the Ten Tribes were exiled until the destruction of Jerusalem are the twenty-two years of Manasseh. The rest of Manasseh's years were spent in repentance, for it is stated concerning him "And he did what was evil, etc., ... as Ahab... had made" (Melakhim II 21:2f.). Therefore we count Manasseh's evil years according to the number of Ahab's years, and he reigned for twenty-two years. With two years of his son Amon's reign, and eleven of Jehoiakim's, and eleven of Zedekiah's, the evil years total forty-six, and this prophecy was said to Yechezkel in the fifth year of Zedekiah. In any case, we find the time of their sinning four hundred and thirty years, for after this prophecy they tarried there six years. [I.e., the two tribes of Judah and Benjamin remained in the land for six more years] In four hundred years, there are eight Jubilee Years, and in every Jubilee cycle there are seven Release Years, making a total of fifty-six Release Years and eight years consecrated as Jubilee Years making all together sixty-four. In thirty-six years there are five Release Years, totaling sixty-nine consecrated years, and this final Jubilee year is also counted in the number, since it was not completed because of their iniquity. And here, this is what the Holy One, blessed be He, said to Chavakkuk: A vision is already written in the Torah, but it is sealed. You write and explain on the tablets, for a vision of this appointed time will yet be revealed.

and He shall speak It is an expression [denoting] speech, and there are many similar instances throughout the book of Mishlei. Since speech is merely wind that goes out of the mouth, it is called פיח or רוח, wind, as in "and with the breath of His mouth, all their host" (Tehillim 33:6).

כי עוד חזון למועד – כי עוד זמן לאותו מועד.

ויפח לקץ ולא יכזב – אותו שמצער עצמו על הקץ שאינו בא לא יצטער עליו כי הקץ לא יכזב מלבוא. שלא כיזב קץ מצרים שאמרתי ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג), שנאמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמות י״ב:מ״א), הוציא י״י את {בני} ישראל מארץ מצרים (שמות י״ב:נ״א) לילה.

אם יתמהמה חכה לו – אם יתמהמה ויתעכב הקץ שאמרתי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם (ירמיהו כ״ט:י׳), שפקידה זו לא היתה כי אם פקידה בעלמא שהתחילו לבנות יסודות הבית. וכן הוא אומר בעזרא ואושיא יחיטו (עזרא ד׳:י״ב).

כי בוא יבוא ולא יאחר – כי בוא יבוא הקץ ולא יאחר. וכן הוא אומר ביה בליליא קטיל בלאשצר^א מלכא כשדאה (דניאל ה׳:ל׳). ודריוש מדאה קביל מלכותא כבר שנין שיתין ותרתין (דניאל ו׳:א׳).

א. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777: בלאשאצר. בכ״י פריס 162, פרמא 2994: בלשצר. בכ״י ברסלאו 104: ״נבוכדנצר״.

כי עוד – יקום זה החזון למועד שגזר השם.

ויפח – ואשר ידבר על הקץ לא יכזב, כמו: יפח בהם (תהלים י׳:ה׳), וטעם זה קץ, קץ מפלת כשדים.

כי עוד חזון למועד – על נבוכדנצר שאתה שואל. עוד יש חזון עליו לבד הראשון שאמרתי לך.

למועד – לאחרית ימי הצלחתו שיושעו ישראל.

ויפח – ויאחז ישראל.

לקץ – הישועה, שודאי לא יכזב הקץ שלא יושעו מידו.

שאף אם יתמהמה – ויראו שיצליח הוא ובנו ובן בנו לעולם

חכה לו כי – ודאי בא יבא – שלא יאחר שלא יבא בעתו.

כל המצפה לדבר נאחז בלבו אליו ולכך נופל בו לשון חכה ופח, ויפח לקץ, חכה לו, וכן כל לשון חיכוי.

כי עוד חזון למועד – זהו המענה שענהו האל יתברך החזון הזה לא יהיה מעתה אלא עוד יהיה למועד אשר יעדתיו.

ויפח לקץ – והחזון הזה ידבר לקץ כלומר לא דבר לזמן הזה אלא לאותו קץ העתיד להיות והוא לשבעים שנה מחרבות ירושלם.

ולא יכזב – כמו אשר לא יכזבו מימיו (ישעיהו נ״ח:י״א) כי על כל פנים יהיה.

אם יתמהמה חכה לו – אם יאחר הקץ הזה חכה לו אמר כנגד אותם שגלו מירושלם והאריכו ימים עד שיצאו מגלות בבל.

לא יאחר – פירוש לא יאחר מהמועד הקצוב לו כי על כל פנים יהיה ביומו וכן תרגם יונתן בזמניה כי לא יתעכב.

ואדוני אבי ז״ל פירש כי לא יאחר כמו לא יסוף כלומר לא יסוף שלא יהיה כפירוש לא יסוף מזרעם (אסתר ט׳:כ״ח) ואחרית פירוש סוף.

כי עוד חזון למועד – זה משרת לנפילת הרשע ולישועת הצדיק, כי כל זה היה ביום אחד, רוצה לומר בקום החיה השנית. וטעם זה כמ״ש לכל זמן (קהלת ג׳:א׳), והראש לכל זה משה רבינו, שאמר: כי לא שלם עון האמרי (בראשית ט״ו:ט״ז), ואמר: לי נקם ושלם וגו׳ (דברים ל״ב:ל״ה).

ויפח – וידבר המדבר מי שיהיה, וזה הקץ יהיה בימי בלשאצר, כמו שביאר ירמיה: ועבדו אותו {כל הגוים} ואת בנו ואת בן בנו (ירמיהו כ״ז:ז׳).

ואמנם אומרו אחר כך כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב וגומר פרש״י והחזון אשר תכתוב הוא כי עוד חזון למועד שעוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל משם ויפח לקץ ודבור יאמר לו על הקץ של בבל לפי מלאת לבבל שבעים שנה ולא יכזב, אם יתמהמה לבוא שיאריך לכם אותו מועד חכה לו כי בא יבא ולא יאחר אחר השבעים כלום. ויש עוד לפרש אם יתמהמה הנביא לבוא והוא היה ירמיהו. וי״ת כתיבא נביאתא ומפרשא על ספרא דאוריתא תרגם כתוב בחולם כמו כתוב בשורק כבר נרמז בתורה (ויקרא כו, לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה שבעים שמטות שקלקלו וכנגדן כלו שבעים שנה ע״כ לשון הרב. והראב״ע כתב על הלוחות שהנערים קוראים בהם כי עוד חזון עוד יקום זה החזון למועד שגזר השם ויפח ואשר ידבר לקץ לא יכזב כמו כל צורריו יפיח בהם (תהלים י, ה) וטעם זה הקץ קץ מפלת כשדים, והיו אם כן דברי החכם אלה קרובים לפירוש רש״י. והרד״ק פירש שכתוב חזון הוא על ספר ושענינו שיכתוב החזון בספר ברמיזות למען יעמוד ימים רבים ושמלבד זה יבאר על הלוחות שעל הלוחות שהיו בידיהם יבארהו אבל לא בספר כי בו יכתוב ברמיזות ושהוא על דרך מה שאמר לישעיה (ישעיה ל, ח) כתבה על לוח אותם ועל ספר חקה ותהי ליום אחרון, ודבריו אלה דמיון רוח הם כי בכתוב הזה לא נזכר ספר כי אם לוחות ולא נזכר ברמיזות כי אם בביאור והספר והלוח בכאן אחד הוא אם לא כפי מנהג הארצות לכתוב. ואתה המעיין רואה אם כן שהמפרשים כולם פירשו החזון הזה כולו אחד ועל פקידת בבל, ואין דעתי סובלת זה מטענות. ראשונה מאומרו כתוב חזון ואמר כי עוד חזון למועד ופשט הכתוב מורה ששני חזיונות נזכרו לא אחד. ושנית שאיך יאמר על גלות בבל אם יתמהמה חכה לו והנה הם נפקדו אחרי מ״ט שנה לחרבן ירושלם עד רשות מלך פרס לאמר מי בכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל ומה ההתמהמהות והעיכוב אשר ראה בגלות הזה. ושלישית שאיך יקרא לפקידת בבל קץ והנה לא נקרא קץ כי אם לתכלית הגליות וקצם והיא קץ הימים וקץ הפלאות ואחרית הזעם אבל ענין בבל לא נקרא קץ כי אם פקידה אמצעית בין הגלות והגאולה. ורביעית שהנה מצאנו לחכמינו הקדושים ז״ל שדרשו זה הפסוק על הגאולה העתידה לא על פקידת בבל, אמרו בפרק חלק (סנהדרין צז, ב) תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד תהום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ לא יכזב לא כרבותינו שהיו אומרים עד עידן עדנין ופלג עידן ולא כרבי שמלאי שהיה דורש ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ, ו) ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ (חגי ב, ו) מלכות ראשונה שבעים שנה שנייה נ״ב שנה ומלכות כוזיבא שתי שנים ומחצה, מאי יפח לקץ לא יכזב אמר רבי שמואל בר נחמני תיפח רוחן של מחשבי קיצין שהם אומרים כיון שהגיע קץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבא ולא יאחר ע״כ. וגם כן דרשו בשוחר טוב (מדרש תהלים ז) כתוב חזון ובאר על הלוחות אמר לו הקב״ה לחבקוק כשאמרתי בגלות ראשונה כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה (ירמיה כט, י) לא היו מאמינים ואומרים בנו בתים ושבו (שם ה) וכיון שנשלמו אותם שבעים שנה כתוב (דברי הימים ב לו, כג) כה אמר כורש מלך פרס, אף עכשיו כשיגיע הקץ אני גואלם וכן הוא אומר (ישעיה סג, ד) כי יום נקם בלבי, כששמע חבקוק נפל על פניו ואמר לפניו רבש״ע על תדין אותי מזיד אלא שוגג שנאמר (להלן ג, א) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. הנך רואה בעיניך שהאנשים האלה שלמים הם הבינו שהיה בפסוקים האלה רמז אל גאולתנו העתידה.

ולכן נראה לי לפרש בפסוקים האלה שעם היות שחבקוק התרעם על הצלחת נבוכדנצר שהחריב בית ראשון הנה השם יתברך בתשובתו הודיעו והשפיע עליו שני חזיונות, הראשון לענין נבוכדנצר ומלכות בבל שבמהרה תהיה מפלתו ועם זה ישובו בני יהודה על אדמת קדש, ועל החזון הזה הראשון אמר כתוב חזון ובאר על הלוחות רוצה לומר כתוב ובאר החזון אשר אני דובר אליך לא לבד בספר אבל גם על הלוחות שהנערים מתלמדים לקראת בהם כדי שהחזון הזה יהיה מגולה ומפורסם ומבואר לכל ממפלת בבל ומלכה וזהו למען ירוץ קורא בו, ועוד הודיעו חזון שני שלא שאל עליו הנביא באומרו כי עוד חזון למועד כאלו אמר ודע לך עוד שאחרי אותו חזון ראשון ממפלת בבל ומפקידת בית שני עוד יש חזון אחר למפלת האומות ולגאולה אחרת והוא למועד קץ כי אותו חזון יפח וידבר לקץ הגלות ואחרית הזעם ולא יכזב ומה שידבר ממנו הוא שיהיה המשכות ארוך מאד עד אותו קץ, ולכן אם יתמהמה הקץ ההוא אתה ישראל חכה לו ולא תתיאש מהגאולה כי הנה עכ״פ אותו קץ ומועד בוא יבוא ולא יאחר, והנה בא יבא אמר על המועד שזכר כי יבא אותו מועד הקצוב לפניו ואז קץ האומות ומפלתם וקץ הגליות ואחרית הזעם לא יאחר כי בבוא אותו מועד במהרה תכלינה כל אלה והוא על דרך אני ה׳ בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב) כי בהגיע עתה ומועדה לא תתאחר הפעולה ההיא אבל במהרה חוסה תצא לפעל. הנה אם כן לא היתה כל תשובת השם יתברך לנביא לבד על תלונתו מענין נבוכדנצר ומלכות הכשדים אבל הודיעו שני חזיונות הראשונה בתשובת מה ששאל ממפלת בבל והכרת זרעו של נבוכדנצר ופקידת בית שני וגם צוה לכתוב ולבאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו והיה זה מפני שממהר האלהים לעשותו ואין הסתר במה שהיתה לימים מעטים, והחזון השני הוא מחרבן אחר יותר גדול ממנו לכלל האומות וקץ הגליות כולם ואחרית הזעם וזה לא צוה שיכתוב על הלוחות ולא שיבארהו למען ירוץ קורא בו לפי שהיה לזמן ארוך וכדי שלא יתיאשו ישראל מהגאולה.

ואולי כיון השם להודיע לנביא שבגלות הארוך הזה בתחילתו יבא איש מתפאר שהוא משיח וגואל כי בזה תתעפל נפשו בזדון והצדיק ירא אלהים לא יאמין בדבריו ועל זה אמר אם יתמהמה קץ הגלות הזה חכה לו, והנה אמרתי זה רוצה לומר אם יתמהמה חכה לפי שבא יבא לא יאחר מי שעופלה בזדון ולא ישרה נפשו בו רומז אל שהעפיל לעלות למדרגת נביא וגם משיח וגם אלוה אבל הצדיק באמונתו יחיה ולא יתפתה אליו, ויהיה לפי זה פסוק הנה עופלה מכלל החזון מגיד מהעתידות מה שיהיה בסוף בית שני בתחלת זה הגלות הארוך. ואפשר לומר עוד שעל שתי החזיונות האלה אמר אם יתמהמה וגומר כי על החזון השני שזכר באחרונה אמר מיד אם יתמהמה חכה לו לרמוז על אורך זמנו, ועל החזון הראשון מענין בבל אמר כי בא יבא לא יאחר כאומר הנה מועד החזון השני הזה ארוך מאד הוא ולכן אף שיתמהמה אל תתיאש וחכה לו על כל פנים אמנם החזון הראשון לא יתמהמה כמוהו כי הוא בוא יבוא ולא יתאחר בזה, וכבר יורה על אמתת מה שפירשתי בשני החזיונות האלה ושאומרו כתוב חזון הוא על פקידת בבל ואומרו כי עוד חזון הוא לעתיד לבוא, מאשר באותו מאמר שזכרתי מפרק חלק ודרשו חכמים ז״ל על קבוץ הגליות הפסוק השני כי עוד חזון למועד ולא דרשו עליו הפסוק הראשון כתב חזון ובאר על הלוחות לפי שהיה מבואר אצלם שהפסוק הראשון נאמר על ענין בבל בלבד והשני נאמר לעתיד לבא, והותרו עם מה שפירשתי בזה בכל אחד מהדרכים השאלה הרביעית והחמישית: ואחרי שהודיע הש״י לנביא בדרך כלל עניני שני החזיונות נתן לו בכל אחד מהם תוספת ביאור כי הנה על הראשון שצוהו שיכתוב אותו על הלוחות ויבאר אותו מענין מפלת בבל אמר:

כי עוד חזון למועד.⁠¹ שבעים שנה לכלה הפשע וכו׳ (ע״פ דניאל ט כד)², ולא יושג זה התכלית אלא באופן זה שישאו ישראל עוונם על ידי האומות מעט מעט ולא יכלו יחד³, וכמו כן עוד חזון שיפח לקץ הימים ולא יכזב⁴, באמרו ׳וישבע בחי העולם׳ וגו׳ (דניאל יב ז)⁵: לא יאחר, מן ׳מועד מועדים וחצי׳ (שם)⁶:

1. פירש רש״י, עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל. והכוונה לדניאל, כפי שמביא רבינו.

2. לשון הכתוב שם: ׳שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים׳. והאבן עזרא הביא שם בשם רס״ג ש׳שבועים׳ היינו שנים, ׳ולכלא פשע׳ היינו שאז יכלה החטא ויסתיים העונש, והכוונה לבניין בית שני. אך ראה רש״י ותרגום שם. וראה סנהדרין (צז:).

3. בזה מבאר למה ה׳ מאריך אפו לבבל, כי אם היו נענשים על עוונם מיד, היו ישראל צריכים להיענש על כל חטאם ע״י בבל לפני שאלה יכלו, ואז היו ישראל כלים לגמרי בעוונם, ולכן מאריך ה׳ אפו לבבל לשבעים שנה, שיענישו את ישראל מעט מעט במשך השנים. וראה מה שפירש רבינו בישעיה (כז ג-ט) שאין ה׳ מכה את ישראל לנקמה ועונש בלבד, כמו שהוא מכה את האומות, אלא להשיבם בתשובה, ולכן הוא מכה אותם ׳בסאסאה׳, סאה סאה, מעט מעט.

4. מלבד החזון הראשון שהוא ׳למועד׳, שהכוונה לסוף שבעים של גלות בבל, ענה ה׳ לחבקוק שיש חזון נוסף, ש׳יפח לקץ ולא יכזב׳, כלומר שה׳ ידבר [ויפח לשון דיבור הוא (רש״י)], ויאמר מתי הוא זמן קץ הימים בסוף גלות אדום, ולא יכזב בדיבורו.

5. החזון השני שגילה ה׳ לחבקוק הוא מה שעתיד להישבע לדניאל, ולכן נאמר ׳ויפח ולא יכזב׳, שידבר באופן של שבועה ולא יוכל לכזב בדיבורו, ושם כתוב ׳וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה׳. וראה מש״כ רבינו בישעיה (מ ה), ושם (פסוק ב).

6. הגאולה האחרונה לא תהיה יותר מאוחרת מן הזמן שנשבע ה׳ לדניאל, שהוא ׳מועד מועדים וחצי׳. ומוכרח שהחלק השני של הפסוק עוסק בגאולה העתידה ולא בגלות בבל, שהרי לא איחרה גאולת בית שני משבעים שנה שנאמרו, ולא יתכן לומר על זה ׳אם יתמהמה חכה לו׳, אלא על הגאולה העתידה (ע״פ אברבנאל שאלה החמישית). וכן מצינו בסנהדרין (צז:) שדרשו פסוק זה על העתיד לבוא.

לא יאחר – רבים נבוכו במלה זו אם כתוב לא או ולא והספרים מתחלפי׳ ומפי המסורת יש להכריע שכתוב לא בלא וא״ו שכן מנתה המסרה קכ״ג פסוקי׳ דאיתבהון ב׳ ולא חסר וא״ו ויש להם עלמה שיסמוכו כי במשלי כ״ב על ויסלף דברי בגד נמסר ב׳ חסר ואף במקרא כ״י נמס׳ ע״ז ב׳ חסר.

למועד – לזמן קבוע כמו העביר המועד (ירמיהו מ״ו:י״ז).

ויפח – ענין דבור כמו יפיח אמונה (משלי י״ב:י״ז).

יתמהמה – ענין התעכבות כמו חשתי ולא התמהמהתי (תהלים קי״ט:ס׳).

חכה – ענין תקוה כמו וחכיתי לה׳ (ישעיהו ח׳:כ״ג).

יאחר – מלשון איחור והמתנה.

כי עוד חזון למועד – כי מלבד החזון של מפלת בבל והכרתת זרעו יש עוד חזון על זמן קבוע והחזון הזה ידבר על קץ הגאולה שלא יהיה אחריה שעבוד ולא יכזב החזון ההוא אף אם יתמהמה זמן רב עכ״ז אתה ישראל חכה לו ולא תתייאש ממנו כי בודאי יבוא בזמן הקבוע לא יאחר עוד לעבור את הזמן הקבוע וכאומר לזאת צויתיך לבאר הנבואה של מפלת בבל למען ידעו בבואה שמה׳ נעשה ועי״ז יאמינו בגאולה העתידה.

כי עוד חזון למועד – רמז כאן ד׳ הגליות. חזון למועד זה גלות בבל שהוקבע להם מועד, כי לקץ שבעים שנה וגו׳. ומ״ש עוד חזון למועד רצה לומר אין זה השבעים שנה שחשב דניאל כמו שאמרו חז״ל אף דניאל מנה וטעה אלא עוד חזון למועד. ויפח לקץ זה גלות מדי, שבימי מדי נגמר הקץ של שבעים שנים הללו. ולא יכזב זה גלות אנטיוכס כי בימי מדי נכזבה תוחלת בנין הבית כמ״ש בדין בטילת עבודת בית אלהנא אבל בימי אנטיוכס לא פסק הבית היינו ולא יכזב.

אם יתמהמה – זה בגלות ראמולס.

חכה לו – להקדוש ברוך הוא כמ״ש למעני למעני אעשה.

כי בא יבא – זה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

לא יאחר – כמ״ש לעת תמוט רגלם וחש עתידות למו, ורגלם הוא אנטיוכס כמ״ש ורגליהון די פחר.

ויפח – מורה על הדיבור הבלתי נשלם. כי קץ הפלאות לא נאמר לדניאל בפירוש רק ברמז.

יכזב – דבר הפוסק ואינו מתקיים כמו היו תהיה לי כמו אכזב (ירמיהו ט״ו).

יתמהמה, לא יאחר – האיחור מאחר זמן הקבוע, ויש מאחר ובלתי מתמהמה, כמו אם נקבע הזמן על שעה אחת והוא בא לשתי שעות, ויש מתמהמה ובלתי מתאחר, אם נקבע הזמן לאלף שנה ובא בעתה, וחז״ל קבעו זמן על לאו דלא תאחר האמור בתורה כי לא יצוייר מתאחר רק אם יש זמן קבוע.

כי עוד חזון למועד – הודיע לו שאליו לא יגלה את המועד והזמן מתי יהיה מפלת בבל, שע״ז יבא עוד חזון מיוחד ע״י ירמיה, שהוא ראה חזון של המועד שזה יהיה במלאות לבבל שבעים שנה שנשלמו בשנת שלש לבלשאצר גם הודיע לו שהמועד של מפלת בבל, אינו הקץ, ר״ל שיהיה רק פקידה ולא קץ הפלאות, כי אחר שיגאלו ישראל מבבל יגלו שנית, והקץ שהיא הגאולה האחרונה לא יהיה אז, ויש עוד יפח לקץ. עוד יקום נביא שהוא ידבר וינבא על הקץ אשר לא יכזב ויופסק, כי המועד יכזב, ר״ל שיופסק אח״ז כי עוד יגלו שנית, אבל הקץ לא יכזב כי לא יהיה אחריו גלות, ודניאל הוא יפיח את הקץ אשר לא יכזב רק יהיה תשועה עולמית, אם יתמהמה הגם שהקץ האחרון יתמהמה, בכל זה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר – ר״ל כי יש הבדל בין מתמהמה ובין מתאחר, שהמאחר יאחר זמן הקבוע ומוגבל, ואם יש לדבר זמן אלף שנים הגם שמתמהמה בכ״ז אם בא בעת הקבוע לסוף אלף שנים לא אחר את הזמן הקבוע, והנה הגאולה האחרונה יש לה שני זמנים זכו אחישנה לא זכו בעתה, והגם שכשלא יזכו יתמהמה, כי הקץ הקבוע בעתה הוא מוגבל לזמן רחוק מאד, בכ״ז כשיגיע הזמן המוגבל לא יאחר אותו, ובא יבא הקץ בכל אופן.

למועד – לזמן קצוב ורחוק.

ויפח – חזון זה מפיח אויר מפיו (מדבר) לקץ – לסוף הימים, לזמן רחוק, לא לקץ ימי העולם רק לקץ ימי מלך או מצב מה.

חכה – ואל תאמר נוחלה תקותי.

לא יאחר – מהזמן שנגזר עליו.

(ד) הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא⁠־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה׃

Behold, his soul is puffed up. It is not upright in him, but the righteous will live by his faith.

הָא רַשִׁיעַיָא אָמְרִין לֵית כָּל אִלֵין וְצַדִּיקַיָא עַל קוּשְׁטְהוֹן יִתְקַיְמוּן.

הנה עופלה לא ישרה נפשו בו – זה נבוכדנאצר, כיצד המליך אותו הקב״ה על כל העולם ולא היה שמח בחלקו ולא ישרה נפשו בו והיה מביט בעצמו ואמר אני מלך.

הנה עופלה – נפש שלו תמיד היא בכעס ובתאוה שואף לבלוע ולא שבע עופלה לשון עזות כמו ויעפילו (במדבר י״ד:מ״ד) וכן עופל ובוחן (ישעיהו ל״ב:י״ד).

לא ישרה נפשו בו – אין רוחו מתקררת עליו לומר די במה שקניתי כבר לכן יבא עליו הפורענות.

וצדיק באמונתו יחיה – יכניה המלך שעתיד זה להגלותו יעמוד לו צדקו וביום שיושלך זה מקברו ישא אויל מרודך את ראש יהויכין וישם את כסאו מעל לכסא המלכים (מלכים ב כ״ה:כ״ז-כ״ח).

Behold, it is puffed up The soul of the wicked man is always wroth and full of desire, longing to swallow and never satisfied. עֻפְּלָה is an expression of insolence, as in "And they acted insolently (וַיַעְפִּילוּ)" (Bemidbar 14:44); and "Rampart (עֹפֶל) and tower" (Yeshayahu 32:14).

his soul is not upright within him His spirit is not satisfied within him, and he does not say, "What I have already acquired is enough.⁠" Therefore, retribution shall come upon him.

but the righteous shall live by his faith Jeconiah the king, whom this wicked man is destined to exile – his righteousness shall stand for him, and on the day this one is cast out of his grave, Evil-merodach shall raise Jehoiachin's head and place his throne above the thrones of the kings.

הנה עופלה לא ישרה נפשו בו – הרשיעה^א מלכות בבל על כל מלכות האומות ואין דומה לו.

דבר אחר: הנה עופלה – נפשו של בלשצר.

לא ישרה נפשו – כאשר בא עליו כורש ודריוש והרגוהו, כמו שנאמר ביה בליליא קטיל בלשצר וגו׳ (דניאל ה׳:ל׳), הוא נתנהג בעקשות ואכזריות חימה מלומר דיי בצרתן שלישראל כאשר מדד הומדד מן השמים שנפל בידי אדם שלא חמלו ולא רחמו עליו, ישבע להרע.

עופלה – לשון רשע, כמו: ויעפילו (במדבר י״ד:מ״ד) שמתורגם וארשעו.

וצדיק באמונתו יחיה – זה גלות יכניה שחזרו מגלות בבל. וכן הוא אומר בירמיה כה אמר י״י אלהי ישראל כתאינים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה ושמתי עיני עליהם לטובה והשיבותים אל^ב הארץ הזאת ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש (ירמיהו כ״ד:ה׳-ו׳). וגם שם שהיה בגלות נאמר עליו וידבר אתו טבות ויתן את כסאו {מ}⁠מעל לכסא מלכים אשר אתו {ב}⁠בבל (ירמיהו נ״ב:ל״ב).

א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104: ״הרעישה״.

ב. כן בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777. בנוסח שלנו ובכ״י לוצקי 777 תוקן ל: ״על״.

הנה עפלה – נפשו, גבהה נפשו, כמו: עופל ובחן (ישעיהו ל״ב:י״ד).

לא ישרה בו – ואף כי צדיק ממנו. ומלת לא תשרת בעבור אחרת, וכן הוא צדיק באמונתו לא יחיה.

והטעם: לא ישרה נפשו בו, והוא רואה כי צדיק ממנו לא חיה מידו, ואף הוא שיחיה וימלט. והטעם: דרך תימה, הנה הוא רואה כי צדיק בעבור אמונתו לא ימלט מידו ואיך לא יחשב על עצמו שנפשו עפלה ולא ישרה, והוא איש היין בוגד וגבר יהיר, אשר כל אלה הגבוהות והרעות הוא עשאם, ואיך לא יחשב בעצמו כי עליו ישאו זה משל, ויחודו חידות הנסתרות ממנו בדרך מליצה, ובאר היטב כמו שכתוב הוי המרבה (חבקוק ב׳:ו׳) וכל הכתוב אחריו.

שהרי עפלה – ונבצרה ונתחזקה נפש ישר בו מלהאמין לקץ ישועה בראותו הצלחת נבוכדנצר וזרעו, וצרות רבות ורעות סובבות אותו, ולא יוכל לישר ולהשוות דעתו להאמין.

ומי שהוא צדיק וישר לב באמונתו – שיאמין לקץ הישועה.

יחיה – יגלגל כל ימיו ולא יצטער, וישים לבו לחיות ולהתגלגל בגולה עד הקץ. כעניין עבדו את מלך בבל וחיו (ירמיהו כ״ז:י״ז).

הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – אמר מי שלא ישרה נפשו בעצמו ואין לו אמנה באל יתברך גבהה נפשו והתנשאה ולא תפחד שיבא הרע וכזה היא נפש נבוכדנצר ונפש בלשצר בן בנו שנתגאו כנגד האל יתברך.

וצדיק – אבל הצדיק אינו כן כי נפשו שפלה ומפחד תמיד מהאל יתברך לפיכך יחיה באמונתו באל יתברך וינצל מהרעה שתבא לרשע ואלו הם ישראל שגלו לבבל עם צדקיהו שנכנעו בגלות ולא עבדו עכו״ם והאמינו באל יתברך וכשכבש כורש בבל ונהרגו הכשדים ישראל שהיו צדיקים היו באמונתם באל יתברך ונצלו מחרב הפרסיים ויצאו מגלות בבל.

עפלה – ענין גבהות הלב וזדון וכן ויעפילו לעלות אל ראש ההר (במדבר י״ד:מ״ד) ורבי אחי רבי משה ז״ל פירש הנה עפלה מן עופל ובחן (ישעיהו ל״ב:י״ד) שהוא מבצר גבוה אמר מי שלא ישרה נפשו בו עפלה כלומר תשים עצמה בעופל ובחן להשגב שם מפני האויב ולא תשוב לאל ולא תבקש ממנו להצילה אבל הצדיק לא יצטרך להשגב במבצר כי באמונתו יחיה.

ועל בלשאצר גם על נבוכדנצר זקנו אמר: הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – כלומר כי נפשו גבוהה ולא ישרה, ובכלל כי הכונה בזה כי נבוכדנצר נענש שזרעו יהיה כלה, וגם זרע בלשאצר מצד עצמו, כי כל אחד מאלה היו חוטאים בחטאים ידועים אצל השם, ואם עשו רצונו יתעלה בהשחיתם ישראל.

הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וגומר עד הוי בונה עיר בדמים. והמפרשים פירשו הנה עופלה לא ישרה נפשו בו על נבוכדנצר וכמו שדרשו במדרש תנחומא (תרומה ד) זה נבוכדנצר שהמליך אותו הקב״ה על כל העולם ולא היה שמח בחלקו, וכן דרשו חז״ל וצדיק באמונתו יחיה על יכניה מלך יהודה. והראב״ע כתב שמלת לא שאמר לא ישרה מושך עצמו ואחר עמו יאמר הנה נבוכדנצר עופלה מתחזק ומתגאה בנפשו בחושבו שביתו יהיה נכון לעד עם היות שלא ישרה בו ואין בו מדה טובה ואיך זה והנה הצדיק באמונתו לא יחיה ולא ינצל מידו ואיך יחשוב הוא שינצל ונפשו עופלה ולא תבוא לנפילה והוא פירוש בלתי מתישב. ולי נראה שהפסוק הזה לא נאמר על נבוכדנצר כי אם על תוכחת הנביא ותרעומתו ועפלה הוא כמו אפלה כי אותיות החא״ע כבר ידעת שהם מתחלפות, ורוצה לומר הנה האדם כשיסמך על דעתו ומחשבותיו תהיה תמיד נפשו עופלה אפלה וחשכה ולא ישרה בו כי תמיד תשב בספקות ומבוכות מחשבותיהם, אמנם הצדיק והוא המאמין שכל דרכי ה׳ משפט ואין עול והוא מצדיק את דינו באמונתו יחיה מבלי ספקות וחקירות עיוניות, ואמר זה כנגד חבקוק שרצה להתוכח עם השם יתברך בטענות עיוניות בענין רשע וטוב לו ולכן אמר לו הספיקות האלה הם כולם דרך חשכה לא ראו אור כי הנה עופלה ואפלה הנפש אשר לא ישרה באדם אבל יש בה ספקות שהם מפני הנטיה מהיושר אמנם הצדיק לא יעשה כן ולא יהרהר אחר מדת בוראו אבל באמונתו יחיה באומרו תמיד הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב, ד) וכבר אמרו בשוחר טוב (מדרש תהלים ז) שהוכיח הקדוש ברוך הוא לחבקוק על תרעומתו, ושאמר לו הקב״ה (ישעיה מה, ט) הוי רב את יוצרו וחרש את חרשי אדמה הסכימו למה שפירשתי בפסוק הזה והותרה השאלה הששית:

[הנה]. והסיבה ש׳יתמהמה׳ עד בוא הקץ היא כי ׳האדם׳ שאמרת¹, עופלה נפשו בחוזק לב, כענין פרעה², ולא ישרה נפשו בו, בעיון ובמעשה כלל³, אלא מצות אנשים מלומדה⁴, ובזה איזה צדיק ׳אחד מעיר׳ (ירמיה ג יד)⁵, באמונתו [יחיה], בהשיגו אמיתה של תורה⁶:

1. ישראל, וכמו שהנביא אמר (לעיל א יד) ׳ותעש אדם כדגי הים׳, כמו שפירש רבינו שם.

2. בבמדבר (יד מד) על הפסוק ׳ויעפילו לעלות אל ראש ההר׳, פירש רבינו ׳חזקו לבבם, כענין וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם (שמות ז יג)׳. וכן פירוש ׳עופלה׳ כאן, שנפשם חזקה (ראה מצודות), כי עם ישראל הקשו לבבם ונפשם נגד ה׳.

3. ישראל לא יישרו את נפשם על ידי העיון בתורה ומעשה המצוות, שהם המיישרות את האדם אל השלימות.

4. לשה״כ בישעיה (כט יג), שם אמר ה׳ שהסיבה לחורבן הוא ׳יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה׳. ופירש שם רבינו שהעם אינם מבינים כלל דברים הכתובים בספר, לפי ׳שאין כוונתם לעשות רצוני, אבל מִצְוַת אֲנָשִׁים [מצוה שאנשים ציוו עליה, שמקיימים את מצוות ה׳ רק בגלל שאנשים החשובים אצלם אמרו לעשות זאת, ולא בגלל שה׳ ציווה על כך ולעשות רצונו (ע״פ פירוש רבינו לדברים כז יא)], וגם היא [מְלֻמָּדָה] - דרך הרגל בלבד׳. ובדברים (ל ב) כתב רבינו ׳ושבת עד ה׳ אלהיך, תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד וכו׳, ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, לא מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה כמו שעשית קודם לכן׳.

5. כתוב שם ׳וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן׳, הרי שרק בודדים יזכו לקיבוץ גלויות.

6. עם ישראל נענשים בגלל שלא עסקו בתורה ובמצוות, ולכן רק מי שהוא צדיק העוסק ׳באמונתו׳, להשיג אמונה, שהיא אמיתה של תורה, על ידי עיון ומעשה, הוא בלבד יחיה. ולכן אמר ׳צדיק׳ בלשון יחיד, כי בודדים הם. [לשון ׳אמיתה של תורה׳ מושאל ממגילה (טז:), ובתהלים (ל י) פירש רבינו ׳אמתך - אמיתה של תורה המורה במופתים שכליים את מעלתך׳, ושם (לו ו-ה) נקראת ׳אמונתך׳ - ׳אמיתה של תורה׳, כ׳אמונתו׳ הכתוב כאן]. וזו הסיבה לאריכות הגלות, שמועטים הם המשיגים שלימות בידיעת ה׳. [וראה מש״כ רבינו בזכריה (ב ד) ש׳כל אחד קיבל צער בגלות כפי מה שלא נשא ראשו להתבונן בדעת עליון׳, הרי שסִבְלו של כל אחד ואחד מישראל תלוי בכך].

עופלה – ענין התחזקות וכן ויעפילו לעלות (במדבר י״ד:מ״ד).

ישרה – מלשון יושר.

הנה עופלה – עתה בא לבאר החזון בדבר מפלת בבל והכרתת זרעו ואמר הנה כל המתחזק ומתגאה אין ישרות בנפשו אשר בו ואפילו צדיק יהיה הוא במה שמאמין בהאל לחשוב שהכל בא ממנו בחפצו ולא יתלה הדבר בזכות עצמו וכח זרועו.

הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – והוא על דרך מ״ש והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, עזי נפש הוא רוב התאוה, לא ידעו שבעה מרוב החמדה. וכן אמר כאן עפלה נפשו היינו חוזק הנפש לתאוה מבקש. לא ישרה נפשו היינו אף מה שמשיג מן החמדה לא ישרה נפשו בו להסתפק בו וז״ש וצדיק באמונתו יחיה, רצה לומר צדיק הוא מי שהצדיק נפשו במדת ההסתפקות היפוך החמדה כמ״ש צדיק אוכל לשובע נפשו, והאמונה היא הבטחון. בעל הבטחון הוא היפוך בעל התאוה, ובטחון וההסתפקות המה כללים לכל המדות.

עפלה – שם עופל מורה על מבצר שהוא בנוי במקום גבוה, ופעל עפל מי שמפציר לעלות למקום גבוה הנשגב מכחו, כמו ויעפילו לעלות ההרה, ופעל עפלה על הנפש, הנפש הבלתי ישרה תתנשא לעלות למעלה ממדרגתה.

הנה עפלה לא ישרה נפשו בו – מי שנפשו אשר בו לא ישרה הנפש ההיא תתעפל ותתחזק לחשב קצין ולדחק את הקץ, הודיע לו כי רבים יכשלו ויעפילו לעלות בכח ובתוקף להביא את הקץ, כמ״ש ופריצי בני עמך יתנשאו להעמיד חזון ונכשלו, שיעמדו כמה נביאים מזוייפים ויגרמו כמה רעות לישראל, ושיעמדו רבים שיעפילו להעמיד חזון ולחשב קצין וכשלא יבא בזמן הנחשב להם יצאו מן הדת, אבל וצדיק באמונתו יחיה – הצדיק אשר ישרה נפשו בו, לא תעפל נפשו לחשב קצין ולהעמיד חזון, רק יחיה באמונתו ויאמין כי יש יום לה׳ וידום לה׳ ויתחולל לו.

עפלה – מלשון עופל, מקום עז, וכן ויעפילו (פרשת שלח) ויעיזו פניהם (ואולי מגזרה זו גם שם העפולים (טחורים) ור״ל ניפוח מחמת שחין); נפשו (של נבוכדנאצר ראש צבא כשדים) היא בעלת עזות ולא ישרה; ויש בתיבת ישר ממקור והוראת שְרֵי בלשון ארמי, יישוב הדעת שהוא הפך העזות; וגם לשון אמונה (באמונתו יחיה) יש לה הוראת חוזק וקיום, ומזה האומנות (מזוזות, מלכים ב׳ י״ח:ט״ז), ותהי לו לאמנת (רות ד׳:ט״ז), וגם תיבת אָמֵן הוא קיום דבר.

(ה) וְאַף֙ כִּֽי⁠־הַיַּ֣יִן בֹּגֵ֔ד גֶּ֥בֶר יָהִ֖יר וְלֹ֣א יִנְוֶ֑ה אֲשֶׁר֩ הִרְחִ֨יב כִּשְׁא֜וֹל נַפְשׁ֗וֹ וְה֤וּא כַמָּ֙וֶת֙ וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֔ע וַיֶּאֱסֹ֤ף אֵלָיו֙ כׇּל⁠־הַגּוֹיִ֔ם וַיִּקְבֹּ֥ץ אֵלָ֖יו כׇּל⁠־הָעַמִּֽים׃

Yes, moreover, wine is treacherous. A haughty man who doesn't stay at home, who enlarges his desire as Sheol, and he is like death, and can't be satisfied, but gathers to himself all nations, and heaps to himself all peoples.

וְאַף הָא כְּטָעֵי בַּחֲמַר גְבַר יָהִיר בִּרְשַׁע וְלָא יִתְקַיֵם דְאַפְתֵּי כִּשְׁאוֹל נַפְשֵׁיהּ וְהוּא כְּמוֹתָא וְלָא שְׂבַע וּכְנַשׁ לְוָתֵיהּ כָּל עַמְמַיָא וְקָרֵיב לְוָתֵיהּ כָּל מַלְכְּוָתָא.

ואף כי היין בוגד – אמר רבי יוסף חמרא מזליה דמריה גרים שנאמר ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה, אמר רבי יוסף שמע מינה האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל שנאמר גבר יהיר ולא ינוה בנוה שלו. אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה, כתיב הכא גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך.

ואף כי היין בוגד – ואף כשיבא בלשצר בן בנו של זה שיבגוד בו יינו, דלקביל אלפא חמרא שתי (דניאל ה׳:א׳).

גבר יהיר – הוא.

ולא ינוה – לא יתקיים מדורו ונוהו שנתגאה ואמר בטעם חמרא להביא כלי בית המקדש ושתה בהם והיא תגרם לו שיהרג ויכלה זרעו כי גבר יהיר לץ לא ינוה לא יתקיים הוא ונוהו.

אשר הרחיב – נבוכדנצר כשאול נפשו – להשיג כל תאותו ברחב לב.

והוא כמות – כמלאך המות שאינו שבע מלהמית כך זה אינו שבע בכל קניינו.

And surely he, whom wine betrays And surely, when Belshazzar, this one's grandson, comes; the one whose wine shall betray him for he drank as much wine as a thousand (Dan. 5:1).

a haughty man whose dwelling shall not remain [Belshazzar's] dwelling and his residence shall not remain in existence, for he was haughty and said, with the counsel of the wine, to bring the vessels of the Temple; and he drank with them. That shall cause him to be slain, and the seed of Nebuchadnezzar to be destroyed, for a haughty man is a scorner; he shall not have a dwelling. Neither he nor his dwelling shall remain in existence.

who widened Nebuchadnezzar.

his desire like the nether-world to attain all his desire with a full heart.

and he is like death Like the angel of death, who is not sated with slaying. So is this one not sated with all his possessions.

{ו}⁠אף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה – בלשצר מנה וטעה שהוא מנה לפי מלאת לבבל שבעים שנה (ירמיהו כ״ט:י׳), וטעה שעדיין היו לעבור שמונה עשרה שנה למלאות לחורבות ירושלים שבעים שנה (דניאל ט׳:ב׳). ואמר השתא דהכי לא איפרוק תו לא מיפרקי. באותו ליל ששלמו שבעים שנה לבבל והביא כלי בית המקדש ושתה יין בהם, ובכך בגד בהקב״ה. וכן הוא אומר באדין התיו מאני דהבא^א די הנפיקו מן היכלא די בית^ב אלהא די בירושלם ואשתיו^ג בהון^ד מלכא ורברבנוהי שיגלתיה ולחינתיה (דניאל ה׳:ג׳).

גבר^ה יהיר – שוטה^ו בעצמו לעשות כך.

{ו}⁠לא ינוה – לא ידור בנויהו ובמלכותו שניטלה ממנו וניתנה לדריוש. וכן הוא אומר פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס (דניאל ה׳:כ״ח).

אשר הרחיב כשאול נפשו – כשאול שפוערת פיה לקבל המלכיות לבלי חוק, כמו כן הוא אוסף אומות אליו בלי מספר.

ומליצה חידות לו – הם הגוים שאסף אליו, הם ילעיגו עליו וימשלו משלים וחידות בשבילו ויאמרו הוי המרבה לאלו.

הוי המרבה – קניין שאינו שלו כזה נבוכדנצר ששלל נכסי כל האומות ולקח כלי בית המקדש ומכביד עליו עושר כבד שימות היום או למחר ויהיה עב טיט.

א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104: ״דידהבא״.

ב. כן בפסוק ובכ״י פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777: ״דבית״.

ג. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104: ״ואשתיאו״.

ד. בכ״י ברסלאו 104 נוסף כאן: ״חמרא״.

ה. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, פריס 162. בכ״י ברסלאו 104: ״גבה״.

ו. כן בכ״י פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777: ״שואה״.

ואף – יחסר איש, כמו: ואני תפלה (תהלים ק״ט:ד׳), אל תהי מרי (יחזקאל ב׳:ח׳). איש היין שהוא בוגד יהיר עושה זדון.

לא ינוה – ולא ינוח בנוה כי כל חפצו ללכת להשחית.

ויאסף אליו – כאשר יעשה המות, שלא ימלט איש מידו.

ואף כי היין^א בוגד – בוגד על נבוכדנצר מוסב שאמר שיצאו ישראל מידו ואף כי היין שאדם שותה בממשלתו הוא הגזל, בוגד בו לבסוף ואחריתו כנחש ישכנו, כמו שהוא לו עכשיו מתוק ומבוסם ומתהלך לו במישרים, שיכניס הגבר לחשוב מחשבות על מבצרם ודברים חזקים וגדולים.

[יהיר – לשון הרהורין על משכבי^ב (דניאל ד׳:ב׳).]⁠^ג

וסוף אף בביתו ובנוהו לא ינוה ומגורש.

הנה זה משל על אשר הרחיב – נבוכדנצר לבלוע חיל זרים מכל הגוים

כשאול – שבולעת את המתים,

והוא כמות ולא ישבע – כעניין שאול ועוצר רחם (משלי ל׳:ט״ז).

ויאסף אליו כל הגוים – היא מליצת המשל. ושני ענייני משל כאן. היין, שמתקו לו הגוים לבולעם כיין, וסוף ישכוהו כנחש^ד ויבגדו בו. והשאול, שאינו שבע מהם.

א. בכ״י: הקץ.

ב. בכ״י: משכבך.

ג. המלים בסוגריים המרובעים נתווספו בגיליון כתב היד.

ד. בכ״י: כיין.

ואף כי היין בוגד – שותה היין וכן לץ היין (משלי כ׳:א׳) ר״ל שותה היין ישמח לבם כמו אם שתו יין כלומר כל רשע ישיב לו האל גמולו אם בקרוב אם ברחוק כל שכן זה הרשע שותה היין והוא נבוכדנצר שהיה שותה יין מאד ומשתכר לפיכך היה מהיר במעשיו ולא יתבונן מה יעשה והוא היה הורג בלי חמלה והוא היה בוגד באותם שהיו עמו בשלום והיה גבר יהיר כלומר גס רוח.

ולא ינוה – לפיכך לא יעמוד בנוה מלכותו לאורך ימים אלא עד שבעים שנה תכלה מלכותו או אמר ולא ינוה על נבוכדנצר עצמו שיצא מנויהו ומהיכלו כשנטרד מבני אדם והיה עם חיות השדה.

אשר הרחיב כשאול נפשו – כמו שאמר הרחיבה שאול נפשה (ישעיהו ה׳:י״ד) והוא כמו השאול והמות שיקבלו המתים לרוב ואינם שבעים כמו שאמר שלש הנה לא תשבענה (משלי ל׳:ט״ו).

וזכר כי היה להם גאות הנפש, כמו שביאר עוד: גבר יהיר – ולא יושר, והיה משתכר, והיה נבהל להון ועושה חמסים, שכל אלו חסרונות בנפש, כמו שקדם לא ישרה נפשו בו (חבקוק ב׳:ד׳), וכן יאמר עוד: וחוטא נפשך (חבקוק ב׳:י׳), שאלה מנפש ממש. ובכלל נתן סבות רבות לנפילתו, וכן קדם לישעיה וירמיה, והכל לקיים השרש אין מיתה בלא חטא וכו׳ (בבלי שבת נ״ה.).

ובכלל מכל מה שקדם, נעשה ההיתר על הספק והתמה שהיה לחבקוק, למה היה תגבורת נבוכדנצר וזרעו על ישראל. והשיב השם יותר רחב ממה ששאל חבקוק, וזה כי הרחיב לבאר סבות נפילתו. אבל אף על פי שנעשה הבאור למה היה תגבורת החיה הראשונה שהוא היתר רשע וטוב לו, וגם נפילתה שהוא קיום אין מיתה בלא חטא, עדיין אנו צריכין לדעת מה שנוגע לפעול, רוצה לומר לנשחת מצד עצמו שהיה ישראל, שזהו שאלת צדיק ורע לו. אבל בזה קצר מאד, והוא אמרו וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳), וזה סוד מופלג אין כמוהו, ובאורו אוצר י״י יבוא.

ואף כי היין בוגד – אין בכל מה שיאמר מעתה רק הרחבת באור למה שקדם ואמר בקצור גדול הנה עפלה וגו׳ (חבקוק ב׳:ד׳), כי צריך להמון שירבה בפרטי עונות במעשיות, כי אינם יודעים מהו הנפש.

וטעם היין בוגד – כמו לץ היין (משלי כ׳:א׳), כלומר בעל היין, כי כן דרך העברי ונכון בהגיון.

ולא ינוה – כטעם המיה היא וסררת בביתה לא ישכנו רגליה (משלי ז׳:י״א).

כשאול נפשו – זה נפשו אינו נפש גמור, רק הוא כמו: עצמו.

ובעבור שעיקר תלונת חבקוק היה בהצלחת נבוכדנצר לא על חורבן ירושלם וגלות יהודה כמו שזכרתי לכן לא הודיעו הש״י מתי תהיה פקידת בבל כמו שעשה לירמיהו לפי שלא שאל על זה, האמנם הודיעו מפלת בבל והשחתת בית נבוכדנצר וזרעו כי על זה היתה תלונתו כולה, ומפני שהיה נבוכדנצר רודף אחרי היין ומשתכר פעמים הרבה והיה עם זה בוגד ובלתי עומד בדבורו לכן קראו יין ובוגד ואמר ואף כי היין בוגד ר״ל כי איש היין הבוגד הזה הוא עתה גבר יהיר ולא ינוה שלא יתישב בדבר ולא יתבונן במה שיעשה גם כי לא ינוח בנוה כי כל חפצו ללכת להשחית, והאיש הזה הרחיב כשאול נפשו לכבוש ממלכות והוא כמות ולא ישבע להשמיד ולהרוג גוים כאשר תעשה המות שלא ימלט ממנה איש ותראה שהכל נכנעים לפניו ויאסוף אליו כל הגוים ויקבוץ אליו כל העמים והממלכות להיות תחת ממשלתו.

[טעם הצלחת בבל, ומפלתה העתידה, ובניין בית שני]:

ואף כי היין בוגד. כענין בלשצר¹: גבר יהיר ולא ינוה. ולא תספיק לו ממלכתו², באופן שהרחיב נפשו להגדיל מלכותו לאין תכלית עד שאסף כל העמים, ונראה שהיה בזה עוול³:

1. יתכן שמפרש כאבע״ז, שחסרה תיבת ׳איש׳, וכאילו כתוב ׳כי איש היין בוגד׳, והוא בלשצר שנאמר עליו (דניאל ה א) ׳ולקבל אלפא חמרא׳ - כנגד אלף איש היה שותה יין. או שהכוונה לפירושו של רש״י ׳ואף כשיבא בלשצר בן בנו של זה שיבגוד בו יינו׳, ואברבנאל פירש כוונתו שישתה יינו בכלי המקדש ובאותו לילה נענש ונהרג.

2. שמרוב יהירותו, ממלכתו שהיא ׳נוה׳ שלו, ששם ביתו, אינה מספיקה לו, וזהו ׳לא ינוה׳.

3. שה׳ נותן לו כח לעשות זאת, על אף רשעותו.

ואף כי – עניינו כמו כ״ש וק״ו וכן ואף כי אש אכלתהו (יחזקאל ט״ו:ה׳).

היין – איש היין וכן לץ היין (משלי כ׳:א׳).

בוגד – ענין רשע.

גבר – איש.

יהיר – גס רוח כמו זד יהיר (משלי כ״א:כ״ד).

ינוה – מלשון נוה ומדור וכן נוה משולח (ישעיהו כ״ז:י׳).

ואף כי היין בוגד – ומכל שכן איש היין הבוגד בשכרותו והוא גבר יהיר וגס רוח ואינו יושב במדורו להחזיק בשלו כי ילך לרשת עוד משכנות לא לו.

אשר הרחיב וגו׳ – ר״ל מתאוה לכבוש כל העולם תחתיו כמו שאול הקבר הבולע כל הבריות ודומה הוא אל המות הבא על בעלי חי ולא ישבע כמוהו.

ויאסוף וגו׳ – להיות כולם נכנעים לו ותחת ממשלתו וכאומר הלא כל המתחזק ומתגאה עם שהוא צדיק עכ״ז אין ישרות בנפשו ומכ״ש אשר כל אלה יעשה איך ינקה מן הגמול הראוי.

ואף כי היין בוגד – רצה לומר כל שכן אש היין שנעשה.

ולא ינוה – רצה לומר לא יתקיים יחד בחברת אנשים כמ״ש אעלה על במתי עב וגו׳.

אשר הרחיב כשאול נפשו – השאול הוא הקבר שמכסה את כל, והמות הוא מכלה את כל. כן הוא רוב התאוה כסוי עינים על כל ורוב החמדה מכלה את כל.

ויאסף אליו כל הגוים ויקבץ אליו כל העמים – ההפרש בין אסיפה לקיבוץ מבואר בביאור לישעיה. היינו שהאסיפה היא מן החוץ אל תוך הבית והקיבוץ הוא בתוך הבית אל מקום אחד כמ״ש האספו וגו׳ הקבצו ושמעו. וההפרש בין עם וגוי הוא שעם נאמר על אנשים חכמים, וגוי (איתא נמי הכי בישעיה ג׳ ד׳) היינו ההמונים, ואותם אסף לתוך מדינתו. ויקבץ אליו כל העמים היינו החכמים קבצם אל עירו ואל ביתו כמ״ש דניאל א׳ להביא וגו׳ ומשכילים בכל חכמה.

היין בגד – פעל יוצא, כמו הנה דור בניך בגדתי, היין עושה את הגבר יהיר לבוגד, או בוגד בגבר יהיר, והוא עומד.

ולא ינוה – לא ישכון בנוהו ומשכנו.

ויאסף כל הגוים ויקבץ כל העמים – יש הבדל בין גוים ובין עמים, שגוים הם הקבוצים הפחותים שא״ל מלך והעמים י״ל מלך (כמ״ש ישעיה א׳ ג׳ ובכ״מ), (ולפעמים יציין בשם גוי גוי גדול יותר משם עם. ויש הבדל בין אסף ובין קבץ שהמקבץ מקבץ נפזרות והאוסף יאסף את המקובץ אל רשותו, כמ״ש ישעיה י״א, מיכה ב׳ י״ב), עפ״ז יאמר שגוים הפחותים הם עצמם נתקבצו אליו והוא אספם אל רשותו, ועמים החשובים קבץ אותם בחזקה.

ואף – עתה התחיל להודיע לו החזון של מפלת בבל, שהגם שלא הודיע לו המועד, הודיע לו באיזה אופן יהיה, שידוע שבשנת שלש לבלשאצר עשה לחם רב ולקבל אלפא חמרא שתה, ובמשתה היין צוה להביא לפניו כלי המקדש ושתה בהם יין הוא ושריו ונשיו, והודו לאליליהם שהם גברה ידם על אלהי ישראל כי אין לו יכולת להוציא כלי קדשו מידו (כי מנה אז את הזמן המיועד מפי ירמיהו וחשב שעבר הזמן), ואז שלח ה׳ מלאכו וכתב על הכותל מנה מנה תקל ופרסין, שפתר לו דניאל שעל שחלל קדש ה׳ ועל שיחס הכח והעצמה לאלילי כסף וזהב, נפרס מלכותו ונתנה למדי ופרס, ובו בלילה הומת בלשאצר והיה קץ למלכות בבל, ואחר שרמז זה למעלה במ״ש אז חלף רוח ויעבור ואשם זו כחו לאלהו, שספר הצלחת מלך בבל, ורשעתו אז שנכנסה בו רוח בבלשצר ליחס הכח לאלהיו של זהב וכסף, והפסיק בתפלתו וויכוחו עד הנה, בא החזון ופירש לו הדבר בפרטות, אומר אף כי שחוץ ממה שחלף עליו רוח התנשאות, בגד היין בגבר יהיר – שהיין שתה הוציאו מדעתו עד שהזיד לחלל כלי המקדש ולשתות בהם, ועל כן ולא ינוה – לא ישאר עוד בנוהו והיכלו, כי תיכף נהרג והושלך מהיכלו, עתה יבאר הדבר בפרט, כי הרחיב כשאול נפשו – שהרחיב נפש תאותו כשאול שאינו שבע לעולם לקבל מתים כמ״ש שאול ואבדון לא תשבענה, והוא עצמו דומה כמות ולא ישבע ג״כ, ר״ל כי המליצה תדמה את המות שהוא שליח השאול, שהשאול ואבדון הצועק הב הב ישלח את המות להמית נפשות ולהביאם אל השאול, (כמו שתמצא במליצת ישעיה כ״ח ט״ו עיי״ש), עפ״ז ימליץ שנפש תאותו לאכול ולשתות ולאסוף הון ותענוגים שהיא כשאול, תשלח אותו שהוא כמות, להמית נפשות רבות ולהכרית גוים ועמים כבירים, ותאותו לא תשבע לעולם, וכן הוא לא ישבע מהמית נפשות, ועי״כ ואסף אליו כל הגוים אשר כבשם במלחמותיו.

ואף כי – וכל שכן, כמו ואף כי אחרי מותי (סוף פרשת וילך).

היין – האיש הזה האוהב יין, וכן לץ היין (משלי כ׳:א׳).

בוגד – נראה כאוהב לעמים בשעת הנאתו ואין עומד להם בשעת דחקם.

יהיר – מגזרת אור, וגם ההרים נקראו כן כי מראשם יזרח אור; אדם החפץ להתראות.

ולא ינוה – לא ישבע לעולם בנוהו גם כי יפה ונאוה הוא.

נפשו – תאותו כמו אם יש את נפשכם (פרשת חיי שרה); א״כ כל מדות רעות אלה בו, סובא יין, בוגד, גס רוח, ובלתי שבע.

ויאסף – בבת אחת, מה שיכול.

ויקבוץ – מעט מעט העמים החפשים עדין; ועל גדר שני פעלים אלה עיין באוצר נרדפי.

(ו) הֲלוֹא⁠־אֵ֣לֶּה כֻלָּ֗ם עָלָיו֙ מָשָׁ֣ל יִשָּׂ֔אוּ וּמְלִיצָ֖ה חִיד֣וֹת ל֑וֹ וְיֹאמַ֗ר ה֚וֹי הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא⁠־ל֔וֹ עַד⁠־מָתַ֕י וּמַכְבִּ֥יד עָלָ֖יו עַבְטִֽיט׃

Won't all these take up a parable against him, and a taunting proverb against him, and say, 'Woe to him who increases that which is not his, and who enriches himself with pledges! How long?'

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

הֲלָא אִלֵין כּוּלְהוֹן עֲלוֹהִי מַתְלָן יִטְלוֹן וְשׁוּעֵי חוּדִין יֵימְרוּן לֵיהּ וְיֵימַר וַי דְמַסְגֵי נִכְסִין דְלָא דִילֵיהּ עַד אֵימָתַי אַתְּ מַתְקַף עֲלָךְ תְּקוֹף חוֹבִין.

הלא אלה – אשר אסף אליו לעובדו כולם עליו משל ישאו ומליצה ישאו בפיהם בלשון חידות בשבילו, לו כמו עליו.

ויאמר – האומר את מליצת החידה.

הוי המרבה לא לו – זו היא המליצה חבל על המרבה הון ומלכות ולא לו כי יבאו מלכי מדי ויטלו את הכל.

עד מתי – יהיה הולך ומרבה ואינו אלא מכביד עליו משא עון כעב של טיט עב הוא לשון קורה כבידה כמו שמצינו במשכנא צלעות הבית והעבים (יחזקאל מ״א:כ״ו), ועב עץ (יחזקאל מ״א:כ״ה).

Shall not all these whom he [Belshazzar] collected for himself to pay himself tribute?

take up a parable against him and a figure they shall take up in their mouth an expression of a riddle concerning him. against him like עָלָיו, upon him.

And he shall say The one who says the figure of the riddle.

Woe to him who increases what is not his! This is the figure: Woe to him who increases wealth and kingdom, and it is not his, for the kings of Media shall come and take everything.

How long? will he continue to increase when he is only loading upon himself a burden of iniquity like a beam of mud? עַב is an expression of a heavy beam, as we find concerning the Tabernacle of Yechezkel: "And a wooden beam (וְעָב)" (Yechezkel 41:25), and "The casings of the House and the beams (וְהָעֻבִּים)" (ibid. 26).

הלא – ובדרך מליצה כמו המליץ יליצו לו החידות שהם נסתרות.

הוי המרבה לא לו – זהו לרשת משכנות לא לו.

אמר יפת: כי טעם ומכביד עליו – כמשוגע שישליך על עצמו הטיט.

והנגיד אמר: שיוסיף לבנות משכן ולא יצילנו ובא מלת עב טיט כדרך כל רבים עמים (תהלים פ״ט:נ״א).

הלא אלה – הגוים והעמים שאסף וקיבץ אליו,

כלם עליו משל – זה ישאו.

ומליצה – שיליצו לו חידות הוא בעיניו, ולא ישים אליה לבו,

ויאמר – המושל עליו באספו גוים ועמים אליו ולא ישבע,

הוי המרבה – ממון שאינו שלו.

עד מתי – הוא מרבה,

והוא מכביד על עצמו עבטיט – והיה לו לשבוע.

הלא אלה כולם – אלה הגוים שיאסוף אותם אליו כשיבא שברו ישמחו במפלתו וישאו כולם עליו משל ומליצה חידות לו ויש אומרים עליו מליצה ומשל המליצה וחידותיה הם בעבורו ואמר זה המשל והמליצה שיאמר כל אחד מהם עליו הוי המרבה לא לו הוי לו לזה שהיה מרבה נכסים רבים מאשר לא לו שהיה שולל גוים רבים.

עד מתי – וכי היה סבור שלעולם תהיה עומד בידו וביד זרעו.

ומכביד עליו עבטיט – היה מכביד עליו ממון רב שהוא עליו כמו טיט עב שהיה מכביד על גופו כי הוא טיט ועפר וממונו גם כן יהיה טיט עב, עבטיט מלה אחת ופירושה כשתי מלות עבטיט כמו טיט עב וכן כל רבים עמים (תהלים פ״ט:נ״א) עמים רבים בירקרק חרוץ כמו בחרוץ ירקרק ורבים כמוהם, והנגיד פירש ומכביד עליו עב טיט שיוסיף לבנות משכן ולא יצילנו.

ואדוני אבי ז״ל פירש הלא יחשוב זה כי סופו לקבר יהיה זהו עד מתי ומכביד עליו עב טיט על קברו יכבידו טיט עב.

ויונתן תרגם דרך משל: עד אימתי את מתקיף עלך תקוף חובין.

ומליצה חידות לו – כלומר וישאו מליצה וחידות.

עבטיט – מלה מורכבת וענינו מובן.

אל תחשוב שלא יבא יומו לקבל עונשו כי הלא אלה כולם עליו משל ישאו ומליצה שהחידות שלה יהיו לו ובעבורו ויאמר כל אחד עליו הוי המרבה לא לו ר״ל המרבה מלכיות וממשלות ולא יהיו לו ולזרעו ובזה רמז מה שהיה לו בחייו שנטרד מן האנשים והלך בשדה כחיתו יער, ועליו אמר עד מתי ומכביד עליו עבטיט רוצה לומר עד מתי תתמיד ממשלתו כי הנה הוא יהיה מכביד עליו עב טיט והוא הפוך על דרך כל רבים עמים כאלו אמר שיבוא זמן שהוא יכביד על עצמו טיט עב ויתפלש בעפר כפגר מובס ולא אמר זה באמת כי אם על הזמן שהלך בשדה לשלג ביום ולקרח בלילה כמשוגע וכבעל חי שיכביד על עצמו הטיט. ורש״י פירש ואף כי היין בוגד על בלשצר שבמשתה היין הביא כלי בית המקדש ושתה בהם לפיכך לא יעמוד במלכותו ולא יתקיים מדורו ונוהו, ופירש ומכביד עליו עבטיט משא עונות כבדים כעב של טיט והרב רבי דוד קמחי פירש בשם אביו הלא יחשוב נבוכדנצר כי סופו לקבר ומכביד עליו עבטיט שעל קברו יכביד עליו הטיט העב.

הלוא. כל זה היה להפילו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא¹:

1. לשון הגמרא בחגיגה (ה:), כלומר מגג גבוה לבור עמוק, וכמה גדולה נפילה זו (רש״י שם). ואת נפילת בלשצר מפרש בפסוקים הבאים. וזו המשך תשובתו של ה׳ לנביא, שאף ש׳איש היין׳ בלשצר המצר לישראל הוא בוגד, אף על פי כן נתן לו ה׳ את הכח למלאות תאוותו שאינו מסתפק במה שיש לו, וכבש את העולם כולו, כי כל זה לרעתו הוא. נמצא שפסוק זה נקרא עם פסוק הקודם, ׳אף כי איש היין בוגד׳ ואף על פי כן הוא מצליח, אין זה לזמן רב, כי ׳הלוא אלה כולם עליו משל ישאו׳, ׳הלוא פתע יקומו נושכיך׳, ואז יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

ישאו – ענין הרמה.

ומליצה – כן יקראו אמרים צחים.

חידות – דבר סתום וקשה ההבנה.

הוי – כמו אוי.

עבטיט – כמו עב טיט ר״ל משא עבה של טיט.

הלא אלה – ר״ל באמת יבוא יומו וכל אלה העכו״ם שאסף ישאו עליו קול משל ואמרי מליצה אשר החידות שבה יהיה בעבורו וכה יאמר כ״א אוי אל המרבה בממשלות ולא יהיה לו ולזרעו וכי עד מתי תשאר בידו הלא מהר תלך ממנו והוא רק מכביד על עצמו פשע רב כמשא עבה של טיט.

הלא אלה כלם עליו משל ישאו ומליצה חידות לו – המשל והמליצה שניהם קרובים אל המובן לכן סמוכין כאן למלת עליו רצה לומר שלא בפניו יאמר כן. אבל חידות הוא רחוק מהמובן לכן כתיב לו היינו שיאמרו החידות אפילו בפניו. ומפרש ואילך המשל.

הוי המרבה לא לו – רצה לומר כי לא ירד אחריו כבודו וגם בחייו מה יתרון לאדם בין יש לו מאה אוצרות ובין שיש לו אלף אוצרות.

משל ומליצה – המליצה הוא הנמשל, שהוא מליץ ומסביר כוונת המשל, וכינוי לו ר״ל להמשל.

המרבה – פעל משם נשך ותרבית ר״ל נותן רבית, וכן ולא רבית במחיריהם (תהלות מ״ד) ר״ל לא לקחת רבית.

עבטיט – מענין והעבטת גוים רבים, ושרשו עבט, ונכפל למ״ד הפעל כמו, סגריר, חכליל, פרחח.

הלא אלה כולם – כל העמים אשר כבש, עליו משל ישאו, ומליצה חדות לו – והמשל הזה יש לו מליצה, שהוא פתרון המשל, ונאמר בדרך חדה, ומהו המשל? הוי המרבה לא לו. המשילו עליו משל מאיש שהוא לוה תמיד מעות מאחרים ברבית, ואינו לוה המעות לצורך עצמו רק לצורך אחרים, והוא מקבל עליו תשלומי המעות וגם לשלם את הרבית וז״ש המרבה ר״ל שלוה ברבית, לא לו שלא לצורך עצמו, עד מתי – ר״ל ואין לו גבול בזמן שלוה תמיד ואינו משלם, ומכביד עליו עבטיט – ר״ל והוא מקבל עליו את העבוט והחוב שהוא מחויב לשלם את אשר עבט ולוה.

משל – ללעג.

ומליצה – מלשון מה נמלצו לחכי אמרתך (אלפא ביתא) דברים מתוקים המושכים את הלב; וכן חידות המחדדות את השכל ומושכות לב אדם אליהן; ולפי דעת שד״ל חידה היא אחידה בלשון ארמי, דבר סגור.

הוי – יש לקיים למלה זו לשון קריאה בכל מקום שהיא כתובה בה״א, ואין אחריה שימוש למ״ד או על או אל שאז יש איזה מקום שמוכרחים אנו לתת לה הוראת צער ולא קריאה, כמו הוי אל נבו (ירמיהו מ״ח:א׳), הוי על הנביאים (יחזקאל י״ג:ג׳) הוי למתפרות כסתות (שם י״ג:י״ח).

עד מתי – סרס המקרא ופרשהו – הוי המרבה לא לו ומכביד עליו עבטיט! עד מתי?

עבטיט – מלשון העבט תעביטנו, וזה ממקור עבד, ונכפלה הטי״ט להוראת כפל השפלות (טי״ט היון) והעבדות שהיה מטיל על הגוים בלי זכות מאתו, ומכביד בזה משקל עונותיו.

תרגום יונתןרש״יאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ז) הֲל֣וֹא פֶ֗תַע יָק֙וּמוּ֙ נֹֽשְׁכֶ֔יךָ וְיִקְצ֖וּ^א מְזַעְזְעֶ֑יךָ וְהָיִ֥יתָ לִמְשִׁסּ֖וֹת לָֽמוֹ׃

Won't your debtors rise up suddenly, and won't those who make you tremble wake up, and you will be their plunder?

א. וְיִקְצ֖וּ =א?,ל ובדפוסים (וכן הכריעו ברויאר ומג״ה)
• א?=וְיִקְּצ֖וּ (קו״ף דגושה?), אמנם בהגדלה נראה יותר שמדובר על קצה ראש הקו״ף ולא על נקודת דגש.

תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

הֲלָא בִּתְכֵּיף יְקוּמוּן אַנְסָךְ וְיִתְגְלוּן מְזַעְזְעָךְ וּתְהֵי לַעֲדִי לְהוֹן.

ויקצו – כמו ויקוצו.

awaken like וְיָקִּיצוּ

הלוא פתע יקומו נושכיך ויקצו מזעזעיך – שבלשצר בא הוא ואלף גבוריו למלחמה על כורש ודריוש ונצחם, ונפוצו חילם מעליהם ולא נשתייר מהם כי אם מעט, ובו בלילה עשה בלשצר משתה לאלף גבוריו. וכן הוא אומר: בלשצר מלכא עבד לחם רב לרברבנוהי אלף ולקביל אלפא חמרא שתיה (דניאל ה׳:א׳). באדין היתיו מאני^א דהבא^ב די הנפיקו מן היכלא די בית אלהא די בירושלם ואשתיו^ג בהון מלכא ורברבנוהי^ד שיגלתיה ולחינתיה (דניאל ה׳:ג׳). בה שעתא נפקו אצבען די יד אנש וכתבן לקבל נברשתא על גירא^ה די^ו כתל היכלא די^ז מלכא^ח ומלכא חזי פס ידא די כתבא (דניאל ה׳:ה׳). ודניאל פתר ליה דכתיב: דנה פשר מילתא מנא מנא אלהא מלכותך והשלמה תקיל תקילתא במאזניא והשתכחת^ט חסר פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס (דניאל ה׳:כ״ו-כ״ח).

וכשפירש דניאל שתשוב מלכותו לדריוש שמע אחד מעבדיו והגיד לדריוש כך וכך ניבא אחד מישראל על דבר כלי בית המקדש ששתה בהן ויאמר ברוך י״י אלהי הכלים וגו׳ אם אמלוך כמו שאמרת אבנה לו בית הראוי לו, ומיד קיבץ כל חילו הנשארים שנפוצו מעליו ובא על בלשצר והרגו באותו לילה, והוא מלך תחתיו כדי שלא תיכנס אומה באומה ומלכות במלכות כחוט השיער, ואין נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא.

והיית למשיסות למו – שבזזו ושיסו את כל אשר לו.

א. כן בפסוק ובכ״י פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777: ״מניא״.

ב. כן בפסוק. בכ״י ברסלאו 104: די דהבא. בכ״י לוצקי 777, פריס 162: ״דדהבא״.

ג. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״ואשתיאו״.

ד. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 נוסף כאן: לקבל אלפא חמרא שתיה (דניאל ה׳:א׳).

ה. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו חסרה מלת: ״גירא״.

ו. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״כי״.

ז. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו חסרה מלת: ״די״.

ח. בכ״י ברסלאו 104: ״דמלכא״.

ט. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״ואישתכחת״.

הלא – בעבור שאמר הרחיב כשאול, אמר כי המתים שהרגת יעורו. והטעם בני ההרוגים, על כן מלת יקומו ויקיצו חסר יו״ד, כי הוא כמו וייקץ, יקץ שרשו.

אמר ר׳ ישועה: אילו הייתי מכביד עליך עב טיט על קברך שם ייקצו המתים וישכוך.

ומזעזעיך – כמו: לא זע.

הלא פתע – שלא תכיר בם ולא תשים לב עליהם מרוב שלותך.

יקומו נשכיך – שינשכוך כנחש. והוא משל בגידת היין בספר משלי (משלי כ״ג:ל״ב) אחריתו כנחש ישך, ועל היין בוגד מוסב.

ויקצו מזעז⁠{ע}⁠יך – שיזעזעוך ממלכותיך ומכבודך.

הלא פתע – הלא חשבת בהתגאותך כי תהיה בקבר ויקומו פתע נושכיך והם התולעים.

ויקצו מזעזעיך – כאלו ישנו ובבואך יקוצו לשלוט בך ולזעזע ולהניע בשרך חתיכות חתיכות.

והיית למשסות למו – שישסו בשרך כן פירש אדוני אבי ז״ל ויש לפרשו כן כי נושכיך ומזעזעיך אמר בעבור בלשאצר בן בנו שבא על בבל פתאום חיל מלך פרס ונהרג בלשצר והחריב בבל, ויש לפרשו עוד כי נאמר דבר זה על שהושלך מקברו כמ״ש בישעיה ואתה השלכת מקברך וגו׳ (ישעיהו י״ד:י״ט).

ויקצו – ביו״ד אית״ן לבד והיא מעמדת בגעיא ויו״ד השרש נעלמת מהמכתב.

למשסות – כמו מי נתן למשסה יעקב (ישעיהו מ״ב:כ״ד) ענין בזה וכן תרגם יונתן ותהי לעדי להון.

הלא פתע יקומו נשכיך – זה ביאור לקץ (חבקוק ב׳:ג׳) קדם זכרו בסתם.

ופירש הלא פתע יקומו נושכיך על התולעים שבהיותו בקבר יקומו ויקיצו לאכול בשרו. ואינו נכון בעיני כי המות הטבעית אחת היא לכל כצדיק כרשע ורמה תכסה עליהם, ויותר נכון היה לפרש הלא פתע יקומו נושכיך ויקצו מזעזעיך על אותם שהשליכוהו מקברו.

אבל פשט הכתוב על אמתתו מבואר והוא שאחרי שרמז לו מה שיקרהו בחייו זכר מה שיהיה על ביתו וזרעו אחרי מותו ממלכי מדי ופרס שיחריבו את כבודו, ועל זה אמר הלא פתע יקומו נושכיך ר״ל הנושכים את מלכותך ויקצו ויעורו מזעזעיך רוצה לומר המזעזעים והמחריבים אותך והיית למשסות למו, והנה אמר על מדי ופרס המחריבים את מלכות בבל יקומו ויקצו לפי שהם קודם לזה היו נכנעים לבבל ונבוכדנצר וזרעו היו מושלים על אותם המלכים והם התעוררו בימי בלשצר למרוד במלכות נבוכדנצר ולבא להלחם עם זרעו היושב על כסאו ולכן אמר הלא פתע יקומו שוכניך ויקצו מזעזעיך שיעורו לזה כאיש אשר יעור משנתו. והרב ר׳ אברהם בן עזרא כתב שבעבור שאמר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות על ההרוגים אשר הרג לכן בהתעוררות זרעם לנקום נקמתם אמר יקומו נושכיך ויקצו כאלו יקיצו ויעורו שוכני עפר להנקם ממנו.

(ז-ח) שַׁלּוֹתָ. שללת הנכסים¹: למשיסות. ביזת מיני המזון²: מדמי אדם. ישראל³: וחמס ארץ. אדמת הקודש⁴: קריה. ירושלים⁵:

1. מלשון שלל, וכן פירשו אבע״ז ורד״ק.

2. כבר נאמר בפסוק הקודם ׳והיית למשיסות למו׳, ורבינו מפרשו מלשון שלל, ואם כן מה שנאמר כאן ׳ישלוך כל יתר עמים׳, ופירשו רבינו גם מלשון שלל, כפול הוא. לכן מפרש ש׳שלל׳ שייך בנכסים, ׳ומשיסה׳ במזון. ומצינו לשון ׳משיסה׳ שבא ביחד עם לשון ביזה, ראה מלכים ב׳ (כא יד) ׳וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם׳. אך המפרשים פירשו ׳משיסה׳ לשון דריכה ורמיסה. ובישעיה (מב כב) ׳וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי וגו׳ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב׳. ומשמע ששייך להשיב את המשיסה (וראה פירוש רבינו שם, ובביאור). ושם (פסוק כד) ׳מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים׳. ובירמיה (ל טז) ׳וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה וְכָל בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז׳.

3. שכל זה יקרה לך ׳בנקמת דמי ישראל הקרויים אדם׳ (רש״י). וראה מש״כ רבינו לעיל (א יד-טו, ולעיל פסוק ד).

4. ארץ ישראל, וכן פירשו התרגום ורש״י.

5. כ״ה בתרגום ורש״י. וכ״כ רבינו להלן (פסוק יז), וראה מש״כ (פסוק יב).

ויקצו מזעזעיך – י״א שהוא מנחי הלמ״ד ה״א ושרשו קצה ולדעתם אכשר שיהיה בלא מאריך כמו שנמצא במקצת ספרים בשני יודי״ן ורד״ק כ׳ בפי׳ ובמכלול ד׳ קכ״ט ובשרשים שרש יקץ שבא ביו״ד האית״ן לבד והיו״ד בו מועמדת בגעיא להורות על היו״ד פ״א הפועל כמו ויגעו עמים בדי ריק (ירמיהו נ״א) וכן הוא ברוב הספרים.

פתע – הוא כמו פתאום.

נושכיך – מלשון נשיכה וחתוך עם השינים.

ויקצו – מלשון הקצה והערה מן השינה.

מזעזעיך – ענין רתת ורעדה כמו לזעוה ולבז (יחזקאל כ״ג:מ״ו).

למשסות – ענין רמיסה כמו והיו שוסיך למשסה (ירמיהו ל׳:ט״ז).

למו – להם.

הלא פתע – הלא פתאום יקימו הנושכים אותך והמזעזעים אותך יעורו משנתם לבוא עליך הם מלכי פרס ומדי.

והיית – ואתה תהיה להם למשיסה כי ירמסו אותך ברגליהם.

הלא פתע יקומו נשכיך – היינו עונש בגוף.

ויקצו מזעזעיך – הוא עונש במקום.

והיית למשיסות למו – הוא עונש בממון.

נשכיך – מלשון לא תשיך לאחיך.

ויקצו – שרשו יקץ, והיו״ד יו״ד האיתן. ויו״ד פ״א הפעל חסר כמו ויצקו על העולה (מלכים א י״ח), כ״כ במכלול.

הלא פתע יקומו נושכיך – הלא יקומו לוקחי הנשך והתרבית ויתבעו ממך תשלומי הנשך שחייבת, וגם יקצו מזעזעיך הלא יקיצו משנתם הבעלי חובות שיזעזעו אותך לשלם גם הקרן, וכשלא יהיה לך לשלם והיית למשסות למו – זה הוא המשל, ועתה מפרש המליצה ופתרון המשל.

נשכיך – ינשכו בשרך מעליך כמו שעד עתה אתה נושך בשרם מעליהם.

מזעזעיך – הברת זע כפולה, אתה לא הנחת להם מנוחה, וגם הם לא יניחו מנוחה לך אפילו רגע.

תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ח) כִּֽי⁠־אַתָּ֤ה שַׁלּ֙וֹתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים יְשׇׁלּ֖וּךָ כׇּל⁠־יֶ֣תֶר עַמִּ֑ים מִדְּמֵ֤י אָדָם֙ וַֽחֲמַס⁠־אֶ֔רֶץ קִרְיָ֖ה וְכׇל⁠־יֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃

Because you have plundered many nations, all the remnant of the peoples will plunder you, because of men's blood, and for the violence done to the land, to the city and to all who dwell in it.

אֲרֵי אַתְּ בַּזְתָא עַמְמִין סַגִיאִין יִבְזוּנָךְ כָּל שְׁאָר שִׁבְטַיָא מִדְמֵי אֱנָשָׁא וַחֲטוֹף אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל קַרְתָּא יְרוּשְׁלֶם וְכָל דְיָתְבִין בָהּ.

שלות גוים רבים – השלכתם ונשלתם ממקומ׳.

ישלוך כל יתר – פליטת הגוים.

מדמי אדם – בנקמת דמי ישראל הקרוי׳ אדם שנאמר: אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א).

וחמס ארץ – ארץ ישראל.

קריה – היא ירושלים.

Since you have cast away many nations You have cast them and thrown them from their place.

all remaining peoples shall cast you away The nations that escaped.

because of the blood of man As revenge for the blood of Israel, called 'man,' as it is said: "You are man" (Yechezkel 34:31).

and the violence done to the land The land of Israel.

the city Jerusalem.

כי אתה שלותה גוים רבים – כמו שגירשת מפניך גוים רבים, כן יגרשוך עכשיו כל יתר עמים.

מדמי אדם וחמס ארץ קריה וכל יושבי בה – וכל כך למה, לפי ששפכת דמן שלישראל, כמו שנאמר וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה (ירמיהו נ״ב:י׳).

וחמס ארץ – ישראל שהחריבה, וקרית ירושלם וכל יושבי בה.

כי – שלות – מפעלי הכפל, שלל, כמו סכות לראשי^א (תהלים ק״מ:ח׳) – סכך, וכמוהו ישלוך כל יתר עמים, וכל זה הרע יבא לך, מדמי אדם ששפכת והחמס שעשית בארץ.

א. כן בכ״י וטיקן 75, מונטיפיורי 34. בכ״י לונדון 24896 חסרה מלת ״לראשי״.

כי כמו שאתה שלות גוים רבים – מכבודם, כמו ישל זיתך (דברים כ״ח:מ׳),

כל יתר עמים – הנותרים משללך,

מדמי אדם – ששפכת. הנה תשובה זו על נבוכדנצר כי לא לעולם חוסן שלו כמו שהיית סבור שנתנה לו ממשלה לעולם להריק חרמו ולהרג גוים תמיד בלי חמלה.

כי אתה שלותה – מגזרת שלל ומענינו, וכן ישלוך בשקל סבות יסבוך.

יתר עמים – מה שנותר מן העמים שלא שלות אותם והם מדי ופרס.

מדמי אדם וחמס ארץ – זה הרע יבא לו מרוב דמים ששפך ומחמס שעשה בארץ.

קריה וכל יושבי בה – והיה הורס הקריות והורג היושבים בהם.

ויונתן תרגם וחמס ארץ – וחטוף ארעא דישראל וגו׳ קרתא דישראל ר״ל ירושלם.

כי אתה שלות וגו׳ – מטעם שלל, וזה כטעם מה שכתוב בתורה: מיד כל חיה אדרשנו (בראשית ט׳:ה׳).

וזהו גם כן כי אתה שלות גוים רבים רוצה לומר אתה שללת עמים רבים גם כן יבאו עמים שישללוך, ואפשר לפרש שלות מגזרת לדבר אתו בשלי והענין אחד שבעבור שגזל ועשה שלי בגוים רבים היתה הגזרה האלהית שגם כן ישלו אותו כל יתר עמים, והסתכל אומרו ישלוך כל יתר עמים כי הנה ביאר בזה שלא יחריבו מלכות בבל אחת מהמלכויות שכבש נבוכדנצר כי אם יתר העמים פרס ומדי אשר לא כבש והיו מקדם תחת מלכות בבל המה קמו עליו והתעוררו לזה, ואמר שיהיה כל זה מסבת דמי אדם אשר שפך והחמס אשר עשה בארץ בבל קריה ובכל יושבי בה, ורש״י פירש מדמי אדם ישראל שנקראים אדם וחמס ארץ ישראל קריה ירושלם וכל יושבי בה בני יהודה ונכון הוא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ישלוך – בכמה ספרים כ״י מדוייקים השי״ן בקמץ והוא חטוף מפני דגשות הלמ״ד וכן נקדו ר׳ יוסף זארק וכן בספר בעל הלשון ובס׳ בעל רב פעלים כמו שארי עמי יבשום (צפניה ב׳) חקת עולם תחגהו אבל רד״ק כת׳ שלות מגזרת שלל ומעניינו וכן ישוך בשקל סות יסבוך.

שלות – ישלוך מלשון שלל ובזה.

וחמס – עושק.

קריה – עיר.

כי אתה שלות – בעבור שאתה שללת עכו״ם רבים לכן ישללו אותך יתר העכו״ם אשר נשארו ולא כליתם.

מדמי אדם – כל זה בא מסבת דמי אדם אשר שפך דם ישראל.

וחמס ארץ – מסבת החמס שעשה בא״י ובקריה היא ירושלים ובכל אנשים היושבים בה.

כי אתה שלות גוים רבים וגו׳ – כעין ד׳ רגלי מרכבה אשר למעלה כן הוא למטה: אברהם יצחק ויעקב ודוד, הן הן המרכבה. וכנגדן ארבע קדושות בארץ: ארץ ישראל וירושלים והר הבית ומחנה שכינה מן העזרה ולפנים, כנגד כהן לוי ישראל. ושלשה קדושות הכוללים בירושלים נקרא חבל, שהחבל עבות משלשה חבלים דקים והם באו בזכות האבות השלשה אברהם יצחק ויעקב ז״ש חבל נחלתכם, אבל ארץ ישראל הוא בזכות דוד בלבד, ז״ש לאמר לך אתן את ארץ כנען. והוא שאמר כאן מדמי אדם, היינו מה שהחריב החבל שבא בזכות האבות הנקראים אדם.

וחמס ארץ – היינו מה שהחריב את ארץ ישראל ואמר שלא לבד המשכנות החריב אלא קריה וכל יושבי בה, היינו ירושלים. ובירושלים ישבו מלכי בית דוד וכהן לוי ישראל, הם ד׳ הנ״ל.

שלות – מגזרת שלל.

גוים, עמים – כבר בארתי (פסוק ה׳) שעמים מציין אלה שי״ל מלך, כי מדי ופרס ששללוהו היה להם מלכים.

מדמי – המ״ם מ״ם הסבה ע״י ששפכת דם אדם, ומוסב גם על חמס, ומחמס ארץ, ור״ל ישלוך, קריה, ישללו קרית בבל.

כי אתה שלות גוים רבים – זה הוא ההלואה שנאמרה במשל ששללת גוים רבים והוא אצלך בהלואה ואתה חייב לשלם את השלל ששללת וגם רבית ונשך, וגם היית מרבה לא לו כי השלל ששללת הוא שמור למדי ופרס שהם יקחוהו מידך ואתה תצטרך לשלם, כי קבלת העבוט עליך, ישלוך כל יתר עמים – הוא הנמשל של מ״ש הלא פתע יקומו נושכיך, שכל העמים שיותרו מן הגוים שהרגת הם ישללו אותך, ושיעור הכתוב ישלוך קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ – שבעד החוב הגדול שאתה חייב לשלם דמי אדם ששפכת, וחמס ארץ שחמסת וגזלת, ישלוך כל יתר עמים קריה וכל יושבי בה – ישללו ממך את הקריה שהיא בבל עיר המלוכה, וכל יושבי בה, שהם יהיו לשלל בעד פרעון החוב והרבית של דמי אדם וחמס ארץ.

שלות – לקחת שללם לך.

גוים – הכבושים.

יתר עמים – החפשים שלא שלות; ופרס ומדי, לא היו תחת ממשלת נבוכדנאצר.

קריה – עיר גדולה.

(ט) ה֗וֹי בֹּצֵ֛עַ בֶּ֥צַע רָ֖ע לְבֵית֑וֹ לָשׂ֤וּם בַּמָּרוֹם֙ קִנּ֔וֹ לְהִנָּצֵ֖ל מִכַּף⁠־רָֽע׃

Woe to him who gets an evil gain for his house, that he may set his nest on high, that he may be delivered from the hand of evil!

תרגום יונתןר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַי דְאָנֵיס מָמוֹן דִרְשַׁע לְבֵיתֵיהּ לְשַׁוָאָה בִּמְרוֹמָא מְדוֹרֵיהּ לְאִשְׁתֵּיזָבָא מִיַד בִּישׁ.

הוי בצע בצע רע לביתו – רע לביתו אחריו הוי בלשאצר, וככה יעצת בשת לביתך (חבקוק ב׳:י׳). (מובא בראב״ע)

הוי בוצע בצע רע לביתו – אונס ממון שהוא רע לו ולביתו לבנות לו בית.

לשום במרום קנו – כדכתיב בספר הלא דא היא בבל רבתא דאנא בניתה לבית מלכו בתקוף חסני וגו׳ (דניאל ד׳:כ״ז) ובשעה שיצא דבר זה מפיו נטרד מן הבריות שנאמר עוד מלתא בפום מלכא (דניאל ד׳:כ״ח) בענין זה.

Woe to him who gains evil gains Who robs money which is harmful to him. for his house To build a house for himself.

to place his nest on high As it is written in the Book of Daniel: "Is this not the great Babylon, which I built up as a royal residence with the might of my power, etc.?⁠" (Daniel 4:27). At the time this statement emanated from his mouth, [Nebuchadnezzar] was driven away from men, as it is said: "When this word was still in the king's mouth, etc.⁠" (ibid. 28).

הוי בוצע בצע רע לביתו – כך יאמרו האומות, אוי לנבוכדנצר שאסף בצע ממון שגזל, שיהא רע לביתו אחריו.

לשום במרום קינו להינצל מכף רע – שבנה ערים בצורות מממון שגזל כדי לשכון במרום להינצל מכף אויביו.

(ט-י) הוי – רע לביתו – אחריו, הוי בלשצר וככה יעצת בשת לביתך זאת דעת ר׳ משה הכהן. ואיננו רק על מדינת בבל כאשר אמר: בבל רבתא די אנא בניתא (דניאל ד׳:כ״ז).

קצות – כמו: וקצתה את כפה (דברים כ״ה:י״ב), רק הוא מהבניין הקל מפעלי הה״א, כמו: מקצה רגלים (משלי כ״ו:ו׳). פירוש אחר ונכון הוא: להיותו דבק אל בושת מכל קצות עמים.

וחוטא נפשך – היית בנפשך.

ועל הבוגדים שאתה אומר, למה אני מביט אותם ומחריש להם ואיני נוקם מהם: הוי בוצע בצע רע לביתו – שסבור לשום במרום קנו להנצל – לעולם

מכף רע – כי בכף נבוכדנצר יפול, ולא כמו שאתה אומר שאני מחריש ושותק על רעתם^א ואיני שופט בם, אלא יושב אני ומשמר מתי יבוא יומו וכאשר יבוא יומו אני מכלהו.

א. בכ״י: דעתם.

הוי בוצע בצע רע לביתו – אוי לנבוכדנצר שהיה בוצע בצע רע וגוזל את העמים בעבור ביתו כלומר לבנות ביתו בנין נאה וחזק.

לשום במרום קנו – כי בנה מגדל חזק וגבוה.

להנצל מכף רע – כי חשב להנצל בו אם יקומו הגוים עליו שהיו מבקשים רעתו והוא היה הורס ערי העמים ומביאים העצים והאבנים לבבל לבנות העיר וביתו וכן התגאה הוא בלכתו בתוך היכלו כמו שכתוב בספר דניאל לקצת ירחין תרי עשר על היכל מלכותו די בבל מהלך הוה (דניאל ד׳:כ״ו) ענה נבוכדנצר ואמר הלא דא היא בבל רבתי די אנא בנותה לבית מלכו בתקוף חסני וליקר הדרי (דניאל ד׳:כ״ז).

וקנן עליו באומרו הוי בוצע בצע רע לביתו רוצה לומר הוי על הגוזל העמים למלאת את ביתו שהוא בצע רע וחמדה מגונה באמת וחשב להנצל לשום במרום קנו רוצה לומר בבנותו מגדל חזק וגבוה, או שאמרו על בבל כמ״ש בספר דניאל (דניאל ד, כז) הלא דא היא בבל רבתא די אנא בנייתא לבית מלכות בתקוף חסני, ועשית זה להנצל מכף רעה כלומר מהאויב המבקש רעתך.

הוי בוצע. נבוכדנצר שנתן עיניו לאסוף ממון¹, וזה להתגאות על כל מלך², בהראותו את עושר כבוד מלכותו³: להנצל מכף רע. להלחם על כל מתקומם⁴:

1. הממון נקרא ׳בצע׳, כמו ׳מה בצע׳ (בראשית לז כו), שתרגומו ׳מה ממון׳.

2. לכן רצה לאסוף ממון הרבה, כדי ׳לשים במרום קינו׳, שיהיה מושבו במרום מעל כל שאר המלכים.

3. לשה״כ באסתר (א ד). שעל ידי שיראה להם עושרו, יתגדל בעיניהם.

4. כוונה נוספת שהיתה לנבודכדנצר בזה שאסף ממון הרבה, היתה כדי שיוכל להתגבר על כל הבא להתקומם ולהילחם נגדו, כי ברוב עושרו יוכל לשכור חיילים וכלי מלחמה לרוב.

בצע – ענין גזל וכן בעון בצעו (ישעיהו נ״ז:י״ז).

במרום – בשמים הרמים.

קנו – מדורו וכן בין כוכבים שים קנך (עבדיה א׳:ד׳).

הוי בוצע – אוי על הבוצע ועושק בצע שהוא רע לביתו כי בעבור הבצע יוכרת ביתו וזרעו.

לשום במרום קנו – ר״ל אשר העושק היה לבנות מבצרים להיות לו למשגב כאלו שם מדורו בשמי מרום להנצל שם מכף האויב הבא להרע לו.

הוי בצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו להנצל מכף רע – היינו לפי שדרך רודפי בצע יאמר כי הוא זה נצרך לו להביא טרף לביתו. ואף גם אם יש לו די פרנסת ביתו יאמר כי הוא נצרך לו להגדיל בניו עד שיהיו ראויים לישב בין גדולי עולם. וגם אחר שיגדיל בניו יאמר נצרך לו להניחם לימי הרעה אלו ימי הזקנה או החולי. וז״ש לביתו היינו טרף לביתו וז״ש לשום במרום קנו, קנו אלו הבנים, להושיבן במרום בין גדולי עולם, וז״ש להנצל מכף רע היינו לימי הזקנה והחולי. ואמר הכתוב הבצע בצע רע יגיע לו ההיפך בשלשה קנינים הללו ומפרש ואילך.

הוי בוצע בצע – ר״ל וא״כ הלא הבצע שבצע הוא רע לביתו – שעי״כ יחרב ביתו וממלכתו, ומפרש שע״י שרוצה לשום במרום קנו – לבצר את מלכות בבל ולהגדילה על כל ממלכות הארץ, וע״י שרוצה להנצל מכף רע שלא ישלוט אדם בו לקחת מלכותו מידו.

לשים – שמוש למ״ד זו קרוב לשימוש הבי״ת. וכן למטה פסוק י״ח לעשות אלילים אלמים, והוראתן בשומו, בעשותו; וקרובה לה גם למ״ד לכל האותיות (סוף פרשת וזאת הברכה) לעושר ולחכמה (מלכים א׳ י׳:כ״ג).

תרגום יונתןר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(י) יָעַ֥צְתָּ בֹּ֖שֶׁת לְבֵיתֶ֑ךָ קְצוֹת⁠־עַמִּ֥ים רַבִּ֖ים וְחוֹטֵ֥א נַפְשֶֽׁךָ׃

You have devised shame to your house, by cutting off many peoples, and have sinned against your soul.

מְלַכְתָּא בַהֲתָא לְבַיְתָךְ בַּזְתָּא עַמְמִין סַגִיאִין וְעַל נַפְשָׁךְ חֲטִיתָא.

יעצת בושת לביתך – אשר יעצת לקצות עמים רבים והפסדת עצמך.

קצות – לשון שליפה וקילוף כמו הקצות את הבית (ויקרא י״ד:מ״ג).

וחוטא נפשך – כמו מתעבר וחוטא נפשו (משלי כ׳:ב׳) חוטא לאבד נפשו פורפיי״ט שארמא בלעז.

With this matter, you advised shame for your house For you advised to cut off many peoples, and you caused a loss for yourself.

to cut off an expression of stripping and peeling, as in "Scraping the house" (Vayikra 14:43).

and you have sinned against your life As in "He who provokes him sins against his life" (Mishlei 20:2). He sins to lose his life; forsfait sa arme in Old French he forfeits his soul.

יעצת בשת לביתך – מה שיעצת להאביד את ישראל, בדבר זה יבוא בושת לביתך.

קצות עמים רבים וחוטא נפשך – מה שהיצרת לעמים רבים בדבר זה חייבת עצמך למיתה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

יעצת בושת לביתך – ולא כמו שהיית סובר לשום במרום קנך.

לקצות עמים רבים – שיפלו ביד נבוכדנצר גדולים ועצומים ממך, יהא קצך ליקח בשת עצתך, כלומר בבא קץ עמים רבים יבא גם קצך.

יעצת בשת לביתך – בזה הענין שבנית הגזלה יעצת בשת כי כשיבאו האויבים ויהרסו הבנין יהיה בשת לך ולזרעך שיהיה באותו הזמן.

קצות עמים רבים וחוטא נפשך – שאתה היית קוצה וכורת עמים רבים לבנות בניינך והיית חוטא בנפשך וכן ומתעברו חוטא נפשו (משלי כ׳:ב׳) חוטא בנפשו קצות מקור מן הקל ומעיינו מן הדגוש מקצה רגלים.

קצות – מקור, מטעם מקצה רגלים (משלי כ״ו:ו׳).

תדע לך שיעצת בשת לביתך כלומר אע״פ שלעצתך לא היתה בושת מפלת המלכות בימיך הנה לביתך יעצת בושה רבה במה שקצות שהכרת והרגת עמים רבים כי קצות הוא מלשון וקצות את כפה (דברים כה, יב) רק הוא מפעל הקל מבעלי הה״א כמו מקצה רגלים. והראב״ע פי׳ שקצות דבק אל בושת כאלו אמר יעצת בושת לביתך מכל קצות עמים רבים ויהיה לפי זה קצות מלשון קץ וקצה, ומלבד הפסד מלכותך הנה הפסדת נפשך וחייבת אותה לעונש גדול ומופלג בעולם הנשמות והוא אומרו וחוטא נפשך.

יעצת בושת לביתך. כי הנגזלים ישמחו במפלתך ויחרפו אותך ואת ביתך¹: קצות. בושת מקצות עמים רבים², ועם זה³ אתה חוטא בנפשך, להביא עליה אשם⁴:

1. במה שיעצת לגזול מכל העמים כדי להתגדל, יהיה בושת לך ולביתך, כי כשתיפול, הנגזלים ישמחו במפלתך ויחרפו אותך וביתך.

2. הבושת היא בכך ש׳קצית׳, כלומר הִכְרַתָּ והשמדת עמים רבים, ועל כך יחרפו ויבזו אותך. או הכוונה שבושתו של נבוכדנצר יהיה ׳מקצות׳ עמים רבים, שעמים מכל קצוות העולם יגדפו אותו.

3. ובנוסף על כך שיבזו אותך.

4. חטאת בכך גם לעצמך, כי הבאת על עצמך אשם, שאתה תיענש אליה. ולשון רבינו ע״פ לשה״כ בבראשית (כו י) ׳והבאת עלינו אשם׳, ופירש שם רבינו ׳הבאת עלינו אשם ועונש׳.

קצות – ענין חתוך וכריתה כמו וקצותה את כפה (דברים כ״ה:י״ב).

וחוטא – ענין חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים (מלכים א א׳:כ״א).

יעצת בשת לביתך – מה שיעצת לעשוק הון לבנות מבצרים זה יהיה לבושת לביתך כי עי״ז יכלה זרעך מן העולם והנה הכרת עכו״ם רבים וחטאת נפשך ר״ל הכאבת לכל העכו״ם וגם נפשך החסרת.

יעצת בשת לביתך – היינו היפך טרף לביתו.

קצות עמים רבים – היינו שיקוצו אותם ויכרתם מארץ החיים. והוא היפך לשום במרום קנו.

וחוטא נפשך – הוא היפך להנצל מכף כל רע.

קצות – ענין כריתה והוא מקור מהקל, וחוטא שם התואר, קצות חוטא אחד, שהיא נפשך החוטאת.

יעצת – לתכלית זה לשום במרום קנך יעצת בושת לביתך – ומהו העצה? יעצת קצות עמים רבים וחוטא – שיעצת לקצות ולהחריב גוים רבים, וגם לקצות עמהם חוטא אחד, ומי הוא החוטא? נפשך! שגם נפשך תקצה עמהם, וגם אתה תספה.

וחוטא – משמש כאן כפעל יוצא, ועוד כונתו עלול החטא שהוא העונש; א״כ ר״ל אתה גורם רע לנפשך.

(יא) כִּי⁠־אֶ֖בֶן מִקִּ֣יר תִּזְעָ֑ק וְכָפִ֖יס מֵעֵ֥ץ יַעֲנֶֽנָּה׃

For the stone will cry out of the wall, and the beam will answer it out of the woodwork.

אֲרֵי אַבְנָא מִכָּתְלָא צַוְחָא עַל דְאָנֵיס לֵיהּ וְשִׁפָּא מִגוֹ מְרֵישָׁא עָנֵי לֵיהּ.

כי וגו׳ – כי האבנים אשר גזלת תזעקנה מן הקיר.

וכפיס מעץ יעננה – אל האבן בקול לנגדה שניהם צועקים.

וכפיס מעץ יעננה – ת״י ושיפא מגו מרישא שיפא לשון קיסם שפאין בלשון חכמים דלדורש בלעז מריש הוא הקורה.

For a stone For the stones that you stole shall cry from the wall.

and a chip of the wood shall answer it [the stone]. It shall answer aloud the stone that is opposite it; hence both of them cry.

and a chip shall answer it from a beam Jonathan renders: וְשִׁפָּא מִגּוֹ מָרֵישָׁא. שִׁפָּא is an expression of a chip; שְׁפָאִים in the language of the Sages; dokldours in Old French – chips. מָרֵישׁ is a beam.

כי אבן מקיר תזעק – אם לא נשאר בבית המקדש שהחרבת אלא אבן אחת היא תזעק מקיר עליך להקב״ה.

וכפיס מעץ יעננה – אפילו כפיס אחד שבעצי ברושים שלבית המקדש יעננה לאבן שֶתזעק אף הוא להקב״ה על הבית שנחרב.

כפיס – נוד בלעז, ולשון אחר: סדק.

יעננה – אינו לשון עדות אלא לשון ענייה וזעקה, כמו: וענו הלוים (דברים כ״ז:י״ד). וסימניך בכל מקום שתמצא בי״ת אחר ענייה הוא לשון עדות, כמו: פיך ענה בך (שמואל ב א׳:ט״ז), וענתה בי צדקתי (בראשית ל׳:ל״ג), לא תענה ברעך (שמות כ׳:י״ב), וי״י ענה בי (רות א׳:כ״א), הנני ענו בי (שמואל א י״ב:ג׳), הכרת פניהם ענתה בם (ישעיהו ג׳:ט׳), לענות בו סרה (דברים י״ט:ט״ז). כך פתר דונש.

כי אבן – שהרס מדינות וקריות ובנה בבל, כי האבן תעיד כי מחמס היתה בנויה.

וכפיס – המקום הקשה בעצי הקורות והוא הקרוי קשר בלשון לעז, על כן אחריו: הוי בונה עיר (חבקוק ב׳:י״ב).

ולא שאשא לך פנים ואשתוק על מעשיך, כי אפילו אבן – שאתה בונה בביתך משל אחרים לשום במרום קנך, מתוך הקיר אשר בנית אותה תזעק לפני שגזולה היא, כלומר אין דבר נסתר מנגד עיני, שתאמר עזב י״י את הארץ ואין י״י רואה.

וכפיס – שכל יתד שאתה גוזל ובונה בביתך יעידנה לאבן שכך הוא כדבריה, שכן גזל גם הכפיס. קְבִילְיְיא. וסוף בבוא יומך אפקד עליך על כל מעשיך.

יעננה – לשון עדות. ועל זה ישיבהו עוד הנביא שבתוך שני חייו היה לו לפקוד עונו, לפי שיש רשעים כגון אילו שבימיו שיבלו ימיהם בטוב ולא יראו בפורענותם על ידי נבוכדנצר ולא יתיסרו.

כי אבן מקיר תזעק – אמר על דרך משל כלומר כל כך ידועה ונגלה לכל כי בניינך מגזלה עד שהאבן תזעק מהקיר שהיא בנוייה שם אני מגזלה.

וכפיס מעץ יעננה – והכפיס מהעץ יענהו לאבן גם אני מגזלה.

יעננה – ר״ל יענה אותה וכפיס הוא מרהיט קרוי הבתים ונקרא הרהיט גם כן כפיס ופי׳ מעץ כמו שאמר מקיר כי כמו שתזעק האבן מהקיר שהוא בנין האבנים כן יזעק הכפיס מהקרוי שהוא בנין העצים.

ויונתן תרגם: ושיפא מגו מרישא עני לה ר״ל חתיכה מהקורה שיפא כמו עכו״ם ששיפא כו״ם היא ושפאיה אסורים מריש היא קורה כמו על המריש שבנאו בבירה.

כי אבן מקיר תזעק – להפלגה, וכן אמר איוב: אם עלי אדמתי תזעק (איוב ל״א:ל״ח), וכן קול דמי אחיך צועקים וגו׳ (בראשית ד׳:י׳).

וכ״ז מפני החמס והגזל אשר עשית לפי שכל אשר לך היה בגזל וחמס עד שהאבן מקיר תצעק מהכותל אשר היא בנויה שם ואומרת גזולה וכפיס מעץ יעננה את האבן שג״כ היא גזולה וכל זה הפלגת המליצה שאפי׳ האבנים והעצים שעשה מהם ביתו היו מגזל וחמס, או שהרס מדינות וקריות ולקח האבנים היפות והעצים הנאים אשר בהם והביא לבנות בבל וליפותה ולכן אמר אחר זה הוי בונה עיר בדמים וכונן קריה בעולה ר״ל אוי לך נבוכדנצר שבנית עיר בבל בדמים וכוננת אותה קריה בעולה וגזל, כך פירשו המפרשים:

כי אבן מקיר. חומת בבל שבנית בגזל תזעק¹, שיזעקו הנגזלים²: יעננה. יענה את האבן³, שהטיבה לזעוק:

1. כ״כ רש״י ואבע״ז.

2. והרד״ק פירש שאמר על דרך משל, כלומר כל כך ידועה ונגלה לכל כי בניינך מגזלה עד שהאבן תזעק מהקיר שהיא בנוייה שם, אני מגזלה.

3. כ״כ רש״י ורד״ק.

מקיר – מכותל.

וכפיס – כן יקרא חתיכת עץ מן הקורה ואין לו דומה ובדרז״ל גויל גזית כפיסים (בבלי ב״ב ב׳) אולם שם יאמר על הלבנים ויתכן שהיה דרכם להשים גם עצים בבנין כזה וקראהו רז״ל ע״ש העצים.

יעננה – מלי עניה ותשובה.

כי אבן – כל אבן תזעק לומר גזולה אני ביד הבונה והכפים מן העץ יענה אל האבן ויאמר גם אני מגזילה והוא ענין מליצה.

כי אבן מקיר תזעק וגו׳ – לפי מ״ש חז״ל אין בית דין נזקקים לפחות משוה פרוטה ואם התחילו ביותר משוה פרוטה גומרין אף בפחות. והאבן הוא ביותר משוה פרוטה וכפיס הוא פחות משוה פרוטה וז״ש וכפיס מעץ יעננה רצה לומר אם התחילו עם דין האבן.

וכפיס – ת״י ושיפא מגו מרישא, חתיכת עץ.

(יא-יב) כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים – ר״ל שהלא כל אבן ואבן ששמת בקיר הבנין של בבל יזעק מן הקיר ויאמר הוי בונה עיר בדמים, שבנית עיר בבל בדמים ששפכת, והמאמרים מקבילים כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים וכפיס מעץ יעננה הוי כונן קריה בעולה – שתחלה בונים את העיר בבנין של אבנים, ואז יצעק כל אבן הוי על שבונה הבנין בדמים ששפך, ואח״כ מכוננים הקריה. שהוא תקרת הבנין שמניחים בגמר הבנין למעלה שהוא מעצים, ואז הכפיס יענה להאבן מן העץ שבו מקרה את הקירוי ויאמר הוי כונן קריה בעולה, שגם גמר הבנין הגם שאז כבר חדל לשפך דמים כי כבר כבש את כל העמים, בכ״ז כנן אותה בעולה משוד וחמת.

וכפיס מעץ – מן התקרה יענה הכפיס, שלפי מקומו צריכים אנו לומר שהוראתו קורה; ומצאנו שם זה במשנה בבא בתרא א׳:א׳, ומפורש בגמרא (שם ג׳.) ארחי, אריחים שהם חצי לְבֵנָה, א״כ כאן ר״ל קורה קטנה.

(יב) ה֛וֹי בֹּנֶ֥ה עִ֖יר בְּדָמִ֑ים וְכוֹנֵ֥ן קִרְיָ֖ה בְּעַוְלָֽה׃

Woe to him who builds a town with blood, and establishes a city by iniquity!

תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

וַי דִבְנֵי קַרְתָּא בְּדַם אֲשִׁיד וּמְשַׁכְלֵיל קִרְיָא בְּנָכְלִין.

הוי בונה עיר בדמים – אוי לנבוכדנצר שבנה עיר בבל בדמים – בנכסים שגזל ברוצחנות.

וכונן – קרית בבל בעוולה – בנכסים שקנה בעוולה.

הוי – וכונן – פועל עבר כמו הכין, ואילו היה פועֵל היה מכונן כמשפט.

הוי בונה עיר בדמים – על דורו אומר.

הוי בונה – הענין מבואר למעלה בהוי הראשון.

הוי בנה עיר בדמים – גם זה על נבוכדנצר שבנה בבל, כמו שמפורש בדניאל (ד׳:כ״ז).

הוי בונה עיר בדמים וכו׳ עד תפלה לחבקוק הנביא. כבר זכרתי שהמפרשים פירשו הפסוקים האלה כולם מפרשת הוי בונה עיר בדמים ופרשת הוי משקה רעהו ומה הועיל פסל והוי אומר לעץ על נבוכדנצר ועל מלכות בבל כדרך הפרשיות של מעלה, ולא נראה לי כן אלא שמפני שבתשובת השם לנביא זכר לו שני חזיונות אחד במפלת בבל ואחד לעתיד לבוא במפלת האומות שהצרו לישראל אשר מלכות אדום היא הראש שלהם והיה שכבר ביארו מפלת מלכות בבל, לכן הודיעו עתה הקדוש ברוך הוא ענין החזון השני מחרבן אדום אשר החריב גם כן את ירושלם והגלה את עמו בגלותינו זה ועליו אמר הוי בונה עיר בדמים וכונן קריה בעולה שהיא רומי ראש מלכות אדום.

בונה עיר. בקרית בבל לבית מלכותו ובתי עבדיו, כמו שהיתה עיר ציון בירושלים¹: בדמים. בממון ההרוגים²: קריה. בבל רבתא³:

1. שהיתה בבל קריה גדולה, ובה עיר קטנה לארמון המלך ובתי עבדיו. וכן היתה בירושלים העיר הגדולה עיר קטנה יותר ושמה ׳ציון׳, שבה ישבו המלך ועבדיו. ראה שמואל ב׳ (ה ז) ׳מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד׳, והוא מבצר חזק שהיה נקרא ׳מצודת ציון׳, ושוב שינו את שמו ל׳עיר דוד׳ (מצודות שם), הרי שהמצודה שהיתה מקום המלך היא ציון. וראה מלבי״ם בישעיה (ד ג).

2. ׳בדמים׳ היינו בדם של אלו שהרג, שלקח את ממונם אחרי שהרגם. ואולי מפרש ׳דמים תרתי משמע׳ [במגילה (יד:) אמרו כן על שני סוגי דם], לשון ממון ולשון דם.

3. לשה״כ בדניאל (ט כז), והכוונה למדינת בבל הגדולה, לא לעיר המלכות שבתוכה. וראה אבע״ז (פסוק ט).

בדמים – בשפיכת דמים.

וכונן – מלשון הכנה.

הוי בונה וגו׳ – עתה בא לומר החזון האמור על קץ הגאולה ומפלת המחריב הבית ואמר אוי על הבונה עיר בדמים כי רצח נפש וירש הון ובנה כרך גדול וגו׳.

וכונן וגו׳ – וכפל הדבר במ״ש.

הוי בנה עיר בדמים וגו׳ – הבונה עיר צריך להוצאות מרובה והורג ונטל כל נכסיהון למלך בכדי לבנות העיר. אבל הכונן קריה די לו להוצאות אם עושה עולה.

בנה עיר, וכונן קריה – בונה הוא תחלת הבנין וכונן מורה על הגמר, תבנה ותכונן עיר סיחון, בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. וקריה נקרא ע״ש הקירוי והקריתם לכם ערים, (עמ״ש ישעיה א׳ כ״ו).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל

(יג) הֲל֣וֹא הִנֵּ֔ה מֵאֵ֖ת יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְיִֽיגְע֤וּ עַמִּים֙ בְּדֵי⁠־אֵ֔שׁ וּלְאֻמִּ֖ים בְּדֵי⁠־רִ֥יק יִעָֽפוּ׃

Behold, isn't it of Hashem of Hosts that the peoples labor for the fire, and the nations weary themselves for nothing?

תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

הָא מְחָן תַּקִיפָן וַחֲסִינָן אָתְיָן מִן קֳדָם יְיָ צְבָאוֹת וְלֵיאוּת עַמְמַיָא תַּקִיפִין כְּאֶשְׁתָּא וּמַלְכוּתָא לְרֵיקָנוּ יִשְׁתַּלְהֲיָן.

הלא הנה מאת י״י – נשתלם פורענות לעושי רשעה.

וייגעו עמים בדי אש – כאשר תבואם חמתו כאש עד שיה׳ דיים, בדי אש איישיץ בלעז.

Behold, is it not from the Lord that the retribution has been requited to the perpetrators of wickedness?

And peoples shall toil until they are sated with fire When My wrath, which is like fire, shall come upon them until they are sated. בְּדֵי אֵשׁ – Asec in Old French; enough; assez in modern French.

הלא הנה מאת י״י צבאות – מידו תהיה זאת לכם למעציבה תשכבון (ישעיהו נ׳:י״א) לגיהנם.

וייגעו עמים {בדי אש ולאמים} בדי ריק – שכל יגיעם שהן יגיעים אינם יגיעים אלא בשביל אש גיהנם, ולאמים בשביל ריק ייעפו.

הלא – ויגעו – כמו ויקצו, יגעו לבנות עירך כי סופה לאש.

ומלת בדי – כמו יספיק, כי הוא ריק, על חנם יגעו עצמם ויעפו.

הלא הנה – אתם רואים מאת י״י צבאות – מה שאירע לסנחרב ולכל חילו עמים רבים אשר אתו שכלם נפלו,

לפי שיגעו להרע לכם, וכל יגיעם היה בדי אש – לסיפוק ריבוי אש ולריבוי ריק – והבל.

^אבדי אש... {בדי ריק} – אָפוּשוֹן דֵיפוא אַי אפושֹון דְוַונִימֵי.

א. ביאור זה מופיע בכ״י לאחר פסוק י״ד.

הלא הנה מאת י״י צבאות – הפסוק הזה והבא אחריו אם נפרשם על ענין הפרשה שהוא בענין נבוכדנצר יהיה פירושו כן הלא הנה יבא מאת י״י צבאות ויגעו עמים בדי אש יכירו העמים אשר היו עם נבוכדנצר ועם זרעו והם הכשדים והנסמכים אליהם כי יגיעתם סופה לאש ולכליון כשיבאו עליהם חיל מדי ופרס ויחריבום ויהרסו הבנינים אשר יגעו בהם והביאו שלל העמים לבבל ידעו אז ויבינו כי יגיעתם היתה לאש ולכליון ולריק כמו שאמר ירמיהו חומת בבל הרחבה ערער תתערער ושעריה הגבוהים באש יצתו (ירמיהו נ״א:נ״ח) וכפל הענין במלות שונות ואמר ולאמים בדי ריק יעפו.

הלא הנה מאת ה׳ צבאות וייגעו עמים בדי אש רוצה לומר גזור הוא מלפניו יתברך שיגיעת העמים ההם תהיה סופה לאש ולכליון ומעשה אותם האומות ייעפו בדי ריק.

הלא הנה. עתה מהרה יהיה זה שאמרתי (פסוק יא) ׳כי אבן מקיר תזעק׳¹: ויגעו עמים. ובזה יתבאר שהעמים שיָגעו לבנות במצוותך העיר והקריה שלך², ייגעו בדי אש שורף, בדי ריק, שיפסד זכרם³, כאמרו (ישעיה יד כג) ׳וטאטאתיה במטאטא השמד׳⁴:

1. מפרש כפילות הלשון ׳הלוא הנה מאת ה׳⁠ ⁠׳, שהדבר הבא מאת ה׳ הנה הוא קרוב מאוד, כמצביע על הדבר הנראה לעין.

2. עיר המלוכה וקרית בבל רבתא, כפי שפירש בפסוק הקודם.

3. כ״כ רד״ק ׳יכירו העמים אשר היו עם נבוכדנצר ועם זרעו, והם הכשדים והנסמכים אליהם, כי יגיעתם סופה לאש ולכליון כשיבואו עליהם חיל מדי ופרס ויחריבום ויהרסו הבניינים אשר יגעו בהם והביאו שלל העמים לבבל, ידעו אז ויבינו כי יגיעתם היתה לאש ולכליון ולריק׳. ורבינו מוסיף עליו כי לא רק מה שבנו יהיה לכליון ולריק, אלא גם הם עצמם, שיגיעתם לבנות היא שתגרום לכליונם.

4. ׳אכבד ואנקה אותה במכבדות של השמדה, כי תתרוקן מכל טוב ולא יישאר מאומה (מצודות). וזה נאמר על בבל.

וייגעו – בכל הספרים היו״ד במאריך ויש מהם ביו״ד אחת לבד ועל פי המסורת בשני יודי״ן ודירמיה נ״א ביו״ד אחד וכן כתב רד״ק.

בדי אש – בהרבה אש וכן בדי ריק וכמו בדי שופר יאמר האח (איוב ל״ט:כ״ה).

מאת ה׳ – יבוא לו הגמול ולא במקרה.

וייגעו עמים – הבבליים יגעו בהרבה אש ר״ל מה שיגעו להתחזק יהיה תכליתם למאכולת אש.

ולאומים – הלאומים ההם יעפו בהרבה ריק ר״ל כל מה שישתדלו ביגיעה ועייפות לעמוד ולהתחזק יהיה לריק כי אין חכמה וגבורה נגד ה׳.

הלוא הנה מאת ה׳ צבאות וייגעו עמים בדי אש ולאמים בדי ריק יעפו – יגיעה היינו ממלאכה כבדה יעוף הוא גם ממלאכה קלה רק אם יעשנה בהמשך זמן רב, וז״ש ילכו ולא יעפו ירוצו ולא ייגעו. ואמר כאן העמים היינו בעלי המלחמה יגעו מכובד עסקם.

ולאמים – היינו המלכים, אינם נעבדים במלחמה אלא מתוך שעוסקים תדיר ייעפו.

בדי אש – היינו על ידי עסקם לירות חצי אש.

בדי ריק – היינו העסק בידים ריקנית כמו עסק המלכים. ובעולם הבא יפורש בדי אש – היינו אש של גהינם, הבא לעונש על מעשים רעים, ובדי ריק – היינו כף הקלע, הבא לעונש על דברים בטלים והיינו ריק.

וייגעו עמים בדי אש ולאמים בדי ריק יעפו – יש הבדל בין עמים ובין לאומים, ששם לאום מצייר אומה שיש לה דת מיוחד, ופה מדבר בבחינת הכרת כבוד ה׳ כמ״ש כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה׳, ויאמר שהעמים ייגעו לכבות האש, אבל הלאומים בעלי הדת יכירו שהוא מאת ה׳ וייעפו מעשות דבר באשר ידעו שהוא בדי ריק ולא יועיל, כי ידעו כבוד ה׳ שהוא פעל ועשה ועז״א יעפו שמורה שייעפו מלהתיגע ולעשות דבר, כמ״ש בהבדל בין יעף ובין יגע, שהיגע הוא ממלאכה והיעף הוא בכח החי עצמו שיעף מעצמו (ישעיהו ט׳ מ׳, כ״ח כ״ט ל׳ ע״ש), ובירמיה (נ״א נ״ח) חומת בבל ערער תתערער ושעריה באש יצתו ויגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש ויעפו, שם דבר בבחינה אחרת שיתיגעו להציל העיר, שתחלה ייגעו עמים ויהיה בדי ריק כי ערער תתערער, ואח״כ ייגעו לאומים בעלי דת בבל לכבות האש, ושניהם ייעפו וילאו ולא יוכלו להועיל מאומה.

הלוא הנה מאת ה׳ – הכפיס יודיע מן העץ כי יצאה הגזרה מאת ה׳ לשלם לעושה הרעה כרעתו, וייגעו עמים בדי אש שיציתו אש בתקרת העיר ובעצים שנתנו שם בעולה, וכל העמים ייגעו לכבות את האש ולא יכולו, והאבן תודיע מן הקיר כי לאומים בדי ריק יעפו שאח״כ יחריבו בנין החומה עצמה של האבנים, והלאומים ייעפו להציל את הבנין ויהיה לריק, וכן אמר (ירמיהו נ״ח) חומת בבל הרחבה ערער תתערר ושעריה הגבוהים באש יצתו וייגעו עמים בדי ריק (ר״ל להציל החומה) ולאומים בדי אש ויעפו (ר״ל להציל השערים והתקרה של עץ).

בדי – בעבור כמו בדיל בלשון ארמי.

תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(יד) כִּ֚י תִּמָּלֵ֣א הָאָ֔רֶץ לָדַ֖עַת אֶת⁠־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה כַּמַּ֖יִם יְכַסּ֥וּ עַל⁠־יָֽם׃

For the earth will be filled with the knowledge of the glory of Hashem, as the waters cover the sea.

תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֲרֵי תִּתְמְלֵי אַרְעָא לְמֵידַע יַת דְחַלְתָּא דַייָ כְּמַיָא דִי לְיַמָא חָפָן.

יכסו על ים – כמים רבים שמכסין על הים, כמוכן הם יבואו עמים רבים לדעת ולראות להקב״ה בכבודו שיסלק לאילו הרשעים מן העולם.

כי – הטעם, אז יכירו וידעו הכל, כי כל הבונה בעולה לא יוושע בה, בבא יום אידו אז^א ישענו על השם וידעו דרכיו.

א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896: או.

לפי שמלאה הארץ בימי חזקיהו דעה את כבוד י״י כמים יכסו על ים – והואיל וראיתם שעל דעת י״י הצלחתם בימי חזקיה ונפלו אויביכם היה לכם ליראה אותו כל הימים. ואתם רדופים אחר דמים ועולה, ומה שמתנבא על נבוכדנצר את למד שודאי אחר סנחרב היה חבקוק.

כי תמלא הארץ לדעת את כבוד י״י – ופירש כי יכירו הכל וידעו כי מהשם היתה הנקמה הזאת נקמת עם השם ונקמת היכלו כי לנבוכדנצר הביא דבר פלא שנטרד מבני אדם בעוד הדבר בפיו שהיה מתגאה כמ״ש עוד מלתא בפום מלכא וכו׳ (דניאל ד׳:כ״ח) וגם לבלשצר בן בנו הביא אות גדול במה שנכתב בכותל ההיכל וביה בליליא אתקטיל בלשצר מלכא כשדאה וכורש מדאה אמר אחר שכבש בבל כל ממלכות הארץ נתן לי י״י אלהי השמים (עזרא א׳:ב׳) הנה כל העמים הודו באל יתברך באותו הזמן והכירו כי מאת י״י בא כל הרע לבבל בזה הדבר ידעו הכל את כבוד י״י מאד כמים יכסו על ים ידעו באמת כי האל משגיח במעשי בני אדם לתת לאיש כדרכיו (ירמיהו ל״ב:י״ט).

וייגעו – בשתי יודי״ן ושל ירמיה ביו״ד אית״ן לבד והיא מעמדת ויו״ד השרש נעלמת מהמכתב.

בדי אש, בדי ריק – ושל ירמיהו בדי ריק בדי אש והם כמו באש בריק ומלת די נוספת בהם מורה על התמדת הדבר והגדלתו וכן בדי שופר (איוב ל״ט:כ״ה) בדי ארבה לרוב.

יעפו – ביו״ד אית״ן לבד ויו״ד השרש נעלמת מהמכתב ושל ירמיהו ויעפו וזה הפירוש נראה לפי ענין הפרשה ולפי מה שכתוב בספר ירמיהו כי שם גם כן זכר על חורבן בבל זה הפסוק שהזכרנו למעלה כמו שאמר כה אמר י״י חומת בבל וגומר ויגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש ויעפו (ירמיהו נ״א:נ״ח) אבל לענין הפסוק הבא אחר זה כי תמלא הארץ לדעת את כבוד י״י אעפ״י שפירשנו אותו לענין זה יותר נראה שיהיה ענינו לעתיד בימי המשיח כמ״ש בנבואת ישעיהו כי מלאה הארץ דעה את י״י כמים לים מכסים (ישעיהו י״א:ט׳) וזה בימי המשיח כמו שהוא ענין הפרשה וכן אמר בנבואת ירמיהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיהו ל״א:ל״ג) ולזה הפי׳ יהיה פי׳ הפסוק שלפני זה כן הלא הנה מאת י״י צבאות (חבקוק ב׳:י״ג) אמר אף על פי שיראו בני הדור הזה נקמת י״י בבבל עוד יראו גדולה מזו לעתיד שיהיה מאת י״י צבאות שיקח האל יתברך נקמתו מכל הגוים שיבאו עם גוג ומגוג על ירושלם ואז תהיה יגיעתם לאש ולריק כמו שכתוב בנבואת יחזקאל ובנבואת זכריה.

ויונתן תרגם: הא מחן תקיפין וגו׳.

כי תמלא הארץ וגו׳ – אין זה נתינת סבה למה שקדם, אבל הוא ספור לעצמו נמשך בענין, כי בנפילת נבוכדנצר ידעו כל העמים כי להשם התשועה והנפילה, והוא האל העליון, וכבר האריכו גם ישעיה (י״א:ט׳), וירמיה (ירמיהו כ״ד:ו׳), על ענין זה גם על ענינים אחרים.

לפי שיבא זמן שתמלא הארץ לדעת את כבוד ה׳ כמים יכסו על ים, והכתובים האלה אין ראוי לפרשם על פקידת בית שני כי לא נתקיימו שמה אבל בהפך שאז פסקה הנבואה ונתחדשו כתות צדוקים וביתוסים המינים והאפיקורסים, אבל הייעוד הזה בא בדברי ישעיהו מיוחד לגאולה העתידה כמו שאמר (ישעיה יא, ט) כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים, ומסכים אליו אמר ירמיהו (ירמיה לא, לד) מיעד לעתיד לבוא כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם, וצפניה אמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה׳, ועליו אמר כאן באמת כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה׳ לפי שאז יתגלה כבוד השם לעיני כל בשר והיה ה׳ למלך על כל הארץ וכאשר יתגלה כבוד ה׳ יהיה יגיעת האומות לריק ולבהלה.

[כי]. וזה¹ יהיה כאשר² תמלא הארץ דעה, בבית שני³, על ידי עזרא וחבריו⁴:

1. ש׳אבן מקיר תזעק׳, ושייפסד זכרם של העמים שבנו את בבל במצות נבוכדנצר.

2. ׳כי׳ מתפרש ׳כאשר׳, לא ׳שהרי׳.

3. ולא כמו הפסוק בישעיה (יא ט) ׳כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים׳, שם מדבר בימות המשיח. וראה רד״ק.

4. כיון שפירש (פסוק יג) ׳הלוא הנה׳, שיהיה זה במהרה, אין לפרש שהכוונה לאחרית הימים, אלא בימי עזרא, שכבר אז נשמדה מלכות בבל. ועזרא וחבריו הם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה ולימדו דעת לעם ישראל. ובסנהדרין (כא:) איתא ׳ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל׳, ע״ש, וראה מש״כ בס״ד במאמר לספר זכריה ׳בית שני והגאולה השלימה׳.

כי תמלא – ר״ל בעבור שבני ישראל אנשי הארץ ההיא ימלאו אז דעת את כבוד ה׳ כמים יכסו על ים, מקום המים קרוי ים והמים הם הממלאים את המקום ומכסים אותו ואמר שכמו כן יהיו ממולאים לדעת את כבוד ה׳.

כי תמלא הארץ וגו׳ – הן תרי זווגין: ארץ ודעה, מים וים. אלא ארץ ודעה הן עתה בפירוד אבל מים וים רעין דלא מתפרשין. ולעתיד לבוא יהיו ארץ ודעה כמו מים וים של עכשיו.

כי תמלא – וזה בא ע״י שחלל כלי המקדש וע״י הכתב שכתב המלאך על הכותל והודיע לו אח״כ ע״י דניאל שקצף ה׳ עליו על שחלל כלי קדשו ושבח לאלהי כסף וזהב, ועי״כ נהרג בלשאצר ונכבשה בבל, ובזה נודע לכל העמים כבוד ה׳ וכחו וגבורתו והשגחתו וז״ש כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה׳ כמים יכסו על ים – כי דבר זה נתפרסם למלכי מדי ופרס שצרו אז על עיר בבל והודיעו לכל העמים כבוד ה׳ ועזוזו.

כי – כאשר.

כבוד – אותות יכולת ה׳ שאין לה קץ; ומליצת מקרא זה מישעיה (י״א:ט׳) לוקחה.

תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(טו) ה֚וֹי מַשְׁקֵ֣ה רֵעֵ֔הוּ מְסַפֵּ֥חַ חֲמָתְךָ֖ וְאַ֣ף שַׁכֵּ֑ר לְמַ֥עַן הַבִּ֖יט עַל⁠־מְעוֹרֵיהֶֽם׃

Woe to him who gives his neighbor drink, pouring your inflaming wine until they are drunk, so that you may gaze at their naked bodies!

תרגום יונתןר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַי דְמַשְׁקֵי לְחַבְרֵיהּ וְזָלֵיף בְּיַחֲמָא בְּדִיל דְיִשְׁתֵּי וְיִתְרַוֵי וְיִתְגְלֵי קְלָנֵיהּ.

{הוי משקה רעהו – ידבר על משתה בלשאצר. (לדעת פוזננסקי, ר׳ משה הוא המפרש שמובא בראב״ע)}

משקה רעהו – יין, ובאותה השקאה הוא מספח ואוסף את חמתו עליו ואף משכרהו בחמתו וכל זה הוא עושה למען הביט על מעוריהם על גלויים ולראות את ערותם זה נ״נ שהיה משקה את המלכים יין ומשכרם ושוכב עמם משכבי אשה כדאמרינן במסכת שבת.

דבר אחר: הוי משקה רעהו בסדר עולם דורשו כלפי בלשצר שהשקה את השרים בכלי בית המקדש ובהם נספחו ונשתכרו בחמתו של הקב״ה ובו בלילה נהרג.

על מעוריהם – להגלות קלונם וראו שונאיהם בניוולם.

Woe to him who gives his friend to drink wine; and into that drink he adds and gathers his venom upon him, and also makes him [his friend] drunk with his venom. All this he does... in order to gaze upon their nakedness Upon their exposure, to see their nakedness. This is the wicked Nebuchadnezzar, who would give the kings wine to drink, intoxicate them, and practice pederasty upon them, as we state in Tractate Shabbath (149b). Another explanation. Woe to him who gives his friend to drink In Seder Olam, it [this verse] is expounded regarding Belshazzar, who gave the princes to drink with the vessels of the Temple, because of which they were smitten with zaraath and intoxicated by the wrath of the Holy One, blessed be He. On that night he [Belshazzar] was slain.

upon their nakedness So that their disgrace be revealed, and their enemies see their disgrace.

הוי משקה רעהו – מספח כוס חמתך.

ואף שכר – אוי לנבוכדנצר שמספח ומוסיף חמת^א הקב״ה עליו שמשקה ומשכיר ריעיו.

למען הביט אל^ב מעוריהם – למען דבר זה שמביט למקום גלויים ששוכב עמם^ג משכב זכור.

א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104: ״חמתו״.

ב. כן בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״על״.

ג. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104: ״עמים״.

הוי – עם נבוכדנצר ידבר ורעהו מלך כל גוי שתפס.

וטעם משקה – דרך משל שהשקה הגוים כוס התרעלה.

ומספח – מגזרת ספחני נא (שמואל א ב׳:ל״ו). והטעם, שאתה מספח מלכים להשקותם חמתך, כמו חמת מים (בראשית כ״א:י״ד), ואף תשכרם למען יראה קלונם ומעוריהם בא{י}ש,⁠^א כמו: כמער איש (מלכים א ז׳:ל״ו). והמפרש אותו על משתה בלשצר תוהו, כי המביט שם השם וכן לא יאמר כנגד השם.

א. כן כנראה צ״ל. בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 34: ״באש״. בכ״י וטיקן 75 חסר: ״באש״.

הוי משקה רעהו – לבזותו. גם זה היה מעשה החומסים כדי ליקח ממנו ולא ירגיש ואז בהיותו שיכור, חשופי שת ערותו, היו משחקים בו.

{מ}⁠ספח חמתך – להוסיף חמה ומרורות על היין ואף לשכרו,

והוא נתגל באהלו, ומביטין אל מעוריו ושוחקין בו.

הוי משקה רעהו – נבוכדנצר היה שותה ומשתכר כמו שכתבנו למעלה בפסוק ואף כי היין בוגד (חבקוק ב׳:ה׳) והיה משקה עמו מלכי העמים שהולך בגולה והיו בבתי כלאים בביתו והיה מוציאם בעת שהיה רוצה לשתות ולהשתכר שישתכרו עמו רעהו כמו רעיו וכן מגן גבורהו (נחום ב׳:ד׳) בהתפללו בעד רעהו (איוב מ״ב:י׳) וקראם רעיו לפי שהיו מלכים כמוהו.

מספח חמתך – והיה מספח להם חמת היין למען ישתו תמיד וישתכרו זהו ואף שכר וגם היה משכר אותם על כרחם אפילו לא ירצו כדי להתלוצץ וללעוג עליהם זהו למען הביט אל מעוריהם שישתכרו ויתגלו כמו שנאמר בנח וישכר ויתגל בתוך אהלו (בראשית ט׳:כ״א).

מעוריהם – כמו ערותם אף על פי שהם שני שרשים וכן משרש מעוריהם פשוטה ועורה מספח ענין דבוק כמו ספחני נא (שמואל א ב׳:ל״ו) תחת חרול יספחו (איוב ל׳:ז׳).

חמתך – כמו ויכלו המים מן החמת (בראשית כ״א:ט״ו) אבל אינו ממשקלו אלא ממשקל חמת היין.

והחכם רבי אברהם אבן עזרא ז״ל פירש הפסוק הזה דרך משל משקה רעהו כוס התרעלה ותשכרם בחמתך ופירוש חמתך כמו חמת מים כמו שפירשתי ויותר נכון לפרש חמתך כמשמעו מן אף וחמה ואמר זה על דרך ואשכרם בחמתי (ישעיהו ס״ג:ו׳).

למען הביט – למען יראה קלונם לכל ויתגלה ונכון הוא פירוש שיהיה הפסוק דרך משל לפי שאמר תסוב עליך כוס ימין י״י (חבקוק ב׳:ט״ז).

הוי משקה רעהו וגו׳ – גם זה מרעות שעשה נבוכדנצר וזרעו בלשאצר, לקיים כי כל אחד גרם לו חטא וחטאים. ואולם אף על פי שלא נמצא זה כתוב במקום אחר, כדאי הוא זה הנביא לסמוך עליו, כי נבוכדנצר וגם בלשאצר עשו אלה הנבלות למלכים ולגדולים התפושים בידו דרך לעג, וכן המנהג היום בכל הארצות ההם.

וטעם מספח – מדבק. כמו ספחני נא (שמואל א ב׳:ל״ו).

וטעם חמתך – מטעם וחמת מים (בראשית כ״א:י״ד), כלומר נאד מלא יין, והעד אף שכר.

ואמרו: למען הביט על מעוריהם – כמ״ש: תשכרי ותתערי (איכה ד׳:כ״א), וכן כתוב: וישכר ויתגל (בראשית ט׳:כ״א).

ובעבור שרומי היתה בנאמנות אהבה ואחוה ושלום עם ישראל כ״ז שנה כמו שזכרו חז״ל בפר״ק דע״ז (דף ח, ב) ואחר כך קמו עליהם לכבשם ולהחרימם לכן אמר הנביא נגדה הוי משקה רעהו שהוא אדום שהשקה את ישראל כוס התרעלה והחרבן והיית מספח ואוסף חמתך עליו ואף שכר ששתו וישכרו ממנו, וכל זה עשית למען הביט על מעוריהם ר״ל לגלות ערותם, ומספח הוא מגזרת ספחני נא, וענינו שאתה מאכילם חמתך ומשקה אותם אפך ומעוריהם הוא כמו ערותם חרפתם וקלונם.

[מוסיף לתאר את רשעותו של נבוכדנצר, ועונשו במידה כנגד מידה]:

משקה רעהו. מלכי הגויים¹: מספח. אותו עמך בחמת יין לשַׁכֵּר², [למען הביט על מעוריהם], כדי שיתהנה בגלותם ערוותם בשכרותם³:

1. מדבר על נבוכדנצר, ואמר ׳הוי׳ לו לנבוכדנצר שהוא ׳משקה רעהו׳, ׳רעהו כמו רעיו׳ (רד״ק), ואלו הם מלכי הגויים שהם רעיו, מלכים כמותו.

2. נבוכדנצר היה משקה את המלכים יין כדי לשכרם, כדי לספחם ולמשוך אותם להיות עמו בהשפעת היין המשכר. ו׳חמתך׳ היינו חמת היין, כמו (בראשית כא טו) ׳ויכלו המים מן החמת׳ (רד״ק, ע״ש).

3. ׳כל זה הוא עושה למען הביט על מעוריהם - על גלויים, ולראות את ערותם, זה נבוכדנצר שהיה משקה את המלכים יין ומשכרם ושוכב עמם משכבי אשה, כדאמרינן במסכת שבת׳ (רש״י). והכוונה לדברי הגמרא בשבת (קמט:), אף שלא נתבאר שם שהיה עושה כן על ידי שהיה משכר אותם, ע״ש. והרד״ק כתב שעשה כן רק להתלוצץ עליהם, שישתכרו ויתגלו ויוכל ללעוג מהם.

מספח – ענין הקבוץ והדבוק כמו תחת חרול יספחו (איוב ל׳:ז׳).

חמתך – מלשון חמה וכעס.

מעוריהם – הוא מלשון גלוי ערוה כמו והראתי גוים מערך (נחום ג׳:ה׳) והוא ענין קלון ובזיון.

הוי משקה רעהו – אוי על הבבליים שהרעו לישראל.

רעהו – כי מתחלה התחבר באהבה וריעות ואחר זה קם עליו להחרימו והשקהו יין תרעלה מאסיפת וקבוצת החימה שהיה לו עליו מאז ואף השכירו ר״ל הרבה להרע לו ובלבל דעתו כשכור בשכרותו.

למען וגו׳ – ר״ל אין הכונה היתה לטובתו לרשת ארצם כ״א למען יסתכל על ערוותם וקלונם משנאתו בם.

הוי משקה רעהו מספח חמתך ואף שכר וגו׳ – מספח מלשון דבוק וחבור, מחבר החמה אל השכרות. והנמשל בזה שלשה הגליות שהגלה נבוכדנצר: משקה רעהו זו גלות יהויקים ואמר רעהו ואמר רעהו שהיה מלך כמותו; מספח חמתך רצה לומר שחיבר עוד חמת יין היינו גלות יכניה היה תיכף אחרי ששה חדשים לגלות יהויקים; ואף שכר למען הבט אל^א מעוריהם זו גלות צדקיהו וכן כתיב שכורת ולא מיין, וגם היה מוליכן ערומים למען הבט אל^ב מעוריהם.

א. כן בדפוס ראשון, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״על״.

ב. כן בדפוס ראשון, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״על״.

רעהו – כמו רעיו, כמו מגן גבוריהו.

מספח – ענין חבור, כמו ונספחו על בית יעקב.

וחמתך – מענין בחמם אשית משתיהם, כי חמה, חמם, יחם, משתתפים במובנם.

מעוריהם – מענין תשכרי ותתערי, שיוצק מה ששתה ומקיאו.

הוי – עתה יספר גוף המעשה, איך בא ענשם ע״י ששתו יין מכלי בהמ״ק, אמר הוי משקה רעהו – שבלשצאר השקה את רעיו שהם שריו מכלי המקדש, מספח חמתך – זה מבואר עפמ״ש (בירמיה נ״א) בחמס אשית את משתיהם והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם, שעת החלו לשתות מכלי המקדש שם להם ה׳ חימום גדול שנתחממו מאד, ואח״כ נשתכרו עד שישנו בתרדמת עולם ולא שמעו מהריגת בלשאצר ומבוא חיל פרס ומדי, והחיל הרגו אותם בשנתם ולא הקיצו עוד, וז״ש במה שהשקית את שריך הם נספחו ונתחברו אל חמתך וחומך, עי״ז נתגדל ונתרבה חום המשתה, ואף שכר וגם נשתכרו מאד, למען הביט על מעוריהם עד שהקיאו את היין מרוב השכרות וכולם ראו קיאתם.

מספח חמתך – מוסיף חמת יין על חמת יין לשכרם.

למען – יש להניח דברים כפשוטם (ע״ד וראה את ערותה, פרשת קדושים, עיין עליו בביאורי) כדעת קדמונינו (תלמוד בבלי שבת קמ״ט), או דרך משל, מחניף להם בהבטחותיו עד שהפיק מהם חפצו.

(טז) שָׂבַ֤עְתָּ קָלוֹן֙ מִכָּב֔וֹד שְׁתֵ֥ה גַם⁠־אַ֖תָּה וְהֵעָרֵ֑ל תִּסּ֣וֹב עָלֶ֗יךָ כּ֚וֹס יְמִ֣ין יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְקִיקָל֖וֹן עַל⁠־כְּבוֹדֶֽךָ׃

You are filled with shame, and not glory. You will also drink, and be exposed! The cup of Hashem's right hand will come around to you, and disgrace will cover your glory.

שְׂבַעְתָּ קְלָנָא מִן יְקָרָא תִּשְׁתֵּי אַף אַתְּ וְאִתְעַרְטַל יִסְתְּחַר עֲלָךְ כָּס דִלְוָט מִן קֳדָם יְיָ וְיֵיתֵי קְלָנָא עַל יְקָרָךְ.

שבעת קלון מכבוד – זה נבוכדנאצר, שתה גם אתה והערל זה צדקיה, ויש אומרים דכולי קרא בנבכדנאצר, ועוד צדקיה מאי הוה ליה למעבד. א״ר יהודה אמר רב בשעה שבקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק נמשכה ערלתו.

והערל – ה״א משמשת בתיבה זו בלשון התפעל כמו האסף אל עמך (דברים ל״ב:נ׳) אף כאן הערל האטם בשממון ובתמהון לב כל ערלה לשון אוטם הוא כמו ערלה אזנם (ירמיהו ו׳:י׳) ערלי לב וערלי בשר (יחזקאל מ״ד:ט׳).

וי״ת ואתערטל, לשון ערום ועריה (יחזקאל ט״ז:ז׳).

and become clogged up The "he" serves in this word as an expression of the reflexive, as in "And you shall be gathered to your people" (Devarim 32:50). Here, too, הֵעָרֵל – you shall become clogged up with bewilderment and with astonishment of heart. Every expression of עָרְלָה is an expression of clogging, like "Their ear is clogged" (Yirmeyahu 6:10) and "Of clogged heart and of uncircumcised flesh" (Yechezkel 44:7). Jonathan rendered: And become naked, an expression of "Naked and bare" (ibid. 16:7).

שבעת קלון מכבוד – על דבר זה שבעת חרפה יותר מכבוד^א שתה גם אתה והערל.

והערל – כמו: והאטם, טימטום לב. כמו: הנה ערלה אזנם {ו}⁠לא יוכלו להקשיב (ירמיהו ו׳:י׳), שפתרונו הנה אטומה אזנם וסתומה. שעל כרחך אין אתה יכול לפותרו ערל ממש שצריך ליכרת כמו הערלה, שאם כן יכרתו כל החרשים אזניהם וירפאו מחרשותם וישמעו מיד. אלא זה פתרונו: הנה אטומה וסתומה אזנם.

תסוב עליך כוס ימין – כוס הפורענות שהיית משקה את האומות עד עכשיו, אותה כוס תסוב עליך ותשתה גם אתה. וכן הוא אומר בירמיה שהשקה כוס החימה לכל האומות, ואחר כך אומר ומלך ששך ישתה אחריהם (ירמיהו כ״ה:ט״ו-כ״ו), ותרגומו ומלכא דבבל ישתה בתריהון.

א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162, פרמא 2994. בכ״י ברסלאו 104 הושמט ע״י הדומות: ״על דבר זה... מכבוד״.

שבעת – יותר קלון תשבע מהכבוד ששבעת, כי בא יום אידך וזהו שתה גם אתה והערל – מבנין נפעל, כמו: והאסף אל עמך (דברים ל״ב:נ׳). והטעם: תראה ערלתך כאילו כתוב ותערל, כמו: ומות בהר (דברים ל״ב:נ׳).

תסב עליך כוס ימין השם, וקיקלון – מלה אחת, והפ״א כפול שהוא תחלת כל מלה, כמו בבת עינו (זכריה ב׳:י״ב). ואולי הם שתי מלות ותחסר אל״ף ככלב שב על קיאו (משלי כ״ו:י״א).

שבעת קלון – ושחוק מכבוד – חבירך שבזית.

עתה יבוא יומך, שתשתה גם אתה כוס החמה ותהיה כערל בשר בקלון ובזיון לעיני הכל. חשופי שת ערום ועריה, כאדם שיש לו ערלה שחרפה הוא לו בישראל.

תסוב – עוד ותחזור עליך פעם שנייה ושלישית

כוס ימין י״י – מלאה מסך ויין חמר לבזותך עוד ביזוי אחר.

וקיא של קלון – תקיא קיא צואה על כבודך.

שבעת קלון – שבעת מקלון מלכי העכו״ם כלומר מלאת רצון נפשך להקל נכבדי ארץ ואהבת הקלון יותר מן הכבוד.

שתה גם אתה – תשתה גם אתה כמו הם שתהיה נקלה לעיני כל כלומר באותו כוס קלון שהשקיתם תשתה גם אתה וכן היה נבוכדנצר נקלה בחייו כשנטרד מבני אדם ודר בין החיות וכן במותו שהושלך מקברו וזהו והערל תראה ערלתם כמו שהיית מקלה המלכים להשקותם לשכרם כדי שתראה ערלתם ובד״מ שכתבנו יהיה והערל כמו הפך והערל כמו כוס תרעלה כמו שאמר תסוב עליך כוס ימין י״י כוס תרעלה שסבבת על כל הגוים להשקותם על ידך אחרי שתותם תסוב עליך הכוס להשקותו כמו שכתוב בספר ירמיהו קח כוס החמר וגו׳.

וקיקלון על כבודך – קיקלון יבא לך על כבודך קיקלון מלה מורכבת מן קיא וקלון רוצה לומר קיא של קלון וזכר קיא לפי שזכר השכרות והשכור מקיא וכן אמר כהתעות שכור בקיאו (ישעיהו י״ט:י״ד) ותרגם יונתן והערל ואתערטל פי׳ ענין ערום וכן תרגם ערום ערטילאה.

שבעת קלון מכבוד – מאנשי כבוד, כלומר הקלות באנשי כבוד, כלומר המלכים והגדולים התפושים בידך כמו שקדם כי היה משקה אותם, לכן שתה גם אתה מאחרים, ויבא קלון על כבודך גם כן, וזה נצוח החיה השנית לראשונה.

וטעם והערל – הפעלות מתרעלה כמו והברושים הרעלו (נחום ב׳:ד׳).

וטעם וקיקלון – שם מורכב כמו עבטיט, וענינו יותר מופלג מקלון שזכר.

וכיון שאתה אדום שבעת קלון מכבוד ר״ל לעשות קלון לגוים יותר מלכבדם שתה גם אתה עתה מכוס התרעלה והחורבן והערל מהתרעלה, והראב״ע פירש והערל תראה ערלתך כמ״ש כמעשהו למען הביט אל מעוריהם, תסוב עליך כוס ימין ה׳ כלומר שתשקה גם אתה אותו וקיקלון על כבודך וקיקלון מלה אחת הוא ו״ק הפועל כפול כאלו אמר קלון או הם שתי מלות קיא וקלון.

שבעת קלון [מכבוד]. גם במלכותך בעשותך זאת שחשבת להתכבד בקלונם, היתה לחרפות לך¹ בעיני בני עמך², ועתה בבוא מפלתך - שתה גם אתה יין תרעלה³ והֵעָרֵל - הֶיֵה נחשב לערלה ומותר, ראוי להסירו ולאבדו⁴: כוס ימין ה׳. להשקותך, כאשר השקית כל הגויים, כמשפטו מדה כנגד מדה⁵:

1. ע״פ לשה״כ בתהלים (סט יא) ׳וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי׳.

2. ׳שבעת קלון מכבוד׳ פירושו, ממה שחשבת שיהיה לך ל׳כבוד׳, שגם בשעת גדולתך היו מגנים אותך על מעשיך המגונים. והאבע״ז פירשו ׳שבעת קלון׳ בנפילתך יותר מן הכבוד שהיה לך בגדולתך. וראה רד״ק.

3. מלשה״כ בתהלים (ס ה) ׳הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה׳, שהוא יין העוטם את הלב והופכו להיות ערל. ולפירוש רבינו כאן נראה שמפרש שהוא יין הגורם לאדם להפוך עצמו להיות מאוס ומיותר כערלה.

4. ׳הֵעָרֵל׳ הוא לשון ציווי, כאומר לו ׳הפוך להיות ערלה׳, שתהיה כל כולך נחשב כערלה שהיא מאוסה ומיותרת, וטוב היה לכרות אותה ולאבדה.

5. כפי שנבוכדנצר היה משקה את המלכים כדי שישתכרו ויגלו את ערלותיהם, כן ה׳ ישקה לו את ׳כוס התרעלה׳, הכוס שהופכת אותו להיות בעצמו מאוס ומיותר כערלה, וכמשפטו של ה׳ שמודד לאדם מידה כנגד מידה, כי ׳המשפט האלהי הוא מידה כנגד מידה, כאמרו (איוב לד יא) וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ׳ (לשון רבינו בשמות ד כג), ׳שהאל יתברך עושה גם כן שיהיה הפורענות ממין החטא, מידה כנגד מידה׳ (לשון רבינו בקהלת ז יד). ודבר זה נקרא ׳משפט אלהי׳, והוא מיוחס רק לה׳, ולכן נקרא ׳כוס ימין ה׳⁠ ⁠׳, וכמו שנתבאר בדברי רבינו בשמות (יח יא) ׳כי בדבר אשר זדו עליהם, כי הציל את העם באותו הדבר עצמו אשר זדו המצרים עליהם של ישראל וכו׳, ובזה הורה גדולתו על כל האלהים, כי לא חשבה שום אומה שיכול שום אל מאלוהיהם שרי מעלה לשלם מידה כנגד מידה בכל דבר, אבל חשבו שיוכל בדבר אחד מיוחד לו בלבד׳. [כלומר, הגויים מאמינים שיש לכל אלוה כח על דבר מסוים, ולכן גם לדעתם אין שום אלוה יכול לשלם מידה כנגד מידה, כי אין כוחו אלא בדבר אחד בלבד. ולכן מוכח ממידת ה׳ שמשלם מידה כנגד מידה על כל דבר שהוא גדול ׳על כל אלהים׳, יותר מכל אלוהי האומות].

שתה גם אתה – בכמה ספרי הדפוס מלעיל הטרחא באל״ף וכן מצאתי במקצת ספרים כ״י ספרדים האמנם בספרים אחרים כ״י וגם בדפוסים קדמונים מלרע גם לא נמנה במסרה גדולה שלנו עם אותם שהם מלעיל ועיין מ״ש בקהלת ז׳ ושופטים י״א.

והערל – ענין אוטם וסתימה כמו ערלה אזנם (ירמיהו ו׳:י׳).

וקיקלון – כמו קיא קלון וקיא הוא מלשון הקאה והוא המאכל החוזר דרך הפה.

שבעת וגו׳ – ר״ל יותר היית נהנה ושבע מן הקלון הבא לו ממה שהיית נהנה מן הכבוד של נצחון המלחמה.

שתה – לכן שתה גם אתה כוס התרעלה ותהיה ערל באוטם הלב ובלבול הדעת.

תסוב וגו׳ – מימין ה׳ תסובב עליך כוס התרעלה ר״ל המקום ילחם בך.

וקיקלון על כבודך – על הכבוד שאתה בו יבוא קיא וקלון ר״ל תהיה נמאס בקיא ומכוסה בקלון ולפי שהמשיל הפורענות לשתיית היין אמר לשון קיא כי דרך השכור להקיא.

שבעת וגו׳ – חשב כאן ארבעה עונשים שהגיע לנבוכדנצר תחת ארבע רעות שעשה לישראל: נגד גלות יהויקים נענש שבעת קלון מכבוד היינו שנעשה חיה ובא לו מכבוד כמ״ש עוד מלתא בפומיה וגו׳.

שתה [גם] אתה והערל – הוא נגד גלות יכניה. נענש שנהרג בלטשצר במשתה היין. ואמר גם אתה שתה שנעשה עוד עונש לנבוכדנצר עצמו היינו שהושלך מקברו.

תסוב עליך כוס ימין וגו׳ – הוא נגד שריפת בית המקדש ונענש שנשרף בבל מאת ה׳. וכשהקדוש ברוך הוא מכה את האומות הוא בימין רצה לומר בכח גדול כמ״ש ימינך ה׳ תרעץ אויב.

וקיקלון על כבודך – הוא נגד גלות צדקיהו שהוליכן ערומים נענש להביא את ושתי ערומה ונהרגה על ידי כך.

שבעת – בא גם על שביעת השתיה, לשתות מים ולא ישבעו (עמוס ד׳ ח׳), ואמרו חז״ל ושבעת זו שתיה, שתית קלון מכלי כבוד.

והערל – כמו והרעל. תמלא רעל, כמו כבש כשב, קיקלון קיא וקלון או ר״ל שתקיא את הקלון על כבודך.

שבעת קלון מכבוד – אומר אליו, אתה בלשאצר שבעת דבר נקלה מן דבר נכבד, ר״ל מן כלי בית ה׳ המכובדים שבעת ושתית יין הנקלה והמבוזה, (כי מה ששתו יין מן הכלים היה הכוונה כדי לבזות הכלים, כי שתית היין הוא דרך גנאי יותר משתית המים כמ״ש בפי׳ דניאל במש״ש אשתיו חמרא), לכן שתה גם אתה והערל – תשתה כוס התרעלה שה׳ ישקה אותך כוס רעל, ומפרש ממה ישתה רעל? תסוב עליך כוס ימין ה׳ כוס התרעלה שיסוב עליך מן ימין ה׳, הוא ימין המלאך ופס היד שכתבה על הכותל שלמעלה מן המלך מנא מנא תקל ופרסין, שמן ימין ה׳ אשר כתבה עליו הדברים האלה שתה כוס התרעלה, וקיקלון על כבודך תחת ששתית קלון מכבוד ה׳ וכלי המקדש, בא קיא וקלון על כבוד.

מכבוד – מ״ם להוראת יותר, בחרת בקלון יותר מבכבוד.

והערל – וגלה ערותך שלא נמולה והערלה בלשון היהודים היתה נרדף למאיסות (מלבד שגם בשרש ערל שתי אותיותיו הראשונות שהן עיקריות ישנן גם בשרש ערה ובשם ערוה); ויש שפירשוהו הפוך אותיות מלשון רעל שר״ל תמהון ושכרון הדעת.

כוס ימין ה׳ – כוס חמתו; והמשל לקוה ממנהג הקדמונים שאחר שבעל הבית טעם היין מעביר הכוס על כל המסובין וכולם טועמים, והוא סימן אהבה ורעות, וכן עושים אנו בכוס של קידוש ובה״מ.

(יז) כִּ֣י חֲמַ֤ס לְבָנוֹן֙ יְכַסֶּ֔ךָּ וְשֹׁ֥ד בְּהֵמ֖וֹת יְחִיתַ֑ן מִדְּמֵ֤י אָדָם֙ וַחֲמַס⁠־אֶ֔רֶץ קִרְיָ֖ה וְכׇל⁠־יֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃

For the violence done to Lebanon will overwhelm you, and the destruction of the animals, which made them afraid, because of men's blood, and for the violence done to the land, to every city and to those who dwell in them.

אֲרֵי חֲטוֹף בֵּית מַקְדְשָׁא יַחֲפִינָךְ וּבִּזַת עַמֵיהּ תִּתְבְּרִינָךְ מִדְמֵי אֱנָשָׁא וַחֲטוֹף אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל קַרְתָּא יְרוּשְׁלֵם וְכָל דְיַתְבִין בָּהּ.

חמס לבנון – בית מקדשא.

ושוד בהמות יחיתן – שוד בהמותיך ואוכלוסיך אשר שדדו את עמי ישראל הוא ישברם.

מדמי אדם – מחמס דמי ישראל.

וחמס ארץ – ארץ ישראל.

קריה – ירושלים.

the violence of the Lebanon the Temple.

and the plunder of cattle The plunder of your cattle, and your hordes that plundered My people Israel, shall break you.

because of the blood of man Because of the violence done to the blood of Israel.

and the violence of the land The land of Israel.

a city Jerusalem.

כי חמס לבנון יכסך – חמס שעשית בבית המקדש שנקרא לבנון, שנאמר: ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג׳:כ״ה), באותו חמס יכסך בושה.

ושוד בהמות יחיתן – שוד חיילותיך ובהמותיך ששודדו את ישראל יחתו גם הם.

כי – הטעם שכרתה עצי הלבנון לבניינך.

ושוד בהמות – ושודך שהיה מפחיד הבהמות.

והנה יחיתן – כמו יקימן ישיבן רבות נקיבות.

מדמי אדם – והנה על הכל עברה רעתו.

וכל כך למה, כי חמס לבנון – שעשית, שהיית עורף בהמות לבנון, [זהו האמור בישעיה (ישעיהו י״ד:ח׳) על בבל: גם ברושים שמחו וגו׳.]⁠^א

ושד – שלך שהיה מחתה ומיירא בהמות לבנון מלהתראות, אותו יכסך.

יחיתן – יחית אותן, כמו אל תירא ואל תחת (דברים א׳:כ״א), ובוז משפחות יחיתני (איוב ל״א:ל״ד).

ודימה הארץ ללבנון שהוא יער, ועם הארץ לבהמות לבנון והם אריות טורפי טרף ויחד חובאו עניי ארץ ממוראם.

מדמי אדם – ששפכת.

א. המלים בסוגריים המרובעים נתווספו בגיליון כתב היד.

כי חמס לבנון יכסך – פי׳ החמס שעשית ללבנון והוא ארץ ישראל כמו שאמר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג׳:כ״ה) החמס ההוא יכסך ויאבדך עד שלא תראה עוד.

ושד בהמות יחיתן – וכן השוד שעשית לשוכנים בה יכסך, ואחר שהמשיל הארץ ללבנון המשיל השוכנים בה לחיות שדרכם לשכון בלבנון שהוא יער עצים כמו שאמר ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעיהו מ׳:ט״ז) וחמס הארץ הוא הריסת הערים והבתים והשחתת עצי המאכל וזולתם ושוד הבהמות שהוא משל לבני אדם השוכנים בה היא דמם ששפך וכן פי׳ אחר כן מדמי אדם וחמס ארץ קריה וכל יושבי בה וכבר פי׳ כי קריה אמר על ירושלם ורבי יונה פי׳ כן אמר למלך בבל החמס שעשית ללבנון שהיא ארץ ישראל יכסה אותך כלומר ישוב חמתך בראשך אחר שעשית כמה רעות לסוף ישובו ויחולו על ראשך כי כן שוד בהמות יחיתן כי השוד שיעשו הבהמות בטרפם טרף רב ימים רבים ולבסוף פעם אחת יאספו עליהם הרבה אנשים ויחתו ויהרגו אותם כן אתה כל החמס שעשית כמה שנים ישוב עליך בפעם אחת הכל ויכסך.

ויונתן תרגם לבנון – בית מקדשא וכן תרגם אונקלוס ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג׳:כ״ה) ובית מקדשא יחיתן שרשו תחת והיו״ד תמורת הכפל או יהיה שרשו חית ויהיו שני שרשים וענין אחד.

כי חמס לבנון – החמס שעשה לארץ ישראל המכונה ארץ הלבנון כמ״ש בתורה (דברים ג׳:כ״ה) ובנביאים (זכריה י״א:א׳).

יחיתן – יחת אותן וישחיתן, וגם זה פירוש למה שכתוב בתורה: ומיד כל חיה אדרשנו (בראשית ט׳:ה׳).

והנה יהיה זה לפי שחמס לבנון יכסך ר״ל החמס שעשית ללבנון שהוא ארץ ישראל כמ״ש (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון הוא יכסך, והוא ע״ד מ״ש עובדיה (עבדיה א, י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה. ומפני שהמשיל ארץ ישראל ללבנון המשיל יושביה לחיות שדרכן לשכון בלבנון ע״ד ולבנון אין די בער וחייתו אין די עולה (ישעיה מ, טז) ולכן אחרי שזכר חמס הארץ הקדושה שמשלו בה הרומיים זכר גם כן שוד הבהמות שהוא משל לשפיכות דם בני יהודה בגלותם באומרו ושוד בהמות יחיתן ר״ל וחמס לבנון שנפל חתיתך עליהם ויחיתן הוא מלשון מחיתה ר״ל שוד בני יהודה שנפל חיתת אדום עליהם, וכמו שנבוכדנצר כשזכר מפלתו אמר שהיה מדמי אדם וחמס ארץ קריה וכל יושבי בה כן אומר באדום שיהיה חרבנו מסבת דמי אדם וחמס ארץ קריה וכל יושבי בה והם בני יהודה אשר שפכו דמם כמים וחמס ארץ שהיא ארץ ישראל קריה וכל יושבי בה שהיא ירושלם, ומזה יראה הראות מבואר שניבא חבקוק על חרבן בית ראשון ע״י נבוכדנצר ועל חרבן בית שני על ידי אדום ולכן אמר הכתוב שני פעמים מדמי אדם וחמס ארץ כנגד אותם שתי חורבנות ואם לא נפרשהו כן יהיה אחד מהם מותר וכפל מבואר בהכרח.

כי חמס לבנון. ארזי הלבנון שגזלת בבית המקדש וזולתו¹: ושוד בהמות. שגזלת, יְחִיתַן - יוריד אותם הארזים מהבנין שבנית בהם², וזה יהיה לך לקלון³, שייהרס כל בנין שבנית לכבוד שמך⁴. וזה ש׳תסוב עליך כוס ימין ה׳⁠ ⁠׳ (פסוק טז) הוא מדמי אדם, מישראל שהרגת⁵, וחמס ארץ ישראל⁶ אשר החרבת: קריה. ירושלים⁷:

1. רש״י הביא את תרגום ׳לבנון׳ שהוא בית המקדש, כדרשת חז״ל (ספרי במדבר קלד). ואבע״ז פירש, ארזי הלבנון שכרת לבנות בנייניו. ורבינו צירף את שני הפירושים, שהלבנון מרמז הן לארזי הלבנון שהיו בבית המקדש, הן לארזי הלבנון שבשאר מקומות, אותם גזל נבוכדנצר.

2. ׳יחיתן׳ מלשון ארמי, כמו ׳נחות דרגא׳, ומוסב על ׳חמס לבנון׳, שהבהמות שגזל ׳יחית אותן׳, יוריד את אותם הארזים שגזל, ויהרסו את בנייניו. ונראה שמפרש ׳כי חמס לבנון׳, עצים הגזולים ׳יכסך׳, הם מאהילים ומכסים אותך, כי בנית אותם בבניינים, אך ׳שוד בהמות׳, הבהמות שגזלת יורידו את קורות הארזים.

3. וזהו שאמר בפסוק הקודם ׳וקיקלון על כבודך׳, וכאן כתוב ׳כי חמס לבנון׳, שנותן טעם למה שאמר שיהיה לו קלון, כי הקלון יהיה באופן זה.

4. שכל מה שבנה היה להגדיל את כבוד שמו, כמו שכתוב (פסוק ט) ׳בוצע בצע לשים במרום קינו׳.

5. בגלל דמיהם של ישראל ששפכת, שהם נקראים ׳אדם׳, ראה מש״כ לעיל (א יד, ב ד). וכ״כ רש״י.

6. כ״כ רש״י.

7. כ״כ לעיל (פסוק ז-ח), וכ״כ רש״י.

לבנון – כן נקרא א״י כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג׳:כ״ה).

ושוד – מלשון שדידה ועושק.

יחיתן – מלשון חתת ושבר וכן וחתו גבוריך תימן (עבדיה א׳:ט׳).

כי חמס לבנון – החמס שעשית ללבנון שהוא א״י החמס הזה יכסה אותך ותשוב בראשך.

ושוד בהמות – השוד שעשית אל הבהמות ועל ישראל יאמר ולפי שהמשיל את א״י ליער הלבנון המשיל אנשים לבהמות המצויות ביער ואמר השוד הזה ישבר אותם ר״ל עליהם תבוא שוד כמו השוד שעשו לישראל.

מדמי אדם – כל זה יבוא מסבת דמי אדם ששפך דם ישראל.

וחמס ארץ – מסבת החמס שעשה בא״י ובקריה היא ירושלים ובכל אנשים היושבים בה.

כי חמס לבנון יכסך – היינו חרבן בית המקדש.

ושד בהמות – היינו בטול הקרבנות. והבהמות מבקשים תפקידם ואין הרי נשדדו.

יחיתן – שרשו חתת והראוי יחיתן בא הנח תמורת הדגש, ר״ל יחית וישבר אותם, ומפרש למי, לקריה וכל יושבי בה, ובא הכינוי עם עצם הפעול, כמו הנני מאכילם את העם הזה (ירמיהו ח׳).

כי חמס לבנון יכסך – כי החמס שעשית אל הלבנון שהוא הבהמ״ק מה שחללת כלי המקדש, החמס הזה יכסך בקלון, ושוד בהמות יחיתן שיעור הכתוב ושוד בהמות יחיתן קריה וכל יושבי בה מדמי אדם וחמס ארץ – יען קרא את בהמ״ק בשם לבנון, ציירו במליצתו כיער הלבנון, כאילו יער הלבנון שלח את החיות הטורפות שנמצאו בו, ושוד בהמות הלבנון יחיתן קריה וכל יושבי בה, שהם טרפו קרית בבל ויושביה, וכן ירמיה צייר מפלת בבל בסגנון זה, הנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן (ירמיהו נ׳) שדמה חיל פרס ומדי כאריות שבאו מא״י וגאון הירדן לנקום נקמת א״י, ואת בבל המשיל לצאן (אם לא יסחבום צעירי הצאן) ואמר שזה יהיה דמי אדם ששפכו וחמס ארץ שהחריבו, וגם תפס שם בהמות לרמוז אל הבהמות שהיו גם בלבנון המליציי שהוא בהמ״ק שהם הקרבנות שהקריבו שמה ונתנו דמם בכלים אשר חלל עתה, וכאילו התעוררו בהמות האלה והביאו שוד וחתת על קרית בבל.

חמס – עלולי החמס.

לבנון – רמז לארץ ישראל שהיתה ארץ הרים וגבעות.

בהמות – היושבות בלבנון, והוא משל על עם ישראל.

יחיתן – שהוא תדיר מחית (משרש חות וקרוב לנחת וחתת) מוריד ומשפיל ומפחיד אותן; ומגוף נמצא דולג לנסתר; ונראה שחשבוה לא לזרות, רק ליופי מליצה, וכן ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך (תהלים סוף מזמור פ״א) ורבים כמהו.

(יח) מָה⁠־הוֹעִ֣יל פֶּ֗סֶל כִּ֤י פְסָלוֹ֙ יֹֽצְר֔וֹ מַסֵּכָ֖ה וּמ֣וֹרֶה שָּׁ֑קֶר כִּ֣י בָטַ֞ח יֹצֵ֤ר יִצְרוֹ֙ עָלָ֔יו לַעֲשׂ֖וֹת אֱלִילִ֥ים אִלְּמִֽים׃

What value does the engraved image have, when its maker has engraved it; the molten image, even the teacher of lies, that he who fashions its form trusts in it, to make mute idols?

מָא אַהֲנֵי צְלָמָא אֲרֵי אַתְּכֵיהּ עָבְדֵי מַתְּכָא וְדַחֲלַת שְׁקַר אֲרֵי אִתְרְחִיץ לִבָּא דְעָבְדֵיהּ עֲלוֹהִי לְמֶעְבַּד טַעֲוָן דְלֵית בְּהוֹ צְרוֹךְ.

מה הועיל – לבבל פסל.

כי בטח – האדם היוצר ויוצרו של אלוהו זה.

עליו – על יצירתו זאת הוא בוטח שיעזור לו אשר בא לעשות אלילים אלמים.

What did a graven image avail Babylon?

that the maker of his work trusted The man who formed it, who is the maker of this god of his.

in it He trusts in this creation of his, that it assists him, so he comes to make dumb idols.

מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו – על נבוכדנצר הוא אומר שהקים הצלם, על כן הוא אומר מה יועיל לכם אותו פסל שפסלו ויוצרו הצייר, שאתם משתחוים לו.

מסכה {ו}⁠מורה שקר – כשאתם עושין פסל ומסכה שומר אותו הכומר ומורה שקר לכם.

כי בטח יוצר יצרו – ומסכה עליו – על הציור שצייר היוצר עליו שם הוא בטחונו.

מה הועיל – ישרת בעבור אחר, וככה הוא אומר למלך כשדים כאשר תסב עליך כוס (חבקוק ב׳:ט״ז) השם, מה הועיל פסל.

יוצרו – הוא הפועל המציירו ומה הועילה מסכה.

ומורה שקר – הוא כהן לעבודה זרה, כל אלה מה הועילו לך. ויש לתמוה, כי בטח יוצר יצרו עליו לעשות אלילים אלמים – הטעם צורת אדם, פה להם ולא ידברו.⁠¹

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קט״ו:ה׳.

ואז מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו – ומה הועיל מסכה – ונביא מורה שקר לעובדו.

ומה הועיל בטחונו, כי בטח יוצר יצרו {עליו} – על יצרו

לעשות – לו אלילים אלמים – שלא יענוהו בעת צרתו.

מה הועיל פסל – מה הועיל לו פסלו למלך בבל שהיה מתהלל בו ונותן הכח לאלוהו מה הועיל לו ביום שברו וכן אמר בנבואת ישעיהו כרע בל קרס נבו (ישעיהו מ״ו:א׳).

כי פסל יצרו – האומן שיצרו ופסלו מה תועלת היתה בו.

מסכה ומורה שקר – ומה הועילה גם כן המסכה שנסך בה הפסל ומה הועיל בהם הפסל שמורה שקר לעבדו.

כי בטח יצר יצרו עליו – פ׳ מה תועלת ימצא בו היוצר שיצרו כי בטח עליו כי בטח על יצרו כלומר על מעשה ידיו המעשה נקרא יוצר והעושה נקרא יוצר וכן ויצר אמר ליוצרו לא הבין (ישעיהו כ״ט:ט״ז).

אלילים אלמים – שלא יענו אל הקורא להם.

מה הועיל פסל – על צלם הזהב שעשה נבוכדנצר (דניאל ג׳:א׳). וגם נכון שאחרים עשה, גם הוא, גם בלשאצר.

יצרו – שם נגזר.

יצרו – שם דמיון ראשון, כטעם ויצר לא הבין (ישעיהו כ״ט:ט״ז), כלומר בריאתו ומציאתו.

ולפי שמלכות רומי כשכבשה את ירושלם היתה עבודתה בפסילים ובצלמים וגם היום שהחזיקה בדת ישו״ע הנוצרי עושים להם פסילי אלהיהם וכל קדושיו עמו לכן אמר כנגדם מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו כלומר מה הועילו לאדום פסיליהם שפסל אותם יוצרם שהוא האומן שעשאם ומה הועיל להם המסכה שנסך בה הפסל שהוא מורה שקר לעובדיו, וה״ר אברהם אבן עזרא כתב שאמר מורה שקר על כהן הע״ז והענין לומר מה התועלת ליוצר ולעושה אותו כי בטח יצרו עליו לעשות אלילים אלמים שאין בהם כח ולא דבור.

[מוכיח את בבל ומדבר בגנות העבודה זרה, והעדר התועלת שבה]¹:

מה הועיל פסל. כאשר שאל מלך בבל בתרפים², וכמו כן מה הועילה מסכה, שהוא צורה יצוקה בשעות ידועות הנקראת ׳טַלֶסְמא׳³, וכמו כן מה הועיל מורה שקר, שאומר שהוא טוב לעשות פסל של איזו תמונת עצם נצחי⁴: כי בטח יוצר יצרו עליו. כי אמנם על זה היצר⁵ או הציור⁶ של תמונת הנצחי יבטח ה׳יוצר׳ אותו לעשות בו אלילים אלמים - ציורים בכח המדמה שלו מכוונים לאותו העצם הנצחי, ושבזה ישפע כח הנצחי עליו להצליחו או להגיד עתידות⁷, וכל זה שקר, כי אמנם אין שום רצון בחיריי לשום נמצא זולתי לאל יתברך בהחלט ולאדם באופן מה⁸:

1. ראה לעיל (א יא) שהנביא התרעם על נבוכדנצר על שייחס את כוחו לאלוהו, ואחרי שניבא על מפלתו, שב להוכיחו על שהאמין באלילים אילמים.

2. ביחזקאל (כא כו) נאמר על נבוכדנצר ׳כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד׳. ומשמע שדעת רבינו שפסל ותרפים דבר אחד הם.

3. [הניקוד הוא בכתב יד]. ורש״י ביחזקאל (שם) פירש ש׳תרפים׳ הוא ׳דמות שמדבר במכשפות, ויש שעה שמכוונת שאם עושהו באותה שעה יש בו דיבור לעולם׳. ובויקרא (יט ד) כתב רבינו: ׳ובאמרו אל תפנו אל האלילים, ביאר שכאשר הזהיר ואמר (שמות כ ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, לא בלבד אסר לקבלם עליו לאלהים, אבל אסר אפילו לכבדם ולעשות מסכה בשעות ידועות להשיג בה הצלחות קניינים מדומים וזולתם׳. וראה מש״כ בזה במו״נ (ח״ג פכ״ט), ואברבנאל בפרשת העגל (שמות לב). ובשמות (לד יז) פירש רבינו ענין ׳אלהי מסכה׳: ׳הם הטלסמאות הנעשות בשעות ידועות בחיבור מהכוכבים, ולזה עושין אותן על ידי היתוך, למען יעשו כל חלקי אותן הצורות יחדיו באותו רגע, ובם יחשבו עושיהם להשיג קניינים וצרכי הגופות, ואולי יחשוב החושב שאין זה מרד באל יתברך כשלא יקבלהו העובד עליו כאלוה, והוא אמנם היפך רצונו, כי חפץ שלא יפנו עובדיו לעזר אלוה זולתו׳. [ומבואר בדעת רבינו שפסל ומסכה דבר אחד הם, ומה שפירש רש״י בתרפים, פירש רבינו בפסל ומסכה, ואילו על ׳פסל׳ האמור כאן פירש רבינו שהיינו תרפים, ואם כן שלושתם אחד הם. ונראה שהפסלים נעשו כדי למשוך הצלחות, והתרפים לגלות את העתידות, כי בהמשך דבריו כותב רבינו שכוונתן ׳להצליחו או להגיד עתידות׳, והתרפים מדברים, כמו שכתוב (זכריה י ב) ׳התרפים דיברו און׳].

4. ׳מורה שקר׳ הוא מי שמלמד דברי שקר, ואומר לאנשים שטוב להם לעשות להם צורות ופסלים של הנמצאים הנצחיים, כמו השמש והירח והכוכבים, ובכך למשוך לעצמם את השפעתם. והאבע״ז פירש שמורה שקר הוא כהן לע״ז, וכן מבואר כוונת רבינו בהמשך דבריו.

5. ׳יצר׳ הוא שם לכלי הנוצר ביד היוצר (רד״ק בישעיה כט טז).

6. באבע״ז מבואר ש׳יוצרו׳ היינו המציירו, ויש לפרש ׳יצר׳ הן מלשון יצירה והן מלשון ציור.

7. דרך עובדי הפסלים שהם יוצרים צורה בדמות אחד מן הנבראים הנצחיים, כגון השמש והירח וצבאות השמים, והם מכוונים לחשוב בדמיונם ציורי דברים שהם מייחסים להשפעות אותו הנברא הנצחי שבצורה [ודמיונות אלו נקראים ׳אלילים אלמים׳, כיון שהם במחשבתו ודמיונו של העובד, לא בדיבור]. והם חושבים שבכך הם מושכים לעצמם את כוחותיו והשפעותיו של אותו הנברא הנצחי, ובכך יגרום נברא זה להם הצלחה, או שיגיד להם עתידות. [וראה מה שהתבאר בסמוך שהפסלים נעשו כדי למשוך הצלחות, והתרפים לגלות את העתידות].

8. לכל הנבראים הנצחיים שלהם עובדים עובדי עבודה זרה אין בחירה, ולכן לא יועיל כלום לעבוד אותם, כיון שאינם יכולים להוסיף השפעות והצלחות. ובכלל זה אף המלאכים והגלגלים שאף שהם בעלי שכל, אך אינם בעלי בחירה ואינם בוחרים במעשיהם. והבחירה אינה אלא ביד ה׳ בלבד, ומכל הנבראים לא ניתנה הבחירה אלא לאדם, ואף בחירתו של האדם אינה מושלמת כבחירתו של ה׳, אלא היא דומה לה ׳באופן מה׳. וכ״כ רבינו בבראשית (א כו): ׳ובקצת ידמה האדם לאל יתעלה הפועל בבחירה, אמנם בחירת האל יתעלה היא לעולם לטוב, ולא כן הבחירה האנושית [שלפעמים בוחר ברע], ועם זה [בנוסף על כך יש עוד הבדל בין בחירת האדם לבחירת ה׳], הנה האלהית על אופן נכבד מאד יותר מן הבחירה האנושית [גם כאשר האדם בוחר בטוב, אין בחירתו דומה לגמרי לבחירת ה׳, כי מעשה ה׳ הוא הטוב המוחלט, מה שאין בכח האדם להשיג, ועל זה נאמר (תהילים ח ו) ׳ותחסרהו מעט מאלהים׳ (אור עמים - ׳הנפש׳)], ולכן אמר כדמותנו - כמו דמותנו, לא ׳בדמותנו׳ האמיתי׳ [שאין לו בחירה ממש כה׳]. ובדברים (ד כח) כתב רבינו כדבריו כאן: ׳[ועבדתם שם אלהים] אשר לא יראון, שאין בהם כח רצוניי [׳יראון׳ מלשון ׳וירא כי טוב׳ (בראשית א ד, ועוד), כפי שפירש רבינו שם שבחר במציאותו כי ראה את ה׳טוב׳ והתכלית שבו], כמו שחשבו עובדיהם שעושים צורות עם כְּלֵי הפעולות הרצוניות להורות שאותה ההתחלה הקדמונית שחשבו היא פועלת כל אותן הפעולות כרצונו, ועובדים אותה ומתפללים לה להשיג שתרצה לתת את שאלת עובדיה, והנה אין לשום נמצא זולתי לאל יתברך ולאדם בחייו שום כח רצוניי, אבל כל פעולות זולתם הם בטבע מסודר להם מאת האל יתברך׳.

ומורה שקר – הנוקד שקר בשש נקודות הוא מורה שקר.

הועיל – מלשון תועלת.

פסלו – ענין החלקת והשואת הצורה וכן ויפסלו בוני שלמה (מלכים א ה׳:ל״ב).

יוצרו – מלשון יצירה ור״ל מתקנו ועושהו.

מסכה – צורה הניתך ממתכת.

ומורה – ענין למוד כמו את מי יורה דעה (ישעיהו כ״ח:ט׳).

אלילים – מלשון אל ולא ר״ל דבר מבלי תועלת.

אלמים – מלשון אלם.

מה הועיל פסל – אם כל אלה יבוא עליו מה א״כ הואיל לו הפסל אשר פסלו ועשהו האומן היוצרו ומתקנו.

מסכה – וכן המסכה מה הועיל וכן המלמד השקר הוא כהן הפסל המלמד דרכי עבודתו.

כי בטח – אשר בטח האומן ואפי׳ זה האומן עצמו שעשה אותו יבטח על פסל מעשה ידיו להספיק בידו לעשות אלילים אלמים אשר הדבור אין בהם ר״ל האומן המתעסק בו ובוטח עליו מה תועלת מצא בו.

מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו מסכה ומורה שקר – הנה מפורש בפסוק לא תעשה לך פסל ומסכה, כי פסל הוא מעץ ואבן ומסכה היא של כסף וזהב. והיה פסלין ונוסכים על פי יודעי העתים לכוון אל השעות ידועות שיושפע עליהם כחות שישובו הפסל והמסכה להיות מדברים. ואמר הכתוב כאן כי נסרחה חכמתם ואין להם מורה שעות לפי האמת כי אם מורה שקר. ואם כן מה הועילו יצרו? ואף כי היוצר איננו מיודעי העתים כי אם שבטח על המורה וז״ש כי בטח יצר יצרו עליו, רצה לומר על המורה שקר. ואמר גם כי יבצע מעשהו לגמור הפסל והמסכה, יצא לפעולתו אלילים היינו שאין בהם תועלת כלל. אלמים, היינו שאין להם הדיבור וז״ש לעשות אלילים אלמים.

כי בטח יוצר – פעל בטח נמשך לשנים בטח יוצר [בטח] יצרו, הפועל נקרא יוצר והפסל הוא יצרו, ור״ל מה שבטח יצרו עליו בטח היוצר ג״כ.

מה הועיל פסל – עפ״ז מתוכח עמהם על מה ששבחו לאלהי כסף זהב, כמ״ש אליו דניאל ועל מארי שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך וגו׳ ולאלהי כספא ודהבא נחשא פרזלא די לא חזין ולא שמעין ולא ידעין שבחת ולאלהא די נשמתך בידיה לא הדרת, אומר ראו נא עתה מה הועיל לכם הפסל אשר שבחת אותו שהוא נצח לאל עליון? הכי הציל אתכם מידו? ובאר גנות הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, מצד הפועל אומר כי פסלו יוצרו הלא הפועל אותו הוא בן אדם שיצר ופסל אותו, ומצד החומר אומר מסכה שחומרו ממתכות הנתך ונסך, ומצד הצורה אומר שהוא מורה שקר – ומצד התכלית אומר כי בטח יוצר יצרו עליו לעשות אלילים אלמים – שיעור הכתוב כי בטח היוצר (מה שבטח) יצרו^א עליו, ר״ל מה שבטח הנוצר על היוצר זה יבטח היוצר על הנוצר, שהנוצר בטח על היוצר שיעשה אליל אלם, (כי יותר מזה לא יוכל היוצר לעשות כי אינו יכול לתת בו רוח חיים ודבור) ובטחון זה בעצמו יבטח היוצר להשיג מן הפסל הנוצר שיעשה אותו אליל אלם, וזה מליצה על בלשאצר שנהרג וסר ממנו רוח החיים ושוכב כאבן דומם כמו האליל אשר עשהו ובטח עליו שאין רוח חיים בקרבו, ומפרש.

א. כן כנראה צ״ל. בדפוסים (במקום ״יצרו״): ״צריך״.

פסל או מסכה – העשוים בכונה עצומה להגיד עתידות, ותמורת זה מורים שקר.

כי בטח וגו׳ – כי בטח היוצר על יצר (או יצור) שלו.

לעשות – עיין מה שכתבתי על שימוש למ״ד זו למעלה פסוק ט׳.

(יט) ה֣וֹי אֹמֵ֤ר לָעֵץ֙ הָקִ֔יצָה ע֖וּרִי לְאֶ֣בֶן דּוּמָ֑ם ה֣וּא יוֹרֶ֔ה הִנֵּה⁠־ה֗וּא תָּפוּשׂ֙ זָהָ֣ב וָכֶ֔סֶף וְכׇל⁠־ר֖וּחַ אֵ֥ין בְּקִרְבּֽוֹ׃

Woe to him who says to the wood, 'Awake!' or to the mute stone, 'Arise!' Shall this teach? Behold, it is overlaid with gold and silver, and there is no breath at all in its midst.

וַי דִי אֲמַר לִצְלַם אֲעָא קוּם וּלְדַחֲלַת אַבְנָא אִתְעֲרֵי וְהִיא שַׁתְקָא וְדַמְיָא הוּא מַכְלֵי הָא הוּא מַחֲפֵּי דְהַב וּכְסַף וְכָל רוּחַ לֵית בִּמְעוֹהִי.

הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם – דרש ריש לקיש האי מאן דמוקי דיינא דלא גמיר, עליו הכתוב אומר הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה, ועתיד הקב״ה ליפרע ממעמידו שנאמר וה׳ בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ. ה׳ בהיכל קדשו א״ר שמואל בר נחמני עד שלא חרב בית המקדש היתה השכינה בהיכל (כתוב בספר מלכים ברמז ק״פ וברמז קצ״ח).

הוא יורה – בתמיה.

Shall it teach? This is a question.

הוי אומר לעץ הקיצה – לפסל עץ: הקיצה וענה לנו. כך הוא אומר: עורי לאבן דומם^א – הם אומרים לעבודה זרה: עורי שהיא נשתקת כאבן דומם.

הוא יורה הנה הוא תפוש^ב זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו – בתימה, היאך יורה אתכם אותו פסל שהוא מכובש בכסף וזהב ואין בו רוח חיים.

א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162. בכ״י ברסלאו 104, פרמא 2994 הושמט: ״הקיצה לפסל עצץ... לאבן דומם.

ב. כן בנוסח שלנו ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104: ״תפוס״.

הוי אומר – הקיצה – מהפעלים העומדים. כי לישן יאמר הקיצה משנתך, וככה עורי – כמו עורה למה תישן (תהלים מ״ד:כ״ד). על כן טעו האומרים: המעורר ישינים, כי המעיר ישינים ראוי שיאמר. והמקיץ רדומים אינו נכון, כי המקיץ הוא הישן. והעד כי אין רואה ואין יודע ואין^א מקיץ כי כולם ישינים, כי תרדמת השם נפלה עליו (שמואל א כ״ו:י״ב). וכתוב: לא הקיץ הנער (מלכים ב ד׳:ל״א).

מ״ם דומם – כמ״ם ריקם וחנם. והטעם כמו ידמו כאבן (שמות ט״ו:ט״ז). ועל דעת ר׳ יהודה, ידמו מפעלי הכפל וככה דומם והוא שם התואר.

הוא יורה – כי הוא הבל שהוא תפוס בזהב ובכסף. הטעם על איבריו, כי אינם כאיברי האדם שחיים מחברם, על כן: וכל רוח אין בקרבו והפך אלה:

א. כך בפסוק ובכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896 ובכ״י מונטיפיורי 34 חסרה מלת ״ואין״.

הקיצה – בעת צרתו.

הוא יורה – וילמד להועיל, בתמיה.

הנה – ודאי

הוא תפוש – ואחוז

בזהב וכסף – אבל שום רוח חיים בעולם אין בקרבו ולא לעזר ולא להועיל הוא.

הוי אמר, לעץ, דומם – תואר כללי לזכר ולנקבה כמו ריקם וכן שבי דומם (ישעיהו מ״ז:ה׳).

הוא יורה – בתמיה אתה הקורא לו איך תחשוב שיורה לך את אשר תעשה.

הנה הוא תפוש זהב וכסף – כלומר תפוש ומצופה בזהב וכסף פי׳ אינו בשר ודם שיקבל רוח כי כסף וזהב הוא לפיכך וכל רוח אין בקרבו ופי׳ וכל שום רוח אפילו רוח הבהמה וכן כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ג׳) וכל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג׳:י״ז) והדומים להם.

הוא יורה – הטעם הוא יורה על עצמו, שהוי לכל קורא לו, כי הוא תפוש זהב וכסף וגו׳.

ואמר: תפוש – דרך בוז.

ואוי להם שמתפללים להם ואומרים לפסל העץ הקיצה ועורי לאבן דומם, ובדרך תימה אמר כנגדם הוא יורה רוצה לומר איך תחשבו שהוא יורה לכם את הדרך אשר תלכו בה והנה הוא תפוש זהב וכסף כלומר מצופה ממנו אבל כל רוח אין בקרבו ואיך א״כ יורה לכם את אשר תעשו.

ובכן, כל מי שיבקש להשיג חן מכל עצם נצחי זולתי מן האל יתברך הוא כאומר לעץ הקיצה¹, בהיותו מבקש ממנו מה שאין בידו לעשות כשירצה²: הוא יורה. ואותו המורה שקר ואומר היפך זה, הנה הוא תפוש זהב וכסף כמנהג כומרי עכו״ם³: וכל רוח אין בקרבו. להבין כי שקר נסכו⁴:

1. וכאומר ׳עורי לאבן דומם׳.

2. כשם שאין העץ והאבן יכולים להתעורר כיון שאין בהם רוח חיים, כן כל הנבראים אינם יכולים לפעול מאומה מרצונם, ואף הכוכבים והמזלות המשפיעים השפעות על העולם התחתון, אינם משפיעים אלא מה שנגזר עליהם להשפיע, ואינם יכולים להיטיב יותר למי שימצא חן בעיניהם, כי אינם בעלי בחירה. ולכן העובד פסלים למטרה זו לא ישיג כלום.

3. [כן הוא בנדפס בקהלת משה אמ״ד, ואילו בכת״י מחוק, ומעליו כתוב ׳עובדי עבודה זרה׳, וכמובן תיקנו מפני הצנזורה, ובאמ״ד לא חששו מכך]. ׳הוא יורה׳, היינו הכומר המייעץ ומורה לעשות פסל לעובדו, אף שיודע שאין בו כל תועלת וכפי שנתבאר, אומר כן לפי שהוא תפוש בכסף ובזהב, שמרוויח מכך שהוא כומר.

4. אין בכומר רוח ושכל להבין שתועלת המסכה שיצר בשקר יסודה, והוא מלשה״כ בירמיה (י יד) ׳נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם׳, על דרך שכתוב כאן ׳וכל רוח אין בקרבו׳. [ולשון רבינו משמע שמפרש שבעובד עבודה זרה אין רוח, ולא ככל המפרשים שפירשו שבפסל אין רוח]. וקרוב לפירושו נבואה זו כתב רבינו בפירושו לישעיה (מד י-כ) ׳מִי יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל - כי מי הוא שיפעל לְבִלְתִּי הוֹעִיל, כי אמנם כל פועל יפעל לתכלית מועיל, ובכן, כָּל החברים המתחברים להתעסק בפסל, היה בלי ספק להוריד עליו כח רוחני מועיל להם, ובכן [כאשר לא יועיל] כולם יֵבֹשׁוּ מסברם, אע״פ ש⁠[המתחברים] הם חָרָשִׁים וחכמים [יותר] משאר ההמון, וראוי שיִתְקַבְּצוּ ויִפְחֲדוּ יָחַד ויֵבֹשׁוּ מסברם בראותם נסיון מְנַגֵּד לתקוותם, כי אמנם חָרַשׁ בַּרְזֶל יעשה מַעֲצָד לעשות הפסל על הצום ולכוון שיושג התכלית, [חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד] - ובאופן שבאותם הכלים חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו לצייר, כעניין ׳ויצר אותו בחרט׳ (שמות לב ד), כְּתִפְאֶרֶת אָדָם להצליח בבָּיִת, לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים להצליחם למלאכתו, ובכן חשב לבחור עץ רב המעלה בו משעת נטיעה, מכל מקום קצתו כלה בבזיון [חלקו של העץ המשמש לעשיית הפסל נשרף באש, וחלק שימש לצרכי האדם], ואיך יחשוב שיהיה קצתו בזוי מאוד וקצתו רב ההצלחה, אמנם [גרם להם לטעות בזה] רֹעֶה מנהג אבותם שהם עפר ואֵפֶר שהיה לֵב הוּתַל מנביאי שקר, הוא הטה אותו מדרך האמת, גם שישמענה מן החכמים והנביאים׳.

הקיצה עורי – מלשון הערה והקצה מן השינה.

דומם – מושתק כמו וידום אהרן (ויקרא י׳:ג׳).

יורה – ילמד.

תפוש – ענין שטוח ופרישה כמו פשה הנגע (ויקרא י״ג:נ״ג).

וכל רוח – שום רוח וכן כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ל״א).

הוי אומר וגו׳ – אוי לאומר אל הפסל העשוי מעץ הקיצה משנתך ושמע אלי ולאבן דומם אומר עורי.

הוא יורה – וכי הוא יוכל ללמד אתכם דבר מה בתמיה הנה הוא מחופה ופרוש עם כסף וזהב ויפה הוא למראה העין אבל אין בקרבו שום רוח אפי׳ רוח החיוני כבהמה.

(יט-כ) הוי אומר לעץ הקיצה וגו׳ – היינו כי שני מיני נביאים הם, הראשונים היו במדרגת ראיה והאחרונים במדרגת נבואה היינו דבור וז״ש כי לנביא היום יקרא לפנים רואה. והיינו פתיחה דעיינין וסתימה דעיינין, מאירה ושאינה מאירה. והנה פוסלי פסל בעשותם של עץ צומח, בדעתם להעלות להם שלש מדרגות עד שישובו למדרגת רואה שהוא למעלה מהמדברים ובעשותם של אבן דומם בדעתם להעלות להם שלש מדרגות עד שישובו למדרגת מדבר. והנה לשון הקיצה אל הישן וסתום עינים שיפתח עיניו להיות רואה, ולשון העירה למתנמנם שיתעורר לאהדורי סברא כמו עורי עורי דברי שיר, וז״ש הוי אומר לעץ הקיצה היינו להיות במדרגת רואה, עורי לאבן דומם היינו להיות מדבר. והנה הפסלים של עץ ואבן היו עומדים בחוצות אצל כל ראש דרך אבל של כסף וזהב נמצאים בביתם כמ״ש כל עץ ואבן וכסף וזהב אשר עמהם. ואמר הכתוב כאן מה לך לצאת לדרך ולחוצות בכדי להקיץ ולעורר את של עץ ואבן, הנה יש לך להתבונן מאשר תפוש בביתך עמך היינו המסכות של כסף וזהב, אשר אין רוח בקרבם וז״ש הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו, ופרט כאן מעלות ארבעה עיקרי הדבר ואמר הפועל הוא מורה שקר, והחומר הוא אבן דומם, והצורה כל רוח אין בקרבו, והתכלית לעשות אלילים אלמים. ואמר אבל וה׳ בהיכל קדשו – אף על פי כן הס מפניו כל הארץ.

לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם – התעוררות היא קלה מן היקיצה, ואמר תמיד העירה והקיצה, ר״ל אף הקיצה, ובשלילה אמר בהפך לא יקוצו ולא יעורו משנתם (איוב י״ד), והעץ שיש בו התעוררות של נפש הצומחת אומר לו הקיצה שהיא פעולת הבע״ח, והאבן דומם שאין בו שום התעוררות נפשיי אומר לו עורי.

הוא יורה – ויראה אמתת הדבר.

הוי אומר לעץ הקיצה המליץ יצייר נשגבות, מצייר את גויית בלשאצר שנהרג והוא שוכב פגר אלם בלא רוח חיים, ומלובש בבגדי זהב וכסף, כציור האליל שלו, שהוא ג״כ פגר אלם תפוש זהב וכסף ואין רוח חיים בקרבו. עד שיצייר שהאליל עשה את בלשאצר שעבד אותו להיות דומה אליו, שיהיה פסל לבוש זהב וכסף בלא רוח חיים, עפ״ז יאמר הוי! קורא אני, מי שהוא אומר לעץ הקיצה – ר״ל בלשאצר שעבד את פסל העץ והאבן והיה קורא אליו בתפלתו שיקוץ משנתו ויתעורר לשמוע תפלתו, הוא יורה – היינו בלשאצר יורה וילמד ויברר כי כנים דברי מה שאמרתי שהיוצר ישיג מן הפסל את אשר השיג הפסל ממנו שיתהוה ממנו אליל אלם, כי הלא הוא (בלשאצר) תפוש זהב וכסף שפגרו מלובש בו וכל רוח אין בקרבו כי יצאה נשמתו, הרי שע״י הבטחון שבטח על הפסל נעשה אליל אלם כמוהו.

הוא יורה – לשון תימה, איך בטחת בו שיורה!

תפוס – נתפש ונחשד.

(כ) וַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה בְּהֵיכַ֣ל קׇדְשׁ֑וֹ הַ֥ס מִפָּנָ֖יו כׇּל⁠־הָאָֽרֶץ׃

But Hashem is in His holy temple. Let all the earth be silent before Him!

תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

וַיָי אִתְרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ בְּהֵיכְלָא דְקוּדְשֵׁיהּ וִיסוּפוּן מִן קֳדָמוֹהִי כָּל דַחֲלַת אַרְעָא.

וי״י בהיכל קדשו – מוכן ליפרע.

הס מפניו כל הארץ – הס לשון שיתוק ודמימת חורבן.

But the Lord is in His Holy Temple ready to exact retribution.

Silence the whole earth before Him הַס is an expression of silencing and the silence of destruction.

וי״י בהיכל קודשו – כשיגלה הקב״ה את כבודו בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ – אז יסורו מפניו כל רשעי ארץ, כשיבוא ליפרע מהם.

וי״י – כאשר יתן קולו בשמים, שם היכל קדשו, הס מפניו כל אנשי הארץ.

אבל י״י בהיכל קדשו – הוא שוכן.

והס מפניו כל הארץ – ואימתו מוטלת על כל העולם.

וי״י בהיכל קדשו – ואין כן י״י כי הוא הנותן רוח בכל בשר ואף על פי שהוא בהיכל קדשו והוא השמים.

הס מפניו כל הארץ – יראו מפניו כל יושבי הארץ כי הוא המשגיח בהם ורואה כל מעשיהם כמו שאמר משמים הביט י״י ראה את כל בני האדם (תהלים ל״ג:י״ג).

וי״י בהיכל קדשו – זה הפך כל הפרטים שזכר באליל והפסל.

ולכן דע נא וראה כי לא עזב ה׳ את הארץ והוא רואה ומשגיח בכל זה וכי יקום לדין עמים כולם יראו מלפניו ולא יהיה פוצה פה ומצפצף כי ה׳ בהיכל קדשו שהוא השמים יתן קולו לפני עמו הס מפניו כל הארץ ומי יאמר לו מה תעשה, ואפשר שאמר וה׳ בהיכל קדשו על ב״ה העתיד להבנות שכאשר תשוב שכינתו בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ וכל האומות ישימו יד לפה:

והנה ה׳ לבדו בהיכל קדשו, פועל ומסדר העליונים כרצונו¹, ובכן הס מפניו כל הארץ, וישתקו כולם מלבקש דבר מזולתו²:

1. היחיד שהוא בעל בחירה הוא ה׳, ורק הוא מסדר את המערכת ׳בהיכל קודשו׳, שהם השמים וגלגלי מעלה, כפי רצונו ובחירתו, ואין לכל הגלגלים שום בחירה להשפיע פחות או יותר. [ובדברים (לג כה-כו) פירש רבינו: ׳ובגאוותו שחקים מעונה - ובמעלתו הוא רוכב שחקים, שהוא הגלגל היומי אשר אין בו כוכב ולא צורה, והמניע שלו הוא כח בלתי נראה׳. והרמב״ם (פ״ג מהל׳ יסוה״ת ה״א-ז) מנה את שמונת הגלגלים התחתונים ואת הכוכבים שבהם, ושוב כתב ׳וגלגל תשיעי הוא גלגל החוזר בכל יום מן המזרח למערב והוא המקיף ומסבב את הכל..., גלגל התשיעי עצמו אין בו לא חלוקה ולא צורה מכל הצורות האלו ולא כוכב׳. וגלגל היומי הוא מניע את כל הגלגלים כולם (עיין רד״ק בתהלים סח ה, ובמו״נ מ״ב פ״ד), והוא שנקרא ׳מעונה׳, שהוא ׳מעונו של ה׳⁠ ⁠׳, והוא ׳היכל קדשו׳ של ה׳, שם נמצא הוא לבדו, ומניע את כל הכוכבים והמזלות, הרי שכולם מונעים רק מכוחו, ואין להם שום כח עצמי. ובדברים (ו ד) כתב רבינו: ׳ה׳ אחד - ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט, התבאר שאין נמצא זולתו ממין מציאותו, ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים וממציאות עולם הגלגלים וממציאות עולם המלאכים, באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי׳].

2. כיון שאין לכל הנמצאים בחירה, אין לאדם לפנות אליהם לבקש צרכיו, כי לא יועילו לו, וכמו שנתבאר בפסוק הקודם, ולכן ׳הס׳ ושתוק מפני ה׳ כל הארץ, ותבקשו ממנו בלבד.

הס – ענין שתיקה כמו ויהס כלב (במדבר י״ג:ל׳).

וה׳ – אבל ה׳ עם שהוא בהיכל קדשו בשמים ממעל עכ״ז כל יושבי ארץ שותקים מפני אימתו כי ידו בכל משלה ואין מי ידבר למולו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וה׳ אולם ה׳ אשר בזיתם אותו וחללתם כלי היכל קדשו, עדיין הוא בהיכל קדשו שהוא הבה״מ ועשה משפט להמחללים כלי היכלו, הס מפניו כל הארץ כי בזה יכירו כולם כבוד ה׳ וייראו מפניו, כמ״ש (פסוק י״ד) כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה׳.

וה׳ – ולהפך מזה ה׳ בהיכל קדשו כשמשמיע קולו ממנו להורות, תוכרח כל בריה לשתוק ולשמוע תורתו.

ולשון הס! יתכן כשמצוים לאדם שיחריש.

תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון